צריך לשים לב לריקוד בין ספר שמות לספר דברים ולריקוד שבין הכתוב בספר התורה לבין מציאות הזמן.
לפי הנראה הרי עצם קיומם של עמלק הוא קושיא גדולה על הנרטיב של יציאת מצרים וכיבוש הארץ. ה’ הוציא אותנו ממצרים והציל אותנו מיד כל הקמים עלינו וכפי שאומרים והיא שעמדה וכו’. אז נכון מצרים עדיין קיימים אבל הם לא איום עלינו בכלל. וזה נכון למשך כל שנות חירותינו המצרים מעולם לא היוו איום על עצמאות ישראל. לפעמים היו בעלי ברית לפעמים קנה רצוץ לפעמים גם הסתבכנו אבל לא היו איום לחיינו או לעצמאותנו. היו גוים אחרים שהיו איום לפרקים כמו פלשתים ובסוף הבבלים וכו’. אבל הם סיפור חדש לא המשך וקושיא על הסיפור הישן של משה ויהושע.
אמנם עמלק זכרנו שהוא לא אויב חדש הוא שונא לנו מתמול שלשום. ייתכן שכבר מסבא שלו עשו שרב עם יעקב. בעוד שאר אחינו בני עשו השלימו עם עובדת קיומנו (למרות שלפעמים הצטרפו על שונאינו ואנחנו מקללים אותם על כך) הרי עמלק בן אליפז בן עשו מעולם לא השלים עם קיום זרע יעקב. וכבר מרגע יציאתנו ממצרים הוא קם עלינו בחוצפתו כמעט על לא דבר סתם בפראות בזכרון איבה הישנה. ועד היום אנחנו סובלים ממנו. (ככל הנראה עד ימי דוד. וזה ראיה לכאורה שהתורה לא נכתבה בזמן מאוחר לזה כי למה יכתבו על מחיית עמלק העתידית וכבר מחה אותם דוד.)
ובקיצור זה חלק העבודה שהיה משה אמור לסדר כבר והוא לא סידר. משה הבטיח שני דברים שיוציא אותנו ממצרים ויכניס אותנו לארץ את הראשונה קיים לכל הדעות ואת השניה קיים על ידי יהושע. אבל בוודאי כלול בזה שלא יהיו לנו שונאים שאינם מסכימים עם קיומנו כי אחרת מה שווה כל היציאה והארץ. והנה משה לא פעל את מחיית עמלק, הוא החליש אותו אבל לא גמר אותו.
ולכן כתב משה זכרון בספר ושם באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים. ויבן משה מזבח (ברפידים, כנראה הכירו מזבח זה במשך הימים והיו הולכים שם לפקוד את המקום הקודש) וקרא אותו ה’ ניסי, וכל פעם שמישהו מישראל היה מתקשה מאיום עמלק היה הולך למזבח זה והיה נזכר כי ה’ ניסינו וכי מלחמה לה’ בעמלק מדור דור.
ספר דברים הוא הספר שכבר בא לסדר בפועל כיצד נשלים את העבודה הבלתי גמורה של משה. וכמו שפה יש מצוה למנות מלך והלכות מלחמה, מה שבספר שמות רק הובטח מצידו של ה’ בדרך ניסית פחות או יותר. הרי ספר דברים אינו מבטיח לנו ניסים. כבר לא מדבר על מזבח שנקרא ה’ ניסי. וכבר לא מבטיח כי מחה אמחה. אבל ממיר את הבטחה זו במצוה. ודוחה מצוה זו לאחר זמן, כפי דרכו שיהיה כיבוש הארץ ומנוחתם מאויביהם מעט מעט. ואומר כאשר תניח מהאויבים אשר מסביב תקיים מה שאני הבטחתי לכם לעשות ותמחו את זכר עמלק.
יד על כס יה מלחמה להויה בעמלק מדור דור כל המקרא סגנון מקוצר והוא שירת או קריאת המלחמה בעמלק ולכן נאמר בסגנון מקוצץ שיהיה אפשר לעשות ממנו קול תרועת מלחמה כי! יד! על! כס! יה! -חמשה מילים בעלי תנועה אחת.
יש דיוק של הגריד בשם הגרח שהרמבם בהלכות מלכים לא כותב על עמלק שאבד זכרם משאכ על ז עממים ומזה רצה לומר שעמלק הוא לאו דוקא עמלק אלא כל שעושה מעשה עמלק. אבל לענ”ד טעם החילוק בין ז’ עממים לעמלק כי הרמב”ם רואה את מחיית ז עממים כמחיית זכר עבודה זרה שבפיהם וכבר אין עבודה זרה בעולם. ואילו מחיית עמלק הוא עונש קולקטיבי על המשפחה ולכן לא מועיל איבוד זכרם. ועי’ היטב מ”ע קפ”ז.
ומכל מקום חכמים שתיקנו בשניה זכור ומקרא מגילה עצמו שסמכו על פסוק כתוב זאת זכרון בספר בוודאי קישרו בין הדברים וראו בזה קיומו של זה אבל איני חושב שנכון לומר שחשבו שזה פשוט זמן טוב לקיים את המצוה הנפרדת של זכירת עמלק אלא להיפך שבזמן המן נמחה זכר עמלק בשלימות ומתאים לקרוא פרשה זו.
תמחה את זכר עמלק אמר רש”י שלא יאמרו שור זה של עמלק וכו’ ובזה טעה שאול. אבל זה לא פשוט. אם כי באמת קשה למה זה בעיה לקחת שלל והלא זה דרך המלחמה בכל מקום. אבל אפשר על דרך עכן שהיה צריך להחרים אותם להראות שהוא מלחמה לה’ ולא לשם כסף.
ולא ירא אלהים – המקרא מצפה שאפילו גוי יהיה ירא אלהים. ישראל הם אוהבי ה’, אהובים שלו, בחורים שלו. אבל יראת אלהים הכוונה למוסר בסיסי כמו שאומר אברהם רק אין יראת אלהים במקום הזה או יוסף אומר את האלהים אני ירא או מילדות העבריות יראו את האלהים. הפירוש פשוט יש לך חשבון מעבר לאיזה תועלת מיידית כאילו אתה מפחד מעונש האלהים, מי שחי על חרבו בצורה מקרית שודד דרכים ללא הצדקה הוא לא ירא אלהים וזה הדבר הגרוע ביותר שאפשר להגיד על מישהו במקרא.
בכללות מה שמקשים העולם המודרנים מה חטא בייבי של עמלק הוא בדיוק הקושיא של חכמים ונביאים לא יומתו בנים על אבות ומיצוע חכמים הוא באוחזים מעשה אבותיהם בידיהם ובאמת אין לך אוחז מעשי אבותיהם בידיהם גדול מהמן האגגי שנטר שנאת אבותיו וכן בזמן שאול היו עמלקים פושטים על ישראל בתמידות ולכן נזכר להם מעשי אבותיהם ונצטוו למחותם ובוודאי אם היו עושים תשובה לא היה נשאר מצוה לכלותם וזה פשוט והשאלה בזה תאורטית לגמרי כאשר נמצא את העמלקי שאינו אוחז מעשה אבותיו בידיו
רמבן חושב אולי כוונת הספרי לקריאת שבת זכור ומגילת אסתר ונראה שהוא לא מרוצה מפירוש זה אלא לדעתו המצוה הוא למסור לבנינו כפשוטו ולאו דווקא לקיים טקס של קריאה.
