עוז

פסוקים:

מדרש: שמות רבה אין עוז אלא דין מובא בפרשת בשלח

מקור מפורש ברמב"ן: בדרשה לראש השנה, עוז היא מידת הדין.

רמב"ן בראשית פרק מט פסוק כד (פרשת ויחי)

ועל דרך האמת הברכה הזאת דומה לברכה אשר ברך למעלה את הנערים, כי אביר יעקב הוא אלהי אמת, ולא בא בכתוב אביר אברהם או יצחק וזולתם, רק אביר יעקב או אביר ישראל (ישעיה א כד), הוא יעקב. והנה מידי אביר יעקב, הגדולה והגבורה. משם מידי אביר יעקב, רועה אבן ישראל, היא האבן הראשה שהיתה לראש פינה (תהלים קיח כב) מאת ה', ונקרא אבן ישראל כמו שאמרו חכמים כנסת ישראל, היא האבן הראשה. וטעם אבן, שהוא בנין משלים הכל. וענין רועה, כי העוז בגבורה מתעלה בימינו של הקדוש ברוך הוא, כדכתיב (חבקוק ג ד) קרנים מידו לו ושם חביון עזו, כלומר ושם בימינו חביון העוז. וחביון הוא הכח המתעלה הנחבא במקום אצילותו, וזהו שנאמר (תהלים פ טז) וכנה אשר נטעה ימינך, מאל אביך, האלהים הרועה אותי מעודי, ואת שדי ויברכך. ודעת הברכה כי מידי אביר יעקב מחסד שרועה אבן ישראל ומאלהי אביו יפיק רצון ויבא עזרו, ועם שדי תהיה ברכתו. והנה הוא מבורך בשמים ובארץ. וזה טעם ברכות אביך גברו על ברכת הורי, כי הבנין שלם בו. כך העליתי הענין הזה ממדרשו של רבי נחוניא בן הקנה (עיין ספר הבהיר קצג, קמח). והמשכיל יבין:

רמב"ן שמות פרק יד פסוק לא (פרשת בשלח)

(לא) וירא ישראל את היד הגדולה – את הגבורה הגדולה שעשתה ידו של הקדוש ברוך הוא, והרבה לשונות נופלים על לשון יד, וכלן לשון יד ממש הן, והמתקן יתקן הלשון אחר ענין הדבור. לשון רש"י. אבל אונקלוס לא פירש היד הגדולה גבורה, אבל אמר ית גבורת ידא רבתא. ור"א אמר המכה הגדולה, וכן הנה יד ה' הויה במקנך (לעיל ט ג), כבדה מאד יד האלהים שם (ש"א ה יא):

ועל דרך האמת יאמר שנגלית להם היד הגדולה, והיא מדת הדין שעשה ה' במצרים, כי היתה שם במצרים מכה בהם, וזה כמו ועל הארץ הראך את אשו הגדולה (דברים ד לו), והוא הימין אשר תרעץ אויב, והיא זרוע ה' שאמר הכתוב עורי עורי לבשי עז זרוע ה' (ישעיה נא ט), הלא את היא המחרבת ים (שם י). ולא יתעלם ממך מה שאמר "לבשי עז" ממה שכתבנו בפסוק מידי אביר יעקב (בראשית מט כד):

רמב"ן שמות פרק טו פסוק ב (פרשת בשלח)

ועל דרך האמת, בעבור כי ישועת הים כולה היתה על יד מלאך האלהים, הוא שכתוב עליו כי שמי בקרבו (להלן כג כא), וכמו שאמר וירא ישראל את היד הגדולה (לעיל יד לא), כי "היד" ירמוז למדת הדין אשר היא היד הגדולה והנוקמת, והיא המקרעת הים, כמו שפירש הנביא עורי עורי לבשי עוז (ישעיה נא ט), הלא את היא המחרבת ים מי תהום רבה (שם י), וכמו שכתבתי למעלה (עי' לעיל יד לא), בעבור כן אמר כי עוזו וזמרתו השם הזה, כי ביה ה' צור עולמים (ישעיה כו ד). וכן ביאר מה לך הים כי תנוס (תהלים קיד ה), מלפני אלוה יעקב (שם ז). וכן אמרו במכילתא (בשלח ג) ירדו לים שכינה עמהם, שנאמר (לעיל יד יט) ויסע מלאך האלהים. ובאלה שמות רבה (ל א) אמר אין עוז אלא דין, שנאמר ועוז מלך משפט אהב (תהלים צט ד). זה אלי ואנוהו – ואעלה אותו אל נוה עליון. אלהי אבותי, שנראה להם באל שדי, ועתה ארומם אותו בשם השלם, כי מעתה יהיה השם איש מלחמה ויהיה ה' שמו, כטעם עתה ארומם עתה אנשא (ישעיה לג י). ויתכן שירמוז זה לשבע ספירות בחכמה, כמו זה שמי לעולם וזה זכרי (לעיל ג טו). ובמכילתא (בשלח ג) אלי, עמי נהג במדת רחמים, ועם אבותי במדת הדין, ומנין שאין "אלי" אלא מדת רחמים, שנאמר אלי אלי למה עזבתני (תהלים כב ב), אל נא רפא נא לה (במדבר יב יג), אל ה' ויאר לנו (תהלים קיח כז). ואם כן יאמר זה אלי, כי עמי הוא "אל" בזה, כי יתעלה עם הרחמים להיות רחמן בדינו:

רמב"ן שמות פרק כח פסוק ב (פרשת תצוה)

ועל דרך האמת, לכבוד ולתפארת, יאמר שיעשו בגדי קדש לאהרן לשרת בהם לכבוד השם השוכן בתוכם ולתפארת עזם, כדכתיב (תהלים פט יח) כי תפארת עזמו אתה. וכתיב (ישעיה סד י) בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו, וקדשנו הוא הכבוד ותפארתנו תפארת ישראל, ועוד נאמר (תהלים צו ו) עוז ותפארת במקדשו, וכן לפאר מקום מקדשי ומקום רגלי אכבד (ישעיה ס יג), שיהיה מקום המקדש מפואר בתפארת, ומקום רגליו, שהוא מקום בית המקדש, מכובד בכבוד השם. וכן ובישראל יתפאר (שם מד כג), שיהיה מראה ומיחד בהם תפארתו, וכן אמר למטה גם בבגדי הבנים כלם לכבוד ולתפארת (להלן פסוק מ), ואמר בקרבנות יעלו על רצון מזבחי ובית תפארתי אפאר (ישעיה ס ז). והנה המזבח רצונו, והכבוד בית תפארתו. והיו הבגדים צריכין עשייה לשמן, ויתכן שיהיו צריכין כוונה, ולכן אמר ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה, שיבינו מה שיעשו. וכבר אמרו (יומא סט א) דמות דיוקנו מנצח לפני בבית מלחמתי:

רמב"ן דברים פרק י פסוק טז (פרשת עקב)

אבל אתם תדעו ותשכילו ותאמינו כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים – אלהי האלהים הם מלאכי מעלה, ואדוני האדונים כל צבא השמים אשר להם ממשלה בשפלים, כי הוא האדון אשר שם להם משטרם בארץ, ולו הגדולה והגבורה והוא נורא בתפארת עוזו, אשר לא ישא פנים – לאחד מן האלהים והאדונים להגן על עובדיהם, ולא יקח שחד – מיד אדם. ופירשו בשחד, שאפילו חסיד גמור שיעבור עבירה לא יקח ממנו מצוה ממצותיו בשחד לכפר לו, אבל יענישהו על חטאיו ויגמול לו ככל טובותיו: