כל האומר דוד חטא

האומר דוד חטא אינו אלא טועה. לא אמר דוד לא חטא. אבל כשאתה אומר את זה אתה טועה. כי לאותו משפט יש משמעויות רבות ונפרדות. מי שמכיר את נפש דוד יודע שאדם אחר יאמר עליו שחטא זו טעות. דוד זה משהו אחר. ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה’ עמו. והכוונה כאן לא לדוד היסטורי אלא לנקודה שלו בכל מקום וזמן.

 

על ויטגנשטיין- קבל את האומר ממי שאמרו

קיימים בעולם מסורות עצומות של חכמה, שכל השיח שלהם בנוי על קודים פנימיים ועל הנחות משותפות, שלמי שנמצא מבחוץ נדמה או כחכמה עצומה שמי שיפענח אותה, או כקשקושים סכולסטיים. הרבה ילדים שיודעים לצעוק הילד הוא ערום אבל לא נשמעים. כי צריך לדעת לצעוק את זה בשפה מספיק קרובה בשביל שיבינו את טענת העירום, ומספיק רחוקה בשביל לעמוד ולעקור את הכל.

אני לא יכול שלא להעריך חייל צעיר במלחמת עולם, שיושב בין ההפגזות ומשרבט לו בפנקסו משפטים שפותרים את כל בעיות הפילוסופיה לדעתו. שפשוט מראים איך הכל בנוי על רצף של טעויות. שלא מתחיל בציטוטים איך רב זה אמר ככה והסכים לו השני קצת אחרת עם הערות שוליים טרחניות כמקובל באקדמיה הקדושה. אלא כותב לו משפטים פשוטים, כמעט מוכחים מאליהם, מדבר על הדברים עצמם מהתחלה ועד הסוף. אכן בהמשך הוא חזר בו מעט מהיומרנות הזאת, ואולי ויטגנשטיין המאוחר יותר בוגר מבחינה פילוסופית, אבל אי אפשר שלא להתאהב באותה עוצמה קלות נקיות ודף לבן של ויטגנשטיין הצעיר. והוא כותב ספר בן שבע משפטים בלבד, עם משפטים נלווים, ממוספרים. שפשוט מדבר על הכל. והוא באמת האמין שזה סגר את הכל, עד שפרש מפילוסופיה והלך לחפש לו פרנסה אחרת.

כדרך רוב הגדולים באמת, הוא היה אדם לא פשוט בכלל ברמה האישית. לא הבינו אותו לא מוריו ולא תלמידיו. החל בראסל שפעל להדפיס את ספרו, והקדים לה הקדמה ארוכה, שלדעתו של לודוויג פספס את הנקודה בכלל, וכלה בהנהגות אישיות שונות שנחשבו או נחשבים כסטיות חמורות. כמו שהיה גדול כך היה מוזר, ומודע למוזרתו, ששוב הפך אותו לעוד יותר מוזר.

אז כשאני רוצה לכתוב פה על העומד מאחורי זה, על הדחף האנושי, כסופר, ולא כל כך כחשבונות לוגיים ופילוסופיים, אני לא יכול להשתמש בתירוץ של קבל את האמת ממי שאמרו (משפט לא מודע לעצמו, שהרי המילה ‘קבל’ ‘את’ ‘ממי’ כבר אינם אותה אוביקטיביות מנותקת שהמשפט מנסה להגיד. נכון לוגית שהאמת היא אמת ללא קשר למי שאמרו. אבל שאני היינו הסובייקט, יקבל, שזה פעולה, את משהו שנאמר או מגיע אלי, כבר דורש הרבה יותר מהיות אמת בעולם לוגי) . כי אני לא מדבר על האמת אלא יותר על האומר, או על היומרה לומר אמת שעוד לא נאמרה ולא הושגה. ואם כן שוב אני מדבר עליו, ולא על האמת, אם כן שוב צריך להתחשב באישיותו.

ולכן צריך להבין, שכשאנחנו אומרים שיש לקבל את האמת ממי שאמרו, אנחנו לא מתכוונים למשפט בלבד, אלא לנפש האומר. כי לקבל משהו מנפש היינו לקבל את הנפש, קבלה במובן הכי עמוק שלה. רוב האנשים מתנהגים בקבלה שלהם בצורה חד גוונית, או שאתה כן או שאתה לא, אבל יחידי סגולה שיודעים מה זה תוכו אכול וכו, קבל את האמת, היינו שמודעים למורכבות של החיים ויכולים לקבל את נפשו של זה בנקודת האמת שלו, ללא קשר לחלקים יותר מקריים בנפש שלו כמו כל מיני סטיות ועוולות.

ובכן, הפתרון הסופי לכל בעיית הפילוסופיה, אינה משהו היסטורי אלא משהו מתמשך. הוא לא משהו שמתקיים בספר אלא משהו שנולד בנפש. כאשר אנחנו מסוגלים להעריך באופן ברור מה שאנחנו יודעים ומה שאנחנו לא יודעים, ומה שאנחנו יכולים להראות עליו ולא לדעת אותו, שזה המציאות עצמה. ולזה קורא רבינו להראות באצבע.

פרשת תרומה תשע”ד

(כה, ט) ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן וגו’ וכן תעשו.

פירוש: תעשה את המשכן כפי דמות נבואתך. שכן לכל נבואה יש צלם דמות ומראה שבה היא מתגלה לנביא. והמשכן נעשה כפי דמות נבואת משה. וכן תעשו לדורות. שכל מי שמתכנן מקדש להשראת מה שנראה אליו בו, עושה זאת כפי אותה הדמות שנראה אליו.

ולבאר מהו עשיית משכן לשכינה, בקיצור, כי יסוד המעלות האנושיות הוא היכולת לשים את עצמך במקומו של הזולת. זהו יסוד מעלת המידות, שכן האיש הטוב הוא זה שמסוגל לחוש אמפתיה, שמסוגל להרגיש את השני כאילו הוא הוא עצמו. וזהו יסוד המעלות השכליות, שכן החכם הוא מי שמסוגל לראות כל דבר מזוויות רבות, לראות אותו לא רק כפי התפיסה שלו אלא גם מצדדים אחרים. והמעלה האלוהית הוא היכולת לראות דברים מזווית המבט הכי כוללת של היקום, לעשות סך הכל של הכל, וכוללם יחד. וזהו זווית המבט האלוהית. מי שמסוגל לחיות במבט זה, היינו שמסוגל להכניס את עצמו בנעליים של אלוהים כביכול. ולכן נקרא שהשכינה שרויה אצלו.

פרשת יתרו תשע”ד

הדגל מחנה אפרים אומר (בשם הזוהר) כי במעמד הר סיני העם, רובם, הסתכלו על הקולות ועל הלפידים, הם התרשמו מהדרמה. ככתוב וירא העם וגו’- ועדיין – ויעמדו מרחוק. מעטים היו ששמעו אנכי ה’ אלקיך. שהפנימו את המסר. והבינו שהכל זה תפאורה מסביב. עבור השאר זה נשאר שואו יפה. יש שמביטים על קולות ועל לפידים, על הוכחות של שש מאות אלף ועל דרמות של מסורת הדורות. על סמכותיות של מערכת חוקים מפורטת ודקדקנית ועל סיפורים של אותות ומופתים. ויש יחיד ביחידים ששומע את קול אלוהים. קול עדין דק ופנימי, גואלת, מלווה, מבטיחה.

  אך צריך להבין הא שמעו אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה עצמה, לזה תירץ הכתוב מאין היה להם זה לומר דבר אתה עמנו וגו’ שלא ישמעו מפי הקב”ה כי וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת ההר עשן היינו כדאיתא בזוהר חדש כי אית מהן שהיו מסתכלין בקולות ואית מהן שהיו מסתכלין בלפידים וזעירין אינון דהוו מסתכלין בדיבור אנכי ממש ומזה היה נולד ונעשה מסך המבדיל בינם לבין אנכי ועל ידי זה וינועו ויעמדו מרחוק היינו שנעשה מסך ומבדיל רחוק בינם לבורא ברוך הוא וזה גרם להם שאמרו למשה דבר אתה עמנו.

(פרשת יתרו ד”ה או)

ואם היו ישראל מדבקים עצמם בדיבור אנכי ולא יהיה לך ממש והיו שם כולם באותו מקום ושם אי אפשר להיות ביטול ח”ו כי הוא חי וקיים ודבריו חיים וקיימים כמו שנתבאר לעיל אך רבים מהם השגיחו על הקולות ועל הלפידים והם סוד המלאכים ויש שם בחינת יצר הטוב ויצר הרע והצדיקים והנשמות שדבקו עצמם ממש בסוד אנכי כנ”ל הם חיים וקיימים.

 (פרשת יתרו ד”ה ויש)


עוד לפני מתן תורה הוצרך משה לשפוט. העם, להנהיגם, ולסדר הנהגתם בעצת יתרו. כי הנהגת העם הוא צורך עוד לפני התורה, וגם לימוד תורה הרבה לא בהכרח מכשרת את האדם לזה, הנהגה אינה משהו שתלויה בספר חוקים, הוא הודיע. את חוקי האלוהים ואת תורותיו עוד לפני שניתנה תורה.