בכור שור מעיר כיצד הזכור של ספר דברים הוא פירוש כתוב זאת זכרון של ספר שמות. בעצם ספר דברים כבר מודע לכל עצמו כספר כתוב וממילא לכתוב בספר זכור הוא בעצמו לקיים מה שמשה אמר בספר שמות ליהושע שיכתוב זכרון בספר והנה הוא כתבו בעצמו בספר שמסר ליהושע בסוף חייו. כי בספר שמות עוד היו הציוויים בעל פה רק בסוף ארבעים שנה נכתב התורה לפי הפשט. חוץ מספר הברית שכתב משה ומעשה עמלק שהיה יהושע צריך לזכור שיכתבנו או משה כבר כתב בזמנו. (אפשר לכן לא נאמר זכור בשבת במשנה תורה כי כבר נכתב על הלוחות ובספר זה). ובכך מדרש תנאים כתוב מה שכתוב כאן בספר מה שכתוב במשנה תורה הוא די פשוטו של מקרא.
מן הסתם המזבח שבנה משה הוא האבן אשר ישב עליו במלחמת עמלק, על דרך שבנה יעקב מצבה מן האבן ששכב עליו. וכן איתא בפרק הרואה אבן שישב עליו משה מסתמא הוא מזבח זה שהיה מצוין לדורות בשמו ה’ ניסי.
עכשיו הקישור של זה לפורים ומצוות זכור הוא עוד מעשה מדרש גדול שצריך לעמוד עליו כפי פשט הדברים. אפילו נאמין שבאמת המן היה נכד של עמלק כפשוטו. מה אנחנו מרוויחים מזה הרי בוודאי מוסכם שלא על מחית עמלק כזה התכוון הפסוק וגם לא ההלכה של חכמים כי צריך מלך ומלחמה וכו’. ומה ענין תקנת קריאת זכור. ודברי הרמב”ם בספר המצוות נכונים כהשערתו לטעם מצוות זכור ההיסטורית אע”פ שאין זה ברור אבל גם הוא אינו חושב שטעם הקריאה בכל שנה הוא לעורר את השנאה במאמרים וכו’ כי זה אבסורדי. אדרבה הרמבם פירש כך את המצוה כי רצה לקרב אותו לטבע שאינו סתם מצות זכירה מנותקת אבל הוא עזרה למלחמה הממשית. ומה זה עוזר לנו בזמן שאין מלחמה כזו.
בקיצור אם יש מקור מפורש בתורה לצפות לימות המשיח אז זה החיוב לזכור מעשה עמלק
אמנם מתוך הכתובים משמע שעיקר הביקורת על שאול שעט אל השלל, ואדרבה עיקר המלחמה למחות את זכרם היה בנבואה.
בכללות יש לעמוד על מקום מצוות זכור בקובץ החוקים של ספר דברים. הוא המצוה האחרונה במובן מסוים – כי פרשת כי תבוא הוא כבר ההודיה על הטוב שגם אמנם הוא מצוה בפני עצמו אבל הוא גם ההודיה על הטוב שניתן להם בארץ בביכורים ומעשרות. והנה נמצא ספר התורה של דברים התחיל מאבד תאבדון את המקומות שהוא כניסתם לארץ וביעור עבודה זרה ומסתיים במחיית זכר עמלק שהוא מלחמה האחרונה.
ה’ ניסי אין פירושו עושה ניסים ולא מצאתי במקרא כלל המילה נס במשמעות של ניסים ונפלאות. התורה קוראת לזה אות או מופת או נפלאות. אולי זה לשון חכמים. אבל נס בכל מקום הוא סימן ודגל.
הספרי דורש אל תשכח שכחת הלב זכור בפה. זה באמת הפשט לפי האמור למעלה כי הזכירה הוא עצמו הכתיבה בספר תורה שהיא נלמדת בפה כפי הסדר (לפחות בקריאת הקהל שכבר נתקנה בספר דברים במפורש).
ספר דברים מוסיף את הדחיה המפורשת והיה בהניח ואילו בספר שמות היה אפשר להבין שזה יהיה מאבק מתמשך מדור דור.
כי יד על כס יה -אם הוא לשון שבועה איני יודע למה נאמר שהוא שבועת ה’, הרי ‘ויאמר’ הוא משה. ויותר סביר לומר שזו שבועת משה או השבעתו את הדורות הבאים שיעשו מלחמה לשם ה’ בעמלק מדור דור.
