הקדמת הרמב”ם חלק ב – המשנה עד התלמוד וסמכותו (תורגם אוטומטית)

הקדמת הרמב”ם – מהות התלמוד בבלי

רקע: חיבור התלמוד בבלי

הרמב”ם כתב כאן יותר על נושא חיבור התלמוד, תלמוד בבלי, שרב אשי עשה. והוא הולך לומר מה כלול בתלמוד בבלי, ואחר כך הולך למנות את הארבעים. ארבעים זה עד תלמוד בבלי, ועכשיו הולך למנות הלאה.

המשנה לבדה הרי אינה כל התורה שבעל פה – הרי יש משהו שלא כתוב במשנה וכתוב בגמרא.

רב אשי, בסוף חכמי התלמוד. הרמב”ם הולך כאן עם השיטה שיש הבדל גדול בין חכמי התלמוד לבין מה שאחרי חכמי התלמוד. הוא מאריך כאן בהבדל הזה.

רב אשי חיבר את התלמוד הבבלי בארץ שנער, בבבל, אחר שחיבר רבי יוחנן את התלמוד הירושלמי בכמאה שנה. כלומר התלמוד ירושלמי קדום בערך במאה שנה מתלמוד בבלי.

מה זה משנה? זה גרוע יותר, כי לא נכללו בו השמועות המאוחרות יותר, מן הסתם.

מהות התלמוד – שלוש קטגוריות ראשונות

מה המשנה היא, למדנו אתמול? משנה היא השמועות ממשה רבינו, ועוד הביאורים, ועוד פסקי הדינים שחידשו מזמן משה עד רבינו הקדוש.

ושני התלמודים מה הם?

פירוש דברי המשנה וביאור עמוקותיה. יש חלקי משנה שכבר לא מבינים, צריכים פירוש. מעניין. וביאור עמוקותיה – לא מפרש את המשנה, אלא מפלפל במשנה. לא ברור.

אולי כוונתו לומר שיש חסורי מחסרא, דברים כאלה, המשנה לא ברורה לפעמים מה היא מתכוונת. זה עמוק.

ועוד דבר: ודברים שנתחדשו בכל בית דין ובית דין מזמן רבינו הקדוש ועד חיבור התלמוד.

אז מספר אחד, למה צריכים את התלמוד? הרי במשנה כבר נכנסו דברים שנתחדשו בכל בית דין ובית דין. אבל היו בתי דינים מאז המשנה גם. אז הם נכנסו בשני התלמודים.

הסיבה למה צריכים משנה, למה צריכים גמרא, למה לא מספיק משנה:

מספר אחד – כי משנה לא תמיד מבינים. אז אתה לא מבין את השמועות ממשה או את הביאורים, נכון? או את הדברים שנתחדשו. לפעמים פשוט לא מבין, ולפעמים חושב שמבין, אבל לא יודע שיש בזה עומק. לפעמים נראה כאילו מבין, אבל הרי יש כמה שכבות שלא מבין.

חוץ מזה, פשוט טכנית – בתי הדינים המשיכו, היו חידושים חדשים.

אחרי שיש לך את שני התלמודים, הוא גם אמר שהתוספתות וספרי וספרא גם מרחיבים על המשנה. אז, שני התלמודים, אחר כך תוספתות, ספרי, מכילתא – מכל אלה מתבאר, יוצא ברור אסור ומותר, טמא וטהור, חייב ופטור, כשר ופסול.

גזירות וסייגים – “ושמרתם את משמרתי”

חוץ מזה יש דינים – יש דבר חדש שלא כתוב, שלמדנו אצל המשניות. כלומר, אצל המשנה הוא לא דיבר על זה. זה מעניין, אני שומע במשניות גם יש דברים כאלה. הוא אמר לנו שרבינו הקדוש נתן למנות את הדברים, לא דברים, לא תקנות. הוא אמר דברים זה סתם ענייני מידות. עכשיו הוא מדבר על סוג חדש של דבר – תקנות חדשות.

ג’ מבואר מן הדברים שגזרו חכמים ונביאים שבכל דור ודור לעשות סייג לתורה, כמו שאמר משה בפירוש “ושמרתם את משמרתי”.

כאן הוא אומר שמכיוון שיש להם זכות לעשות תוספות חדשות, הוא אומר שמשה רבינו הרי בעצמו אמר “ושמרתם את משמרתי”, שעל זה חז”ל פירשו:

“שנאמר משה בפירוש ‘ושמרתם את משמרתי’, ובזה אמר עשו משמרת למשמרתי”.

הוא לא אמר – משה רבינו אמר פסוק “ושמרתם את משמרתי”, פירוש משה, פירוש רש”י, הוא אמר: מה אני מתכוון לומר “עשו משמרת למשמרתי”? סתם כפל? יש לי משמרת, ומשה רבינו אומר שיש לו גם בעצמו משמרת.

“משמרתי” פירושו של הקב”ה. “שמרתם את משמרתי”. אבל מה פירוש המילה המקורית “משמרת”? פירושו משהו ששומר על האדם מ… שתישמר. משמרת זה לשמור את זה. בדיוק.

אפשר להתכוון לסייגים. סייגים לתורה.

מנהגות ותקנות – קטגוריה נפרדת

חוץ מסייג לתורה, יש עוד קטגוריה.

ד’ וכן יתבאר מהם המנהגות והתקנות שהסכימו עליהם בכל דור ודור כמו שראוי בעיני אותו הדור.

לא נאמר שזה סייג לתורה. אלא זו תקנה חדשה, מנהג חדש.

ולמה הם מחייבים בזה? כלומר, הדברים הקודמים מחייבים כי משה רבינו אמר “שמרתם את משמרתי”. אבל גם בזה יש חיוב – וכאן יש להם זכות לעשות דברים משלהם, לא בגלל “שמרתם את משמרתי” אלא תקנה. אבל כשלא מקיימים את זה, עוברים על “לא תסור”.

ודאי עוברים. אבל האם זה עושה הכל לחפצא של דאורייתא? ודאי, זו קושיית הרמב”ן.

משפטים ודינים פלאים

וכ”ש משפטים ודינים פלאים שלא קבלום ממשה.

זה לא דברים שנתחדשו? דברים שנתחדשו לא אומר משפטים ודינים פלאים. לפי הפשט החדש שאנחנו לומדים, לא כמו שחשבתי עד היום, שדברים שנתחדשו פירושו דברים שנתחדשו בביאור התורה. וכאן הוא אומר, כאן דברים חדשים עם הדינים עם הדברים.

ודוני בית דין הגדול שלא עלתה על דעתם במדרש התורה ודרישותיה.

הוא אמר קודם שדוני בית דין הגדול – בית הדין צריך להסכים.

קודם הוא אמר “מסכים עליהם בית דין הגדול”. אבל הוא לא אומר נלמד. נראה שתלמיד יכול להבין משהו בכלל, וזה צריך את הסכמת בית הדין. המילה “מסכים עליהם” זה לא זה. המילה “מסכים עליהם” היא שאין לזה תוקף, צריך להיות רוב, מה שיהיה, או כולם, אני לא יודע מה ההלכה.

“ודוני בית דין הגדול שלא עלתה על דעתם במדרש התורה ודרישותיה, ופסקי אותם הזקנים”.

פלאי מנתח פשוטו – מקרה חדש. זה לא מקרה שונה מפסקי אותם הזקנים, אלא דבר חדש שהוא “כי יפלא ממך דבר”. שאין לו הסבר. אין הסבר שאין לו ראיה. משה רבינו לא אמר גדר.

לכן, אצל “בית דין הגדול שבאותו הדור”, הפסק “עשוהו כזקנים” זה לא אותו דבר כמו ש”בית דין הגדול שבאותו הדור” יהיה לשונו. זה, הזקנים פסקו כך, ואין דין כאילו שזה מתאים באמת במדרש התורה ודרשת בהם.

אין דבר כזה שתלמיד נופל לו פשט מהמדרש התורה ודרשת בהם – אולי זה אמת שמתאים לפי הרבי, אבל עדיין לא מחייב אף אחד. המחייב הוא שהזקנים תיקנו את זה. ואם הזקנים תיקנו את זה בלי מדרש התורה ודרשת בהם, זה רק בתור מנהג ותקנה, לא בתור שזו תורה שבעל פה.

סיכום: החמש קטגוריות בתלמוד

“חיבור אשר בתלמוד מיום משה ועד ימינו”. כלומר, הכל, גם התורה שבעל פה וגם… כמה דברים יש בתלמוד?

מספר אחד – פירוש המשנה, כי המשנה עצמה היא התורה שבעל פה

ועוד פירושים שנתחדשו

ועוד הלכות שנתחדשו

ועוד המשמרות

ועוד התקנות

ועוד דינים פלאים – שזה לכאורה אותו דבר כמו דינים שנתחדשו, או לא, אני לא בטוח.

