סיכום השיעור 📋
זיכרון שיעור: פרק ד’ הלכות חמץ ומצה – פרטי הלכות לא יראה ולא ימצא
סקירה כללית
פרק ד’ נכנס לפרטי הלכות לא יראה ולא ימצא – לאחר שבפרקים הקודמים למדנו על מצוות תשביתו, ובפרק א’ את הכללים של לא יראה. כעת לומדים את הפרטים: איזה חמץ מותר לקיים בפסח, איזה אסור, אילו תנאים הופכים חמץ ל”שלך”, וכיצד ניתן להיפטר באמצעות מכירה או מתנה.
—
הלכה א – היסוד: שלו בכל מקום שהוא
דברי הרמב”ם:
חמץ של ישראל, אפילו טמון, אפילו בבור אחרת, אפילו מופקד ביד גוי – עובר עליו. חמץ של הקדש ושל גוי – אפילו בביתו – מותר, ואין זה שלו.
הפשט:
התורה אסרה להחזיק חמץ שהוא שלך – בכל מקום שנמצא. אבל חמץ שהוא לא שלך (של גוי או של הקדש) מותר אפילו בביתך.
חידושים והסברות:
א) דרשת הפסוקים – שלושה פסוקים בונים זה על זה:
1. “לא יראה לך חמץ” – היינו חושבים שרק כאשר רואים אותו, עוברים. אם הוא מוסתר מתחת לגג, או מופקד אצל גוי – אין עבירה.
2. “שאור לא ימצא בבתיכם” – זה מלמד שאפילו אינך רואה אותו, אם הוא נמצא – עוברים. אבל רק “בבתיכם” – בביתך.
3. “בכל גבולך” – חז”ל דרשו “בכל גבולך” כ“בכל רשותך” (לא פשט פשוט שמתכוון לגבול ארץ ישראל, אלא רשותך בכל מקום).
ב) “לך” – ממעט של אחרים ושל גבוה:
לאחר שריבינו שזה תקף בכל מקום ברשותך, חוזרת המילה “לך” וממעטת: רק שלך, לא של אחרים (גוי) ולא של גבוה (הקדש). בשני הפסוקים כתוב “לך/לכם” – והמילה “לכם” היא המפתח: רק מה ששלך אסור.
ג) יסוד הרמב”ם – הכל תלוי ב”שלו”, לא במקום:
הרמב”ם לומד שהתנאי היחיד הוא בעלות – אם הוא שלך, אתה עובר אפילו מונח אצל גוי. אם הוא לא שלך, אינך עובר אפילו מונח בביתך. זו לא המציאות של היכן הוא מונח, אלא הלמדנות של למי הוא שייך.
ד) מחלוקת רמב”ם ורמב”ן:
– רמב”ם: צריך להיות רק שלו – אפילו שלו ביד אחר (מופקד אצל גוי) עוברים מדאורייתא.
– רמב”ן וראשונים אחרים: צריך להיות גם שלו וגם ברשותו – שני התנאים ביחד. לפיכך, אם הפקדת את החמץ שלך אצל גוי, אינך עובר מדאורייתא, כי אינו ברשותך.
ישנם מקומות רבים בגמרא שמשמע שאסור להפקיד חמץ אצל גוי בפסח, מה שתומך ברמב”ם.
ה) חמץ של גוי ברשות ישראל – מחיצה מדרבנן:
חמץ של גוי בביתך מותר מדאורייתא. אבל מדרבנן צריך לעשות מחיצה גבוהה עשרה – כדי שלא יבוא לידי תקלה (שלא יבוא לאוכלו). זו גזירה דרבנן.
ו) חמץ של הקדש – שאלה מעשית:
כיצד יודעים שחמץ הוא הקדש? אין עליו שלט. הייתה מערכת – שקיות מיוחדות או סימנים, ידעו מה זה מה.
—
הלכה בנוגע לאחריות – חמץ של גוי שקיבל עליו ישראל אחריות
דברי הרמב”ם:
חמץ של גוי שקיבל עליו ישראל אחריות – עובר עליו, נעשה כשלו.
הפשט:
אם יהודי קיבל אחריות על חמץ של גוי (שאם יאבד, עליו לשלם), נעשה כשלו והוא עובר.
חידושים והסברות:
א) מדוע אחריות הופכת אותו ל”כשלו”?
למעשה אינו שלך – מדוע אחריות תהפוך אותו לכאילו שלך? אחריות פירושה שאם יאבד, עליך להחזיר – לפיכך “ברמה מסוימת” הוא שלך. זו לא קטגוריה הלכתית טכנית, אלא מציאות ממשית – אתה נושא עליו באחריות כספית.
ב) חידוש גדול – אחריות הולכת לפי המציאות, לא לפי הגדרה הלכתית:
האחריות שהופכת אותו ל”כשלו” אינה תלויה במה שההלכה מגדירה כאחריות, אלא במה שהמציאות היא. אפילו אם לא קיבל אחריות רשמית, אבל הגוי הוא “אלם” (אדם חזק/אלים) שבפועל יחזיר ליהודי את החמץ – גם כן עוברים. כאן לא הולכים עם הלמדנות, כאן מסתכלים על המעשה.
כלומר: אם למעשה תצטרך לשלם או תקבל בחזרה את החמץ – הוא כשלך, אפילו בלי קבלת אחריות רשמית.
ג) אבל – לאחר פסח מותר:
אף שעוברים על לא יראה ולא ימצא, מותר להשתמש בו לאחר פסח – כי למעשה הוא חמץ של גוי. זה לא כמו חמץ שעבר עליו הפסח של ישראל, שאסור בהנאה.
—
הלכה בנוגע למשכון – חמץ של גוי שהוא משכון ביד ישראל
הפשט:
אם גוי משכן חמץ אצל יהודי:
– אם הגוי אמר “קנהו מעכשיו” (קנה אותו עכשיו, אם לא אשלם) – הוא ברשות הגוי למפרע כשאינו משלם, וזה מותר.
– אם הגוי לא אמר “קנהו מעכשיו” – זה פיקדון (רק משכון), וזה אסור לאחר פסח.
חידושים:
ההבדל הוא: ב”קנהו מעכשיו” החמץ נעשה למפרע של הגוי כשאינו משלם – לפיכך בפסח היה של הגוי. אבל בלי זה – נשאר פיקדון בידו, והוא עובר.
—
הלכה בנוגע למכירת חמץ – מוכר או נותן במתנה לגוי
דברי הרמב”ם:
ישראל שהיה לו חמץ והגיעה שעה חמישית – מוכרו לגוי או נותנו במתנה, ובלבד שתהא מתנה גמורה, בלא תנאי.
הפשט:
ניתן למכור או לתת במתנה חמץ לגוי לפני פסח, אבל זו חייבת להיות מכירה/מתנה אמיתית – ללא שום תנאי.
חידושים והסברות:
א) מהו “על תנאי” שאסור?
לדוגמה: “אני מוכר לך עכשיו, אבל עליך להחזיק אותו עד אחרי פסח” או “אני מוכר לך על תנאי שאקנה בחזרה” – זו לא מכירה, ועוברים על לא יראה ולא ימצא.
ב) מה מותר לומר – רמיזה ו”לקח ממנו בהרבה מעות”:
– מותר לרמוז לגוי שאחרי פסח יש מה לעשות עם החמץ.
– מותר לומר לו “אקנה ממך בחזרה במחיר גבוה” – זה חידוש גדול: אפילו שהגוי יודע שיעשה עסק טוב, זה כשר, כי זו לא תנאי אלא רמיזה/הבטחה.
– “לקח ממנו בהרבה מעות” – ניתן למכור לו בזול, ולומר שנקנה בחזרה ביוקר.
ההבדל: תנאי (conditional sale) מבטל את המכירה. רמיזה או הבטחה שנקנה בחזרה אינה תנאי – המכירה תקפה, והגוי הוא הבעלים בפועל.
ג) מדוע צריך את ההיתר הזה?
מדוע לא לעשות מכירה רצינית? המקרה הוא כאשר היהודי לא יכול להיות בלי חמץ אחרי פסח – הוא צריך אותו לאכילה, הוא עלול למות מרעב. לפיכך צריך את ההיתר כיצד לעשות מכירה כשרה עם אפשרות מעשית לקבל בחזרה.
לא ברור אם ניתן ללמוד מכאן שלכתחילה אסור לעשות מכירה כזו כשאין צורך, אבל הפשטות היא שניתן לעבוד עם זה.
ד) פירוש רבינו מנוח:
רבינו מנוח לומד שהעיקר הוא: ניתן לרמוז לו וניתן לומר לו שאחרי פסח יש מה לעשות עם זה – זו לא סתם מכירה בהעלמה. אבל על תנאי – “אני מוכר לך על תנאי שאעזור לך” – אסור.
ה) שיטה אחרת:
מוזכרת שיטה אחרת שלומדת להיפך, אבל אותו פירוש מאוד מוזר ולא מתקבל, כי זה היה עני גדול שהיה צריך לתפוס את הכסף ולבטל את העסקה.
תמלול מלא 📝
פרק ד׳ הלכות חמץ ומצה – לא יראה ולא ימצא
סקירה כללית של הפרק
אנחנו הולכים ללמוד פרק ד׳ הלכות לא יראה ולא ימצא. עד עכשיו למדנו מהלכות מצוות תשביתו, זה היו שני הפרקים האחרונים. ועכשיו אנחנו הולכים ללמוד, בפרק הראשון למדנו על איסור אכילת חמץ, כן? למדנו את הכללים של לא יראה, אבל לא למדנו את הפרטים של זה. עכשיו אנחנו הולכים ללמוד פרטי הלכות לא יראה ולא ימצא, וכך נלמד הלאה איזה חמץ מותר לקיים בפסח, החילוקים. בסדר? מובן? כן.
הלכה א – דרשת הפסוקים: לא יראה, לא ימצא, בכל גבולך, לך
הדרשה של הפסוקים
כתוב בתורה “לא יראה ולא ימצא”. סליחה, כתוב בתורה “לא יראה לך חמץ”. היינו חושבים שאסור לעבור על לא יראה, אסור לראות אותו. אם לא רואים אותו, איך לא רואים אותו? למשל, הוא מוסתר מתחת לגגו, או שהוא לא נמצא אצלו, הוא נמצא אצל גוי, הוא הפקיד אותו אצל גוי, אז אין עבירה.
לכן כתוב עוד פסוק “שאור לא ימצא בבתיכם”. רואים שלא ימצא, פשט הוא שלא יימצא, אפילו לא רואים אותו, אפילו הוא לא בביתך, או שהוא לא מולך.
אם כך, טוב מאוד. לא היינו עוברים רק בביתו. מה אם הוא לא בביתו, בשדהו, בעירו השנייה? לכן כתוב “בכל גבולך”. “בכל גבולך” מפרשים החכמים “בכל רשותך”. לא פשט פשוט, פשט פשוט “בכל גבולך” אומר לא רק בבית המקדש, אלא בגבול ישראל, היכן שיהודים גרים. אבל החכמים דורשים שזה אומר “בכל גבולך” – “בכל רשותך”.
המיעוט של “לך”
יוצא שאפשר לחשוב שאם כך, כבר למדנו שאסור להחזיק חמץ אפילו כשלא רואים אותו, ואפילו כשהוא לא בביתך, אלא ברשותך. אם כך, מה אם יש לי אצל מישהו אחר חמץ ברשותי, הוא של גוי או של הקדש?
לכן כתוב “לא יראה לך”. “לך” זה חוזר להיות מיעוט. כלומר, לכאורה קודם אמרנו “לא יראה” אבל לא רק יראה, אלא אפילו ימצא. וכאן אנחנו חוזרים ואומרים שהאיסור של “לא יראה” הוא למעט שחמץ של אחרים, של הקדש, יראה, אבל לא תראה של אחרים ושל גבוה.
יוצא כך: החמץ שלך הוא לא ימצא ואפילו בכל גבולך, אבל חמץ של מישהו אחר הוא חמץ… והוא אפילו בגבוליך. אה, היינו יכולים לומר להיפך? אז היינו צריכים לומר “לכו”, מהמילה “לכו”. אצל שניהם כתוב “לכו”, “שאינו נמנה יקח לו לכם”, ואצל עולת עמיו כתוב “לכו”. אז אתה לא יכול לומר שאפילו לא “לכו”. לא, זה חייב להיות “לכו”. על ה”לכו” אתה עובר אפילו בכל השדות. אבל אם זה לא “לכו”, לא על זה מדברים. ממילא, של הקדש של עכו”ם כלל לא עוברים.
הכלל: שלו בכל מקום, של אחרים אפילו בביתו
למה הדבר דומה? אומר הוא, למה הדבר דומה יוצא, חמץ של ישראל, אפילו הוא ברשותו, אפילו טמון, אפילו בבור אחרת, אפילו מופקד ביד גוי, כל עוד שהוא שלך, יש איסור חמץ, עובר על לא יראה, ועל לא ימצא. חמץ של הקדש של גוי, אפילו הוא בביתו, מותר, ואין זה שלו.
עד כאן יוצא ההלכה, שהאיסור העיקרי הוא חמץ שלו. החכמים עשו, החכמים אוהבים לעשות הכל בלמדנות. זה לא המציאות, זה בביתך, לא בביתך, זה לא עושה שום הבדל. האיסור העיקרי הוא למדנות, זה שלך. “לך”. אפילו הוא לא נמצא בביתך, אפילו הוא נמצא…
גר תושב ומחיצה
עכשיו, כאן יש ענין, כאן יש הלכה, אפילו גר תושב שהוא ביד ישראל לשלוט עליו בכל צרכיו, והוא נותן לו חמץ במתנה בפסח, אין שום ענין. קונים גר תושב לצרכי פסח, אבל לא שיהיה לו חמץ.
אבל כאן יש דין אחד שצריך לעשות מחיצה. זו מחלוקת מדרבנן. זו מציאות שלמה, חמץ של גוי לא עוברים עליו, אבל צריך לעשות מחיצה גבוהה עשרה שלא יבוא לידי תקלה. וזו אולי גזירה מדרבנן, פשוט שלא, פשוט שלא יאכל. לכאורה נכון.
חמץ של הקדש – איך יודעים?
וזה אצל חמץ של גוי. אצל חמץ של הקדש זו שאלה, כי הרי… בכל מקרה פטור שבו. להבדיל אלף אלפי הבדלות, אנשים פוחדים מהקדש. איך יודעים שזה הקדש? יש שלט? לא יודעים. רואים שזה הקדש. זה לא כל כך ברור.
אז החכמים אומרים שיהודים היו נזהרים, זה אומר שהיה מערכת במקום. היו שקיות מיוחדות, אני יודע מה. ידעו מה זה מה. ידעו מה זה מה.
מחלוקת רמב”ם ורמב”ן – שלו לבד או שלו ברשותו
בסדר. זה ענין לדון בפסחים. בסדר. לא כל כך פשוט. יש אחרים, יש מחלוקת. הרמב”ן… הרמב”ם לומד שהכל תלוי אם זה שלו, ואפילו שלו ביד אחר הוא עובר. הרמב”ן והאחרים טענו שלא, שצריך להיות שניהם. הם כן למדו שצריך להיות גם שלו וגם ברשותו. ממילא אם הפקדת חמץ, לא שלך, לא שלך, זה לא ברשותך, אפילו זה שלך אתה לא עובר מדאורייתא. כך למדו ראשונים אחרים. בסדר.
דובר 1: שצריך להיות שני התנאים ביחד?
דובר 2: כן, גם שלו וגם ברשותו. הרמב”ם לומד שצריך להיות רק שלו, אפילו שלו ברשותו, ביד גוי. זו ברייתא, יש הרבה מקומות בגמרא שמשמע שאסור להפקיד חמץ אצל גוי בפסח. אבל, אממ, כן.
הלכה ג – גוי שהפקיד חמץ אצל ישראל: דין אחריות
בסדר, אז, כאן באה ההלכה של אחריות. “כסף קדשי קדשים ארץ ישראל”, אבל ליהודי יש אולי קצת בעלות. מה זה אומר בעלות? כן? הם למדו, מה אם יש לך חמץ של גוי? לומדים שחמץ של גוי לא עוברים עליו. אבל מה אם יש לך אחריות? הרי אתה כן חייב, כי קבלת אחריות מספיקה, נעשה כשלו.
למה אחריות עושה אותו “כשלו”?
כאן יש קצת… למרות שבעצם, אה, למרות שבעצם מה? בעצם זה לא שלך, אבל אחריות עושה אותו כאילו זה שלך לגבי הענין הזה? אמרנו, לגבי אחריות מותר, אתה יכול למכור אותו אחרי פסח, כי זה של גוי.
חידוש: אחריות הולכת לפי מציאות, לא לפי הלכה
עכשיו, לא רק זה, לא רק זה, אלא, לא רק זה, אלא אפילו אם לא קיבלת אחריות, אלא הוא רשע הגוי, גוי אלם, אלם, איך אומרים? אלם. והוא מה? הוא הולך להחזיר ליהודי, אפילו שלו ברשותו. כאן לא הולכים עם הלמדנות, כאן מסתכלים פרקטית. לא רק זה, מה שזה דבר מעניין. אתה יכול לומר, בסדר, כי משהו לא מסתדר כל כך למדנית. בכל מקרה פרקטית הוא הולך להחזיר לו וזה יחזור.
הסבר: המציאות של אחריות
הלמדנות הראשונה צריך גם להבין. למה אחריות היא כמו שלו? מה מיוחד כל כך באחריות? אחריות, אתה יכול לומר אחריות, למה? כי כאילו, מה זה אומר אחריות? אם זה יאבד, זה שלי. למרות שכאילו טכנית זה לא שלי, אבל בעיקרון, ברמה מסוימת זה שלי. אז, זה לא על דין אחריות, זה על המציאות של אחריות. אז, זה אותו דבר, אם אני אצטרך להחליף זה שלי, זה אומר שזה בשבילי כן. צריך להבין. אבל כך כתוב כאן ההלכה. זה צריך להבין. כן.
שהאחריות עובדת לא עם מה שההלכה אומרת שזה באמת אחריות, אלא עם מה שהמציאות היא. אפילו אם זה… כן. ונראה, אנחנו היינו אומרים שלכתחילה זה היה הפשט. התחילה, הסיבה של אחריות, לא על ההלכה. המילה היא לא כאילו ישראל וממשל מחי ונה. המילה היא, שזה אומר סוג של אחריות. ואתה יודע שאתה נושא על זה אחריות.
דובר 1: עוד פעם?
דובר 2: שאחריות היא מה שקורה בין שני דברים, לא מה שההלכה הולכת ואומרת שזו אחריות. אם למעשה יש לך אחריות… אני אומר ש… כן.
דובר 1: לא הבנתי מה זה אומר?
דובר 2: כלום. בואו נחכה רגע. מה שיהיה אחריות שיש שם נוגעת, נראה… אני חייב כבר להסתכל, אם נראה שזה בנוי על זה שאתה הולך להיות צריך להחליף! אתה לא צריך להחזיק חמץ אם אתה הולך להיות צריך להחליף אם זה יאבד. למעלה, מה ההבדל אם זו הלכה תיקר אחריות, אם זו אחריות טכנית, כל האחריות שלי. זו האחריות?
דובר 1: כן.
הלכה ה – ישראל שהרהין חמץ אצל גוי: משכון
דובר 2: בסדר, מה אם גוי עשה לא פיקדון, אלא משכון? משכן חמץ הלוואה לגוי. איך זה, אם אומר הוא… אם אמר לו… הוא יודע לכאורה שאם לא יחזיר, והוא לא עשה זאת בפועל. לכאורה, נכון. אז זה ברשות הגוי וזה מותר. אם הוא היה אז קודם פסח, אם הוא לא אמר כנגד המשכון, זה יוצא פיקדון וזה אסור אחרי פסח. בסדר.
הלכה ו – מכירת חמץ לגוי
עכשיו באה ההלכה של מכירה. נכון? מה רואים מההלכה? ש… פיקדון… משכון אומר… זה של הגוי ולמפריע. גנב, שעת, פסח אולי עדיין ויכול לשלם. אבל אחרי שהוא לא שילם, נעשה המשכון של הגוי. יותר אחשיו. אבל אם זה לא היה המשכון, אם העסקה הייתה שזה נעשה של הגוי אחר כך, זה היה שלו בפסח. מאוד פשוט. פרובות היה. זה יותר אסור רק. כן? נכון? לא, לא נכון.