אשר קרך בדרך – הענין הוא להראות את חוסר הרצינות של עמלק. מילא אם היה מתכנן איזה קרב עם ישראל ובא להילחם עם איזה אידיאולוגיה שהיה לו נו. אבל הוא סתם שודד דרכים כזה. מוצא לו עם הולך בדרך ונתקל בו במקרה וגונב לו מן החלשים שבעם. זה כבר רשעות ללא קשר. להיפך ממערכת המשפט שלנו המקרא רואה את מי שגונב להנאתו ללא תכנון גרוע יותר ממי שמתכנן את זה, שאיתו אפשר לפחות לדבר.
יש זכור אשר עשה לך בדרך בצאתכם ממצרים – שזה תיאור שחוזר בספר דברים על עוד דברים למרים בדרך בצאתכם ממצרים, אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים. שהכוונה פשוט באותם הימים שעברו כאשר עוד היינו בדרך מיציאת מצרים. אשר קרך בדרך הוא עוד נקודה.
האמת גם בשאול כתוב ויצל את ישראל מכל שוסיהם ואז פקדתי משמע שסבר שמואל שהוא והיה בהניח לך. כך ראיתי במפרשיםץ
לטעמי כל הזכירות שבתורה הם הכרת התורה שאתה כבר יודע את זה אבל אני אומר לך שיש מקום שתשכח ולכן תזכור. כך בעשרת הדברות זכור את יום השבת כי כבר ניתנה להם שבת במרה וקודם אבל הוא מזהיר שיזכרו את זה ומחזק את זה. וכן זכירת מעמד הר סיני ומעשה מרים. אלא שכל אלה הם זכירות קצת הפוכות לזכירת עמלק. כי בהם יש חשש שכחה מפאת העבר הרחוק וככל שמתרחקים הדורות אולי ישכחו את מעשה מרים או את מעשה הר סיני או הבריאה של שבת. אבל פה אמנם יש גם זכירה מה עשה לך בדרך אבל עיקר הזכירה הוא שתמחה אותו בסוף בזמן.
ולפי זה שאול המלך לא צדק כאשר פתח במלחמה עם עמלק כי לא סיימו עוד עם כל האויבים מסביב. וכן נראה דעת חז”ל שלמדו מהפסוק בדוד שה’ הניח לו מכל אויביו מסביב ופנה לבנות בית הבחירה שלמדו מזה שבנין בית הבחירה קודם למחיית עמלק (ספרי דברים סז ג)
סליחה שאני כותב מבולבל ככה סדר הלימוד. לגבי מה שאמרתי על הרמבם כך מפורש בדבריו מצוה קפז שמצוה נחשבת נוהג לדורות אם הוא נוהג תאורטית אפילו אם המציאות לא קיימת ולכן אילו היינו מוצאים כעת ז עממים היה מצוה למחות אותם ואילו נמצא עמלק היינו מצווים גם לעורר השנאה במאמרים כפי שמביא דוגמא משמואל שעשה כך והזכיר להם מה שעשה עמלק אבל בוודאי שלא מקיימים מצוה זו כאשר סתם קוראים בתורה לפני פורים זכירת עמלק.
הרמבם נתן טעם לעונש עמלק ספר מורה נבוכים – חלק ג פרק מא
– למחות את ‘זרע עמלק’, שכמו שיענש האדם האחד, ראוי שתענש המשפחה האחת או האומה האחת, בעבור שישמעו שאר המשפחות וייראו, ולא ירגילו בהפסד, כי יאמרו, שמא יעשה בנו מה שנעשה בבני פלוני? – עד שאם יולד בהם איש רע מפסיד, אשר לא יחוש לרעת נפשו ולא יסתכל ברע שיעשהו, לא ימצא עוזר ממשפחתו שיעזרהו על רעותיו שירצה לעשותם. ועמלק אשר התחיל להלחם בסיף – אמר למחות זכרו בסיף; ועמון ומואב שעשו מה שעשו דרך כלות וגרמו הזק בערמה – נענשו להרחיקם מן החיתון, ושיתרחק האדם מאהבתם, לא דבר אחר. כל אלו הענינים – שיעור אלוהי לעונש – שלא יהיה בו לא תוספת ולא חסרון, אלא כמו שבאר ית’, “כדי רשעתו”
ועכשיו שהבנו פחות או יותר את הפשט אפשר לגשת אל הסוד
מפורש בסהמצ סוף מצות עשה שהוא לא חובה על היחיד אלא חובת הציבור
יש מקום להבנה שכל עיקר הציווי זכור הוא דחיית מחיית עמלק. הוא אומר נכון עמלק הוא בעיה גדולה מדי פעם הוא פושט עליך במקרה והורג את הנחשלים ללא סיבה. זה גם קושיא על כל הרעיון שה’ מנצח את הכל בשבילנו. אוקיי. אבל חברה בוא נחשוב ברצינות האם הוא הבעיה הכי גדולה שלנו? עם הכנענים כבר סיימנו? כאשר תשבו לבטח מכל האויבים כולם אז תמצאו אולי זמן לטפל בעמלק. בטח כאשר יהיה התיקון השלם לא תשאירו לו אפילו זכר אני נשבע לכם. אבל בינתיים אתם עוד לא יושבים לבטח מכל האויבים מסביב. תטפלו בדברים יותר קרובים ונצרכים כאשר המשיח יבוא נטפל בבעיה של עמלק.
אבל אפשר לדחוק שאם במשך הדורות נזכיר את השנאה ייזכר כאשר יבוא לידי מעשה בזמן מן הזמנים
לא תיאור רע
עמלק
אחר הדברים האלה קידם המלך את אחד היועצים – המן בן המדתא האגגי מזרע מלכי עמלק . וזאת לדעת – עמלק היה אי פעם נכדו של עשיו שהיה לאביו של עם קדום ומדברי . עם זה זינב בנחשלים שהזדנבו מאחורי מחנה ישראל בצאתם ממצרים , בהיותם עייפים ויגעים ומפוחדים וכבר לא האמינו בדבר , בוודאי שלא באלוהים . אחר כך נלחמו העמלקים עם ישראל במדבר , ברפידים . יהושע בן נון נלחם בהם אז במישור המדבר למטה , ולמעלה על הגבעה עמדו משה , חור ואהרון . כאשר הרים משה ידיו למרום גברו ישראל , וכאשר נשמטו ידיו גברו העמלקים . מול ידיו של משה פעלו בצד העמלקי אלף ושמונים ריבוא קוסמים ובעלי אוב . לבסוף תמכו בו אהרון וחור מצדדיו וידיו נותרו נשואות למעלה עד השקיעה . כך התאפשר ליהושע לגבור על עמלק . אז אמר אלוהים למשה לכתוב לזיכרון בספר ולשנן באוזני יהושע שיש למחות את זכר עמלק מתחת השמים . לא רק לישראל , הוטעם , אלא גם לאל עצמו מלחמת חורמה בעמלק מאז ומתמיד ועד דור אחרון . מתוך הדברים נתברר כי עד שלא יימחה עמלק ויימחה זיכרו , לא יהיו האל עצמו ושמו שלמים , כי האל עצמו ושמו פגומים וחלקיים בשל עצם קיומו של עמלק . מצד שני נתברר שעמלק לא יוכל להימחות עד דור אחרון , ולכן עד דור אחרון לא יוכל האל להיות שלם . התברר גם שאין אפשרות למחות את זכר עמלק , מפני שיש לזכור להילחם בו ולרדוף אותו עד חורמה . טיב הזעם הקדוש של אלוהים על עמלק לא נתברר כל צורכו . נדמה היה שהקרב הקשה אינו עונה על העניין ושמדובר בחשבונות אלוהיים עתיקים וסתומים . ברבות הימים חזרו וצצו עמלקים פה ושם ולא קודשה עליהם כל מלחמה , עד שציווה שמואל על שאול ללכת להילחם בהם ולממש את השבועה האלוהית העתיקה למחותם מעל פני האדמה . לא נודע אם ועד כמה היה שמואל מודע לכך שאת השבועה לא ניתן לקיים במלואה . אבל שאול הלך בנתיב הקללה העתיקה , היכה את עמלק מכה גדולה , טבח בהם טבח גדול , שחט גם את נשותיהם וטפם , ורק את הצאן והבקר לא טבח ואת המלך אגג לקח בשבי . על כך מאס בו אלוהים ושמואל הוכיח אותו קשות וניבא לו שממלכתו תיקרע ממנו ותינתן לדוד . אחר כך שיסף שמואל את אגג בחרב . לקראת תום ימיו , לפני הקרב בגלבוע , הלך שאול לעין דור לשאול בעצתה של בעלת אוב , שהיתר , עמלקית . היא העלתה לו בחיזיון את שמואל המת שבישר לו את שקיעתו , את מפלתו ואת מותו . דוד , כמדומה , הבין שמלכותו קשורה בקללה העתיקה . הוא נלחם בעמלקים , שצצו איך שהוא מחדש למרות מפלתם הגמורה מידי שאול , וכאשר נער גר ממוצא עמלקי הביא לו את הבשורה על מות שאול, בגלבוע , הרג אותו.
עמלק הבלתי מנוצח
אבל כל זה לא עזר . עמלק שקוללו על ידי השבועה האלוהית זכו מפיה גם לחיי נצח . השבט המדברי ההוא לא נראה עוד , אבל רוחו עתידה להתגלגל בכל פעם מחדש במי שהתנכל לישראל . כמו עשיו , כמו אדום , ואף יותר מהם , הוסיף עמלק ללוות את ישראל הכושלים במדבר הגלות , לזנב בנחשלים , לעלות מתוך דממת הלילה ולהתלוות אליהם כצל בדממת היום . בכל מקום דימו ישראל לראות את עמלק . כשלא היה בנמצא חיפשו אותו , חיכו לו , וידעו שסופו לצוץ אי מזה בדמות נושאי צלב מוורמס , קוזאקים מגדות הדנייפר או פלסטינים מחברון . כל כך התרגלו לו שכבר לא יכלו לדמיין עצמם בלעדיו , בלעדי מי שפשט צורה ולבש צורה ותמיד נשאר אחד – אויב ישראל . המלחמה בו ארכה מאוד , אלוהים עצמו נלחם בו בשארית כוחותיו , והסוף לא נראה באופק הזמן . כמו עלתה הקללה המדברית ההיא על יוצרה ואין ממנה מנוס . השמש הלכה וצללה , לילה מדברי כיסה את הארץ , יהושע לא נראה עוד וידי משה הולכות וכבדות , הולכות ונשמטות .
המן
לעת עתה צץ עמלק בדמותו של המן.
מחבר/ים: חגי דגן
עורך/כים: דן דאור
שם הספר: המיתולוגיה היהודית
שם ההוצאה: מפה : מיפוי והוצאה לאור
שנת ההוצאה: תשס”ג – 2003
עמוד: 315
מחבר/ים: חגי דגן
עורך/כים: דן דאור
שם הספר: המיתולוגיה היהודית
שם ההוצאה: מפה : מיפוי והוצאה לאור
שנת ההוצאה: תשס”ג – 2003
עמוד: 315
מחבר/ים: חגי דגן
עורך/כים: דן דאור
שם הספר: המיתולוגיה היהודית
שם ההוצאה: מפה : מיפוי והוצאה לאור
שנת ההוצאה: תשס”ג – 2003
עמוד: 315
מחבר/ים: חגי דגן
עורך/כים: דן דאור
שם הספר: המיתולוגיה היהודית
שם ההוצאה: מפה : מיפוי והוצאה לאור
שנת ההוצא