אתה מסתובב. בוא נלך על חמש. צריך להיות חמש, ויוצא שאתה אומר שש. צריך להיות חמש.

בוא נלך מלמטה למעלה, זה מאוד קל, נכון? מנהגות ותקנות והדברים שנתחדשו, כפשוטו. אין שייכות לתורה. תקנה פירושה שחכמים אמרו שצריך לעשות, וגזירה היא סייג לתורה. אלה מדרבנן. כן, אלה מדרבנן, רק מקור.

יש לך רק שני דברים. יש לך רק תקנות וסייגים. רק שניים. אחד, שניים. אני הולך אחורה.

כח התקנות אחרי חתימת התלמוד

סיום תקופת רב אשי והפיזור הגדול

נמצאו רבנו אשי וחבריו שהם סוף גדולי חכמי ישראל המעתיקים תורה שבעל פה. מה זה “סוף”? קודם כל הם האחרונים המעתיקים עם הגמרא שלהם. במילים אחרות, אם מישהו בא אחר כך ואומר “יש לי העתקה ממשהו תורה שבעל פה”, לא הולכים להבין אותו.

והם האחרונים מהחכמים שגזרו גזירות, והתקינו תקנות, והנהיגו מנהגות. הם האחרונים שפשטו גזירותיהם ותקנותיהם ומנהגותיהם בכל ישראל בכל מקומות מושבותיהם. אחריהם, אנשים עושים תקנות, אבל לא כל ישראל מקבל.

ואחר בית דינו של רב אשי, שחיבר התלמוד בימי בנו מר בר רב אשי – מה הנגיעה בזה? למה זה חשוב לרמב”ם? אולי הגמרא רוצה לומר שמר בר רב אשי סיים את התלמוד, לא רב אשי.

מה קרה אז? נתפזר ישראל בכל הארצות פיזור יתר – זה עוד פיזור גדול יותר. כי קודם הוא כבר אמר שהיה פיזור יתר, ועכשיו יש עוד פיזור גדול יותר. וגלו לקצוות ולאיים רחוקים – הם הגיעו לקצוות העולם. ורבו קטטות בעולם – נעשו יותר קטטות. ונשתבשו הדרכים בגייסות – נעשה קשה לנסוע להעביר שמועות ממקום אחד לשני. ונתמעט תלמוד תורה, ולא נתכנסו ישראל ללמוד בישיבותיהם אלפים ורבבות כמו שהיו מקודם.

בגלל זה לא התפשטו תקנותיהם על כל ישראל, כי כשאי אפשר להסתובב ולהעביר את השמועה, אי אפשר להיות ישיבה גדולה בפומבדיתא שכל היהודים מקבלים, כבר לא נשארו עם התקנות.

השרידים – יחידים בכל עיר ועיר

אלא מה כן נשאר? נתקבצו יחידים, השרידים אשר ה’ קורא – היהודים שנשארו. בכל עיר ועיר, בכל מדינה ומדינה. הוא רומז לפסוק מהמגילה – “בכל עיר ועיר”, זה רמז שיש יהודים בכל מקום שצריכים להגיע לבית הדין בפעם שעושה תקנה. אבל זה לא מרכזי. קודם היה שיש מקום אחד, ויוצא משם, צריכים לשלוח לשם, לומדים שם, לומדים שם.

והשרידים עוסקים בתורה, מבינים בחיבורי החכמים כולם, ויודעים מהם דרך המשפט היכי הוי. יש להם כוח גדול, אבל אין להם כוח של כלל ישראל.

היעדר כח לכפות על כל ישראל

לפיכך, כל חכם שעמד אחר חתימת התלמוד בכל מדינה ומדינה, וגזר או התקין או הנהיג לבני מדינתו, או אפילו לבני מדינות – לא פשטה מעשיו בכל ישראל. מפני ריחוק משבותיהם ושיבוש הדרכים. ולפי שבית דין של אותה המדינה יחידים, ובית דין הגדול של שבעים ואחד בטל מכמה שנים קודם חיבור התלמוד.

נשמע כך, שיש שני תנאים שבית דין יוכל לחייב: אחד שכלל ישראל יקבל את זה, ואחד שיהיה בית דין של שבעים. העיקר שיתפשט בכל ישראל.

למה ייקח כלל ישראל אם אין בית דין של שבעים? אולי בית דין של שבעים היה יכול גם לחייב אפילו בלי שיתפשט בכל ישראל. אולי, אבל אתה לא מחייב את זה על הרבנים ל… יכול להיות גם כאן אחד מהם – או התפשט בכל ישראל, או בית דין של שבעים.

אולי ההבדל כך: על הדברים שאין להם עיקר מן התורה, אולי בית דין של שבעים יש לו כוח מתקנת תורה, על פי התורה, ולעשותו, יכול לחייב. את זה כבר אי אפשר לעשות אפילו לפני חיבור התלמוד. אבל תקנות שאפשר לחייב גם, דברים שלא צריכים כוח מיוחד – מה פירוש המעשה? האיסור הוא דין של בית דין. האיסור מהתורה אינו דין על בית דין, אלא רק על כמה שיכול. אתה לא יכול, אין כוח לחייב כל אחד. זה הגיוני – אני לא יודע אם זה נכון, אבל זה הגיוני על כל פנים.

ההלכה המעשית: אין כופין מדינה זו על מדינה אחרת

לפיכך, אין כופין אנשי מדינה זו לנהוג כמנהג מדינה אחרת. פירוש: לכן, תקנות חז”ל מחייבות כל המדינות. אבל אחר כך לא. אם כן הצליח פעם לדיין כוח חזק, הוא יכול היה להנהיג לבני מדינתו. אבל ממילא אפשר לכפות מה שבמדינה – אפשר לכפות שינהגו במנהג המדינה. אבל אי אפשר לכפות ממדינה אחת לאחרת.

ואין אומרים לבית דין זה: לכו אתם וגזרו שגזר בית דין אחר במדינתו.

אולי זו המילה: אולי בית דין של שבעים יכול לחייב בתי דינים אחרים – הם כמו בית הדין של כל בתי הדינים. אין כופין אנשי מדינה – כופין את החכמים של אותה מדינה. אבל בית הדין של תקופה אפשר לכפות מתחילה לקבל – שיתקנו בבבל, לא בצרפת, שהגאונים בבבל. אחר כך אפשר לומר לא, אבל הגאונים אומרים, שהם יעשו תקנה, יהיה מחויב להתנהג לפי התקנה.

אולי בית דין של שבעים יכול לחייב בתי דינים אחרים. כשיש בית דין של שבעים, אולי הם יכולים לחייב כל בתי הדינים האחרים לקבל את בית הדין הגדול. הם נעשים כמו בית דין של בתי דינים. אבל מאחר שנגמר, כל בית דין לעצמו. זו ההלכה של זקן ממרא.

הגדרת “גאונים”

ולפיכך אם מצאו חכמי הגאונים שדרך המשפט כך הוא – אתה קורא להם בפעם הראשונה “גאונים”. היסודות של הראשונים קוראים להם גאונים. גאונים פירושו חכמים, לא אחד מחסידות מלפני מאה שנה.

כח הגאונים ומגבלותיהם

הם נעשים כמו בית דין של בתי דינים. אבל למעשה אחר כך כל בית דין לעצמו. זו ההלכה של זקן ממרא כאילו, שצריך להבין יותר טוב עוד את הסוגיא של זקן ממרא.

וכן אם למדו איך הם הגאונים שדרך המשפט כך הוא – כאן הוא קורא להם גם בפעם הראשונה “גאונים”, השרידים אשר ה’ קורא, אלה שקוראים להם גאונים, והם ילמדו אותם שדרך המשפט כך הוא. כל הגאונים האחרונים הנקראים גאונים – גאונים פירושו חכמים שאחר חתימת התלמוד.

אותו דבר: לא רק שאני לא יכול לעשות תקנה, חוץ מזה אני גם לא יכול לומר את הפשט, שדרך המשפט כך הוא, כך וכך יפסקו. ומיד בית דין אחר שאמר אחר רבי שמעון, שדרך המשפט הוא כמו התלמוד. אין שומעין לראשון אלא למי שהדעת נוטה לדבריו, בין ראשון ובין אחרון.

פירוש: אם משהו כתוב בתלמוד בבלי או ירושלמי, אי אפשר להתווכח גם לא על הביאור?

בתקנה אני מבין, אבל בביאור לא ברור למה. אולי, תיאורטית לא – תיאורטית אפשר להחזיר את זה גם לתלמוד, את זה היו צריכים להבין. אבל על כל פנים, זה משהו שחסר.

הקושי המפורסם בהקדמת הרמב”ם

מפורסם מאוד שמשהו חסר בהקדמת הרמב”ם. הוא מסביר היטב למה את התקנות לא צריכים לקיים אחרי חתימת התלמוד, אבל הוא לא מסביר למה כן צריכים לקיים את התלמוד בביאור התורה, שאי אפשר אחר כך. והוא אומר דבר חזק מאוד.

אין שומעין לראשון אלא למי שהדעת נוטה לדבריו – כל אדם יכול כבר להשתמש בשיקול הדעת שלו, בין ראשון ובין אחרון.

ודברים הללו נוגע בדינים, בגזירות, ובתקנות, ובהלכות. גזירות פירושו חידושים שעשו, גזירות שגזרו בדור אחד, גזירות ואיסורים. תקנות ומנהגות הם מנהגים שתיקנו. תקנות זה נתקנו, אבל מנהגות זה סתם דברים, אין להם חשיבות כמו תלמוד.

אבל בכל הדברים האלה נוגע – בכל הדברים האלה אי אפשר לכפות. רק מי שרואה שזה נכון זה נכון. אבל אפשר לכפות בארץ – נראה שכן, בארץ כן אפשר. אפשר לומר שבארץ אחת יש תקנה. אפשר לכפות באנשי מדינה זו נוהגין כמנהג מדינה אחרת, הרי זה כמו מנהג מדינה.

החיוב ללכת בדרכי התלמוד

אבל, אפילו כל דברי רשב”י ותלמידיו שונה מזה, לא כמו שכל אחד יכול לבד להבין אם הוא סובר כך או לא.

לפיכך כל ישראל חייבין ללכת בהם, בכל עיר ועיר ובכל מדינה ומדינה, לנהוג בכל המנהגים שנהגו חכמים שבתלמוד, ולגזור גזירותיהם, וללכת בתקנותיהם.

אהא, זה אומר הכל – אנחנו צריכים מחדש לגזור, בתי הדינים צריכים מחדש לפרסם. אנחנו צריכים לפרסם את גזירותיהם, וללכת בתקנותיהם.

הואיל – למה? למה אנחנו צריכים לעשות את זה? הואיל וכל אותן הדברים שבתלמוד הסכימו עליהם כל ישראל – התוקף הוא כי כל כלל ישראל קיבל את זה.

ואותן החכמים שהתקינו או שגזרו או שהנהיגו או שדנו דין ולמדו שהמשפט כך הוא, הם כל חכמי ישראל או רובם, והם ששמעו הקבלה בעיקרי התורה כולה איש מפי איש עד משה רבינו.

שלושת היסודות: תקנות, קבלת כלל ישראל, והקבלה

שוב, הוא אומר כאן שלושה דברים:

את התקנות והגזירות צריכים לקבל כי כל היהודים קיבלו את זה, ממילא זה מחייב. זה לא כמו מנהג של המדינה עצמה או כל המדינות.

אבל גם, מי? החכמים שתיקנו את זה היה להם כוח כזה, הוא שכלל ישראל קיבל את זה.

זה הנושא של תקנות, לא הנושא של הלכות, נכון? אהא, אוקיי, נכון. על תקנות ברור שמקבלים את זה, זו תקנה.

אבל הלכה – מה זה אומר מי אומר שזה הפשט של תורה שבעל פה? הסיבה היא כי כל חכמי ישראל או רובם קיבלו את זה מכל חכמי ישראל לפניהם, הם כך הסכימו, והם אלה שקיבלו איש מפי איש עד משה.

השאלה היסודית: מהו המקור לחיוב?

[הרב מעלה שאלה יסודית:] מניין שצריך לקבל דברים שרוב כלל ישראל מקבל? היכן כתוב זה?

[הרב מציע:] אפשר שזה כמו מנהג מדינה – כשם שיש מנהג של מדינה אחת, כך יכול להיות מנהג של כל המדינות. כמו שמדינה אחת מקבלת משהו והוא מחייב את אותה מדינה וכל קהילה בה. אבל מי אומר שזה מחייב? אם בית הדין מחייב – מחייב, אם לא – לא. מהו המקור?

[הרב מסביר:] כשבית דין מתקן משהו, זה חל גם על הדור הבא. הדור הבא לא צריך לתקן מחדש. אם בית הדין הבא אוכף את זה – טוב, אבל אם לא אוכפים – אינו מחייב. [הרב מודה:] משהו חסר כאן, משהו בסיסי מאוד שאיני מבין, והרבה יהודים אחרים לא הבינו.

