ראש השנה תשע"ד

אין להכחיש, ראש השנה זה יום שיש בו עוצמה בלתי רגילה, זה מפחיד, מרגש, מטלטל. גם כאשר לא איכפת לי מהתוכן שבה מתמלאת העוצמה הזאת בדרך כלל, אני מנסה לבטא מה אני מוצא בטילטול הזה, בעוצמה הזאת, ומה אני קורא בקריאה המנסרת של היום הזה, המתבטאת יותר מהכל בקול השופר, הזעקה הזאת, ההתעוררות הזאת, מה היא עושה לי.

לכל לראש, זה ראש השנה. חידוש השנה. מתחילה שנה חדשה. התחלה חדשה. בשונה מהתפיסה המורגלת הרואה בהתחלה חדשה אך זמן לחגוג, פתיחת דף חדש בכיף, אני רואה התחלה חדשה כקריאה מטלטלת מעומק העמקים. קריאה שקורעת אותך ואינך יודע איך להכיל אותה. כאשר אנחנו מקצינים את ההתחדשות ומכריזים שזו אינה רק סיבוב מעגל השנה על צירה, אבל יש כאן התחדשות אמיתית, דין בשמים. זה אומר משהו מפחיד ומחזק, קורע ומטלטל, אבל גם קורא לתקווה עצומה.

החדש פירושו שכל מה שהיה, כל מה שידענו, כל הדפוסים שהורגלנו אליהם, איננה. זו קריאת הייאוש והשבר הגדולה ביותר. הרי, את הכל הכרנו, שרנוף למדנו, אכלנוף שתינו עישננו, הסתובננו עם חבריםף בנינו לעצמינו דמויות ודפוסים בהם אנחנו חיים. ומגיע קול שופר המכריז הכל בולשיט אחד. הכל היה, הווה, לא מעניין, מוכר, אותו דבר שחוזר על עצמו במיליון ואחד ווריאציות ושום דבר לא מעורר, לא מרגש, לא מעניין. לא קיים. הכל משעמם.

הקריאה שאליה השופר הזה קוראת הוא ליציאה אל העולם, ערום ויחף וחסר כל. להתגעגע אל העתיד, החדש הבלתי נודע הבלתי מוכר והבלתי אפשרי. מה שאינו מוכל בשום קטגוריה שהכרנו. מה שינבע מתוך מעמקים כאלה שלא היו מששת ימי בראשית. מה שיבנה בנינים כאלה שאף אחד לא יעזור לנו בהקמתם, עולם חדש ששום ידע שום חויה שום היכרות שהיתה לנו לא תוכל לעזור לנו בתוכה.

העמדת כל העולם על כפות המאזניים בראש השנה, כפי שזה מבוטא בעוצמה רבה בפסוקי המוסף שלה, מציעה לנו תרגיל מחשבתי בלתי אפשרי, אבל הכרחי ושכל מי שרוצה בחיים לא יכול להתחמק ממנה. היא מציעה לנו לדמיין עולם שבה אין כל חוקים, אין כל חוקיות, שום דבר לא מובטח מהעבר. ומציעה לנו להסתכל אל תוך עצמנו ולהחליט איך היינו בונים את העולם הזה. כאשר לא מספקים לנו שום כלים ושום תרשימים מהם לבנות אותה. דף חלק, לוח חלק, איך הייתם אתם רוצים את העולם? אתם, לא משהו ששיננתם לכם, לא משהו שלימדו אתכם, לא משהו שאתם חושבים שמוכח מכל מיני תיאוריות. אלא אתם. כאשר דייקו בכתוב והקרבתם אתם.

זוהי המעמד האמיתי של ראש השנה, זאת שאינכם יודעים בה לאחל שנה טובה כפי שלימדו אתכם וכפי שהורגלתם וכמו שאיחלתם בשנים עברו כי עוד אינכם יודעים מה זה טוב, ומה זה שנה, ומה זה איחול. זו שאין כל אמונה כל דעה וכל דת שתספק אתכם ושתדעו להציע עליו זה הדבר אשר אני רוצה השנה. זו שהיא ראש השנה. חדשה באמת. זו שכל הכנה שרק יעשו אליה אינה אלא אנטיתזה שלה כי זה הדבר הבא בלי הכנה ובלי ידיעה ובלי דרך להתמודד איתה. ונתנה תוקף קדושת היום כי הוא. נורא ואיום, כי גדול יום ה' ומי יכילנו.

שופטים תש"ע

שופטים ושוטרים וגו'

ענין המשפטים עי' רמב'ן ריש פר' עקב כי בידוע שהתורה לא תתקיים אצל כל הכלל אלא ע'י המשפט לענוש החוטאים והיינו שיש כאן כוונה עמוקה מאד איך לתקן את הכלל כולו עד הפרט האחרון כי ההכרח שיימצאו יחידים שיצאו מגדר התורה וגם זה בכוונה עמוקה מאת יוצר הכל שא'א לבארה אבל עכ'פ כן הוא בהכרח וכמו שיוכיח החוש אבל סוכ'ס א'א שיצא שום פרט מתכלית הכוונה העליונה ובפרט הכוונה שרצה השי'ת לפעול בכלל'י וע'ז בא ענין המשפט שבא במכוון להכליל את החוטא בתוך גדר התורה ובכך שיש תורה שלימה בדין ומשפט החוטאים תראה בהדיא שאין החטא נופל מכוונת התורה [וצל'ד שכ'ז נמצא גם בפרט כמובן שאין צדיק בארץ כו' והעצה הוא שישפוט א'ע ואז נכללין כל מעשיו  בגדר כוונת הבריאה וז'ע ההכנה לדין דר'ה ששייך מצדינו שנשפוט א'ע שעי'ז הוא עלית השכינה היראה לשרשה ואם יש דין למטה אין דין למעלה ועי'ז זוכין לאור הגנוז ה' אורי בר'ה כמ'ש בלקו'מ סי' ט'ו והאור הגנוז כאן היינו ראשית מחשבת הבריאה הכוללת גם מעשי הרשעים]

וז'ע החיוב למנות דיינים בכל עיר ועיר בארץ ישראל אע'פ שאין שם שום דין

 ובזה ניכנס להבין שני צדדים שיש בענין השופטים כי מצד א' כ' כי המשפט לאלקים הוא שאינו מוסרה לשום א' ואין אנו מצווים אפי' על והלכת בדרכיו בענין זה כ'ש המהר'ל ומצד ב' הרי זה נמסר ביותר לבנ'י שהם יושבים והוא עומד שם וכפי שהב'ד למטה מסכימים כן נפעל למע' וי'ל כי באמת ענין זה שאין שום דבר יוצא מכלל כוונת הבריאה הו'ע נעלה מאד שאינו שייך אלא להשי'ת בעצמו שהוא העוסק בתיקונים אלו ולנו בד'כ אסור להשתמש בזה אבל ענין זה בעצמו הוא חיותנו ותקוותינו העמוקה ביותר והוא עצם בחירתינו כעם הנבחר והצדיקים מנהיגי ישראל שעומדים על סוד הכלל'י הם העומדים בסוד הזה והם השופטים את ישראל

ואיתא ה' אוהב משפט ואוהב ישראל נצחי רחימו דבנוי לרחימו דמשפט היינו כי המשפט גופא נפעל ע'י האהבת ישראל שהוא שרש הראשון שאנו רשאין לצייר בבריאה ולכן מסר המשפט לישראל וזהו האור הרשון אור החסד ולכן אין ההליכה בדרכיו כולל קו הדין כי אנחנו צ'ל מרכבה לפנימיות כוונת ה' שהוא כולו חסד ולא לחיצוניות ההנהגה שהוא דיני אלקים

ועכשיו בעוה'ר נפל המשפט מאד ואין שופטי ישראל יכולים להנהיג אותנו בפנימיות הזה ואין מינוי שופטים נוהג בזה'ז מה'ת כלל כי אין לנו סמוכים והיינו שלשפוט את ישראל לא די לדעת את התורה אלא צריכין לקבל הכח הנמסר מידי משה לידע שרש נשמות ישראל מה הם ואנחנו מתחננים השיבה שופטינו כבראשונה היינו כראשית מחשבת הבריאה להמתיק הש'ך דינים לעמוד על פנימיות הכוונה לתקן כלל'י עד הפרט האחרון

ללא כותרת

משב רוח נעים, קפה חם, וציפיות.
הצללים יעברו, השמיים יתבהרו, ומתוכם
נראה כעין, כעין ולא זה, אבל כעין.
החיים יחיו, ואנחנו נחיה בתוכם.

מרובה מה שלא ידענו ממה שידענו,
ומה שלעולם לא נדע ממה שנדע.
ניצוצי דעת יאירו לנו, נאחז בהם ונבין.
כל צעד יאיר לנו צעד אחד נוסף.

דאס ליידיגע סקרין

זעץ איך זיך אוועק ביי מיין דעסק, הענג אויף מיין מאנטל אויפ'ן האק , גרייט זיך צו א קאווע, און צינד אן דער קאמפיאטער. זעה איך זיך פאר א ליידגער סקרין, א אפענע ווארד דאקיומענט, שיינע בלויע בארדערס ארומגענומען מיט פארשידענע באטאנס און מעניוס, און אינמיטען ווייס. ליידיג.

ער ווארט פאר מיר איך זאל עפעס אריינלייגען דארט. עס שטייט און ווארט. און איך ווארט אויך. אבער איך קוק אריין אין מיין מוח, איך זיך עפעס קריעיטיוויטי, עפעס א גאוניש שטיקל זאל ארויסשפראצען פון די טיפענישען פון דער אינטעלעקט, און איך זעה נישט מער ווי אן אפשפיגעלינג פון דער ליידיגער סקרין.

שיינע בארדערס, די פרישטאג מיינע שוין פארדייט, די קעפין און צוקער פון די קאווע שפילען נאך ארום אין מוח אזוי פוילערהייט, ווי קינדער ביים הפסקה נאך די בעל האט געקלינגען. מעיניוס פארשידענע, פון דער זייט שטייט א מעניו דברי תורה, ער בעט זיך מאך מיר אויף, נוץ די פארשידענע ידיעות דיינע אין תורה, בוי פון דעם עפעס, לומדות, קבלה, חסידות, פרשת השבוע, סתם ידיעות. פון די צווייטע זייט אלגעמיינע ידיעות, נייעס, ליטערעטור, פילאסאפיע, טעאלאגיע, פאזעזיע. אבער אינמיטען, גארנישט. א ווייסער חלל, א גלאטע חלל אן קיין שורות צו שרייבען דערויף, נאר ליידיגע פלאץ, און. ער ווארט. עפעס זאל ארויסשפראצען, זאל שוין אנפילען דער פעידזש, זאל ער שוין אויספילן די טויזנט ווערטער וואס דער ארטיקל דארף. אפשר סתם אנהייבען קאטשקענען, אנהייבען אזויווי די דרשנים שטייט אין די וואכעדיגע סדרה, אוודאי קען מען עפעס מאכען פון דעם.

אבער פארוואס, פארוואס קאליע מאכען די הערליכע ליידיגקייט. פארוואס אנשווארצען די ווייסע שורות, פארוואס מגביל זיין אומצאליגע מעגליכקייטן צו געוויסע ווערטער. קענען מיר נישט שטיין ביי דעם אליינס, געניסען פון די רייכקייט פון די מינוט, דער מינוט פאר דער פאפיר ווערט אנגעקאטשקעט, דער סעקונדע ווען די ווייסקייט שטייט אליינס, ענהאלט אין זיך אלע פארבען, די וועלט פון שלום, ווי אלע געדאנקען לעבן אין איין גרויסער גארנישט, בעפאר איין געדאנק פירט אויס און בויט זיך אויס מיט ווערטער און פאראגראפן.

שוין, דאס לעבן פארט ווייטער, מען קען זיך נישט ערלויבען דא צו בלייבען, מאך איך זיך כאטשיק אן אנדענק פון דער מינוט, נאך יעדער ווארט לאז איך א ליידיגער ספעיס. נאך יעדער שורה א גרעסערע, און נאך יעדער פרק נאך א גרעסערע. זאל דאס זיין א מצבה, א זכר פאר דער ליידיגקייט וואס נעמט אלעס ארום, דער ליידיגקייט וואס איז גשאחטען געווארען פריצייטיג דורך די באדארפענישן אונזערע פאר ווערטער, פאר א מעשה וואס האט אן אנפאנג א מיטען און א סוף, פאר טוהן עפעס. יהא זכרו ברוך.

עשבים צומחים מבין ההריסות

בעברי בתוך הימים שעברו עלינו השבוע על הדיבורים וההגיגים שהעלו חבריי ואחיי לדעה ולמחשבה, הרהורים ומחשבות אודות ימי וענייני החורבן, הגלות, והגאולה, ושאר התמות שנקבעו הימים האלה לעסוק בהם. אלה שואלים במה ההיסטוריה הזו רלוונטית אלינו במקום שאנחנו כיום, כקולקטיב וכפרט, ואלה מנסים לתאר את החורבן והאבל שלהם בתוך הסיפור המסגרת והשפה אשר האבלות המוכתבת והקבועה מספקת להם. מצאתי את עצמי תוהה על העניין הזה עצמו. על הכנסת פשר חדש לתוך מסגרות עתיקות, ועל הרלוונטיות של אותם מסגרות כלפי הפשר שהוא החיים האישיים שלנו.

מדובר בעצם בתהייה המרכזית שלי כלפי החיים, תהייה שאני מוצא אותה חורגת מכל הקשר ספציפי. תהייה אוניברסלית התקפה כלפי כל הימצאות של אדם כיצור נבדל אינדיבידואלי בתוך מציאות הסובבת אותו וממסגרת אותו. מתח שלה ביטויים רבים כמספר ההקשרים האנושיים, והמחייבת טיפול ארוך ומעמיק הן ברובד האוניברסלי שלה והן בכל ביטוי וביטוי שלה. נושא שיכול לפרנס מאמרים וספרים רבים. בכל זאת אנסה להגיד עליה כמה מילים בהקשר ובשפה שאני מוצא את עצמי בתוכה כאן.

כל השאיפות ה'גבוהות' של האדם ניתנים להגדרה כניסיון להתאים את ההוויה הקטנה והפרטית שלו להווייה היותר כללית, המוחלטת. פילוסופים ומדענים עוסקים בחקר המציאות מתוך מטרה לעמוד על תכונתה ואופייה כמות שהיא, ובכך להתאים את הדעה שלהם לדברים כפי שהם, למציאות הגדולה, החיצונית, האובייקטיבית. סופרים ואמנים מנסים לבטא ביצירתם משהו מתוך המציאות הגדולה שנוכחה הם עומדים, ובכך לחוות מקצת מאותה מציאות גדולה, כוללת. תורות רוחניות שונות מנסים להביא את תודעת האדם למקום של התאמה עם המציאות כפי שהיא באמת, כל תורה ותורה כפי שהיא מבינה אותה. ובשפה הדתית, פסגת השאיפה הוא ההתאחדות, הכללית והפרטית, עם האלוהות, שהוא העוצמה, הכללות, העליונה על כל המציאות. כל דת בנויה, אם בצורה יותר מפורשת החותרות להתאחדות מיסטית ממש, ואם בצורות אחרות, על העיקרון של התאמת מקומו של האדם באותה פיסה קרועה של המציאות עם האלוהות, מחויב המציאות, הדבר הכי גבוה, חזק, ובסיסי.

לחיבור הזה, לזיווג הזה, קוראים בית המקדש. במובן הזה בית המקדש, אם במובנו הפיזי ואם במובנו המטאפורי, הוא הנקודה המרכזית של השאיפה הדתית. הוא המקום שעליה הובטחנו 'ונועדתי לך שמה'. שמה מקום הפגישה של האדם עם האלוהות. משם הוא מקבל את תורתו ולשם הוא מפנה את תפילותיו וקרבנותיו.

שני סוגי בתי מקדש מתוארים במקורותינו, והם מקבילים לשני צורות של החיבור הזה. בית אחד הוא זה היורד באש מן השמים, בית מהסוג המתואר בתיאורים שונים על הבית העתידי כיורד באש מן השמים, ואותו עיקרון ניתן למצוא בתיאורים על האש שירדה מן השמים על גבי המזבח, או הענן היורד לסמל את השראת השכינה על הבית. הבית שני הוא זה שנבנה מלמטה למעלה, הבית שבני אדם בונים בידיהם בשורות של אבנים, מן הקרקע ועד לתקרה, התחיל מן האדמה ומנסה לגעת בשמיים[1].

אלו הם שני האופנים העיקריים שדרכם מנסים בני אדם לחבר את ההוויה שלהם עם ההוויה היותר כוללת, העליונה. תנועה אחת נוסחת בכיוון מלמעלה למטה, היא מתחילה מלמעלה, בצו, דרישה, או הנחייה, שנוחתת על האדם מלמעלה, מתוקף ההלכה, המסורת, או כל הבנה אחרת. ומנחה אותו להתאים את עצמו לאותו מציאות. הוא יכול להנחית עליו דרישות חיצוניות, לקיים מצוות, הלכות, או הנהגות מסוימות. ויותר מכך הוא מנחית עליו דרישות פנימיות, דרישות הקשורות ל'עבודה שבלב'. הוא מצווה עליו להזדהות עם תכני המעשים שהוא מצווה עליהם, או עם המועדים והזמנים שנקבעו עבורו. בזמני שמחה הוא דורש ממנו למצוא בנפשו את השמחה, להזדהות עם שמחת הזמן, ולשמוח מתוך פנימיותו, ובזמני אבל הוא מנחית עליו את הציווי להתאבל ולהזדהות עם העצב והסבל.

באופן הזה ישנה בעיה משני הצדדים, ולא ברור אם יש לה פתרון סופי. שכן, אם אנחנו לוקחים את הדרישה לטהרת הלב , להזדהות פנימית, אל קיצוניותה, וקוראים אותה כתביעה להזדהות מוחלטת, כתביעה לכך שהדברים ינבעו מתוכנו בעצמנו ולא מתוך משהו חיצוני, נמצא בקיום הדרישה הזאת בעצמה אנחנו מפסידים את כל משמעותה. שכן ברגע שמדובר במשהו שנובע מתוכנו בעצמנו, מרצוננו האותנטי בלבד, כבר אין זה יכול להיות קשור לאותה הווייה גדולה שהנחיתה עלינו את הציווי, ושוב חזרנו אל בדידות עצמנו ללא קשר עם ההוויה הגדולה. לכן יש שיגידו שאם מבקשים אנו את אותו חיבור, אין לנו ברירה אלא לא להזדהות במוחלטות עם הצו, ולשמור ממנו תמיד מרחק מהותי, שישאיר את הצו כהנחתה הטרונומית עלינו, ברצוננו נכפוף את עצמנו אליו וברצוננו נמרוד בו. מצד שני, יש שיטענו שהדרישה 'מלמעלה' להזדהות פנימית יש בה השחתה ועיוות יסודי, מאחר והיא מבקשת להכפיף לא את המעשים החיצוניים בלבד אל הצו המוכתב, אלא אף את ההזדהות הפנימית, ונמצאת מרוקנת את מושג האותנטיות מכל משמעות. אם לא את מעשינו בלבד אנחנו מתבקשים להתאים לצו מונחת, אלא אף את עצמנו, איזה 'עצמי' נשאיר לנו בשביל עצמנו? הדרישה 'מלמעלה' להזדהות יש בה משהו שמעקר את ההזדהות והבחירה הפנימית עצמה מתוכן ומכפיפה גם אותה להכתבה חיצונית.

האופן השני הוא התנועה המגיעה מלמטה למעלה, כאן האדם איננו מבקש להתאים את נפשו אל משהו נעלה הימנו, אלא מבקש לספר את החיים שלו, את הסיפור שלו, בתוך המסגרת, השפה, והמילים של אותה כללות מוחלטת יותר. האדם הזה איננו מבקש להרגיש בנפשו את אותם הרגשות שאבלות החורבן מצווה עליו להרגיש, אלא מבקש לספר ולכלול את החורבן שהוא עצמו חווה בתוך הנרטיב הגדול והרחב יותר של חורבן הבית. לא מדובר כאן בטכניקה ספרותית בלבד, מנסה הוא למצוא את  מקום הנגיעה והחיבור האמתי של הסיפור שלו עם הסיפור הכללי, למקם את הסיפורים הקטנים של החיים שלו בתוך הנרטיב הגדול של האומה, ושל הקוסמוס. בכך מנסה הוא לתת לקטעי החיים שלו משמעות יותר רחבה ויותר אמתית מאשר הפירורים הקטנים שהם חיי היום יום שלו בעצמם.

הבעיות שיש לדבר עליהם באופן הזה הוא למה להכניס את החוויות שלנו לתוך הפה של מישהו אחר, מה נותן לנו את הרשות להכניס את הסיפורים שלנו לתוך המסורת והמקורות. והאם יש למעשה ההתאמה שלנו ערך אמתי, מי מאשר שבאמת יש קשר בין הסיפור שלי לסיפור הגדול.

כך או כך, הזיווג הזה שבין החיים לחיים, שבין החיים שלנו המופיעים בפנינו כקטעים חסרי משמעות, כרסיסים מפוזרים, לבין החיים כאידיאה מושלמת, האלוהות הכוללת, הוא בית המקדש. סיפורו של בית המקדש כולל בתוכו חורבן כשם שהוא כולל בתוכו בנין. כי ההתאחדות הזאת אף פעם איננה שלימה, תמיד נשארים השאלות ששאלנו ואחרים. סיפור הבית המקדש הוא סיפור הניסיון שלנו למסגר את עצמנו בתוך המוחלט, הקפיצה לגעת בשמים, והנפילה הימנו.

רוצה אני להרחיב כאן אודות מצב החורבן, מהו המצב הזה, ומה תועלת נצמח ממנו. החורבן הוא בראש ובראשונה חורבן הבית. בלשון חז"ל מצינו אינספור פעמים הלשון חורבן הבית, הבית סתם. כי המאפיין של בית המקדש איננו רק בהיותו מקדש, אלא בעיקר בהיותו בית. בית הוא מבנה חזק, תקיף, שפה, מסגרת, חומה ובריח ודלתיים, מבנה שנותן מסגרת משמעות וקיום לכל מה שנמצא בתוכו. להיות בתוך בית, לחיות בעולם של בית, משמעו להיות במקום שכל מה שיש לנו לספר נכנס לתוך מבנים קבועים של השפה, מסגרת תרבותית, סיפור כללי גדול וקשוח. בית וחומה של אבנים. (בלשון ספר יצירה, אבנים=אותיות, מילים, שפה)

החורבן הראשון של בית המתואר במקרא, שאפשר לקרוא כאב-טיפוס של כל חורבן של בית, הוא סיפור מגדל בבל בדור הפלגה[2]. בני האדם התאחדו לבנות להם ציביליזציה, עיר, בית. בנו לעצמם עולם שלם, נרטיב, השקפת עולם, עיר, מדינה, ובמרכזו, 'מגדל וראשו בשמים'. מגדל לבנים, שיהווה החיבור שלהם עם השמים. חורבן המגדל הזה מסופר ב'הבה נרדה ונבלה שם שפתם', השכיחו מהם איש שפת רעהו, שכחו את המילים ואת השפה שבהם נקשרו. איבוד היכולת הזה שלנו לתקשר עם חברינו, ולמסגר את מציאות חיינו בתוך נרטיב יותר רחב, שבמרכזו הנגיעה בשמים, במוחלט, הוא הוא חורבן הבית.

כאשר הבית, השפה והסיפור השלם הנארג מתוך אלפי אבנים, אלפי פיסות מידע וקטעי מציאות, נחרב נשרף ונהרס, נשאר לנו פאר תחת אפר. תחת הפאר שהוא התארגנות כל המציאות במבנה קוהרנטי, שלמות אחת, יש לנו רק אפר, חלקיקים קטנים, פירורים שאין להם חיבור והמשך אחד עם השני. אותיות שאינם מתחברים לכדי מילים, ומילים שאינם מתחברים לכדי משפטים, 'גוילין נשרפים ואותיות פורחות', כי כאשר אין גוויל, אין מסגרת, אין נייר בטוח לחקוק עליו את המילים ואת האותיות, אין מה שיחבר את האותיות להיות מילים ואת המילים להיות משפטים ואת המשפטים לכדי סיפור אחד. זהו משמעות חורבן הבית, שריפת התורה.

