12 הקדמות הכלאם | חלק א פרק עג (א) | מורה נבוכים 156 – Transcript

פרק ע”ג – הקדמות הפיזיקליות של שיטת הכלאם

א. הקשר לפרקים הקודמים – ארבע השאלות היסודיות

אני צריך להתחיל עוד פעם. אוקיי, כן. הפרק הזה, פרק ע”ג, עוסק בסיכום של ההנחות הפיזיקליות של שיטת הכלאם.

ארבע השאלות המרכזיות

דיברנו שכל הסיפור כולו בסוף מבוסס על זה שאנחנו רוצים לדעת ארבעה דברים, ויש מחלוקת בין הכלאם לרמב”ם – מחלוקת מאוד יסודית – באיזה סדר אנחנו בעצם רוצים או צריכים לדעת אותם.

שיטת הכלאם – הסדר

הסדר של הכלאם הוא שיש קודם כל שאלה על העולם: האם הוא נברא? ואז, אם העולם נברא, אז ממילא יש לו בורא. זו השאלה השנייה: האם יש אלוהים? ואז, כשאנחנו יודעים שיש לעולם בורא והוא האל, אז אנחנו שואלים על האל: האם הוא אחד? והאם הוא גשם? והאם הוא גוף?

אלה ארבעת השאלות שסביבן סובבים כל הפרקים האלה – עכשיו מכאן, בעצם כבר מפרק ע”א ועד חלק השני פרק ב’. ובאופן פילוסופי, זה הלוז של כל הספר הזה.

ההבדל בין הכלאם לרמב”ם

כבר דיברנו על זה שהחיבור הזה בין השאלה הראשונה לשנייה הוא מיוחד לכלאם באופן הזה, כי הרמב”ם אומר שאפשר ללכת הפוך – אפשר גם לשאול “האם יש אלוהים?” בהנחה שהעולם לא נברא בזמן. אז הוא לא חושב שהשאלה “האם העולם נברא?” ו”האם יש לו בורא?”, כלומר “האם יש אלוהים?”, הן אותה שאלה. אבל הכלאם מחבר את השאלות ביחד, ולכן הסדר שלהם הוא תמיד מתחיל מהשאלה “האם העולם נברא?”.

זה דבר ראשון.

נקודת ההסכמה – ההתחלה מהעולם

עכשיו, יש דבר ששווה בעצם לשתי השיטות, שזה שאנחנו הולכים להתחיל מהעולם, ולכן צריכים לדעת איך העולם עובד, מה הוא העולם. ולזה, בלי זה שום דבר לא מתחיל. ולכן, בשביל לעשות את זה, הרמב”ם אומר שהוא ייתן לנו סיכום – כן, אנחנו אמרנו את זה – הוא ייתן לנו סיכום של הדרך של הכלאם להוכיח את ארבעת השאלות האלה. ובשביל לעשות את הדרך שלהם, הוא צריך להתחיל מההנחות שלהם, מההקדמות שלהם, כלומר התזות שלהם אודות הטבע, אודות העולם.

וזה הנושא של הפרק הזה: שיטת הכלאם על הטבע.

—

ב. מהלך הרמב”ם בפרק זה

אז זה העניין, ואנחנו נתחיל ללמוד אותו ולראות מה קורה.

פתיחת הפרק – “הקדמות הכוללות”

אז הוא אומר ככה:

> “הקדמות הכוללות אשר לסיכום המדברים”

“הנחות הכוללות” – הכוונה הנחות המוסכמות על כולם.

המהלך המעניין של הרמב”ם

הרמב”ם עושה פה מהלך מאוד מעניין. יש על זה כל מיני שאלות ועיונים של חוקרים אחרונים. גם מיכאל שוורץ, שגם מצטט פה הרבה בהערות שלו וגם כתב עיון במאמר או שניים, עוסק כבר בבעיה הזאת.

מה ידוע על הכלאם?

שזה שהייתה שיטת הכלאם – עכשיו, האמת שרוב האנשים ששמעו על שיטת הכלאם, זה לא בגלל שיש להם שיטה פיזית, שיטה פיזיקלית טובה ומעניינת. הרמב”ם, בדבר מה שכבר הבאנו, דיבר על זה שהתלמיד שהוא דיבר איתו רוצה לדעת, שרוצה לדעת, שאם ההוכחות של הכלאם לשאלות האלה הן הוכחות טובות. אז כולם שמעו עליהם כתיאולוגים, או תיאולוגים רציונליים מסוג מסוים, שרוצים גם להוכיח את האמיתות הדתיות – את העניין של מציאות האל והבריאה וכו’.

טענת הרמב”ם – חייבים להתחיל מהמציאות

עכשיו, הרמב”ם אבל טוען שאין באמת כזה דבר של להתחיל מהוכחות לקיום האל. הרי כולם מודים שצריכים להתחיל מהמציאות, אז קודם כל צריך לדעת איך המציאות עובדת. בלי זה שום דבר לא עובד.

הוא בעצם טוען שגם הכלאם מודים בזה, ולכן לכלאם יש בעצם שיטה עצמאית, שיטה מסוימת ומוגדרת של הפיזיקה. שזה נכון – לכלאם יש תאוריות פיזיקליות שבאמת בונים עליהן את ההוכחות שלהם לקיום האל.

מהלך חזק יותר

אבל הרמב”ם כן עושה פה מהלך קצת הרבה יותר חזק, שלהעמיד את זה, להעמיד את ההתחלה הזאת. הוא אומר: “אוקיי, אתה רוצה לדעת על הכלאם? אז קודם בואו נראה את המדע שלהם.”

הוא כבר ביקר לנו בפרק ע”א את הכלאם הזה, שהם באמת, במובן היסטורי לפחות, הלכו בכיוון ההפוך – הם רוצים לדעת על ההוכחות לקיום האל, ולכן הם מוצאים להם הנחות פיזיקליות שמתאימות למסקנות שלהם. הרמב”ם טוען שזה לא הגיוני לעשות, ללכת הפוך מהמסקנות להקדמות וכולי.

הצגת ההנחות והביקורת

ובכל מקרה, הרמב”ם באופן מאוד מוצהר ומפורש רוצה להעמיד לנו קודם כל את ההנחות הפיזיקליות שלהם, וגם על הדרך להראות לנו איך לפי דעתו הן אבסורדיות ולא כל כך מתאימות למציאות. אבל על זה ואגב זה הוא הולך להראות לנו את ההוכחות שלהם.

אז זה דבר אחד שהוא עושה. אני חושב שגם הכלאם עושים בכיוון הזה – הם גם מתחילים מזה – אבל פחות, כמובן פחות, מראים את זה שהם מגיעים למסקנות אבסורדיות. והרמב”ם כן צריך לעשות פה סיכום נאמן – הוא לא ממציא דברים עליהם – אבל כן אפשר לטעון שהוא מציג אותם באופן שזה יהיה קצת פרוש, שזה קצת מגוחך לפעמים.

—

ג. משמעות “הקדמות כוללות”

פירוש ראשון – הנחות מוסכמות

אז זה הדבר הראשון. דבר שני, שזה פירוש למילה הזאת “הקדמות כוללות”: שזה שבתוך הכלאם, כמו בתוך כל מסורת, בתוך כל שיטה מעניינת, יש כל מיני דיונים פנימיים, כל מיני מחלוקות, כל מיני ויכוחים גדולים.

טענת הרמב”ם על הויכוחים

והרמב”ם טוען – זו טענה מעניינת – כן, יש כל מיני מחלוקות, יש כל מיני ויכוחים, והוא מזלזל בזה. כי הבן אדם רואה המון ויכוחים וטענות לפה ולשם, הוא אומר: “אוקיי, יש פה שיטה רציונלית, אנשים מדענים ביניהם לבין עצמם וטענות וויכוחות.” אז דווקא זה עושה רושם רציני של כל השיטה הזאת – ככה זה הולך אצל בני אדם.

מטרת הסיכום

הרמב”ם פה, בזה שהוא עושה סיכום, הוא אומר: “אני אעשה לכם סיכום של מה בעצם כולם מסכימים. מה הלוז? מה הכללים? מה ההקדמות הכלליות שכולם מסכימים?”

נכון שאני גם בעצמי אביא כמה חילוקי דעות בתוך כל מיני הנחות, בפרטים שלהן איך הן עובדות, ואני יכול להסביר לך גם למה יש את חילוקי הדעות – בגלל הבעיות היסודיות שיש בשיטות האלה. אבל הוא באופן מפורש רוצה לתת לנו את הדברים שכולם מסכימים אליהם.

מדוע הרמב”ם אומר את זה?

למה הוא אומר את זה? קודם כל, הוא רוצה להמעיט את החשיבות, את הרושם של כל הויכוחים. הוא יגיד שהויכוחים שלהם הם בזבוז זמן. קודם כל הם בזבוז זמן בגלל שהם רוצים להוכיח דבר שהוא לא הגיוני, אז צריך לקחת על זה הרבה זמן. אבל ככל שזה מתארך, זה הופך לי יותר בעייתי ולא פחות בעייתי.

אבל דבר שני, שהוא חושב שבסופו של דבר הם לא צריכים את זה. כלומר, השיטה בכללותה שכולם מסכימים אליה בנויה על כמה הנחות – שתים עשרה הנחות יסוד שהולך להביא.

—

ד. מאפייני ההנחות

מספר ההנחות

לא רק שתים עשרה – זה הרבה פחות. זה מעניין, זה הרבה פחות מהשיטה הפילוסופית שהולך להביא בהקדמות לחלק שני, שהן מבוססות על עשרים ושש הנחות.

יכול להיות שזה מכוון של הרמב”ם, שיש פה הרבה פחות הנחות. כלומר, בצד אחד זה טוב, כי אין שיטה טובה או סיכום טוב שהיא שואפת להיות פרימיטיבית ממש – פחות הנחות יסוד ואפשר לתמצת אותן בצורה הכי קצרה. זה לעולם ישנן, לעולם תמיד הוא בדרך קצרה וכולי.

אבל… אבל הוא רוצה להראות שיש פה כמה הנחות יסוד מוסכמות, שבתוכן יש מלא ויכוחים, אבל כל הויכוחים ניתנים לתמצות בכמה שורות.

אז זה מה שהוא אומר. וכמובן שזו טענה שאפשר… לאנשים שחקרו את כל השיטות יש כאלה שמפקפקים – אפשר תמיד למצוא מישהו אחד או הרבה מישהו שלא באמת מסכימים להנחות שהרמב”ם טוען שכולם מסכימים אליהן.

—

ה. הכרחיות ההנחות

כל ההנחות נצרכות

זה דבר שלישי שהרמב”ם רוצה לטעון, והוא טוען במפורש: שכל ההנחות האלה נצרכות. אי אפשר באמת להיות כלאמיסט עקבי על שיטה בכלל בלי להסכים לכל ההנחות.

ולכן זה מקל עליו את העבודה להפריך אותם, כי אם הוא מפריך אפילו שרק הנחה אחת היא בלתי הגיונית – אז כל השיטה נופלת, כי אתה צריך את כולם.

נגד מדברים מאוחרים

והוא במפורש מבקר מדברים אחרונים שחשבו שהמדברים הראשונים הם סתם נקטו כל מיני שיטות כי הנה, נראה להם יפה והגיוני, אבל לא בגלל שהם נצרכים לעיקר השיטה.

הרמב”ם חולק עליהם. הוא אומר להם: “לא! כל אחת משתים עשרה ההנחות האלה – נכון שיש פרטים שהם לא נצרכים – אבל כל אחת משתים עשרה ההנחות האלה נצרכות בשביל עיקר השיטה. השיטה לא יכולה לעמוד בלעדיהן.”

—

ו. הכלאם כניגוד לשיטה האריסטוטלית

שיטה עקבית, לא אקלקטית

הרמב”ם באיזשהו מובן מצייר את הכלאם בתור ניגוד מאוד מושלם לשיטה האריסטוטלית. הוא לא חושב שזו שיטה אקלקטית עם כל מיני הנחות לא חשובות.

ההבחנה בין היסטוריה ללוגיקה

למרות שהוא חושב – הוא כן חושב – שבאופן היסטורי זו שיטה אקלקטית. הוא חושב שבאופן היסטורי זה לא מבוסס על ניסיון אמיתי להבין את המציאות; זה הכל נולד מתוך פולמוסים, מתוך רצונות למצוא ראיות, להפריך באופן פוליטי וכו’.

אבל בסוף הוא חושב שזאת שיטה עקבית, שכל החלקים שלה הם מתכנסים לדבר אחד – הם צריכים תמיד זה את זה.

ולכן הוא בעצם בוחר לפרט לנו את כל מה שנצרך בשביל השיטה.

סקירת שתים עשרה ההקדמות

אז הן שתים עשרה הקדמות, ואני זוכרם לכך. אני פשוט מאזכר, אני נותן שמות לשתים עשרה ההנחות האלה, כותרות, ואחר כך – אבל אין לך עניין כל ההקדמה מהן ומה שהתחייב ממנו. אז אדם עושה פה קודם כל רשימה קצרה של שמות, כותרות של כל ההנחות האלה, ואחר כך אנחנו מפרטים מה הפירוש של הכותרת הזאת וגם מה מחייב, מה הדברים שיוצאים מזה.

שלפעמים הוא מסביר בזה למה בכלל הם אמרו את זה ומה מתחייב מזה. לפעמים הוא מראה שמתחייבים מזה דברים אבסורדיים, שזה כבר מפריך את זה, או שלמה ההנחות מתקשרות אחת לשנייה, איך יוצאת מהם שיטה אחת וכולי. אז זה הדבר שעושה.

מקוריות הסדר של הרמב”ם

אין אף אחד, כלומר לא נמצא לפחות מקור לרשימה הזאת, לסדר הזה, בכתבי הכלאם הידועים לנו. כנראה, והרמב”ם גם לא טוען תשומתי, כנראה שהסדר הזה הוא סדרו של הרמב”ם, הוא בעצמו. יכול להיות שהוא כמובן העתיק מכל מיני ספרים שסיכמו לו או שלמדנו מהם, אבל המבנה הזה כולו, הקיצור הזה, הפרק עין גימל בתור מבוא לשיטת הכלאם – הוא חידוש של הרמב”ם.

כפי שהבאתי, יש כל מיני מפרשים בזמננו שרוצים להתווכח איתו על כל מיני פרטים, אבל זה לא כל כך מעניין אותנו. למה? כי אנחנו בעצם, חשוב לנו להבין איך הרמב”ם מציע לנו פה שיטה מסוימת, שהיא שיטה שלמה ועקבית, והיא מנוגדת לשיטה שלו. ולמה יש פה כמה שאלות חשובות שעליהן בעצם סובב כל החקירה. אז זה הנקודה.

—

רשימת ההקדמות

אז בואו נקרא את מה שהוא קרא, ההזכרה שלו, שהוא סופר את ההקדמות, ואחר כך נתחיל קצת הקדמה ראשונה, או קצת יותר כפי מה שיש לי כוח.

הקדמה ראשונה: קיום העצם הפרדי

הקדמה ראשונה – זה לקיים או קיום העצם הפרדי. אני לא יודע איך לקרוא את המילה הזאת, “פרדי”. זה מילה שאבן תיבון המציא, והפירוש באנגלית או בעברית זה “אטום” – קיום של אטום. אטום בסוג מסוים. “עצם” זה המילה שהם היו משתמשים בה, וזה “ג’והר”, שזה מילה – אותה מילה אריסטו משתמש פה לעצם שלו, כן, substance.

לכן יש פה לפעמים שיתופי מילים מבלבלים, אבל זה בכוונה. הם טענו – ואחר כך נראה בזה בפירוט – שמה שקיים באופן הכי יסודי זה לא עצמים במובן אריסטוטלי, אלא עצמים במובן שלהם, שהם קוראים להם פה “עצמים פרדיים”, כלומר חלקים בלתי מתחלקים. כן, שזה תרגום מילה במילה של “אטום” – חלקים בלתי מתחלקים. אחר כך נראה מה זה אומר. אז אבן תיבון החליט לקרוא לזה “עצם פרדי”, כאילו עצם נפרד. זה קצת שיבוש של הערבית.

הקדמה שנייה: מציאות הריקות

הקדמה השנייה – מציאות הריקות. הריקות זה הפרט השני העתיק בתיאוריה האטומיסטית, שאומרת שיש אטומים ואטומים אלה נמצאים בתוך איזשהו ריק, מקום ריק. אחר כך נראה את הפרטים שלו. זה המקום, פה זה כנראה המקום, או זה משהו יותר מורכב נראה.

הקדמה שלישית: הזמן מורכב מעתות

הקדמה השלישית – זה שהזמן מחובר מעתות. ככה נראה לי שצריך לקרוא את זה.

כלומר, יש אטומים, גם הגופים שבעולם מורכבים מאטומים – זה ההנחה הראשונה, וזה כשכל נראה אחר כך. הדבר השני זה שהמרחב הוא ריק, המקום הוא ריק – הקדמה השנייה, ואחר כך נראה שהוא בעצם גם מורכב מאטומים, זה שיש איזשהו בעיה.

הדבר השלישי, הקדמה השלישית – זה שהזמן הוא גם מורכב מאטומים. במובן של זמן אנחנו לא קוראים להם פה אטומים, אבל קוראים להם “עתות”, בלשון רבים של “עתה”. “עתה” (now) – החלק הכי קצר של זמן זה העתה, מה שקיים עכשיו. לא מה שהיה ושיהיה, לא איזשהו כלל של הרבה היה ויהיה, אלא עתה. ובעצם זה הרכיב הבסיסי של זמן, ופשוט הרבה עתה, הרבה עתות, מרכיבים זמן ארוך. אבל באופן בסיסי יש עתה אחת שהיא כמו האטום של זמן.

הקדמה רביעית: העצם לא יימלט ממקרים

הקדמה הרביעית – שהעצם לא יימלט ממקרים רבים.

עכשיו, על גבי העניין הזה של העצם, שהוא הדבר הבסיסי במציאות, היה להם מושג של “מקרים” (accidents). גם המקרה הזה הוא לא בדיוק המקרה האריסטוטלי. הוא עובד בצורות דומות למקרה האריסטוטלי, שזה דבר שנישא על דבר. במובן האריסטוטלי יש גוף שיש לו צבע וגודל ואורך וטעם וריח ודברים כאלה, שהם בנויים בקיום שלהם על הגוף שלהם, על העצם שלהם – אז זה נקרא מקרה.

וככה באופן דומה עובד המקרה הזה, אלא שזה מקרה של אטום, אז זה מקרה מסוג שונה. ואחר כך נראה שיש, איך קוראים לזה, שיש הבדלים בין המקרה הזה למקרה הזה. הכוונה היא רק בנקודה הזאת זה אותו סוג של מקרה – דבר שנישא על גבי הדבר השני.

אז העצם הזה יש לו מקרים שונים, והוא חייב להיות, לא יכול להיות עצם בלי מקרים. כלומר העצם הזה, כן האטום, הוא חייב להיות לו הרבה מקרים בעצם. אחר כך נראה את הפירוט של זה.

הקדמה חמישית: העצם הפרדי תלוי במקרים

הקדמה החמישית, סליחה – זה שהעצם הפרדי ישלה מציאותו, כלומר חלק מהמציאות שלו, זה ועמדתו במקרים אשר אני מספרם ולא יימלט מהם. שחייב להיות – זה בעצם מה שכבר אמרתי בהקדמה הרביעית – הוא חייב להיות לו המקרים שהוא הולך לספר עליהם, והוא לא יכול להיות בלי זה.

הקדמה שישית: המקרה לא יעמוד שני זמנים

הקדמה השישית – זה שהמקרה לא יעמוד שני זמנים.

המקרה הזה, בגלל האטומיזם של הזמן בעצם, ובגלל עוד דברים, יוצא שהמקרה הזה שעומד על גבי העצם לא יכול להמשיך שני זמנים. שני זמנים – כלומר שני האטומים האלה של הזמן שלמדנו עליהם בהקדמה השלישית. כן, ובהקדמה השלישית, איך אומרים, בהקדמה השלישית אמרנו שהזמן מחובר בהרבה חלקים של הזמן, אטומים של הזמן.

ולכן כל מקרה שנמצא על גבי עצם – ויש לי שאלה למה זה לא גם כל עצם, נגיד את זה, נראה שזה בעיה – אבל הוא מתקיים רק עתה אחת, רק חלק זמן אחד. וברגע השני צריך בריאה חדשה בשביל לברוא את המקרה בזמן השני בעצם. נראה שמה, למה הם אומרים ככה וכולי.

הקדמה שביעית: דין הקניינות כדין העדרם

הקדמה השביעית – זה שדין הקניינות, כלומר הקניין זה בעצם האקסידנט, כן, ה-property, הדבר שקיים על גבי האטום – הוא דין העדרם. אותו דין יש לזה שיש משהו בחיוב, ולזה שיש שלילה שאין משהו.

כלומר, גם זה שיש אטום שאין לו משהו – זה גם מקרה שלו. כשכולם מקרים נמצאים צריכים לפועל. למשל, אם אור זה הקיום של משהו וחושך זה ההעדר שלו, אז גם אור וגם חושך נחשבים אצלם מקרים, ששתיהם חלים בתוך הגוף של האטום וצריכים לפועל.

השם, שהוא בעצם הפועל בסוף של כל דבר, ולפי דעתם באופן ישיר של כל דבר – הוא זה שפועל גם את האור וגם את החושך.

הקדמה שמינית – אין בנמצא אלא עצם ומקרה

הקדמה שמינית, שאין בכל הנמצא בלתי עצם ומקרה. רצוני לומר, הגופים כולם, כלומר, אין שום דבר נוסף. כל העולם כולו, כל דבר שאתה מקיף בשמיים, בארץ, בכל מקום, הוא פשוט אטום והמקרים של האטום הזה. ושהצורה הטבעית גם כן מקרה. הצורה הטבעית זה מה שאריסטו קורא צורה, כן? הגדרה של דברים, מה הופך את הדברים למה שהם – הוא גם מקרה. נראה אחר כך.

הקדמה תשיעית – מקרים אינם נושאים מקרים

הקדמה תשיעית, זה שהמקרים לא יישאו קצתם מקצתם. אני אומר שהמקרה זה דבר שנישא, שתלוי במציאותו על גבי העצם, האטום שלו. ובגלל… טוב, אני לא אומר שום “בגלל” עכשיו, אבל הם טוענים שכל עצם צריך שיהיה על גביו מקרים, וכל מקרה חייב להיות נישא על גבי עצם. אבל לא יכול להיות שני שלבים, לא יכול להיות מקרה שיש לו מקרה, אין כזה דבר. אלא כל העולם צריך לחלק תמיד לעצם שבאופן ישיר יש עליו מקרה. אי אפשר מקרה שיש לו מקרה.

סיכום ביניים – מבנה שתים עשרה ההקדמות

עכשיו, עד כאן פחות או יותר הן הקדמות פיזיקליות יסודיות, שתלויות על השיטה האטומיזם שלהם. בעצם אפשר לחלק קצת יותר את השתים עשרה ההקדמות האלה, במובן שהשלוש הקדמות הראשונות הן פשוט הקיום של האטומיזם של העצמים, הגופים והזמן והמקום. ההקדמה הרביעית, החמישית והשישית אפשר לתאר בתור תיאור המקרים שהם טוענים שיש על גבי האטומים האלה. והקדמה השביעית, השמינית והתשיעית הן פרטים נוספים בדין המקרים האלה.

עכשיו העולם מעבר לעוד שלוש הנחות שהן אפשר לקרוא להן תוצאות מאוד כלליות, תוצאות כמעט מטאפיזיות. תוצאות, כן, חלקן הן מטאפיזיות וחלקן פיזיות, אבל תוצאות מתוך… טוב, השתים עשרה לא תוצאה, אבל דברים יותר כלליים. הנחות אפיסטמולוגיות אפשר להגיד, או מטאפיזיות, שהן יותר כלליות, שהן בנויות לפי דעתו על גבי… כן, זה לא שהן הנחות נפרדות בגלל שהן נצרכות לכל שאר ההנחות וכל שההנחות צריכות אותן, אבל הן עדיין נפרדות וצריך לדבר עליהן בנפרד.

הקדמה עשירית – האפשר לא ייבחן בהסכם המציאות לציורה

אז ההנחה התשיעית היא… סליחה, ההקדמה העשירית היא שהאפשר לא ייבחן בהסכם זה המציאות לציורה. כלומר, יש שאלה כללית של המטאפיזיקה או אפיסטמולוגיה או פיזיקה מטאפיזית: מה אפשרי? מה אנחנו מכנים דברים אפשריים? ומה הם דברים לא אפשריים? מה הם דברים שהם בלתי אפשריים, שלא יכול להיות?

ולפי דעתם כל הדברים אפשריים. כבר ראינו קצת מזה בפרקים קודמים. לפי דעת הכלאם כל הדברים אפשריים, ולכן אי אפשר לבחון את האפשר, את מה שאפשרי, לפי איזושהי הגדרה, לפי איזושהי הבנה של איך המציאות בעצם. הציור זה כמובן ציור של המציאות. הם טוענים שאין למציאות ציור, שזה כמובן נובע מכל ההנחות של עד עכשיו. שנראה, נבאר את זה כשאני אגיע לזה.

אבל זה היסוד שיצא להם, שכל הדברים אפשריים, ואי אפשר להגיד דבר בלתי אפשרי בגלל שהוא לא מסכים, שהוא לא מתאים עם איזשהו ציור, עם איזושהי הגדרה של איך המציאות. נגיע לזה. פה נכתב כל הדמיון וכל הדברים האלה. אז זו ההקדמה העשירית.

הקדמה אחת עשרה – בעיית האינסוף

כתוב אחת עשרה, זה ממש ההקדמה, הגדרה מטאפיזית כללית, שכמובן קשורה מאוד למחלוקות שלהם עם אריסטו על קדמות העולם, וכנראה גם קשורה לשיטה שלהם על האטומיזם. אבל צריך לראות את זה, וזה כן דבר שקשור לעניין של מה אפשרי.

סוגי האינסוף

זה עוד הלכה או כלל שקשור למה אפשרי, וזה קשור באופן ספציפי לשאלה של אפשרות האינסוף. אז נקרא לו פה דבר שאין לו תכלית. אחר כך כשנגיע להנחות של אריסטו, נראה שהשאלות האלה של אין תכלית הן מאוד בסיסיות בשיטה שלו.

אז הם טוענים שאין הפרש בשקרות, כלומר החוסר אפשרות, מה שאין תכלית לו, בין שיהיה בפועל או בכוח או במקרה. אז אנחנו מבינים למשל שהם גם מסכימים, זה גם סברתו. צריך לראות אם זה סותר את הדברים האחרים שלהם, אבל אני פשוט מפרש פה את פירוש המילים, כי הפירוש של ההגדרה והלמה וכל זה ברמה אני אעסוק פה אחר כך.

הסכמה על אינסוף בפועל

דבר ראשון זה, יש פה מוסכמה שאינסוף בלתי אפשרי. לא יכול להיות דבר אינסוף בעולם, לא יכול להתקיים נברא אינסופי או דבר אינסופי, לא יכול להתקיים. זה הנחה. עכשיו, זה גם אריסטו וגם הכלאם מסכימים באופן מופשט, באופן כללי.

המחלוקת על סוגי האינסוף

המחלוקת המעניינת נהיית כאשר אנחנו מפרטים סוגי האינסוף. מהם סוגי האינסוף? מהם הסוגים השונים של האינסוף?

אינסוף בפועל

אז אריסטו אומר שיש, כפי שאנחנו מספרים פה, לפחות שלושה סוגים של אינסוף. כן, אינסוף בפועל, כלומר למשל שבבת אחת יתקיימו אינסוף דברים, או שיהיה דבר אחד שהוא בעל גודל אינסופי וכו’. זה הוא מודה שהוא לא יכול להתקיים.

אינסוף בכוח

אבל יש דברים שהם לא אינסוף בפועל, אלא למשל דבר שהוא קורא לזה אינסוף בכוח. מה הכוונה אינסוף בכוח? אם אני חושב למשל על שום גוף, אני יכול להגיד שאפשר לחלק אותו. “אפשר” – כן, “אפשר” זה מילה שלו “בכוח”. אפשר לחלק אותו כמה פעמים שאני רוצה. אפשר לחלק את זה, ואם אתה שואל מהחלק הזה אפשר לחלק? עוד פעם אפשר. תמיד התשובה היא אפשר.

עכשיו, זה בעצם האנטי-אטומיזם של אריסטו. זה נקרא שכל דבר הוא continuous, הוא תמיד ניתן לחלוקה עוד פעם. זה לא אומר שאני יכול לחלק אותו בפועל עוד פעם, כי יכול להיות שאני צריך סכין מספיק קטנה, מספיק חדה שלא נמצאת בעולם, או שהדבר הזה מספיק מחובר באופן כל כך טוב שאי אפשר לפרק אותו.

אז כשאני אומר שכל דבר הוא באופן עקרוני רציף, רציף continuous, ניתן לחלוקה אינסופית, אריסטו אומר – ויש פה גם בעיות מטאפיזיות בעניין של אינסוף, כי יוצאים דברים אינסופיים ואז וכולי – אנחנו עוזבים את הבעיה של זה שלא ייתכן אינסוף בפועל. לכן אריסטו אומר שאין פה בעיה, כי כשאני אומר שכל דבר ניתן לחלוקה אינסופית, אני לא מתכוון לחלוקה בפועל, אני מתכוון לחלוקה בכוח. אני אומר על כל דבר, על כל גוף, שבאופן פוטנציאלי ניתן לחלוקה אינסופית. זה לא אומר שאפשר בפועל לקחת את הסכין או משהו ולחתוך אותו בולסלה אינסופית. זה נקרא חלוקה אינסוף בכוח.