דאס גליקליכע לעבן פון א חכם

דרייען זיך מענטשען דא אויפן וועלט, און דער קאווע שטיבל דנן איז גאנץ א גוטער אפשפיגלונג דערפון, יעדער איז פארנומען מיט זיינע פראבלעמען, נארישקייט לויפט נאך נארישקייט, און וויכטיגע פראבלעם לויפט נאך וויכטיגע פראבלעם. פארשידענע נושאים חזרן זיך איבער און איבער, עס קאכט זיך אין טעמעס פון געזעהלשאפט, פון קולטור, פון אמונה און כפירה, פון פאליטיק און לשון הרע, פון ביזנעס און עצות. ווען מען איז א חלק דערפון כאפט מען נישט, אבער היות פאר א שטיקל תקופה בין איך כמעט נישטא געווען, זייענדיג טרוד ביישובה של עולם, קום איך צוריק און איך זעה למעשה עולם כמנהגו נוהג, און עס פאדערט זיך א שטיקל התבוננות וואס טוהט זיך דא. די זעלבע שרשים און עיקרים חזרן זיך איין, נאר די ניק נעמען טוישען זיך אביסעל, און די פונקטליכע נקודה. און למעשה איז יעדער פארנומען מיט זיינע פראבלעמען איבער און איבער, ווי דרייט מען זיך ארויס פון דעם.

וויל איך ארויסברענגען א שטיקל נקודה, וואס איך מיין עס איז וויכטיג ארויסצוהאבען, יעדער איינער כפי מקומו ושעתו, און לפענ”ד איז דאס א נקודה וואס פעלט שטארק פאר אסאך מענטשען אין די אלע סומאטאכעס וכדומה. און דאס איז די שחרור פון חכמה. און די ריזיגע חילוק און די וועג פון לעבן אין דער וועלט צווישען דער חכם און דער טיפש. איך מיין נישט דא דווקא בעל כשרון און ידען, נאר עס איז דא א געוויסע וועג פון לעבן וואס רופט זיך דער לעבן פון א תלמיד חכם, פון א חכם בכלל, וואס הגם ער פארשטייט אלעס, ער איז גוט באקאנט אין אלע פראבלעמען קשיות ספיקות און חקירות, דאך שוועבט ער למעשה איבער אלעס. ער קען מיט די פולסטע קאך מסביר זיין עפעס א סאציאלע פראבלעם, אבער למעשה איז ער קאלט, נישט ח”ו עס גייט עם נישט אן, נאר ער לעבט העכער פון דעם, אין א וועלט פון חכמה ודעת, ער ווערט נישט אזוי צודראדעלט ווי דער צווייטער וואס האט די זעלבער שמועס.

אין די וואכען ליינט מען די סדרות פון יציאת מצרים און מתן תורה, מען רופט דאס שובבי”ם, דהיינו אז עס איז דא אן עבודה זיך צוצושטעלען צו דאס וואס טוהט זיך אין די סדרות, די גאנצע מעשה פון יציאת מצרים און מתן תורה איז א בנין אב פאר יעדער סארט מיצר און שיעבוד אין די וועלט וויאזוי ארויסגיין פון דעם און דאס איז אונזער עבודה, דער תכלית און יסוד פון אידישקייט, ארויסגיין מעבדות לחירות. אין די מעשה איז מבואר אז די עיקר יציאה פון מצרים איז די מתן תורה. דאס הייסט ארויסגיין פון גלות הפנימי איז נאר דורך תורה און חכמה, לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי. מענטשען שאצן אונטער די חילוק פון א פשוטער מענטש און א חכם, וואס אויפן פלאך זעהט מען נישט אזא חילוק אמאל, אבער למעשה לעבט מען אין אן אנדערע וועלט. לולי תורתך מיינט נישט אז א תלמיד חכם האט א צרה קען ער כאפן א גמרא און זיך אריינטוהן אין דעם פארגעסן פון זיין צער. עס איז פיל טיפער און מער כללות’דיג פון דעם. עס מיינט אז זיין א מענטש וואס איז עוסק אין חכמה, אין דברים מופשטים, לערנט עם צו קוקען אויף די גאנצע וועלט מיט אן אנדערע קוק, ער איז נישט א חלק פון די געשעהנישען ער שטייט איבער זיי, ער הערט און פארשטייט און איז א חלק פון אלעס און דאך איז עס עם נישט נוגע.

