סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור — פרק ו׳ מהלכות מזוזה (רמב״ם)
הקדמה — במה עוסק פרק ו׳
פרק ו׳ הוא הפרק השני העוסק במזוזה. הרמב״ם אינו מדבר כאן על הקלף (הפרשה שמניחים על הדלת), אלא על הבית — אילו בתים חייבים במזוזה, לפי הפסוק “ושמתם על מזוזות ביתך”.
—
הלכה א — עשרה תנאים בבית
הרמב״ם אומר: “עשרה תנאים יש בבית, ואם חסר אחד מהן פטור מן המזוזה, ואלו הן…” — והוא מונה עשרה תנאים:
1. שיעור של ד׳ אמות על ד׳ אמות או יותר
2. שתי מזוזות (שני עמודי צד)
3. משקוף (קורה עליונה)
4. תקרה (גג)
5. דלתות (דלתות)
6. גובה השער עשרה טפחים או יותר
7. בית חול (לא בית של קודש)
8. עשוי לדירת אדם
9. עשוי לדירת כבוד
10. עשוי לדירת קבע
פשט:
הרמב״ם עושה רשימה של עשרה תנאים, ולאחר מכן עובר על כל אחד בפרטות.
חידושים והסברות:
א) המקור למספר “עשרה”: במשנה לא כתוב “עשרה תנאים” — זהו הארגון של הרמב״ם עצמו. נדון האם הרמב״ם חידש זאת בעצמו או שהיה לו מקור (מברייתא, גאונים, או ראשונים קודמים כמו הרי״ף). רב רבינוביץ מצוטט שבהלכות מזוזה יש הרבה הלכות שאיננו יודעים כלל את מקור הרמב״ם.
ב) חובת הדר, לא חובת הבית: מזוזה היא חובת הדר (חיוב על האדם הדר שם), לא חובת הבית. אבל בכל זאת הרמב״ם מדבר כאן על תנאים של הבית. ההסבר: האדם הדר שם מחויב — אבל רק אם לבית יש את התנאים הנכונים. זה מושווה לבגד של ד׳ כנפות — אין חיוב ללבוש בגד כזה, אבל אם לובשים אותו, צריך ציצית. כך גם: אין חיוב לגור בבית כזה, אבל אם גרים שם, צריך מזוזה.
—
הלכה ב — השיעור של ד׳ אמות
הרמב״ם אומר: “ואם יש בו כדי לרבע בו ארבע אמות על ארבע אמות — פטור ממזוזה” (אם אי אפשר לרבע ד׳ על ד׳ אמות).
פשט:
שיעור הבית צריך להיות גדול מספיק כדי להכיל ד׳ אמות על ד׳ אמות.
חידושים והסברות:
א) שיטת הרמב״ם — ד׳ אמות מרובעות (שטח), לא צורה: הרמב״ם מתכוון שהשיעור הוא שש עשרה אמות מרובעות — שטח הבית צריך להיות גדול מספיק שניתן להכניס ד׳ על ד׳ אמות. אבל לא חייב להיות בצורה מרובעת. אפילו בית צר של 1 אמה על 16 אמות היה לפי הרמב״ם בעל השיעור. אפילו בית עגול — אם השטח מספיק.
ב) מחלוקת עם הרא״ש: הרא״ש חולק על הרמב״ם. הרא״ש סובר שצריך להיות איפשהו בבית שטח של ד׳ על ד׳ אמות — לא רק השטח הכולל, אלא מקום שבו אפשר ממש לגור. בית של 1 אמה על 16 אמות, אף שיש לו את השטח, אי אפשר לגור בו — ולכן הוא פטור. הרא״ש לא דורש דווקא מרובע, אבל צריך להיות איפשהו שטח של ד׳ על ד׳.
ג) נפקא מינה למעשה: מכיוון שזו מחלוקת ראשונים, אומרים האחרונים שמניחים מזוזה בלא ברכה (ספק ברכות להקל). עצה מעשית: מי שדחוק בכסף, שיקנה מזוזות יפות לחדרים העיקריים, אבל לחדרים שאין להם צורת רביעית (או ספקות אחרים), אפשר לחסוך ולקנות מזוזות זולות יותר, כי החיוב שם רק מדרבנן או ספק.
—
הלכה ג — אכסדרה, שתי מזוזות, פצימין, עמודים, כיפה
א) אכסדרה ופצימין
הרמב״ם אומר: אכסדרה — “והוא מקום שיש לו שלוש כותלים ותקרה על גביהן” — פטורה מן המזוזה. “אבל אם יש לו שני פצימין ברוח רביעית…”
פשט: אכסדרה (מרפסת / מקום פתוח עם שלושה קירות וגג) פטורה ממזוזה, כי חסרה הקיר הרביעי — אין לה שתי מזוזות (עמודי צד). אם יש “פצימין” (תמיכות/חלקים מבניים) בצד הרביעי, עדיין פטורה.
חידושים:
א) מה הכוונה ב״פצימין”: אלה לא בדיוק “עמודים” (שתומכים במשהו), אלא סוג של חלק עיצובי, חלק מבנה שבולט בצד הרביעי. ההבדל בין “פצים” ל״עמוד” הוא: עמוד תומך במשהו, אבל פצים הוא רק תמיכה דקורטיבית או מבנית. הפצימין של הרמב״ם הם או ליופי (יופי) או שהם תומכים בגג.
ב) מדוע אכסדרה עם פצימין פטורה: טעם הרמב״ם הוא “שלא נעשו אלא לתקרה” — הפצימין לא נמצאים שם כדי ליצור דלת או קיר, אלא רק כדי לתמוך בגג. אם היה חלק של קיר, היה יכול להיות חייב במזוזה — אבל מכיוון שזו רק תמיכה לתקרה, פטור.
ב) בית עם עמודים במקום מזוזות
הרמב״ם: בית שיש לו רק עמודים במקום מזוזות (עמודי צד), והעמודים נמצאים שם רק כדי לתמוך בתקרה — “הרי זו כתבנית בית” — נראה כמו בית, אבל לא מניחים מזוזה.
פשט: עמודים המשמשים רק כתמיכה מבנית לגג אינם “מזוזות” (עמודי צד של כניסה). אין מזוזות אמיתיות אין כניסה פורמלית, ולכן פטור.
חידושים:
א) הבדל בין עמודים למזוזות: הרמב״ם עושה הבחנה יסודית — עמודים שנעשו “להעמיד את התקרה” אינם אותו דבר כמו מזוזות (עמודי צד המגדירים כניסה). אפילו כשזה נראה כמו בית, אם אין מזוזות פורמליות, חסר הדין. זה חידוש — יכול להיות מקום שמתפקד כמו בית, אבל בלי מזוזות (משקופים) אין חיוב.
ב) קונצפט של “מרחב פתוח”: התורה ניתנה לאנשים עם מבנה מסוים של בית. סגנונות אדריכליים מאוחרים יותר (מקומות פתוחים עם עמודים) לא נכנסים לדין.
ג) נפקא מינה מעשית: אם יש שני חדרים עם מסדרון שפתוח לגמרי מצד אחד ללא מזוזות (עמודי צד), אפילו עם עמודים, לא מניחים מזוזה.
ד) קושיה אם זה “בית”: מבנה פתוח כזה עם רק עמודים וגג, שאף אחד לא גר בו באמת — זה כמו מקום חיצוני עם גג נגד השמש. ממילא לא רק חסרות מזוזות, חסר כל מעמד של “בית”.
ג) כיפה (כניסה מקושתת)
הרמב״ם: “בית שיש לו מזוזה מכאן ומזוזה מכאן, וכיפה כמין קשת לשתי מזוזות במקום המשקוף — אם יש בגובה המזוזות עשרה טפחים או יותר, חייב במזוזה. ואם אין בו עשרה, פטור, שאין זה אלא משקוף.”
פשט: כשלכניסה יש קשת במקום משקוף ישר, עמודי הצד הישרים (מזוזות) צריכים להיות לפחות עשרה טפחים גבוהים. אם לא, כל המבנה נחשב רק כמשקוף ללא מזוזות אמיתיות.
חידושים:
א) יסוד שמזוזות ומשקוף צריכים להיות אלמנטים נפרדים: בכיפה (קשת) כל המבנה הוא דבר אחד עגול. הרמב״ם פוסק שצריך לזהות חלק נפרד שהוא “מזוזה” (צדדים ישרים) וחלק נפרד שהוא “משקוף” (למעלה). אם הצדדים הישרים אינם עשרה טפחים גבוהים, כל הקשת נחשבת רק כמשקוף — “שאין זה אלא משקוף.”
ב) יסוד מעניין: צריך להיות מזוזות (עמודי צד) נפרדות ומשקוף (משקוף עליון) נפרד. בקשת שנמוכה מדי, הם מתמזגים ולא ניתן לזהות מזוזות נפרדות.
—
הלכה ד — בית שאין לו תקרה
הרמב״ם: “בית שאין לו תקרה פטור מן המזוזה.”
פשט: בית ללא גג פטור ממזוזה. ההבדל בין “משקוף” (הקורה העליונה של הדלת) ו״תקרה” (גג הבית) מובהר — שניהם תנאים נפרדים.
חידוש — “נראה לי” של רמב״ם במקרה של כיסוי חלקי: הרמב״ם אומר “יראה לי” (חידוש משלו) — אם חדר מכוסה חלקית (“מקצתו מקורה ומקצתו אינו מקורה”), תלוי אם התקרה היא כנגד הפתח (מול הכניסה). אם כן — כשנכנסים, נכנסים לחלק המכוסה, וזה חייב במזוזה. אם החלק המכוסה אינו מול הפתח, נכנסים למקום פתוח, ופטור. הרמב״ם מדגיש שזה חידושו שלו, מה שאומר שזה לא מפורש בחז״ל.
—
הלכה ה — דלתות
הרמב״ם: “ומעמידין הדלתות ואחר כך קובעים את המזוזה.” בהלכה א׳ כתוב במפורש: “אף על פי שאין לו דלתות” — חייבים במזוזה אפילו בלי דלתות.
פשט: לכאורה סתירה — הלכה א׳ אומרת שלא צריך דלתות, וכאן כתוב שצריך להעמיד דלתות תחילה.
חידושים ומחלוקת:
א) שיטת הראב״ד: הראב״ד מבין שהגמרא שאומרת “מעמידין הדלתות” מדברת רק במקרה ספציפי — כשיש מזוזה (משקוף) בין שני חדרים, ולא יודעים איזה צד הוא “ימין הנכנס” (כי הולכים בשני הכיוונים). במקרה כזה מניחים דלת כדי לקבוע איזה כיוון הוא הכניסה (לפי איך הדלת נפתחת — “היכר ציר”). לפי הראב״ד אין הלכה כללית שצריך דלתות.
ב) שיטת הרמב״ם — תשובה לחכמי לוניל: חכמי לוניל שאלו את קושיית הראב״ד. הרמב״ם ענה בחריפות: “לא יסתפק בזה חכם שבעולם שאין החיוב תלוי אלא בשער בית כפשוטו” — אף חכם בעולם לא יפקפק שהחיוב תלוי ב״שער” (שער) כפשוטו. הפסוק אומר “על שער ביתך” — “שער” פירושו דלת/שער, ופשוט שצריך דלתות. הרמב״ם “אפילו לא חשב” שצריך גמרא לזה — זה כתוב בפסוק.
ג) ביקורת הרמב״ם על “סמיכות בתלמוד”: הרמב״ם טען נגד חכמי לוניל שהם לומדים “סמיכות בתלמוד” — מכיוון ששתי הלכות עומדות זו ליד זו בגמרא, הם חושבים שאחת מדברת על השנייה. הרמב״ם סובר שזו לא שיטה לגיטימית. [הערה: לר׳ חיים בריסקר יש “תורה שלמה” שאפשר ללמוד סמיכות ברמב״ם, אבל כאן הרמב״ם מתכוון שהוא עצמו לא לומד מזה.]
ד) הבדל בין “שער” ו״פתח”: הרמב״ם מבין ש״שער” (כמו בפסוק) מרמז על דלתות, בעוד “פתח” פירושו רק פתח. הראב״ד וחכמי לוניל חשבו ששער/פתח הם אותו דבר — פתח ללא דלתות.
ה) “אף על פי שאין לו דלתות” — איך זה מסתדר? אם הרמב״ם סובר ששער פירושו דלתות, איך זה מסתדר עם הלכה א׳ שאומרת “אף על פי שאין לו דלתות”? זה לא מוסבר לגמרי, אבל מצוין ששיטת הרמב״ם עדיין צריכה הסבר.
ו) חזרה למקרה העמודים: במקרה הקודם של עמודים (שפטור), גם אין דלת. ממילא הפטור לא רק כי חסרות מזוזות (עמודי צד), אלא גם כי חסרות דלתות.
נפקא מינה מעשית — קשתות בבתים:
הרבה אנשים יש להם במעבר פתוח (arch) בין המטבח וחדרים אחרים — עם שני עמודים ומשקוף, אבל בלי דלתות. לפי הרמב״ם לא צריך לברך על מזוזה כזו, אפילו אם מחמירים להניח אחת. העולם מחמיר להניח מזוזה, אבל לשיטת הרמב״ם לא צריך לברך.
עצה מעשית לסופרים:
אם סופר רוצה להחמיר ומביא מזוזות יקרות, צריך שיהיו לו גם מזוזות זולות יותר. הוא צריך לומר ללקוחותיו שבדרך כלל לאדם יש כמה מזוזות שחייבות רק מדרבנן או רק לפי פוסקים מסוימים — על אלה אפשר לחסוך.
[דיגרסיה: מה פירוש “מזוזה מהודרת”?]
א) “מהודר” לא כל כך פשוט: “מהודר” פירושו בדרך כלל כתב יפה יותר. אבל בפועל לא ברור שמה שקונים ב-$200 טוב יותר ממה שקונים ב-$100 — הרבה פעמים ההבדל הוא רק סגנון, לא איכות הלכתית. רבנים מדברים על “רמות” אבל זה לא נכון שזה קשור להלכה.
ב) בדיקה לעומת מהודר: אם בין מזוזות מהודרות יש 1/1000 פסול, ובין מזוזות לא מהודרות יש 1/100 פסול — אם רב בודק וזה לא פסול, יוצאים ידי חובה. העיקר של כתב יפה רלוונטי רק כשמסתכלים עליו (כמו ספר תורה), אבל מזוזה כמעט לא פותחים.
ג) מעשה על האדמו״ר מריזין: מישהו עשה כרכרה לאדמו״ר מריזין, ובחלק האחורי (שלא רואים) הוא לא שם סחורה טובה. הרבי אמר: “אצלנו הפנים כמו האחור” — צריך גם שם שאף אחד לא מסתכל.
ד) ספר תורה לעומת מזוזה בנוגע להידור: ספר תורה בוודאי צריך להיות יותר מהודר. אבל במזוזה — שכמעט לא פותחים — השאלה אם “זה קלי ואנוהו” נוגע למשהו שאף פעם לא הולכים להסתכל עליו.
ה) דעה שכתב “יפה” דווקא לא יפה: סופרים “יפים” של היום כותבים כאילו זה מודפס — מישהו אמר שהוא רוצה דווקא לראות שאדם כתב את זה. בספר תורה אפשר לראות את ה״מצבי רוח” של הסופר — זה היופי האמיתי.
ו) “זה קלי ואנוהו” על חיוב ספק: אפשר לומר שדין “זה קלי ואנוהו” הוא רק על מצווה גמורה. מה שעושים רק לפי פוסק אחד (כמו להניח מזוזה על arch) — זה עצמו כבר הידור, לא צריך להוסיף עוד הידור על זה.
[דיגרסיה: נאמנות סופרים וחזקת כשרות]
א) חזקת כשרות בקניית מזוזות: אם אדם קונה מזוזה ממי שיש לו חזקת כשרות, והוא אומר “זה כשר” — אפילו בלי בדיקה — יוצא ידי חובה על פי ההלכה, כמו בכל החיים שסומכים על עדות.
