שמואל א פרק ד – נלקח ארון האלהים

ויהי דבר שמואל לכל ישראל

זה כמו כותרת לפרשה זו, והפירוש שלה לפי רש”י הוא כאילו אמר ויבא הדבר שניבא שמואל לעיני כל ישראל. או אפשר גם ששמואל ציווה אותם לצאת למלחמה זו, כך מפרש רד”ק, אם כי זה יהיה קשה כי הפסידו את המלחמה, לכן יותר נוח כמו רש”י שבא הדבר שאמר שמואל.

ור’ חיים מפרש שאולי הכוונה היא כולם ידעו שדבר השם כבר עבר לשמואל ועם כל זה לא שאלו אותו אם ללכת למלחמה או לקחת את הארון.

אבל זה נראה שהפסוק דווקא מנסה לתאר תחילת הנהגת שמואל, ולפי הטענה שלך הוא בעצם לא רלבנטי.. אבל זה באמת קשה שנראה שלא שאלו אף אחד מה לעשות. ועלי היה יושב ודואג עד שמת אבל כנראה גם אותו לא שאלו. כנראה החברה-לייט חפני ופנחס עשו מה שרצו ולאבא הצדיק לא נשאר אלא לדאוג. וזה אכן הוביל למיתת בני עלי ולקיחת הארון לשבי, כמו שניבא שמואל. ולכן נראה שרשי צודק, אפילו שהלשון קצת לא זורם.

ויאמרו זקני ישראל

רואים כל הזמן שהיה כאן איזה הנהגה שהיו זקני ישראל. גם בפלגש בגבעה ובכלל. וכבר מספר יהושע הזקנים שהאריכו ימים אחר יהושע. וכבר בפרשת יתרו שמשה הביא את התורה אל הזקנים. וקודם לזה כבר במצרים בסוף פרשת שמות הלך אל הזקנים. וכך במשנה ויהושע לזקנים. אבל נשמע שתמיד היו זקנים שהם היו בפועל המנהיגים, וגם כשהיו שופטים הם שמינו אותם. והמהלך הזה החזיק עד סוף ימי שמואל שאז נעשה המלוכה, אבל אולי גם אחרי זה. גם חכמים נקראים זקנים לפעמים. זה מתאים לחברה שבטית שהזקנים הם שמנהיגים אותו -elders   ולאו דווקא תמיד שאלה הם האנשים הכי מבוגרים. יכול להיות זקן שקנה חכמה. אבל עכפ זה מין שכבת הנהגה לא רשמית אבל מקובלת על העם בגלל הנסיון שלהם. בספר של בני בראון על קרלין הוא מדבר על המוסד של ‘זקני החסידים’ שיש בכל חסידות שהם בפועל קובעים מי יהיה הרבי הבא הרבה פעמים..

ולכן הפשט של ולא יהיה זקן בביתך הוא שלא יהיה בבית עלי מי שיהיה חלק מההנהגה הזאת

שני בני עלי חפני ופנחס

הכרנו אותם כבר בפסוק השלישי שבספר, ושם שני בני עלי. ובהמשך בפרק ב עם המזלג בידם, ושם בתוכחת איש אלהים, ובפרק ג בנבואת שמואל, וכאן בפרק ד הם מתים על ידי פלשתים, בקיום הנבואות שקדמו להם.

יש מקבילה מעניינת כאן שיש כהן גדול ולו שני בנים העוסקים בכהונה, ואותם שני בנים חוטאים ונענשים. כך אצל אהרן שני בני אהרן נדב ואביהו מתים. כך עלי. לא יודע מה זה אומר. גם חטאם דומה לחטא נדב ואביהו שלא כיבדו כראוי את המשכן ונראה קצת שגם מה שהוציאו את הארון למלחמה לא היה כראוי כאן והיה דומה לחטא נדב שעשו אשר לא ציוה והביאו קדש קדשים בחוץ.

גם לשני קראו פנחס כמו פנחס בן אלעזר, כנראה נקרא על שמו. ואיתא שגם פנחס יש לו קשר לנדב ואביהו.

חורבן שילה וחשיבות הארון

הפרק הזה מתאר את הפסד המלחמה ולקיחת הארון על ידי פלשתים. והכתוב אינו מפרט יותר מזה. אך בספר תהלים אומר אסף ויטש משכן שילה אהל שיכן באדם. וכן משמע מהמשך ההיסטוריה שמן הזמן הזה כבר לא תפקד המשכן בשילה, ואף לא החזירו את הארון לשילה, ולפי דברי חז”ל הותרו הבמות שוב מכאן.

וכבר היה דברינו שלפי הנראה בכל סדר הסיפורים הללו היה עיקר המקדש הארון, כי בספר דברים לא נזכר כלל מענין המשכן אלא הארון שבנה משה. ובכל ספר יהושע הוזכר הארון במעבר הירדן, ובכיבוש יריחו, ובמעשה עכן, ובברית הר עיבל, ובכולם היה הארון העיקר, אע”פ שלכאורה היה הוא בתוך אהל מועד, וכאשר שם יהושע את אהל מועד בשילה עדיין היה הארון עיקר, ובסיפור פלגש בגבעה כתוב שהיה הארון בימים ההם בבית אל, אולי הובא שם לצורך המלחמה או היה שם לפי שעה, אבל עכ”פ אנחנו רואים כל הזמן שהשראת השכינה העיקרית תלויה בארון, וגם המשכן לא נחשב אלא האהל סביבו. וכן להלן באהל שבנה דוד ובמקדש שבנה לו שלמה נראה כך.

