א –
נוהגים להביא את דברי ‘חכמת אדם’, ואחריו ‘ערוך השולחן’, החולקים על האמור ב’ספר הברית’, שאסור לשתות חומץ לפי שיש בו יצורים מיקרוסקופיים, וטענתם שאין התורה אוסרת מה שאינו נראה לעין. נראה שהבנת המביאים הוא שהוא מדבר על עצם החימוץ, שאנחנו יודעים שהוא על ידי חיידקים שהם סוג של יצורים חיים, והוא אוסר את זה.
בפועל, כאשר בודקים בספר הברית, רואים שהוא כלל לא מדבר על יצורים שאינם נראים לעין אלא על יצורים הנראים לעין בבירור בשמש, והוא אף מדגיש זאת. אכן הוא טוען שזה נמצא בכל חומץ, אבל הוא לא טוען שהתולעים שהוא מדבר עליו הם בעצמם עיפוש החומץ, אלא בגלל שחומץ נעשה על ידי תהליך החימוץ, בהכרח מתהווים תולעים בתוכו, ולכן צריך לבשל ולסנן. הוא לא מדבר על עצם החימוץ והוא לא יודע שזה חיידקים שמחמצים, הוא פשוט סובר עדיין את השיטה שתולעים נוצרים באמת מן העיפוש ולכן לפי שחימוץ הוא סוג של עיפוש זה מייצר תולעים.
בחכמת אדם מביא דבריו בתחילה כאילו אסר כל חומץ גם וחולק בחריפות ואומר שזה הבל, שהרי כל הדורות אכלו חומץ. ושוב מסיים שכוונתו בחומץ שרואים בו תולעים נגד השמש. וגם על זה הדין חולק להלכה שהרי תולעים הללו התליעו בתלוש ולא פירשו ומותרים. אמנם לגבי דין זה אין מחלוקתו עם ספר הברית אלא עם רבינו ירוחם מובא בבית יוסף.
כך גם מובא בערוך השולחן כאילו ספר הברית (‘יש מי שכתב בשם חכמי הטבע’) אסר, והוא אף מוסיף ששמע שכן בכל כוס מים יש יצורים מיקרוסקופיים ואומר שהתורה לא אסרה כגון זה. וגם הוא מסכים עם חכמת אדם לענין דין פירש נגד רבינו ירוחם.
ב –
מה קרה כאן? סתם חשבו כל הפוסקים שספר הברית אסר דברים מיקרוסקופיים ובאמת גם הוא מסכים שדברים כאלה מותרים? למה בכלל חשבו ככה?
הלכתי לבדוק על מה מדובר לכאורה, וגיליתי שככה מספרים מספרי ההיסטוריה של תגליות הטבע.
במאה ה17 התחילו החכמים לחקור את המיקרוביולוגיה. תחילת החקירה היה מכל מיני תופעות קטנות שנראים לעין בהתבוננות, ולא היו מובנים. התחילו להסתכל במיקרוסקופ וראו שחלקם הם אכן יצורים חיים קטנים מאד.
אנטוני ואן לוונהוק נודע כגדול וראשון החוקרים של הדברים הללו, והוא החכם הכי מפורסם שתיעד את תולעי החומץ vinegar eels ובחן אותם והחליט שהם אכן יצורים חיים. בשנת 1676. בעצם קדם לו מעט החכם פייר בורל שכבר תיאר אותם בשנת 1656. (וואן לוונהוק הנ”ל היה בקי במנהגי היהודים ומוכר להם ולפיכך ביקש לטעון שסוג מסוים של דגים יש להם קשקשות מיקרוסקופיים ועל זה דנו הפוסקים אם זה נחשב)
התולעים הללו הם לא חיידקים, ולא גורמים את החימוץ, אלא הם יצורים שלמים, שניזונים מן החיידקים המתסיסים את החומץ. לכן כאשר מבשלים את החומץ ומפסיקים את תהליך התסיסה, התולעים הנזכרים מתים שאין להם מה לאכול, ואפשר לסנן אותם.
מה חשבו בני אדם לפני כן? ככל הנראה הבחינו בהם, אבל לא העלו על דעתם שהם אכן יצורים חיים, בדומה ליצורים קטנים אחרים כמו dust mites. מסתבר שרבינו ירוחם לא דיבר על זה אלא על תולעים גדולים יותר שמתהווים בחומץ.
ג –
ספר הברית שהביא את המדע המעודכן יותר, הביא את העובדות הללו. ולפי זה באמת התעורר לו שאלה חדשה. אף יהודי עד הגילוי הזה לא חשב שהדברים הקטנים הללו שאפשר לראות לפעמים בחומץ הם אכן תולעים, אבל כאשר נתגלה ברור שהם כן. לכן טען, אסור לאכול שום חומץ עד שמבשלים אותו להרוג את התולעים וגורמים להם שלא לגדול שוב, ומסננים אותם. הרבה יהודים באמת החמירו לסנן את החומץ מאז, כולל עדויות על החתם סופר.
חכמת אדם וערוך השולחן, כנראה קישרו את התגלית הזאת עם התגלית היותר יסודית שגם תסיסת החומץ הוא חיידקים שהם סוג של חיים, ולכן חשבו שלפי חומרת ספר הברית הרי החומץ אסור בהגדרה. וזה בוודאי רחוק ונסתר מן הכתובים שמדברים על אכילת חומץ. אבל ספר הברית לא דיבר על זה ולא עירבב את הדברים הללו. ובסך הכל מחייב את סינון החומץ ובישולו.
לכן בעל ‘חיי אדם’ יכול בנשימה אחת לזלזל בחומרת ספר הברית, ובנשימה אחרת לאסור באמת את התולעים הנזכרים, אם פירשו. הוא לא שם לב שהסברא היסודית שלו, שכל רבותינו ואבותינו אכלו חומץ ואין אחד מהם שידע שצריך לבשלו ולסננו, חלה בדיוק גם על התולעים הנראים לעין בשמש, אשר אף אחד לפני המיקרוסקופ לא ידע שהם יצורים חיים.
ד-
בזמננו התעוררו שאלות חדשות, אשר תוכנם הוא שיש כמה וכמה מיני נגיעות בפירות, אשר אפילו קל לראות אותם בעין בלתי מזוינת ואפילו בלי שמש. אבל רק החכמים החוקרים בכך יודעים לומר שזה תולעת, ושאם נתבונן היטב נראה גם שרוחשים וכו’. המפורסם הראשון הוא השאלה על כנימה שחורה הנראית על פירות הדר כנקודה שחורה.
החכמים חקרו, לאור הנחת האחרונים שדבר שאינו נראה לעין לא נאסר, האם זה אומר שצריך שייראה לעין שהדבר קיים, או שצריך שייראה לעין שהדבר תולעת. יש מחמירים ויש מקילים.
לאור מה שראינו, הרי שזה החקירה החדשה איננו חדשה כלל הוא בכלל השאלה המקורית. ואם ניקח את הסברא היסודית של בעל חיי אדם שלא ייתכן להמציא איסורים חדשים על מה שאכלו בכל הדורות, שהוא בוודאי המקור היותר עצום שממנו מתחייב ההגדרה שמה שלא נראה לעין לא נאסר, בוודאי שגם זה יהיה מותר. אלא שהבעיה שלנו הוא שבעל חיי אדם עצמו כנראה לא הבחין בכך שהדבר שהוא בעצמו יחשוב שאסור, גם הוא לא היה נודע כיצור חי עד שבדקו במיקרוסקופ.