ב) מה פירוש “מהדר” בהקשר זה: מהדר פירושו אדם שמחפש סופר חשוב עם כתב יפה — זה מעבר לדין. אבל היום “הידור” פירושו גם בקרה — שעבר דרך מומחה, כי נעשות מזוזות מארצות אחרות ולא יודעים מי כתב אותן.
ג) ביקורת על “גזענות” בעולם הסופרים: הרבה פעמים “סופר טוב” פירושו — מאנשי שלומנו, לא מ״הר בשומרון” או “יהודי לא היימיש”. אבל ההוא יכול להיות בעל יראת שמים גדולה יותר. אסור לפסול חזקת כשרות של יהודים אחרים בלי בסיס. רק כשממש מצאו שסופרים אחרים לא עושים כתיבה לשמה, או שהשרטוט/סירטוט לא כדת וכדין — אז זו סיבה לגיטימית.
ד) העיקר של קניית מזוזות: לוקחים מזוזה ממי שכותב מזוזות, כמו שלוקחים ציצית מחנות — מה שהסוחר קורא ציצית, זה ציצית. הקב״ה לא דורש שתדע את כל המידע.
—
הלכה ו — מקומות קדושה פטורים ממזוזה
הרמב״ם: “הר הבית, הלשכות, ובתי כנסיות ובתי מדרשות, וכל שאר המקומות שאין בהן בית דירה — פטורין, לפי שהם קדש.”
פשט: מקומות קדושים — הר הבית, לשכות, בתי כנסת, בתי מדרש — פטורים ממזוזה כי הם קדושה ולא דירת חול. הפסוק דורש “בית ה׳ ולא בית קודש.”
חידושים:
א) בתי כנסיות של כפרים: הרמב״ם מביא הבחנה: “בתי כנסיות של כפרים שאין אורחים דרים בהם — חייבת במזוזה, מפני שקובעים בה בית דירה.” בכפרים קטנים היו ישנים על הספסלים בבית המדרש — זה עושה אותו “חצי חול” וחייב במזוזה. בערים (כרכים) היה פעם בית דירה מיוחד לאורחים או לגבאי — שם יש מזוזה.
ב) נפקא מינה מעשית להיום: הסיבה שאנו מניחים היום מזוזה בבתי מדרש היא כי אוכלים שם, ישנים שם, משתמשים בו — אבל בדרך כלל זה לחומרא בלא ברכה.
שערי המקדש:
הרמב״ם: “כל שערי המקדש לא היו להם מזוזה, חוץ משער ניקנור, שהיה לפנים ממנו לשכת פרהדרין, והיא היתה בית דירה לכהן גדול בשבעת ימי הפרושו.”
פשט: כל שערי בית המקדש לא היו להם מזוזה, מלבד שער ניקנור, כי מאחורי השער הייתה לשכת פרהדרין שבה גר הכהן הגדול שבעה ימים לפני יום כיפור.
חידושים:
– מועלה שאולי כל השנה לא היו צריכים מזוזה שם, רק ערב יום כיפור כשהכהן הגדול היה מופרש.
– [דיגרסיה:] הרמ״א סובר שמזוזה היא שומר מדברים רעים (“יכנס שם ואבוא אחריו”), לא רק מצווה של דירה — זו שיטה אחרת מהרמב״ם.
—
הלכה ז — בית התבן, בית הבקר, בית העצים, בית האוצרות
**הרמב״ם: “בית התבן, ובית הבקר, ובית העצים, ובית האוצרות — פטורים מן המזוזה, שנאמר ‘בי
תך׳ — ביתך אמרתי לך, פרט לאלו וכיוצא בהן.”**
פשט: אורוות, סככות, מחסנים — מקומות שאינם בתי דירה — פטורים ממזוזה. “ביתך” פירושו רק מקום מגוריך.
חידושים:
א) “שימוש כפול” — רפת בקר שהנשים מקשטות בה: הרמב״ם: “רפת בקר שהנשים יושבות ומקשטות בה — חייבת במזוזה, שהרי יש בה ייחוד לדירת אדם.” אורווה שמשמשת גם כמקום שנשים יושבות ומתקשטות — חייבת כי יש לה ייחוד לדירת אדם.
ב) שאלה מעשית — חדר ארונות גדול: לכאורה חדר ארונות גדול הוא “בית האוצרות” (מחסן) ופטור. אבל אם נשים מתלבשות שם (מקשטות בה) — יכול להיות שיש לו דין של “ייחוד לדירת אדם” וחייב. סתם להתלבש לפעמים כשמישהו באמבטיה אינו מספיק — צריך להיות שימוש קבוע לדירת אדם.
—
בית שער, גינה, חצר
הרמב״ם: “בית שער… פטורה מן המזוזה, מפני שאינה משמשת לדירה.”
פשט: בית שער (כניסה לחצר), גינה — פטורים כי אינם משמשים כדירה.
חידוש: הרמב״ם מתכוון אפילו אם יש להם משקוף מלא — העובדה שזו רק גינה ולא מקום מגורים עושה אותה פטורה. זה דין בבית (מטרת המקום), לא רק בצורה.
שערי חצרות, מבואות, מדינות:
הרמב״ם: “לפיכך, אחד שערי חצרות, ואחד שערי מבואות, ואחד שערי מדינות ועיירות — כולן חייבין במזוזה.”
פשט: כל שער המוביל לדירה — חצרות (שיש בהן בתים), מבואות (שיש בהם חצרות), ערים — חייב במזוזה.
חידוש: זה מסביר את הדין הקודם שגינה פטורה — זה מדבר על גינה שאינה מובילה לשום דירה (גינה בין גינות). אבל גינה המובילה לבית הייתה חייבת כשער.
—
דירת כבוד
הרמב״ם: “לפיכך, בית הכסא, ובית המרחץ, ובית הטבילה, ובית הבורסקי, ויוצא בהן — פטורה מן המזוזה, לפי שאינן משמשות לדירת כבוד.”
פשט: שירותים, מקווה, בית מרחץ, בית עבודה לעור (בורסקי) — פטורים כי אינם משמשים כדירת כבוד.
—
דירת קבע — סוכה של יוצרים
הרמב״ם: “סוכה של יוצרים — החיצונה פטורה מן המזוזה”
פשט: יוצר (אומן העושה כלי חרס) יש לו שני חלקים בסוכתו/בקתתו — החלק החיצוני (חיצונה) פטור ממזוזה, אבל החלק הפנימי (פנימית) חייב.
חידושים:
א) הבדל בין חיצונה ופנימית: בחלק החיצוני היוצר רק מניח את כליו למכירה — זה כמו חנות. אבל בחלק הפנימי ביותר הוא עושה את מלאכתו וגר שם — זו דירתו הפרטית. זה מושווה לזמנים של היום שהחזית היא חנות והחלק האחורי הוא הבית הפרטי.
ב) קושיה: שער לצד הוא דבר קבוע וחייב במזוזה — מדוע החיצונה פטורה? תירוץ (דרך השולחן): החיצונה אינה מקום קבוע, זו סוכה קטנה שאינה בניין, משתמשים בה רק כשצריך מקום, בלילה היא ריקה — אנשים לא גרים שם, זה רק לסחורה. זה מושווה לבקתות קטנות בחנויות חומרה או תערוכות.
ג) חנויות שבשווקים — בקתות שוק גם פטורות ממזוזה מאותו טעם.
—
הלכה ז — בית שיש לו פתחים הרבה, חדרים, פתח בין בית לעליה
הרמב״ם: “בית שיש לו פתחים הרבה, אף על פי שאין רגיל לצאת ולבוא אלא בפתח אחד מהן — כולן חייבין במזוזה. פתח שבין בית לעליה חייב במזוזה. חדר שבבית, אפילו חדר בחדר — חייב לעשות מזוזה, השער חדר הפנימי והשער חדר החיצון והשער הבית, שכולן משמשין לדירה וקבועין.”
פשט: בית עם הרבה דלתות — אפילו משתמשים רק באחת — כל דלת צריכה מזוזה. דלתות פנימיות בין קומות, בין חדרים, אפילו חדר בתוך חדר — כולן צריכות מזוזה.
חידוש: הכלל: כל עוד זה לא אחד מעשרת הדברים הפוטרים, חייב במזוזה. לא אומרים שרק חדר השינה או חדר האוכל או הדלת הראשית צריכים מזוזה — כל הדלתות צריכות. הטעם: שכולן משמשין לדירה וקבועין.
—
הלכה ז (המשך) — פתח בית הכנסת ובית המדרש
הרמב״ם: “פתח של בית הכנסת ובית המדרש — פטור. אבל פתח שבין בית המדרש לביתו — אם רגיל לצאת ולבוא בו, חייב במזוזה, ואם לאו, פטור.”
פשט: בית כנסת/בית מדרש עצמו פטור ממזוזה. אבל אם למישהו יש דלת מביתו לבית המדרש — תלוי אם הוא משתמש בה באופן קבוע.
חידושים:
א) מקור: לרב הונא הייתה דלת מביתו לבית המדרש, והגמרא אומרת שהוא היה רגיל לעשות שם (מזוזה). רב הונא היה ראש ישיבה — זה כבר היה מנהג ישן שראש הישיבה גר ליד בית המדרש.
ב) חידוש בסברא: אם האדם לא משתמש בדלת, זה פתח בית המדרש שפטור. אם הוא משתמש בה, זה כמו דלתו שלו וחייב במזוזה. בית המדרש עצמו נשאר תמיד פטור — אפילו הכניסה הראשית שכל העולם נכנס בה.
ג) נקודה מעשית: למי יש דלת לבית המדרש? רק לגבאי, לראש הישיבה, או דומיהם. מוזכר שזה כבוד בית המדרש להיכנס מהדלת הקדמית, לא מדלת צדדית פרטית.
—
הלכה ח — פתח שבין שני בתים — ציר הדלת
הרמב״ם: “פתח שבין שני בתים — מוליך ומביא רצועה של דלת, מקום שהציר נראה ממנו” (שם מניחים את המזוזה).
פשט: כשדלת היא בין שני בתים (שני שותפים), צריך לקבוע של מי הדלת — מסתכלים היכן הציר (הצִיר) נראה.
חידושים:
א) מה פירוש “ציר”? ציר פירושו הצִיר (hinge) — המקום שבו הדלת מסתובבת.
ב) רש״י במנחות מפרש: הבית שאליו הדלת קרובה יותר — כלומר, הדלת היא חלק מאותו בית, אותו בית חשוב יותר, והאדם השני “מצטרף.”
ג) הרמב״ם לא מביא “צד ימין” — הוא מדבר רק על “מקום שהציר נראה ממנו” — זה אומר הצד החשוב.
ד) הלכה מעשית: החדר שהדלת נפתחת אליו פנימה — אותו חדר הוא העיקר. כשפותחים דלת, אפשר להיכנס או לצאת — שם שנכנסים, זה העיקר, ומניחים את המזוזה בצד ימין של אותו בית. מהצד ההוא רואים את הציר כי הדלת נפתחת לאותו צד.
ה) “נראה הימנו” — לא לגמרי ברור מה זה אומר בדיוק. יש מחלוקת הפוסקים עם תירוצים שונים על זה.
—
הלכה ח (המשך) — מקום קביעת המזוזה
הרמב״ם: “סמוך לחלל הפתח, בטפח הסמוך לחוץ. בתחילת שלישו העליון של גובה השער. ואם קבעה למעלה מזה — כשר, ובלבד שיהא רחוק מן המשקוף טפח.”
פשט: מניחים את המזוזה בחלל הדלת, בטפח הסמוך לחוץ. מחלקים את גובה הדלת לשלושה, ומניחים אותה בתחילת השליש העליון. אם הניחו גבוה יותר — כשר, ובלבד שיישאר טפח מהמשקוף.
חידושים:
א) “בטפח הסמוך לחוץ” — זה מסתדר עם מה שנלמד קודם, שאם חופרים אותה פנימה יותר מטפח היא פסולה (כי היא רחוקה מדי מבחוץ).
ב) בדיעבד אפשר להניח גבוה יותר מהשליש העליון, ובלבד שיהיה טפח מהמשקוף.
ג) ימין הנכנס: מניחים אותה בימין הנכנס לבית. אם הניחו בשמאל — פסולה.
ד) בית השותפין (בית של שותפים) גם חייב במזוזה.
—
אחרית דבר / נעילה — ענין המזוזה
הרמב״ם: “חייב אדם להזהר במזוזה, מפני שהיא חובת הכל תמיד. וכל זמן שיכנס ויצא יפגע ביחוד שמו של הקב״ה, ויזכור אהבתו, ויעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן, וידע שאין שם דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם.”
פשט:
אדם צריך להיזהר במזוזה כי היא חובה תמידית — יותר מתפילין או קריאת שמע, שיש להם זמנים ספציפיים. המזוזה נמצאת שם תמיד. כל פעם שנכנסים או יוצאים פוגשים את יחוד ה׳, נזכרים באהבת ה׳, מתעוררים משינת הבלי הזמן, ומכירים שאין דבר העומד לעולם מלבד ידיעת צור העולם.
חידושים וביאורים:
א) מזוזה היא התזכורת ה״תמידית” ביותר: “חייב אדם להזהר” פירושו לא רק לשמור, אלא “להאיר בה” (לשון זוהר). החידוש העיקרי: מזוזה תמידית יותר מתפילין וקריאת שמע — באלה יש פטורים (חולה, בדרך, וכו׳), אבל מזוזה נמצאת תמיד. “שויתי ה׳ לנגדי תמיד” — ככל שתמידי יותר, כך יותר זה תכלית וסוף האהבה.
ב) האספקט ה״מעגלי” של קריאת שמע ומזוזה: מעגליות מרתקת: קריאת שמע חשובה, אומרים אותה כל יום. מלבד זאת מניחים אותה (את נוסח קריאת שמע) על הראש בתפילין כדי לזכור אותה. וכשיש אותה על הראש יש מצווה לומר אותה (כמו שהרמב״ם אמר קודם שכשמישהו מניח תפילין ולא אומר קריאת שמע, אומרים אותה שוב). ואותה קריאת שמע מניחים גם על הדלת במזוזה, וכשרואים אותה נזכרים בקריאת שמע. כלומר: קריאת שמע → תפילין → מזכיר קריאת שמע → מזוזה → מזכיר קריאת שמע. אבל יהודי שנכנס לבית לא אומר ממש קריאת שמע — הוא נזכר בה׳.
ג) מזוזה על המשקוף — משמעות סמלית: המשקוף הוא מקום חזק, איתן של הבית — שם שמניחים את הדלתות. האדם בנה בית חזק. דווקא שם מניחים מזוזה שאומרת: “אין שם דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם.” האדם מתכונן לעשות עסקים, הוא חי בביתו, הוא חושב שיחיה לנצח — אבל המזוזה מזכירה לו שרק ידיעת ה׳ נשארת לנצח, כל השאר עובר. זו “התעוררות” דומה לתקיעת שופר — מזוזה היא מעין תקיעת שופר שיהודי שומע כל יום.
ד) “אהבתו” — אהבת מי? הרמב״ם אומר “ויזכור אהבתו.” זה לא אומר שה׳ אוהב אותו (זה “פירוש חסידי”), אלא שהאדם צריך להיזכר שהוא אוהב את ה׳ — הוא צריך להיזכר באהבת ה׳ שלו עצמו, לא רק במצוות האהבה, אלא באהבה עצמה.
ה) השוואה בין מזוזה לתפילין — שתי מדרגות: בתפילין גם הרמב״ם אמר שזה מזכיר את האדם, אבל שם זו מדרגה גבוהה יותר: “מפנה לבו לדברי…” — האדם עוסק בתורה, הוא נעשה עניו וירא. במזוזה מדברים על אדם שנכנס ויוצא, הוא לא במצב של עוסק בתורה — מעוררים אותו משינה ושגעונות. תפילין הוא מה שצדיק, בן תורה עושה; מזוזה היא ליהודי הפשוט שצריך תזכורת. זה הבדל במדרגות.
