קבלה
אונקלוס
פרשת ויגש
דרשה לראש השנה
ואונקלוס רמז זה שתרגם ותרועת מלך בו ושכינת מלכהון ביניהון,
ספר יצירה – ציטוטים מפורשים
בראשית א, א
וכך אמרו ב׳ספר יצירה׳ (ס״י ה,ה): יצר מתהו ממש, ועשה אינו – ישנו;
רמב״ן שמות פרק כ פסוק יג (פרשת יתרו)
והנראה במכתב הלוחות שהיו החמש ראשונות בלוח אחד שהם כבוד הבורא כמו שהזכרתי, והחמש השניות בלוח אחד, שיהיו חמש כנגד חמש, כענין שהזכירו בספר יצירה (א ג) בעשר ספירות בלי מה כמספר עשר אצבעות, חמש כנגד חמש, וברית יחיד מכוונת באמצע.
רמב״ן שמות פרק ל פסוק יט (פרשת כי תשא)
ועל דרך האמת, בעבור היות ראש האדם וסופו הידים והרגלים, כי הידים למעלה מכל גופו בהגביהו אותן, והרגלים למטה, והם בצורת האדם רמז לעשר הספירות שיהיה כל גופו ביניהם, וכמו שאמרו בספר יצירה (פרק ו) כרת לו ברית בין עשר אצבעות ידיו ובין עשר אצבעות רגליו במלת הלשון ובמלת המעור
רמב״ן במדבר פרק ב פסוק ב (פרשת במדבר)
והיה אהל מועד בתוך האמצע ומחנה הלוים סביביו בתוך המחנות, כענין שהוזכר בספר יצירה, והיכל קודש מכוון באמצע. והנה הפאות תחלתן מן המזרח כמהלך השמש, ואחריו הדרום ואחריו המערב ואחריו הצפו
ספר יצירה – ציטוט בלי ציון מקור
דברים יח בסוד הכשפים
ועתה דע והבן בעניני הכשפים. כי הבורא יתברך, כאשר ברא הכל מאין, עשה העליונים מנהיגי התחתונים אשר למטה מהם, ונתן כח הארץ וכל אשר עליה (ע״פ נחמ׳ ט,ו) בכוכבים ובמזלות לפי הנהגתם ומבטם בהם, כאשר הוא מנוסה בחכמת האצטגנינות. ועשה עוד על הכוכבים ועל המזלות מנהיגים – מלאכים ושרים שהם נפש להם. והנה הנהגתם מעת היותם עד לעולם ועד – גזירת עליון אשר שׂם להם. אבל היה מנפלאותיו העצומות, ששם בכח המנהיגים העליונים דרכי תמורות וכחות להמיר הנהגת אשר למטה מהם, שאם יהיה מבט הכוכבים בפניו אשר כנגד הארץ טובה או רעה לארץ או לעם או לאיש, ימירו אותם הפנים העליונים עליו להפך במבט עצמו, כענין שאמרו: תמורת ‘ענג׳ – ‘נגע׳ (ראה ספר יצירה ב,ד).
פירוש רמב״ן על ספר יצירה
ע״פ כת״י לוקטו ע״י
פירוש הרמב״ן ל
[]
(א)
[]
בל״ב נתיבות וכו‘ – הן עשר ספירות וכ״ב אותיות. ומנצפ״ך צופים אמרום (), על כן אינם בחשבון הל״ב. ואף על פי שאמרנו שהעשר ספירות בכלל האותיות אינם האותיות, כי הם פנימיותם, והם דבר נעלם נכללות באותיות, ויוצאות עמהם בשביל אחד בהעלמה אחת ברוח בגוף. וכוונת החשבון הזה ללב, ולב הוא רצון, כענין שנאמר: “היש לבבך ישר עם לבבי כאשר לבבי עם לבבך” (), כי קיום כל דבר הוא בעוד הרצון בו ויהיה בל בהתהפך הרצון להשיב כל הדברים להוייתן כמושך את רוחו אליו. וכן התחלת התורה וסופה בי״ת בראשית ולמ״ד דישראל, כלומר שישוב הענין לאשר לו אחוזת הארץ היא האפיסה המוחלטת, פירוש המוחלטת תרגומו לצמיתות לחלוטין, על כן נרמז כי אין הדעת משיג אליו.
נתיבות – הם שבילים דקים ואין אדם רואה בראש השביל המקום שהוא הולך, לכך לא אמר דרכים שהדרכים רחבים וניכרים, שאדם עומד על אם הדרך ורואה לכל מראה עיניו לאיזה מקום הוא הולך, מה שאין כן בשבילים מרוב דקותם. וכן בענין הכתוב: “עמדו על דרכים וראו ושאלו לנתיבות עולם” (), הזכיר לדרכים ראיה ולנתיבות שאלה.
