בראשית ב, ג
אשר ברא אלהים לעשות – מלאכה שהיתה ראויה לעשות בשבת כפל ועשה בששי, כמו שמפורש בבראשית רבה (בראשית רבה י״א:ט׳). לשון רבינו שלמה.
אבל ר׳ אברהם אמר כפשוטו: כי מלאכתו – השרשים בכל המינין שנתן בהם כח לעשות כמותן.
ולי נראה פירושו: ששבת מכל מלאכתו אשר ברא יש מאין, לעשות ממנו כל המעשים הנזכרים בששת הימים. והנה אמר כי שבת מבריאה, וממעשה מן הבריאה שברא ביום הראשון, ומן המעשה שעשה בשאר הימים.
ויתכן שיהיה לעשות נמשך למעלה, כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא מלעשות, וכמוהו: כי חדל לספור (בראשית מ״א:מ״ט), ויחדלו לבנות העיר (בראשית י״א:ח׳), השמרו לכם עלות בהר (שמות י״ט:י״ב), ולא סרו מצות המלך (דברי הימים ב ח׳:ט״ו), וכן רבים.
רמז מילת ‘לעשות׳ –
ודע כי נכלל עוד במלת לעשות: כי ששת ימי בראשית הם כל ימות עולם, כי קיומו יהיה ששת אלפים שנה (בבלי ר״ה ל״א.), שלכך אמרו (בראשית רבה י״ט:ח׳): יומו של הקב״ה אלף שנים.
והנה בשני הימים הראשונים היה העולם כולו מים ולא נשלם בהם דבר, והם רמז לשני אלפים הראשונים שלא היה בהם קורא בשם י״י, וכך אמרו (בבלי ע״ז ט׳.): שני אלפים תוהו. אבל היתה הבריאה ביום הראשון האור – כנגד האלף של ימות אדם שהוא אורו של עולם מכיר את בוראו. ואולי לא עבד אנוש עבודה זרה עד שמת אדם הראשון.
בשני יהי רקיע ויהי מבדיל – שבו היו מובדלים נח ובניו הצדיקים מן הרשעים שנדונו במים.
ביום השלישי נראית היבשה והצמיחה ועשת פירות – הוא האלף השלישי המתחיל בהיות אברהם בן מ״ח שנה, ואז הוחל לקרוא בשם י״י (בראשית ד׳:כ״ו), וצמח צמח צדיק כי משך רבים לדעת את י״י, כמו שדרשו: ואת הנפש אשר עשו בחרן (בראשית י״ב:ה׳), וצוה את ביתו ואת בניו אחריו ושמרו דרך י״י לעשות צדקה ומשפט (בראשית י״ח:י״ט), ועלה הענין עד שקבלו זרעו את התורה בסיני, ונבנה הבית ביום ההוא, ואז נתקיימו כל המצות שהם פירות העולם. ודע כי מעת היות בין השמשות יחשב כיום מחר, ועל כן יתחיל ענין כל יום קודם לו מעט, כאשר נולד אברהם באלף השני, וכן תראה בכל יום ויום.
והיום הרביעי נבראו בו המאורות הגדול והקטן והכוכבים – יומו כאלף הרביעי, הוא החל כאשר נבנה בית ראשון, ע״ב שנה אחרי בנינו עד אחרי הבית השני קע״ב שנה. והנה ביום הזה לכל בני ישראל היה אור כי מלא כבוד י״י את בית י״י (מלכים א ח׳:י״א), והיה אור ישראל לאש על גבי המזבח, רבוץ שם כארי אוכל הקרבנות, ואחרי כן הקטין אורם וגלו, כאשר יעדר במולד הלבנה, וזרחה להם כל ימי בית שני, והאש על גבי המזבח רבוץ ככלב, ושקעו שני המאורים בערב היום, וחרב הבית.
ביום החמישי שרצו המים נפש חיה ועוף יעופף על הארץ (בראשית א׳:כ׳) – רמז לאלף החמישי המתחיל קע״ב שנה אחר חורבן הבית, כי בו ימשלו האומות ויעשה אדם כדגי הים, כרמש לא מושל בו (חבקוק א׳:י״ד), כולו בחכה העלה יגורהו בחרמו ויאספהו במכמרתו (חבקוק א׳:ט״ו), ואין דורש את י״י.
ביום הששי בבקר תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ למינה (בראשית א׳:כ״ד), והיתה בריאתם קודם זרוח השמש, כענין שכתוב: תזרח השמש יאספון ואל מעונתם ירבצון (תהלים ק״ד:כ״ב), ואז נברא האדם בצלם אלהים, והוא זמן ממשלתו שנאמר: יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב (תהלים ק״ד:כ״ג). והוא האלף הששי, כי בתחלתו ימשלו בו החיות, הם המלכיות אשר לא ידעו את י״י, ואחרי עשיריתו כשיעור הנץ החמה ליום (בבלי פסחים צ״ד.) יבא הגואל, שנאמר בו: כסאו כשמש נגדי (תהלים פ״ט:ל״ז) – והוא בן דוד הנעשה בצלם אלהים, כדכתיב: וארו עם ענני שמיא כבר אינש אתי הוה ועד עתיק יומיא מטא וקדמוהי הקרבוהי וליה יהיב שולטן ויקר ומלכו (דניאל ז׳:י״ג-י״ד), ויהיה זה קי״ח אחר חמשת אלפים לכלות דבר י״י מפי דניאל: ומעת הוסר התמיד ולתת שקוץ שומם ימים אלף מאתים ותשעים (דניאל י״ב:י״א). ונראה משנוי הימים משרץ המים והעוף לחית הארץ כי בתחלת האלף הששי תתחדש מלכות אומה שלטת תקיפא ואימתני יתירא (דניאל ז׳:ז׳), ומתקרבת אל האמת יותר מן הראשונות.
היום השביעי שבת – רמז לעולם הבא שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים.
והאל ישמרנו בכל הימים וישים חלקנו עם עבדיו התמימים.
דרשת תורת ה׳ תמימה (ממהדורת בית היין)
ועוד התורה מאירת עינים בעתידות.
והיו יודעין שאין כל הנביאים ולא ספר דניאל מפורשים בגלות הזה, ובאחרים שעברו עלינו, ובגאולה העתידה, יותר מתורת משה רבינו עליו השלום, שהיא תורה תמימה, כלומר שהיא שלמה בכל חכמה ובכל דבר, לא יחסר כל בה.
והנה בתחלת היצירה רמז כמה יהיו שנות העולם.
בששה ימים נברא העולם, ומה תלמוד לומר והלא ביום אחד יכול להבראות, אלא רמז למה שאמרו (סנהדרין צז, א) שיתא אלפי שני הוי עלמא וחד חריב וכו׳.
וכן אמרו במסכת תמיד (ז, ד) בשביעי היו אומרים מזמור שיר ליום השבת מזמור שיר לעתיד לבא ליום שכלו שבת ומנוחה לחי עולמים, כמו שאנו עתידים לבאר.
והיינו דכתיב כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים ואת הארץ ואלו חסר בית כמו שאמרו המפרשים אלא רמז כי ששה ימים הם ימי השמים והארץ.
ואתם יודעים כי שנות השמיטה כימי השבוע, כי הקב״ה בחר ביום השביעי ובשנה השביעית ובחודש השביעי והוא ראש השנה ויום הכפורים:
והנה מתחלת היצירה רמז הקב״ה על הויה של עולם בראשון ברא אור כנגד אלף של אדם הראשון שהיה אורו של עולם ולא עבד אנוש עבודה זרה על שמת אדם בשני יהי רקיע ויהי מבדיל שבו היו נבדלים הרשעים מן הצדיקים ונדונו במים בשלישי ותראה היבשה תדשא הארץ דשא עשב מזריע עץ פרי עושה פרי למינו שבאלף שלישי ניתנה תורה והיא פירות העולם ברביעי ניתלו המאורות שם נבנה בית המקדש ומלכות בית דוד שכתוב בו כסאו כשמש נגדי והמאור הקטן רמז לבית שני ומלכות חשמונאים ובו ביום חרבו המקדשים דכתיב ולהבדיל בין האור וגומר בחמישי ישרצו המים ויברא את התנינים ועוף יעופף רמז למלכות האומות עובדי כוכבים ומזלות שאין מכירים את בוראם ופרו ורבו את המים והעוף ירב בארץ שהם מושלים בכל העולם בששי בתחלתו תוציא הארץ נפש חיה למינה שכן האלף הששי בתחלתו מאה ושמונה עשר שנים ביד אומות העולם ואחר כך נעשה אדם בצלמנו רמז למשיח המכיר את בוראו הוא בצלם אלהים שנאמר וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתי הוה ועד עתיק יומיא מטא:
כך אמר במדרש אלפא ביתא דרבי עקיבא יום הדין ומלכות בית דוד באלף הששי בשביעי ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת מכל ימי עולם ההוויה והתחיל עולם הבא וכן אמרו במדרש ויברך אלהים את יום השביעי ברך הקב׳יה העולם הבא שמתחיל באלף השביעי וענין האלפים אלו והבאתם כבר אמרתי שהם נרמזים בדין השמיטה והיובל כן הולכין ספירת העומר בשבע שבועות ויום חמשים קדש: