סיכום השיעור 📋
סיכום של שיעור – פרק ד׳ הלכות ברכות (ברכת המזון), ספר אהבה
—
א. ברכת המזון במקום שאכל
הרמב״ם אומר: “כל המברך ברכת המזון או שאר ברכה אחרונה שבין שלש (מעין שלש), צריך לברך אותה במקום שאכל.” “אכל כשהוא עומד, יאכל כשהוא יושב ויברך.” “לא יברך אלא כשהוא יושב ובמקום שאכל.”
פשט: צריך לברך (או לומר “על המחיה”) במקום שאכל. אם הלך, לפחות ישב במקום שהפסיק לאכול, ושם יברך. אפילו כשאכל בעמידה, צריך לשבת כדי לברך. לכתחילה ישב; בדיעבד, אם בירך בעמידה או בהילוך, יצא ידי חובה.
חידושים והסברות:
1. הדין של “במקום שאכל” אינו דין של כוונה. בתפילה צריך לעמוד במקום אחד בגלל כוונה, אבל בברכת המזון זה דבר אחר: הברכה צריכה להתייחס לאכילה — היא חייבת להיות קשורה למקום שאכל. זה שונה מקריאת שמע, שאפשר ללכת בזמן שאומרים אותה.
2. ברכת המזון אינה רק “תודה” על הנאת הגרון (ההנאה הפיזית מאכילה). זה דין של קביעות סעודה — סעודה היא קביעות, ועל קביעות הסעודה באה ברכה. לכן הברכה חייבת להיות קשורה למקום הסעודה. אפילו חתול מודה להקב״ה כשהוא אוכל — אבל אצל אדם זו רמה אחרת, זה צריך להיות קביעות.
3. “אכל כשהוא עומד, יאכל כשהוא יושב ויברך” — הטעם: קביעות סעודה צריכה להיות בישיבה. [דיגרסיה: בטישים חסידיים מסוימים מברכים בעמידה, אבל הכלל של הרמב״ם הוא שלכתחילה ישב.]
—
ב. שכח ברכת המזון — שוגג vs. מזיד
הרמב״ם: “שכח ברכת המזון” — אם שכח לברך ונזכר לפני שיעור עיכול, “מברך במקום שנזכר.” אבל “אם היה מזיד… וקונסין אותו, ויחזור למקומו ויברך.”
פשט: שוגג (שכח) מברך היכן שנזכר. מזיד (במודע לא בירך) חייב לחזור למקום האכילה — כקנס.
חידושים והסברות:
1. החידוש בשוגג: קודם למדנו שאפשר לברך היכן שהפסיק לאכול. כאן החידוש הוא שכאשר כבר עבר זמן רב והוא כבר במקום אחר לגמרי, יכול גם לברך היכן שנזכר — אינו צריך לחזור.
2. קושיא על “מזיד”: למי מדברים? אם היה מזיד — הוא לא רצה לציית לתורה — למה יציית עכשיו? תירוץ: “מזיד” לא אומר שהוא רשע. זה אומר שהיה לו איזה חשבון, זו לא הייתה טעות. עכשיו עשה תשובה ורוצה לעשות את הדבר הנכון — אז חייב לחזור.
3. עיקר הנקודה של הקנס: הקנס לא נעשה בשביל אחר כך — הוא נעשה כדי שלא יקרה. כשיהודי עומד בסעודה וחושב ללכת בלי לברך, ידע שיצטרך לחזור. זה מעשה מונע של חכמים.
4. מעלה לחזור אפילו בשוגג? אפילו שוגג, אם רוצה לחזור למקום האכילה, זו מעלה — רק שאין מחייבים אותו.
—
ג. שכח לברך המוציא
הרמב״ם: “מי שנסתפק לו אם בירך המוציא או לא בירך, אינו חוזר ומברך” — כי המוציא הוא דרבנן, וספק דרבנן לקולא. “שכח לברך המוציא באמצע סעודתו, עד שלא גמר סעודתו, חוזר ומברך.” אבל “אחר שגמר, אינו מברך.”
פשט: בספק על המוציא אין מברכים שוב (ספק דרבנן לקולא). אם בוודאי שכח המוציא והוא עדיין באמצע הסעודה, מברך עכשיו המוציא. אחרי הסעודה — לא עוד.
חידושים והסברות:
1. מה זה “באמצע סעודתו”? אם הוא באמצע האכילה ועדיין לא עשה ברכה, הרי פשוט שצריך לעשות ברכה — מה החידוש? תירוץ אפשרי: אולי הרמב״ם מתכוון שהוא כבר בקומפוט (קינוח) — הוא כבר לא אוכל לחם, אבל הוא מברך המוציא על כל הסעודה, כי הסעודה היא סעודה שיש בה לחם, והוא לא יעשה שהכל על הקומפוט, אלא המוציא על כל הסעודה.
2. “אחר שגמר אינו מברך” — אחרי הסעודה כבר לא יכול לעשות המוציא, כי אין על מה לעשות את הברכה.
—
ד. שינוי מקום בסעודה — אוכל בבית זה ופסק סעודתו והלך לבית אחר
הרמב״ם: “אוכל בבית זה ופסק סעודתו והלך לבית אחר” — או אפילו “הלך ועבר לדבר עם אשתו על עסקיו” ליד הדלת (לפתח הבית) — “הואיל ושינה מקומו… צריך לברך למפרע על מה שאכל” (לברך), “וחוזר ומברך תחילה המוציא וחוזר ואוכל גמר סעודתו.”
פשט: כשהולכים ממקום הסעודה (אפילו רק לדלת), הסעודה מופסקת. צריך לברך על מה שכבר אכל, ואם רוצה להמשיך לאכול, צריך שוב לעשות המוציא.
חידושים והסברות:
1. “למפרע” פירושו ברכה אחרונה — כלומר ברכת המזון על מה שכבר אכל, לא ברכה ראשונה. הליכה לא פוטרת מברכת המזון — הוא עדיין חייב לברך על מה שכבר אכל.
2. מחלוקת רמב״ם וראב״ד לגבי “שינה מקומו”: הראב״ד טוען ש״שינה מקומו” פירושו רק כשהולכים לבית אחר. אבל אם נשארים ליד הדלת של אותו בית, זה לא נקרא “שינה מקומו.” הרמב״ם אבל אומר שאפילו יציאה לדלת (לפתח הבית) היא כבר “שינה מקומו.” נדון האם “פתח” פירושו מבפנים או מבחוץ לדלת.
3. חידוש יסודי במהות של סעודה: למה לא נאמר שזו סעודה אחת עם הפסקה? התירוץ: סעודה היא כשיושבים על סעודה — שזו “הסעודה של היום.” כשהוא הולך באמצע, נעשה “סוף סעודה.” זה לא רק הפסק, אלא סיום של הסעודה עצמה.
4. מוסר השכל לגבי “אנשים רגילים”: רוב ההלכות בנויות על אנשים רגילים שיושבים על דבר אחד. אנחנו האנשים של היום “מעורבבים” — אנחנו עושים שני דברים בבת אחת, אנחנו מדברים עם מישהו ועונים לטלפון באמצע. אבל ההלכה מתחשבת באדם שכשהוא הולך, הוא באמת סיים.
5. המקרה המעשי: כשמישהו יושב בסעודת שבת, ילדים שרים זמירות, וקוראים לו לדלת — לפי הרמב״ם הוא עכשיו סיים את סעודתו. החבר לא מסכים וסובר שזו עדיין אותה סעודה.
—
ה. חברים שיצאו — השארת שומר
אם חברים ישבו יחד לאכול והם יצאו (למשל לקראת חתן וכלה), אם השאירו אחד מהחברים, אינם צריכים לעשות ברכה חדשה כשחוזרים. אבל אם אף אחד לא נשאר — צריך לעשות ברכה חדשה עם המוציא חדש.
חידושים:
1. היסוד: כשאחד נשאר, הוא מחזיק שהסעודה עדיין ממשיכה. אפילו מי שנשאר לא יכול היה לסחוב — אי אפשר לומר שהסעודה הסתיימה, כי “בסך הכל להישאר אומר שהסעודה עדיין מתקיימת.”
—
ו. שינוי מקום בפירות ויין (הראב״ד)
הראב״ד אומר: אותו דין חל לא רק בסעודת לחם, אלא גם כשיושבים לשתות יין או לאכול פירות — שכל המשנה מקומו הרי פסק אכילתו. הוא צריך לעשות ברכה אחרונה (על העץ, על הגפן) ואחר כך ברכה ראשונה חדשה.
חידושים:
1. חילוק הראב״ד בין פנים לחוץ: משנה מקומו מפינה לפינה באותו בית — אינו צריך לברך, זו אותה סעודה. אבל יציאה מהבית — זה שינוי מקום.
2. הדין בחוץ — אוכלי מזרחה של תאנה: מי שאוכל בצד המזרחי של עץ תאנה והולך לאכול בצד המערבי — צריכין לברך. כי בחוץ אין חדרים/חללים, כל צד אחר הוא מקום אחר. זה מומחש: אם עושים ברביקיו וכותבים בהזמנה “מזרחה של תאנה” — זה מקום; “מערבה של תאנה” זו חבורה אחרת, מסיבה אחרת.
3. השגת הראב״ד — “לא ידע מתחילה לכך”: הראב״ד מסכים עם הדין, אבל שואל: מה אם האדם ידע מההתחלה שילך למקום האחר? אם היה לו דעת מתחילה, אולי זה שונה.
4. חידוש לגבי “דעת” באנשי היום: אנשי היום בכלל אין להם “דעת” במובן הזה — אנחנו לא חושבים מההתחלה היכן נהיה. יש דעות שהיום יש דעת רק צריך ללכת, אבל צד אחד הוא: “לנו אין לעולם דעת, ממילא פטור בכלל מכל הדבר.”
—
ז. גמר בלבו שלא לאכול — הפסק בסעודה דרך מחשבה
הרמ״א אומר: “גמר בלבו שלא לאכול ולשתות עוד, ואחר כך נמלך — אפילו לא שינה מקומו, צריך לברך. ואם לא גמר בלבו, אלא דעתו לחזור ולאכול ולשתות — אפילו פסק כל היום כולו, אין צריך לברך שנייה.”
פשט: כשאדם החליט בליבו שסיים לאכול, ואחר כך התחרט — אפילו לא שינה את מקומו, צריך לעשות ברכה חדשה. אבל אם לא החליט לסיים, אלא דעתו עדיין להמשיך לאכול — אפילו עובר יום שלם, אינו צריך לעשות ברכה חדשה.
חידושים והסברות:
1. קושיא על “אפילו פסק כל היום כולו”: איך אדם יושב ליד שולחן יום שלם בלי לאכול? דוגמה: אדם אכל בבוקר שבע, הוא יושב ליד אותו שולחן כל היום (כי הוא לומד), ומאוחר יותר רוצה להמשיך לאכול — האם אינו צריך לעשות ברכה חדשה? תירוץ: הפשט הוא שהוא “ממשיך באמצע” — הוא לא החליט לסיים, אלא זה התארך. הוא נשאר באותו מקום (אין שינוי מקום), ודעתו עדיין להמשיך לאכול. אבל זה רק באנשים שיש להם שכל — אצלם יש דבר כזה “גמר בלבו.” “אנשי היום לא יודעים מה זה.”
—
ח. בואו ונבדיל vs. בואו ונקדש — חילוק בין קידוש להבדלה
הלכת הרמב״ם: קבוצת אנשים יושבים יחד ושותים. אם אמרו “בואו ונברך” (בואו נברך) או “בואו ונקדש” (בואו נעשה קידוש) — צריכים לעשות ברכה חדשה על בורא פרי הגפן כשרוצים להמשיך לשתות. אבל אם אמרו “בואו ונבדיל” (בואו נעשה הבדלה) — “אין צריך לחזור ולברך”, הם אינם צריכים לעשות ברכה חדשה.
פשט: בקידוש “בואו ונקדש” הוא הפסק, בהבדלה לא.
חידושים והסברות:
1. קושיא: למה “בואו ונבדיל” שונה מ״בואו ונקדש”? שניהם מזכירים מצוה שעושה הפסק!
2. תשובה (עם הראב״ד): החילוק הוא לא בעצם ההפסק, אלא באיסור לאכול לפני קידוש לעומת הבדלה:
– בקידוש: כשנכנס שבת, אסור להמשיך לאכול עד שעושים קידוש — “פורס מפה ומקדש.” “בואו ונקדש” הוא הפסק אמיתי, כי חייבים להפסיק לאכול.
– בהבדלה: מותר להמשיך לאכול עד שמסיימים, ורק אחר כך עושים הבדלה. “בואו ונבדיל” לא אוסר להמשיך לאכול. אם רק אמרו “בואו ונבדיל” אבל עדיין לא עשו הבדלה, אפשר להתפשר: “מאוחר יותר נעשה הבדלה, עכשיו אפשר עדיין לאכול.” לכן זה לא הפסק.
3. גישה שנייה: אולי מדברים על מקרה שעדיין לא לילה (קודם חשכה). אפשר לעשות קידוש שבת ביום שישי אחר הצהריים אבל עדיין לא חייבים. “בואו ונקדש” גורם לקבל שבת, מה שמחייב בקידוש — זו קבלת שבת לכל החבורה.
