סיכום הבנתי
בחומש שמות נאמר שמשה היה בהר ארבעים יום וארבעים לילה, ובסופם ירד עם הלוחות ואז היה מעשה העגל. אחר כך יש מעשה העגל, ב’ סיפורים על תפלות משה שהשם יסלח, ובסוף ה’ ניאות אבל אמר למשה שהוא ינחה את העם, ומשה מיאן בזה ואומר שלפחות יודיע לו את השם, ובסוף כל אותו סיפור חזר הדין, ואז חוזר ה’ וכותב את עשרת הדברות בלוחות ומשה נמצא בהר שוב פעם ארבעים יום וארבעים לילה לקבלם. נמצא סך הכל יש ב’ פעמים ארבעים יום שניהם לקבלת הלוחות. באמצע יש הרבה תפלות שלא כתוב כמה זמן הם לקחו.
בספר דברים, בפרשת ואתחנן בסיפור מתן התורה כלל לא נאמר שארך זמן עד שהיה אפשר לחשוב שה’ מסר את הלוחות בו ביום והכל מתואר בקיצור. אבל בפרשת עקב משה מספר שהוא עלה להר ארבעים יום לקבל את הלוחות ובסופם עשו עגל, ואחר כך הוא הוכרח להתחנן ארבעים יום ולהתנפל לפני ה’ לכפר בעדם. (ואני מניח כמפרשים שזה כתוב פעמיים ומדבר על אותם ארבעים יום, וכך מסתבר לפי סגנון משנה תורה שהוא חוזר וכופל להם כמה טורח היה להם להתפלל על סליחתם). ובסוף ניאות ה’ ואמר לו להביא לוחות שניות. ולא נאמר שלקח זמן להביא את הלוחות שניות.
חכמים שמניחים (בגמרא מסכת תענית ובב”ב, דרך אגב) שהלוחות שניות ניתנו ביום הכיפורים, כפי הנראה מתבססים על הרכבת שלשת הפעמים ארבעים יום של שמות ודברים ויצא לו שלש פעמים ארבעים יום, ראשונים לקבל לוחות ראשונות אמצעים לתפלה ואחרונים לקבל לוחות שניות. יש בערך 120 יום בין שבועות ליום הכיפורים (תלוי בכל מיני פרטים שנראים לי דקדוקי עניות לדקדק בהם שמשנים ליום או יומיים), ואם כן יפה שביום הכיפורים ירד עם לוחות שניות.
אלא שבפשטות, הן לפי ספר שמות והן לפי ספר דברים, סליחת ה’ והסכמתו להמשיך לנהל את העם, היה לפני פסל לך לוחות אבנים. שהם היו חזרת הברית שנית שיוחזר הדבר לקדמותו. ואם כן עיקר הסליחה היה לפני. ונמצא שיש קושי להבין שיהיה ארבעים יום שלמים שה’ כבר סלח אלא שמשה עלה מיד להר עם לוחות שניות, ואלה הם לכאורה הימים של קבלת התורה פעם שנית, ודבר אין להם עם הסליחה, וקצת מוזר שהשם כבר סלח לישראל והם לא ידעו מזה כלל עד שירד משה ביום הכיפורים.
וכאן אפשר ללכת לפי פשט שני החומשים, לפי ספר דברים משמע בפשטות שזה באמת ארך ארבעים יום עד שהקב”ה ניאות לסלוח, ואז ממילא ביום אחד כבר נתן לוחות שניות. וזה מתאים למחשבה שארבעים יום אלה יהיו עד יום הכיפורים, וביום הכיפורים סלח ה’ ובו ביום אמר לו פסל לך ובו ביום כבר ירד עם לוחות שניות (אפילו שהשכים ממחרת לא כתוב בפרשת עקב). ולפי זה עיקר ארבעים יום שמר”ח אלול ועד יום הכיפורים הם זמני התחננות משה לה’ שיסלח לישראל ובימים אלה צם משה כחלק מן התפלה. והתחושה הזו לוקחים איתם המדרשים שמפרשים את הימים האלה כזמני תשובה והתחננות לסליחה, עד שה’ סולח ביום הכיפורים.
אבל הם אינם מפרשים את החשבון ככה, לפי האילוץ של שלשת פעמים ארבעים יום. ולכן הם מוכרחים לדחוק את ארבעים יום השלישיים, סדר עולם אומר שאחרונים היו כולם ברצון. ועושה את התפלה בימים אמצעיים, שהם ארבעים יום השניים המפורשים בספר משנה תורה. ולפי זה לא יוצא באמת זמן תשובה וסליחה באלול דאינו אלא זמן תשובה. וסדר עולם אומר שביום הכיפורים בישרם על הסליחה וציוה על הקמת המשכן. וגם לפי זה לא מתאים כ”כ לעשות תשובה באלול אלא יש כבר הרצון של הורדת לוחות שניות. (ותשובה צריך לעשות מי”ח תמוז ועד ר”ח אלול..)
בעל פרקי דרבי אליעזר אומר שתקעו בר”ח אלול בשופר כדי שלא יטעו עוד אחר עבודה זרה היינו כמו העגל, ויש מפרשים מאחר והעגל נעשה מטעות בחשבון הוכרחו לפרסם החשבון שלא יטעו וזה רחוק קצת. ואולי זה באמת שופר של מתן תורה כפי המתואר בפרשת פסל לך שהיה כמו מעמד הר סיני חדש אז. ומדרש תנחומא אומר שהיו ישראל מתענים אז ביום הכיפורים ואפשר להרחיב כמו תנא דבי אליהו זוטא שהיו מתענים במשך כל ארבעים יום, אבל טעם תענית זו לא נתברר כראוי.
ולפי הנדמה לי, התלמוד בבלי איננו סובר שטעם סליחת יום הכיפורים קשור בכל הסיפור הזה, אלא לדעתו הוא יותר קשור אל דין ראש השנה ויום הכיפורים, וכל עיקר הלוחות שניות ביום הכיפורים נזכר בו פעם אחת דרך אגב בתענית ולא בכל סוגיות יום הכיפורים עצמו. ולכן כל דרשותיו הם על עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים המצויים בו הרבה, ולא מצינו בו ענין ארבעים יום אלה כלל, אבל דעת המדרשים הוא להעמיד העיקר על סליחת העון בימי משה, ולפיהם יש וודאי ענין ארבעים יום אלה, ולפיהם נהגו לומר סליחות או לתקוע בשופר מראש חדש אלול. וזה מתאים לפי פשט משנה תורה שעושה ארבעים יום שניים של תפלה, למרות שלפי החשבון אינו יוצא בזמן הזה.
והגר”א והיעבץ בהגהותיהם לסדר עולם מאריכים לומר שהעיקר שלא היו ארבעים יום אמצעיים בהר, אלא ארבעים יום התחנן משה במחנה או באהל מועד שלו, והם ארבעים יום אמצעיים כלשון פדר”א שארבעים יום עשה במחנה והם רוצים לדחוק כך גם בסדר עולם שלא עלה משה להר בארבעים אלה, או שהיה עולה רק כל יום ולא למשך ארבעים שלמים, ודלא כהבנת הראשונים בו.
וראיתי בפירוש אור לישרים: בכינוי הסתמי “עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים” ציין הבבלי את הימים האלה. אבל מקורות ארץ ישראלים מכנים אותם “עשרת ימי תשובה” (הירושלמי כאן, פסיקתא דרב כהנא, פסיקתא רבתי, ועוד).
בקיצור יש מחלוקת לפי ספר שמות עיקר התשובה זה ללמוד עוד פעם את התורה ולפי ספר דברים הוא להרבות בתפלה.