רבי, אתה כאן? הלו? כן, לא היית כאן? אה, אה. אה. אה. אני עושה לפעמים טעות מוטעד. מוטעד.
המקרה: ישראל וגוי שהיו באים בספינה
והיהודי צריך מאוד חמץ. היה לו חמץ, ומגיעה השעה החמישית. מה הוא עושה? האם הוא יכול למכור אותו לגוי, או לתת לו במתנה, ובלבד…
אבל המתנה צריכה להיות מתנה אמיתית. זו ההלכה של מכירת חמץ. הוא לא יכול לעשות זאת בתנאי, כולי.
דובר 1: תנאי?
דובר 2: הוא אומר לו, “אני מוכר לך עכשיו, אבל אתה חייב להחזיק אותו עד אחרי פסח” או משהו כזה. זו לא מכירה. זו לא מכירה. זו צריכה להיות מתנה גמורה. או מתנה או…
מה מותר לומר – רמיזה ו”לקח בהרבה מעות”
אבל אפשר כן לעשות דברים מסוימים, וזה מאוד לא נורמלי. למה זה לא מקרה נורמלי? למה צריך את הספינה? כי מי אז? למה הוא לא יעשה מכירה רצינית? כי כאן הפשט של הספינה, אין לו איך להחזיק חמץ אחרי פסח. היהודי עומד למות מרעב. ממילא זה המקרה. לא ברור אם אפשר ללמוד מזה שלכתחילה אסור. אני לא יודע. הפשטות היא שאפשר לעבוד עם זה.
אפשר אפילו לומר לגוי… אה, כך ברור. אפשר אפילו לומר לגוי… כן, זה באמת ברור. אפילו “לקח ממנו בהרבה מעות”. כלומר, אני אתן לך בזול.
“לקח ממנו גוי בהרבה מעות”, כלומר, אני אקנה ממך בחזרה במחיר יקר. זה אפילו חידוש גדול.
אפשר אפילו לומר, “יכול להיות שתעשה עסק טוב”, כן. אבל אסור לומר לו תנאי. נו, אצלנו עוברים על “לא יראה ולא ימצא”. למה?
הסבר: “לקח ממנו בהרבה מעות”
אפילו זה שקונים ממנו זה גם כך. הוא אומר לו, “אני לא צריך לחם”. הוא אומר, “אתה לא צריך? קח עוד לחם”. הוא אומר, “כבר קניתי ממנו”. “בוא וקח ממני” אומר, אפילו אתה לא צריך, קנה במאתיים. זה אומר? כבר לקחת מגוי, עכשיו קח מיהודי. אבל זו רק מילה. כאן אולי חסר מהרצינות, כי הגוי לא קונה את זה כי הוא צריך את זה עכשיו. אבל היוסף לא עשה שום תנאי. וכך לומד רבינו מנוח.
דובר 1: למה?
דובר 2: אה, אני רואה, אני רואה. לא ברור. השיטה האחרת שהוא מביא אחר כך, הוא מביא את האופן האחר להיפך. אבל ההוא הוא פשט מאוד מוזר, והוא אומר שההוא לא החזיק מעמד כי ההוא היה עני גדול. הוא היה עני מה הוא עושה? ורק אותו מהלך כאב לו, אבל גם בינתיים הוא תופס את הכסף, ואז הוא חוזר בו מהעסקה. אני לא יודע. מעשה יהודי.
העיקר: רמיזה כן, תנאי לא
העיקר לכאורה הוא לא זה. העיקר לכאורה הוא, אפשר לרמוז לו ואפשר לומר לו… אנחנו אומרים בבירור שאחרי פסח יש מה לעשות עם זה, זו לא סתם מכירה בהעלם. זה אנחנו יכולים לומר, אבל על תנאי, לומר “אני מוכר לך על תנאי שאני אעזור לך” או משהו כזה…