מורה נבוכים חלק ג פרק יז

מיפוי הדעות בהשגחה
פתיחה
1 דעות בני האדם על ההשגחה הן חמש, וכולן קדומות, כלומר הן דעות שנשמעו מזמן הנביאים, מאז שהופיעה התורה האמיתית המאירה את כל המחשכים הללו.

THERE are five different theories concerning Divine Providence; they are all ancient, known since the time of the Prophets, when the true Law was revealed to enlighten these dark regions.

א. דעת אפיקורוס – אין השגחה
2 הדעה הראשונה היא אמירתו של הטוען שאין השגחה כלל על שום דבר בכל המציאות הזאת; ושכל מה שנמצא בה, ובכלל זה השמים וזולתם, קורה במקרה וכפי שמזדמן, ואין כלל לא מסדר ולא מנהיג ולא משגיח על דבר כלשהו. זוהי דעת אפיקורוס. הוא דגל גם בקיום האטומים, וסבר שהם מתערבים כפי המזדמן ומתהווה מהם מה שמזדמן. בדעה זו החזיקו גם אותם מישראל שכפרו, והם שנאמר עליהם: "כִּחֲשׁוּ בַּה' וַיֹּאמְרוּ לוֹא הוּא" (ירמיהו ה,יב). וכבר הוכיח אריסטו שדעה זו בלתי אפשרית, ושלא ייתכן שהדברים כולם יהיו במקרה, אלא יש להם מסדר ומנהיג. וכבר הזכרנו משהו מכך לעיל (ב,כ2-1).

First Theory.—There is no Providence at all for anything in the Universe; all parts of the Universe, the heavens and what they contain, owe their origin to accident and chance; there exists no being that rules and governs them or provides for them. This is the theory of Epicurus, who assumes also that the Universe consists of atoms, that these have combined by chance, and have received their various forms by mere accident. There have been atheists among the Israelites who have expressed the same view; it is reported of them: “They have denied the Lord, and said he is not” (Jer. 5:12). Aristotle has proved the absurdity of the theory, that the whole Universe could have originated by chance; he has shown that, on the contrary, there is a being that rules and governs the Universe. We have already touched upon this subject in the present treatise.

ב. דעת אריסטו – השגחה משמעותה התמדה
3 הדעה השנייה היא דעתו של הסובר שעל חלק מן הדברים יש השגחה, והם מונהגים בידי מנהיג ומסודרים בידי מסדר, וחלקם מופקר למקרה. זוהי דעת אריסטו, ואני אסכם לך את דעתו על ההשגחה.
פירוט: השגחה על עצמים נצחיים ומינים מתמידים
4 הוא סבור שהאל יתעלה משגיח על הגלגלים ועל מה שבתוכם, ולכן מתמידים פרטיהם כפי שהם. אלכסנדר (מאפרודיסיאס) התבטא במפורש ואמר שדעתו של אריסטו היא שהשגחת האל נעצרת אצל גלגל הירח. זו מסקנה מן העיקרון שלו שהעולם קדום, כי הוא סבור שההשגחה היא לפי טבע המציאות;
הגדרת ההשגחה) ואם כן משמעות ההשגחה על הגלגלים הללו ומה שבהם, אשר פרטיהם מתמידים – היא התמדתם במצב שאינו משתנה. וכמו שהתחייבה ממציאותם מציאות דברים אחרים שרק המין שלהם הוא בעל מציאות מתמשכת אך לא פרטיהם, כך גם שָפע מאותה השגחה מה שחִייב שהמינים יתקיימו לעד ויתמידו, בעוד שפרטיהם אינם יכולים להתקיים לעד .
5 עם זאת גם פרטיו של כל מין לא נזנחו לגמרי.
צומח) אלא כל מה שנזדכך מאותו חומר עד שקיבל את צורת הצמיחה, ניתנו בו כוחות השומרים אותו לזמן מסוים, המושכים אליו מה שמתאים לו ודוחים ממנו מה שאין לו בו תועלת.
חי) ומה שנזדכך עוד יותר עד שקיבל את צורת החוש, ניתנו בו כוחות אחרים השומרים אותו ומגנים עליו, וניתנה לו יכולת נוספת, של תנועה, כדי שיפנה אל מה שמתאים לו ויברח ממה שאינו מתאים לו. וכן ניתן לכל פרט בהתאם למה שהמין שלו זקוק לו.
אדם) ומה שנזדכך מהם עוד יותר עד שקיבל את צורת השכל, ניתן בו כוח נוסף שבו הוא יכול להנהיג ולחשוב ולשקול את מה שיכול לעזור לקיומו האישי ולשמירת המין שלו, בהתאם לשלמותו של אותו הפרט.
6 אך שאר התנועות המתרחשות בכל פרטי המין, הרי הן מתרחשות במקרה, ולדעת אריסטו אין זה מהנהגתו של מנהיג ולא מסידורו של מסדר. כך למשל: אם נושבת רוח, עזה או לא עזה, הרי אין ספק שהיא תפיל עלים מעץ אחד, תשבור ענף מעץ אחר, תפיל אבן מגדר כלשהי, תכסה צמח כלשהו בעפר עד שיהרס, ותחולל סערה בים שתגרום לספינה השטה בו להיטרף ולכל מי שהיו בתוכה, או חלקם, לטבוע. ואין הבדל לדעתו בין נשירת העלה ההוא ונפילת האבן לבין טביעתם של אותם אנשי מעלה נכבדים שהיו בספינה. וכן אין הוא מבדיל בין שור שהטיל גללים על קבוצת נמלים ומתו לבין מבנה שהתרועעו יסודותיו וקרס על כל המתפללים בתוכו ומתו. ואין הבדל לדעתו בין חתול שמצא עכבר וטרף אותו או עכביש שטרף זבוב, לבין אריה רעב שפגש בנביא וטרפו.
סיכום דעת אריסטו בעניין ההשגחה
7 לסיכום, זהו עיקר דעתו: כל דבר שהוא רואהו סדיר, ושמהלכו אינו משתבש ואינו משתנה כלל, כמו מצבי הגלגלים; או שהוא נוהג כסדר שאינו נפגם אלא באופן חריג, כמו הדברים הטבעיים – הוא אומר עליו: "זה בהנהגה". כוונתי שהוא אומר שההשגחה האלוהית נלווית אליו. וכל מה שנראה לו שאינו מתנהל לפי חוקיות ואינו סדיר, כמצבי פרטי כל מין מן הצמחים והחיות ובני האדם – הוא אומר עליו: "זה במקרה ולא בהנהגת מנהיג", כלומר שההשגחה האלוהית אינה נלווית אליו. לדעתו גם בלתי אפשרי שההשגחה תילווה למצבים הללו, וזה נובע מדעתו שהעולם קדום, ושבלתי אפשרי שהמציאות תהיה אחרת מכפי שהיא. אלה שהאמינו בדעה זו מעוזבי תורתנו הם אלה שאמרו: "עָזַב ה' אֶת הָאָרֶץ [וְאֵין ה' רֹאֶה]" (יחזקאל ט,ט).

Second Theory.—Whilst one part of the Universe owes its existence to Providence, and is under the control of a ruler and governor, another part is abandoned and left to chance. This is the view of Aristotle about Providence, and I will now explain to you his theory. He holds that God controls the spheres and what they contain: therefore the individual beings in the spheres remain permanently in the same form. Alexander has also expressed it in his writings that Divine Providence extends down to, and ends with, the sphere of the moon. This view results from his theory of the Eternity of the Universe; he believes that Providence is in accordance with the nature of the Universe: consequently in the case of the spheres with their contents, where each individual being has a permanent existence, Providence gives permanency and constancy. From the existence of the spheres other beings derive existence, which are constant in their species but not in their individuals: in the same manner it is said that Providence sends forth [from the spheres to the earth] sufficient influence to secure the immortality and constancy of the species, without securing at the same time permanence for the individual beings of the species. But the individual beings in each species have not been entirely abandoned, that portion of the materia prima which has been purified and refined, and has received the faculty of growth, is endowed with properties that enable it to exist a certain time, to attract what is useful and to repel what is useless. That portion of the materia prima which has been subject to a further development, and has received the faculty of sensation, is endowed with other properties for its protection and preservation; it has a new faculty of moving freely toward that which is conducive to, and away from that which is contrary to its well-being. Each individual being received besides such properties as are required for the preservation of the species to which it belongs. The portion of the materia prima which is still more refined, and is endowed with the intellectual faculty, possesses a special property by which each individual, according to the degree of his perfection, is enabled to manage, to calculate, and to discover what is conducive both to the temporary existence of the individual and to the preservation of the species. All other movements, however, which are made by the individual members of each species are due to accident; they are not, according to Aristotle, the result of rule and management; e.g., when a storm or gale blows, it causes undoubtedly some leaves of a tree to drop, breaks off some branches of another tree, tears away a stone from a heap of stones, raises dust over herbs and spoils them, and stirs up the sea so that a ship goes down with the whole or part of her contents. Aristotle sees no difference between the falling of a leaf or a stone and the death of the good and noble people in the ship; nor does he distinguish between the destruction of a multitude of ants caused by an ox depositing on them his excrement and the death of worshippers killed by the fall of the house when its foundations give way; nor does he discriminate between the case of a cat killing a mouse that happens to come in her way, or that of a spider catching a fly, and that of a hungry lion meeting a prophet and tearing him. In short, the opinion of Aristotle is this: Everything is the result of management which is constant, which does not come to an end and does not change any of its properties, as e.g., the heavenly beings, and everything which continues according to a certain rule, and deviates from it only rarely and exceptionally, as is the case in objects of Nature. All these are the result of management, i.e., in a close relation to Divine Providence. But that which is not constant, and does not follow a certain rule, as e.g., incidents in the existence of the individual beings in each species of plants or animals, whether rational or irrational, is due to chance and not to management; it is in no relation to Divine Providence. Aristotle holds that it is even impossible to ascribe to Providence the management of these things. This view is closely connected with his theory of the Eternity, of the Universe, and with his opinion that everything different from the existing order of things in Nature is impossible. It is the belief of those who turned away from our Law, and said: “God hath forsaken the earth” (Ezek. 9:9).

ג. דעת האשעריה – אין חוקיות והכל כפוי
8 הדעה השלישית הופכית לדעה השנייה, והיא דעתם של הסבורים שאין בכלל המציאות שום דבר במקרה, לא פרטי ולא כללי, אלא הכול ברצון ובכוונה ובהנהגה; וברור שכל המונהג – נודע. זוהי כת האשעריה המוסלמית.
ניתוח וביקורת
9 מדעה זו נובעים אבסורדים גדולים שהם קיבלו על עצמם והתחייבו להם.
הטבע קבוע) כי הם הודו לאריסטו בטענתו המשווה בין נשירת העלה לבין מות פרט מבני האדם ואמרו: כן הוא, אבל הרוח לא נשבה במקרה אלא האל הניע אותה, ולא הרוח היא שהפילה את העלים אלא כל עלה נפל בגזירה קדומה מן האל, והוא שהפיל אותם כעת במקום זה. ולא ייתכן שיתאחר או יוקדם זמן נפילתם, או שייפלו במקום אחר, משום שכל זה נגזר מאז ומקדם.
ביטול הבחירה) והתחייב להם לפי דעה זו שתהיינה כל התנועות והמנוחות של בעלי החיים בגזירה, ושאין לאדם כל יכולת לעשות דבר או לא לעשות אותו.
אשליית האפשרות) כמו כן מתחייב מדעה זו שטבע האפשרי יהיה בטל בעניינים הללו, ושיהיו כל הדברים הללו או מחויבים או בלתי אפשריים. הם התחייבו לכך ואמרו שהדברים שאנחנו מכנים "אפשריים", כמו עמידתו של ראובן ובואו של שמעון, הם אפשריים ביחס אלינו, אך ביחס אליו יתעלה הרי שום דבר אינו אפשרי; אלא או מחויב או בלתי אפשרי.
חוסר פשר למצוות ולגמול) ומתחייב מדעה זו שעניין המצוות אינו מועיל כלל, כי כל אדם שניתנה לו מצווה כלשהי אין לו יכולת (=בחירה) לעשות דבר, לא לקיים מה שנצטווה ולא להימנע מלעשות מה שנאסר עליו. הכת הזאת אמרה שהוא יתעלה חפץ כך: לשלוח (נביאים) ולצוות ולאסור ולאיים (בעונש) ולעורר תקווה (לשכר) ולהפחיד, אף שאין לנו יכולת. ואפשר שהוא יטיל עלינו לעשות דברים בלתי אפשריים, ואפשר שנקיים מצווה וניענש, ונעבור עליה ונקבל שכר.
ביטול תכלית אלוהית) מדעה זו מתחייב גם שמעשיו יתעלה הם חסרי תכלית.
הנובע מהקביעה שהאל גוזר על הכל
10 כדי שדעה זו תהיה עקבית הם קיבלו על עצמם את כובד כל האבסורדים האלה, עד כדי כך ש(לשיטתם) אם נראה אדם שנולד עיוור או מצורע, שאיננו יכולים לומר עליו שהתחייב בכך בשל חטא שחטא לפני כן, נֹאמר: "כך חפץ (האל)". ואם נראה איש מעלה עובד האל שנהרג בייסורים, נֹאמר: "כך חפץ, ואין עוול בזה". כי מבחינתם אפשרי שהאל ייסר את מי שלא חטא, ויגמול טוב לחוטא. אמירותיהם לגבי הדברים האלה מפורסמות.

Third Theory.—This theory is the reverse of the second. According to this theory, there is nothing in the whole Universe, neither a class nor an individual being, that is due to chance; everything is the result of will, intention, and rule. It is a matter of course that he who rules must know [that which is under his control]. The Mohammedan Ashariyah adhere to this theory, notwithstanding evident absurdities implied in it; for they admit that Aristotle is correct in assuming one and the same cause [viz., the wind] for the fall of leaves [from the tree] and for the death of a man [drowned in the sea]. But they hold at the same time that the wind did not blow by chance; it is God that caused it to move; it is not therefore the wind that caused the leaves to fall; each leaf falls according to the Divine decree; it is God who caused it to fall at a certain time and in a certain place; it could not have fallen before or after that time or in another place, as this has previously been decreed. The Ashariyah were therefore compelled to assume that motion and rest of living beings are predestined, and that it is not in the power of man to do a certain thing or to leave it undone. The theory further implies a denial of possibility in these things: they can only be either necessary or impossible. The followers of this theory accepted also the last-mentioned proposition, and say, that we call certain things possible, as e.g., the facts that Zeid stands, and that Amr is coming; but they are only possible for us, whilst in their relation to God they cannot be called possible; they are either necessary or impossible. It follows also from this theory, that precepts are perfectly useless, since the people to whom any law is given are unable to do anything: they can neither do what they are commanded nor abstain from what they are forbidden. The supporters of this theory hold that it was the will of God to send prophets, to command, to forbid, to promise, and to threaten, although we have no power [over our actions]. A duty would thus be imposed upon us which is impossible for us to carry out, and it is even possible that we may suffer punishment when obeying the command and receive reward when disobeying it. According to this theory, it must also be assumed that the actions of God have no final cause. All these absurdities are admitted by the Ashariyah for the purpose of saving this theory. When we see a person born blind or leprous, who could not have merited a punishment for previous sins, they say, It is the will of God; when a pious worshipper is tortured and slain, it is likewise the will of God; and no injustice can be asserted to Him for that, for according to their opinion it is proper that God should afflict the innocent and do good to the sinner. Their views on these matters are well known.

ד. דעת המֻעְתַזִלה וסיעתם – יש השגחה מלאה בהתאם לחכמה
11 הדעה הרביעית היא דעתם של הסוברים שיש לאדם יכולת (לעשות כפי בחירתו), וכך כל הציוויים והאזהרות והשכר והעונש שנאמרו בתורה נוהגים לשיטתם כסדר. הם סוברים שכל פעולות האל נובעות מחכמה, ואי אפשר שיעשה עוול או יעניש את העושה טוב. גם המֻעְתַזִלה סוברים כך, אף שיכולת האדם אינה מוחלטת לשיטתם. הם גם מאמינים שהוא יתעלה יודע את נפילת אותו עלה ואת רמיסת אותה נמלה, ושהשגחתו היא על כל הנמצאים.
ניתוח וביקורת
12 גם מדעה זו מתחייבים אבסורדים וסתירות.
ייסורים בלא חטא) האבסורד הוא שחלק מבני האדם נולדו בעלי מום בלא שחטאו. הם אמרו: "זה נובע מחכמתו, וכך טוב יותר לאדם הזה, שיהיה כך מאשר שיהיה בריא, אלא שאיננו יודעים מהו הטוב הזה. ואין זה כעונש לו אלא כהטבה לו".
מיתה בלא עוון) וכך הם עונים לגבי מותו של איש המעלה, שזה כדי להגדיל את שכרו בעולם הבא.
חוסר צדק ופיצוי) הגיעו הדברים אצלם לבסוף עד כדי כך שהקשו עליהם: "מדוע (האל) עשה צדק לאדם ולא עשה צדק לזולתו, ובגלל איזה חטא נשחטה חיה זו?", והם קיבלו על עצמם את האבסורד בכך שאמרו: "זה הטוב ביותר בשבילו, כדי שהאל יפצה אותו בעולם הבא", עד כדי כך שהריגת הפרעוש והכינה מחייבת שיְפוצו מאת האל. וכן לגבי העכבר החף מפשע שטרפו חתול או דיה, הם אמרו שכך קבעה חכמתו לגבי אותו עכבר, והוא עתיד לפצותו בעולם הבא על מה שנעשה לו.