ו) שיטת הרמב״ם לעומת רמב״ן — תזכורת לעומת הכרזה: הרמב״ם עקבי שכל המצוות (תפילין, מזוזה, ציצית, שופר) הן להזכיר לאדם — זה מעורר את האדם משנתו. הרמב״ן, להבדיל, סובר שיש גם ענין של “הכרזה” — הפגנה לעולם, כמו “וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך.” הרמב״ם רואה זאת כדבר פנימי (התעוררות האדם עצמו), הרמב״ן רואה זאת גם כהכרזה חיצונית.
ז) “חונה מלאך ה׳ סביב ליראיו ויחלצם” — פירוש הרמב״ם ל״מלאכים”: הגמרא מביאה את הפסוק “חונה מלאך ה׳ סביב ליראיו ויחלצם” בהקשר של מזוזה, ציצית, תפילין. הרמב״ם מפרש: מהם ה״מלאכים” השומרים על האדם? אלה הם המזכירים — התפילין, מזוזה, ציצית עצמם. הם ה״מלאכים” המקיפים את האדם ושומרים עליו משחטא (שלא יחטא), לא ממזיקים במובן פיזי. זה מסתדר עם לשון הגמרא עצמה “בחיזוק שלא יחטא, שנאמר והחוט המשולש לא במהרה ינתק.”
חידוש בתוך החידוש: הרמב״ם לא הכניס זאת לגמרא — הגמרא עצמה היא מקור לרמב״ם. כי “חונה מלאך ה׳ סביב ליראיו ויחלצם” מסתדר ממש עם תורת הרמב״ם שזו שמירה מחטא, לא ממזיקים. זה ברור מהקשר הגמרא.
ח) הרמב״ם לעומת מקובלים — שמירה מחטא לעומת שמירה ממזיקים: לפי מקובלים מזוזה היא שמירה ממזיקים/קליפות — “וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך.” הרמב״ם סובר שהכל כדי להזכיר לאדם. אבל הרמב״ם נתן מקום ל״מלאכים” — הוא רק פירש אותם אחרת. אי אפשר לומר שזה רק סגולות. מוצע גם ש״קליפות” הם אולי אותם דברים שגורמים לחטא — כלומר, אפילו לפי מקובלים אפשר לומר ששמירה מקליפות = שמירה מחטא, וזה לא כל כך רחוק מהרמב״ם.
ט) “והחוט המשולש” — שלוש מצוות: הגמרא אומרת “בחיזוק שלא יחטא, שנאמר והחוט המשולש לא במהרה ינתק.” הרמב״ם הבין ש״חזקה” פירושה ששלושת הדברים ביחד (מזוזה, תפילין, ציצית) חזקים. הוא לא מביא את הפסוק במפורש.
—
סיום — מבנה הפרק ומלאכים כמזכירים
שיחת החברותא מסתיימת עם סיכום של מבנה הפרק:
הפרק מתחיל בעשרה דברים (עשרה תנאים בבית) ומסתיים במלאכים.
חידושים:
א) מלאכים כמזכירי רבים: הרמב״ם הכניס מלאכים בסוף הפרק, והוא אומר שהמלאכים עצמם הם גם “מזכירי רבים” — הם מזכירים לאדם דברים טובים. זה נותן מקום למלאכים להיות מעניינים אפילו לפי השיטה הרציונלית של הרמב״ם.
ב) לא רק גילוי מילתא — נקודה עמוקה יותר: אי אפשר לומר שהמלאכים הם רק “גילוי” (גילוי חיצוני). מקובל יאמר שכל הדברים האלה (ציצית, תפילין, מזוזה) הם “דברים חיצוניים” — שמירה נגד קליפות. אבל מה הן קליפות? קליפות הם אותם כוחות שמביאים לחטא, שמביאים למחשבות רעות. וקריאת שמע, שהיא “חרב פיפיות” (חרב דו-פיפיות) שהורגת מזיקים — הורגת גם את המחשבות הרעות. לפי שיטת הרמב״ם, זה אותו ענין: ה״מזיקים” וה״קליפות” הם באמת המחשבות הרעות והיצר הרע, והשמירה מהם היא דרך תזכורת במצוות.
ג) מבנה הפרק — עשרה מלאכים: לפרק יש מבנה יפה: עשרה דברים בהתחלה, מלאכים בסוף. המזכירים הם: ציצית (1), תפילין של יד + תפילין של ראש (2), מזוזה (1) — ביחד ארבעה מזכירים. ביחד עם המלאכים, מתקבלת תמונה של “עשרה מלאכים.”
ד) כל פרק מהשיעור הוא מלאך: כשתורה נכנסת לראש, חושבים עליה, זוכרים אותה — וזה עצמו מלאך, כוח ששומר על האדם.
תמלול מלא 📝
פרק ו׳ הלכות מזוזה — עשרה תנאים בבית החייב במזוזה
הקדמה — נושא הפרק
ר׳ יואל:
פרק ו׳, הלכות מזוזה, פרק ו׳, הפרק השני שמדבר על מזוזה.
אני רוצה להקדים שמצוות מזוזה היא שלוקחים את הפרשה מהתורה ומניחים אותה על עמוד יפה וגדול, עמוד התורה, המקום שעליו אפשר לתלות מזוזה. אז עמוד התורה שלנו שעל מקום כה גדול שתולים עליו את המזוזה של השיעור של היום הוא ידידנו ר׳ יואל, וממנו ילמדו וכן יעשו.
עכשיו נלמד את ההלכות של המזוזה, לא הקלף שאנו קוראים לו גם מזוזה, לא הקמיע, הקלף, הפרשה שמניחים על הדלת, אלא המזוזה, משקוף הדלת. הבית, באמת הבית, כל הבית, והרמב״ם הולך למנות איזה בית חייב במזוזה, “ושמתם על מזוזות ביתך”, איזה בית מחויב במזוזה.
והרמב״ם רצה לעזור לנו, אז הוא הסתכל בכל המשניות וכל ההלכות שראה, בספרא, ספרי, ירושלמי, שהוא למד הכל, והוא ראה פלא פלאים שיוצא עשרה. הוא אוהב את המספר עשר, עשרה מלאכים ועשרה דברים שונים, עשרה מיני דם. מושלם, הוא אומר לנו את ההלכות.
חברותא:
לא, ר׳ יצחק אמר, כי לא כתוב במשנה עשרה תנאים. מאיפה אתה יודע שהרמב״ם עושה את המספר? כי הרמב״ם לא הראשון, כבר יש רי״ף או איזה ספר קודם שכתב. לפני הרמב״ם היו גם ראשונים מסוימים שכתבו על הלכות מסוימות. אנחנו יודעים אבל, אנחנו לא יודעים מתי. בדרך כלל כשהרמב״ם אומר מספר זה המספר שלו, כי הגמרא אומרת פחות מספרים.
ר׳ יואל:
כן, אבל יכול להיות שהרמב״ם היה לו איזה מקור. יש הרבה הלכות בהלכות מזוזה שאנחנו בכלל לא יודעים את המקור, כך אומר רב רבינוביץ. יכול להיות שהרמב״ם כן היה לו איזה מקור מברייתא או דבר, או מהגאונים, יכול להיות שלא היה כתוב ברשימה. אנחנו לא יודעים בדיוק את הכוונה. יכול להיות שהרמב״ם חידש את זה.
הלכה א — עשרה תנאים יש בבית
ר׳ יואל:
יש עשרה תנאים, “עשרה תנאים יש בבית”. עשרה תנאים צריך להיות לבית, שאם יש לו את התנאים זו דירה חשובה, ולא משאירים אותה.
כי המזוזה היא לא חובת הבית, היא חובת הדר, כמו שלמדנו קודם. אבל מדברים כאן על תנאים של הבית. איזה בית, זה שגר שם וצריך לעשות מזוזה. זה מחייב את האדם.
חברותא:
נכון. זה מעניין, האדם גם לא מחויב להיות לו בית כזה שיש בו מזוזה.
ר׳ יואל:
כן, אם יש לו בית כזה. חובת הדר, פירושו שזו המלצה שאדם יגור ויהיה לו מזוזה, אם מניחים משקוף. כשאדם קובע לגור, שיהיה… בעל החובת הדר, חובת חפץ.
חברותא:
כן, חובת הדר, חובת חפץ בסוג הבית הזה, שיהיה שם. אם הוא רק הניח אצל מקום אחד, יש חיוב שני. זה לא…
ר׳ יואל:
כן, מה הבעיה? כמו בגד של ארבע כנפות. מי שגר שם צריך לשים מזוזה, כלומר לשים אותה. בגד שוכב על המדף, לא צריך מזוזה. מה צריך בית? אם אתה גר בבית כזה, אתה צריך לשים את המזוזה. אין שום חיוב לגור בבית כזה. אבל אם מישהו לא גר בבית כזה, אין לו בית כזה, הוא פטור.
העשרה תנאים
ר׳ יואל:
“ואלו הן תשעה תנאים אחד מהן פטור מן המזוזה. ואלו הן:” שהבית שמדברים עליו, “שיעור בו ד׳ אמות על ד׳ אמות או יותר”. שיהיה לפחות, את המספר הזה עשית, או שהרמב״ם חישב את כולם שווה?
חברותא:
כן כן, אלה העשרה של הרמב״ם. עשרה, עשרה, זה הרמב״ם, הכל לשון הרמב״ם.
ר׳ יואל:
כן, אומר הרמב״ם, הוא אומר את כולם כאן, אומר כאן בקיצור, ואחר כך הוא הולך להסביר מסוימים מהם יותר. את כולם. הראשון הוא “שיעור בו ד׳ אמות על ד׳ אמות או יותר”. בית קטן מאוד לא נקרא בית.
דבר שני, “שיהיו לו שתי מזוזות”. כי חוק שכתוב מזוזות, מזוזות כתוב ברבים, אבל מזוזות מדויקות פירושן שתי מזוזות.
חברותא:
או. הן הולכות אחת מהן עם כל הדברים האלה מתכוונות.
ר׳ יואל:
כן, בוודאי. “ויהיה לו משקוף”. דבר שלישי הוא שיהיה משקוף. “ויהיה לו תקרה”, כלומר גג. דבר רביעי, דבר רביעי הוא שיהיה גג. “שיהיה לו תקרה”. זה מתכוון על הבית, לא על המשקוף. המשקוף, המשקוף הוא כבר הגג של הדלת. שיהיה חדר, שהחדר ישמש יותר. שיהיה לו גג, לא שלכל החדרים יהיה גג, זה הלכות של הבית. זה מתכוון לבית.
חברותא:
כן, טוב.
ר׳ יואל:
“שיהיה לו תקרה”, שיהיה לו גג, “שיהיה לו דלתות”, שיהיו לו דלתות. זה גם חידוש, שהרמב״ם חולק על זה, שצריך להיות דלתות שלמות. האם הדלתות עושות את המזוזה למקום מיוחד או מה? היהודים עושים שיהיה בית, שהבית…
חברותא:
לא, היהודים איזה זה דין במזוזה, זה לא. אבל הרמב״ם אומר על הכל בית. אני לא יכול לעזור.
ר׳ יואל:
כן, אבל אני אומר כך, למזוזה יש דין שהמזוזה היא.
חברותא:
לא, לבית יש סוג דלת כזה. מבין? זה לא שהדלת עושה את המזוזה ל… אני לא יודע.
ר׳ יואל:
בסדר. הרמב״ם ממסגר הכל כהלכות בית.
חברותא:
כן.
ר׳ יואל:
“ויהא גובה השער עשרה טפחים או יתר”. שהשער יהיה עשרה טפחים או יותר. “ויהא בית חול”. שלא יהיה בית של קודש, דהיינו של ציבור. חול זה ממש חול. חול, לא קודש.
חברותא:
בסדר.
ר׳ יואל:
“ויהא עשוי לדירת אדם”. שיהיה עשוי לאדם לגור. אז זה מוציא גם בית כנסת או בית מדרש, או דבר כזה, או… אני לא יודע, מחסן. נמצא מה זה מוציא.
“ויהא עשוי לדירת כבוד”. שגרים שם בדרך כבוד, זו דירת כבוד. “ויהא עשוי לדירת קבע”. שעשוי לדירת קבע לגור בקביעות. אז זו למעשה פתיחה, פתיחה שלמדנו קודם, כן?
כי אולי תראו, הרמב״ם הולך לומר בבירור כל דבר מה הנפקא מינה. על כל הלכה הרמב״ם עכשיו הולך להסביר מאיפה הוא לוקח את זה וכן הלאה. הרב כבר הסביר את זה כאן, אבל המקום האמיתי של הלימוד של כל הדברים האלה הוא אחר כך בפירושים. הרמב״ם עשה פשוט רשימה. עכשיו הוא הולך לעבור על כל הרשימה ולהסביר כל אחת מהן מה הן מתכוונות.
הלכה ב — שיעור ד׳ אמות על ד׳ אמות
ר׳ יואל:
בסדר. אז את ההלכה הראשונה למדנו שבית כדי להיות מחויב במזוזה צריך להיות לו ארבע אמות, אומר הרמב״ם. ממילא, “ואם יש בו כדי לרבע בו ארבע אמות על ארבע אמות פטור ממזוזה”. אם אין בו ד׳ על ד׳ אמות. מה קורה אם זה ארוך יותר? יש לו שש אמות על שלוש אמות וכדומה. אומר הרמב״ם, צריך לוכל לרבע…
הגדר שצריך להיות ארבע אמות לא אומר שצריך להיות קיר, לא אומר שצריך להיות… איך אומרים… ד׳ אמות מרובעות. לא צריך להיות שני קירות של ארבע אמות, ארבע על ארבע. יכול להיות מה שקוראים שש עשרה אמות מרובעות.
חברותא:
כן, יכול להיות…
ר׳ יואל:
נפקא מינה היא, יכול להיות אפילו אם זה עגול, הוא יכול להיות אותו דבר, זה אין צורך לאומרו, “אורכו יתר על רוחבו”. אפילו אם זה מאוד צר, למשל זה רק אמה אחת צר אבל זה עשר אמות ארוך, יש לך ארבע אמות, וכאן זה לא עשר, כאן זה שש עשרה, אז יש שם ד׳ על ד׳ אמות. על כל פנים, ד׳ על ד׳ אמות חייב במזוזה, זו השיטה הקדושה של הרמב״ם. זה כמה גדול זה, לא איך הבית בנוי, אלא כמה גדול הבית.
מחלוקת הרמב״ם והרא״ש
ר׳ יואל:
הרמב״ם, יש כאן הלכה שחולקים עליו הרבה מאוד דברים, שחולקים על הד׳ על ד׳.
חברותא:
כן, הרא״ש הקדוש חולק, הרא״ש אומר ש… צריך להיות גדול יותר?
ר׳ יואל:
לא גדול יותר, יש דין בצורה. הרא״ש אומר שבית שהוא מאוד צר, למשל זה אמה אחת על שש עשרה אמות, שיש בוודאי ד׳ אמות מרובעות, אבל לא יכולים לגור בבית כזה. ממילא סובר היום הרא״ש שחייב כן להיות ארבע אמות איפשהו, לא חייב להיות ריבוע, יכול להיות מרובע, אבל חייב להיות איפשהו ארבע על ארבע שטח בבית, כי אם לא זה אומר קטן מדי, אומר הרא״ש הקדוש. ממילא, אם זו מחלוקת ראשונים, אומרים האחרונים שצריך לעשות בלי ברכה כי זה ספק.
