סיכום השיעור 📋
סיכום הלכות תפילה, פרק ט׳ — סדר תפילת הציבור
—
הלכה י״א — סדר תפילת הציבור: קדיש, ברכו, ברכות קריאת שמע
דברי הרמב״ם: סדר תפילת הציבור כך הוא: בשעה שכל העם יושבין, שליח ציבור יורד לפני התיבה באמצע העם, ומתחיל ואומר קדיש, וכל העונים אמן יהא שמיה רבא מבורך בכל כחם. אחר כך עומד ואומר ברכו את ה׳ המבורך, והם עונים ברוך ה׳ המבורך לעולם ועד, והוא פותח ומתפלל על שמע בקול רם… עד ברוך גאל ישראל.
פשט:
סדר תפילת הציבור בשחרית: שליח הציבור יורד לפני התיבה, אומר קדיש, הקהל עונה אמן יהא שמיה רבא בכל כחם, אחר כך אומר ברכו, הקהל עונה, והוא אומר בקול רם ברכות קריאת שמע עד גאל ישראל.
חידושים והסברות:
1) אופי הפרק — “הוראות סידור” לציבור:
עד כה (פרקים קודמים) למד הרמב״ם את הדין הכללי של תפילת הציבור — מהו, מהו הגדר. כעת מתחיל ענין חדש: סדר תפילת הציבור — ההוראות המעשיות כיצד שליח הציבור והציבור מתקשרים זה עם זה. לרמב״ם יש סידור בסוף הספר, אך כאן הוא מכניס רק את המקומות שבהם בעל התפילה אומר בקול רם, או שיש אינטראקציה בין הציבור לשליח הציבור.
2) “יורד לפני התיבה” — תיבה לעומת ארון, ומקום שליח הציבור:
לשון חכמים היא “תיבה” (ארגז), לא “ארון”. ארון הוא שם הארון במשכן שבו הונחו הלוחות; תיבה היא ארגז (כמו תיבת משה רבינו). שליח הציבור עומד לפני (מול) התיבה שבה מונח ספר התורה.
הלשון “יורד” מראה ששליח הציבור עומד נמוך מהבימה — על הקרקע, לא על מקום מוגבה. זה תואם את הדין של “ממעמקים קראתיך” — מתפללים ממקום נמוך. (בבעלזא יש גומה לענין זה.) בית יוסף מסביר: קוראים קריאת התורה על הבימה, אחר כך יורדים להתפלל — מכאן נוצר הלשון “יורד לפני התיבה.”
3) “באמצע העם” — סתירה ומחלוקת עד היום:
הרמב״ם אומר “באמצע העם”, אך בפרק י״א הוא אומר שהבימה עומדת באמצע כדי שכולם ישמעו. יש שאלה: האם “באמצע” פירושו באמצע בין מזרח למערב (בין דרום לצפון), או ממש במרכז בית המדרש (בין מזרח למערב)?
זה משתקף במחלוקת במנהגים עד היום:
– בתי מדרש ספרדיים: שליח הציבור עומד ליד הבימה באמצע; אין עמוד נפרד.
– בתי מדרש אשכנזיים: יש גם בימה (לקריאת התורה) וגם עמוד (לתפילה). אצל ליטאים — העמוד לפני התיבה כפשוטו, מול ארון הקודש. אצל חסידים — גם לפני התיבה, אך במקומות מסוימים יותר לצד ימין (כך עולה מפוסקי אשכנז).
מהרמב״ם עצמו אפשר ללמוד שתי הדרכים — אינו ברור. אך מפרק י״א נראה שהחזן עומד בין הקהל, לא ממש מלפנים כפי שנוהגים היום.
4) קדיש הוא הדבר הראשון שבקדושה מהציבור:
הרמב״ם אומר שהדבר הראשון ששליח הציבור עושה הוא קדיש. זו הפעם הראשונה בהלכות תפילה שקדיש מוזכר — לא היה בפרקים קודמים. קדיש הוא “אתחלתא דתפילה” — מתחילים ומסיימים בקדיש. קדיש מדבר על גאולה, “כדי לזכור אותה תמיד”, והוא סימן לתחילת תפילת הציבור.
חידוש על קדיש: לרמב״ם אין את המנהג/הלכה שצריך לומר פסוק לפני קדיש. אצלנו אומרים קדיש אחר ישתבח כי צריך לומר משהו לפני קדיש, אך הרמב״ם אומר שמתחילים בקדיש — הקדיש הראשון בא לפני הכל.
5) “בכל כחם” — אינו פירושו לצעוק ממש בכל הכוחות:
עץ יוסף מביא פשט שפירושו ממש לצעוק. אך ר׳ יצחק אומר שפירושו בחיות, באנרגיה — לא שכל אחד ינסה לצעוק חזק מהשני עד שיהיה “בית משוגעים”. זה צריך להיות מסודר, אך עם חיות. הקהל משתלט משליח הציבור — קוראים “אמן יהא שמיה רבא”, זה מקום אחר מאמן רגיל.
6) פסוקי דזמרה אין בהם דין שליח ציבור:
חידוש חשוב: הרמב״ם לא מחשיב את פסוקי דזמרה כחלק מסדר תפילת הציבור. פסוקי דזמרה הוא ענין של יחיד — אין מושג של “פסוקי דזמרה בציבור” אצל הרמב״ם. עיקר שליח הציבור מתחיל מברכו. המנהג שלנו ש״בעל שחרית” מתחיל מפסוקי דזמרה אינו כדרך הרמב״ם. הוספנו קדיש קודם, אך זה מנהגנו, לא סדר הרמב״ם.
7) ברכות קריאת שמע בקול רם:
שליח הציבור אומר ברכות קריאת שמע (מיוצר אור עד גאל ישראל) בקול רם, והקהל עונה אמן אחר כל ברכה. מי שאינו יכול בעצמו — שומע מהחזן ויוצא. מי שיכול — “קורא עמו”, קורא בלחש. גם כשהקהל יודע כבר הכל ואומר עמו, צריך לשמוע מהחזן את כל ברכות קריאת שמע — זה דין מהגמרא.
—
הלכה י״ב — תפילת לחש וחזרת הש״ץ
דברי הרמב״ם: אחר ברכות קריאת שמע עומד הציבור להתפלל בלחש. ומי שאינו יודע להתפלל עומד שותק. וכל שיגמור תפילתו ביחיד יפסע שלש פסיעות לאחוריו ויעמוד במקום שפגעו רגליו בשפתיו. ואחר שיסיים הש״ץ שלוש פסיעות לאחוריו, מתחיל ומתפלל בקול רם מתחילת הברכות להוציא את מי שלא התפלל.
פשט:
הסדר הוא: תחילה מתפלל הציבור (והש״ץ עמהם) בלחש, מי שאינו יכול עומד בשתיקה. אחר כך פוסע כל אחד שלוש פסיעות לאחור ונשאר עומד. לאחר שהש״ץ מסיים את שלוש פסיעותיו, הוא מתחיל חזרת הש״ץ בקול רם מההתחלה, כדי להוציא את מי שלא התפללו בעצמם.
חידושים והסברות:
1) הש״ץ מתפלל גם בלחש עם הציבור:
זה כדי שיזכור את התפילה — “חזרה אחרונה” לפני החזרה בקול רם, כמו שעולה מהגמרא.
2) עד מתי נשארים עומדים אחר שלוש הפסיעות?
הרמב״ם לא אומר במפורש עד מתי. השולחן ערוך אומר עד “מגן אבות”. אך מהלכה ד׳ אצל הרמב״ם יש משמעות שחוזרים בקדושה (ראה להלן).
3) הש״ץ אינו בודק אם מספיק אנשים כבר סיימו:
מלשון הרמב״ם “ואחר שיסיים” משמע שהש״ץ מתחיל מיד כש*הוא* מסיים, אינו ממתין לרוב הקהל. זה שונה מהמנהג המעשי היום שהש״ץ ממתין עד שרוב הקהל (או הרב) מסיים. לפי הרמב״ם אין צורך בכך, כי הרי כבר יש אנשים הממתינים לו (אלו שאינם יכולים להתפלל בעצמם), והם ממתינים כבר.
4) הש״ץ אינו חוזר למקומו המקורי:
מהרמב״ם משמע שהש״ץ נשאר עומד במקום שאליו פסע (אחר שלוש הפסיעות) ומתחיל את החזרה משם. זה שונה ממנהגנו שהש״ץ חוזר.
—
הלכה י״ב (המשך) — הציבור בחזרת הש״ץ
דברי הרמב״ם: והקהל עומדים ושומעים ועונים אמן אחר כל ברכה וברכה.
חידושים:
1) גם מי שכבר התפללו שומעים:
לא רק אלו שיוצאים, אלא גם אלו שכבר התפללו בעצמם עומדים ועונים אמן. כי חזרת הש״ץ היא תפילת הציבור — תפילה ציבורית, לא רק אמצעי ליחידים שאינם יכולים להתפלל.
2) תפילת היחיד לעומת תפילת הציבור:
אפילו מי שכבר התפלל בלחש (תפילת היחיד), צריך גם את החזרה כי זו תפילת הציבור.
—
הלכה י״ב (המשך) — קדושה בברכה שלישית: חזרה למקום
דברי הרמב״ם: אומר קדושה בברכה שלישית. וכיוון שיגיע ש״ץ לקדושה, יש רשות לכל אחד ואחד לחזור למקום שעמד בו בתפילה.
פשט:
בקדושה בברכה השלישית יש רשות לכל אחד לחזור למקומו (שבו עמד לפני שלוש הפסיעות).
חידושים:
1) “רשות” — לא חיוב:
הרמב״ם (והרמ״א: “יחזור למקומו שרגיל בו”) אומר שזו רשות, לא חיוב לחזור.
2) מדוע צריך להמתין?
הגמרא אומרת שלא לברוח מיד אחר התפילה, כי ב״סלח לנו” השלכנו את העבירות, ולברוח מיד הוא “ככלב שב על קיאו” — כמו כלב שחוזר לקיאו. ביקשת כעת מחילה על עבירות, ביקשת מהקב״ה מה שאתה צריך — אל תרוץ מיד חזרה לעבירותיך. עשה הפסקה. כמו ילד שבא לאבא, אומר “תן לי כסף” ובורח — זה לא נכון, צריך לעמוד קצת.
3) שיעור ההמתנה:
לא שצריך להמתין זמן רב, אלא בערך שתיים-שלוש ברכות (שתי דקות). לא שצריך לעמוד חצי שעה כי הקהל מתפלל זמן רב.
4) הסבר אפשרי מדוע דווקא קדושה:
יתכן שהענין הוא שבקדושה יהיו עדיין אנשים סביב הש״ץ, שיהיה ציבור בקדושה. בבתי מדרש גדולים ישנים, שבהם כל אחד התפלל בפינה, התאספו בקדושה.
—
הלכה י״ב (המשך) — מודים דרבנן
דברי הרמב״ם: כשהגיע שליח ציבור למודים — הציבור משתחווה, ולא ישחו יותר מדאי — לא להשתחוות יותר מדי, כדי שיהיה ברור שזו אינה תפילתם שלהם (אלא תגובה למודים של הש״ץ).
נוסח מודים דרבנן: “מודים אנחנו לך שאתה הוא ה׳ אלקינו ואלקי אבותינו, יוצרנו יוצר בראשית, ברכות והודאות לשמך הגדול והקדוש על שהחייתנו וקיימתנו, כן תחיינו ותקיימנו, ותאסוף גליותינו לחצרות קדשך… על שאנו מודים לך.”
חידושים:
1) “על שאנו מודים לך” — שני פירושים:
– פשט פשוט: אנו מודים לך על שאנו יכולים להודות לך — זו עצמה זכות.
– פירוש רבינו מנוח: אנו מודים לך על כל הטובות, וגם על עוד הרבה דברים שיש לנו להודות לך (“על שלא נודעו לך” — על דברים שאיננו יודעים עליהם אפילו). הפירוש הראשון הוא הנכון.
2) נוסחאות:
יש נוסחאות שונות. הגמרא מביאה נוסח שהולך רק “מודים אנחנו לך על שלא נודעו לך”. אנו מוסיפים עוד זכויות. הדפוסים העיקריים (סידורי זיכרון אהרן) יש להם הנוסח הארוך יותר, אך לכולם יש “על שאנו מודים לך”.
3) מודים דרבנן ציבורי יותר ממודים של הש״ץ:
מודים של הש״ץ (“צור חיינו, מגן ישענו”) הוא יותר אישי — הוא מדבר על “חיי, ישועתי” (בלשון רבים רק כי שמונה עשרה בלשון רבים). אך מודים דרבנן (“שהחייתנו וקיימתנו”, “ותאסוף גליותינו”) הוא יותר קולקטיבי-ציבורי — הוא מדבר על כלל ישראל כולו. זה מתאים כי זו תגובת הציבור עצמו.
4) “מודים” יכול לפרש “מאמינים” או “הכנעה”:
לא רק “מודים תודה”. מודים דרבנן יכול לפרש “אני מודה” — הכנעה, הודאה. מודים של הש״ץ הוא ברור “תודה” (כי הוא אומר “ברוך… הטוב שמך ולך נאה להודות”). אך מודים של הציבור יש לו אולי היבט עמוק יותר של הודאה כהכנעה.
5) תודה כפולה:
מודים דרבנן הוא “מודים על שאנחנו מודים” — אנו מודים שהש״ץ מודה. זה “רמה הבאה” — אחד על השני.
—
הלכה י״ב (המשך) — “כל האומר מודים מודים משתקין אותו”
דברי הרמב״ם: כל האומר מודים מודים משתקין אותו — מי שאומר פעמיים מודים, משתיקים אותו, כי זה נראה כשתי רשויות.
חידושים:
1) מה פירוש “מודים מודים”?
האם פירושו שהוא אומר ממש פעמיים את המילה “מודים”? או שהוא אומר גם את נוסח הש״ץ וגם את נוסח הציבור? הוא רואה שתי שורות (שני נוסחאות) ואומר את שתיהן — הוא לא התכוון לומר פעמיים, אלא לא הבין שאומרים רק אחת.
2) המשנה מראה שלא היה נוסח קבוע:
כל המשניות המדברות על טעויות בתפילה מראות שבאותם זמנים לא היה נוסח קבוע, ואנשים ניסחו בעצמם את תפילתהם. לכן היו צריכים כללים מה אסור לומר.
3) זכות הציבור לתקן — אך רק בטעויות ספציפיות:
מהמשנה רואים שלציבור יש זכות (וחובה) לתקן את הש״ץ כשהוא טועה. אך רק בטעויות ספציפיות הנשמעות כאפיקורסות (שתי רשויות) צריך להשתיקו. המנהג שאנשים קוראים כשבעל התפילה טועה בנוסח, אינו נכון לפי המשנה. סתם נוסח משלו — רשאי שליח הציבור לומר מה שירצה. הוא צריך כמובן לפעול לפי מנהג המקום, אך זו חובה נפרדת, לא מ״משתקין אותו”.
—
הלכה י״ב (המשך) — נפילת אפיים
דברי הרמב״ם: אחר שמונה עשרה יושב שליח הציבור, יפול על פניו, ויטה מעט — הוא נופל על פניו אך מעט לצד. ישחה הוא ויושב בגבורת ראשו, והוא ושאר העם.
פשט:
אין נופלים שטוח על הרצפה, אלא מעט לצד.
חידושים:
1) שתי סיבות אפשריות ל״ויטה מעט”:
(א) בגלל איסור אבן משכית — אסור להשתטח שטוח על אבנים חוץ מבבית המקדש, לכן נוטים רק מעט. (ב) בגלל אדם חשוב — הרמב״ם אמר קודם שאדם חשוב אינו רשאי ליפול על פניו אלא אם כן הוא יודע שהוא צדיק, אך “מטה הוא פניו מעט”. כסף משנה מביא את שתי הסיבות.
2) שאלה: קודם רק אצל אדם חשוב, כאן אצל כולם?
קודם אמר הרמב״ם “ויטה מעט” רק אצל אדם חשוב, אך כאן כתוב שכל אחד עושה כך — “והוא ושאר העם”?
תירוץ (חידוש): שליח הציבור הוא זה שמדגים הכל לציבור. הוא ה״חשוב שבציבור”, וכשליח ציבור הוא חשוב. לכן הוא עושה “ויטה מעט” כאדם חשוב, וכל הקהל עושה אחריו — “והוא ושאר העם” פירושו שהקהל לא יהיה יותר חסיד משליח הציבור. כך נעשה המנהג לכולם.
3) נקודה מעשית:
שליח הציבור עומד כל הזמן — זה המקום היחיד שבו הוא יושב, בנפילת אפיים.
—
אחר נפילת אפיים — קדיש, תהילה לדוד, ובא לציון
דברי הרמב״ם: אחר נפילת אפיים עומד שליח הציבור, אומר קדיש פעם שנייה (קדיש תתקבל). הקהל נשאר יושב. אחר כך הוא אומר “ויהי רחום” (תחנון), אז תהילה לדוד (אשרי), שאומרים אפילו ביחיד. הוא קורא אותו והקהל קורא עמו.
חידושים:
1) “ויהי רחום”:
לא לגמרי ברור מה זה. יתכן שזה התחנון הארוך (ויהי רחום), או פסוק מיוחד. צריך לעיין בנוסח התפילה של הרמב״ם.
2) תהילה לדוד:
מנהגנו לומר שני “אשרי״ם לפני תהילה לדוד, אך הפסוק עצמו מתחיל “תהילה לדוד”.
—
קדושה דסדרא — ובא לציון
דברי הרמב״ם: אחר תהילה לדוד אומרים “ובא לציון גואל”, “ואני זאת בריתי אותם”, “ואתה קדוש יושב תהילות ישראל” — פסוקים המדברים על קדושת ה׳. כשמגיע שליח הציבור ל״קדוש קדוש קדוש” עונה הקהל “קדוש”. עושים זאת שלוש פעמים (שלושה פסוקים, כל אחד עם “קדוש”). אחר כך אומרים את אותם פסוקים בתרגום (ארמית), שבו במקום “קדוש” כתוב “קדיש”. גם את הפסוק “ה׳ ימלוך” עם תרגום.
חידושים:
1) כיצד עונה הקהל:
הקהל אומר שלוש פעמים “קדוש” בסך הכל (פעם אחת לכל פסוק), לא תשע פעמים. שליח הציבור קורא את הפסוק, וכשהוא אומר “קדוש” עונה הקהל “קדוש” — לא שהקהל חוזר “קדוש קדוש קדוש”.
2) מדוע עוד קדושה?
זו כבר הקדושה השלישית בתפילה: (1) קדושת יוצר, (2) קדושה בשמונה עשרה, (3) קדושה דסדרא בובא לציון.
—
“סדר היום” — השם והטעם
הרמב״ם קורא לכל החלק של ובא לציון עם קדושות ותרגום — “סדר היום”. בגמרא זה נקרא “קדושה דסדרא”.
חידושים:
1) פירוש רש״י ב״סדר היום”:
רש״י מסביר ש״סדר” פירושו שכל יהודי צריך ללמוד בכל יום. מינימום לימוד התורה הוא קדושה דסדרא — זה ה״סדר” של כל יום. לכן זה נקרא “סדר היום”.
2) טעם רבינו מנוח:
הסיבה ש
אומרים דווקא את הפסוקים האלה היא כי הם מדברים על ביאת הגואל, תחיית המתים, רוח הקודש, ושהתורה לא תפסק. אלו העיקרים החשובים ביותר.
3) תחנונים אחר לימוד:
אחר הלימוד (קדושה דסדרא) באים תחנונים — “פסוקי רחמים”. זהו תחנון הבא אחר לימוד התורה.
—
שלושה קדישים בסדר התפילה
חידוש: סדר התפילה של הרמב״ם יש בו שלושה קדישים: (1) לפני שמתחילים (לפני שמונה עשרה), (2) אחר שמונה עשרה (קדיש תתקבל), (3) אחר כל התפילה (ובא לציון). כל חלק תפילה נחתם בקדיש.
—
הלכה על “על קן צפור יגיעו רחמיך — משתקין אותו”
דברי הרמב״ם: כל האומר באופן תחנונים: על קן צפור יגיעו רחמיך… משתקין אותו. לפי שמצות אלו גזירת הכתוב הן ואינן רחמים. שאילו היו מפני רחמים, לא התיר לנו שחיטה כל עיקר.
פשט:
המשנה (ברכות ה:ג / מגילה כה.) מביאה דברים שונים שאסור לומר בתפילה, ביניהם “המרחם על קן צפור”. הרמב״ם פוסק שמשתיקים אותו.
חידושים:
1) מדוע אומר הרמב״ם “באופן תחנונים”?
הרמב״ם מתכוון שזה מדבר ספציפית על תחנונים — לא על שמונה עשרה עצמה (שאין בה ברכה על קן צפור), אלא על התחנונים שאומרים אחר שמונה עשרה. ראשונים אחרים מבינים שזה מדבר כשמישהו מכניס זאת איפשהו בתפילה — במודים, ברצה, וכדומה — כי לא היה נוסח קבוע.
2) טעם הרמב״ם:
המצוות של שילוח הקן (לא לקחת אם על הבנים) ואותו ואת בנו (לא לשחוט אם וולד ביום אחד) הן גזירת הכתוב, לא רחמנות. כי אם הקב״ה היה באמת מרחם על בעלי חיים, לא היה מתיר כלל שחיטה.
3) סתירה בין הלכות תפילה ומורה נבוכים:
הרמב״ם במורה נבוכים אומר דווקא שמצוות קן צפור היא כדי ללמד אנשים רחמנות. איך זה מתיישב עם מה שהוא אומר כאן ש״גזירת הכתוב ואינן רחמים”?
תירוץ 1: הקב״ה רוצה ש*אנו* נהיה בעלי רחמנות — אין לו רחמנות ישירה על בעלי החיים, אלא הוא רוצה לעשות אותנו אנשים טובים. זה חילוק: טעם המצווה הוא חינוך לאנשים, לא שרחמנות הקב״ה מגיעה לציפור.
תירוץ 2 (תירוץ הרמב״ם עצמו): הרמב״ם עצמו אומר שיש מחלוקת תנאים האם למצוות יש טעם. בהלכה הוא פוסק לפי המשנה — שמצוות הן גזירת הכתוב (כי כך פוסקים כללי ההלכה). במורה נבוכים הוא פוסק לפי השקפתו שלו — שלמצוות יש כן טעם. החידוש העיקרי: הלכה לא חייבת להתאים להשקפה. הרמב״ם יכול להיות בעל דעה משלו, אך בהלכה הוא חייב ללכת עם כללי ההלכה — הוא לא יכול לומר “מכיוון שאני סובר אחרת מפשטות המשנה, אעשה משהו אחר.”
4) פירוש הרמב״ן:
הרמב״ן אומר שהטעם שאסור לומר “על קן צפור יגיעו רחמיך” הוא כי אין לקב״ה השגחה פרטית על בעלי חיים. לא כך שכל ציפור שמתה חטאה במשהו. “מאור עינים” לומד שמי שאומר “על קן צפור יגיעו רחמיך” סובר שלקב״ה יש השגחה פרטית על בעלי חיים, וזה מבייש אנשים — עושים אותם לא יותר גבוהים מקן צפור, ואנשים יקנאו.
5) נפקא מינה מעשית לפיוטים ותפילות:
אם פירוש לא נכון בתורה הוא משהו שאסור לומר בתפילה, צריך להיזהר מאוד כשעושים תפילות המבוססות על רעיונות תורניים (למשל, מישהו לומד ליקוטי מוהר״ן ועושה תפילות לפי זה). בתפילה זה חייב להיות “פירוש טוב מאוד” — לא סתם רעיון יפה.
6) תפילת ציבור לעומת תפילת יחיד:
“משתקין אותו” מדבר אולי רק על תפילת ציבור, שבה הודיעו לקהל עיקרי אמונה. בתפילת יחיד אולי אין אותה חומרא.
7) שיטת הישמח משה על פיוטים:
הישמח משה אמר שכל הפיוטים שיהודים אומרים הם ברוח הקודש. זה מתאים ליסוד — אם פירוש לא נכון אסור לומר בתפילה, בטח שבעלי הפייטנים היו גאונים עצומים שידעו את כל סודות טעמי המצוות.
—
הלכה על אי הרבות בשבחים
דברי הרמב״ם: אין להוסיף שבחים מלבד “האל הגדול הגבור והנורא” — לא “חזק ואמיץ ועזוז” וכדומה. שאין כח באדם להגיע לסוף שבחיו — אדם לא יכול בשום אופן להגיע לשבחי הקב״ה. אומר מה שאמר משה רבינו — אומרים רק מה שמשה רבינו אמר.
פשט:
אסור להאריך בשבחים לקב״ה. הרמב״ם מתיר להוסיף בקשות והודאות, אך לא שבחים.
חידושים:
1) פירוש הרמב״ם במורה נבוכים:
הרמב״ם במורה נבוכים חלק א׳ משבח מאוד את המאמר הזה. הפירוש הוא שאנו לא מבינים כלום משבחי הקב״ה. משה רבינו יכול לומר “גדול, גבור, נורא” — אך הוא לא מתכוון שהוא מבין מה זה אומר. הוא אומר רק מה שכתוב בתורה. “אני אומר מה שכתוב, אני לא אומר שאני יודע.” זה מתאים לשיטת המורה של שלילת התארים (תכונות שליליות) — כל מה שאנו מדברים, אנו מדברים רק על מעשיו, על גילוי מסוים, לא על הקב״ה עצמו. “אין אדם יודע צור עולמים.”
2) מדוע אפשר לסמוך על משה רבינו:
כשמשה רבינו אמר “האל הגדול הגבור והנורא”, זה בא עם סודות — משה הסביר מה כל מילה אומרת, ומדוע דווקא זה רומז לדברים נכונים. על חכמת משה רבינו אפשר לסמוך.
3) סתירה קשה בין הכלל לנוסח התפילה:
אם אסור להוסיף שבחים יותר מ״הגדול הגבור והנורא,” מדוע אומרים בנוסח שמונה עשרה גם “אל עליון,” “גומל חסדים טובים,” “קונה הכל,” “האל הקדוש,” ועוד? הרמב״ם עצמו בנוסח התפילה שלו יש גם “אל עליון” והלשונות האחרים — לא אפשר לומר שהיה לו נוסח אחר.
4) תירוצים שונים שמוצעים:
– “אל עליון” הוא כינוי נוסף — אך זה קשה, כי “הגדול” ו״הגבור” הם גם כינויים.
– “גומל חסדים טובים” הוא מעשה/פעולה, לא כינוי — אפשר לחלק בין כינויים (כמו “הגדול”) למעשים (כמו “גומל חסדים”). אך החילוק לא ברור, כי “אתה גבור” גם מפורש במעשים (“מחיה מתים,” “משיב הרוח”).
– “הגדול הגבור והנורא” הם הנושאים של שלוש הברכות הראשונות — “הגדול” = חסד/מגן אברהם, “הגבור” = גבורות/מחיה מתים, “הנורא” = קדושה/האל הקדוש. אך זה לא פותר את השאלה מדוע מותר להוסיף מאוחר יותר.
– פירוש חלופי בגמרא: אולי הגמרא מתכוונת בעיקר שאסור לעשות נוסחאות משלנו. המעשה בגמרא הוא שמישהו עשה לעצמו נוסח עם שבחים נוספים, ור׳ חנינא צעק עליו. הכלל הוא: אמור מה שכתוב בסידור (שאנשי כנסת הגדולה תיקנו) ולא יותר. אך מה שכבר כתוב בסידור — אפילו “אל עליון” וכו׳ — מותר כי זה חלק מהתקנה.
5) מסקנא: “צריך עיון” — אין תירוץ מספק. “דווקא כאן אסור להוסיף, ומאוחר יותר מוסיפים מה שרוצים — אני לא מבין.”
[דיגרסיה: קשר לכינויים מהלכות יסודי התורה] נשאלת השאלה מה הקשר לדיון של הרמב״ם על כינויים בהלכות יסודי התורה — ש״האל הגדול הגבור והנורא” הם כינויים שונים ממידות. לא נמצא חילוק ברור.
—
תפילת מנחה בציבור
דברי הרמב״ם: הש״ץ מתחיל ב״והוא רחום,” אחר כך “אשרי יושבי ביתך,” תהילה לדוד, קדיש, שמונה עשרה בלחש, תחנון, קדיש, ונפטרים למלאכתם.
פשט:
במנחה הסדר הוא: (1) הש״ץ והקהל יושבים ואומרים “והוא רחום” ו״אשרי” עם תהילה לדוד; (2) הש״ץ עומד ואומר קדיש; (3) כולם מתפללים שמונה עשרה בלחש; (4) יושבים ואומרים תחנון (“נופלים על פניהם ומתחננים”); (5) קדיש; (6) “ונפטרים למלאכתם.”
חידושים:
1) “והוא רחום” במנחה:
זו כבר הפעם השנייה ש״והוא רחום” נאמר — יש לו אופי של תחנון, כמו בשחרית.
2) “אשרי יושבי ביתך” רק במנחה:
הרמב״ם מביא “אשרי יושבי ביתך” רק במנחה. בשחרית בנוסח הרמב״ם אין “אשרי יושבי ביתך” כתוספת לתהילה לדוד (אף שבסידורים שלנו אומרים זאת פעמיים בשחרית — בפסוקי דזמרה ובקריאת התורה).
3) הש״ץ יושב באשרי:
“קורא הוא והעם יושב” — הש״ץ יחד עם הקהל יושב באשרי/תהילה לדוד. זה חידוש למעשה — אצלנו לש״ץ בכלל אין ספסל ליד העמוד, הוא עומד תמיד. אך לפי הרמב״ם הש״ץ צריך לשבת באשרי, ורק אחר כך לעמוד לקדיש.
4) “ונפטרים למלאכתם” — חוזרים לעבודה:
לשון הרמב״ם עצמו מלמד שאחר מנחה חוזרים לעבודה. “אין סיבה להישאר בבית המדרש כל היום, אלא אם כן מהיחידים העוסקים בתורה.”
—
תפילת ערבית בציבור
דברי הרמב״ם: בערב כל היום יושבים, הש״ץ עומד ואומר “והוא רחום” ו״ברכו,” פורס על שמע, קדיש, שמונה עשרה בלחש, קדיש, ונפטרים לבתיהם.
פשט:
בערבית: (1) כולם יושבים; (2) הש״ץ עומד, אומר “והוא רחום” ו״ברכו את ה׳ המבורך”; (3) הוא “פורס על שמע” — אומר ברכות קריאת שמע; (4) קדיש; (5) כולם עומדים ומתפללים שמונה עשרה בלחש; (6) קדיש; (7) הולכים הביתה.
חידושים:
1) “והוא רחום” שלוש פעמים:
זו כבר הפעם השלישית ש״והוא רחום” נאמר — בשחרית, מנחה, וערבית. אך בערבית שונה: לא יושבים כלום קודם, הש״ץ עומד מיד ואומר “והוא רחום” עם “ברכו.”
2) אין חזרת הש״ץ בערבית:
הרמב״ם מסביר מדוע בערבית הש״ץ לא אומר שוב את התפילה בקול רם: כי ערבית היא רק מנהג (לא חובה), אף אחד לא מחויב, ממילא אין מי שצריך להוציא. “לפיכך לא יברך זה ברכות לבטלה כשאין שם אדם שצריך להוציא.” זה פירוש מעניין מאוד — כי הוא בכלל לא התחייב, חזרת הש״ץ היא ברכה לבטלה.
3) אך בשחרית זה גם מנהג?
בשחרית חזרת הש״ץ היא גם רק תקנה/מנהג בגלל “ציבור הגדול” — אך שם תיקנו זאת כי שחרית היא חובה, ממילא אנשים מחויבים, והש״ץ יכול להוציאם.
—
מושג “תפילת הציבור” במעריב — חידוש
חידוש:
במעריב אין חזרת הש״ץ, אך עדיין יש שליח ציבור (אף שהוא לא פוטר אף אחד), וזה עדיין נקרא “תפילת הציבור.” מכאן רואים שתפילת הציבור לא פירושה דווקא שמישהו מתפלל בקול רם וכולם שומעים. תפילת הציבור פירושה פשוט שקבוצת אנשים מתפללים יחד. זה חידוש נגד מה ש״כל המפרשים” הבינו, שסתם להתפלל יחד לא נקרא תפילת הציבור.
ראיה: הרמב״ם בפרק ח׳ הלכה ד׳ אומר: “וכיצד היא תפילת הציבור? שיהיו כולם מתפללים כאחד בלחש, ואחד עומד ומתפלל בקול רם” — זה נשמע כאילו תפילת הציבור צריכה תפילה בקול רם. אך במעריב רואים שאפילו בלי זה זה נקרא תפילת הציבור. גם הלכת הרמב״ם שצריך ללכת להתפלל בבית המדרש אפילו בלי מנין (כי שם לומדים ומתפללים יהודים) — מראה ש״תפילת הציבור” היא מושג רחב יותר מסתם חזרת הש״ץ.
—
ברכה מעין שבע — מעריב של שבת
דברי הרמב״ם: במעריב של שבת יש מעין “חזרת הש״ץ” — אך לא חזרה מלאה של שבע ברכות, אלא ברכה אחת מעין שבע. שליח הציבור מתפלל תחילה בלחש עם הציבור, ואחר כך אומר בקול רם ברכה אחת הכוללת את כל שבע הברכות.
ניתוח הנוסח:
הרמב״ם מביא את נוסח מעין שבע:
– “ברוך אתה ה׳ אלוקינו ואלוקי אבותינו, אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב, האל הגדול הגבור והנורא…” — כמעט כל הברכה הראשונה (אבות).
– “מגן אבות בדברו” — מגן אבות.
– “מחיה מתים במאמרו” — מעין ברכת תחיית המתים.
– “המלך הקדוש שאין כמוהו” או “האל הקדוש” — מעין קדושת השם. (הערה: אנו אומרים “המלך הקדוש” רק בימים נוראים, אך נוסח הרמב״ם יש בו “המלך הקדוש”.)
– “המניח לעמו ביום שבת קדשו” — הברכה האמצעית לשבת.
– “לפניו נעבוד ביראה ובפחד” — מעין רצה/עבודה.
– “ונודה לשמו בכל יום תמיד מעין הברכות” — מעין הודאה.
חידושים:
1) נוסח “מעין הברכות”:
לרמב״ם יש “מעין הברכות” (לא “מעין ברכותיו” כגרסאות אחרות). יש גרסאות שונות ברמב״ם — “יש הגורס מעין ברכותיו.”
2) סיום הברכה:
– “אדון השלום” — מעין ברכת שים שלום.
– “מברך עמו ישראל בשלום” — סיום.
– “המשביעי ומקדש השבת” — סיום הברכה חוזר לשבת.
סיום הברכה (“המשביעי ומקדש השבת”) חוזר לברכה האמצעית (שבת), לא לברכות האחרונות. זה מראה שכל הברכה היא בעצם ברכה אמצעית הכוללת מעין שבע.
3) “עם מדושני עונג”:
לשון מעניין — אותם אנשים שמתפללים “ביראה ובפחד” הם גם “מדושני עונג” (שמנים מעונג שבת). זו לא סתירה — אפשר להיות עובד ה׳ ביראה ופחד ובאותו זמן להיות שמן מעונג.
4) “המלך הקדוש” תמיד:
נוסח הרמב״ם של מעין שבע יש בו “המלך הקדוש” — אך הוא לא עושה חילוק בין שבת רגיל לשבת של ימים נוראים. זה מראה שלפי הרמב״ם אומרים זאת תמיד כך.
—
טעם מעין שבע — סכנה למאחרים
דברי הרמב״ם: “שרב עם בא לתפילת ערבית של ליל שבת” — בליל שבת באים הרבה אנשים, ויש מאחרים. מי שבא מאוחר יסיים להתפלל לבדו, ויצטרך ללכת הביתה לבדו בלילה — “יראו הסכנה” — זה מסוכן. לפיכך חוזר שליח ציבור ומתפלל כדי שיתעכבו כל העם עד שישלים המתאחר תפילתו — הש״ץ אומר מעין שבע כדי שכולם יחכו עד שהמאחר יסיים, וכולם הולכים יחד הביתה.
חידושים:
1) טבע מעין שבע:
טבע מעין שבע אינו תפילה “אמיתית” במובן הזה — הטבע הוא רק למלא את הזמן, כדי שהמאחרים יוכלו לסיים להתפלל. זה מראה שיש תפילות שתכליתן העיקרית אינה התפילה עצמה, אלא תקנה מעשית.
2) מדוע לא גבאי במקום תפילה?
חז״ל היו יכולים לעשות גבאי שמוודא שאף אחד לא הולך לבדו הביתה, במקום לתקן תפילה. תשובה: הזמן שממתינים ליהודי אחר הוא עצמו זמן קדוש — “אני לא הולך הביתה, אני רוצה להיות עם המאחר.” לא לוקחים זמן קדוש, נותנים הזדמנות להתפלל.
3) “סכנה” — מה פירושה?
ליל שבת ריק בכל מקום — כל אחד נמצא בבתיהם. כשמישהו הולך הביתה מאוחר, זה זמן ריק עם סכנה (מזיקין או ליסטים). אחרים מביאים דווקא מזיקין, אך הרמב״ם לא אומר “מזיקין.” “מזיקין” יכול לפרש ליסטים — הולכים בלילה, זה לא בטוח.
—
יום טוב שחל בשבת — לא מעין שבע
דברי הרמב״ם: לפיכך יום טוב שחל להיות בשבת אין אומרים אותו — כשיום טוב חל בשבת, לא אומרים מעין שבע.
פשט:
הטעם למעין שבע הוא כי בליל שבת באים הרבה אנשים מאוחר. אך ביום טוב אין אותו טעם.
חידושים:
1) מדוע לא ביום טוב?
ר׳ אליעזר בר׳ יואל הלוי מסביר: ערב שבת מבטלים ממלאכה ובאים לבית המדרש. יום טוב אך אסור לעבוד (חוץ מאוכל נפש), ממילא עושים את הסעודה — מבשלים, מכינים. בשבת הכל כבר מוכן (כי אסור לבשל), יש זמן לבוא לבית המדרש. אך ביום טוב אדם יכול להיות באמצע עשיית קניידלך ולא בא לבית המדרש — אין
צורך לעשות מעין שבע.
2) סיבה נוספת:
לא רוצים לעכב את האנשים, כי הם רוצים ללכת הביתה להכין את הסעודה. התקנה לא נקבעה למצב כזה.
3) הערה: “אני חושב שאצלנו אומרים כן” — לפי מנהגנו אומרים כן מעין שבע גם כשיום טוב חל בשבת, אך הרמב״ם סובר שלא אומרים.
4) קושיה: מדוע הרמב״ם מזכיר רק יום טוב — מה עם ראש חודש או יום כיפור שחל בשבת?
—
סדר תפילת שבת: שחרית, מוסף, מנחה
דברי הרמב״ם: כשגומר שליח ציבור תפילת שחרית בקול רם, הוא אומר קדיש, ואחר כך קורא תהלה לדוד ואומר קדיש, ומתפללין מוסף בלחש… ואין אומרים קדושה ולא תחנונים אחר תפילת שחרית כסדרן, אלא אומרים אותה קודם תפילת מנחה. כיצד? קורא תהלה לדוד ואומר סדר היום ואומר קדיש ומתפלל מנחה.
פשט:
אחר שחרית שבת אומרים קדיש, תהילה לדוד (אשרי), קדיש, אז מוסף בלחש. בשבת לא אומרים קדושה (דסדרא) ותחנונים אחר שחרית — אומרים זאת אך לפני מנחה: תהילה לדוד, סדר היום (ובא לציון), קדיש, אז מנחה.
חידושים:
1) “סדר היום” = קדושה דסדרא (ובא לציון):
המונח של הרמב״ם “סדר היום” פירושו ובא לציון. מועלה שאולי “סדר היום” פירושו אמירת “היום יום…” (יום השבוע), אך הרמב״ם בכלל לא הזכיר זאת בסידורו.
2) ויהי רחום:
הדבר היחיד שהרמב״ם מונה שאנו לא יכולים לזהות עם מנהגנו הוא “ויהי רחום” שאומרים במנחה. בשחרית הוא אומר זאת לפני תהילה לדוד, שמתאים למנהגנו כי אנו אומרים זאת בובא לציון.
—
בראשי חדשים ובחולו של מועד — סדר היום אחר מוסף
דברי הרמב״ם: בראשי חדשים ובחולו של מועד אומר סדר היום אחר תפילת מוסף.
פשט:
בראש חודש וחול המועד אומרים סדר היום (קדושה דסדרא) אחר מוסף.
חידושים:
מנהגנו אינו כך — אנו לא אומרים ובא לציון אחר מוסף בראש חודש.
—
במוצאי שבת — סדר היום אחר מעריב
דברי הרמב״ם: במוצאי שבת אומר סדר היום גם אחר תפילת ערבית, ואחר כך מבדיל.
פשט:
במוצאי שבת אומרים סדר היום (ובא לציון / קדושה דסדרא) גם אחר מעריב, ורק אחר כך עושים הבדלה על הכוס.
חידושים:
1) הזוהר הקדוש (פרשת ויקרא):
הזוהר אומר שאם מישהו עושה מלאכה במוצאי שבת לפני שאומר קדושה דסדרא (ובא לציון), הוא מחלל שבת. חמור מאוד. שיטת הרמב״ם מתאימה לזוהר — אומרים סדר היום לפני הבדלה, שמונע מלהבדיל.
2) רבינו מנוח:
הוא כותב “לא ידעתי למה נזכר במוצאי שבת” — הוא לא יודע מדוע הרמב״ם מזכיר במיוחד מוצאי שבת. הזוהר היה מבאר זאת, אך רבינו מנוח אולי לא ידע את הזוהר.
—
[דיגרסיה: מדוע לא אומרים אבינו מלכנו במוצאי שבת / מוצאי יום כיפור]
מובא פירוש מדוע לא אומרים אבינו מלכנו במוצאי שבת ומוצאי יום כיפור: כי הטעם לאי אמירת אבינו מלכנו הוא כשאין זמן (צריך לעבוד). במוצאי שבת לא עובדים, יש יותר זמן — צריך ללמוד קצת תורה. זה מאותה סיבה כמו ימות החמה לעומת ימות הגשמים — בקיץ עובדים יותר בשדה, יש פחות זמן.
קושיה: אפשר לעשות אבינו מלכנו בקיצור? זה קשה.
קשר ל״ויתן לך”: המנהג לומר “ויתן לך” במוצאי שבת עם סיפורי צדיקים הוא מאותה סיבה — צריך ללמוד קצת תורה במוצאי שבת, שלא לדבר מיד על דברים חולין. אך מוערר ש״הם לא אהבו את ההמצאה” של ויתן לך עם סיפורי צדיקים.
—
עד כאן פרק ט׳.
תמלול מלא 📝
הלכות תפילה, פרק ט׳ – סדר תפילת הציבור
הקדמה לפרק
שלום רבותי, אנחנו הולכים ללמוד הלכות תפילה, ברכת כהנים, פרק ט׳. יישר כוח לנדבן שלנו של השיעור של היום, הרב ר׳ דני קראל, ר׳ דניאל או ר׳ דני קראל. יישר כוח על היותו נדבן, וממנו ילמדו וכן יעשו. יישר כוח גדול. מי שרוצה לתרום, יש קישורים על ה… אני מתכוון על הדף יש קישור שאפשר לתרום. אם מישהו לא מצליח, יכול לשלוח הודעה עם צ׳ק קשור לרגלי מאה דולר, או דרכים אחרות. נו.
תפילת ציבור היא של ר׳ דני קראל, ואומר הרמב״ם כך.
האופי של הפרק – סדר תפילת הציבור
עד עכשיו למדנו את המצווה עצמה, את המצווה הכללית של תפילת הציבור. שיש מצווה, ענין, תקנת חכמים שיתפללו בציבור, ושילכו לציבור, ומהו הגדר של תפילה בציבור.
עכשיו יש דבר חדש, סדר תפילת הציבור. איך אומרים? אמרתי את זה קצת כך, בסוף כל הספר יש לרמב״ם את הסדר, סידור, יש לו אפילו סידור. הוא לא מכניס כאן את הסידור. אבל כאן הוא כן מכניס מקומות שבהם השליח ציבור צריך לומר בקול רם משהו, או איזו אינטראקציה בין הציבור והיחיד, איך הציבור אומר והיחיד עונה, הוא מכניס את זה בפרק הזה.
אז אם אתה רוצה אתה יכול לקרוא לזה כמו ההלכות שכתובות בסידור. בסידור יש את נוסח הסידור, זה קצת מה שכתוב כאן, נוסחאות קטנות ראינו שכבר כתובות כאן, אבל ההלכות, בכל סידור מגיע כמו עם הוראות, הנחיות, כן? עכשיו עומדים, עכשיו אפשר לשבת, כל הסדר. אבל ההנחיות הן גם ספציפית לענין ציבור.
יש בהלל הנחיות איך מנענעים את הלולב, אבל עכשיו יש בהלכות לולב. אבל כל דבר שקשור למה שיש שליח תפילה עם ציבור, שהוא צריך לומר והם עונים, כתוב כאן. וגם סדר תפילת יחיד נראה בסוף פרק ז׳, שהוא אומר פסוקי דזמרה וכו׳. עכשיו נראה את סדר תפילת הציבור.
הלכה א – הסדר של תפילת הציבור
אומר הרמב״ם: סדר תפילת הציבור כך הוא. בשעה שכל העם יושבין, כשהקהל יושב. אנחנו מדברים כאן כנראה בשחרית. שחרית, הוא מתחיל מוקדם, ולא מוקדם מדי אלא מוקדם, הוא אומר תפילת העמידה מיד, הוא מתחיל כבר להתפלל, הוא פותח את הסידור, הוא אומר כל הקהל נכנס איש איש, ויושבים.
שליח ציבור יורד לפני התיבה, השליח ציבור יורד לפני התיבה.
דיון: מהי “תיבה” ואיפה עומד השליח ציבור?
מאוחר יותר בפרק י״א, נכנס לומר מהי התיבה. דבר שקוראים לו ומניחים בו את ספר התורה. ובלשון חכמים, בדרך כלל זו תיבה, לא ארון. בדרך כלל יש הבדל. תיבה וארון. ארון הוא שהתורה קוראת לו במשכן ארון. ותיבה היא קופסה. בתיבה שמו את משה רבינו, ובארון שמו בקודש הקדשים את הלוחות. אוקיי. אבל בתיבה, גם אני ראיתי שקוראים תיבה, העניין הוא שהתיבה היא המקום שבו מניחים את ספר התורה, והשליח ציבור יורד לפני זה, כן? כן.
ובאמצע העם… עמוד הוא שואלים והוא עומד במרכז, באמצע יש קצת סתירה, כי באמצע כנראה זה הולך להיות בפרק י״א, שאיפה הבימה שמים באמצע, כן כמו שאנחנו שמים בבית הכנסת שלנו את הבימה באמצע, אבל התיבה כנראה היא בחזית, יש מחלוקת בין המפרשים, האם זה אומר שהוא עומד לפני הבימה, או בחזית הבימה, בקריאת התורה, והרב, כשהוא נותן דרשה, למשל כמו בסדר תניא, כתוב שהזקן שבציבור צריך לומר דברי קדושה, הוא עומד על הבימה, על הבימה שהיא מקום גבוה, בימה פירושה מקום מוגבה, במה, והשליח תפילה אבל לא עומד ליד הבימה אלא הוא עומד על הארץ, וגם כמו שלמדנו קודם שהמתפלל עומד במקום נמוך יותר, זה נמוך יותר מהבימה, ושם עומד השליח תפילה ומתפלל.
אבל “באמצע העם” נראה, שם אמר הרמב״ם שהבימה היא באמצע כדי שכולם ישמעו, כאן כתוב שוב “באמצע העם”. זה לא צריך להיות רחוק מאוד מהעמוד על כל פנים. לא, באמצע פירושו בינתיים אבל.
יש סתירה, והאמת היא שעד היום הזה יש מחלוקת בבתי המדרשים איך נוהגים. כלומר, בתי המדרשים הספרדיים בדרך כלל, השליח ציבור עומד ממש ליד הבימה באמצע. בבית מדרש ספרדי אין עמוד עם בימה, יש רק בימה בדרך כלל, שם מתפללים וגם שם קורים.
בתי המדרשים האשכנזיים, אני מתכוון כולם, יש גם בימה שבה קוראים, וגם עמוד שבו מתפללים, ויש מחלוקת בין האשכנזים יש מחלוקת איפה בדיוק שמים את העמוד. הליטאים בדרך כלל שמים את העמוד ממש לפני התיבה כפשוטו, מול ארון הקודש. החסידים שמים אותו גם בעצם לפני התיבה, במקור המנהג, יש מקומות מסוימים שהבימה עומדת גם ליד הקיר, אבל אני מתכוון שהמנהג היותר מקורי, כמו שאני מתכוון למשל, יש בתי מדרשים מסוימים שיש להם מנהגים אחרים, קורה שהעמוד הוא בחזית אבל יותר לצד ימין, כך כתוב בפוסקים אשכנזיים שזה יותר בצד ימין, לא ממש באמצע.
על כל פנים, ברמב״ם אפשר ללמוד שני הדרכים כנראה, זה לא ברור. אבל השאלה העיקרית היא האם “באמצע העם” פירושו במזרח אבל באמצע המזרח, אמצע בין דרום וצפון, או אמצע גם בין מזרח ומערב, שהוא עומד במרכז בית המדרש. זו הבימה, זה מסתבר שהבימה היא באמצע. או, כנראה מהלכות פרק י״א יצא שהחזן עומד בין העם, לא כל כך בחזית כמו שאנחנו נוהגים היום, כמו שם שהרב הוא במזרח ממש, אלא הוא עומד באמצע בית המדרש, לא ממש כל כך באמצע כמו הבימה, או יותר נכון לומר, הבימה היא אולי יותר לכיוון מערב, הוא יותר לכיוון מזרח. כי משמע שהחזן עומד על הארץ, לא על ה… הוא על הארץ אבל הוא “באמצע העם”. אוקיי.
על כל פנים, כאן עומד החזן, “יורד”, הלשון היא “יורד לפני התיבה”, עולה לבימה, הוא יורד. הוא יורד מהבימה והוא הולך לפני התיבה. כן, היו מקומות שעשו גומה קטנה שיהיה ענין של “ממעמקים”. בבעלזא יש גומה, אני לא יודע אם יש עוד מקום שיש עוד. אבל זה יפה.
אז זה הענין, יורד לפני התיבה. הוא אומר פירוש טוב מבית יוסף, בית יוסף אומר יורד לפני התיבה כי קוראים קריאת התורה על הבימה, אחר כך יורדים לומר מוסף, אז מזה נעשה שיורדים לפני התיבה.
הקופירן, מהו הדבר הראשון שעושה החזן? הוא אומר קדיש. אני מתכוון שזה קשור לכך שאסור להיות פוסע רשע אצל עם קדוש, שהוא עומד באמצע אבל הוא לא מתרומם, הוא לא גבוה מכל אחד. אצל הבעל קורא כן, הוא יורד. הבעל קורא עולים אליו, כן, כדי שישמעו הקורא בתורה.
אוקיי, בקיצור, הדבר הראשון איך מתחילה תפילת הציבור?
קדיש – הדבר הראשון שבקדושה
ומתחיל ואומר קדיש. הוא מתחיל את התפילה באמירת קדיש. הרבים בפעם הראשונה שהם אומרים את הדבר הוא קדיש. לא ראינו את זה בפרקים הקודמים. וכנראה בסידור הוא אומר מהו קדיש: וכל העונים אמן יהא שמיה רבא מבורך בכל כחם. הם צריכים לומר אמן, הם יאמרו יהא שמיה רבא מבורך, שם הקב״ה יהיה מבורך, בזה מתחילים.
דיון: מה פירוש “בכל כחם”?
בכל כחם, אני מתכוון שאין כאן כוח, זה לא כמו שאומרים. יש שלוש רמות, בואו נגיד כך, יש שלוש רמות. יש “ולא חשש שמואל”, יש מה שתפילת הרבים היא בקול רם, ויש בכל כחם, שזו צעקה. בכל כחם פירושו צועקים, כמו שיהודי אמיתי אומר אמן יהא שמיה רבא. כמו שלא עושים היום. יש ממש שאומרים כך, ראיתי כאן בפירוש בעץ יוסף.
“בכל כחם” פירושו צועקים “אמן יהא”, בפראות. הוא אומר שזה לא אומר ככה, ככה זה פירוש אחד, אבל זה פירוש פשוט, זה לא אומר כל הכוחות. יש על מי לסמוך, ר׳ יצחק אומר שזה פירושו בחיות. שיצעקו גבוה יותר, אבל לא לנצל את כל כוחותיו, לא ממש, שכל אחד ינסה לצעוק על כל אחד ובסוף זה בית משוגעים. צריך להיות איזה סדר מסוים, שיאמרו את זה יפה ומסודר, אבל בכל כחם פירושו באנרגיה, בחיות. כי זה משבר, זה מלחמה, והקהל עונה. לא השליח תפילה אומר ומחכים רגע וממלמלים. הקהל לוקח את זה, צועקים “אמן יהא שמיה רבא”, זה מקום אחר לאמן יהא שמיה רבא.
מקהלה, זה דבר אחר. כן, כשהמקהלה שרה גבוה, זה בוודאי כך. אבל כאן מדברים על קהל.
כמו שהטועים אמרו, מבלבלים את המפרשים, מבלבלים את כל הכוחות. קודם צעק הטועה רבני, הוא צעק וצעק באוזן שלך אתמול על התפילה. אבל אין טענות על הטועה רבני, זו דרך אחרת. זה לא הפירוש הפשוט.
ברכו – תחילת ברכות קריאת שמע
אחר כך עומד, אחרי אמן יהא שמיה רבא, אחרי קדיש, אומרים “ברכו את ה׳ המבורך”? כן. הרמב״ם לא אמר פסוקי דזמרה. הוא אמר קודם פסוקי דזמרה. הוא מונה את סדר התפילה של השליח ציבור, הוא אומר במילים אחרות. הוא לא אומר שהציבור מתחיל מברכות קריאת שמע. אין דבר כזה פסוקי דזמרה בציבור, אומר הרמב״ם. אצלנו יש את הקדיש שאנחנו שמים קודם. אנחנו עושים אחרת. אבל הרמב״ם בהלכה, כמו שהדת שלמה, השליח תפילה, מי שהיה השליח ציבור, הוא אמר “ברכו”. העיקר שליח ציבור מתחיל מברכו. אנחנו לא עושים כך, אנחנו אומרים שהבעל שחרית שלנו הוא השליח ציבור. אבל אנחנו לא נוהגים כך.