Fourth Theory.—Man has free will; it is therefore intelligible that the Law contains commands and prohibitions, with announcements of reward and punishment. All acts of God are due to wisdom; no injustice is found in Him, and He does not afflict the good. The Mu’tazila profess this theory, although they do not believe in man’s absolute free will. They hold also that God takes notice of the falling of the leaf and the destruction of the ant, and that His Providence extends over all things. This theory likewise implies contradictions and absurdities. The absurdities are these: The fact that some persons are born with defects, although they have not sinned previously, is ascribed to the wisdom of God, it being better for those persons to be in such a condition than to be in a normal state, though we do not see why it is better; and they do not suffer thereby any punishment at all, but, on the contrary, enjoy God’s goodness. In a similar manner the slaughter of the pious is explained as being for them the source of an increase of reward in future life. They go even further in their absurdities. We ask them why is God only just to man and not to other beings, and how has the irrational animal sinned, that it is condemned to be slaughtered? and they reply it is good for the animal, for it will receive reward for it in the world to come; also the flea and the louse will there receive compensation for their untimely death: the same reasoning they apply to the mouse torn by a cat or vulture; the wisdom of God decreed this for the mouse, in order to reward it after death for the mishap.

הערת סיכום ביניים
13 אין לגנות לדעתי אף אחד מבעלי שלוש הדעות הללו בנושא ההשגחה, כי לכל אחד מהם היה אילוץ גדול לומר את דבריו.
אריסטו) אריסטו הלך אחר מה שנראה מטבע המציאות.
אשעריה) האשעריה ברחו מלייחס לו יתעלה חוסר ידיעה במשהו, ולא ייתכן לדעתם לומר שהוא ידע פרט זה ולא ידע פרט אחר, כך שאותם אבסורדים התחייבו, והם קיבלו אותם על עצמם.
מעתזלה) וכן המֻעתזִלה ברחו מלייחס לו יתעלה עוול ורשע. וגם אין נאות לדעתם להתכחש לאמונה הדתית הטבעית ולומר שאין עוול בגרימת ייסורים למי שלא חטא, וגם לא היה נאות בעיניהם ששליחותם של כל הנביאים ומתן התורה יהיו שלא לעניין שניתן להבין בשכל. נמצא שגם הם קיבלו על עצמם את מה שלקחו מאותם אבסורדים, ונתחייבו להם גם סתירות, משום שהם מאמינים שהוא יתעלה יודע כל דבר, ושהאדם בעל יכולת, וזה מוביל למה שבהתבוננות מועטה מתברר כסתירה פנימית.

I do not consider it proper to blame the followers of any of the [last named] three theories on Providence, for they have been driven to accept them by weighty considerations. Aristotle was guided by that which appears to be the nature of things. The Ashariyah refused to ascribe to God ignorance about anything, and to say that God whilst knowing one individual being or one portion of the Universe is ignorant of another portion; they preferred to admit the above-mentioned absurdities. The Mu’tazilites refused to assume that God does what is wrong and unjust; on the other hand, they would not contradict common sense and say that it was not wrong to inflict pain on the guiltless, or that the mission of the Prophets and the giving of the Law had no intelligible reason. They likewise preferred to admit the above-named absurdities. But they even contradicted themselves, because they believe on the one hand that God knows everything, and on the other that man has free will. By a little consideration we discover the contradiction.

פתיחה לדעה החמישית – דעת התורה
14 הדעה החמישית היא דעתנו, כלומר דעת תורתנו.
א. נביאים והמון החכמים) אני אודיעך ממנה מה שאמרו עליה ספרי נביאינו, והיא אמונתם של המון חכמינו.
ב. הוגים יהודים מאוחרים) בנוסף, אודיע לך מה שהאמינו בו מקצת מאחרונינו, ג. הרמב"ם) וגם אודיע לך מה שאני מאמין בעניין.
דעת התורה – בחירה חופשית ומשפט צדק
15 בחירה חופשית) ואומר: יסוד תורת משה רבינו וכל ההולכים אחריה, הוא שהאדם הוא בעל יכולת גמורה, כלומר שהוא בטבעו ובבחירתו וברצונו עושה כל מה שיכול האדם לעשות, מבלי שייברא לו דבר חדש כלל. וכן כל מיני בעלי החיים נעים ברצונם, וכך חפץ (האל), כוונתי שחפצו הקדום מאז ומעולם הוא שכל בעלי החיים ינועו ברצונם ושהאדם יהיה בעל יכולת ביחס לכל מה שירצה או יבחר ממה שביכולתו. זהו יסוד שמעולם לא נשמע באומתנו אחרת ממנו, תודה לאל.

Fifth Theory.—This is our theory, or that of our Law. I will show you [first] the view expressed on this subject in our prophetical books, and generally accepted by our Sages. I will then give the opinion of some later authors among us, and lastly, I will explain my own belief. The theory of man’s perfectly free will is one of the fundamental principles of the Law of our Teacher Moses, and of those who follow the Law. According to this principle man does what is in his power to do, by his nature, his choice, and his will; and his action is not due to any faculty created for the purpose. All species of irrational animals likewise move by their own free will. This is the Will of God; that is to say, it is due to the eternal divine will that all living beings should move freely, and that man should have power to act according to his will or choice within the limits of his capacity. Against this principle we hear, thank God, no opposition on the part of our nation.

משפט צדק) וכן מכלל יסודי תורת משה רבינו שלא ייתכן מלפניו יתעלה עוול בשום אופן שהוא, ושכל אסון הבא על בני האדם או טובה המגיעה אליהם, יחיד או ציבור – כל זה הוא כפי הדין במשפט צודק שאין בו עוול כלל. אפילו נדקר האדם מקוץ בידו והוציאו מיד, הרי זה בא אליו בתור עונש לו; ואפילו קיבל הנאה מועטה הרי זה שכר עבורו. וכל זה בדין. והם דבריו יתעלה: "[הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ] כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט [אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא]" (דברים לב,ד), אלא שאיננו יודעים כיצד הוא הדין.

Another fundamental principle taught by the Law of Moses is this: Wrong cannot be ascribed to God in any way whatever; all evils and afflictions as well as all kinds of happiness of man, whether they concern one individual person or a community, are distributed according to justice; they are the result of strict judgment that admits no wrong whatever. Even when a person suffers pain in consequence of a thorn having entered into his hand, although it is at once drawn out, it is a punishment that has been inflicted on him [for sin], and the least pleasure he enjoys is a reward [for some good action]; all this is meted out by strict justice; as is said in Scripture, “all his ways are judgment” (Deut. 32:4); we are only ignorant of the working of that judgment.

סיכום ביניים
16 הרי לך סיכום הדעות האלה: כל מה שתראה במצביהם המשתנים של בני האדם,
אריסטו) סבור אריסטו שהוא מקרה גמור,
אשעריה) וסבור האשערי שהוא נובע מן החפץ בלבד,
מעתזלה) וסבור המֻעתזִלי שהוא נובע מן החכמה,
התורה) ואילו אנחנו סבורים שהוא נובע מן הראוי לאדם בדין כפי מעשיו.
לפי האשעריה) ועל כן אפשר לפי האשערי שהאל ייסר את איש המעלה הטוב בעולם הזה, וייתן אותו לנצח באותה אש שאומרים שיש בעולם הבא, וייאמר: "כך חפץ".
לפי המעתזלה) המֻעתזִלי סבור שזה עוול, ושזה שהתייסר בעולם הזה, ואפילו הוא נמלה כמו שציינתי לך – יש לו פיצוי, ושהיותו מיוסר לשם קבלת הפיצוי נובע מחכמתו (של האל). לפי התורה) ואילו אנחנו מאמינים שכל המצבים האנושיים האלה הם כפי הדין ושחלילה לו מעוול, ואין הוא מעניש אלא את הראוי לעונש מבינינו. זהו שאמרה תורת משה רבינו שהכול בא מן הדין.
דעת התורה לפי חכמינו – העולם מנוהל בצדק
17 ועל פי דעה זו באים דברי המון חכמינו,
מידה כנגד מידה) שתמצאם אומרים בפירוש: "אין מיתה בלא חטא ולא יסורין בלא עון" (בבלי שבת נה,א; ויקרא רבה לז,א), ואמרו: "במִדה שאדם מודד – בה מודדין לו", זה לשון המשנה (משנה סוטה א,ז).
גמול צדק) ואמרו במפורש בכל מקום שהצדק מחויב בהכרח לגביו יתעלה, כלומר שיגמול לצדיק על כל מעשי הטוב והיושר שעשה ואפילו לא נצטווה בכך בידי נביא; ושיעניש על כל מעשה רע שעשה אדם ואפילו לא נאסר עליו בידי נביא, מפני שהוא נאסר בכך מצד האמונה הדתית הטבעית, כוונתי לאיסור על הרשע והעוול.
א) הם אמרו: "אין הקב"ה מקפח זכות כל בריה" (בבלי פסחים קיח,א; בבא קמא לח,ב),
ב) ואמרו: "כל האומר: 'קודשא בריך הוא וַתְּרָן' – יִתְוַתְּרָן מעוהי, אלא מאריך אפיה וגבי דיליה" (=כל האומר: 'הקב"ה ותרן' – יתחתכו מעיו, אלא מאריך אפו וגובה את שלו) (בראשית רבה סז,ד),
ג) ואמרו: "אינו דומה מצווה ועושה כמי שאינו מצווה" (בבלי קידושין לא,א, ועוד), וביארו שאפילו לא צוּוה נותנין לו שכר. וכל דבריהם בנויים על עיקרון זה.
חידוש של חז"ל – ייסורי אהבה
18 יש בדברי החכמים תוספת מסוימת שלא נאמרה בלשון התורה, והיא דברי מקצתם "יסורין שלאהבה" (בבלי ברכות ה,א): לפי אותה דעה יש שבאים על האדם פגעים לא בשל חטא קודם אלא כדי להגדיל את שכרו; וזוהי גם שיטת המֻעְתַזִלה. אין פסוק בתורה לעניין זה, ואל יטעוך ענייני הנסיון: "וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם" (בראשית כב,א), ומה שנאמר: "[לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ, לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ, הֲתִשְׁמֹר מִצְוֺתָו אִם לֹא.] וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ [וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ, לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם...]" (דברים ח,ב-ג), ועוד תשמע את הדיון על כך (ג,כד).
דעת התורה לפי הוגים מאוחרים – השגחה על בעלי חיים
19 תורתנו אינה עוסקת כלל כי אם במצבי פרטי בני האדם. אך עניין הפיצוי לבעלי חיים לא נשמע מעולם באומתנו מימי קדם, ולא הזכיר אותו מעולם מי מן החכמים. אלא כאשר שמע אותו מן המֻעתזִלה אחד האחרונים מן הגאונים ז"ל, חשבוֹ לנכון והאמין בו.

The different theories are now fully explained to you; everything in the varying human affairs is due to chance, according to Aristotle, to the Divine Will alone according to the Ashariyah, to Divine Wisdom according to the Mu’tazilites, to the merits of man according to our opinion. It is therefore possible, according to the Ashariyah, that God inflicts pain on a good and pious man in this world, and keeps him for ever in fire, which is assumed to rage in the world to come, they simply say it is the Will of God. The Mu’tazilites would consider this as injustice, and therefore assume that every being, even an ant, that is stricken with pain [in this world], has compensation for it, as has been mentioned above; and it is due to God’s Wisdom that a being is struck and afflicted in order to receive compensation. We, however, believe that all these human affairs are managed with justice; far be it from God to do wrong, to punish any one unless the punishment is necessary and merited. It is distinctly stated in the Law, that all is done in accordance with justice; and the words of our Sages generally express the same idea. They clearly say: “There is no death without sin, no sufferings without transgression.” (B. T. Shabbath, 55a.) Again, “The deserts of man are meted out to him in the same measure which he himself employs.” (Mish. Sotah, 1:7.) These are the words of the Mishnah. Our Sages declare it wherever opportunity is given, that the idea of God necessarily implies justice; that He will reward the most pious for all their pure and upright actions, although no direct commandment was given them through a prophet; and that He will punish all the evil deeds of men, although they have not been prohibited by a prophet, if common sense warns against them, as e.g., injustice and violence. Thus our Sages say: “God does not deprive any being of the full reward [of its good deed]” (B. T. Pes. 118a) again, “He who says that God remits part of a punishment;, will be punished severely; He is long-suffering, but is sure to exact payment.” (B. T. Baba K. 50a.) Another saying is this: “He who has received a commandment and acts accordingly is not like him who acts in the same manner without being commanded to do so” (B. T. Kidd. 31a); and it is distinctly added that he who does a good thing without being commanded, receives nevertheless his reward. The same principle is expressed in all sayings of our Sages. But they contain an additional doctrine which is not found in the Law; viz., the doctrine of “afflictions of love,” as taught by some of our Sages. According to this doctrine it is possible that a person be afflicted without having previously committed any sin, in order that his future reward may be increased; a view which is held by the Mu’tazilites, but is not supported by any Scriptural text. Be not misled by the accounts of trials, such as “God tried Abraham” (Gen. 22:1); “He afflicted thee and made thee hungry,” etc. (Deut. 8:3); for you will hear more on this subject later on (chap. xxiv.). Our Law is only concerned with the relations of men; but the idea that irrational living beings should receive a reward, has never before been heard of in our nation: the wise men mentioned in the Talmud do not notice it; only some of the later Geonim were pleased with it when they heard it from the sect of the Mu’tazilites, and accepted it.

דעת התורה לפי הרמב"ם – השגחה פרטית רק על מין האדם
20 מקורות) מה שאני מאמין לגבי היסוד הזה, כלומר ההשגחה האלוהית, הוא מה שאתאר לך. בהאמנה זו שאתאר איני מסתמך על הוכחה שהביאתני אליה, אלא על מה שהתברר לי שהוא כוונת ספר האל וספרי נביאינו. בדעה זו שבה אני מאמין יש זרויות מועטות יותר מן הדעות הנזכרות לעיל והיא קרובה יותר להיקש השכלי.
21 השגחה רק על האדם) אני מאמין שההשגחה האלוהית בעולם השפל הזה, כלומר למטה מגלגל הירח, היא רק בפרטי מין האדם בלבד, ורק במין זה כל מצבי פרטיו והטוב והרע הבאים עליהם נובעים מן הדין, כמו שנאמר: "כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט" (דברים לב,ד).
כל השאר במקרה) ואילו שאר בעלי החיים, וכל שכן הצמחים וזולתם – דעתי לגביהם היא כדעת אריסטו:
1) איני מאמין כלל שהעלה נפל בגלל ההשגחה עליו;
2) ולא שהעכביש טרף את הזבוב מכוח גזירת האל ורצונו הפרטי כעת;
3) ולא שהרקיקה שירק ראובן נעה עד שנפלה על היתוש במקום מסוים והרגה אותו מכוח גזירה עליונה;
4) ולא שכאשר הדג הזה חטף את התולעת הזאת מעל פני המים היה הדבר בחפץ אלוהי פרטי. אלא כל אלה לדעתי במקרה גמור, כפי שסבור אריסטו.
ההשגחה תלויה בדעת) אלא לדעתי ההשגחה האלוהית, כפי מה שאני רואה, נובעת מהשפע האלוהי. והמין שדבק בו אותו שפע שכלי עד שהפך לבעל שכל ונתגלה לו כל מה שגלוי לבעלי שכל – הוא שנלוותה אליו ההשגחה האלוהית, ושקלה את כל מעשיו על דרך השכר והעונש.
דוגמה) אם היתה טביעתה של הספינה על יושביה, כאמור לעיל (פסקה 6), או נפילת הגג על יושבי הבית, במקרה גמור – הרי לדעתנו כניסתם של הללו לתוך אותה ספינה וישיבתם של האחרים בבית לא היתה במקרה, אלא ברצון אלוהי לפי הדין במשפטיו ששכלינו אינם מגיעים לידיעת חוקיהם.

My opinion on this principle of Divine Providence I will now explain to you. In the principle which I now proceed to expound I do not rely on demonstrative proof, but on my conception of the spirit of the Divine Law, and the writings of the Prophets. The principle which I accept is far less open to objections, and is more reasonable than the opinions mentioned before. It is this: In the lower or sublunary portion of the Universe Divine Providence does not extend to the individual members of species except in the case of mankind. It is only in this species that the incidents in the existence of the individual beings, their good and evil fortunes, are the result of justice, in accordance with the words, “For all His ways are judgment.” But I agree with Aristotle as regards all other living beings, and à fortiori as regards plants and all the rest of earthly creatures. For I do not believe that it is through the interference of Divine Providence that a certain leaf drops [from a tree], nor do I hold that when a certain spider catches a certain fly, that this is the direct result of a special decree and will of God in that moment; it is not by a particular Divine decree that the spittle of a certain person moved, fell on a certain gnat in a certain place, and killed it; nor is it by the direct will of God that a certain fish catches and swallows a certain worm on the surface of the water. In all these cases the action is, according to my opinion, entirely due to chance, as taught by Aristotle. Divine Providence is connected with Divine intellectual influence, and the same beings which are benefited by the latter so as to become intellectual, and to comprehend things comprehensible to rational beings, are also under the control of Divine Providence, which examines all their deeds in order to reward or punish them. It may be by mere chance that a ship goes down with all her contents, as in the above-mentioned instance, or the roof of a house falls upon those within; but it is not due to chance, according to our view, that in the one instance the men went into the ship, or remained in the house in the other instance: it is due to the will of God, and is in accordance with the justice of His judgments, the method of which our mind is incapable of understanding.