ואני גם אומר לאנשים ששואלים אותי בהלכות, שהוא דחוק בכסף, אני אומר לו, קנה מזוזות יפות ומצוינות, זה, אבל אתה יכול לחסוך את שלוש המזוזות, כמו החדרים שאין להם צורת רביעית או הלכות אחרות, אתה יכול להוציא פחות על המזוזות כי זה דרבנן. נו, דרבנן זה יעזור הרבה, יכול להדר לגמרי, אבל אני רק אומר, בלי ברכה. אני מסביר לך, אנחנו הולכים הלאה.
הלכה ג — אכסדרה ושתי מזוזות
ר׳ יואל:
ההלכה הבאה היא… זו הלכת הרמב״ם, ההלכה הראשונה, ד׳ אמות. עכשיו יש עוד הלכה שלמדנו, שהמזוזה צריכה להיות לה שתי מזוזות, הקירות. הרמב״ם אומר אכסדרה…
חברותא:
כן.
ר׳ יואל:
איך מתרגמים ביידיש את המילה אכסדרה? מרפסת כזו, כזו… חלל פתוח. הרמב״ם הולך לתרגם, “והוא מקום שיש לו שלוש כותלים ותקרה על גביהן, אבל אם יש לו שני פצימין ברוח רביעית, אפילו עוד…” פצימין זה תרגום עמודים, חתיכות כאלה שנכנסות פנימה. זה לא קיר מלא, כלומר אתה נשאר עם יש לו מזוזות. אין לו…
חברותא:
כן, קיר בטח אין לו.
ר׳ יואל:
אין לו גם מזוזות, יש לו עמודים גדולים, חתיכות כאלה, משהו כזה שעולה. עמודים. אני חושב שזו מילה מצחיקה, פצים. אני חושב שזה תרגום עמוד, אתה יכול לכתוב עמודים. פצים פירושו משהו כזה, איזה עיצוב, משהו כזה, לא… זה לא דבר שסוגר את… זה סוגר קצת את הרוח רביעית, מבין? זה משהו כזה.
דיון: מה פירוש “פצימין”
חברותא:
המילה “עמוד” היא לא מילה טובה, כי אתה רוצה להסביר עמוד, אתה לא רוצה להסביר “עמוד”. אתה רוצה לוכל לכתוב עמודים. ולכן אני חושב שפצים, יכול להיות בדיוק פצים זה איזה עמוד, משהו כזה שלא עשוי בשבילו. ומכיוון שאותו תנא כתב פצים, אני לא יודע, הרמב״ם תמיד מתרגם ביטוי, הוא יכול להשתמש במילה אחרת. אני רוצה לשאול אותך במשנה, למה המשנה לא השתמשה במילה עמודים? חסר פתאום, איך כתוב ביטוי מסוים על… זה שם לדבר כזה.
ר׳ יואל:
כן, חסר, לא כתוב סתם ביטויים בעולם. כך? אני לא יודע, אני מעדיף…
חברותא:
המילה אכסדרה היא מילה של לשון הקודש, אבל זה משהו… רגיל, אלכסנדריה, אני לא יודע מה.
ר׳ יואל:
זה חושבים ההיסטוריה, זה מאוד טוב ההיסטוריה, עמוד זה מאוד טוב. פצים הם סוג עמודים של אותה אכסדרה של רוונה. אבל פצים אתה יודע כן, אם זה עמוד אתה יודע איך לומר. סתם כך לומר זו מילה בעולם, זה לא אומר… עמוד הוא דבר שמחזיק משהו. זה לא עמוד, זה סתם איזה חתיכת עיצוב. עמוד זה לא “עמוד” שמחזיק משהו.
חברותא:
כן, אתה חושב שזה מחזיק משהו את הגג, לזה יש משקל. אבל העמוד הוא פשוט עיצוב.
ר׳ יואל:
זה איזה סוג קירון, בקיצור.
חברותא:
אה, זה מחזיק כן, הוא אומר לי פשט.
פטור מן המזוזה
ר׳ יואל:
“פטורה מן המזוזה”, סתם שטויות. “פטורה מן המזוזה”, למה? “שלא נעשו אלא לתקרה”, הם לא שם כדי לעשות דלת, אלא הם שם כדי להחזיק את הגג. הוא אומר, יש שלושה קירות עם גג, הגג צריך חיזוק בצד הרביעי. בגלל זה הוא לקח שם עמודים, לא שיהיה שם חתיכת קיר. אם זה היה חתיכת קיר, זה היה יכול להיות חייב במזוזה. אבל הוא אומר לך לא, זה לא קיר, זה רק דרך להחזיק את הגג. ולא כמו שום תקרה שיש בנסי.
חברותא:
וחיים תקרה זה עמוד לא עם זה אני עדיין טוב. בסדר. אממ… עשיתי.
ר׳ יואל:
וחיים תקרה, אותו דבר, אם אין לו תקרה בכלל. הם, המילה היא… מזוזה, זה רק גליק, זה חלק מזוזה. צריך להיות מזוזה פירושו משקוף. משקוף? משקוף זה המשקוף.
הלכה ג (המשך) — בית שיש לו עמודים בלי מזוזות
דובר 1:
עמוד הוא דבר שמחזיק משהו. זה לא עמוד. זה סתם לומר “זה חתיכה אחת”.
דובר 2:
אה, אתה יודע מה? עמודים, לא עמוד שמחזיק משהו.
דובר 1:
כן, אבל זה ממש מחזיק משהו, זה מחזיק את הגג.
דובר 2:
אתה אומר שהיה לו גג, אבל העמודים הם לא הדבר. יש לו סוג קירון.
דובר 1:
בקיצור, אה, זה מחזיק כן, זה אומר לי בפירוש. “פטורה מן המזוזה” – סתם שטויות. “פטורה מן המזוזה” זה. למה? “שעומדים שם להעמיד את התקרה”, הם לא שם כדי לעשות דלת, אלא כדי להחזיק את הגג.
אתה אמרת שיש שלושה קירות עם גג. הגג צריך עוד חיזוק בצד הרביעי, בגלל זה הוא לקח שם עמודים. לא שיהיה שם גם חתיכת קיר. אם לא היה חתיכת קיר, זה היה יכול להיות חייב במזוזה. אבל אתה אומר שלא, זה לא קיר, זה רק דרך להחזיק את הגג. “ולא יצא בהן ידי מזוזה”. ממילא הוא יוצא עם התקרה, אבל לא עם המזוזה.
“וכן תקרה שאין לה כסלון כלל” – המילה היא מזוזה, והם הניחו שתי מזוזות. צריך להיות מזוזה, שפירושה משקוף. משקוף הוא המשקוף התחתון. איך קוראים למשקוף הצדדי? מזוזה.
בקיצור, אותו דבר, אם אין לו כסלון בכלל, “אלא עומדת על עמודים מכאן ומכאן”, סתם גג. “הרי זו כתבנית בית”. שנראה כמו בית קטן. מה פירוש “כתבנית בית”? מה הפשט? זה לא “חלל חיצוני” שיש לו בדיוק עמודים, שיש לו בדיוק פייס. זה בית. יש מקום שבו מרגישים שנכנסים לשם. אבל אין לו מזוזות. “מה שלא יהיה” המקרה, אפילו לא הניחו איזה חוט או איזו חתיכת מחיצה.
“אלא שהעמודים להעמיד התקרה הן עשוין”. אפשר רק לשים על קירות של כניסה. אם אין כניסה, אפילו אם טכנית יש רק שלושה מקומות שאפשר להיכנס כי בדיוק יש עמודים, זה מה שהרמב״ם אומר, אבל אף אחד מהם הוא לא כניסה רשמית. זה מעניין, אבל זה הדין של מזוזה. אין כניסה, אין קיר בכלל. איפה יש עמודים למזוזה?
דיון: האם התורה ניתנה למבנה ספציפי של בית
דובר 1:
התורה ניתנה לאנשים שהיה להם בית מסוים. אחר כך באו אדריכלים והם אמרו שאפשר לעשות מין זה רעיון של חלל פתוח עם עמודים. הוא אמר, מה אכפת לי? יש בית, מקום שנכנסים לבית בין שלושת העמודים. רק תנו לי לשים על שלושת העמודים. הוא אומר, לא, חסר הדין של מזוזות. מעניין.
דובר 2:
זה מה שאמרת שצריך להיות מזוזות. אין מזוזה, אני לא מבין. יש לי מרפסת, מה זה קשור למזוזה?
דובר 1:
לא, אבל השאלה יותר ברורה ממה שאתה אומר. חז״ל לא רוצים שישימו סתם כך מזוזות על מקומות שזה לא… יואל הוא המקום שבו הוא נכנס. לפחות הוא ישים מזוזה על הראש שלו אם משהו קורה. אני מתכוון, מזוזה היא דבר, שמים מזוזה על בית.
אבל זה המקום שבו נכנסים למין הבית.
דובר 2:
אף אחד לא גר בבית.
דובר 1:
לא גרים בבית, זה לא בית.
דובר 2:
אני לא מבין מה אתה מתכוון.
דובר 1:
כן, אבל לא גרים, איך אפשר לגור במחסן ריק כזה שם? יש שם איזה שטח יפה שאפשר לשחק בו בכדור. זה מקום שהולכים עם מזג אוויר טוב.
דובר 2:
לא, לא גרים בבית כזה. זה צריך להיות שאין בית.
דובר 1:
מאוד טוב, אתה משחק בחוץ גם. שמים גג כזה שלא יזרח שמש.
דובר 2:
לא, לא בית.
דובר 1:
לא, אני חושב שחסרים משקופים, זה דין.
דובר 2:
מאוד טוב, חסר כתבנית בית והכל.
דובר 1:
כתבנית בית, אני שואל אותך על מזוזות, לא מה זה.
דובר 2:
תרגום לעברית
אין שום מזוזות, אבל יש רק עמודים. איפה הבית? חסרים העמודים.
דובר 1:
מה אתה מתכוון, זה נראה כמו סוכה?
דובר 2:
הוא אומר אולי ששמים איזה חתיכה… הוא לא מדבר על משקוף.
דובר 1:
הוא אומר הרמב״ם, “בית שיש לו מזוזות”. אוקיי, עד כאן שבהלכות מזוזה צריך להיות מזוזות, חשוב מאוד. אם זה ריק לגמרי, אין שום משקוף, זה נוגע גם בבית, אם לאנשים יש שני חדרים ומסדרון, פתוח לגמרי מצד אחד, אין מזוזות. כן, אפילו יש קירות, זה לא נקרא מזוזה, וממילא לא שמים שם. כך כתוב כאן ברמב״ם נראה לי.
דובר 2:
לפי הרמב״ם יש מזוזות, נראה מיד.
דובר 1:
זו טענה. נכנס מיד לזה, אבל בינתיים… פשיטא, העמודים, מה שאמרת העמודים, אפילו אתה רוצה לומר שזה עיצוב גם של דלת, מקום כזה עם שני עמודים.
דובר 2:
אוקיי, אוקיי.
דובר 1:
קודם כל, אבל עכשיו מדברים על מזוזה שנעשתה רק להחזיק את הגג.
הלכה ד – כיפה (כניסה מקושתת)
דובר 2:
לא, הוא אומר “בית שיש לו מזוזה מכאן ומזוזה מכאן, וכיפה כמין קשת לשתי מזוזות במקום המשקוף”, אז זה כך. “אם יש בגובה המזוזות עשרה טפחים או יותר”, אוקיי.
דובר 1:
לא, עכשיו מדברים על הלכות אחרות, נכון? יש דין שצריך להיות משקוף, צריך להיות “חלק עליון”, מה זה משקוף? המשקוף העליון, אני לא יודע איך קוראים לזה. המשקוף מלמעלה. עכשיו, קורה לפעמים שלאדם יש כן שתי מזוזות, אבל זה מקושת מלמעלה, זה מקושת מאוד. יוצא שאין עשרה טפחים מ…
דובר 2:
זה לא ישר.
דובר 1:
בדיוק. אין מזוזה, יש רק משקוף, כי זה דבר עגול אחד.
דובר 2:
אה, זה דבר עגול אחד.
דובר 1:
אבל אם אין גם שתי מזוזות, זה קשת ארוכה אחת…
דובר 2:
עכשיו, נראה שצריך להיות בנפרד מזוזה ובנפרד משקוף.
דובר 1:
אוקיי.
דובר 2:
“אם יש בגובה המזוזות עשרה טפחים או יותר”, אם יש עשרה טפחים ושם זה כן גבוה, אז זה עדיין מזוזה.
דובר 1:
כן.
דובר 2:
“חייב במזוזה, ואם אין בו עשרה פטור, שאין זה אלא משקוף”. אם זה פחות מעשרה זה לא נקרא משקוף.
דובר 1:
לא, אתה יכול גם לומר שאין לו מזוזה, אני לא יודע למה הוא קורא לזה רק משקוף.
דובר 2:
אמת.
דובר 1:
מבין את השאלה שלי?
דובר 2:
נכון.
דובר 1:
מעניין.
דובר 2:
זה יסוד מעניין, כן.
דובר 1:
מה?
דובר 2:
העיקר הוא שהמזוזה לא מספיק גבוהה, לא שה…
דובר 1:
ממילא הנפרד, זה לא דברים נפרדים, אני לא יודע.
דובר 2:
אוקיי, הלכה רביעית למדנו שצריך להיות תקרה. כן?
הלכה ה – בית שאין לו תקרה
דובר 1:
“בית שאין לו תקרה פטור מן המזוזה”.
דובר 2:
“בית שאין לו תקרה” פטור. אה, “בית שאין לו תקרה” פטור. אה, למדנו הלכה רביעית שצריך להיות תקרה. ממילא יוצא, “בית שאין לו תקרה”, אין גג, פטור מן המזוזה.
דובר 1:
נו, טוב.
חידוש הרמב״ם – בית שהוא מקצתו מקורה
דובר 2:
אומר הרמב״ם, מה קורה בחדר ש“הוא מקצתו מקורה”, חצי חדר יש לו גג, “ומקצתו אינו מקורה”? אומר הרמב״ם, “יראה לי”, זו שיטתי, “נראה לי”, זה חידוש, לא פירשו את ההלכה, חידוש. “יראה לי”, אני חושב, אומר הרמב״ם הקדוש, “שאם היתה קורה כנגד הפתח”, אם הגג מול הפתח, יש גג, כשנכנסים שם נכנסים לחלק המקורה, חייב במזוזה, כי יש מספיק כניסה שמובילה לחדר. וזה בחלק האחורי, אין תקרה, זה לא משנה לחדר. צריך שיוכלו להיכנס. אם מיד אחרי הפתח אין, אז זה כאילו פתוח, הוא לא נכנס לשום חדר.
דובר 1:
אהא, טוב.
דיון: האם צריך להיות דלתות
דובר 2:
אומר הרמב״ם, “ומעמידין הדלתות, ואחר כך קובעים את המזוזה”.
דובר 1:
יש את ההלכה שהוא אמר קודם, שצריך להיות דלת.
דובר 2:
לא, הוא אמר שצריך להיות דלתות, זה מעניין, הוא לא פוסק על הדבר הזה. הוא לא אומר כאן בבירור שאם אין דלתות זה פסול. יכול להיות שיש הלכות דלתות במקום שיש דלתות. הרמב״ם לא אומר לנו בבירור שצריך להיות דלתות.
דובר 1:
הא?
דובר 2:
מה הראיה? הכיפה שדיברנו עליה, בזה אפשר גם להכניס דלת.
דובר 1:
אה, זה יכול להיות.
דובר 2:
אני לא יודע. חשבתי שזו דלת קטנה מאוד, אבל זו דלת רגילה שאין בה בגובה המזוזה עשרה טפחים.
דובר 1:
אז, שוב, אז מה?
