א – שמיטה ויובל
שילוח עבד בשמיטה
רמב״ן שמות פרק כא פסוק ב (פרשת משפטים)
(ב) כי תקנה עבד עברי – התחיל המשפט הראשון בעבד עברי, מפני שיש בשילוח העבד בשנה השביעית זכר ליציאת מצרים הנזכר בדבור הראשון, כמו שאמר בו (דברים טו טו) וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ה׳ אלהיך על כן אנכי מצוך את הדבר הזה היום.
ויש בה עוד זכר למעשה בראשית כשבת, כי השנה השביעית לעבד שבתון ממלאכת אדוניו כיום השביעי.
ויש בה עוד שביעי בשנים שהוא היובל, כי השביעי נבחר בימים ובשנים ובשמטות, והכל לענין אחד, והוא סוד ימות העולם מבראשית עד ויכלו.
ולכן המצוה הזאת ראויה להקדים אותה שהיא נכבדת מאד, רומזת דברים גדולים במעשה בראשית:
ולכך החמיר בה הנביא מאד, ואמר אנכי כרתי ברית את אבותיכם מקץ שבע שנים תשלחו איש את עבדו ואיש את שפחתו (ירמיה לד יג יד), וגזר בעבורה הגלות (שם יז – כב) כאשר תגזור התורה גלות על שמטת הארץ (ויקרא כו לד – לה), וכמו שאכתוב עוד בעזרת ה׳ (בויקרא כה ב). וכאשר השלים משפט המצוה הזאת בעבדים העברים, החל במשפט לא תרצח שהיא החמורה, ובכבוד האבות, ובלא תגנוב, וחזר למשפט מכה איש בלי שימות בה, ואחרי כן לרציחת העבד שהיא חמורה ממיתת הולדות, ואחרי כן לאברי הישראלים והעבדים, ואחרי כן לנזקי הבהמות במיתה. וכל הפרשיות בסדור ובכונה נכונה:
ועבדו ‘לעולם׳
רמב״ן שמות פרק כא פסוק ו (פרשת משפטים)
ועבדו לעולם – פירשו רבותינו (במכילתא כאן) כי הוא עד היובל. ואמר ר״א כי פירוש עולם זמן בלשון הקדש, כבר היה לעולמים אשר היה מלפנינו (קהלת א י), זמנים, וישב שם עד עולם (ש״א א כב). ולכן אמר ועבדו לעולם, לזמנו של יובל, שאין במועדי ישראל זמן ארוך ממנו, ויציאת חירות כאלו עולם מתחדש לו, ויהיה פירושו שישוב לזמנו הראשון שהיה חפשי. והמשכיל יבין כי לעולם כמשמעו, כי העובד עד היובל עבד כל ימי עולם. ולשון מכילתא (כאן) רבי אומר בא וראה שאין עולם אלא חמשים שנה, שנאמר ועבדו לעולם, עד היובל. ושכח ר״א מה שהשכיל וכתב במקום אחר:
השמיטה בפרשת ראה
רמב״ן דברים פרק טו פסוק יב (פרשת ראה)
(יב) והזכיר כי עוד יש שמטה לעבד, השנה השביעית שלו, כי גם השמטה ההיא כשמטה הנזכרת. והכל לזכור ימות עולם כאשר רמזתי במקומו (ויקרא כה ב), ושם נרמז כי והיה לך עבד עולם (להלן בפסוק יז) כפשוטו. והחזיר המצוה הזאת לבאר בה ענין הענקה:
ב – מצוות השמיטה והיובל
ויקרא כה, ב
(ב) שבת לי״י – “לשם י״י, כמו שנאמר בשבת בראשית”. לשון רבינו שלמה.
ורבותינו לא לכך נתכונו במדרשם, כי כל השביתות גם במועדים “לשם י״י” הן, ולא יאמר באחד מהם: לי״י. אבל יאמר: יהיה לכם שבתון (ויקרא כ״ג:כ״ד), ואמר ביום הכפורים: שבת שבתון הוא לכם (ויקרא כ״ג:ל״ב).
ולשון הבריתא בתורת כהנים (ספרא ויקרא כ״ה:ד׳): “שבת לי״י – כשם שנאמר בשבת בראשית כך נאמר בשביעית שבת לי״י“.
אבל פירוש: שבת לי״י אלהיך האמור בשבת בראשית (שמות כ׳:ט׳) – כי בו שבת וינפש, על כן לא תעשה כל מלאכה. ולכך אמרו כי כן נאמר בשמטה, כי היא שביעית בשנים.
והנה בכאן עוררו אותנו בסוד גדול מסודות התורה
כבר רמז לנו ר׳ אברהם שכתב: וטעם שבת לי״י – כיום השבת וסוד ימי עולם רמוז במקום הזה.
וכוף אזנך לשמוע מה שאני רשאי להשמיעך ממנו בלשון אשר אשמיעך, ואם תזכה תתבונן.
