מידת הכעס בזכירת עמלק

גם אומר שבאמת שתמיד צריך להיות מרובה הרבה יותר מידת הרחמים ממידת הדין

ובוודאי שגם מידת הרחמים צריך לעורר על ידי אופני הרגשות

וצריך גם להתנהג יותר ברחמים מאשר בדין וגם לעורר ולהרגיל יותר את מידת הרחמים מאשר מידת הדין

ולכן כל דיני קריאה לשלום ושאר המצוות החברתיות כמו לא תקום לא תטור, אומר בשמונה פרקים שהם הטיות לצד הרחמים גם במקום שאינו מידת האמצע, כי מידה זו נצרכת יותר בדרך כלל.

למה בעצם יש להרבות ברחמים?

כנראה בעיקר כי קל יותר לבני אדם להתנהג באכזריות מאשר ברחמנות, ולכן לאפוקי זה צריך להרבות

וכנראה גם כי המטרה הרי בסופו של דבר שלום לכו ברור שצריך להשתדל להרבות בשלום .

אבל זה לא אומר שרגשות רחמנות נעלים מרגשות כעס, שניהם רגשות וצריך לתרגל את שניהם במידה האמצעית.

ולכן כשם שמצוה לעורר את מידת הרחמנות באופנים המתאימים לזה, כך מצוה לעורר את מידת הכעס באופנים המתאימים לזה.

לכן אפילו ביחס לחבר שלך כתוב גם הוכח תוכיח את עמיתך, לא רק לא תיטור.

אם היה לנו מלך או תורה לסמוך עליה היינו יכולים וצריכים לעורר את מידת הרחמים ואת מידת הכעס כל אחד בזמן הראוי לו. בינתיים נראה שאין מישהו אחראי על זה, אז הכל משובש.

ויש איזה מין רתיעה מלעורר רגשות כעס צודק, יש הנחה לא נכונה שרגשות רחמים בעצמם יותר טובים מרגשות כעס, זו רתיעה מובנת לפי הקירבה של הכעס לטבע, אם כי תמיד צריך להיזהר מן הקצה השני, בהרבה מן השיח המוסרי גם האישי וגם הבין אישי וגם הבינלאומי, נעשה הנחה לא נכונה שרגשות כעס תמיד רעים מצד עצמם. אבל זה נכון שאם אין דעת מעל כל זה זה בכלל לא דרך להתנהל.

העולה לדינא הוא שאין לנו לתת את רגשותינו לניהול שום מלך שאינו מלך אמת, והזלזול באנשים המרגישים מאד צדיקים שהם חשים בדיוק מה שמחבר העיתון חושב שהם צריכים להרגיש היום מוצדק. מצד שני הזלזול בצורך שיהיה עיתון צודק שיגיד לאנשים מה להרגיש לפי העת והמידה הנכונה איננו מוצדק.