אינסוף במקרה

ויש דבר שלישי שהרבה פעמים קוראים אינסוף במקרה. מה זה אינסוף במקרה? שזה בעצם בדיוק קדמות העולם. אז קדמות העולם טוענת שהעולם קיים תמיד. תמיד היו אנשים וימותו אנשים ונולדו אנשים חדשים, וזה תמיד קורה.

אז מישהו יכול לטעון: אבל אתה אומר שאינסוף לא יכול להתקיים, ופה יש אינסוף אנשים! אבל לא, אף פעם אין אינסוף אנשים בעולם. ונכון שכשאתה עושה חשבון, אתה משאיר בין הדברים אנשים שהיו ואנשים שיהיו, ויש אינסוף אנשים. וזה נקרא לזה פה אינסוף במקרה. זה לא באמת אינסוף מתקיים, ולכן הבעיות נגד אינסוף לא הן לא בעיות.

סיכום המחלוקת

אז פה המחלוקת. כן, אז אינסוף הראשון, אינסוף בפועל, כולם מסכימים שזה לא יכול להיות. אינסוף בכוח יש מחלוקת – כל הדברים למשל ניתנים לחלוקה אינסופית, ולכן הוא אנטי-אטומיסט, הוא לא חושב שיש בסוף חלק בלתי מתחלק. אז יש אינסוף בכוח.

וגם האינסוף במקרה, כלומר האינסוף לאורך זמן, אריסטו טוען שהוא אפשרי לפחות, והכלאם טוענים שלא אפשרי. ולכן השיטה של קדמות העולם האריסטוטלית נשללת על ידם באופן ישיר בתוך המחלוקת.

לשון ההקדמה

אז זה ההקדמה האחת עשרה, שאין הפרש בשקרות מה שאין תכלית לו, בין שיהיה בפועל או בכוח או במקרה. צריך לומר שאין הפרש, והוא מפרש מה פירוש בכוח ובמקרה. בין שיהיו הדברים שאין להם תכלית נמצאים יחד – והוא בעצם מפרש רק העניין של המקרה, העניין של בכוח אני פירשתי לפי הידוע – הם משוערים מן המציאות ומה שכבר נודע, מה שקיים עכשיו ומה שכבר היה. זה נקרא אשר במקרה. כל זה אמרו שהוא שקר. זה גם ההנחה הכלאמית.

הקדמה שתים עשרה – ההקדמה האפיסטמולוגית

הקדמה שתים עשרה. אז עד כאן הקדמה אחת עשרה. הקדמה שתים עשרה, זו הקדמה האפיסטמולוגית שלהם, שהם אומרים…

בין שאר הדברים, דברים שאין להם תכלית אינם יכולים להימצא יחד. והוא בעצם מפרש רק את העניין של מקרה, העניין של “בקוח”. אני פירשתי לפי הידועה – הוא משוערים מן המציאות ומה שכבר נודע, מה שקיים עכשיו ומה שכבר היה, זה נקרא “אשר ומקרה”. כל זה אמרו שהוא שקר – זו גם ההנחה הכלאמית.

—

הקדמה י”ב. אוקיי, אז עד כאן הקדמה י”א.

הקדמה י”ב זו ההקדמה האפיסטמולוגית שלהם, שהם אומרים שהחושים יחטאו וייבצר מהם הרבה ממושגיהם. החושים לפעמים טועים גם על דברים מוחשיים. זה שחושים לא יכולים לראות דברים לא מוחשיים – זה מוסכם. אבל הטענה של הכלאם זה שהחושים לא רואים נכונה גם את החלקים המוחשיים של העולם הרבה פעמים, ולכן אי אפשר לסמוך עליהם. אי אפשר להתחיל הוכחות אמיתיות מהם, בגלל שהחושים יכולים לטעות. ולזה אין לתת להם מעמד, ולא יילקחו מוחלטים מההתחלות מופת.

—

סיכום והמשך

אוקיי, אז עד כאן שתים עשרה ההקדמות. נראה אחר כך גם איך זה קשור לכל ההוכחות הקצרות, ואחר כך הענייניהם – מתחיל לבאר ענייניהם, לבאר מה שהתחייב מהם אחת אחת.

אוקיי, אז אני צריך להפסיק, אני פשוט נלקח פתאום, אבל אחר כך נראה את ההקדמה הראשונה וכו’.