תשובה א: נדרשת התבוננות מקיפה עד סוף המאורעות
3 הנביא ציין שהוא העסיק בכך את מחשבתו, עד שהתברר לו שיש לראות את הדברים לפי אחריתם ולא לפי תחילתם.
אסף) וכך הוא תיאר את סדרם של כל עניינים אלה: "וְאָמְרוּ: אֵיכָה יָדַע אֵל, וְיֵשׁ דֵּעָה בְעֶלְיוֹן? הִנֵּה אֵלֶּה רְשָׁעִים, וְשַׁלְוֵי עוֹלָם הִשְׂגּוּ חָיִל. אַךְ רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי, וָאֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי" (תהילים עג,יא-יג), וסוף דבריו: "וָאֲחַשְּׁבָה לָדַעַת זֹאת, עָמָל הוּא בְעֵינָי. עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל, אָבִינָה לְאַחֲרִיתָם. אַךְ בַּחֲלָקוֹת [תָּשִׁית לָמוֹ, הִפַּלְתָּם לְמַשּׁוּאוֹת.] אֵיךְ הָיוּ לְשַׁמָּה כְרָגַע, [סָפוּ תַמּוּ מִן בַּלָּהוֹת]" (שם,טז-יט).
מלאכי) את העניינים האלה עצמם אמר מלאכי: "חָזְקוּ עָלַי דִּבְרֵיכֶם, אָמַר ה', [וַאֲמַרְתֶּם: מַה נִּדְבַּרְנוּ עָלֶיךָ?] אֲמַרְתֶּם: שָׁוְא עֲבֹד אֱלֹהִים, וּמַה בֶּצַע כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּוֹ, וְכִי הָלַכְנוּ קְדֹרַנִּית מִפְּנֵי ה' צְבָאוֹת. וְעַתָּה אֲנַחְנוּ מְאַשְּׁרִים זֵדִים, [גַּם נִבְנוּ עֹשֵׂי רִשְׁעָה גַּם בָּחֲנוּ אֱלֹהִים וַיִּמָּלֵטוּ.] אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' [אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע, וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה' וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ. וְהָיוּ לִי, אָמַר ה' צְבָאוֹת, לַיּוֹם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה סְגֻלָּה, וְחָמַלְתִּי עֲלֵיהֶם כַּאֲשֶׁר יַחְמֹל אִישׁ עַל בְּנוֹ הָעֹבֵד אֹתוֹ.] וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם [בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע, בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ]" (מלאכי ג,יג-יח).
תשובה ב: ההתבוננות במציאות חושפת תבונה בכוונת מכוון ויודע
4 דוד) גם דוד הבהיר עד כמה היתה דעה זו מפורסמת בזמנו, ושהיא הובילה לכך שאנשים תקפו ועשקו זה את זה, והחל להביא טיעונים לבטלותה של דעה זו ולהודיע שהוא יתעלה יודע כל זאת. הוא אמר: "אַלְמָנָה וְגֵר יַהֲרֹגוּ וִיתוֹמִים יְרַצֵּחוּ. וַיֹּאמְרוּ: לֹא יִרְאֶה יָּהּ, וְלֹא יָבִין אֱלֹהֵי יַעֲקֹב. בִּינוּ בֹּעֲרִים בָּעָם, וּכְסִילִים מָתַי תַּשְׂכִּילוּ. הֲנֹטַע אֹזֶן הֲלֹא יִשְׁמָע? אִם יֹצֵר עַיִן הֲלֹא יַבִּיט?" (תהילים צד,ו-ט). הריני לבאר לך את משמעות הטיעון הזה, לאחר שאציין לך כיצד המתפרצים אל דברי הנביאים בלא שיקול דעת לא הבינו את הדברים האלה.
5 הקושיה) לפני שנים אמרו לי אנשים מן הרופאים נכבדי אומתנו, כפליאה על דברי דוד, כך: "היה מתחייב מן ההיקש שלו, שבורא הפה יאכל, ושבורא הריאה יצעק, וכן שאר האברים!".
הכשל בקושיה) התבונן נא, אתה המעיין בחיבורי זה, כמה רחקו מן האמת בהבנת הטיעון הזה. ושמע פירושו:
6 הנחה: יצירה דורשת המשׂגה) ברור שכל מי שעושה כלי כלשהו – לולא היה תופס מה שעושים בכלי זה, לא היה יכול לעשות לו כלי. כך למשל: לולא היה הנַפָּח תופס את עניין התפירה ומבין אותו – לא היה עושה את המחט בתבנית זו, שרק באמצעותה אפשר לתפור. וכן שאר הכלים. ומכיוון שטען מי שטען מן הפילוסופים שהאל אינו משיג את הפרטים האלה, משום שהם ממושאי ההשגה של החושים, ושהוא יתעלה אינו משיג בחוש אלא בהשגה שכלית – הביא נגדם טיעון מקיום החושים, ואמר:
מסקנה א: העולם מתוכנן) אם עניין השגת הראייה נעלם ממנו, ואיננו יודע אותו – כיצד הביא למציאות את הכלי הזה, המיועד להשגה בראייה? האם אתה סבור שבמקרה אירע שנוצרה לחות זכה מסוימת (=קרנית) ותחתיה לחות אחרת (=קשתית), ותחתיה שכבה מסוימת שאירע שניקב בה נקב (=אישון), ומול אותו נקב באה שכבה זכה נוקשה (=עדשה) – בקיצור: הליחוֹת של העין, והשכבות שבה, ועצביה, עם כל השכלול הידוע בהם, וכולם מכוונים לתכלית של פעולה זו – היעלה על דעתו של בר דעת שדבר זה אירע במקרה? לא, אלא הוא בכוונה מן הטבע בהכרח, כמו שביאר כל רופא וכל פילוסוף. והרי הטבע אינו בעל שכל ויכולת הנהגה, וזה מוסכם על כל הפילוסופים.
מסקנה ב: היסוד שכלי) אלא הנהגת אומן זו נובעת לדעת הפילוסופים מיסוד שכלי, ולדעתנו היא פעולתו של בעל שׂכל, שהוא אשר הטביע את הכוחות האלה בכל מה שנמצא בו כוח טבעי. אם אותו שכל אינו משיג את העניין הזה ואינו מכיר אותו, כיצד הביא למציאות – או התממש ממנו, לפי אותה דעה (של הפילוסופים) – טבע המכוון לאותה מטרה שאין לו ידיעה בה? הרי שבצדק קרא להם "בֹּעֲרִים" ו"כְסִילִים" (שם,ח).
7 מקור הכשל) אחר כך החל להבהיר שדבר זה הוא חסרון בהשגתנו; ושהאל יתהדר ויתרומם, שהעניק לנו את השכל הזה שבאמצעותו אנו משיגים, ובשל קוצר יכולתנו להשיג את אמיתתו יתעלה נוצרו לנו הכשלים הגדולים האלה – הוא יתעלה יודע את חסרוננו זה, ושאין לשים לב להתפרצות שמחייבת מחשבתנו זו המוגבלת. הוא אמר: "הַמְלַמֵּד אָדָם דָּעַת. ה' יֹדֵעַ מַחְשְׁבוֹת אָדָם כִּי הֵמָּה הָבֶל" (שם,י-יא).
I will now show you the meaning of these arguments, but first I will point out how the opponents to the words of the Prophets misunderstood this passage. Many years ago some intelligent co-religionists—they were physicians-told me that they were surprised at the words of David; for it would follow from his arguments that the Creator of the mouth must eat and the Creator of the lungs must cry; the same applies to all other organs of our body. You who study this treatise of mine, consider how grossly they misunderstood David’s arguments. Hear now what its true meaning is: He who produces a vessel must have had in his mind an idea of the use of that instrument, otherwise he could not have produced it. If, e.g., the smith had not formed an idea of sewing and possessed a knowledge of it, the needle would not have had the form so indispensable for sewing. The same is the case with all instruments. When some philosopher thought that God, whose perception is purely intellectual, has no knowledge of individual things, which are perceivable only by the senses, David takes his argument from the existence of the senses, and argues thus:—If the sense of sight had been utterly unknown to God, how could He have produced that organ of the sense of sight? Do you think that it was by chance that a transparent humour was formed, and then another humour with certain similar properties, and besides a membrane which by accident had a hole covered with a hardened transparent substance? in short, considering the humour of the eye, its membranes and nerves, with their well-known functions, and their adaptation to the purpose of sight, can any intelligent person imagine that all this is due to chance? Certainly not; we see here necessarily design in nature, as has been shown by all physicians and philosophers; but as nature is not an intellectual being, and is not capable of governing [the universe], as has been accepted by all philosophers, the government [of the universe], which shows signs of design, originates, according to the philosophers, in an intellectual cause, but is according to our view the result of the action of an intellectual being, that endows everything with its natural properties. If this intellect were incapable of perceiving or knowing any of the actions of earthly beings, how could He have created, or, according to the other theory, caused to emanate from Himself, properties that bring about those actions of which He is supposed to have no knowledge? David correctly calls those who believe in this theory brutes and fools. He then proceeds to explain that the error is due to our defective understanding: that God endowed us with the intellect which is the means of our comprehension, and which on account of its insufficiency to form a true idea of God has become the source of great doubts: that He therefore knows what our defects are, and how worthless the doubts are which originate in our faulty reasoning. The Psalmist therefore says: “He who teaches man knowledge, the Lord, knoweth the thoughts of man that they are vanity” (ibid. 94:10-11).