כבר כתבנו בסדר בראשית (רמב״ן בראשית ב׳:ג׳) כי ששת ימי בראשית הם ימות עולם, ויום השביעי שבת לי״י (שמות כ׳:ט׳) – כי בו יהיה שבת לשם הגדול, כמו ששנינו (משנה תמיד ז׳:ד׳): בשביעי היו אומרים: מזמור שיר ליום השבת (תהלים צ״ב:א׳) לעתיד לבא שכולו שבת ומנוחה לחי העולמים. והנה הימים רמז לאשר ברא במעשה בראשית, והשנים ירמזו לאשר יהיה בבריאה כל ימי עולם, ועל כן החמיר הכתוב בשמטה יותר מכל חייבי לאוין, וחייב הגלות עליה כמו שהחמיר בעריות (ויקרא י״ח:כ״ח), שנאמר: אז תרצה הארץ את שבתותיה (ויקרא כ״ו:ל״ד). והחזיר הענין פעמים רבות: כל ימי השמה תשבת (ויקרא כ״ו:ל״ה), ונאמר: והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתותיה (ויקרא כ״ו:מ״ג). וכן שנינו (משנה אבות ה׳:ט׳): גלות באה על ענוי הדין, ועל עוות הדין, ועל השמט הארץ מפני שכל הכופר בה אינו מודה במעשה בראשית ובעולם הבא. וכן החמיר הנביא וגזר גלות על שלוח עבדים בשנה השביעית, שנאמר: אנכי כרתי ברית את אבותיכם, מקץ שבע שנים וגו׳ (ירמיהו ל״ד:י״ג-י״ד), כי גם בעבד שביעית ויובל, והיובל יודיע עוד מבראשית עד ויכלו, כי ישובו ביובל הכל איש אל אחזתו ואיש אל משפחתו (ויקרא כ״ה:י׳), כי הוא מוסד מוסד המאמין יחריש, וזהו שאמר: ושבתה הארץ, וקראתם דרור בארץ (ויקרא כ״ה:י׳), כי היא ארץ החיים הנרמזת בפסוק הראשון (בראשית א׳:א׳), שבה נאמר: והארץ אזכור (ויקרא כ״ו:מ״ב). וכבר זכרתי זה פעמים (רמב״ן בראשית א׳:כ״ו-כ״ז, ז׳:כ״ג),
ושמא לזה רמזו רבותינו ז״ל (בבלי ר״ה כ״א:) באמרם: חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכולן נמסרו למשה חוץ מאחד, כי כל שמטה שער בית אחד. והנה הודיעוהו כל ההויה מתחלה ועד סוף חוץ מן היובל קדש.
ד – ספירת העומר וחג (עצרת הוא השכינה)
ויקרא כג, לו
(לו) עצרת היא – עצרתי אתכם לפני. כמלך שזמן את בניו לסעודה לכך וכך ימים. כיון שהגיע זמנם, אמר: בבקשה מכם עכבו עמי יום אחד, שקשה עלי פרידתכם. לשון רבינו שלמה. ודברי אגדה הם בויקרא רבה.
ועל דרך האמת: ששת ימים עשה י״י את השמים וביום השביעי (שמות ל״א:י״ז) – הוא שבת ואין לו בן זוג, וכנסת ישראל היא בת זוגו, שנאמר: ואת הארץ, והנה היא שמינית. עצרת היא, כי שם נעצר הכל.
וצוה בחג המצות שבעת ימים בקדושה לפניהם ולאחריהם כי כולם קדושים ובתוכם י״י, ומנה ממנו תשע וארבעים יום, והשבועות כימי עולם, וקדש יום שמיני כשמיני של חג, והימים הספורים בנתים כחולו של מועד בין הראשון והשמיני בחג, והוא יום מתן תורה שהראם בו את אשו הגדולה ודבריו שמעו מתוך האש (דברים ד׳:ל״ו).
ולכך יקראו חכמים בכל מקום חג השבועות עצרת, כי הוא כיום שמיני של חג שקראו הכתוב כן.
וזהו מאמרם (בבלי חגיגה י״ז.): שמיני רגל בפני עצמו הוא לענין פז״ר קש״ב, ותשלומין דראשון הוא, כי הוא אצילות הראשנים ואיננו כאחדות שלהם. ולכך יזכיר בפרשת כל הבכור שלש רגלים: חג המצות וחג השבועות וחג הסכות שבעת ימים (דברים ט״ז:ט״ו), ולא יזכיר השמיני, כי שם אמר: יראה כל זכורך (דברים ט״ז:ט״ז) והנה זה מבואר.
פסוקים נוספים רומזים ל׳ימי עולם׳
רמב״ן דברים פרק יא פסוק יח (פרשת עקב)
ויתכן בדרך הפשט שבא להוסיף בכאן לדבר בם – כי שם (לעיל ו ז) צוה ודברת – אתה בם בשבתך בביתך – וכאן אמר שנלמד אותם את בנינו עד שידברו בם הבנים בכל שעה. וכן הוסיף בכאן ולמדתם אותם – כי “ושננתם” שיספר להם המצות, וכאן עד שילמדו אותם וידעום ויבינו אותם וטעמיהם לדבר עמך בם בכל העתים. וכן הוסיף כאן כימי השמים על הארץ – שהוא לדור דורים. או הם השמים והארץ הראשונים וימי עולם, והמשכיל יבין:
אדם הראשון בגן עדן
האבות
יציאת מצרים