פליאות – כמו: “כי יפלא” () ומתרגמינן יפריש, כלומר יוצאות מפורשות ומובדלות זו מזו, ולפי עומק הדקות שם פלא נאות בהם לא שם הבדלה והפרשה.
חכמה – היא סוף מה שאדם יכול להשכיל במחשבה. ומסורת הענין ברמז כי כתר עליון ית׳ מלא יותר ממה שהלב יוכל להרהר כבודו, צמצם עצם הכבוד כשעור פני הפרכת [נ״א, הכפרת] וכבין שני הכרובים שהוא טפח, ונמצא חושך על פני הכל כי העדר האור הוא חשך. והמשיך ממקור הכל האור הבהיר הנקרא חכמה. שלשים ושתים נתיבות כל נתיב ונתיב נוקב בחשך האותיות בצורתם והספירות בשיעור שברצון הגוזר יתברך ויתעלה, ונעשו מובדלים זה מזה. ונקיבת אור הנתיבות ויציאתם מפורשות זו מזו נקראת חקיקה. לכך אמר שבהם חקק יו״ד ה״א כלומר בנתיבות האור שהם ל״ב מעת המשכתן מן הכתר העליון בהם חקק החוקק יתברך את החשך ועשה מהם עצם כבוד נרמז עליו בשם יו״ד ה״א. והכבוד הזה נקרא חכמ״ה בשם הנתיבות עצמם, ולכך נקרא חכמה כי כתר עליון יתברך ויתעלה נרמז באל״ף ה״א של שם אהי״ה בענין אחדות שלמה בכל צד ובכל מחשבה וענין, ולא יתכן להזכיר בה חקיקה. עוד נמשך המעיין ופעל עצם כבוד נקרא יו״ד ה״א וא״ו ה״א נקוד אלה״ים והוא הבינ״ה, והוסיף על השם הראשון וא״ו ה״א כלומר בכאן מוסד הבנין וא״ו ה״א. עוד נמשך המעין ויצר עצם כבוד נקרא צבאו״ת לפי שהוא אות בצבא שלו שהם הגדולה והגבורה, ועד סוף הבנין כלו יתברך ויתעלה נרמז בזה הפירוש ענין התיבה הזאת.
ויש נוסחאות שמוסיפות בגירסא, אלה״י ישראל אלה״ים חיים שד״י רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו – ולפי אותה הנוסחא פירוש צבאות הגדולה והגבורה, והוא לשון צבא. ונרמז בתיבה עצמה השם הגדול שהוא אות בצבא שלו, לפי שהכל אחד, והוא אלה״י ישראל בהמשך המעיין עוד. ושוב נמשך מקור חיים ופעל כבוד נקרא אלה״ים חיים והוא הנצח וההוד, ונמשכו נתיבות המעיין לשם הנקרא שד״י והוא יסוד עולם. ועניינו לשון תוקף, וכן שמעתי פירוש לפניו ילך דבר. ורבותינו רמזו בו עוד שאמר לעולמו די, לפי שסוף המשך הנתיבות בסוד הפעולה הוא. ושמעתי שהיו האותיות פועלות כפי חשבון השם הזה במילואו וא״ל די ולא פעלו אלא שמנה עשר אלף עולמות, ואין לי לפרש. ומשם נמשך המעיין וברא כבוד נקרא רם ונשא, וכן כתוב: “יושב על כסא רם ונשא ושוליו מלאים את ההיכל” (), והוא שוכן עד וקדוש שמו יתברך ויתפאר ויתרומם על כל.
בשלשה ספרים ספר וספר וסיפור – כלומר שהוא מתיחד באלו השלשה מקומות, בספר שהוא חכמה ראשונה, ובספר שהוא בינה שאדם מונה בה, ובספור כלל שאר המתיחדים באחדותו.
(ב)
[]
עשר ספירות בלימה – ענין זו הבבא לפרש את הראשונה. ואמר כי הל״ב נתיבות שאמרנו הם עשר ספירות וכ״ב אותיות, והזכיר הספירות בלשון בלימה שאתה חייב לבלום פיך מלדבר ולבך מלהרהר שהם פנימיות לאותיות, ולא נכתבו בתורה כמו האותיות. ופירוש עשרים ושתים אותיות שהם יסוד, שלש אמות אמ״ש יסודם, ושבע כפולות שהם בגדכפר״ת שמקבלות דגשות ורפיות, והם מדות כפולות כמו שאנו עתידים לפרש ושתים עשרה פשוטות שאינם משתנות.
עשר ספירות בלימה מספר עשר אצבעות – פירוש כי העשר ספירות שהם נעלמות והם בלימה, מספרם וענינם נראה ביצירה התחתונה. שנבראו באדם עשר אצבעות ביד וברגל שהם בהתחלת האדם ובסופו, והם חמש כנגד חמש לפעול באלו צד ימין ורחמים ובאלו צד שמאל ודין, וברית יחיד מכוונת באמצע במילה ובלשון ובפה, כלומר נתייחדו בשלשה מקומות יחוד שלם, במילה והיא בצורת יו״ד לרמוז על ייחוד החכמה, ובלשון שהוא צורת וא״ו לרמוז על הקו האמצעי בשם הגדול, ובפה הוא הנקב שהדיבור יוצא ממנו והוא בצורת ה״א בהעלמה, ורומז על ייחוד הבינה. ואלו הם האיברים המיוחדים באדם, לפי ששאר האיברים כפולים שתי עינים שתי אזנים ושתי לסתות, וכן כולם. והלב הוא מיוחד צריך עיון. ושיעור אלו האיברים טפח בכל אדם חוץ מבעלי מומין, והוא השיעור שבצמצום הראשון שזכרנו. והחסיד גורס במלת לשון ובמלת המעור והוא רמז לוא״ו ה״א, וצריך עיון.
(ג)
[]
עשר ספירות בלימה עשר ולא תשע עשר ולא אחד עשר – אלו הספירות הם פועל הספירות הנמשכות מן המקור שפעלו עשר דברות. ופירוש שהם עשר ולא תשע להביא במנין הכתר שממנו נמשכו, אף על פי שאין המחשבה משגת בו, אבל ממה שאדם רואה הנתיבות הנמשכות ממנו יודע שהוא מקור נובע. עשר ולא אחד עשר להוציא מן המניין הדבר הנעלם שבראש הכתר, שממה שאנו רואים לו סוף בראש הנתיבות יחשוב האדם שיש לכתר ראש ואם כן למעלה ממנו דבר נעלם נשגב מן המחשבה ומן הפה אינו נכנס במניין. ושמעתי בזה פירוש אחר וזה הוא הנכון.
הבן בחכמה וחכם בבינה – ענין ההבנה הוא להבין דבר מתוך דבר, וכך אמר בחכמה אין לך בה אלא הבנה שהבנת אותה מתוך דבר אחר והיא הבינה שראית וחכמת בה.
בחון בהם – בעצמם ענין הנתיבות שהם מפורשות זו מזו ופעלו עצם כבוד אחד.
וחקור מהם – מה שלמעלה, כמו שאדם חוקר בלכתו בנתיב לאיזה מקום יוליך אותו.
העמד דבר על בוריו – הוא משענתו כפי תרגומו, כלומר חשוב שהדבר נשען על משענתו שלמטה ממנו. והשיב היוצר על מכונו שלמעלה והוא כמו אל, אבל להתעלות היוצר למעלה אמר בלשון הזה, ופירש הענין ליחד הדבר מלמטה למעלה. והיוצר הוא אלה״י ישראל יתברך בבינ״ה שהוא מכונו ויתרומם בחכמ״ה.
(ד)
[]
עשר ספירות בלימה עשר שאין להם סוף עומק ראשית ועומק אחרית וכו׳ – איני מבין זאת הבבא וצריך עיון.
(ה)
[]
עשר ספירות בלימה צפייתן כמראה הבזק וכו‘ – כלומר מה שאדם מתחיל להיות צופה בהם היא המראה העשירית שבמרכבה, והוא כמראה הבזק שהוא עשירי למראות בפרשת המרכבה שביחזקאל. והם, רוח סערה, ענן, אש מתלקחת, נוגה כעין החשמל, ומראה ארבע חיות, ומראיהן כגחלי אש, ומראה הלפידים ברק כמראה הבזק. ממראה הבזק שהוא תחלת מה שאדם צופה במרכבה משם צופה ומביט למעלה בעשר הספירות. ותכליתן אין להם סוף כמו שפרשנו.
דברו בהם ברצוא ושוב – הוא הרצון היוצא מאין סוף, ותכליתן ברצוא ושוב:
ולמאמרו כסופה ירדופו – העשר ספירות שבמרכבה. ולפני כסאו הם משתחוים – הוא כסא הכבוד ממש, כעין כסא שלמה ע״ה שנאמר, “וישב שלמה על כסא ה׳ למלך” ().
(ו)
[]
עשר ספירות וכו׳ נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן – ענין זאת הבבא להודיע היות מחשבתך מיוחדת יחוד גמור, שהאדון יחיד הוא הכתר עליון יתברך וממנו הדברים ובו מתייחדים בייחוד שלימה. ויש גורסין, שאדון יחיד והיוצר מיוחד ולפני אחד מה אתה סופר – , כי אין מחשבה ודיבור יכולים לספור לפני אחד ואין לפניו אלא אין גמור.
(ז)
[]
עשר ספירות בלימה בלום פיך וכו‘ – חזר ופירש למה קרא הספירות בלימה, שאתה חייב לבלום פיך מלדבר ולבך מלהרהר. ואם רץ לבך להסתכל במחשבה מה לפנים, שוב למקום הוא מקומו של עולם שהוא החכמה. שלכך נאמר רצוא ושוב כלומר שאם יעלה דעתך למעלה שוב למטה מיד שלא להתעכב באותו הסתכלות המחשבה המתעלה. ועל דבר זה נכרת ברית שנתן רשות להיות צופה ושב מיד למקום יתברך הנותן כבוד לאדם לכבוד שמו.
(ח)
[]
עשר ספירות בלימה אחת רוח אלקי״ם חיים ברוך ומבורך שמו של חי העולמים – ענין שם הוא עצם דבר, והוא לשון דק ופנימי שאינו גוף. קול ורוח ודבור וזהו רוח הקדש, כלומר אין לך דבר שאין לו קול כמו הקול הנשמע בדפיקת האויר, ורוח יש בו שהוא הדופק והמגיע לאוזן השומע, ודבר שמצייר הענין. וכן יש שלשה דברים אלו בתכלית הדקות בספירה הראשונה, וזהו רוח הקדש, כלומר כמו רוח האדם שהיא נשמה בתוך הגוף כך הרוח בקדש. והקדש היא חכמה, ומפני השתלשלות הדברים נקראת הנבואה רוח הקדש אף על פי שאין הנבואה מגעת עד שם.
(ט)
[]
שתים רוח מרוח – היא החכמה. חקק וחצב בה – כלומר רוח השני היוצא מן הרוח הוא חקיקת האותיות, וחצב עוד בהם האותיות ממש בהמשך הדברים עד למטה, והם האותיות הרשומות בכסא והכתובות בלוחות והם כ״ב אותיות, שלשה מהם אמות ושבע כפולות ושנים עשר פשוטות, ומכולם נעשה רוח אחד וזהו החכמה.
(י)
[]
שלש מים מרוח – והוא הבינה, שהוא דקות דבר כמו המים שהוא דק שבבנין. ואתה רואה מן הרוח יוצא המים כמו רוח הפה. חקק – החקיקה שפעלה בנתיבות הבינה, וחצב – בהם בהשתלשלות עד מעשה בראשית תהו ובוהו ורפש וטיט. חקקן כמין ערוגה – כלומר כטבלא מרובעת. הציבן כמין חומה – שעשה להם דפנות. סככן כמין מעזיבה – מלמעלה כאוהל נטוי עליהם, וזהו מעשה בראשית שמים וארץ שיסודם בבינה.
דרשה לחתונה
מדרש רבי נחוניא בן הקנה
ועוד אמרו במדרש רבי נחוניא בן הקנה (ספר הבהיר אות ב) אמר רבי ברכיה, מאי דכתיב והארץ היתה תהו ובהו, מאי משמע היתה, שכבר היתה תהו, ומאי בהו, אלא תהו היתה, ומאי “תהו”, דבר המתהא בני אדם, וחזרה לבהו, ומאי בהו, דבר שיש בו ממש, דכתיב בו הוא. ואמר “אלהים”, בעל הכחות כלם, כי המלה עיקרה “אל”, שהוא כח, והיא מלה מורכבת “אל הם”, כאלו “אל” סמוך, “והם” ירמוז לכל שאר הכחות. כלומר כח הכחות כולם. ועוד יתבאר סוד בזה:
ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה (ספר הבהיר אות נז) מאי וינפש, מלמד שיום השבת מקיים כל הנפשות, שנאמר וינפש. ומכאן תבין דברת שבועת אלהים. והמשכיל יבין:
ומבואר זה במדרשו של ר׳ נחוניא בן הקנה (ספר הבהיר כב). אמרו בפסוק אנכי ה׳ עושה כל נוטה שמים לבדי רוקע הארץ מאתי (ישעיה מד כד), אני כשנטעתי אילן זה להשתעשע בו כל העולם ורקעתי בו הכל וקראתי שמו כל, שהכל תלוי בו והכל ממנו יוצא, והכל צריכין לו ובו צופין ולו מחכים, ומשם פורחים נשמות, לבדי הייתי כשעשיתי אותו ולא יגדל עליו מלאך לאמר אני קדמתי לך. גם בעת שרקעתי ארצי שבה נטעתי ושרשתי אילן זה ושמחתים ביחד ושמחתי בהם, מי אתי שגליתי לו סודי זה, עד כאן:
ועוד שם מבואר מאי ברוגז רחם תזכור (חבקוק ג ב), אמר בעת שחטאו לך בניך ותכעס עליהם רחם תזכור, ומאי רחם תזכור, זכור אותו שאמר ארחמך ה׳ חזקי (תהלים יח ב), ונתת לו המדה הזאת שהיא שכינתן של ישראל, וזכור בנו שירשה ונתת לו המדה הזאת, שהיא שכינתו של ישראל דכתיב (מ״א ה כו) וה׳ נתן חכמה לשלמה, וזכור אביהם אברהם דכתיב זרע אברהם אוהבי (ישעיה מא ח), ובקרב שנים תודיע (חבקוק ג ב). ומהיכן היתה בת לאברהם, הן, דכתיב וה׳ ברך את אברהם בכל, וכתיב (ישעיה מג ז) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, ההיא ברכה היתה בתו, או לא היתה אלא אמו, הן בתו היתה, משל לאדון שהיה לו עבד שלם תמים לפניו ונסהו בכמה נסיונות ועמד בכולן, אמר האדון מה אתן לעבד זה או מה אעשה לו, אלא אצונו לאחי הגדול ליעצו ולשמרו ולכבדו, חזר העבד עם אחיו הגדול ולמד מדותיו, אהבו האח וקראו אוהבי דכתיב זרע אברהם אוהבי, אמר מה אתן לו או מה אעשה לו, הנה כלי נאה עשיתי ובו מרגליות נאות ואין כמותן והם סגולת מלכים, אתננה לו ויזכה במקומי, הדא הוא דכתיב וה׳ ברך את אברהם בכל, עד כאן:
ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה (ספר הבהיר קצו) יזכיר סוד בשם אלה הילודים. אמרו איקרי זרח על שם החמה שהיא זורחת תמיד, ופרץ על שם הלבנה הנפרצת לעתים ונבנית לעתים. והרי פרץ הוא הבכור וחמה גדולה מן הלבנה, לא קשיא דהא כתיב ויתן יד וכתיב ואחר יצא אחיו. והנה לדעתם היה שם הלבנה לפרץ מפני מלכות בית דוד, והיו תאומים כי הלבנה מותאמת בחמה, והנה פרץ תאום לזרח הנותן יד, והוא בכור בכח עליון, כמו שאמר (תהלים פט כח) אף אני בכור אתנהו. וזהו מאמרם (ר״ה כה א) בקדוש החודש דוד מלך ישראל חי וקיים. והמשכיל יבין:
וראיתי במדרשו של רבי נחוניא בן הקנה (ספר הבהיר קלה) בלשון הזה וישבע יעקב בפחד אביו יצחק (לעיל לא נג), וכי יש אדם שנשבע כך באמונת פחד אביו, אלא עדיין לא נתן ליעקב כח ונשבע בכח שנתן לאביו, שנאמר וישבע יעקב בפחד אביו יצחק, ומאי ניהו הוא דכתיב ביה (מ״א יח לח) ותפול אש ה׳ ותאכל את העולה, וכתיב (דברים ד כד) כי ה׳ אלהיך אש אוכלה הוא וגו׳. עד כאן במדרש. ומדבריהם נלמוד שמפני כן לא אמר ויזבח זבחים לה׳, לפי שעתה כבר זכה יעקב בחלקו, שנאמר (מיכה ז כ) תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם, והוצרך לפרש עתה. והנה בזכות הקרבנות נראה אליו אלהי יצחק אביו במראות הלילה במדת הדין רפה, זהו שאמר אלהים במראות הלילה, והוא מה שאמר אנכי האל אלהי אביך, כי הוא האל בית אל אשר אמר לו בחרן אנכי האל בית אל אשר משחת שם מצבה (לעיל לא יג), והוא אלהי אביך, הוא השם והיא המדה, והבטיחו שלא יירא במצרים כי יזכה בדינו ויגאל אחר הענוי, וזהו טעם ואנכי אעלך גם עלה:
ועל דרך האמת הברכה הזאת דומה לברכה אשר ברך למעלה את הנערים, כי אביר יעקב הוא אלהי אמת, ולא בא בכתוב אביר אברהם או יצחק וזולתם, רק אביר יעקב או אביר ישראל (ישעיה א כד), הוא יעקב. והנה מידי אביר יעקב, הגדולה והגבורה. משם מידי אביר יעקב, רועה אבן ישראל, היא האבן הראשה שהיתה לראש פינה (תהלים קיח כב) מאת ה׳, ונקרא אבן ישראל כמו שאמרו חכמים כנסת ישראל, היא האבן הראשה. וטעם אבן, שהוא בנין משלים הכל. וענין רועה, כי העוז בגבורה מתעלה בימינו של הקדוש ברוך הוא, כדכתיב (חבקוק ג ד) קרנים מידו לו ושם חביון עזו, כלומר ושם בימינו חביון העוז. וחביון הוא הכח המתעלה הנחבא במקום אצילותו, וזהו שנאמר (תהלים פ טז) וכנה אשר נטעה ימינך, מאל אביך, האלהים הרועה אותי מעודי, ואת שדי ויברכך. ודעת הברכה כי מידי אביר יעקב מחסד שרועה אבן ישראל ומאלהי אביו יפיק רצון ויבא עזרו, ועם שדי תהיה ברכתו. והנה הוא מבורך בשמים ובארץ. וזה טעם ברכות אביך גברו על ברכת הורי, כי הבנין שלם בו. כך העליתי הענין הזה ממדרשו של רבי נחוניא בן הקנה (עיין ספר הבהיר קצג, קמח). והמשכיל יבין:
ועל דרך האמת יש בכתוב הזה סוד גדול מסתרי התורה, לומר כי עלה ענויים למאור פניו וקרב אותם אל הדעת, כענין בקרב שנים תודיע ברגז רחם תזכור (חבקוק ג ב). ולכן יאריך הכתוב בזה אחרי שאמר כבר וישמע אלהים, ויזכר אלהים, ונתפרש הפסוק הזה במדרשו של רבי נחוניא בן הקנה (ספר הבהיר אות עו), תבינהו משם:
ורש״י כתב שתים עשרה עינות מים כנגד שנים עשר שבטים נזדמנו להם, ושבעים תמרים כנגד שבעים זקנים. לא ידעתי מהו הזמון הזה, אם במעשה הנסים נעשו שם באותה שעה. אבל ראיתי במכילתא (כאן) ר׳ אלעזר המודעי אמר, מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו ברא שם שתים עשרה מבועין כנגד י״ב שבטי ישראל, ושבעים דקלים כנגד שבעים זקנים. וספר הכתוב זה כי חנו עליהם כל שבט על מבועו, והזקנים ישבו בצלם לשבח האל עליהם שהכין להם כן בארץ ציה. ועוד לרבותינו במדרש של ר׳ נחוניא בן הקנה בכתוב הזה פירוש נפלא בעינינו:
ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה (ספר הבהיר אות קפב) הזכירו עוד סוד גדול בזכור ושמור, ועל הכלל תהיה הזכירה ביום והשמירה בלילה, וזהו מאמר החכמים (ב״ק לב ב) שאומרים בערב שבת באי כלה באי כלה, באו ונצא לקראת שבת מלכה כלה, ויקראו לברכת היום קדושא רבא (פסחים קו א) שהוא הקדוש הגדול, ותבין זה. ואמת הוא ג״כ כי מדת זכור רמזו במצות עשה, והוא היוצא ממדת האהבה והוא למדת הרחמים, כי העושה מצות אדוניו אהוב לו ואדוניו מרחם עליו, ומדת שמור במצות לא תעשה, והוא למדת הדין ויוצא ממדת היראה, כי הנשמר מעשות דבר הרע בעיני אדוניו ירא אותו, ולכן מצות עשה גדולה ממצות לא תעשה, כמו שהאהבה גדולה מהיראה, כי המקיים ועושה בגופו ובממונו רצון אדוניו הוא גדול מהנשמר מעשות הרע בעיניו, ולכך אמרו דאתי עשה ודחי לא תעשה, ומפני זה יהיה העונש במצות לא תעשה גדול ועושין בו דין כגון מלקות ומיתה, ואין עושין בו דין במצות עשה כלל אלא במורדין, כמו לולב וציצית איני עושה, סוכה איני עושה, שסנהדרין היו מכין אותו עד שיקבל עליו לעשות או עד שתצא נפשו:
ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה, לא די שאני אדון הדין אלא אף אני איסר וכו׳. והכלל, כי הקדוש ברוך הוא כורת הברית הזאת, וזה טעם “שבע על חטאתיכם” “שבע כחטאתיכם”, והאלות הן אלות הברית, כי הדבור מפי הגבורה ובלשון עצמו, אעשה, יסרתי, והכתי. ולכך אמר (פסוק מו) אשר נתן ה׳ בינו ובין בני ישראל, כי הוא בשמו הגדול נתן הברית הזאת. אבל במשנה תורה (דברים כח טו) אמר אם לא תשמע בקול ה׳ אלהיך לשמור לעשות את כל מצותיו, ויזכיר שם תמיד לשון ארירה, ופתח בהן ארור אתה (שם פסוק טז), כי הברכה נעדרת מהם, ואמר יתן ה׳ (שם פסוק כד). וזהו מאמר רבותינו (מגילה לא ב), קללות שבת״כ בלשון רבים ומשה כי אמרן מפי הגבורה אמרן ושבמשנה תורה בלשון יחיד ומשה כי אמרן מפי עצמו אמרן, כי הגבורה עשתה משה שליח בינו ובין כל ישראל:
ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה בפסוק ויתרון ארץ בכל הוא (קהלת ה ח), ומאי ניהו ארץ דנחצבה ממנו שמים, והוא כסאו של הקדוש ברוך הוא והיא אבן יקרה, והיא ים החכמה וכנגדה תכלת בטלית ציצית, דאמר רבי מאיר מה נשתנה תכלת וכו׳:
אבל במדרשו של ר׳ נחוניא בן הקנה ידרשו בו סוד, אמרו צדק זו מידת דינו של עולם שנאמר צדק צדק תרדוף, וכתיב בתריה למען תחיה וירשת את הארץ, אם תדין עצמך תחיה אם לאו הוא ידין עליך ותקים בעל כרחך. ומאי צדק צדק תרי זימני, דכתיב (ש״ב כב יג) מנגה נגדו, צדק ראשון צדק ממש זו שכינה דכתיב (ישעיה א כא) צדק ילין בה, ומאי צדק שני, שמפסיד את הצדיקים. ומפרש שם, צדק הוי כובע ישועה על ראשו, ואין ראש אלא אמת שנאמר (תהלים קיט קס) ראש דברך אמת, ואין אמת אלא שלום שנאמר (מ״ב כ יט) הלא אם שלום ואמת יהיה בימי וגו׳. אם כן יאמר הכתוב, תשפוט אתה בבית דינך ותרדוף צדק צדק ותשיג אותם, למען תחיה – לעולם הבא בצדק השני שהוא צדק עליון, והוא האור הגדול הצפון לצדיקים לעתיד לבא, והוא עוזו של הקדוש ברוך הוא, וירשת את הארץ – בצדק הראשון שהוא ארץ ישראל:
אבל במדרשו של רבי נחוניא בן הקנה בשלוח הקן מדרש שיש במצוה סוד, אמר רבי רחמאי מאי דכתיב שלח תשלח את האם ולא אמר את האב, אלא שלח תשלח את האם בכבוד אותה בינה שנקראת אם העולם דכתיב (משלי ב ג) כי אם לבינה תקרא. מאי ואת הבנים תקח לך, אמר רבי רחמאי אותם בנים שגדלה ומאי ניהו שבעת ימי הסוכה ודיני שבעת ימי השבוע וכו׳. והנה המצוה הזאת רומזת לענין גדול, ולכך שכרה מרובה למען ייטב לך והארכת ימים:
ומכאן נקרא שלמה ידידיה בעבור ה׳ (ש״ב יב כה) ובנה ידידות משכנותיו, כאשר נקרא שלמה גם כן, לומר שמדתו שלימה בשלום, ולפיכך נכתב בה״א. ואמרו במדרש של ר׳ נחוניא בן הקנה, אמר לו הקדוש ברוך הוא הואיל ושמך כשם כבודי אתן לך את בתי דכתיב (מ״א ה כו) וה׳ נתן חכמה לשלמה, ולא פירש, והיכן פירש להלן (שם ג כח) כי ראו כי חכמת אלהים בקרבו לעשות משפט וגו׳:
רש״י לא הבין סוד המדרשים
רמב״ן בראשית פרק ט פסוק יד (פרשת נח)
(יד) והיה בענני ענן על הארץ – שלא יאר ה׳ פניו אליה מחטאות יושביה ונראתה מדת הדין שלי בענן, ואזכור את הברית בזכר הרחמים, ואחמול על הטף אשר בארץ. והנה האות הזה והברית הוא אות המילה והברית שבה, ולשון המקראות נאות מאד לענין. והנה פירשו בין אלהים מדת הדין של מעלה שהיא הגבורה, ואשר על הארץ מדת הדין של מטה, שהיא מדה נוחה מנהגת הארץ עם הרחמים, כי לא אמר אשר בארץ רק אשר על הארץ, וכבר רמזתי (לעיל ו יג) סודם בשם הארץ. ורש״י כתב בין מדת הדין של מעלה וביניכם, אבל רבותינו לא לכך נתכוונו:
סודות רבי אברהם אבן עזרא
רמב״ן בראשית פרק יח פסוק כ – כג (פרשת וירא)
ורבי אברהם אמר בו סוד מילדי נכרים יספיקו בו. ו
ויש עוד ‘זה המתהדר בסודותיו׳
בענין אורים ותומים
ויקרא טז ח על סוד השעיר
והנה רמז לך ר״א שתדע סודו כשתגיע לפסוק ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים. והמלה מורכבת, וחביריה רבים. והנה הענין מבואר
רמב״ן שמות פרק כח פסוק ל (פרשת תצוה)
, כאשר חשב בזה ר״א. ומה שאמר שאלו ראה תשובת רבינו האיי לא אמר ככה, כבר ראינוה וחשבנוה, וידענו כי ר״א לא נתכון אליה:
צל״ע
רמב״ן במדבר פרק כג פסוק א (פרשת בלק)
(א – ב) שבעה מזבחות – רמז בזה ר״א סוד עמוק
רמב״ן דברים פרק יא פסוק כב (פרשת עקב)
(כב) ולדבקה בו – אמר ר״א בסוף, והוא סוד גדול. ואין הסוד מטעם המקום הזה. אולי יאמר לאהבה את ה׳ ללכת בכל דרכיו עד שתהיו ראויים לדבקה בו בסוף. ונאמר ביהושע (כג ז ח) ובשם אלהיהם לא תזכירו ולא תשביעו ולא תעבדום ולא תשתחוו להם כי אם בה׳ אלהיכם תדבקו כאשר עשיתם עד היום הזה, אם כן היא אזהרה מאזהרות ע״ז, שלא תפרד מחשבתו מן השם אל אלהים אחרים, שלא יחשוב שיהיה בע״ז שום עיקר אלא הכל אפס ואין. והנה זה כמו שאמר עוד (להלן יג ה) ואותו תעבודו ובו תדבקון, והכוונה להזהיר שלא יעבוד השם וזולתו אלא לה׳ לבדו יעבוד בלבו ובמעשיו:
רמב״ן דברים פרק לב פסוק ז (פרשת האזינו)
(ז – י) שאל אביך – רמז למבינים, וכן זקניך – והטעם, כמו שאמר (לעיל ד יט) אשר חלק ה׳ אלהיך אותם וגו׳, כי לכל חלק במטה חלק למעלה. וטעם למספר בני ישראל – כי צורת יעקב חקוקה בכסא הכבוד, והוא סוד גדול, והעד כי חלק ה׳ עמו – וזאת מעלה גדולה שלא עשה כן לכל גוי, על כן אמר הלה׳ תגמלו זאת עם נבל ולא חכם, שנפל ממעלתו באולתו. וזה טעם אביך קנך, כי קנהו לכבודו וילמדהו כאשר יפרש במעשה האב עם הבן, לשון ר״א, ודברי פי חכם חן. ואם כן יהיה פירוש זכר ימות עולם – שיתנו לב לזכור ששת ימי בראשית הטובה שעשה להם בעת היצירה, כמו שיאמר בהנחל עליון גוים וגו׳. בינו שנות דר ודר – שיבינו לדעת מה שנעשה להם בדורות מעת ששרתה שכינה ביניהם כאשר יספר ימצאהו בארץ מדבר וגו׳:
רמב״ן דברים פרק לב פסוק לד (פרשת האזינו)
(לד – לה) הלא הוא כמס עמדי – ראש הפתן האכזרי שלהם שמתי באוצרותי, להאכילם מפרי מעשיהם. כי לי נקם ושלם – לנקום נקמת ישראל מידם, ולי שלם, לשלם להם כפעלם שכחשו בי. לעת תמוט רגלם – כשתתמלא סאתם, כענין כי לא שלם עון האמורי עד הנה (בראשית טו טז). ור״א אמר שטעמו וגם רשע ליום רעה (משלי טז ד), והוא סוד גדול:
ראב״ע הבין הסוד אבל לא הבין
שמות יג, כא
(כא) וי״י הולך לפניהם יומם – כבר אמרו שכל מקום שנאמר וי״י – הוא ובית דינו (בראשית רבה נ״א:ב׳), [הקב״ה עמהם ביום ובית דינו בלילה]. אם כן, פירוש הכתוב: שהשם שוכן בתוך הענן והולך הוא לפניהם ביום בעמוד הענן, ובלילה בית דינו שוכן בתוך עמוד האש להאיר להם, כטעם: אשר עין בעין נראה אתה י״י ועננך עומד עליהם ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם יומם ובעמוד אש לילה (במדבר י״ד:י״ד).
וראיתי בואלה שמות רבה: כי לא בחפזון תצאו, כי הולך לפניכם י״י (ישעיהו נ״ב:י״ב) – לשעבר אני ובית דיני הייתי מהלך לפניכם, שנאמר וי״י הלך לפניהם יומם – אני ובית דיני, אבל לעתיד לבא אני לבדי, שנאמר: כי הולך לפניכם י״י ומאספכם וגו׳ (שמות רבה י״ט:ו׳). וסוד המדרש הזה כאשר הזכרתי, כי בגאולה הראשונה היה הקב״ה עמהם ביום ובית דינו עמהם בלילה, אבל לעתיד לבא תתעלה מדת דינו ברחמים, ויהיה הולך לפניהם, השם המיוחד, כי אלהי יעקב מאסף אותם עמו, ולילה כיום יאיר כחשכה כאורה (תהלים קל״ט:י״ב), כי הכל במדת רחמים מיוחדת.
ור׳ אברהם אמר כי הכתוב ידבר כלשון בני אדם, בעבור כי כח השם ושלוחו הולך עם ישראל, כדרך: מוליך לימין משה זרוע תפארתו (ישעיהו ס״ג:י״ב).
והאמת שהוא כדרך: מוליך לימין משה זרוע תפארתו (ישעיהו ס״ג:י״ב), אבל לא כאשר יבין ר׳ אברהם ממנו, וכתיב: כן נהגת עמך לעשות לך שם תפארת (ישעיהו ס״ג:י״ד).