(ובאמת כך כתב רמב”ן שעיקר המשכן הוא הארון. אלא שנגד זה הוא מה שבבית שני לא היה ארון כלל ואם כן בהכרח נשתנה ענין המקדש. וכן הרמב”ם עשה עיקר המקדש מקום המזבח והקרבנות. אבל אין זה מתאים אלא אחר איסור הבמות, וכאן אע”פ שמשמע איסור הבמות בימי שילה מסיפור מזבח שבטי עבר הירדן בסוף ספר יהושע, עדיין הקריבו אחרי זה בבמות הרבה פעמים . ואע”פ שהיה אלקנה עושה זבח בשילה כנראה לא היה זה עיקר שילה אלא הארון כי זבח היו עושים גם במקומות אחרים)

ועכ”פ לפיכך כאשר סיפר הכתוב לקיחת הארון בידי פלשתים כבר אינו צריך לפרט מה נעשה עם שאר הבנין, ומה עם שאר הכלים המנורה והשולחן והמזבח וכו’. כי ברגע שעיקר חסר מן הספר הרי זה חורבן שילה. וייתכן שגם נחרב השאר אבל עדיין עיקר הסיפור הוא הארון.

ולמה לא החזירו את הארון לשילה כאשר פלשתים החזירו אותו? מזה משמע שנחרב גם המשכן. אבל גם משמע יותר שזה בגלל הקללה על בני עלי ולפיכך עבר מהם הכהונה והמשכן לשאר הדברים, או מסיבה אחרת.

גלה כבוד מישראל

כל הסיפור פה הוא פלא שצריך התבוננות. זה קצת חורבן מהופך. החורבן בית המקדש והגלות היה שאנחנו גלינו ממקום השכינה. פה זה הארון עצמו שהוא כבוד ישראל, שבו ממש שורה השם, גלה מאתנו ונשבה בידי פלשתים. וזה נראה שהפלשתים חשבו שבאמת אם הם יקחו אותו אז הארון יעזור להם כמו שזה עזר לנו. וזה נראה שלא לגמרי טעו. כאילו אפשר לגנוב את האלהים. אבל באמת היה בארון קדושה והארון עצמו כביכול פגע בפלשתים שזלזלו בו. וגם בכל המשך הסיפור אנחנו רואים את זה שהארון עצמו היה לו כח והיה הורג מי שלא כיבד אותו

והנה עלי יושב על הכסא

עלי יש לו תמיד אותו תנוחה בכל הסיפורים. הוא יושב על כסאו בפתח המשכן. הרושם הוא ממש כמו אדמור זקן כזה הוא עובד השם על כסאו אבל לא באמת שולט בכל מה שהולך סביבו. תמיד הוא על הכסא הגדול שלו. וכשהוא שמע מה קרה לארון נפל מהכסא ומת. הוא מת כמו שהוא חי בתוך דאגה על מקדש ה’ והארון. אבל זה בעצמו הוא העונש שלו, שהיה עליו להיות מנהיג יותר אקטיבי ולמחות בבניו ולדאוג שלא יעשו מלחמה שלא כראוי וכו’.

וכלתו אשת פנחס וכו’

מה הכתוב רוצה מהסיפור של אשת פנחס? זה כמו דומה לסיפור של מיתת רחל. אצל רחל ילדה בן ולפחות היה לה נחמה שהשאירה בן ועדיין קראה לו על שם צערה בן אוני. פה לא ענתה ולא שתה לבה. היא כזאת ממוררת כל העולם חרב עליה ומה אכפת לה שיש לה בן. וקראה שמו אי-כבוד.

וזה, חלק מדרך הסיפור של הכתובים, שהוא אוהב לספר דברים כלליים מאד דרך סיפור אישי מאד. היה איזה אשה הכלה של עלי שקרה שם כזה לבנה. וזה הדרך של הכתוב לסכם את כל הטרגדיה שהיה פה חורבן שילה. יכול להיות שזה גם דרך ספרותי של התעוררות, תמיד אנחנו יותר מזדהים עם סיפור אחד פרטי. אנה פרנק אחת עשתה סיפור יותר מפורסם מהרבה אנשים שסבלו יותר.

וגם שייך למדרשי השמות של הכתובים, כיצד השם הזה של הבן של פנחס אי-כבוד מסמל את כל המצב של ישראל והשכינה באותו זמן.

אל הלקח ארון האלהים

והיא אומרת קודם גלה כבוד מישראל אל הלקח ארון האלהים ואל חמיה ואל אישה. ושוב פעם ותאמר גלה כבוד מישראל כי נלקח ארון האלהים. מקודם השוותה את הטרגדיה כאחד, גם מת עלי גדול הדור גם מתו בניו גם נלקח הארון. ואז סיימה וחזרה שאסון לקיחת הארון גדול הרבה יותר ואין להשוות ביניהם, גלה כבוד מישראל כי נלקח ארון האלהים