ההקדמה השביעית של חכמי הכלאם טוענת שהיעדרים (כמו מוות, מנוחה, סכלות) הם מקרים נמצאים שהקב״ה בורא מחדש בכל רגע – בדיוק כמו שהוא בורא חיים, תנועה וחכמה. הרמב״ם מראה את האבסורד: לפי שיטה זו, הקב״ה צריך לברוא מחדש את מקרה המוות בכל מת במשך אלפי שנים, כל עוד שיניו או עצמותיו קיימים. הבעיה היסודית היא שהכלאם מנסה להתאים את המציאות לאמונה במקום להבין את המציאות כפי שהיא, ולכן נאלץ לטעון שהיעדרים הם ישויות חיוביות – כי אחרת לא ניתן לומר שהקב״ה “עושה” אותם.