מעשה בראשית – רמת הפשט שאפשר לבאר

דרשת תורת ה' תמימה

ועוד התורה מאירת עינים שגלתה לנו סוד היצירה והוא ענין מעשה בראשית, כמו שאמרו בואלה שמות רבה באנקלוס הגר שהיה בן אחותו של קיסר, ואמר ליה רוצה אני להתגייר, אמר ליה ולבזויה שבאומות אתה רוצה להדבק, אמר ליה קטן שבהם יודע מה שאין הגוים יודעים, שיודע מה נברא ביום א' ומה נברא ביום ב' ושלישי, אמר ליה למוד תורה ואל תתגייר, אמר ליה כל מי שאינו מהול אינו יכול ללמוד תורתם, שנ' מגיד דבריו ליעקב וגו' לא עשה כן לכל גוי וגו'. וזה אמת הוא, לפי שיש בתורה סודות מעשה בראשית שהזכיר אונקלוס, וסוד מעשה מרכבה, וסודות אחרים רבים שנאמרו מפה אל פה ואינם נמסרים אלא לחסיד שבישראל, ועוד שאין אחר זוכה בהן מכל, הנה אמר בפירוש שאין חכמי הגוים, והם הפילוסופים, שהוא בימי הפילוסופים היה, מיד אחרי אריסט"ו, שכלם אינם יודעים ביצירה מה שיודע קטן שבישראל. ודבר ברור הוא שרוב תועלת שאר החכמות אינה אלא להיות סולם לזו ולחכמה שקורין הם ידיעת הבורא, כי כשהם מבלין ימיהם בחכמת ההגיון כדי שלא יטעו בדרכי המופת, ויבואו אחרי כן לחכמת הלמודים, ומהם חכמת המנין וחכמת המדות, התועלת המגעת מאלו שיאמר גובה החומה או עומק הבור, וכשיעתיקו מאלו לחכמת הגלגלים, ובה תועלת גדולה לדעת תנועת הגלגלים והחבור והפרוד, והארץ והישוב, ללקות המאורות, ומכל מקום אין התועלת גדולה כנגד היגיעה, וכשיעתיקו לחכמת הניגון יהיה העמל יותר מרובה והתועלת פחותה, והם עצמם מודים כי התועלת הגדולה בכל אלו שיבואו במחקרן לחכמה שקורין מה שאחר הטבע, והיא חכמת האלהות. ויחקרו ויודו בשכלים הנבדלים הם המלאכים, כי יש להם מעלות במציאות עד הגיעם לעלת העלות ית' ויתעלה מלכותו, ויחקרו איך נמצאו הברואים ממנו, ושאר הדברים הם מבארים או סבורים לבאר, ויולדו להם ספקות ומחלוקות אפילו לפי דעתם עד כי ראשם הידוע לא יכול להביא ראיה אם העולם קדמון או מחודש ובחר ברצונו הקדמות, כאשר ספר הרב בספר המורה, בראיות מדבריו:

והנה קטן שבישראל קרא ביצירה יותר, כי יראה בתורה מה נברא ביום א' ומה נברא ביום ב', ואם יסתכל בזה ויתחכם בענין, ומפי מלמד בעל קבלה, ידע כי הקודם בבריאה דק מן השני, וכי הוא נאצל ממנו, וידע היסודרת כמה הם, וידע כח היסודות, והדבר שקראו אותו היונים במלה שלא יכלו חכמי שאר האומות לתרגמה בלשון אחר, והזכירוה חכמי הנוצרים במלת אילי, והישמעאלים במלת היולי, וענינה מטיריא, והוא כח ממציא שנתלו בו היסודות, וזה מפורש בתורה, שנאמר, בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ ומלת בראשית פי' בתחלה כמו שתרגם אנקלוס בקדמין, ואינה מלה סמוכה אלא כמו בראשית אמר, כי בתחלה האלהים שהוא הבורא בעל כל הכחות, ברא השמים והארץ, ר"ל מאפיסה מוחלטת ומאין גמור, יש נקודה פחותה מגרגיר חרדל והוא השמים וכל אשר בם, ונקודה אחרת הארץ וכל אשר עליה, והם היולי השמים והיולי הארץ, ומכאן ואילך לא ברא דבר אלא שהוציא יש מיש, שאמר הכתוב יהי רקיע, ויעש את הרקיע, יקוו המים, יהי מאורות, שמן הרקיע נעשו, ישרצו המים, תוצא הארץ, ואע"פ שכתב ויברא אלהים את התנינים הגדולים, היא מלה חוזרת לעיקר ההתחלה, ואמר זה בתנינים להפלגתם, לומר כי עיקר המצאתם מאין הוא לבורא ית, וכן אמר באדם ויברא, כי נתכון לבריאת הנפש שאינה לא מן השמים ולא מן הארץ, כמו שאמר ויפח באפיו נשמת חיים, כן בריאה אצל הוצאת יש מאין, כי אין מלה בתורה ראויה לזה אלא היא, כי עשיה ויצירה נפעלות דבר מדבר לא כדברי ר' אברהם שמפרש בריאה מלשון וברא. והנה אמר כי בהמצאה הראשונה שהמציא ברא השמים והארץ, כי ברא ה-ולי לזה והיולי לזה, לומר שאין יסודם אחד, כמו שבאר הרב בס' המורה והסכמת כל החכמים היא, ואמר אחרי כן כי הארץ הזאת היתה לאחר בריאתה תהו ובהו, פירוש הכתוב כי היולי הארץ היו ארבעה יסודות שהם עפר ומים ואש ורוח, כי פי' תהו דבר מורגש, כמו תהי ליה בקנקניה, בת תיהא שינטמנ"ט בלע"ז, וכן אמרו רבותינו"" תהו, דבר המתהה את הבריות, כלומר שמרגישין בו. ופירוש "בהו", דבר שיש בו ישות, כלומר בו הוא, שאדם אומר בזה הדבר איכא יש. והוא יסוד המים, וכן אמרו, תהו זה קו ירוק, כלומר דבר גשמי והוא המים, בהו, אלו אבנים מפולמות, כלומר יסוד העפר, הן אבנים מבהיקות, כגון דגים המפולמים, שהם לבנים מן המים. וחשך על פני תהום, האש היסודית שהיא חשכה, כמו שביאר הרב ז"ל, דכתיב, ויהי בשמעכם את הקול מתוך החשך, וכתיב, ואת קולו שמענו מתוך מאש, ואלמלא שהאש בגלגל האש חשכה היינו רואים את השמים בגלגל אדומים, ואמר שהחשך הזה על פני תהום, שני היסודות הראשונים, כי מתהו ובהו יאמר תהום, כי משניהם יעשה קרקע, כענין קרקע מתהום וים עליו. ורוח אלהים, הוא יסוד הרוח, ויחס אותה לאלהים לדקותה, ושהיא עליונה, מרחפת על המים, כלומר שהיא בין המים והאש, מנשבת ועולה על האש. וענין לשון מרחפת, יש לרבותינו היודעים במעשה בראשית בו סוד, כמו שאמר מסתכל הייתי במעשה בראשית וכאלו בין המים העליונים למים התחתונים אלא כשתים ושלש אצבעות, מנשבת אינו אומר, אלא מרחפת, כעוף המרחף על הקן, נוגע ואינו נוגע:

הנה פי' ארבע יסודות במאמר והארץ היתה תהו ובהו, כי הארץ שהיא כוללת כל הנבראים השפלים היתה בהו, והוציאו מארץ ההיולי ההוא שבו, אלו הארבע יסודות. ומכאן ואילך פי' במעשה בראשית, ויאמר אלהים יהי אור, ישרצו, עד שבא לאדם ואמר נעשה אדם בצלמנו. והפשט הנכון והמחוור בזה, מפני שאינו בורא מאין בימים האלו, זולתי ההיולים הנזכרים, אומר תדשא הארץ, ישרצו המים, תוצא הארץ, לומר שהוציא מן הארץ העשבים והאלנות, והוציא מן המים הדגים, והוציא מן הארץ חיות, שהושם בתולדותם להוציא כן, כי גופם עפרי וגס, ונפשם דקית אוירית מורכבת מן היסודות, אבל לבריאת אדם אמר נעשה אדם, כלומר אני והארץ הנזכרת ביום הזה בפסוק תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ, כי הארץ תעשה הגוף כעשותה הבהמה, ואני הנפש, כענין ויפח באפיו נשמת חיים, ואומר בצלמנו כדמותנו, כי הגוף בצלם הארץ ובדמותת שתכלה ותפסד, והנפש בצלם העליון שאינה גוף ולא ימשול עליה ההויה וההפסד, כן פי' רבי יוסף קמחי ז"ל, והוא פירוש נכון וטוב. ואל תתמה על מלת עשיה בארץ, כי כמו שנ' ותוצא, כן מלת נעשה, כי כתיב עץ פרי עושה פרי, וכתיב ועשתה את התבואה לשלש השנים:

וענין מעשה בראשית סתום, ואני איני יודע אותו, ואלו ידעתיו אסור הייתי לפרשו ברבים אלא פסוק זה, שפירשתי לפי שנשתבשו בו הדעות במלת והארץ היתה, בין בדורות האלו, בין בדורות המפרשים, כמו שתראה בפירוש ר' אברהם, בין בדורות של רבותינו, כמו בבראשית רבה, צייר גדול היה אלהיכם שמצא לו סממנים טובים שסייעו אותו, והם תהו ובהו ואור וחשך. רצה זה הגוי לומר שהקב"ה בבריאת עולם צייר הוא, כלומר פועל וממציא דבר מדבר, אולי שמע דעת אפלטון שהוא סובר שהעולם בהויתו מחודש אלא שהטבע קדמון שקשה עליו דבר האפיסה, והיה רוצה לומר כי כן דעת התורה משום דכתיב והארץ היתה, ואמר ליה רבן גמליאל, תיפח רוחא דההוא גברא, כלהו בריאה כתיב בהו. דכתיב וכו, הביא ראיה מלשון בריאה שהיא המצאת יש מאין, שבכלן אמרו הנביאים מלשון ההוא, והם אינם כנגד דעת התורה, אלא שלא פירשו הענין, ולפיכך פירשתיהו. ולשון הכתוב נאות לפירוש מאד, הזכרתי פירוש מלת נעשה אדם, מפני זו האומה המשובשת. ששואלת אותי תמיד וידעתי שכולכם ידעתם זו, כי כבר כתבו החכם הנזכר:

ונחזור לעניננו לומר שקטן שבישראל אומר תמיד היאך נבראו כל הנבראים ומי הקודם בתולדתו לאחר, וחכמים שבישראל יש להם ידיעה בפסוקים האלו לכל מעשה בראשית, ולמדת השמים והארץ והשמש והירח והכוכבים לגבהותם ושפלותם, ולקדרות המאורות, כמו שאמרו, לכי ומעטי את עצמך שהוא ענין המולד, וכל מה שאמרו, פעמים בא בארוכה פעמים בא בקצרה נולד קודם חצות שפי' סחוב אשורטא, בכל יש רמז בפסוקים האלו, וכן תקון סוד העבור והתקופות נודעים מפסוק, והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים, במנין אותיות וגימטריאות וג"ש נרמזים בפרשה, וכמו שהיה דורש ר' יהושע מפסוק ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה, נחש לכמה מוליד, לשבע, והפילוסוף הוצרך להתיגע בו ז' שנה, ולפיכך התחיל להטיח ראשו בכותל, וענין הגשם וצמח הארץ יודעים מפסוק ואיד יעלה מן הארץ והשקה, וכן מודים חכמי האומות, וענין הנשמה שאיננה גוף נודע וברור מפסוק ויפח באפיו נשמת חיים, וזה קרוב ומבואר שעילה אותה ויחס אותה לבורא ית' כי הנופח בכלי מרומו ממציא בו רוח, ויש בזה פסוקים אחרים מרמזים סוד בזה, ולו דומיה תהלה. ומכל מקום לא רמז בריאתה, ורבותינו ז"ל אמרו, ורוח אלהים מרחפת, זה רוחו של משיח, רמזו לנשמה החביבה ועמה נבראו כלם, וכן אמרו רבותינו ו"ל, ערבות, שבו צדק ומשפט גנזי חיים וגנזי שלום ונשמות של צדיקים ונשמות העתידות להבראות, כלומר העתידות לבוא בגוף, וכן אמר ר' יהודה הלוי תקן נשמות עם האור הראשון תחלת דבר ה' ודעת הגוים שאומרים שהיא נבראת כמו בריאת הגוף אינו נכון כלל, מפני שאין הקב"ה בורא עכשיו תמיד יש מאין, אלא פועל וממציא דבר מדבר, מתמיד ההויה ומתמיד ההפסד להשיבם ליסודות, והדברים שאין בהם הפסד אין בהם הויה עכשיו, כגון המלאכים והשמים והיסודות, כלם נבראו מאז קיימים ווומדים הם, וזה הדבר מוסכם וברור, וכן אמר דוד, הללו את ה' מן השמים הללוהו במרומים, ואמר במלאכיו וצבאיו, השמש והירח כוכבי אור ושמי השמים והמים אשר מעל השמים, כי הוא צוה ונבראו ויעמידם לעד לעולם וגו, ואמר הללו את ה' מן הארץ וגו' כי נשגב שמו לבדו, בעבור שיש בהם הויה והפסד, והראשונים קיימים אין בהם הפסד כלל ולא הויה עכשיו, ומכל מקום אין ענין "לעד לעולם". מורה על קיום העולם לעדי עד כמו שחשב הרב בס' מוה"נ, אלא ענינו שנתן בו כח הקיום והעמידן בענין שיחיו לאלף דור אם לא ימיתם בוראם, וזהו חק נתן ולא יעבור, כי נתן בהם חוק להיותם תמיד בפעולתם, ולא יעבור החוק ההוא שנתן להם לעבור מצורה לצורה בהויתם כמו התחתונים וכן יסד ארץ על מכוניה בל תמוט עולם ועד, כך הוא פירושו, שהיא מיוסדת יפה שלא תמוט מחמת ישון, כמו הדברים המתישנים, עד שישחית האל אותה בכחו, ואין זה התמוטט, וכל פסוקים אלו וכיוצא בהם כך הוא פשוטן, כי הוא פירוש האמת, כי כך קבלת רבותינו כמו שאמרו, אם תאמר אותן אלף שנים שעתיד הקב"ה להחזיר עולמו לתהו ובהו וכו'. ואין דעת הרב ז"ל כן. מכל מקום למדנו כי בריאת התחתונים מושל נהם ההפסד, שהחמר קיים והצורה מתחלפת, הם נולדים והווים תמיד, ואותם שאין בהם ???גקי כמו גח' כמו המלאכים כלם נבראים מאז וקיימים ואינן נבראים בכל יום, ואף הנשמות מאז נבראו, וזהו פירוש ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, ביאר השמים וכל צבאם והארץ וכל צבאיה כלם כלו בששת ימים, כי הקיימים הנה הם בעלי הפסד יש להם תולדות בקיום המין, ואין דבר נברא מאין מעת ההיא והלאה:

פירוש התורה

רמב"ן בראשית פרק א פסוק א (פרשת בראשית)

ועתה שמע פירוש המקרא על פשוטו נכון וברור. הקדוש ברוך הוא ברא כל הנבראים מאפיסה מוחלטת. ואין אצלנו בלשון הקדש בהוצאת היש מאין אלא לשון "ברא". ואין כל הנעשה תחת השמש או למעלה, הווה מן האין התחלה ראשונה. אבל הוציא מן האפס הגמור המוחלט יסוד דק מאד, אין בו ממש, אבל הוא כח ממציא, מוכן לקבל הצורה, ולצאת מן הכח אל הפועל, והוא החומר הראשון, נקרא ליונים "היולי". ואחר ההיולי לא ברא דבר, אבל יצר ועשה, כי ממנו המציא הכל והלביש הצורות ותקן אותן:

ודע, כי השמים וכל אשר בהם חומר אחד, והארץ וכל אשר בה חומר אחד. והקב"ה ברא אלו שניהם מאין, ושניהם לבדם נבראים, והכל נעשים מהם:

והחומר הזה, שקראו היולי, נקרא בלשון הקדש "תוהו", והמלה נגזרה מלשונם (קדושין מ ב) בתוהא על הראשונות, מפני שאם בא אדם לגזור בו שם, תוהא ונמלך לקוראו בשם אחר, כי לא לבש צורה שיתפש בה השם כלל. והצורה הנלבשת לחומר הזה נקראת בלשון הקדש "בהו", והמלה מורכבת, כלומר בו הוא, כמלת לא תוכל "עשהו" (שמות יח יח) שמחוסר הו"ו והאל"ף, עשו הוא:

וזהו שאמר הכתוב (ישעיה לד יא) ונטה עליה קו תהו ואבני בהו, כי הוא הקו אשר בו יתחם האומן מחשבת בנינו ומה שיקוה לעשות, נגזר מן קוה אל ה' (תהלים כז יד), והאבנים הם צורות בבנין. וכן כתוב מאפס ותהו נחשבו לו (ישעיה מ יז), כי התוהו אחר האפס, ואיננו דבר. וכך אמרו בספר יצירה (ב ו) יצר מתהו ממש ועשה אינו ישנו:

