נקודות פרק זה
א] מקום המפקד הזה בספר
ב] מטרת המפקד
ג] המיוחד במפקד זה
ד] ההערות לאורך המפקד
This study covers Bamidbar Chapter 26, the second census of the Israelites taken in preparation for entering and dividing the Land of Israel. The census represents a transition to a new generation after the death of those who left Egypt, includes detailed tribal and family counts for land allocation, and marks the shift in leadership from Moshe and Aharon to Elazar and the next generation. The chapter provides the most complete genealogical accounting in the Torah, organizing the people by tribes and families, with the tribe of Levi counted separately since they would not receive a territorial inheritance.
במדבר פרק כ”ו ברענגט די צווייטע ציילונג פון די שבטים אין צוגרייטונג צו אריינגיין אין ארץ ישראל. די ציילונג דינט דריי תכליתים: ארגאניזירן פאר די מלחמה פון כיבוש, צוגרייטן די צבא, און — דער עיקר, ווי ס’שטייט מפורש אין סוף פון דעם פרק (“לאלה תחלק הארץ”) — צו חלק’ן דאס לאנד לויט די צאלן פון די שבטים.
דער גאנצער ספר במדבר, וואס ווערט גערופן חומש הפקודים, דרייט זיך ארום די צוויי ציילונגען. די ערשטע ציילונג אין אנהייב פון ספר האט געציילט דעם דור וואס איז ארויס פון מצרים, וואס האבן געפלאנט צו מארשירן גלייך צו ארץ כנען. דער פלאן האט נישט געקלאפט. איצט האט דער דור געביטן, די הנהגה האט געביטן — מרים און אהרן זענען געשטארבן, אלעזר האט פארביטן אהרן אין דער ראלע פון דער ציילונג — און די מענטשן אליין זענען ארגאניזירט אנדערש. עטלעכע משפחות זענען געוואקסן, עטלעכע זענען געשרומפן, עטלעכע גרופעס האבן זיך געביטן. א נייע ציילונג איז געווען נויטיג צו פאסן דעם נייעם מציאות.
די ציילונג געפינט זיך אין ערבות מואב, דער לעצטער פלאץ פאר אריינגיין אין לאנד. איר פלאץ נאך דער טראגעדיע פון בנות מואב און דעם מעשה פון זמרי/פינחס שאפט א צעטרענונג אין דער סיפור. עטלעכע ביאורים ווערן געגעבן: (1) ארגאניזירן אן ארמיי פאר די באפוילענע נקמה קעגן מדין דארף א ציילונג; (2) דאס צייכנט דעם איבערגאנג פון מיליטערישע הנהגה — משה האט געפירט די מלחמות קעגן סיחון און עוג פערזענלעך, אבער די קומענדיגע מלחמה קעגן מדין וועט געפירט ווערן דורך אלעזר און פינחס, וואס שטעלט פאר א צווישן-שטופע פאר דעם פולן איבערגעבן צו יהושע; (3) עס קען זיין ליטעראַרישע סיבות צו צעברעכן פון פארווייל’ן ביי דער טראגעדיע און אריבערגיין צו עפעס אנדערש.
די ציילונג ברענגט אויך ארויס עטלעכע שפעטערדיגע מעשיות: די טעכטער פון צלפחד, די מצוה פון מוספים פאר מועדים, און משה’ס איבערגעבן די הנהגה צו יהושע.
ספר במדבר איז א נוסף צו ספר ויקרא און ספר שמות, צולייגנדיג פרטים און פארבינדנדיג פעדעם אין גרויסע סטרוקטורן. איינע פון די תורה’ס הויפט ארגאניזאציע כלים איז יחוס — די תולדות סדר פון ווער האט געבוירן וועמען און ווער געהערט צו וועמען. ספר שמות האט געגעבן שטיקלעכע באריכטן פון 600,000 מענטשן, אבער קיינמאל נישט א פולע חשבון. די ערשטע ציילונג אין פרשת במדבר האט געגעבן מער פרטים, אבער די צווייטע ציילונג אין פרק כ”ו איז די פולסטע ציילונג פון די מענטשן וואס איז אמאל געגעבן געווארן. עס לייגט צו נישט נאר שבט נעמען און צאלן נאר משפחות — א מדרגה פון געזעלשאפטלעכע סטרוקטור און ארגאניזאציע וואס איז נישט געווען פריער מפורט. דער רשימה “למשפחותם” שטעלט פאר אמת’ע קלאן סטרוקטורן וואס האבן באשטימט ווי מענטשן זענען געווען ארגאניזירט אין לאנד.
נאך דערצו, ווען עמעצער וואס ווערט דערמאנט אין דער ציילונג האט געשפילט א ראלע אין א פריערדיגע אדער שפעטערדיגע מעשה, לייגט דער פסוק אריין א רשימה וואס אידענטיפיצירט זיי, און די רשימות טראגן יחוס’דיגע חשיבות.
דער פרק הייבט אן מיט “ויהי אחרי המגפה” — נאך דער מגפה. השם באפעלט משה און אלעזר צו ציילן די עדה פון עלטער 20 און אויף, ארגאניזירט לויט משפחות, צו ציילן אלע וואס קענען גיין צו די ארמיי (כל יוצא צבא), באשטעטיגנדיג דאס אלס בעיקר א מיליטערישע ציילונג. דער ארט ווערט אנגעוויזן אלס ערבות מואב על הירדן ירחו — אויפן שוועל פון ארץ ישראל — פאראלעל צו דער ערשטער ציילונג: פונקט ווי זיי זענען געציילט געווארן דעמאלט ווען זיי האבן געפלאנט אריינצוגיין גלייך, איצט ווערן זיי געציילט ווידער ווען זיי גרייטן זיך ענדלעך עס צו טאן.
ראובן ווערט אויפגעליסטעט ערשט מיט דער רשימה אז ער איז דער בכור פון ישראל. דאס איז וויכטיג ווארום אנדערש ווערט געזאגט אז זיין בכורה איז פארלוירן געווארן, אבער דא באהאלט ער די ערשטקייט פון פאזיציע — ער ווערט געציילט ערשט.
די פיר משפחות פון ראובן ווערן אויפגעליסטעט. א וויכטיגער חילוק: אויפליסטן “חנוך, משפחת החנוכי” איז נישט קיין איבעריגע חזרה. עס מיינט צו זאגן אז חנוך’ס אייניקלעך האבן געשאפן אן אמת’ן קלאן מיט זיין אייגענעם טעריטאריע און געזעלשאפטלעכער אידענטיטעט. א זון וואס האט נישט געשאפן קיין לעבעדיגן קלאן וואלט פשוט אריינגענומען געווארן אין א ברודער’ס משפחה (ווי דברי הימים שרייבט מפורש). אורענקלעך ווערן דערמאנט ווען זיי אויך האבן אויפגעשטעלט זייערע אייגענע אונטער-קלאנען.
ראובן’ס צאל: 43,730.
א יחוס’דיגע רשימה אידענטיפיצירט דתן ואבירם, אייניקלעך פון ראובן דורך פלוא און אליאב, אלס די וואס האבן געמרד מיט קרח — די ערד האט זיך געעפנט און זיי פארשלונגען. די רשימה דינט צוויי תכליתים: עס פארבינדט זיי צו דער קרח מעשה, און עס דערקלערט יחוס’דיג פארוואס קיין משפחה ווערט נישט צוגעשריבן צו דתן ואבירם. זיי האבן געהאט גענוג כח און שטאנד צו מעגלעך האבן געגרינדעט זייער אייגענעם אונטער-קלאן, אבער ווייל זיי זענען אומגעקומען — “ויאבדו מתוך הקהל” — איז די ליניע אפגעשניטן געווארן און קיינע אייניקלעך טראגן נישט זייער נאמען.
וויכטיג, דער פסוק לייגט צו: “ובני קרח לא מתו” — די זין פון קרח זענען נישט געשטארבן. די רשימה מאכט קלאר אז כאטש קרח אליין איז פארשלונגען געווארן, זענען זיינע קינדער געבליבן לעבן און ווייטער געגאנגען אלס א דערקענטע משפחה, ענדלעך געשאפן די תהלים וואס ווערן צוגעשריבן צו בני קרח.
מיר לייענען במדבר פרק כ”ו. דער פרק איז די ציילונג, די פקודים, פון אלע די שבטים, אין צוגרייטונג צו גיין קיין ארץ ישראל, פאר דער מלחמה צו כובש זיין ארץ ישראל, און פאר חלק’ן דאס לאנד פון ארץ ישראל, ווי ס’שטייט מפורש אין סוף דעם פרק, אז השם זאגט צו דיזע זאל מען חלק’ן דאס לאנד. אזוי פארשטייען מיר אז דער עיקר פון דער ציילונג איז געווען צו חלק’ן דאס לאנד לויט דער ציילונג.
ווי מיר האבן שוין געשמועסט, די גאנצע ספר במדבר, וואס הייסט חומש הפקודים, אין א געוויסן זין ארומרינגלט דעם ציילונג. ס’איז שוין געווען א ציילונג דערמאנט אין אנהייב פון ספר, ריכטיג? און דער עיקר פון דעם ציילונג וואס געשעט ווידער, ווי ס’ווערט דערקלערט מפורש דא, איז ווייל דער פלאן האט זיך געענדערט אינצווישן, ווי מיר האבן געשמועסט אין פרשת שלח, קרח, און אזוי ווייטער.
די ערשטע ציילונג איז געווען פון די בני ישראל, די יוצאי מצרים, ווי ס’ווערט דערמאנט דא אין אנהייב — דאס זענען געווען די שבטים, די ציילונגען פון די מענטשן וואס זענען ארויס פון מצרים, וועמענס פלאן איז געווען צו מארשירן דורכן מדבר גלייך צו ארץ כנען און קומען דארטן. יענער פלאן האט נישט אויסגעארבעט, דער דור האט זיך געענדערט, אפילו די פירער האבן זיך געענדערט, ריכטיג?
משה טוט נאך אלץ דעם ציילונג, ווי מיר האבן באמערקט אין דריטן חלק פון ספר במדבר, א געוויסער טייל פון דער הכנה צו כובש זיין דאס לאנד איז געטון געווארן דורך משה אליין. אין די קומענדיגע פרקים וועלן מיר האבן ווי ער גיט איבער דעם פירערשאפט צו יהושע, אבער נאך אלץ א גרויסן טייל פון די הכנות ווערן געטון. אבער די פירערשאפט אחוץ אים — מרים איז שוין געשטארבן, אהרן איז שוין געשטארבן, און ס’איז געווארן געענדערט דא. אהרן, פאר זיין זון אלעזר, טוט זיין טייל אין דער ציילונג. אהרן האט אויך משמע געהאט א גרויסן טייל אין ארגאניזירן די מענטשן, און דא איז שוין נישט אהרן, ס’איז אלעזר וואס טוט עס.
דער מעיק-אפ פון די מענטשן האט זיך געענדערט — דאס זענען אנדערע מענטשן, און זיי זענען אפילו ארגאניזירט א ביסל אנדערש, זיי זענען נישט אלע די זעלבע משפחות, זיי זענען נישט אלע די זעלבע. עטלעכע משפחות זענען געווארן גרעסער, עטלעכע משפחות זענען געווארן קלענער, עטלעכע גרופעס זענען געווארן אנדערש, אזוי האבן זיי געדארפט איבערטון דעם ציילונג כדי צו פאסן דעם מצב אין דעם נייעם דור וואס גייט קיין ארץ ישראל. אזוי דאס איז דער עיקר פון דעם ציילונג.
דער ארט פון עס מאכט א סארט זין צו זיין אין דעם לעצטן טייל פון ספר, וואס איז שוין אין ערבות מואב, ווי מיר האבן געזען אין פרשת חקת, מיר זענען שוין אנגעקומען צו ערבות מואב, דאס איז וואו די גאנצע מעשה פון בלק האט זיך געטראפן, און משמע איז דאס אויך וואו די גאנצע טראגעדיע פון בנות מואב האט זיך געטראפן. אזוי אין א געוויסן זין איז דאס דער ריכטיגער ארט פאר עס צו זיין, כאטש באזונדערש אינערהאלב די מעשיות איז דא א געוויסע אפשניידונג.
מיר האבן געהאט אין פריערדיגן פרק די מעשה פון בנות מואב, וואס איז געווען א סארט טראגעדיע, עפעס האט זיך געטראפן שלעכט, און מיר האבן אפילו געהאט השם זאגן צו משה צו נעמען נקמה אויף מואב, אויף מדין — וואס ס’זעט אויס צו האבן עפעס א שייכות, קען זיין די זעלבע מענטשן, אדער קען זיין ס’איז געווען א סארט קאאליציע וואו יעדערער האט געשפילט זייער טייל און האבן נישט גאנץ געזאגט ווער זיי זענען — און דאן די מעשה שטעלט זיך אפ און גייט צו דעם פקודים.
דאווקא, איין פארשטאנד פון דעם וואלט זיין אז ווייל מ’דארף ארגאניזירן אן ארמיי צו טון דאס, דאווקא, ס’זענען שוין געווען עטלעכע מלחמות שוין. משה האט שוין געטון אין פרשת חקת מלחמות, און יענע זענען טאמער נישט געווען אזוי ארגאניזירט, אדער טאמער זענען געטון געווארן אירגענדווי מיט משה גלייך מיט זיין כריזמא פירן עס, אבער איצט דארפן מיר טון עס אויף אן ארגאניזירטן אופן.
משה וועט עס נישט טון, ווי מיר וועלן זען אין פרשת מטות ווען מיר קומען טאקע צו דער מלחמה. משה איז נישט געגאנגען צו יענער מלחמה בכלל, ער האט געשיקט אלעזר, אלעזר און פנחס צו טון עס, אזוי זעען מיר זייער קלאר דאס איז שוין משה וואס גיט איבער דעם פירערשאפט, דעם מיליטערישן פירערשאפט פון די מענטשן צום קומענדיגן דור. דעריבער, פאר דעם, דארפן מיר האבן א סארט ציילונג צו געפינען ווער גייט און ווי וועט עס ארבעטן.
אבער אויך קען זיין ס’זענען דא אנדערע סיבות פאר באוואוסט אפשניידן די מעשה מיט דעם ציילונג אין מיטן. איך האב נישט קיין קלארע ביאור דערפאר, אבער איצט איז דאס וואס איך טראכט, אז דאס איז דער טייטש. און ווי מיר וועלן זען ס’זענען דא עטלעכע מעשיות וואס האבן זיך געטראפן צוליב דער ציילונג — מיר האבן די מעשה פון בנות צלפחד, דערנאך ס’זענען דא עטלעכע, ס’זענען אנדערע מצוות וואס קומען אירגענדווי דא, די גאנצע מעשה פון דער מצוה פון מוספים אין די קומענדיגע פרקים, אבער אויך זייער וויכטיג דער משה וואס גיט איבער זיין פירערשאפט צו יהושע, און דאס זעט אויס צו זיין א טייל פון דער מעשה.
ווי איך זאג, די קומענדיגע מלחמות וואס וועלן געשען וועלן נישט אמאל זיין גלייך געטון דורך משה, אזוי ס’איז ווי אן אינטערמידיעט שטאפל. די פריערדיגע מלחמות מיט סיחון און עוג און דאס אלעס האט משה אליין געפירט, אויפן זעלבן אופן ווי ער האט געפירט די מלחמות מיט עמלק — עמלק האט שוין געהאט יהושע אין א געוויסן זין, אבער סיי ווי סיי — און איצט גייט ער עס איבערגעבן. אזוי ס’איז דא דעם נייעם ציילונג וואס גייט צום קומענדיגן דור, און דאס איז וואו דער ציילונג ווערט געשטעלט.
ס’קען אויך זיין ווי ליטעראַרישע סיבות וואס שניידן אפ די מעשה פון דער מלחמה, ווייסט איר, מיר האבן א שיינע, מיר האבן דעם טראגישן אָנווער פון זמרי און פנחס און דאס אלעס, אזוי טאמער ווילן מיר נישט ווייטער פארבלייבן אויף דעם, אזוי גייען מיר ווייטער צו עפעס אנדערש, עפעס מער פריילעך. אבער דאס איז דער יסוד.
איצט, דער ספר, ווי מיר האבן געזאגט, דער גאנצער ספר הייסט ספר הפקודים נאך די צוויי ציילונגען דערמאנט אין אנהייב און אין סוף פון ספר אין א געוויסן זין, און מיר האבן געשמועסט אז דער גאנצער ספר במדבר איז אויף א וועג צוגעלייגט צום ספר ויקרא, צוגעלייגט צום ספר שמות, און די ציילונגען האבן אויך עפעס צוגעלייגטס אין זיי.
מיט אנדערע ווערטער זיי לייגן צו א סך פרטים און א סך סארט שטעלן זאכן אויפן ארט, פארבינדן פארשידענע פעדעם פון דער מעשה אין איין סטרוקטור. איינע פון די הויפט סטרוקטורן וואס די תורה ניצט ווען זי פרובירט געבן אן איבערגרייפנדע סטרוקטור פון אלעס איז די תולדות, די ציילונגען, די רשימות. פונקט ווי ס’איז דא א כראָנאָלאָגישער סדר, ס’איז אויך ווי א תולדות סדר, דער סדר פון ווער האט געבוירן ווער און ווער איז דאס קינד פון ווער און ווער געהערט צו — דאס איז פשוט איינע פון די הויפט וועגן אין וועלכע די וועלט ווערט ארגאניזירט אין דער תורה, ווי די תורה ארגאניזירט די וועלט.
און פונקט ווי אין רעסט פון במדבר, ס’לייגט צו אלערליי פרטים און שטעלט זיי אויפן ריכטיגן ארט — מיר וועלן זען א זייער שיינע ביישפיל פון דעם אין דער פרשה פון די מוספים, פון די מוספים אין די קומענדיגע פרקים. דא אויך, דער ציילונג — ערשטנס אין ספר שמות, מיר האבן שוין געהאט נומערן פון מענטשן, ריכטיג, 600,000 מענטשן און אזוי ווייטער, אבער מיר האבן געהאט עטלעכע פראגמענטארישע באריכטן פון פונקט ווי ס’זענען געווען 600,000 און אזוי ווייטער, אבער ס’איז קיינמאל נישט געווען א פולע חשבון פון עס. דא איז וואו מיר באקומען דעם פולן חשבון.
און דער מערסטער פולער חשבון וואס מיר באקומען אלץ איז אין דער צווייטער ציילונג, דער ציילונג פון פרשת פנחס, דער ציילונג פון פרק כ”ו, איז דער מערסטער פולער ציילונג פון די מענטשן. ס’גיט אונז נישט נאר דעם פונקטלעכן נאמען פון יעדן פון די שבטים און זייער סכום פון מענטשן וואס זיי האבן געהאט, נאר אויך די משפחות. די משפחות זענען שוין דערמאנט געווארן אין ספר שמות, און אין עטלעכע פון זיי, און אויך אין פרשת במדבר, אבער זיי האבן נישט געזאגט למשפחותם, זיי האבן נישט געהאט דעם סכום פון פרטים.
כאטש אין א געוויסן זין ס’לייגט נאר צו א ווארט — ס’איז גוט, למשפחותם, די משפחה, משפחת, האט אזוי און אזוי, ווי מיר וועלן זען אינעווייניג — דאס מיינט אז דאס איז א מדרגה פון ארגאניזאציע, דאס איז א מדרגה פון געזעלשאפטלעכער סטרוקטור. ס’מיינט נישט נאר ס’לייגט נישט נאר צו א ווארט. און דאס איז עפעס וואס דאווקא די מענטשן אין לאנד זענען געווען ארגאניזירט אין די קלאנען, אין די משפחות, אין די גרופעס, אזוי דאס איז עטלעכע אינפארמאציע וואס מיר האבן נישט געהאט פריער.
און ווי מיר וועלן זען אויך, א טייל פון דעם צוגעלייגטן טבע איז, ס’גיט אונז די הערות אויף יעדעס מאל ווען ס’איז דא עמעצער דערמאנט וואס האט געשפילט א טייל אין א פריערדיגער מעשה, אדער אין א קומענדיגער מעשה, ס’גיט אונז א הערה, אקיי דאס איז יענער מענטש. און יענע הערות טראכט איך האבן אויך עפעס א תולדות’דיגע מיינונג ווי מיר וועלן זען ווען מיר גייען דורך זיי.
אזוי דאס איז גענוג פאר א הקדמה צו דער מעשה, מיר גייען עס לייענען, אדער דורכגיין עס שנעל, ס’איז א לאנגער פרק, א סך פסוקים.
ס’הייבט אן, ויהי אחרי המגפה — דאווקא ס’איז אינטרעסאנט געשפאלטן, די פרשה שפאלט זיך דא אין מיטן פון א פסוק, אבער אין א געוויסן זין געהערט דאס צו דער פריערדיגער מעשה, אבער ס’איז זיכער דער אנהייב פון דעם פסוק.
ויהי אחרי המגפה, און השם זאגט צו משה און אלעזר, ציילט, נעמט אויף די קעפ, ציילט די קעפ פון דער עדה, פון די מענטשן, ווידער פון 20 יאר אלט, כל יוצא צבא פון יעדער משפחה, יעדן קלאן, ווער וועט גיין צו דער ארמיי. ווי מיר האבן געזאגט דאס ווייזט אונז אז דאס איז בעיקר א מיליטערישער ציילונג.
און זיי טוען דאס, זיי רעדן — משה און אלעזר, זיי רעדן צו די מענטשן אין דעם ארט, צו ווייזן אונז אז דאס איז דער ציילונג פון ארץ ישראל, זיי גייען געציילט ווערן פון די 20 יאר און אויף, ווי השם האט געזאגט צו משה און די מענטשן וואס זענען ארויס פון מצרים. אזוי דאס איז פאראלעליזם, פונקט ווי דעמאלט זענען זיי געציילט געווארן ווייל זיי האבן געפלאנט צו גיין גלייך צו ארץ כנען, איצט ווערן זיי געציילט ווידער ווען זיי טוען עס ענדלעך ווידער.
און דא האבן מיר דעם באריכט פון דעם טאקעדיגן ציילונג, אנהייבנדיג מיט ראובן, וואס באקומט א הערה אז ער איז דער בכור, ער איז דער בכור פון ישראל, און דאס מיינט משמע אז אין א געוויסן זין ראובן, דער שבט ראובן איז נאך אלץ געווען דער בכור. אין אנדערע ערטער ווייסן מיר ס’זאגט אז זיין בכורה איז פארלוירן געווארן, דא זעט נישט אויס צו זאגן דאס, זעט אויס ווי ער האט נאך אלץ עטלעכע בכורה, ער ווערט געציילט ערשט.
און ס’גיט אונז די פיר משפחות וואס זענען קינדער פון ראובן. אזוי דאס איז נישט נאר א רשימה פון ווי פיל קינדער דער מענטש ראובן האט געהאט, נאר די פיר משפחות וואס דאווקא האבן זיך צוגעשריבן צו די פיר קינדער פון ראובן. אבער ס’איז עפעס נייעס — ס’קען זיין א קינד פון ראובן וואס האט נישט געמאכט קיין משפחה, און דאן וואלט ער פשוט זיין א טייל פון אן אנדערן ברודער וואס האט געהאט א משפחה, ווי ס’זאגט מפורש אין דברי הימים און אנדערע ערטער וועגן געוויסע משפחות אז דאס האט זיך געטראפן.
אזוי ווען ס’זאגט און אזוי ווייטער פאר אלע פיר משפחות, ס’איז נישט נאר איבערחזרן די זעלבע אינפארמאציע צוויימאל. וואס ס’זאגט איז אז חנוך האט געהאט א משפחה גערופן החנוכי, און ס’איז דא די משפחה וואס האט געהאט א געוויסן חלק אין א ארט וואו זיי וואוינען, און אזוי ווייטער. אזוי דאס איז דער פונט פון דעם.
און אויך די אייניקלעך — דאס זענען אייניקלעך פון יעקב, חנוך דער זון פון ראובן, דער זון פון יעקב. עטלעכע פון די גרויס-אייניקלעך ווערן אויך דערמאנט, און דאס איז אויך משמע ווייל יענע גרויס-אייניקלעך האבן געהאט א סארט כח, א סארט קלאן, א סארט משפחה פאר זיך אליין.
אזוי באקומען מיר זייער ציילונג, 43,730.
און איצט באקומען מיר עטלעכע אייניקלעך. פלוא האט געהאט א זון, אליאב, אליאב האט געהאט די דריי קינדער, נמואל, דתן ואבירם. איצט באקומען מיר א הערה, אבער איך טראכט אז די הערה איז נישט נאר — אזוי מיר זענען געקומען צו דתן ואבירם ווייל מיר האבן געהערט פון דתן ואבירם אין פרשת קרח, ס’האט געזאגט דארט ווער זיי זענען געווען, און דתן ואבירם, די קינדער פון ראובן. אבער דא באקומען מיר פונקט ווער זיי זענען געווען.
אבער איך טראכט אויך משמע מיינט אז זיי האבן געהאט עטלעכע כח, זיי האבן געהאט עטלעכע ראָלע, די דתן ואבירם, ווייל אמאל דער קומענדיגער דור פון דער משפחה שאפט אויך איר אייגענע משפחה אדער איר אייגענע אונטערגרופע אינערהאלב דער משפחה.
אזוי באקומען מיר די הערה אז דאס זענען דתן ואבירם וואס האבן געקעמפט מיט משה ואהרן אין קרח, און זיי זענען פארלוירן געווארן, די ערד האט געעפנט איר מויל און זיי פארשלונגען און קרח. אזוי מיט אנדערע ווערטער, כאטש פאר א צייט האבן דתן ואבירם געהאט זייער אייגענע כח, זייער אייגענע משפחה, איצט וואס זיי זענען פארשלונגען געווארן, און דעריבער האבן זיי נישט קיין נאכקומען, זיי האבן נישט קיין משפחות, און אזוי איצט איז נישט דא קיינער וואס שרייבט זיך צו צו דער משפחה פון דתן ואבירם, וואס זיי וואלטן געקענט זיין אויב נישט פאר דעם. און אין דער זעלבער צייט 250 [מענטשן זענען אומגעקומען]…
איצט פאר יהודה, באקומען מיר אויך די הערה. יהודה איז אן א וויכטיגע משפחה — דאווקא וועלן מיר ווייסן שפעטער יהודה איז די משפחה פון וועלכער מיר האבן מלכות, בית דוד, און אזוי ווייטער. אזוי דאס איז טאקע א מעשה פון יהודה’ס צוויי זין, אבער אויך פון די פאטענציעלע משפחות וואס זענען נישט געווען צו זיין.
יהודה’ס צוויי זין, ער ואונן, וואס זענען געשטארבן אין ארץ כנען פאר דער גאנצער מעשה האט זיך געטראפן — אזוי ס’איז נישט דא קיין משפחות פון זיי. דערנאך, יהודה האט זיך ארויסגעשטעלט צו האבן דריי משפחות: שלה, פרץ, וזרח. מיר ווייסן די מעשיות פון זייערע געבורטן באזונדערש אין פרשת בראשית, אין פרשת וישב. און דערנאך צוויי פון פרץ’ס קינדער — אזוי גרויס-אייניקלעך פון יעקב — האבן אויך געשאפן משפחות: חצרון וחמול. ווי מיר האבן געזען, אמאל דער קומענדיגער דור שאפט אויך א משפחה, און דעריבער איז יהודה געווען אין די שבטי יהודה, איינער פון די גרעסערע שבטים, און דעריבער דער קומענדיגער דור ווערט אויך געשפאלטן אין מער משפחות.
אין גאנצן: 76,500 מענטשן.
דערנאך האבן מיר יששכר מיט פיר משפחות: תולע, פוה, ישוב, שמרון.
אין גאנצן: 64,300 מענטשן.
מיר האבן זבולון מיט דריי משפחות: סרד, אלון, ויחלאל.
אין גאנצן: 60,500 מענטשן.
מיר האבן יוסף געטיילט אין צוויי שבטים: מנשה ואפרים. אזוי ווידער, יוסף איז געווען גרעסער, אזוי האט ער זיך געטיילט אין צוויי שבטים שוין אין ערשטן דור, און יעדער איינער פון יענע האט געהאט קינדער.
מנשה האט געהאט מכיר, און אפילו זיין זון האט געהאט נאך א משפחה — גלעד. און דערנאך די משפחה פון גלעד — אזוי ס’איז דא די משפחה פון מכיר און די משפחה פון גלעד, וואס זענען נישט די זעלבע. מיט אנדערע ווערטער, גלעד איז ער און זיינע קינדער, און אלע אנדערע וואלטן געהערן צו דער משפחה פון מכיר. און גלעד אליין טיילט זיך אין א האַרב משפחות: איעזר, חלק, אשריאל, שכם, שמידע, וחפר.
און דא האבן מיר נאך איין הערה פון איינעם פון די קינדער פון חפר, וואס טאמער האט געמאכט — עטלעכע פון זיי, טאמער אפילו זיינע קינדער, זיינע טעכטער — האבן געמאכט משפחות פאר זיך. צלפחד, דער זון פון חפר, דער זון פון גלעד, דער זון פון מכיר, דער זון פון מנשה, האט נישט געהאט קיין יינגלעך, נאר מיידלעך, און זיי אלע האבן זייערע נעמען דא: מחלה, נעה, חגלה, מלכה, ותרצה. ס’זענען דא פינף נעמען, און מיר וועלן זען שפעטער אין קומענדיגן פרק וואס האט זיך געטראפן. און משמע די טעכטער זענען געווען וויכטיג אין דעם זין פון נישט נאר באזונדערע מענטשן וואס האבן גיירשט עטלעכע לאנד, נאר משמע האבן זיי געשאפן משפחות אויך.
אזוי דאס זענען די משפחות פון מנשה. אין גאנצן ס’איז דא 52,700 מענטשן.
אפרים — מיר האבן זייערע משפחות אויך. עטלעכע פון זייערע אייניקלעך זענען געווארן משפחות. דאס איז שותלח, בכר, ותחן. און שותלח אליין האט געהאט א זון אדער א משפחה נאך אים, ערן.
אין גאנצן ס’איז דא 32,500 מענטשן אין אפרים.
דערנאך האבן מיר בנימין מיט זיינע משפחות: בלע, אשבל, אחירם, שפופם, חופם. און בלע אליין האט געהאט צוויי משפחות געטיילט אין ארד ונעמן.
אין גאנצן: 45,600 מענטשן — מענטשן מיינט לוחמים, ריכטיג? יא, דאס איז ריכטיג.
דערנאך האבן מיר דן מיט איין משפחה, שוחם.
אין גאנצן: 64,400 מענטשן.
ס’איז אינטרעסאנט אז דן האט געהאט אזויפיל מענטשן אבער נאר איין משפחה. ס’איז איינע פון די אינטרעסאנטע זאכן השם האט געטון בכלל. מיר קענען אויסרעכענען ווי וועלכע, ווי פיל מענטשן ס’איז דא פאר משפחה — עטלעכע פון זיי האבן גרעסערע משפחות, עטלעכע זענען קלענער.
אקיי, אשר מיט זיינע קינדער: ימנה, ישוה, בריעה. און בריעה אליין, זיינע צוויי קינדער: חבר ומלכיאל. מלכיאל האט זיך געטיילט אין משפחות. און אשר’ס טאכטער שרח — משמע ווערט זי דערמאנט דא נישט נאר צו זאגן אונז אז אשר האט געהאט א טאכטער. משמע פילע פון די קינדער פון יעקב האבן געהאט טעכטער. דער פונט איז אז די שרח משמע האט געשאפן א סארט משפחה באזונדער אדער האט געהאט עטלעכע נאמען פאר זיך. א נאמען מיינט שטענדיג געווענלעך ווי מ’לאזט איבער א משפחה, מ’לאזט איבער עטלעכע ירושה וואס געהערט צו דיר.
גאנצע סכום פון אשר איז 53,400.
דערנאך האבן מיר נפתלי מיט משפחות: יחצאל, גוני, יצר, ושלם.
אין גאנצן: 45,400 מענטשן.
און מיר האבן דעם גאנצן צאל פון אלע מענטשן: 600,000 — 601,730.
און מיר האבן דעם עיקר פון דעם גאנצן. דער עיקר פון דעם גאנצן איז נאך א מצוה: לאלה תחלק הארץ. מ’זאל חלק זיין, מ’זאל אפטיילן דעם ארץ. די מצוה בשמות. שמות מיין איך מיינט די געמיינטע מענטשן, ווי מיר האבן אנשי שם. אנשי שם מיינט מענטשן וואס האבן א משפחה וואס איז געמיינט נאכן. אזוי מצוה שמות מיינט יעדע משפחה — ווי שכם, אשריאל, און אזוי ווייטער — זיי באקומען עפעס א ירושה, עפעס א נחלה.
און דערנאך זאגט עס מ’זאל געבן דעם גרעסערן איינעם א גרעסערע נחלה און דעם קלענערן איינעם א קלענערע נחלה. איש לפי פקודיו.
איצט איז דא א קשיא וואס מ’פרעגט געווענליך: איז עס לויט מענטשן אדער לויט משפחות? און אויב עס איז נאר לויט מענטשן, דעמאלט וואס איז דער עיקר פון די משפחות? אבער טאקע די משפחה איז א סארט ווי א רעגירונגס אדער ארגאניזאציע איינהייט, און דעריבער א גרעסערע משפחה וואס האט מער מענטשן באקומט א גרעסערן חלק אין ארץ. אבער דאס מיינט נישט אז עס ווערט געגעבן צו די איינצעלע מענטשן — עס ווערט נאך אלץ געגעבן צום שבט, צו דער משפחה.
און דערנאך נאך איין חלק פון דעם אופן ווי אזוי צו חלק זיין: בגורל. וואס וואלט געווען געטיילט דורך א גורל. אל משפחותם בין רב למעט.
און עס זענען דא עטלעכע מענטשן וואס מיינען אז עס איז דא א סתירה דא, ווארום אויב עס איז א גורל, דעמאלט מיינט עס אז אמאל די גרעסערע מענטשן וואלטן באקומען דעם קלענערן ארץ אדער אזוי ווייטער, אויב עס איז נאר א גורל, א לאז וואס טיילט עס. אבער איך מיין וואס עס מיינט ממש איז אז דער גורל באשליסט נאר וואו מ’זאל באקומען. טאקע עס איז דא — אין עטלעכע זין, און אמאל די זאכן זענען מסתמא זייער קאמפליצירט ווארום אין אונזער ארץ, די טראגן קאפאציטעט פון א ארץ איז נישט גאנץ ווי — עס ארבעט נישט גאנץ מיט קוואדראט פיס אדער קוואדראט קילאמעטער. עס דעפענדירט אויף אסאך ווארעאבלעס. אזוי עטלעכע פון די ווארעאבלעס, ווייל עס איז נישטא קיין אנדער גערעכטן אופן צו טיילן, דעמאלט וואלט עס זיין דורך לאזן. אזוי דאס איז וואס עס זאגט. און עטלעכע אין סוף, און דעריבער קען מען נישט קלאגן ווי עס איז געווען א גורל און דאס איז ווער עס האט געוואונען. אבער דאס מיינט נישט אז עס איז נישטא קיין סברא צו פאר דעם וואס מ’מאכט דעם גורל צו ווי אזוי מ’טיילט עס און אזוי ווייטער. און מסתמא די פרטים ווערן נישט דיסקוטירט דא, אבער איך מיין דאס איז די לאגישע תירוץ פאר דעם פראבלעם.
און איצט נאכדעם וואס מיר האבן די ציילונג פון אלע מענטשן, האבן מיר די ציילונג פון לוי און זיינע משפחות. און עס איז זייער שיין אז דא די חלוקה פון ארץ איז געווען פאר דעם, ווי מיר וועלן זאגן אין סוף פון דער מעשה פון לוי, ווארום לוי האט נישט גיירשט אין ארץ. ער האט געהאט זיינע אייגענע שטעט, ווי מיר וועלן לערנען, אבער לוי נעמט נישט קיין חלק אין ארץ, און דעריבער איז זיין ציילונג באזונדער און געזאגט נאכדעם.
און לוי האט טאקע געהאט דריי הויפט משפחות: גרשון, קהת, און מררי. און די משפחות אליין האבן געהאט משפחות צו זיך, ריכטיג? אזוי לוי האט — אזוי ערשט דער פסוק באשרייבט אלע די גאנצע משפחות פון לוי. אין אנדערע ווערטער, די גאנצע, די נידעריגסטע שטאפל משפחות אין גאנצן זענען פינף משפחות: לבני, חברוני, מחלי, מושי, און קרחי. אזוי עס פעלט דא עפעס, ווי רש”י באמערקט. עס איז דא עפעס אן אומקלארקייט וואס איז געשען. ווי איך האב געזאגט, זאכן ענדערן זיך אמאל.
און דערנאך גייט עס צוריק צו באשרייבן ספעציפישע ייחוסים אינעם לוי. אזוי עס רעדט וועגן דעם קהת וואס האט געהאט עמרם מיט זיין ווייב יוכבד און זייערע דריי קינדער: אהרן, משה, און מרים. אהרן וואס האט געהאט פיר קינדער: נדב, אביהוא, אלעזר, און איתמר. און טאקע נדב און אביהוא זענען געשטארבן, ווי מיר האבן געלערנט אין פרשת שמיני — זיי האבן געבראכט פרעמדע פייער, משונה’דיגע פייער פאר השם, דעריבער זענען זיי געשטארבן. און דעריבער, אנדערש פשוט נדב און אביהוא לאזן נישט איבער קיין משפחות. אלעזר און איתמר האבן משפחות.
אין גאנצן אין לוי עס איז דא — אנטשולדיגט, 23,000 מענטשן. און די ווערן געציילט נישט פון 20, ווי די מענטשן וואס גייען אין ארמיי ווערן געציילט, נאר פון 30 יאר אלט, ווארום זיי ווערן נישט געציילט דעם נידעריגסטן חלק. זיי ווערן נישט געציילט, און אויך זיי זענען נישט געגאנגען צו כיבוש. זיי זענען נישט קיין חלק פון דער ארמיי ווארום זיי האבן נישט געהאט קיין ירושה. אזוי איר ווייסט, עס גייט ביידע וועגן — מ’קעמפט נישט, מ’באקומט נישט דעם ארץ. זיי האבן זייערע אנדערע עבודות, ווי מיר האבן דיסקוטירט אין אנהייב פון דעם ספר. דאס איז א גרויסן חלק.
און טאקע דעריבער איז דאס — די באמערקונג דא, איך מיין דעריבער — דאס איז דער גרונט’דיגער סיבה פארוואס לוי איז קירצער דא. עס גיט נישט אסאך פון די פרטים ווארום מיר ווייסן שוין אז דער ספר רעדט וועגן דעם אין לענג שוין.
און דא האבן מיר די סופ’דיגע, די סיום פון דער ציילונג, פון דעם פרק. דאס זענען די ציילונג וואס האבן געציילט די מענטשן, ווי מיר האבן שוין געזאגט אין אנהייב. און עס איז נישט געווען קיין איין מענטש אין דעם פון דער ערשטער ציילונג פון משה און אהרן, וואס איז געווען די מדבר סיני, ווי זיי זענען ארויס פון מצרים. אזוי אין א צווייטן ארט.
און פארוואס? ווי השם האט זיי געזאגט אז זיי וועלן שטארבן אין מדבר, ווי ער האט זיי געזאגט אין פרשת שלח. אזוי אלע פון זיי זענען געשטארבן. אזוי דאס איז וואו צוויי — טאקע משה אליין וועט אויך שטארבן אין מדבר, אזוי ער איז נישט אין דער ליסטע. און מיר וועלן זען אין די קומענדיגע פרקים וואס איז געשען ווארום משה איז געשטארבן.
אזוי דאס איז דער סוף פון דעם פרק.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, then 30073#
במדבר פרק כ”ו ברענגט די צווייטע ציילונג פון די שבטים אין צוגרייטונג צו אריינגיין אין ארץ ישראל. די ציילונג דינט דריי תכליתים: ארגאניזירן פאר די מלחמה פון כיבוש, צוגרייטן די צבא, און — דער עיקר, ווי ס’שטייט מפורש אין סוף פון דעם פרק (“לאלה תחלק הארץ”) — צו חלק’ן דאס לאנד לויט די צאלן פון די שבטים.
דער גאנצער ספר במדבר, וואס ווערט גערופן חומש הפקודים, דרייט זיך ארום די צוויי ציילונגען. די ערשטע ציילונג אין אנהייב פון ספר האט געציילט דעם דור וואס איז ארויס פון מצרים, וואס האבן געפלאנט צו מארשירן גלייך צו ארץ כנען. דער פלאן האט נישט געקלאפט. איצט האט דער דור געביטן, די הנהגה האט געביטן — מרים און אהרן זענען געשטארבן, אלעזר האט פארביטן אהרן אין דער ראלע פון דער ציילונג — און די מענטשן אליין זענען ארגאניזירט אנדערש. עטלעכע משפחות זענען געוואקסן, עטלעכע זענען געשרומפן, עטלעכע גרופעס האבן זיך געביטן. א נייע ציילונג איז געווען נויטיג צו פאסן דעם נייעם מציאות.
די ציילונג געפינט זיך אין ערבות מואב, דער לעצטער פלאץ פאר אריינגיין אין לאנד. איר פלאץ נאך דער טראגעדיע פון בנות מואב און דעם מעשה פון זמרי/פינחס שאפט א צעטרענונג אין דער סיפור. עטלעכע ביאורים ווערן געגעבן: (1) ארגאניזירן אן ארמיי פאר די באפוילענע נקמה קעגן מדין דארף א ציילונג; (2) דאס צייכנט דעם איבערגאנג פון מיליטערישע הנהגה — משה האט געפירט די מלחמות קעגן סיחון און עוג פערזענלעך, אבער די קומענדיגע מלחמה קעגן מדין וועט געפירט ווערן דורך אלעזר און פינחס, וואס שטעלט פאר א צווישן-שטופע פאר דעם פולן איבערגעבן צו יהושע; (3) עס קען זיין ליטעראַרישע סיבות צו צעברעכן פון פארווייל’ן ביי דער טראגעדיע און אריבערגיין צו עפעס אנדערש.
די ציילונג ברענגט אויך ארויס עטלעכע שפעטערדיגע מעשיות: די טעכטער פון צלפחד, די מצוה פון מוספים פאר מועדים, און משה’ס איבערגעבן די הנהגה צו יהושע.
ספר במדבר איז א נוסף צו ספר ויקרא און ספר שמות, צולייגנדיג פרטים און פארבינדנדיג פעדעם אין גרויסע סטרוקטורן. איינע פון די תורה’ס הויפט ארגאניזאציע כלים איז יחוס — די תולדות סדר פון ווער האט געבוירן וועמען און ווער געהערט צו וועמען. ספר שמות האט געגעבן שטיקלעכע באריכטן פון 600,000 מענטשן, אבער קיינמאל נישט א פולע חשבון. די ערשטע ציילונג אין פרשת במדבר האט געגעבן מער פרטים, אבער די צווייטע ציילונג אין פרק כ”ו איז די פולסטע ציילונג פון די מענטשן וואס איז אמאל געגעבן געווארן. עס לייגט צו נישט נאר שבט נעמען און צאלן נאר משפחות — א מדרגה פון געזעלשאפטלעכע סטרוקטור און ארגאניזאציע וואס איז נישט געווען פריער מפורט. דער רשימה “למשפחותם” שטעלט פאר אמת’ע קלאן סטרוקטורן וואס האבן באשטימט ווי מענטשן זענען געווען ארגאניזירט אין לאנד.
נאך דערצו, ווען עמעצער וואס ווערט דערמאנט אין דער ציילונג האט געשפילט א ראלע אין א פריערדיגע אדער שפעטערדיגע מעשה, לייגט דער פסוק אריין א רשימה וואס אידענטיפיצירט זיי, און די רשימות טראגן יחוס’דיגע חשיבות.
דער פרק הייבט אן מיט “ויהי אחרי המגפה” — נאך דער מגפה. השם באפעלט משה און אלעזר צו ציילן די עדה פון עלטער 20 און אויף, ארגאניזירט לויט משפחות, צו ציילן אלע וואס קענען גיין צו די ארמיי (כל יוצא צבא), באשטעטיגנדיג דאס אלס בעיקר א מיליטערישע ציילונג. דער ארט ווערט אנגעוויזן אלס ערבות מואב על הירדן ירחו — אויפן שוועל פון ארץ ישראל — פאראלעל צו דער ערשטער ציילונג: פונקט ווי זיי זענען געציילט געווארן דעמאלט ווען זיי האבן געפלאנט אריינצוגיין גלייך, איצט ווערן זיי געציילט ווידער ווען זיי גרייטן זיך ענדלעך עס צו טאן.
ראובן ווערט אויפגעליסטעט ערשט מיט דער רשימה אז ער איז דער בכור פון ישראל. דאס איז וויכטיג ווארום אנדערש ווערט געזאגט אז זיין בכורה איז פארלוירן געווארן, אבער דא באהאלט ער די ערשטקייט פון פאזיציע — ער ווערט געציילט ערשט.
די פיר משפחות פון ראובן ווערן אויפגעליסטעט. א וויכטיגער חילוק: אויפליסטן “חנוך, משפחת החנוכי” איז נישט קיין איבעריגע חזרה. עס מיינט צו זאגן אז חנוך’ס אייניקלעך האבן געשאפן אן אמת’ן קלאן מיט זיין אייגענעם טעריטאריע און געזעלשאפטלעכער אידענטיטעט. א זון וואס האט נישט געשאפן קיין לעבעדיגן קלאן וואלט פשוט אריינגענומען געווארן אין א ברודער’ס משפחה (ווי דברי הימים שרייבט מפורש). אורענקלעך ווערן דערמאנט ווען זיי אויך האבן אויפגעשטעלט זייערע אייגענע אונטער-קלאנען.
ראובן’ס צאל: 43,730.
א יחוס’דיגע רשימה אידענטיפיצירט דתן ואבירם, אייניקלעך פון ראובן דורך פלוא און אליאב, אלס די וואס האבן געמרד מיט קרח — די ערד האט זיך געעפנט און זיי פארשלונגען. די רשימה דינט צוויי תכליתים: עס פארבינדט זיי צו דער קרח מעשה, און עס דערקלערט יחוס’דיג פארוואס קיין משפחה ווערט נישט צוגעשריבן צו דתן ואבירם. זיי האבן געהאט גענוג כח און שטאנד צו מעגלעך האבן געגרינדעט זייער אייגענעם אונטער-קלאן, אבער ווייל זיי זענען אומגעקומען — “ויאבדו מתוך הקהל” — איז די ליניע אפגעשניטן געווארן און קיינע אייניקלעך טראגן נישט זייער נאמען.
וויכטיג, דער פסוק לייגט צו: “ובני קרח לא מתו” — די זין פון קרח זענען נישט געשטארבן. די רשימה מאכט קלאר אז כאטש קרח אליין איז פארשלונגען געווארן, זענען זיינע קינדער געבליבן לעבן און ווייטער געגאנגען אלס א דערקענטע משפחה, ענדלעך געשאפן די תהלים וואס ווערן צוגעשריבן צו בני קרח.
מיר לייענען במדבר פרק כ”ו. דער פרק איז די ציילונג, די פקודים, פון אלע די שבטים, אין צוגרייטונג צו גיין קיין ארץ ישראל, פאר דער מלחמה צו כובש זיין ארץ ישראל, און פאר חלק’ן דאס לאנד פון ארץ ישראל, ווי ס’שטייט מפורש אין סוף דעם פרק, אז השם זאגט צו דיזע זאל מען חלק’ן דאס לאנד. אזוי פארשטייען מיר אז דער עיקר פון דער ציילונג איז געווען צו חלק’ן דאס לאנד לויט דער ציילונג.
ווי מיר האבן שוין געשמועסט, די גאנצע ספר במדבר, וואס הייסט חומש הפקודים, אין א געוויסן זין ארומרינגלט דעם ציילונג. ס’איז שוין געווען א ציילונג דערמאנט אין אנהייב פון ספר, ריכטיג? און דער עיקר פון דעם ציילונג וואס געשעט ווידער, ווי ס’ווערט דערקלערט מפורש דא, איז ווייל דער פלאן האט זיך געענדערט אינצווישן, ווי מיר האבן געשמועסט אין פרשת שלח, קרח, און אזוי ווייטער.
די ערשטע ציילונג איז געווען פון די בני ישראל, די יוצאי מצרים, ווי ס’ווערט דערמאנט דא אין אנהייב — דאס זענען געווען די שבטים, די ציילונגען פון די מענטשן וואס זענען ארויס פון מצרים, וועמענס פלאן איז געווען צו מארשירן דורכן מדבר גלייך צו ארץ כנען און קומען דארטן. יענער פלאן האט נישט אויסגעארבעט, דער דור האט זיך געענדערט, אפילו די פירער האבן זיך געענדערט, ריכטיג?
משה טוט נאך אלץ דעם ציילונג, ווי מיר האבן באמערקט אין דריטן חלק פון ספר במדבר, א געוויסער טייל פון דער הכנה צו כובש זיין דאס לאנד איז געטון געווארן דורך משה אליין. אין די קומענדיגע פרקים וועלן מיר האבן ווי ער גיט איבער דעם פירערשאפט צו יהושע, אבער נאך אלץ א גרויסן טייל פון די הכנות ווערן געטון. אבער די פירערשאפט אחוץ אים — מרים איז שוין געשטארבן, אהרן איז שוין געשטארבן, און ס’איז געווארן געענדערט דא. אהרן, פאר זיין זון אלעזר, טוט זיין טייל אין דער ציילונג. אהרן האט אויך משמע געהאט א גרויסן טייל אין ארגאניזירן די מענטשן, און דא איז שוין נישט אהרן, ס’איז אלעזר וואס טוט עס.
דער מעיק-אפ פון די מענטשן האט זיך געענדערט — דאס זענען אנדערע מענטשן, און זיי זענען אפילו ארגאניזירט א ביסל אנדערש, זיי זענען נישט אלע די זעלבע משפחות, זיי זענען נישט אלע די זעלבע. עטלעכע משפחות זענען געווארן גרעסער, עטלעכע משפחות זענען געווארן קלענער, עטלעכע גרופעס זענען געווארן אנדערש, אזוי האבן זיי געדארפט איבערטון דעם ציילונג כדי צו פאסן דעם מצב אין דעם נייעם דור וואס גייט קיין ארץ ישראל. אזוי דאס איז דער עיקר פון דעם ציילונג.
דער ארט פון עס מאכט א סארט זין צו זיין אין דעם לעצטן טייל פון ספר, וואס איז שוין אין ערבות מואב, ווי מיר האבן געזען אין פרשת חקת, מיר זענען שוין אנגעקומען צו ערבות מואב, דאס איז וואו די גאנצע מעשה פון בלק האט זיך געטראפן, און משמע איז דאס אויך וואו די גאנצע טראגעדיע פון בנות מואב האט זיך געטראפן. אזוי אין א געוויסן זין איז דאס דער ריכטיגער ארט פאר עס צו זיין, כאטש באזונדערש אינערהאלב די מעשיות איז דא א געוויסע אפשניידונג.
מיר האבן געהאט אין פריערדיגן פרק די מעשה פון בנות מואב, וואס איז געווען א סארט טראגעדיע, עפעס האט זיך געטראפן שלעכט, און מיר האבן אפילו געהאט השם זאגן צו משה צו נעמען נקמה אויף מואב, אויף מדין — וואס ס’זעט אויס צו האבן עפעס א שייכות, קען זיין די זעלבע מענטשן, אדער קען זיין ס’איז געווען א סארט קאאליציע וואו יעדערער האט געשפילט זייער טייל און האבן נישט גאנץ געזאגט ווער זיי זענען — און דאן די מעשה שטעלט זיך אפ און גייט צו דעם פקודים.
דאווקא, איין פארשטאנד פון דעם וואלט זיין אז ווייל מ’דארף ארגאניזירן אן ארמיי צו טון דאס, דאווקא, ס’זענען שוין געווען עטלעכע מלחמות שוין. משה האט שוין געטון אין פרשת חקת מלחמות, און יענע זענען טאמער נישט געווען אזוי ארגאניזירט, אדער טאמער זענען געטון געווארן אירגענדווי מיט משה גלייך מיט זיין כריזמא פירן עס, אבער איצט דארפן מיר טון עס אויף אן ארגאניזירטן אופן.
משה וועט עס נישט טון, ווי מיר וועלן זען אין פרשת מטות ווען מיר קומען טאקע צו דער מלחמה. משה איז נישט געגאנגען צו יענער מלחמה בכלל, ער האט געשיקט אלעזר, אלעזר און פנחס צו טון עס, אזוי זעען מיר זייער קלאר דאס איז שוין משה וואס גיט איבער דעם פירערשאפט, דעם מיליטערישן פירערשאפט פון די מענטשן צום קומענדיגן דור. דעריבער, פאר דעם, דארפן מיר האבן א סארט ציילונג צו געפינען ווער גייט און ווי וועט עס ארבעטן.
אבער אויך קען זיין ס’זענען דא אנדערע סיבות פאר באוואוסט אפשניידן די מעשה מיט דעם ציילונג אין מיטן. איך האב נישט קיין קלארע ביאור דערפאר, אבער איצט איז דאס וואס איך טראכט, אז דאס איז דער טייטש. און ווי מיר וועלן זען ס’זענען דא עטלעכע מעשיות וואס האבן זיך געטראפן צוליב דער ציילונג — מיר האבן די מעשה פון בנות צלפחד, דערנאך ס’זענען דא עטלעכע, ס’זענען אנדערע מצוות וואס קומען אירגענדווי דא, די גאנצע מעשה פון דער מצוה פון מוספים אין די קומענדיגע פרקים, אבער אויך זייער וויכטיג דער משה וואס גיט איבער זיין פירערשאפט צו יהושע, און דאס זעט אויס צו זיין א טייל פון דער מעשה.
ווי איך זאג, די קומענדיגע מלחמות וואס וועלן געשען וועלן נישט אמאל זיין גלייך געטון דורך משה, אזוי ס’איז ווי אן אינטערמידיעט שטאפל. די פריערדיגע מלחמות מיט סיחון און עוג און דאס אלעס האט משה אליין געפירט, אויפן זעלבן אופן ווי ער האט געפירט די מלחמות מיט עמלק — עמלק האט שוין געהאט יהושע אין א געוויסן זין, אבער סיי ווי סיי — און איצט גייט ער עס איבערגעבן. אזוי ס’איז דא דעם נייעם ציילונג וואס גייט צום קומענדיגן דור, און דאס איז וואו דער ציילונג ווערט געשטעלט.
ס’קען אויך זיין ווי ליטעראַרישע סיבות וואס שניידן אפ די מעשה פון דער מלחמה, ווייסט איר, מיר האבן א שיינע, מיר האבן דעם טראגישן אָנווער פון זמרי און פנחס און דאס אלעס, אזוי טאמער ווילן מיר נישט ווייטער פארבלייבן אויף דעם, אזוי גייען מיר ווייטער צו עפעס אנדערש, עפעס מער פריילעך. אבער דאס איז דער יסוד.
איצט, דער ספר, ווי מיר האבן געזאגט, דער גאנצער ספר הייסט ספר הפקודים נאך די צוויי ציילונגען דערמאנט אין אנהייב און אין סוף פון ספר אין א געוויסן זין, און מיר האבן געשמועסט אז דער גאנצער ספר במדבר איז אויף א וועג צוגעלייגט צום ספר ויקרא, צוגעלייגט צום ספר שמות, און די ציילונגען האבן אויך עפעס צוגעלייגטס אין זיי.
מיט אנדערע ווערטער זיי לייגן צו א סך פרטים און א סך סארט שטעלן זאכן אויפן ארט, פארבינדן פארשידענע פעדעם פון דער מעשה אין איין סטרוקטור. איינע פון די הויפט סטרוקטורן וואס די תורה ניצט ווען זי פרובירט געבן אן איבערגרייפנדע סטרוקטור פון אלעס איז די תולדות, די ציילונגען, די רשימות. פונקט ווי ס’איז דא א כראָנאָלאָגישער סדר, ס’איז אויך ווי א תולדות סדר, דער סדר פון ווער האט געבוירן ווער און ווער איז דאס קינד פון ווער און ווער געהערט צו — דאס איז פשוט איינע פון די הויפט וועגן אין וועלכע די וועלט ווערט ארגאניזירט אין דער תורה, ווי די תורה ארגאניזירט די וועלט.
און פונקט ווי אין רעסט פון במדבר, ס’לייגט צו אלערליי פרטים און שטעלט זיי אויפן ריכטיגן ארט — מיר וועלן זען א זייער שיינע ביישפיל פון דעם אין דער פרשה פון די מוספים, פון די מוספים אין די קומענדיגע פרקים. דא אויך, דער ציילונג — ערשטנס אין ספר שמות, מיר האבן שוין געהאט נומערן פון מענטשן, ריכטיג, 600,000 מענטשן און אזוי ווייטער, אבער מיר האבן געהאט עטלעכע פראגמענטארישע באריכטן פון פונקט ווי ס’זענען געווען 600,000 און אזוי ווייטער, אבער ס’איז קיינמאל נישט געווען א פולע חשבון פון עס. דא איז וואו מיר באקומען דעם פולן חשבון.
און דער מערסטער פולער חשבון וואס מיר באקומען אלץ איז אין דער צווייטער ציילונג, דער ציילונג פון פרשת פנחס, דער ציילונג פון פרק כ”ו, איז דער מערסטער פולער ציילונג פון די מענטשן. ס’גיט אונז נישט נאר דעם פונקטלעכן נאמען פון יעדן פון די שבטים און זייער סכום פון מענטשן וואס זיי האבן געהאט, נאר אויך די משפחות. די משפחות זענען שוין דערמאנט געווארן אין ספר שמות, און אין עטלעכע פון זיי, און אויך אין פרשת במדבר, אבער זיי האבן נישט געזאגט למשפחותם, זיי האבן נישט געהאט דעם סכום פון פרטים.
כאטש אין א געוויסן זין ס’לייגט נאר צו א ווארט — ס’איז גוט, למשפחותם, די משפחה, משפחת, האט אזוי און אזוי, ווי מיר וועלן זען אינעווייניג — דאס מיינט אז דאס איז א מדרגה פון ארגאניזאציע, דאס איז א מדרגה פון געזעלשאפטלעכער סטרוקטור. ס’מיינט נישט נאר ס’לייגט נישט נאר צו א ווארט. און דאס איז עפעס וואס דאווקא די מענטשן אין לאנד זענען געווען ארגאניזירט אין די קלאנען, אין די משפחות, אין די גרופעס, אזוי דאס איז עטלעכע אינפארמאציע וואס מיר האבן נישט געהאט פריער.
און ווי מיר וועלן זען אויך, א טייל פון דעם צוגעלייגטן טבע איז, ס’גיט אונז די הערות אויף יעדעס מאל ווען ס’איז דא עמעצער דערמאנט וואס האט געשפילט א טייל אין א פריערדיגער מעשה, אדער אין א קומענדיגער מעשה, ס’גיט אונז א הערה, אקיי דאס איז יענער מענטש. און יענע הערות טראכט איך האבן אויך עפעס א תולדות’דיגע מיינונג ווי מיר וועלן זען ווען מיר גייען דורך זיי.
אזוי דאס איז גענוג פאר א הקדמה צו דער מעשה, מיר גייען עס לייענען, אדער דורכגיין עס שנעל, ס’איז א לאנגער פרק, א סך פסוקים.
ס’הייבט אן, ויהי אחרי המגפה — דאווקא ס’איז אינטרעסאנט געשפאלטן, די פרשה שפאלט זיך דא אין מיטן פון א פסוק, אבער אין א געוויסן זין געהערט דאס צו דער פריערדיגער מעשה, אבער ס’איז זיכער דער אנהייב פון דעם פסוק.
ויהי אחרי המגפה, און השם זאגט צו משה און אלעזר, ציילט, נעמט אויף די קעפ, ציילט די קעפ פון דער עדה, פון די מענטשן, ווידער פון 20 יאר אלט, כל יוצא צבא פון יעדער משפחה, יעדן קלאן, ווער וועט גיין צו דער ארמיי. ווי מיר האבן געזאגט דאס ווייזט אונז אז דאס איז בעיקר א מיליטערישער ציילונג.
און זיי טוען דאס, זיי רעדן — משה און אלעזר, זיי רעדן צו די מענטשן אין דעם ארט, צו ווייזן אונז אז דאס איז דער ציילונג פון ארץ ישראל, זיי גייען געציילט ווערן פון די 20 יאר און אויף, ווי השם האט געזאגט צו משה און די מענטשן וואס זענען ארויס פון מצרים. אזוי דאס איז פאראלעליזם, פונקט ווי דעמאלט זענען זיי געציילט געווארן ווייל זיי האבן געפלאנט צו גיין גלייך צו ארץ כנען, איצט ווערן זיי געציילט ווידער ווען זיי טוען עס ענדלעך ווידער.
און דא האבן מיר דעם באריכט פון דעם טאקעדיגן ציילונג, אנהייבנדיג מיט ראובן, וואס באקומט א הערה אז ער איז דער בכור, ער איז דער בכור פון ישראל, און דאס מיינט משמע אז אין א געוויסן זין ראובן, דער שבט ראובן איז נאך אלץ געווען דער בכור. אין אנדערע ערטער ווייסן מיר ס’זאגט אז זיין בכורה איז פארלוירן געווארן, דא זעט נישט אויס צו זאגן דאס, זעט אויס ווי ער האט נאך אלץ עטלעכע בכורה, ער ווערט געציילט ערשט.
און ס’גיט אונז די פיר משפחות וואס זענען קינדער פון ראובן. אזוי דאס איז נישט נאר א רשימה פון ווי פיל קינדער דער מענטש ראובן האט געהאט, נאר די פיר משפחות וואס דאווקא האבן זיך צוגעשריבן צו די פיר קינדער פון ראובן. אבער ס’איז עפעס נייעס — ס’קען זיין א קינד פון ראובן וואס האט נישט געמאכט קיין משפחה, און דאן וואלט ער פשוט זיין א טייל פון אן אנדערן ברודער וואס האט געהאט א משפחה, ווי ס’זאגט מפורש אין דברי הימים און אנדערע ערטער וועגן געוויסע משפחות אז דאס האט זיך געטראפן.
אזוי ווען ס’זאגט און אזוי ווייטער פאר אלע פיר משפחות, ס’איז נישט נאר איבערחזרן די זעלבע אינפארמאציע צוויימאל. וואס ס’זאגט איז אז חנוך האט געהאט א משפחה גערופן החנוכי, און ס’איז דא די משפחה וואס האט געהאט א געוויסן חלק אין א ארט וואו זיי וואוינען, און אזוי ווייטער. אזוי דאס איז דער פונט פון דעם.
און אויך די אייניקלעך — דאס זענען אייניקלעך פון יעקב, חנוך דער זון פון ראובן, דער זון פון יעקב. עטלעכע פון די גרויס-אייניקלעך ווערן אויך דערמאנט, און דאס איז אויך משמע ווייל יענע גרויס-אייניקלעך האבן געהאט א סארט כח, א סארט קלאן, א סארט משפחה פאר זיך אליין.
אזוי באקומען מיר זייער ציילונג, 43,730.
און איצט באקומען מיר עטלעכע אייניקלעך. פלוא האט געהאט א זון, אליאב, אליאב האט געהאט די דריי קינדער, נמואל, דתן ואבירם. איצט באקומען מיר א הערה, אבער איך טראכט אז די הערה איז נישט נאר — אזוי מיר זענען געקומען צו דתן ואבירם ווייל מיר האבן געהערט פון דתן ואבירם אין פרשת קרח, ס’האט געזאגט דארט ווער זיי זענען געווען, און דתן ואבירם, די קינדער פון ראובן. אבער דא באקומען מיר פונקט ווער זיי זענען געווען.
אבער איך טראכט אויך משמע מיינט אז זיי האבן געהאט עטלעכע כח, זיי האבן געהאט עטלעכע ראָלע, די דתן ואבירם, ווייל אמאל דער קומענדיגער דור פון דער משפחה שאפט אויך איר אייגענע משפחה אדער איר אייגענע אונטערגרופע אינערהאלב דער משפחה.
אזוי באקומען מיר די הערה אז דאס זענען דתן ואבירם וואס האבן געקעמפט מיט משה ואהרן אין קרח, און זיי זענען פארלוירן געווארן, די ערד האט געעפנט איר מויל און זיי פארשלונגען און קרח. אזוי מיט אנדערע ווערטער, כאטש פאר א צייט האבן דתן ואבירם געהאט זייער אייגענע כח, זייער אייגענע משפחה, איצט וואס זיי זענען פארשלונגען געווארן, און דעריבער האבן זיי נישט קיין נאכקומען, זיי האבן נישט קיין משפחות, און אזוי איצט איז נישט דא קיינער וואס שרייבט זיך צו צו דער משפחה פון דתן ואבירם, וואס זיי וואלטן געקענט זיין אויב נישט פאר דעם. און אין דער זעלבער צייט 250 [מענטשן זענען אומגעקומען]…
איצט פאר יהודה, באקומען מיר אויך די הערה. יהודה איז אן א וויכטיגע משפחה — דאווקא וועלן מיר ווייסן שפעטער יהודה איז די משפחה פון וועלכער מיר האבן מלכות, בית דוד, און אזוי ווייטער. אזוי דאס איז טאקע א מעשה פון יהודה’ס צוויי זין, אבער אויך פון די פאטענציעלע משפחות וואס זענען נישט געווען צו זיין.
יהודה’ס צוויי זין, ער ואונן, וואס זענען געשטארבן אין ארץ כנען פאר דער גאנצער מעשה האט זיך געטראפן — אזוי ס’איז נישט דא קיין משפחות פון זיי. דערנאך, יהודה האט זיך ארויסגעשטעלט צו האבן דריי משפחות: שלה, פרץ, וזרח. מיר ווייסן די מעשיות פון זייערע געבורטן באזונדערש אין פרשת בראשית, אין פרשת וישב. און דערנאך צוויי פון פרץ’ס קינדער — אזוי גרויס-אייניקלעך פון יעקב — האבן אויך געשאפן משפחות: חצרון וחמול. ווי מיר האבן געזען, אמאל דער קומענדיגער דור שאפט אויך א משפחה, און דעריבער איז יהודה געווען אין די שבטי יהודה, איינער פון די גרעסערע שבטים, און דעריבער דער קומענדיגער דור ווערט אויך געשפאלטן אין מער משפחות.
אין גאנצן: 76,500 מענטשן.
דערנאך האבן מיר יששכר מיט פיר משפחות: תולע, פוה, ישוב, שמרון.
אין גאנצן: 64,300 מענטשן.
מיר האבן זבולון מיט דריי משפחות: סרד, אלון, ויחלאל.
אין גאנצן: 60,500 מענטשן.
מיר האבן יוסף געטיילט אין צוויי שבטים: מנשה ואפרים. אזוי ווידער, יוסף איז געווען גרעסער, אזוי האט ער זיך געטיילט אין צוויי שבטים שוין אין ערשטן דור, און יעדער איינער פון יענע האט געהאט קינדער.
מנשה האט געהאט מכיר, און אפילו זיין זון האט געהאט נאך א משפחה — גלעד. און דערנאך די משפחה פון גלעד — אזוי ס’איז דא די משפחה פון מכיר און די משפחה פון גלעד, וואס זענען נישט די זעלבע. מיט אנדערע ווערטער, גלעד איז ער און זיינע קינדער, און אלע אנדערע וואלטן געהערן צו דער משפחה פון מכיר. און גלעד אליין טיילט זיך אין א האַרב משפחות: איעזר, חלק, אשריאל, שכם, שמידע, וחפר.
און דא האבן מיר נאך איין הערה פון איינעם פון די קינדער פון חפר, וואס טאמער האט געמאכט — עטלעכע פון זיי, טאמער אפילו זיינע קינדער, זיינע טעכטער — האבן געמאכט משפחות פאר זיך. צלפחד, דער זון פון חפר, דער זון פון גלעד, דער זון פון מכיר, דער זון פון מנשה, האט נישט געהאט קיין יינגלעך, נאר מיידלעך, און זיי אלע האבן זייערע נעמען דא: מחלה, נעה, חגלה, מלכה, ותרצה. ס’זענען דא פינף נעמען, און מיר וועלן זען שפעטער אין קומענדיגן פרק וואס האט זיך געטראפן. און משמע די טעכטער זענען געווען וויכטיג אין דעם זין פון נישט נאר באזונדערע מענטשן וואס האבן גיירשט עטלעכע לאנד, נאר משמע האבן זיי געשאפן משפחות אויך.
אזוי דאס זענען די משפחות פון מנשה. אין גאנצן ס’איז דא 52,700 מענטשן.
אפרים — מיר האבן זייערע משפחות אויך. עטלעכע פון זייערע אייניקלעך זענען געווארן משפחות. דאס איז שותלח, בכר, ותחן. און שותלח אליין האט געהאט א זון אדער א משפחה נאך אים, ערן.
אין גאנצן ס’איז דא 32,500 מענטשן אין אפרים.
דערנאך האבן מיר בנימין מיט זיינע משפחות: בלע, אשבל, אחירם, שפופם, חופם. און בלע אליין האט געהאט צוויי משפחות געטיילט אין ארד ונעמן.
אין גאנצן: 45,600 מענטשן — מענטשן מיינט לוחמים, ריכטיג? יא, דאס איז ריכטיג.
דערנאך האבן מיר דן מיט איין משפחה, שוחם.
אין גאנצן: 64,400 מענטשן.
ס’איז אינטרעסאנט אז דן האט געהאט אזויפיל מענטשן אבער נאר איין משפחה. ס’איז איינע פון די אינטרעסאנטע זאכן השם האט געטון בכלל. מיר קענען אויסרעכענען ווי וועלכע, ווי פיל מענטשן ס’איז דא פאר משפחה — עטלעכע פון זיי האבן גרעסערע משפחות, עטלעכע זענען קלענער.
אקיי, אשר מיט זיינע קינדער: ימנה, ישוה, בריעה. און בריעה אליין, זיינע צוויי קינדער: חבר ומלכיאל. מלכיאל האט זיך געטיילט אין משפחות. און אשר’ס טאכטער שרח — משמע ווערט זי דערמאנט דא נישט נאר צו זאגן אונז אז אשר האט געהאט א טאכטער. משמע פילע פון די קינדער פון יעקב האבן געהאט טעכטער. דער פונט איז אז די שרח משמע האט געשאפן א סארט משפחה באזונדער אדער האט געהאט עטלעכע נאמען פאר זיך. א נאמען מיינט שטענדיג געווענלעך ווי מ’לאזט איבער א משפחה, מ’לאזט איבער עטלעכע ירושה וואס געהערט צו דיר.
גאנצע סכום פון אשר איז 53,400.
דערנאך האבן מיר נפתלי מיט משפחות: יחצאל, גוני, יצר, ושלם.
אין גאנצן: 45,400 מענטשן.
און מיר האבן דעם גאנצן צאל פון אלע מענטשן: 600,000 — 601,730.
און מיר האבן דעם עיקר פון דעם גאנצן. דער עיקר פון דעם גאנצן איז נאך א מצוה: לאלה תחלק הארץ. מ’זאל חלק זיין, מ’זאל אפטיילן דעם ארץ. די מצוה בשמות. שמות מיין איך מיינט די געמיינטע מענטשן, ווי מיר האבן אנשי שם. אנשי שם מיינט מענטשן וואס האבן א משפחה וואס איז געמיינט נאכן. אזוי מצוה שמות מיינט יעדע משפחה — ווי שכם, אשריאל, און אזוי ווייטער — זיי באקומען עפעס א ירושה, עפעס א נחלה.
און דערנאך זאגט עס מ’זאל געבן דעם גרעסערן איינעם א גרעסערע נחלה און דעם קלענערן איינעם א קלענערע נחלה. איש לפי פקודיו.
איצט איז דא א קשיא וואס מ’פרעגט געווענליך: איז עס לויט מענטשן אדער לויט משפחות? און אויב עס איז נאר לויט מענטשן, דעמאלט וואס איז דער עיקר פון די משפחות? אבער טאקע די משפחה איז א סארט ווי א רעגירונגס אדער ארגאניזאציע איינהייט, און דעריבער א גרעסערע משפחה וואס האט מער מענטשן באקומט א גרעסערן חלק אין ארץ. אבער דאס מיינט נישט אז עס ווערט געגעבן צו די איינצעלע מענטשן — עס ווערט נאך אלץ געגעבן צום שבט, צו דער משפחה.
און דערנאך נאך איין חלק פון דעם אופן ווי אזוי צו חלק זיין: בגורל. וואס וואלט געווען געטיילט דורך א גורל. אל משפחותם בין רב למעט.
און עס זענען דא עטלעכע מענטשן וואס מיינען אז עס איז דא א סתירה דא, ווארום אויב עס איז א גורל, דעמאלט מיינט עס אז אמאל די גרעסערע מענטשן וואלטן באקומען דעם קלענערן ארץ אדער אזוי ווייטער, אויב עס איז נאר א גורל, א לאז וואס טיילט עס. אבער איך מיין וואס עס מיינט ממש איז אז דער גורל באשליסט נאר וואו מ’זאל באקומען. טאקע עס איז דא — אין עטלעכע זין, און אמאל די זאכן זענען מסתמא זייער קאמפליצירט ווארום אין אונזער ארץ, די טראגן קאפאציטעט פון א ארץ איז נישט גאנץ ווי — עס ארבעט נישט גאנץ מיט קוואדראט פיס אדער קוואדראט קילאמעטער. עס דעפענדירט אויף אסאך ווארעאבלעס. אזוי עטלעכע פון די ווארעאבלעס, ווייל עס איז נישטא קיין אנדער גערעכטן אופן צו טיילן, דעמאלט וואלט עס זיין דורך לאזן. אזוי דאס איז וואס עס זאגט. און עטלעכע אין סוף, און דעריבער קען מען נישט קלאגן ווי עס איז געווען א גורל און דאס איז ווער עס האט געוואונען. אבער דאס מיינט נישט אז עס איז נישטא קיין סברא צו פאר דעם וואס מ’מאכט דעם גורל צו ווי אזוי מ’טיילט עס און אזוי ווייטער. און מסתמא די פרטים ווערן נישט דיסקוטירט דא, אבער איך מיין דאס איז די לאגישע תירוץ פאר דעם פראבלעם.
און איצט נאכדעם וואס מיר האבן די ציילונג פון אלע מענטשן, האבן מיר די ציילונג פון לוי און זיינע משפחות. און עס איז זייער שיין אז דא די חלוקה פון ארץ איז געווען פאר דעם, ווי מיר וועלן זאגן אין סוף פון דער מעשה פון לוי, ווארום לוי האט נישט גיירשט אין ארץ. ער האט געהאט זיינע אייגענע שטעט, ווי מיר וועלן לערנען, אבער לוי נעמט נישט קיין חלק אין ארץ, און דעריבער איז זיין ציילונג באזונדער און געזאגט נאכדעם.
און לוי האט טאקע געהאט דריי הויפט משפחות: גרשון, קהת, און מררי. און די משפחות אליין האבן געהאט משפחות צו זיך, ריכטיג? אזוי לוי האט — אזוי ערשט דער פסוק באשרייבט אלע די גאנצע משפחות פון לוי. אין אנדערע ווערטער, די גאנצע, די נידעריגסטע שטאפל משפחות אין גאנצן זענען פינף משפחות: לבני, חברוני, מחלי, מושי, און קרחי. אזוי עס פעלט דא עפעס, ווי רש”י באמערקט. עס איז דא עפעס אן אומקלארקייט וואס איז געשען. ווי איך האב געזאגט, זאכן ענדערן זיך אמאל.
און דערנאך גייט עס צוריק צו באשרייבן ספעציפישע ייחוסים אינעם לוי. אזוי עס רעדט וועגן דעם קהת וואס האט געהאט עמרם מיט זיין ווייב יוכבד און זייערע דריי קינדער: אהרן, משה, און מרים. אהרן וואס האט געהאט פיר קינדער: נדב, אביהוא, אלעזר, און איתמר. און טאקע נדב און אביהוא זענען געשטארבן, ווי מיר האבן געלערנט אין פרשת שמיני — זיי האבן געבראכט פרעמדע פייער, משונה’דיגע פייער פאר השם, דעריבער זענען זיי געשטארבן. און דעריבער, אנדערש פשוט נדב און אביהוא לאזן נישט איבער קיין משפחות. אלעזר און איתמר האבן משפחות.
אין גאנצן אין לוי עס איז דא — אנטשולדיגט, 23,000 מענטשן. און די ווערן געציילט נישט פון 20, ווי די מענטשן וואס גייען אין ארמיי ווערן געציילט, נאר פון 30 יאר אלט, ווארום זיי ווערן נישט געציילט דעם נידעריגסטן חלק. זיי ווערן נישט געציילט, און אויך זיי זענען נישט געגאנגען צו כיבוש. זיי זענען נישט קיין חלק פון דער ארמיי ווארום זיי האבן נישט געהאט קיין ירושה. אזוי איר ווייסט, עס גייט ביידע וועגן — מ’קעמפט נישט, מ’באקומט נישט דעם ארץ. זיי האבן זייערע אנדערע עבודות, ווי מיר האבן דיסקוטירט אין אנהייב פון דעם ספר. דאס איז א גרויסן חלק.
און טאקע דעריבער איז דאס — די באמערקונג דא, איך מיין דעריבער — דאס איז דער גרונט’דיגער סיבה פארוואס לוי איז קירצער דא. עס גיט נישט אסאך פון די פרטים ווארום מיר ווייסן שוין אז דער ספר רעדט וועגן דעם אין לענג שוין.
און דא האבן מיר די סופ’דיגע, די סיום פון דער ציילונג, פון דעם פרק. דאס זענען די ציילונג וואס האבן געציילט די מענטשן, ווי מיר האבן שוין געזאגט אין אנהייב. און עס איז נישט געווען קיין איין מענטש אין דעם פון דער ערשטער ציילונג פון משה און אהרן, וואס איז געווען די מדבר סיני, ווי זיי זענען ארויס פון מצרים. אזוי אין א צווייטן ארט.
און פארוואס? ווי השם האט זיי געזאגט אז זיי וועלן שטארבן אין מדבר, ווי ער האט זיי געזאגט אין פרשת שלח. אזוי אלע פון זיי זענען געשטארבן. אזוי דאס איז וואו צוויי — טאקע משה אליין וועט אויך שטארבן אין מדבר, אזוי ער איז נישט אין דער ליסטע. און מיר וועלן זען אין די קומענדיגע פרקים וואס איז געשען ווארום משה איז געשטארבן.
אזוי דאס איז דער סוף פון דעם פרק.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, then 30073#
במדבר פרק כ”ו מציג את המפקד השני של השבטים לקראת הכניסה לארץ ישראל. מפקד זה משרת שלושה מטרות: ארגון למלחמת הכיבוש, הכנת הצבא, והחשוב ביותר, כפי שנאמר במפורש בסוף הפרק (“לאלה תחלק הארץ”) — חלוקת הארץ לפי מספר השבטים.
כל ספר במדבר, הנקרא חומש הפקודים, סובב סביב שני המפקדים הללו. המפקד הראשון בפתיחת הספר מנה את הדור היוצא ממצרים, שתכנן לצעוד ישירות לארץ כנען. תכנית זו נכשלה. כעת הדור השתנה, ההנהגה השתנתה — מרים ואהרון מתו, אלעזר החליף את אהרון בתפקיד המפקד — והעם עצמו מאורגן בצורה שונה. משפחות מסוימות גדלו, אחרות התכווצו, קבוצות מסוימות השתנו. מפקד חדש היה הכרחי כדי להתאים למציאות החדשה.
המפקד ממוקם בערבות מואב, מקום ההיערכות האחרון לפני הכניסה לארץ. מיקומו לאחר טרגדיית בנות מואב ואירוע זמרי/פינחס יוצר ניתוק נרטיבי. מוצעים מספר הסברים: (1) ארגון צבא לנקמה המצווה במדין דורש מפקד; (2) זה מסמן את המעבר של ההנהגה הצבאית — משה הוביל את המלחמות נגד סיחון ועוג באופן אישי, אך המלחמה הקרובה נגד מדין תונהג על ידי אלעזר ופינחס, המייצגים שלב ביניים לפני העברה מלאה ליהושע; (3) ייתכנו סיבות ספרותיות להתנתק מההתעכבות על הטרגדיה ולעבור למשהו אחר.
המפקד גם מעורר מספר נרטיבים עוקבים: בנות צלפחד, מצוות המוספים למועדים, והעברת ההנהגה של משה ליהושע.
ספר במדבר הוא משלים לספר ויקרא ולספר שמות, מוסיף פרטים ומחבר חוטים למבנים כוללים. אחד מכלי הארגון העיקריים של התורה הוא גנאלוגיה — סדר התולדות של מי הוליד את מי ומי שייך למי. ספר שמות נתן דיווחים מקוטעים על 600,000 איש, אך מעולם לא חשבון מלא. המפקד הראשון בפרשת במדבר סיפק יותר פרטים, אך המפקד השני הזה בפרק כ”ו הוא המפקד המלא ביותר של העם שניתן אי פעם. הוא מוסיף לא רק שמות שבטים ומספרים אלא משפחות — רמה של מבנה חברתי וארגון שלא פורטה קודם לכן. הציון “למשפחותם” מייצג מבני שבט אמיתיים שקבעו כיצד אנשים אורגנו בארץ.
בנוסף, בכל פעם שמישהו המוזכר במפקד מילא תפקיד בסיפור קודם או עתידי, הטקסט מכניס הערה המזהה אותו, והערות אלו נושאות משמעות גנאלוגית.
הפרק נפתח ב“ויהי אחרי המגפה” — אחרי המגפה. ה’ מצווה על משה ואלעזר למנות את העדה מגיל 20 ומעלה, מאורגנים לפי משפחות, למנות את כל יוצאי הצבא, מה שמאשר שזהו בעיקר מפקד צבאי. המיקום מצוין כערבות מואב על ירדן ירחו — על סף ארץ ישראל — במקביל למפקד הראשון: כשם שנמנו אז כשתכננו להיכנס ישירות, כך הם נמנים שוב כשהם מתכוננים סוף סוף לעשות זאת.
ראובן מופיע ראשון עם הערה שהוא בכור ישראל. זה משמעותי כי במקומות אחרים נאמר שבכורתו אבדה, אך כאן הוא שומר על עדיפות המעמד — הוא נמנה ראשון.
ארבע משפחות ראובן מפורטות. הבחנה חשובה: רישום “חנוך, משפחת החנוכי” אינו חזרה מיותרת. זה אומר שצאצאי חנוך יצרו שבט ממשי עם שטח וזהות חברתית משלו. בן שלא הוליד שבט בר-קיימא פשוט היה נקלט במשפחת אח (כפי שדברי הימים מתעד במפורש). נכדים מוזכרים כאשר גם הם הקימו תת-שבטים משלהם.
מספר ראובן: 43,730.
הערה גנאלוגית מזהה את דתן ואבירם, נכדי ראובן דרך פלוא ואליאב, כאלה שמרדו עם קרח — הארץ פתחה ובלעה אותם. הערה זו משרתת מטרות כפולות: היא מחברת אותם לנרטיב קרח, והיא מסבירה גנאלוגית מדוע אין משפחה המיוחסת לדתן ואבירם. היה להם מספיק כוח ומעמד כדי ליסד פוטנציאלית תת-שבט משלהם, אך מכיוון שנספו — “ויובדו מתוך הקהל” — הקו הזה נכרת ואין צאצאים הנושאים את שמם.
באופן קריטי, הטקסט מוסיף: “ובני קרח לא מתו” — בני קרח לא מתו. הערה זו מבהירה שבעוד קרח עצמו נבלע, ילדיו שרדו והמשיכו כמשפחה מוכרת, שבסופו של דבר הפיקה את התהילים המיוחסים לבני קרח.
אנחנו קוראים במדבר פרק כ”ו. פרק זה הוא המפקד, הפקודים, של כל השבטים, כל השבטים, לקראת הכניסה לארץ ישראל, למלחמת כיבוש ארץ ישראל, ולחלוקת ארץ ישראל, כמפורש בסוף הפרק הזה, שהקב”ה אומר לאלה תחלק הארץ. אז אנחנו מבינים שעיקר המפקד הזה היה כדי לחלק את הארץ לפי המפקד הזה.
כפי שדיברנו, כל ספר במדבר, הנקרא חומש הפקודים, במובן מסוים סובב סביב המפקד הזה. כבר היה מפקד שהוזכר בתחילת הספר, נכון? ועיקר הטעם שהמפקד הזה קורה שוב, כמו שמוסבר כאן במפורש, הוא שהתוכנית השתנתה בינתיים, כפי שדיברנו בפרשת שלח, קרח, וכן הלאה.
המפקד הראשון היה של בני ישראל, יוצאי מצרים, כמוזכר כאן בהתחלה – אלה היו השבטים, מניין העם היוצא ממצרים, שהתוכנית שלהם הייתה לצעוד דרך המדבר ישירות לארץ כנען ולהגיע לשם. התוכנית הזו לא יצאה לפועל, הדור השתנה, אפילו המנהיגים השתנו, נכון?
משה עדיין עושה את המפקד הזה, כפי ששמנו לב בחלק השלישי של ספר במדבר, חלק מסוים מההכנה לכיבוש הארץ נעשה דרך משה עצמו. בפרקים הבאים, נראה אותו מוסר את המנהיגות הזו ליהושע, אבל עדיין חלק גדול מההכנות נעשה. אבל המנהיגות מלבדו – מרים כבר מתה, אהרן כבר מת, וזה השתנה כאן. אהרן, במקומו בנו אלעזר, עושה את חלקו במפקד. גם לאהרן כנראה היה חלק גדול בארגון העם, וכאן זה כבר לא אהרן, זה אלעזר שעושה את זה.
הרכב העם השתנה – אלה אנשים שונים, והם אפילו מאורגנים קצת אחרת, הם לא כולם אותן משפחות, הם לא כולם אותו דבר. כמה משפחות נעשו גדולות יותר, כמה משפחות נעשו קטנות יותר, כמה קבוצות נעשו שונות, אז הם היו צריכים לעשות מחדש את המפקד כדי להתאים למצב בדור החדש שהולך להיכנס לארץ ישראל. אז זו המטרה העיקרית של המפקד הזה.
המיקום שלו די הגיוני להיות בחלק האחרון הזה של הספר, שכבר נמצא בערבות מואב, כפי שראינו בפרשת חוקת, כבר הגענו לערבות מואב, שם קרה כל הסיפור של בלק, וכנראה שם גם קרה כל הטרגדיה של בנות מואב. אז במובן מסוים, זה המקום הנכון שזה יהיה, למרות שבפרט בתוך הסיפורים יש איזשהו ניתוק.
היה לנו בפרק הקודם סיפור בנות מואב, שהיה איזושהי טרגדיה, משהו קרה רע, ואפילו היה לנו את ה’ אומר למשה לנקום במואב, במדין – שנראה שיש לזה קשר, אולי היו אותם אנשים, או אולי הייתה איזושהי קואליציה שכולם שיחקו את חלקם ולא אמרו לגמרי מי הם – ואז הסיפור נעצר ועובר למפקד הזה.
כמובן, הבנה אחת של זה תהיה שמאחר והם צריכים לארגן צבא לעשות את זה, כמובן, כבר היו כמה מלחמות. משה כבר עשה בפרשת חוקת מלחמות, ואלה אולי לא היו מאורגנות כל כך, או אולי נעשו איכשהו עם משה ישירות עם הכריזמה שלו מוביל את זה, אבל עכשיו אנחנו צריכים לעשות את זה בצורה מאורגנת.
משה לא יעשה את זה, כפי שנראה בפרשת מטות כשאנחנו בעצם מגיעים למלחמה. משה לא הלך למלחמה הזו בכלל, הוא שלח את אלעזר, אלעזר ופנחס לעשות את זה, אז אנחנו רואים מאוד ברור שזה כבר משה מוסר את המנהיגות, המנהיגות הצבאית של העם לדור הבא. לכן, לפני זה, אנחנו צריכים איזשהו מפקד כדי לגלות מי הולך ואיך זה הולך לעבוד.
אבל אולי יש גם סיבות אחרות לחתוך במכוון את הסיפור עם המפקד הזה באמצע. אין לי הסבר ברור לזה, אבל כרגע זה מה שאני חושב, שזו המשמעות. וכפי שנראה יש כמה סיפורים שקרו בגלל המפקד – יש לנו את סיפור בנות צלפחד, אז יש כמה, יש מצוות אחרות שבאות איכשהו כאן, כל הסיפור של מצוות המוספים בפרקים הבאים, אבל גם מאוד חשוב משה מוסר את המנהיגות שלו ליהושע, וזה נראה שזה חלק מהסיפור הזה.
כמו שאני אומר, המלחמות הבאות שהולכות לקרות אפילו לא הולכות להיעשות ישירות דרך משה, אז יש כמו שלב ביניים. המלחמות הקודמות עם סיחון ועוג וכל זה משה עצמו הוביל, באותה דרך שהוא הוביל את המלחמות עם עמלק – עמלק כבר היה יהושע במובן מסוים, אבל בכל מקרה – ועכשיו הוא הולך למסור את זה. אז יש את המפקד החדש הזה שעובר לדור הבא, וזה איפה שהמפקד ממוקם.
אולי יש גם כמו סיבות ספרותיות שחותכות את סיפור המלחמה, אתה יודע, יש לנו יפה, יש לנו את האובדן הטרגי הזה של זמרי ופנחס וכל זה, אז אולי אנחנו לא רוצים להמשיך להתעכב על זה, אז אנחנו עוברים למשהו אחר, משהו יותר שמח. אבל זו הנקודה הבסיסית.
עכשיו, הספר הזה, כמו שאמרנו, כל הספר נקרא ספר במדבר על שם שני המפקדים האלה המוזכרים בתחילה ובסוף הספר במובן מסוים, ודיברנו שכל ספר במדבר הוא באיזושהי דרך משלים לספר ויקרא, משלים לספר שמות, וגם למפקדים האלה יש משהו משלים בהם.
במילים אחרות הם מוסיפים הרבה פרטים והרבה כמו שמים דברים במקומם, מחברים חוטים שונים של הסיפור למבנה אחד. אחד המבנים העיקריים שהתורה משתמשת בהם כשהיא מנסה לתת מבנה כולל של הכל הם היוחסין האלה, המפקדים האלה, הרשימות האלה. בדיוק כמו שיש סדר כרונולוגי, יש גם כמו סדר תולדות, הסדר של מי הוליד את מי ומי הוא הילד של מי ומי שייך ל – זו פשוט אחת הדרכים העיקריות שבהן העולם מאורגן בתורה, איך התורה מארגנת את העולם.
ובדיוק כמו בשאר במדבר, זה מוסיף כל מיני פרטים ושם אותם במקום הנכון – נראה דוגמה יפה מאוד לזה בפרשת המוספים, של המוספים בפרקים הבאים. כאן גם, המפקד – ראשית בספר שמות, כבר היו לנו מספרים של אנשים, נכון, 600,000 איש וכן הלאה, אבל היו לנו כמה דיווחים מקוטעים של איך בדיוק היו 600,000 וכן הלאה, אבל מעולם לא הייתה ספירה מלאה של זה. כאן זה המקום שאנחנו מקבלים את הספירה המלאה.
והספירה הכי מלאה שאנחנו מקבלים אי פעם היא במפקד השני, המפקד של פרשת פנחס, המפקד של פרק כ”ו, הוא המפקד הכי מלא של העם. הוא נותן לנו לא רק את השם המדויק של כל אחד מהשבטים וכמות האנשים שהיו להם, אלא גם את המשפחות. המשפחות האלה כבר הוזכרו בספר שמות, ובחלק מהם, וגם בפרשת במדבר, אבל הם לא אמרו למשפחותם, לא הייתה להם כמות הפרטים.
למרות שבמובן מסוים זה רק מוסיף מילה – זה בסדר, למשפחותם, המשפחה הזו, משפחת, יש כך וכך, כפי שנראה בפנים – זה אומר שזו רמה של ארגון, זו רמה של מבנה חברתי. זה לא רק אומר שזה לא רק מוסיף מילה. וזה משהו שכמובן האנשים בארץ היו מאורגנים בחמולות האלה, במשפחות האלה, בקבוצות האלה, אז זה מידע שלא היה לנו קודם.
וכפי שנראה גם, חלק מהאופי המשלים הוא, זה נותן לנו את ההערות האלה על כל פעם שיש מישהו שמוזכר ששיחק תפקיד בסיפור קודם, או בסיפור עתידי, זה נותן לנו הערה, בסדר זה האדם הזה. וההערות האלה אני חושב שיש להן גם משמעות יוחסין כפי שנראה כשנעבור עליהן.
אז זה מספיק להקדמה לסיפור, אנחנו הולכים לקרוא אותו, או לעבור עליו במהירות, זה פרק ארוך, הרבה פסוקים.
זה מתחיל, ויהי אחרי המגפה – כמובן שיש פיצול מעניין, הפרשה מתפצלת כאן באמצע פסוק, אבל במובן מסוים זה שייך לסיפור הקודם, אבל זה בוודאי התחלת הפסוק הזה.
ויהי אחרי המגפה, וה’ אומר למשה ולאלעזר, ספרו, שאו את ראש, ספרו את ראשי העדה, של העם, שוב מבן עשרים שנה, כל יוצא צבא לכל משפחה, כל חמולה, מי שילך לצבא. כמו שאמרנו שזה מראה לנו שזה בעיקר מפקד צבאי.
והם עושים את זה, הם מדברים – משה ואלעזר, הם מדברים לעם במקום הזה, להראות לנו שזה המפקד של ארץ ישראל, הם הולכים להימנות מבן עשרים שנה ומעלה, כמו שה’ אמר למשה ולעם שיצאו ממצרים. אז זה מקבילה, בדיוק כמו שאז הם נספרו כי הם תכננו ללכת ישירות לארץ כנען, עכשיו הם נספרים שוב כשהם סוף סוף עושים את זה שוב.
וכאן יש לנו את הדיווח של המפקד בפועל, מתחיל עם ראובן, שמקבל הערה שהוא הבכור, הוא בכור ישראל, וזה כנראה אומר שבמובן מסוים ראובן, שבט ראובן עדיין היה הבכור. במקומות אחרים אנחנו יודעים שזה אומר שהבכורה שלו אבדה, כאן זה לא נראה שזה אומר את זה, נראה שעדיין יש לו איזושהי בכורה, הוא נספר ראשון.
וזה נותן לנו את ארבע המשפחות שהם ילדי ראובן. אז זו לא רק רשימה של כמה ילדים היו לאדם ראובן, אלא ארבע המשפחות שכמובן ייחסו את עצמן לארבעת הילדים האלה של ראובן. אבל זה משהו חדש – יכול להיות ילד של ראובן שלא עשה משפחה, ואז הוא פשוט יהיה חלק מאח אחר שהיה לו משפחה, כמו שכתוב במפורש בדברי הימים ובמקומות אחרים על משפחות מסוימות שזה קרה להן.
אז כשזה אומר וכן הלאה לכל ארבע המשפחות, זה לא רק חוזר על אותו מידע פעמיים. מה שזה אומר הוא שלחנוך הייתה משפחה שנקראת החנוכי, ויש את המשפחה הזו שהייתה לה חלקה מסוימת במקום שהם גרים, וכן הלאה. אז זו הנקודה של זה.
וגם הנכדים – אלה נכדים של יעקב, חנוך בן ראובן בן יעקב. חלק מהנינים מוזכרים גם, וזה כנראה גם בגלל שלנינים האלה היה איזשהו כוח, איזושהי חמולה, איזושהי משפחה לעצמם.
אז אנחנו מקבלים את המניין שלהם, 43,730.
ועכשיו אנחנו מקבלים כמה נכדים. לפלוא היה בן, אליאב, לאליאב היו שלושת הילדים האלה, נמואל, דתן ואבירם. עכשיו אנחנו מקבלים הערה, אבל אני חושב שההערה הזו היא לא רק – אז הגענו לדתן ואבירם כי שמענו על דתן ואבירם בפרשת קרח, זה אמר שם מי הם היו, ודתן ואבירם, בני ראובן. אבל כאן אנחנו מקבלים בדיוק מי הם היו.
אבל אני חושב שזה כנראה גם אומר שהיה להם איזשהו כוח, היה להם איזשהו תפקיד, לדתן ואבירם האלה, כי לפעמים הדור הבא של המשפחה גם יוצר משפחה משלו או קבוצת משנה משלו בתוך המשפחה.
אז אנחנו מקבלים את ההערה הזו שאלה דתן ואבירם שנלחמו עם משה ואהרן בקרח, והם אבדו, הארץ פתחה את פיה ובלעה אותם ואת קרח. אז במילים אחרות, למרות שלתקופה לדתן ואבירם היה כוח משלהם, משפחה משלהם, עכשיו שהם נבלעו, ולכן לא היו להם צאצאים, לא היו להם משפחות, ולכן עכשיו אין מי שמייחס את עצמו למשפחת דתן ואבירם, שהם יכלו להיות אם לא בגלל זה. ובאותו זמן 250 [איש נספו]…
עכשיו ליהודה, אנחנו גם מקבלים את ההערה הזו. יהודה היא משפחה חשובה – כמובן שנדע מאוחר יותר יהודה היא המשפחה שממנה יש לנו מלכות, בית דוד, וכן הלאה. אז זה בעצם סיפור של שני בניו של יהודה, אבל גם של המשפחות הפוטנציאליות שלא היו אמורות להיות.
שני בניו של יהודה, ער ואונן, שמתו בארץ כנען לפני שכל הסיפור הזה קרה – אז אין משפחות מהם. אחר כך, ליהודה התברר שיש שלוש משפחות: שלה, פרץ, וזרח. אנחנו יודעים את סיפורי הלידה שלהם במיוחד בפרשת בראשית, בפרשת וישב. ואז שניים מילדיו של פרץ – אז נכדי יעקב – גם יצרו משפחות: חצרון וחמול. כפי שראינו, לפעמים הדור הבא גם יוצר משפחה, ולכן יהודה היה בשבטי יהודה, אחד השבטים הגדולים יותר, ולכן גם הדור הבא מתפצל ליותר משפחות.
בסך הכל: 76,500 איש.
אז יש לנו את יששכר עם ארבע משפחות: תולע, פואה, ישוב, שמרון.
בסך הכל: 64,300 איש.
יש לנו את זבולון עם שלוש משפחות: סרד, אלון, ויחלאל.
בסך הכל: 60,500 איש.
יש לנו את יוסף מחולק לשני שבטים: מנשה ואפרים. אז שוב, יוסף היה גדול יותר, אז הוא התחלק לשני שבטים כבר בדור הראשון, ולכל אחד מאלה היו ילדים.
למנשה היה מכיר, ואפילו לבנו הייתה משפחה נוספת – גלעד. ואז משפחת גלעד – אז יש את משפחת מכיר ואת משפחת גלעד, שהן לא אותו דבר. במילים אחרות, גלעד זה הוא והילדים שלו, וכל השאר יהיו שייכים למשפחת מכיר. וגלעד עצמו מתחלק לכמה משפחות: איעזר, חלק, אשריאל, שכם, שמידע, וחפר.
וכאן יש לנו עוד הערה אחת על אחד מילדיו של חפר, שאולי עשו – חלק מהם, אולי אפילו בנותיו – עשו משפחות לעצמן. צלפחד, בן חפר, בן גלעד, בן מכיר, בן מנשה, לא היו לו בנים, רק בנות, ולכולן היו שמות כאן: מחלה, נעה, חגלה, מלכה, ותרצה. יש חמישה שמות, ונראה מאוחר יותר בפרק הבא מה קרה. וברור שהבנות האלה היו חשובות במובן של לא רק אנשים ספציפיים שירשו איזו אדמה, אלא כנראה הן יצרו משפחות גם.
אז אלה משפחות מנשה. בסך הכל יש 52,700 איש.
אפרים – יש לנו את המשפחות שלהם גם. חלק מהנכדים שלהם הפכו למשפחות. זה שותלח, בכר, ותחן. ולשותלח עצמו היה בן או משפחה אחריו, ערן.
בסך הכל יש 32,500 איש באפרים.
אז יש לנו את בנימין עם המשפחות שלו: בלע, אשבל, אחירם, שפופם, חופם. ולבלע עצמו היו שתי משפחות מחולקות לארד ונעמן.
בסך הכל: 45,600 איש – איש במשמעות לוחמים, נכון? כן, זה נכון.
אז יש לנו את דן עם משפחה אחת, שוחם.
בסך הכל: 64,400 איש.
זה מעניין שלדן היו כל כך הרבה אנשים אבל רק משפחה אחת. זה אחד הדברים המעניינים שהקב”ה עשה בכלל. נוכל לחשב כמו אילו, כמה אנשים יש למשפחה – לחלק מהם יש משפחות גדולות יותר, חלק קטנות יותר.
בסדר, אשר עם ילדיו: ימנה, ישוה, בריעה. ובריעה עצמו, שני ילדיו: חבר ומלכיאל. מלכיאל התחלק למשפחות. ובתו של אשר שרח – כנראה שהיא מוזכרת כאן לא רק כדי לספר לנו שלאשר הייתה בת. כנראה להרבה מילדיו של יעקב היו בנות. הנקודה היא ששרח הזו כנראה יצרה איזושהי משפחה בנפרד או הייתה לה איזושהי שם לעצמה. שם תמיד בדרך כלל אומר כמו שאתה משאיר משפחה, אתה משאיר איזושהי ירושה ששייכת לך.
סך הכל של אשר הוא 53,400.
אז יש לנו את נפתלי עם משפחות: יחצאל, גוני, יצר, ושלם.
בסך הכל: 45,400 איש.
ויש לנו את הספירה הכוללת של כל העם: 600,000 — 601,730.
ויש לנו את התכלית של כל זה. התכלית של כל זה היא מצווה נוספת: לאלה תחלק הארץ. אתה צריך לחלק, אתה צריך להפריד את הארץ. המצווה בשמות. שמות אני חושב שפירושו האנשים הנקובים בשם, כמו שיש לנו אנשי שם. אנשי שם פירושו אנשים שיש להם משפחה שנקראת על שמם. אז מצווה שמות פירושה שכל משפחה — כמו שכם, אשריאל, וכן הלאה — הם מקבלים איזו ירושה, איזו נחלה.
ואז זה אומר שאתה צריך לתת לגדול יותר נחלה גדולה יותר ולקטן יותר נחלה קטנה יותר. איש לפי פקודיו.
עכשיו יש כאן שאלה שנשאלת בדרך כלל: האם זה לפי אנשים או לפי משפחות? ואם זה רק לפי אנשים, אז מה התכלית של המשפחות? אבל כמובן שהמשפחה היא סוג של יחידה ממשלתית או ארגונית, ולכן משפחה גדולה יותר שיש לה יותר אנשים מקבלת חלק גדול יותר בארץ. אבל זה לא אומר שזה ניתן ליחידים — זה עדיין ניתן לשבט, למשפחה.
ואז עוד חלק אחד מהדרך איך לחלק את זה: בגורל. שיחולק בגורל. אל משפחותם בין רב למעט.
ויש כמה אנשים שחושבים שיש כאן סתירה, כי אם זה גורל, אז זה אומר שלפעמים האנשים הרבים יותר יקבלו את הארץ הקטנה יותר או כן הלאה, אם זה רק גורל, הגרלה שמחלקת את זה. אבל אני חושב שמה שזה אומר פשוטו כמשמעו הוא שהגורל רק מחליט איפה אתה צריך לקבל. כמובן שיש — במובן מסוים, ולפעמים הדברים האלה כנראה מאוד מסובכים כי בארצנו, כושר הנשיאה של ארץ הוא לא לגמרי כמו — זה לא עובד לגמרי עם רגל מרובע או קילומטר מרובע. זה תלוי בהרבה משתנים. אז חלק מהמשתנים האלה, מאחר ואין דרך הוגנת אחרת לחלק, אז יהיה בגורלות. אז זה מה שזה אומר. וחלק בסוף, ולכן אתה לא יכול להתלונן כאילו זה היה גורל וזה מי שזכה. אבל זה לא אומר שאין איזה היגיון לפני שאתה עושה את הגורל לאיך אתה מחלק את זה וכן הלאה. וכנראה הפרטים לא נדונים כאן, אבל אני חושב שזה הפתרון ההגיוני לבעיה הזו.
ועכשיו אחרי שיש לנו את המפקד של כל העם, יש לנו את המפקד של לוי ומשפחותיו. וזה מאוד יפה שכאן חלוקת הארץ הייתה לפני זה, כמו שנאמר בסוף הסיפור של לוי, כי לוי לא נחל בארץ. היו לו ערים משלו, כמו שנלמד, אבל לוי לא לוקח חלק בארץ, ולכן המפקד שלו נפרד ונאמר אחרי.
ולוי כמובן היו לו שלוש משפחות עיקריות: גרשון, קהת ומררי. והמשפחות האלה עצמן היו להן משפחות לעצמן, נכון? אז לוי יש — אז קודם האדם מתאר את כל המשפחות הכוללות של לוי. במילים אחרות, הסך הכל, משפחות הרמה הנמוכה ביותר בסך הכל הן חמש משפחות: לבני, חברוני, מחלי, מושי וקרחי. אז יש כאן משהו חסר, כמו שרש”י מציין. יש איזו אי-בהירות מה קרה. כמו שאמרתי, דברים משתנים לפעמים.
ואז זה חוזר לתאר גנאלוגיות ספציפיות בתוך לוי. אז זה מדבר על קהת שיש לו את עמרם עם אשתו יוכבד ושלושת ילדיהם: אהרן, משה ומרים. לאהרן יש ארבעה ילדים: נדב, אביהוא, אלעזר ואיתמר. וכמובן נדב ואביהוא מתו, כמו שלמדנו בפרשת שמיני — הם הקריבו אש זרה, אש זרה לה’, לכן הם מתו. ולכן, אחרת ברור שנדב ואביהוא לא משאירים משפחות. לאלעזר ולאיתמר יש משפחות.
בסך הכל בלוי יש — סליחה, 23,000 איש. ואלה נספרים לא מגיל 20, כמו שהאנשים שהולכים לצבא נספרים, אלא מגיל 30 שנה, כי הם לא נספרים החלק הנמוך ביותר. הם לא נספרים, וגם הם לא הלכו לכבוש. הם לא חלק מהצבא כי לא הייתה להם ירושה. אז אתה יודע, זה הולך לשני הכיוונים — אתה לא נלחם, אתה לא מקבל את הארץ. יש להם את העבודות האחרות שלהם, כמו שדיברנו בתחילת הספר הזה. זה חלק גדול.
וכמובן זו הסיבה שזה — ההערה כאן, אני חושב שזו הסיבה — זו הסיבה הבסיסית למה לוי קצר יותר כאן. זה לא נותן הרבה מהפרטים כי אנחנו כבר יודעים שהספר הזה מדבר על זה באריכות כבר.
וכאן יש לנו את הסופי, את הסיום של המפקד הזה, של הפרק הזה. אלה הם המפקדים שספרו את העם, כמו שכבר אמרנו בהתחלה. ולא היה איש אחד בזה מהמפקד הראשון של משה ואהרן, שהיה במדבר סיני, כשהם יצאו ממצרים. אז במקום אחר.
ולמה? כמו שה’ אמר להם שהם ימותו במדבר, כמו שהוא אמר להם בפרשת שלח. אז כולם מתו. אז שם שניים — כמובן משה עצמו גם ימות במדבר, אז הוא לא ברשימה. ונראה בפרקים הבאים מה קרה כי משה מת.
אז זה סוף הפרק הזה.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, then 30073#
במדבר פרק כ”ו מציג את המפקד השני של השבטים לקראת הכניסה לארץ ישראל. מפקד זה משרת שלושה מטרות: ארגון למלחמת הכיבוש, הכנת הצבא, והחשוב ביותר, כפי שנאמר במפורש בסוף הפרק (“לאלה תחלק הארץ”) — חלוקת הארץ לפי מספר השבטים.
כל ספר במדבר, הנקרא חומש הפקודים, סובב סביב שני המפקדים הללו. המפקד הראשון בפתיחת הספר מנה את הדור היוצא ממצרים, שתכנן לצעוד ישירות לארץ כנען. תכנית זו נכשלה. כעת הדור השתנה, ההנהגה השתנתה — מרים ואהרון מתו, אלעזר החליף את אהרון בתפקיד המפקד — והעם עצמו מאורגן בצורה שונה. משפחות מסוימות גדלו, אחרות התכווצו, קבוצות מסוימות השתנו. מפקד חדש היה הכרחי כדי להתאים למציאות החדשה.
המפקד ממוקם בערבות מואב, מקום ההיערכות האחרון לפני הכניסה לארץ. מיקומו לאחר טרגדיית בנות מואב ואירוע זמרי/פינחס יוצר ניתוק נרטיבי. מוצעים מספר הסברים: (1) ארגון צבא לנקמה המצווה במדין דורש מפקד; (2) זה מסמן את המעבר של ההנהגה הצבאית — משה הוביל את המלחמות נגד סיחון ועוג באופן אישי, אך המלחמה הקרובה נגד מדין תונהג על ידי אלעזר ופינחס, המייצגים שלב ביניים לפני העברה מלאה ליהושע; (3) ייתכנו סיבות ספרותיות להתנתק מההתעכבות על הטרגדיה ולעבור למשהו אחר.
המפקד גם מעורר מספר נרטיבים עוקבים: בנות צלפחד, מצוות המוספים למועדים, והעברת ההנהגה של משה ליהושע.
ספר במדבר הוא משלים לספר ויקרא ולספר שמות, מוסיף פרטים ומחבר חוטים למבנים כוללים. אחד מכלי הארגון העיקריים של התורה הוא גנאלוגיה — סדר התולדות של מי הוליד את מי ומי שייך למי. ספר שמות נתן דיווחים מקוטעים על 600,000 איש, אך מעולם לא חשבון מלא. המפקד הראשון בפרשת במדבר סיפק יותר פרטים, אך המפקד השני הזה בפרק כ”ו הוא המפקד המלא ביותר של העם שניתן אי פעם. הוא מוסיף לא רק שמות שבטים ומספרים אלא משפחות — רמה של מבנה חברתי וארגון שלא פורטה קודם לכן. הציון “למשפחותם” מייצג מבני שבט אמיתיים שקבעו כיצד אנשים אורגנו בארץ.
בנוסף, בכל פעם שמישהו המוזכר במפקד מילא תפקיד בסיפור קודם או עתידי, הטקסט מכניס הערה המזהה אותו, והערות אלו נושאות משמעות גנאלוגית.
הפרק נפתח ב“ויהי אחרי המגפה” — אחרי המגפה. ה’ מצווה על משה ואלעזר למנות את העדה מגיל 20 ומעלה, מאורגנים לפי משפחות, למנות את כל יוצאי הצבא, מה שמאשר שזהו בעיקר מפקד צבאי. המיקום מצוין כערבות מואב על ירדן ירחו — על סף ארץ ישראל — במקביל למפקד הראשון: כשם שנמנו אז כשתכננו להיכנס ישירות, כך הם נמנים שוב כשהם מתכוננים סוף סוף לעשות זאת.
ראובן מופיע ראשון עם הערה שהוא בכור ישראל. זה משמעותי כי במקומות אחרים נאמר שבכורתו אבדה, אך כאן הוא שומר על עדיפות המעמד — הוא נמנה ראשון.
ארבע משפחות ראובן מפורטות. הבחנה חשובה: רישום “חנוך, משפחת החנוכי” אינו חזרה מיותרת. זה אומר שצאצאי חנוך יצרו שבט ממשי עם שטח וזהות חברתית משלו. בן שלא הוליד שבט בר-קיימא פשוט היה נקלט במשפחת אח (כפי שדברי הימים מתעד במפורש). נכדים מוזכרים כאשר גם הם הקימו תת-שבטים משלהם.
מספר ראובן: 43,730.
הערה גנאלוגית מזהה את דתן ואבירם, נכדי ראובן דרך פלוא ואליאב, כאלה שמרדו עם קרח — הארץ פתחה ובלעה אותם. הערה זו משרתת מטרות כפולות: היא מחברת אותם לנרטיב קרח, והיא מסבירה גנאלוגית מדוע אין משפחה המיוחסת לדתן ואבירם. היה להם מספיק כוח ומעמד כדי ליסד פוטנציאלית תת-שבט משלהם, אך מכיוון שנספו — “ויובדו מתוך הקהל” — הקו הזה נכרת ואין צאצאים הנושאים את שמם.
באופן קריטי, הטקסט מוסיף: “ובני קרח לא מתו” — בני קרח לא מתו. הערה זו מבהירה שבעוד קרח עצמו נבלע, ילדיו שרדו והמשיכו כמשפחה מוכרת, שבסופו של דבר הפיקה את התהילים המיוחסים לבני קרח.
אנחנו קוראים במדבר פרק כ”ו. פרק זה הוא המפקד, הפקודים, של כל השבטים, כל השבטים, לקראת הכניסה לארץ ישראל, למלחמת כיבוש ארץ ישראל, ולחלוקת ארץ ישראל, כמפורש בסוף הפרק הזה, שהקב”ה אומר לאלה תחלק הארץ. אז אנחנו מבינים שעיקר המפקד הזה היה כדי לחלק את הארץ לפי המפקד הזה.
כפי שדיברנו, כל ספר במדבר, הנקרא חומש הפקודים, במובן מסוים סובב סביב המפקד הזה. כבר היה מפקד שהוזכר בתחילת הספר, נכון? ועיקר הטעם שהמפקד הזה קורה שוב, כמו שמוסבר כאן במפורש, הוא שהתוכנית השתנתה בינתיים, כפי שדיברנו בפרשת שלח, קרח, וכן הלאה.
המפקד הראשון היה של בני ישראל, יוצאי מצרים, כמוזכר כאן בהתחלה – אלה היו השבטים, מניין העם היוצא ממצרים, שהתוכנית שלהם הייתה לצעוד דרך המדבר ישירות לארץ כנען ולהגיע לשם. התוכנית הזו לא יצאה לפועל, הדור השתנה, אפילו המנהיגים השתנו, נכון?
משה עדיין עושה את המפקד הזה, כפי ששמנו לב בחלק השלישי של ספר במדבר, חלק מסוים מההכנה לכיבוש הארץ נעשה דרך משה עצמו. בפרקים הבאים, נראה אותו מוסר את המנהיגות הזו ליהושע, אבל עדיין חלק גדול מההכנות נעשה. אבל המנהיגות מלבדו – מרים כבר מתה, אהרן כבר מת, וזה השתנה כאן. אהרן, במקומו בנו אלעזר, עושה את חלקו במפקד. גם לאהרן כנראה היה חלק גדול בארגון העם, וכאן זה כבר לא אהרן, זה אלעזר שעושה את זה.
הרכב העם השתנה – אלה אנשים שונים, והם אפילו מאורגנים קצת אחרת, הם לא כולם אותן משפחות, הם לא כולם אותו דבר. כמה משפחות נעשו גדולות יותר, כמה משפחות נעשו קטנות יותר, כמה קבוצות נעשו שונות, אז הם היו צריכים לעשות מחדש את המפקד כדי להתאים למצב בדור החדש שהולך להיכנס לארץ ישראל. אז זו המטרה העיקרית של המפקד הזה.
המיקום שלו די הגיוני להיות בחלק האחרון הזה של הספר, שכבר נמצא בערבות מואב, כפי שראינו בפרשת חוקת, כבר הגענו לערבות מואב, שם קרה כל הסיפור של בלק, וכנראה שם גם קרה כל הטרגדיה של בנות מואב. אז במובן מסוים, זה המקום הנכון שזה יהיה, למרות שבפרט בתוך הסיפורים יש איזשהו ניתוק.
היה לנו בפרק הקודם סיפור בנות מואב, שהיה איזושהי טרגדיה, משהו קרה רע, ואפילו היה לנו את ה’ אומר למשה לנקום במואב, במדין – שנראה שיש לזה קשר, אולי היו אותם אנשים, או אולי הייתה איזושהי קואליציה שכולם שיחקו את חלקם ולא אמרו לגמרי מי הם – ואז הסיפור נעצר ועובר למפקד הזה.
כמובן, הבנה אחת של זה תהיה שמאחר והם צריכים לארגן צבא לעשות את זה, כמובן, כבר היו כמה מלחמות. משה כבר עשה בפרשת חוקת מלחמות, ואלה אולי לא היו מאורגנות כל כך, או אולי נעשו איכשהו עם משה ישירות עם הכריזמה שלו מוביל את זה, אבל עכשיו אנחנו צריכים לעשות את זה בצורה מאורגנת.
משה לא יעשה את זה, כפי שנראה בפרשת מטות כשאנחנו בעצם מגיעים למלחמה. משה לא הלך למלחמה הזו בכלל, הוא שלח את אלעזר, אלעזר ופנחס לעשות את זה, אז אנחנו רואים מאוד ברור שזה כבר משה מוסר את המנהיגות, המנהיגות הצבאית של העם לדור הבא. לכן, לפני זה, אנחנו צריכים איזשהו מפקד כדי לגלות מי הולך ואיך זה הולך לעבוד.
אבל אולי יש גם סיבות אחרות לחתוך במכוון את הסיפור עם המפקד הזה באמצע. אין לי הסבר ברור לזה, אבל כרגע זה מה שאני חושב, שזו המשמעות. וכפי שנראה יש כמה סיפורים שקרו בגלל המפקד – יש לנו את סיפור בנות צלפחד, אז יש כמה, יש מצוות אחרות שבאות איכשהו כאן, כל הסיפור של מצוות המוספים בפרקים הבאים, אבל גם מאוד חשוב משה מוסר את המנהיגות שלו ליהושע, וזה נראה שזה חלק מהסיפור הזה.
כמו שאני אומר, המלחמות הבאות שהולכות לקרות אפילו לא הולכות להיעשות ישירות דרך משה, אז יש כמו שלב ביניים. המלחמות הקודמות עם סיחון ועוג וכל זה משה עצמו הוביל, באותה דרך שהוא הוביל את המלחמות עם עמלק – עמלק כבר היה יהושע במובן מסוים, אבל בכל מקרה – ועכשיו הוא הולך למסור את זה. אז יש את המפקד החדש הזה שעובר לדור הבא, וזה איפה שהמפקד ממוקם.
אולי יש גם כמו סיבות ספרותיות שחותכות את סיפור המלחמה, אתה יודע, יש לנו יפה, יש לנו את האובדן הטרגי הזה של זמרי ופנחס וכל זה, אז אולי אנחנו לא רוצים להמשיך להתעכב על זה, אז אנחנו עוברים למשהו אחר, משהו יותר שמח. אבל זו הנקודה הבסיסית.
עכשיו, הספר הזה, כמו שאמרנו, כל הספר נקרא ספר במדבר על שם שני המפקדים האלה המוזכרים בתחילה ובסוף הספר במובן מסוים, ודיברנו שכל ספר במדבר הוא באיזושהי דרך משלים לספר ויקרא, משלים לספר שמות, וגם למפקדים האלה יש משהו משלים בהם.
במילים אחרות הם מוסיפים הרבה פרטים והרבה כמו שמים דברים במקומם, מחברים חוטים שונים של הסיפור למבנה אחד. אחד המבנים העיקריים שהתורה משתמשת בהם כשהיא מנסה לתת מבנה כולל של הכל הם היוחסין האלה, המפקדים האלה, הרשימות האלה. בדיוק כמו שיש סדר כרונולוגי, יש גם כמו סדר תולדות, הסדר של מי הוליד את מי ומי הוא הילד של מי ומי שייך ל – זו פשוט אחת הדרכים העיקריות שבהן העולם מאורגן בתורה, איך התורה מארגנת את העולם.
ובדיוק כמו בשאר במדבר, זה מוסיף כל מיני פרטים ושם אותם במקום הנכון – נראה דוגמה יפה מאוד לזה בפרשת המוספים, של המוספים בפרקים הבאים. כאן גם, המפקד – ראשית בספר שמות, כבר היו לנו מספרים של אנשים, נכון, 600,000 איש וכן הלאה, אבל היו לנו כמה דיווחים מקוטעים של איך בדיוק היו 600,000 וכן הלאה, אבל מעולם לא הייתה ספירה מלאה של זה. כאן זה המקום שאנחנו מקבלים את הספירה המלאה.
והספירה הכי מלאה שאנחנו מקבלים אי פעם היא במפקד השני, המפקד של פרשת פנחס, המפקד של פרק כ”ו, הוא המפקד הכי מלא של העם. הוא נותן לנו לא רק את השם המדויק של כל אחד מהשבטים וכמות האנשים שהיו להם, אלא גם את המשפחות. המשפחות האלה כבר הוזכרו בספר שמות, ובחלק מהם, וגם בפרשת במדבר, אבל הם לא אמרו למשפחותם, לא הייתה להם כמות הפרטים.
למרות שבמובן מסוים זה רק מוסיף מילה – זה בסדר, למשפחותם, המשפחה הזו, משפחת, יש כך וכך, כפי שנראה בפנים – זה אומר שזו רמה של ארגון, זו רמה של מבנה חברתי. זה לא רק אומר שזה לא רק מוסיף מילה. וזה משהו שכמובן האנשים בארץ היו מאורגנים בחמולות האלה, במשפחות האלה, בקבוצות האלה, אז זה מידע שלא היה לנו קודם.
וכפי שנראה גם, חלק מהאופי המשלים הוא, זה נותן לנו את ההערות האלה על כל פעם שיש מישהו שמוזכר ששיחק תפקיד בסיפור קודם, או בסיפור עתידי, זה נותן לנו הערה, בסדר זה האדם הזה. וההערות האלה אני חושב שיש להן גם משמעות יוחסין כפי שנראה כשנעבור עליהן.
אז זה מספיק להקדמה לסיפור, אנחנו הולכים לקרוא אותו, או לעבור עליו במהירות, זה פרק ארוך, הרבה פסוקים.
זה מתחיל, ויהי אחרי המגפה – כמובן שיש פיצול מעניין, הפרשה מתפצלת כאן באמצע פסוק, אבל במובן מסוים זה שייך לסיפור הקודם, אבל זה בוודאי התחלת הפסוק הזה.
ויהי אחרי המגפה, וה’ אומר למשה ולאלעזר, ספרו, שאו את ראש, ספרו את ראשי העדה, של העם, שוב מבן עשרים שנה, כל יוצא צבא לכל משפחה, כל חמולה, מי שילך לצבא. כמו שאמרנו שזה מראה לנו שזה בעיקר מפקד צבאי.
והם עושים את זה, הם מדברים – משה ואלעזר, הם מדברים לעם במקום הזה, להראות לנו שזה המפקד של ארץ ישראל, הם הולכים להימנות מבן עשרים שנה ומעלה, כמו שה’ אמר למשה ולעם שיצאו ממצרים. אז זה מקבילה, בדיוק כמו שאז הם נספרו כי הם תכננו ללכת ישירות לארץ כנען, עכשיו הם נספרים שוב כשהם סוף סוף עושים את זה שוב.
וכאן יש לנו את הדיווח של המפקד בפועל, מתחיל עם ראובן, שמקבל הערה שהוא הבכור, הוא בכור ישראל, וזה כנראה אומר שבמובן מסוים ראובן, שבט ראובן עדיין היה הבכור. במקומות אחרים אנחנו יודעים שזה אומר שהבכורה שלו אבדה, כאן זה לא נראה שזה אומר את זה, נראה שעדיין יש לו איזושהי בכורה, הוא נספר ראשון.
וזה נותן לנו את ארבע המשפחות שהם ילדי ראובן. אז זו לא רק רשימה של כמה ילדים היו לאדם ראובן, אלא ארבע המשפחות שכמובן ייחסו את עצמן לארבעת הילדים האלה של ראובן. אבל זה משהו חדש – יכול להיות ילד של ראובן שלא עשה משפחה, ואז הוא פשוט יהיה חלק מאח אחר שהיה לו משפחה, כמו שכתוב במפורש בדברי הימים ובמקומות אחרים על משפחות מסוימות שזה קרה להן.
אז כשזה אומר וכן הלאה לכל ארבע המשפחות, זה לא רק חוזר על אותו מידע פעמיים. מה שזה אומר הוא שלחנוך הייתה משפחה שנקראת החנוכי, ויש את המשפחה הזו שהייתה לה חלקה מסוימת במקום שהם גרים, וכן הלאה. אז זו הנקודה של זה.
וגם הנכדים – אלה נכדים של יעקב, חנוך בן ראובן בן יעקב. חלק מהנינים מוזכרים גם, וזה כנראה גם בגלל שלנינים האלה היה איזשהו כוח, איזושהי חמולה, איזושהי משפחה לעצמם.
אז אנחנו מקבלים את המניין שלהם, 43,730.
ועכשיו אנחנו מקבלים כמה נכדים. לפלוא היה בן, אליאב, לאליאב היו שלושת הילדים האלה, נמואל, דתן ואבירם. עכשיו אנחנו מקבלים הערה, אבל אני חושב שההערה הזו היא לא רק – אז הגענו לדתן ואבירם כי שמענו על דתן ואבירם בפרשת קרח, זה אמר שם מי הם היו, ודתן ואבירם, בני ראובן. אבל כאן אנחנו מקבלים בדיוק מי הם היו.
אבל אני חושב שזה כנראה גם אומר שהיה להם איזשהו כוח, היה להם איזשהו תפקיד, לדתן ואבירם האלה, כי לפעמים הדור הבא של המשפחה גם יוצר משפחה משלו או קבוצת משנה משלו בתוך המשפחה.
אז אנחנו מקבלים את ההערה הזו שאלה דתן ואבירם שנלחמו עם משה ואהרן בקרח, והם אבדו, הארץ פתחה את פיה ובלעה אותם ואת קרח. אז במילים אחרות, למרות שלתקופה לדתן ואבירם היה כוח משלהם, משפחה משלהם, עכשיו שהם נבלעו, ולכן לא היו להם צאצאים, לא היו להם משפחות, ולכן עכשיו אין מי שמייחס את עצמו למשפחת דתן ואבירם, שהם יכלו להיות אם לא בגלל זה. ובאותו זמן 250 [איש נספו]…
עכשיו ליהודה, אנחנו גם מקבלים את ההערה הזו. יהודה היא משפחה חשובה – כמובן שנדע מאוחר יותר יהודה היא המשפחה שממנה יש לנו מלכות, בית דוד, וכן הלאה. אז זה בעצם סיפור של שני בניו של יהודה, אבל גם של המשפחות הפוטנציאליות שלא היו אמורות להיות.
שני בניו של יהודה, ער ואונן, שמתו בארץ כנען לפני שכל הסיפור הזה קרה – אז אין משפחות מהם. אחר כך, ליהודה התברר שיש שלוש משפחות: שלה, פרץ, וזרח. אנחנו יודעים את סיפורי הלידה שלהם במיוחד בפרשת בראשית, בפרשת וישב. ואז שניים מילדיו של פרץ – אז נכדי יעקב – גם יצרו משפחות: חצרון וחמול. כפי שראינו, לפעמים הדור הבא גם יוצר משפחה, ולכן יהודה היה בשבטי יהודה, אחד השבטים הגדולים יותר, ולכן גם הדור הבא מתפצל ליותר משפחות.
בסך הכל: 76,500 איש.
אז יש לנו את יששכר עם ארבע משפחות: תולע, פואה, ישוב, שמרון.
בסך הכל: 64,300 איש.
יש לנו את זבולון עם שלוש משפחות: סרד, אלון, ויחלאל.
בסך הכל: 60,500 איש.
יש לנו את יוסף מחולק לשני שבטים: מנשה ואפרים. אז שוב, יוסף היה גדול יותר, אז הוא התחלק לשני שבטים כבר בדור הראשון, ולכל אחד מאלה היו ילדים.
למנשה היה מכיר, ואפילו לבנו הייתה משפחה נוספת – גלעד. ואז משפחת גלעד – אז יש את משפחת מכיר ואת משפחת גלעד, שהן לא אותו דבר. במילים אחרות, גלעד זה הוא והילדים שלו, וכל השאר יהיו שייכים למשפחת מכיר. וגלעד עצמו מתחלק לכמה משפחות: איעזר, חלק, אשריאל, שכם, שמידע, וחפר.
וכאן יש לנו עוד הערה אחת על אחד מילדיו של חפר, שאולי עשו – חלק מהם, אולי אפילו בנותיו – עשו משפחות לעצמן. צלפחד, בן חפר, בן גלעד, בן מכיר, בן מנשה, לא היו לו בנים, רק בנות, ולכולן היו שמות כאן: מחלה, נעה, חגלה, מלכה, ותרצה. יש חמישה שמות, ונראה מאוחר יותר בפרק הבא מה קרה. וברור שהבנות האלה היו חשובות במובן של לא רק אנשים ספציפיים שירשו איזו אדמה, אלא כנראה הן יצרו משפחות גם.
אז אלה משפחות מנשה. בסך הכל יש 52,700 איש.
אפרים – יש לנו את המשפחות שלהם גם. חלק מהנכדים שלהם הפכו למשפחות. זה שותלח, בכר, ותחן. ולשותלח עצמו היה בן או משפחה אחריו, ערן.
בסך הכל יש 32,500 איש באפרים.
אז יש לנו את בנימין עם המשפחות שלו: בלע, אשבל, אחירם, שפופם, חופם. ולבלע עצמו היו שתי משפחות מחולקות לארד ונעמן.
בסך הכל: 45,600 איש – איש במשמעות לוחמים, נכון? כן, זה נכון.
אז יש לנו את דן עם משפחה אחת, שוחם.
בסך הכל: 64,400 איש.
זה מעניין שלדן היו כל כך הרבה אנשים אבל רק משפחה אחת. זה אחד הדברים המעניינים שהקב”ה עשה בכלל. נוכל לחשב כמו אילו, כמה אנשים יש למשפחה – לחלק מהם יש משפחות גדולות יותר, חלק קטנות יותר.
בסדר, אשר עם ילדיו: ימנה, ישוה, בריעה. ובריעה עצמו, שני ילדיו: חבר ומלכיאל. מלכיאל התחלק למשפחות. ובתו של אשר שרח – כנראה שהיא מוזכרת כאן לא רק כדי לספר לנו שלאשר הייתה בת. כנראה להרבה מילדיו של יעקב היו בנות. הנקודה היא ששרח הזו כנראה יצרה איזושהי משפחה בנפרד או הייתה לה איזושהי שם לעצמה. שם תמיד בדרך כלל אומר כמו שאתה משאיר משפחה, אתה משאיר איזושהי ירושה ששייכת לך.
סך הכל של אשר הוא 53,400.
אז יש לנו את נפתלי עם משפחות: יחצאל, גוני, יצר, ושלם.
בסך הכל: 45,400 איש.
ויש לנו את הספירה הכוללת של כל העם: 600,000 — 601,730.
ויש לנו את התכלית של כל זה. התכלית של כל זה היא מצווה נוספת: לאלה תחלק הארץ. אתה צריך לחלק, אתה צריך להפריד את הארץ. המצווה בשמות. שמות אני חושב שפירושו האנשים הנקובים בשם, כמו שיש לנו אנשי שם. אנשי שם פירושו אנשים שיש להם משפחה שנקראת על שמם. אז מצווה שמות פירושה שכל משפחה — כמו שכם, אשריאל, וכן הלאה — הם מקבלים איזו ירושה, איזו נחלה.
ואז זה אומר שאתה צריך לתת לגדול יותר נחלה גדולה יותר ולקטן יותר נחלה קטנה יותר. איש לפי פקודיו.
עכשיו יש כאן שאלה שנשאלת בדרך כלל: האם זה לפי אנשים או לפי משפחות? ואם זה רק לפי אנשים, אז מה התכלית של המשפחות? אבל כמובן שהמשפחה היא סוג של יחידה ממשלתית או ארגונית, ולכן משפחה גדולה יותר שיש לה יותר אנשים מקבלת חלק גדול יותר בארץ. אבל זה לא אומר שזה ניתן ליחידים — זה עדיין ניתן לשבט, למשפחה.
ואז עוד חלק אחד מהדרך איך לחלק את זה: בגורל. שיחולק בגורל. אל משפחותם בין רב למעט.
ויש כמה אנשים שחושבים שיש כאן סתירה, כי אם זה גורל, אז זה אומר שלפעמים האנשים הרבים יותר יקבלו את הארץ הקטנה יותר או כן הלאה, אם זה רק גורל, הגרלה שמחלקת את זה. אבל אני חושב שמה שזה אומר פשוטו כמשמעו הוא שהגורל רק מחליט איפה אתה צריך לקבל. כמובן שיש — במובן מסוים, ולפעמים הדברים האלה כנראה מאוד מסובכים כי בארצנו, כושר הנשיאה של ארץ הוא לא לגמרי כמו — זה לא עובד לגמרי עם רגל מרובע או קילומטר מרובע. זה תלוי בהרבה משתנים. אז חלק מהמשתנים האלה, מאחר ואין דרך הוגנת אחרת לחלק, אז יהיה בגורלות. אז זה מה שזה אומר. וחלק בסוף, ולכן אתה לא יכול להתלונן כאילו זה היה גורל וזה מי שזכה. אבל זה לא אומר שאין איזה היגיון לפני שאתה עושה את הגורל לאיך אתה מחלק את זה וכן הלאה. וכנראה הפרטים לא נדונים כאן, אבל אני חושב שזה הפתרון ההגיוני לבעיה הזו.
ועכשיו אחרי שיש לנו את המפקד של כל העם, יש לנו את המפקד של לוי ומשפחותיו. וזה מאוד יפה שכאן חלוקת הארץ הייתה לפני זה, כמו שנאמר בסוף הסיפור של לוי, כי לוי לא נחל בארץ. היו לו ערים משלו, כמו שנלמד, אבל לוי לא לוקח חלק בארץ, ולכן המפקד שלו נפרד ונאמר אחרי.
ולוי כמובן היו לו שלוש משפחות עיקריות: גרשון, קהת ומררי. והמשפחות האלה עצמן היו להן משפחות לעצמן, נכון? אז לוי יש — אז קודם האדם מתאר את כל המשפחות הכוללות של לוי. במילים אחרות, הסך הכל, משפחות הרמה הנמוכה ביותר בסך הכל הן חמש משפחות: לבני, חברוני, מחלי, מושי וקרחי. אז יש כאן משהו חסר, כמו שרש”י מציין. יש איזו אי-בהירות מה קרה. כמו שאמרתי, דברים משתנים לפעמים.
ואז זה חוזר לתאר גנאלוגיות ספציפיות בתוך לוי. אז זה מדבר על קהת שיש לו את עמרם עם אשתו יוכבד ושלושת ילדיהם: אהרן, משה ומרים. לאהרן יש ארבעה ילדים: נדב, אביהוא, אלעזר ואיתמר. וכמובן נדב ואביהוא מתו, כמו שלמדנו בפרשת שמיני — הם הקריבו אש זרה, אש זרה לה’, לכן הם מתו. ולכן, אחרת ברור שנדב ואביהוא לא משאירים משפחות. לאלעזר ולאיתמר יש משפחות.
בסך הכל בלוי יש — סליחה, 23,000 איש. ואלה נספרים לא מגיל 20, כמו שהאנשים שהולכים לצבא נספרים, אלא מגיל 30 שנה, כי הם לא נספרים החלק הנמוך ביותר. הם לא נספרים, וגם הם לא הלכו לכבוש. הם לא חלק מהצבא כי לא הייתה להם ירושה. אז אתה יודע, זה הולך לשני הכיוונים — אתה לא נלחם, אתה לא מקבל את הארץ. יש להם את העבודות האחרות שלהם, כמו שדיברנו בתחילת הספר הזה. זה חלק גדול.
וכמובן זו הסיבה שזה — ההערה כאן, אני חושב שזו הסיבה — זו הסיבה הבסיסית למה לוי קצר יותר כאן. זה לא נותן הרבה מהפרטים כי אנחנו כבר יודעים שהספר הזה מדבר על זה באריכות כבר.
וכאן יש לנו את הסופי, את הסיום של המפקד הזה, של הפרק הזה. אלה הם המפקדים שספרו את העם, כמו שכבר אמרנו בהתחלה. ולא היה איש אחד בזה מהמפקד הראשון של משה ואהרן, שהיה במדבר סיני, כשהם יצאו ממצרים. אז במקום אחר.
ולמה? כמו שה’ אמר להם שהם ימותו במדבר, כמו שהוא אמר להם בפרשת שלח. אז כולם מתו. אז שם שניים — כמובן משה עצמו גם ימות במדבר, אז הוא לא ברשימה. ונראה בפרקים הבאים מה קרה כי משה מת.
אז זה סוף הפרק הזה.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, then 30073#
Bamidbar Chapter 26 presents the second census of the tribes in preparation for entering Eretz Yisrael. This census serves three purposes: organizing for the war of conquest, preparing the military, and — most importantly, as stated explicitly at the chapter’s end (“to these the land shall be divided”) — dividing the land according to tribal counts.
The entire Sefer Bamidbar, called Chumash Hapikudim (Book of Numbers), revolves around these two censuses. The first census at the book’s opening counted the generation leaving Egypt, who planned to march directly to Eretz Canaan. That plan failed. Now the generation has changed, the leadership has changed — Miriam and Aharon have died, Elazar has replaced Aharon in the census role — and the people themselves are organized differently. Some families grew, some shrank, some groups shifted. A new census was necessary to match the new reality.
The census is located in Arvos Moav, the final staging ground before entering the land. Its placement after the Bnos Moav tragedy and the Zimri/Pinchas incident creates a narrative disconnect. Several explanations are offered: (1) organizing an army for the commanded revenge against Midyan requires a census; (2) this marks the transition of military leadership — Moshe led the wars against Sichon and Og personally, but the upcoming war against Midyan will be led by Elazar and Pinchas, representing an intermediate stage before full transfer to Yehoshua; (3) there may be literary reasons to break away from dwelling on the tragedy and move to something different.
The census also triggers several subsequent narratives: the daughters of Tzelafchad, the mitzvah of musafim for moadim, and Moshe’s transfer of leadership to Yehoshua.
Sefer Bamidbar is supplementary to Sefer Vayikra and Sefer Shemos, adding detail and connecting threads into overarching structures. One of the Torah’s primary organizational tools is genealogy — the toledot order of who begat whom and who belongs to whom. Sefer Shemos gave fragmentary reports of 600,000 people, but never a full accounting. The first census in Parshas Bamidbar provided more detail, but this second census in Chapter 26 is the most complete census of the people ever given. It adds not just tribal names and numbers but families (mishpachot) — a level of social structure and organization not previously detailed. The notation “Lemishpachotam” represents real clan structures that determined how people were organized in the land.
Additionally, whenever someone mentioned in the census played a role in a previous or future story, the text inserts a note identifying them, and these notes carry genealogical significance.
The chapter opens with “Vayehi Acharei Hamageifa” — after the plague. Hashem commands Moshe and Elazar to count the congregation from age 20 and up, organized by clans, counting all who can go to the army (kol yotzei tzava), confirming this as primarily a military census. The location is specified as Arvos Moav al Yarden Yericho — on the threshold of the Land of Israel — paralleling the first census: just as they were counted then when planning to enter directly, now they are counted again as they finally prepare to do so.
Reuven is listed first with the note that he is the bechor (firstborn) of Yisrael. This is significant because elsewhere his bechorah is said to be lost, yet here he retains primacy of position — he is counted first.
The four families of Reuven are listed. An important distinction: listing “Chanoch, Mishpachat HaChanochi” is not redundant repetition. It means Chanoch’s descendants formed an actual clan with its own territory and social identity. A son who didn’t produce a viable clan would simply be absorbed into a brother’s family (as Divrei Hayamim explicitly records). Great-grandchildren are mentioned when they too established their own sub-clans.
Reuven’s count: 43,730.
A genealogical note identifies Dathan and Aviram, grandsons of Reuven through Palu and Eliav, as those who rebelled with Korach — the earth opened and swallowed them. This note serves dual purposes: it connects them to the Korach narrative, and it explains genealogically why no family is ascribed to Dathan and Aviram. They had enough power and standing to potentially have founded their own sub-clan, but because they perished — “vayovdu mitoch hakahal” — that line was cut off and no descendants carry their name.
Critically, the text adds: “U’vnei Korach lo meisu” — the sons of Korach did not die. This note clarifies that while Korach himself was swallowed, his children survived and continued as a recognized family, eventually producing the Psalms attributed to Bnei Korach.
We’re reading Bamidbar chapter 26. This chapter is the census, the Pekudim [countings], of all the tribes, all the Shvatim [tribes], in preparation for going to Eretz Yisrael, for the war to conquer Eretz Yisrael, and for dividing the land of Eretz Yisrael, as is explicit in the end of this chapter, that Hashem says to these the land should be divided. So we understand that the main point of this census was to divide the land according to this census.
As we’ve discussed, the whole of Sefer Bamidbar, called Chumash HaPekudim [the Book of Numbers], in some sense surrounds this census. There was a census already mentioned in the beginning of the book, right? And the main point of this census happening again, as is explained explicitly here, is that the plan changed in between, as we’ve discussed in Parshas Shlach, Korach, and so on.
The first census was of the Bnei Yisrael, the Yotzei Eretz Mitzrayim [those who left Egypt], as is mentioned here in the beginning — these were the tribes, the counts of the people going out of Mitzrayim, whose plan was to march through the desert directly to Eretz Canaan and get there. That plan didn’t work out, the generation changed, even the leaders changed, right?
Moshe is still doing this census, as we’ve been noticing in the third part of Sefer Bamidbar, a certain part of the preparation for conquering the land was done through Moshe himself. In the next chapters, we’re going to have him giving over this leadership to Yehoshua, but still a major part of the preparations are done. But the leadership besides him — Miriam already died, Aharon already died, and it was changed here. Aharon, for his son Elazar, is doing his part in the census. Aharon also apparently had a big part in organizing the people, and here it’s already not Aharon, it’s Elazar doing it.
The makeup of the people changed — these are different people, and they’re even organized slightly differently, they’re not all the same families, they’re not all the same. Some families became bigger, some families became smaller, some groups became different, so they had to redo the census in order to match the situation in the new generation that is going to go to Eretz Yisrael. So that’s the main point of this census.
The location of it sort of makes sense to be in this last part of the book, which is already in Arvos Moav [the plains of Moav], as we saw in Parshas Chukas, we already arrived to Arvos Moav, that’s where the whole story of Balak happened, and apparently that’s also where the whole tragedy of Bnos Moav happened. So in some sense, this is the right location for it to be, although particularly within the stories there is some disconnect.
We’ve had in the previous chapter the story of Bnos Moav, which was some kind of tragedy, something happened badly, and we even had Hashem telling Moshe to take revenge on Moav, on Midyan — which seems to have something to do, might be the same people, or might have been some kind of coalition where everyone played their part and didn’t entirely say who they were — and then the story stops and goes to this Pekudim [census].
Of course, one understanding of this would be that since they have to organize an army to do that, of course, there were some wars already. Moshe already did in Parshas Chukas wars, and those maybe were not as organized, or maybe were done somehow with Moshe directly with his charisma leading it, but now we have to do it in an organized way.
Moshe won’t do it, as we’ll see in Parshas Matos when we actually get to the war. Moshe didn’t go to that war at all, he sent Elazar, Elazar and Pinchas to do it, so we see very clearly this is already Moshe handing over the leadership, the military leadership of the people to the next generation. Therefore, before that, we need to have some kind of census to find out who’s going and how is it going to work.
But also there might be other reasons for deliberately cutting up the story with this census in the middle. I don’t have a clear explanation for it, but right now this is what I’m thinking, that this is the meaning. And as we’ll see there’s some stories that happened because of the census — we have the story of Bnos Tzelafchad, then there’s some, there’s other mitzvos that are somehow coming here, the whole story of the mitzvah of musafim [additional offerings] in the next chapters, but also very importantly the Moshe giving over his leadership to Yehoshua, and that seems to be part of this story.
Like I’m saying, the next wars that are going to happen are not even going to be directly done through Moshe, so there’s like an intermediate stage. The previous wars with Sichon and Og and all of that Moshe himself led, in the same way that he led the wars with Amalek — Amalek already had Yehoshua in some sense, but anyways — and now he’s going to give it over. So there’s this new census going to the next generation, and this is where the census is put.
There might be also like literary reasons that cut up the story of the war, you know, we have a nice, we have this tragic loss of Zimri and Pinchas and all of that, so maybe we don’t want to continue to dwell on that, so we move on to something different, something more happy. But that’s the basic point.
Now, this Sefer, as we said, the whole book is called Book of Numbers after these two censuses mentioned in the beginning and at the end of the book in some sense, and we’ve been discussing that the whole book of Bamidbar is in some way supplementary to the Sefer Vayikra, supplementary to the Sefer Shemos, and these censuses also have something supplementary in them.
In other words they’re adding a lot of detail and a lot of sort of putting things in place, connecting different threads of the story into one structure. One of the main structures which the Torah uses when it tries to give an overarching structure of everything is these genealogies, these censuses, these lists. Just like there’s a chronological order, there’s also like a toledos [genealogical] order, the order of who begat who and who is the child of who and who belongs to — that’s just one of the main ways in which the world is organized in the Torah, how the Torah organizes the world.
And just like in the rest of Bamidbar, it’s adding all kinds of details and putting them in the right place — we’ll see a very nice example of this in the Parsha of the musafim, of the musafim in the next chapters. Here also, the census — firstly in Sefer Shemos, we already had numbers of people, right, 600,000 people and so on, but we had some fragmentary reports of exactly how there were 600,000 and so on, but there was never a full accounting of it. Here’s where we get the full accounting.
And the most full accounting we ever get is in the second census, the census of Parshas Pinchas, the census of chapter 26, is the most full census of the people. It gives us not only the exact name of each of the tribes and their amount of people that they had, but also the families. These families were mentioned already in Sefer Shemos, and in some of them, and also in Parshas Bamidbar, but they didn’t say lemishpachotam [according to their families], they didn’t have the amount of detail.
Although in some sense it’s just adding a word — it’s okay, lemishpachotam, this family, mishpachas [the family of], has such and such, as we’ll see inside — that means that this is a level of organization, this is a level of social structure. It doesn’t just mean it’s not just adding a word. And that’s something that of course the people in the land were organized in these clans, in these families, in these groups, so that’s some information that we didn’t have before.
And as we’ll see also, part of the supplementary nature is, it gives us these notes on every time there’s someone mentioned who played a part in a previous story, or in a future story, it gives us a note, okay this is that person. And those notes I think also have some genealogical meaning as we’ll see when we go through them.
So that’s enough for a preface to the story, we’re going to read it, or go through it quickly, it’s a long chapter, a lot of pesukim [verses].
It starts, Vayehi acharei hamageifa [And it was after the plague] — of course there’s an interestingly split, the parasha splits here in the middle of a pasuk, but in some sense this belongs to the earlier story, but it’s for sure the beginning of this pasuk.
Vayehi acharei hamageifa [And it was after the plague], and Hashem tells Moshe and Elazar, count, take up the heads, count the heads of the congregation, of the people, again from 20 years old, kol yotzei tzava [all who go out to the army] of each family, each clan, who will go to the army. As we said that shows us that this is mainly a military census.
And they do that, they speak — Moshe and Elazar, they speak to the people in this place, to show us that this is the census of the land of Israel, they’re going to be counted from the 20 years and up, as Hashem told Moshe and the people who were going out of Egypt. So this is parallelism, just like then they were counted because they were planning to go directly to Eretz Canaan, now they’re being counted again when they’re finally doing it again.
And here we have the report of the actual census, starting with Reuven, who gets a note that he is the bechor [firstborn], he is the firstborn of Israel, and that probably means that in some sense Reuven, the Shevet [tribe] of Reuven was still the bechor. In other places we know it says that his bechorah [birthright] was lost, here it doesn’t seem to say that, seems like he still has some bechorah, he’s counted first.
And it gives us the four families who are children of Reuven. So this is not just a list of how many children the person Reuven had, but the four families that of course did ascribe themselves to these four children of Reuven. But it’s something new — there could be a child of Reuven that didn’t make a family, and then he would just be part of another brother that had a family, as it says explicitly in Divrei Hayamim [Chronicles] and other places about certain families that that happened to.
So when it says and so on for all four families, it’s not just repeating the same information twice. What it’s saying is that Chanoch had a family called HaChanochi, and there’s this family which had a certain plot in a place where they live, and so on. So that’s the point of this.
And also the grandchildren — these are grandchildren of Yaakov, Chanoch the son of Reuven, the son of Yaakov. Some of the great-grandchildren are mentioned also, and that’s also probably because those great-grandchildren had some kind of power, some kind of clan, some kind of family for themselves.
So we get their count, 43,730.
And now we get some grandchildren. Palu had a son, Eliav, Eliav had these three children, Nemuel, Dathan and Aviram. Now we get a note, but I think that this note is not only — so we got to Dathan and Aviram because we’ve heard of Dathan and Aviram in Parshas Korach, it said over there who they were, and Dathan and Aviram, the children of Reuven. But here we get exactly who they were.
But I think also probably means that they had some power, they had some role, these Dathan and Aviram, because sometimes the next generation of the family also creates its own family or its own subgroup within the family.
So we get this note that these are Dathan and Aviram who fought with Moshe and Aharon in Korach, and they were lost, the earth opened its mouth and swallowed them and Korach. So in other words, although for a time Dathan and Aviram had their own power, their own family, now that they were swallowed out, and therefore they had no descendants, they had no families, and so now there’s nobody that ascribes themselves to the family of Dathan and Aviram, which they could have been if not for that. And at the same time 250 [people perished]…
Now for Yehuda, we also get this note. Yehuda is an important family — of course we’ll know later Yehuda is the family from which we have Malchus [kingship], Beis David [the House of David], and so on. So this is actually a story of Yehuda’s two sons, but also of the potential families that were not to be.
Yehuda’s two sons, Er and Onan, who died in Eretz Canaan before this whole story happened — so there’s no families from them. Then after, Yehuda had turned out to have three families: Shelah, Peretz, and Zerach. We know the stories of their births specifically in Parshas Bereishis, in Parshas Vayeshev. And then two of Peretz’s children — so great-grandchildren of Yaakov — also created families: Chetzron and Chamul. As we saw, sometimes the next generation also creates a family, and that’s why Yehuda was in the shivtei Yehuda [tribes of Yehuda], one of the bigger tribes, and that’s why the next generation also gets split into more families.
In total: 76,500 people.
Then we have Yissachar with four families: Tola, Puvah, Yashiv, Shimron.
In total: 64,300 people.
We have Zevulun with three families: Sered, Elon, and Yachlel.
In total: 60,500 people.
We have Yosef divided into two tribes: Menashe and Ephraim. So again, Yosef was bigger, so he divided into two tribes already in the first generation, and each one of those had children.
Menashe had Machir, and even his son had another family — Gilad. And then the family of Gilad — so there’s the family of Machir and the family of Gilad, which are not the same. In other words, Gilad is him and his children, and everyone else would be belonging to the family of Machir. And Gilad himself divides into a bunch of families: Iezer, Chelek, Asriel, Shechem, Shemida, and Chefer.
And here we have one more note of one of the children of Chefer, who maybe made — some of them, maybe even his children, his daughters — made families for themselves. Tzelophechad, the son of Chefer, the son of Gilad, the son of Machir, the son of Menashe, had no boys, only girls, and they all had their names here: Machlah, Noah, Choglah, Milcah, and Tirtzah. There are five names, and we’ll see later in the next chapter what happened. And obviously these daughters were important in the sense of not just specific individuals who inherited some land, but apparently they created families also.
So these are the families of Menashe. In total there’s 52,700 people.
Ephraim — we have their families also. Some of their grandchildren became families. This is Shutelach, Becher, and Tachan. And Shutelach himself had a son or a family after him, Eran.
In total there’s 32,500 people in Ephraim.
Then we have Binyamin with his families: Bela, Ashbel, Achiram, Shephupham, Chupham. And Bela himself had two families divided into Ard and Naaman.
In total: 45,600 people — people meaning warriors, right? Yes, that’s right.
Then we have Dan with one family, Shucham.
In total: 64,400 people.
It’s interesting that Dan had so many people but only one family. It’s one of the interesting things Hashem had done in general. We could calculate like which ones, how many people there is per family — some of them have bigger families, some are smaller.
Okay, Asher with his children: Imnah, Ishvah, Beriah. And Beriah himself, his two children: Chever and Malchiel. Malchiel divided into families. And Asher’s daughter Serach — apparently she’s mentioned here not just to tell us that Asher had a daughter. Probably many of the children of Yaakov had daughters. The point is that this Serach apparently created some kind of family separately or had some name for herself. A name always usually means like you leave a family, you leave some inheritance that belongs to you.
Total of Asher is 53,400.
Then we have Naftali with families: Yachtze’el, Guni, Yetzer, and Shillem.
In total: 45,400 people.
And we have the total count of all the people: 600,000 — 601,730.
And we have the point of all of this. The point of all of this is another mitzvah: לאלה תחלק הארץ [La’eleh techalek ha’aretz — To these you should divide the land]. You should divide, you should separate the land. The mitzvah בשמות [b’shemos — by the count of names]. Shemos I think means the named people, as we have anshei shem [people of renown]. Anshei shem means people who have a family who’s named after them. So mitzvah shemos means each family — like Shechem, Asriel, and so on — they get some inheritance, some nachalah [portion].
And then it says you should give the greater one a greater nachalah and the smaller one a smaller nachalah. איש לפי פקודיו [Ish lefi pekudav — Each according to his count].
Now there’s a question here asked usually: Is it according to people or according to families? And if it’s just according to people, then what’s the point of the families? But of course the family is a kind of like governmental or organizational unit, and therefore a bigger family who has more people gets a bigger part in the land. But that doesn’t mean that it’s given to the individuals — it’s given still to the shevet [tribe], to the family.
And then one more part of the way how to divide it: בגורל [b’goral — by lot]. Which would be divided by a goral. אל משפחותם בין רב למעט [El mishpechotam bein rav lim’at — To their families, between the many and the few].
And there’s some people that think that there’s a contradiction here, because if it’s a goral, then it means that sometimes the larger people would get the smaller land or so on, if it’s just a goral, a lot that divides it. But I think what it literally means is that the goral only decides where you should get. Of course there’s — in some sense, and sometimes these things are probably very complicated because in our land, the carrying capacity of a land is not entirely like — it doesn’t work entirely with square feet or square kilometers. It depends on many variables. So some of these variables, since there’s no other fair way to divide, then would be by lots. So that’s what it’s saying. And some in the end, and therefore you can’t complain like it was a goral and that’s who won. But that doesn’t mean that there isn’t some logic to before you make the goral to how you divide it and so on. And probably the details are not discussed here, but I think that’s the logical solution for this problem.
And now after we have the census of all the people, we have the census of Levi and his families. And it’s very nice that here the division of the land was had before that, as we’ll say in the end of the story of Levi, because Levi did not inherit in the land. He had his own cities, as we’ll learn, but Levi does not take a part in the land, and therefore his census is separate and said after.
And Levi of course had three main families: Gershon, Kehas, and Merari. And these families themselves had families to themselves, right? So Levi has — so first the person describes all the total families of Levi. In other words, the total, the lowest level families in total are five families: Livni, Chevroni, Machli, Mushi, and Korchi. So there’s some missing here, as Rashi notes. There’s some unclarity what happened. Like I said, things change sometimes.
And then it goes back to describe specific genealogies within Levi. So it talks about the Kehas having Amram with his wife Yocheved and their three children: Aharon, Moshe, and Miriam. Aharon having four children: Nadav, Avihu, Elazar, and Itamar. And of course Nadav and Avihu died, as we’ve learned in Parshas Shemini — they brought foreign fire, strange fire for Hashem, therefore they died. And therefore, otherwise obviously Nadav and Avihu don’t leave families. Elazar and Itamar have families.
In total in Levi there is — sorry, 23,000 people. And these are counted not from 20, as the people that go in the army are counted, but from 30 years old, because they are not counted the lowest part. They are not counted, and also they didn’t go to conquer. They’re not part of the army because they did not have inheritance. So you know, it goes both ways — you don’t fight, you don’t get the land. They have their other jobs, as we’ve discussed in the beginning of this book. That’s a big part.
And of course that’s why this — the note here, I think that’s why — that’s the basic reason why Levi is shorter here. It doesn’t give a lot of the details because we already know that this book talks about that at length already.
And here we have the final, the ending of this census, of this chapter. These are the census who counted the people, as we’ve already said in the beginning. And there was not one man in this from the first census of Moshe and Aharon, which was the Midbar Sinai [Wilderness of Sinai], as they went out of Mitzrayim [Egypt]. So in a different location.
And why? As Hashem told them that they will die in the desert, as He told them in Parashas Shlach. So all of them died. So that’s where two — of course Moshe himself also will die in the desert, so he is not in the list. And we’ll see in the next chapters what happened because Moshe died.
So that’s the end of this chapter.
✨ Transcribed by OpenAI Whisper + Sofer.ai, Merged by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, then 30073#
Bamidbar Chapter 26 presents the second census of the tribes in preparation for entering Eretz Yisrael. This census serves three purposes: organizing for the war of conquest, preparing the military, and — most importantly, as stated explicitly at the chapter’s end (“to these the land shall be divided”) — dividing the land according to tribal counts.
The entire Sefer Bamidbar, called Chumash Hapikudim (Book of Numbers), revolves around these two censuses. The first census at the book’s opening counted the generation leaving Egypt, who planned to march directly to Eretz Canaan. That plan failed. Now the generation has changed, the leadership has changed — Miriam and Aharon have died, Elazar has replaced Aharon in the census role — and the people themselves are organized differently. Some families grew, some shrank, some groups shifted. A new census was necessary to match the new reality.
The census is located in Arvos Moav, the final staging ground before entering the land. Its placement after the Bnos Moav tragedy and the Zimri/Pinchas incident creates a narrative disconnect. Several explanations are offered: (1) organizing an army for the commanded revenge against Midyan requires a census; (2) this marks the transition of military leadership — Moshe led the wars against Sichon and Og personally, but the upcoming war against Midyan will be led by Elazar and Pinchas, representing an intermediate stage before full transfer to Yehoshua; (3) there may be literary reasons to break away from dwelling on the tragedy and move to something different.
The census also triggers several subsequent narratives: the daughters of Tzelafchad, the mitzvah of musafim for moadim, and Moshe’s transfer of leadership to Yehoshua.
Sefer Bamidbar is supplementary to Sefer Vayikra and Sefer Shemos, adding detail and connecting threads into overarching structures. One of the Torah’s primary organizational tools is genealogy — the toledot order of who begat whom and who belongs to whom. Sefer Shemos gave fragmentary reports of 600,000 people, but never a full accounting. The first census in Parshas Bamidbar provided more detail, but this second census in Chapter 26 is the most complete census of the people ever given. It adds not just tribal names and numbers but families (mishpachot) — a level of social structure and organization not previously detailed. The notation “Lemishpachotam” represents real clan structures that determined how people were organized in the land.
Additionally, whenever someone mentioned in the census played a role in a previous or future story, the text inserts a note identifying them, and these notes carry genealogical significance.
The chapter opens with “Vayehi Acharei Hamageifa” — after the plague. Hashem commands Moshe and Elazar to count the congregation from age 20 and up, organized by clans, counting all who can go to the army (kol yotzei tzava), confirming this as primarily a military census. The location is specified as Arvos Moav al Yarden Yericho — on the threshold of the Land of Israel — paralleling the first census: just as they were counted then when planning to enter directly, now they are counted again as they finally prepare to do so.
Reuven is listed first with the note that he is the bechor (firstborn) of Yisrael. This is significant because elsewhere his bechorah is said to be lost, yet here he retains primacy of position — he is counted first.
The four families of Reuven are listed. An important distinction: listing “Chanoch, Mishpachat HaChanochi” is not redundant repetition. It means Chanoch’s descendants formed an actual clan with its own territory and social identity. A son who didn’t produce a viable clan would simply be absorbed into a brother’s family (as Divrei Hayamim explicitly records). Great-grandchildren are mentioned when they too established their own sub-clans.
Reuven’s count: 43,730.
A genealogical note identifies Dathan and Aviram, grandsons of Reuven through Palu and Eliav, as those who rebelled with Korach — the earth opened and swallowed them. This note serves dual purposes: it connects them to the Korach narrative, and it explains genealogically why no family is ascribed to Dathan and Aviram. They had enough power and standing to potentially have founded their own sub-clan, but because they perished — “vayovdu mitoch hakahal” — that line was cut off and no descendants carry their name.
Critically, the text adds: “U’vnei Korach lo meisu” — the sons of Korach did not die. This note clarifies that while Korach himself was swallowed, his children survived and continued as a recognized family, eventually producing the Psalms attributed to Bnei Korach.
We’re reading Bamidbar chapter 26. This chapter is the census, the Pekudim [countings], of all the tribes, all the Shvatim [tribes], in preparation for going to Eretz Yisrael, for the war to conquer Eretz Yisrael, and for dividing the land of Eretz Yisrael, as is explicit in the end of this chapter, that Hashem says to these the land should be divided. So we understand that the main point of this census was to divide the land according to this census.
As we’ve discussed, the whole of Sefer Bamidbar, called Chumash HaPekudim [the Book of Numbers], in some sense surrounds this census. There was a census already mentioned in the beginning of the book, right? And the main point of this census happening again, as is explained explicitly here, is that the plan changed in between, as we’ve discussed in Parshas Shlach, Korach, and so on.
The first census was of the Bnei Yisrael, the Yotzei Eretz Mitzrayim [those who left Egypt], as is mentioned here in the beginning — these were the tribes, the counts of the people going out of Mitzrayim, whose plan was to march through the desert directly to Eretz Canaan and get there. That plan didn’t work out, the generation changed, even the leaders changed, right?
Moshe is still doing this census, as we’ve been noticing in the third part of Sefer Bamidbar, a certain part of the preparation for conquering the land was done through Moshe himself. In the next chapters, we’re going to have him giving over this leadership to Yehoshua, but still a major part of the preparations are done. But the leadership besides him — Miriam already died, Aharon already died, and it was changed here. Aharon, for his son Elazar, is doing his part in the census. Aharon also apparently had a big part in organizing the people, and here it’s already not Aharon, it’s Elazar doing it.
The makeup of the people changed — these are different people, and they’re even organized slightly differently, they’re not all the same families, they’re not all the same. Some families became bigger, some families became smaller, some groups became different, so they had to redo the census in order to match the situation in the new generation that is going to go to Eretz Yisrael. So that’s the main point of this census.
The location of it sort of makes sense to be in this last part of the book, which is already in Arvos Moav [the plains of Moav], as we saw in Parshas Chukas, we already arrived to Arvos Moav, that’s where the whole story of Balak happened, and apparently that’s also where the whole tragedy of Bnos Moav happened. So in some sense, this is the right location for it to be, although particularly within the stories there is some disconnect.
We’ve had in the previous chapter the story of Bnos Moav, which was some kind of tragedy, something happened badly, and we even had Hashem telling Moshe to take revenge on Moav, on Midyan — which seems to have something to do, might be the same people, or might have been some kind of coalition where everyone played their part and didn’t entirely say who they were — and then the story stops and goes to this Pekudim [census].
Of course, one understanding of this would be that since they have to organize an army to do that, of course, there were some wars already. Moshe already did in Parshas Chukas wars, and those maybe were not as organized, or maybe were done somehow with Moshe directly with his charisma leading it, but now we have to do it in an organized way.
Moshe won’t do it, as we’ll see in Parshas Matos when we actually get to the war. Moshe didn’t go to that war at all, he sent Elazar, Elazar and Pinchas to do it, so we see very clearly this is already Moshe handing over the leadership, the military leadership of the people to the next generation. Therefore, before that, we need to have some kind of census to find out who’s going and how is it going to work.
But also there might be other reasons for deliberately cutting up the story with this census in the middle. I don’t have a clear explanation for it, but right now this is what I’m thinking, that this is the meaning. And as we’ll see there’s some stories that happened because of the census — we have the story of Bnos Tzelafchad, then there’s some, there’s other mitzvos that are somehow coming here, the whole story of the mitzvah of musafim [additional offerings] in the next chapters, but also very importantly the Moshe giving over his leadership to Yehoshua, and that seems to be part of this story.
Like I’m saying, the next wars that are going to happen are not even going to be directly done through Moshe, so there’s like an intermediate stage. The previous wars with Sichon and Og and all of that Moshe himself led, in the same way that he led the wars with Amalek — Amalek already had Yehoshua in some sense, but anyways — and now he’s going to give it over. So there’s this new census going to the next generation, and this is where the census is put.
There might be also like literary reasons that cut up the story of the war, you know, we have a nice, we have this tragic loss of Zimri and Pinchas and all of that, so maybe we don’t want to continue to dwell on that, so we move on to something different, something more happy. But that’s the basic point.
Now, this Sefer, as we said, the whole book is called Book of Numbers after these two censuses mentioned in the beginning and at the end of the book in some sense, and we’ve been discussing that the whole book of Bamidbar is in some way supplementary to the Sefer Vayikra, supplementary to the Sefer Shemos, and these censuses also have something supplementary in them.
In other words they’re adding a lot of detail and a lot of sort of putting things in place, connecting different threads of the story into one structure. One of the main structures which the Torah uses when it tries to give an overarching structure of everything is these genealogies, these censuses, these lists. Just like there’s a chronological order, there’s also like a toledos [genealogical] order, the order of who begat who and who is the child of who and who belongs to — that’s just one of the main ways in which the world is organized in the Torah, how the Torah organizes the world.
And just like in the rest of Bamidbar, it’s adding all kinds of details and putting them in the right place — we’ll see a very nice example of this in the Parsha of the musafim, of the musafim in the next chapters. Here also, the census — firstly in Sefer Shemos, we already had numbers of people, right, 600,000 people and so on, but we had some fragmentary reports of exactly how there were 600,000 and so on, but there was never a full accounting of it. Here’s where we get the full accounting.
And the most full accounting we ever get is in the second census, the census of Parshas Pinchas, the census of chapter 26, is the most full census of the people. It gives us not only the exact name of each of the tribes and their amount of people that they had, but also the families. These families were mentioned already in Sefer Shemos, and in some of them, and also in Parshas Bamidbar, but they didn’t say lemishpachotam [according to their families], they didn’t have the amount of detail.
Although in some sense it’s just adding a word — it’s okay, lemishpachotam, this family, mishpachas [the family of], has such and such, as we’ll see inside — that means that this is a level of organization, this is a level of social structure. It doesn’t just mean it’s not just adding a word. And that’s something that of course the people in the land were organized in these clans, in these families, in these groups, so that’s some information that we didn’t have before.
And as we’ll see also, part of the supplementary nature is, it gives us these notes on every time there’s someone mentioned who played a part in a previous story, or in a future story, it gives us a note, okay this is that person. And those notes I think also have some genealogical meaning as we’ll see when we go through them.
So that’s enough for a preface to the story, we’re going to read it, or go through it quickly, it’s a long chapter, a lot of pesukim [verses].
It starts, Vayehi acharei hamageifa [And it was after the plague] — of course there’s an interestingly split, the parasha splits here in the middle of a pasuk, but in some sense this belongs to the earlier story, but it’s for sure the beginning of this pasuk.
Vayehi acharei hamageifa [And it was after the plague], and Hashem tells Moshe and Elazar, count, take up the heads, count the heads of the congregation, of the people, again from 20 years old, kol yotzei tzava [all who go out to the army] of each family, each clan, who will go to the army. As we said that shows us that this is mainly a military census.
And they do that, they speak — Moshe and Elazar, they speak to the people in this place, to show us that this is the census of the land of Israel, they’re going to be counted from the 20 years and up, as Hashem told Moshe and the people who were going out of Egypt. So this is parallelism, just like then they were counted because they were planning to go directly to Eretz Canaan, now they’re being counted again when they’re finally doing it again.
And here we have the report of the actual census, starting with Reuven, who gets a note that he is the bechor [firstborn], he is the firstborn of Israel, and that probably means that in some sense Reuven, the Shevet [tribe] of Reuven was still the bechor. In other places we know it says that his bechorah [birthright] was lost, here it doesn’t seem to say that, seems like he still has some bechorah, he’s counted first.
And it gives us the four families who are children of Reuven. So this is not just a list of how many children the person Reuven had, but the four families that of course did ascribe themselves to these four children of Reuven. But it’s something new — there could be a child of Reuven that didn’t make a family, and then he would just be part of another brother that had a family, as it says explicitly in Divrei Hayamim [Chronicles] and other places about certain families that that happened to.
So when it says and so on for all four families, it’s not just repeating the same information twice. What it’s saying is that Chanoch had a family called HaChanochi, and there’s this family which had a certain plot in a place where they live, and so on. So that’s the point of this.
And also the grandchildren — these are grandchildren of Yaakov, Chanoch the son of Reuven, the son of Yaakov. Some of the great-grandchildren are mentioned also, and that’s also probably because those great-grandchildren had some kind of power, some kind of clan, some kind of family for themselves.
So we get their count, 43,730.
And now we get some grandchildren. Palu had a son, Eliav, Eliav had these three children, Nemuel, Dathan and Aviram. Now we get a note, but I think that this note is not only — so we got to Dathan and Aviram because we’ve heard of Dathan and Aviram in Parshas Korach, it said over there who they were, and Dathan and Aviram, the children of Reuven. But here we get exactly who they were.
But I think also probably means that they had some power, they had some role, these Dathan and Aviram, because sometimes the next generation of the family also creates its own family or its own subgroup within the family.
So we get this note that these are Dathan and Aviram who fought with Moshe and Aharon in Korach, and they were lost, the earth opened its mouth and swallowed them and Korach. So in other words, although for a time Dathan and Aviram had their own power, their own family, now that they were swallowed out, and therefore they had no descendants, they had no families, and so now there’s nobody that ascribes themselves to the family of Dathan and Aviram, which they could have been if not for that. And at the same time 250 [people perished]…
Now for Yehuda, we also get this note. Yehuda is an important family — of course we’ll know later Yehuda is the family from which we have Malchus [kingship], Beis David [the House of David], and so on. So this is actually a story of Yehuda’s two sons, but also of the potential families that were not to be.
Yehuda’s two sons, Er and Onan, who died in Eretz Canaan before this whole story happened — so there’s no families from them. Then after, Yehuda had turned out to have three families: Shelah, Peretz, and Zerach. We know the stories of their births specifically in Parshas Bereishis, in Parshas Vayeshev. And then two of Peretz’s children — so great-grandchildren of Yaakov — also created families: Chetzron and Chamul. As we saw, sometimes the next generation also creates a family, and that’s why Yehuda was in the shivtei Yehuda [tribes of Yehuda], one of the bigger tribes, and that’s why the next generation also gets split into more families.
In total: 76,500 people.
Then we have Yissachar with four families: Tola, Puvah, Yashiv, Shimron.
In total: 64,300 people.
We have Zevulun with three families: Sered, Elon, and Yachlel.
In total: 60,500 people.
We have Yosef divided into two tribes: Menashe and Ephraim. So again, Yosef was bigger, so he divided into two tribes already in the first generation, and each one of those had children.
Menashe had Machir, and even his son had another family — Gilad. And then the family of Gilad — so there’s the family of Machir and the family of Gilad, which are not the same. In other words, Gilad is him and his children, and everyone else would be belonging to the family of Machir. And Gilad himself divides into a bunch of families: Iezer, Chelek, Asriel, Shechem, Shemida, and Chefer.
And here we have one more note of one of the children of Chefer, who maybe made — some of them, maybe even his children, his daughters — made families for themselves. Tzelophechad, the son of Chefer, the son of Gilad, the son of Machir, the son of Menashe, had no boys, only girls, and they all had their names here: Machlah, Noah, Choglah, Milcah, and Tirtzah. There are five names, and we’ll see later in the next chapter what happened. And obviously these daughters were important in the sense of not just specific individuals who inherited some land, but apparently they created families also.
So these are the families of Menashe. In total there’s 52,700 people.
Ephraim — we have their families also. Some of their grandchildren became families. This is Shutelach, Becher, and Tachan. And Shutelach himself had a son or a family after him, Eran.
In total there’s 32,500 people in Ephraim.
Then we have Binyamin with his families: Bela, Ashbel, Achiram, Shephupham, Chupham. And Bela himself had two families divided into Ard and Naaman.
In total: 45,600 people — people meaning warriors, right? Yes, that’s right.
Then we have Dan with one family, Shucham.
In total: 64,400 people.
It’s interesting that Dan had so many people but only one family. It’s one of the interesting things Hashem had done in general. We could calculate like which ones, how many people there is per family — some of them have bigger families, some are smaller.
Okay, Asher with his children: Imnah, Ishvah, Beriah. And Beriah himself, his two children: Chever and Malchiel. Malchiel divided into families. And Asher’s daughter Serach — apparently she’s mentioned here not just to tell us that Asher had a daughter. Probably many of the children of Yaakov had daughters. The point is that this Serach apparently created some kind of family separately or had some name for herself. A name always usually means like you leave a family, you leave some inheritance that belongs to you.
Total of Asher is 53,400.
Then we have Naftali with families: Yachtze’el, Guni, Yetzer, and Shillem.
In total: 45,400 people.
And we have the total count of all the people: 600,000 — 601,730.
And we have the point of all of this. The point of all of this is another mitzvah: לאלה תחלק הארץ [La’eleh techalek ha’aretz — To these you should divide the land]. You should divide, you should separate the land. The mitzvah בשמות [b’shemos — by the count of names]. Shemos I think means the named people, as we have anshei shem [people of renown]. Anshei shem means people who have a family who’s named after them. So mitzvah shemos means each family — like Shechem, Asriel, and so on — they get some inheritance, some nachalah [portion].
And then it says you should give the greater one a greater nachalah and the smaller one a smaller nachalah. איש לפי פקודיו [Ish lefi pekudav — Each according to his count].
Now there’s a question here asked usually: Is it according to people or according to families? And if it’s just according to people, then what’s the point of the families? But of course the family is a kind of like governmental or organizational unit, and therefore a bigger family who has more people gets a bigger part in the land. But that doesn’t mean that it’s given to the individuals — it’s given still to the shevet [tribe], to the family.
And then one more part of the way how to divide it: בגורל [b’goral — by lot]. Which would be divided by a goral. אל משפחותם בין רב למעט [El mishpechotam bein rav lim’at — To their families, between the many and the few].