שיטת הראב״ד – “מעמידין הדלתות” מדבר רק על היכר ציר
דובר 2:
בכל מקרה אין דלתות. הראב״ד שאל שאלה. הראב״ד אמר, מה שכתוב דלתות מדבר רק על היכר ציר, שיש שני בתים, וצריך לדעת לאיזה כיוון רק ניכר ל… דרך דלתות. הגמרא כתובה שעושים דלתות. הראב״ד הבין, שההלכה שאם עושים מזוזה צריך קודם לשים דלתות, כתוב בגמרא. הראב״ד הבין שזה מדבר במקרה כשיש מזוזה בין שתי דלתות, משקוף בין שני חדרים, סליחה, המזוזה צריך לשים מימין הנכנס, ולא יודעים לאיזה כיוון נכנסים, כי זה בין שני חדרים והולכים לשני הכיוונים. הוא אמר לשים דלת, ואז הכיוון שהדלת נפתחת, זה הכיוון שנכנסים. אז ממילא צריך קודם לשים דלת.
אבל אם כך, טוען הראב״ד, אין הלכה שצריך לשים דלת. אם יש בעיה כזו, צריך לשים דלת כדי לדעת איך לשים את המזוזה.
דובר 1:
זה אומר שאתה רוצה לומר שהרמב״ם עצמו לא היה מאה אחוז מוחלט, אלא הוא אמר זאת בצורה כזו, הוא רצה להשאיר פתוח שזה לאו דווקא סיבה לפטור אם אין דלת.
דובר 2:
אז, אז, הרמב״ם הקדוש, אבל לא, ברור שזה לא פטור מן המזוזה. הוא אמר במפורש בהלכה הראשונה ש“אף על פי שאין לו דלתות”, צריך להיות דלתות.
דובר 1:
במפורש, הלכה א׳.
דובר 2:
“אף על פי שאין לו דלתות”. הרמב״ם הקדוש עצמו…
דובר 1:
לא, הוא לא אומר על עצם ההלכה. כן, הוא רוצה להבין, הוא רוצה לדעת האם צריך לשים דלתות.
תשובת הרמב״ם לחכמי לוניל – “שער” פירושו דלתות
דובר 2:
הרמב״ם הקדוש עצמו, מישהו שאל שאלה, חכמי לוניל שלחו שאלות לרמב״ם, שואלים קושיות על הלכותיו, הם שאלו את קושיית הראב״ד. הם שאלו שהגמרא לא כתובה שצריך להיות דלתות, הגמרא כתובה רק שאם צריך את זה כדי לדעת לאיזה צד לשים את המזוזה. ענה הרמב״ם, “מה? אתם סוברים ש… יש שתי הלכות אחת ליד השנייה, ואתם דורשים כאן סמיכות בתלמוד, כי כתובות שתי ההלכות אחת ליד השנייה פירושו שזה מדבר על זה?” לא, אומר הרמב״ם, כתוב בתורה…
דובר 1:
לא, הוא אומר שאין לומדים סמיכות בתלמוד. טוב מאוד. הרמב״ם לא רוצה שילמדו ממנו סמיכות. טוב מאוד, כי לרבי חיים בריסקר יש תורה שלמה שאפשר ללמוד ברמב״ם סמיכות. לא, לפעמים צריך ללמוד, הוא מתכוון רק להיות מליצה, הוא מתכוון לומר שהוא לא לומד מזה.
דובר 2:
הוא אומר, הרמב״ם, התורה כתובה שצריך להיות שער. איפה שמים את המזוזה? על השער. מה פירוש שער? פירושו דלתות. אומר הרמב״ם, לרמב״ם היה פשוט, “לא יסתפק בזה חכם שבעולם שאין החיוב תלוי אלא בשער בית כפשוטו”. הרמב״ם אומר, הרמב״ם אפילו לא חשב שמזוזה באה על דלת. איפה שמים מזוזה? “בשער ביתך”. לאן הולכת מזוזה? הוא לא צריך אפילו את הגמרא שתגיד לו שצריך שער.
דובר 1:
לא, השאלה היא, שער הוא מקום שאין לו דלת.
דובר 2:
טוב מאוד, זה לא שער. אומר הרמב״ם, דלת היא פתח ולא דלת. דלתות הוא תנאי במילה שער. טוב מאוד, אם אתה חושב כך, אוקיי, כי אתה והראב״ד וחכמי לוניל כולכם חשבתם כך. אבל הרמב״ם חשב פשוט שזה צריך דלת, כמעט לא צריך גמרא. בוודאי, הגמרא מדברת על האופן שהוא רצה לדעת לאיזה צד לשים, הוא אמר עצה טובה שצריך לשים קודם את הדלת.
קושיה: מקרה העמודים ודין הדלתות
דובר 1:
אבל העמודים שאמרת קודם פסול מסיבה נוספת, כי בין עמודים אין גם דלת. לכאורה, זה באמת אני לא מבין. אולי שם מדברים שיש כן דלת?
דובר 2:
אני לא יודע. אין דלת שם?
דובר 1:
בגלל זה זה… אוקיי, אני שואל אותך שאלה טובה. אני כבר יודע, מה אומר הרמב״ם הקדוש? וגם לומר שהבית שיש לה מזוזה, מדברים על דלת עוד בארבעה על ארבעה? זה פטור כי אין לו משקוף. זה לא פטור כי אין לו דלתות. מה זה הבית שיש לה מזוזה? הצרות שמדברים כאן על צרות שבוע אין להן מספיק גובה לאדם ממוצע. עכשיו אתה שואל קושיות בכלל למה זה לא שואל עם הכוכבים.
דובר 2:
לא, אבל אני אומר, אבל דלתות בטח לא נכנס שם.
דובר 1:
אוקיי, אני יכול לענות. קורה לפעמים מקום שצריך להתכופף, ושם לא שמים מזוזה. זה אני לא רואה קושיה.
שאלה תמוהה נראית לי שאלה טובה יותר, מה הסיפור עם האכסדרה? אבל הרבנים לא שאלו, הרבנים אוהבים שיעורים.
פטור כשחסר משקוף או דלתות
דובר 1: זה פטור כי אין לו משקוף. איך? זה לא פטור כי אין לו דלתות. כי אתה יודע עכשיו אחרי הבגדים דלתות. פשוט מה, מדברים כאן על דלת שאין לה אפילו מספיק גובה לאדם ממוצע. אתה שואל קושיות בכלל למה זה לא פטור כי אין לו דלתות? אבל דלתות בטח לא נכנס שם. אני יכול ברצינות, קורה לפעמים מקום שצריך להתכופף, שם לא שמים מזוזה. אין לזה קשר לדלתות.
נראה לי שאלה טובה יותר, מה הסיפור עם האכסדרה? עמודים, כן. אבל הרמב״ם, לא הרמב״ם, תשובה במפרשים אחרים, והתשובה היא שאם מדברים על סוג דלת כזה, לא צריך לברך לפי הרמב״ם. אני רוצה לומר, אפשר להקל או אפשר לברך? לפחות צריך להחמיר לשיטת הרמב״ם לא לברך, אפילו אם יש מקום. יש הרבה פעמים אנשים יש להם זה כן הרבה פעמים, זה מחולק בין המטבח וה… יש שני עמודים ויש משקוף. אין שם דלתות. נשמע שמה? לא, טוב. כן, כך כתוב ב…
כך, זה מעניין. אני חושב שזה אומר לנו משהו, שסופר שרוצה לעשות חומרה והוא מביא מזוזות יקרות יותר, צריך גם להיות לו מזוזות זולות יותר. ולומר ללקוחות שלו שבדרך כלל לאדם יש כמה מזוזות שהן רק מחויבות מדרבנן או רק לפי פוסקים מסוימים. על אלה אפשר באמת לחסוך את שלוש מאות הדולר ולקנות מזוזה זולה יותר. לא? אני לא יודע, המקומות, הרבה אנשים יש להם את זה, והציבור מחמיר. אבל כל ההלכה שאתה עושה עכשיו חושש, זה הגיוני, כאילו אני לא יודע מה זה קשור להלכה שגדר…
סטייה: מה פירוש מזוזה מהודרת?
הנוהג של “מהודר” וכתב יפה
דובר 2: מה פירוש מזוזה מהודרת? הלכתי לחנות מזוזות לאחרונה. אין, מהודר פירושו הרבה פעמים שזה כתב יפה יותר בדרך כלל. ויש סופר שהולך… יש בחירות, אני יודע. אוקיי, שהם לא יתקפו. אני מדבר על אנשים רגילים. לא, בדרך כלל מהודר פירושו הרבה פעמים כתב יפה יותר, והרבה מזה שטויות. לא ברור בכלל שמה שאתה לוקח במאתיים דולר טוב יותר ממה שאתה לוקח במאה דולר. בדרך כלל, אחרת זה סתם סגנון, וזה לא ברור. לא, אני מתכוון, הרבה פעמים רבנים מדברים סתם, שאתה קונה דבר, זה מהודר, יש רמות. זה לא נכון שיש לזה קשר להלכה שיש רמות.
אני יכול לומר לך שאחרי שאין שום פסול, זה מדרבנן. אני מדבר על מזוזה, כל המזוזות שאתה קונה, מדברים שכתובות כל האותיות, נניח המזוזות שנקראות מזוזות חלשות יותר, אז נניח שבין המזוזות המהודרות אחת מאלף פסולה. בין אלה שאינן מזוזות מהודרות אחת ממאה פסולה. זו שאלה האם אתה לוקח חלשה יותר, אתה טוב בבדיקה, רב בודק, ואתה לא נפלת עם הפסולה. אני חושב שיכול להיות נושא כזה של כאילו, רוצה מזוזה יפה, צריך להיות כתב יפה. אבל העיקר של כתב יפה הוא רק כשיש מקום לקרוא, כמו שלמדנו קודם בתורת משה.
ספר תורה, תפילין, מזוזה – איפה כתב יפה רלוונטי?
דובר 2: ספר תורה בטח, ספר תורה צריך להיות יותר מהודר מהאחרים. אבל אפילו מזוזה, תפילין, מישהו אמר לי שהוא שמע מאבא שלי שמישהו אמר לו שמה שקוראים כתב יפה בכלל לא יפה, כי היום הסופרים היפים כותבים ממש כאילו זה מודפס. הוא אומר, זה נראה מודפס. אני רוצה אחד שרואים שאדם כתב אותו.
בספר התורה שאני קורא אפשר לקרוא את מצבי הרוח של האדם. כמו שכתוב שראו על פניו של אליהו הנביא, איפשהו בכרמל, כך רואים קצת מה הוא חושב. ספר תורה היא עבודה ארוכה, יכול אפילו להיות שקורה שיותר מאדם אחד כותב אותו, אדם לפעמים סופר לא יכול להמשיך.
בכל מקרה, אני לא יודע, לכן אני אומר ההלכה של כתב מהודר היא לא הלכה פשוטה. אני לא יודע. לפעמים בא כזה… ר׳ אהרן בא לאחרונה עם מערכה חדשה שהרבה תפילין פסולות כי הלכו אחרי, אני לא יודע מה. קורה לפעמים רמאי שמרמה אנשים. אם זה פסול ממש זה פסול ממש. הוא לוקח חבורה של אנשים עניים שלא יודעים. מה שפסול ממש זה פסול ממש, ומדברים על הכל מפיקחות.
“זה קלי ואנוהו” – מתי מחויבים בהידור?
דובר 2: אז מה פירוש… בא יהודי, הוא אומר, “יהודים, אנחנו עושים את המצווה יפה יותר.” הוא משקיע יותר כסף, שיהיה רק באופן שהוא משקיע יותר כסף. הקב״ה מסתכל, זה כמעט מחלוקת הרמב״ם ומחלוקת הפוסקים, גם יש לו ענין להשקיע יותר כסף במצווה. אתה אומר שמחויבים. שום יהודי חסידי לא שם את המצווה המהודרת שאתה אומר. כי הוא מפחד שהוא לא יקבל מאף אחד. אתה יכול לומר שהדין של “זה קלי ואנוהו” הוא על מצווה גמורה, כי מה שאתה עושה משהו שאתה רק מחויב לפי פוסק זה כבר בעצמו הידור. לא צריך להוסיף על זה הידור. עצם מצווה צריכה הידור. ברור, מה עוד, אני לא רואה שזה יהיה ענין. כאן לעיקר חסרתי, אני זוכר את הרבי אפילו כל הזמן, תן לי לומר לך בשפה שלי.
נאמנות של סופרים וחזקת כשרות
דובר 2: אם אדם קונה מזוזה מאדם שיש לו נאמנות, לכאורה דיני נאמנות כתובים בהלכות עדות שונות וכך. מי שיש לו חזקת כשר, הוא אומר לו, “האם זו מזוזה כשרה?” והוא אומר לו, “כן,” אפילו הוא לא עשה בדיקה, והוא שם אותה, הוא יצא. על פי הלכה הוא יצא, כמו בכל החיים סומכים על עדות. הוא יצא.
תרגום לעברית
ומה זה אומר מהדר? מהדר פירושו אדם שמחפש סופר חשוב, והוא יודע שיש לו כתב יפה. זה חוץ לדינא, לא מדברים על זה. אבל אולי מין חדש, לאחרונה יש יותר כאן, כשמדברים על הידור לא מתכוונים דווקא לסופר חשוב שיש לו כתב יפה, אלא משהו שיש בו בקרה, כי יש כל מיני אנשים, ובאו מזוזות ממדינות אחרות. לא רוצים לסמוך שמא נכתב על ידי עם הארץ שמחפש פרנסה, אני לא יודע מה. תמיד נעשים ערעורים כאלה שלא עבר דרך מומחה שיודע, או… אפשר לראות אם יש פסול, אני לא מאמין. על מה הוא מדבר כאן בעצם? לפעמים נעשים רמאים. לכאורה לפעמים קורה שמרקר נכנס, זה הגיוני שאחד לא בודק. אבל אתה הולך לסופר, וסופר שיודע את המזוזה… אם אתה קונה בקופסה, יכול להיות. אבל קונים אצל סופר ובודקים בעצמם, לכאורה אין דין של יותר מהודר ופחות מהודר. יש יותר יפה, יש פחות יפה.
“זה קלי ואנוהו” על משהו שלא מסתכלים עליו
דובר 2: יש דין של “זה קלי ואנוהו”, צריך לדעת האם “זה קלי ואנוהו” נוגע למשהו שבחיינו לעולם לא נסתכל עליו. אתה תאמר שהמזוזה היא משהו שפותחים לפעמים. אתה מכיר את המעשה של מי שעשה עבור הרבי מריז׳ין כרכרה? כשהוא עשה את הכרכרה, מאחור לא שמים את הסחורה, כי זה מאחור, שמים את הסחורה מלפנים. הביא את הכרכרה, אמר הרבי, “אני מסתכל מאחור, יש שם סחורה.” אומר לו, “אתה לא יודע שאצלנו הפנים הוא אותו דבר כמו האחור?” ואני לא רוצה לומר שאין ציצית יפה, כי ראיתי שיש ציצית יפה, אבל אני מנסה לחשוב, היהודי שמניח את המזוזה במקום שאין דלת, פשוט הוא רוצה לזכור את השם יתברך אפילו כל הזמן שהרב בזה צודק, כן? והשם יתברך ילך לשים לו שאין ציצית יפה כי הוא רוצה לזכור את הרב בו.
עצה מעשית: ספק דאורייתא וספק דרבנן
דובר 2: אני אומר דרך פשוטה, אני אגיד לך משהו, יהודי, לא היה לך שום ספק לפסוק, ונעשה לך ספק, האם זה ספק דאורייתא, האם זה ספק דרבנן. אני מבין למה אדם יקנה יותר יקר ויותר זול, למה לא בעצם? כי אף אחד לא יהיה עני משלוש מאות דולר. טוב מאוד. אתה רוצה לדעת בכלל שצריך לשלם את שלוש מאות הדולר? אני לא יודע, אם מישהו מבין, יש לו איזה טעם בזה, אני לא מבין.
דרכה הפשוטה של התורה: לוקחים מה שהסוחר קורא כשר
דובר 2: חשבתי בשבת, שאנחנו צריכים לחשוב מאוד פשוט, שהעולם לא נברא שאנחנו צריכים לעשות הכל. לוקחים מזוזה ממי שיש לו מזוזות, מהאדם שכותב מזוזות. זה אומר לפי זה, שאם אדם נכנס לחנות ספרים, הוא יכול לקחת ציצית משם. עומד שם יהודי שיש לו חזקת כשרות, וזה ציצית, אה, זה ציצית. כשהתורה אומרת לוקחים ציצית, זה אומר מה שהסוחר קורא ציצית, מה שאנשים מכירים כציצית. זה אומר, שאם בחנות יש ציצית עם תכלת, אתה צריך להמשיך לחשוב אותו דבר. השם יתברך לא דורש ממך שתדע את כל המידע על תכלת, מה שכל חז״ל יודעים על תכלת לאורך הדורות. אם אתה נכנס לחנות ואתה רואה את מה שלמדת קודם בתורה בעת אמירת פרשת קריאת שמע, ראית שיש תכלת, יכול להיות שהסוחר צריך לשים אותו בחוץ, כי אם אדם פוגע בתכלת… אוקיי, אתה מגיע עם חידושי תורה, כי אתה רוצה ללמוד הלכות ציצית.
דיון: מתי נכון להוציא יותר כסף?
דובר 1: לא, אבל אתה אומר, אוקיי, מה יש מלהוציא יותר כסף על מה שהסופר אומר שזה יותר טוב?
דובר 2: אני לא יודע, כל אדם… אל תעשה דברים שלא צריך. אם צריך, אפשר לקנות את הכי זול שיוצא לכל הדעות. אם אדם מרגיש, הוא רוצה להראות מצוה, הוא קונה את הכי טוב, אין בעיה. אז מה ההבדל בין זה לזה או לזה? אם אדם מרגיש שהוא התפשר יותר מדי והוא מפחד מהלחץ של האחר, שיסתובב עם כיפה הפוכה, או שיצא עם כיפת שינה. שזה לא יתאים לתדמית שלו עם… אוקיי, יפה. שלא יחשבו כלום. מה שאתה אומר זה אמת.
דובר 1: אוקיי. אף אחד לא אומר שלא נכון לקנות את המזוזות שלו, בכל מקרה. הדבר היחיד הוא הסופר. סתם מצוה לפרנס סופר, כן בדרך כלל זה עני עירך קודם.
ביקורת על גזענות בעולם הסופרים
דובר 2: האמת היא, הרבה מאוד פעמים, נגיד גס, הרבה מאוד פעמים זה גזענות. כי סופר טוב פירושו מאנשי שלומנו, לעומת משהו מהר בשומרון, או מאיזה יהודי לא היימיש. ומה זה אומר? יכול להיות שלאותו יש יראת שמים גדולה יותר. זה באמת לאו דווקא. צריך לדעת, כשאחד מתלונן שהתפילין שלו יותר מהודרות, צריך לדעת האם הוא פגש סופרים אחרים שלא עושים כתיבה לשמה, או שהשרטוט לא כדת וכדין, השרטוט הוא לא עושה טוב. בלי זה, באמת, קשה סתם לפסול יהודים אחרים. אני לא מאמין שהרעיון הוא לפסול את חזקת הכשרות של האחר. חזקת הכשרות של האחר היא דבר ברור. יש דין בדיקה, ולא יוצא ידי חובה להשתעשע עם חזקת הכשרות של אנשים אחרים. יש דין של לבדוק את הכתב, נכון?
דין הבדיקה והמומחיות
דובר 2: אין שום בעיה, אני לא למדתי שום הלכות סופרות. אני מניח שהוא מומחה, כי אם הוא לא מומחה, הוא יודע איך לכתוב, והוא רואה שזה לא כתוב טוב, נכון? הוא יוכל להגיד לי. יש דין של לקחת תפילין, נכון? הוא לוקח סגורות, הוא לוקח על מה שאתה מסתכל, אתה מסתכל ישר, אתה רואה שזה עומד יפה, לא חסרות אותיות, מה שלא יהיה, זה כשר. זה לא… אוקיי, בוא נמשיך הלאה. נו. חזרה לנושא.
חזרה לנושא: שיטת הרמב״ם שצריך להיות דלת
דובר 2: אז הרמב״ם היה פשוט שצריך להיות דלת. אני לא יודע מה להגיד לך. אוקיי, עכשיו נלך לבתים שלנו. שוב, רוב הדלתות יש להן באמת דלת, זו העובדה. אהא. אז, לא חסר… יש צורות שונות אחרות. הבתים שלנו באמת בנויים כך, אבל… אבל זה באמת לא דלת. הרבה פעמים אנשים שגרים במקומות שבהם יש יותר או פחות רוב הזמן מזג אויר טוב, יש להם הרבה פעמים הרבה יותר בתים פתוחים, שיש קצת מחיצה כאן ומחיצה שם. לפעמים יש דלת. השאלה היא איזה מכל אלה… כן, על סוג הדלת של הבית. אבל בבית יש מה שלא מחולקים ממש לחדרים.
טוב מאוד, זה לא חדר, בוקר טוב. זה רק חדר לפי שיטת הרב״ד וכדומה, מה שיכול להיות כבר. נו. הר הבית, בדיוק מה שאני אומר, שהיה נופל למישהו שיש דבר שנקרא מטבח וחדר.
הלכה ה (המשך) — דלתות: דיון בעמודים ופצימין
דובר 1: השאלה היא איזה מכל אלה… כן, על סוג הדלת של הבית, אבל בבית יש מה שלא מחולקים ממש לחדרים.
דובר 2: טוב מאוד. זה לא חדר, בוקר טוב. זה רק חדר לפי השיטה של הרמב״ם וכדומה. אני מתכוון, מה יכול להיות כבר?
דובר 1: נו. הרב באר, בדיוק מה שאני אומר, שהיה נופל למישהו שיש דבר שנקרא מטבח, ויש ליד זה חדר אוכל, וביניהם יש איזה סוג של דלת. לא אכפת לי שיש להם סביבה אחרת שנקראת חדר אוכל. זה דלת ודלת. זה מה שהרמב״ם אומר לנו.
דובר 2: כך אומר הרמב״ם. טוב מאוד.
דובר 1: הרב באר, לכל הדעות צריך את התנאים האחרים, הרי כל אחד מודה, שצריך להיות מזוזה ומשקוף וכן הלאה.
דובר 2: נכון. אפילו אם… או רק עמודים? אוקיי, זה לא אותו סדר, זו סיבה אחרת, אבל גם היום יש שעמודים מחלקים בין שני החלקים.
דובר 1: אוקיי, אבל אולי אחרת, שאותו… צריך מה שמניחים רק עמודים? אולי כן, כי אותם עמודים… קודם כל, כשמניחים רק עמודים בדרך כלל אין משקוף, מה שעוד לא בעיה.
דובר 2: יש קשתות, יש גם לפעמים לפעמים.
דובר 1: טוב מאוד. אבל אז יכול להיות עושים זאת כן, כדי שיהיה צורת הפתח, זה דבר אחר. הרמב״ם, הפצימין, מדובר שזה רק יופי של פצימין או שזה מחזיק את הגג. העמודים לא מחזיקים את הגג. יכול להיות בטוח שכל העמודים שמניחים שם לא מחזיקים כלום.
דובר 2: נכון, אבל הרמב״ם אומר לך שצריך להיות דלתות.
דובר 1: אוקיי, הרמב״ם כן, הוא מדבר על דלתות.
הלכה ו: מקומות קדושה פטורים מן המזוזה
דובר 2: נו. עכשיו הולך הרמב״ם לדבר, הרמב״ם אמר שרק דברים של חול חייבים במזוזה. להוציא מה? אומר הרמב״ם, “הר הבית, הלשכות” – היו סביב הר הבית לשכות, שהיו עזרות שונות שבהן ישבו הכהנים וכדומה, עזרות שבהן היו צריכים להיות ישראל או שבהן היו הנשים, “ובתי כנסיות ובתי מדרשות, וכל שאר המקומות שאין בהן בית דירה” – שלא גרים שם.
דובר 1: לא, דווקא כאלה, בתי כנסיות שאין בהן בית דירה. אבל הוא אומר, מיד נראה…
דובר 2: לא, לא דווקא בירושלים.
דובר 1: כן, כן, כן. אבל שלא גרים שם.
דובר 2: מיד נראה מה הדין של בית הכנסת שיש לו בית דירה.
דובר 1: טוב מאוד. “פטורין לפי שהם קדש”. מה זה קודש? למדנו קודם שבית הכנסת… בית המקדש יש לו דין קדושה, הלכות שונות. “בית ה׳ ולא בית קודש”, איזו דרשה כזו יש.
בתי כנסיות של כפרים – חייבים במזוזה
דובר 2: “בתי כנסיות של כפרים שאין אורחים דרים בהם” – כבר אמרנו קודם שבתי כנסיות של כפרים זה יותר דבר פרוזדורי שגרים בו.
דובר 1: אם רוצים לזכור את שיטת הרמב״ם, זה אפילו יותר מזה. הרבה פעמים, אם קונים בית חדש ועדיין לא שמו את הדלת, לפי הרמב״ם צריך קודם לשים את הדלת ולא מזוזה, ורק אחר כך שעושים ברכה על המזוזה. זה עניין עם המזוזה.
דובר 2: הוא מצרף זאת לקודש.
אומר הרמב״ם, “בתי כנסיות של כפרים” – בתי מדרשים שנמצאים בכפרים, כבר היה לנו קודם שלבתי מדרשים של כפרים יש דינים אחרים, זה יותר פרטי, מותר לקחת אותו. כאן הוא הולך עוד יותר, “שאין אורחים דרים בהם” – כמו שטיבלעך חסידיים שכל הקהילה באה, שלומדים, “חייבת במזוזה”.
למה שיגורו שם? הוא אומר “חייב” כי זה כן חייב, כי זה חצי חול. “חייבת במזוזה, מפני שקובעים בה בית דירה”. טוב מאוד. ממילא, יכול להיות שהיום, בתי כנסיות של כפרים אין להם בית דירה, אלא ישנים שם בבית המדרש, ישנים על הספסל. בכפרים קורה שישנים על הספסל. בערים היה פעם בית דירה מיוחד, עוד לאורחים או לגבאי, אני יודע למי, יש שם מזוזה.
מזה לכאורה הסיבה למה אנחנו שמים היום מזוזה בבית המדרש בדרך כלל, כי אוכלים שם וישנים שם, ומשתמשים בו. אם כך, אפשר לומר שאין לו דין קדושה, אולי יש לו כן דין שצריך להיות לו מזוזה. בדרך כלל זה לחומרא אבל. לא עושים ברכה אבל.
שערי המקדש ולשכת פרהדרין
אומר הרמב״ם הלאה, “כל שערי המקדש לא היו להם מזוזה”. למה? כי לא היה דירת אדם. “חוץ משער ניקנור שהיה לפנים ממנו”. אבל הוא אמר שלשכת פרהדרין היא לא. הוא אומר שכל השערים לא היו להם מזוזה חוץ משער ניקנור שהיה לפנים ממנו. למה? “ושם לשכת פרהדרין, והיא היתה בית דירה לכהן גדול בשבעת ימי הפרושו”.
ערב שבעת ימים לפני יום כיפור, מפרישין כהן גדול, והוא הלך לגור שם. יצא שאז היו צריכים לשים מזוזה. הוא אומר שרק אז, אולי כל השנה לא היו צריכים מזוזה. הגיע ערב יום כיפור, מאותה סיבה שקראו כל הלילה, היו צריכים להיות שם מזוזה.
דובר 1: לא, אתה צריך להיות שומר. אתה לא יודע. הרמ״א לא סובר כך. הרמ״א סובר שזה שומר מדברים רעים, “יכנס שם ואבוא אחריו”. דיבורי אהבה. אוקיי.
הלכה ז: בית התבן, בית הבקר, בית העצים, בית האוצרות
דובר 2: ולפיכך, ממילא, ומכיוון שלמדנו עכשיו שלא רק מקום… אה, נלך עכשיו ללמוד. הלאה, כזה… רציתי ללכת כמו הסדר. בית התבן. לא, ראינו קודם. זה עוד תנאים כאלה. מה התנאי? מקומות כאלה שיש לאנשים בבית שלהם, מחלקות, סככות כאלה. הסככה גבוהה, בית החור. האוצרות, דירת אדם.
עכשיו הוא אומר כך, יש מקומות, בתים קטנים, סככות כאלה, או איך קוראים לזה? מחסנים. מקום שמחזיקים את התבן, רפת שמחזיקים את הבקר, המקום שמחזיקים את העצים לחימום, או בית האוצרות, בכלל מקום שמחזיקים אוצרות. כל המקומות האלה אינם בתי דירות, “פטורים מן המזוזה, שנאמר ‘ביתך׳, ‘ביתך׳ אמרתי לך”, הבית שבו אתה גר, “פרט לאלו וכיוצא בהן”.
רפת בקר שהנשים יושבות ומקשטות בה
“ולפיכך, רפת בקר”, אבל קורה כן שלנשים יש עוד שימוש. שרפת הבקר היא מקום שהנשים יושבות ומקשטות בה. הוא אומר כאן בעצם “שימוש כפול” אפשר לקרוא לזה, כן? מקום שמשתמשים הן לרפת בקר לפשט, אבל גם יש לו שימוש שהנשים יושבות שם, “שחייבת במזוזה, שהרי יש בה ייחוד לדירת אדם”. לכאורה היו קובעים שם מקום עם מראה, אני יודע מה, איך אפשר להתקשט. ממילא זה נקרא מקום שמשתמשים גם לדירת אדם.
דיון: שאלה על ארון הליכה
דובר 1: עוד… מה עם בית השער? זה נקרא החדר כך מהשער של החצר, שלמדנו גם את ההלכה. אני רוצה לעצור כאן רגע. אז לפי ההלכה, לאנשים יש שאלה אם יש ארון הליכה גדול. אז לכאורה זה נקרא בית האוצרות. אחרים כן מחמירים אם זה גודל מספיק עם לימוד. אבל לכאורה זה בית האוצרות, זה מקום שמחזיקים דברים. כאן כתוב כבר בית האוצרות, לא? זה ליד חדר השינה ויש ארון הליכה גדול שיש לו שיעור ל… אבל עוד, יש שאלה אם הנשים מקשטות בה, אם יש דבר כזה.
דובר 2: לא מקשטות בה, אבל הן מתלבשות שם לפעמים או… אם זה מיוחד לכך.
דובר 1: לא, היושב הוא רע, אולי. אבל זה מקום קבוע. אוקיי. זה לא אם מתלבשים לפעמים כשמישהו בשירותים.
דובר 2: אוקיי, זה הנס. אולי כן, אולי אז. זה יושב מיוחד לדירת אדם. אוקיי.
בית שער, גינה, דיר
דובר 1: הבא. אמור הלאה, מה עוד פטור? בית שער. חדר שהוא רק חדר מעבר?
דובר 2: תרגם. מול הבית יש בית שער כזה, מקום כמו… כן?
דובר 1: כן, כן. איך קוראים למקום? איך נקרא המקום? בית שער?
דובר 2: לא. אבל באנגלית, מה יש למרחב שנכנסים.
דובר 1: לא. הוא מדבר על חצר גבוהה יותר. בית שער היה בית השער שלך. הבית הוא הרבה פעמים סדרה, חזית כזו, וכמה צעדים זה מרפסת, כמו גינה, כמו דיר, גן שיש לו דלת להיכנס, או כמו דיר, רפת, יודע בקר ודיר. בקר הולך הבקר, ודיר הולך הצאן. כך?