4. שיטת הראב״ד: הראב״ד מחלק: בקידוש צריך בכל מקרה לעשות קידוש כשנכנס הלילה, בין אם אומרים ובין אם לא. בהבדלה — אם אומרים “בואו ונבדיל” והפסיקו לשתות, זה הפסק; אם לא — זה לא לוקח חיוב.
5. חידוש נוסף: “בורא פרי הגפן” בהבדלה עדיין לא אומר שהפסיקו (כי מותר עדיין לאכול), מה שאין כן “בורא פרי הגפן” בקידוש — זה באמת הפסק, כי אסור להמשיך לאכול בלי קידוש.
6. קושיית הראב״ד על הרמב״ם — אם זה לא קשור לעצם ההפסק — נשאר קשה.
[דיגרסיה: דין “בואו ונקדש” הוא מקור למנהג ליובאוויטש (אצל בחורים): ערב שבת יושבים לשתות (פארברענגען), וכשנכנס שבת אומרים קידוש — זה הענין של “בואו ונקדש” באמצע שתייה.]
—
ט. בירך על הפת פטר כל הפרפרות — היררכיה של ברכות
הרמב״ם אומר: “בירך על הפת פטר כל הפרפרות. ובירך על מעשה קדירה פטר את התבשיל. ובירך על התבשיל — [לפי נוסחאות: לא פוטר / פוטר מעשה קדירה].”
פשט: יש היררכיה של ברכות: פת (המוציא) פוטר פרפרות (כל מה שאוכלים עם/אחרי הלחם); מעשה קדירה (מזונות) פוטר תבשיל (שהכל).
חידושים והסברות:
1. מה זה “פרפרות”? הרמב״ם מפרש פרפרות שזה אומר כל מה שאוכלים אחרי הלחם — “כל מה שאוכלים אחרי הלחם.” השולחן ערוך מפרש פרפרות לגמרי אחרת מהרמב״ם.
2. כיוון הפטור — כיוון אחד או שני כיוונים: יש מחלוקת בנוסחאות הרמב״ם. בנוסח הישן כתוב “לא פוטר” — שתבשיל לא פוטר מעשה קדירה (זה הולך רק כיוון אחד, מחשוב לפחות חשוב). בנוסח שיש לנו כתוב שזה הולך לשני הכיוונים. בפת ופרפרות מוסכם שזה הולך רק כיוון אחד — פת פוטר פרפרות אבל לא להיפך.
3. ההיררכיה: פת (המוציא) → פרפרות (כל השאר); מעשה קדירה (מזונות) → תבשיל (שהכל). המרק והאטריות שניהם מעשה קדירה ופוטרים זה את זה.
4. המנהג vs. הרמב״ם: מנהג העולם הוא שלעולם לא פוטרים ברכה עם מזונות — תמיד עושים ברכות ספציפיות. אבל הרמב״ם משמע שאם מישהו יושב לאכול סעודה ומברך מזונות, אינו צריך אחר כך לעשות עוד ברכות על דברים חלשים יותר, כי מזונות פוטר שהכל.
[דיגרסיה: ביקורת על מהדורת עוז והדר — מי שעשה את הפרקים בעוז והדר רמב״ם עשה כאן “עבודה חלשה יותר” מאשר בפרקים אחרים — הוא לא מסמן כראוי את מקורות השולחן ערוך. ה״רמב״ם ערוך” בדרך כלל מדויק יותר.]
—
י. דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה
הרמב״ם אומר: “דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה אינן צריכין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, שברכת המוציא שבתחלה וברכת המזון שבסוף פוטרתן הכל” — כי “הכל טפילה לסעודה”.
פשט: דברים שמביאים באמצע הסעודה והם חלק מהסעודה (מחמת הסעודה), אינם צריכים ברכה ראשונה ולא ברכה אחרונה, כי המוציא וברכת המזון פוטרים הכל.
חידושים והסברות:
1. זו הלכה חדשה בהשוואה להלכה הקודמת של “פת פוטר את הפרפרת.” החילוק: קודם דיברנו על עיקר וטפל בהקשר של שני מאכלים (קרקר עם חלווה), כאן מדברים על כלל רחב יותר — כל הסעודה היא העיקר, וכל מה שבא באמצע הוא טפל לסעודה עצמה. זו “חלות נוספת” של הכלל של עיקר וטפל, אבל בקנה מידה גדול יותר.
[דיגרסיה: כשאוכלים לחם עם ביצה ובצל, האם צריך ליטול ידיים? למעשה, כשאוכלים לחם לא עושים ברכה נפרדת על הדברים האחרים — זה פשוט.]
[דיגרסיה: מציאות “מצחיקה” בסעודות מודרניות: כשאוכלים סעודה בלי לחם (כמו שהרבה אנשים עושים היום), עושים “מאות ברכות” — ברכה נפרדת על כל דבר. למשל, מרק עם כופתאות — מברכים בורא מיני מזונות על הכופתאות, ורוב האנשים מברכים עוד שהכל על המרק. על צלחת בשר עם קוגל מהצד — עושים חמש ברכות על מאכל אחד. מה שאין כן כשנוטלים ידיים ומברכים המוציא, הכל “קביעות סעודה” והברכה העיקרית פוטרת הכל.]
—
יא. דברים שאינם מחמת הסעודה בתוך הסעודה
הרמב״ם: “אבל דברים שאינן מחמת הסעודה, אף על פי שהן באין בתוך הסעודה, טעונין ברכה לפניהם” — אבל לא לאחריהם (לפי גירסה אחת).
פשט: מאכל שאוכלים בתוך הסעודה אבל הוא לא חלק מהסעודה — צריך לעשות ברכה לפניהם.
חידושים והסברות:
1. מה זו דוגמה ל״אינו מחמת הסעודה בתוך הסעודה”? שתי דוגמאות מעשיות:
– בחתונה — מוסד מניח שולחן עם אגוזים ליד הדלת, בעיקר למי שבאים לרקוד. מישהו לוקח משם באמצע סעודתו — הוא אוכל זאת בתוך הסעודה, אב
ל זה לא חלק מהסעודה.
– סימני ראש השנה — המאכלים שמביאים בראש השנה (תפוח בדבש, רוביא, כרתי, וכו׳) אינם מחמת הסעודה, אלא לכבוד יום טוב כסימנים. זו נפקא מינה מעשית.
—
יב. דברים הבאים לאחר הסעודה
הרמב״ם: “דברים הבאים לאחר הסעודה טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם.”
פשט: דברים שמביאים אחרי הסעודה צריכים ברכה ראשונה וברכה אחרונה.
חידושים והסברות:
1. מה זה “לאחר הסעודה”? קומפוט (קינוח) אינו “לאחר הסעודה” — זה “סוף הסעודה,” חלק מהסעודה. מעולם לא ראינו מישהו עושה ברכה אחרונה על קומפוט, כי ברכת המזון פוטרת אותו.
2. המסקנה: “לאחר הסעודה” פירושו אחרי ברכת המזון — כבר בירכו, ואחר כך אוכלים עוד משהו. אז צריך ברכה לפניהם ולאחריהם.
3. קושיא: למה צריך ברכה אחרונה כשכבר בירכו? ברכת המזון היא ברכה אחרונה — תפטור! תירוץ: ברכת המזון הייתה על הסעודה; האכילה החדשה אחרי ברכת המזון היא אכילה נפרדת שצריכה ברכה אחרונה משלה. ברכת המזון “לא הולכת אחורה” — היא לא יכולה לפטור משהו שבא אחריה.
4. שיטת הרמ״א: הוא אומר שהטעם שצריך ברכה חדשה הוא כי האוכל “לא רוצה להתחבר” לסעודה הקודמת — זו התחלה חדשה.
—
יג. למה פת הוא עיקר — סברא יסודית
[דיגרסיה העומדת בקשר להלכה של “פת פוטר כל הפרפרות” ו״דברים הבאים מחמת הסעודה”:]
קושיא: בתרבות שלנו ה״עיקר” (המנה העיקרית) הוא הבשר או הדג (חלבון), והמזונות/עמילן הוא “תוספת.” אבל ההלכה אומרת תמיד שפת הוא העיקר. אם בתרבות שלנו העיקר הוא באמת צלחת הבשר, ונוטלים ידיים רק “בצד” — מה התשובה?
תירוץ/הסבר: פת הוא הדבר הזול ביותר שיכול לשמור על החברה בחיים. כל שאר הדברים (בשר, דג) הם “מותרות.” כשאין שפע, חוזרים לפת. ראיה מיוסף הצדיק — הוא חילק לחם לעולם. חקלאות, ערים, ציוויליזציה — הכל בנוי על פת. פת הוא דבר “בסיסי” יסודי.
ראיה נוספת: בקרבן פסח גם אכלו מצה (פת) עם בשר, ועשו המוציא — לא ברכה נפרדת על הבשר. גם ב״מסעדה יוקרתית” תמיד נותנים לחם לפני — זה מנהג מתמיד, לא דבר חדש. זה מראה שלפת יש חשיבות.
—
יד. יין בתוך הסעודה — שבת/יום טוב לעומת ימות החול
הרמב״ם (בשם הרמ״א/שו״ע): “שבת ויום טוב, או בימות החול שאדם קובע סעודתו על היין… אם בירך על היין שלפני המזון, פוטר את היין ששותה לאחר המזון קודם ברכת המזון. אבל שאר ימים, צריך לחזור ולברך בתחילה על היין שלאחר המזון.”
פשט: בשבת/יום טוב (או רגעים אחרים שקובעים סעודה על יין — אחרי הקזת דם, סעודת הודאה, יציאה מבית האסורים), הברכה על היין מתחילת הסעודה פוטרת כל יין עד ברכת המזון. אבל בימים רגילים, צריך לעשות ברכה חדשה על יין ששותים מאוחר יותר בסעודה.
חידושים והסברות:
1. יסוד החילוק: בלחם יש “סדר סעודה” שנשלט על ידי לחם — הכל כלול. אבל ליין יש טבע מיוחד — “כל כוס יין היא צורך בפני עצמו.” רק כשקובעים סעודה על יין (שבת, יו״ט) היין הופך לחלק ממבנה הסעודה.
2. שלושה סוגי יין מובחנים: (1) יין שלפני המזון — כמו קידוש, משקה יין לפני הסעודה; (2) יין שבתוך המזון — יין ששותים בזמן המעשה; (3) יין שלאחר המזון — יין אחרי הסעודה אבל לפני ברכת המזון. הרמב״ם אומר שאפילו בשבת/יו״ט, היין שלפני המזון לא פוטר את היין שלאחר המזון — רק היין שבתוך המזון פוטר.
3. נקודה מעשית לגבי שמיעת ברכות: צריך לחכות עד שבולעים לפני שעונים אמן, כי אסור לדבר באמצע בליעה. הרמב״ם עצמו אמר זאת בהלכות בריאות. אם לכל אחד יש כוס משלו, כל אחד עושה ברכה משלו כשהוא מוכן.
4. חריג — הטוב והמטיב: אם מביאים יין חדש (סוג חדש), עושים “הטוב והמטיב” אפילו באמצע הסעודה, כי זו ברכה מיוחדת על החידוש של יין חדש.
—
טו. הטוב והמטיב על יין חדש
הרמב״ם: “היו מסובין לשתות יין והביאו להם יין אחר” — אם יושבים ושותים יין ומביאים יין חדש (אדום במקום שחור, או ישן במקום חדש) — אין צריך לעשות בורא פרי הגפן חדש (כי זה אותו מין), אבל עושים “ברוך אתה ה׳ אלוקינו מלך העולם הטוב והמטיב”.
פשט: כי זה יין טוב יותר, עושים הטוב והמטיב — “הטוב” על היין הטוב הקודם, “והמטיב” על החדש שעושה עוד יותר טוב.
חידושים והסברות:
1. הטוב והמטיב מוסבר כברכה על שפע — לא כמו רוב הברכות שבהן מודים על צורך בסיסי (רעב → לחם), אלא כאן כבר היה יין, ובא עוד יותר טוב. “זה טוב, ושיהיה עוד יותר טוב.”
2. חידוש בנוגע לפירוש “מטיב”: “מטיב” פירושו בעיקר “עושה טוב לאחרים.” הכלל הוא: על בשורה טובה לעצמו אומרים שהחיינו; על משהו שהוא גם לאחרים אומרים הטוב והמטיב. ביין — איך זה לאחר? כי כשיהודי שותה יין הוא נעשה חבר טוב יותר עם יהודים אחרים. לכן אפשר לעשות הטוב והמטיב רק כשיושבים עם אנשים אחרים — כמו שהרמב״ם אומר.
—
טז. אין מברכים עד שהאוכל לפניך
הרמב״ם: “אין מברכין על האוכל מכל האוכלין ולא על המשקה מכל המשקין עד שיבוא לפניו.” ואם כן עשה ברכה קודם — “צריך לחזור ולברך” — צריך לעשות ברכה שוב.
פשט: זה כמו עובר לעשייתן — הברכה צריכה להיות סמוכה למעשה.
חידושים והסברות:
1. חידוש יסודי במהות ברכות הנהנין: ברכה אינה סתם הזדמנות להודות להקב״ה. זו נטילת רשות — מבקשים רשות לאכול את הדבר. לכך יש ענין של חלות — “חל שמו של שמים על העשייה” — שם שמים נעשה חל על המעשה. לכן האוכל חייב להיות לפניך — כדי שהשם יהיה חל על משהו. (הקומרנא מוזכר כמקור ליסוד הזה.)
2. ברכה לבטלה פירושה לפי זה: אתה מביא את שם ה׳ על כלום — השם תלוי באוויר בלי חפצא להיות חל עליו.
—
יז. כשהאוכל אבד אחרי הברכה
הרמב״ם: אם עשה ברכה על אוכל, ואחר כך האוכל אבד (נשרף, נסחף בגל), צריך לקחת אוכל אחר ולעשות ברכה חדשה — אפילו זה אותו מין. ועל הברכה הראשונה שנשארה בלי חפצא, “צריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד” — כדי שלא יהא שם שמים לבטלה.
פשט: כי האוכל שעליו עשה את הברכה אינו עוד, הברכה נעשתה לבטלה, ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו.
חידושים והסברות:
1. למה צריך ברכה חדשה על האוכל השני: אפילו זה אותו מין, האוכל החדש הוא דבר חדש — כי ברכה היא נטילת רשות על החפצא הספציפי הזה, לא על המין בכלל. זה מתאים מאוד לשיטה שברכה היא נטילת רשות.
2. שני פירושים ב״ברוך שם כבוד מלכותו”:
– פירוש א (פיוס/מחילה): “ברוך שם כבוד מלכותו” הוא סוג של בקשת מחילה — מבקשים מהקב״ה על מה שנראה כזלזול בשמו. כמו אצל הכהן גדול בבית המקדש שאמרו ברוך שם אחרי הזכרת השם.
– פירוש ב (שבח על הזכרת השם עצמו): “ברוך שם כבוד מלכותו” הוא שבח על הזכרת השם עצמו — אפילו כשהשם לא נעשה חל על שום חפצא, אפשר לפחות לעשות שהשם יהיה חל על עצמו — שבח על עצם הזכרת השם הקדוש. זה “תופס” את השם שלא יהיה תלוי באוויר. ההדגשה היא על המילה “שם” — “ברוך שמו.”
– דיון בין שני הפירושים: נגד פירוש ב נשאלת השאלה: הבעיה העיקרית היא לא רק ה״שם” עצמו, אלא כל ה״בורא פרי הגפן” — אמרנו שבח על בריאה שלא קרתה. נגד פירוש א נשאלת השאלה: היכן רואים שברוך שם משבח את השם? נענה: אצל הכהן גדול בבית המקדש, למה הכהנים מסביב אמרו ברוך שם? כי יש שבח שבא על הזכרת השם עצמו, אפילו בלי סיבה ספציפית. ברוך שם כבוד מלכותו הוא שבח מיוחד על עצם העובדה שהזכירו את השם.
—
יח. עשיית ברכה ליד מים זורמים (אמת המים)
הרמב״ם: “העומד על אמת המים ומברך ושותה” — מישהו שעומד ליד נחל (מים זורמים), מברך ושותה — “אף על פי שהמים שבאו לפניו בשעת הברכה אינן המים ששתה” — אף על פי שהמים שהיו לפניו בשעת הברכה אינם המים ששותה — “לא נתכוון מתחילה” אלא לשתות, זה טוב, כי זה טבע המים.
פשט: במים זורמים, אף על פי שהמים הפיזיים שהיו כאן בשעת הברכה כבר הלכו, הברכה תקפה כי היה בדעתו לשתות מהנחל.
חידושים והסברות:
1. [דיגרסיה: נקודה פילוסופית (הרקליטוס) — “אדם לא נכנס פעמיים לאותם מים” — במים זורמים המים שעשה עליהם את הברכה כבר הלכו.]
2. שתי דרכים למה זה כשר:
– דרך א: “לכך נתכוון מתחילה” — כשעשה את הברכה, היה בדעתו לשתות את המים שיגיעו אליו ברגע ששותה. זה טבע הנחל — יודעים שמים חדשים באים.
– דרך ב: אפשר לומר שכל הנחל הוא כמו כלי מים אחד גדול — הכל מים אחד. אבל הדרך הראשונה יותר פשוטה, כי פיזית זה באמת לא אותם מים.
3. נפקא מינה מעשית: אם דרך א עובדת (לכך נתכוון), אז אפשר גם לעשות ברכה כשרואים מלצר כבר מביא את האוכל — כי “רוב בתוכו” (זה כבר בא). אבל החילוק הוא: באמת המים עומדים ליד המקור, מה שאין כן אצל מלצר האוכל עדיין לא שייך לך ואינו לידך.
4. [דיגרסיה: שאלה מעשית לגבי עשיית ברכה ליד מזרקת מים — מתי לוחצים על הכפתור, לפני או אחרי הברכה? זה כמו אמת המים — המים שזורמים בשעת הברכה אינם המים ששותים.]
5. [דיגרסיה: ברכה על נטילת ידיים ליד ברז/מקלחת במקווה — אנשים מברכים לפני שפותחים את המים. השאלה היא האם פתיחת הברז (או המזרקה) היא כבר “עובדא דמים” — מעשה עם מים — כי ניתזים מים כשלוחצים על הברז. זה מושווה למנהג הישן שהיו צריכים להדליק אש (פרימוס) ולחכות עד שהמים זורמים, ורק אז לברך. המסקנה היא שהמזרקה/ברז הוא כבר עובדא דמים, דומה ללקיחת כף — זו התחלת המעשה.]
תמלול מלא 📝
פרק ד׳ הלכות ברכות – ברכת המזון במקום שאכל, שינוי מקום, ושכחת ברכות
הקדמה – קמפיין עבור בית המדרש
רבותי, אנחנו לומדים את פרק ד׳ מהלכות ברכות. כן, זה עדיין באמצע הלכות ברכות, ברכת המזון, בספר אהבה.
בימים אלה מתחיל בעזרת השם הקמפיין הגדול עבור המוסד שלנו, עבור בית המדרש שבו אנחנו לומדים עכשיו, בית המדרש של ידידי ושותפי הרב הגאון רבי יצחק לאווי, שאחד מהפרויקטים שלו הוא שיעור הרמב״ם שלנו, ויש לו עוד שיעורים ועוד דרכים שבהן הוא מפיץ תורה. נותן החסות העיקרי של השיעור שלנו הוא הרב הנגיד רבי יואל ורצברגר, והוא מחפש עוד שותפים, אנחנו מחפשים עוד שותפים שיעזרו להמשיך את מקום התורה.
אומר הרמב״ם הקדוש, כן, שכל אחד צריך להשתתף. מי שלומד חייב, זה לא היתר. כמו שצריך לעשות ברכת המזון במקום שאכל, במקום שאוכלים צריך לאכול, כך גם במקום שלומדים צריך לשלם עבור בית המדרש. הבאתי מה שהרמב״ם אומר שרבי יצחק, אפשר להקל, הוא מחפש למצוא כוחא דהיתרא. אני אומר שאין שום היתר. צריך להיות מאוד זהיר, כל אחד צריך להיות מאוד זהיר, אלא אם כן יש לו היתר ברור מדין מקומי.
הלכה א – ברכת המזון צריך לברך במקום שאכל
אומר הרמב״ם: “כל המברך ברכת המזון, או שאר ברכה אחרונה שבין שלש, צריך לברך אותה במקום שאכל.”
כל מי שעושה את ברכת המזון, או את הגרסה הקצרה של ברכת המזון, מה שאנחנו קוראים “על המחיה”, ברכה אחרונה מעין שלש, הוא צריך לאכול אותה שם במקום שאכל. הוא צריך לברך במקום שאכל. כן, במקום שאכל.
“ואם הלך, יושב במקום שיפסיק” – אם הוא הולך, ישב במקום שהפסיק, במקום האחרון שבו אכל, ושם יעשה ברכה. אי אפשר, הוא לא ילך הלאה ויברך.
דיון: מדוע צריך לברך במקום שאכל?
למשל, בתפילה ראינו שצריך לעמוד במקום אחד, בקריאת שמע אפשר היה ללכת, גם לא בפסוקי דזמרא.
לא ברור אם זה בגלל הכוונה, זה לא בגלל שעת ברכת המזון. זה דבר אחר. הברכה צריכה להיות על מקום האכילה. זה דבר אחר. ברכה אוכלים סעודה? אה, זה לא דין שבזמן שאתה אוכל לא תלך. אם יש לך חדר אחד ואתה הולך הנה והנה, אני לא יודע. ההלכה כאן היא שצריך לעשות את הברכה במקום שאכל. כך הברכה מתייחסת לאכילה שהלכת קודם.
דובר 2: מעניין. זה קביעות, מדברים על סעודה עכשיו.
דובר 1: לא, מדברים על סעודה, ואני מניח. כאן הוא סיים לאכול. כן, הוא הולך הלאה, הוא הלך, זה כבר לא חלק מה… זו הלכה, צריך להבין. לומדים את זה מפסוק.
דובר 2: למה אני צריך להבין? למה בקריאת שמע אני בסדר עם זה?
דובר 1: אתה אומר קריאת שמע לא בדרך? אני לא מבין את הבעיה. עכשיו אם זו סעודה…
דובר 2: לא, לא, לא. העיקר זו סעודה.
דובר 1: אתה חושב שצריך להודות להקב״ה על מה שאכלת.
דובר 2: לא, זה עדיין לא מגיע לשם. זה מאוד בסיסי להודות להקב״ה. להודות להקב״ה זה בסיסי. כל אחד יכול להודות להקב״ה. אפילו חתול מודה להקב״ה כשהוא אוכל. אדם, זה צריך להיות כמו קביעות. זו רמה אחרת. זו סעודה, ובסוף הסעודה בא ברכת המזון. אתה יכול אפילו לומר כך: הסעודה היא הקביעות, ועל הקביעות סעודה בא ברכת המזון. לא רק על האכילה, הנאת הגרון. זה יותר מזה.
ממילא, אפילו אכלת כן בהליכה, לפחות תעצור ותברך. “אכל כשהוא עומד, ישב ויברך” – לא שיעשה את זה באותה דרך שעשה את האכילה.
דובר 1: מה הפשט בזה?
דובר 2: כי קביעות סעודה צריכה להיות בישיבה. יש תרבויות שאוכלים בעמידה, שלא מקפידים על לא לאכול בעמידה. אני לא יודע, נסעתי במקומות בשדות תעופה…
דובר 1: אה, באירועים כאלה.
דובר 2: בסדר, וגם אז צריך לשבת כדי לברך, כך כתוב כאן ברמב״ם. חוץ מבטיש של הרבי, שם נוהגים לברך בעמידה, החסידים הגדולים. כן, אז אני לא יודע.
בסדר, תן לי רגע, אני אמלא את הסעודה שלי קודם. בסדר, כן, צריך לשבת.
הלכה ב – שכח ברכת המזון: שוגג לעומת מזיד
הלאה, “שכח ברכת המזון” – אדם סיים לאכול ושכח לברך, והוא נזכר עדיין לפני שיעור עיכול המזון. כמו שלמדנו קודם שברכת המזון צריך לעשות לפני שהאוכל מתעכל. צריך להיזכר בזמן. כל זמן שעדיין היה בשיעור עיכול המזון, “מברך במקום שנזכר” – יברך במקום שנזכר.
כן, החידוש הוא, לברך צריך לא רק… למדנו קודם את ההלכה שהוא יכול לברך שם שהפסיק לאכול. כאן זה כבר זמן רב אחר כך, הוא כבר במקום אחר לגמרי.
קודם למדנו על נתעכל המזון, שסתם אם שכח לברך עד שצריך לברך בקרוב. כאן לומדים שהוא לא רק שכח, הוא גם הלך. אומר הרמב״ם שהוא יכול לברך משם שנזכר, הוא לא צריך לחזור למקום שהיה קודם באכילה.
אבל במקום ובזמן שנזכר. עד עכשיו כבר למדנו, אבל עכשיו לומדים כך: ואם היה מזיד, אם הוא לא בירך לא כי שכח, אלא סתם לא בירך, אז הוא עדיין חייב, וקונסין אותו שיחזור למקומו ויברך, הוא צריך לחזור. לך הביתה בחזרה ותברך. זה סתם קנס, החכמים לא אהבו שאנשים יקומו מהשולחן בלי לברך.
דיון: השאלה של מזיד – למה הוא יציית עכשיו?
אבל ההלכה מאוד מעניינת, כי כשאומרים כאן כך, שכך ההורים יחנכו את בנם שהוא מזיד, אני עוד יכול להבין. אבל אם מדברים כאן למבוגר, הוא היה מזיד, כן? כשהוא סיים לאכול הוא היה במצב שלא רצה לציית לתורה. למה הוא יציית עכשיו לתורה? למה הוא יציית עכשיו? הוא עשה תשובה בינתיים?
דובר 2: אתה מתכוון לומר שהוא לא שכח, הוא ידע, וזה לא היה חשוב לו? ועכשיו הוא עשה תשובה והוא רוצה כן לעשות את המצווה הנכונה, שיחזור למקומו ויברך.
דובר 1: מזיד לא אומר שהוא היה רשע. מזיד לא אומר טעות, משהו אחר היה, היה לו איזה חשבון.
דובר 2: זה כבר עונש. אתה אומר עכשיו שמה, כקנס אתה צריך לחזור? ואם הוא רק יברך כאן?
דובר 1: לא, הנקודה של הקנס היא שמזיד תזכור לפעם הבאה.
דובר 2: לא, הנקודה של הקנס היא שאתה תדע שאם אתה תקום מהשולחן… אני מתכוון שהנקודה של קנסות כאלה היא שזה לא יקרה, לא שזה יקרה. לא מדברים על אחר כך. החכמים אומרים ליהודי, יהודי עומד בסעודה, הוא עומד לקום, הוא חושב אם לקום, הוא חושב, “אני אחזור, אני…” אומרים החכמים, “אהא, זכור, שאם אתה תקום במזיד, תצטרך לחזור הנה לברך, ואתה לא רוצה את זה.”
אבל אם הוא עובר, הוא עובר. אתה מבין? אני אומר, יכול להיות שזה יותר נעשה שאנשים יפחדו, ואנשים יברכו מיד. זה דבר מעניין.
דובר 1: כן, אבל שוב, אתה יכול לומר כך: יש היום מצווה לברך במקום שאכל. אז האדם ששכח ונזכר, גם אם הוא רוצה לחזור, הוא יכול לחזור למקום שאכל, זו מעלה. זו לא מעלה?
דובר 2: למה אתה אומר שזו לא מעלה? זו כן מעלה, אבל לא חייבים.
דובר 1: אה, אדרבה, זו לא מעלה?
דובר 2: זו כן מעלה, אבל לא חייבים. הוא יכול לומר “אני כבר אכלתי, אני כבר לא רעב”.
לכתחילה ובדיעבד
רגע, “דהיינו ויברך”. את זה למדנו קודם שמברכים בעמידה או בהליכה, זה רק לכתחילה. בדיעבד יוצא ידי חובתו. אבל לכתחילה לא. לכתחילה “לא יברך אלא כשהוא יושב ובמקום שאכל”. הוא כבר אמר פעמיים את אותו דבר. בסדר. זה לכתחילה. בדיעבד יוצאים בכל הדרכים, אבל יודעים שיש קנס שהוא צריך לחזור הביתה.
הלכה ג – שכח לברך המוציא
עכשיו נלמד עוד משהו הלכה אחרת. כלומר, זה לא קשור לזה. זה רק קשור לכך שעכשיו מדברים מישהו ששכח לברך. מה אם מישהו שכח לעשות המוציא? כן?
“מי שנסתפק לו אם בירך המוציא או לא בירך, אינו חוזר ומברך, שאינו מן התורה.” ברכת המוציא אינה ברכה מן התורה. ספק דרבנן לא מחמירים. ספק דאורייתא צריך להחמיר.
“שכח לברך המוציא”, כאן הוא לא מדבר על ספק, הוא שכח, הוא יודע שהוא שכח. הוא שכח לעשות המוציא לפני האכילה, ועכשיו הוא באמצע הסעודה. “באמצע סעודתו, עד שלא גמר סעודתו”, לפני שסיים לאכול, “חוזר ומברך”, אז הוא עושה המוציא. הוא לא אומר אם הוא צריך אז לאכול לכבוד זה עוד חתיכת לחם. יכול להיות הוא עושה אז את הברכה על הסעודה, והסעודה היא לחם.
דיון: מה זה “באמצע סעודתו”?
דובר 1: מה זה “באמצע סעודתו”? “עד שלא גמר סעודתו”? כן, עכשיו הוא בקומפוט, אני לא יודע מה. אבל לא שקר כשהוא אומר “המוציא לחם מן הארץ”, כי הסעודה היא סעודה שיש בה לחם. אני לא יודע, אני לא יודע את התירוץ.
“אבל אחר שגמר, אינו מברך.”
דובר 2: אבל לכאורה זה פשוט. אם זה פשוט, הוא באמצע אכילה, הוא עדיין לא עשה את הברכה.
דובר 1: לא, אני אומר לך, אולי “נזכר אחר שגמר” לא אומר… אומר… הוא אוכל עוד משהו, אבל הוא לא יעשה עכשיו שהכל על הקומפוט, אלא יעשה המוציא לחם, כי הוא עושה את הברכה על כל הסעודה. יכול להיות. לא ברור, יכול להיות. יש על זה חקירות. מדברים על זה, כן. יש רבנים שמדברים על זה.
דובר 2: כן. לא ברור, כי לכאורה פשוט, אם נאמר שהוא הולך לאכול עכשיו עוד חתיכת לחם, הוא עדיין לא עשה את הברכה.
דובר 1: כן, זו לא קושיה מספק. זה חייב להיות שהגמרא מדברת על משהו אחר. צריך להבין על מה מדברים. פשוט שאי אפשר לאכול בלי ברכה כי שכח, זו לא דרך.
הלכה ד – אוכל בבית זה ופסק סעודתו והלך לבית אחר
עכשיו אפשר ללמוד מה קרה אם עשו הפסקה באמצע הסעודה. כן, בוא נלמד. אוכל בבית זה, ופסק סעודתו והלך לבית אחר, אוי, אוי, אוי, כן, הוא הלך מהבית שבו הוא אוכל את הסעודה, הוא הלך לבית אחר. נלמד עכשיו על מפסיק באמצע, כן.
רואים, אז כל ההלכות האלה הן הלכות סעודה. עכשיו למדנו שלכתחילה צריך לברך ממקום הסעודה. עכשיו יש הלכות שלכאורה בנויות רק על זה. כי אם צריך לברך ממקום הסעודה, צריך לדעת מתי נגמרת הסעודה, מתי זו נעשית סעודה חדשה. זה לכאורה ה…
אז אדם אכל והוא הלך לבית אחר, פסק סעודתו והלך לבית אחר, בית אחר, אוכל, או אפילו לא הלך לבית אחר, אלא בביתו, “והלך ועבר לדבר עם אשתו על עסקיו”, הוא הלך לפינה לדבר, הוא יצא מביתו. הוא יצא לפתח הבית. פתח לא אומר הפינה, פתח אומר בחוץ מהדלת. הוא יצא מהבית, אפילו הוא לא הלך לבית אחר.
אבל הואיל ושינה מקומו, זה נקרא שינה מקומו, כי הוא הלך, על זה מתווכח הרמב״ם עם הראב״ד, ששינה מקומו אומר רק שהלך לבית אחר, אבל אם נשאר ליד הדלת, זה לא אומר שהוא ממש הלך. אה, אולי הרמב״ם מתכוון כן, פתח אומר שעומד מבפנים, ואני חשבתי שפתח אומר כמו… לא, יכול להיות אפילו מבחוץ, אבל יכול להיות שהרמב״ם אומר שאפילו בחוץ מהדלת, לא הלך למקום אחר, כן.
הואיל ושינה מקומו, כשהוא חוזר צריך לברך למפרע על מה שאכל, הוא צריך לעשות ברכה שוב על מה שאכל. הוא צריך לעשות ברכת המזון. למפרע אומר, מה זה למפרע? הוא צריך לברך, וחוזר ומברך תחילה המוציא וחוזר ואוכל גמר סעודתו.
כן, למפרע אומר ברכה אחרונה. צריך לברך, כי זה עכשיו נגמר. סעודה נגמרה. אתה רוצה עוד סעודה? צריך שוב לעשות המוציא.
דובר 2: אבל הוא פטור שהוא עושה ברכת המזון?
דובר 1: כן. אכלת עכשיו. ללכת לא פוטר מברכת המזון.
הלכה: שינוי מקום בסעודה — המשך
דובר 1: בסדר, הוא יצא מיד מהבית, אפילו הוא לא הלך לבית אחר. אבל הואיל ושינה מקומו, זה שינוי מקום, אני כבר אסיר. על זה דווקא מתווכח הרמ״א, ששינוי מקום אומר רק שהלך לבית אחר, אבל אם נשאר ליד הדלת זה לא אומר שהוא ממש הלך.
דובר 2: אה, כלומר הרמ״א מתכוון כן, פתח עומד מבפנים, אני חשבתי שפתח אומר בחוץ.
דובר 1: זה לא… אפילו מבחוץ, אבל זה לא… הרמ״א אומר אפילו בחוץ מהדלת, אתה צריך ללכת עוד למקום אחר. כן.
דין למפרע — ברכה אחרונה וברכה ראשונה
דובר 1: הואיל ושינה מקומו, כשהוא חוזר, צריך לברך למפרע על מה שאכל, הוא צריך לעשות ברכה שוב על מה שאכל. כלומר הוא צריך לעשות ברכת המזון. הוא צריך לעשות… למפרע אומר… מה זה למפרע? הוא צריך לברך, וחוזר ומברך המוציא ואוכל כפי גמר סעודתו. כן, למפרע אומר ברכה אחרונה. הוא צריך לברך, הוא כבר עכשיו סיים, הסעודה נגמרה.
למה הוא צריך עוד סעודה? למה הוא צריך לעשות שוב המוציא?
אבל הוא למפרע, הוא עושה ברכת המזון. כן, מה שאכל עכשיו, ללכת לא פוטר מברכת המזון.
חידוש: מהות הסעודה — כשיושבים על סעודה
דובר 1: למה זו לא קביעות סעודה אחת ארוכה שהייתה בה הפסקה? זה מעניין כך. סעודה היא כשיושבים על סעודה. סעודה של אדם, שזו הסעודה של היום. והוא הולך באמצע, זה נגמר.
מה שמעניין, כי אנחנו אנשים מבולבלים, אנחנו שומעים עשרים דברים, אנחנו לא מתחילים להבין. רוב ההלכות בנויות על אנשים רגילים שיושבים על דבר אחד. עכשיו הוא מדבר עם חברו, עכשיו הוא לא באמצע סעודה, הוא סיים את הסעודה. בוודאי צריך לברך, מברכים לפני שהולכים. אבל אתה רוצה לאכול שוב, אתה עושה סעודה חדשה. זה מאוד פשוט, אני לא מסכים.
המקרה המעשי: מורה הוראה באמצע סעודה
דובר 1: אני מורה הוראה, יהודי בא באמצע הסעודה, וקוראים לי, “אבא, מישהו בדלת, צא לרגע ענה לו.” כן, הפשט הוא, אני עכשיו סיימתי את הסעודה שלי. אני באמצע סעודת שבת, הילדים שלי יושבים שם, שרים זמירות, באמצע המוציא לחם, הנחתי את הכובע שלי על הזמירות והלכתי לדלת. כן.
מדברים על אופן כזה שהסעודה ממשיכה, ואם אחד יוצא זו עדיין הסעודה שלי. והסעודה ממשיכה, כי הוא משאיר אנשים.
סטייה: אנשים היום עושים שני דברים בבת אחת
דובר 1: רגע, ההלכה הבאה כתובה… וכשהסעודה ממשיכה וה… שהסעודה איתו, כי שם… הבעיה היא זו. אדם אוכל לבד, וברגע שהוא הלך למקום אחר שהסעודה נגמרה, והוא חזר למקום אחר שמתחילה סעודה חדשה, וישתדל בהתאם ויברך ושוב יתחיל. אני גם מסכים לטיעון כמו שאומר הרמב״ם שיש לו רעיון יפה מאוד. יושבים עכשיו, יוצאים, סיימתם לשבת.
אנחנו בלופרים, אנחנו מדברים אנחנו חושבים שאנחנו באמצע דברים כשכבר מזמן התחלנו, כבר לא רוצים יותר. אנחנו עושים שני דברים בבת אחת כל הסיפור. באמצע שיחה עם אדם, לפתע מגיעה שיחת טלפון, הוא מדבר עם אדם שני. הלו, אני מדבר עכשיו איתך. ההוא רוצה לדבר איתך. אין בעיה, שזה לא יפריע לי. שזה יבוא מאוחר יותר.
תרגום לעברית
אנחנו מדברים כאן לעולם, בואו לא נפריע. הדברים האלה, הם מלמדים רבים ואנשים בקול, צריך לתקן. כן, יש רבים חברים שהיושב מלכה. אה, הזכירו. כן, הרב לא מסכים איתכם.
הלכה: חברים שיצאו — דין השארת שומר
דובר 1: לכן הרב אכן אומר שלפזח ביתו כדאי לקחת את הקוגם. אז יש הפסקה גדולה מספיק, שצריך להתחיל. מההתחלה הוא רק נשאר בבית.
אומר הרב והלאה, מה קורה במקרה דומה אחר, אבל שונה. חברים ישבו יחד לאכול, והם יצאו.
דובר 2: תיכף, למה הוא אומר, כאן לאכול חתן חברים?
דובר 1: סתם הגמרא מביאה מקרה כזה. משהו קרה קצת, אבל… אני יודע למה, לא יוצאים באמצע הסעודה, בעולם הוא עומד. כל עול, קודם היה לו דין עם כל החברים, דבר רימה, ועכשיו יש לו אחד. כל החברים. אני מדבר, הוא מזכיר את כל החברים. כאן חבורה יושבת לאכול, קורה שיש חתן כלה. מה האנשים? יוצאים, מצטרפים לחילוק, אני יודע מה.
דין כשאחד נשאר — הסעודה נמשכת
דובר 1: הוא תמיד לא אומר נוחלה, אם הם השאירו אחד מהחברים… שצריך זקן, חולה כזה. אפילו כולם חייבים ללכת לחתן כלה. בסדר. אבל לפחות הם השאירו אנשים שלא היו מעורבים. זה אומר שיש כאן עבודה. כי שני האנשים האלה החזיקו שהסעודה נמשכת.
