סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור — רמב”ם הלכות חמץ ומצה, פרק ה’
סקירה כללית של פרק ה’
הפרק כולל שני חלקים עיקריים: (1) אילו דברים מחמיצים, ו-(2) כיצד נשמרים מחימוץ (שמירת המצות, לישה, בישול וכו’). מעניין שהרמב”ם כבר דיבר זמן רב על חמץ בפרקים הקודמים, אך עד כה מעולם לא הגדיר מהו בכלל חמץ. רק עכשיו, בפרק ה’, מגיעה הגדרה זו.
—
הלכה א’ — חמשת מיני דגן
דברי הרמב”ם: “מהו חמץ? הן חמשת מיני דגן: שני מיני חיטין ושלושה מיני שעורין — חיטה וכוסמין, שעורה ושבולת שועל ושיפון.” קטניות — אורז, דוחן, פרגין, עדשים וכיוצא בהן — אינן חמץ. אפילו לש קמח אורז ברותחין ואפאו, אין זה חמץ — זהו סרחון, לא חימוץ.
פשט: רק חמשת מיני דגן יכולים להחמיץ. קטניות, אפילו כשהן תופחות, אין זה חימוץ אלא סרחון (התקלקלות).
חידושים:
– אפשר לטעון שני דברים: (א) חמץ פירושו רק חמץ של לחם של דגן, (ב) אולי יש חמץ של דבר אחר שאינו דגן. הגמרא פוסקת שלא — בקטניות זה רק סרחון, לא חימוץ.
– מה שיכול להיות מצה — הוא בלבד יכול להיות חמץ. זהו עיקרון שמשחק תפקיד בהלכות המאוחרות (כמו בבישול חיטין/קמח).
—
הלכה ב’ — מי פירות אינם מחמיצים
דברי הרמב”ם: מי פירות בלבד, ללא מים כלל, אינם יכולים להחמיץ. אם מתחיל לתפוח, זהו סרחון. מי פירות כוללים: יין, חלב, דבש, שמן זית, תפוחים, רימונים, וכל שאר היינות, השמנים והמשקים — הכל חוץ ממים. ובלבד שלא יתערב בהם מים כל שהוא — אם מתערבת אפילו טיפת מים, יכול להחמיץ.
פשט: רק מים מחמיצים. מי פירות לבדם — לא. אבל מעט מים במי פירות הופך אותם לראויים להחמיץ.
חידושים:
– הראב”ד חולק על הרמב”ם (מוזכר אך לא מפורט).
– שאלה מדעית: בפירות טבעיים (כמו מיץ אשכוליות) יש גם מים — אבל המים הטבעיים שבפרי נקראים מי פירות, לא מים. המעט מים שהוא חלק מהפרי אינו נחשב “מים” לענין חימוץ.
– מכאן יש חומרא בפועל: מעט מים — מי יודע שאין מעט מים! קשה להיות בטוח.
– כאשר מי פירות מתערבים לבצק שכבר יש בו מים, יש דינמיקה כפולה: מעט מי פירות מחמיר (ממהר להחמיץ), הרבה מי פירות מקל (מעכב חימוץ). זהו הביאור להלכה בנוגע לשמן — כאשר כבר היו מים, שמן עוזר רק אם יש מספיק.
—
הלכה ג’ — בישול חיטין/קמח במים
דברי הרמב”ם: חיטין שבישלן במים — חמץ גמור, והוא שיתבקע ויסדק. קמח שעושים ממנו לביבות (לביבות) ומבשלים — חמץ גמור. אבל מותר לבשל הפת (לחם שכבר נאפה מותר לבשל), ומותר לבשל דגן/קמח במי פירות. כאשר יש רתיחת המים הרבה (מים רותחים מאוד) ומכניסים קמח, מותר מעיקר הדין, כי מתבשל לפני שמחמיץ. אבל המנהג שלא לעשות כן — גזירה שמא לא רתחו המים יפה יפה.
פשט: בישול חיטה או קמח במים עושה חמץ (כשמתבקע). דברים שכבר נאפו מותר לבשל. במי פירות מותר לבשל. רותחין — מעיקר הדין כן, אבל המנהג שלא.
חידושים:
– האם חיטין במים הופכים לחמץ בשנייה אחת? כמה מהר מתרחש החימוץ בבישול? לשון הרמב”ם “שיתבקע ויסדק” מראה שהסימן לחמץ הוא כאשר מתבקע — זהו הגדר של חמץ גמור בבישול.
– כל הענין של בישול חיטין/קמח קשור לעיקרון שרק דברים שאפשר לעשות מהם מצה, יכולים להחמיץ. אי אפשר לבשל מצה — אפשר רק לאפות מצה. לכן בישול חיטה/קמח במים כה בעייתי.
– קולין את הבצק — אסור לטבול בצק במים רותחים, שמא יבוא לידי חימוץ. אבל פת שכבר נאפתה מותר לבשל, ודברים שכבר בושלו מותר לאפות.
—
הלכה ד’-ה’ — כרמל (גרעינים קלויים) ומוללין קדרות
דברי הרמב”ם: כרמל שמהבהבין אותו באור — אין מבשלין הקמח שלו במים, שמא לא נקלה באור יפה. גם מוללין הקדרות החדשות (סירים חדשים שהיו מכינים עם שיבולים/גרעינים) — אין עושים בפסח, אפילו מקמח קלוי, שמא לא נקלה יפה.
פשט: כרמל הוא קמח מגרעינים שכבר קלויים. מעיקר הדין אפשר היה לבשלו (כי כבר נאפה/נקלה), אבל חוששים שלא נקלה מספיק. כך גם לגבי מוללין קדרות.
חידושים:
– זוהי גזירה — שמא לא נקלה יפה יפה. אפילו כשחושבים שכבר מוכן, חוששים שלא מספיק.
– הכלל הוא: בכל דבר שעושים במים, החימום (חום/בישול) עושה יותר גרוע — קשה יותר להיות בטוח שאין חמץ בגרעינים מאשר במוצרים מוכנים.
—
הלכה על תבשיל שנמצא בו שעורים/חיטים
דברי הרמב”ם: תבשיל שנתבשל ונמצא בו שעורים או חיטים — אם נתבקעו הרי אלו אסורין, אם לא נתבקעו יטול ויאכל השאר.
פשט: כאשר מוצאים גרעינים במאכל מבושל — אם הם נתבקעו (נפתחו), הכל אסור כי זה תערובת חמץ גמור. אם לא נתבקעו, מוציאים אותם ומותר לאכול את השאר.
חידושים:
– החילוק בין נתבקעו ולא נתבקעו: נתבקעו הוא חמץ גמור מדאורייתא, וכל התבשיל אסור. לא נתבקעו אבל נתבשל — זה רק אסור מדרבנן, כי זו אחת מדרגות “קרוב לנתבקע”.
– היסוד לאיסור דרבנן הוא הפסוק “ושמרתם את המצות” — חז”ל למדו “שמור אותם מכל צד חימוץ”, צריך להישמר מכל צדדי החימוץ.