דובר 1: כן, קודם לדיר עומד במשנה. ובקר להפריד ובית בקר. והנשים יותר נוח להן להתקשט עם הצאן מאשר עם הכבשים. אוקיי, ראשית בית הבקר יש ממש בית, ובית זה לא בית. יכולים, בית בקר יש רפת עם גג מה שיכולים הבקר צריך גג, והם אוהבים עם סיפור. לא זה סתם כך גג בחוץ. והוא יותר חייב. מה מוביל פנימה, גם חצר מובילה פנימה, אבל לחצר אין דלתות. כך לדעתי.
תרגום לעברית
דובר 2: אוקיי, “פטורה מן המזוזה, מפני שאינה משמשת לדירה”. על כל פנים, הרמב״ם מתכוון לומר שאפילו אם יש להם משקוף מלא, כמו שאתה רואה את זה, הכל. העובדה שזה רק גינה, זה לא מקום בבית שגרים בו, כל הדברים האלה הם דין בבית זבול.
הלכה ח: שערי חצרות, מבואות, מדינות ועיירות
דובר 2: ומאי טעמא חייב במזוזה? פשיטא, מילתא דלאו בר הכי הוא חייב במזוזה. אם זה עשוי להוביל לתוך הבית, יש לנו את התנאים של “בשעריך”, “בשעריך”, כל הדברים האלה, כשהם אומרים שמזוזה צריכה להיות תכלית הדירה.
“לפיכך, אחד שערי חצרות, ואחד שערי מבואות, ואחד שערי מדינות ועיירות”, כל מקום שמוביל לדירה, למשל חצרות, שבחצר יש בתים, או מבואות, שבמבוי יש חצרות. לומדים יותר בהלכות שבת את הדינים, כי בחצר יש בית, והגינה שייכת לחצר.
ממילא צריך להבין מה הוא דיבר קודם כשאמר שחצר, גינה פטורה. איזו גינה יכולה להיות פטורה? גינה שלא מובילה לשום מקום ש… כן, גינה שהיא בין גינות, מה שזה לא יהיה.
אומר הרמב״ם הלאה, ההלכה הבאה הייתה… כבר ראינו את ההלכה הזו קודם גם, אצל שער ניקנור. כל השערים שהולכים ללשכות של בית המקדש חייבים, מאותה סיבה.
הלכה ט: דירת כבוד
עכשיו, אחר כך למד התנא שצריכה להיות דירת כבוד. אומר הרמב״ם, “לפיכך, בית הכסא, ובית המרחץ, ובית הטבילה, ובית הבורסקי, וכיוצא בהן” – מקום שעושים בו עורות, “פטורה מן המזוזה, לפי שאינן משמשות לדירת כבוד”, זה לא עשוי לדירת כבוד. הבורסקי, נבך, גר שם, לא, הוא גר בסטטן איילנד, הוא נכנס למנחה, הוא לא יכול לבוא לסניף, הוא יכול להיות עובד שם.
הלכה י: דירת קבע – סוכה
הלאה היה דירת קבע, אפילו דירת עראי כמו פונדק. אומר הרמב״ם, סוכות זה חג בחג, עושים סוכה ליום טוב
סוכה של יוצרים: החילוק בין חיצונה ופנימית
דובר 1: בשני המקרים כשבונים בית קטן לזמן קצר, גם ספינה עד שמגיעים, פטור ממזוזה, כי זה לא עשוי לדירת קבע, הוא לא שם בקבע.
כן, כתוב סוכה של יוצרים. מה זה יוצר? יוצר זה אומן. אתה רואה כאן שפונדק כן חייב. מה שלמדנו קודם היה שבעל הפונדק פטור אם הוא רק דירת עראי, מי שגר שם, מי שבא ללכת, אם הוא רק שלושים יום או יותר. אבל דירת קבע לא אומר פונדק, זה אומר רק משהו שמקימים לזמן קצר. לא האדם גר קבוע, אלא הבית קבוע.
כתוב סוכה של יוצרים פטורה מן המזוזה. כן, יוצר זה מי שעושה כלי חרס, כחומר ביד היוצר. מה יכול לעשות משתי סיבות: או עושים את זה לכבוד יום טוב, או עושים את זה לאיזה כינוס, למקום שוק או משהו. והוא עושה לוקח דברים בשכירות. ואם השוק יש שאלה של כתוב סוכה של יוצרים פטורה מן המזוזה, אז החיצונה פטורה מן המזוזה, אז זה לא קבוע.
פשט? מתכוונים שאחד לא קבוע. למה לא? מה קורה כאן בין היוצרים? למה רק החיצונית? כי נכנסים רק לראשונה, לא גרים שם בכלל. כך אומרים המפרשים כאן. בכלל, למה החיצונה כן? כך מביאים, כי בחיצונית הוא רק שם את הכלים שהוא מוכר. יוצר הוא בדרך כלל מי שמוכר כלים וכדומה, הוא עושה כלים. אבל המלאכה הוא עושה בפנימית. זו המלאכה.
זה בית מסוים שבו פועלים מסוימים גרים. שהחזית היא חנות והאחורי הוא ביתם הפרטי. ביתם הפרטי צריך להיות, והחנות בחזית לא. כך זה היום, שאפילו הם לא נכנסים אם אין קביעות צריך להיות.
קושיא: שער צידה הוא דבר קבוע
אה, הוא מסביר בדרך השולחן, שלכאורה שער צידה הוא דבר קבוע, למדנו ששער צידה ודבר רגיל כן חייב. התירוץ הוא שזה שונה, כי זה לא מקום קבוע, זה לא משתמשים בזה תמיד, זו סוכה קטנה, וסוכה קטנה היא לא בניין, ומשתמשים בה לפעמים כשצריך מקום, אני יודע מה, זה לא דבר קבוע, ממילא זה פטור. לא ברור בדיוק מה זה אומר, מה זה הרעיון.
יש להם חנויות שבשווקים, ההיסטוריה היא שיש לו דוכן קטן שהוא עושה בשוק, זה גם התירוץ. כן, בלילה זה בכלל ריק, מביא הוא, משתמשים בזה רק לסחורה, ואנשים לא גרים שם. זה העניין, כמו למשל מה שיש בבורדווקס, אתה יודע מה, דוכנים כאלה, או אקספוס.
הלכה יא – בית שיש לו פתחים הרבה, חדרים, ופתח בין בית לעליה
דובר 1: בית שיש לו פתחים הרבה, אף על פי שאין רגיל לצאת ולבוא אלא בפתח אחד מהן. בית שיש לו הרבה דלתות, כמו היום ברוך השם לאנשים יש מרחב, אפילו הוא השתמש רק באחת מהן, צריך אבל כל פתח צריך להיות מזוזה.
אותו דבר, דלתות פנימיות. פתח שבין בית לעליה, גם בפנים הבית, הדלתות בין הבית לעליה, בין שתי קומות, חייב במזוזה. חדר שבבית, אפילו חדר בחדר, כל חדר בבית, אפילו חדר אחד בתוך חדר, חייב לעשות מזוזה, השער חדר הפנימי והשער חדר החיצון והשער הבית. כל חדר בבית צריך לשים מזוזה, צריך כל אחד להיות.
למה? שכולן משמשין לדירה וקבועין, כי כולם עשויים לגור בדירה והם קבועים. כל הכללים האלה, כל עוד זה לא אחד מעשרת הדברים, חייב במזוזה. לא אומרים רק המקום שאתה ישן, או רק המקום שאתה אוכל, רק הדלת שאתה נכנס דרכה רוב הזמן. כל השאר כל הדברים, דברים קטנים, לא אומרים, ממילא זה יפה.
פתח של בית הכנסת ובית המדרש
כך הוא ממשיך, פתח של בית הכנסת ובית המדרש, גם פטור כי זה קדוש. כן, אבל מה זה בא כאן לספר? זו דלת בין זה לבית. אם רגיל לצאת ולבוא בו, חייב במזוזה, ואם לאו, פטור. הוא מדבר על פתח ביתו, לא הפתח בית המדרש. פתח שבין בית המדרש וביתו, שהוא יוכל להיכנס לבית המדרש.
דובר 2: רוב העולם גרים בבית המדרש.
דובר 1: הוא לא עושה דלת, הוא לא עושה מזוזה ליציאה אם קורה שריפה.
דובר 2: אוקיי, אני לא יודע, אולי אחרים יכולים…
דובר 1: אם הוא לא משתמש בזה, זה דין של בית המדרש שפטור. לא ברור לי. כך אולי…
דובר 2: כך הוא אומר, הוא אומר כמוך.
דובר 1: אוקיי, אני שומע.
דובר 2: לא, אני גר במקום כזה, אני תמיד גדלתי במקום כזה, והסתכלתי שזה כבוד בית המדרש שלא תיכנס מהדלת התחתונה כאילו אתה מיוחס, אתה צריך להיכנס מהדלת הקדמית.
דובר 1: אבל לא, אני אומר לך, אם האדם לא משתמש בזה, זה פתח בית המדרש. אם הוא משתמש בזה, הוא ביתי כאן, כן, זה כמו הדלת שלו.
דובר 2: באיזה צד הוא עוד שם את המזוזה שם?
דובר 1: אבל בית המדרש הוא תמיד פטור. המקום שכל העולם נכנס הוא תמיד פטור. אפילו יש לו דלת פנימה, כן? זה אותו דבר. אבל כאן אני יודע כן שיש חלק שהוא כנסת ששייך ליחיד.
דובר 2: כן, למי יש שם בית לזה? זה רק הגבאי, הקווה, ראש הישיבה, גברת המקווה.
דובר 1: אוקיי, הלאה. רב הונא, כתוב בגמרא, לרב הונא הייתה דלת מביתו לבית המדרש. והגמרא אומרת שהוא היה רגיל שם לעשות. זה המקור להלכה הזו. רב הונא היה ראש ישיבה. זה הגיוני. זה כבר היה מנהג ישן שראש הישיבה גר ליד בית המדרש. בסדר.
הלכה יב – פתח שבין שני בתים: ציר הדלת
דובר 1: עכשיו, פתח שבין שני בתים, השאלה היא איך למדנו. עוד לא למדנו בכלל, הולכים לעשות את זה בצד ימין. בכל מקרה.
אוקיי, פתח שבין שני בתים, מוליך ומביא רצועה של דלת. מקום שהציור נראה עמו, מה הפירוש?
דובר 2: אה, שאלה טובה.
דובר 1: מקום שהציר נראה ממנו. מה הפירוש “מקום שהציר נראה ממנו”? זה לא אומר הרמב״ם. ציר אומר ה… ה… ה… הציר, נכון? אם אתה מביא מאיך רש״י במנחות מתרגם, זה הגיוני שהבית, בעצם הדלת… הבית שהדלת קרובה אליו יותר. מה זה אומר שהיא קרובה יותר? במילא חלק ממנו.
שוב, אם יש שני בתים, והנה ליד הבית יש את הדלת, אתה מבין שהבית חשוב יותר, והאדם השני מתחבר. לאדם השני יש דרך להיכנס דרך הדלת, אבל הדלת עשויה בכבוד לאדם שליד הבית שלו בנו את זה.
אבל הדלת, אני לא מבין מה הפירוש. הציר אומר כמו הדבר, הציר, מה שזה לא יהיה, הדבר שהדלת מסתובבת עליו. כן, שם שהצד הימני של הציר של הדלת, כך אומר רש״י במנחות. הרמב״ם לא מביא את הצד הימני.
דובר 2: כן, אבל הרמב״ם עוד לא מביא מכולם.
דובר 1: הוא מתכוון לחשוב. שם, כולם יודעים איפה מרכז הציר של הדלת, לאיזה צד הולך הציר של הדלת. “מקום שהציר נראה ממנו”, אבל המילה “מקום שהציר נראה ממנו” לא מסתדרת.
דובר 2: כן, אני לא יודע. כשאתה עומד ליד הדלת, איזה בית אתה רואה משניהם?
דובר 1: תלוי מאיזה צד אתה עומד. אבל, הרבה פעמים כשזה לא באמצע, זה בדרך כלל יותר קרוב לצד אחד.
דובר 2: זה פתח בין שני בתים.
דובר 1: טוב, נו.
דובר 2: אוקיי, ו?
דובר 1: והפתח קרוב יותר לבית אחד.
דובר 2: איך זה קרוב יותר? זה קיר כל כך עבה? על מה אתה מדבר? השניים…
דובר 1: לא, אחר כך יש עוד חלק חצר.
דובר 2: אני לא מבין. הפתח מוביל לשני בתים?
דובר 1: לא, הפתח הוא בין שני בתים. “פתח שבין שני בתים” אומר, נכנסים מבית אחד לשני.
דובר 2: זה מוביל לשני בתים?
דובר 1: לא, לא, זה לא כך. “פתח שבין שני בתים” אומר, בדרך כלל הבית שנכנסים אליו, שם עושים את המזוזה. מה יש שני בתים, אחד בין השני?
דובר 2: אה, שני שותפים יש להם… למשל, שני אנשים יש להם פתח בין שני בתים, וזה הולך בין שני הבתים. של מי הפתח הזה?
דובר 1: זו השאלה. אה, אומר הוא, שם שרואים את הציר. זה הפשט של הרמב״ם.
דובר 2: אבל כל דלת יש לה צד אחד שיש את המשקוף וצד אחר.
דובר 1: אבל הדלת האחרת אני מבין את זה, למשל, בדרך כלל, לא תמיד, בדרך כלל, למי שיש את המשקוף, הוא יכול לנעול, יש לו אחריות.
דובר 2: לא, דלת, זו הדלת, לדלת יש את הצד, כאן יש לו מנעול והכל, וכאן יש לו את הצד השני, אין לו מנעול.
דובר 1: את המנעול אפשר לשים באיזה צד שרוצים.
דובר 2: אז, הדלת, העיקר שאתה מתכוון, שכאן יש את המזוזה, זה בצד, הצד הימני של הצד.
דובר 1: נו, נו, דבר כזה לא ידעתי.
דובר 2: אוקיי, יכול להיות שיש מנעול, יכול להיות שאין מנעול. ציר זה תרגום “הינג׳” באנגלית. פעם, אני לא יודע איך פעם היו הצירים, אבל איפה שרואים את הציר, זה החשוב יותר, זה המקום שהדלת מתכוונת, שהדלת היא…
מה שכתוב זה “נראה הימנו”, אני לא יודע מה הפירוש, אבל הדלתות של היום, בדרך כלל זה הולך לבית, בדרך כלל חדר, החדר שהדלת מתכוונת זה נכנס אליו, בדרך כלל. אז, ממילא, בצד השני אפשר לראות את הציר, כי זה נפתח לצד השני.
כך חיים עם זה בהלכה. אבל מה הפירוש בהלכה, אני לא יודע. עוד עצה היא ההלכה, החדר שהדלת נפתחת אליו. כשאתה פותח דלת, אתה יכול להיכנס לבית או לצאת. שם שזה נכנס לאותו חדר, הוא העיקר, וממילא הוא צריך לעשות את המזוזה, או זה נפתח לצד ימין של אותו בית.
זו ההלכה הפשוטה, אבל “בדיוק איך להסביר”, אני לא יודע. כאן בזה עושים פוליטיקה. פוליטיקה, אני מתכוון לומר מחלוקת הפוסקים, אני מתכוון שיש להם תירוצים שונים על זה. אוקיי.
הלכה יב (המשך) – מקום קביעת המזוזה: גובה ורוחב
דובר 1: אומר הרמב״ם, איפה שמים את המזוזה? איפה על המשקוף? באיזה כיוון של המזוזה? אומר הרמב״ם, “סמוך לחלל הפתח”, בחלל שיש בו את הדלת, “בטפח הסמוך לחוץ”. כמו שאמרת קודם, אם חופרים לאותו דבר, אם זה חפור טפח זה פסול.
“סמוך לחוץ, בתחילת שלישו העליון”, בתחילת השליש העליון “של גובה השער”, מכמה שהדלת גבוהה. אתה מחלק את גובה הדלת לשלושה, והשליש העליון הגבוה יותר. כך אומר הרמב״ם.