ראיות מן המקרא להשגחה פרטית באדם בלבד
22 מנביאים וכתובים) מה שהביא אותי להאמנה זו, הוא שלא מצאתי מעולם כתוב בספר נבואה האומר שיש לאל השגחה על פרט מפרטי בעלי החיים אלא האדם הפרטי בלבד. הנביאים אף התפלאו על היות ההשגחה על פרטי בני האדם, שהרי הוא פחוּת מכדי להיות מושגח, כל שכן בעלי החיים זולתו.
פליאה א) נאמר: "[ה',] מָה אָדָם וַתֵּדָעֵהוּ [בֶּן אֱנוֹשׁ וַתְּחַשְּׁבֵהוּ?]" (תהילים קמד,ג),
ב) "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ [וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ?]" (שם ח,ה). ונאמרו פסוקים מפורשים על כך שההשגחה היא על כלל פרטי בני האדם ותוך פקידת כל מעשיהם:
השגחה פרטית א) "[מִמְּכוֹן שִׁבְתּוֹ הִשְׁגִּיחַ אֶל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ.] הַיֹּצֵר יַחַד לִבָּם, הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם" (שם לג,יד-טו),
ב) ונאמר: "אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו" (ירמיהו לב,יט),
ג) ונאמר גם: "כִּי עֵינָיו עַל דַּרְכֵי אִישׁ, וְכָל צְעָדָיו יִרְאֶה" (איוב לד,כא).
מהתורה) התורה דיברה במפורש על ההשגחה על פרטי בני האדם ופקידת מעשיהם.
א) נאמר: "וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם" (שמות לב,לד),
ב) ונאמר: "מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי – אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי" (שם,לג),
ג) ונאמר: "[וְכָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה כָּל מְלָאכָה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה –] וְהַאֲבַדְתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ הַהִיא [מִקֶּרֶב עַמָּהּ]" (ויקרא כג,ל),
ד) ונאמר: "וְנָתַתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא" (שם כ,ה; ושם: וְשַׂמְתִּי), וזה נפוץ.
ה) וכל הנאמר בסיפורי אברהם ויצחק ויעקב הוא ראיה גמורה על ההשגחה הפרטית.
ראיות שבעלי החיים אינם מושגחים באופן פרטני
23 טענה) אך לגבי שאר פרטי בעלי החיים, המצב אצלם הוא בלי ספק כדעתו של אריסטו.
הוכחה) לכן הותרה שחיטתם ואף נצטווינו עליה, וכן (הותר לנו) השימוש בהם לתועלת כרצוננו.
ראיה) הראיה לכך ששאר בעלי החיים אינם מושגחים אלא באופן ההשגחה שהזכיר אריסטו, היא דברי הנביא כאשר ראה את כיבושי נבוכדנצר והטבח הרב שעשה בבני האדם. הוא אמר: "ריבונו של עולם, הרי זה כאילו נזנחו בני האדם וננטשו כדגים וכרמשי הארץ", והורה באמירה זו שאותם מינים מוזנחים. והם דבריו: "וַתַּעֲשֶׂה אָדָם כִּדְגֵי הַיָּם, כְּרֶמֶשׂ לֹא מֹשֵׁל בּוֹ. כֻּלֹּה בְּחַכָּה הֵעֲלָה, [יְגֹרֵהוּ בְחֶרְמוֹ וְיַאַסְפֵהוּ בְּמִכְמַרְתּוֹ, עַל כֵּן יִשְׂמַח וְיָגִיל]" (חבקוק א,יד-טו). אחר כך הבהיר הנביא שאין הדבר כך, ואין הוא על דרך ההפקר והסרת ההשגחה אלא על דרך העונש אליהם, משום שהדין נותן את מה שהגיע אליהם, ואמר: "ה' לְמִשְׁפָּט שַׂמְתּוֹ וְצוּר לְהוֹכִיחַ יְסַדְתּוֹ" (חבקוק א,יב).

I have been induced to accept this theory by the circumstance that I have not met in any of the prophetical books with a description of God’s Providence otherwise than in relation to human beings. The prophets even express their surprise that God should take notice of man, who is too little and too unimportant to be worthy of the attention of the Creator: how, then, should other living creatures be considered as proper objects for Divine Providence! Comp. “What is man, that thou takest knowledge of him?” (Ps. 144:3); “What is man, that thou art mindful of him?” (ibid. 8:8). It is clearly expressed in many Scriptural passages that God provides for all men, and controls all their deeds—e.g., “He fashioneth their hearts alike, he considereth all their works” (ibid. 33:15); “For thine eyes are open upon all the ways of the sons of men, to give every one according to his ways” (Jer. 32:19). Again: “For his eyes are upon the ways of man, and he seeth all his goings” (Job 32:21). In the Law there occur instances of the fact that men are governed by God, and that their actions are examined by him. Comp. “In the day when I visit I will visit their sin upon them” (Exod. 32:34) “I will even appoint over you terror” (Lev. 26:16); “Whosoever hath sinned against me, him will I blot out of my book” (Exod. 32:33); “The same soul will I destroy” (Lev. 23:30); “I will even set my face against that soul” (ibid. 20:6). There are many instances of this kind. All that is mentioned of the history of Abraham, Isaac, and Jacob is a perfect proof that Divine Providence extends. to every man individually. But the condition of the individual beings of other living creatures is undoubtedly the same as has been stated by Aristotle. On that account it is allowed, even commanded, to kill animals; we are permitted to use them according to our pleasure. The view that other living beings are only governed by Divine Providence in the way described by Aristotle, is supported by the words of the Prophet Habakkuk. When he perceived the victories of Nebuchadnezzar, and saw the multitude of those slain by him, he said, “O God, it is as if men were abandoned, neglected, and unprotected like fish and like worms of the earth.” He thus shows that these classes are abandoned. This is expressed in the following passage: “And makest men as the fishes of the sea, as the creeping things, that have no ruler over them. They take up all of them with the angle,” etc. (Hab. 1:14, 15). The prophet then declares that such is not the case; for the events referred to are not the result of abandonment, forsaking, and absence of Providence, but are intended as a punishment for the people, who well deserved all that befell them. He therefore says: “O Lord, Thou hast ordained them for judgment, and O mighty God, Thou hast established them for correction” (ibid. ver. 12).

24 אל תחשוב שיש לדעה זו סתירה
א) מהכתוב "נוֹתֵן לִבְהֵמָה לַחְמָהּ [לִבְנֵי עֹרֵב אֲשֶׁר יִקְרָאוּ]" (תהילים קמז,ט),
ב) ומהכתוב "הַכְּפִירִים שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף [וּלְבַקֵּשׁ מֵאֵל אָכְלָם]" (שם קד,כא),
ג) ומהכתוב "פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן" (שם קמה,טז),
ד) וכן מדברי החכמים "יושב (הקב"ה) וזן מקרני רֵמים עד ביצי כנים" (בבלי שבת קז,ב; עבודה זרה ג,ב), ולשונות רבים כיוצא בזה שתמצא. אין בהם שום דבר הסותר את דעתי זו, משום שכל אלה הם השגחה על המין ולא על הפרט, וכאילו מתוארים חסדיו יתעלה בכך שהוא מכין לכל מין את מזונו ההכרחי ואת החומר לקיומו. וזה ברור וגלוי. וכן סבור אריסטו, שסוג זה של השגחה, כלומר הכנת מציאות מזון כל מין לפרטיו, הוא הכרחי ומצוי. אמר זאת גם אלכסנדר בשם אריסטו. ולולא זאת היה המין נכחד בלי ספק, וזה מבואר בהתבוננות קלה.
25 אמנם דבריהם (של חז"ל) "צער בעלי חיים דאוריתא" (בבלי בבא מציעא לב,ב), בעקבות הכתוב "[וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ ה':] עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ [זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים?]" (במדבר כב,לב) – הרי זה על דרך הבאתנו לשלמות, כדי שלא נרכוש תכונות אכזריוּת ולא נכאיב לריק וללא תועלת, אלא נכוון אל החמלה והרחמים ואפילו לגבי כל חיה שתזדמן, מלבד בשעת הצורך, "כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר [ – בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר]" (דברים יב,כ), לא שנשחט על דרך אכזריות או משחק.
הטעם להשגחה על האדם בלבד
26 גם לא תחייב אותי לפי דעה זו השאלה שתישאל עליי: "מדוע הוא משגיח על פרטי בני האדם ואינו משגיח בהשגחה מעין זו על שאר פרטי מיני בעלי החיים?". כי ראוי שישאל את עצמו שואל זה ויאמר: "מדוע נתן את השכל לאדם ולא נתנו לשאר מיני בעלי החיים?". משום שהתשובה לשאלה האחרונה היא: "כך חפץ", או: "כך קבעה חכמתו", או: "כך קבע הטבע", בהתאם לשלוש הדעות הנזכרות לעיל. ובאותן תשובות עצמן תיענה שאלה הראשונה.

Our opinion is not contradicted by Scriptural passages like the following: “He giveth to the beast his food” (Ps. 147:9); “The young lions roar after their prey, and seek their meat from God” (ibid. 104:2 1);” Thou openest thine hand, and satisfiest the desire of every living thing” (ibid. 145:16); or by the saying of our Sages: “He sitteth and feedeth all, from the horns of the unicorns even unto the eggs of insects.” There are many similar sayings extant in the writings of our Sages, but they imply nothing that is contrary to my view. All these passages refer to Providence in relation to species, and not to Providence in relation to individual animals. The acts of God are as it were enumerated; how He provides for every species the necessary food and the means of subsistence. This is clear and plain. Aristotle likewise holds that this kind of Providence is necessary, and is in actual existence. Alexander also notices this fact in the name of Aristotle, viz., that every species has its nourishment prepared for its individual members; otherwise the species would undoubtedly have perished. It does not require much consideration to understand this. There is a rule laid down by our Sages that it is directly prohibited in the Law to cause pain to an animal, and is based on the words: “Wherefore hast thou smitten thine ass?” etc. (Num. 22:32). But the object of this rule is to make us perfect; that we should not assume cruel habits: and that we should not uselessly cause pain to others: that, on the contrary, we should be prepared to show pity and mercy to all living creatures, except when necessity demands the contrary: “When thy soul longeth to eat flesh,” etc. (Deut. 12:20). We should not kill animals for the purpose of practising cruelty, or for the purpose of play. It cannot be objected to this theory, Why should God select mankind as the object of His special Providence, and not other living beings? For he who asks this question must also inquire, Why has man alone, of all species of animals, been endowed with intellect? The answer to this second question must be, according to the three afore-mentioned theories: It was the Will of God, it is the decree of His Wisdom, or it is in accordance with the laws of Nature. The same answers apply to the first question.

סיכום
27 הבן את דעתי עד תומה, כי איני מאמין שמשהו נעלם ממנו יתעלה ואיני מייחס לו אין אונים, אלא אני מאמין שההשגחה הולכת אחר השכל ודבֵקה בו. משום שההשגחה אינה אלא ממשכיל, וכזה שהוא שׂכל בתכלית השלמות שאין שלמות אחריה. ואם כן כל מי שיגיע אליו משהו מאותו שפע – לפי מידת השכל שהגיע אליו, תגיע אליו ההשגחה. זוהי הדעה התואמת לדעתי את המושכל ואת לשונות התורה.
28 ואילו באותן דעות הנזכרות לעיל יש הפרזה וגירעון.
הפרזה) או הפרזה המביאה לבלבול גמור ולהכחשת המושכל ולהתעקשות נגד המוחש;
גירעון) או גירעון גדול המחייב האמנות רעות מאוד לגבי האלוה, וקלקול סדר מציאות האדם, ומחיית כל מעלות האדם, המידותיות והשכליות. כוונתי לדעה של מי שהסיר את ההשגחה מפרטי האדם והשווה בינם ובין פרטי שאר מיני בעלי החיים.

Understand thoroughly my theory, that I do not ascribe to God ignorance of anything or any kind of weakness; I hold that Divine Providence is related and closely connected with the intellect, because Providence can only proceed from an intelligent being, from a being that is itself the most perfect Intellect. Those creatures, therefore, which receive part of that intellectual influence. will become subject to the action of Providence in the same proportion as they are acted upon by the Intellect. This theory is in accordance with reason and with the teaching of Scripture, whilst the other theories previously mentioned either exaggerate Divine Providence or detract from it. In the former case they lead to confusion and entire nonsense, and cause us to deny reason and to contradict that which is perceived with the senses. The latter case, viz., the theory that Divine Providence does not extend to man, and that there is no difference between man and other animals, implies very bad notions about God; it disturbs all social order, removes and destroys all the moral and intellectual virtues of man.