– מכיוון שזה רק מדרבנן, לכן כאשר לא נתבקעו אפשר להוציא את הגרעינים ולאכול את השאר — זה לא אוסר את כל התבשיל.
—
הלכה על שאור (שאור/שמרים)
דברי הרמב”ם: שאור אסור לבשל, כי הוא ממהר להחמיץ — מחמיץ מהר מאוד. חיטין (גרעיני חיטה שלמים) מותר, כי אין להם את הבעיה של שאור.
פשט: שאור חמור יותר מגרעינים שלמים כי מחמיץ מהר יותר.
חידושים:
– בחיטין אפשר לתלות שהכניסו אותם מיד לרותחין.
– הסימן לשאור: כאשר מניחים אותו על מקום חם (פי הבור של אופנין או חלונות של בעקין) והוא נותן בקיעה (סדק) — אז הוא כבר אסור, כי הוא קרוב להחמיץ.
—
הלכה על מנהג — בישול חיטין
דברי הרמב”ם: המנהג שלא לבשל חיטין, אפילו כאשר מעיקר הדין היה מותר. המנהג היה “בשנער (בבל/עיראק) ובארץ הצבי (ארץ ישראל) ובספרד ובארץ המערב (מרוקו/מגרב)”.
חידושים:
– בהלכה קודמת המנהג היה רק “בשנער ובספרד ובכל המערב”, וכאן מתווסף ארץ הצבי (ארץ ישראל) — המנהג התפשט.
– הרמב”ם כותב “כל ישראל” — נשאלת השאלה: האם הוא מתכוון ממש לכל ישראל כולל אשכנזים? או שהוא מתכוון לכל היהודים שגרים באותם מקומות (קהילות ספרדיות/מזרחיות)? נראה שהוא מתכוון לכל היהודים באותם אזורים, לא רק לספרדים.
—
הלכות “ושמרתם את המצות” — שמירת התבואה ממים
דברי הרמב”ם: מהפסוק “ושמרתם את המצות” למדו חז”ל שצריך להיזהר שדגן (חיטה וכדומה) לא יגיע למים.
פשט: צריך לשמור את התבואה ממים כדי שלא תחמיץ. אפילו כשעדיין לא נתפחה (תפחה), כבר יש חשש מדרבנן.
חידושים:
– אם תבואה נפלה לנהר — נספגה במים — אסור לקיימה (להחזיק לפסח). צריך למכור אותה לגוי ולומר לו שיאכל אותה לפני פסח. אם מוכרים לגוי, צריך למכור רק מעט, כדי להיות בטוח שיסיים אותה לפני פסח — כי הגוי יכול למכור אותה בחזרה ליהודי שאולי יאכל אותה בפסח.
– שאלה: מדוע צריך לדאוג מה הגוי עושה עם זה? היהודי שקונה צריך לדעת מה הוא קונה! תירוץ: אי אפשר לראות על החמץ שהוא נרטב — זה לא ניכר. לכן צריך לומר לו, כי הוא לא יכול לדעת זאת בעצמו.
חקירה גדולה: שני משמעויות של “שמירה”
1. שמירה מצד חמץ — לשמור שלא יחמיץ (שלא יירטב וכדומה). זוהי חומרא דרבנן שחלה על כל המצות — לא רק על מצה של מצווה. כך משמע מהמשנה ומהרי”ף, שם לא מוזכר שום חילוק בין מצה של מצווה לבין מצה רגילה.
2. שמירה לשם מצווה — ממש לעמוד ולשמור לשמה, כמו “מצה שמורה”. זה חל רק על הכזית מצה של מצווה שאוכלים בלילה.
– ראיה לחילוק: בספר המצוות רואים ש”שמורה” לא קשור לשמירה מהחמצה, אלא ללשמה. אבל בפרק ח’ של הרמב”ם כתוב שבלילה צריך דווקא מצה שמורה לכזית — משמע שיש שני ענינים.
– ראיה מהגמרא: “בצקות של נכרים” — עושים סימנים ושומרים אותם לכזית מצה אחרונה. זה משמע שיש ענין של לשמה, לא רק של חמץ.
– מסקנא: השמירה מצד חמץ (שלא יירטב) היא רק לכתחילה, בדיעבד לא מעכב. השמירה לשם מצווה היא דווקא למצה של מצווה. המנהג הפשוט הוא ששומרים רק את מצת המצווה לשמה, לא את כל המצות. אבל הרמב”ם כאן משמע שצריך לשמור את כל המצות מצד חמץ. [מצוין שזה צריך להתברר יותר, כמו המגיד משנה.]
—
הלכות לישה — כיצד לשים מצות
דברי הרמב”ם: לא בחמה ולא בחמי חמה, אלא במים שלנו (מים שלנו). ולא תלוש בחמין.
פשט: לא אופים מצות במים חמים — לא חמי האור (מחוממים על ידי אש) ולא חמי חמה (מחוממים על ידי שמש). משתמשים רק במים שלנו — מים ששהו בלילה.
חידושים:
– “חמין” — מהו השיעור? “חמין” לא פירושו פושר, אלא ממש חם — יד סולדת בו. זהו השיעור של “חם” בהקשר זה.
– “חמי חמה” — חם מהשמש, לא מהאש. החילוק בין חמי חמה לחמי האור ידוע גם בהלכות שבת.
—
הלכה: לא ללוש תחת השמש
דברי הרמב”ם: ולא תחת השמש בגלוי — לא ללוש תחת השמש.
חידושים:
– מדוע לא תחת השמש? לא בגלל לחות, אלא בגלל חום. הכלל הוא “יום מעונן כולו שמש” — אפילו יום מעונן יש בו שמש, כי העננים מפזרים את חום השמש באופן שווה. אבל תחת השמש בגלוי (פתוח) החום חזק מדי.
—
הלכה: לא להניח את העיסה לבדה
דברי הרמב”ם: ולא תניח את העיסה עד שתשוב לערוך — לא להניח את העיסה לבדה.
פשט: אסור להתרחק מהעיסה.
חידושים:
– אם אישה אחת היא גם הלשה וגם האופה: היא צריכה שני כלים עם מים — אחד “מקטפת בו” (להסיר חתיכות בצק מהידיים כדי שלא יידבקו), וכלי שני של צוננים (מים קרים).
– מדוע שני כלים? כי ידיה מתחממות מהקרבה לאש/תנור, והמים בכלי ליד האש גם מתחממים. לכן צריך כלי נפרד של מים קרים לצנן את הידיים, וכלי שני לקיטוף (הסרת בצק).
—
הלכה: שיעור חלה — לא לעשות עיסה גדולה
דברי הרמב”ם: לא לעשות יותר משיעור חלה — במשולש וברבוע ובחומש.
פשט: הוא מביא את שיעור חלה כי הוא אמר קודם לא לעשות עיסה גדולה (שמא תחמיץ), לכן צריך לדעת מהו השיעור.
חידושים:
– הרא”ש מביא ש”בפסח עיסה גדולה שמא תחמיץ” — בפסח לא עושים עיסה גדולה. זה גם בא מ”ושמרתם את המצות”.
—
הלכה: כל זמן שאדם עוסק בבצק — אין בו חימוץ
דברי הרמב”ם: כל זמן שאדם עוסק בבצק, אפילו כל היום, אין בו חימוץ. נתרוממה ידו והניחו, ושהה בבצק עד שישמע קול בזמן שאדם מכה בידו עליו — הרי זה חמץ. אם שהה כדי הילוך מיל — חייבין.
פשט: כל עוד מכים/עובדים עם הבצק, הוא לא מחמיץ. אם הפסיקו והבצק משמיע קול תהודה כשמכים עליו — זה חמץ. אם המתינו כדי הילוך מיל — חייב.
חידושים:
– הקול: לא מתכוון להכאה רגילה, אלא לצליל תהודה — כמו צליל חלול, שמראה שהבצק תפח מבפנים.
– “כדי הילוך מיל” — זהו השיעור לחימוץ.
– היו שתי עיסות — שתי עיסות שהפסיקו לעבוד איתן באותו זמן, אחת משמיעה קול והשנייה לא — שתיהן אינן חמץ גמור, אבל יש ספק. [מצוין שזו דרגת ביניים — לא מדאורייתא ולא מדרבנן.]
—
הלכה: לא לעשות צורות במצות
דברי הרמב”ם: אסור לעשות צורות וציורים במצות, כי זה לוקח זמן ואפשר להגיע לחימוץ.
פשט: “צורות” פירושו צורות/דפוסים (לא תמונות), תבנית בבצק.
חידושים:
– זה רק בשעת עשיית העיסה (לישה). אחר כך (אחרי האפייה) מותר.
– אפילו בתפיסה (בחותמת/דפוס) אסור.
—
הלכה: מורסן (קליי)
דברי הרמב”ם: מורסן — אסור לעשות אותו כי הוא יכול להחמיץ. אבל חולטין ומניחין לפניו — מותר להכניס אותו למים חמים.
פשט: מורסן (גרעינים/קליי) יש בו חשש חימוץ, אבל חליטה (הכנסה למים חמים) מונעת זאת.
חידושים:
– רב אויערבך אומר שההיתר של חליטה הוא “היתר מקוצר” — זה היה פשוט היתר, אבל רב אויערבך עצמו לא נוהג כך. מדוע? כי צריך להיכנס לאותה גזירה שלמדנו קודם (שמחמירים אפילו בחליטה).
– אולי שונה כי כאן מדברים על “תנאי גולם” (חומר גלם, לא עיסה מוכנה).
—
הלכה: לישת מורסן
דברי הרמב”ם: מותר ללוש מורסן — מיד (לאכול מיד), או נותנים למישהו שעומד מוכן ואוכל מיד, שלא יהיה כדי אכילת נבילה. וכל זמן שהן מנוקרים — כל עוד עוסקים בזה.
פשט: מורסן מותר ללוש רק אם אוכלים אותו מיד או נותנים מיד למישהו שאוכל אותו. אסור להשאיר אותו מונח.
חידושים:
– אם נשאר, צריך לשפוך אותו בגן (גינה), וצריך לוודא שלא נשארים חתיכות שיכולות להחמיץ.
– כל זמן שמנקרים בו — כל עוד עובדים עם הבצק (מכים/מניעים אותו), הוא לא מחמיץ.
—
הלכה כ’ — לישה במי פירות, במים ושמן
דברי הרמב”ם: מותר ללוש הטבלא בקערה… וכן מותר ללוש עיסה במים ושמן.
פשט: מותר ללוש בצק במי פירות בקערה, כי מי פירות לא מחמיצים. גם מותר ללוש בצק במים ושמן.
חידושים:
1. מי פירות לא מחמיצים — היסוד מדוע מותר ללוש במי פירות הוא כי מי פירות לבדם (ללא מים) לא מחמיצים, כפי שכבר למדנו בהלכה ב’.
2. לכתחילה בשמן — רק לא ביום הראשון — הרמב”ם מתיר ללוש במים ושמן, אבל ביום הראשון של פסח אסור. הטעם הוא לא בגלל חמץ, אלא בגלל דין לחם עוני — המצה של הלילה הראשון צריכה להיות “לחם עוני” (לחם עני), וכאשר מוסיפים שמן או דברים אחרים היא הופכת ל”מצה עשירה” (מצה עשירה), שאינה מקיימת את חיוב המצה בלילה הראשון.
3. חילוק בין יום ראשון לשאר הימים — רק ביום הראשון (לילה) חל דין לחם עוני, כי זה כאשר מקיימים את חיוב אכילת מצה. בשאר ימי פסח, כאשר אוכלים מצה ברשות (לא חובה), מותר לאכול מצה עשירה — מצה לושה בשמן, מי פירות וכו’.
—
נקודות על מרתח (בצק-גולם) וחימוץ
פשט: היה דיון על לישת “בצק גולם” — מרתח (בצק מבושל). השאלה היא כיצד מותר ללוש אותו, כי מרתח עשוי מבצק שיכול להחמיץ.
חידושים:
1. מרתח — כיצד מותר ללוש אותו? — התירוץ הוא שצריך לעשות זאת מיד (מיד), או שמישהו עומד שם ועושה אותו מיד לאכילה, וצריך להקפיד שלא יישאר כדי שיעור חימוץ.
2. חילוק בין מלאכות שונות — דבר
ים מסוימים כמו לחלוט (לבשל במים) או לאפות בתנור מותרים כי זה נעשה מוכן מיד ואפשר לאכול מיד — אין בעיה כזו של חימוץ כי התהליך מהיר. אבל תהליכים אחרים שלוקחים יותר זמן (כמו הכנה לתנור) בעייתיים כי לוקח מספיק זמן שהבצק יכול להחמיץ.
—
סיכום העקרונות המרכזיים
1. רק חמשת מיני דגן מחמיצים — קטניות ומי פירות (ללא מים) אינם מחמיצים, רק מסריחים.
2. מים הם המחמיץ היחיד — אפילו טיפת מים במי פירות הופכת אותם לראויים להחמיץ.
3. מה שיכול להיות מצה יכול להיות חמץ — עיקרון זה מסביר מדוע בישול חיטין/קמח במים אסור (אי אפשר לבשל מצה).
4. “ושמרתם את המצות” — מקור לשמירה מכל צדדי החימוץ, הן מצד חמץ והן לשם מצווה.
5. כל זמן שעוסקים בבצק — אין חימוץ — הפסקה היא שגורמת לחימוץ, לא העבודה עצמה.
6. סימני חימוץ: נתבקע (נפתח), קול תהודה, שיעור זמן של כדי הילוך מיל.
7. מנהגים להחמיר — אפילו כאשר מעיקר הדין מותר (כמו בישול חיטין ברותחין, כרמל), המנהג להחמיר מחשש שלא נעשה כראוי.
8. חילוק בין מצה של מצווה לשאר מצות — ביום הראשון צריך לחם עוני (לא מצה עשירה), בשאר הימים מותר.
9. חומרות מעשיות: לא ללוש תחת השמש, לא להניח את העיסה, לא לעשות עיסה גדולה, לא לעשות צורות, להשתמש במים שלנו (שלנו).
10. דינים מיוחדים: תבואה שנרטבה צריך למכור לגוי במידה שיסיים לפני פסח, תבשיל עם גרעינים שנתבקעו אסור כולו, שלא נתבקעו מוציאים ואוכלים את השאר.
תמלול מלא 📝
רמב”ם הלכות חמץ ומצה, פרק ה’ — מהו חמץ
הקדמה לפרק ה’
עכשיו אנחנו מתחילים פרק ה’. פרק ה’ מדבר על מה? על הלכות… בעצם הולכים ישר להלכות חמץ בפסח, כמו שיש לו כאן פרק מלפנים, חמץ והכשרות כלים. אילו דברים עושים חמץ? והחלק השני של הפרק הוא איך להכשיר כלים.
אני לא יודע בדיוק, אני צריך להבין טוב יותר את ההגיון של הפרק הזה עם הפרקים האחרים. אז קודם כל ככה, יכול להיות שזה קצת הקדמה למצה. איסור משום חמץ בפסח, על אילו דברים עוברים על זה? נכון? איזה סוג דברים יכולים להיות חמץ? נכון? רק חמשת מיני דגן. הדבר שיכול להיות מצה, זה יכול להיות חמץ.
למדתי, זה מאוד מעניין, דיברו כל הזמן על חמץ, ואף אחד עדיין לא אמר מה זה חמץ. מה זה בכלל חמץ? לא כתוב “אסור חמץ”, ומה זה? לא כתוב אף מילה אחת עד היום הזה, עד הפרק הזה, מה זה הפירוש חמץ בכלל. אמת? חמץ, חמץ, חמץ. מה זה חמץ? לא יודעים. אוקיי, עכשיו נלמד קצת דברים על מה זה חמץ, אוקיי?
הלכה א’ — חמשת מיני דגן
“מהו חמץ? הן חמשת מיני דגן.” כך כתוב בפרק הזה. “מהו חמץ? הן חמשת מיני דגן.” מה הם חמשת מיני דגן? “שני מיני חיטין ושלושה מיני שעורין.” חיטה וכוסמין הם מיני חיטה, שעורה ושבולת שועל ושיפון הם מיני שעורה. כוסמין זה… מה אומרים האנשים של היום? הוא לא מביא את הפרטים. בכל מקרה, כן, אלה חמשת מיני דגן.
מכאן, כל מיני קטניות, כגון אורז ודוחן ופרגין ועדשים וכיוצא בהן, אינו חמץ. אפילו לש קמח אורז גופא ברותחין וכיסהו בבגדים עד שנתפח כמו בצק שהחמיץ, הרי זה מותר באכילה בפסח, שאין זה חימוץ אלא סירחון. יש כאן מישהו שהוא בעל גאווה? כאן אין בעל גאווה, כאן יש רק סירחון גאווה. והנקודה היא, כן, זה אומר שהדברים האלה אינם דגן.
הייתי אומר שני דברים אחרים, כי אתה יכול לומר דבר אחד שחמץ פירושו חמץ של לחם של דגן, ואולי יש חמץ של משהו אחר שאינו לחם. אבל לא, הגמרא אומרת לא, זה לא חמץ, זה סירחון.
אני זוכר שלמדת הרבה לאחרונה, אני זוכר ששאלתי אותך מה המדע של זה, על מה אתה מדבר, דיברת על זה בשנים האחרונות מאוד חזק.
אוקיי, אני לא… לא מצאתי לקרוא. מצאתי להחזיר קמח. לא שמתי את זה בטוח איפשהו. שששש… ביטול תורה.
הלו? כן, מה שלומך? בעזרת השם, כן. אמרתי לך, שמתי את זה כאן. אברהם? כן. אוקיי.
הלכה ב’ — מי פירות אינם מחמיצים
ההלכה השנייה היא, מה עושה חמץ? רק מים. אם יש רק מי פירות ואין שום מים? קח פעם אחת בחיים.
עוד דבר כזה, בקיצור, הדבר הראשון הוא חמשה מינים הנעשים חמץ, נכון? מיני דגן, משנה ברורה, מיני דגן המתחמצים. אוקיי.
עכשיו, ההלכה הבאה היא: מים. מין המים המתחמצים, נכון? אילו נוזלים צריכים, אילו דברים עושים חמץ? אוקיי. אנחנו יודעים כבר עכשיו שחמץ זה קמח עם מים. השאלה איזה קמח? צריך להיות דווקא חמשה מיני דגן. ואילו מים? דווקא מים.
מי פירות? אם עושים אותו רק במי פירות בלא שום מים כלל, אפילו טיפה של מים, אינו יכול להיות חמץ כל היום. ואם מתחיל להתנפח, זה מסריח, כמו בעורות. על זה חולק הראב”ד.
היינו רואים, היינו רואים, בואו ניקח את הראב”ד. היינו נושאים על הגאונים שוב, ניקח את הראב”ד. וניקח רק את הראב”ד. נכון? נכון?
ומה פירוש מי פירות? לא פירושו ממש פירות, אלא פירושו… לא, כולל יין וחלב, דבש ושמן זית… ומי פירות, תפוחים ורימונים וכל כיוצא בהם משאר יינות ושמנים ומשקים… בקיצור, מי פירות means everything other than water. הכל מלבד מים. ובלבד שלא יתערב בהם מים כלל, אם מתערב מים כלל, כל שהוא, זה נעשה חמץ. אבל כל עוד זה רק מי פירות, זה לא עוזר להיעשות חמץ.
כן. טוב מאוד.
דיון: הבעיה המדעית עם מי פירות
ההלכה הבאה. מזה יש חומרא, כי משהו מים, תדע שיש משהו מים. זה קצת מוזר, כי ב… זה ביולוגי, כימי, זה לא הגיוני, כי במיץ ענבים יש גם קצת מים, אבל זה טבעי, זה חלק מהפרי.
שמע, אבל את זה צריך להבין. השאלה היא מצד מדעי. מדעית צריך לדעת מתי מתחיל זה מדעית להיות מסריח או לא. אני אומר, אם הולכים עם ההלכה, שהמעט מים שיש בתפוז לא נקרא מים, זה נקרא מי פירות.
לא, אני אומר שאם רואים שזה מנופח, אומר הרמב”ם שזה גדר, זה נקרא סירחון.
נכון.
הדינמיקה של מי פירות עם מים
שני דברים שאנחנו עושים בסוף: אחד זה מי פירות, אבל רק קמח עם מים ביחד יכול להיות חמץ אמיתי. כל שאר הדברים זה חמץ מזויף. חסר רק טיפת מים.
הלכה ג’ — בישול חיטים וקמח במים
במים חיטים עם מים, אסור לבשל חיטים, אבל מותר לאפות, לא לבשל. ולא קמח. כשעושים חיטים עם מים נעשה ריפות, מה שזה לא יהיה. חיטים שלמים, בקיצור, זה איזה מין בורגול, אני לא יודע מה. אז זה סוג מאכל, זה בטח מנופח החיטה. מה שנכנס ל… מבושלת מנופחת. או קמח שעושים לביבות, שזה בטח לביבות.
ומבשלין הרי זה חמץ גמור, והוא שיתבקע ויסדק. אה, זה עוד חמץ. אז זה דבר מעניין. לכאורה, חמץ זה חיטה. לא, זה מתנפח, זה נבקע, כן? זה נעשה כמו בקיעה עם מים, ואז זה חמץ גמור. אוקיי?
אוקיי. עוד דבר, אין קולין, כן? מה גם אסור לעשות? אסור לקלות בצק, שמא יבוא לידי חימוץ. אבל מבשלין את הפת, זה כשעושים… אגב, כל הדברים האלה, מה פירוש חמץ? זה נעשה חמץ מיד? אולי צריך לקחת שמונה עשרה דקות? החיטים שעושים, נעשה חמץ ברגע? אבל אי אפשר לעשות מצה. כמו דברים אחרים אפשר לעשות מצה. אי אפשר לבשל מצה, אבל אפשר לאפות מצה. כן? למה? כי יתבקע ויתפקע. רואים שזה מדבר על מה שעושים מצה.
קולין את הבצק אסור, אבל כשזה כבר מבושל מותר כן לאפות, וכשזה כבר אפוי מותר כבר לבשל את הפת או את הקמח.
רתיחת המים הרבה
למה ההלכה… אוקיי, בשביל זה יש הענין של רתיחת המים הרבה. אם היו מים חמים מאוד ואחר כך השליכו את הקמח, מותר, כי אז באמת זה מתבשל לפני שנעשה חמץ. אבל המנהג הוא לא לעשות זאת, גזירה שמא לא רתחו המים יפה יפה, עשו המנהג גזירה לא לעשות את הדבר הזה.
אני לא יודע, צריך להבין איך זה צריך לעבוד, החיטים והקמח נעשים מיד חמץ בשנייה אחת? החיטים ששמים במים… פעם אחת קצת מים עזר למי פירות להיות עוד יותר מחמיץ, לעיסה להתנפח. נראה שכן, זו הלכה, אי אפשר לבשל דברי חיטים. אפשר רק לבשל, מבין? זו עוד בעיה שהבאת. מה הראיה היום שמי פירות יכול לא להחמיץ, אוקיי, אין לנו.
בישול במי פירות
אוקיי, עכשיו. מותר לבשל הדגן או הקמח במי פירות. במי פירות מותר כן, כי מי פירות אינם מחמיצים. אז בקיצור, בואו נראה, עד עכשיו למדנו בישול. עכשיו, ההלכה ג’ הייתה על בישול. בישול חיטים, בישול קמח, נכון? בישול חיטה, מסיבה כלשהי זה יותר גרוע באיזשהו אופן, כי יש ענין שאפשר לעשות מזה מצה, נכון? ומכאן יש רק דרך אחת שמותר, שנקרא רתיחת המים הרבה, וגם על זה התגברו בגזירה, אז בעצם בשום אופן לא. אוקיי.
עכשיו, אותו דבר זה שלוקות. וכלל המאכלות בשמן מותר, שמא פירש במצות. אז על מה דיבר קודם בשמן? אה, הוא כבר דיבר על מבושל במים. אם זה מבושל במים, יש מה לפרש לעשות עם שמן. כמו שכבר היו מים, אני יכול להבין. ושמים קצת מי פירות, עושה יותר גרוע. שמים הרבה מי פירות, עושה יותר טוב. זה הביאור הנ”ל, הביאור הנ”ל.
הלכה ד’-ה’ — כרמל ומוללין קדרות
אוקיי, סעיף ד’ ה’, “כרמל שמהללין אותו באור ותוכנין, אין מבשלין הקמח שלו במים, שמא לא נקלה באור יפה, והראב”ד אוסר אפילו לחזק בו יין, ורבים מחמירין שלא לבשלן”. כן? זה אומר שמה? בעצם זה סך הכל קמח אפוי, אפוי, זה קמח של כרמל אפוי. כרמל פירושו דיברנו. ומה חסר, למה לא יהיה מותר לבשל? זה כבר אפוי. מה אז? זה לא יכול להיות חמץ, זה כבר מבושל, זה כבר מהודר, מה שזה לא יהיה. אבל אסור, למה? כי חוששים שלא היה יפה יפה. מכאן, נראה את זה אחר כך.
הדבר השני, “שמוללין הקדרות החדשות, אין מבשלין בהן מצה, שמא יחזור ויחמיץ, ולקמח קלי אוסר שמא לא קלי יפה ויחמיץ”. מוללין קדרות, זה תהליך שהיו עושים בסירים, היו צריכים להכין אותם, למה? בסירים חדשים היו, אה, היו ממלאים אותם בשיבולים, בגרעינים, כדי שהסיר יהיה טוב, או משהו כזה. מכאן לא עושים את זה בפסח. כן, אפילו אם זה עם קמח קלוי, או משהו כזה, למרות שלמדנו לכאורה היה צריך להיות מותר, לא, אותו חשש, שמא לא קלי יפה. מכאן אסור לעשות עם קמח מצה, עם קמח מצה. נכון? זו גזירה, עוד גזירה חדשה.
אוקיי, עוד דבר. זה הכל דברים, שוב, קשורים לזה שפעם נעשה יותר גרוע, נכון? בגלל מה שעושים את זה עם מים, כל ההירוף איכשהו עושה את זה יותר גרוע. זה משהו יותר קשה להיזהר מחמץ עם גרעינים מאשר עם הסנטק. גם חוששים, שלא יודעים מה השיעור.
הלכה ו’ — בלילת שעורים במים
אוקיי, עכשיו הלאה, “מותר לבשלן”, למדנו, אה, חיטים, מותר לבלול, בכל מקרה, דילג על משהו. “אין בוללין את השעורים במים בפסח, דאיכא למיחש שמא יחמיץ במהרה”. רגע, אז בוללין פירושו מה? לערבב? לערבב עם מים חמים. ולוש זה פשוט מעורבב עם מים. אסור לעשות את זה לפני שזה לא רוקם. אסור לעשות את זה, כי כך יכול מיד להיות חמץ.
מכאן, “אם בולל, אם רוב פתיתין מונחין על פי הבור של תנורים או על חלונות של תנורים, הרי זה אסור, ואם לאו הרי זה מותר”. הטור אומר, הרב”י אומר כך, סאור, יש רמה של סאור, שכששמים אותו על סיר חם קצת, זה נותן מקום, בקיעה, אז זה כבר אסור, כי זה כבר קרוב להחמיץ.
הבצק, כשעשו אותו בצק מלא, וקמח, יכול כבר להיות חמץ. לא קמח, לא מדברים על קמח, מדברים על חיטה. חיטה, חיטה. חיטה עושים, חיטה יכולה מהר מאוד להיות חיטים, מותר כן. זה אומר סאור, למדנו, אסור, אבל חיטה, כן, בצק. סאור אסור, אבל חיטה, למה אסור סאור? כי זה יהיה למה? כי זה יחמיץ מהר, זה יהיה מחמיץ.