[הרב מציין:] הרמב”ם אומר כך לגבי תענית, שמה שכלל ישראל קיבל [מחייב]. הוא מדבר על זה הרבה פעמים, אבל את היסוד – מדוע – מעולם לא הסביר.

[הרב מבחין:] בשלמא תקנות – אמר שזה הכלל. אבל לגבי הלכות, או מידות, או ביאורים – זה אומר כי כל חכמי ישראל מייצגים את כל חכמי ישראל שבכל הדורות. ומי אומר שצריך לשמוע לכל חכמי ישראל שבכל הדורות? על סמך מה?

[הרב שואל:] אולי הרמב”ם אמר קודם “לא תסור” או “ועשית ככל אשר יורוך”? [עונה:] לא, לא, כשזה לא על זה. למה לא? כי זה תקנות. שוב, “לא תסור” אומר שהם יעשו תקנות, וזה התירוץ של אותו אדם, הוא לא התגבר על זה.

התשובה המוצעת: סמכות הביאור

[הרב מציע תשובה:] כמו שהחכמים היו בעיקר התורה, יש להאמין שגם ביאוריהם הם הביאורים הנכונים, והם בעלי הסמכא הגדולים ביותר לבאר את הגמרא. זה הגיוני, הוא לא הקשה כל כך. אין לו תיאוריה פורמלית מפחידה על זה, זה פשוט הגיוני.

כח הרבנים והמגבלות הגיאוגרפיות

[הרב מסכם:] עד כאן עניין חכמת התלמוד וכח חכמי התלמוד. מהו כח הרבנים? האם את כח התלמוד אפשר לכפות במדינה אחת? יש דברים מאוחרים שאי אפשר לכפות, אי אפשר לכפות ארצות אחרות, אלא רק שם שנתקבל.

[הרב מעיר:] זה טוב, אבל לא בטוח שהיחיד צריך להצטרף לרבנים, אלא השאלה היא האם הרבנים צריכים להצטרף לרבנים אחרים.

שני הנימוקים לחתימת התלמוד

[הרב מסביר:] הרמב”ם אמר שניים: איך התלמוד הוא חומרא של מה שהיה עד אז, כל מה שהיה עד אז. ושניים, למה צריך את זה? כי מאז ואילך כבר היה פיזור, או יותר פיזור, ועכשיו אין בית דין הגדול, ואין גם קיבוץ כל ישראל, וממילא, כמו שאתה אומר, אי אפשר לכפות ארץ אחת על השנייה.

[הרב שואל:] “אי אפשר” פירושו שלא צריך, או שאם רוצים אפשר? זה לא ברור לי כל ההלכה הזו עכשיו, אבל זה מה שהרמב”ם אומר.

[הרב מעלה:] השאלה היא אם זה פרקטי או שזה פשט בדינא שצריך להצטרף לדברים. הוא עושה סתירה בדברים. אם אתה אומר שזה פרקטי, זה אומר שאני לא יכול לחשוב.

ההבדל בין המשנה לגמרא

[הרב מעיר:] גם קצת מעניין שיש חילוק גדול בין המשנה לגמרא. המשנה נראה שרבינו הקדוש ראה שזה הולך לבוא ועשה את זה בכוונה. הגמרא – במקרה אחרי זה קרה הפיזור. לא שרבי אשי ראה מראש והכין עם זה את הגמרא.

[הרב מוסיף:] הגמרא באמת עשתה משהו שונה מהמשנה. תיאורטית, אולי המשנה הייתה מספיקה, חוץ מכמה שמועות שחסרות, כמה תקנות שהיו אחר כך, שחסרות מהמשנה. משהו לא נכון. הגמרא הרי אומרת פירכא על המשנה.

[הרב מבחין:] רק אתה רואה את החילוק… שרבינו הקדוש ראה שהולך לבוא חורבן והכין. הגמרא לא אומר את זה. אחר כך נעשה הדבר עוד יותר קשה. כבר היה שהגמרא לא ידעה… מה ברבי אשי דלא הוה ידע שהוא יישאר הסמכות החזקה ביותר שתהיה אחריו. רבינו הקדוש כן הייתה לו התודעה הזו.

[הרב שואל:] למה לסמוך? הם לא היו סומכים. הם מרבינו הקדוש, שיוכלו ללמוד את התורה, לא היו פשוט שוכחים. [הרב מבהיר:] זה נושא אחר. הרמב”ם אומר שלא היו שוכחים. אולי היו מגמגמים הרבה משניות, אבל את זה היו שוכחים. זו שאלה שונה מאוד.