מען רעדט אסאך פון די צער פון חכמה, פון יוסיף דעת יוסיף מכאוב, אוודאי איז דא אין דעם אן אמת, אבער מע פארגעסט אינגאנצן צו רעדן פון דער גליק פון חכמה, פון דער געוואלדיגע שיחרור און חירות וואס חכמה גיט פאר א חכם. דער רמב”ם זאגט אז חיי בעלי החכמה בחכמה הם תלויים. דאס איז נישט נאר בשלילה, אז ער קען נישט לעבן אן זיי חכמה, נאר בעיקר לחיוב, החכמה תחיה בעליה. צו קענען קוקען אויף יעדער זאך מיט א בליק פון חכמה, נישט מיט קיין בליק פון מוסר און נישט מיט קיין בליק פון תיקון העולם, דאס זענען אנדערע זאכען, נאר פשוט מיט א בליק פון חכמה, דער עצם אקט פון צונעמען א זאך פון עס ארויסהאבען פון עס פארשטיין אויף מער א מופשט’דיגע לעוועל דאס ברענגט אריין א מענטש אין אן עולם החכמה, אין אן עולם וואס שאפט די וועלט און איז נישט תלוי אין איר, בחכמתה ברא עלמא. דער חכם איז טאקע גרייט צו ליידען אסאך צער פאר זיין חכמה, ווי דער קאצקער רבי האט געזאגט, אבער אפילו אזא שארפער און שטרענגער חכם ווי דער קאצקער ווייסט אז דאס איז נאר דער חיצוניות. א חכם קען מקבל זיין אויף זיך ייסורי איוב כדי צו דערגרייכען א געוויסע חכמה, ער קע מקיים זיין דער לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, און אז איינער קוקט פון דער זייט זעהט ער עם אויס ער ליידט ממש, און אוביעקטיו איז ער טאקע א גרויסער רחמנות, אבער למעשה ער לעבט נישט אין עם, ער איז ערגעץ אנדערש.

סוקראטעס האט געפאדערט פון מענשטען צו לעבן אן examined life , אן איבערגעקוקטער לעבן, נישט א לעבן פון דיפואלט, נאר א לעבן פון חכמה, און האט געטענה’ט אז אן אומבאטראכטער לעבן איז נישט ווערט צו לעבן. דאס איז נישט קיין שארפער מוסר דרשה פון מאמין דת הפילוסופיה. דאס איז א דרשה פון א גואל וואס קומט אויסלייזען מענטשען פון זייער פיין. חכמה, אדער אהבת החכמה= פילאסאפיע בלשון יווני, מיינט נישט נאר א זאמלונג פון ידיעות און כשרון. מען מיינט דער אקט פון דורכטראכטען א זאך, דער אקט פון זיך אוועקזעצן פילסאפירען, אדער אויף פשוט’ע ווערטער, טראכטען. דער אקט האט אין זיך א סגולה אז עס איז משחרר א מענטש פון אלע טרדות און דאגות. ווי חז”ל זאגען המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ.

דער יסוד איז נישט תלוי אין וועלכע דיסציפלין פון חכמה מען רעדט וועגן, ביי איינער געשעהט עס בעיון ההלכה והתלמוד ביי א צווייטער ביי כימיע און ביי א דריטער ביי פילאסאפיע. אבער דער יסוד איז אייניג. יעדער מהלך וואס ברענגט א מענטש צו זעהן דער וועלט אין אן אנדערע, מער טיפערע, מער מופשט’דיגע בליק, איז עם משחרר פון אלע טרדות בני אדם.

עס איז כדאי, בפרט אין א סייט וואס איז אזוי מלא דאגות, מלא טענות ותערומות אויף פארשידענע פראבלעמען, און איך מאך זיי נישט קלענער, אבער עס איז כדאי צו געבן א טראכט א רגע די חילוק וויאזוי א חכם נעמט אן די זאך און וויאזוי א נישט חכם נעמט דאס אן. מיר כאפען נישט ווי ווייט דער חילוק גייט.

מען דארף אביסעל מער מסביר זיין און צונעמען וויאזוי דאס ארבעט, וואס מיינט מען פונקט מיט די ווארט חכמה דא, וויאזוי טאקע ארבעט די זאך, וואס איז א שטיקל פארדאקסאליש. אין אנדערע ווערטער טענה איך למשל אז שטודירען דער האלאקאוסט גוט און טיף מכל הצדדים, וועט ברענגען דער חכם וחוקר צו א געוויסע נחמה איבער דער שוידערליכע מעשה, עס וועט עם געבן א געוויסע מידת ההשתוות, ווי ער וועט נישט זיין משועבד צו די צער און ווייטאג וואס זענען זאכען וואס בינדען איין מענטשען און האלטען זיי אין פלאץ, און וועט האבען א ריינע אפענער קאפ אין דער נושא, ער וועט צומאל אפילו זאגען חכמות און סברות וואס ווען א נארמאלער נישט חכם הערט דאס וועט ער שרייען אז דאס איז אומסענסעטיוו, אדער כפירה, אבער ער זאגט עס נישט וועגן דעם נאר וויבאלד ער איז א חכם און האט א גרעסערע בליק.

די זעלבע איז לגבי אלע מיני ענינים פון חכמה. למשל מענטשען וואס שטודירען טיף זייער רעליגיע, און רעליגיע מיין איך נישט דא דווקא רעליגיע. נאר בכלל, יעדער איינער האט דאך עפעס א סדר א מהלך החיים א געוויסע סעט פון רולס און כללים לאור וואס ער לעבט, מאראלישע הנחות, קולטורישע הנחות, פסיכאלגישע הנחות, אא”ו. פיל מאל טרעפט מען מענטשען וואס הייבען דאס אן צו חוקר זיין ערנסט און זייער הארץ צופאלט זיי, זיי ווערען ממש צובראכען און דעפרעסט, אז ער הייבט אן צו זעהן ווי אלעס וואס ער איז געווען פארזיכערט איז גארנישט אזוי זיכער, אז די ענינים אויף וואס ער בעיסט זיין לעבן אלס זענען אלע מוטל בספק, דאס איז א זאך וואס קען ממש צושאקלען א מענטש.

דארף מען אבער וויסען, עס איז ריכטיג אז די חכמה איז מחייב אלעס צו פרעגען, אויף יעדער זאך צו פרעגען מהיכי תיתי מהיכן דנתני, און אוודאי קען נישט זיין עפעס זאל זיך רופען ריכטיג חכמה אן וואס ער זאל פרעגען די יסודישע און טיפע שאלות, אבער דער חכמה איז א כוח בונה אין דער וועלט נישט א כוח הורס. אז מען נעמט אן בסופו של דבר די שאלות אלץ אן ענין פון טויט און דעפרעסיע, נישט אן ענין פון לעבן און החכמה תחייה, איז א סימן אז דאס איז נישט חכמה דאס איז טיפשות, מען האט געגעבן די כלים פון חכמה אין די הענט פון א טיפש און ער ווערט ניזק פון דעם [איך זאג נישט א כלל, אסאך מאל איז די דעפרעסיע נאר א שלב וואס מען מוז אריבערגיין אנצוקומען צו די ריכטיגע השגה פון החכמה תחייה].

דער ריכטיגער חכם ערלויבט זיך צו מטיל זיין בספק יעדער זאך וויבאלד ער לעבט בשחרור פון די אלע זאכען לכתחילה. דער חכמה און ספקנות זיינער עפענט עם אויף א טיר צו וועלטען אן א שיעור. אנשטאטס זיין משועבד צו איין פאראדיגמה א גאנצער לעבן און נישט קענען זעהן קיין שום זאך נאר דורך די גלעזער, איז ער פריי צו טראכטען און פארשטיין יעדער זאך אויף צענדליגע אופנים. נישט די ספקנות צוברעכט עם אלע וועלטען און פארלאזט עם אין די פינסטערע קעלט, נאר עס נעמט עם ארויס פון א שווארץ -ווייסע וועלט צו א וועלט פון פילע פארבען, ווי אלע קאלירען שפילען צוזאמען אין טויזנטע צירופים וצירופי צירופים. ער פארשטייט אלע צדדים פון יעדער זאך און איז קיינמאל משועבד נאר צו איין זאך.

דער וואס טוהט באמת אין חכמה, טראכט נישט קיין שום זאך צוויי מאל. ער גלייבט נישט היינט ווייל ער האט נעכטען געגלייבט, און יעדער שמועס וואס ער האט איבער אן ענין פון חכמה איז ער פון ניי מעיין אין די זאך. נאר אזוי הייסט דער אקט פון טוהן חכמה, ער שטייט אויף יעדער אינדערפרי צו א ריינער וועלט, א וועלט אן קיין שום הנחות קדומות, אן קיין שום שיעבודים, און ער לעבט אין דעם. נאך לעבן א טאג ווי א חכם, האט ער ריכטיג צו דאנקען מודה אני וכו’ ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמתי חלקי מיושבי קרנות, שאנו משכימים והם משכימים וכו’ ביידע טוהן לפנים פונקט די זעלבע זאך, נאר איינער לעבט חיי העולם הבא און דער צווייטער לעבט בבאר שחת. ושים חלקנו עמהם אמן.