פסוקי דזמרה אין להם דין שליח ציבור. פסוקי דזמרה הוא עסק של יחיד. זה לא מושג שאומרים בציבור. אבל הוא רוצה לומר בציבור, שיאמר. אצלנו יש מנהג לומר “ה׳ לעולם ימלוך” פסוק אחר פסוק. אבל באופן כללי לא אומרים פסוק אחר פסוק, יש רק את הסיומים. לא פורס על שמע, לא “יודע לפני ה׳ תיבה בתיבה”. זו ההלכה של הרמב״ם. המנהג שלנו הוא כנראה כך.
ברכות קריאת שמע בקול רם
אחר כך עומד השליח תפילה, השליח ציבור, אומר “ברכו את ה׳ המבורך”. כאן יש גם מקהלה, “מברכים”, והקהל אומר בחזרה “מברכים”, “ברוך ה׳ המבורך לעולם ועד”.
והוא מתחיל, הוא אומר קריאת שמע, כל אחד שותק, הוא פותח ומתפלל על שמע. זה אומר שהוא עושה את הברכות עד קריאת שמע אומר השליח ציבור בקול, בקול רם, היינו שהוא אומר אחר כל ברכה וברכה. נו טוב, הוא אומר “יוצר המאורות”, אומר הקהל “אמן”. ביחיד, לא כך? הוא היה נכנס לומר שקריאת שמע אומר כן כל אחד, אבל הוא לא אומר לנו את זה. הוא אומר כן, הוא אומר “ביחיד לפתוח ולקרוא”, לקרוא לבד קריאת שמע. מי שיכול, שיעשה את הברכה. לא, לעשות את השמע זה “קורא עמו”. זה “קורא”. לא יודע, אז לא יוצא ממש. עד ברוך גאל ישראל. עד “ברוך גאל ישראל” חוזר אל “פותח על שמע”. שכאשר מי שלא יכול לשמוע את כל הכל מיוצר אור עד גאל ישראל, הברכה. כן, מי שלא יכול, כן, הוא אומר בשקט.
צריך לדעת, הקהל לא נוהג, אני מתכוון שהקהל יודע כבר, אבל זה דין, יש גמרא, אנחנו כולנו יודעים אולי את ברכות קריאת שמע, ואומרים עם, אבל צריך לשמוע מהחזן את כל הדבר. החזן צריך לדעת לומר בקול את כל ברכות קריאת שמע.
סדר התפילה בציבור – תפילת לחש וחזרת הש״ץ
אני משתדל כשאני מתפלל לפני העמוד לומר בקול את כל ברכות קריאת שמע. “והקהל עומדין מיד ומתפללין בלחש”. אז עומדים לתפילת העמידה בשקט. נו, טוב. מי מתפלל בלחש? מי שיודע שמונה עשרה. לא כולם, מי שיכול. “ומי שאינו יודע להתפלל עומד שותק”. הוא עומד שם כמו קורה ושותק. מזה כל אחד התחיל להתפלל. “עד שיתפלל שליח ציבור בלחש עם שאר העם”. עד שהשליח תפילה מתפלל בלחש עם שאר העם. כן, השליח תפילה מתפלל גם בלחש. אומרים כמו שכתוב בגמרא, כדי שיזכור את התפילה, שיהיה לו עוד חזרה אחרונה.
יפה מאוד. “וכל שיגמור תפילתו ביחיד”, כשהוא מסיים, מסיים, “יפסע שלש פסיעות לאחוריו”. כן, “ויעמוד במקום שפגעו רגליו בשפתיו”. הוא יעמוד במקום שבו פסע, “במקום שפגעו רגליו בשפתיו”. הוא לא ילך משם מיד, צריך לעמוד שם קצת. הרמב״ם לא אומר עד מתי צריך לעמוד. בשולחן ערוך כתוב עד מגן אבות. אבל הרמב״ם אומר שמאוחר יותר בהלכה ד׳ יש משמעות… אה, הרמב״ם אומר שמאוחר יותר בהלכה ד׳ יש משמעות… שהוא חוזר בקדושה. אוקיי.
מתי מתחיל הש״ץ חזרת הש״ץ?
“ואחר שיסיים הש״ץ שלוש פסיעות לאחוריו”, אחרי שהשליח תפילה פסע, “מתחיל ומתפלל בקול רם מתחילת הברכות”, הוא עומד במקומו, הוא לא אומר איפה הוא, השליח תפילה גם פוסע אחורה. הוא לא אומר איפה הוא פוסע אחורה. “מתחיל ומתפלל בקול רם מתחילת הברכות להוציא את מי שלא התפלל”.
כלומר, זה אולי אומר שהוא חוזר למקומו. אבל כאן נראה גם שהשליח תפילה לא מסתכל האם יש כבר מספיק אנשים שסיימו. כי האנשים שלא יכולים, מחכים לו. לא, כתוב מאוד ברור, “ואחר שיסיים”, הוא לא מסתכל על הרב. היום יש שהכניסו שהרב הוא זה שמתפלל בדרך כלל יותר ארוך, אבל השליח תפילה עומד כשרוב הקהל כבר סיים שמונה עשרה. זה דבר מעשי, זה לא כתוב כאן.
לא, הוא אומר, כאן זה לא חסר, כי יש עוד אנשים שמחכים לו, והם מחכים כבר. זה לא נראה שהוא קורא להם, וזה לא נראה שזה צריך להיות ציבור. זה לא הנושא. הוא מתחיל… זה משתמע, כך אומר, זה משתמע מהרמב״ם ממש שהוא עומד, הוא לא חוזר, הוא נשאר שם שהוא עמד כשהוא התחיל את תפילת שמונה עשרה. אנחנו נוהגים שחוזרים. אוקיי.
הציבור בחזרת הש״ץ
ומה עושים? מתחיל, הוא מתחיל… “והקהל עומדים ושומעים ועונים אמן אחר כל ברכה וברכה”. כולם שומעים. מתחיל, הוא מתחיל את התפילה, בקול רם, כן. כדי להוציא את אלה שעדיין לא התפללו. וכולם שומעים, גם אלה שכבר התפללו שומעים, “שומעים ועונים אמן אחר כל ברכה וברכה”. אלה שעדיין לא שמעו בעצמם, הם עכשיו יוצאים. ואלה שכבר יצאו, האם הם לא צריכים לעמוד שוב ולומר אמן, זה ענין של כבוד כך.
אוקיי, זו תפילה בציבור. אמרתי שזו תפילת הציבור. הוא לא יוצא, הוא צריך גם לעשות תפילת היחיד, אבל הוא צריך גם תפילת הציבור.
קדושה – חזרה למקום
אחר כך, עוד דבר שעושים בחזרת הש״ץ, ב… “אומר קדושה בברכה שלישית”, בברכה השלישית יש את סדר הקדושה שאנחנו אומרים “נקדישך” או “נקדש”. “וכיוון שיגיע ש״ץ לקדושה, יש רשות לכל אחד ואחד לחזור למקום שעמד בו בתפילה”.
מהו הענין? מתוך כבוד לשליח תפילה, אבל לא עומדים במקום הראוי. לא, איך שהרמ״א אמר, “יחזור למקומו שרגיל בו”.
למה צריך לחכות אחרי תפילה?
הוא מביא שפשוט שלא בורחים, לא בורחים מיד. הגמרא אומרת שהיו קודם זורקים את העבירות ב״סלח לנו”. כן, יש גמרא. הגמרא אומרת שהיו קודם פשוט זורקים את העבירות, “סלח לנו” היו זורקים את העבירות. ליד איפה שמתפללים, ליד איפה שעומדים, ועכשיו הולכים. לא, ראיתי את זה איפשהו, אני לא יודע איפה.
תרגום לעברית
הפשט הפשוט הוא שלא רצים מיד אחרי התפילה. כמו שראינו קודם, לא הולכים פסיעה גסה, עכשיו יצאנו. הוא מביא, כן, הוא מביא כך, “ככלב שב על קיאו”. אבל זה לא הפשט שהרי הוא זרק את העבירות. הכוונה היא, הוא עכשיו זרק את עבירותיו, הוא מבקש מהקב״ה מה שהוא צריך, והוא רץ. בדיוק, כמו ילד שבא לאביו, הוא בא, “אבא, מה שלומך? תן לי כסף,” והוא רץ. בדיוק, צריך לעמוד קצת שם, זה דבר בסיסי. כמו אחד…
ועל זה הוא אומר שהוא רק זרק את העבירות, לא שהמקום הוא עכשיו מקום קדוש. יוצא כמו “ככלב שב על קיאו”. הוא אומר, אל תברח עכשיו ותלך לעשות מה שאתה רוצה, ומחר תבקש שוב כפרה על עבירותיך. אתה לא יכול להתחיל. אתה צריך לעמוד קצת. עד שאתה הולך לעשות עבירות, תעשה הפסקה קטנה מהעבירות. אתה אומר, “מחול על העבירות,” ואתה רץ חזרה לעבירות. אל תרוץ מיד חזרה, היה רגוע.
דיון: כמה זמן השיעור של ההמתנה?
אז כמה זמן? השיעור, כמה זמן בערך?
אה, זה לא הפשט שצריך כל הזמן איזו מעלה של קדושה. זה סתם ששיעור הוא, שתיים, שלוש ברכות. אוקיי, כבר מספיק, אתה יכול כבר לחזור. זה לא חיוב. הרמ״א אומר “רשות”, זה לא חיוב לחזור, הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה.
יכול להיות, אני חושב, שאם אחד מתפלל מהר והציבור מתפלל עשרים דקות אחר כך, אני לא יודע מה, הוא לא צריך לעמוד עשרים דקות כי זו קדושה. זה עניין של זמן בעיקר, שתי דקות. כמה זמן היית לוקח חזרה רגילה של בית מדרש? לא ש… יש לך אנשים שמקפידים על ההלכה, והוא נשאר עומד שם חצי שעה כי הציבור… לא, אני מתכוון, יכול להיות שהעניין קשור לקדושה של ברכה שלישית.
יכול להיות שאנחנו רוצים שבקדושה עדיין יהיו אנשים סביב בעל התפילה. וסיימנו להתפלל, והתכוננו ללכת, אבל חיכינו שיהיו עשרה בקדושה. סיימנו “אשרי”, והתכוננו ללכת. היה היכל גדול, כל אחד עמד בפינה והתפלל. כולם התכנסו לסיים את התפילה. אם כבר באמצע התפילה, לא הסתובבו. חזרו כמו שהיה.
מודים דרבנן
הרבי אמר, “כשהגיע שליח ציבור למודים”, כששליח הציבור מגיע למודים, בקריאה, הוא משתחווה, כמו שהרבנים אמרו קודם, “שפל רום שוכן מעט”, כשבעל התפילה משתחווה חזק, הציבור נותן רק השתחוויה קטנה. “ולא ישחו יותר מדאי”, למה? שיהיה ברור שזו לא התפילה שלהם.
נוסח מודים דרבנן
ואומרים כך: “מודים אנחנו לך”, אנחנו מודים לך, ה׳. וכאן מדברים קצת על הקב״ה. הקב״ה ש“אלקינו ואלקי אבותינו”, “יוצרנו”, הקב״ה ש“יוצר בראשית”, הוא ברא את הבראשית. אמרנו קודם “יוצר אור ובורא חושך”, דיברנו על מעשה בראשית. ואומרים “ברכות והודאות לשמך הגדול והקדוש”, וזה דומה למה שבעל התפילה אומר “מודים אנחנו לך”. “על שהחייתנו וקיימתנו”, שהחזקת את היהודים בחיים, “כן תחיינו ותקיימנו”, כך תמשיך להחזיק את היהודים בחיים, עד הגאולה, “ותאסוף גליותינו לחצרות קדשך לשמור חוקיך ולעבדך באמת ולעשות רצונך בלבב שלם”.
ואנחנו מודים לך, בורא, “על שאנו מודים לך”. המורה אומר שהכל הוא העיקר “על שאנו מודים לך”. לא, יש שני נוסחאות אחרות, מילים אחרות. יש את העיקר בקיצור, שאומר “מודים אנחנו לך על שאנו מודים לך”. ויש את הנוסח שאומרים, אבל לכולם יש גם את “על שאנו מודים לך”. המהדורות העיקריות, סידורי זכרון אהרן, יש להם את הנוסח שאומרים, ואחר כך “על שאנו מודים לך”. ואפשר להאריך את הנוסח, אבל זה נשאר עדיין אותו דבר.
דיון: מה משמעות “על שאנו מודים לך”?
“על שאנו מודים לך” חוזר על “מודים אנחנו לך”. הייתי רוצה לומר שזה פשט אחד: אנחנו מודים לך על שאנחנו יכולים להודות לך. אבל רבינו מנוח ראיתי מפרש כך: אנחנו מודים לך על כל הדברים הטובים, ואחר כך “על שלא נודעו לך”, ועל עוד הרבה דברים שאנחנו צריכים להודות לך.
אבל הפשט הנכון הוא מה שאמרתי, כי כתוב גם בגמרא שזו תפילה נוספת. היה נוסח שהולך רק “מודים אנחנו לך על שלא נודעו לך”. אנחנו מוסיפים את כל הזכויות, כי היו זכויות אחרות, מלבד הזכויות האחרות. זה נוסח יפה, אומרים גם את זה. אבל אני חושב שהפשט הפשוט הוא זה.
חידוש: מודים דרבנן הוא יותר ציבורי מהמודים של הש״ץ
אבל עוד דבר מעניין שהבחנתי כאן הוא שהמודים שבעל התפילה אומר הוא הרבה יותר פרטי, הוא אומר “צור חיינו, מגן ישענו”, הוא מדבר עלי כאדם, ועל הישועה שלי. כאן זה “שהחייתנו”, כזה קולקטיבי, כי הציבור אומר את זה.
אני חושב ש“מודים אנחנו לך” לא מתכוון… יכול להתכוון גם “מאמינים אנחנו בך”. ראיתי שמודים היא הכנעה. יכול להיות שמודים דרבנן, המודים שהציבור אומר, לא מתכוון תודה, זה מתכוון אני מודה. הוא מודה, הוא אומר “ברוך אתה ה׳ הטוב שמך ולך נאה להודות”, להודות מתכוון להודות. והוא מודה כי “שהחייתנו”.
אבל אני אומר שזה מעניין שמה שהציבור מתפלל מתאים יותר שיהיה עניין ציבורי, וזה הרבה יותר עניין ציבורי מהשמונה עשרה הרגילה, כי בשמונה עשרה “צור חיינו, מגן ישענו” בדרך כלל מתכוון לאדם, כן? הקב״ה הוא “צור חיינו”, הוא מתכוון לחיי שלי. הוא אומר את זה רק בלשון רבים כי שמונה עשרה היא בלשון רבים. “העלינו מהרה לארצנו”, “ושופטינו כבראשונה”, כאן מדברים עלי. כאן מדברים על כל החברה, הציבור, “שהחייתנו וקיימתנו”, “והעליתנו לארץ ישראל”. זה הרבה יותר ציבור.
זה גם הגיוני שזו תודה כפולה, זה מודים על שאנחנו מודים. אז אנחנו מודים ששליח הציבור מודה, מבין? זה אחד על השני, זה רמה הבאה. מצוין.
“כל האומר מודים מודים משתקין אותו”
“כל האומר מודים מודים, משתקין אותו”, משתיקים אותו אם אחד קורא ואומר פעמיים מודים. מה זה אומר פעמיים מודים? הוא אומר “מודים מודים”? הוא אומר “מודים מודים”? הוא אומר “מודים אנחנו לך” ואחר כך אומר גם את המודים של בעל התפילה? הוא אומר גם את התפילה של מודים? בעל התפילה לא אומר מודים, הוא אומר “מודים מודים” כי הוא רואה שהוא מדבר שתי שורות. הוא לא רצה לומר פעמיים.
הרמב״ם מביא פשוט את חתיכת המשנה, זה לא נוגע כי היום מסתכלים בסידור. המשנה לכאורה, כל המשניות מלמדות אותנו שאין נוסח, ואפשר לעשות נוסח משלו. אם המתפלל אומר “מודים מודים”, מה עושים? אומרים “שששששששששששששש”. תוכל לתת לי משל. אבל רואים כאן שהמשנה רוצה שכשאחד עושה טעות ישתקו אותו. הוא לא רוצה את הדיקטטורה, שבעל התפילה יכול להשתולל ולומר משוגעויות וכל אחד צריך לשבת בשקט. זה דווקא להיפך.
משתקין אותו – מתי מתקנים את שליח הציבור
דובר 1:
אסור לומר פעמיים. נראה שהרמב״ם מביא פשוט חתיכת משנה. זה לא נוגע, כי היום מסתכלים בסידור בכל מקרה. המשנה לכאורה… כל המשניות עד היום אין נוסחאות, ואפשר לעשות נוסח משלו. אם המתפלל אומר מודים מודים, מה עושים? אומרים “שש, נו”. אבל רואים שהמשנה רוצה, שכשאחד עושה טעות שצריך לתקן אותו, הוא לא רוצה דיקטטורה, אלא תיקונים מסוימים. עכשיו אם הוא אומר בשליח ציבור… רק תיקונים מסוימים. עכשיו עם שליח ציבור הוא יכול להשתולל ולומר משוגעויות וכל אחד צריך לשבת בשקט? רק רק רק… להיפך, רואים מכאן שרק דברים כאלה שנראים כשתי רשויות, אז משתקין אותו. בדרך כלל הוא אומר מה שהוא רוצה. אם הוא אומר יותר גרוע ממודים מודים, הוא אומר מוחים מוחים, אז בוודאי משתקין אותו. זה כשהוא אומר משהו לא נכון, אבל לא שהוא לא יכול לומר מה שהוא רוצה. להיפך, אם הוא לא יכול לומר מה שהוא רוצה, מתחילה כבר כל השאלה.
מה שאני אומר, שהמנהג, שאם בעל התפילה אומר איזו טעות, אנשים צועקים פנימה, זה לא נכון. כי כאן כתוב שדווקא… כי כאן רואים שדווקא יש דבר לפי דבר שזה עושה כאילו נראה כשתי רשויות, זה ממש דבר שנשמע עכשיו כמו אפיקורסות אני יודע מה, אז משתקין אותו. סתם שהוא אומר את הנוסח שלו, הוא רשאי לומר מה שהוא רוצה. לא, זו סיבה למה לא לומר מודים מודים בגלל לומר לומר. בגלל זה משתקין אותו, אבל לא שליח ציבור שהוא יעשה מה שהוא לא מבין. מובן שהוא צריך לעשות את מנהג המקום, אבל המשתקין אותו לא עומד על זה.
נפילת אפיים – “ויטה מעט”
דובר 1:
אוקיי, זה אחרי שמסיימים, שליח הציבור סיים… כן, עכשיו הגיע תחנון, הרמב״ם קודם פירט את סדר נפילת אפיים. ישב, זה להתיישב, ואחר כך יפול על פניו. זה שם את החזית שלו להניח את הפנים, ויפול על פניו ויטה מעט. למה ויטה מעט? כי הוא אדם חשוב? מה עוד ויטה מעט? מה זה ויטה מעט? בריבוי הציבור, כשכולם עושים כך. למדנו קודם ש… למדנו עכשיו קודם איך עושים את זה? זו לא השתחוויה, הם למדו את זה. ויטה מעט אולי בגלל הנושא של אבן משכית. כי זה לא בבית המדרש, אלא בבית לבד. נופלים על פניו. ה״יטה מעט” הוא לכאורה בגלל הנושא של אבן משכית, כך אני חושב, להיות על הצד.
קודם הרמב״ם אמר כך, איך עושים נפילת אפיים, שנופלים לגמרי. שם הוא אמר “יטה מעט”. אבל הוא אמר, כשעושים נפילת אפיים אחר התפילה, זה שמדברים כאן, אסור לעשות השתחוויה על האבנים, אלא “ואין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא אם כן יודע בעצמו שהוא צדיק, אבל מטה הוא פניו מעט”. אז זה לאדם חשוב על איזו הלכה? כאן כתוב שכל אחד צריך לעשות את זה. אולי הוא אדם חשוב? אולי הוא מדבר לאדם חשוב? אני לא יודע. או אולי שליח הציבור עושה כל אחד כמו אדם חשוב? כבר כתוב שבבית עושה כל אחד, אם יש פעם נפילת אפיים עושים את זה לבד. אבל כאן, “ישחה הוא ויושב בגבורת ראשו, והוא ושאר העם”, כך עושים את זה, “יטה מעט”. אבל זו באמת שאלה טובה, למה… זה לא ברור. המפרשים לא יודעים.
אבל כך המנהג בבתי הכנסת, כך. כי אולי חששו אולי יש אדם חשוב, עשו כבר את המנהג לכולם. או זה בגלל אבן משכית. יכול להיות שתי סיבות. הכסף משנה אומר שני דברים.
אבל “יטה מעט” מתכוון בסך הכל לא נופלים שטוח על הרצפה, נופלים על הרצפה אבל קצת על הצד.
יכול להיות התשובה ל״יטה מעט” היא חזרת הש״ץ, קח בחשבון שבעל התפילה הוא זה ש… נראה כך מהרמב״ם שבעל התפילה הוא זה שמדגים הכל. הוא עושה, “תשובה לכל הציבור”. אז בעל התפילה צריך לעשות “יטה מעט”, כי כל אחד חשוב לציבור, ולימדו אותו בהתחלה. כל הציבור עושה אחריו. כך נעשה הסדר. זה הרמז כאן ב״והוא וכל הציבור”. בעל התפילה עושה את זה, והאחרים לא הולכים להיות יותר חסידים מבעל הציבור, כי הוא השליח, החשוב שבציבור. אבל הוא רק מחויב בחשוב.
אוקיי, בקיצור, “ישחה הוא וייפול, וישב בגבורת ראשו”, הוא צריך לחזור להתיישב בגבורת ראשו, “והוא ושאר העם”. אתה יכול לדמיין כמו שאתה אומר “והוא ושאר העם”, עושים אחריו, הוא הנביא. “והוא ושאר העם, ומתחנן מעט בקול רם” הציבור עושה אחריו, כך הוא עושה. ואחר כך יעמוד שליח ציבור לבדו, הוא עומד. בעל התפילה עומד כל הזמן, המקום היחיד שהוא יושב הוא כאן בחלק הזה. טוב מאוד. אבל הציבור, כמו שאנחנו עושים, אומיה יושבים, כמו שאנחנו אומרים. הציבור נשאר יושב, אבל הוא עומד והוא אומר, אומר קדיש פעם שניה, עוד קדיש. מחזיקים אנחנו בקדיש השני. כן, זה קדיש תתקבל, כן קדיש אין מפה. כן, ועונין אמן כדרך שאמרנו תחילה. אותו דבר, יהא שמיה רבא אמן, מה שזה לא יהיה.
אחרי קדיש – ויהי רחם, תהילה לדוד
דובר 1:
ואחר כך אומר הסדר, ואומר, נו אומר ויהי רחם, התפילה של ויהי רחם שאנחנו מכירים הכל כאשרי ובא לציון. אני לא יודע. אבל הוא… כן. ויהי רחם. ובא לציון מורכב משני חלקים, מתחיל ובא לציון או ויהי רחם. בהתחלה זה סדר קדושה. שוב, שוב. כך, הרמב״ם, הרמב״ם לא אומר, אני מצטער, ויהי רחם מתכוון תחנון, ויהי רחם, התחנון הארוך. אני לא יודע מה מתכוון ויהי רחם. ויהי רחם הוא התחנון הארוך, ויהי רחם ורחום, שאומרים ביום שני וחמישי, אבל כאן זה סדר תחנון ארוך. הוא אומר שזה ארוך, ויהי רחם פשוט, הוא לא אומר מה שמו, זה לא ברור. הוא אומר פסוק ויהי רחם. גם במעריב אומרים ויהי רחם, לא? לא, לא, עדיין לא, לא. ויהי רחם הוא פסוק בינתיים, כך כתוב כאן, בינתיים אבל כמו שאתה אומר, אומרים את התחנון הארוך, אבל לא אחרי קדיש, לא אחרי קדיש אומרים את זה. זה דבר אחר. אני יודע, לפני תהילה לדוד אומרים ויהי רחם לפי הרמב״ם. זה לא כתוב בסידור שלנו, אני לא יודע. יש שרגילים לאומרו, כך הוא אומר, כן. מה עוד הפסוק ויהי רחם? כמו שאנחנו עושים בלילה? אני לא יודע, אולי היה נוסח שלם, צריך לבדוק מיד בנוסח התפילה. אוקיי, הוא אומר תפילה תהילה לדוד, וזה אשרי, שהרמב״ם כבר הזכיר פעם אחת, וזה אפילו ביחיד אומרים. אנחנו נוהגים להתחיל לפני תהילה לדוד כל פעם שני אשרי׳ס, אבל הפסוק מתחיל תהילה לדוד, כן. הוא עומד והן יושבים. הלאה, כן. ומקרא עמהם. זה אומר, הוא אומר והם קוראים, כל אחד קורא איתו. הוא אומר עם הפסוק.
קדושה דסדרא – ובא לציון
דובר 1:
אחר כך הוא אומר ובא לציון גואל, ואני זאת בריתי אותם, ואתה קדוש יושב תהילות ישראל. הרמב״ם מונה כאן כמה פסוקים שכולם בעצמם מדברים על מקומו של הקדוש ברוך הוא, או קדוש ה׳ מלא כל הארץ כבודו, וקדוש שלוש פעמים קדוש. וגומר הקדיש, בעל התפילה אומר את הקדיש. הוא אומר את כל הפסוק, וכשמגיעים בפסוק למילים “קדוש קדוש קדוש”, “והן עונים” – עונה כל הציבור “קדוש קדוש קדוש”. ועושים כך שלש פעמים, כי בכל אחד משלושת הפסוקים שהוא מנה כתוב שלוש פעמים “קדוש”.
לכאורה הציבור אומר שלוש פעמים “קדוש”, לא תשע פעמים “קדוש”. מצוין. “וחוזר וקורא הקדושה”. לא, לכאורה שלוש פעמים בסך הכל שלוש פעמים “קדוש”, לא תשע פעמים “קדוש”. מצוין. לכאורה קורא את הפסוק, וכשהוא אומר “קדוש”, הציבור אומר “קדוש”. מצוין.
“וחוזר וקורא” – אם העונים הם שלש פעמים, אז בעל התפילה אומר את זה פעם אחת בבת אחת. בעל התפילה לא אומר “קדוש קדוש קדוש”, כל אחד אומר אחריו “קדוש קדוש קדוש”. כשהוא אומר “קדוש”, כל אחד אומר “קדוש”.
אחר כך הוא אומר את אותם פסוקי הקדושה בתרגום. במקום “קדוש” כתוב “קדיש”. ואחר כך אומרים את הפסוק “ה׳ ימלוך”, ואומרים את זה גם עם תרגום.
פתאום הציבור צריך להבין, עד עכשיו אמרתי הכל בלשון הקודש, נזכרו שהציבור יבין את הקדושה, הקדושה השלישית. אומרים שלוש פעמים קדושה: קודם יש קדושה דיוצר, אחר כך קדושה בשמונה עשרה, ועכשיו יש קדושה שלישית בסיום. שלוש פעמים אומרים את זה. מה הסיבה לתפילות? סיימנו כבר את התפילות לפני עמידה.
“סדר היום” – השם והטעם
דובר 1:
הוא הולך עכשיו לומר: “מעלין הפסוקים שלפני הקדושה ושלאחריה עם תרגומן, וזו התפילה שקורין אותה סדר היום.” התפילה שאמרתי עכשיו מ״ובא לציון” עם הקדושות ועם התרגום נקראת “סדר היום”. מה הפירוש “סדר היום”? כאן כתוב “סדר קדושה”. לא, זה נקרא “סדר היום”. קדושה דסדרא קוראים לזה בגמרא, נכון? סדר היום.
תרגום לעברית
והוא הולך לומר, לדעתי, הסיבה, אם אני זוכר, לא כאן? “והיינו דנקרא סדר היום”. אני חושב שהסיבה לכך היא משום ש… לא כאן? כתוב מאוחר יותר. מה אומר רבינו מנוח? לא, כתוב מאוחר יותר שאומרים שזה קשור ללימוד התורה. לא כתוב כאן. לא, הוא מביא… לא מספיק מה שהוא אומר. אבל הוא מביא את זה כך. רבנו מנוח אומר שהסיבה שאומרים דווקא תפילה זו, הוא אומר כך, משום שזה מדבר על ביאת הגואל. קרא את הקטע על ביאת הגואל. כן, אבל למה בכלל צריך לומר עוד תפילות? לא אמרנו מספיק תפילות? אני חושב ש… מה פירוש סדר היום? אני זוכר שכך כתוב. נו, אין? אולי מאוחר יותר כתוב? כן, תראה את היד פשוטה. אני לומד את הגמרא. אני זוכר שהמילה של סדר היום היא… נקרא, סדר היום. סדר היום. אה, רש״י אומר כך… העולם בדרך כלל עומד על לימוד. ולכל הפחות, שהעולם עומד על קדושה דסידרא. אז רש״י מסביר שהסדר, שהיום קורא סדר קדושה, שסדר היום פירושו, שכל יהודי צריך לדעת ללמוד כל יום.
אה, אבל למה? תהיה טוב! הוא אומר כך. למה דווקא פסוקי תורה אלה? הוא אומר כך. זה דווקא פסוקי התורה הראשונים. או מה? מדברים על הגאולה. אנחנו מדברים על… על מה מדברים… “ובא לציון גואל”… “ובא לציון גואל”. אנחנו מדברים על תחיית המתים, רוח הקודש, יש פסוקים יפים יפים, דברים חשובים. לא, כך, תחשוב. ביאת הגואל, תחיית המתים. אבל מה עוד? תגיד את השאר. כן אבל, אותם, אותם, אותם, אותם, תגיד מה. אני לא יודע. תגיד אותם דווקא ובא לציון. ביאת הגואל, תחיית המתים, רוח הקודש, על התורה שלא תפסוק ומן. כן, אומרים את ובא לציון, ואומרים ובא לציון גואל. אחד, אומרים… זה כבר? כל הדברים החשובים. בעיקר ותחנא מדבר תחנונה, פסוקי רחמים. כן, אבל אני יודע כבר אילו פסוקי רחמים. אוקיי. זה תחנונים שבאים אחרי לימוד התורה. למדנו את הקדושה, באים קצת תחנונים. פסוקי רחמים. אומר קדוש. והוא אומר עוד קדיש, והעולם אומר קדישים. כלומר עולם, הם עונים. אומר עונים קדיש. אומר ישמיר רבי על בן נפטרון, והולכים הביתה. אני חושב שהקדיש בא אחרי התחנונים? לא, קדיש לא ראינו כאן למה יש קדיש. לפי הקודם מסביר, הרבי אמר שלושה קדישים בסדר התפילה שלו כאן. ובעצם, כל חלק תפילה בא קדיש. כלומר, לפני שמתחילים, אחרי שמונה עשרה, ואחרי כל התפילה. אני חושב שהדברים חסרים.
קדיש בסדר התפילה
דובר 1: אני חושב שהקדיש בא אחרי דברי תחנונים?
דובר 2: כן. לא, קדיש, אנחנו לא ראינו כאן למה עם הקדיש. לפי השיטות הקודמות, הרמב״ם אמר שלושה קדישים בסדר התפילה שלו כאן, ובעצם כל חלק תפילה בא קדיש. כלומר, לפני שמתחילים, אחרי שמונה עשרה, ואחרי כל התפילה.
דובר 1: אני חושב שאחרי המתחננים יש סדר. התחננו, ואחר כך בא חלק התחנונים.
דובר 2: כן, אבל גם מתחילים עם קדיש. זה לא אחרי כלום. אני זוכר שהוא אומר, לא, הוא לא אומר משהו, המתחיל אומר קדיש. “תקנו קדיש למנין התפילה, אף היא תהיה עזר לגאולה, כי הקדיש מדבר בגאולה, כדי לזכור אותה תמיד, וגם היא כסימן לאתחלתא דתפילה, שאי אפשר להתחיל להתפלל בציבור”. זו ההתחלה של קדיש. קדיש היא תפילה יפה, אומרים אותה כל פעם כשמתחילים תפילת הציבור, כשמסיימים תפילת הציבור. כך היא המציאות של קדיש.
אנחנו יש לנו מנהג או הלכה שאומרים רק קדיש אחרי משהו, לכן הוא עושה קדיש אחרי ישתבח. הרמב״ם אין לו את הבעיה. הרמב״ם אומר שמתחילים עם קדיש, הוא לא אומר שצריך לומר פסוק לפני קדיש, כי הקדיש הראשון, נכון? וגם אנחנו הולכים הביתה עם קדיש. קדיש היא תפילה יפה, זה מתחיל ונגמר עם זה.
הלכה ז: “כל האומר על קן צפור יגיעו רחמיך — משתקין אותו”
אוקיי, עכשיו הולך הרמב״ם להכניס עוד שתי הלכות על מה שלא מתפללים. מעניין, כי עד עכשיו התפללנו כן, עכשיו הולכים לומר לא תעשה מה שאסור להתפלל. אוקיי. אומר הרמב״ם, “כל האומר באופן תחנונים”. כן, זה מילים אחרות. במשנה כתוב דברים שונים שאסור לומר, “המרחם על קן צפור” ודברים אחרים כתוב במשנה שלא לומר. הרמב״ם אומר עכשיו, “כל האומר על קן צפור יגיעו רחמיך, משתקין אותו”. הרי הרמב״ם אומר כך.
למה אומר הרמב״ם “באופן תחנונים”?
אני רוצה לומר לך למה הוא אומר “באופן תחנונים”, כי הרמב״ם, אנחנו לומדים, הוא אומר הרי, אנחנו הרי אמרנו שיש מחלוקת ראשונים. תפילה שצריך לומר מהתחלה כוונות האר״י, שלא הגיוני לומר שאחד לא אומר “מנשר” ובעל קן ציפור, איזו ברכה כתובה? לא כתובה אף ברכה אחת. אלא מאי, אומר הרמב״ם, זה מדבר על תחנונים. אילו תחנונים? או התחנונים שאומרים “קוה ה׳ חזק”, שיש אחרי קדושה דסידרא, מה שזה לא יהיה, לפי הדעות, על זה מדובר. ראשונים אחרים מבינים שלא, זה לא היה נוסח קבוע, זה מדבר שאחד אומר את זה בתוך התפילה איפשהו, במודים, אני לא יודע איפה ברצה, הוא אומר את זה.
טעם הרמב״ם: גזירת הכתוב ואינן רחמים
אבל השאלה היא, למה לא לומר “קן ציפור יגיעו רחמיך”? יש את הפירוש של רש״י, יש את הפירוש של הרמב״ם. אבל לא, רש״י אומר, רש״י אומר כך… בוא נראה מה הרמב״ם אומר. אוקיי, אומר הרמב״ם, “כל אלו הם בתחנונים”. לא, רציתי לומר על זה נכון המילה “בתחנונים”. מה יש הבדל אם אומרים את זה כ״קן ציפור יגיעו רחמיך” כשאומרים דרשה על מידות הרחמים, ולבין כשאומרים את זה בתחנונים? אבל תראה, אבל תראה מה הרמב״ם אומר. “כל אלו הם בתחנונים”, הוא מבקש מהקב״ה, והוא אומר כך: “מי שרחמיו מגיעין על קן צפור, והוא עשה מצות שלא לקח האם על הבנים”, אוי, הבורא שעשה את המצווה שלא לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, “ירחם עלינו”, הקב״ה הרי בורא של רחמים, והוא עשה את המצוות של רחמים, והוא רחמנותו באופן, כאילו בענין זה “משתקין אותו”, משתיקים אותו.
למה? אומר הרמב״ם, הרמב״ם אומר כך, “לפי שמצות אלו גזירת הכתוב הן, ואינן רחמים”. זה שצריך לא לקחת אם על הבנים או לא לעשות אותו ואת בנו ביום אחד, זה גזירת הכתוב, זה לא רחמים. “שאילו היו מפני רחמים”, אם תאמר שזה כן רחמים, שלא להרוג לפחות אמא עם ילד, אם כך היינו צריכים לצפות מהקב״ה, “אילו היו מפני רחמים, לא התיר לנו שחיטה כל עיקר”, לא היינו צריכים בכלל לשחוט. “אלא מעשה גזירת הכתוב הן”. כך אומר הרמב״ם.
סתירה בין הלכות תפילה למורה נבוכים
הפלא הגדול הוא, שהרמב״ם בספרים אחרים אומר דווקא שהמצווה של קן ציפור ולא שוחט את אותו ואת בנו ביום אחד, היא כדי ללמד אנשים רחמנות. והתשובה היא, התשובה הפשוטה האמיתית היא, שהקב״ה רוצה שאנחנו נהיה בעלי רחמנות, לא משום שהקב״ה חס על זה, אה, על כמה מאות אלפים בהמות הולכים לעשות יותר צער בעלי חיים, כי כמה מאות אלפים יהודים יהיו בסדר. הקב״ה רוצה לעשות אותנו אנשים טובים. אין לו כאן ישירות רחמנות על בעלי החיים, הוא רוצה שאנחנו נהיה לנו רחמנות על בעלי החיים.
אומר, זה תירוץ טוב. לצערנו, הרמב״ם הקדוש לא אמר את התירוץ. הוא שאל על עצמו את הקושיה, והוא אמר שזו מחלוקת. הרמב״ם אומר שזו מחלוקת. כאן יש לך שיטה שסוברת שמצוות אין להן טעם, וזו שיטה בתנאים, וכאן פוסקים ההלכה פוסקים כמו המשנה. אבל הרמב״ם עצמו לא סובר כמו אותה שיטה, הוא סובר שמצוות יש להן כן טעם. כך לומד הרמב״ם.
דובר 1: כן, אבל הרמב״ם אומר, אז לפי זה צריך ללמוד אחרת את ה…
דובר 2: לא, כלומר, הרמב״ם סובר שכאן יש מחלוקת תנאים, מחלוקת במפרשים אם מצוות יש להן טעם בכלל. אז הוא פוסק להלכה כאן שלא, ובמורה פוסק שכן. ההלכה לא צריכה להתאים להשקפה. הרמב״ם יש לו את דעתו, אבל הלכה הוא צריך ללכת עם כללי ההלכה. הוא לא יכול לומר, “כי אני סובר אחרת מהפשט של המשנה, אני הולך לעשות משהו.”
נפקא מינה לפיוטים ותפילות
אוקיי, אז בסך הכל אפשר לומר שזה לא פיוט טוב. כי אם היית אומר… בסך הכל, אדם עלה עם פיוט, כן? יש “מי שרחם על אברהם אבינו”. נניח, אחד אומר, “מי שרחם על קן ציפור”. היינו מורים שזה לא פיוט טוב, כי זה לא מתאים כל כך טוב. למורה זה מתאים? יכול להיות שזה מתאים. אבל זה שונה מ״מודה מודה” משתקין אותו, שזה ממש עבירה. יכול להיות שזה לא עבירה כל כך גדולה, רק האדם צריך לדעת שזה לא פיוט טוב. יכול להיות פיוט כזה, אחד עשה פיוט כזה.
אבל מזה משתיק רואים, כאן רואים ש… כאן רואים כן לא כשיטתך. כאן רואים יותר כשיטתך. לא, שהחכמים, כשהם עושים את נוסח התפילה, הלכות נוסח התפילה, הם מקפידים שיהיה לפי ההשקפה הנכונה. ומכיוון שהם אומרים את ההלכה שפוסקים כך, כי הם הבינו שזו לא ההשקפה הנכונה, זה לא הפשט הנכון. “אה, זו תפילה יפה, זה פיוט יפה.” אם אחד יכול לשאול, “אה, זה פיוט, לא תפילה.” לא, תפילה צריכה להיות נכונה. אם אחד אומר לא לפי ההשקפה הנכונה שהחכמים סברו, משתיקים אותו. וזה רואים כן מההלכה לפחות. אוקיי.
פירוש הרמב״ן ושיטות אחרות
והרמב״ם אומר שם פירוש אחר. הרמב״ם לא אומר כמו כל המפרשים. כאן הוא אומר כן חילוק אחר, שהראיה שזה לא מפני רחמיו היא כי שחיטה מותרת לכתחילה. ממילא חייב להיות שהקב״ה אין לו באמת רחמנות על קן הציפור. בעברית אומרים את זה הרמב״ן אומר את הפירוש שהקב״ה אין לו השגחה על שום ציפור. אין השגחה פרטית. זה לא פשט שכל קן ציפור שמת, וכל ציפור שמת, חטא משהו והקב״ה הרג אותו.
המאור עיניים מפרש כך, המאור עיניים לומד ש״לא תשלח על הגוזלים” סובר שהקב״ה יש לו השגחה פרטית על בעלי חיים, ו״בשעת קינוסם” כי הוא מבייש אנשים. הוא עושה שאנשים לא יהיו במדרגה גבוהה יותר מקן הציפור. הרמב״ן אומר שזה לא נכון, שהקב״ה סובר רק כי אז לא נגעו בחיה.
“שמטול קנאה” זה הפירוש, “שמטול קנאה” במעשה בראשית, שאנשים יתחילו עכשיו להיות מקנאים בקן הציפור. תחשוב נבך, תחשוב כך, אצל אנשים, רוב גויים, לקחו בשנה פעם אחת בנים. אז הוא יחשוב, רבונו של עולם, אצל קן הציפור הוא עשה השגחה פרטית, ואצלנו לא, ואצלנו אנשים לוקחים פעם אחת בנים.
מסקנה: זהירות בעשיית תפילות
על כל פנים, אחרי שאנחנו לומדים כאן, הסברנו את הסוגיה, בוא נבין מה למדנו בהלכות תפילה. קודם כל בטוח שבתפילה לא אומרים את הפירוש. ועוד איסור שלא לעשות, גם לומר אולי שהרמב״ם מתכוון בתחנונים. אבל צריך לדעת, כי קן הציפור אין חשש גדול על אנשים שעושים תפילות. היו צדיקים שעשו תפילות. אז נניח יעלה בדעתו של מישהו שהוא הולך ללמוד את ליקוטי מוהר״ן והולך לעשות תפילות. “אתה בורא גדול אמרת כך וכך במצווה הזאת והזאת, ולפי זה, לפי התורה של רבי נחמן, אני רוצה עכשיו להתפלל.” צריך להיזהר מאוד, כי הרמב״ם יש לו כאן בעיה שכשאתה מתפלל זה חייב להיות נכון לפי כל הפירושים. הוא כבר אמר דווקא את הפשט במורה, אבל בתפילה זה צריך להיות משהו פירוש טוב מאוד.
דיון: תפילת ציבור לעומת תפילת יחיד
דובר 1: אחד, אני חושב כבר, הוא אומר תפילת ציבור.
דובר 2: אה, “כל היום תחנונים” מתכוון תפילה ביחיד, “בשעת קינוסם” זה פשט תפילת ציבור. אחד אומר לעצמו, אני לא יודע אם זה ממש אותה חומרא. זה יותר אולי ענין, נראה לי, כמו שחשבתי קודם, שהחומרא של תפילת ציבור אז הודיעו לעולם עיקרי אמונה או דברים מסוימים, והם לא רצו רק לומר. אבל אחד אומר לעצמו… אבל אני רוצה להציג לך, ידוע שהישמח משה הקדוש, הסבא זכותו יגן עלינו, אמר שכל בעלי פיוטים שיהודים אומרים זה ברוח הקודש. כל פיוטים שיהודים אומרים זה ברוח הקודש. מה יכול להיות שמשם הייתה ראיה לכך, כי אם אנחנו אומרים כך שפשט לא טוב בכל התורה כולה זה משהו שלא צריך לומר בתפילה, חייב להיות שבעלי הפייטנים היו גאונים עצומים, וידעו כל סודות הדברים, טעמי המצוות, כדי לדעת לומר.
דובר 1: אני יודע מה הוא אמר, שהיה להם רוח הקודש.
דובר 2: לא, אני חושב שזה שונה, אני חושב שרוח הקודש זה משהו שהגאונים אומרים.
דובר 1: אוקיי, לא, רוח הקודש מתכוון שהציבור אומר את זה.
דובר 2: אוקיי, אין הבדל.
הלכה ז (המשך): לא להרבות בשבחים
וכן, עוד דבר שאסור לעשות, כן, טוב מאוד. בתפילה אסור להאריך בשבחים לקב״ה. מותר כן להאריך בהודאה, אבל לא בשבחים.
דובר 1: זה לא הרמב״ם אמר, זה אתה אומר.
דובר 2: אנחנו יש לנו את זה אבל כן. הוא אומר שאפשר להאריך, הרמב״ם אומר שאפשר להוסיף בקשות. הרמב״ם אומר שאפשר להוסיף הודאות. אוקיי, כינויים של שם יש ענין של לא להרבות. ויאמר, הוא אומר כך, “האל הגדול הגבור והנורא”, זה כתוב, אבל הוא מוסיף עוד כמה.
דובר 1: אה, שלא לומר מלבד “האל הגדול הגבור והנורא”, גם לומר “חזק ואמיץ ועזוז”, למה?
דובר 2: “שאין כח באדם להגיע לסוף שבחיו”. אדם לא יכול בכל מקרה לומר את השבחים של הקב״ה. אומר משה, “אומר משה רבינו”, ואומר את מה שמשה רבינו אמר, זה כן יאמר.
למה רק דברי משה רבינו?
אני חושב שהפשט כך, שמעתי שהרמב״ם אומר שאדם אומר את זה גנאי, כי אנחנו לא יכולים את הקב״ה. וזה קשור גם לשלוש ההשגות, כל מה שאנחנו מדברים מדברים אנחנו רק על מעשיו, על גילוי מסוים של הקב״ה, לא מדברים על הקב״ה עצמו. כמו שהוא אומר כאן “אין כח להגיע לסוף שבחיו”, כמו שהוא אומר במקום אחר, “אין אדם יודע צור עולמים עצמו”, כן, משהו כזה.
אבל “אמר משה רבינו” אני חושב שהוא מתכוון כך, יש הרי בעיה כשאומרים דברים והם מקשים, כמו שהקב״ה עושה, הקב״ה עושה משהו. אבל כשמשה רבינו אמר את זה, בא הרי זה עם סודות שאנחנו במורה הוא הסביר מה משה רבינו מתכוון לומר, למה דווקא דעות זה מרמז על לא גשמיות, כי על דעות אפשר לסמוך על חכמת משה רבינו. מעניין זה פשט? אני לא יודע.
חיבת הרמב״ם למימרא
אבל סתם כך, החלק הזה חשוב, כי החלק הזה יש לרמב״ם, לכאורה לא מתאים למורה נבוכים, כי הרמב״ם עצמו אומר לכאורה שיש מחלוקת עם מה שהוא אומר במורה, שכן צריך תמימות. אבל החלק הזה, דווקא חלק שהרמב״ם אוהב מאוד, והוא משבח מאוד את המימרא.
שבחים של הקב״ה בתפילה – המשך דיון
דובר 1:
אבל כשמשה רבינו אמר את זה, בא הרי זה עם סודות שהמורה הסביר מה משה רבינו מתכוון לומר, שזה הרי מרמז על לא גשמיות. ממילא על זה אפשר לסמוך על חכמת משה רבינו.
תרגום לעברית
האם זה פשט? אני לא יודע. אני יכול לומר שהקטע הקודם של הרמב״ם, לכאורה לא מסתדר עם המורה נבוכים, כי הרמב״ם עצמו אומר לכאורה שיש מחלוקת עם מה שהוא אומר במורה, כן או מה. אבל הקטע הזה הוא קטע שהרמב״ם מאוד אוהב, ומשבח מאוד את המאמר במורה נבוכים חלק א׳. אני לא יודע. לכאורה אני מבין, הייתי מבין כך במורה, שהעובדה, משה רבינו מתכוון לומר, אפשר לתרגם כך, אתה לא יודע כלום. אנחנו מבינים את שבח הקב״ה? מישהו יכול לומר משה ראה כן? לא, לא, לא, אלא מאי, אני אומר מה שכתוב. אני אומר מה שכתוב, אני לא אומר שאני יודע. אני לא אומר שאני יודע, אני אומר שאני לא יודע. אין לי מושג מה זה אומר. מה זה אומר הגדולה גבורה נורא? אני לא יודע. כתוב בחומש. הוא יכול לומר מה שכתוב בחומש.
אה, הוא מתכוון ספציפית להגדול הגבור והנורא, או בכלל? ואם מישהו רוצה לומר תפילות, הוא יכול לומר את י״ג מידות הרחמים, אפשר לומר תפילות שמשה אומר. לא, לא, זה מתכוון לפירוש, סוג הגמרא. זה מתכוון ללשון הקודש, הגבור נורא, שכתוב…
זה לא מאנשי כנסת הגדולה? לא, זה לא. לא, כתוב בלשון החומש, הגבור ונורא בפרשת דברים. “האל הגדול הגבור והנורא אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד”. כך כתוב בגמרא, שאומרים עוד… איך משה אומר שלושה שבחים אחד על אחד? אני לא יודע. בגמרא כתוב שזה למדו “אלמלא דמשה באורייתא ואתו אנשי כנסת הגדולה”, זה הגמרא אמרה.
הרמב״ם אמר שהפשט הוא שאם לא, במילים אחרות, אם לא שכתוב בתורה, לא היינו אומרים גם את זה, כי אנחנו לא יודעים כלום. אם כתוב בתורה, אפשר לומר, אני לא יודע, אני לא יודע, אני יודע את הקב״ה, אני יודע שכתוב בתורה. הוא יכול למנות את המעשים הפשוטים, אבל זה השני. ראשית, כי זה המקסימום שמשה אומר פעם. שנית, זה החכמים, אנשי כנסת הגדולה, תיקנו שלשון התורה תאמר, אבל יותר מזה לא צריך לומר. כך אומר הרמב״ם. אני לא מבין. אבל זה העניין, כי בסידור עצמו אנשי כנסת הגדולה אמרו, הגדול הגיבור והנורא, הם הוסיפו “אל עליון קונה שמים וארץ”.
דובר 2:
יפה מאוד, ולא מותר לומר את ההוא.
דובר 1:
מה אומר הטור?
דובר 2:
הטור לא בסידור.
דובר 1:
רציתי לשאול את הקושיה, אני לא יודע.
דובר 2:
אתה יודע שהם אמרו את כל הדברים האלה?
דובר 1:
תסתכל בנוסח של הרמב״ם.
דובר 2:
לא, אני חושב שהדברים האחרים לא כינויים, אלא מעשים שהוא עושה, בגלל זה…
דובר 1:
“אל עליון” זה לא כינוי?
דובר 2:
נו, מה הדברים האחרים?
דובר 1:
זה הבורא של העליונים.
דובר 2:
או אולי, “הגדול” מתכוון גם למשהו, אני לא יודע.
דובר 1:
אני צריך עיון.
דובר 2:
אני חושש שהנוסח הנכון הוא רק “הגדול הגיבור והנורא” ורק זה.
דובר 1:
זה מה שאני חושש.
דובר 2:
כי אז נגמר שמונה עשרה, נגמר השבח.
דובר 1:
ואחרי מחיה מתים אומרים כן?
דובר 2:
מחיה מתים זה לא כינוי, לא שבח, זה לא בעיה.
דובר 1:
הבעיה היא השבחים.
דובר 2:
“אל עליון” זה גם לא שבח?
דובר 1:
כינויים, כינויים.
דובר 2:
צריך להיות כינויים.
דובר 1:
“אל עליון” זה כינוי, ו״הגדול הגיבור והנורא” זה לא כינוי?
דובר 2:
“אל עליון” זה כינוי נוסף.
דובר 1:
“אל עליון גומל חסדים טובים” זה גם לא כינוי?
דובר 2:
“גומל חסדים טובים” זה דבר שהוא עושה.
דובר 1:
אבל “הגדול” – הגדול.
דובר 2:
לא אומרים “הגדול הגיבור והנורא אל עליון”.
דובר 1:
אומרים “הגדול” – הגדול, “הגיבור” – החזק.
דובר 2:
לא אומרים אף פעם על דברים אחרים “הגדול”.
דובר 1:
אומרים “אתה גיבור”, שזה אותו דבר כמו “הגיבור” שכבר אמרנו.
דובר 2:
אבל לא קוראים לו “הגדול”, “הקדוש”.
דובר 1:
אומרים “האל הקדוש”.
דובר 2:
אני לא יודע, אני לא מבין.
דובר 1:
אני לא יכול לעזור לך, אני לא מבין.
דובר 2:
“אל עליון” מסיים שאל עליון” אומר שאי אפשר לתפוס אותו, הוא עליון.
דובר 1:
מסיימים ב״הגדול הגיבור והנורא”, ואחר כך אומר כבר הכל מעשים: “גומל חסדים טובים”, “קונה הכל”.
דובר 2:
אני לא יודע.
דובר 1:
האם “האל הקדוש” לא כינוי?
דובר 2:
אני לא יודע.
דובר 1:
אני צריך עיון.
דובר 2:
אני לא יודע.
דובר 1:
אני חושש שצריך לקצר את זה.
דובר 2:
אני לא יודע.
דובר 1:
אני רואה שברמב״ם כתוב גם “אל עליון” וכל הדברים האלה, אז אני לא יכול לומר שלרמב״ם היה נוסח אחר.
דובר 2:
אבל אולי לגמרא היה נוסח אחר.
דובר 1:
אין לי מושג.
דובר 2:
צריך עיון בעיני.
דובר 1:
או שמישהו יש לו פשט טוב יותר.
דובר 2:
אתה אומר מעשים שמשה רבינו…
דובר 1:
אתה שואל קושיה טובה.
דובר 2:
לא אומרים “אחד מי יודע”, אומרים כן, לא בקטע התפילה הזה, בקטע אחר.
דובר 1:
אבל אני מתכוון בקטע הרמב״ם שאמרת, “שמע שלוש ידות תורה, משה רבינו ברוח הקודש”, התכוונו לכל הנוסחאות של אנשי כנסת הגדולה.
דובר 2:
מה?
דובר 1:
אנשי כנסת הגדולה אמרו “הגדול הגיבור והנורא”, והם לא אמרו “אל עליון”. לא צריך לומר את זה, כי זה מה שמשה רבינו אמר. לא, לא, לא, לא. לא צריך לומר את זה, לא צריך לומר את זה. זה אומר שבחומש כתובה הלשון, ויותר לא צריך. לא ברור.
כן, אמור לי.
דובר 2:
אני עדיין לא יודע. “חדש שמו וישב על כסאו”, “עשה מעשה קדושה”, “חלותי על עסק גדולך”. מה יש כאן שמועה על שמו של רבי חיים מוולוז׳ין, “חיים” שאין שום… כן, נכון.
דובר 1:
טוב, לגבי הנורא, כנראה רוב שלושת הלשונות.
דובר 2:
לא, כינויים של שם אין כאן. אני לא יודע מה יש כאן.
דובר 1:
האלוקים הגדול. אני לא יודע. קושיה על הסידור. אני לא יודע.
דובר 2:
הקב״ה אומר כן. אני יכול לשאול אותך. הוא שואל קושיה טובה. אני לא יודע את התשובה. בוא נמשיך הלאה.
דובר 1:
מה זה קשור לסוגיה של כינויים שלמדנו קודם ברמב״ם בהלכות יסודי התורה? שהאל הגדול הגבור והנורא הם כינויים שהם שונים מהמידות?
דובר 2:
אין לי מושג. אני לא רואה שזה צריך להיות שונה.
דובר 1:
טוב, זה גם מתכוון למשהו ממעשה. מה זה אומר גיבור? זה אותו דבר. זה אומר גיבור.
דובר 2:
האל הגדול הגבור. יש לי תפילה הבאה שהיא פירוש על גיבור. כן, “אתה גיבור לעולם” מסביר מה זה אומר שהוא גיבור: הוא מחיה מתים, הוא מצמיח ישועה, הוא עושה כל מיני דברים. אז, זה פעולה, זה לא… אין לי מושג. אני לא מבין.
דובר 1:
אוקיי, ונורא זה המקביל להאל הקדוש? אומרים שהאל הגדול הגבור והנורא הם הנושאים של שלוש הברכות?
דובר 2:
אתה יכול לומר מה שאתה רוצה. אני לא יודע. אבל אני לא מבין למה… אני לא יודע. בדיוק כאן אסור להוסיף, ואחר כך מוסיפים מה שרוצים. צריך עיון.
פשט אלטרנטיבי בגמרא
דובר 2:
טוב, בוא נמשיך הלאה. יכול להיות גם אחרת. צריך ללמוד כאן פשט אחר. שאפשר ללמוד כמו שאתה רוצה שנאמר. שזה מתכוון כאן לומר, החכם, היה מישהו שאמר נוסח כזה, ורבי חנינא צעק עליו. הוא עושה לעצמו נוסח משלו. אומרים את הסידור שכתוב בסידור. כתוב בסידור משהו אחר, זה אומר משהו אחר. אולי זה מתכוון בעיקר שלא לעשות נוסחאות משלך. לא צריך לומר, אני הולך לעשות רחמים אמיתיים, כי אתה אומר שגדול, גבור ונורא הם שלושת הדברים. גדול אומר גדול במידת החסד, כך אומרים בדרך כלל, ועל זה אומרים מגן אברהם, גומל חסדים טובים בגלל אברהם. וגבור אומרים אתה גבור לעולם ה׳ וזה רומז, מה זה אומר גבור? מחיה מתים. ונורא אומר שאתה קדוש, ולא צריך לומר את הקדושה. כן, אבל מה זה עוזר לי?
אני הולך אחר כך אלמנטרי הלאה רק על השבחים של משה. צריך לחשוב, אנחנו הרבה שנים אחרי משה רבינו, כי הוא חזק וחזק וחזק, ומסביר את השבחים של משה רבינו. לא צריך להתקין, לא צריך לצעוק. שחזק ואמץ הם עוד מילים נרדפות לגבור. זה לא כל כך שונה. אני מתכוון שבעיקר זה שלא צריך לומר, לא צריך לעשות תורות משלך. תגיד מה שכתוב בסידור ותמשיך הלאה. אוקיי, אבל אין לי פשט אחר. ואם מישהו יכול לומר לי תירוץ למה מותר לומר את כל הדברים, אולי באמת לא מותר, אני לא יודע.
הלכה ח: תפילת מנחה בציבור
דובר 2:
בכל מקרה, סיימנו. עד כאן הלכות שחרית, עד כאן הלכות תפילת ציבור של שחרית. עכשיו הולכים לדבר על תפילת ציבור של מנחה. במנחה שליח הציבור מתחיל גם עם ויהי רצון. אמרנו שויהי רצון קודם יש כאן ענין של תחנון, כמו שויהי רצון הוא תחנון. או רק הפסוק ויהי רצון, כמו שאומרים אהבה רבה עם ויהי רצון אנטיוכוס. וכאן אומרים אשרי יושבי ביתך, אשרי העם, תהלה לדוד, כמו שאומרים בזמן סוכות אשרי העם. רק במנחה רואים שבשחרית אין בסידורים שלנו, אנחנו אומרים אשרי יושבי ביתך, אנחנו אומרים את זה פעמיים בשחרית, בפסוקי דזמרה, אומרים את זה אחר כך בקריאת התורה, ובשניהם מוסיפים אשרי יושבי ביתך. כאן רואים שרק כאן במנחה מוסיפים אשרי יושבי ביתך, ואומרים תהלה לדוד.
אז כך, קורא הוא והעם יושב, הוא קורא תהלה לדוד, שליח הציבור יחד עם הקהל, אבל בישיבה. כן, כל, כל הפסוקים. והבעל תפילה, ויהי רצון, אשרי יושבי ביתך, אשרי העם, תהלה לדוד, כמו שאומרים בזמן סוכות אשרי העם. רק במנחה רואים שבשחרית אין בסידורים שלנו, אנחנו אומרים אשרי יושבי ביתך, אנחנו אומרים את זה פעמיים בשחרית, בפסוקי דזמרה, אומרים את זה אחר כך בקריאת התורה, ובשניהם מוסיפים אשרי יושבי ביתך. כאן רואים שרק כאן במנחה מוסיפים אשרי יושבי ביתך, ואומרים תהלה לדוד.
אז כך, קורא הוא והעם יושב, הוא קורא תהלה לדוד, שליח הציבור יחד עם הקהל, אבל בישיבה. כן, כל, כל הפסוקים. והבעל תפילה, ויהי רצון, יושבים, ועומד בעל התפילה והוא אומר קדיש. עד עכשיו, אה, בשחרית הוא לא התחיל שום פסוקי דזמרה, הוא התחיל מקדיש, ממילא מיד הוא התפלל את התפילה בעמידה. אבל פסוקי דזמרה שאומרים לפני מנחה, בעל התפילה יושב גם באשרי. לא ראיתי שנוהגים כך.
דובר 1:
לבעל התפילה אצלנו אין ספסל, זה אומר עמוד בכלל. זה עמוד שעומדים רק. אולי הוא צריך לשבת, אני לא יודע.
דובר 2:
לא, אנחנו יושבים כן, בעל התפילה בתחנון יושב בעל התפילה גם, בסדר.
דובר 1:
אוקיי, מושכים לו ספסל, שזה דבר צדדי, אבל זה לא העיקר.
דובר 2:
נו, אז… זו הלכה.
דובר 1:
אבל למה הוא לא בעמוד? הכל זה עמוד.
דובר 2:
לא כתוב שהוא צריך לשבת בעמוד. יושבים, והוא עומד לעמוד אחר כך.
אחר כך, ואומר השליח ציבור ואומר קדיש, ועונים אותו כדרכו, כן, עונים אמן על קדיש, ומתפללין בקול רם בלחש. צריך להתפלל בלחש, חובת הציבור היא לומר את התפילה בלחש, כמו שאמרנו בשחרית, עד שישלים כל התפילה. ואחר כך יש שוב תחנון, “ויושב הוא והם ונופלים על פניהם ומתחננים”. חוזרים לאותה לשון שהייתה בשחרית. “ונופלים על פניהם ומתחננים”, אומרים עוד קצת תחנון בישיבה, ואחר כך עומדים ואומרים קדיש, “וכולם עונים כדרכם ונפטרים למלאכתם”. חוזרים לעבוד. כאן הוא לומד בעצמו ממילא שההלכה היא שצריך לחזור לעבוד.
דובר 1:
גם אחרי מנחה?
דובר 2:
אין שום סיבה להישאר בבית המדרש כל היום, אלא אם זה מהיחידים שעוסקים בתורה.
אוקיי, בוא נמשיך הלאה.
הלכה ט: תפילת ערבית בציבור
דובר 2:
בערב, “בערב כל היום יושבים”, כל הקהל יושב, מתחילים בישיבה, גם כמו במנחה מתחילים בישיבה, ובעל התפילה עומד כשהוא אומר “והוא רחום”. זו הפעם השלישית שבעל התפילה אומר “והוא רחום”. אבל כאן זה שונה, כי כאן לא אומרים כלום, לא יושבים כלום, הוא עומד מיד והוא אומר “והוא רחום” ו“ברכו”, “ואומר ברכו את ה׳ המבורך, ועונים ברכו את ה׳ המבורך”. וכאן הוא עושה את “פורס על שמע” של מעריב, הוא אומר את ברכות קריאת שמע. אחר כך אומרים קדיש, “ואחר כך הכל עומדים ומתפללים בלחש”. ו“כשמשלימין”, כשמסיימים להתפלל את התפילה בלחש, לא אומרים שוב תפילת הציבור, אלא “ואז אומר קדיש”, והקהל מתפזר. והרמב״ם מסביר, למה אחד חוזר להתפלל בקול רם, הוא מבטל, כמו ששיינפלד אומר, הוא מבטל את החובה, כאן הוא לא צריך שום חובה, וכמו שהם למדו קודם שזה מנהג, לפיכך לא יברך זה ברכות לבטלה, כשאין שם אדם שצריך להוציא, פשט מאוד מעניין, כי הוא בכלל לא נעשה מחויב.
דובר 1:
אבל בגלל הציבור הגדול זו תקנה של חז״ל שצריך לומר בכל מקרה, שצריך לומר כך.
דיון: מהי “תפילת הציבור”? — חזרת הש״ץ בערבית
דובר 1:
פשט מאוד מעניין. אף אחד בכלל לא נעשה מחויב.
תפילת הציבור, כל חזרת הש״ץ, צריך לומר כך, שמחויב אין. תפילת הציבור, התפילה כבר הייתה. אני לא מבין, חשבתי… אני אחזור. תפילת הציבור היא מחויבת, רואים כאן ברור כן. הפשט של חזרת הש״ץ הוא אומר להוציא את בית הכנסת, אבל אין מי שצריך. מי שלא יכול פטור ממעריב. זו כל הבעיה, כי מי מתפלל? רק מי שיכול להתפלל טוב, הוא מחמיר. מי מחויב? השאר הם המינימום. כאן נשאר מישהו שצריך להוציא בבית הכנסת? אין תפילת הציבור. אבל כאן אין מי שנשאר עם החיוב, ובבית הכנסת אין תפילת הציבור, כי לא צריך את זה.
אני עדיין לא מבין, מה החידוש של תפילת הציבור? הפרק הקודם אמרנו שתפילת הציבור אומרת שבעל התפילה מדבר בקול רם והקהל מתפלל, וכאן אתה רואה שיש שליח ציבור בערבית שלא פוטר אף אחד, ויש תפילת הציבור. משהו נפל לי, משהו לא מסתדר כאן.
אבל אין תפילת הציבור כי אין מי שצריך לשמוע את התפילה. מה קרה לכל המעלה של תפילת הציבור? לא חל על זה? יש את המעלה שמתפללים ביחד ואמרו קדיש. אבל יש ענין של לומר שמונה עשרה בקול רם למי שלא יכולים, ובערבית אין את זה.
בוא נחזור למה שאמרנו אתמול. אתמול, בפרק הקודם, אמרנו שתפילת הציבור, שעליה עומדות כל המעלות, היא תפילת הציבור לא יותר ממתפללים ביחד. אין ענין לבוא לערבית כי יש תפילת הציבור. הדבר השני שאמרתי הוא שתפילת הציבור לא אומרת דווקא שיש שמונה עשרה.
אתמול הרמב״ם כן אמר כך. בוא נראה ברור, אתמול הוא אמר כך. אני לא הבנתי את זה. תפילת הציבור חייבת להיות, הרמב״ם אמר, “מאי היא תפילת הציבור? וכיצד היא תפילת הציבור? שיהא אחד מתפלל”, פרק ח׳ הלכה ד׳, “וכיצד היא תפילת הציבור? שיהיו כולם מתפללים כאחד בלחש, ואחד עומד ומתפלל בקול רם”. בקול רם וכל הקהל שומע, אתה אומר, פריסת שמע היא תפילת הציבור. שוב, יפה מאוד. גם בפריסת שמע זה רק מותר שמי שלא יכול ומי שיכול אומר לעצמו. יש ענין של פריסת שמע, כן. למה בכלל… לא, פריסת שמע היא לא לעשות סוג אחר, פריסת שמע היא לומר שמע בלחש ואחר כך שמע בציבור. פריסת שמע היא מי שיכול אומר עם. הוא אומר עם, אבל לא בשבילו. הוא לא מפריע לתפילת לחש, שזה נוסף הולך באותו זמן. הוא לא מפריע, הש״ץ אומר בקול רם והאחר אומר עם בשקט. אין בעיה.
תרגום לעברית
אבל מה שאני שואל אותך הוא, מה הנקודה? בשביל קדיש? נראה שזה לא נכון. לא, מתפללים ביחד, זה שכל האנשים מתפללים ביחד. שכחתי, שכחתי, טוב מאוד. אז הלוגיקה שכל המפרשים הבינו אתמול שסתם להתפלל ביחד קבוצה של אנשים לא נקרא תפילת הציבור, לא, זה כן נקרא תפילת הציבור. הוכחה, שבמעריב עושים גם שליח ציבור, אף על פי שאין שם תפילה בקול רם. זה מה שאני רוצה להוציא. לא היה ברור אחרת אלא טוב מאוד. אבל ברמב״ם גם זה לא ברור, כי הרמב״ם אומר עוד משהו. הרמב״ם אומר שצריך ללכת להתפלל בבית המדרש אפילו אין שם מנין בבית המדרש, כי שם לומדים יהודים, שם מתפללים יהודים. זה דבר יפה. שואל אני אותך, מהי תפילת הציבור שעושים בבית המדרש? כאן אתה רואה, בבית כנסת הרבים. כאן רואים שיש דבר של שליח ציבור עם כל העניין של תפילה, כשכל אחד יכול. תפילת מעריב שבפירוש לא עושים תפילת הציבור, שלכאורה נקראת תפילת הציבור, נקראת בכל זאת תפילת הציבור. אלא מאי, אינה נכונה הדעה שחשבנו שתפילת הציבור פירושה כשאחד מתפלל וכל אחד שומע. יכול אני לומר לכולם, זה לא מסתדר.
אוקיי, עכשיו, ההגהות למדו שבמעריב אין חזרת הש״ץ, הוא לא קורא לזה חזרת הש״ץ, הוא קורא לזה תפילה בקול רם. יש רק תפילה בלחש. בשבת יש כן משהו כזה. האלשיך הקדוש אומר כן, בעל התפילה מתפלל בלחש עם הציבור והוא חוזר, והוא אומר כך, כאן הוא לא אומר שהוא חוזר הש״ץ, הוא מתפלל בקול רם, אבל אינו מתפלל שבע אלא ברכה אחת מעין שבע. כמו תפילה קצרה, דומה מאוד לאופן שבו “הביננו” עובד. אבל זה אפילו יותר, כי בדרך כלל ב״הביננו” אומרים על הסדר את שלוש הברכות הראשונות, האחרונות. הוא לא עושה שבע ברכות בכלל, הוא עושה רק ברכה אחת שהיא עבור כל שבע הברכות. הוא אומר “ברוך אתה ה׳ אלוקינו ואלוקי אבותינו, אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב”.
דובר 2:
אה, רואה? את הראשונה אומרים כן כמעט את כולה.
דובר 1:
“אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב, האל הגדול הגבור והנורא, אל עליון קונה שמים וארץ, גומל חסדים טובים וקונה הכל, וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה ובאמונה”.
דובר 2:
אה, נכון. הרמב״ם יש לו כן. חשבתי שהוא אומר רק…
דובר 1:
אחר כך אומרים כאן “מגן אבות בדברו”, זה הרי מגן אבות.
דובר 2:
נכון, כן.
דובר 1:
“מחיה מתים במאמרו”, “מחיה מתים במאמרו” זה ברכת תחיית המתים. “המלך הקדוש שאין כמוהו”, או “האל הקדוש”. אנחנו אומרים הרי “המלך הקדוש” בכלל, אנחנו לא אומרים “האל הקדוש”. אנחנו יש לנו “המלך הקדוש” לימים נוראים.
דובר 2:
נכון.
דובר 1:
טוב מאוד. ואחר כך אומרים את התפילות של יום ושבת. “המניח לעמו ביום שבת קדשו”, הבורא שנתן שבת ליהודים, “כי בם רצה”, כי הקב״ה רצה שבאותו יום יהודים ינוחו. “עד כאן”, זה ה״עד כאן” הברכות האמצעיות, נכון. אחר כך עוברים לעבודה. “לפניו נעבוד ביראה ובפחד”, זה רצה. “ועבודת ישראל”, זה הקיצור של זה. “ונודה לשמו בכל יום תמיד מעין הברכות”. אנחנו אומרים כל יום “מעין הברכות”? אז הרמב״ם אומר “מעין הברכות”?
דובר 2:
אה, כי חשבתי שהגמרא אומרת “תן לו כל יום מעין ברכותיו”.
דובר 1:
כן, לרמב״ם יש נוסח אחר, הוא אומר “מעין הברכות”. “בכל יום”, אני אודה לך על “מעין הברכות”, שהוא המשכן, בית המקדש שהיה מקום הברכות. הקב״ה הוא “מעין הברכות”. יש כאן נוסחאות אחרות, יש מי שגורס “מעין ברכותיו”.
דובר 2:
כן, רואה? יש גירסאות אחרות ברמב״ם, צריך לדעת.
דובר 1:
“אדון השלום”, זה לפי הנוסח צריך להיות “מודים אנחנו לך” שהוא “מעין הברכות אדון השלום”. טוב מאוד. בכל אופן, “אדון השלום” זה בוודאי ברכת שים שלום. “מברך עמו ישראל בשלום”, “השביעי ומקדש השבת”. כן, כך חוזרים לשבת, מעניין. זאת אומרת סיום הברכה חוזר לסיום של הברכה האמצעית. ברכה רביעית. ואומרים, כמו שאמרת קודם, “מניח לעמו ישראל”, לא הוא מניח, הוא מרגיע את עמו, הוא נותן להם מנוחה. “מנוחה וקדושה”, הוא נותן קדושה ומנוחה “לעם מדושני עונג”. לשון מעניינת מאוד, אותם אנשים שקודם מתפללים ביראה ובפחד, הם עכשיו מדושני עונג. אין כאן סתירה, הם עובדים מתוך יראה ופחד, והם עם מדושני עונג. כן, הם שמנים מרוויה, הם נפוחים מעונג, עונג שבת, לשון מעניינת.
“זכר למעשה בראשית”. אחר כך הוא אומר “כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים”, זה כל רצה. הלשון “זכר למעשה בראשית” על שבת, בתורה כתוב הרי “כי בו שבת” וכו׳, אבל הלשון “זכר למעשה בראשית”, מה הבעיה? זה הרי מקור הברכה, זה הרי הדבר שאתה אומר בקידוש, אתה אומר את זה בתפילה.
דובר 2:
נכון, כן, גם בתפילה אומרים “זכר למעשה בראשית”, ואחר כך אומרים את כל התפילה “רצה במנוחתנו”. כי למעשה יש הרי ברכה לשבת, זה הגיוני.
דובר 1:
כן, אומרים ברכה לשבת, ומוסיפים שזה גם מעין שבע. זו ברכה אחת כאילו, ברכה אמצעית שכוללת מעין שבע. כך זה נראה לעבוד.
הלכה י״ב: הטעם למעין שבע — סכנה למאחרים
דובר 1:
והוא אומר קדיש, והעולם הולך הביתה. שואל האב״ד, אם כך, למה נתקן זה? למה הוסיפו את “שבע ברכות”? למה בשבת בלילה יש חזרת הש״ץ? אלא “שרוב העם באים לתפילת ערבית של ליל שבת”. ליל שבת בא הרוב, הוא מתפלל “ויושם וישא נצח על בלהשן לטבי לתא”. באים גם אנשים מאוחרים, “ישאר לבדו בבית הכנסת, יראה הסכנה”.
ידעת למה עשו את כל הברכה? בעצם לא צריך חזרת הש״ץ למעריב. זה פשוט, כל השבוע לא כולם באים למעריב, מי שבא, בא כנראה בזמן. אבל בשבת באים הרבה אנשים, יש אנשים שבאים מאוחר, בוודאי יהיו מאחרים. עכשיו, מה יהיה איתו? הוא ילך הביתה מאוחר לבדו? זה מסוכן בלילה, מי יודע מה קורה בלילה. לכן תיקנו במיוחד והארגון עזר לכלל, ועזרו לאנשים שבורים. וארגון החסד היה תפילה ארוכה יותר, כדי… הוא אמר כך, שאלה שמתפללים, אלה שהם לפני ולפנים, הבירא דפניא, באים מוקדם, אבל אלה שאינם כאלה, יצאו כבר אחרי תהא שמיה רבא מאוחר, והוא ישאר לבד בבית המדרש.
דובר 2:
רבי, כולם רוצים את התקנה.
דובר 1:
רבי, כולם רוצים את התקנה. הרמב״ם כבר הזכיר שבית המדרש צריך להיות מחוץ לעיר, או מה?
דובר 2:
לא, לא צריך להגיע לזה. הוא הולך בלילה ברחוב, הוא לבד, כן. לפעמים לא כדאי ללכת בלילה ברחוב. רש״י אומר שזה היה בעיר, אבל לא הגיעו לזה.
דובר 1:
אה, אוקיי.
דובר 2:
לפיכך חוזר שליח ציבור ומתפלל כדי שיתעכבו כל העם עד שישלים המתאחר תפילתו. בגלל זה, מבלים קצת זמן נוסף בתפילה.
דובר 1:
זה מעניין. זאת אומרת, עכשיו האדם שבא מאוחר לא צריך לפחד, כי המערכת כבר מסודרת כך שמתפללים מספיק הרבה, כך שהמאחר גם יספיק להתפלל.
דובר 2:
וואו. טוב מאוד, מה שהוא דבר יפה מאוד. כן. רואים גם מכאן שיש תפילות שהטבע של התפילה אינו ממש תפילה כל כך יפה. הטבע אינו לומר את התפילה, הטבע הוא רק למלא את הזמן. למלא עבור אלה שבאים מאוחר שיוכלו להתפלל, כן. לנצל את הזמן.
דובר 1:
אוקיי.
דובר 2:
הלאה הוא הולך. לפיכך, יוצא, אומר הרמב״ם, לפיכך יום טוב שחל להיות בשבת אין אומרים אותה. השאלה היא, למה? כשחל יום טוב לא אומרים. הרמב״ם סובר שלא אומרים. אני חושב שאנחנו אומרים כן. אומרים אחרי “במה מדליקין” בשבת. אם חל שבת ביום כיפור או ראש חודש, למה הוא לא אומר ראש חודש או יום כיפור? זה עוד רגע, אני עוד קצת לא כל כך רגוע. זה מוזר. חז״ל היו יכולים לעשות שבבית המדרש יהיה גבאי שמוודא שכולם הולכים. אי אפשר לעשות את זה. מעמידים להתפלל אז למלא את הזמן.
דובר 1:
אז אני שואל כך, שהזמן שנמצאים שם בשביל יהודי שני הוא זמן קדוש. הזמן שיהודי אומר “אני לא הולך הביתה, אני רוצה שהמאחר לבוא, הבעם, אני רוצה להיות איתו”, אתה לוקח ממנו את הזמן הקדוש, אתה נותן לו להתפלל.
דובר 2:
אוקיי, זה פשט טוב. תאמר את זה הלאה, תאמר את זה. בבית מדרש. לכאורה השאלה לא עולה בשבת, יום כיפור, ראש חודש, כולל יום הפטירה של אברהם אבינו, אהרן הכהן, יום הילולא דרשב״י. הרמב״ם אומר הרי המלך הקדוש, הוא לא עשה חילוק בין… אבל אתה רואה הרי שהרמב״ם אומר הרי המלך הקדוש, הוא לא אומר המלך המשפט. אתה רואה שאפילו הרמב״ם אומר שצריך כן לומר.
למה לא אומרים מעין שבע ביום טוב (כשלא חל בשבת)?
דובר 1: תאמר את זה בבית המדרש. מה זה אמת? כן. ולפיכך החליטו שראוי לבטל בשבת או ביום הכיפורים או בראש חודש, אין שליח ציבור אומר אבינו מלכנו ביום ברכת זה. הרמב״ם אמר הרי המלך הקדוש, הוא לא עשה חילוק בין יחיד לרבים.
דובר 2: תאמר, כאן אתה רואה את זה גם, אנחנו צריכים הרי לומר מקדש ישראל והזמנים ביום טוב. נכון?
דובר 1: נכון, הוא מקדש ישראל והזמנים, מה שעושה את החיוב זה הקריאה בשבת. ממילא אפילו אם יש עוד דברים, כבר יוצאים, כי העיקר הוא הרי רק… זה הרי שיחה. ביום טוב בכלל לא צריך לעשות את זה.
דובר 2: למה לא? אתה הרי לא תבוא לבית הכנסת ביום טוב בלילה. רק בשבת בלילה באים לבית הכנסת.
דובר 1: אולי לא, כי לא תיקנו דבר כזה ליום טוב. לא הולכים לומר תפילה של יום טוב, תפילה של שבת.
דובר 2: בגמרא כתוב קצת אחרת. בגמרא כתוב שזה רק מפני הסכנה, כי כל התפילה היא ספק, ולא צריך להוסיף גם יום טוב.
דובר 1: אבל זה בכל מקרה מאריך את התפילה או מה?
דובר 2: לא, כל התפילה… אומרים ביום טוב מעין שבע אם חל בשבת. נכון. החידוש הוא שלא מוסיפים את יום טוב. למה לא מוסיפים את יום טוב? כי זו לא תפילה אמיתית. כך אפשר ללמוד את הגמרא.
הרמב״ם לומד קצת אחרת. הרמב״ם לומד שאין חיוב. אולי הוא מתכוון לזה, אין חיוב ביום טוב צריך לומר מעין שבע. מתי צריך לומר מעין שבע? בשבת. למה? סתם מפני הסכנה. סתם מפני הסכנה לא צריך לעשות כזה דבר ביום טוב. משהו כזה.
דובר 1: לא, לא, אבל הוא לא מתכוון לומר שביום טוב יאמרו תפילה של שבת. זה בוודאי לא. הוא אומר כן, אם חל בשבת. אבל תאמר יום טוב כשאינו שבת. למה צריך לומר?
דובר 2: למה צריך לומר? אולי מצד הלכה, אמת, לא באים ביום טוב לבית המדרש אלא בשבת.
דובר 1: אוקיי. יש לך תירוץ אחר? מה הפשט?
דובר 2: לא, אני חושב, אולי בפסח אין בעיה להתפלל מאוחר יותר? כי ביום טוב מתפללים מאוחר יותר.
הסבר ר׳ אליעזר בר׳ יואל הלוי
דובר 1: הוא אומר כך, הוא אומר כך, ר׳ אליעזר בר׳ יואל הלוי אומר את אותו דבר. הוא אומר כך, שערב שבת מבטלים ממלאכה, ובאים לבית המדרש.
דובר 2: לא, ערב שבת מותר לעבוד, יש זמן לבוא לבית המדרש.
דובר 1: ביום טוב אסור לעבוד. חוץ מאוכל נפש, ממילא עושים את הסעודה. דרך אגב, חשבתי על זה ביום טוב. ביום טוב כתוב בגמרא שצריך לצאת מוקדם מבית המדרש כדי שיוכלו להכין את הסעודה.
זה אותו דבר, לפעמים, אצלנו ביום טוב בלילה, הרבה מתחילים את הסעודה מאוד מאוחר, כי באים הביתה אחרי לילה, לילה, מתחילים להכין את הסעודה והכל. רואה כאן ברור שלפעמים יש אדם, הוא לא בא ביום טוב לבית הכנסת, כי בלילה, לפחות, כי הוא צריך להכין את סעודתו, הוא מבשל כבר את הסעודה. בשבת אסור לבשל, הכל מוכן. בשבת, יש לך הרי זמן, הכל כבר מוכן, ואתה צריך להתפלל בכל מקרה, הוא נכנס לבית המדרש להתפלל.
אבל ביום טוב, החשוב יכול להיות באמצע עשיית הכנידלך, הוא לא בא לבית המדרש, הוא עושה את הכנידלך שלו. אוקיי, לא צריך לעשות מעין שבע.
דובר 2: אם זה שבת עושים שבע.
דובר 1: וגם אולי יש סיבה לא לעכב את האנשים גם. האנשים האחרים רוצים גם ללכת הביתה עכשיו להכין סעודה. לא נתקנה התקנה של…
דובר 2: אה, יכול להיות.
דובר 1: בכל אופן, בשבת אין מה לעשות.
היסוד של ליל שבת והסכנה
אבל אתה צריך לחשוב, יש איזו פחד ממזיקין, ועל זה נכנס שני המלאכים המלווים. משהו יש את היסוד, התקנה יש לה אולי כן משהו לעשות עם ליל שבת, כי ליל שבת בכל מקום ריק, כולם נמצאים בבתים. זה אותו reason, כשהוא הולך הביתה מאוחר, זה רחוב וזה ריק, והמזיקין. זה לא זמן כל כך רגוע.
דובר 2: אחרים מביאים דווקא את המזיקין, אבל הרמב״ם לא אומר מזיקין.
דובר 1: תראה, כן. בקיצור, הרמב״ם עוד ידבר על זה. הוא מביא שרש״י אמר שיש סכנה. שואל הוא, אם כך, גם רביעי, כי רביעי הרי אותו…
דובר 2: אה, גם, אבל…
דובר 1: אלא מאי, מזיקין פירושו לא… הוא אומר, מזיקין פירושו ליסטים. הולכים בלילה, הולכים בלילה, אין זמן. מי עושה כאן את ה… אותי?
דובר 2: אה, שקט.
דובר 1: אוקיי, אנחנו צריכים לסיים את הפרק.
הלכה יד: סדר תפילת שבת — שחרית, מוסף, מנחה
דובר 1: עוד קצת הלכות שבתות ויום טובים, כשגומר שליח ציבור תפילת שחרית בקול רם. הוא חוזר עכשיו לשבתות ויום טובים, כשמסיימים את תפילת שחרית. הוא הולך עכשיו להסביר סדר תפילת שבת. לא הולכים להסתיים כמו שהרמב״ם אמר קודם, מתפללים עוד ממש, בא עוד קריאה ובא עוד מוסף.
דובר 2: טוב מאוד.
דובר 1: הוא אומר קדיש, ואחר כך קורא תהלה לדוד ואומר קדיש. אומרים תהלה לדוד, אשרי, אומרים קדיש. ומתפללין מוסף בלחש. אומרים מוסף, סדר תפילת מוסף. ואומרים קדושה ויוצר בשחר, ואומרים קדיש אחר תפילת מוסף בלא קריאת התורה. קריאת התורה הוא לכאורה יאמר אחרי קריאת התורה, אז אומרים את זה. לא היה כלום נראה לי בימי החול, רק חמישי.
ואין אומרים קדושה ולא תחנונים אחר תפילת שחרית כסדרן. בשבת לא עושים קדושה ותחנונים. לא אחרי שחרית, אבל אחרי מנחה, לפני מנחה אומרים. אה, הוא אומר, אלא אומרים אותה קודם תפילת מנחה, אומרים את זה כן. כיצד? קורא תהלה לדוד, ואומר סדר היום. סדר היום פירושו ובא לציון. ואומר קדיש, ומתפלל מנחה, וחוזר ומשמיע תפילת מנחה, וקודם שיאמר קדיש. אז הדבר היחיד שהרמב״ם חישב שאנחנו יכולים הוא ויהי רצון שאומרים במנחה.
דובר 2: גם בשחרית הוא אומר את זה לפני… אחרי… לפני תהלה לדוד.
דובר 1: אבל שם זה מסתדר, כי אנחנו אומרים את זה ב… פירושו ובא לציון.
דובר 2: יכול להיות, אבל זה לא אותו דבר.
הלכה טו: בראשי חדשים ובחולו של מועד — סדר היום אחרי מוסף
דובר 1: בראשי חדשים ובחולו של מועד אומר סדר היום אחר תפילת מוסף. אחרי מוסף אומרים סדר היום.
דובר 2: כך אנחנו עושים?
דובר 1: לא, אנחנו לא אומרים. סדר היום פירושו קדושה דסדרא. אבל אנחנו אומרים את היום, היום.
דובר 2: אולי סדר היום פירושו לומר את היום של יום.
דובר 1: הרמב״ם לא הזכיר את זה בכלל, לא בסידור של הרמב״ם, עד כאן.
במוצאי שבת — סדר היום אחרי מעריב
דובר 1: במוצאי שבת אומר סדר היום גם אחר תפילת ערבית. זה אנחנו עושים גם. כן, מוצאי שבת זה זמן מיוחד, אז אומרים סדר היום גם אחרי מעריב, והקדיש שעושים… מבדיל פירושו הבדלה על הכוס.
הזוהר הקדוש על סדר היום במוצאי שבת
אז הרמב״ם אומר כאן כמו הזוהר הקדוש שסדר היום חשוב מאוד להבדלה ולעשיית מלאכה. כתוב בזוהר הקדוש, נראה לי בפרשת ויקרא, שאם אחד עושה מלאכה במוצאי שבת לפני שהוא אומר את קדושה דסדרא, לפני שהוא אומר ובא לציון, הוא מחלל שבת. מאוד חמור.
הרמב״ם אומר כאן גם, זה עניין שמחכה להבדיל. במוצאי שבת אומרים את סדר היום, כי צריך להתפלל בעצמו על העניין. הוא לא אומר, הוא אומר כמו רבנו מנוח, לא ידעתי למה נזכר במוצאי שבת. את הזוהר הוא אולי ידע, אבל רבנו מנוח לא ידע.
דובר 2: לא, ממש, הזוהר אומר, אסור… אם מישהו עושה מלאכה לפני שאנשים אומרים ברוך המבדיל, לפי הזוהר אסור לעשות שום מלאכה.
סטייה: מדוע לא אומרים אבינו מלכנו במוצאי שבת / מוצאי יום כיפור?
דובר 1: בקיצור, יכול להיות, חשבתי, אחי אמר לי אתמול, הוא התקשר לומר לי את הפשט הזה, והם התקשו מדוע במוצאי שבת ובמוצאי יום כיפורים לא אומרים אבינו מלכנו. למדנו, התקשיתי מה הפשט? אז הוא אמר טעם, מדוע אומרים אבינו? כי אין זמן, צריך לעבוד.
אז במוצאי שבת לא עובדים. אותו דבר בימות החמה, עובדים בעיקר בקיץ כשהולכים לשדה, כמו עובדי האדמה בשנות בראשית, יש יותר זמן. לא צריך להבין למה, צריך לדעת לומר באריכות ולהתפלל כן, לא צריך לפחד.
דובר 2: כן, כן, זה אני אומר, אבל קשה, אפשר לעשות אריכות ולהתפלל בקיצור באבינו, ופטור מזה.
דובר 1: יכול להיות אותו דבר כאן, במוצאי שבת יש אכן יותר זמן פנוי, שילמדו כמה דברים בבתי הכנסת של גדולים. לא הולכים כבר לעבודה עכשיו במוצאי שבת.
אבל זה ככה, הם לא אהבו את ההמצאה של לומר ויתן לך עם סיפורי צדיקים. זה מאותן הסיבות. מדוע אמרו ויתן לך? כי צריך ללמוד קצת תורה, כדי שלא ידברו כבר על סיפורי צדיקים.
סיום
דובר 1: נו, עד כאן פרק ט׳.
דובר 2: כן, אוקיי.