ליבא רוחם בברח שניא. אם לא יניח השם אדם, זה חוזר להלכה, אם יצחק, שם יוצר, הם אומרים בחולה זה חידוש, אם חלק מהאנשים נשאר בבית, בטוח שהסעודה עדיין נמשכת. אפילו הוא לא יכול היה לסחוב אותו, מה אתה יכול לומר? הסעודה הסתיימה, עם הסעודה לא יכלו לקחת את האדם. אבל זה לא כך, כי סך הכל להישאר אומר עדיין שהסעודה נמשכת.
אבל אם אף אחד לא נשאר, צריך ברכה חדשה עם המוציא חדש.
נו, זה מה שכתוב בשולחן ערוך הלכות ברכת המזון.
הלכה: שינוי מקום בפירות ויין — הראב״ד
דובר 1: וכן, אומר הראב״ד, אותו דבר הוא לא רק כשאוכלים סעודה של לחם. עשו מסיבה והתיישבו לשתות יין או לאכול פירות. עכשיו השאלה על הברכה שלאחר מכן, על העץ או על הגפן.
וההלכה, כל המשנה מקומו הרי פסק אכילתו, הוא הפסיק את האכילה, ולפיכך מברך למפרע על מה שאכל, הוא צריך לעשות ברכה אחרונה כשהוא נזכר, ואחר כך צריך לעשות ברכה חדשה על מה שהוא צריך לאכול, על מה שהוא הולך לאכול הלאה.
או לכתחילה לפני שהוא יוצא מהבית צריך לברך, והוא יוצא והוא חוזר, לא נוטלים ידיים שוב, נוטלים ידיים ועושים המוציא.
חילוק הראב״ד: בפנים ובחוץ
דובר 1: אומר הראב״ד, משנה מקומו, זה כשהוא יוצא מהבית. אבל אם הוא נשאר באותו בית, רק משנה מקומו מפינה לפינה, הוא מחליף מקום, אינו צריך לברך, הוא לא צריך לעשות ברכה חדשה, אין בעיה, זו אותה סעודה. מפינה אחת לפינה השנייה.
דובר 2: כן, אז לא היו שולחנות לכאורה, הוא מדבר שיושבים כך על ספסלים או על מסיבין, זה נקרא פינה.
דובר 1: אבל כן, בחוץ…
דין אוכלי מזרחה של תאנה
דובר 1: אבל… גם עם אל״ף, לא עם עי״ן. אוכלי מזרחה של תאנה, האוכלים בצד המזרחי של עץ תאנה, ובאו לאכול ממערבה, הוא הולך עכשיו לאכול בצד המערבי של עץ התאנה, צריכין לברך, כי בחוץ אין חדרים, אין חדר, אז הוא הולך ל-outside, אז בצד השני זה מקום אחר.
אז הסימן של הראב״ד הוא, נגיד עושים מסיבה ויש עצים, ואומרים אתה הולך לשבת מזרחה של תאנה. טוב מאוד. אנחנו עושים מסיבה, אנחנו עושים ברביקיו, יש עצי תאנה. איפה זה יהיה? כותבים על ההזמנה, מזרחה של תאנה. שם זה מקום. הולך למערבה של תאנה, זו חבורה אחרת, זו מסיבה אחרת.
דובר 2: אני יודע שאתה כבר מסכים.
השגת הראב״ד: לא ידע מתחילה לכך
דובר 1: אומר הראב״ד, הכל אמת. סך הכל מה שהראב״ד אמר הוא אמת. אומר הראב״ד, אמר אברהם, הכל אמת, אבל איך הוא לא ידע מתחילה לכך? הוא אומר, אם אדם כן ידע שהוא הולך ללכת לצד השני, אנחנו, אנשים של היום יש להם נוסח אחר, אנחנו אין לנו דעת. כל הקונספט של דעת לא מתחיל. יש מי שאומרים שהיום לאנשים כן יש דעת, אבל צריך ללכת. אני אומר אחרת, אנחנו אף פעם אין לנו דעת, ממילא פטורים בכלל מכל הדבר הזה.
הלכה: בירך על הפת פטר כל הפרפרות — עיקר וטפל
דובר 1: בסדר, אז בואו נכנס הלאה. “בירך על הפת”, איפה אני כאן? זה מאוד מעניין, ההלכה נכנסת גם להלכות סעודה. אז, עושים לפעמים ללמוד כך עיקר וטפל.
דובר 2: לא, אבל זה הלכות סעודה.
דובר 1: “בירך על הפת פטר כל הפרפרות”, אז בזה הוא פוטר את כל הפרפרות.
מה פירוש המילה פרפרות?
דובר 2: אתה רוצה לבדוק?
דובר 1: לא, כי הפת חשוב יותר. טוב מאוד.
מעשה קדירה ותבשיל
דובר 1: אותו דבר, “ובירך על מעשה קדירה, אם הוא עשה ברכה על גריסים של מזונות, פטר את התבשיל”, כי מזונות חשוב יותר משהכל. “ובירך על התבשיל, אם אין עמו מעשה קדירה”.
אה, אז מזונות עם שהכל יכולים לפטור אחד את השני. אבל הפת והפרפרות, אי אפשר להוציא פת עם העץ או עם האדמה.
והרמב״ם אומר ששניהם הולכים לשני הכיוונים, כן?
דובר 2: כך כתוב בנוסח.
דובר 1: לא, קדירה ותבשיל הולכים לשני הכיוונים, אבל פת ופרפרות לא הולכים לשני הכיוונים.
דובר 2: לא, טוב, ברמב״ם הישן כתוב לוי פוטר. צריך לדעת.
דיון: מה כתוב בנוסחאות
דובר 1: אה, לוי פוטר מעשה קדירה? שזה הולך רק לכיוון אחד גם, שמעשה קדירה חשוב יותר. וכאן בנוסח שיש לנו כתוב שזה הולך לשני הכיוונים.
אני רואה את קצות המשנה. או שהמפרשים מתווכחים איך לומדים ברמב״ם, שפת ופרפרות, שהחשוב, הפרפרות מוסכם, שהחשוב פוטר את הפחות חשוב, והפחות חשוב לא פוטר את… בין לעניין פת, בין לעניין מעשה קדירה. שיש היררכיה, יש פת, יש דברים שאוכלים עם הפת, וכאן מעשה קדירה, ואחר כך יש תבשיל. תראה, המרק פחות חשוב מהאטריות שבו. או לא, המרק והאטריות הם באותה חשיבות, מעשה קדירה, והם פוטרים אחד את השני.
בסדר, אבל הכל תלוי בסוגיא של הגמרא, ואיך פוסקים קצות המשנה, ואיך פוסקים להלכה.
מה כתוב בשולחן ערוך
דובר 1: מה כתוב בשולחן ערוך?
דובר 2: כן, תראה בשולחן ערוך אין כלום. הוא לא מסמן כראוי. מי שעשה את הפרקים בעוז והדר רמב״ם עשה עבודה חלשה יותר מפרקים אחרים.
דובר 1: שאוט אאוט.
דובר 2: לא, אני אומר ה-shout out הוא שלפעמים הם עושים טוב ולפעמים הם לא עושים טוב, ואפשר לראות, נעשה פרק כך ופרק כך.
דובר 1: בסדר.
דובר 2: ואפשר להסתכל כאן, בואו נראה מהר, הוא מביא כן בדרך כלל מדויק. וכאן כתוב, איך קוראים לזה, הרמב״ם ערוך בדרך כלל יותר מדויק, והוא כותב שמה? ברכת מעשה תבשיל ומעשה קדירה פוטר את התבשיל. לא כתוב בשולחן ערוך ההלכה, הוא מביא.
המנהג העולם
דובר 2: המנהג, בטוח, העולם יודע מה המנהג. המנהג הוא שאנחנו אף פעם לא פוטרים אדם מזונות. הרמב״ם משמע, לפחות דעות, לפחות הרמב״ם משמע שאם אחד יושב לאכול סעודה ועושה מזונות, הוא לא צריך אחר כך לעשות עוד ברכות על דברים חלשים יותר, כי מזונות פוטר מזונות.
מה פירוש פרפרות
דובר 2: תראה מה הוא אומר כך פרפרות, השולחן ערוך מתרגם פרפרות לגמרי אחרת מהרמב״ם. הרמב״ם אומר פרפרות פירושו כל דבר שאוכלים אחרי הלחם.
דיון על ברכות על מאכלים שונים בסעודה
דובר 1: בסדר, אבל בטוח שההלכה מתכוונת לכל זה. בסדר, בואו נחזור. מה זאת אומרת, יש לך ספק שכשאוכלים לחם עם ביצה ובצל נוטלים ידיים? פשוט, צריך ליטול ידיים ולעשות בורא מיני מזונות?
שוב, זו אולי שאלה, אבל למעשה, הלכה למעשה, כשאוכלים לחם עושים עוד ברכה? לא, לא, לא. בוודאי זו ההלכה. אבל ההלכה, צריך לחשוב על זה.
אני רוצה לחשוב, אין לי עכשיו זמן, אבל אני רוצה להסתכל על זה יותר. שלמשל, אנחנו כאן חזרנו למציאות שלנו, הרבה פעמים אוכלים פירל או דבר כזה, הרבה פעמים יש בזה מזונות, מה שאין כן כאן יש דבר, ואחר כך עושים עליהם עוד ברכות.
זה מאוד מצחיק, כי נראה שכאן יש לך דבר קביעות סעודה, שאז עושים ברכה על העיקר. נראה מצחיק שכיון שאתה לא אוכל לחם, ממילא עושים מאות ברכות, פשוט מאות.
תראה, הייתי חושב לומר ששוב, כשאוכלים מרק עם אטריות או עם כנידלך עושים בורא מיני מזונות, אבל רוב האנשים עושים עוד נוסף שהכל על המרק. לכאורה צריך לחשוב, כי הכנידל הוא דבר נוסף, זה לא כמו ש… מוסיפים, זה לא פשוט שזה נקרא כמו קדרה גדולה, כשזה מתבשל עם זה זה נעשה מזונות.
אבל בטוח משהו מצחיק, מאכל אחד עושים חמש ברכות. זה כמו צלחת הבשר, יש כנידל מהצד, הכל קביעות סעודה, ואם העיקר הוא בדרך כלל הקוגל, הדבר של מזונות, אז ברוך על מה שאין כן כאן, פוטר פרפרת. זו צריכה להיות ההלכה.
סברא: הדבר העיקרי צריך לפטור את האחר
זה הגיוני, בראש שלי הגיוני שצריך לרצות, אפילו כשלא נוטלים ידיים ולא עושים המוציא, שתהיה הלכה כזו שהדבר העיקרי שאוכלים יפטור את… העיקר הוא מה שבעל הבית קורא למנה העיקרית, או שמישהו לא אוהב את הבשר ואוכל את הקוגל בעיקר.
דובר 2: כן, זה אני מבין. העיקר משתנה לפי האדם.
קושיא: סתירה בין המציאות וההלכה על מה שהוא עיקר
דובר 1: אבל לפי מה שהוא רשמי, יש מחלוקת גדולה בין המציאות וההלכה שלנו. במציאות שלנו, בדרך כלל העמילן, המזונות, עושים על צלחת צד, והחלבון, הבשר או הדג, דבר כזה עושים העיקר. וההלכה אומרת תמיד להיפך, שהפת הוא העיקר.
וצריך באמת לדעת, אם בתרבות שלנו העיקר באמת הוא המנה העיקרית, שהיא צלחת הבשר, וקורה להיות שהסדר הוא שנוטלים ידיים לפני כן על לחם, אני לא יודע מה התשובה על זה. כי העיקר שהאדם כאן רוצה לאכול הוא הבשר.
אבל אני לא יודע עד כמה זה אחרת באמת, כי תחשוב פעם, אכלו את קרבן פסח, פעם היו אוכלים פחות בשר, בדרך כלל.
דובר 2: זה נכון, אנחנו אוכלים הרבה מאוד בשר ודברים כאלה, פעם לא היה כל כך הרבה בשר.
דובר 1: לא אכלו פחות פעמים בשר, אבל כשאכלו אכלו הרבה בשר, כי זו הייתה מתנה.
דובר 2: נכון, אז כשאכלו בשר, היו בערך כל כך הרבה בסטים, נטלו ידיים ואכלו קצת מצה ואכלו עוף מקרבן פסח, נכון? אז גם אז עשו המוציא, לא עשו ברכה על הבשר. אז אתה רואה שהסדר עושה איזה שהוא סנס.
גם חלקית, אתה הולך למסעדה יוקרתית, נותנים לך תמיד לחם לפני כן, אחר כך נותנים את הבשר.
דובר 1: אה, מה עושה הלחם? אני יודע, הלחם בטל, כאילו אתה חושב, זו מסעדת סטייק, נותנים לך לחם.
דובר 2: כן, אבל למעשה, רואים שתמיד כך היה המנהג, זה לא מנהג חדש. אז משהו צריך להבין, למה עושים ברכה על הפת? אתה רואה בכל זאת שלפת יש חשיבות.
תירוץ: פת הוא הדבר הבסיסי שמחזיק את החברה בחיים
אני חושב אולי כי פת, אנשים עובדים על זה הרבה מאוד. אני מתכוון שכל שאר הדברים מלבד פת הם מותרות. פת הוא הדבר הזול ביותר שיכול להחזיק חברה בחיים. כשאין את כל השפע, מתכוננים לפת. פת הוא ה… מה יוסף חילק? הוא חילק לחם לעולם.
כל שאר הדברים הם דברים מותרות, דברים ל… ברוך השם, יש לנו היום שפע כל כך גדול, אנחנו יכולים להרשות לעצמנו בשר ודברים טובים יותר שיש להם מעלות. אבל כשאדם מתחיל להיות עצבני מה הוא הולך לאכול, מפילים הרבה פת.
דובר 1: כן, אני אומר, פת הוא ציוויליזציה נעשתה, חקלאות נעשתה על פת, זה דבר מאוד בסיסי. הדרך שלנו איך אנחנו חיים, ערים נעשו בגלל שהיה פת.
דובר 2: נכון, אז פת הוא דבר בסיסי, זה צודק.
דובר 1: אולי יותר טעים אולי, או הוא רואה שהוא נעשה יותר צמא. זה לא שהעולם לא השתנה, כי אתה יודע מליובאוויטש, אוכלים פחות פת ממה שהיו אוכלים פעם. זאת אומרת, צריך להיות מדויק.
בקיצור, צריך לחשב על זה יותר.
גמר בלבו שלא לאכול ולשתות עוד — הלכה של הפסק בסעודה
אני אגיד עוד מה, מה שיש מקום לעיין כאן. אומר הרמ״א הלאה, “גמר בלבו שלא לאכול ולשתות עוד”. למדנו איך מסתיימת הסעודה. הלאה, איך מסתיימת הסעודה. חזרה לנושא, איך מסתיימת הסעודה.
ההלכה האחת של קינוח סעודה, שואל כבר שלכאורה זה לא בא כאן, אבל אנחנו מבינים שזה לכאורה קשור לזה שזה לא חסידה. אבל חוזרים לנושא של איך מפסיקים את הסעודה, נכון?
דובר 2: כן.
רמ״א: גמר בלבו שלא לאכול ולשתות
דובר 1: אומר הרמ״א, “גמר בלבו”, הוא החליט שהוא כבר סיים לאכול. “גמר בלבו מלאכול ולשתות”, הוא סיים בליבו מלאכול ולשתות. “ואחר כך נמלך”, אחר כך הוא התיישב שהוא כן רוצה עוד לאכול ולשתות. “אפילו לא שינה מקומו”, אפילו הוא לא הלך ממקומו כמו שלמדנו קודם, הוא עדיין באותו מקום, אבל כיון שהוא החליט אצלו, הוא כבר סיים את סעודתו, הוא צריך שוב לעשות ברכה.
“ואם לא גמר בלבו”, אם הוא אבל לא החליט, “אלא דעתו לחזור ולאכול ולשתות”, כל עוד אדם עדיין במצב הרוח שלו, בדעתו, בליבו, שהוא עדיין באמצע הסעודה, “אפילו פסק כל היום כולו”, אפילו זה עובר זמן ארוך, “אין צריך לברך שנייה”.
שם הוא אומר, אפילו הוא כבר התעכל, לכאורה כן, אפילו זה כבר התעכל, אבל כל עוד הוא יושב עוד בסעודה… אני לא יודע.
קושיא: מה פירוש “אפילו פסק כל היום כולו”?
זה לכאורה לא נעשה הפסק כל היום כולו כל כך אמיתי באמצע סעודה. אבל זה הפסק כל היום כולו, כל הזמן לכאורה.
דובר 2: אה, הפסק פירושו הוא הפסיק, ועשרים שעה אחר כך הוא חוזר?
דובר 1: לא, כל יום זה כך. כל יום, אתה לא אוכל שם.
דובר 2: שם הוא מתכוון שהוא מחזיק באמצע.
דובר 1: אבל באמצע הסעודה, ואחר כך הוא בא…
דובר 2: לא, הוא מחזיק באמצע הסעודה, וזה רק נעשה ארוך מאוד. היה שינוי, הוא היה צריך לנסוע. אבל הוא חוזר מיד לסעודה.
דובר 1: הוא לא שינה שינוי מקום.
דובר 2: הוא לא שינה שינוי מקום, הוא נשאר יושב באותו מקום. שינוי מקום זה בכל מקרה פסול. הוא נשאר יושב באותו מקום.
דיון: הבנת “פסק כל היום כולו”
דובר 1: אחר כך הוא אומר הלכה חשובה, שזה רק אנשים שיש להם שכל שיש אצלם דבר כזה “גמר בלבו”. אנשים היום לא יודעים מה זה. אבל הוא מדבר על ביקורת האנושות. אבל אני רוצה להבין כאן פשט.
הוא אכל שבע בבוקר חתיכת לחם, והוא יושב ליד השולחן כל היום ולא אוכל, ושבע, הוא לא ידע מזה, הוא לא ידע פסוק כזה, שאני יושב בשולחן שלי בבוקר ואני יודע שמחר… אני מאוחר יותר… אבל הוא יושב שם… זה כבר נשכח?
דובר 2: שהוא נכנס לדבקות יום שלם, והוא חזר לחופה. אין כאן מחשבה.
דובר 1: כן, אבל זה לא יכול להיות, שלא… הנה ההלכה הראשונה שהחסיד ידע בליבו. עומד לא, אני יושב עכשיו, אכלתי ביום שישי, אני יושב מוכן ליד אותו שולחן, כי אני לומד כל היום, ומחר חתן סופר, האם אני לא צריך לעשות ברכת המזון בינתיים? אני לא יכול להיות.
בואו ונבדיל לעומת בואו ונקדש — הבדל בין קידוש להבדלה
דובר 2: אז שלושה מבדזר, הוי שותן, קבוצה של אנשים יושבת ביחד ושותה. ואומרים, בואו ונברך ברכת המזון, או בואו ונקדש קידוש.
מקור למנהג ליובאוויטש
אז כאן רואים שיש מקור למנהג של חסידי ליובאוויטש, ואצל בחורים בליובאוויטש, שכאשר לפני קידוש, לפני היום מתחילים יושבים שותים, כי מגיע שבת יאמרו קידוש. קידוש אכן, כן? הוא לא שתה, הוא התחיל לשתות לפני שבת, נכון?
או בואו ונברך ברכת המזון, שותים אנחנו לא יותר, אחרי השבוע, וקצת. אז כזה הדבר הוא לכאורה באכילה גם כן, ולא צריך לשתות. אבל פעם, ברכת המזון, אז עם תמיד.
כשאנשים אוכלים, אנחנו צריכים ללכת לברך, אבל הם צריכים גם לברך, והם צריכים לעשות קידוש. כשחמישי, זה בכזה דבר כתוב באופן. למי שרוצה לאכול ולישתס קודם שבוע, כאטשי את לא אחד ראשים.
הלכה: בואו ונבדיל לעומת בואו ונקדש
כאטשילה אסור, למה הם צריכים לברך, או הם צריכים לעשות קידוש. או הם צריכים לעשות קידוש, והם צריכים לומר.
דובר 1: לא, זה צריכים. זה שתי הלכות אז קידוש. נעשה הפסק מסעודתו. מילא הוא חייב לעשות שוב על הגפן.
עכשיו דבר חדש, מכיוון שהוא אמר שהוא צריך לברך, או שהוא צריך לעשות קידוש, מה שנעשה שבת. כי הוא צריך בעתים לעשות זאת, אבל זה שתי הלכות, הלכות עצמאיות.
אבל אם הוא לא יודע איזו מבין השתיים, אני אומר, שלא יהיה חלילה וחס סכנה גדולה. הוא יכול עוד לעשות כוס, הוא לא יכול לעשות עוד כוס קידוש.
אבל למעשה, בואו ונבדיל, אם אמרו “בואו נעשה הבדלה”, “אין צריך לחזור ולברך”. לעשות קידוש ולברך, הפשט שהם סיימו את הסעודה עם הזכרת המצווה.
קושיה: מדוע בואו ונבדיל שונה?
כשמזכירים את המצווה שצריכים לעשות הבדלה, למה לא צריכים לחזור ולברך? מה שונה בואו ונבדיל?
דובר 2: אולי אין איסור לאכול לפני הבדלה? יש כן איסור לאכול לפני קידוש?
דובר 1: אה, “בואו ונאכל אוצרות של בשר ודגים”, בואו ונבדיל אסור לא? למה?
דובר 2: אבל כתוב ברמב״ם שלא לאכול לפני הבדלה.
דובר 1: אמת. אז מה ההבדל?
אני לא יודע למה. אפילו הם אמרו בואו ונבדיל, כל עוד הם עוד לא בירכו, האם הם יכולים עוד לאכול? זה לא שהם יכולים, זה שהם הסיחו דעת מסעודתם. זה הדבר הראשון. ואם כן, למה אין צורך לחזור ולברך? למה לא?
נראה. נראה שזו באמת המילה, שבואו ונבדיל לא אוסר שהם יכולים להמשיך לאכול.
תירוץ: הבדל בין איסור אכילה לפני קידוש ולפני הבדלה
אז, אם הוא באמת הלך לעשות הבדלה, כמובן, זה באמת הפסק. אבל אם הוא רק אמר בואו ונבדיל, הוא יכול להתיישב “אתה יודע מה, מאוחר בואו ונבדיל, עכשיו אנחנו יכולים עוד לאכול”. בדיוק כמו שאמרנו אצל בואו ונאכל, זה אסור.
אז יש הבדל, זה ברור. לא רק זה, ההבדל כאן הוא לא דין שאתה מפסיק את ברכת המזון, אלא יש דין באיסור של אכילה לפני הבדלה לעומת הדין של אכילה לפני קידוש.
שיטת הראב״ד
הראב״ד באמת מחלק. אתה רואה, הראב״ד תמיד בצד שלנו. כשאתה לא מבין את הרמב״ם, בא הראב״ד והוא אומר לך “רבינו בדברים אלו שגה, אני לא מבין אותו”.
הראב״ד אומר שבקידוש צריכים ממילא לעשות קידוש כשנעשה לילה, אז לא אומרים. הבדלה אומר הראב״ד, הוא מבין, אם אומרים, הפשט שהם הפסיקו לשתות, אם לא, זה לא מחייב. אז יש הבדל.
דובר 2: כן, אה, זה הבדל אמיתי. בקידוש, אם ישבו אנשים בסעודה ערב שבת, ונעשה לילה, הוא צריך להיות פוסק, פורס מפה ומקדש, הוא לא יכול להמשיך לאכול עד שיעשה קידוש. מה שאין כן בהבדלה ההלכה שהוא יכול להמשיך לאכול עד שיסיים לאכול ויעשה הבדלה. אז אולי זו הסיבה לרמב״ם.
דובר 1: כן, כאן הבנתי את הרמב״ם.
דובר 2: אה, זה אומר שהוא אומר בורא פרי הגפן, לא אומר עדיין… מה שאין כן בורא פרי הגפן בקידוש, זה באמת עכשיו.
דובר 1: מה ההבדל?
דובר 2: אבל עדיין קשה קושיית הראב״ד. הראב״ד אומר שזה לא קשור לעצם להפסיק.
דובר 1: לא, למה הרמב״ם הולך?
הלכה: הבדל בין קידוש להבדלה בנוגע להפסק בסעודה
דובר 1: כן, אה, זה הבדל אמיתי. בקידוש, אם אדם ישב בסעודת ערב שבת ונעשה לילה, הוא צריך פורס מפה ומקדש. הוא לא יכול להמשיך לאכול עד שיעשה קידוש. מה שאין כן בהבדלה ההלכה שהוא יכול להמשיך לאכול עד שיסיים לאכול ויעשה הבדלה.
אז, אולי זו הסיבה של הרמב״ם? כן, כך הבנתי את הרמב״ם. אה, זה אומר שהוא אומר “בואו ונבדיל” לא אומר עדיין, מה שאין כן “בואו ונקדש” זה מיד הפסק בסעודה, וכשאומרים על קידוש, זה מכיוון שכל אחד יודע שלפני קידוש אסור לאכול, אז בגלל עובדא דסעודה, זה סוג של גילוי דעת שכבר הפסיק. משהו כזה, ממילא הוא צריך כבר באמת לעשות קידוש, כבר הגיע זמן הקידוש. אבל הבדלה הוא לא יודע, אז ממילא אפשר, משהו כזה.
אבל סתם כך, אולי מדברים שעדיין לא נעשה לילה, עוד לפני חשיכה. עדיין לא צריכים לעשות קידוש, אפשר לעשות קידוש, מותר לעשות קידוש שבת ביום שישי אחר הצהריים, אבל עדיין לא צריכים לעשות קידוש. אז ממילא, “בואו ונקדש” גורם שתהיה כולך מחויב בקידוש, כי אתה מקבל שבת, או אתה אומר לכל המקדש. מבין מה אני אומר?
דובר 2: אוקיי.
דיון: “בואו ונבדיל” אינו מחייב
דובר 1: ניקח עוד הלכה אחת. “ניבו אים הבדיל, ניבו לא אים הבדיל”, כך כתוב שם הלשון, אחרי שאמרו “בואו ונבדיל”, שעדיין לא מחייב.
הלכה: הטוב והמטיב על יין חדש
דובר 1: היו מסובין לשתות יין, אם אנשים יושבים ושותים יין, והביאו להם יין אחר, הם החליפו ליין חדש, והביאו להם יין אחר, הם הביאו יין אחר, לבן מאדום, למשל הם שתו יין אדום, הביאו יין שחור, או ישן והביאו חדש.
אז הרמב״ם פוסק שהוא לא צריך לעשות ברכה, “אינו מברך עליו ברכה אחרונה”, כי זה אותו סוג, הוא יוצא עם בורא פרי הגפן הקודם. אבל זה יין טוב יותר, צריך לעשות ברכה חדשה, והוא צריך לעשות ברכה, “ברוך אתה ה׳ אלוקינו מלך העולם הטוב והמטיב”, שעושה טוב. אני מתכוון, הטוב והמטיב בהקשר הזה אומר שהיה עד עכשיו טוב עם היין הקודם, עכשיו מטיב, שעושה עוד יותר טוב עם היין החדש.
מסכים?
דובר 2: אני שומע. יש על זה הלכות שונות, אבל כן.
דובר 1: מצוין. אז זה עד כאן למדנו על הפסק. כן? עכשיו נלמד קצת על מתי עושים את הברכה.
דובר 2: לכאורה צריכים לעשות הפסק.
דובר 1: אוקיי.
דיון: פשט של הטוב והמטיב
דובר 2: הטוב והמטיב זה ממש טוב.
דובר 1: לא, הטוב והמטיב נראה לי כמו “עוד יותר טוב”, הניגון המפורסם. זה טוב, ושיהיה עוד ועוד טוב. הטוב, זה כבר היה טוב, והמטיב. הרבה פעמים ברכות הן כמו אותו ייאוש, אותה צרה, ניתן לי. הייתי רעב, ניתן לי לחם. כאן זה ענין, דבר ייחודי, כבר היה לי יין. זו ברכה על שפע. הטוב והמטיב, זה טוב ושיהיה עוד יותר טוב.
דובר 2: למה אתה לא אומר פשט? אני רוצה לומר שני חידושים אם אתה רוצה לשמוע.
דובר 1: כן.
דובר 2: יש לי הרבה חידושים, אנחנו לא אומרים את כל החידושים שלנו בכל פעם על הרמב״ם.
דובר 1: אל תגלה.
דובר 2: אנחנו לומדים רמב״ם, לפעמים נכנס חידוש, אבל באמת על כל חלק ברמב״ם אפשר לומר שיעור שלם. אנחנו לומדים פרק ביום.
חידוש: מטיב הוא לאחרים
דובר 2: הטוב והמטיב, קודם כל הפירוש, קודם כל מטיב פירושו לאחר. כן? ההלכה היא כמו ב… ההלכה היא, בשורה טובה על משהו שהוא לעצמו אומרים שהחיינו. אם זה גם לאחר אומרים הטוב והמטיב, נכון? כך הכלל, ונראה מאוחר יותר לכאורה בברכות השבח.
אז יין, איך יין הוא לאחר? התירוץ הוא, שיהודי שותה יין הוא נעשה חבר טוב יותר עם יהודים אחרים.
דובר 1: אנחנו אמרנו, אנחנו פסקנו שאפשר לעשות הטוב והמטיב רק כשיושבים עם אנשים אחרים, שזה היו מסובין. הרמב״ם אומר זאת.
דובר 2: יש לי חבר ר׳ יצחק, הוא אומר תמיד, כשאני אומר תורה כזו הוא אומר, “מצוין לשלוש סעודות.”
הלכה: לא מברכים על האוכל עד שיבוא לפניו
דובר 1: אומר הרמב״ם, “אין מברכין על האוכל”, ולא כי שלוש סעודות זה דבר רע, להיפך, כי זו תורה שבאה בפני רבים. אז היום ל״ג בעומר אפשר לומר תורה כזו.
אומר הרמב״ם, “אין מברכין על האוכל מכל האוכלין ולא על המשקה מכל המשקין עד שיבוא לפניו”. לא אפשר לעשות ברכה לפני שהאוכל לפניך. זה כמו עובר לעשייתן. אז למשל מגישים, והוא עושה המוציא, והולכים כבר להביא לו לחם, רוב בתוכו, הולכים כבר להביא.
ואם כן עשה ברכה, אפילו על האוכל, כשברכת הנהנין לפניהם, צריך לחזור ולברך, צריכים לעשות שוב ברכה. זה צריך להיות מאוד ניכר שהברכה היא על הדבר. ברכה היא לא סתם עוד הזדמנות להודות לקב״ה. זו ברכה על הדבר, זה מאוד מחובר לדבר.
חידוש: ברכה היא נטילת רשות וחלות השם
דובר 1: צריכים לראות, כבר דיברנו, אוקיי, נדבר על זה גם מאוחר יותר, אבל אתה ממשיך לשאול, זו כמו השאלה. ברכה צריכים פשוט להודות לקב״ה. האם אני יכול עכשיו לומר “ברוך פרי הגפן”? זה אמת, הקב״ה עושה פרי הגפן.
אבל נראה יותר, ברכה היא נטילת רשות לאכול את הדבר. יש עוד ענין שזה חלות, כמו “חל שמו של שמים על העשייה”. נעשה חל. לכן ברכה לבטלה פשוט שאתה מביא את שם הקב״ה על כלום. מבין מה אני אומר? זה גדר, והקאמרנר מדבר על זה, ואחרים.
הלכה: כשהאוכל אבד אחרי הברכה
דובר 1: שלא נטל אוכל לברך עליו. מה קורה במקרה אחר כשהוא כן היה לו כשעשה את הברכה, אבל למעשה משהו קרה באמצע הברכה, מרוב קדושתו, כמו שכתוב בקאמרנר, האוכל נשרף בידו, אושפיזין דנורא. או פתאום בא גל, הוא אכל ליד המים.
אוקיי. צריך לקחת אחר ומברך עליו, הוא צריך לעשות ברכה חדשה. לא רק קודם כשאמרנו “צריך לחזור ולברך”, לא היה משהו ענין של איזה קנס. אפילו כשעשית את הברכה היה לך, והיתה ברכה נכונה בשעתה. אבל למעשה מה שאתה מביא זה דבר חדש, אפילו זה אותו מין. זה דבר חדש, כי אתה צריך… אני מתכוון, נטילת רשות מסתדר מאוד פשוט אם הולכים עם השיטה.
אומר הלאה הרמב״ם, אבל למעשה יוצא עכשיו שהברכה הקודמת היתה על כלום, כי לא היתה לך הנאה מהדבר. אומר הרמב״ם, “צריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד על ברכה ראשונה”. “ברוך שם כבוד מלכותו” – מבורך כבוד מלכות של הקב״ה. מביאים מאוד חזק את כבוד המלכות, שני שמות של כבוד מלכות.
דיון: פשט של “ברוך שם כבוד מלכותו”
דובר 1: נראה לי ש״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד” הוא סוג של פיוס לקב״ה. כמו שמבקשים מהקב״ה. או בכל מקרה שנראה כאילו יש זלזול בשם של הקב״ה, שזלזלו, כמו שאתה מבקש מהקב״ה, או שאתה מבקש מהקב״ה בשביל העולם, כדי שהאנשים מסביב יקבלו בחזרה את הרצינות לשם של הקב״ה.
אז לדעתי זה הרבה יותר פשוט, שהבעיה של ברכה לבטלה פשוט שאמרת, שלא אומרים את השם, לא בעיה. הזכירו את השם על כלום. על מה היה השם? על תפוח. איפה התפוח? התפוח אינו. נו, ואמרו “ברוך שם”? הפסק, הפסק. אז השם כאילו תלוי באוויר. אמרו ברכה על כלום.
“ברוך שם” אומר “אני מודה על הזכרת השם”. זה עושה שהזכרת השם היא משובחת, “שם כבוד מלכותו”. אולי ההדגשה על ה״שם”. “ברוך” – מבורך שמו. כשאתה אומר כאילו אפשר להתחיל לומר, כאילו, אולי זה עמוק מדי, אבל כאילו אפשר להתחיל לומר “ברוך אתה השם”. “ברוך שם כבוד מלכותו” – מבורך שמו הקדוש. אז זה עושה שהברכה היא כמו תפיסה, זה עושה שהברכה לא תהיה תלויה באוויר, שתהיה חל על משהו. אני מתכוון שהפשט שלי הוא פשט יותר ישיר.
דובר 2: כן, אבל הפשט שלי הוא הפשט האמיתי. כי בינתיים הוא אמר “בורא פרי הגפן”, כי זו הבעיה, לא ה״שם כבוד מלכותו”. בוודאי השם מלכותו נעשה מחולל, אבל השם מלכותו נעשה מחולל דרך אמירת “בורא פרי הגפן” ולא עשיית כלום.
דובר 1: מצוין, הרמב״ם הוא כמו… זה דולג. עוזבים את ה״בורא פרי הגפן”, ה״בורא פרי הגפן” היה באמת כמו טעות, אבל אני לא רואה שהשם נעשה משובח. מעבר לזה, מעבר לזה.
דובר 2: אבל הרמב״ם לא אומר שזה בכלל הפשט. הוא אומר, “כדי שלא יהא שם שמים לבטלה”. שם אין ענין של “כדי שלא להוציא שם שמים לבטלה”. אבל הרמב״ם אומר, עובדים לא עושים בכל ברכה. כמו שאתה אומר מצוין, הכהן גדול, למה לא רק אז? אבל שם הכהן גדול אמר אחר כך, והוא מבקש מחילה וכפרה.
למה הכהנים הפשוטים מסביב, למה הם צריכים לומר “ברוך שם”? כי אתה אומר ש״ברוך שם” הוא שבח על הזכרת השם. יש, ברוב עם כללית מזכירים השם על הפירות, על הדבר. אבל יש דבר, כאן שבח שבא על הזכרת השם עצמה.
דובר 1: אבל שם לא צריכים בדיוק אחרי שטעו בברכה. לא טעו ב, כי הברכה הוא אמר, כי השם נשאר תלוי. שהוא עכשיו הזכיר את השם, לא עושה כלום השם, אין פירות. האם אני יכול על כל פנים לומר שבח על הזכרת השם עצמו. יש שבח של הזכרת השם עצמו.
כאילו, נניח, אמרתי, תדמיין מישהו רוצה ללמוד את שם הוי״ה, צריך לומר לו “ברוך השם”, כי זה יכול חס ושלום להזכיר את השם. אומר “ברוך השם” כמעט חותם, כמו שאתה רואה לפניך. אתה יכול לטעון שאתה רואה זאת לפניך, וכולו בבית המקדש יאמרו כך. זה פשט מאוד טוב.
הלכה: עשיית ברכה ליד מים זורמים (אמת המים)
דובר 1: אומר הרמב״ם הלאה, “העומד על אמת המים ומברך ושותה, אדם יכול לעמוד…” אה, הלכה חדשה, מים חדשים. אה, אומר הרמב״ם, “אדם יכול לעמוד…” אתה צריך לברר את הברכה על… כן, וראה מה זה מוסיף. כן, כשאתה עומד ליד מים ולמדת… זה פלא גדול שהמים שאתה הולך לשתות הם גם לא המים שעליהם עשית את הברכה.
מצוין, כי כמו הרקליטוס, איך קראו לו, הפילוסוף אמר, אדם לא נכנס פעמיים לאותם מים. כן, כי מים זורמים, מים גדולים זורמים. “אמת המים” פירושו נחל, מים שזורמים.
והוא עושה ברכה, “אף על פי שהמים שבאו לפניו בשעת הברכה אינן המים ששתה”, המים שהוא שותה עכשיו הם לא המים שעליהם עשה את הברכה. אבל אנחנו אומרים כך, “לא נתכוון מתחילה”, זה הטבע של המים. כשעשה את הברכה, אמר זאת למים שהוא הולך לשתות ברגע שיגיעו אליו.
דיון: מדוע הברכה תקפה באמת המים
תרגום לעברית
דובר 2: אה, מעניין. מהלך אחר היה אפשר לומר כך שהכל הוא מים גדולים אחד. כמו קערה ענקית אחת, כמו מים גדולים אחד. אבל אולי, אולי אתה צודק, כי אני חושב שאם הסברא עובדת, אז אני יכול להמשיך לומר, יש לי מלצר, אני רואה שהוא כבר מביא, אני יכול כבר, כי “לכך נתכוון מתחילה” הוא דרך.
אבל שם זה עדיין לא היה שייך לך, אבל זה לא היה לידו. כאן היית ליד זה. כאילו, יש לך את שניהם. ליד זה, גם את הדבר שאתה אומר, שזה לא היה אחד… ב״אמת המים”, אני לא יודע, באמת, הוא לא אומר בבירור כי זה אותם מים. הייתי יכול לומר כי זה מים גדולים אחד, אבל זו כבר שאלה פילוסופית יותר. כי אתה לוקח את זה מכוס, וזה לא אותם מים.
אוקיי. אתה יכול לומר שזה כבר נמצא בכוס. אבל אתה צריך קודם מן הארץ. אני זוכר, אנשים, יש “water fountain”, כן? אולי חסידים לא שותים מ”water fountain”, אלא בכוס. אבל לא כתוב שצריך לשתות בכוס. אתה ניגש ל”water fountain”, אתה צריך לשתות. אז מתי אתה מתחיל לברך? יש לך כפתור, כן? כבר ראיתי אנשים באקווה פארק, הם מדליקים קודם, אבל אין כאן עבודה זרה. זה רק water fountain שאתה הולך ללחוץ.
תאר לעצמך, אני זוכר את החדר שלנו בחוץ לארץ, היינו צריכים להדליק את המים ולברך על המים שזורמים, אבל זה לא ממלא כלי. שעה המים. אתה יכול לומר שזה מזרקה שהיא עבודה זרה. אתה תיקח עוד גם את הכפית.
דובר 1: זה לא כפית, זה מזרקה. היא מזליפה לתוך הפה. אתה לא יכול את המזרקה על הפה? אני אומר, אבל אני אומר שהמזרקה צריכה להיות יותר כמו רק.
דיגרסיה: ברכה על כפתור/מזרקה במקוה
דובר 1: אז מתי מתחילים לברך? יש כפתור, כן? ראיתי אנשים במקוה, הם מדליקים קודם את המים… אבל אין כאן עובדא דמים. זה רק כפתור שאתה הולך ללחוץ. תאר לעצמך, אני זוכר את סבא שלנו בחוץ לארץ, היו צריכים להדליק את הברז ואחר כך לברך על המים שזורמים. אבל אין כאן דבר כזה. שעה המים… אפשר לומר שזה… מזרקה, נאמר. אתה צריך עוד גם לקחת את הכפית…
דובר 2: אני אומר לא המזרקה. אני אומר, אבל אני אומר שהמזרקה צריכה להיות יותר כמו לקחת את הכפית אחר כך… ולקחת. ולקחת.
דובר 1: אתה צודק. לכאורה לא צריך. אבל אפשר לומר שזו העובדא דמים. המזרקה שלי היא עובדא דמים. זה מזליף מים. הולכים ולוחצים על הכפתור, מזליף מים.
הלכה: דברים הבאים בתוך הסעודה ומחמת הסעודה
דובר 1: אוקיי. עד עכשיו למדנו הלכות הפסק, כמו הפסק. עכשיו נלמד מה קורה לגבי… על איזה אוכל לא צריך לברך ברכה נוספת.
אומר הרמב״ם, “ודברים הבאים בתוך הסעודה”. כבר למדנו במובן מסוים קודם. זה מאוד מעניין. קודם, מה ההבדל של ההלכה מקודם? הרי כבר למדת קודם שפת פוטר את הפרפרת. עכשיו באה הלכה חדשה של “דברים הבאים מחמת הסעודה”. זו פשוט הלכה גדולה יותר. אתה מסכים? נראה. כן? זה לכאורה עוד כלל מהכלל של עיקר וטפל, אבל זה פשוט חלות אחרת שלו.
“דברים הבאים מחמת הסעודה והם מחמת הסעודה בתוך הסעודה” – הזמן שנותנים אותם הוא באמצע הסעודה, והסיבה שנותנים את זה היא שזה חלק מהסעודה, למשל חלק מהארוחה – “אינן צריכין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, שברכת המוציא שבתחלה וברכת המזון שבסוף פוטרתן הכל”. למה? כי “הכל טפילה לסעודה”. הכל הוא טפל לסעודה הגדולה. כמו שאמרת, יש טפל כמו בקרקר עם החמאה, יש עיקר וטפל, וכאן היא הסעודה.
הלכה: דברים שאינם מחמת הסעודה בתוך הסעודה
דובר 1: אומר הרמב״ם, “ודברים הבאים לאחר הסעודה” – אבל מה קורה עם אוכל שמביאים אחרי הסעודה? “אבל דברים שאינן מחמת הסעודה, אף על פי שהן באין בתוך הסעודה” – דבר שמביאים, אבל זה לא מחמת הסעודה, זה לא חלק מהסעודה, אלא זה פשוט אורח, מישהו מביא איזה מאכל, והכל כן בתוך הסעודה, הזמן שאוכלים את זה הוא בתוך הסעודה, אבל זה משהו שלא שייך שם – “טעונין ברכה לפניהם”. ומישהו טעון ברכה לאחריהם.
דיון: מה היא דוגמה ל״אינו מחמת הסעודה בתוך הסעודה”?
דובר 2: לא יודע על מה אתה מדבר. מה יש דבר שמביאים בתוך הסעודה שאינו מחמת הסעודה?
דובר 1: למשל, אדם עושה חתונה, ומוסד מביא שולחן שלם עם אגוזים, וזה מונח בצד ליד הדלת. אני לא יודע, אף אחד לא צריך עכשיו ממש אגוזים באמצע הסעודה. זה נעשה בעיקר למי שבאים לרקוד, או משהו כזה, שיוכלו לנשנש משהו. ומישהו לוקח משם באמצע הסעודה. הוא יאכל את זה בתוך הסעודה, אבל זה לא מחמת הסעודה. נכון?
דובר 2: אני יכול לשאול, אני רואה שיש לך…
דובר 1: או אולי זה נוגע לדברים שלנו שמביאים בראש השנה כסימן טוב. סימנים. זה לא מחמת הסעודה, זה לכבוד יום טוב ראש השנה. זה לא חלק מסעודה רגילה. אוקיי. טוב מאוד.
הלכה: דברים הבאים לאחר הסעודה
דובר 1: אבל הדברים הבאים לאחר הסעודה הם דברים שמביאים אחרי הסעודה, כמו קינוח, גם מחמת הסעודה, גם בשולחן ערוך מחמת הסעודה. אז אין הבדל. זה כן קומפוט, זה סעודה. אבל מאחר שזה לאחר הסעודה, הוא טעון ברכה לפניהם ולאחריהם, כי יש לזה שם של דבר שהוא לאחר הסעודה.
דיון: מה פירוש “לאחר הסעודה”?
דובר 2: צריך להיות, כי הייתי אומר שקומפוט הוא לא לאחר הסעודה, זה סוף הסעודה.
דובר 1: אולי אינו חינם. אנחנו צריכים משהו יותר מזה. אנחנו צריכים משהו עוד רמה, אחרי הבנטשינג.
דובר 2: בזה הוא אומר ברכה לפניהם ולאחריהם. לא… בנטשינג יכול בוודאי לפטור על הקומפוט.
דובר 1: ראית פעם מישהו עושה ברכה אחרונה על הקומפוט שלו?
דובר 2: אה, מה עם היהודים שעושים כמה דברים, צריך לראות אם זה נכון.
דובר 1: אבל הייתי אומר שמדברים כאן לאחר הסעודה כפשוטו. לכאורה זה לא היה שייך. אם משהו היו אומרים שצריך לעשות ברכה אחרונה אחרי הבנטשינג, זה ממש לא שייך, כי הוא לא יכול עכשיו לעשות ברכה אחרונה דרבנן. הוא כבר יצא. זה היה עושה את זה מסובך.
דובר 2: לא, זה היה עושה, תאר לעצמך הוא עושה בורא נפשות באמצע הסעודה, לכאורה זה לא היה טוב, כי הוא עשה בזה כאילו כבר בנטש, משהו כזה. הוא היה אולי עושה…
דובר 1: לכאורה, הוא מתכוון לזה פשוטו כמשמעו, הוא מתכוון לזה אחרי הבנטשינג אולי. אז יכול להיות שמדברים על משהו יותר מקומפוט. הוא מדבר על אחרי הבנטשינג, כבר בנטשו.
דיון: למה צריך ברכה לאחריהם אחרי הבנטשינג?
דובר 2: אבל למה צריך לאחריהם כשכבר בנטשו? למה זה צריך? הברכה יכולה ללכת אחורה?
דובר 1: למה לא? לא הבנטשינג הולך אחורה. אבל כשמישהו אוכל עיקר ואחר כך הוא התיישב לאכול טפל, הוא לא היה צריך לברך? הוא כבר בנטש.
דובר 2: אה, אתה אומר שבנטשינג הוא כמו סיום הסעודה, למדנו קודם?
דובר 1: לא, הוא כבר הודה להקב״ה לאחר המזון. זה הטבע של מזון.
דובר 2: אני שומע, אני שומע. אולי באמת בגלל זה, רק באמת בגלל זה צריך לעשות. הסברא שלך לא עובדת.
דובר 1: לא, אני אומר, האם לאחר המזון פשוט לא בשביל הסיבות, אבל הרמ״א אומר כמו שאתה אומר. הוא אומר את ההלכה. הסיבה של הרמ״א היא סיבה אחרת, הוא אומר שהוא לא רוצה להתחבר עם הקודם. זה ברור, הפשט היה קצת מבלבל לגבי זה. אוקיי, אוקיי, בוא נראה את הרמ״א.
הלכה: יין בתוך הסעודה – שבת/יום טוב לעומת ימות החול
דובר 1: “שבת ויום טוב”, הרמ״א הולך כאן לדבר על ימים שעושים סעודות גדולות יותר. “שבת ויום טוב”,
דובר 2: לא, הוא מדבר ספציפית כששותים יין.
דובר 1: אה, אז כשיין הוא חשוב.
דובר 2: בוודאי, ימים ששותים יותר יין.
דובר 1: “שבת ויום טוב, או בימות החול שאדם אינו קובע סעודתו על היין, שבת ויום טוב, או בימות החול שאדם אינו קובע סעודתו על היין.” שבת ויום טוב יש כאן מצוה של לעשות קידוש ולשתות יין ולהיות שמח. “או לאחר הקזת דם, עושין סעודה, ואז יש ענין לשתות כדי להחזיר לו דם.” או כשמישהו יצא ממערכה שחוגגים, סעודת הודאה.
דובר 2: כמו כלום, סעודת הודאה לא מובן למה קובעים סעודה.
דובר 1: אבל במערכה, זה לא מובן, יצאו מבית האסורים. “בשעת שיוצא מן המערכה”,
דובר 2: אה, זה אותו דבר כמו הקזת דם, שיחזיר את הכוח.
דובר 1: “וכן כל כיוצא בזה, שדרך לקבוע סעודתו על היין, אז אם בירך על היין שלפני המזון, ובירך בורא פרי הגפן בתחילת הסעודה, פוטר את היין ששותה לאחר המזון קודם ברכת המזון.” כל יין ששותים בסעודה עד ברכת המזון נפטר עם היין ששתו לפני הסעודה, תחילת סעודה.
דובר 2: כמו כל שבת, אז זה…
דובר 1: אפילו לאחר המזון, אפילו הוא… שותים בתוך הסעודה פשוט. לא, אבל אפילו סוף סעודה כוס יין חדש, אלא אם כן מביאים לו בקבוק חדש, יין חדש, שזה עושה את זה כמו הטוב והמטיב.
“אבל שאר ימים, צריך לחזור ולברך בתחילה על היין שלאחר המזון.” ימים אחרים, שאין קביעות על היין, כשמביאים יין אחרי הסעודה, בא איזה סדר כזה לפעמים, מביאים כוס יין למשהו, עושים עוד ברכה, כי זה לא חלק מהסעודה, זה לא בא ביחד עם הסעודה. זו לכאורה הנקודה. כן.
דובר 2: סעודה לא יין עם הביצים.
דובר 1: כך זה נראה. כן. נכון?
דיון: ההבדל בין לחם ליין
דובר 1: אבל הרמב״ם אומר שזה דווקא היין שבתוך כלי. ימים אחרים, לחם, יש סדר סעודה שנשלט על ידי לחם, שבו לא צריך לברך שוב. אבל יין הוא משהו כזה… כל כוס יין היא דבר בפני עצמו. אז כאן יש קביעות על יין. כשרגילים אפשר לצאת אחד עם השני בברכה. אבל כשהתרגלו. כל אחת דעכרד, שאין ביתה בליהו פני, שיאנו הכל אחר אכד. לא כל אחד יש בדיוק אז את…
דיון: שמיעת ברכות באמצע אכילה
דובר 2: אסור לדבר באמצע אכילה.
דובר 1: הרמב״ם אמר את ההלכה בהלכות בריאות. הגמרא מרקבונים מחזיק אני בבליעה, הפה לא יכול לענות אמן, אז האופן איך עושים את זה הוא צריך לחכות עד שסיים, זה מחכה לבליעה לרדת, ועושה בעצמו את הברכה. ואם מישהו נתן מחאה, אם מחלק גפן לכל אחד, מישהו מחזיק בבליעה, אני לא יכול לומר אמן, אין סדר. והברכה לא פוטרת את היין של לאחר המזון.
דיון: שלושה סוגי יין – לפני, בתוך, לאחר המזון
דובר 2: אבל הוא כבר אמר את זה, כי הוא מדבר על שאר הימים.
דובר 1: כן כן, אחר כך הוא כבר אמר,
דובר 2: לא, הוא מתכוון אפילו יין בתוך המזון.
דובר 1: בסדר, הוא על יין לפני המזון. כאן שלושה יינות, כאן יין לפני המזון, הוא עשה קידוש, קודם שאוכלים שותים יין, אחר כך לא אוכלים את היין בתוך המזון, אלא יין לאחר המזון. כאן הוא מדבר על היין בתוך המזון, שהוא לא פוטר את היין שלאחר המזון. עד כאן פירק תלעד. נפלא.