ועוד אמרו במדרש רבי נחוניא בן הקנה (ספר הבהיר אות ב) אמר רבי ברכיה, מאי דכתיב והארץ היתה תהו ובהו, מאי משמע היתה, שכבר היתה תהו, ומאי בהו, אלא תהו היתה, ומאי "תהו", דבר המתהא בני אדם, וחזרה לבהו, ומאי בהו, דבר שיש בו ממש, דכתיב בו הוא. ואמר "אלהים", בעל הכחות כלם, כי המלה עיקרה "אל", שהוא כח, והיא מלה מורכבת "אל הם", כאלו "אל" סמוך, "והם" ירמוז לכל שאר הכחות. כלומר כח הכחות כולם. ועוד יתבאר סוד בזה:

אם כן יהיה פשט הכתובים על נכון. משמעותו, בתחלה ברא אלהים את השמים, כי הוציא חומר שלהם מאין, ואת הארץ, שהוציא החומר שלה מאין. "והארץ" תכלול ארבע היסודות כלם, כמו ויכלו השמים והארץ וכל צבאם (להלן ב א), שתכלול כל הכדור התחתון. וכן הללו את ה' מן הארץ תנינים וכל תהומות (תהלים קמח ז), וזולתם רבים:

והנה בבריאה הזאת, שהיא כנקודה קטנה דקה ואין בה ממש, נבראו כל הנבראים בשמים ובארץ. ומלת "את" כמו עצם הדבר. ודרשו בה שהיא לעולם לרבות, כי היא נגזרה מן אתא בקר וגם לילה (ישעיה כא יב). וכן אמרו רבותינו (ב"ר א יד) את השמים לרבות חמה ולבנה כוכבים ומזלות, ואת הארץ, לרבות האילנות ודשאים וגן עדן. ואלו כלל כל הנבראים בעל הגוף:

ואחר שאמר כי בתחלה במאמר אחד ברא אלהים השמים והארץ וכל צבאם, חזר ופירש, כי הארץ אחר הבריאה הזו היתה "תהו", כלומר חומר אין בו ממש, והיתה "בהו", כי הלביש אותה צורה:

ופירש שבצורה הזו צורת ד' יסודות, שהם האש והמים והעפר והאויר, ומלת "הארץ" תכלול ארבעת אלה. והאש נקראת "חשך" מפני שהאש היסודית חשוכה, ואלו היתה אדומה היתה מאדימה לנו הלילה. והמים שנגבל בהם העפר יקרא "תהום", ולכן יקראו מי הים "תהומות", כדכתיב (שמות טו ה) תהומות יכסיומו, קפאו תהומות (שם ח), תהום יסובבני (יונה ב ו), ויקרא קרקע הים "תהום", ויגער בים סוף ויחרב ויוליכם בתהומות כמדבר (תהלים קו ט), מוליכם בתהומות כסוס במדבר (ישעיה סג יג). והאויר יקרא "רוח":

וכבר נודע כי היסודות הארבעה מקשה אחת, והעמוד שלה הוא עגול הארץ, והמים מקיפין על הארץ, והאויר מקיף על המים, והאש מקיף על האויר. ואמר הכתוב כי הארץ לבשה צורה, והיה האש מקיף למעלה על המים והעפר המעורבים, והרוח מנשבת ותכנס בחשך ותרחף על המים. ויראה לי שהנקודה הזאת בלבשה הצורה והיתה בהו, היא שהחכמים קורין אותה "אבן שתיה" (יומא נד ב) שממנה נשתת העולם:

והנה שיעור הכתובים, בתחלה ברא אלהים מאין את השמים, וברא מאין את הארץ, והארץ בהבראה היתה תהו והיתה בהו, ובהם חשך ומים ועפר ורוח נושבת על המים. והנה הכל נברא ונעשה. וסמך "הרוח" "לאלהים", בעבור שהיא דקה מכלם, ולמעלה מהם, רק שהיא מרחפת על פני המים במאמרו של הקדוש ברוך הוא. ואם תבקש בריאה למלאכים שאינם גוף, לא נתפרש זה בתורה. ודרשו בהם (ב"ר א ג ועוד) שנבראו ביום שני, שלא תאמר שסייעו בבריאת העולם:

רמב"ן בראשית פרק א פסוק ח (פרשת בראשית)

(ח) ויקרא אלהים לרקיע שמים – ביום השני קראם בשם הזה כאשר הלביש אותם צורת רקיע, כי בראשון היו שמים בבריאה, אבל אין השם נתפש בהם עד שלבשו הצורה הזו. ופירוש השם הזה כאלו הוא נקוד בסגול תחת השי"ן, כמלת (שה"ש א ז) "שלמה" אהיה כעטיה, כאלו אמר שמים הם שנרקעו ונמתחו כאהל בתוך המים העליונים והתחתונים, הודיע בשם הזה סוד יצירתם:

ובגמרא במסכת חגיגה (יב א) אמרו מאי שמים, שם מים. ואם כן הוא יחסר מ"ם אחד להתחברות שתי אותיות שוות, כמלת "ירובעל" (שופטים ו לב ועוד). ויאמר שם מים, כלומר שם שקרא למים בלבשם צורה אחרת. וזה פשט הכתובים על הדרך הזה שכתב רש"י. והוא דעת רב שהזכרנו (בפסוק ו). ויהי שם "השמים" "והארץ" בפסוק הראשון על העתיד לקרא להם, כי לא יתכן להודיעם רק בלשון הזה:

אבל יותר נכון לפי פשט הכתובים שנאמר, כי השמים הנזכרים בפסוק הראשון הם השמים העליונים אינם מכלל הגלגלים, אבל הם למעלה מן המרכבה, כענין ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא נטוי על ראשיהם מלמעלה (יחזקאל א כב), ומהם נקרא הקדוש ברוך הוא "רוכב שמים" (דברים לג כו), ולא סיפר הכתוב בבריאתם דבר, כאשר לא הזכיר המלאכים וחיות המרכבה וכל דבר נפרד שאינו בעל גוף, רק הזכיר בשמים שהם נבראים, כלומר שקדמותם אפס:

ואמר בשני שיהיה רקיע בתוך המים, כלומר שיתהוה מן המים הנזכרים, שהזכיר בריאתם, דבר מרוקע מבדיל ביניהם, וקרא גם לאלו הכדורים שמים כשם השמים העליונים הראשונים, ולכן יקראם בפרשה (בפסוק יז) "רקיע השמים" ויתן אותם אלהים ברקיע השמים, לבאר שאינם הנזכרים בשם השמים, רק הרקיעים שקראם שמים:

וגם זה דעת רבותינו, הזכירוהו בבראשית רבה (ד ב), אמרו כל רבנין אמרין לה בשם רבי חנניה ברבי פנחס ורבי יעקב ברבי אבין, בשם רבי שמואל ברבי נחמן, בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא "יהי רקיע בתוך המים" גלדה טיפה האמצעית ונעשו שמים התחתונים ושמי השמים העליונים. ומאמר זה יתפשט לכדורי הגלגלים שבהם תחתונים ועליונים, נקראים "שמי השמים", כדכתיב (תהלים קמח ג – ד) הללוהו שמש וירח הללוהו כל כוכבי אור הללוהו שמי השמים והמים אשר מעל השמים. אבל השמים הנזכרים בראשון ששם כסאו של הקדוש ברוך הוא, דכתיב (ישעיה סו א) השמים כסאי, הם הנזכרים בתחלת זה המזמור (תהלים קמח א – ב) הללו את ה' מן השמים הללוהו במרומים הללוהו כל מלאכיו:

וזה הלשון נכון בפשט הכתוב, עם מה שיש עוד בשם השמים ובשם הכסא סוד נשגב ונעלם, כי יש שמים לשמים וכסא לכסא. ומזה אומרים החכמים (ברכות יג א) כדי לקבל עליו עול מלכות שמים, ואמרו (שם ז ב) יראת שמים. והכתוב אמר די שליטין שמיא (דניאל ד כג). ויש להם מדרש נפלא (ספר הבהיר אות ק) במה שכתוב דאתה תשמע השמים (מ"א ח לב). וכל זה יראנו נרמז בפסוק הראשון, הזוכה לו:

והנה בארו הכתובים כי הנבראים הראשונים הם מאין, והשאר מוצאם מן החומר הראשון הנברא. ואל יקשה עליך מאמר רבי אליעזר הגדול (פרקי דר"א ג) שאמר שמים מהיכן נבראו מאור לבושו של הקדוש ברוך הוא, וכן הוא בבראשית רבה עוד, כי בעבור שירצו החכמים עוד להעלות החומר הראשון עד תכלית ולעשותו דק מן הדקים, לא יראו שהשמים שהם גוף מתנועע בעל חומר וצורה הם הנבראים מן האין, אבל אור הלבוש הוא הנברא הראשון, וממנו יצא חומר הממש בשמים. ונתן לארץ חומר אחר ואיננו כדקות הראשון, והוא שלג שתחת כסא הכבוד, כי כסא הכבוד נברא, וממנו היה השלג שתחתיו, וממנו נעשה חומר הארץ, והנה הוא שלישי בבריאה: