הלכות שבת פרק כ״ב (תורגם אוטומטית)

הלכות שבת פרק כ״ב: שבותים מאופה ועד הסותר

הקדמה: מבנה הפרקים של שבותים

טוב, אנו לומדים הלכות שבת ברמב״ם, ספר זמנים. אנו עומדים בפרק העשרים ושניים, כ״ב. אנו עומדים באמצע, הרמב״ם עובר על ל״ט מלאכות, אבל דרבנן שלהן.

בפרקים הקודמים הוא פירט את כל הדאורייתא, כל האבות והתולדות של ל״ט המלאכות. כאן הוא מונה את השבותים, מה שהחכמים הוסיפו, או משום שדומה למלאכה, או משום שגורם למלאכה, או שנראה דומה למלאכה.

הודעה על ספונסרים

לפני שנמשיך, צריך לשבח את בעלי הקמח, “אם אין קמח אין תורה”, אלה שתומכים בשיעור שלנו, ואלה שמפרסמים את השיעור שלנו. ובראשם הספונסר הראשי שלנו, ידידנו, הרבני הנגיד ר׳ יואל הלוי וועצבערגער, זכות התורה תעמוד לו בכל.

כיצד חילק הרמב״ם את המלאכות דאורייתא

תראו, אז אני רוצה לומר לכם, יש בהלכות פרק ח׳, ט׳, י׳, י״א, י״ב, הרמב״ם פירט את כל שלושים ותשע מלאכות דאורייתא, הוא חילק אותן:

– פרק ח׳ עשר מלאכות

– פרק ט׳ עשר מלאכות

– פרק י׳ רק שמונה מלאכות

– פרק י״א עוד שמונה מלאכות

– פרק י״ב שלוש המלאכות האחרונות, וקוצר גורר עומר, שיש בהם הרבה מאוד הלכות, על כן היה פרק קטן של רק שלוש מלאכות

בכל אופן, נראה בעצם שהרמב״ם חשב שלושים ותשע מלאכות, זה מתחלק בערך לארבע, כן, כולן כמעט ארבעים, כמעט ארבעים זה ארבע. אחר כך ראה שבאחרונות יש הרבה מאוד, אז חילק אותן לחמישה פרקים במקום ארבעה פרקים. כך נראה לעניות דעתי.

כיצד חילק הרמב״ם את השבותים

עכשיו, בשבותים אין שבות לכל מלאכה. קודם כל צריך לדעת, אפשר לעיין ברשימה, יראו, לא לכל מלאכה יש שבות. כלומר, כמעט לכל מלאכה יש פטור אבל אסור, שמשמעו שיש שבות, אבל שבותים ממש נוספים שהוא מונה כאן, לא פירטו חז״ל באופן ספציפי.

השאלה היא, כשיש דבר שדומה למלאכה, השאלה היא מתי הרמב״ם אומר שאסרו דברים שדומים למלאכה, האם הכוונה שאפילו כשלא כתוב מפורש, או רק הדברים שכתובים? ודאי רק הדברים שכתובים.

הוא אומר רק שלא כל פעם שכתוב פטור אבל אסור, כמעט בכל מלאכה, לא ממש כל מלאכה, חוץ משבת נערה, למשל, אני זוכר שאמרתי שאפילו פטור, אבל כמעט כל מלאכה יש גם דרבנן שפירטו באמת קודם. אבל שבותים שהם נוספים שהוא מונה כאן, לא לכל מלאכה יש.

אז הוא התחיל בעצם הרמב״ם, והשבותים הנוספים הם עוד שלושה פרקים. נראה שמחמישה פרקים על הדאורייתא יש שלושה פרקים, כ״א, כ״ב, כ״ג, זה כל שבותי ל״ט מלאכות.

דרך אגב, הקשר של השבותים עם המלאכות פחות מפורש בגמרא, לא כל שבות כתוב על איזו מלאכה אסרו אותו. הרמב״ם, הרבה פעמים, כשלומדים יותר בעיון רואים הרבה פעמים שהרמב״ם בעצמו סידר שזה כנראה על המלאכה הזו, זה שייך למלאכה הזו. זה לידיעתכם אפילו לא ברור שכתוב שזה על עובד, הוא מבין שזה שייך לסוגיא, אבל הרמב״ם הכניס את השבותים כסדר המלאכות באמת. אין משנה שמפרטת את כל הדברים האלה.

בכל אופן, הוא מחלק כאן גם פחות או יותר אותו הדבר, רק קצת אחרת. למה? כי למדנו שהנפקא מינה היא לחלק באופן כללי, אז הרמב״ם עשה שלושה פרקים על שבותים. השניים הראשונים הם בדיוק כמו שני הפרקים הראשונים של דאורייתא, יש עשר מלאכות בכל אחד, רק שלא לכל אחת מעשר המלאכות יש שבות.

בפרק הראשון כמעט לכל אחת יש שבות זכרתי, אבל בפרק השני יש רק אני חושב שש מלאכות שיש להן שבות. אז מתוך עשר המלאכות שהוא מונה כאן יש רק שש. יש דברים שהם שבות משום שני דברים, כמו משום רפואה ומשום חשש דש או ממרח. אפילו שמייש… אפילו אחד ל… כן.

כמו שאני אומר לך, השבותים לא לגמרי לפי המלאכות, אבל הרמב״ם הכניס אותם. יש גם קטגוריות גדולות יותר, כמו רחיצה בשבת היא גזירה בגלל בישול, אבל זו עוד סוגיא שלמה בפני עצמה. כן, כמו רפואה, זו גם סוגיא שלמה בפני עצמה.

אחר כך יוצא הפרק האחרון, הפרק השלישי, כתב את כל שאר המלאכות שיש להן שבותים, כי יש פחות, לכן זה נכנס לשלושה פרקים. אבל כשמסתכלים רואים שהשלושה פרקים הם פרקים ארוכים מאוד, פשוט בגלל זה. רואים שהוא דווקא רצה לצמצם, הוא רצה שיהיו עשרה פרקים של שביתות, וגם לפי האורך, זה יותר ארוך מפרקים רגילים ברמב״ם, הן הפרקים של המלאכות והן הפרקים של כאן, רואים שהוא מאוד רצה שזה יסתיים בסך הכל בשבעה פרקים עומדות כל ל״ט מלאכות עם שביתותיהן, או שמונה פרקים, נכון? חמש פלוס שלוש, אז בגלל זה אלה פרקים ארוכים יותר.

הלכה א: רדיית הפת

טוב מאוד. אומר הרמב״ם, רדיית הפת, רדיית הפת פירושו גירוד הלחם. הלחם היו מדביקים על דופן התנור, וצריך אחר כך לגרד אותו בכלי.

אומר הרמב״ם, אופה אינו מלאכה, זה לא מלאכה, להוציא מהתנור, להכניס היא המלאכה, להוציא אינה מלאכה. אבל אסרוהו חכמים, שמא יבוא לאפות. הולכים לתת לו לעסוק בלחם, להיות עסוק בלחם, יעשה גם אפייה. אני לא יודע אם ממש אולי לא להיות עסוק בלחם, כי רדיית הפת היא דבר ספציפי, להוציא דבר אפוי מהתנור אינו רדיית הפת. רק רדיית הפת היא פעולה חשובה, זו פעולה רצינית, שמא יבוא לאפות.

היתר הצלת פת

מה מותר לעשות? אם הכניסו לחם ורוצים להציל אותו לפני שבת, אז כך, המדביק פת בתנור מבעוד יום, וקידש עליו היום, ונעשה שבת, מציל ממנו מזון שלש סעודות, מותר, כן, אסור להוציא את כל הלחם, אבל מותר להציל כמה שצריך לשלוש סעודות של שבת.

ולא רק זה, אלא מותר גם לבקש מאנשים אחרים שיצילו את שלוש הסעודות שלהם, וכך הכל יינצל. ואומר לאחרים, בואו והצילו לכם, אפשר לומר לאנשים, בואו ומה שתצילו יהיה לשבת שלכם. זה מותר לעשות.

תנאי שינוי

מה ההיתר? כיון שזה רק דרבנן, התירו רבנן במקום צורך גדול. אומר, ואופה אינו אלא לא מלאכה, ממילא אולי לא היה צריך לעשות עוד שינוי, כי כל הדבר אינו מלאכה. כשזו מלאכה, אומרים, כשמותר לעשות זאת בשינוי. זה לא מלאכה.

אבל בכל זאת, כשיש היתר לרדות, כדי להציל לחם לשלוש סעודות שבת, אל יעשה זאת גם בדרך הרגילה. “שירדה במסל ירדה”, לא יוציא את הלחם מהתנור במרדה, בכלי המיוחד, “אלא בסכין”, אלא בסכין רגילה, “כדי לשנות”, שייראה אחרת. אפילו כשהתירו, זה עדיין בתנאי, שיהיה בשינוי.

קשר עם פרק ג׳

צריך כאן לזכור מה שלמדנו בפרק ג׳, אתה רואה שבעצם יש איסור מדרבנן להדביק פת בתנור בין השמשות, כי “אוכל שמא יחתה”, כי הוא יאפה אותו בשבת. אבל אם “כדי שיקרמו פניה מלבעוד יום”, אז מותר.

וממילא, מה שכתוב כאן שמותר לרדות את הפת, מדבר דווקא אם מה? אם הכניס בשוגג, כתוב. אם הכניס במזיד, עבר על איסור שהייה כולי, אז אסור. אז אין אפילו את ההיתר. כך כתוב בפרק ג׳.

כאן הוא לא אומר כך, שם הוא אומר כך. בפרק ג׳. “ואם נתנו סמוך לחשיכה וחשך ועדיין לא קרמו פניו”, אולי הולך לומר רק אם לא קרמו פניו, “אף על פי כן מותרים הם אפילו במזיד”, כי זה מותר. אבל אם עבר על איסור דרבנן של להכניס מוקדם מדי, אז אין את ההיתר.

דיון: איפה כתובה ההלכה של סודק?

ובדרך כלל יש היתר של לרדות כדי שלא יאפה, כדי שלא ייכשל באופה. כן, מה היה כתוב שם בהלכה? הלכה אחרת.

מה כתוב כאן? הוא הכניס בשבת, סודק בשבת, וכך מציל אותו לפני שמתחיל להיאפות.

כן, כתוב איפה? במקום אחר, בנושא אחר. לא היה כתוב באופה? היה כתוב בענייני ערב שבת, של הכנה לשבת, לא אצל מלאכת אופה.

מה שאמרתי לך עכשיו כתוב שם. בסדר, הלאה.

הלכה ב: מרחץ בשבת

בסדר, אומר הרמב״ם הלאה, “ומה אסרו חכמים”. הוא מתחיל באופן מעניין. זה בעצם עד כאן לשון הרמב״ם. עכשיו הוא אומר כך, אנחנו הולכים ללמוד על רחיצה בשבת, על כניסה למרחץ או רחיצה בשבת.

מתחיל הרמב״ם בשאלה כזו: “ומה אסרו חכמים ליכנס במרחץ בשבת?” למה אסור להיכנס למרחץ בשבת? הרי קודם למדנו על חולה, על הזעה. אבל כניסה למרחץ היא סוג אחר של דבר, זה לא הזעה מהאש, ולמה זה אסור?

הטעם לגזירה

אומר כך, “מפני הבלנים שהיו מחממין בשבת ואומרים מערב שבת חממו”. אנשי המרחץ, אלה שמטפלים במרחץ, הם כן חיממו מים בשבת, והם אמרו לאנשים, “מערב שבת הוחמו”, זה בא עוד מערב שבת. “לפיכך גזרו חכמים שלא יכנס אדם למרחץ בשבת אפילו להזיע”. אז לכבוד זה אסרו החכמים שאסור בכלל להיכנס למרחץ בשבת.

למה אי אפשר לסמוך על הבלנים?

בדרך כלל אדם היה אומר, צריך לשאול. בסדר, לפני שנכנסים למרחץ, לפחות לשאול, כי אם נעשה חם בשבת, אסור ליהנות מזה בשבת, אז ישאלו.

אבל אומרים החכמים שאי אפשר לסמוך, כי הם אומרים “מערב שבת הוחמו”, אבל למעשה צריך לחשוש בכל המרחצאות שמחממים גם בשבת. עכשיו, אם זה ניסיון גדול או שזה יותר קל כך…

הוא אומר הלאה, הוא לא אמר רק שאי אפשר לסמוך עליהם. כלומר, כל דבר, למדנו, כל דבר שגורם שכאשר עושים את הדבר אנשים עושים מלאכות בשבת, אסרו זאת החכמים. הם אומרים שקר, יש שם…

מה שהוא אומר הוא שכאן ראו שיש בעיה. בעצם, זו הנקודה, “חמין שהוחמו”, לא מבשלים בשבת, זה לא ספק. אם בישלו מים ערב שבת וזה חם, מותר לרחוץ בזה בשבת, אין שאלה.

הבעיה היא שכאשר אנשים הולכים למרחץ בשבת, הבלנים כן יחממו בשבת, וככל הנראה כך עשו, הם אמרו שקר אחר כך. אבל השאלה היא לא רק שאי אפשר לסמוך על הבלנים, זו באמת בעיה, זה גורם לכך שהבלנים יבשלו מים בשבת. ממילא, כניסה למרחץ בשבת גורמת לכך שיבשלו בשבת, וזה אסור.

למה לא עושים? מראה שהוספת, אבל כן, זה פשוט לא הגזירה, היה אפשר לסמוך אם הבעלן אומר שזה מערב שבת, היינו יודעים שאז מותר.

בכל אופן, הבעלן הוא יהודי, הוא לא עושה סתם כך, הוא לא מדבר על גוי שחוששים ממנו, הוא מדבר על יהודי. אסור להיכנס בשבת, זה רק דבר שגורם לאנשים לבשל בשבת.

גזירת מרחצאות – פרטי הדינים והחומרות

הלכה ב: יסוד הגזירה – גרמא לבישול בשבת

דובר 1:

אז כאן הוא גם אומר, שיאמרו שקר, אז כאן שם… מה שהוא אומר הוא, כאן ראו שיש בעיה. ובעצם, זו הנקודה, חמין שהוחמו מערב שבת, אסור לבשל בשבת, כן? אין ספק. אם בישלו מים ערב שבת, זה חם, מותר לרחוץ בזה בשבת, אין שאלה.

הבעיה היא, שכאשר אנשים יכנסו למרחץ בשבת, הבלנים כן יחממו בשבת. ומכוח זה כך עשו, הם אמרו שקר והכחשות.

אבל השאלה היא לא רק שאי אפשר לסמוך על הבלנים, זו באמת בעיה, זה גורם לכך שהבלנים יבשלו מים בשבת. ממילא, הכניסה למרחץ בשבת גורמת לכך שיבשלו מים בשבת, אז אסור. מראה קטנה הוסיפה זאת, אבל כן, אסור להיכנס בשבת לדבר שגורם לאנשים לבשל בשבת.

הלכה ב: פרטי הגזירה – מרחץ ובבית

דובר 1:

יפה מאוד, בואו נמשיך. “וגזרו אפילו להזיע”, אפילו, אין הבדל אם הולכים למרחץ לרחוץ לגמרי או רק לקבל מהחום, “ולא בחמין”, אפילו אם היה מענה חם אז זה יותר קל.

“וגזרו”, הם גם גזרו, “שלא ירחץ כל גופו בחמין”, אפילו לא הולכים למרחץ, אפילו אדם יש לו בבית מים חמים, אסור לרחוץ כל גופו במים חמים, “אפילו בחמין שהוחמו מערב שבת”. גם בגלל אותה גזירת מרחצאות.

פעם אחת שעשו את הגזירה, הרחיבו אותה אפילו לאדם בביתו, הוא לא מרמה את עצמו. הוא אומר שהגזירה היא לא נגד הרמאות, אלא נגד זה שגורם לכך שיבשלו בשבת.

“אבל פניו ידיו ורגליו מותר”. אבל זה, האיסור היה דווקא כל גופו. פניו ידיו ורגליו מותר.

כלומר, כניסה למרחץ כתוב שאסור להיכנס, אפילו לרחוץ, אפילו רק להזיע, או אפילו רק פניו ידיו ורגליו. אבל בגזירת מרחצאות שאמרו גם שזה אצל המים החמים של האדם עצמו, זה אמרו רק על ממש רחיצת כל הגוף.

הלכה ב: חמי האור לעומת חמי טבריה

דובר 1:

אבל מודה, אומר הרמב״ם, בחמי האור, דברים שמחממים באש, בבית, אפילו יש חמין שחיממו באש, אסור גזירת מרחץ. אבל בחמי טבריה וכיוצא בהם, דברים שבכלל לא חמים מאש, זה חם מדברים אחרים, מהטבע, זה בא ממעיינות חמים, מותר להשתטף בהם, מותר כן לרחוץ את כל הגוף, על זה אין את גזירת מרחצאות.

הלכה ב: חמי מערות

דובר 1:

כן, זה חמי טבריה שלא במערה. אבל מה הדין עם חמי מערות? במערות, מים חמים שבמערה, אסור לרחוץ, לפי שמעלות שיש בהם הבל באות לידי זיעה ונמצאות כמרחץ.

כי במים שחמים אבל אין כזו כמות גדולה של זיעה, זה לא כמו הזעה, מותר. אבל מים חמים של מערות, אף על פי שזה גם לא חמי האור, היינו יכולים להתיר, אבל זה מסיבה אחרת נראה יותר כמו מרחץ, זה יותר מחובר לגזירת מרחצאות, כי שם המקום שכל המקום יש הרבה אוויר חם ויש בהם הבל, וזה נראה כמו מזיעים, זה נראה כמו יוצאים ממרחץ, או מרגישים כמו מרחץ, אז זה בגדר גזירת מרחצאות.

הלכה ג: מתחמם כנגד המדורה

דובר 1:

הלאה, עוד חומרות, עוד פרטים שיוצאים מזה. מתחמם אדם כנגד המדורה, אדם מותר להתחמם מול האש, ויוצא ומשתטף כל גופו בצונן, מותר לרחוץ במים קרים, אף על פי שכאשר המים הקרים נוגעים המים נעשים חמים, אבל זה מותר, זה לא חלק מגזירת מרחצאות.

אבל אין משתטפין כל גופו בצונן, אסור להיות רטוב ממים קרים, ומתחממין כנגד המדורה, ולהתחמם ליד האש, לפי שמפשיר מים שעליו, כי בזה הוא גורם למים שהוא כבר רטוב בהם להיות חמים, ויש לו את אותו אפקט כמו מרחץ, ויש לו את אותו אפקט כמו מרחץ, הוא מוציא את כל הגוף בחמין, כי למעשה יוצא שהוא מכוסה במים חמים, אפילו זה בא לו בדרך הפוכה, חומרא להיות.

הלכה ג: סילון של צונן בתוך מים חמים

דובר 1:

הלאה, המעביר סילון של צונן בתוך מים חמים, מי שמצליח לעשות צינור, לעשות צינור של מים קרים שיעבור במים חמים, אין הבדל אם המים החמים חמים מאש, או אפילו כשזה יותר קר, כשזה חם מחמי טבריה, שחמי טבריה אין בהם את ה… חמי טבריה עצמם מותר לרחוץ בהם, אבל צינור של מים קרים שנעשה חם דרך חמי טבריה, הרי אלו כחמין שהוחמו בשבת, ואסורים ברחיצה ובשתיה.

למה דווקא הסילון חמור יותר מחמי טבריה עצמם? התירוץ הוא כי חמי טבריה, המים כשהולכים לשם לא הולכים למים חמים, אבל המים כשיוצאים מהסילון הם חמים, ואולי אנשים לא ידעו או לא יעשו הבדל, ומים שנעשו חמים בשבת.

דיון: טעם האיסור – הטמנה או גזירת חמין שהוחמו בשבת

דובר 2:

תרגום לעברית

ויהודים אחרים אומרים בראשונים שזו שאלה של הטמנה בדבר המוסיף הבל.

דובר 1:

אה, יכול להיות. כאילו גם זה הטמנה, בשעה שאתה מכניס את המים.

דובר 2:

אבל הטמנה היא לא ענין של איפה יש גחלים או איפה יש…

דובר 1:

לא, הטמנה אסור…

אבל הרמב״ם לא אומר כך, הוא אומר הרי אלו כחמין שהוחמו בשבת.

דובר 2:

הוא אומר רק שזה אסור.

דובר 1:

כמו…

דובר 2:

לא, הוא אומר שמסתכלים על המים שיוצאים מהצינור כמו חמין שהוחמו בשבת, מאוד פשוט. הוא לא אומר מה האיסור של חמין שהוחמו בשבת. דיברנו קודם שאסרו מרחץ בגלל חמין שהוחמו בשבת, כי הולכים לחמם בשבת. אז כאן הגמרא מצאה דרך שיהיה דרך היתר דרך חמי טבריה, אז נשאר רק מבשל, שמים כאן איסור של חמין שהוחמו בשבת, שאיסור גזירת מרחצאות הוא עוד חומרות בענין שלא יכשלו בחמין שהוחמו בשבת. החכמים עשו חומרות על חמין שהוחמו בשבת, גם הענין על הצינור של צונן.

דובר 2:

כן.

דובר 1:

יכול להיות שהרמב״ם מתכוון רק שיש לו דין כמו חמין שהוחמו בשבת, אבל לכאורה זה נראה יותר כמו חמין רגילים, זה חלק מהגזירה של חמין שהוחמו בשבת.

דובר 2:

אין גזירה על חמין שהוחמו בשבת, רק הגזירה היא על ערב שבת.

דובר 1:

לא, יש גזירה על חמין שהוחמו בשבת.

דובר 2:

האיסור הוא על ההוחמו בשבת. החמירו אפילו בערב שבת. הגזירה היא על ההוחמו בשבת, הבעיה היא ההוחמו בשבת, לא ההוחמו ערב שבת. כי לא סומכים, ויש חשש, וממילא אסרו הכל.

דובר 1:

שוב, חמין שהוחמו בשבת אסור, זה לא שאלה. אסור.

דובר 2:

כן, אבל כאן לא היה צריך להיות אסור, כי זה לא הוחמו בחמי טבריה.

דובר 1:

טוב מאוד.

דובר 2:

איזה איסור?

דובר 1:

האיסור שמחמירים אפילו כשאין איסור של מרחץ.

דובר 2:

זה דבר חדש, זה כמעט לא קשור למרחץ.

דובר 1:

אמת, הדבר הזה לכאורה אסור.

דיון: למה אסור בשתיה?

דובר 2:

כי תראה במשנה כתוב, אם זה בשבת אסור ברחיצה ובשתיה, אם זה יום טוב זה גם אסור ברחיצה אבל מותר בשתיה. כי ביום טוב מותר לבשל לשתיה, אבל לא לרחיצה. אבל לא כתוב למה זה אסור, והוא לא אומר למה, הוא אומר שזו גזירה אחרת, זו הייתה סתם גזירה אחרת, כמו שהכהנים למדו, נגיד לבשל בחמי טבריה מותר, אבל בצורה כזו אסור, למה לא? כי הצינור לא זורם, כי דעתי אומר, אולי זה לא אומר כלום, מה הקשר למרחץ? גם אסור, למה אסור לשתות? בדרך כלל חמין שהוחמו בערב שבת אסור לשתות, זה פשוט. הדבר הוא כחמין שהוחמו בשבת, אסור לשתות, אבל הוא לא רואה מספיק טוב למה. הרבי לא צריך להבין בכלל למה, לא להיות הדבר שלו למה, אבל… אסור לשתות, אבל הוא לא אומר למה.

הלכה ד: שיעור חימום – כדי שתופג צינתן

דובר 1:

כן, הלאה, מאימתי אדם נותן של מים, מה שמותר לעשות, שלא תחשוב שהגזירה של חמין שהוחמו בשבת הולכת רחוק מאוד, אני אגיד לך מה מותר לעשות. מאימתי אדם נותן של מים ומניחו כנגד המדורה, אם זה לאו בשביל שיחמו, הוא לא שם את זה כל כך קרוב או בצורה כזו שיהיה ממש חם, אלא כדי שתופג צינתן, שיהיה פחות, שירד מהקור, שהקור יעבור.

וכן, אותו דבר מותר לעשות עם פך של שמן כנגד המדורה כדי שיפשרו, שיהיה קצת חם, ולא שיחמו, לא שיהיה ממש חם.

וכן סך אדם בידו במים או בשמן, מותר למרוח על עצמו מים או שמן, ומחמם כנגד המדורה, מותר להתחמם כנגד המדורה, גם באותה דרך, איך? שלא יחמו המים שעליו, שלא יהיה, המים שנמצאים עליו לא יהיו כל כך חמים עד שכריסו של תינוק נכוית בו, חום כזה שכשתשים שם בטן של ילד היא תיכווה.

דיון: האם זה בישול מדאורייתא?

דובר 2:

זה בדיוק מה שעמד קודם, ההלכה של בישול, מי שעומד על כל גופו בצונן, מדברים גם כנראה כשזה נהיה ממש חם. אני לא יודע, האם יש חילוק בין ידיו לכל גופו?

דובר 1:

לא, ההוא יותר דומה למרחץ. צריך לדעת, עכשיו מדברים אסור בגלל בישול, נכון?

דובר 2:

לא, לא מדברים על ממש בישול, זה…

דובר 1:

אבל הלאה, כריסו של תינוק נכוית בו, הוא אומר שהוא מבשל, מה זה בשבת, מה הוא עושה? עכשיו מדברים כראוי על מבשל. זה אולי מבשל מדרבנן?

דובר 2:

לא, אני לא יודע, אמרתי שזה לא מבשל מדאורייתא, זה בכלל לא חייב.

דובר 1:

כן, הוא מבשל, הוא מבשל. אני לא מבין, באמת.

דובר 2:

זה בטוח לא, זה לא נקרא לבשל, זה רק לחמם את המים שנמצאים עליו, המעט מים שנמצאים על גופו, זה לא נקרא לבשל.

דובר 1:

לא שיעור? מה זה אומר לא לבשל? למה זה נקרא לא לבשל? הוא יצא תחת השמש החמה, הוא גם מבשל, כי גופו נתבשל? זה לא עובד כך.

דובר 2:

בשמש הוא לא יתבשל? הלוואי בשמש אפשר לבשל.

דובר 1:

למה זה נקרא לא לבשל? וכשהוא יושב בסאונה חמה, אסור ללכת ליד אש, סתם האדם, כי גופו מתבשל, כשהוא מתבשל. עם מים… זה מבשל את עצמו, למרוח על עצמו דברים ולעמוד ליד אש. זו לא דרך של בישול, זה לא נקרא לבשל.

הלכות בישול בשבת – כלי ראשון וכלי שני

בישול בחמה

דובר 1: הלא, הלא, בשמש אפשר לבשל. למה זה נקרא לא לבשל? וכשהחדר חם מאוד, אסור ללכת ליד אש סתם האדם, כי הם נתבשלו.

עם מים… למה זה נקרא לא מבושל עם מים? זו גזירה, זה קצת דומה לבישול. מכיוון שמה זה אומר לא דרך בישול? הם מביאים מסביר… מכיוון… שואלים אנשים מה זה לבשל. אף אחד לא בישל מרק, ולמרוח על עצמו דברים, ולעמוד ליד אש. למה זה… זו לא דרך של בישול! זה לא נקרא לבשל!

הוא מבשל, הוא שם סיר ליד אש, הוא אומר שעה, מבשל! הוא מבשל את הרוק מפיו, טיפת המים שצריכה להיות נתונה. הוא מתלוצץ על הרבנים! כאן זה כן נהיה מבשל!

מוחמם בגד – לחמם בגד

הלאה עוד דברים שמותר לעשות! מוחמם בגד חדש אצל מאה בשבת! מותר לחמם בגד לשים על הבטן כדי להרגיע כאבים, או מה? אצלנו יש, לא מדברים על רפואה. בכל מקרה אין לך בעיה של רפואה. אבל לחמם בגד זה לא אופן של בישול.

אתה צודק. למה? אני כבר זה דבר שבריאים עושים לפעמים, או מה?

דובר 2: לא, אני מדבר שם על הבגד.

דובר 1: אולי בגד לחמם, זה לא ענין של בישול בבגד. וזה דבר אחר.

דובר 2: בסדר.

דובר 1: זה גם מוחמם, מתכוונים לא לרמה גבוהה של חום. לחמם.

דובר 2: לא משנה, אבל אפילו לא שורפים את הבגד, זה נהיה חם.

דובר 1: זה כבר מוחמם לגמרי.

אמבטי – כלי ראשון

כשהוא שופך את המים הקרים, המים הקרים נהיים חמים… הלאה תולדות! הוא רואה שהוא שופך… אפשר לומר שזה נהיה אופן של בישול?! בדיוק. שלא יהיה ברמה של בישול, הוא הולך להיכנס בזה, זה לא כל כך חם! אז… אבל זה ילד שלום תינוק נכווית. בכל זאת נכווית.

להיפך מותר, מותר לקחת מים חמים ולשפוך לתוך אמבטי של צונן, כי האמבטי של צונן הולך להיות על זה. בסך הכל מה שאתה הולך לעשות זה שהמים הקרים יהיו קצת פחות קרים, כמו שהיה קודם כדי שיפשירו לא שיוחמו.

בסדר.

מיחם שפינה ממנו

הלאה. מיחם שפינה ממנו, סיר שכבר שפכו ממנו את המים, מותר לשפוך לתוכו מים קרים. למה שופכים את המים הקרים? כי הוא רוצה שהמים הקרים יתחממו קצת מהחום שעדיין יש בסיר. אבל גם זו לא דרך של בישול כך, וזה לא מספיק חם לבשל כך.

ומותר לצוק מים חמין לתוך מים צונן, או צונן לתוך החמין, מותר לשפוך מים חמים למים קרים או להיפך, אם אינו בכלי ראשון.

דיסקוסיה: מה זה אמבטי?

צריך לדעת מה זה אמבטי. אמבטי לא מספיק חם? אמבטי זה כלי ראשון.

דובר 2: לא, כתוב “נותן על מים צונן”.

דובר 1: כאן הוא אומר שאם זה לא כלי ראשון מותר.

דובר 2: אה, אם זה מאוד חם.

דובר 1: החילוק הוא כמה חם זה. אמבטי זה מאוד חם, אז אסור. אבל סתם מים חמין זה לא כל כך חם כמו אמבטי?

דובר 2: כן, כלי שני לא כל כך חם כמו אמבטי.

דובר 1: אמבטי זה כלי ראשון. פעם היה אש ממש מתחת לאמבטי.

הוא מביא שאמבטי זה כמו כלי ראשון, מה המילה? או שאמבטי זה משהו יותר גזירת מרחצאות, מחמירים יותר על זה?

דובר 2: לא, הוא לא נכנס יותר לגזירת מרחצאות. אני חושב שסיימנו עם המרחצאות. דווקא זה מרחץ, אכן, אבל אני מתכוון שזה…

דובר 1: אתה אמרת אמבטי של מרחץ.

דובר 2: כן, אני אומר שזה היה דבר מעשי כי זה מאוד חם.

דובר 1: רציתי לומר שהאמבטי זה כלי ראשון. הוא מביא שהתורת שבת אכן תמה, הוא אומר שהמרחץ של היום אף פעם לא מספיק חם. הוא אומר שפעם היה באמת יותר חם, היו מחממים את זה יותר.

הגמרא אומרת שהיה סכנה, יש ברכה כשיוצאים מהמרחץ בשלום. היה יד סולדת בו.

אולי לא צריך להיכנס ישירות לזה, זה היה לעשות את ההבחנה, מה שלא יהיה.

אממ… כן. חם כדי רחיצה, כן? חם… בקיצור, אסור לשים בכלי ראשון, כי כלי ראשון עושה מאוד חם. אבל כלי שני כבר מותר.

קדירה רותחת – תבלין ומלח

וכן קדירה רותחת, אף על פי שהורדה מעל האש, כבר הורידו מהאש, אסור לשים בה תבלין, כי התבלין הולך להתבשל קצת מהחום של הסיר. אבל מלח מותר לשים מלח, שמלח אינו מתבשל אלא על אש גדולה, לבשל מלח לא מספיק שהסיר חם, צריך להיות ממש על אש, ממילא המלח לא יתבשל.

זה מעניין, כי אני זוכר שמלח הוא מקלי הבישול.

דובר 2: מלח? תבלין כתוב כאן.

דובר 1: אני לא יודע, הם למדו קודם. זה בעיקר הלכות מבשל שצריך ללמוד אותן ביחד עם הלכות בישול מקודם.

כלי שני אינו מבשל

ואם היה צק התבשיל מקדרה לקערה, אם שופכים את התבשיל מסיר אחד לאחר, אף על פי שהיא רותחת בקערה, אפילו זה עדיין רותח, אפילו הסיר עדיין… שוב, הוא שופך את התבשיל מהקדרה לקערה, אף על פי שהיא רותחת בקערה, אפילו זה עדיין חם בצלחת, בצלחת כבר מותר לשים תבלין, מותר לשים תבלין, שכלי שני אינו מבשל. אפילו זה עדיין חם, אבל זה כבר בקערה, בצלחת, זה כבר כלי שני, וכלי שני יש כלל אינו מבשל.

מעניין, כן, כתוב כאן “אף על פי שהיא רותחת”, כאן רואים ברור שכלי שני אינו מבשל אפילו כשזה מאוד חם. כן.

דיסקוסיה: אמבטי וכלי שני

הלאה, צריך אכן להתווכח על האמבטי, שהוא מביא קודם, שיש מי שאומרים שאולי אמבטי כן. בקיצור, אנחנו לא יודעים. אבל גם כאן קשה, אם זה מאוד רותחת, אם יש רמה, היום כשאפשר כל רמה של חום אפשר לבדוק בדיוק כמה מעלות זה, מה הקשר לכלי ראשון וכלי שני? הוא אומר כאן גם “אף על פי שהיא רותחת”, אפילו זה רותח. כאן יש כלל, כלי שני אינו מבשל. כי זה הולך להתקרר בשנייה, זה לא נשאר חום קבוע. יש לי זמן לזה? אולי זה לא מספיק כדי לבשל. ככה אני מבין את זה כבר, ככה אני מבין את זה. אתה גם מבין ככה?

דובר 2: לא.

דובר 1: מה אתה לא מבין?

דובר 2: על האש מתבשל כל הזמן.

דובר 1: אבל הוא מדבר אפילו אם זה לא על האש.

דובר 2: זה אפילו אם זה לא על האש אסור. אפילו הורידו את זה מהאש אסור.

דובר 1: אבל בקערה מותר.

דובר 2: זה נהיה יותר קר. אין דבר כזה.

דובר 1: אבל זה לא תלוי בנהיה יותר קר, זה מה שאני אומר. יש כלל שכלי שני אינו מבשל.

כי אם מישהו שופך מסיר מאוד מאוד חם, יכול להיות הרבה יותר חם בכלי שני מאשר בסיר הראשון שהוא פחות חם. כי בזמנים של היום אפשר להשתמש בכל דבר בטמפרטורה, ואפשר לשים טמפרטורה, ואפשר לבדוק שהרבה פעמים הצלחת השנייה או השלישית או החמישית יותר חמה מהצלחת הראשונה. זה תלוי במיליון פרטים, כמה זמן זה התבשל על האש, וכן הלאה.

מבין מה אני אומר? מבין מה אני אומר? כלי שני אינו מבשל, זה כלל. אני לא מבין מה אתה אומר דבר כזה. אתה יכול למדוד, קח מד וראה, אם תמצא לי כלי שני שהוא יותר חם מכלי ראשון, אני אתן לך פרס. אין דבר כזה. העובדה היא שזה נהיה יותר קר. אין דבר כזה.

דובר 2: אני לא מסכים איתך. מישהו ייקח מד, אתה יכול באמת למדוד, ולראות שהכלי שני יותר קר.

חלתית – השריית תבלינים

דובר 1: ולמדנו קודם, חלתית זה תבלינים שמערבבים עם מים.

ולמדנו ברפואה שחלתית זה תבלינים שלשים עם מים. אסור לעשות את זה, אסור לשרות אותה, להשרות, בין בחמין ובין בצונן, גם אפילו לא במים קרים.

למה?

כי זו דרך של לבשל את זה, להכין אוכל.

דובר 2: מים קרים? במים קרים אי אפשר לבשל כלום.

דובר 1: חלתית. אה, איפה אני כאן?

יכול להיות שזה נושא של רפואה? למדנו קודם שחלתית עושים לרפואה. וכתוב שזה כדרך שעושין בכל. לא ברור.

דובר 2: זה לא יכול להיות מבשל במים קרים, זה בטוח אי אפשר לומר.

דובר 1: מבשל, אולי זו דרך של להכין את האוכל.

דובר 2: אה, זה יכול להיות שזה משהו דומה לתיקון.

דובר 1: אבל סתם דבר שלא, זה לא דבר שבתי, במפושין ובמצונן, אבל שורה אותה בסך החומץ, מותר להשרות את זה בחומץ.

חלתית – כשכבר באמצע הרפואה

אומר הרמב״ם הלכה, מעניין, למה יש שהם למדו לא עם אותן מילים בדיוק, “ומותר לשתות יום חמישי ושישי”, אם כבר התחילו לשתות מהחלתית, כבר באמצע המשטר של הרפואה, הרי זה שורה בשבת בצונן, מותר להשרות את זה, התירו להשרות את זה בצונן, ומותר אפילו מניחו בחמה עד שיחם, אפשר לשים את זה בשמש שיהיה קצת חם בזמן האכילה, למה? כדי שלא יכלה אם יפסיק מלשתות, כי אם כבר באמצע משהו לשתות, התחילו רפואה ועוצרים, זו סכנה. לא סכנה ממש, סכנה היה מותר הכל מסכנה, זה לא בריא, זו בעיה, ממילא היו יותר מקילים שאף על פי שאסור באופן כללי אפילו בצונן, התירו אם כבר התחילו לאכול את זה לפני שבת. לא ענין סם המוות, אלא כי זה כבר יותר חשוב היו מקילים, כמו שלמדנו קודם שזו הסיבה. טוב מאוד.

אין בישול אחר בישול – דברים שכבר מבושלים

דבר שנתבשל קודם השבת, דבר שכבר התבשל לפני שבת, או נשרה בחמין לפני השבת, או הושרה במים חמים לפני השבת, אפילו נצטנן, אפילו זה התקרר אחר כך, מותר לשרותו בחמין בשבת, מותר לשים את זה חזרה להשרות במים חמים בשבת, כי פעם אחת שזה כבר נתבשל, זה לא מתבשל שוב.

הלכות שבת – בישול בשבת: עירוי כלי ראשון, חמה ותולדות חמה, מליחה וכבישה

אבל דבר שהוא צונן מעיקרו ולא בא בחמין מעולם, משהו שהוא קר ומעולם לא חומם, אסור להשרותו במים חמים, אבל מדיחו בחמין, אבל מותר לשטוף אותו במים חמים, אם לא היתה הדחה זו גמר מלאכתו, דבר שהשטיפה לא הופכת אותו לאוכל מוכן לגמרי, הרי זה כבר אוכל כמו שהוא, אלא שהוא רוצה לשטוף אותו כי זה יותר טוב כשזה קצת פחות קר, כשזה קצת חם, זה מותר, כי זה לא מתבשל מהשטיפה, מלתת לו שטיפה, מלשפוך עליו פעם אחת מים חמים. אבל אין שורין אותו בחמין, להשרות במים חמים, זה אסור. אבל כאן יש כבר איזה חשש, קצת בישול, בישול דרבנן, או שזה נראה כמו בישול.

למה? כלי ראשון, כלי שני, הרמב״ם לא אומר. הוא אומר “בחמין”, בסיר. אז פשוט שאסור, נכון? כשהוא אומר “לישרות”, הוא מתכוון לכאורה אפילו בכלי שני. הגיוני?

עירוי כלי ראשון וכלי שני

דובר 1: כי כלי שני אינו מבשל? אני לא יודע. אולי חמין זה כלי ראשון? למה הוא אומר חמין? בכלי ראשון אסור… מה זה אומר לשטוף? לשטוף זה כבר… רגע, לשטוף זה לא כלי ראשון, אמת. כי הוא שופך אותו. כי שופכים אותו.

בקיצור, מי שאומר שעירוי כלי ראשון הוא ככלי ראשון, זה דבר. אבל הרמב״ם לא כותב זאת בפירוש. הוא אומר שאסור להשרות אפילו בכלי שני? מה זה, כלי שני מבשל? תבלין? הוא שואל על זה. האדם, התוספות אומר שזה שונה, לא דרך בישול.

הלכה ט: חמה ותולדות חמה

דובר 1: הלאה, מותר לחמם מים קרים בשמש כדי שיחמו. מותר להוציא מים שיתחממו. אף על פי שזו הלכה, אסור לחמם בתולדות חמה. אסור לחמם בחול שהתחמם מהשמש. תולדות חמה נראה יותר… זה אומר, אדם שרואה שמבשלים בחול חם, יחשוב שהחול בושל בתנור.

אז, אף על פי שאסור לעשות בתולדות חמה, אבל בחמה עצמה מותר. שאין אדם בא לטעות מחמה לאש. אף אחד לא יטעה, רואים מישהו מבשל משהו תחת חום השמש, ולחשוב שזה לא נראה כמו אש. אבל התולדות יכולות כן להיראות.

לפיכך, מותר ליתן מים צוננים בשמש כדי שיחמו. מותר להוציא מים שיתחממו. וכן, נותנין מים יפים לתוך מים הרעים בשביל שיצוננו. מותר לקחת בקבוק מים טובים, מים שראויים, ולהכניס אותו למים חמים שאינם מים טובים, בשביל שיצוננו, כדי שהמים יישארו קרים.

וכן נותנין תבשיל לתוך הבור בשביל שיהא מצטנן. מותר להכניס תבשיל לבור, למרתף מתחת לאדמה שהוא קר. מותר להכניס תבשיל למקום ששומר על הטמפרטורה קרה, או אפילו חמה, אם הבור יותר חם מבחוץ, למשל זה חורף ואתה יודע…

דיון: למה זה חידוש שצריך לקרר?

דובר 2: למה זה חידוש שצריך לקרר? למה לא יהיה מותר לקרר?

דובר 1: אוקיי.

דובר 2: למה לא יהיה מותר להכניס תבשיל לתוך הבור? זה מותר, אז… למה הוא צריך לומר את זה?

דובר 1: אני לא יודע.

אה, הוא מביא שבפירוש המשניות אומר הרמב״ם שאין חשש משבות גומות, שהוא עכשיו יתעסק עם בור. בבור.

דובר 2: בבור, כן.

דובר 1: אהה. במקרר גם אין שאלה.

דובר 2: כן.

דובר 1: אוקיי. אממ… כן.

הלכה י: מערב אדם מים ומלח ושמן

דובר 1: הלאה, מערב אדם מים… עוד דברים שקשורים למבשל דרבנן, מה מותר ומה אסור. מערב אדם מים ומלח ושמן, הוא יכול לעשות תערובת כזו של מי מלח עם שמן, וטובל בו פתו, לטבול את לחמו, לעשות רוטב כזה, ונותן לתוך התבשיל. ובלבד שלא יעשה מעט, אפשר לעשות מזה רק כמויות קטנות. אבל הרבה, אסור מפני שנראה כעושה מלאכת התבשיל.

זה נראה כאילו הוא עוסק בבישול, אנחנו יודעים שהוא לא עוסק בבישול, הוא מכין דבר פשוט שלא צריך לבשל אותו. אבל כשעושים דברים לאירוע גדול, זה נראה כאילו מתרחש בישול. זאת אומרת, לכאורה סוג הרוטב הזה הוא בדרך כלל דבר שמבשלים איתו. הוא אומר “נראה כמלאכת תבשיל”, רואים שעושה כמות גדולה מזה, זה נראה כאילו הוא עסוק במטבח, הוא עסוק בהכנה.

דובר 2: לא עסוק במטבח, הוא יכול להיות עסוק במטבח.

דובר 1: זה אומר שסוג הדבר הזה בדרך כלל הוא לא רק לטבילה בפת, בדרך כלל עושים את זה כדי לבשל את הזרעונים לצ׳ולנט, אני לא יודע מה.

מי מלח עזין

דובר 1: “ולא יעשה מי מלח עזין” – לא יעשה מי מלח חזקים. מה זה מי מלח חזקים? “שנים או שלשה מלח לשלשה מים”, מים כאלה שמלוחים, “ונראה כעושה מליח”. כי זו הדרך שעושים מליח. מליח זה כשלוקחים מי מלח עם דג.

כאן אפילו אין את חלק הדג, ורגע, כשעושים מליח זה היה בישול. אה, נראה כבר שכבישה היא בישול דרבנן. אז כשעושים מליח ושורים אותו במי מלח, היו מבשלים את הדג בזה. זו הדרך, דג אפשר לבשל או באש או במי מלח. זו צורת בישול שהרבנן אסרו, אבל אסרו אפילו את מי המלח עצמם.

מולח ביצה וצנון

דובר 1: “ומותר למלוח ביצה” – מותר למלוח ביצה, שלמה. זה גם עושה, זה משפר את הביצה, זה עושה אותה טובה יותר. אבל מה אסור? הוא בא לקחת, מה אסור? “אבל צנון וכיוצא בו”, צנון או דבר חריף שהמלח עושה אותו שיהיה טוב יותר, שיהיה אוכל גמור, אסור למלוח, “משום שנראה ככובש כבשים בשבת”. כי בזה זה נראה כמו מי ששורה, או מי שעושה חמוצים, מי ששורה ירקות במי מלח.

“והכובש אסור משום כמבשל”. כובש, מאחר וזו הדרך, זו דרך בישולו, דברים שלא יכלו לבשל, אז זו הדרך לבשל אותם. ממילא נקרא כבוש כמבושל, ואסרו אותו מדרבנן. אבל מליח כרותח זה לא אותו דבר.

דיון: מה מותר לעשות עם צנון?

דובר 2: מה מותר לעשות עם הצנון? אסור להשרות, אבל לשפוך עליו קצת מלח או לטבול קצת במלח מותר.

דובר 1: “מותר ליתן לתוך המלח, אוכל בתוך אכילתו”, מותר לטבול במלח. אבל מדברים כאן על צנון יותר ולמלוח אותו בקנה מידה גדול יותר, לא מה שהוא צריך עכשיו לאכילה, זה אסור.

דובר 2: תגיד לי דבר שאסור לעשות בגלל ההלכה הזו. לעשות, לקחת חבורה של מלפפונים ולעשות חמוצים, להכניס לצנצנת. זו כבישה ממש, זה בוודאי אסור. אבל מה ההלכה?

דובר 1: “לא יאכל”, לקחת קערה מלאה צנון ולמלוח אותם, אסור. אבל “כיוצא בו במלח”, לטבול קצת במלח, מותר. אז אם מגישים סלט גדול, אני לא יודע מה זה דבר עם הרבה… אוקיי, כאן נכנסים כבר לפרטים, מה קורה עבור כמה אנשים, “תוך אכילתו”.

הוא אומר שאסור למלוח צנון. מותר “כיוצא בו במלח ואוכל”. ההבדל הוא לא בין למלוח או לטבול, ההבדל הוא בדבר כי הוא הולך לאכול עכשיו.

דובר 2: מה עולה לך? כי שמים את המלח על זה, שמים את זה על המלח. כן, ההבדל. כן, כי… לא המלח אל המרכיבים.

אתה עושה את זה לעצמך? אוקיי, אין בעיה. כתוב שאסור למלוח, אפילו לא מדברים אף פעם.

דובר 1: לא, המילה היא שם “האוכל”. מותר. באכילה מותר.

דובר 2: אני זוכר שכתוב אבל לא. כתוב שזה אסור. יש היתר מיוחד שביצה, מותר לשים מלח בביצים עם בצל, מה שלא יהיה, והמלח, צריך היתר בשביל זה. אבל לשים על דברים אחרים, כתוב שאסור כי זה נראה.

אם זה כבוש כבושים ממש, זה כתוב, אני חושב שזה גם אסור מדרבנן, אבל זה בטוח. אבל כאן כתוב עוד רמה, שאסור למלוח. אני לא יודע מה הפירוש של צנון, צנון זה צנונית, הוא אמר. אסור למלוח, לא למלוח כמו שעושים ממש כבושים, זה ממש כבוש, אלא אפילו דבר שסתם מלוח, שנראה ככובש כבושים. זה נשמע שאסור למלוח ירקות בעצם.

ההבדל הוא לא בין אם שמים את המלח על הדבר, כי מותר כן לפזר מלח ולשים על הדבר לא.

דובר 1: לא, זה אותו דבר. ההבדל הוא לא בין מליחה לטבילה, אלא ההבדל הוא בין סתם למלוח ולמלוח לאוכל. למלוח לאכילה.

דובר 2: לא, הוא לא אומר את ההיתר. לא, לא כתוב את זה. ההבדל הוא במליחה של אחד, או במליחה וטבילה. טבילה זה פירושו טיבול.

כי קשה אתה אומר שאין הבדל באיזה שמים קודם. טבילה זה פירושו טיבול. אבל אם לוקחים קערה ושמים עליה מלח, מובן ששמים אותו מלמעלה על הפרי, זה אסור, זה הפירוש.

דובר 1: טוב מאוד.

הלכה יא: יין ודבש ופלפלין

דובר 1: מותר לערב יין ודבש ופלפלין בשבת לאכלן. מותר לערבב יין, דבש ופלפלין, יין, דבש ותבלינים, פלפל לבן, בשבת לאכילה. כי זו דרך אכילה, זאת אומרת אולי זו לא דרך האכילה הרגילה, אבל זה מותר.

אבל יין פרסי אסור, שאין דרכו לאכלו אלא לבריאים. זה לא דבר שאנשים בריאים אוכלים, אוכלים את זה לרפואה. אז אסור.

דיון: למה זה כתוב כאן ולא ברפואה?

דובר 2: מעניין למה הוא אומר את זה כאן, למה הוא לא אומר את זה ברפואה? אבל כאן נראה מהמילה כי זו רפואה, ממילא זה כבר לא דבר שמותר לעשות. אם זה לא ממש רפואה צריך זה להיות כתוב קודם. אם זה משהו אחר… אוקיי.

אולי ההנאה בגלל ה… אולי הוא אומר, הוא מפרש שאפילו כשהאדם עושה את זה כן לאכילה, אבל בדרך כלל שמן אפרסמון, הוא אומר שזה דבר יקר. הגמרא אומרת שזה חלק לצדיקים, אני לא יודע מה… נהרי אפרסמון, כי זה דבר יקר שבדרך כלל אדם מרשה לעצמו רק לרפואה, ממילא זה נראה כאילו זו רפואה. אוקיי, אבל זה…

דובר 1: כן, אמת, זה יכול היה להיות כתוב בהלכה של רפואה, כן. אוקיי.

הלכה יב: חרדל

דובר 1: והדבר הבא הוא, חרדל שלשו מערב שבת. אה, חרדל, סוג של ירק. אני לא יודע, זה מה שאנחנו קוראים חרדל? אני לא יודע. אבל מה שיש לנו כבר הוא משהו, זה עשוי ממנו…

דובר 2: לא, כי זה… חרדל זה דבר, דברים קטנים שקונים, ועושים מזה משחה כזו.

דובר 1: אוקיי, שלשו מערב שבת זה כך,

הלכות שבת: שבותים מאופה, גוזז, ומלבן

חרדל, שחליים, שום – הכנת מאכלים בשבת (המשך)

דובר 1: אוקיי, אבל זו הלכה אמיתית של רפואה, כן. אוקיי. והבא?

טוב. “חרדל שלשו מערב שבת.” חרדל, סוג של ירק, זה מה שאנחנו קוראים חרדל? אני לא יודע. כן, אבל מה שיש לנו כבר הוא דבר עדין, זה כבר עשוי מדבר חדש. אבל זה סוג של דבר שעושים ממנו משחה כזו. אוקיי. “שלשו מערב שבת”, כך, “למחר”, אם כבר השאירו אותו, מותר לסיים. מותר למחרת בשבת מותר לכתוש אותו קצת ביד, בכלי, ולהוסיף את המים, כי זה לא נקרא הכנת מאכל שדומה למבשל. הרי אמרנו דברים מסוימים שאסורים. מה לא עושים אבל? “ולא יטרוף”, אבל אסור לו לנער אותו בצורה מקצועית כמו שמנערים דברים בימי החול, “אלא מערב”, יערבב אותו בצורה חלשה יותר. כמו קודם היה לנו שתי וערב לעומת סתם ערבוב.

“שחליים”, איזה סוג של צמח חריף, ראיתי שכתוב לא, “שטרוף מערב שבת”, כבר כתשו אותו, עוד דבר דומה, כן, כל מה שכבר כתשו ערב שבת, גם “למחר נותן לתוכה שמן וחומץ ותבלין”, מותר לסיים לעשות מזה סלט בשבת, אבל גם אותו דבר, אסור לערבב את זה חזק, “ולא יטרוף אלא מערב”, לא יעשה מה שנקרא טריפה, שזה ערבוב חזק יותר, “אלא מערב”.

“שום שריסקו מערב שבת”, שום שכבר כתשו ערב שבת, “למחר נותן לתוכה גריסין”, מותר, היה להם מאכל של איזה גרגרים עם שום כתוש, מותר לעשות זאת בשבת, “ולא ישחוק”, אבל לא יטחן את השום, אפילו כשהוא כבר קצת כתוש, אסור לטחון אותו, שיש כבר גמרא, לכאורה הטחינה לא היתה סתם טוחן ממש, זה הכל מדרבנן, “אלא מערב”, רק יערבב אותו בצורה חלשה יותר. זה מאוד מצחיק, כל הקבוצה של הלכות. והכנת אוכל שאינו מבשל.

הכלל: “נראה כעושה מלאכה למלאכת התבשיל”

יכול להיות שזה הכל חלק מהרבנים הבינו שזה הכל חלק מ״נראה כתבשיל”. כמו שהוא אמר בראשון, בדבר הראשון שלמדנו, שזה לא דברים ששמים בתוך האש. אבל יכול להיות שיש כאן אולי קשר לעבודה רבה מדי שנראה שעושים לתבשיל. כמו, לא, לפני זה, מה הוא אמר? שכחתי. “שנראה כעושה מלאכה למלאכת התבשיל”. זה. כן, “מערב אדם מים, מה שנראה כעושה מלאכה למלאכת התבשיל”. כך יש לשון בהלכות יום טוב, נכון?

יכול להיות שזה לא מאוד מצחיק, קצת זה לש, קצת זה רפואה. אולי כל הדברים האלה הרבנים הבינו שזה אולי כך, מותר לעבוד במטבח אבל לא יותר מדי. אם עובדים יותר מדי, זה לא יראה כאילו עושים אחת ממלאכות התבשיל. “מלאכת התבשיל” פירושו בעצם בישול. זו הכנה לבישול. זה נראה כאילו הוא עושה או לש, או דש, או אחת ממלאכות התבשיל, אחת מהמלאכות של סדורא דפת. וזה הכל תחת הרבנים זה שאלה של חופש. לכן אני חושב כך.

אבל הם אומרים “מלאכה למלאכת התבשיל” פירושו קטגוריית המלאכות שהיא לאופה. זה לא אופה עצמו או אחד מהשלבים. יבוא לידי אופה, או זה אולי כך ל… כמו שהרמב״ם אומר, זה נראה, זה איסורים מדרבנן שנראה או שיביא. זה דברים שיראה, כאן מה שיביא.

טוב. עשינו את המלאכות דאורייתא, אני מתכוון המלאכות דרבנן שהן ממשפחת מבשל. עכשיו נלמד, אנחנו אצל גוזז. מתחילים בזה את המלאכות של הכנת השיער מבהמה עד שזה הופך לקלף. עכשיו נראה את הרבנן שלהן.

גוזז – חיתוך שיער מגוף האדם

הלכה יג: גוזז שער האדם

דובר 1: אומר הרמב״ם כך, גוזז פירושו בדרך כלל חיתוך השיער מהבהמה. מה? עד שזה הופך לבגדים, כן. קלף זה צד צבי, אתה צודק. טוב, אומר הרמב״ם כך: “הנוטל שער מגוף האדם גם כן חייב משום גוזז.” זאת אומרת, העיקר, אב המלאכה, הפירוש הוא חיתוך שיער מבעל חי, אבל גם חיתוך שיער מגוף האדם גם חייב משום גוזז. יש כאן גם קצת חידוש, כי כשחושבים על גוזז הסדר הוא שחותכים כדי לעשות משהו, אבל זה גם תחת אותה קטגוריה שזה גוזז, תולדה, זה דאורייתא.

רחיצה בדבר שמסיר שער – פסיק רישיה בגוזז

דובר 1: “לפיכך”, אומר הרמב״ם כך, “לפיכך”, בגלל זה, כך, בואו נזכור שיש דבר שנקרא “דבר שאינו מתכוון”, שהרמב״ם פירט בתחילת הלכות שבת, דבר שאין לו כוונה, למשל גורר ספסל, אין לו בדעה לעשות חריץ, דבר שאינו מתכוון מותר. אבל אם זה פסיק רישיה, זה בוודאי יביא לתוצאה של עשיית חריץ, לא עושים.

אומר הרמב״ם כך: “לפיכך אסור לרחוץ את ידיו בדבר שמסיר את השער ודאי, כגון אהל וכיוצא בו.” בגלל זה לא עושים, כי חיתוך השיער הוא גוזז, לשטוף את הידיים בדבר חד שבוודאי יוציא את השיער גם אסור, כי אפילו הוא לא יתכוון, זה בכל זאת כמו פסיק רישיה.

תרגום לעברית

אבל מותר לחפוף, מותר, חפיפה היא אותו דבר כמו רחיצה, לשטוף, אבל מותר לשפשף את הידיים או משהו “באפר לבונה ובאפר פלפלין ובאפר יסמין”, בסוגי אבק מהסוגים לבונה, פלפלין, וסוגי תבלינים, “וכיוצא בהן”. אגב, הם יכולים גם לפעמים להוציא שיער מהידיים, הם גם חדים, אבל “ואינו חושש שמא יוסר שער ידו”, הוא לא צריך לחשוש שאולי זה יוציא, “שאין זה מתכוון”, הרי הוא לא מתכוון, הוא עושה זאת רק כדי לנקות את הידיים. אז אפילו אם זה כן יצא, זה יהיה דבר שאינו מתכוון בלי פסיק רישא, ומותר.

דיון: תערובת דבר שמסיר שער – דין רוב

דובר 1: מה קורה אם ערבבו שני מינים? ערבבו את החומר שהוא חד שבוודאי מוציא שיער עם זה שלא? “ערב דבר שמסיר את השער ודאי עם דבר שאינו מסיר ודאי”, אומר הרמב״ם צריך ללכת אחר רוב. “אם רובו מדבר שאינו מסיר ודאי ונתערב בו, מותר. ואם לאו, אסור.” אומר הוא, נראה שהולכים אחר רוב, כי היינו צריכים לומר שצריך לבדוק את התערובת האם זה תולש. לא איכפת לי ממה זה בא. האם זה מה שהוא מתכוון?

דובר 2: לא, כי אז זה לא היה בטל.

דובר 1: אם זה היה קורה כל שבת, כל שבת זה יוצא, והוא יודע שזה כבר נעשה פסיק רישא, מעניין שהולכים אחר רוב. הוא לא מתכוון רוב ממש, הוא מתכוון שבודקים האם זה נתלש. הייתי חושב שזה הופך את זה אפילו לפסיק רישא. אני מתכוון שאם זה מאה אחוז פסיק רישא, לא מתחילה השאלה, לא צריך אפילו את ההלכה. אני חושב שזה דבר כי זה כמעט כל פעם, סוג של רוב.

אם החומר מאוד חזק וזה גורם לכל התערובת לתלוש שיער, או שהוא לא כל כך חזק, זה ספק. אבל אם הוא יודע, נאמר בבירור, רוב הוא שאלה של ספק. אם הוא יודע שזה אסור בכל מקרה, אם הוא יודע את העובדה שזה לא פסיק רישא, לא צריך שתהיה הלכה לזה. אבל זה מאוד מעניין, כי דבר כזה לא הייתי הולך עם רוב, זה לא הולך עם ביטול ברוב. צריך ללכת האם זה כן תולש או לא. אבל הוא לא יודע, כמו אנשים שלא יודעים. אם זה חומר מאוד חד, לא יעזור שזה יהיה ברוב. אני רואה שלאנשים זה שווה שאפשר לסמוך. לא פסיק רישא, כן. זה רוב הזמן, אפשר לסמוך. אבל ברוב עבודות אין שאלה.

דיון: חילוק בין “לרחוץ” ל״לחפוף”

דובר 1: הלאה, עוד איסור דרבנן שהוא ממשפחת גוזז. אומר הרמב״ם, “אסור לירות במים של מצבע בשבת”. כן, כן. הראשון הוא, למה זה דרבנן למשל? זה צריך להיות פסיק רישא, נעשה דאורייתא. מסיר את ההיתר של דבר שאינו מתכוין. אני לא יודע, אני רואה שכתוב “שמא”. נראה שזה לא דאורייתא, לא ממש. אולי בגלל זה עוזר הרוב. אני לא יודע מה לומר. כתוב כאן “שמא”. אה, “שמא”. לא, “לפיכך אסור ליחות זה הדם, ולא שמא”. זו גזירה מגוזז. השני הוא “אינו חושש”. “אסור” לא אומר חייב, נכון? אסור מדרבנן, זה לא איסור. למה זה מדרבנן? זה לא דרך גוזז, שההיתר היה מסיבות אחרות. אולי בשני כתוב שמן. אה, שמן בעל סבונים בתשבורת. אולי זה גורם כזה. לא צריך להיות מעשה בידיים. זה גורם. אולי בכלל לא נופל בשעת מעשה. זה דבר חד שזה הולך להוציא שיער. אני לא יודע. לא ברור.

רואה גם, “אסור לרחוץ” אומר אפילו לרחוץ עצמו, ו“מותר” אומר הוא “לחפוף”, שאומר כנראה יותר מ. כשזה דבר שזה מותר אפילו לשפשף את הידיים. כן, אני מתכוון שזה דבר דומה. בסדר. אבל בואו נמשיך הלאה.

דובר 2: אולי הוא מחליף את המילה לחפוף לרחוץ? אני לא יודע אם יש חילוק, אבל…

דובר 1: בסדר, הלאה.

דובר 2: אני מתכוון לחפוף היא מילה שמשתמשים הרבה, כמו חפיפה. כן, חפיפה אומרת לשטוף עם שניים. כן, לשטוף עם שניים נקרא חפיפה. אולי זה אומר לשפשף או משהו כזה, אבל למעשה זה אותו דבר, לא?

דובר 1: כן, הלאה.

הלכה יד: מראה של מתכות – גזירה משום גוזז

דובר 1: עוד דבר שהחכמים אסרו משום גוזז. אומר הרמב״ם כך: “אסור לראות במראה של מתכות בשבת.” אסור להסתכל במראה שעשויה ממתכות. נראה שבזמנים קדומים היו להם מראה שיש לה קצה חד, כך שבשעה שמסתכלים במראה אפשר להתקן את עצמו, לגזוז שיער או דברים כאלה עם החדות של המראה של מתכות. כי “גזירה שמא יתלוש בה נימין מדלדול שער”, הוא הולך לתלוש חתיכות קטנות משערו, מזקנו, עם המראה. כי את המראה אפשר להשתמש בה, זו מראה של מתכות. “ואפילו קבועה בכותל”, אפילו היא תלויה על הקיר, אבל הוא יכול לתת לה מכה ולהוריד ולהשתמש. “אבל מראה שאינה של מתכות, מותר לראות בה”, כי אין שום דרך איך… הגזירה לא הולכת שהוא הולך עכשיו להביא שערה ולגזוז. הם גוזרים כשזה דבר שיכול להביא למלאכה. “אבל מראה שאינה של מתכות מותר לראות בה, אפילו אינה קבועה”, כי אי אפשר לגזוז עם זה.

טוב מאוד. אתה רואה שזה היה המקרה. זה לא פשוט שהוא אומר לו אתה לא יכול לסרק את השיער, אתה לא יכול להסתכל במראה כי הוא הולך לקחת שערה. המראה היא כבר דבר דו-תכליתי. זו כבר מראה ש… נאמר, אפשר להשתמש בה, אפילו אם זה לא ממש המספריים, אבל אפשר להשתמש בה. אז יש גזירה. כן, אני מבין, אבל זה לא דבר ברור במיוחד. קבועה בכותל אומר הוא כן לכאורה שלא משתמשים בה. זה לא ממש כך. אבל בכל זאת זה לא לגמרי מעט, אפשר לתת לה מכה ולהוריד, היא תלויה פעם ומכה.

מלבן – ניקוי

דובר 1: בסדר, בואו נלמד את הדין של מלבן. מלבן אומר לנקות. בל״ט מלאכות זה, אחרי שהיה גוזז היה צמר, מנקים אותו כדי שאפשר יהיה להתחיל לעשות את החוטים והסחורות.

מלאכת מכבס – סחיטה, ספוג, והצלת יין בשבת

מלאכת מכבס והסוחט כיבוס

אז כך, המכבס, כשאחד מכבס בגד, הוא חייב משום מלבן. זה אותו דבר כמו מלבן. מלבן זה לקחת צמר מלוכלך ולעשות נקי, ואותו דבר כל פעם שאדם מכבס בגד בשבת.

והסוחט כיבוס, כשאחד סוחט את הרטיבות מהכיבוס, הוא גם חייב משום מכבס. זו צורה של כיבוס. כלומר, כשהבגד רטוב, זה כאילו מלוכלך, כאילו הוא לא מוכן, ועם זה מכינים את הבגד.

זה עדיין, אני מתכוון מה הם למדו שזה עדיין חלק מהכיבוס? עדיין מהכיבוס זה לסחוט את המים המלוכלכים. בסדר, הלאה.

איסור דרבנן – דחיקת מטלית בפי השפופרת

לפיכך, מה האיסור דרבנן? האיסור דרבנן הוא אפילו כשהאיסור דאורייתא אינו. אבל מה האיסור דרבנן? האיסור דרבנן הוא שאפילו כשסוחטים בגד, חתיכת סחורה, לא כחלק מהכיבוס, כי רוצים לנקות אותו, אלא מסיבות אחרות, אבל יוצאים מים, אסור.

לפיכך, אסור לדחוק, אסור לסחוט, סמרטוט או מוך צמר גפן וכיוצא בהן בפי השפופרת. מה זה אומר לסחוט? זה אומר שהוא לא סוחט כדי להוציא את המים. לדחוק פנימה, כדי שיוכל להכניס לתוך בקבוק. הוא רוצה לעשות פקק לבקבוק, לוקח סמרטוט רטוב ומכניס אותו לתוך הבקבוק כדי לסותמה, שמא יבוא לידי סחיטה.

כי זה עוד יותר רחוק, זה עוד אפילו לא רטוב, אלא זה הולך לגרום שיסחטו. איך זה אומר? הוא מכניס מטלית לתוך הפקק, אהה, כן, כך הוא גורם. זה הולך להירטב, כי יש בקבוק מלא משקה, ואחר כך הוא יצטרך לסחוט אותו. הוא הולך להכניס אותו בחזרה, להוציא, וכל פעם שהוא הולך להוציא ולהכניס את הפקק, הוא הולך לעשות סחיטה.

בסדר, זה מדרבנן. עוד דבר, כן, כתוב שאסור להכניס אפילו חתיכת סמרטוט יבשה לתוך בקבוק, כי זה הולך להירטב כפקק בקבוק, זה יהפך לפקק. כי כל פעם שהולכים להוציא ולהכניס את הפקק, הולכים לסחוט. אז לאו דווקא סחיטה, זה רק דרבנן, כי סחיטה היא לא חלק מכיבוס, זו סוג אחר של דבר, זו רק גזירה, הולכים לסחוט אותו.

קינוח בספוג – מחלוקת הרמב״ם והראב״ד

אומר הרמב״ם הלאה, “ואין מקנחין בספוג, אסור להתנגב בספוג, אלא אם כן יש לו בית אחיזה, אלא אם לספוג יש ידית, שלא יסחוט”, שלא יסחט.

הרמב״ם אומר הרי, כשאוחזים את הספוג סוחטים, וכל פעם שסוחטים זה סוחט. אבל אם יש לו בית אחיזה, ידית, לא שמים את הידיים ישירות על הספוג.

שיטת הראב״ד

אבל הראב״ד חולק, הראב״ד מתנגד, הוא אומר שסתם כשאתה מבין להתנגב בספוג, מתכוונים שאדם רטוב, כן? הוא משתמש בזה כמו מגבת.

אז הראב״ד… אפשר להבין בדיוק ברמב״ם כמו הראב״ד, מדברים כאן על ספוג שאינו ספוג רטוב, את הספוג משתמשים עכשיו להתנגב. אבל אם אין לו בית אחיזה, שם שהוא הולך לשים את ידו, איפה שהוא אוחז אותו קצת יותר חזק, שם הוא סוחט.

אבל הראב״ד אומר לא, שספוג הוא הרי ספוג שיכול להחזיק בתוכו הרבה מים, הוא ספוג רטוב במים. משתמשים בו. אומר הראב״ד חידוש, חידוש גדול, שכשיש לו בית אחיזה, אני לא רואה את זה כמו בגד שרטוב וכשסוחטים אותו עוברים על סוחט, כי מוציאים מים. אני רואה את זה ככלי. כאן יש דרך להחזיק מים בבקבוק, או כאן יש דרך להחזיק מים בספוג.

בית האחיזה מבהיר שזה לא בגד אלא זה ספוג. סחיטה אסורה רק כי זה סוג של חלק מכיבוס, הוא אומר שזה לא שייך לכיבוס. זו לא גזירה של סחיטה. סחיטה היא סוג של כיבוס. אם זה לא בגד, אין בזה שום ענין של סחיטה. כך מפרש הראב״ד.

שיטת הרמב״ם

כי הרמב״ם לא לומד כך. בית האחיזה הופך את זה לבגד, בעצם. זה מה שהראב״ד אומר. אבל הרמב״ם הבין סתם כך, שכאילו הרמב״ם סובר שכשמתנגבים בספוג בלי בית האחיזה, אז לוחצים על הבגד, על הספוג, סוחטים. אבל כשמשתמשים בו עם בית אחיזה, לאו דווקא הולכים לסחוט את הבגד.

זה מה שהראב״ד מאוד קשה. הראב״ד צודק, איך יכול להיות? אתה משתמש בזה הרי למשהו.

שאלה: סחיטה של דש בספוג

צריך לדעת גם, למה זה לא יהיה סוג אחר של סחיטה של דש? בסדר, אנחנו עדיין לא פירשנו את הסחיטה של דש. אבל אם זה נכון שהם יכולים לספוג ואחר כך לוקחים את זה בחזרה החוצה… סחיטה של דש היא בפירות, אתה רוצה להוציא את המיץ.

נכון, אבל אתה לא רוצה לסחוט את זה. למשל, אני בדיוק ראיתי איך היו פעם, למשל, מקבלים מים ממי מלח. אנשים נסעו על ספינה, וכל המים הם מי מלח, הם הרתיחו את המים מהים, ושמו ספוג גדול מלמעלה, והאדים נכנסים ל… יוצאים רק המים הנקיים, ואחר כך הם שתו מהספוג. למשל, אופן כזה, כי זו היתה ממש סחיטה. ספוג אפשר… כי הוא רוצה להוציא את המשקה שנספג, כמו שאתה רוצה להוציא את היין שנספג בענבים.

הם לא מצאו סוג כזה של סחיטה עד עכשיו. למה לא? הם מצאו זיתים וענבים, זיתים וענבים תותים ורימונים, שלוש הרמות של סחיטה. אבל אז זה כי אתה עושה דבר חדש. אתה מוציא את המשקה, אתה עושה מענבים עושים יין.

כשאתה מוציא, אפילו במקרה שלך, כשזה אולי בורר, אני כבר יודע, אפילו במקרה שלך, אני לא רואה שזה אותו סוג של דבר. וברמב״ם עדיין לא ראינו סוג כזה של סחיטה. אבל לא ברמב״ם, זה אומר, איך נדע שיש שני סוגי סחיטה? יש סחיטה שהיא תולדה של דש, ויש סחיטה שהיא תולדה של מלבן. איך רואים סחיטת פירות, אבל לא סחיטת בגד? כשהוא סוחט את הבגד, הוא לא מוציא את המים מהבגד.

ובואו נראה הלאה.

כיסוי חבית בבגד שאינו מוכן

אסור לכסות חבית שמן וכיוצא בו בבגד שאינו מיוחד לו. בגד שאינו מיועד לכך אסור לתלות כדי לכסות חבית, גזירה שמא יסחוט. כי הרי הוא לא מיוחד לו, הוא ירצה אחר כך להשתמש בו לדברים אחרים, הוא יסחט אותו.

זה בעצם מאוד דומה ללטרוק מטלית. אבל שם זה יותר מובן, כי הוא הולך להוציא אותו והוא ירצה להוציא את היין מהסחוט, זה הולך להיות ממש כיבוס. בלטרוק מטלית הפשט הוא שזה הולך להירטב כי זה הולך להיכנס לתוך הבקבוק. כאן שם אותו מלמעלה, וכשרוצים לקחת משהו מורידים אותו, אבל זה רטוב, והוא יוציא אותו הוא יסחט אותו הרי.

נשברה לו חבית בשבת – הצלת יין

נשברה לו חבית בשבת. עוד גזירה שעשו, גזירה נוספת של שמא יסחוט. אומרים כך, נשברה לו חבית בשבת, אדם נשברה לו חבית בשבת, חבית יין, והוא רוצה להציל מזה, כמו שקודם אחד רצה להציל מלחם ששוכב על הטנור, הוא רוצה להציל יין שנשפך מהחבית. יש בזה גבולים, אי אפשר להציל את היין סתם כך, יש בזה גדרים וסייגים.

אז כך, מצילין ממנו מזון שלוש סעודות לו ולאורחיו, מותר להציל כמה שצריך לו ולאורחיו. אבל ובלבד שלא יספיג ביין או יטפח בשמן. אי אפשר לקחת, אי אפשר לספוג את היין בבגדים ואחר כך לכבס אותו, או בספוג, לספוג בספוג ואחר כך להוציא ממנו ולקבל ממנו את היין. או למלא את הידיים בשמן ואחר כך לגרד את השמן מהידיים. כי הדברים האלה הם שמא יתקן כלי שיוכל לסחוט, חוששים שהוא הולך להשתמש בספוג.

כאן אתה רואה שהספוג יכול להיות סחיטה. סחיטה של כיבוס? לא, זה סוג אחר של סחיטה. זה לא יכול להיות לא הספוג. לא, הוא רוצה את הסחיטה שוב, יספיג ביין, עם ספוג. ואחר כך לסחוט אותו. זה עצמו אינו סחיטה, אבל אחר כך הוא סחט את הספוג מסיבה אחרת.

מה זה אומר? שוב. “יספיג ביין”, מה זה אומר? הוא סופג עוד יין עם הספוג, כי הוא רוצה ללכת ואחר כך לסחוט אותו. אני חושש, אבל לא סחיטה של יקב, זו לא סחיטה של יקב, אבל אני חושש שהוא יעשה סחיטה שכן יש בה יקב. אני מתכוון שמה שהוא אמר קודם יש בו יקב, נראה. או אולי הוא עוסק בדבר כזה, בשבוע הוא התחיל לעשות את זה. אני לא יודע.

כלי מונח תחתיו – ויקלוט / ויצרף

בסדר, איך מותר אבל כן? אופן שאין בו יקב, אין סחיטה, מותר לו להניח כלי. הוא מותר להניח כלי ולהציל את מה שזורם מהחבית.

מה לא צריך אבל לעשות? אפילו כשהוא שם כלי, כאן הוסיפו עוד איסור. אכן, הוסיפו גזירה אחת של לא לשים ספוגים או בגדים, כי “שמא יבוא לידי לסחוט”. ואחר כך הוסיפו עוד איסור, שאפילו מהכלי גם אסור לעמוד עם הכלי ולהחזיק אותו מתחת לחבית שמטפטפת יין, “ויקלוט” ולתפוס את היין שזורם כי הוא מחזיק את הכלי, ואחר כך “כלי אחר ויצרוף”, או אסור.

ועוד דבר שאסור לעשות, גם אסור להניח כלי שזה יזרום דרך הכלי, לעשות שהכלי יהיה ה… קודם היה כלי מונח תחתיו, עכשיו הוא מדבר על לשים כלי שהוא יעשה חתיכה של “מפל מים” או “מה שזה לא יהיה”, לעשות שהיין השפוך ילך דרך מסוימת שזה ינחת איפה שהוא רוצה שזה ינחת. זה אסור.

למה? כי אם יתירו את הדבר, אז גזירה “שמא יביא כלים דרך רשות הרבים”, הוא ירצה שיהיו לו עוד כלים כדי שיוכל להציל, והוא עושה את זה יותר “אקטיבי”. כשהוא שם מתחת כלי שיציל את מה שזורם, הוא לא שם ולא כל כך “אקטיבי” ב״אופרציה” של הצלה, לא חוששים. אבל ברגע שהוא הולך לעמוד…

הלכות שבת – הצלת יין מדליקה וכיבוס בשבת

הצלת יין – כלי אחד לעומת מרובים

דובר א׳:

לא, שני דברים. אחד, להעמיד את הכלי ולתפוס את היין בזמן שהוא נשפך. או להביא כלי שני. מה ההבדל? מה המשמעות של “יקלוט”? שהוא מחזיק אותו? “יקלוט” פירושו שהוא מחזיק את הכלי. כן, הוא מחזיק את הכלי והוא תופס את היין בזמן שהוא זורם החוצה. ו״כלי אחר ויצרף” פירושו להניח כלי שם לאן שזורם, כך שיזרום בדרך מסוימת. הוא עושה מעין מערכת מפל מים שהיין יזרום אחר כך לאן שאתה רוצה שיזרום.

כי העניין הוא, הפשט הוא, כאן הוא מאוד אקטיבי בפעולה של הצלה. הוא בא, הוא הביא כלי גבוה לרשות הרבים, הוא הניח אותו מתחת לזה, הוא הניח את הכלי, הוא שכח ממנו, הוא לא אקטיבי בהצלה.

חילוק בין פת ליין לגבי הזמנת אורחים

אבל סיפרנו את הדבר, קודם למדנו אצל הפת שמותר להזמין אורחים ולומר “בואו והצילו לעצמכם”. אצל היין לא התירו זאת, אלא כשיש אורחים. עוד יותר מכך, אה. אז אומר הוא, “נתדברו לאורחים”. אתה מתכוון לומר, הוא לא מזמין כאן אנשים אחרים. שם הוא יכול לומר לאנשים זרים, “הצילו גם לעצמכם, לעצמכם לשבת”, ויכולים לבוא לקחת חלות לשבת. אבל כאן אומרים שרק האדם מותר לו להציל כמה שהוא צריך לעצמו ולאורחיו. הוא לא יכול להביא אורחים. אולי הוא לא רוצה לתת לאנשים האחרים. יכול להיות.

הלאה. אבל בואו נראה הלאה. זה כך, “נתדברו לאורחים”. אבל אם נזדמנו לו אורחים, כלומר כשהוא אדם לבדו מותר לו רק לקחת כלי אחד, להניח כלי אחד לעצמו כי הוא צריך. אבל אם יש אורחים, מותר כן לכל אורח, מותר לו להניח כלי לפי כמה אורחים שיש לו. מותר לו להביא “כלי אחר ויקלוט”, או מותר לו לעשות “כלי אחר ומצרף לראשון”, כי הוא מציל עבור האורחים, הוא מציל לשבת. יכול להיות, הדבר הוא כמו כשהוא רוצה להציל את היין כי הוא לא רוצה שיהיה הפסד, זה דבר חולני. אבל הוא בכל מקרה לא רשאי להציל אלא משהו.

נכון, לכתחילה אסור. הדבר הוא משהו שכשיש לו יותר אורחים… או “נתדברו לאורחים” האם בא עם האורחים? שוב, יש כאן שני דברים. מותר רק להציל כמה שצריך לעצמו ולאורחים. היה תנאי שני, ההצלה מותר גם רק לעשות עם כלי אחד, להניח את הכלי האחד. אומר הוא, כשיש אורחים מותר כן להביא עוד כלים כי הוא צריך להציל יותר. אוקיי.

סדר הדברים – הצלה והזמנת אורחים

אבל אומר הוא, זה רק כשיש לו באמת אורחים, אבל “ולא יקלוט ויחזור ויזמין” – הוא לא רשאי ללכת לתפוס עוד יין ואחר כך לומר, “אוקיי, אני הולך לקרוא לאורחים.” אלא, להיפך, מה מותר כן לעשות? הוא רשאי ללכת לקרוא לאורחים כדי שיוכל להציל, “יזמין והדר יקלוט”.

הערמה בדבר זה – מותר

אומר הרמב״ם, “ואם הערים בדבר זה”, הוא עשה קצת, הוא לא באמת רצה את האורחים, הוא רק רצה את האורחים כדי שיוכל להציל, מותר. יש הרבה פעמים שאסור להערים, אסור לעשות ערמה, אסור להערים על התורה, אבל כאן מותר כן, כי אני חושב שכמה מפרשי הרמב״ם לומדים את זה, זו רק גזירה שהוא הולך להביא כלי דרך רשות הרבים, אבל אם הוא עושה זאת באופן המותר, וזה מזכיר לו שהוא לא כאן על פעולה להציל את יינו, הוא כאן על להיות לו יין לשבת, אפילו אם זו ערמה, אבל הוא עושה זאת באופן המותר, שהוא עושה זאת עבור אורחים, מותר.

דובר ב׳:

אולי ערמה פירושה שהוא לא נותן בסוף לאורחים, הוא רק מזמין אותם והוא לא נותן להם?

דובר א׳:

לא, זו ערמה, זו… מה פירוש שהוא יזמין אורחים? “למה אני צריך להזמין אורחים? אני פשוט לא אמצא אורחים, אני כיבדתי אותם אבל הם לא שתו.” מה אתה אומר?

שוב, להזמין פירושו להזמין לשתות. להזמין ולא לתת פירושו לא הזמין, זה סתם קרא ולקח. אדם לא צריך ללכת להניח הרבה כלים, או לחשב את שמות המשפחות ולהניח, אבל להזמין אורחים כדי שיוכל להיות מקולט, זה עומד במסגרת, כתוב בפירוש, “יזמין והדר יקלוט”.

אז הערים הוא עוד סוג של… זו המשמעות של הערים! הערים פירושו שאפילו הוא לא התכוון באמת לאורחים, הוא התכוון להציל במהלך ה… האורחים הולכים לשתות את זה. ולמעשה הוא הציל הרבה יותר יין ממה שהוא היה צריך לאורחים. מה הוא אומר? הוא אומר שהוא עוזר להם, שהוא לא חייב לשתות את זה, שאם אני נותן לאורח דג והוא לא אוכל אותו, איזה הכנות שבת זה גם, אבל כלומר, מה אני עושה? כלומר, זה לא ברור.

דיון: מדוע יש חילוק בין פת ליין?

דובר ב׳:

מה שומעים כאן, שליהודי יש איזה אוכל לשבת, שהולך להיפסד והוא הולך להיות נפסד, מה הוא צריך לעשות? חבל! והחיים מתירים לו אפילו לעשות קצת עשר. חבל! קרא את כולם יחד. שיעשו לחיים גדול בכבוד שבת. זה פרי לכבוד שבת. אני חושב כך, שבמקומות אחרים להיפך, שמחמירים – אני בהלכות יום טוב משהו – מחמירים שאם היה יותר, מניחים שצריך להיות עוד חומרות. כאן הדבר הוא – אני יודע את מי לוקחים את זה – אבל בצדם, שזה עוד רק השם יתברך גדולי חסידי יוסף בכל, שהשם יתברך וקלוידר יחשת הרבים. פעם אחת הוא עושה את זה עם אורחים, הוא עושה את זה קצת יותר זהיר. אבל אני עדיין לא מבין, הדבר הזה אני עדיין לא יודע, מדוע אצל האפייה ברדיות היה פסל כלומר מאטרק, כל אחד יבוא ויקח, וכאן דווקא האורחים שלו – אולי כמו שאתה אמרת, כי לא נותנים כל כך בקלות. יין, יין יקר יותר, כלומר לחמים, מאמינים לו לא!

דובר א׳:

לא, אני יודע, מי שאומר שזה יכול להיות מהערמה, זו ערמה קלה יותר, אומרים מדוע הם היו אוכלים בעמפס, ואחרי שבת מה הוא ילך לאסוף מהם מכולם, זה לא פרקטי, אני לא יודע. אבל יודעים, לא כתוב ברור שאסור לעשות. אם הוא נותן באופן כזה, כי זה ניין של לו לאורחים. אני לא רואה שיש חילוק, אני לא רואה שכתוב שאסור. הוא דייטונה כתוב שבגלל זה ויסר ארבעת במאה 8 זה כך, לא יודע. אני חושב שיהודי צריך לחוות כי הוא צריך לקרוא יחד את האורחים להציל מהר את היין כי הוא הולך להיאבד. זה לא ברור.

כלומר, החידוש הוא שהוא צריך רק על השבת, ובמוצאי שבת אסור לו להציל. נכון שהדבר שם הוא ששם זה כמו הדבר שהוא לא רשאי לעמוד ולגרד כמה לחמים. כי כל אחד זה ייראה כמו מישהו שעומד כאן אופה. כאן, הוא מציל עבור כל האורחים. שם הדבר הוא כל אחד גורר מטה אחד גורר מטה אחד זה לא רדיעות אפס ג׳פריס. כל אחד לוקח לעצמו כמה שהוא צריך לעכשיו. כאן מדברים שהוא לא עושה עבור האורחים. ושם מדברים שאבל גם מותר לעשות רדיעות אלא בית עצמו עבור אורחיו. אז אולי שם צריך להיות יותר מדויק לכמה שהוא צריך בוודאי לאורחיו שלו, רק לעמוד קיין אנדמיטן להיות מותר.

דובר ב׳:

אני חושב שאישה, שהאורח עצמו יעשה. הלא, שליהודי יש בקבוק יין עודף, הוא צריך לקרוא לאורחים. הוא לא יכול לשתות לבד, הוא יהיה שיכור. אבל לחם, לחם אוכלים לבד, על לחם לא צריך לקרוא אורחים.

דובר א׳:

אה, איך אתה יכול לקרוא לאורח על לחמנייה עודפת? אני קורא לאורח, אבל לא לשני. בקבוק יין עודף, אתה יכול לקרוא לאורחים. מה אתה יכול לעשות עם לחמנייה? אתה יכול לזרוק אותה.

חידושו של רבי דוד – ניצול האורחים לאינטרסים עצמיים

אבל העולה כאן היא, מה כן העולה? שמעת את החידוש, רבי דוד אומר, כי האורחים חושבים שאתה לא אנוכי, אתה נותן מעצמך. אבל אתה מנצל את האורחים לאינטרסים שלך. אתה מנצל את האורחים.

כמו האורח של האגרות שם ב״אמונה ובטחון” או לא, הוא עושה חיזוק מאותו אדם שהיה כועס שאין לו אורחים. אתה חושב על עצמך, לא על האורחים. שוב, מה כל כך נפלא? לך תדע אם הוא מדבר על האורחים או לא. עבור האורחים זה כל הדברים שמסביב. זה פשוט שזה לא… בואו נמשיך הלאה.

—

הלכות כיבוס בשבת

טיט שנפל על בגדו – משפשפו מבפנים

טיט שנפל על בגדו, הבגד נתלכלך בטיט. משפשפו מבפנים, הוא רשאי מבפנים של הבגד, הוא רשאי כמו מאחורי הבגד, לגרד, לדחוף, או לעשות דברים שהטיט יירד. אבל דבר אחד בטוח, הוא לא רשאי ללכת ישירות על הטיט ולגרד אותו שם. ככל שהוא יותר חושש, כי זה יותר ישירות עוסק בלכלוך, חוששים שהוא ילך וגם ישתמש במים, גם ישתמש בדברים וישטוף אותו כראוי.

ומותר לגרדו בציפורן, אם אפשר לגרד אותו לגמרי בציפורניים, במסמרים, מותר גם. ואינו חושש שמא ילבנו, כשהוא צריך ממש לעמוד ולהיות עסוק בזה, אז זה יותר קרוב לכיבוס. אבל כשאפשר לגרד אותו בציפורניים… אני חושב משפשפו ומגרדו הם שני מיני דברים. מגרדו פירושו הוא גורד את כל הדבר, זה חתיכה קשה, הוא נותן לזה גירוד למטה. משפשפו פירושו הוא צריך לשפשף, למשל זה נתמעך או זה דבר רטוב, הוא צריך לעמוד ולשפשף, זה יותר קרוב לכיבוס.

המשפשף את הסודר – חילוק בין סודר וחלוק

המשפשף את הסודר, מישהו שיש לו ממחטה והוא מקמט אותה, הוא מנער אותה, אסור משום מלבן. זה היופי של ממחטה, זה כשהיא לא מאוד חלקה. הם ידעו בדיוק מה סוגי המנקים עשו בדברים שלהם. אבל חלוק זה בגד של פשתן, חולצה. חולצה מותר, לא נקשה אלא רכי, כביסה שעושים, הסדר הוא תמיד הבגדים החיצוניים, הבקישע, רוצים שזה יהיה יפה. אבל החולצה אין לה קשר ליופי, אלא כשהוא מנער אותה זה רק כי הוא רוצה שהמרקם יהיה רך, לא שזה יהיה יפה, ממילא אין לזה שום קשר לליבון ולכיבוס.

מנעל או סנדל – נעליים שנתלכלכו

הלאה, מנעל או סנדל, נעליים, שנתלכלך בטיט ובצואה, מותר לשפשפו במים, מותר לטבול אותו ולנער כך במים, אבל לכבסו, לשטוף אסור. כלומר שמנעל או סנדל הוא פחות דרך כיבוס, מותר כן לשפשף, שלא כמו בגד שמותר רק לשפשף מבפנים, זה מותר כן לשפשף, אבל לשטוף אסור. ולגרד, לגרוד, אסור לגרוד מן הליים בסנדלין, זה ישפשף את זה, זה נותן לזה ברק או משהו, זו דרך של ייפוי.

אבל סכין ומקנחין את הישנים, מותר כן נעליים ישנות שכבר התייבשו, מותר כן לרענן או לנגב, סכין, כמו שמן, כן, נעליים עשויות מעור, זה שמן שלא יהיה כל כך קשה, או לנגב, כי אין לזה קשר לכיבוס.

כר וכסת – מצעים

כר וכסת, מיטה קטנה, מצעים, שורין אותן, אפשר לנגב אותם עם סמרטוט, אבל אסור לשים מים. אבל מנעל של עור, על עור לא שוטפים, עור נראה הוא עמיד למים, זה רק, שמים מים להוריד את הלכלוך, אבל זה לא מנקה, אין לזה השפעה על פנים העור.

מי שנתלכלכו ידיו בטיט – ידיים מלוכלכות

הלאה, מי שנתלכלכו ידיו בטיט, מישהו שידיו נתלכלכו בטיט, מקנחן בזנב הסוס, חשבתי שזו טעות, אה, ישר כוח בורא עולם. מותר לנגב אותן בזנב הסוס או בזנב הפרה, או במפה הקשה שעשאה לאחוז בה את הקוצים, או עם חתיכת הבד הקשה שנעשתה לאחוז, אתה רואה שבקצירת תבואה היה משהו מיוחד לאחוז בקוצים כדי לא להידקר, אפשר להשתמש בזה לגרד, כי זו לא דרך של כיבוס. אבל לא במפה שמקנחין בה, אסור להשתמש לטיט ממחטה שמשתמשים בה לנגב את הידיים. למה? שמא יאמר לו חבירו סחוב לי מפה זו. כי אחר כך מה היו עושים בשבוע? בשבוע היו משתמשים במפה, ואחר כך היו שוטפים אותה מיד, כן, כי היא נתלכלכה. הוא רוצה שהמפה תהיה נקייה. חוששים שהוא יבוא לכבס. מותר רק להשתמש…

הלכות שבת – סחיטה, שטיחת בגדים, פקיקת ביב, קיפול בגדים, צובע

איסור שימוש בממחטה לניגוב ידיים בטיט

אבל לא במפה שמקנח בה את ידיו. אבל אסור להשתמש לטיט בממחטה שמשתמשים לנגב את הידיים. למה? שלא יאסרנה. כדי שלא יחשוש, ויבוא לכבס את המפה.

אבל אחר כך, מה היו עושים בשבוע? בשבוע היו משתמשים במפה, ואחר כך היו שוטפים אותה מיד, נכון? כי היא מלוכלכת בטיט. הוא רוצה שהמפה תהיה נקייה. חוששים שהוא יבוא לכבס. מותר רק להשתמש בדברים שלא צריך לשמור נקיים, הזמורה והעפר, המפה, כן.

ניגוב לאחר רחצה – נשיאת ממחטה רטובה

מי שרחץ במים, רחץ, מקנח במטפחת ומביאה בידו, מותר להתנגב בממחטה, ומותר אחר כך להביא את הממחטה, לשאת את הממחטה בידו, ואין חוששין שמא יסחוט, לא חוששים שיסחוט אותה.

למה? למה לא חוששים? למה כן? לא, הוא רוצה להגיע כשאסור. אוקיי, טוב מאוד.

הוא מביא מ, אני לא יודע ממי, שכי ממחטה זה נורמלי שתהיה רטובה. זה לא משהו בגד שנעשה רטוב, ירצה לסחוט אותו. אבל ממחטה זה נורמלי שתהיה רטובה.

הליכה עם בגדים רטובים – איסור שטיחה

וכן מי שנשרו כליו בדרך, מותר ללכת עם כביסה רטובה, ואין חוששין שמא יסחוט. אבל אסור לשוטחן, אבל אסור לפרוש את הכביסה שתתייבש. אפילו בתוך ביתו, אפילו בבית אסור לפרוש אותה, גזירה שמא יאמרו הרואים הרי זה כיבס כסותו בשבת ושטחה לייבשה, כי מי שיראה את זה יראה שהוא כיבס את בגדיו בשבת והוא פרש אותם לייבש.

דיון: על אילו דברים חל איסור השטיחה?

זה חל על חולצה או על בגדים? הייתי חושב שזה הגיוני יותר לכליו, כי בקישע בדרך כלל לא רטובה בשבת. למה הבקישע? פשוט האדם הלך בגשם והיא נעשתה רטובה. אבל זה נראה כאילו זה בא עכשיו ממכונת הכביסה, מה שזה לא יהיה, הכביסה, אני יודע מה היה פעם דבר הכביסה. ממילא לא עושים את זה.

ממחטה, מובן שממחטה זה דבר נורמלי שתהיה רטובה. אבל יש מישהו שחושב שזה כיבוס בשבת, מבין? רק הכסות שנשרה בדרך זה דבר מוזר. קרה אולי מעשה שנעשתה רטובה, היא נכנסה למים, או היה גשם. מבין מה אני אומר?

כן, אין לי ראיה מצדי, אבל זה הגיוני לי כך.

שאלה מעשית – ממחטות במחנה

אני זוכר שבמחנה הבחורים היו תולים את הממחטות כך על ה, אתה יודע, על החזית של החדרים כשישנו שבת, הם חזרו מהמקווה. והתווכחו בהלכה האם איסור לשטוח הוא על ממחטות. ראש הישיבה פסק להחמיר, אבל אני לא זוכר למה.

אבל אני לא רואה שיהיה…

הלאה. כן, הוא אומר כאן לקודם, הוא אומר כך, אבל אני לא רואה, אולי ההלכה מדברת רק על ה… כן, זה דברים שזו הדרך, כך הוא מביא מאנשים אחרים.

כלל הרמ״א – מראית עין אפילו בחדרי חדרים

תרגום לעברית

הוא אומר הרמ״א שאפילו בבית אסרו. למה? שמא יאמרו הרואים, מישהו שיראה את זה יאמר, “אה, הוא כיבס את כסותו בשבת”. אבל זה בבית? אפילו זה בבית.

אומר הרמ״א כלל, כל מקום שאסרו חכמים משום מראית העין, אפילו בחדרי חדרים אסור. מראית העין לא אומר שמישהו הולך לראות, מראית העין אומר איך זה נראה.

כן, טוב.

שתי מטהרות זו על גב זו – הוצאת פקק בין שני מקוואות

שתי מטהרות זו על גב זו, יש שני מקוואות אחד מעל השני. הוא אומר, “תן…” איזה מקווה זה? מקווה ליובאוויטש? מקווה ברכת חיים? אני לא יודע, מקווה על גבי מקווה. אה, סתם מקווה על גבי מקווה. אה, סתם. אה, אחד ליד השני.

הוא רוצה לעשות השקה בין השניים. נוטל את הפקק, מותר גם בשבת להוציא את הפקק שבין השניים כדי לעשות את ההשקה, ואח״כ מחזירו למקומו, ואחר כך מותר להחזיר את הפקק למקומו, את הפקק.

חשש סחיטה בהחזרת הפקק

הבית יוסף מביא שיטה שיש חשש שהוא יחזיר את זה בחוזק. מדברים כאן כשהפקק הוא… נניח, כמו הפקקים שיש היום, היה חשש דומה שהוא מכניס חתיכת עץ ו… והוא הולך גם לשים אותו חזק.

הוא אומר שלא, הוא לא רוצה שרדתו שיצא המים, הוא רוצה שיעבור מים ב… אה, ממילא הוא לא ישים אותו כל כך חזק שיסחט.

נו, ממילא מה? אפילו אחרי שמחזיר את הפקק למקומו הוא עדיין רוצה שתהיה השקה, שיהיה זרימה בין אחד לשני. הוא רוצה עדיין צירוף להחזיר את הפקק שיסתיים עם ההשקה.

אה, אולי הוא רוצה סתם שיהיה מחובר. הוא אומר שהוא לא עושה השקה בגלל מים שאובין, הוא עושה השקה כי אין שיעור במקווה הקטן, הוא צריך להיות מחובר כל הזמן. לא מספיק שמים שאובין נעשים טובים פעם אחת, אתה יכול לעשות את זה שוב. אין בזה שיעור, הוא צריך להיות מחובר כל הזמן. ממילא, הוא לא שם את זה חזק באופן של סחיטה.

פוקקין את הביב – סתימת צינור מים

פוקקין את הביב, יש צינור של מים, מותר לסתום אותו או לשים סביב הסחורה בכל דבר המטלטל, או בכל דבר שמותר לטלטל בשבת, כי עושים את זה כדי שלא יציפו המים על האוכלים, שהמים לא יעלו, שלא יהיה שטפון על האוכלים ועל הכלים, מותר לעשות.

אבל מה אסור? אבל אין פוקקין את הביב כדי שירדו המים לבאר. כשסותמים את הביב כי רוצים להציל אוכלים וכלים, אז מותר. אתה רואה שאז החכמים התירו. אבל כשזה מסיבה אחרת, כי הוא רוצה לשלוט במים, הוא רוצה שיזרום לבאר, אז אסור, שמא יסחוט ויעשה דחוק שריר בפקק שרוי במים. אז יש חשש שהוא אחר כך יסחט את הסודרין.

טעם החילוק

זאת אומרת שוב, כשזה באוכלים וכלים אין את החשש של שמא יסחוט, ואז הם התירו, כי ממילא הוא ישאיר את זה שם עד אחרי שבת.

הוא אומר שמותר לשים סביב כדי שהמים לא יעלו על האוכלים וכלים, כי אז זה מסיבה גדולה, שלא יהיה לו נזק. שלא יהיה לו נזק, אבל כשהוא עושה את זה רק כי הוא רוצה לסדר את הבאר, אז אסור.

אבל הלשון לא נראה כל כך ברור, כי הוא אומר שהחשש הוא כי הוא מביא כמה חילוקים מהמפרשים שאולי כשרוצים שלא יצא הוא פחות מקפיד, הוא פחות מהדק, כי זה פחות מפריע לו, הוא רק רוצה שמי השטח ירדו. אבל כשהוא צריך לפנות את המים, הוא אחר כך יסחט גם את המים שנתקע בסודרין, כן, אז הוא יותר מקפיד. לא ברור.

סיכון בית יד של בגדים – קיפול בגדים

אוקיי, בואו ניקח עוד אחד. אסור לסכן בית יד של בגדים. אסור לתקן את בית יד של בגדים, את השרוול של בגדים. לשברם – לסכן אומר כאן להציג, לקפל באיזו דרך יפה. לשברם – לשברם זה לעשות דרך יפה, שזה כמו קפל ברזל, שפעם לא היה מגהץ, או שלא היה להם, והיו צריכים לתקן באיזו דרך טובה. אסור לעשות את זה כדרך שמסכנין בחול, כי מה הוא עושה בדרך כלל? זה נראה כמו חלק מכיבוס.

וכן אין מקפלין בשבת כדרך שעושין בחול בגדים כשחפצי אותם. יש דרך מיוחדת, לא סתם לקפל אותו כדי שיהיה ישר, אלא ככה.

היתר קיפול כדי שיהא נאה בשבת

אם לא היה לו כלי אחר להחליפו, אם אין לו משהו אחר ללבוש, מותר לקפלו ולפשטו, מותר כן לקפל אותו ולפשוט אותו, כדי שיהא נאה בשבת. אם הוא רוצה ללכת בשבת עצמה, והסיבה שהוא מקפל את זה היא שאחר כך בשבת כשהוא ילבש את זה יהיה יפה, אז מותר.

והוא שיהא בגד חדש לבן, בגד לבן חדש חשוב שמקפלים אותו בדרך מסוימת. שאין מסמכין ומלחכין בו, ממילא אפילו אם הוא עושה תיקון עליו, זה לא נשאר לתמיד, זה תיקון קטן, הישרות נשארת לכמה דקות. אבל רוב זה בגד שהקיפול יעשה שיישאר מקופל לזמן ארוך יותר.

אומר, וכשמקפל לא יקפל אלא איש אחד, אדם אחד לבד, אבל להשתמש בשני אנשים לקפל, זה כבר נראה יותר כמו פעולה גדולה יותר של כיבוס.

איזה קיפול מדובר?

נו, יש גם היום חקירות בזה, אבל אני חושב שהקיפול שמדברים עליו, הוא לא מדבר על… זה פשוט אחרי כיבוס. הדבר המעשי הוא, בואו נתאים את זה למה שאנחנו עושים, אבל לקפל טלית אני לא רואה. צריך לשים אותו. זה לא בכלל הנושא.

אתה אומר קיפול, אבל פעם בגדים, אני חושב, וזה מה שחז״ל מדברים, לא היו “מותאמים” כמו היום, שאתה פשוט לובש. היו צריכים, חלק מללבוש בגד היה לעשות קפל כאן, איזה קפל כאן. זה לא היה סתם שיהיה מונח במגירה בסדר, זה היה הרבה יותר תיקון של בגד.

כך זה נראה. כי היו בגדים יקרים, זה היה כמו טליתים. כמו שמקפלים טליתים, היו צריכים לקפל בדרך מסוימת. ראיתי שלחיילים הרומאים היה איזה… בעצם זה טוגה זה נקרא. אבל אתה רוצה שזה יהיה אנושי, אתה לא יכול סתם שיהיה סמרטוט על הראש. היה אומנות שלמה איך… קפלים, אפילו החזיקו כמה שבועות את הקפלים בדרך מסוימת. כמו וילון היום למשל עושים, כן, כמו עם קפלים. אני חושב שהוא מדבר על דבר כזה, זה לא כל כך קשה להבין מה ה…

אוקיי.

הצובע – צביעה / איפור

הצובע. אבות מלאכות, אחת מאבות המלאכות היא צובע. בדרך כלל צובע אומר לצבוע צמר שגזזו. מה התולדה של זה? מה גם דאורייתא, אבל מה דומה לצובע? רחיצה? לא. אה, הוא אומר מדרבנן. הוא אומר שזה מדרבנן. אה, הוא אומר רק מדרבנן. אה, זה רק מדרבנן.

לצבוע זה דווקא על סחורה או מה? אישה לשים איפור על פניה, לשים צבע על פניה, אסור. הוא אומר כצובע. בדרך כלל כשהוא אומר “כ-” הוא אומר שזה תולדה. כשהוא אומר “אסור”, “אסור” הוא אומר שזה… שזה איסור דרבנן.

דיון: לשון “כצובע” – דאורייתא או דרבנן?

לא, בהרבה דאורייתא הוא אמר… לא, תולדות. הוא לא יכול לומר “כ-“. הלשון “כ-” פירושה מדרבנן. “כצובע” אומר שזה דומה לצובע. כמו שלמדנו, אחד מסוגי הדרבנן הם דברים שדומים למלאכה.

כן. אבל כאן הוא לא צריך לומר. ברוב המלאכות הוא אמר גם תולדה. כשהדרבנן רק מחובר לתולדה. שתיים, זה דבר פשוט, האב ברור, כשהדרבנן פשוט כי זה דומה לאב זה. אבל זה לא האב עצמו, אולי כי זה רק על סחורה? כך דיברו, כן. כך מביאים.

אין שתי צביעות, הצבע לא מחזיק. זה חילוק. בדרך כלל כשצובעים סחורה, זה פשוט שכשצבעו עכשיו סחורה, וזה יחזיק, שינו את הסחורה. זה רק משהו ששמים לזמן קצר. יכול להיות בגלל זה, יכול להיות סתם ככה.

צביעות, פירושו, כמו שאתה אומר, צביעות פירושו חלק מסדר הבגד, איך שתרצה לקרוא. צביעות כשצובעים בגד, ולשים צבע על פני אדם, זה לא אותו דבר. זה הדרבנן. כן.

דובר 2:

כן.

הלכה כג: והתופר מאבות מלאכות

דובר 1:

הלאה. תופר. בואו, בואו נעבור על כמה מלאכות. עוברים לתופר. לא. אומר הרמב״ם, והתופר, לא, פירושו לחבר שני חתיכות סחורה, הוא מאבות מלאכות. לפיכך, אסור למלאות הכר והכסת החדשים במוכין. אם יש כר, כרית, שמיכה, שרוצים למלא עם הנוצות בפנים, עם המוכין, כותנה, בפנים, אסור. למרות שאין לזה שום קשר לתופר, אבל אסור מדרבנן גזירה שמא יתפור. כי בדרך כלל הסדר הוא שקודם ממלאים אותו במוכין, ואחר כך תופרים אותו בחזרה כדי שיחזיק בפנים טוב. אז גזירה שמא יתפור.

כמו שאתה אומר, שכאן אתה רואה שכאן הדרבנן הם ק׳, ויש שהם שמ״ו. שבצובע זה קצר, וכאן זה שמא יתפור. זה להכניס חדש, זאת אומרת בפעם הראשונה להכניס מוכין לכרים וכסתות. אבל מוכין שנשרו מן הכרים והכסתות, אבל זה כבר היה בפנים המילוי, מה ששמים בפנים בכר ובכרית, ונפל מהכרים והכסתות, אז מחזירין אותן, מותר להחזיר אותם, כי אז אין את הגזירה. הגזירה היא רק בפעם הראשונה, אז בדרך כלל אחר כך יש תפירה.

דיון: חילוק בין חדשים לישנים

דובר 2:

אוקיי, בפעם השנייה תופרים שוב? אני לא מבין, מה ההבדל?

דובר 1:

נראה שלא תופרים אותו פעם? זה לא דבר חשוב כשמכניסים את זה בפעם הראשונה זה… נו, הדבר חשוב. אחר כך כששמים את זה בחזרה זה לא נקרע, זה יצא, צריך לתקן את זה. אולי מדברים לא על קריעה, אולי התפירה לא נעלמה, אולי הקרב אפשר להחזיר… זה פשוט שהיו צריכים לתפור אותו, זה היה צריך להיכנס, היו צריכים לחבר אותו עם התפירה. פעם זה נופל, אבל זה נורמלי. זה לא… אני מתכוון, כרית של היום, כשנופל המוך, מה שיש בפנים, אני לא יודע מה שמים היום בפנים, האשפה, זה… כנראה זה עובדה גדולה יותר, זה יותר שבור. לא מדובר שם שזה היה פשוט דבר נורמלי וזה נופל קצת ומחזירים את זה. אבל לעשות חדש, זה כבר חלק מתפירה. זה לא כמו אחרי תאונה זה נשבר, שהמדע לא היה אומר מראש שזה נשבר, אבל זה בטוח תיקון. יש כן הבדל בין חדש ולא חדש, אבל צריך… אני מבין, חדש זה כשעושים את זה, אבל…

דובר 2:

אוקיי, כן.

מלאכת קורע — אינו מתכוין

הלכה כד: הקורע מאבות מלאכות

דובר 1:

הלאה. קורע הוא מאבות מלאכות, לקרוע. לקרוע הוא מאבות מלאכות, לפיכך… העיקר דאורייתא של קריעה הוא כשקורעים משהו שאפשר לתפור אותו בחזרה, אבל זה חלק מהמלאכה של תפירה, או שזה מחובר למלאכה של תפירה. אבל מה הדרבנן של זה? אוקיי, לפיכך, מי שנתפח בגדו בקוצים, מישהו הולך בדרך ובגדו נתפס, נקרע בקוצים, ואם הוא ינסה להשתחרר מזה ייקרע הבגד שלו, שלא יעשה את זה, שיזהר לא לקרוע את הבגד, אלא מפרישן בצינעה ומסמא את עיניו כדי שלא יקרע, שיסיר את הקוצים שנתפסו, והוא יהיה זהיר שלא ייקרע.

דיון: מקלקל או אינו מתכוין?

דובר 2:

הגהה: זה בטח כמו מקלקל, זה בטח לא… מדברים כאן שזה דרבנן כזה, שלא אפילו לעשות… נראה ש… מקלקל גם לא… כל המקלקלים הם דרבנן. יכול להיות שהוא מתקן כי החלק האחר ישאר עם כוח מחובר. כך לחשוב, אולי זה כן אולי תיקון גדול.

דובר 1:

אבל יש לו כאן את העצה של… לכתחילה זו תמיד העצה הטובה ביותר, ללכת לאט, והלאט לא יעזור. ואם נקרע, כן, אם זה כן נקרע אפילו כשניסה ללכת לאט, אינו חייב קורע, שאינו לובש חלוק. השני לא אומר שאינו מקלקל. נכון, כי אני אומר לך, כי זה היתר של דבר שאינו מתכוין. זה דבר שאינו מתכוין, זה היתר על הרבנן. זאת אומרת שמדאורייתא בטח לא היה, רק כי זה מקלקל, כי זה לא הקריעה. הרבנן לא מתירים אפילו כזה פתיחה. אבל כשזה אינו מתכוין, כשזה בדרך אגב, כך אתה מנסה ללכת בשקט, אז הם מתירים. כך זה נשמע.

דובר 2:

כתוב שכל מקלקל הם גם אסור דרבנן, אתה אומר.

דובר 1:

אני לא יודע על כולם, ה… אני לא עושה כללים.

דובר 2:

נכון.

בגדים חדשים ופוצעין אגוז במטלית

דובר 1:

אומר הלאה, ומותר ללבוש כלים חדשים. מותר ללבוש בגד חדש. בגד חדש, כל החששות שייקרע. זה לא מתאים טוב. כן, הוא מביא כאן, כן, מתקן. הוא מתקן את בגדיו. הוא מתקן אותם מהקוצים. כן. אוקיי.

ומותר ללבוש בגדים חדשים, מה זה? מה זה שייקרע? המקום שזה לא המידה שלו, שם זה ייקרע. כמו שראינו אתמול, כשלובשים בפעם הראשונה צריכים לעשות קפלים בדברים. לא הראשונה, יש מנהגים, חילוקים של חדשים וישנים. יש שלומדים שבפעם הראשונה צריכים לעשות קפלים. שברים שברים. קודם אמרו על בית היד, שברים שברים. נראה שהבגד של פעם היה יותר מסובך, והיה הסיכוי שכשלובשים בגד חדש בפעם הראשונה ייקרע, וצריכים לעשות אותו טוב יותר, להתאים למידה של האדם. כך אני חושב. ומותר, כי זה גם מקלקל וזה אינו מתכוין. גם בגלל זה, נכון.

פוצעין אגוז במטלית. מותר לשבור אגוז במטלית, עם סמרטוט. במקום… הוא רוצה לשבור עם הידיים, אבל לשבור עם הידיים על אגוז קשה לו, הוא שם חתיכת בד ועם זה הוא שובר. אבל בזמן המעשה יכול לקרוע עם זה את חתיכת הבד. או שהוא שובר עם פטיש, אבל ליד מטלית. הוא שובר מעל מטלית כדי לשבור את הדלת עם זה, כן, אולי. אגב המטלית, הסמרטוט, יכול להישבר מזה, להיקרע. ואינו חושש שמא יקרע, הוא לא צריך לחשוש. שוב אותו דבר, כי כל הקריעות האלה יהיו מקלקל.

דיון: למה לא כללי?

דובר 1:

זה נכון שהיו יכולים לומר את הדבר הרבה יותר כללי, היו יכולים לומר שהדאורייתא היא קורע על מנת לתקן, וכשזה מקלקל, והדברים הם… הוא לא אומר את הרעיונות, הוא אומר דברים מאוד ספציפיים.

דובר 2:

כל הלכות שבת כמעט הן דברים מאוד ספציפיים.

דובר 1:

לא, אבל כאן התירוצים לא על… זה לא כך. רואים כאן שקריעה אפילו שלא על מנת לתפור אסור לעשות מדרבנן. ומה שמותר זה דברים כאלה כמו שלא נתכוין וזה מקלקל.

דובר 2:

שניהם הם אינו מתכוין. מקלקל לא עמד כאן מעולם.

דובר 1:

אנחנו חשבנו שלכאורה זה מקלקל, והם אמרו שאולי זה לא מקלקל כי זה אולי תיקון בכל הדברים האלה. אפילו בנקרע של הבגדים החדשים יכול להיות שאפילו זה לא המטרה שלו, הוא רוצה שזה יקרע קצת.

דובר 2:

המטלית?

דובר 1:

לא, זה באמת היתר. כתוב יפה שכתוב באמת שמותר. שני דברים שכתוב שמותר. כי אתה יכול לחשוב שאסור, אולי יש מישהו שסובר שאסור. אבל ה… כן, זה קצת הלכה קטנה שהוא הביא מהגמרא. זה קשה, למה אני אחשוב שאסור? לא רואים מה הסיבה שהייתי חושב שאסור.

דיון: מה פירוש “בצנעא”?

תרגום לעברית

דובר 2:

הוא שואל קושיה, מה הפשט “בצנעא”? הרי למדנו קודם אצל “מי שנשרו בגדיו” שהבגדים נרטבו, שבצנעא לא עוזר, אפילו כל דבר שאסור משום מראית עין אפילו בחדרי חדרים אסור. אבל איך עומד בצנעא? כאן ראינו שלמדנו במשנה, מי שנתפחו בגדיו בקוצים, מפלישן בצנעה.

דובר 1:

בצנעה פירושו שאנשים לא רואים. אני לא יודע, אבל בכל אופן נכון ההלכה של מראית עין. אין כאן מראית עין. בצנעה פירושו שלא יעמוד ויקרע את בגדיו. המשמעות היא שכאשר אדם עומד והוא מוציא חתיכות קוצים עם בגדיו, זו כן מלאכה. אבל כשהוא נסתבך בדרך והוא רוצה ללכת הלאה, שיעשה זאת בצנעה.

דובר 2:

כך בוודאי. הרי מדברים על שהוא נסתבך. למה נופל הבצנעה במקרה שהרי ברור שזה מקלקל או שזה מעצמו מסתבך?

דובר 1:

זה לא מקלקל. אוקיי, זה מעצמו מסתבך. מעצמו מסתבך? לא אמרתי שהוא כן מתכוון. הוא מתכוון להוציא את הקוצים מבגדיו. הוא לא רוצה שהם יקרעו אולי, אבל נראה שעדיין כך שאפשר לעשות זאת בצנעה. לכן אני אומר, אין כללים. לא הייתי מחפש כללים על כל אחת מההלכות. נראה לי שזה מאוד מעשי. זה חילול השם לראות יהודי הולך בשבת ברחוב, הבקישע שלו נתפסה במשהו מסמר שזה מצב לא נוח, ואומרים לו, “בוא הנה, אל תעמוד להתעסק ולקרוע. תן משיכה ככה.” זה פירוש בצנעה. בצנעה לא פירושו לשלוח את האנשים ולא לעשות מזה מופע. זה פירושו משהו כזה, אתה עדין ורגוע. כך הייתי מפרש. ועל כל דבר, ככל שפחות אפשר לעשות בפרהסיא, אפשר לעשות דברים שהם כאילו לא שבתיים, עושים. כך נראה לעניות דעתי.

דובר 2:

הלאה, טוב מאוד. אז זו מחלוקת. אבל אתה מסכים, שכל דבר צריך לעשות בעדינות ולא לעשות דבר שאנשים יכולים לחשוב או שזה באמת קצת מלאכה.

דובר 1:

טוב מאוד.

מלאכת בונה וסותר — התחלה

הלכה כה: התוקע חייב משום בונה

דובר 1:

ועכשיו, עכשיו נלמד על המלאכה של בונה וסותר, מה הן תולדותיהן. אומר הרמב״ם, כאן הוא אומר קצת לשון אחרת. הוא לא מתחיל “הבונה אב מלאכה, והתוקע חייב משום בונה”. הוא מתחיל מיד, “התוקע חייב משום בונה”. מדאורייתא, חייב. כן, אבל בדרך כלל הוא אומר את שמות המלאכה דאורייתא.

דובר 2:

אוקיי. אני מתכוון שהיתה הלכה, התחילה כך. הוא כבר אמר על למשל מרקד חטים משום דש, דבר פשוט, מבין? מה שהוא תולדה, אחרת זה אפילו האב, מבין למה אני מתכוון?

דובר 1:

כן. כן.

דובר 2:

התוקע חייב משום בונה, אצל מלאכת בונה הוא כבר הסביר שבונה פירושו בדרך כלל…

הלכות שבת – מלאכת בונה: תוקע, דלתות מחוברות לקרקע, דלתות כלים, צירים

הלכה כה: התוקע חייב משום בונה – דלתות המחוברות לקרקע

דובר 1:

מדרבנן?

דובר 2:

לא, מדאורייתא. מדאורייתא.

דובר 1:

כן, אבל בדרך כלל הוא אומר את שמות המלאכה דאורייתא.

דובר 2:

אוקיי. אה, אני מתכוון שהיתה הלכה, הוא התחיל כך. למשל, המרקד חייב משום דש, שהוא תולדה, או שזה אפילו האב, מה זה אומר?

דובר 1:

כן.

דובר 2:

כן. התוקע חייב משום בונה. אצל מלאכת בונה צריך לדעת שבונה פירושו בדרך כלל להכניס משהו למשהו. כלומר, להכניס את העמודים לאדנים, כן? להניח לבנה אחת על השנייה, לתקוע. אז אם אדם תוקע, אני יודע, דלת בציריה של הדלת, או שהוא תוקע מוט כמו שצריך להיות, חייב משום בונה.

לפיכך, כל הדלתות המחוברות לקרקע, דלתות שמחוברות לקרקע, לא נוטלין אותן ולא מחזירין, אסור להוריד אותן מהמקום שהן מחוברות, ואסור להחזירן. אפילו כשהוא מחזיר אותן זה לא ממש תקיעה, אבל גוזרים שמא יתקע.

כלומר, אפילו כשמחזירים אותן באופן שלא נעשות מחוברות חזק, מה זה היה אומר, אני לא יודע, מה פירוש מחזיר בלי תקיעה? אנוש, משהו להחזיר את הדלת בלי לחבר אותה.

אה, אני מתכוון שמדברים כאן על דלת שלא מונחת על ציריים, אלא כמו שפעם היה חתיכת עץ גדולה, דלת, שהזזו אותה מהפתח, וכשרצו לסגור את הפתח הריק הניחו שם את החתיכה. לא תקעו אותה. זה לא בונה, אבל בסך הכל מניחים שם משהו לכסות את פתח הדלת. אבל זו גזירה שמא יתקע, אולי הוא ילך, שכשהוא מניח אותה שם, אולי הוא ילך גם לחבר אותה לקיר. כן?

דובר 1:

כן, אני רואה את זה.

דובר 2:

המפרשים באמת לא יודעים בבירור. למדנו בבירור שלהכניס דלת זה כן בונה.

דובר 1:

נכון, אם מניחים אותה עם הציריים.

דובר 2:

אבל כאן הוא אומר “לא נוטלין ולא מחזירין” פירושו להוריד מהפתח שלא מחובר, גזירה שיעשה זאת באופן שכן מחובר. כלומר, ה״לא נוטלין” הוא גזירה של סותר.

דובר 1:

לא, אני אומר מחזיר הוא הבונה ונוטל הוא הסותר שלו.

דובר 2:

אבל מה החילוק של דלתות? מה אין כאן טעם, אני לא יודע.

דלתות כלים – נוטלין אבל אין מחזירין

דובר 2:

דלתות הן דלתות המחוברות לקרקע, כי על דבר שמחובר לקרקע יש בנין. וכלים יש להם הלכות אחרות. ממילא דלתות שידה תיבה ומגדל, דלת של ארון, ושאר דלתות כלים, או דלתות של כלים אחרים, נוטלין, מותר להוריד. להוריד מותר כן, אין זה סותר. אבל אין מחזירין, אסור להחזיר. להחזיר אסור מדרבנן. למה להחזיר יהיה חמור יותר מלהוריד?

דיון: למה נוטלין מותר אבל מחזירין אסור

דובר 2:

הוא אומר, אם אני זוכר נכון, שבגמרא אומרים, מותר להוריד כי רוצים להשתמש בדלת. רוצים להשתמש בדלת למשהו אחר, בחתיכת הדלת של הארון. רוצים להשתמש בה למשהו אחר, מותר להוריד אותה כדי להשתמש למשהו אחר. אבל להחזיר לשידה תיבה ומגדל אסור. כי להוריד, אתה מוריד אותה לסיבה אחרת, אתה רוצה להשתמש בחתיכה, היא לא מוקצה, נניח, ואתה יכול להשתמש בה. אבל להחזיר נראה דומה להחזיר דלת.

ציר התחתון שנשמט – דוחקו למקומו

דובר 2:

ואם נשמט ציר התחתון שלהם, אם נזז, הלך משם, נשמט הציר התחתון, הדבר התחתון שמחזיק את הדלת, איך קוראים לזה? הציריים, הציר התחתון, דוחקו למקומו, מותר לדחוף אותו חזרה למקומו. מה זה אומר? הוא מתכוון, כשעדיין לא הורידו את הדלת. לא מדברים על הדלת, לא המשך, לא הדלת שהורידו כשמחזירים אותה. אלא הדלת מונחת שם, היא פשוט לא מחוברת היטב לציר. זה מותר לעשות, פשוט לדחוף אותה חזרה למקום שבו היא שייכת.

ובמקדש מחזירין אותו, בבית המקדש מותר להחזיר אותו כראוי, לא רק דוחקו למקומו. מחזיר בחוץ. מה ההבדל בין לדחוק ולהחזיר?

דיון: חילוק בין לדחוק ולהחזיר

דובר 2:

נראה שזו הדרך הנכונה של החזרה, וזו הדרך שמוחזר באופן ארעי, שלא נעשה מחובר שוב. לא, אני מתכוון שזה נראה כך. לדחוק פירושו שהוא עדיין שם, ואתה צריך רק לדחוף אותו למקומו. להחזיר הפשט שהוא נפל לגמרי, ואתה צריך להרים אותו ולהחזיר אותו. זה לא הבדל של מה התוצאה, זה הבדל של הבעיה שפותרים.

נשמט במקדש פירושו אפילו נשמט לגמרי. לדחוק פירושו שלא נשמט לגמרי, אתה צריך רק לתת דחיפה, ללחוץ או משהו כזה.

ציר העליון שנשמט – אסור להחזירה בכל מקום

דובר 2:

זה כשהציר התחתונה נזזה. אבל ציר העליונה שנשמטה, כשהציר העליון של הדלת נזז, אסור להחזירה בכל מקום, אסור להחזיר אותה בכל אופן, אפילו כשנזז רק קצת, אפילו כשיש רק לדחוק.

דובר 1:

כן, להחזירה פירושו באופן של… בכל מקום, הפירוש הוא אפילו במקדש, לא רק בכל העולם.

דובר 2:

אבל לדחוק גם לא לדחוק. כן, להחזירה פירושו לא דווקא להחזירה, אסור להחזיר אותה בכל אופן. בכל מקום יש את הגזירה אפילו במקדש. אבל להחזירה אני רוצה לומר… אולי את העליון לא אפשר לדחוק.

דובר 1:

לא, הוא אומר, הוא התחיל “נשמטה ציר התחתונה” וכו׳. “מה שאין כן ציר העליונה אחרת”. זה צריך להיות אחרת בשני המקרים, גם בגבולין שמה שמותר בדרך כלל לעשות אצל ציר התחתונה אסור, וגם במקדש מה שמותר בדרך כלל לעשות אצל ציר התחתונה אסור.

דובר 2:

נו, הוא אומר “אסור להחזירה”. אסור להחזירה בכל מקום, אין הבדל בין בית המקדש לגבולין. “גזירה שמא יתקע”. נראה שאצל הציר העליון יש גזירה גדולה יותר של שמא יתקע.

דיון: מה זה ציר ומה פירוש שמא יתקע

דובר 1:

כן, אני רוצה לדעת קצת את המידע על מה מדברים, מעולם לא הבנתי את זה. אז, אם מישהו יודע איך נראה הציר, ולמה העליון הוא יתקע, מה הפירוש של יתקע? אני לא מבין בפשטות את פירוש ההלכה.

דובר 2:

הציר הוא ציר, יש שני צירים שמחברים את הדלת לקיר. לא ציר וציר תחתון, כן? בערך.

דובר 1:

לא, לא בערך בכלל. כי לנו אין הסוג הזה של צירים. הציר הוא פשוט על מסמר…

דובר 2:

אבל הציר העליון מחזיק בעיקר את הדלת. הציר העליון חשוב יותר מהציר התחתון.

דובר 1:

אצלנו יש, אני לא יודע, אמרתי הבדל. אז לנו אין הסוג הזה של צירים. בואו נהיה ברורים, ציר… יש צירים, סוגים שונים של צירים, מה שזה לא יהיה, זה צירים. סוגים שונים של צירים.

דובר 2:

אין לי צירים, אני אסביר לך.

דובר 1:

אין לי צירים, אני אסביר לך מה זה ציר. אז מדברים על… אני יכול לומר לך שאני יודע מה זה ציר. ציר הוא מסמר כזה כמו מוט שבולט מהדלת, והוא נכנס לחור כזה במשקוף מהצד. זה הפירוש. הדלת מסתובבת על זה. היא תלויה מלמעלה ומלמטה. ואין צירים. לנו יש ציר שהוא כזה… כזה דלת כזו… הציר שיש לי בבית לפחות, הוא לא ציר בכלל. זה חתיכה כזו שהיא כזו… כזו דלת שתולים את הדלת בעצם, היא נפתחת. זה לא בכלל אותו סוג דבר שהם מדברים עליו.

אבל בכל אופן, מה שכתוב כאן לכאורה הוא שהציר העליון מחזיק בעיקר את הדלת, ושם יש את החשש הגדול יותר שמא יתקע. אבל זה לא כל כך קשה להניח. קודם כל, מה פירוש יתקע? פירוש, אמור לי פירוש. אני לא יודע מה זה אומר. אני לא יודע בדיוק איך הציר נראה, אבל יש לך אופן לחבר אותו לקיר, וזה נקרא “יתקע”. זה בוודאי אסור לעשות, זה בונה. זה לא מה שפירושו “יתקע”. נראה, אני לא יודע.

כי זה להכניס דלת לציר כראוי, שלכאורה כך יושבת דלת, זה פירושו שמותר, אבל כאן יש שמא יתקע. אבל לפי דלתות הכלים כתוב בפירוש מקרה כזה. יש דבר כזה, הוא מכניס את הדלת מלמעלה ומלמטה לחריצים, אבל הוא מכניס אותה, אבל היא לא תקועה. עכשיו אני שואל אותך, מה הוא עוד יכול לעשות שנקרא להיות תקוע?

הלכות בונה וסותר – המשך

תקיעה, תקיעה היא חייבת משום בונה. אי אפשר לתקוע. לכן, דלתות של בניין אסור בכל אופן להחזיר, אפילו כשאינו תוקע, שמא יתקע. אבל דלתות כלים אסור להחזיר, אסור גם להחזיר מחמת אותה סיבה. בדלתות כלים, כמו בדלתות בניין. אלא מדברים על דבר אחר, על תיקון הציר, כשאינו מחובר עם הציר…

דובר 2:

אבל החילוק שאתה עושה אינו חותם על כל החילוקים עם ציר, כי אני יודע מה זה אומר ידקא. אני לא כאן לתקן את הבעיה שלך, רק ניסיתי ללמוד את הקטע הזה ברמב״ם. אבל זה נכון…

דובר 1:

ואני אומר לעולם, החילוק שאתה עושה, אתה רואה שאתה עושה חידוש גדול שאסור לשים משהו… אני יודע מה הם… בקיצור, אני לא יודע את המציאות שמדברים עליה כאן, זה בעצם…

שאלות להלכה למעשה

דובר 2:

הלכה למעשה אני לא יודע, האם סוגרים דלת עושים?

דובר 1:

נניח יש לי חלון שיצא החלון, מותר לי להחזיר אותו?

דובר 2:

אוקיי, זה אחרת, הוא שאל הרבה פרטים שהם אחרת.

חזרה לסוגיית הציר

דובר 1:

בכל אופן משהו אני מפספס כאן בהבנה של מהו הציר?

ואני רואה שאני לא בוודאי לא הראשון שיודע את זה, כמו תמיד יצא… אף אחד לא יודע… דף ל״ג…

שו״ת מניח… שאלת יעבץ.

הם אומרים פירושים שונים מהו הידקא, ידקא פירושו…

דובר 2:

הם אומרים יודעים, מה שניסיתי לומר בערך?

דובר 1:

לא, אתה מנסה להבין ואתה מנסה לעשות לי… זה לא לגמרי נפל, זה לגמרי נפל. אתה עושה חילוק שלישי של עם ציר ובלי ציר שלא עומד.

אבל זה לא עושה לי הבדל, כי השם ידקא הולך בוודאי על דבר רביעי, משהו אחר שלא… לא באחד מהמקרים, נכון? לא התירו ולא אסרו את הקיימתא! להיות הקיימתא זה עושה מדאורייתא.

יש מי שאומרים כאן למטה שהקיימתא פירושו בכלל להכניס בברגים את הציר לתוך הדלת, מלאכה אחרת לגמרי, לא להיות הקיימתא להכניס את הדלת, את זה אני אבין.

אז כך אומר הטקסט שלי קושיות שאני לא מבין הרבה זמן.

קושיא: דלת עשויה להסתובב

דובר 1:

דלת היא עוד דבר שהיא עשויה להסתובב, לא דבר שהיא עשויה להיות תקועה, נכון? אם אתה רוצה לומר שהקיימא פירושו לבצר, דלת לבצר אין צורך, כי היא יכולה להיפתח.

אדרבה, להיפך, שמים שמן על הציר, אני לא יודע איך קוראים לזה, שזה יוכל להיפתח. דלת לא עשו שתישאר תקועה, אז איך אני אראה לעשות חזק יותר? בגלל זה אולי, כמו שהוא אומר שתוקע הוא משהו אחר לגמרי. אני לא יודע מה זה יכול להיות, אבל משהו שלב אחר לגמרי הוא התוקע, לא ההכנסה. אבל יכול להיות, מסתובבים עם זה ומתעסקים עם הדלת הזו. “ושמא יתקע”, כמו “שמא” הוא ממש כל שהו, whatever, “שמא״ות אחרות.

כך צריך להדליק דקה. טוב מאוד.

הלכה כו: אין גודלין שער הראש ואין פוקסין אותו

דובר 1:

נראה עוד מלאכות דרבנן שיש להן שייכות לבונה. זה רחוק יותר מבונה. “אין גודלין שער הראש ואין פוקסין אותו”. אסור לקלוע את שערות הראש, ולא רק לקלוע אלא גם “אין פוקסין אותו”. “פוקסין אותו” פירושו משהו לסובב. זה אומר לעשות, נניח, לעשות צמה ולעשות סתם שיער מסודר יפה. “משום שנראה כבונה”, כי זה נראה כמו בונה. זה אומר לאסוף את כל השערות שילכו בדרך מסוימת, שזה ייראה דומה לבונה.

“נראה כבונה”. זה נראה, אתה לא עושה בונה, כי לא אמרנו בונה על שיער, על בני אדם. בונה למדנו רק מחובר לקרקע אפילו. אבל בונה למדנו כן שעל דרתן מחט על גביהן. אמת, חיים זה כבר בונה. אני יודע, צריך להבין. זה על איזה פירוש למדנו בנין בכלים? זה משהו לא כזה כלל שחשבתי. אני לא יודע. אוקיי. “משום שנראה כבונה”, זה נראה כמו בונה.

הלכה כו: ואין מחזירין מנורה של חוליות

דובר 1:

“ואין מחזירין מנורה של חוליות”. מנורה שעשויה מחלקים, שאפשר להרכיב ולפרק אותה. אסור להרכיב. אפילו זה לא בונה, זה בכל זאת עשוי שיהיה קל לפרק ולהרכיב, אבל זה דומה לבונה. “ולא כסא מפורצל או שולחן מפורצל”, או ספסל או שולחן שעשוי מחלקים שאפשר לפרק. “משום שנראה כבונה”. כל הדברים האלה הם נראה כבונה. זה לא באמת בנוי, כי אפשר תמיד שוב לפרק ולבנות מחדש. זה דבר מורכב. נראה כבונה. “ואם החזיר”, אם כן החזיר, הרכיב בחזרה את המנורה או את הכיסא, הוא פטור. זה רק דרבנן. למה? שאין בנין בכלים, אין סתירה בכלים. הדין הוא שבעצם אין בנין וסתירה בכלים, בנין הוא במחובר לקרקע.

דיון: מחזיר – לחזק או להרכיב?

דובר 2:

ומה רופוי, את זה אני מבין שאסור להחזיר כשזה לגמרי מפורק. אבל אם זה כבר בנוי, זה רק רופף, והוא רוצה רק לחזק אותו עם ההחזרה, מותר להחזיר.

דובר 1:

כן, להחזיר פירושו לחזק? כך זה נראה לי.

דובר 2:

אצלנו הוא אומר בחוליות של שידה תיבה ומגדל, אולי רופוי סוג של רופוי מותר בכלל, אולי זה החילוק. זה אומר דבר רופף שמשתייך לרופוי?

דובר 1:

כן, מהו חיבור טוב, שזה מחובר היטב. אם זה דבר שמורכב היטב, אסור. אבל דבר שאף פעם לא מורכב ממש חזק, זה נשאר תמיד רופף, זה פחות בונה בשעת…

דובר 2:

למה הוא אומר מותר להחזירה? הוא היה צריך לומר מותר לבנותה. זו ראיה לפירושך.

דובר 1:

כן, אבל הוא הולך באותו לשון, מחזירין. מחזירין פירושו להרכיב בחזרה איך שזה נראה כשזה בנוי. ולפרק יהיה גם אותו איסור.

דיגרסיה: עשיית פיאות בשבת

דובר 1:

הוא מדבר, למשל, ההלכות האידיאליות הן מאוד מחמירות. יש למשל יהודים שאמרו שאסור לעשות תלתלים לפיאות בשבת, כי זה גודלין או פוקס, אחד מהדברים. אבל המנהג לא כך, המנהג של כל היהודים הוא לעשות את הפיאות בשבת, או כמעט כל היהודים חוץ מכמה חרדים. נראה שזה לא הרמה, זה חייב להיות איזו מצב גדול יותר כדי להיות איסור. מדברים כאן על איזו צמה שעושים פעם אחת בתקופה, לא משהו שעושים כל יום או שמתקנים כל פעם.

דיון: פאלדינג טייבל ובנין עראי

דובר 1:

אותו דבר הכלים האלה, למשל מותר לפתוח פאלדינג טייבל בשבת? זה כאילו הוא עושה אותו שבור, זה מקופל. זה יותר כמו משהו שמורכב כמו לגו, מורכב מחלקים. יש משהו, אני חושב פאלדינג טייבל, גם, זה מקופל, משהו אחר. יש משהו חלקים. בקיצור, חוליות פירושו חלקים חיצוניים, מרכיבים חלקים.

דובר 2:

כן, לא ברור. יש פוסקים שאומרים כמו שאתה אומר, שדברים שעשויים כסדר לפרק זה לא בונה. אין הלכה כזו של בנין עראי.

דובר 1:

מה זאת אומרת? כשאתה אומר “בונה וסותר”, מה זה אומר? זה אומר שזה עשוי להיפרק. זה לא בנין של קיימא, זה לא מבוצר. איזו נקודה עכשיו נשארת?

דובר 2:

אבל אתה הולך לראות, אוהל עראי יש גם איסור מדרבנן. אולי יש לזה בנין? זה לא כמו בקשירה שיש דבר של קשר שאינו של קיימא. אין דבר כזה כמו בנין שאינו של קיימא? אני לא יודע.

דובר 1:

העולם אומר שחוליות של שדרה של קטן זו בצד זו, ילד קטן שהתעקמה לו השדרה, אסור לתקן את החלקים של השדרה, כי זה נראה כבונה. זה נראה כמו בונה. דבר מעניין.

הלכה כו: מחזיר חוליות של שדרה של קטן

דובר 2:

בטח שזה לא רפואה אמיתית. כן, זה משהו שעושים סתם ליופי, לא שנשברה לו השדרה.

דובר 1:

אבל נשברו חוליות של שדרה, זה איזו סכנה, לא? יש בו סכנה? אני לא יודע בדיוק על מה מדברים. זה אומר איזה עיסוי שצריך לתקן שהעצמות ילכו למקום.

דובר 2:

אממ, כן. אוקיי, טוב מאוד.

דובר 1:

אה, למדת קודם שמותר, כן, עיסוי זה רק האיסור בגלל זיעה. אוקיי, צריך לדעת בדיוק מה זה, המחזיר חוליות של שדרה זו בצד זו. זה בטח איזה סוג של דבר, איזה דבר לתקן ישירות את חוליות של שדרה. נראה שזזים ממש עצם. אולי היום לא עושים את זה. אני לא יודע.

אני לא בקי בחוליות של שדרה. היה לי חבר שהיתה לו בעיה עם הגב, והוא אמר לי שהוא היה צריך ללכת לכירופרקט.

דיון: מהו נראה כבונה?

דובר 2:

לא, נראה נראה כבונה זה כך: אחד עומד ומקיש על הגב של השני. אדם לבד…

דובר 1:

לא, לא, זה לא הקשה. להקיש על הגב זה מותר. זה אומר שאתה זז. זו בצד זו. זה חייב להיראות כמו בניין. להקיש על הגב או עיסוי לא נראה כמו בונה. זה נראה כמו משהו אחר, כמו שאתה אומר, אולי שאלה של רפואה בשבת וכדומה. אבל זה לא נראה.

זה חייב להיראות כמו שאתה עומד ואתה עושה את הפיאות, או אני לא יודע מה, אתה קולע את השיער. זה נראה כמו שאתה בונה משהו. כשזה נראה, אתה לוקח סתם חלקים ואתה עושה מהם משהו. לתת הקשה בגב לא נראה כמו בניה. נראה ומקיש על השני.

דיגרסיה: לגו בשבת

דובר 1:

יש מחלוקת גדולה אצל הרבנים של היום האם מותר לשחק לגו בשבת. אני לא יודע מה ההלכה. זה לא כתוב. זה קצת, זאת אומרת, אתה יכול לחשוב. זה גם כבר מדרבנן, זה בוודאי לא מדאורייתא, לכאורה.

אמרתי שכל המנורות והכל הדברים האלה הם, נניח שאפשר לפרק אותם שיהיה קל לשים הצידה, שזה לא יתפוס יותר מדי מקום, אבל ברגע שמרכיבים אותם משתמשים בהם. לגו זה בכל זאת עשוי להרכיב, לפרק, להרכיב, לפרק. זו שאלת הספק.

אוקיי, אני אומר לך, “במה דברים אמורים” יכול להיות מה שאתה מתכוון. “במה דברים אמורים” פירושו שכשזה סוג של כלי שמרכיבים לחצי שעה ולא מרכיבים אותו חזק, אבל הלגו הוא אולי בגדר רופף פאקר. כן, כך אפשר לחשוב.

הלכה כז: העושה אוהל קבוע חייב משום בונה

הלאה, עוד מלאכה של בונה היא כך: העושה אוהל קבוע, לא רק כשעושים בניין חייב משום בונה. זה מדרש כך, כי המשכן לא היה בניין, זה היה אוהל. העושה אוהל קבוע חייב משום בונה. זו גם דרך של בניה, לעשות אוהל קבוע. זה פשוט, למדנו, אני מתכוון במפורש בהלכות בונה, שאוהל זה גם בונה. זה רק אוהל קבוע.

איסור דרבנן: אוהל עראי

לפיכך, בגלל זה, מה האיסור שהחכמים הוסיפו? אין עושין אוהל עראי לכתחילה. האיסור של הרבנן הוא שאסור לעשות אוהל עראי לכתחילה, פירושו בפעם הראשונה כשמרכיבים אותו. אסור לסתור, לפרק אוהל עראי. למה? גזירה שמא יעשה אוהל קבוע. זה ממש אוהל עראי, אבל אם יתירו לעשות אוהל עראי זו גזירה שיעשו אוהל קבוע.

דיון: מהו החילוק בין אוהל קבוע לאוהל עראי?

זה, אוהל עראי הוא סוג אחר, סוג אחר של אוהל. זה לא סתם החלטה שהולכים להשאיר אותו זמן רב או… כי המשכן היה בכל זאת על פי ה׳ יחנו, יעשו שם יום או יומים, יעשו שם… בוודאי. זה נקרא תמיד אוהל עראי, כי זה משכן, זה דבר חשוב, ואפילו הקימו אותו ליום אחד.

דווקא שם יש מחלוקת בראשונים האם זה מתאים שבנו כל פעם, או גם כשהיתה רק חנייה, חנייה קצרה, האם לא בנו את המשכן. שם כתוב פסוק “על פי ה׳”, והרבה פעמים, “יעשו שם יום או יומים”. הוא שואל האם כשהיה יום, גם בנו את כל המשכן. זו עבודה ענקית, לבנות את המשכן לבד לוקח יום.

ראיתי אחד שאומר שהצברא היא על זה, שזה נקרא אוהל עראי, כי אוהל עראי הוא רק כשזמן גדול יותר בנו את המשכן. אוקיי, בטח יש מי שמדבר על השאלה של אוהל עראי לגבי ההוא.

לא, אבל אני מתכוון לומר שהחילוק בין אוהל עראי ואוהל קבוע לא אומר האם האדם מחליט שזה יהיה זמן רב או לא. זה חייב להיות סוג אחר של בנייה או סוג אחר של אוהל. כן?

אני בטוח שהשאלה של המשכן כבר מישהו שאל. אבל המשכן גם… אוקיי, מה זאת אומרת… אפילו מקימים אותו ליום, אולי זה יכול להיקרא אוהל קבוע. אני לא יודע מה זה אומר. בואו נראה את הגמרא. כי אצלי, כל אוהל הוא עראי. אני מתכוון, בגלל זה אוהל הוא לא בית, כי זה אוהל. יש תרבויות מסוימות שחיים באוהלים, זה הבית שלהם. כן, כמו שחיים במדבריות. ויש גם אנשים שיש להם בחצר האחורית אוהל שמקימים, ומקימים אותו פעם אחת לזמן רב. אני לא יודע. אוהל לא אומר…

אז מה אומר אוהל, בית של סחורה? הוא אומר שאוהל קבוע הוא בית של סחורה, ואוהל עראי הוא איזה פופ-אפ טנט, איזה דבר קטן שבונים ופורקים. אוקיי.

ואם עשאו – פטור אבל אסור

הוא אומר, ואם עשאו איסור אוהל עראי, אם כן… זה לא היה בונה, זאת אומרת, הוא לא קורא לזה בונה. סותר קוראים לזה כן אותו דבר, אבל בבנייה לא קוראים בונה על… הוא לא עשה בונה, הוא רק עשה איסור. אבל הוא קורא לזה כן, אבל הוא קורא לזה כן סותר. איך הוא יכול לקרוא לזה? פטור? אני שומע. אוקיי, אז הוא פטור. הוא פטור, זה רק דרבנן, כמו שנאמר.

מותר להוסיף על אוהל עראי בשבת

הוא אומר הלאה, מה מותר? ומותר להוסיף על אוהל עראי בשבת. מותר לעשות אוהל עראי גדול יותר בשבת. את זה מותר כן. החומרא לא הלכה כל כך רחוק.

הוא מסביר בקצרה, טלית שהיא פרוסה על העמודים או על הכתלים, טלית פרושה על קירות או על עמודים, והיתה כרוכה קודם השבת, היא היתה מגולגלת לפני שבת, וממילא אין אוהל, אין לך אוהל גדול מספיק, אבל יש בה טפח, אבל יש בה טפח, לפחות מינימום גג של טפח מסך, אם לפחות טפח פתוח, יש כבר פשט שיש כבר שם קצת אוהל, אפשר לפתוח את השאר, הרי זה מסככה בשבת עד שיעשה אוהל גדול, מותר לפתוח את הטלית המגולגלת ולמתוח אותה שתהיה אוהל גדול, כי זה הוא רק הוסיף על אוהל קיים. החיים כלל פוסקים שלהגדיל אוהל קיים מותר, אוהל עראי.

דיון: היתר של סוכה בשבת

כן, זאת אומרת כאן ההיתר של סוכה, כן? לפתוח סוכה בשבת, זאת אומרת לכאורה מוזאכעך, אני לא יודע אם זה מדבר על הידיים, כי אתה עכשיו יכול לשאול שזה דרך… אני לא יודע את ההלכה, אבל זה בטח יש על מה לחשוב שזה אוהל עראי. כי אתה צריך לוודא שיש תמיד טפח. אז מה שזה הוסיף על האוהל עראי. אם אתה עושה סוכה חדשה, בשבת, יכול להיות, אסור אפילו הפרוסות הן טלית.

מה שכתוב כאן, נכון? אתה לא יכול לקחת טלית ולשים על מקלות בשלום? איך אנחנו עושים את שמחת תורה שאנחנו עושים את… מה קורה עכשיו? כמו האנשים… אם אנשים יכולים לעשות את המחיצות, יכולים גם לעשות עמודים. לא יודע. אוקיי, נניח זה לא על אדם. נניח אנחנו לא שמים כדי להיות רטובים. אין שם כל כך חשש של אוהל. אה, יש רק עוד חשש של שאלה של טלטול. כי אוהל עראי פירושו משהו שבונים, משהו שצריך לשכב על משהו. להחזיק טלית בידיים, אין לזה… אוקיי, בואו נראה עוד כמה הלכות הלאה. יש על מה לחשוב.

הלכה כח: כילה – אוהל עראי

חלק כב: שבותים מאופה ועד הסותר – המשך דינים (חלק יג)

אוהל עראי – המשך דינים

דיון: מהו החילוק בין כילה למיטה?

אחד תולה הוא כילה. אסור לתלות… הכילה היא… כילה היא מה שדיברתי עליו עכשיו… הכילה היא הכיסוי על המיטה, כזה… כזה… איך קוראים לזה? כזה… קנופי בד. כן. וילון. כן. אסור לתלות חתיכת סחורה כזו שהכילה עשויה לצל, שיוכלו לשבת תחתיה, שהרי נעשה תחתיה אוהל עראי. זה באמת לא האופן שבו עושים אוהל, זה אחרת.

דיון: מהו החילוק בין כילה למיטה?

אוהל עראי? לא, הוא אומר הרי “שהרי נעשה תחתיה אוהל עראי”. הוא לא אומר שזה נקרא לבנות אוהל. לא, זה הוא מתכוון. אוהל זה פעם כזה. והלשון לא נראה כך. “שהרי נעשה תחתיה אוהל עראי” – תחת זה יש לך משהו שדומה לאוהל, או יש לך מקום שמכוסה, שמכוסה מלמעלה. אני מתכוון שכל האוהלים הם מתחת, כמו סוכה. אוהל הוא דבר שמאהיל, שמכסה.

הוא עשה לצל? כן, זה לצל או וואטאווער, כן. הלשון כאן מאוד שונה, ולא הייתי צריך לומר שכילה נקראת גם אוהל עראי. הוא אומר כבר “שהרי נעשה תחתיה אוהל עראי”.

מותר להניח מיטה וכיסא וטרסקל – מותר כן להניח מיטה וכיסא וטרסקל, נניח, גבוה, ויכולים לשבת תחת זה, ואף על פי שנעשה תחתיהם אוהל, אפילו תחת זה נעשה אוהל, שהרי אין זו דרך עשיית אוהל. זו לא דרך. אפילו ילדים משחקים הרבה פעמים כך, כן, פורשים שמיכה ויושבים תחתיה. אבל זה לא נקרא אוהל, כי זו לא דרך לעשות אוהל, לא קבוע ולא עראי. זה אפילו לא נקרא אוהל עראי, זה לא נקרא כלום.

אוקיי, אז כילה היא דבר רגיל, זה בא כך. הכילה היא דרך פשוטה איך עושים אוהל עראי, כן. אבל מיטה, מיטה היא מיטה, היא לא עשויה להיות אוהל.

לא, אולי הוא מתכוון… סליחה, הוא מתכוון לדבר הרבה יותר פשוט. הוא לא מתכוון שלוקחים מיטה ותולים אותה על גבי המיטה. הוא מתכוון סתם, אתה לוקח מיטה, מרים מיטה, ומניח אותה איפשהו, ונניח שזו מיטה גבוהה, ואין שיעור אוהל. הרי תחת המיטה יש אוהל. בכל מקרה, אתה מביא ספסל, תחת הספסל יש אוהל. באמת, אתה לא עושה אוהל, זו אפילו לא הדרך. מבין? אבל אם הוא לוקח כן ספסל ומניח אותו מהגובה, לא זה, לא ההיתר עומד כאן. מבין? זו לא נורמלית מהדברים. השאלה היא, תחת ספסל… תחת כל ספסל יש אוהל, האם החיוב היה עכשיו גם אוהל. הוא הזיז את האוהל. אני מתכוון, מה ה…

וכך זה סתם.

לא, כאן עומד ההיתר.

אני מתכוון לכאורה, לא, אני מתכוון אפילו הוא מניח זאת על מיטה, אפילו הוא מניח זאת על מקום גבוה, אבל זו לא דרך עשיית אוהל. לא איכפת ליה. כאן מדובר על אותו הלכה. כאן עומד ההיתר של להניח ספסל על הרצפה, כי זה יכול להיות שהוא עושה אוהל, אומר הוא לא כך עושים אוהל. אם הוא לוקח את הספסל ומניח אותו בגובה, או משהו עושה אוהל, לא עומד כאן ההיתר, צריך לחפש היתר אחר אם יש.

כן, הוא אומר שאוהל הוא דבר שעשוי לשימוש מלמטה. ספסל עשוי לשימוש מלמעלה, לא עשוי לשימוש מלמטה.

כך זה האוהל.

נכון, זה שניים, אבל זה בדרך עראי.

כילה הוא כן עשה בשביל זה, להיות תחתיו.

כילה היא אבל אוהל עראי, לא עשויה לתחתיו.

היא עשויה למעלה, אבל כילה עשויה לתחתיו.

דעת מגן אברהם ורשב״א

יש פנים שהם אוסרים. ה… הוא מביא את המגן אברהם שאומר שיש סוג מיטה שמשתמשים באמת גם מלמטה, אז אסור להקים את המיטה. נניח, המיטה ריקה, נניח שאין מיטה שלנו שיש כבר מזרון, אלא יש לה חורים כאלה, ואין לבוד, וואטאווער, אסור לכסות אותה כי אתה עושה אוהל מלמטה. כך הרשב״א טען.

הלכה כט: אוהל משופע

טוב, אומר הוא היום הלאה. כל אוהל משופע שאין בגגו טפח, יש… מניחים שני חתיכות סחורה משופעות, שתחת זה כמו אוהל, אבל אין טפח, זה הולך לגמרי משופע משני הצדדים. זה כמו הלכות סוכה שהוא יורד בצלע, ששני הקירות נעשים הגג, הקיר הוא הגג. או פחות משלושה סמוך לגגו רוחב טפח, או אוהל שגם אין בשלושה טפחים קרוב לשיא רוחב טפח, הרי זה אוהל עראי. רציתי לומר כך, רציתי לומר כך כמו שהגג יש לו רוחב טפח, אפילו בגג כבר אין רוחב טפח, או קצת לפני זה יש רוחב טפח.

אז זה אוהל עראי. אז זה אוהל עראי, והעושה לכתחילה בשבת אסור.

מאוד טוב. טלית כפולה, מה זה כפולה? הוא קיפל את הטלית,

פרק כב: שבותים מאופה ועד הסותר – המשך דינים (חלק יג)

אוהל עראי – המשך דינים

טלית כפולה עם חוטים

זה אומר, אוהל עראי זה כן היה נקרא. לאו דווקא כך זה כן היה נקרא, כמו שהגג יש לו רוחב טפח. אפילו בגג כבר אין רוחב טפח, או קצת לפני זה יש רוחב טפח, זה חייב להיות רחב בעיקרון. אז זה אוהל עראי.

זה נקרא אוהל עראי, והעושה לכתחילה בשבת פטור.

כאן הוא הולך, טלית כפולה, מה זה כפולה? קיפל את הטלית? מכוסה, אומר הוא, על… כמו שתולים מגבת על ה… כזה חתיכה כזו של מקופלת שמניחים על הגג. לא מקופלת, מקופלת פירושו דבר שתלוי באמצע, כמו שתולים מגבת על… ואפשר לעשות מזה גג. אז כך, אם היו לה חוטים שיתלו בה מערב שבת, מה זה החוטים? זה אומר שהטלית יש לה חוטים, מותר לנטותה, מותר לפרוש אותה. וכן הפרכות מותר לנטותן ומותר לפרקן, כי פעם שיש חוטים רואים שזה מין כלי שעשוי להזיז, להקים ולהוריד.

אה, הוא לא מדבר שעושים גג, הוא מדבר שעושים קיר מזה, מחיצה. כמו מחיצה שיש שתלוי כמו טלית, ומזיזים אותה, זה מותר. כמו פרוכות. אבל העניין הוא, החוטים עושים שזה כבר מונח שם בקביעות, ואתה עכשיו לא עושה אוהל. לעומת זאת לא, לא התכוונו למה. זה לא אוהל, נניח שמזיזים אותה, לא עושים מלמעלה.

אז השאלה האם זה היה, כן, אם יש טפח בגג, והטלית יכולה ליצור טפח בגג, אבל בגלל שיש חוטים… משהו אני עדיין חסר. אני לא מבין מה זה החוטים. נניח שלא היו חוטים, אסור לתלות טלית לעשות מחיצה אם עושים עם זה גג טפח. אם יש גג טפח, זו הקושיה. זה המשך מההלכות מקודם. אפילו באופן שיש גג טפח. אבל כשיש חוטים על זה, אז זה חוטים. אז זה כבר… אני לא יודע. זה לא עומד כראוי. אני לא יודע.

אולי העניין הוא כי לא עשית כלום בשבת. זה כבר מונח שם מערב שבת. אתה רק פורש את זה עכשיו ליד החוטים. אתה תופס את זה ליד החוטים, ואתה נותן לזה משיכה. זה כמו מוסיף על האוהל. זה כבר עשוי. הייתי יכול להבין שזה היתר שהוא כמו קודם, שמוסיף על האוהל עראי, אבל כאן אני לא תופס מה חסר שהחבל יעשה. אני לא יודע. לא ברור. צריך להבין… יכול להיות שהחבל עושה את זה כאילו זה כבר עשוי. יש כבר שם גג. אפילו זה מונח למעלה, אבל יש שם חוט שמאוד קל לתת משיכה חזרה. לא יודעים איפה זה עכשיו היה מתקן אוהל.

בתוספות כתוב, כן, זה לא כתוב עם טרלי… אני לא יודע. אוקיי.

כילת חתנים

כילת חתנים. כאן כתוב עוד… כילת חתנים, אוהל כזה שעושים לחתנים, חופה כזו, כן. שאין בגגה טפח, גם הגג אין לו טפח, וגם אין לו בפחות משלושה סמוך לגג רוחב טפח, אז כך, הואיל והוא מתוקן לכך, הואיל וכילת החתנים עשויה להיות קצת… זה עשוי לפתוח ולסגור, וזה לא נקרא כמו כשאתה פותח אותו ואתה סוגר אותו אתה עושה אוהל. מטלטלין אותה ומתירין לפרקה. נטותה זה תרגום כמו לסגור, ולפרקה פירושו לפתוח. זה חוזר על לעשות אוהל, ולפרקה זה חוזר על להוריד שלא יהיה הגבוה בו.

אה, כאן אתה רואה כן את התנאי, אפילו הדבר שמתוקן לכך, זה דווקא אם אין טפח איפשהו כמוהו. שלא תהא משולשלת מעל המטה טפח. אני לא תופס את התרגום האחר, משולשלת מעל המטה. יש מקום בראש המיטה? אני לא ממש מבין. איפה יש משולשלת מעל המטה? אבל הראש של המיטה לא בגובה של טפח, איפשהו אני לא תופס מאיפה מדברים. אתה רואה, על ההלכות היו צריכים לעשות תמונות. זה הרי מאוד פתוח, מאוד פשוט, זה גאומטריה. צריך להיות תמונות לדעת על מה מדברים. I don’t know.

הלאה.

צריך לדעת, נראה לי הרבה מאוד דברים שאנשים לא יודעים האם מותר, או האם זה בכלל שאלה של אוהל.

פקק החלון

פקק החלון, משהו לסתום את החלון. הרי התכוונת שאתה מתכוון כמו שיש חתיכה רחבה. זה לוח פשוט. זה ליד חור בקיר, ליד חלון, אז ממש זה מוכן לכך. כשיש שם חתיכת פקק שמוכן לחלון, אז אפילו זה לא עניין של קשור ותלוי, עם ליקוט על החלון, מותר להכניס אותו לתוך החור ולכסות עם זה את החלון. אפילו זה לא, כשזה קשור ותלוי זה בטוח, אבל אפילו בלי זה זה לא נקרא בנין. תן לזה כבר מוכן לכך.

כובע – כובע עם שוליים

כובע, כובע. כובע שנותנין על הראש, כובע שמניחים על הראש, שיש לו שפה מקפת, שיש לו שוליים סביב הכובע, שעושה צל כמו אוהל ללובשו, שעושה צל סביב מי שלובש אותו, כובע רחב, מותר ללובשו, מותר ללבוש אותו, לפי שאינו אוהל אלא מלבוש, כי זה לא נקרא אוהל, זה נקרא מלבוש.

אם הוציא מן הבגדים סביב ראשו או כנגד פניו כמו אוהל, אם אבל הוא מצליח כן לעשות משהו סביב ראשו או כנגד פניו שיהיה כמו אוהל, והידק על ראשו, והוא מחזק את זה שיהיה טוב על ראשו, ועשה סביבו שפה קשה ביותר כמו גג, והוא הצליח לעשות מהבגדים חתיכת אוהל כזו סביב ראשו, אבל שיהיה קשה כמו גג, לא משהו שנופל, אסור מפני שעושה אוהל עראי. כלומר, מה שאני אומר שבגד כזה לא נקרא אוהל עראי זה רק כשזה באמת בגד ראוי, אבל אם זה דווקא בנוי אחרת מבגד רגיל, וזה עשוי להיות קשה, בגד רגיל נופל, וכשזה עשוי קשה, אז כן, אז זה כן מדרבנן כי זה קצת אוהל עראי.

איך זה שונה מכובע? כובע שונה מזה משהו. כובע הוא כובע. הוציא מן הבגדים, הוא לא מדבר על כובע. כובע זה כובע. אם מקפידים שהמחצלת תהיה מהודקת, וזה חזק, זה קשה, זה לא כמו טלית. אוקיי.

פרוכת לתלות

אומר הרמב״ם, “הנוטה פרוכת וכיוצא בו”. מה זה נוטה? נוטה, אומרים הרי כל הזמן נוטה. נוטה פירושו לפרוש? כן, כך אני מתכוון. פרוכת מונחת הרי על המוט או על הווים, כשהוא תולה אותה, כן. הוא תולה אותה. כולה, זה לא עשוי בכלל לגג, זה עשוי לקיר. אבל כשהוא תולה אותה, אז הוא נוטה. כשהוא מחזיק אותה, נניח, הוא רוצה להניח את הפרוכת איפה שהיא שייכת, אבל לפני שהיא יורדת, מחזיקים אותה בידיים שיחברו אותה היטב. אז בזמן שהוא מחזיק אותה והוא מניח אותה, “צריך ליזהר שלא יעשה אוהל בשעת שנוטהו”, שכשהוא מתקן את הפרוכת, הוא מכניס את הפרוכת למקום, לא יהיה איפשהו נעשה בטעות אוהל.

מכאן נראה שאוהל עראי פירושו עראי עראי, ממש כמו לדקה אחת שזה נקרא אוהל. צריך להיזהר כמו שהרבנן. נכון. “לפיכך אם היתה פרוכת גדולה, תולה אותה שנים”, שיתלו אותה שני אנשים. “אבל אחד אסור”. למה? כי כששני אנשים עושים את זה, לא יהיה לאורך זמן, כן. לא יהיה החשש. לא יהיה האוהל, כי אפשר לעשות את זה בלי… אדם אחד יצטרך להחזיק ביד אחת ולהחזיק את זה פרוש, אבל שני אנשים יכולים… כן.

“ומוסיף כילה”, זו גמרא. אוקיי. זה לא על הכילה הקודמת, זה גג. רוב הפעמים תולים פרוכת, כן? סתם כך, אני חוזר להלכה של כילה שלי. אה, נכון. לא פרוכת, אלא כילה. נכון. אבל מדברים עכשיו על לתלות את הקיר, לא לתקן את הגג. הגג הוא כבר אמר קודם, כילה טמאה. אוקיי. “אין מושכין אותה אפילו עשרה”. למה? “אפשר שלא תקבע יפה מלמטה ויצא תחתיה אוהל עראי”. בפרוכת, אם שני אנשים תולים אותה ביחד, לא עושים אוהל עראי. אבל כילה שיש לה גג, כשפורשים אותה, אוטומטית עושים אוהל עראי.

בגד על חבית

בגד שמכסה בו פי החבית, בגדים שתולים על פי החבית, כמו שהיה לנו כבר בסוכה דבר כזה, לא יכסה בו את כולו משום עשיית אוהל. אה, מעניין. עשיית אוהל בפנים ב… טכנית, אם אדם מיניאטורי היה נכנס לתוך החבית, היה לו אוהל? האוהל הרגיל הוא פשט שמתחת לזה נעשה אוהל. אוקיי. לא יכסה בו את כולו משום עשיית אוהל, אבל מכסה הוא מקצתו. אי אפשר לכסות את כל החבית.

זה מאוד מעניין, למה זה נקרא אוהל? כשהפשט הרגיל הוא בקבוק, כשמישהו מניח מכסה על מיץ ענבים, הוא עכשיו עשה גג? מיץ ענבים אולי קטן מדי, אבל אם זו חבית, זה דבר גדול יותר. אבל אין לו חלל טפח. טפח? זה לא צריך להיות גודל לאדם. אוהל לא צריך להיות בכלל גודל לאדם. אוקיי, ראינו הרי גם בספסל, שיעור טפח.

אוהל עראי. כלומר, אולי למעשה בגלל זה זה אוהל עראי, כי זה מונח כך, זה לא אוהל מדאורייתא, אלא אוהל דרבנן. כן.

עוד דבר מעניין. הוא אומר כאן נראה בסוף אורח חיים סימן ש״א, שזה רק בחביות יין, כי היין צריך את האוויר, וממילא זה נקרא ממש כמו שעושים אוהל. מעניין.

כפיפה מצרית

המסנן בכפיפה מצרית, מי שמשתמש בכפיפה מצרית דרך ה… דרך הכלי שלו, וואטאווער, לא יגביה קרקע הכפיפה מן הכלי טפח. הוא לא יגביה את הכפיפה… התרגום הוא, מניחים סחורה. אני לא יודע בדיוק מה זה כפיפה מצרית. כפיפה זה סל, סל ארוג. לא להניח את הכפיפה, ה… עגולה, הדבר שטווה, לא להניח את זה גבוה מעל הכלי, כי אז כשמניחים את זה גבוה מהכלי, זה נעשה כמו גג, שזה… נעשה אוהל עראי, כדי שלא יעשה אוהל עראי.

אני לא מבין, למדנו קודם שלמשל, מה זה שונה מספסל? נראה שכאן יש כן תועלת מהכפיפה. ספסל, אני מבין כמו קודם, ספסל עשוי לשימוש מעל הספסל, לא מתחת לספסל. הדברים האלה כן עשויים לשימוש מתחת, זה עשוי לחביות, זה עשוי לחביות שזה מתחת לקו של מתחת. כן, הוא מניח את זה גבוה מהכלי טפח.

אוקיי, עד כאן הלכות אוהל עראי.

פסקי תשובות — טלית ליד כלי נערים

חברותא ב:

הוא מביא כאן מלמטה שהפסקי תשובות אומר שמותר לשים טלית על כלי נרים, כי לא עושים מחיצה, רק עושים משהו אחר סביב הדפנות. מה שזה אמור להיות, אני לא יודע.

דיון: החזקת משהו בידיים — האם זה אוהל?

חברותא א:

לא היה לנו כאן בכלל משהו שאדם מחזיק בידיים. דיברנו כל הזמן כשמניחים את זה על משהו.

חברותא ב:

לא, היה לנו. היה לנו. היה לנו בפירוש, כשתולים את הפרוכת הוא אומר שלא צריך להחזיק אותה.

חברותא א:

כן, אבל הוא הולך לקבוע אותה אחר כך על הצד.

חברותא ב:

בשנייה שהוא מחזיק אותה באמצע התלייה והוא מחזיק אותה בידיים.

חברותא א:

הוא מחזיק אותה עכשיו, אבל הוא קובע אותה. אבל כשכל העניין הוא מחזיק אותה בידיו, אני לא יודע. צריך לחשוב. אני לא יודע בבירור. אני לא יודע בבירור.

שאלה כללית על הלכות אוהל עראי

חברותא א:

אני לא מבין את הלכות אוהל עראי, האוהל הדרבנן. משהו עדיין חסר. איזה אוהל? אוהל עראי עצמו עדיין בסדר, אבל כשמגיעים לדברים קטנים, למה לא לעשות דבר כללי, משהו שיש לו דמיון לאוהל? אבל ספסל הוא רחוק מאוד מאוהל, טפח. זה מאוד מעניין.

שמשייה בשבת — פתיחה והחזקה

חברותא ב:

כן, האחרונים אמרו שאסור ללכת עם שמשייה בשבת, כי עושים אוהל. אסור לפתוח שמשייה. השאלה היא כשהשמשייה כבר פתוחה, האם להחזיק אותה מעל הראש זה גם אוהל.