מורה נבוכים חלק ג פרק יג

תכלית העולם נשגבת מבינת האדם
פתיחה
1 רבות נבוכו דעות השלמים בחקירה מה היא תכליתה של מציאות זו. והריני להבהיר לך את חוסר התוחלת של חקירה זו לכל השיטות.

INTELLIGENT persons are much perplexed when they inquire into the purpose of the Creation. I will now show how absurd this question is, according to each one of the different theories [above-mentioned].

הקדמה: חקירת תכלית לעצם שלא נברא היא חסרת פשר
2 הנחה א) ואומר: כל פועֵל הפועל בכוונה – יש בהכרח תכלית מסוימת לדבר שעשה, שבשבילה נעשה. דבר זה ברור ואינו נזקק להוכחה לפי העיון הפילוסופי.
הנחה ב) כמו כן ברור שדבר שנעשה כך בכוונה, הוא מחודש לאחר שלא היה. הנחה ג) עוד ברור ומוסכם, שמחויב המציאות שלא נעדר מעולם ולא ייעדר – אינו נזקק לפועֵל; וכבר ביארנו זאת (ב,הנחות20). ומכיוון שאין הוא פעול, בטלה החקירה על תכליתו, ולכן אין לשאול: "מה תכלית קיומו של הבורא יתעלה?", מאחר שאין הוא דבר נברא.
3 התברר לפי הנחות אלה, שיש לחקור רק על תכליתו של כל מחודש שנעשה בכוונת בעל שכל, כלומר למה שיש לו יסוד שכלי, ועל כן הכרח לחפש מהי הסיבה התכליתית. ואילו דבר שאינו מחודש – אין לחקור מהי תכליתו, כמו שציינו (בפסקה הקודמת).

An agent that acts with intention must have a certain ulterior object in that which he performs. This is evident, and no philosophical proof is required. It is likewise evident that that which is produced with intention has passed over from non-existence to existence. It is further evident, and generally agreed upon, that the being which has absolute existence, which has never been and will never be without existence, is not in need of an agent. We have explained this before. The question, “What is the purpose thereof?” cannot be asked about anything which is not the product of an agent; therefore we cannot ask what is the purpose of the existence of God. He has not been created. According to these propositions it is clear that the purpose is sought for everything produced intentionally by an intelligent cause; that is to say, a final cause must exist for everything that owes its existence to an intelligent being: but for that which is Without a beginning, a final cause need not be sought, as has been stated by us.

4 לאחר הקדמה זו, דע לך שאין מקום לחקור אחר תכלית למכלול המציאות – לא לדעתנו הדוגלים בחידוש העולם, ולא לדעתו של אריסטו (הדוגל) בקדמותו.
ביטול שאלת תכליתה האחרונה של המציאות לפי אריסטו
5 זאת משום שלפי דעתו שהעולם קדום אין לחקור אחר תכלית אחרונה לאף חלק מחלקי העולם. כי לא ייתכן לפי דעתו לומר "מה תכלית קיום השמים, ולמה הם במידה זו ובמספר זה", ולא "למה החומר כך הוא", ולא "מה תכלית מין בעל חיים זה" או "צמח זה"; כי לדעתו הכול על דרך החיוב הנצחי שלא חדל ולא יחדל.
התכלית הפנימית הנחקרת על ידי חכמי הטבע
6 ואף על פי שמדע הטבע מחפש אחר תכלית לכל מצוי טבעי, הרי אין זו התכלית האחרונה שאנו דנים בה בפרק זה. זאת משום שמתברר במדע הטבע שלכל מצוי טבעי יש בהכרח תכלית כלשהי; ושסיבה תכליתית זו, שהיא הנכבדה בארבע הסיבות, נסתרת ברוב המינים. אריסטו אומר תמיד במפורש שהטבע אינו עושה דבר לריק, כלומר שלכל פעולה טבעית יש בהכרח תכלית מסוימת (פוליטיקה א,8 1256ב; על השמים א,4).
דוגמה א) אריסטו אמר במפורש שהצמחים נבראו בשביל בעלי החיים (פוליטיקה, שם).
דוגמה ב) וכן ביאר לגבי חלק מן המצויים, שאחד (קיים) עבור אחר; ובפרט לגבי אברי בעלי החיים.