מה נשאר לנו בתוך המקום הזה? התקווה הכי עמוקה. כאשר אין לנו מסגרת לשבת בתוכה ולהמשיך ממנה את המילים. כאשר כל מה שיש לנו הוא המציאות הערומה, הקטועה, הבלתי מתחברת והבלתי מתפרשת. מתעורר בנו הנסיון לנסות לכתוב מן הריק המוחלט. ליצור, לא מתוך המשכיות של מסגרת, מתוך נביעה המתפרשת בעצמה. אלא מתוך נקודת החיים הערומים עצמה. בצורה שאינה כבולה ואינה נובעת משום מסגרת. כאשר חומות הבית נפרצו, אנחנו יוצאים השדה, 'ציון שדה תחרש', הוא קללת החורבן, ובה בעת הוא החזרה אל הראשוניות שלה, לפני הבית, המבנים, האבנים, המרצפות. יצחק קראה שדה, הוא מחזיר אותנו למקום של צמיחה ספונטאנית, חייה, תחת הבנין המכאני, הקבוע מראש, המשעמם, והצפוי.

הלכה פסוקה הוא[3] 'בית הכנסת שחרב ועלו בתוכה עשבים לא יתלוש מפני עגמת נפש', רוצה אני לשמוע בהלכה הזו ובסיפור שהיא מספרת את מקור הנחמה הזו. כאשר בית הכנסת שחרב, האבנים נהרסו ממקומם, כבר אין בנין מוגדר וקשוח. מתוך החורבן הזה, עולים עשבים. עשבים שוטים, ספיחים, נהובעים מתוך פרץ היצירתיות של החיים עצמם. ההלכה מזהירה אותנו, אל תתלשו את אותם עשבים, אל תנסו לצמצם את החורבן של החומות הקשוחות ולנסות להציג מראה יותר מכובד. אל תנסו להתאחז במקצת האבנים שנשארו במבנה מסודר. לא, תן לחומות להירקב, ותן לעשבים לפרוץ מבעדם. אלו הם מבשרי הישועה. מצמיח קרן ישועה' לא בונה קרן ישועה, אלא מצמיח אותו.

כמה סמליים הם כאן אותם עשבים המבצבצים מבין אבני הכותל, המהווים בתודעתנו חלק בלתי נפרד מאותו מקום שלא זזה הימנו שכינה. החיות הנובעת מבעד לחומות, מבעד לאבנים מהוקצעים וקבועים.  ניתן למקור החיות לצמוח, מבלי הגדרה ומבלי מסגרת, מבלי חומה ומבלי הכתבה. מתוכה ייבנה בית המקדש של אש. 'כי אתה ה' באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה, מתוך אותה פרץ של חורבן, מתוך אותה הרס המכיר בשקריותה של כל נרטיב כל סיפור וכל שפה. מתוך אותה אנרכיה שאינה מסכימה להשכנת שכינה מלאת עולם בבית של אבנים, ממנה יצמח עולם חדש. עולם אמתי. אותנטי. מואר, גאולה.


[1] בצורה יותר מפורטת ניתן למצוא את שני אלו בתוך בית המקדש עצמו, באשר לבית המקדש שני מרכזים, קודש הקדשים ובו הארון וכפורת, שהוא המקום שה' יורד אליו מלמעלה לדבר עם משה. והמזבח שעליה מקריבים קרבנות, המסמלים את התנועה של האדם כשואף להיכלל למעלה, להקריב ממנו אל ה'. יש מהאחרונים שתלו את הדבר במחלוקת רמב"ם ורמב"ן, כאשר לפי הרמב"ם מטרתו העיקרית של בית המקדש הוא המזבח וקרבנות שעליו, ולדעת הרמב"ן הוא 'ונועדתי לך שמה'.

[2] בדברים רבים מקביל ענין המגדל והעיר שרצו לבנות אל העיר ירושלים והמגדל אשר בתוכו שהוא בית המקדש, כזה לעומת זה, ואכמ"ל.

[3] מגלה כח, א.