אבל הרב”י אומר, לחיטים אין את הבעיה של סאור, כי אותם מותר כן, ואפשר לתלות שעשו את זה תיכף, תיכף נאסר, שמותר מיד. אבל המנהג הוא לא כך, זו חומרא גדולה יותר.
הלכה ז’ — מנהג בלילת חיטים
קודם המנהג היה רק “בשנער ובספרד ובכל המערב”, וכאן המנהג “בשנער ובארץ הצבי ובספרד ובארץ המערב”. אותו דבר, ספרד, מערב. שנער פירושו בבל, כן, עיראק. ספרד פירושו ספרד. ארץ המערב פירושו מרוקו, ומגרב, נכון? אז משהו כאן יש כבר מנהג בארץ ישראל גם. קיצור, כבר היה המנהג כל ישראל.
כל ישראל, מי זה כל ישראל? ספרדים. לא שמענו מהם אנחנו אשכנזים? מה? לא, אולי הוא לא מתכוון לזה. אולי הוא מתכוון כל ישראל, כל היהודים שגרים במקומות האלה. זה לא אומר שרק יהודים פולנים במקומות האלה, לא, כל היהודים.
הלכה ח’ — תבשיל עם חיטים מבוקעים
אוקיי, תבשיל. בואו נמשיך הלאה. תבשיל שלא נתבשל, ונמצא בו שעורים וחיטים. מצאו קצת שעורים וחיטים בתבשיל, אם נתבקעו הרי הוא חמץ, ואם לאו נתבשל, שואלין עליו.
אה, עכשיו תפסתי דבר חדש. על מה מדברים כאן? מדברים שזה לא נתבקע, זה רק חשש מחמיץ. לא, יכול להיות שזה כן מחמיץ. לא, כאן מדברים על מה שלא נתבקע עדיין. לאו נתבקע עדיין. זה מדבר על דבר אחר. כשזה נעשה נתבקע, זה חמץ גמור. כשזה לא נעשה אפילו אחת מהרמות של קרוב להתבקע, אז זה רק מדרבנן.
ושמרתם את המצות — זהירות מכל צד חימוץ
ומה הדרבנן בנוי עליו? יש פסוק שכתוב “ושמרתם את המצות”, ולומדים אותנו, זהירות במצות, שמור אותה מכל צד חימוץ, שצריך לעמוד רחוק מאוד.
כשאם זה נתבקע, זה אסור בכל התערובת עד אחרי טריפת חמץ. אם זה לא נתבקע, אפשר להוציא ולאכול את השאר, כי כל מה שדיברנו עד עכשיו זה רק מדרבנן.
הלכה ח’ (המשך) — תבשיל שנמצא בו שעורים או חיטים
תבשיל שנתבשל, ונמצאו בו שעורים או חטים — אם נתבקעו, הרי כל התבשיל אסור. ואם לא נתבקעו, מוציאין אותן ושורפין אותן ואוכלין שאר התבשיל.
מצאו קצת… מצאו שעורים או חיטים בתבשיל. אם נתבקעו, הרי אלו אסורין. אם לא נתבקעו, יטול ויאכל השאר.
חידוש: החילוק בין נתבקעו ולא נתבקעו
אה, עכשיו תפסו דבר חדש. מתי אומרים שזה חשש מחמיץ? לא, זה לא שזה כן מחמיץ. על מה מדברים כאן? זה מדרבנן. לא, כאן מדברים על מה שלא נתבקע. נתבקע זה צדק, הוא מדבר על הדברים האחרים. כשזה נעשה נתבקע, זה חמץ גמור. כשזה נתבשל, זה נעשה אחת מהרמות של קרוב לנתבקע, אז זה רק מדרבנן.
ומה הדרבנן בנוי עליו? יש פסוק שכתוב “ושמרתם את המצות”, ולומדים אותנו חז”ל, “שמור אותם מכל צד חימוץ”. זה אומר, צריך לעמוד רחוק מאוד מהצדדים של חימוץ.
למדו כך: אם זה נתבקע, זה אסור, וכל התבשיל אסור כי זה תערובת חמץ. אם זה לא נתבקע, אפשר להוציא ולאכול את השאר, כי כל מה שלמדנו עד עכשיו זה רק מדרבנן.
הלכה ט: שמירת המצות — שמירת התבואה מהמים
ומזה אמרו החכמים, מאחר שהפסוק אומר “ושמרתם את המצות”, לומדים מזה עוד דבר חשוב, שמה? שיהודי צריך להיזהר… החכמים אמרו שיהודי צריך להיזהר בחמץ בפסח, הדגן, החיטה או יותר שהולכים לעשות מצה, שלא יגיע למים, אפילו זה לא שיעור, יש חשש.
מאחר שיש חשש שזה יכול להיות חמץ כשזה מתנפח, והחכמים אמרו שאפילו ברופין זה עדיין לא מנופח, זה כבר גם אסור מחמת חשש, מכאן צריך להיזהר שלא יגיע לשום מים.
דין: דגן שטבע בנהר — מכירה לפני פסח
מה אם זה נפל לנהר? נו, זה טבע, זה הגיע למים. לא שאסור לאכול אותו, אבל אסור לקיים אותו. צריך למכור אותו ליהודי ולומר לו שיאכל אותו לפני פסח, כי זה חמץ.
אם מוכרים אותו לגוי, צריך למכור רק קצת, כדי להיות בטוח שהוא יסיים אותו לפני פסח, כי לא שהגוי ימכור אותו ליהודי, והיהודי יאכל אותו אולי בפסח.
דיון: למה צריך לדאוג מה הגוי עושה?
דובר 1: אז כאן קובעים הלכה פחות או יותר בהלכות שמירת המצות, נכון? למה לא לומר שליהודי יש אחריות במה שהוא קונה בפסח?
דובר 2: איך יודע יהודי? כי כל יהודי יודע כל דבר שהוא קונה, והוא קונה קמח באמצע פסח, הוא לא צריך לשאול מה זה. למה האדם הראשון ידאג? הוא נתן את זה לגוי.
דובר 1: אבל כאן מדברים שהוא קונה לפני פסח.
דובר 2: שוב, מה אתה שואל? אמור בבירור מה אתה שואל, כי אני לא יודע. מה השאלה?
דובר 1: שוב, כשיש לך קמח, לא, זה דבר שאי אפשר, לא קונים קודם ולא שואלים אחר כך, כי מה הוא אומר לי אחר כך? לא כתוב שקונים את זה ושואלים אחר כך. צריך להיזהר. אבל כאן מדברים על משהו אחר, כאן אומרים שאם אתה לא נזהר, כי אתה לא נזהר, כי לא ראית, כן, אז מה?
דובר 2: אי אפשר לראות על החמץ הזה, על הדברים האלה שזה נעשה רטוב.
דובר 1: אהה. צריך לומר לו.
דובר 2: ואיך הוא יודע? אתה אומר שצריך לשאול, טוב מאוד. צריך לשאול, אתה צריך לומר לו. זו הבעיה. אני לא יודע אם הרמב”ם סובר שצריך לשאול, זו עדיין שאלה. אולי הוא פשוט מדבר על משהו אחר. זו עדיין שאלה. נדבר על זה בקרוב.
חקירה: שתי משמעויות של “שמירה”
דובר 1: למה הוא אומר שצריך להיזהר?
דובר 2: לא, אבל הוא אומר, צריך לשמור, צריך לוודא מתי זה…
דובר 1: אהא. כתוב כאן. המשנה מדברת דווקא על זה, הוא אומר שהשמירה עומדת במשנה, ומהשמירה הוא מביא ראיה, ומזה יוצא שצריך לשמור אותה. וזה לא מוזכר ברי”ף או בשום מקום חילוק של איזו מצה, שכל המצות, מצה של מצווה או כדומה, משמע שכל המצות צריך לשמור.
אבל רואים כן בספר המצוות, רואים שהשמירה אינה קשורה למצוות מצה של ליל שמורים, כי אתה רואה שהמצות מצה שמורה שלנו אינה שהמצה לא תהיה חמץ, כביכול, שיכולה להיות חמץ. כך משמע כאן.
אבל למעשה, ברמב”ם עצמו בפרק ח’ כתוב שבלילה אין מצה שמורה אלא כזית שצריך לאכול. משמע שיש לזה קשר ל… שיש כאן שני דברים. כי כאן הוא לא מדבר על כל המצות, כאן הוא מדבר על… כתוב כאן בפירוש בגמרא, הבצקות של נכרים, ועושים עיגולים, ושומרים אותם לכזית מצה אחרונה. משמע שיש כן ענין של לשמה, יש ענין של מצה, לא ענין של חמץ.
כאן יש עוד הלכה שכתוב שצריך לשמור אותה מצד החמץ, אבל נראה שזה רק לכתחילה. בדיעבד אינו מעכב את זה. וממילא בדיעבד משמע שאומרים שלא עושים את המנהג ידיעה פשוטה, לא עושים את המנהג זה ידיעה ששומרים רק את המצה של מצווה, לא שומרים את כל המצות.
אבל הרמב”ם כאן משמע כן שצריך לשמור את כל המצות. אבל אולי הכוונה, אולי המנהג שכתוב כאן “לשמור” לא מתכוון לעמוד ולשמור ולדעת. הכוונה שאם נתרטבה, אף על פי שנתרטבה אינה בעצמה ראיה, צריך לבדוק אם נתפחה. על זה אומרת החומרא שאסור להשתמש במצות כאלה שיש בהן חשש.
דובר 2: אתה יודע שנתרטבה. אתה יודע שנתרטבה.
דובר 1: אהא. אתה יודע שנתרטבה. אתה יכול לשאול אותו. נכון?
דובר 2: נכון. חומרות דרבנן.
דובר 1: חומרות דרבנן, בדיוק. אבל האמת היא, זו יותר חומרא דכולי עלמא. אבל הדבר השני, רק ממש לעמוד ולשמור ולשמור לשם מצווה וכל הדבר, את זה צריך באמת לעשות רק למצות שמירה על פי מצווה. כך משמע. לא ראיתי שמתעמקים בזה מאוד, צריך עדיין להתברר, אבל כך עוד יוצא ממה שהמגיד משנה… מה שהמגיד משנה. אוקיי.
הלכה י: דגן שנפל עליו דלף
עכשיו, עוד הלכות על מים שנופלים על… הדברים הבאים. כמו הדרך איך זה נעשה מצות, כמו המעשה עם רבי עקיבא של טיפה אחר טיפה, ויש מקרה שפעם אחת יש חימוץ. אבל כשפוסק, אין חיבור בסתם. כל עוד הוא מכה, לא נעשה נפוח. למה? כי הכאה היא דבר המעכב את החימוץ. כן, כך ראינו גם לגבי אפיית מצות, נכון? כל זמן שאדם עוסק, מכה אותה. כל עוד מכה אותה, אין חימוץ. הן תמיד פסקי עיסות מלוכה.
הלכה יא: הלכות לישה — באיזה מים
כן, אין לשין, בפסח עיסה גדולה שמא תחמיץ. בפסח לא עושים עיסה גדולה, שמא תחמיץ. זו הלכה שהרא”ש מביא.
אין לשין, לא בחמין ולא בחמי חמה. איך מים הם… כמובא, ולאש בעיסה כלל, ערב פסח. עוד… לילה. לילה. לילה. אני לא יודע מה הרא”ש מביא, שלא לעשות עיסה גדולה. השמירה אינה החומרות, כי כל החומרות של פסח באות ממקום אחד, ושמרתם את המצות. נו, מה צריך לשמור? עד פסח, שלא יבואו מים. כל הדברים האלה, צריך לשמור את המצות. אבל אין לשין היא… היא שמא תחמיץ.
דובר 2: אוקיי. לא, בפסח, שמא תחמיץ, שיישאר עם חמץ בפסח.
דובר 1: אבל זה… אוקיי… זה נקרא שמורה מחמץ.
דובר 2: אין לשין, לא בחמין… אוקיי. מה זה עצמו מתכוון שמירת מצות, שעושים מצות בפסח.
דובר 1: אהם… אין לשין, לא בחמין ולא בחמי חמה.
דובר 2: אוקיי. לא משתמשים במים חמים, או בחמי חמה, מים חמים מאוד.
דובר 1: מה זה חמי חמה? חם מאוד?
דובר 2: חמה מהשמש.
דובר 1: אה, לא חמה שחוממה באש. אפילו לענין הלכות שבת, שיש חילוק.
דובר 2: אלא במים שלנו, המים שלנו, מים שלנו בלילה.
דובר 1: מים שלנו בלילה זה טוב, אבל המים שלנו בלילה. אוקיי.
ולא לשין בחמין — לא במים חמים
ולא לשין בחמין, במים חמים, מים חמים. אבל חמין לא מתכוון חם, חמין מתכוון רותח, ממש, כמו מים חמין, לא? זה מתכוון ממש חם לכאורה. מה השיעור? שהיד סולדת בו. לכאורה חם, שהיד סולדת בו, כך זה נקרא. אוקיי.
ולא תחת השמש בגלוי — לא תחת השמש
עכשיו הלאה, ולא תחת השמש בגלוי, גם לא לאפות את המצות, וכמו שאנו אומרים לא לשים מים חמים, לא לשבת תחת השמש ולעסוק בלישה. הלישה מדברים עכשיו, הלישה היא העיקר של העבודה הגדולה. ולא תחת השמש בגלוי, כי יש לחות?
לא, כי למדנו יום מעונן כולו שמש, כשאין… כלומר, יום שהוא יום רגיל, יש עננים, השמש לא כל כך חזקה. אולי העננים איכשהו מפזרים את השמש ברוח. העובדה היא שיום מעונן הכל שווה, כן? זה ברור. לכאורה בכל מקום אין שמש, אבל סתם כך אומרת הגמרא שבכל מקום יש כן שמש.