After this explanation you will understand that there is no occasion to seek the final cause of the whole Universe, neither according to our theory of the Creation, nor according to the theory of Aristotle, who assumes the Eternity of the Universe. For according to Aristotle, who holds that the Universe has not had a beginning, an ultimate final cause cannot be sought even for the various parts of the Universe. Thus it cannot be asked, according to his opinion, What is the final cause of the existence of the heavens? Why are they limited by this measure or by that number? Why is matter of this description? What is the purpose of the existence of this species of animals or plants? Aristotle considers all this as the result of a permanent order of things. Natural Philosophy investigates into the object of everything in Nature, but it does not treat of the ultimate final cause, of which we speak in this chapter. It is a recognized fact in Natural Philosophy that everything in Nature has its object, or its final cause, which is the most important of the four causes, though it is not easily recognized in most species. Aristotle repeatedly says that Nature produces nothing in vain, for every natural action has a certain object. Thus, Aristotle says that plants exist for animals; and similarly he shows of other parts of the Universe for what purpose they exist. This is still more obvious in the case of the organs of animals.

הערות על המושג תכלית כחורג ממדעי הטבע
7 יסוד אלוהי) דע שקיומה של תכלית זו בדברים הטבעיים הוביל את הפילוסופים בהכרח להאמין ביסוד אחר זולת הטבע, שהוא אשר מכנה אריסטו "יסוד שכלי" או "אלוהי" (אריסטו, מטפיזיקה ב,2), שהוא העושה דבר אחד בשביל דבר אחר.
כוונה) ודע שאחת מן הראיות הגדולות ביותר לחידוש העולם, למי שיש לו יושרה, היא מה שמוכח לגבי המצויים בטבע, שלכל אחד מהם יש תכלית מסוימת, ושהיות דבר מסוים בשביל דבר אחר הוא ראיה על כוונת מכוון, ואין להעלות על הדעת כוונה אלא עם חידושו של מחדש.

The existence of such a final cause in the various parts of Nature has compelled philosophers to assume the existence of a primal cause apart from Nature; it is called by Aristotle the intellectual or divine cause, and this cause creates one thing for the purpose of another. Those who acknowledge the truth will accept as the best proof for the Creation the fact that everything in Nature serves a certain purpose, so that one thing exists for the benefit of another; this fact is supported by numerous instances, and shows that there is design in Nature; but the existence of design in Nature cannot be imagined unless it be assumed that Nature has been produced.

ניתוח חקירת אריסטו: התכלית הראשונה של הפרט – השתלמות
8 אשוב אל מטרת הפרק, והיא הדיון על התכלית, ואומַר:
כלל) אריסטו הבהיר שבדברים הטבעיים הפועֵל והצורה והתכלית אחד הם, כלומר אחד מבחינת המין.
דוגמה) כך למשל: צורתו של ראובן היא העושה את צורתו של שמעון בנו; והדבר שהיא עשתה הוא מתן צורה ממינהּ לחומרו של שמעון; ותכליתו של שמעון היא שתהיה בו צורה אנושית. וכך לדעתו בכל פרט מפרטי המינים בטבע הנזקקים להולדה, ששלוש הסיבות בהם הן ממין אחד. כל זה הוא התכלית הראשונה.
התכלית האחרונה של המין – הקיום המושלם
9 אשר לקיומה של תכלית אחרונה לכל מין – כל מי שדן על הטבע טוען שהדבר הכרחי, אבל קשה מאוד לדעת מה היא, כל שכן תכלית המציאות בכללה. מה שנראה מדברי אריסטו הוא שלדעתו התכלית האחרונה של מינים אלה היא התמדת ההתהוות והכיליון, שהיא הכרחית עבור המשכיות ההוויה בחומר זה שפרטיו אינם יכולים להתקיים לעד, ושיתהווה מהם מרב מה שייתכן שיתהווה, כלומר שיא השלמות האפשרית, כי הכוונה האחרונה היא ההגעה לשלמות.
גבול החקירה לפי אריסטו
10 ברור שהדבר השלם ביותר שיכול להיות מן החומר הזה הוא האדם, ושהוא אחרון המורכבים האלה והשלם ביותר מביניהם; עד כדי כך שאם ייאמר שכל המצויים מתחת לגלגל הירח הם בשבילו, היה הדבר נכון מבחינה זו, כלומר שתנועת המשתנה נועדה להתהוות, כדי שיתממש השלם ביותר האפשרי. אריסטו אינו מחויב לשאול "מה תכלית קיום האדם", לפי שיטתו שהעולם קדום. כי לדעתו התכלית הראשונה של כל פרט מחודש היא שלמות אותה הצורה של המין. נמצא שכל פרט שנשלמו בו הפעולות הנובעות מאותה צורה – התממשה תכליתו בשלמות ועד תום. והתכלית האחרונה של המין היא התמדת צורה זו בהתמשכות תהליך ההתהוות והכיליון, כדי שלא תחדל הוויה שתבוקש בה השלמות הגדולה ביותר האפשרית.
מסקנה) נמצא הדבר ברור שלפי שיטת הקדמות מתבטלת החקירה אחר התכלית האחרונה של המציאות בכללותה.

I will now return to the subject of this chapter, viz., the final cause. Aristotle has already explained that in Nature the efficient cause of a thing, its form, and its final cause are identical: that is to say, they are one thing in relation to the whole species. E.g., the form of Zeid produces the form of his son Amr; its action consists in imparting the form of the whole species [of man] to the substance of Amr, and the final cause is Amr’s possession of human form. The same argument is applied by Aristotle to every individual member of a class of natural objects which is brought to existence by another individual member. The three causes coincide in all such cases. All this refers only to the immediate purpose of a thing; but the existence of an ultimate purpose in every species, which is considered as absolutely necessary by every one who investigates into the nature of things, is very difficult to discover: and still more difficult is it to find the purpose of the whole Universe. I infer from the words of Aristotle that according to his opinion the ultimate purpose of the genera is the preservation of the course of genesis and destruction: and this course is absolutely necessary (in the first instance] for the successive formation of material objects, because individual beings formed of matter are not permanent; [secondly], for the production of the best and the most perfect beings that can be formed of matter, because the ultimate purpose [in these productions] is to arrive at perfection. Now it is clear that man is the most perfect being formed of matter; he is the last and most perfect of earthly beings, and in this respect it can truly be said that all earthly things exist for man, i.e., that the changes which things undergo serve to produce the most perfect being that can be produced. Aristotle, who assumes the Eternity of the Universe, need therefore not ask to what purpose does man exist, for the immediate purpose of each individual being is, according to his opinion, the perfection of its specific form. Every individual thing arrives at its perfection fully and completely when the actions that produce its form are complete. The ultimate purpose of the species is the perpetuation of this form by the repeated succession of genesis and destruction, so that there might always be a being capable of the greatest possible perfection. It seems therefore clear that, according to Aristotle, who assumes the Eternity of the Universe, there is no occasion for the question what is the object of the existence of the Universe.

התכלית לפי חידוש העולם: שתי מחשבות שגויות
11 אמנם לפי דעתנו ושיטתנו שהעולם בכללותו מחודש לאחר ההעדר
א) היה אפשר לחשוב ששאלה זו, כלומר החקירה אחר התכלית לכל המציאות הזאת, מחויבת.
ב) וכן אפשר לחשוב שתכלית המציאות כולה היא קיומו של מין האדם בלבד, כדי שיעבוד את האל. ושכל מה שנעשה – נעשה רק בשבילו, עד שאפילו הגלגלים מסתובבים רק על מנת להועיל לו ולהביא למציאות את מה שהוא נצרך לו.
ראיות לכאורה מהמקרא) כמה מפשטי ספרי הנביאים מסייעים מאוד למחשבה הזאת: "[כִּי כֹה אָמַר ה' בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם הוּא הָאֱלֹהִים, יֹצֵר הָאָרֶץ וְעֹשָׂהּ הוּא כוֹנְנָהּ. לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ,] לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ" (ישעיהו מה,יח); "אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה – חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי" (ירמיהו לג,כה); "[הַנּוֹטֶה כַדֹּק שָׁמַיִם] וַיִּמְתָּחֵם כָּאֹהֶל לָשָׁבֶת" (ישעיהו מ,כב). ואם הגלגלים הם בשביל האדם, על אחת כמה וכמה כל מיני בעלי החיים והצמחים.
דחיית המחשבה שהאדם הוא תכלית היקום
12 אם תחזור ותיבדק דעה זו, כמו שחובה על המשכילים לחזור ולבדוק את הדעות, יתברר הפגם שבה.
שאלה) זאת משום שישאלו את מי שמאמין בכך: "(נדון ב)תכלית זו, שהיא מציאות האדם – האם הבורא יכול להביאו למציאות מבלי כל אותן הכנות, או שלא ייתכן שיבוא למציאות אלא אחריהן?".
שאלה על תשובה אפשרית) ואם יאמר האומר שהדבר ייתכן, ושהאל יכול להביא את האדם למציאות מבלי השמים, לדוגמה, ישאלו: "אם כן, מה התועלת לו בכל אותם דברים שאינם התכלית בפני עצמם, אלא הם עבור דבר שקיומו ייתכן בלעדיהם כולם?".
13 הנחה: עבודת ה' – תכלית האדם) ואפילו היה הכול בשביל האדם, ותכלית האדם היא שיעבוד את האל, כמו שנאמר,
שאלה) נותרת השאלה: מהי התכלית בעבודתו, והרי אין הוא יתעלה מוסיף שלמות בכך שיעבדו אותו כל ברואיו וישיגו אותו השגת אמת, ולא יחול בו חסרון אם לא יהיה אף מצוי מלבדו?
שאלה על תשובה אפשרית) ואם ייאמר: "אין זה לשלמותו אלא לשלמותנו, כי זהו הטוב ביותר לנו, כלומר שלמותנו" – תתחייב אותה שאלה עצמה: "ומה תכלית מציאותנו בשלמות זו?".
מסקנה) בהכרח יגיע לבסוף העניין במתן התכלית אל: "כך חפץ (האל)", או: "כך קבעה חכמתו". וזה הוא הנכון.
ראיה מסידור התפילה) וכך תמצא שסידרו חכמי ישראל בתפילותיהם באומרם: "אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך, כי מי יאמר לך מה תעשה, ואם יצדק מה יתן לך" (סדר התפילות נד, תפילת נעילה). הרי אמרו במפורש שאין תכלית אלא חפץ גרידא.
14 סיכום) מכיוון שהדבר כך הוא, ושלאור האמונה בחידוש העולם אין לנו מנוס מלומר שייתכן שתימצא מציאות אחרת מן הנוכחית, על סיבותיה ומסובביה – יתחייב אבסורד במציאותם של כל הדברים שבאו למציאות מלבד האדם, שהם באו למציאות ללא תכלית כלל, בהינתן שהתכלית האחת המכוונת, שהיא האדם, ייתכן שתימצא מבלעדי כל אלה.

But of those who accept our theory that the whole Universe has been created from nothing, some hold that the inquiry after the purpose of the Creation is necessary, and assume that the Universe was only created for the sake of man’s existence, that he might serve God. Everything that is done they believe is done for man’s sake; even the spheres move only for his benefit, in order that his wants might be supplied. The literal meaning of some passages in the books of the prophets greatly support this idea. Comp. “He formed it (viz., the earth) to be inhabited” (Isa. 45:18); “If my covenant of day and night were not,” etc. (Jer. 33:25); “And spreadeth them out as a tent to dwell in” (Isa. 40:22). If the sphere existed for the sake of man, how much more must this be the case with all other living beings and the plants. On examining this opinion as intelligent persons ought to examine all different opinions, we shall discover the errors it includes. Those who hold this view, namely, that the existence of man is the object of the whole creation, may be asked whether God could have created man without those previous creations, or whether man could only have come into existence after the creation of all other things. If they answer in the affirmative, that man could have been created even if, e.g., the heavens did not exist, they will be asked what is the object of all these things, since they do not exist for their own sake but for the sake of something that could exist without them? Even if the Universe existed for man’s sake and man existed for the purpose of serving God, as has been mentioned, the question remains, What is the end of serving God? He does not become more perfect if all His creatures serve Him and comprehend Him as far as possible; nor would He lose anything if nothing existed beside Him. It might perhaps be replied that the service of God is not intended for God’s perfection; it is intended for our own perfection,—it is good for us, it makes us perfect. But then the question might be repeated, What is the object of our being perfect? We must in continuing the inquiry as to the purpose of the creation at last arrive at the answer, It was the Will of God, or His Wisdom decreed it; and this is the correct answer. The wise men in Israel have, therefore, introduced in our prayers (for Ne‘ilah of the Day of Atonement) the following passage:—“Thou hast distinguished man from the beginning, and chosen him to stand before Thee; who can say unto Thee, What dost Thou? And if he be righteous, what does he give Thee?” They have thus clearly stated that it was not a final cause that determined the existence of all things, but only His will. This being the case, we who believe in the Creation must admit that God could have created the Universe in a different manner as regards the causes and effects contained in it, and this would lead to the absurd conclusion that everything except man existed without any purpose, as the principal object, man, could have been brought into existence without the rest of the creation.

הדעה הנכונה לפי חידוש העולם
15 לפיכך הדעה הנכונה לדעתי בהתאם לאמונות התורה, ודבר זה עולה בקנה אחד עם הדעות העיוניות, היא
דחיית 11ב) שאין להאמין לגבי כל המצויים שהם בשביל מציאות האדם, אלא גם כל שאר המצויים מכוונים לעצמם בלבד, ולא בשביל שום דבר אחר. דחיית 11א) וגם החקירה אחר תכלית במיני המצויים כולם תתבטל, אפילו לפי דעתנו שהעולם מחודש. עמדתנו) כי אנו אומרים: את כל חלקי העולם הביא האל למציאות ברצונו, מהם מכוונים לעצמם ומהם בשביל דבר אחר, שהוא המכוון לעצמו. וכמו שהוא חפץ שמין האדם יהיה מצוי, כך חפץ שיהיו הגלגלים האלה וכוכביהם מצויים, וכך חפץ שיהיו המלאכים מצויים. בכל מצוי הוא כיוון לעצם אותו מצוי דווקא. ומה שמציאותו לא תיתכן אלא אם יקדם לו דבר מה – הביא למציאות את הדבר ההוא תחילה, כהקדמת החישה לחשיבה.
פרשנות המקרא
16 גם דעה זו נאמרה בספרי הנבואה. נאמר: "כֹּל פָּעַל ה' לַמַּעֲנֵהוּ" (משלי טז,ד),
ביאור א) ואפשר שהכינוי (="-הוּ") מוסב על הפָּעוּל.
ביאור ב) ואם הוא מוסב על הפועֵל, תהיה פרשנותו: בגלל עצמותו יתעלה, כלומר רצונו, כי הוא עצמותו, כמו שהתבאר בחיבור זה (א,סט10; ב,יח11,8).
מקור לביאור ב) וכבר ביארנו (א,סד2) שעצמותו יתעלה נקראת גם "כבודו", בדבריו "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ" (שמות לג,יח). לפי זה דבריו כאן "כֹּל פָּעַל ה' לַמַּעֲנֵהוּ" הם כמו דבריו: "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו" (ישעיהו מג,ז). כלומר: כל מה שמיוחס לעשייתי, עשיתיו דווקא בשל רצוני ותו לא. דבריו "יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו" הם כמו שביארתי לך, שיש מצויים שקיומם אינו אפשרי אלא לאחר קיומו של דבר אחר. לכן אמר: יצרתי את הדבר הראשון ההוא, שהכרח היה להקדימו, כמו למשל החומר לכל דבר שהוא בעל חומר, ולאחר מכן עשיתי בדבר הקודם ההוא, או אחריו, מה שהיתה כוונתי להביא למציאות. ואין שום דבר מלבד רצון גרידא.

I consider therefore the following opinion as most correct according to the teaching of the Bible, and best in accordance with the results of philosophy; namely, that the Universe does not exist for man’s sake, but that each being exists for its own sake, and not because of some other thing. Thus we believe in the Creation, and yet need not inquire what purpose is served by each species of the existing things, because we assume that God created all parts of the Universe by His will; some for their own sake, and some for the sake of other beings, that include their own purpose in themselves. In the same manner as it was the will of God that man should exist, so it was His will that the heavens with their stars should exist, that there should be angels, and each of these beings is itself the purpose of its own existence. When anything can only exist provided some other thing has previously existed, God has caused the latter to precede it; as, e.g., sensation precedes comprehension. We meet also with this view in Scripture “The Lord hath made everything (la-ma‘anehu) for its purpose (Prov. 16:4). It is possible that the pronoun in la-maanehu refers to the object; but it can also be considered as agreeing with the subject; in which case the meaning of the word is, for the sake of Himself, or His will which is identical with His self [or essence], as has been shown in this treatise. We have also pointed out that His essence is also called His glory. The words, “The Lord hath made everything for Himself, “express therefore the same idea as the following verse, “Everything that is called by my name: I have created it for my glory, I have formed it; yea, I have made it” (Isa. 43:7); that is to say, everything that is described as My work has been made by Me for the sake of My will and for no other purpose. The words, “I have formed it,” “I have made it,” express exactly what I pointed out to you, that there are things whose existence is only possible after certain other things have come into existence. To these reference is made in the text, as if to say, I have formed the first thing which must have preceded the other things, e.g., matter has been formed before the production of material beings; I have then made out of that previous creation, or after it, what I intended to produce, and there was nothing but My will.

17 כשתתבונן באותו ספר המורה דרך לכל המבקש הוראת דרך אל האמת, ולכן נקרא "תורה", יתברר לך עניין זה שאנו הולכים בדרכו, מתחילת מעשה בראשית עד סופו (של מעשה בראשית): הוא לא אמר במפורש לגבי שום דבר ממנו שהוא בשביל דבר אחר, אלא ציין על כל אחד ואחד מחלקי העולם שהוא הביאו למציאות ושמציאותו התאימה למכוון,
המונח טוב) וזוהי משמעות דבריו: "וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב" (בראשית א: ד,י,יב,יח,כ,כה). כי ידוע לך מה שביארנו (א,כו1 ועוד) בנוגע לדבריהם (של חז"ל) "דברה תורה כלשון בני אדם", וה"טוב" אצלנו הוא ביטוי המתייחס למה שמתאים לכוונתנו. ועל המכלול אמר: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (בראשית א,לא). כי הוא חידש כל מחודש בהתאם לכוונה ולא ישתבש כלל, וזו הכוונה ב"מְאֹד". כי יש שדבר הוא טוב ומתאים לכוונתנו לזמן מסוים, ולאחר מכן הוא מכזיב את המטרה. על כן סיפר שכל הדברים האלה שנעשו, היו בהתאם למטרתו ולכוונתו והם מתמידים וממשיכים כפי מה שכיוון לגביהם.
דחיית הבנה מוטעית של תפקיד הכוכבים
18 כוכבים) אל יטעוך דבריו על הכוכבים "לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ, וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה" (שם,יז-יח) ותחשוב שמשמעותם היא: כדי שהם יעשו זאת. אלא זו הודעה על טבעם, שכך חפץ לבוראם, כלומר מאירים ומנהיגים. כמו שאמר על אדם: "וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם [וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ]" (שם,כו), שאין משמעותו שהוא נברא בשביל זאת, אלא זו הודעה על טבעו שהוא יתעלה טבע בו.
צמחים) אשר לדבריו על הצמחים, שהם ניתנו לאדם ולשאר בעלי החיים – על דבר זה דיברו במפורש (פסקה 6) אריסטו ואחרים, והוא ברור, שהצמחים לא הובאו למציאות אלא בשביל בעלי החיים, כי יש להם הכרח במזון.
כוכבים) ולא כן הכוכבים, כוונתי שאין הם בשבילנו כדי שטובם יגיע אלינו. כי מה שנאמר "להאיר ולמשול" הוא, כמו שביארנו, הודעה על התועלת המגיעה מהם, השופעת על העולם השפל באופן שביארתי לך (ב,יא-יב) על טבע שפיעת הטוב התמידית מִדבר אל דבר. מבחינתו של מי שמקבל את הטוב הזה המגיע תמידית, הרי זה כאילו אותו מוטב הוא תכליתו של מי שהשפיע עליו את טובו ונדיבותו. כמו שיחשוב אדם מאנשי המדינה שתכליתו של המלך היא לשמור על ביתו בלילה מן הגנבים. ודבר זה נכון במובן מסוים, כי כשביתו נשמר והוא זוכה לתועלת הזאת מן המלך, נעשה הדבר דומה לכך שתכליתו של המלך היא שמירת ביתו של אדם זה. סיכום) בהתאם לעניין זה עליך לפרש כל פסוק שתמצא את פשטו מורה שדבר נעלה נעשה בשביל מה שתחתיו – שמשמעותו היא שדבר זה מחויב מטבעו.

Study the book which leads all who want to be led to the truth, and is therefore called Torah (Law or Instruction), from the beginning of the account of the Creation to its end, and you will comprehend the opinion which we attempt to expound. For no part of the creation is described as being in existence for the sake of another part, but each part is declared to be the product of God’s will, and to satisfy by its existence the intention [of the Creator]. This is expressed by the phrase, “And God saw that it was good” (Gen. 1:4, etc.). You know our interpretation of the saying of our Sages, “Scripture speaks the same language as is spoken by man.” But we call “good” that which is in accordance with the object we seek. When therefore Scripture relates in reference to the whole creation (Gen. 1:31), “And God saw all that He had made, and behold it was exceedingly good,” it declares thereby that everything created was well fitted for its object, and would never cease to act, and never be annihilated. This is especially pointed out by the word “exceedingly”; for sometimes a thing is temporarily good; it serves its purpose, and then it fails and ceases to act. But as regards the Creation it is said that everything was fit for its purpose, and able continually to act accordingly. You must not be misled by what is stated of the stars [that God put them in the firmament of the heavens] to give light upon the earth, and to rule by day and by night. You might perhaps think that here the purpose of their creation is described. This is not the case; we are only informed of the nature of the stars, which God desired to create with such properties that they should be able to give light and to rule. In a similar manner we must understand the passage, “And have dominion over the fish of the sea” (ibid. 1:28). Here it is not meant to say that man was created for this purpose, but only that this was the nature which God gave man. But as to the statement in Scripture that God gave the plants to man and other living beings, it agrees with the opinion of Aristotle and other philosophers. It is also reasonable to assume that the plants exist only for the benefit of the animals, since the latter cannot live without food. It is different with the stars, they do not exist only for our sake, that we should enjoy their good influence; for the expressions “to give light” and “to rule” merely describe, as we have stated above, the benefit which the creatures on earth derive from them. I have already explained to you the character of that influence that causes continually the good to descend from one being to another. To those who receive the good flowing down upon them, it may appear as if the being existed for them alone that sends forth its goodness and kindness unto them. Thus some citizen may imagine that it was for the purpose of protecting his house by night from thieves that the king was chosen. To some extent this is correct: for when his house is protected, and he has derived this benefit through the king whom the country had chosen, it appears as if it were the object of the king to protect the house of that man. In this manner we must explain every verse, the literal meaning of which would imply that something superior was created for the sake of something inferior, viz., that it is part of the nature of the superior thing [to influence the inferior in a certain manner].

ותתחייב להאמין שכל המציאות הזאת מכוונת ממנו יתעלה בהתאם לרצונו, ואל תבקש לכך טעם או כל תכלית אחרת. כמו שלא תבקש תכלית לקיומו יתעלה, כך לא תבקש תכלית לרצונו שעל פיו חידש כל מה שחידש ויחודש כפי שהוא.

We remain firm in our belief that the whole Universe was created in accordance with the will of God, and we do not inquire for any other cause or object. just as we do not ask what is the purpose of God’s existence, so we do not ask what was the object of His will, which is the cause of the existence of all things with their present properties, both those that have been created and those that will be created.

הגלגלים והמלאכים לא נבראו בשביל האדם
19 אל תטעה בנפשך לחשוב שהגלגלים והמלאכים לא נוצרו אלא בשבילנו. הרי כבר התבאר לנו ערכנו: "הֵן גּוֹיִם כְּמַר מִדְּלִי [וּכְשַׁחַק מֹאזְנַיִם נֶחְשָׁבוּ]" (ישעיהו מ,טו). התבונן־נא בעצמך ובעצמם של הגלגלים והכוכבים והשכלים הנבדלים ותתברר לך האמת, ותדע שהאדם הוא השלם ביותר והנכבד ביותר ממה שהתהווה מן החומר הזה (=התחתון) ותו לא, ושאם נשווה את מציאותו למציאות הגלגלים, כל שכן למציאות הנבדלים, הרי הוא פחות ערך מאוד מאוד.
20 אמר (אליפז התימני): "הֵן בַּעֲבָדָיו לֹא יַאֲמִין, וּבְמַלְאָכָיו יָשִׂים תָּהֳלָה. אַף שֹׁכְנֵי בָתֵּי חֹמֶר אֲשֶׁר בֶּעָפָר יְסוֹדָם" (איוב ד,יח-יט). ודע ש"עֲבָדָיו" האמורים בפסוק זה אינם בשום אופן ממין האדם, והראיה על כך היא דבריו "אַף שֹׁכְנֵי בָתֵּי חֹמֶר אֲשֶׁר בֶּעָפָר יְסוֹדָם", אלא "עֲבָדָיו" הנזכרים בפסוק זה הם המלאכים. וכן "מַלְאָכָיו" שרמז עליהם בפסוק זה הם בלי ספק הגלגלים.
מקבילה) אליפז עצמו ביאר את העניין הזה וחזר עליו בנאומו השני בלשון אחר, ואמר: "הֵן בִּקְדֹשָׁו לֹא יַאֲמִין, וְשָׁמַיִם לֹא זַכּוּ בְעֵינָיו. אַף כִּי נִתְעָב וְנֶאֱלָח אִישׁ שֹׁתֶה כַמַּיִם עַוְלָה" (שם טו,טו-טז).
הקבלה למערכת השמים) הרי התברר ש"קְדֹשָׁו" הם "עֲבָדָיו" ושאין הם ממין האדם; ש"מַלְאָכָיו" שרמז אליהם באותו פסוק הם "שָׁמַיִם"; ושמשמעות "תָּהֳלָה" היא המשמעות של "לֹא זַכּוּ בְעֵינָיו", כלומר שהם בעלי חומר, ואף על פי שהם בעלי החומר הזך ביותר ובעלי האור והזוהר הבוהקים ביותר, הרי ביחס לשכלים הנבדלים הם עכורים, חשוכים ולא זכים. אשר לדבריו על המלאכים "הֵן בַּעֲבָדָיו לֹא יַאֲמִין" – משמעותם היא שאין להם מציאות איתנה, שכן הם פעולים, לפי דעתנו; ואפילו לפי דעת הדוגלים בקדמות, הם עלולים, כך שחלקם במציאות אינו איתן ומבוסס ביחס אליו יתעלה, מחויב המציאות במוחלט.
הקבלה לאדם) דבריו "אַף כִּי נִתְעָב וְנֶאֱלָח" הם כדבריו "אַף שֹׁכְנֵי בָתֵּי חֹמֶר", כאילו אמר: אף הנתעב הנאלח, האדם, שהעיוות מתערב ומתפשט בכל חלקיו, כוונתי לחיבור להעדר. "עַוְלָה" היא עיוות: "[יֻחַן רָשָׁע בַּל לָמַד צֶדֶק] בְּאֶרֶץ נְכֹחוֹת יְעַוֵּל" (ישעיהו כו,י). דבריו "אִישׁ" הם כאילו אמר "אדם", כי יש שהמין האנושי נקרא "איש": "מַכֵּה אִישׁ וָמֵת" (שמות כא,יב).

You must not be mistaken and think that the spheres and the angels were created for our sake. Our position has already been pointed out to us, “Behold, the nations are as a drop of a bucket” (Isa. 40:15). Now compare your own essence with that of the spheres, the stars, and the Intelligences, and you will comprehend the truth, and understand that man is superior to everything formed of earthly matter, but not to other beings; he is found exceedingly inferior when his existence is compared with that of the spheres, and a fortiori when compared with that of the Intelligences. Comp. “Behold, he putteth no trust in his servants: and his messengers he charged with folly: how much less in them that dwell in houses of clay, whose foundation is in the dust, which are crushed before the moth?” (Job 4:18, 19). The expression “his servants,” occurring in this passage, does not denote human beings; this may be inferred from the words, “How much less in them that dwell in houses of clay?” The “servants” referred to in this place are the angels; whilst by the term “his messengers” the spheres are undoubtedly meant. Eliphas himself, who uttered the above words, explains this [in the second speech] when he refers to it in one of his replies in other words, saying, “Behold, he putteth no trust in his holy ones; yea, the heavens are not clean in his sight, how much more abominable and filthy is man, who drinketh iniquity like water” (ibid. 15:15, 16). He thus shows that “his servants” and “his holy ones” are identical, and that they are not human beings; also that” his messengers, “mentioned in the first passage, are the same as “the heavens.” The term “folly” is explained by the phrase “they are not clean in his sight, “i.e., they are material; although their substance is the purest and the most luminous, compared with the Intelligences it appears dark, turbid, and impure. The phrase, “Behold, he putteth no trust in his servants,” is employed in reference to the angels, indicating that these do not possess perpetual existence, since, as we believe, they have had a beginning; and even according to those who assume the Eternity of the Universe, the existence of the angels is at all events dependent on and therefore inferior to, the absolute existence of God. The words, “How much more abominable and filthy is man,” in the one passage, correspond to the phrase “How much less in those who dwell in houses of clay” in the other passage. Their meaning is this: How much less in man who is abominable and filthy, in whose person crookedness or corporeality is mixed up and spread through all his parts. “Iniquity” (‘avlah) is identical with “crookedness,” as may be inferred from the passage, “In the land of uprightness he will act with iniquity” (Isa. 26:10), and ish, “man,” is here used in the same sense as adam, “human being”; for “man” in a general sense is sometimes expressed in Scripture by ish. Comp. “He who smiteth a man (ish) and he die” (Exod. 21:12).

סיכום
21 כך אפוא ראוי להאמין. כי אם ידע האדם את נפשו ולא יטעה בה, ויבין כל מצוי בהתאם לו, ימצא מרגוע ולא ישתבשו מחשבותיו בחקירה אחר תכלית מסוימת למה שאין לו אותה תכלית, או בחקירה אחר תכלית למה שאין לו תכלית פרט למציאותו התלויה בחפץ האלוהי, ואם תרצה אמור: בחכמה האלוהית.

This must be our belief when we have a correct knowledge of our own self, and comprehend the true nature of everything; we must be content, and not trouble our mind with seeking a certain final cause for things that have none, or have no other final cause but their own existence, which depends on the Will of God, or, if you prefer, on the Divine Wisdom.