אמש כתבתי שאיני יודע מה באמת כוונת הספרי בדרשת זכור בפה, שהר”מ סבר שהוא מצוה להזכיר מעשה עמלק בפה.
והיום למדתי שהוא גמרא מפורשת,
תלמוד בבלי מסכת מגילה דף יח עמוד א
קראה על פה לא יצא וכו’. מנלן? – אמר רבא: אתיא זכירה זכירה, כתיב הכא והימים האלה נזכרים, וכתיב התם כתב זאת זכרון בספר, מה להלן בספר – אף כאן בספר. וממאי דהאי זכירה קריאה היא? דלמא עיון בעלמא! – לא סלקא דעתך, (דכתיב) +מסורת הש”ס: [דתניא]+: זכור, יכול בלב? כשהוא אומר לא תשכח – הרי שכחת הלב אמור, הא מה אני מקיים זכור – בפה.
רבא מצטט את הדרשה הזו של הספרי ולומד ממנה שהזכירה שלמד מזכרון בספר שחייבת להיות מן הספר, חייבת להיות גם בעל פה.
ולא תאמר מספרי הוא גילוי מילתא בעלמא שזכירה בפה הוא, שכן כל דברי רבא דרשה גמורה הם, והרי כתוב זה של זכרון בספר הוא הכתוב שממנו דורש רבא את חיוב הקריאה בכתב הןא מקור עיקר קדושת המגילה וחיוב מצוות הפורים, בסוגיית קבעוני לדורות דף ז, א. ולפי המבואר שם אין דיון קדושת אסתר נפרד מדין קריאתה, אלא שלשמואל אפשר לחלק בין מצות הקריאה ובין קדושת הכתיבה, ומשמע שלדעת שמואל אכן קראה על פה יצא וזה כשיטת רבי יהושע שלא דרש כתב זאת זכרון בספר על אסתר. וכן דייקו המפרשים, ושזה גם שיטת רבי מאיר אולי.
ועכ”פ העולה הוא שרבא בפירוש הבין שכוונת הספרי לדרוש מזכור חיוב קריאת המגילה בפורים בפה ולא בעיוני בעלמא.
[ולכן דברי המג”א שאפשר לצאת יד”ח זכור בקריאת ויבא עמלק של פורים אינם צריכים, דהכי נמי יוצאים בקריאת המגילה עצמה. אלא שראוי לקרוא הן מן התורה והן מן הנביאים והן מן הכתובים, וכדרשת רבי אלעזר מפסוק כתב זאת זכרון בספר. ]
ובכלל דברי הגמרא משמע שענין פורים לדעה זו מצוה גמורה מן התורה הוא, ולכן שפיר אפשר שהוא עיקר מצוות זכור, והגמרא כידוע אינה נכנסת לחילוק החמור של הר”מ בין דאורייתא ודרבנן. והכי כתב רס”ג בספר המצות שלו סוף פרק כ’ שמפסוק זה למדנו חיוב פורים מן התורה, לכשיהיה הצלה זו. ועיין כל סוגיית תחלת מגילה שהבינו שיש לדרוש בתקנת אנשי כנסת הגדולה כמו בתקנת התורה, וכל ההמשך שמשווה בין אין בית דין יכול לבטל ב”ד חברו לאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה והבן.
ולכן א”ש שהר”מ שסבר שאי אפשר שתהא מצות פורים מדאורייתא וכתב עליה בהרחבה שחייב להיות בגדר דרבנן, סבר לפרש את הספרי שיש מצוה נפרדת מן התורה לזכור מעשה עמלק המקורי של ימות משה, בהתאם לדרכו במצוות דאורייתא, ואין כן דעת תנאים ואמוראים.
ר”ח אדר שחל להיות בשבת רב אמר מקדימין שמואל אמר מאחרין, רב אמר מקדימין דתקדם זכירה לעשיה, שמואל אמר מאחרין דכיון דאיכא מוקפין עשיה וזכירה בהדי הדדי אתין. דברי שמואל אתיין לשיטתיה שנאמרה לקרות ולא נאמרה לכתוב.
והביאו עוד שבספרא תחלת בחקותי דרשה על כמה זכור שהם ‘שתהא שונה בפיך’, ועשו מחלוקת שהר”ש והראב”ד שם פירשו שונה בפיך על לימוד ההלכותו, ועושים מזה פלפולים שלדעתם יש מצוה מיוחדת ללמוד הלכות פורים וכדומה, וכל זה פלא דאין כוונת הגמרא לספרא זה אלא לספרי דזכור כפשוט, ובאמת דברי ספרא בחקותי ברורים שכוונתו על לימוד התורה, שעל ידי ששונים בפה זכורים לעשות את המצוות, וכפי שהוא פותח כל עיקר דרשתו בדרשה שבחקותי תלכו הוא שתהיו עמלים בתורה ועל זה הוא מביא סמך מזכירות אלה. ואין כאן שום ענין למה שאנו בו. וגם זה מן הדברים שכל האחרונים נראה שלא הסתכלו מעולם בפנים ובהקשר של הדברים שהם מפלפלים בו ואני מצטער על זה. ומכל מקום מדברי הר”ש והראב”ד אנו למדים שאכן היה פשוט להם שפירוש חכמים על מצות זכור איננו קריאה מיוחדת של זכור אלא מקרא מגילה, ועל זה מוסיף פה הספרא שלצורך זה יש לשנות גם הלכותיו.
ומשום מה רוב המפרשים שראיתי הבינו שכוונת הגמרא שמברייתא זו לומדים רק על זכירה של זכרון בספר שהוא בפה ומזה נלמד בגזירה שווה אל נזכרים ונעשים ודברים אלה רחוקים מן הפשט, דהרי זכירה שהוא בפה נלמד על זכור מייתור זכור-לא תשכח, ומה שייך להקיש מזה אל זכרון בספר שמזה לומד רבא פה שצריך ספר, ושם אין ייתור זה. וכן אין זה דרך הגמרא להגיד ‘לא סלקא דעתך’ על מה שהוא חיזוק הדרשה, אלא פשוט שהוא אומר לא סלקא דעתך שיהא קריאת המגילה בעיוני בעלמא שהרי יש לנו דרשה מפורשת נפרדת בתנאים שקריאת המגילה הוא בפה.