הלכה יב: ולא תניח את העיסה — לא להניח את העיסה לבדה
אפילו ולא תניח את העיסה עד שתשוב לערוך. לא להניח את העיסה לבדה. עוד דבר, אוקיי, ומה יקרה אם תניח. אוקיי, אם היא אותה אישה היא הלשה והאופה, כן, היא צריכה מים, היא גם הולכת להביא לאש, לתנור, מה שהיא אופה, צריך שני מים, אחד מקטפת בו, מה פירוש מקטפת בו?
אולי כשעושים את העיסה צריך להרטיב קצת שלא תהיה דביקה או משהו כזה? הגיוני? להוריד. כן, לוקחים חתיכות, עושים מצות קטנות, מקטפת בו מתכוון להוריד את החתיכות. אה, שוב, פשוט שהידיים לא יהיו דביקות.
ושני כלי של צוננים בידה, למה צריך שניים? לא מבין. אה, כי ידיה נעשות חמות מהאש. אם היא קרובה לאש, המים יהיו חמים, ויהיה רותח ויחמיץ. צריך קודם לצנן את הידיים, ואחר כך בכלי אחר לקחת לקיטוף העיסה. נכון? זה לכאורה מה שכתוב כאן. אוקיי. אבל לא צריך לדעת את ההלכה, זה לא נוגע, הכל רק זהירויות.
שיעור חלה
שלוש ההלכות, ההלכה הקודמת של מים חמים, מעניין כך הולך עם שיעור חלה, במשולש וברבוע ובחומש. אני נותן עץ חיים, שתדע, כי הוא אמר שלא לעשות יותר משיעור חלה, צריך לדעת מה שיעור חלה.
הלכה יג: כל זמן שאדם עוסק — אין בו חימוץ
עוד הלכה, כל זמן שאדם עוסק, אפילו כל היום אין בו, הגביה ידו והניחו, ושהה בבצק עד שיגביה השמעת קול בזמן שאדם מכה בידו עליו, כפי שאנו יודעים, מספיק שנותנים מכה, זה עושה רעש, לא כזה רעש, זה כמו תהודה, שומעים קול ולא… אז כך, אם שהה כדי הילוך מיל, וכן במחרישה ובאור, כלום אבל נתרווחה, ושהה כדי הילוך מיל, חייבין. זה עדיין לא ממש, שוב, זה לא מדאורייתא ולא מדרבנן.
הלכה יד: היו שתי עיסות
היו שתי עיסות, היו שתי בצקות שהגביהו באותו זמן יד מהם, ואחת יש לה קול והשנייה אין לה קול, יודעים אנו ששתיהן לא נתחמצו, אבל לא רואים ש… אבל לא רואים ש… זה ספק, ואין חמץ גמור.
הלכה טו: אין עושין סריקין המצוירין — לא לעשות צורות
עוד הלכה שאסור לעשות, שוב, זו זהירות, לא לעשות צורות וציורים, כי זה לוקח זמן ויכולים לבוא לידי חימוץ. צורות וציורים מתכוון משהו מעוצב, לא תמונות, כן? משהו תבנית, משהו צורה, אסור. הרבה צורות חששו, פעם אחת הוא עושה את העיסה, אבל אחר כך מותר, אחר כך אפשר, ובלבד שלא יעשה אפילו בתפיסה. כן, על זה דיברנו קודם, שאסור.
אם זה אופה וזה מתאסף בבת אחת, נעשה חמץ. הם צריכים לשפוך כך שיתפזר במים. אוקיי.
הלכה יז: מורסן — סובין
עוד דבר שאסור לעשות, עוד דבר דומה שיכול להחמיץ, מורסן, עוד חשש, כבר הלאה, חששות, כניסה לחששות. מה זה מורסן? זה שעורים, נכון? מורסן זה בעצם גרגירים של משהו. אסור לעשות אותו, כי יכול להחמיץ. אבל חולטין ומניחין לפניו, את זה מותר כן.
אבל הרי למדנו ששמים במים חמים לא נעשה חמץ, אבל המנהג הוא, רב אויערבך אומר שהיה פשוט היתר מקוצר, ההיתר אינו סתם רב אויערבך, רב אויערבך לא נוהג לעשות, למה? אז צריך להיכנס לאותה גזירה שלמדנו קודם. מה שונה? כאן מדברים על תנאי גולם, אולי זה שונה.
הלכה יח: לישת מורסן
הלאה, מותר ללוש תנאי גולם, מורסן. אה, מורסן, זה עושה אותו בצק, איך מותר ללוש אותו? מיד. או נותנים למישהו שעומד לפניהם והוא עושה לעצמו לאכול, ולא יהיה כדי אכילת פרס. וכל זמן שהן מנוקרים, בורר ומהפך אחד עושה עם. רואים רק לאכול, צריך לשפוך ולתת.
דין לישת בצק במי פירות ושמן
דובר 1:
רוב העולם לא נוהג לעשות, למה? שמא יישארו מעט, לאותה גזירה שלמדנו קודם. לכאורה זו אותה גזירה, מה שונה? כאן מדברים על בצק גולם, אולי זה שונה.
הלאה, מותר ללוש בצק גולם מורסן? אה, מורסן הרי עשוי מבצק, איך מותר ללוש אותו? מיד. או נותנים למישהו שעומד לפניהם והוא עושה לעצמו לאכול, ולא יהיה כדי להחמיץ, כל זמן שמנקרים בו עד שמחמיץ, אחד עושה אותו. רואים על האוכל, צריך לשפוך בגן, וצריך להיות מדקדק שלא יהיו חתיכות שנשארות ונעשות חמץ.
זה המורסן שעושים כדי לעשות כמו גם את פסקת המורסן, אסור גם לעשות, אסור לעשות לפני שילך למערכת, לוקח מספיק זמן שנעשה חמץ. אבל יושבי מגיז כן, אותו דבר, היורה או הריחיים, שדיברנו קודם, הכוסות שרוצים לעשות, וגם התנור שרוצים להכניס קליות עם החרוסת, ורוצים לשים תנור על כדי לשרוף מיד, למה? כי זו מלאכה. וגם לחלוט שרוצים לשים, גם, לחלוט אינו ממש מלאכה, אפשר לאכול אותו מיד, זו לא בעיה כזו, אבל שוב, יש עם השעות.
אוקיי, עכשיו הלאה, נסיים עד כאן אני חושב.
כ’, מותר ללוש העיסה במי פירות, אין בעיה, למה? כי לא נעשה חמץ, למדנו קודם שמי פירות, מי פירות לא עושה בעיה, זה לא עושה בעיה.
וכן מותר ללוש עיסה במים ושמן, מותר גם לשים מים, שמן, מים, או לכתחילה, רק ביום הראשון אסור, לא בגלל חמץ, אלא בגלל לחם עוני, ורק ביום הראשון צריך את כל הדברים בגלל לחם עוני, משא”כ בשאר הימים מותר לאכול מצה עשירה.