And there’s some people that think that there’s a contradiction here, because if it’s a goral, then it means that sometimes the larger people would get the smaller land or so on, if it’s just a goral, a lot that divides it. But I think what it literally means is that the goral only decides where you should get. Of course there’s — in some sense, and sometimes these things are probably very complicated because in our land, the carrying capacity of a land is not entirely like — it doesn’t work entirely with square feet or square kilometers. It depends on many variables. So some of these variables, since there’s no other fair way to divide, then would be by lots. So that’s what it’s saying. And some in the end, and therefore you can’t complain like it was a goral and that’s who won. But that doesn’t mean that there isn’t some logic to before you make the goral to how you divide it and so on. And probably the details are not discussed here, but I think that’s the logical solution for this problem.
And now after we have the census of all the people, we have the census of Levi and his families. And it’s very nice that here the division of the land was had before that, as we’ll say in the end of the story of Levi, because Levi did not inherit in the land. He had his own cities, as we’ll learn, but Levi does not take a part in the land, and therefore his census is separate and said after.
And Levi of course had three main families: Gershon, Kehas, and Merari. And these families themselves had families to themselves, right? So Levi has — so first the person describes all the total families of Levi. In other words, the total, the lowest level families in total are five families: Livni, Chevroni, Machli, Mushi, and Korchi. So there’s some missing here, as Rashi notes. There’s some unclarity what happened. Like I said, things change sometimes.
And then it goes back to describe specific genealogies within Levi. So it talks about the Kehas having Amram with his wife Yocheved and their three children: Aharon, Moshe, and Miriam. Aharon having four children: Nadav, Avihu, Elazar, and Itamar. And of course Nadav and Avihu died, as we’ve learned in Parshas Shemini — they brought foreign fire, strange fire for Hashem, therefore they died. And therefore, otherwise obviously Nadav and Avihu don’t leave families. Elazar and Itamar have families.
In total in Levi there is — sorry, 23,000 people. And these are counted not from 20, as the people that go in the army are counted, but from 30 years old, because they are not counted the lowest part. They are not counted, and also they didn’t go to conquer. They’re not part of the army because they did not have inheritance. So you know, it goes both ways — you don’t fight, you don’t get the land. They have their other jobs, as we’ve discussed in the beginning of this book. That’s a big part.
And of course that’s why this — the note here, I think that’s why — that’s the basic reason why Levi is shorter here. It doesn’t give a lot of the details because we already know that this book talks about that at length already.
And here we have the final, the ending of this census, of this chapter. These are the census who counted the people, as we’ve already said in the beginning. And there was not one man in this from the first census of Moshe and Aharon, which was the Midbar Sinai [Wilderness of Sinai], as they went out of Mitzrayim [Egypt]. So in a different location.
And why? As Hashem told them that they will die in the desert, as He told them in Parashas Shlach. So all of them died. So that’s where two — of course Moshe himself also will die in the desert, so he is not in the list. And we’ll see in the next chapters what happened because Moshe died.
So that’s the end of this chapter.
✨ Transcribed by OpenAI Whisper + Sofer.ai, Merged by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, then 30073#
Originally published on August 24, 2022 at 7:29 PM, reissued on March 17, 2026 at 12:00 AM
אין פרשת פינחס קומט דער צווייטער מפקד פון כלל ישראל „אחרי המגפה” – נאך דער מגפה פון בעל פעור. דער סדר הפרשיות איז באמערקנסווערט: די מעשה מיט מדין און בנות מואב ווערט אונטערבראכן, און ערשט אין פרשת מטות („נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים”) קומט מען צוריק דערצו. אינצווישן ווערן אריינגעשטעלט ענינים וואס געהערן צו די לעצטע הכנות פאר’ן אריינגיין אין ארץ ישראל. דער קאנטראסט צווישן פקודי משה ואהרן (דער ערשטער מפקד אין במדבר סיני) און פקודי משה ואלעזר הכהן (דער צווייטער מפקד אין ערבות מואב) שפיגלט אפ דעם פאראלעל צווישן תורת הר סיני און משנה תורה. דריי טעמים פאר’ן מפקד: (1) נאך דער מגפה דארף מען וויסן וויפיל אידן זענען געבליבן; (2) מ’דארף וויסן די יוצאי צבא פאר כיבוש הארץ און מלחמת מדין; (3) לויט די משפחות ווערט פעסטגעשטעלט די חלוקת הארץ.
די תורה פליכט אריין הערות ביים רעכענען געוויסע משפחות: ביי בני ראובן ווערן דערמאנט דתן ואבירם און דער מעשה פון קרח, ביי בני לוי – נדב ואביהוא, און ביי יהודה – ער ואונן. דאס דינט אלס קיצור פון די מעשיות אדער אלס „אפדעיט” פון דער ליסטע. בני לוי ווערן באזונדער גערעכנט, ווייל זיי גייען נישט אין מלחמה און באקומען נישט קיין נחלת הארץ. דער סך־הכל פון ביידע מפקדים איז ענליך, אבער אין די פרטים – סיי אין די משפחות סיי אין די צאלן פון יעדע שבט – זענען דא גרויסע חילוקים, וואס שפיגלט אפ דעם וועקסל פון דורות.
א שטארקע קשיא אין דער פרשה: עס שטייט „לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו” – א גרעסערע שבט באקומט מער לאנד – אבער עס שטייט אויך „אך בגורל יחלק את הארץ” און „בין רב למעט“, וואס משמע אז דער גורל מאכט נישט קיין חילוק צווישן גרויס און קליין. דאס איז כמעט א סתירה מפורשת: אויב „לרב תרבה” באשטימט שוין וויפיל יעדער באקומט, וואס דארף מען א גורל? עס זענען דא פארשידענע מהלכים אין די מפרשים וויאזוי צו פארשטיין דעם צוזאמענשפיל פון די צוויי כללים, אבער דאס בלייבט אן אפענע שאלה צום מעיין זיין.
די היינטיגע פרק איז זייער אינטערעסאנט מיט’ן סדר. עס האלט בעצם מיט א מעשה פון אונז, און מ’גייט אוועק וועגן א דבר אחר, און מ’גייט צוריקקומען צו די מעשה נאך א לאנגע הפסקה פון די פרשה און נאך אפאר פרשיות. עס גייט אים צוריקקומען אין פרשת מטות – “נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים”.
מ’קען טראכטן כאילו אז די אלע פרשיות קומען דא אריין, עס איז ממש אינמיטן די מעשה, אינמיטן די צייט ווי מדין האט געקומען מיט די בנות מואב מיט די אידן, אין די צייט וואס איז געגאנגען נאכ’ן אראפנעמען זיי. עס שטייט שוין איינמאל די צוואה אפילו פאר דעם, אדער איז דא נאך טעמים פארוואס עס שטייט די סדר. עס איז דא נאך מעשיות אינצווישן וואס האבן געפאסט צו זיין אין די צייט.
מ’דארף פארשטיין די סדר, אבער א כלל איז: אלע זאכן זענען פון די לעצטע זאכן וואס מ’טוט פאר’ן אריינגיין אין ארץ ישראל, און אויכעט דעמאלט איז געווען די מעשה מיט די בנות מואב.
יעצט הייבט זיך אן די פסוק, און מ’זעט זייער אינטערעסאנט: “ויהי אחרי המגפה” איז אזוי ווי די אנהייב אינמיטן פון א פסוק, אבער דאס איז קלאר די כאילו המשך – נאך די מגפה איז געווען די נייע אמירה, די נייע צוואה צו ציילן די אידן, כל עדת בני ישראל.
און ווער איז די ציילערס? משה און אלעזר הכהן. אהרן הכהן איז שוין נפטר געווארן, יעצט לעבט נאך משה און אלעזר הכהן.
איז די פסוק שפעטער קאנטראסט זייער קלאר: איז דא די פקודי משה ואהרן הכהן, פקודי משה ואלעזר הכהן.
– פקודי משה ואהרן הכהן – דאס איז די פקודים וואס מ’האט געלערנט אנהייב פון די ספר, חומש הפקודים
– פקודי משה ואלעזר הכהן – דאס איז וואס מיר האבן די פקודים פון ערבות מואב
זייער ענליך צו וואס מיר האבן א תורה: מיר האבן די תורה פון הר סיני און די תורה פון ערבות מואב, וואס דאס איז משנה תורה. איז דא די פקודים פון הר סיני, פון די אנהייב במדבר סיני, און איז דא די פקודים פון ערבות מואב.
די פשוט’ע פשט קען זיין אז עס האט צו טון מיט דעם וואס עס איז געווען א מגפה – מ’דארף וויסן וויפיל איז געבליבן. דאס איז איינע פון די טעמים.
אויך קען זיין, און דאס איז פשט ווי מיר גייען זען שפעטער, אז עס האט צו טון מיט דעם וואס מ’גייט אריינגיין אין ארץ ישראל – דארף מען וויסן די יוצאי צבא. איז בעצם אין אנהייב איז אויך געווען דאס, נאר אינצווישן איז געווען די פראבלעם פון די מרגלים, אז די יענע דור אנשי מלחמה זענען נישט אריינגעגאנגען אין ארץ ישראל.
און די צווייטע זאך, אזוי ווי מיר לערנען, קומט דאך א גאנצע זאך מלחמת מדין, און פאר די מלחמת מדין האבן אויך גענומען מענטשן פון די מאסע, און אזוי ווייטער. איז אפשר פאר דעם דארף מען אויך ציילן די מענטשן.
א דריטע זאך איז דא, אזוי ווי די תורה פירט אויס אין דעם פרק: “אלה תחלק הארץ” – איז לויט די משפחות וואס ווערן גערעכנט דא, איז געשען אויך די חלוקת הארץ, וואס מ’גייט רעדן שפעטער אין פארשידענע פרטים וועגן דעם, מיט די מנות של כל אחד און אזוי ווייטער.
סאו דאס איז נאך א דריטע ריזען, וואס פארשטייט זיך עס האט צו טון מיט די כיבוש, אבער עס האט נאך א ריזען, אז מ’זאל וויסן ווער זענען די משפחות, יעדע משפחה. הגם מ’דארף פארשטיין, איז געווען א גורל פאר יעדע משפחה פון יעדע שבט, וויאזוי דאס האט געארבעט. על כל פנים, דער סדר פון די פקודים האט געמאכט אז מ’זאל מאכן סדר אין די נחלת הארץ.
ביי דעם מאל זענען די בני לוי ווערן עקסטער אויך גערעכנט דא, אזוי ווי זיי זענען געווען גערעכנט פריער, ווייל לוי גייט נישט אין מלחמה, און אויך האט לוי נישט קיין נחלת הארץ, אזוי ווי די תורה זאגט דא אויך.
ס’איז אויך אן אינטערעסאנטע זאך וואס מ’קען באמערקן ביי די פקודים, אזוי ווי די סדר פון אזויפיל פרשיות אין סוף במדבר דא, איז אז די תורה מאכט אזוי ווי הערות ווען זי רעדט פון געוויסע מענטשן וועגן די זאכן וואס זענען געשען אין מדבר.
למשל, ווען מ’קומט אן צו בני ראובן, קומט מען אן צו דתן ואבירם, רעדט מען: דאס איז דער דתן ואבירם וואס זיי האבן “הצו על משה”, ס’איז געווען קרח, און “ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת קרח במות העדה”.
ווען מ’רעכנט, זאגט מען שוין אזוי ווי ווער ס’איז געווען, כולי, און מ’זאל קענען לערנען דא די קיצור פון די גאנצע מעשה, אדער מ’וויל אזוי ווי אפדעיטן די ליסט מיט די ידיעות וואס איז געשען מיט דעם מענטש אינדערצווישן.
די זעלבע זאך איז דא אונז שוין געווען ענליך צו דעם פריער ביי נדב ואביהוא: “וימת נדב ואביהוא”, און מ’פארשטייט נישט וואס איז געשען, נאר מ’זאל פארשטיין אז ס’איז נישט געבליבן זייער ירושה.
די זעלבע זאך ביי ער ואונן ביי יהודה איז דא א קליינע הערה: “וימת ער ואונן בארץ כנען”.
דאס זענען אלעס הערות וואס מ’דארף וויסן.
נאך א גרויסע הערה וואס מ’דארף פארשטיין איז די שייכות פון דעם מפקד און דער פריערדיגער מפקד. דער סך הכל נומבער איז ענליך, נישט ממש די זעלבע אבער זייער ענליך, אבער אין די פרטים איז דא זייער אסאך חילוקים – סיי אין די משפחות וואס ווערן אויסגערעכנט, סיי אין די נומבער סך הכל פון יעדע שבט וואס ווערט אויסגערעכנט.
דאס זענען אלע זאכן וואס מ’קען פארשטיין אז ס’האט זיך געטוישט, ס’איז געווען אנדערש, נאך דעם צווייטן דור האט זיך געטוישט די אלע שינויים. אדער ס’איז אפילו שפעטער אין די עושר איז געווען גרויסע חילוקים וועלכע משפחה איז געווען חשוב’ער און אזוי ווייטער. אבער דאס איז אלץ א חלק פון די זאכן וואס מ’דארף טראכטן ווען מ’לערנט דעם פרק.
אזוי זענען דא אפאר נעמען וואס זענען נישט ממש די זעלבע נעמען אזוי ווי ס’שטייט פריער. דאס איז נאך א זאך וואס מ’קען מעיין זיין.
נאכדעם ווען מ’קומט אן צו דער פרשה פון אינמיטן אינצווישן, זייער אינטערעסאנט און ס’שטימט, ווייל די נחלה איז געווען אינצווישן די פרשה פון די פקודי ישראל און די פקודי הלוים. שטייט:
> “לאלה תחולק הארץ בנחלה במספר שמות, לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו”
און שפעטער שטייט די פקודי הלוים וואס זיי באקומען נישט קיין נחלה.
אבער ס’איז זייער שווער צו פארשטיין וואס הייסט “לרב תרבה נחלתו” – ס’הייסט ווער ס’האט מער פקודים באקומט מער נחלה. דאכט זיך לכאורה אז על פי הגורל, וויאזוי קען זיין על פי הגורל צו צוטיילן? וואס איז די גורל אויב ס’איז דא א הלכה וואס זאגט ווער ס’האט מער האט מער? איז לכאורה ווייסט מען שוין וויאזוי ס’דארף צו זיין, דארף מען נישט קיין גורל.
ס’איז דא אסאך מהלכים אין די מפרשים וויאזוי צו פארשטיין, אבער דאס איז א שטיקל אינטערעסאנטע זאך וואס מ’דארף פארשטיין:
– פארוואס דארף מען האבן די “לרב תרבה נחלתו”? – די פשוט’ע פשט
– און וואס איז די גורל?
די צוויי הלכות וואס שטייט דא:
1. איינס די פקודים
2. צווייטנס “אך בגורל”
און ס’איז משמע כמעט קלאר אז ביי די גורל איז נישט קיין חילוק – שטייט “בין רב למעט”. ס’איז כמעט א סתירה מפורשת וויאזוי س’דארף ארבעטן די נחלה: צו מיט א גורל צו “בין רב למעט”, אדער “לרב תרבה ולמעט תמעיט”?
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
אין פרשת פינחס קומט דער צווייטער מפקד פון כלל ישראל „אחרי המגפה” – נאך דער מגפה פון בעל פעור. דער סדר הפרשיות איז באמערקנסווערט: די מעשה מיט מדין און בנות מואב ווערט אונטערבראכן, און ערשט אין פרשת מטות („נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים”) קומט מען צוריק דערצו. אינצווישן ווערן אריינגעשטעלט ענינים וואס געהערן צו די לעצטע הכנות פאר’ן אריינגיין אין ארץ ישראל. דער קאנטראסט צווישן פקודי משה ואהרן (דער ערשטער מפקד אין במדבר סיני) און פקודי משה ואלעזר הכהן (דער צווייטער מפקד אין ערבות מואב) שפיגלט אפ דעם פאראלעל צווישן תורת הר סיני און משנה תורה. דריי טעמים פאר’ן מפקד: (1) נאך דער מגפה דארף מען וויסן וויפיל אידן זענען געבליבן; (2) מ’דארף וויסן די יוצאי צבא פאר כיבוש הארץ און מלחמת מדין; (3) לויט די משפחות ווערט פעסטגעשטעלט די חלוקת הארץ.
די תורה פליכט אריין הערות ביים רעכענען געוויסע משפחות: ביי בני ראובן ווערן דערמאנט דתן ואבירם און דער מעשה פון קרח, ביי בני לוי – נדב ואביהוא, און ביי יהודה – ער ואונן. דאס דינט אלס קיצור פון די מעשיות אדער אלס „אפדעיט” פון דער ליסטע. בני לוי ווערן באזונדער גערעכנט, ווייל זיי גייען נישט אין מלחמה און באקומען נישט קיין נחלת הארץ. דער סך־הכל פון ביידע מפקדים איז ענליך, אבער אין די פרטים – סיי אין די משפחות סיי אין די צאלן פון יעדע שבט – זענען דא גרויסע חילוקים, וואס שפיגלט אפ דעם וועקסל פון דורות.
א שטארקע קשיא אין דער פרשה: עס שטייט „לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו” – א גרעסערע שבט באקומט מער לאנד – אבער עס שטייט אויך „אך בגורל יחלק את הארץ” און „בין רב למעט“, וואס משמע אז דער גורל מאכט נישט קיין חילוק צווישן גרויס און קליין. דאס איז כמעט א סתירה מפורשת: אויב „לרב תרבה” באשטימט שוין וויפיל יעדער באקומט, וואס דארף מען א גורל? עס זענען דא פארשידענע מהלכים אין די מפרשים וויאזוי צו פארשטיין דעם צוזאמענשפיל פון די צוויי כללים, אבער דאס בלייבט אן אפענע שאלה צום מעיין זיין.
די היינטיגע פרק איז זייער אינטערעסאנט מיט’ן סדר. עס האלט בעצם מיט א מעשה פון אונז, און מ’גייט אוועק וועגן א דבר אחר, און מ’גייט צוריקקומען צו די מעשה נאך א לאנגע הפסקה פון די פרשה און נאך אפאר פרשיות. עס גייט אים צוריקקומען אין פרשת מטות – “נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים”.
מ’קען טראכטן כאילו אז די אלע פרשיות קומען דא אריין, עס איז ממש אינמיטן די מעשה, אינמיטן די צייט ווי מדין האט געקומען מיט די בנות מואב מיט די אידן, אין די צייט וואס איז געגאנגען נאכ’ן אראפנעמען זיי. עס שטייט שוין איינמאל די צוואה אפילו פאר דעם, אדער איז דא נאך טעמים פארוואס עס שטייט די סדר. עס איז דא נאך מעשיות אינצווישן וואס האבן געפאסט צו זיין אין די צייט.
מ’דארף פארשטיין די סדר, אבער א כלל איז: אלע זאכן זענען פון די לעצטע זאכן וואס מ’טוט פאר’ן אריינגיין אין ארץ ישראל, און אויכעט דעמאלט איז געווען די מעשה מיט די בנות מואב.
יעצט הייבט זיך אן די פסוק, און מ’זעט זייער אינטערעסאנט: “ויהי אחרי המגפה” איז אזוי ווי די אנהייב אינמיטן פון א פסוק, אבער דאס איז קלאר די כאילו המשך – נאך די מגפה איז געווען די נייע אמירה, די נייע צוואה צו ציילן די אידן, כל עדת בני ישראל.
און ווער איז די ציילערס? משה און אלעזר הכהן. אהרן הכהן איז שוין נפטר געווארן, יעצט לעבט נאך משה און אלעזר הכהן.
איז די פסוק שפעטער קאנטראסט זייער קלאר: איז דא די פקודי משה ואהרן הכהן, פקודי משה ואלעזר הכהן.
– פקודי משה ואהרן הכהן – דאס איז די פקודים וואס מ’האט געלערנט אנהייב פון די ספר, חומש הפקודים
– פקודי משה ואלעזר הכהן – דאס איז וואס מיר האבן די פקודים פון ערבות מואב
זייער ענליך צו וואס מיר האבן א תורה: מיר האבן די תורה פון הר סיני און די תורה פון ערבות מואב, וואס דאס איז משנה תורה. איז דא די פקודים פון הר סיני, פון די אנהייב במדבר סיני, און איז דא די פקודים פון ערבות מואב.
די פשוט’ע פשט קען זיין אז עס האט צו טון מיט דעם וואס עס איז געווען א מגפה – מ’דארף וויסן וויפיל איז געבליבן. דאס איז איינע פון די טעמים.
אויך קען זיין, און דאס איז פשט ווי מיר גייען זען שפעטער, אז עס האט צו טון מיט דעם וואס מ’גייט אריינגיין אין ארץ ישראל – דארף מען וויסן די יוצאי צבא. איז בעצם אין אנהייב איז אויך געווען דאס, נאר אינצווישן איז געווען די פראבלעם פון די מרגלים, אז די יענע דור אנשי מלחמה זענען נישט אריינגעגאנגען אין ארץ ישראל.
און די צווייטע זאך, אזוי ווי מיר לערנען, קומט דאך א גאנצע זאך מלחמת מדין, און פאר די מלחמת מדין האבן אויך גענומען מענטשן פון די מאסע, און אזוי ווייטער. איז אפשר פאר דעם דארף מען אויך ציילן די מענטשן.
א דריטע זאך איז דא, אזוי ווי די תורה פירט אויס אין דעם פרק: “אלה תחלק הארץ” – איז לויט די משפחות וואס ווערן גערעכנט דא, איז געשען אויך די חלוקת הארץ, וואס מ’גייט רעדן שפעטער אין פארשידענע פרטים וועגן דעם, מיט די מנות של כל אחד און אזוי ווייטער.
סאו דאס איז נאך א דריטע ריזען, וואס פארשטייט זיך עס האט צו טון מיט די כיבוש, אבער עס האט נאך א ריזען, אז מ’זאל וויסן ווער זענען די משפחות, יעדע משפחה. הגם מ’דארף פארשטיין, איז געווען א גורל פאר יעדע משפחה פון יעדע שבט, וויאזוי דאס האט געארבעט. על כל פנים, דער סדר פון די פקודים האט געמאכט אז מ’זאל מאכן סדר אין די נחלת הארץ.
ביי דעם מאל זענען די בני לוי ווערן עקסטער אויך גערעכנט דא, אזוי ווי זיי זענען געווען גערעכנט פריער, ווייל לוי גייט נישט אין מלחמה, און אויך האט לוי נישט קיין נחלת הארץ, אזוי ווי די תורה זאגט דא אויך.
ס’איז אויך אן אינטערעסאנטע זאך וואס מ’קען באמערקן ביי די פקודים, אזוי ווי די סדר פון אזויפיל פרשיות אין סוף במדבר דא, איז אז די תורה מאכט אזוי ווי הערות ווען זי רעדט פון געוויסע מענטשן וועגן די זאכן וואס זענען געשען אין מדבר.
למשל, ווען מ’קומט אן צו בני ראובן, קומט מען אן צו דתן ואבירם, רעדט מען: דאס איז דער דתן ואבירם וואס זיי האבן “הצו על משה”, ס’איז געווען קרח, און “ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת קרח במות העדה”.
ווען מ’רעכנט, זאגט מען שוין אזוי ווי ווער ס’איז געווען, כולי, און מ’זאל קענען לערנען דא די קיצור פון די גאנצע מעשה, אדער מ’וויל אזוי ווי אפדעיטן די ליסט מיט די ידיעות וואס איז געשען מיט דעם מענטש אינדערצווישן.
די זעלבע זאך איז דא אונז שוין געווען ענליך צו דעם פריער ביי נדב ואביהוא: “וימת נדב ואביהוא”, און מ’פארשטייט נישט וואס איז געשען, נאר מ’זאל פארשטיין אז ס’איז נישט געבליבן זייער ירושה.
די זעלבע זאך ביי ער ואונן ביי יהודה איז דא א קליינע הערה: “וימת ער ואונן בארץ כנען”.
דאס זענען אלעס הערות וואס מ’דארף וויסן.
נאך א גרויסע הערה וואס מ’דארף פארשטיין איז די שייכות פון דעם מפקד און דער פריערדיגער מפקד. דער סך הכל נומבער איז ענליך, נישט ממש די זעלבע אבער זייער ענליך, אבער אין די פרטים איז דא זייער אסאך חילוקים – סיי אין די משפחות וואס ווערן אויסגערעכנט, סיי אין די נומבער סך הכל פון יעדע שבט וואס ווערט אויסגערעכנט.
דאס זענען אלע זאכן וואס מ’קען פארשטיין אז ס’האט זיך געטוישט, ס’איז געווען אנדערש, נאך דעם צווייטן דור האט זיך געטוישט די אלע שינויים. אדער ס’איז אפילו שפעטער אין די עושר איז געווען גרויסע חילוקים וועלכע משפחה איז געווען חשוב’ער און אזוי ווייטער. אבער דאס איז אלץ א חלק פון די זאכן וואס מ’דארף טראכטן ווען מ’לערנט דעם פרק.
אזוי זענען דא אפאר נעמען וואס זענען נישט ממש די זעלבע נעמען אזוי ווי ס’שטייט פריער. דאס איז נאך א זאך וואס מ’קען מעיין זיין.
נאכדעם ווען מ’קומט אן צו דער פרשה פון אינמיטן אינצווישן, זייער אינטערעסאנט און ס’שטימט, ווייל די נחלה איז געווען אינצווישן די פרשה פון די פקודי ישראל און די פקודי הלוים. שטייט:
> “לאלה תחולק הארץ בנחלה במספר שמות, לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו”
און שפעטער שטייט די פקודי הלוים וואס זיי באקומען נישט קיין נחלה.
אבער ס’איז זייער שווער צו פארשטיין וואס הייסט “לרב תרבה נחלתו” – ס’הייסט ווער ס’האט מער פקודים באקומט מער נחלה. דאכט זיך לכאורה אז על פי הגורל, וויאזוי קען זיין על פי הגורל צו צוטיילן? וואס איז די גורל אויב ס’איז דא א הלכה וואס זאגט ווער ס’האט מער האט מער? איז לכאורה ווייסט מען שוין וויאזוי ס’דארף צו זיין, דארף מען נישט קיין גורל.
ס’איז דא אסאך מהלכים אין די מפרשים וויאזוי צו פארשטיין, אבער דאס איז א שטיקל אינטערעסאנטע זאך וואס מ’דארף פארשטיין:
– פארוואס דארף מען האבן די “לרב תרבה נחלתו”? – די פשוט’ע פשט
– און וואס איז די גורל?
די צוויי הלכות וואס שטייט דא:
1. איינס די פקודים
2. צווייטנס “אך בגורל”
און ס’איז משמע כמעט קלאר אז ביי די גורל איז נישט קיין חילוק – שטייט “בין רב למעט”. ס’איז כמעט א סתירה מפורשת וויאזוי س’דארף ארבעטן די נחלה: צו מיט א גורל צו “בין רב למעט”, אדער “לרב תרבה ולמעט תמעיט”?
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
בפרשת פינחס מגיע המפקד השני של כלל ישראל “אחרי המגפה” – אחרי מגפת בעל פעור. סדר הפרשיות בולט: מעשה מדין ובנות מואב נקטע, ורק בפרשת מטות (“נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים”) חוזרים לכך. בינתיים מוכנסים ענינים השייכים להכנות האחרונות לכניסה לארץ ישראל. הניגוד בין פקודי משה ואהרן (המפקד הראשון בבמדבר סיני) לבין פקודי משה ואלעזר הכהן (המפקד השני בערבות מואב) משקף את המקבילה בין תורת הר סיני למשנה תורה. שלושה טעמים למפקד: (1) אחרי המגפה צריך לדעת כמה יהודים נשארו; (2) צריך לדעת את יוצאי הצבא לכיבוש הארץ ומלחמת מדין; (3) לפי המשפחות נקבעת חלוקת הארץ.
התורה משבצת הערות בספירת משפחות מסוימות: אצל בני ראובן מוזכרים דתן ואבירם ומעשה קרח, אצל בני לוי – נדב ואביהוא, ואצל יהודה – ער ואונן. זה משמש כקיצור של המעשיות או כ”עדכון” של הרשימה. בני לוי נספרים בנפרד, כי הם לא יוצאים למלחמה ולא מקבלים נחלת הארץ. הסך הכל של שני המפקדים דומה, אבל בפרטים – הן במשפחות והן במספרים של כל שבט – יש הבדלים גדולים, המשקף את חילופי הדורות.
קושיא חזקה בפרשה: כתוב “לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו” – שבט גדול יותר מקבל יותר ארץ – אבל כתוב גם “אך בגורל יחלק את הארץ” ו”בין רב למעט“, שמשמע שהגורל לא עושה הבדל בין גדול לקטן. זו כמעט סתירה מפורשת: אם “לרב תרבה” כבר קובע כמה כל אחד מקבל, למה צריך גורל? יש מהלכים שונים במפרשים כיצד להבין את השילוב של שני הכללים, אבל זו נשארת שאלה פתוחה למעיין.
הפרק של היום מעניין מאוד מבחינת הסדר. הוא מתחיל בעצם עם מעשה שלנו, ועוברים לדבר אחר, וחוזרים למעשה אחרי הפסקה ארוכה של הפרשה ואחרי כמה פרשיות. זה חוזר בפרשת מטות – “נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים”.
אפשר לחשוב כאילו שכל הפרשיות הללו באות כאן, זה ממש באמצע המעשה, באמצע הזמן שמדין באו עם בנות מואב אל היהודים, בזמן שהלך אחרי הורדתם. כבר עומדת פעם אחת הציווי אפילו לפני כן, או שיש עוד טעמים למה עומד הסדר הזה. יש עוד מעשיות בינתיים שהתאימו להיות בזמן הזה.
צריך להבין את הסדר, אבל כלל הוא: כל הדברים הם מהדברים האחרונים שעושים לפני הכניסה לארץ ישראל, וגם אז היה המעשה עם בנות מואב.
עכשיו מתחיל הפסוק, ורואים דבר מעניין מאוד: “ויהי אחרי המגפה” הוא כמו התחלה באמצע פסוק, אבל זה ברור כאילו המשך – אחרי המגפה היתה האמירה החדשה, הציווי החדש לספור את היהודים, כל עדת בני ישראל.
ומי הם הסופרים? משה ואלעזר הכהן. אהרן הכהן כבר נפטר, עכשיו חי עוד משה ואלעזר הכהן.
אז הפסוק מאוחר יותר מנוגד בצורה ברורה מאוד: יש את פקודי משה ואהרן הכהן, פקודי משה ואלעזר הכהן.
– פקודי משה ואהרן הכהן – אלו הפקודים שלמדנו בתחילת הספר, חומש הפקודים
– פקודי משה ואלעזר הכהן – זה מה שיש לנו הפקודים מערבות מואב
דומה מאוד למה שיש לנו תורה: יש לנו את התורה מהר סיני ואת התורה מערבות מואב, שזה משנה תורה. אז יש את הפקודים מהר סיני, מתחילת במדבר סיני, ויש את הפקודים מערבות מואב.
הפשט הפשוט יכול להיות שזה קשור לכך שהיתה מגפה – צריך לדעת כמה נשארו. זה אחד הטעמים.
גם יכול להיות, וזה פשט כמו שנראה מאוחר יותר, שזה קשור לכך שנכנסים לארץ ישראל – צריך לדעת את יוצאי הצבא. אז בעצם בהתחלה גם היה זה, אלא שבינתיים היתה הבעיה של המרגלים, שאותו דור אנשי מלחמה לא נכנסו לארץ ישראל.
והדבר השני, כמו שאנחנו לומדים, בא הרי כל עניין מלחמת מדין, ולמלחמת מדין גם לקחו אנשים מהמסה, וכן הלאה. אז אולי לפני זה צריך גם לספור את האנשים.
דבר שלישי יש, כמו שהתורה מפרטת בפרק הזה: “לאלה תחלק הארץ” – אז לפי המשפחות שנספרות כאן, נעשתה גם חלוקת הארץ, שעליה ידובר מאוחר יותר בפרטים שונים, עם המנות של כל אחד וכן הלאה.
אז זה עוד סיבה שלישית ענקית, שמובן שזה קשור לכיבוש, אבל יש עוד סיבה, שידעו מי הן המשפחות, כל משפחה. אמנם צריך להבין, היה גורל לכל משפחה מכל שבט, איך זה עבד. על כל פנים, הסדר של הפקודים עשה שיהיה סדר בנחלת הארץ.
הפעם בני לוי נספרים במיוחד גם כאן, כמו שנספרו קודם, כי לוי לא הולך למלחמה, וגם ללוי אין נחלת הארץ, כמו שהתורה אומרת כאן גם כן.
יש גם דבר מעניין שאפשר לשים לב אליו בפקודים, כמו הסדר של כל כך הרבה פרשיות בסוף במדבר כאן, הוא שהתורה עושה כמו הערות כשהיא מדברת על אנשים מסוימים על הדברים שקרו במדבר.
למשל, כשמגיעים לבני ראובן, מגיעים לדתן ואבירם, מדברים: זה דתן ואבירם ש”הצו על משה”, היה קרח, ו”ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת קרח במות העדה”.
כשסופרים, אומרים כבר כמו מי זה היה, כולי, ושיוכלו ללמוד כאן את הקיצור של כל המעשה, או רוצים כמו לעדכן את הרשימה עם הידיעות שקרו עם האדם הזה בינתיים.
אותו דבר יש לנו כבר היה דומה לזה קודם אצל נדב ואביהוא: “וימת נדב ואביהוא”, ולא מבינים מה קרה, אלא שיבינו שלא נשארה ירושתם.
אותו דבר אצל ער ואונן ביהודה יש הערה קטנה: “וימת ער ואונן בארץ כנען”.
אלו כולן הערות שצריך לדעת.
עוד הערה גדולה שצריך להבין היא הקשר של המפקד והמפקד הקודם. סך הכל המספר דומה, לא ממש אותו דבר אבל דומה מאוד, אבל בפרטים יש הרבה מאוד הבדלים – הן במשפחות שנספרות, הן במספר סך הכל של כל שבט שנספר.
אלו כל דברים שאפשר להבין שהשתנה, היה אחרת, אחרי הדור השני השתנו כל השינויים האלה. או שאפילו מאוחר יותר בעושר היו הבדלים גדולים איזו משפחה היתה חשובה יותר וכן הלאה. אבל זה הכל חלק מהדברים שצריך לחשוב כשלומדים את הפרק הזה.
כך יש כמה שמות שאינם ממש אותם שמות כמו שכתוב קודם. זה עוד דבר שאפשר לעיין בו.
אחר כך כשמגיעים לפרשה שבאמצע בינתיים, מעניין מאוד וזה מתאים, כי הנחלה היתה בינתיים בפרשה של פקודי ישראל ופקודי הלוים. כתוב:
> “לאלה תחלק הארץ בנחלה במספר שמות, לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו”
ומאוחר יותר כתוב פקודי הלוים שהם לא מקבלים נחלה.
אבל קשה מאוד להבין מה זה אומר “לרב תרבה נחלתו” – זה אומר מי שיש לו יותר פקודים מקבל יותר נחלה. נראה לכאורה שעל פי הגורל, איך יכול להיות על פי הגורל לחלק? מה זה הגורל אם יש הלכה שאומרת מי שיש לו יותר יש לו יותר? אז לכאורה יודעים כבר איך זה צריך להיות, לא צריך שום גורל.
יש הרבה מהלכים במפרשים איך להבין, אבל זה קצת דבר מעניין שצריך להבין:
– למה צריך להיות “לרב תרבה נחלתו”? – הפשט הפשוט
– ומה זה הגורל?
שתי ההלכות שכתובות כאן:
1. אחת הפקודים
2. שנית “אך בגורל”
ומשמע כמעט ברור שבגורל אין שום הבדל – כתוב “בין רב למעט”. זה כמעט סתירה מפורשת איך צריכה לעבוד הנחלה: האם עם גורל “בין רב למעט”, או “לרב תרבה ולמעט תמעיט”?
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
בפרשת פינחס מגיע המפקד השני של כלל ישראל “אחרי המגפה” – אחרי מגפת בעל פעור. סדר הפרשיות בולט: מעשה מדין ובנות מואב נקטע, ורק בפרשת מטות (“נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים”) חוזרים לכך. בינתיים מוכנסים ענינים השייכים להכנות האחרונות לכניסה לארץ ישראל. הניגוד בין פקודי משה ואהרן (המפקד הראשון בבמדבר סיני) לבין פקודי משה ואלעזר הכהן (המפקד השני בערבות מואב) משקף את המקבילה בין תורת הר סיני למשנה תורה. שלושה טעמים למפקד: (1) אחרי המגפה צריך לדעת כמה יהודים נשארו; (2) צריך לדעת את יוצאי הצבא לכיבוש הארץ ומלחמת מדין; (3) לפי המשפחות נקבעת חלוקת הארץ.
התורה משבצת הערות בספירת משפחות מסוימות: אצל בני ראובן מוזכרים דתן ואבירם ומעשה קרח, אצל בני לוי – נדב ואביהוא, ואצל יהודה – ער ואונן. זה משמש כקיצור של המעשיות או כ”עדכון” של הרשימה. בני לוי נספרים בנפרד, כי הם לא יוצאים למלחמה ולא מקבלים נחלת הארץ. הסך הכל של שני המפקדים דומה, אבל בפרטים – הן במשפחות והן במספרים של כל שבט – יש הבדלים גדולים, המשקף את חילופי הדורות.
קושיא חזקה בפרשה: כתוב “לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו” – שבט גדול יותר מקבל יותר ארץ – אבל כתוב גם “אך בגורל יחלק את הארץ” ו”בין רב למעט“, שמשמע שהגורל לא עושה הבדל בין גדול לקטן. זו כמעט סתירה מפורשת: אם “לרב תרבה” כבר קובע כמה כל אחד מקבל, למה צריך גורל? יש מהלכים שונים במפרשים כיצד להבין את השילוב של שני הכללים, אבל זו נשארת שאלה פתוחה למעיין.
הפרק של היום מעניין מאוד מבחינת הסדר. הוא מתחיל בעצם עם מעשה שלנו, ועוברים לדבר אחר, וחוזרים למעשה אחרי הפסקה ארוכה של הפרשה ואחרי כמה פרשיות. זה חוזר בפרשת מטות – “נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים”.
אפשר לחשוב כאילו שכל הפרשיות הללו באות כאן, זה ממש באמצע המעשה, באמצע הזמן שמדין באו עם בנות מואב אל היהודים, בזמן שהלך אחרי הורדתם. כבר עומדת פעם אחת הציווי אפילו לפני כן, או שיש עוד טעמים למה עומד הסדר הזה. יש עוד מעשיות בינתיים שהתאימו להיות בזמן הזה.
צריך להבין את הסדר, אבל כלל הוא: כל הדברים הם מהדברים האחרונים שעושים לפני הכניסה לארץ ישראל, וגם אז היה המעשה עם בנות מואב.
עכשיו מתחיל הפסוק, ורואים דבר מעניין מאוד: “ויהי אחרי המגפה” הוא כמו התחלה באמצע פסוק, אבל זה ברור כאילו המשך – אחרי המגפה היתה האמירה החדשה, הציווי החדש לספור את היהודים, כל עדת בני ישראל.
ומי הם הסופרים? משה ואלעזר הכהן. אהרן הכהן כבר נפטר, עכשיו חי עוד משה ואלעזר הכהן.
אז הפסוק מאוחר יותר מנוגד בצורה ברורה מאוד: יש את פקודי משה ואהרן הכהן, פקודי משה ואלעזר הכהן.
– פקודי משה ואהרן הכהן – אלו הפקודים שלמדנו בתחילת הספר, חומש הפקודים
– פקודי משה ואלעזר הכהן – זה מה שיש לנו הפקודים מערבות מואב
דומה מאוד למה שיש לנו תורה: יש לנו את התורה מהר סיני ואת התורה מערבות מואב, שזה משנה תורה. אז יש את הפקודים מהר סיני, מתחילת במדבר סיני, ויש את הפקודים מערבות מואב.
הפשט הפשוט יכול להיות שזה קשור לכך שהיתה מגפה – צריך לדעת כמה נשארו. זה אחד הטעמים.
גם יכול להיות, וזה פשט כמו שנראה מאוחר יותר, שזה קשור לכך שנכנסים לארץ ישראל – צריך לדעת את יוצאי הצבא. אז בעצם בהתחלה גם היה זה, אלא שבינתיים היתה הבעיה של המרגלים, שאותו דור אנשי מלחמה לא נכנסו לארץ ישראל.
והדבר השני, כמו שאנחנו לומדים, בא הרי כל עניין מלחמת מדין, ולמלחמת מדין גם לקחו אנשים מהמסה, וכן הלאה. אז אולי לפני זה צריך גם לספור את האנשים.
דבר שלישי יש, כמו שהתורה מפרטת בפרק הזה: “לאלה תחלק הארץ” – אז לפי המשפחות שנספרות כאן, נעשתה גם חלוקת הארץ, שעליה ידובר מאוחר יותר בפרטים שונים, עם המנות של כל אחד וכן הלאה.
אז זה עוד סיבה שלישית ענקית, שמובן שזה קשור לכיבוש, אבל יש עוד סיבה, שידעו מי הן המשפחות, כל משפחה. אמנם צריך להבין, היה גורל לכל משפחה מכל שבט, איך זה עבד. על כל פנים, הסדר של הפקודים עשה שיהיה סדר בנחלת הארץ.
הפעם בני לוי נספרים במיוחד גם כאן, כמו שנספרו קודם, כי לוי לא הולך למלחמה, וגם ללוי אין נחלת הארץ, כמו שהתורה אומרת כאן גם כן.
יש גם דבר מעניין שאפשר לשים לב אליו בפקודים, כמו הסדר של כל כך הרבה פרשיות בסוף במדבר כאן, הוא שהתורה עושה כמו הערות כשהיא מדברת על אנשים מסוימים על הדברים שקרו במדבר.
למשל, כשמגיעים לבני ראובן, מגיעים לדתן ואבירם, מדברים: זה דתן ואבירם ש”הצו על משה”, היה קרח, ו”ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת קרח במות העדה”.
כשסופרים, אומרים כבר כמו מי זה היה, כולי, ושיוכלו ללמוד כאן את הקיצור של כל המעשה, או רוצים כמו לעדכן את הרשימה עם הידיעות שקרו עם האדם הזה בינתיים.
אותו דבר יש לנו כבר היה דומה לזה קודם אצל נדב ואביהוא: “וימת נדב ואביהוא”, ולא מבינים מה קרה, אלא שיבינו שלא נשארה ירושתם.
אותו דבר אצל ער ואונן ביהודה יש הערה קטנה: “וימת ער ואונן בארץ כנען”.
אלו כולן הערות שצריך לדעת.
עוד הערה גדולה שצריך להבין היא הקשר של המפקד והמפקד הקודם. סך הכל המספר דומה, לא ממש אותו דבר אבל דומה מאוד, אבל בפרטים יש הרבה מאוד הבדלים – הן במשפחות שנספרות, הן במספר סך הכל של כל שבט שנספר.
אלו כל דברים שאפשר להבין שהשתנה, היה אחרת, אחרי הדור השני השתנו כל השינויים האלה. או שאפילו מאוחר יותר בעושר היו הבדלים גדולים איזו משפחה היתה חשובה יותר וכן הלאה. אבל זה הכל חלק מהדברים שצריך לחשוב כשלומדים את הפרק הזה.
כך יש כמה שמות שאינם ממש אותם שמות כמו שכתוב קודם. זה עוד דבר שאפשר לעיין בו.
אחר כך כשמגיעים לפרשה שבאמצע בינתיים, מעניין מאוד וזה מתאים, כי הנחלה היתה בינתיים בפרשה של פקודי ישראל ופקודי הלוים. כתוב:
> “לאלה תחלק הארץ בנחלה במספר שמות, לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו”
ומאוחר יותר כתוב פקודי הלוים שהם לא מקבלים נחלה.
אבל קשה מאוד להבין מה זה אומר “לרב תרבה נחלתו” – זה אומר מי שיש לו יותר פקודים מקבל יותר נחלה. נראה לכאורה שעל פי הגורל, איך יכול להיות על פי הגורל לחלק? מה זה הגורל אם יש הלכה שאומרת מי שיש לו יותר יש לו יותר? אז לכאורה יודעים כבר איך זה צריך להיות, לא צריך שום גורל.
יש הרבה מהלכים במפרשים איך להבין, אבל זה קצת דבר מעניין שצריך להבין:
– למה צריך להיות “לרב תרבה נחלתו”? – הפשט הפשוט
– ומה זה הגורל?
שתי ההלכות שכתובות כאן:
1. אחת הפקודים
2. שנית “אך בגורל”
ומשמע כמעט ברור שבגורל אין שום הבדל – כתוב “בין רב למעט”. זה כמעט סתירה מפורשת איך צריכה לעבוד הנחלה: האם עם גורל “בין רב למעט”, או “לרב תרבה ולמעט תמעיט”?
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
In Parashat Pinchas comes the second census of the Jewish people “acharei hamageifah” – after the plague of Baal Peor. The order of the portions is noteworthy: the incident with Midian and the daughters of Moab is interrupted, and only in Parashat Matot (“nekom nikmat bnei Yisrael mei’eit haMidyanim”) does one return to it. In the meantime, matters are inserted that relate to the final preparations for entering Eretz Yisrael. The contrast between pekudei Moshe v’Aharon (the first census in Midbar Sinai) and pekudei Moshe v’Elazar haKohen (the second census in arvot Moav) reflects the parallel between Torat Har Sinai and Mishneh Torah. Three reasons for the census: (1) after the plague one needs to know how many Jews remain; (2) one needs to know the yotzei tzava for the conquest of the land and milchemet Midyan; (3) according to the families is established the chalukot ha’aretz (division of the land).
The Torah inserts notes when counting certain families: by bnei Reuven are mentioned Datan v’Aviram and the incident of Korach, by bnei Levi – Nadav v’Avihu, and by Yehudah – Er v’Onan. This serves as a summary of the incidents or as an “update” of the list. Bnei Levi are counted separately, because they don’t go to war and don’t receive any inheritance in the land. The total of both censuses is similar, but in the details – both in the families and in the numbers of each tribe – there are great differences, which reflects the change of generations.
A strong kushya (difficulty) in the portion: it states “larav tarbeh nachalato v’lam’at tam’it nachalato” – a larger tribe receives more land – but it also states “ach b’goral yechalek et ha’aretz” and “bein rav lam’at“, which implies that the lottery makes no distinction between large and small. This is almost an explicit stirah (contradiction): if “larav tarbeh” already determines how much each receives, why does one need a lottery? There are various approaches in the mefarshim (commentators) as to how to understand the interplay of the two principles, but this remains an open question for one to examine.
Today’s chapter is very interesting with its order. It actually continues with a story about us, and then goes off about something else, and then returns to the story after a long interruption in the parsha and after several portions. It comes back to it in Parashat Matot – “Take vengeance for the children of Israel against the Midianites.”
One could think as if all these portions come in here, it’s right in the middle of the story, in the middle of the time when Midian came with the daughters of Moab to the Jews, at the time that was after their downfall. The command is already stated once even before this, or perhaps there are other reasons why this order appears. There are other events in between that happened to occur at this time.
One must understand the order, but a general principle is: all these things are from the last things that were done before entering the Land of Israel, and also at that time was the incident with the daughters of Moab.
Now the verse begins, and one sees something very interesting: “And it was after the plague” is like a beginning in the middle of a verse, but this is clearly as if a continuation – after the plague there was the new statement, the new command to count the Jews, the entire congregation of the children of Israel.
And who are the counters? Moses and Elazar the Priest. Aaron the Priest had already passed away, now Moses and Elazar the Priest are still alive.
So the verse later contrasts very clearly: there are the counts of Moses and Aaron the Priest, the counts of Moses and Elazar the Priest.
– The counts of Moses and Aaron the Priest – these are the counts that we learned at the beginning of the book, the Book of Numbers
– The counts of Moses and Elazar the Priest – these are the counts we have from the plains of Moab
Very similar to what we have with the Torah: we have the Torah from Mount Sinai and the Torah from the plains of Moab, which is Mishneh Torah (Deuteronomy). So there are the counts from Mount Sinai, from the beginning in the wilderness of Sinai, and there are the counts from the plains of Moab.
The simple explanation can be that it has to do with the fact that there was a plague – one needs to know how many remained. This is one of the reasons.
Also it could be, and this is the plain meaning as we will see later, that it has to do with the fact that they are going to enter the Land of Israel – one needs to know those who go out to war. Actually in the beginning this was also the case, but in the meantime there was the problem of the spies, that that generation of men of war did not enter the Land of Israel.
And the second thing, as we learn, there comes a whole matter of the war against Midian, and for the war against Midian they also took people from the masses, and so on. So perhaps for this one also needs to count the people.
A third thing is here, as the Torah states in this chapter: “To these the land shall be divided” – according to the families that are counted here, the division of the land also took place, which will be discussed later in various details about this, with the portions of each one and so on.
So this is another third reason, which understandably has to do with the conquest, but it has another reason, that one should know who are the families, each family. Although one must understand, there was a lottery for each family of each tribe, how this worked. In any case, the order of the counts made it possible to organize the inheritance of the land.
This time the children of Levi are also counted here separately, as they were counted before, because Levi does not go to war, and also Levi has no inheritance in the land, as the Torah also says here.
It’s also an interesting thing that one can notice in the counts, just as the order of so many portions at the end of Numbers here, is that the Torah makes as if notes when it speaks of certain people about the things that happened in the wilderness.
For example, when we come to the children of Reuben, we come to Dathan and Abiram, it says: this is the Dathan and Abiram who “contended against Moses,” it was Korach, and “the earth opened its mouth and swallowed them and Korach when the congregation died.”
When counting, it already says as if who it was, and so on, and one should be able to learn here the summary of the whole story, or one wants to as if update the list with the information about what happened to this person in the meantime.
The same thing we already had similar to this earlier with Nadab and Abihu: “And Nadab and Abihu died,” and one doesn’t understand what happened, but one should understand that their inheritance did not remain.
The same thing with Er and Onan by Judah there is a small note: “And Er and Onan died in the land of Canaan.”
These are all notes that one needs to know.
Another major note that one must understand is the relationship of this census and the previous census. The total number is similar, not exactly the same but very similar, but in the details there are very many differences – both in the families that are counted, and in the total number of each tribe that is counted.
These are all things that one can understand that it changed, it was different, after the second generation all these changes occurred. Or it’s even later in wealth there were great differences which family was more important and so on. But this is all part of the things that one must think about when learning this chapter.
So there are several names that are not exactly the same names as stated earlier. This is another thing that one can examine.
Afterward when we come to the portion in the middle in between, very interesting and it fits, because the inheritance was in between the portion of the counts of Israel and the counts of the Levites. It states:
> “To these the land shall be divided for an inheritance according to the number of names. To the many you shall increase their inheritance and to the few you shall diminish their inheritance”
And later it states the counts of the Levites who receive no inheritance.
But it’s very difficult to understand what “to the many you shall increase their inheritance” means – it means whoever has more counted receives more inheritance. It seems apparently that it’s according to the lottery, how can it be according to the lottery to distribute? What is the lottery if there is a law that says whoever has more has more? So apparently one already knows how it should be, one doesn’t need any lottery.
There are many approaches in the commentators how to understand, but this is a somewhat interesting thing that one must understand:
– Why does one need to have “to the many you shall increase their inheritance”? – the simple explanation
– And what is the lottery?
The two laws that are stated here:
1. First the counts
2. Second “but by lot”
And it’s almost clearly implied that with the lottery there is no difference – it states “between the many and the few.” It’s almost an explicit contradiction how the inheritance should work: whether with a lottery “between the many and the few,” or “to the many you shall increase and to the few you shall diminish”?
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
In Parashat Pinchas comes the second census of the Jewish people “acharei hamageifah” – after the plague of Baal Peor. The order of the portions is noteworthy: the incident with Midian and the daughters of Moab is interrupted, and only in Parashat Matot (“nekom nikmat bnei Yisrael mei’eit haMidyanim”) does one return to it. In the meantime, matters are inserted that relate to the final preparations for entering Eretz Yisrael. The contrast between pekudei Moshe v’Aharon (the first census in Midbar Sinai) and pekudei Moshe v’Elazar haKohen (the second census in arvot Moav) reflects the parallel between Torat Har Sinai and Mishneh Torah. Three reasons for the census: (1) after the plague one needs to know how many Jews remain; (2) one needs to know the yotzei tzava for the conquest of the land and milchemet Midyan; (3) according to the families is established the chalukot ha’aretz (division of the land).
The Torah inserts notes when counting certain families: by bnei Reuven are mentioned Datan v’Aviram and the incident of Korach, by bnei Levi – Nadav v’Avihu, and by Yehudah – Er v’Onan. This serves as a summary of the incidents or as an “update” of the list. Bnei Levi are counted separately, because they don’t go to war and don’t receive any inheritance in the land. The total of both censuses is similar, but in the details – both in the families and in the numbers of each tribe – there are great differences, which reflects the change of generations.
A strong kushya (difficulty) in the portion: it states “larav tarbeh nachalato v’lam’at tam’it nachalato” – a larger tribe receives more land – but it also states “ach b’goral yechalek et ha’aretz” and “bein rav lam’at“, which implies that the lottery makes no distinction between large and small. This is almost an explicit stirah (contradiction): if “larav tarbeh” already determines how much each receives, why does one need a lottery? There are various approaches in the mefarshim (commentators) as to how to understand the interplay of the two principles, but this remains an open question for one to examine.
Today’s chapter is very interesting with its order. It actually continues with a story about us, and then goes off about something else, and then returns to the story after a long interruption in the parsha and after several portions. It comes back to it in Parashat Matot – “Take vengeance for the children of Israel against the Midianites.”
One could think as if all these portions come in here, it’s right in the middle of the story, in the middle of the time when Midian came with the daughters of Moab to the Jews, at the time that was after their downfall. The command is already stated once even before this, or perhaps there are other reasons why this order appears. There are other events in between that happened to occur at this time.
One must understand the order, but a general principle is: all these things are from the last things that were done before entering the Land of Israel, and also at that time was the incident with the daughters of Moab.
Now the verse begins, and one sees something very interesting: “And it was after the plague” is like a beginning in the middle of a verse, but this is clearly as if a continuation – after the plague there was the new statement, the new command to count the Jews, the entire congregation of the children of Israel.
And who are the counters? Moses and Elazar the Priest. Aaron the Priest had already passed away, now Moses and Elazar the Priest are still alive.
So the verse later contrasts very clearly: there are the counts of Moses and Aaron the Priest, the counts of Moses and Elazar the Priest.
– The counts of Moses and Aaron the Priest – these are the counts that we learned at the beginning of the book, the Book of Numbers
– The counts of Moses and Elazar the Priest – these are the counts we have from the plains of Moab
Very similar to what we have with the Torah: we have the Torah from Mount Sinai and the Torah from the plains of Moab, which is Mishneh Torah (Deuteronomy). So there are the counts from Mount Sinai, from the beginning in the wilderness of Sinai, and there are the counts from the plains of Moab.
The simple explanation can be that it has to do with the fact that there was a plague – one needs to know how many remained. This is one of the reasons.
Also it could be, and this is the plain meaning as we will see later, that it has to do with the fact that they are going to enter the Land of Israel – one needs to know those who go out to war. Actually in the beginning this was also the case, but in the meantime there was the problem of the spies, that that generation of men of war did not enter the Land of Israel.
And the second thing, as we learn, there comes a whole matter of the war against Midian, and for the war against Midian they also took people from the masses, and so on. So perhaps for this one also needs to count the people.
A third thing is here, as the Torah states in this chapter: “To these the land shall be divided” – according to the families that are counted here, the division of the land also took place, which will be discussed later in various details about this, with the portions of each one and so on.
So this is another third reason, which understandably has to do with the conquest, but it has another reason, that one should know who are the families, each family. Although one must understand, there was a lottery for each family of each tribe, how this worked. In any case, the order of the counts made it possible to organize the inheritance of the land.
This time the children of Levi are also counted here separately, as they were counted before, because Levi does not go to war, and also Levi has no inheritance in the land, as the Torah also says here.
It’s also an interesting thing that one can notice in the counts, just as the order of so many portions at the end of Numbers here, is that the Torah makes as if notes when it speaks of certain people about the things that happened in the wilderness.
For example, when we come to the children of Reuben, we come to Dathan and Abiram, it says: this is the Dathan and Abiram who “contended against Moses,” it was Korach, and “the earth opened its mouth and swallowed them and Korach when the congregation died.”
When counting, it already says as if who it was, and so on, and one should be able to learn here the summary of the whole story, or one wants to as if update the list with the information about what happened to this person in the meantime.
The same thing we already had similar to this earlier with Nadab and Abihu: “And Nadab and Abihu died,” and one doesn’t understand what happened, but one should understand that their inheritance did not remain.
The same thing with Er and Onan by Judah there is a small note: “And Er and Onan died in the land of Canaan.”
These are all notes that one needs to know.
Another major note that one must understand is the relationship of this census and the previous census. The total number is similar, not exactly the same but very similar, but in the details there are very many differences – both in the families that are counted, and in the total number of each tribe that is counted.
These are all things that one can understand that it changed, it was different, after the second generation all these changes occurred. Or it’s even later in wealth there were great differences which family was more important and so on. But this is all part of the things that one must think about when learning this chapter.
So there are several names that are not exactly the same names as stated earlier. This is another thing that one can examine.
Afterward when we come to the portion in the middle in between, very interesting and it fits, because the inheritance was in between the portion of the counts of Israel and the counts of the Levites. It states:
> “To these the land shall be divided for an inheritance according to the number of names. To the many you shall increase their inheritance and to the few you shall diminish their inheritance”
And later it states the counts of the Levites who receive no inheritance.
But it’s very difficult to understand what “to the many you shall increase their inheritance” means – it means whoever has more counted receives more inheritance. It seems apparently that it’s according to the lottery, how can it be according to the lottery to distribute? What is the lottery if there is a law that says whoever has more has more? So apparently one already knows how it should be, one doesn’t need any lottery.
There are many approaches in the commentators how to understand, but this is a somewhat interesting thing that one must understand:
– Why does one need to have “to the many you shall increase their inheritance”? – the simple explanation
– And what is the lottery?
The two laws that are stated here:
1. First the counts
2. Second “but by lot”
And it’s almost clearly implied that with the lottery there is no difference – it states “between the many and the few.” It’s almost an explicit contradiction how the inheritance should work: whether with a lottery “between the many and the few,” or “to the many you shall increase and to the few you shall diminish”?
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.