מעשה והביאו לו לרבן יוחנן בן זכאי לטעום את התבשיל, ולרבן גמליאל שתי כותבות ודלי של מים, ואמרו, העלום לסוכה.
וכשנתנו לו לרבי צדוק אוכל פחות מכביצה, נטלו במפה ואכלו חוץ לסוכה ולא ברך אחריו. (סוכה פ”ב מ”ה)
מעולם לא הבנתי למה רבן יוחנן בן זכאי ורבן גמליאל כאלה מחמירים על עצמם לאכול הכל בסוכה, אבל רבי צדוק כמו מחפש קולא אחר קולא באוכל שלו. ובמה הדבר תלוי. לפנים הייתי מפרש שהסיפור בריב”ז ור”ג הוא לומר שיש מקום להחמיר אבל הסיפור בר”צ הוא לומר שיש גם מקום לא להחמיר, כלומר שזה לא ענין של מי שפחות ירא”ש לא מחמיר אלא יש מי שדווקא לא מחמיר כי הוא יר”ש כר’ צדוק שמפורסם ביראתו ואוכל חוץ לסוכה. ועדיין לא ידעתי מה הטעם.
עלה בדעתי כי יסוד ההבדל רמוז בלשון ‘הביאו לו’ הכתוב אצל ר”ג וריב”ז לעומת ‘נתנו לו’ הכתוב אצל ר”צ. ‘הביאו לריב”ז ולר”ג’ הלא משמעותו שיש להם משרתים רבים עושי רצונם, הביאו להם טעימת התבשיל שהוא מגינוני בעל הבית המכובד הטועם את התבשיל בטרם מגישים אותו לאורחים, ולר”ג מביאים בשפע גדול שתי כותבות ודלי, כותבות הם מאכל מתוק שאוכלים להרחבה, ודלי שלם של מים. ובמילה אחת הם מבקשים מהעבד ש’הביא’ להם, ‘העלום לסוכה’, ומיד נעשה דבריהם בלי שהות.
וכמו שעבדו של ר”ג מוזכר תדיר במשנה וגם במשנת סוכה כי המסכן היה ישן לו שם מתחת למיטה מסתמא כי הוצרך להיות קרוב לאדונו אם יצטרך אליו, ולא היתה לו מיטה ערוכה בסיטה בפני עצמו, ור”ג שיבחו על כך והפך את השינה מתחת למיטה לסוג של חכמה, כביכול לא מפני שלא סיפקתי לו מיט הוא ישן שם בעייפותו מטורח עבודתו לי אלא כי תלמיד חכם הוא וכו’, שעם כל השבח הזה עדיין ברור מי העבד ומי האדון ומה הפשט הפשוט של שינתו מתחת למיטה.
ואילו ר’ צדוק לא היה מכובד וגביר, והיה סגפן כידוע מסיפורו עם ריב”ז בשעת החורבן, ומסתמא הסגפנות גם קשורה למצבו החומרי, אלא שהיה מצוי בביתו של ר”ג והיו העובדים שם ‘נותנים לו’, זה העני בוודאי לא מרגיש בעלות לצוות ‘העלום לסוכה’, גם אין מי שיביא לו דלי של מים לנטילת ידיים, ואם יבקש מעבדי ר”ג מסתמא יצחקו עליו, ומה יש לו בכלל אוכל מעט פחות מכביצה כפי הרגלו, נוטלו במפה ואוכלו חוץ לסוכה.
וזה בנין אב להרבה חומרות שאינם אלא גינוני שררה וכבוד, ויש גם חומרות שהם להיפך תוצאה ממצבי עוני, וכדאי לשים לב כמה מן חכמינו היו עשירים וכל הלכותיהם כמו נועדים לעשירים וכמה היו עניים והלכותיהם נועדים לכך, ולדעת כל אחד את מקומו ומצבו.
כך נראה לי שרבותינו החסידים האחרונים שהיו נוהגים להצטער ולאכול בסוכה גם בירידת גשמים, שזהו מתוך העניות שהיתה נוהגת בהם שהיו מצטערים גם ברוב המצוות ומצאו שמחה ותענוג בעשיית רצון קונם ולא כפשט המצווה בעצם ישיבת הסוכה, וממילא לא היה אצלם הבדל גדול בין יורדים גשמים לאינם יורדים, כמו שגם לא היה הבדל גדול אצלם אם הקוגל טעים או לא התענגו במצוות השבת ולא במאכל הגשמי כפשט עונג שבת. וכן כל המצוות עשו בשמחת המצווה עצמה ולא בשמחת גוף המצוה, וזה בוודאי באמת לא נחשב מצטער הפטור מן הסוכה, המדבר לכתחילה על מצב חומרי הפוך שבו עיקר הסוכה הוא ישיבת שמחה ותענוג מצד גשמיותו ולכן המצטער אין טעם בישיבת סוכתו.