“ואם קבעה למעלה מזה”, אם שמו את זה גבוה יותר מזה, כשר. איך? אבל זה יהיה מספיק טפח רחוק מהמשקוף של למעלה של הגג. מהחלק העליון לגמרי, אבל…
הלכה יב (המשך) — מקום קביעת המזוזה
דובר 1:
סמוך לחוץ בתחילת שליש העליון, בתחילת השליש העליון של גובה השער, מכמה שהדלת גבוהה. אתה מחלק את גובה הדלת לשלושה, והשליש העליון הגבוה יותר.
אומר הרמב״ם, ואם קבעה למעלה, אם שמו את זה גבוה יותר מהשליש העליון, כשרה. והוא, אומר הרמב״ם, שיהיה מספיק טפח רחוק מהמשקוף, מלמעלה, מהגג. לא מהחלק העליון לגמרי, אבל מהגג.
ואיך, באיזה צד, באיזה כיוון שמים את זה? ימין הנכנס לבית, זה הצד הימני של מי שנכנס לבית. אומר הרמב״ם, ואם קבעה בשמאל, אם שמו את זה בצד שמאל כשנכנסים לבית, פסולה. וסתם כך, הימין גם מעכב. זה המקום.
אומר הרמב״ם, בית השותפין גם חייב במזוזה.
אחרית דבר – תכלית מצות מזוזה
חובת הזהירות במזוזה
דובר 1:
אומר הרמב״ם, אחרית דברו, הסיום שלו להלכות מזוזה, אומר הרמב״ם, חייב אדם להזהר במזוזה, אדם צריך להיזהר ולשים עם כל ההלכות של מזוזה. מה שיש כאן אמר, חייב אדם להזהר במזוזה אומר צריך להיזהר בזה.
מה כתוב? חייב אדם להזהר במזוזה, אדם צריך להיזהר במזוזה, מפני שהיא חובת הכל תמיד, זו חובה של כל אחד, זו חובה תמידית. מה שלמשל אין בתפילין וקריאת שמע, כשיש דבר, הוא לא מרגיש טוב, הוא חזר מהדרך, אני לא יודע מה. המזוזה מונחת שם תמיד.
ואתה זוכר שלמדנו שהאהבה הגדולה ביותר היא “שויתי ה׳ לנגדי תמיד”. כמה יותר תמיד זה יותר תכלית וסוף האהבה. תמיד יהיו הדברים שהם מזכירים את אהבת ה׳ תמיד. זה התזכורת הכי עקבית, בעצם. לאדם יש תזכורת מלאה.
האספקט ה״מעגלי” של קריאת שמע ומזוזה
דובר 1:
כל הדברים האלה מזכירים את אותו דבר, יחוד ה׳. קריאת שמע אומרת יחוד ה׳. תפילין, ברכות, הכל. לא, כאן זה ממש ישיר, כי זה קריאת שמע ממש. ברכות זה לא הנוסח.
כי כאן, זה מאוד מעניין, כי זה מעגלי לגבי קריאת שמע. קריאת שמע מאוד חשובה, אומרים אותה כל יום. אבל חוץ מזה שמים אותה על הראש כדי שגם יזכרו אותה. וכשיש אותה על הראש יש מצווה לומר אותה, כמו שהרמב״ם אמר קודם שכשאחד מניח תפילין והוא לא אומר, אומרים את זה שוב כי יש את זה עכשיו על הראש.
ואותו דבר שמים את זה על הדלת, וכששמים את זה על הדלת נזכרים בקריאת שמע. מובן שאומרים קריאת שמע, כן, כשיהודי נכנס הוא לא אומר מהר כך “שמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳ אחד”, הוא לא אומר כך, או קושיה, הוא נזכר בקב״ה שוב.
מזוזה היא התזכורת התמידית ביותר
דובר 1:
וזה הוא אומר זה עוד יותר תמיד, אומר רבי יצחק, מאוד טוב, כי זה לא עול ומלא, ולא רק זה, הולכים כל הזמן פנימה והחוצה מהבית, וכל יציאה וכניסה נתקלים ביחוד שמו של הקב״ה.
ומה שקורה אז הוא וזכר אהבתו, שיזכור את אהבת ה׳. אהבת ה׳ לא מתכוונת לכך שהקב״ה אוהב אותו, זה פירוש חסידי, אלא שיזכור שיש לו מצווה של אהבת ה׳.
האם יזכור את האהבה או שיזכור את המצווה של אהבה? יזכור את האהבה, את האהבה עצמה, כן, יזכור שהוא אוהב את הקב״ה. פירוש טוב יותר, לא?
מזוזה על המשקוף – משמעות סמלית
דובר 1:
ויער משנתו, יתעורר משנתו, ושגיונו, ומשגעונו בהבל הזמן. יש אומרים שמזוזה היא מעין תקיעת שופר שיהודי שומע כל יום, זו מעין תקיעת שופר, נותנת לו התעוררות.
וידע, ולאחר שיתעורר יבין ויראה שאין שם דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים. אני חושב שהמשקוף הוא מקום חזק מאוד, חלק חזק של הבית, שם צריכים לשים את הדלתות, כן? לכאורה זה מקום חזק של הבית.
שם שמים מזוזה, ואומרים, הרי בנית בית, יש לך בית חזק, כן? אתה רואה מה הוא אומר כאן? לא, זה תורה יפה. מה שהרמב״ם אומר שאין שום דבר עומד לנצח מלבד הקב״ה.
מה שהרמב״ם אומר הוא חשוב מאוד, הוא פוגש ביתו תמיד, הוא כל הזמן נתקל בזה, ויזכור מה נשאר לנצח? הוא מתכונן לעשות עסקים היום, בביתו הוא עושה הכל, הוא חי שם. האם הוא חושב שיחיה לנצח? לא.
מה נשאר לנצח, האם אינך שומע שאין שום דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים? אלא ידיעת צור העולם. רק ידיעת מקור העולם, זה מה שנשאר לנצח, היחיד שנשאר לנצח, כל השאר חולף.
ידיעת מקור העולם, או ידיעת הקב״ה שהוא יוצר העולם? מתכוונים לקב״ה שהרמב״ם הוא נוסר. כן, החוזר תמיד נזכר בזה, חוזר לשכלו, לשלומו, הוא הולך להתעסק בזה.
השוואה בין מזוזה ותפילין – שתי מדרגות
דובר 1:
רציתי כאן רגע, זה מאוד מעניין, כי זה דומה מאוד למה שלמדנו איך הרמב״ם אמר בכמה מקומות בתפילין. גם שם אמר הרמב״ם את הלשון, אמר שצריך להיות ישוב הדעת ולהיזכר, כי זה מזכיר לו את יראתו מהקב״ה, כן? מה היה הלשון? למה אתה מגיע? מה הדבר הדומה. בשניהם יש להזכיר…
הוא אמר, אה, כשאדם מניח תפילין הוא מפני ליבו, והוא נעשה ענו ויראי, זה לא בדיוק אותו לשון, כי אחד נעשה בחוק ובתוך התפילה, כי אחד הרמב״ם שולט תרצה, אלא מפני ליבו לדברי, הוא רואה שתפילין היא רמה גבוהה יותר.
למה? כי תפילין היא כשהוא עוסק בתורה, כי כאן מדברים על נכנס ויוצא, לא ממש מצפים מאדם לעמוד כל הזמן. לכן כשהוא ישן, מעירים אותו, הרי הוא עוסק בתורה, בהבל הזמן, מעירים אותו. כדי שיהיה ענו, כן, זו מדרגה גדולה יותר.
תפילין זה משהו שצדיק עושה, בן תורה מניח תפילין. היהודי הפשוט יש לו את המזוזה שמזכירה לו.
שיטת הרמב״ם מול הרמב״ן – הזכרה מול הכרזה
דובר 1:
אבל מה שמעניין אותי, זו שיטת הרמב״ם. אבל למשל, הרמב״ן הבחנתי כמה פעמים, שיש גם עניין של הפגנה. ממש בתפילין ראינו גם קצת שהכורא יראה, אבל הרמב״ם אומר כך כשאדם מניח תפילין, אבל הוא מעיד, כמו, זה מתאים למה שלמדנו קודם, כמו, הפגנה שהוא נברא של הקב״ה, סייכא הנכני, כן זה איך שהרמב״ם רואה את זה, יש כאן מחלוקת בין הרמב״ם והרמב״ן, או…
אבל הרמב״ם אומר מאוד ברור שהכל להעיר את האדם, ועל זה אומר הרמב״ם שזה לא להגן, אבל הרמב״ן כבר יאמר, בואו נראה את החלק הבא של הרמב״ם, יש גם שמירה. לא, לא שמירה. שמירה מחטאים. אם השומעים, המקשיבים, גם ביקשו שיעורים, נראה, נדבר על זה…
לא, לא, זה באמת שונה. הרמב״ם מדבר בפירוש על מזוזה, כן, כן, כן. גם פרשת בא, על זה הוא לא אומר. גם תפילין, תפילין גם. אה, זה במקום. הרמב״ן רואה את זה כהכרזה לעולם. וגם תקיעת שופר, יש בזה שמגלים מלכות של הקב״ה. והרמב״ם בכל הדברים האלה, אומר לא, זה מעורר את האדם, זה האדם.
אני לא בטוח שהרמב״ן אומר ממש הכרזה לעולם, או אולי יותר כמו… ציצית בבגדו שזה מזכיר שוב שהקב״ה נתן לנו את התורה. והציצית בבגדו שמזכיר שוב קריאת שמע. מחזק לא שלא יחטא…
“חונה מלאך ה׳ סביב ליראיו ויחלצם” – פירוש הרמב״ם על “מלאכים”
דובר 1:
הוא אמר לכם שלושה דברים, זה כאילו שלושה דברים. שריש למזכירים רב, יש הרבה דברים שמזכירים לו. זה ממש כמו הרמב״ם, המילה – מזכירים.
אבל האם זה חז״ל? השריש למזכירים רב? לא, לא, התכוונתי לקלושלי יחד. כאן הרמב״ם מסביר. אה, שריי – כאן הרמב״ם משנה, שריי עכשיו זה המזכירים רב, יש מספיק מה שמזכיר לו את הבורא.
כי מיין מלאכים שלא צהילים אותם מלאכתו – הם, כל התזכורות האלה הן מלאכים. מי הם מלאכים? מלאכים הם תזכורות. אם רוצים לדעת מי הם המלאכים לשמרחו בכל דרכעך – המלאכים הטובים שיהיו איתך בלילה, בשם השם, ממנו מכלו שלא גבריאל, זה מזכירים רבים שמזכירים ליהודי שיש בורא בעולם, וכשיהודי יודע שיש בורא בעולם, דער מצטא שמורא – שריי מכונם מלאך השם, סבא ולרעייו וחלצים – המלאך הרבים עושה קצת, הרמב״ם עושה עבודה יפה מאוד איך הוא מכניס את המלאכים. הוא אומר שכל הדברים האלה הם בעצם מביאים.
בגמרא כתוב בחיזוק, הכל בחיזוק שלא יחטא, שנאמר “והחוט המשולש לא במהרה ינתק”.
“והחוט המשולש” – שלוש מצוות
דובר 1:
בחיזוק מתכוון שזו חזקה. הרמב״ם פירש שזו חזקה. חזקה זה גם ששלושת הדברים חזקים. הרמב״ם לא מביא את הפסוק. מעניין שלא מפרשים חזקה מ״החוט המשולש” בשעת שלום בית ונסך. הגמרא כאן עושה את זה קצת. אוקיי, לגמרא יש מקור אחר לשרה מית. הרמב״ם לא מביא את הפסוק, אבל הוא מתכוון לזה.
אבל הגמרא אומרת ואומר “חונה מלאך ה׳ סביב ליראיו ויחלצם”. והרמב״ם מסביר מה נכנס כאן. הוא אומר בחיזוק שלא יחטא. אבל גם, זה לא חידוש של הרמב״ם אלא זה מזכיר. כאן יש לו ממש מקור שכל הדברים האלה הם שלא יחטא, לא שמזיקים לא יעשו נזק. חונה מלאך ה׳ סביב ליראיו ויחלצם מתאים לתורת הרמב״ם. זה לא שהרמב״ם הכניס לגמרא, הגמרא יש ממש מקור לרמב״ם. ברור שזו שמירה מחטאים.
וחונה מלאך ה׳, הרמב״ם הבין מה מתכוונת הגמרא בפסוק? הגמרא מתכוונת לומר שמה הם המלאכים ששומרים אדם מלחטוא? אילו מלאכים? המזכירים שהוא שם, התפילין, המזוזה, הציצית. אלה כולם מלאכים שמקיפים את האדם.
וזה חיזוק גדול לכל השיטות, והם עושים חיזוק לא לתת למקובלים מכובדים. כאן יש חלק, אפשר לומר שמכובדים מתכוון לציצית, לתפילין, כי מורידים את התפילין כשנכנסים לבית הכסא. והם המלאכים שמדברים עליהם, וזה יפה מאוד.
דיון: שיטת הרמב״ם מול המקובלים – שמירה מחטא מול שמירה ממזיקים
דובר 1:
זה מאוד מעניין, אני רואה שהרמב״ם מאוד עקבי לשיטתו שהכל להזכיר לאדם. הרמב״ן אולי היה אומר שיש עניין של כאילו הכרזה או הזכרה. אבל יש מי שאומרים ישר שזה נעשה לשמירה ממזיקים, יש כוח ל״וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך”. אפשר לומר את זה בתפילין, “וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך”. ובמזוזה היה לנו גם כמו תרגום אונקלוס. האם יש כן שיטה שאומרת את זה ממש כך? זה על פי קבלה אפשר לומר כך למשל, שזו שמירה, זה הורג אלפי מזיקים.
דובר 2:
אין ספק שהמקובלים מאוד שמחים עם זה, כי המזיקים הם אותה חבורה שעושים את ההיזק, אותם שעושים את הגזירה. המלאכים הם אלה ששומרים יום ולילה. לא, זה אומר שהרמב״ם לא נתן בכלל מקום למלאכים. כי המלאכים עצמם הוא גם אומר שהם המזכירים. אבל הוא נתן כאן מקום למלאכים להבין.
כן, אי אפשר לומר שזה רק סגולות. להיפך, אני יותר נוטה לומר שכל הדברים האלה דוחים חיצוניים, זו שמירה מקליפות. אבל מה זה קליפות? קליפות הם אותם דברים שגורמים לחטא, אותם דברים שגורמים… וקריאת שמע, שהיא חרב פיפיות שהורגת מזיקים.
דובר 1:
המלאכים הם אלה ששומרים אחר כך.
דובר 2:
לא, זה אומר שהרמב״ם כאן בסוף נתן מקום למלאכים, כי המלאכים עצמם הוא גם אומר שהם מזכירי רבים. אבל הוא נתן כאן מקום למלאכים להיות מעניינים.
דובר 1:
כן, אבל אי אפשר לומר שזה רק גילוי. זה להיפך, מקובל תמיד יאמר שכל הדברים האלה הם דברים חיצוניים, זו שמירה מקליפות. אבל מה זה קליפות? קליפות הם אותו דבר שגורם לחטא, ואותו דבר שגורם… וקריאת שמע, שהיא חרב פיפיות שהורגת מזיקים, גם הורגת את המחשבות הרעות, לפי שיטת הרמב״ם.
דובר 2:
יפה מאוד. אז הפרק מתחיל בעשרה דברים, ומסתיים במלאכים. אז, יש לנו כאן את עשרת המלאכים. מזכירים, שלושה מזכירים: ציצית, תפילין, ומזוזה. שתי תפילין, יש ארבעה מזכירים. ומלאכים. הם המלאכים.
דובר 1:
נפלא. שיהיו לכולם מלאכים טובים. כל פרק מהשיעור הוא מלאך, יפה מאוד. יפה מאוד. כי כשזה נכנס לראש, אז חושבים על זה, ונזכרים בזה, וכן הלאה.