מדרש

דרבי יצחק

על פרשת ויצא

כל דברי רבותינו התנאים והאמוראים זכרונם לברכה על סדר הפרשה, ערוכים כסדר המדרשים

מהדורה פיוטית — המבהירה את צורת המדרשעם תרגום המילים הארמיות לעבריתעם תרגום המילים הארמיות לעברית, ותוספות ממדרשים אחריםעם תרגום המילים הארמיות לעברית, תוספות ממדרשים אחרים, מקבילות ושינויי נוסחאות

מהדורת יצחק לאווי על ידי קלוד, כסלו תשפ״ז

תוכן העניינים ↓

תוכן העניינים

§§01§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה א

הלכה: ההורג את הנפש בשגגה גולה לערי מקלט

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה(בראשית כח, י)

ההורג בשגגה גולה לערי מקלט, ויעקב גלה לחרן מפני עשו — והאבנים שתחת ראשו נעשו אבן אחת

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

משנה, תנחומא §§cover-end§§

חלק א

הלכה

אלהיכן גולין

משנה מכות ב, ד · הלכה · ההורג בשגגה גולה לערי מקלט: שלש שבעבר הירדן ושלש שבארץ כנען

המשנה עד ״ולשלש שבארץ כנען״; אחריה הפסוק (במדבר לה, יד) ודין שלש הערים שבעבר הירדן, שלא קלטו עד שנבחרו שלש שבארץ ישראל.

זו המשנה שהילמדנו שבתנחומא מביא: ״כך שנו רבותינו: ההורג את הנפש בשגגה גולה לערי מקלט״ (להלן, ב).

להיכן גולין,

לערי מקלט.

לשלש שבעבר הירדן

ולשלש שבארץ כנען,

בההורג את הנפש בשגגה להיכן הוא גולה — והאבנים שנעשו אבן אחת

תנחומא, ויצא א · הלכה · ילמדנו · ההורג בשגגה גולה לערי מקלט, ויעקב גלה לחרן; האבנים שתחת ראשו נעשו אבן אחת

בדפוס סימן א. בראש הפרשה בכתב היד כותרת הסופר ״פרשת ויצא יעקב״.

בדפוס: ״להיכן היה גולה״; ״בורח בנפשו ונתיירא שלא יהרוג אותו הרשע עשו אחיו״; ״מכיון שראהו הקב״ה בצרה גדולה״; ״שהיו תחת מראשותיו״; ״מנין שעד שלא ישן כתיב ויקח מאבני המקום״.

המשנה — משנה מכות ב, ד (לעיל, א). האבנים — בבלי חולין פרק ז, צא ע״ב (״אמר רבי יצחק: מלמד שנתקבצו כל אותן אבנים למקום אחד, וכל אחת ואחת אומרת עלי יניח צדיק זה ראשו; תנא: וכולן נבלעו באחד״); בראשית רבה סח, יב דורש ״ויקח מאבני המקום״ בדרך אחרת (שתים עשרה אבנים שנתאחו).

מדרש ילמדנו (ילקוט תלמוד תורה, לבראשית כח, יא) מביא את דרשת האבנים לבדה, מ״ויקח מאבני המקום״: ״אמר רבי אבהו״ בלא ״בשם רבי שמעון בן לקיש״, בראש הדרשה; אין בו ״אבנים הרבה״ ו״אבן אחת״. אחריה בילקוט ״יעקב יצא עני״ (בפרשה כ, ויקח מאבני המקום).

״נמחו כולן ונעשו אבן אחת״ — ושאר דרשות האבנים בפרשה כ (ויקח מאבני המקום).

ילמדינו רבינו: ההורג את הנפש בשגגה — להיכן הוא גולה?

כך שנו רבותינו:

ההורג את הנפש בשגגה גולה לערי מקלט:

לשלש הערים שבעבר הירדן,

ושלש שבארץ כנען.

ויעקב אבינו גלה לחרן —

בורח בנפשו, שלא יהרוג אותו עשו אחיו.

כיון שראהו הקדוש ברוך הוא (ילמדנו: שראה הקדוש ברוך הוא יעקב) בצרה — נגלה עליו בחלום.

אמר רבי אבהו בשם רבי שמעון בן לקיש:

כיון (ילמדנו: וכיון) שראו האבנים שהיו מראשותיו כבודו של הקדוש ברוך הוא — נמחונמחו — נמעכו ונבלעו זו בזו כולן ונעשו אבן אחת.

מנין?

שעד שלא ישן (ילמדנו: שכב) — (ילמדנו: כתיב) וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם(בראשית כח, יא): אבנים הרבה;

כיון שננערשננער — שהתעורר משנתו (ילמדנו: וכיון שהקיץ) — (ילמדנו: כתיב) וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן(בראשית כח, יח): אבן אחת.

תרגום לעבריתנמחו נמעכו ונבלעו זו בזו שננער שהתעורר משנתו

חילופי נוסח והשלמות

משנה, תנחומא. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
משנהנוסח על־התורה (הנוסח הראשי, בלי ניקוד)
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
§§02§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה ב

פתיחתא: אז תלך לבטח דרכך

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה(בראשית כח, י)

״אז תלך לבטח דרכך״ — זה יעקב היוצא מבאר שבע, ״אם תשכב לא תפחד״ — מעשו ומלבן

בראשית רבה §§cover-end§§

חלק א

פתיחתות

אאָז תֵּלֵךְ לָבֶטַח דַּרְכֶּךָ

בראשית רבה, פרשה סח, א · פתיחתא ראשונה · יעקב הולך לבטח, ושוכב בלי פחד מעשו ומלבן

אָז תֵּלֵךְ לָבֶטַח דַּרְכֶּךָ וְרַגְלְךָ לֹא תִגּוֹף אִם־תִּשְׁכַּב לֹא־תִפְחָד וְשָׁכַבְתָּ וְעָרְבָה שְׁנָתֶךָ(משלי ג, כג–כד)

״תפחד״ (הראשון) — בכתב היד ״תשכד״, ותוקן במאגרים.

בתיאודור–אלבק ״זה יעקב שנ׳ ויצא יעקב מבאר שבע״. המדרש קורא ״ושכבתה״ (במסורה: ושכבת).

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב וגו׳(בראשית כח, י).

רבי יודן בשם רבי יונתן, רבי פינחס בשם רבי חננא בר פפא פתח:

אָז תֵּלֵךְ לָבֶטַח דַּרְכֶּךָ וגו׳(משלי ג, כג),

אִם תִּשְׁכַּב לֹא תִפְחָד וגו׳(משלי ג, כד).

אָז תֵּלֵךְ לָבֶטַח דַּרְכֶּךָ — זה יעקב:

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב.

אִם תִּשְׁכַּב לֹא תִפְחָד — מעשו ומלבן.

ושכבתה וְעָרְבָה שְׁנָתֶךָ —

וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא(בראשית כח, יא).

חילופי נוסח והשלמות

בראשית רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אתפחדתשכד

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית)
§§03§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה ג

פתיחתא: שיר למעלות אשא עיני אל ההרים

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה(בראשית כח, י)

״אשא עיני אל ההרים״ — יעקב היוצא בידיים ריקות ועזרו מעם יי; ובפרקי הכתובים של אגדת בראשית: מפלת אדום, דוד וגלית, הישועה מציון, ויעקב הניצל מלבן, מן המלאך ומעשו

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בראשית רבה, אגדת בראשית §§cover-end§§

חלק א

פתיחתות

אשִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים

בראשית רבה, פרשה סח, ב · פתיחתא שנייה · יעקב יוצא בידיים ריקות, ועזרו מעם יי השומר אותו מעשו ומלבן

שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל־הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי עֶזְרִי מֵעִם יְיָ עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ אַל־יִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֶךָ אַל־יָנוּם שֹׁמְרֶךָ הִנֵּה לֹא־יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל יְיָ שֹׁמְרֶךָ יְיָ צִלְּךָ עַל־יַד יְמִינֶךָ יוֹמָם הַשֶּׁמֶשׁ לֹא־יַכֶּכָּה וְיָרֵחַ בַּלָּיְלָה יְיָ יִשְׁמׇרְךָ מִכׇּל־רָע יִשְׁמֹר אֶת־נַפְשֶׁךָ יְיָ יִשְׁמׇר־צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ מֵעַתָּה וְעַד־עוֹלָם(תהלים קכא, א–ח)

״רבי״ (שמואל) — הושלם במאגרים; ״אל״ (ההורים) — בכתב היד ״על״; ״בו״ — בכתב היד ״בה״; ״סיברי״ — בכתב היד ״סוברי״ (פעמיים); ״ינום״ (הראשון) והיו״ד של ״ישמרך״ — הושלמו במאגרים (בכתב היד ״שמרך״, כבתהלים קכא, ה); ״המות״ — במאגרים בסוגריים, ובתיאודור–אלבק ״ממלאך המות״.

בתיאודור–אלבק ״כת׳ ביה״, ״ר׳ חננא אמר גדוד שילחו, ר׳ יהושע אמר שילח עימו… ונטלן ממנו״, ״מעשו הרשע ומלבן״, ונוסף שם ״יי שמרך יי צלך״ (תהלים קכא, ה).

אשא עיני אל ההורים

רבי שמואל בר נחמן פתח:

שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים וגו׳(תהלים קכא, א).

אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים — אל ההוריםההורים — ההורים (״ההרים״ נדרש: אבותיו ואמותיו),

למלפניי ולמעברניילמלפניי ולמעברניי — למלמדיי ולמעבריי — להוריי, שהרו אותי.

מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי —

אליעזר, בשעה שהלך להביא את רבקה, מה כתיב בו?

וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים(בראשית כד, י);

ואני — לא נזם אחד ולא צמיד אחד.

רבי חנינה אמר: גדודי שילחוגדודי שילחו — גדוד (של מלווים) שלח עמו.

רבי יהושע בן לוי אמר: שילח עמו, אלא שעמד עשו ונטלו ממנו.

עזרי מעם יי

חזר ומר: מה אנה מובד סיברי מן בריי?חזר ומר… — חזר ואמר: מה, אני מאבד את תקוותי מבוראי? חס ושלום! איני מאבד את תקוותי מבוראי,

חזר ואמר: מה, אני מאבד את תקוותי מבוראי?

חס ושלום! לית אנה מובד סיברי מן בריי,

חס ושלום! איני מאבד את תקוותי מבוראי,

אלא עֶזְרִי מֵעִם יְיָ וגו׳(תהלים קכא, ב).

אַל יִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֶךָ(תהלים קכא, ג) — למייטלמייט — למות.

אַל יָנוּם שֹׁמְרֶךָ —

הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן וגו׳(תהלים קכא, ד).

יְיָ יִשְׁמׇרְךָ מִכׇּל רָע וגו׳(תהלים קכא, ז) — מעשו ומלבן.

יִשְׁמֹר אֶת נַפְשֶׁךָ — ממלאך המות.

יְיָ יִשְׁמׇר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ וגו׳(תהלים קכא, ח) —

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב(בראשית כח, י).

תרגום לעבריתההורים ההורים (״ההרים״ נדרש: אבותיו ואמותיו) למלפניי ולמעברניי למלמדיי ולמעבריי — להוריי, שהרו אותי גדודי שילחו גדוד (של מלווים) שלח עמו למייט למות

וְעֵינֵיכֶם תִּרְאֶינָה וְאַתֶּם תֹּאמְרוּ יִגְדַּל יְיָ מֵעַל לִגְבוּל יִשְׂרָאֵל

בוְעֵינֵיכֶם תִּרְאֶינָה וְאַתֶּם תֹּאמְרוּ — מפלת אדום

אגדת בראשית, פרק מח, א · פתיחתא · אדום בונה והקדוש ברוך הוא הורס; סמאל שר אדום, ואחרית הימים שישראל רואים בעיניהם

וְעֵינֵיכֶם תִּרְאֶינָה וְאַתֶּם תֹּאמְרוּ יִגְדַּל יְיָ מֵעַל לִגְבוּל יִשְׂרָאֵל(מלאכי א, ה)

כותרת כתב היד ״פרשת כתובים״: זו פרשת הכתובים של הסדר ״ויצא יעקב מבאר שבע״ (בראשית כח, י; פרקים מו–מז).

״ההרים״ — בכתב היד ״ההרי׳״. ״מפסוק זה״ — הסמ״ך מסופקת בכתב היד. ״כה אמר יי — המה יבנו״ — בפסוק (מלאכי א, ד) ״כה אמר יי צבאות המה יבנו״. ״עיניכם תראנה״ (בפעם השנייה) — כך בכתב היד, בלי וי״ו. ״ועל מלכי האדמה באדמה״ — בפסוק (ישעיה כד, כא) ״על האדמה״; ״באדמה״ מחוץ לציטוט. ״אד[ו]ם״ — הו״ו הושלמה במאגרים. ״אימתי״ — אחריו בכתב היד ״יי״ בספק, שנמחק במאגרים. ״והקדוש ברוך הוא הוא בעצמו״ — בכתב היד ״והב׳ה הוא בעצמו״.

״ואף בתפלתו קרא״ — המתפלל הוא דניאל (דניאל יב, ח), ובבובר ״וכן דניאל אומר״. ״ואמרה״ — בכתב היד ״ואמ׳״, ונפתח כפסוק. ״אמר לו הקדוש ברוך הוא״ — אחריו בכתב היד ״ק״, שנמחקה במאגרים.

בבובר: ״ומה לכם לראות מפלתו של שר אדום? מה כתוב למעלה הימנו: כי תאמר אדום רששנו וגו׳ — הרי מפלתו. איני מבקש מכם אלא שבח וקילוס, שנאמר ואתם תאמרו יגדל יי. קשה הוא שר של אדום, וכן זכריה אומר: ואשוב ואשא עיני ואראה והנה ארבע מרכבות יוצאות וגו׳. אמרו ישראל: מאין יבוא עזרי? מן איזה מלכות את נראה…״, ואחר כך ישעיה ב, ב, דניאל יב, ח (״אמר לו הקב״ה: כבר הנביא קידמך״) וישעיה ב, ג, ״אותה שעה עזרי מעם יי עושה שמים וארץ״. אין שם ״המה יבנו ואני אהרוס״, ישעיה כד, כא, ישעיה לד, ה וסמאל.

שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים(תהלים קכא, א).

זה שאמר הכתוב:

וְעֵינֵיכֶם תִּרְאֶינָה וְאַתֶּם תֹּאמְרוּ(מלאכי א, ה).

אמר הקדוש ברוך הוא לישראל:

בא וראה מה כתיב למעלה מפסוק זה, ומה אמרתי לעשו הרשע:

כִּי תֹאמַר אֱדוֹם רֻושַּׁשְׁנוּ וְנָשׁוּב וְנִבְנֶה חֳרָבוֹת(מלאכי א, ד);

ומה אמרתי לו אני?

כֹּה אָמַר יְיָ הֵמָּה יִבְנוּ וַאֲנִי אֶהֱרוֹס.

ואחר כך — עֵינֵיכֶם תִּרְאֶנָה וְאַתֶּם תֹּאמְרוּ וגו׳.

ואימתי יהיה דבר זה?

העת שקיים הקדוש ברוך הוא כשהבטיחנו:

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹוד יְיָ עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם וְעַל מַלְכֵי הָאֲדָמָה(ישעיה כד, כא) באדמה וגו׳.

מפני שמלכות אדום קשה וכבדה היא, מפני שנמשלה לברזל,

והקדוש ברוך הוא הוא בעצמו עתיד להחריבה בחרבו הקשה הגדולה והחזקה,

שנאמר: כִּי רִוְּתָה בַשָּׁמַיִם חַרְבִּי(ישעיה לד, ה).

אימתי? כשאהרוג סמאל, שר של אדום;

ואחר כך — הִנֵּה עַל אֱדוֹם תֵּרֵד וגו׳.

ואף בתפלתו קרא: וָאֹמְרָה אֲדֹונִי מָה אַחֲרִית אֵלֶּה(דניאל יב, ח).

אמר לו הקדוש ברוך הוא:

כבר קדמך הנביא ואמר: וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית יְיָ וגו׳(ישעיה ב, ב),

וכן הוא אומר: וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וגו׳(ישעיה ב, ג).

באותה שעה — וְאַתֶּם תֹּאמְרוּ יִגְדַּל יְיָ מֵעַל לִגְבוּל יִשְׂרָאֵל.

אימתי? כשעיניכם תראנה כל אלה.

ובכל אלה יאמרו ישראל:

עֶזְרִי מֵעִם יְיָ עֹושֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ(תהלים קכא, ב).

יְיָ עֹז לָמוֹ וּמָעוֹז יְשׁוּעוֹת מְשִׁיחוֹ הוּא

גיְיָ עֹוז לָמוֹ וּמָעוֹז יְשׁוּעוֹת מְשִׁיחוֹ הוּא — דוד וגלית

אגדת בראשית, פרק נא, א · פתיחתא · דוד מול גלית, בזכות יהודה שהודה ובזכות משה הקבור בגיא

יְיָ עֹז־לָמוֹ וּמָעוֹז יְשׁוּעוֹת מְשִׁיחוֹ הוּא(תהלים כח, ח)

כותרת כתב היד ״פרש׳ כתובים״: זו פרשת הכתובים של הסדר ״וירא יי כי שנואה לאה״ (בראשית כט, לא; פרק מט), ופרק נ הוא פרשת הנביאים שלו.

״יי עוז [למו] ומעוז ישועות משיחו הוא״ — בכתב היד ״לעמו יתן ומעוז מ ישועות״ (כלשון תהלים כט, יא ״יי עז לעמו יתן״), ותוקן במאגרים כפסוק (תהלים כח, ח): נמחקו ״ע״, ״יתן״ ו״מ״.

״[אלו] בזכות אבימלך״ — בכתב היד ״אלא״, והאות א האחרונה מסומנת במאגרים כקריאה משובשת; תוקן ״אלו״, כנגד ״ואלה בזכות אברהם״ (בבובר ״ופלשתים עומדים — בזכות אבימלך… וישראל עומדים אל ההר מזה — בזכות אברהם״). ״על [ה]פלישתי״ — הה״א הושלמה במאגרים (בספק), ואחרי ״פלישתי״ ״(ם)״, שנמחקה; ״בו״ — הבי״ת מסופקת. ״מעשה תמר״ — השי״ן מסופקת. ״עיניו״ — היו״ד מסופקת.

״ואין גיא אלא [משה]״ — בכתב היד ״ביניהם״, מסומן במאגרים כקריאה משובשת (כפל מן הפסוק שלפניו); תוקן כבובר (״והגיא ביניהם — זה משה, שנאמר ויקבור אותו בגי״). ״ארבעים [יום]״ — בכתב היד ״שנה״, מסומן במאגרים; תוקן כפסוק שהמדרש מביא אחריו (שמואל א יז, טז: ״ויתיצב ארבעים יום״).

הפסוקים כלשון המדרש: ״והגי ביניהם״ — שמואל א יז, ג (״והגיא״); ״ויקבור אותו בגיא״ — דברים לד, ו (״בגי״); ״ופלשתים עומדים אל ההר מזה וישראל עומדים אל ההר מזה״ — שמואל א יז, ג; ״האיש העולה הזה״ — שמואל א יז, כה (״הראיתם האיש העלה הזה״).

בבובר: ״אמר לו הקב״ה לדוד: עד עכשיו אתה אומר אשא עיני וגו׳? כבר אמרתי עליך ביד משה וזאת ליהודה — וזאת לדוד שעומד מיהודה… שמע יי קולו של דוד כשיתפלל לפניך כשירד על גלית״, בלי ״יי עוז למו״ ובלי מעשה תמר; ״ופלשתים עומדים — בזכות אבימלך שכיבד לאברהם, שנאמר ויאמר אבימלך הנה ארצי לפניך״; ״בטוחים על גלית שנקרא זה… וישראל עומדין אל ההר מזה — בטוחין על דוד שנקרא זה, שנאמר קום משחהו כי זה הוא״; ושם עוד שני ״ד״א״ (השטן ומלאכי השרת, ״אלה אלהיך״ ו״זה אלי״) שאינם כאן; ואין שם ״ארבעים יום״.

מקבילות: תנחומא בובר, וירא כז — ״אמר לאברהם הנה ארצי לפניך, ראה כבוד שכיבד לאברהם״ — הכבוד שהזכות נתלית בו כאן, בלי הדרשה על גלית.

שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים וגו׳(תהלים קכא, א).

זה שאמר הכתוב:

יְיָ עֹוז לָמוֹ וּמָעוֹז יְשׁוּעוֹת מְשִׁיחוֹ הוּא(תהלים כח, ח).

כשראה דוד גלית הפלישתי ירד למחנה ישראל לחרף —

ידע ברוח הקדש כי על ידו תהיה נפילתו, ולא ידע מתי.

לפיכך אמר: אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים.

באותה שעה אמר לו הקדוש ברוך הוא בנבואה לדוד:

כבר הודעתיך עסקך על פי משה, ואמרתי לו:

וְזֹאת לִיהוּדָה וַיֹּאמַר שְׁמַע יְיָ קוֹל יְהוּדָה וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ(דברים לג, ז),

כמו שכתוב: וַיְהִי בְּבוֹאָם בְּשׁוּב דָּוִד מֵהַכּוֹת אֶת הַפְּלִישְׁתִּי(שמואל א יח, ו).

וכל זאת — בזכות יהודה אביך, על שהודה על מעשה תמר,

כששלח לו: לְמִי הַחֹותֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה(בראשית לח, כה).

הָאֵלֶּה — הוא וְזֹאת לִיהוּדָה.

לפיכך אמר הכתוב: וְזֹאת לִיהוּדָה —

וזה הזכות ליהודה ולזרעו אחריו.

לפיכך אמר דוד: בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ(תהלים כז, ג).

יָדָיו רָב לוֹ וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה —

אימתי?

בשעה שפְלִשְׁתִּים עֹומְדִים אֶל הָהָר מִזֶּה וְיִשְׂרָאֵל עֹומְדִים אֶל הָהָר מִזֶּה(שמואל א יז, ג):

אלו — בזכות אבימלך, שכבד את אברהם;

ואלה — בזכות אברהם.

דבר אחר:

וּפְלִישְׁתִּים עֹומְדִים אֶל הָהָר מִזֶּה —

בטוחים היו על הפלישתי, שכתוב בו: הָאִישׁ הָעֹולֶה הַזֶּה(שמואל א יז, כה).

באותה שעה תלה דוד עיניו למרום.

אמר לו הקדוש ברוך הוא:

אל תירא, עבדי דוד;

פקח עיניך, וראה משה — כי הוא עומד אצלך,

שנאמר: והגי בֵּינֵיהֶם.

ואין גיא אלא משה,

שנאמר: וַיִּקְבֹּור אֹותוֹ(דברים לד, ו) בגיא.

וכל אותם ארבעים יום שנגש הפלשתי למלחמה — משה היה עומד עמם;

זכותו מתיש כחו של גלית ושל פלשתים.

לפיכך וַיִּתְיַצֵּב אַרְבָּעִים יוֹם(שמואל א יז, טז),

ועל זה אמר הכתוב עליו: יָדָיו רָב לוֹ וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה.

ולפיכך הוא אומר: עֶזְרִי מֵעִם יְיָ עֹושֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ(תהלים קכא, ב).

יִשְׁלַח עֶזְרְךָ מִקֹּדֶשׁ וּמִצִּיּוֹן יִסְעָדֶךָּ

דיִשְׁלַח עֶזְרְךָ מִקֹּדֶשׁ וּמִצִּיּוֹן יִסְעָדֶךָּ — הגאולה מציון

אגדת בראשית, פרק נד, א · פתיחתא ראשונה · קצרה · הקדוש ברוך הוא גואל את ישראל מציון, וציון צווחת לישועה

יִשְׁלַח־עֶזְרְךָ מִקֹּדֶשׁ וּמִצִּיּוֹן יִסְעָדֶךָּ(תהלים כ, ג)

כותרת כתב היד ״פרשת כתובים״: זו פרשת הכתובים של הסדר ״ויזכר אלהים את רחל״ (בראשית ל, כב; פרקים נב–נג).

״אמרו חכמים״ — בכתב היד ״חכמי׳״. ״מי יתן מציון ישועת ישראל״ — תהלים יד, ז (בתהלים נג, ז ״ישעות״).

בבובר: ״אינו גואלן אלא מציון — למה? שמתחילה משם נשתכלל העולם, שנאמר מציון מכלל יופי אלהים הופיע״; אחרי ״ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזתים״ שם ״וישראל אומרים אשא עיני וגו׳״ — חזרה לפסוק הפרק, שאינה כאן; ״לכך נאמר ישלח עזרך מקדש; לפיכך רוח הקודש צווחת ואומרת מי יתן מציון ישועות ישראל״ (כאן ״וציון צווחת״, ו״לכך נאמר״ בסוף); אין שם ״אמרו חכמים״.

מקבילות: ויקרא רבה כד, ד — ״אמר רבי לוי: כל טובות וברכות ונחמות שהקדוש ברוך הוא עתיד ליתן לישראל אינן אלא מציון… עזרה וסיוע מציון — ישלח עזרך מקודש״.

שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים וגו׳(תהלים קכא, א).

זה שאמר הכתוב:

יִשְׁלַח עֶזְרְךָ מִקֹּדֶשׁ וּמִצִּיּוֹן יִסְעָדֶךָּ(תהלים כ, ג).

אמרו חכמים:

בשעה שיבא הקדוש ברוך הוא לגאול את ישראל — לא יגאלם אלא מציון,

שנאמר: מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹופִי אֱלֹהִים הוֹפִיעַ(תהלים נ, ב).

אימתי הוֹפִיעַ?

כמו שכתוב: וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא עַל הַר הַזֵּתִים וגו׳(זכריה יד, ד),

וְיָצָא יְיָ וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם(זכריה יד, ג).

וציון צווחת ואומרת: מִי יִתֵּן מִצִּיּוֹן יְשׁוּעַת יִשְׂרָאֵל(תהלים יד, ז).

לכך נאמר: יִשְׁלַח עֶזְרְךָ מִקֹּדֶשׁ וגו׳.

וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא

הוַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו — לבן, המלאך ועשו

אגדת בראשית, פרק נד, ב · פתיחתא שנייה · קצרה · יעקב ניצל מלבן, מן המלאך ומעשו

וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְעִמּוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וַיַּחַץ אֶת־הַיְלָדִים עַל־לֵאָה וְעַל־רָחֵל וְעַל שְׁתֵּי הַשְּׁפָחוֹת(בראשית לג, א)

״וישא יעקב את עיניו והנה עשו בא״ — בפסוק (בראשית לג, א) ״וישא יעקב עיניו וירא והנה עשו בא״; ״את״ מחוץ לציטוט, ו״וירא״ חסר בכתב היד (גם בציטוט השני) — הציטוט נחלק סביב החסר. אחרי ״להרוג את יעקב״ בכתב היד ״שנאמר״ מחוק. ״בבגדו״ — הבי״ת השנייה מסופקת. ״הדא הוא דכתיב״ — בכתב היד ״הה״ד״. ״לא אשלחך, אלא מי שיש יכולת בידו״ — בין שני המשפטים בכתב היד סימן הוספה, והתוספת אינה. ״וזה שאמר הכתוב״ — בכתב היד ״וזש״ה״. ״וירא יעקב מאד וייצר לו״ — בפסוק (בראשית לב, ח) ״ויירא… ויצר״.

בבובר: ״בשעה שברח יעקב מן לבן, והלך לו ויושב בהר, ושמע לבן והשיגו, שנאמר וישג לבן את יעקב ויעקב תקע את אהלו בהר; והיה לבן מבקש לילך ולהרוג ליעקב, שכן משה אומר ארמי אובד אבי… התחיל יעקב אומר אשא עיני וגו׳; והקדוש ברוך הוא הלך כביכול ונגלה לרשע ועשה עצמו שלוחו… שנאמר ויבא אלהים אל לבן וגו׳״; ״ולא עשה אלא הלך לו לבן ולא הזיקו כלום, ובא לו עשו… התחיל מתירא… אמר לו: מי שהצילך מן לבן הוא יצילך הימנו, שנאמר אשריך ישראל מי כמוך וגו׳״. אין שם פחדו של לבן מעשו, המלאך (״סמאל״) ו״כי שרית עם אלהים ועם אנשים״.

מקבילות: בראשית רבה עז, ג — ״ויאבק איש עמו… שרו שלעשו היה״.

דבר אחר:

שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים(תהלים קכא, א).

זה שאמר הכתוב:

וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב את עֵינָיו וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וגו׳(בראשית לג, א) —

מלמד שבשעה שברח יעקב מאת לבן, שמע לבן ורדף אחריו והשיגו,

שנאמר: וַיַּשֵּׂג לָבָן אֶת יַעֲקֹב(בראשית לא, כה).

והיה בדעתו של לבן להרוג את יעקב,

אלא שנתפחד מפני שני דברים:

מפני שאמר לו הקדוש ברוך הוא: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תְּדַבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע(בראשית לא, כד);

מפני שהיה עשו בא לקראתו בארבע מאות איש עמו.

אמר לבן הרשע בדעתו:

אם אני הורגו — יבא עלי עשו הרשע בעלילה ובדין, ויהרג אותי,

כי הוא גואל הדם,

ויכרית שמי ושם זרעי.

לפיכך הלך לו ולא עשה לו כלום,

שנאמר: וַיֵּלֶךְ וַיָּשׇׁב לָבָן לִמְקֹומוֹ(בראשית לב, א), וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וגו׳(בראשית לב, ב).

המלאך

וכשנפטר מלבן הרשע — פגע בו סמאל, מלאך של עשו,

כמו שנאמר: וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ(בראשית לב, כה).

מלמד שרצה להרגו, ולא היה בו כח,

מפני שיעקב אבינו היה מזייןמזיין — מזוין, חגור כלי זין — תפילין בזרועו ובראשו, וציצית בבגדו, וזכותו וזכות אבותיו.

הדא הוא דכתיב:

וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹול לוֹ(בראשית לב, כו).

ובכל זאת לא היה בו כח לעמוד לפני יעקב, מפני שיעקב היה אוחזו בכח גדול.

והוא מתחנן ואומר: שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר(בראשית לב, כז);

והוא אומר: לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ.

אלא מי שיש יכולת בידו.

וזה שאמר הכתוב:

וַיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּוכָל וגו׳(הושע יב, ה).

מיד אמר לו הקדוש ברוך הוא ליעקב: לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ וגו׳(בראשית לב, כט).

עשו

כשנמלט מזה — פגע בעשו הרשע,

שנאמר: וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וגו׳.

וכשראה יעקב לעשו וחילו — נפחד ונתירא ממנו,

שנאמר: וַירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַייֵּצֶר לוֹ(בראשית לב, ח).

אמר לו הקדוש ברוך הוא:

שהצילך מיד לבן הארמי ומיד המלאך שרצה להשחיתך — הוא יצילך מיד עשו,

שנאמר: כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים:

עִם אֱלֹהִים — זה המלאך;

וְעִם אֲנָשִׁים — זה לבן ועשו.

לפיכך בא משה ואמר: אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ וגו׳(דברים לג, כט).

תרגום לעבריתמזיין מזוין, חגור כלי זין

חילופי נוסח והשלמות

בראשית רבה, אגדת בראשית. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
ארבי— (הוספה)
אאלעל
אבובה
אסיבריסוברי
אסיבריסוברי
אינום— (הוספה)
איִ— (הוספה)
אהמות— (הוספה)
בו— (הוספה)
גלמולעמו יתן
גאלואלא
גה— (הוספה)
גמשהביניהם
גיוםשנה

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית)
אגדת בראשיתכתב יד אוקספורד 2340
§§04§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה ד

פתיחתא: בפשע שפתים מוקש רע

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה(בראשית כח, י)

״בפשע שפתים מוקש רע״ — המרד בהקדוש ברוך הוא הביא תקלה על עשו ונשיו; ״ויצא מצרה צדיק״ — זה יעקב

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בראשית רבה §§cover-end§§

חלק א

פתיחתות

אבְּפֶשַׁע שְׂפָתַיִם מוֹקֵשׁ רָע

בראשית רבה, פרשה סח, ג · פתיחתא שלישית · קצרה · מרד נשי עשו היה להן לתקלה, והצדיק יוצא מן הצרה

בְּפֶשַׁע שְׂפָתַיִם מוֹקֵשׁ רָע וַיֵּצֵא מִצָּרָה צַדִּיק(משלי יב, יג)

אותה דרשה, בשם אותם חכמים, בסוף פרשה סז (טז), על ״וילך עשו אל ישמעאל״, כהמשך הדרשה שם, והיא מעבירה אל ״ויצא יעקב״: בלא ״פתח״, והפסוק נקרא שם ״בפשע שפתים מוקש רע״ כבמסורה (בתיאודור–אלבק ״מוקש רשע״); שינוייה בפנים. כאן בתיאודור–אלבק דברי המרד בסוגריים, ובסוף ״זה יעקב ויצא יעקב״.

כעין זה בבראשית רבה לד, ג על ״צא מן התבה״: ״ממרד שמרדו דור המבול… זה נח״.

רבי יודן בשם רבי אייבו פתח:

בְּפֶשַׁע שְׂפָתַיִם וגו׳(משלי יב, יג) —

מימרדמימרד — ממרד, מן המרד שמרדו נשיו שלעשו (בראשית רבה סז, טז: ממרד שמירדו עשו וישמעאל) בהקדוש (בראשית רבה סז, טז: בקדוש) ברוך הוא — באת להן (בראשית רבה סז, טז: להם) תקלה.

וַיֵּצֵא מִצָּרָה צַדִּיק — זה יעקב:

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב(בראשית כח, י).

תרגום לעבריתמימרד ממרד, מן המרד

חילופי נוסח והשלמות

בראשית רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית)
§§05§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה ה

פתיחתא: בית והון נחלת אבות

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה(בראשית כח, י)

״ומיי אשה משכלת״ — בתורה, בנביאים ובכתובים זיווגו של אדם מן הקדוש ברוך הוא: יצחק בא זיווגו אצלו, ויעקב הלך אצל זיווגו

בראשית רבה §§cover-end§§

חלק א

פתיחתות

אבַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת — זיווג מן השמים

בראשית רבה, פרשה סח, ד · פתיחתא רביעית · זיווגו של אדם מן הקדוש ברוך הוא: יצחק בא זיווגו אצלו, ויעקב הלך אצל זיווגו

בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת וּמֵיְיָ אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת(משלי יט, יד)

״והון״ (בפסוק הפתיחה) — בכתב היד ״והוך״, ותוקן במאגרים. שם הדורש חוזר בכתב היד אחרי פסוק הפתיחה, וכך בתיאודור–אלבק.

בתיאודור–אלבק ״ויש שהולך אצל זיווגו״, ובשני הפסוקים ״שנ׳״.

מקבילה: בבלי מועד קטן פרק ג, יח ע״ב — ״הכי אמר רב משום רבי ראובן בן אצטרובילי: מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים מיי אשה לאיש״, באותם שלשה פסוקים (בראשית כד, נ; שופטים יד, ד; משלי יט, יד), בלא יצחק ויעקב.

רבי פינחס בשם רבי אבהוא פתח:

בַּיִת וָהוֹן וגו׳(משלי יט, יד).

רבי פינחס בשם רבי אבהוא:

בתורה ובנביאים ובכתובים מצינו שאין זיווגו שלאיש הזה אלא מן הקדוש ברוך הוא.

בתורה — וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ וגו׳(בראשית כד, נ);

בנביאים — וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מֵיְיָ וגו׳(שופטים יד, ד);

בכתובים — בַּיִת וָהוֹן וגו׳.

ויש שהוא הולך אצל זיווגו, ויש שזיווגו בא אצלו.

יצחק — בא זיווגו אצלו:

וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים(בראשית כד, סג);

יעקב — הלך אצל זיווגו:

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע(בראשית כח, י).

חילופי נוסח והשלמות

בראשית רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אוהוןוהוך

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית)
§§06§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה ו

פתיחתא: אלהים מושיב יחידים ביתה

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה(בראשית כח, י)

״אלהים מושיב יחידים ביתה״ — מששת ימי בראשית הקדוש ברוך הוא יושב ומזווג זיווגים, וקשה לפניו כקריעת ים סוף; ויעקב הלך אצל זיווגו

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בראשית רבה §§cover-end§§

חלק א

פתיחתות

אאֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה — המטרונה ורבי יוסי

בראשית רבה, פרשה סח, ה · פתיחתא חמישית · מששת ימי בראשית הקדוש ברוך הוא מזווג זיווגים, וקשה לפניו כקריעת ים סוף

אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת אַךְ סוֹרְרִים שָׁכְנוּ צְחִיחָה(תהלים סח, ז)

״אלים״ שבכתב היד (כתיבה מקוצרת של השם) נפתח ״אלהים״, כאן ובכל הפרשה; וכן ״אלי״ (בתפילות שבסעיף י) — ״אלהי״.

הסופר קיצר את המעשה: אחרי ״לששת ימים״ כתב בין סימני $ ״וגו׳ — גרשה כי תשא״ (קרא את המעשה בפרשת ״כי תשא״ — ושם הוא בשלמותו: תנחומא, כי תשא, ופסיקתא דרב כהנא, פסקא כי תשא, בפתיחתא ״כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים״; נבדקו), ודילג אל הפסוק שבסוף המעשה, ״כי אלהים שופט זה״ וגו׳. דברי הסופר נשארו במקומם, וגוף המעשה (״אמרה לו: ומאותה שעה… ישפיל וזה ירים״) מושלם אחריהם בסוגריים הכפולים, כהשלמת מאגרים. גם ״אחת״ (מטרונה) הושלם במאגרים.

בתיאודור–אלבק ״ר׳ יודן בר׳ סימון פתח״, ״מטרונה שאלה את ר׳ יוסי״, ונוסח המעשה אחר: ״אמרה לו אם הדבר קשה יכולה אני לעשותו, הלכה וזיווגה ונתנה זו לזה וזה לזו, לאחר ימים הלכו אותם המזווגים והכו זה את זו״; ״מה טעם אלהים מושיב יחידים ביתה״; ״מעלה לזה ומוריד לזה״.

רבי יהודה בירבי סימון פתח:

אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה וגו׳(תהלים סח, ז).

המטרונה ורבי יוסי

מטרונהמטרונה — גבירה, אשה רומית נכבדה אחת שאלה את רבי יוסי ברבי חלפתה.

אמרה לו: לכמה ימים ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו?

אמר לה: לששת ימים וגו׳.

גרשהגרשה — גרסהּ, קרא אותו (את המעשה) — בפרשת כי תשא כי תשא:

כִּי אֱלֹהִים שֹׁופֵט זֶה וגו׳(תהלים עה, ח).

אמרה לו: ומאותה שעה מהו עוסק?

אמר לה: יושב הוא ומזווג זיווגים — איש לאשה ואשה לאיש.

אמרה לו: אם כדבר הזה — יכולה אני לזווג מאה עבדים ומאה שפחות בלילה אחת!

הלכה וזיווגה מאה עבדים ומאה שפחות בלילה אחת.

עמדו והכו אלו את אלו, ופצעו אלו את אלו;

זה אומר: אין אני נוטל לזו, וזו אומרת: אין אני נוטלת לזה.

אמר לה: אם הדבר קל בעיניך — קשה הוא לפני הקדוש ברוך הוא כקריעת ים סוף.

הדה היא דכתיב:

אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה — כמוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת.

אמר רבי ברכיה:

כלשון הזה השיבה: יושב הוא ועושה סולמות — מוריד לזה ומעלה לזה.

הדה היא דכתיב:

כִּי אֱלֹהִים שֹׁופֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים.

הולך אצל זיווגו

יש שהוא הולך אצל זיווגו, ויש שזיווגו בא אליו.

יצחק — בא זיווגו אצלו:

וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וגו׳(בראשית כד, סג);

יעקב — הלך אצל זיווגו:

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב(בראשית כח, י).

תרגום לעבריתמטרונה גבירה, אשה רומית נכבדה גרשה גרסהּ, קרא אותו (את המעשה) — בפרשת כי תשא

חילופי נוסח והשלמות

בראשית רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אאחת— (הוספה)
אאמרה לו: ומאותה שעה מהו עוסק?— (הוספה)
אאמר לה: יושב הוא ומזווג זיווגים — איש לאשה ואשה לאיש.— (הוספה)
אאמרה לו: אם כדבר הזה — יכולה אני לזווג מאה עבדים ומאה שפחות בלילה אחת!— (הוספה)
אהלכה וזיווגה מאה עבדים ומאה שפחות בלילה אחת.— (הוספה)
אעמדו והכו אלו את אלו, ופצעו אלו את אלו;— (הוספה)
אזה אומר: אין אני נוטל לזו, וזו אומרת: אין אני נוטלת לזה.— (הוספה)
אאמר לה: אם הדבר קל בעיניך — קשה הוא לפני הקדוש ברוך הוא כקריעת ים סוף.— (הוספה)
אהדה היא דכתיב:— (הוספה)
אאֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה — כמוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת.— (הוספה)
אאמר רבי ברכיה— (הוספה)
אכלשון הזה השיבה: יושב הוא ועושה סולמות — מוריד לזה ומעלה לזה.— (הוספה)
אהדה היא דכתיב:— (הוספה)
אכִּי אֱלֹהִים שֹׁופֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים.— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית)
§§07§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה ז

פתיחתא: כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע(בראשית כח, י)

״כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך״ — מלאך לכל מצוה, השומרים מן המזיקין; ויעקב שנמסרו לו מחנות מלאכים

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

תנחומא §§cover-end§§

חלק א

פתיחתות

אכִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמׇרְךָ בְּכׇל דְּרָכֶיךָ

תנחומא, ויצא ג · פתיחתא · מלאכים שומרים את עושה המצוות מן המזיקין; השמאל אלף והימין רבבה

כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה־לָּךְ לִשְׁמׇרְךָ בְּכׇל־דְּרָכֶיךָ(תהלים צא, יא)

בדפוס סימן ג, תחילתו. ״אינה״ — השלמת מאגרים, כדפוס. ״רבי חנינה ברבי אבהו״ — כך בכתב היד; בדפוס ״א״ר אבהו בר חנינא״.

בדפוס: ״ויצא יעקב, זשה״כ כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך״; ״ומה הוא יפול משלימין לו״; ״מפני ששמו של הקב״ה כתוב בתפילין״; ״לא כתיב יהא מצדך אלא יפול, שמאל שאינה פשוטה במצות כמו הימין אינה מפלת אלא אלף מזיקין״; ״לכך כתיב כי מלאכיו יצוה לך״.

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע(בראשית כח, י).

זה שאמר הכתוב:

כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמׇורְךָ בְּכׇל דְּרָכֶיךָ(תהלים צא, יא).

אמר רבי מאיר:

עשה אדם מצוה אחת — מוסרים לו מלאך אחד;

עשה שתי מצות — מוסרין לו שני מלאכים;

עשה מצות הרבה — מוסרין לו מלאכים הרבה,

שנאמר: כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמׇורְךָ וגו׳.

ולמה?

כדי לשומרו מן המזיקין,

שנאמר: יִפֹּול מִצִּדְּךָ אֶלֶף(תהלים צא, ז).

ומהו יִפֹּול?

משלימיןמשלימין — מצטרפים אליו, עוברים לצדו (כ״נפלו על דוד״) לו,

כענין שנאמר: וּמִמְּנַשֶּׁה נָפְלוּ עַל דָּוִד(דברי הימים א יב, כ).

וּרְבָבָה מִימִינֶךָ —

אמר רבי יצחק:

למה מן הימין רבבה, ומן השמאל אלף?

לפי שהשמאל אינה צריכה מלאכים הרבה,

לפי ששמו של הקדוש ברוך הוא כתוב בתפילין ונתון בשמאל,

שנאמר: וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ(דברים ו, ח).

אמר רבי חנינה ברבי אבהו:

לא כתב ״יהא מצדך״, אלא יִפֹּול:

שמאל, שאינה פשוטהפשוטה — מושטת, עוסקת במצות — אינה מפלת אלא אלף מזיקין;

אבל ימין, שהיא פשוטה במצות — מפלת רבוארבוא — רבבה, עשרת אלפים מזיקין.

לכך כתב: כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ.

תרגום לעבריתמשלימין מצטרפים אליו, עוברים לצדו (כ״נפלו על דוד״) פשוטה מושטת, עוסקת רבוא רבבה, עשרת אלפים

חלק ב

דברי האמוראים

בהִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ — מחנות המלאכים ששמרו את יעקב

תנחומא, משפטים יט · פתיחתא · ״הנה אנכי שלח מלאך״ · נוסח אחר · מצוה אחת — מלאך אחד; ״יפל מצדך אלף״ — המזיקין, והתפילין על השמאל; השלם בתורה — הקדוש ברוך הוא משמרו, כיעקב ״איש תם יושב אהלים״

״רוחות ומזיקין״ — בכתב היד ״רבות מזיקין״, ותוקן במאגרים. ״מימינך״ — בכתב היד ״ממינך״. ״המצוות״ — האותיות האחרונות מסופקות בכתב היד; ״והיאך״ — וי״ו מחוקה ומסופקת לפניו. ״שנ׳״, ״וכת׳״, ״אמ׳״, ״ואומ׳״, ״הכתו׳״, ״הקב׳ה״, ״י׳י״ — נפתחו.

המדרש קורא ״הנה אנכי שולח מלאך״ (שמות כג, כ; במסורה: שלח), ״בכל דרכך״ (תהלים צא, יא; במסורה: דרכיך), ״יפול מצדך״ (צא, ז; במסורה: יפל), ״על דוד״ ו״בלכתו צקלג״ (דברי הימים א יב, כ–כא; במסורה: דויד, בלכתו אל צקלג), ״וקשרתם לאות על ידיך״ (דברים ו, ח; במסורה: ידך), ״לממיתים״ (איוב לג, כב; במסורה: לממתים), ״ויחוננו… כופר״ (לג, כד; במסורה: ויחננו… כפר), ״יושב אוהלים״ (בראשית כה, כז; במסורה: ישב אהלים), ״עולים ויורדים״ (כח, יב; במסורה: עלים וירדים), ״הגואל אותי״ (מח, טז; במסורה: הגאל אתי), ״בתומו״ (משלי כ, ז; במסורה: בתמו).

נוסח אחר של הפתיחתא שלעיל (א, תנחומא ויצא ג): כאן הדברים בלא שם, ושם ״אמר רבי מאיר״ ו״אמר רבי יצחק״; ״אמר רבי חנינה״ — שם ״רבי חנינה ברבי אבהו״; וכאן נוספו דברי רבי יהושע בן לוי, רבי יהודה ברבי שלום ורבי לוי על המזיקין, ענין יעקב ומחנות המלאכים ודברי רבי הושעיא, שאינם שם.

הפתיחתא ״כי מלאכיו יצוה לך״ ל״וישלח יעקב מלאכים״ — מלאכי ארץ ישראל העולים ומלאכי חוצה לארץ היורדים (תנחומא בובר, וישלח ג; אגדת בראשית, פרק נה, א) — בפרשה כה (והנה מלאכי אלהים עלים וירדים בו).

הִנֵּה אָנֹכִי שולח מַלְאָךְ(שמות כג, כ).

זה שאמר הכתוב:

כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמׇרְךָ בְּכׇל דרכך(תהלים צא, יא).

עשה אדם מצוה אחת — מוסרין לו מלאך אחד;

שתי מצוות — מוסרין לו שני מלאכים;

עשה כל המצוות — מוסרין לו מלאכים הרבה,

שנאמר: כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ.

ומי הן המלאכים?

אילו שמשמרין אותו מן המזיקין,

שנאמר: יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ(תהלים צא, ז).

ומה הוא יפול? שמשלימיןשמשלימין — שמצטרפים אליו, עוברים לצדו (כ״נפלו על דוד״) לו,

כענין שנאמר בדברי הימים: וּמִמְּנַשֶּׁה נָפְלוּ עַל דוד(דברי הימים א יב, כ),

וכתיב: בְּלֶכְתּוֹ צִקְלַג נָפְלוּ עָלָיו מִמְּנַשֶּׁה(דברי הימים א יב, כא).

וּרְבָבָה מימינך —

למה מן השמאל אלף, ומן הימין רבבה?

לפי שהשמאל אינה צריכה מלאכים הרבה,

ששמו של הקדוש ברוך הוא כתוב בתפילין, והתפילין נתונין על השמאל,

שנאמר: וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל ידיך(דברים ו, ח).

אמר רבי חנינה:

אין כתיב יהא מצדך, אלא יפול מִצִּדְּךָ:

שמאל, שאינה פשוטהפשוטה — מושטת, עוסקת במצות — אינה מפלת אלא אלף מזיקין;

וימין, שהיא פשוטה במצות — מפלת רבוארבוא — רבבה, עשרת אלפים מזיקין.

אמר רבי יהושע בן לוי:

מהו יפול מִצִּדְּךָ אֶלֶף?

הקדוש ברוך הוא מוסר לכל אחד ואחד מישראל רבוא ואלף מלאכים, שיהו משמרין אותו ועושין לו דרך,

ואחד מכריז לפניו ואומר: תנו כבוד לצלמו של הקדוש ברוך הוא!

לפי שכל העולם כולו מלא רוחות ומזיקין.

אמר רבי יהודה ברבי שלום בשם רבי לוי:

אין לך בית רובעבית רובע — שטח קטן — כדי זריעת רובע הקב (כעשר אמות על עשר) בחללו של עולם שאין בו תשעת קבין מזיקין.

היאך עשויין?

אמר רבי לוי:

פרמאפרמא — כיסוי, מסווה על פניהם בפניהם, כגון חמורים של טחוניןטחונין — טחנות, ריחיים.

וכשעונות גורמין — הפורמאהפורמא — הכיסוי, המסווה נגלה, והאדם נשטהנשטה — נטרפת דעתו, נעשה שוטה;

וכשהמלאך כורזכורז — מכריז — האדם בשלום;

שתק — מיד ניזוק,

שנאמר: וַתִּקְרַב לַשַּׁחַת נַפְשׁוֹ וְחַיָּתוֹ לממיתים(איוב לג, כב).

למתים אינו אומר, אלא לממיתים — לאותן מלאכי חבלה שהוא נמסר להם.

ומנין שמלאך כורז לפניו?

שנאמר: אִם יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ אֶחָד מִנִּי אָלֶף(איוב לג, כג) —

אם יהא מן אותן אלף כורז עליו —

לְהַגִּיד לְאָדָם יׇשְׁרוֹ;

אותה שעה: ויחוננו וַיֹּאמֶר פְּדָעֵהוּ מֵרֶדֶת שָׁחַת מָצָאתִי כופר(איוב לג, כד).

הוי:

אם נתרבה במצות — רבוא ואלף מלאכים משמרים אותו;

ואם הוא שלם בתורה ובמעשים טובים — הקדוש ברוך הוא משמרו,

שנאמר: יְיָ שֹׁמְרֶךָ יְיָ צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ(תהלים קכא, ה).

וכן אתה מוצא ביעקב, שכתוב בו:

אִישׁ תָּם(בראשית כה, כז) — במעשים טובים;

יושב אוהלים — עוסק בתורה;

ונתרבה במצוות — נמסרו לו מחנות מלאכים לשומרו,

שנאמר: וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים(בראשית לב, ב) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם(בראשית לב, ג);

ואומר: וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עולים ויורדים בּוֹ(בראשית כח, יב) וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר(בראשית כח, יג) —

וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ(בראשית כח, טו).

אמר רבי הושעיא:

אשריו ילוד אשה, שראה מלך מלכי המלכים ופמליאופמליא — ובני לווייתו — שריו ומשרתיו שלו משמרין אותו, ומשלח מלאכים בשליחותו,

שנאמר: וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם(בראשית לב, ד);

וכן הוא אומר: הַמַּלְאָךְ הגואל אותי מִכׇּל רָע(בראשית מח, טז).

אמר הכתוב: מִתְהַלֵּךְ בתומו צַדִּיק אַשְׁרֵי בָנָיו אַחֲרָיו(משלי כ, ז).

תרגום לעבריתפשוטה מושטת, עוסקת שמשלימין שמצטרפים אליו, עוברים לצדו (כ״נפלו על דוד״) רבוא רבבה, עשרת אלפים ופמליא ובני לווייתו — שריו ומשרתיו בית רובע שטח קטן — כדי זריעת רובע הקב (כעשר אמות על עשר) פרמא כיסוי, מסווה על פניהם טחונין טחנות, ריחיים הפורמא הכיסוי, המסווה נשטה נטרפת דעתו, נעשה שוטה כורז מכריז

חילופי נוסח והשלמות

תנחומא. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אאינה— (הוספה)
במימינךממינך
ברוחות ומזיקיןרבות מזיקין

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
§§08§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה ח

פתיחתא: דרך אויל ישר בעיניו

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע(בראשית כח, י)

״דרך אויל ישר בעיניו״ — עשו שהלך אל ישמעאל והוסיף צרה על צרה; ״ושמע לעצה חכם״ — יעקב שלא יצא בלא רשות אביו; ומשל הצייד שהפריח שני עופות

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בראשית רבה, תנחומא בובר, אגדת בראשית, אוצר מדרשים §§cover-end§§

חלק א

פתיחתות

אדֶּרֶךְ אֱוִיל יָשָׁר בְּעֵינָיו — עשו ששמע לעצמו, ויעקב ששמע לאמו

תנחומא בובר, ויצא א · פתיחתא ראשונה · עשו הוסיף צרה על צרה; יעקב שמע לאמו ולאביו ויצא ברשות

דֶּרֶךְ אֱוִיל יָשָׁר בְּעֵינָיו וְשֹׁמֵעַ לְעֵצָה חָכָם(משלי יב, טו)

״דברי עשו בנה הגדול״ — לפני ״עשו״ כתוב בכתב היד ״יעקב״, ומאגרים מחקוהו. ״ויקרא יצחק״ — לפניו בכתב היד ״עש״, ומאגרים מחקוהו. ״אתמל״, ״אתך״ — כך בכתב היד (בובר: אתמול, אותך). ״אם יאמר לי אף הוא, אעשה; מיד ויקרא יצחק״ — כך בכתב היד (בובר: ״אף הוא ואעשה מיד״). ״אל שדי יברך אותך״ — בכתב היד ״א׳ל שדי״ (במסורה: ואל שדי יברך אתך), ובובר: ״ואל שדי״. אחר ״אכסיטורין״ בנוסח בובר ״(פי׳ תייור)״, שאינו בכתב היד.

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב(בראשית כח, י).

זה שאמר הכתוב:

דֶּרֶךְ אֱוִיל יָשָׁר בְּעֵינָיו(משלי יב, טו) — זה עשו הרשע,

דכתיב למעלה: וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן(בראשית כח, ח),

וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל(בראשית כח, ט) —

הוסיף צרה על צרה.

דֶּרֶךְ אֱוִיל יָשָׁר בְּעֵינָיו — זה עשו;

וְשֹׁומֵעַ לְעֵצָה חָכָם — זה יעקב,

שנאמר: וַיֻּגַּד לְרִבְקָה אֶת דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹול(בראשית כז, מב).

אימתי מִתְנַחֵם? כשיהרג אתך,

שנאמר: מִתְנַחֵם לְךָ לְהׇרְגֶךָ.

וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹולִי(בראשית כז, מג).

מהו וְעַתָּה בְנִי?

אמרה לו: אתמלאתמל — אתמול, לפני כן שמעת לי ונטלת את הברכות;

עכשיו שמע לי, כדי שתחיה.

אמר לה: וכך הוא הדרך, שאצא חוץ מדעתו של אבא?

אם יאמר לי אף הוא, אעשה.

מיד וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹותוֹ וגו׳(בראשית כח, א),

קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם וגו׳(בראשית כח, ב).

וכיון ששמע, אמר לו: תן לי אכסיטוריןאכסיטורין — רשות לצאת לדרך, צידה לדרך.

אמר לו: אֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹותְךָ(בראשית כח, ג).

מיד וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל אָבִיו וְאֶל אִמּוֹ וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם(בראשית כח, ז),

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב וגו׳.

לכך נאמר: שֹׁומֵעַ לְעֵצָה חָכָם.

תרגום לעבריתאכסיטורין רשות לצאת לדרך, צידה לדרך אתמל אתמול, לפני כן

בדֶּרֶךְ אֱוִיל יָשָׁר בְּעֵינָיו וְשֹׁומֵעַ לְעֵצָה חָכָם — עשו ויעקב

אגדת בראשית, פרק מו, א · פתיחתא ראשונה · נוסח אחר · עשו שהוסיף רשע על רשעתו, ויעקב שלא יצא לדרך בלא רשות אביו

דֶּרֶךְ אֱוִיל יָשָׁר בְּעֵינָיו וְשֹׁמֵעַ לְעֵצָה חָכָם(משלי יב, טו)

כותרת כתב היד ״פרשת תורה״: זו פרשת התורה של הסדר ״ויצא יעקב מבאר שבע״ (בראשית כח, י), ופרקים מז–מח הם פרשת הנביאים ופרשת הכתובים שלו.

״קום לך פדנה ארם וגו׳״ — לפני ״וגו׳״ בכתב היד ״ד״ בספק, שנמחקה במאגרים. ״[וישמע] יעקב אל אביו ואל אמו״ — בכתב היד ״וישלח״, מסומן במאגרים כקריאה תמוהה; תוקן כפסוק (בראשית כח, ז) וכבובר. ״להורגך״ — בפסוק (בראשית כז, מב) ״להרגך״.

בבובר: ״הוסיף צרה על צרה. דרך אויל ישר בעיניו ושומע לעצה חכם — זה יעקב, שנאמר ויוגד לרבקה את דברי עשו בנה… ועד מתי הוא מתנחם? כשיהרוג אותך… אמרה לו: כבר שמעת לי ונטלת את הברכות, אף עכשיו שמע לי שתחיה. אמר לה יעקב: וכך היא הדרך שאצא חוץ מדעת אבא? ויאמר לי אף הוא, ואעשה מיד״; ובסוף ״ויצא יעקב ויפגע במקום — לכך נאמר ושומע לעצה חכם״. אין שם ״הוסיף רשע על רשעתו״, ״ותהיין מורת רוח״ ו״קצתי בחיי״.

מקבילות: תנחומא בובר, ויצא א — ״ויצא יעקב. זה שאמר הכתוב דרך אויל ישר בעיניו — זה עשו הרשע, דכתיב למעלה וירא עשו כי רעות בנות כנען וגו׳ וילך עשו אל ישמעאל וגו׳, הוסיף צרה על צרה; ושומע לעצה חכם — זה יעקב… אמר לה: וכך הוא הדרך שאצא חוץ מדעתו של אבא?… וכיון ששמע אמר לו: תן לי אכסיטורין. אמר לו: ואל שדי יברך אותך״ — כנוסח בובר כאן. בראשית רבה סז, יד — ״דרך אויל ישר בעיניו — זה שמשון… ושומע לעצה חכם — זה יעקב, שנאמר וישמע יעקב אל אביו ואל אמו״.

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע(בראשית כח, י).

זה שאמר הכתוב:

דֶּרֶךְ אֱוִיל יָשָׁר בְּעֵינָיו וְשֹׁומֵעַ לְעֵצָה חָכָם(משלי יב, טו).

דֶּרֶךְ אֱוִיל יָשָׁר בְּעֵינָיו — זה עשו,

שכתוב בו: וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן וגו׳(בראשית כח, ח),

וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת וגו׳(בראשית כח, ט).

מהו עַל נָשָׁיו?

הוסיף רשע על רשעתו,

הוסיף צרה לאביו על צרתו,

שנאמר: וַתִּהְיֶיןָ מֹורַת רוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה(בראשית כו, לה).

באותה שעה אמרה רבקה ליצחק:

קַצְתִּי בְחַיַּי וגו׳(בראשית כז, מו).

והלכה מיד ואמרה ליעקב:

הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהׇורְגֶךָ(בראשית כז, מב) —

ולא יתנחם לעולם עד שיהרוג אותך,

שנאמר: וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹולִי וגו׳(בראשית כז, מג) —

כמו ששמעת ממני וירשת הברכות;

וְקוּם בְּרַח וגו׳.

אמר לה יעקב:

וכי כך מוסר ודרך העולם, לצאת הבן לדרך בלא רשות אביו?

מיד הלכה רבקה והודיעו ליצחק.

באותה שעה — וַיִּשְׁלַח יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וגו׳(בראשית כח, ה),

קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם וגו׳(בראשית כח, ב).

כיון ששמע יעקב, אמר לו:

אבי, תן לי אכסיטוריןאכסיטורין — מתנת היציאה, ברכת פרידה ליוצא לדרך ואני אלך.

אמר לו:

וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹותְךָ וגו׳(בראשית כח, ג),

וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם וגו׳(בראשית כח, ד).

מיד — וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל אָבִיו וְאֶל אִמּוֹ(בראשית כח, ז).

הוי: וְשֹׁומֵעַ לְעֵצָה חָכָם.

תרגום לעבריתאכסיטורין מתנת היציאה, ברכת פרידה ליוצא לדרך

חלק ב

דברי האמוראים

גוַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל

בראשית רבה, פרשה סז, טו · דרשת הפסוק · ״וירא עשו כי רעות… וילך עשו אל ישמעאל״ · מחלת ובשמת: עשו שנתן דעתו להתגייר, וכיב על כיב

״יפה״ — בכתב היד ״ויפה״, והו׳ נמחקה במאגרים.

״בשמת״ — שמה של בת ישמעאל בבראשית לו, ג. בתיאודור–אלבק ״שנתבשמה דעתו״, ״תוספה על בית מלי״.

אין זה נוסח של דרשת הקונטרס שלהלן (ד): שם משלי המטרונה והצייד על ״וילך עשו אל ישמעאל״, וכאן ״מחלת״ ו״בשמת״ ו״כיב על כיב״.

וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי רָעוֹת(בראשית כח, ח);

וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל(בראשית כח, ט) —

רבי יהושע בן לוי אמר:

נתן דעתו להתגייר.

מָחֲלַת — שמחל הקדוש ברוך הוא על עוונותיו;

בָּשְׂמַת(בראשית לו, ג) — שנתבסמה דעתושנתבסמה דעתו — שנתיישבה (נתבשמה) דעתו עליו.

אמר לה רבי לעזר:

אילו הוציא את הראשונות — יפה הייתה אומר;

אלא עַל נָשָׁיו —

כיב על כיבכיב על כיב — כאב על כאב (פצע על פצע), תוספת על בית מליתוספת על בית מלי — תוספת על בית מלא.

תרגום לעבריתשנתבסמה דעתו שנתיישבה (נתבשמה) דעתו כיב על כיב כאב על כאב (פצע על פצע) תוספת על בית מלי תוספת על בית מלא

חלק ג

מדרשים מאוחרים

דוְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע — הצייד ושני העופות

אוצר מדרשים, קונטרס אחרון ממדרש ילמדנו, יח · דרשת הפסוק · ״וילך עשו אל ישמעאל״ · ״ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע״: משל המטרונה והשפחה הכושית, ומשל הצייד שהפריח שני עופות — עשו הלך אל ישמעאל, ויעקב לחרן אצל לאה ורחל

״וגו׳״ אחרי ״אמר שומר אתא בקר״ — כך במקור (ישעיה כא, יב: ״אמר שמר אתה בקר וגם לילה״).

סוף הדרשה גם בקטע גניזה של ילמדנו (קטעי מדרשים — גניזה), בקטע שנשתמר בחלקו: ״…[מה עשה] הק׳, הפ[ריח שניהן בעולם, הלך לו עשו אל ישמעאל ויעקב הלך לו לחרן אצל לאה ורחל] הצדיקות, מה שקראו בעינין״, ואחריו ״וירא יי כי שנואה לאה״.

כתיב: וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל(בראשית כח, ט),

וכתיב: וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע(מלאכי ג, יח).

משל למטרונאלמטרונא — גבירה, אשה חשובה שהיתה לה שפחה כושית;

עמדה בלילה, והיתה מריבה כנגדה, ואומרת: אני לבנה ממך!

אמרה לה: יבא הבקר, ואנו יודעים מי שחור מי לבן.

כך: אָמַר שומר אתא בֹקֶר וגו׳(ישעיה כא, יב) —

באותה שעה: וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם וגו׳.

משל לצייד שהיו בידו שני מיני עופות, ולא נודע איזה טמא ואיזה טהור.

מה עשה? נטל שניהם והפריחם באויר —

והלך לו עוף טמא אצל הטמאים, והטהור אצל הטהורים.

כך עשו ויעקב: לא היו הבריות יודעים איזה צדיק ואיזה רשע.

מה עשה הקדוש ברוך הוא? הפריח שניהם בעולם —

הלך לו עשו אל ישמעאל,

ויעקב הלך לו לחרן, אצל לאה ורחל הצדקניות.

תרגום לעבריתלמטרונא גבירה, אשה חשובה

חילופי נוסח והשלמות

בראשית רבה, תנחומא בובר, אגדת בראשית, אוצר מדרשים. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
בוישמעוישלח

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תנחומא בוברכתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר
אגדת בראשיתכתב יד אוקספורד 2340
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית)
אוצר מדרשיםמהדורת אייזנשטיין
§§09§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה ט

פתיחתא: בהתהלכך תנחה אתך

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע(בראשית כח, י)

״בהתהלכך תנחה אתך״ — התורה שיעקב עסק בה בדרכו מנחה אותו, שומרת אותו בשכבו ומלמדת עליו זכות לעתיד

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

תנחומא בובר, אגדת בראשית §§cover-end§§

חלק א

פתיחתות

אבְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ — התורה ששומרת את יעקב ואת הלומד אותה

תנחומא בובר, ויצא ב · פתיחתא שנייה · יעקב עסק בתורה בדרכו והיא שמרתו בשכבו; התורה מלמדת זכות לעתיד

בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ בְּשׇׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ(משלי ו, כב)

״והקיצות היא תשיחך״ — בכתב היד ״והקיצות׳״. ״והקיצותה והיא תשיחך״ (בדבר אחר) — כך בכתב היד (במסורה: והקיצות היא), והמילים השונות מחוץ לפסוק. ״כשיעמדו״ — היו״ד הוספת מאגרים. בנוסח בובר נוספו בסוגריים ״וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא״, ״וייקץ יעקב משנתו״ ו״שהיא משמרת אותו״, שאינם בכתב היד.

דבר אחר:

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב(בראשית כח, י).

זה שאמר הכתוב:

בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ וגו׳(משלי ו, כב).

בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹותָךְ — זה יעקב, שהיה עוסק בתורה כשיצא מבית אביו, ולא הניחה,

שנאמר: בְּשׇׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ.

אימתי? וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם(בראשית כח, יא);

והיה שוכב, והיא הייתה משמרתו,

שנאמר: בְּשׇׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ.

דבר אחר:

בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹותָךְ — בשעה שאדם יגע בתורה בחייו;

בְּשׇׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹור עָלֶיךָ — מרימה ותוליעה;

והקיצותה והיא תְשִׂיחֶךָ — לעתיד, כשיעמדו הכל בדין, היא סניגוריןסניגורין — מליץ יושר, פרקליט שלו ומלמדת עליו זכות.

תרגום לעבריתסניגורין מליץ יושר, פרקליט

בבְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹותָךְ — התורה שומרת את יעקב

אגדת בראשית, פרק מו, ב · פתיחתא שנייה · נוסח אחר · התורה מנחה את יעקב בדרך, שומרת אותו בשכבו ומודיעה לו מה שעתיד להיות

בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ בְּשׇׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ(משלי ו, כב)

הפתיחתא פותחת בפסוק ״ויפגע במקום וילן שם״ (בראשית כח, יא), ולא בפסוק הפרק. ״כל אותו הענין וגו׳״ — כך בכתב היד: חלום הסולם כולו (בראשית כח, יב–טו). ״ויקץ יעקב״ — בפסוק (בראשית כח, טז) ״וייקץ״.

נוסח אחר לתנחומא בובר, ויצא ב (לעיל, א): שם שתי דרשות — על יעקב, ״שהיה עוסק בתורה כשיצא מבית אביו״ ו״והיה שוכב, והיא הייתה משמרתו״, ועל האדם היגע בתורה, ש״בשכבך תשמור עליך — מרימה ותוליעה״ ו״והקיצותה והיא תשיחך — לעתיד… סניגורין שלו״. אין שם ״בדרך ארץ״, ״ודברת בם בשבתך״, ״מה שהיה ומה שעתיד להיות״ ו״רגלי חסידיו ישמור״.

וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם(בראשית כח, יא).

זה שאמר הכתוב:

בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹותָךְ(משלי ו, כב) — בדרך ארץ;

בְּשׇׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹור עָלֶיךָ —

אם אתה מקיים מה שכתוב בתורה: וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ וגו׳(דברים ו, ז);

וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ —

מלמד שמודעת לך התורה מה שהיה ומה שעתיד להיות,

שנאמר: וַיַּחֲלֹום וְהִנֵּה סֻולָּם וגו׳(בראשית כח, יב) —

כל אותו הענין וגו׳.

בזכות התורה

דבר אחר:

בְּהִתְהַלֶּכְךָ וגו׳.

זה שאמר הכתוב:

רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹור(שמואל א ב, ט) —

בזכות התורה שהיה יעקב עוסק בה תמיד, יומם ולילה, שמר הקדוש ברוך הוא רגליו, והצילו מיד עשו הרשע.

הוי: רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹור.

וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ — זה עשו הרשע.

בְּשׇׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹור עָלֶיךָ — בבואו למלון,

שנאמר: וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם.

אִם תִּשְׁכַּב לֹא תִפְחָד(משלי ג, כד) —

היה הוא שוכב, והתורה משמרתו.

הוי: בְּשׇׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹור עָלֶיךָ.

וַיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ(בראשית כח, טז) —

הוי: וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ,

שאמר כל מה שהוא וכל מה שעתיד להיות.

אימתי? כשהקיץ משנתו,

שנאמר: וַיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וגו׳.

חילופי נוסח והשלמות

תנחומא בובר, אגדת בראשית. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אי— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תנחומא בוברכתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר
אגדת בראשיתכתב יד אוקספורד 2340
§§10§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה י

פתיחתא: רגלי חסידיו ישמר

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע(בראשית כח, י)

״רגלי חסידיו ישמר ורשעים בחשך ידמו״ — אברהם שהרג את המלכים בלילה, ויעקב שיצא ריקם במקלו: החשך שעצר את עשו, והירדן שנבקע לפניו

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

תנחומא בובר, אגדת בראשית §§cover-end§§

חלק א

פתיחתות

ארַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹר — אברהם ויעקב בחשך, ויעקב שיצא במקלו

תנחומא בובר, ויצא ג · פתיחתא שלישית · אברהם שהרג מלכים בלילה; יעקב שיצא ריקם, ועשו שרדף אחריו עד המרחץ

רַגְלֵי חֲסִידָו יִשְׁמֹר וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ כִּי־לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר־אִישׁ(שמואל א ב, ט)

״זה אברהם״ — לפניו בכתב היד ״א״, שהסופר מחקו. ״ששה עשר מלכים״ — בכתב היד ״ששה־עשר״. ״ואומר״ — בכתב היד ״ואומ׳״. ״ויאמר אברהם אל עבדו… המושל בכל אשר לו״ — בכתב היד ״וכן אמ׳ + אל עבדו זקן ביתו״: ״אמ׳״ מסומן במאגרים ״כך״, ואחריו חסר (+); הושלם כנוסח בובר (״וכן ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו״), שאלמלא כן ״מהו המושל״ אין לו על מה לעמוד. ״דיתיקי״ — אחריו בכתב היד פירוש ״שטר מתנה״ (בובר: ״(שטר מתנה)״), ואינו בטקסט. ״טבעות״, ״עשה״, ״היתה״ — בכתב היד בקיצור. ״לעבור״ — הוספת מאגרים, בתוך [ ] (בובר: ״לעבור בדרך״). ״ונתן לו מקלו בידו״ — כך בכתב היד; בובר תיקן ״(לו מקלו בידו) [מקלו בירדן]״. בסוף הסימן הוסיף בובר בסוגריים ״[ואצא, ויצא יעקב מבאר שבע]״, שאינו בכתב היד; ובנוסחו אחר ״והיה בית יעקב אש וגו׳״ גם ״ובית עשו לקש״.

נוסח אחר של הפתיחתא — אגדת בראשית, פרק מו, ג (להלן): בלי דרשת אברהם והמלכים ובלי מעשה המרחץ; ושם נוספו ״כי הנה החשך יכסה ארץ״ ואור ישראל במצרים ובקבוץ גליות, ״ולבני הפלגשים״, עונשו של יצחק (״חייך, אני הוציאך למחסור״), ״ושחת רחמיו — שלא רצה עשו לקיים אחות אחים״, ויעקב שהכה במקלו את מי הירדן.

דבר אחר:

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב(בראשית כח, י).

זה שאמר הכתוב:

רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹר(שמואל א ב, ט) — זה אברהם כשרדף את המלכים,

שנאמר: מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח וגו׳(ישעיה מא, ב).

וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ וגו׳ — אילו ששה עשר מלכים שהרג בחשך,

שנאמר: וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה(בראשית יד, טו).

דבר אחר:

רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹור — זה יעקב שיצא לילך לחרן,

שכך אמר לו הקדוש ברוך הוא: הִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ(בראשית כח, טו).

וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ — זה עשו,

שנאמר: כׇּל חֹשֶׁךְ טָמוּן לִצְפּוּנָיו וגו׳(איוב כ, כו),

וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וגו׳(עובדיה א, יח).

עשו בחשך

עשו כשיצא לרדף אחר יעקב בעשר שעות —

והכסהוהכסה — והחשיך, וכיסה הקדוש ברוך הוא את היום ועשה אותו ערב,

שנאמר: וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וגו׳(בראשית כח, יא);

והיה עשו עומד בחשך, ולא היה יודע להיכאן הולך,

שנאמר: וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ.

למה? כִּי לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר אִישׁ.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: שמא אתה סבור להיות גבור?

ואף לעתיד לבא כך הוא עשה לישראל,

שנאמר: אוֹר זָרֻועַ לַצַּדִּיק(תהלים צז, יא),

ואומר: ואור צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹוגַהּ וגו׳(משלי ד, יח).

ואם תמיה אתה — כבר נעשה בעולם הזה,

שנאמר: לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו(שמות י, כג).

יצא במקלו בלבד

דבר אחר:

רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹר —

כיון שיצא יעקב מבית אביו, לא יצא אלא במקלו בלבד,

שנאמר: כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה(בראשית לב, יא).

אמר הקדוש ברוך הוא ליצחק:

כך עשה לך אברהם אביך? לא נתן לך את כל אשר לו?

שנאמר: וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כׇּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק(בראשית כה, ה).

וכן ויאמר אברהם אֶל עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ(בראשית כד, ב) המושל בכל אשר לו.

אמר רבי שמואל בר יצחק:

מהו הַמֹּושֵׁל? שהמשילו בכל אשר לו.

אמר: אפילו אתה נותן כל מה שיש לי — קח אשה לבני משם.

וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹונָיו וַיֵּלֶךְ וְכׇל טוּב אֲדֹנָיו בְּיָדוֹ(בראשית כד, י) —

זו היא דיתיקידיתיקי — צוואה, שטר מתנה הוליך בידו:

וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כׇּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק.

התחיל העבד מחלק: לזו נזמים, ולזו קטליותקטליות — שרשראות, ענקים לצוואר, ולזו טבעות.

זה שאמר הכתוב:

יֵשׁ מְפַזֵּר וְנוֹסָף עוֹד(משלי יא, כד) — שבירכו הקדוש ברוך הוא,

שנאמר: וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ(בראשית כה, יא).

אבל יצחק לא עשה כן ליעקב, אלא הוציאו ריקם.

אמר הקדוש ברוך הוא: וְחֹשֵׂךְ מִיֹּושֶׁר אַךְ לְמַחְסוֹר.

ומה היתה לו? נסתלקה ממנו שכינה,

ואין אתה מוצא שנדבר עמו אלא בשעה שמת.

עשו קודמו לדרך

בא וראה מה עשה עשו הרשע ליעקב:

ראה אותו ריקם, ולא ריחם עליו;

אלא אמר: הריני קודמו לדרך, ואינו יכול לעבור, ושם אני הורגו.

ומניין? שכך הנביא אומר: עַל רׇדְפוֹ בַחֶרֶב אָחִיו(עמוס א, יא).

ידע יעקב, ותלה עיניו להקדוש ברוך הוא,

ועשה עמו נסים: ונתן לו מקלו בידו, ונקרע הירדן לפניו, ועבר,

שנאמר: כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה.

והמתין עשו בדרך, ולא עבר יעקב בדרך;

והרגיש עשו כי יעקב ברח ועבר את הירדן.

מה עשה עשו? רדף אחריו, ומצא אותו במערה — מקום דומה למרחץ שבטבריא.

אמר יעקב: לא פת ולא לחם בידי — אכנס ואחמם במרחץ.

בא עשו הרשע והקיף את המרחץ, כדי שימות בו.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: רשע שבעולם, כנגדו אתה מזדווגמזדווג — מתייצב, מתגרה (כנגדו)?

מיד אמר לו הקדוש ברוך הוא ליעקב: מה אתה מתיירא? הִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ.

אמר לו יעקב: רבונו של עולם, הואיל ובך אני בוטח, וכך אתה מבטיחני — אבטח.

תרגום לעבריתוהכסה והחשיך, וכיסה דיתיקי צוואה, שטר מתנה קטליות שרשראות, ענקים לצוואר מזדווג מתייצב, מתגרה (כנגדו)

ברַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹור — מקלו של יעקב

אגדת בראשית, פרק מו, ג · פתיחתא שלישית · נוסח אחר · החשך שעצר את עשו, יעקב שיצא ריקם, ענשו של יצחק, והירדן שנבקע לפני יעקב

רַגְלֵי חֲסִידָו יִשְׁמֹר וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ כִּי־לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר־אִישׁ(שמואל א ב, ט)

״וכו׳״ (אחרי ״הנה אנכי עמך״) — הכ״ף מסופקת בכתב היד. ״לבין אומות העולם״ — הבי״ת מסופקת. ״דרך רשעים באפלה״ — בפסוק (משלי ד, יט) ״כאפלה״; ״באפלה״ מחוץ לציטוט. ״ולבני הפלגשים״ — בכתב היד ״הפלגשי׳״. ״ויברך אלהים״ — בכתב היד ״אלים״. ״[שנאמר]״ (לפני ״וחושך מיושר״) — השלמת מאגרים.

״אני הוציאך למחסור״ — הה״א מסומנת במאגרים כקריאה תמוהה; נשאר כבכתב היד (בבובר: ״חשכת מן המסכן הזה — למחסור לך״). ״על שלשה פשעי אדום״ — בכתב היד ״פשעי ישראל אדום״, ו״ישראל״ נמחק במאגרים (עמוס א, יא). ״מהו ושחת רחמיו״ — אחריו בכתב היד ״של״, שנמחק במאגרים, ו״מהו ושחת רחמיו״ שני, שמחקו הסופר. ״[ו]גו׳״ (אחרי ״יי שמרך יי צלך״) — בכתב היד ״גו׳״, והו״ו מסופקת.

בבובר: תחילה ״זה אברהם שרדף אחר המלכים… ורשעים בחשך ידמו — אלו ששה עשר מלכים שהרג בחשך״; ״שיצא לרדוף אחר יעקב בעשר שעות, והכניס הקב״ה את השמש… והיה עשו עומד בחשך ודומם… אמר לו הקב״ה: שמא גבור את?״; ״ואם אתה תמיה על הדבר — הרי בעולם הזה היה כבר, שנאמר לא ראו איש את אחיו״; ״מהו המושל? אמר רב שמואל בר רב יצחק: שהשליטו על כל מה שיש לו״; ״זה דייתקי שהלכה בידו״; ״לזו קטלאות ולזו טבעות״; ״ומה היה לו — נסתלקה הימנו שכינה״; ובסוף מעשה עשו שהקיף את המרחץ שנכנס בו יעקב, ״ויפגע במקום — ואין פגיעה אלא תפילה״, ו״אמר דוד: הנה לא ינום וגו׳״.

מקבילות: תנחומא בובר, ויצא ג — ״ד״א רגלי חסידיו ישמור — זה יעקב שיצא לילך לחרן, שכך אמר לו הקב״ה והנה אנכי עמך… עשו כשיצא לרדוף אחר יעקב בעשר שעות, והכסה הקב״ה את היום ועשה אותו ערב… כיון שיצא יעקב מבית אביו לא יצא אלא במקלו בלבד… זו היא דיתיקי הוליך בידו… התחיל העבד מחלק לזו נזמים ולזו קטליות ולזו טבעות… ונתן מקלו בירדן, ונקרע הירדן לפניו ועבר״ — כנוסח בובר כאן; ויצא ד — ״ויפגע במקום — אין פגיעה אלא תפלה… ועליו אמר דוד הנה לא ינום ולא יישן וגו׳״.

נוסח אחר של הפתיחתא שלעיל (תנחומא בובר, ויצא ג), ונדפס כאן כולו.

דבר אחר:

רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹור(שמואל א ב, ט) — זה יעקב אבינו,

שכך אמר לו הקדוש ברוך הוא: הִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ(בראשית כח, טו) וכו׳.

וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ — זה עשו הרשע,

שכן כתיב בספר איוב: כׇּל חֹשֶׁךְ טָמוּן לִצְפּוּנָיו(איוב כ, כו).

כשיצא לרדוף אחר יעקב כעשר שעות — והעריב הקדוש ברוך הוא השמש, ובא חשך ונעשה לילה,

שנאמר: וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ(בראשית כח, יא).

ועשו עומד, ואינו יודע אנה הוא הולך,

שנאמר: כׇּל חֹשֶׁךְ טָמוּן לִצְפּוּנָיו וגו׳.

אף אתה דע וראה: כִּי לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר אִישׁ.

ואף לימות המשיח כך עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות בין ישראל לבין אומות העולם,

שנאמר: וְאֹורַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹוגַהּ וגו׳(משלי ד, יח),

ואומר: כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וגו׳(ישעיה ס, ב),

עָלַיִךְ יֵרָאֶה.

כשם שהיה במצרים: וּלְכׇל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹותָם(שמות י, כג) —

מכלל שכך יהיה לישראל בעת קבוץ גליות;

אבל לרשעים: דֶּרֶךְ רְשָׁעִים(משלי ד, יט) באפלה וגו׳ —

ואף בין ישראל למצרים.

לא הוציא בידו אלא מקלו

וכשיצא יעקב מבית אביו, לא הוציא בידו אלא מקלו,

שנאמר: כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וגו׳(בראשית לב, יא).

אמר לו הקדוש ברוך הוא:

כך עשה לך אביך: כשגרש ושלח לכל אחד מפניך, ונתן לו כל מה שהיה לו,

שנאמר: וְלִבְנֵי הַפִּלַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם וגו׳(בראשית כה, ו),

ואומר: וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כׇּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק(בראשית כה, ה).

ועוד: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ הַמֹּושֵׁל בְּכׇל אֲשֶׁר לוֹ(בראשית כד, ב) —

מלמד שהשליטו על מה שהיה לו.

ואמר לו אברהם:

אתה מוצא כל אשר לי, וקח לבני אשה ממשפחתי ומבית אבי.

מיד — וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹונָיו וַיֵּלֶךְ וְכׇל טוּב אֲדֹונָיו בְּיָדוֹ(בראשית כד, י) —

מלמד שעשה לו דיאתיקידיאתיקי — צוואה, שטר מתנה להוליך בידו,

כדי שיהא מראה לקרובי אשה,

כדי שינתן לאשה ליצחק בלא שום עכוב, כשיראו כל זאת המתנה.

ולא עוד, אלא היה מחלק העבד קטלאותקטלאות — ענקים, שרשראות לצוואר וטבעות של כסף וזהב לזה ולזה.

והיינו דאמרוהיינו דאמר — וזהו שאמר שלמה:

יֵשׁ מְפַזֵּר וְנוֹסָף עוֹד(משלי יא, כד) —

מלמד שברכו הקדוש ברוך הוא ליצחק אחרי כן,

שנאמר: וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וגו׳(בראשית כה, יא),

וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים —

כמו שעשה לאברהם,

שנאמר: וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים(בראשית כד, א).

אמר לו ליצחק:

עתה ראה כמה טובות עשה לך אברהם אביך, ואתה לא עשית כן ליעקב בנך, אלא הוציאתו ריקם מבין ביתיך!

אמר לו הקדוש ברוך הוא:

אתה משכת ידיך מן המסכן הזה, ולא נתת לו כלום —

חייך, אני הוציאך למחסור,

שנאמר: וְחֹושֵׂךְ מִיֹּושֶׁר אַךְ לְמַחְסוֹר.

ולא עוד, אלא אף קצף עליו ונסתלק ממנו,

ולא מצינו אחרי כן לעולם שנדבר עמו, אלא בשעה שמת בלבד.

עשו רודף אחריו

ועשו הרשע יצא אחר יעקב כדי להורגו, ורדף אחריו.

ומנין?

שכך אמר הקדוש ברוך הוא על פי הנביא: עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי אֱדוֹם וגו׳(עמוס א, יא),

וְשִׁחֵת רַחֲמָיו.

מהו וְשִׁחֵת רַחֲמָיו?

שלא רצה עשו הרשע לקיים אחות אחים,

שנאמר: וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ(ויקרא כה, לו).

ידע יעקב כי היה רודף עשו הרשע אחריו;

מיד נשא עיניו לשמים, והכה במקלו מי הירדן, ויחצו המים —

הכה המים הנה והנה, ועבר אותו,

שנאמר: כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה —

מלמד שנבקע, והצילו הקדוש ברוך הוא.

הוי: וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא.

הדא הוא דכתיב:

הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא ישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל(תהלים קכא, ד),

וכתיב: יְיָ שֹׁמְרֶךָ יְיָ צִלְּךָ(תהלים קכא, ה) וגו׳,

ואומר: יְיָ יִשְׁמׇור צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ וגו׳(תהלים קכא, ח).

תרגום לעבריתדיאתיקי צוואה, שטר מתנה קטלאות ענקים, שרשראות לצוואר והיינו דאמר וזהו שאמר

חילופי נוסח והשלמות

תנחומא בובר, אגדת בראשית. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אויאמר אברהםאמ׳
אהמושל בכל אשר לו— (הוספה)
אלעבור— (הוספה)
בשנאמר— (הוספה)
בו— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תנחומא בוברכתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר
אגדת בראשיתכתב יד אוקספורד 2340
§§11§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה יא

פתיחתא: לך עמי בא בחדריך

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע(בראשית כח, י)

״לך עמי בא בחדריך… חבי כמעט רגע״ — מי שעומד כנגד השעה נופל בידה, ומי שנותן מקום לשעה היא נופלת בידו: הצדיקים שנתנו מקום לשעה, ויעקב שברח מפני עשו

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

תנחומא בובר, אגדת בראשית §§cover-end§§

חלק א

פתיחתות

אלֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ — תן מקום לשעה

תנחומא בובר, ויצא ה · פתיחתא רביעית · מי שעומד כנגד השעה נופל בידה; הצדיקים שנתנו מקום לשעה, ויעקב שברח

לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ וּסְגֹר דלתיך דְּלָתְךָ בַּעֲדֶךָ חֲבִי כִמְעַט־רֶגַע עַד־יעבור־יַעֲבׇר־זָעַם(ישעיה כו, כ)

נוסח אחר של הפתיחתא, באגדת בראשית, פרק מז, א — להלן, ב.

״בעוונותיכם״ — בכתב היד ״בעוונותי׳״, ונפתח כבובר (״בעונותיכם״). ״ונפל ביד השעה״ — בכתב היד ״ועמד בה״, שהסופר מחקו, ובגליון ״ונפל ביד השעה״ (בובר: ״(ועמד בה) [ונפל בידה]״). ״מה עשה״ — המ״ם מסופקת. ״ויעידוהו אנשי בליעל״ — בכתב היד ״אנש׳״ (במסורה: ויעדהו אנשי הבליעל); ״בליעל״ מחוץ לפסוק. ״ויפלו״ — בכתב היד ״וילפו״, ותוקן כמאגרים וכפסוק. ״והאיש משה גדול מאד בעיני פרעה ובעיני העם״ — כך בכתב היד (במסורה: גם האיש משה גדול מאד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם). ״הנה נא ידעתי כי מלוך תמלך״ — כך בכתב היד (במסורה: ועתה הנה ידעתי כי מלך תמלוך). ״עוברים״ — בכתב היד ״שברים״, שהסופר מחקו, ובגליון ״עוברי׳״ (בובר: ״(שברים) [עוברים]״). בנוסח בובר נוספו בסוגריים סופי הפסוקים (״ויסקלהו באבנים וימות״, ״ויאמרו ראה ראינו כי היה יי עמך״) ו״[בברחו] מפני שאול״.

כתיב: לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ וגו׳(ישעיה כו, כ) —

בשעה שאתה רואה השעה חצופהחצופה — קשה, עזה (שעה שהרשע מצליח בה), לא תעמוד כנגדה, אלא תן לה מקום.

לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ וגו׳ —

הסתכלו בי: כביכול שראיתי השעה חצופה בעוונותיכם, לא עשיתי אלא נתתי לה מקום,

שנאמר: הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ וגו׳(איכה ב, ג);

ואף אתם — לֵךְ עַמִּי.

שכל מי שעומד כנגד השעה — נופל בידה;

וכל מי שנותן מקום לשעה — השעה נופלת בידו.

נבות עמד כנגד השעה

נבות עמד כנגד השעה, ונפל ביד השעה:

שאמר לו אחאב: תְּנָה לִּי כַּרְמְךָ וִיהִי לִי לְגַן יָרָק(מלכים א כא, ב).

מה עשה? אמר: חָלִילָה לִּי מֵיְיָ(מלכים א כא, ג).

מה נעשה לו? נפל ביד השעה,

שנאמר: וַיְעִידֻוהוּ אַנְשֵׁי בליעל(מלכים א כא, יג).

הצדיקים שנתנו מקום לשעה

אברהם נתן מקום לשעה — ברח מפני נמרוד מלך כשדים;

וחזרה השעה ונפלה בידו, והרג ששה עשר מלכים,

שנאמר: וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה וגו׳(בראשית יד, טו).

ויצחק נתן מקום לשעה —

בשעה שאמרו לו פלשתים: לֵךְ מֵעִמָּנוּ(בראשית כו, טז),

מיד וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם יִצְחָק(בראשית כו, יז);

וחזרה השעה ונפלה בידו,

שנאמר: וַאֲבִימֶלֶךְ הָלַךְ אֵלָיו מִגְּרָר(בראשית כו, כו).

ויוסף נתן מקום לשעה —

בשעה שמכרו אותו אחיו, לא היה יכול לומר: אחיכם אני?

אלא נתן מקום לשעה;

וחזרה השעה ונפלה לפניו,

שנאמר: וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו(בראשית נ, יח).

משה נתן מקום לשעה,

שנאמר: וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה(שמות ב, טו);

וחזרה השעה ונפלה בידו,

שנאמר: והאיש מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּעֵינֵי פרעה וּבְעֵינֵי הָעָם(שמות יא, ג).

ודוד נתן מקום לשעה,

שנאמר: וַיִּבְרַח דָּוִד מִנָּויוֹת(שמואל א כ, א),

וכתיב: בְּבׇורְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ(תהלים ג, א),

וכתיב: מִפְּנֵי שָׁאוּל בַּמְּעָרָה(תהלים נז, א);

וחזרה השעה ונפלה בידו —

ששאול אמר לו: הִנֵּה נא יָדַעְתִּי כִּי מָלֹוךְ תִּמְלךְ וְקָמָה בְּיָדְךָ מַמְלֶכֶת יִשְׂרָאֵל(שמואל א כד, כא).

וכן יעקב ברח מפני השעה:

וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם(הושע יב, יג);

ונפלה השעה בידו,

שנאמר: וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו וגו׳(בראשית לו, ו).

הוי: לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ.

הסתכל בחדרי לבך

דבר אחר:

לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ —

הסתכל בחדרי לבך, וראה שלא לפי עונותיך הבאתי עליך יסורין;

שאין חדריך אלא חדרי כליות,

שנאמר: חֹופֵשׂ כׇּל חַדְרֵי בָטֶן(משלי כ, כז).

ואם באו עליך ייסורין, לא תפתח פיך ותקרא תגר אחר מדת הדין,

אלא וּסְגֹור דְּלָתְיךָ בַּעֲדֶיךָ.

למה? חֲבִי כִמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבׇר זָעַם.

אין הייסורין באין לעולם, אלא עוברים הן,

שנאמר: חֲבִי כִמְעַט רֶגַע.

תרגום לעבריתחצופה קשה, עזה (שעה שהרשע מצליח בה)

בלֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ — הנותן מקום לשעה

אגדת בראשית, פרק מז, א · פתיחתא ראשונה · נוסח אחר · הסתכל בחדרי לבך ושתוק ביסורין; מי שעומד כנגד השעה נופל, ומי שנותן לה מקום היא נופלת בידו

לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ וּסְגֹר דלתיך דְּלָתְךָ בַּעֲדֶךָ חֲבִי כִמְעַט־רֶגַע עַד־יעבור־יַעֲבׇר־זָעַם(ישעיה כו, כ)

כותרת כתב היד ״פרשת נביאים״: זו פרשת הנביאים של הסדר ״ויצא יעקב מבאר שבע״ (בראשית כח, י; פרק מו).

״[ויברח] יעקב שדה ארם״ — בכתב היד ״ויבא״; תוקן כפסוק (הושע יב, יג), כפי שכתב היד עצמו מביא אותו שלוש פעמים בהמשך, וכבובר. ״יסורין״ — בכתב היד ״יסורי׳״. ״[אל] תפתח פיך״ — בכתב היד ״את״, מסומן במאגרים כקריאה תמוהה; תוקן כבובר (״אל תפתח את פיך״). ״חדריך״ (״ואין חדריך האמור כאן״) — בכתב היד בין סימני ציטוט.

״את נחלת אבותי״ — בכתב היד ״נחלתי״, והיו״ד נמחקה במאגרים. ״לפיכך סקל נבות״ — ״סקל נבות״ = מלכים א כא, יד. ״[ברך] נבות אלהים [ומלך]״ — בכתב היד ״בכך״ ו״ולך״, מסומנים במאגרים כקריאות תמוהות; תוקנו כפסוק (מלכים א כא, יג) וכבובר; ״אלהים״ — בכתב היד ״אלי׳ם״. ״ויעידוהו״ — בפסוק ״ויעדהו אנשי הבליעל את נבות נגד העם לאמר״.

״וברח מפני נמרוד״ — בין ״וברח״ ל״מפני נמרוד״ בכתב היד ״מפני השעה״, שמחקו הסופר. ״לפיכך״ (בנבות) — בכתב היד ״לפי׳״. ״וילך אברהם״ — בפסוק (בראשית יב, ד) ״אברם״; ״אברהם״ מחוץ לציטוט. ״ויכם״ — אחריו בכתב היד ״ו..״, שנמחק במאגרים. ״[ו]גו׳״ (פעמיים) — בכתב היד ״גו׳״. ״ויצא מלך אדום לקראתו״ — בפסוק (בראשית יד, יז) ״מלך סדם״; ״אדום״ כבכתב היד, מחוץ לציטוט.

״ואחר חזרה השעה״ (ביצחק) — אחריו בכתב היד ״וגו׳״, שנמחק במאגרים. ״ויאמרו ראה ראינו״ — בפסוק (בראשית כו, כח) ״ראו״; ״ראה״ מחוץ לציטוט. ״ולא שלח כתב לאביו״ — בכתב היד ״כת׳״. ״ונפלה בידו״ (ביעקב) — ״נפ״ מסופקות. ״בא בחדריך״ (בסוף) — בכתב היד בסימני חיבור, ״בא+ ב-חדריך״.

בבובר: ״וראה שלא לפי עונותיך הבאתי עליך יסורין״ (כאן ״כי לפי עונותיך״); אין שם ״סתום פיך ומחשבותיך… או שפתיך, דכתיב לכן המשכיל״; ״בשעה שאתה רואה שעה חצופה — אל תעמוד כנגדה, אלא תן לה מקום… בשעה שראיתי שעה חצופה בעונותיכם נתתי לה מקום״ (כאן ״עמדתי על עצמי״); ״נבות עמד כנגד השעה, ומה נעשה לו? ויעידוהו וגו׳ לאמור ברך נבות אלהים ומלך…״; אברהם ״וחזרה השעה ונפלה בידו, שנאמר ואבימלך הלך אליו מגרר״ (בלי ״ויחלק עליהם לילה״ ובלי יצחק); ״יוסף נתן מקום לשעה, בשעה שהיו מוכרין אותו לישמעאלים, ולא היה יכול לומר אחיכם אני״; ואין שם משה.

נוסח אחר של הפתיחתא שלעיל (תנחומא בובר, ויצא ה; א): שם ״שעה חצופה״ קודמת, ו״הסתכל בחדרי לבך״ אחריה כ״דבר אחר״; שם בנבות ״ויעידוהו אנשי בליעל״ בלבד; באברהם ״והרג ששה עשר מלכים״ בלי ״לך לך״ ו״ויצא מלך״; ביוסף ״לא היה יכול לומר אחיכם אני״ בלי ״ולא שלח כתב לאביו״; במשה ״והאיש משה גדול מאד״ (כאן ״וירדו כל עבדיך״, ״ויקרא למשה ולאהרן״); ושם גם דוד; ואין שם ״סתום פיך ומחשבותיך… לכן המשכיל״. מקבילה: תנחומא, ויחי ו — ״אני אמרתי שתהיו מטמינים עצמיכם ותתנו מקום לשעה; נבות לא נתן מקום לשעה ואבד… דוד ברח… וכן משה… ויעקב ברח מפני עשו, ויברח יעקב שדה ארם״, ושם גם מרדכי שעמד כנגד השעה.

וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם(הושע יב, יג).

זה שאמר הכתוב:

לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ(ישעיה כו, כ).

לך הסתכל בחדרי לבך, וראה כי לפי עונותיך הבאתי עליך יסורין.

ואין חדריך האמור כאן אלא כליות,

שנאמר: נֵר יְיָ נִשְׁמַת אָדָם חֹופֵשׂ כׇּל חַדְרֵי בָטֶן(משלי כ, כז).

ואם באו עליך ייסורין — אל תפתח פיך ותקרא תגרותקרא תגר — ותערער, תתרעם אחר מדת הדין,

אלא סתום פיך ומחשבותיך,

כמו שכתוב: וּסְגֹור דְּלָתְךָ בַּעֲדֶךָ —

או שפתיך,

דכתיב: לָכֵן הַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא יִדֹּום וגו׳(עמוס ה, יג).

חֲבִי כִמְעַט רֶגַע —

שאין היסורין באים ומתעכבים בעולם,

שנאמר: עַד יַעֲבׇור זָעַם.

שעה חצופה

דבר אחר:

לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ —

בשעה שאתה רואה שעה חצופהחצופה — קשה, עזה (שעה שהרשע מצליח בה) עומדת לו,

שנאמר: לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ.

הסתכלו בי:

כשראיתי שגברו עונותיכם והבאתי עליכם אויב,

או שראיתי השעה חצופה — עמדתי על עצמי,

שנאמר: הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ מִפְּנֵי אוֹיֵב(איכה ב, ג).

אף אתם עשו כן,

שכל מי שעומד כנגד השעה — דוחקתו,

וכל מי שנותן מקום לשעה — שעה נופלת לפניו.

נבות עמד כנגד השעה, ואמר לאחאב:

חָלִילָה לִּי מֵיְיָ מִתִּתִּי אֶת נַחֲלַת אֲבֹותַי לָךְ(מלכים א כא, ג).

לפיכך — סֻקַּל נָבוֹת(מלכים א כא, יד);

לכך נפל ביד השעה,

שנאמר: וַיְעִידֻוהוּ לֵאמֹר בֵּרַךְ נָבוֹת אֱלֹהִים וָמֶלֶךְ(מלכים א כא, יג),

ואחר כך: וַיִּסְקְלֻוהוּ בָאֲבָנִים וַיָּמֹת.

ומי גרם לו?

אלא שעמד כנגד השעה.

אבל אברהם נתן מקום לשעה, וברח מפני נמרוד מלך כשדים,

שנאמר: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וגו׳(בראשית יב, א),

ואומר: וַיֵּלֶךְ אברהם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְיָ(בראשית יב, ד) וגו׳.

ואחר כך חזרה השעה ונפלה בידו,

שנאמר: וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם(בראשית יד, טו) וגו׳,

וכתיב: וַיֵּצֵא מֶלֶךְ אדום לִקְרָאתוֹ וגו׳(בראשית יד, יז).

יצחק נתן מקום לשעה,

שנאמר: וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל יִצְחָק לֵךְ מֵעִמָּנוּ וגו׳(בראשית כו, טז),

ואומר: וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם יִצְחָק וגו׳(בראשית כו, יז).

ואחר חזרה השעה ונפלה בידו,

שנאמר: וַאֲבִימֶלֶךְ הָלַךְ אֵלָיו מִגְּרָר וגו׳(בראשית כו, כו),

וַיֹּאמְרוּ ראה רָאִינוּ כִּי הָיָה יְיָ עִמָּךְ וגו׳(בראשית כו, כח).

יוסף נתן מקום לשעה — בשעה שנמכר, ושתק ולא אמר כלום, ולא שלח כתב לאביו,

שנאמר: וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים וגו׳(בראשית לז, כח).

ואחר כך חזרה השעה ונפלה בידו,

שנאמר: וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וגו׳(בראשית נ, יח).

משה נתן מקום לשעה,

שנאמר: וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וגו׳(שמות ב, טו).

ואחר כך חזרה השעה ונפלה בידו,

שנאמר: וְיָרְדוּ כׇל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי וגו׳(שמות יא, ח),

וכן הוא אומר: וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה(שמות יב, לא).

יעקב נתן מקום לשעה, וברח מפני עשו הרשע,

שנאמר: וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם וגו׳.

ואחר כך חזרה השעה ונפלה בידו, וברח עשו מפניו:

וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹותָיו וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו(בראשית לו, ו).

הוי: לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ.

תרגום לעבריתחצופה קשה, עזה (שעה שהרשע מצליח בה) ותקרא תגר ותערער, תתרעם

חילופי נוסח והשלמות

תנחומא בובר, אגדת בראשית. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אויפלווילפו
בויברחויבא
באלאת
בברךבכך
בומלךולך
בו— (הוספה)
בו— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תנחומא בוברכתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר
אגדת בראשיתכתב יד אוקספורד 2340
§§12§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה יב

פתיחתא: ערום ראה רעה ונסתר

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע(בראשית כח, י)

״ערום ראה רעה ונסתר״ — עשו מסית את ישמעאל להרוג את יצחק, והקדוש ברוך הוא מגלה את מחשבתו, ויעקב בורח לחרן

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

אגדת בראשית §§cover-end§§

חלק א

פתיחתות

אעָרוּם רָאָה רָעָה וְנִסְתָּר — מזימת עשו וישמעאל

אגדת בראשית, פרק מז, ב · פתיחתא שנייה · עשו מסית את ישמעאל להרוג את יצחק, והקדוש ברוך הוא מגלה את מחשבתו, ויעקב בורח

עָרוּם רָאָה רָעָה ויסתר וְנִסְתָּר וּפְתָיִים עָבְרוּ וְנֶעֱנָשׁוּ(משלי כב, ג)

״[ונסתר]״ (בראש הפתיחתא) — השלמת מאגרים. ״פתאים עברו ונענשו״ — בפסוק (משלי כב, ג) ״ופתיים עברו ונענשו״ (ובמשלי כז, יב ״פתאים עברו נענשו״); ״פתאים״ מחוץ לציטוט. ״להורגו״ — לפניו בכתב היד ״בב״, שנמחק במאגרים. ״אפילו״ — בכתב היד ״אפי׳״. ״קל וחומר״ — בכתב היד ״ק״ו״. ״ועל זרעו״ — הו״ו מסופקת. ״את יצחק אבי״ — כך בכתב היד, בפי ישמעאל.

״אחרי כן אבא עליו בדין״ — אחריו בכתב היד ״אחרי״ שני, שמחקו הסופר. ״[ואחר] כך״ — השלמת מאגרים. ״את יעקב אחי״ — לפניו בכתב היד ״יצחק אחי״, שנמחק במאגרים. ״לפיכך אמר הכתוב״ — בכתב היד ״לפי׳ אמ׳ הכתו׳״.

בבובר: ״זה יעקב. ומה ראה וברח? אלא כיון שנטל את הברכות התחיל עשו מבקש להרגו… הלך לו אצל ישמעאל, שנאמר וילך עשו אל ישמעאל. אמר לו: יצחק אחיך אבי הוא ואיני יכול להורגו, אלא בא לך עמי והורגו… אתה הורג לאחיך ואני הורג ליעקב אחי, ואנו נוטלין כל העולם כולו לעצמינו… ואין חשפתי אלא פרהסיא… כשראה יעקב המעשים הללו אמר: מה אני יושב כאן לחבול בנפשי ובנפשו של ישמעאל?״. אין שם ״לו ישמעאל יחיה לפניך״, קין והבל, ״אם אני לוקח בתך״ וקל וחומר של ישמעאל.

מקבילות: מדרש תהלים יד, ב — ״מה חשב? אמר: אין דרך שאהרג את אבא, אלא אני אומר לישמעאל אחיו והוא הורגו, ואני אהרוג את יעקב אחי, ואני והוא יורשין את העולם… אבל עשו מחשב בלבו: מאחר שישמעאל הורג את אבי ואני את אחי, אני בא על ישמעאל ואהרוג גם אותו, ואירש העולם לבדי… איך נחפשו עשו נבעו מצפוניו, וכתיב כי אני חשפתי את עשו… יען אמרך את שני הגוים… ומי הודיע? ויי שם היה״. מזימת עשו גם לעיל, פרק ב, סעיף ב, בנוסח אחר.

דבר אחר:

וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם(הושע יב, יג).

זה שאמר הכתוב:

עָרוּם רָאָה רָעָה וְנִסְתָּר(משלי כב, ג) — זה יעקב;

פתאים עָבְרוּ וְנֶעֱנָשׁוּ — זה עשו הרשע, שבקש להורגו בשביל הברכות שברכו יצחק אביו,

שנאמר: וַיִּשְׂטֹום עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב(בראשית כז, מא).

מה עשה עשו הרשע?

הלך אצל ישמעאל, ואמר:

רצונך, נועץ אני ואתה, ונשלוט בכל העולם כלו.

אמר לו ישמעאל: היאך?

אמר לו עשו:

אתה יודע שהיה אביך אוהב אותך כנפשו,

שנאמר: לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ(בראשית יז, יח);

ועכשיו, כשנולד יצחק אחיך, בא אביך וגרשך והוציאך מביתו ריקם,

ואמרה לו אשתו: גָּרֵשׁ את בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת וגו׳(בראשית כא, י);

ולא הניחך לירש מכל אשר לאביך אפילו פרוטה אחת,

וכתיב: וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כׇּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק(בראשית כה, ה).

ולא דיו מה שעשה לך, אלא אף אותי הוציא.

ועתה, אתה יודע שאין דין לבן להרוג את אביו,

אלא האח יכול להרוג את אחיו בשביל נחלתו;

שכן מצינו בקין, שהרג את הבל אחיו,

שנאמר: וַיָּקׇם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ(בראשית ד, ח).

ועתה הדין נותן לך להרוג את אחיך, שהוציאך מכל ממונך ומכל אשר לך,

ואני כן אהרוג את אחי,

ואחר כך נירש את כל העולם כלו, ונהיה אנחנו שנינו שולטין בכל מה שהיה לאברהם אבינו.

אמר לו ישמעאל: איני יכול להאמין בדברך, מפני שאתה הפכןהפכן — הפכפך, משנה את דבריו.

אמר לו עשו: אם אני לוקח בתך, תאמין לי?

אמר לו: הן.

מיד — וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל וגו׳(בראשית כח, ט).

באותה שעה נשא ישמעאל קל וחומר בעצמו, ואמר:

אם אהרוג את יצחק אבי — יחייבני הקדוש ברוך הוא, ומביא מארה עליו ועל זרעו,

כמו שעשה לקין, שהכריתו מן העולם הזה;

מוטב לי להניח כל אשר לי, ולא אירש קללתו של מקום.

ועשו הרשע לא היה עושה דבר זה אלא מרוב ערמה שהיה בו,

ואמר בלבו:

כשהוא הורג את אבא — אחרי כן אבא עליו בדין, ואומר לו: למה הרגת את אבא?

יתחייב מיד, ואהרוג אותו;

ואחר כך אהרוג את יעקב אחי, ואהיה אני מלך על כל העולם כלו.

אמר לו הקדוש ברוך הוא:

רשע, סובר אתה בדעתך שאיני יודע מה שחשבת בלבך? ואני עומד בכל מקום, ויודע כל מחשבות הלב.

ומנין שכך חשב בלבו אותו רשע?

שנאמר: יַעַן אֲמׇרְךָ אֶת שְׁנֵי הַגּוֹיִם וגו׳(יחזקאל לה, י) —

חייך, שם הייתי;

והריני מפרסמך כל כך לכל באי עולם ממה שרצית לעשות,

שנאמר: כִּי אֲנִי חָשַׂפְתִּי אֶת עֵשָׂו(ירמיה מט, י) —

בשביל שבקש להרוג את אביו ואחיו ודורו וכל שכיניו,

שנאמר: אֵיךְ נֶחְפְּשׂוּ עֵשָׂו נִבְעוּ מַצְפֻּונָיו(עובדיה א, ו).

וזה שידע יעקב, וברח מפניו;

לפיכך אמר הכתוב: עָרוּם רָאָה רָעָה וְנִסְתָּר וגו׳.

זהו שכתוב:

וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם וגו׳.

ורוח הקדש צווחת ואומרת:

וְיַשְׁלֵךְ עָלָיו וְלֹא יַחְמֹול וגו׳(איוב כז, כב).

תרגום לעבריתהפכן הפכפך, משנה את דבריו

חילופי נוסח והשלמות

אגדת בראשית. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אונסתר— (הוספה)
אואחר— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
אגדת בראשיתכתב יד אוקספורד 2340
§§13§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה יג

ויצא יעקב מבאר שבע

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע(בראשית כח, י)

שנותיו של יעקב: בן ששים ושלש כשנתברך, ארבע עשרה שנה מוטמן בבית עבר ולא נענש עליהן, בן שבעים ושבע על הבאר, ועשרים שנה בבית לבן — והקדוש ברוך הוא מקדים לרשעים ומשהא לצדיקים

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

סדר עולם רבה, מסכת סופרים, בראשית רבה, בבלי, אוצר מדרשים §§cover-end§§

חלק א

דברי התנאים

אאבינו יעקב היה בשעה שנתברך בן ששים ושלש שנה

סדר עולם רבה, פרק ב · סדר הדורות · יעקב בן ששים ושלש כשנתברך, ארבע עשרה שנה מוטמן ומשמש את עבר, עשרים שנה בבית לבן; שנות יוסף, יהודה ופרץ; אברהם גדול משרה עשר שנים; שנות האבות

הפרק כולו, מ״אבינו יעקב היה בשעה שנתברך״ עד ״ויהי ימי יעקב שני חייו״. המספרים שבקובץ באותיות (״ס״ג״, ״י״ד״, ״ע״ז״, ״כ״ב״, ״ל״ט״, ״צ״ט״, ״קע״ה״, ״קכ״ז״, ״ק״פ״, ״קמ״ז״ וכיוצא בהם) נפתחו במלים. ״שנאמר ויהי״ (בסוף הפרק) — בקובץ בסוגריים מרובעים, השלמת המהדיר.

״כמה גדול אברהם משרה… שנה אחת ליסכה שהיא שרה״ — גם בסוגיא שבבבלי סנהדרין פרק ח, סט ע״ב: ״כמה קשיש אברהם משרה? עשר שנין… אשתכח כי אולדה הרן לשרה בתמני אולידה״, ושם בשם רבי יצחק ״יסכה זו שרה… שסוכה ברוח הקדש… שהכל סכים ביופיה״.

ראש הפרק (״אבינו יעקב היה בשעה שנתברך… והשיאה לעשו נביות אחיה״), וכן ״עשה אבינו יעקב בארץ ישראל ארבע עשרה שנה מוטמן… בן שבעים ושבע שנה״, ״נמצא שפירש יוסף מיעקב אביו… עשרים ושתים שנה״ ו״יצא מארם נהרים ובא לסכות… ששה חדשים״ — ברייתות בסוגיית בבלי מגילה פרק א, טז ע״ב – פרקים א–ב, יז ע״א (להלן, ד), ושם בלשון אחרת: ״היה יעקב בבית עבר מוטמן ארבע עשרה שנה״, ״נמצא יוסף שפירש מאביו עשרים ושתים שנה, כשם שפירש יעקב אבינו מאביו״, ״ובבית אל עשה ששה חדשים והקריב זבחים״.

אבינו יעקב היה בשעה שנתברך בן ששים ושלש שנה,

בו בפרק מת ישמעאל,

שנאמר: וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי בֵרַךְ יִצְחָק וגו׳(בראשית כח, ו),

וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל אָבִיו וגו׳(בראשית כח, ז),

וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי רָעוֹת וגו׳(בראשית כח, ח),

וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל וגו׳(בראשית כח, ט).

שאין תלמוד לומר אֲחוֹת נְבָיוֹת;

ומה תלמוד לומר אֲחוֹת נְבָיוֹת?

מלמד שקדשה ישמעאל ומת, והשיאה לעשו נביות אחיה.

עשה אבינו יעקב בארץ ישראל ארבע עשרה שנה מוטמן, ומשמש את עבר;

ועבר מת אחר ירידתו של יעקב אבינו לארם נהרים שתי שנים.

יצא משם, ובא לו לארם נהרים —

נמצא עומד על הבאר בן שבעים ושבע שנה.

ועשרים שנה עשה בבית לבן:

שבע — עד שלא נשא את האמהות,

ושבע — משנשא את האמהות,

ושש שנים — אחר שנולדו אחד עשר שבטים ודינה.

נמצאו כל השבטים נולדו בשבע שנים, חוץ מבנימן — כל אחד ואחד לשבעה חדשים.

יצא מארם נהרים, ובא לסכות, ועשה שם שמונה עשר חדשים,

שנאמר: וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וגו׳(בראשית לג, יז).

יצא מסכות, ובא לבית אל, ועשה שם ששה חדשים, מקריב למקום.

יצא משם, ונולד לו בנימן, ומתה רחל;

ובו בפרק מתה רבקה ודברה.

נמצאת רחל מתה בת שלשים ושש שנה,

ולאה לא עברה על ארבעים וארבע שנה;

נמצאו רחל ולאה נשאו בנות עשרים ושתים עשרים ושתים — שהיו תאומות.

בא לו אצל יצחק אביו ארצה כנען, ושימשו עשרים ושתים שנה;

ויוסף שימשו תשע שנים:

אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה(בראשית לז, ב).

ובו בפרק מתה לאה.

ירד יוסף למצרים, ועשה בבית פוטיפר שנים עשר חדשים,

שנאמר: וַיְהִי מֵאָז הִפְקִיד אֹתוֹ וגו׳(בראשית לט, ה) —

בַּבַּיִת — מפני החמה, וּבַשָּׂדֶה — מפני הצינה.

ועשה בבית האסורים שתים עשרה שנה:

עִנּוּ בַכֶּבֶל רַגְלוֹ וגו׳(תהלים קה, יח),

עַד עֵת בֹּא דְבָרוֹ וגו׳(תהלים קה, יט).

בשנת שלשים שנה יצא מבית האסורים,

שנאמר: וְיוֹסֵף בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה בְּעׇמְדוֹ וגו׳(בראשית מא, מו).

בו בפרק מת יצחק.

ושבע שני השבע, ושתים שני רעב —

נמצא יוסף כשירדו אבותינו למצרים בן שלשים ותשע שנה,

ולוי בן ארבעים וארבע שנה.

נמצא שפירש יוסף מיעקב אביו, שלא שימשו עשרים ושתים שנה.

בתוך אלו השנים נשא יהודה את בת שוע,

שנאמר: וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה וגו׳(בראשית לח, א),

וַיַּרְא שָׁם יְהוּדָה וגו׳(בראשית לח, ב).

שנה אחת לעיבורו של ער;

הגדיל ער שבע שנים ונשא אשה — הרי שמונה.

שנה אחת לער,

שנה אחת לאונן שייבם,

שנה אחת לשְׁבִי אַלְמָנָה בֵית אָבִיךְ(בראשית לח, יא),

שנה אחת לוַיִּרְבּוּ הַיָּמִים וַתָּמׇת בַּת שׁוּעַ(בראשית לח, יב),

שנה אחת לעיבורו של פרץ;

הגדיל פרץ שבע שנים ונשא אשה — הרי שמונה עשרה.

שנה אחת לחצרון,

שנה אחת לחמול;

וחצרון וחמול ירדו עמו למצרים.

כיוצא בו אתה אומר: וְהָרָן הוֹלִיד אֶת לוֹט(בראשית יא, כז).

כמה גדול אברהם משרה? עשר שנים,

שנאמר: וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד(בראשית יז, יז).

כמה אברהם גדול מנחור? שנה.

כמה נחור גדול מהרן? שנה.

הגדיל הרן שש שנים ונשא אשה — הרי שמונה:

שנה אחת ללוט,

שנה אחת ליסכה — שהיא שרה.

ולמה נקרא שמה יסכה? שהכל סוכין בהסוכין בה — מסתכלים בה (ביופיה),

שנאמר: וַיְהַלְלוּ אֹתָהּ אֶל פַּרְעֹה(בראשית יב, טו).

דבר אחר:

יסכה — שהיתה סוכה בנבואה,

שנאמר: כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה וגו׳(בראשית כא, יב).

אבינו אברהם היה בשעה שמל בן תשעים ותשע שנה,

שנאמר: וְאַבְרָהָם בֶּן תִּשְׁעִים וָתֵשַׁע שָׁנָה בְּהִמֹּלוֹ וגו׳(בראשית יז, כד);

ומת בן מאה שבעים וחמש שנים.

ושרה מתה בת מאה עשרים ושבע שנה,

שנאמר: וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה וגו׳(בראשית כג, א).

יצחק מת בן מאה ושמונים שנה,

ויעקב מת בן מאה ארבעים ושבע שנה,

שנאמר: וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו וגו׳(בראשית מז, כח).

תרגום לעבריתסוכין בה מסתכלים בה (ביופיה)

בבת שש שנים היתה דינה כשהולידה את אסנת

מסכת סופרים, נספח א, ה · דרשת הפסוק · דינה ילדה את אסנת בשש שנות שכר הצאן, בסוף עשרים השנים שבבית לבן

הנספח לכתבי היד של מסכת סופרים, אחרי ״בת שלש שנים ושלשה ימים היתה רבקה״. ״בצאניך״ — במסורה (בראשית לא, מא) ״בצאנך״.

בת שש שנים היתה דינה כשהולידה את אסנת משכם —

מנין שש שנים של שכר הצאן שעבד יעקב אבינו ללבן, והן סוף עשרים שנה,

שנאמר: זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים בצאניך(בראשית לא, מא).

מכאן ואילך — הוסיף המבין דעת.

וירד מיכאל, והוליכה לבית פוטיפר.

חלק ב

דברי האמוראים

גמקדים לרשעים ומשהא לצדיקים

בראשית רבה, פרשה סח, ו · דרשת הפסוק · ״ויצא יעקב מבאר שבע״ · יעקב נשא אשה בן שמונים וארבע, ולא יצא לחוץ לארץ בלא רשות

״עשה״ (עוד ארבע עשרה) — בכתב היד ״עו..״ (אותיות מטושטשות), ו״שה״ הושלם במאגרים; הכ״ף של ״כתוב״ — הושלמה במאגרים.

בתיאודור–אלבק ״יחזקיה אמר״, ״ועשו בן מ׳ שנה נשא״, ״מאיכן הורשה לו? לא מבאר שבע״ (כאן: ״מאיכן לא הורשה? לא מבאר שבע?״), ״ואם לאו לא אצא״; ״לפיכך צרך הכתוב לומר…״ — שם בסוגריים.

חשבון השנים — גם בסדר עולם רבה, פרק ב (לעיל, א), בלי שם אומר ובלי ״מקדים לרשעים״: ״עשה אבינו יעקב בארץ ישראל ארבע עשרה שנה מוטמן ומשמש את עבר… ועשרים שנה עשה בבית לבן: שבע — עד שלא נשא את האמהות״; וכן בברייתות שבסוגיית בבלי מגילה פרק א, טז ע״ב – פרקים א–ב, יז ע״א (להלן, ד).

חזקיה אמר:

בן ששים ושלוש שנה היה יעקב אבינו בשעה שנטל את הברכות;

עשה עוד ארבע עשרה שנה מוטמןמוטמן — נסתר, מוצנע בארץ ושמש לעברושמש לעבר — ושימש את עבר (בבית מדרשו);

עשה עוד שבע שנים באימהותבאימהות — בעבודה בשביל האמהות (רחל ולאה) —

ונמצא נושא אשה בן שמונים וארבע שנה,

ועשו בן ארבעים שנה.

הא למדנו: שהקדוש ברוך הוא מקדים לרשעים, ומשהאומשהא — ומעכב, ומאחר לצדיקים.

יציאה ברשות

אמר רבי הושעיה:

כבר כתוב:

וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל אָבִיו וְאֶל אִמּוֹ(בראשית כח, ז);

מה תלמוד לומר וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע(בראשית כח, י)?

אלא אמר: אבא, בשעה שביקש לצאת לחוץ לארץ — מאיכן לא הורשה? לא מבאר שבע?

אף אני — הרי אני הולך לבאר שבע:

ואם נתן לי רשות — הרי אני יוצא, ואם לאו — איני יוצא.

לפיכך צרך הכתוב לומר:

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב.

תרגום לעבריתמוטמן נסתר, מוצנע ושמש לעבר ושימש את עבר (בבית מדרשו) באימהות בעבודה בשביל האמהות (רחל ולאה) ומשהא ומעכב, ומאחר

דגדול תלמוד תורה יותר מכבוד אב ואם

בבלי מגילה פרק א, טז ע״ב – פרקים א–ב, יז ע״א · סוגיא · ארבע עשרה שנה שלמד יעקב בבית עבר לא נענש עליהן — חשבון שנותיו משנות ישמעאל ועד עמדו לפני פרעה

״אמר רבה אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא״ — בכתבי היד: ״רבה בר בר חנה… משמיה דרב״ (בכ״י מינכן 95: ״משמיה דרב גידל״).

״דאמר מר: למה נמנו שנותיו של ישמעאל״ — בכתבי היד: ״דאמר ר׳ חייא בר אבא״ (בכ״י מינכן 95: ״דא״ר חיי׳ בר אבא א״ר יוחנן״), כביבמות סד ע״א.

״שתין ותלת וארביסר עד דמתיליד יוסף״ — בכ״י אוקספורד 366, בכ״י וטיקן 134 ובכ״י הספרייה הבריטית 400 בלי ״שתין ותלת״: ״וארביסר שני דהוה בבית לבן עד דאיתיליד יוסף״.

הברייתות (״היה יעקב אבינו בשעה שנתברך מאביו… והשיאה נביות אחיה״, ״היה יעקב בבית עבר מוטמן ארבע עשרה שנה… בן שבעים ושבע שנה״, ״נמצא יוסף שפירש מאביו עשרים ושתים שנה״, ״יצא מארם נהרים ובא לו לסכות… והקריב זבחים״) — גם לעיל, בדברי התנאים: סדר עולם רבה, פרק ב (א), ושם בלשון אחרת.

אמר רבה אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא:

גדול תלמוד תורה יותר מכבוד אב ואם,

שכל אותן שנים שהיה יעקב אבינו בבית עבר — לא נענש.

דאמר מרדאמר מר — שאמר החכם (בברייתא):

רש״י יעקב למד תורה י״ד שנה בבית עבר — כשפירש מאביו ללכת לחרן ולא נענש עליהן על כיבוד אביו ובשאר כל השנים שנשתהה בבית לבן ובדרך נענש כדמפרש ואזיל.

למה נמנו שנותיו של ישמעאל? כדי ליחס בהן שנותיו של יעקב,

רש״י למה נמנו שנותיו של ישמעאל — מה לנו למנות שנות הרשעים.

רש״י להתייחס בהן שנותיו של יעקב — על ידי מנין שנות ישמעאל אנו למדין [באיזה פרק משנות יעקב עברו עליו כל הקורות והמוצאות אותו מהן אנו למדין] ששימש בבית עבר י״ד שנה כיצד אברהם בן פ״ו שנה כשנולד ישמעאל וכשנולד יצחק היה בן מאה שנה הרי היו לישמעאל י״ד שנה ויצחק קדם ליעקב ששים שנה הרי לישמעאל ע״ד כמה פיישן משנותיו של ישמעאל ס״ג נמצא שהיה יעקב כשמת ישמעאל בן ס״ג שנה.

דכתיב: וְאֵלֶּה שְׁנֵי חַיֵּי יִשְׁמָעֵאל מְאַת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים(בראשית כה, יז).

כמה קשיש ישמעאל מיצחקכמה קשיש ישמעאל מיצחק — בכמה (שנים) גדול ישמעאל מיצחק?? ארביסר שניןארביסר שנין — ארבע עשרה שנים,

דכתיב: וְאַבְרָם בֶּן שְׁמֹונִים שָׁנָה וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּלֶדֶת הָגָר אֶת יִשְׁמָעֵאל לְאַבְרָם(בראשית טז, טז),

וכתיב: וְאַבְרָהָם בֶּן מְאַת שָׁנָה בְּהִוָּלֶד לוֹ אֵת יִצְחָק בְּנוֹ(בראשית כא, ה);

וכתיב: וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹותָם(בראשית כה, כו).

בר כמה הוה ישמעאל כדאתיליד יעקבבר כמה הוה ישמעאל כדאתיליד יעקב — בן כמה היה ישמעאל כשנולד יעקב?? בר שבעים וארבעה.

כמה פיישן משניהכמה פיישן משניה — כמה נשארו משנותיו?? שתין ותלתשתין ותלת — שישים ושלוש.

ותניאותניא — ושנויה (ברייתא):

היה יעקב אבינו בשעה שנתברך מאביו בן ששים ושלש שנה, ובו בפרק מת ישמעאל,

רש״י ותניא היה יעקב כו׳ — ותניא נמי הכי שהיה יעקב כשנתברך מאביו בן ס״ג ובו בפרק מת ישמעאל שנאמר וילך עשו אל ישמעאל וגו׳.

דכתיב: וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי בֵרַךְ וגו׳(בראשית כח, ו), וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל אֲחוֹת נְבָיוֹת(בראשית כח, ט).

ממשמע שנאמר ״בת ישמעאל״, איני יודע שהיא ״אחות נביות״?

מלמד שקידשה ישמעאל ומת, והשיאה נביות אחיה.

רש״י מלמד שקידשה ישמעאל — אביה ומת והשיאה נביות אחיה.

שתין ותלת וארביסרוארביסר — וארבע עשרה עד דמתיליד יוסף — הא שבעין ושבעהעד דמתיליד יוסף — הא שבעין ושבעה — עד שנולד יוסף — הרי שבעים ושבע;

וכתיב: וְיוֹסֵף בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה בְּעׇמְדוֹ לִפְנֵי פַּרְעֹה(בראשית מא, מו) — הא מאה ושבעהא מאה ושבע — הרי מאה ושבע;

שב דשבעא ותרתי דכפנאשב דשבעא ותרתי דכפנא — שבע (שנות) השובע ושתיים (שנות) הרעב — הא מאה ושיתסרושיתסר — ושש עשרה.

רש״י וארבע עשרה שנה — היה יעקב בבית לבן עד דאתיליד יוסף דכתיב עבדתיך ארבע עשרה שנה בשתי בנותיך וגו׳ (בראשית לא) וכשנולד יוסף שלמו שני עבדות הבנות שנאמר ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף וגו׳ (שם ל) ומשם והלאה עבד אותו בשכר הצאן הרי בן ע״ז היה יעקב כשנולד יוסף וכתיב ויוסף בן שלשים שנה בעמדו לפני פרעה נמצא יעקב בן מאה ושבע [שנים כשהיה יוסף בן שלשים שנה] ונשתהה יעקב לישב בארץ כנען שלא ירד למצרים.

רש״י שבעה דשבעא ותרין דכפנא — דכתיב כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ וגו׳ (בראשית מה) הרי בן קי״ו היה יעקב כשירד למצרים וקרא כתיב שלשים ומאת שנה נמצא משנסע מבית אביו עד שבא לבית לבן ארבע עשר ואותן השנים היה בבית עבר ולא חשיב להו לא גרסינן הכא עד לקמן.

וכתיב: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יַעֲקֹב כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ(בראשית מז, ח),

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה(בראשית מז, ט);

מאה ושיתסר הוייןושיתסר הויין — ושש עשרה הן (ולא שלושים)!!

אלא שמע מינהאלא שמע מינה — אלא למד מכאן: ארבע עשרה שנין דהוה בבית עברשנין דהוה בבית עבר — שנים שהיה בבית עבר — לא חשיב להולא חשיב להו — לא מנה אותן (הכתוב בעונשו).

דתניאדתניא — שהרי שנויה (ברייתא):

היה יעקב בבית עבר מוטמןמוטמן — נסתר, מוצנע ארבע עשרה שנה;

עבר מת לאחר שירד יעקב אבינו לארם נהרים שתי שנים;

רש״י עבר מת לאחר ירידתו של יעקב לארם נהרים — ובא לבית לבן ועמד שם שתי שנים צא וחשוב שנותיו של עבר ונמצא שמת כשהיה יעקב בן שבעים ותשע שנה והיינו שתי שנים משבא לבית לבן כשתחשוב י״ד שנה ששימש בבית עבר.

יצא משם ובא לו לארם נהרים;

רש״י יצא — יעקב מבית עבר שתי שנים לפני מיתתו של עבר.

נמצא כשעמד על הבאר בן שבעים ושבע שנה.

רש״י נמצא כשעמד כו׳ — הכי גרסינן מנלן דלא איענש עלייהו דתניא נמצא יוסף כשפירש מאביו שלא ראהו עשרים ושתים שנה כדרך שפירש יעקב מבית אביו שלא כיבדו נתאבל על יוסף כ״ב שנה כיצד יוסף בן שבע עשרה שנה היה כשפירש מאביו וכשמלך על מצרים היה בן שלשים שנה שנאמר ויוסף בן שלשים שנה בעמדו לפני פרעה הרי י״ג ושבעה דשבעא ותרין דכפנא הרי עשרים ושתים שנה שנתכסה יוסף מאביו ויעקב עמד עשרים שנה בבית לבן וי״ד שנה בבית עבר.

ומנלן דלא מיענשומנלן דלא מיענש — ומנין לנו שלא נענש??

דתניא:

נמצא יוסף שפירש מאביו עשרים ושתים שנה, כשם שפירש יעקב אבינו מאביו.

דיעקב — תלתין ושיתא הוייןדיעקב — תלתין ושיתא הויין — של יעקב — שלושים ושש הן!!

אלא ארביסר דהוה בבית עבר — לא חשיב להו.

רש״י אלא — שמע מינה י״ד דבית עבר לא חשיב להו — דלא איענש עלייהו.

סוף סוף דבית לבן עשרין שנין הוייןסוף סוף דבית לבן עשרין שנין הויין — סוף סוף, של בית לבן עשרים שנה הן!!

אלא משום דאשתהי באורחא תרתין שניןאלא משום דאשתהי באורחא תרתין שנין — אלא מפני שנתעכב בדרך שתי שנים.

דתניא:

יצא מארם נהרים ובא לו לסכות, ועשה שם שמונה עשר חודש,

שנאמר: וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּותָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּות(בראשית לג, יז);

ובבית אל עשה ששה חדשים והקריב זבחים.

רש״י אי הכי בצירא להו — ואין כאן אלא עשרים דבית לבן.

רש״י אישתהי ב׳ שנים באורחא — דבשובו מארם נהרים לבא ליצחק אביו ויבן לו בית לימות החורף עשה סוכות ב׳ פעמים שני ימות הקיץ הרי י״ח ובבית אל עשה ששה חדשים כשיצא משכם שנאמר קום עלה בית אל וגו׳ (בראשית לה).

תרגום לעבריתמוטמן נסתר, מוצנע דאמר מר שאמר החכם (בברייתא) כמה קשיש ישמעאל מיצחק בכמה (שנים) גדול ישמעאל מיצחק? ארביסר שנין ארבע עשרה שנים בר כמה הוה ישמעאל כדאתיליד יעקב בן כמה היה ישמעאל כשנולד יעקב? כמה פיישן משניה כמה נשארו משנותיו? שתין ותלת שישים ושלוש ותניא ושנויה (ברייתא) וארביסר וארבע עשרה עד דמתיליד יוסף — הא שבעין ושבעה עד שנולד יוסף — הרי שבעים ושבע הא מאה ושבע הרי מאה ושבע שב דשבעא ותרתי דכפנא שבע (שנות) השובע ושתיים (שנות) הרעב ושיתסר ושש עשרה ושיתסר הויין ושש עשרה הן (ולא שלושים)! אלא שמע מינה אלא למד מכאן שנין דהוה בבית עבר שנים שהיה בבית עבר לא חשיב להו לא מנה אותן (הכתוב בעונשו) דתניא שהרי שנויה (ברייתא) ומנלן דלא מיענש ומנין לנו שלא נענש? דיעקב — תלתין ושיתא הויין של יעקב — שלושים ושש הן! סוף סוף דבית לבן עשרין שנין הויין סוף סוף, של בית לבן עשרים שנה הן! אלא משום דאשתהי באורחא תרתין שנין אלא מפני שנתעכב בדרך שתי שנים

חלק ג

מדרשים מאוחרים

השני הצדיקים

אוצר מדרשים, ברייתא דרבי פנחס בן יאיר, ח · מנין · שני חיי האבות והאמהות — אברהם מאה ושבעים וחמש; ימי השבטים, לידתם ומיתתם; השופטים והמלכים מכל השבטים חוץ משמעון, בשביל עון הזנות

הסימן כולו. המספרים שבקובץ באותיות (״קע״ה״, ״ק״פ״, ״קמ״ז״, ״קכ״ז״, ״י״ד״ וכיוצא בהם) נפתחו במלים. ״(מ״ר ויחי)״ אחרי שני רבקה — ציון המהדיר, ולא הובא. ״[זבולון… קי״א]״ — בקובץ בסוגריים מרובעים, השלמת המהדיר. ״לא לא העמיד״ — כפל בקובץ, והושמט.

בקובץ נוסחאות אחרות בסוגריים: לוי ״(נ״א בא׳)״, יששכר ״(נ״א בד׳)״, יהוא ״(נ״א מגד)״.

שנות יעקב ולידת השבטים בסדר עולם רבה, פרק ב — לעיל, א.

שני הצדיקים:

שני חיי אברהם — מאה ושבעים וחמש;

שני חיי יצחק — מאה ושמונים;

שני חיי יעקב — מאה וארבעים ושבע;

שני חיי שרה — מאה ועשרים ושבע;

שני חיי רבקה — מאה ושלשים ושלש;

שני חיי רחל — שלשים ושבע;

שני חיי לאה — ארבעים ושבע.

ראובן נולד ביום ארבעה עשר לחדש התשיעי, ומת בן מאה ועשרים וחמש שנים;

שמעון נולד בעשרים ואחד לחדש העשירי, ומת בן מאה ועשרים שנים;

לוי נולד בששה עשר לחדש הראשון, ומת בן מאה ושלשים ושבע שנים;

דן נולד בתשעה לחדש הששי, ומת בן מאה ועשרים וחמש שנים;

יהודה נולד בחמשה עשר לחדש השלישי, ומת בן מאה ותשע עשרה שנים;

נפתלי נולד בחמשה לחדש השלישי, ומת בן מאה ושלשים ושלש שנים;

גד נולד בעשרה לחדש השביעי, ומת בן מאה ועשרים וחמש;

יששכר נולד בעשרה לחדש החמישי, ומת בן מאה ועשרים ושתים;

אשר נולד בעשרים לעשתי עשר חדש, ומת בן מאה ועשרים ושלש;

יוסף נולד בעשרים ואחד לחדש השביעי, ומת בן מאה ועשר;

זבולון נולד בשבעה לחדש תשרי, ומת בן מאה וארבע עשרה;

ובנימין נולד באחד עשר לחדש מרחשון, ומת בן מאה ואחת עשרה.

באדר ובאייר לא נולדו — נשתיירו לאפרים ולמנשה.

מלמד שלא היה אחד מן השבטים חי יותר משנותיו של לוי, ולא פחות משנותיו של יוסף.

ומכל השבטים יצאו שופטים ומלכים,

רק משבט שמעון לא קם שופט ומלך, בשביל החטא שעשה זמרי בשיטים —

ללמדך כמה חמורה הזנות.

וכן מצינו בכל השבטים:

עתניאל משבט יהודה;

אהוד מבנימין;

דבורה וברק מאפרים ומקדש נפתלי;

גדעון משבט מנשה, ואבימלך בנו אחריו;

תולע בן פואה מיששכר;

יאיר הגלעדי מחוות יאיר, משבט מנשה;

וכן יפתח ממנשה, מיושבי גלעד;

אבצן מבית לחם יהודה;

אילון מזבולון;

עבדון בן הלל משבט אפרים;

שמשון משבט דן;

עלי ושמואל משבט לוי —

כל אלו היו שופטים בישראל.

ואלו היו המלכים:

שאול מבנימין;

דוד ושלמה מיהודה;

ירבעם מאפרים;

יהוא בן נמשי ממנשה.

אבל שמעון לא העמיד לא מלך ולא שופט, בשביל עון הזנות;

לפיכך ניתנה ברית מילה בערוה, שיהא יראת המקום מונעת לעשות חטא.

חילופי נוסח והשלמות

סדר עולם רבה, מסכת סופרים, בראשית רבה, בבלי, אוצר מדרשים. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אשנאמר— (הוספה)
גשה— (הוספה)
גכ— (הוספה)
הזבולון נולד בשבעה לחדש תשרי, ומת בן מאה וארבע עשרה;— (הוספה)
הובנימין נולד באחד עשר לחדש מרחשון, ומת בן מאה ואחת עשרה.— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
סדר עולם רבהנוסח פרויקט השו״ת
מסכת סופריםנוסח פרויקט השו״ת
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית)
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
אוצר מדרשיםמהדורת אייזנשטיין
§§14§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה יד

ותצא מן המקום אשר היתה שמה

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב(בראשית כח, י)

״ויצא״ — וכי לא יצא משם אלא הוא? הצדיק שבעיר הוא זיווה, הוא שבחה, הוא הדרה; פינה משם — פינה זיווה, כיציאת נעמי מן המקום

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בראשית רבה §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אפינה זיווה

בראשית רבה, פרשה סח, ז · דרשת הפסוק · ״ויצא״ · יציאת הצדיק מן העיר עושה רושם, כיציאת נעמי ורות ממואב

״הצדיק שבעיר״ (הראשון), ״זיו״ (בכתב היד ״ד..ה״, אותיות מטושטשות), הסמ״ך של ״סימון״, ״הוא שבחה״ (בדרשת רות), ״הצדקת״ (אחרי מקום חסר בכתב היד), ״היה״ (שם יצחק), ״רבי״ (עזריה) והלמ״ד של ״לזכותן״ — הושלמו במאגרים.

״כי לא יצא משם אלא הוא״ — כך בכתב היד, וגם בדרשת רות ״כי לא יצאה משם אלא הוא״ (שם במאגרים ״יצא״). בתיאודור–אלבק ״וכי לא יצא משם אלא הוא, והלא כמה חמרים וגמלים יצאו עימו״, ובדרשת רות ״וכי לא יצאה משם אלא היא, כמה חמרים וכמה גמלים יצאו״; ״רבי חנן״ (כאן ״רבי חנין״); ״הוא זיווה הוא הדרה והוא שבחה, פינה משם פינה זיווה הדרה ושבחה״. ״ניחה תמן שלא היתה״ — במאגרים תוקן ״היה״; בתיאודור–אלבק ״היתה״ כבכתב היד.

רות רבה ב, יב (על ״ותצא מן המקום אשר היתה שמה״) — אותה דרשה בסדר הפוך: הפסוק שברות תחילה, ו״ויצא יעקב מבאר שבע״ אחריו (״ודכותה״); שינוייו בקריאות. שם המאמר ״הגדול שבעיר — הוא זיוה, הוא הדרה, הוא שבחה״ (כאן ״הצדיק שבעיר״, ובסדר זיווה, שבחה, הדרה) בשם רבי עזריא בשם רבי יודא בר סימון בלבד, בלי ״רבי חנין בשם רבי שמואל בר רב יצחק״ ובלי ״פינה משם…״; בדרשת ״ויצא״ הסופר קיצר ״רבי עזריא וכו׳״; ״אותה צדקת״ בלי ״בלבד״, ״ברם הכא״; ו״לא דומה זכות צדיק אחד לזכות של שני צדיקים״ בשם רבי זעירא (כאן בשם רבי עזריה בשם רבי יודה בירבי סימון).

״יי ישמר צאתך — ויצא יעקב מבאר שבע; ובואך — ויבא יעקב שלם״ (בראשית רבה עט, ד) — בפרשה נא (ושבתי בשלום אל בית אבי), ה.

וַיֵּצֵא(בראשית כח, י) —

כי (רות רבה: וכי) לא יצא משם אלא הוא? כמה חמורים וכמה גמלים יצאו (רות רבה: כמה גמלים יצאו, כמה חמרים)!

ותמרותמר — ואתה אומר (רות רבה: ואת אמר) וַיֵּצֵא?

רבי עזריה בשם רבי יודה ברבי סימון, רבי חנין בשם רבי שמואל בר רב יצחק:

הצדיק שבעיר — הוא זיוה, והוא שבחה, והוא הדרה;

פינה משםפינה משם — פנה (הלך) משם — פינה זיווה, פינה שבחה, פינה הדרה.

ותצא מן המקום

ודכוותהודכוותה — וכיוצא בו: וַתֵּצֵא מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיְתָה וגו׳(רות א, ז).

וַתֵּצֵא — כי (רות רבה: וכי) לא יצאה (רות רבה: יצתה) משם אלא הוא (רות רבה: היא)? כמה חמורים יצאו וכמה גמלים יצאו (רות רבה: כמה גמלים, כמה חמורים)!

ותמר (רות רבה: ואת אמר) וַתֵּצֵא?

רבי עזריה בשם רבי סימון, רבי חנין בשם רבי שמואל בר רב יצחק:

הצדיק (רות רבה: הגדול) שבעיר — הוא זיווה, הוא שבחה, והוא הדרה;

פינה משם — פינה זיווה, פינה שבחה, פינה הדרה.

זכות שני צדיקים

ניחה תמןניחה תמן — נוח (מובן) שם — שלא היתה שם אלא אותה הצדקת בלבד;

ברם הכהברם הכה — אבל כאן — לא היה שם יצחק?

רבי עזריה בשם רבי יודה בירבי סימון:

לא דומה זכותו שלצדיק אחד לזכותן שלשני צדיקים (רות רבה: זכות צדיק אחד לזכות של שני צדיקים).

תרגום לעבריתותמר ואתה אומר פינה משם פנה (הלך) משם ודכוותה וכיוצא בו ניחה תמן נוח (מובן) שם ברם הכה אבל כאן

חילופי נוסח והשלמות

בראשית רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אס— (הוספה)
אהצדיק שבעיר— (הוספה)
אזיו— (הוספה)
אהוא שבחה— (הוספה)
אהצדקת— (הוספה)
אהיה— (הוספה)
ארבי— (הוספה)
אל— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית)
§§15§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה טו

מבאר שבע

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע(בראשית כח, י)

״מבאר שבע״ — מבאירה של שבועה, של בכורה ושל ברכה: יעקב יוצא שלא יתבענו אבימלך בשבועת זקנו, ושלא יתבענו עשו על הבכורה ועל הברכה; ״ויברח יעקב שדה ארם״ — מן המקום המיוחד לשבועות, שמא ישביענו עשו שלא נטל את הברכות במרמה

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בראשית רבה, תנחומא בובר §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אשבועה, בכורה וברכה

בראשית רבה, פרשה סח, ח · דרשת הפסוק · ״מבאר שבע״ · מבאר השבועה, הבכורה והברכה: יעקב חושש מתביעת אבימלך ועשו

״ורבי ברכיה״ (בראש הפסקה), ״עמי״, היו״ד של ״לי״ (שנשבע לי), ״דורות״ ו״יגע״ — הושלמו במאגרים; ״לי״ (ויאמר לי) — בכתב היד ״לו״; ״שלבכורה״ — בכתב היד ״שבבכורה״; ״ברכתי״ — בכתב היד ״בכורתי״, כבדברי רבי חונה שלפניו.

בתיאודור–אלבק ״ר׳ יודן ור׳ הונא״ (בלי רבי ברכיה בראש הפסקה), ״השבעה לי כמו שנשבע לי זקינך״, ״כך היית מרמה ונוטל את ברכותי ונמצאתי מאבד היגיעה שיגעה בי אמי״.

״מבאירה שלשבועה״ — גם בבתי מדרשות ח״ב, מדרש שלשה וארבעה, י: ״ויצא יעקב מבאר שבע — מבארה של שבועה״, בתוך ״שלש בריתות ושלש שבועות נכרתו עם שלשה אבות על ארץ ישראל״ (בפרשה לד, ו). ״ממקום המיוחד לשבועות״ — תנחומא בובר, ויצא ט (להלן, ב), בנוסח אחר.

מִבְּאֵר שָׁבַע(בראשית כח, י) —

רבי יודן ורבי חונא ורבי ברכיה.

רבי יודן אמר:

מבאירה שלשבועהמבאירה שלשבועה — מן הבאר של השבועה (״באר שבע״ נדרש).

אמר: שלא יעמד עמי אבימלך ויאמר לי:

השבע לי כשם שנשבע לי זקינך —

נמצאתי משהא בשמחת בניימשהא בשמחת בניי — מתעכב בשמחת בניי (נדחית שמחתם) שבעה דורות.

ורבי חונה אמר:

מבאירה שלבכורה.

אמר: שלא יעמד עמי עשו ויאמר לי:

כך הייתה מרמי בימרמי בי — מרמה אותי ונוטל את בכורתי? —

נמצאתי מאבד את אותה השבועה.

רבי ברכיה אמר:

מבאירה שלברכה.

אמר: שלא יעמד עימי עשו ויאמר לי:

כך הייתה מרמי בי ונוטל את ברכתי? —

נמצאתי מאבד אותו יגע שיגעה בי אימה.

תרגום לעבריתמבאירה שלשבועה מן הבאר של השבועה (״באר שבע״ נדרש) משהא בשמחת בניי מתעכב בשמחת בניי (נדחית שמחתם) מרמי בי מרמה אותי

בוַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם — מקום השבועות

תנחומא בובר, ויצא ט · דרשת הפסוק · נוסח אחר · מבאר שבע ברח — מקום שבועת אברהם ויצחק, שמא ישביענו עשו על הברכות

״ועתה השבעה לי באלהים הנה״ — בכתב היד ״ו?ע? השבעה״ (העי״ן מסופקת), ונפתח כפסוק וכבובר. ״היא חברון״ — כך בכתב היד ובמסורה (בובר: הוא). ״ויאמר״ (״אם יבא ויאמר״) — היו״ד הוספת מאגרים. ״נאמר״ — בכתב היד ״נא׳״. ״באר שבע״ — בכתב היד ״באר־שבע״. ״לכך נאמר… ויברח יעקב שדה ארם״ — בובר: ״הוי ויברח יעקב שדה ארם״. בנוסח בובר ״על כן קרא למקום ההוא באר שבע כי שם נשבעו שניהם״.

״ויברח יעקב שדה ארם״ נדרש גם באגדת בראשית מז, א–ב, בבריחתו מפני השעה ומפני עשו (לעיל, בפרשות יא ו־יב, ״לך עמי בא בחדריך״ ו״ערום ראה רעה ונסתר״); בתנחומא בובר, ויצא ה (בפרשה יא), ״יעקב נתן מקום לשעה וברח מפני עשו״; ובחתימת בראשית רבה ע, כא (בפרשה סח, ויבא גם אל רחל), על שעבודו של יעקב באשה. ענין אחר — מדרש תהלים ג, ג: ״יעקב ברח… משה ברח… אליהו ברח״, ובתנחומא (ורשא), מסעי א, בילמדנו על הנרדף מן הגייס שמחלל את השבת: ״לכו ושאלו את יעקב ואת משה ואת דוד; ביעקב כתיב ויברח יעקב שדה ארם״.

נוסח אחר לבראשית רבה סח, ח (לעיל, א): כאן ״מבאר שבע״ הוא המקום המיוחד לשבועות — שבועת אברהם לאבימלך, שבועת יצחק ושבועת עשו על הבכורה — ויעקב חושש שמא ישביענו עשו שלא נטל את הברכות במרמה; שם שלש דעות, מבאירה של שבועה, של בכורה ושל ברכה.

סוף הסימן, ״אמר ריש לקיש: נסים עשה הקדוש ברוך הוא עמו… מה נורא המקום הזה״ — בפרשה מג (וייקץ יעקב משנתו).

וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם(הושע יב, יג).

ומהיכן ברח? מבאר שבע:

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע(בראשית כח, י).

וכי בבאר שבע היה? והלא בחברון היה,

שנאמר: הִיא חֶבְרוֹן אֲשֶׁר גָּר שָׁם אַבְרָהָם וְיִצְחָק(בראשית לה, כז).

אלא ממקום המיוחד לשבועות:

ששם נשבע אברהם לאבימלך,

שנאמר: וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים הֵנָּה וגו׳(בראשית כא, כג),

עַל כֵּן קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא וגו׳(בראשית כא, לא).

ומניין ששם נשבע יצחק?

שנאמר: וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי יִצְחָק וגו׳(בראשית כו, לב),

וכתיב: וַיִּקְרָא אֹותָהּ שִׁבְעָה וגו׳(בראשית כו, לג).

ואף עשו נשבע ליעקב,

שנאמר: הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם(בראשית כה, לג) — כשנטל את בכורתו.

חשב בלבו ואמר: אם יבא ויאמר: בא, השבעה לי שלא נטלתה הברכות במרמה — מה אני יכול לעשות לו?

אלא אצא מן המקום הזה, המיוחד לשבועות.

לכך נאמר: וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וגו׳,

וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם.

חילופי נוסח והשלמות

בראשית רבה, תנחומא בובר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אורבי ברכיה— (הוספה)
אעמי— (הוספה)
אלילו
אי— (הוספה)
אדורות— (הוספה)
אשלבכורהשבבכורה
אברכתיבכורתי
איגע— (הוספה)
בועתהוע
בי— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית)
תנחומא בוברכתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר
§§16§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה טז

וילך חרנה

וַיֵּלֶךְ חָרָנָה(בראשית כח, י)

״וילך חרנה״ — קפצה לו הארץ, כאליעזר ואבישי, ובו ביום הגיע לחרן, או רק יצא לדרכו כלשון הבריות; ו״חרנה״ — כל דבר שצריך למד בתחילתו נתן לו הא בסופו

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בבלי, בראשית רבה, תנחומא, תנחומא בובר, מדרש תהלים §§cover-end§§

חלק א

דברי התנאים

אאליעזר, יעקב ואבישי

ברייתא, בבלי סנהדרין פרק יא, צה ע״א · ברייתא · שלשה קפצה להם הארץ: אליעזר עבד אברהם, יעקב אבינו ואבישי בן צרויה

הברייתא גם להלן, בתוך הסוגיא (ג), ושם פירושה: ״יעקב אבינו — דכתיב ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה… קפצה ליה ארעא״. בכ״י מינכן 95 נוסף ״ואלו הן״.

תנו רבנן:

שלשה קפצה להם הארץ:

אליעזר עבד אברהם,

ויעקב אבינו,

ואבישי בן צרויה.

חלק ב

דברי האמוראים

קפיצת הדרך

בבן יומו

בראשית רבה, פרשה סח, ט · דרשת הפסוק · ״וילך חרנה״ · הגיע לחרן ביומו או רק יצא לדרכו, וה״א בסוף תיבה במקום למ״ד בתחילתה

הדל״ת של ״זידויה״ — הושלמה במאגרים; ״חרנה״ (בראש הדרשה השנייה) — בכתב היד ״אחרנה״; ״התיבון״ — בכתב היד ״התימון״; ״דייטי״ — הושלם במאגרים (בכתב היד ״ל״ בלבד), ובתיאודור–אלבק ״לבוטי״.

בתיאודור–אלבק ״פלן אזל לקיסרין ועד כדון הוא על זוודייא״, ״סדומה שעירה חרנה״ (בלי ״מצרימה״), ״והוא כת׳ ישובו רשעים לשאולה״.

דברי רבי נחמיה גם בבראשית רבה נ, ה, בדרשה על ״ויבאו שני המלאכים סדמה בערב״ (בראשית יט, א), כמעט מלה במלה, וחילופיה בפנים; שם בראשם ״סדמה״ (הפסוק), ״תני משם רבי נחמיה״, ״אתיבון: והא כתיב״, ״רבי אבא בר זבידא אמר״; ״חרנה״ אינו שם בתיאודור–אלבק, ו״לדייטי״ — שם ״לביטי״.

וכעין זה בברייתא שבבבלי יבמות פרק א, יג ע״ב: ״רבי נחמיה אומר: כל תיבה שצריכה למ״ד בתחלתה הטיל לה הכתוב ה״א בסופה״, ושם הדוגמאות מדבי רבי ישמעאל (אלימה, מחנימה, מצרימה, דבלתימה, ירושלימה). נוסח אחר של דברי רבי נחמיה ותשובת רבי אבא בר זבדא — במדרש תהלים ט, טו (להלן, ז).

וַיֵּלֶךְ חָרָנָה(בראשית כח, י) —

רבנן אמרירבנן אמרי — החכמים אומרים: בן יומובן יומו — באותו יום (הגיע לחרן).

רבי ברכיה בשם רבי יצחק:

לישנהון דבירייתה: פלן אזל קיסרין — ועד כדון הוא על זידויה.לישנהון דבירייתה… — לשון הבריות: פלוני הלך לקיסרין — ועדיין הוא עסוק בצידתו לדרך.

לשון הבריות: פלוני הלך לקיסרין — ועדיין הוא עסוק בצידתו לדרך.

ה״א במקום למ״ד

חָרָנָה —

תני בשם רבי נחמיה:

כל דבר שיצרך (בראשית רבה נ, ה: שצריך) למד מתחילתו (בראשית רבה נ, ה: בתחילתו) — ניתן (בראשית רבה נ, ה: נתן) לו הא בסופו:

סדומה (בראשית רבה נ, ה: סדמה), שעירה, מצרימה, חָרָנָה.

התיבוןהתיבון — השיבו, הקשו: והא כתיבוהא כתיב — והרי כתוב יָשׁוּבוּ רְשָׁעִים לִשְׁאוֹלָה(תהלים ט, יח)?

רבי אבא בר זבדא אמר:

לדייטי התחתונהלדייטי התחתונה — לקומה התחתונה שבשאול.

תרגום לעבריתוהא כתיב והרי כתוב בן יומו באותו יום (הגיע לחרן) התיבון השיבו, הקשו לדייטי התחתונה לקומה התחתונה רבנן אמרי החכמים אומרים

גשלשה קפצה להם הארץ

בבלי סנהדרין פרק יא, צה ע״א–ע״ב · סוגיא · אליעזר עבד אברהם, יעקב אבינו ואבישי בן צרויה; ״ואבוא היום אל העין״; ״ויפגע במקום״ — קפיצת הארץ ותפלה; ״ויזרח לו השמש״ — שמש שבא בעבורו

הברייתא אחרי מעשה אבישי בן צרויה וישבי בנב (״הא דאמרן״); עד ״שמש שבא בעבורו זרחה בעבורו״; אחריה ״ומנלן דכלה זרעיה דדוד״ — חזרה לענין דוד.

״שלשה קפצה להם הארץ״ — בכ״י מינכן 95 נוסף: ״ואלו הן״.

״בעי למיהדר״ — בכ״י מינכן 95: ״יהב דעתיה למיהדר״; ״מיד בא השמש״ — בכ״י מינכן 95: ״מיד וילן שם כי בא השמש וכתי׳ ויזרח לו השמש״.

סוגיא מקבילה: בבלי חולין פרק ז, צא ע״ב, בדברי רבי יצחק על ״ויזרח לו השמש״ — ״כי מטא לחרן… קפצה ליה ארעא״, ״צדיק זה בא לבית מלוני״, ושם עוד דרשות על ״ויקח מאבני המקום״ והסולם.

תנו רבנן:

שלשה קפצה להם הארץ: אליעזר עבד אברהם, ויעקב אבינו, ואבישי בן צרויה.

אבישי בן צרויה — הא דאמרןהא דאמרן — זו שאמרנו (המעשה שסופר לעיל בגמרא).

אליעזר עבד אברהם — דכתיב: וָאָבֹוא הַיּוֹם אֶל הָעָיִן(בראשית כד, מב), למימרא דההוא יומא נפקלמימרא דההוא יומא נפק — כלומר, שבאותו היום יצא (ובו ביום הגיע).

יעקב אבינו — דכתיב: וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה(בראשית כח, י), וכתיב: וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ(בראשית כח, יא).

רש״י ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה — אלמא בא לחרן וכתיב ויפגע במקום שעדיין לא הגיע לחרן שהיה עדיין בבית אל.

כי מטאכי מטא — כשהגיע לחרן, אמר: אפשר עברתי על מקום שהתפללו בו אבותי, ואני לא התפללתי בו?

רש״י שהתפללו בו אבותי — אברהם ויצחק (אברהם דכתיב ויעתק משם יצחק אין מקרא בידי).

בעי למיהדרבעי למיהדר — ביקש לחזור.

כיון דהרהר בדעתיה למיהדרבדעתיה למיהדר — בדעתו לחזור — קפצה ליה ארעאקפצה ליה ארעא — קפצה לו הארץ, מיד וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם.

רש״י הרהר בדעתיה למהדר — למקום.

רש״י קפצה ליה ארעא — והיה שם מיד וקרא מוכיח דכתיב ויפגע במקום שהמקום פגעו ושקפצה לו הארץ ונתקרב לו המקום.

דבר אחר: אין פגיעה אלא תפלה,

שנאמר: וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה וְאַל תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה וְאַל תִּפְגַּע בִּי(ירמיה ז, טז).

רש״י הכי גרסינן: ד״א אין פגיעה אלא תפלה. ונראה למורי דהכא לא מיגרסא הך מילתא: בית אל זה ירושלים חרן חוץ לארץ.

וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ — בתר דצליבתר דצלי — אחר שהתפלל בעי למיהדר.

רש״י כי בא השמש — ויבא השמש לא נאמר אלא כי בא השמש דמשמע שהיה דעתו לחזור כי עוד היום גדול כיון שראה כי בא השמש לן.

אמר הקדוש ברוך הוא: צדיק זה בא לבית מלוני, יפטר בלא לינה?

מיד בא השמש.

והיינווהיינו — וזהו דכתיב: וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ(בראשית לב, לב) — וכי לו בלבד זרחה? והלא לכל העולם כולו זרחה!

רש״י ויזרח לו השמש — משמע השמש שהיה לו כבר שבא בשבילו כבר.

אלא אמר רבי יצחק:

שמש שבא בעבורו — זרחה בעבורו.

תרגום לעבריתהא דאמרן זו שאמרנו (המעשה שסופר לעיל בגמרא) למימרא דההוא יומא נפק כלומר, שבאותו היום יצא (ובו ביום הגיע) כי מטא כשהגיע בעי למיהדר ביקש לחזור בדעתיה למיהדר בדעתו לחזור קפצה ליה ארעא קפצה לו הארץ בתר דצלי אחר שהתפלל והיינו וזהו

דשמש הבאה בעבורו זרחה בעבורו

בבלי חולין פרק ז, צא ע״ב · סוגיא · ״ויזרח לו השמש״ — שמש שבאה בעבורו; קפצה לו הארץ, ״ויפגע במקום״; האבנים נבלעו באחת; רחבו של סולם; ״והנה יי נצב עליו״; כל ארץ ישראל מקופלת תחתיו

לפני הסוגיא: ״רב אמר: מהכא — ויזרח לו השמש״ (מכאן לתלמיד חכם שלא יצא יחידי בלילה); אחריה: ״ויאמר שלחני כי עלה השחר״ — חזרה לפרשת המלאך ושירת המלאכים.

״כתיב ויזרח לו השמש״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י וטיקן 122: ״ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל״.

סוגיא מקבילה: בבלי סנהדרין פרק יא, צה ע״ב, בברייתא ״שלשה קפצה להם הארץ״ — ״כי מטא לחרן… קפצה ליה ארעא״, ״צדיק זה בא לבית מלוני״, ״ויזרח לו השמש… אלא אמר רבי יצחק: שמש שבא בעבורו זרחה בעבורו״.

אמר רבי עקיבא:

שאלתי את רבן גמליאל ואת רבי יהושע באיטליזבאיטליז — בשוק (של בהמות ובשר) של אימאוםאימאום — עמאוס (עיר בשפלת יהודה), שהלכו ליקח בהמה למשתה בנו של רבן גמליאל:

רש״י איטליז — שוק שמוכרין בו בשר.

רש״י אימאום — שם מקום.

כתיב וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ(בראשית לב, לב) — וכי שמש לו לבד זרחה? והלא לכל העולם זרחה!

אמר רבי יצחק:

שמש הבאה בעבורו — זרחה בעבורו.

רש״י שמש הבאה בעבורו — שקעה בעבורו קודם זמנה. ומפרש ואזיל למה שקעה.

דכתיב וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה(בראשית כח, י), וכתיב וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם(בראשית כח, יא).

כי מטאכי מטא — כשהגיע לחרן, אמר: אפשר עברתי על מקום שהתפללו אבותי ואני לא התפללתי?

כד יהיב דעתיה למיהדרכד יהיב דעתיה למיהדר — כשנתן דעתו לחזור — קפצה ליה ארעאקפצה ליה ארעא — קפצה לו הארץ.

רש״י קפצה — לשון לא תקפוץ את ידך (דברים ט״ו:ז׳). נתקצרה ונתקמצה לו.

מיד וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם.

רש״י ויפגע במקום — כאדם הפוגע בחבירו שבא כנגדו ודרשינן ליה נמי לשון תפלה כדכתיב אל תפגעי בי (רות א׳:ט״ז).

רש״י כתיב וילך חרנה — דמשמע דמטא לחרן והדר כתיב ויפגע במקום דהיינו בית אל דאכתי לא מטא לחרן.

רש״י שהתפללו בו אבותי — האי בית אל לא הסמוך לעי הוא אלא ירושלים ועל שם יהיה בית אלהים קראו בית אל והוא הר המוריה שהתפלל בו אברהם והוא שדה שהתפלל בו יצחק דכתיב לשוח בשדה (בראשית כ״ד:ס״ג) דהכי אמרינן בפסחים (דף פח.) אל הר יי ואל בית אלהי יעקב מאי שנא יעקב אלא לא כאברהם שקראו הר דכתיב בהר יי ולא כיצחק שקראו שדה דכתיב לשוח בשדה אלא כיעקב שקראו בית.

כד צליכד צלי — כשהתפלל, בעי למיהדרבעי למיהדר — ביקש לחזור.

אמר הקדוש ברוך הוא: צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה?

מיד בא השמש (כ״י מינכן 95: מיד וילן שם כי בא השמש).

רש״י מיד בא השמש — כדכתיב וילן שם כי בא השמש למה ליה למיכתב כי בא השמש אלא ללמדנו ששקעה קודם זמנה.

כתיב וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם, וכתיב וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן(בראשית כח, יח)!

רש״י מאבני — משמע טובא וכתיב ויקח את האבן.

אמר רבי יצחק:

מלמד שנתקבצו כל אותן אבנים למקום אחד, וכל אחת ואחת אומרת: עלי יניח צדיק זה ראשו.

תנא:

וכולן נבלעו באחד (דפוס ונציה, כ״י מינכן 95: באחת).

רש״י נבלעו באחד — נעשו אבן אחת.

וַיַּחֲלֹום וְהִנֵּה סֻולָּם מֻוצָּב אַרְצָה(בראשית כח, יב) — תנא: כמה רחבו של סולם? שמונת אלפים פרסאותפרסאות — פרסות (מידת אורך, כארבעה מילין).

דכתיב וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹולִים וְיֹורְדִים בּוֹ — עולים שנים ויורדים שנים, וכי פגעו בהדי הדדיוכי פגעו בהדי הדדי — וכשנפגשו זה עם זה הוו להו ארבעההוו להו ארבעה — הרי הם ארבעה (ארבעה מלאכים ברוחב הסולם);

רש״י וכי פגעו בהדדי הוו להו ארבעה — צריך רוחב הסולם להחזיק ארבעתן.

רש״י עולים — משמע כי הדדי ולא זה אחר זה וכן יורדים.

וכתיב ביה במלאךביה במלאך — בו, במלאך וּגְוִיָּתוֹ כְתַרְשִׁישׁ(דניאל י, ו), וגמירי דתרשיש תרי אלפי פרסי הוווגמירי דתרשיש תרי אלפי פרסי הוו — ומקובל בידינו שתרשיש — אלפיים פרסה הוא.

רש״י גויתו כתרשיש — דיחזקאל תרשיש ים ששמו תרשיש כדמתרגמינן (יחזקאל א) תרשיש כרום ימא מראה הים וכתיב אניה באה תרשיש (יונה א׳:ג׳).

תנא:

עולין ומסתכלין בדיוקנובדיוקנו — בדמותו של מעלה, ויורדין ומסתכלין בדיוקנו של מטה.

רש״י בדיוקנו של מעלה — פרצוף אדם שבארבע חיות בדמות יעקב.

בעו לסכוניהבעו לסכוניה — ביקשו לסכנו (להזיקו) — מיד וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו(בראשית כח, יג).

רש״י בעו לסכוניה — מחמת קנאה.

רש״י נצב עליו — לשמרו.

אמר רבי שמעון בן לקיש:

אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו — כאדם שמניף על בנו (כ״י מינכן 95, כ״י וטיקן 122: כאדם שמניף במניפה על בנו).

רש״י שמניף על בנו — במניפה להצילו מן השרב.

הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁוכֵב עָלֶיהָ וגו׳ — מאי רבותיהמאי רבותיה — מה החידוש שבו??

רש״י מאי רבותיה — ארבע אמות משכבו הבטיחו לתת לבניו.

אמר רבי יצחק:

מלמד שקפלה הקדוש ברוך הוא לכל ארץ ישראל והניחה תחת יעקב אבינו, שתהא נוחה ליכבש לבניו.

רש״י שתהא נוחה ליכבש לבניו — כד׳ אמות.

תרגום לעבריתבאיטליז בשוק (של בהמות ובשר) אימאום עמאוס (עיר בשפלת יהודה) כי מטא כשהגיע כד יהיב דעתיה למיהדר כשנתן דעתו לחזור קפצה ליה ארעא קפצה לו הארץ כד צלי כשהתפלל בעי למיהדר ביקש לחזור פרסאות פרסות (מידת אורך, כארבעה מילין) וכי פגעו בהדי הדדי וכשנפגשו זה עם זה הוו להו ארבעה הרי הם ארבעה (ארבעה מלאכים ברוחב הסולם) ביה במלאך בו, במלאך וגמירי דתרשיש תרי אלפי פרסי הוו ומקובל בידינו שתרשיש — אלפיים פרסה הוא בדיוקנו בדמותו בעו לסכוניה ביקשו לסכנו (להזיקו) מאי רבותיה מה החידוש שבו?

הארבע קפיצות שקפצה הארץ

תנחומא, ויצא ד · דרשת הפסוק · ״וילך חרנה״ · הארץ קפצה לאברהם, לאליעזר, לדוד וליעקב

בדפוס סימן ג, המשכו. ״ויחלק עליהם לילה״ — בכתב היד בלא ״שנאמר״; בדפוס ״ואחת בימי דוד שנאמר בהצותו״ ו״וזאת ויצא יעקב מבאר שבע״; ״מלמד שהקפיץ הקב״ה את הארץ ליואב ולאבישי ולצבא המלחמה״.

מקבילה: בבלי סנהדרין פרק יא, צה ע״א (״שלשה קפצה להם הארץ: אליעזר עבד אברהם, ויעקב אבינו, ואבישי בן צרויה״ — שם יעקב קפצה לו הארץ בשובו מחרן אל המקום).

וַיֵּלֶךְ חָרָנָה(בראשית כח, י) —

זו אחת מארבע קפיצותקפיצות — קפיצת הדרך: הארץ נתקצרה לפני ההולך שקפצה הארץ:

אחת בימי אברהם — וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה(בראשית יד, טו);

ואחת לאליעזר — שנאמר: וָאָבֹוא הַיּוֹם אֶל הָעָיִן(בראשית כד, מב);

ואחת בימי דוד — בְּהַצּוֹתוֹ אֶת אֲרַם נַהֲרַיִם וְאֶת אֲרַם צוֹבָה(תהלים ס, ב);

ואחת — וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע.

וכן דוד אומר: הִרְעַשְׁתָּה אֶרֶץ פְּצַמְתָּהּ רְפָה שְׁבָרֶיהָ כִי מָטָה(תהלים ס, ד) —

שהקפיץ הקדוש ברוך הוא את הארץ ליואב ולאבישי ולצבא מלחמה.

תרגום לעבריתקפיצות קפיצת הדרך: הארץ נתקצרה לפני ההולך

ווַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו — ארבעה שנתקפצה להם הארץ

תנחומא בובר, ויצא ח · דרשת הפסוק · ״ויצא יעקב מבאר שבע… וישא יעקב רגליו״ · נוסח אחר · אברהם, אליעזר, אבישי ויעקב שנתקפצה להם הארץ; יעקב נושא את רגליו

״אברהם מניין? כיון שיצא״ — ביניהם בכתב היד ״שנ׳״, ומאגרים מחקוהו. ״נלחם״ — הנו״ן מסופקת. ״ישבי בנב״ — בכתב היד ״ישבי־בנב״. ״רחוקים״ — לפניו בכתב היד ״נ״, ומאגרים מחקוהו. ״ואבוא היום״ — כך בכתב היד (במסורה: ואבא). ״ויצא יעקב מבאר שבע; וישא יעקב רגליו״ — בכתב היד ״וישא יעקב רגליו״ לפני ״ויצא יעקב מבאר שבע״, וסימני ההיפוך שבו מחזירים את הסדר; וכן בובר. ״רבותינו״ — בכתב היד ״רבותי׳״. ״היכאן דוד וגבורתו״ — כך בכתב היד (בובר: היכן דוד וגבורותיו).

נוסח אחר של ״ארבע קפיצות״ שבתנחומא, ויצא ד (לעיל, ה): שם השלישית בימי דוד — ״בהצותו את ארם נהרים״, שהקפיץ את הארץ ליואב ולאבישי ולצבא המלחמה; כאן אבישי ומעשה ישבי בנב, ודרשת ״וישא יעקב רגליו״, שאינה שם.

דבר אחר:

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב(בראשית כח, י) — זה אחד מארבעה בני אדם שנתקפצה לו הארץ.

ואילו הן: אברהם, ואליעזר, ויעקב, ואבישי.

אברהם מניין? כיון שיצא לרדוף את המלכים, קפצה הארץ לפניו.

מניין? שנאמר: וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה(בראשית יד, טו).

ואליעזר מניין? כיון שהלך להביא אשה ליצחק, נתקפצה הארץ לפניו.

מה כתיב בו? וָאָבֹוא הַיּוֹם אֶל הָעָיִן(בראשית כד, מב) —

בו ביום יצא, ובו ביום הגיע.

ואבישי מניין? כיון שהיה נלחם עם ישבי בנב אחי גלית — מה עשה?

רדף את דוד ברוח מגינו.

באותה שעה נתן הקדוש ברוך הוא פחדו של דוד עליו, ואמר:

מה קל האיש הזה! היכאן דוד וגבורתו?

ומניין? שכן כתיב: וַיָּעַף דָּוִד(שמואל ב כא, טו).

באותה שעה אמר דוד: מי יתן לי אחד מבני אחותי כאן!

והיו יואב ואבישי רחוקים ממנו, ונלחמים עם בני עמון ועם ארם.

וכיון שהתפלל דוד, הקפיץ הקדוש ברוך הוא את הארץ לפני אבישי,

שנאמר: וַיַּעֲזׇר לוֹ אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה(שמואל ב כא, יז).

ויעקב אבינו — אף הוא הקפיץ הקדוש ברוך הוא את הארץ לפניו,

שנאמר: וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע,

וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו(בראשית כט, א).

אמרו רבותינו:

כל בני אדם — רגליהם סובלות אותם;

אבל יעקב — נושא את רגליו,

שנאמר: וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו.

ה״א במקום למ״ד

זיָשׁוּבוּ רְשָׁעִים לִשְׁאוֹלָה — כל תיבה שאין למד בראשה

מדרש תהלים, מזמור ט, טו · דרשת הפסוק · ״ישובו רשעים לשאולה כל גוים שכחי אלהים״ · בכשירי אומות העולם הכתוב מדבר; כל תיבה שאין למד בראשה נתן הא בסופה — ״וילך חרנה״; ״לשאולה״ — לדיוטא התחתונה, ושאר ההא לרבות

הדרשה על הפסוק (תהלים ט, יח) שלמה; אחריה בסימן דרשה על ״כי לא לנצח ישכח אביון״ (ט, יט), שאינה מענייננו. ״לשאולה״ (בראש הסימן) — בכתב היד ״לגאולה״, ותוקן במאגרים. ״למד״, ״הא״ — בכתב היד ״ל׳״, ״ה׳״, ונפתחו. ״אומות העולם״, ״לעולם״ — בכתב היד ״אומו׳ העו׳״, ״לעו׳״.

״שכיחי אל״ — בכתב היד כך; בתהלים ט, יח ״שכחי אלהים״. ״ירושלימה״ — במסורה ״ירושלמה״.

מקבילות: תוספתא סנהדרין יג, ב — מחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע (״ישובו רשעים לשאולה — אילו רשעי ישראל… הא יש צדיקים באומות שיש להם חלק לעולם הבא״). דברי רבי נחמיה ורבי אבא בר זבדא — בבראשית רבה סח, ט (לעיל, ב), וכן בבראשית רבה נ, ה.

יָשׁוּבוּ רְשָׁעִים לִשְׁאוֹלָה(תהלים ט, יח).

רבי אליעזר אומר:

כל הגוים אין להם חלק לעולם הבא.

אמר לו רבי יהושע:

אילו אמר כׇּל גּוֹיִם ושתק — יפה היית אומר;

ומה תלמוד לומר שכיחי אל?

הוי אומר: בכשירי אומות העולם הכתוב מדבר.

אמר רבי נחמיה:

כל תיבה שאין למד בראשה — נתן הא בסופה,

כגון: וילך לחרן אין כתיבאין כתיב — אינו כתוב, אלא וַיֵּלֶךְ חָרָנָה(בראשית כח, י).

התיבון ליההתיבון ליה — השיבו לו, הקשו לו:

והכתיבוהכתיב — והרי כתוב: לִשְׁאוֹלָה!

אמר רבי אבא בר זבדא:

לדיוטא התחתונהלדיוטא התחתונה — לקומה התחתונה שבשאול.

הַמִּזְבֵּחָה(שמות כט, יג) — לרבות את הכבש.

חָרָנָה, מִצְרַיְמָה(בראשית יב, י), ירושלימה — לרבות עיבורה דמתאעיבורה דמתא — עיבורה של העיר (השטח הסמוך לעיר, הנחשב כעיר).

הַיָּמָּה(יהושע טו, יב) — לרבות את הלמןהלמן — הנמל.

הַשָּׁמַיְמָה(בראשית טו, ה) — לרבות את העננים התכופין להן.

תרגום לעבריתהתיבון ליה השיבו לו, הקשו לו והכתיב והרי כתוב לדיוטא התחתונה לקומה התחתונה אין כתיב אינו כתוב עיבורה דמתא עיבורה של העיר (השטח הסמוך לעיר, הנחשב כעיר) הלמן הנמל

חילופי נוסח והשלמות

בבלי, בראשית רבה, תנחומא, תנחומא בובר, מדרש תהלים. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
בד— (הוספה)
בחרנהאחרנה
בהתיבוןהתימון
בדייטי— (הוספה)
זשְׁג

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
בראשית רבהפרשה סח: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית); פרשה נ: כתב יד וטיקן 30 (יד שנייה)
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
תנחומא בוברכתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר
מדרש תהליםכתב יד קמברידג׳ Or. 786
§§17§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה יז

שלח מעל פני ויצאו

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה(בראשית כח, י)

רבי יהושע בן לוי פתר קרייה בגליות — ״ויצא יעקב״: ״שלח מעל פני ויצאו״; החלום — צלמו של נבוכדנצר, חנניה מישאל ועזריה ודניאל; ובדפוס: שרי ארבע מלכיות

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בראשית רבה §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אבגליות

בראשית רבה, פרשה סח, טו · דרשת הפסוקים · ״ויצא יעקב… והנה יי נצב עליו״ — על הגליות · כל הפרשה נדרשת על הגלות: צלם נבוכדנצר, חנניה מישאל ועזריה, ודניאל

המשך הפסוק ״אומללה…״ (״נפחה נפשה…״), ״והנה סלם — הוא צלמו שלנבוכדנצר״, הבי״ת הראשונה של ״בבבל״ ו״והוצאתי בלעו מפיו״ — הושלמו במאגרים. ״הנון״ — בכתב היד ״דנין״; ״סונטים״ — בכתב היד ״סוטנים״; הה״א של ״עיליאה״ והוי״ו של ״ואתו״ — הושלמו במאגרים.

בתיאודור–אלבק ״ר׳ יהושע בן לוי פתר קריא בגליות״, ״כמה דאת אמר״, ״הקימה בבקעת דורא״, ״והוציא את בלעו מפיו״; הדרשה מסיימת שם את הפרשה. המדרש קורא ״דורה״ (במסורה: דורא), ״רומיה אמין שתין״ (רומה), ״לא איתנה פלחין״ (איתינא).

רבי יהושע בן לוי פתר קרייהפתר קרייה — פירש את המקרא בגליות:

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע(בראשית כח, י) —

הכמה דתמרהכמה דתמר — כמו שאתה אומר: שַׁלַּח מֵעַל פָּנַי וְיֵצֵאוּ(ירמיה טו, א).

וַיֵּלֶךְ חָרָנָה —

הכמה דתמרהכמה דתמר — כמו שאתה אומר: אֲשֶׁר הוֹגָה יְיָ בְּיוֹם חֲרוֹן אַפּוֹ(איכה א, יב).

וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם(בראשית כח, יא) — עַד אֶפֶס מָקוֹם(ישעיה ה, ח).

וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ —

אֻומְלְלָה יֹולֶדֶת הַשִּׁבְעָה נָפְחָה נַפְשָׁהּ(ירמיה טו, ט) באה שִׁמְשָׁהּ בְּעֹוד יוֹמָם בּוֹשָׁה וְחָפֵרָה.

וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם — תִּשְׁתַּפֵּכְנָה אַבְנֵי קֹדֶשׁ(איכה ד, א).

וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו — כִּי יָרַד מַרְאֲשׁוֹתֵיכֶם(ירמיה יג, יח).

וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא — נִשְׁכְּבָה בְּבׇשְׁתֵּינוּ וגו׳(ירמיה ג, כה).

צלמו של נבוכדנצר

וַיַּחֲלֹם(בראשית כח, יב) — זה חלומו שלנבוכדנצר.

וְהִנֵּה סֻלָּם — הוא צלמו שלנבוכדנצר;

הוא סמל, הוא סולם — הנון אתוי דדן, והינון אתוי דדן.הוא סמל, הוא… — ״סמל״ (צלם) הוא ״סולם״ — אותיותיו של זה הן, והן אותיותיו של זה.

״סמל״ (צלם) הוא ״סולם״ — אותיותיו של זה הן, והן אותיותיו של זה.

מֻוצָּב אַרְצָה — אֲקִימֵהּ בְּבִקְעַתאקימה בבקעת — הקים אותו בבקעת דורה(דניאל ג, א).

וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה — רוּמֵיהּ אַמִּין שִׁתִּיןרומיה אמין שתין — גובהו שישים אמות.

וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים — זה חנניה מישאל ועזריה.

עֹולִים וְיֹורְדִים בּוֹ —

מעלים בו ומורידים בו, אופזים בו, קופזים בו, סונטים בואופזים בו, קופזים בו, סונטים בו — מדלגים עליו, קופצים עליו, מקניטים אותו:

דִּי לֵאלָהָךְ לָא איתנה פָלְחִיןדי לאלהך לא איתנה פלחין — שלאלהיך איננו עובדים(דניאל ג, יח).

וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו(בראשית כח, יג) —

עַבְדוֹהִי דִּי אֱלָהָא עִילָּיאָה פֻּוקוּ וֶאֱתוֹעבדוהי די אלהא עיליאה פוקו ואתו — עבדי האל העליון, צאו ובואו(דניאל ג, כו).

דניאל

דבר אחר:

וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים — זה דניאל.

עֹולִים וְיֹורְדִים בּוֹ — שעלה והוציא את בילעו מתוך פיו,

הדא היא דכתיב:

וּפָקַדְתִּי עַל בֵּל בְּבָבֶל והוצאתי בִּלְעוֹ מִפִּיו(ירמיה נא, מד).

וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו —

דָּנִיֵּאל עֲבֵד אֱלָהָא חַיָּיאדניאל עבד אלהא חייא — דניאל, עבד האל החי(דניאל ו, כא).

תרגום לעבריתאקימה בבקעת הקים אותו בבקעת רומיה אמין שתין גובהו שישים אמות אופזים בו, קופזים בו, סונטים בו מדלגים עליו, קופצים עליו, מקניטים אותו די לאלהך לא איתנה פלחין שלאלהיך איננו עובדים עבדוהי די אלהא עיליאה פוקו ואתו עבדי האל העליון, צאו ובואו דניאל עבד אלהא חייא דניאל, עבד האל החי פתר קרייה פירש את המקרא הכמה דתמר כמו שאתה אומר הכמה דתמר כמו שאתה אומר

בחלומו של נבוכדנצר — שרי ארבע מלכיות

בראשית רבה, פרשה סח (נוסח הספרים), יד · דרשת הפסוק · ״והנה סלם… והנה יי נצב עליו״ · הסולם — הצלם שבחלום נבוכדנצר; העולים והיורדים — שרי ארבע מלכיות, כל אחת ירודה מחברתה; ״והנה יי נצב עליו״ — מלכות שלעולמים

הדרשה בדפוס בלבד; אינה בכתב היד ובתיאודור–אלבק. המדרש קורא ״וזיויה״, ״ראשיה די דהב״ (במסורה: ראשה די דהב טב), ״אנת הוא רישא די דהבא״ (ראשה), ״תקום מלכא אחרי״ (מלכו), ״ומלכו תליתאה״ (תליתיא), ״ואצבעת רגליה… תהוי תקיפא… תהוי תבירא״ (רגליא… תהוה תקיפה… תהוה תבירה), ״אלה שמיא מלכא די לעלמין״ (מלכו).

צלמו של נבוכדנצר בבקעת דורא — בדרשת רבי יהושע בן לוי, לעיל (א).

שרי ארבע מלכיות עולים ויורדים בסולם, ויעקב שלא האמין ולא עלה — ויקרא רבה כט, ב, ופסיקתא דרב כהנא, פסקא ראש השנה, ב; תנחומא, ויצא ב (להלן, פרשה כד: ואתה אל תירא עבדי יעקב).

דבר אחר:

וְהִנֵּה סֻלָּם(בראשית כח, יב) — זה חלומו של נבוכדנצר:

וַאֲלוּ צְלֵם חַד שַׂגִּיאואלו צלם חד שגיא — והנה צלם אחד גדול וגו׳(דניאל ב, לא).

מֻוצָּב אַרְצָה —

וְזִיוֵיהּ יַתִּיר קָאֵם לְקׇבְלָךְוזיויה יתיר קאם לקבלך — וזיוו מופלג, עומד כנגדך.

וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה —

צַלְמָא דִכֵּן רַבצלמא דכן רב — הצלם ההוא גדול.

וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹולִים — שנים, וְיֹורְדִים — שנים:

אלו שרי ארבע מלכיות, ששלטנותן גומרת בהן.

עֹולִים וְיֹורְדִים — יורדים ועולים אין כתיב כאן, אלא עֹולִים וְיֹורְדִים;

עולין הם, ועליה תהא להם?

אלא שכל אחד ירוד מחבירו.

כתיב: הוּא צַלְמָא רֵאשֵׁיהּ דִּי דְהַבהוא צלמא ראשיה די דהב — הצלם ההוא — ראשו של זהב חֲדוֹהִי וּדְרָעוֹהִי דִּי כְסַףחדוהי ודרעוהי די כסף — חזהו וזרועותיו של כסף וגו׳(דניאל ב, לב) —

בבל למעלה מכולם, כדכתיב: אַנְתְּ הוּא רישא דִּי דַהֲבָאאנת הוא רישא די דהבא — אתה הוא הראש של הזהב(דניאל ב, לח);

וכתיב: וּבָתְרָךְ תְּקוּם מלכא אׇחֳרִי אֲרַע מִינָּךְובתרך תקום מלכא אחרי ארע מינך — ואחריך תקום מלכות אחרת, שפלה ממך(דניאל ב, לט);

וכתיב: ומַלְכוּ תליתאה אׇחֳרִי דִּי נְחָשָׁאומלכו תליתאה אחרי די נחשא — ומלכות שלישית אחרת, של נחושת;

וכתיב בסיפאבסיפא — בסוף (הענין): וְאֶצְבְּעָתואצבעת רגליה מנהון פרזל ומנהון חסף מן קצת מלכוותא תהוי תקיפא ומינה תהוי תבירא — ואצבעות הרגלים, מהן ברזל ומהן חרס — מקצת המלכות תהיה חזקה, ומקצתה תהיה שבורה רגליה מִנְּהֵון פַּרְזֶל וּמִנְּהֵון חֲסַף מִן קְצָת מַלְכוּותָא תהוי תקיפא וּמִינַּהּ(דניאל ב, מב) תהוי תבירא.

וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו(בראשית כח, יג) —

כתיב: וּבְיוֹמֵיהוֹן דִּי מַלְכַיָּא אִינּוּן יְקִים אֱלָהּ שְׁמַיָּא מלכא דִּי לְעָלְמִיןוביומיהון די מלכיא אינון יקים אלה שמיא מלכא די לעלמין — ובימיהם של המלכים ההם יקים אלהי השמים מלכות שלעולמים וגו׳(דניאל ב, מד).

תרגום לעבריתואלו צלם חד שגיא והנה צלם אחד גדול וזיויה יתיר קאם לקבלך וזיוו מופלג, עומד כנגדך צלמא דכן רב הצלם ההוא גדול הוא צלמא ראשיה די דהב הצלם ההוא — ראשו של זהב חדוהי ודרעוהי די כסף חזהו וזרועותיו של כסף אנת הוא רישא די דהבא אתה הוא הראש של הזהב ובתרך תקום מלכא אחרי ארע מינך ואחריך תקום מלכות אחרת, שפלה ממך ומלכו תליתאה אחרי די נחשא ומלכות שלישית אחרת, של נחושת ואצבעת רגליה מנהון פרזל ומנהון חסף מן קצת מלכוותא תהוי תקיפא ומינה תהוי תבירא ואצבעות הרגלים, מהן ברזל ומהן חרס — מקצת המלכות תהיה חזקה, ומקצתה תהיה שבורה בסיפא בסוף (הענין) וביומיהון די מלכיא אינון יקים אלה שמיא מלכא די לעלמין ובימיהם של המלכים ההם יקים אלהי השמים מלכות שלעולמים

חילופי נוסח והשלמות

בראשית רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אנפחה— (הוספה)
אנפשה— (הוספה)
אשמשה— (הוספה)
אבעוד— (הוספה)
איומם— (הוספה)
אבושה— (הוספה)
אוחפרה— (הוספה)
אבאה— (הוספה)
אוְהִנֵּה סֻלָּם — הוא צלמו שלנבוכדנצר;— (הוספה)
אהנוןדנין
אסונטיםסוטנים
אה— (הוספה)
אוֶ— (הוספה)
אדכתיב— (הוספה)
אבְּ— (הוספה)
אוהוצאתי בִּלְעוֹ מִפִּיו— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית); נוסח הספרים (סימן ב) — דפוס וילנא
§§18§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה יח

ויפגע במקום

וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם(בראשית כח, יא)

״ויפגע במקום״ — אין פגיעה אלא תפלה: יעקב תקן תפלת ערבית, ושלש תפלות מן האבות ומן התמידין; תפסו אומנות אבותם; הקדוש ברוך הוא מקומו של עולם; פגיעה — נבואה; שכינה באה אליו

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

מכילתא דרבי ישמעאל, מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, ירושלמי, בראשית רבה, בבלי, תנחומא, תנחומא בובר, מדרש תהלים, סדר אליהו רבה, במדבר רבה, מדרש משלי, אוצר מדרשים §§cover-end§§

חלק א

הלכה

איעקב תקן תפלת ערבית

ברייתא, בבלי ברכות פרק ד, כו ע״ב · ברייתא · אברהם תקן שחרית — ״אשר עמד שם״, יצחק מנחה — ״לשוח בשדה לפנות ערב״, יעקב ערבית — ״ויפגע במקום״

בגמרא (להלן, ג), בסוגיית ״תפלות — אבות תקנום… או כנגד תמידין תקנום״, ״תניא כוותיה דרבי יוסי ברבי חנינא״. בירושלמי ברכות ד, א (להלן, ב) הדברים בשם רבי יהושע בן לוי: ״תפילות מאבות למדום״.

תניא כוותיהתניא כוותיה — שנויה ברייתא כדבריו דרבי יוסי ברבי חנינא:

אברהם תקן תפלת שחרית,

שנאמר: וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם(בראשית יט, כז) (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366: את פני יי).

ואין עמידה אלא תפלה,

שנאמר: וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל(תהלים קו, ל).

יצחק תקן תפלת מנחה (כ״י מינכן 95, דפוס ונציה: המנחה),

שנאמר: וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב(בראשית כד, סג).

ואין שיחה אלא תפלה,

שנאמר: תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי יְיָ יִשְׁפֹּוךְ שִׂיחוֹ(תהלים קב, א) (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366: אֶשְׁפֹּוךְ לְפָנָיו שִׂיחִי(תהלים קמב, ג)).

יעקב תקן תפלת ערבית,

שנאמר: וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם(בראשית כח, יא).

ואין פגיעה אלא תפלה,

שנאמר: וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה וְאַל תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה וְאַל תִּפְגַּע בִּי(ירמיה ז, טז).

תרגום לעבריתתניא כוותיה שנויה ברייתא כדבריו

בתפילות מאבות למדום

ירושלמי ברכות ד, א · הלכה · סוגיא · מאיכן למדו שלש תפילות: כנגד שלשה פעמים שהיום משתנה; מן האבות — אברהם שחרית, יצחק מנחה, יעקב ערבית; מן התמידין

״[ואת הכבש השני תעשה בין הערביים]״ — נוסף בגליון כתב יד ליידן.

״את פני״ — בדפוס ונציה ״לפני״.

מקבילות: בבלי ברכות פרק ד, כו ע״ב (להלן, ג) — ״רבי יוסי ברבי חנינא אמר: תפלות אבות תקנום; רבי יהושע בן לוי אמר: תפלות כנגד תמידין תקנום״, הייחוס הפוך; בראשית רבה סח, י (להלן, ט) — כבירושלמי, רבי יהושע בן לוי: ״האבות הראשנים התקינו שלש תפילות״, ורבנן: ״כנגד תמידים קבעו אותה״.

מאיכן למדו שלש תפילות?

רבי שמואל בר נחמני אמר:

כנגד שלשה פעמים שהיום משתנה על הבריות.

בשחר צריך אדם לומר: מודה אני לפניך יי אלהיי ואלהי אבותיי, שהוצאתני מאפילה לאורה.

במנחה צריך אדם לומר: מודה אני לפניך יי אלהיי ואלהיי אבותי, כשם שזכיתני לראות החמה במזרח כך זכיתי לראות במערב.

בערב צריך לומר: יהי רצון מלפניך יי אלהיי ואלהי אבותיי, כשם שהייתי באפילה והוצאתני לאורה כך תוציאני מאפילה לאורה.

רבי יהושע בן לוי אמר:

תפילות מאבות למדום.

תפילת השחר מאברהם אבינו: וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּוקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי יְיָ(בראשית יט, כז).

ואין עמידה אלא תפילה, כמה דתימרכמה דתימר — כמו שאתה אומר: וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל(תהלים קו, ל).

תפלת המנחה מיצחק אבינו: וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה(בראשית כד, סג).

ואין שיחה אלא תפלה, כמה דתימר: תְּפִילָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹוף וְלִפְנֵי יְיָ יִשְׁפֹּוךְ שִׂיחוֹ(תהלים קב, א).

תפילת הערב מיעקב אבינו: וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם(בראשית כח, יא).

ואין פגיעה אלא תפילה, כמה דתימר: יִפְגְּעוּ נָא בַּיְיָ צְבָאוֹת(ירמיה כז, יח),

ואומר: אַל תִּשָּׂא בַעֲדָם רִינָּה וּתְפִילָּה וְאַל תִּפְגַּע בִּי(ירמיה ז, טז).

ורבנן אמרו:

תפילות מתמידין גמרומתמידין גמרו — מן התמידים למדו.

תפילת השחר מתמיד של שחר: אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר(במדבר כח, ד).

תפילת המנחה מתמיד של בין הערבים: [וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִים].

תפילת הערב לא מצאו במה לתלותה, ושנו אותה סתם.

הדא היא דתנינן: תפילת הערב אין לה קבע, ושל מוספין כל היום.(משנה ברכות ד, א)

אמר רבי תנחומא:

עוד היא קבעו אותה כנגד איכול איברים ופדרים שהיו מתאכלין על גבי המזבח כל הלילה.

תרגום לעבריתכמה דתימר כמו שאתה אומר מתמידין גמרו מן התמידים למדו

גתפלות אבות תקנום

בבלי ברכות פרק ד, כו ע״ב · הלכה · סוגיא · תפלות — אבות תקנום או כנגד תמידין תקנום; אברהם שחרית, יצחק מנחה, יעקב ערבית; ואסמכינהו רבנן אקרבנות

״ויפגע במקום וילן שם״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י אוקספורד 366 ״וילן שם כי בא השמש״; בדפוס ונציה חסר ״וילן שם״.

״לעולם אימא לך תפלות אבות תקנום״ — בכ״י אוקספורד 366: ״אין אבות תיקנום אלא אסמכינהו רבנן אתמידין… אלא רבנן תיקנוה ואסמכוה אמוספין, תפלות נמי אבות תקנום ואסמכינהו רבנן לקרבנות״; בכ״י מינכן 95 ובכ״י פריז 671: ״תפילות אבות תיקנום ואתו רבנן ואסמכינהו אתמידים (אתמידין)״.

מקבילה חלקית — בבלי ברכות פרק א, ו ע״ב (״ואברהם אבינו מנא לן דקבע מקום… ואין עמידה אלא תפלה״).

הברייתא ״תניא כוותיה דרבי יוסי ברבי חנינא״ גם לעיל (א), בעמידתה.

מקבילות: ירושלמי ברכות ד, א (לעיל, ב) — ״רבי יהושע בן לוי אמר: תפילות מאבות למדום… ורבנן אמרו: תפילות מתמידין גמרו״, הייחוס הפוך; בראשית רבה סח, י (להלן, ט).

איתמראיתמר — נאמר (נחלקו אמוראים):

רבי יוסי ברבי חנינא אמר: תפלות — אבות תקנום.

רש״י אבות תקנום — כדקתני בברייתא לקמיה.

רבי יהושע בן לוי אמר: תפלות — כנגד תמידין תקנום.

רש״י כנגד תמידים תקנום — אנשי כנסת הגדולה.

תניא כוותיהתניא כוותיה — שנויה ברייתא כדבריו דרבי יוסי ברבי חנינא, ותניא כוותיה דרבי יהושע בן לוי.

תניא כוותיה דרבי יוסי ברבי חנינא:

אברהם תקן תפלת שחרית,

שנאמר: וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם(בראשית יט, כז) (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366: את פני יי).

ואין עמידה אלא תפלה,

שנאמר: וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל(תהלים קו, ל).

יצחק תקן תפלת מנחה (כ״י מינכן 95, דפוס ונציה: המנחה),

שנאמר: וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב(בראשית כד, סג).

ואין שיחה אלא תפלה,

שנאמר: תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי יְיָ יִשְׁפֹּוךְ שִׂיחוֹ(תהלים קב, א) (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366: אֶשְׁפֹּוךְ לְפָנָיו שִׂיחִי(תהלים קמב, ג)).

יעקב תקן תפלת ערבית,

שנאמר: וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם(בראשית כח, יא).

ואין פגיעה אלא תפלה,

שנאמר: וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה וְאַל תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה וְאַל תִּפְגַּע בִּי(ירמיה ז, טז).

ותניא כוותיה דרבי יהושע בן לוי:

מפני מה אמרו, תפלת השחר עד חצות?

שהרי תמיד של שחר קרב והולך עד חצות.

ורבי יהודה אומר: עד ארבע שעות, שהרי תמיד של שחר קרב והולך עד ארבע שעות.

רש״י רבי יהודה — ס״ל שאין תמיד של שחר קרב אלא עד ארבע שעות.

ומפני מה אמרו, תפלת המנחה עד הערב?

שהרי תמיד של בין הערבים קרב והולך עד הערב.

רבי יהודה אומר:

עד פלג המנחה, שהרי תמיד של בין הערבים קרב והולך עד פלג המנחה.

ומפני מה אמרו, תפלת הערב אין לה קבע?

שהרי אברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב (כ״י אוקספורד 366: מבעוד יום) קרבים והולכים כל הלילה.

רש״י אברים — של עולות.

רש״י ופדרים — של שאר קרבנות שנזרק דמן קודם שקיעת החמה קרבין כל הלילה וכנגדן תקנו תפלת ערבית.

ומפני מה אמרו, של מוספין כל היום?

שהרי קרבן של מוספין קרב כל היום.

רבי יהודה אומר:

עד שבע שעות, שהרי קרבן מוסף קרב והולך עד שבע שעות.

ואיזו היא מנחה גדולה?

רש״י מנחה גדולה — אם בא להקדים תמיד של בין הערבים אינו יכול להקדימו קודם שש שעות ומחצה דבין הערבים כתיב ביה מכי ינטו צללי ערב משהחמה נוטה למערב דהיינו משש שעות ומחצה ולמעלה דאמר מר חצי שש וחצי שבע חמה עומדת בראש כל אדם באמצע הרקיע (פסחים דף צד.).

משש שעות ומחצה ולמעלה.

ואיזו היא מנחה קטנה?

רש״י מנחה קטנה — זמן תמיד של בין הערבים בכל יום מתשע שעות ומחצה ולמעלה כדתנן בתמיד נשחט (דף נח.) נשחט בשמונה ומחצה וקרב בתשע ומחצה והתם מפרש טעמא.

מתשע שעות ומחצה ולמעלה.

איבעיא להואיבעיא להו — נשאלה להם שאלה:

רבי יהודה, פלג מנחה קמא קאמרפלג מנחה קמא קאמר — על מחצית המנחה הראשונה (הגדולה) הוא אומר, או פלג מנחה אחרונה קאמרפלג מנחה אחרונה קאמר — על מחצית המנחה האחרונה (הקטנה) הוא אומר?

רש״י פלג מנחה אחרונה — חלק את ב׳ שעות ומחצה הנותרים ביום ותמצא פלג אחרון של מנחה מי״א שעות חסר רביע ולמעלה.

תא שמעתא שמע — בוא ושמע, דתניאדתניא — ששנויה ברייתא: רבי יהודה אומר: פלג המנחה אחרונה אמרו, והיא אחת עשרה שעות חסר רביע.

נימא תיהוי תיובתיהנימא תיהוי תיובתיה — נאמר שתהא (זו) תשובה (הפרכה) לדבריו דרבי יוסי ברבי חנינא!

אמר לך רבי יוסי ברבי חנינא:

לעולם אימא לךלעולם אימא לך — באמת אומר לך: תפלות — אבות תקנום, ואסמכינהו רבנן אקרבנותואסמכינהו רבנן אקרבנות — וסמכו אותן חכמים על הקרבנות;

דאי לא תימא הכידאי לא תימא הכי — שאם לא תאמר כך, תפלת מוסף, לרבי יוסי ברבי חנינא מאן תקנהמאן תקנה — מי תיקן אותה?

רש״י דאי לא תימא הכי — דמודה רבי יוסי ברבי חנינא דרבנן אסמכינהו אקרבנות.

אלא, תפלות — אבות תקנום, ואסמכינהו רבנן אקרבנות.

רש״י תפלת המוספין מאן תקנה — אלא ע״כ רבנן אסמכינהו אקרבנות וכי עיינו במוספין ולא מצאו תפלה כנגדה עמדו הם ותקנוה.

תרגום לעבריתאיתמר נאמר (נחלקו אמוראים) תניא כוותיה שנויה ברייתא כדבריו איבעיא להו נשאלה להם שאלה פלג מנחה קמא קאמר על מחצית המנחה הראשונה (הגדולה) הוא אומר תא שמע בוא ושמע נימא תיהוי תיובתיה נאמר שתהא (זו) תשובה (הפרכה) לדבריו ואסמכינהו רבנן אקרבנות וסמכו אותן חכמים על הקרבנות לעולם אימא לך באמת אומר לך מאן תקנה מי תיקן אותה דאי לא תימא הכי שאם לא תאמר כך פלג מנחה אחרונה קאמר על מחצית המנחה האחרונה (הקטנה) הוא אומר דתניא ששנויה ברייתא

דאין מתפללין יתר משלש תפלות

תנחומא, מקץ ט · הלכה · ילמדנו · נוסח אחר · שלש תפלות שתיקנו האבות, ודניאל ודוד; אנטונינוס ורבינו הקדוש; עתים לתפלה; גדולה תפלה — ״ואל שדי יתן לכם רחמים״

תנחומא בובר, מקץ יא — כמעט מלה במלה, וחילופיו בפנים; בתנחומא בובר אין ״ואין עמידה אלא תפלה… ואין שיחה אלא תפלה… ואין פגיעה אלא תפלה״ ופסוקיהם, ובסוף ״וכן חזקיה נתפלל וביטל הגזירה, ואף יעקב ששלח בניו למצרים נתפלל עליהן״.

מקבילות: ברייתא בבבלי ברכות פרק ד, כו ע״ב (לעיל, א); ירושלמי ברכות ד, א (לעיל, ב). ״ולואי מתפלל אדם והולך כל היום כולו״ — בבלי ברכות פרק ג, כא ע״א, בשם רבי יוחנן: ״ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו״. ילמדנו אחר, ״כמה תפלות מתפלל אדם ביום? רבי שמואל בר נחמן: לפי שהיום משונה שלש פעמים… רבי יהושע בן לוי אומר: אברהם התקין תפלת הבקר…״ — תנחומא, חיי שרה ה (להלן, ה).

וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים(בראשית מג, יד).

ילמדינו רבינו: כמה (תנחומא בובר: עד כמה) תפלות חייב אדם להתפלל בכל יום (תנחומא בובר: ביום)?

כך שנו רבותינו:

אין מתפללין יתר משלש תפלות שתיקנו אבות העולם.

אברהם תיקן תפלת שחרית,

שנאמר: וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי יְיָ(בראשית יט, כז).

ואין עמידה אלא תפלה,

שנאמר: וַיַּעֲמֹד פִּנְחָס וַיְפַלֵּל(תהלים קו, ל).

יצחק תיקן תפלת המנחה,

שנאמר: וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב(בראשית כד, סג).

ואין שיחה אלא תפלה,

שנאמר: תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹוף וְלִפְנֵי יְיָ יִשְׁפֹּוךְ שִׂיחוֹ(תהלים קב, א).

יעקב תיקן תפלת ערבית,

שנאמר: וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם(בראשית כח, יא).

ואין פגיעה אלא תפלה,

שנאמר: וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה וְאַל תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה וְאַל תִּפְגַּע בִּי(ירמיה ז, טז).

ואף דניאל כתיב ביה:

וְזִמְנִיןוזמנין תלתא ביומא הוא בריך על ברכוהי ומצלי ומודא — ושלש פעמים ביום הוא כורע על ברכיו ומתפלל ומודה תלתא בְיוֹמָא הוּא בריך עַל בִּרְכוֹהִי(דניאל ו, יא) ומצלי ומודא וגו׳.

ולא פירש באי זו שעה.

עמד (תנחומא בובר: בא) דוד ופירש:

עֶרֶב וָבֹקֶר וְצׇהֳרַיִם אָשִׂיחָה וְאֶהֱימֶה וַיִּשְׁמַע קוֹלִי(תהלים נה, יח).

לפיכך אין אדם רשאי להתפלל יתר משלש תפלות ביום.

ורבי יוחנן אמר:

ולואי מתפלל אדם והולך כל היום כולו.

אנטונינוס ורבינו הקדוש

שאל אנטונינוס את רבינו הקדוש: מהו להתפלל בכל שעה?

אמר לו: אסור.

אמר לו: למה?

אמר לו: שלא ינהוג (תנחומא בובר: תהא נוהג) קלות ראש בגבורה.

לא קיבל ממנו.

מה עשה? השכים אצלו.

אמר לו: קיריקירי — אדוני כרא (תנחומא בובר: בדא).

לאחר שעה נכנס אצלו, אמר לו: אמפירטוראמפירטור — קיסר, מושל עליון.

לאחר שעה אמר לו: שלום עליך (תנחומא בובר: המלך).

אמר לו: כמה (תנחומא בובר: מה) אתה מבזה במלכות!

אמר לו: ישמעו אזניך מה פיך אומר (תנחומא בובר: שאתה מוצא מפיך)!

ומה אתה, בשר ודם, השואל בשלומך בכל שעה — אתה אומר: מבזה על המלכות;

מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא — על אחת כמה וכמה שלא יהא אדם מטריח בכל שעה.

רבי יוסי בן חלפתא אומר:

עתים הם לתפלה,

שנאמר: וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ יְיָ עֵת רָצוֹן(תהלים סט, יד).

אימתי עֵת רָצוֹן? בשעה שהצבור מתפללין.

לפיכך צריך אדם להשכים לתפלה, שאין לך גדולה מן התפלה.

תדע, שהרי משה נגזר עליו שלא ליכנס לארץ ולא לראותה,

ועל שהרבה בתפלה — וַיַּרְאֵהוּ יְיָ אֶת כׇּל הָאָרֶץ(דברים לד, א).

וכן חזקיה נתפלל, וביטל את הגזירה.

ואף יעקב, כששלח את בניו למצרים, נתפלל עליהם:

וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים.

תרגום לעבריתקירי אדוני אמפירטור קיסר, מושל עליון וזמנין תלתא ביומא הוא בריך על ברכוהי ומצלי ומודא ושלש פעמים ביום הוא כורע על ברכיו ומתפלל ומודה

הכמה תפלות מתפלל אדם ביום — ומוסיף אף בבנים

תנחומא, חיי שרה ה · הלכה · ילמדנו · נוסח אחר · שלש תפלות כנגד שלשה פעמים שהיום משתנה, ושהתקינו האבות; תפלת רבי עקיבא; יהא אדם מוסיף בתפלה, בתורה ובבנים

בדפוס סימן ה. ״שלש פעמים״ (פעמיים) — בכתב היד ״ג׳ פעמים״.

בדפוס: ״כמה תפלות אדם מתפלל ביום״; ״רבי שמואל בר נחמן אמר: לפי שהיום משתנה ג׳ פעמים בכל יום״; ״אברהם תיקן… יצחק תיקן… יעקב תקן״; ״היה מתפלל כדרכו״; ״ומה ראו לתקן ג׳ תפלות? כדי שיהא אדם מוסיף בתפלתו״ — בכתב היד ״שבע מתפלתו״.

מקבילות: ירושלמי ברכות ד, א (לעיל, ב; ״ומאיכן למדו ג׳ תפילות? רבי שמואל בר נחמני אמר: כנגד ג׳ פעמים שהיום משתנה על הבריות״); בראשית רבה סח, י (להלן, ט; ״האבות הראשנים התקינו שלש תפילות״ — רבי יהושע בן לוי, ו״כנגד שלשה פעמים שהיום משתנה״ — רבי שמואל בר נחמן); בבלי ברכות פרק ד, כו ע״ב (לעיל, ג; ״תפלות אבות תקנום״ — רבי יוסי ברבי חנינא, ורבי יהושע בן לוי שם: ״תפלות כנגד תמידין תקנום״). רבי עקיבא — תוספתא ברכות ג, ה (בשם רבי יהודה: ״כשהיה רבי עקיבא מתפלל עם הצבור היה מקצר בפני כולם״); בבלי ברכות פרק ה, לא ע״א (״היה מקצר ועולה מפני טורח צבור״).

וַיֹּוסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה(בראשית כה, א).

ילמדינו רבינו: כמה תפלות מתפלל אדם ביום?

רבי שמואל בר נחמן:

לפי שהיום משונהמשונה — משתנה שלש פעמים — לפיכך צריך אדם להתפלל שלש פעמים בכל יום:

בשחרית — השמש במזרח;

ובצהרים — באמצע רקיע;

ובמנחה — במערב.

רבי יהושע בן לוי אומר:

אברהם התקין תפלת הבקר, שנאמר: וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר(בראשית כב, ג);

יצחק התקין תפלת המנחה, שנאמר: וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב(בראשית כד, סג);

יעקב התקין תפלת הערב, שנאמר: וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ(בראשית כח, יא).

רבי עקיבה, כשהיה מתפלל עם הצבור — היה מתפלל בדרכו;

וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו — אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת,

מפני כריעות והשתחויות.

ומה ראו להתקין שלש תפלות? כדי שיהא אדם שבעשבע — שבע רצון, מתמלא מתפלתו.

ולא בתפלה בלבד, אלא אף בתורה יהא מוסיף והולך;

ולא בתורה בלבד, אלא אף בבנים:

אם נשא אשה ומתה — ישא אחרת ויעמיד ממנה בנים.

תדע לך, שהרי אברהם, שמתה אשתו — לא ישב לו, אלא לקח אשה,

שנאמר: וַיֹּוסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה.

תרגום לעבריתמשונה משתנה שבע שבע רצון, מתמלא

חלק ב

דברי התנאים

ווַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְיָ — תפסו להם אומנות אבותיהם

מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח ב · דרשת הפסוק · ״וייראו מאד ויצעקו״ · תפסו אומנות אבותם — התפלה: אברהם, יצחק — ״ויצא יצחק לשוח״, ואין שיחה אלא תפלה — ויעקב; תולעת יעקב; חרבי וקשתי; יהודה, ירמיהו, דוד, אסא ומשה

״אומנות אברהם יצחק ויעקב״ — בכתב היד ״אברהם (ישר׳) יצחק״, והמלה מחוקה.

בדפוס (הורוביץ–רבין): באברהם ״בית אל מים והעי מקדם, ויבן שם מזבח ויקרא בשם יי… ויטע אשל בבאר שבע״; ביצחק ״ויצחק בא מבוא באר לחי רואי, וכתיב: ויצא יצחק לשוח בשדה״; ביעקב ״ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש… וכתיב: יפגעו נא ביי צבאות לבלתי בואו הכלים הנותרים בית יי״; ״אלא לומר לך: חרבי — זו תפלה, בקשתי — זו בקשה״; ״וכן אמר דוד לגולית״; ״אתם מתגאים על מה שהוריש לכם אביכם יצחק… ואנו מתגאים על מה שהוריש לנו אבינו יצחק״, ובסוף ״פן בחרב אצא לקראתך — שאינן בטוחים אלא בחרב״.

המדרש קורא ״ללא כח עזרינו… נשעננו… אל ההמון הזה״ (דברי הימים ב יד, י: לאין כח עזרנו… נשענו… על ההמון הזה).

מקבילות: מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי יד, י (להלן, ז, נוסח אחר); תנחומא, בשלח ט (להלן, ח, נוסח אחר).

וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְיָ(שמות יד, י) —

תפסו להם (הורוביץ–רבין: מיד) אומנות אבותיהם, אומנות אברהם יצחק ויעקב.

באברהם מהו אומר?

בֵּית אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם וגו׳(בראשית יב, ח),

וַיִּטַּע אֶשֶׁל וגו׳(בראשית כא, לג).

ביצחק מהו אומר?

וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה וגו׳(בראשית כד, סג).

ואין שיחה אלא תפילה,

שנאמר: עֶרֶב וָבֹקֶר וְצׇהֳרַיִם אָשִׂיחָה וגו׳(תהלים נה, יח),

אֶשְׁפֹּךְ לְפָנָיו שִׂיחִי וגו׳(תהלים קמב, ג),

תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וגו׳(תהלים קב, א).

ביעקב מהו אומר?

וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וגו׳(בראשית כח, יא).

ואין פגיעה אלא תפילה,

שנאמר: וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם וגו׳(ירמיה ז, טז).

וכן הוא אומר:

אַל תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב(ישעיה מא, יד) —

מה התולעת אינה מכה את הארזים (הורוביץ–רבין: הארז) אלא בפה,

כך אין להם לישראל אלא תפילה.

וכן הוא אומר:

וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד וגו׳(בראשית מח, כב).

וכי בחרבו ובקשתו לקחה?

והלא כבר נאמר: כִּי לֹא בְקַשְׁתִּי אֶבְטָח וגו׳(תהלים מד, ז)!

הא מה תלמוד לומר: בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי?

זו תפילה (הורוביץ–רבין: חרבי — זו תפלה, בקשתי — זו בקשה).

וכן הוא אומר: גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה וגו׳(בראשית מט, ט),

ואומר: וְזֹאת לִיהוּדָה וַיֹּאמַר וגו׳(דברים לג, ז).

וכן ירמיהו אומר:

אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם(ירמיה יז, ה) וְהָיָה כְּעַרְעָר וגו׳(ירמיה יז, ו);

ומן התפילה מהו אומר?

בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיְיָ וְהָיָה יְיָ מִבְטַחוֹ(ירמיה יז, ז).

וכן דוד מהו אומר?

אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב(שמואל א יז, מה) בחנית וגו׳,

ואומר: אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים וגו׳(תהלים כ, ח),

הֵמָּה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ(תהלים כ, ט),

יְיָ הוֹשִׁיעָה הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קׇרְאֵינוּ(תהלים כ, י).

וכן אסא אומר:

וַיִּקְרָא אָסָא אֶל יְיָ אֱלֹהָיו וַיֹּאמַר יְיָ אֵין עִמְּךָ לַעְזֹור בֵּין רַב ללא כֹּחַ עׇזְרֵינוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ כִּי עָלֶיךָ נשעננו וּבְשִׁמְךָ בָאנוּ אל הֶהָמוֹן הַזֶּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ אַתָּה אַל יַעְצֹור עִמְּךָ אֱנוֹשׁ(דברי הימים ב יד, י).

במשה מהו אומר?

וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ וגו׳(במדבר כ, יד),

וַיֵּרְדוּ אֲבֹותֵינוּ(במדבר כ, טו) מצרים וגו׳,

וַנִּצְעַק אֶל יְיָ אלהי אבותינו וַיִּשְׁמַע קֹולֵינוּ וגו׳(במדבר כ, טז).

אמרו להם:

אתם מתגאים על מה שהוריש לכם אביכם — הַקֹּול קוֹל יַעֲקֹב(בראשית כז, כב), וַיִּשְׁמַע יי את קֹולֵינוּ;

ואנו מתגאים על מה שהוריש לנו אבינו — וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו, וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה(בראשית כז, מ).

מהו אומר?

וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם לֹא תַעֲבֹר בִּי וגו׳(במדבר כ, יח).

ואף כאן אתה אומר:

וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְיָ —

תפסו להם אומנות אבותיהם, אומנות אברהם יצחק ויעקב.

זתפסו בידן אומנות אביהן

מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, פרק יד, י · דרשת הפסוק · נוסח אחר · תפסו אומנות אבותיהם — התפלה: האבות, יהודה, דוד, אסא ומשה

לדברי אדום ״אתם מתגאין…״ — גם קטע גניזה קיימברידג׳, T-S NS 253.1 (קרוע), ושם בסדר אחר: ״אמר לו: אתם מתגאים במשהוריש אתכם… (אנו) מתגאים במשהורישו אותנו אבותינו אברהם… הקול קול יעקב, וכתוב וישמע קולנו; ואתם מתגאים במשהוריש אתכם אביכם: והידים ידי עשו״.

״ואומר״ (יערב עליו), ״אין״ (מכה) — אותיות שהושלמו במאגרים. ״מכה לאיש״ — האל״ף מסופקת; באפשטיין–מלמד ״לארז״, וכן במכילתא דרבי ישמעאל: ״מה התולעת אינה מכה את הארזים אלא בפה״. ״הא מה תלמוד לומר״ — בכתב היד ״האמה ת״ל״.

״אלהיו״ (דברי הימים ב יד, י) — בכתב היד ״אלהינו״, ותוקן במאגרים; ״יי אלהינו אתה״ — בכתב היד ״אלהים״ ומסומן כטעות (באפשטיין–מלמד ״אלקינו״). ״המה״ (כרעו ונפלו) — השלמת אפשטיין–מלמד לקרע.

״אמר לו״ — בכתב היד ״אמ׳ לא לו״, והמהדיר במאגרים מוחק ״לא״. ״ונצעק אל יי וישמע יי״ — כך במדרש (במסורה ״וישמע קלנו״, והמדרש מביא ״וישמע קולינו״ להלן). ״עשוי״ — כך בכתב היד ומסומן כטעות; באפשטיין–מלמד ״עשיו״, בקטע קיימברידג׳ ״עשו״.

מקבילות: מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח ב (לעיל, ו) — ״תפסו להם אומנות אבותיהם, אומנות אברהם יצחק ויעקב״, ושם ״וכן ירמיהו אומר״ ענין לעצמו; תנחומא, בשלח ט (להלן, ח).

וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְיָ(שמות יד, י) —

תפסו בידן אומנות אביהן, אומנות אברהם יצחק ויעקב.

אברהם

באברהם הוא אומר:

בֵּית אֵל מִיָּם וגו׳(בראשית יב, ח);

מה נאמר שם?

וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וגו׳.

יצחק

ביצחק הוא אומר:

וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה וגו׳(בראשית כד, סג),

ואין שיחה אלא תפלה,

כענין שנאמר:

אֶשְׁפֹּוךְ לְפָנָיו שִׂיחִי וגו׳(תהלים קמב, ג).

ואומר:

יֶעֱרַב עָלָיו שִׂיחִי וגו׳(תהלים קד, לד).

ואומר:

עֶרֶב וָבֹקֶר וְצׇהֳרַיִם וגו׳(תהלים נה, יח).

ואומר:

תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹוף וגו׳(תהלים קב, א).

יעקב

ביעקב הוא אומר:

וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם(בראשית כח, יא),

ואין פגיעה אלא תפלה,

שנאמר:

וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה וגו׳(ירמיה ז, טז).

ואומר:

אַל תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב וגו׳(ישעיה מא, יד) —

מה תולעת זו אין מכה לאיש אלא בפיה,

כך אין לישראל אלא תפלה.

בחרבי ובקשתי

ואומר:

אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹורִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי(בראשית מח, כב).

וכי בחרבו ובקשתו לקח?

והלא כבר נאמר:

כִּי לֹא בְקַשְׁתִּי אֶבְטָח וגו׳(תהלים מד, ז)!

הא מה תלמוד לומר:

אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹורִי וגו׳?

זו תפלה;

וּבְקַשְׁתִּי — זו בקשה.

וכן הוא אומר:

בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיְיָ וגו׳(ירמיה יז, ז);

ואומר:

אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם וגו׳(ירמיה יז, ה) —

זו תפלה.

יהודה

ביהודה הוא אומר:

וְזֹאת לִיהוּדָה וַיֹּאמַר(דברים לג, ז);

מה הוא אומר?

שְׁמַע יְיָ קוֹל יְהוּדָה וגו׳.

דוד

בדויד הוא אומר:

אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וגו׳(שמואל א יז, מה).

ואומר:

אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים וגו׳(תהלים כ, ח).

ואומר:

הֵמָּה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ וגו׳(תהלים כ, ט).

אסא

באסא מה הוא אומר?

וַיִּקְרָא אָסָא אֶל יְיָ אֱלֹהָיו וגו׳(דברי הימים ב יד, י).

ואומר:

יְיָ אֱלֹהֵינוּ אַתָּה אַל יַעְצֹר עִמְּךָ אֱנוֹשׁ.

משה ואדום

במשה הוא אומר:

וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ וגו׳(במדבר כ, יד),

וַיֵּרְדוּ אֲבֹותֵינוּ וגו׳(במדבר כ, טו),

וַנִּצְעַק אֶל יְיָ וַיִּשְׁמַע(במדבר כ, טז) יי.

אמר לו:

אתם מתגאין במה שהוריש אתכם אביכן —

הַקֹּול קוֹל יַעֲקֹב וגו׳(בראשית כז, כב),

וַיִּשְׁמַע קֹולֵינוּ;

אנו מתגאין במה שהוריש לנו אבא —

וְהַיָּדַיִם יְדֵי עשוי,

וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה(בראשית כז, מ).

מה הוא אומר?

וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם לֹא תַעֲבֹור בִּי וגו׳(במדבר כ, יח).

אף כן אתה אומר:

וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְיָ —

תפסו בידן אומנות אבותיהן, אומנות אברהם יצחק ויעקב.

חתפשו אומנות אבותיהם — למה נמשלו ישראל בתולעת

תנחומא, בשלח ט · דרשת הפסוק · נוסח אחר · תפשו אומנות אבותיהם — אברהם, יצחק — ״ויצא יצחק לשוח בשדה״ — ויעקב; ישראל כתולעת והאומות כארזים; חרבי וקשתי; יהודה, דוד, אסא ומשה; כשהם צועקים הקדוש ברוך הוא מצוי להם

״באברהם כתיב… ביצחק כתיב… ביעקב כתיב״ — כך בכתב היד בקיצור (״כתי׳״). ״[אין]״ (עמך) ו״[אומנות]״ (בסוף) — השלמות מאגרים. ״בא״ (אליך) — האל״ף מסופקת.

המדרש קורא ״הכה אשור ארז בלבנון״ (יחזקאל לא, ג: הנה אשור ארז בלבנון), ״אשר הרפת״ (שמואל א יז, מה: אשר חרפת), ״לחזור בחרב לאין כח… על ההמון הגדול הזה״ (דברי הימים ב יד, י: לעזור בין רב לאין כח… על ההמון הזה), ״וירדו אבותינו מצרים״ (במדבר כ, טו: מצרימה), ״ונזעק אל יי אלהי אבותינו וישמע יי את קולינו״ (במדבר כ, טז: ונצעק אל יי וישמע קלנו; ובלשון דברים כו, ז).

מקבילות: מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח ב (לעיל, ו); מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי יד, י (לעיל, ז). ״למה נמשלו ישראל בתולעת… והיא רכה ומכה את הקשה״, ״שהאומות נמשלו כארזים״ ו״כשהם צועקים הקדוש ברוך הוא מצוי להם״ — בתנחומא לבדו.

וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ(שמות יד, י) —

תפשו אומנות אבותיהם.

באברהם כתיב: בֵּית אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם וגו׳ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יְיָ(בראשית יב, ח).

ביצחק כתיב: וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה(בראשית כד, סג).

ביעקב כתיב: וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם(בראשית כח, יא).

ואין פגיעה אלא תפלה,

שנאמר: וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה וְאַל תִּשָּׂא בַעֲדָם רִינָּה וּתְפִלָּה וְאַל תִּיפְגַּע בִּי(ירמיה ז, טז).

ואומר: אַל תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב(ישעיה מא, יד).

למה נמשלו ישראל בתולעת?

לומר לך: מה תולעת זו אינה מכה את הארזים אלא בפיה, והיא רכה ומכה את הקשה —

כך אין להם לישראל אלא תפלה.

שהאומות נמשלו כארזים,

שנאמר: הִנֵּה אַשּׁוּר אֶרֶז בַּלְּבָנוֹן(יחזקאל לא, ג),

ואומר: וַיְשַׁבֵּר יְיָ אֶת אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן(תהלים כט, ה);

וכשהן מתגברין עליהם — חוזרין בתשובה, וצועקים ומתפללין.

וכן הוא אומר:

וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹורִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי(בראשית מח, כב).

וכי בחרבו ובקשתו לקחו?

והלא כבר נאמר: כִּי לֹא בְקַשְׁתִּי אֶבְטָח וְחַרְבִּי לֹא תוֹשִׁיעֵנִי(תהלים מד, ז)!

אלא:

״חרבי״ — זו תפלה,

ו״קשתי״ — זו בקשה.

וכן הוא אומר: וְזֹאת לִיהוּדָה וַיֹּאמַר שְׁמַע יְיָ קוֹל יְהוּדָה וגו׳(דברים לג, ז).

וכן דוד אומר: אַתָּה בָּא אֵלַי בחנית בחרב וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם יְיָ צְבָאוֹת אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הרפת(שמואל א יז, מה).

וכן הוא אומר: אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם יְיָ אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר(תהלים כ, ח) הֵמָּה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד(תהלים כ, ט).

וכן הוא אומר: וַיִּקְרָא אָסָא אֶל יְיָ אֱלֹהָיו וַיֹּאמַר יְיָ אֵין עִמְּךָ לחזור בחרב לְאֵין כֹּחַ עׇזְרֵינוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ כִּי עָלֶיךָ נִשְׁעַנּוּ וּבְשִׁמְךָ בָאנוּ עַל הֶהָמוֹן הגדול הַזֶּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ אַתָּה אַל יַעְצֹור עִמְּךָ אֱנוֹשׁ(דברי הימים ב יד, י).

במשה הוא אומר:

וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם(במדבר כ, יד),

וַיֵּרְדוּ אֲבֹותֵינוּ(במדבר כ, טו) מצרים,

ונזעק אֶל יְיָ אֱלֹהֵי אֲבֹותֵינוּ וַיִּשְׁמַע יְיָ אֶת קֹולֵינוּ(דברים כו, ז).

אמר להם:

אתם מתגאים על מה שהורישו לכם אבותיכם, שנאמר: הַקֹּול קוֹל יַעֲקֹב(בראשית כז, כב), וַיִּשְׁמַע קֹולֵינוּ(במדבר כ, טז);

ואנו — על מה שהורישו לנו אבותינו: וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה(בראשית כז, מ).

ואף כאן: וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְיָ —

תפשו אומנות אבותיהם בידיהם.

וכשהם צועקים — הקדוש ברוך הוא מצוי להם,

שנאמר: וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ וּמָצָאתָ(דברים ד, כט).

חלק ג

דברי האמוראים

מקומו של עולם

טמקומו של עולם, ושלוש תפילות

בראשית רבה, פרשה סח, י · דרשת הפסוק · ״ויפגע במקום״ · הקדוש ברוך הוא מקומו של עולם, ושלוש התפילות שתיקנו האבות

הוי״ו של ״וקוראים״, ״מן״ (מה דכתיב), ״וי״ (הווי), הוי״ו של ״והלך״, השי״ן של ״שלש״, ״מודה אני״ והיו״ד של ״לפני״ — הושלמו במאגרים; ״ואם״ — בכתב היד ״ואין״ (פעמיים); ״בזריחתה״ — בכתב היד ״בזריחה״. ״מר׳ ישועה״ שבכתב היד נפתח ״מרכבותיך ישועה״.

״רבי חונא בשם רב אידי״ — בתיאודור–אלבק ״ר׳ הונא מש׳ ר׳ אמי״; ״מעונה אלהי קדם״ ו״הוי הקדוש ברוך הוא מקום עולמו״. ״צלי במקום צלו״ — בתיאודור–אלבק ״ויפגע במקום צלי״, והאות האחרונה של ״צלו״ מסופקת בכתב היד.

לתפילת המנחה בתיאודור–אלבק ״ואין שיחה אלא תפילה שנ׳ אשפוך לפניו שיחי״ (תהלים קמב, ג) ״וכן הוא אומר אשיחה ואהמה וישמע קולי״; לתפילת הערב ״ואתה אל תתפלל בעד העם וגו׳ עד ואל תפגע בי״, בלי ״ואם נביאים הם״. ״רבנין אמ׳ כנגד תמידין… תפילת ערבית אין לה קבע״ — שם בלי ״אמרו״. בפסוק ״וישכם אברהם״ הדרשה נשענת על המשכו, ״אשר עמד שם״; בפסוק ״ואם נביאים הם״ — על המשכו, ״יפגעו נא ביי צבאות״. המדרש קורא ״הייתה״ (במסורה: היית), ובמקום ״אדני״ שבמסורה — ״יי״.

מקבילות (נבדקו): ירושלמי ברכות ד, א (לעיל, ב) — דברי רבי שמואל בר נחמני (שם סדר התפילות שחר, מנחה, ערב, ובמנחה ״מודה אני… כשם שזכיתני לראות החמה במזרח כך זכיתי לראות במערב״), ״רבי יהושע בן לוי אמר תפילות מאבות למדום״ (ולתפילת הערב ״יפגעו נא ביי צבאות״), ״ורבנן אמרו תפילות מתמידין גמרו… תפילת הערב לא מצאו במה לתלותה ושנו אותה סתם״, ודברי רבי תנחומא. בבלי ברכות פרק ד, כו ע״ב (לעיל, ג): ״רבי יוסי ברבי חנינא אמר תפלות אבות תקנום, רבי יהושע בן לוי אמר תפלות כנגד תמידין תקנום״ — הייחוס הפוך.

מקומו של עולם

וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וגו׳(בראשית כח, יא).

אמר רבי חונא בשם רב אידי:

למה מכנים שמו שלהקדוש ברוך הוא וקוראים אותו מקום?

שהוא מקומו שלעולמו, ואין עולמו מקומו.

אמר רבי יוסי ברבי חלפתה:

אין אנו יודעים אם הקדוש ברוך הוא מקומו שלעולמו, ואם עולמו מקומו;

ומן מה דכתיבומן מה דכתיב — וממה שכתוב הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי(שמות לג, כא) —

הוויהווי — הרי, הוי אומר הקדוש ברוך הוא מקומו שלעולמו, ואין עולמו מקומו.

אמר רבי יצחק:

כתיב: מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם(דברים לג, כז).

אין אנו יודעים אם הקדוש ברוך הוא מעונו שלעולמו, ואם עולמו מעונו;

מן מה דכתיב יי מָעוֹן אַתָּה(תהלים צ, א) הייתה וגו׳ —

הווי הקדוש ברוך הוא מעונו שלעולמו, ואין עולמו מעונו.

משל הגיבור והסוס

אמר רבי אבא בר יודן:

לגיבור שהיה רכוב על סוס, וכליו משופעיםמשופעים — תלויים ומשתלשלים עליו, הלך והלך —

הסוס טפילהטפילה — טפל, נגרר לרוכב, ולא הרוכב טפילה לסוס.

הדה היא דכתיב:

כִּי תִרְכַּב עַל סוּסֶיךָ מַרְכְּבֹותֶיךָ יְשׁוּעָה(חבקוק ג, ח) — אתמהאאתמהא — בתמיה!

שלוש תפילות

וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם — צלי במקום צלוצלי במקום צלו — התפלל במקום — תפילתו (״ויפגע״ לשון תפילה).

אמר רבי יהושע בן לוי:

האבות הראשנים התקינו שלש תפילות.

אברהם התקין תפילת השחר,

שנאמר: וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם(בראשית יט, כז);

ואין עמידה אלא תפילה — הכמה דתמרהכמה דתמר — כמו שאתה אומר: וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה(תהלים קו, ל).

יצחק תיקן תפילה שלמנחה:

וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ וגו׳(בראשית כד, סג);

ואין שיחה אלא תפילה — שנאמר: תְּפִילָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף(תהלים קב, א),

וכך הוא אומר: עֶרֶב וָבֹקֶר וְצׇהֳרַיִם וגו׳(תהלים נה, יח).

יעקב התקין תפילה שלערבית,

שנאמר: וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם;

ואין פגיעה אלא תפילה — שנאמר: וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה וגו׳(ירמיה ז, טז),

וכן הוא אומר: וְאִם נְבִיאִים הֵם וְאִם יֵשׁ דְּבַר יְיָ וגו׳(ירמיה כז, יח).

כנגד שלושה פעמים שהיום משתנה

אמר רבי שמואל בר נחמן:

כנגד שלשה פעמים שהיום משתנה.

בערבית צריך אדם לומר:

יהי רצון מלפני יי אלהי, שתוציאני מאפילה לאורה.

בשחרית צריך אדם לומר:

מודה אני לפני יי אלהי ואלהי אבותי, שהוצאתני מאפילה לאורה.

במנחה צריך אדם לומר:

יהי רצון מלפני יי אלהי: כשם שזכיתה אותי לראות חמה בזריחתה,

כך תזכה אותי לראות אתה בשקיעתה.

כנגד תמידים

רבנן אמרירבנן אמרי — חכמים אומרים:

כנגד תמידים קבעו אותה:

תפילת השחר — כנגד תמיד שלשחר;

תפילת מנחה — כנגד תמיד שלבן הערבים;

תפילת הערב — לא מצאו לה קבע.

אמרו: תפילת הערב אין לה קבע(משנה ברכות ד, א) וגו׳.

אמר רבי תנחומה:

אף תפילת הערב יש לה קבע —

כנגד האיברים והפדריםוהפדרים — והחלבים (השומן שעל הקרביים) שהיו מתאכליןמתאכלין — נאכלים (נשרפים) באור על גבי המזבח כל הלילה.

תרגום לעבריתהווי הרי, הוי אומר משופעים תלויים ומשתלשלים עליו טפילה טפל, נגרר צלי במקום צלו התפלל במקום — תפילתו (״ויפגע״ לשון תפילה) והפדרים והחלבים (השומן שעל הקרביים) מתאכלין נאכלים (נשרפים) הכמה דתמר כמו שאתה אומר ומן מה דכתיב וממה שכתוב אתמהא בתמיה רבנן אמרי חכמים אומרים

ימָעוֹן אַתָּה הָיִיתָ לָּנוּ — אברהם יעקב ומשה קראו לו מקום

מדרש תהלים, מזמור צ, י · דרשה · נוסח אחר · מעונו של עולם וטפל לעולמו — עד שבא משה ופירש; אברהם, יעקב ומשה קראו לו מקום

״יי מעון״ — כך בכתב היד (פעמיים, ומסומן ״!י׳י!״; במסורה ״אדני מעון״); בבובר ״(ה׳) [אדני]״. ״מעונו״ — העי״ן השלמת מאגרים, ואות לפניה מחוקה. ״וקוראין״ — הקו״ף מסופקת. ״רבי הונא בשם רבי אמי״ — בכתב היד ״ר׳ (הנ..א)… ר׳ ()מי״, ומאגרים השלימו ״[הונא]… [א]מי״, וכך בבובר.

״ויקרא שם המקום ההוא״ — כך בכתב היד (במסורה ״ויקרא אברהם שם המקום ההוא״). בבובר: ״עד שבא הקדוש ברוך הוא ופירש: הנה מקום אתי״ (בדברי רבי יוסי בר חלפתא; וחסר ״שנאמר הנה מקום אתי״ השני), ״למה נקרא שמו של הקדוש ברוך הוא מקום״, ״ויקרא [אברהם] שם המקום״. ובסוף נוסף שם בסוגריים: ״[דבר אחר למה נקרא שמו מקום, שבכל מקום שצדיקים עומדים שם הוא נמצא עמהם, שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי… וכן הוא אומר ויפגע במקום וילן שם]״, שאינו בכתב היד — והוא בפרקי דרבי אליעזר לה (בפרשה יט, ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש).

מקבילה: בראשית רבה סח, י (לעיל, ט) — ״למה מכנים שמו שלהקדוש ברוך הוא וקוראים אותו מקום? שהוא מקומו שלעולמו״ בשם רבי חונא בשם רב אידי, ודברי רבי יוסי ברבי חלפתה על ״הנה מקום אתי״ ודברי רבי יצחק על ״מענה אלהי קדם״; ושם בלי אברהם, יעקב ומשה שקראו לו מקום.

יי מָעוֹן אַתָּה הָיִיתָ לָּנוּ(תהלים צ, א).

אמר רבי יצחק:

מה שאמר הכתוב: מְעֹונָה אֱלֹהֵי קֶדֶם(דברים לג, כז) —

אין אנו יודעין אם הקדוש ברוך הוא מעונו של עולם, אם העולם מעונו של הקדוש ברוך הוא,

עד שבא משה ופירש:

יי מָעוֹן אַתָּה הָיִיתָ לָּנוּ בְּדֹור וָדֹור.

אמר רבי יוסי בר חלפתא:

אין אנו יודעין אם הקדוש ברוך הוא טפילה לעולמו, אם עולמו טפילה לו,

עד שבא משה (מדרש תהלים (בובר): הקדוש ברוך הוא) ופירש: הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי(שמות לג, כא) —

שהוא מקום עולמו, ואין העולם מקומו,

שנאמר: הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי.

הוי: עולמו טפילה לו, ואין הוא טפל לעולמו.

אמר רבי הונא בשם רבי אמי:

למה מכנין שמו של הקדוש ברוך הוא מקום, וקוראין אותו המקום ברוך הוא?

שהוא מקומו של עולם,

שנאמר: הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי.

אברהם קרא לו מקום,

שנאמר: וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא יְיָ יִרְאֶה(בראשית כב, יד).

יעקב קרא לו מקום,

שנאמר: וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה(בראשית כח, יז).

משה קרא לו מקום,

שנאמר: הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי.

אין פגיעה אלא תפלה

יאתפילה ונבואה

תנחומא בובר, ויצא ד · דרשת הפסוק · ״ויפגע במקום… כי בא השמש״ · ״ויפגע״ — תפילה, ועליה ״הנה לא ינום ולא ישן״; ופגיעה — נבואה, ו״כי בא השמש״ — סילוק הנבואה

״ויפגע״ — הפ״א מסופקת בכתב היד. ״שמרך״ — בכתב היד ״שמריך״. ״וגו׳״ — בכתב היד ״וג׳״. ״שכתיב״ — בכתב היד ״שכת׳״ (פעמיים); ״מלמד״ — ״מלמ׳״. ״וזה דורש מן כי בא השמש… שהוא פורענות וסילוק נבואה״ — כך בכתב היד; בובר הקיפו בסוגריים. בנוסח בובר ״ואתה אל תתפלל בעד העם הזה וגו׳ ואל תפגע בי״.

מקבילות: בראשית רבה סח, י (לעיל, ט) — ״ואין פגיעה אלא תפילה, שנאמר ואתה אל תתפלל בעד העם הזה וגו׳״.

סוף הסימן, ״ויקח מאבני המקום — חשב בלבו: אברהם זקני משתי נשים הוליד צדיק ורשע…״ — בפרשה כ (ויקח מאבני המקום).

וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם(בראשית כח, יא) — אין פגיעה אלא תפילה,

שנאמר: וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה(ירמיה ז, טז).

ועליו אמר דוד:

הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא ישָׁן וגו׳(תהלים קכא, ד),

יְיָ שֹׁמְרֶיךָ יְיָ צִלְּךָ וגו׳(תהלים קכא, ה),

יוֹמָם הַשֶּׁמֶשׁ לֹא יַכֶּכָּה וגו׳(תהלים קכא, ו),

יְיָ יִשְׁמׇרְךָ מִכׇּל רָע(תהלים קכא, ז),

יְיָ יִשְׁמׇר צֵאתְךָ וּבאֶךָ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם(תהלים קכא, ח).

דבר אחר:

וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם — ששרתה עליו רוח הקדש על יעקב,

וניבא שעתידין ישראל לחטא, ורוח הקדש מסתלקת מהן.

וזה דורש מן כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ,

שכן מצינו בנבואת מיכה שכתיב: וּבָאָה הַשֶּׁמֶשׁ(מיכה ג, ו) —

שהוא פורענות וסילוק נבואה.

שנאמר: וְאִם נְבִיאִים הֵם וְאִם יֵשׁ דְּבַר יְיָ אִתָּם יִפְגְּעוּ נָא בַּיְיָ(ירמיה כז, יח) —

מלמד שפגיעה זו נבואה.

וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ —

מהו שכתיב: וּבָאָה הַשֶּׁמֶשׁ עַל הַנְּבִיאִים וְקָדַר עֲלֵיהֶם הַיּוֹם.

יבערב ובקר וצהרים אשיחה

מדרש תהלים, מזמור נה, ב · דרשת הפסוק · ״ערב ובקר וצהרים אשיחה״ · אבות העולם תיקנו שלש תפלות — ודוד: אף אני ״ערב ובקר וצהרים אשיחה״

מקבילות: ברייתא בבבלי ברכות פרק ד, כו ע״ב (לעיל, א); ירושלמי ברכות ד, א (לעיל, ב); תנחומא, מקץ ט (לעיל, ד); בראשית רבה סח, י (לעיל, ט).

״ערב ובקר וצהרים״ — שלש תפלות ביום גם בתוספתא ברכות ג, ו, ושם ״ערב — זו תפלת ערבית, בקר — זו תפלת שחרית, וצהרים — זו תפלת מנחה״.

עֶרֶב וָבֹקֶר וְצׇהֳרַיִם אָשִׂיחָה(תהלים נה, יח).

אמר רבי שמואל:

מיכן שאדם צריך להתפלל שלש תפילות ביום.

ומי תיקן אותם? אבות העולם תיקנום.

אברהם תיקן תפילה של שחרית,

שנאמר: וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי יְיָ(בראשית יט, כז).

ואין עמידה אלא תפילה,

כמה דאת אמר: וַיַּעֲמֹד פִּנְחָס וַיְפַלֵּל(תהלים קו, ל).

יצחק התקין תפילת המנחה,

שנאמר: וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה(בראשית כד, סג) (מדרש תהלים (בובר): לפנות ערב).

ואין שיחה זו אלא תפילה,

כמה דאת אמר: תְּפִילָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי יְיָ יִשְׁפֹּוךְ שִׂיחוֹ(תהלים קב, א).

יעקב תיקן תפילת ערבית,

שנאמר: וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם(בראשית כח, יא).

ואין פגיעה זו אלא תפילה,

כמה דתימאכמה דתימא — כמו שאתה אומר: וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה וְאַל תִּשָּׂא וְאַל תִּפְגַּע בִּי(ירמיה ז, טז).

אמר דוד: הואיל ואבות תיקנום, אף אני עֶרֶב וָבֹקֶר וְצׇהֳרַיִם אָשִׂיחָה.

תרגום לעבריתכמה דתימא כמו שאתה אומר

חלק ד

מדרשים מאוחרים

מקומו של עולם

יגמפני מה זכה יעקב — באת שכינה ועמדה הימינו

סדר אליהו רבה, פרק ה, טז · דרשה · יעקב בבית המדרש מקטנותו; כשיצא אל בית לבן באת שכינה — שנים עשר כוכבים ומזלות כנגד שנים עשר שבטים; ושבע עשרה שנים טובות לעת זקנתו

בילקוט שמעוני, רמז קיז, נאמרו הדברים על ״ויפגע במקום״: ״ויפגע במקום — באת השכינה ואמרה לו: יעקב בני, שתים עשרה שעות כנגד שנים עשר שבטים שאני נותן לך…״, עד ״כאילו היה בטובה כל ימי חייו״.

״ואומרת לו ליעקב״ — בכתב היד ״ואומ׳״, והנושא שכינה; בדפוס ״ואמרה״. ״ונתן הקדוש ברוך הוא״ — בדפוס ״ונתן [לו]״. ״סמך לזקנותו״ — כך בכתב היד בפעם הראשונה (״סמוך״ בשנייה).

יושב אהלים

מפני מה זכה יעקב אבינו לחיים שלא בצער ושלא ביצר הרע בעולם הזה,

ממה שעתיד לצדיקים לעתיד לבוא?

מפני שהיה בבית המדרש מקטנותו ועד זקנותו,

בקי במקרא ובמשנה, במדרש ובהלכות ובאגדות,

שנאמר: וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹושֵׁב אֹוהָלִים(בראשית כה, כז),

ואומר: כְּחִצִּים בְּיַד גִּיבּוֹר כֵּן בְּנֵי הַנְּעוּרִים(תהלים קכז, ד),

ואומר: אֶת מִי יוֹרֶה דֵיעָה וְאֶת מִי יָבִין שְׁמוּעָה וגו׳(ישעיה כח, ט).

שנים עשר כוכבים ומזלות

וכשיצא מבית אביו ללכת אל בית לבן,

באת שכינה ועמדה למעלה הימינו,

משיבה ואומרת לו ליעקב:

בני, שא נא עיניך וראה השמימה:

וראה שנים עשר כוכבים ומזלות ברקיע,

שתים עשרה שעות היום,

שתים עשרה שעות הלילה —

כנגד שנים עשר שבטים שאני נותן לך.

שנה טובה סמוך לזקנותו

שכיון שבא יעקב ונמכר יוסף,

היה בוכה ומתאבל עליו עשרים ושתים שנה,

שנאמר: וַיָּקֻומוּ כׇל בָּנָיו וְכׇל בְּנֹותָיו לְנַחֲמוֹ וגו׳(בראשית לז, לה).

וכי על יוסף בכה?

אלא אמר:

שמא נתחייבתי שנשאתי שתי אחיות?

או שמא נהניתי מממונו שללבן?

או שמא נהניתי מממונה שלשכם?

ובטלה ברית שכרת לי הקדוש ברוך הוא!

מיד נתגלגלו רחמיו שלהקדוש ברוך הוא,

ונתן הקדוש ברוך הוא שבע עשרה שנה סמך לזקנותו טובה.

מיכן אמרו:

כל שהישיגתו שנה אחת טובה סמך לזקנותו — סימן יפה לו;

וכל שהישיגתו שנה אחת רעה סמוך לזקנותו — סימן רע לו.

יעקב אבינו היה בטובה לשבע עשרה שנה,

והעלה עליו הקדוש ברוך הוא כאילו כל ימיו בטובה,

שנאמר: וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וגו׳(בראשית מז, כח).

אין פגיעה אלא תפלה

ידבשמונה עשר מקומות משה ואהרן שוים

במדבר רבה, פרשה ב, א · דרשה · ״וידבר יי אל משה ואל אהרן לאמר״ · שמונה עשר מקומות משה ואהרן שוים — כנגד שמונה עשרה ברכות; ומן האבות — שלש תפלות ביום

״כנגד שמנה עשרה ברכות״ — בכתב היד ״שמנה עשרה מקומות ברכות״, ו״מקומות״ מחוק במאגרים. ״ויפגע״ — הוי״ו מסופקת בכתב היד.

מקבילות: ברייתא בבבלי ברכות פרק ד, כו ע״ב (לעיל, א); תנחומא, מקץ ט (לעיל, ד).

וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר(במדבר ב, א).

בשמונה עשר מקומות את מוצא משה ואהרן שוים —

כנגד שמנה עשרה ברכות.

שלש אבות הראשונים — משם אתה מוצא קבע שמתפללים שלשה פעמים ביום.

אברהם קבע תפלה שלבקר,

שנאמר: וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי יְיָ(בראשית יט, כז).

ואין עמידה אלא תפלה,

שנאמר: וַיַּעֲמֹוד פִּנְחָס וַיְפַלֵּל(תהלים קו, ל).

יצחק קבע תפלת המנחה,

שנאמר: וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה(בראשית כד, סג).

ואין שיחה אלא תפלה,

שנאמר: תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹוף וְלִפְנֵי יְיָ יִשְׁפֹּוךְ שִׂיחוֹ(תהלים קב, א).

יעקב קבע תפלת הערב,

שנאמר: וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ(בראשית כח, יא).

ואין פגיעה אלא תפלה,

שנאמר: וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה וְאַל תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה וְאַל תִּפְגַּע בִּי(ירמיה ז, טז).

בשמונה עשר מקומות משה ואהרן מזווגין — רמז לשמונה עשרה ברכות,

כנגד שמונה עשרה אזכרות שכתובות בשמע ישראל, ובמִזְמוֹר לְדָוִד הָבוּ לַיְיָ בְּנֵי אֵלִים(תהלים כט, א).

שלשה אבות התקינו שמתפללין שלשה פעמים ביום,

ומשה ואהרן ומן האזכרות האלו למדנו שמונה עשרה ברכות.

טואל תסג גבול עולם

מדרש משלי, פרק כב, כח · דרשת הפסוק · ״אל תסג גבול עולם אשר עשו אבותיך״ · מנהג שעשו האבות — תפלות השחר, המנחה והערב — אל תשנה; לא לעצמם עשוה אלא לכל הדורות

״ראית״ — בכתב היד ״ראיתי״, והיו״ד מחוקה במאגרים.

בדפוס: ״כגון אברהם שתקן תפלת השחרית, דכתיב: וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני יי; ויצחק תקן תפלת המנחה, שנאמר: ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב; ויעקב תקן תפלת ערבית, שנאמר: ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש״, ו״שלא תאמר: אף אני מוסיף אחרת״.

אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלָם אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבוֹתֶיךָ(משלי כב, כח).

אמר רבי שמעון בן יוחאי:

אם ראית מנהג שעשו אבותיך — אל תשנה אותו,

כגון אברהם שתיקן תפילת השחר,

ויצחק תיקן תפילת מנחה,

ויעקב תפילת הערב.

שלא תאמר: אני עושה,

דכתיב: אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבוֹתֶיךָ.

אמר רבי יוחנן:

לא עשוה להם בלבד, אלא לכל הדורות.

טזתפלת ערבית ראשונה לכל התפלות

אוצר מדרשים, ארחות חיים, ה · דרשה · הוי זהיר בקריאת שמע ערבית ובתפלת שחרית; ערבית ראשונה לכל התפלות, שיעקב תקנה והכתוב עשאו ראש לאבות

״והכתוב״ — בדפוס ״והכתיב״. ״עליו השלום״, ״ואחר כך״ — בדפוס בקיצור.

בני, ירא את יי אלהי אביך ועבדהו,

והוי זהיר בקריאת שמע ערבית ובתפלה של שחרית,

כמו שאמר דוד המלך עליו השלום: עֶרֶב וָבֹקֶר וְצׇהֳרַיִם אָשִׂיחָה וְאֶהֱמֶה וַיִּשְׁמַע קוֹלִי(תהלים נה, יח) —

כמו שתקנו אבות הראשונים.

ותפלת ערבית — שים ראשונה לכל התפלות,

כי יעקב אבינו תיקן אותה, והכתוב עשאו ראש לכל אבות,

שנאמר: וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק וגו׳(בראשית כח, יג) —

בתחלה הזכיר שמו הקדוש עליו, ואחר כך אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי יִצְחָק.

חילופי נוסח והשלמות

מכילתא דרבי ישמעאל, מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, ירושלמי, בראשית רבה, בבלי, תנחומא, תנחומא בובר, מדרש תהלים, סדר אליהו רבה, במדבר רבה, מדרש משלי, אוצר מדרשים. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
זו— (הוספה)
זי— (הוספה)
זהמה— (הוספה)
זאלהיואלהינו
זאלהינואלהים
חהנההכה
חאין— (הוספה)
חאומנות— (הוספה)
טו— (הוספה)
טואםואין
טוי— (הוספה)
טואםואין
טמן— (הוספה)
טו— (הוספה)
טדכתיב— (הוספה)
טש— (הוספה)
טמודה אני— (הוספה)
טי— (הוספה)
טבזריחתהבזריחה
יע— (הוספה)
יהונא— (הוספה)
יא— (הוספה)
טזוהכתובוהכתיב

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
מכילתא דרבי ישמעאלכתב יד אוקספורד 151
מכילתא דרבי שמעון בר יוחאיכתב יד פטרבורג Evr. II A 268
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית)
מדרש תהליםכתב יד קמברידג׳ Or. 786
תנחומא בוברכתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר
סדר אליהו רבהכתב יד וטיקן 31
במדבר רבהכתב יד מינכן 97
מדרש משליכתב יד ניו יורק, בית המדרש לרבנים, Rab. 1695
אוצר מדרשיםמהדורת אייזנשטיין
§§19§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה יט

ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש

וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ(בראשית כח, יא)

״כי בא השמש״ — השקיע הקדוש ברוך הוא חמה שלא בעונתה לדבר עם יעקב בצנעה, והחזירה לו בשובו; כל זמן שהיה בארץ ישראל היה האור עמו; הצדיקים מוסיפין וגורעין על גזירותיו — יעקב עשה היום לילה; יעקב בהר המוריה; עיכוב הדרך

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בראשית רבה, אגדת בראשית, קהלת רבה, דברים רבה, פרקי דרבי אליעזר, אוצר מדרשים §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אחמה שלא בעונתה

בראשית רבה, פרשה סח, יא · דרשת הפסוק · ״ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש״ · השמש שקעה שלא בעונתה כדי לדבר עם יעקב בצנעה, וזרחה לו בשובו

בראש הפסקה מקום חסר בכתב היד, ו״ויפגע במקום״ הושלם במאגרים. ״לעבור״ — בגליון, תחת ״לעבוד״ שנמחק. ״כי בא״ — בכתב היד ״כיבה״, ומסומן במאגרים ״כך״; תוקן כתיאודור–אלבק. ״עם״ (השני) — בכתב היד ״אם״; ״בצאתו״ — בכתב היד ״בצאתי״, והוי״ו של ״אביו״ הושלמה במאגרים; ״גלגל״ (הראשון) והוי״ו של ״ובחזירתך״ — הושלמו במאגרים, ואותיות ״בחזירתך״ מסופקות.

״החזרתי לך גלגל חמה״ — כך בכתב היד ובתיאודור–אלבק; במאגרים הוצע ״הזרחתי״. ״רבי פנחס בשם רבי חנן דציפורין״ — בתיאודור–אלבק ״ר׳ חנן״ בלבד, ואין שם ״אתא שמשא, אתא שמשא״; ״שלא בעונתה״ (כאן ״שלא בעיתה״); ״כבו הפניסים״.

נוסח אחר — אגדת בראשית, פרק נה, ב (להלן, ב): בצאתו נסתלק האור, ובשובו ״ויזרח לו השמש״; ובפרקי דרבי אליעזר לה (להלן, ה) — ״עדכן לשמש חמש ירידות״, והשמש במערב.

בבלי חולין פרק ז, צא ע״ב וסנהדרין צה ע״ב (נבדקו) — דרשה אחרת: ״אמר הקדוש ברוך הוא: צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה? מיד בא השמש״, ועל ״ויזרח לו השמש״ — ״שמש הבאה בעבורו זרחה בעבורו״.

וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם(בראשית כח, יא) —

ביקש לעבור, ונעשה העולם כותל בפניו.

רבנן אמרירבנן אמרי — חכמים אומרים:

כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ —

מלמד שהשקיע הקדוש ברוך הוא חמה שלא בעיתהשלא בעיתה — שלא בזמנה, בשביל לדבר עם אבינו יעקב בצינעהבצינעה — בסתר, בצנעה.

משל אוהבו של מלך

לאוהבו שלמלך שבא אצלו לפרקיםלפרקים — לעיתים.

אמר המלך: כבו הפנסיםהפנסים — הנרות, הפנסים, שני מבקש לדבר עם אוהבי בצינעה.

כך השקיע הקדוש ברוך הוא חמה שלא בעיתה, בשביל לדבר עם אבינו יעקב בצינעה.

רבי פנחס בשם רבי חנן דציפוריןדציפורין — שמציפורי:

שמע קולן דמלאכי השרתקולן דמלאכי השרת — קולם של מלאכי השרת אומרים: בא השמש, בא השמש! אתא שמשא, אתא שמשאאתא שמשא, אתא שמשא — בא השמש, בא השמש!

ויזרח לו השמש

בשעה שאמר יוסף: הִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ(בראשית לז, ט) —

אמר יעקב: מי גילה לו ששמי השמש?

אותן שתי השעות שהשקיע לו הקדוש ברוך הוא חמה בצאתו מבית אביו —

אמתיי החזירן לו? בחזירתו לבית אביו.

הדה היא דכתיב:

וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ וגו׳(בראשית לב, לב).

סימן לבניך

אמר לו הקדוש ברוך הוא: את סימן לבניך.

מה את — בצאתך השקעתי לך גלגל חמה, ובחזירתך החזרתי לך גלגל חמה;

כך בניך — בצאתן: אֻומְלְלָה יֹולֶדֶת הַשִּׁבְעָה וגו׳(ירמיה טו, ט);

בחזירתן: וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי וגו׳(מלאכי ג, כ).

תרגום לעבריתשלא בעיתה שלא בזמנה בצינעה בסתר, בצנעה לפרקים לעיתים הפנסים הנרות, הפנסים אתא שמשא, אתא שמשא בא השמש, בא השמש רבנן אמרי חכמים אומרים דציפורין שמציפורי קולן דמלאכי השרת קולם של מלאכי השרת

בשְׁלַח אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ

אגדת בראשית, פרק נה, ב · פתיחתא · ״וישלח יעקב מלאכים״ · נוסח אחר · כשהצדיקים בעולם האורה עמהם: כל זמן שיעקב בארץ ישראל האור עמו — ״ויפגע במקום״, ובשובו ״ויזרח לו השמש״

שְׁלַח־אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ הֵמָּה יַנְחוּנִי יְבִיאוּנִי אֶל־הַר־קׇדְשְׁךָ וְאֶל־מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ(תהלים מג, ג)

הפתיחתא השנייה לסדר ״וישלח יעקב מלאכים״; אינה בכתב היד של אגדת בראשית, ונדפסה כנוסח הדפוס. ״חזרה התורה למקומה״ — כך בדפוס (ואולי צריך לומר ״האורה״).

נוסח אחר של ״בצאתך השקעתי לך גלגל חמה, ובחזירתך החזרתי לך גלגל חמה״ — בראשית רבה סח, יא (לעיל, א).

דבר אחר:

וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים(בראשית לב, ד).

זה שאמר הכתוב:

שְׁלַח אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ וגו׳(תהלים מג, ג).

אמר רבי ברכיה:

כשהצדיקים בעולם — האורה עמהם,

שנאמר: אוֹר זָרֻועַ לַצַּדִּיק וגו׳(תהלים צז, יא).

וכן ירמיהו אומר: תְּנוּ לַיְיָ אֱלֹהֵיכֶם כָּבוֹד וגו׳(ירמיה יג, טז) —

עשו תשובה לפניו, שאין כבוד אלא תשובה,

שכן יהושע אומר לעכן: בְּנִי שִׂים כָבוֹד וגו׳(יהושע ז, יט).

בְּטֶרֶם יַחְשִׁיךְ וגו׳ —

עד שלא יסלק את האורה מכם, ויסלק את הצדיקים, והנה נמצאין בחושך.

בְּטֶרֶם יַחְשִׁיךְ וּבְטֶרֶם יִתְנַגְּפוּ רַגְלֵיכֶם עַל הָרֵי נָשֶׁף —

עד שלא יסתלקו אותן שמתפללין וקודמין את הנשף,

שנאמר: קִדַּמְתִּי בַנֶּשֶׁף ואשוע(תהלים קיט, קמז).

ללמדך, שכל זמן שהצדיקים קיימין — האור בעולם.

כך, כל זמן שהיה יעקב בארץ ישראל — היה האור עמו;

וכשיצא — נסתלק האור, שנאמר: וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וגו׳(בראשית כח, יא);

וכיון שבא לחזור — חזרה התורה למקומה בזכותו, שנאמר: וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ(בראשית לב, לב).

לפיכך הוא אומר: איני חוזר לארץ ישראל עד שתשלח אותו האור שהיה עמי,

שנאמר: שְׁלַח אוֹרְךָ וגו׳,

שנאמר: תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב(מיכה ז, כ).

וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים —

אף לעתיד לבא כך הקדוש ברוך הוא עושה,

שנאמר: כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים וְעָלַיִךְ יִזְרַח יְיָ וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה(ישעיה ס, ב).

גיָדַעְתִּי כִּי כׇּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים — שייראו מלפניו

קהלת רבה, פרשה ג, יט · דרשת הפסוק · ״ידעתי כי כל אשר יעשה האלהים… והאלהים עשה שיראו מלפניו״ · גדולה היראה, וגזירות הקדוש ברוך הוא שהפכו הצדיקים

אחרי ״ראשון ראשון מסתלק״ בא בכתב היד הערת הסופר ״וכו׳ בבראשית רבה״; אינה בפנים. ״השמים״ (הה״א), ״מקלסין״ (הסמ״ך), ״בצינעא״ (העי״ן) — אותיות מסופקות.

בדפוס: ״א״ר שמלאי דברויירא: ובדבריך עשיתי״ (אינו בכתב היד); ״ששני ספרים שכתב שלמה לא חתמן אלא ביראה… ובסיפרא הדין כתיב סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא״; ״רשב״ל הוה עליל מן המתגרה… ואילין קרייא מקרתה״ (בכתב היד ״מן חמת גדר… ואלין מסורתא״); ״א״ר נתן נראין כאוכלין״ (״רבי יונתן״); ״ודאי כבה השמש״; ״ר׳ חלקיה״ (״רבי חזקיה״).

המדרש קורא ״שייראו״ (במסורה: שיראו), ״ותיראה היבשה״ (ותראה), ״אם ישמרו בניך את בריתי״ (בניך בריתי), ״וירד יי אל הר סיני״ (על הר סיני), ״ויהי שם ארבעים יום״ (במסורה: ויהי שם עם יהוה ארבעים יום), ״השמים מספרין״ (מספרים), ״ותשר דבורה וברק ביום ההוא״ (במסורה: וברק בן אבינעם ביום ההוא).

נוסח אחר של ״גזר הקדוש ברוך הוא ועמדו הצדיקים״ — דברים רבה, האזינו ב (להלן, ד).

יָדַעְתִּי כִּי כׇּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים(קהלת ג, יד).

אמר רבי יהודה ברבי סימון:

ראוי היה אדם הראשון שיהיה חי וקיים לעולם;

ומפני מה נקנסה עליו מיתה? וכו׳.

אלא: וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה שייראו מִלְּפָנָיו.

אמר רבי אלעזר:

מתחלת ברייתו של עולם גזר הקדוש ברוך הוא: יִקָּווּ הַמַּיִם(בראשית א, ט).

וכל כך למה? וְתֵירָאֶה הַיַּבָּשָׁה.

ומפני מה כתוב: הַקֹּורֵא לְמֵי הַיָּם וַיִּשְׁפְּכֵם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ יְיָ שְׁמוֹ(עמוס ט, ו) —

שתי פעמים כתוב הַקּוֹרֵא לְמֵי הַיָּם(עמוס ה, ח),

אחד בדור המבול ואחד בדור הפלגה?

אלא וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה שייראו מִלְּפָנָיו.

הצדיקים מוסיפין

אמר ריש לקיש:

כתוב: אֵת כׇּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹותוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹוסֵף עָלָיו(דברים יג, א);

אבל הצדיקים מוסיפין עליו, ואין גורעין ממנו.

אמר רבי יוסי ברבי חנינא:

מכאן שאין הבמות ניתרות אלא על ידי נביא; ואליהו מקריב בראש הר הכרמל.

אמר רבי חנינא:

כתוב: וְנֶאְמַן בֵּיתְךָ וּמַמְלַכְתְּךָ עַד עוֹלָם(שמואל ב ז, טז).

אימתי? אִם יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ את בְּרִיתִי(תהלים קלב, יב).

ואם לאו — וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם(תהלים פט, לג).

גדולה היראה

אמר רבי יודן:

גדולה היראה, שהשמים וארץ לא נבראו אלא בזכות היראה,

שנאמר: וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה שייראו מִלְּפָנָיו.

אמר רבי ירמיה ברבי אלעזר:

גדולה היראה, ששני ספרים שכתב שלמה — חתמן ביראה:

בספר משלי — אִשָּׁה יִרְאַת יְיָ הִיא תִתְהַלָּל(משלי לא, ל);

ובהדין ספראובהדין ספרא — ובספר הזה — אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא(קהלת יב, יג).

גזר הקדוש ברוך הוא, ועמדו הצדיקים

ריש לקיש הוה עליל מן חמת גדר.ריש לקיש הוה… — ריש לקיש היה נכנס (חוזר) מחמת גדר. פגש בו רבי יונתן. אמר לו: מה (חידוש בידך), אדוני? (משוער) אמר לו: המקראות האלה — ומסר לו את המקראות האלה ואת המסורות האלה.

ריש לקיש היה נכנס (חוזר) מחמת גדר.

פגע ביה רבי יונתן.

פגש בו רבי יונתן.

אמר ליה: היך מרי?

אמר לו: מה (חידוש בידך), אדוני? (משוער)

אמר ליה: אלין קרייא — ומסר ליה אלין קרייא ואלין מסורתא.

אמר לו: המקראות האלה — ומסר לו את המקראות האלה ואת המסורות האלה.

כך גזר הקדוש ברוך הוא על העליונים שיהו עליונים, ועל התחתונים שיהו תחתונים לעולם;

עמד משה ועשה עליונים תחתונים ותחתונים עליונים.

הדא הוא דכתיב:

וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים(שמות יט, ג), וַיֵּרֶד יְיָ אל הַר סִינַי(שמות יט, כ).

כך גזר הקדוש ברוך הוא על התחתונים שיאכלו וישתו, ועל העליונים שלא יאכלו;

עמד אברהם ועשה עליונים אוכלים ושותים.

הדא הוא דכתיב:

וְהוּא עֹומֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ(בראשית יח, ח).

וכי אוכלים היו?

אמר רבי יונתן: נראין כאוכלין, ראשון ראשון מסתלק.

עמד משה ועשה תחתונים שאין אוכלין.

הדא הוא דכתיב:

וַיְהִי שָׁם אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וגו׳(שמות לד, כח).

כך גזר הקדוש ברוך הוא על הים שיהיה ים, ועל יבשה שיהיה יבשה;

עמד משה ועשה ים יבשה: וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה(שמות יד, כב).

עמד אלישע, תלמיד תלמידו, ועשה יבשה ים.

הדא הוא דכתיב:

עָשֹׂה הַנַּחַל הַזֶּה גֵּבִים גֵּבִים(מלכים ב ג, טז).

כך גזר הקדוש ברוך הוא שיהיו השמים מקלסין אותו,

דכתיב: הַשָּׁמַיִם מספרין כְּבוֹד אֵל(תהלים יט, ב);

עמד משה ושיתקן, דכתיב: הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה(דברים לב, א).

גזר הקדוש ברוך הוא על השמש ועל הירח שיהו מקלסין אותו,

שנאמר: מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ מְהֻלָּל שֵׁם יְיָ(תהלים קיג, ג) — מהלל כתיב;

עמד יהושע תלמידו ושתקן: שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן(יהושע י, יב).

גזר הקדוש ברוך הוא על הקיץ שיהיה קיץ, ועל חורף שיהיה חורף;

עמד שמואל הנביא ועשה קיץ חורף, שנאמר: הֲלא קְצִיר חִטִּים הַיּוֹם(שמואל א יב, יז).

עמד אליהו ועשה חורף קיץ: אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר(מלכים א יז, א).

גזר הקדוש ברוך הוא על היום שיהיה יום, ועל הלילה שיהיה לילה;

עמד יעקב אבינו ועשה היום לילה, שנאמר: וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ(בראשית כח, יא).

ודאי בא השמש?

ורבנין אמריןורבנין אמרין — והחכמים אומרים:

השקיע הקדוש ברוך הוא גלגל חמה בלא עונתו, ודבר עמו בצינעאבצינעא — בצנעה, בסתר.

משל לאוהבו של מלך

משל לאוהבו של מלך שבא אצלו לקיציןלקיצין — לזמנים רחוקים, לעתים רחוקות,

והיה המלך נזקק לכל בני המדינה בשבילו.

אמר: כבו הפנסיןהפנסין — הפנסים, כלי התאורה והנרות, כדי שאדבר עם אוהבי בצנעא.

כך השקיע הקדוש ברוך הוא השמש שלא בעונתו, ודבר עם יעקב אבינו בצנעא.

ששה נסים ביום דבורה

עמדו דבורה וברק ועשו לילה יום,

שנאמר: וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה וּבָרָק בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר(שופטים ה, א).

רבי פנחס ורבי חזקיה בשם רבי סימון:

ששה נסים נעשו באותו יום:

בו ביום באו;

בו ביום שלחה אחריו ושלחוהו;

בו ביום עשו מלחמה;

בו ביום נהרג סיסרא;

בו ביום חלקו ביזה;

בו ביום אמרו שירה.

הדא הוא דכתיב:

וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה וּבָרָק.

תרגום לעבריתובהדין ספרא ובספר הזה ורבנין אמרין והחכמים אומרים בצינעא בצנעה, בסתר לקיצין לזמנים רחוקים, לעתים רחוקות הפנסין הפנסים, כלי התאורה

דהצדיקים גורעין ומוסיפין

דברים רבה, האזינו ב · דרשה · נוסח אחר · ״והאלהים עשה שיראו מלפניו״ — משל הלגיון שהקיף את המדינה; יעקב עשה היום לילה, יהושע הלילה יום, משה ים יבשה, אלישע יבשה ים, אליהו ושמואל, משה ושתיקת השמים

״שתי פעמים״ — אחרי ״ומפני מה כתיב״ מחוק בכתב היד. ״שיהא לילה, בא יעקב ועשה את היום לילה, ששקע לו הקדוש ברוך הוא״, ״הים״ (שתהא הים ים), ״שיהא חורף ואת הקיץ שיהא קיץ, בא אליהו ועשה את החורף״ — בגליון כתב היד. ״ועשה הלילה יום״ (ביהושע) — בגליון, תחת ״ועמד את היום לילה״ המחוק. ״יריאין״ — היו״ד השנייה מסופקת. ״לגיון״ — בכתב היד ״לגירן״. אחרי ״שכן כתיב״ בשמואל חזר הסופר על ״חי יי אם יהיה השנים האלה טל ומטר, בא שמואל״ ומחקו. ״ביבשה״ (פעמיים) — לפניה בכתב היד ״בישב״, ״ביש״, מחוקים בידי המהדיר.

המדרש קורא ״כל אשר עשה האלהים״ (במסורה: יעשה), ״אל מקום אחר״ (אחד), ״כה אמר יי הנחל הזה גבים והנחל ההוא ימלא מים״ (מלכים ב ג, טז–יז: עשה הנחל הזה גבים גבים… והנחל ההוא ימלא מים), ״חי יי אם יהיה״ (מלכים א יז, א: חי יהוה אלהי ישראל אשר עמדתי לפניו אם יהיה), ״קציר חטים… אקרא אל יי״ (שמואל א יב, יז: הלוא קציר חטים היום אקרא אל יהוה).

מקבילה: קהלת רבה ג, יט (לעיל, ג) — שם בשם רבי אלעזר ״מתחלת ברייתו של עולם גזר הקדוש ברוך הוא יקוו המים״, ודברי ריש לקיש ״הצדיקים מוסיפין עליו ואין גורעין ממנו״, ו״גזר הקדוש ברוך הוא על היום שיהיה יום… עמד יעקב אבינו ועשה היום לילה״; ושם בלי משל המדינה שמרדה, ובסוף משל אוהבו של מלך ונסי דבורה.

זה שאמר הכתוב:

יָדַעְתִּי כִּי כׇּל אֲשֶׁר עשה הָאֱלֹהִים הוּא יִהְיֶה לְעוֹלָם וגו׳(קהלת ג, יד).

אמר רבי יוסי בן זימרה:

מהו עָלָיו אֵין לְהוֹסִיף מִמֶּנּוּ אֵין לִגְרֹועַ?

כך אמר הקדוש ברוך הוא מתחילת ברייתו של עולם:

יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם(בראשית א, ט) אחר וגו׳.

ומפני מה כתיב: הַקֹּורֵא לְמֵי הַיָּם וַיִּשְׁפְּכֵם וגו׳(עמוס ט, ו)?

שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו — שיהיו הבריות יריאין מלפניו.

משל המדינה שמרדה

למה הדבר דומה? במדינה שמרדה במלך.

מה עשה המלך? הביא לגיוןלגיון — גדוד צבא אחד קשה והקיפה,

כדי שיהו בני המדינה רואין אותו ומתייראין מלפניו.

יעקב ויהושע

דבר אחר:

כך ברא הקדוש ברוך הוא את העולם: יום שיהא יום, ולילה שיהא לילה.

בא יעקב ועשה את היום לילה, ששקע לו הקדוש ברוך הוא את החמה שלא בעונתו,

שנאמר: וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ(בראשית כח, יא).

בא יהושע ועשה הלילה יום,

שנאמר: שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם(יהושע י, יב).

הרי הצדיקים גורעין ומוספין על דבריו של הקדוש ברוך הוא,

כדי שיהו הבריות יריאין מלפניו.

משה ואלישע

דבר אחר:

כך ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו: שתהא הים ים, ואת היבשה שתהא יבשה.

בא משה ועשה את הים ביבשה,

שנאמר: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה(שמות יד, כט).

בא אלישע ועשה את היבשה ים,

שנאמר: כֹּה אָמַר יְיָ הַנַּחַל הַזֶּה גֵּבִים(מלכים ב ג, טז) וְהַנַּחַל הַהוּא יִמָּלֵא מָיִם(מלכים ב ג, יז).

אליהו ושמואל

ברא הקדוש ברוך הוא את החרף שיהא חורף, ואת הקיץ שיהא קיץ.

בא אליהו ועשה את החורף קיץ,

שכן כתיב: חַי יְיָ אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר(מלכים א יז, א).

בא שמואל ועשה את הקיץ חורף,

שכן כתיב: קְצִיר חִטִּים אֶקְרָא אֶל יְיָ וגו׳(שמואל א יב, יז).

העליונים והתחתונים

ברא הקדוש ברוך הוא את העלינים לעליונים, ואת התחתונים לתחתונים,

שכך כתיב: הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַיְיָ(תהלים קטו, טז), וְהָאָרֶץ הֲדֹום רַגְלָי וגו׳(ישעיה סו, א).

בא משה ועשה התחתונים לעליונים, ואת העליונים לתחתונים,

שכן כתיב: וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים(שמות יט, ג), וַיֵּרֶד יְיָ עַל הַר סִינַי(שמות יט, כ).

שתיקת השמים

ברא הקדוש ברוך הוא שמים וארץ שיהו מקלסין אותו.

מניין? שנאמר: הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים וגו׳(תהלים יט, ב).

כיון שבא משה — שיתק אותן.

מניין? שנאמר: הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה(דברים לב, א).

תרגום לעבריתלגיון גדוד צבא

חלק ב

מדרשים מאוחרים

היעקב בהר המוריה

פרקי דרבי אליעזר, פרק לה, ה · מעשה · יעקב בהר המוריה, השמש שוקעת בלא עתה, ושתים עשרה האבנים

״למה נקרא שמו שלהקדוש ברוך הוא מקום״ — בכתב היד ״שמו מקום שלהקב׳ה״ וסימני היפוך על המלים (2, 1); הודפס כסדרם. ״בכל [ה]מקום״ — הושלם במאגרים. ״באר שבע״, ״שתים עשרה״, ״שנים עשר״ — בכתב היד במלה מחוברת. ״להיות״ — היו״ד מסופקת.

״עד[כ]ן לשמש חמש ירידות״ — בכתב היד ״עדלן״, ובמאגרים תוקן ״עדכן״ (מסופק): השמש עוד לפניה חמש ירידות. בדפוס ״עד עכשו לא ירד השמש חמשים ירידות… ובלא עתו בא השמש במערב״.

״בן שבעים שנה… בלכתו להר המוריה״ — בהיגר ובדפוס ״בן שבעים ושבע שנה היה יעקב בצאתו מבית אביו״. ״ויפגע במקום ההוא״ — לשון המדרש (במסורה, בראשית כח, יא, ״ויפגע במקום״). ״מי כעמך ישראל״ — במסורה (דברי הימים א יז, כא) ״ומי״.

״ויקח מאבני המקום״ — שתים עשרה אבנים מאבני המזבח, ראה גם בפרשה כ (ויקח מאבני המקום); ״למה נקרא שמו מקום״ — גם בבובר למדרש תהלים צ, בסוגריים (בפרשה יח, ויפגע במקום).

בן שבעים שנה היה יעקב בלכתו להר המוריה,

והיתה הבאר מהלכת עמו מבאר שבע ועד הר המוריה, מהלך שני ימים.

והגיע לשם בחצי היום, ופגע בו הקדוש ברוך הוא,

שנאמר:

וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם ההוא(בראשית כח, יא).

למה נקרא שמו מקום

למה נקרא שמו שלהקדוש ברוך הוא מקום?

אלא שבכל מקום שהצדיקים עומדין שם — הוא נמצא עמהם,

שנאמר:

בְּכׇל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ(שמות כ, כא).

כי בא השמש

אמר הקדוש ברוך הוא ליעקב:

לחם בצקלונך, והבאר לפניך, לשתות ולאכול ולשכב במקום הזה.

אמר לפניו:

רבון כל העולמים, עדכן לשמש חמש ירידות, ואני שוכב במקום הזה?

הביט יעקב וראה השמש במערב, ולן שם,

שנאמר:

וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ.

שתים עשרה אבנים

לקח יעקב שתים עשרה אבנים מאבני המזבח שנעקד יצחק אביו עליו, ולן שם,

ושם אותן מראשותיו באותו המקום —

להודיעו שעתידין לעמוד ממנו שנים עשר שבטים.

ונעשו כולן אבן אחת —

להודיעו שעתידין להיות כולן גוי אחד בארץ,

שנאמר:

מִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ(דברי הימים א יז, כא).

ושש אשות — טובה צפרנן של ראשונים

אוצר מדרשים, שבע חופות, ח · דרשה · שש אשות; יציאה במשה, ירידה בשלמה ונפילה באליהו — טובה צפרנן של ראשונים; אליעזר שבא בו ביום, יעקב שנתעכב בדרך, ומשה ״דלה דלה״

״(של מערכה)״ אחרי ״אש״ ו״(כי הראשונים היו גדולים מהאחרונים)״ אחרי ״ועוד ראיה לדבר״ — תוספות בסוגריים בדפוס, לא נדפסו כאן. ״ויש שאינה אוכלת ושותה״ — כך בדפוס; ובפירוש שאחריו ״אש של תנור וכירים אוכלת ואינה שותה״. ״ואברך את יי״ — בדפוס ״ואברך את השם״. ״ומזדעזעין״ — בדפוס ״ומתדעזעין״, טעות דפוס.

שש אשות הן:

יש אש אוכלת ושותה,

ויש שותה ואינה אוכלת,

ויש שאינה אוכלת ושותה,

ויש שאינה אוכלת ואינה שותה,

ויש אש אוכלת אש,

ויש אש מתירא מפני אש של מערכה.

אש אוכלת ושותה — לחין כיבשין;

אש של הקדוש ברוך הוא — כל אשות שבעולם מתיראין ומזדעזעין מלפניו;

אש אוכלת אש — של מלאכי השרת, שנשרפין זה מפני זה;

אש של חמה — כשאוחזת לאדם, שותה ואינה אוכלת;

אש של תנור וכירים — אוכלת ואינה שותה.

במשה מהו אומר? וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְיָ וַתֹּאכַל אוֹתָם(ויקרא י, ב);

בשלמה מהו אומר? וְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רֹואִים בְּרֶדֶת הָאֵשׁ(דברי הימים ב ז, ג);

באליהו מהו אומר? וַתִּפֹּול אֵשׁ יְיָ(מלכים א יח, לח).

יציאה במשה,

ירידה בשלמה,

ונפילה באליהו —

ללמדך שטובה צפרנן של ראשונים מכריסן של אחרונים.

ועוד ראיה לדבר:

אליעזר עבד אברהם אמר: וָאָבֹוא הַיּוֹם אֶל הָעָיִן וגו׳(בראשית כד, מב) וָאֲבָרֵךְ אֶת יְיָ(בראשית כד, מח) —

מלמד שבאותו היום שיצא מארץ כנען, בו ביום נכנס לארם נהרים;

זו יתירה מדרכו של יעקב,

שנאמר: וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם(בראשית כח, יא) — מלמד שהיה לו עיכוב בדרך.

ומה בין יעקב למשה?

ביעקב כתיב: וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן(בראשית כט, י) — כיון שראוהו המים, עלו מעצמן;

מה שאין כן במשה, דכתיב ביהדכתיב ביה — שכתוב בו: וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ(שמות ב, יט) — עד שראו כדים, ואחר כך עלו.

תרגום לעבריתדכתיב ביה שכתוב בו

חילופי נוסח והשלמות

בראשית רבה, אגדת בראשית, קהלת רבה, דברים רבה, פרקי דרבי אליעזר, אוצר מדרשים. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אוַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם(בראשית כח, יא)— (הוספה)
אכיכיבה
אבא— (הוספה)
אעםאם
אבצאתובצאתי
או— (הוספה)
אדכתיב— (הוספה)
אגלגל— (הוספה)
או— (הוספה)
דלגיוןלגירן
דאתאף
דלתחתוניםהתחתונים
דאותןאותו
ההַ— (הוספה)
הכל
וומזדעזעיןומתדעזעין

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית)
אגדת בראשיתמהדורת בובר
קהלת רבהכתב יד וטיקן 291
דברים רבהכתב יד פרמה 3122
פרקי דרבי אליעזרכתב יד ניו יורק, בית המדרש לרבנים 866
אוצר מדרשיםמהדורת אייזנשטיין
§§20§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה כ

ויקח מאבני המקום

וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו(בראשית כח, יא)

״ויקח מאבני המקום״ — כמה אבנים נטל ומה ביקש לדעת מהתאחותן: שנים עשר שבטים, ייחוד השם, ושלא יצא ממנו פסולת; נעשו אבן אחת ונעשו לו כמיטה; הנישא גדול; יצא עני

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בראשית רבה, תנחומא בובר, מדרש ילמדנו, מדרש תהלים, אוצר מדרשים §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אאבנים שנתאחו

בראשית רבה, פרשה סח, יב · דרשת הפסוק · ״ויקח מאבני המקום וישם מראשתיו״ · כמה אבנים נטל יעקב ומה ביקש לדעת מהתאחותן, ואיך נעשו לו כמיטה

הסופר דילג מ״אני יודע״ שבדברי רבי יודה אל ״שהקדוש ברוך הוא מייחד שמו עליו״ שבסוף דברי רבי נחמיה; החסר הושלם במאגרים והוא כאן בסוגריים, וכן ״אמר״ (פעמיים), ״זו לזו״, הלמ״ד של ״לזו״ ו״מי״.

״רבי ברכיה בשם״ כתוב פעמיים בכתב היד, ונמחק במאגרים. ״רטיבה הרטיב שם״ — בכתב היד ״מה ה ה״, והשאר הושלם במאגרים; בתיאודור–אלבק ״מה טרפה הטריף שם״, ו״כמטה וכתרונוס״ (כאן ״כמיטה וכפרונס״).

בתיאודור–אלבק רבנן: ״אברהם יצא ממנו ישמעאל ובני קטורה, יצחק יצא ממנו עשו״; רבי נחמיה: ״כיון שנתאחו הבין שהקב״ה ייחד שמו עליו״; ״ר׳ יוסי בן זימר׳״, ״כי הנה יי יוצא ממקומו״.

בבלי חולין פרק ז, צא ע״ב (נבדק) — דרשה אחרת על ״ויקח מאבני המקום… ויקח את האבן״: ״נתקבצו כל אותן אבנים למקום אחד, וכל אחת ואחת אומרת עלי יניח צדיק זה ראשו… וכולן נבלעו באחד״.

וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם(בראשית כח, יא) —

רבי יודה ורבי נחמיה ורבנן.

רבי יודה אמר:

שתים עשרה אבנים נטל.

אמר: כך גזר הקדוש ברוך הוא — שהוא מעמיד שנים עשר שבטים;

אברהם לא העמידן, יצחק לא העמידן;

ואני — אם מתאחותמתאחות — מתחברות זו לזו (לאבן אחת) הן שתים עשרה אבנים זו לזו,

אני יודע שאני מעמיד שנים עשר שבטים.

כיון שנתאחו זו לזו — ידע שהוא מעמיד שנים עשר שבטים.

רבי נחמיה:

שלש אבנים נטל.

אמר: אברהם — ייחד הקדוש ברוך הוא שמו עליו; יצחק — ייחד הקדוש ברוך הוא שמו עליו;

ואני — אם מתאחות הן שלש אבנים זו לזו, יודע אני שהקדוש ברוך הוא מייחד שמו עלי.

כיון שנתאחו זו לזו — ידע שהקדוש ברוך הוא מייחד שמו עליו.

רבנן אמרירבנן אמרי — חכמים אומרים:

אבנים — מעוט אבנים שתים.

אמר: אברהם — יצא ממנו פסולת: ישמעאל וכל בני קטורה;

יצחק — יצא ממנו פסולת: עשו וכל אלופיו;

ואני — אם מתאחות הן שתי אבנים זו לזו, יודע אני שאינו יוצא ממני פסולת.

וכיון שנתאחו שתי אבנים זו לזו — ידע שאינו יוצא ממנו פסולת.

עשאן כמרזב

רבי לוי ורבי לעזר בשם רבי יוסי בר זימרה:

עשאן כמרזבכמרזב — כמרזב (כצינור, סביב ראשו) ונתנן תחת ראשו, שהיה מתיירא מן החיה.

רבי ברכיה, רבי לוי בשם רבי חמא בירבי חנינה:

כתוב: כִּי הִנֵּה יְיָ יֹוצֵא וגו׳(מיכה א, ג),

וְנָמַסּוּ הֶהָרִים תַּחְתָּיו(מיכה א, ד) —

מי שנגלה עליו הקדוש ברוך הוא — על אחת כמה וכמה!

כמיטה וכפרונס

רבי ברכיה בשם רבי לוי:

אותן האבנים שנתן אבינו יעקב תחת ראשו — נעשו תחתיו כמיטה וכפרונסוכפרונס — וככסא.

מה רטיבהרטיבה — איזו לחלוחית (צמיחה) הצמיח שם הרטיב שם? —

קֹורוֹת בָּתֵּינוּ אֲרָזִים וגו׳(שיר השירים א, יז) —

צדיקים וצדיקות, נביאים ונביאות.

תרגום לעבריתמתאחות מתחברות זו לזו (לאבן אחת) כמרזב כמרזב (כצינור, סביב ראשו) וכפרונס וככסא רטיבה איזו לחלוחית (צמיחה) הצמיח שם רבנן אמרי חכמים אומרים

בעַל כַּפַּיִם יִשָּׂאוּנְךָ — הנישא גדול

מדרש תהלים, מזמור צא, ו · דרשת הפסוק · נוסח אחר · הפוטר גדול מן הנפטר — יעקב והמלאך; הנישא גדול — האבנים שנעשו אחת, והמלאכים שטענו את יעקב

״לבוראו״ — האותיות ״בור״ מסופקות בכתב היד. ״אחת״ — בכתב היד ״אתת״, ותוקן במאגרים. ״יי״ (יוצא ממקומו) — מקום ריק בכתב היד. ״טענו״ — בגליון, תחת ״טפנו״ המחוק.

מקבילה: בראשית רבה סח, יב (לעיל, א) — שם רבי יודה ״שתים עשרה אבנים נטל״, רבי נחמיה ״שלש אבנים״ ורבנן ״מעוט אבנים שתים״, ו״כי הנה יי יוצא… ונמסו ההרים תחתיו — מי שנגלה עליו הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה״ בשם רבי ברכיה ורבי לוי בשם רבי חמא בירבי חנינה; וכאן בשם רבי חנינא בשם רבי אבהו בשם רבי שמעון בן יוחי. ״יעקב והמלאך״ — על ״וישר אל מלאך ויוכל… שלחני כי עלה השחר״.

כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ(תהלים צא, יא).

רבי יהודה אומר:

מי גדול — הפוטר או הנפטר?

הוי אומר: הפוטר גדול מן הנפטר.

כשהיה יעקב מתפגש עם המלאך — ראה מה כתיב: וַיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּוכָל(הושע יב, ה);

מה המלאך אומר? שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר(בראשית לב, כז) —

הרי יעקב פוטר למלאך.

רבי יוסי אומר:

מי גדול — הנושא או הנישא?

הוי אומר: הנישא גדול.

הדא הוא דכתיב:

עַל כַּפַּיִם יִשָּׂאוּנְךָ(תהלים צא, יב).

רבי יהודה ורבי נחמיה ורבנין.

רבי יהודה אמר:

בשעה שהיה יעקב מהרהר ואומר: שאני מעמיד שנים עשר שבטים —

מה עשה? נטל אבן ונתן תחת ראשו.

אמר: אם נעשין כולן אחת — יודע שאני מעמיד שנים עשר שבטים.

ולכן היה מכוון לבוראו,

שנאמר: וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם(בראשית כח, יא),

ונעשו אבן אחת.

רבי נחמיה אומר:

שלשה אבנים היו, ואמר:

אם הקדוש ברוך הוא מייחד שמו עלי כשם שייחד על אבותי — יעשו כולם אחת.

עמד ומצאן כולן אחת,

שנאמר: וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם.

ומניין שנעשו כולן אחת? שנאמר: וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן(בראשית כח, יח).

ורבנין אמריורבנין אמרי — והחכמים אומרים:

אבנים — מיעוט אבנים שנים.

ואם תמיה אתה על הדבר —

אמר רבי חנינא אמר רבי אבהו בשם רבי שמעון בן יוחי:

כִּי הִנֵּה יְיָ יֹוצֵא מִמְּקוֹמוֹ(מיכה א, ג),

וכתיב: וְנָמַסּוּ הֶהָרִים תַּחְתָּיו(מיכה א, ד) —

מה אם בשעה שהקדוש ברוך הוא עומד, וְנָמַסּוּ הֶהָרִים תַּחְתָּיו —

כמו שכתוב: וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו(בראשית כח, יג) — על אחת כמה וכמה!

אמר רבי חנינא אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן:

היכן היה יעקב באותה שעה?

אלא המלאכים טענו אותוטענו אותו — נשאו אותו,

שנאמר: עַל כַּפַּיִם יִשָּׂאוּנְךָ.

תרגום לעבריתורבנין אמרי והחכמים אומרים טענו אותו נשאו אותו

גאבני המקום — מטתו שלימה

תנחומא בובר, ויצא ד · דרשת הפסוק · ״ויקח מאבני המקום״ · חשש שיצאו ממנו רשעים כאברהם ויצחק, ובבקר מצא את האבנים אבן אחת — מטתו שלימה

״יצחק צדיק וישמעאל רשע״ — אחר ״צדיק״ בכתב היד ״ו..״, ומאגרים מחקוהו. ״אברהם זקני״ — בובר: ״זקני אברהם״. בסוף הסימן בבובר ״וחית השדה השלמה לך״.

מקבילה: בראשית רבה סח, יב (לעיל, א) — ״רבנן אמרי… אברהם — יצא ממנו פסולת… יצחק — יצא ממנו פסולת… ואני — אם מתאחות הן שתי אבנים… יודע אני שאינו יוצא ממני פסולת״.

ראש הסימן, ״ויפגע במקום — אין פגיעה אלא תפילה…״ — בפרשה יח (ויפגע במקום).

וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם(בראשית כח, יא) — חשב בלבו:

אברהם זקני משתי נשים הוליד צדיק ורשע — יצחק צדיק וישמעאל רשע;

ויצחק אבא מאשה אחת הוליד צדיק ורשע;

אני שאטול ארבע נשים — כמה רשעים יהיו ממני!

אמר לו הקדוש ברוך הוא: חס ושלום,

כֻּולָּךְ יָפָה רַעְיָיתִי וּמוּם אֵין בָּךְ(שיר השירים ד, ז).

כיון שהשכים בבקר, מצא את האבנים כולם אבן אחת,

נתבשר שמטתושמטתו — שזרעו, שבניו שלימה,

שנאמר: וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וגו׳(בראשית כח, יח).

אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, כשם שהאבנים הללו נעשו כולן אחת — כך בניך כולם צדיקים,

שנאמר: כִּי עִם אַבְנֵי הַשָּׂדֶה בְרִיתֶךָ(איוב ה, כג).

תרגום לעבריתשמטתו שזרעו, שבניו

דיעקב יצא עני

מדרש ילמדנו (ילקוט תלמוד תורה), לבראשית כח, יא · דרשת הפסוק · ״ויקח מאבני המקום וישם מראשתיו״ · יעקב יצא עני — לא היה לו כר או כסת

בילקוט כתוב אחרי הדרשה ״ילמדנו״ — סימן מקורה. לפניה בילקוט: ״אמר רבי אבהו: כיון שראה הקדוש ברוך הוא יעקב בצרה — נגלה עליו בחלום… נמחו כולן ונעשו אבן אחת״, היא הדרשה שבתנחומא ויצא א.

״כיון שראו האבנים… כבודו של הקדוש ברוך הוא — נמחו כולן ונעשו אבן אחת״ (תנחומא ומדרש ילמדנו) — בפרשה א (הלכה: ההורג את הנפש בשגגה גולה לערי מקלט).

כשיצא יעקב אבינו לארם נהרים — היה עני,

שנאמר: וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו(בראשית כח, יא).

ואלו היה לו כר או כסת — לא היה מניח ראשו על האבן.

חלק ב

מדרשים מאוחרים

התורה שבכתב ושבעל פה — תורה אחת

אוצר מדרשים, מכתב רבי יוחנן בן זכאי מירושלים · דרשה · ״ויקח מאבני המקום… ויקח את האבן״ — שתי התורות תורה אחת, פנים ואחור; ובקיומן עולים בסולם

״(רבים)״ אחרי ״מאבני״ — בסוגריים בדפוס, לא נדפס כאן. ״אלהים״ — בדפוס ״אלקים״. ״ושבעל פה״, ״חס ושלום״ — בדפוס בקיצור. המדרש קורא ״ראשו מגיע השמים ומלאכי אלהים עולים ויורדים בו״ (במסורה: וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים).

המכתב נמשך בענינים אחרים: הנחש הקדמוני ושני אלפים תוהו, מתן תורה והעגל, ״חטאת יהודה כתובה בעט ברזל״, ותוכחה לנוטים מן התורה שבעל פה.

ראו איך הנביא מזהיר אותנו באחרית הנבואה:

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹורֵב עַל כׇּל יִשְׂרָאֵל חֻוקִּים וּמִשְׁפָּטִים(מלאכי ג, כב) —

לא לבד לשמוע, רק לעשות,

כי לא הידיעה עיקר אלא המעשה.

עסקו בתורה שבכתב ושבעל פה,

כי זה ראה יעקב בחלומו,

שנאמר: וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם(בראשית כח, יא) —

והיו לאחדים תחת ראשו,

שנאמר: וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן(בראשית כח, יח).

כי לא שתי תורות המה, חס ושלום, הס מלהזכיר,

רק תורה אחת, הנראת כשתים — פנים ואחור;

כי דברי חכמים כמשמרות לנטיעה של תורה שבכתב.

ואם תקיימו את דברי שתיהן — אשר אלו ואלו דברי אלהים חיים —

אזי תזכו לעלות בסולם אשר רֹאשׁוֹ מַגִּיעַ(בראשית כח, יב) השמים, ומַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹולִים וְיֹורְדִים בּוֹ,

ויביאנו אל המקום אשר ברא יי להחיותנו עד עולמי עד.

חילופי נוסח והשלמות

בראשית רבה, תנחומא בובר, מדרש ילמדנו, מדרש תהלים, אוצר מדרשים. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אאמר— (הוספה)
אשאני מעמיד שנים עשר שבטים.— (הוספה)
אכיון שנתאחו זו לזו — ידע שהוא מעמיד שנים עשר שבטים.— (הוספה)
ארבי נחמיה— (הוספה)
אשלש אבנים נטל.— (הוספה)
אאמר: אברהם — ייחד הקדוש ברוך הוא שמו עליו; יצחק — ייחד הקדוש ברוך הוא שמו עליו;— (הוספה)
אואני — אם מתאחות הן שלש אבנים זו לזו, יודע אני שהקדוש ברוך הוא מייחד שמו עלי.— (הוספה)
אכיון שנתאחו זו לזו — ידע— (הוספה)
אאמר— (הוספה)
אזו לזו— (הוספה)
אל— (הוספה)
אמי— (הוספה)
ארטיב— (הוספה)
ארטיב— (הוספה)
אשם— (הוספה)
באחתאתת
ביי— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית)
מדרש תהליםכתב יד קמברידג׳ Or. 786
תנחומא בוברכתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר
מדרש ילמדנוקטעים מילקוט תלמוד תורה, נוסח פרויקט השו״ת
אוצר מדרשיםמהדורת אייזנשטיין
§§21§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה כא

וישכב במקום ההוא

וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא(בראשית כח, יא)

״וישכב במקום ההוא״ — כאן שכב, אבל ארבע עשרה שנה בבית עבר ועשרים שנה בבית לבן לא שכב; ומה היה אומר — חמש עשרה שיר המעלות, או כל ספר תהלים

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בראשית רבה §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אכאן שכב — ומה היה אומר

בראשית רבה, פרשה סח, יג · דרשת הפסוק · ״וישכב במקום ההוא״ · כאן שכב, אחרי שנים של לימוד ולפני שנים בבית לבן, ושירי תהלים שאמר

״כאן״, הלמ״ד של ״כל״, ״שהיה״, הוי״ו של ״אומר״ ו״מה טעמא״ (השני) — הושלמו במאגרים; ״לולי״ — בכתב היד ״וולי״.

״רבי נחמיה אמר: כן שכב״ — כך בכתב היד; בתיאודור–אלבק ״כאן שכב, הא כל עשרים שנה שהיה בבית לבן לא שכב״. ״ישראל סבה״ — יעקב אבינו, על ״יאמר נא ישראל״ (תהלים קכד, א) ועל ״תהלות ישראל״ (תהלים כב, ד); בתיאודור–אלבק ״ישראל סבא״.

מקבילות: מדרש תהלים קכד, א — על ״שיר המעלות לדוד לולי יי שהיה לנו יאמר נא ישראל — ישראל סבא״: ״וישכב במקום ההוא… כאן שכב, אבל כל עשרים שנה שהיה בבית לבן לא שכב, ומה היה אומר… ט״ו שיר המעלות שבספר תהלים… כל ספר תהלים היה אומר״; שם בדפוס ״אמר ריב״ל״ לדברי ״עשרים שנה״, ו״רבי ישמעאל בר נחמני״ לדברי ״כל ספר תהלים״, ובלי ״ארבע עשרה שנה… לעבר״ — ובובר השלים מבראשית רבה. ״חמש עשרה שיר המעלות… כל ספר תלים היה אומר״ — גם בבראשית רבה עד, יג, על ״הייתי ביום אכלני חורב״ (בפרשה קמג, זה עשרים שנה אנכי עמך).

וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא(בראשית כח, יא) —

רבי יודה ורבי נחמיה.

רבי יודה אמר:

כאן שכב;

כל ארבע עשרה שנה שהיה מוטמןמוטמן — נסתר, מוצנע בארץ ומשמש לעבר — לא שכב.

רבי נחמיה אמר:

כן שכב;

כל עשרים שנה שהיה בביתו שללבן — לא שכב.

מה היה אומר

מה היה אומר?

רבי יהושע בן לוי אמר:

חמש עשרה שיר המעלות שבספר תלים היה אומר.

מה טעמא?

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לוּלֵי יְיָ שֶׁהָיָה לָנוּ וגו׳(תהלים קכד, א) —

ישראל סבהישראל סבה — ישראל הזקן (יעקב אבינו).

רבי שמואל בר נחמן אמר:

כל ספר תילים היה אומר.

מה טעמא?

וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִילּוֹת וגו׳(תהלים כב, ד) —

ישראל סבה.

תרגום לעבריתמוטמן נסתר, מוצנע ישראל סבה ישראל הזקן (יעקב אבינו)

חילופי נוסח והשלמות

בראשית רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אכאן— (הוספה)
אל— (הוספה)
אשהיה— (הוספה)
או— (הוספה)
אלוליוולי
אמה טעמא— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית)
§§22§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה כב

והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים

וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם(בראשית כח, יב)

ילמדנו: מה בין מיתתן של צדיקים לשל רשעים, ומה בין חלומותיהם — של רשעים לא בארץ ולא בשמים, ושל צדיקים בשמים ובארץ; וכן ביעקב ״ויחלם והנה סלם״

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

תנחומא בובר §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אמה בין מיתתן של צדיקים למיתתן של רשעים

תנחומא בובר, ויצא ו · ילמדנו · מיתת הרשעים וחלומותיהם לא בארץ ולא בשמים, ושל צדיקים בשמים ובארץ

״ילמדינו רבינו״ — כך בכתב היד. אחר השאלה בכתב היד ״לא בארץ ולא בשמ׳״, ומאגרים מחקוהו; וכן ״וכן המן לא בארץ ולא בשמים״ כתוב פעמיים, והשני מחוק. ״והיתה״, ״הצדיקים״ — בכתב היד בקיצור. ״ויצו אל ביתו״ — כך בכתב היד (בובר: ״(בניו) [ביתו]״). ״ויעלוהו ויקברוהו במעלה קברי בית דוד וכבוד עשו לו במיתתו״ — כך בכתב היד, על חזקיהו (במסורה: ויקברהו במעלה קברי בני דויד וכבוד עשו לו במותו); בובר: ״(במיתתו) [במותו]״. ״חלם חזא ודחלנני״ — כך בכתב היד (במסורה: חלם חזית וידחלנני); בובר: ״(הוא) [חזית]״. ״נבוכדנצר״ — בכתב היד ״נבוכד־נצר״. בסוף הסימן הוסיף בובר ״[מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, הרי בשמים ובארץ]״, שאינו בכתב היד.

וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻולָּם וגו׳(בראשית כח, יב).

ילמדינו רבינו: מה בין מיתתן של צדיקים למיתתן של רשעים?

אמר רבי יוסטא בר שונם בשם רבי יהושע דסכניןדסכנין — מסכנין (שם מקום בגליל):

מיתתן של רשעים — לא בארץ ולא בשמים;

שכן כתיב באחיתופל: וַיְצַו אֶל בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַק(שמואל ב יז, כג);

וכן המן — לא בארץ ולא בשמים,

שנאמר: וַיִּתְלוּ אֶת הָמָן(אסתר ז, י);

וכן בניו: וְתָלוּ אֹותוֹ וְאֶת בָּנָיו(אסתר ט, כה).

אבל מיתתן של צדיקים — בשמים ובארץ:

שנאמר: וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹונִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים(שמואל א כה, כט);

בארץ מניין? ויעלוהו וַיִּקְבְּרֻוהוּ בְּמַעֲלֵה קִבְרֵי בית דוד וְכָבוֹד עָשׂוּ לוֹ במיתתו(דברי הימים ב לב, לג).

ילמדינו עוד רבינו: מה בין חלומות הצדיקים לחלומות הרשעים?

חלומות הרשעים — לא בשמים ולא בארץ,

שנאמר: וּפַרְעֹה חֹולֵם וְהִנֵּה עֹומֵד עַל הַיְאֹור(בראשית מא, א);

וכן נבוכדנצר, כתיב: חֵלֶם(דניאל ד, ב) חזא ודחלנניחזא ודחלנני — ראה, והפחידני —

שלא היה לא בארץ ולא בשמים.

אבל חלומות של צדיקים — בשמים ובארץ:

שכן אתה מוצא שאמר יוסף לאחיו: הִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻומִּים(בראשית לז, ז) — הרי בארץ;

ובשמים מניין? שנאמר: הִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים(בראשית לז, ט);

וכן באבינו יעקב: וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻולָּם.

תרגום לעבריתדסכנין מסכנין (שם מקום בגליל) חזא ודחלנני ראה, והפחידני

חילופי נוסח והשלמות

תנחומא בובר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תנחומא בוברכתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר
§§23§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה כג

ויחלם והנה סלם מצב ארצה

וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה(בראשית כח, יב)

״ויחלם והנה סלם״ — אין חלום שאין לו פתרון: הסולם בית המקדש, הכבש והמזבח, וסיני; עולים ויורדים ביעקב, שאיקונין שלו חקוקה למעלה; מה הראהו בסולם; סולם בכל רקיע; כנגד האבות וישראל

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

ספרי במדבר, בבלי, בראשית רבה, תנחומא בובר, בתי מדרשות, קטעי מדרשים מן הגניזה §§cover-end§§

חלק א

דברי התנאים

אבית המקדש בנוי וקרבנות קרבים

ספרי במדבר, פסקא קיט · דרשה · ״ויחלם והנה סלם״ · רבי אליעזר הקפר: הראהו בית המקדש בנוי — הסולם המקדש, ראשו הקרבנות, המלאכים הכהנים העולים ויורדים בכבש

״על המזבח״ — לפניו בכתב היד ה״א, מחוקה בידי המהדיר. בדפוס (הורוביץ): ״ר׳ אלעזר הקפר״, ״שהראה הקדוש ברוך הוא ליעקב אבינו״, ״ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו״, ״אין חלום שאין לו פתרון״.

מקבילה: בראשית רבה סח, יד (להלן, ג) — ״תני בר קפרא: אין חלום שאין לו פיתרון. ויחלם והנה סלם — זה הכבש; מוצב ארצה — זה המזבח… והנה מלאכי אלהים — אילו כהנים גדולים״; וכאן הסולם — בית המקדש, ו״ושכינה מסתלקת״.

רבי אליעזר הקפר אומר:

מנין אתה אומר שהראו מקום ליעקב אבינו בית המקדש בנוי, וקרבנות מוקרבין, וכהנים משרתים, ושכינה מסתלקת?

שנאמר: וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם וגו׳(בראשית כח, יב).

אין חלום אלא שיש בו פתרון:

וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה — זה בית המקדש;

וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה — אילו קרבנות קריבין, שריחן עולה לשמים;

וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים — אילו כהנים משרתים, שעולין ויורדין בכבש;

נִצָּב עָלָיו(בראשית כח, יג) —

וַיֹּאמֶר רָאִיתִי אֶת יי נִצָּב עַל הַמִּזְבֵּחַ וגו׳(עמוס ט, א).

בכמה רחבו של סולם

ברייתא, בבלי חולין פרק ז, צא ע״ב · ברייתא · רחבו של סולם — שמונת אלפים פרסאות

בגמרא (בפרשה טז, וילך חרנה), בסוגיית ״שמש הבאה בעבורו — זרחה בעבורו״, ושם החשבון: ״עולים שנים ויורדים שנים… וכתיב ביה במלאך וגויתו כתרשיש, וגמירי דתרשיש תרי אלפי פרסי הוו״. בבראשית רבה סח, יד (להלן, ג), בדברי רבי ברכיה: ״עולם ושליש עולם הראה לו… המלאך — שלישו שלעולם״.

וַיַּחֲלֹום וְהִנֵּה סֻולָּם מֻוצָּב אַרְצָה(בראשית כח, יב) — תנא: כמה רחבו של סולם? שמונת אלפים פרסאותפרסאות — פרסות (מידת דרך, ארבעה מילין).

תרגום לעבריתפרסאות פרסות (מידת דרך, ארבעה מילין)

חלק ב

דברי האמוראים

גפתרוני החלום

בראשית רבה, פרשה סח, יד · דרשת הפסוק · ״ויחלם והנה סלם מצב ארצה… עולים ויורדים בו״ · הסולם כמזבח וכסיני, והמלאכים העולים ויורדים ביעקב

״בחילמא״, ״ומסופהון לרישהון והן״, המ״ם של ״מן יומוי״, ״מן״ (דקפדוקיה), ״זה המזבח שנאמר״, ״אמר״ (שלומייניי), ״לוי אמר״ ו״מאן דאמר… ביעקב״ — הושלמו במאגרים. ״סב״ — בכתב היד ״רב״; ״דבייתך״ — בכתב היד ״רבייתך״ (מסומן במאגרים ״כך״), ותוקן כתיאודור–אלבק ״דביתך״.

״עולים״ — בכתב היד ״עולם״ (פעמיים, והיו״ד הושלמה במאגרים) ו״עורים״; ״יושב ודן בפרור״ — בכתב היד ״יושב ידו בפור״; ״ומצאין״ — בכתב היד ״ומצא״; ״האדם״ — בכתב היד ״האד״. ״קלח״ — בכתב היד ״קלה״. ״וירד משה מן ההר״ כתוב פעמיים בכתב היד, ונמחק במאגרים. ״אתאמר״ — בתיאודור–אלבק ״איתמר״.

המשפט ״מלאכים שהן מלוים… בחוצה לארץ״ כתוב פעמיים בכתב היד; בתיאודור–אלבק הוא בא פעם אחת, אחרי ״למעלן… למטה״. ״תרכוס״ — בתיאודור–אלבק ״תרונוס״; ״ישראל אשר בך אתפאר״ — שם ״שנ׳״, ו״יורדין ורואים אתו ישן״. המדרש קורא ״וירד יי אל הר סיני״ (במסורה: על הר סיני; מסומן במאגרים ״כך״), ״ראיתי את יי״ (במסורה: את אדני).

״איקונין שלך חקוקה למעלן״ — גם במדרש ילמדנו לבראשית כח, יב (בפרשה כה, והנה מלאכי אלהים עלים וירדים בו, ט) ובתנחומא, במדבר יט (בפרשה קנג, ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים, ה).

בבלי חולין פרק ז, צא ע״ב (נבדק) — נוסח אחר: ״עולים — שנים, ויורדים — שנים… וכתיב ביה במלאך וגויתו כתרשיש״ (על רוחבו של הסולם), ו״עולין ומסתכלין בדיוקנו של מעלה, ויורדין ומסתכלין בדיוקנו של מטה; בעו לסכוניה, מיד והנה יי נצב עליו״.

דברי חלום

וַיַּחֲלֹם(בראשית כח, יב) —

אמר רבי אבהוא:

דברי חלום — לא מעלים ולא מורידים.

מעשה בפעולת אביו שבקפודקיא

חד ברנש אזל לגביה דרבי יוסי בירבי חלפתא.חד ברנש אזל… — אדם אחד הלך אל רבי יוסי ברבי חלפתא. אמר לו: נאמר לו לאותו אדם בחלום: לך, קח את פעולת (ממון) אביך מקפודקיא. אמר לו: וכי הלך אביך לקפודקיא מימיו? אמר לו: לא. אמר: לך, מנה עשרים קורות בתקרת ביתך, ותמצא אותו. אמר לו: אין בה עשרים. אמר לו: ואם אין בה עשרים — מנה מראשיהן לסופיהן, ומסופיהן לראשיהן; ובמקום שאתה מוצא עשרים — שם תמצא אותו. הלך, עשה, ומצא. ומנין למד זאת רבי יוסי ברבי חלפתא? מן ״קפודקיא״ (״כף״ — עשרים, ״דוקיא״ — קורה).

אדם אחד הלך אל רבי יוסי ברבי חלפתא.

אמר לה: אתאמר לה לההוא גוברא בחילמא:

אמר לו: נאמר לו לאותו אדם בחלום:

אזל, סב פעליה דאבוך מן קפאדוקיה.

לך, קח את פעולת (ממון) אביך מקפודקיא.

אמר לה: ואזל אבוך לקפדוקייא מן יומוי?

אמר לו: וכי הלך אביך לקפודקיא מימיו?

אמר לה: לא.

אמר לו: לא.

אמר: אזל, מני עשרין כשורין ברכסה דבייתך, ואת משכח לה.

אמר: לך, מנה עשרים קורות בתקרת ביתך, ותמצא אותו.

אמר ליה: לית בה עשרין.

אמר לו: אין בה עשרים.

אמר ליה: ואין לית ביה עשרין —

אמר לו: ואם אין בה עשרים —

מני מן ראשיהון לסופיהון, ומסופהון לרישהון;

מנה מראשיהן לסופיהן, ומסופיהן לראשיהן;

והן דאת משכח עשרין — את משכח לה.

ובמקום שאתה מוצא עשרים — שם תמצא אותו.

אזל, עבד, ואשכח.

הלך, עשה, ומצא.

ומנין יליף לה רבי יוסה ברבי חלפתה? מן דקפדוקיה.

ומנין למד זאת רבי יוסי ברבי חלפתא? מן ״קפודקיא״ (״כף״ — עשרים, ״דוקיא״ — קורה).

הסולם והמזבח

תני בר קפרא:

אין חלום שאין לו פיתרון.

וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם — זה הכבשהכבש — הכבש (המעלה המשופעת אל המזבח);

מֻוצָּב אַרְצָה — זה המזבח, שנאמר: מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי(שמות כ, כא);

וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה — אילו הקרבנות, שריחן עולה לשמים;

וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים — אילו כהנים גדולים;

עֹולִים וְיֹורְדִים בּוֹ — שהן עולים ויורדים בכבש;

וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו(בראשית כח, יג) — רָאִיתִי אֶת יי נִצָּב עַל הַמִּזְבֵּחַ(עמוס ט, א).

הסולם וסיני

רבנן פתרין לה בסינירבנן פתרין לה בסיני — חכמים פותרים אותו בסיני:

וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻולָּם — זה סיני;

מֻוצָּב אַרְצָה — וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר(שמות יט, יז);

וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה — וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם(דברים ד, יא);

וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים — זה משה ואהרן:

עֹולִים — וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים(שמות יט, ג);

וְיֹורְדִים — וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר(שמות יט, יד);

וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו — וַיֵּרֶד יְיָ אל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר(שמות יט, כ).

רגל שלישית

שלומייניי בשם רבי שמעון בן לקיש אמר:

תרכוסתרכוס — כסא שלשלוש רגלים הראה לו.

רבי יהושע דסכניןדסכנין — מסכנין בשם רבי לוי אמר:

את הוא רגל שלישית.

היא דעתיההיא דעתיה — זו דעתו דרבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי:

כִּי חֵלֶק יְיָ עַמּוֹ(דברים לב, ט) —

מה החבל הזה, פחות משלשה אין מפקיעיןמפקיעין — קורעין, מנתקין אותו.

עולם ושליש עולם

רבי ברכיה אמר:

עולם ושליש עולם הראה לו:

עֹולִים — אין פחות משנים;

יֹורְדִים — אין פחות משנים;

המלאך — שלישו שלעולם.

ומנין שהמלאך שלישו שלעולם? שנאמר:

וּגְוִיָּתוֹ כְתַרְשִׁישׁ וגו׳(דניאל י, ו).

עולים ויורדים ביעקב

רבי חייה רבה ורבי יניי.

חד אמר: עֹולִים וְיֹורְדִים בסולם;

וחרנה אמרוחרנה אמר — והאחר אומר: עֹולִים וְיֹורְדִים ביעקב.

מאן דאמרמאן דאמר — מי שאומר עֹולִים וְיֹורְדִים בסולם — ניחהניחה — ניחא, מובן;

מאן דאמרמאן דאמר — מי שאומר עֹולִים וְיֹורְדִים ביעקב —

מעלים בו, מורידים בו, אופזים בו, קופזים בו, סונטים בואופזים בו, קופזים בו, סונטים בו — מדלגים עליו, קופצים עליו, מקניטים אותו.

יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר(ישעיה מט, ג) —

אתה הוא שאיקונין שלך חקוקה למעלן:

עולים למעלן ורואין איקוניןאיקונין — דמות, תואר פנים שלו, יורדים למטן ומוצאין אותו ישן.

משל המלך היושב ודן

למלך שהיה יושב ודן בפרור:

עולים לבסילקילבסילקי — לבסיליקה — בית מקורה גדול, מקום המשפט — ומצאין אותו ישן;

יורדים בפרור — ומוצאים אותו יושב ודן.

מלאכי ארץ ישראל

מלאכים שהן מלוים את האדם בארץ ישראל — אין מלוים אותו בחוצה לארץ.

למעלן — כל מי שהוא אומר: זכותו עולה, חובתו יורד;

למטה — כל מי שהוא אומר: זכותו יורד, חובתו עולה.

מלאכים שהן מלווים את האדם בארץ ישראל — אין מלוים אותו בחוצה לארץ:

עולין — אילו שליוו אותו בארץ ישראל;

יֹורְדִים — אילו שליוו אותו חוץ לארץ.

מאה ושלשים ושמונה שנה

רבי לוי בשם רבי שמואל בר נחמן:

מלאכי השרת, על ידי שגילו מסטיריןמסטירין — סודות שלהקדוש ברוך הוא —

נדחו ממחיצתןממחיצתן — ממקומן (במחיצת השכינה) מאה ושלשים ושמונה שנה.

רבי תנחומה הווה מפק לישנההווה מפק לישנה — היה מוציא את הלשון (מבטא את המספר): קלח.

אמר רבי חמא בירבי חנינה:

על שנתגאו ואמרו: כִּי מַשְׁחִיתִים אֲנַחְנוּ אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה(בראשית יט, יג).

איכן חזרו? כאן:

עֹולִים, ואחר כך יֹורְדִים.

תרגום לעבריתהכבש הכבש (המעלה המשופעת אל המזבח) תרכוס כסא מפקיעין קורעין, מנתקין אופזים בו, קופזים בו, סונטים בו מדלגים עליו, קופצים עליו, מקניטים אותו איקונין דמות, תואר פנים לבסילקי לבסיליקה — בית מקורה גדול, מקום המשפט מסטירין סודות ממחיצתן ממקומן (במחיצת השכינה) הווה מפק לישנה היה מוציא את הלשון (מבטא את המספר) דסכנין מסכנין רבנן פתרין לה בסיני חכמים פותרים אותו בסיני היא דעתיה זו דעתו וחרנה אמר והאחר אומר מאן דאמר מי שאומר ניחה ניחא, מובן מאן דאמר מי שאומר

דמה הראה לו בסולם

תנחומא בובר, ויצא ז · דרשת הפסוק · ״ויחלם והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים… והנה יי נצב עליו״ · מנשה, המזבח, קרח ומשה, יונה ואליהו, וסיני שהסולם סימנו

״אמר רבי אלעזר ברבי שמעון בן יוסי״ — בכתב היד ״א׳ל ?א?לעזר ב׳ר שמעון בן יוסי״ (האל״ף מסופקת), ונכתב ״אמר רבי״ כבובר; בובר תיקן ״בן (יוסי) [יוחי]״. ״וראשו מגיע השמים״ (פעמיים) — כך בכתב היד (במסורה: השמימה), וביונה ״וראשן״, והנו״ן מסופקת. ״הראה לו משה״ — ״הראה לו״ הוספת מאגרים, בתוך [ ]. ״עלה אל יי״ — בכתב היד ״אל+ י׳״. ״אמר רבי אלעזר בן עזריה״ — הרי״ש מסופקת. ״זה סימן: ס׳ עולה ששים״ — בכתב היד ״זה סיני. שם עולה ששים״, ותוקן כמאגרים וכבובר (״הראה לו סיני, זה סימן, ס׳ עולה ששים״). ״וההר בוער באש״ — בכתב היד ״הנה בוער באש״, ותוקן כפסוק וכבובר (״(והנה) [וההר]״). ״ונאמר בסיני: אנכי יי אלהיך״ — בכתב היד ״אנכי יי אלהיך בסיני״, ומאגרים העבירו ״ונאמר בסיני״ לפניו. ״מוצב״ — כך בכתב היד (במסורה: מצב).

מקבילות: בראשית רבה סח, יד — ״מוצב ארצה — זה המזבח, שנאמר מזבח אדמה תעשה לי… והנה מלאכי אלהים — אילו כהנים גדולים״, ו״רבנן פתרין לה בסיני… וראשו מגיע השמימה — וההר בער באש עד לב השמים; והנה מלאכי אלהים — זה משה ואהרן״ (שם בלי מניין האותיות).

דבר אחר:

וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם(בראשית כח, יב) —

אמר רבי יוסי הגלילי:

הראה לו מנשה עשה סמל.

וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם —

אמר רבי אלעזר ברבי שמעון בן יוסי:

הראה לו מזבח, שנאמר: מִזְבַּח אֲדָמָה(שמות כ, כא);

וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה — זה ענן הקטורת;

וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים — אילו הכהנים שעומדים על כבשכבש — הכבש, המעלה המשופעת שעולים בה למזבח המזבח ומשמשין.

אמר רבי שמעון בן חלפתא:

הראה לו קרח: וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ(במדבר טז, לב);

וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ השמים — הראה לו משה,

שנאמר: וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל יְיָ וגו׳(שמות כד, א).

דבר אחר:

וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב —

אמר רבי אלעזר בן עזריה:

הראה לו יונה, שנאמר: לְקִצְבֵי הָרִים יָרַדְתִּי וגו׳(יונה ב, ז);

וראשן מַגִּיעַ השמים — הראה לו אליהו,

שנאמר: וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם(מלכים ב ב, יא).

דבר אחר:

וַיַּחֲלֹם —

אמר רבי שמעון בן יוחי:

הראה לו סלם — זה סיני.

זה סימן: ס׳ עולה ששים,

י׳ — עשרה,

נ׳ — חמשים,

י׳ — עשרה —

הרי מאה ושלשים;

וסולם — מאה ושלשים.

נאמר כאן: מֻוצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ השמים,

ונאמר בסיני: וְהָהָר בֹּועֵר בָּאֵשׁ וגו׳(דברים ד, יא).

דבר אחר:

וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים — זה משה ואהרן,

שנאמר: וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן(שמות כד, ט).

וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו(בראשית כח, יג) —

וַיֵּרֶד יְיָ עַל הַר סִינַי(שמות יט, כ).

וַיֹּאמַר אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק וגו׳,

ונאמר בסיני: אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ(שמות כ, ב).

תרגום לעבריתכבש הכבש, המעלה המשופעת שעולים בה למזבח

חלק ג

מדרשים מאוחרים

הסולם גדול למעלה מן החלד

בתי מדרשות ח״א, מדרש ״לך יי הגדולה״, לה · דרשה · למעלה מן הוילון — שמים, ובהם סולם גדול ״וראשו מגיע השמימה״, מהלך ת״ק שנה, ושרים ממונים עליו

המדרש מונה את הרקיעים זה למעלה מזה; בכל אחד מהם, מן השמים (כאן) ועד מכון, ״סולם״ נצב וראשו מגיע לרקיע שעליו ושרים ממונים עליו (סעיפים לו–מא), ובלשון הפסוק רק כאן: ״וראשו מגיע השמימה״. המספרים כלשון הדפוס.

למעלה מן וילוןוילון — יריעה, פרוכת — שמים,

שנאמר: הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל(תהלים יט, ב).

למעלה מן חלד — מוצב סולם גדול, וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה(בראשית כח, יב).

ושיעור של סולם — מהלך ת״ק שנה,

ושלש מאות וששים אמות יש בו,

וכל אחד ב׳ אלפים פרסאותפרסאות — פרסות (מידת דרך, ארבעה מילין) ות״ק פרסאות,

ות״ק פרסאות ארכה, ות״ת אלפים פרסאות רחבה.

ומלאכים קדושים ושרים נכבדים ממונים עליו;

ואלה שמותם של שרים הממונים עליו:

אקצציאל, אדמהאל, חרבהאל, יבשקאל, ארקיאל, חבלאל, תלדאל —

וכולן על שמם של אדמה.

וכל מלאך כשהוא יורד ועולה — אינן עולין ואינן יורדין אלא ברשותו,

בזמן שהכתר בא מפי מטטרון.

תרגום לעבריתוילון יריעה, פרוכת פרסאות פרסות (מידת דרך, ארבעה מילין)

ומָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכׇל הָאָרֶץ — בארץ ובשמים, כנגד האבות וישראל

קטעי מדרשים מן הגניזה, יח · דרשה · ״בארץ ובשמים״ · ארץ ושמים כנגד שלשת האבות וישראל: אברהם בארץ, יצחק — המלאך קרא מן השמים, יעקב — הסולם, ישראל — ״מן השמים השמיעך״

הקטע הוא פירוש למזמור ח בעברית ובערבית־יהודית: כל ״דבר אחר״ בעברית ואחריו תרגומו ופירושו בערבית. נדפס כאן ה״דבר אחר״ על ״בארץ ובשמים״ בלבד, בלי הפירוש הערבי שאחריו (״ומעני אכר לתצדירוה באלסמא ואלארץ…״), שאין בו אלא אותם הדברים.

״בכל הא׳״ — כך בקטע, בקיצור. ״ויאמר [אברהם אברהם]״ — בקטע ״ויאמר א…״ בסוף העמוד, והושלם כמקרא. ״ידענ[ו שבשבילם ירד]״ — השלמת המהדיר. ״סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה״ — בקטע בקיצור (״סלם מצב א׳ ורא׳ מ׳ הש׳״).

דבר אחר:

בארץ ובשמים — למה פרט?

כנגד שלשת האבות וישראל:

אברהם — שהודיע ייחוד השמים בארץ, שהוא אומר בו בכל הא׳:

וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם יְיָ(בראשית יג, ד).

יצחק — שבשבילו קרא המלאך מן השמים לאברהם בארץ,

שנאמר: וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְיָ מִן הַשָּׁמַיִם וגו׳(בראשית כב, יא), וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם.

יעקב — שראה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה(בראשית כח, יב).

ישראל — ידענו שבשבילם ירד הקדוש ברוך הוא מן השמים על הארץ,

שנאמר: מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קֹולוֹ לְיַסְּרֶךָּ וגו׳(דברים ד, לו).

חילופי נוסח והשלמות

ספרי במדבר, בבלי, בראשית רבה, תנחומא בובר, בתי מדרשות, קטעי מדרשים מן הגניזה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
גבחילמא— (הוספה)
גסברב
גמ— (הוספה)
גדבייתךרבייתך
גומסופהון לרישהון;— (הוספה)
גוהן— (הוספה)
גמן— (הוספה)
גזה המזבח, שנאמר:— (הוספה)
גאמר— (הוספה)
גלוי אמר— (הוספה)
גי— (הוספה)
גמאן דאמר עֹולִים וְיֹורְדִים בסולם — ניחה;— (הוספה)
גמאן דאמר עֹולִים וְיֹורְדִים ביעקב —— (הוספה)
געוליםעורים
גודןידו
גר— (הוספה)
גי— (הוספה)
גין— (הוספה)
גם— (הוספה)
גקלחקלה
דאמר רביא׳ל
דהראה לו— (הוספה)
דזה סימן: ס׳שם
דוההרהנה
דונאמר בסיני:— (הוספה)
ואַבְרָהָם אַבְרָהָם— (הוספה)
וו שבשבילם ירד— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
ספרי במדברכתב יד וטיקן 32
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית)
תנחומא בוברכתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר
בתי מדרשותמהדורת ורטהיימר
קטעי מדרשים מן הגניזהנוסח פרויקט השו״ת
§§24§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה כד

ואתה אל תירא עבדי יעקב

וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ(בראשית כח, יב)

סולם יעקב ושרי ארבע המלכויות עולים ויורדים; ״עלה אף אתה״ — יעקב לא האמין ולא עלה, ובניו משתעבדים, ו״אל תירא עבדי יעקב״

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

ויקרא רבה, תנחומא, שמות רבה, מדרש תהלים, פרקי דרבי אליעזר §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אוְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב

ויקרא רבה, פרשה כט, ב · פתיחתא שנייה · סולם יעקב ושרי ארבע מלכויות, יעקב שלא האמין ולא עלה, וישראל שאינן כלין

וְאַתָּה אַל־תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם־יְיָ וְאַל־תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק וְאֶת־זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם וְשָׁב יַעֲקֹב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד כִּי־אִתְּךָ אֲנִי נְאֻם־יְיָ לְהוֹשִׁיעֶךָ כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכׇל־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֲפִצוֹתִיךָ שָּׁם אַךְ אֹתְךָ לֹא־אֶעֱשֶׂה כָלָה וְיִסַּרְתִּיךָ לַמִּשְׁפָּט וְנַקֵּה לֹא אֲנַקֶּךָּ(ירמיה ל, י–יא)

״שבעים ענקים״ — מסומן במאגרים ״כך״ (במרגליות ״חוקים״). ״עלה עלה״ ו״קינך״ — האותיות האחרונות הושלמו במאגרים. ״אפלו את רואה אצל […]״ — בכתב היד מקום ריק.

״בכל זאת חטאו עוד״ — הסופר מחק ״לא״ לפני ״חטאו״. ״רבי שמעון בן יוסה״ ו״רבי ישמעאל ברבי יוסי״ — במרגליות ״רבי שמעון בן מנסיא״ בשני המקומות. ״בכיפים ובתהומות ובגלגליות״ — במרגליות אינו, ובמקומו ״נאחזין באומות ומסתבכין במלכיות״. ״הנני״ — הנו״ן השנייה מסופקת במאגרים. ״בחדש השביעי״ — הסופר מחק ״בחדש״ שבא בכפל.

״אשר הדחתיך שמה״ — כלשון ירמיה מו, כח (הפסוק הכפול של ירמיה ל, י–יא); במרגליות ובפסיקתא ״אשר הפיצותיך שם״ (ל, יא). ״אל תחת יעקב״ — המדרש מחליף ״ישראל״ ב״יעקב״.

הפתיחתא כולה גם בפסיקתא דרב כהנא, פסקא ראש השנה, ב, ושינוייה בתוך הנוסח; ושם עוד: הפסוק הפותח ״ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת״ וגו׳, ו״ויחלום והנה סולם״ וגו׳; ״אמר רבי שמואל ברבי נחמן: אילו שרי אומות העולם. דמור רבי שמואל בר נחמן״; ״רבי ברכיה, רבי חלבו, רבי שמעון ברבי יוסי בשם רבי מאיר״; ״רבי ברכיה, רבי חלבו בשם רבי שמעון ברבי יוסינה: רבי מאיר היה דורש״; ״מושיעך מרחוק — מבבל; ואת זרעך מארץ שבים — מגליא ומאספמיא ומחברותיה; ושב יעקב — מבבל; ושקט — ממדי…״; ובשינויי כתיב (מדיי, יוון, ושמונים, קנך).

מקבילות: תנחומא, ויצא ב (להלן, ב; בלא הפתיחה ״רבי נחמן פתח״; ״במסים ובארנוניות ובגולגליות״); מדרש תהלים עח, ו (להלן, ה). שרי ארבע מלכיות בסולם — חלומו של נבוכדנצר — בבראשית רבה סח, יד (נוסח הספרים; לעיל, פרשה יז: שלח מעל פני ויצאו).

שרי אומות העולם

רבי נחמן פתח:

וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב(ירמיה ל, י).

מדבר ביעקב, דכתיב ביה:

וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וגו׳(בראשית כח, יב).

אמר רבי שמואל בר נחמן:

(פסיקתא דרב כהנא: אילו שרי אומות העולם. דמור רבי שמואל בר נחמן:)

מלמד שהראה הקדוש ברוך הוא לאבינו יעקב שרה של בבל עולה שבעים ענקיםענקים — מעלות, שלבים (בסולם) ויורדת (פסיקתא דרב כהנא: שבעים עזוקים ויורד),

ושל מדי — חמשים ושנים,

ושל יון — מאה ושמנים,

ושל אדום — עלה עלה, ולא ידע כמה.

באותה שעה נתיירא יעקב אבינו ואמר (פסיקתא דרב כהנא: מתירא אבינו יעקב ואומר): (פסיקתא דרב כהנא: תאמר) שמא לזה אין ירידה?

מיד אמר (פסיקתא דרב כהנא: אמר) לו הקדוש ברוך הוא: אַל תֵּחַת יעקב (פסיקתא דרב כהנא: ישראל)!

כביכול, אפלו את רואה אצל … (פסיקתא דרב כהנא: אותן יושב אצלי), משם אני מורידו.

הדא הוא דכתיב:

אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִינֶּךָ מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם יְיָ(עובדיה א, ד).

אף אתה עולה

רבי ברכיה ורבי חלבו ורבי שמעון בן יוסה בשם רבי מאיר:

מלמד שהראה הקדוש ברוך הוא ליעקב אבינו שרה של בבל עולה ויורד (פסיקתא דרב כהנא: , ושל מדי עולה ויורד, ושל יון עולה ויורד, ושל אדום עולה ויורד).

אמר לו הקדוש ברוך הוא ליעקב: אף אתה עולה (פסיקתא דרב כהנא: יעקב, אף אתה עלה).

באותה שעה נתיירא יעקב אבינו ואמר: תאמר, כשם שיש לאלו (פסיקתא דרב כהנא: תאמר שכשם לאילו) ירידה, אף אני יש לי ירידה?

אמר לו הקדוש ברוך הוא: אַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל — אתה, אם אתה עולה, אין לך ירידה לעולם.

ולא האמין, ולא עלה.

רבי ברכיה ורבי חלבו בשם רבי ישמעאל ברבי יוסי: כך היה רבי מאיר דורש:

בְּכׇל זֹאת חָטְאוּ עוֹד וְלֹא הֶאֱמִינוּ בְּנִפְלְאוֹתָיו(תהלים עח, לב) — זה יעקב אבינו, שלא האמין ולא עלה.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: אילו האמנת ועלית — לא היית יורד (פסיקתא דרב כהנא: אילו האמנתה ועליתה — עוד לא הייתה יורד) לעולם;

אבל עכשו (פסיקתא דרב כהנא: עכשיו) שלא האמנת (פסיקתא דרב כהנא: האמנתה) ולא עלית — הרי בניך משתעבדין (פסיקתא דרב כהנא: משתעבדים) בארבע מלכיות בעולם הזה,

בכיפים ובתהומות ובגלגליותובגלגליות — ובמס הגולגולת, מס על כל נפש (פסיקתא דרב כהנא: בפיסים ובהוניות ובזמיות ובגלגליות).

יכול לעולם?

יכול לעולם? הכתוב מדבר (פסיקתא דרב כהנא: והכתוב):

אַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם — מגליאמגליא — מארץ גאליה (צרפת) ומאספמיאומאספמיא — ומספרד וחברותיה (פסיקתא דרב כהנא: ומחברותיה).

וְשָׁב יַעֲקֹב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד:

וְשָׁקַט — ממדי;

וְשַׁאֲנַן — מיון;

וְאֵין מַחֲרִיד — מאדום.

כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכׇל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדַּחְתִּיךָ שָּׁמָּה(ירמיה מו, כח) —

אומות העולם, שהן מכליןמכלין — קוצרים את השדה עד תומו, ואינם משאירים פאה את שדותיהן (פסיקתא דרב כהנא: שהם מכלים את שדותיהם) — עליהם הוא אומר: כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה;

אבל ישראל, שאינן מכלין (פסיקתא דרב כהנא: מכלים) את שדותיהן —

אַךְ אֹותְךָ לֹא אֶעֱשֶׂה כָלָה וְיִסַּרְתִּיךָ לַמִּשְׁפָּט וְנַקֵּה לֹא אֲנַקֶּךָּ(ירמיה ל, יא):

מייסרך בייסורין (פסיקתא דרב כהנא: מייסרך אני בייסורים) בעולם הזה, בשביל לנקותך מעונותיך (פסיקתא דרב כהנא: להנותיך משניתיך בעולם הזה).

אימתי? בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי(ויקרא כג, כד).

תרגום לעבריתענקים מעלות, שלבים (בסולם) מגליא מארץ גאליה (צרפת) ומאספמיא ומספרד ובגלגליות ובמס הגולגולת, מס על כל נפש מכלין קוצרים את השדה עד תומו, ואינם משאירים פאה

באלו שרי אומות העולם

תנחומא, ויצא ב · דרשת הפסוק · ״ויחלום והנה סולם״ · שרי ארבע המלכויות עולים ויורדים; יעקב לא האמין ולא עלה, ובניו משתעבדים

בדפוס סימן ב. ״ואינו יורד״ — השלמת מאגרים (בדפוס ״ושל יון מאה ויורד, ושל אדום עלה ולא ידע כמה״). ״מאה״ — בכתב היד ״ק׳ף״. ״שנאמר״ (לפני ״אם תגביה״) — השלמת מאגרים, כדפוס. ״דאמר רבי שמואל בר נחמן״ — בכתב היד בסימון הארמית של מאגרים, וכך בדפוס (״דא״ר שמואל בר נחמן״).

״ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל״ — כך בכתב היד ובדפוס; במקרא (ירמיה ל, י) ״ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם יי ואל תחת ישראל״; בירמיה מו, כז בלא ״נאם יי״, אבל ההמשך ״אשר הפיצותיך שם״ הוא ל, יא (במו, כח ״אשר הדחתיך שמה״). ״הפיצותיך״ — במקרא (ל, יא) ״הפצותיך״.

״רבי שמעון בן יוסי״, ״רבי שמעון בן מנסיה״ — כך בכתב היד; בדפוס שניהם ״ר״ש בן יוסינה״. בדפוס: ״אלו שרי אומות העכו״ם״; ״שרה של בבל עולה שבעין עוקים ויורד״; ״כביכול אפילו אתה רואהו עולה אצלי משם אני מורידו״; ״א״ל הקב״ה אלו עלית והאמנת לא היתה לך ירידה לעולם״; ״מארץ מגליא מאספניה ומחברותיה״; ״ואותך לא אעשה כלה אלא מיסרך ביסורין בעולם הזה״.

מקבילות: פסיקתא דרב כהנא כג, ב (לעיל, א, בתוך נוסח ויקרא רבה; ״ר׳ ברכיה ר׳ חלבו ר׳ שמע׳ בר׳ יוסי בשם ר׳ מאיר מלמד שהראה הקב״ה לאבינו יעקב שרה של בבל עולה ויורד… ולא האמין ולא עלה. ר׳ ברכיה ר׳ חלבו בשם ר׳ שמעון בר׳ יוסינה, ר׳ מאיר היה דורש בכל זאת חטאו… בפיסים ובהוניות ובזמיות ובגלגליות… מגליא ומאספמיא ומחברותיה״). ויקרא רבה כט, ב (לעיל, א; ״ר׳ ברכיה ור׳ חלבו בשם ר׳ שמעון בן מנסיא משום ר׳ מאיר״; ״הרי בניך נאחזין באומות ומסתבכין במלכיות״).

וַיַּחֲלֹום וְהִנֵּה סֻולָּם מֻוצָּב אַרְצָה וגו׳(בראשית כח, יב).

אמר רבי שמואל בר נחמן:

אלו שרי אומות העולם.

דאמר רבי שמואל בר נחמןדאמר רבי שמואל בר נחמן — שאמר רבי שמואל בר נחמן:

מלמד שהראה הקדוש ברוך הוא ליעקב אבינו:

שרה של בבל עולה שבעים עוקיםעוקים — שלבים, מעלות (בסולם) (?) ויורד,

ושל מדי — חמשים ושנים,

ושל יון — מאה,

ושל אדום עלה, ולא ידע כמה, ואינו יורד.

באותה שעה נתיירא יעקב אבינו, ואמר: שמא לזה אין לו ירידה?

אמר לו הקדוש ברוך הוא: וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל(ירמיה ל, י) —

כביכול, אפילו אתה רואהו עולה אצלי — משם אני מורידו,

שנאמר: אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ וגו׳(עובדיה א, ד).

רבי ברכיה בשם רבי חלבו ורבי שמעון בן יוסי אמר:

מלמד שהראה הקדוש ברוך הוא לאבינו יעקב:

שרה של בבל עולה ויורד,

ושל מדי עולה ויורד,

ושל יון עולה ויורד,

ושל אדום עולה ויורד.

אמר לו הקדוש ברוך הוא ליעקב: יעקב, למה אין אתה עולה?

באותה שעה נתירא יעקב אבינו, ואמר: שמא כשם שיש לאלו ירידה — כך אני יש לי ירידה?

אמר לו הקדוש ברוך הוא: אם אתה עולה — אין לך ירידה.

לא האמין, ולא עלה.

רבי שמעון בן מנסיה היה דורש:

בְּכׇל זֹאת חָטְאוּ עוֹד וְלֹא הֶאֱמִינוּ בְּנִפְלְאוֹתָיו(תהלים עח, לב).

אמר לו הקדוש ברוך הוא: אילו האמנת ועלית — לא היה לך ירידה לעולם;

אלא הואיל ולא האמנת — הרי בניך משתעבדין בהללו ארבע מלכויות בעולם הזה:

במסים, ובארנוניותובארנוניות — ובמס התבואה והבהמה שגובה המלכות, ובגולגליותובגולגליות — ובמס הגולגולת, מס על כל נפש.

אמר לו: יכול לעולם?

אמר לו: אַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם —

מגליאמגליא — מארץ גאליה (צרפת) ומאספמיאומאספמיא — ומספרד ומחברותיהומחברותיה — ומן הארצות השכנות לה;

וְשָׁב יַעֲקֹב — מבבל;

וְשָׁקַט — ממדי;

וְשַׁאֲנַן — מיון;

וְאֵין מַחֲרִיד — מאדום.

כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכׇל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֲפִיצוֹתִיךָ שָּׁם(ירמיה ל, יא) —

באומות העולם, שהם מכליםמכלים — קוצרים את השדה עד תומו, ואינם משאירים פאה את שדותיהם;

אבל ישראל, שאין מכלים את שדותיהן — לא אעשה כלה,

אלא איסרךאיסרך — אייסרך, אעניש אותך ביסורין בעולם הזה, בשביל לנקותך מעונותיך לעתיד לבא.

לכך נאמר: וַיַּחֲלֹום.

תרגום לעבריתדאמר רבי שמואל בר נחמן שאמר רבי שמואל בר נחמן עוקים שלבים, מעלות (בסולם) (?) ובארנוניות ובמס התבואה והבהמה שגובה המלכות ובגולגליות ובמס הגולגולת, מס על כל נפש מגליא מארץ גאליה (צרפת) ומאספמיא ומספרד ומחברותיה ומן הארצות השכנות לה מכלים קוצרים את השדה עד תומו, ואינם משאירים פאה איסרך אייסרך, אעניש אותך

גהִנֵּה אָנֹכִי שֹׁולֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ

שמות רבה, פרשה לב, ז · דרשה · מלאך המות אין לו רשות בישראל; אחר העגל — שרים כאומות; יעקב והשרים בסולם

״שרי כל מלכות ומלכות… עלה אף אתה… מתיירא אני״ — כדברי רבי שמואל בר נחמן ורבי מאיר לעיל (ויקרא רבה כט, ב; תנחומא, ויצא ב), ובלא מנין העליות; כאן החתימה ״והנה יי נצב עליו… כשם שאיני יורד מגדולתי״.

דבר אחר:

הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁולֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ(שמות כג, כ).

הדא הוא דכתיב:

אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם(תהלים פב, ו).

כשעמדו ישראל על הר סיני וקבלו את התורה, אמר הקדוש ברוך הוא למלאך המות:

על כל האומות יש לך רשות,

ועל אומה זו אין לך רשות, שהיא חלקי;

כשם שאני חי וקיים — כך בני חיים וקיימים,

שנאמר:

בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם וגו׳(דברים לב, ח) כִּי חֵלֶק יְיָ עַמּוֹ(דברים לב, ט).

ולא רציתם, אלא חבלתם מעשיכם, ואמרתם לעגל: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ(שמות לב, ד).

לפיכך: אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן וגו׳(תהלים פב, ז).

מה אומות העולם משתמשין בשרים — אף אתם כך.

הויהוי — הוי אומר — הרי זה מה שנאמר: הִנֵּה אָנֹכִי וגו׳.

וכן אתה מוצא, שהראה הקדוש ברוך הוא ליעקב שרי כל מלכות ומלכות,

שנאמר:

וַיַּחֲלֹום וְהִנֵּה סֻולָּם מֻוצָּב אַרְצָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹולִים וְיֹורְדִים בּוֹ(בראשית כח, יב) —

עולים, ואחר כך יורדים.

אמר הקדוש ברוך הוא: עלה אף אתה.

אמר לו יעקב אבינו: מתיירא אני, שמא ארד כשם שירדו אלו.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: אל תתירא!

כביכול, כשם שאיני יורד מגדולתי — כך לא אתה ולא בניך יורדין מגדולתן,

שנאמר:

וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר(בראשית כח, יג).

אימתי? כשהם עושים רצוני.

ובעת שאמרו אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אמר להם:

עזבתם אותי, והלכתם בדרכי האומות;

מה אומות העולם משתמשים בשרים — כך אתם.

הוי: הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁולֵחַ.

תרגום לעבריתהוי הוי אומר — הרי זה מה שנאמר

דבְּכׇל זֹאת חָטְאוּ עוֹד וְלֹא הֶאֱמִינוּ בְּנִפְלְאוֹתָיו

מדרש תהלים, מזמור עח, ו · דרשה · הסולם והמלכויות הנופלות; יעקב ירא לעלות, ובניו משתעבדים

״חטאו לו״ — כך בכתב היד בפעם הראשונה, ובפעם השנייה ״חטאו עוד״ כמקרא. ״עבדי״ ו״נאם יי״ — בכתב היד מקומם מסומן, והושלמו כנוסח בובר. ״מדי חמשים עוקים״ — בבובר ״חמשים ושנים״. בנוסח בובר נוספה בסוגריים דרשת ״סולם זה בית המקדש… ראיתי את יי נצב על המזבח״, שאינה בכתב היד (השווה בראשית רבה סח, יד: ״זה הכבש״).

מקבילות: ויקרא רבה כט, ב, ופסיקתא דרב כהנא, פסקא ראש השנה, ב (לעיל, א), ששם ״רבי ברכיה ורבי חלבו ורבי שמעון בן יוסה בשם רבי מאיר״, וכאן ״רבי ברכיה ורבי לוי״.

בְּכׇל זֹאת חָטְאוּ עוֹד וְלֹא הֶאֱמִינוּ בְּנִפְלְאוֹתָיו(תהלים עח, לב).

רבי ברכיה ורבי לוי ורבי שמעון בן יוסי בשם רבי מאיר אמריאמרי — אומרים:

הראה הקדוש ברוך הוא ליעקב סולם,

והיתה בבל עולה שבעים עוקיםעוקים — מעלות, שלבים (בסולם) ויורדת,

מדי — חמשים עוקים ויורדת,

יון — מאה ושמנים ויורדת,

אדום — יותר מדיי.

והוא רואה ומתיירא.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב(ירמיה ל, י) —

לפניך מלכות זו נופלת, כשם שנפלו האחרות.

אמר לו הקדוש ברוך הוא ליעקב: עלה אף אתה.

אמר לפניו: רבונו של עולם, מתיירא אני שלא ארד.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: חס ושלום!

וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם יְיָ וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל.

אמר רבי יוסי בן זימרה, אמר רבי שמעון בן יוסי:

רבי מאיר היה דורש:

בְּכׇל זֹאת חָטְאוּ עוֹד וְלֹא הֶאֱמִינוּ בְּנִפְלְאוֹתָיו —

שאילמלאשאילמלא — שאילו עלה, לא ירד עוד,

ולא היינו משתעבדין שיעבוד זה.

תרגום לעבריתעוקים מעלות, שלבים (בסולם) אמרי אומרים שאילמלא שאילו

חלק ב

מדרשים מאוחרים

ההסולם והמלכיות

פרקי דרבי אליעזר, פרק לה · מעשה · מלאכים עולים ויורדים לראות את פני יעקב, ושרי ארבע המלכויות

״[ואל]ו יורדין״ — הושלם במאגרים. ״חמשים״ — המ״ם מסופקת. ״שליעקב״ ו״ושמונים״ נפתחו מ״שליעק׳״ ו״ושמוני׳״.

״אלו שהיו למטה היו עולין ורואין פני החיה כפניו שליעקב, ואומרין: אלו פנים שבמטה; והיו אלו יורדין ואומרין: אלו פניו שלמעלה״ — בדפוס בקצרה: ״ורואין פניו של יעקב ואומרים: זה הפנים כפני החיה שבכסא הכבוד״.

בכתב היד ״שרה שלמלכות יון עולה מאה ושמונים עוקים״; בדפוס ״שר מלכות פרס״, ונוסף ״והראהו הקדוש ברוך הוא ארבע מלכיות מושלין ואובדין״. ״ושלמלכות אדום עלה ולא ידע כמה עולה״ — בדפוס ״עולה ואינו יורד״.

רבי לוי אומר:

באותה הלילה נגלה הקדוש ברוך הוא על אבינו יעקב,

והראה לו סולם מן הארץ ועד לשמים,

שנאמר:

וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה(בראשית כח, יב).

עולים ויורדים בו

ומלאכי השרת מסתכלין בפניו ואומרין:

אלו הפנים — כפני החיה שבכסא הכבוד!

אלו שהיו למטה היו עולין, ורואין פני החיה כפניו שליעקב, ואומרין:

אלו פנים שבמטה!

והיו אלו יורדין ואומרין:

אלו פניו שלמעלה!

ואלו עולין, ואלו יורדין,

שנאמר:

וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹולִים וְיֹורְדִים בּוֹ.

שרי המלכויות

והראהו שרה שלמלכות בבל — עולה שבעים עוקיםעוקים — מעלות, שלבים (בסולם), וירד;

והראהו שרה שלמלכות מדי — עולה חמשים ושתים עוקים, וירד;

והראהו שרה שלמלכות יון — עולה מאה ושמונים עוקיןעוקין — מעלות, שלבים, וירד;

ושלמלכות אדום — עלה, ולא ידע כמה עולה,

ואמר:

אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן(ישעיה יד, יד).

אמר לו יעקב:

אַךְ אֶל שְׁאוֹל תּוּרָד אֶל יַרְכְּתֵי בוֹר(ישעיה יד, טו).

והקדוש ברוך הוא אמר לו:

אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּיךָ מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם יְיָ(עובדיה א, ד).

תרגום לעבריתעוקים מעלות, שלבים (בסולם) עוקין מעלות, שלבים

חילופי נוסח והשלמות

ויקרא רבה, תנחומא, שמות רבה, מדרש תהלים, פרקי דרבי אליעזר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
א…— (הוספה)
אקינךקינ
בואינו יורד— (הוספה)
בשנאמר— (הוספה)
דעודלו
דעבדי— (הוספה)
דנְאֻם יְיָ— (הוספה)
הואל— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
ויקרא רבהכתב יד פריז 149
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
שמות רבהכתב יד ירושלים, הספרייה הלאומית 24°5977
מדרש תהליםכתב יד קמברידג׳ Or. 786
פרקי דרבי אליעזרכתב יד ניו יורק, בית המדרש לרבנים 866
§§25§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה כה

והנה מלאכי אלהים עלים וירדים בו

וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ(בראשית כח, יב)

״עולים ויורדים״: מלאכי ארץ ישראל עולים ומלאכי חוצה לארץ יורדים, ובשובו ״מחנים״ — שתי מחנות; דמותו של יעקב חקוקה בכסא הכבוד; בניו צדיקים — הם ושלוחיהם עולים

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

תנחומא, תנחומא בובר, מדרש ילמדנו, שמות רבה, אגדת בראשית §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אין השמחה ממתנת לאדם

אאָמַרְתִּי לַהוֹלְלִים אַל תָּהֹלּוּ — אין השמחה ממתנת לאדם

תנחומא, שמיני ב · פתיחתא · ״ויהי ביום השמיני״ · אין השמחה ממתנת לאדם: הקדוש ברוך הוא באדם הראשון, האבות, יהושע, עלי ואלישבע

אָמַרְתִּי לַהוֹלְלִים אַל־תָּהֹלּוּ וְלָרְשָׁעִים אַל־תָּרִימוּ קָרֶן(תהלים עה, ה)

״[ה]שמחה״, ״[ויהי] כי זקן״, ״בשמ[ח]תו״ — הושלמו במאגרים. ״יש לו״ (מה הנאה) — בכתב היד ״לו״, מסומן ״כך״. ״הכסא״, ״בני״ — אותיות מסופקות. ״ויעבר ישראל״ — כך בכתב היד, מסומן ״כך״; תוקן כמקרא. ״במחולת מחניים״, ״ראה ראינו״, ״יושב על הכסא״ — כלשון המדרש.

הפתיחתא של ״ויהי ביום השמיני״ (ויקרא ט, א); פסוקנו בא בה בדרך אגב, ביעקב שראה סולם ומלאכים עולים ויורדים בו ולא המתין בשמחתו — ולכן היא כאן בדברי האמוראים ולא בפתיחתות.

קריאות ״תנחומא בובר״ — מדרש תנחומא, מהדורת בובר, שמיני ג. בבובר אין ״מאד״ (מתנאה ומשתבח במעשיו); אחרי כל אחד מן הצדיקים נוסף שם ״לכך נאמר: אמרתי להוללים אל תהולו״. מלים בסוגריים מרובעים אצל בובר — כאן ב־[ ].

מקבילות: ויקרא רבה כ, א–ב (״אמרתי להוללים אל תהלו… צדיקים לא שמחו בעולמי: אדם הראשון… אברהם… אלישבע בת עמינדב״), בלשון אחרת ובלא ״ישמח יי במעשיו… וירא אלהים״; מדרש תהלים עה, ב — ״ישמח יי במעשיו״, ״וירא — אין וירא אלא לשון שמחה״, ואלישבע בת עמינדב.

דבר אחר:

וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי(ויקרא ט, א).

זה שאמר הכתוב:

אָמַרְתִּי לַהוֹלְלִים אַל תָּהֹלּוּ וְלָרְשָׁעִים אַל תָּרִימוּ קָרֶן(תהלים עה, ה).

מהו אָמַרְתִּי לַהוֹלְלִים אַל? למי שהוא מזכיר (תנחומא בובר: מזמר) במחולת מחניים; וכן הוא אומר: לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת(שופטים כא, כא).

לפי שאין השמחה ממתנתממתנת — מתמידה, נמשכת לאדם:

לא כל מי ששמח היום — שמח למחר, ולא כל מי שמיצר היום — מיצרמיצר — מצטער למחר;

לפי שאין השמחה ממתנת לאדם, שנאמר: לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וגו׳(קהלת ב, ב).

שמחתו של הקדוש ברוך הוא

רצונך לידע? שהרי שמחתו של הקדוש ברוך הוא לא המתינה.

אימתי? כשברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, היתה שמחה גדולה לפניו,

שנאמר: יְהִי כְבוֹד יְיָ לְעוֹלָם יִשְׂמַח יְיָ בְּמַעֲשָׂיו(תהלים קד, לא) (תנחומא בובר: יִשְׂמַח יְיָ בְּמַעֲשָׂיו);

וכן הוא אומר (תנחומא בובר: ואומר): וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כׇּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד(בראשית א, לא) —

ללמדך, שהיה הקדוש ברוך הוא מתגאה (תנחומא בובר: מתנאה) ומשתבח במעשיו מאד.

וצוה לאדם הראשון מצוה קלה, ולא קיימה; ומיד נתן לו אפופסיןאפופסין — גזר דין, שנאמר: כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב(בראשית ג, יט).

כביכול לא המתין בשמחתו, ואמר: לא בראתי הכל (תנחומא בובר: את הכל) אלא בשביל אדם, ועכשיו שמת (תנחומא בובר: הוא מת) — מה הנאה יש לו?

ומה הקדוש ברוך הוא לא המתין על שמחתו — בני אדם על אחת כמה וכמה!

לכך נאמר: אָמַרְתִּי לַהוֹלְלִים אַל תָּהֹלּוּ.

האבות

אברהם — כמה שמח: נתברך בעולם ונתגדל, והרג כמה מלכים, והקנה להקדוש ברוך הוא שמים (תנחומא בובר: וארץ), וניתן לו בן בזקנותו (תנחומא בובר: למאה שנה), ומל אותו וגידלו;

ולבסוף נאמר לו: קַח נָא אֶת בִּנְךָ לְעֹולָה(בראשית כב, ב).

והלך מהלך שלשה ימים, שנאמר: בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם(בראשית כב, ד).

חזר מהר המוריה, וקבר את שרה; וביקש מקום לקבורה ולא מצא, עד שקנה בארבע מאות שקל כסף; ואחר כך קפצה עליו זקנהקפצה עליו זקנה — באה עליו זקנה פתאום.

ומה אברהם כך — הרשעים (תנחומא בובר: שאר בני אדם) על אחת כמה וכמה!

יצחק — לא המתינה שמחתו (תנחומא בובר: אף הוא כמה שמח):

נמלט (תנחומא בובר: מילטו הקדוש ברוך הוא) מן החרב ומן השריפה (תנחומא בובר: האש), ומאנשי גרר (תנחומא בובר: והצילו מאנשי גרר), והודיע להם מה היה, ובאו הם אצלו,

שנאמר: וַאֲבִימֶלֶךְ הָלַךְ אֵלָיו מִגְּרָר וַאֲחֻזַּת מֵרֵעֵהוּ(בראשית כו, כו);

ואמרו לו: ראה רָאִינוּ כִּי הָיָה יְיָ עִמָּךְ(בראשית כו, כח).

ולא המתין בשמחתו, אלא: וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק ותכהנה עֵינָיו מֵרְאֹת(בראשית כז, א).

ומה יצחק, עולתו של הקדוש ברוך הוא, כך — הרשעים על אחת כמה וכמה!

יעקב — בכורו של הקדוש ברוך הוא, שכתוב בו: בְּנִי בְכֹרִי(שמות ד, כב) — כמה שמח:

ראה סולם, ומַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ(בראשית כח, יב) וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו(בראשית כח, יג).

הלך אצל לבן, וברח מפני עשו, שנאמר: וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל בְּאִשָּׁה וּבְאִשָּׁה שָׁמָר(הושע יב, יג);

ונעשה עבד ללבן עשרים שנה, שנאמר: עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וגו׳(בראשית לא, מא).

ולסוף העשיר והוליד בנים, וחזר ופגע בעשו וניצל ממנו, ושילם את נדרו;

ולא המתין בשמחתו, אלא: וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה(בראשית לד, א), וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר(בראשית לד, ב); ובא צרת יוסף, ונמכר לעבד.

ומה יעקב הצדיק, שאמר לו הקדוש ברוך הוא: יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר(ישעיה מט, ג) — ולא המתין בשמחתו — הרשעים על אחת כמה וכמה!

לכך כתב: אָמַרְתִּי לַהוֹלְלִים אַל תָּהֹלּוּ, וכתוב: לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל.

יהושע ועלי

יהושע — כמה שמח: הרג שלשים ואחד מלך, והנחיל לישראל את הארץ בנחלה וחילק אותה, ונתנו לו כבוד כל ישראל כל ימיו,

ואמרו לו: כׇּל אִישׁ אֲשֶׁר יַמְרֶה אֶת פִּיךָ וְלֹא יִשְׁמַע אֶת דְּבָרֶיךָ(יהושע א, יח).

ומה יהושע — מה שלא זכה משה רבינו זכה הוא — והזקין ומת בלא בנים.

לכך כתיב: אָמַרְתִּי לַהוֹלְלִים אַל תָּהֹלּוּ.

עלי הכהן — כמה שמחה שמח: שהיה מלך וכהן גדול — יושב עַל הַכִּסֵּא עַל מְזוּזַת הֵיכַל יְיָ(שמואל א א, ט) — ושהיה אב בית דין;

לא המתין בשמחתו, אלא: וַיְהִי כְּהַזְכִּירוֹ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וגו׳(שמואל א ד, יח), ומתו שני בניו, חפני ופנחס.

ומה עלי הצדיק כך — הרשעים על אחת כמה וכמה!

אלישבע בת עמינדב

אין את מוצא איש או אשה שראתה שמחות כאלישבע בת עמינדב, אשתו של אהרן, שנאמר: וַיִּקַּח אַהֲרֹן אֶת אֱלִישֶׁבַע בַּת עַמִּינָדָב וגו׳(שמות ו, כג).

ראתה בעלה כהן גדול, משמש בכהונה גדולה, ונביא; ומשה, אחי בעלה, מלך ונביא; ובניה — שני סגני כהונהסגני כהונה — סגני הכהן הגדול (הממונים תחתיו); ואחיה נחשון — ראש לכל נשיאי ישראל (תנחומא בובר: שבטי ישראל).

ולא המתינה בשמחתה, אלא נכנסו שני בניה להקריב קרבן, מיד ויצאו שרופים:

וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְיָ וַתֹּאכַל אוֹתָם(ויקרא י, ב).

לכך כתיב: אָמַרְתִּי לַהוֹלְלִים אַל תָּהֹלּוּ; וכן שלמה אמר: לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל.

מעשה באחד מגדולי כבול

מעשה באחד מגדולי כבול (תנחומא בובר: בבל) שהיה משיא את בנו. ברביעי שלוברביעי שלו — ביום הרביעי (יום החתונה) עשה סעודה (תנחומא בובר: ועשה סעודה גדולה) לחכמים.

אמר לבנו: עלה והבא לנו יין פלוני מן החבית (תנחומא בובר: חבית יין פלונית) מן העליה.

עלה לעליה; הכישוהכישו — נשכו נחש בין החביות, ומת.

המתין אביו עם המסובין, ושהה ולא בא. אמר: אעלה ואראה מה יעשה בני.

עלה — מצאו מושלך בין החביות.

מה עשה אותו חסיד? המתין בעצמו עד שאכלו כל צרכן.

כיון שגמרו, אמר להן: לא לברך ברכת חתנים באתם על בני? בואו וברכו עליו ברכת אבלים. לא להכניס את בני לחופה באתם? בואו והכניסו אותו לקבורה.

עאל רבי זכאי דכבולעאל רבי זכאי דכבול — נכנס רבי זכאי מכבול, פתח עליו: לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וגו׳.

תרגום לעבריתעאל רבי זכאי דכבול נכנס רבי זכאי מכבול אפופסין גזר דין ממתנת מתמידה, נמשכת סגני כהונה סגני הכהן הגדול (הממונים תחתיו) מיצר מצטער קפצה עליו זקנה באה עליו זקנה פתאום ברביעי שלו ביום הרביעי (יום החתונה) הכישו נשכו

מלאכי ארץ ישראל ומלאכי חוצה לארץ

במַעְיָן נִרְפָּשׂ וּמָקוֹר מׇשְׁחָת צַדִּיק מָט לִפְנֵי רָשָׁע

תנחומא, וישלח ג · פתיחתא · ״ויצו אתם לאמר״ · יעקב קורא לעשו ״אדני״ והמלאכים משמרים אותו; ״מחנים״ — מלאכי ארץ ישראל ומלאכי חוצה לארץ, ושליחותם אל עשו

מַעְיָן נִרְפָּשׂ וּמָקוֹר מׇשְׁחָת צַדִּיק מָט לִפְנֵי־רָשָׁע(משלי כה, כו)

הפתיחתא של ״ויצו אתם לאמר״ (בראשית לב, ה); פסוקנו בה ביעקב הישן והמלאכים משמרים אותו, ובמלאכי ארץ ישראל שנסתלקו כשהגיע לחוצה לארץ.

״יהודה״ (רבי יהודה ברבי סימון) — בגליון כתב היד. ״כה אמר עבדך יהודה… אף אני כותב״ — השלמת מאגרים, ואחרי ״כותב״ מחק הסופר ״כ׳״. ״אלא״ (וכי לא היה לו אלא שור וחמור) — בגליון כתב היד. ״ויאמר״ (יי אל משה ואל אהרן ויצום) — כך בכתב היד; במקרא ״וידבר״.

נוסח אחר של פתיחת הדרשה, ״בא וראה: יעקב ישן והקדוש ברוך הוא והמלאכים משמרים אותו״ — מדרש ילמדנו לבראשית לב, ה (להלן, ג).

״כשהרגישו מלאכי ארץ ישראל… מחנים״ — גם במדרש ילמדנו (ילקוט תלמוד תורה), לבראשית לב, ב–ג, לבדו, וחילופיו כאן בקריאות; אין בו ״שנאמר: ויפגעו בו מלאכי אלהים״, ובמקום ״שנאמר: מחנים״ — ״מיד: ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים זה ויקרא שם המקום ההוא מחנים״.

נוסח אחר של ״עולים ויורדים״ ושל ״מחנים — שתי מחנות״: תנחומא בובר, וישלח ג (להלן, ד).

וַיְצַו אֹותָם לֵאמֹר וגו׳(בראשית לב, ה).

רבי יהודה ברבי סימון פתח:

מַעְיָן נִרְפָּשׂ וּמָקוֹר מׇשְׁחָת צַדִּיק מָט לִפְנֵי רָשָׁע(משלי כה, כו) —

כמעין נרפש וכמקור משחת — כן צדיק כשמט לפני רשע.

יעקב קורא לעשו: אדוני —

למדה תורה דרך ארץ: לחלוק כבוד למלכות.

אמר רבי ישמעאל:

ראה מה כתיב: ויאמר יְיָ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל(שמות ו, יג) —

ללמדך לחלוק כבוד למלכות.

רבינו הקדוש היה כותב לאנטונינוס:

כה אמר עבדך יהודה.

שלח לו אנטונינוסאנטונינוס — קיסר רומי, ידידו של רבי יהודה הנשיא: וכי עבד אתה נקרא לי? הלואי שאהיה ראוי להיות עבד לעבדיך בעולם הבא!

שלח לו רבי: לא אהיה אני גדול מזקני, ואין אתה קטון מזקנך;

שיעקב זקני שלח לו לעשו זקנך: כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב לַאדֹונִי לְעֵשָׂו;

אף אני כותב: יהודה עבדך שואל בשלומך —

לחלוק כבוד למלכות.

וכך עשה יעקב: כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹונִי.

ויעקב היה ישן, והמלאכים משמרין אותו,

שנאמר: וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים(בראשית כח, יב) וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו(בראשית כח, יג) —

והוא משלח: כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹונִי עשו!

הויהוי — הוי אומר — הרי זה מה שנאמר: מַעְיָן נִרְפָּשׂ.

מחנים

ומהיכן היו המלאכים? ראה מה כתיב למעלה:

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה(בראשית לב, ג).

מהו מַחֲנָיִם? שתי מחנות:

שבשעה שהלך לארם נהרים, היו מלאכי ארץ ישראל משמרין אותו ומלוין אותו;

כיון שהגיעו לחוצה לארץ — נסתלקו, וירדו אחרים ונתלוו לו.

כיון שחזר מלבן, היו אותן מלאכים שנמסרו לו מלוין אותו עד ארץ ישראל;

כשהרגישו מלאכי ארץ ישראל שיעקב בא (מדרש ילמדנו: שיעקב הוא יוצא מחוצה לארץ ובא לארץ), יצאו לקראתו להתלוות לו,

שנאמר: וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים(בראשית לב, ב).

התחילו שתי מחנות עומדים אצל יעקב (מדרש ילמדנו: נמצאו שתי מחנות לפני יעקב: מלאכי חוצה לארץ ומלאכי הארץ),

שנאמר: מַחֲנָיִם.

המלאכים ועשו

מה עשה? שלח מהן בשליחותו.

מיד הלכו וקדמו לעשו, ועשו עצמן כשני ראשי גייסותגייסות — גדודי צבא.

פגעה בו כת ראשונה — שהיו בה ארבע כתות — נפלו עליו, הכוהו ושברוהו.

התחיל מבקש מהן ולומר להן: יעקב אחי בא לעשרים שנה, ואני מבקש לראותו!

כיון שהזכיר להן יעקב — הניחוהו.

אמרו לו: אתה הוא אחיו של יעקב אהובינו? הרי אנו מניחים אותך לכבודו; שאל לנו בשלומו.

כשפירש מהן, פגעה בו הכת השניה, ועשו כמו שעשתה הכת הראשונה;

וכן שלישית,

וכן רביעית.

ומנין? שכן עשו אומר ליעקב: מִי לְךָ כׇּל הַמַּחֲנֶה הַזֶּה אֲשֶׁר פָּגָשְׁתִּי(בראשית לג, ח).

ויהי לי שור וחמור

כשהלכו המלאכים, מה יעקב אומר להן שיאמרו לעשו?

וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר(בראשית לב, ו).

וכי לא היה לו אלא שור וחמור? מן דורוןדורון — מתנה, מנחה שלו אתה יודע מה היה אצלו:

עִזִּים מָאתַיִם וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים וגו׳(בראשית לב, טו)!

אלא שהצדיקים ממעטין את עצמן, והרשעים מרוממין את עצמן;

שכן עשו אומר: יֶשׁ לִי רָב(בראשית לג, ט).

עליהם נאמר: יֵשׁ מִתְעַשֵּׁר וְאֵין כֹּל מִתְרוֹשֵׁשׁ וְהוֹן רָב(משלי יג, ז).

תרגום לעבריתאנטונינוס קיסר רומי, ידידו של רבי יהודה הנשיא הוי הוי אומר — הרי זה מה שנאמר גייסות גדודי צבא דורון מתנה, מנחה

גבא וראה: יעקב ישן

מדרש ילמדנו (ילקוט תלמוד תורה), לבראשית לב, ה · דרשת הפסוק · ״כה תאמרון לאדני לעשו״ · נוסח אחר · יעקב שהמלאכים משמרים אותו שולח ״לאדני לעשו״ — צדיק מט לפני רשע; אני אמרתי ״ורב יעבד צעיר״ ואתה אמרת ״עבדך יעקב״; רבי ״יהודה עבדך״ לאנטונינוס

בסוף הקטע ציין המלקט: ״פרקי ר׳ אליעזר פ׳ ל״ה, ובילמדנו״. ״לא דייך שעשית את הקדש חול… מחניפין לרשעים מפני דרכי שלום״ — כלשון פרקי דרבי אליעזר לז.

נוסח אחר של פתיחת תנחומא, וישלח ג (לעיל, ב): כאן ״הקדוש ברוך הוא והמלאכים משמרים אותו״, ובלא ״רבי יהודה ברבי סימון פתח״; תשובת אנטונינוס ותשובת רבי ״לא אהיה אני גדול מזקני״ אינן כאן.

כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו(בראשית לב, ה).

בא וראה:

יעקב ישן, והקדוש ברוך הוא והמלאכים משמרים אותו,

דכתיב: וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ(בראשית כח, יב) וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו(בראשית כח, יג) —

והוא משלח: כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו!

הדא הוא דכתיב:

מַעְיָן נִרְפָּשׂ מָקוֹר מׇשְׁחָת צַדִּיק מָט לִפְנֵי רָשָׁע(משלי כה, כו).

דבר אחר:

אמר לו הקדוש ברוך הוא ליעקב:

לא דייך שעשית את הקדש חול, אלא שאני אמרתי: וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר(בראשית כה, כג), ואתה אמרת: עַבְדְּךָ יַעֲקֹב!

חייך, כדברך כן יהיה:

הוא ימשול בך בעולם הזה, ואתה תמשול בו לעולם הבא.

אמר לפניו: רבון כל העולמים, אני מחניף לרשע, בשביל שלא יהרגני.

מכאן אמרו:

מחניפין לרשעים מפני דרכי שלום.

כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב —

למדה תורה דרך ארץ: לחלוק כבוד למלכות.

רבי היה כותב לאנטונינוס: יהודה עבדך שואל בשלומך —

לחלוק כבוד למלכות, כאשר עשה יעקב לעשו.

דכִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ — בשעה שאדם בארץ ישראל

תנחומא בובר, וישלח ג · פתיחתא · ״וישלח יעקב מלאכים״ · מלאכי ארץ ישראל ומלאכי חוצה לארץ; יוסף והמלאך; אפילו הגר דיברו עמה מלאכים

כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה־לָּךְ לִשְׁמׇרְךָ בְּכׇל־דְּרָכֶיךָ(תהלים צא, יא)

״חמשה״ (רבי לוי אמר) — בכתב היד באות ה״א כמספר, והושלם במאגרים; בדפוס בובר המספר חסר. ״אלא״ — בכתב היד ״אל׳״. ״ויקרא מלאך יי אל הגר״ — כך בכתב היד (במסורה: מלאך אלהים; בדפוס בובר תוקן). ״ישראל״ (שבארץ ישראל) ו״כתוב״ (אין כתוב כאן) — אותיות מסופקות בכתב היד.

מקבילה: בראשית רבה עה, ה — ״הגר שפחת שרה היית ונזדמנו לה חמשה מלאכים״ בשם רבי חמא בירבי חנינה, ויוסף — שלשה מלאכים.

הפתיחתא היא ראש הדרשה ״וישלח יעקב מלאכים״ (בראשית לב, ד), והובאה שלמה.

נוסח אחר של ״לא היה צריך לומר אלא יורדים ועולים״ ושל ״מחנים — שני מחנות״: תנחומא, וישלח ג (לעיל, ב), ואגדת בראשית, פרק נה, א, שגם היא פותחת ״כי מלאכיו יצוה לך״ (להלן, ז).

וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים(בראשית לב, ד).

זה שאמר הכתוב:

כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ(תהלים צא, יא).

אימתי?

בשעה שאדם בארץ ישראל — מלאכים שבארץ ישראל משמרין אותו.

וממי אתה למד? מיעקב.

שבשעה שביקש לצאת לחוצה לארץ, מה כתיב?

וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻולָּם(בראשית כח, יב).

לא היה צריך לומר אלא יורדים ועולים —

משאדם יורד, הוא עולה;

והוא אומר: עֹולִים וְיֹורְדִים!

אלא אותן המלאכים שהיו משמרין אותו בארץ ישראל — עלו להן,

וירדו אחרים לשמור אותו בחוצה לארץ.

לא עשה אלא כשהוא בא מפדן ארם, ירדו אותן המלאכים שהיו משמרין אותו בארץ ישראל,

שנאמר: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם וגו׳(בראשית לב, ג).

מחנה אין כתוב כאן, אלא מַחֲנָיִם —

שני מחנות: אותן הראשונים ואותן האחרונים.

מה עשה יעקב?

כיון שרצה לשלח אצל עשו, נטל מאילו ומאילו ושלח,

שנאמר: וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים.

ואל תתמהה, שהרי קטן ביתו דיבר עם המלאך.

מי הוא זה? זה יוסף.

שכיון שאמר לו: לֶךְ נָא רְאֵה וגו׳(בראשית לז, יד) —

מה כתיב? וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וגו׳(בראשית לז, טו).

מה אמר לו? וַיֹּאמֶר הָאִישׁ נָסְעוּ מִזֶּה וגו׳(בראשית לז, יז).

מהו דֹּתָיְנָה? שהיה אותו המלאך משמר דת יה.

ואתה אל תתמהה על יעקב ששלח מלאכים, ולא ביוסף;

אלא אפילו הגר דיברו עמה המלאכים.

מה כתיב? וַיִּקְרָא מַלְאַךְ יי אֶל הָגָר(בראשית כא, יז).

כמה מלאכים דיברו עמה?

רבי לוי אמר: חמשה.

ורבותינו אמרו: שלשה.

ומה אם השפחה מסיחהמסיחה — מדברת, משוחחת עם המלאכים — ואל תתמה עם יעקב שהיה משלח את המלאכים!

לפיכך כתיב: וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים.

תרגום לעבריתמסיחה מדברת, משוחחת

הבְּזַעֲקֵךְ יַצִּילֻךְ קִבּוּצַיִךְ

תנחומא בובר, וישב ב · פתיחתא · ״וישב יעקב״ · המלאכים שנמסרו ליעקב: של ארץ ישראל עולים, ואחרים יורדים לחוצה לארץ; ״צאו לאנפטי שלו״ — משל המלך; ״ואת כלם ישא רוח״ — עשו

בְּזַעֲקֵךְ יַצִּילֻךְ קִבּוּצַיִךְ וְאֶת־כֻּלָּם יִשָּׂא־רוּחַ יִקַּח־הָבֶל וְהַחוֹסֶה בִי יִנְחַל־אֶרֶץ וְיִירַשׁ הַר־קׇדְשִׁי(ישעיה נז, יג)

הפתיחתא של ״וישב יעקב״ (בראשית לז, א); פסוקנו בה במלאכים העולים והיורדים.

נוסח קצר של הפתיחתא — אגדת בראשית, פרק נח (להלן, ו).

״בזעקך״ — האותיות ״בז״ בגליון כתב היד, העי״ן מסופקת, ואחריה בי״ת מחוקה. ״המלא[כ]ים״, ״ל[ח]וצה לארץ״ — הושלמו במאגרים; ״שיצא״ — הצד״י בגליון. על ״לאנפטי״ כתוב בגליון ״פירוש: תחום״, ועל ״לאפסיקין״ — ״פירוש: לחיילי״. לפני ״לכך נאמר״ כתב הסופר ״אילו המלאכים״ ומחקו.

דבר אחר:

וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב(בראשית לז, א).

זה שאמר הכתוב:

בְּזַעֲקֵךְ יַצִּילֻוךְ קִיבּוּצַיִךְ(ישעיה נז, יג).

מהו? אילו המלאכים שניתנו לשמרו בשעה שיצא לילך לארם נהרים;

שאין המלאכים המשמשין בארץ ישראל משמשין בחוצה לארץ,

ולא של חוצה לארץ — בארץ ישראל.

כך יעקב ראה עולים, ויורדים אחרים לילך עמו לחוצה לארץ.

וכשבא לחזור, קרא הקדוש ברוך הוא לאותן המלאכים שהיו משמשין אותו בארץ;

אמר להם: הרי יעקב חוזר; צאו ונצא לאנפטילאנפטי — לקראתו, לקבל את פניו שלו.

משל למלך שיצא בנו למדינת הים

למה הדבר דומה? למלך שיצא בנו למדינת הים ליקח אשה;

אחר ימים בא לחזור לבית אביו.

אמר המלך לאפסיקיןלאפסיקין — לחיילי משמרתו, לפמלייתו שלו: בואו ונצא לאנפטי של בני.

כך, כשבא יעקב לחזור לבית אביו, קרא הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת;

אמר להם: בואו ונצא לאנפטי של יעקב.

כיון שתלה יעקב עיניו — ראה אותן,

שנאמר: וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וגו׳(בראשית לב, ב).

כשראה אותן יעקב — מניין שהיו משמשין אותו בארץ ישראל?

שנאמר: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם וגו׳(בראשית לב, ג).

לכך נאמר: בְּזַעֲקֵךְ יַצִּילֻוךְ קִיבּוּצַיִךְ — אילו המלאכים;

וְאֶת כֻּולָּם יִשָּׂא רוּחַ — אילו עשו ואלופיו,

שנאמר: וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו(בראשית לו, ו);

וְהַחוֹסֶה בִי יִנְחַל אֶרֶץ — זה יעקב,

שנאמר: וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב.

תרגום לעבריתלאנפטי לקראתו, לקבל את פניו לאפסיקין לחיילי משמרתו, לפמלייתו

ובְּזַעֲקֵךְ יַצִּילֻוךְ קִבּוּצַיִךְ — אלו המלאכים

אגדת בראשית, פרק נח · פתיחתא · ״וישב יעקב״ · נוסח אחר · ״בזעקך יצילוך קיבוציך״ — המלאכים שראה יעקב, ״כאשר ראם״; ״ואת כולם ישא רוח״ — עשו ואלופיו; ״והחוסה בי ינחל ארץ״ — יעקב ובניו

בדפוס בלבד (פרק נח, סימן ג), ואינו בכתב יד אוקספורד 2340. ״ואליפז״ שבדפוס תוקן ״ואלופיו״ בידי המהדיר. נוסח רחב של הפתיחתא — בתנחומא בובר, וישב ב (לעיל, ה).

המדרש קורא ״בזעקך יצילוך קיבוציך״ (ישעיהו נז, יג; במסורה: יצלך קבוציך).

דבר אחר:

וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב(בראשית לז, א).

מה כתיב למעלה? וַיִּקַּח עֵשָׂו וגו׳(בראשית לו, ו).

זה שאמר הכתוב:

בְּזַעֲקֵךְ(ישעיה נז, יג) יצילוך קיבוציך וגו׳ — אלו המלאכים,

שנאמר: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם וגו׳(בראשית לב, ג).

כֻּולָּם יִשָּׂא רוּחַ — זה עשו ואלופיו: וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו.

וְהַחוֹסֶה בִי יִנְחַל אֶרֶץ — זה יעקב ובניו:

וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב.

זכִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ

אגדת בראשית, פרק נה, א · פתיחתא · ״וישלח יעקב מלאכים״ · מלאכי ארץ ישראל שמרו את יעקב ואינם רשאים לשמש בחוצה לארץ — ״עולים״ ואחר כך ״יורדים״; משל בן המלך, והקדוש ברוך הוא יוצא לקראתו — ״מחנה אלהים זה״

כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה־לָּךְ לִשְׁמׇרְךָ בְּכׇל־דְּרָכֶיךָ(תהלים צא, יא)

הפתיחתא של ״וישלח יעקב מלאכים״ (בראשית לב, ד); פסוקנו בה במלאכים ששמרו אותו בארץ — עולים, ואחרים יורדים.

אחרי ״ואחר כך עולים״ כתב הסופר ״ואחר יורדים״ ומחקו; ״אחרים״ (ויורדים אחרים) — בכתב היד פעמיים, והראשונה מחוקה. ״סנקליטין שלו״ — לפניו ״שה״ מחוק; ״כיון שתלה הנער את עיניו״ — בכתב היד פעמיים, והשנייה מחוקה; ״לקראתו״ — הוי״ו מסופקת, ואחריו ״בנו״ מחוק. ״למלאכים הראשונים״ — בכתב היד ״למלכים״. ״פתח יעקב״ — בכתב היד ״פחת״ (מסומן במאגרים ״כך״).

נוסח אחר — בדפוס אגדת בראשית (להלן, ח). הפתיחתא ״כי מלאכיו יצוה לך״ ו״עלו להן וירדו אחרים״ — גם בתנחומא בובר, וישלח ג (לעיל, ד).

וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים(בראשית לב, ד).

זה שאמר הכתוב:

כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ(תהלים צא, יא).

מה כתיב למעלה מן הענין?

וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ(בראשית לב, ב),

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה וגו׳(בראשית לב, ג).

וכנגד דבר זה נבא הנביא, ואמר:

שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ וגו׳(ישעיה ס, ד).

את מוצא, שמיום שיצא יעקב ממעי אמו, צפה הקדוש ברוך הוא שהיה מבקש עשו להורגו, ונתן לו מלאכיו לשמרו.

ובעוד שהיה בארץ כנען — שמרו אותו;

וכיון שבא לפדן ארם, כמו שצוהו יצחק אביו — לא רצו המלאכים ללכת חוצה לארץ,

מפני שאין המלאכים המשמשים בארץ ישראל רשאים לשמש חוצה לארץ.

וכן יעקב: וַיַּחֲלֹום וְהִנֵּה סֻולָּם מֻוצָּב אַרְצָה וגו׳(בראשית כח, יב).

לא היה ראוי לומר אלא יֹורְדִים ואחר כך עֹולִים,

שכן דרכם לירד מלמעלה למטה, ואחר כך לעלות.

ומהו עֹולִים וְיֹורְדִים?

אותם המלאכים ששמרו אותו בארץ — עולים,

ויורדים אחרים לשמשו בחוצה לארץ ולשמרו בדרך.

שבא לחזור לבית אביו, אמר הקדוש ברוך הוא למלאכים הראשונים:

רדו לארץ, ולכו לקראת יעקב, וקבלו אותו, ושמרוהו כמו שעשיתם בראשונה.

אמרו המלאכים לפני הקדוש ברוך הוא:

רבונו של עולם, והלא אתה הוא שהזהרתנו שלא לצאת חוצה לארץ!

משל לבן מלך

משלו משל: למה הדבר דומה?

לבן מלך שיצא להלחם עם לגיונותלגיונות — גדודי צבא שמסר לו אביו במדינת הים — ברברייםברבריים — אומות זרות, ברברים — והלך ונצחן, ויצא הוא.

כיון שבא בקרוב למלכות בית אביו, ושמע שהיה לו אורב להכותו ולהורגו, אמר להם לחילותיו:

מי היה מודיע לאבא? שמא היה בא לעזרנו.

ונשמע הדבר לפני המלך שהיה בנו, ולא נשמע כי אויב אורב לו; ואמר לעבדיו:

צאו לקראת בני שיבא.

אמרו לו:

אין אנו רשאין ללכת לשם יחידים, מפני אויב פלוני שהוא בדרך.

כששמע המלך דבריהם, ירד הוא עם כל סנקליטיןסנקליטין — יועצי המלך, שרי המלכות שלו, והלך לקראת בנו.

כיון שתלהשתלה — שנשא הנער את עיניו, וראה אביו עם כל סנקליטין שלו — יצא הפחד מלבו, וקם והלך לקראתו.

כך עשה הקדוש ברוך הוא ליעקב:

כיון שאמר למלאכים הראשונים: רדו לקראת יעקב — והם ירדו,

מיד גער בם, וירד הוא בעצמו, וחיילות רבות ומחנות רבות עמו,

וקרא ליעקב ואמר לו: שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי וגו׳.

מיד: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם וגו׳.

באותה שעה פתח יעקב ואמר: הואיל ובאתם אלי —

מיד: וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים.

הדא הוא דכתיב:

חֹונֶה מַלְאַךְ יְיָ סָבִיב לִירֵיאָיו וַיְחַלְּצֵם(תהלים לד, ח).

תרגום לעבריתברבריים אומות זרות, ברברים לגיונות גדודי צבא סנקליטין יועצי המלך, שרי המלכות שתלה שנשא

חשְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ

אגדת בראשית, פרק נה, א · פתיחתא · ״וישלח יעקב מלאכים״ · נוסח אחר · מלאכי השרת שמרו את יעקב בארץ ישראל ונסתלקו בצאתו — ״עולים ויורדים״; משל בן המלכים שיצא אצל הברבריין, ״אין אנו יוצאין לאפנטי של בני״

שְׂאִי־סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ־לָךְ בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ וּבְנוֹתַיִךְ עַל־צַד תֵּאָמַנָה(ישעיה ס, ד)

נוסח הדפוס של הפתיחתא שלעיל (ז), בסדר אחר ובמשל אחר: ״שאי סביב עיניך״ הוא הפסוק הפותח, ו״כי מלאכיו יצוה לך״ מפי דוד; משל בן המלכים שהניח רומי וסנקליטין שלה, ואביו יוצא לאפנטי שלו. על ״לאפנטי״ — בדפוס בסוגריים ״פירוש: לקראת״.

וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים(בראשית לב, ד) —

חיילי מלאכים שלח?

אלא ראה מה כתיב למעלה:

וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים(בראשית לב, ב), וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם וגו׳(בראשית לב, ג) — וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב.

זה שאמר הכתוב:

שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ(ישעיה ס, ד).

את מוצא, מיום שיצא יעקב ממעי אמו, צפה הקדוש ברוך הוא שהיה מבקש עשו להרגו,

ומסר הקדוש ברוך הוא ליעקב מלאכי השרת שהיו משמרין אותו;

וכן דוד אומר: יֹושֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן וגו׳(תהלים צא, א), כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ(תהלים צא, יא).

והיו מלאכי השרת משמרין אותו כל הימים שהיה בארץ ישראל;

כיון שבא לצאת אצל לבן — נסתלקו הימנו אותן מלאכי השרת, ונמסרו לו אחרים,

למה שהמלאכים המשמשין בארץ ישראל אינן משמשין חוצה לארץ.

וכן יעקב ראה אותן כשיצא חוץ מן אביו,

שנאמר: וַיַּחֲלֹום וְהִנֵּה סֻולָּם וגו׳ וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹולִים וְיֹורְדִים בּוֹ(בראשית כח, יב).

לא היה צריך לומר אלא יורדין ואחר כך עולין,

שאין דרכן אלא לירד מלמעלה ואחר כך לעלות.

ומה הוא עֹולִים ויורדין?

אותן המלאכים שהיו משמשין אותו בארץ ישראל — על שבא לצאת חוצה לארץ, ראה אותן מסתלקין הימנו,

וירדו מלאכים אחרים ושימשו אותו בחוצה לארץ.

כיון שבא לחזור אצל אביו, אמר הקדוש ברוך הוא למלאכים הראשונים שהיו משמרין אותו בארץ ישראל:

אין אתם יוצאין לאפנטילאפנטי — לקראתו, לקבל את פניו של בני?

משל לבן מלכים

משל לבן מלכים שהניח רומי וסנקליטין שלה, ויצא לו אצל הברברייןהברבריין — האומות הזרות, הברברים,

ומסר לו אביו לגיונותלגיונות — גדודי צבא הרבה שישמשו אותו.

אחר זמן, כיון שבא לחזור מן ברברייאברברייא — ארץ הברברים (חוף צפון אפריקה), אמר המלך לסנקליטין שלו:

אין אנו יוצאין לאפנטי של בני? הרי הוא בא!

והיה הבן מתירא לבא;

כיון שתלה עיניו וראה לאביו וכל סנקליטיןסנקליטין — יועצי המלך, שרי המלכות שלו שיצאו לקראתו — התחיל שמח.

כך יעקב: כשבא לחזור אצל אביו, אמר הקדוש ברוך הוא למלאכים הראשונים:

נרד ונלך לאפנטי של יעקב.

יעקב שומע שעשו בא — התחיל מתירא.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: תלה עינך וראה מי בא לאפנטי שלך!

כמה דאת אמר: שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי.

מיד: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה —

כמה דאת אמר: וְקָרָא זֶה אֶל זֶה(ישעיה ו, ג).

ואמר להן: הואיל שבאתם לקראתי — לכו בשליחותי;

וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים.

ודוד צווחצווח — צועק ואומר: חֹונֶה מַלְאַךְ יְיָ סָבִיב לִירֵאָיו(תהלים לד, ח).

תרגום לעבריתלאפנטי לקראתו, לקבל את פניו סנקליטין יועצי המלך, שרי המלכות הברבריין האומות הזרות, הברברים לגיונות גדודי צבא ברברייא ארץ הברברים (חוף צפון אפריקה) צווח צועק

דמותו חקוקה בכסא הכבוד

טעולים ויורדים בו

מדרש ילמדנו (ילקוט תלמוד תורה), לבראשית כח, יב · דרשת הפסוק · ״עולים ויורדים בו״ · המלאכים שיבחו ״ברוך יי אלהי ישראל״ ולא ידעו מי הוא ישראל; מלאכי הלוויה: רדו וראו — דמותו חקוקה בכסא הכבוד

בסוף הקטע ציין המלקט ״ילמדנו״. הקטע כמעט מלה במלה בבתי מדרשות ח״א, סג, שפתיחתו שם ״דבר אחר: והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו״; חילופיו כאן בקריאות.

מקבילה: פרקי דרבי אליעזר לה, ו (בפרשה כד) — ״ומלאכי השרת מסתכלין בפניו ואומרין: אלו הפנים — כפני החיה שבכסא הכבוד״.

נוסחים אחרים של דמותו החקוקה למעלה: בראשית רבה סח, יד (בפרשה כג, ויחלם והנה סלם מצב ארצה, ג) — ״אתה הוא שאיקונין שלך חקוקה למעלן: עולים למעלן ורואין איקונין שלו, יורדים למטן ומוצאין אותו ישן״; תנחומא, במדבר יט (בפרשה קנג, ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים, ה) — ״שקבעתי איקונין שלך בכסא כבודי, ובשמך המלאכים מקלסין אותי״; ובבבלי חולין פרק ז, צא ע״ב, בסוגיא (בפרשה טז, וילך חרנה, ד) — ״עולין ומסתכלין בדיוקנו של מעלה, ויורדין ומסתכלין בדיוקנו של מטה״.

עֹולִים וְיֹורְדִים בּוֹ(בראשית כח, יב).

מיום שברא הקדוש ברוך הוא את העולם, היו המלאכים משבחים להקדוש ברוך הוא, ואומרים: ברוך יי אלהי ישראל —

ולא היו יודעין מי הוא ישראל.

כיון שבא יעקב לבית אל, עלו המלאכים שלווהו למרום, ואמרו להם למלאכי מרום (בתי מדרשות: השרת):

אתם מבקשים לראות האיש שאנו משבחים להקדוש ברוך הוא (בתי מדרשות: שמו של הקדוש ברוך הוא) על שמו?

רדו וראו — הנה אותו האיש!

והיו המלאכים יורדים, ורואין את דמותו, ואומרים:

בודאי זה הצורה (בתי מדרשות: זו הצורה) וזה הדמות חקוקה בכסא הכבוד!

וענו כולם ואמרו: ברוך יי אלהי ישראל.

בניו ושלוחיהם עולים ויורדים

ילֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ

שמות רבה, פרשה מב, ב · דרשה · ״לך רד״ — לא בשביל כבודך אתה עולה; לזקן שבהם אמרתי: בניך צדיקים — הם ושלוחיהם עולים, חוטאים — בירידה

התחיל הקדוש ברוך הוא נותן למשה, בשביל שביקש עליהם. מנין?

אמר רבי יוחנן:

למעלה כתיב: לֶךְ רֵד(שמות לב, ז) — לשון קשה;

ואחר כך אומר: וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי וגו׳(שמות לב, ט) — ואין אמירה אלא לשון רך;

כאדם שיש בלבו על חבירו, והוא מבקש להתפייס לו, והוא אומר לו: אמור לי מה עשיתי לך שכך עשית.

כך, כיון ששמע משה מן הקדוש ברוך הוא שהוא אומר לו דברים רכים, התחיל מבקש עליהם רחמים,

שנאמר: וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי יְיָ אֱלֹהָיו(שמות לב, יא).

וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה וגו׳ לֶךְ רֵד.

אמר לו: רבון העולמים, אתמול אמרת לי: וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן(שמות יט, כד),

וכן: וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל יְיָ(שמות כד, א) — וכאן: לֶךְ רֵד?

אמר לו: לא בשביל כבודך את עולה לכאן, אלא בשביל כבוד בני.

אמרתי לזקן שבהם: וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹולִים וְיֹורְדִים בּוֹ(בראשית כח, יב).

מהו? אלא כך אמרתי לו:

כשיהיו בניך צדיקים — הם מתרוממים בעולם ועולים, ואף שלוחיהם עולה עמהם;

וכשהם חוטאים — הם ושלוחיהם בירידה.

לֶךְ רֵד — למה? כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ —

הואיל וחטאו — את והם בירידה.

חילופי נוסח והשלמות

תנחומא, תנחומא בובר, מדרש ילמדנו, שמות רבה, אגדת בראשית. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אה— (הוספה)
אויהי— (הוספה)
אויעבדויעבר
אח— (הוספה)
בכה אמר עבדך יהודה.— (הוספה)
בשלח לו אנטונינוס: וכי עבד אתה נקרא לי? הלואי שאהיה ראוי להיות עבד לעבדיך בעולם הבא!— (הוספה)
בשלח לו רבי: לא אהיה אני גדול מזקני, ואין אתה קטון מזקנך;— (הוספה)
בשיעקב זקני שלח לו לעשו זקנך:— (הוספה)
בכֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב— (הוספה)
בלַאדֹונִי לְעֵשָׂו— (הוספה)
באף אני כותב:— (הוספה)
דחמשה— (הוספה)
הכ— (הוספה)
הח— (הוספה)
וואלופיוואליפז
זלמלאכיםלמלכים
זפתחפחת

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
מדרש ילמדנוקטעים מילקוט תלמוד תורה, נוסח פרויקט השו״ת
תנחומא בוברכתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר
אגדת בראשיתכתב יד אוקספורד 2340, ונוסח הדפוס — מהדורת בובר
שמות רבהכתב יד ירושלים, הספרייה הלאומית 24°5977
§§26§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה כו

פתיחתא: צמאה לך נפשי

וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו(בראשית כח, יג)

״צמאה לך נפשי״: כל איבריו של אדם צמאים להקדוש ברוך הוא; ״לראות עזך״ — פמליא שלך, ״וכבודך״ — ״והנה יי נצב עליו״

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בראשית רבה §§cover-end§§

חלק א

פתיחתות

אצָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי

בראשית רבה, פרשה סט, א · פתיחתא ראשונה · כל איבריו של אדם צמאים להקדוש ברוך הוא, ופמליא שלו

אֱלֹהִים אֵלִי אַתָּה אֲשַׁחֲרֶךָּ צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי בְּאֶרֶץ־צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי־מָיִם כֵּן בַּקֹּדֶשׁ חֲזִיתִךָ לִרְאוֹת עֻזְּךָ וּכְבוֹדֶךָ(תהלים סג, ב–ג)

״אלים״ שבכתב היד (כתיבה מקוצרת של השם) נפתח ״אלהים״ בפסוקים, כאן ובכל הפרשה.

המ״ם של ״ככמאות״ (בתיאודור–אלבק ״ככמהין״) והלמ״ד השנייה של ״הללו״ — הושלמו במאגרים. ״מאתים וארבעים ושמונה״ — בתיאודור–אלבק ״רמ״ח״; ״רבי יוסי בן זימרה פתח״, ״צמאה לך נפשי כמה לך בשרי״. המדרש קורא ״ועייף״ ו״בקודש״ (במסורה: ועיף, בקדש).

וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב וגו׳(בראשית כח, יג).

רבי יוסי בר זימרה פתח:

צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי וגו׳(תהלים סג, ב).

רבי לעזר בשם רבי יוסי בר זימרה:

צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי —

אמר רבי אייבו:

ככמאות הללוככמאות הללו — ככמהין (פטריות) הללו, שהן מצפות למטר.

רבנןרבנן — חכמים אמרין:

כשם שנפשי צמאה לך — כך מאתים וארבעים ושמונה איברים שיש בי צמאים לך.

איכןאיכן — היכן? בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵיף בְּלִי מָיִם.

על כֵּן בַּקֹּודֶשׁ חֲזִיתִיךָ לִרְאוֹת עֻזְּךָ(תהלים סג, ג) — זו פמליאפמליא — פמליה — שריו ומשרתיו של המלך שלך;

וּכְבוֹדֶךָ —

וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו.

תרגום לעבריתככמאות הללו ככמהין (פטריות) הללו פמליא פמליה — שריו ומשרתיו של המלך רבנן חכמים איכן היכן

חילופי נוסח והשלמות

בראשית רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אמ— (הוספה)
אל— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית)
§§27§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה כז

פתיחתא: ברזל בברזל יחד

וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו(בראשית כח, יג)

״ברזל בברזל יחד״: תלמיד חכם מתחדד בחבירו; ״ואיש יחד״ — יעקב, שנתייחדה עליו השכינה

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בראשית רבה §§cover-end§§

חלק א

פתיחתות

אבַּרְזֶל בְּבַרְזֶל יָחַד

בראשית רבה, פרשה סט, ב · פתיחתא שנייה · תלמיד חכם מתחדד בחבירו, והשכינה שנתייחדה על יעקב

בַּרְזֶל בְּבַרְזֶל יָחַד וְאִישׁ יַחַד פְּנֵי־רֵעֵהוּ(משלי כז, יז)

הנו״ן של ״אין״ — הושלמה במאגרים; ״משביח״ — בכתב היד ״משתבח״ באותיות מסופקות, ותוקן במאגרים (בתיאודור–אלבק ״משבח״).

בתיאודור–אלבק ״כך אין תלמיד חכם משבח אלא בחבירו״, ובסוף ״כיון שעמד אבינו יעקב איש יחד פני רעהו״.

רבי חמא בירביבירבי — בן רבי חנינה פתח:

בַּרְזֶל בְּבַרְזֶל יָחַד וגו׳(משלי כז, יז).

אמר רבי חמא בירבי חנינה:

אין סכין מתחדדת אלא בירכה שלחברתהבירכה שלחברתה — בצידה (בלהב) של חברתה;

כך תלמיד חכמים אינו משביחמשביח — משתבח, משתפר אלא בחבירו.

בַּרְזֶל בְּבַרְזֶל יָחַד.

אִישׁ — זה יעקב;

כיון שעמד אבינו יעקב — וְאִישׁ יַחַד, שניתיחדה עליו השכינה:

וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו וגו׳(בראשית כח, יג).

תרגום לעבריתבירכה שלחברתה בצידה (בלהב) של חברתה משביח משתבח, משתפר בירבי בן רבי

חילופי נוסח והשלמות

בראשית רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אן— (הוספה)
אמשביחמשתבח

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית)
§§28§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה כח

מה כתיב למעלה: והנה מלאכי אלהים עלים וירדים בו

וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו(בראשית כח, יג)

מה כתיב למעלה: המלאכים העולים והיורדים ברחו כשנגלה הקדוש ברוך הוא על יעקב — כזבובים מעל בן המלכים כשבאה מינקתו

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בראשית רבה §§cover-end§§

חלק א

למעלה מן העניין

אוְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ — הזבובים שברחו

בראשית רבה, פרשה סט, ג · פתיחתא · למעלה מן העניין · ״והנה יי נצב עליו״ · כבן מלכים שבאה מינקתו וברחו הזבובים מעליו: המלאכים ברחו כשנגלה הקדוש ברוך הוא

״כתחילה״ — בכתב היד ״תתחילה״, ותוקן במאגרים; בתיאודור–אלבק ״בתחילה״, ״מה כת׳ למעלה מן העיניין״, ״שחה עליו״ (כאן ״ושחה״), ובסוף ״[והנה יי נצב עליו]״ בסוגריים.

משל בן המלכים

אמר רבי אבהו:

מה כתוב למעלה מן העניין?

וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹולִים וגו׳(בראשית כח, יב),

וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו וגו׳(בראשית כח, יג).

אמר רבי אבהו:

לבן מלכים שהיה ישן על גבי עריסה, והיו זבובים שוכנים עליו;

וכיון שבאת מינקתו ושחה עליוושחה עליו — ורכנה עליו והיניקתו — ברחו מעליו.

כך כתחילה: וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים;

כיון שניגלה עליו הקדוש ברוך הוא — ברחו מעליו.

תרגום לעבריתושחה עליו ורכנה עליו

חילופי נוסח והשלמות

בראשית רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אכתחילהתתחילה

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית)
§§29§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה כט

והנה יי נצב עליו

וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו(בראשית כח, יג)

״והנה יי נצב עליו״: אין יציבה אלא רוח הקודש; ״עליו״ — על הסולם או על יעקב; הצדיקים אלהיהם מתקיים עליהם, והאבות הן הן המרכבה; שרי המלכיות ויעקב

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, בראשית רבה, ילקוט שמעוני §§cover-end§§

חלק א

דברי התנאים

אוַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה — היכן נתנבאה

מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, פרק טו, לא · דרשת הפסוק · ״ותקח מרים הנביאה״ · מרים התנבאה על לידת הגואל, ו״ותתצב… מרחוק… לדעה״ — רוח הקדש

״אמרה״, ״ענה״, ״ועדאן״ — הושלמו בקרע; ״שנאמר״ לפני ״ותתצב״ — השלמת אפשטיין–מלמד.

״אין כל יציבה״ — המהדיר במאגרים מוחק ״כל״ (מסופק); באפשטיין–מלמד כלשון העד. אחרי ״נצב עליו״ קרע; באפשטיין–מלמד ״וגו׳״.

״ותתצב אחותו מרחוק לדעה״ — שמות ב, ד: שלוש המלים נדרשות כרוח הקדש.

מקבילה: מכילתא דרבי ישמעאל, שירה, פרשה י (״וכי היכן מצינו…״).

״אין כל יציבה״ — גם במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, פרק יד, יג, על ״התיצבו וראו״ (״התיצבו וראו — אין יצבה בכל מקום אלא רוח הקודש, כענין שנאמר״), ושם ״קרא את יהושע והתיצבו וגו׳״, ״ואומר״ לפני כל פסוק, ואחרי ״ויבא יי ויתיצב וגו׳״ נוסף: ״ואומר: ולקחת אתם אל אוהל מועד והתיצבו שם וגו׳״ (כך בכתב היד, כלשון במדבר יא, טז; המהדיר במאגרים ואפשטיין–מלמד מתקנים ״והקהלת״, ואין פסוק כזה); ובסוף ״ראיתי את יי נצב״ בלבד. שם הדרשה באה בין ״להודיע חכמתו של משה, שהיה עתוד ועומד ומפייס״ ובין משל היונה (״למה היו ישראל דומין באותה השעה? ליונה שפרחה מפני בן הנץ״).

וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן(שמות טו, כ) —

היכן נתנבאה מרים?

הרי הוא אומר:

וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹותוֹ וגו׳(שמות ב, ב).

אמרה לו לאביה:

סופך להוליד בן שעתיד לגאל את ישראל ממצרים.

ענה אביה ואמר לה:

היכן היא נבואתך?

ועדאן היא בנבואתה עומדת,

שנאמר:

וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק(שמות ב, ד).

אין כל יציבה (מכילתא דרשב״י, פרק יד, יג: יצבה) בכל מקום אלא רוח הקודש,

שנאמר (מכילתא דרשב״י, פרק יד, יג: כענין שנאמר):

קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וגו׳(דברים לא, יד),

ואומר:

וַיָּבֹא יְיָ וַיִּתְיַצַּב וגו׳(שמואל א ג, י);

וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו(בראשית כח, יג) …;

רָאִיתִי אֶת יי נִצָּב עַל הַמִּזְבֵּחַ וגו׳(עמוס ט, א).

מרחוק, לדעה

מֵרָחֹוק —

אין ״מרחוק״ אלא רוח הקדש,

שנאמר:

מֵרָחוֹק יְיָ נִרְאָה לִי וגו׳(ירמיה לא, ג).

לְדֵעָה —

אין ״לדעה״ אלא רוח הקדש,

שנאמר:

כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְיָ וגו׳(ישעיה יא, ט).

חלק ב

דברי האמוראים

בעליו

בראשית רבה, פרשה סט, ד · דרשת הפסוק · ״והנה יי נצב עליו״ · ״עליו״ על הסולם או על יעקב, הצדיקים שאלהיהם מתקיים עליהם, והאבות הן המרכבה

״ניחה״ ו״שנאמר״ והאותיות ״הי״ של ״אלוהיהן״ (בכתב היד ״אלוהן״) — הושלמו במאגרים.

״רבי חייא רבא ורבי יניי״ — בתיאודור–אלבק ״ר׳ חייא ור׳ יניי״, ״מאן דאמר עליו על יעקב מתקיים עליו״. שם הפסוק ״ופרעה חולם והנה עומד על היאור״ מובא במלואו, בלשון ״שנאמר״.

בבלי חולין פרק ז, צא ע״ב: ״בעו לסכוניה, מיד — והנה יי נצב עליו; אמר רבי שמעון בן לקיש: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו — כאדם שמניף על בנו״ — דרשה אחרת על ״נצב עליו״.

דברי רבי יוחנן — גם בבראשית רבה, פרשה פט, ו, על ״ופרעה חולם והנה עומד על היאר — אמר רבי יוחנן״, בין ״ופרעה חולם — כל הבריות אינן חולמים? אתמהא! אלא חלומו שלמלך — שלכל העולם כולו הוא״ ובין ״והנה מן היאר עולות וגו׳ — בשנה שהשנים יפות״; שם בכתב היד ״ניקמים״ (המהדיר: ״מתקיימין״), ״אלוהן מתקיים עליהם״ (הו״ה הושלמה במאגרים), ואחרי ״והנה יי נצב עליו״ — ״וגו׳״.

דברי רבי שמעון בן לקיש — גם בבראשית רבה, פרשה מז, ח, על ״ויכל לדבר אתו״, אחרי ״תני: הניפטר מחבירו, בין גדול בין קטן — צריך ליטול ממנו רשות״, ושם ״אמר ריש לקיש״, ״והנה (צ) נצב עליו״ (הצד״י הראשונה נמחקה במאגרים); ובפרשה פב, י, על ״ויעל מעליו אלהים. אמר רבי שמעון בן לקיש״, ואחריו ״ויצב יעקוב מצבה על קברתה — כמיפי הנוד״. בשני המקומות אין ״שנאמר״, ושלושת הפסוקים בלשון אחת.

עליו — על הסולם או על יעקב

רבי חייא רבא ורבי יניי:

חד אמר:

עָלָיו(בראשית כח, יג) — על סולם;

וחרנהוחרנה — והאחר אמר:

עָלָיו — על יעקב.

מן דמרמן דמר — מי שאומר עָלָיו על סולם — ניחהניחה — נוח, מובן;

ומן דמר עָלָיו על יעקב — מתקיים עליומתקיים עליו — עומד עליו (לשמרו).

הצדיקים אלהיהן מתקיימין עליהן

אמר רבי יוחנן:

הרשעים מתקיימים (בראשית רבה פט, ו: מתקיימין) על אלהיהם:

וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה וגו׳(בראשית מא, א);

אבל הצדיקים — אלוהיהן מתקיימין עליהן (בראשית רבה פט, ו: מתקיים עליהם):

וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו.

אמר רבי שמעון בן לקיש:

האבות הן הן המרכבה.

שנאמר:

וַיַּעַל אֱלֹהִים מֵעַל אַבְרָהָם(בראשית יז, כב),

וַיַּעַל מֵעָלָיו אֱלֹהִים(בראשית לה, יג),

וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו.

תרגום לעבריתניחה נוח, מובן מן דמר מי שאומר מתקיים עליו עומד עליו (לשמרו) וחרנה והאחר

חלק ג

מדרשים מאוחרים

גמשל לעני שהיה המלך אוהבו

ילקוט שמעוני, בראשית, רמז קכ · מאוחר — מקורו לא נמצא · משל העני שהמלך אוהבו ובני פלטין מבקשים להרגו: שרי המלכיות ביקשו להרוג את יעקב — ״והנה יי נצב עליו״

וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו(בראשית כח, יג).

משל לעני שהיה המלך אוהבו, ונכנס ויוצא בפלטיןבפלטין — בארמון שלא ברשות;

ובני פלטיןובני פלטין — ואנשי הארמון מקנאין, ומבקשין להרגו.

אמר להם: אני מתקיים עליו.

כך שמע הקדוש ברוך הוא לשרי המלכיות שהיו אומרים: עתיד זה לירש העולם ולהעביר המלכיות — נהרגנו!

מיד: וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו.

תרגום לעבריתבפלטין בארמון ובני פלטין ואנשי הארמון

חילופי נוסח והשלמות

מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, בראשית רבה, ילקוט שמעוני. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אמרה— (הוספה)
אענ— (הוספה)
אדא— (הוספה)
אשנאמר:— (הוספה)
א…— (הוספה)
בניחה— (הוספה)
בהי— (הוספה)
בשנאמר— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
מכילתא דרבי שמעון בר יוחאיכתב יד פטרבורג Evr. II A 268
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית)
ילקוט שמעונינוסח פרויקט השו״ת
§§30§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה ל

אשרי שאל יעקב בעזרו

וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו(בראשית כח, יג)

״אשרי שאל יעקב בעזרו״ — לא נצב הקדוש ברוך הוא אלא על יעקב: המלך עומד על שדהו כשהיא כרי; אברהם עידר, יצחק זרע, ויעקב הכרי

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

תנחומא §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אאַשְׁרֵי שֶׁאֵל יַעֲקֹב בְּעֶזְרוֹ

תנחומא, מקץ ה · פתיחתא · המלך עומד על שדהו כשהיא כרי: אברהם עידר, יצחק זרע, ויעקב כרי

אַשְׁרֵי שֶׁאֵל יַעֲקֹב בְּעֶזְרוֹ שִׂבְרוֹ עַל־יְיָ אֱלֹהָיו(תהלים קמו, ה)

״זש׳ה״, ״הקב׳ה״, ״שנ׳״, ״ר׳״, ״אמ׳״, ״י׳י״ — קיצורי כתב היד, ונפתחו. ״מ[ו]צא״ — הוי״ו הושלמה במאגרים. ״ראשית תבואתו״ — כך בכתב היד; במקרא ״תבואתה״.

נמזגו כאן חילופי מדרש ילמדנו (קטעים מילקוט תלמוד תורה) ובתי מדרשות ח״א, סד. בשניהם הדרשה על ״והנה יי נצב עליו״ (בראשית כח, יג; ״מאי דכתיב אשרי שאל יעקב בעזרו — אל יעקב, ולא אל יצחק ולא אל אברהם״), בלא ״למה לא נאמר אל אברהם…״ ובלא סופה (״סברו על יי אלהיו״ — יוסף); בשניהם סדר החרישה והזריעה הפוך (״לא כשהיא נחרשת ולא כשהיא נזרעת״). בבתי מדרשות לפניה: ״אמר רבי שמעון בן לקיש: האבות הן הן המרכבה, שנאמר ׳ויעל אלהים מעל אברהם׳ (בראשית יז, כב), ׳והנה יי נצב עליו׳״.

״האבות הן הן המרכבה״ שבבתי מדרשות — כבראשית רבה סט, ד (בפרשה כט).

וַיַּרְא יַעֲקֹב(בראשית מב, א).

זה שאמר הכתוב:

אַשְׁרֵי שֶׁאֵל יַעֲקֹב בְּעֶזְרוֹ(תהלים קמו, ה).

למה לא נאמר אל אברהם, אל יצחק, אלא אל יעקב?

את מוצא שלא נצב הקדוש ברוך הוא לא על אברהם ולא על יצחק, אלא על יעקב,

שנאמר: וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר(בראשית כח, יג).

אמר רבי סימון:

אין המלך עומד על שדהו —

לא כשהיא נזרעת,

ולא כשהיא נחרשת,

ולא כשהיא נעדרת (ילמדנו: מקצרת; בתי מדרשות: נקצרת).

ואימתי עומד עליה? כשהיא עומדת כריכרי — ערימת תבואה דרוסה וזרויה בגורן.

כך אברהם עידרעידר — עזק, הפך את רגבי השדה (ילמדנו: וחרש),

שנאמר: קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ(בראשית יג, יז) (ילמדנו: לְאׇרְכָּהּ; בתי מדרשות: לְאׇרְכָּהּ וּלְרׇחְבָּהּ);

יצחק זרע,

שנאמר: וַיִּזְרַע יִצְחָק(בראשית כו, יב) (ילמדנו: בָּאָרֶץ הַהִיא);

לא עמד המלך עליהם.

בא יעקב, שהיה כרי של תבואה —

קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיְיָ רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹו(ירמיה ב, ג) —

עמד (ילמדנו: מיד עמד) עליו,

שנאמר: וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו.

הויהוי — הוי אומר — הרי זה מה שנאמר אַשְׁרֵי שֶׁאֵל יַעֲקֹב בְּעֶזְרוֹ.

מהו סברו עַל יְיָ אֱלֹהָיו?

אמר רבי שמעון בן לקיש:

זה יוסף, סיברו של עולםסיברו של עולם — שברו של עולם — המשביר תבואה לכל העולם, שהיה במצרים;

והראה הקדוש ברוך הוא ליעקב שסיברו במצרים —

וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם.

תרגום לעבריתעידר עזק, הפך את רגבי השדה כרי ערימת תבואה דרוסה וזרויה בגורן הוי הוי אומר — הרי זה מה שנאמר סיברו של עולם שברו של עולם — המשביר תבואה לכל העולם

חילופי נוסח והשלמות

תנחומא. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
או— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
§§31§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה לא

ויאמר אני יי אלהי אברהם אביך

וַיֹּאמַר אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק(בראשית כח, יג)

שמונה עשרה ברכות כנגד שמונה עשרה פעמים שהאבות כתובים בתורה — ״אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק״ אינו מן המנין, שאין יעקב עמהם; והארץ שקופלה תחת ראשו של יעקב

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

ירושלמי, בראשית רבה, תנחומא §§cover-end§§

חלק א

הלכה: כמה ברכות מתפלל אדם בכל יום

אולמה שמונה עשרה

ירושלמי ברכות ד, ג · הלכה · סוגיא · שמונה עשרה כנגד המזמורות, החוליות, אזכרות ״הבו ליי״ והאבות שבתורה; שבע של שבת, תשע של ראש השנה, עשרים וארבע של תעניות

״רבי חונה״, ״רבי יצחק״, ״רבי חייא בר ווא״, ״רבי אבא קרטיגניא״ — בכתב יד ליידן ״ר׳״, ובדפוס ונציה ״רבי״ / ״ר׳״.

״חליות שבשזרה״ — כך בכתב יד ליידן; בדפוס ונציה ״שבשדרה״.

סוגיא תאומה — ירושלמי תענית ב, ב (ב, ב, ג–י), כמעט מלה במלה, מ״ולמה שמונה עשרה״ עד ״עשרים וארבע של תעניות מניין״; כאן נדפסה פעם אחת, וחילופי דברי רבי פינחס בפנים. בתענית ״רבי חנניה בשם רבי פינחס״, ״שמונה עשר פעמים״, ״תשעה עשר… שבעה עשר״, ״ואם [יאמר] לך… אמור [לו]״ (בכ״י ליידן חסר, ונוסף בסוגריים כבדפוסים); ושם ״מינון״ — בכ״י ליידן ״מיניין״, ותוקן בגליון.

״אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק… אינו מן המנין שאין יעקב עמהם״ — בתנחומא, וירא א (להלן, ב), בשם רבי שמואל בר נחמן; ובבראשית רבה סט, ה (להלן, ג), כלשון הירושלמי.

מקבילות: בבלי ברכות פרק ד, כח ע״ב – כט ע״א (״כנגד שמונה עשרה אזכרות שאמר דוד בהבו ליי בני אלים״ — בשם רבי הלל בריה דרבי שמואל בר נחמני; ״כנגד שמונה עשרה חוליות שבשדרה״ — רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי; ״ברכת המינים ביבנה תקנוה… כנגד אל הכבוד הרעים״; ״שבע דשבתא כנגד שבעה קולות שאמר דוד על המים״ — רבי חלפתא בן שאול; ״תשע דראש השנה כנגד תשעה אזכרות שאמרה חנה״ — רבי יצחק דמן קרטיגנין; ״עשרים וארבע דתעניתא כנגד עשרים וארבע רננות שאמר שלמה״ — רבי חלבו); תוספתא ברכות ג, כה (״כנגד שמנה עשרה אזכרות שבהבו ליי בני אלים; כולל של מינים בשל פרושין, ושל גרים בשל זקנים, ושל דוד בבונה ירושלם״).

משנה ברכות ד, ג

רבן גמליאל אומר:

בכל יום ויום אדם מתפלל (דפוס ונציה: מתפלל אדם) שמונה עשרה.

רבי יהושע אומר:

מעין שמונה עשרהמעין שמונה עשרה — תפילה קצרה הכוללת את עניני שמונה עשרה הברכות.

רבי עקיבה אומר:

אם שגורהשגורה — רגילה, שוטפת תפילתו בפיו — מתפלל שמונה עשרה, ואם לאו — מעין שמונה עשרה.

ולמה שמונה עשרה?

רבי יהושע בן לוי אומר:

כנגד שמונה עשר מזמורות שכתוב מראשו של תילים עד יַעַנְךָ יְיָ בְּיוֹם צָרָה(תהלים כ, ב).

אם יאמר לך תשע עשרה הן, אמור לו: לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם(תהלים ב, א) לית הוא מינוןלית הוא מינון — אינו מהם (מן המנין).

מיכן אמרו: המתפלל ולא נענה — צריך תענית.

אמר רבי מנא:

רמז לתלמיד חכם שאדם צריך לומר לרבו: תשמע תפילתך.

אמר רבי סימון:

כנגד שמונה עשרה חליות שבשזרהשבשזרה — שבשדרה (עמוד השדרה), שבשעה שאדם עומד ומתפלל צריך לשוחלשוח — לכרוע, להתכופף בכולן.

מה טעם?

כׇּל עַצְמוֹתַיי תֹּאמַרְנָה יְיָ מִי כָמוֹךָ(תהלים לה, י).

אמר רבי לוי:

כנגד שמונה עשרה הזכרות שכתוב ב הָבוּ לַיְיָ בְּנֵי אֵלִים(תהלים כט, א).

אמר רבי חונה:

אם יאמר לך אדם: שבע עשרה אינוןאינון — הן, אמור לו: של מיניןשל מינין — ברכת המינים כבר קבעו חכמים ביבנה.

התיבהתיב — השיב, הקשה רבי אלעזר בירבי יוסי קומיקומי — לפני רבי יוסי: והכתיבוהכתיב — והרי כתוב: אֵל הַכָּבוֹד הִרְעִים(תהלים כט, ג)!

אמר ליה: והתניוהתני — והרי שנינו (בברייתא): כולל של מינים ושל פושעים במכניע זידיםבמכניע זידים — בברכת ״מכניע זדים״, ושל זקינים ושל גרים במבטח לצדיקיםבמבטח לצדיקים — בברכת ״משען ומבטח לצדיקים״, ושל דוד בבונה ירושלםבבונה ירושלם — בברכת ״בונה ירושלים״.

אית לך מספקא לכל חדא וחדא מינהון אדכרהאית לך מספקא לכל חדא וחדא מינהון אדכרה — יש לך להספיק (למצוא) לכל אחת ואחת מהן הזכרה.

רבי חנינה בשם רבי פינחס:

כנגד שמונה עשרה פעמים שאבות כתובין בתורה: אברהם, יצחק, יעקב.

אם יאמר לך אדם: תשע עשרה הן, אמור לו: וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו(בראשית כח, יג) (ירושלמי תענית ב, ב: ויאמר) לית הוא מינהוןמינהון — מהם (ירושלמי תענית ב, ב: מינון).

אם יאמר לך אדם: שבע עשרה הן, אמור לו: וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹותַיי אַבְרָהָם וְיִצְחָק(בראשית מח, טז) מינהון (ירושלמי תענית ב, ב: מינון הוא).

רבי שמואל בר נחמני בשם רבי יוחנן:

כנגד שמונה עשרה ציוויין שכתוב בפרשת משכן שינישיני — השני (פרשת המשכן השנייה, פקודי).

אמר רבי חייא בר ווא:

ובלבד מן וְאִתּוֹ אׇהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ(שמות לח, כג) עד סופיה דסיפראעד סופיה דסיפרא — עד סוף הספר.

שבע של שבת מניין?

אמר רבי יצחק:

כנגד שבעה קולות שכתוב ב הָבוּ לַיְיָ בְּנֵי אֵלִים.

אמר רבי יודן ענתוריא:

כנגד שבעה אזכרות שכתב במִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת(תהלים צב, א).

תשע של ראש השנה מניין?

אמר רבי אבא קרטיגניאקרטיגניא — מקרטגינה (קרתגו):

כנגד תשע אזכרות שכתוב בפרשת חנה.

וכתיב בסופה: יְיָ יָדִין אַפְסֵי אָרֶץ(שמואל א ב, י).

עשרים וארבע של תעניות מניין?

רבי חלבו ורבי שמואל בר רב נחמן תרויהון אמריןתרויהון אמרין — שניהם אומרים:

כנגד עשרים וארבעה פעמים שכתוב בפרשה של שלמה: רינה ותפילה ותחינה.

תרגום לעבריתלית הוא מינון אינו מהם (מן המנין) אינון הן התיב השיב, הקשה קומי לפני אית לך מספקא לכל חדא וחדא מינהון אדכרה יש לך להספיק (למצוא) לכל אחת ואחת מהן הזכרה מינהון מהם עד סופיה דסיפרא עד סוף הספר תרויהון אמרין שניהם אומרים מעין שמונה עשרה תפילה קצרה הכוללת את עניני שמונה עשרה הברכות שגורה רגילה, שוטפת שבשזרה שבשדרה (עמוד השדרה) לשוח לכרוע, להתכופף של מינין ברכת המינים והכתיב והרי כתוב והתני והרי שנינו (בברייתא) במכניע זידים בברכת ״מכניע זדים״ במבטח לצדיקים בברכת ״משען ומבטח לצדיקים״ בבונה ירושלם בברכת ״בונה ירושלים״ שיני השני (פרשת המשכן השנייה, פקודי) קרטיגניא מקרטגינה (קרתגו)

בכמה ברכות מתפלל אדם בכל יום — ודרכיו של הקדוש ברוך הוא חסד

תנחומא, וירא א · הלכה · ילמדנו · נוסח אחר · שמונה עשרה ברכות ולמה, תשע של ראש השנה ושבע של שבת; התפלה גדולה מן הקרבנות; קישט כלה, קבר מת, ביקר חולה

בדפוס סימן א. ״והאחרון: ויאמר אליו יי זאת הארץ אשר נשבעתי״, ״שבשעה שמתפלל וכוריע… כל חליות שבשדרה״, ״תאות ענוים שמעת יי… מה כתיב אחריו״ (סעיף ב) — בגליון כתב היד. ״[כ]תיב״ — הכ״ף הושלמה במאגרים. ״כל אורחות יי״ — לפניו בכתב היד ״כי״, שנמחק במאגרים. ״שמונה עשר״ (ילידי ביתו, סעיף ג) — בכתב היד ״י״ח וכו׳״, ראשי תיבות של לשון הפסוק (בראשית יד, יד: שמנה עשר ושלש מאות); בדפוס ״שי״ח״.

״ו[שתים עשרה] ברכות כולם לצרכו של אדם״ — בכתב היד ״וי״ח״, ותוקן כדפוס (״ושתים עשרה ברכות כלן לצורכו של אדם״) וכחשבון (שמונה עשרה, פחות שלש ראשונות ושלש אחרונות).

בדפוס: ״ואלהים פקד יפקוד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת״; ״והאחרון ויאמר יי אלי״ (״זאת הארץ אשר נשבעתי לאבותיכם״); ״אמור לו אין זה מן המנין שאין יעקב נמנה עמהן״; ״רבי יהושע בן לוי אמר כנגד י״ח אזכרות שאמר דוד בהבו ליי בני אלים״; ״אמר רבא בר חנינא כנגד תשעה אזכרות״; ״והשבת נתנה לישראל לקדושה לענג ולמנוחה ולא לצער״; ״ואיזה זה יום המיוחד והמנוחה שאין כיוצא בו״; ״שכן בכרכי הים קורין לכלה בונה״.

מקבילות: בבלי ברכות פרק ד, כח ע״ב (״כנגד שמונה עשרה אזכרות שאמר דוד בהבו ליי בני אלים״ — בשם רבי הלל בריה דרבי שמואל בר נחמני; ״כנגד שמונה עשרה חוליות שבשדרה״ ו״המתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה״ — רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי); שם פרק ד, כט ע״א (״כנגד תשעה אזכרות שאמרה חנה בתפלתה״ — רבי יצחק דמן קרטיגנין; ״כנגד עשרים וארבע רננות שאמר שלמה בשעה שהכניס ארון לבית קדשי הקדשים״ — רבי חלבו); סוטה פרקים א–ב, יד ע״א (״דרש רבי שמלאי: תורה תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים״); ברכות פרק ט, סא ע״א (״שכן בכרכי הים קורין לקליעתא בנייתא״).

נוסח קצר של פתיחת הילמדנו — מדרש ילמדנו (ילקוט תלמוד תורה), לבראשית כח, יג, וכלשונו בבתי מדרשות ח״א, סו: ״כמה ברכות מתפלל אדם בכל יום? כך שנו רבותינו: בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה. אמר רבי שמואל ברבי נחמן: כנגד שמונה עשרה חליות שבשדרה, וכנגד שמונה עשרה פעמים שהאבות כתובים בתורה; הראשון — והאלהים פקוד יפקוד אתכם, והאחרון — זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם; ואם יאמר לך אדם: תשעה עשר הן, שהרי כתיב אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק — אמור לו: אינו מן המנין, שאין יעקב עמהם״; ובסופו ציין המלקט ״ילמדנו בוירא ובתולדות יצחק״.

נוסח אחר של סוגית הירושלמי (לעיל, א), בסדר אחר ובשמות אחרים: המזמורות — שם רבי יהושע בן לוי, כאן רבי שמעון; ההזכרות שב״הבו ליי״ — שם רבי לוי, כאן רבי יהושע בן לוי; האבות — שם רבי חנינה בשם רבי פינחס (״והנה יי נצב עליו לית הוא מינהון״; וכן בבראשית רבה סט, ה — להלן, ג), כאן רבי שמואל בר נחמן (״אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק… אינו מן המנין, שאין יעקב עמהם״, ובמנין ראשון ואחרון); הציוויין — שם רבי שמואל בר נחמני בשם רבי יוחנן, כאן רבי יוחנן; תשע של ראש השנה — שם רבי אבא קרטיגניא, כאן רבה בר אבה; עשרים וארבע של תעניות — שם רבי חלבו ורבי שמואל בר רב נחמן, ״רינה ותפילה ותחינה״, וכאן בלא שם, ״רננות שאמר שלמה בשעה שהכניס את הארון״. אין כאן דברי רבי מנא, תשובת ״של מינין״, דברי רבי חייא בר ווא ושבעה קולות / שבע אזכרות של שבת; ושם אין ״ואינן כולן לשבחו״, ״שבע ביום הללתיך״ והדברים שאחריהם.

וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ(בראשית יח, א).

ילמדינו רבינוילמדינו רבינו — יורנו רבנו — פתיחת שאלת הלכה במדרשי ילמדנו: כמה ברכות מתפלל אדם בכל יום?

כך שנו רבותינו:

בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה(משנה ברכות ד, ג).

אמר רבי שמואל בר נחמן:

כנגד שמנה עשרה פעמים שהאבות כתובים בתורה.

הראשון שבהם: וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם וגו׳(בראשית נ, כד);

והאחרון: וַיֹּאמֶר אליו יי זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי(דברים לד, ד).

ואם יאמר לך אדם: הרי הן תשעה עשר —

שכך כתיב: אֲנִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁוכֵב עָלֶיהָ(בראשית כח, יג) —

אמור לו: אינו מן המנין, שאין יעקב עמהם.

ורבי יוחנן אמר:

כנגד שמנה עשר צוויין שבמשכן, שהן בסוף ואלה שמות:

כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֶת מֹשֶׁה(שמות לט, א) — שמונה עשרה פעמים.

ורבי סימון אמר:

כנגד שמונה עשרה חוליות שבשדרה —

שבשעה שמתפלל וכוריע, צריך שיכרע עד שיתפקפקושיתפקפקו — שיתפרקו ויתבלטו כל חליות שבשדרה,

שנאמר: כׇּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה יְיָ מִי כָמוֹךָ(תהלים לה, י).

ורבי שמעון אומר:

כנגד שמונה עשר מזמורים מראש ספר תילים עד יַעַנְךָ יְיָ בְּיוֹם צָרָה(תהלים כ, ב).

לומר: תענה בתפלתך; לכך נאמר: יַעַנְךָ יְיָ בְּיוֹם צָרָה.

ולכך נאמר בסוף שמונה עשרה מזמורות: יַעַנְךָ יְיָ וגו׳.

ורבי יהושע בן לוי אמר:

כנגד שמנה עשרה הזכרות השםהזכרות השם — אזכרות — פעמים שהשם נזכר שאמר דוד בהָבוּ לַיְיָ בְּנֵי אֵלִים(תהלים כט, א).

ולמה מתפללים עשרים וארבע בתענית?

כנגד עשרים וארבע רננותרננות — שירי תפלה ותחנה שאמר שלמה בשעה שהכניס את הארון לבית קדש הקדשים — בתעניתו.

ולמה מתפללין בראש השנה תשע ברכות?

אמר רבה בר אבה:

כנגד תשע הזכרות שאמרה חנה בתפלתה, מן וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה(שמואל א ב, א) ואילך.

שבע ברכות של שבת

אתה מוצא: שמונה עשרה בכל יום,

ואינן כולן לשבחו של הקדוש ברוך הוא, אלא שלש ראשונות ושלש אחרונות;

ושתים עשרה ברכות — כולם לצרכו של אדם.

ולפיכך אין מתפללין בשבת שמונה עשרה:

שאם יהיה לו חולה בתוך ביתו, ניזכר ברופא חולה עמו ישראלברופא חולה עמו ישראל — בברכת ״רופא חולי עמו ישראל״ שבשמונה עשרה, והוא מיצרמיצר — מצטער;

דהשבתדהשבת — שהשבת ניתנה למנוחה ועונג, ולא לצער.

לכך מתפלל שלש ברכות ראשונות ושלש אחרונות, והמנוחה באמצע.

ולפיכך אמר דוד: שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךָ(תהלים קיט, קסד) — אלו שבע ברכות שמתפללין בשבת.

ואי זה יום? יום המיוחד, שאין כיוצא בו:

זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ(שמות כ, ח) — לקדשו ולברכו בכל דבר,

אפילו מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר(ישעיה נח, יג).

התפלה גדולה מכל הקרבנות

אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל:

הוו זהירין בתפלה, שאין מדה אחרת יפה הימינההימינה — ממנה,

שהיא גדולה מכל הקרבנות,

שנאמר: לָמָּה לִּי רֹוב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְיָ וגו׳(ישעיה א, יא),

כִּי תָבֹואוּ לֵרָאוֹת פָּנָי וגו׳(ישעיה א, יב),

וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם וגו׳(ישעיה א, טו),

גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה וגו׳ —

מכלל שהיא גדולה מכולן.

ואפילו אין אדם כדאי ליענות בתפלתו ולעשות חסד עמו —

כיון שמתפלל ומרבה תחנונים, אני עושה עמו חסד,

שכך כתיב: כׇּל אׇורְחוֹת יְיָ חֶסֶד וֶאֱמֶת(תהלים כה, י).

הקדמתי חסד לאמת, וצדק למשפט,

שנאמר: צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ חֶסֶד וֶאֱמֶת יְקַדְּמוּ פָנֶיךָ(תהלים פט, טו).

קישט כלה, קבר מת, ביקר חולה

אמר רבי שמלאי:

תדע שכל דרכיו חסד:

בתחלת התורה — קישט את הכלה: וַיִּבֶן יְיָ אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע וגו׳(בראשית ב, כב) — שכן בכרכי היםבכרכי הים — בערי החוף, בארצות שמעבר לים קורין למקושטותלמקושטות — לנשים המקושטות, המעוטרות בונה;

ובסופה — קבר את המת: וַיִּקְבֹּור אֹותוֹ(דברים לד, ו) בגיא;

ובאמצעיתה — ביקר את החולה: כיון שמל אברהם, בא הוא ופמלייאופמלייא — ופמליה — חבורת משרתיו, מלאכיו שלו וביקרן,

ממה שקראו בענין: וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ.

תרגום לעבריתשיתפקפקו שיתפרקו ויתבלטו רננות שירי תפלה ותחנה הזכרות השם אזכרות — פעמים שהשם נזכר מיצר מצטער בכרכי הים בערי החוף, בארצות שמעבר לים למקושטות לנשים המקושטות, המעוטרות ופמלייא ופמליה — חבורת משרתיו, מלאכיו ברופא חולה עמו ישראל בברכת ״רופא חולי עמו ישראל״ שבשמונה עשרה הימינה ממנה ילמדינו רבינו יורנו רבנו — פתיחת שאלת הלכה במדרשי ילמדנו דהשבת שהשבת

חלק ב

דברי האמוראים

גשמונה עשר פעם הוא מזכיר את האבות

בראשית רבה, פרשה סט, ה · דרשת הפסוק · ״אני יי אלהי אברהם אביך… הארץ אשר אתה שכב עליה״ · שמונה עשרה ברכות כנגד הזכרת האבות, והארץ שקופלה תחת ראשו של יעקב

אחרי ״פעם הוא״ בא בכתב היד שוב ״פעם הוא״, ונמחק במאגרים. ״שיהא״ — הושלם במאגרים; בתיאודור–אלבק ״ובלבד ונקבר עליה״.

״שמונה עשר ברכות״ — כך בכתב היד. ״רבי חנניה״ — בתיאודור–אלבק ״ר׳ חנינה״; ״רבי חוניא אבשום בשם רבי לעזר״ — שם ״ר׳ חוניא מש׳ ר׳ אלעזר״. ״כאנש דמר״ — שם ״כאנש דאמר״. המדרש קורא ״אבותיי״ (במסורה: אבתי).

הדרשה בסוגית הירושלמי (לעיל, א), כמעט מלה במלה: ״רבי חנינה בשם רבי פינחס: כנגד שמונה עשרה פעמים שאבות כתובין בתורה: אברהם, יצחק, יעקב״ — בלי ״וכנגדן קבעו חכמים״; ושם ״תשע עשרה… שבע עשרה״. נוסח אחר, בשם רבי שמואל בר נחמן, בתנחומא, וירא א (לעיל, ב).

בבלי חולין פרק ז, צא ע״ב, בשם רבי יצחק: ״מלמד שקפלה הקדוש ברוך הוא לכל ארץ ישראל והניחה תחת יעקב אבינו, שתהא נוחה ליכבש לבניו״.

שמונה עשרה ברכות

וַיֹּאמַר אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ(בראשית כח, יג).

רבי חנניה בשם רבי פינחס:

שמונה עשר פעם הוא מזכיר את האבות בתורה;

וכנגדן קבעו חכמים שמונה עשר ברכות שבתפילה.

ואם יאמר לך אדם: תשע עשרה הן —

אמור לו: וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו — לית הוא מינהוןלית הוא מינהון — אינו מהם.

ואם יאמר לך אדם: שבעה עשר הן —

אמור לו: וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹותַיי אַבְרָהָם וְיִצְחָק(בראשית מח, טז) — מינהוןמינהון — מהם.

הארץ אשר אתה שכב עליה

הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ.

רבי שמעון בן לקיש בשם בר קפרא:

קיפלה כפינקסקיפלה כפינקס — קיפל אותה כפנקס (לוח כתיבה מתקפל), ונתנה תחת ראשו —

כאנש דמר: מן תחות ראשך דידך.כאנש דמר… — כאדם שאומר: מה שתחת ראשך — שלך הוא.

כאדם שאומר: מה שתחת ראשך — שלך הוא.

רבי חוניא אבשום בשם רבי לעזר:

ובלבד שיהא נקבר עליה.

תרגום לעבריתלית הוא מינהון אינו מהם קיפלה כפינקס קיפל אותה כפנקס (לוח כתיבה מתקפל) מינהון מהם

חילופי נוסח והשלמות

ירושלמי, בראשית רבה, תנחומא. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
בכ— (הוספה)
בשתים עשרהי״ח
גשיהא— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית)
§§32§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה לב

לקדושים אשר בארץ המה

וֵאלֹהֵי יִצְחָק(בראשית כח, יג)

״ואלהי יצחק״ — אין הקדוש ברוך הוא מייחד שמו על הצדיקים בחייהם, ״לקדושים אשר בארץ המה״; ויחד שמו על יצחק בחייו — אפרו צבור על המזבח, או שנתייסר בעיניו והרי הוא כמת

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

תנחומא §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אכל מי שנתייסר בעיניו

תנחומא, תולדות ה · דרשה · אין הקדוש ברוך הוא מייחד שמו על הצדיקים בחייהם; ״ואלהי יצחק״ — אפרו צבור על המזבח, או שנתייסר בעיניו והרי הוא כמת

מתוך הילמדנו ״סומא מהו שיעבור לפני התיבה״ לסדר ״ויהי כי זקן יצחק״ (בראשית כז, א); נדפס כאן גוף הדרשה, מ״את מוצא: כל מי שנתייסר בעיניו״, שעל ״ואלהי יצחק״; ההלכה שלפניו (״סומא פורס על שמע ומתרגם… שהוא אומר ברוך יוצר המאורות והוא לא ראה מאורות מימיו״) — במדרש דרבי יצחק, פרשת תולדות.

בדפוס (סימן ז): ״כל מי שנתייסם בעיניו״ (פעמיים); ״כשהן קבורים בארץ״; ״והרי מצינו שיחד הקב״ה שמו על יצחק״; ״אלהי אברהם אביך״ (בלא ״אני יי״); ״ורבי ברכיה אמר הואיל ונתייסם בעיניו… לפי שהיה גנוז לתוך הבית ויצר הרע פסק הימנו״.

נמזגו כאן חילופי מדרש ילמדנו (ילקוט תלמוד תורה), לבראשית כח, יג. שם הדברים בשם ״רבי יצחק״, בלא ״כל מי שנתייסר בעיניו כאילו הוא מת״ שבפתיחה, ובראיה ״שנאמר: הן בקדושיו לא יאמין״ (איוב טו, טו) במקום ״כל כך למה… וכיון שמתים הקדוש ברוך הוא מיחד שמו עליהם״; ובסופו ציין המלקט ״רבה״. כלשון הילמדנו — בתי מדרשות ח״א, סה (״אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק — לקדושים אשר בארץ המה…״).

את מוצא: כל מי שנתייסרשנתייסר — שלקה, נענש בייסורים בעיניו — כאילו הוא מת.

כיצד?

אמר רבי שמעון בן יוחאי:

אין הקדוש ברוך הוא מיחד שמומיחד שמו — קורא שמו עליהם (״אלהי פלוני״) על הצדיקים בחייהן, אלא לאחר מיתתן,

שנאמר: לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה וְאַדִּירֵי כׇּל חֶפְצִי בָם(תהלים טז, ג).

אימתי הם קדושים? כשניתנין (ילמדנו: בשעה שנתנין) בארץ.

שכל הימים שהם חיים (ילמדנו: שכל זמן שהם בחיים) — אין הקדוש ברוך הוא מיחד שמו עליהם.

כל כך למה? שאין הקדוש ברוך הוא מאמין בהם, שלא יטעה אותם יצר הרע.

וכיון שמתים — הקדוש ברוך הוא מיחד שמו עליהם.

והרי מצינו: הקדוש ברוך הוא יחד שמו על יצחק הצדיק בחייו (ילמדנו: שיחד שמו על יצחק),

שכן הוא אומר ליעקב: אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק(בראשית כח, יג).

רבי ברכיה ורבנן.

רבנן אמרירבנן אמרי — החכמים אומרים:

רואה את אפרו (ילמדנו: עפרו) כאילו הוא צבור על גבי המזבח.

ורבי ברכיה אמר:

הואיל ונתייסר בעיניו — כאילו הוא מת, שהיה גנוזגנוז — סגור וטמון (בתוך ביתו) לתוך הבית (ילמדנו: הרי הוא כאלו מת, שהוא גנוז בתוך הבית).

לכך כתיב: וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק(בראשית כז, א).

תרגום לעבריתשנתייסר שלקה, נענש בייסורים מיחד שמו קורא שמו עליהם (״אלהי פלוני״) רבנן אמרי החכמים אומרים גנוז סגור וטמון (בתוך ביתו)

חילופי נוסח והשלמות

תנחומא. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
§§33§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה לג

וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב

הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה(בראשית כח, יג)

״הארץ אשר אתה שכב עליה לך אתננה״ — חבל על דאבדין ולא משתכחין: יעקב לא מצא מקום לנטות אהלו עד שקנה במאה קשיטה, ולא הרהר אחר מדותיו של הקדוש ברוך הוא; ״אני הוא שאמרתי ליעקב: והיה זרעך״ — והשבועה מבוהלת, ומשה אומר ״שלח נא״

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, בבלי, תנחומא §§cover-end§§

חלק א

דברי התנאים

אוַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה — שבועת האבות

מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, פרק ו, א · דרשת הפסוק · ״וידבר אלהים״ · מדת הדין; השבועה לאבות מבוהלת לפניו, ומשה אומר ״שלח נא״

הפסקה הראשונה — קטע גניזה קיימברידג׳, T-S C 4a.4, קרוע. דברי רבי ישמעאל ורבי יוסי, רבי יהושע ורבי שמעון בן יוחאי — הגהות ר׳ אברהם הלחמי; סוף דברי רבי שמעון בן יוחאי (״הרי שבועה מבהלת… ואתה אומר שלח נא״) — שוב בקטע T-S C 4a.4.

רבי אלעזר: ״הופך״ — חסר בקטע והושלם במאגרים (באפשטיין–מלמד באותיות קטנות); ״לפגוע״ — הלמ״ד והפ״א והגימ״ל הושלמו במאגרים; ״הרחמים״ — השלמת אפשטיין–מלמד לקרע אחרי ״למדת״ (והמ״ם והדל״ת והתי״ו של ״למדת״ מסופקות). בפתיחה השלים אפשטיין–מלמד ״וידבר א[לקים וג׳] ר׳ אלעזר [או׳]״.

״רבי ישמעאל אומר… אמר רבי יוסי״ — כך בהלחמי; באפשטיין–מלמד אין ״רבי ישמעאל אומר״, והמאמר כולו בשם רבי יוסי.

רבי יהושע: אחרי ״ואמרתי לו״ — במאגרים מסומן חסר; באפשטיין–מלמד: ״בגודל זרועך הותר בני תמותה״ (תהלים עט, יא). אפשטיין–מלמד מוסיף באותיות קטנות ״ובאת״ אחרי ״מבוהלת״ (בשני המקומות), ״הקב״ה ל״ לפני ״משה״ ו״למשה״ בדברי רבי שמעון בן יוחאי.

סוף דברי רבי שמעון בן יוחאי, באפשטיין–מלמד בסוגריים: ״והיה זרעך [כעפר הארץ… עכשיו] הרי שבועה מבוהלת ובאת [לפני להוציא את בני ישראל ממצרים ואת]ה אומ׳ שלח נא״. בקטע ״מבהלת״ (מסופק), ובהלחמי ״מבוהלת״.

דברי רבי שמעון בן יוחאי שלמים בבתי מדרשות ח״ב, ״פרשת שמות״, כלשון דברי רבי יהושע: ״אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני הוא שאמרתי ליעקב והיה זרעך וגו׳, ועכשיו הרי השבועה מבוהלת לפני שלא כדרך הארץ להוציא את בני ישראל ממצרים, ואני מבקש להוציאם, ואתה אמרת לי שלח נא״.

״אלקים״ — כך בהלחמי בכל מקום, כתיב של כבוד; נכתב כאן ״אלהים״.

נוסח אחר של העניין — ״אמרתי לאברהם… ליצחק… ליעקב… ולא הרהרו אחר מדותי, ואתה אמרת…״ — בבלי סנהדרין פרק יא, קיא ע״א ותנחומא, וארא א (להלן, ב–ג): שם האבות שלא הרהרו, וכאן השבועה שנשבע להם, ״ועכשיו הרי שבועה מבוהלת לפני… ואתה אומר לי שלח נא״.

מדת הדין

וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים(שמות ו, ב) …

רבי אלעזר … לפגוע בו,

שאם הוא הופך מדת הדין למדת הרחמים ….

אני הוא שאמרתי לאברהם

רבי ישמעאל אומר:

וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה.

אמר רבי יוסי:

אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה:

אני הוא שאמרתי והיה העולם,

שנאמר:

אֵל אֱלֹהִים יְיָ דִּבֶּר וַיִּקְרָא אָרֶץ(תהלים נ, א);

ואומר:

מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹופִי(תהלים נ, ב).

אני הוא שאמרתי לאברהם בין הבתרים:

יָדֹועַ תֵּדַע(בראשית טו, יג).

ועכשיו הרי שבועה מבוהלת לפני להוציא את בני ישראל ממצרים,

ואני מבקש להוציאם,

ואתה אומר לי: שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח(שמות ד, יג)!

שכר יצחק

רבי יהושע אומר:

וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה.

אמר לו:

משה, נאמן אני לשלם שכר יצחק בן אברהם,

שיצא ממנו רביעית דם על גבי המזבח,

ואמרתי לו: …

ועכשיו הרי השבועה מבוהלת לפני שלא כדרך ארץ

להוציא את בני ישראל ממצרים,

ואני מבקש להוציאם,

ואתה אומר לי: שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח!

אני הוא שאמרתי ליעקב

רבי שמעון בן יוחאי אומר:

וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וגו׳.

אמר לו הקדוש ברוך הוא:

אני הוא שאמרתי ליעקב:

וְהָיָה זַרְעֲךָ וגו׳(בראשית כח, יד).

… (בתי מדרשות: ועכשיו) הרי שבועה מבהלת (בתי מדרשות: השבועה מבוהלת לפני שלא כדרך הארץ להוציא את בני ישראל ממצרים, ואני מבקש להוציאם) …

ואתה אומר (בתי מדרשות: אמרת לי): שְׁלַח נָא!

חלק ב

דברי האמוראים

בחבל על דאבדין ולא משתכחין

בבלי סנהדרין פרק יא, קיא ע״א · סוגיא · משה נענש על ״למה הרעתה״: האבות לא הרהרו אחר מדותיו של הקדוש ברוך הוא

״רבי אלעזר ברבי יוסי״ — בדפוסי ונציה וברקו ״רבי אליעזר בר יוסי״.

בכ״י יד הרב הרצוג נוסף אחר ״נכנסתי לאלכסנדריא של מצרים״: ״וראיתי שער ועצמות משוקעין בבנין״; ובדברי הקדוש ברוך הוא נוסף שם הפסוק ״וארא אל אברהם וגו׳״.

״(את)״ — בסוגריים בדפוס וילנא (אינו בפסוק); בדפוסי ונציה וברקו ובכ״י פירנצה 89 וקרלסרוהה רוכלין 2 ״את״ בלא סוגריים, ובכ״י מינכן 95 ליתא.

הסוגיא כולה ברייתא (״תניא: אמר רבי אלעזר ברבי יוסי״), ולכן לא נדפסה שוב בדברי התנאים. נוסח אחר של דברי הקדוש ברוך הוא — תנחומא, וארא א (להלן, ג); ובמכילתא דרבי שמעון בר יוחאי ו, א (לעיל, א), ״אני הוא שאמרתי לאברהם… ליעקב… ואתה אומר לי שלח נא״.

תניאתניא — שנויה (בברייתא):

אמר רבי אלעזר ברבי יוסי:

פעם אחת נכנסתי לאלכסנדריא של מצרים,

מצאתי זקן אחד, ואמר לי: בא ואראך מה עשו אבותי לאבותיך —

מהם טבעו בים,

מהם הרגו בחרב (כ״י יד הרב הרצוג: בסייף),

מהם מעכומעכו — מיעכו, שיקעו (בתוך הבניין) בבנין.

רש״י מעכו בבנין — היו בונין אותם במקום לבנים.

ועל דבר זה נענש משה רבינו,

רש״י ועל דבר זה נענש משה רבינו — שכשראה שנעשה לישראל כך התחיל להתרעם ולהרהר לפני הקדוש ברוך הוא אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא ומאז באתי.

שנאמר: וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה(שמות ה, כג).

אמר לו הקדוש ברוך הוא:

חבל על דאבדין ולא משתכחיןחבל על דאבדין ולא משתכחין — חבל על אלה שאבדו ואינם נמצאים!

רש״י א״ל חבל על דאבדין ולא משתכחין — הפסד גדול יש על גדולים שאבדו ואיני יכול למצוא חסידים אחרים כמותם שאין אתה כאברהם ויצחק ויעקב שלא הרהרו אחרי מדותי.

הרי כמה פעמים נגליתי על אברהם יצחק ויעקב באל שדי,

ולא הרהרו על מדותי, ולא אמרו לי מה שמך.

אמרתי לאברהם: קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאׇרְכָּהּ וּלְרׇחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה(בראשית יג, יז) —

בקש מקום לקבור את שרה ולא מצא, עד שקנה בארבע מאות שקל כסף,

ולא הרהר על מדותי.

רש״י אל שדי — שאמרתי לו אני אל שדי פרה ורבה וגו׳ (בראשית לה) אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים (שם יז) והייתי מבטיחו שכל א״י לו ולבניו ולא אמרו מה שמך כמו שעשית אתה.

אמרתי ליצחק: גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ(בראשית כו, ג) —

בקשו עבדיו מים לשתות ולא מצאו, עד שעשו מריבה,

שנאמר: וַיָּרִיבוּ רֹועֵי גְרָר עִם רֹועֵי יִצְחָק לֵאמֹר לָנוּ הַמָּיִם(בראשית כו, כ),

ולא הרהר אחר מדותי.

אמרתי ליעקב: הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁוכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה(בראשית כח, יג) (כ״י מינכן 95: ולזרעך) —

ביקש מקום לנטוע אהלו ולא מצא, עד שקנה במאה קשיטהקשיטה — מטבע (או כבשה),

רש״י לנטוע אהלו — כמו [ויטע] אהלי אפדנו (דניאל יא) ולשון נטיעה שייך באהל.

ולא הרהר אחר מדותי,

ולא אמרו לי מה שמך.

ואתה — אמרת לי מה שמך בתחלה,

ועכשיו אתה אומר לי: וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ!

עַתָּה תִרְאֶה(שמות ו, א) (את) אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה —

רש״י עתה תראה — הפעם תראה נפלאות שאני עושה להם.

במלחמת פרעה אתה רואה,

ואי אתה רואה במלחמת שלשים ואחד מלכים.

רש״י בתחלה אמרת לי מה שמך — ועכשיו הרהרת על מדותי ואמרת הצל לא הצלת את עמך.

תרגום לעבריתתניא שנויה (בברייתא) מעכו מיעכו, שיקעו (בתוך הבניין) חבל על דאבדין ולא משתכחין חבל על אלה שאבדו ואינם נמצאים קשיטה מטבע (או כבשה)

גוַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה — ההוגה את השם באותיותיו

תנחומא, וארא א · דרשה · ילמדנו · הקורא את השם באותיותיו; לא הזכיר שמו עד שתי תיבות, ומשה לא הזכיר עד עשרים ואחת; והאבות שלא הרהרו

״ילמדנו רבי׳״, ״כך שנו רבו׳״, ״הקב׳ה״, ״אח׳כ״, ״כת׳״, ״ד׳ מאות״, ״ק׳ קשיטה״, ״ל׳א מלך״ — קיצורי כתב היד, ונפתחו. ״כב־יכול״ — כך בכתב היד. ״עד שאמ׳ {ו}עשרים״ — הוי״ו נמחקה בידי הסופר. ״(א)[ה]וא״, ״אמר(תי)[ת]״, ״(ש)לארץ״ — תיקוני מאגרים. ״באל ש?ד?י״, ״תח?[י]?לת״ — אותיות מסופקות.

״מה שמך״ — כך בכתב היד; במקרא ״ואמרו לי מה שמו״ (שמות ג, יג).

קריאות ״מדרש על ספר בראשית״ שבתוך הנוסח — בתי מדרשות ח״א: ״ואלו שאין להן חלק לעולם הבא וכו׳, ואבא שאול אומר: אף ההוגה את השם באותיותיו. אמר בן עזאי: בא וראה כמה קשה חילול השם — כביכול לא הזכיר הקדוש ברוך הוא שמו עד שהזכיר שתי תיבות, בראשית ברא אלהים״. שם ״כמה קשה חילול השם״ הוא מדברי בן עזאי, וכאן הוא בסתם, לפני דבריו.

דברי בן עזאי — כבמדרש תנאים לדברים לב, ג, ושם אחרי דברי משה שלא הזכיר את השם אלא אחר עשרים ואחד דבר — שכאן הם בשם רבי שמעון בן יוחאי, אחרי בן עזאי. ״אבא שאול אומר: אף ההוגה את השם באותיותיו״ — משנה סנהדרין י, א.

״חבל על דאבדין ולא משתכחין… ולא הרהרו אחר מדותי״ — נוסח אחר לבבלי סנהדרין פרק יא, קיא ע״א (לעיל, ב): כאן בלא סיפור הזקן שבאלכסנדריא, ״ולא אמרתי להם ששמי יי כשם שאמרתי לך״, ״ואין אתה רואה במלחמת שלשים ואחד מלך, שיעשה בהם נקמה יהושע תלמידך״, ו״מיכן אתה למד שנטל משה את הדין שלא יכנס לארץ״.

קריאות ״שמות רבה״ — שמות רבה ו, ד, על ״וארא אל אברהם״, מ״אמר לו הקדוש ברוך הוא: חבל על דאבדין״ ועד ״ומאז באתי אל פרעה״, כמעט מלה במלה. אין שם ״מה כתיב למעלה מן העניין… ומאז באתי אל פרעה״ שלפני ״חבל על דאבדין״, ולא ״עתה תראה… לכך כתיב וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי״. בפסוקים: ״ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק״ (בלא ״לאמר לנו המים״), ״לך אתננה״ (בלא ״ולזרעך״), ״ומאז באתי אל פרעה וגו׳״; ״קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה״ בלא ״וגו׳״; ״בקש לנטוע אהלו״ (בלא ״מקום״).

ובסופה בשמות רבה: ״ועליה נאמר: וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען וגו׳ — שניסה אותם במה שאמר שיתן להם את הארץ, ולא הרהרו אחריו. וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל — אף על פי שישראל באותה דור לא היו נוהגין כשורה, שמעתי את נאקתם, בעבור בריתי שכרתי עם אבותיהם, אברהם יצחק ויעקב. הוי: ואזכור את בריתי״. ״שניסה״ — במקור ״שנשא״, ותוקן במאגרים; ״במה שאמר״ — במקור ״במ׳ש״ (בדפוס וילנא: ״שניתנה להם כמו שאמרתי להם שאתן להם את הארץ, ולא הרהרו אחרי״). אחריה בפסקה: ״לכן אמור לבני ישראל אני יי — אין לכן אלא לשון שבועה…״, ״והוצאתי אתכם… ארבע גאולות יש כאן…״, ״והבאתי אתכם אל הארץ…״ — דרשות על הפסוקים שאחריו.

״והלא אין ראוי לומר אלא אלהים ברא בראשית! מה תלמוד לומר בראשית ברא אלהים? צא ולמד מתינוק זה שפותחין לו בב׳ אלף, והוא אומר בית״ — סדר אליהו רבה לא.

וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְיָ(שמות ו, ב), וָאֵרָא(שמות ו, ג).

ילמדנו רבינו: מהו שיקרא אדם את השם באותיותיו?

כך שנו רבותינו:

ואלו שאין להם חלק לעולם הבא: האומר אין תחיית המתים מן התורה, ואין תורה מן השמים, ואפיקורוס(משנה סנהדרין י, א);

והלוחש על המכה ואומר כׇּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם(שמות טו, כו); אבא שאול אומר: אף ההוגה את השם באותיותיו(משנה סנהדרין י, א).

כמה קשה חילול השם!

אמר בן עזאי:

(מדרש על ספר בראשית: בא וראה כמה קשה חילול השם —) כביכול, לא הזכיר הקדוש ברוך הוא שמו עד שאמר שתי תיבות: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים(בראשית א, א).

אמר רבי שמעון בן יוחאי:

אף משה לא הזכיר את השם עד שאמר עשרים ואחת תיבה,

שנאמר: הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה(דברים לב, א), ואחר כך כִּי שֵׁם יְיָ אֶקְרָא(דברים לב, ג).

תדע לך שלא גלה אותו לאבות העולם;

ולמה גלה אותו למשה? על שהלך לגאול את ישראל.

לא הרהרו אחר מדותי

מה כתיב למעלה מן העניין? לָמָה הֲרֵעֹותָה לָעָם הַזֶּה(שמות ה, כב).

אם יאמר אדם לגדול ממנו למה הרעותה — דבר קשה הוא אומר!

ולא עוד, אלא אמר: וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה(שמות ה, כג).

(שמות רבה: וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם.) אמר לו הקדוש ברוך הוא: חבל על דאבדין ולא משתכחיןחבל על דאבדין ולא משתכחין — חבל על אלה שאבדו ואינם נמצאים!

הרבה (שמות רבה: כמה) פעמים נגליתי על אברהם יצחק ויעקב באל שדי, ולא אמרתי (שמות רבה: ולא הודעתי) להם ששמי יי כשם שאמרתי לך,

ולא הרהרו אחר מדותי.

אמרתי לאברהם: קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאׇרְכָּהּ וּלְרׇחְבָּהּ וגו׳(בראשית יג, יז) —

בקש מקום לקבור את שרה ולא מצא, עד שקנה (שמות רבה: בדמים מרובים,) בארבע מאות שקל כסף;

ולא הרהר אחר מדותי.

אמרתי ליצחק: גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת, כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כׇּל הָאֲרָצֹות הָאֵל(בראשית כו, ג) —

בקש מים לשתות ולא מצא, שנאמר: וַיָּרִיבוּ רֹועֵי גְרָר עִם רֹועֵי יִצְחָק לֵאמֹר לָנוּ הַמָּיִם(בראשית כו, כ);

ולא הרהר אחר מדותי.

אמרתי ליעקב: הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁוכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ(בראשית כח, יג) —

בקש מקום לנטוע אהלו ולא מצא, עד שקנה במאה קשיטהקשיטה — מטבע (או כבשה);

ולא הרהר אחר מדותי.

(שמות רבה: שלא שאלוני מה שמי, כשם ששאלת אתה;)

ואתה — תחילת שליחותי אמרת לי (שמות רבה: שאלת:) מַה(שמות ג, יג) שמך;

ועכשיו אתה אומר (שמות רבה: ולבסוף אמרת): וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וגו׳!

עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה(שמות ו, א) —

במלחמת פרעה אתה רואה, ואין אתה רואה במלחמת שלשים ואחד מלך, שיעשה בהם נקמה יהושע תלמידך.

מיכן אתה למד שנטל משה את הדין שלא יכנס לארץ.

לפיכך כתיב: וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה — שישב עליו במדת הדין;

וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְיָ — במדת רחמים, שאגאל את ישראל ואכניס לארץ.

לכך כתיב: וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי.

תרגום לעבריתחבל על דאבדין ולא משתכחין חבל על אלה שאבדו ואינם נמצאים קשיטה מטבע (או כבשה)

חילופי נוסח והשלמות

מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, בבלי, תנחומא. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אאלהיםא…
א…— (הוספה)
א…— (הוספה)
אלפג— (הוספה)
אהופך— (הוספה)
אהרחמים— (הוספה)
א…— (הוספה)
א…— (הוספה)
א…— (הוספה)
א…— (הוספה)
אואתה— (הוספה)
גהואאוא
גי— (הוספה)
גתתי

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
מכילתא דרבי שמעון בר יוחאיהגהות ר׳ אברהם הלחמי (לפי אפשטיין–מלמד)
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
§§34§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה לד

הארץ אשר אתה שכב עליה

הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ(בראשית כח, יג)

״הארץ אשר אתה שכב עליה לך אתננה״ — היכן נשבע לאבות: לאברהם ״ביום ההוא כרת״, ליצחק ״גור בארץ הזאת״, ליעקב ״הארץ אשר אתה שכב עליה״; והבן יורש את האב; ולמה נשתדל יעקב להעלות עצמותיו ממצרים

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

מכילתא דרבי ישמעאל, מדרש תנאים לדברים, תנחומא, תנחומא בובר, משנת רבי אליעזר, בתי מדרשות §§cover-end§§

חלק א

דברי התנאים

והיכן נשבע לאבות

אכַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ

מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דפסחא, יח · דרשת הפסוק · ״והיה כי יבאך יי אל ארץ הכנעני כאשר נשבע לך ולאבתיך ונתנה לך״ · זכה כנען שנקראת הארץ על שמו, ובני חת שכיבדו את אברהם; והיכן נשבע; כאילו אותו היום נתנה לך

״[על] שמך״ — בכתב היד ״בשמך״, וכך הושלם במאגרים. ״כארצך… כארצכם״ — בכתב היד ״בארצך… בארצכם״ (מסומן במאגרים ״כך״), ותוקן כבהורוביץ–רבין. ״וגו׳״ אחרי ״גור בארץ הזאת״ — בגליון. ״אברהם״ (את אברם) — האל״ף מסופקת בכתב היד; ״וגומ׳״, ״כירושת״, ״הפרשה״, ״באברהם״, ״ביעקב״, ״עליה״ — אותיות מסופקות.

״ישר׳״, ״א׳ לו״, ״המק׳״, ״או׳״, ״וג׳״, ״שנ׳״, ״אברה׳״ — נפתחו.

בהורוביץ–רבין: ״כיון ששמע כנען״, ״אתה פנית מפני בני״, ״אפריקא״, ״וכתיב: ויענו בני חת״, ״והיכן נשבע לך — והבאתי אתכם…״, ״באברהם כתיב… ביצחק כתיב… ביעקב כתיב״, ״כאלו היום נתונה לך״.

נדפס כאן ראש הדרשה עד ״ונתנה לך״; המשכה — ״והעברת כל פטר רחם״ ודיני בכור, עניין אחר.

״והיכן נשבע״ — גם במכילתא, מסכתא דפסחא יז, על ״אשר נשבע לאבותיך״ (שמות יג, ה), כמעט בלשון זו: ״אשר נשבע לאבותיך — ואיכן נשבע? באברהם מהו אומר: ביום ההוא כרת יי את אברם וגו׳; ביצחק מה הוא אומר: גור בארץ הזאת וגו׳; ביעקב מהו אומר: הארץ אשר אתה שכב עליה וגו׳״. ״זכה כנען… זו אפריקי״ ו״ונתנה לך״ — גם בתנחומא, בא יב (להלן, ב), בנוסח אחר. ״שלש בריתות ושלש שבועות… באברהם… ביצחק… ביעקב״ — בתי מדרשות ח״ב, מדרש שלשה וארבעה (להלן, ו).

וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ יְיָ אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי(שמות יג, יא) —

זכה כנען שתקרא הארץ על שמו.

וכי מה עשה כנען?

אלא כיון ששמע שישראל נכנסין לארץ — עמד ופינה מפניהם.

אמר לו המקום:

אתה פיניתה מפניהם — אף אני אקרא את הארץ על שמך, ואתן לך ארץ יפה כארצך.

ואיזו זו? זו אפריקיאפריקי — אפריקה (ארץ בצפון אפריקה, סביב קרתגו).

וכן הוא אומר:

וּכְנַעַן יָלַד אֶת צִידֹון בְּכֹרוֹ וְאֶת חֵת(בראשית י, טו);

וַיַּעֲנוּ בְנֵי חֵת אֶת אַבְרָהָם לֵאמֹר לוֹ(בראשית כג, ה) שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי וגו׳(בראשית כג, ו).

אמר להם המקום:

אתם כבדתם את ידידי — אף אני אקרא את הארץ על שמכם, ואתן לכם ארץ יפה כארצכם.

ואיזו זו? זו אפריקי.

כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ — ואיכן נשבע?

שנאמר: וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי וגו׳(שמות ו, ח).

וְלַאֲבֹותֶיךָ — היכן נשבע לאבתיך?

באברהם מהו אומר? בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת יְיָ אֶת(בראשית טו, יח) אברהם וגו׳;

ביצחק מהו אומר? גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וגו׳(בראשית כו, ג);

ביעקב מהו אומר? הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ וגו׳(בראשית כח, יג).

וּנְתָנָהּ לָךְ —

שלא תהא בעיניך כירושת אבות, אלא תהא בעיניך כילו אותו היום נתנה לך.

תרגום לעבריתאפריקי אפריקה (ארץ בצפון אפריקה, סביב קרתגו)

בחמשה עממים שהם שבעה — והיכן נשבע

תנחומא, בא יב · דרשת הפסוק · נוסח אחר · חמשה עממים שהם שבעה; היכן נשבע לאבות, ולנו; למה זכה כנען שנקראת הארץ על שמו

״ל[י]עקב״ — בכתב היד ״לעקב״, והושלם במאגרים. ״י׳י״, ״ז׳״, ״נשב׳״, ״ליצח׳״, ״ואברכ׳״, ״העבד׳״, ״הב׳ה״ — נפתחו.

נדפס כאן ראש הסימן עד ״ירשתי אותה מאבותי״; המשכו — ״והעברת כל פטר רחם״ ודיני בכור, עניין אחר.

נוסח אחר למכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דפסחא יח (לעיל, א): כאן ״חמשה עממים שהם שבעה״ ו״ועבדת את העבדה הזאת — כעבדה שעבדת במצרים״; ״היכן נשבע״ לאבות ולנו קודם ל״למה זכה כנען״; אין כאן בני חת שכיבדו את אברהם; ״ונתנה לך — שלא תאמר: ירשתי אותה מאבותי״ (במכילתא: ״כילו אותו היום נתנה לך״). ״והיכן נשבע: באברהם… ביצחק… ביעקב״ — גם במכילתא, מסכתא דפסחא יז.

וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ יְיָ אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי(שמות יג, יא) —

חמשה עממים שהם שבעה.

כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע — והיכן נשבע?

לאברהם: בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת יְיָ אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר(בראשית טו, יח);

ליצחק: גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ וגו׳(בראשית כו, ג);

ליעקב: הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁוכֵב עָלֶיהָ(בראשית כח, יג).

וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת(שמות יג, ה) —

כעבדה שעבדת במצרים, כן עשה לדורות.

ולנו היכן נשבע? וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי(שמות ו, ח).

אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי — למה זכה כנען שנקראת הארץ על שמו?

כיון ששמע שישראל באים — פינה את המקום.

אמר לו הקדוש ברוך הוא:

אתה פנית את המקום — תקרא הארץ על שמך, ואתן לך ארץ יפה כארצך.

ואי זו? זו אפריקיאפריקי — אפריקה (ארץ בצפון אפריקה, סביב קרתגו).

וּנְתָנָהּ לָךְ — שלא תאמר: ירשתי אותה מאבותי.

תרגום לעבריתאפריקי אפריקה (ארץ בצפון אפריקה, סביב קרתגו)

כשם שנהגת עם האבות

געַם נוֹשַׁע בַּיְיָ — כשם שהיית נוהג עם האבות

מדרש תנאים לדברים לג, כט · דרשת הפסוק · משה מבקש: כשם שנהגת עם האבות — ״לך לך״, ״גור בארץ הזאת״ — כך תנהג עם בניהם

בתוך דרשות מדרש תנאים על ״אשריך ישראל מי כמוך עם נושע ביי מגן עזרך״: לפניה ״אשריך ישראל… משל למלך שהיה משיא את בנו״, ואחריה ״מגן עזרך״, ״ואשר חרב גאותך״ ושאר הפסוק.

״משתמשין בשר… ואנו משתמשין בשר״ — כך. ״הנה אנכי שלח מלאך לפניך״ ו״אם אין פניך הלכים אל תעלנו מזה״ — במקור בקיצור, ונפתחו כלשון הפסוקים (שמות כג, כ; לג, טו).

עַם נוֹשַׁע בַּיְיָ(דברים לג, כט) —

בני אדם שמתגברין בכוח גדול שלמעלןשלמעלן — של מעלה.

את מוצא: בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה: הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ(שמות כג, כ) —

אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבון העולמים!

אומות העולם משתמשין בשרמשתמשין בשר — מונהגים על ידי שר (מלאך), ואנו משתמשין בשר?

אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה(שמות לג, טו).

וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא(שמות לג, טז).

וכן אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבון העולמים!

כשם שהיית נוהג עם אבותיהם מלפניהם — כך תהא נוהג עם בניהם אחריהם.

כשם שנאמר באברהם: וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ(בראשית יב, א);

כשם שנאמר ביצחק: גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ(בראשית כו, ג);

כשם שנאמר ביעקב: הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ(בראשית כח, יג) —

הא כשם שהיית נוהג עם אבותיהם מלפניהם, כך תהא נוהג עם בניהם אחריהם.

תרגום לעבריתשלמעלן של מעלה משתמשין בשר מונהגים על ידי שר (מלאך)

חלק ב

דברי האמוראים

דכִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם

תנחומא בובר, שלח יח · דרשת הפסוק · ארץ מושבותיכם — הארץ שניתנה לאבות, והבן יורש את האב

״זכאי״ — בכתב היד ״זבאי״ (מסומן במאגרים ״כך״); תוקן כדפוס בובר (״ר׳ זכאי דשאב״). ״וגו׳״ — בגליון.

״לזרעך אתן את הארץ הזאת״ — כבראשית יב, ז (וכן כד, ז). ״לך לזרעך״ (בראשית כו, ג) — כך בכתב היד; במסורה ובבובר ״לך ולזרעך״. המדרש קורא ״מושבותיכם״ בסוף הדרשה (במסורה: מושבתיכם).

נוסח מאוחר — במדבר רבה יז, ג: ״אמר רבי זכאי דשאב: אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא… חייכם, נתתי אותה לאברהם ליצחק וליעקב — וכולם מן המקרא — והבן יורש את האב; לכך ארץ מושבותיכם״, בלא הפסוקים; ואחריו ״ולמה זכה כנען שנקראת הארץ על שמו… ואיזו זו? אפריקי״ (כמכילתא ותנחומא, לעיל, א–ב), ודרשות על ״ויעפילו לעלות״ שבפרשת המרגלים.

דבר אחר:

כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם וגו׳(במדבר טו, ב).

אמר רבי זכאי דשאבדשאב — משאב (איש המקום שאב):

אמרו ישראל:

רבונו של עולם, בכל מקום אתה קורא אותה ׳ארץ כנען׳,

וכאן אתה קורא אותה ׳ארץ מושבתיכם׳?

אמר להם הקדוש ברוך הוא:

חייכם, לאבותיכם נתתי אותה — לאברהם, ליצחק וליעקב:

לאברהם אמרתי: לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת(בראשית יב, ז);

ליצחק אמרתי: גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ כִּי לְךָ לזרעך אֶתֵּן אֶת כׇּל הָאֲרָצֹות הָאֵל וגו׳(בראשית כו, ג);

וליעקב אמרתי: הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁוכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ(בראשית כח, יג).

והבן יורש את האב.

לפיכך אמר להם: כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מושבותיכם —

אל הארץ אשר נתתי לאבתיכם.

תרגום לעבריתדשאב משאב (איש המקום שאב)

חלק ג

מדרשים מאוחרים

המפני מה נשתדל יעקב אבינו לישא את עצמותיו ממצרים

משנת רבי אליעזר, פרשה יט · דרשה · יעקב ביקש להיקבר בארץ: שלא יאמרו השבטים אלולי ארץ קדושה היא; ״אם שכב את עליה — הרי היא שלך״; ושמא ירחיש העפר תחתיו במכת כנים

בתוך דברי משנת רבי אליעזר על המכה השלישית; נדפס כאן מ״מכה שלישית: כנים״ עד ״והך את עפר הארץ״. אחריו ״וכן את מוצא ביוסף: ויחנטו אתו…״ (ארונו של יוסף שצף מנילוס), ו״אין לי שהיה כנים אלא בעפר…״ — עניינים אחרים. ״[וגו׳]״ ו״[היא]״ — בסוגריים בדפוס.

״קיפלה כפינקס ונתנה תחת ראשו… ובלבד שיהא נקבר עליה״ (בראשית רבה סט, ה) — בפרשה לא (ויאמר אני יי אלהי אברהם אביך), ג.

מכה שלישית: כנים.

חביב הוא יעקב אבינו, שגילה לו הקדוש ברוך הוא כל מה שעתיד להיות,

שנאמר: וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי(בראשית מז, ל) וגו׳.

מפני מה נשתדל יעקב אבינו לישא את עצמותיו ממצרים?

כדי שלא ישבו השבטים במצרים, ויאמרו: אלולי היא ארץ קדושה — לא נקבר בה יעקב אבינו.

דבר אחר:

לפי שאמר לו הקדוש ברוך הוא: הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ(בראשית כח, יג) —

אם שכב את עליה — הרי היא שלך;

ואם לאו — אינה שלך.

כנים — למה?

לפי שהיו אומרים לישראל: יכבדויכבדו — יטאטאו, ינקו (את החוצות) חוצות ושווקים;

לפיכך נהפך עפרם לכנים, והיו חופרין אמה על אמה, ולא היה שם עפר.

דבר אחר:

כדי שיבאו אלו השבטים במהרה, שהיה בוטח בהקדוש ברוך הוא לקיים את דבריו,

שנאמר: וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם(מלאכי ג, כד).

דבר אחר:

נתירא, כשיבאו המכות על המצרים, שמא יבאו ויסובבו את קברו להתחנן עליהן:

אם נתפלל עליהן — נמצא מציל את אויבי המקום;

ואם לאו — נמצא השם מתחלל, ויאמרו: אין ביעקב ממש.

דבר אחר:

נתירא שמא ירחישירחיש — ירחש, ישרוץ (בכנים) העפר תחתיו במכת כנים,

שנאמר: נְטֵה אֶת מַטְּךָ וְהַךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ(שמות ח, יב).

תרגום לעבריתיכבדו יטאטאו, ינקו (את החוצות) ירחיש ירחש, ישרוץ (בכנים)

ושלש בריתות ושלש שבועות

בתי מדרשות ח״ב, מדרש שלשה וארבעה, י · דרשה · שלש בריתות ושלש שבועות על ארץ ישראל: לאברהם, ליצחק וליעקב — ״ויצא יעקב מבאר שבע״, מבארה של שבועה

מקבילה: אוצר מדרשים, מדרש שלשה וארבעה (סימן י) — כמעט מלה במלה; שם ״את כל הארצות״, ״והקימותי״. ״והיכן נשבע לאבותיך: באברהם… ביצחק… ביעקב״ — מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דפסחא יז–יח (לעיל, א).

״ויצא יעקב מבאר שבע — מבארה של שבועה״ — כדברי רבי יודן בבראשית רבה סח, ח (״מבאירה שלשבועה״), בפרשה טו (מבאר שבע), א.

שלש בריתות ושלש שבועות נכרתו עם שלשה אבות על ארץ ישראל, ואלו הן: אברהם, יצחק ויעקב.

באברהם הוא אומר: בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת יְיָ אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת(בראשית טו, יח).

ביצחק הוא אומר: גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן כׇּל הָאֲרָצֹות הָאֵל וַהֲקִמֹותִי אֶת הַשְּׁבֻועָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ(בראשית כו, ג).

ביעקב הוא אומר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁוכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ(בראשית כח, יג),

ואומר: וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע(בראשית כח, י) — מבארה של שבועה;

וכן הוא אומר: תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם(מיכה ז, כ).

חילופי נוסח והשלמות

מכילתא דרבי ישמעאל, מדרש תנאים לדברים, תנחומא, תנחומא בובר, משנת רבי אליעזר, בתי מדרשות. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אעל— (הוספה)
אכארצךבארצך
אכארצכםבארצכם
בי— (הוספה)
דזכאיזבאי
הוגו׳— (הוספה)
ההיא— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
מכילתא דרבי ישמעאלכתב יד אוקספורד 151
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
מדרש תנאים לדבריםמהדורת הופמן
תנחומא בוברכתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר
משנת רבי אליעזרמהדורת אנלאו
בתי מדרשותמהדורת ורטהיימר
§§35§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה לה

והיה זרעך כעפר הארץ

וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ(בראשית כח, יד)

ישראל כעפר הארץ — מבלים את האומות ודשים אותם המלכויות; ככוכבים כשעושים רצונו וכעפר כשאין; ההבטחה ליעקב שנתקיימה; ״לך מנה את ישראל״ — ואי אפשר למנותם

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

ספרי דברים, בראשית רבה, פסיקתא דרב כהנא, אסתר רבה, תנחומא, תנחומא בובר, שמות רבה, דברים רבה, אגדת בראשית, מדרש תהלים, פרקי דרבי אליעזר, במדבר רבה, אוצר מדרשים, פתרון תורה §§cover-end§§

חלק א

דברי התנאים

ככוכבים — וכעפר הארץ

אכִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ — פני הצדיקים

ספרי דברים, פסקא מז · דרשת הפסוק · ״כימי השמים על הארץ״ · שבע שמחות של פני הצדיקים, מעלותיהם, וצדיקים ככוכבים

בשבע השמחות מונה כתב היד שישה פסוקים; ״המשכילים יזהירו וגו׳״ (דניאל יב, ג) כולל ״ומצדיקי הרבים ככוכבים״, ופינקלשטיין מונה אותו לחוד. ״וכברקים״ (נחום ב, ה) — כך בכתב היד, במסורה ״כברקים״. ״לעולם הבא״ — בפינקלשטיין ״לעתיד לבא״.

דברי רבי עקיבא חסרים בכתב היד (״שיר + למעלה מזו״, ומאגרים מסמנים חסר; דילוג מ״שיר״ ל״למעלה מזו״), והושלמו מפינקלשטיין. ״ששים מעלות״ — בכתב היד ״ט׳ מעלות״, ומאגרים סימנו ״כך״; תוקן על פי פינקלשטיין (ס׳ / ט׳).

״המאהיבין את האוהבים״ — ״ה״ השנייה מסופקת במאגרים (״המא?ח?יבין״); בפינקלשטיין ״הוי אומר המאהיבים, אם האוהבים ואוהביו כצאת השמש… קל וחומר המאהיבים״. ״מה כוכבים רודה את שורו מסוף העולם ועד סופו״ — כך בכתב היד; בפינקלשטיין ״רדים ושולטים״. ״העולם״ — ״ה״ הושלמה במאגרים.

״כי אבדם מלך ארם״ (מלכים ב יג, ז) — בכתב היד ״מלך אשור״, ומאגרים סימנו ״כך״.

מ״ומצדיקי הרבים״ ועד הסוף — גם במדרש תנאים לדברים יא, כא, ושינוייו בקריאות; שם בראשו הפסוק ״ומצדיקי הרבים ככוכבים״, בכל המשלים ״כך הצדיקים״, ובפסוקים ״ואהביו כצאת השמש בגבורתו — קל וחומר מאהיבים״ ו״וישמם כעפר לדוש״. ״[או] בין שעושין… שאין עושין [רצונו] של מקום״ — השלמות המהדיר שם; ״מלך (אשור) [ארם]״ — כך שם, תיקון לפי המקרא.

מקבילה: ויקרא רבה ל, ב (מרגליות; ״שבע כתות שלצדיקים שעתידין להקביל פני שכינה, ופניהם דומות לחמה ולבנה לרקיע ולכוכבים לברקים ולשושנים…״).

כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ(דברים יא, כא) —

שיהו פניהן שלצדיקים דומין כיום,

כן הוא אומר: וְאֹוהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻורָתוֹ(שופטים ה, לא).

שבע שמחות

רבי שמעון בן יוחי אומר:

לשבע שמחות פניהן שלצדיקין עתידין להקביל פני שכינה לעולם הבא.

ואלו הן:

וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻורָתוֹ,

יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה(שיר השירים ו, י),

הַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ וגו׳(דניאל יב, ג),

וכַּבְּרָקִים יְרוֹצֵצוּ(נחום ב, ה),

לַמְנַצֵּחַ עַל שֹׁושַׁנִּים(תהלים מה, א),

וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ וגו׳(הושע יד, ז).

שיר למעלות

שִׁיר לַמַּעֲלוֹת(תהלים קכא, א) —

למי שעתיד לעשות מעלות לעבדיו צדיקים לעולם הבא.

רבי עקיבה אומר:

שיר למעלה אין כתוב כאן, אלא שיר למעלות — שלשים מעלות זו למעלה מזו.

רבי אומר:

שיר למעלה אין כתיב כן, אלא שִׁיר לַמַּעֲלוֹת —

ששים מעלות זו למעלה מזו.

או לפי שיש מעלות זו למעלה מזו, שומע אני שביניהן איבה, שנאה, קנאה ותחרות?

תלמוד לומר: וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם.

מה כוכבים אין ביניהן איבה, שנאה, קנאה ותחרות — כך צדיקים;

מה כוכבים אין אורן שלזה כאורן שלזה — כך צדיקין.

ומצדיקי הרבים

(מדרש תנאים: דבר אחר:) וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים — אילו (מדרש תנאים: אלו) גבאי צדקה.

רבי שמעון בן מנסיא אומר:

אילו (מדרש תנאים: אלו) זקנים,

כענין האמור (מדרש תנאים: וכן הוא אומר): וְאֹוהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻורָתוֹ.

מי גדול — האוהבין או המאוהבין (מדרש תנאים: המאהיבים)?

הוי אומר: המאהיבין את האוהבים (מדרש תנאים: המאהיבים).

(מדרש תנאים: אם האוהבים —) וְאֹוהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ — קל וחומר המאהיבים (מדרש תנאים: מאהיבים).

מה כוכבים — כך צדיקים

מה כוכבים רמין ומנוטלין על כל באי העולם — כך הן צדיקין;

מה כוכבים רודה את שורו (מדרש תנאים: אחד מהן שורף ורודה) מסוף העולם ועד סופו — כך צדיקים;

מה כוכבים פעמים נכנסין פעמים ניגלין (מדרש תנאים: נכסין ופעמים נגלין) — כך צדיקים;

מה כוכבים כיתות כיתות שאין להן מניין — כך צדיקים (מדרש תנאים: אין להן מנין).

או בין עושין (מדרש תנאים: שעושין) רצונו של מקום, ובין שאין עושין רצונו (מדרש תנאים: של מקום)?

תלמוד לומר: וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ(בראשית כח, יד).

אם עושין רצון מקום (מדרש תנאים: רצונו של מקום) — הרי הן ככוכבין;

ואם לאו — הרי הן כעפר הארץ,

כן (מדרש תנאים: וכן) הוא אומר: כִּי אִבְּדָם מֶלֶךְ אֲרָם וַיְשִׂימֵם כֶּעָפָר לָדֻושׁ(מלכים ב יג, ז).

חלק ב

דברי האמוראים

מה עפר הארץ

בישראל כעפר הארץ

בראשית רבה, פרשה סט, ו · דרשת הפסוק · ״והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה״ · ישראל כעפר הארץ: מתברכים בתורה, מבלים את האומות, ודשים אותם המלכויות

המשך פסוק ישעיה (״אשר אמרו… לעוברים״) הושלם במאגרים (בתיאודור–אלבק ״וגו׳״), והיו״ד של ״מרביצים״ — הושלמה במאגרים; ״משקשקין״ — בכתב היד ״מקקשקין״; ״תמוגגנה״ — בכתב היד ״רמוגגנה״; ״מבלה״ — בכתב היד ״מבלים״; כולם תוקנו במאגרים.

בתיאודור–אלבק ״אילו דממגיין מחתך״, ״מן חוביך״, ״היו מרביצים להם בפלטיות״, ״הא סימן טב, מה פלטיה זו״, ״והלא לא פירש יחזקאל אלא מן המזרח [למערב]״. ״הכמה דתמר״ — בכתב היד ״הכ׳ דת׳״, כבשאר הפרשיות (בתיאודור–אלבק ״כמה דאת אמר״). המדרש קורא ״ופרצתה״ (במסורה: ופרצת), ״מוגייך״, ״צמחה תברך״.

כעפר הארץ

וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ(בראשית כח, יד).

מה עפר הארץ אינו מתברך אלא במים —

כך בניך אינן מתברכין אלא בזכות התורה, שנמשלה במים.

מה עפר הארץ מבלה את כל כלי מתכות, והוא קיים לעולם —

כך בניך מבלים את כל אומות העולם, והן קיימין לעולם.

מה עפר הארץ עשוי דיישעשוי דייש — עשוי מדרס, נדרס ברגליים —

כך בניך עשויים דייש למלכיות.

ביד מוגיך

הדה היא דכתיב:

וְשַׂמְתִּיהָ בְּיַד מוֹגַיִךְ אֲשֶׁר אָמְרוּ לְנַפְשֵׁךְ שְׁחִי וְנַעֲבֹורָה וַתָּשִׂימִי כָאָרֶץ גֵּוֵךְ וְכַחוּץ לַעֹובְרִים(ישעיה נא, כג).

מהו מוֹגַיִיךְ? אילין דמגגין מחתךאילין דמגגין מחתך — אלה שממוגגים (ממיסים) את מכתך.

אפילו כך — לטבתיך משקשקין ליך מן חובתיךלטבתיך משקשקין ליך מן חובתיך — לטובתך הם שוטפים (מנקים) אותך מחטאיך,

הכמה דתמרהכמה דתמר — כמו שאתה אומר: בִּרְבִיבִים תְּמֹוגְגֶנָּה צִמְחָהּ תְּבָרֵךְ(תהלים סה, יא).

אֲשֶׁר אָמְרוּ לְנַפְשֵׁךְ שְׁחִי וְנַעֲבֹורָה —

מה היו עושים להן? היו מרביצים אותם ביפלטריותביפלטריות — ברחובות, בכיכרות, ומעבירים לידים עליהם.

סימן טוב

רבי עזריה בשם רבי אחא:

הא סימן טוב:

מה פלטיאהפלטיאה — רחוב רחב, כיכר מבלה את העוברים ואת השבים, והיא קיימת לעולם —

כך בניך מבלים את אומות העולם, והן קיימין לעולם.

ופרצת ימה

ופרצתה יָמָּה.

אמר רבי אבא בר כהנא:

את הוא תרועיה דיימהאת הוא תרועיה דיימה — אתה הוא פורצו (שוברו) של הים,

הכמה דתמר: עָלָה הַפֹּורֵץ לִפְנֵיהֶם(מיכה ב, יג).

רבי יוסי בן חנינה אמר:

אף חלוקי יחזקאלחלוקי יחזקאל — חלוקת הארץ שביחזקאל (פרק מח) הראה לו.

והלא לא פירש יחזקאל אלא מן המזרח?

ובא ישעיה ופירש: כִּי יָמִין וּשְׂמֹאל וגו׳(ישעיה נד, ג).

תרגום לעבריתעשוי דייש עשוי מדרס, נדרס ברגליים אילין דמגגין מחתך אלה שממוגגים (ממיסים) את מכתך לטבתיך משקשקין ליך מן חובתיך לטובתך הם שוטפים (מנקים) אותך מחטאיך ביפלטריות ברחובות, בכיכרות פלטיאה רחוב רחב, כיכר את הוא תרועיה דיימה אתה הוא פורצו (שוברו) של הים חלוקי יחזקאל חלוקת הארץ שביחזקאל (פרק מח) הכמה דתמר כמו שאתה אומר

גוַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה — דמעותיו של עשו, וגביר לאחיך

תנחומא בובר, תולדות כד · דרשת הפסוק · ״ויאמר בא אחיך במרמה… הלא אצלת לי ברכה… הן גביר שמתיו לך… וישא עשו קלו ויבך״ · וחתימה · עשו שבא בעקיפין, יצחק שמתפלל עליו, שלש דמעות של עשו ודמעותיהם של ישראל; כל מה שהעבד מסגל — לאדונו

מראש הסימן עד ״הלא אצלת לי ברכה״ — כתב יד וטיקן 34; מ״אמר ריש לקיש״ עד הסוף — כתב יד אוקספורד 154.

״ויאמר הלא אצלת״ — בכתב היד ״ויאמ׳״. ״ואמר ליה״ — במאגרים בין סימני #. ״להחריב״ — לפניו כתוב בכתב היד ״לברך״, ומאגרים מחקוהו. ״האוצרות והמכונות״ — כך בכתב היד (בובר: ״הארצות והממונות״). ״יעול״ — העי״ן מסופקת. ״אחניף״ — כך בכתב היד (בובר: ״החניף לו״). ״מימינו״ — הוי״ו מסופקת. ״האכלתנו״ — כך בכתב היד (במסורה: האכלתם), ונכתב מחוץ לפסוק; ״ותשקימו״ — כך בכתב היד (במסורה: ותשקמו). ״רבונו של עולם״ — בכתב היד ״רבונ׳ ש׳ע״. ״כלחם על אחת כמה וכמה״ — אותיות מסופקות בכתב היד. ״הייתה לי דמעתי״ — בכתב היד ״היית׳״ (במסורה: היתה). ״שתתמלא״ — בכתב היד ״שנתמלא״, והנו״ן מחוקה ו״ת״ בגליון. ״שמעה יי תפלתי״ — כך בכתב היד (תהלים לט, יג: שמעה תפלתי יי). ״וארוממנו״ — בכתב היד ״וארומ׳״ (בובר: ״וארוממנהו״). ״ופורע להם״ — כך בכתב היד (בובר תיקן ״לכם״). ״הוי גביר״ — כך בכתב היד (במסורה: הוה), ונכתב מחוץ לפסוק. ״יצחק״ (אחר ״שאמר״) — בכתב היד ״יצח׳״. ״צבאות״ — בכתב היד בתוך הפסוק ״קודש ליי צבאות״, ואינו במסורה (בובר: ״(צבאות)״), ונכתב מחוץ לפסוק. ״יאצר״ — בכתב היד ״יאסר״, הסמ״ך מחוקה והצד״י הוספת מאגרים. ״חסלת פרשת תולדות״ שבסוף נוסח בובר אינו בכתב היד.

מקבילות: בראשית רבה סז, ה — ״ויאמר בא אחיך במרמה וגו׳ — רבי יוחנן אמר: בחכמת תורתו״ (כאן ״חס ושלום, אלא בא עליך ברמיות״); בראשית רבה סז, ו — ״אמר רבי ברכיה: הן גביר שמתיו לך — היא ברכה השביעית, ולמה הוא אומרה לו תחילה? אלא אמר לו: מלך עשיתיהו עליך וברכותיך שלו הן — עבדה ומה דיליה למריה״, ושם ״רבי שמלאי, ואמרין לה בשם רבי אבהו: אמר לו הקב״ה… יוחן! אמר לו: רשע הוא… בל למד צדק — לא כיבד את הוריו… בארץ נכוחות — עתיד הוא לפשט את ידיו בבית המקדש. אמר לו: אם כן השפע לו שלוה בעולם הזה; ובל יראה גאות יי — לעתיד לבא״; בבלי מגילה פרק א, ו ע״א — ״אמר יצחק לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, יוחן עשו! אמר לו: רשע הוא. אמר לו: בל למד צדק? אמר לו: בארץ נכחות יעול. אמר לו: אם כן — בל יראה גאות יי״ (בשם רבי יצחק); מדרש תהלים פ, ד — ״רבי אלעזר אומר: שלש דמעות הוריד עשו מעיניו, אחת של ימין ואחת של שמאל והשלישית היתה קשורה בעינו… רבי אבין אומר, ואית דאמרי משמיה דרבי שמלאי: אמרה כנסת ישראל לפני הקב״ה: רבונו של עולם, בזכות שלש דמעות שהוריד השלטתו מסוף העולם ועד סופו… על אחת כמה וכמה״ (כאן ״רבי אבין בשם רבי אחא״ ו״שתי דמעות״); תנחומא (ורשא), קדושים טו — ״רבי אלעזר אומר: שלש דמעות הזיל עשו הרשע, אחד מעינו של ימין ואחד מעינו של שמאל, והשלישית נקשרה בעינו ולא ירדה״.

וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וגו׳(בראשית כז, לה).

היה אומר על צדיק בְּמִרְמָה? חס ושלום!

אלא: בא עליך ברמיותברמיות — בערמה, בחכמה.

וַיֹּאמַר הֲלֹא אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה(בראשית כז, לו).

אמר ריש לקיש:

זה אחד משלשה בני אדם שבאו בעקיפיןבעקיפין — בדרך עקומה, בטענה עקיפה על הקדוש ברוך הוא.

אמר לו עשו: אילו היינו שנינו צדיקים — לא היה לאלהיך ברכות לברך את שנינו?

ואמר ליה הקדוש ברוך הוא: יסכריסכר — ייסתם פיך!

הרי יעקב מברך לשנים עשר שבטים, ולא כשהוא מברך לזה — מברך לזה.

יוחן רשע

אף על פי כן — נתמלא עליו רחמים.

בא לברכו, ונסתלקה שכינה ממנו.

התחיל להתפלל: יֻוחַן רָשָׁע(ישעיה כו, י).

אמר לו: בַּל לָמַד צֶדֶק.

אמר לו: זה אתה מבקש לברך?

עתיד הוא להחריב את ביתי ולהערבב את האוצרות והמכונותוהמכונות — ומכונות הבית, יסודות המקדש,

שנאמר: בְּאֶרֶץ נְכֹוחוֹת יְעַוֵּל.

אמר יצחק: תן לו בעולם הזה;

וּבַל יִרְאֶה גֵּאוּת יְיָ — לעתיד לבא.

שאננקישאננקי — הכרח, חובה הוא לי לפרוע לו הכבוד שכיבדני.

שלש דמעות

מיד תלה עשו את עיניו למעלה ובכה,

שנאמר: וַיִּשָּׂא עֵשָׂו קֹולוֹ וַיֵּבְךְּ(בראשית כז, לח).

אמר הקדוש ברוך הוא: אף על פי שהוא רשע — אחניףאחניף — אחלה פניו, אסביר לו פנים.

אמר רבי אלעזר:

שלש דמעות הוריד עשו:

אחת מימינו, ואחת משמאלו, ואחת נסתלקה בתוך עינו.

אמר הקדוש ברוך הוא: הרי הרשע היה בוכה על חייו — מה אני מחזירו ריקם?

מיד אמר לאביו שיברכו.

זה שאמר הכתוב:

האכלתנו לֶחֶם דִּמְעָה וַתַּשְׁקֵימוֹ בִּדְמָעוֹת שָׁלִישׁ(תהלים פ, ו).

אמר רבי אבין בשם רבי אחא:

אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא:

רבונו של עולם, ומה עשו הרשע, על שהוריד שתי דמעות — נתמלא עליו רחמים מיד;

אנו, שדמעתינו תדירה ביום ובלילה כלחם — על אחת כמה וכמה,

הָייְתָה לִּי דִמְעָתִי לֶחֶם יוֹמָם וָלָיְלָה(תהלים מב, ד);

עד עכשיו לא הגיע הקץ שתתמלא עלינו רחמים!

אמר דוד: שִׁמְעָה יי תְפִלָּתִי וגו׳(תהלים לט, יג).

אמר להם הקדוש ברוך הוא:

אפרע לעשו הרשע כבוד אבותיו, וארוממנו;

ואחר כך אני בא ומרומם אתכם, ופורע להם מה שפעלתם ומה שפעלו אבותיכם:

אָרוּם בַּגּוֹיִם אָרוּם בָּאָרֶץ(תהלים מו, יא).

מהו אָרוּם בָּאָרֶץ?

אלא שאמר הקדוש ברוך הוא ליעקב: וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ(בראשית כח, יד),

וכתיב: כִּי תִהְיוּ אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ(מלאכי ג, יב).

אדון עשיתיו לך

אמר לו עשו: בָּרְכֵנִי גַם אָנִי אָבִי.

אמר לו יצחק: במה אני מברכך?

אמר רבי ברכיה:

אמר לו: אדון עשיתיו לך — כל מה שאני מברכך, לו אני מברך.

למה? כל מה שהעבד מסגלמסגל — קונה, אוסף נכסים — לאדונו הוא מסגל.

הוי גְבִיר לְאַחֶיךָ(בראשית כז, כט) שאמר יצחק ליעקב — ברכה שביעית היא;

ויצחק הניח עשר ברכות שברכו, ולא אמר לו אלא הֵן גְּבִיר שַׂמְתִּיו לָךְ(בראשית כז, לז).

אלא אמר לו: כל מה שאתה סבור שאני מברכך — איני מברך אלא לו.

למה? שהעבד — כל מה שיש לו לאדונו הוא.

כך במצרים: אף על פי שנשתעבדו להם, בצאתם הן נוטלין כל סגולתםסגולתם — רכושם, נכסיהם;

וכן שלשים ואחד מלך — ישראל מגלים אותם מארצם ונוטלין ממונם;

ואף כך אומות העולם — עכשיו בוזזים את ישראל, וישראל הם נסגליםנסגלים — נקנים לסגולה, נאספים ליי,

שנאמר: וְהָיָה סַחְרָהּ וְאֶתְנַנָּהּ קֹודֶשׁ לַיְיָ צבאות לֹא יֵאָצֵר וְלֹא יֵחָסֵן כִּי לַיֹּושְׁבִים לִפְנֵי יְיָ יִהְיֶה סַחְרָהּ לֶאֱכֹל לְשׇׂבְעָה וְלִמְכַסֶּה עָתִיק(ישעיה כג, יח).

תרגום לעבריתבעקיפין בדרך עקומה, בטענה עקיפה ברמיות בערמה, בחכמה יסכר ייסתם שאננקי הכרח, חובה אחניף אחלה פניו, אסביר לו פנים מסגל קונה, אוסף נכסים סגולתם רכושם, נכסיהם נסגלים נקנים לסגולה, נאספים והמכונות ומכונות הבית, יסודות המקדש

דהוּא מְרוֹמִים יִשְׁכֹּן — מקים מעפר דל

שמות רבה, פרשה כה, ח · פתיחתא · ״הנני ממטיר לכם״ · ישראל משוקעים בטיט ולבנים, והוציאם בקומה זקופה; כשיגיעו בניך עד עפר הארץ — ״ופרצת ימה״

הוּא מְרוֹמִים יִשְׁכֹּן מְצָדוֹת סְלָעִים מִשְׂגַּבּוֹ לַחְמוֹ נִתָּן מֵימָיו נֶאֱמָנִים(ישעיה לג, טז)

״הדא הוא דכתיב״, ״מה כתיב״ — בכתב היד בין סימני #. ״ליריאיך״ — כך בכתב היד (במסורה: ליראיך).

״מקים מעפר דל״ ו״וכסא כבוד ינחלם״ — שמואל א ב, ח (ובתהלים קיג, ז ״מקימי מעפר דל״).

דבר אחר:

הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם וגו׳(שמות טז, ד).

הדא הוא דכתיב:

הוּא מְרוֹמִים יִשְׁכֹּן מְצָודוֹת סְלָעִים מִשְׂגַּבּוֹ וגו׳(ישעיה לג, טז).

זהו שאמר: מֵקִים מֵעָפָר דָּל(שמואל א ב, ח) —

אלו ישראל, שהיו משוקעים בטיט ולבנים,

שנאמר: וַיַּעֲבִידוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳(שמות א, יג);

והוציאן הקדוש ברוך הוא בקומה זקופה,

שנאמר: וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת(ויקרא כו, יג).

הוי: מֵקִים מֵעָפָר דָּל.

סיקוסיםסיקוסים — קצבה, גבול, שיעור נתן הקדוש ברוך הוא ליעקב, ואמר לו: וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ(בראשית כח, יד) —

כשיגיעו בניך עד עפר הארץ, אותה שעה — וּפָרַצְתָּ יָמָּה וגו׳.

הוי: מֵקִים מֵעָפָר דָּל.

ורוממו הקדוש ברוך הוא על הכל,

שנאמר: וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כׇּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה(דברים כו, יט).

וכביכול ראה מה כתיב:

וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ(דברים א, לא).

אמר להם: הרי רוממתי אתכם על כל העולם;

אם תהיו עושים רצוני — משרה אני אתכם במה שבראתי עד שלא נברא העולם.

ומה נברא עד שלא נברא העולם? זה בית המקדש,

שנאמר: כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן וגו׳(ירמיה יז, יב).

שם אני מרומם אתכם,

שנאמר: וְכִסֵּא כָבוֹד יַנְחִילֵם.

ואותה שעה מספיק לכם מעדני גן עדן,

שנאמר: מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵיאֶיךָ(תהלים לא, כ).

לכך נאמר: הוּא מְרוֹמִים יִשְׁכֹּן.

תרגום לעבריתסיקוסים קצבה, גבול, שיעור

הדָּבְקָה לֶעָפָר נַפְשִׁי

מדרש תהלים, מזמור קיט, יב · דרשת הפסוק · ״דבקה לעפר נפשי״ · קיימים הדברים שאמר ליעקב: כעפר מדושה לכל ומכלה כלי מתכות; ״התנערי מעפר״ — הגיעו לארץ, הקימות אותם

״[וגו׳]״ — השלמת בובר. המדרש קורא ״חייני כדברך״ (במסורה: חיני), ״וצפונה״, ״ירושלים״ (במסורה: וצפנה, ירושלם).

וכן באוצר מדרשים (אייזנשטיין), ״אשרי תמימי דרך״ יב, כמעט מלה במלה (״חייני כדבריך״, ״ירושלם״, בלא ״וגו׳״ אחרי ״נבל ציץ״).

מקבילה: בראשית רבה סט, ו (לעיל) — ״מה עפר הארץ מבלה את כל כלי מתכות, והוא קיים לעולם — כך בניך מבלים את כל אומות העולם, והן קיימין לעולם; מה עפר הארץ עשוי דייש — כך בניך עשויים דייש למלכיות״.

דָּבְקָה לֶעָפָר נַפְשִׁי חַייֵּנִי כִּדְבָרֶךָ(תהלים קיט, כה).

אמר ישעיהו:

יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ(ישעיה מ, ח) וגו׳ וּדְבַר אֱלֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם —

קיימים הם דברים שאמר הקדוש ברוך הוא ליעקב אבינו,

שנאמר: וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ(בראשית כח, יד).

כשם שעפר הארץ מדושה לכל — כך יהיו בניך מדושים לכל;

ומה עפר הארץ מכלה כלי מתכות, והוא מתקיים לעולם — כך בניך מכלים כל אומות העולם, והם קיימים לעולם.

וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹונָה וָנֶגְבָּה.

וכן ישעיה אמר:

הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי שְּׁבִי יְרוּשָׁלִָים(ישעיה נב, ב);

וכן בני קרח אמרו:

לָמָּה פָנֶיךָ תַסְתִּיר תִּשְׁכַּח עׇנְיֵנוּ וְלַחֲצֵנוּ(תהלים מד, כה), כִּי שָׁחָה לֶעָפָר נַפְשֵׁנוּ דָּבְקָה לָאָרֶץ בִּטְנֵנוּ(תהלים מד, כו) —

מיד: קוּמָה עֶזְרָתָה לָּנוּ(תהלים מד, כז);

וכן חנה אומרת:

מֵקִים מֵעָפָר דָּל(שמואל א ב, ח).

הגיעו הם לארץ — הקימות אותם.

על כן דוד אמר: דָּבְקָה לֶעָפָר נַפְשִׁי וגו׳.

ככוכבים — וכעפר הארץ

והַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם — ככוכבי השמים וכעפר הארץ

דברים רבה, האזינו ד · דרשה · שמשל הקדוש ברוך הוא את ישראל ככוכבי השמים וכעפר הארץ

אחד מן הדברים־אחרים על ״למה לשמים ולארץ״: לפניו — שאין הקדוש ברוך הוא גואל את ישראל אלא על ידיהן, שלא ניתנה תורה ושלא ניתנו מן ושליו אלא על ידיהן; אחריו — ״למה לשמים? שהם עידיהם של ישראל״.

״כעפר״ — כך בכתב היד; בדפוס ״וכעפר הארץ מנין״. אחרי הפסוק מחק הסופר ״מניין שנ׳ והיה״. בדפוס הדבר־אחר נפתח ״שמשל הקדוש ברוך הוא את ישראל ככוכבי השמים וכעפר הארץ״.

מקבילות: אגדת בראשית, פרק לט, א (להלן) — ״בתחלה אמרתי לו הבט נא השמימה… ואחר כך אמרתי ליעקב והיה זרעך כעפר הארץ… אם כככבים מה צריך לומר כעפר״; ספרי דברים מז, וכן מדרש תנאים לדברים יא, כא (לעיל, א) — ״אם עושין רצון מקום הרי הן ככוכבין, ואם לאו הרי הן כעפר הארץ״.

דבר אחר:

שמשל הקדוש ברוך הוא את ישראל ככוכבי השמים.

מניין? שנאמר: הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹור הַכּוֹכָבִים וגו׳(בראשית טו, ה).

כעפר הארץ מניין? שנאמר: וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ(בראשית כח, יד).

זוּנְתָנְךָ יְיָ לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב — ככוכבים וכעפר

אגדת בראשית, פרק לט, א · פתיחתא · ישראל עושים רצונו של מקום — עליונים ככוכבים ולמעלה ממלאכי השרת; ואם לאו — כעפר לדוש

וּנְתָנְךָ יְיָ לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה וְלֹא תִהְיֶה לְמָטָּה כִּי־תִשְׁמַע אֶל־מִצְוֺת יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת(דברים כח, יג)

כותרת כתב היד ״פרשת כתובים״: זו פרשת הכתובים של הסדר ״ואלה תולדות יצחק״ (בראשית כה, יט; פרקים לז–לט).

״אלהיך״ — בכתב היד ״אלי׳ך״ (פעמיים). ״ונתנך יי עליון״, ״ונתנך יי עליון על כל גויי הארץ״ — בפסוק (דברים כח, א) ״ונתנך יי אלהיך עליון על כל גויי הארץ״. ״ושמרתם בריתי״ — בפסוק (שמות יט, ה) ״ושמרתם את בריתי״. ״מה צריך לומר״ — בכתב היד ״מה צ״ל״. ״ברכו יי כל צבאיו כו׳״ — כך בכתב היד, ואותיות ״כו״ מסופקות.

״שעושים״, ״כשעושים״ — בכתב היד ״שעושי׳״, ״כשעושי׳״, ונפתחו כצורה המלאה שבפרק (״עושים״). ״עזרי מעם יי עושי שמים וארץ״ — לפני ״עזרי״ השני בכתב היד ״עש״, מחוק במאגרים; בפסוק (תהלים קכא, ב) ״עשה״, ו״עושי״ מחוץ לציטוט.

בבובר: ״אשריהן ישראל בזמן שהן עושין רצונו של הקב״ה, הוא מעלה אותן כמלאכי השרת״; ״והיית למעלה אין כתיב כאן אלא רק למעלה, מהו רק מיעוט, פעמים שאתם למעלה… ואם לאו פעמים שאתם למטה״; ״אם ככוכבים למה כעפר הארץ? אלא אמר לו: בשעה שבניך עושין רצוני, כשם שהכוכבים עליונים על כל העולם, כך בניך עליונים על הכל״; ובסופו ״אמר לו: וכך אתה מניחן? אמר לו: לאו, מעמידן אני, שנאמר התנערי מעפר… לפיכך אמר דוד שיר למעלות אשא — שאתה מעליני״. אין שם ״גבורי כח עושי דברו״ ו״שרפים עומדים ממעל לו״.

מקבילות: ספרי דברים מז (לעיל, א) — ״או בין עושין רצונו של מקום ובין שאין עושין רצונו? תלמוד לומר: והיה זרעך כעפר הארץ — אם עושין רצון מקום הרי הן ככוכבין, ואם לאו הרי הן כעפר הארץ… וישימם כעפר לדוש״; דברים רבה, האזינו ד (לעיל, ו) — ״שמשל הקדוש ברוך הוא את ישראל ככוכבי השמים… כעפר הארץ מניין״.

שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי וגו׳(תהלים קכא, א).

זה שאמר הכתוב:

וּנְתָנְךָ יְיָ לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב וגו׳(דברים כח, יג).

אשריהם ישראל בשעה שהם עושים רצונו של מקום — הוא מעלה אותם על כל האומות שבעולם,

שנאמר: וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹולִי וּשְׁמַרְתֶּם בְּרִיתִי וגו׳(שמות יט, ה),

ואומר: וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְיָ אֱלֹהֶיךָ וגו׳(דברים כח, א),

וּנְתָנְךָ יְיָ עֶלְיוֹן וגו׳,

וּבָאוּ עָלֶיךָ כׇּל הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה וגו׳(דברים כח, ב).

אימתי? כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְיָ אֱלֹהֶיךָ.

הבט נא השמימה — כעפר הארץ

בא וראה כמה הבטחות הבטחתי לאברהם אביכם:

בתחלה אמרתי לו: הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וגו׳(בראשית טו, ה),

ואחר כך אמרתי ליעקב: וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וגו׳(בראשית כח, יד).

אם כככבים — מה צריך לומר כַּעֲפַר?

אלא כל זמן שישראל עושים רצונו של מקום — הם עליונים על כל האומות כככבים, שהם עליונים על כל העולם כלו,

שנאמר: וּנְתָנְךָ יְיָ עֶלְיוֹן עַל כׇּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ,

ואומר: וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כׇּל הַגּוֹיִם וגו׳(דברים כו, יט);

וכשאין עושים רצונו של מקום — הם נתונים כעפר בין הרגלים, שהכל דשיןדשין — דורכים, רומסים בה,

שנאמר: וַיְשִׂימֵם כֶּעָפָר לָדֻושׁ(מלכים ב יג, ז).

גבורים כמלאכי השרת

ולא עוד, אלא כל זמן שעושים רצונו — הם גבורים כמלאכי השרת.

ומפני מה מלאכי השרת הם גבורים?

מפני שהם עושים רצונו של מקום,

שנאמר: גִּבֹּורֵי כֹחַ עֹושֵׂי דְבָרוֹ(תהלים קג, כ),

ואומר: בָּרְכוּ יְיָ כׇּל צְבָאָיו(תהלים קג, כא) כו׳,

בָּרְכוּ יְיָ כׇּל מַעֲשָׂיו וגו׳(תהלים קג, כב).

הא למדת שאין המלאכים גבורים אלא בשביל שעושים רצונו של מקום.

וישראל כשעושים רצונו של מקום — הם למעלה ממלאכי השרת,

שנאמר: וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה.

ואין לְמַעְלָה אלא מלאכי השרת,

שנאמר: שְׂרָפִים עֹומְדִים מִמַּעַל לוֹ(ישעיה ו, ב).

וכשאין עושין ישראל רצונו של מקום — הן יורדין תחת האומות שבעולם,

שנאמר: הַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּךָ יַעֲלֶה עָלֶיךָ מַעְלָה מָּעְלָה וְאַתָּה תֵרֵד מַטָּה מָּטָּה(דברים כח, מג).

לפיכך אמר דוד: שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי, עֶזְרִי מֵעִם יְיָ עושי שָׁמַיִם וָאָרֶץ(תהלים קכא, ב).

תרגום לעבריתדשין דורכים, רומסים

הבטחות לאבות

חוַיִּקְרָא אֵלָיו — זכור להם עקדת יצחק

תנחומא בובר, וירא מו · דרשת הפסוק · ״ויקרא אליו… בי נשבעתי… בקרניו״ · אברהם נשבע שלא ירד מן המזבח: ״והיה זרעך כעפר הארץ״ — ממי? מיצחק; זכור להם עקדת יצחק, ויתקעו לפני בקרן

הדבר־האחר אינו בכתב היד (אוקספורד 154); נוסחו כמהדורת בובר. ״[וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו]״ — השלמת בובר. ״אמר להם הקדוש ברוך הוא: אמרת שלך״ — כך בבובר.

״והיה זרעך כעפר הארץ״ — בראשית כח, יד (לאברהם נאמר ״ושמתי את זרעך כעפר הארץ״, יג, טז). ״העלה״ ו״לעלה״, ״וספר״, ״מגני״ — כתיב המסורה במקום הכתיב המלא שבנוסח בובר.

מקבילה: בראשית רבה נו, י — ״כבשתי רחמיי… בשעה שיהיו בניו של יצחק באים לידי עבירות… תהא נזכר להם אותה העקידה״ (בשם רבי ביבי רבה בשם רבי יוחנן); ״אמר לו: מי אתה? מלאך״ ושבועת אברהם שלא ירד מן המזבח — אינם בבראשית רבה.

דבר אחר מתוך סימן מו של תנחומא בובר לוירא, על העקדה.

זכור להם עקדת יצחק

דבר אחר: וַיִּקְרָא אֵלָיו(בראשית כב, יא).

אמר לו אברהם: מי אתה?

אמר לו: מלאך אני.

אמר לו אברהם: כשאמר לי הקדוש ברוך הוא להקריבו — הוא בעצמו אמר לי;

ועכשיו אני מבקש שיאמר לי הוא בעצמו.

מיד פתח הקדוש ברוך הוא את הרקיע ואת הערפל, ואמר לו: בִּי נִשְׁבַּעְתִּי(בראשית כב, טז).

אמר לו אברהם: והרי נשבעת —

ואף אני נשבעתי שאיני יורד מן המזבח הזה עד שאומר כל מה שאני צריך.

אמר לו: אמור כל מה שאתה צריך.

אמר לו אברהם: לא אמרת לי שאתה מעמיד ממני מלא כל העולם כולו,

שנאמר: וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים וגו׳(בראשית טו, ה), כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ?

אמר לו הקדוש ברוך הוא: הן.

אמר לו: ממי? אמר לו: מיצחק.

אמר לו: והלא אמרת לי שאתה מרבה בני כעפר, שנאמר: וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ(בראשית כח, יד)?

אמר לו הקדוש ברוך הוא: הן.

אמר לו: ממי? אמר לו: מיצחק.

אמר לו: כשם שהיה לי להשיבך ולא אמרתי לך כלום —

רבונו של עולם, אתמול אמרת: כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע(בראשית כא, יב), ועכשיו אתה אומר: וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה(בראשית כב, ב) —

וכבשתי יצרי ולא השבתיך;

אף אתה, כשיהיו בניו של יצחק חוטאים לפניך ונכנסים לצרה —

זכור להם עקדת יצחק אביהם, וסלח להם, ופדה אותם מצרותם.

אמר להם הקדוש ברוך הוא: אמרת שלך — אף אני אומר שלי.

בקרניו

אמר לו הקדוש ברוך הוא:

עתידין בניך להיות חוטאין לפני, ולדין אותם בראש השנה;

אלא אם מבקשים הם שאהיה סולח להם — יהיו תוקעים לפני בו ביום בשופר.

אמר לו אברהם: ומהו שופר?

אמר לו הקדוש ברוך הוא: אין אתה יודע?

אמר לו: לאו.

אמר לו: חזור לאחוריך וראה.

מיד וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו(בראשית כב, יג) וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו.

אין אומר כאן אלא בְּקַרְנָיו.

אמר לו: יהו תוקעין לפני בקרן הזה, ואני סולח לעונותיהם.

באותה שעה נתן שבח והודיה לפני הקדוש ברוך הוא,

והוא שדוד מקלס: מָגִנִּי וְקֶרֶן יִשְׁעִי(תהלים יח, ג).

טלְעוֹלָם יְיָ דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם

שמות רבה, פרשה לח, ו · דרשה · ״וזה הדבר״ · ההבטחה לאברהם — מה הנאה לי בלא בנים; מן המזל אתה מתיירא?

״ואגדלה ואברכך שמך״ — כך בכתב היד (מסומן ״כך״ במאגרים); במסורה ״ואברכך ואגדלה שמך״ (בראשית יב, ב). ״למעלה״ הראשון (״העלה הקדוש ברוך הוא למעלה את אברהם״) — כפול בכתב היד, ומחוק במאגרים. המדרש קורא ״ויאמר יי אלהים מה תתן לי״ (בלי ״אברם״).

בדפוס ״אמר רבי חזקיה בר חייא״ במקום ״אמר רבי יצחק״; שם ״לך לך מארצך ואעשך לגוי גדול״ במקום ״לך לך מארצך וגו׳ ואגדלה ואברכך שמך״, ״והריני הולך מן העולם בלא בנים״ בלי הפסוק, ״במזל שלי״, ״כך יהיה זרעך שאין אדם יכול למנותם״. שאר ההבדלים — בקריאות.

מקבילות: ״המזל דוחקני ואומר לי: אברם, אין את מוליד״ — בראשית רבה מד, יא; ״העלהו למעלה מכיפת הרקיע… הבט נא השמימה״ — בראשית רבה מד, יג, ודברים רבה, דברים יא. הדרשה כולה, בשינויים ועם משל האילן — במדבר רבה ב, יב (להלן, י); וכן ״וכן את מוצא ביעקב… והיה זרעך כעפר הארץ״ — ״ויעקב נתברך בעפר הארץ… באתה בימי בלעם״ שם.

דבר אחר:

וְזֶה הַדָּבָר(שמות כט, א).

הדא הוא דכתיב:

לְעוֹלָם יְיָ דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם(תהלים קיט, פט).

וכי אין דברו של הקדוש ברוך הוא נצב (שמות רבה, דפוס: בארץ) אלא בשמים?

אלא —

אמר רבי יצחק:

מפני שהבטיח הקדוש ברוך הוא רד״ו שנים אותה הבטחה (שמות רבה, דפוס: מפני שהבטיח הקדוש ברוך הוא דבר בשמים, ואחר רד״ו שנים באתה ההבטחה) שהבטיח הקדוש ברוך הוא את הצדיק,

בשעה שאמר לו:

לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וגו׳(בראשית יב, א) וַאֲגַדְּלָה וַאֲבָרֶכְךָ שְׁמֶךָ(בראשית יב, ב).

אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא: רבון העולם!

מה הנאה יש לי בכל הברכות הללו, ואני הולך מן העולם בלא בנים?

שנאמר: וַיֹּאמֶר יי אלהים מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי(בראשית טו, ב).

אמר לו הקדוש ברוך הוא: אברהם, כבר את יודע שאין את מוליד?

אמר לפניו: רבון העולמים! כך אני רואה במזלי, שאיני מוליד.

אמר לו: מן המזל את מתיירא? חייך!

כשם שאי איפשר לו לאדם למנות הכוכבים — כך אי איפשר למנות את בניך.

אמר רבי יהודה בר סימון בשם רבי חנין:

באותה שעה העלה הקדוש ברוך הוא את אברהם למעלה מכיפת הרקיע, ואמר לו: הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה(בראשית טו, ה).

מהו כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ?

אמר לו: כשם שאת רואה אותם ואי אתה יכול למנות — כך אין אדם יכול למנות את בניך.

וכן את מוצא ביעקב, שהבטיחו הקדוש ברוך הוא ואמר לו: וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ(בראשית כח, יד),

וכן: אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה(בראשית מו, ד) (שמות רבה, דפוס: וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה) —

וקיים הבטחתו הקדוש ברוך הוא.

הוי: לְעוֹלָם יְיָ דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם.

וכן את מוצא באהרן, שהבטיחו הקדוש ברוך הוא למשה: וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן(שמות כח, א) (שמות רבה, דפוס: אָחִיךָ) —

וקיים לו הקדוש ברוך הוא הבטחתו. (שמות רבה, דפוס: הוי וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם.)

יאֵלֶּה פְּקוּדֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל — משל לאילן

במדבר רבה, פרשה ב, יב · דרשה · ״אלה פקודי בני ישראל״ · נוסח אחר · ההבטחה לאברהם — מן המזל; משל האילן: כל הנטיעות יהיו כמותך; ברכת הכוכבים, החול והעפר

״לפני״ כפול בכתב היד, והשני מחוק בידי הסופר; וכן ״ואחר״ השני. ״שתהא עומד במקום חביב״ — בשיטה ״שאתה״ מחוק, ובגליון ״שתהא״. ״ישב לו שם״ — בכתב היד ״יש לו שם״, ומסומן במאגרים ״כך״. ״לומר לך״ — לפניו בכתב היד ״לעשות״, ומחוק במאגרים. ״במלאכים״ — כך בכתב היד (מסומן ״כך״). ״בו״, ״ארץ ישראל״, ״רביית״ — אותיות מסופקות בכתב היד.

המדרש קורא ״הבט נא השמים״ (במסורה: השמימה), ״ויתן לך האלהים את ברכת אברהם״ (בראשית כח, ד: ״ויתן לך את ברכת אברהם״; ״ויתן לך האלהים״ — כז, כח).

נוסח אחר לשמות רבה לח, ו (לעיל, ט), באותה פתיחה ״לעולם יי דברך נצב בשמים״: כאן ״ובאה אותה ההבטחה בשעה שיצאו ישראל ממצרים״, ״אני אני מראה לך שאתה מוליד״, דברי רבי שמואל ברבי יצחק ״אין אומר הבט אלא למי שהוא נתון למעלה״, משל האילן וברכות הכוכבים, החול והעפר; שם ״מן המזל את מתיירא? חייך — כשם שאי איפשר לו לאדם למנות הכוכבים״, ״אנכי ארד עמך מצרימה״ והבטחת אהרן. וכן אגדת בראשית לז, א (להלן, יא) — ״מה הנאה יש לי באלו הברכות כלן״, האצטרגלינוס ושינוי השמות.

מקבילות: דברים רבה, דברים יא; בראשית רבה מד, יג. משל האילן — בבלי תענית פרק א, ה ע״ב–ו ע״א (״אילן אילן, במה אברכך״), שם על ברכת תלמיד חכם, בלי הנמשל על אברהם.

דבר אחר:

אֵלֶּה פְּקוּדֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל(במדבר ב, לב).

הדא הוא דכתיב:

וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם(הושע ב, א).

הדא הוא דכתיב:

לְעוֹלָם יְיָ דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם(תהלים קיט, פט).

מפני שהבטיח הקדוש ברוך הוא את אברהם, ובאה אותה ההבטחה בשעה שיצאו ישראל ממצרים.

אימתי הבטיחו הקדוש ברוך הוא? כשאמר לו לצאת מבית אביו,

שנאמר: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ(בראשית יב, א), וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל(בראשית יב, ב).

אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא: רבון העולמים!

כל מה שהבטחת אותי — מה הנאה יש לי בהם, שאין לי בנים?

שנאמר: וַיֹּאמֶר אַבְרָם יי אלהים מַה תִּתֶּן לִי(בראשית טו, ב) —

שאברהם רואה במזל שאינו עתיד להוליד בנים.

מה עשה לו הקדוש ברוך הוא באותה שעה?

אמר רבי יהודה ברבי סימון, רבי חנין בשם רבי יוחנן:

שהעלהו הקדוש ברוך הוא למעלה מכיפת הרקיע, ואמר לו:

מן אותו המזל שאתה רואה שאין אתה עתיד להוליד ממנו — אני אני מראה לך שאתה מוליד,

שנאמר: וַיּוֹצֵא אֹותוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה(בראשית טו, ה).

אמר רבי שמואל ברבי יצחק:

אין אומר הבט אלא למי שהוא נתון למעלה,

כמה שנאמר: הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה(ישעיה סג, טו).

משל לאילן

וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ.

אמר רבי לוי בשם רבי יוחנן:

למה הדבר דומה?

למי שיצא לדרך, והלך יום הראשון, ויום השני, ויום השלישי, עד עשרה ימים,

ולא מצא שם לא עיר, ולא פונדקפונדק — בית מלון לעוברי דרכים, ולא אילן, ולא מים, ולא בריה.

ואחר שהלך עשרה ימים — צפה אילן אחד עומד מרחוק.

אמר: תאמר שיש תחתיו מים!

כיון שהגיע אצלו — מצאו עומד על המעין, וערב לו, ושבת נפשו עליו.

כיון שראה אותו — צלו נאה, ופירותיו מתוקים, וענפיו נאים —

ישב לו שם, ונתקרר בצלו, ואכל מן פירותיו, ושתה מן המעין, וערב לו, ושבה נפשו עליו.

כיון שעמד לילך לו, אמר לאילן: מה יש לי לברכך? ומה יש לי לומר לך?

שיהא עצך נאה? — נאה הוא.

שיהא צלך נאה? — כבר הוא נאה.

שיהו ענפיך נאים? — נאים הם.

שיהו פירותיך מתוקים? — מתוקין הם.

שיהא מעין יוצא מתחת שרשך? — כבר יוצא מעין מתחת שרשך.

אלא שתהא עומד במקום חביב? — במקום חביב אתה עומד.

מה לי לברכך? אלא: כל הנטיעות העומדות ממך יהיו כמותך.

כך, כשברא הקדוש ברוך הוא את העולם — עמדו עשרים דור, ולא היה בהם תועלת, ולא עמד מהם צדיק גמור.

אחר עשרים דור — צפה הקדוש ברוך הוא את אברהם, שהיה נתון בארץ בבל, שנקראת רחוקה,

שנאמר: מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה בָּאוּ אֵלַי מִבָּבֶל(ישעיה לט, ג).

ואמר הקדוש ברוך הוא: תאמר שיש בו כח לעמוד?

כיון שהשליכו אותו לכבשן האש, וקידש שמו של הקדוש ברוך הוא, ועמד בנסיונו —

מיד קרבו הקדוש ברוך הוא לארץ ישראל.

בנה לו את הפונדק, והיה זן עוברים ושבים,

והיה מכניס את הבריות תחת כנפי שמים,

והיה מודיע אותן כבודו שלהקדוש ברוך הוא בעולם,

ונתן שמו על שמו שלהקדוש ברוך הוא במלאכים.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: אברהם, מה יש לי לומר לך? ומה יש לי לברכך?

שתהא שלם צדיק לפני? או שתהא שרה אשתך צדקת לפני? — צדיק אתה לפני, ושרה אשתך צדקת לפני.

או שיהו כל בני ביתך צדיקים? — צדיקים הם לפני.

מה יש לי לברכך? אלא: כל בנים שעתידין לעמוד הימך יהיו כמותך.

מנין? שכן כתיב: וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ.

כוכבים, חול ועפר

את מוצא:

אברהם נתברך בכוכבים, שנאמר: הַבֶּט נָא השמים וּסְפֹור הַכּוֹכָבִים;

ויצחק נתברך בחול, שנאמר: כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם(בראשית כב, יז);

ויעקב נתברך בעפר הארץ, שנאמר: וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ(בראשית כח, יד).

ברכתו שלאברהם — באתה בימי משה,

שכך כתיב: יְיָ אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹוב(דברים א, י).

וברכתו שליעקב, שנתברך בעפר הארץ — באתה בימי בלעם,

שכן כתיב: מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב(במדבר כג, י).

וברכתו שליצחק, שנתברך בחול — באתה בימי הושע,

שנאמר: וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר.

והואיל דביצחק כתיב ביהוהואיל דביצחק כתיב ביה — והואיל שביצחק כתוב בו ברכת החול — היה נצרך לומר והיה מספר בני יצחק!

אינו אומר כאן אלא וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ולמה?

אלא שבשעה שיצא אבינו יעקב לילך לפדן ארם — מסר לו יצחק ברכת החול,

כמו שאמר לו: וְיִתֶּן לְךָ האלהים אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם(בראשית כח, ד).

מהו אֶת?

אמר רבי חמא בר חנינא:

כך אמר לו: ברכה שנתברכנו אני ואברהם כאחת —

כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ — ברכה לאב, ברכה לבן;

וְהַרְבָּה אַרְבֶּה — רביית לאב, רביית לבן;

וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם — את הברכה הזו מסר יצחק ליעקב.

לפיכך הוא אומר: וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם.

הוי: לְעוֹלָם יְיָ דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם.

תרגום לעבריתפונדק בית מלון לעוברי דרכים והואיל דביצחק כתיב ביה והואיל שביצחק כתוב בו

יאכֹּה אָמַר יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם — מה תתן לי

אגדת בראשית, פרק לז, א · פתיחתא ראשונה · נוסח אחר · הברכות שנתן לאברהם, ואין לו זרע; המזל שאינו מוליד, ושינוי השמות — אברהם ושרה מולידין

וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל־כׇּל־הָעָם כֹּה־אָמַר יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וָאֶקַּח אֶת־אֲבִיכֶם אֶת־אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וָאוֹלֵךְ אֹתוֹ בְּכׇל־אֶרֶץ כְּנָעַן וארב וָאַרְבֶּה אֶת־זַרְעוֹ וָאֶתֶּן־לוֹ אֶת־יִצְחָק(יהושע כד, ב–ג)

כותרת כתב היד ״פרשת תורה״: פתיחת הסדר ״ואלה תולדות יצחק בן אברהם״ (בראשית כה, יט; פרקים לז–לט).

״ויאמר אברהם יי אלהים מה תתן לי״ — בפסוק (בראשית טו, ב) ״ויאמר אברם אדני יי מה תתן לי״; ״ויאמר אברהם יי אלהים״ — לשון המדרש, מחוץ לציטוט (״ויאמר״ עמו, שלא יפריד המקור בין חלקי הפסוק), וכן ״יי אלהים״ בשתי החזרות שלהלן; ״אלהים״ — בכתב היד ״אלי׳ם״. ״הן לי לא נתת זרע״ — בפסוק (טו, ג) ״נתתה״. ״וילך אברהם כאשר דבר אליו יי״ — בפסוק (יב, ד) ״וילך אברם״. ״והרבה את זרעו״ — בפסוק (יהושע כד, ג) ״וארבה״.

״משרי״ — בכתב היד אחרי השי״ן ו״ו מסופקת, שנמחקה במאגרים. ״עד שראיתי״ — לפניו בכתב היד ״שהאמנתי״, מחוק במאגרים. ״מה אמרו לך״ — בכתב היד ״מה אמ׳ לך״; נפתח ברבים — האצטרוגלין, וכך בבובר (״ומה אמרו לך הכל״). ״ולא יקרא עוד שמך אברם״ — אחרי ״אברם״ בכתב היד ״כי״, מחוק במאגרים; בפסוק (יז, ה) ״ולא יקרא עוד את שמך אברם״.

״שאל [מה] אתן לך״ — בכתב היד ״שאל מלא לא אתן לך״, ותוקן במאגרים; לשון הפסוק שנאמר לשלמה (מלכים א ג, ה; וכן דברי הימים ב א, ז).

נוסח אחר לשמות רבה לח, ו ולבמדבר רבה ב, יב (לעיל, ט–י): ״מה הנאה יש לי באלו הברכות כלן… מה תתן לי״, ״וראה במזלו שאינו מוליד״ ו״הבט נא השמימה״, בפתיחה אחרת (״בעבר הנהר ישבו אבותיכם״) ובתוספת ״שאל מה אתן לך״, ״כי ביצחק יקרא לך זרע״ ושינוי השמות; אין כאן ״העלהו למעלה מכיפת הרקיע״.

בבובר הפתיחה מקוצרת: ״בוא וראה מה הבנים כשרים מתנה גדולה הן… ומפני שלא היה לו בן, התחיל אומר להקב״ה: במה אדע כי אירשנה. מה הנייה שנתת לי כל טובה שבעולם ובנים לא נתתי לי״; ואין שם ״שאל מה אתן לך״, ״כי ביצחק יקרא לך זרע״ ו״והיה זרעך כעפר הארץ״.

וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹות יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם(בראשית כה, יט).

זה שאמר הכתוב:

כֹּה אָמַר יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם(יהושע כד, ב),

וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם וגו׳(יהושע כד, ג).

באותה שעה אברם היה שמו.

בא וראה הגדולה שנתן הקדוש ברוך הוא לאברהם באותה שעה,

שנאמר: וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וגו׳(בראשית יב, ב),

ואומר: וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶךָ וגו׳(בראשית יב, ג).

מיד התחיל אברהם שמח, והלך לו בזו הבשורה,

שנאמר: וַיֵּלֶךְ אברהם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְיָ וגו׳(בראשית יב, ד).

התחיל אברהם אומר להקדוש ברוך הוא:

ומה הנאה יש לי באלו הברכות כלן? הֵן לִי לֹא נתת זָרַע(בראשית טו, ג).

אמר לו: שְׁאַל מָה אֶתֶּן לָךְ(מלכים א ג, ה).

ויאמר אברהם יי אלהים מַה תִּתֶּן לִי וגו׳(בראשית טו, ב).

אמר לו הקדוש ברוך הוא:

אתן לך, שיש לי מה ליתן לך;

הרבה טובות צפנתי לך,

שנאמר: לְהַנְחִיל אֹוהֲבַי יֵשׁ וגו׳(משלי ח, כא),

וכתיב: טוֹב יַנְחִיל בְּנֵי בָנִים(משלי יג, כב).

לפיכך נתן לו הקדוש ברוך הוא את יצחק,

שנאמר: והרבה אֶת זַרְעוֹ וָאֶתֶּן לוֹ אֶת יִצְחָק.

מכלל שלא נתן לו רבוי זרע אלא ביצחק,

שנאמר: כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע(בראשית כא, יב).

אמר לו הקדוש ברוך הוא: הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וגו׳(בראשית טו, ה).

מיד וְהֶאֱמִין בַּיְיָ וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה(בראשית טו, ו).

ונאמר ליעקב: וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וגו׳(בראשית כח, יד).

אצטרגלינוס

אמרו חכמים:

מה ראה אברהם לומר יי אלהים מַה תִּתֶּן לִי וגו׳?

אלא מפני שראה אברהם אבינו אצטרגלינוסאצטרגלינוס — חוזה בכוכבים, אסטרולוג, וראה במזלו שאינו מוליד,

ואף האצטרוגוליןהאצטרוגולין — החוזים בכוכבים כך היו אומרים — שלא יוליד לעולם.

לפיכך אמר: יי אלהים מַה תִּתֶּן לִי?

ואין אני סבור שיצא ממני בן לעולם,

שכבר הביטו האצטרוגליןהאצטרוגלין — החוזים בכוכבים במזלי שאיני מוליד משרי לעולם,

ואף אני לא האמנתי לדבריהם עד שראיתי כך.

אמר לו הקדוש ברוך הוא:

אל תסתכל בדברים הללו עוד, אלא צא ממדה זו;

ואמור לי, מה אמרו לך?

רבונו של עולם, אמרו לי:

אברם ושרי לא יולידו לעולם.

אברם ושרי, אברהם ושרה

אמר לו הקדוש ברוך הוא:

וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם וגו׳(בראשית יז, ה);

שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ(בראשית יז, טו).

הוי אברם ושרי אינן מולידין, אבל אברהם ושרה מולידין,

שנאמר: שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹולֶדֶת לְךָ בֵּן וגו׳(בראשית יז, יט),

ואומר: וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן(בראשית כא, ב).

לכך נאמר: וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹות יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם.

תרגום לעבריתאצטרגלינוס חוזה בכוכבים, אסטרולוג האצטרוגולין החוזים בכוכבים האצטרוגלין החוזים בכוכבים

יביְיָ אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם — זרעו של אברהם מתמעטין?

דברים רבה, דברים · דרשה · ״יי אלהיכם הרבה אתכם… והנכם היום ככוכבי השמים… יוסף עליכם״ · המצריים חשבו למעט את זרע ״כה יהיה זרעך״ — ״כן ירבה״; ״והנכם היום ככוכבי השמים״ כשם שהראה לאברהם; ״יוסף עליכם״ ותוספתו של הקדוש ברוך הוא

הדברים מסוף הדרשה ״דבר אחר: יי אלהיכם הרבה אתכם — זה שאמר הכתוב: ולמוכיחים ינעם״ (״מהו הרבה אתכם… אימתי הרבה אתכם הקדוש ברוך הוא — במצרים… רבבה כצמח השדה נתתיך״), ממקום ״את מוצא״, ושתי הדרשות שאחריה, ״והנכם היום״ ו״יוסף עליכם״, עד ״יוסיף יי שנית ידו״; אחריהן ״רב לכם סוב את ההר הזה״, דרשה אחרת.

״והיו נכנסים״, ״שיהיו מהלכין״ — היו״ד מסופקת בכתב היד. ״ולוקחת״ — וי״ו מחוקה בכתב היד. ״דורש״ (מי שהוא אומר עשרה), ״ללגיונות״ (הלמ״ד הראשונה), ״אלף פעמים״, ״ומשלי״ (הוי״ו) — השלמות מאגרים, ו״אלף״ בספק. ״פחות מששה״ (בעקרב) — כך בכתב היד, מסומן במאגרים כצורה חריגה.

המדרש קורא ״וכאשר יענו אותו״, ״וכן יפרוץ״, ״ויקוצו״, ״כככבי השמים לרוב״, ״יי אלהיכם יוסף עליכם״ (במסורה: יהוה אלהי אבותכם יסף עליכם), ״יוסיף יי שנית ידו״ (במסורה: אדני).

דברי רבי שמעון בן לקיש שבסוף, ״תוספתו של הקדוש ברוך הוא מרובה ממדתו״ — בנוסח אחר (״תוספתו של הקדוש ברוך הוא יתירה מן העיקר״: יצחק ובני קטורה, יוסף ובנימן, חזקיהו) בדברים רבה, דברים יג, ובתנחומא בובר, ויצא כ, וחיי שרה י, ובמדרש הלל — בפרשה קיב (יסף יי לי בן אחר), ב–ה.

מקבילה: ספרי דברים יא — ״יי אלהי אבותיכם יוסף עליכם — אמרו לו: רבינו משה, אי אפשנו שתברכנו? המקום הבטיח את אברהם אבינו: והרביתי את זרעך ככוכבי השמים, ושמתי את זרעך כעפר הארץ — ואתה נותן קיצבה לבירכתינו?״, ומשל המלך והאפיטרופס שנתן לבן משלו.

כך חשבתן למעטן

את מוצא:

כיון שגזרו המצריים על ישראל גזרות —

אמר רבי יהושע:

מלמד שחזרו מצריים על כל האומניות, לראות אי זה אומנות ממעטת מפריה ורביה,

ולא מצאו אלא מלאכת חרישה.

אמר רבי שמעון בן יוחי:

למה נקרא שמה חרישה? שהיא מחרשת את הגוף.

והן גוזרין על ישראל, ויוצאין ומשתעבדין בהם, ועושין לבנים בשדה.

אף על פי כן, היו נכנסין לבתיהם, וישנים בבתיהם, ונזקקין לפריה ורביה.

אמרו המצריים: כמו שלא גזרו כלום!

אלא בכל מקום שעושין מלאכתן — שם יהו ישראל ישנים.

וכך עשו.

אמר רבי שמעון בן חלפתא:

היו בנות ישראל הקדושות יורדות למלאת מים מן היאור,

וכיון שהיו יורדות לשאוב — היה הקדוש ברוך הוא מזמן להם דגים, והיו נכנסים לתוך כדיהם.

וכיון שהיתה עולה — היתה מוכרת, ולוקחת יין ושמן, ומבשלת מהן,

ויוצאה אצל בעלה בשדה, והמראה בידה, והיו אוכלין ושותין.

ומשהיו אוכלין ושותין, היא אומרת לו: בא וראה מי נאה ממי!

עד שהיתה מרגלת אותו לתאוה, והיה שוכב עמה,

ומיד הקדוש ברוך הוא פוקדה.

עד כמה?

יש שהוא אומרים: שנים בכרס אחד;

ויש שהוא אומרים: ששה;

ויש שהוא אומרים: עשרה;

ויש שהוא אומר: שנים עשר —

שהוא דורש פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ(שמות א, ז).

מי שהוא אומר ששה — שהוא אומר:

פָּרוּ — אחד,

וַיִּשְׁרְצוּ — אחד,

וַיִּרְבּוּ — אחד,

וַיַּעַצְמוּ — אחד,

בִּמְאֹד מְאֹד —

הרי ששה.

מי שהוא אומר עשרה — דורש:

פָּרוּ — שנים,

וַיִּשְׁרְצוּ — שנים,

וַיִּרְבּוּ — שנים,

וַיַּעַצְמוּ — שנים,

בִּמְאֹד מְאֹד — שנים;

הרי עשרה.

הוי: פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ.

מי שהוא אומר שנים עשר — דורש:

בִּמְאֹד — שנים,

מְאֹד — שנים;

הרי שנים עשר.

אמר רבי חנינא דציפורין:

שריצה כתיב כאן — אין לי אלא או גדול שבשרצים או קטון שבשרצים.

הגדול שבשרצים — זה עכבר, אינו יולד פחות מששה;

קטון שבשרצים — זה עקרב, אינו יולד פחות מששה.

אמר להם הקדוש ברוך הוא:

זרעו של אברהם, שאמרתי לו: כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ(בראשית טו, ה) — מתמעטין?

כך חשבתן למעטן!

חייכם — וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אותו(שמות א, יב).

מה אמרתם? פֶּן יִרְבֶּה(שמות א, י) —

חייכם — כֵּן יִרְבֶּה וכן יפרוץ.

עד היכן?

אמר רבי שמעון בן לקיש:

עד וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

היה המצרי מבקש לעמוד עם חבירו, והיה רואה אלף מישראל, עד שלא היה רואה את חברו,

עד שהיה נותן ידו על חוטמו ומבקש לשמוט את נפשו,

והיה אומר: אי מפני האומה הזו — מה מרובה היא!

הוא שאמר הקדוש ברוך הוא ליחזקאל:

רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ(יחזקאל טז, ז).

והנכם היום ככוכבי השמים

וכשיצאו ישראל ממצרים, והיו מהלכין מחנות מחנות, דגלים דגלים —

ראה אותם משה, ואמר להם: יְיָ אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם(דברים א, י) —

היו זכורין שהקדוש ברוך הוא הרבה לכם במצרים, כשם שהבטיח לאברהם אביכם.

רבי חנינא בשם רבי יוסי בר חנינא:

מהו וְהִנְּכֶם הַיּוֹם?

חנייתכם היום ככוכבי השמים —

משרייתכון יומא דיןמשרייתכון יומא דין — חנייתכם היום הזה ככוכבי השמים.

כשם שהראה הקדוש ברוך הוא לאברהם, שהראהו כל המזלות ומקיפין את השכינה —

כך דגל מחנה ראובן: שלשה מכאן ושלשה מכאן, וכבודו באמצע.

אמר ליה הקדוש ברוך הוא:

כשם שהמזלות מקיפין אותי וכבודי באמצע —

כך עתידין בניך להתרבות, וחונים דגלים דגלים, ושכינתי באמצע,

שנאמר: וְנָסַע אֹהֶל מוֹעֵד(במדבר ב, יז) —

שהיו מהלכין ומקיפין את הארון.

וכיון שעלו ישראל מן הים, אמר הקדוש ברוך הוא למשה:

עשה אותם דגלים דגלים, שיהיו מהלכין בטכסיסיבטכסיסי — בסדרי מערכה (כצבא) של מלכים.

וכיון שנעשו ישראל דגלים, מהלכין כולם בטכסיסבטכסיס — בסדר מערכה (כצבא), והלויים מקיפין את הארון —

אמר להם משה: יְיָ אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם —

חנייתכם היום כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב,

כשם שהראה לאברהם, ואמר לו: כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ.

יוסף עליכם

יְיָ אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם יֹוסֵף עֲלֵיכֶם(דברים א, יא).

אמרו ישראל למשה:

משה, קצבה אתה נותן בברכותינו, שאמרת לנו: יֹוסֵף יי עֲלֵיכֶם?

משל המלך והאפטרופוס

משל למלך שהיה לו אפטרופוסאפטרופוס — ממונה, נציב.

אמר לו: לך וחלק ללגיונותללגיונות — לגדודי הצבא דונטיבאדונטיבא — מענק שהמלך נותן לחייליו.

הלך ונתן להם אלף זהובים.

אמרו לו: הרי לך כל מה שאתה נותן לנו?

המלך אמר שיתן לנו הרבה, ואתה נותן לנו אלף זהובים!

אמר להם: כל מה שנתתי לכם — משלי הוא;

אבל המלך, כשאמר ליתן לכם — יתן.

כך אמר משה לישראל:

הקדוש ברוך הוא אמר: וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ(בראשית כח, יד),

וכן: הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה;

ואני ברכתי אתכם אלף פעמים — ומשלי ברכתי אתכם;

אבל מה שאמר לכם הקדוש ברוך הוא — ויברך אתכם.

הוי: יְיָ אלהיכם יֹוסֵף עֲלֵיכֶם וגו׳.

אמר רבי שמעון בן לקיש:

תוספתו של הקדוש ברוך הוא מרובה ממדתו.

בנוהג שבעולם — מדתו מרובה מתוספתו;

אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא תוספתו מרובה ממדתו.

אמר הקדוש ברוך הוא:

גאולת מצרים, כשגאלתי אתכם — אין בה תוספת;

אבל כשאבא לגאול אתכם גאולת העולם הבא — בתוספת אני גואל אתכם,

שנאמר: יוֹסִיף יי שֵׁנִית יָדוֹ לִקְנוֹת אֶת שְׁאָר עַמּוֹ וגו׳(ישעיה יא, יא).

תרגום לעבריתמשרייתכון יומא דין חנייתכם היום הזה בטכסיסי בסדרי מערכה (כצבא) של אפטרופוס ממונה, נציב ללגיונות לגדודי הצבא דונטיבא מענק שהמלך נותן לחייליו בטכסיס בסדר מערכה (כצבא)

לך מנה את ישראל

יגלִפְקֻדֵיהֶם — לך מנה את ישראל

פסיקתא דרב כהנא, פסקא כי תשא (שקלים), ט · דרשת הפסוק · ״לפקודיהם״ · מניין השבטים והנופלים בעגל, משל הזאבים, ועשרה מקומות שנמנו ישראל

ראשי אותיות של שבטים — חמש מאות ותשעים ושבעה אלף, ושלשת האלפים שנפלו בעגל; משל הזאבים בצאן; בעשרה מקומות נמנו ישראל.

משל הזאבים — תוספת הסופר בגיליון; מ״בעשרה מקומות״ ואילך — יד שנייה.

ראשי אותיות של שבטים

לִפְקֻודֵיהֶם(שמות ל, יב) — אמר רבי יהושע ברבי נחמיה: אמר הקדוש ברוך הוא למשה: לך מנה את ישראל.

ואמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבון כל העולמים, כתיב וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ(בראשית כח, יד), וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם(בראשית כו, ד), וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם(הושע ב, א) —

ואת אמר לי: לך מנה את ישראל?

אמר לו: משה, לא כשם שאת סבור; אלא אם ביקשתה לעמוד על מינינם של ישראל — טול ראשי אתיות של שבטין, ואת עומד על מינינם:

ריש דראובן — תרתין מאוון אלפין;ריש דראובן… — רי״ש של ראובן — מאתים אלף; שי״ן של שמעון — שלש מאות אלף; נו״ן של נפתלי — חמשים אלף; יהודה, יוסף, יששכר — שלשים אלף; זי״ן של זבולון — שבעת אלפים; דל״ת של דן — ארבעת אלפים; גימ״ל של גד — שלשת אלפים; בי״ת של בנימין — אלפיים; אל״ף של אשר — אלף אחד. הרי חמש מאות ותשעים ושבעה אלף. היכן הם שלשת האלפים האחרים? מה שנפלו בימי העגל:

רי״ש של ראובן — מאתים אלף;

שין דשמעון — תלת מאוון אלפין;

שי״ן של שמעון — שלש מאות אלף;

נון דנפתלי — חמשין אלפין;

נו״ן של נפתלי — חמשים אלף;

יהודה, יוסף, יששכר — תלתין אלפין;

יהודה, יוסף, יששכר — שלשים אלף;

זין דזבולון — שבעה אלפין;

זי״ן של זבולון — שבעת אלפים;

דלת דדן — ארבעה אלפין;

דל״ת של דן — ארבעת אלפים;

גמל דגד — תלתא אלפין;

גימ״ל של גד — שלשת אלפים;

בית דבנימן — תרין אלפין;

בי״ת של בנימין — אלפיים;

אלף דאשר — חד אלפא.

אל״ף של אשר — אלף אחד.

הא חמש מאוון ותשעין ושבעה אלפין. הן אינון תלתי אלפייא חורניה? מה שנפלו בימי העגל:

הרי חמש מאות ותשעים ושבעה אלף. היכן הם שלשת האלפים האחרים? מה שנפלו בימי העגל:

וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ(שמות לב, כח).

משל הזאבים

רבי מנחמא בשם רבי ביבי: למלך שהיה לו צאן ונכנסו זאבים לתוכה ובקעוה.

אמר המלך לרועה: מנה את צאני ישראל לידע כמה חסרו.

כך אמר הקדוש ברוך הוא למשה: מנה את ישראל לידע כמה חסרו.

בעשרה מקומות נמנו ישראל

בעשרה מקומות נמנו את ישראל:

אחד בירידתן למצרים — בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבֹותֶיךָ(דברים י, כב);

ואחת בעלייתן — וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס סֻוכֹּותָה בשש מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי(שמות יב, לז);

ושנים בחומש הפיקודים — אחד בדגלים, ואחד בחילוק הארץ;

ושנים בימי שאול — וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים(שמואל א טו, ד), וַיִּפְקְדֵם בְּבָזֶק(שמואל א יא, ח); וכך אינון עתיריןוכך אינון עתירין — וכשהם עשירים (במעשיהם) כאילון אמריאכאילון אמריא — כאלה הטלאים, וכך אינון מסכינין כאילין בזיקיאמסכינין כאילין בזיקיא — עניים כאלה השברים (שברי חרס);

ואחת בימי דוד, שנאמר וַיִּתֵּן יוֹאָב אֶת מִסְפַּר מִפְקַד הָעָם(שמואל ב כד, ט).

אם מִסְפַּר — למה מִפְקַד? ואם מִפְקַד — למה מִסְפַּר?

אלא עשה שתי אנפוראותאנפוראות — רשימות, טבלאות מניין, גדולה וקטנה: הקטנה הראה לדוד, הגדולה לא הראה לו, שנאמר וַיִּתֵּן יוֹאָב אֶת מִסְפַּר מִפְקַד הָעָם.

ואחד בימי עזרא — כׇּל הַקָּהָל כְּאֶחָד(עזרא ב, סד) ארבע רבוא;

ואחד לעתיד — עֹוד תַּעֲבֹורְנָה הַצֹּאן עַל יְדֵי מוֹנֶה(ירמיה לג, יג);

והדאוהדא — וזו — כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ וגו׳.

תרגום לעבריתכאילון אמריא כאלה הטלאים מסכינין כאילין בזיקיא עניים כאלה השברים (שברי חרס) אנפוראות רשימות, טבלאות מניין והדא וזו וכך אינון עתירין וכשהם עשירים (במעשיהם)

ידטול ראשי אותיות של שבטים

תנחומא, תשא ט · דרשה · נוסח אחר · ״ושמתי את זרעך כעפר הארץ״ — ואתה אומר מנה? ראשי אותיות השבטים; בעשרה מקומות נמנו ישראל; כחול שמתמלא

״וכתיב: אשר אם יוכל איש… וגו׳״ — בכתב היד בסוגריים מרובעים. סדר הפסוקים כך בכתב היד: ״והיה זרעך כעפר הארץ״ (בראשית כח, יד) לפני ״ושמתי את זרעך כעפר הארץ״.

הוא הדבר שבפסיקתא דרב כהנא, כי תשא ט (לעיל), בלשון עברית ובתוספות: ״אל״ף דאפרים, מ״ם דמנשה״ והמגפות, ״כחול הים״ ו״זה יתנו״; ושם בשם רבי יהושע ברבי נחמיה.

וכן בשמות רבה לט, ז, כמעט מלה במלה, בשם ״רבי יהושע בר ברכיה״. שם הפסוקים ״כתבת והיה זרעך כעפר הארץ, וכתיב והרביתי את זרעך ככוכבי השמים, והיה מספר בני ישראל כחול הים״; אין שם זי״ן דזבולן, והסכום ״הרי תקצ״ט אלפים״; אין שם ״אל״ף דאפרים… הרי אלף ליום… וחמש מאות וחמשים״ ו״זה יתנו״; ״רבי מנחמא בשם רבי ביבי אמר״; ״כד אינון עתירין זכיין באימריא, כד אינון מסכנין בבזק״; ״רבי מנחמא בשם רבי לוי בשם רבי חייא בר אבא בשם רבי אליעזר בן יעקב״, ״כחול אשר על שפת הים לרוב״; ״רבי שמואל בר נחמני אמר: ונתנו איש כופר נפשו ליי — בימי משה״.

שמות האותיות (״ר׳ דראובן״, ״ש׳ דשמעון״…) נפתחו. ״אלף דאפרים… וחמש מאות וחמשים״ — תוספת בכתב היד; ״לכ״ש״ — אותיות מסופקות. ״כמה״ (מנה את הצאן כמה חסרו) ו״ממעמד״ — אותיות מסופקות; ״בערב״ — בכתב היד ״בער״, והבי״ת הושלמה במאגרים.

לִפְקֻדֵיהֶם(שמות ל, יב).

אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: (שמות רבה: משה,) מנה את ישראל.

אמר לפניו:

רבוני (שמות רבה: רבונו של עולם)! כתיב (שמות רבה: כתבת): וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ(בראשית כח, יד),

וכתיב: אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ וגו׳(בראשית יג, טז),

וכתיב: וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ —

ועכשו אתה אומר כן (שמות רבה: ואתה אומר כן — מנה את ישראל)?

אמר לו:

אם בקשת לעמוד על מנינם — טול ראשי אותיות של שבטים (שמות רבה: ראש אותיות של השבטים), ותעמוד על מניינם:

רי״ש דראובן — מאתים אלף;

שי״ן דשמעון — שלש מאות אלף;

יו״ד דיהודה, יו״ד דיששכר, יו״ד דיוסף — שלשים אלף;

נו״ן דנפתלי — חמשים אלף;

זי״ן דזבולן — שבעת אלפים;

דל״ת דדן — ארבעת אלפים;

גימ״ל דגד — שלשת אלפים;

בי״ת דבנימן — אלפיים;

אל״ף דאשר — אלף.

הרי חמש מאות ותשעים ושבעה אלף.

אל״ף דאפרים, מ״ם דמנשה — הרי שש מאות ושלשים ושמנת אלפים.

מתו במעשה העגל —

שנאמר: וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ(שמות לב, כח);

ובמגפה שנגפם הקדוש ברוך הוא — שלשים אלף,

שנאמר: וַיִּגֹּף יְיָ אֶת הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל(שמות לב, לה).

ואתה מוצא: במגפת השטים — עשרים וארבעה אלף;

ובמעשה העגל — לכ״ש, מפני שעשו לאחר שלשים יום ממעמד הר סיני: הרי אלף ליום.

ושלשת אלפים יתרים על שש מאות אלף,

שנאמר: וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים(במדבר א, מו).

אותן שלשת אלפים שנשתיירו — הן הן שנהרגו על העגל (שמות רבה: מעשה העגל),

שנאמר: וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ.

לכך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: מנה אותן כמה חסרו.

משל הצאן והזאבים

רבי מנחמא בשם רב ביבי אמר:

משל למלך שהיה לו צאן, ונכנסו לתוכן זאבים ובקעוהו.

אמר המלך לרועה: מנה את הצאן כמה חסרו.

כך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: לך מנה את ישראל כמה חסרו.

בעשרה מקומות נמנו ישראל

בעשרה מקומות נמנו ישראל:

אחד — בירידתן למצרים: בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבֹותֶיךָ(דברים י, כב) מצרים;

ואחד — בעלייתן, שנאמר: וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה בשש מֵאוֹת אֶלֶף וגו׳(שמות יב, לז);

ושנים — בחומש הפקודים: אחד במרגלים (שמות רבה: בדגלים), ואחד בחילוק הארץ;

ושנים — בימי שאול: וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים(שמואל א טו, ד), וַיִּפְקְדֵם בְּבָזֶק(שמואל א יא, ח).

ולמה בַּטְּלָאִים?

כדאינון עתירין בעובדיהון — זכיין באמריאכדאינון עתירין בעובדיהון — זכיין באמריא — כשהם עשירים במעשיהם — נמנים בטלאים;

כדאינון מסכינין בעובדיהוןכדאינון מסכינין בעובדיהון — כשהם עניים במעשיהם — בְּבָזֶק.

ומהו בְּבָזֶק? אבן נטל מכל אחד ואחד מהם, ובאבנים מנאן.

ואחד — בימי דוד (שמות רבה: יואב), שנאמר: וַיִּתֵּן יוֹאָב אֶת מִסְפַּר מִפְקַד הָעָם אֶל הַמֶּלֶךְ(שמואל ב כד, ט);

ואחד — בימי עזרא: כׇּל הַקָּהָל כְּאֶחָד אַרְבַּע רִיבּוֹא(עזרא ב, סד);

ואחד — לעתיד לבוא, שנאמר: עֹוד תַּעֲבֹרְנָה הַצֹּאן עַל יְדֵי מוֹנֶה(ירמיה לג, יג).

והדיןוהדין — וזה: כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ.

כחול הים

רבי מנחמא בשם רבי ביבי בשם רבי חייא בר אבא בשם רבי אליעזר בן יעקב:

כתוב: וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם(הושע ב, א).

למה נמשלו כחול? לומר לך:

מה החול — אתה עושה בו גומא בערב, ובשחרית אתה מוצא אותה שכבר נתמלאת;

כך כל אלפים שחסרו בימי דוד — נתמלאו בימי שלמה בנו,

שנאמר: יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל רַבִּים כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל הַיָּם לָרֹב(מלכים א ד, כ).

רבי אלעזר בשם רבי יוסי בן זמרא אומר:

כל זמן שנמנו ישראל לצורך — לא חסרו;

ושלא לצורך — חסרו.

ואמתי נמנו לצורך? בימי משה;

ושלא לצורך? בימי דוד.

וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיְיָ — בימי משה;

וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף — בימי דוד.

זה יתנו

זֶה יִתְּנוּ(שמות ל, יג) —

אמר רבי מאיר:

כמין מטבע של אש הוציא הקדוש ברוך הוא מתחת כסא הכבוד, והראהו למשה, ואמר לו:

זֶה יִתְּנוּ — כזה יתנו.

כׇּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים — כל דעבר על סכומיאכל דעבר על סכומיא — כל מי שעובר על המנינים.

תרגום לעבריתכדאינון עתירין בעובדיהון — זכיין באמריא כשהם עשירים במעשיהם — נמנים בטלאים כדאינון מסכינין בעובדיהון כשהם עניים במעשיהם והדין וזה כל דעבר על סכומיא כל מי שעובר על המנינים

טומשל השולחני

תנחומא בובר, כי תשא ה · דרשת הפסוק · ״כי תשא״ · נוסח אחר · משה אינו יכול לעמוד על מנינם; משל השולחני — ספור ראש שורות של מעות; שלשת אלפים שנפלו בעגל

הסימן אינו בכתב היד אוקספורד 154; נוסחו כמהדורת בובר.

הוא הדבר שבפסיקתא דרב כהנא, כי תשא ט, ובתנחומא, תשא ט (לעיל), בשינויים: כאן בשם ״רבי יהושע הכהן בר נחמני״ (בפסיקתא ״רבי יהושע ברבי נחמיה״); ״איני יכול לעמוד על מנינם״; הסימן הראשון ״רי״ש מראובן, שי״ן משמעון, למ״ד מלוי, וכן כל שבט ושבט״, ומשל השולחני — אינם שם; ואין כאן משל הזאבים ו״בעשרה מקומות נמנו ישראל״.

כִּי תִשָּׂא(שמות ל, יב).

אמר רבי יהושע הכהן בר נחמני:

אמר הקדוש ברוך הוא למשה: לך מנה את ישראל.

אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא:

כתיב: וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וגו׳(בראשית כח, יד),

וכתיב: וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם וגו׳(הושע ב, א) —

ואתה אומר: לך מנה את ישראל?

אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: איני יכול לעמוד על מנינם.

אמר לו הקדוש ברוך הוא:

משה, לא כשם שאתה סבור;

אלא אם בקשתה לעמוד על מנינם של ישראל — טול ראשי אותיות של שבטים, ואתה עומד על מנינם:

רי״ש מראובן, שי״ן משמעון, למ״ד מלוי, וכן כל שבט ושבט.

משל השולחני

למה הדבר דומה? לשולחני שהיה לו נער.

אמר לו: ספור לי מעות האלו.

אמר לו: היאך אני יכול לספור אותם?

אמר לו: ספור ראש שורות של מעות, ותעמוד על החשבון.

כך היה משה מתקשה על חשבונן של ישראל.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: טול ראשי אותיותיהם של שבטים, ותעמוד על חשבונן:

רי״ש מראובן — מאתים אלף;

נו״ן מנפתלי — חמשים אלף;

שי״ן משמעון — שלש מאות אלף;

יו״ד מיהודה, יו״ד מיוסף, יו״ד מיששכר — שלשים אלף;

זי״ן של זבולון — שבעת אלפים;

דל״ת של דן — ארבעת אלפים;

גימ״ל של גד — שלשת אלפים;

בי״ת של בנימן — שני אלפים;

אל״ף של אשר — אלף.

הרי חמש מאות אלף ותשעים ושבעה אלף.

איכן השלשת אלפים? אלו שנפלו בימי העגל,

שנאמר: וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּול מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ(שמות לב, כח).

לכך אמר הקדוש ברוך הוא למשה: מנה את ישראל, לידע כמה חסרו.

טזשְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל — בחול ובעפר

פתרון תורה, במדבר · דרשה · ״שאו את ראש״ · נוסח אחר · בתשעה מקומות נמנו ישראל; המונה את ישראל עובר בלאו; למה משלן בחול ובעפר — פריה ורביה ותשובה

״[בדגלים]״, ״[אשר לא ימד]״, ״[ו]יפל״ — השלמות המהדיר. ״ויפל מן העם״ — כך כאן; בדברי הימים א כא, יד ״ויפל מישראל שבעים אלף איש״ (ובשמואל ב כד, טו ״וימת מן העם״).

נוסח אחר ל״בעשרה מקומות נמנו ישראל״ שבפסיקתא דרב כהנא, כי תשא ט, ובתנחומא, תשא ט (לעיל, יג–יד): כאן ״בתשעה מקומות… ואחד לעתיד לבא״, בירידתן למצרים ״כל הנפש״ (שם ״בשבעים נפש ירדו אבותיך״), ושלש המנינות של משה, שאול ודוד; בפסיקתא גם שתי האנפוראות של יואב. ״אם משלן בחול — למה משלן בעפר״ — אינו שם.

מקבילות: ״כל המונה את ישראל עובר בלאו… עובר בשני לאוין״ — בבלי יומא פרק ב, כב ע״ב (שם בשם רבי אלעזר ורב נחמן בר יצחק).

שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ וגו׳(במדבר א, ב).

את מוצא שבתשעה מקומות נמנו ישראל, ואחד לעתיד לבא:

נמנו בירידתן למצרים — שנאמר: כׇּל הַנֶּפֶשׁ וגו׳(בראשית מו, כו);

ונמנו בעלייתן — שנאמר: וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס וגו׳(שמות יב, לז);

ונמנו בשעת שקלים — שנאמר: כִּי תִשָּׂא וגו׳(שמות ל, יב);

בדגלים;

בחילוק הארץ — שנאמר: לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ וגו׳(במדבר כו, נג);

ובימי שאול שתי פעמים — אחת בטלאים, ואחד בבזק;

ואחד בימי דויד — שנאמר: וַיִּתֵּן יוֹאָב אֶת מִסְפַּר וגו׳(שמואל ב כד, ט);

אחד בימי עזרא — שנאמר: כׇּל הַקָּהָל כְּאֶחָד וגו׳(עזרא ב, סד);

ואחד לעתיד — שנאמר: עֹוד תַּעֲבֹרְנָה וגו׳(ירמיה לג, יג).

שלוש מנינות הן: אחד של משה, ואחד של שאול, ואחד של דויד.

למשה לא היתה בו מיתה — מפני שהקדימו וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּופֶר נַפְשׁוֹ;

וגם לשאול לא היתה בו מיתה — מפני שפקדו בטלאים, שנאמר: וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל(שמואל א טו, ד);

ולדויד, שמנה נפשות עצמן — לפיכך היה בו מיתה, שנאמר: וַיִּפֹּל(דברי הימים א כא, יד) מן העם וגו׳.

אמר רבי יצחק בר טבלי:

כל המונה את ישראל עובר בלא תעשה,

שנאמר: וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳(הושע ב, א) אֲשֶׁר לֹא יִמַּד.

ורבי יוחנן בשם רבי ינאי אומר:

כל המונה את ישראל עובר בשני לוין,

שנאמר: אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר וגו׳.

כתיב: וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳,

ובמקום אחר הוא אומר: וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וגו׳(בראשית כח, יד).

אם משלן בחול — למה משלן בעפר? ואם משלן בעפר — למה משלן בחול?

שאילו משלן בחול ולא משלן בעפר, הייתי אומר:

מה החול — זורעין בו ואינו מוציא,

אף ישראל — כשהן באין לידי יסורין, אינן באין לידי פריה ורבייה;

לכן משלן בעפר:

מה עפר — זורעין בו ומצמיח,

אף ישראל — אף על פי שהן באין לידי יסורין, באין לידי פריה ורביה.

ואילו משלן בעפר ולא משלן בחול, הייתי אומר:

מה העפר הזה — כלי הנעשה הימנו, אם נשברה אין לו תקנה,

אף ישראל — שהן באין לידי סרחון, אם חוזרין ועושין תשובה אין להם תקומה בעולם;

תלמוד לומר: כְּחוֹל הַיָּם —

מה החול — כלי זכוכית הנעשה הימנו, אם נשבר יש לו תקנה,

אף ישראל — כשהן באין לידי סרחון וחוזרין ועושין תשובה, הקדוש ברוך הוא מוחל להן ומקבלן בתשובה.

ונברכו בך — אוהבו של מלך

יזוַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל — אוהבו של מלך

אסתר רבה, פתיחתא יא · פתיחתא תשיעית · ״ויהי בימי״ · אברהם אוהבו של מלך — ובשבילו נזקק לכל העולם; המלכים בקשו לסמות עינו של עולם

״וכתיב״ — הכ״ף ו״כתיב״ מסופקים בכתב היד. ״אלא לגלגל״ — ״אלא״ בגליון. ״שבאו״ — בכתב היד ״שב״, והושלם במאגרים.

המדרש קורא ״ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך״ כבראשית כח, יד (בדפוס מציין לבראשית יב, ג).

מקבילה: בראשית רבה מב, ד — ״ויהי בימי אמרפל — ומה צרה היתה שם?… לאוהבו שלמלך שהיה שרוי במדינה״, בלא ״כך אבינו אברהם… ונברכו בך״.

אחד מחמשה ״ויהי בימי״ שבפתיחתא, ״כל מקום שנאמר ויהי בימי — צרה הוא״.

ויהי בימי אמרפל

וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל(בראשית יד, א) — ומה צרה היה שם?

עָשׂוּ מִלְחָמָה(בראשית יד, ב).

לאוהבו של מלך שהיה שרוי במדינה, ובשבילו היה נזקק המלך לכל המדינה.

וכיון שבאו ברברייןברבריין — ברברים, אומות זרות ונזדווגו לוונזדווגו לו — והתגרו בו, באו להילחם בו, אמרו:

וויווי — אוי, שאין המלך נזקק למדינה כמות שהיה עושה!

כך אבינו אברהם — אוהבו של הקדוש ברוך הוא היה,

וכתיב: וְנִבְרְכוּ בְךָ כׇּל מִשְׁפְּחֹות הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ(בראשית כח, יד);

ובשבילו היה הקדוש ברוך הוא נזקק לכל עולמו.

הדא הוא דכתיב:

וַיָּשֻׁובוּ וַיָּבֹאוּ אֶל עֵין מִשְׁפָּט הִיא קָדֵשׁ(בראשית יד, ז).

אמר רבי אחא:

לא בקשו להזדווגלהזדווג — להתגרות, להילחם אלא לגלגל עינו של עולם;

עין שעשתה מדת הדין בעולם — בקשו לסמותה.

הִיא קָדֵשׁ.

אמר רבי אחא:

הוא כתיב — הוא שקידש שמו של הקדוש ברוך הוא וירד לכבשן האש.

וכיון שראו הכל שבאו המלכים ונזדווגו לו, התחילו צווחיןצווחין — צועקים:

ווי! וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל.

תרגום לעבריתברבריין ברברים, אומות זרות ונזדווגו לו והתגרו בו, באו להילחם בו ווי אוי להזדווג להתגרות, להילחם צווחין צועקים

חלק ג

מדרשים מאוחרים

מי מנה עפר יעקב

יחמִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב

פרקי דרבי אליעזר, פרק כט, י · מאמר · ערלות במדבר מכוסות בעפר, בלעם רואה, ויהושע מל שנית; מכסין את הערלה בעפר — שנמשלו ישראל לעפר

״סינ?י?״ — מסופק. ״וכשיבא בלעם + את כל המדבר״ — סימן הוספה בלא נוסח במאגרים; הושלם ״ראה״ כבהיגר ובדפוס. ״יוכל״ — תוקן במאגרים. ״מי מנה עפר יע׳״ שנכפל בסוף הפסוק — נמחק בידי הסופר. ״ונאמר״ — הושלם במאגרים.

״שלא כתקנה היו לוקחין את הערלה ואת הדם ומכסין אותו בעפר המדבר״ — בהיגר ובדפוס הטעם ״שלא היה להם פריעה״, וכיסוי הדם בא אחרי מילת יהושע; שם גם ״גבעת הערלות״. ״וכשבאו ישראל למדבר״ — כך בכתב היד; בהיגר ובדפוס ״לארץ ישראל״.

רבי ישמעאל אומר:

וכי ערלים שמעו קולו שלהקדוש ברוך הוא בהר סיני, אומר אָנֹכִי(שמות כ, ב)?

חס ושלום! נמולים היו;

אלא שלא כתקנה היו לוקחין את הערלה ואת הדם, ומכסין אותו בעפר המדבר.

וכשיבא בלעם, ראה את כל המדבר שהוא מלא מערלותיהן שלישראל,

ואמר: מי יוכל לעמוד בזכות דם ברית מילה זו, היא מכוסה בעפר?

שנאמר: מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל(במדבר כג, י).

וכך התקינו חכמים, שיהוא מכסין את הערלה ואת הדם בעפר הארץ,

שנמשלו בעפר, שנאמר: וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ(בראשית כח, יד).

וכשבאו ישראל למדבר, אמר הקדוש ברוך הוא ליהושע:

יהושוע, אין אתה יודע שאין ישראל נמולין כתקנן?

חזור ומול אותם פעם שניה,

שנאמר: בָּעֵת הַהִיא אָמַר יְיָ אֶל יְהוֹשֻׁועַ עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻורִים וגו׳(יהושע ה, ב),

ונאמר: וַיַּעַשׂ לוֹ יְהוֹשֻׁעַ חַרְבוֹת צֻורִים(יהושע ה, ג).

כוכבים, חול ועפר

יטכנגד השמים והארץ והים נבראו שלשה אבות

אוצר מדרשים, ברייתא דרבי פנחס בן יאיר, ג · דרשה · שלשה אבות כנגד שמים וארץ וים: ככוכבי השמים, כעפר הארץ, כחול אשר על שפת הים

״ושמתי את זרעך כעפר הארץ״ — בראשית יג, טז, ההבטחה לאברהם; במדבר רבה ב, יב (לעיל) מונה ״ויעקב נתברך בעפר הארץ, שנאמר: והיה זרעך כעפר הארץ״.

מקבילה: במדבר רבה יד, יב — ״נברכו שלשה אבות״, כנגד שלשה מיני עולה של הנשיאים.

כנגד השמים והארץ והים נבראו שלשה אבות, אברהם יצחק ויעקב,

שבהם כתיב:

וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם(בראשית כו, ד),

וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ(בראשית יג, טז)

חילופי נוסח והשלמות

ספרי דברים, בראשית רבה, פסיקתא דרב כהנא, אסתר רבה, תנחומא, תנחומא בובר, שמות רבה, דברים רבה, אגדת בראשית, מדרש תהלים, פרקי דרבי אליעזר, במדבר רבה, אוצר מדרשים, פתרון תורה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אלמעלה אין כתוב כאן, אלא שיר למעלות — שלשים מעלות זו— (הוספה)
אששיםט׳
אהעולםעולם
אארםאשור
בדכתיב— (הוספה)
באֲשֶׁר אָמְרוּ לְנַפְשֵׁךְ שְׁחִי וְנַעֲבֹורָה וַתָּשִׂימִי כָאָרֶץ גֵּוֵךְ וְכַחוּץ לַעֹובְרִים— (הוספה)
במשקשקיןמקקשקין
בתמוגגנהרמוגגנה
בי— (הוספה)
במבלהמבלים
גצֵ— (הוספה)
הוגו׳— (הוספה)
וכעפרבעפר
חוַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו— (הוספה)
יישביש
יאמהמלא לא
יבדורש— (הוספה)
יבל— (הוספה)
יבאלף— (הוספה)
יבו— (הוספה)
יגשלעל
יגמאווןמאוזן
יגחורניהחורמיה
יגעתיריןעתידין
יגמפקדופקד
יגכאחדכאחת
יגארבע רבוארבוא ארבע
יגעלעד
יגידייד
יגואחד— (הוספה)
ידוכתיב: אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ וגו׳(בראשית יג, טז)— (הוספה)
ידב— (הוספה)
טזבדגלים— (הוספה)
טזוַ— (הוספה)
טזאֲשֶׁר לֹא יִמַּד— (הוספה)
יזאו— (הוספה)
יחראה— (הוספה)
יחיוכלווכל
יחונאמר— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
ספרי דבריםכתב יד וטיקן 32
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית)
תנחומא בוברכתב יד וטיקן 34 וכתב יד אוקספורד 154 (תולדות כד); וירא מו ״ויקרא אליו״ וכי תשא ה — מהדורת בובר
שמות רבהכתב יד ירושלים, הספרייה הלאומית 24°5977
מדרש תהליםמהדורת בובר
דברים רבהכתב יד פרמה 3122 (האזינו ד); כתב יד אוקספורד 147, מהדורת ליברמן (דברים)
אגדת בראשיתכתב יד אוקספורד 2340
במדבר רבהכתב יד מינכן 97
פסיקתא דרב כהנאכתב יד אוקספורד 151, עם השלמות מכתב יד פרמה 3122
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
פתרון תורהמהדורת אורבך
אסתר רבהכתב יד קמברידג׳ 495
פרקי דרבי אליעזרכתב יד ניו יורק, בית המדרש לרבנים 866
אוצר מדרשיםמהדורת אייזנשטיין
§§36§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה לו

ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה

וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה(בראשית כח, יד)

בזכות מי נקרע הים לישראל — בזכות ההבטחה ליעקב ״והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה״

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

מכילתא דרבי ישמעאל, מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, שמות רבה §§cover-end§§

חלק א

דברי התנאים

אמַה תִּצְעַק אֵלָי — הבטחה שהבטיחום אבותיהם

מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח ג · דרשת הפסוק · ״מה תצעק אלי״ · בזכות מה נקרע הים: הבטחת האבות — ״והיה זרעך כעפר הארץ״, מצות אברהם, המילה, האמונה, השבטים, עצמות יוסף; ורבי יוסי הגלילי — הר המוריה לפני הים

״רבי אבטלס״ — בכתב היד ספק ״אבטלום״ או ״אבטלוס״ (בהורוביץ–רבין ״אבטולס״); ״רבי חנניה בן חלכיס״ — ספק ״חלכים״ או ״חלכיס״ (שם ״חלניסי״). ״נכנס״ — בכתב היד ״נוכנס״, ותוקן כהורוביץ–רבין. ״לא מפני בניי? כבר נתרציתי לכם״ — ״בניי. כבר״ נוסף בגליון. נמחקו בידי הסופר: ״אומר״ לפני ״יוסף המחוזי״, ״נאמר״ לפני ״הכתבתי״ (רבי חנניה), ״מכוון״ לפני ״הבנוי עליו״. ״אומר״ אחרי ״רבי יוסי הגלילי״ — הושלם.

במילות הפסוק נדפס כתיב המסורה במקום הכתיב המלא שבכתב היד: ״נתן שמש״ (נותן), ״עצי עלה״ (עולה), ״וישבו… החירת״ (וישובו… החירות), ״ויוצא עמו״ (ויוציא), ״לגזר״ (לגוזר), ״והאמן״ (והאמין; ״ויחשבה לו צדקה״ — בכתב היד ״ויחש׳ לו צד׳״), ״ורעי״ (וריעי), ״על בני… תצוני״ (בניי, תצויני), ״ימשו החקים״ (ימושו החוקים), ״הלך״ (הלוך), ״קדש… תבואתה״ (קודש… תבוא׳). ״ויעזב בגדו… וינס״ — בראשית לט, יב (שם ״בידה״, כאן ״אצלה״, כבפסוקים טו, יח ״אצלי״).

בהורוביץ–רבין: ״רבי יוסי הגלילי אומר: כשנכנסו ישראל לים, כבר הר המוריה נעקר ממקומו…״, והפסוק עד ״לשחוט את בנו״; ״ומה בידי לעשות״ (כאן ״ומה עלי לעשות״); ״רבי אלעזר בן יהודה איש ברתותא״ (כאן ״רבי אלעזר איש כפר תותה״); ״יסיעו דברים״ (כאן ״וישיאו״); לרבי אחא שם תוספת ״על עבודה זרה שביניהם… ועל צעקתך אני משיב את חמתי״.

מקבילות: מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי יד, יח (להלן, ב) — ״דבר אחר: כבר עשיתי הבטחה שהבטיחן יעקב אביהן: והיה אלהים עמכם״, ורבי עקיבא ״בזכות יעקב אני קורע להן את הים, שאמרתי לו: והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה״; שמות רבה כא, ח (להלן, ג) — שם דברי רבי עקיבא כבמכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, ו״בכל ביתי נאמן הוא״ בשם רבי שמעון (כאן בשם רבי נתן משום אבא יוסף המחוזי).

דבר אחר:

עושה אני הבטחה שהבטיחום אבותיהם — אני קורע להם את הים,

שנאמר: וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וגו׳(בראשית כח, יד).

רבי יהודה בן בתירה אומר:

כבר עשיתי הבטחה שהבטחתי אבותיהם,

שנאמר: וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וגו׳(שמות יד, כא).

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה(שמות יד, כט) —

רבי שמעון בן יוחי אומר:

כבר חמה ולבנה מעידין,

שנאמר: כֹּה אָמַר יְיָ נֹתֵן שֶׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם וגו׳(ירמיה לא, לה).

רבי בנייה אומר:

בזכות מצוה שעשה אברהם אביהם אני קורע להם את הים,

שנאמר: וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה(בראשית כב, ג),

ונאמר: וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם.

שמעון התימני אומר:

בזכות המילה אני קורע להם את הים,

שנאמר: אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה(ירמיה לג, כה).

אמרת: צא וראה איזו היא ברית שהיא נוהגת ביום ובלילה —

אין את מוצא אלא מילה.

רבי אבטלס הזקן אומר:

מושלו משל, למה הדבר דומה?

לאחד שכעס על בנו וטרפו;

נכנס איפרופואיפרופו — אפוטרופוס שלו, הממונה עליו לבקש הימנו.

אמר לו: כלום את מבקש ממני לא מפני בני? כבר נתרציתי לבני.

כך אמר הקדוש ברוך הוא למשה:

מַה תִּצְעַק(שמות יד, טו)? לא מפני בניי? כבר נתרציתי לכם —

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ.

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ —

אמש הייתה אומר: מאז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ וגו׳(שמות ה, כג),

ועכשיו את עומד ומרבה בתפילה — מַה תִּצְעַק?

רבי אומר:

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל — וישיאו דברים מליבן.

אמש היו אומרים: הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם(שמות יד, יא),

ועכשיו את עומד ומרבה בתפילה — מַה תִּצְעַק וגו׳?

וישיאו דברים מליבן.

חכמים אומרים:

למען שמו עשה עמהם,

שנאמר: לְמַעֲנִי לְמַעֲנִי אֶעֱשֶׂה וגו׳(ישעיה מח, יא).

מה תלמוד לומר: בּוֹקֵעַ מַיִם מִפְּנֵיהֶם(ישעיה סג, יב)?

מפני מה? כדי לַעֲשׂוֹת לוֹ שֵׁם עוֹלָם.

רבי אומר:

כדי היא האמנה שהאמינו בי שאקרע להם את הים,

שנאמר: וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת(שמות יד, ב).

רבי אלעזר בן עזריה אומר:

בזכות אברהם אביהם אני קורע להם את הים,

שנאמר: כִּי זָכַר אֶת דְּבַר קׇדְשׁוֹ אֶת אַבְרָהָם עַבְדּוֹ(תהלים קה, מב),

וַיּוֹצִא עַמּוֹ בְשָׂשׂוֹן(תהלים קה, מג).

רבי אלעזר איש כפר תותה אומר:

בזכות השבטים אני קורע להם את הים,

שנאמר: נָקַבְתָּ בְמַטָּיו וגו׳(חבקוק ג, יד).

מהו אומר? לְגֹזֵר יַם סוּף לִגְזָרִים(תהלים קלו, יג).

שמעיה אומר:

כדיי היא האמנה שהאמין אברהם אביהם שאקרע להם את הים,

שנאמר: וְהֶאֱמִן בַּיְיָ וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה(בראשית טו, ו).

אבטליון אומר:

כדי היא האמנה שהאמינו בי שאקרע להם את הים,

שנאמר: וַיַּאֲמֵן הָעָם(שמות ד, לא).

שמעון איש קטרון אומר:

בזכות עצמות יוסף אני קורע להם את הים,

שנאמר: וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אצלה וַיָּנׇס(בראשית לט, יב),

ואומר: הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס(תהלים קיד, ג).

רבי נתן אומר משום אבא יוסף המחוזי:

והלא כבר הכתבתי: בְּכׇל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא(במדבר יב, ז) —

את ברשותי, והים ברשותי, ואני עשיתיך גזברגזבר — ממונה על האוצר עליו.

רבי חנניה בן חלכיס אומר:

והלא כבר הכתבתי: אָח לְצָרָה יִוָּלֵד(משלי יז, יז) —

אח אני לישראל בשעת צרתן.

אחים — אילו ישראל,

שנאמר: לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי(תהלים קכב, ח).

רבי שמעון בן יהודה אומר:

מַה תִּצְעַק — כבר צעקתם קדמה לצעקתך,

שנאמר: וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְיָ(שמות יד, י).

רבי אחא אומר:

אילולי צעקתך — כבר איבדתי אותם מן העולם,

שנאמר: וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ(תהלים קו, כג).

רבי אלעזר המודעי אומר:

מַה תִּצְעַק — על בני איני צריך ציווי:

עַל בָּנַי וְעַל פֹּעַל יָדַי תְּצַוֻּנִי(ישעיה מה, יא).

והלא כבר מוכנים הם לפני מששת ימי בראשית,

שנאמר: אִם יָמֻשׁוּ הַחֻקִּים הָאֵלֶּה מִלְּפָנַי נְאֻם יְיָ גַּם זֶרַע יִשְׂרָאֵל יִשְׁבְּתוּ וגו׳(ירמיה לא, לו).

אחרים אומרים:

כדי היא האמנה שהאמינו בי שאקרע להם את הים;

שלא אמרו למשה: היאך אנו יוצאים למדבר ואין בידינו מחיה לדרך?

אלא האמינו והלכו אחרי משה.

עליהם מפורש בקבלה: הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאׇזְנֵי יְרוּשָׁלִַם וגו׳(ירמיה ב, ב).

מה שכר נטלו על כך?

קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיְיָ רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה וגו׳(ירמיה ב, ג).

רבי יוסי הגלילי אומר:

כבר הר המוריה נעקר ממקומו,

ומזבחו של יצחק הבנוי עליו, ומערכתו הערוכה עליו,

ויצחק כאילו עקוד ונתון על גבי המזבח,

ואברהם כאילו פשט ידו ולקח את המאכלת לשחוט את בנו,

שנאמר: וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וגו׳(בראשית כב, י).

אמר המקום למשה:

משה, בניי נתונים בצרה, והים סוגר ושונא רודף —

ואת עמד ומאריך בתפילה?

אמר לפניו משה:

ומה עלי לעשות?

אמר לו:

אתה הָרֵם אֶת מַטְּךָ(שמות יד, טז) —

תהא מרומם ומפאר ומשבח, ונותן שיר ושבח וגדולה ותפארת הודייה והלל למי שהמלחמות שלו.

תרגום לעבריתאיפרופו אפוטרופוס שלו, הממונה עליו גזבר ממונה על האוצר

בבזכות מי נקרע הים — בזכות יעקב

מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, פרק יד, יח · דרשת הפסוק · נוסח אחר · בזכות מי נקרע הים: ירושלים, יעקב — ״ופרצת ימה״, העקדה, המילה, ומשל האפטרופוס

״אילו״ (לקהל קדשים אילו) — המהדיר במאגרים מוחק את היו״ד (״אלו״); נשאר כלשון כתב היד, כתיב גלילי. אפשטיין–מלמד מוסיף באותיות קטנות ״ים״ לפני ״יבשה״ בשני המקומות. ״ישמעאל״ — העי״ן הושלמה במאגרים. ״ירושלים״ — בכתב היד ״ירוש׳״.

״זרוע״ — הוי״ו הושלמה במאגרים (בכתב היד ״זרע״). ״עמכם״ — בכתב היד ״עמכן״, ותוקן במאגרים. ״ופרצת״ — הפ״א והו״ו מסופקות.

״כבר הבטחתי אבותיהן של אלו״ — ״ובני ישראל הלכו ביבשה״ (שמות יד, כט) הוא מקרא בפרשה עצמה, ולא הבטחה לאבות; אולי חסר כאן דבר.

״ויבקע עצי עולה… ויבקעו המים״ — גזירה שוה מבראשית כב, ג לשמות יד, כא. ״לגוזר ים סוף לגזרים״ — ״גוזר״ כלשון מילה.

מקבילה: מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח ג (לעיל, א) — שם ״עושה אני הבטחה שהבטיחום אבותיהם… והיה זרעך כעפר הארץ״ סתם, בלא דברי רבי עקיבא, ובסדר אחר; רבי מאיר ורבי ישמעאל — שם בתחילת הפרשה.

ליחיד ולקהל

רבי מאיר אומר:

אמר לו:

אם לאדם יחידי עשיתי יבשה,

כענין שנאמר:

יִקָּווּ הַמַּיִם(בראשית א, ט) —

לקהל קדשים אילו איני עושה יבשה?

כן הוא אומר:

לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה וגו׳(תהלים טז, ג).

בזכות ירושלים

רבי ישמעאל אומר:

אמר לו: בזכות ירושלים אני קורע להן את הים,

שנאמר:

עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֹז זְרוֹעַ וגו׳(ישעיה נא, ט),

הֲלא אַתְּ הִיא הַמַּחֲרֶבֶת יָם וגו׳(ישעיה נא, י).

הבטחת יעקב

דבר אחר:

כבר עשיתי הבטחה שהבטיחן יעקב אביהן:

וְהָיָה אֱלֹהִים עִמָּכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם וגו׳(בראשית מח, כא).

בזכות יעקב

רבי עקיבא אומר:

בזכות יעקב אני קורע להן את הים,

שאמרתי לו:

וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה(בראשית כח, יד).

הבטחת האבות

רבי יהודה בן בתירא אומר:

כבר הבטחתי אבותיהן של אלו:

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם(שמות יד, כט).

בזכות העקדה

רבי בניה אומר:

בזכות מצוה שעשה אברהם אני קורע להן את הים:

וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹולָה(בראשית כב, ג);

מה הוא אומר?

וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם(שמות יד, כא).

חמה ולבנה

רבי שמעון בן יוחי אומר:

כבר חמה ולבנה, כוכבים ומזלות, יבקשו עליהן רחמים,

שנאמר:

כֹּה אָמַר יְיָ נֹותֵן שֶׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם וגו׳(ירמיה לא, לה).

בזכות המילה

שמעון התימני אומר:

בזכות מילה אני קורע להן את הים,

שנאמר:

כֹּה אָמַר יְיָ אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה וגו׳(ירמיה לג, כה).

אי זו היא ברית שנוהגת ביום ובלילה?

אי אתה מוצא אלא מילה.

מה הוא אומר?

לְגֹוזֵר יַם סוּף לִגְזָרִים(תהלים קלו, יג).

משל האפטרופוס

רבי אבטילס הזקן

מושלו משל: למה הדבר דומה?

למלך בשר ודם שכעס על בנו,

והיה אפטרופוסאפטרופוס — ממונה, נציב ההוא מבקש מלפניו.

ואמר לו:

כלום אתה מבקש מלפני אלא בשביל בני? כבר נתרציתי לו.

כך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה:

כלום אתה מבקש מלפני אלא בשביל בני? כבר נתרציתי להן.

תרגום לעבריתאפטרופוס ממונה, נציב

חלק ב

דברי האמוראים

גבזכות יעקב אני קורע להם את הים

שמות רבה, פרשה כא, ח · דרשת הפסוק · נוסח אחר · משל הפדגוג; ״יסיעו דבר מלבן״; האמונה, ״עת להאריך ועת לקצר״, אדם הראשון; בזכות אברהם, בזכות יעקב — ״והיה זרעך כעפר הארץ״; ״בכל ביתי נאמן הוא״

תחילת הפסקה מטושטשת בכתב היד: ״דבר אחר מה ת-״, ״רבי״, ״משל ל-״, ״-מל-״, ״-ש-״ ו״-שה, ו-״ (״קשה, והיה״) הושלמו במאגרים; בשם החכם נשארו בכתב היד ״א… ולס״, והושלם ״אבטולס״ כדפוס וילנא (״רבי אבטוליס הזקן״); ״ו וגזר עליו״ (״והכעיסו וגזר עליו גזירה קשה״) חסר בכתב היד ומושלם כדפוס.

בדפוס: ״כלום אתה מבקש ממני אלא על בני, כבר התרציתי לבני״; ״כדי היא האמנה שהאמינו בי ישראל… שלא לשבור לב טף ונשים שעמנו, אלא האמינו בי״; ״עת לקצר ועת להאריך, בני שרוים בצער״; ״רבי בניא… בזכות אברהם אני בוקע להם את הים בעבור מה שעשה״; לרבי עקיבא שם הפסוק ״ופרצת ימה וקדמה״; ולרבי שמעון ״כבר הכתבתי עליך… שנאמר: ואתה הרם את מטך״.

״עצי עלה״ — בכתב היד ״עולה״; נדפס כתיב המסורה. מקבילות: מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח ג, ומכילתא דרבי שמעון בר יוחאי יד, יח (לעיל, א–ב).

דבר אחר:

מַה תִּצְעַק אֵלָי(שמות יד, טו) —

רבי אבטולס הזקן אומר:

משל למלך שהיה לו בן, והכעיסו וגזר עליו גזירה קשה,

והיה הפדגוגהפדגוג — המחנך, אומן הנער מבקש על ידו.

אמר לו: כלום אתה מבקש אלא על בני? כבר נתרציתי לו.

כך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה:

כלום אתה מתפלל לפני אלא על ישראל? כבר נתרציתי להם —

מַה תִּצְעַק אֵלָי.

רבי אומר:

אמר לו הקדוש ברוך הוא:

אמש היית אומר: וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה וגו׳(שמות ה, כג),

ועכשיו אתה עומד ומרבה בתפלה? — מַה תִּצְעַק אֵלָי.

אמש היו אומרים: הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם(שמות יד, יא),

ועכשיו אתה מרבה בתפלה?

כך: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ — יסיעו דבר מלבן.

רבי אומר:

כדאי היא האמונה שהאמינו בני ישראל שאקרע להם הים;

שלא אמרו למשה: היאך נחזור לאחורינו? — שלא לשבור לב נשים וטף עמהם;

אלא האמינו והלכו אחרי משה.

רבי אליעזר אומר:

אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה:

משה, עת להאריך בתפלה ועת לקצר.

בניהם שרויים בצער, הים סוגר והאויב רודף,

ואתה עומד ומרבה בתפלה?

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ.

רבי יהושע אומר:

אמר הקדוש ברוך הוא למשה:

אין לישראל אלא ליסע בלבד —

יסיעו רגליהם מן היבשה לים,

ואתה רואה נסים שאעשה להם.

רבי מאיר אומר:

אמר הקדוש ברוך הוא:

אין ישראל צריכין להתפלל עליהם.

ומה אדם הראשון, שהוא יחידי, עשיתי יבשה בשבילו,

שנאמר: יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם וגו׳(בראשית א, ט) —

בשביל עדה קדושה, שעתידה לומר: זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ(שמות טו, ב) — על אחת כמה וכמה.

רבי בניה אומר:

אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה:

בזכות אברהם אני קורע להם את הים,

שנאמר: וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה(בראשית כב, ג),

ואומר: וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם(שמות יד, כא).

רבי עקיבא אומר:

בזכות יעקב אני קורע להם את הים,

שנאמר: וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וגו׳(בראשית כח, יד).

רבי שמעון אומר:

כבר הכתבתי לך בתורתי: בְּכׇל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא(במדבר יב, ז) —

אתה ברשותי, והים ברשותי;

כבר עשיתיך גזברגזבר — ממונה על האוצר עליו.

תרגום לעבריתהפדגוג המחנך, אומן הנער גזבר ממונה על האוצר

חילופי נוסח והשלמות

מכילתא דרבי ישמעאל, מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, שמות רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אנכנסנוכנס
אאומר— (הוספה)
בזרועזרע
בעמכםעמכן
גאבטולסא..ולס
גו וגזר עליו— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
מכילתא דרבי ישמעאלכתב יד אוקספורד 151
מכילתא דרבי שמעון בר יוחאיקטע גניזה, פטרבורג Evr. II A 268
שמות רבהכתב יד ירושלים, הספרייה הלאומית 24°5977
§§37§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה לז

והאכלתיך נחלת יעקב אביך

וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה(בראשית כח, יד)

המענג את השבת נוחל נחלת יעקב בלי מצרים — ״ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה״; ומה שהראה ליעקב ארבע רוחות העולם

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בראשית רבה, בבלי, אגדת בראשית §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אוַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי — נחלה בלא מצרים

בראשית רבה, פרשה יא, ז · דרשת הפסוק · ״ויברך אלהים את יום השביעי״ · אברהם ירש את הארץ במידה, ויעקב ששמר שבת ירשה בלא מידה

המשפט ״כל השומר שבת יורש את הארץ בלא מצרים״ בסוגריים מרובעים במאגרים (השלמת המהדיר, ״יורש״ בסימן גליון), ואינו בתיאודור–אלבק.

״ירש״ — השי״ן הושלמה במאגרים; ״דכתיב״ — בכתב היד ״כת׳״, ותוקן במאגרים. בתיאודור–אלבק ״ר׳ יוחנן בשם ר׳ יוסי״, ״ירש את העולם״, ״קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה״, ו״קבע תחומין מבעוד יום״.

נוסח אחר: בבלי שבת פרק טז, קיח ע״א–ע״ב (להלן, ב) — שם ״כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים״, מן ״והאכלתיך נחלת יעקב אביך״, ואף יצחק נמנה שם; ואין שם קביעת התחום של יעקב. משם השלמת מאגרים (שם ״המענג״, לא ״השומר״).

מקבילה: פסיקתא רבתי כג (מהדורת איש שלום) — הדרשה כמעט מלה במלה, ושינוייה בגוף הנוסח; שם ״אמר רבי יוחנן בשם רבי יוסי בי רבי חלפתא״, ואין שם ״כל השומר שבת…״, ״והדא אמרה ששימר אבינו יעקב את השבת עד שלא ניתנה״ ו״הדא הוא דכתיב״; הפסוקים שם במלואם: ״קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה״, ״והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה״.

רבי יוחנן בשם רבי יוסי בן חלפתא:

כל השומר שבת יורש את הארץ בלא מצרים.

אברהם אבינו — אין כתוב (פסיקתא רבתי: שאינו כתב) בו שמירת שבת;

לפיכך ירש את הארץ במדה:

קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ(בראשית יג, יז).

אבל יעקב אבינו — שכתוב בו שמירת שבת (פסיקתא רבתי: וקבע תחומים לשבת, שנאמר):

וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר(בראשית לג, יח) —

נכנס בערב שבת עד דימדומי חמה (פסיקתא רבתי: בערב עם דמדומי חמה), וקבע תחום (פסיקתא רבתי: תחומים) לשבת.

והדא אמרהוהדא אמרה — וזו אומרת (מכאן) ששימר אבינו יעקב את השבת עד שלא ניתנה;

לפיכך ירש הארץ שלא במידה.

הדא הוא דכתיב:

וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וגו׳(בראשית כח, יד).

תרגום לעבריתוהדא אמרה וזו אומרת (מכאן)

בכל המענג את השבת

בבלי שבת פרק טז, קיח ע״א–ע״ב · סוגיא · נוסח אחר · המענג את השבת נוחל נחלת יעקב בלי מצרים, וניצול משעבוד מלכיות; נותנין לו משאלות לבו

נוסח אחר לבראשית רבה יא, ז (לעיל, א): שם ״רבי יוחנן בשם רבי יוסי בן חלפתא״ ו״שמירת שבת״, אברהם ״ירש את הארץ במדה״ ויעקב ״קבע תחום לשבת״ (״ויחן את פני העיר״); כאן ״המענג את השבת״ מן ״והאכלתיך נחלת יעקב אביך״, ונוסף יצחק (״כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל״).

״מלכיות״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״גליות״.

אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי:

כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצריםבלי מצרים — בלי גבולות,

רש״י בלי מצרים — כלומר אין לה קץ.

שנאמר: אָז תִּתְעַנַּג עַל יְיָ וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ וגו׳(ישעיה נח, יד).

רש״י אז תתענג — בתר וקראת לשבת עונג כתיב.

רש״י נחלת יעקב — ולא נחלת אברהם ויצחק.

לא כאברהם, שכתוב בו: קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאׇרְכָּהּ וגו׳(בראשית יג, יז);

ולא כיצחק, שכתוב בו: כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כׇּל הָאֲרָצֹות הָאֵל(בראשית כו, ג);

רש״י הארצות האל — ותו לא.

אלא כיעקב, שכתוב בו: וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹונָה וָנֶגְבָּה(בראשית כח, יד).

רש״י לארכה ולרחבה — ארץ זו ולא יותר.

רב נחמן בר יצחק אמר:

ניצול משעבוד מלכיות:

כתיב הכאהכא — כאן: וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ,

וכתיב התםהתם — שם: וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹוךְ(דברים לג, כט).

משאלות לבו

אמר רב יהודה אמר רב:

כל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו,

שנאמר: וְהִתְעַנַּג עַל יְיָ וְיִתֶּן לְךָ מִשְׁאֲלֹות לִבֶּךָ(תהלים לז, ד).

עונג זה איני יודע מהו;

כשהוא אומר: וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹונֶג(ישעיה נח, יג) — הוי אומר זה עונג שבת.

במה מענגו?

רב יהודה בריה דרבבריה דרב — בנו של רב שמואל בר שילת משמיה דרבמשמיה דרב — משמו של רב אמר:

בתבשיל של תרדיןתרדין — סלקים (עלי סלק) ודגים גדולים וראשי שומין.

רש״י תבשיל של תרדין — חשוב הוא.

רש״י ראשי שומין — חשובים היו להן.

רב חייא בר אשי אמר רב:

אפילו דבר מועט ולכבוד שבת עשאו — הרי זה עונג.

מאי היאמאי היא — מה היא??

אמר רב פפא:

כסא דהרסנאכסא דהרסנא — קערה של דגים קטנים מטוגנים.

רש״י כסא דהרסנא — דגים קטנים מטוגנים בשמן קרביהן ובקמח.

תרגום לעבריתבלי מצרים בלי גבולות הכא כאן התם שם בריה דרב בנו של רב משמיה דרב משמו של רב תרדין סלקים (עלי סלק) מאי היא מה היא? כסא דהרסנא קערה של דגים קטנים מטוגנים

גכְּבֹוד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר

אגדת בראשית, פרק פב, ב · פתיחתא · לאברהם הראה מה שלפניו, ליעקב ארבע רוחות העולם; וכשבא לגלות לבניו — ״כבוד אלהים הסתר דבר״

כְּבֹד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר וּכְבֹד מְלָכִים חֲקֹר דָּבָר(משלי כה, ב)

״אלים״ — כך בכתב היד בפעם הראשונה; בשנייה ״אלי׳ם״. ״אראנו״ — בכתב היד ״הראנו״, ואחריו ״ולא עתה״ כפול. בדפוס אגדת בראשית ״שהראה לו הקדוש ברוך הוא ליעקב אבינו״, ״כיון שבא לפטור מן העולם״, ״מסטירין״.

דבר אחר:

וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו(בראשית מט, א).

זה שאמר הכתוב:

כְּבֹוד אלים הַסְתֵּר דָּבָר וּכְבֹוד מְלָכִים חֲקֹר דָּבָר וגו׳(משלי כה, ב).

אתה מוצא שהראה לו הקדוש ברוך הוא מה שלא הראה לאברהם וליצחק.

לא הראה לאברהם אלא מה שלפניו,

שנאמר: כִּי אֶת כׇּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹואֶה וגו׳(בראשית יג, טו);

ליצחק —

גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וגו׳(בראשית כו, ג);

אבל יעקב — הראהו מה שבפניו ומה שלא בפניו,

שנאמר: וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה(בראשית כח, יד).

הרי הראה לו ארבע רוחות העולם.

כיון שבא ליפטר מן העולם, בא להודיע הכל לבניו.

אמר לו הקדוש ברוך הוא:

ומה, יעקב! כְּבֹוד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר —

כך את מודיע לבניך מסטווריןמסטוורין — סודות שלי?

אין המדות שלך הללו.

וכך שלמה אומר: הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה סּוֹד וגו׳(משלי יא, יג) — אין זו שלך.

בלעם הרשע אומר: אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה וגו׳(במדבר כד, יז),

וְהָיָה אֱדוֹם יְרֵשָׁה וגו׳(במדבר כד, יח) —

זהו הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה סּוֹד;

אבל את — וְנֶאֱמַן רוּחַ מְכַסֶּה דָבָר.

תרגום לעבריתמסטוורין סודות

חילופי נוסח והשלמות

בראשית רבה, בבלי, אגדת בראשית. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אכל השומר שבת יורש את הארץ בלא מצרים.— (הוספה)
אירשיר
אדכתיבכתיב
במלכיותגליות
גאראנוהראנו

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
בראשית רבהכתב יד וטיקן 60 (כתב יד וטיקן 30 חסר בפרשה זו)
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
אגדת בראשיתכתב יד אוקספורד 2340
§§38§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה לח

ונברכו בך כל משפחת האדמה

וְנִבְרְכוּ בְךָ כׇּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ(בראשית כח, יד)

ונברכו בך — שובע בארץ ישראל ורעב בכל הארצות, הצדיקים ברכה לרשעים, והגויים שואלים לישראל בצרתם

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

ספרא, ספרי במדבר, בראשית רבה §§cover-end§§

חלק א

דברי התנאים

אוְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִיתָּם — לא כגשמי כל הארצות

ספרא, בחוקותי, פרשה א, ט · דרשת הפסוק · ״ונתתי גשמיכם בעתם״ · שובע בארץ ישראל ורעב בכל הארצות, וכספן בא לארץ

״מה אני מקיים״ — כך בכתב היד; בדפוס ״הא מה אני מקיים״. ״וכימיך דבאיך״ — כך בכתב היד (במסורה: דבאך, דברים לג, כה).

מקבילה: ויקרא רבה לה, יא — שינוייה בגוף הנוסח. שם בכתב יד לונדון 340 חסר ״מה אני מקיים… ורעב בכל הארצות״, והושלם במאגרים (וכך במרגליות, ״שיהיה״), והפסוק ״ונברכו בך כל משפחות האדמה״ בלא ״ובזרעך״; ״וכתיב: וכימיך דבאיך…״ — שם מכתב יד וטיקן 32; ״שוברין״ — בכתב היד ״שיברין״; ״וילקט יוסף״ בלבד.

וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִיתָּם(ויקרא כו, ד) —

לא כגשמי (ויקרא רבה: גשמי) כל הארצות.

מה אני מקיים:

וְנִבְרְכוּ בְךָ כׇּל מִשְׁפְּחֹות הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ(בראשית כח, יד)?

שיהא שובע בארץ ישראל,

ורעב בכל הארצות,

והן באין ולוקחין (ויקרא רבה: ושוברין) מכם,

ומעשירים אתכם כספים (ויקרא רבה: בכספיכם),

כעינין שנאמר (ויקרא רבה: ביוסף):

וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כׇּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא וגו׳(בראשית מז, יד).

וכן הוא אומר (ויקרא רבה: וכתיב):

וּכְיָמֶיךָ דׇּבְאֶיךָ(דברים לג, כה) —

שיהו (ויקרא רבה: שהיו) כל הארצות דואבותדואבות — זבות, שופעות (ויקרא רבה: דובאות) כסף, ומביאות לארץ ישראל.

תרגום לעבריתדואבות זבות, שופעות

בוְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה — שבועה וברכה

ספרי במדבר, פסקא יח · דרשת הפסוק · ״והיתה האשה לאלה בקרב עמה״ · המקללים מזכירים את הסוטה; הרשעים שבועה לצדיקים, והצדיקים ברכה לרשעים

״לפלונית״ — התי״ו נוספה בגליון.

״שיהו לייטין האילין: בזה יארע…״ — כך בכתב היד; בהורוויץ: ״שיהו אלין בה: יארעיך כשם שאירעה לפלונית; לשבועה — שיהו נשבעין בה: שיארעך כשם שאירע לפלונית״.

המדרש קורא ״לבחיריי״ (במסורה: לבחירי), ״ונברכו בו כל משפחות״ (במסורה: ונברכו בך כל משפחת האדמה; בראשית יב, ג, וכן כח, יד). בהורוויץ ״שנאמר״ לפני ״והתברכו״.

וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה בְּקֶרֶב עַמָּהּ(במדבר ה, כז) —

שיהו לייטיןלייטין — מקללים האיליןהאילין — אלו (הנשים): בזה יארע, כשם שאירעה לפלונית.

וכן הוא אומר: וְהִנַּחְתֶּם שִׁמְכֶם לִשְׁבוּעָה לִבְחִירַיי(ישעיה סה, טו).

נמצינו למידין שהרשעים שבועה לצדיקים.

ומנין שהצדיקים ברכה לרשעים?

וכן הוא אומר: וְהִתְבָּרְכוּ בוֹ גּוֹיִם וּבוֹ יִתְהַלָּלוּ(ירמיה ד, ב);

ואומר: וְנִבְרְכוּ בו כֹּל מִשְׁפְּחֹות(בראשית יב, ג);

ואומר: וַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר(בראשית מח, כ).

תרגום לעבריתלייטין מקללים האילין אלו (הנשים)

חלק ב

דברי האמוראים

גהגשמים בזכותך והטללים בזכותך

בראשית רבה, פרשה לט, יב · דרשת הפסוק · ״ונברכו בך״ · הגשמים והטללים בזכות הצדיק; מרדכי לאחשורוש, יעקב לפרעה; ״ונברכו בך… ובזרעך״ — לא לעושר אלא לשאילה

״אם ליעתר״ — בכתב היד ״לעתיד״ (מסומן במאגרים ״כך״) ואחריו ״לבוא״ שנמחק; תוקן כתיאודור–אלבק ״אין ליעתר עתירין אינון מינן״. ״נכנסין״ לפני ״שואלין״ נמחק במאגרים.

״ובזרעך״ — מבראשית כח, יד (בברכת יעקב), צרוף לפסוק ״ונברכו בך כל משפחות האדמה״ שבברכת אברהם (בראשית יב, ג).

ראש הסימן (״ואברכה מברכיך״ — כבודו של צדיק, והברכות ששוחים בהן) — במדרש דרבי יצחק, פרשת לך לך, בפרשה ואברכה מברכיך.

וְנִבְרְכוּ בְךָ(בראשית יב, ג) — הגשמים בזכותך, והטללים בזכותך.

הדא הוא דכתיב:

וַיִּוָּדַע הַדָּבָר לְמׇרְדֳּכַי וַיַּגֵּד לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מׇרְדֳּכָי(אסתר ב, כב) —

זה מהול וזה ערילעריל — ערל, וחס עליו? אתמהאאתמהא — בתמיה! (כלומר: וכי ייתכן?)!

רבי יהודה ורבי נחמיה:

רבי יודן אמר:

מִזְּקֵנִים אֶתְבּוֹנָן(תהלים קיט, ק):

יעקב בירך את פרעה — וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה(בראשית מז, ז);

יוסף לא גילה לו?

דניאל לנבוכדנצר;

אף אני — וַיַּגֵּד לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה.

אמר רבי נחמיה:

אמר הקדוש ברוך הוא לאבינו אברהם:

וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹות הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ(בראשית כח, יד) —

אם ליעתרליעתר — לעושר — עתירין הינון מינןעתירין הינון מינן — עשירים הם ממנו (וכי צריכים הם לעושרנו?)?

אלא לשאילה: כשהן נכנסין לצרה — הם שואלין לנו, ואנו מגלין להם.

תרגום לעבריתעריל ערל ליעתר לעושר עתירין הינון מינן עשירים הם ממנו (וכי צריכים הם לעושרנו?) אתמהא בתמיה! (כלומר: וכי ייתכן?)

חילופי נוסח והשלמות

ספרא, ספרי במדבר, בראשית רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
גדכתיב— (הוספה)
גליעתרלעתיד

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
ספראכתב יד וטיקן 31
ספרי במדברכתב יד וטיקן 32
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שנייה)
§§39§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה לט

והנה אנכי עמך

וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ(בראשית כח, טו)

על כל בקשות יעקב בנדרו השיבו הקדוש ברוך הוא — ״והנה אנכי עמך ושמרתיך״ — ועל הפרנסה מחלוקת

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בראשית רבה, ויקרא רבה, תנחומא, מדרש ילמדנו, תנחומא בובר, פתרון תורה, ילקוט שמעוני §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אעל הכל השיבו, ועל הפרנסה לא השיבו

בראשית רבה, פרשה סט, ז · דרשת הפסוק · ״והנה אנכי עמך ושמרתיך… כי לא אעזבך״ · על כל בקשותיו של יעקב השיבו הקדוש ברוך הוא — ואף על הפרנסה

הוי״ו של ״ורבי איסי״, ״עמך״ והיו״ד של ״ראיתי״ — הושלמו במאגרים.

״רבי איסי״ ו״רבי יסא״ — כך בכתב היד; בתיאודור–אלבק ״ר׳ אסי״, ואין שם ״רבנן ורבי איסי״ בראש הדרשה. שם הפסוק מתהלים במלואו: ״ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם״. המדרש קורא ״והשיבתיך״ (במסורה: והשבתיך).

מקבילות: ויקרא רבה לה, ב (להלן, ב) — ״רבנין ורב אסי״; תנחומא, ויצא ה (להלן, ג) — בשם רבי ברכיה, וחולקים ״רבנן״; תנחומא בובר, וישלח ב (להלן, ה) — ״רבותינו… רבי אושעיא״.

וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וגו׳(בראשית כח, טו).

רבנן ורבי איסי:

רבנן אמריןרבנן אמרין — החכמים אומרים:

על הכל השיבו הקדוש ברוך הוא, ועל הפרנסה לא השיבו:

אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי(בראשית כח, כ) — וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ;

וּשְׁמָרַנִי — וּשְׁמַרְתִּיךָ;

בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ — בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ;

וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי(בראשית כח, כא) — וַהֲשִׁיבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת.

ועל הפרנסה לא השיבו.

אמר רבי יסא:

אף על הפרנסה השיבו:

כִּי לֹא אֶעֱזׇבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי —

ואין עזיבה אלא פרנסה,

הכמה דתמרהכמה דתמר — כמו שאתה אומר: וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב(תהלים לז, כה).

תרגום לעבריתרבנן אמרין החכמים אומרים הכמה דתמר כמו שאתה אומר

בוְעַתָּה בָנִים שִׁמְעוּ לִי

ויקרא רבה, פרשה לה, ב · פתיחתא שנייה · נוסח אחר · נדרו של יעקב ומה שהשיבו הקדוש ברוך הוא, ואשרי מי ששמע כך מפי בוראו

וְעַתָּה בָנִים שִׁמְעוּ־לִי וְאַשְׁרֵי דְּרָכַי יִשְׁמֹרוּ(משלי ח, לב)

״השיבו״ — בכתב היד ״הקשינו״; ״ושמרני״ — בכתב היד ״ושמרתיך״; ״ושמרתיך״ (בתשובה) הושלם; ״שכך״ — בכתב היד ״שמך״ (כולם תוקנו במאגרים). ״יהיה״ — בכתב היד ״והיה״, מסומן במאגרים ״כך״; כאן תוקן כבמסורה וכבמרגליות.

״רבנין ורב אסי״ — במרגליות ״רבנין ורבי אסי״ (ובהמשך גם כתב היד ״אמר רבי אסי״). ״אלים״ — כתיבה מקוצרת, נפתח ״אלהים״.

אחרי דברי רבי חננה בר פפא במרגליות: ״אמר רבי אחא: אף לבניו אמר כן: ועתה בנים שמעו לי וגו׳, אשריי כתב, אשריי ואשריכם לכשיתקיימו כל התניין הללו שהתניתי עמכם״ — חסר בכתב היד (דילוג מ״שהיתניתי עמכם״ לדומהו), ולכן אין כאן חזרה מפורשת אל ״ואשרי דרכי ישמרו״ שבפסוק הפתיחתא.

המדרש קורא ״והשיבותיך״ בכתיב מלא, ו״כי לא אעזבך עד״ בלי המשך הפסוק.

המחלוקת ״על הכל השיבו… אף על הפרנסה השיבו״ כבבראשית רבה סט, ז (לעיל, א), ושם ״רבנן ורבי איסי… אמר רבי יסא״; כאן היא בתוך פתיחתא לפסוק ״אם בחוקותי תלכו״, ולכן נדפסה כולה ולא כחילופי נוסח.

הכתוב מדבר ביעקב

וְעַתָּה בָנִים שִׁמְעוּ לִי(משלי ח, לב) — הכתוב מדבר ביעקב,

דכתיב: וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי(בראשית כח, כ).

על הכל השיבו

רבנין ורב אסי.

רבנין אמריןרבנין אמרין — החכמים אומרים:

על הכל השיבו הקדוש ברוך הוא, על הפרנסה לא השיבו:

יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי — וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ(בראשית כח, טו);

אמר לו: וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה — וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ;

וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי(בראשית כח, כא) — אמר לו: וַהֲשִׁיבֹותִיךָ.

ועל הפרנסה לא השיבו.

אמר רבי אסי:

אף על הפרנסה השיבו,

דכתיב: כִּי לֹא אֶעֱזׇבְךָ עַד —

ואין לשון עזיבה אלא פרנסה,

דכתיב: וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב(תהלים לז, כה).

אשרי אדם שכך שמע

אמר רבי הושעיא:

אשרי אדם שכך שמע מפי בוראו.

אמר רבי חננה בר פפא:

״אשר״ ו״אשר״ ו״אשרי״ ו״אשריכם״ —

לכשיתקיימו את כל התניים שהיתניתי עמכם.

אימתי? כשתשמרו את תורתי —

אִם בְּחֻוקֹּותַי תֵּלֵכוּ(ויקרא כו, ג).

תרגום לעבריתרבנין אמרין החכמים אומרים

גוַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי

תנחומא, ויצא ה · דרשת הפסוק · ״וידר יעקב נדר״ · נוסח אחר · על כל מה שתבע יעקב השיבו הקדוש ברוך הוא; ועל הלחם — מחלוקת

בדפוס סימן ג, סופו. ״הפרנסה״ (הראשון) — אותיות ״נסה״ מסופקות בכתב היד. ״ורבנן אמרי״, ״כמה דאת אמר״ — בכתב היד בסימון הארמית של מאגרים.

בדפוס: ״וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלהים וגו׳״; ״אמר אם יהיה אלהים עמדי השיבו והנה אנכי עמך, אמר ושמרני השיבו ושמרתיך בכל אשר תלך״; ״אמר ונתן לי לחם ולא השיבו על הפרנסה״. ״והשיבותיך״ — במקרא (בראשית כח, טו) ״והשבתיך״.

וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי(בראשית כח, כ).

אמר רבי ברכיה:

בכל מה שתבע יעקב מן הקדוש ברוך הוא — השיבו:

אמר: אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי — אמר לו: וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ(בראשית כח, טו);

אמר: וּשְׁמָרַנִי — השיבו: וּשְׁמַרְתִּיךָ;

אמר: וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם(בראשית כח, כא) — השיבו: וַהֲשִׁיבֹותִיךָ;

אמר: וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹול — ולא השיבו על הפרנסה.

אמר הקדוש ברוך הוא: אם אני מבטיחו על הלחם — מהו מבקש ממני עוד?

לפיכך לא הבטיחו על הלחם.

ורבנן אמריורבנן אמרי — והחכמים אומרים:

אף על הפרנסה השיבו,

שנאמר: כִּי לֹא אֶעֱזׇבְךָ;

ואין כִּי לֹא אֶעֱזׇבְךָ אלא לחם,

כמה דאת אמר: לֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם(תהלים לז, כה).

תרגום לעבריתורבנן אמרי והחכמים אומרים

דולמה לא השיבו על הפרנסה

מדרש ילמדנו (ליקוטים), לבראשית כח, כא · דרשת הפסוק · נוסח אחר · אם אני מבטיחו על הלחם מה הוא צריך לבקש; כשברח מפני עשו — ״והנה אנכי עמך״, ויעקב ״עשר אעשרנו לך״

בילקוט תלמוד תורה בסופו: ״ילמדנו פרשת ויצא יעקב״. ״אם אני מבטיחו על הלחם מה הוא צריך לבקש ממני״ — כבתנחומא, ויצא ה (לעיל, ג; שם ״מהו מבקש ממני עוד״); ״כשברח יעקב…״ — אינו שם.

על הכל השיבו, ועל הפרנסה לא השיבו.

ולמה לא השיבו על הפרנסה?

אמר הקדוש ברוך הוא:

אם אני מבטיחו על הלחם — מה הוא צריך לבקש ממני?

כשברח יעקב מפני עשו ופגע במקום,

התחיל לומר לפני הקדוש ברוך הוא:

רבונו של עולם, הריני בורח מפני עשו אחי, כדי שלא יהרגני.

אמר לו: אני עמך, ומה הוא יכול לעשות לך?

דכתיב: וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וגו׳(בראשית כח, טו).

אמר לו יעקב:

אם אתה עושה לי כן — וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ(בראשית כח, כב).

המַחֲזִיק בְּאׇזְנֵי כָלֶב — אשריי ואשריך

תנחומא בובר, וישלח ב · פתיחתא · נוסח אחר · יעקב נדר ״אם יהיה אלהים עמדי״ והשיבו ״הנה אנכי עמך״; ״אשר… אשר״ — אשריי ואשריך; ועל כל ההבטחות הוא שולח אל עשו

מַחֲזִיק בְּאׇזְנֵי־כָלֶב עֹבֵר מִתְעַבֵּר עַל־רִיב לֹּא־לוֹ(משלי כו, יז)

״מבוראו״ — ״או״ הושלם במאגרים. ״מחזיק״ (בסוף) — בכתב היד ״מחזי׳״. בדפוס בובר הפסוק בראש הפתיחתא במלואו: ״מחזיק באזני כלב עובר מתעבר על ריב לא לו״, ו״שתי פעמים״. המדרש קורא ״והשיבותיך״ (במסורה: והשבתיך).

מקבילות: בראשית רבה סט, ז (לעיל, א); ויקרא רבה לה, ב (לעיל, ב) — שם ״אשרי אדם שכך שמע מפי בוראו״ בשם רבי הושעיא (כאן בשם רבי חנינא ברבי יצחק), ו״אשר ואשר ואשרי״ בשם רבי חננה בר פפא.

וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים וגו׳(בראשית לב, ד).

זה שאמר הכתוב:

מַחֲזִיק כָלֶב(משלי כו, יז).

מי היה זה? זה יעקב.

כיון שיצא מבית אביו, מה כתיב?

וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר(בראשית כח, כ).

מה אמר? אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי —

כך השיבו הקדוש ברוך הוא: הִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ(בראשית כח, טו).

רבותינו אמרו:

על הכל השיבו חוץ מן הפרנסה.

רבי אושעיא אמר:

אף על הפרנסה השיבו,

שנאמר: כִּי לֹא אֶעֱזׇבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ.

למה אמר שני פעמים אֲשֶׁר אֲשֶׁר? כביכול דבר קשה.

אמר רבי אושעיא:

אמר לו הקדוש ברוך הוא:

אשריי ואשריך כשאעשה לך הדבר הזה.

חזר ותבע: וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם(בראשית כח, כא) —

אמר לו: וַהֲשִׁיבֹותִיךָ.

אמר רבי חנינא ברבי יצחק:

אשריו לילוד אשה שכך שמע מבוראו.

ראה: כל מה שתבע מבוראו — הבטיחו.

ועל כל ההבטחות הללו הוא משלח ואומר: כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו(בראשית לב, ה).

הוי יפה נאמר: מַחֲזִיק בְּאׇזְנֵי כָלֶב.

אימתי? כששלח יעקב אצל עשו.

חלק ב

מדרשים מאוחרים

ויְבָרֶכְךָ יְיָ וְיִשְׁמְרֶךָ — כנגד שלשה אבות

פתרון תורה, נשא · דרשה · ״יברכך יי וישמרך״ · שלש תיבות כנגד שלשה אבות: ״יברכך״ כאברהם, ״יי״ עמך כיצחק, ״וישמרך״ כיעקב — ״ושמרתיך בכל אשר תלך״; חמש כנגד חמשה חומשי תורה, שבע כנגד השבת ושבעה רקיעים

״[כ]הן״ — כך בדפוס, בסוגריים. מקבילה: משנת רבי אליעזר — ״פסוק ראשון [שלשה], כנגד שלשה אבות; פסוק שני חמשה, כנגד חמשה ספרי תורה; פסוק שלישי [שבעה], כנגד שבעה רקיעים״, בלא הפסוקים על האבות.

ולמה ברכה ראשונה שלש תיבות — יְבָרֶכְךָ יְיָ וְיִשְׁמְרֶךָ(במדבר ו, כד)?

כנגד שלשה אבות.

הן אומרין: יזכור לכם כהן זכות שלשה אבות.

יְבָרֶכְךָ — כמו שברך את אברהם,

שנאמר: וַיְיָ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל(בראשית כד, א);

יְיָ — יי עמך, כמו שהיה עם יצחק,

שנאמר: גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וגו׳(בראשית כו, ג),

וַיֹּאמְרוּ רָאוֹ רָאִינוּ וגו׳(בראשית כו, כח);

וְיִשְׁמְרֶךָ — כמו ששמר את יעקב,

שנאמר: וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל וגו׳(בראשית כח, טו).

יָאֵר וגו׳(במדבר ו, כה) — חמש תיבות, כנגד חמשה חומשי תורה.

הן אומרין: עשה מה שכתוב בתורה, שהיא נתונה בזכות אבות.

יִשָּׂא יְיָ וגו׳(במדבר ו, כו) — שבע תיבות, כנגד שבת הקדושה.

דבר אחר:

כנגד שבעה רקיעים — לומר: שוכן שבעה רקיעים יברך אותכם.

זמִן אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק — שתי פטריקים של ברכות

ילקוט שמעוני, במדבר, בלק, רמז תשסו · דרשה · מאוחר — מקורו לא נמצא · מארם באו ברכותיהם: אברהם יצא מארם נהרים ונטען ״ואעשך לגוי גדול״, ויעקב הלך לארם ונטען ״והנה אנכי עמך״

ה״דבר אחר״ שלם; לפניו ״דבר אחר: מברך רעהו בקול גדול״, ואחריו ״דבר אחר: אמר ליה: אתה אומר לי לקללם? אילולי הם לא הייתי בעולם״ — עניין אחר. ״[ברכות]״ — כך בדפוס, בסוגריים.

דבר אחר:

מִן אֲרָם יַנְחֵנִי(במדבר כג, ז) —

מהיכן שהן באין עלינו בכח ברכות — באנו בדבור לקללן.

מִן אֲרָם — שתי פטריקיםפטריקים — נחלות אבות, אוצרות של ירושה של ברכות יש להם מארם. כיצד?

אברהם יצא מארם נהרים, ונטעןונטען — ונשא (כמשא) כל אותן ברכות: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וגו׳(בראשית יב, א) וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וגו׳(בראשית יב, ב);

ויעקב הלך לארם נהרים, ונטען כל אותן ברכות: וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ(בראשית כח, טו).

ומהיכן שהן באין עלינו בכח ברכות — באנו לקללם: מִן אֲרָם.

תרגום לעבריתפטריקים נחלות אבות, אוצרות של ירושה ונטען ונשא (כמשא)

חילופי נוסח והשלמות

בראשית רבה, ויקרא רבה, תנחומא, מדרש ילמדנו, תנחומא בובר, פתרון תורה, ילקוט שמעוני. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
או— (הוספה)
אעמך— (הוספה)
אי— (הוספה)
בהשיבוהקשינו
ביהיהוהיה
בושמרניושמרתיך
בושמרתיך— (הוספה)
בשכךשמך
האו— (הוספה)
וכ— (הוספה)
זברכות— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית)
ויקרא רבהכתב יד לונדון 340
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
מדרש ילמדנונוסח פרויקט השו״ת
תנחומא בוברכתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר
פתרון תורהמהדורת אורבך
ילקוט שמעונינוסח פרויקט השו״ת
§§40§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה מ

ושמרתיך בכל אשר תלך

וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ(בראשית כח, טו)

הובטח יעקב ״ושמרתיך בכל אשר תלך״ ונתיירא — שמא יגרום החטא; אין הבטחה לצדיק בעולם הזה

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בראשית רבה, בבלי, תנחומא בובר §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אבְּטַח אֶל יְיָ בְּכׇל לִבֶּךָ

בראשית רבה, פרשה עו, א · פתיחתא · הבחור שבאבות והבחור שבנביאים הובטחו ונתייראו, וישראל בימי המן

בְּטַח אֶל־יְיָ בְּכׇל־לִבֶּךָ וְאֶל־בִּינָתְךָ אַל־תִּשָּׁעֵן(משלי ג, ה)

״שסמכה דעתן״ — בכתב היד ״שסמכו״, ותוקן במאגרים (״דעתן״ באותיות מסופקות); בתיאודור–אלבק ״שסמכה דעתן לדעת הזקן״, ובסוף ״[ויירא יעקב וגו׳]״ בסוגריים. המדרש קורא ״אל תירא אותו״ (במסורה: אתו).

״הבחור שבאבות… והנה אנכי עמך… ובסוף נתיירא״ — כעין זה ״ארבעה צדיקים ניתן להם רמז״: מכילתא דרבי ישמעאל, עמלק ב, ואסתר רבה ו, ו (בפרשה כתב זאת זכרון בספר).

״ראוים היו ישראל כליה בימי המן״ — כעין זה בפסיקתא דרב כהנא, אנכי אנכי ו: ״רבי ברכיה בשם רבי חלבו, רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן… אילולי נסמכו על דעתו של זקן ואמרו״, ושם ״שהבטיחו הקדוש ברוך הוא ואמר לו הנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך״; ובפסיקתא רבתי לג, בשם רבי שמואל ברבי נחמן לבדו, בנוסח אחר: ״ראויים היו ישראל שלא ליגאל מצרת המן, על שנתייאשו מן הגאולה, אילולי שהסכימו לדעת יעקב אביהם״ — שתיהן בפרשה מב (אנכי אנכי הוא מנחמכם), א–ב.

וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ(בראשית לב, ח).

רבי פינחס בשם רבי ראובן פתח:

בְּטַח אֶל יְיָ בְּכׇל לִבֶּךָ וגו׳(משלי ג, ה).

רבי פינחס בשם רבי ראובן:

שני בני אדם הבטיחן הקדוש ברוך הוא ונתייראו:

הבחור שבאבות, והבחור שבנביאים.

הבחור שבאבות והבחור שבנביאים

הבחור שבאבות — זה יעקב:

כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ וגו׳(תהלים קלה, ד);

ואמר לו הקדוש ברוך הוא: הִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וגו׳(בראשית כח, טו);

ובסוף נתיירא: וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וגו׳.

הבחור שבנביאים — זה משה:

לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ וגו׳(תהלים קו, כג);

ואמר לו הקדוש ברוך הוא: וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ(שמות ג, יב);

ובסוף נתיירא: וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה אַל תִּירָא אֹותוֹ(במדבר כא, לד).

אינו אומר אַל תִּירָא — אלא מיכן שנתיירא.

ישראל בימי המן

רבי ברכיה רבי חלבו בשם רבי שמואל בר נחמן:

ראוים היו ישראל כליה בימי המן,

אילולי שסמכה דעתן על דעתו שלזקן.

אמרו: מה אם אבינו יעקב, שהבטיחו הקדוש ברוך הוא — נתיירא;

אנו — על אחת כמה וכמה!

באין הבטחה לצדיק בעולם הזה

בראשית רבה, פרשה עו, ב · דרשת הפסוק · ״ויירא יעקב מאד ויצר לו״ · שמא בא עלי בכח ישיבת ארץ ישראל וכיבוד אב ואם; ״שוב אל ארץ אבותיך״ — ״ויירא״: אין הבטחה לצדיק בעולם הזה

״אמר״ (כך אמר) — הושלם במאגרים. ״לי״ — בכתב היד ״לו״. ״שהוא״ (בא עלי מכח כיבוד) — במאגרים ״שהלוא״; כאן כבכתב היד.

דברי רבי חונה בשם רבי אחא על ״הנה אנכי עמך… אם יהיה אלהים עמדי״ חסרים בכתב היד (הדילוג מ״רבי אחא״ ל״רבי אחא״), והושלמו במאגרים; כך בתיאודור–אלבק (שם בסוגריים). ״דציפורין״ — בכתב היד ״פורין״. המשך שני הפסוקים הושלם במאגרים; ״לך״ — בכתב היד ״לב״, ״והוא״ — בכתב היד ״יהוא״.

המדרש קורא ״וייצר לו״, ״והנה אנכי עמך״ (במסורה: הנה).

״הנה אנכי עמך״ מול ״ויירא יעקב מאד״ — גם בבבלי, ברכות פרק א, ד ע״א וסנהדרין צח ע״ב (להלן, ג–ד), בדברי רבי יעקב בר אידי: ״שמא יגרום החטא״.

ראש הסימן (״ויירא — שלא ייהרג, ויצר — שלא יהרוג״) — במדרש דרבי יצחק, פרשת וישלח.

שמא יגרום החטא

אמר: כל השנים הללו הוא יושב בארץ ישראל —

תומרתומר — שמא תאמר שהוא בא עלי מכח ישיבת ארץ ישראל;

כל השנים הללו הוא יושב ומכבד את הוריו —

תומר שהוא בא עלי מכח כיבוד אב ואם.

אמר: כך אמר: יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וגו׳(בראשית כז, מא) —

ותומר שמת אותו הזקן.

אמר רבי יודה בירבי סימון:

אמר לי הקדוש ברוך הוא: שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ(בראשית לא, ג) —

תאמר עד כאן היו התנאים?

אין הבטחה לצדיק בעולם הזה

אמר רבי יודן:

שׁוּב אֶל אֶרֶץ וגו׳,

וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וייצר לוֹ וגו׳(בראשית לב, ח) —

אלא מיכן שאין הבטחה לצדיק בעולם הזה.

רבי חונה בשם רבי אחא:

והנה אָנֹכִי עִמָּךְ(בראשית כח, טו),

אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי(בראשית כח, כ) —

אלא מיכן שאין אבטחה לצדיק בעולם הזה.

רבי הונא בשם רבי אחא:

וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ(שמות ג, יב) — ואין דבר רע מזיקך;

וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן(שמות ד, כד) —

אלא מיכן שאין הבטחה לצדיק בעולם הזה.

רבי פינחס בשם רבי חנן דציפוריןדציפורין — מציפורי:

וַיַּעַן בְּנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר אָמֵן, כֵּן יֹאמַר יְיָ אֱלֹהֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ(מלכים א א, לו).

כֵּן יֹאמַר — לא כבר אמר:

הִנֵּה בֵן נוֹלָד לָךְ והוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה וַהֲנִיחוֹתִי לוֹ מִכׇּל אוֹיְבָיו מִסָּבִיב, כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ, וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל יִשְׂרָאֵל בְּיָמָיו(דברי הימים א כב, ט)?

אלא אמר: הרבה קטיגוריןקטיגורין — מקטרגים, מלשינים יעמודו מיכן ועד גיחון.

תרגום לעבריתתומר שמא תאמר דציפורין מציפורי קטיגורין מקטרגים, מלשינים

גשמא יגרום החטא

בבלי ברכות פרק א, ד ע״א · סוגיא · דוד לא היה מובטח שיש לו חלק לעתיד לבוא — שמא יגרום החטא; כיעקב, שהובטח ״ושמרתיך״ ו״ויירא יעקב מאד״; וכישראל בימי עזרא

״ודוד, מי קרי לנפשיה חסיד?״ — על ״לדוד, שמרה נפשי כי חסיד אני״ (תהלים פו, ב), שנדרש לעיל ד ע״א; הדרשות שביניהם (מפיבשת, כלאב) ענין אחר. אחרי הסוגיא חוזר התלמוד למשנה: ״וחכמים אומרים: עד חצות״.

״כדרבי יעקב בר אידי… אלא שגרם החטא״ — כעין זה בסנהדרין צח ע״ב, על ״ייתי ולא איחמיניה״.

״אמר, שמא יגרום החטא״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י פריז 671: ״קסבר שמא יגרום החטא״; בכ״י אוקספורד 366: ״אלא שמא יגרום החטא״.

״מכאן אמרו חכמים: ראוים היו ישראל ליעשות להם נס בימי עזרא, כדרך שנעשה להם בימי יהושע בן נון״ — בכ״י מינכן 95: ״אמר מעתה: ראויין היו ישראל לעשות להם נס בביאה שנייה בימי עזרא כביאה ראשונה בימי יהושע״; כעין זה בכ״י פריז 671.

ודוד, מי קרי לנפשיה חסיד?ודוד, מי קרי… — ודוד — האם קרא לעצמו ״חסיד״?

ודוד — האם קרא לעצמו ״חסיד״?

והכתיבוהכתיב — והרי כתוב: לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב יְיָ בְּאֶרֶץ חַיִּים(תהלים כז, יג), ותנא משמיה דרבי יוסיותנא משמיה דרבי יוסי — ושנה (התנא) משמו של רבי יוסי: למה נקוד על ״לולא״?

רש״י לולא האמנתי לראות בטוב ה׳ — כבר טרדוני מיראתך כמו שנאמר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת יי לאמר לך עבוד וגו׳ (שמואל א כ״ו:י״ט).

רש״י נקוד על לולא — לדרוש את הנקודה שהיא ממעטת את משמעות הכתוב לומר שלא דבר ברור היה לו לראות בטוב יי. לולא — לשון אם לא כמו לולי אלהי אבי וגו׳ היה לי (בראשית ל״א:מ״ב).

אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מובטח אני בך שאתה משלם שכר טוב לצדיקים לעתיד לבוא, אבל איני יודע אם יש לי חלק ביניהם אם לאו — שמא יגרום החטא (כ״י מינכן 95, כ״י פריז 671: קסבר שמא יגרום החטא).

רש״י שמא יגרום החטא — תירוצא הוא לעולם מוחזק בידו שהוא חסיד וזה שספק בידו אם יראה בטוב יי לפי שהיה ירא שמא יחטא ויגרום החטא מלראות בטוב.

כדרבי יעקב בר אידיכדרבי יעקב בר אידי — כדברי רבי יעקב בר אידי, דרבי יעקב בר אידי רמירמי — הקשה (העמיד שני כתובים זה מול זה): כתיב: וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ(בראשית כח, טו).

וכתיב: וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד(בראשית לב, ח).

רש״י ויירא יעקב — שמא אחר הבטחה חטאתי וכדתניא שהחטא גורם שאין ההבטחה מתקיימת.

אמר, שמא יגרום החטא.

כדתניאכדתניא — כמו ששנינו (בברייתא): עַד יַעֲבֹור עַמְּךָ יְיָ עַד יַעֲבֹור עַם זוּ קָנִיתָ(שמות טו, טז) —

עַד יַעֲבֹור עַמְּךָ יְיָ, זו ביאה ראשונה; עַד יַעֲבֹור עַם זוּ קָנִיתָ, זו ביאה שנייה.

רש״י ביאה ראשונה — שבאו בימי יהושע.

רש״י ביאה שנייה — כשעלו מגלות בבל בימי עזרא.

מכאן אמרו חכמים: ראוים היו ישראל ליעשות להם נס בימי עזרא, כדרך שנעשה להם בימי יהושע בן נון, אלא שגרם החטא:

רש״י ראויים היו ליעשות להם נס — לבוא ביד רמה.

רש״י אלא שגרם החטא — ולא הלכו אלא ברשות כורש וכל ימי מלכי פרס נשתעבדו להם לכורש ולאחשורוש ולדריוש האחרון.

תרגום לעבריתוהכתיב והרי כתוב ותנא משמיה דרבי יוסי ושנה (התנא) משמו של רבי יוסי כדרבי יעקב בר אידי כדברי רבי יעקב בר אידי רמי הקשה (העמיד שני כתובים זה מול זה) כדתניא כמו ששנינו (בברייתא)

דייתי ולא איחמיניה

בבלי סנהדרין פרק יא, צח ע״ב · סוגיא · עולא ורבה ורבי יוחנן: ״ייתי ולא איחמיניה״ — לא מחבלו של משיח, אלא שמא יגרום החטא, כיעקב שהובטח ״ושמרתיך״ ו״ויירא יעקב מאד״

לפני הסוגיא: ״אין בן דוד בא עד שתתפשט המלכות הרשעה״ (רב); אחריה: ״עתידין ישראל דאכלי שני משיח״ (רב גידל), ענין אחר.

״כדרבי יעקב בר אידי… אלא שגרם החטא״ — כעין זה בברכות ד ע״א, על דוד: ״שמא יגרום החטא״.

״וכן אמר [רבה]… אמר ליה אביי (לרבא) [לרבה]״ — בסוגריים בדפוס וילנא; בכ״י מינכן 95: ״וכן אמ׳ רבה… א״ל אביי לרבה״; בדפוס ונציה: ״רבא… לרבא״.

״אמר [ליה]״, ״[ובא הבית]״ — בסוגריים מרובעים בדפוס וילנא; אינם בכ״י מינכן 95 (״ובא וגו׳״) ובדפוס ונציה.

אמר עולא:

ייתי ולא איחמיניה.ייתי ולא איחמיניה… — יבוא (המשיח), ולא אראנו (בימי). וכן אמר [רבה]: יבוא, ולא אראנו.

יבוא (המשיח), ולא אראנו (בימי).

וכן אמר [רבה]: ייתי ולא איחמיניה.

וכן אמר [רבה]: יבוא, ולא אראנו.

רב יוסף אמר:

ייתי ואזכי דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה.ייתי ואזכי דאיתיב… — יבוא, ואזכה שאשב בצל גללי חמורו (של המשיח).

יבוא, ואזכה שאשב בצל גללי חמורו (של המשיח).

אמר ליה אביי (לרבא) [לרבה]: מאי טעמא?אמר ליה אביי… — אמר לו אביי לרבה: מה הטעם (שאינך רוצה לראותו)? אם תאמר: מפני חבלו של משיח — והרי שנינו (בברייתא): שאלו תלמידיו את רבי אלעזר: מה יעשה אדם וינצל מחבלו של משיח? יעסוק בתורה ובגמילות חסדים. ואדוני — הרי תורה והרי גמילות חסדים (בידו)! אמר לו: (מתיירא אני) שמא יגרום החטא. כדברי רבי יעקב בר אידי, שרבי יעקב בר אידי הקשה: כתוב: ״הנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך״, וכתוב: ״ויירא יעקב מאד וייצר לו״ —

אמר לו אביי לרבה: מה הטעם (שאינך רוצה לראותו)?

אילימא משום חבלו של משיח — והתניא: שאלו תלמידיו את רבי אלעזר: מה יעשה אדם וינצל מחבלו של משיח? יעסוק בתורה ובגמילות חסדים. ומר — הא תורה והא גמילות חסדים!

אם תאמר: מפני חבלו של משיח — והרי שנינו (בברייתא): שאלו תלמידיו את רבי אלעזר: מה יעשה אדם וינצל מחבלו של משיח? יעסוק בתורה ובגמילות חסדים. ואדוני — הרי תורה והרי גמילות חסדים (בידו)!

אמר [ליה]: שמא יגרום החטא.

אמר לו: (מתיירא אני) שמא יגרום החטא.

כדרבי יעקב בר אידי, דרבי יעקב בר אידי רמי: כתיב: הִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ(בראשית כח, טו), וכתיב: וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַייֵּצֶר לוֹ(בראשית לב, ח) —

כדברי רבי יעקב בר אידי, שרבי יעקב בר אידי הקשה: כתוב: ״הנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך״, וכתוב: ״ויירא יעקב מאד וייצר לו״ —

שהיה מתיירא שמא יגרום החטא.

כדתניאכדתניא — כמו ששנינו (בברייתא): עַד יַעֲבֹור עַמְּךָ יְיָ(שמות טו, טז) — זו ביאה ראשונה;

עַד יַעֲבֹור עַם זוּ קָנִיתָ — זו ביאה שניה.

אמור מעתה: ראויים היו ישראל לעשות להם נס בביאה שניה כביאה ראשונה, אלא שגרם החטא.

וכן אמר רבי יוחנן: ייתי ולא איחמיניה.וכן אמר רבי… — וכן אמר רבי יוחנן: יבוא (המשיח), ולא אראנו. אמר לו ריש לקיש: מה הטעם?

וכן אמר רבי יוחנן: יבוא (המשיח), ולא אראנו.

אמר ליה ריש לקיש: מאי טעמא?

אמר לו ריש לקיש: מה הטעם?

אילימא משוםאילימא משום — אם תאמר: מפני ש־ דכתיב: כַּאֲשֶׁר יָנוּס אִישׁ מִפְּנֵי הָאֲרִי וּפְגָעוֹ הַדֹּוב(עמוס ה, יט) [וּבָא הַבַּיִת] וְסָמַךְ יָדוֹ אל הַקִּיר וּנְשָׁכוֹ נחש —

בא ואראך דוגמתו בעולם הזה: בזמן שאדם יוצא לשדה ופגע בו סנטרסנטר — שומר השדות — דומה כמי שפגע בו ארי;

נכנס לעיר, פגע בו גבאיגבאי — גובה המס — דומה כמי שפגעו דוב;

נכנס לביתו ומצא בניו ובנותיו מוטלין ברעב — דומה כמי שנשכו נחש!

אלא משוםאלא משום — אלא מפני ש־ דכתיב: שַׁאֲלוּ נָא וּרְאוּ אִם יֹלֵד זָכָר מַדּוּעַ רָאִיתִי כׇל גֶּבֶר יָדָיו עַל חֲלָצָיו כַּיּוֹלֵדָה וְנֶהֶפְכוּ כׇל פָּנִים לְיֵרָקוֹן(ירמיה ל, ו).

מאי רָאִיתִי כׇל גֶּבֶר?

אמר רבא בר יצחק אמר רב:

מי שכל גבורה שלו.

ומאי וְנֶהֶפְכוּ כׇל פָּנִים לְיֵרָקוֹן?

אמר רבי יוחנן:

פמליאפמליא — בני ביתו ומשרתיו של המלך — של מעלה: המלאכים, של מטה: בני האדם של מעלה ופמליא של מטה, בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא: הללו מעשה ידי והללו מעשה ידי, היאך אאבד אלו מפני אלו?

אמר רב פפא:

היינו דאמרי אינשי: רהיט ונפל תורא, ואזיל ושדי ליה סוסיא באורייה.היינו דאמרי אינשי… — זהו שאומרים בני אדם: רץ השור ונפל, והלכו (בעליו) והכניסו את הסוס לאבוסו (במקומו).

זהו שאומרים בני אדם: רץ השור ונפל, והלכו (בעליו) והכניסו את הסוס לאבוסו (במקומו).

תרגום לעבריתכדתניא כמו ששנינו (בברייתא) סנטר שומר השדות גבאי גובה המס אלא משום אלא מפני ש־ פמליא בני ביתו ומשרתיו של המלך — של מעלה: המלאכים, של מטה: בני האדם

הנעשה גופו כשעוה — ״הנה אנכי עמך״

תנחומא בובר, וישלח ו · דרשת הפסוק · ״וישובו המלאכים… ויירא יעקב מאד״ · ארבע מאות איש; נעשה גופו כשעוה, ״אל תירא כי אתך אני… אמצתיך״ במיכאל, ״עזרתיך״ בגבריאל — ״הנה אנכי עמך״; התקין עצמו לתפילה לדורון ולמלחמה

״כי אתך אני״ — כך בכתב היד ובדפוס בובר (שם תוקן ״[עמך]״); בישעיה מא, י ״כי עמך אני״, והמשך הפסוק שם ״אמצתיך אף עזרתיך אף תמכתיך בימין צדקי״ (כאן ״צדק׳״). בפסוקים נדפס כתיב המסורה: ״אמצתיך״ (בכתב היד ״אימצתיך״), ״יבוא״ (״יבא״). בדפוס בובר נוסף ״אל תשתע כי אני אלהיך״.

וַיָּשֻׁובוּ הַמַּלְאָכִים וגו׳(בראשית לב, ז).

מה אתה סבור בו אָחִיךָ? עשו הוא.

וְגַם הֹולֵךְ לִקְרָאתְךָ — הוא מהלך כל היום.

וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ —

מה אתה סבור וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ?

אמר רבי שמואל בר נחמני:

כל אחד ואחד היה עשוי על ארבע מאות איש.

וכיון ששמע יעקב כן, מה כתיב?

וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד(בראשית לב, ח).

דבר אחר:

וַיִּירָא יַעֲקֹב —

אמרו רבותינו:

נעשה גופו כשעוה הזו,

ורוח הקדש צווחת: הִתְרַפִּיתָ בְּיוֹם צָרָה צַר כֹּחֶכָה(משלי כד, י).

באותה שעה אמר לו הקדוש ברוך הוא: אַל תִּירָא כִּי אתך אָנִי וגו׳(ישעיה מא, י).

אִמַּצְתִּיךָ — במיכאל;

עֲזַרְתִּיךָ — בגבריאל;

אַף תְּמַכְתִּיךָ בִּימִין צִדְקִי —

הִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ(בראשית כח, טו).

באותה שעה — וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ.

מה עשה? זיינן מבפנים, והלבישן לבנים מבחוץ.

והתקין עצמו לשלשה דברים:

לתפילה,

ולדורון,

ולמלחמה.

לדורון מניין? וַתַּעֲבֹר הַמִּנְחָה עַל פָּנָיו וגו׳(בראשית לב, כב);

למלחמה מניין? וַיֹּאמֶר אִם יָבוֹא עֵשָׂו וגו׳(בראשית לב, ט);

לתפילה מניין? וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי אָבִי יִצְחָק וגו׳(בראשית לב, י).

מה כתיב אחריו?

קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכׇּל הָאֱמֶת וגו׳(בראשית לב, יא),

הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו(בראשית לב, יב).

אמר לו הקדוש ברוך הוא:

אתה קראת אותי — חייך שאני מצילך,

שנאמר: הוּא יִקְרָאֵנִי אָבִי אָתָּה אֵלִי וְצוּר יְשׁוּעָתִי(תהלים פט, כז).

חילופי נוסח והשלמות

בראשית רבה, בבלי, תנחומא בובר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אשסמכה דעתןשסמכו
באמר— (הוספה)
בלילו
באחא— (הוספה)
בוהנה אָנֹכִי עִמָּךְ(בראשית כח, טו)— (הוספה)
באִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי(בראשית כח, כ)— (הוספה)
באלא מיכן שאין אבטחה לצדיק בעולם הזה— (הוספה)
ברבי הונא בשם רבי— (הוספה)
בדציפוריןפורין
בוַיֹּאמֶר אָמֵן, כֵּן יֹאמַר יְיָ אֱלֹהֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ— (הוספה)
בלךלב
בוהואיהוא
באִישׁ מְנוּחָה וַהֲנִיחוֹתִי לוֹ מִכׇּל אוֹיְבָיו מִסָּבִיב, כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ, וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל יִשְׂרָאֵל בְּיָמָיו— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
תנחומא בוברכתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר
§§41§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה מא

כתב זאת זכרון בספר

וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ(בראשית כח, טו)

ארבעה צדיקים שניתן להם רמז: יעקב הובטח ״והנה אנכי עמך ושמרתיך״ ולא חש, ובסוף ״ויירא יעקב מאד״ — שמא יגרום החטא

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

מכילתא דרבי ישמעאל, מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, אסתר רבה §§cover-end§§

חלק א

דברי התנאים

אוְשִׂים בְּאׇזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ — ארבעה צדיקים שנתן להם רמז

מכילתא דרבי ישמעאל, עמלק ב · דרשת הפסוק · ״ושים באזני יהושע״ · ארבעה שניתן להם רמז; בקשות משה ליכנס לארץ; ראייתו של אברהם חביבה מראייתו של משה; כל מה שהראהו

לפני כן, על ראש הפסוק ״כתוב זאת זכרון״: ״זקנים הראשונים אומרים: כך מידה מהלכת על פני כל הדורות, שוט שישראל לוקין בו סופו ללקות״, ו״זאת — מה שכתוב בספר זה, זכרון — מה שכתוב בנביא, בספר — מה שכתוב במגילה״; אחרי ״מרדכי״ — ״כי מחה אמחה״.

״ושנים לא חשו״ — בכתב היד ״לא״ כפול, והשני מחוק. ״קיקריון״ — כך בכתב היד, ולמעלה ״קסריון״. ״לפניס״ — בכתב היד בפעם השנייה ״לפנים״. ״ושמה״ — בכתב היד ״שמא״. ״אליעזר״ — כך בכתב היד, וההקשר ״אהרן אביך״ — אלעזר; בדפוס הורוביץ–רבין ״אלעזר בן אחי״. ״ובדבר הזה״ — מסומן במאגרים; בדפוס ״ובדבר זה נאמר לו״. ״בו״ (ויבחר… בו) — כך בכתב היד, ובמסורה ״בי״. ״אלא״ (אלא שאמרו לו לאברהם; אלא אמר דוד) — בכתב היד ״אל׳״. ״מה״ (אלא מה בקעה זו) — תוספת בגליון כתב היד.

בדפוס הורוביץ–רבין: ״ר׳ חנינא בן עקביא״, ״ר׳ חנניה בן אידי״; ובמשה ״עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וצפונה ותימנה ומזרחה וראה בעיניך — עלה והבט וראה״; ״מנין לכל הבקשות כולן שבקש משה לראות הראהו הקדוש ברוך הוא״; ״ומנין שהראהו אשת לוט שנאמר עד צוער, ולהלן הוא אומר ולוט בא צוערה״.

״חביבה ראייתו של אברהם״ גם במדרש תנאים לדברים ג, כז, בשם רבי חנינה בן יעקב. בספרי במדבר קלו ״שתי ראיות הן — ראייה של נחת… ראייה של צער״; ובספרי זוטא להפך: ״גדולה ראייה שנאמרה במשה מראייה שנאמרה באברהם״.

מקבילות: מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי יז, טו (להלן, ב), בסדר אחר; אסתר רבה ו, ו ותנחומא, בשלח כח (להלן, ג) — בקיצור, וטעמו של יעקב שם ״שמא כשהייתי בבית לבן הטמא נתלכלכתי בטומאה״; ״שמא יגרום החטא״ — בבלי ברכות פרק א, ד ע״א (בפרשה ושמרתיך בכל אשר תלך).

וְשִׂים בְּאׇזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ(שמות יז, יד) —

מגיד שבאותו היום נמשח יהושע;

דברי רבי יהושע.

ארבעה שנתן להם רמז

רבי אלעזר המודעי אומר:

זה אחד מארבעה צדיקים שנתן להם רמז:

שנים חשו, ושנים לא חשו.

משה נתן לו רמז — ולא חש;

יעקב נתן לו רמז — ולא חש;

דוד ומרדכי נתן להם רמז — וחשו.

משה מנין?

וְשִׂים בְּאׇזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ.

אמרו: יהושע מנחיל את ישראל לארץ;

ובסוף היה עומד ומתחנן,

שנאמר: וָאֶתְחַנַּן אֶל יְיָ(דברים ג, כג).

משל למלך שגזר על בנו

משל למלך שגזר על בנו שלא יכנס עמו לפלטיןלפלטין — ארמון שלו.

נכנס פתח ראשון — ושתקו לו;

בשיני — ושתקו לו;

בשלישי — ונזפו בו.

אמרו לו: דייך עד כאן.

כך, כשכיבש משה ארץ שני עממים, ארץ סיחון ועוג, נתנה לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשי.

אמרו: דומה שלא נגזרה גזירה אלא על תנאי;

אף אנו — אינן נידונין אלא על תנאי.

שמא דרכיך כדרכי בשר ודם

אמר משה להקדוש ברוך הוא:

רבונו של עולם! שמא דרכיך כדרכי בשר ודם?

דרכי בשר ודם:

אפוטרופוסאפוטרופוס — ממונה, נציב גוזר גזירה — כלירכוסכלירכוס — שר אלף מבטל על ידיו;

כלירכוס גוזר גזירה — דיקוריוןדיקוריון — ראש עשרה, חבר מועצת העיר מבטל על ידיו;

דיקוריון גוזר גזירה — היגמוןהיגמון — מושל, שר צבא מבטל על ידיו;

היגמון גוזר גזירה — איפרכוסאיפרכוס — מושל מחוז מבטל על ידיו;

איפרכוס גוזר גזירה — איפטיקוסאיפטיקוס — קונסול מבטל על ידיו;

איפטיקוס גוזר גזירה — ובא המושל הגדול ומבטל על ידי כולן,

מפני שהן ממונין זה למעלה מזה, וזה למעלה מזה,

שנאמר: כִּי גָבֹוהַּ מֵעַל גָּבֹוהַּ וגו׳(קהלת ה, ז).

שמא דרכיך כדרכיהן?

אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וגו׳(דברים ג, כד):

כְמַעֲשֶׂיךָ — במצרים;

וְכִגְבוּרֹותֶיךָ — על הים.

כְמַעֲשֶׂיךָ — על הים;

וְכִגְבוּרֹותֶיךָ — על נחלי ארנון.

אעברה נא ואראה

אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה וגו׳(דברים ג, כה) —

אין נָּא אלא לשון בקשה.

וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה — זו ארץ ישראל;

הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה — זה הר המלך;

וְהַלְּבָנֹון — זה בית המקדש,

שנאמר: פְּתַח לְבָנוֹן דְּלָתֶיךָ וגו׳(זכריה יא, א),

וכתיב: וְהַלְּבָנוֹן בְּאַדִּיר יִפּוֹל(ישעיה י, לד).

וַיִּתְעַבֵּר יְיָ בִּי(דברים ג, כו).

רבי אלעזר ברבי שמעון אומר:

בִּי — דבר קשה, מה שאי איפשר לבשר ודם לומר כן.

שמא תאמרו: בגיניבגיני — בשבילי?

תלמוד לומר: לְמַעַנְכֶם —

בגינכםבגינכם — בשבילכם, ולא בגיני; אתם גרמתם לי שלא אכנס לארץ ישראל.

וַיֹּאמֶר יְיָ אֵלַי רַב לָךְ —

אמרו לו: דייך עד כאן.

רבי יהושע אומר:

רַב לָךְ — דייך העולם הבא.

עדיין היה עומד ומבקש

עדיין היה עומד ומבקש כל אותן הבקשות.

אמר משה: כלום נגזרה גזירה שלא איכנס לה?

לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה(במדבר כ, יב).

אמר לפניו:

רבונו של עולם! הואיל ונגזרה גזירה שלא אכנס במלכות — אכנס לה כהדיוט.

אמר לו: אין המלך נכנס כהדיוט.

עדיין היה עומד ומבקש כל אותן הבקשות.

אמר לפניו:

רבונו של עולם! הואיל ונגזרה גזרה שלא אכנס לה לא מלך ולא הדיוט —

אכנס לה במחילה של קסריוןקסריון — קיסריון, קיסריה (פמיאס, בניאס) שהיא מתחת לפניסלפניס — לפמיאס (בניאס), מקור הירדן.

אמר לו: וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹור(דברים לד, ד).

אמר לפניו:

רבונו של עולם! הואיל ונגזרה גזירה שלא אכנס לה לא מלך ולא הדיוט ולא במחילה של קיקריוןקיקריון — קיסריון (כמו קסריון לעיל) שהיא מתחת לפניס —

מעתה עצמותיי יעברו את הירדן.

אמר לו: כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה(דברים ג, כז).

רבי שמעון בן יוחי אומר:

אינו צריך;

והלא כבר נאמר: אָנֹכִי מֵת וגו׳(דברים ד, כב) —

וכי איך איפשר למת לעבר?

אלא שאמרו לו למשה: אף עצמותיך אינן עוברין את הירדן.

רבי חנניה בן אדי אומר:

היה משה בוכה על עצמו,

שנאמר: כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן וגו׳(דברים יא, לא) —

אתם עוברים, ואין אני עובר.

אחרים אומרים:

היה משה מוטה על רגליו של אלעזר, ואומר לו:

אליעזר אחי! בקש עלי רחמים, כשם שביקשתי על אהרן אביך,

שנאמר: וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף יְיָ וגו׳(דברים ט, כ).

אמר לפניו:

רבונו של עולם! אם כן — אראנה במראית העין.

אמר לו: ובדבר הזה — עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה.

חביבה ראייתו של אברהם

רבי חנניה בן עקביא אומר:

חביבה היא ראייתו של אברהם אבינו יותר מראייתו של משה,

שבאברהם לא לבטוהולבטוהו — הטריחוהו, הצריכוהו לטרוח, ובמשה לבטוהו.

באברהם מהו אומר?

שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם וגו׳(בראשית יג, יד);

ובמשה מהו אומר?

עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה — עלה, הבט, וראה.

כל הבקשות שביקש משה לראות

ומנין לכל הבקשות שביקש משה לראות — הראהו?

שנאמר: וַיַּרְאֵהוּ יְיָ אֶת כׇּל הָאָרֶץ וגו׳(דברים לד, א) — זה ארץ ישראל.

בקש לראות בית המקדש — והראהו,

שנאמר: אֶת כל הַגִּלְעָד;

ואין ״גלעד״ אלא בית המקדש,

שנאמר: גִּלְעָד אַתָּה לִי רֹאשׁ הַלְּבָנוֹן(ירמיה כב, ו).

ומנין שהראהו שמשון בן מנוח?

שנאמר: עַד דָּן,

ולהלן הוא אומר: וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִצׇּרְעָה מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי(שופטים יג, ב).

עד דן

דבר אחר:

עַד דָּן —

עדיין לא באו שבטים לארץ, ולא נתחלקה ארץ ישראל לישראל;

ומה תלמוד לומר עַד דָּן?

אלא שאמרו לו לאברהם:

שנים עשר שבטים עתידין לצאת מחלציך, וזה חלקו של אחד מהן.

כיוצא בו:

וַיִּרְדֹּף עַד דָּן(בראשית יד, יד) —

עדיין לא באו שבטים לעולם, ולא נתחלקה ארץ ישראל לישראל;

ומה תלמוד לומר עַד דָּן?

אלא שאמר לו לאברהם אבינו:

במקום הזה עתידין בניך לעבוד עבודה זרה —

ותשש כוחו מעליו.

מה שהראהו

ומנין שהראהו ברק בן אבינעם?

שנאמר: וְאֵת כׇּל נַפְתָּלִי(דברים לד, ב),

ולהלן הוא אומר: וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְבָרָק בֶּן אֲבִינֹעַם וגו׳(שופטים ד, ו).

ומנין שהראהו יהושע במלכותו?

שנאמר: אֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם,

ולהלן הוא אומר: לְמַטֵּה אֶפְרָיִם הוֹשֵׁעַ בִּן נוּן(במדבר יג, ח).

ומנין שהראהו גדעון בן יואש?

שנאמר: וּמְנַשֶּׁה,

ולהלן הוא אומר: הִנֵּה אַלְפִּי הַדַּל בִּמְנַשֶּׁה(שופטים ו, טו).

ומנין שהראהו דוד במלכותו?

שנאמר: וְאֵת כׇּל אֶרֶץ יְהוּדָה,

ולהלן הוא אומר: וַיִּבְחַר יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בו מִכֹּל בֵּית אָבִי(דברי הימים א כח, ד).

ומנין שהראהו את המערב כולו?

שנאמר: עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן.

ומנין שהראהו קברי אבות?

שנאמר: וְאֶת הַנֶּגֶב(דברים לד, ג).

ומנין למדנו על קברי אבות שהן בנגב?

שנאמר: וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב(במדבר יג, כב).

ומנין שהראהו מהפכת סדום ועמרה?

שנאמר: וְאֶת הַכִּכָּר,

ולהלן הוא אומר: וַיַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים הָאֵל וגו׳(בראשית יט, כה).

ומנין שהראהו גוג וכל המונו?

שנאמר: בִּקְעַת יריחו —

ולמדנו שעתידין גוג וכל המונו לעלות ולנפול בבקעת יריחו.

דבר אחר:

בבִּקְעַת יריחו —

והלא ההדיוט רואה בקעת יריחו!

אלא מה בקעה זו מיושבת — שדה מלאה חיטין כל שהוא, שדה מלאה שעורין כל שהוא —

כך הראהו את כל ארץ ישראל כבקעת יריחו.

ומנין שהראהו לדבורה?

שנאמר: עִיר הַתְּמָרִים,

ולהלן הוא אומר: וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת תֹּמֶר דְּבוֹרָה(שופטים ד, ה).

ומנין שהראהו אשתו של לוט?

שנאמר: עַד צֹעַר,

ולהלן הוא אומר: הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא עַל הָאָרֶץ(בראשית יט, כג).

יעקב, דוד ומרדכי

יעקב רמז לו — ולא חש,

שנאמר: וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ וגו׳(בראשית כח, טו);

ובסוף היה ירא ופחד,

שנאמר: וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַייֵּצֶר לוֹ(בראשית לב, ח).

אדם שהבטיחו המקום היה פחד?

אלא שאמר אבינו יעקב: אוי לי, שמא יגרום החטא.

דוד נתן לו רמז — וחש,

שנאמר: גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם את הַדֹּוב וגו׳(שמואל א יז, לו).

אלא אמר דוד:

וכי מה אני ספוןספון — חשוב, ראוי שהכיתי חיות רעות הללו?

אלא שמא עתיד דבר לארעלארע — לקרות, לבוא על את ישראל, והן עתידין להנצל על ידי.

מרדכי נתן לו רמז — וחש,

שנאמר: וּבְכׇל יוֹם וָיוֹם מׇרְדֳּכַי מִתְהַלֵּךְ וגו׳(אסתר ב, יא).

אלא אמר מרדכי:

וכי איפשר לחסידה זו שתינשא לרשע הזה ערל?

אלא שמא דבר עתיד לארע את ישראל, והן עתידין להנצל על ידיה.

תרגום לעבריתלפלטין ארמון אפוטרופוס ממונה, נציב דיקוריון ראש עשרה, חבר מועצת העיר היגמון מושל, שר צבא איפרכוס מושל מחוז איפטיקוס קונסול לבטוהו הטריחוהו, הצריכוהו לטרוח ספון חשוב, ראוי כלירכוס שר אלף קסריון קיסריון, קיסריה (פמיאס, בניאס) קיקריון קיסריון (כמו קסריון לעיל) לפניס לפמיאס (בניאס), מקור הירדן בגיני בשבילי בגינכם בשבילכם לארע לקרות, לבוא על

בבו ביום נמשח יהושע — ארבעה שניתן להם רמז

מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, פרק יז, טו · דרשת הפסוק · נוסח אחר · ארבעה שניתן להם רמז — יעקב ״הנה אנכי עמך ושמרתיך״ ונתיירא; בקשות משה ליכנס לארץ, וכל מה שהראהו

״ושים באזני יהושע… בו ביום נמשח יהושע״ — קטע גניזה קיימברידג׳, T-S Misc. 36.132. ״נמשח״ — לפניו ״נש״ שמחקו המהדיר במאגרים; ״יוהושע״ — כתיב כתב היד.

״ארבעה דברים ניתן להם רמז״ — קטע T-S C 4a.5, קרוע; הושלם מן הגרסה שב-Misc. 36.132: ״זה אחד מארבעה שנתן להן רמז, שנים חשו ושנים לא חשו״. ממשה ועד ברק — Misc. 36.132; יהושע, גדעון ודויד — Misc. 36.132 (קטע אחר); יעקב ודויד — C 4a.5, קרוע (״יעקב ניתן לו רמז״, ״ולבסוף״, ״אפשר מי שהבטיחו״, ״דויד ניתן לו״, ״אמר אני ספון״ — השלמות מאגרים).

הרביעי שבארבעה, מרדכי, אבד בקרע. אפשטיין–מלמד מביא בלא סימן: ״מרדכי ניתן לו רמז וחש, שנאמר ובכל יום ויום מרדכי מתהלך… אלא שמא דבר עתיד לערע בישראל ועתידין להנצל על ידה״; וכן בדויד ״אלא שמא דבר עתיד לערע בישראל… לכך נאמר והיה הפלשתי הערל הזה כאחד מהם״; וביעקב ״אלא אמר שמא יגרום החטא״ — ממנו הוכנס כאן ״שמא יגרום החטא״.

״ואראה״ — הסופר כתב ״ואראה״ פעמיים ומחק. ״הלבנון באדיר יפול״ — לפני ״באדיר״ ״בד״ שמחקו המהדיר. ״לראות״ (פעמיים) — בכתב היד ״לאאות״ ו״לאות״, ותוקן במאגרים. ״אלא על תנוי״, ״וזה״ (בחלקו של אחד מהן), ״זה״ (במקום), ״ותשלח״, ״ראייתו״ — אותיות מסופקות. ״חבובה יראתו״ — כתיב כתב היד (= חביבה ראייתו).

״ואמר ח׳…״ — בכתב היד ״וא׳ ח׳״, ונפתח כאן ״ואמר חנניה״ על פי מכילתא דרבי ישמעאל (״ר׳ חנניה בן עקביא אומר: חביבה היא ראייתו של אברהם אבינו יותר מראייתו של משה, שבאברהם לא לבטוהו ובמשה לבטוהו״). ״לא״ — חסר בכתב היד, וההקשר מחייבו (באברהם ״מן המקום אשר אתה שם״, ובמשה ״עלה… הביט… ראה״); הושלם מן המכילתא דרבי ישמעאל, ובאפשטיין–מלמד באותיות קטנות.

״שא נא עיניך… צפונה ומזרחה״ — כך בכתב היד; במסורה ״צפנה ונגבה״. ״מן גלעד ועד דן״ — במסורה ״את הגלעד עד דן״. בברק חסר הפסוק מדברים לד (כנראה ״ואת כל נפתלי״); אפשטיין–מלמד מסמן חסר.

מקבילות: מכילתא דרבי ישמעאל, עמלק ב (לעיל, א; משה מבקש ליכנס, המחילה של קיסריון, ״חביבה ראייתו של אברהם״, ״מנין לכל הבקשות שביקש משה לראות הראהו״); ספרי דברים שנז (ויראהו יי את כל הארץ).

וְשִׂים בְּאׇזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ(שמות יז, יד) —

בו ביום נמשח יוהושע.

ארבעה שניתן להם רמז

זה אחד מארבעה דברים ניתן להם רמז:

שנים חשו, ושנים לא חשו.

משה

משה נתן לו רמז ולא חש:

וְשִׂים בְּאׇזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ —

יהושע מכניס את ישראל לארץ,

ואן משה מכניס את ישראל לארץ.

לסוף הוא עומד ומבקש כל אותן בקשות, ואמר:

הואיל והתחלתה תראני מקצת הארץ — הראיני כולה.

משל המלך ובנו

משלו: למה הדבר דומה?

למלך שגזר על בנו שלא יכנס לפתח פלטוריןפלטורין — ארמון שלו.

נכנס פתח ראשון — ושתקו לו;

נכנס פתח שיני — ושתקו לו;

בא להיכנס לפתח שלישי — נזפו בו.

אמרו לו: דייך עד כן.

כך בשעה שבא משה וכיבש שני עממין, סיחון ועוג, וחלקם, אמר:

דומה שלא נגזרה גזירה אלא על תנוי,

ואן אנו מנודין אלא על תנוי.

לא מלך ולא הדיוט

ועד אן היה מבקש ואומר:

לא נגזרה גזירה אלא שלא אכנס לה מלך,

שנאמר:

לָכֵן לֹא תָבִאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה(במדבר כ, יב) —

איכנס לה כהדיוט.

אמר לו: אין מלך נכנס כהדיוט.

אמר לפניו:

אם נגזרה גזירה שלא איכנס לה לא מלך ולא הדיוט,

איכנס לה במחילה של קיסריון פמיוסקיסריון פמיוס — קיסריה של פמיאס (בניאס), מקור הירדן.

אמר: וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא(דברים לב, נב).

אומר לפני הקדוש ברוך הוא:

אם נגזרה שלא איכנס לה לא מלך ולא הדיוט ולא במחילה,

איכנס לה במותי.

אמר לו: כִּי לֹא תַעֲבֹור אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה(דברים ג, כז).

וכי מת יכול לעבור?

אילא אמר לו: משה, אף עצמותיך לא יעברו את הירדן הזה.

אחרים אומרים:

היה משה יושב ובוכה, ואומר להן לישראל:

אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן(דברים יא, לא) —

אתם עוברים, ולא אני.

אעבר נא

ועד אן היה מבקש ואומר:

אעבר נָּא וְאֶרְאֶה(דברים ג, כה) —

אין נָּא אלא בקשה.

וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר — זו ארץ ישראל;

הָהָר הַטּוֹב — זו ירושלים;

וְהַלְּבָנֹון — זה בית המקדש.

וכין הוא אומר:

הַלְּבָנוֹן בְּאַדִּיר יִפּוֹל(ישעיה י, לד),

ואומר:

פְּתַח לְבָנוֹן דְּלָתֶיךָ וְתֹאכַל אֵשׁ בַּאֲרָזֶיךָ(זכריה יא, א).

עלה, הביט, ראה

ואמר חנניה:

חבובה יראתו של אברהם יתיריתיר — יותר משלמשה;

שאברהם לא ליבטוהוליבטוהו — הטריחוהו, הצריכוהו לטרוח, ומשה ליבטוהו.

באברהם הוא אומר:

שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹונָה ומזרחה וָקֵדְמָה וָיָמָּה(בראשית יג, יד);

במשה הוא אומר:

עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וגו׳ —

עלה, הביט, ראה.

כל הבקשות שביקש

מנין שכל בקשות שביקש משה מלפני הקדוש ברוך הוא — נתן לו?

בקש לראות את ארץ ישראל — ונתן לו,

שנאמר:

וַיַּרְאֵהוּ יְיָ אֶת כׇּל הָאָרֶץ(דברים לד, א) מן גלעד ועד דָּן.

ביקש לראות בית המקדש — ונתן לו,

שנאמר: אֶת הַגִּלְעָד;

ואין ״גלעד״ אלא בית המקדש,

שנאמר:

גִּלְעָד אַתָּה לִי רֹאשׁ הַלְּבָנוֹן(ירמיה כב, ו).

שמשון

ומנין שהראהו שמשון בן מנוח?

שנאמר: עַד דָּן,

ולהלן הוא אומר:

וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִצׇּרְעָה מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי וּשְׁמוֹ מָנוֹחַ(שופטים יג, ב).

כיוצא בו אתה אומר:

וַיִּרְדֹּוף עַד דָּן(בראשית יד, יד).

והלוא עד אן לא באו עשרת השבטים, ולא נתחלקה הארץ!

אלא מלמד שאמר לו לאברהם:

שנים עשר שבטים מחלציך, וזה חלקו של אחד מהן.

ויש אומרים:

כך אמרו לו:

במקום זה עתידין בניך להעמיד עבדה זרה —

ותשש כוחו מעליו.

ברק, יהושע, גדעון ודויד

ומנין שהראהו ברק בן אבי נועם?

…

ולהלן הוא אומר:

וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְבָרָק בֶּן אֲבִינֹעַם(שופטים ד, ו).

ומנין שהראהו יהושע בן נון?

שנאמר: וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם(דברים לד, ב),

ואומר:

לְמַטֵּה אֶפְרָיִם הוֹשֵׁעַ בִּן נוּן(במדבר יג, ח).

ומנין שהראהו גדעון בן יואש?

שנאמר: וּמְנַשֶּׁה,

והוא אומר:

הִנֵּה אַלְפִּי הַדַּל בִּמְנַשֶּׁה וְאָנֹכִי הַצָּעִיר בְּבֵית אָבִי(שופטים ו, טו).

ומנין שהראהו דויד במלכותו?

שנאמר: וְאֵת כׇּל אֶרֶץ יְהוּדָה,

ולהלן אומר:

וַיִּבְחַר יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בִּי מִכֹּל בֵּית אָבִי לִהְיוֹת לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם(דברי הימים א כח, ד),

כִּי בִיהוּדָה בָּחַר לְנָגִיד וּבְבֵית יְהוּדָה בֵּית אָבִי ובבית אָבִי בִּי רָצָה להיות מלך.

יעקב

יעקב ניתן לו רמז ולא חש:

הִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ(בראשית כח, טו) …;

ולבסוף היה מתירא,

שנאמר:

וַיִּירָא יַעֲקֹב(בראשית לב, ח) ….

אפשר מי שהבטיחו הקדוש ברוך הוא היה מתירא?

אלא אמר: שמא יגרום החטא.

דויד

דויד ניתן לו רמז וחש,

שנאמר:

גַּם אֶת הָאֲרִי(שמואל א יז, לו) ….

אמר: אני ספוןספון — חשוב, ראוי שהרגתי שלוש בהמות ….

תרגום לעבריתפלטורין ארמון קיסריון פמיוס קיסריה של פמיאס (בניאס), מקור הירדן יתיר יותר ליבטוהו הטריחוהו, הצריכוהו לטרוח ספון חשוב, ראוי

חלק ב

דברי האמוראים

גוּבְכׇל יוֹם וָיוֹם מׇרְדֳּכַי מִתְהַלֵּךְ — רמז

אסתר רבה, פרשה ו, ו · דרשת הפסוק · ״ובכל יום מרדכי מתהלך״ · נוסח אחר · ארבעה צדיקים שניתן להם רמז: יעקב ומשה לא חשו, דוד ומרדכי חשו

״ושים״ — היו״ד מסופקת; ״שיארע״, ״ידה״ — אות מסופקת.

המדרש קורא ״גם את הארי ואת הדוב״ (במסורה: גם את הארי גם הדב), ״ובכל יום מרדכי מתהלך לפני חצר הנשים״ (ובכל יום ויום… חצר בית הנשים).

בדפוס: ״זה אחד מארבע צדיקים שניתן להם רמז — שנים חשו ושנים לא חשו״; אצל דוד עוד: ״אמר דוד: וכי מה אני ספון שהכיתי חיות רעות אלו? אלא אמר: שמא דבר עתיד ליארע את ישראל, והן עתידין לינצל על ידי״ — ואינו בכתב היד.

מקבילה: תנחומא, בשלח כח — כמעט מלה במלה, ושינוייה בגוף הנוסח; שם הפסוקים: ״כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע״, ליעקב ״והנה אנכי עמך ושמרתיך… והשיבותיך, ולבסוף: ויירא יעקב מאד וייצר לו״ (השאלה ״אדם שהבטיחו היה מתפחד״ אחרי הפסוק), למשה ״ואתחנן אל יי… אעברה נא ואראה״, לדוד ״גם את הארי גם הדוב הכה עבדך״, למרדכי ״ובכל יום ויום מרדכי מתהלך לפני חצר בית הנשים״. הנוסח הארוך — מכילתא דרבי ישמעאל ומכילתא דרבי שמעון בר יוחאי (לעיל, א–ב).

יעקב ומשה

כתיב: וְשִׂים בְּאׇזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ(שמות יז, יד) —

זה אחד מן ארבעה צדיקים, ניתן להם רמז ולא חשו (תנחומא: מארבעה צדיקים שניתן להם רמז, שנים חשו ושנים לא חשו; יעקב ומשה נתן להם רמז ולא חשו).

יעקב — אמר ליה: וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ(בראשית כח, טו);

אדם שהקדוש ברוך הוא הבטיחו (תנחומא: שהבטיחו) היה מתפחד? דכתיב: וַיִּירָא יַעֲקֹב(בראשית לב, ח).

אלא אמר: שמא כשהייתי בבית לבן הטמא נתלכלכתי בטומאה.

משה — (תנחומא: ניתן לו רמז ולא חש, שאמר לו:) וְשִׂים בְּאׇזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ — לומר: אתה (תנחומא: שאתה) מת, ויהושע מכניס ישראל (תנחומא: את ישראל) לארץ (תנחומא: בכאן נאמר לו ולא חש);

ומתחנן (תנחומא: ולסוף היה מתחנן), דכתיב (תנחומא: שנאמר): וָאֶתְחַנַּן(דברים ג, כג).

דוד ומרדכי

אבל דוד ומרדכי — נתן להם רמז וחשו.

דוד אמר: גַּם אֶת הָאֲרִי ואת הַדֹּוב הִכָּה עַבְדֶּךָ(שמואל א יז, לו).

מרדכי — וּבְכׇל יוֹם מׇרְדֳּכַי מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי חֲצַר הַנָּשִׁים(אסתר ב, יא).

אמר: אפשר לצדקת זאת (תנחומא: הזו) שתינשא לערל?

אלא דבר גדול עתיד שיארע לישראל (תנחומא: שעתיד דבר גדול להיות על ישראל), ועתידין להנצל על ידה (תנחומא: על ידיה).

חילופי נוסח והשלמות

מכילתא דרבי ישמעאל, מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, אסתר רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אושמהשמא
אלפניסלפנים
אאף— (הוספה)
אב— (הוספה)
בח— (הוספה)
בזה אחד מ— (הוספה)
בושנים לא חשו— (הוספה)
בנניה— (הוספה)
בלא— (הוספה)
בלראותלאאות
בלראותלאות
באחדא…ד
בב— (הוספה)
בעמי— (הוספה)
ב…— (הוספה)
בלמטהלמ…
בה— (הוספה)
בבמנשהבמ…שה
בואנכיוא…כי
בבבית— (הוספה)
באבי— (הוספה)
בישראל— (הוספה)
בבי— (הוספה)
במכל— (הוספה)
בישראל— (הוספה)
בבית— (הוספה)
ביעקב ניתן לו רמז— (הוספה)
בושמרתיךושמרתי…
ב…— (הוספה)
בולבסוף— (הוספה)
ב…— (הוספה)
באפשר מי שהבטיחו— (הוספה)
במר— (הוספה)
בשמא יגרום החטא— (הוספה)
בדויד ניתן לו— (הוספה)
בהאריהא…
ב…— (הוספה)
באמר: אני ספון— (הוספה)
ב…— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
מכילתא דרבי ישמעאלכתב יד אוקספורד 151
מכילתא דרבי שמעון בר יוחאיקטע גניזה, קמברידג׳ T-S Misc. 36.132
אסתר רבהכתב יד וטיקן 291
§§42§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה מב

אנכי אנכי הוא מנחמכם

וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ(בראשית כח, טו)

״אנכי אנכי הוא מנחמכם״ — יעקב שמע ״הנה אנכי עמך״ ונתיירא, וישראל בימי המן נסמכו על דעתו; באנכי דבר עם האבות ובאנכי ינחם

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

פסיקתא דרב כהנא, פסיקתא רבתי §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אוַתִּירְאִי מֵאֱנוֹשׁ יָמוּת וּמִבֶּן אָדָם חָצִיר יִנָּתֵן

פסיקתא דרב כהנא, פסקא אנכי אנכי, ו · דרשת הפסוק · ״ותיראי מאנוש ימות״ · ישראל בימי המן נסמכו על יעקב שנתיירא; ״ותשכח״ — הבטחת ירמיה; ״חמת המציק״ — המן; ״מיהר צועה להפתח״ — ששה סימנים יפים לחולה

מקבילות: בראשית רבה עו, א — ״רבי ברכיה רבי חלבו בשם רבי שמואל בר נחמן: ראוים היו ישראל כליה בימי המן, אילולי שסמכה דעתן על דעתו שלזקן״ (בפרשה מ, ושמרתיך בכל אשר תלך, א); פסיקתא רבתי לג (להלן, ב) — ״ראויים היו ישראל שלא ליגאל מצרת המן על שנתייאשו מן הגאולה, אילולי שהסכימו לדעת יעקב אביהם״, בשם רבי שמואל ברבי נחמן לבדו.

דברי רבי שמואל בר נחמן על ישראל בימי המן בבראשית רבה עו, א, בפתיחתא ״בטח אל יי בכל לבך״ — בפרשה מ (ושמרתיך בכל אשר תלך), א.

בימי המן

וַתִּירְאִי מֵאֱנוֹשׁ יָמוּת(ישעיה נא, יב) — או אלא וּמִבֶּן אָדָם חָצִיר יִנָּתֵן.

רבי ברכיה בשם רבי חלבו, רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן:

ראויין היו ישראל כלייה בימי המן, אילולי נסמכו על דעתו של זקן ואמרו:

מה אם אבינו יעקב, שהבטיחו הקדוש ברוך הוא ואמר לו הִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ(בראשית כח, טו) — נתיירא,

אנו על אחת כמה וכמה!

ותשכח יי עושיך

הוא שהנביא מקטרוןמקטרון — מקנטרן, מוכיחן ואומר להם: וַתִּשְׁכַּח יְיָ עֹושֶׂיךָ נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹוסֵד אָרֶץ(ישעיה נא, יג).

אנשיתון מה דאמרת לכון:אנשיתון מה דאמרת… — השכחתם מה שאמרתי לכם:

השכחתם מה שאמרתי לכם:

אִם יִמַּדּוּ שָׁמַיִם מִלְמַעְלָה וְיֵחָקְרוּ מוֹסְדֵי אֶרֶץ לְמָטָּה גַּם אֲנִי אֶמְאַס בְּכׇל זֶרַע יִשְׂרָאֵל עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ נְאֻם יי(ירמיה לא, לז).

ראיתם שמים שנימדו והארץ שניתמוטטה?

מנטיית שמים וארץ היה לכם ללמד! אלא וַתְּפַחֵד תָּמִיד כׇּל הַיּוֹם.

מפני חמת המציק

מִפְּנֵי חֲמַת הַמֵּצִיק — אמר רבי יצחק: שהיו צרות מציקות זו אחר זו.

וְאַיֵּה חֲמַת הַמֵּצִיק — הוא המן ושליותיה.

אשר כּוֹנֵן לְהַשְׁחִית — בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא חֹדֶשׁ נִיסָן(אסתר ג, ז).

ששה סימנים יפים לחולה

מִיהַר צֹועֶה לְהִפָּתֵחַ וְלֹא יָמוּת לַשַּׁחַת וגו׳(ישעיה נא, יד).

אמר רבי אבהו: זה אחד מששה דברים סימן יפה לחולה:

עיטוש, זיעה, שינה, קרי, חלום, הילוך מעים בדרך הארץ.

עיטוש מנין? עֲטִישֹׁותָיו תָּהֶל אוֹר(איוב מא, י).

זיעה מנין? בְּזֵיעַת אַפֶּךָ תֹּאכַל לֶחֶם(בראשית ג, יט).

קרי מנין? יִרְאֶה זֶרַע יַאֲרִיךְ יָמִים(ישעיה נג, י).

שינה מנין? יָשַׁנְתִּי אָז יָנוּחַ לִי(איוב ג, יג).

חלום מנין? וְתַחֲלִימֵנִי וְהַחֲיֵינִי(ישעיה לח, טז).

הילוך מעים בדרך הארץ מניין? מִהַר צֹעֶה לְהִפָּתֵחַ לא יָמוּת לַשַּׁחַת.

אמר רבי חגי: ובלבד שלא יחסר לחמו.

תרגום לעבריתמקטרון מקנטרן, מוכיחן

במשל התולעת — הסכימו לדעת יעקב

פסיקתא רבתי, פסקא לג · דרשת הפסוק · ״מי את ותיראי מאנוש ימות״ · משל התולעת הנראית בלילה כגחלת — כך שיעבוד המלכיות; ראויים היו ישראל שלא ליגאל מצרת המן, אלא שהסכימו לדעת יעקב — ״הנה אנכי עמך״ ונתיירא

״אמר״ (אמר לכם) — נוסף בגליון כתב היד; ״לכם״ — כך בכתב היד (מסומן במאגרים ״כך״). ״הוא״, ״גיחלת״ — כך בכתב היד (מסומנים ״כך״). ״גומרת לילו״ — בסימון הארמית של מאגרים. ״מצרת״ — הסופר כתב ״מצות״, מחקו, וכתב בגליון ״מצרת״. ״עשך״ — בכתב היד ״עושיך״; נדפס כתיב המסורה.

מקבילה: פסיקתא דרב כהנא, אנכי אנכי ו (לעיל, א) — ״ראויין היו ישראל כלייה בימי המן, אילולי נסמכו על דעתו של זקן״, בשם רבי ברכיה בשם רבי חלבו, רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן.

דבר אחר:

מֵאֱנוֹשׁ יָמוּת(ישעיה נא, יב) — את מיתייראה?

אמר רבי יהודה ברבי שמעון:

למי שהיה רואה תולעת, והיה מתיירא הימנה;

רואה בגחלת — נקרא גומרת לילוגומרת לילו — שם התולעת המאירה בלילה (כגחלת).

אמרו לו: מזו את מתיירא?

בלילה הוא נראית גיחלת ויוקדת;

יבא הבקר — ואת רואה שאינה אלא תולעת היא.

כך אמר להם הקדוש ברוך הוא:

מאנוש אתם מתיראים?

אמרו לפניו:

רבונו של עולם, והרי שיעבודם של מלכיות קשה היא!

אמר לכם:

מפני שהעולם הזה לילה הוא — ושולטין בו;

כך יבא הבקר, ואתם רואים שאינם אלא תולעה.

וַתִּשְׁכַּח יְיָ עֹשֶׂךָ(ישעיה נא, יג) — בצרת המן הכתוב מדבר,

שנתייראו לאחת שעה, נתייאשו מן הגאולה.

אמר רבי שמואל ברבי נחמן:

ראויים היו ישראל שלא ליגאל מצרת המן, על שנתייאשו מן הגאולה,

אילולי שהסכימו לדעת יעקב אביהם:

יעקב שמע מפי הדיבור הִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ(בראשית כח, טו) — ונתיירא מן עשו:

וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ(בראשית לב, ח).

תרגום לעבריתגומרת לילו שם התולעת המאירה בלילה (כגחלת)

גבאנכי דברתי עם אבותיכם

פסיקתא רבתי, פסקא לג · דרשה · ״אנכי אנכי הוא מנחמכם״ · באנכי נבראו העליונים והתחתונים, ובו דבר עם אברהם ויצחק; ליעקב באני — לפיכך נתיירא

״באנכי בראתי את העליונים״ — לפני ״בראתי״ בכתב היד ״בא״, שנמחק במאגרים; ״יצחק״ — לפניו צד״י מחוקה. ״באנכי דברתי עם אברהם״ — בכתב היד ״בראתי את״, ונמחק ונכתב ״דברתי עם״. ״האדם הראשון״ — בכתב היד ״הראשונים״ (מסומן במאגרים ״כך״). ״באנכי אני מביא את הגאולה״ — בכתב היד ״באנכי״ נמחק ונכתב ״אנכי״.

״אנכי אלהי אברהם אביך״ (בראשית כו, כד) — בכתב היד אחרי ״אנכי״ אל״ף, תחילת מילה שלא נגמרה. ״אירעני״ — בכתב היד ״אירע כי״ (מסומן ״כך״); בדפוס ״אירעני״. ״ובתיבה אחת״ — בכתב היד ״וכתיבה אחד״ (מסומן ״כך״); בדפוס ״ובתיבה אחת״. ״וכעלילותיכם״ (יחזקאל כ, מד; אחת עשרה אותיות) — בכתב היד בקיצור ״ובעלילות׳״. ״הנה אנכי מרביץ״ — בכתב היד ״אני״ (מסומן ״כך״).

מקבילות: פסיקתא רבתי כא — בסימן שנתן יעקב לבניו: ״בלשון אנכי הסיח עם זקני — אנכי מגן לך; ובלשון אנכי הסיח עם אבי… אנכי האל בית אל… אנכי ארד עמך מצרימה״, ושם אין ״באני״ שנתיירא ממנו; ומשנת רבי אליעזר ז — ״אנכי״ ״שבו נבראו שמים וארץ (אנכי עשיתי את הארץ), ובו נגלה על האבות״, ליעקב ״אנכי האל בית אל״ — שתיהן בפרשה קכח (כי ראיתי את כל אשר לבן עשה לך), ב–ג.

בדפוס (מהדורת איש שלום, פסקא לג) אין רשימת ״באנכי״ שבראש הדרשה (״באנכי בראתי את העליונים… באנכי אני מנחם אתכם״): הדרשה נפתחת בראיות — ״באנכי בראתי את העליונים, באנכי בראתי את התחתונים, שנאמר: אנכי יי עשה כל״; ביצחק שם ״באנכי דברתי עם יצחק: וירא אליו יי בלילה ההוא ויאמר אנכי האל אלהי אביך״; ״ויירא יעקב מאד״; ״והוא הופך את לשונו״, ״אחד עשר מאגניות״; ובסופה ״באנכי אני מנחמכם — אנכי אנכי הוא מנחמכם״.

דבר אחר:

אָנֹכִי אָנֹכִי וגו׳(ישעיה נא, יב).

באנכי בראתי את העליונים,

ובאנכי בראתי את התחתונים;

באנכי בראתי את האדם הראשון;

באנכי דברתי עם אברהם אבינו;

באנכי דברתי עם יצחק;

באנכי דברתי עם יעקב;

באנכי דברתי את הדיבור ושמתי בפיו;

באנכי שלחתי אצל פרעה;

באנכי נתתי את התורה;

באנכי אני מוליך את כנסת ישראל למדבר ומפתה אותה;

באנכי אני בונה אותה ואת ציון;

באנכי אני מביא את הגאולה;

באנכי אני מנחם אתכם.

באנכי בראתי את העליונים והתחתונים — אָנֹכִי יְיָ עֹושֶׂה כֹּל(ישעיה מד, כד);

באנכי בראתי את האדם — ואָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶרֶץ וְאָדָם עָלֶיהָ בָרָאתִי(ישעיה מה, יב);

באנכי דברתי עם אבותיכם:

עם אברהם — אַל תִּירָא אָנֹכִי מָגֵן לָךְ(בראשית טו, א);

באנכי נגליתי עם יצחק — וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ(בראשית כו, כד).

כשנגלה על יעקב — לא נגלה באנכי, אלא באני:

וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְיָ וגו׳(בראשית כח, יג);

לפיכך נתיירא — וַיִּירָא(בראשית כח, יז).

למה נתיירא?

אמר: על אבותי לא היה נגלה בלשון הזה ׳באני׳ אלא ׳באנכי׳;

תומר: מה עון אירעני, שלא השיח עמי בלשון שהיה משיח עם אבותי?

כיון שראהו הקדוש ברוך הוא מצטער על הדבר — מיד התחיל מדבר עמו באנכי:

הִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ(בראשית כח, טו).

באנכי ירדתי עמו למצרים — אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה(בראשית מו, ד);

העליתיו משם — אָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה.

באנכי נגליתי על הגואל — וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ(שמות ג, ו);

בראתי את הדיבור ושמתיו בפיו — וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ(שמות ד, יב).

אמר רבי חמא ברבי חנינא:

קשה גליפות שפתיםגליפות שפתים — פיתוח השפתים — הדיבור, שהוא שקול כנגד בריית עולם:

שבריית עולם ומלואו — כתיב ביהכתיב ביה — כתוב בו: אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם(בראשית ב, ד);

ובגליפות שפתים — כתיב: בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִם(ישעיה נז, יט).

אמר רבי שמואל ברבי נחמן:

אם מבקש את לידע כוחו של דיבור — מה שברא הקדוש ברוך הוא בלשון הזה:

פעמים שאדם מדבר דבר אחד, והוא כופף את לשונו;

ויש דבר שהוא פושט בו עד שיניו;

ובתיבה אחת מצינו אחד עשר מגיוניותמגיוניות — לגיונות — כלומר: אותיות משמשות משמשים — וְכַעֲלִילוֹתֵיכֶם(יחזקאל כ, מד).

באנכי נתתי את הדיברות — אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ(שמות כ, ב);

באנכי אני מוליכך במדבר;

באנכי אני מנחמכם — לָכֵן הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ(הושע ב, טז);

באנכי אני בונה ציון — הִנֵּה(ישעיה נד, יא) אנכי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ;

באנכי אני מביא את הגואל — הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא(מלאכי ג, כג);

באנכי אני מנחמכם.

תרגום לעבריתכתיב ביה כתוב בו גליפות שפתים פיתוח השפתים — הדיבור מגיוניות לגיונות — כלומר: אותיות משמשות

חילופי נוסח והשלמות

פסיקתא דרב כהנא, פסיקתא רבתי. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אולאלא
גהראשוןהראשונים
גבאנכיאנכי
גאירעניאירע כי
גוכעלילותיכםובעלילות׳
גובתיבה אחתוכתיבה אחד
גאנכיאני

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
פסיקתא דרב כהנאכתב יד אוקספורד 151, עם השלמות מכתב יד פרמה 3122
פסיקתא רבתיכתב יד פרמה 3122
§§43§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה מג

וייקץ יעקב משנתו

וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ(בראשית כח, טז)

יעקב ניעור ממשנתו ויודע שהשכינה במקום: המקדש בנוי, חרב ובנוי, שער השמים ויראת האבות

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

ספרי דברים, מדרש תנאים לדברים, אבות דרבי נתן, בראשית רבה, תנחומא, תנחומא בובר, פרקי דרבי אליעזר, סדר אליהו רבה §§cover-end§§

חלק א

דברי התנאים

אחֹופֵף עָלָיו כׇּל הַיּוֹם — בנוי, חרב ובנוי

ספרי דברים, פסקא שנב · דרשת הפסוק · ״חופף עליו כל היום ובין כתפיו שכן״ · שני הבתים והבית העתיד; האבות ראו אותו בנוי, חרב ובנוי

ביצחק: אחרי ״לעולם הבא״ סימן השמטה בכתב היד, וחסרים הפסוקים; בפינקלשטיין ״שנאמר ראה ריח בני — הרי בנוי; כריח שדה — הרי חרב; אשר ברכו יי — בנוי ומשוכלל לעתיד לבוא, שנאמר כי שם צוה יי את הברכה״. לא הושלם. ״הבא״ — בכתב היד ״להבא״, ומאגרים מחקו את הלמ״ד.

״אלהים״ (בראשית כח, יז) — בכתב היד ״אלקים״, כדרכו בשם זה בכל הפסקאות; בתוך הפסוקים נכתב ״אלהים״.

בפינקלשטיין עוד ״דבר אחר: חופף עליו — בעולם הזה; כל היום — לימות המשיח״, ובכתב היד אינו.

נוסח אחר, ובו גם משה, דוד ושלמה — מדרש תנאים לדברים לג, יב (להלן).

חֹופֵף עָלָיו(דברים לג, יב) — זה ביניין ראשון.

כׇּל הַיּוֹם — זה בניין אחרון.

וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן — בנוי ומשוכלל לעתיד לבא.

אברהם

וכן אתה מוצא באברהם,

שראה אותו בנוי, וראה אותו חרב, וראה אותו בנוי,

שנאמר: וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא יְיָ יִרְאֶה(בראשית כב, יד) — הרי בנוי;

אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר — הרי חרב;

יְיָ יִרְאֶה — הרי בנוי ומשוכלל לעולם הבא.

יצחק

וכן אתה מוצא ביצחק,

שראה אותו בנוי, וראה אותו חרב, וראה אותו בנוי ומשוכלל לעולם הבא.

יעקב

וכן אתה מוצא ביעקב,

שראה אותו בנוי, וראה אותו חרב, וראה אותו בנוי ומשוכלל לעתיד לבוא:

וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה(בראשית כח, יז) — הרי בנוי;

אֵין זֶה — הרי חרב;

כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים — הרי בנוי ומשוכלל לעתיד לבא.

בבנוי, חרב ובנוי — באבות, במשה, בדוד ובשלמה

מדרש תנאים לדברים לג, יב · דרשת הפסוק · נוסח אחר · האבות, משה, דוד ושלמה ראו את המקדש בנוי, חרב ובנוי

מן ״דבר אחר: חפף עליו״. לפניו בפסקה ״חפף עליו — בעולם הזה; כל היום — לימות המשיח; ובין כתפיו שכן — לעולם הבא״, ואחריו ״דבר אחר: ובין כתפיו שכן — אין לך באדם הזה גבוה מבין כתפיו״.

לעומת ספרי דברים שנב (לעיל): כאן גם פסוקי יצחק (״ראה ריח בני… כי שם צוה יי את הברכה״), משה, דוד ושלמה, ו״ובין כתפיו שכן — בין חרב ובין שאינו חרב״.

״בית זבול… אל תהי קורא בית זבול אלא בית זבל״ — כך בנוסח; במסורה ״בית זבל״.

דבר אחר:

חֹפֵף עָלָיו(דברים לג, יב) — זה בנין ראשון;

כׇּל הַיּוֹם — זה בנין אחרון;

וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן — בנוי ומשוכלל לעתיד לבוא.

אברהם

את מוצא באבינו אברהם,

שראה אתו בנוי, וראה אתו חרב, וחזר וראה אותו בנוי,

שנאמר: וַיִּקְרָא אַבְרָהָם את שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא יְיָ יִרְאֶה(בראשית כב, יד) — הרי בנוי;

אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר — הרי חרב;

יְיָ יִרְאֶה — בנוי ומשוכלל לעתיד לבוא.

יצחק

וכן את מוצא באבינו יצחק,

שראה אותו בנוי, וראה אתו חרב, וחזר וראה אותו בנוי,

שנאמר: רְאֵה רֵיחַ בְּנִי(בראשית כז, כז) — הרי בנוי;

כְּרֵיחַ שָׂדֶה — הרי חרב;

אֲשֶׁר בֵּירְכוֹ יְיָ — הרי בנוי ומשוכלל לעתיד לבוא,

והוא אומר: כִּי שָׁם צִוָּה יְיָ אֶת הַבְּרָכָה(תהלים קלג, ג).

יעקב

וכן את מוצא באבינו יעקב,

שראה אתו בנוי, וראה אתו חרב, וחזר וראה אותו בנוי,

שנאמר: וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה(בראשית כח, יז) — הרי בנוי;

אֵין זֶה — הרי חרב;

כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים — הרי בנוי ומשוכלל לעתיד לבוא.

משה

וכן את מוצא במשה,

שראה אתו בנוי, וראה אתו חרב, וחזר וראה אתו בנוי,

שנאמר: אֶת קׇרְבָּנִי לַחְמִי(במדבר כח, ב) — הרי בנוי;

לְאִשַּׁי — הרי חרב;

תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ — בנוי ומשוכלל לעתיד לבוא.

דוד

וכן את מוצא בדוד,

שראה אותו בנוי, וראה אתו חרב, וחזר וראה אותו בנוי,

שנאמר: לָמָּה תְּרַצְּדוּן הָרִים(תהלים סח, יז) — הרי בנוי;

גַּבְנֻונִּים — הרי חרב;

הָהָר חָמַד אֱלֹהִים לְשִׁבְתּוֹ — בנוי ומושכלל לעתיד לבוא.

שלמה

וכן את מוצא בשלמה בנו,

שראה אותו בנוי, וראה אתו חרב, וחזר וראה אתו בנוי,

שנאמר: בָּנֹה בָנִיתִי(מלכים א ח, יג) — הרי בנוי;

בֵּית זבול — הרי חרב;

אל תהי קורא בית זבול, אלא בֵּית זְבֻל;

מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים — בנוי ומשוכלל לעתיד לבוא.

וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן — בין חרב ובין שאינו חרב,

והוא אומר: כֹּה אָמַר כּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס מִי בָכֶם מִכׇּל עַמּוֹ יְיָ אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיָעַל(דברי הימים ב לו, כג) —

בין חרב בין שאינו חרב.

גשלש ברכות המזון כנגד האבות

אבות דרבי נתן, נוסחא שלישית · דרשה · ברכות המזון לזכות האבות: ״בונה ירושלים״ — יעקב בבית אל

מן ״ומנין שהאוכל״; לפניו בפסקה דברי רבי חנינא בן תרדיון על שנים שיושבין ואין ביניהן דברי תורה, ואחריו דברי רבי אלעזר בן עזריה. ״צדיק מברך״ — כך בנוסח (אולי: צריך).

ומנין שהאכל צדיק מברך?

שנאמר: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ(דברים ח, י).

למה בירכו שלש ברכות?

להזכיר זכות האבות.

ואלו הן:

הזן את הכל,

על הארץ ועל המזון,

בונה ירושלים.

הזן את הכל — להזכיר זכות אברהם.

כיצד?

היה מכניס עוברי דרכים לביתו לפרנסו ולכלכלו;

למי שאינו צריך לאכילה — לא כל שכן?

הקדוש ברוך הוא בירכו בכל,

שנאמר: וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא וגו׳(בראשית כד, א).

על המזון — להזכיר זכות יצחק,

שזרע בארץ ומצא מזונו מאה שערים,

דכתיב: על הארץ על המזון — שבירכתו יצחק בארץ ובמזון.

הבונה ברחמיו — להזכיר זכות יעקב,

שעמד בבית אל ואמר: מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה(בראשית כח, יז),

וַירָא וַיֹּאמַר זֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם — זה ירושלם, שעמד לבנות.

לכך אומרים: בונה ירושלם, לבני יעקב.

חלק ב

דברי האמוראים

דממישנתו — הסולם ושער השמים

בראשית רבה, פרשה סט, ח · דרשת הפסוק · ״ויקץ יעקב… מה נורא המקום הזה… וזה שער השמים״ · הסולם מבאר שבע עד בית המקדש, שער השמים, והמקדש בנוי וחרב ובנוי

הוי״ו של ״ושיפועו״ — הושלמה במאגרים; ״בך״ — בכתב היד ״בו״, ותוקן במאגרים כתיאודור–אלבק.

״מניין וזה״ — כך בכתב היד (מניין אותיות ״וזה״ = שמונה עשר); בתיאודור–אלבק ״מניין וזה י״ח״. ״בנוי וחרב בנוי״ — שם ״בנוי וחרב ובנוי״; ״אין בית המקדש שלמעלן״ — שם ״אין המקדש שלמעלן״. המדרש קורא ״וירא ויאמר״ (במסורה: ויירא), ״ממקדשך״ (במסורה: ממקדשיך), ״לבינו״, ״חיזק״.

״בנוי וחרב ובנוי״ בנוסחים אחרים: ספרי דברים שנב ומדרש תנאים לדברים לג, יב (לעיל, א–ב), תנחומא בובר, ויצא ט (להלן, ה), ומדרש ילמדנו לבראשית כט, ב, ״כשהיה יעקב בתחום חרן… וראה בית המקדש בנוי, וחרב, ובנוי״ (בפרשה נד: וירא והנה באר בשדה).

ממשנתו

וַיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וגו׳(בראשית כח, טז).

רבי יוחנן אמר:

ממישנתוממישנתו — מתוך משנתו (לימודו).

וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ יְיָ בַּמָּקוֹם הַזֶּה.

אמר: איכן היא השכינה שרויה? בַּמָּקוֹם הַזֶּה — ולא הייתי יודע.

הסולם ושיפועו

וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה(בראשית כח, יז).

אמר רבי לעזר בשם רבי יוסי בר זימרא:

הסולם הזה עומד בבאר שבע, ושיפועוושיפועו — וקצהו המשופע מגיע עד בית המקדש.

ומה טעם?

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע(בראשית כח, י),

וירא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה.

אמר רבי יודה בירבי סימון:

הסולם הזה עומד בבית המקדש, ושיפועו עד ביתאל.

ומה טעם?

וַיִּירָא וַיֹּאמַר,

וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא(בראשית כח, יט) ביתאל.

שער השמים

אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וגו׳.

אמר רבי אחא:

עתיד השער הזה להיפתח להרבה צדיקים כיוצא בך.

אמר רבי שמעון בן יוחיי:

אין בית המקדש שלמעלן גבוה מבית המקדש שלמטן אלא שמונה עשר מיל.

ומה טעם? וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם — מניין וְזֶה.

בנוי וחרב ובנוי

דבר אחר:

שהראה לו הקדוש ברוך הוא בית המקדש בנוי, וחרב, בנוי.

וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה — הרי בנוי,

הכמה דתמרהכמה דתמר — כמו שאתה אומר (כמו שנאמר): נוֹרָא אֱלֹהִים מִמִּקְדָּשֶׁךָ(תהלים סח, לו).

אֵין זֶה — הרי חרב,

הכמה דתמר: עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּינוּ(איכה ה, יז).

כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם — בנוי ומשוכללומשוכלל — ושלם, גמור לעתיד לבוא,

הכמה דתמר: כִּי חִיזַּק בְּרִיחֵי שְׁעָרָיִךְ וגו׳(תהלים קמז, יג).

תרגום לעבריתממישנתו מתוך משנתו (לימודו) ושיפועו וקצהו המשופע ומשוכלל ושלם, גמור הכמה דתמר כמו שאתה אומר (כמו שנאמר)

המה נורא המקום הזה

תנחומא בובר, ויצא ט · דרשת הפסוק · נוסח אחר · נסים בשעת החלום; ראה את בית המקדש בנוי, חרב ובנוי, ולעתיד הקדוש ברוך הוא בונהו

נוסח אחר של ״בנוי, וחרב, בנוי״ שבבראשית רבה סט, ח (לעיל, ד): כאן ״זה״ ו״נורא״ בית המקדש (״הר זה קנתה ימינו״, ״נורא אלהים ממקדשיך״), ״אין זה — חרב; כי אם בית אלהים — בנוי״, ״וכל הנביאים ראו אותו בנוי, חרב ובנוי״, ולעתיד הקדוש ברוך הוא בונהו בעצמו (״כי עין בעין יראו״).

תחילת הסימן, ״ויברח יעקב שדה ארם״ ובאר שבע מקום השבועות — בפרשה טו: מבאר שבע.

אמר ריש לקיש:

נסים עשה הקדוש ברוך הוא עמו בשעה שראה את החלום.

מה כתיב? וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו(בראשית כח, יג).

וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה(בראשית כח, יז) —

אין זֶה אלא בית המקדש,

שנאמר: וַיְבִיאֵם אֶל גְּבוּל קׇדְשׁוֹ הַר זֶה קָנְתָה יְמִינוֹ(תהלים עח, נד);

ואין נּוֹרָא אלא בית המקדש,

שנאמר: נוֹרָא אֱלֹהִים מִמִּקְדָּשֶׁיךָ(תהלים סח, לו).

ראה אותו חרב, שנאמר: אֵין זֶה;

כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים — שראה אותו בנוי.

וכל הנביאים ראו אותו בנוי, חרב, ובנוי.

אלא אמר הקדוש ברוך הוא:

אתם ראיתם אותו חרב בעולם הזה;

אבל לעולם הבא אני בונה אותו בעצמי, ואני בכבודי חוזר לתוכו, ואתם רואים,

שנאמר: כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב יְיָ צִיּוֹן(ישעיה נב, ח).

ואַל תִּגְזׇול דָּל — אף השמים יש להם שער

תנחומא, בהר ב · דרשה · אל תגזול דל: מי שאינו מפרנס את העני — אעצור את השמים, שיש להם שער

מקבילה כמעט מילה במילה: תנחומא בובר, בהר ה; שינוייו בגוף הנוסח. שם הפסוק ״וכי ימוך אחיך ונמכר מאחוזתו״ לבדו; ״חרף עושהו — כאילו עלי הוא מלעיג, שנאמר: לועג לרש חרף עושהו״ (משלי יז, ה) במקום ״חרף עושהו ומכבדו חונן אביון״; ״הוי אל תגזל דל״, בלי ״כי דל הוא״.

״מחסרו״ — בכתב היד ״מחס{ו}רו״, הוי״ו מחוקה. ״את קובעיהם״ — האל״ף מסופקת.

כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻוזָּתוֹ(ויקרא כה, כה).

וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ(ויקרא כה, לה).

זה שאמר הכתוב:

אַל תִּגְזׇול דָּל כִּי דַל הוּא וְאַל תְּדַכֵּא עָנִי בַשָּׁעַר(משלי כב, כב),

כִּי יְיָ יָרִיב רִיבָם וְקָבַע אֶת קֹבְעֵיהֶם נָפֶשׁ(משלי כב, כג).

אמר הקדוש ברוך הוא לישראל:

אַל תִּגְזׇול דָּל כִּי דַל הוּא —

שעשיתיו אני דל (תנחומא בובר: שאני עשיתי אותו דל).

ומי שהוא גוזל אותו (תנחומא בובר: גוזלו) או מלעיג עליו —

חֵרֵף עֹושֵׂהוּ וּמְכַבְּדוֹ חֹונֵן אֶבְיוֹן(משלי יד, לא).

מהו אַל תִּגְזׇול דָּל?

וכי יש אדם גוזל דלים?

ומה (תנחומא בובר: מהו) גוזל ממנו, והוא דל?

אלא אם היית למוד להיות מפרנסו (תנחומא בובר: היתה למוד לפרנסו), וחזרת בך ואמרת:

עד מתי אני מספיק לזה (תנחומא בובר: לו)?

ואת (תנחומא בובר: ואתה) מונע שלא ליתן לו —

אם עשית כך דע שאתה גוזלו (תנחומא בובר: דע כי אתה גוזלו).

הוי אַל תִּגְזׇול דָּל כִּי דַל הוּא;

אלא הוי מפרנסו, שאין לו מקום אחר.

וְאַל תְּדַכֵּא עָנִי בַשָּׁעַר —

שלא בשבילך אעצור את השמים, שאף השמים יש להם שער (תנחומא בובר: שלא אעצור בשבילך [את] השמים, שאף הן נקראו שער),

שנאמר: וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם(בראשית כח, יז).

כִּי יְיָ יָרִיב רִיבָם —

רב אני אתך ריבם, שאני עשיתיו עני ולך עשיר (תנחומא בובר: רב אני אותך, שאני עשיתי אותו עני ואתה עשיר).

אני הופך מנגניןמנגנין — הגלגלים (גלגל המכונה) — אני מהפך את הגלגל (תנחומא בובר: מנגנון) שלי, ואעשה אותו עשיר ולך עני,

שנאמר: עָשִׁיר וָרָשׁ נִפְגָּשׁוּ עֹושֵׂה כֻולָּם יְיָ(משלי כב, ב).

למה? כִּי יְיָ יָרִיב רִיבָם.

כל כך למה (תנחומא בובר: למה)? שנפשו אתה מחסרו אם (תנחומא בובר: שאם) אין אתה מפרנסו.

לפיכך וְקָבַע אֶת קֹובְעֵיהֶם נָפֶשׁ.

תרגום לעבריתמנגנין הגלגלים (גלגל המכונה) — אני מהפך את הגלגל

חלק ג

מדרשים מאוחרים

זשער השמים — המתפלל בירושלים

פרקי דרבי אליעזר, פרק לה · דרשת הפסוק · ״וזה שער השמים״ · יעקב ירא, והמתפלל בירושלים כמתפלל לפני כסא הכבוד

״שכינתו״ — היו״ד מסופקת. ״בירושלם״ — תוספת בין השיטין או בגליון.

בדפוס ״שכל המתפלל במקום הזה בירושלים… ששער השמים שם הוא ופתח פתוח לשמוע תפלה״.

נוסח אחר — מדרש תהלים צא, ז, בפרשה מה: וישכם יעקב בבקר ויקח את האבן. המשך הפרק, ״אבן שתיה״ — שם.

״אבן שתיה״, המשך הפרק, ונוסחו האחר שבמדרש תהלים צא, ז (״מיעוט אבנים שנים… והשכים יעקב ומצאן אחת״) — בפרשה מה (וישכם יעקב בבקר ויקח את האבן).

השכים יעקב בבקר בפחד גדול, ואמר:

ביתו שלהקדוש ברוך הוא במקום הזה, ולא ידעתי!

שכינתו שלהקדוש ברוך הוא במקום הזה, ולא ידעתי!

שנאמר:

וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא וגו׳(בראשית כח, יז).

מכאן אתה למד:

כל מי שהוא מתפלל בירושלם — כאלו מתפלל לפני כסא הכבוד,

ושער השמים שם הוא פתוח לשמוע כל תפלות,

שנאמר:

וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם.

חלמדנו מיצחק ומיעקב — יראת האבות

סדר אליהו רבה, פרק כה · דרשה · יראת האבות · יראת יצחק ויעקב וישראל במצרים, ובשכרה עתידה הגאולה

״בלילה ההיא״ — כך בכתב היד, ונשאר בציטוט; במסורה ״ההוא״. ״מלפני הקדוש ברוך הוא״ — בכתב היד ״הק׳״.

״ובשכר אמונה״ — בדפוס ״האמונה״. ״וגוחי״ — כתיב כתב היד (במסורה ״וגחי״).

יצחק

למדנו מיצחק שתחילת מעשיו ירא מפני הקדוש ברוך הוא:

בן שבעים וחמש שנה יצחק בשעה שנכנס אברהם לבית עולמו.

אמר:

אוי לי, שמא אין מעשים טובים בי כמה שהיה באבאבאבא — באבי;

מה תהא עלי מלפני הקדוש ברוך הוא?

מיד נתגלגלו רחמיו שלהקדוש ברוך הוא, ודבר עמו באותה שעה,

שנאמר: וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ בַּלַּיְלָה הַהיא וגו׳(בראשית כו, כד).

יעקב

למדנו מיעקב שתחילת מעשיו ירא מן הקדוש ברוך הוא,

שנאמר: וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה(בראשית כח, יז).

אבותינו הראשונים

למדנו מאבותינו הראשונים שתחילת מעשיהן יראו מלפני הקדוש ברוך הוא,

שנאמר: וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹולָה וגו׳(שמות יד, לא).

הא למדתה:

שבשכר יראה שיראו ישראל מאביהן שבשמים,

ובשכר אמונה שהאמינו ישראל באביהם שבשמים —

עתיד הקדוש ברוך הוא שיבא ויפדה את ישראל מבין אומות העולם,

ויביא להן את ימות המשיח ואת ימות הגאולה,

שנאמר: חוּלִי וָגֹוחִי בַּת צִיּוֹן כַּיּוֹלֵדָה כִּי עַתָּה תֵצְאִי מִקִּרְיָה וגו׳(מיכה ד, י).

תרגום לעבריתבאבא באבי

חילופי נוסח והשלמות

ספרי דברים, מדרש תנאים לדברים, אבות דרבי נתן, בראשית רבה, תנחומא, תנחומא בובר, פרקי דרבי אליעזר, סדר אליהו רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אהבאלהבא
גאומריםאומרי׳
דו— (הוספה)
דבךבו

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
ספרי דבריםכתב יד לונדון 341
מדרש תנאים לדבריםמהדורת הופמן
אבות דרבי נתן, נוסחא שלישיתנוסח פרויקט השו״ת
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית)
תנחומא בוברכתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
פרקי דרבי אליעזרכתב יד ניו יורק, בית המדרש לרבנים 866
סדר אליהו רבהכתב יד וטיקן 31
§§44§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה מד

לכו ונעלה אל הר יי אל בית אלהי יעקב

וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה(בראשית כח, יז)

״אין זה כי אם בית אלהים״ — יעקב קרא למקדש בית, ולא הר ושדה כאברהם ויצחק; וירושלים שאינה מתנחמת מן האבות

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בבלי, פסיקתא רבתי §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אאלהי יעקב ולא אלהי אברהם ויצחק

בבלי פסחים פרק ח, פח ע״א · סוגיא · ״אל בית אלהי יעקב״ — לא כאברהם שכתוב בו הר, ולא כיצחק שכתוב בו שדה, אלא כיעקב שקראו בית

״אלהי יעקב ולא אלהי אברהם ויצחק? אלא״ — בכ״י אוקספורד 366: ״אלהי אברהם ואלהי יצחק לא נאמר אלא אלהי יעקב״.

נוסח אחר של הדרשה, במשל המלך ושלשה אוהביו ובפסוקים אחרים — פסיקתא רבתי, פסקא לט (להלן, ב).

ואמר רבי אלעזר:

מאי דכתיב: וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְיָ אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וגו׳(ישעיה ב, ג)?

אלהי יעקב — ולא אלהי אברהם ויצחק?

אלא: לא כאברהם, שכתוב בו ״הר״,

שנאמר: אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר יְיָ יֵרָאֶה(בראשית כב, יד);

ולא כיצחק, שכתוב בו ״שדה״,

שנאמר: וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה(בראשית כד, סג);

אלא כיעקב, שקראו ״בית״,

רש״י שקראו בית — מקום מיושב.

שנאמר: וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל(בראשית כח, יט) (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366, כ״י וטיקן 134, דפוס ונציה: וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית אֵל(בראשית לה, ז)).

בלֵאלֹהֵי יַעֲקֹב — הר, שדה ובית

פסיקתא רבתי, פסקא לט · דרשה · נוסח אחר · משל המלך ושלשה אוהביו: אברהם קרא למקדש הר, יצחק שדה, ויעקב בית

נוסח אחר של הדרשה שבבבלי פסחים פרק ח, פח ע״א (לעיל, א), בשם רבי אלעזר שם: כאן משל המלך ושלשה אוהביו; ליצחק ״ראה ריח בני כריח שדה״, ושם ״ויצא יצחק לשוח בשדה״; ליעקב ״מה נורא המקום הזה… כי אם בית אלהים״, ושם ״ויקרא את שם המקום ההוא בית אל״; ונוספו כאן ״בית יעקב לכו ונלכה באור יי״, ״הנני שב שבות אהלי יעקב״ ו״הריעו לאלהי יעקב״.

״דבר אחר״ — לפניו בפסקא הילמדנו על שופר שניקב ופתיחת רבי תנחומא ברבי אבא (״לא הביט און ביעקב״ — למה הזכיר בלעם את יעקב ולא את אברהם ויצחק), ואחריו ״תקעו בחדש שופר״.

מקבילה: מדרש תהלים פא, ב, כמעט מילה במילה; שינוייו בגוף הנוסח. שם אחרי המשנה: ״שנאמר: בסאסאה בשלחה תריבנה — סאה בסאה. אין לי אלא סאה; תרקב וחצי תרקב ותומן ועוכלא מניין? תלמוד לומר: כי כל סאון סואן ברעש. אין לי אלא דבר שבא במידה; מניין שאפילו פרוטות קטנות מצטרפות לחשבון גדול? תלמוד לומר: אחת לאחת למצוא חשבון״. במלך — ״שהיו לו אוהבין״, בלי ״שלשה״. הפסוקים שם: ״בהר יי יראה״; ״אין זה כי אם בית אלהים״; ״לכו ונעלה אל הר יי אל בית אלהי יעקב״ בלבד, בלי ״בית יעקב לכו ונלכה״.

״מודד… מודדין״, ״שאני״, ״אלא״ — תוקנו כמדרש תהלים; בכתב היד ״מוריד… מורדין״, ״שאנו״, ״אל״. ״וקורא אותו לשמך״ — בגליון. ״זה״ — חסר בכתב היד. ״ומשכנותיו״ — בכתב היד ״ומש?ם?״.

דבר אחר:

לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב(תהלים פא, ב).

למה ליעקב הזכיר יותר מן האבות?

שנו רבותינו:

במדה שאדם מודד בה מודדין אותה (מדרש תהלים: לו)(משנה סוטה א, ז).

משל

למלך שהיו לו שלשה אוהבין, וביקש לבנות פלטיןפלטין — ארמון (מדרש תהלים: לו פלטין).

הביא לראשון, אמר לו:

ראה המקום הזה שאני מבקש לעשות לו (מדרש תהלים: שאני רוצה לבנות לי) פלטין.

אמר לו אותו אוהבו:

זכור הייתי אותה הר מתחילה (מדרש תהלים: זכור אני שהיה הר תחילה).

הביא לשיני, אמר לו (מדרש תהלים: קרא לאוהבו השני ואמר לו: מבקש אני לבנות לי פלטין; אמר לו):

זכור אותה שדה מתחילה (מדרש תהלים: זכור אני שהיה שדה).

הניחם המלך (מדרש תהלים: הניחו).

הביא לאוהבו השלישי, ואמר לו (מדרש תהלים: ובא לאוהבו השלישי, ואמר לו: רוצה אני לבנות פלטין; אמר לו):

זכור הייתי אותה פלטין מתחילה (מדרש תהלים: זכור אני שהיה מתחילה פלטין).

אמר לו המלך:

חייך, שאני בונה אותה (מדרש תהלים: אותו) פלטין, וקורא אותה לשמך (מדרש תהלים: אותו על שמך).

כך אברהם יצחק ויעקב היו אוהביו של הקדוש ברוך הוא (מדרש תהלים: אוהבין להקדוש ברוך הוא).

אברהם קרא לבית המקדש הר,

כמה שנאמר: וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא יְיָ יִרְאֶה וגו׳(בראשית כב, יד);

ויצחק קרא אותו (מדרש תהלים: קראו) שדה,

כמה שנאמר: רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ יְיָ(בראשית כז, כז);

ויעקב קרא אותו פלטין (מדרש תהלים: קראו בית),

כמה שכתוב: וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין(בראשית כח, יז) זה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וגו׳.

אמר לו הקדוש ברוך הוא:

את קראת אותו בית (מדרש תהלים: חייך, אתה קראתו בית) עד שלא נבנה;

חייך, שאני בונה אותו, וקורא אותו לשמך (מדרש תהלים: ואני קורא אותו על שמך),

כמה שכתוב: בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר יְיָ(ישעיה ב, ה),

וכן: וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְיָ אֶל בֵּית יַעֲקֹב וגו׳(ישעיה ב, ג).

ואף ירמיה כן אמר:

כֹּה אָמַר יְיָ הִנְנִי שָׁב את שְׁבוּת אׇהֳלֵי יַעֲקב(ירמיה ל, יח) ומשכנותיו אֲרַחֵם וגו׳.

ואף אסף קשט לדבריהםקשט לדבריהם — אישר (נתן אמת) לדבריהם (מדרש תהלים: קישט את דבריו), ולא הזכיר בתרועה אלא ליעקב:

הַרְנִינוּ לֵאלֹהִים עוּזֵּינוּ הָרִיעוּ לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב.

תרגום לעבריתפלטין ארמון קשט לדבריהם אישר (נתן אמת) לדבריהם

גנַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי — האבות מנחמים את ירושלים

פסיקתא רבתי, פסקא ל · דרשה · ירושלים אינה מקבלת תנחומים מן האבות ומשה, והקדוש ברוך הוא מנחמה

״הלך אברהם ואמר… היאך״, ״הלך יצחק ואמר לו… תנחומים״, ״עולם״, ״לאומות״ — בגליון כתב היד. מה שבסוגריים הכפולים בלי קריאה — ממקום חסר בכתב היד, כדפוס.

״כהר״, ״ירושלם״ (אצל יעקב), ״ממני״, ״כיוסף״, ״כציערוהו״ — תוקנו כדפוס; בכתב היד ״בהר״, ״ישראל״, ״ממנו״, ״ביוסף״, ״בציערנו״. ״המבער את הבערה״ — בכתב היד ״את את״. ״ביזוני״ — כך בכתב היד, ומסומן בו כמשובש; בדפוס ״בגוי״.

בדפוס: ״וכשהרגו את בן כוזיבה הביאו ראשו אצל אדריאנוס״; ״אמרה לו: אינו מקבל ממך תנחומים עד שאני ואתה מדברים תוכחות״.

דבר אחר:

אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם:

לך נחם את ירושלם, שמא מקבלת תנחומין ממך.

הלך אברהם ואמר:

קבלי ממני תנחומים.

אמרה לו:

היאך אקבל ממך תנחומין, שעשיתני כהר,

וכתיב: בְּהַר יְיָ יֵרָאֶה(בראשית כב, יד).

אמר ליצחק:

לך ונחם את ירושלם, שמא מקבלת ממך תנחומין.

הלך יצחק ואמר לו.

איך אקבל ממך תנחומים,

שיצא ממך עשו הרשע ועשאני כשדה,

שנאמר: ויצא עֵשָׂו הַשָּׂדֶה לָצוּד צַיִד לְהָבִיא(בראשית כז, ה),

ובניו שרפוני באש.

אמר ליעקב:

לך ונחם את ירושלם, שמא מקבלת ממך תנחומין.

אמרה לו: היאך אקבל ממך תנחומים,

ששמתני כלא הייתי,

שנאמר: אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים(בראשית כח, יז).

אמר למשה:

לך ונחם את ירושלם, שמא תקבל ממך תנחומין.

אמרה לו: היאך אקבל ממך תנחומים,

שכתבת עלי קללות וגזירות קשות:

מְזֵי רָעָב וּלְחֻומֵי רֶשֶׁף וגו׳(דברים לב, כד).

מיד הלכו ואמרו להקדוש ברוך הוא:

רבונו של עולם, לא קיבלה ממנו תנחומין,

שנאמר: עֲנִיָּה סֹועֲרָה ולא נֻוחָמָה(ישעיה נד, יא).

מיד אמר הקדוש ברוך הוא:

עלי לנחם ירושלם,

שכן כתוב בתורה: שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה(שמות כב, ה).

אני הציתיה באש,

שנאמר: מִמָּרוֹם שָׁלַח אֵשׁ בְּעַצְמֹותַי(איכה א, יג);

אני אנחם אותה באש,

שנאמר: וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וגו׳(זכריה ב, ט).

אני כתבתי: לֹא תַסְגִּר עֶבֶד אֶל אֲדֹונָיו(דברים כג, טז) —

אני מסרתים ביד אומות העולם,

שנאמר: אִם כי לא צוּרָם מְכָרָם וַיְיָ הִסְגִּירָם(דברים לב, ל).

אני אמרתי: לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹור(ויקרא יט, ט) —

אני כליתי את חמתי: כִּילָּה יְיָ אֶת חֲמָתוֹ(איכה ד, יא).

ואילמלא בעוונות — כי הם נמסרים — אין כל בריא יכולה לעמד להם לישראל.

מעשה

מעשה ביזוני אחד שרדף ישראל להורגו,

לא הגיעו, עד שבא נחש וסיבבו והפילו.

אמר לו:

המתן עד שאומר לך דבר.

אמר לו:

אילו לא מסרנו הקדוש ברוך הוא בידכם — אין אתם יכולין לנו,

שנאמר: אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם וַיְיָ הִסְגִּירָם.

וכשהרגו את בן כוזבא, הביאו את ראשו אצל אספסיינוס.

אמר להן:

הביאו את גופו.

ומצאו לו נחש כרוך על לבו.

אמר לו:

לא אנו הרגנו אותו, אלא הקדוש ברוך הוא מסרו בידינו,

שכך כתוב בתורתם: אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם.

ועתיד הקדוש ברוך הוא לומר לירושלם

ועתיד הקדוש ברוך הוא לומר לירושלם:

קבלי ממני תנחומין,

שנאמר: פִּתְחִי לִי אֲחֹותִי רַעְיָתִי(שיר השירים ה, ב).

אמרה לו:

איני מקבלת ממך תנחומין, עד שאני ואתה מדברים תוכחות,

שנאמר: לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה(שיר השירים ז, יב) — למקום שאין משא ומתן;

נָלִינָה בַּכְּפָרִים — אראך לאומות שאתה משפיע להם טובות, והם כופרים בך.

אמרה לפניו:

רבונו של עולם, מפני מה לא עשית לי כיוסף אחי,

שנאמר: מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי(שיר השירים ח, א)?

יוסף — גמלנו אותו רעה ובקשנו להרגו,

שנאמר: וּבְטֶרֶם יִקְרַב אליכם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹותוֹ(בראשית לז, יח);

וכשבאנו לידיו — גמלנו טובה, והוא בעצמו ניחם אותנו,

שנאמר: וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם(בראשית נ, כא).

ואף שמעי בן גרא אמר לדוד: הִנֵּה בָאתִי הַיּוֹם רִאשׁוֹן לְכׇל בֵּית יוֹסֵף(שמואל ב יט, כא).

אמר לו: כלום ציערנו אותו כציערוהו אחיו של יוסף?

וקבל הימנו דוד.

אמרה לפניו:

רבונו של עולם, כשנתת תורה לישראל, החזרת אותה על שבעים אומות, ולא קיבלוה עד שקיבלוה ישראל;

ועכשיו שקיבלוה ישראל — תעשה כך?

מיד מודה לה הקדוש ברוך הוא, ואמר לה:

הסכלתי בכם,

שנאמר: בָּעַלְתִּי בָכֶם(ירמיה ג, יד).

אמרה לפניו:

רבונו של עולם, בדין הוא שתאמר ביני לבין עצמך;

מי מודיע עלי לאומות העולם שאני עשיתי רצונך?

והם מנאצין ומחרפין אותי ומכלימין אותי, ואומרים לי:

אתם מרדתם באלהיכם, ואתם מעלתם.

מיד אומר לו הקדוש ברוך הוא:

אני מודיע עלייך לאומות העולם מעשה צדקותיך:

אֶת מַעֲשַׂיִךְ(ישעיה נז, יב).

ומודיע הקדוש ברוך הוא צדקתן של ישראל לאומות העולם.

באותה שעה יהיו מיכאל וירושלם אומרים:

הוֹצִיא יְיָ אֶת וגו׳(ירמיה נא, י).

חילופי נוסח והשלמות

בבלי, פסיקתא רבתי. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
במודדמוריד
במודדיןמורדין
בזה— (הוספה)
בומשכנותיוומשם
באלאאל
גכהרבהר
גירושלםישראל
גאמרה לו: היאך אקבל ממך תנחומים,— (הוספה)
גאמרה לו: היאך אקבל ממך תנחומים,— (הוספה)
גממניממנו
גכיוסףביוסף
גכציערוהובציערנו
גבאלהיכםבאלהי

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
פסיקתא רבתיכתב יד פרמה 3122
§§45§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה מה

וישכם יעקב בבקר ויקח את האבן

וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן(בראשית כח, יח)

יעקב משכים בבקר ומקים את האבן: בקרן של צדיקים, השמן, לוז ובית אל, האבן הראשה ואבן שתיה

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

מכילתא דרבי ישמעאל, מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, ספרי דברים, בראשית רבה, תנחומא בובר, אגדת בראשית, מדרש תהלים, פרקי דרבי אליעזר §§cover-end§§

חלק א

דברי התנאים

אעַד בֹּקֶר — האבות והנביאים נהגו בדרך ארץ

מכילתא דרבי ישמעאל, פסחא יא · דרשה · היוצא לדרך יוצא בבקר: אברהם, יעקב, משה, יהושע ושמואל השכימו בבקר

״וישכם יעקב בבקר״ ו״וישכם משה בבקר״ — כדפוס הורוביץ–רבין; בכתב היד אינם. ״עד בקר״ ו״והיה העולם… על אחת כמה וכמה״ — תוספת יד שנייה בכתב היד. ״בדרך״ — הבי״ת מסופקת.

בדפוס: ״ללמדך כשתצא לדרך הכנס בכי טוב וצא בכי טוב״.

עַד בֹּקֶר(שמות יב, כב) —

ללמדך שתהא נכנס בכי טוב ויוצא בכי טוב.

וכן את מוצא שהיו אבות והנביאים נהגו בדרך ארץ,

שנאמר:

וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר(בראשית כב, ג),

וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר(בראשית כח, יח), וַיַּשְׁכֵּם מֹשֶׁה בַבֹּקֶר(שמות לד, ד),

וַיַּשְׁכֵּם יְהוֹשֻׁעַ בַּבֹּקֶר(יהושע ג, א),

וַיַּשְׁכֵּם שְׁמוּאֵל לִקְרַאת שָׁאוּל בַּבֹּקֶר(שמואל א טו, יב).

והרי הדברים קל וחומר:

ומה אם האבות והנביאים, שהלכו לעשות רצון מי שאמר והיה העולם — נהגו בדרך ארץ;

שאר בני אדם — על אחת כמה וכמה.

וכן הוא אומר:

תָּשֶׁת חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה וגו׳(תהלים קד, כ),

הַכְּפִירִים שֹׁואֲגִים לַטָּרֶף וגו׳(תהלים קד, כא),

תִּתֵּן לָהֶם יִלְקֹוטוּן וגו׳(תהלים קד, כח),

תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ וגו׳(תהלים קד, כב) —

מכאן ואילך יֵצֵא אָדָם לְפׇעֳלוֹ וְלַעֲבֹודָתוֹ(תהלים קד, כג).

ואומר: מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְיָ וגו׳(תהלים קד, כד).

בוַיְהִי בְּאַשְׁמֹורֶת הַבֹּקֶר — תפלתן של צדיקים בבקר

מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח ה · דרשה · תפלת הצדיקים נשמעת בבקר: אברהם, יצחק, יעקב, משה, יהושע ושמואל

״את מוצא… בוקרו של יצחק מניין״ — בגליון כתב היד. ״שנאמר״ (בבוקרו של יצחק) — תוקן בכתב היד מ״ונאמר״. ״עתיד״ — בגליון. ״אף ירושלם… יוציא לאור״ — מקום חסר בכתב היד, והושלם כדפוס הורוביץ–רבין.

נוסח אחר — מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי (להלן).

וַיְהִי בְּאַשְׁמֹורֶת הַבֹּקֶר וגו׳(שמות יד, כד).

את מוצא שתפלתן של צדיקים נשמעים בבקר.

בוקרו של אברהם מניין?

שנאמר: וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר(בראשית כב, ג).

בוקרו של יצחק מניין?

שנאמר: וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּיו(בראשית כב, ו).

בוקרו של יעקב מנין?

שנאמר: וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּוקֶר וַיִּקַּח וגו׳(בראשית כח, יח).

בוקרו של משה מנין?

שנאמר: וַיַּשְׁכֵּם מֹשֶׁה בַבֹּקֶר וַיַּעַל וגו׳(שמות לד, ד).

בוקרו של יהושע?

שנאמר: וַיַּשְׁכֵּם יְהוֹשֻׁעַ בַּבֹּקֶר וַיִּשְׂאוּ הַכֹּהֲנִים וגו׳(יהושע ו, יב).

בוקרו של שמואל מנין?

שנאמר: וַיַּשְׁכֵּם שְׁמוּאֵל לִקְרַאת שָׁאוּל בַּבֹּקֶר(שמואל א טו, יב).

בוקרות הנביאים העתידין לעמוד אחריהם מנין?

תלמוד לומר: יְיָ בֹּוקֶר תִּשְׁמַע קוֹלִי וגו׳(תהלים ה, ד).

בוקרות העולם מנין?

חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים(איכה ג, כג).

וכן אתה מוצא שאין המקום עתיד ליפרע מרשעים בגיהנם אלא לבקרים,

שנאמר: לַבְּקָרִים אַצְמִית וגו׳(תהלים קא, ח).

אף ירושלם לעתיד לבא כל בקר ובקר דינה יוציא לאור,

ואומר: יְיָ צַדִּיק בְּקִרְבָּהּ לֹא יַעֲשֶׂה עַוְלָה בַּבֹּקֶר וגו׳(צפניה ג, ה).

גבוקרן של צדיקים — נוסח אחר

מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, פרק יד, ז · דרשת הפסוק · נוסח אחר · בוקרם של האבות, של משה, יהושע ושמואל, של הנביאים ושל העולם הבא

״ויהיא״ — כך בכתב היד.

״בוקרן של נביאים שעתידין לעמד עליהן, מנין״ — ״וקר״, ״ים״, ״יהן מני״ הושלמו במאגרים. ״מרשעים״ — אותיות שהושלמו במאגרים. ״מנין״ (בבוקרו של עולם הבא) — אותיות מסופקות.

״וישכם שמואל בבוקר״ — במסורה (שמואל א טו, יב) ״וישכם שמואל לקראת שאול בבקר״.

מקבילה: מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח ה (לעיל) — ״את מוצא שתפלתן של צדיקים נשמעים בבקר״; שם ״בוקרות הנביאים… יי בוקר תשמע קולי״ ו״בוקרות העולם… חדשים לבקרים״, הפוך מכאן; ביהושע שם ״וישכם יהושע בבקר וישאו הכהנים״ (יהושע ו, יב), ובסוף שם ״בגיהנם״ ו״יי צדיק בקרבה… לא יעשה עולה בבקר״ (צפניה ג, ה).

אחריו בסימן ״דבר אחר: ויהי באשמורת הבוקר — מי העיר ממזרח צדק… במה שמכה הוא מרפא״ (איוב בסערה, ישראל כיונים ובעבים, ההשקפה), ענין אחר על הפסוק בשמות, ואינו נדפס כאן.

ויהיא בְּאַשְׁמֹורֶת הַבֹּקֶר(שמות יד, כד) —

כבר הקדים להן בוקרו שלאבינו אברהם:

וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וגו׳(בראשית כב, ג).

בוקרו של יצחק:

וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו(בראשית כב, ו).

בוקרו של יעקב:

וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר(בראשית כח, יח).

בוקרו שלמשה:

וַיַּשְׁכֵּם מֹשֶׁה בַבֹּקֶר(שמות לד, ד).

בוקרו של יהושע:

וַיַּשְׁכֵּם יְהוֹשֻׁעַ בַּבֹּקֶר(יהושע ג, א).

בוקרו של שמואל:

וַיַּשְׁכֵּם שְׁמוּאֵל(שמואל א טו, יב) בבוקר.

בוקרן של נביאים שעתידין לעמד עליהן, מנין?

חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים וגו׳(איכה ג, כג).

בוקרו של עולם הבא מנין?

יְיָ בֹּקֶר תִּשְׁמַע קוֹלִי וגו׳(תהלים ה, ד).

וכן את מוצא שהמקום נפרע מרשעים —

אין נפרע מהן אלא בבוקר,

שנאמר:

לַבְּקָרִים אַצְמִית וגו׳(תהלים קא, ח).

דוְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה — אהובה לאבות ושנואה לבנים

ספרי דברים, פסקא קמו · דרשת הפסוק · ״ולא תקים לך מצבה״ · מצבה שנאסרה — קל וחומר לאשרה ולעבודה זרה

״לא תקים״ — כך בכתב היד (במסורה ״ולא תקים״).

״ומה״ — בשיטה ״ומנ׳״ שנמחק, ובגליון ״ומה״; ״לאבות״ — בשיטה ״לא בית״ שנמחק, ובגליון ״לאבות״. ״אשרה ו־״ — בכתב היד בלבד; בפינקלשטיין ״עבודה זרה״ לבד.

מקבילה: מדרש תנאים לדברים טז, כב.

לֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה(דברים טז, כב) —

אין לי אלא מצבה; אשרה ועבודה זרה מנין?

ודין הוא:

ומה מצבה, שאהובה לאבות — שנואה לבנים;

אשרה ועבודה זרה, ששנואה לאבות — דין הוא שתהא שנואה לבנים.

הלָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים — עבר שם הראשון ונתקיים השני

מכילתא דרבי ישמעאל, פסחא טז · מעשה · דרשות רבי אלעזר בן עזריה ביבנה: ״טפכם״, ״ולא יאמרו עוד חי יי״, והשמות שנשתנו

״כיוצא בו דרש: ויקרא שם המקום ההוא בית אל — עבר שם הראשון ונתקיים השני״ — כדפוס הורוביץ–רבין; בכתב היד אינו. ״פגע בו ארי וניצל הימנו, הניח מעשה זאב״ — מקום חסר בכתב היד, והושלם כדפוס. ״אברהם״ — בגליון. ״כלל זה דרש״ — לפניו בכתב היד ״דבר״, מחוק.

בדפוס: ״כבן שבעים שנה״; ״אמר להם: אי זה דבר חדש יתר על זה״.

לפניו בפסקא ״לי הוא — למה נאמר?״ וכיוצא בו: עושין לקבל שכר.

כבר שבתו תלמידים ביבנה, ולא שבת שם רבי יהושע.

וכשבאו תלמידים אצלו, אמר להם:

מה דבר חדש היה לכם ביבנה?

אמרו לו:

אחריך, רבי.

אמר להם:

ומי שבת שם?

אמרו לו:

רבי אלעזר בן עזריה.

אמר להם:

איפשר ששבת שם רבי אלעזר בן עזריה ולא חידש לכם דבר?

אמרו לו:

כלל זה דרש:

אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּולְּכֶם וגו׳(דברים כט, ט), טַפְּכֶם וגו׳(דברים כט, י) —

וכי מה טף זה יודע להבין בין טוב לרע?

אלא ליתן שכר בנים לאבות, לרבות שכר עושה רצונו,

לקיים מה שנאמר: יְיָ חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ וגו׳(ישעיה מב, כא).

אמר להם:

אין זה דבר חדש?

והרי אני כבן שמנים שנה, ולא זכיתי לדבר זה בלתי היום.

אשריך אברהם אבינו, שאלעזר בן עזריה יצא מחלציך;

אין הדור יתום, שאלעזר בן עזריה שרוי בתוכו.

אמרו לו:

רבי, עוד כלל זה דרש:

לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְיָ וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד חַי יְיָ אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם(ירמיה כג, ז),

כִּי אִם חַי יְיָ אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא וגו׳(ירמיה כג, ח).

מושלו משל: למה הדבר דומה?

לאחד שהיה מתאוה לבנים, ונולדה לו בת, והיה נודר בחיי הבת;

ונולד לו בן — הניח את הבת, והיה נודר בחיי הבן.

רבי שמעון בן יוחי:

מושלו משל: למה הדבר דומה?

לאחד שהיה מהלך בדרך, ופגע בו זאב והוצל מידו, והיה מתנה ניסים שנעשו לו בזאב;

פגע בו ארי וניצל הימנו, הניח מעשה זאב, והיה מתנה ניסים שנעשו לו בארי.

כיוצא בו דרש: וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל(בראשית כח, יט) — עבר שם הראשון ונתקיים השני.

כיוצא בו דרש: לֹא יִקָּרֵא עוֹד שִׁמְךָ אַבְרָם וגו׳(בראשית יז, ה) — עבר שם הראשון ונתקיים שם השיני.

כיוצא בו דרש: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא וגו׳(בראשית יז, טו) — עבר שם הראשון ונתקיים שם השיני.

כיוצא בו דרש: וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ וגו׳(בראשית לב, כט) — הראשון נתקיים לו, והשיני נתוסף לו.

יצחק לא נשתנה שמו, שנקרא מפי הקדוש ברוך הוא.

שלשה נקראו מפי הקדוש ברוך הוא:

יצחק, ושלמה, ויאשיהו.

ביצחק מהו אומר? אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ וגו׳(בראשית יז, יט).

בשלמה מהו אומר? הִנֵּה בֵן נוֹלָד לָךְ והוא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה וַהֲנִיחוֹתִי לוֹ מִכׇּל אוֹיְבָיו מִסָּבִיב כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ(דברי הימים א כב, ט).

ביאשיהו מהו אומר? הִנֵּה בֵן נוֹלָד לְבֵית דָּוִד יֹאשִׁיָּהוּ שְׁמוֹ(מלכים א יג, ב).

ויש אומרים: אף ישמעאל בגוים.

מצינו שמותן של צדיקים ומעשיהן גלוים לפני המקום עד שלא נוצרו,

שנאמר: בְּטֶרֶם אֶצׇּרְךָ בַבֶּטֶן וגו׳(ירמיה א, ה).

הא למדנו ששמותן של צדיקים גלוים לפני המקום; של רשעים מנין?

תלמוד לומר: זֹורוּ רְשָׁעִים מֵרָחֶם וגו׳(תהלים נח, ד).

חלק ב

דברי האמוראים

וכמיפי הפך — לוז

בראשית רבה, פרשה סט, ט · דרשת הפסוק · ״וישכם יעקב… ויקרא שם המקום ההוא ביתאל ואולם לוז שם העיר״ · השמן שנצק כמפי הפך, ולוז: העיר שפתחה נסתר, והאיש שהראה את מבואה

״הפך״ — הושלם במאגרים; בתיאודור–אלבק ״ויצק שמן על ראשה כמיפי הפך״. ״היטריף״ — כך בכתב היד, ובמאגרים הוצע ״הרטיב״; בתיאודור–אלבק ״הטריף״. ״זה״ ו״להם״ (המ״ם) — הושלמו במאגרים.

בתיאודור–אלבק ״אמר ר׳ סימון לוז היה עומד על פתח העיר, ר׳ לעזר בר מרום מש׳ ר׳ פינחס בר חמא לוז היה עומד על פתח המערה״: בכתב היד דילג הסופר מ״פתח״ ל״פתח״, והדברים נשארו בשם רבי סימון. ״על אחת כמה ואחת כמה״ — כך בכתב היד; שם ״על אחת כמה וכמה״. דברי רבי ינאי באו גם בפרשה ס (רבי יעקב בר יחא, על אליעזר).

בדפוס וילנא בפתח הסימן: ״ויצק שמן על ראשה — שופע לו מן השמים כמלא פי הפך. ואולם לוז — היא לוז שצובעין בה את התכלת, היא לוז שעלה סנחריב ולא בלבלה, נבוכדנצר ולא החריבה, היא לוז שלא שלט בה מלאך המות מעולם; הזקנים שבה… מוציאין אותם חוץ לחומה והם מתים״; ושם ״רבי ינאי ורבי ישמעאל עבד לה הפטרה״.

מקבילה: בבלי סוטה פרק ט, מו ע״ב — רבי מאיר, ״כופין ללויה״, על ״ויראו השומרים… ויראם את מבוא העיר״; ״היא לוז שצובעין בה תכלת…״ שם על העיר שבנה האיש (שופטים א, כו); ״ומה כנעני זה שלא דיבר בפיו ולא הלך ברגליו גרם הצלה לו ולזרעו… מי שעושה לויה ברגליו על אחת כמה וכמה״, ורבי יוחנן ״באצבעו הראה להם״.

כמיפי הפך

וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן וגו׳(בראשית כח, יח) —

כמיפיכמיפי — כשיעור מה שבפי (הפך) הפך.

לוז

וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא(בראשית כח, יט) ביתאל וגו׳.

אמר רבי אבא בר כהנא:

למה נקרא שמה לוז?

כל מי שנכנס לשם היטריףהיטריף — הצמיח עלים (״טרף״ — עלה) מצוות ומעשין טובין כלוז.

רבנן אמרין:

מה לוז הזה אין לו פה — כך לא היה אדם יכול לעמוד על פיתחה שלעיר.

אמר רבי סימון:

לוז היה עומד על פיתחה שלמערה, והיה הלוז חלול;

והיו נכנסים דרך הלוז למערה, ונכנסים דרך המערה לעיר.

הדה היא דכתיב:

וַיִּרְאוּ הַשֹּׁמְרִים אִישׁ וגו׳(שופטים א, כד),

וַיַּרְאֵם אֶת מְבוֹא הָעִיר(שופטים א, כה).

עבד לה אפטרה

רבי ינאי בשם רבי ישמעאל עבד לה אפטרהעבד לה אפטרה — עשה ממנה דרשת סיום:

מה אם זה, שלא הלך לא בידיו ולא ברגליו,

אלא על ידי שהראה להם באצבע — ניצל מן הפורענות;

ישראל, שהן עושין חסד עם גדוליהן בידיהן וברגליהן — על אחת כמה ואחת כמה.

תרגום לעבריתכמיפי כשיעור מה שבפי (הפך) היטריף הצמיח עלים (״טרף״ — עלה) עבד לה אפטרה עשה ממנה דרשת סיום

זאֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים — מי אתה הר הגדול: מלך המשיח

תנחומא בובר, תולדות כ · חתימה · מלך המשיח הגדול מן האבות, מזרע זרובבל ודוד; האבן הראשה, ובואו דרך ההרים

שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל־הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי עֶזְרִי מֵעִם יְיָ עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ(תהלים קכא, א–ב)

סימן זה אינו בטקסט מאגרים של כתבי היד; נוסחו כמהדורת בובר. הוספות בובר [..] — בתוך [ ]; תיקוניו — [חדש|ישן]: ״וחסדיה״ (״וחסריה״), ״פלטיה״ (״פליטיא״), ״בחזוי ליליא״ (״בחיזו עם לי לא״), ״אלה״ (״הנה״), ״משוטטים״ (״משוטטות״), ״די לא״ (״חלא״), ״כחדה״ (״בחדא״), ״רב״ (״רם״). בנוסח בובר ״זרובבל״, ״למישור״, ״הרימותי״, ״האומן… היונק״, ״וגובה״, ״עזריהו״, ״חזקיה״, ״צדקיה״ (השלישי), ״אסיר״, ״פדייה״, ״משולם״, ״וחשיבה ואוהל״, ״ארנון… עובדיה״, ״ובני נעריה״ (במסורה: ובן נעריה), ״ובני זרובבל״ (במסורה: ובן זרבבל), ונדפס ככתיב המסורה מלבד ״ובני״, שנשאר מחוץ לפסוק. ״ושמחי וראי״ — כך בבובר (במסורה: ושמחו וראו), ונשאר מחוץ לפסוק. ״הודיוהו״ — ככתיב (הקרי: הודויהו).

נוסח אחר, ובו ההר הגדול מלכות אדום והאבן הראשה ישראל — אגדת בראשית, פרק מה, ב (להלן, ח).

מקבילות: תנחומא (ורשא), תולדות יד — ״שיר למעלות אשא עיני אל ההרים, זה שאמר הכתוב: מי אתה הר הגדול לפני זרובבל למישור — זה משיח בן דוד… ירום מאברהם ונשא מיצחק וגבה מיעקב… ולמה נקרא שמו זרובבל? מפני שנולד בבבל״, וחותם ״עזרי מעם יי עושה שמים וארץ, אמן כן יהי רצון״ (חתימת הפרשה); אגדת בראשית, פרק מה, א — ״שיר למעלות אשא עיני אל ההרים, זה שאמר הכתוב: מי אתה הר הגדול… זה משיח שהוא גדול מן האבות… והוציא את האבן הראשה — של אבינו יעקב״ (בלי דניאל ב, לה ובלי דניאל ז, יג).

כתיב: שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי(תהלים קכא, א),

וכתיב: מִי אַתָּה הַר הַגָּדוֹל לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל לְמִישֹׁר(זכריה ד, ז).

מהו מִי אַתָּה הַר הַגָּדוֹל?

זהו מלך המשיח.

ולמה קורא אותו הר הגדול?

שהוא גדול מן האבות,

שנאמר: הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד(ישעיה נב, יג) —

יָרוּם — מן אברהם;

וְנִשָּׂא — מן משה;

וְגָבַהּ — ממלאכי השרת.

מן אברהם — שכתוב בו: הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל יְיָ(בראשית יד, כב);

וְנִשָּׂא מן משה — שנאמר: כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק(במדבר יא, יב);

וְגָבַהּ מן מלאכי השרת — שנאמר: וְגַבֵּיהֶן וְגֹבַהּ לָהֶם וגו׳(יחזקאל א, יח).

ממי הוא יוצא? מזרובבל, וזרובבל מדוד,

שנאמר: וּבֶן שְׁלֹמֹה רְחַבְעָם אֲבִיָּה בְנוֹ אָסָא בְנוֹ יְהוֹשָׁפָט בְּנוֹ(דברי הימים א ג, י),

יוֹרָם בְּנוֹ אֲחַזְיָהוּ בְנוֹ יוֹאָשׁ בְּנוֹ(דברי הימים א ג, יא),

אֲמַצְיָהוּ בְנוֹ עֲזַרְיָה בְנוֹ יוֹתָם בְּנוֹ(דברי הימים א ג, יב),

אָחָז בְּנוֹ חִזְקִיָּהוּ בְנוֹ מְנַשֶּׁה בְנוֹ(דברי הימים א ג, יג),

אָמוֹן בְּנוֹ יֹאשִׁיָּהוּ בְנוֹ(דברי הימים א ג, יד);

וּבְנֵי יֹאשִׁיָּהוּ הַבְּכוֹר יוֹחָנָן הַשֵּׁנִי יְהוֹיָקִים הַשְּׁלִשִׁי צִדְקִיָּהוּ הָרְבִיעִי שַׁלּוּם(דברי הימים א ג, טו);

וּבְנֵי יְהוֹיָקִים יְכׇנְיָה בְנוֹ צִדְקִיָּה בְנוֹ(דברי הימים א ג, טז);

וּבְנֵי יְכׇנְיָה אַסִּר שְׁאַלְתִּיאֵל בְּנוֹ(דברי הימים א ג, יז),

וּמַלְכִירָם וּפְדָיָה וְשֶׁנְאַצַּר יְקַמְיָה הוֹשָׁמָע וּנְדַבְיָה(דברי הימים א ג, יח);

וּבְנֵי פְדָיָה זְרֻבָּבֶל וְשִׁמְעִי(דברי הימים א ג, יט);

ובני זְרֻבָּבֶל מְשֻׁלָּם וַחֲנַנְיָה וּשְׁלֹמִית אֲחוֹתָם,

וַחֲשֻׁבָה וָאֹהֶל וּבֶרֶכְיָה וַחֲסַדְיָה יוּשַׁב חֶסֶד חָמֵשׁ(דברי הימים א ג, כ);

וּבֶן חֲנַנְיָה פְּלַטְיָה וִישַׁעְיָה בְּנֵי רְפָיָה בְּנֵי אַרְנָן בְּנֵי עֹבַדְיָה בְּנֵי שְׁכַנְיָה(דברי הימים א ג, כא);

וּבְנֵי שְׁכַנְיָה שְׁמַעְיָה וּבְנֵי שְׁמַעְיָה חַטּוּשׁ וְיִגְאָל וּבָרִיחַ וּנְעַרְיָה וְשָׁפָט שִׁשָּׁה(דברי הימים א ג, כב);

ובני נְעַרְיָה אֶלְיוֹעֵינַי וְחִזְקִיָּה וְעַזְרִיקָם שְׁלֹשָׁה(דברי הימים א ג, כג);

וּבְנֵי אֶלְיוֹעֵינַי הוֹדַיָוהוּ וְאֶלְיָשִׁיב וּפְלָיָה וְעַקּוּב וְיוֹחָנָן וּדְלָיָה וַעֲנָנִי שִׁבְעָה(דברי הימים א ג, כד).

ועד כאן פרט לך הכתוב:

מי הוא עֲנָנִי? זה מלך המשיח,

שנאמר: חָזֵה הֲוֵיתחזה הוית — רואה הייתי(דניאל ז, יג) בחזוי ליליאבחזוי ליליא — במראות הלילה וַאֲרוּ עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּאוארו עם ענני שמיא — והנה עם ענני השמים וגו׳.

ומהו שִׁבְעָה? מה שכתוב במשיח,

שנאמר: כִּי מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת ושמחי וראי אֶת הָאֶבֶן הַבְּדִיל בְּיַד זְרֻבָּבֶל שִׁבְעָה אֵלֶּה עֵינֵי יְיָ הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים בְּכׇל הָאָרֶץ(זכריה ד, י).

לכך נאמר: מִי אַתָּה הַר הַגָּדוֹל לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל לְמִישֹׁר —

אותו שכתוב בו: וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר וגו׳(ישעיה יא, ד).

וְהוֹצִיא אֶת הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה — זו אבן של יעקב,

שנאמר: וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן וגו׳(בראשית כח, יח).

וכן דניאל אמר: חָזֵה הֲוַיְתָ עַד דִּי הִתְגְּזֶרֶת אֶבֶן דִּי לא בִידַיִןעד די התגזרת אבן די לא בידין — עד שנגזרה אבן שלא בידיים וגו׳(דניאל ב, לד),

וכתיב: בֵּאדַיִן דָּקוּ כַחֲדָהבאדין דקו כחדה — אז נשתברו (ונעשו דקים) כאחת וגו׳(דניאל ב, לה), וְאַבְנָא דִּי מְחָת לְצַלְמָא הֲוָת לְטוּר רַבואבנא די מחת לצלמא הות לטור רב — והאבן שהכתה את הצלם היתה להר גדול.

ומהו לְטוּר רַבלטור רב — להר גדול? מִי אַתָּה הַר הַגָּדוֹל.

ומהיכן הוא בא? דרך ההרים,

שנאמר: מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר(ישעיה נב, ז).

באותה שעה ישראל מסתכלין ואומרין:

אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים וגו׳, עֶזְרִי מֵעִם יְיָ וגו׳(תהלים קכא, ב).

תרגום לעבריתחזה הוית רואה הייתי בחזוי ליליא במראות הלילה וארו עם ענני שמיא והנה עם ענני השמים עד די התגזרת אבן די לא בידין עד שנגזרה אבן שלא בידיים באדין דקו כחדה אז נשתברו (ונעשו דקים) כאחת ואבנא די מחת לצלמא הות לטור רב והאבן שהכתה את הצלם היתה להר גדול לטור רב להר גדול

חמִי אַתָּה הַר הַגָּדוֹל — מלכות אדום והאבן הראשה

אגדת בראשית, פרק מה, ב · פתיחתא שנייה · ההר הוא מלכות אדום, האבן היא ישראל, ומשיח מזרע זרובבל יפתח את הגלות

מִי־אַתָּה הַר־הַגָּדוֹל לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל לְמִישֹׁר וְהוֹצִיא אֶת־הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה תְּשֻׁאוֹת חֵן חֵן לָהּ(זכריה ד, ז)

״מספרד״ — הסמ״ך מסופקת בכתב היד. ״יבוא [וגו׳]״ — בפסוק (ישעיה מט, יב) ״יבאו״, ו״יבוא״ מחוץ לציטוט; ״וגו׳״ — בכתב היד ״וגמ׳״, והמ״ם מסופקת. ״יהוירם בנו אחזיא בנו״ — בפסוק (דברי הימים א ג, יא) ״יורם בנו אחזיהו בנו״, בכתיב המדרש; מחוץ לציטוט. ״ובני זרובבל״ — בפסוק (שם ג, יט) ״ובן זרבבל״; ״ובני״ מחוץ לציטוט.

״וכל ישראל כאיש אחד״ — אחרי ״וכל״ בכתב היד ״א״, שנמחקה במאגרים (אולי ראש ״איש״); המשפט אינו פסוק כלשונו (וקרוב לו שופטים כ, יא: ״ויאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד״), ולא סומן כציטוט. ״אליו הוד וישוב וכליה ועקוב ויוחנן ודליה וענני שבעה״ — דברי הימים א ג, כד (״הודיוהו ואלישיב ופליה ועקוב ויוחנן ודליה וענני שבעה״); ״אליו הוד וישוב וכליה״ בכתיב המדרש, מחוץ לציטוט. ״אליה ועיני״ — השם ״אליועיני״ (שם ג, כג–כד), נדרש בשתי מילים.

״זו משיח״, ״כמו שכתוב, שנאמר״ — כך בכתב היד. ״כבר איניש אתי הוה״ — בפסוק (דניאל ז, יג) ״כבר אנש אתה הוה״; ״איניש אתי״ מחוץ לציטוט. ״וליה יהיב שלטן ויקר ומלכו״ — דניאל ז, יד (״ולה יהיב״). ״הדא הוא דכתיב״ — בכתב היד ״הה״ד״. ״אי זה״ — בכתב היד ״אי־זה״.

נוסח אחר — תנחומא בובר, תולדות כ (לעיל, ז), וכמותו תנחומא (ורשא), תולדות יד: שם ״מי אתה הר הגדול״ מלך המשיח, הגדול מן האבות, ורשימת הדורות מדברי הימים א ג מלאה עד ״וענני שבעה״; ״ומי הוא ענני — זה מלך המשיח… וארו עם ענני שמיא״; ״שבעה אלה״ (זכריה ד, י); ״והוציא את האבן הראשה — זו אבן של יעקב… חזה הוית עד די התגזרת אבן… ואבנא די מחת לצלמא הות לטור רב״; ״ומהיכן הוא בא — דרך ההרים… באותה שעה ישראל מסתכלין ואומרין: אשא עיני אל ההרים״. אין שם מלכות אדום וגלות טיטוס, ״תשואות״, ״חן חן לה״, זכריה ג, ט, ישעיה כב, ״פתרו האמוראין״, בתי הכנסיות ודניאל יב, ג.

דבר אחר:

מִי אַתָּה הַר הַגָּדוֹל(זכריה ד, ז) — מי אתה, מלכות אדום הרשעה;

לִפְנֵי זְרֻובָּבֶל לְמִישֹׁור — לפני כתר מלכות דוד.

וְהוֹצִיא אֶת הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה — יוציא השבטים מגלות טיטוס, שהוא ממלכות אדום הרשעה, מספרד,

וכן הוא אומר: וְגָלֻות הַחֵל הַזֶּה וגו׳(עובדיה א, כ).

תְּשֻׁואוֹת — אלו חיילותחיילות — מחנות, גדודי צבא חומה מזה ומזה,

שנאמר: הִנֵּה אֵלֶּה מֵרָחוֹק(ישעיה מט, יב) יבוא וגו׳,

וכתיב: מִי אֵלֶּה כָּעָב תְּעוּפֶינָה וגו׳(ישעיה ס, ח).

ומנין שהאבן הראשה הם ישראל?

שנאמר: מִשָּׁם רֹועֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל(בראשית מט, כד).

ומהו חֵן חֵן לָהּ?

גלות בבל וגלות טיטוס.

זרובבל מזרע דוד

וזרובבל הוא מזרע דוד,

שנאמר: וּבֶן שְׁלֹמֹה רְחַובְעָם אֲבִיָּה בְנוֹ אָסָא בְנוֹ יְהוֹשָׁפָט בְּנוֹ(דברי הימים א ג, י) יהוירם בנו אחזיא בנו,

עד וּבְנֵי פְדָיָה זְרֻובָּבֶל ובני זְרֻובָּבֶל מְשֻׁלָּם וגו׳(דברי הימים א ג, יט),

עד עֲנָנִי שִׁבְעָה(דברי הימים א ג, כד).

עד כאן פרט הכתוב, עד עֲנָנִי שִׁבְעָה.

וזהו שנאמר: כִּי הִנֵּה הָאֶבֶן אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵי יְהוֹשֻׁעַ עַל אֶבֶן אַחַת שִׁבְעָה עֵינָיִם(זכריה ג, ט).

כִּי הִנֵּה הָאֶבֶן — זו כנסת ישראל;

עַל אֶבֶן אַחַת — שנקראו אבן,

שנאמר: מִשָּׁם רֹועֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל;

אַחַת — אלו ישראל,

שנאמר: תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד(במדבר טו, טז),

וכל ישראל כאיש אחד.

שבעה עינים

שִׁבְעָה עֵינָיִם — אלו שבעה אחים,

שנאמר: אליו הוד וישוב וכליה וְעַקּוּב וְיוֹחָנָן וּדְלָיָה וַעֲנָנִי שִׁבְעָה.

אליה ועיני — שממנו עתיד לצאת משיח, שיקבץ גלות עמי.

הִנְנִי מְפַתֵּחַ פִּתֻּוחָהּ —

אני בעצמי אתן בידו מפתח של גאולה,

ויפתח הגלות בנוראות ובנפלאות, כמו שעשה משה בפרעה ובמצרים,

שנאמר: כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת(מיכה ז, טו).

ומנין שעל ידי משיח יפתח הגלות?

שנאמר: וְנָתַתִּי מַפְתֵּחַ בֵּית דָּוִד עַל שִׁכְמוֹ וּפָתַח וְאֵין סֹוגֵר וְסָוגַר וְאֵין פֹּותֵחַ(ישעיה כב, כב),

ואחריו כתיב: וְתָלוּ עָלָיו כֹּל כְּבוֹד בֵּית אָבִיו וגו׳(ישעיה כב, כד).

ומי הוא ענני

ומי הוא ענני?

זו משיח,

שנאמר: וַאֲרוּ עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּא כְּבַרוארו עם ענני שמיא כבר איניש — והנה עם ענני השמים כבן אדם(דניאל ז, יג) איניש אתיאיניש אתי — אדם בא הוה וגו׳.

פתרו האמוראין:

עֲנָנֵי שְׁמַיָּא — הן החיילות של ישראל,

כמו שכתוב, שנאמר: מִי אֵלֶּה כָּעָב תְּעוּפֶינָה וגו׳;

כְּבַר איניש אתי הוהאתי הוה — היה בא — הוא משיח,

שיבא עם עם רב ועצום.

ומהיכן הוא בא

ומהיכן הוא בא?

בדרך בתי כנסיות ובתי מדרשות,

שנאמר: מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר(ישעיה נב, ז),

ואין הרים האמורים כאן אלא חכמים,

שנאמר: שִׁמְעוּ הָרִים אֶת רִיב יְיָ וגו׳(מיכה ו, ב).

וְלֵיהּ יְהִיב שׇׁלְטָן וִיקָר וּמַלְכוּוליה יהיב שלטן ויקר ומלכו — ולו ניתן שלטון וכבוד ומלכות(דניאל ז, יד);

וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים וגו׳(ישעיה יא, ד).

הדא הוא דכתיב:

וְהַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ כְּזֹוהַר הָרָקִיעַ(דניאל יב, ג) —

שהם יודעים: וכי מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי(תהלים קכא, א)?

אי זה זמן יגיע קץ גלות לצאת מן הגלות;

וחוזרת ואומרת: עֶזְרִי מֵעִם יְיָ(תהלים קכא, ב).

תרגום לעבריתחיילות מחנות, גדודי צבא איניש אתי אדם בא וארו עם ענני שמיא כבר איניש והנה עם ענני השמים כבן אדם אתי הוה היה בא וליה יהיב שלטן ויקר ומלכו ולו ניתן שלטון וכבוד ומלכות

חלק ג

מדרשים מאוחרים

טאבן שתיה

פרקי דרבי אליעזר, פרק לה · מעשה · האבנים נעשו אחת, נטבעה עד התהום, ויעקב נודר ויוצק שמן

״אותה״ (בראשית כח, יח; בכתב היד ״אותם״) והסמ״ך של ״סניף״ — תוקנו והושלמו במאגרים. ״נקראת״ ו״הזאת״ — אותיות מסופקות. ״את״ (״נשא את רגליו״) — הושלם במאגרים. ״יעקב״ — היו״ד מסופקת.

״וישא יעקב את רגליו״ — לשון המדרש (במסורה, בראשית כט, א, ״וישא יעקב רגליו״). ״צב׳״ נפתח ״צבאות״, ״ב׳א יי״ — ״ברוך אתה יי״.

בדפוס סדר אחר: השמן נוצק לפני טביעת האבן, ו״סניף לארץ כאדם שעושה סניף לכפה״; ״נדר״ — ״וידר יעקב נדר לאמר״. בדפוס ובהיגר החתימה ״והאל הקדוש נקדש בצדקה״ (ישעיהו ה, טז), ובכתב היד ראש הפסוק: ״ויגבה יי צבאות במשפט״.

נוסח אחר, בסדר אחר — מדרש תהלים צא, ז (להלן, י). תחילת הפרק, ״השכים יעקב בבקר בפחד גדול… וזה שער השמים״ — בפרשה מג: וייקץ יעקב משנתו.

שב יעקב ללקוט את האבנים, ומצא אותן אבן אחת,

שנאמר:

וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁותָיו וַיָּשֶׂם אֹותָהּ מַצֵּבָה(בראשית כח, יח) —

באותו המקום.

נטה רגל ימינו

מה עשה הקדוש ברוך הוא?

נטה רגל ימינו וטבע את האבן עד עמקי תהומות,

ועשה אותה סניףסניף — אבן סמך, תומכת (כאבן הראשה שבקמרון) לתהומות, כאדם שהוא עושה סניף לכופחלכופח — לקמרון (כיפה).

לפיכך נקראת אבן שתיה:

ששם טבור הארץ, ומשם נמתחה כל הארץ, ועליה היכל יי,

שנאמר:

וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי וגו׳(בראשית כח, כב).

אם תשיבני בשלום

ונפל יעקב על פניו ארצה לפני אבן שתיה,

והיה מתפלל לפני הקדוש ברוך הוא, ואמר:

רבון כל העולמים,

אם תשיבני בשלום למקום הזה —

אזבחה לפניך תודות ושלמים.

ונדר, ושלם.

וירד לו שמן מן השמים, ויצק עליה שמן,

שנאמר:

וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ.

ושם הניח את הבאר.

ובא לחרן

ומשם נשא את רגליו כהריפת עיןכהריפת עין — כהרף עין, ובא לחרן,

שנאמר:

וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב את רַגְלָיו(בראשית כט, א),

ונאמר:

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע(בראשית כח, י),

ונאמר:

וַיִּגְבַּהּ יְיָ צְבָאוֹת בַּמִּשְׁפָּט(ישעיה ה, טז).

וענו העליונים ואמרו:

ברוך אתה יי, האל הקדוש.

תרגום לעבריתסניף אבן סמך, תומכת (כאבן הראשה שבקמרון) לכופח לקמרון (כיפה) כהריפת עין כהרף עין

יאבן שתיה — נוסח אחר

מדרש תהלים, מזמור צא, ז · דרשה · נוסח אחר · האבנים נעשו אחת, שער השמים, אבן שתיה, הנדר והבאר שהלכה לפניו

נוסח אחר של פרקי דרבי אליעזר לה (לעיל, ט, ותחילת הפרק בפרשה מג: וייקץ יעקב משנתו), בסדר אחר: השמן יורד מן השמים לפני טביעת האבן, ו״סניף לארץ כאדם שהוא נותן סניף לכיפה״ (כדפוס פרקי דרבי אליעזר). בבובר בסוגריים, ״נוסחא אחרת״, ואינו בכתב היד של מדרש תהלים.

״וישא יעקב רגליו, ואומר״ — השלמת בובר.

ורבנן אמרו:

מיעוט אבנים שנים.

והשכים יעקב ומצאן אחת, והיה בפחד גדול, ואמר:

ביתו שלהקדוש ברוך הוא במקום הזה, ולא ידעתי שכינתו!

שנאמר:

וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים(בראשית כח, יז).

מכאן אמרו:

כי כל מי שהוא מתפלל בירושלים — כאילו מתפלל לפני כסא הכבוד,

ששער השמים הוא שם, ופתח פתוח לשמוע תפלה,

שנאמר: וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם.

חזר יעקב ללקוט את האבנים, ומצאן אבן אחת.

לקח יעקב את האבן ושם אותה מצבה בתוך המקום,

וירד לו שמן מן השמים ויצק עליה,

שנאמר: וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ(בראשית כח, יח).

מה עשה הקדוש ברוך הוא?

נטל רגל ימינו, וטבע אותה עד עומק תהומות,

ועשה אותה סניףסניף — אבן סמך, תומכת (כאבן הראשה שבקמרון) לארץ, כאדם שהוא נותן סניף לכיפהלכיפה — לקמרון, לקשת בנויה.

לפיכך נקראת אבן שתיה:

ששם טבור הארץ, ומשם נפתחה כל הארץ, ועליה היכל יי,

שנאמר: וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים(בראשית כח, כב).

ונפל יעקב ארצה לפני אבן שתיה,

והיה מתפלל לפני הקדוש ברוך הוא, ואומר:

רבונו של עולם,

אם תשיבני למקום הזה בשלום —

אז אזבחה לפניך זבחי תודה ועולה,

שנאמר: וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר(בראשית כח, כ).

ונדר, ושלם.

ומשם נשא רגליו, ושם הניח את הבאר,

שהיתה הבאר מהלכת לפניו, ובהריפת עיןובהריפת עין — וכהרף עין בא לחרן,

שנאמר: וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו(בראשית כט, א), ואומר:

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה(בראשית כח, י).

ועליו הכתוב אומר:

בְּלֶכְתְּךָ לֹא יֵצַר צַעֲדֶךָ וְאִם תָּרוּץ לֹא תִכָּשֵׁל(משלי ד, יב).

אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן:

המלאכים טענו אותו,

שנאמר: עַל כַּפַּיִם יִשָּׂאוּנְךָ(תהלים צא, יב).

ולא צרו צעדיו של יעקב, ולא נכשל כחו,

וכגבור גלל את האבן מעל פי הבאר,

והיתה הבאר עולה ושופעת מים חוצה לה.

וראו הרועים ותמהו,

שכולם לא היו יכולין לגלול את האבן, והוא לבדו גלל אותה,

שנאמר: וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן(בראשית כט, י).

תרגום לעבריתסניף אבן סמך, תומכת (כאבן הראשה שבקמרון) לכיפה לקמרון, לקשת בנויה ובהריפת עין וכהרף עין

חילופי נוסח והשלמות

מכילתא דרבי ישמעאל, מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, ספרי דברים, בראשית רבה, תנחומא בובר, אגדת בראשית, מדרש תהלים, פרקי דרבי אליעזר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אוַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר(בראשית כח, יח), וַיַּשְׁכֵּם מֹשֶׁה בַבֹּקֶר(שמות לד, ד),— (הוספה)
באף ירושלם לעתיד לבא כל בקר ובקר דינה יוציא לאור,— (הוספה)
גוקר— (הוספה)
גים— (הוספה)
גיהן— (הוספה)
גמני— (הוספה)
גים— (הוספה)
הפגע בו ארי וניצל הימנו, הניח מעשה זאב,— (הוספה)
הכיוצא בו דרש: וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל(בראשית כח, יט) — עבר שם הראשון ונתקיים השני.— (הוספה)
והפך— (הוספה)
ודכתיב— (הוספה)
וזה— (הוספה)
ום— (הוספה)
זמזרובבל, וזרובבל— (הוספה)
זיוֹתָם בְּנוֹ— (הוספה)
זוחסדיהוחסריה
זפלטיהפליטיא
זובריח— (הוספה)
זלך— (הוספה)
זמלך— (הוספה)
זבחזוי ליליאבחיזו עם לי לא
זמה— (הוספה)
זאלההנה
זמשוטטיםמשוטטות
זדִּי לאחלא
זכחדהבחדא
זוְאַבְנָא דִּי מְחָת לְצַלְמָא הֲוָת לְטוּר רַב— (הוספה)
זרברם
חוגו׳וגמ׳
טאותהאותם
טס— (הוספה)
טאת— (הוספה)
יוַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו(בראשית כט, א), ואומר:— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
מכילתא דרבי ישמעאלכתב יד אוקספורד 151
מכילתא דרבי שמעון בר יוחאיכתב יד פטרבורג Evr. II A 268
ספרי דבריםכתב יד וטיקן 32
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית)
תנחומא בוברכתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר
אגדת בראשיתכתב יד אוקספורד 2340
פרקי דרבי אליעזרכתב יד ניו יורק, בית המדרש לרבנים 866
מדרש תהליםמהדורת בובר
§§46§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה מו

פתיחתא: אשר פצו שפתי

וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר(בראשית כח, כ)

״אשר פצו שפתי״ — יעקב פתח בנדר תחילה, וכל הנודרים תולים את הנדר בו

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בראשית רבה §§cover-end§§

חלק א

פתיחתות

אאֲשֶׁר פָּצוּ שְׂפָתָי

בראשית רבה, פרשה ע, א · פתיחתא · נודרים בשעת צרה, ויעקב פתח בנדר תחילה

אֲשֶׁר־פָּצוּ שְׂפָתָי וְדִבֶּר־פִּי בַּצַּר־לִי(תהלים סו, יד)

בתיאודור–אלבק ״נודרין בעת צרתן״, ״כל מי שנודר״, ובפסוק תהלים ״נדר לאביר יעקב״.

מקבילה: מדרש שמואל ב, ב, כמעט מילה במילה (שינוייו בגוף הנוסח), והמשכו שם כבסימן ב ו״ארבעה נדרו״ (פרשה מז: וידר יעקב נדר). שם הפסוקים בסדר אחר: ״אשר פצו שפתי — כתיב: וידר יעקב נדר לאמר״; ״כל מאן דנדר מצוה״; אין שם ״יעקב פתח בנדר תחילה״, ובדברי רבי אבהו — ״נדר לאביר יעקב… לאביר ישראל אינו אומר כן, אלא לאביר יעקב״, בלי ״תלה את הנדר במי שפתח בו תחילה״.

וַיִּדַּר יַעֲקֹב וגו׳(בראשית כח, כ).

אֲשֶׁר פָּצוּ שְׂפָתָי וגו׳(תהלים סו, יד).

אמר רבי יצחק הבבלי:

מן דנדר מצווהמן דנדר מצווה — מי שנודר (בשעת צרה) — מצוה עושה?

מהו לֵאמֹר? — לאמר לדורות, כדי שיהו נודרים (מדרש שמואל: שיהו נודרין) בשעת צרתן.

יעקב פתח בנדר תחילה;

לפיכך כל מי שהוא נודר — לא יהא תולה את הנדר (מדרש שמואל: אינו תולה נדרו) אלא בו.

אמר רבי אבהוא:

כתיב: אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַיְיָ(תהלים קלב, ב) —

נדר לאביר אברהם ו'לאביר יצחק' אינו אומר כן,

אלא לַאֲבִיר יַעֲקֹב —

תלה את הנדר במי שפתח בו תחילה.

תרגום לעבריתמן דנדר מצווה מי שנודר (בשעת צרה) — מצוה עושה

בוַיִּשְׂמְחוּ הָעָם עַל הִתְנַדְּבָם

בראשית רבה, פרשה ע, ב · פתיחתא · המשך · דוד וישראל תלו את הנדר ביעקב, שפתח בו תחילה

״רבי חינה״ — בכתב היד ״חייה״, ותוקן במאגרים; בתיאודור–אלבק ״ר׳ יודן בשם ר׳ אידי״.

במדרש שמואל ב, ב: ״ורבי חונא בשם רבי אידי״; ״אלהי אברהם יצחק אינו כתוב, אלא אלהי ישראל אבינו״; ״אמר רבי יודן: אפילו מן אתרה לא חסירה כלום — וידרו ישראל אינו כן, אלא וידר. ישראל סבא״.

המשך הפסוק (״כי בלב שלם… שמחה גדולה״) הושלם במאגרים; הסופר כתב ״וגו׳״ ומחקו. ״אלי״ שבכתב היד (כתיבה מקוצרת) נפתח ״אלהי״, כאן ובפסוק. החזרה ל״וידר יעקב נדר״ בסוף — בסוגריים בתיאודור–אלבק, ואינה בכתב היד.

רבי חינה בשם רבי אידי:

כתוב: וַיִּשְׂמְחוּ הָעָם עַל הִתְנַדְּבָם(דברי הימים א כט, ט) כִּי בְּלֵב שָׁלֵם הִתְנַדְּבוּ לַיְיָ וְגַם דָּוִד הַמֶּלֶךְ שָׂמַח שִׂמְחָה גְדוֹלָה.

לפי (מדרש שמואל: על ידי) שהיו עוסקים במצוות נדבה ועלת בידם — לפיכך שמחו (מדרש שמואל: שמחו).

מהוא אומר (מדרש שמואל: מה כתיב בתריה)?

וַיְבָרֶךְ דָּוִיד אֶת יְיָ לְעֵינֵי כׇּל הַקָּהָל וגו׳(דברי הימים א כט, י) —

אלהי אברהם יצחק וישראל אינו אומר כן,

אלא אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָבִינוּ —

תלה את הנדר במי שפתח לו תחילה.

אמר רבי יודן:

עוד מן אתרה לית היא חסירה:עוד מן אתרה… — אף ממקומה (מן הכתוב עצמו) אין הראיה חסרה:

אף ממקומה (מן הכתוב עצמו) אין הראיה חסרה:

וידרו ישראל אינו אומר כן,

אלא וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר וגו׳(במדבר כא, ב) —

ישראל סבהסבה — הזקן (יעקב אבינו).

וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר וגו׳(בראשית כח, כ).

תרגום לעבריתסבה הזקן (יעקב אבינו)

חילופי נוסח והשלמות

בראשית רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
בחינהחייה
בכִּי בְּלֵב שָׁלֵם הִתְנַדְּבוּ לַיְיָ וְגַם דָּוִד הַמֶּלֶךְ שָׂמַח שִׂמְחָה גְדוֹלָה— (הוספה)
בוַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר וגו׳(בראשית כח, כ)— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית)
§§47§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה מז

וידר יעקב נדר

וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר(בראשית כח, כ)

״וידר יעקב נדר״ — ארבעה שנדרו; חומר פרשת נדרים: צדקיה והסנהדרין, ויפתח שלא היה בן תורה

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בראשית רבה, איכה רבה, תנחומא §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אארבעה שנדרו

בראשית רבה, פרשה ע, ג · דרשת הפסוק · ״וידר יעקב נדר״ · שנים נדרו והפסידו, ושנים נדרו ונשתכרו

בתיאודור–אלבק בסדר אחר: ״ישראל וחנה נשתכרו, יפתח נדר והפסיד, יעקב נדר והפסיד״.

מקבילה: מדרש שמואל ב, ב, בהמשך הדרשה (בפרשה מו: פתיחתא: אשר פצו שפתי): ״ארבעה נדרו: שנים נדרו והפסידו, שנים נדרו ונשתכרו; יעקב ויפתח נדרו והפסידו, ישראל וחנה נדרו ונשתכרו״.

ארבעה הם שנדרו (מדרש שמואל: ארבעה נדרו):

שנים שנדרו והפסידו, שנים שנדרו ונשתכרו.

יעקב נדר — והפסיד;

ויפתח נדר — והפסיד;

חנה נדרה — ונשתכרה;

ישראל נדרו — ונשתכרו.

ביֵשְׁבוּ לָאָרֶץ יִדְּמוּ זִקְנֵי בַת צִיּוֹן

איכה רבה, פרשה ב, יד · דרשת הפסוק · ״ישבו לארץ ידמו״ · צדקיה שגילה את סוד נבוכדנצר, והסנהדרין שהתירו את שבועתו ונהרגו בדפני

יֵשְׁבוּ לָאָרֶץ יִדְּמוּ זִקְנֵי בַת־צִיּוֹן הֶעֱלוּ עָפָר עַל־רֹאשָׁם חָגְרוּ שַׂקִּים הוֹרִידוּ לָאָרֶץ רֹאשָׁן בְּתוּלֹת יְרוּשָׁלִָם(איכה ב, י)

״מיד בא וישב בדפני״ — ״בא״ בגליון. ״רבי יוסי ברבי חנינא״ — ״אמר״ שנכתב לפני ״ברבי״ נמחק במאגרים.

״לפי כשגלה צדקיהו מינהו״ — כך בכתב היד; בווילנא ובבובר ״כשגלה יכניה״, וכך נראה מן הענין (צדקיהו הוא שמונה). בבובר ״וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו״ (דברי הימים ב לו, יג), וסוף הדרשה ״גזי נזרך והשליכי״.

פרשת נדרים

יֵשְׁבוּ לָאָרֶץ יִדְּמוּ זִקְנֵי בַת צִיּוֹן(איכה ב, י).

אמר רבי אלעזר:

אל תהי פרשת נדרים קלה בעיניך, שעל ידי פרשת נדרים נהרגה סנהדרי גדולה של צדקיה.

לפי כשגלה צדקיהו, מינהו המלך נבוכדנצר על חמשה מלכים.

הדא הוא דכתיב:

וְשִׁלַּחְתָּם אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם וְאֶל מֶלֶךְ מוֹאָב וְאֶל מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן וְאֶל מֶלֶךְ צֹר וְאֶל מֶלֶךְ צִידוֹן בְּיַד מַלְאָכִים הַבָּאִים יְרוּשָׁלִַם אֶל צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה(ירמיה כז, ג).

בשר ארנבא

והוה עליל ונפיק בלי רשו.והוה עליל ונפיק… — והיה (צדקיהו) נכנס ויוצא (אצל נבוכדנצר) בלי רשות. יום אחד נכנס אליו, ומצאו שהיה תולש בשר ארנבת ואוכל כשהוא חי. אמר לו: השבע לי שאין אתה מפרסם אותי! ונשבע לו.

והיה (צדקיהו) נכנס ויוצא (אצל נבוכדנצר) בלי רשות.

יומא חד עליל לגביה, ואשכחיה דתליש בשר ארנבא ואכיל כשהוא חי.

יום אחד נכנס אליו, ומצאו שהיה תולש בשר ארנבת ואוכל כשהוא חי.

אמר ליה: אישתבע לי דלית את מפרסם לי! ואישתבע ליה.

אמר לו: השבע לי שאין אתה מפרסם אותי! ונשבע לו.

ובמה השביעו?

רבי יוסי ברבי חנינא אמר: במזבח הפנימי.

והוון חמשה מלכין יתבין ומפרתין ליה נבוכדנצר קדם צדקיה,והוון חמשה מלכין… — והיו חמשת המלכים יושבים ומדברים בגנותו של נבוכדנצר לפני צדקיה, ואומרים לו: לא נאה המלכות לנבוכדנצר, אלא לך נאה המלכות, שאתה מזרעו של דוד. אף הוא דיבר בגנותו של נבוכדנצר, ואמר: אני ראיתיו שהיה תולש בשר ארנבת ואוכל. שלחו מיד ואמרו למלך: אותו היהודי שהיה נכנס ויוצא לפניך בלי רשות — אמר לנו: אני ראיתי את נבוכדנצר שהיה תולש בשר ארנבת ואוכל!

והיו חמשת המלכים יושבים ומדברים בגנותו של נבוכדנצר לפני צדקיה,

ואמרי ליה: לא יאיא ליה מלכותא לנבוכדנצר, אלא לך יאיא מלכותא, דאת מזרעו של דוד.

ואומרים לו: לא נאה המלכות לנבוכדנצר, אלא לך נאה המלכות, שאתה מזרעו של דוד.

אף הוא מפרתיה לנבוכדנצר, ואמר: אנא חמיתיה דהוה תליש בשר ארנבא ואכיל.

אף הוא דיבר בגנותו של נבוכדנצר, ואמר: אני ראיתיו שהיה תולש בשר ארנבת ואוכל.

שלחון מיד ואמרון ליה למלכא:

שלחו מיד ואמרו למלך:

ההוא יהודאה דהוה עליל ונפיק בלי רשו קדמך — אמר לן: אנא חמיתיה לנבוכדנצר דהוה תליש בשר ארנבא ואכיל!

אותו היהודי שהיה נכנס ויוצא לפניך בלי רשות — אמר לנו: אני ראיתי את נבוכדנצר שהיה תולש בשר ארנבת ואוכל!

הדא הוא דכתיב:

וַיִּמְרֹד צִדְקִיָּהוּ בְּמֶלֶךְ בָּבֶל(מלכים ב כד, כ).

הסנהדרין בדפני

מיד בא וישב בדפני של אנטוכיאבדפני של אנטוכיא — בדפנה, פרבר אנטיוכיה (בירת סוריה), ויצאה סנהדרי גדולה לקראתו.

כיון שראה אותם שהם כלם בני אדם של צורהבני אדם של צורה — אנשים נכבדים, בעלי הדר, גזר והוציאו קתדרותקתדרות — כסאות מכובדים והושיבן.

אמר להם: דרשו לי את התורה.

מיד היו קורין פרשה ופרשה ומתרגמין אותה לפניו.

וכיון שהגיעו לפרשת נדרים — אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר(במדבר ל, ג) —

אמר להם: אי בעי למהדר ביה, יכיל או לאו?אמר להם: אי… — אמר להם: אם רוצה (הנודר) לחזור בו (מנדרו), יכול או לא?

אמר להם: אם רוצה (הנודר) לחזור בו (מנדרו), יכול או לא?

אמרו לו: ילך אצל חכם, ומתיר לו את נדרו.

אמר להון: דומה אני שאתם התרתם לצדקיה השבועה שנשבע לי!

מיד גזר והורידן לארץ.

הדא הוא דכתיב:

יֵשְׁבוּ לָאָרֶץ יִדְּמוּ זִקְנֵי בַת צִיּוֹן הֶעֱלוּ עָפָר עַל רֹאשָׁם —

התחילו מזכירין זכותו של אברהם, דכתיב: וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר(בראשית יח, כז).

חָגְרוּ שַׂקִּים — התחילו מזכירין זכותו של יעקב, דכתיב: וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמׇתְנָיו(בראשית לז, לד).

מה עשו להם? קשרו שערן בזנבי סוסיהם, והיו מריצין אותם מירושלם ועד לוד.

הדא הוא דכתיב:

הוֹרִידוּ לָאָרֶץ רֹאשָׁן בְּתוּלֹת יְרוּשָׁלִָם.

תרגום לעבריתבדפני של אנטוכיא בדפנה, פרבר אנטיוכיה (בירת סוריה) בני אדם של צורה אנשים נכבדים, בעלי הדר קתדרות כסאות מכובדים

גפְּרִי צַדִּיק עֵץ חַיִּים — יפתח, ו״אשר לא צויתי״

תנחומא, בחקתי ה · פתיחתא · ״איש כי יפליא נדר״ · מי שאינו בן תורה — יפתח איבד את בתו; ״אשר לא צויתי״ — לאברהם לשחוט את בנו, אלא ״אל תשלח ידך אל הנער״

פְּרִי־צַדִּיק עֵץ חַיִּים וְלֹקֵחַ נְפָשׁוֹת חָכָם(משלי יא, ל)

״[כעס]״ — בכתב היד ״כפס״ (מסומן במאגרים ״כך כתוב״). ״אימתי״ — כפול בכתב היד, והשני מחוק. ״עליבתא״ — הבי״ת מסופקת. ״[ה]לכה״ — בכתב היד ״ולכה״, ותוקן במאגרים. ״[ס]וחף״ — בכתב היד ״שוחף״. ״גרופות״ — מסומן במאגרים ״כך כתוב״. ״שנים עשר בן״ — כך בכתב היד. ״וזכרתני ולא תשכח את אמתך״ — בכתב היד בקיצור.

המדרש קורא ״והעליתיהו לעולה ליי״ (שופטים יא, לא: והעליתיהו עולה), ״ותאמר ליי צבאות״ (שמואל א א, יא: ותאמר יי צבאות), ״ויאמר שיבולת״ (שופטים יב, ו: ויאמר סבלת).

מקבילה: תנחומא בובר, בחקתי ז; שינוייו בגוף הנוסח. שם: ״באותה שעה כעס עליו הקדוש ברוך הוא״, ״כלב או חזיר או גמל״ (בלא ״או חמור״); ״אמר רבי לוי בן ברכיה״; אין שם ״אם יהיה צדיק ואינו עוסק בתורה אין בידיו כלום״, ״שאם ידור לערוך נפשות… אין בידו כלום״, ״כל כך למה… טעיות בנדרים ובקונמות״, ומחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש; ושם: ״ולא עלתה על לבי — שיפול מלך מואב ביד מלך ישראל ויקריב לי בנו בכורו״.

מקבילות: ״אשר לא צויתי… ולא דברתי… ולא עלתה על לבי״ על יפתח, מישע ויצחק — בבלי תענית פרק א, ד ע״א ומדרש תנאים לדברים יז, ג, בסדר אחר.

דבר אחר:

אִישׁ כִּי יַפְלִיא נֶדֶר(ויקרא כז, ב).

זה שאמר הכתוב:

פְּרִי צַדִּיק עֵץ חַיִּים וְלֹקֵחַ נְפָשׁוֹת חָכָם(משלי יא, ל).

אם יהיה צדיק ואינו עוסק בתורה — אין בידיו כלום;

אלא פְּרִי צַדִּיק עֵץ חַיִּים — זו (תנחומא בובר: זה) התורה,

שמתוך שהוא בן תורה — הוא למד היאך לוקח נפשות,

שנאמר: וְלֹוקֵחַ נְפָשׁוֹת חָכָם.

שאם ידור לערוך נפשות — הוא למד מן התורה היאך יעשה;

ואם אינו בן תורה — אין בידו כלום.

כן את מוצא ביפתח הגלעדי:

מפני שלא היה בן תורה — איבד את בתו.

אימתי? בשעה שנלחם עם בני עמון, ונדר באותה שעה,

שנאמר: וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַיְיָ וגו׳(שופטים יא, ל), וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי וגו׳(שופטים יא, לא).

באותה שעה היה עליו כעס מן הקדוש ברוך הוא.

אמר: אלו יצא מביתו כלב או חזיר או גמל או חמור — היה מקריב לפני?

לפיכך זימן לו בתו.

כל כך למה?

כדי שילמדו כל הנודרים הלכות נדרים וקונמותוקונמות — נדרים בלשון ״קונם״ (כינוי לקרבן), שלא לנהוג טעיות בנדרים ובקונמות.

וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹוצֵאת לִקְרָאתוֹ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת וגו׳(שופטים יא, לד),

וַיְהִי כִרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו וגו׳(שופטים יא, לה).

והלא פינחס היה שם, והוא אומר: לֹא אוּכַל לָשׁוּב?

אלא פינחס אמר: אני כהן גדול בן כהן גדול — אלך אצל עם הארץ?

יפתח אמר: אני ראש שפטי ישראל, הקצינים — אשפיל עצמי ואלך אצל הדיוט?

מבין תרויהו אבדת ההיא עליבתא מן עלמאמבין תרויהו אבדת ההיא עליבתא מן עלמא — בין שניהם אבדה אותה עלובה מן העולם,

ושניהם נתחייבו בדמיה:

פינחס — נסתלקה ממנו רוח הקודש;

יפתח — נתפזרו עצמותיו, שכן כתיב: וַיִּקָּבֵר בְּעָרֵי גִלְעָד(שופטים יב, ז).

אמרה לו בתו: אבי, שמא כתוב בתורה שיהו ישראל מקריבין לפני הקדוש ברוך הוא נפשות בני אדם?

אמרה לו: אין כתוב בתורה: אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קׇרְבָּן לַיְיָ מִן הַבְּהֵמָה(ויקרא א, ב)? שמא מבני אדם?

אמר לה: בתי, נדרתי: וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא וגו׳, וְהַעֲלִיתִיהוּ לעולה ליי —

שמא כל הנודר יכול שלא לשלם את נדרו?

אמרה לו: יעקב אבינו שנדר ואמר: כֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ(בראשית כח, כב) —

ונתן לו הקדוש ברוך הוא שנים עשר בן — שמא הקריב להקדוש ברוך הוא אחד מהם?

ולא עוד, אלא חנה שאמרה:

וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר ליי צְבָאוֹת אִם רָאֹה תִרְאֶה בׇּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ וגו׳(שמואל א א, יא) —

שמא הקריבה את בנה לפני הקדוש ברוך הוא?

כל הדברים האלו אמרה לו, ולא שמע.

כיון שלא שמע, אמרה לו: הניחני וארד אצל בית דין, שמא אמצא פתח לדבריך,

שנאמר: הַרְפֵּה מִמֶּנִּי שְׁנַיִם חֳדָשִׁים וְאֵלְכָה וְיָרַדְתִּי עַל הֶהָרִים(שופטים יא, לז).

אמר רבי לוי בר זבידא:

וכי יש אדם שירד על ההרים? והלא בני אדם עולין להרים!

ומהו וְיָרַדְתִּי עַל הֶהָרִים? אלו סנהדרין,

כמו שנאמר: שִׁמְעוּ הָרִים אֶת רִיב יְיָ(מיכה ו, ב).

הלכה, ולא מצאה פתח להתיר ליפתח.

עליו הוא אומר: גֶּבֶר רָשׁ וְעֹושֵׁק דַּלִּים מָטָר סֹוחֵף וְאֵין לָחֶם(משלי כח, ג).

גֶּבֶר רָשׁ — זה יפתח, שהיה רש בתורה; גרופות של שקמהגרופות של שקמה — נצרים (ענפים כרותים) של שקמה — דבר חלש.

וְעֹושֵׁק דַּלִּים — שהיה עושק דלים: וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֱמׇר נָא שִׁבֹּלֶת וַיֹּאמֶר שיבולת(שופטים יב, ו).

לפיכך מָטָר סֹוחֵף וְאֵין לָחֶם —

שהיה לו מי שיתיר את נדרו, אלא וְאֵין לָחֶם —

שהעלים הקדוש ברוך הוא מהם את ההלכה, שלא מצאו לו פתח להתיר את נדרו.

עלה ושחטה, ורוח הקודש צווחת: נפשות הייתי רוצה שתקריב לפני?

אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי(ירמיה יט, ה).

אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי — לאברהם שישחוט את בנו;

אלא אמרתי לו: אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר(בראשית כב, יב),

להודיע לכל האומות חיבתו של אברהם אבינו, שלא חשך את יחידו לעשות רצון בוראו (תנחומא בובר: בשביל להודיעך היאך היה אברהם עושה רצוני, שהיו אומות העולם אומרים: למה הקדוש ברוך הוא מחבב לאברהם הרבה? לכך אמר לו: קח נא את בנך).

וְלֹא דִבַּרְתִּי — ליפתח, להקריב את בתו.

רבי יוחנן וריש לקיש.

רבי יוחנן אמר: דמים היה חייב, כענין שנאמר בערכין.

וריש לקיש אמר:

ולא כלום — שהיתנה על דבר שאי אפשר להקריב, ולא היה עליו כלום.

וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי — על מישע מלך מואב, בשעה שנפל ביד מלך ישראל:

וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר(מלכים ב ג, כז) (תנחומא בובר: אשר ימלוך תחתיו ויעלהו עולה על החומה).

מי גרם ליפתח לאבד את בתו? על שלא היה בן תורה;

שאילו קרא בתורה — לא איבד את בתו,

שכתוב בתורה: אִישׁ כִּי יַפְלִיא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁות, וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר וגו׳(ויקרא כז, ג), וְאִם נְקֵבָה הִיא וְהָיָה עֶרְכְּךָ וגו׳(ויקרא כז, ד).

הוי: וְלֹקֵחַ נְפָשׁוֹת חָכָם.

תרגום לעבריתמבין תרויהו אבדת ההיא עליבתא מן עלמא בין שניהם אבדה אותה עלובה מן העולם גרופות של שקמה נצרים (ענפים כרותים) של שקמה — דבר חלש וקונמות נדרים בלשון ״קונם״ (כינוי לקרבן)

חילופי נוסח והשלמות

בראשית רבה, איכה רבה, תנחומא. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
גכעסכפס
גהלכהולכה
גסוחףשוחף

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית)
איכה רבהכתב יד מינכן 229
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
§§48§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה מח

טוב אשר לא תדר

וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר(בראשית כח, כ)

״טוב אשר לא תדר״ — הנודר ומאחר את נדרו: פנקסו נפתחת, ויעקב שאיחר את נדרו לקה בעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים ובמות רחל

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בראשית רבה, ויקרא רבה, קהלת רבה, תנחומא, תנחומא בובר §§cover-end§§

חלק א

הלכה: הנודר ואינו משלם

אוַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה ביתאל — בכמה מקומות פנקסו של אדם נפתחת

תנחומא, וישלח ח · הלכה · ילמדנו · הנודר ואינו משלם פנקסו נפתחת: יעקב שאיחר את נדרו לקה בשלשתן

״מיתי״ אחרי ״פינקסו של אדם״ — מחוק. ״לשלם״ (״אם אין לך לשלם״) — השי״ן מסופקת; ״ואינו״ (״הנודר ואינו משלם פנקסו מתבקרת״) — אותיות מסופקות. ״בדרך הזה — משפיכות דמים… עבודה זרה, כדכתיב: הסירו את אלהי הניכר; גלוי עריות״ — בגליון כתב היד. ״רשות לפיך״ — בכתב היד ״רשוך״, מסומן כמשובש.

״שלשה קמיעים היו ליעקב… עשו לבן סביבות שכם״ — בסוגריים במאגרים, והוא מסופק.

מקבילה: מדרש ילמדנו (ילקוט תלמוד תורה), וישלח — מ״אמר רבי ינאי: הנודר ואינו משלם״ עד ״ויהרגו כל זכר… הסירו אלהי הנכר״; שינוייו בגוף הנוסח. שם ״בשעת עקא נדרי בשעת רוחא שמטי״ בשם רבי ינאי; אין שם ״עזים מאתים״, ״ויותר יעקב לבדו״ ולא צרת דינה ורחל ודברי רבי שמואל בר רב יצחק ורבי איבו; ״אם יהיה אלהים עמדי — שלא אטעה אחר עבודה זרה; ושמרני בדרך הזה — שפיכות דמים וגלוי עריות״; ״גלוי עריות — מדינה: וישכב אותה ויענה; שפיכות דמים — משכם: ויהרגו כל זכר״; וחותם ״ונקומה ונעלה בית אל — למה? לפי שמשם נשמעות כל התפלות״.

מקבילות: ״מוקש אדם ילע קדש… איחר אדם את נדרו נתבקרה פינקסו״ — בראשית רבה פא, א (להלן); ״טוב אשר לא תדר״, רבי מאיר ורבי יהודה, ומעשה ברב הונא — ויקרא רבה לז, א וקהלת רבה ה, ג (להלן); ושם בהפך: רבי מאיר — ״טוב משניהם נודר ומשלם״, רבי יהודה — ״שאינו נודר כל עיקר״. ״הלך והעשיר… ולא שילם את נדרו״, עשו והמלאך ועד ״קום עלה בית אל״ — תנחומא בובר, וישלח כב (להלן), נוסח אחר.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה(בראשית לה, א) ביתאל.

ילמדינו רבינו: בכמה מקומות פינקסו של אדם נפתחת?

היוצא לדרך יחידי,

והיושב בבית המרועע,

והנודר ואינו משלם.

רבי אחי בן יעקב

מיתי ליה טעם מן הדין קראמיתי ליה טעם מן הדין קרא — מביא לו טעם (ראיה) מן המקרא הזה: וקרהו אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ וגו׳(בראשית מב, לח).

רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר:

אם ראית צדיק יוצא לדרך — הקדם על ידך שלשה ימים, או אחר על ידך שלשה ימים, כדי לצאת עמו;

ואם ראית רשע יוצא לדרך — הקדם על ידך או אחר על ידך שלשה ימים, שלא תצא עמו,

שהסטן מזדווג עמו,

שנאמר: הַפְקֵד עָלָיו רָשָׁע והסטן יַעֲמֹוד עַל יְמִינוֹ(תהלים קט, ו);

אבל צדיק — מלאכי שלום מלוין אותו,

שנאמר: כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ וגו׳(תהלים צא, יא).

היושב בבית המרועע — הסטן מקטרגו, ופנקסו נפתחת. מן המשנה.

והנודר ואינו משלם מנין?

שנאמר: מוֹקֵשׁ אָדָם יָלַע קֹודֶשׁ וְאַחַר נְדָרִים לְבַקֵּר(משלי כ, כה) —

פנקסו מתבקרת, ומלאכים מלמדים עליו חובה ומזכירים עונותיו.

אמר רב שמואל ברבי יצחק:

כל הנודר ואינו משלם — גורם לאשתו שתמות:

אִם אֵין לְךָ לְשַׁלֵּם לָמָּה יִקַּח מִשְׁכָּבְךָ מִתַּחְתֶּיךָ(משלי כב, כז).

הוא שמשה מזהיר את ישראל:

כִּי תִדֹּור נֶדֶר לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ כִּי דָרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ(דברים כג, כב) —

שני פעמים למה?

אלא ללמדך: דורשו, ודורש עונות אחרים עמו.

וכן הוא אומר: וְאַחַר נְדָרִים לְבַקֵּר.

ואמר רבי ינאי:

הנודר ואינו משלם — פנקסו מתבקרת לפני הקדוש ברוך הוא, ואומר:

היכן פלוני בן פלוני שנדר נדר ביום פלוני (מדרש ילמדנו: פלוני שנדר)?

בא וראה: כשהלך יעקב לארם נהרים, מה כתיב שם?

וַיִּדַּר יַעֲקֹב וגו׳(בראשית כח, כ) —

השיבו על כל דבר (מדרש ילמדנו: על דבר ודבר).

הלך והעשיר, ובא וישב לו, ולא שילם את נדרו.

והביא עליו עשו, ובקש להורגו (מדרש ילמדנו: להרגו);

נטל (מדרש ילמדנו: נצל) ממנו כל אותו דורון — עִזִּים מָאתַיִם(בראשית לב, טו) — לא הרגיש.

הביא עליו מלאך ונתגשש עמו,

שנאמר: וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ(בראשית לב, כה) —

זה סמאל, שרה של רומי, שבקש להרגו,

שנאמר: וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹול(בראשית לב, כו) —

ונעשה צולע (מדרש ילמדנו: ולא הרגיש).

כיון שלא הרגיש — באת עליו צרת דינה: וַתֵּצֵא דִינָה(בראשית לד, א);

כיון שלא הרגיש — באת עליו צרת רחל: וַתָּמׇת רָחֵל וַתִּקָּבֵר(בראשית לה, יט).

מסיע ליהמסיע ליה — מסייע לו (תומך בדבריו) לרב שמואל בר רב יצחק, דאמר:

כל הנודר ואינו משלם — גורם לאשתו שתמות,

שנאמר: אִם אֵין לו לְשַׁלֵּם וגו׳.

אמר הקדוש ברוך הוא:

עד מתי הצדיק הזה לוקה (מדרש ילמדנו: מצטער), ואינו מרגיש באי זה חטא לוקה?

הריני מודיעו (מדרש ילמדנו: ואיני מודיעו).

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם.

אמר רבי איבו:

מהולתך נודשא אקיש עלהמהולתך נודשא אקיש עלה — בנפה שלך — הקש עליה (הזכר לאדם את חובתו מן הדבר שלו).

אמר לו הקדוש ברוך הוא:

לא הגיעוך כל הצרות האלו (מדרש ילמדנו: הללו) אלא על שאיחרת את נדרך;

אם את מבקש שלא יגיעך עוד צרה (מדרש ילמדנו: יגיעוך עוד צרות) —

קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם, וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ — לאותו מקום שנדרת לו נדר.

אמר רבי אבא בר כהנא:

אמר לו הקדוש ברוך הוא:

יעקב, בשעת עקי (מדרש ילמדנו: עקא) נדרי, ובשעת רוחי (מדרש ילמדנו: רוחא) שמטי:יעקב, בשעת… — יעקב, בשעת צרה — נודר, ובשעת רווחה — שומט (שוכח את נדרו):

יעקב, בשעת צרה — נודר, ובשעת רווחה — שומט (שוכח את נדרו):

כשהית בצרה — נדרת, וכשאתה ברוחה — שכחת.

מיד: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כׇּל אֲשֶׁר עִמּוֹ הָסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר וגו׳(בראשית לה, ב), וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה וגו׳(בראשית לה, ג).

מהו כן?

שבשעה שנדר, מהו אומר?

אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי — שלא נטעה (מדרש ילמדנו: אטעה) אחר עבודה זרה;

וּשְׁמָרַנִי — מגילוי עריות;

בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה — משפיכות דמים.

וכיון שאחר את נדרו — לקה בשלשתן:

עבודה זרה — כדכתיב: הָסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּיכָר;

גלוי עריות — מדינה;

שפיכות דמים — וַיַּהַרְגוּ כׇּל זָכָר(בראשית לד, כה).

ללמדך שאיחור נדר קשה משלשתן.

טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם(קהלת ה, ד).

רבי מאיר אומר:

טוב משניהם — שאינו נודר כל עיקר, אלא מביא אדם כבשתו לעזרה ושוחטה.

רבי יהודה אומר:

טוב משניהם — שנודר ומשלם,

שנאמר: נִדְרוּ וְשַׁלְּמוּ לַיְיָ אֱלֹהֵיכֶם(תהלים עו, יב) —

שהוא נוטל שכר על הנדר ועל השלמה.

אמר רב הונא:

מעשה באחד שנדר נדר ולא שילם, ויצא לפרוש בים, ושקעה ספינתו ומת.

ורבי אמי אמר:

הנודר ואינו משלם — גורם לעצמו מיתה,

שנאמר: כִּי דָרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ יְיָ אֱלֹהֶיךָ מֵעִמָּךְ —

ממנו, ולא מממונו.

אמר בן סירא:

בטרם תדור — הכן נדרך; בל תהיה כמטעה אל.

אַל תִּתֵּן(קהלת ה, ה).

רבי אחא פתח קרא בנודר:

אַל תִּתֵּן — רשות לפיך

לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ וְאַל תֹּאמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ כִּי שְׁגָגָה הוא —

זה חזןחזן — השמש הממונה (הבא לתבוע את הנדר), דאמרת ליה: אנא נדריתדאמרת ליה: אנא נדרית — שאתה אומר לו: אני נדרתי? (ואין בזה כלום — שגגה היתה), ולא כלום.

לָמָּה יִקְצֹוף הָאֱלֹהִים עַל קוֹלֶךָ וְחִבֵּל אֶת מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ —

אלו מיעוט מצות ומעשים טובים שבידך.

שלשה קמיעים היו ליעקב: זכותו, וזכות אביו, וזכות זקנו; וכולן הוצרכו,

כי שלשה מקטרגים נזדוגו לו בדרך, והקדוש ברוך הוא הצילו מכולם: עשו, לבן, סביבות שכם.

תרגום לעבריתמיתי ליה טעם מן הדין קרא מביא לו טעם (ראיה) מן המקרא הזה מסיע ליה מסייע לו (תומך בדבריו) מהולתך נודשא אקיש עלה בנפה שלך — הקש עליה (הזכר לאדם את חובתו מן הדבר שלו) חזן השמש הממונה (הבא לתבוע את הנדר) דאמרת ליה: אנא נדרית שאתה אומר לו: אני נדרתי? (ואין בזה כלום — שגגה היתה)

חלק ב

דברי האמוראים

במוֹקֵשׁ אָדָם יָלַע קֹדֶשׁ

בראשית רבה, פרשה פא, א · פתיחתא ראשונה · הנהנה מן הקודש, והמאחר את נדרו נתבקרה פינקסו

מוֹקֵשׁ אָדָם יָלַע קֹדֶשׁ וְאַחַר נְדָרִים לְבַקֵּר(משלי כ, כה)

פתיחתא סתמית, בלי ״פתח״. ״אלים״ שבכתב היד (כתיבה מקוצרת של השם) נפתח ״אלהים״ בפסוקים. ״בלועו״ — הוי״ו הושלמה במאגרים.

המדרש קורא בירמיה ״תבואתו״ (במסורה: תבואתה). בתיאודור–אלבק ״ר׳ חייא בר לוליאני אמר צריך מכות, היך דאת אמר״ (כאן ״רבי יניי ורבי חייא בן לוליינו… הכמה דתמר״).

מקבילה: ״מוקש אדם ילע קודש ואחר נדרים לבקר — פנקסו מתבקרת״ בילמדנו, תנחומא, וישלח ח (לעיל), בלי ״תבא מאירה״ ובלי ״צריך מכות״.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹוב קוּם עֲלֵה(בראשית לה, א) ביתאל.

מוֹקֵשׁ אָדָם יָלַע קֹודֶשׁ(משלי כ, כה) —

תבא מאירה לאדם שהוא אוכל קדשים בלועו.

תני רבי חייא:

תבא מאירה לאדם שהוא נהנה מן הקודש;

ואן קודש אלא ישראל, שנאמר:

קֹודֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיְיָ רֵאשִׁית(ירמיה ב, ג) תבואתו וגו׳.

ואחר נדרים לבקר

וְאַחַר נְדָרִים לְבַקֵּר —

אמר רבי יניי:

איחר אדם את נדרו — נתבקרה פינקסו.

וְאַחַר נְדָרִים לְבַקֵּר —

אמר רבי יניי ורבי חייא בן לוליינו:

צריך מכות, הכמה דתמרהכמה דתמר — כמו שאתה אומר:

בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה לֹא וגו׳(ויקרא יט, כ).

תידע לך שכן:

יעקב אבינו, על ידי שאיחר את נדרו — נתבקרה פינקסו:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב וגו׳.

תרגום לעבריתהכמה דתמר כמו שאתה אומר

גטוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר

ויקרא רבה, פרשה לז, א · פתיחתא ראשונה · הנודר ומשלם והנודר ואינו משלם: יעקב אבינו, ונדרים וערכים

טוֹב אֲשֶׁר לֹא־תִדֹּר מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם(קהלת ה, ד)

״אלא מביא כבשתו לעזרה ומקדישה ושוחטה״ — בגליון (״ושוטה״, ותוקן במאגרים). ״כך בערכים בל יחל ובל תאחר״ — בגליון; ״תאחר״ הושלם שם במאגרים. ״בל יחל״ (בנדרים) — בכתב היד ״בל יאחר״, מסומן ״כך״, ותוקן כבמרגליות.

דברי רבי שמואל בר נחמן משובשים בכתב היד: הפסוק ״ויאמר יעקב אל ביתו״ קודם לשאלה, ״ושפיכות דמים״ נגרר אחריו, והשאלות ״לידי עבודה זרה מנין״ באות פעמיים; במרגליות: ״סוף שהוא בא לידי עבודה זרה ולידי גילוי עריות ושפיכות דמים. ממי את למד כולהון? מאבינו יעקב…״ ״ואל כל אשר עמו״ — בכתב היד ״א׳״, מסומן ״כך״. ״לידי עבודה זרה״ (בפעם השנייה) — בכתב היד ״מנידי״, ותוקן במאגרים.

״ומי הוא? נחש שנשבה״ — ״שנשבה״ מסומן ״כך״ במאגרים (אולי ״שנשכה״); המשפט אינו במרגליות. ״אלי הנכר״ שבכתב היד נפתח ״אלהי״, כ״אלים״ = אלהים.

סוף הפתיחתא במרגליות: ״לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר: איש כי יפליא נדר בערכך נפשות ליי״; בכתב היד בלא הפסוק, ולפניו ״לפיכך אמר הקדוש ברוך הוא למשה: לך אמור לישראל… אל ישהא את נדרו״, שאינו במרגליות (״אמור״ — בכתב היד ״אמ׳״).

המדרש קורא ״כי תחדל לנדור״ (במסורה: וכי תחדל לנדר), ״וירא אותה״ (במסורה: אתה).

בדפוס וילנא: רבי מאיר — ״טוב אשר לא תדור, וטוב הנודר ומשלם; ראיה לרבי מאיר, שנאמר: נדרו ושלמו״; ״אמר רב הונא… ושקעה ספינתו ומת בים״; רבי שמואל בר נחמן — ״סוף שבא לידי עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע… לשון הרע מנין? שנאמר: וישמע את דברי בני לבן״, בלי ״מי הוא? נחש שנשבה״; רבי שמואל בר רב יצחק — ״כל מי שנודר ומשלם יש לו שכר על הנדר ועל השילום, שנאמר: נדרו ושלמו… ומי שנודר ומשהה נדרו גורם מיתה לעצמו, דכתיב: כי דרש ידרשנו יי אלהיך מעמך — ממך נפרעין ולא מממונך״; ואחריו ״אמר רבי אמי: אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון…״ (כקהלת רבה, להלן).

נוסח אחר — קהלת רבה ה, ג (להלן); ובתנחומא, וישלח ח (לעיל), ״טוב אשר לא תדר״ ורב הונא בתוך הילמדנו.

טוב משניהם

טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר(קהלת ה, ד).

רבי מאיר ורבי יהודה.

רבי מאיר אמר:

טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר, וטוב משניהם — מי שהוא נודר ומשלם.

מאי טעמאמאי טעמא — מה הטעם (מהי הראיה)?? נִדְרוּ וְשַׁלְּמוּ לַיְיָ אֱלֹהֵיכֶם(תהלים עו, יב).

רבי יהודה אומר:

טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר, וטוב משניהם — מי שאינו נודר כל עיקר,

אלא מביא כבשתו לעזרה, ומקדישה, ושוחטה.

מאי טעמא? כִי תֶחְדַּל לִנְדֹּור(דברים כג, כג).

מעשה באחד שנדר ולא שילם

אמר רבי חונה:

מעשה באחד שנדר ולא שילם את נדרו,

והלך ופירש בים הגדול, ושקעה ספינתו בים הגדול.

בא לידי עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים

אמר רבי שמואל בר נחמן:

כל מי שהוא נודר ומשהא את נדרו — סוף שהוא בא לידי עבודה זרה,

דכתיב: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כׇּל אֲשֶׁר עִמּוֹ הָסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר(בראשית לה, ב),

ושפיכות דמים.

לידי עבודה זרה מנין? עריות ושפיכות דמים מנין?

ממי את למד? מאבינו יעקב,

על ידי שנדר ושהא את נדרו — בא לידי עבודה זרה, עריות ושפיכות דמים.

לידי עבודה זרה מנין?

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ.

לידי גילוי עריות מנין?

וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה(בראשית לד, א), וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר(בראשית לד, ב).

ומי הוא? נחש שנשבה —

וַיַּרְא אותה שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר.

לידי שפיכות דמים מנין?

וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים(בראשית לד, כה).

קובר את אשתו, גורם מיתה לעצמו

ורבנין אמריןורבנין אמרין — וחכמים אומרים:

כל מי שהוא נודר ומשהא את נדרו — סוף שהוא קובר את אשתו.

ממי את למד? מאבינו יעקב,

שעל ידי שנדר ושהא את נדרו — קבר את אשתו,

שנאמר: וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל(בראשית מח, ז).

אמר רבי שמואל בר רב יצחק:

כל מי שהוא נודר ומשהא את נדרו — גורם מיתה לעצמו.

מאי טעמא? כִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר,

וכתיב: הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת(יחזקאל יח, ד).

בנדרים ובערכים

אמר רבי שמעון בן יוחי:

כשם שבנדרים עובר בל יחל ו'בל תאחר',

כך בערכים בל יחל ו'בל תאחר'.

לפיכך אמר הקדוש ברוך הוא למשה:

לך אמור לישראל: בניי, כל מי שהוא נודר מכם — אל ישהא את נדרו.

לפיכך משה מזהיר את ישראל.

תרגום לעבריתמאי טעמא מה הטעם (מהי הראיה)? ורבנין אמרין וחכמים אומרים

דהנודר ואינו משלם

קהלת רבה, פרשה ה, ג · דרשת הפסוק · ״טוב אשר לא תדר משתדור ולא תשלם״ · נוסח אחר · טוב משניהם, והנודר ואינו משלם: אשתו מתה, עבירות ומיתה

״אמר רבי שמואל: כל מי שהוא נודר… מתה עלי רחל״ — מכתב יד בית המדרש לרבנים 5529 (JTS), שבא במאגרים בין שני קטעי וטיקן, ואינו בווטיקן. ״נודר״ — הושלם שם במאגרים; ״שתמות״ — תיקון מאגרים (בכתב היד ״שתמית״).

״טוב משניהם״ הראשון — אחריו בכתב היד ״שאינו נודר כל עיקר״, שנמחק במאגרים (הם דברי רבי יהודה להלן). בדפוס נבלעו שתי הדעות: ״אמר ר׳ מאיר וטוב משניהם שאינו נודר כל עיקר…״, ואין בו ״ראיה לדברי רבי מאיר״.

״אמר רבי שמואל״ השני — בדפוס ״א״ר שמואל בר יצחק… ארבע עבירות״. ״אמר רבי הונא: כל הנודר… גורם מיתה לעצמו״ — שם ״א״ר מנא״.

המדרש קורא ״וכי תחדל לנדור״ (במסורה: לנדר), ״ויעקב שמע כי טמא דינה בתו״ (במסורה: טמא את דינה), ״ביום השלשי בהיותם כואבים״, ״כי דרוש ידרשנו אלהיך״ (במסורה: כי דרש ידרשנו יהוה אלהיך), ״הנפש החוטאת״.

מקבילה: מדרש זוטא, קהלת ה, ד — רבי מאיר ורבי יהודה בהפך (״רבי מאיר אומר: טוב מי שאינו נודר כל עיקר… רבי יהודה אומר: טוב משניהם נודר ומשלם״); ״אמר רבי שמואל בר נחמן: מי שנודר ואינו משלם גורם לאשתו שמתה, שנאמר: אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך; אית דאמרי: מיעקב אבינו, שנאמר: ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל״; ״אמר רבי שמואל בר רב יצחק: כל מי שנודר ואינו משלם גורם לעבודה זרה ולגילוי עריות וכו׳, ויש אומרים: אף ללשון הרע, שנאמר: וישמע דברי בני לבן״; ״אמר רבי שמואל: כל מי שנודר ואינו משלם גורם מיתה לעצמו… ממנו נפרעין ולא מממונו, דאמר רב אמי: אין מיתה בלא חטא…״.

טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּור(קהלת ה, ד).

רבי מאיר ורבי יהודה. רבי מאיר:

טוב משניהם — נודר ומשלם.

ראיה לדברי רבי מאיר: נִדְרוּ וְשַׁלְּמוּ לַיְיָ אֱלֹהֵיכֶם(תהלים עו, יב).

רבי יהודה אומר:

טוב משניהם — שאינו נודר כל עיקר,

אלא מביא כבשתו לעזרה, ומקדישה ושוחטה.

מעשה באחד שנדר ולא שלם

וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּור(דברים כג, כג).

אמר רבי הונא:

מעשה באחד שנדר ולא שלם, ופרש בים הגדול, וטבעה ספינתו בים ומת.

הנודר ואינו משלם

אמר רבי שמואל:

כל מי שהוא נודר ואינו משלם — גורם לעצמו שתמות אשתו.

וממי את למד? מיעקב אבינו, שנאמר:

וַאֲנִי בְּבֹואִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל(בראשית מח, ז).

אמר רבי שמואל:

כל מי שנודר ואינו משלם — גורם לבא לידי עבירה: עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים.

וכלן למדין מיעקב:

עבודה זרה — דכתיב: הָסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר(בראשית לה, ב).

גלוי עריות — דכתיב: וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא דִּינָה בִתּוֹ(בראשית לד, ה).

שפיכות דמים — וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּואֲבִים(בראשית לד, כה).

ולשון הרע — דכתיב: וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן(בראשית לא, א).

אמר רבי הונא:

כל הנודר ואינו משלם — גורם מיתה לעצמו, שנאמר:

כִּי דָרֹושׁ יִדְרְשֶׁנּוּ אֱלֹהֶיךָ מֵעִמָּךְ וְהָיָה בְךָ חֵטְא(דברים כג, כב).

ואמר רבי אמי:

אין מיתה בלא חטא, ואין ייסורין בלא עון.

אין מיתה בלא חטא — דכתיב: הַנֶּפֶשׁ הַחֹוטֵאת הִיא תָמוּת(יחזקאל יח, כ).

ואין ייסורין בלא עון — דכתיב: וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם(תהלים פט, לג).

הוַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם — שכח את נדרו

תנחומא בובר, וישלח כ · פתיחתא · למעלה מן העניין · יעקב שכח את נדרו, ובאותם הדברים שנדר עליהם נכשל; ומשכם נלמד חשק ודבקות

״אלא ממה שנתן נפשה עליה את יודע מה היית האהבה״ — בגליון כתב היד, בסוגריים; ״נפשה״ מסומן כמשובש. ״בת יעקב״ (״ותדבק נפשו בדינה״) — לפניו ״לאה״, מחוק.

מקבילות: ״אם יהיה אלהים עמדי — עבודה זרה; ושמרני — שפיכות דמים; בדרך הזה — גלוי עריות״ — תנחומא, וישלח ח (לעיל), ושם ״ושמרני — מגילוי עריות; בדרך הזה — משפיכות דמים״, בהפך.

מה כתיב למעלה מן העניין?

וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם(בראשית לג, יח) —

בא מפדן ארם בתנאין שהתנה עמו הקדוש ברוך הוא, לא חיסרו כלום.

מה עשה יעקב? התחיל פותח איטליסיןאיטליסין — שווקים, חנויות לממכר (בשר).

אמר לו הקדוש ברוך הוא:

שנדרת לפני — שכחת?

ולא כך אמרת: אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי(בראשית כח, כ) — שלא אעבוד עבודה זרה;

וּשְׁמָרַנִי — משפיכות דמים;

בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה — מגילוי עריות,

שנאמר: כֵּן דֶּרֶךְ אִשָּׁה מְנָאָפֶת אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ וְאָמְרָה לֹא פָעַלְתִּי אָוֶן(משלי ל, כ).

שמרו הקדוש ברוך הוא, שכן הוא אומר: וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ(בראשית כח, טו).

אמר יעקב: אם שמרתני מכל הדברים הללו — כֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ(בראשית כח, כב).

כיון שבא לארץ — שכח אותו נדר.

אמר הקדוש ברוך הוא:

חייך, באותן הדברים שאמרת לשמרך בהם — אתה נכשל.

בעבודה זרה מניין?

שנאמר: וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת כׇּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם וגו׳(בראשית לה, ד).

בשפיכות דמים מניין?

שנאמר: וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וגו׳(בראשית לד, כה).

בגלוי עריות מניין? מדינה,

שנאמר: וַיַּרְא אֹותָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר(בראשית לד, ב), וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב(בראשית לד, ג).

למדנו דברים מליחה סרוחה

אמר רבי אבהו:

למדנו דברים מליחה סרוחהמליחה סרוחה — מטיפה של ליחה מסריחה (מבשר ודם).

פרעה אמר ליוסף: אֲנִי פַרְעֹה(בראשית מא, מד) — אני אמרתי שתהא מלך;

אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: על כל מצוה ומצוה שעושין — אֲנִי יְיָ(ויקרא כב, לא) —

אני, שעתיד לשלם לכל אחד ואחד מתן שכרו.

ומה אם בשר ודם, שאמר אֲנִי פַרְעֹה — העלה אותו לכל הגדולה;

אני, שאומר על כל מצוה ומצוה אֲנִי יְיָ — על אחת כמה וכמה.

וכיוצא בדבר אתה אומר: רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ(בראשית מא, מ).

אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה(דברים כח, יג).

ומה רַק של בשר ודם — כך גידל את יוסף;

רַק של הקדוש ברוך הוא — על אחת כמה וכמה.

כתיב בישראל: חָשַׁק יְיָ בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם(דברים ז, ז),

וכתיב: וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָ —

ואין אתה יודע מה היית האהבה;

אלא ממה שנתן נפשה עליה את יודע מה היית האהבה;

שהקדוש ברוך הוא אמר לישראל: אָהַבְתִּי אֶתְכֶם(מלאכי א, ב) — על אחת כמה וכמה.

חָשַׁק יְיָ בָּכֶם — אין אתה יודע מה;

אלא אנו למידין משכם, שנאמר: שְׁכֶם בְּנִי חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם(בראשית לד, ח).

אמר רבי אבהו:

נלמד מליחה סרוחה:

כתיב בשכם: וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב,

וכתיב בישראל: וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּולְּכֶם הַיּוֹם(דברים ד, ד).

תרגום לעבריתאיטליסין שווקים, חנויות לממכר (בשר) מליחה סרוחה מטיפה של ליחה מסריחה (מבשר ודם)

וזְבַח לֵאלֹהִים תּוֹדָה — לך שלם את נדרך

תנחומא בובר, וישלח כב · פתיחתא · יעקב שהעשיר ושכח את נדרו: לבן, עשו והמלאך, עד ״קום עלה בית אל״

זְבַח לֵאלֹהִים תּוֹדָה וְשַׁלֵּם לְעֶלְיוֹן נְדָרֶיךָ(תהלים נ, יד)

״שנאמר״ (״וידר יעקב נדר לאמר״) — מסופק בכתב היד.

מקבילה: תנחומא, וישלח ח (לעיל) — שם הקדוש ברוך הוא, לא המלאך, אומר ״לא הגיעוך כל הצרות האלו אלא על שאיחרת את נדרך״; אין שם לבן ולא ״למה זה תשאל לשמי״, ויש שם צרת רחל.

כתיב: זְבַח לֵאלֹהִים תּוֹדָה(תהלים נ, יד).

כשיצא יעקב מבית אביו — לא יצא אלא במקלו,

שנאמר: כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה(בראשית לב, יא).

מיד נדר יעקב לפני הקדוש ברוך הוא,

שנאמר: וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר(בראשית כח, כ).

מה כתיב בסוף העניין? וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי(בראשית כח, כב).

וכיון שהעשיר — שנאמר: וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד(בראשית ל, מג) — שכח את נדרו.

מיד גירה בו את לבן,

שנאמר: וַיִּקַּח אֶת אֶחָיו עִמּוֹ(בראשית לא, כג).

ונוצל מלבן — ונתגרה בו עשו.

מיד נגלה עליו המלאך, אמר לו:

אין אתה יודע כל הצרה הזאת, כל הצרה למה באה עליך?

על שאיחרת נדרך.

אמר לו יעקב:

מה שמך?

אמר לו:

לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי(בראשית לב, ל)?

פעמים שהמלאך נעשה רוח,

שנאמר: עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת(תהלים קד, ד);

פעמים שהוא נעשה ברק,

שנאמר: הַתְשַׁלַּח בְּרָקִים וְיֵלֵכוּ(איוב לח, לה);

ולפי הנסים הוא עושה עצמו.

וכן המלאך אמר למנוח: לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי(שופטים יג, יח).

מיד ברכו המלאך,

שנאמר: וַיְבָרֶךְ אֹותוֹ שָׁם,

וַיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּוכָל וגו׳(הושע יב, ה).

מה דיבר עמו? אמר לו:

לך שלם את נדרך — טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר וגו׳(קהלת ה, ד).

מיד, מה עשו שמעון ולוי? וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב(בראשית לד, כה).

מיד נפל על פניו, ולא עמד עד שנתן לו רשות: קוּם עֲלֵה(בראשית לה, א) ביתאל.

וכן ביהושע: וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל יְהוֹשֻׁעַ קֻום לָךְ(יהושע ז, י);

וכן בדוד: וַיִּפֹּל דָּוִד וְהַזְּקֵנִים מְכֻוסִּים בַּשַּׂקִּים עַל פְּנֵיהֶם וגו׳(דברי הימים א כא, טז) —

ומה נאמר לו? עֲלֵה הָקֵם לַיְיָ מִזְבֵּחַ בְּגֹורֶן אֲרַוְנָה(שמואל ב כד, יח).

לכך נאמר: קוּם עֲלֵה בֵית אֵל.

מיד נסע הוא וכל ביתו, ונתן הקדוש ברוך הוא אימתו על כל סביבותיו,

שנאמר: וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים וגו׳(בראשית לה, ה),

ונאמר: וְרָאוּ כׇּל עַמֵּי הָאָרֶץ וגו׳(דברים כח, י).

חילופי נוסח והשלמות

בראשית רבה, ויקרא רבה, קהלת רבה, תנחומא, תנחומא בובר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
או— (הוספה)
אהביא— (הוספה)
ארשותרשוך
אשלשה קמיעים היו ליעקב: זכותו, וזכות אביו, וזכות זקנו; וכולן הוצרכו,— (הוספה)
אכי שלשה מקטרגים נזדוגו לו בדרך, והקדוש ברוך הוא הצילו מכולם: עשו, לבן, סביבות שכם.— (הוספה)
בו— (הוספה)
גושוחטהושוטה
געמוא׳
גלידימנידי
גיחליאחר
גתאחראחר
דנודר— (הוספה)
דשתמותשתמית
האלא ממה שנתן נפשה עליה את יודע מה היית האהבה;— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית)
ויקרא רבהכתב יד לונדון 340
קהלת רבהכתב יד וטיקן 291
תנחומא בוברכתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר
§§49§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה מט

אם יהיה אלהים עמדי

אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה(בראשית כח, כ)

״אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה״ — מסורסת או על הסדר, ארבע העבירות שנשמר מהן, ״שאל״ שנאמר ליעקב, ותאות האבות לארץ

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בראשית רבה, תנחומא (ורשא), מדרש תהלים §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אמסורסת היא הפרשה — מארבע עבירות

בראשית רבה, פרשה ע, ד · דרשת הפסוק · ״אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה״ · מסורסת הפרשה או על הסדר, וארבע העבירות שנשמר מהן יעקב

״אלים״ שבכתב היד (כתיבה מקוצרת של השם) נפתח ״אלהים״ בפסוקים, כאן ובכל הפרשה. ״הכ׳ דת׳״ נפתח ״הכמה דתמר״ (בתיאודור–אלבק ״כמה דאת אמר״).

״שאם יהיה לי זכות״ — בתיאודור–אלבק ״שאם יהיה לי״, בלי ״זכות״. ״ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך״ — הושלם מתיאודור–אלבק, שעליו בנוי ״אין דרך אלא…״. המשך פסוק עמוס הושלם במאגרים (הסופר כתב ״וגו׳״ ומחקו).

״ולא חשך ממני מאומה… כי אם הלחם אשר הוא אוכל״ — צירוף של בראשית לט, ט ו־לט, ו (כך גם בתיאודור–אלבק).

״ותגזר אומר ויקם לך — זה יעקב… אם יהיה אלהים עמדי — והנה אנכי עמך, ושמרני — ושמרתיך״ (בראשית רבה עט, ו) — בפרשה נא (ושבתי בשלום אל בית אבי), ו.

מסורסת היא הפרשה

רבי אייבו ורבי יונתן:

חד אמר: מסורסתמסורסת — הפוכה, שלא על סדר הדברים היא הפרשה;

וחרנה אמרוחרנה אמר — והאחר אמר: על הסדר נאמרה.

מן דמרמן דמר — מי שאומר: מסורסת היא הפרשה —

הִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ(בראשית כח, טו) — אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי(בראשית כח, כ)? אתמהאאתמהא — בתמיה!!

ומן דמר: על הסדר נאמרה —

ומה מקייםומה מקיים — ומה הוא מקיים (כיצד מתפרש) אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי?

אלא: שאם יהיה לי זכות — שיתקיימו כל התנאים שהיתנה עימי.

מארבע עבירות

רבי אבהו ורבנן:

רבי אבהו אמר:

אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים וגו׳ — מלשון הרע,

הכמה דתמרהכמה דתמר — כמו שאתה אומר: וַיַּדְרְכוּ אֶת לְשׁוֹנָם קַשְׁתָּם שֶׁקֶר(ירמיה ט, ב).

וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל — מגילוי עריות,

הכמה דתמר: וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה(בראשית לט, ט) כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל וגו׳(בראשית לט, ו) — לשון נקי.

וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי(בראשית כח, כא) — משפיכות דמים;

וְהָיָה יְיָ לִי לֵאלֹהִים — מעבודה זרה.

רבנן פתרין לה בכל עיניינהפתרין לה בכל עיניינה — פותרים (דורשים) אותו בכל ענייניו:

אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ —

מעבודה זרה, ומגילוי עריות, ומשפיכות דמים, ומלשון הרע.

אין דרך אלא

ואין דרך אלא עבודה זרה,

הכמה דתמר: הַנִּשְׁבָּעִים בְּאַשְׁמַת(עמוס ח, יד) שֹׁמְרוֹן וְאָמְרוּ חֵי אֱלֹהֶיךָ דָּן וְחֵי דֶּרֶךְ בְּאֵר שָׁבַע וְנָפְלוּ וְלֹא יָקוּמוּ עוֹד.

ואין דרך אלא גילוי עריות,

הכמה דתמר: כֵּן דֶּרֶךְ אִשָּׁה מְנָאָפֶת(משלי ל, כ).

ואין דרך אלא שפיכות דמים,

שנאמר: בְּנִי אַל תֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ אִיתָּם וגו׳(משלי א, טו), כִּי רַגְלֵיהֶם לָרַע וגו׳(משלי א, טז).

ואין דרך אלא לשון הרע,

שנאמר: וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן(בראשית לא, א).

תרגום לעבריתמסורסת הפוכה, שלא על סדר הדברים וחרנה אמר והאחר אמר מן דמר מי שאומר אתמהא בתמיה! ומה מקיים ומה הוא מקיים (כיצד מתפרש) הכמה דתמר כמו שאתה אומר פתרין לה בכל עיניינה פותרים (דורשים) אותו בכל ענייניו

במַה תִּתֶּן לִי

בראשית רבה, פרשה מד, ט · דרשת הפסוק · ״יי אלהים מה תתן לי״ · שלושה שנאמר להם ״שאל״, ועוד שנים מן האגדה: אברהם ויעקב

״אלים״ שבכתב היד (כתיבה מקוצרת של השם) נפתח ״אלהים״, ו״אליך״ (ישעיה ז, יא) ״אלהיך״.

בתיאודור–אלבק ״ר׳ יונתן״ (בכתב היד ״רבי יוחנן״), ״שלמה: שאל מה אתן לך״ (בלי תחילת הפסוק), ״ר׳ ברכיה ור׳ אחי״. המדרש קורא ״בגבעון נראה אלהים על שלמה… ויאמר לו שאל״ (במסורה: נראה יהוה אל שלמה… ויאמר אלהים שאל).

נוסח אחר — מדרש תהלים ב, י (להלן), ובו ראיית יעקב ״אם יהיה אלהים עמדי״.

וַיֹּאמֶר אַבְרָם יי אלהים מַה תִּתֶּן לִי(בראשית טו, ב).

אמר רבי יוחנן:

שלשה הן שנאמר להן שאל, ואילו הן: שלמה ואחז ומלך המשיח.

שלמה — בְּגִבְעוֹן נִרְאָה אלהים על שְׁלֹמֹה בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה ויאמר לו שְׁאַל מָה אֶתֶּן לָךְ(מלכים א ג, ה).

אחז — שְׁאַל לְךָ אוֹת מֵעִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ(ישעיה ז, יא).

מלך המשיח — שְׁאַל מִמֶּנִּי וְאֶתְּנָה גוֹיִם נַחֲלָתֶךָ(תהלים ב, ח).

עוד שנים מן האגדה

רבי ברכיה, רבי אחי בשם רבי שמואל בר נחמן:

אף אנו מביאין עוד שנים מן האגדה: אברהם ויעקב.

אברהם — הדא הוא דכתיב:

יי אלהים מַה תִּתֶּן לִי;

ואינו אומר מַה תִּתֶּן לִי — אלא שאמר לו: שאל.

יעקב אמר: וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ(בראשית כח, כב);

ואינו אומר וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי — אלא שאמר לו: שאל.

גשְׁאַל מִמֶּנִּי וְאֶתְּנָה גוֹיִם נַחֲלָתֶךָ — מכלל שאמר לו: שאל

מדרש תהלים, מזמור ב, י · דרשה · נוסח אחר · שלשה שנאמר להם ״שאל״, ועוד אברהם ויעקב — ״אם יהיה אלהים עמדי״

נוסח אחר של בראשית רבה מד, ט (לעיל): כאן ראיית יעקב ״אם יהיה אלהים עמדי״, ושם ״וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך״; כאן עוד ״למה נקרא שמו אחז״ ו״חיים שאל ממך נתת לו״. ״כבר הן״ אחרי ״ואם״ — מחוק בכתב היד; ״בתי כנסיות״ — לפניו ״כניו״, מחוק.

בדפוס בובר אחרי ״אם יהיה אלהים עמדי״ בסוגריים ״וגו׳ וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך״, ובשלמה הפסוק כולו (״בחלום הלילה ויאמר אלהים שאל מה אתן לך״).

שְׁאַל מִמֶּנִּי וְאֶתְּנָה גוֹיִם נַחֲלָתֶךָ(תהלים ב, ח).

גוֹיִם — כבר הן נחלתיך;

ואם אַפְסֵי אָרֶץ — כבר הן אחוזתך.

אמר רבי יוחנן:

שלשה צדיקין אמר להן הקדוש ברוך הוא ״שאל״, ואלו הן:

שלמה, אחז, ומלך המשיח.

שלמה — בְּגִבְעוֹן נִרְאָה יְיָ אֶל שְׁלֹמֹה(מלכים א ג, ה).

אחז — שְׁאַל לְךָ אוֹת מֵעִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ(ישעיה ז, יא).

למה נקרא שמו אחז? שאחז אותו מלהביא טובה לעולם.

דבר אחר:

שאחז בתי כנסיות ובתי מדרשות (בובר: מלעסוק בתורה).

מלך המשיח — שְׁאַל מִמֶּנִּי.

אמר רבי שמואל בר נחמני:

למדנו עוד שנים מן ההגדה הזאת: אברהם ויעקב.

אברהם — יי אלהים מַה תִּתֶּן לִי(בראשית טו, ב) — מכלל שאמר לו: שאל.

יעקב — שנאמר: אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי(בראשית כח, כ) — מכלל שאמר לו: שאל.

וכן הוא אומר: חַיִּים שָׁאַל מִמְּךָ נתת לּוֹ(תהלים כא, ה).

מה שאל? שאל שישראל יהיו חיים וקיימים לעולם.

דקַוֵּה אֶל יְיָ וּשְׁמֹור דַּרְכּוֹ — ארץ שחמדוה האבות

תנחומא (ורשא), ראה ח · פתיחתא · ״כי יכרית״ — על תנאי; חביבה ארץ ישראל, והאבות, משה ודוד נתאוו לה

קַוֵּה אֶל־יְיָ וּשְׁמֹר דַּרְכּוֹ וִירוֹמִמְךָ לָרֶשֶׁת אָרֶץ בְּהִכָּרֵת רְשָׁעִים תִּרְאֶה(תהלים לז, לד)

״פלטרין״ — כתיקון הדפוס; בגופו ״פרקלטין״. ״איך״ (ירמיה ג, יט) — בדפוס ״אין״. ״עובדי כוכבים ומזלות״ — בדפוס בקיצור.

כִּי יַכְרִית יְיָ וגו׳(דברים יב, כט).

זה שאמר הכתוב:

קַוֵּה אֶל יְיָ וּשְׁמֹור דַּרְכּוֹ(תהלים לז, לד) —

שהיו סבורין ליכנס לארץ מיד.

אמר להם:

אתם סבורים לירש את ארצם? שמרו דרכו של הקדוש ברוך הוא,

שנאמר: קַוֵּה אֶל יְיָ וּשְׁמֹור דַּרְכּוֹ וִירוֹמִמְךָ לָרֶשֶׁת אָרֶץ בְּהִכָּרֵת רְשָׁעִים תִּרְאֶה.

הוא שמשה אמר: כִּי יַכְרִית יְיָ אֱלֹהֶיךָ.

מהו כִּי יַכְרִית?

על תנאי הוא — שאם ישמרו את התורה, יכנסו לארץ.

ובכל מקום שאתה מוצא ״כי״ — על תנאי הוא:

כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ(דברים כב, ו) — שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח(דברים כב, ז);

כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל — וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר(שמות ל, יב);

כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה(דברים כב, ח).

אף כאן התנה הקדוש ברוך הוא עמהן, שאינו מכרית את הגוים אלא על מנת שישמרו את התורה.

חביבה ארץ ישראל

חביבה ארץ ישראל, שבחר בה הקדוש ברוך הוא.

אתה מוצא: כשברא העולם — חלק הארצות לשרי האומות, ובחר בארץ ישראל.

מניין? שכן משה אמר: בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם וגו׳(דברים לב, ח);

ובחר לחלקו ישראל, שנאמר: כִּי חֵלֶק יְיָ עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ(דברים לב, ט).

אמר הקדוש ברוך הוא:

יבואו ישראל, שבאו לחלקי, וינחלו את הארץ, שבאה לחלקי.

לכך כתוב: כִּי יַכְרִית.

ארץ חמדה

ירמיה הנביא צווח ואמר: וְאָנֹכִי אָמַרְתִּי(ירמיה ג, יט) איך אֲשִׁיתֵךְ בַּבָּנִים וְאֶתֶּן לָךְ אֶרֶץ חֶמְדָּה —

ארץ שחמדוה אבות העולם:

אברהם נתאוה לה, שכן הוא אומר: וַיֹּאמַר יי אלהים בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה(בראשית טו, ח);

יצחק נתאוה לה, שנאמר לו: גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כׇּל הָאֲרָצֹות הָאֵל(בראשית כו, ג);

יעקב נתאוה לה, שנאמר: אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וגו׳(בראשית כח, כ) וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי(בראשית כח, כא).

אמר רבי יהודה:

אף משה נתאווה לה, שנאמר: וָאֶתְחַנַּן אֶל יְיָ וגו׳(דברים ג, כג), אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה וגו׳(דברים ג, כה);

ואף דוד נתאוה לה, שנאמר: בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף בְּבֵית(תהלים פד, יא) יי.

מהו הִסְתּוֹפֵף?

רבי תנחום ברבי חנילאי ורב.

חד אמר:

אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא:

רבונו של עולם, אפילו יש לי פלטריןפלטרין — ארמונות (בתי השליט) וטרקליןוטרקלין — ואולמות (אולם הסעודה) בחוצה לארץ, ואין לי אלא הסף בארץ ישראל —

בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף.

וחד אמר:

אפילו לא יהא לי לאכול בארץ ישראל אלא סיפוףסיפוף — משהו מעט, אכילת מעט של חרובין — בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף.

הוי: וְאֶתֶּן לָךְ אֶרֶץ חֶמְדָּה — ארץ שחמדו לה האבות.

נַחֲלַת צְבִי —

מה צבי קל בריצתו — אף ארץ ישראל מריצה פירותיה, שמבכרת תחלה.

דבר אחר:

מה צבי אין עורו מחזיק את בשרו — כך כשישראל זוכין, אין ארץ ישראל מחזקת פירותיה.

צִבְאוֹת גּוֹיִם — שצביונותשצביונות — שמחמדי (המלכים), שנכבדי עובדי כוכבים ומזלות בה.

מלך יריחו אחד

כתיב: מֶלֶךְ יְרִיחוֹ אֶחָד מֶלֶךְ הָעַי אֲשֶׁר מִצַּד בֵּית אֵל אֶחָד(יהושע יב, ט) —

אין בין זה לזה אלא שלשה,

והוא אומר: מֶלֶךְ יְרִיחוֹ אֶחָד מֶלֶךְ הָעַי וגו׳ אֶחָד.

אמר רבי פרנך בשם רבי יוחנן:

כל מלך שהיה בחוץ לארץ, אם לא היה קונה עיר אחת בארץ ישראל — לא היה נקרא מלך.

ראה מה כתיב גבי עכן: וָאֵרֶא בַשָּׁלָל אַדֶּרֶת שִׁנְעָר אַחַת טוֹבָה(יהושע ז, כא) — פורפירא בבלאהפורפירא בבלאה — בגד ארגמן בבלי.

ומנין היה ביריחו פורפירא בבלאה?

אלא שהיה מלך בבל לשם, וקנה עיר בארץ ישראל.

הוי: ארץ שצביונות של עובדי כוכבים ומזלות בה, והורישה לישראל.

לכך כתיב: כִּי יַכְרִית יְיָ אֱלֹהֶיךָ וגו׳.

תרגום לעבריתסיפוף משהו מעט, אכילת מעט שצביונות שמחמדי (המלכים), שנכבדי פורפירא בבלאה בגד ארגמן בבלי וטרקלין ואולמות (אולם הסעודה) פלטרין ארמונות (בתי השליט)

חילופי נוסח והשלמות

בראשית רבה, תנחומא (ורשא), מדרש תהלים. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אוּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ— (הוספה)
אשֹׁמְרוֹן וְאָמְרוּ חֵי אֱלֹהֶיךָ דָּן וְחֵי דֶּרֶךְ בְּאֵר שָׁבַע וְנָפְלוּ וְלֹא יָקוּמוּ עוֹד— (הוספה)
בדכתיב— (הוספה)
דאיךאין
דפלטריןפרקלטין

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
בראשית רבהפרשה ע: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית); פרשה מד: כתב יד וטיקן 30 (יד שנייה), עם השלמות מכתב יד וטיקן 60 וכתב יד לונדון 340
מדרש תהליםכתב יד קמברידג׳ Or. 786
תנחומא (ורשא)דפוס ורשא
§§50§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה נ

ואהב גר לתת לו לחם ושמלה

וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ(בראשית כח, כ)

״ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבש״ — עקילס הגר ו״לחם ושמלה״: תורה וטלית, לחם הפנים ובגדי כהונה; ויעקב שלא ביקש אלא לחם ובגד

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בראשית רבה, קהלת רבה, תנחומא, שמות רבה, מדרש ילמדנו, סדר אליהו זוטא §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אעקילס הגר — לחם ושמלה

בראשית רבה, פרשה ע, ה · דרשת הפסוק · ״ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבש״ · עקילס הגר לפני רבי אליעזר ורבי יהושע: לחם ושמלה

״עקילס״ — בכתב היד ״עסילס״; ״לחם״ (בפסוק דברים) — בכתב היד ״וחם״; שניהם תוקנו במאגרים.

״זכה לבניו זכה למצות״ — ״זכה למצות״ הושלם במאגרים; בתיאודור–אלבק ״זכה אדם לתורה זכה למצוה״, ו״בני בניהם״ (כאן ״בני בנותיהן״), ״בגדי כהונה״ (כאן ״כהונה גדולה״).

מקבילות: במדבר רבה ח, ט — כמעט מילה במילה (״דבר שנתחבט עליו אותו זקן״); קהלת רבה ז, יז (להלן, ב, נוסח אחר) — עקילס הגר שאל לרבי אליעזר (״כמה טווסין וכמה פסיונין אית לי״) ואחר כך לרבי יהושע, ותלמידיו אומרים לו ״וכי קלה היא בעיניך דבר שנחבט בו הזקן… ולמה את מושיטו בקנה״; תנחומא, לך לך ו, ותנחומא בובר שם (להלן, ג, נוסח אחר) — ״מעשה באונקלוס הגר ששאל לזקן אחד״, בלי דברי רבי יהושע; שמות רבה יט, ד (להלן, ד, נוסח אחר) — ״וכן שאל עקילס הגר את רבותינו״, ותשובתם ״לחם — זה לחם הפנים, ובגד — אלו בגדי כהונה״.

מקבילות נוספות: במדבר רבה ח, ט, בסוף ״ואיש את קדשיו לו יהיו — אשרי כל ירא יי, אלו הגרים״: ״דבר שנתחבט עליו אותו זקן״, ״והושיטה לי בקנה״, ״שלחם — זו תורה… ושמלה — זו טלת״, ״שמשיאין בנותיהם לכהונה, ויהיו בני בניהם מקריבים״, וחותם ״לכך נאמר: ואיש את קדשיו לו יהיו — בפרשת הגר״ (כך גם בדפוס וילנא); משנת רבי אליעזר — ״אנקלוס הגר שאל את רבי אליעזר… וכי דבר קטן הוא בעיניך, דבר שנתחבט עליו אותו הזקן… בא לפני רבי יהושע, התחיל מפייסו״, ובשמלה ״שנאמר: שמלה לכה קצין תהיה לנו״, ״שבנותיהן נישאות לכהונה ויולדות כהנים, והן זוכין ללחם ושמלה״.

וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ(בראשית כח, כ).

עקילס אצל רבי ליעזר

עקילס הגר נכנס אצל רבי ליעזר.

אמר לו: הרי כל שבחו שלגר — שאמר: וְאֹוהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה(דברים י, יח).

אמר: וכי קלה היא בעיניך דבר שנתחבט עליושנתחבט עליו — שהתחנן עליו בהשתטחות הזקן:

וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וגו׳ —

ובא זה והושיטה לו בקנהוהושיטה לו בקנה — ונתנה לו בזלזול, כמי שמושיט בקצה קנה!

אצל רבי יהושע

נכנס אצל רבי יהושע, והתחיל מנחמו בדבריםמנחמו בדברים — מפייסו בדברים:

לֶחֶם — זו התורה,

הכמה דתמרהכמה דתמר — כמו שאתה אומר: לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי וגו׳(משלי ט, ה);

שִׂמְלָה — זה טלית.

זכה אדם לתורה — זכה לבניו, זכה למצות.

ולא עוד, אלא שהן משיאין מבנותיהן (במדבר רבה: שמשיאין בנותיהם) לכהונה,

והיו בני בנותיהן (במדבר רבה: ויהיו בני בניהם) מקריבים עולות על גבי המזבח.

לֶחֶם — זה לחם הפנים;

שִׂמְלָה — אילו בגדי כהונה גדולה.

הרי במקדש; בגבוליןבגבולין — מחוץ למקדש, בשאר הארץ מנין?

לֶחֶם — זו חלה;

וְשִׂמְלָה — זו ראשית הגז.

תרגום לעבריתשנתחבט עליו שהתחנן עליו בהשתטחות והושיטה לו בקנה ונתנה לו בזלזול, כמי שמושיט בקצה קנה מנחמו בדברים מפייסו בדברים הכמה דתמר כמו שאתה אומר בגבולין מחוץ למקדש, בשאר הארץ

בטוֹב אֶרֶךְ רוּחַ — הפרסי ועקילס הגר

קהלת רבה, פרשה ז, יז · דרשת הפסוק · ״וטוב ארך רוח מגבה רוח״ · נוסח אחר · שמואל והפרסי, רבי יהושע ועקילס הגר: טובה הארכת הרוח מן ההקפדה

״אמור״ שלפני ״אמור אל״ף״ (אצל שמואל) — נמחק במאגרים ואינו כאן. ״אמר״ (מאן אמר דהוא אודנך), ״ידעין״ (כולי עלמא ידעין), ״וכי״ (הוי״ו) — בגליון. ״מיד נשתתק״ — בגליון, תחת ״מישנשתק״ שמחק הסופר. ״האריכה״, ״ואמר״ — אות מסופקת. אל״ף ובי״ת — בכתב היד א׳ ו־ב׳.

״צומיה באודניה, וצווח ואמר״ — בדפוס ״אחדיה באודניה ואמר״. ״סמסמו בדברים״ — שם ״צמצמו בדברים״. ״לחם זה לחם הפנים״ — שם ״זו לחם הפנים״; ״ולמה את מושיטו בקנה״ — אחרי ״ונתן לי לחם״ בלבד.

המדרש קורא ״טוב ארך רוח״ (במסורה: וטוב), ״בי מלכים ימלוכו״ (במסורה: ימלכו).

נוסח אחר של בראשית רבה ע, ה (לעיל): השאלה ״כמה טווסין וכמה פסיונין אית לי״, דברי רבי יהושע בשתי פעמים, ותלמידיו שאומרים לו ״ולמה את מושיטו בקנה״. תחילת הסימן — הפרסי אצל רב ושמואל — מעשה בהארכת הרוח, שנדרש עמו על ״טוב ארך רוח״.

טוֹב אֶרֶךְ רוּחַ(קהלת ז, ח).

הפרסי אצל רב ושמואל

חד פרסי אתא גבי רב.חד פרסי אתא… — פרסי אחד בא אצל רב. אמר לו: למדני תורה. אמר לו: אמור אל״ף. אמר לו: מי יאמר שזו אל״ף? (רק) מפני שאנו אומרים כן? אמר לו: אמור בי״ת. אמר לו: מי יאמר שזו בי״ת? גער בו, והוציאו בנזיפה. הלך אצל שמואל. אמר לו: למדני תורה. אמר לו: אמור אל״ף. אמר לו: מי יאמר שזו אל״ף? אמר לו: אמור בי״ת. אמר לו: מי יאמר שזו בי״ת? צבט אותו באזנו, וצעק ואמר: אזני, אזני! אמר לו שמואל: מי אמר שזו אזנך? אמר לו: כל העולם יודעים שזו אזני! אמר לו: אף כאן — כל העולם יודעים שזו אל״ף וזו בי״ת. מיד נשתתק הפרסי, וקיבל עליו (את התורה). הוי: טובה היא האריכה שהאריך שמואל עם הפרסי, מהקפדה שהקפיד עליו רב; אלולי כן, חזר הפרסי לסורו (לקלקולו הראשון).

פרסי אחד בא אצל רב.

אמר ליה: אלפני אוריא.

אמר לו: למדני תורה.

אמר ליה: אמור אל״ף.

אמר לו: אמור אל״ף.

אמר ליה: מאן יימר דהוא אל״ף? דאמרין אנן כן?

אמר לו: מי יאמר שזו אל״ף? (רק) מפני שאנו אומרים כן?

אמר ליה: אמור בי״ת.

אמר לו: אמור בי״ת.

אמר ליה: מאן יימר דהוא בי״ת?

אמר לו: מי יאמר שזו בי״ת?

גער בו, והוציאו בנזיפה.

אזל לגבי שמואל.

הלך אצל שמואל.

אמר ליה: אלפני אוריא.

אמר לו: למדני תורה.

אמר ליה: אמור אל״ף.

אמר לו: אמור אל״ף.

אמר ליה: מאן יימר דהוא אל״ף?

אמר לו: מי יאמר שזו אל״ף?

אמר ליה: אמור בי״ת.

אמר לו: אמור בי״ת.

אמר ליה: מאן יימר דהוא בי״ת?

אמר לו: מי יאמר שזו בי״ת?

צומיה באודניה, וצווח ואמר: אודני, אודני!

צבט אותו באזנו, וצעק ואמר: אזני, אזני!

אמר ליה שמואל: מאן אמר דהוא אודנך?

אמר לו שמואל: מי אמר שזו אזנך?

אמר ליה: כולי עלמא ידעין דהוא אדני!

אמר לו: כל העולם יודעים שזו אזני!

אמר ליה: אוף הכא, כולי עלמא ידעין דהאי אל״ף והאי בי״ת.

אמר לו: אף כאן — כל העולם יודעים שזו אל״ף וזו בי״ת.

מיד נשתתק הפרסי, וקביל עלוי.

מיד נשתתק הפרסי, וקיבל עליו (את התורה).

הוי: טובה היא האריכה שהאריך שמואל עם הפרסי, מהקפדה שהקפיד עליו רב;

אלולי כן, חזר הפרסי לסיאורו.

אלולי כן, חזר הפרסי לסורו (לקלקולו הראשון).

וקרא עליו: טוֹב אֶרֶךְ רוּחַ מִגְּבַהּ רוּחַ.

עקילס הגר

ועוד:

עקילס הגר שאל לרבי אליעזר, ואמר לו:

חיבה שחבב הקדוש ברוך הוא את הגר — בלחם ושמלה בלבד? שנאמר:

וְאֹוהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה(דברים י, יח).

כמה טווסין וכמה פסיוניןפסיונין — פסיונים (עופות יקרים) אית לי, ואפילו עבדי לא משגחין עליהוןלא משגחין עליהון — אינם משגיחים עליהם!

אמר ליה: וכי קלה היא בעיניך דבר שבקש בו יעקב אבינו מתחלה:

וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹול וּבֶגֶד לִלְבֹּושׁ(בראשית כח, כ)?

אתא לגביאתא לגבי — בא אצל רבי יהושע, ושאל ליהושאל ליה — ושאל אותו כך.

אמר ליה: גר שנתגייר לשם שמים — זוכה, ומשיאין מבנותיו לכהונה:

לֶחֶם — זה לחם הפנים;

בֶגֶד — אלו בגדי כהונה.

סמסמו בדבריםסמסמו בדברים — ריצהו (משכו) בדברים.

אמרו לו תלמידיו: וכי קלה בעיניך דבר שנחבט בו הזקן:

וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹול וּבֶגֶד לִלְבֹּושׁ —

ולמה את מושיטו בקנה?

התחיל לפייסו בדברים:

לֶחֶם — זו תורה, שנאמר: לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי(משלי ט, ה);

וּבֶגֶד — זה הכבוד, שנאמר: בִּי מְלָכִים יִמְלֹוכוּ(משלי ח, טו).

הוי: טובה ההארכה שהאריך רבי יהושע עם עקילס הגר, מהקפדה שהקפיד בו רבי אליעזר;

שאלולי כן, חזר לסאורולסאורו — לסורו, לקלקולו הראשון.

וקראו עליו: טוֹב אֶרֶךְ רוּחַ מִגְּבַהּ רוּחַ.

תרגום לעבריתפסיונין פסיונים (עופות יקרים) לא משגחין עליהון אינם משגיחים עליהם אתא לגבי בא אצל ושאל ליה ושאל אותו סמסמו בדברים ריצהו (משכו) בדברים לסאורו לסורו, לקלקולו הראשון

גמעשה באונקלוס הגר

תנחומא, לך לך ו · מעשה · נוסח אחר · אונקלוס שאל על ״לחם ושמלה״, ויעקב אבינו לא תבע אלא לחם ובגד

״ואהבת את הגר״ — כך בכתב היד, ואינו לשון המקרא (דברים י, יח: ואהב גר; י, יט: ואהבתם את הגר); בדפוס ״ואוהב גר״.

מקבילה: תנחומא בובר, לך לך ו; שינוייו בגוף הנוסח. שם ״ואהב גר״ — תיקון בובר כמסורה, ובנוסחו ״ואהב את הגר״.

הסימן כולו — ״גר שנתגייר ערב פסח״, ״חביב הגר מכל אותן אוכלוסין״ ו״ויהי בימי אמרפל״ — במדרש דרבי יצחק, פרשת לך לך, בפרשה ״ואהב גר לתת לו לחם ושמלה״.

מעשה באונקלוס הגר, ששאל לזקן אחד (תנחומא בובר: ואמר לו):

מה חביב הגר לפני הקדוש ברוך הוא, שכל חיבתו כתוב בו (תנחומא בובר: מה חיבב הקדוש ברוך הוא את הגר)?

שנאמר (תנחומא בובר: שאמר): ׳ואהבת את הגר׳ — לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה(דברים י, יח) (תנחומא בובר: הרי הכל לחם ושמלה).

אמר לו:

(תנחומא בובר: והלא) יעקב אבינו לא תבע מן הקדוש ברוך הוא אלא (תנחומא בובר: לא בקש אלא זה, שנאמר):

וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹול וּבֶגֶד לִלְבֹּושׁ(בראשית כח, כ).

דבַּחוּץ לֹא יָלִין גֵּר — בני הגרים כהנים

שמות רבה, פרשה יט, ד · דרשה · נוסח אחר · הקדוש ברוך הוא מקבל את הכל; עקילס הגר, ויעקב שביקש בנים כהנים אוכלי לחם הפנים

אחריו בפסקה ״אמר הקדוש ברוך הוא: אחר כל הכבוד הזה… ואל יאמר בן הנכר״ — הגבעונים והערלים בגיהנם, על ישעיה נו, ג, ואינו נדפס כאן. ״הפסח״, ״שעה״ — אותיות מסופקות בכתב היד.

נוסח אחר של בראשית רבה ע, ה (לעיל, א) — ״זכה אדם לתורה… משיאין מבנותיהן לכהונה… לחם — זה לחם הפנים, שמלה — אילו בגדי כהונה גדולה״; ותשובת ״הרי יעקב… ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש״ — כבתנחומא, לך לך ו (לעיל, ג).

דבר אחר:

זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח(שמות יב, מג).

הדא הוא דכתיב:

וְאַל יֹאמַר בֶּן הַנֵּכָר הַנִּלְוָה אֶל יְיָ לֵאמֹר הַבְדֵּל יַבְדִּילַנִי יְיָ מֵעַל עַמּוֹ(ישעיה נו, ג).

אמר איוב: בַּחוּץ לֹא יָלִין גֵּר וגו׳(איוב לא, לב) —

מן הקדוש ברוך הוא למד, שאינו פוסל שום בריה, אלא הכל מקבל;

והשערים נפתחים בכל שעה, וכל מי שהוא מבקש ליכנס — יכנס.

לכך אמר איוב:

בַּחוּץ לֹא יָלִין גֵּר — כנגד וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ(שמות כ, י);

דְּלָתַי לָאֹורַח אֶפְתָּח — כנגד הקדוש ברוך הוא, שהוא סובל לבריותיו.

אמר רבי ברכיה:

כנגד מי אמר בַּחוּץ לֹא יָלִין גֵּר?

אלא עתידים גרים להיות כהנים משרתים בבית המקדש,

שנאמר: וְנִלְוָה הַגֵּר עֲלֵיהֶם וְנִסְפְּחוּ עַל בֵּית יַעֲקֹב(ישעיה יד, א);

ואין וְנִסְפְּחוּ אלא לשון כהונה,

כדאת אמר: סְפָחֵנִי נָא אֶל אַחַת הַכְּהֻונּוֹת(שמואל א ב, לו) —

שעתידין להיות אוכלין מלחם הפנים, לפי שבנותיהן נשואות לכהונה.

עקילס הגר

וכן שאל עקילס הגר את רבותינו:

מהו שכתוב: וְאֹוהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה(דברים י, יח)?

הרי כל הבטחה שהוא מבטיח את הגר — שהוא נותן לו לחם ושמלה!

אמר ליה:

הרי יעקב, ששמו ישראל, כך שאל מלפני הקדוש ברוך הוא:

וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹול וּבֶגֶד לִלְבֹּושׁ(בראשית כח, כ);

ואתה, שבאת אצלנו — לא דייך שתהיה כמותנו, אלא שתהיה שוה ליעקב, בכורו של הקדוש ברוך הוא?

וסוף דבר: לא תעלה על דעתך שיעקב לחם ושמלה בלבד שאל;

אלא אמר יעקב:

הבטיחני הקדוש ברוך הוא שיהיה עמדי, ויעמיד ממני את העולם;

אימתי אני יודע שהוא עמדי ומשמרני?

כשיעמיד ממני בנים כהנים, אוכלים מלחם הפנים ולובשים בגדי כהונה,

שנאמר: אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וגו׳.

לֶחֶם — זה לחם הפנים;

וּבֶגֶד — אלו בגדי כהונה,

שנאמר: וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת אַהֲרֹן אֵת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ וגו׳(שמות מ, יג).

אף כאן: וְאֹוהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה —

כלומר: שמעמיד בנים מן הגר, שאוכלים מלחם הפנים ולובשים בגדי כהונה.

הוי: בַּחוּץ לֹא יָלִין גֵּר.

הלחם — זו תורה; בגד — זה אפוד

מדרש ילמדנו (ילקוט תלמוד תורה), בראשית כח, כ · דרשה · לחם ובגד: תורה ואפוד; המן ולבושו של אדם הראשון

וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל(בראשית כח, כ) — זה תורה,

כדאת אמר: לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי(משלי ט, ה);

וּבֶגֶד לִלְבֹּושׁ — זה אפוד.

דבר אחר:

לֶחֶם לֶאֱכֹל — זה המן, שאכלו בניו במדבר ארבעים שנה;

וּבֶגֶד לִלְבֹּושׁ — זה לבושו של אדם הראשון.

חלק ב

מדרשים מאוחרים

והִנֵּה צְרַפְתִּיךָ — לא מצא מידה טובה לישראל אלא עניות

סדר אליהו זוטא, פרק ה · דרשה · מתוך העניות ישראל יראים, עושים חסד וצדקה; העניים הם ״מצוקי ארץ״

״בחנתיך״ — כך בכתב היד (״בחנ׳״) וכן במהדורת ההשוואה; במסורה ״בחרתיך״ (ישעיה מח, י). ״ולשונם״ — במסורה ״לשונם״ (ישעיה מא, יז).

״לא מצא… יבקשו… חיו ויריאין״ — כך בכתב היד; במהדורת ההשוואה ״(לא) [ולא]… (יבקשו) [ובקשו]… (חיו ויריאין) [היו יריאין]״, ו״ואין [עושי] צדקות… ואין גומלי חסדים [באין]״. ״כל איש מצוק כול׳״ — נכתב ״וגו׳״.

ויאמר: אם יהיו כולן כשירין — מה אתה אומר עליהן?

הָעֲנִיִּים וְהָאֶבְיוֹנִים מְבַקְשִׁים מַיִם וָאַיִן ולשונם בַּצָּמָא נָשָׁתָּה וגו׳(ישעיה מא, יז),

ואומר: וְיָוסְיפוּ עֲנָוִים בַּיְיָ שִׂמְחָה וגו׳(ישעיה כט, יט),

ואומר: הִנֵּה צְרַפְתִּיךָ וְלֹא בְכָסֶף בחנתיך בְּכוּר עֹנִי(ישעיה מח, י).

מלמד שחיזר הקדוש ברוך הוא על כל מידות טובות שבעולם,

לא מצא להן מידה טובה לישראל אלא עניות,

שמתוך עניות הן יראין את יי:

אין להם לחם לאכול, ובגד ללבוש, ושמן לסוך —

יבקשו רחמים, ומצאו;

נימצא — על ידי עניות חיו, ויריאין את יי.

הכל בא מתוך עניות

אין עושי חסד באין — אלא מתוך עניות;

ואין צדקות באין — אלא מתוך עניות;

ואין גומלי חסדים — אלא מתוך עניות;

ואין יראי שמים באין — אלא מתוך עניות,

שנאמר: מֵקִים מֵעָפָר דָּל ומֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן(שמואל א ב, ח).

מקים ממיטתו עשיר — לא נאמר.

כִּי לַיְיָ מְצֻוקֵי אֶרֶץ —

ואין מצוקין אלא תלמידי חכמים,

שנאמר: וַיִּתְקַבְּצוּ אֵלָיו כׇּל אִישׁ מָצוֹק וגו׳(שמואל א כב, ב).

חילופי נוסח והשלמות

בראשית רבה, קהלת רבה, תנחומא, שמות רבה, מדרש ילמדנו, סדר אליהו זוטא. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אעקילסעסילס
אלחםוחם
אזכה למצות— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית)
קהלת רבהכתב יד וטיקן 291
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
שמות רבהכתב יד ירושלים, הספרייה הלאומית 24°5977
מדרש ילמדנונוסח פרויקט השו״ת
סדר אליהו זוטאכתב יד וטיקן 31
§§51§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה נא

ושבתי בשלום אל בית אבי

וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה יְיָ לִי לֵאלֹהִים(בראשית כח, כא)

״והיה יי לי לאלהים״ — בארץ כנען הוא לכם לאלוה; שלא תצא מיעקב פסולת; השלום שביקש יעקב; לשון ״והיה״ מפתח לגאולת בנים; ונדריו שנתקיימו לו ולבניו

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

תוספתא, ספרי דברים, ספרי זוטא, בראשית רבה, תנחומא בובר §§cover-end§§

חלק א

דברי התנאים

אכל זמן שאתם בארץ כנען — הריני לכם לאלוה

תוספתא עבודה זרה ד, ה · דרשת הפסוק · ישיבת ארץ ישראל: מי שבארץ — הקדוש ברוך הוא לו לאלוה; היוצא ממנה בשעת שלום כעובד עבודה זרה

בתוספתא שלפניה: ״לא יצא אדם בחוצה לארץ אלא אם כן הולכין חיטין סאתים בסלע…״ (אלימלך ובניו). ״בארבעים אלף חלוצי צבא״ — בפסוק ״כארבעים אלף חלוצי הצבא… לפני יי למלחמה״; ״ולפני עמו״ אינו בפסוק, ו״מכבשין את הארץ לפני המקום״ כלשון במדבר לב, כב (״ונכבשה הארץ לפני יי״). ״לך עבד״ — בכתב היד ״ל׳ ע׳״.

הרי הוא אומר

וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי(בראשית כח, כא)

שאין תלמוד לומר וְהָיָה יְיָ לִי לֵאלֹהִים

ואומר לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים(ויקרא כה, לח)

כל זמן שאתם בארץ כנען הריני לכם לאלוה

אין אתם בארץ כנען כביכול איני לכם לאלוה

וכן הוא אומר בארבעים אֶלֶף חֲלוּצֵי צבא עָבְרוּ לִפְנֵי יְיָ(יהושע ד, יג) ולפני עמו

וכי תעלה על דעתך שישראל מכבשין את הארץ לפני המקום

אלא כל זמן שהן עליה כאילו היא מכובשת

הא אינן עליה כאילו אינה מכובשת

וכן הוא אומר כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת יְיָ לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים(שמואל א כו, יט)

וכי תעלה על דעתך שדוד עובד עבודה זרה היה

אלא דרש דוד ואמר

כל המניח את הארץ בשעת שלום ויוצא לחוצה לארץ כאילו עובד עבודה זרה

שנאמר וּנְטַעְתִּים בָּאָרֶץ הַזֹּאת בֶּאֱמֶת בְּכׇל לִבִּי וּבְכׇל נַפְשִׁי(ירמיה לב, מא)

כל זמן שהן עליה כאילו נטועין הן לפני באמת בכל לבי ובכל נפשי

הא אינן עליה כאילו אינן נטועין הן לפני באמת לא בכל לבי לא בכל נפשי:

בשְׁמַע יִשְׂרָאֵל — שלא יצא ממני פסולת

ספרי דברים, פסקא לא · דרשת הפסוק · ״שמע ישראל״ · פחד יעקב מפסולת, ״והיה יי לי לאלהים״ — שייחל שמו עליו; תשובת ראובן, ובני יעקב שקיבלו עליהם שמע ישראל

״פסולת״ (בפתיחה) — בכתב היד ״פסולות״, והוי״ו נמחקה בידי הסופר; ״כדרך״ — קריאה מסופקת. ״דבר אל בני ישראל״ — הפסוק חוזר בתורה פעמים רבות; פינקלשטיין מזהה שמות כה, ב.

בין שני חלקי הדרשה בספרי (אחרי ״דברי רבי עקיבה״) — ״רבי שמעון בן יוחיי אומר: ארבעה דברים היה רבי עקיבה דורש ואני דורשן״ (ישמעאל, השליו, יושבי החרבות והצומות), ענין אחר; אחריו חוזר הספרי ל״אברהם — יצא ממנו ישמעאל״.

״מתיירא ש״ (לא יצא ממני) הושלם במאגרים, וכן ״ש״ (שאירע). ״וידר״ (בראשית כח, כ) — בכתב היד ״וירד״, ומאגרים סימנו ״כך״.

״ויהי בשכן ישראל בטח״ — כך בכתב היד, ומאגרים סימנו ״כך״ (בלשון דברים לג, כח); בבראשית לה, כב ״בארץ ההוא״. סוף הפסוק (״וילך ראובן וישכב את בלהה פלגש אביו וישמע ישראל״), שעליו ״כיוון ששמע״ סובב, חסר בכתב היד; לא הושלם. במדרש תנאים: ״ויהי בשכן ישראל בארץ ההוא וילך ראובן ויש׳״.

״וישבו לאכל לחם — ואחיהן הגדול אינו עמהן״ — בפינקלשטיין ״וכי עלת על לב שהיו אחים יושבים ואוכלים לחם ואחיהם הגדול אינו עמהם, אלא ללמדך…״. ״ואם לאו אין אלהים״ — בפינקלשטיין ״אם לאו אינו לי לאלהים״. ״שלא יצא ממני פסולת״ (בהשתחוויה) — כך בכתב היד, בלשון יעקב; בפינקלשטיין ״ממנו״.

מדרש תנאים לדברים ו, ד — אותה דרשה ברצף אחד, בלי דברי רבי שמעון בן יוחי ובלי ״שעבד עבודה זרה… דברי רבי עקיבה״ (״אברהם יצא ממנו ישמעאל, יצחק יצא ממנו עשו, אבל אני לא תצא ממני פסולת״); שינוייו בקריאות.

מקבילות: פסחים פרק ד, נו ע״א (״שמא חס ושלום יש במטתי פסול… אמרו לו בניו שמע ישראל״, וברוך שם כבוד מלכותו); בראשית רבה צח (תיאודור–אלבק: ״שמא יש בלבבכם מחלוקת על הקדוש ברוך הוא״).

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד(דברים ו, ד) —

למה נאמר?

לפי שנאמר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל(שמות כה, ב).

״אל בני אברהם״, ״אל בני יצחק״ — לא נאמר כן, אלא דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

זכה יעקב אבינו שייאמר דיבור לבניו;

לפי שהיה יעקב אבינו מפחד כל ימיו, ואומר:

אוי לי, שמא תצא ממני פסולת, כדרך שיצאת מאבותיי!

אברהם — יצא ממנו ישמעאל, שעבד עבודה זרה,

שנאמר: וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית(בראשית כא, ט) —

מלמד שעובד עבודה זרה; דברי רבי עקיבה.

יצחק — יצא ממנו עשו

אברהם — יצא ממנו ישמעאל; יצחק — יצא ממנו עשו;

אבל אני — מתיירא שלא יצא ממני פסולת, כדרך שיצת מאבותיי.

כן הוא אומר: וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר(בראשית כח, כ).

(מדרש תנאים: וכי) עלת על לב שהיה יעקב אבינו אומר: וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּושׁ, וְהָיָה יְיָ לִי לֵאלֹהִים(בראשית כח, כא) — ואם לאו, אין אלהים (מדרש תנאים: אם לאו אינו לי לאלהים)?

תלמוד לומר: וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם (מדרש תנאים: אל בית אבי והיה יי לי לאלהים) — מכל מקום.

מה תלמוד לומר לֵאלֹהִים?

שייחל שמו עלי, שלא יצא ממני פסולת מתחילה ועד סוף.

ראובן

וכן הוא אומר: וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל(בראשית לה, כב) בטח (מדרש תנאים: בארץ ההוא וילך ראובן וישכב).

כיוון ששמע יעקב כן — נזדעזע. אמר: אוי לי, שמא שאירע פסולת בבניי!

עד שנתבשר מפי הקדש (מדרש תנאים: הקדוש ברוך הוא) שעשה ראובן תשובה,

שנאמר: וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר.

והלא בידוע ששנים עשר הם?

אלא שנתבשר מפי הקדוש ברוך הוא שעשה ראובן תשובה.

ללמדך שהיה ראובן מתענה כל ימיו,

שנאמר: וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכׇל לֶחֶם(בראשית לז, כה) —

(מדרש תנאים: וכי עלת על לב שהיו אחיו יושבין ואוכלין לחם,) ואחיהן הגדול אינו עמהן?

ללמדך שהיה מתענה כל ימיו, עד שבא משה וקיבלו בתשובה,

שנאמר: יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹות(דברים לג, ו).

שמע ישראל אבינו

וכן את מוצא: כשהיה יעקב אבינו נפטר מן העולם, קרא להן לבניו והוכיחן כל אחד ואחד בפני עצמו,

שנאמר: וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו(בראשית מט, א),

רְאוּבֵן בְּכֹורִי אַתָּה(בראשית מט, ג), שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים(בראשית מט, ה), יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ(בראשית מט, ח).

מאחר שהוכיחן כל אחד ואחד בפני עצמו — חזר וקראן כולן כאחד.

אמר להן:

שמא יש בלבבכם (מדרש תנאים: ביניכם) מחלוקת על מי שאמר והיה העולם?

אמרו לו:

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אבינו (מדרש תנאים: יי אלהינו יי אחד)!

כשם אין בליבך מחלוקת — כך אין בליבנו מחלוקת על מי שאמר והיה העולם,

אלא יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד.

ועל כן (מדרש תנאים: ועליה) הוא אומר: וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה(בראשית מז, לא).

וכי (מדרש תנאים: יעקב) על ראש המטה השתחווה?

אלא שהודה ושיבח שלא יצא ממני (מדרש תנאים: ממנו) פסולת.

ויש אומרים:

וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה — שעשה ראובן תשובה.

דבר אחר: שאמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

אמר לו הקדוש ברוך הוא:

יעקב! הרי שהייתה מתאווה כל ימיך — (מדרש תנאים: נתון לך,) שיהו בניך משכימין ומעריבין וקורין קריית שמע.

גוְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם — חביב השלום

ספרי זוטא, במדבר ו, כו · דרשת הפסוק · ״וישם לך שלום״ · שכרם של אברהם, יעקב, אהרן ופנחס, התורה, ירושלים ובית דוד — שלום

לפני ״דבר אחר״ בספרי זוטא — סוף רשימת הפורענויות שפרע הקדוש ברוך הוא יחידי (דור הפלגה, סדום, המצריים, האמורי, סנחריב), ענין אחר.

״בית אבי״ — בכתב היד ״אל בי׳״. ״תורה״ — בכתב היד ״תורר״.

בהורוביץ, בסוגריים, שלושה משפטים נוספים (שכר תלמוד תורה, שכר עושי צדקות, ירושלים ״יהי שלום בחילך״) — אינם בכתב היד. ״שאין הקדוש ברוך הוא מנחם״ — בהורוביץ ״עתיד לנחם״.

דבר אחר:

חביב הוא השלום — שכל מעשים וזכיות שעשה אבינו אברהם, לא נתן לו שכרו אלא שלום, שנאמר: וְאַתָּה תָּבא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם(בראשית טו, טו).

וכן אתה מוצא באבינו יעקב, שבקש מן הקדוש ברוך הוא שלום, שנאמר: וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי(בראשית כח, כא).

וכן אתה מוצא באהרן, שלא נתברך אלא בשלום, שנאמר: בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם(מלאכי ב, ה).

וכן אתה מוצא בפנחס, שלא נתן לו הקדוש ברוך הוא שכר אלא שלום, שנאמר: הִנְנִי נֹותֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם(במדבר כה, יב).

וכן אתה אומר, שלא נמשלה תורה אלא בשלום, שנאמר: וְכׇל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם(משלי ג, יז).

וכן אתה מוצא, שאין הקדוש ברוך הוא מנחם את ירושלים אלא בשלום, שנאמר: וְיָשַׁב עַמִּי בִּנְוֵה שָׁלוֹם(ישעיה לב, יח).

וכן אתה מוצא, שלא כינן הקדוש ברוך הוא למלכות בית דוד אלא בשלום, שנאמר: לְמַרְבֵּה הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם(ישעיה ט, ו).

וכן לא פרע הקדוש ברוך הוא מן עמוני ומואבי אלא שמנע מהן שלום, שנאמר: לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹומָם(דברים כג, ז).

חלק ב

דברי האמוראים

והיה — לשון של גאולה

דוהיה — מפתח לגאולת בנים

בראשית רבה, פרשה ע, ו · דרשת הפסוק · ״ושבתי בשלום… והיה יי לי לאלהים״ · לשון ״והיה״ של יעקב נעשה מפתח לגאולת בניו

״שלאבות״ — בכתב היד באותיות מסופקות ״שלאומות העולם״, ותוקן במאגרים כתיאודור–אלבק (״סיחתן שלאבות… לגאולתן שלבנים״). ״אתה אמרת: והיה יי לי לאלהים״ — הושלם במאגרים.

״דסכנין״ — בכתב היד ״דסכ׳״ (בתיאודור–אלבק ״דסיכנין״). המדרש קורא ״יוסיף יי״ (במסורה: אדני).

וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם וגו׳(בראשית כח, כא).

רבי יהושע דסכניןדסכנין — איש סכנין (עיירה בגליל) בשם רבי לוי:

נטל הקדוש ברוך הוא שיחתןשיחתן — לשון דיבורם שלאבות, ועשאה מפתח לגאולת בנים.

אמר לו הקדוש ברוך הוא:

אתה אמרת: וְהָיָה יְיָ לִי לֵאלֹהִים —

חייךחייך — (בשבועה) בחייך, כל מידות טובות וברכות ונחמות שאני נותן לבניך — איני נותנן אלא בלשון הזה:

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים וגו׳(זכריה יד, ח);

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יְחַיֶּה אִישׁ וגו׳(ישעיה ז, כא);

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יוֹסִיף יי שֵׁנִית יָדוֹ וגו׳(ישעיה יא, יא);

וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס(יואל ד, יח);

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל(ישעיה כז, יג).

תרגום לעבריתדסכנין איש סכנין (עיירה בגליל) שיחתן לשון דיבורם חייך (בשבועה) בחייך

יי ישמר צאתך ובואך — דברי יעקב שנתקיימו

היְיָ יִשְׁמׇר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ

בראשית רבה, פרשה עט, ד · פתיחתא רביעית · קצרה · יציאתו של יעקב מבאר שבע וביאתו בשלום

יְיָ יִשְׁמׇר־צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ מֵעַתָּה וְעַד־עוֹלָם(תהלים קכא, ח)

״ויבא״ בסוף — הושלם כתיאודור–אלבק; בכתב היד ״יעקב שלם״ בלבד.

פתיחתא זו ו״ותגזר אומר ויקם לך״ (להלן, ו) — בתנחומא בובר, וישלח י (להלן, ז) בסימן אחד, בהרחבה.

יְיָ יִשְׁמׇר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ וגו׳(תהלים קכא, ח).

יְיָ יִשְׁמׇר צֵאתְךָ —

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע(בראשית כח, י);

וּבוֹאֶךָ —

וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם(בראשית לג, יח).

ווְתִגְזַר אֹומֶר וְיָקׇם לָךְ

בראשית רבה, פרשה עט, ו · פתיחתא שישית · על שני דרכיו של יעקב נגה אור, וכל מה שביקש נתקיים לו

וְתִגְזַר־אֹמֶר וְיָקׇם־לָךְ וְעַל־דְּרָכֶיךָ נָגַהּ אוֹר(איוב כב, כח)

״ותגזר״ השני — הו״ו הושלמה במאגרים. ״ושבתי בשלום — ויבא יעקב שלם״ גם בפתיחתא ״יי ישמר צאתך ובואך״ (לעיל, ה). ״ושמרני״ — בכתב היד ״ישמרני״, ומסומן ״כך״ במאגרים.

רבי ברכיה פתח:

וְתִגְזַר אֹומֶר וְיָקׇם לָךְ(איוב כב, כח).

וְתִגְזַר אֹומֶר וְיָקׇם לָךְ — זה יעקב;

וְעַל דְּרָכֶיךָ נָגַהּ אוֹר — על שני דרכיך נגה אור.

לפי שכתוב: אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי(בראשית כח, כ) — וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ(בראשית כח, טו);

וּשְׁמָרַנִי — וּשְׁמַרְתִּיךָ;

וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם(בראשית כח, כא) —

וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם(בראשית לג, יח).

זיְיָ יִשְׁמׇר צֵאתְךָ וּבאֶךָ — חמשה דברים נדר יעקב

תנחומא בובר, וישלח י · פתיחתא · ״ויבא יעקב שלם״ · נוסח אחר · ״ותגזר אומר ויקם לך״ — הקדוש ברוך הוא מקיים דברי הצדיקים: משה, ונדריו של יעקב; ויצחק, שהיה עולה, לא הניחו לצאת לחוצה לארץ

יְיָ יִשְׁמׇר־צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ מֵעַתָּה וְעַד־עוֹלָם(תהלים קכא, ח)

״שנאמר״, ״אמר״, ״אמר לו״, ״הקדוש ברוך הוא״, ״כתיב״, ״ובתחנונים״, ״כדברך״, ״ויקרא״, ״ישראל״, ״יעקב״ — בכתב היד בקיצור. ״אל אלהים״ — ״אל״ מסופקת בכתב היד, ובפסוק ״אדני יי״. ״ושמרני״, ״ויחלש״ — הנו״ן והשי״ן מסופקות. ״חמשה דברים״ — בכתב היד באות המספר (שלש פעמים). בדפוס בובר הסימן פותח ״ויבא יעקב שלם. זה שאמר הכתוב״.

נוסח אחר של שתי הפתיחות שבבראשית רבה עט, ד ו־עט, ו (לעיל, ה–ו): כאן שתיהן בסימן אחד, ו״ותגזר אומר״ נדרש על משה ועל נדרי יעקב שנתקיימו לו ולבניו; ״ועל דרכיך נגה אור״ — השמש ששקעה וזרחה שלא בעונתה (שם: ״על שני דרכיך נגה אור״ בלבד).

זה שאמר הכתוב:

יְיָ יִשְׁמׇר צֵאתְךָ וּבאֶךָ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם(תהלים קכא, ח).

צֵאתְךָ — וַיֵּצֵא יַעֲקֹב(בראשית כח, י);

וּבוֹאֶךָ — וַיָּבֹא יַעֲקֹב(בראשית לג, יח).

וְתִגְזַור אֹומֶר וְיָקׇם לָךְ(איוב כב, כח) —

הקדוש ברוך הוא דיבר לצדיק: אם עשית רצוני, אף אני אעשה רצונך יותר משלי.

וְתִגְזַר אֹומֶר וְיָקׇם לָךְ וגו׳.

אמר רבי ברכיה הכהן:

מהו וְיָקׇם לָךְ?

אמר הקדוש ברוך הוא לצדיק: אני אומר דבר ואתה אומר דבר — כביכול אני מבטל את שלי ואקיים שלך.

הוי: וְיָקׇם לָךְ.

אמת היה הדבר: כשעשו אותו מעשה, מה עשה הקדוש ברוך הוא?

אמר למשה: לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ(שמות לב, ז).

מה כתיב? וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי(שמות לב, י).

מיד עמד משה בתפלה ובתחנונים,

שנאמר: וַיְחַל מֹשֶׁה וגו׳(שמות לב, יא);

אל אלהים אַל תַּשְׁחֵת עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ וגו׳(דברים ט, כו);

וְהֵם עַמְּךָ וְנַחֲלָתֶךָ וגו׳(דברים ט, כט).

אמר לו הקדוש ברוך הוא: איני יכול.

אמר לו: כשם שסבלתם ממצרים ועד הנה — כך סבול אותם:

סְלַח נָא לַעֲוֺן הָעָם הַזֶּה(במדבר יד, יט).

וַיֹּאמֶר יְיָ סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ(במדבר יד, כ);

מיד: וַיִּנָּחֶם יְיָ עַל הָרָעָה(שמות לב, יד).

וְתִגְזַר אֹומֶר וְיָקׇם לָךְ.

אף יעקב נדר חמשה דברים לפני הקדוש ברוך הוא. מניין?

שנאמר: וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר וגו׳(בראשית כח, כ), וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם וגו׳(בראשית כח, כא).

אמר לו: יצחק אבי בקש לצאת לחוצה לארץ, ולא הנחת אותו;

בשביל שהיה עולה — נגליתה לו ואמרת לו: אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה(בראשית כו, ב).

ואני איני יוצא בטובתי, אלא לפני אחי, שלא יהרגני;

נטלתי רשות ממך ומאבי — אל תניחני.

וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר וגו׳.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה העדת עלי שאנכי עמך,

שנאמר: וֵאלֹהֵי אָבִי הָיָה עִמָּדִי(בראשית לא, ה).

וּשְׁמָרַנִי — וּשְׁמַרְתִּיךָ(בראשית כח, טו) מלבן;

וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל — וַיַּצֵּל אֱלֹהִים אֶת מִקְנֵה אֲבִיכֶם וַיִּתֶּן לִי(בראשית לא, ט);

בֶגֶד לִלְבֹּושׁ — וַיָּסַר בַּיּוֹם הַהוּא אֶת הַתְּייָשִׁים וגו׳(בראשית ל, לה);

וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם וגו׳ — וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם.

הוי: וְתִגְזַר אֹומֶר וְיָקׇם לָךְ.

וְעַל דְּרָכֶיךָ נָגַהּ אוֹר — שתי פעמים,

שהשקיע הקדוש ברוך הוא לשמש שלא בעונתה כשביקש לצאת, וכשבקש לדבר עמו:

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע — מה כתיב שם? וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו וגו׳(בראשית כח, יג).

וכשבא — הזריח לו השמש שלא בעונתה: וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ(בראשית לב, לב).

ועל כל העולם אין השמש זורחת אלא על יעקב בלבד?

אלא בשביל לרפאותו,

שנאמר: וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וגו׳(מלאכי ג, כ).

אמר רבי ברכיה הכהן:

מהו וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ? שהזריח לו השמש שלא בעונתה, כשם ששקעה שלא בעונתה.

אמר יעקב: חמשה דברים התנה הקדוש ברוך הוא עמי ועשאן, ואני איני עושה מה שדיברתי: וְשַׁבְתִּי?

מיד: וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל(בראשית לג, כ).

כיון שעמדו ישראל, אמר הקדוש ברוך הוא למשה:

משה, חמשה דברים שעשיתי עם יעקב — עשיתי לבניו:

אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי — וַיְיָ הֹולֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם(שמות יג, כא);

וּשְׁמָרַנִי — ששמרתי אותם מפרעה וחביריו, וניערתי פרעה וכל חילו; וכן עמלק: וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ(שמות יז, יג);

וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל — הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם(שמות טז, ד);

וּבֶגֶד לִלְבֹּושׁ — שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ(דברים ח, ד);

וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם — גַם כׇּל הָעָם הַזֶּה עַל מְקֹומוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם(שמות יח, כג).

ואחר כך קיבל עליו מלכותו,

שנאמר: וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ וגו׳;

ואף הם קבלו עליהם מלכותי,

שנאמר: אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ(שמות כ, ב).

מה אמרו? ענו כולם בפה אחד ואמרו: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע(שמות כד, ז).

הוי: וְתִגְזַר אֹומֶר וְיָקׇם לָךְ.

חילופי נוסח והשלמות

תוספתא, ספרי דברים, ספרי זוטא, בראשית רבה, תנחומא בובר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
במתיירא ש— (הוספה)
בוידרוירד
בש— (הוספה)
גתורהתורר
דשלאבותשלאומות העולם
דאתה אמרת: וְהָיָה יְיָ לִי לֵאלֹהִים— (הוספה)
הויבא— (הוספה)
וותגזרתגזר
וושמרניישמרני

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תוספתאמהדורת ליברמן, ובמסכתות שלא הגיע אליהן מהדורת צוקרמנדל
ספרי דבריםכתב יד וטיקן 32
ספרי זוטאכתב יד אוקספורד 2637
בראשית רבהפרשה ע: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית); פרשה עט: כתב יד וטיקן 30
תנחומא בוברכתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר
§§52§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה נב

וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך

וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ(בראשית כח, כב)

״עשר אעשרנו״ — לא יבזבז יותר מחומש; הכותי ורבי מאיר: לוי אחד מעשרה; יו״ד של יעקב — לוי העשירי; ״לי״ שאינו זז; ויעקב שעישר מקנהו ובניו ולוי עלה לפני כסא הכבוד

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בבלי, בראשית רבה, תנחומא (ורשא), מדרש שמואל, פרקי דרבי אליעזר, אוצר מדרשים §§cover-end§§

חלק א

הלכה

אהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש

בבלי כתובות פרק ד, נ ע״א · הלכה · סוגיא · באושא התקינו: המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, שמא יצטרך לבריות — ״עשר אעשרנו לך״, העישור השני כראשון

״[יותר מחומש]״ — הוספת מגיהי דפוס וילנא בסוגריים; כן בכ״י וטיקן 113 ובכ״י וטיקן 130; אינו בדפוס ונציה ובכ״י מינכן 95.

״אמר רב נחמן ואיתימא רב אחא בר יעקב״ — בכ״י מינכן 95, בכ״י וטיקן 113 ובכ״י וטיקן 130: ״רב נחמן בר יצחק״.

״אמר רב אשי: אעשרנו לבתרא כי קמא״ — בכ״י מינכן 95: ״אמר רב שימי בר אשי״.

״ושמועות הללו מתמעטות והולכות״ — שלש תקנות אושא שאמר רבי אילעא: ״קטנים״ (מט ע״ב, ״שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהן קטנים״, אמר ריש לקיש משום רבי יהודה בר חנינא), ״כתבו״ (מט ע״ב, ״הכותב כל נכסיו לבניו״, אמר ריש לקיש), ״בזבזו״ (כאן, בלי אומר). אחריה תקנה אחרת: ״באושא התקינו שיהא אדם מתגלגל עם בנו״.

אמר רבי אילעא:

באושא התקינו: המבזבזהמבזבז — המפזר ממונו (לצדקה) אל יבזבז יותר מחומש.

תניא נמי הכיתניא נמי הכי — שנויה (בברייתא) גם כך: המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, שמא יצטרך לבריות.

ומעשה באחד שבקש לבזבז [יותר מחומש] ולא הניח לו חבירו, ומנוומנו — ומי הוא?? רבי ישבב;

ואמרי להואמרי לה — ויש אומרים: רבי ישבב, ולא הניחו חבירו, ומנו? רבי עקיבא.

רש״י המבזבז — לעניים.

רש״י מחומש — שבנכסיו שלא יצטרך לבריות.

אמר רב נחמן ואיתימאואיתימא — ויש אומרים (ואם תרצה אמור) רב אחא בר יעקב:

מאי קראמאי קרא — מהו המקרא (הראיה)??

וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ(בראשית כח, כב).

רש״י עשר אעשרנו — שני עישורין הוו להו חומש.

והא לא דמי עישורא בתרא לעישורא קמאוהא לא דמי עישורא בתרא לעישורא קמא — והרי אין המעשר האחרון דומה למעשר הראשון! (השני מעושר מן הנותר, והוא קטן ממנו)!

רש״י והא לא דמי בתרא לקמא — דכי שקלת לקמא פשו להו ט׳ וכי הדרת מדלית מעשר דידהו לאו כי קמא הוא ואין כאן חומש בשניהם.

אמר רב אשי:

אעשרנו — לבתרא כי קמאלבתרא כי קמא — את האחרון כראשון.

רש״י אעשרנו — מדלא כתיב עשר אעשר לך הכי קאמר אעשרנו כראשון כלומר מעשר שני יהא כראשון.

אמר רב שימי בר אשי:

ושמועות הללו מתמעטות והולכות, וסימניךוסימניך — וסימנך (לזכרון): קטנים, כתבו, ובזבזו.

רש״י שמועות הללו — דרבי אילעא בתקנת אושא.

רש״י מתמעטות והולכות — מאמוראים הראשונה א״ר אילעא אמר ר״ל משום דר״י בר חנינא השניה ר׳ אילעא אמר ר״ל שלישית ר׳ אילעא לחודיה.

רש״י וסימניך — בסדר ההלכות ובו תדע סדר מיעוטן.

רש״י קטנים כתבו ובזבזו — בניו ובנותיו כשהן קטנים כותב נכסיו המבזבז אל יבזבז ומעתה לא תחליף באיזו שלשה ובאיזו שנים ובאיזו אחד.

תרגום לעבריתהמבזבז המפזר ממונו (לצדקה) תניא נמי הכי שנויה (בברייתא) גם כך ומנו ומי הוא? ואמרי לה ויש אומרים ואיתימא ויש אומרים (ואם תרצה אמור) מאי קרא מהו המקרא (הראיה)? והא לא דמי עישורא בתרא לעישורא קמא והרי אין המעשר האחרון דומה למעשר הראשון! (השני מעושר מן הנותר, והוא קטן ממנו) לבתרא כי קמא את האחרון כראשון וסימניך וסימנך (לזכרון)

חלק ב

דברי האמוראים

בעשר אעשרנו

בראשית רבה, פרשה ע, ז · דרשת הפסוק · ״וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך״ · פטר חמור נפדה בגדי, ושבט לוי אחד מעשרה

״זאת הבהמה״ — בכתב היד ״וזאת״, והו״ו נמחקה במאגרים. בתיאודור–אלבק הראיה מפורשת: ״שור שה כשבים ושה עזים״.

מעשה הכותי ורבי מאיר בלשון אחרת (״תתן אמת ליעקב״, ״אוספת קמח אוסיף מיא״) — בפסיקתא דרב כהנא, פסקא עשר תעשר, ו; הפסקא כולה בפרשה נג: נצר בני מצות אביך.

מ״עשר אעשרנו לך״ ועד ״ואין קדש מוציא קדש״ — בסוגריים מרובעים במאגרים (אחרי ״גרש״ של הסופר, בין סימני $, שנשאר במקומו), ובו אותיות מסופקות וציון גליון: כנראה הוספה בגליון. בתיאודור–אלבק ״ולמה לא הפריש משני שבטים״, ״והלא י״ד היו״, ״אשרי אומתך מה בתוכה״.

וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי וגו׳(בראשית כח, כב).

הגוי ופטר חמור

חד גוי שאליהחד גוי שאליה — גוי אחד שאל אותו לרבי מאיר.

אמר לו: פטר חמור במה הוא נפדה?

אמר לו: בשה,

דכתיב: וּפֶטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה(שמות לד, כ).

אמר לו: ואם אין שה?

אמר לו: בגדי.

אמר ליה: מן הןמן הן — מנין??

אמר ליה: דכתיב: מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ(שמות יב, ה).

אמר ליה: אילו לפסח!

אמר לה: אף גדי נקרא שמו שה.

אמר ליה: מן הן?

אמר ליה: דכתיב: זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ וגו׳(דברים יד, ד).

עמד ונשקו על ראשו.

הכותי ומעשר השבטים

רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי:

כותי אחד שאל את רבי מאיר.

אמר ליה: אין אתן אומרים: יעקב אמיתי?

אמר ליה: היןהין — הן.

אמר: לא כך אמר: וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי גרש — עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ?

אמר לו: הין.

אמר לו: הפריש שבטו שללוי — אחד מעשרה;

ולמה הפריש אחד מעשרה לשנים שבטים אחרים?

אמר לו: וכי שנים עשר הם?

שנאמר: אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי(בראשית מח, ה).

אמר ליה: כל דכןכל דכן — כל שכן! אוספת מים — אוסיף קמחאוספת מים — אוסיף קמח — הוספת מים — הוסף קמח (מוסיפים במנין, מוסיפים במעשר).

אמר לו: אין את מודה לי שהן ארבע אימהות?

אמר לו: הין.

אמר לו: צא מהן ארבע בכורות לארבע אימהות;

והבכור קדש, ואין קדש מוציא קדש.

אמר: סוביסובי — אשרי (טובי) אומתך — מה אית בהמה אית בה — מה שיש בה!

תרגום לעבריתחד גוי שאליה גוי אחד שאל אותו מן הן מנין? הין הן כל דכן כל שכן אוספת מים — אוסיף קמח הוספת מים — הוסף קמח (מוסיפים במנין, מוסיפים במעשר) סובי אשרי (טובי) מה אית בה מה שיש בה

גיעקב — על שמו נקרא

תנחומא (ורשא), קרח יב · דרשה · אותיות שם יעקב רמזים: יו״ד — לוי העשירי מעשר למקום; עי״ן — שבעים נפש; קו״ף — אותיות הברכה; בי״ת — שני המלאכים העולים

נוסח אחר — אוצר מדרשים, דרשת רבי בנאה (להלן, ו): ״י׳ — כנגד נדרו… שהוציא העשירי מבניו, לאחר שהוציא הבכורות, והיה לוי העשירי״; ״ע׳ — כנגד שבעים נפש שירדו למצרים״; ״ב׳ — כנגד שני מלאכים עולים ויורדים״.

הסימן כולו שרשרת רמזים באותיות ובמניינן (מנצפ״ך, ״ששים המה מלכות״, אותיות שמות אברהם, שרה ויצחק לפני יעקב, ויהודה אחריו); כאן אותיות יעקב, שעל פסוקנו.

יעקב — על שמו נקרא:

י׳ — מולדותיו, העשירי למפרע:

לוי עשירי חשוב — מבנימין עד לוי היו לו י׳ בנים, ולוי היה עשירי;

ונתנו מעשר למקום, לקיים: וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ(בראשית כח, כב).

ע׳ — בשבעים נפש;

ק׳ — כנגד אותיות הברכה וְיִתֶּן לְךָ(בראשית כז, כח) — הוצא משם השם, נשתיירו מאה;

ב׳ — כנגד שני מלאכים עולים.

דכִּי רָאִיתִי בְּבָנָיו לִי מֶלֶךְ — כל מקום שנאמר לי

מדרש שמואל, פרשה יט, ג · דרשה · כל מקום שנאמר ״לי״ אינו זז לעולם: כהנים, לוים, ישראל, הארץ, התרומה, המעשר, הבכורות, שמן המשחה, ירושלים, המקדש, המזבח, הקרבנות, הסנהדרין ומלכות בית דוד

״אינו זז לא״ — בכתב היד ״זה אלא״, ותוקן במאגרים. ״בסנהדרין״ — בכתב היד פעמיים. ״תשמרו״ — הרי״ש מסופקת.

כִּי רָאִיתִי בְּבָנָיו לִי מֶלֶךְ(שמואל א טז, א).

אמר רבי לוי:

כל מקום שהוא אומר ״לי״ — אינו זז לא בעולם הזה ולא בעולם הבא.

בכהנים מהו אומר? וְכִהֲנוּ לִי(שמות כח, מא).

בלוים מהו אומר? וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם(במדבר ג, יב).

בישראל מהו אומר? כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל(ויקרא כה, נה).

בארץ מהו אומר? כִּי לִי הָאָרֶץ(ויקרא כה, כג).

בתרומה מהו אומר? וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה(שמות כה, ב).

במעשר מהו אומר? וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ(בראשית כח, כב).

בבכורות מהו אומר? קַדֶּשׁ לִי כׇל בְּכוֹר(שמות יג, ב).

בשמן המשחה מהו אומר? שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה לִי(שמות ל, לא).

בירושלם מהו אומר? הָעִיר אֲשֶׁר בחרת לִי(מלכים א יא, לו).

בבית מקדש מהו אומר? וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ(שמות כה, ח).

במזבח מהו אומר? מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי(שמות כ, כא).

בקרבנות מהו אומר? תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי(במדבר כח, ב).

בסנהדרין מהו אומר? אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ(במדבר יא, טז).

במלכות בית דוד מהו אומר? כִּי רָאִיתִי בְּבָנָיו לִי מֶלֶךְ.

הוי: כל מקום שהוא אומר ״לי״ — אינו זז לא בעולם הזה ולא לעולם הבא.

חלק ג

מדרשים מאוחרים

המעשר יעקב

פרקי דרבי אליעזר, פרק לז · מעשה · יעקב מעשר את מקנהו ואת בניו, ולוי עולה לפני כסא הכבוד

״אלפים״ — תוספת בגליון או בין השיטין; ״[ה]לוי״, ״[ה]כבוד״, ״[יי]״ — הושלמו במאגרים; ״לוי״ (לבני לוי) — תוספת בגליון. ״לוי הקדש״ — אותיות מסופקות.

״רצה יעקב לעבור את נחל יבק… לא כך אמרת וכל אשר תתן לי…״ — בכתב היד פעמיים: על המקנה ועל הבנים; בהיגר ובדפוס בפעם השנייה ״ועוד אמר המלאך ליעקב״. ״ועישר מהם חמש מאות וחמשים, מכאן אתה למד…״ — חשבון שאינו בהיגר ובדפוס (שם ״והיו חמשת אלפים וחמש מאות צאן״).

מקבילה: בראשית רבה ע, ז (לעיל, ב) — הכותי ורבי מאיר: ״הפריש שבטו שללוי — אחד מעשרה… צא מהן ארבע בכורות לארבע אימהות, והבכור קדש, ואין קדש מוציא קדש״.

״חייבין בבכורה״ — בהיגר ובדפוס ״חייבין להתעשר מעשר״. ״ובירכו״ — בהיגר ובדפוס ״ופשט (הקדוש ברוך הוא) יד ימינו (ו)ברכו״. ״יאכלו״ (דברים יח, א) — במסורה ״יאכלון״.

מעשר המקנה

רצה יעקב לעבור את נחל יבק, ונתעכב שם.

אמר לו המלאך: לא כך אמרת:

וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ(בראשית כח, כב)?

מה עשה יעקב?

קבץ את כל מקנה קנינו שהביא מפדן ארם, ועישר מהם חמש מאות וחמשים.

מכאן אתה למד, שכל קנינו שליעקב שהביא מפדן ארם — חמשת אלפים וחמש מאות.

מעשר הבנים

רצה יעקב לעבור את נחל יבק, ונתעכב שם,

שאמר לו המלאך: לא כך אמרת:

וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ?

והרי יש לך בנים, ולא עשרת!

מה עשה יעקב?

לקח ארבע בכורות מארבע אמהות, ונשארו שמונה.

התחיל בשמעון, וגמר בבנימין שבמעי אמו.

ועוד התחיל משמעון, ועלה הלוי מעשר.

רבי ישמעאל אומר:

כל הבכורות כשהן בשמירת העין — חייבין בבכורה.

ולא עישר יעקב אלא למפרע:

התחיל בבנימין שבמעי אמו, ועלה לוי הקדש.

עליו הכתוב אומר:

הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לַיְיָ(ויקרא כז, לב).

לוי לפני כסא הכבוד

ירד מיכאל המלאך ולקח לוי, והעלהו לפני כסא הכבוד,

ואמר לפניו: רבון העולמים, זה הוא גורלך וחלק מעשרך.

ובירכו, שיהא שבט לוי משרת לפניו בארץ כמלאכי השרת בשמים.

אמר מיכאל לפני הקדוש ברוך הוא:

רבון העולמים, המשרתים לפני המלך — אינו נותן להם טרף מזונן?

לפיכך נתן לבני לוי כל קדש שיעלה לשמו,

שנאמר:

אִשֵּׁי יְיָ וְנַחֲלָתוֹ יאכלו(דברים יח, א).

ורמזי שמות האבות

אוצר מדרשים, דרשת רבי בנאה · דרשה · נוסח אחר · רמזי שמות האבות: עקב — שני אברהם; יו״ד של שרי; אותיות יצחק; אותיות יעקב — נדרו, שבעים נפש, אותיות הברכה, ושני מלאכים עולים ויורדים

הפסקה כולה שרשרת רמזים; נדפסה כאן שרשרת שמות האבות, מ״כתיב: עקב אשר שמע״ עד ״שני מלאכים עולים ויורדים״; אחריה ״כתב שבלוחות שש מאות ושלש עשרה אותיות…״ — ענין אחר. ״כתיב״ — בדפוס בסוגריים מרובעים.

אותה שרשרת בלקט ״מספר המעשים״ שבאוצר מדרשים, וחילופיו כאן בקריאות; שם ״י׳ — כנגד נדר שנדר: עשר אעשרנו לך, וכשאתה מחשב השבטים מבנימין — שבט לוי עשירי״, במקום ״כנגד נדרו שאמר העשירי יהיה קודש… והוא קודש ליי״, ו״ע׳ — כנגד שבעים נפש״ בלא ״שירדו למצרים״.

נוסח אחר של רמזי אותיות יעקב: תנחומא (ורשא), קרח יב (לעיל, ג). ״שהוציא העשירי מבניו, לאחר שהוציא הבכורות״ — כפרקי דרבי אליעזר לז (לעיל, ה).

כתיב: עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹולִי(בראשית כו, ה) —

עֵקֶב — מנין שני אברהם, קע״ב, חוץ משלש שנים שלא הכיר את בוראו.

אשה טובה עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ(משלי יב, ד) — זו שרה אמנו.

יו״ד שנטל ממנה — היכן הלך?

פליגי בה תרי אמוראיפליגי בה תרי אמוראי — חולקים בה שני אמוראים:

חד אמר: נחלק לשנים, והוסיפו על שמו של אברהם ה״א — חצי יו״ד הניטל משרה — ונשאר לה ה״א;

ונתגדל אברהם ממנה, והיא לא חסרה כלום — לקיים בה: אשה טובה עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ.

וחד אמר: היו״ד ניתן ליהושע,

שנאמר: וַיִּקְרָא מֹשֶׁה(במדבר יג, טז) ליהושע (ספר המעשים: להושע) בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ —

אמר לו: יה יושיעך מעצת מרגלים.

יצחק — על שמו נקרא:

יו״ד — כנגד עשרה נסיונות;

צ׳ — כנגד שני שרה כשנולד יצחק;

ח׳ — כנגד שמונה ימים שנימול;

ק׳ — כנגד שני אברהם בהולידו אותו.

יעקב — על שמו נקרא:

י׳ — כנגד נדרו, שאמר: הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹּודֶשׁ(ויקרא כז, לב) — שהוציא העשירי מבניו, לאחר שהוציא הבכורות, והיה לוי העשירי, והוא קודש ליי;

ע׳ — כנגד שבעים נפש שירדו למצרים;

ק׳ — כנגד אותיות שנתברך בהם (ספר המעשים: ויתן לך וגו׳) — הוציא השם מהם, נשתיירו מאה;

ב׳ — כנגד שני מלאכים עולים ויורדים (ספר המעשים: מלאכי אלהים עולים ויורדים בו).

תרגום לעבריתפליגי בה תרי אמוראי חולקים בה שני אמוראים

חילופי נוסח והשלמות

בבלי, בראשית רבה, תנחומא (ורשא), מדרש שמואל, פרקי דרבי אליעזר, אוצר מדרשים. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
בזאתוזאת
בעַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ— (הוספה)
באמר לו: הין.— (הוספה)
באמר לו: הפריש שבטו שללוי — אחד מעשרה;— (הוספה)
בולמה הפריש אחד מעשרה לשנים שבטים אחרים?— (הוספה)
באמר לו: וכי שנים עשר הם?— (הוספה)
בשנאמר: אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי(בראשית מח, ה).— (הוספה)
באמר ליה: כל דכן! אוספת מים — אוסיף קמח.— (הוספה)
באמר לו: אין את מודה לי שהן ארבע אימהות?— (הוספה)
באמר לו: הין.— (הוספה)
באמר לו: צא מהן ארבע בכורות לארבע אימהות;— (הוספה)
בוהבכור קדש, ואין קדש מוציא קדש.— (הוספה)
דאינו זז לאזה אלא
הה— (הוספה)
הה— (הוספה)
היי— (הוספה)
וכתיב— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית)
תנחומא (ורשא)דפוס ורשא
מדרש שמואלדפוס ראשון, קושטא רע״ז
פרקי דרבי אליעזרכתב יד ניו יורק, בית המדרש לרבנים 866
אוצר מדרשיםמהדורת אייזנשטיין
§§53§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה נג

נצר בני מצות אביך

וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ(בראשית כח, כב)

האבות הפרישו תרומה ומעשרות — יעקב מעשר ראשון: ״וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך״; הכותי ורבי מאיר; ״הפרו ברית עולם״ — ברית המעשרות; ובזכות המעשרות נתברכו

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

פסיקתא דרב כהנא, פסיקתא רבתי, תנחומא בובר §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אנְצֹור בְּנִי מִצְוַת אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּושׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ

פסיקתא דרב כהנא, פסקא עשר תעשר, ו · פתיחתא שישית · מצות אביך ותורת אמך — האבות ודוד הפרישו מעשרות

נְצֹר בְּנִי מִצְוַת אָבִיךָ וְאַל־תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ(משלי ו, כ)

מצות אביך — האבות הפרישו תרומה ומעשרות; הכותי ורבי מאיר על מעשרו של יעקב; תורת אמך — אומתך: דוד עישר עד שלא ירד דבר לתוך מעיו.

מקבילות כמעט מלה במלה: תנחומא, ראה יד; תנחומא בובר, ראה יב — ובשניהם לפניה הפתיחתא ״והארץ חנפה תחת ישביה״ (״חלפו חק — חק מעשרות; הפרו ברית עולם — ברית אבות העולם״), כפתיחתא החמישית של הפסקא, שאינה על פסוקנו. בתנחומא ״רבי הונא״ ו״רבי ייבא בר כהנא״; בתנחומא בובר ״רבי אבא בר כהנא״. ״צא מהם ארבע בכורות של ארבע אימהות״ — אינו בתנחומא, ובתנחומא בובר הושלם בסוגריים.

מדרש ילמדנו (בילקוט תלמוד תורה, ״ילמדנו פרשת ראה״, על ״ויברכהו יי״) מביא בקיצור את דברי ״רב הונא״ מ״אבות הראשונים״ עד ״עשר אעשרנו לך״, ובקטע אחר רק עד ״מאה שערים״.

נְצֹור בְּנִי מִצְוַת אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּושׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ(משלי ו, כ).

אמר רבי חונה: אבות הראשונים הפרישו תרומה ומעשרות.

האבות הפרישו תרומה ומעשרות

אברהם הפריש תרומה גדולה — הֲרִימֹותִי יָדִי אֶל יְיָ(בראשית יד, כב),

ואין הרמה אלא תרומה, כמה דאת אמר וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת יְיָ(במדבר יח, כו).

יצחק הפריש מעשר שני — וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִיא וגו׳(בראשית כו, יב).

אמר רבי אבה בר כהנא:

והלא אין הברכה שורה (תנחומא: מצויה) לא על המדוד ולא על השקול ולא על המנוי, ולמה מדדן? בשביל לעשרן.

הדא הוא דכתיב:

וַיְבָרְכֵהוּ יְיָ.

יעקב הפריש מעשר ראשון (מדרש ילמדנו: מעשר שני),

הדא הוא דכתיב:

וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ(בראשית כח, כב).

הכותי ורבי מאיר

כותי אחד בא ושאל את רבי מאיר.

אמר ליה: לית אתון אמרין דהדין יעקב אבוכון קושט?אמר ליה: לית… — אמר לו: אין אתם אומרים שיעקב זה, אביכם, איש אמת היה? אמר לו: הן, שכתוב: ״תתן אמת ליעקב״. אמר לו: הפריש שבטו של לוי אחד מעשרה לשבטים — לא היה לו להפריש עוד לשנים? אמר לו: אתה אומר שהם שנים עשר, ואני אומר שהם ארבעה עשר — ״אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי״. אמר לו: הרי זה טוב יותר (לקושייתי)! הרי אינך מסייע לי — הוספת קמח, הוסף מים. אמר לו: אין אתה מודה לי שהיו ארבע אמהות? צא מהם ארבע בכורות של ארבע אמהות, שאין הבכור מתעשר. למה? שהוא קודש, ואין הקודש מוציא קודש. אמר לו: אשרי אומתך, בשל מה שיש בתוכה!

אמר לו: אין אתם אומרים שיעקב זה, אביכם, איש אמת היה?

אמר ליה: אין, דכתיב תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב(מיכה ז, כ).

אמר לו: הן, שכתוב: ״תתן אמת ליעקב״.

אמר ליה: הפריש שבטו של לוי אחד מעשרה לשבטים — לא היה לו להפריש עוד לשנים?

אמר לו: הפריש שבטו של לוי אחד מעשרה לשבטים — לא היה לו להפריש עוד לשנים?

אמר ליה: את אמר דאינון תריסר, ואנה אמר דאינון ארבעת עשר — אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי(בראשית מח, ה).

אמר לו: אתה אומר שהם שנים עשר, ואני אומר שהם ארבעה עשר — ״אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי״.

אמר ליה: והא טבאות! והא לית את מסייע לי — אוספת קמח, אוסיף מיא (תנחומא: הוספת קמח הוסיף מים).

אמר לו: הרי זה טוב יותר (לקושייתי)! הרי אינך מסייע לי — הוספת קמח, הוסף מים.

אמר ליה: אין את מודה לי שהיו ארבע אימהות?

אמר לו: אין אתה מודה לי שהיו ארבע אמהות?

צא מהם ארבע בכורות של ארבע אימהות, שאין הבכור מתעשר. למה? שהוא קודש, ואין הקודש מוציא קודש.

צא מהם ארבע בכורות של ארבע אמהות, שאין הבכור מתעשר. למה? שהוא קודש, ואין הקודש מוציא קודש.

אמר ליה: טובי אומתך, מה אית בגווה (תנחומא, תנחומא בובר: דאת בגוה)!

אמר לו: אשרי אומתך, בשל מה שיש בתוכה!

תורת אמך — אומתך

וְאַל תִּטֹּושׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ — אומתך.

הוא שדוד אומר: לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ אֱלֹהַי חָפָצְתִּי וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי(תהלים מ, ט).

אמר רבי אחא בר עולא:

יש תורה בתוך מעיים? לא כך כתיב עַל לִבָּם אֶכְתְּבֶנָּה(ירמיה לא, לג)?

אלא אמר דוד: יבא עלי אם ירד דבר בתוך מעיי עד שלא עשרתי אותו (תנחומא, תנחומא בובר: אלא כשהוא מעושר).

הדא הוא דכתיב:

וְעַל אֹוצְרוֹת הַמֶּלֶךְ עַזְמָוֶת בֶּן עֲדִיאֵל וְעַל הָאֹוצָרוֹת בַּשָּׂדֶה בֶּעָרִים וּבַכְּפָרִים וגו׳(דברי הימים א כז, כה).

לפיכך משה מזהיר את ישראל: עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר(דברים יד, כב).

בתְּעַשֵּׂר — האבות עישרו

פסיקתא דרב כהנא, פסקא אחריתי: עשר תעשר, ב · דרשת הפסוק · נוסח אחר · האבות עישרו, ואברהם נקבע ברקיע

אברהם התחיל לעשר מן החולין, מאמצע הכרי — לפיכך נתלש מעבודה זרה ומן החולין ונקבע ברקיע (״מי העיר ממזרח״); יצחק מדד כדי לעשר ונתברך; יעקב — ומזה מעשר ללוי, תרומה לאהרן, ומעשר שני.

בפסקא עשר תעשר (פתיחתא שישית, ״מצות אביך״, לעיל, א) האבות מחולקים: אברהם תרומה גדולה, יצחק מעשר שני, יעקב מעשר ראשון; כאן כולם מעשר, ותוספת אברהם ברקיע. נוסח אחר בפסיקתא רבתי כה (להלן, ג).

תְּעַשֵּׂר(דברים יד, כב) —

אברהם התחיל לעשר מן החולין, מאמצע הכריהכרי — ערימת התבואה בגורן;

לפיכך תלשו הקדוש ברוך הוא מן עבודה זרה ומן החולין, וקבעו ברקיע,

שנאמר מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ(ישעיה מא, ב).

יצחק הפריש מעשר,

שנאמר וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִיא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִיא מֵאָה שְׁעָרִים(בראשית כו, יב).

לכך מדד — כדי להפריש מעשר; לכך נתברך,

שנאמר וַיְבָרְכֵהוּ יְיָ.

יעקב הפריש מעשר,

שנאמר וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ(בראשית כח, כב).

לכך נתן מעשר ללוי, ותרומה לאהרן — לכפר עונות ולומר שיר;

ומעשר שני למד ממנו,

שנאמר וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי יְיָ אֱלֹהֶיךָ(דברים יד, כג).

תרגום לעבריתהכרי ערימת התבואה בגורן

גוְהָאָרֶץ חָנְפָה תַּחַת יֹשְׁבֶיהָ — ברית המעשרות

פסיקתא רבתי, פסקא כה · דרשת הפסוק · נוסח אחר · ״הפרו ברית עולם״ — ברית המעשרות שהפרישו האבות; לא נתברכו ״בכל, מכל, כל״ אלא בכח המעשרות

נוסח אחר לפתיחתא ולדרשה של פסיקתא דרב כהנא (לעיל, א–ב): כאן אברהם מעשר ראשון ויצחק תרומה גדולה, ונוספה דרשת ״בכל, מכל, כל״.

לפניו בפסקא פתיחת רבי תנחומא ״והארץ חנפה תחת יושביה״ — על המחניפים זה לזה בגורן ומעכבים את המעשרות — שאינה על פסוקנו.

״עזבו״ — כך בכתב היד; במקרא ובמהדורת איש שלום ״עברו״. ״מה שערים״ — כך בכתב היד (= מאה). אחרי ״אלא מכלל שהיה״ — בכתב היד ״אומר מאה שערים ויברכהו שהיה״, מחוק.

״אמר רבי יצחק״ — במהדורת איש שלום ״אמר רבי״; ״רבי יהודה ברבי סימון בשם רבי יוסי ברבי אלעאי״ — שם ״רבי סימון ברבי יודה בי רבי סימון בשם רבי יוסי בן רבי אילעאי״; ״יעקב הפריש מעשר ראשון ומעשר שיני״ — שם ״ומעשר שני הפריש יעקב״.

במהדורת איש שלום לפני ״דבר אחר״ — ״עשר תעשר — מה כתב למעלה? לא תבשל גדי בחלב אמו״ ופתיחת רבי תנחומא; אחריו ״דבר אחר: לא תבשל גדי… עשר תעשר״ (מלאכי השרת ומתן תורה) — ענינים אחרים.

מקבילות: בראשית רבה מג, ח — ״מכוח אותה הברכה אכלו שלש ברכות… בזכות ויתן לו מעשר מכל״; תנחומא בובר, חיי שרה ו (להלן, ד) — ״בזכות המעשרות נתברך אברהם… יצחק… יעקב״ בראיות אחרות.

דבר אחר:

הָאָרֶץ חָנְפָה תַּחַת יֹושְׁבֶיהָ(ישעיה כד, ה) —

כִּי עזבו תוֹרֹת — אינו אומר כן, אלא ״תורות״:

מעשר ראשון ומעשר שיני.

חָלְפוּ חֹק —

מהו הֵפֵרוּ בְּרִית עוֹלָם?

אמר להם הקדוש ברוך הוא: הפרתם ברית אבותיכם — זו ברית המעשרות;

משל אבותיכם היא, מה שהפרישו מאיליהם.

אברהם הפריש מעשר ראשון —

וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל(בראשית יד, כ).

יצחק הפריש תרומה גדולה —

וַיִּזְרַע מֵאָה שְׁעָרִים(בראשית כו, יב).

אמר רבי יצחק:

כל מקום שיש ברכה — אין שיעור; והוא אומר: מה שְׁעָרִים וַיְבָרְכֵהוּ?

אלא מכלל (איש שלום: מכאן) שהיה מודד, כדי להפריש תרומה ומעשר.

יעקב הפריש מעשר ראשון ומעשר שיני. מניין?

אמר רב הונא אמר רבי אחא:

כֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ(בראשית כח, כב).

אמר רבי יהודה ברבי סימון בשם רבי יוסי ברבי אלעאי:

אף אבותיכם לא ברכתי אותם אלא בכח (איש שלום: בזכות) המעשרות:

וְאַבְרָהָם זָקֵן, וַיְיָ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם(בראשית כד, א) — במה? בַּכֹּל;

וכן יצחק — וָאֹוכַל מִכֹּל(בראשית כז, לג);

וכן יעקב — כִּי חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל(בראשית לג, יא).

אמר להם משה:

הואיל ואבותיכם לא זכו להתגדל בהם (איש שלום: לא נתברכו ולא זכו להתגדל בעולם) אלא בכח המעשרות — הוו זהירים אף אתם להוציא המעשרות:

עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר(דברים יד, כב).

דוַיְיָ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל — בזכות המעשרות

תנחומא בובר, חיי שרה ו · דרשת הפסוק · נוסח אחר · בזכות המעשרות נתברכו האבות: אברהם — ״ויתן לו מעשר מכל״, יצחק — ״ויזרע יצחק… ויברכהו יי״, יעקב — ״עשר אעשרנו לך״

״שנאמר המעשרות״ לפני ״שנאמר ויזרע יצחק״ — בכתב היד, ומאגרים מחקוהו. ״ואומר״ — בכתב היד ״ואומ׳״. ״המעשרות, שנאמר: כי חנני אלהים וכי יש לי כל״ — הוספת מאגרים, בתוך [ ] (בכתב היד חסר מ״בזכות״ עד ״וכל אשר תתן לי״; בובר: ״אף יעקב נתברך בזכות המעשרות] שנאמר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך״).

מקבילות: בראשית רבה מג, ח — ״מכוח אותה הברכה… אברהם — ויי ברך את אברהם בכל… יצחק — ואוכל מכל… יעקב — כי חנני אלהים וכי יש לי כל, בזכות ויתן לו מעשר מכל״; פסיקתא רבתי כה (לעיל, ג), בסוף הפסקא.

ראש הסימן — ״ואברהם זקן — שקנה שני עולמות… בן מ״ח שנים הכיר אברהם את בוראו״ — ואחריו ״המושל״ ו״שים נא ידך״, בדרשות ״ואברהם זקן בא בימים״ שבפרשת חיי שרה.

דבר אחר:

בַּכֹּל(בראשית כד, א) — בזכות המעשרות נתברך אברהם,

שנאמר: וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל(בראשית יד, כ).

אף יצחק נתברך בזכות המעשרות,

שנאמר: וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִיא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִיא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרְכֵיהוּ יְיָ(בראשית כו, יב);

ואומר: וָאֹוכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרְכֵהוּ(בראשית כז, לג).

אף יעקב נתברך בזכות המעשרות,

שנאמר: כִּי חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל(בראשית לג, יא);

וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ(בראשית כח, כב).

הוי: וַיְיָ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל.

חילופי נוסח והשלמות

פסיקתא דרב כהנא, פסיקתא רבתי, תנחומא בובר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אבעריםבהרים
דהמעשרות,— (הוספה)
דשנאמר: כִּי חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל(בראשית לג, יא)— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
פסיקתא דרב כהנאכתב יד אוקספורד 151, עם השלמות מכתב יד פרמה 3122; ובפסקא אחריתי: עשר תעשר — כתב יד אוקספורד, בודליאנה 2339
פסיקתא רבתיכתב יד פרמה 3122
תנחומא בוברכתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר
§§54§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה נד

וירא והנה באר בשדה

וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו(בראשית כט, א)

לבו טוען רגליו; הבאר והאבן — שש דרשות ובסיני; מראית עיני הצדיקים; שלשה שמצאו זוגם על הבאר; בתחום חרן ראה המקדש בנוי וחרב ובנוי והמלכיות

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בראשית רבה, אסתר רבה, תנחומא, מדרש ילמדנו, מדרש זוטא §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אוַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה — שת שטין

בראשית רבה, פרשה ע, ח · דרשת הפסוקים · ״וישא יעקב רגליו… וירא והנה באר בשדה״ · לבו טוען רגליו, ושש דרשות על הבאר והאבן

״רגלוי״ — בכתב היד ״רגל״, והשאר הושלם במאגרים; בתיאודור–אלבק ״טעין ליביה רגלוהי, הדא אמ׳ כרסה טענא רגליא״.

״כל אחד ואחד״ (הראשון) — בכתב היד ״לכל״. ״פי הבאר״ (פעמיים) — הושלם במאגרים. ״לרגל הבא״ — בכתב היד ״הכא״ (מסומן במאגרים ״כך״); תוקן כתיאודור–אלבק.

״בתי דינין היו שם…״ (המשנה) — הושלם במאגרים; הסופר כתב ״היו שם וגו׳״ ומחקו. ״שמעמידים״, ״שמישם״ (בבית הכנסת) — היו״ד הושלמה במאגרים. ״זה מופלא״ — בכתב היד ״זא״, והושלם במאגרים; בתיאודור–אלבק ״שמסיים את ההלכה״ (כאן ״שהוא מסרס״). ״שומעים״ (בבית הכנסת) — בכתב היד ״מעים״.

וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וגו׳(בראשית כט, א).

לבו טוען רגליו

אמר רבי אחא:

חַיֵּי בְשָׂרִים לֵב וגו׳(משלי יד, ל) —

כיון שנתבשר בשורה טובה — טען לביהטען לביה — ליבו נשא (את רגליו) רגלוי.

הדה היאהדה היא — זו היא (שאומרים):

כרסה טענה רגלייהכרסה טענה רגלייה — הכרס נושאת את הרגליים.

הבאר שבמדבר

וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וגו׳(בראשית כט, ב).

רבי חמא בירבי חנינה פתר ביה שת שטיןפתר ביה שת שטין — פירש בו (בפסוק) שש דרכים:

וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה — זו הבאר;

וְהִנֵּה שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹובְצִים עָלֶיהָ — משה ואהרן ומרים;

כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִיא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים — שמשם היה כל אחד ואחד מושך לדגלו ולשבטו ולמשפחתו.

וְהָאֶבֶן גְּדֹולָה עַל פִּי הַבְּאֵר —

אמר רבי חנינה: כמלוא פי כברהכברה — נפה קטנה היה בה.

וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כׇל הָעֲדָרִים(בראשית כט, ג) — בשעת המחנות;

וְגָלְלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר — שמשם היה כל אחד ואחד מושך לדיגלו ולשבטו ולמשפחתו;

וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי וגו׳ — בשעת המסעות.

ציון ושלשה רגלים

דבר אחר:

וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה — זה ציון;

וְהִנֵּה שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי צֹאן — אילו שלשה רגלים;

כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִיא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים — שמשם שואבים רוח הקודש;

וְהָאֶבֶן גְּדֹולָה עַל פִּי הַבְּאֵר — זו שמחת בית השאבה.

אמר רבי הושעיה:

למה קורים אותה בית השואבה? שמישם היו שואבים רוח הקודש.

וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כׇל הָעֲדָרִים — באים מלבוא חמת עד נחל מצרים;

וְגָלְלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר — שמישם היו שואבים רוח הקודש;

וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן — מונח לרגל הבאמונח לרגל הבא — שמור (נח במקומו) עד הרגל הבא.

שלשה בתי דינים

דבר אחר:

וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה — זו ציון;

וְהִנֵּה שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹובְצִים עָלֶיהָ — אילו שלשה בתי דינים,

דתנינן: שלשה בתי דינין היו שם: אחד בפתח הר הבית, ואחד בפתח העזרה, ואחד בלשכת הגזית(משנה סנהדרין יא, ב).

כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִיא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים — שמישם היו שומעים את הדין;

וְהָאֶבֶן גְּדֹולָה עַל פִּי הַבְּאֵר — זה בית דין הגדול שבלשכת הגזית;

וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כׇל הָעֲדָרִים — אילו בתי דינים שבארץ ישראל;

וְגָלְלוּ אֶת הָאֶבֶן — שמשם היו שומעים את הדין;

וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן — שהיו נושאין ונותנין בדין, עד שמעמידים אותו על בוריו.

שלוש מלכיות

דבר אחר:

וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה — זו ציון;

וְהִנֵּה שָׁם שְׁלֹשָׁה — אילו שלוש מלכיות הראשונות;

כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִיא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים — שהעשירו מן הקדשות הצפונות בלשכות;

וְהָאֶבֶן גְּדֹולָה — זו זכות אבות;

וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כׇל הָעֲדָרִים — זו מלכות הרשעה הזאת, שהיא מכתבת טירונייהמכתבת טירונייה — מגייסת (רושמת בספר הצבא) חיילים חדשים מכל אומות העולם;

וְגָלְלוּ אֶת הָאֶבֶן וגו׳ — שהעשירו מן ההקדישות הצפונות בלשכות;

וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי וגו׳ — לעתיד לבא זכות אבות עומדת.

הסנהדרין

דבר אחר:

וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה — זו סנהדרין;

וְהִנֵּה שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹובְצִים עָלֶיהָ — אילו שלוש שורות שלתלמידי חכמים שהן יושבים לפניהן(משנה סנהדרין ד, ד);

כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִיא יַשְׁקוּ — שמשם היו שומעים את ההלכה;

וְהָאֶבֶן גְּדֹולָה — זה מופלא בית דין, שהוא מסרס את ההלכהמסרס את ההלכה — מנהל את (הדיון ב)הלכה;

וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כׇל הָעֲדָרִים — אילו התלמידים שבארץ ישראל;

וְגָלְלוּ אֶת הָאֶבֶן וגו׳ — שמישם היו שומעים את ההלכה;

וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן וגו׳ — שהיו נושאים ונותנים בהלכה, עד שהיו מעמידין אותה על בורייה.

בית הכנסת

דבר אחר:

וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה — זו בית הכנסת;

וְהִנֵּה שָׁם שְׁלֹשָׁה וגו׳ — אילו שלשה קרייםקריים — קוראים (בתורה);

כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִיא וגו׳ — שמישם היו שומעים את התורה;

וְהָאֶבֶן גְּדֹולָה — זה יצר רע;

וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כׇל הָעֲדָרִים — זה הצבור;

וְגָלְלוּ אֶת הָאֶבֶן — שמשם היו שומעים את התורה;

וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן — שכיון שהיו יוצאים להם, יצר הרע חוזר למקומו.

תרגום לעבריתטען לביה ליבו נשא (את רגליו) הדה היא זו היא (שאומרים) כרסה טענה רגלייה הכרס נושאת את הרגליים פתר ביה שת שטין פירש בו (בפסוק) שש דרכים כברה נפה מונח לרגל הבא שמור (נח במקומו) עד הרגל הבא מכתבת טירונייה מגייסת (רושמת בספר הצבא) חיילים חדשים מסרס את ההלכה מנהל את (הדיון ב)הלכה קריים קוראים (בתורה)

בזה סיני

בראשית רבה, פרשה ע, ט · דרשת הפסוקים · ״וירא והנה באר בשדה… והשיבו את האבן״ · הבאר והאבן במעמד הר סיני

״חסירין עד אחד״ — בכתב היד ״עור״ (מסומן במאגרים ״כך״); תוקן כתיאודור–אלבק. ״כפר אכוס״ — בתיאודור–אלבק ״כפר עכוס״.

דבר אחר:

וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה(בראשית כט, ב) —

רבי יוחנן פתר לה בסיניפתר לה בסיני — פירש אותו (את הפסוק) במעמד סיני:

וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה — זה סיני;

וְהִנֵּה שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי צֹאן וגו׳ — כהנים, לויים וישראל;

כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִיא — שמישם שמעו עשרת הדיברות;

וְהָאֶבֶן גְּדֹולָה — זו השכינה;

וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כׇל הָעֲדָרִים(בראשית כט, ג) —

רבי שמעון בן יהודה איש כפר אכוס אמר משם רבי שמעון:

שאילו היו ישראל חסירין עד אחד — לא היו כדייכדיי — ראויים לקבל את התורה.

וְגָלְלוּ אֶת הָאֶבֶן וגו׳ — שמישם שמעו עשרת הדיברות;

וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן וגו׳ —

אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם וגו׳(שמות כ, יט).

תרגום לעבריתפתר לה בסיני פירש אותו (את הפסוק) במעמד סיני כדיי ראויים

גראה בית המקדש בנוי וחרב ובנוי

מדרש ילמדנו (ליקוטים), לבראשית כט, ב · דרשת הפסוקים · נוסח אחר · בתחום חרן ראה יעקב את התורה ובית המקדש, הסנהדרין, ארבע המלכיות, הגליות והגאולה

מקבילה כמעט מלה במלה: בתי מדרשות ח״א, סימן סז, בלי הפתיחה ״כשהיה יעקב בתחום חרן… ושמח״, ושם ״ציון שדה תחרש (ירמיה כו, יח)״ ו״רועה אבן ישראל״. נוסח אחר של בראשית רבה ע, ח (לעיל, א) — ״וירא והנה באר בשדה… זו סנהדרין״, ״שלוש מלכיות״; כאן הבאר תורה והשדה בית המקדש, והאבן שנים עשר השבטים.

״בית המקדש בנוי, וחרב, ובנוי״ — כדרשת ״ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה… אין זה… כי אם בית אלהים״ בספרי דברים שנב, במדרש תנאים לדברים לג, יב, בבראשית רבה סט, ח ובתנחומא בובר, ויצא ט (בפרשה מג: וייקץ יעקב משנתו).

״ציון שדה תחרש״ — מיכה ג, יב (וכן ירמיה כו, יח). המדרש קורא ״והשקו את הצאן״ (בראשית כט, ג) כהשקיית כוס תמרורים.

כשהיה יעקב בתחום חרן — תלה עיניו וראה:

בית המקדש בנוי, וחרב, ובנוי;

וראה סנהדרין בלשכת הגזית — מטמאין ומטהרין, אוסרין ומתירין;

וראה הגליות ושעבוד בניו ביד המלכיות;

וראה חזרתן וגאולתן;

וראה בנין שלישי שאינו חרב לעולם — ושמח.

ומנין שראה את כל אלה?

שנאמר: וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה(בראשית כט, ב).

בְאֵר — זו תורה, שכתוב בה: בְּאֵר מַיִם חַיִּים(שיר השירים ד, טו);

בַּשָּׂדֶה — זה בית המקדש, דכתיב: צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ(מיכה ג, יב);

שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי צֹאן — אלו סנהדרין שיושבין בלשכת הגזית;

רֹבְצִים עָלֶיהָ — אלו ישראל שהיו רובצים שם ולומדים תורה;

כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִיא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים — שמשם תורה יוצאה ורווחת לכל ישראל;

וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר — שנים עשר שבטים שנקראו אבן,

שנאמר: מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל(בראשית מט, כד);

וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כׇל הָעֲדָרִים(בראשית כט, ג) — אלו ארבע מלכיות;

וְגָלְלוּ אֶת הָאֶבֶן — אלו הגליות;

וְהִשְׁקוּ אֶת הַצֹּאן — שהשקו לישראל כוס תמרורים,

ועתיד הקדוש ברוך הוא להשקותם לאומות העולם כוס יין של חימה,

שנאמר: כִּי כוֹס בְּיַד יְיָ וְיַיִן חָמַר מָלֵא מֶסֶךְ וגו׳(תהלים עה, ט);

וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר לִמְקֹמָהּ — שעתידין האומות (בתי מדרשות: אומות העולם) להושיבן לבית המקדש,

דכתיב: וְהֵבִיאוּ אֶת כׇּל אֲחֵיכֶם מִכׇּל הַגּוֹיִם מִנְחָה לַיְיָ(ישעיה סו, כ).

דלֹא יָדַעְתִּי נַפְשִׁי שָׂמַתְנִי — יעקב שהלך לחרן

מדרש זוטא, שיר השירים ו, יב · דרשת הפסוק · נוסח אחר · רבי יהודה בן בבא: ״וירא והנה באר״ — הקדוש ברוך הוא הראה ליעקב את המלכיות שעתידות לשעבד את בניו

נוסח אחר של ״שלוש מלכיות״ שבבראשית רבה ע, ח (לעיל, א): שם הבאר ציון, השלשה ״שלוש מלכיות הראשונות״, ו״מלכות הרשעה הזאת, שהיא מכתבת טירונייה מכל אומות העולם״; כאן הבאר כנסת ישראל, השלשה בבל, מדי ויון, והדברים בשם רבי יהודה בן בבא.

לֹא יָדַעְתִּי נַפְשִׁי שָׂמַתְנִי(שיר השירים ו, יב) —

יעקב שהלך לחרן,

שנאמר: וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו(בראשית כט, א).

אמר רבי יהודה בן בבא:

מנין אתה אומר שהראה לו הקדוש ברוך הוא מלכיות שהן עתידות לשעבד את בניו?

שנאמר: וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה(בראשית כט, ב) — זו כנסת ישראל;

וְהִנֵּה שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ — זו מלכות בבל, מדי ויון;

וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כׇל הָעֲדָרִים(בראשית כט, ג) — זו מלכות הרשעה, שהיתה מכתבת טרוניאמכתבת טרוניא — רושמת (מגייסת) חיילים חדשים בכל לשון.

תרגום לעבריתמכתבת טרוניא רושמת (מגייסת) חיילים חדשים

הוַיַּרְא הָמָן כִּי אֵין מׇרְדֳּכַי כֹּורֵעַ וּמִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ

אסתר רבה, פרשה ז, ט · דרשת הפסוק · ״וירא המן״ · מראית עיני הרשעים מורידתם לגיהנם, ושל הצדיקים מעלה אותם

״וירא עשו כי רעות בנות כנען״ — בכתב היד ״א..״ (אותיות מטושטשות), והשלים המהדיר במאגרים ״כי רעות בנות״. אחרי ״גמלים באים״ סימן חסר (+) בכתב היד; ״וירא והנה איל״, ״וירא והנה באר בשדה״, ״וירא והנה הסנה״ — הושלמו מן הדפוס.

בדפוס: ״מורידות אותם לגיהנם״ (בכתב היד ״יורדות״); ״וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים״ (בראשית יח, ב; בכתב היד ״והנה גמלים באים״, בראשית כד, סג); ״יראו ישרים וישמחו״ (תהלים קז, מב; בכתב היד כלשון איוב כב, יט).

מדרש אבא גוריון (ספרי דאגדתא על אסתר ג, ה) — אותה דרשה בשם ״רבי אבא״; אין בו ״וירא חם״ ו״וירא והנה איל״, וברשעים ״וירא עשו״ בלבד; בצדיקים ״וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים, וירא והנה באר בשדה, וירא פנחס, וירא והנה הסנה״, ובסוף ״ולפיכך שמחים במראית עיניהם, שנאמר יראו צדיקים וישמחו״.

וַיַּרְא הָמָן כִּי אֵין מׇרְדֳּכַי כֹּורֵעַ וּמִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ(אסתר ג, ה).

אמר רבי איבו:

תֶּחְשַׁכְנָה עֵינֵיהֶם מֵרְאוֹת(תהלים סט, כד) —

לפי שמראית עיניהם של רשעים יורדות אותם לגהנם.

הדא הוא דכתיב:

וַייִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם(בראשית ו, ב);

וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן(בראשית ט, כב);

וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן(בראשית כח, ח);

וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר(במדבר כב, ב);

וַיַּרְא בִּלְעָם כִּי טוֹב בְּעֵינֵי יְיָ(במדבר כד, א);

וַיַּרְא הָמָן כִּי אֵין מׇרְדֳּכַי.

(מדרש אבא גוריון: לפיכך הם מתביישין במראות עיניהם, שנאמר: יראו גוים ויבשו.)

ועיניהם של צדיקים — תאורנה,

לפי שמראית עיניהם של צדיקים מעלה אותן למעלה העליונה.

הדא הוא דכתיב:

וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים(בראשית כד, סג);

וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל(בראשית כב, יג);

וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה(בראשית כט, ב);

וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה(שמות ג, ב);

וַיַּרְא פִּנְחָס(במדבר כה, ז).

לפיכך הם שמחים במראית עיניהם, שנאמר:

יִרְאוּ צַדִּיקִים וְיִשְׂמָחוּ(איוב כב, יט).

ווַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן — זוגם מן הבאר

תנחומא, שמות י · דרשת הפסוק · ״וישב בארץ מדין״ · יצחק, יעקב ומשה — שלשתם מצאו את זוגם על הבאר

לפניו בסימן — דתן ואבירם, ״ויאמר לרשע למה תכה רעך״ ובריחת משה מפני פרעה; כאן הדרשה האחרונה שבו.

״דרך״ — הושלם במאגרים. בשמות רבה א, לב — אותה דרשה על ״וישב בארץ מדין וישב על הבאר״, ובהמשך שם: ״וישק את צאנם — מלמד שדלה משה להן והשקה צאנם כשם שעשה יעקב לרחל״; ״זה מבני בניו של יעקב שעמד על הבאר, שהבאר מכרת את אדוניה״.

וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן(שמות ב, טו) —

קלט דרך רבותיו (שמות רבה: אבות):

שלשה נזדווגו להם זוגיהם מן הבאר — יצחק, יעקב ומשה.

יצחק — וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי(בראשית כד, סב); (שמות רבה: ועוד שנזדמנה רבקה לאליעזר למעין;)

ויעקב — וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה(בראשית כט, ב);

ומשה — וַיֵּשֶׁב משה עַל הַבְּאֵר.

חילופי נוסח והשלמות

בראשית רבה, אסתר רבה, תנחומא, מדרש ילמדנו, מדרש זוטא. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אוי— (הוספה)
אכללכל
אפי— (הוספה)
אהבאר— (הוספה)
אפי— (הוספה)
אהבאר— (הוספה)
אהבאהכא
אבתי דינין היו שם: אחד בפתח הר הבית, ואחד בפתח העזרה, ואחד בלשכת הגזית— (הוספה)
אי— (הוספה)
אה— (הוספה)
אה מופל— (הוספה)
אי— (הוספה)
אשו— (הוספה)
בעדעור
הכִּי רָעוֹת בְּנוֹתא…
הוַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל(בראשית כב, יג);— (הוספה)
הוַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה(בראשית כט, ב);— (הוספה)
הוַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה(שמות ג, ב);— (הוספה)
ודרך— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית)
מדרש ילמדנונוסח פרויקט השו״ת
מדרש זוטאמהדורת בובר
אסתר רבהכתב יד וטיקן 291
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
§§55§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה נה

ויאמר להם יעקב אחי מאין אתם

וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם(בראשית כט, ד)

רבי יוסי בן חנינה פתר בגליות: ״מחרן״ — מחרונו של הקדוש ברוך הוא; ״לבן״ — שעתיד ללבן את העוונות; ״השלום לו״ — בזכות רחל

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בראשית רבה §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אבגליות

בראשית רבה, פרשה ע, י · דרשת הפסוקים · ״ויאמר להם יעקב… הידעתם את לבן… השלום לו״ · בורחים מחרון אף, ומי שעתיד ללבן את העוונות, בזכות רחל

״פתר״ — בכתב היד ״פתח״, ותוקן במאגרים (בתיאודור–אלבק ״פתר קרייה בגלות״). ״ויאמרו מחרן אנחנו״, שעליו ״מחרונו״ — הושלם מתיאודור–אלבק. ״נשמע״ — בכתב היד ״מע״.

בתיאודור–אלבק פסוקי ירמיה במלואם: ״נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה… כי יש שכר לפעולתך״.

כדרך זו פתר רבי יהושע בן לוי בגליות את ״ויצא יעקב מבאר שבע… והנה יי נצב עליו״ — בראשית רבה סח, טו (לעיל, פרשה יז: שלח מעל פני ויצאו).

וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב אַחַי וגו׳(בראשית כט, ד).

רבי יוסי בן חנינה פתר קרייה בגליותקרייה בגליות — את המקרא בגלויות:

וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב וגו׳ וַיֹּאמְרוּ מֵחָרָן אֲנָחְנוּ —

מחרונומחרונו — מחרון אפו שלהקדוש ברוך הוא אנו בורחים.

וַיֹּאמֶר לָהֶם הַיְדַעְתֶּם אֶת לָבָן(בראשית כט, ה) —

הידעתם את מי שהוא עתיד ללבן את עוונותיכם כשלג?

וַיֹּאמְרוּ יָדָעְנוּ.

וַיֹּאמֶר לָהֶם הֲשָׁלוֹם לוֹ וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם וגו׳(בראשית כט, ו) —

באיזו זכות?

בזכות וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן.

הדה היא דכתיב:

קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע וגו׳(ירמיה לא, טו);

כֹּה אָמַר יְיָ מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי(ירמיה לא, טז), וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ וגו׳(ירמיה לא, יז).

תרגום לעבריתקרייה בגליות את המקרא בגלויות מחרונו מחרון אפו

חילופי נוסח והשלמות

בראשית רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אפתרפתח
אוַיֹּאמְרוּ מֵחָרָן אֲנָחְנוּ— (הוספה)
אדכתיב— (הוספה)
אנִשְׁ— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית)
§§56§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה נו

השלום לו

וַיֹּאמֶר לָהֶם הֲשָׁלוֹם לוֹ(בראשית כט, ו)

אנשי חרן משיבים רק על מה שנשאלו; ״והנה רחל״ — דיבור מצוי בנשים; ״הן עוד היום גדול״; רחל שלא נגעה בה בריה; והנכנס לעיר ומוצא נערות — דרכו מיושרת

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

אבות דרבי נתן, בראשית רבה, פרקי דרבי אליעזר §§cover-end§§

חלק א

דברי התנאים

אעל שהוא יודע יודע ועל שאינו יודע אינו יודע

אבות דרבי נתן, נוסח ב, פרק מ · דרשת המשנה · ״על שהוא יודע יודע״ · אנשי חרן עונים ליעקב רק על מה שנשאלו

בראשית כט, ד–ו; ״מח׳ אנח׳״, ״הידע׳״ ו״ויאמ׳״ נפתחו כלשון המקרא (״מחרן אנחנו״, ״הידעתם״, ״ויאמרו״). בנוסח א פרק לז אנשי חרן הם ״ועל אחרון אחרון״.

וכעין ״ואם לשיחה אתה מבקש״ — בבראשית רבה ע, יא (להלן, ב): ״ויאמרו שלום — ואין פיטטין את בעי: והנה רחל בתו״.

ועל שהוא יודע — יודע, ועל שאינו יודע — אינו יודע:

אלו אנשי חרן,

בשעה שאמר להן יעקב:

אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם(בראשית כט, ד)?

וַיֹּאמְרוּ מֵחָרָן אֲנָחְנוּ;

וַיֹּאמֶר לָהֶם הַיְדַעְתֶּם אֶת לָבָן(בראשית כט, ה),

וַיֹּאמֶר לָהֶם הֲשָׁלוֹם לוֹ, וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם(בראשית כט, ו).

ואם לשיחה אתה מבקש —

וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן.

חלק ב

דברי האמוראים

בהשלום ביניכם

בראשית רבה, פרשה ע, יא · דרשת הפסוקים · ״השלום לו… הן עוד היום גדול… עודנו מדבר עמם״ · דיבור מצוי בנשים, דברי יעקב לרועים, ורחל שלא נגעה בה בריה

״רועים״ — בכתב היד ״רוים״; ״חנה״ — בכתב היד ״נה״; שניהם הושלמו במאגרים.

בתיאודור–אלבק ״רבן שמעון בן גמליאל״, ״כמה בין שכינות לשכינות״, ״ברם הכא אחת הייתה״, ובפסוק תהלים ״סביב ליראיו״ (כאן ״לסובבים ליראיו״).

דבר אחר:

וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם(בראשית כט, ד),

וַיֹּאמֶר לָהֶם הַיְדַעְתֶּם(בראשית כט, ה),

וַיֹּאמֶר לָהֶם הֲשָׁלוֹם לוֹ(בראשית כט, ו) — השלום ביניכם לבינו?

וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם — ואין פיטטין את בעיואין פיטטין את בעי — ואם דיבורים (פטפוט) אתה מבקש:

וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ —

הדה אמרההדה אמרה — זאת אומרת: שדיבור מצוי בנשים.

הן עוד היום גדול

וַיֹּאמֶר הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל וגו׳(בראשית כט, ז).

אמר להם: אם שומרי שכר אתם — הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל;

ואם שלכם אתם רועים — לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה וגו׳.

עודנו מדבר עמם

וַיֹּאמְרוּ לֹא נוּכַל וגו׳(בראשית כט, ח).

עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם(בראשית כט, ט).

אמר רבי שמעון בן גמליאל:

בא וראה כמה בין שכונות לשכונותשכונות לשכונות — מקום מושב למקום מושב (בין מדין לחרן)!

להלן — שבע היו, וביקשו הרועים להיזדווג להםלהיזדווג להם — להתגרות בהן,

הדא היא דכתיב:

וַיָּבֹאוּ הָרֹועִים וגו׳(שמות ב, יז);

ברם הכהברם הכה — אבל כאן — אחת היית, ולא נגע בה בירייהבירייה — בריה (שום אדם),

על שם חֹנֶה מַלְאַךְ יְיָ וגו׳(תהלים לד, ח) — לסובבים ליראיו.

תרגום לעבריתואין פיטטין את בעי ואם דיבורים (פטפוט) אתה מבקש הדה אמרה זאת אומרת שכונות לשכונות מקום מושב למקום מושב (בין מדין לחרן) להיזדווג להם להתגרות בהן ברם הכה אבל כאן בירייה בריה (שום אדם)

חלק ג

מדרשים מאוחרים

גנערות יוצאות לפניו

פרקי דרבי אליעזר, פרק לו · מאמר · הנכנס לעיר ומוצא נערות: אליעזר, משה, שאול ויעקב

״[לפניו]״ — הושלם במאגרים; ״דרכו״, ״עד״, ״נכנס״, ״והמה״, ״והצליח״ — אותיות מסופקות בכתב היד.

״דרכו מיושרת לפניו״ — בהיגר ובדפוס ״דרכו מצלחת לפניו״. ״ממשה… והצליח יי דרכו וגאל את ישראל ממצרים״ — כך גם בהיגר; בדפוס ״והצליח דרכו ועלה למלוכה״ ואין שם שאול כלל.

״ויאמרו לה״ (שמואל א ט, יא) — בכתב היד ״ויאמ׳ לה״; במסורה ״ויאמרו להן״.

רבי עקיבה אומר:

הנכנס לעיר ומצא נערות יוצאות לפניו — דרכו מיושרת לפניו.

מנין אנו למדים?

אליעזר עבד אברהם

מאליעזר עבדו שלאבינו אברהם:

עד שלא נכנס לעיר מצא נערות יוצאות לפניו,

שנאמר:

הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם(בראשית כד, יג).

והצליח יי דרכו,

שנאמר:

וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אַל תְּאַחֲרוּ אֹותִי וַיְיָ הִצְלִיחַ דַּרְכִּי(בראשית כד, נו).

משה

ולא עוד, אלא בוא וראה ממשה:

עד שלא נכנס לעיר מצא נערות יוצאות לפניו,

שנאמר:

וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת(שמות ב, טז).

והצליח יי דרכו, וגאל את ישראל ממצרים.

שאול

ולא עוד, אלא בוא וראה משאול:

עד שלא נכנס לעיר מצא נערות יוצאות לפניו,

שנאמר:

הֵמָּה עֹולִים בְּמַעֲלֵה הָעִיר וְהֵמָּה מָצְאוּ נְעָרוֹת יֹוצְאוֹת לִשְׁאֹוב מָיִם וַיֹּאמְרוּ לה הֲיֵשׁ בָּזֶה הָרֹואֶה(שמואל א ט, יא).

והצליח יי דרכו, ועלה למלוכה.

יעקב

ולא עוד, אלא בוא וראה מיעקב אבינו:

עד שלא נכנס לעיר מצא נערות יוצאות לפניו,

שנאמר:

וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן(בראשית כט, ו).

חילופי נוסח והשלמות

אבות דרבי נתן, בראשית רבה, פרקי דרבי אליעזר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
בע— (הוספה)
בדכתיב— (הוספה)
בחֹ— (הוספה)
גלפניו— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
אבות דרבי נתן, נוסח בכתב יד פרמה 2785
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית)
פרקי דרבי אליעזרכתב יד ניו יורק, בית המדרש לרבנים 866
§§57§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה נז

משגה ישרים בדרך רע

וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ(בראשית כט, ט)

״ורחל באה עם הצאן״ — בתחלה נהגו הבריות בכשרות ובלעם הטעה אותן בעריות, וכמו שהטעה הוטעה; ורחל יפת תאר ורועה — הקדוש ברוך הוא שמרן

תנחומא, ילקוט שמעוני §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אמַשְׁגֶּה יְשָׁרִים בְּדֶרֶךְ רָע — זה בלעם

תנחומא, בלק ה · פתיחתא · ״ויבא אלהים אל בלעם ויאמר מי האנשים האלה עמך״ · בתחלה נהגו הבריות בכשרות — ״ורחל באה עם הצאן״, ״ולכהן מדין שבע בנות״ — ובלעם הטעה אותן בעריות, וכמו שהטעה הוטעה

מַשְׁגֶּה יְשָׁרִים בְּדֶרֶךְ רָע בִּשְׁחוּתוֹ הוּא־יִפּוֹל וּתְמִימִים יִנְחֲלוּ־טוֹב(משלי כח, י)

״שבראשונה נאמר… והטעה את הבריות בעריות״ — חסר בכתב היד (״ובדבריו אילו בעריות. וכמו שהטעה…״), והושלם מתנחומא (ורשא), בלק ה; ״נהגו״ ו״והטעהו״ — כמו שם. וכן בבמדבר רבה כ, ט (״שהראשונים ורחל באה עם הצאן ולכהן מדין שבע בנות״) ובתנחומא בובר, בלק ח (״ובדבריו אלו נפרצו בעריות, שבראשונים כתיב… עמד בלעם הרשע והטעה את הבריות בעריות״).

לפניו בסימן — ״וקסמים בידם״ (במדבר כב, ז); אחריו — ״ויאמר בלעם אל האלהים… התחיל מתגאה״ ו״קבה לי״ (במדבר כב, י–יא), ענין אחר.

מדרש ילמדנו (ליקוטים), לבמדבר כב, ט — חילופיו בפנים; בראשו שם: ״כל האומות גזרו עצמן עריות, דכתיב ורחל באה עם הצאן וגו׳, וכתיב ולכהן מדין שבע בנות וגו׳; ובלעם הרשע עמד והטעה אותן״ (״עריות״ — במהדורה ״(מ)עריות״, והמ״ם מסומנת למחיקה), תחת ״שבתחלה הבריות נוהגות בכשרות… והטעה את הבריות בעריות״, ובלי ״הנשים היו יוצאות אחר הצאן״; ותחת ״וכמו שהטעה — הוטעה… משגיא לגוים ויאבדם שטח לגוים וינחם״: ״וכשם שהטעה את הבריות באותה עצה — כך הטעהו הקדוש ברוך הוא״; ואין שם ״לכך נאמר לו, להטעותו״. אחריו שם ״ויאמר בלעם אל האלהים… קבה לי״ (במדבר כב, י–יא).

״ורחל באה עם הצאן… כי רעה הוא״ — מגפה בצאן לבן (פרקי דרבי אליעזר לו) — להלן, פרשה קטו: וענתה בי צדקתי ביום מחר.

״ורחל באה עם הצאן… איפשר היו לו בנים ומשלח הצאן עם בתו לרעות?״ — לבן שלא היו לו בנים עד שבא יעקב, והטובה הולכת עם הצדיקים (אגדת בראשית מב, א; תנחומא, בלק יב) — בפרשה קיד, נחשתי ויברכני יי בגללך; ותנחומא, שמות טז (לבן ויתרו) — בפרשה קכ, וישמע את דברי בני לבן.

וַיָּבֹוא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמֶר מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ(במדבר כב, ט).

זה שאמר הכתוב:

מַשְׁגֶּה יְשָׁרִים בְּדֶרֶךְ רָע בִּשְׁחוּתוֹ הוּא יִפּוֹל(משלי כח, י) —

זה בלעם;

שבתחלה הבריות נוהגות בכשרות, ובדבריו אילו נהגו בעריות.

שבראשונה נאמר: וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן(בראשית כט, ט),

וכן: וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת(שמות ב, טז) — הנשים היו יוצאות אחר הצאן;

עמד בלעם והטעה את הבריות בעריות.

וכמו שהטעה — הוטעה; בעצה שנתן — בה נפל:

בִּשְׁחוּתוֹ הוּא יִפּוֹל.

והטעהו הקדוש ברוך הוא, שכך כתיב:

מַשְׂגִּיא לַגּוֹיִם וַיְאַבְּדֵם שֹׁטֵחַ לַגּוֹיִם וַיַּנְחֵם(איוב יב, כג).

שאל לו (מדרש ילמדנו: שאמר לו): מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ?

אמר אותו רשע: אינו יודע בהם (מדרש ילמדנו: בהן)! (מדרש ילמדנו: אם כן,) יש עתים שאינו יודע — ואף (מדרש ילמדנו: אף) אני אעשה בבניו כל מה (מדרש ילמדנו: מה) שאני מבקש.

לכך נאמר לו, להטעותו: מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ.

חלק ב

מדרשים מאוחרים

בהקדוש ברוך הוא משמרן

ילקוט שמעוני, דברים, רמז תתכד · דרשה · מאוחר — מקורו לא נמצא · רחל יפת תאר ורועה צאן, וצפורה בת יתרו — הקדוש ברוך הוא שמרן, שעתידות להדבק בצדיקים

בליקוטי מדרש ילמדנו שבידנו לא נמצאה. ״אתם הדבקים״ — כלשון דברים ד, ד (״ואתם הדבקים ביי אלהיכם״), שעליו הרמז.

ראה מה כתיב: וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר(בראשית כט, יז),

וכתיב: וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ(בראשית כט, ט).

אלא שהיה הקדוש ברוך הוא משמרן,

שהיה גלוי לפניו שהן עתידין להדבק לצדיקים:

בנות לבן — מדבקת ביעקב,

וצפורה בת יתרו — מדבקת במשה.

הוי: חֹנֶה מַלְאַךְ יְיָ סָבִיב לִירֵאָיו(תהלים לד, ח) —

להם, ולמסובבים להם;

ואתם הדבקים — אתם ודבקיכם.

חילופי נוסח והשלמות

תנחומא, ילקוט שמעוני. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אנהגו— (הוספה)
אשבראשונה נאמר: וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן(בראשית כט, ט),— (הוספה)
אוכן: וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת(שמות ב, טז) — הנשים היו יוצאות אחר הצאן;— (הוספה)
אעמד בלעם והטעה את הבריות בעריות.— (הוספה)
אוהטעהווהטעה

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
ילקוט שמעונינוסח פרויקט השו״ת
§§58§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה נח

ויהי כאשר ראה יעקב את רחל

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל(בראשית כט, י)

יעקב גולל לבדו את האבן מעל פי הבאר — אתמול והיום; שלוש הנשיקות ונשיקה של קרובות; למה בכה; הזורעים בדמעה

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

אבות דרבי נתן, בראשית רבה, קהלת רבה, מדרש זוטא, שמות רבה, פרקי דרבי אליעזר, מדרש פנים אחרים §§cover-end§§

חלק א

דברי התנאים

אהאבן שעל פי הבאר

אבות דרבי נתן, נוסח א, פרק ו · מעשה · ״תחילתו של רבי עקיבא״ · רבי עקיבא בן ארבעים ראה את האבן שחקק החבל על פי הבאר, ודן קל וחומר לדברי תורה

״שתדיר״ — הדל״ת והיו״ד מסופקות בכתב היד; ״נוטף״ — השלמת מאגרים. ״עפר הארץ״ — במסורה ״עפר ארץ״. ״שחקקו״ — כך בכתב היד (מסומן במאגרים ״כך״); בדפוס ״שיחקקו את לבי״. ״רך פסק את הקשה״ — בדפוס ״פסל״.

המעשה נמשך באבות דרבי נתן (רבי עקיבא אצל מלמדי תינוקות ואצל רבי אליעזר ורבי יהושע, משל הסתת, עניותו ועשרו). מקבילה: נוסח ב, פרק יב (״חוליית הבור״).

מה היה תחילתו של רבי עקיבא?

אמרו עליו: בן ארבעים שנה היה, ולא למד כלום.

פעם אחת היה עומד על פי הבאר,

וראה את האבן שהייתה חקוקה ונתונה על פי הבאר.

אמר: מי חקק את האבן הזאת?

אמרו לו: חבל של דלי חקקה, שתדיר נוטף עליה כל היום.

ואמרו לו: ואי אתה יודע וקורא:

אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם תִּשְׁטֹף סְפִיחֶיהָ עֲפַר הארץ וְתִקְוַת אֱנוֹשׁ הֶאֱבַדְתָּ(איוב יד, יט)?

באותה שעה היה רבי עקיבא דן קל וחומר בדעתו, ואמר:

רך פסק את הקשה —

דברי תורה, שהן קשיןקשין — קש, גבעולים יבשים כברזל — על אחת כמה וכמה שחקקו על לבו, שהוא בשר!

מיד חזר ללמוד תורה.

תרגום לעבריתקשין קש, גבעולים יבשים

חלק ב

דברי האמוראים

ויגל את האבן

בכמעביר את הפקק — שלוש נשיקות, ולמה בכה

בראשית רבה, פרשה ע, יב · דרשת הפסוקים · ״ויהי כאשר ראה יעקב… וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך״ · גלילת האבן, שלוש נשיקות, ולמה בכה יעקב

דברי רבי יוחנן על ״ויגל את האבן״ (בתיאודור–אלבק הפסוק מובא). פירוט שלוש הנשיקות (״נשיקה שלגדולה… נשיקה שלפרישות״) — הושלם במאגרים, מדילוג הדומות.

״שלקרובות״ — הו״ו מסופקת (ו׳ או י׳). ״אמר״ — בכתב היד ״אב׳״; ״למה״ (השלישי) — בכתב היד ״שמה״; ״וגדרו״ — בכתב היד ״גדרו״; ״אנשים״, ״ללאה״ — הושלמו במאגרים. ״ערייה״ — כך בכתב היד (במאגרים ״ערוה״).

״עימיך הוא דמיך״ — בכתב היד ״היא״ (מסומן במאגרים ״כך״); תוקן כתיאודור–אלבק (״עימך הוא דמיך, לית הוא דמיך עימי״) וכהמשך המשפט (״עימי לית הוא דמיך״).

מקבילות לשלוש הנשיקות: רות רבה ב, כא (על ״ותשק ערפה לחמותה״) — באותה לשון, הפסוקים במלואם, ו״רבי תנחומא: אף נשיקה של קריבות״; מדרש שמואל יד, ה (על ״ויקח שמואל את פך השמן… וישקהו״) — בסדר אחר: פרישות, גדולה, פרקים, ו״רבי תנחומא אמר: אף נשיקה של קרובות״; שמות רבה ה, א (להלן, ו) — ״ויש אומרים: אף נשיקות של קריבות, שאין בה גנאי״.

״למה בכה? שראה אנשים מלחשים״ — אף במשנת רבי אליעזר, פרשה ז, בשרשרת ״אדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא יוצא ידי המקום״, ובלי ״שמשעה שלקה העולם בדור המבול… מן העריה״.

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב(בראשית כט, י) וגו׳.

אמר רבי יוחנן:

כזה שהוא מעביר את הפקקהפקק — המגופה מעל גבי צלוחיתצלוחית — בקבוק קטן.

שלוש נשיקות

וַיִּשַּׁק יַעֲקֹוב לְרָחֵל(בראשית כט, יא).

כל נשיקה לתיפלותלתיפלות — של תפלות (של הבל), בר מן תלתבר מן תלת — חוץ משלוש:

נשיקה שלגדולה, נשיקה לפרקים, נשיקה שליפרישותשליפרישות — של פרידה.

נשיקה שלגדולה — וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת פַּךְ הַשֶּׁמֶן(שמואל א י, א);

נשיקה שלפרקים — וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ(שמות ד, כז);

נשיקה שלפרישות — וַתִּשַּׁק עׇרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ(רות א, יד).

רבי תנחומה אמר:

אף נשיקה שלקרובותשלקרובות — של קרובים:

וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל — שהייתה קרובתו (רות רבה: למה? שהיתה קרובתו).

וַיִּשָּׂא אֶת קֹולוֹ וַיֵּבְךְּ.

למה בכה?

אמר: אליעזר, בשעה שהלך להביא את רבקה — מה כתוב בו?

וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים(בראשית כד, י);

ואני — לא נזם אחד ולא צמיד אחד.

למה בכה

דבר אחר:

למה בכה? שראה שאינה נכנסת עימו לקבורה.

היא דהיא אמרה לה ללאה: לָכֵן יִשְׁכַּב עִימָּךְ(בראשית ל, טו).היא דהיא אמרה… — זו שהיא אמרה לה, ללאה: ״לכן ישכב עמך״. אמרה לה: עמך הוא ישן, עמי אינו ישן.

זו שהיא אמרה לה, ללאה: ״לכן ישכב עמך״.

אמרה לה: עימיך הוא דמיך, עימי לית הוא דמיך.

אמרה לה: עמך הוא ישן, עמי אינו ישן.

דבר אחר:

למה בכה? שראה אנשים מלחשיםמלחשים — לוחשים אילו לאילו.

אמרו: מה בא זה לחדש לנו (משנת רבי אליעזר: ואומרין: וכי בא זה לחדש עלינו) — דבר שלערייה?

(משנת רבי אליעזר: מיד בכה, להודיע שאינה נשיקה של תפלות, אלא של קריבות.)

שמשעה שלקה העולם בדור המבול, עמדו אומות העולם וגדרו עצמן מן הערייה.

והדה אמרהוהדה אמרה — וזאת אומרת (מכאן אתה למד): שאנשי המזרח גדורים מן העריהגדורים מן העריה — פרושים, שומרים עצמם מן הזימה.

תרגום לעבריתהפקק המגופה צלוחית בקבוק קטן לתיפלות של תפלות (של הבל) בר מן תלת חוץ משלוש שליפרישות של פרידה שלקרובות של קרובים מלחשים לוחשים גדורים מן העריה פרושים, שומרים עצמם מן הזימה והדה אמרה וזאת אומרת (מכאן אתה למד)

גשַׁבְתִּי וְרָאֹה תַחַת הַשֶּׁמֶשׁ — כד מטת שעתיה

בראשית רבה, פרשה צו (ישנה), א · פתיחתא · ״ויקרבו ימי ישראל למות״ · ״כי לא לקלים המרוץ״ — עשהאל, אבנר, שלמה, איוב ויהושע; ויעקב: אתמול ״ויגש יעקב ויגל״, וכד מטת שעתיה נושאים אותו בניו

שַׁבְתִּי וְרָאֹה תַחַת־הַשֶּׁמֶשׁ כִּי לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה וְגַם לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם וְגַם לֹא לַנְּבֹנִים עֹשֶׁר וְגַם לֹא לַיֹּדְעִים חֵן כִּי־עֵת וָפֶגַע יִקְרֶה אֶת־כֻּלָּם(קהלת ט, יא)

הנוסח כתיאודור–אלבק; הלמה ״ויקרבו ימי ישראל״ ו״כי לא לקלים המרוץ״ — השלמותיו בסוגריים מרובעים, וכן ״וגבר ישראל״ ו״וגו׳״ שלפני ״אל נא תקברני״.

מקבילות: קהלת רבה ט, יא ומדרש זוטא קהלת ט, יא (להלן, ד–ה) — שם יעקב בראש. ״רבי יהודה ברבי סימון״ — בקהלת רבה ״רבי אסי משום רבי יוחנן״, ובמדרש זוטא ״רבי איסי״; ״רבי אחווא ברבי זעירא״ — במדרש זוטא ״רבי יוסי״; ״אמר רבי יוסי: קל קילוס״ — בקהלת רבה ״אמר רבי אסי״.

המדרש קורא ״ועשאל״ (במסורה: ועשהאל), ״אביהן״ (במסורה: אביהם), ״רעיי״ (במסורה: רעי).

וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל(בראשית מז, כט).

שַׁבְתִּי וְרָאֹה תַחַת הַשֶּׁמֶשׁ(קהלת ט, יא) כִּי לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ וגו׳ —

ויש לך ללמד מעשאל:

ועשאל קַל בְּרַגְלָיו(שמואל ב ב, יח);

כד מטת שעתיהכד מטת שעתיה — כשהגיעה שעתו (למות), מהוא אמר?

וַיַּכֵּהוּ אַבְנֵר בְּאַחֲרֵי הַחֲנִית אֶל הַחֹמֶשׁ(שמואל ב ב, כג).

וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה —

יש לך ללמד מאבנר.

אמר רבי יהודה ברבי סימון:

נח היה לאדם להזיז כותל שהוא בנוי שש אמות על שש אמות, ולא להזיז אחד מאבריו שלאבנר;

כד מטת שעתיה, מהוא אומר?

הַכְּמוֹת נָבָל יָמוּת אַבְנֵר(שמואל ב ג, לג).

וְגַם לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם —

יש לך ללמד משלמה:

וַיְהִי לֶחֶם שְׁלֹמֹה וגו׳(מלכים א ה, ב), עֲשָׂרָה בָקָר וגו׳(מלכים א ה, ג);

כד מטת שעתיה, מהוא אומר?

וְזֶה הָיָה חֶלְקִי מִכׇּל עֲמָלִי(קהלת ב, י).

ומהוא וְזֶה הָיָה חֶלְקִי מִכׇּל עֲמָלִי?

מן דמרמן דמר — יש אומר (מי שאומר): קופתיהקופתיה — קופתו;

ומן דמר: קודהקודה — כדו;

ומן דמר: קשרתיהקשרתיה — חגורתו.

וְגַם לֹא לַנְּבֹונִים עֹושֶׁר —

יש לך ללמד מאיוב:

וַיְהִי מִקְנֵהוּ שִׁבְעַת אַלְפֵי צֹאן וגו׳(איוב א, ג);

כד מטת שעתיה, מהוא אומר?

חׇנֻּונִי חׇנֻּונִי אַתֶּם רֵעָיי וגו׳(איוב יט, כא).

וְגַם לֹא לַיֹּודְעִים חֵן — זה יהושע.

אמר רבי אחווא ברבי זעירא:

שני דברים אמר יהושע לפני משה רבו, ולא נגמלו חסד בפניו:

בשעה שאמר לו: אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם(במדבר יא, כח) —

אמר לו משה: יהושע, מה את סבור, שאני מקנא בך? הלווי כל ישראל כיוצא בך!

וּמִי יִתֵּן כׇּל עַם יְיָ וגו׳(במדבר יא, כט).

בשעה שאמר לו: קוֹל מִלְחָמָה בַּמַּחֲנֶה(שמות לב, יז) —

אמר לו משה: יהושע, אדם שהוא עתיד לנהוג סררה על ששים רבוא, אינו יודע לבחן בין קול לקול?

אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה(שמות לב, יח) — הכמה דתמרהכמה דתמר — כמו שאתה אומר (כמו שנאמר): וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ(שמות יז, יא) וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וגו׳;

אֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה — הכמה דתמר: וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וגו׳(שמות יז, יג) — אתמהןאתמהן — בתמיה!!

קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁומֵעַ —

אמר רבי יוסי: קל קילוס לעבודה זרה אנכי שומע.

דבר אחר:

כִּי לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ — זה יעקב:

אתמול וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע(בראשית כח, י);

וכד מטת שעתיה, מה הוא אומר?

וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יַעֲקֹב אביהן(בראשית מו, ה) — בגופן; אפילו בלכתיקהבלכתיקה — באפריון (מיטה נישאת) לא יכול להיטען.

וְלֹא לַגִּיבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה — זה יעקב:

אתמול וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל(בראשית כט, י) —

אמר רבי יוחנן: כזה שהוא מעביר את הפקק מעל גבי הצלוחית;

כד מטת שעתיה, מהוא אומר?

וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל — בגופן; אפילו בלכתיקה לא יכול להיטען.

וְגַם לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם — זה יעקב:

אתמול וַיִּזְבַּח יַעֲקֹב זֶבַח(בראשית לא, נד);

וכד מטת שעתיה, מהוא אומר?

שֻׁובוּ שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹוכֶל(בראשית מג, ב).

וְגַם לֹא לַנְּבֹונִים עֹושֶׁר — זה יעקב:

אתמול וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד(בראשית ל, מג) —

רבי סימון בשם רבי שמעון בר אבא:

נפרצה לו פירצה מעין דוגמה שלעולם הבא,

הכמה דתמר: עָלָה הַפֹּורֵץ וגו׳(מיכה ב, יג).

רבי אבא בר כהנא אמר:

קבזר מאה ותרתין רבוון ושבעה אלפין ומאתיין ענין הווה להמאה ותרתין רבוון ושבעה אלפין ומאתיין ענין הווה לה — מאה ושתים רבבות ושבעת אלפים ומאתיים צאן היו לו לאבינו יעקב.

רבי לוי אמר:

ששים רבוא כלבים.

רבנן אמרי:

מאה ועשרים ריבוא.

ולא פליגיןולא פליגין — ואינם חולקים:

מן דמר ששים ריבוא — לכל עדר כלב;

ומן דמר מאה ועשרים ריבוא — לכל עדר תרין כלביןתרין כלבין — שני כלבים.

כד מטת שעתיה, מה יוסף אמר לה?

וְכִלְכַּלְתִּי אֹותְךָ שָׁם(בראשית מה, יא).

וְגַם לֹא לַיֹּודְעִים חֵן — זה יעקב:

אתמול יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי(בראשית מח, יט) —

ידעתי מעשה ראובן ובלהה, ידעתי מעשה יהודה ותמר;

מה אם דברים שלא נתגלו לך נתגלו לי — דברים שנתגלו לך על אחת כמה וכמה!

כד מטת שעתיה, מהוא אמר?

אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וגו׳ אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם.

תרגום לעבריתכד מטת שעתיה כשהגיעה שעתו (למות) מן דמר יש אומר (מי שאומר) קופתיה קופתו קודה כדו קשרתיה חגורתו הכמה דתמר כמו שאתה אומר (כמו שנאמר) אתמהן בתמיה! בלכתיקה באפריון (מיטה נישאת) מאה ותרתין רבוון ושבעה אלפין ומאתיין ענין הווה לה מאה ושתים רבבות ושבעת אלפים ומאתיים צאן היו לו ולא פליגין ואינם חולקים תרין כלבין שני כלבים

דאתמול והיום — יעקב אבינו בראש

קהלת רבה, פרשה ט, יא · דרשת הפסוק · ״שבתי וראה תחת השמש כי לא לקלים המרוץ ולא לגבורים המלחמה…״ · נוסח אחר · יעקב אבינו אתמול והיום, עשהאל ואבנר, שלמה, איוב, ויהושע שלא מצא חן בעיני משה

נוסח אחר לבראשית רבה צו (ישנה) (לעיל, ג): כאן יעקב בראש, בלי ״ויצא יעקב מבאר שבע״ ובלי מנין הצאן והכלבים, ובסוף דברי רבי יודן ״אין לך כל דור ודור… מחטאו של עגל״.

״לחכמים״ (בפעם הראשונה) — בכתב היד ״לחמים״, והכ״ף הושלמה במאגרים. ״שובו שברו לנו״ — בכתב היד ״שוברו״, ותוקן במאגרים. ״ויאמר לו משה המקנא אתה לי״ — בגליון. ״בני״ (הלואי בני) — הסופר כתב ״בנוי״ ומחק את הוי״ו.

״כמי שמעביר פקק מפי צלוחית״ — בדפוס ״כאדם שמעביר את הפקק מעל פי הצלוחית״. ״חד הוה ליה ולואי קבריה״ — שם ״אח אחד הוה ליה והלואי קבריה״. ״ומה היתה קלותו? שהיה רץ על סאסי שבליא״ — שם ״סאסי שיבוליא״.

״אלו סבורה שהוא סועד אצלה״ — בדפוס ״עושה לו סעודה, כסבורה שהוא סועד אצלה״. ״מאן דאמר קודיה, מאן דאמר קני, ומאן דאמר קושרתיה״ — שם ״קודיה… קניה… קשרתיה״. ״העזים שלו הורגין הזאבים״ — שם ״העזים הורגים את הזאבים״.

״אמר רבי אחא בריה דרבי זעירא״ — בדפוס ״רבי אחוה בריה דרבי זירא״. בדפוס ״אמר לו יהושע בך אני מתקנא״ — ובכתב היד ״אמר לו משה״. ״קול קלוס לעבודה זרה אני שומע״ — שם ״אנא שמיע״. ״אונקי אחד מחטאו של עגל״ — שם ״אונקי אחת של עגל״.

המדרש קורא ״ויאסוף רגליו אל המיטה״ (במסורה: ויאסף… המטה), ״ועשאל״ (במסורה: ועשהאל), ״אשר במדבר״ (במסורה: אשר בשדה), ״מאחרי החנית״ (במסורה: באחרי), ״הלא״ (במסורה: הלוא), ״וגם לא לגבורים״ (במסורה: ולא לגבורים), ״חנוני חנוני״ (במסורה: חנני חנני), ״מי יתן״ (במסורה: ומי יתן), ״ויחלוש״ (במסורה: ויחלש).

שַׁבְתִּי וְרָאֹה תַחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ(קהלת ט, יא).

יעקב אבינו

כִּי לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ — זה יעקב אבינו:

אתמול וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו(בראשית כט, א),

והיום וַיֶּאֱסֹוף רַגְלָיו אֶל הַמִּיטָּה(בראשית מט, לג).

וגם לֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה — זה יעקב אבינו:

אתמול וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן(בראשית כט, י) —

אמר רבי יוחנן: כמי שמעביר פקק מפי צלוחית;

והיום וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יַעֲקֹב אֲבִיהֶם(בראשית מו, ה) — בגופו,

ואפילו בגלקטיקאואפילו בגלקטיקא — ואפילו באפריון (מיטה נישאת) לא היה יכול להטען.

וְגַם לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם — זה יעקב אבינו:

אתמול וַיִּזְבַּח יַעֲקֹב זֶבַח בָּהָר וַיִּקְרָא לְאֶחָיו לֶאֱכׇל לָחֶם(בראשית לא, נד).

וכי אחיו היו? חד הוה ליה — ולואי קבריהולואי קבריה — והלואי שקברו!!

והלא בניו היו!

אלא כשהגיעו לשכמו, דמה אותן לו, וקראן אחיו.

והיום שֻׁובוּ שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹוכֶל(בראשית מג, ב).

וְגַם לֹא לַנְּבֹונִים עֹושֶׁר — זה יעקב אבינו:

אתמל וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד(בראשית ל, מג) —

רבי סימון בשם רבי שמעון אומר:

מלמד שהיה לו דוגמא מעין דוגמא של העולם הבא,

היך כמה דאת אמר: עָלָה הַפֹּורֵץ לִפְנֵיהֶם(מיכה ב, יג);

והיום וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו(בראשית מז, יב).

וְגַם לֹא לַיֹּודְעִים חֵן — זה יעקב אבינו:

אתמול יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי(בראשית מח, יט) —

יודע אני מעשה יהודה בתמר, ומעשה ראובן בבלהה;

מה אם דברים שלא נתגלו לך נתגלו לי — דברים שנתגלו לך על אחת כמה וכמה!

והיום אומר לו: אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם(בראשית מז, כט).

עשהאל ואבנר

דבר אחר:

כִּי לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ — זה עשהאל,

ושנאמר: ועשאל קַל בְּרַגְלָיו כְּאַחַד הַצְּבָיִים אֲשֶׁר(שמואל ב ב, יח) במדבר.

ומה היתה קלותו? שהיה רץ על סאסי שבליאסאסי שבליא — ראשי השבלים, ואינן משתברין.

אתמול ועשאל קַל בְּרַגְלָיו,

והיום וַיַּכֵּהוּ אַבְנֵר מאחרי הַחֲנִית(שמואל ב ב, כג).

וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה — זה אבנר,

דכתיב: הֲלא אִישׁ אַתָּה וּמִי כָמוֹךָ בְּיִשְׂרָאֵל(שמואל א כו, טו),

דאמר רבי אסי משום רבי יוחנן:

נוח לו לאדם להזיז כותל בנוי שש אמות בעובי, מלהזיז רגלו אחת של אבנר.

והיום הַכְּמוֹת נָבָל יָמוּת אַבְנֵר(שמואל ב ג, לג).

שלמה ואיוב

וְגַם לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם — זה שלמה מלך ישראל:

אתמול וַיְהִי לֶחֶם שְׁלֹמֹה לְיוֹם אֶחָד שְׁלֹשִׁים כֹּור סֹלֶת(מלכים א ה, ב),

וכתיב: עֲשָׂרָה בָקָר בְּרִיאִים(מלכים א ה, ג).

אמר רבי יוחנן:

וכן בכל יום ויום, וכן כל אשה ואשה עושה — אלו סבורה שהוא סועד אצלה.

והיום וְזֶה הָיָה חֶלְקִי מִכׇּל עֲמָלִי(קהלת ב, י).

מאן דאמרמאן דאמר — יש אומר (מי שאומר): קודיהקודיה — כדו; מאן דאמר: קניקני — קנהו (מקלו); ומאן דאמר: קושרתיהקושרתיה — חגורתו.

וְגַם לֹא לַנְּבֹונִים עֹושֶׁר — זה איוב:

אתמול וּמִקְנֵהוּ פָּרַץ בָּאָרֶץ(איוב א, י).

מהו וּמִקְנֵהוּ פָּרַץ בָּאָרֶץ?

אמר רבי יוסי ברבי חנינא:

פרצו גדרו של עולם:

בכל מקום — זאבים הורגים את העזים;

ברם באיובברם באיוב — אבל באיוב — העזים שלו הורגין הזאבים.

והיום חׇנֻּונִי חׇנֻּונִי אַתֶּם רֵעָי(איוב יט, כא).

יהושע

וְגַם לֹא לַיֹּודְעִים חֵן — זה יהושע.

אמר רבי אחא בריה דרבי זעירא:

שני דברים דבר יהושע בפני משה רבינו, ולא נגמל חן בעיניו. ואלו הן:

אחד במנוי הזקנים: אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם(במדבר יא, כח) —

אמר ליה: כלם והעבירם מן העולם.

וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי(במדבר יא, כט) —

אמר לו משה: בך אני מתקנא?

הלואי בני כיוצא בך! הלואי כל ישראל כיוצא בך!

מִי יִתֵּן כׇּל עַם יְיָ נְבִיאִים.

ואחד במעשה העגל, שנאמר: וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת קוֹל הָעָם(שמות לב, יז).

אמר לו משה: יהושע, אדם שעתיד להנהיג שררה בעולם על ששים רבוא, אינו יודע להבחין בין קול לקול?

אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה(שמות לב, יח) — היך כמה דאת אמר: וְגָבַר יִשְׂרָאֵל(שמות יז, יא);

וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה — היך כמה דאת אמר: וַיַּחֲלֹושׁ יְהוֹשֻׁעַ(שמות יז, יג);

קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁומֵעַ —

אמר רבי אסי: קול קלוס לעבודה זרה אני שומע.

רבי יודן בשם רבי אסי אמר:

אין לך כל דור ודור שאינו נוטל אונקי אחדאונקי אחד — אונקיה אחת (משקל קטן) מחטאו של עגל.

תרגום לעבריתואפילו בגלקטיקא ואפילו באפריון (מיטה נישאת) ולואי קבריה והלואי שקברו! סאסי שבליא ראשי השבלים מאן דאמר יש אומר (מי שאומר) קודיה כדו קני קנהו (מקלו) קושרתיה חגורתו ברם באיוב אבל באיוב אונקי אחד אונקיה אחת (משקל קטן)

המדבר ביעקב — ודבר אחר: זה משה

מדרש זוטא, קהלת ט, יא · דרשת הפסוק · נוסח אחר · יעקב אתמול והיום; עשהאל, אבנר, שלמה, איוב ויהושע; ״דבר אחר — זה משה״; ״כי עת ופגע״ — ריבוי תפלה

נוסח אחר לבראשית רבה צו (ישנה) ולקהלת רבה ט, יא (לעיל, ג–ד): כסדר קהלת רבה (יעקב בראש), ובסוף ״דבר אחר… זה משה״ ו״כי עת ופגע״, שאינם שם. ״דאמר רבי איסי״ — בקהלת רבה ״רבי אסי משום רבי יוחנן״; ״דאמר רבי יוסי שני דברים״ — שם ״רבי אחא בריה דרבי זעירא״.

השלמות בובר בסוגריים מרובעים: ״בני ישראל״, ״לשכמו״, ״באחרי החנית״, ״לאדם״, ״חן״, ״ויען יהושע בן נון… כלאם״, ״ואחד״, ״זה משה״, ״של פרעה״. תיקוני בובר: ״וגם לא״ (בכתב היד ״ולא״, שלוש פעמים), ״בך״ (״כך״), ״מלכי צבאות״ (״כמלאכי השרת״).

המדרש קורא ״ועשאל״ (במסורה: ועשהאל), ״ויזבח יעקב בהר״ (במסורה: ויזבח יעקב זבח בהר), ״ויפרוץ האיש מאוד מאד״ (במסורה: ויפרץ… מאד מאד), ״החומש״ (במסורה: החמש), ״חנוני חנוני״ (במסורה: חנני חנני), ״יגורתי… והחימה״ (במסורה: יגרתי… והחמה).

שַׁבְתִּי וְרָאֹה תַחַת הַשֶּׁמֶשׁ(קהלת ט, יא) — מדבר ביעקב:

אתמול וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וגו׳(בראשית כט, א),

והיום וַיֶּאֱסֹוף רַגְלָיו(בראשית מט, לג).

וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה —

אתמול וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן(בראשית כט, י),

והיום וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יַעֲקֹב אֲבִיהֶם(בראשית מו, ה).

ולא לַחֲכָמִים לֶחֶם —

אתמול וַיִּזְבַּח יַעֲקֹב בָּהָר וַיִּקְרָא לְאֶחָיו לֶאֱכׇול לָחֶם(בראשית לא, נד).

וכי אחיו היו? והלא בניו היו!

אלא כיון שהגיעו לשכמו — דימה אותן לו, וקרא אותם אחיו.

והיום שֻׁובוּ שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹוכֶל(בראשית מג, ב).

וגם לא לַנְּבֹונִים עֹושֶׁר —

אתמול וַיִּפְרֹוץ הָאִישׁ מְאֹוד מְאֹד(בראשית ל, מג) —

מלמד שפירצו לו פרצה מעין דוגמא של עולם הבא,

כמה דאת אמר: עָלָה הַפֹּורֵץ לִפְנֵיהֶם פָּרְצוּ וַיַּעֲבֹירוּ שַׁעַר וַיֵּצְאוּ בוֹ וַיַּעֲבֹור מַלְכָּם לִפְנֵיהֶם וַיְיָ בְּרֹאשָׁם(מיכה ב, יג).

והיום אמר לו יוסף: וְכִלְכַּלְתִּי אֹותְךָ שָׁם(בראשית מה, יא).

וְגַם לֹא לַיֹּודְעִים חֵן —

אתמול יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי(בראשית מח, יט) —

יודע אני מעשה ראובן בבלהה, ומעשה יהודה בתמר.

והלא דברים קל וחומר:

ומה דברים שלא נגלו לך — נגלו לי; דברים שנגלו לך — על אחת כמה וכמה!

והיום מפייס ליוסף,

שנאמר: אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וגו׳ אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם(בראשית מז, כט).

עשהאל ואבנר

דבר אחר:

כִּי לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ — זה עשאל,

שנאמר: ועשאל קַל בְּרַגְלָיו(שמואל ב ב, יח);

כיון דמטא שעתיהכיון דמטא שעתיה — כיון שהגיעה שעתו (למות) — וַיַּכֵּהוּ אַבְנֵר בְּאַחֲרֵי הַחֲנִית אֶל הַחֹומֶשׁ וגו׳(שמואל ב ב, כג).

וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה — זה אבנר,

דאמר רבי איסי:

נוח לאדם לזוז כותל של שש אמות, מלזוז רגל אחת של אבנר;

וכיון דמטא שעתיה, כתיב: הַכְּמוֹת נָבָל יָמוּת אַבְנֵר(שמואל ב ג, לג).

שלמה ואיוב

וְגַם לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם — זה שלמה,

שנאמר: וַיְהִי לֶחֶם שְׁלֹמֹה לְיוֹם אֶחָד וגו׳(מלכים א ה, ב);

וכיון דמטא שעתיה, כתיב: וְזֶה הָיָה חֶלְקִי מִכׇּל עֲמָלִי(קהלת ב, י).

איכא דאמריאיכא דאמרי — יש אומרים: מקלו;

ואיכא דאמרי: קודוקודו — כדו;

ואיכא דאמרי: קושרתיהקושרתיה — חגורתו.

וגם לא לַנְּבֹונִים עֹושֶׁר — זה איוב:

אתמול וַיְהִי מִקְנֵהוּ שִׁבְעַת אַלְפֵי צֹאן וגו׳(איוב א, ג),

וכיון דמטא שעתיה, כתיב: חׇנֻּונִי חׇנֻּונִי אַתֶּם רֵעָי(איוב יט, כא).

יהושע

וְגַם לֹא לַיֹּודְעִים חֵן — זה יהושע.

דאמר רבי יוסי:

שני דברים דבר יהושע לפני רבו, ולא נגמל חן בעיניו:

אחד במינוי זקנים,

ואחד במעשה העגל.

במינוי זקנים — שנאמר: וַיָּרׇץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וגו׳(במדבר יא, כז) וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וגו׳ אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם(במדבר יא, כח).

אמר לו משה: יהושע, בך אני מתקנא? הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי(במדבר יא, כט)!

והלואי כל ישראל כיוצא בי!

ואחד במעשה העגל — וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת קוֹל הָעָם וגו׳(שמות לב, יז).

אמר לו משה ליהושע: אדם שהוא עתיד לנהוג שררה על ששים ריבוא בני אדם, אינו יודע להבחין בין קול לקול?

אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה וגו׳ קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁומֵעַ(שמות לב, יח),

ואת אמר: וַיִּגֹּוף יְיָ אֶת הָעָם(שמות לב, לה)!

משה

דבר אחר:

כִּי לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ — זה משה:

אתמול עלה משה לרקיע כנשר,

והיום הירדן, שהוא רחב חמשים אמה, לא יכול לעבור,

שנאמר: כִּי לֹא תַעֲבֹור אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה(דברים ג, כז).

לֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה —

אתמול מלכי צבאות יִדֹּודוּן יִדֹּודוּן(תהלים סח, יג).

אמר רבי יודן משום רבי מאיר:

אפילו מלכיהון דמלאכיאאפילו מלכיהון דמלאכיא — אפילו מלכיהם של המלאכים — אפילו מיכאל וגבריאל — ידודון מפני משה;

וכיון דמטא שעתיה, כתיב: כִּי יָגֹורְתִּי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵימָה(דברים ט, יט).

ולא לַחֲכָמִים לֶחֶם —

הוא עשוי קוזמוקלוטורקוזמוקלוטור — ממונה רם (על סדרי הסעודה) בארמון של פלטין של פרעה,

והיום יתרו אומר לבנותיו: קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם(שמות ב, כ).

וגם לא לַנְּבֹונִים עֹשֶׁר — זה משה.

מהיכן העשיר?

אמר רבי חנין:

ממעשה של סנפריניןסנפרינין — אבני ספיר גילה הקדוש ברוך הוא בתוך אהלו, ומשם העשיר משה.

אותה שעה אמר משה: בִּרְכַּת יְיָ הִיא תַעֲשִׁיר(משלי י, כב).

וְגַם לֹא לַיֹּודְעִים חֵן —

אתמול וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹודֶךָ(שמות לג, יח),

והיום כמה תפלות וכמה תחנונים ביקש שיכנס לארץ ישראל,

ולסוף אמר לו: הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת וגו׳(דברים לא, יד).

כִּי עֵת וָפֶגַע יִקְרֶה אֶת כֻּלָּם —

עת היא שפוגעת לכל אדם;

לכי פגע בו כל הדברים הללו — ירבה תפלה ותחנונים.

ואין לך מי שהרבה בתפלה ובתחנונים כמשה,

ולסוף אמר לו: לֹא תַעֲבֹור אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה.

תרגום לעבריתכיון דמטא שעתיה כיון שהגיעה שעתו (למות) איכא דאמרי יש אומרים קודו כדו קושרתיה חגורתו אפילו מלכיהון דמלאכיא אפילו מלכיהם של המלאכים קוזמוקלוטור ממונה רם (על סדרי הסעודה) בארמון סנפרינין אבני ספיר

וישק יעקב לרחל

ומִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי — נשיקות של תפלות ונשיקה של קריבות

שמות רבה, פרשה ה, א · פתיחתא · ״וילך ויפגשהו בהר האלהים וישק לו״ · כאי זה אח — לא כקין, ישמעאל, עשו ואחי יוסף, אלא כיוסף לבנימין וכמשה לאהרן; כל נשיקות של תפלות חוץ משלש, ומעשה האח והאחות

מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי יוֹנֵק שְׁדֵי אִמִּי אֶמְצָאֲךָ בַחוּץ אֶשָּׁקְךָ גַּם לֹא־יָבֻזוּ לִי(שיר השירים ח, א)

מקבילות: שיר השירים רבה ח, א (״מי יתנך כאח לי… כיוסף לבנימין״); שלוש הנשיקות — בראשית רבה ע, יב (לעיל, ב), ושם ״רבי תנחומא אמר: אף נשיקה שלקרובות״ (כאן ״ויש אומרים״).

״לישראל״ (וישמעאל שונא לישראל) — כך בכתב היד, מסומן ״כך״ במאגרים. בדפוס: ״אם תאמר כישמעאל ליצחק — הא גרסינן: ישמעאל שונא ליצחק; אם תאמר כעשו ליעקב — הא כתיב: וישטם עשו את יעקב״.

״ותשק ערפה לחמותה״ — הושלם במאגרים מעד אחר. ״ונפלה דליקה בביתו של גוש חלב, באת אחותו״ — הושלם במאגרים מעד אחר. ״אמרה״ — בכתב היד ״אמרו״. ״איני כדאי… ופלטת מינה״ ו״איני נרגלת… ופלטת ממתה״ — שני נוסחים זה אחר זה בכתב היד; בדפוס רק ״איני מרגלת לבא אליך, אלא פחדתי דהוית אחי באננקי ופלטת ממנה״.

״אמרו רבותי׳״, ״ג׳״, ״שנא׳״, ״כתי׳״, ״הה״ד״, ״וי״א״, ״א״ר״, ״פרישו׳״, ״לחמות׳״ — נפתחו. המדרש קורא ״ויצוק על ראשו״ (במסורה: ויצק).

וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹהִים וַיִּשַּׁק לוֹ(שמות ד, כז).

הדא הוא דכתיב:

מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי יוֹנֵק שְׁדֵי אִמִּי(שיר השירים ח, א).

כאי זה אח?

כקין להבל? הרי כתיב: וַיָּקׇם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ(בראשית ד, ח).

אלא כישמעאל ליצחק? וישמעאל שונא לישראל,

ועשו שונא לישראל.

אלא כאחי יוסף ליוסף? דכתיב: וַיִּשְׂנְאוּ אֹותוֹ(בראשית לז, ד).

אלא כאי זה אח?

כיוסף לבנימין —

הדא הוא דכתיב:

יוֹנֵק שְׁדֵי אִמִּי;

וכמשה לאהרן,

ועליהם נאמר: הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד(תהלים קלג, א).

אמרו רבותינו:

כל נשיקות של תפלות, חוץ משלש:

נשיקות של גדולה,

ונשיקה של פרישות,

ונשיקה של פרקים.

נשיקה של גדולה מנין? שנאמר: וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת פַּךְ הַשֶּׁמֶן ויצוק עַל רֹאשׁוֹ וַיִּשָּׁקֵהוּ(שמואל א י, א).

נשיקה של פרקים מנין? שנאמר: וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹהִים וַיִּשַּׁק לוֹ.

נשיקה של פרישות מנין? וַתִּשַּׁק עׇרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ(רות א, יד) וכו׳.

ויש אומרים: אף נשיקות של קריבות, שאין בה גנאי,

שנאמר: וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל(בראשית כט, יא) — שהיתה קרובתו.

אמר רבי פנחס:

מעשה באח ובאחות, שהיה האחד בגוש חלב, והאחר מבית מרון.

ונפלה דליקה בביתו של גוש חלב, באת אחותו ונפלה עליו, והיתה מחבקתו ומנשקתו.

אמרה לו: איני כדאי לבוא אצלך, אלא לא איכפת לי — דהוה אחי באננקי ופלטת מינהדהוה אחי באננקי ופלטת מינה — שהיה אחי בצרה, ונמלטת ממנה.

איני נרגלתנרגלת — רגילה לבא אליך, אלא פחדתי — דהוית אחי באננקי ופלטת ממתהדהוית אחי באננקי ופלטת ממתה — שהיית, אחי, בצרה, ונמלטת ממיתה.

אֶמְצָאֲךָ בַחוּץ אֶשָּׁקְךָ — באי זה חוץ? במדבר, מקום שנשקו אחים זה לזה,

שנאמר: וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ.

תרגום לעבריתדהוה אחי באננקי ופלטת מינה שהיה אחי בצרה, ונמלטת ממנה דהוית אחי באננקי ופלטת ממתה שהיית, אחי, בצרה, ונמלטת ממיתה נרגלת רגילה

וישא את קלו ויבך

זהַזֹּורְעִים בְּדִמְעָה

בראשית רבה, פרשה עט, ז · פתיחתא שביעית · יעקב שזרע את הברכות בדמעה, ובא ברינה נושא אלומותיו

הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ־הַזָּרַע בֹּא־יָבֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו(תהלים קכו, ה–ו)

פתיחתא סתמית, בלי שם דורש.

בכתב היד ״הלוך ילך ובכה״, ואחריו ״וישא יעקב רגליו״ בלבד; במאגרים הועבר ״ובכה״ למקומו והושלם ״וישא את קולו ויבך״, כבתיאודור–אלבק. ״את״ הכפול נמחק בידי הסופר. ״ובא״ (שמשך זרעו ובא) — מסומן למחיקה במאגרים, וכך בתיאודור–אלבק.

מקבילה: מדרש תהלים קכו, ח (״דבר אחר: הזורעים בדמעה — זה יעקב״) — ״הלוך ילך ובכה״ על ״וישא את קולו ויבך״ בלבד, בלי ״וישא יעקב רגליו״, ובלי ״ויבא יעקב שלם״ בסופה.

הַזֹּורְעִים בְּדִמְעָה(תהלים קכו, ה) —

זה אבינו יעקב, שזרע את הברכות בדמעה:

אוּלַי יְמֻושֵּׁנִי(בראשית כז, יב).

בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ —

וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם(בראשית כז, כח).

הָלוֹךְ יֵלֵךְ(תהלים קכו, ו) —

וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו(בראשית כט, א);

וּבָכֹה —

וַיִּשָּׂא אֶת קֹולוֹ וַיֵּבְךְּ(בראשית כט, יא).

נֹושֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע — שמשך זרעו ובא (מדרש תהלים: שמשך השבטים מחרן);

בֹּא יָבֹא בְרִנָּה נֹושֵׂא אֲלֻומֹּותָיו —

היידילה אתיהיידילה אתי — הרי הוא בא, טעיןטעין — נושא, טוען עולימוהי ועולימתיהעולימוהי ועולימתיה — נעריו ונערותיו (מדרש תהלים: אתא טעין עולמין ועולמיתא):

וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם(בראשית לג, יח).

תרגום לעבריתהיידילה אתי הרי הוא בא טעין נושא, טוען עולימוהי ועולימתיה נעריו ונערותיו

עד היכן חיבב יעקב את רחל

חבִּרְכֹות שָׁדַיִם וָרָחַם — עשאו טפילה לה

בראשית רבה, פרשה צח, כא · דרשת הפסוק · ״ברכות שדים ורחם״ · ״ברכות שדים ורחם״ — בילוד בהמה בירכו; ובשעה שבירך את בנה עשאו טפילה לרחל

הדרשה באה בבראשית רבה בתוך הסעיף על ״ותשב באיתן קשתו״ (ברכת יוסף); כאן לבדה.

רבי לוליני בר טיבריס בשם רבי יצחק:

בילוד בהמה בירכו.

אמרתה: צא וראה איזה דבר דדיה במקום רחמה? ואן את מוצא אלא בהמה.

רבי אבא בר זוטרא בשם שמואל אמר:

בא וראה עד איכן חבב אבינו יעקב את רחל:

אפילו בשעה שבא לברך את בנה — עשאו טפילה לה:

בִּרְכֹות שָׁדַיִם וָרָחַם(בראשית מט, כה) —

אתברכון תדייה דהכדן אייניקואתברכון תדייה דהכדן אייניקו — יתברכו השדיים שהיניקו את זה, ומעייה דהכדן אפיקוומעייה דהכדן אפיקו — והמעיים שהוציאו את זה.

תרגום לעבריתאתברכון תדייה דהכדן אייניקו יתברכו השדיים שהיניקו את זה ומעייה דהכדן אפיקו והמעיים שהוציאו את זה

חלק ג

מדרשים מאוחרים

ויגל את האבן

טבְּלֶכְתְּךָ לֹא יֵצַר צַעֲדֶךָ — האבן מעל פי הבאר

פרקי דרבי אליעזר, פרק לו · דרשת הפסוק · ״בלכתך לא יצר צעדך״ · יעקב לבדו גולל את האבן, והבאר עולה ושופכת מים

בְּלֶכְתְּךָ לֹא־יֵצַר צַעֲדֶךָ וְאִם־תָּרוּץ לֹא תִכָּשֵׁל(משלי ד, יב)

״ליצר״ — כך בכתב היד, בתיבה אחת (במסורה ״לא יצר״). ״ולא נכשל״ — הוי״ו משוחזרת במאגרים; ״פי״ (מעל פי הבאר, בראשונה) — הושלם במאגרים.

״שנאמר ויגש יעקב״ — בכתב היד בקיצור; בהיגר ״ויגש יעקב ויגל את האבן״. בדפוס הפסוק לא הובא כלל.

בְּלֶכְתְּךָ ליצר צַעֲדֶךָ וְאִם תָּרוּץ לֹא תִכָּשֵׁל(משלי ד, יב) —

לא יצרו צעדיו שליעקב, ולא נכשל כוחו:

כגבור גל את האבן מעל פי הבאר,

והיתה הבאר עולה ושופכת מים חוצה לה.

וראו כל הרועים ותמהו,

שכולן לא יכלו לגול את האבן מעל פי הבאר,

ויעקב לבדו גל את האבן מעל פי הבאר,

שנאמר:

וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב(בראשית כט, י).

יוְגוֹלֵל אֶבֶן אֵלָיו תָּשׁוּב — ביתו של יעקב שנמשל לאבן

מדרש פנים אחרים, נוסח ב, פרק ו · דרשת הפסוק · ״ויאמר חרבונה״ · חרבונה שונאו של מרדכי; ״וגולל אבן״ — ביתו של יעקב שנמשל לאבן, ״אליו תשוב״ — המן שזעזע את האבן

אחריו בפנים אחרים: ״אמרו חכמים שהעץ של המן של ארז היה״ — הגורלות על האילנות, ענין אחר.

המדרש קורא ״תלוהו עליו״ (במסורה: תלהו).

וַיֹּאמֶר חַרְבוֹנָה(אסתר ז, ט) —

חרבונה שונאו של מרדכי היה, ומחייב להמן;

עליו נאמר: נפל שור — רבו שוחטיו.

אמר חרבונא: וכי רעה זו בלבד עשה לך?

הוא היה עם בגתן ותרש באותו עצה!

תדע לך שכן היה:

שכשהודיעך מרדכי הדבר, שטמון היה הנחש בקיטון — מיד שוטמו, והכין לו צליב,

והרי הוא בביתו של המן.

מיד אמר המלך: תְּלֻוהוּ עָלָיו.

הדא הוא דכתיב:

יָשׁוּב עֲמָלוֹ בְרֹאשׁוֹ וְעַל קׇדְקֳדוֹ חֲמָסוֹ יֵרֵד(תהלים ז, יז);

וכתיב: וְגוֹלֵל אֶבֶן אֵלָיו תָּשׁוּב(משלי כו, כז).

גוֹלֵל אֶבֶן — זה ביתו של יעקב, שנמשל כאבן,

שנאמר: וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כׇל הָעֲדָרִים וְגָלְלוּ אֶת הָאֶבֶן(בראשית כט, ג);

אֵלָיו תָּשׁוּב — זה המן, שזעזע את האבן, ושבה אליו.

חילופי נוסח והשלמות

אבות דרבי נתן, בראשית רבה, קהלת רבה, מדרש זוטא, שמות רבה, פרקי דרבי אליעזר, מדרש פנים אחרים. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אנוטף— (הוספה)
בוגו׳— (הוספה)
בלפרקיםלפריקים
בנשיקה שלגדולה —— (הוספה)
בוַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת פַּךְ הַשֶּׁמֶן(שמואל א י, א);— (הוספה)
בנשיקה שלפרקים —— (הוספה)
בוַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ(שמות ד, כז);— (הוספה)
בנשיקה שלפרישות —— (הוספה)
באמראב
בללאה— (הוספה)
בהואהיא
בלמהשמה
באנשים— (הוספה)
בו— (הוספה)
גוַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל(בראשית מז, כט)— (הוספה)
גכִּי לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ— (הוספה)
גוְגָבַר יִשְׂרָאֵל— (הוספה)
גוגו׳— (הוספה)
דלחכמיםלחמים
דשובושוברו
הבְנֵי יִשְׂרָאֵל— (הוספה)
הלשכמו— (הוספה)
הוגם לאולא
השנאמר:— (הוספה)
הבְּאַחֲרֵי הַחֲנִית— (הוספה)
הלאדם— (הוספה)
הוגם לאולא
החן— (הוספה)
הוַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וגו׳ אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם(במדבר יא, כח)— (הוספה)
הבךכך
הואחד— (הוספה)
הזה משה— (הוספה)
המלכי צבאותכמלאכי השרת
השל פרעה— (הוספה)
הוגם לאולא
ווַתִּשַּׁק עׇרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ(רות א, יד)— (הוספה)
וונפלה דליקה בביתו של גוש חלב, באת אחותו— (הוספה)
ואמרהאמרו
זובכה— (הוספה)
זוַיִּשָּׂא אֶת קֹולוֹ וַיֵּבְךְּ(בראשית כט, יא)— (הוספה)
טפי— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
אבות דרבי נתן, נוסח אכתב יד ניו יורק, בית המדרש לרבנים, Rab. 25
בראשית רבהפרשה ע: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית); פרשה צו: כתב יד לונדון 340 (פרשה נוספת, שאינה בכתב יד וטיקן 30); פרשה עט: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית), עם השלמה מכתב יד וטיקן 60; פרשה צח: כתב יד וטיקן 30 (יד ראשונה)
קהלת רבהכתב יד וטיקן 291
מדרש זוטאמהדורת בובר
שמות רבהכתב יד ירושלים, הספרייה הלאומית 24°5977
פרקי דרבי אליעזרכתב יד ניו יורק, בית המדרש לרבנים 866
מדרש פנים אחריםמהדורת בובר (ספרי דאגדתא על אסתר)
§§59§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה נט

ויגד יעקב לרחל

וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא(בראשית כט, יב)

״כי אחי אביה הוא״ — אחיו ברמאות: הסימנים שמסר יעקב לרחל ומסרתן ללאה; ״ותרץ ותגד לאביה״ — שמתה אמה; לבן המחבק והמנשק

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

מסכת כלה רבתי, בראשית רבה, בבלי, פרקי דרבי אליעזר §§cover-end§§

חלק א

דברי התנאים

אהעבר רצונך מפני רצון חברך — רחל ללאה

מסכת כלה רבתי, פרק ג · ברייתא וגמרא · ״העבר רצונך מפני רצון חברך״ · רחל שמסרה ללאה את הסימנים שמסר לה יעקב, ודוד שלא אמר לשאול שעתיד למלוך

הברייתא (״העבר רצונך מפני רצון חברך… ודוד לשאול״, וסופה ״העבר רצונך ורצון חבירך מפני רצון שמים״, להלן, ב) גם במסכת דרך ארץ זוטא, פרק א, בלי הגמרא; שינוייה בפנים.

מקבילות: בבלי מגילה פרק א, יג ע״ב (להלן, ו) ובבלי בבא בתרא פרק ח, קכג ע״א (בפרשה ״ועיני לאה רכות״) — מעשה הסימנים בלשון קרובה; ובאיכה רבה, פתיחתא כד (בפרשה ויהי בבקר והנה הוא לאה), בלשון אחרת: ״ומסרתי לאחותי כל הסימנין שמסרתי לבעלי… ולא עוד, אלא שנכנסתי תחת המטה״. כאן ״אמרה ליה: הן, נסובה מינסיבא לך״, ״ומעייל לה נהליך״, ״מסרה לה הנהו סימנין״, והראיה ״עם חסיד תתחסד ועם עקש תתפתל״ (תהלים יח, כו–כז; בבבלי ״עם נבר תתבר ועם עקש תתפל״, שמואל ב כב, כז).

העבר רצונך מפני רצון חברך,

שכך (מסכת דרך ארץ זוטא, פרק א: שכן) עשתה רחל ללאה, ודוד לשאול.

רחל ללאה —

דכתיב: וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא וְכִי בֶן רִבְקָה הוּא(בראשית כט, יב).

וכי אחי אביה הוא? והלא בן אחות אביה הוא!

אלא כיון דאמר לה: בן רבקה הוא —

אמר לה: מינסבת לי?אמר לה: מינסבת… — אמר לה: התינשאי לי? אמרה לו: כן, הינשא אינשא לך; אלא שאבא רמאי הוא, ולא תוכל לו. אמר לה: אחיו אני ברמאות. וכי מותר לצדיקים לעשות רמאות? אמר לה: כן, שכתוב: ״עם חסיד תתחסד״, ״ועם עקש תתפתל״. ומה רמאות יש לו? אמרה לו: יש לו אחות לי, הגדולה ממני, ויכניס אותה אליך. מסר לה סימנים. כשהיה מכניס אליו את לאה, חשבה: עכשיו תתבייש אחותי — מסרה לה אותם הסימנים. זהו שכתוב: ״ויהי בבקר והנה היא לאה״ — משמע שעד עכשיו לא היה יודע שלאה היא? שמתוך הסימנים שמסר יעקב לרחל, ורחל מסרתן ללאה — לא היה יודע.

אמר לה: התינשאי לי?

אמרה ליה: הן, נסובה מינסיבא לך; אלא אבא רמאה הוא, ולא יכלת ליה.

אמרה לו: כן, הינשא אינשא לך; אלא שאבא רמאי הוא, ולא תוכל לו.

אמר לה: אחיו אנא ברמאותא.

אמר לה: אחיו אני ברמאות.

ומי שרי לצדיקי למעבד רמאותא?

וכי מותר לצדיקים לעשות רמאות?

אמר לה: הן, דכתיב: עִם חָסִיד תִּתְחַסָּד(תהלים יח, כו), וְעִם עִקֵּשׁ תִּתְפַּתָּל(תהלים יח, כז).

אמר לה: כן, שכתוב: ״עם חסיד תתחסד״, ״ועם עקש תתפתל״.

ומה רמאותא אית ליה?

ומה רמאות יש לו?

אמרה ליה: אית ליה אחתי דקשישא מינאי, ומעייל לה נהליך.

אמרה לו: יש לו אחות לי, הגדולה ממני, ויכניס אותה אליך.

מסר לה סימנין.

מסר לה סימנים.

כי קא מעייל לה ללאה, סברה: השתא מיכספא אחתי — מסרה לה הנהו סימנין.

כשהיה מכניס אליו את לאה, חשבה: עכשיו תתבייש אחותי — מסרה לה אותם הסימנים.

היינו דכתיב: וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִיא לֵאָה(בראשית כט, כה) —

זהו שכתוב: ״ויהי בבקר והנה היא לאה״ —

מכלל דעד האידנא לא הוה ידע דלאה היא?

משמע שעד עכשיו לא היה יודע שלאה היא?

דמתוך סימנין שמסר יעקב לרחל, ורחל מסרתן ללאה — לא הוה ידע.

שמתוך הסימנים שמסר יעקב לרחל, ורחל מסרתן ללאה — לא היה יודע.

ודוד לשאול —

גמירי: כל הנמשח מן הפך — מלכותו פוסקת,גמירי: כל הנמשח… — מקובלים אנו: כל הנמשח מן הפך — מלכותו פוסקת, וכל הנמשח מן הקרן — מלכותו קיימת. והוא (דוד) ידע שסופו למלוך; אלא אמר: לא אומר (לו), שלא לדחותו.

מקובלים אנו: כל הנמשח מן הפך — מלכותו פוסקת,

וכל הנמשח מן הקרן — מלכותו קיימת.

והוא ידע דסופיה למימלך;

והוא (דוד) ידע שסופו למלוך;

אלא אמר: לא אמר, לידחיה.

אלא אמר: לא אומר (לו), שלא לדחותו.

בשלא נשק יעקב ליוסף — וַיְנַשֶּׁק לוֹ בכל הגוף

מסכת כלה רבתי, פרק ג · ברייתא וגמרא · ״העבר רצונך ורצון חבירך מפני רצון שמים״ · יעקב שנמנע מלנשק ליוסף; ״וירץ לבן לקראתו… וינשק לו״ — לזכותו של יעקב: ״וינשק״ בכל הגוף, ״וישק״ בפה; ״וישקהו״ של עשו נקוד

הברייתא גם במסכת דרך ארץ זוטא, פרק א (לעיל, א), בלי הגמרא; שינוייה בפנים.

העבר רצונך ורצון חבירך מפני רצון שמים,

שכן מצינו ביעקב אבינו שלא נשק ליוסף בנו (מסכת דרך ארץ זוטא, פרק א: ביעקב שלא נשק לו ליוסף).

ואמאי לא נשיק ליה?ואמאי לא נשיק… — ומדוע לא נשק לו? חשב: שמא בדרך ההרגל הטעוהו נשים מחמת יופיו. כמו שכתוב: ״וירא אליו ויפול על צואריו ויבך על צואריו עוד״ — הוא (יוסף) ביקש לנשקו, ולא הניח לו (יעקב), שכתוב: ״ויבך על צואריו עוד״. וזהו שכשנחה נפשו (כשמת), כתוב: ״ויבך עליו וישק לו״. אמר: שלושים ושלוש שנים — ומת, ולא נשקתי לפיו של אבא; ועכשיו אני קוברו, ולא אנשקנו? וזהו שכתוב: ״וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה״. וכי עד עכשיו לא ידע מי הם? אלא ששאלו אם לא נולדו בכתובה (בנישואין כדת); וכיון שהראה לו כתובה — נתיישבה דעתו, ונשקם בשביל יוסף.

ומדוע לא נשק לו?

סבר: דילמא אידי ריגלא אטעותיה נשי אגב שופריה.

חשב: שמא בדרך ההרגל הטעוהו נשים מחמת יופיו.

כדכתיב: וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּול עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד(בראשית מו, כט) —

כמו שכתוב: ״וירא אליו ויפול על צואריו ויבך על צואריו עוד״ —

איהו בעי למינשקיה, ולא שבק ליה, דכתיב: וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד.

הוא (יוסף) ביקש לנשקו, ולא הניח לו (יעקב), שכתוב: ״ויבך על צואריו עוד״.

והינו דכי נח נפשיה, כתיב: וַיֵּבְךְּ עָלָיו וַיִּשַּׁק לוֹ(בראשית נ, א).

וזהו שכשנחה נפשו (כשמת), כתוב: ״ויבך עליו וישק לו״.

אמר: תלתין ותלת שנין ומית, ולא נשקתיה לפומיה דאבא; והשתא קברנא ליה, ולא נשיקנא ליה.

אמר: שלושים ושלוש שנים — ומת, ולא נשקתי לפיו של אבא; ועכשיו אני קוברו, ולא אנשקנו?

והינו דכתיב: וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה(בראשית מח, ח).

וזהו שכתוב: ״וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה״.

אטו עד השתא לא ידע מאן נינהו?

וכי עד עכשיו לא ידע מי הם?

אלא דשייליה אם לא איתילידו בכתובה;

אלא ששאלו אם לא נולדו בכתובה (בנישואין כדת);

וכיון דאחזייה כתובה — אתייתבא דעתיה, ונשקינהו בדיל יוסף.

וכיון שהראה לו כתובה — נתיישבה דעתו, ונשקם בשביל יוסף.

אמר רבא:אמר רבא:… — אמר רבא: למד מכאן: יוסף נתחמם כנגדה (כנגד אשת פוטיפר). שאם יעלה על דעתך שלא נתחמם כנגדה — והרי שנינו: הניח ידו על בני מעיו, ואמר: בספקות שבכם כך — בודאות על אחת כמה וכמה! מובטח אני שאין רמה ותולעה שולטת בכם; וקרא על עצמו: ״אף בשרי ישכון לבטח״. והרי הוא לא נחשב עמהם — וכל שכן יעקב, שנחשב עמהם! לפיכך צפה יעקב ברוח הקדש, ונמנע מלנשק לו. והיכן הוא רמוז? שכתוב: ״ותשב באיתן קשתו״, וכתוב: ״עריה תעור קשתך״. ומי גרם לו שלא ינצל לו? ״שבועות מטות אומר סלה״. מהו ״אומר סלה״? ״אלהי יעקב סלה״.

שמע מינה: יוסף נתחמם לנגדה.

למד מכאן: יוסף נתחמם כנגדה (כנגד אשת פוטיפר).

דאי סלקא דעתה לא נתחמם לנגדה —

שאם יעלה על דעתך שלא נתחמם כנגדה —

והתניא: הניח ידו על בני מעיו, ואמר: בספקות שבכם כך — בודואות על אחת כמה וכמה!

והרי שנינו: הניח ידו על בני מעיו, ואמר: בספקות שבכם כך — בודאות על אחת כמה וכמה!

מובטח אני שאין רמה ותולעה שולטת בכם; וקרא על עצמו: אַף בְּשָׂרִי יִשְׁכֹּון לָבֶטַח(תהלים טז, ט).

והא לא מיחשיב בהדיהו — וכל שכן יעקב, דמיחשיב בהדיהו!

והרי הוא לא נחשב עמהם — וכל שכן יעקב, שנחשב עמהם!

הילכך צפה יעקב ברוח הקדש, ונמנע מלנשק ליה.

לפיכך צפה יעקב ברוח הקדש, ונמנע מלנשק לו.

והיכא רמיזא?

והיכן הוא רמוז?

דכתיב: וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ(בראשית מט, כד),

שכתוב: ״ותשב באיתן קשתו״,

וכתיב: עֶרְיָה תֵעוֹר קַשְׁתֶּךָ(חבקוק ג, ט).

וכתוב: ״עריה תעור קשתך״.

ומי גרם לו שלא ינצל לו?

שְׁבֻועוֹת מַטּוֹת אֹומֶר סֶלָה.

מאי אֹומֶר סֶלָה? אֱלֹהֵי יַעֲקֹב סֶלָה(תהלים מו, ח).

מהו ״אומר סלה״? ״אלהי יעקב סלה״.

מתיבי: וַיָּרׇץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבֶּק לוֹ וַיְנַשֶּׁק לוֹ(בראשית כט, יג) —מתיבי:… — מקשים: ״וירץ לקראתו ויחבק לו וינשק לו״ — והרי הדברים קל וחומר: לבן, שמנשק עבודה זרה ומנשק זונות — כתוב בו כך; יוסף לא היה (יעקב) מנשק? שמא לא הוצרך הכתוב לכתבו, אלא הכתוב מחזר על זכותו של יעקב: ״וירץ״ לבן ״לקראתו״ — ביקש לנשקו, ולא הניחו; חבקו, חזר לנשקו — והסב לו (יעקב) את לחיו. מדויק גם כן, שכתוב ״וינשק״, ולא כתוב ״וישק״ — למד מכאן. כאן כתוב: ״וישק להם״, ואחר כך ״ויחבק להם״. ומה בין וישק לוינשק? וינשק — בכל הגוף; וישק — בפה. ומנין לנו שכך? שכתוב: ״שפתים ישק משיב דברים נכוחים״. כל מקום שנאמר וישק — אינו אלא כרושם, ומצטרף לחשבון.

מקשים: ״וירץ לקראתו ויחבק לו וינשק לו״ —

והרי דברים קל וחומר: לבן, שמנשק עבודה זרה ומנשק זונות — כתיב ביה הכי; יוסף לא הווה מנשק?

והרי הדברים קל וחומר: לבן, שמנשק עבודה זרה ומנשק זונות — כתוב בו כך; יוסף לא היה (יעקב) מנשק?

דילמא לא איצטריך קרא למכתביה, אלא קרא אזכותיה דיעקב קא מהדר:

שמא לא הוצרך הכתוב לכתבו, אלא הכתוב מחזר על זכותו של יעקב:

וַיָּרׇץ לבן לִקְרָאתוֹ — בעא לנשוקיה, ולא שבקיה;

״וירץ״ לבן ״לקראתו״ — ביקש לנשקו, ולא הניחו;

חבקיה, הדר לנשוקי — ואקיף ליה לסתות ליסתיה.

חבקו, חזר לנשקו — והסב לו (יעקב) את לחיו.

דיקא נמי, דכתיב וַיְנַשֶּׁק, ולא כתבי וישק — שמע מינה.

מדויק גם כן, שכתוב ״וינשק״, ולא כתוב ״וישק״ — למד מכאן.

הכא כתיב: וַיִּשַּׁק לָהֶם(בראשית מח, י), והדר וַיְחַבֵּק לָהֶם.

כאן כתוב: ״וישק להם״, ואחר כך ״ויחבק להם״.

ומה בין וישק לוינשק?

וינשק — בכל הגוף;

וישק — בפה.

ומנא לן דהכי?

ומנין לנו שכך?

דכתיב: שְׂפָתַיִם יִשָּׁק מֵשִׁיב דְּבָרִים נְכֹוחִים(משלי כד, כו).

שכתוב: ״שפתים ישק משיב דברים נכוחים״.

כל מקום שנאמר וישק — אינו אלא כרושם, ומצטרף לחשבון.

תא שמע: וַיָּרׇץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּול עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ(בראשית לג, ד) —תא שמע:… — בוא ושמע: ״וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפול על צוארו וישקהו״ — ״וישקהו״ נקוד. והרי זה דומה ללבן! אמר לו: לך וראה כמה שינים חרוטות עליו. ומה שונה (כאן)? מפני שביקש לנשקו — אותה שעה נעשו שיניו כדונג, והכה לחייו בצוארו של יעקב, ונחלש.

בוא ושמע: ״וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפול על צוארו וישקהו״ —

וַיִּשָּׁקֵהוּ נקוד. הא דומיא ללבן!

״וישקהו״ נקוד. והרי זה דומה ללבן!

אמר ליה: זיל חזי כמה שיני חריטי עילויה.

אמר לו: לך וראה כמה שינים חרוטות עליו.

ומאי שנא?

ומה שונה (כאן)?

משום דבעי לנשוקי ליה — אותה שעה נעשו שיניו כדונג, והכה לחייו בצוארו של יעקב, ואיחלש.

מפני שביקש לנשקו — אותה שעה נעשו שיניו כדונג, והכה לחייו בצוארו של יעקב, ונחלש.

ועל אותה שעה אמר דוד: קוּמָה יְיָ הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהַי כִּי הִכִּיתָ אֶת כׇּל אֹויְבַי לֶחִי שִׁנֵּי רְשָׁעִים שִׁבַּרְתָּ(תהלים ג, ח).

חלק ב

דברי האמוראים

גאין לרמיות ואין לצדק — לבן המחבק והמנשק

בראשית רבה, פרשה ע, יג · דרשת הפסוקים · ״ויגד יעקב לרחל… ותרץ ותגד לאביה… ויהי כשמע לבן״ · לרמאות ולצדק, רחל שמתה אמה, ולבן המחבק והמנשק

״אין לרמיות… ואין לצדק״ (״אין״ = אם); ״לצדק״ — בכתב היד ״לדק״. ״ותרץ ותגד״ (הלמה), ״אמה״, ״לה להגיד״, ״היה״ — הושלמו במאגרים; לפני ״לה להגיד״ יש בכתב היד חסר.

״דינרין אינון… דילמא״ — הושלם במאגרים מדילוג הדומות; הסופר כתב ״מרגלין״ ומחקו. בתיאודור–אלבק ״אמר ליה״ (כאן ״אמר לה״), ״מרגלין אינון ויהיבין בפומיה״.

מקבילה: בראשית רבה ס, ח (להלן, ד) — ״אמר רבי יוחנן: לעולם אין האשה רגילה אלא לבית אמה… שמיתה אמה״, אותה דרשה על ״ותרץ הנערה ותגד לבית אמה״.

וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל וגו׳(בראשית כט, יב) —

אין לרמיותאין לרמיות — אם לרמאות — כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא;

ואין לצדק — וְכִי בֶן רִבְקָה הוּא וגו׳.

ותרץ ותגד לאביה

וַתָּרׇץ וַתַּגֵּד.

אמר רבי יוחנן:

לעולם אין האשה רגילה אלא לבית אמה.

התיבוןהתיבון — השיבו לו (הקשו): והכתיב וַתָּרׇץ וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ!

אמר להם: שמיתה אמה; ולמי היה לה להגיד? לא לאביה? אתמהאאתמהא — בתמיה!!

ויחבק לו וינשק לו

וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן אֶת שֵׁמַע וגו׳(בראשית כט, יג).

אמר: אליעזר, פסול הביתפסול הבית — עבד הבית, הפסול לבוא בקהל היה, וכתוב בה וַיִּקַּח הָעֶבֶד(בראשית כד, י) —

זה, שהוא אהובו שלבית — על אחת כמה ואחת כמה!

וכיון דלא חמה אפיסטקיתיה — וַיְחַבֶּק לוֹ;וכיון דלא חמה… — וכיון שלא ראה (אצלו) אפילו אמתחת — ״ויחבק לו״; אמר: שמא דינרים הם, והם נתונים בחגורתו. כיון שלא מצא כלום — ״וינשק לו״; אמר: שמא מרגליות הן, והן נתונות בפיו. אמר לו: מה אתה סבור? ממון באתי טוען? לא באתי טוען אלא דברים:

וכיון שלא ראה (אצלו) אפילו אמתחת — ״ויחבק לו״;

אמר: דילמא דינרין אינון, ואינון יהיבין בחרציה.

אמר: שמא דינרים הם, והם נתונים בחגורתו.

כיון דלא אשכח כלום — וַיְנַשֶּׁק לוֹ;

כיון שלא מצא כלום — ״וינשק לו״;

אמר: דילמא מרגליין הינין, והינין יהיבן בפימה.

אמר: שמא מרגליות הן, והן נתונות בפיו.

אמר לה: מה את סביר? ממון אתית טעין? לא אתית טעין אלא מילין:

אמר לו: מה אתה סבור? ממון באתי טוען? לא באתי טוען אלא דברים:

וַיְסַפֵּר לְלָבָן אֵת כׇּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.

תרגום לעבריתאין לרמיות אם לרמאות התיבון השיבו לו (הקשו) אתמהא בתמיה! פסול הבית עבד הבית, הפסול לבוא בקהל

דוַתָּרׇץ הַנַּעֲרָה וַתַּגֵּד לְבֵית

בראשית רבה, פרשה ס, ח · דרשת הפסוק · ״ותרץ הנערה ותגד לבית אמה״ · האשה רגילה לבית אמה, ולבן המלובן ברשע

״והא״ — בכתב היד ״יהא״; ״מעיינה״ — בכתב היד ״מעוינה״ (תוקנו במאגרים); ״פרדוכסוס״ — ״כסו״ הושלם במאגרים. בתיאודור–אלבק ״פרדיכסוס״, ״מעייניה ליה… מעייניה גרמיה״.

מקבילה: בראשית רבה ע, יג (לעיל, ג) — דברי רבי יוחנן ותשובתו, על ״ותרץ ותגד לאביה״ במקומו.

וַתָּרׇץ הַנַּעֲרָה וַתַּגֵּד לְבֵית וגו׳(בראשית כד, כח) —

אמר רבי יוחנן:

לעולם אין האשה רגילה אלא לבית אימה.

התיבוןהתיבון — השיבו, הקשו: והא כתוב: וַתָּרׇץ וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ(בראשית כט, יב)!

אמר להם: שמיתה אמה; ולמי היה לה להגיד? לא לאביה?

וּלְרִבְקָה אָח וגו׳(בראשית כד, כט) —

רבי יצחק אמר: פרדוכסוספרדוכסוס — מופלא, משונה (כלומר: רמאי ידוע).

רבי ברכיה אמר: מלובן ברשעמלובן ברשע — מושלם (״לבן״) ברשעות.

וַיָּרׇץ לָבָן אֶל הָאִישׁ הַחוּצָה וגו׳ — מעיינה ליהמעיינה ליה — מתבונן בו;

וַיְהִי כִּרְאֹות אֶת הַנֶּזֶם וגו׳(בראשית כד, ל) — מעייני גרמיהמעייני גרמיה — מתבונן לעצמו (בנזם ובצמידים).

תרגום לעבריתהתיבון השיבו, הקשו פרדוכסוס מופלא, משונה (כלומר: רמאי ידוע) מלובן ברשע מושלם (״לבן״) ברשעות מעייני גרמיה מתבונן לעצמו (בנזם ובצמידים) מעיינה ליה מתבונן בו

הוַיֹּאמֶר בא בְּרוּךְ יְיָ

בראשית רבה, פרשה ס, ט · דרשת הפסוק · ״ויאמר בא ברוך יי״ · אליעזר יצא מכלל ארור לכלל ברוך, קל וחומר לישראל

״קלסטר״ — בכתב היד ״קלכטר״. ״מה אם אליעזר״ הושלם במאגרים, וכך בתיאודור–אלבק. בדרשת רבי יוסי בכתב היד ״ויאמר״ ״ברוך יי״ בלבד, ו״בוא״ הושלם מן הפסוק; בראש הפסקה בכתב היד ״בא״ (במסורה: בוא). ״רבי יעקב בר יחא״ — בתיאודור–אלבק ״ר׳ יעקב בר׳ יוחי״.

וַיֹּאמֶר בא בְּרוּךְ יְיָ(בראשית כד, לא) —

שהיה סבור בו שהוא אברהם, שהיה קלסטר פניוקלסטר פניו — תואר פניו דומה לו.

אמר רבי יוסי ברבי דוסה:

כנען הוא אליעזר;

ועל ידי ששירת את הצדיק באמנהבאמנה — בנאמנות — יצא מכלל ארור לכלל ברוך:

וַיֹּאמֶר בּוֹא בְּרוּךְ יְיָ.

רבי יעקב בר יחא בשם רבי יוחנן דבית גוברין עבד לה אפטרהעבד לה אפטרה — עשה ממנה דרשת סיום:

מה אם אליעזר, על ידי ששירת את הצדיק באמנה, יצא מכלל ארור לכלל ברוך —

ישראל, שהן עושין חסד עם גדוליהן בידיהן ורגליהן — על אחת כמה וכמה.

לָמָּה תַעֲמֹד בַּחוּץ — אין כבודך שתעמוד בחוץ.

וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת — מטונפתמטונפת — מלוכלכת עבודה זרה.

וּמָקוֹם לַגְּמַלִּים.

תרגום לעבריתבאמנה בנאמנות עבד לה אפטרה עשה ממנה דרשת סיום מטונפת מלוכלכת קלסטר פניו תואר פניו

ולא יגרע מצדיק עיניו

בבלי מגילה פרק א, יג ע״א–ע״ב · סוגיא · בשכר צניעות רחל, שמסרה סימניה ללאה, יצא ממנה שאול, ומשאול יצאה אסתר; גדולה שהקדוש ברוך הוא פוסק לאדם — לבניו עד סוף כל הדורות

״אמר רבי אלעזר״ (ב״מאי דכתיב״ וב״כשהקדוש ברוך הוא פוסק גדולה״) — בכ״י מינכן 95 ובכ״י אוקספורד 366: ״אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא״; בכ״י וטיקן 134 בראשונה: ״אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן״, ובשניה: ״אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא״.

״אין, עם נבר תתבר ועם עקש תתפל״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י וטיקן 134: ״אין, דכתיב עם חסיד תתחסד״ (תהלים יח, כו).

״(וגו׳)״ — מחיקת מגיהי דפוס וילנא; בדפוס ונציה: ״ויגבהו וגו׳״.

צניעות רחל — אף בבבלי בבא בתרא פרק ח, קכג ע״א (בפרשה ועיני לאה רכות), ושם בלשון אחרת: ״כי קא מעיילי לה ללאה… אלא מתוך סימנים שמסר לה יעקב לרחל ומסרתן ללאה״; ובמסכת כלה רבתי, פרק ג (לעיל, א), בלשון קרובה.

אמר רבי אלעזר:

מאי דכתיב: לֹא יִגְרַע מִצַּדִּיק עֵינָיו(איוב לו, ז)?

רש״י לא יגרע מצדיק עיניו — נותן עיניו במעשה הצדיקים לשלם להם אף לימים רבים מדה במדה.

בשכר צניעות שהיתה בה ברחל — זכתה ויצא ממנה שאול;

רש״י זכתה ויצא ממנה שאול — שהיה צנוע.

ובשכר צניעות שהיה בו בשאול — זכה ויצאת ממנו אסתר.

רש״י זכה ויצאת ממנו אסתר — בתרגום של מגילה מייחס מרדכי ועושהו עשירי לשאול ומשאול עד בנימין וכתיב היא אסתר בת דודו ואין לו ראיה אחרת בכתובים שיצאה משאול.

ומאי צניעות היתה בה ברחל?

דכתיב: וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא(בראשית כט, יב) — וכי אחי אביה הוא? והלא בן אחות אביה הוא!

אלא אמר לה: מינסבא לי?אלא אמר לה:… — אלא אמר לה: התינשאי לי? אמרה לו: כן, אלא שאבא רמאי הוא, ולא תוכל לו. אמר לה: אחיו אני ברמאות. אמרה לו: וכי מותר לצדיקים להתהלך ברמאות? אמר לה: כן, ״עם נבר תתבר ועם עקש תתפל״. אמר לה: ומה רמאותו? אמרה לו: יש לי אחות גדולה ממני, ולא ישיאני לפניה. מסר לה סימנים. כשהגיע הלילה, אמרה: עכשיו תתבייש אחותי — מסרה אותם לה. וזהו שכתוב: ״ויהי בבקר והנה היא לאה״ — משמע שעד עכשיו לא לאה היא? אלא מתוך הסימנים שמסרה רחל ללאה, לא היה יודע עד עכשיו.

אלא אמר לה: התינשאי לי?

אמרה ליה: אין, מיהו אבא רמאה הוא ולא יכלת ליה.

אמרה לו: כן, אלא שאבא רמאי הוא, ולא תוכל לו.

אמר לה: אחיו אנא ברמאות.

אמר לה: אחיו אני ברמאות.

אמרה ליה: ומי שרי לצדיקי לסגויי ברמיותא?

אמרה לו: וכי מותר לצדיקים להתהלך ברמאות?

אמר לה: אין, עִם נָבָר תִּתָּבָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל(שמואל ב כב, כז).

אמר לה: כן, ״עם נבר תתבר ועם עקש תתפל״.

אמר לה: ומאי רמיותא?

אמר לה: ומה רמאותו?

אמרה ליה: אית לי אחתא דקשישא מינאי, ולא מנסיב לי מקמה.

אמרה לו: יש לי אחות גדולה ממני, ולא ישיאני לפניה.

מסר לה סימנים.

כי מטא ליליא, אמרה: השתא מיכספא אחתאי — מסרתינהו ניהלה.

כשהגיע הלילה, אמרה: עכשיו תתבייש אחותי — מסרה אותם לה.

והיינו דכתיב: וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִיא לֵאָה(בראשית כט, כה) — מכלל דעד השתא לאו לאה היא?

וזהו שכתוב: ״ויהי בבקר והנה היא לאה״ — משמע שעד עכשיו לא לאה היא?

אלא מתוך סימנין שמסרה רחל ללאה (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366, כ״י וטיקן 134: שמסר יעקב לרחל ורחל מסרתן ללאה) לא הוה ידע עד השתא.

אלא מתוך הסימנים שמסרה רחל ללאה, לא היה יודע עד עכשיו.

לפיכך זכתה ויצא ממנה שאול.

רש״י מסרתן — ללאה והוא צניעות שלא יתפרסם הדבר שמסר לה סימנין.

ומה צניעות היתה בשאול?

דכתיב: וְאֶת דְּבַר הַמְּלוּכָה לֹא הִגִּיד לוֹ אֲשֶׁר אָמַר שְׁמוּאֵל(שמואל א י, טז) — זכה ויצאת ממנו אסתר (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366, כ״י וטיקן 134: זכה ויצאת ממנו אסתר, דכתיב אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה).

ואמר רבי אלעזר: כשהקדוש ברוך הוא פוסק גדולה לאדם, פוסק לבניו ולבני בניו עד סוף כל הדורות, שנאמר: וַיֹּושִׁיבֵם לָנֶצַח וַיִּגְבָּהוּ (וגו׳);

ואם הגיס דעתו — הקדוש ברוך הוא משפילו, שנאמר: וְאִם אֲסוּרִים בַּזִּקִּים וגו׳(איוב לו, ח).

רש״י ואם הגיס דעתו כו׳ — הכי סמכי קראי ויושיבם לנצח ויגבהו ואם אסורים בזקים על ידי שמגביהין עצמן באין לידי עניות ויסורים.

רש״י שנאמר לא יגרע מצדיק עיניו — וסיפיה דקרא ויושיבם לנצח ויגבהו והיינו גדולה לדורות.

חלק ג

מדרשים מאוחרים

זלבן רץ לקראתו — בן אחותו שלאדם כאחיו

פרקי דרבי אליעזר, פרק לו · דרשת הפסוק · ״ויהי כשמע לבן… הכי אחי אתה״ · לבן רץ לקראת יעקב, וקרובי אדם כאחיו וכבניו

״כא<חיו>״ — אותיות משוחזרות במאגרים; ״(אלא) והלא בן אחיו״ — ״אלא״ נמחק במאגרים. ״אחים״ (בראשית יג, ח) — בכתב היד ״אחי׳״.

״שבן אחותו שלאדם כאחיו״ — בדפוס ״קרוי בנו״, בהיגר ״קרוי כבנו״. בהיגר ובדפוס הראיה ״בן אחיו כאחיו״ גם מ״וישמע אברם כי נשבה אחיו״. ״בניו שלאדם כאחיו… מיעקב, לקטו אבנים״ — כאן במקומו; בהיגר ובדפוס בברית יעקב בסוף הפרק. ״בני בנותיו… מלבן״ — בדפוס, ואינו בהיגר.

״ויאמר אברהם אל לוט״ — כך בכתב היד (במסורה ״אברם״).

לבן רץ לקראתו

שמע לבן את שמע יעקב בן אחותו,

ואת כוח גבורתו שעשה על הבאר,

ורץ לקראתו לחבקו ולנשקו,

שנאמר:

וַיְהִי כִשְׁמֹועַ לָבָן אֶת שֵׁמַע יַעֲקֹב בֶּן אֲחֹותוֹ(בראשית כט, יג).

בן אחותו ובן אחיו

אמר לבן ליעקב:

הֲכִי אָחִי אַתָּה(בראשית כט, טו).

וכי אחיו היה? והלא בן אחותו היה!

אלא מלמד: שבן אחותו שלאדם כאחיו.

ובן אחיו שלאדם כאחיו.

מנין אנו למדים? מלוט, שאמר לו אברהם,

שנאמר:

וַיֹּאמֶר אברהם אֶל לוֹט וגו׳(בראשית יג, ח)

כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ.

וכי אחיו היה? והלא בן אחיו!

אלא מלמד: שבן אחיו שלאדם כאחיו.

בניו ובני בניו

בניו שלאדם כאחיו.

מנין אנו למדים? מיעקב, שאמר לבניו,

שנאמר:

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים(בראשית לא, מו).

וכי אחיו היו? והלא בניו!

אלא מלמד: שבניו שלאדם כאחיו.

בני בניו שלאדם כבניו.

מנין אנו למדים? מיוסף, שאמר לו אביו:

אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי(בראשית מח, ה).

וכי בניו היו? והלא בני בניו היו!

אלא מלמד: שבני בניו שלאדם כבניו.

בני בנותיו שלאדם כבניו.

מנין אנו למדים? מלבן,

שנאמר:

הַבָּנוֹת בְּנֹותַי וְהַבָּנִים בָּנַי(בראשית לא, מג).

וכי בניו היו? והלא בני בנותיו היו!

אלא מלמד: שבני בנותיו שלאדם כבניו.

חילופי נוסח והשלמות

מסכת כלה רבתי, בראשית רבה, בבלי, פרקי דרבי אליעזר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
גצ— (הוספה)
גוַתָּרׇץ וַתַּגֵּד— (הוספה)
גמה— (הוספה)
גלה להגיד— (הוספה)
גהיה— (הוספה)
גדינרין אינון, ואינון יהיבין בחרציה.— (הוספה)
גכיון דלא אשכח כלום —— (הוספה)
גוַיְנַשֶּׁק לוֹ;— (הוספה)
גאמר: דילמא— (הוספה)
דוהאיהא
דכסו— (הוספה)
דמעיינהמעוינה
הקלסטרקלכטר
הבוא— (הוספה)
המה אם אליעזר— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
מסכת כלה רבתינוסח פרויקט השו״ת
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית)
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
פרקי דרבי אליעזרכתב יד ניו יורק, בית המדרש לרבנים 866
§§60§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה ס

ויאמר לו לבן אך עצמי ובשרי

וַיֹּאמֶר לוֹ לָבָן אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה(בראשית כט, יד)

״אך עצמי ובשרי אתה״ — מלך הייתי סבור לעשותך, וכעצם אני מחרק לך; חודש ימים לקרוב; ״ועבדתני חנם״ ושכרו של יעקב

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בראשית רבה §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אמלך הייתי סבור לעשותך — כהדן גרמה

בראשית רבה, פרשה ע, יד · דרשת הפסוקים · ״אך עצמי ובשרי אתה… חדש ימים… ועבדתני חנם״ · כעצם אני מהדק לך, חודש ימים לקרוב, ושכרו של יעקב

״הוה״ — הושלם במאגרים; ״פולרין״ (השני) — בכתב היד ״חולרין״.

בתיאודור–אלבק ״מהדק לך״ (כאן ״מחרק״), ״ר׳ אסי״ (כאן ״רבי אימי״), ״בשיתה פולרין״ (כאן ״באישתה״).

״הכי אחי אתה — וכי אחיו היה? והלא בן אחותו היה! אלא מלמד: שבן אחותו שלאדם כאחיו״ (פרקי דרבי אליעזר לו) — בפרשה נט (ויגד יעקב לרחל), ז.

וַיֹּאמֶר לוֹ לָבָן אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי(בראשית כט, יד).

אמר ליה: מלך הייתי סבור לעשותך עליי;

וכדון דלית גבך כלום — אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה —וכדון דלית גבך… — ועכשיו שאין אצלך כלום — ״אך עצמי ובשרי אתה״ — כעצם הזה אני כותש אותך.

ועכשיו שאין אצלך כלום — ״אך עצמי ובשרי אתה״ —

כהדן גרמה אנה מחרק לך.

כעצם הזה אני כותש אותך.

חדש ימים

וַיֵּשֶׁב עִמּוֹ חֹדֶשׁ יָמִים.

אמר רבי אימי:

לימדתך התורה דרך הארץ: עד איכן אדם צריך ליטפל בקרובוליטפל בקרובו — לטפל (לארח ולפרנס) את קרובו? עד חודש ימים.

ועבדתני חנם

וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הֲכִי אָחִי(בראשית כט, טו) —

הֲכִי אָחִי אַתָּה? ואם לאו — וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם?

איפשר כן?

אלא: אין הוה פעלה בעשרה פולרין — הווה יהב לה חמשה פולרין;אלא: אין הוה… — אלא: אם היתה פעולתו שווה עשרה פולרין — היה נותן לו חמשה פולרין; ואם היה משאו (שהביא) שווה שישה פולרין — היה נותן (קונה ממנו) בשלושה פולרין. אמר לו: מה אתה סבור? ממון באתי לבקש? לא באתי אלא בשביל שתי הנערות האלה:

אלא: אם היתה פעולתו שווה עשרה פולרין — היה נותן לו חמשה פולרין;

ואן הוות מובלתה באישתה פולרין — הוה יהב לה בתלתה פולרין.

ואם היה משאו (שהביא) שווה שישה פולרין — היה נותן (קונה ממנו) בשלושה פולרין.

אמר ליה: מה את סביר? ממון אתית בעי?

אמר לו: מה אתה סבור? ממון באתי לבקש?

לא אתית אלא מן בגין אלין תרתן טלייתה:

לא באתי אלא בשביל שתי הנערות האלה:

וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָנוֹת וגו׳(בראשית כט, טז).

תרגום לעבריתליטפל בקרובו לטפל (לארח ולפרנס) את קרובו

חילופי נוסח והשלמות

בראשית רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אהוה— (הוספה)
אפולריןחולרין

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית)
§§61§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה סא

וללבן שתי בנות

וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָנוֹת(בראשית כט, טז)

״וללבן שתי בנות״ — כשתי קורות, שקולות זו כזו: מלכים ונביאים מזו ומזו, ושתי לילות של פסח לזו ושתי לילות לזו; ״שם הגדלה… ושם הקטנה״ — במתנותיהן

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

ספרי זוטא, בראשית רבה, מדרש פנים אחרים §§cover-end§§

חלק א

דברי התנאים

אוְשֵׁם בְּנוֹת צְלׇפְחָד — שם לזכות

ספרי זוטא, במדבר כז, א · דרשת הפסוק · ״ושם בנות צלפחד״ · שמות הצדיקים — שם בזכות ושם במעשה טוב; כל שמות שבמקרא לפי מעשיהם

״שם היה לו בזכות ושם היה לו במעשה טוב״ — במקומו חסר במאגרים, והושלם מהורוביץ.

בהורוביץ, בסוגריים מרובעים, אחר ״ושם בנות צלפחד״: ״וכן הוא אומר: שם הגדולה לאה ושם הקטנה רחל — שם היה להן בזכות ושם היה להן במעשה טוב״ — אינו בכתב היד.

הדרשה באה בספרי זוטא בסוף הסעיף על ״ותקרבנה בנות צלפחד״ (שבח הכשר לשבטו, והעומדים בדור רשע).

וְשֵׁם בְּנוֹת צְלׇפְחָד(במדבר כו, לג) — שם היה להן בזכות, ושם היה להן במעשה.

שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה(שמות א, טו) — שם היה להן בזכות, ושם היה להן במעשה הטוב.

וכן הוא אומר: אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ עוּץ אִיּוֹב שְׁמוֹ(איוב א, א) — שם היה לו בזכות ושם היה לו במעשה טוב.

הא כל שמות שבתורה, שבנביאים ושבכתובים:

אם לענין הזכות — שם לו בזכות;

ואם לענין רשע — שם לו ברשע.

חלק ב

דברי האמוראים

בכשתי קורות מפולשות — שתי לילות לזו ושתי לילות לזו

בראשית רבה, פרשה ע, טו · דרשת הפסוק · ״וללבן שתי בנות שם הגדלה לאה ושם הקטנה רחל״ · לאה ורחל כשתי קורות, ומתנותיהן לעולם ולשעה

״שלזו״ ו״השבת״ — הושלמו במאגרים; ״דוחה״ — אותיות מסופקות. ״לילות שלפרעה…״ — כך בכתב היד (במאגרים ובתיאודור–אלבק ״לילו״).

״כהונה לעולם… קטנה במתנותיה״ — הושלם במאגרים מדילוג הדומות. בתיאודור–אלבק ״אלופים״ (כאן ״אלפים״).

נוסח אחר: מדרש פנים אחרים, נוסח ב, פרק ו (להלן, ג) — ארבעה ״בלילה ההוא״ בלילי פסח, שנים משל רחל ושנים משל לאה.

וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָנוֹת(בראשית כט, טז) —

שְׁתֵּי בָנוֹת — כשתי קורות מפולשותמפולשות — פתוחות מקצה לקצה מסוף העולם ועד סופו.

זו העמידה אלפים, וזו העמידה אלפים;

זו העמידה מלכים, וזו העמידה מלכים;

מזו עמדו הורגי אריות, ומזו עמדו הורגי אריות;

מזו עמדו מכבשי ארצותמכבשי ארצות — כובשי ארצות, ומזו עמדו מכבשי ארצות;

מזו עמדו מחלקי ארצות, ומזו עמדו מחלקי ארצות.

קורבן בנה שלזו דוחה את השבת, וקורבן בנה שלזו דוחה את השבת;

מלחמת בנה שלזו דוחה את השבת, ומלחמת בנה שלזו דוחה את השבת.

לזו ניתן שתי לילות, ולזו ניתן שתי לילות:

לילות שלפרעה ולילות שלסנחריב — ללאה;

לילות שלגדעון ולילות שלמרדכי — לרחל:

בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה(אסתר ו, א).

הגדולה והקטנה

שֵׁם הַגְּדֹולָה לֵאָה — גדולה במתנותיה:

כהונה לעולם ומלכות לעולם.

וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל — קטנה במתנותיה:

יוסף לשעה ושאול לשעה.

תרגום לעבריתמפולשות פתוחות מקצה לקצה מכבשי ארצות כובשי ארצות

גבַּלַּיְלָה הַהוּא — ארבעה לילי פסח

מדרש פנים אחרים, נוסח ב, פרק ו · דרשת הפסוק · ״בלילה ההוא נדדה שנת המלך״ · נוסח אחר · ארבעה ״בלילה ההוא״ בלילי פסח — שנים משל לאה (משה, חזקיהו) ושנים משל רחל (גדעון, מרדכי); ״וללבן שתי בנות״ — שקולות זו כזו

נוסח אחר של הדרשה שלעיל (ב, בראשית רבה ע, טו), ונדפס כאן כולו: שם הדברים בלא שם אומר, ״כשתי קורות מפולשות״, ״אלפים… הורגי אריות… מכבשי ארצות… מחלקי ארצות״, קרבן ומלחמה הדוחים את השבת, ״לילות שלפרעה ולילות שלסנחריב — ללאה; לילות שלגדעון ולילות שלמרדכי — לרחל״ בלא פירוש, ו״גדולה במתנותיה… קטנה במתנותיה״; כאן ״אמר רבי חלבו״, ארבעה ״בלילה ההוא״, ״מלכים… נביאים״, מעשה סנחריב ורבשקה, ו״צליל לחם שעורים — זהו העומר״.

מקבילה: ילקוט שמעוני, אסתר, רמז תתרנח — בקיצור, ״מכת בכורות ומפלת סנחריב ביד בניה של לאה, ומפל גדעון והמן ביד בניה של רחל״.

״ויהי בחצי הלילה״ — בבובר ״ויהיה״ ובצדו ״ויהי״. המדרש קורא ״בא אל עית״ (במסורה: בא על עית), ״ויאמר יי אל גדעון״ (במסורה: ויאמר אליו יי).

דבר אחר:

בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ(אסתר ו, א).

אמר רבי חלבו:

בארבעה מקומות נאמר בַּלַּיְלָה הַהוּא, וארבעתן היו בלילי פסחים —

שנים משל רחל, ושנים משל לאה,

לקיים מה שנאמר: וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָנוֹת(בראשית כט, טז).

שתיהן שקולות זו כזו; מה שעמד מזו — עמד מזו:

מזו עמדו מלכים, ומזו עמדו מלכים;

מזו עמדו נביאים, ומזו עמדו נביאים.

ובשתי לילות של פסח נעשו נסים על ידי בניה של זו:

שנאמר: ויהי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה(שמות יב, כט) —

זה היה ליל פסח, ונעשו נסים על ידי משה, שהיה מבני בניה של לאה;

וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ יְיָ וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר וגו׳(מלכים ב יט, לה) —

ואותו לילה ליל פסח היה:

שעלה סנחריב, והיה רבשקה שם, הלך והציץ על פתח החומה של ירושלים, ושמע אותן קוראין הלל.

ואמר לסנחריב: לך וחזור לאחוריך! למה? אלהיה של אומה זו עסוק הוא להיות עושה להם נסים בלילה הזאת.

והיה מבזה על ירושלים;

כשראה אותה, אמר: בשביל העיר הזאת הקטנה הייתי מייגע כל הצבא הזה?

היה מבזה עליה, שנאמר: יְנֹופֵף יָדוֹ הַר בַּת צִיּוֹן(ישעיה י, לב).

ואמר לחיילותיו: לינו הלילה, ובשחרית אנו נוטלין אותה אבן אבן, והולכין;

כנף משלי ממלאה כל ארץ ישראל,

שנאמר: וְהָיָה מֻוטּוֹת כְּנָפָיו מְלֹא רֹוחַב אַרְצְךָ עִמָּנוּ אֵל(ישעיה ח, ח).

ושלשה עשר מסעות הלך בו ביום לבא לירושלים,

שכן הוא אומר: בָּא אל עַיַּת עָבַר בְּמִגְרוֹן וגו׳(ישעיה י, כח),

עוֹד הַיּוֹם בְּנֹוב לַעֲמֹוד.

אמר לחיילותיו: מחר נשכים ונוטלין אותה אבן אבן.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: אין מבקשים ישינים אלא עוררין.

לכך נאמר עליהם: לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה בַלָּהָה(ישעיה יז, יד).

מה עשה הקדוש ברוך הוא? וַיֵּצֵא מַלְאַךְ יְיָ וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר וגו׳.

ואותו הלילה ליל הפסח היה, ונעשה הנס הזה על ידי חזקיה, מבני בניה של לאה.

ושנים על ידי בניה של רחל:

שנאמר: וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר(שופטים ז, ט) יי אל גדעון קוּם רֵד בַּמַּחֲנֶה —

ליל הפסח היה, שכך כתוב: וְהִנֵּה צְלִיל לֶחֶם שְׂעֹורִים(שופטים ז, יג) — זהו העומר, שהוא קרב בפסח;

ואחת בימי מרדכי, שהוא מבני בניה של רחל.

לכך נאמר: בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ.

חילופי נוסח והשלמות

ספרי זוטא, בראשית רבה, מדרש פנים אחרים. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אבזכות ושם היה לו במעשה טוב— (הוספה)
בשלזו— (הוספה)
בהשבת— (הוספה)
בכהונה לעולם ומלכות לעולם.— (הוספה)
בוְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל — קטנה במתנותיה:— (הוספה)
גויהיויהיה

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
ספרי זוטאהמובאות ״זוטי״ בילקוט שמעוני, כתב יד אוקספורד 2637
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית)
מדרש פנים אחריםמהדורת בובר (ספרי דאגדתא על אסתר)
§§62§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה סב

ועיני לאה רכות

וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת(בראשית כט, יז)

״ועיני לאה רכות״ — מבכייה, שלא תיפול בחלקו של עשו, ותפילתה הקדימה אותה לאחותה; שמתנותיה ארוכות; ״ורחל היתה יפת תאר״ — ויוסף כאמו

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בראשית רבה, בבלי, תנחומא בובר, פתרון תורה §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

ארכות מבכייה — שלא אפול בחלקו שלרשע

בראשית רבה, פרשה ע, טז · דרשת הפסוק · ״ועיני לאה רכות ורחל היתה יפת תאר״ · לאה בכתה שלא תיפול בחלקו של עשו, ותפילתה ביטלה את הגזירה

״רכות״ (השני) ו״יהי רצון״ — הושלמו במאגרים.

בתיאודור–אלבק ״אמר ליה״, ״שלא תיפול בחלק עשו הרשע״, ״ר׳ הונה: גדולה תפילה״ (כאן ״רבי חונייא: קשה התפילה״). ״עיקר סימניה… נאה״ אינו בתיאודור–אלבק.

מקבילות: בבלי בבא בתרא פרק ח, קכג ע״א (להלן, ג) — רב: ״רכות ממש… והיתה בוכה עד שנשרו ריסי עיניה״; תנחומא בובר, ויצא יב (להלן, ד). ״שכך היו התנאים… והיתה בוכה ואומרת… קשה היא התפילה שביטלה את הגזירה״ — אף בבראשית רבה עא, ג, על ״כי שנואה לאה״ (בפרשה וירא יי כי שנואה לאה); ותנחומא, ויצא ו, בילמדנו: ״והיתה לאה יושבת בפרשת דרכים ושואלת: עשו מה מעשיו?… והיתה בוכה ומתענה, עד שנעשו עיניה רכות״ (בפרשה הלכה: אין מברכין על הריח שלפני עבודה זרה).

וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת(בראשית כט, יז).

אמוריה דרבי יוחנן תרגם קודמוי:אמוריה דרבי יוחנן… — המתורגמן של רבי יוחנן תרגם לפניו: עיניה של לאה היו רכות. אמר לו: עיניה של אמך היו רכות! ומהו ״רכות״? רכות מבכי.

המתורגמן של רבי יוחנן תרגם לפניו:

עיינה דלאה הווין רכיכין.

עיניה של לאה היו רכות.

אמר לה: עיינא דאימיך הוויין רכיכין!

אמר לו: עיניה של אמך היו רכות!

ומהוא רַכּוֹת? רכות מבכייה.

ומהו ״רכות״? רכות מבכי.

שכך היו התנאיןהתנאין — התנאים (ההסכמים בין המשפחות): שיהא גדול נושא גדולה, והקטן נושא לקטנה.

והיתה בוכה ואומרת: יהי רצון שלא אפול בחלקו שלרשע.

אמר רבי חונייא:

קשה התפילהקשה התפילה — חזקה התפילה שביטלה את הגזירה, ולא עוד אלא שקדמה לאחותה.

יפת תאר

וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּואַר.

עיקר סימניהעיקר סימניה — עיקר תוארה (צורת גופה) שרחל לא היה אלא נאה:

וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּואַר.

תרגום לעבריתהתנאין התנאים (ההסכמים בין המשפחות) קשה התפילה חזקה התפילה עיקר סימניה עיקר תוארה (צורת גופה)

בוַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר — זרוק חוטרא לאווירה

בראשית רבה, פרשה פו, ו · דרשת הפסוק · ״ויהי יוסף יפה תאר ויפה מראה״ · יוסף יפה תואר ויפה מראה, כרחל אמו

דרשת ״זרוק חוטרא לאווירה״ שבכתב היד אינה בתיאודור–אלבק (שם הפרשה נגמרת בברייתא ״בכל מקום שהצדיקים הולכין״).

ראש הסעיף — ״תני רבי שמעון בן יוחי: בכל מקום שהצדיקין הולכין ברכה הולכת עמהם… ירד יעקב אל לבן ובאת ברכה לרגלו״ — בפרשה קיד (נחשתי ויברכני יי בגללך).

וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹואַר וִיפֵה מַרְאֶה(בראשית לט, ו).

אמר רבי יצחק:

זרוק חוטרא לאווירהזרוק חוטרא לאווירה — זרוק מקל לאוויר — ועל עקריה הוא קאיםועל עקריה הוא קאים — ועל עיקרו הוא עומד (נופל).

כך, לפי שכתוב: וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּואַר וִיפַת מַרְאֶה(בראשית כט, יז) —

לפיכך כתוב: וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹואַר וִיפֵה מַרְאֶה.

תרגום לעבריתזרוק חוטרא לאווירה זרוק מקל לאוויר ועל עקריה הוא קאים ועל עיקרו הוא עומד (נופל)

גראויה היתה בכורה לצאת מרחל

בבלי בבא בתרא פרק ח, קכג ע״א · סוגיא · מה ראה יעקב שנתן הבכורה ליוסף? ראויה היתה לצאת מרחל, אלא שקדמתה לאה ברחמים, שבכתה על עשו; ובצניעות רחל, שמסרה סימניה ללאה, חזרה לה

״מה ראה שנתנה ליוסף״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י וטיקן 115 ב נוסף: ״יותר משאר בניו״.

״אלא אמר רבי אלעזר: שמתנותיה ארוכות״ — בכ״י מינכן 95 נוסף: ״ארוכו׳ בכהונ׳ ארוכו׳ בלויה ארו׳ במלכו׳״.

״[אמרה ליה]״ — הוספת מגיהי דפוס וילנא בסוגריים (״[א״ל]״); אינו בדפוס ונציה, בכ״י מינכן 95, בכ״י המבורג 165 ובכ״י וטיקן 115 ב.

״ומסרתן״ — כן ברוב כתבי היד והדפוסים הראשונים; בדפוס וילנא: ״ומסרתה״.

בכ״י מינכן 95 ובכ״י וטיקן 115 ב סוף המעשה: ״תנא: אותן סימנין שמסר יעקב אבינו לרחל חששה לכיסופא ומסרתינהו ללאה אחתה״.

צניעות רחל — אף בבבלי מגילה פרק א, יג ע״ב, ושם בלשון אחרת: ״מסר לה סימנים… השתא מיכספא אחתאי — מסרתינהו ניהלה״, ובשכרה יצא ממנה שאול; ובמסכת כלה רבתי, פרק ג (שם), בלשון קרובה.

סוגיית מגילה פרק א, יג ע״ב — בפרשה ויגד יעקב לרחל.

בעא מיניהבעא מיניה — שאל ממנו רבי חלבו מרבי שמואל בר נחמני: מה ראה יעקב שנטל בכורה מראובן ונתנה ליוסף?

מה ראה?

וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו(דברי הימים א ה, א) כתיב!

אלא מה ראה שנתנה ליוסף?

אמשול לך משל, למה הדבר דומה?

לבעל הבית שגדל יתום בתוך ביתו.

לימים העשיר אותו יתום ואמר: אהניהואהניהו — אהנה אותו (אתן לו טובה) לבעל הבית מנכסי.

אמר ליה: ואי לאו דחטא ראובןואי לאו דחטא ראובן — ואילו לא חטא ראובן, לא מהני ליה ליוסף ולא מדעםלא מהני ליה ליוסף ולא מדעם — לא היה מהנה את יוסף כלום??!

אלא רבי יונתן רבך לא כך אמר: ראויה היתה בכורה לצאת מרחל, דכתיב אֵלֶּה תֹּולְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף(בראשית לז, ב), אלא שקדמתה לאה ברחמים.

ומתוך (כ״י מינכן 95, כ״י וטיקן 115 ב: ובשכר) צניעות שהיתה בה ברחל החזירה הקדוש ברוך הוא לה.

מאי ״קדמתה לאה ברחמים״?

דכתיב וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת(בראשית כט, יז).

מאי ״רכות״?

אילימא רכות ממשאילימא רכות ממש — אם תאמר: רכות ממש — אפשר בגנות בהמה טמאה לא דבר הכתוב, דכתיב מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹורָה(בראשית ז, ח), בגנות צדיקים דבר הכתוב?!

אלא אמר רבי אלעזר: שמתנותיה ארוכותשמתנותיה ארוכות — שהמתנות שניתנו לה (כהונה ומלכות) ארוכות, לדורות.

רב אמר: לעולם רכות ממש, ולא גנאי הוא לה אלא שבח הוא לה, שהיתה שומעת על פרשת דרכים בני אדם שהיו אומרים: שני בנים יש לה לרבקה, שתי בנות יש לו ללבן, גדולה לגדול וקטנה לקטן.

והיתה יושבת על פרשת דרכים ומשאלת: גדול מה מעשיו?

איש רע הוא, מלסטםמלסטם — שודד (כליסטים) בריות.

קטן מה מעשיו?

אִישׁ תָּם יֹושֵׁב אֹוהָלִים(בראשית כה, כז).

והיתה בוכה עד שנשרו ריסי עיניה.

והיינו דכתיבוהיינו דכתיב — וזהו שכתוב וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה(בראשית כט, לא).

מאי ״שנואה״?

אילימא שנואה ממשאילימא שנואה ממש — אם תאמר: שנואה ממש — אפשר בגנות בהמה טמאה לא דבר הכתוב, בגנות צדיקים דבר הכתוב?!

אלא ראה הקדוש ברוך הוא ששנואין מעשה עשו בפניה, ויפתח את רחמה.

ומאי צניעות היתה בה ברחל?

דכתיב וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא וְכִי בֶן רִבְקָה הוּא(בראשית כט, יב).

והלא בן אחות אביה הוא?!

אלא אמר לה: מינסבת לי?אלא אמר לה:… — אלא אמר לה: התינשאי לי? אמרה לו: כן, אלא שאבא רמאי הוא, ולא תוכל לו. אמר לה: מה רמאותו? אמרה לו: יש לי אחות גדולה ממני, ולא ישיאני לפניה. אמר לה: אחיו אני ברמאות. [אמרה לו:] וכי מותר להם לצדיקים להתהלך ברמאות? כן: ״עם נבר תתבר ועם עקש תתפל״. מסר לה סימנים. כשהיו מכניסים לו את לאה, חשבה: עכשיו תתבייש אחותי — מסרה אותם לה. וזהו שכתוב ״ויהי בבקר והנה היא לאה״ — משמע שעד עכשיו לא לאה היא? אלא מתוך הסימנים שמסר יעקב לרחל ומסרתן ללאה, לא היה מכיר אותה עד אותה שעה.

אלא אמר לה: התינשאי לי?

אמרה ליה: אין, מיהו אבא רמאה הוא ולא יכלת ליה.

אמרה לו: כן, אלא שאבא רמאי הוא, ולא תוכל לו.

אמר לה: מאי רמאותיה?

אמר לה: מה רמאותו?

אמרה ליה: אית לי אחתא דקשישא מינאי ולא מנסבא לי מקמה.

אמרה לו: יש לי אחות גדולה ממני, ולא ישיאני לפניה.

אמר לה: אחיו אני ברמאות.

[אמרה ליה:] ומי שרי להו לצדיקי לסגויי ברמאותא?

[אמרה לו:] וכי מותר להם לצדיקים להתהלך ברמאות?

אין: עִם נָבָר תִּתָּבָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל(שמואל ב כב, כז).

כן: ״עם נבר תתבר ועם עקש תתפל״.

מסר לה סימנין.

מסר לה סימנים.

כי קא מעיילי לה ללאה, סברה: השתא מיכספא אחתאי, מסרתינהו ניהלה.

כשהיו מכניסים לו את לאה, חשבה: עכשיו תתבייש אחותי — מסרה אותם לה.

והיינו דכתיב וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִיא לֵאָה(בראשית כט, כה) — מכלל דעד השתא לאו לאה היא?

וזהו שכתוב ״ויהי בבקר והנה היא לאה״ — משמע שעד עכשיו לא לאה היא?

אלא מתוך סימנים שמסר לה יעקב לרחל ומסרתן ללאה, לא הוה ידע לה עד ההיא שעתא.

אלא מתוך הסימנים שמסר יעקב לרחל ומסרתן ללאה, לא היה מכיר אותה עד אותה שעה.

תרגום לעבריתבעא מיניה שאל ממנו אהניהו אהנה אותו (אתן לו טובה) ואי לאו דחטא ראובן ואילו לא חטא ראובן לא מהני ליה ליוסף ולא מדעם לא היה מהנה את יוסף כלום? אילימא רכות ממש אם תאמר: רכות ממש שמתנותיה ארוכות שהמתנות שניתנו לה (כהונה ומלכות) ארוכות, לדורות מלסטם שודד (כליסטים) אילימא שנואה ממש אם תאמר: שנואה ממש

דלמה הייתה שנואה — עיניה רכות מבכייה על עשו

תנחומא בובר, ויצא יב · דרשת הפסוק · ״וללבן שתי בנות… ועיני לאה רכות ורחל היתה יפת תאר״ · נוסח אחר · לאה ורחל שוות ביופי; לאה שאלה במעשה עשו ובכתה, ומתוך כך נעשו עיניה רכות

״שהיתה כעורה״, ״והיתה״ (שלוש פעמים), ״היתה יפת תאר״ — בכתב היד ״היית׳״.

מקבילה: בבלי בבא בתרא פרק ח, קכג ע״א (לעיל, ג) — ״שהיתה שומעת… שני בנים יש לה לרבקה, שתי בנות יש לו ללבן… והיתה בוכה עד שנשרו ריסי עיניה״.

המשך הסימן — ״לא עשה אלא וילך עשו אל ישמעאל… ללמדך שהייתה לאה יושבת לשמו של עשו״ — בפרשה סג (ויאהב יעקב את רחל).

דבר אחר:

למה הייתה שנואה?

לא שהיתה כעורה מרחל, אלא שהייתה יפה כרחל,

שנאמר: וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָנוֹת(בראשית כט, טז) —

שוות בנוי, וביופי, ובזקיפהובזקיפה — ובקומה זקופה.

למה אמר: עֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת(בראשית כט, יז)?

אלא כיון שילדה רבקה לעשו וליעקב, נולדו ללבן שתי בנות: לאה ורחל;

שלחו איגרות אילו לאילו, והתנו ביניהן, כדי שיטול עשו את לאה, ויעקב רחל.

והיתה לאה שואלת במעשה עשו, והיתה שומעת שמעשיו רעים;

והיתה בוכה בכל שעה, לומר: כך עלה גורלי — לרשע הזה!

ומתוך כך נעשו עיניה רכות,

שנאמר: וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת.

וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה.

למה? שנאמר: ושְׁמוּעָה טוֹבָה תְּדַשֶּׁן עָצֶם(משלי טו, ל).

תרגום לעבריתובזקיפה ובקומה זקופה

חלק ב

מדרשים מאוחרים

הקדשים — ראיית פנים באשה ערוה

פתרון תורה, קדושים · דרשה · ״קדשים תהיו״ · ערוה באשה: קול, שער, עין, ראיית פנים — ״ורחל היתה יפת תאר״, ושוק

מקבילה: בבלי ברכות פרק ג, כד ע״א — ״שוק באשה ערוה… קול באשה ערוה… שער באשה ערוה״, בראיות אחרות, בלי ״עין״ ו״ראיית פנים״.

קיצורי הנוסח נפתחו (״אמ׳ חכ׳״, ״יפת ת׳״ ועוד).

וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תֹּאמַר וגו׳(ויקרא כ, ב), עד אִישׁ אֶל כׇּל שְׁאֵר וגו׳(ויקרא יח, ו),

וסמוך לענין: וַיְדַבֵּר יְיָ וגו׳(ויקרא יט, א) קְדֹשִׁים(ויקרא יט, ב) —

אמרו חכמים:

קול באשה ערוה, שהוא קרוי יופי,

שנאמר: יְפֵה קוֹל וגו׳(יחזקאל לג, לב);

שער באשה ערוה,

שנאמר: וּכְאַבְשָׁלוֹם לֹא הָיָה אִישׁ יָפֶה וגו׳(שמואל ב יד, כה) וּבְגַלְּחוֹ וגו׳(שמואל ב יד, כו);

עין באשה ערוה,

שנאמר: עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי וגו׳(שמואל א טז, יב);

ראיית פנים באשה ערוה,

שנאמר: וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וגו׳(בראשית כט, יז);

שוק באשה ערוה,

שנאמר: גַּלִּי שׁוֹק וגו׳(ישעיה מז, ב).

חילופי נוסח והשלמות

בראשית רבה, בבלי, תנחומא בובר, פתרון תורה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
ארכות— (הוספה)
איהי רצון— (הוספה)
גומסרתןומסרתה

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
בראשית רבהפרשה ע: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית); פרשה פו: כתב יד וטיקן 30
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
תנחומא בוברכתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר
פתרון תורהמהדורת אורבך
§§63§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה סג

ויאהב יעקב את רחל

וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל(בראשית כט, יח)

יעקב מברר את תנאיו מפני רמאות לבן ועובד ברחל מפני עשו; שבע שנים כימים אחדים; ״כי עזה כמות אהבה״ — אהבת יעקב לרחל

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בראשית רבה, תנחומא בובר §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אברחל בתך הקטנה — מפני הרמאים

בראשית רבה, פרשה ע, יז · דרשת הפסוקים · ״ויאהב יעקב את רחל… ויהיו בעיניו כימים אחדים״ · יעקב מברר את דבריו מפני הרמאים, ושבע שנים כימים אחדים

״רמאיין״ — בכתב היד ״דמאיין״ (מסומן במאגרים ״כך״); תוקן כתיאודור–אלבק. ״מברר״ — בכתב היד ״בברר״; ״בתך״ — בכתב היד ״ביתך״; ״בזו״ — בכתב היד ״זו״. ״ברחל״ — הושלם מתיאודור–אלבק (שם בסוגריים).

״ויהיו בעיניו כימים אחדים״ ו״וישבת עמו ימים אחדים״ (בראשית כז, מד) — בתיאודור–אלבק מפורשים; ״רבי חנניה בר פזי״ — שם ״ר׳ חנינה בן פזי״.

הגזרה השוה מן הצד השני, על ״וישבת עמו ימים אחדים״ (בראשית כז, מד): בראשית רבה סז, יא — ״נאמר כן אחדים ונאמר להלן אחדים: מה אחדים שנאמר להלן שבע שנים, אף אחדים שנאמר כאן שבע שנים״, בשם ״רבי חנינה בן פזי״.

״וישבת עמו ימים אחדים״ — הגזרה השוה מן הצד השני, בבראשית רבה סז, יא — במדרש דרבי יצחק, פרשת תולדות.

וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל(בראשית כט, יח).

אמר לה: בגין דאנה ידעבגין דאנה ידע — מפני שאני יודע דאנשי מקומך רמאיין —

לפיכך אני מברר את עסקייעסקיי — דבריי ממך:

וַיֹּאמֶר אֶעֱבׇדְךָ בְּרָחֵל — ולא בלאה;

בִּתְּךָ — שלא תביא אחרת מן השוק ושמה רחל;

קטנה — שלא תחליף שמותן זו בזו.

אפילו אם נותן את הרשע בחמור שלחרשים — אין את מועיל ממנו כלום.

כימים אחדים

וַיֹּאמֶר לָבָן טוֹב תִּתִּי וגו׳(בראשית כט, יט).

וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל וגו׳(בראשית כט, כ).

אמר רבי חנניה בר פזי:

נאמר כן אֲחָדִים, ונאמר להלן אֲחָדִים(בראשית כז, מד) —

מה אֲחָדִים שנאמר כן — שבע שנים,

אף אֲחָדִים שנאמר להלן — שבע שנים.

תרגום לעבריתבגין דאנה ידע מפני שאני יודע עסקיי דבריי

באעבדך שבע שנים ברחל — מפני עשו

תנחומא בובר, ויצא יב · דרשת הפסוק · ״אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה״ · יעקב עובד ברחל ולא בלאה שהיתה יושבת לשמו של עשו; לבן נותן את הגדולה, והקדוש ברוך הוא נותן ללאה בנים

ראש הסימן (״למה הייתה שנואה… ועיני לאה רכות״) — בפרשה ועיני לאה רכות.

״למחלת״ — בכתב היד ״למחל׳״ (בובר: ״וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל וגו׳ לו לאשה״). ״יש אדם״ — השי״ן מסופקת. ״ונוטל את הקטנה״ — לפניו בכתב היד ״ומניח״ שני, ומאגרים מחקוהו. ״ללמדך״ — הדל״ת בגליון. ״הריני נותן ללאה״ — היו״ד מסופקת. ״אעבודך״ (בפעם השנייה), ״במקומינו״ — כך בכתב היד (במסורה: אעבדך, במקומנו). בנוסח בובר ״ויהי בערב ויקח את לאה בתו וגו׳״, ובסוף הסימן ״וירא יי כי שנואה לאה ויפתח את רחמה״.

לא עשה אלא וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל(בראשית כח, ט).

אמר יעקב: בשביל הברכות היה מבקש להרגני;

וכשאטול את לאה אשתו — מי יודע אם יניח למחלת בת ישמעאל, ויבא עלי ויאמר לי:

לא דייך שלקחת בכורתי וברכתי, אלא עוד נטלת ארוסתי?

לפיכך אמר ללבן: אֶעֱבׇדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל וגו׳(בראשית כט, יח).

אילולי כן — יש אדם שנוטל אשה, ומניח את הגדולה ונוטל את הקטנה?

אלא ללמדך שהייתה לאה יושבת לשמו של עשו.

אמר יעקב: אֶעֱבׇודְךָ שֶׁבַע שָׁנִים וגו׳.

וכשראה לבן כך, אמר: הריני נותן את הגדולה מיד —

וַיְהִי בָעֶרֶב(בראשית כט, כג).

אמר לו יעקב: וכך היו התנאים?

הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ(בראשית כט, כה).

וַיֹּאמֶר לָבָן לֹא יֵעָשֶׂה כֵן(בראשית כט, כו) במקומינו וגו׳.

וַיַּעַשׂ יַעֲקֹב כֵּן וגו׳(בראשית כט, כח) —

התחיל מחבבה יותר מלאה.

אמר הקדוש ברוך הוא: הריני נותן ללאה בנים, כדי שתהא חביבה יותר מרחל.

גכִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה

תנחומא בובר, וישב יט · פתיחתא · ״ויוסף הורד מצרימה״ · שלוש אהבות בצד שלוש קנאות: יעקב ורחל, יהונתן ודוד, יעקב ויוסף

שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל־לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל־זְרוֹעֶךָ כִּי־עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה(שיר השירים ח, ו)

פתיחתא לפרשת וישב (״ויוסף הורד מצרימה״, בראשית לט, א), ובנוסח בובר בראשה ״[ד״א ויוסף הורד מצרימה]״. ״אהבה״ (בפעם הראשונה), ״כשאול״, ״שקנאת״, ״באחותה״ — אותיות מסופקות בכתב היד. ״ק[ש]ה״ (בפעם השלישית) — בכתב היד ״קה״.

בנוסח בובר: אין ״שנאמר ותקנא רחל באחותה״; ״אהבת יונתן ודוד, שנאמר: ונפש יונתן נקשרה בנפש דוד ויאהבהו יונתן כנפשו״; ״שקינא שאול בדוד״.

זה שאמר הכתוב:

כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה(שיר השירים ח, ו) —

אהבה שאהב יעקב לרחל,

שנאמר: וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל(בראשית כט, יח).

קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה —

קנאה שקנאת רחל באחותה,

שנאמר: וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹותָהּ(בראשית ל, א).

ומה תעשה אהבה בצד קנאה?

דבר אחר:

כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה —

אהבת יהונתן ודוד,

שנאמר: וַיֶּאֱהָבֵהוּ יְהוֹנָתָן כְּנַפְשׁוֹ(שמואל א יח, א),

וְנֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ דָּוִד.

קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה —

שאול בדוד.

ומה תעשה אהבה בצד קנאה?

דבר אחר:

כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה —

אהבה שאהב יעקב ליוסף,

שנאמר: וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף(בראשית לז, ג).

קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה —

שקנאו בו אחיו.

ומה תעשה אהבה בצד קנאה?

ומי גרם ליוסף לבא לידי שנאה?

שהאהבה שאהב אותו אביו יותר מדאי.

חילופי נוסח והשלמות

בראשית רבה, תנחומא בובר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
ארמאייןדמאיין
אמבררבברר
אבְּרָחֵל— (הוספה)
אבתךביתך
אבז— (הוספה)
גשָׁ— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית)
תנחומא בוברכתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר
§§64§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה סד

הבה את אשתי

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן הָבָה אֶת אִשְׁתִּי(בראשית כט, כא)

״הבה את אשתי״ — יעקב בן שמונים וארבע, וגזרה עליו להעמיד שנים עשר שבטים

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בראשית רבה §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אשאני מעמיד שנים עשר שבטים

בראשית רבה, פרשה ע, יח · דרשת הפסוק · ״ויאמר יעקב אל לבן הבה את אשתי״ · יעקב בן שמונים וארבע, ומבקש להעמיד שנים עשר שבטים

״אדם״ — הושלם במאגרים; ״אל״ (בסוף) — בכתב היד ״לל״.

חשבון שנותיו של יעקב, ״נמצא נושא אשה בן שמונים וארבע שנה״ — בבראשית רבה סח, ו ובבבלי מגילה פרק א, טז ע״ב – פרקים א–ב, יז ע״א, בפרשה ויצא יעקב מבאר שבע.

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן הָבָה וגו׳(בראשית כט, כא).

אמר רבי אייבו:

אפילו אדם פרוץפרוץ — מופקר בזימה אינו אומר כלשון הזה —

כך היה יעקב אבינו אומר: הָבָה אֶת אִשְׁתִּי?

אלא אמר: כך גזר עליי הקדוש ברוך הוא, שאני מעמיד שנים עשר שבטים;

הרי אני בן שמונים וארבע שנה — ואם אין אני מעמידן עכשיו, אמתיי אני מעמידן?

לפיכך צרךצרך — הוצרך הכתוב לומר:

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן הָבָה אֶת אִשְׁתִּי.

תרגום לעבריתפרוץ מופקר בזימה צרך הוצרך

חילופי נוסח והשלמות

בראשית רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אאדם— (הוספה)
אאללל

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית)
§§65§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה סה

ויאסף לבן את כל אנשי המקום

וַיֶּאֱסֹף לָבָן אֶת כׇּל אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם(בראשית כט, כב)

עצת לבן ואנשי מקומו ברמאות לאה, ״הילייה הילייה״, תשובת לאה ליעקב; אנשי המקום שגמלו חסד עם יעקב ונטלו שכרם בעולם הזה

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בראשית רבה, פרקי דרבי אליעזר §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אעצת לבן — הילייה הילייה

בראשית רבה, פרשה ע, יט · דרשת הפסוקים · ״ויאסף לבן… ויהי בבקר והנה היא לאה… מלא שבע זאת״ · עצת לבן ואנשי מקומו, הילייה הילייה, ותשובת לאה ליעקב

״עביד״, ״לי משכונין״ (בכתב היד ״לכונין״), ״מפרש״ (״מפר״), ״אייתי״ (״אי״), ״ביה״ (״בה״), ״כדן, אמר ליה״ (״כדו״) — הושלמו ותוקנו במאגרים. ״הוי״ — בכתב היד ״הווה״; ״למה״ — ״ולמה״; ״הוו״ — ״הווה״. ״וכיון״ — אותיות מסופקות. ״ויהב לה הדה לאה״ — בכתב היד ״לה הדה״ פעמיים, והכפל נמחק במאגרים.

בתיאודור–אלבק ״אמרו ליה עביד מה דהני לך״ (כאן ״אמר לה״), ״הי לאה הי לאה״, ״מה את צבי״ (כאן ״סכי״), ובסוף ״אף את קרית לי ואנא עניתי לך״.

תשובת לאה — אף בתנחומא בובר, ויצא יא, ובאגדת בראשית, פרק מט, ד (בפרשה וירא יי כי שנואה לאה), בלשון אחרת: ״אמר לה: בת הרמאי, למה רימית אותי? אמרה לו: ואתה, למה רימית אביך?״.

מקבילות: ירושלמי מועד קטן א, ז — ״על שם שאין מערבין שמחה בשמחה… רבי יעקב בר אחא שמע לה מן הדא: מלא שבוע זאת״; בבלי מועד קטן פרק א, ח ע״ב — ״לפי שאין מערבין שמחה בשמחה״, והראיה שם מחנוכת הבית של שלמה (מלכים א ח, סה), לא מ״מלא שבוע זאת״.

וַיֶּאֱסֹף לָבָן אֶת כׇּל אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה(בראשית כט, כב).

עצת לבן

כינס את כל אנשי מקומו.

אמר להן: יודעים אתם שהיינו מדוחקים למיםמדוחקים למים — דחוקים (חסרים) במים,

וכיון שבא הצדיק הזה לכאן — נתברכנו במים.

אמרין לה: ומה הני לך עביד?אמרין לה: ומה… — אמרו לו: ומה שטוב לך — עשה. אמר להם: אם אתם רוצים — אני מרמה בו, ונותן לו את זו, לאה; שהוא אוהב את זו, רחל, הרבה, והוא יעבוד אצלנו עוד שבע שנים אחרות. אמרו לו: עשה מה שטוב לך. אמר להם: תנו לי משכונות — שלא יהיה אחד מכם מגלה (את הדבר). נתנו לו משכונות, והלך והביא בהם יין, שמן ובשר.

אמרו לו: ומה שטוב לך — עשה.

אמר להון: אין בעיי אתון — אנה מרמי בה, ויהב לה הדה לאה;

אמר להם: אם אתם רוצים — אני מרמה בו, ונותן לו את זו, לאה;

דהוא רחם להדה רחל סגין,

שהוא אוהב את זו, רחל, הרבה,

והוא עבד גבן עוד שבע שנים אחרניין.

והוא יעבוד אצלנו עוד שבע שנים אחרות.

אמר לה: עבד מה דהני לך.

אמרו לו: עשה מה שטוב לך.

אמר להון: יהבון לי משכונין — דלית חד מינכון מפרש.

אמר להם: תנו לי משכונות — שלא יהיה אחד מכם מגלה (את הדבר).

יהבון לה מישכונין,

נתנו לו משכונות,

ואזל איתי עליהון חמר, משח וקפד.

והלך והביא בהם יין, שמן ובשר.

הויהוי — הוי אומר, כלומר: למה נקרא שמו לבן הארמי? שרימה אפילו באנשי מקומו.

הילייה הילייה

כל ההוא יומא הוו מכללין ביה;כל ההוא יומא… — כל אותו היום היו מכינים בו (את החופה ומקשטים אותה); וכיון שנכנס לביתו בערב, אמר להם: מהו כך? אמרו לו: אתה גמלת (עמנו) חסד, בזכותך! היו משבחים לפניו ואומרים: הילייה, הילייה — היא לאה, היא לאה! בערב באו בהכנסת הכלה, וכיבו את הנרות. אמר להם: מהו כך? אמרו: מה אתה מצפה? שאנו נוהגים בפריצות כמותכם?

כל אותו היום היו מכינים בו (את החופה ומקשטים אותה);

וכיון דעל לביתיה ברמשא, אמר להון: מהו כדן?

וכיון שנכנס לביתו בערב, אמר להם: מהו כך?

אמר ליה: את גמלת חסד בזכותך!

אמרו לו: אתה גמלת (עמנו) חסד, בזכותך!

הוון מקלסין קודמוי ואמרין: הילייה, הילייה — היא לאה, היא לאה!

היו משבחים לפניו ואומרים: הילייה, הילייה — היא לאה, היא לאה!

ברמשא אתון מעלתה, וטפון בוצינייה.

בערב באו בהכנסת הכלה, וכיבו את הנרות.

אמר להון: מהוא כדן?

אמר להם: מהו כך?

אמרין: מה את סכי? דאנן דביזיון דכוותכון?

אמרו: מה אתה מצפה? שאנו נוהגים בפריצות כמותכם?

והנה היא לאה

כל ההוא לילייה צווח לה רחל, והיא ענייה לה.כל ההוא לילייה… — כל אותו הלילה היה קורא לה 'רחל', והיא עונה לו. בבוקר — ״והנה היא לאה״. אמר לה: מה, רימית, בת רמאי? אמרה: וכי יש סופר (מלמד) שאין לו תלמידים? והלא כך היה אביך קורא: קרא לך 'עשו', ואתה עונה לו?

כל אותו הלילה היה קורא לה 'רחל', והיא עונה לו.

בצפרא — וְהִנֵּה הִיא לֵאָה(בראשית כט, כה).

בבוקר — ״והנה היא לאה״.

אמר לה: מה, רמייתה, ברת רמאי?

אמר לה: מה, רימית, בת רמאי?

אמרה: ואית ספר דלית לה תלמידין?

אמרה: וכי יש סופר (מלמד) שאין לו תלמידים?

ולא כן הווה צווח אביך: צווח לך עשו, ואת עני לה?

והלא כך היה אביך קורא: קרא לך 'עשו', ואתה עונה לו?

מלא שבע זאת

וַיֹּאמֶר אֶל לָבָן מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי וגו׳.

וַיֹּאמֶר לָבָן לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ(בראשית כט, כו).

מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וגו׳(בראשית כט, כז).

אמר רבי יעקב בר אחא:

מיכן שאין מערבים שמחה בשמחה, אלא מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת.

תרגום לעבריתמדוחקים למים דחוקים (חסרים) במים הוי הוי אומר, כלומר

חלק ב

מדרשים מאוחרים

במַלֵּא שְׁבֻועַ זֹאת

פרקי דרבי אליעזר, פרק טז · מאמר · שבעת ימי המשתה מיעקב, ושכר אנשי המקום בעולם הזה

״שבוע״ — השי״ן מסופקת. ״[ש]כר״ — הושלם במאגרים. ״יי תשועה״ — ״את״ שבכתב היד נמחק במאגרים; ״לא[ר]ם״ — כתב היד ״לאדם״, ובמאגרים תוקן ״לארם״ כבמקרא.

מלכים ב ה, א — אנשי חרן הארמים קיבלו שכרם בעולם הזה. בהיגר הפסקה באה אחרי מעשה אליעזר, בתוספת ״ועוד הוסיף שבעה ימים… ולקח את רחל״, והשכר ״לבניכם לעתיד לבא״, ושם ״לאדם״ כבכתב היד.

וכן בפרק שם, על אליעזר שגמל חסד ליצחק: ״ונתן הקדוש ברוך הוא שכרו בעולם הזה, כדי שלא יהא שכר לרשעים לעתיד לבוא, והקימו למלך — והוא עוג מלך הבשן״.

״זקן ביתו שלאברהם היה עבדו אליעזר״ — שכרו בעולם הזה (פרקי דרבי אליעזר, פרק טז) — במדרש דרבי יצחק, פרשת חיי שרה.

רבי יוסי אומר:

שבעת ימי המשתה מניין אנו למדים?

מיעקב אבינו, שעשה שבעת ימים משתה ושמחה,

שנאמר:

מַלֵּא שְׁבֻועַ זֹאת וגו׳(בראשית כט, כז).

ונאספו כל אנשי המקום לגמול לאבינו יעקב חסד,

שנאמר:

וַיֶּאֱסֹף לָבָן אֶת כׇּל אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם(בראשית כט, כב).

אמר הקדוש ברוך הוא:

גמלתם עם יעקב עבדי חסד —

חייכם, שאתן שכרכם בעולם הזה,

בשביל שלא יהא שכר לרשעים לעתיד לבוא,

שנאמר:

כִּי בוֹ נָתַן יְיָ תְּשׁוּעָה לַאֲרָם(מלכים ב ה, א).

חילופי נוסח והשלמות

בראשית רבה, פרקי דרבי אליעזר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אעביד— (הוספה)
אי מש— (הוספה)
אש— (הוספה)
אתי— (הוספה)
אהויהווה
אלמהולמה
אהווהווה
אי— (הוספה)
אכדןכדו
אאמר ליה— (הוספה)
בש— (הוספה)
ברָד

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית)
פרקי דרבי אליעזרכתב יד ניו יורק, בית המדרש לרבנים 866
§§66§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה סו

ויהי בבקר והנה הוא לאה

וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִוא לֵאָה(בראשית כט, כה)

רחל שהעבירה רצונה מפני אחותה: מסרה לה את הסימנים ושתקה — ובזכותה ״ושבו בנים לגבולם״

איכה רבה, בתי מדרשות §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

ארחל אמנו — בשבילך אני מחזיר את ישראל

איכה רבה, פתיחתא כד · פתיחתא · חתימת הפתיחתא · רחל מסרה לאחותה את הסימנים ונכנסה תחת המטה, ולא קנאה לצרתה; ובזכותה ״ושבו בנים לגבולם״

חתימת הפתיחתא ״משא גיא חזיון״ (ישעיה כב, א), אחרי בקשות האבות ומשה; ״באותה שעה״ — אחרי דברי משה ״והלא כבר הרגו בנים ואמותיהם כמה וכמה, ואתה שותק!״.

״שתיקה ששתקה לאחותה: בשעה שהיו נותנין לו את לאה — היתה יודעת, ושתקת״ (בראשית רבה עג, ה) — בפרשה ויזכר אלהים את רחל.

מעשה הסימנים — אף במסכת כלה רבתי, פרק ג, ובבבלי מגילה פרק א, יג ע״ב (בפרשה ויגד יעקב לרחל), ובבבלי בבא בתרא פרק ח, קכג ע״א (בפרשה ועיני לאה רכות); ושם רחל מסרה ללאה את הסימנים שמסר לה יעקב, בלא ״נכנסתי תחת המטה״.

״העבר רצונך מפני רצון חבירך — שכן עשתה רחל ללאה״ (מסכת דרך ארץ זוטא, פרק א; מסכת כלה רבתי, פרק ג, עם הגמרא על הסימנים) — בפרשה ויגד יעקב לרחל.

באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקדוש ברוך הוא ואמרה:

רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך, שיעקב עבדך אהבני אהבה יתרה, ועבד בשבילי לאבא שבע שנים.

וכשהשלימו אותן שבע שנים, והגיע נשואי לבעלי — יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי.

והוקשה עלי הדבר עד מאד, כי נודעה לי העצה;

והודעתי לבעלי, ומסרתי לו סימנין שיכיר ביני ובין אחותי, כדי שלא יוכל אבי להחליפני.

ולאחר כן נחמתי בעצמי, וסבלתי את תאותי, ורחמתי את אחותי שלא תצא לחרפה.

ולערב חלפו אחותי לבעלי בשבילי,

ומסרתי לאחותי כל הסימנין שמסרתי לבעלי, כדי שיהא סבור שאני רחל.

ולא עוד, אלא שנכנסתי תחת המטה שהיה שוכב עם אחותי;

והיה מדבר עמה והיא שותקת, ואני משיבתו על כל דבר ודבר, כדי שלא יכיר לקול אחותי.

וגמלתי חסד עמה, ולא קנאתי לה, ולא הוצאתיה לחרפה.

ומה אני, שאני בשר ודם, עפר ואפר — לא קנאתי לצרה שלי, ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה;

ואתה, מלך חי וקיים רחמן — מפני מה קנאתה לעבודה זרה שאין בה ממש,

והגלית בני, ונהרגו בחרב, ועשו אויבים בם כרצונם?

מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא, ואמר: בשבילך, רחל, אני מחזיר את ישראל למקומן.

הדא הוא דכתיב:

כֹּה אָמַר יְיָ קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה הנחם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ(ירמיה לא, טו).

וכתיב:

כֹּה אָמַר יְיָ מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻולָּתֵךְ וגו׳(ירמיה לא, טז).

וכתיב:

וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם יְיָ וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם(ירמיה לא, יז).

חלק ב

מדרשים מאוחרים

בוּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ — יש לך אמהות כיוצא באלו

בתי מדרשות, חלק א, מדרש ״ראה״ · דרשת הפסוק · ״ומגבעות אשורנו״ · בלעם רואה את האמהות כגבעות: רחל ששתקה כשהכניסו אחותה תחתיה

סוף הדרשה על ״ומגבעות אשורנו״ (במדבר כג, ט) בדברי בלעם לבלק; ראשה — ״אמר לו: אמותיהן של אלו דומות לגבעות שאין להן דחייה לעולם״, על שרה, רבקה ורחל (״ותשימם בכר הגמל״) — משובש וחסר בכתב היד (כמה תיבות לא נקראו), ולא נדפס.

וכן רחל — עבד בה יעקב שבע שנים,

והכניסו אחותה תחתה, ושתקה.

יש לך אמהות כיוצא באלו?

חילופי נוסח והשלמות

איכה רבה, בתי מדרשות. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אעולם— (הוספה)
או— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
איכה רבהכתב יד מינכן 229, עם השלמה מכתב יד פרמה 3122 (בפתיחתא כ״ג)
בתי מדרשותמהדורת ורטהיימר
§§67§§

חלק א

הלכה

אאין נושאין נשים במועד

ירושלמי מועד קטן א, ז · הלכה · סוגיא · מפני ביטול פרייה ורבייה, שאין מערבין שמחה בשמחה — ״מלא שבוע זאת״, או מפני הטורח

על המשנה ״אין נושאין נשים במועד, לא בתולות ולא אלמנות, ולא מייבמין — מפני ששמחה היא לו״ (משנה מועד קטן א, ז; בכתב יד ליידן הלכה ז).

״רבי חנינה״ — בדפוס ונציה ״רבי חנניה״ בראשונה, ״רבי חנינה״ בשנייה.

אין נושאין נשים במועד(משנה מועד קטן א, ז).

שמעון בר בא בשם רבי יוחנן: מפני ביטול פרייה ורבייה.

בעון קומי רבי יסה: העבד מהו שישא במועד?בעון קומי רבי… — שאלו לפני רבי יסה: העבד, מהו שישא (אשה) במועד? אמר להם: נשמע אותה מזו: מי שחציו עבד וחציו בן חורין — ואמר שמעון בר בא בשם רבי יוחנן: מפני ביטול פרייה ורבייה. זאת אומרת, שהעבד מצווה על פרייה ורבייה, וכל שהוא מצווה על פרייה ורבייה אסור לו לישא במועד.

שאלו לפני רבי יסה: העבד, מהו שישא (אשה) במועד?

אמר לון: נישמעינה מן הדא: מי שחציו עבד וחציו בן חורין — ואמר שמעון בר בא בשם רבי יוחנן: מפני ביטול פרייה ורבייה.

אמר להם: נשמע אותה מזו: מי שחציו עבד וחציו בן חורין — ואמר שמעון בר בא בשם רבי יוחנן: מפני ביטול פרייה ורבייה.

הדא אמרה, שהעבד מצווה על פרייה ורבייה, וכל שהוא מצווה על פירייה וריבייה אסור לו לישא במועד.

זאת אומרת, שהעבד מצווה על פרייה ורבייה, וכל שהוא מצווה על פרייה ורבייה אסור לו לישא במועד.

רבי אילא רבי לעזר בשם רבי חנינה: על שם שאין מערבין שמחה בשמחה.

רבי לא שמע לה מן הדא: כִּי חֲנֻוכַּת הַמִּזְבֵּחַ עָשׂוּ שִׁבְעַת יָמִים וְהֶחָג שִׁבְעַת יָמִים(דברי הימים ב ז, ט).רבי לא שמע… — רבי לא (אילא) למד אותה מזו: ״כי חנוכת המזבח עשו שבעת ימים והחג שבעת ימים״. רבי יעקב בר אחא למד אותה מזו: ״מלא שבוע זאת״.

רבי לא (אילא) למד אותה מזו: ״כי חנוכת המזבח עשו שבעת ימים והחג שבעת ימים״.

רבי יעקב בר אחא שמע לה מן הדא: מַלֵּא שְׁבֻועַ זֹאת(בראשית כט, כז).

רבי יעקב בר אחא למד אותה מזו: ״מלא שבוע זאת״.

רבי אבהו בשם רבי לעזר: מפני הטורח.

תני:

אבל מתכוין הוא ונושא מערב הרגל.

לית הדא פליגא על רבי לעזר, לית הדא פליגא על רבי יוחנן, ואפילו על רבי חנינה לית היא פליגא.לית הדא פליגא… — אין זו חולקת על רבי לעזר, אין זו חולקת על רבי יוחנן, ואפילו על רבי חנינה אין היא חולקת. אמר רבי בא: נכנסה הכלה (לפני הרגל) — יצא הטורח.

אין זו חולקת על רבי לעזר, אין זו חולקת על רבי יוחנן, ואפילו על רבי חנינה אין היא חולקת.

אמר רבי בא: עלת כלתא — נפקת טרחותא.

אמר רבי בא: נכנסה הכלה (לפני הרגל) — יצא הטורח.

חלק ב

דברי התנאים

בוַיִּקַּח מֹשֶׁה מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה — שבעה שבעה

אבות דרבי נתן, נוסח ב, פרק א · פתיחה · שבעת הימים · משה קידש את אהרן ובניו שבעה, ומכאן שבעת ימי הטהרה, האבל והמשתה

״כל שנה״ (ושנה) — בגליון כתב היד. ״אשר״ (על המזבח) — אות האל״ף מסופקת בכתב היד.

״שנאמר וכל אשר יגע על פ׳ה״ — ״פ׳ה״ = פני השדה (במדבר יט, טז). במהדורת שכטר הפסוקים מובאים בהרחבה (״וכי יטהר הזב מזובו וספר לו שבעת ימים״ וכו׳), וכתב היד מקצר.

״זו היא הטהרה הנוהגת בדורות״ — במהדורת שכטר ״(בדורות) [לדורות]״.

וכן במשנת רבי אליעזר, פרשה כ, ברשימת ״גדולה היא השבת״: ״שאין החתן מותר לו להמשיך שמחתו עד שתעבור עליו השבת״ — בלא הפסוק.

נוסח אחר: פרקי דרבי אליעזר, פרק נד (הסמוך) — אותה רשימה בסדר אחר (״משתה — שבעה, מצורע — שבעה״), וראיותיה מלאות, ובה דברי רבי זירא על בנות ישראל.

״מלא שבוע זאת״ לשמחה — גם ״מיכן שאין מערבים שמחה בשמחה״ (בראשית רבה ע, יט, בשם רבי יעקב בר אחא) — בפרשה ויאסף לבן את כל אנשי המקום.

משה נתקדש בענן כל שבעה, וקדש את אהרן ואת בניו כל שבעה,

שנאמר: וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִן הַדָּם אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ(ויקרא ח, ל).

אלעזר שרף את הפרה, והזה ממנה על כל ישראל כל שנה ושנה.

ואמר רבי יוסי:

זו היא הטהרה הנוהגת בדורות.

שבעה שבעה

מכאן אמרו:

זב — שבעה,

זבה — שבעה,

נדה — שבעה,

מצורע — שבעה,

טמא מת — שבעה,

אבל — שבעה,

משתה — כל שבעה.

זב שבעה — מנין?

וְכִי יִטְהַר הַזָּב(ויקרא טו, יג).

זבה שבעה — מנין?

שנאמר: וְאִם טָהֲרָה מִזּוֹבָהּ(ויקרא טו, כח).

נדה שבעה — מנין?

שנאמר: שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ(ויקרא טו, יט).

מצורע שבעה — מנין?

שנאמר: וְיָשַׁב מִחוּץ לְאׇהֳלוֹ(ויקרא יד, ח).

טמא מת שבעה — מנין?

שנאמר: וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה(במדבר יט, טז).

אבל שבעה — מנין?

שנאמר: וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים(בראשית נ, י).

משתה שבעה — מנין?

שנאמר: מַלֵּא שְׁבֻועַ זֹאת(בראשית כט, כז).

גשבעה ימים

פרקי דרבי אליעזר, פרק נד · מנין · נוסח אחר · שבעת הימים של הזב, הזבה, הנדה, טמא מת, אבל, משתה ומצורע

״שבעה״ — בכתב היד ברוב המקומות ״ז׳״; ״מניין״ — ״מנ׳״; ״אבל שבעה״ (בפעם השנייה) — ״שבע׳״. ״שבעה״ אחרי ״נדה״ ואחרי ״טמא מת״ (בשאלות) — הוסף בגליון או בין השיטין. ״שבעת ימים״ (בראשית נ, י; במדבר יב, טו) — בכתב היד ״ז׳ ימים״.

״׳כנדתה׳ תהא קורא״ — כך בכתב היד, בקצרה; בהיגר ובקטע הנוסף שבדפוס ״כנדתה אין כתיב כאן, ואין אתה קורא אלא בנדתה״. ״אמר רבי זירא״ — בהיגר ״דבר אחר: רבי זירא אומר״. ״שבעת ימי נקיים״ — שם ״שבעה נקיים״.

״וטמא שבעת ימים״ — מבמדבר יט, יא, מצורף לבמדבר יט, טז. ״מלא שבוע זאת״ — במסורה ״שבע״ (בראשית כט, כז). משתה ומצורע — בכתב היד לבדו; בהיגר אין להם ראיות. בדפוס עיקר הנוסח מסתיים בזבה, והשאר בא שם ״קטע נוסף מכתב יד״.

נוסח אחר של רשימת השבעות שבאבות דרבי נתן, נוסח ב, פרק א (לעיל): כאן בסדר אחר (״משתה — שבעה, מצורע — שבעה״), הפסוקים מלאים, ראיית המצורע מ״ותסגר מרים״ (שם ״וישב מחוץ לאהלו״), ״׳כנדתה׳ תהא קורא״ ודברי רבי זירא על בנות ישראל — רק כאן; פתיחת משה ואהרן ופרת אלעזר — רק שם.

מכאן אמרו:

זב — שבעה.

זבה — שבעה.

נדה — שבעה.

טמא מת — שבעה.

אבל — שבעה.

משתה — שבעה.

מצורע — שבעה.

זב ונדה

זב שבעה — מניין?

שנאמר: וְכִי יִטְהַר הַזָּב מִזּוֹבוֹ וְסָפַר לוֹ שִׁבְעַת יָמִים(ויקרא טו, יג).

נדה שבעה — מניין?

שנאמר: שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ(ויקרא טו, יט).

׳כנדתה׳ תהא קורא.

זבה

זבה שבעה — מניין?

שנאמר: וְאִם טָהֲרָה מִזּוֹבָהּ וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים(ויקרא טו, כח).

אמר רבי זירא:

בנות ישראל הן החמירו על עצמן,

שאפילו רואות דם טפה כחרדל — יושבות עליה שבעת ימי נקיים.

טמא מת, אבל, משתה ומצורע

טמא מת שבעה — מניין?

שנאמר: וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל חֶרֶב(במדבר יט, טז) — וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים(במדבר יט, יא).

אבל שבעה — מניין?

שנאמר: וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים(בראשית נ, י).

משתה שבעה — מניין?

שנאמר: מַלֵּא שְׁבֻועַ זֹאת(בראשית כט, כז).

מצורע שבעה — מניין?

שנאמר: וַתִּסָּגֵר מִרְיָם — שִׁבְעַת יָמִים(במדבר יב, טו).

חלק ג

דברי האמוראים

דשַׂמְּחֵנוּ כִּימוֹת עִנִּיתָנוּ — כימי חתן בחופתו

מדרש תהלים, מזמור צ, יז · דרשת הפסוק · ״שמחנו כימות עניתנו״ · כמה ימות המשיח: אלף, אלפים, שש מאות, ששים, ארבעים, ארבעת אלפים — ורבי אבהו: שבעת אלפים, כשבעת ימי החתן

״רבי אליעזר אומר: אלף שנה״ — כפול בכתב היד, לפני דברי רבי יהושע ואחריהם; בנוסח בובר: ״רבי אליעזר אומר אלף שנה, שנאמר כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור; רבי יהושע אומר אלפיים שנה, כימות עניתנו — שני ימים…״. ״ש[ע]שו״ — בכתב היד ״שאשו״, ותוקן במאגרים. ״וי[ו]מו״ — הוי״ו הושלמה במאגרים. ״כימי החתן״ — היו״ד מסופקת בכתב היד.

קיצורי הפסוקים שבכתב היד (״כימו׳ עיני׳״, ״כי אלף שנ׳ בע׳ כי׳ את׳״, ״בח׳״) נפתחו כמקרא.

בנוסח בובר: ״ורבנן אמרי״, ״ושנת גאולי באה״, ״שבעת אלפים שנה כימי חתן בחופתו״, ״וכמה ימי חתן — שבעה ימים״.

שַׂמְּחֵינוּ כִּימוֹת עִנִּיתָנוּ(תהלים צ, טו) —

כימים שציערתנו: בבבל, במדי, ביון, באדום.

דבר אחר:

כימות המשיח.

וכמה ימות המשיח?

רבי אליעזר אומר:

אלף שנה.

רבי יהושע אומר:

אלפים שנה —

כִּימוֹת עִנִּיתָנוּ — שני ימים,

ויומו של הקדוש ברוך הוא אלף שנה,

שנאמר: כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל(תהלים צ, ד).

רבי אליעזר אומר:

אלף שנה — כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹור.

רבי ברכיה ורבי דוסא סבא אמרי:

שש מאות שנה,

שנאמר: כִימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמִּי(ישעיה סה, כב) —

והדין סדנא עביד בארעא שית מאה שנין.והדין סדנא עביד… — וזה הגזע (של העץ) עומד בארץ שש מאות שנה.

וזה הגזע (של העץ) עומד בארץ שש מאות שנה.

רבי יוסי אומר:

ששים שנה,

שנאמר: לִפְנֵי יָרֵחַ דּוֹר דּוֹרִים(תהלים עב, ה) —

דּוֹר — עשרים שנה,

דּוֹרִים — ארבעים,

הרי ששים.

רבי עקיבא אומר:

ארבעים שנה —

כִּימוֹת עִנִּיתָנוּ — כארבעים שנה שעשו ישראל במדבר,

שנאמר: וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִיבֶךָ(דברים ח, ג).

ורבנין אמרי:

ארבעת אלפים,

שנאמר: שְׁנַת גְּאלַי בָּאָה(ישעיה סג, ד).

רבי אבהו אמר:

שבעת אלפים —

כימי החתן בחופתו,

שנאמר: כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה(ישעיה סב, ה).

וכמה ימי החתן? שבעה,

שנאמר: מַלֵּא שְׁבֻועַ זֹאת(בראשית כט, כז).

חילופי נוסח והשלמות

ירושלמי, אבות דרבי נתן, מדרש תהלים, פרקי דרבי אליעזר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
דו— (הוספה)
דשש מאותת׳ר
דששיםס׳
דעשריםכ׳
דארבעיםמ׳
דששיםס׳
דארבעיםמ׳
דעא
דשבעתז׳
דשבעהז׳

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
אבות דרבי נתן, נוסח בכתב יד פרמה 2785
פרקי דרבי אליעזרכתב יד ניו יורק, בית המדרש לרבנים 866
מדרש תהליםכתב יד קמברידג׳ Or. 786
§§68§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה סח

ויבא גם אל רחל

וַיָּבֹא גַּם אֶל רָחֵל(בראשית כט, ל)

שבע השנים האחרונות שלמות ובאמונה כראשונות; שני המשתאות ושפחות לבן; כיעקב שנשתעבד לפני נשואיו ואחריהם — כך ישראל לפני הגואל ואחריו

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בראשית רבה, פרקי דרבי אליעזר §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אמה הראשונות שלימות — אף האחרונות שלימות

בראשית רבה, פרשה ע, כ · דרשת הפסוק · ״ויבא גם אל רחל… ויעבד עמו עוד שבע שנים אחרות״ · שבע השנים האחרונות שלמות ובאמונה כראשונות

״מה״ — בכתב היד ״מן״. ״באמנה״ (הראשון) — כך בכתב היד (במאגרים ״באמונה״). בתיאודור–אלבק הלמה ממשיכה ״ויעבד עמו עוד שבע שנים אחרות״, שעליה הדרשה.

וַיָּבֹא גַּם אֶל רָחֵל(בראשית כט, ל).

אמר רבי יהודה בירבי סימון:

בנוהג שבעולם, פועל עושה עם בעל הבית שתים שלוש שעות באמנה,

ובסוף הוא מתעצל במלאכתו;

ברם הכאברם הכא — אבל כאן —

מה הראשונות שלימות, אף האחרונות שלימות;

מה הראשונות באמונה, אף האחרונות באמונה.

תרגום לעבריתברם הכא אבל כאן

חלק ב

מדרשים מאוחרים

בלאה ורחל

פרקי דרבי אליעזר, פרק לו · מעשה · שבע שנים ושני משתאות, ושפחות לבן לבנותיו

״ולאחר שבע שנים עשה משתה ושמחה ולקח את לאה״ — בהיגר ובדפוס ״עשה משתה שבעת ימים״. בהיגר ובדפוס נוסף כאן ״ונאספו כל אנשי המקום לגמול חסד עם יעקב״ ושכרם בעולם הזה (״ונעמן שר צבא מלך ארם״) — אינו בכתב היד.

״בנות שלאדם מפילגשו״ — בדפוס ״בניו של אדם מפילגשו״, בהיגר ״מבנותיו של אדם מפלגש״.

התחיל יעקב לעבוד באשה שבע שנים.

ולאחר שבע שנים עשה משתה ושמחה, ולקח את לאה.

ועוד הוסיף שבעת ימים אחרים משתה ושמחה, ולקח את רחל,

שנאמר:

וַיַּעַשׂ יַעֲקֹב כֵּן וַיְמַלֵּא שְׁבֻועַ זֹאת(בראשית כט, כח).

ולקח לבן את שתי שפחותיו ונתן לשתי בנותיו.

וכי שפחותיו היו? והלא בנותיו היו!

אלא כך נימוס הארץנימוס הארץ — מנהג הארץ:

בנות שלאדם מפילגשו נקראו שפחות,

שנאמר:

וַיִּתֵּן לָבָן לְרָחֵל בִּתּוֹ אֶת בִּלְהָה(בראשית כט, כט).

תרגום לעבריתנימוס הארץ מנהג הארץ

חלק ג

חתימה

גוַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם

בראשית רבה, פרשה ע, כא · חתימה · כיעקב שנשתעבד לפני נשואיו ואחריהם, כך ישראל לפני הגואל ואחריו

וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל בְּאִשָּׁה וּבְאִשָּׁה שָׁמָר(הושע יב, יג)

בכתב היד ובתיאודור–אלבק בהמשך אותה פסקה.

״ויברח״ — הושלם במאגרים (בכתב היד ״ו״ בלבד). ״ומשנולד הגואל אתם מישתעבדים״ — הושלם במאגרים מתיאודור–אלבק (״משנולד גואל אתם נשתעבדתם״). בתיאודור–אלבק הפסוק במלואו: ״ויעבד ישראל באשה ובאשה שמר״.

אמר רבי יוחנן:

כתיב: וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם וגו׳(הושע יב, יג).

אמר: דיגמהדיגמה — דוגמה, משל שלכם דומה ליעקב אביכם.

מה יעקב אביכם —

עד שלא נשא אשה נשתעבד, ומשנשא אשה נשתעבד;

אף אתם —

עד שלא נולד גואל נשתעבדתם,

ומשנולד הגואל אתם מישתעבדים.

תרגום לעבריתדיגמה דוגמה, משל

חילופי נוסח והשלמות

בראשית רבה, פרקי דרבי אליעזר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אמהמן
גיִּבְרַח— (הוספה)
גומשנולד הגואל אתם מישתעבדים— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית)
פרקי דרבי אליעזרכתב יד ניו יורק, בית המדרש לרבנים 866
§§69§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה סט

הלכה: אין מברכין על הריח שלפני עבודה זרה

וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה(בראשית כט, לא)

אין מברכין על הבשמים שלפני עבודה זרה, ואל תטעו אחריה; ולאה שבכתה ושנאה מעשי עשו — ניתנו לה בנים תחלה

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

משנה, ירושלמי, בבלי, תנחומא §§cover-end§§

חלק א

הלכה: אין מברכין על הריח שלפני עבודה זרה

אולא על הנר ולא על הבשמים שלפני עבודה זרה

משנה ברכות ח, ו · הלכה · אין מברכין על נר ובשמים של עובדי כוכבים, של מתים ושלפני עבודה זרה

נדפסה כאן ההלכה הראשונה של המשנה; אחריה ״אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו״. בירושלמי (ברכות ח, ו, דפוס ונציה): ״אין מברכין על הנר ועל הבשמים של גוים, ועל הנר ועל הבשמים של מתים, ועל הנר ועל הבשמים שלפני עבודה זרה״.

זו ההלכה שבראש הילמדנו (להלן): ״אין מברכין לא על הבשמים ולא על הריח שלפני עבודה זרה״.

אין מברכין

לא על הנר ולא על הבשמים של עובדי כוכבים,

ולא על הנר ולא על הבשמים של מתים,

ולא על הנר ולא על הבשמים שלפני עבודה זרה.

במברכין על הבשמים של גוים

ירושלמי ברכות ח, ו · סוגיא · מברכין על בשמי גוים כשהם לפני חנותו

תנא רבי יעקב קומיקומי — לפני רבי ירמיה:

מברכין על הבשמים של גוים.

מהו פליג?מהו פליג… — על מה הוא חולק (על המשנה)? העמידוה בבשמים העשויים (לריח) לפני חנותו.

על מה הוא חולק (על המשנה)?

קיומונה במעשין לפני חנותו.

העמידוה בבשמים העשויים (לריח) לפני חנותו.

תרגום לעבריתקומי לפני

גולא על הנר ועל הבשמים שלעבודה זרה

ירושלמי ברכות ח, ו · סוגיא · עבודה זרה של ישראל

ולא על הנר ועל הבשמים שלעבודה זרה.

ולא היא של גוים, היא שלעבודה זרה?ולא היא של… — והלא (הבשמים) של גוים — הם של עבודה זרה (ולמה שנה את שתיהן)? נפרש אותה בעבודה זרה של ישראל.

והלא (הבשמים) של גוים — הם של עבודה זרה (ולמה שנה את שתיהן)?

תיפתר בעבודה זרה של ישראל.

נפרש אותה בעבודה זרה של ישראל.

דאין מברכין כו׳ — בשלמא נר משום דלא שבת

בבלי ברכות פרק ח, נב ע״ב · סוגיא · בשמים של גוים — מסבתם סתמה לעבודה זרה; ״מה טעם״ קאמר

״גוים״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עובדי כוכבים״.

״גוים״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עובדי כוכבים״.

״גוים״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עכו״ם״.

״גוים״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עובדי כוכבים״.

אין מברכין כו׳(משנה ברכות ח, ו)

בשלמא נר משום דלא שבת,בשלמא נר… — מובן הדבר בנר — מפני שלא שבת (ממלאכה); אבל בשמים, מה הטעם (שאין מברכין עליהם)?

מובן הדבר בנר — מפני שלא שבת (ממלאכה);

רש״י משום דלא שבת — ממלאכת עבירה שהעובד כוכבים עושה מלאכה לאורו ותניא לקמן אור שלא שבת אין מברכין עליו הואיל ונעבדה בו עבירה.

אלא בשמים מאי טעמא לא?

אבל בשמים, מה הטעם (שאין מברכין עליהם)?

אמר רב יהודה אמר רב:

הכא במסבת גוים עסקינן, מפני שסתם מסבת גוים לעבודה זרה היא.הכא במסבת… — כאן במסיבת גוים אנו עוסקים, מפני שסתם מסיבת גוים לעבודה זרה היא.

כאן במסיבת גוים אנו עוסקים, מפני שסתם מסיבת גוים לעבודה זרה היא.

רש״י במסבת עובדי כוכבים — לאכילה לסעודה.

הא מדקתני סיפא אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים של עבודה זרה, מכלל דרישא לאו בעבודה זרה עסקינן!הא מדקתני סיפא… — והרי ממה ששנה בסוף (המשנה) ״אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים של עבודה זרה״, משמע שבתחילתה לא בעבודה זרה אנו עוסקים!

והרי ממה ששנה בסוף (המשנה) ״אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים של עבודה זרה״, משמע שבתחילתה לא בעבודה זרה אנו עוסקים!

אמר רבי חנינא מסורא:

״מה טעם״ קאמר:״מה טעם״ קאמר… — ״מה טעם״ אמר (התנא), כלומר: מה הטעם שאין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים של גוים — מפני שסתם מסיבת גוים לעבודה זרה.

״מה טעם״ אמר (התנא), כלומר:

מה טעם אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים של גוים — מפני שסתם מסבת גוים לעבודה זרה.

מה הטעם שאין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים של גוים — מפני שסתם מסיבת גוים לעבודה זרה.

האין מברכין על הנר ועל הבשמים של מתים

בבלי ברכות פרק ח, נג ע״א · סוגיא · בשמים שלא לריח אין מברכין עליהם; חנותו של בשם; שוק של עבודה זרה

״נכרים״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עובדי כוכבים״.

״עבודה זרה״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עכו״ם״.

אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים של מתים(משנה ברכות ח, ו)

מאי טעמא?מאי טעמא… — מה הטעם? נר — לכבוד (המת) הוא עשוי, בשמים — להעביר את הריח (הרע) הם עשויים.

מה הטעם?

נר — לכבוד הוא דעבידא, בשמים לעבורי ריחא הוא דעבידי.

נר — לכבוד (המת) הוא עשוי, בשמים — להעביר את הריח (הרע) הם עשויים.

רש״י נר לכבוד — המת עבידא.

רש״י בשמים עבידי לעבורי ריחא — דסרחונו של מת עבידי ולא להריח.

אמר רב יהודה אמר רב:

כל שמוציאין לפניו ביום ובלילה — אין מברכין עליו.

רש״י כל — מת שהוא חשוב להוציא לפניו נר ביום אם הוציאו בלילה במוצאי שבת לקבורה אין מברכין על אותו נר דלכבוד עבידא ולא להאיר.

וכל שאין מוציאין לפניו אלא בלילה — מברכין עליו.

רש״י וכל — מת שאינו חשוב להוציא נר לפניו ביום אלא בלילה מברכין עליו אם הוציאוהו במוצאי שבת לקבורה.

רש״י מברכין עליו — דלהאיר עבידא.

אמר רב הונא:

בשמים של בית הכסא, ושמן העשוי להעביר את הזוהמא — אין מברכין עליו.

רש״י בשמים — שמוליך אדם אסטניס לבית הכסא להעביר ממנו ריח רע של בהכ״ס אין מברכין עליו.

רש״י ושמן העשוי להעביר את הזוהמא — שמביאים בסוף הסעודה לסוך ידים מזוהמות והוא מבושם בבשמים.

רש״י אין מברכין עליו — בורא עצי בשמים אלא בורא שמן ערב מברכין אם שמן של אפרסמון הוא והא דאמר בכיצד מברכין (דף מג.) האי משחא כבישה וטחינה מברכין עליו בע״ב לא בבא בתוך הסעודה קאמר אלא בבא להריח.

למימרא דכל היכא דלאו לריחא עבידא לא מברכין עלויה?למימרא דכל היכא… — כלומר, שכל מקום שאינו עשוי לריח אין מברכין עליו? מקשים: הנכנס לחנותו של בשם והריח ריח, אפילו ישב שם כל היום כולו אינו מברך אלא פעם אחת. נכנס ויצא, נכנס ויצא — מברך על כל פעם ופעם. והרי כאן שאינו עשוי לריח, ומברך! כן, אף לריח הוא עשוי, כדי שיריחו בני אדם ויבואו ויקנו ממנו.

כלומר, שכל מקום שאינו עשוי לריח אין מברכין עליו?

מיתיבי הנכנס לחנותו של בשם והריח ריח, אפילו ישב שם כל היום כלו אינו מברך אלא פעם אחד.

מקשים: הנכנס לחנותו של בשם והריח ריח, אפילו ישב שם כל היום כולו אינו מברך אלא פעם אחת.

נכנס ויצא, נכנס ויצא — מברך על כל פעם ופעם.

והא הכא דלאו לריחא הוא דעבידא, וקמברך!

והרי כאן שאינו עשוי לריח, ומברך!

אין, לריחא נמי הוא דעבידא, כי היכי דנירחו אינשי וניתו ונזבון מיניה.

כן, אף לריח הוא עשוי, כדי שיריחו בני אדם ויבואו ויקנו ממנו.

תנו רבנן:

היה מהלך חוץ לכרך והריח ריח, אם רוב נכרים — אינו מברך, אם רוב ישראל — מברך.

רבי יוסי אומר:

אפילו רוב ישראל — נמי אינו מברך, מפני שבנות ישראל מקטרות לכשפים.

אטו כולהו לכשפים מקטרן?! — הוה ליה מיעוטא לכשפים, ומיעוטא נמי לגמר את הכלים.אטו כולהו… — וכי כולן לכשפים מקטירות?! — הרי מיעוט לכשפים, ומיעוט גם לבשם (בעשן) את הבגדים; נמצא שהרוב אינו עשוי לריח, וכל שרובו אינו עשוי לריח — אינו מברך.

וכי כולן לכשפים מקטירות?! — הרי מיעוט לכשפים, ומיעוט גם לבשם (בעשן) את הבגדים;

רש״י לגמר את הכלים — לבשם בעשנו את הבגדים.

אשתכח רובא דלאו לריחא עביד, וכל רובא דלאו לריחא עביד לא מברך.

נמצא שהרוב אינו עשוי לריח, וכל שרובו אינו עשוי לריח — אינו מברך.

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן:

המהלך בערבי שבתות בטבריא ובמוצאי שבתות בצפורי והריח ריח, אינו מברך, מפני שחזקתו אינו עשוי אלא לגמר בו את הכליםלגמר בו את הכלים — לבשם בו את הבגדים בעשן (הקטורת).

רש״י בטבריא — היו רגילים לגמר ערבי שבתות ובצפורי במו״ש.

תנו רבנן:

היה מהלך בשוק של עבודה זרה נתרצה להריח — הרי זה חוטא.

תרגום לעבריתלגמר בו את הכלים לבשם בו את הבגדים בעשן (הקטורת)

וריח בשמים של עבודה זרה — ועיני לאה רכות

תנחומא, ויצא ו · הלכה · ילמדנו · אין מברכין על ריח של עבודה זרה; לאה בכתה שלא תינשא לעשו, ונתן לה בנים תחלה

בדפוס סימן ד. ״על חנויות״ — הסופר כתב ״של״, מחקו וכתב ״על״. ״שמחה״ — הה״א מסופקת בכתב היד; בדפוס ״שמח״. ״חייב״ — בכתב היד ״חיי׳״, כדפוס.

בדפוס: ״אין מברכין על הנר ולא על הבשמים ולא על הריח של עבודת כו״ם אבל אם עבר בשוק״; ״שנאמר עינים להם ולא יראו וגו׳ כמוהם יהיו עושיהם״; ״לאה לא היתה ראויה להנשא אלא לעשו ורחל ליעקב״; ״רשע כל תועבות יי עשה״; ״כיון שהיתה שומעת כך היתה בוכה ואומרת״; ״אותה שהיתה בוכה ומתענה ושנאה מעשי עשו ומתפללת לפני בדין״.

מקבילות: משנה ברכות ח, ו (״אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים של עובדי כוכבים… ולא על הנר ולא על הבשמים שלפני עבודת כוכבים״). בבלי בבא בתרא פרק ח, קכג ע״א (״רב אמר: לעולם רכות ממש… שהיתה שומעת על פרשת דרכים… גדול מה מעשיו? איש רע הוא מלסטם בריות… והיתה בוכה״).

״אבל עבר בשוק על חנויות של בשמים — חייב לברך״ — כברייתא שבבבלי ברכות פרק ח, נג ע״א, ״הנכנס לחנותו של בשם והריח ריח… מברך״, וכירושלמי ברכות ח, ו, ״מברכין על הבשמים של גוים… קיומונה במעשיו לפני חנותו״ (לעיל); ״אבל על ריח של עבודה זרה — אסור״ — כברייתא שם, ״היה מהלך בשוק של עבודה זרה נתרצה להריח — הרי זה חוטא״ (לעיל).

״ועיני לאה רכות״ — שהיתה לאה שואלת במעשה עשו ובוכה — בפרשה ועיני לאה רכות.

וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה(בראשית כט, לא).

ילמדינו רבינו: מהו שיברך אדם על ריח בשמים של עבודה זרה?

כך שנו רבותינו:

אין מברכין לא על הבשמים ולא על הריח שלפני עבודה זרה;

אבל עבר בשוק על חנויות של בשמים — חייב לברך;

אבל על ריח של עבודה זרה — אסור.

אמר הקדוש ברוך הוא לישראל:

אל תטעו אחר עבודה זרה, שאין בה ממש:

עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ(תהלים קטו, ה), כְּמוֹהֶם יִהְיוּ עֹושֵׂיהֶם וגו׳(תהלים קטו, ח);

אבל הקדוש ברוך הוא — אדם מלחשמלחש — מדבר בלחש בתוך לבו בתפלה, מיד הוא שומע.

מניין?

מחנה, שנאמר: וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ(שמואל א א, יג).

תדע לך, שהרי רחל ולאה:

לאה היתה ראויה להנשא לעשו, ורחל ליעקב.

והיתה לאה יושבת בפרשת דרכיםבפרשת דרכים — במקום שהדרכים נפרדות, בצומת ושואלת: עשו מה מעשיו?

והיו אומרים לה: איש רע, שופך דמים, מקפחמקפח — שודד והורג עוברים ושבים,

אדמוני, כולו כאדרת שער, רשע — כל תועבות בו.

כיון שהיתה שומעת כך, היתה אומרת:

אני ורחל אחותי מבטן אחת יצאנו —

תינשא היא ליעקב הצדיק, ואני לעשו הרשע?

והיתה בוכה ומתענה, עד שנעשו עיניה רכות.

לפיכך כתיב: וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת(בראשית כט, יז).

וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה —

שנואין מעשה עשו בפניה;

אבל רחל, שהיתה שומעת שתינשא ליעקב — היה לבה שמחה ומתגאה.

כיון שנישאו שתיהן ליעקב, אמר הקדוש ברוך הוא:

אותה שבוכה ומתענה, ושונאה מעשה עשו, ומתפללת לפני שלא תתרחק מן אותו צדיק —

הריני נותן לה בנים תחלה.

לכך נאמר: וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה.

תרגום לעבריתמלחש מדבר בלחש מקפח שודד והורג בפרשת דרכים במקום שהדרכים נפרדות, בצומת

חילופי נוסח והשלמות

משנה, ירושלמי, בבלי, תנחומא. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
דגויםעובדי כוכבים
דגויםעובדי כוכבים
דגויםעכו״ם
דגויםעובדי כוכבים
הנכריםעובדי כוכבים
העבודה זרהעכו״ם

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
משנהנוסח על־התורה (הנוסח הראשי, בלי ניקוד)
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
§§70§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה ע

פתיחתא: כי שמע אל אביונים יי

וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה(בראשית כט, לא)

״כי שומע אל אביונים יי ואת אסיריו לא בזה״ — אלו העקרות האסורות בבתיהן, וכשהן נפקדות הן נזקפות

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בראשית רבה §§cover-end§§

חלק א

פתיחתות

אכִּי שֹׁומֵעַ אֶל אֶבְיוֹנִים יְיָ

בראשית רבה, פרשה עא, א · פתיחתא ראשונה · העקרות אסורות בבתיהן, וכשהן נפקדות הן נזקפות, כלאה השנואה

כִּי־שֹׁמֵעַ אֶל־אֶבְיוֹנִים יְיָ וְאֶת־אֲסִירָיו לֹא בָזָה(תהלים סט, לד)

בתיאודור–אלבק ״ר׳ בינימן בן לוי״, ״לא היה צריך קריא למימר״, ובסוף ״הה״ד וירא י״י כי שנואה לאה וגו׳״.

״ואת אסירים״ — בכתב היד ״ואל אסיריו״, ״אביוניו״ — שם ״אביוני״ (תוקנו במאגרים, וכך בתיאודור–אלבק). ״מקום״ — אותיות מסופקות בכתב היד. ״העקרות״, ״שהוא״, ״שנואת״ — כתיקון מאגרים (בכתב היד ״העקות״, ״שהיא״, ״שנאת״).

״כי שומע אל אביונים יי ואת אסיריו לא בזה — אלו עקרות, שהקדוש ברוך הוא פוקדן… שלשה מפתחות הן, שלא מסרן הקדוש ברוך הוא ביד שליח״ (מדרש תהלים עח, ה) — בפרשה קי (וישמע אליה אלהים ויפתח את רחמה), יא.

וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וגו׳(בראשית כט, לא).

כִּי שֹׁומֵעַ אֶל אֶבְיוֹנִים יְיָ וגו׳(תהלים סט, לד).

אמר רבי בנימן ברבי לוי:

לא ראשו שלפסוק הזה סופו, ולא סופו ראשו.

לא צריך קרייה למימרלא צריך קרייה למימר — לא היה צריך המקרא לומר אלא: כי שומע אל אביונים יי ואת אסירים לא בזה,

או: כי שומע אל אביוניו יי ואת אסיריו לא בזה.

אלא כִּי שֹׁומֵעַ אֶל אֶבְיוֹנִים יְיָ — אילו ישראל,

דמרדמר — שאמר רבי יוחנן:

בכל מקום שנאמר דל ו'עני' ו'אביון' — בישראל הכתוב מדבר.

וְאֶת אֲסִירָיו לֹא בָזָה — אילו העקרות שהן אסורות בתוך בתיהם;

וכיון שהקדוש ברוך הוא פוקדן בבנים — הן נזקפותנזקפות — מזדקפות, מרימות ראש.

תדע לך שהוא כן:

לאה שנואת הבית היית, וכיון שפקדה הקדוש ברוך הוא בבנים — נזקפה.

הדה היא דכתיב:

וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה.

תרגום לעבריתלא צריך קרייה למימר לא היה צריך המקרא לומר דמר שאמר נזקפות מזדקפות, מרימות ראש

חילופי נוסח והשלמות

בראשית רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אואתואל
אאסיריםאסיריו
או— (הוספה)
אר— (הוספה)
אשהואשהיא
או— (הוספה)
אדכתיב— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית), עם השלמה מכתב יד לונדון 340
§§71§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה עא

פתיחתא: סומך יי לכל הנפלים

וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה(בראשית כט, לא)

״סומך יי לכל הנופלים וזוקף לכל הכפופים״ — לא כמדת בשר ודם: העקרות הנופלות בבתיהן נזקפות בבנים, ולאה השנואה ועזובה אשת כלב; ולא הרשעים

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בראשית רבה, תנחומא בובר, אגדת בראשית, ילקוט שמעוני §§cover-end§§

חלק א

פתיחתות

אסוֹמֵךְ יְיָ לְכׇל הַנֹּופְלִים

בראשית רבה, פרשה עא, ב · פתיחתא שנייה · הנופלות והכפופות הן העקרות, שנזקפות כשהן נפקדות

סוֹמֵךְ יְיָ לְכׇל־הַנֹּפְלִים וְזוֹקֵף לְכׇל־הַכְּפוּפִים(תהלים קמה, יד)

הפסוק כפול בכתב היד: פסוק הפתיחה, ושוב כדיבור המתחיל; בתיאודור–אלבק פעם אחת, ובסוף ״הה״ד וירא י״י כי שנואה לאה וגו׳״.

סוֹמֵךְ יְיָ לְכׇל הַנֹּופְלִים(תהלים קמה, יד).

סוֹמֵךְ יְיָ לְכׇל הַנֹּופְלִים — אילו העקרות שהן נופלות בתוך בתיהם;

וְזוֹקֵף לְכׇל הַכְּפוּפִים — שכיון שהקדוש ברוך הוא פוקדן בבנים, הן נזקפות.

תדע לך שכן:

לאה שנואת הבית היית, וכיון שפקדה הקדוש ברוך הוא בבנים — נזקפה:

וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה(בראשית כט, לא).

בסוֹמֵךְ יְיָ לְכׇל הַנֹּפְלִים וְזוֹקֵף לְכׇל הַכְּפוּפִים — לאה שזקפה הקדוש ברוך הוא

תנחומא בובר, ויצא י · פתיחתא ראשונה · הקדוש ברוך הוא זוקף את הנופלים ולא את הרשעים; לאה ועזובה שניתנו להן בנים

סוֹמֵךְ יְיָ לְכׇל־הַנֹּפְלִים וְזוֹקֵף לְכׇל־הַכְּפוּפִים(תהלים קמה, יד)

״וזוקף״ — לפניו בכתב היד ״ונ״, ומאגרים מחקוהו. ״לכל הנצבים לא נאמר, אלא לכל הכפופים; ואף לרשעים הוא זוקף״ — כך בכתב היד; בובר הקיפו בסוגריים. ״לכל הנופלים״ — בכתב היד ״הנופלי׳״ (במסורה: הנפלים). ״יהיו… לפני רוח״ — בובר: ״שנאמר כמוץ לפני רוח ומלאך יי דוחה״ (תהלים לה, ה); ובנוסחו ״שם נפלו פועלי און דוחו ולא יכלו קום״. ״הצדיקים״ — בכתב היד ״הצדיק׳״. ״יריעות״ — היו״ד הוספת מאגרים. ״ואילו בניה״ — כך בכתב היד (במסורה: ואלה בניה), ובפעם השנייה ״ואלה״. ״נקראת״ — בכתב היד ״נקרא׳״.

וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה(בראשית כט, לא).

זה שאמר הכתוב:

סוֹמֵךְ יְיָ לְכׇל הַנֹּפְלִים וְזוֹקֵף לְכׇל הַכְּפוּפִים(תהלים קמה, יד).

לכל הנצבים לא נאמר, אלא לְכׇל הַכְּפוּפִים —

ואף לרשעים הוא זוקף.

אמר רבי חייא:

אין מדותיו של הקדוש ברוך הוא כמדת בשר ודם.

מדת בשר ודם: יש לו אוהב עשיר — נדבק בו ונכסףונכסף — ונכרך אחריו, מחזר אחריו לו;

וכיון שמטה ידו ונעשה עני — מלעיג עליו.

אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן:

כיון שרואה אדם שמטה ידו — נותן לו יד וזוקפו,

שנאמר: סוֹמֵךְ יְיָ לְכׇל הַנֹּפְלִים.

לא נאמר לכל העומדים, אלא לְכׇל הַנֹּופְלִים.

וְזוֹקֵף לְכׇל הַכְּפוּפִים — תאמר שאף לרשעים הוא זוקף, שאם יבואו ליפול?

לאו, שנאמר: שָׁם נָפְלוּ פֹּועֲלֵי אָוֶן(תהלים לו, יג).

נָפְלוּ — אין להם עמידה.

למה? שלא יִהְיוּ לִפְנֵי רוּחַ וגו׳(תהלים לה, ה).

אבל הצדיקים — סוֹמֵךְ יְיָ.

כיון שראה הקדוש ברוך הוא ללאה שהיא שנואה, אמר:

היאך אני מחבבה בפני בעלה?

אלא הריני זוקפה ונותן לה בנים תחילה, כדי שתהא אהובה בפני בעלה.

לפיכך וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה.

וכן הוא אומר: וְכָלֵב בֶּן חֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת עֲזוּבָה אִשָּׁה וְאֶת יְרִיעוֹת ואילו בָנֶיהָ יֵשֶׁר וְשׁוֹבָב וְאַרְדּוֹן(דברי הימים א ב, יח).

אמר רבי ברכיה:

אשתו הייתה; ולמה נקראת עֲזוּבָה? שהייתה עזובה וכעורה.

אמר הקדוש ברוך הוא: הריני נותן לה בנים כדי שתהא נאה בהם,

שנאמר: וְאֵלֶּה בָנֶיהָ יֵשֶׁר וְשׁוֹבָב וְאַרְדּוֹן.

לכך נאמר: סוֹמֵךְ יְיָ לְכׇל הַנֹּופְלִים.

תרגום לעבריתונכסף ונכרך אחריו, מחזר אחריו

גסוֹמֵךְ יְיָ לְכׇל הַנֹּופְלִים וְזוֹקֵף לְכׇל הַכְּפוּפִים — לאה ועזובה אשת כלב

אגדת בראשית, פרק מט, א · פתיחתא ראשונה · נוסח אחר · הקדוש ברוך הוא זוקף את הכפופים ולא את הרשעים, ונותן בנים לשנואה

סוֹמֵךְ יְיָ לְכׇל־הַנֹּפְלִים וְזוֹקֵף לְכׇל־הַכְּפוּפִים(תהלים קמה, יד)

כותרת כתב היד ״פרשת כתובים״, ותוקן במאגרים ״[תורה]״: זו פרשת התורה של הסדר ״וירא יי כי שנואה לאה״ (בראשית כט, לא), ופרקים נ–נא הם פרשת הנביאים ופרשת הכתובים שלו.

״אדם [נכפף]״ — בכתב היד ״נכסף״, והאות ס מסומנת במאגרים כקריאה משובשת; תוקן כבובר (״כשהוא רואה לאדם שנכפף ומטה ידו״), כנגד ״וזוקף לכל הכפופים״. ״ונכסף לו״ (באוהב העשיר) — כך בכתב היד ובתנחומא בובר, ובבובר ״ונכפף לו״. ״מדבר עמו״ — בבובר ״מדבק עמו״, בתנחומא בובר ״נדבק בו״.

״וכתיב״ — בכתב היד ״וכתי׳״, מסומן במאגרים בסימני ארמית/נוסחה. ״ואלה בניה ישר ושובב [וארדון]״ — בכתב היד ״נא אדרון״: ״נא״ נמחק בידי הסופר, ו״אדרון״ מסומן במאגרים; תוקן כפסוק (דברי הימים א ב, יח). ״את (עז) עזובה״ — ״עז״ נמחק במאגרים. ״אמר הקדוש ברוך הוא״ — אחרי ״אמר״ כפל ״אמ׳״, שנמחק בידי הסופר.

בכתב היד מן ״דבר אחר: וירא יי כי שנואה לאה וגו׳, אמר הקדוש ברוך הוא״ פסקה חדשה; אבל היא סוף הפתיחתא — מן ״סומך יי לכל הנופלים״ אל לאה ובחזרה אל ״לכך נאמר: סומך יי לכל הנופלים״ — וכך בתנחומא בובר, ויצא י, דרשה אחת.

בבובר: ״אם כן אף הרשעים אם יפלו סומך הוא אותן, שנאמר סומך יי לכל הנופלים? חס ושלום, שאם נפלו אין להם תקומה״; ״כיון שראה ללאה ששנואה, אמר: האיך אני מחבבה בפני בעלה? אלא הרי אני זוקפה ונותן לה בנים תחילה, כדי שתהא אהובה בהן בפני בעלה״; ״וכן עזרא אומר״; ״אשתו היתה״ (בלי ״של כלב״).

נוסח אחר לתנחומא בובר, ויצא י (לעיל, ב): כאן הדברים בלא שם (שם ״אמר רבי חייא״); שם האוהב העשיר ״נדבק בו… מלעיג עליו״, וכאן ״מדבר עמו… אינו סובלו עוד, אלא נותנו עליו אבן״; כאן ״חזרו ואמרו: אין תקומה לרשעים״ ונוסף ״כי יפול לא יוטל״ (תהלים לז, כד), ואין ״נפלו — אין להם עמידה״; שם ״היאך אני מחבבה בפני בעלה… ונותן לה בנים תחילה, כדי שתהא אהובה״, וכאן ״היאך אני מכניסה בלב בעלה… לפיכך כתיב: ויפתח את רחמה״. בראשית רבה עא, ב (לעיל, א) — ״סומך יי לכל הנופלים — אילו העקרות… לאה שנואת הבית היית״ — פתיחתא אחרת על אותו פסוק.

וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה(בראשית כט, לא).

זה שאמר הכתוב:

סוֹמֵךְ יְיָ לְכׇל הַנֹּופְלִים וְזוֹקֵף לְכׇל הַכְּפוּפִים(תהלים קמה, יד).

בא וראה, שאין מדותיו של הקדוש ברוך הוא כמדת בשר ודם.

מדת בשר ודם —

כשיש לו אוהב עשיר — הוא מדבר עמו ונכסףונכסף — ונכרך אחריו, מחזר אחריו לו;

וכשרואה אותו שמטה ידו ונעשה עני — אינו סובלו עוד, אלא נותנו עליו אבן.

אבל הקדוש ברוך הוא —

כשהוא רואה אדם נכפף ומטה ידו — נותן לו יד וזוקפו,

שנאמר: זוֹקֵף לְכׇל הַכְּפוּפִים.

לכל העומדים לא נאמר, אלא וְזוֹקֵף לְכׇל הַכְּפוּפִים;

לכל הנצבים לא נאמר, אלא לְכׇל הַכְּפוּפִים.

אם כן, אף הרשעים הוא סומך,

שכתוב: לְכׇל הַנֹּופְלִים?

חזרו ואמרו: אין תקומה לרשעים, חס ושלום,

שנאמר: שָׁם נָפְלוּ פֹּועֲלֵי אָוֶן וגו׳(תהלים לו, יג),

וכתיב: יִהְיוּ כְּמֹוץ לִפְנֵי רוּחַ וגו׳(תהלים לה, ה);

אבל הצדיקים — כִּי יִפֹּול לֹא יוּטָל(תהלים לז, כד),

ועליהם נאמר: סוֹמֵךְ יְיָ לְכׇל הַנֹּופְלִים.

דבר אחר:

וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וגו׳.

אמר הקדוש ברוך הוא:

היאך אני מכניסה בלב בעלה?

אלא אני אתן לה בנים, כדי שתכנס בלב בעלה.

לפיכך כתיב: וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ.

וכן הוא אומר: וְכָלֵב בֶּן חֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת עֲזוּבָה אִשָּׁה וְאֶת יְרִיעוֹת(דברי הימים א ב, יח).

אמר רבי ברכיה:

אשתו של כלב היתה.

ולמה נקראת שמה עזובה?

שהיתה עזובה וכעורה.

לפיכך אמר הקדוש ברוך הוא:

הריני נותן לה בנים, כדי שתהא נאה בהם,

שנאמר: וְאֵלֶּה בָנֶיהָ יֵשֶׁר וְשׁוֹבָב וְאַרְדּוֹן וגו׳.

לכך נאמר: סוֹמֵךְ יְיָ לְכׇל הַנֹּופְלִים.

תרגום לעבריתונכסף ונכרך אחריו, מחזר אחריו

חלק ב

מדרשים מאוחרים

דכִּי יוֹם לַיְיָ צְבָאוֹת עַל כׇּל גֵּאֶה וָרָם — מקים מעפר דל

ילקוט שמעוני, ישעיה, רמז שצד · דרשה · מאוחר — מקורו לא נמצא · לא כמדת בשר ודם: הקדוש ברוך הוא משפיל את המתגאה ומעמיד את הנופל, ואף לאה השנואה נפקדה בבנים

הדרשה לא נמצאה במדרש קדום. מדת בשר ודם שמפיל את הנופל, וזקיפת לאה בבנים — כפתיחתא ״סומך יי לכל הנופלים״ בתנחומא בובר, ויצא י, ובאגדת בראשית מט, א (לעיל, ב–ג): ״אין מדותיו של הקדוש ברוך הוא כמדת בשר ודם… וכשרואה אותו שמטה ידו ונעשה עני — אינו סובלו עוד״.

כִּי יוֹם לַיְיָ צְבָאוֹת עַל כׇּל גֵּאֶה וָרָם(ישעיה ב, יב).

שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם:

מדת בשר ודם —

רואה אדם עומד יפה ועשיר הוא — מעמידו ומסייעו;

וכשהוא רואה לאדם שנופל — שוב הוא מפילו.

אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן:

כי אם רואה אדם שהוא מתגאה — הוא מפילו,

שנאמר: כִּי יוֹם לַיְיָ צְבָאוֹת עַל כׇּל גֵּאֶה וָרָם,

ואומר: גַּאֲוַת אָדָם תַּשְׁפִּילֶנּוּ(משלי כט, כג).

ואם רואה אדם שנפל עד שאול — הוא מעמידו,

שנאמר: מֵקִים מֵעָפָר דָּל(שמואל א ב, ח).

וכן הוא אומר: כִּי שָׁחָה לֶעָפָר נַפְשֵׁנוּ(תהלים מד, כו) —

מה כתיב אחריו? קוּמָה עֶזְרָתָה לָּנוּ(תהלים מד, כז);

ואומר: אִם אָמַרְתִּי מָטָה רַגְלִי וגו׳(תהלים צד, יח).

ואף לאה — שנואת הבית היתה, ונתפקדה בבנים,

שנאמר: וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וגו׳(בראשית כט, לא).

חילופי נוסח והשלמות

בראשית רבה, תנחומא בובר, אגדת בראשית, ילקוט שמעוני. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
ביְ— (הוספה)
גנכפףנכסף
גוארדוןאדרון

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית), עם השלמה מכתב יד לונדון 340
תנחומא בוברכתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר
אגדת בראשיתכתב יד אוקספורד 2340
ילקוט שמעונינוסח פרויקט השו״ת
§§72§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה עב

פתיחתא: כי הוא ידע מתי שוא

וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה(בראשית כט, לא)

״כי הוא ידע מתי שוא״ — הקדוש ברוך הוא דן את האדם באשר הוא שם: ישמעאל במדבר, ולאה שאינו מקפחה מן הבנים; ״בכל מקום עיני יי צופות״

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

תנחומא, מדרש תהלים §§cover-end§§

חלק א

פתיחתות

אכִּי הוּא יָדַע מְתֵי שָׁוְא וַיַּרְא אָוֶן וְלֹא יִתְבּוֹנָן

תנחומא, ויצא ז · פתיחתא · ישמעאל נדון באשר הוא שם; ולאה — אינו מקפחה מן הבנים

כִּי־הוּא יָדַע מְתֵי־שָׁוְא וַיַּרְא־אָוֶן וְלֹא יִתְבּוֹנָן(איוב יא, יא)

בדפוס סימן ה. ״שהן אומרין״ — בגליון כתב היד. ״בה״ — בכתב היד ״בא״ (מסומן במאגרים כשיבוש); כך בדפוס. ״בן״ (״בן בנה״) — בגליון כתב היד; בדפוס ״זמרי בן בנה״. ״כל אותו עניין״ — מפנה אל סיפור המקרא (בראשית כא, י–יד), וכך בדפוס.

בדפוס: ״כיון שכלו המים מן החמת והיה ישמעאל מת בצמא״; ״רבי יוסי בר חלפתא אומר מקום שהסיח עמה אחד מן המלאכים״; ״רבי ברכיה אמר שהטיחה דברים קשים כלפי מעלה, אמרה לפניו רבש״ע כביכול אתה דומה לבני אדם״; ״דבר אחר כי הוא ידע מתי שוא מדבר בלאה״; ״אמרו מלאכי השרת לפני הקב״ה לזו את נותן בנים שעל ידי זמרי בן בנה יפלו כ״ד אלף״.

מקבילה: בראשית רבה נג, כא (״קפצו מלאכי השרת לקטרגו… אדם שהוא עתיד להמית את בניך בצמא — את מעלה לו הבאר? אמר להם: עכשיו מה הוא, צדיק או רשע? אמרו לו: צדיק. אמר להם: איני דן את האדם אלא בשעתו״).

וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה(בראשית כט, לא).

זה שאמר הכתוב:

כִּי הוּא יָדַע מְתֵי שָׁוְא וַיַּרְא אָוֶן וְלֹא יִתְבּוֹנָן(איוב יא, יא).

הכתוב מדבר בישמעאל:

בשעה שאמרה שרה לאברהם: גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת(בראשית כא, י) — וכל אותו עניין,

מה כתיב שם?

וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּוקֶר וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם(בראשית כא, יד).

כיון שכלו המים מן החמת — היה ישמעאל מת בצמא.

מיד: וַתַּשְׁלֵךְ אֶת הַיֶּלֶד תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִים(בראשית כא, טו).

רבי מאיר אומר: זה הרותםהרותם — שיח מדבר (רותם המדבר) הגדל במדבר.

רבי יוסי בר חלפתא אומר: מקום שהשיחשהשיח — שדיבר, שהסיח עמה אחד מן המלאכים.

רבי ברכיה אומר:

שהטיחהשהטיחה — שהשמיעה דברים קשים, שהתריסה דברים קשים כלפי למעלה.

אמרה לפניו: כביכול, את דומה לבני אדם, שהן אומרין ליתן דבר וחוזרים בהם?

לא כך אמרת לי: הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֵךְ(בראשית טז, י)?

הרי הוא מת בצמא!

מיד רמז הקדוש ברוך הוא למלאך להראות לה את הבאר.

אמר אותו מלאך: רבונו של עולם, לרשע הזה, שעתיד לקפחלקפח — לגזול, לשדוד את העוברים ואת השבים — אתה מעלה לו את הבאר?

אמר לו הקדוש ברוך הוא: מהו עכשיו? לא צדיק הוא?

איני דן את האדם אלא על שעה שעומד בה בדין לפני.

לפיכך כתיב: כִּי שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם(בראשית כא, יז).

הוי אומר: כִּי הוּא יָדַע מְתֵי שָׁוְא וַיַּרְא אָוֶן וְלֹא יִתְבּוֹנָן.

כִּי הוּא יָדַע מְתֵי שָׁוְא —

הכתוב מדבר בלאה:

כשביקש הקדוש ברוך הוא ליתן לה בנים, אמרו מלאכי השרת:

לזו את נותן לה בנים, שעל ידי בן בנה יפלו עשרים וארבע אלף?

אמר להם הקדוש ברוך הוא: עכשו — זו הצדקת; איני מקפחהמקפחה — מקפח את חלקה, מונע ממנה מן הבנים.

הוי: כִּי הוּא יָדַע מְתֵי שָׁוְא.

לפיכך כתב: וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה.

תרגום לעבריתהרותם שיח מדבר (רותם המדבר) שהשיח שדיבר, שהסיח שהטיחה שהשמיעה דברים קשים, שהתריסה מקפחה מקפח את חלקה, מונע ממנה לקפח לגזול, לשדוד

חלק ב

דברי האמוראים

בבְּכׇל מָקוֹם עֵינֵי יְיָ צֹפוֹת רָעִים וְטוֹבִים

מדרש תהלים, מזמור א, כב · דרשת הפסוק · ״כי יודע יי דרך צדיקים״ · עיני יי צופות בכל מקום — ״וירא יי כי שנואה לאה״

נדפסה כאן ראש הדרשה, על ״כי יודע יי דרך צדיקים״ (תהלים א, ו); המשכה על ״ודרך רשעים תאבד״ — רבי אליקים ורבי אלעזר, בלעם, רבי ברכיה על בריאת האדם, נמרוד ואבימלך, עשו ולבן — ענין אחר, ולא נדפס.

״צופות רעים וטובים״ — בכתב היד ״צופ׳ רעי׳ וטו׳״. בנוסח בובר כלשון כתב היד: ״זהו שאמר הכתוב…״.

כִּי יוֹדֵעַ יְיָ דֶּרֶךְ צַדִּיקִים(תהלים א, ו).

זה שאמר הכתוב:

בְּכׇל מָקוֹם עֵינֵי יְיָ צֹפוֹת רָעִים וְטוֹבִים(משלי טו, ג).

מניין?

שנאמר: וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה(בראשית כט, לא).

חילופי נוסח והשלמות

תנחומא, מדרש תהלים. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אבהבא

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
מדרש תהליםכתב יד קמברידג׳ Or. 786
§§73§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה עג

פתיחתא: כי תהיין לאיש שתי נשים

וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה(בראשית כט, לא)

״כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה״ — יעקב, רחל ולאה, שהעמידו מלכים ושופטים; ראובן בכור השנואה, ומשה שהתפלל עליו ״יחי ראובן ואל ימות״

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

תנחומא בובר, אגדת בראשית §§cover-end§§

חלק א

פתיחתות

אכִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים — האהובה והשנואה, וראובן הבכור

תנחומא בובר, ויצא יג · פתיחתא שנייה · לאה ורחל העמידו מלכים ושופטים; בכורת ראובן, ומשה שהתפלל עליו

כִּי־תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה וְיָלְדוּ־לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹר לַשְּׂנִיאָה וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת־בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר־יִהְיֶה לוֹ לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת־בֶּן־הָאֲהוּבָה עַל־פְּנֵי בֶן־הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר כִּי אֶת־הַבְּכֹר בֶּן־הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר־יִמָּצֵא לוֹ כִּי־הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה(דברים כא, טו–יז)

״שנואה״, ״והשנואה״, ״השנואה״, ״אתה״, ״אף על פי שאמר״ — בכתב היד בקיצור. אחר ״לאה העמידה מלכים וכן רחל״ כתוב בכתב היד שוב ״לאה העמיד׳ מלכי׳ וכן רחל״, ומאגרים מחקוהו; בובר הוסיף כאן ״[העמידה מלכים, לאה העמידה נביאים וכן רחל העמידה נביאים]״, שאינו בכתב היד. ״וכיון״ — ״ון״ הוספת מאגרים. ״נמצא״ — הצד״י מסופקת. ״נוטל דמים כפי שניהם״ — כך בכתב היד; בובר תיקן ״(דמים כפי שניהם) [דימוס מפי שניהם]״. בבובר בסוף הסימן ״[וכתיב כחי וראשית אוני]״.

נוסח אחר של הפתיחתא באגדת בראשית, פרק מט, ב — להלן, ב.

וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה(בראשית כט, לא).

זה שאמר הכתוב:

כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים(דברים כא, טו) — זה יעקב,

שנאמר: וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם(בראשית כה, כז);

שְׁתֵּי נָשִׁים — לאה ורחל;

אחת אֲהוּבָה — זו רחל,

שנאמר: וַיֶּאֱהַב גַּם אֶת רָחֵל(בראשית כט, ל);

וְהָאַחַת שְׂנוּאָה — זו לאה,

שנאמר: וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה.

וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה —

שתיהן ילדו לו.

ומה שהעמידה לאה — העמידה רחל:

לאה העמידה מלכים — וכן רחל;

לאה העמידה שפטים — וכן רחל.

לכך נאמר: וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים.

וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו(דברים כא, טז) — בשעה שבא ליפטר מן העולם:

וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו(בראשית מט, א).

לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה — ליוסף.

למה? כִּי אֶת הַבְּכֹור בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר(דברים כא, יז) — זה ראובן,

שנאמר: רְאוּבֵן בְּכֹורִי אַתָּה(בראשית מט, ג),

אף על פי שאמר בזיונובזיונו — גנותו, חרפתו: פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר(בראשית מט, ד).

יצועי עלה

מהו יְצוּעִי עָלָה? כשיבא משה, שכתיב בו: וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים(שמות יט, ג) —

הוא פודה אותו.

וכיון שעמד משה, ביקש עליו רחמים,

שנאמר: יְחִי רְאוּבֵן וגו׳(דברים לג, ו).

אמר הקדוש ברוך הוא: וְאַל יָמֹות.

נמצא נוטל דמים כפי שניהםנוטל דמים כפי שניהם — נוטל דימוס (שחרור, מחילה) מפי שניהם — משה והקדוש ברוך הוא,

שנאמר: כִּי אֶת הַבְּכֹור וגו׳.

יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹות וגו׳:

יְחִי רְאוּבֵן — בעולם הזה;

וְאַל יָמֹות — לעולם הבא.

ולמה? כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹונוֹ וגו׳.

תרגום לעבריתבזיונו גנותו, חרפתו נוטל דמים כפי שניהם נוטל דימוס (שחרור, מחילה) מפי שניהם — משה והקדוש ברוך הוא

בהבכור בן השנואה, שנוטל פי שנים

אגדת בראשית, פרק מט, ב · פתיחתא שנייה · נוסח אחר · רחל ולאה שהעמידו מלכים ונביאים, וראובן הבכור שזכה בפי שנים

כִּי־תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה וְיָלְדוּ־לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹר לַשְּׂנִיאָה וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת־בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר־יִהְיֶה לוֹ לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת־בֶּן־הָאֲהוּבָה עַל־פְּנֵי בֶן־הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר כִּי אֶת־הַבְּכֹר בֶּן־הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר־יִמָּצֵא לוֹ כִּי־הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה(דברים כא, טו–יז)

״לגלותו״ — כך בכתב היד; בבובר ״אע״פ שאמרתי גנותו״, ובתנחומא בובר ״אע״פ שאמר בזיונו״. ״נוטל דמים מפי שנים״ — כך בכתב היד; בבובר ״נוטל דימוס מפי שנים״, ובתנחומא בובר ״(דמים כפי שניהם) [דימוס מפי שניהם]״. ״כי הוא רשית אונו״ — בפסוק (דברים כא, יז) ״ראשית אנו״; ״רשית״ מחוץ לציטוט. ״ותהר ותלד בן״ — בפסוק (בראשית כט, לב) ״ותהר לאה ותלד בן״; הציטוט נחלק. ״מה (שנ) שהעמידה״, ״ראשית (אונו) אוני״ — המילים שבסוגריים נמחקו במאגרים. ״האלהים״ — בכתב היד ״האלי׳ם״. ״קיים ליה״ — מסומן במאגרים בסימני ארמית.

בבובר: ״זש״ה כי תהיין לאיש. א״ר ברכיה: איש זה יעקב… שתיהן ילדו לו… לאה העמידה נביאים, ורחל העמידה נביאים; לאה העמידה שופטים, ורחל העמידה שופטים״; ״כשיבוא משה, אותו שכתב בו עלה, הוא פודה אותך״; ״יחי ראובן — בעולם הזה, ואל ימות — לעולם הבא״ (כאן ״יחי ראובן ואל ימות בעולם הבא״); ואין שם ״ומפני מה… לפיכך לו משפט הבכורה״.

נוסח אחר לתנחומא בובר, ויצא יג (לעיל, א): כאן ״אמר רבי ברכיה״; ״ויאהב יעקב את רחל״ (שם ״ויאהב גם את רחל״); ״לאה העמידה נביאים ושופטים ורחל העמידה נביאים ושופטים״ (שם ״לאה העמידה שפטים וכן רחל״); ורק כאן ״והיה הבן הבכור לשניאה — זה ראובן״, ״לא יוכל לבכר את יוסף… לפני ראובן״, ״אמר לו יעקב לראובן״, ״קיים ליה״ ו״ומפני מה… לפיכך לו משפט הבכורה״. בראשית רבה ע, טו — ״זו העמידה מלכים וזו העמידה מלכים״, בתוך שלשלת אחרת על ״וללבן שתי בנות״.

דבר אחר:

וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה(בראשית כט, לא).

זה שאמר הכתוב:

כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה(דברים כא, טו).

אמר רבי ברכיה:

לְאִישׁ — זה יעקב,

שנאמר: וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם(בראשית כה, כז).

שְׁתֵּי נָשִׁים — זו רחל ולאה.

הָאַחַת אֲהוּבָה — זו רחל,

דכתיב: וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל(בראשית כט, יח).

וְהָאַחַת שְׂנוּאָה — זו לאה,

שנאמר: וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה.

וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה —

מלמד ששתיהם ילדו לו בנים:

מה שהעמידה לאה — העמידה רחל.

לאה העמידה מלכים, ורחל העמידה מלכים;

לאה העמידה נביאים ושופטים, ורחל העמידה נביאים ושופטים.

וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹור לַשְּׂנִיאָה — זה ראובן בכור ישראל,

שנאמר: וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן וגו׳(בראשית כט, לב).

וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ(דברים כא, טז) —

בשעה שבקש יעקב להפטר מן העולם, מה עשה?

וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וגו׳(בראשית מט, א).

מהו אומר שם?

רְאוּבֵן בְּכֹורִי אַתָּה(בראשית מט, ג).

לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה —

לא יוכל לבכר את יוסף, שהוא בן האהובה, לפני ראובן, שהוא בן השנואה.

למה?

כִּי אֶת הַבְּכֹור בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר, כִּי הוּא רשית אֹונוֹ(דברים כא, יז).

הדא הוא דכתיב:

כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי.

ולמה?

כִּי אֶת הַבְּכֹור בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם,

אף על פי שאמרתי לגלותולגלותו — לגנותו, לגנאי לו: פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר וגו׳(בראשית מט, ד).

יְצוּעִי עָלָה —

מהו עָלָה?

כשיבא משה — יבקש עליך רחמים, שנאמר בו ״עלה״,

שנאמר: וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים(שמות יט, ג).

אמר לו יעקב לראובן:

כשיבא ״עלה״ — הוא עתיד לפדות אותך.

וכיון שבא משה — בקש עליו רחמים,

שנאמר: יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹות(דברים לג, ו).

אמר לו הקדוש ברוך הוא:

וְאַל יָמֹות.

נמצא נוטל דמים מפי שניםנוטל דמים מפי שנים — נוטל דימוס (שחרור, מחילה) מפי שניים — משה והקדוש ברוך הוא:

כִּי אֶת הַבְּכֹור בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם.

אמר לו:

יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹות בעולם הבא —

הרי פִּי שְׁנַיִם קיים ליהקיים ליה — עומד לו, נשאר לו:

כִּי אֶת הַבְּכֹור בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם.

ומפני מה?

מפני שהוא ראשית אונו,

שנאמר: כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז.

לפיכך לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹורָה.

ולכך נאמר: וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה.

תרגום לעבריתקיים ליה עומד לו, נשאר לו נוטל דמים מפי שנים נוטל דימוס (שחרור, מחילה) מפי שניים — משה והקדוש ברוך הוא לגלותו לגנותו, לגנאי לו

חילופי נוסח והשלמות

תנחומא בובר, אגדת בראשית. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
און— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תנחומא בוברכתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר
אגדת בראשיתכתב יד אוקספורד 2340
§§74§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה עד

פתיחתא: היתה לי נחלתי כאריה ביער

וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה(בראשית כט, לא)

״היתה לי נחלתי כאריה ביער… על כן שנאתיה״ — לאה נקראת שנואה על שבעה מלכים רשעים שעתידים לצאת ממנה

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

תנחומא בובר, אגדת בראשית §§cover-end§§

חלק א

פתיחתות

אהָיְתָה לִּי נַחֲלָתִי כְּאַרְיֵה בַיָּעַר — שבעה מלכים רשעים מבני לאה

תנחומא בובר, ויצא יד · פתיחתא שלישית · הקדוש ברוך הוא ראה שבעה מלכים רשעים שעתידים לצאת מלאה, וקראה שנואה

הָיְתָה־לִּי נַחֲלָתִי כְּאַרְיֵה בַיָּעַר נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ עַל־כֵּן שְׂנֵאתִיהָ(ירמיה יב, ח)

״היתה״, ״ישראל״, ״ואמר״ — בכתב היד בקיצור. ״בנים רשעים״ — ביניהם בכתב היד ״וקרא״, ומאגרים מחקוהו. ״בעיני״ — העי״ן הוספת מאגרים (בכתב היד ״ביני״). ״אות״, ״כל ימיו״ — הוספות מאגרים, בתוך [ ] (בובר: בלי סוגריים). ״אחרי מות יהוידע״ — בכתב היד ״ויהי אחרי… מות יהוידע הכהן״, ו״ויהי״ ו״הכהן״ מחקם הסופר (במסורה: ואחרי מות יהוידע). ״ויתר דברי״ — בכתב היד ״דבר״, ותוקן כפסוק וכבובר. ״לא עשה הישר״ — כך בכתב היד (במסורה: ולא עשה). ״אומללה היולדת שבעה״ — כך בכתב היד (במסורה: אמללה ילדת השבעה); בובר: ״(היולדת שבעה) [יולדת השבעה]״. בבובר נוספו בסוגריים ״על כן שנאתיה״, ״[אלהיו]״, ובאמון ״[ויעש הרע בעיני יי…]״ ו״[ולא נכנע מלפני יי… כי הוא אמון הרבה אשמה]״, שאינם בכתב היד.

נוסח אחר של הפתיחתא: אגדת בראשית, פרק מט, ג — להלן, סעיף ב (סדר המלכים אחר, ויואש בסוף; ״איני רוצה שתתכבד בשבילי״; ״ולא דיו שמאס במילה אלא שמשך לו ערלה״).

דבר אחר:

וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה(בראשית כט, לא).

זה שאמר הכתוב:

הָיְתָה לִּי נַחֲלָתִי כְּאַרְיֵה בַיָּעַר(ירמיה יב, ח).

היאך? ראה הקדוש ברוך הוא שעתידין לצאת ממנה בנים רשעים, וקרא אותה שנואה.

אילו הן הרשעים: יהורם, יהואש, אחז, מנשה, אמון, יהויקים, צדקיהו.

ביהורם כתיב: וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל(מלכים ב ח, יח).

באחז כתיב: לֹא עָשָׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְיָ כְּדָוִד אָבִיו(דברי הימים ב כח, א).

אמר לו ישעיה: שְׁאַל לְךָ אוֹת מֵעִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ הַעְמֵק שְׁאָלָה(ישעיה ז, יא) —

שיחיו המתים, או שיעלה קרח משאול;

אוֹ הַגְבֵּהַּ לְמָעְלָה — תבקש שירד אליהו מן השמים.

אמר לו: יודע אני שיש בו כח לעשות, אבל איני רוצה שיתקדש שם שמים על ידי,

שנאמר: וַיֹּאמֶר אָחָז לֹא אֶשְׁאַל וְלֹא אֲנַסֶּה אֶת יְיָ(ישעיה ז, יב).

ביהואש כתיב: וַיַּעַשׂ יְהוֹאָשׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְיָ כׇּל יָמָיו אֲשֶׁר הוֹרָהוּ יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן(מלכים ב יב, ג);

וכיון שמת יהוידע, נעשה רע,

שנאמר: אַחֲרֵי מוֹת יְהוֹיָדָע וגו׳(דברי הימים ב כד, יז).

ראה מה כתיב במנשה: וַיָּשֶׂם אֶת פֶּסֶל הַסֶּמֶל אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית הָאֱלֹהִים(דברי הימים ב לג, ז).

באמון כתיב: וּלְכׇל הַפְּסִילִים אֲשֶׁר עָשָׂה מְנַשֶּׁה אָבִיו וגו׳(דברי הימים ב לג, כב).

וביהויקים כתיב: וְיֶתֶר דִּבְרֵי יְהוֹיָקִים וְתֹועֲבֹותָיו וְהַנִּמְצָא עָלָיו(דברי הימים ב לו, ח) —

שמאס במילה, ומשך את הערלהומשך את הערלה — משך את עור הערלה לכסות את המילה, ונכנס בפתח שיצא.

בצדקיהו כתיב: וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ אֱלֹהָיו וגו׳(דברי הימים ב לו, יב).

הרי שבעה רשעים.

לפיכך הנביא צוח ואמר: אֻומְלְלָה(ירמיה טו, ט) היולדת שבעה.

לפיכך וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וגו׳.

תרגום לעבריתומשך את הערלה משך את עור הערלה לכסות את המילה

בהָיְתָה לִּי נַחֲלָתִי כְּאַרְיֵה בַיָּעַר — שבעה מלכים רשעים

אגדת בראשית, פרק מט, ג · פתיחתא שלישית · נוסח אחר · לאה נקראת שנואה על שבעה מלכים רשעים שעתידים לצאת ממנה

הָיְתָה־לִּי נַחֲלָתִי כְּאַרְיֵה בַיָּעַר נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ עַל־כֵּן שְׂנֵאתִיהָ(ירמיה יב, ח)

״יואש״ ברשימת המלכים — נוסף בכתב היד בגליון. ״אם [תבקש]״ (בפעם השנייה) — מסופק בכתב היד. ״ותועבותיו״ — היו״ד מסופקת. ״(שיה) שיעלה״ — ״שיה״ נמחק במאגרים. ״אמון״ — בכתב היד ״אמנון״, והנו״ן נמחקה בידי הסופר. ״מפי יי״ — בכתב היד ״מפי י׳״. ״אלהים״ — בכתב היד ״אלי׳ם״.

״אם תבקש שיחיו המתים או שיעלה קורח משאול אעשה״ — כתוב בכתב היד פעמיים, לפני ״או הגבהה למעלה״ ואחריו (כפילות), ונדפס כמות שהוא.

הפסוקים כלשון המדרש: ״וילך בדרך מלכי ישראל כאשר עשו בית״ — מלכים ב ח, יח (״בית אחאב״; כך בבובר). ״ולא עשה הישר בעיני יי כדוד אביו״ — דברי הימים ב כח, א (במלכים ב טז, ב ״בעיני יי אלהיו״). ״העמק שאלה או הגבהה למעלה״ — בפסוק (ישעיה ז, יא) ״הגבה״. ״ויעש הרע בעיני יי ולא נכנע מלפני ירמיה הנביא״ — בפסוק (דברי הימים ב לו, יב) ״בעיני יי אלהיו לא נכנע מלפני ירמיהו הנביא״. ״וישם את פצל המצבה אשר עשה בבית יי״ — מלכים ב כא, ז (״את פסל האשרה אשר עשה בבית אשר אמר יי״). ״ולכל הפסילים שעשה מנשה אביו״ — בפסוק (דברי הימים ב לג, כב) ״אשר עשה״. ״באו שרי יהודה והשתחוו למלך״ — בפסוק (דברי הימים ב כד, יז) ״וישתחוו״. ״ויעבדו את יי אלהיהם״ — בפסוק (דברי הימים ב כד, יח) ״ויעזבו את בית יי אלהי אבותיהם״, ו״ויעבדו את האשרים״ שאחריו.

בבובר הסדר: ״יהורם, אחז, יואש, מנשה, אמון, יהויקים, צדקיהו״, כל אחד במספרו (״השני אחז… השלישי יואש״); ״אם תבקש… שיעלה קרח, או שירד אליהו״; ״אלא איני מבקש שתתכבד בשבילי״; ״יואש אע״פ שכתיב בו ויעש יואש הישר… כיון שמת יהוידע הכהן [נעשה רע]״; ובסוף ״לכך נאמר וירא יי כי שנואה לאה — ראה מה עתיד לצאת מבני לאה וקרא אותה שנואה״.

מקבילות: תנחומא בובר, ויצא יד — לעיל, סעיף א (סדר המלכים שם: יהורם, יהואש, אחז…; ״שיתקדש שם שמים על ידי״; ״ונכנס בפתח שיצא״). ויקרא רבה יט, ו — ״ויתר דברי יהויקים ותועבותיו והנמצא עליו… חד אמר שהיה לבוש כלאים, וחרנה אמר שמשך לו ערלה״. בבלי גיטין פרק ט, פח ע״א — ״אומללה יולדת השבעה״ על שבעה בתי דינים שעבדו בארץ ישראל עבודה זרה (ירבעם בן נבט… הושע בן אלה) — דרשה אחרת.

דבר אחר:

וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה(בראשית כט, לא).

זה שאמר הכתוב:

הָיְתָה לִּי נַחֲלָתִי כְּאַרְיֵה בַיָּעַר, עַל כֵּן שְׂנֵאתִיהָ(ירמיה יב, ח).

ראה הקדוש ברוך הוא שהיתה עתידה להוציא בנים רשעים, עובדים עבודה זרה.

ואלו הם:

יהורם, אחז, יואש, מנשה, אמון, יהויקים, צדקיהו.

לפיכך נקראת שנואה.

יהורם — דכתיב בו: וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ בֵּית(מלכים ב ח, יח).

אחז — דכתיב בו: וְלֹא עָשָׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְיָ כְּדָוִד אָבִיו(דברי הימים ב כח, א).

אמר לו ישעיה:

הַעְמֵק שְׁאָלָה אוֹ הגבהה לְמָעְלָה(ישעיה ז, יא) —

אם תבקש שיחיו המתים, או שיעלה קורח משאול — אעשה.

אוֹ הגבהה לְמָעְלָה —

אם תבקש שיחיו המתים, או שיעלה קורח משאול — אעשה;

או אם תרצה שירד אליהו.

אמר לו אחז:

יודע אני שיש בך כח לעשות, אלא איני רוצה שתתכבד בשבילי,

שנאמר: וַיֹּאמֶר אָחָז לֹא אֶשְׁאַל וְלֹא אֲנַסֶּה אֶת יְיָ(ישעיה ז, יב).

יהויקים — שנאמר בו: וְיֶתֶר דִּבְרֵי יְהוֹיָקִים וְתֹועֲבֹותָיו אֲשֶׁר עָשָׂה(דברי הימים ב לו, ח);

ולא דיו שמאס במילה, אלא שמשך לו ערלהשמשך לו ערלה — שמשך את עור הערלה לכסות את המילה.

צדקיהו — שנאמר בו: וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ ולא נִכְנַע מִלִּפְנֵי ירמיה הַנָּבִיא מִפִּי יְיָ(דברי הימים ב לו, יב).

מנשה — שנאמר: וַיָּשֶׂם אֶת פצלפצל — פסל המצבה אֲשֶׁר עָשָׂה בַּבַּיִת(מלכים ב כא, ז) יי.

אמון — שכתוב בו: וּלְכׇל הַפְּסִילִים שעשה מְנַשֶּׁה אָבִיו זִבַּח אָמוֹן וַיַּעַבְדֵם(דברי הימים ב לג, כב).

יואש — שהיה צדיק וירא אלהים, והכתוב מעיד עליו:

וַיַּעַשׂ יְהוֹאָשׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְיָ כׇּל יָמָיו אֲשֶׁר הוֹרָהוּ יְהוֹיָדָע(מלכים ב יב, ג);

כיון שמת יהוידע — בָּאוּ שָׂרֵי יְהוּדָה והשתחוו לַמֶּלֶךְ וגו׳(דברי הימים ב כד, יז),

ואומר: ויעבדו את יי אלהיהם וַיַּעַבְדוּ אֶת הָאֲשֵׁרִים וגו׳(דברי הימים ב כד, יח).

הרי שבעה מלכים רשעים עמדו ממנה.

לפיכך אמר הנביא: אֻומְלְלָה יֹולֶדֶת הַשִּׁבְעָה וגו׳(ירמיה טו, ט).

לכך נאמר: וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה.

תרגום לעבריתפצל פסל שמשך לו ערלה שמשך את עור הערלה לכסות את המילה

חילופי נוסח והשלמות

תנחומא בובר, אגדת בראשית. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אעֵ— (הוספה)
אאות— (הוספה)
אכׇּל יָמָיו— (הוספה)
אדברידבר

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תנחומא בוברכתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר
אגדת בראשיתכתב יד אוקספורד 2340
§§75§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה עה

ויהי איש אחד מן הרמתים

וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה(בראשית כט, לא)

פרשת הנביאים של הסדר ״וירא יי כי שנואה לאה״: אלקנה, ״איש אחד״ מאלף, שעלה לשילה בדורו של מיכה ועמד בשתי נשים — חמש פתיחתות

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

אגדת בראשית §§cover-end§§

חלק א

פתיחתות

אֲשֶׁר עוֹד בִּקְשָׁה נַפְשִׁי וְלֹא מָצָאתִי אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי

אאֲשֶׁר עוֹד בִּקְשָׁה נַפְשִׁי וְלֹא מָצָאתִי אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי — אלקנה בדורו של מיכה

אגדת בראשית, פרק נ, א · פתיחתא ראשונה · אלקנה לבדו עולה לשילה כשכל הר אפרים משתחוים לפסלו של מיכה

אֲשֶׁר עוֹד־בִּקְשָׁה נַפְשִׁי וְלֹא מָצָאתִי אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי וְאִשָּׁה בְכׇל־אֵלֶּה לֹא מָצָאתִי(קהלת ז, כח)

כותרת כתב היד ״פרשת נביאים״: זו פרשת הנביאים של הסדר ״וירא יי כי שנואה לאה״ (בראשית כט, לא; פרק מט), ופרק נא הוא פרשת הכתובים שלו.

״אשר עוד בקשה נפשי לא מצאתי״ — בפסוק (קהלת ז, כח) ״ולא מצאתי״; ״לא״ מחוץ לציטוט. ״עלה עשן באפו״ — תהלים יח, ט (ושמואל ב כב, ט). ״משתחווים״ — בכתב היד ״משתחווי׳״. ״כלומר״ — בכתב היד ״כלו׳״. ״את (את) העולם״ — ״את״ השני נמחק בידי הסופר.

בבובר: ״מהו כך? אלא כשהקב״ה רואה לדור שירשע, הוא חוזר ומבקש אפילו צדיק אחד שיתלה בשבילו… שנאמר שוטטו בחוצות ירושלים וגו׳ אם תמצאו איש; למה? שצדיק אחד מעמיד את העולם על יסודו״; ״והיה העשן של שילה עולה מן זבחים של הקב״ה, ועשן צלמו של מיכה עולה מהר אפרים מבית מיכה, ומתערבין כאחת״; ״כביכול חוזר ומבקש אפילו צדיק אחד, כדי שלא יהפוך את העולם… ואחר כך מצא לאלקנה אדם אחד״; ואין שם ״שהיה עולה לשלש רגלים״ ו״המיוחד במקומו״.

מקבילות: בבלי סנהדרין פרק יא, קג ע״ב — ״תניא, רבי נתן אומר: מגרב לשילה שלשה מילין, והיה עשן המערכה ועשן פסל מיכה מתערבין זה בזה; בקשו מלאכי השרת לדוחפו, אמר להן הקדוש ברוך הוא: הניחו לו, שפתו מצויה לעוברי דרכים״.

וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם צוֹפִים מֵהַר אֶפְרָיִם(שמואל א א, א).

זה שאמר הכתוב:

אֲשֶׁר עוֹד בִּקְשָׁה נַפְשִׁי לא מָצָאתִי אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף וְאִשָּׁה בְכׇל אֵלֶּה לֹא מָצָאתִי(קהלת ז, כח).

כמה אלפים מישראל היו יושבים בהר אפרים,

וכלם היו משתחוים לפסלו של מיכה,

חוץ מאלקנה, שהיה עולה מידי שנה בשנה לְהִשְׁתַּחֲוֺות וְלִזְבֹּוחַ לַיְיָ צְבָאוֹת בְּשִׁילֹה(שמואל א א, ג) —

שהיה עולה לשלש רגלים.

לפיכך אמר הכתוב: אִישׁ אֶחָד —

המיוחד במקומו להקדוש ברוך הוא.

לכך אמר הכתוב: אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי.

אֲשֶׁר עוֹד בִּקְשָׁה נַפְשִׁי לא מָצָאתִי —

אמר הקדוש ברוך הוא לירמיה הנביא:

שׁוֹטְטוּ בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלִַם וּרְאוּ נָא וּדְעוּ וּבַקְשׁוּ בִרְחוֹבוֹתֶיהָ וגו׳(ירמיה ה, א).

למה אִישׁ אֶחָד?

מפני שצדיק אחד מעמיד את העולם,

שנאמר: וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם(משלי י, כה).

וכיון שראה שכל ישראל היו משתחווים לפסלו של מיכה, ומקטרים לפניו,

ולא עוד, אלא שעשן פסלו של מיכה היה עולה מהר אפרים, ומתערב עם עשן הזבחים, ועולה למעלה —

ועל כן אמר הכתוב: עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ וגו׳(תהלים יח, ט) —

ובקש להפוך כל העולם בשבילו.

כלומר, לכך אמר הכתוב: אֲשֶׁר עוֹד בִּקְשָׁה נַפְשִׁי לא מָצָאתִי —

אלא אלקנה בדור ההוא בלבד,

שנאמר: אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי וגו׳.

הוי: וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם וגו׳.

באדם אחד מאלף — אברהם ואלקנה

אגדת בראשית, פרק נ, ב · פתיחתא שנייה · אברהם שבא לסוף אלף דור, ואלקנה שמעשיו דומים למעשיו

אֲשֶׁר עוֹד־בִּקְשָׁה נַפְשִׁי וְלֹא מָצָאתִי אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי וְאִשָּׁה בְכׇל־אֵלֶּה לֹא מָצָאתִי(קהלת ז, כח)

״אבינו״ — בכתב היד ״אבי׳״. ״דבר צוה לאלף דור אשר כרת את אברהם… ושבועתו ליצחק״ — דברי הימים א טז, טו–טז (בתהלים קה, ח–ט ״לישחק״; בבובר תהלים קה, ט). בין שני חלקי הפסוק בכתב היד ״(דכתי׳ ביהושע)״, שנמחק במאגרים: הוא שייך לפסוק יהושע שאחריו.

״[אברהם] נקרא נביא״ — בכתב היד סימן חסר, והושלם כבובר (״אברהם נקרא נביא, שנאמר כי נביא הוא״). ״ויבא איש האלהים אל עלי״ — בפסוק (שמואל א ב, כז) ״איש אלהים״; ״האלהים״ מחוץ לציטוט (בכתב היד ״האלי׳ם״).

בבובר: ״צפוי היה עד שלא יעמוד אברהם שיעמדו אלף דור, ואח״כ אברהם… וכיון שראה שאין מהם הנייה, אלא כולם רשעים, קפל אותן והעבירן מהם עשרים דור, ואח״כ ברא לאברהם״ (כאן ״הריני משנהו ומשלשו ומרבעו ומחמשו כדי שימהר לבא אברהם״); ״כך אף אלקנה נמצא צדיק יחידי בכל דורו… אברהם נקרא איש, דכתיב ועתה השב את אשת איש… ואלקנה כתיב בו ויהי איש״; ״ואלקנה הקנה להקב״ה שמים וארץ״ (כאן ״שהקנה להקדוש ברוך הוא את נפשו יותר מכל אנשי מקומו״).

מקבילות: בראשית רבה כח, ד — ״אלף דור עלו במחשבה להיבראות, וכמה נמחו מהם? ר׳ הונא בשם ר׳ אליעזר בנו של ר׳ יוסי הגלילי: תתקע״ד, מה טעם? דבר צוה לאלף דור״, ושם ״אדם אחד מאלף מצאתי״ בענין אחר. ויקרא רבה ב, א; קהלת רבה ז, כח — ״אדם אחד מאלף מצאתי — זה אברהם, ואשה בכל אלה לא מצאתי — זו שרה״, בתוך שלשלת (עמרם, משה), ובלי אלקנה.

דבר אחר:

אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי(קהלת ז, כח) — זה אברהם אבינו.

היאך?

כשברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, צפה וראה את אברהם לסוף אלף דורות.

אמר הקדוש ברוך הוא:

ומה אם כל אלו הרשעים אני מאריכן בעולם —

אימתי יקום אברהם ליחד שמי הגדול בעולם?

אלא הריני משנהו ומשלשו ומרבעו ומחמשו, כדי שימהר לבא אברהם,

שנאמר: דָּבָר צִוָּה לְאֶלֶף דּוֹר(דברי הימים א טז, טו) אֲשֶׁר כָּרַת אֶת אַבְרָהָם וּשְׁבוּעָתוֹ לְיִצְחָק(דברי הימים א טז, טז).

לכך נאמר: אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי —

האמור כאן הוא אברהם,

דכתיב ביהושע: הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים הוּא(יהושע יד, טו).

והשוה הכתוב מעשה של אלקנה למעשה של אברהם:

אברהם נקרא נביא,

שנאמר: וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא(בראשית כ, ז);

ואף אלקנה נקרא נביא,

שנאמר: וַיָּבֹא אִישׁ האלהים אֶל עֵלִי(שמואל א ב, כז) —

זה אלקנה.

ונקרא אלקנה על שם קונה שמים וארץ,

שנאמר: בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹונֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ(בראשית יד, יט).

לפיכך וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה(שמואל א א, א) —

מלמד שהקנה להקדוש ברוך הוא את נפשו יותר מכל אנשי מקומו.

אברהם נקרא אחד,

שנאמר: אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם(יחזקאל לג, כד);

ואלקנה נקרא אחד,

שנאמר: וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם.

כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם

גכִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם — שרביטו, סוסו, כסאו ושמו

אגדת בראשית, פרק נ, ג · פתיחתא שלישית · הקדוש ברוך הוא משתף את בריותיו בכבודו, ואלקנה נקרא בשמו ״אחד״

כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי נְאֻם יְיָ כִּי־גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם(ישעיה נה, ח–ט)

״[מלך] בשר ודם״ — בכתב היד ״מדת״, מסומן במאגרים כקריאה משובשת; תוקן כבובר (״מלך בשר ודם אין אחר משתמש בשרביטו״) וכשמות רבה ח, א. ״שאין מדותיו (שאין)״ — ״שאין״ השני נמחק בידי הסופר. ״הקדוש ברוך הוא אינו כן״ — ״הקדוש ברוך הוא״ נוסף בכתב היד בגליון. ״ויקח (ב)משה״ — ״ב״ נמחק בידי הסופר. ״אגוסטוס (הכ) הגדול״ — ״הכ״ נמחק במאגרים. ״אליהו״ — היו״ד מסופקת.

״שמומנין״ — כך בכתב היד, מסומן במאגרים כקריאה משובשת, ואין לו עד; בבובר במקומו ״אמר הקב״ה: יש לי שרביט, אימתי יבוא משה וישתמש בו״. ״מטה האלהים״ — בכתב היד ״האלים״. ״כי גבהו שמים וארץ״ — בפסוק (ישעיה נה, ט) ״מארץ״; ״וארץ״ מחוץ לציטוט. ״ויעל אליהו בסערה השמימה״ — בפסוק (מלכים ב ב, יא) ״השמים״. ״יי בסופה ובסערה דרכו״ — בפסוק (נחום א, ג) ״ובשערה״, בשי״ן. ״וכתיב בשלמה״ — מסומן במאגרים בסימני נוסחה. ״שמם מלך אגוסטוס הגדול״ — כך בכתב היד; בבובר ״שמי, שנאמר שמע ישראל יי אלהינו יי אחד, יבוא אלקנה הצדיק ויקרא בו״.

בבובר: ״אין מידותיו של הקב״ה כמדת בשר ודם: מלך בשר ודם אין אחר משתמש בשרביטו, ולא רוכב בסוסו, ולא נקרא אגוסטוס כמוהו״; הסדר שם שרביט (משה), סוס (אליהו), כסא (שלמה), שם (אלקנה), ובסוף ״וכן הוא צווח כי לא מחשבותי וגו׳״.

מקבילות: שמות רבה ח, א — ״מלך בשר ודם אין רוכבין על סוסו ואין יושבין על כסאו, והקב״ה הושיב לשלמה על כסאו… והרכיב לאליהו על סוסו, ומהו סוסו של הקב״ה? סופה וסערה… מלך ב״ו אין משתמשין בשרביטו, והקב״ה מסר שרביטו למשה״, על ״מי הוא זה מלך הכבוד — שהוא חולק כבוד ליראיו״, ובלי ״אחד״ ואלקנה. תנחומא בובר, וארא ז — כמותו (״מי הוא זה המלך שחילק כבוד ליראיו״), ושם גם העטרה למלך המשיח והלבוש לישראל.

דבר אחר:

וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם וגו׳(שמואל א א, א).

זה שאמר הכתוב:

כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וגו׳(ישעיה נה, ח),

כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם(ישעיה נה, ט) וארץ וגו׳.

בא וראה, שאין מדותיו של הקדוש ברוך הוא כמדת בשר ודם.

מלך בשר ודם —

אין אדם משתמש בשרביטו,

ולא רוכב על סוסו,

ולא נקרא מלך אגוסטוסאגוסטוס — תואר הקיסר הרומי, ״הנעלה״ כמותו.

אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן:

אין עינו רעה על בריותיו.

שמומנין.

שכן מצינו במשה,

שנאמר: וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת מַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ(שמות ד, כ).

ואף אליהו כתוב בו: וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה(מלכים ב ב, יא) השמימה,

ובהקדוש ברוך הוא כתיב: יְיָ בְּסוּפָה ובסערה דַּרְכּוֹ וגו׳(נחום א, ג).

ובשלמה כתיב: וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא יְיָ לְמֶלֶךְ(דברי הימים א כט, כג).

שמם מלך אגוסטוס הגדול,

והרי כתוב בו: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל וגו׳(דברים ו, ד);

יבא אלקנה, ויאמרו לו הבריות ״אחד״.

לכך נאמר: כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וגו׳.

תרגום לעבריתאגוסטוס תואר הקיסר הרומי, ״הנעלה״

לְפִי שִׂכְלוֹ יְהֻלַּל אִישׁ

דלְפִי שִׂכְלוֹ יְהֻולַּל אִישׁ — שתי נשים

אגדת בראשית, פרק נ, ד · פתיחתא רביעית · אלקנה שעמד בשתי נשים שונאות, ואדם הראשון שלא עמד באשה אחת

לְפִי־שִׂכְלוֹ יְהֻלַּל־אִישׁ וְנַעֲוֵה־לֵב יִהְיֶה לָבוּז(משלי יב, ח)

בבובר: ״למה נשתבח? שהיה לו שתי נשים שונאות זו לזו ויכול לעמוד״; ״משל לחבר שצד נחש ונשכו והרגו״; ״כן אדם הראשון לא יכול לעמוד באשה אחת, אלא ותתן גם לאישה עמה ויאכל״, בלי ״קנסה מיתה לו ולזרעו אחריו״; ובסוף ״הוי לפי שכלו יהולל איש״.

דבר אחר:

וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם(שמואל א א, א).

זה שאמר הכתוב:

לְפִי שִׂכְלוֹ יְהֻולַּל אִישׁ וְנַעֲוֵה לֵב וגו׳(משלי יב, ח).

וְלוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים(שמואל א א, ב) —

ושונאות זו את זו;

והיאך יכול לעמוד?

משל לחבר שצד נחש

משלו משל:

לחברלחבר — ללוחש נחשים, מכשף שצד נחש, ונשכו ומת;

ועמד תלמידו וצד שנים, ולא ניזק.

למי השבח?

הלא התלמיד.

כך אדם הראשון — באשה אחת לא היה יכול לעמוד,

שנאמר: וַתִּתֵּן גַּם לְאִשָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל(בראשית ג, ו),

קנסהקנסה — גזר עליה כעונש מיתה לו ולזרעו אחריו;

אבל אלקנה — היו לו שתי נשים, ועמד בהן,

שנאמר: וְלוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים וגו׳.

ועליו אמר הכתוב: לְפִי שִׂכְלוֹ יְהֻולַּל אִישׁ וגו׳.

תרגום לעבריתקנסה גזר עליה כעונש לחבר ללוחש נחשים, מכשף

זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה

הזֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה — אלקנה ומיכה

אגדת בראשית, פרק נ, ה · פתיחתא חמישית · אלקנה המכפר בעולתו ומיכה המדיח בפסלו, שניהם מהר אפרים

זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב(משלי י, ז)

״זה [הדיח] את ישראל״ — בכתב היד ״הריח״, והאות ר מסומנת במאגרים כקריאה משובשת; תוקן ״הדיח״ (חילוף ד/ר); בבובר ״זה מחייב את ישראל בצלמו״.

״ושמרתם את החקה הזאת״ — בפסוק (שמות יג, י) ״ושמרת״; ״ושמרתם״ מחוץ לציטוט. אחרי הפסוק בכתב היד ״(מפסח ל)״, כפל שנמחק במאגרים. ״ויהי איש אחד מהר אפרים ושמו מיכיהו״ — בפסוק (שופטים יז, א) ״ויהי איש מהר אפרים״; ״אחד״ (כבשמואל א א, א) מחוץ לציטוט; בכתב היד גם ״(אלקנה בן ירוחם)״ לפני ״מיכיהו״, ונמחק במאגרים. אחריו ״{ואומ׳ איש}״, שנמחק בידי הסופר. ״אלהים״, ״אפרים״ — בכתב היד ״אלי׳ם״, ״אפרי׳״.

בבובר: ״למה? אלא זה נקרא מהר אפרים… וזה נקרא מהר אפרים… אלא לא דומין זה לזה: זה מחייב את ישראל בצלמו, וזה מכפר על ישראל״; ״לקיים מה שאמר משה: יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך, לכך נאמר זכר צדיק לברכה״; ואין שם ״נביא בן נביא, צדיק בן צדיק״.

דבר אחר:

וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם צוֹפִים מֵהַר אֶפְרָיִם(שמואל א א, א).

זה שאמר הכתוב:

זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה(משלי י, ז) — זה אלקנה;

וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב — זה מיכה.

למה?

שזה וזה ממקום אחד הם:

זה הדיח את ישראל מתחת כנפי השכינה בפסלו,

וזה כפר על ישראל בעולתו,

שנאמר: וְעָלָה הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ מִיָּמִים יָמִימָה(שמואל א א, ג) —

מפסח לפסח,

שנאמר: ושמרתם אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה(שמות יג, י);

והיה נוטל שעיר עזים, ומקריב חטאת על כל ישראל.

ומנין ששניהם ממקום אחד?

שנאמר: וַיְהִי אִישׁ אחד מֵהַר אֶפְרָיִם וּשְׁמוֹ מִיכָיְהוּ(שופטים יז, א),

ואומר: וְהָאִישׁ מִיכָה לוֹ בֵּית אֱלֹהִים וגו׳(שופטים יז, ה);

ובאלקנה הוא אומר: צוֹפִים מֵהַר אֶפְרָיִם וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה בֶּן יְרֹוחָם וגו׳ —

נביא בן נביא, צדיק בן צדיק.

ועליהם העיד משה ואמר: יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל וגו׳(דברים לג, י).

חילופי נוסח והשלמות

אגדת בראשית. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
באברהם— (הוספה)
גמלךמדת
ההדיחהריח

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
אגדת בראשיתכתב יד אוקספורד 2340
§§76§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה עו

וירא יי כי שנואה לאה

וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה(בראשית כט, לא)

״כי שנואה לאה״ — שהיתה אמורה לעשו, שהבריות סנטו בה, ושהוכיחה את יעקב על הברכות; ורפואתה בבנים

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בראשית רבה, תנחומא, תנחומא בובר, אגדת בראשית, קטעי מדרשים מן הגניזה §§cover-end§§

חלק א

הלכה: סנהדרין גדולה בשבעים ואחד

אבכמה דינין היתה סנהדרין גדולה — ומנין שהיתה רחל עקרה

קטעי מדרשים מן הגניזה, לסדר ״וירא יי כי שנואה לאה״ · הלכה · ילמדנו · הלכה: סנהדרין גדולה בשבעים ואחד; ״אם שנותי ברק חרבי״ — במעוזי אני תפוש, ואין מעוזי אלא הדין; יעקב שהלך על מנת ליטול את רחל, ורחל עקרה

קטע גניזה, ובו הרבה מחוק וקרוע; מה שהשלים המהדיר — כאן ב[ ], ובמקומות שאין בהם השלמה — […]. במקום הראשון שרדו בקטע רק תיבות בודדות: ״את מוצא ש… מ… שה שתומר… מרעים… לע… הם אמ… סבורים שמבלי…״; ובשני: ״…אלו ישראל… להם עד שיגיע זמנה… הרשעים היה רופיס בגיתהן א… ה, שנאמר כי… ה״, ואחר ״אשקנה״: ״בכל… תה על ידי אחרים, כגון יור… א, כגון הברברין,… דינן אני… דה… אחת בעולם ה… ן נו… שתטול…״; ובשלישי, לפני ״לאה״ ואחריו, נמחקו תיבות.

לפני הדרשה בקטע — סוף הדרשה על ״ויתן לך האלהים״ (בראשית כז, כח): ״מה עשה הקדוש ברוך הוא? הפריח שניהן בעולם: הלך לו עשו אל ישמעאל, ויעקב הלך לו לחרן אצל לאה ורחל הצדיקות, ממה שקראו בעניין״; ואחריה ״ויזכור אלהים את רחל. הלכה: בכמה דינין התקינו דיני ממונות…״ — הדרשה לסדר הבא, בפרשה ויזכר אלהים.

״בכמה וכמה דינין״ — כך בקטע. ״אני יי נוצרה לרגעים אשקנה״ — ישעיה כז, ג. ״ועוז מלך משפט אהב״ — תהלים צט, ד.

וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה(בראשית כט, לא).

הלכה: בכמה וכמה דינין היתה סנהדרין גדולה שלישראל?

שנו: סנהדרין גדולה היתה בשבעים ואחד.

ומנין שהיא בשלשבעים ואחד?

שנאמר: אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ(במדבר יא, טז), ומשה עליהם.

את מוצא ש…

אִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי(דברים לב, מא) —

רבי יהודה ורבי נחמיה.

אחד מהן אומר:

מהו אִם שַׁנּוֹתִי? אם שונין אני את חרבי כברק — הורג את הרשעים.

וחבירו אומר:

אם משנה אני את מדותי לשעה — ברק אחד הייתי מוציא עליהם, מיד מחריבן;

אלא וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי …

אני הוא שמשמר את המלכות, כאדם שמשמר את העיסה להסיקה,

דכתיב: אֲנִי יְיָ נֹוצְרָהּ לִרְגָעִים אַשְׁקֶנָּה(ישעיה כז, ג).

…

אלא במעוזי אני תפוש, ואין במעוזי אלא הדין,

שנאמר: וְעֹוז מֶלֶךְ מִשְׁפָּט אָהֵב(תהלים צט, ד).

וכן את מוצא כשהלך יעקב לארם נהרים — לא הלך אלא על מנת ליטול את רחל לאשה,

שנאמר: וַיֹּאמֶר אֶעֱבׇדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל וגו׳(בראשית כט, יח).

ומנין שהיתה רחל עקרה?

שנאמר: וְרָחֵל עֲקָרָה.

… לאה, וכיון שנכנס יעקב אצלה היה קורא אותה …

תחומה שלאחותיך ובזזת ליעקב — ליךליך — לך, חייך, שאני פותח את רחמיך,

ממה שקראו בעינין.

תרגום לעבריתליך לך

חלק ב

דברי האמוראים

באמורה לשונא — והכל סונטים בה

בראשית רבה, פרשה עא, ג · דרשת הפסוק · ״כי שנואה לאה״ · לאה שהיתה אמורה לעשו, הבריות שסנטו בה, ויעקב שביקש לגרשה

מקבילה: בראשית רבה ע, טז (בפרשה ועיני לאה רכות) — אותם הדברים על ״ועיני לאה רכות״: ״שכך היו התנאין… והיתה בוכה ואומרת: יהי רצון שלא אפול בחלקו שלרשע. אמר רבי חונייא: קשה התפילה שביטלה את הגזירה״.

״אמורה לשונא״ — כך בכתב היד ובתיאודור–אלבק; במאגרים תוקן ״ארוסה״. ״לגדולה״ — בכתב היד ״לה״, והושלם במאגרים. ״סונטים״ (מפרשי ימים) — בכתב היד ״סוטנים״; ״בה״ (מהלכי דרכים) — שם ״ה״. אחרי ״הגתיות״ בכתב היד ״אף כת׳ בה״, ונמחק במאגרים. ״שלאילו״, ״הדה״, ״מי״ — כתיקון מאגרים (בכתב היד ״שאילו״, ״הזה״, ״מה״).

בתיאודור–אלבק: ״שלא תיפול בחלק עשו הרשע״; ״ר׳ חונא: גדולה תפילה שבטלה הגזירה״ (כאן ״קשה היא התפילה״); ״אף הנשים מאחורי קוריים״ (כאן ״הגתיות״); ״ר׳ חנן״; ובסוף ״מי היה ראש מיטתו… לאה״, בלי ״לא״.

אמורה לשונא

וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וגו׳(בראשית כט, לא) —

שעשת כמעשה השנואים:

שהיתה אמורה לשונא.

שכך היו התנאיםהתנאים — ההסכמים (בין המשפחות, על השידוכים): שיהא גדול נושא לגדולה, והקטן נושא לקטנה.

והיתה בוכה ואומרת: יהי רצון שלא אפול בחלק זה הרשע.

אמר רבי חונייא:

קשה היא התפילה שביטלה את הגזירה — ולא עוד, אלא שקדמה לאחותה.

הכל סונטים בה

והיו הכל סונטיםסונטים — מלעיגים, מקניטים בה:

מפרשי ימים סונטים בה,

מהלכי דרכים היו סונטים בה,

אף הגתיותהגתיות — הנשים העובדות בגתות מאחורי קורייםקוריים — קורות (הבתים או הנולים) היו סונטים בה.

והיו אומרים:

לאה זו — אין סיתרה כגלויהאין סיתרה כגלויה — אין מה שבסתר כמו מה שבגלוי (אין תוכה כברה);

נראת צדקת, ואינה צדקת;

אילו היתה צדקת — היתה מרמה באחותה?

נתן דעתו לגרשה

רבי יודה בירבי סימון, רבי חנין בשם רבי שמואל בר רב יצחק:

כיון שראה יעקב אבינו מעשים שרימת לאה באחותה — נתן דעתו לגרשה.

וכיון שפקדה הקדוש ברוך הוא בבנים, אמר: לאמןלאמן — לאם של (הבנים) שלאילו אני מגרש?

ובסוף הוא מודה על הדבר.

הדה היא דכתיב:

וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּיטָּה(בראשית מז, לא).

מי היה ראש מיטתו שלאבינו יעקב? לא לאה?

תרגום לעבריתהתנאים ההסכמים (בין המשפחות, על השידוכים) סונטים מלעיגים, מקניטים הגתיות הנשים העובדות בגתות קוריים קורות (הבתים או הנולים) אין סיתרה כגלויה אין מה שבסתר כמו מה שבגלוי (אין תוכה כברה) לאמן לאם של (הבנים)

גוְהִנֵּה הִיא לֵאָה — בת הרמאי, שהוכיחה את יעקב

תנחומא בובר, ויצא יא · דרשת הפסוק · ״ויהי בערב ויקח את לאה בתו… ויהי בבקר והנה היא לאה… למה רמיתני״ · לאה נשנאה מפני שהוכיחה את יעקב על הברכות, ורפואתה בבנים

״כשאמר לך״, ״ואתה אומר לאבא״ — בכתב היד ״כשאמ׳״, ״אומ׳״. ״רימיתני״ — כך בכתב היד (במסורה: רמיתני). ״עשה עצמה״ — כך בכתב היד ובבובר. בבובר בסוף הסימן ״וירא יי כי שנואה לאה ויפתח את רחמה״ ו״עושה משפט״.

מקבילות: אגדת בראשית, פרק מט, ד (להלן, ד) — בלשון אחרת; בראשית רבה ע, יט (בפרשה ויאסף לבן את כל אנשי המקום) — ״אמר לה: מה, רמייתה, ברת רמאי? אמרה: ואית ספר דלית לה תלמידין? ולא כן הווה צווח אביך: צווח לך עשו, ואת עני לה?״.

תשובת לאה בבראשית רבה ע, יט — ״ואית ספר דלית לה תלמידין?״ — בפרשה ויאסף לבן את כל אנשי המקום.

דבר אחר:

וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה(בראשית כט, לא) —

לא מפני שהיא שנואה בפני בעלה,

אלא מפני שהוכיחה אותו.

שעבד יעקב שבע שנים ברחל,

שאמרה לו אמו: וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים(בראשית כז, מד),

וישב שם שבע שנים.

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן הָבָה אֶת אִשְׁתִּי וגו׳(בראשית כט, כא),

וַיְהִי בָעֶרֶב וַיִּקַּח אֶת לֵאָה בִתּוֹ וגו׳(בראשית כט, כג) —

כל הלילה הייתה עשה עצמה כרחל.

כיון שעמד בבקר — וְהִנֵּה הִיא לֵאָה(בראשית כט, כה).

אמר לה: בת הרמאי, למה רימית אותי?

אמרה לו: ואתה, למה רימית אביך?

כשאמר לך: הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו(בראשית כז, כא),

ואמרת לו: אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹורֶךָ(בראשית כז, יט).

ואתה אומר לאבא: לָמָּה רִימִּיתָנִי?

ואביך לא אמר: בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה(בראשית כז, לה)?

ומתוך הדברים הללו שהוכיחה אותו, התחיל שונאה.

אמר הקדוש ברוך הוא: אין רפואתה של זו אלא בבנים, ובעלה נכסף לה.

לפיכך וַיַּרְא יְיָ וגו׳.

ודוד מקלס: עֹשֶׂה מִשְׁפָּט לָעֲשׁוּקִים(תהלים קמו, ז).

דבפני מי היתה שנואה

אגדת בראשית, פרק מט, ד · דרשת הפסוק · ״וירא יי כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ורחל עקרה״ · נוסח אחר · לאה שהוכיחה את יעקב על הרמאות, והבנים שהשיבו את השלום ביניהם

״אותן שבע שנים אלא כשבעה חדשים״ — בכתב היד ״ז׳ שנים… כז׳ חדשים״. ״כשאמר [לך]״ — בכתב היד ״ליה״, מסומן במאגרים כקריאה משובשת; תוקן כבובר (״כשהיה אומר לך״) ותנחומא בובר (״כשאמר לך״). ״האתה (ב) זה״ — ״ב״ נמחק במאגרים. ״הב את אשתי״ — בפסוק (בראשית כט, כא) ״הבה״; ״הב״ מחוץ לציטוט.

״לולי שהוכיחה אותו״ — כך בכתב היד; בבובר ״למה? שהוכיחה אותו״. ״מלמד שמרוב אהבתו ברחל״ — כך בכתב היד, בלי המשך המשפט.

בבובר: ״אימתי? שנאמר ויעבד יעקב ברחל וגו׳ כימים אחדים, מה שאמרה לו רבקה אמו וישבת עמו ימים אחדים״; ״אמר לה: ברתיה דרמאה, למה רמית אותי? אמרה לו: ואת לא רמית באביך… ואת אומר למה רימיתני? אביך לא אמר בא אחיך במרמה ויקח ברכתך״; ״ומתוך הדברים הללו שהוכיחה אותו התחיל שונאה. אמר הקב״ה: אין רפואתה של זו אלא אם יהיה לה בנים… ובעלה נכפף לה״; ובסוף ״עושה משפט לעשוקים וגו׳ יי מתיר אסורים״.

מקבילות: תנחומא בובר, ויצא יא (לעיל, ג) — ״לא מפני שהיא שנואה בפני בעלה, אלא מפני שהוכיחה אותו״, ״כל הלילה הייתה עשה עצמה כרחל״, ״בת הרמאי, למה רימית אותי?״, ״אין רפואתה של זו אלא בבנים, ובעלה נכסף לה״. בראשית רבה ע, יט (בפרשה ויאסף לבן את כל אנשי המקום) — ״אמר לה: מה, רמייתה, ברת רמאי? אמרה: ואית ספר דלית לה תלמידין? ולא כן הווה צווח אביך: צווח לך עשו, ואת עני לה?״.

דבר אחר:

וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה(בראשית כט, לא) —

בפני מי היתה שנואה?

בפני בעלה,

לולי שהוכיחה אותו.

אימתי?

אותו יום ששכב עמה.

מלמד שמרוב אהבתו ברחל —

לפיכך וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ.

ולא נראו בעיניו אותן שבע שנים אלא כשבעה חדשים,

שנאמר: וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹותָהּ(בראשית כט, כ);

ואף רבקה אמו כן צותה עליו: וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים וגו׳(בראשית כז, מד).

אמר לו יעקב:

הב אֶת אִשְׁתִּי וגו׳(בראשית כט, כא).

וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִיא לֵאָה וגו׳(בראשית כט, כה) —

כל הלילה ששמש עמה היה סבור שהיא רחל;

כיון שהיה הבקר — ראה וְהִנֵּה הִיא לֵאָה.

אמר לה יעקב:

בת רמאהרמאה — רמאי, למה רמית בי?

אמרה לו:

ואת לא רמית באביך, כשאמר לך: הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו אִם לֹא(בראשית כז, כא)?

אמרת לו: אני;

ולא עוד, אלא אף אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹורֶךָ וגו׳(בראשית כז, יט).

וגם אביך הודה כן לעשו:

בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ(בראשית כז, לה).

ובשביל כך נכנסה שנאה ביניהם, כשהשיבה לו כל הדברים האלה.

לפיכך אמר לו הקדוש ברוך הוא:

אתן לה בנים, כדי שיהא בעלה נכנס אצלה ויהיה שלום ביניהם.

לפיכך אמר: וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה;

לפיכך וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה.

וכן דוד שבח ואמר: עֹושֶׂה מִשְׁפָּט לָעֲשׁוּקִים וגו׳(תהלים קמו, ז).

תרגום לעבריתרמאה רמאי

חילופי נוסח והשלמות

בראשית רבה, תנחומא, תנחומא בובר, אגדת בראשית, קטעי מדרשים מן הגניזה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אוַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה— (הוספה)
אהלכה: בכמה— (הוספה)
איתה סנהדרין גדולה— (הוספה)
אדולה היתה בשבעים ואחד— (הוספה)
אומנין שהיא— (הוספה)
אואחד— (הוספה)
אשנאמר: אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ(במדבר יא, טז), ומש— (הוספה)
א…— (הוספה)
אאִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק— (הוספה)
אנחמי— (הוספה)
אמהו אִם שַׁ— (הוספה)
אהורג— (הוספה)
אומר— (הוספה)
אאם— (הוספה)
אמדותי לש— (הוספה)
אוציא— (הוספה)
איד מח— (הוספה)
אפָּט יָדִי— (הוספה)
א…— (הוספה)
אשמשמר את— (הוספה)
אצְרָהּ לִרְגָעִים— (הוספה)
א…— (הוספה)
אאלא במעוזי— (הוספה)
אשנאמר: וְעֹוז מֶלֶךְ מִשְׁפָּט אָהֵב(תהלים צט, ד)— (הוספה)
אוכן את מוצא כשהלך יעקב— (הוספה)
אאת רחל לאשה— (הוספה)
אשנאמר: וַיֹּאמֶר אֶעֱבׇדְךָ— (הוספה)
אשנאמר: וְרָחֵל עֲקָרָה— (הוספה)
א…— (הוספה)
א…— (הוספה)
אפותח את רחמיך— (הוספה)
בגדול— (הוספה)
בסונטיםסוטנים
בב— (הוספה)
בל— (הוספה)
בהדההזה
בדכתיב— (הוספה)
במימה
דלךליה

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
קטעי מדרשים מן הגניזהנוסח פרויקט השו״ת
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית), עם השלמה מכתב יד לונדון 340
תנחומא בוברכתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר
אגדת בראשיתכתב יד אוקספורד 2340
§§77§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה עז

ורחל עקרה

וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה(בראשית כט, לא)

״ורחל עקרה״ — עיקרו של בית, וישראל נקראים על שמה ועל שם בנה ובן בנה; ״מושיבי עקרת הבית״ — שבע העקרות שנפקדו

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בראשית רבה, פסיקתא דרב כהנא, מדרש שמואל, תנחומא בובר, אוצר מדרשים §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

ארחל היתה עיקרו שלבית

בראשית רבה, פרשה עא, ד · דרשת הפסוק · ״ורחל עקרה״ · רחל עיקר הבית, וישראל נקראים על שמה ועל שם בנה ובן בנה

דברי רבי אבא בר כהנא — מכתב יד לונדון 340 (חסרים בכתב יד וטיקן 30).

אחרי דברי רבי יצחק בכתב היד ״ורחל עיקר. ורחל עקרה. עיקרה״ — מחוק במאגרים ואינו כאן. ״לשם״ (בנה) — הושלם במאגרים; ״אולי״ — בכתב היד ״אילו״.

בתיאודור–אלבק ״לפיכך נקראו ישראל על שמה״ ו״ולא לשמה בלבד״; שם הפסוקים שלמים: ״אולי יחנן י״י צבאות שארית יוסף״, ״הבן יקיר לי אפרים״.

נמזגו כאן חילופי פסיקתא דרב כהנא, רני עקרה, ב (״רחל עיקרו של בית״). שם דברי ״רבי בא בר כהנא״ לפני דברי רבי יצחק, ובמקום ״אמר רבי שמואל בר נחמן״ — ״תני רבי שמעון בן יוחיי״; ופסוק עמוס הושלם שם מבראשית רבה. לפני כן בפסיקתא, על ״רני עקרה״ (ישעיה נד, א): ״אמר רבי מאיר: עקרה — עקורה, אומה שעקרוה אומות העולם… ערו ערו עד היסוד בה״ (ורבי אבא בר כהנא ורבי לוי: פגרו פגרו, פנון פנון) — ענין ציון, ולא נדפס כאן.

נמזגו כאן גם חילופי רות רבה ז, יג, על ״ויאמרו כל העם אשר בשער… כרחל וכלאה״ (רות ד, יא): שם ״רבי ברכייה״ במקום ״רבי אבא בר כהנא״, ו״תני רבי שמעון בן יאחי״ במקום ״אמר רבי שמואל בר נחמן״; אין שם ״וירא יי כי שנואה לאה וגו׳״ ולא ״רחל היתה עיקרו שלבית״ השני; פסוק עמוס שם ״שנאמר: אולי יחנן יי צבאות שארית יוסף״. ״על שמה״ (נקראו ישראל) — בכתב היד של רות רבה סימן חסר, והושלם מלרנר (בוילנא ״נקראו בנים לשמה״); ״אלא״ (על שם בן בנה) — שם ״אל״. בוילנא של רות רבה סדר הדורשים הפוך: ״אמר רבי ברכיה: רוב מסובין משל לאה… אמר רבי אבא בר כהנא: רחל היתה עיקרו שלו״.

מקבילות: תנחומא בובר, ויצא טו (להלן) — ״אלא ורחל עקרה — היא היתה עיקר הבית״. מקבילה מאוחרת: מדרש זוטא, רות ד, יג (״ויקח בועז את רות״) — ״אמר רב הושעיא: שניהם לא נפקדו אלא מברכתן של נשים, שנאמר: ויאמרו כל העם אשר בשער וגו׳ כרחל וכלאה; אמר רבי יצחק: רחל היתה עקרת של בית, לפיכך הוא עושה את רחל עיקר״.

וְרָחֵל עֲקָרָה(בראשית כט, לא) —

אמר רבי יצחק:

רחל היתה עיקרו שלבית, כמה שנאמר: (רות רבה: לפיכך)

וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וגו׳ וְרָחֵל עֲקָרָה. (פסיקתא דרב כהנא: — עיקרה; רות רבה: — עיקרה של בית)

אמר רבי אבא בר כהנא:

רוב מסוביםמסובים — בני הבית היושבים (בסעודה) שללאה היו — לפיכך עושים רחל עקר (פסיקתא דרב כהנא: עיקר מסובין משל לאה הן, אלא שהיו עושין רחל עיקר, כמה דאת אומר ורחל עקרה; רות רבה: רוב מסובין משל לאה היו, לפיכך הוא עושה רחל עקרה).

רחל היתה עיקרו שלבית.

אמר רבי שמואל בר נחמן:

לפי שהדברים אמורים ברחל (פסיקתא דרב כהנא: לפי שכל הדברים הללו תלויים ברחל; רות רבה: לפי שנאמרו דברים כנגד רחל) — לפיכך נקראו ישראל (פסיקתא דרב כהנא: בניה) לשמה (רות רבה: על שמה):

רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ(ירמיה לא, טו).

ולא לשמה, אלא לשם (פסיקתא דרב כהנא: ולא סוף דבר לשמה, אלא אפילו לשם; רות רבה: ולא סוף דבר על שמה, אלא על שם) בנה:

אוּלַי יֶחֱנַן יְיָ וגו׳(עמוס ה, טו).

ולא לשם בנה, אלא לשם (פסיקתא דרב כהנא: ולשם; רות רבה: ולא סוף דבר על שם בנה, אלא על שם) בן בנה:

הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם וגו׳(ירמיה לא, כ). (רות רבה: וכל גדול שבישראל — על שם אפרים: וְדָוִד בֶּן אִישׁ אֶפְרָתִי(שמואל א יז, יב), וְיָרׇבְעָם בֶּן נְבָט אֶפְרָתִי(מלכים א יא, כו), מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן אֶפְרָתִים(רות א, ב))

תרגום לעבריתמסובים בני הבית היושבים (בסעודה)

במוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה

פסיקתא דרב כהנא, פסקא רני עקרה, א · פתיחתא יחידה · שבע עקרות שנפקדו, והשביעית — ציון

מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת אֵם־הַבָּנִים שְׂמֵחָה הַלְלוּ־יָהּ(תהלים קיג, ט)

שבע עקרות שנפקדו — שרה, רבקה, לאה, רחל, אשת מנוח, חנה — והשביעית ציון: ״רני עקרה״

הפתיחתא נדפסה כאן שלמה: שבע העקרות, ובהן לאה ורחל, עד ״רני עקרה״ שבראש הפסקא. נוסח אחר — מדרש שמואל ו, ד (להלן), ושם חנה אחרונה; ובמדרש הלל (להלן, במדרשים המאוחרים) — ״שש עקרות הן בנשים״.

״שבע עקרות ברא הקדוש ברוך הוא בעולם, כנגד שבעת ימי בראשית״ (אגדת בראשית נג, ג), על ״ותדר נדר… ולא תשכח את אמתך״ — בפרשה קז (ותדר נדר ותאמר יי צבאות), ג.

מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה(תהלים קיג, ט).

שבע עקרות הן:

שרה, רבקה, רחל ולאה, ואשתו של מנוח, וחנה, וציון.

דבר אחר:

מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת — זו אימינו שרה: וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה(בראשית יא, ל).

אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה — הֵנִיקָה בָנִים שָׂרָה(בראשית כא, ז).

דבר אחר:

מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת — זו רבקה: וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיְיָ לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִיא(בראשית כה, כא).

אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה — וַיֵּעָתֶר לוֹ יְיָ וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ.

דבר אחר:

מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת — זו לאה: וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ(בראשית כט, לא) — מיכן שהיתה לאה עקרה.

אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה — כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שִׁשָּׁה בָנִים(בראשית ל, כ).

דבר אחר:

מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת — זו רחל: וְרָחֵל עֲקָרָה.

אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה — בְּנֵי רָחֵל יוֹסֵף וּבִנְיָמִן(בראשית לה, כד).

דבר אחר:

מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת — זו אשתו של מנוח: וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְיָ אֶל הָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הִנֵּה נָא אַתְּ עֲקָרָה וְלֹא יָלַדְתְּ(שופטים יג, ג).

אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה — וְהָרִית וְיָלַדְתְּ בֵּן.

דבר אחר:

מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת — זו חנה: וַיְהִי לִפְנִינָּה יְלָדִים וּלְחַנָּה אֵין יְלָדִים(שמואל א א, ב).

אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה — וַתַּהַר וַתֵּלֶד שְׁלֹשָׁה בָנִים וּשְׁתֵּי בָנוֹת(שמואל א ב, כא).

דבר אחר:

מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת — זו ציון:

רׇנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה(ישעיה נד, א).

אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה — וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה וגו׳(ישעיה מט, כא).

גשבע עקרות — וחנה באחרונה

מדרש שמואל, פרשה ו, ד · דרשת הפסוק · ״כי פקד יי את חנה״ · נוסח אחר · שבע העקרות שנפקדו — שרה, רבקה, לאה, רחל, אשת מנוח, ציון, וחנה באחרונה

נוסח אחר לפתיחתא שבפסיקתא דרב כהנא, רני עקרה, א (לעיל): כאן על ״כי פקד יי את חנה״ (שמואל א ב, כא), וחנה אחרונה, אחרי ציון; ברבקה ״ויתרוצצו הבנים בקרבה״, ברחל ״ויזכור אלהים את רחל״, ובלאה אין ראיה ל״אם הבנים שמחה״.

״[מושיבי]״ (ברבקה) — בכתב היד ״תושיבי״. ״כי עקרה היא״ — ״היא״ כפול בכתב היד, והשני נמחק במאגרים. ״ליאה״ — כך בכתב היד, גם בפסוק. ״הנה את עקרה״ — בכתב היד בלי ״נא״ (במסורה: הנה נא את עקרה).

כִּי פָקַד יְיָ אֶת חַנָּה וגו׳(שמואל א ב, כא).

מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה הללויה(תהלים קיג, ט).

מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת — זו שרה: וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה(בראשית יא, ל).

אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה — הֵנִיקָה בָנִים שָׂרָה(בראשית כא, ז).

מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת — זו רבקה: וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיְיָ לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִיא(בראשית כה, כא).

אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה — וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ(בראשית כה, כב).

מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת — זו ליאה: וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ(בראשית כט, לא).

אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה.

מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת — זו רחל: וְרָחֵל עֲקָרָה.

אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה — וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל(בראשית ל, כב).

מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת — זו אשתו של מנוח: וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְיָ אֶל הָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הִנֵּה אַתְּ עֲקָרָה וְלֹא יָלַדְתְּ(שופטים יג, ג).

אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה — וְהָרִית וְיָלַדְתְּ בֵּן.

מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת — זו ציון: רׇנִּי עֲקָרָה(ישעיה נד, א).

אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה — וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה(ישעיה מט, כא).

מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת — זו חנה: וּלְחַנָּה אֵין יְלָדִים(שמואל א א, ב).

אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה — כִּי פָקַד יְיָ אֶת חַנָּה וַתַּהַר וַתֵּלֶד שְׁלֹשָׁה בָנִים וּשְׁתֵּי בָנוֹת.

דרחל עיקר הבית — היא ובניה עיקרו של עולם

תנחומא בובר, ויצא טו · דרשת הפסוק · ״ורחל עקרה״ · רחל עיקר הבית, שבניה של לאה מודים; היא ובניה עיקרו של עולם

״היתה״, ״סנהדרין״, ״ישראל״, ״אף על פי כן״ — בכתב היד בקיצור. ״שתיהן״ — התי״ו הוספת מאגרים (במסורה: שתיהם). ״רבי ברכיה הכהן ברבי״ — בכתב היד ״ב׳ר״ (בובר: ״(בר) [ברבי]״). ״ויעבד״ — בובר: ״ויעבוד״.

מקבילות: בראשית רבה עא, ד (לעיל, א) — ״רחל היתה עיקרו שלבית״; רות רבה ז, יג, על ״כרחל וכלאה״ — שם, בחילופי הנוסח.

המשך הסימן, ״מסורת היא שביד בני רחל עשו נופל״ — בפרשה ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף.

אלא וְרָחֵל עֲקָרָה(בראשית כט, לא) — היא היתה עיקר הבית,

שלא נשתעבד יעקב אלא בשבילה,

שנאמר: וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל(בראשית כט, כ).

מנין שהיא היתה עיקרה של בית?

שכן בניה של לאה מודים:

בועז וכל סנהדרין שלו מבני יהודה היו, מבני בניה של לאה;

ומה כתיב? וַיֹּאמְרוּ כׇּל הָעָם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר וְהַזְּקֵנִים עֵדִים יִתֵּן יְיָ אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ(רות ד, יא) שתיהן אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וַעֲשֵׂה חַיִל בְּאֶפְרָתָה וּקְרָא שֵׁם בְּבֵית לָחֶם.

מיכאן שרחל עיקר הבית,

שנאמר: וְרָחֵל עֲקָרָה.

אמר רבי ברכיה הכהן ברבי:

לא היה לה עיקר מיטריןמיטרין — רחם,

שנאמר: וְרָחֵל עֲקָרָה וגו׳.

אף על פי כן — היא ובניה עיקרו של עולם,

שאין מעמיד ישראל בעולם אלא בניה של רחל.

תרגום לעבריתמיטרין רחם

חלק ב

מדרשים מאוחרים

המוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת — ליתן לה בית

אוצר מדרשים, מדרש הלל · דרשת הפסוק · ״מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה הללויה״ · שש העקרות ומה ראו להיות עקרות; לכל אחת נתן הקדוש ברוך הוא בית: לאה — כתר מלכות וכתר כהונה, רחל — יוסף ובנימין; ציון ובניה השמחים בה

מתוך מדרש הלל על ״מי כיי אלהינו המגביהי לשבת״ (תהלים קיג, ה–ט); נדפסה כאן הדרשה על ״מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה הללויה״, עד סוף המזמור. לפניה, על ״מקימי מעפר דל״ ו״להושיבי עם נדיבים״ — ענין אחר.

הפסוקים כלשון המדרש: ״ושתים שנה מלך״ (שמואל א יג, א: ושתי שנים), ״ותהר האשה ותלד בן ותקרא את שמו שמשון״ (שופטים יג, כד: ותלד האשה בן), ״הנה ימים נאום יי… לשמוע דבר יי״ (עמוס ח, יא), ״ונעו מים ועד ים״ (שם, יב).

״היכן הם בני? […] מיד״ — כך בנוסח שבידינו, בהשמטה. ״[יהושע מאפרים וגדעון ממנשה]״ — בסוגריים בנוסח שבידינו.

נוסח אחר לפתיחתא ״שבע עקרות הן״ שבפסיקתא דרב כהנא, רני עקרה, א (לעיל): כאן ״שש עקרות הן בנשים״, ואחריהן ציון.

מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת(תהלים קיג, ט) —

שש עקרות הן בנשים.

ומה ראו אלו להיות עקרות?

לפי שאין פועלין לפני כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות.

דבר אחר:

מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת — להושיב את שרי עקרה, ליתן לה בית,

שנאמר: הֵנִיקָה בָנִים שָׂרָה(בראשית כא, ז).

וכי כמה בנים הניקה? והלא בן אחד היה לה,

שנאמר: כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע(בראשית כא, יב)!

אלא לפי שנאמר: וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל וגו׳(בראשית כא, ח) —

למה עשה משתה ביום הגמל את יצחק, ולא ביום שגדלו?

אלא לפי שהיו אומות העולם אומרים: לא ילדה שרה יצחק, אלא השפחה.

מה עשה הקדוש ברוך הוא? יבש דדי מטרוניותמטרוניות — נשים חשובות, גבירות שלהם, ולא היו יכולין להניק את בניהן;

ובאין אצל אברהם, ואומרין לו שתניק שרה את בניהן.

אז אמר אברהם לשרה:

אין זו שעה של צניעות, אלא קדש שמו של הקדוש ברוך הוא,

וגלי דדיך והניקי בניהן, וידעו כי יצחק בנך.

ולא הספיקה לגלות דדיה, עד שהיו מוציאין חלב כשתי מעיינות.

הדא הוא דכתיב:

וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ(בראשית יז, טז) — שתי ברכות, בשתי דדיה.

והיו כל המטרוניות אומרין: מי יתן שינק בני מחלב צדקת!

לכך נאמר: הֵנִיקָה בָנִים שָׂרָה.

דבר אחר:

מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת — להושיב רבקה עקרה, ליתן לה בית,

שנאמר: וַיֹּאמֶר יְיָ לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ(בראשית כה, כג).

אמר לה הקדוש ברוך הוא: הרי כל העולם כלו בנוי בבטנך —

שמזה ומזה יצאו מלכים, מזה ומזה יצאו אלופים.

ונתן לה הקדוש ברוך הוא שני בתים:

בית עשו בעולם הזה, ובית יעקב בעולם הבא,

שנאמר: וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וגו׳(עובדיה א, יח).

דבר אחר:

מוֹשִׁיבִי לאה עֲקֶרֶת — לתת לה בית,

שנאמר: וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ(בראשית כט, לא).

ונתן לה הקדוש ברוך הוא שני כתרים:

כתר מלכות — נטלה מרים;

כתר כהונה — נטלה יוכבד.

דבר אחר:

מוֹשִׁיבִי רחל עֲקֶרֶת — ליתן לה בית,

שנאמר: וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל(בראשית ל, כב).

ונתן לה הקדוש ברוך הוא שני בנים: יוסף ובנימין.

מיוסף עמדו שני שבטים — זה יהושע וגדעון, יהושע מאפרים וגדעון ממנשה,

שנאמר: בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ(דברים לג, יז);

ומבנימין עמדו שני מלכים — זה שאול ואיש בושת,

שנאמר: וְלוֹ הָיָה בֵן וּשְׁמוֹ שָׁאוּל בָּחוּר(שמואל א ט, ב),

ושתים שנה מָלַךְ(שמואל א יג, א).

דבר אחר:

מוֹשִׁיבִי חנה עֲקֶרֶת — לתת לה בית,

שנאמר: עַד עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה(שמואל א ב, ה).

והעמיד ממנה עשרים ושנים אלף לוים,

שנאמר: כׇּל אֵלֶּה בָנִים לְהֵימָן חֹזֵה הַמֶּלֶךְ וגו׳(דברי הימים א כה, ה).

דבר אחר:

מוֹשִׁיבִי אמו של שמשון עֲקֶרֶת — לתת לה בית,

שנאמר: ותהר האשה ותלד בן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שִׁמְשׁוֹן(שופטים יג, כד),

וכתיב: וַתָּחֶל רוּחַ יְיָ לְפַעֲמוֹ וגו׳(שופטים יג, כה).

דבר אחר:

מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת — להושיב את ציון עקרה, ליתן לה בית תורה.

אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה — שהן שמחין באמם, ואמם שמחה בהם.

לפי שבעולם הזה אין מטבע של תורה יוצא:

שאם ילך אדם אצל פלטוריןפלטורין — ארמון (בית השליט) ויאמר לו: אשנה לך פרק אחד בקהל —

ואומר לו: אם יש לך בידך מעות; ואם לאו, איני יוצא מידך.

אבל לעתיד לבוא אין מתבקש אלא תורה,

שנאמר: הִנֵּה יָמִים נאום יי וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹעַ(עמוס ח, יא) דבר יי,

ואומר: וְנָעוּ מִיָּם ועד יָם(עמוס ח, יב).

דבר אחר:

אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה — אלו בני ציון, שהם שמחים באמם, ואמם שמחה בהם.

משל, למה הדבר דומה?

למלך שנשא אשה, ויולדת לו בן ראשון — ונתנו להגמוןלהגמון — לשר, למושל אחד שיגדלנו;

ילדה לו בן שני — ונתנו לאיפרכוסלאיפרכוס — למושל המחוז שיגדלנו;

ילדה לו בן שלישי — ונתנו לשלטון אחד שיגדלנו.

כיון שעמדה מלדת, התחילה מצטערת על בניה, ואומרת למלך: היכן הם בני? …

מיד הקדוש ברוך הוא תוקע בשופר גדול ומעלן לירושלם,

שנאמר: כׇּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל וְשֹׁכְנֵי אָרֶץ כִּנְשֹׂא נֵס הָרִים תִּרְאוּ וְכִתְקֹעַ שׁוֹפָר תִּשְׁמָעוּ(ישעיה יח, ג),

ואומר: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וגו׳(ישעיה כז, יג).

ואז ציון שמחה בבניה, ובניה באמם,

שנאמר: וּבְנֵי צִיּוֹן גִּילוּ וְשִׂמְחוּ בַּיְיָ אֱלֹהֵיכֶם(יואל ב, כג).

בתחלה הללויה, ובסוף הללויה —

הללויה לשעבר, הללויה לעתיד;

הללויה בעולם הזה, הללויה בעולם הבא.

תרגום לעבריתפלטורין ארמון (בית השליט) לאיפרכוס למושל המחוז מטרוניות נשים חשובות, גבירות להגמון לשר, למושל

חילופי נוסח והשלמות

בראשית רבה, פסיקתא דרב כהנא, מדרש שמואל, תנחומא בובר, אוצר מדרשים. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אלשם— (הוספה)
אאוליאילו
גמושיביתושיבי
דת— (הוספה)
היהושע מאפרים וגדעון ממנשה— (הוספה)
ה…— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית), עם השלמה מכתב יד לונדון 340
פסיקתא דרב כהנאכתב יד אוקספורד 151, עם השלמות מכתב יד פרמה 3122
מדרש שמואלדפוס ראשון, קושטא רע״ז
תנחומא בוברכתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר
אוצר מדרשיםמהדורת אייזנשטיין
§§78§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה עח

ותהר לאה ותלד בן ותקרא שמו ראובן

וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן(בראשית כט, לב)

שמות השבטים נאים כמעשיהם: ראובן — ראו בן, שמעון — ״כי שמע יי כי שנואה אנכי״, לוי — שעתיד ללוות את הבנים לאביהם, ויעקב קרא שמו; שמעון שלא נתברך ונטפל ליהודה, ואחד עשר מזמורים כנגד אחד עשר שבטים

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

ספרי דברים, מדרש תנאים לדברים, בראשית רבה, פסיקתא דרב כהנא, מדרש תהלים, פרקי דרבי אליעזר, פתרון תורה §§cover-end§§

חלק א

דברי התנאים

וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן

אוַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה — תוכחה סמוך למיתה

ספרי דברים, פסקא ב · דרשת הפסוק · ״ויהי בארבעים שנה״ · משה, יעקב, יהושע, שמואל ודוד הוכיחו סמוך למיתה, ומפני מה

״תניחני״ — בשיטה ״תניחנו״, והסופר תיקן בגליון.

בפינקלשטיין לפני ״ראובן בני״: ״ראובן בכורי — וכי אין אנו יודעים שראובן בכור? אלא מלמד שאמר לו״; חסר בכתב היד, ולא הושלם.

״מפני ארבעה דברים״ — בכתב היד שלשה בלבד; הרביעי בפינקלשטיין: ״וכדי שיפרשו ממנו בשלום״, ולא הושלם. ״כדי שלא מוכיחו״ — בפינקלשטיין ״שלא יהא מוכיחו״.

״בחרו [לכם]״ (יהושע כד, טו) — בכתב היד ״הל׳״, ומאגרים סימנו ״כך״; תוקן על פי המסורה. בכתב היד חסר ״ו״ (ואם) ו״היום״.

דבר אחר:

וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה(דברים א, ג) —

מלמד שלא הוכיחן אלא סמך למיתה.

יעקב

ממי למד? מיעקב,

שלא הוכיח את בניו אלא סמך למיתה,

שנאמר: וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וגו׳(בראשית מט, א).

ראובן בני, אומר לך מפני מה לא הוכחתיך כל השנים הללו —

כדי שלא תניחני ותלך ותדבק בעשו אחי.

מפני ארבעה דברים

ומפני ארבעה דברים אין מוכיחן את האדם אלא סמך למיתה:

כדי שלא מוכיחו וחוזר ומוכיחו;

ושלא יהא חבירו רואהו ומתבייש ממנו;

ושלא יהא בלבו עליו;

שהתוכיחה מביאה לידי שלום.

אברהם ויצחק

וכן את מוצא באברהם,

שנאמר: וְהוֹכִיחַ אַבְרָהָם אֶת אֲבִימֶלֶךְ(בראשית כא, כה).

מהו אומר? וַיִּכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם בְּרִית(בראשית כא, כז).

וכן הוא אומר ביצחק:

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִצְחָק מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי וגו׳(בראשית כו, כז).

מהו אומר? וַיְשַׁלְּחֵם יִצְחָק וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ בְּשָׁלוֹם(בראשית כו, לא).

יהושע

וכן את מוצא ביהושע, שלא הוכיח את ישראל אלא סמך למיתה,

שנאמר: אִם רַע בְּעֵינֵיכֶם לַעֲבֹד אֶת יְיָ בַּחֲרוּ לָכֶם אֶת מִי תַעֲבֹדוּן(יהושע כד, טו),

ואומר: וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל יְהוֹשֻׁעַ לֹא כִּי אֶת יְיָ נַעֲבֹד וגו׳(יהושע כד, כא), וַיֹּאמְרוּ עֵדִים(יהושע כד, כב).

שמואל ודוד

וכן את מוצא בשמואל, שלא הוכיח את ישראל אלא סמך למיתה,

שנאמר: הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד יְיָ וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ וגו׳(שמואל א יב, ג),

ואומר: לֹא עֲשַׁקְתָּנוּ וגו׳(שמואל א יב, ד),

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם עֵד יְיָ בָּכֶם וגו׳(שמואל א יב, ה), וַיֹּאמֶר עֵד.

וכן את מוצא בדויד, שלא הוכיח את שלמה אלא סמך למיתה,

שנאמר: וַיִּקְרְבוּ יְמֵי דָוִיד לָמוּת וגו׳(מלכים א ב, א).

וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן

בשְׁמַע יְיָ קוֹל יְהוּדָה — ואין שמע אלא שמעון

מדרש תנאים לדברים לג, ז · דרשת הפסוק · ״וזאת ליהודה… שמע יי קול יהודה״ · משה התפלל על שבט שמעון: ״שמע״ — שמעון, ״כי שמע יי כי שנואה אנכי״; יהודה מתפלל עליו, ושמעון עולה בגורלו

מתוך הדרשות על ״וזאת ליהודה״ (דברים לג, ז): לפניה — ראובן שהודה בעקבות יהודה, ומשה שהתפלל על שבט יהודה; אחריה — על מלכי בית דוד ועל דוד; ונדפסה כאן הדרשה על שמעון לבדה.

״כי שמע כי שנואה אנכי״ — בנוסח שבידינו בלי שם השם, ובקיצור ״כי שנו׳ אנ׳״. ״ויהי חתת אלהים״ — שם ״ויהי חתת א׳״.

מקבילה: פסיקתא דרב כהנא, אחריתי, ו (להלן) — ״ואף על פי כן טפלו ליהודה… ואין שמע אלא שמעון, שנאמר: כי שמע יי כי שנואה אנכי״.

דבר אחר:

וְזֹאת לִיהוּדָה(דברים לג, ז) — מלמד שנתפלל על שבט שמעון.

שְׁמַע יְיָ קוֹל יְהוּדָה —

ואין שְׁמַע אלא שמעון,

שנאמר: כִּי שָׁמַע כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי(בראשית כט, לג).

בשעה ששבט שמעון נכנס בצרה — יהא שבט יהודה מתפלל לפניך, ותהא מעלה אותו מתוכה.

וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ — שקירבו עמו בנחלה,

שנאמר: וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְשִׁמְעוֹן אָחִיו עֲלֵה אִתִּי בְגֹורָלִי(שופטים א, ג).

יָדָיו רָב לוֹ — בשכם,

שנאמר: וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי(בראשית לד, כה).

וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה —

כמו שנאמר: וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים(בראשית לה, ה).

חלק ב

דברי האמוראים

וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן

גארבע מדות בשמות — ראו בן בין הבנים

בראשית רבה, פרשה עא, ה · דרשת הפסוק · ״ותהר לאה ותלד בן ותקרא שמו ראובן״ · ארבע מידות בשמות ובמעשים, ושמות השבטים נאים כמעשיהם

״ששמותן כעורין״ — בכתב היד ״שמותן נאים״ (״נאים״ באותיות מסופקות), ותוקן במאגרים; ״נאים״ (שמותן נאים ומעשיהן נאים), ״ראובן״ ו״בין״ — הושלמו במאגרים. ״גדדין״ — בכתב היד ״גדיין״. ״חקופה״ — כך בכתב היד (במסורה: חקופא).

בתיאודור–אלבק ״וזכו ועלו ובנו״, ״גדין ומרדין״ (כאן ״ומררין״), ״ראו בן הבנים״, ״אין שמות השבטים עבור להם״.

וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן(בראשית כט, לב).

אמר רבי יוסי בן חנינה:

ארבע מדות נאמרו בשמות:

יש ששמותן כעורין ומעשיהן נאים,

ויש ששמותן כאוריםכאורים — מכוערים ומעשיהן כאורין,

שמותן נאים ומעשיהן נאים,

ויש ששמותן נאים ומעשיהן כאורים.

שמותן נאים ומעשיהם כאורים — זה עשו: שמו עושה, ואינו עושה;

ישמעאל: שמו שומע, ואינו שומע.

שמותן כאורים ומעשיהן נאים — אילו בני הגולה:

בְּנֵי בַקְבּוּק בְּנֵי חקופה בְּנֵי חַרְחוּר(עזרא ב, נא) — ועלו ובנו בית המקדש.

כאורים ומעשיהן כאורין — אילו המרגלים:

סְתוּר(במדבר יג, יג) — בר סתוריןבר סתורין — בן הריסות (הורס, סותר); גַּדִּי(במדבר יג, יא) — גדדיןגדדין — גודדים, קוצצים ומרריןומררין — וממררים (מכעיסים).

שמותן נאים ומעשיהן נאים — אילו השבטים:

רְאוּבֵן — ראו בן בין הבנים;

שִׁמְעוֹן(בראשית כט, לג) — שומע בקול אביו שבשמים.

אמר רבי יוסי בן חנינה:

אין שמותן שלשבטים עבור להםעבור להם — גנאי להם, אלא חפות להםחפות להם — כחופה להם — כבוד ועיטור.

תרגום לעבריתכאורים מכוערים בר סתורין בן הריסות (הורס, סותר) ומררין וממררים (מכעיסים) עבור להם גנאי להם חפות להם כחופה להם — כבוד ועיטור גדדין גודדים, קוצצים

וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן

דוַיִּתֶּן לִי גַּם אֶת זֶה

בראשית רבה, פרשה עא, ו · דרשת הפסוק · ״ויתן לי גם את זה ותקרא שמו שמעון״ · שמעון עתיד להעמיד שונא, ופינחס מלוי מרפא מכתו

וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר וגו׳(בראשית כט, לג) —

זה עתיד להעמיד שונא.

ומי מרפא מכתו?

גַּם אֶת זֶה — זה פינחס, שהוא עומד מלוי.

האֲשֶׁר בֵּירַךְ מֹשֶׁה — שלש עשרה תורות, אחד עשר שבטים, אחד עשר מזמורים

פסיקתא דרב כהנא, פסקא אחריתי, ו · דרשת הפסוק · ״אשר בירך משה״ · שלש עשרה תורות, שמעון שלא נתברך, ואחד עשר מזמורים כנגד השבטים

שלש עשרה תורות — אחת לשבט לוי להגיה מתוכה; שמעון לא נתברך על מעשה שיטים וטפלו ליהודה — משל השור ואיקונין של ארי; זמרי מלך שבעת ימים; אחד עשר מזמורים כנגד אחד עשר שבטים — ורבי יהושע בן לוי: מכאן ואילך צא ופשר לעצמך.

״רננו צדיקים ביי״ (תהלים לג) מסומן במאגרים כמשובש — במדרש תהלים ״לכו נרננה״ — והונח כלשון כתב היד

הסימן נדפס כאן שלם: שלש עשרה תורות, אחד עשר שבטים שבירך משה ושמעון שלא נתברך, ואחד עשר מזמורים — ענין אחד, ״אשר בירך משה״.

נוסח אחר — מדרש תהלים צ, ג (להלן, ו).

מקבילה מאוחרת: בתי מדרשות, חלק ב, מדרש ״וזאת הברכה״ — ״אחד עשר שבטים בירך משה… ומה היא אותו המעשה שעשה? הרי הוא אומר: וישב ישראל בשטים, וכתיב: ושם איש ישראל המוכה אשר הוכה את המדינית זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני״; אין שם ״בשביל כך לא בירכו״, משל השור והארי ומלכות זמרי. חילופיו בפנים.

שלש עשרה תורות

רבי בניי בשם רב הונא:

שלש עשרה תורות כתב משה — שנים עשר לשנים עשר שבטים, ואחד לשבטו של לוי,

שאם בקש אחד מן השבטים לעקור דבר אחד מן התורה — יהא שבטו של לוי מוציא ספר תורה שלו ומגיהו מתוכו.

אחד עשר שבטים בירך משה

אחד עשר שבטים בירך משה. ולמה לא בירך (בתי מדרשות: משה) לשבטו של שמעון?

לפי שהיה בלבו עליו על אותו מעשה שעשה בשיטים (בתי מדרשות: המעשה שעשה. ומה היא אותו המעשה שעשה?),

הרי הוא אומר וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים(במדבר כה, א), וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳(במדבר כה, ו) —

בשביל כך לא בירכו.

ואף על פי כן טפלו ליהודה: וְזֹאת לִיהוּדָה, וַיֹּאמַר שְׁמַע יְיָ קוֹל יְהוּדָה(דברים לג, ז) —

ואין שְׁמַע אלא שמעון, שנאמר (בתי מדרשות: היך דכתיב) כִּי שָׁמַע יְיָ כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי(בראשית כט, לג).

משל השור והארי

רבי יהושע דסיכניןדסיכנין — איש סכנין בשם רבי לוי: משל לשור שהיו עסקיו רעים.

אמר: נצורנצור — נצייר איקוניןאיקונין — דמות, צורה של ארי באבוסו, כדי שיהא מביטו ומתיירא.

כך שמעון כשור, ויהודה כאריה — לפיכך טפלו ליהודה.

ובשביל שלא בירכו — לא העמיד שופט.

והכתוב מָלַךְ זִמְרִי בְּתִרְצָה שִׁבְעַת יָמִים(מלכים א טז, טו)?

אמר רבי יודן: לית שבעת יומין במלכותא כלוםלית שבעת יומין במלכותא כלום — אין שבעה ימים במלכות כלום.

אחד עשר מזמורים

אחת עשרה מזמורות אמר משה כנגד אחד עשר שבטים שבירך, ואלו הן:

תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא(תהלים צ, ג) — זה שבטו של ראובן, שהן בעלי תשובה למקום.

יֹושֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן(תהלים צא, א) — שבטו של לוי, שהן מתלוננים בעזרה.

רַנְּנוּ צַדִּיקִים בַּיְיָ(תהלים לג, א) — זה שבטו של יששכר, שהיו עוסקין בתורה.

עֵדֹותֶיךָ נֶאֶמְנוּ מְאֹד(תהלים צג, ה) — זה שבטו של בנימין, שהיה בית המקדש בנוי בתחומו.

אֵל נְקָמוֹת יְיָ(תהלים צד, א) — זה שבטו של גד, שהוא עתיד לגדע משתייתן של אומותמשתייתן של אומות — יסודותיהן של האומות.

אמר רבי יהושע בן לוי:

עד כאן שמעתי; מכאן ואילך — צא ופשרופשר — ופרש, ופתור (את הפסוקים) לעצמך.

תרגום לעבריתדסיכנין איש סכנין איקונין דמות, צורה לית שבעת יומין במלכותא כלום אין שבעה ימים במלכות כלום נצור נצייר משתייתן של אומות יסודותיהן של האומות ופשר ופרש, ופתור (את הפסוקים)

ואחד עשר מזמורים כנגד אחד עשר שבטים

מדרש תהלים, מזמור צ, ג · דרשה · נוסח אחר · שלש עשרה ספרי תורה כתב משה ביום מותו; שמעון שלא נתברך, ונטפל ליהודה; אחד עשר מזמורים כנגד אחד עשר שבטים — ״מזמור שיר ליום השבת״ כנגד יהודה, שנאמר בו ״הפעם אודה את יי״

״לשבט״ — בכתב היד ״לשמעו״, ותוקן במאגרים. ״בשטים״ — בכתב היד ״בשבטים״, ותוקן כדפוס. ״מחבל״ — בכתב היד ״מבבל״, ותוקן במאגרים. ״היה״ (ואחריו היה שמגר) — חסר בכתב היד, והושלם כלשון הכתוב וכדפוס. ״שבעת״ — בכתב היד ״שלשה״ (מסומן במאגרים), ותוקן כלשון הכתוב וכדפוס; ״וזמרי״ — הו״ו נמחקה בכתב היד. ״אחד־עשר״ — בכתב היד ״אחד־אשר״, ו״כנגד אחד־עשר״ — שם ״אחד כנגד עשר״, ותוקנו במאגרים. ״כנגד״ (שבטו של יהודה) — בכתב היד ״כנגדו״. ״שאמרה״ — בכתב היד ״שא׳״, ונפתח כדפוס. ״זכור לטוב״ — בכתב היד ״זכ׳ לט׳״. ״אמר״, ״רבי״, ״שנאמר״, ״אף על פי כן״, ״שמעון״ (ראובן טלה, שמעון שור), ״כיוצא בדבר אתה אומר״, ״מזמורים״, ״הקדוש ברוך הוא״ — נפתחו. לפני ״אמר רבי אבא״ בכתב היד ״הם״, מחוק.

נוסח אחר לפסיקתא דרב כהנא, אחריתי, ו (לעיל, ה): שם ״רבי בניי בשם רב הונא״; ״ואחד לשבטו של לוי… מוציא ספר תורה שלו ומגיהו מתוכו״ (כאן ״ואחת שהניח בארון, שאם יבקשו לזייף״); ״נצור איקונין של ארי באבוסו״ (כאן ״קשרו ארי אצל אבוסו״); ובמזמורים: ״תשב אנוש״ — ראובן, ״יושב בסתר עליון״ — לוי, ״רננו צדיקים״ — יששכר, ״עדותיך נאמנו מאד״ — בנימין, ״אל נקמות״ — גד, ובלי מזמור כנגד יהודה (כאן ״מזמור שיר ליום השבת — כנגד שבטו של יהודה, שאמרה: הפעם אודה את יי״); ובסוף ״צא ופשר לעצמך״.

קריאות ״דפוס״ — מהדורת בובר (שוחר טוב), צ, ג. בדפוס ״אמר רבי חלבו בשם רבי הונא״ (כאן ״רבי אבא בר חלבו״), ובו ״יי מלך גאות לבש״ (בנימן) קודם ל״אל נקמות״ (גד); ובראשו ״[תפלה למשה איש האלהים]״.

אמר רבי אבא בר חלבו בשם רבי הונא:

שלש־עשרה ספרי תורה (דפוס: ספרי תורות) כתב משה אותו היום שמת:

שנים־עשר — לשנים־עשר שבטים,

ואחת — שהניח בארון,

שאם יבקשו לזייף מתוכה — לא היו יכולין לזייף.

ואחד־עשר שבטים בירך,

שנאמר: וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה(דברים לג, א).

ולמה לא בירך לשבט שמעון?

לפי שהיה לבו עליו, וזכר מה שעשה (דפוס: שנעשה) בשטים — זִמְרִי בֶּן סָלוּא(במדבר כה, יד).

אמר רבי יהושע דסיכנין בשם רבי לוי:

אף על פי כן טפלו עם שבט יהודה,

שנאמר: מֵחֶבֶל בְּנֵי יְהוּדָה נַחֲלַת בְּנֵי שִׁמְעוֹן(יהושע יט, ט).

למה היה דומה שמעון? לשור (דפוס: משל לשור) שהיו עסקיו רעים.

מה עשו? קשרו ארי אצל אבוסו, והוא רואה אותו ותש (דפוס: כחו).

כך נמשל יהודה בארי — שנאמר: גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה(בראשית מט, ט);

ושמעון נמשל בשור — לפי שהיה מזלו מזל שור:

ראובן טלה, שמעון שור.

אמר רבי יודן:

לא העמיד (דפוס: הועמד) שופט — כיוצא בדבר אתה אומר: וְאַחֲרָיו הָיָה שַׁמְגַּר בֶּן עֲנָת(שופטים ג, לא);

לא העמיד (דפוס: הועמד) מלך — כיוצא בדבר אתה אומר: זִמְרִי שִׁבְעַת יָמִים בְּתִרְצָה(מלכים א טז, טו).

אחד־עשר מזמורים אמר משה — כנגד אחד־עשר שבטים:

תְּפִילָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים(תהלים צ, א), בְּטֶרֶם הָרִים יֻולָּדוּ(תהלים צ, ב), תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא(תהלים צ, ג) — כנגד יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹות(דברים לג, ו);

יֹושֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן(תהלים צא, א) — כנגד שבטו של לוי, שהיה מתלונן בצילו בעזרות;

מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת(תהלים צב, א) — כנגד שבטו של יהודה, שאמרה: הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת יְיָ(בראשית כט, לה);

אֵל נְקָמוֹת יְיָ אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ(תהלים צד, א) — כנגד שבטו של גד, שאליהו זכור לטוב עומד ממנו, שהוא משתיתו של עולםמשתיתו של עולם — יסודו של עולם;

יְיָ מָלָךְ גֵּיאוּת לָבֵשׁ(תהלים צג, א) — כנגד שבטו של בנימן, שהוא בצל צילו (דפוס: שהוא יושב בצילו) של הקדוש ברוך הוא;

לְכוּ נְרַנְּנָה לַיְיָ(תהלים צה, א) — כנגד שבטו של יששכר, שהוא עוסק ברננה של תורה.

אמר רבי יהושע בן לוי:

עד כאן שמעתי; מיכאן ואילך — את חשוב כנגד עצמך (דפוס: את חושב לעצמך).

תרגום לעבריתמשתיתו של עולם יסודו של עולם

עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ לֵוִי

זעַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי

בראשית רבה, פרשה עא, ז · דרשת הפסוק · ״עתה הפעם ילוה אישי… על כן קרא שמו לוי״ · לוי עתיד ללוות את הבנים לאביהם שבשמים

״על כן קרא שמו״ — בכתב היד אותיות מטושטשות (״ק..א …״), ובמאגרים הושלם ״על כן״ בלבד; הושלם כלשון כתב היד עצמו בסעיפים ח ו־יג (״על כן קרא שמו״). בתיאודור–אלבק ״בכל מקום שנ׳ על כן קראה שמו״.

וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה וגו׳(בראשית כט, לד) —

רבי יודן אומר:

לווייתילווייתי — הליווי שלי (המלווה) — זה עתיד ללוות את הבנים לאביהן שבשמים.

עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ לֵוִי —

בכל מקום שנאמר על כן קרא שמו — מרובה באוכלסיםבאוכלסים — בהמון בני אדם.

תרגום לעבריתלווייתי הליווי שלי (המלווה) באוכלסים בהמון בני אדם

חלק ג

מדרשים מאוחרים

וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן

חלידת השבטים

פרקי דרבי אליעזר, פרק לו · מאמר · נחמת לאה בראובן, ושבטים שנולדו בזוגותיהם חוץ מיוסף ודינה

״לה״ — הה״א מסופקת בכתב היד; ״ואמרו״ — הרי״ש מסופקת.

״משבעה חדשים… ולשבע שנים נולדו״ — כך גם בדפוס; בהיגר ״ולשבעה חדשים״. ״ואמרו: הילדה הזאת דין ומשפט שקרא את שמה דינה״ — בדפוס ״אמרה… על כן קראה שמה״, בהיגר ״וכמה אמרו חסרה הילדה הזאת לנו דין ומשפט״.

רבי לוי אומר:

צפה הקדוש ברוך הוא בצרה שללאה,

ונתן היריון בטן לה, נחומים לנפשה,

ואיש תואר ילדה, חכם וטוב.

ואמרה: ראו בן נתן לי הקדוש ברוך הוא,

שנאמר:

וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן(בראשית כט, לב).

רבי אליעזר אומר:

משבעה חדשים ילדה לאה את בניו שליעקב,

ולשבע שנים נולדו ליעקב אחד עשר ובת אחת.

וכולן נולדו ונולדו זוגותיהם עמהם,

חוץ מיוסף שלא נולד זוגו עמו,

שהיתה אסנת בת דינה ראויה לו לאשה,

וחוץ מדינה שלא נולד זוגה עמה.

ואמרו: הילדה הזאת דין ומשפט — שקרא את שמה דינה,

שנאמר:

וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה(בראשית ל, כא).

עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ לֵוִי

טוּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ — לוי יעקב קרא שמו

פתרון תורה, וזאת הברכה · דרשת הפסוק · ״וללוי אמר תמיך ואוריך״ · כל השבטים אמותיהם קראו שמם חוץ מלוי ובנימין; לוי — יעקב קרא שמו, שידע שיעמדו ממנו חסידים, כהנים, משוררים ושוערים

נדפס כאן ראש הדרשה על ״וללוי אמר״, עד ״לכך אמר: לאיש חסידך״; המשכה, על ״אשר נסיתו במסה״ ועל ״יורו משפטיך ליעקב״ — ענין אחר.

״על כן קרא שמו לוי״ (בראשית כט, לד) — ״קרא״ ולא ״קראה״; וכן בבראשית רבה עא, ז (לעיל): ״בכל מקום שנאמר על כן קרא שמו — מרובה באוכלסים״.

וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ(דברים לג, ח) ואוריך וגו׳ —

ברך לשבט הלוי, ואמר:

רבונו של עולם, אורים ותומים שלך צוית לעשות על חושן המשפט לכהנים, שהם משבט לוי, שהם אנשי חסידיך;

וגם לוי היה מובחר לפני רחום.

וכל השבטים — שמם קראו אמותם, חוץ מלוי ובנימין;

לאילו שנים — קרא שמם יעקב.

ועם הכל שקראה רחל שם בנימין בֶּן אוֹנִי(בראשית לה, יח) — אבינו יעקב קרא לנפשו בלבד בִנְיָמִין.

אבל שמו של לוי — יעקב קרא,

בשביל שהיה יודע שיעמדו ממנו חסידים, כהנים ומשוררים, ומהלוים ושוערים ונתינים משרתי יי.

לכך אמר: לְאִישׁ חֲסִידֶךָ.

חילופי נוסח והשלמות

ספרי דברים, מדרש תנאים לדברים, בראשית רבה, פסיקתא דרב כהנא, מדרש תהלים, פרקי דרבי אליעזר, פתרון תורה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אלכםהל׳
גש— (הוספה)
גכעוריןנאים
גנאים— (הוספה)
גגדדיןגדיין
גרְאוּבֵן— (הוספה)
גי— (הוספה)
המשל— (הוספה)
ולשבטלשמעו
ובשטיםבשבטים
ומחבלמבבל
והיה— (הוספה)
ושבעתשלשה
ואחד־עשראחד־אשר
וכנגד אחד־עשראחד כנגד עשר
וכנגדכנגדו
זעל כן קרא שמוק..א
טואוריךוא׳

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
ספרי דבריםכתב יד וטיקן 32
מדרש תנאים לדבריםמהדורת הופמן
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית), עם השלמה מכתב יד לונדון 340
פסיקתא דרב כהנאכתב יד אוקספורד, בודליאנה 152
מדרש תהליםכתב יד קמברידג׳ Or. 786
פרקי דרבי אליעזרכתב יד ניו יורק, בית המדרש לרבנים 866
פתרון תורהמהדורת אורבך
§§79§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה עט

הפעם אודה את יי

וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת יְיָ(בראשית כט, לה)

לאה הראשונה שהודתה — משל הכהן שהחזיק טובה על הקומץ שלחולין; לאה תפסה פלך הודייה ורחל פלך שתיקה; יהודה ״אתה יודוך אחיך״, שהודה במעשה תמר

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בראשית רבה, בבלי, תנחומא בובר, אגדת בראשית, מדרש שמואל, אוצר מדרשים §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אמשל הכהן שירד לגורן; פלך הודייה ופלך שותקנות

בראשית רבה, פרשה עא, ח · דרשת הפסוק · ״הפעם אודה את יי… על כן קראה שמו יהודה״ · הודאת לאה על חלקה, שבט כהונה ושבט מלכות, ובני לאה המודים ובני רחל השותקים

״ולי לא החזקת טובה״, ״מטו״ (השני), ״הם שני״ — הושלמו במאגרים; ״אימהות״ — בכתב היד ״אמ״; ״מטו״ (הראשון) — שם ״טו״. אחרי ״הפעם אודה את יי״ בכתב היד ״הדה את יי״, ונמחק במאגרים; וכן ו״ו שלפני ״הודייה״ (״פלך והודייה״).

״על כן קרא שמו״ (בסוף הסעיף) — כך בכתב היד, ובתיאודור–אלבק ״על כן קראה שמו״; במאגרים נמחק ״קרא שמו״.

״נגרע״ ו״אהבתי״ — כך בכתב היד (מסומנים במאגרים ״כך״), ונכתבו כבמקרא. ״דיגמדידה״ — בתיאודור–אלבק ״דיגמה דידיה״ (הדוגמה שלו).

בתיאודור–אלבק ״ר׳ יוסי א׳ מטו מטו בני״ (כאן ״רבי יצחק״), ״עלו מהם ב׳ שבטים״, ״יודע במכירת יוסף״; שם הפסוקים שלמים: ״ואת דבר המלוכה לא הגיד לו״, ״הודו לי״י כי טוב כי לעולם חסדו״.

״מה כתיב למעלה מן הענין — הפעם אודה את יי״, משל הכהן שנתן לו בעל הגורן מדה של חולין (תנחומא, ויצא יג) — בפרשה קו (מה כתיב למעלה: הפעם אודה את יי), א.

״רחל תפשה פרק שתיקה… לאה תפשה פרק הודייה״ (תנחומא, ויצא ח) — בפרשה צו (הלכה: הרואה בריות טובות), ב; ״מה זכירה נזכר לה? שתיקה ששתקה לאחותה״ (בראשית רבה עג, ה) — בפרשה קט (ויזכר אלהים את רחל), א.

״מזמור שיר ליום השבת — כנגד שבטו של יהודה, שאמרה: הפעם אודה את יי״ (מדרש תהלים צ, ג) — בפרשה עח (ותהר לאה ותלד בן ותקרא שמו ראובן), ו.

וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת יְיָ וגו׳(בראשית כט, לה).

משל הכהן שירד לגורן

רבי ברכיה בשם רבי לוי:

לכהן שירד לגורן:

נתן לו אחד כור שלמעשר — ולא החזיק לו טובה;

ונתן לו אחד קומץ שלחולין — והחזיק לו טובה.

אמר לו: אדני כהן, אני נתתי לך כור, וזה לא נתן לך אלא קומץ,

ואתה מחזיק לו טובה, ולי לא החזקת טובה?

אמר לו: אתה — מחלקימחלקי — מן החלק המגיע לי נתתה לי, אבל זה — משלו נתן לי; לפיכך אני מחזיק לו טובה.

כך, לפי שהיו אימהות סבורות שזו מעמדת שלשה וזו מעמדת שלשה, זו שלשה וזו שלשה —

וכיון שילדה לאה בן רביעי, אמרה:

הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת יְיָ.

מטו מטו בניי

הדה היא דכתיב:

וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה וגו׳(במדבר יז, יז).

רבי יצחק אמר:

מטו מטו בניי — מטו בעגל, מטו במרגליםמטו במרגלים — נכשלו (מָטוּ) במרגלים.

שבט כהונה ושבט מלכות

רבי לוי אמר:

עלה מהם שני שבטים: שבט כהונה ושבט מלכות.

ואת מוצא: כל מה שכתוב בזה — כתוב בזה:

בזה משיחה ובזה משיחה,

בזה מטה ובזה מטה,

בזה ברית מלח ובזה ברית מלח,

בזה פעם ובזה פעם,

בזה נזר ובזה נזר,

בזה קריבה ובזה קריבה,

בזה שלשלת יחסיםשלשלת יחסים — שושלת ייחוס ובזה שלשלת יחסים,

בזה ציץ ובזה ציץ.

פלך הודייה ופלך שותקנות

אמר רבי לוי:

לֹא יִגְרַע מִצַּדִּיק עֵינָיו(איוב לו, ז) — דיגמדידהדיגמדידה — הדוגמה שלו (דיגמא דידיה).

לאה תפסה פלך הודייהפלך הודייה — כישור (פלך) של הודיה — אחזה במידת ההודיה — ועמדו כל בניה בעלי הודייה:

יהודה — וַיַּכֵּר יְהוּדָה(בראשית לח, כו);

דוד — הֹודוּ לַיְיָ כִּי טוֹב(תהלים קז, א);

דניאל — לָךְ אֱלָהּ אֲבָהָתִילך אלה אבהתי — לך, אלהי אבותי(דניאל ב, כג).

רחל תפסה פלך שותקנות — ועמדו כל בניה בעלי מסטיריןמסטירין — סודות:

בנימן — יָשְׁפֵה(שמות כח, כ): יש פה — ידע במכירתו שליוסף, ואינו מגיד;

שאול — וְאֶת דְּבַר הַמְּלוּכָה(שמואל א י, טז);

אסתר — אֵין אֶסְתֵּר מַגֶּדֶת מוֹלַדְתָּהּ וגו׳(אסתר ב, כ).

עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה —

בכל מקום שנאמר על כן קרא שמו — מרובה באוכלסיןבאוכלסין — בהמון בני אדם.

תרגום לעבריתמחלקי מן החלק המגיע לי מטו במרגלים נכשלו (מָטוּ) במרגלים שלשלת יחסים שושלת ייחוס דיגמדידה הדוגמה שלו (דיגמא דידיה) פלך הודייה כישור (פלך) של הודיה — אחזה במידת ההודיה מסטירין סודות באוכלסין בהמון בני אדם לך אלה אבהתי לך, אלהי אבותי

בלאה תפסה פלך של הודייה

מדרש שמואל, פרשה כח, א · דרשה · נוסח אחר · לאה תפסה פלך של הודייה — יהודה, דוד ודניאל; רחל פלך של שתיקה — בנימין, שאול ואסתר

״פלך״ (רחל תפסה פלך) — חסר בכתב היד, והושלם כדפוס; ״תפסה״ — הסמ״ך מסופקת בכתב היד. ״ומצלא ומודא״ — בכתב היד ״ומצלי ומודי״, ותוקן כלשון הכתוב (דניאל ו, יא), כבדפוס.

קריאות ״דפוס״ — מהדורת בובר, כח, א. מקבילה: בראשית רבה עא, ח (לעיל, סעיף א) — ״אמר רבי לוי: לא יגרע מצדיק עיניו — דיגמדידה״, ושם יהודה ״ויכר יהודה״ ודניאל ״לך אלה אבהתי״; ותנחומא, ויצא ח (בפרשה צו, ה) — ״לאה תפשה פרק הודייה… יהודה בנה — אתה יודוך אחיך״.

לֹא יִגְרַע מִצַּדִּיק עֵינָיו(איוב לו, ז) וגומ׳.

עֵינָיו — דוגמה דידהוןדוגמה דידהון — הדוגמה שלהם.

אמר רבי לוי:

עייניהוןעייניהון — עיניהם קפיריהי (דפוס: קפיריחי).

לאה תפסה פלך של הודייה — ועמדו כל בניה בני הודייה:

יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ(בראשית מט, ח);

דוד — הֹודוּ לַיְיָ כִּי טוֹב(תהלים קז, א);

דניאל — וּמְצַלֵּאומצלא ומודא — ומתפלל ומודה וּמוֹדֵא(דניאל ו, יא).

רחל תפסה פלך של שתיקה — ועמדו כל בניה בעלי מיסטירין (דפוס: מיסטורין):

בנימין — אבנו יָשְׁפֵה(שמות כח, כ). מהו יָשְׁפֵה? יש פה — יודע במכירתו של יוסף ושותק;

שאול — וְאֶת דְּבַר הַמְּלוּכָה לֹא הִגִּיד לוֹ(שמואל א י, טז);

אסתר — לֹא הִגִּידָה אֶסְתֵּר וגו׳(אסתר ב, י).

תרגום לעבריתדוגמה דידהון הדוגמה שלהם עייניהון עיניהם ומצלא ומודא ומתפלל ומודה

גמי מעמיד רגלה שלאשה בתוך ביתה

בראשית רבה, פרשה עא, ט · דרשת הפסוק · ״ותעמד מלדת״ · בניה של אשה מעמידים את רגלה בביתה

שם החכם חסר בכתב היד, והושלם במאגרים ״אמי״, כבתיאודור–אלבק (״אמר ר׳ אמי״).

וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת(בראשית כט, לה) —

אמר רבי אמי:

מי מעמיד רגלה שלאשה בתוך ביתה? בניה.

דעד שבאתה לאה והודתו

בבלי ברכות פרק א, ז ע״ב · סוגיא · לאה הראשונה שהודתה להקדוש ברוך הוא; ״ראובן״ — ראו מה בין בני לבן חמי; ״רות״ — שיצא ממנה דוד; שמא גרים

״ראובן. אמר רבי אלעזר״ — בכ״י מינכן 95: ״ראובן — מאי ראובן? אמרה לאה…״ (בלי רבי אלעזר); בכ״י אוקספורד 366 בלי ״ראובן, אמר רבי אלעזר״.

״נתנה בכורתו לבני יוסף״ — בכ״י מינכן 95, בכ״י אוקספורד 366 ובדפוס ונציה: ״ליוסף״; ובכ״י מינכן 95 הפסוק מתחילתו: ״ובני ראובן בכור ישראל כי הוא הבכור ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו ליוסף בן ישראל ולא להתיחס לבכורה״.

״אמר רבי אליעזר״ — בכ״י מינכן 95, בכ״י אוקספורד 366, בכ״י פריז 671 ובדפוס ונציה: ״רבי אלעזר״; ובכולם: ״לכו חזו מפעלות אלהים״ (וכן תהלים סו, ה: ״לכו וראו מפעלות אלהים״).

״אל תקרי שמות אלא שמות״ — כלומר: אל תקרי ״שַׁמּוֹת״ (חורבות) אלא ״שֵׁמוֹת״ — השם גורם.

ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, לא היה אדם שהודה (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366: שנתן הודאה) להקדוש ברוך הוא, עד שבאתה לאה והודתו, שנאמר: הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת יְיָ(בראשית כט, לה):

רש״י הפעם אודה את ה׳ — לפי שראתה ברוח הקדש שיעקב מעמיד שנים עשר שבטים ולו ארבע נשים כיון שילדה בן רביעי הודית על חלקה שעלה יותר מן החשבון המגיע לה.

ראובן.

אמר רבי אלעזר:

אמרה לאה: ראו מה בין בני לבן חמי —

רש״י ראו מה בין בני לבן חמי — על שם העתיד קראה שמו כדאמרינן לקמן שמא גרים.

דאילו בן חמי, אף על גב דמדעתיה זבניה לבכירותיה, דכתיב: וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב(בראשית כה, לג), חזו מה כתיב ביה: וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב(בראשית כז, מא),דאילו בן חמי… — שהרי בן חמי (עשו), אף על פי שמדעתו מכר את בכורתו, שכתוב ״וימכר את בכרתו ליעקב״ — ראו מה כתוב בו: ״וישטם עשו את יעקב״, וכתוב: ״ויאמר הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים״ וגו׳; ואילו בני, אף על פי שבעל כרחו נטל יוסף את בכורתו ממנו, שכתוב ״ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף״, אף על פי כן לא קינא בו, שכתוב: ״וישמע ראובן ויצילהו מידם״.

שהרי בן חמי (עשו), אף על פי שמדעתו מכר את בכורתו, שכתוב ״וימכר את בכרתו ליעקב״ — ראו מה כתוב בו: ״וישטם עשו את יעקב״,

וכתיב: וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם וגו׳(בראשית כז, לו);

וכתוב: ״ויאמר הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים״ וגו׳;

ואילו בני, אף על גב דעל כרחיה שקליה יוסף לבכירותיה מניה, דכתיב: וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו נִתְּנָה בְּכֹורָתוֹ לִבְנֵי יוֹסֵף(דברי הימים א ה, א), אפילו הכי לא אקנא ביה, דכתיב: וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּילֵהוּ מִיָּדָם(בראשית לז, כא):

ואילו בני, אף על פי שבעל כרחו נטל יוסף את בכורתו ממנו, שכתוב ״ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף״, אף על פי כן לא קינא בו, שכתוב: ״וישמע ראובן ויצילהו מידם״.

רות.

מאי רות?

אמר רבי יוחנן:

שזכתה ויצא ממנה דוד, שריוהושריוהו — שריווהו, שהרווה אותו להקדוש ברוך הוא בשירות ותשבחות.

רש״י רות — המואביה משום דאיירי בפירושי השמות נקט לה.

מנא לן דשמא גריםמנא לן דשמא גרים — מנין לנו שהשם גורם (משפיע על בעליו)?

אמר רבי אליעזר:

דאמר קראדאמר קרא — שאמר הכתוב: לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת יְיָ אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ(תהלים מו, ט).

אל תקריאל תקרי — אל תקרא ״שמות״, אלא ״שמות״:

תרגום לעבריתשריוהו שריווהו, שהרווה אותו מנא לן דשמא גרים מנין לנו שהשם גורם (משפיע על בעליו) דאמר קרא שאמר הכתוב אל תקרי אל תקרא

הנכנס יהודה וקילסו

תנחומא בובר, ויחי יב · דרשה · ״יהודה אתה יודוך אחיך״ · ״אתה יודוך אחיך״ — אמך הודתה בך, שלא ראתה בך כדתן ואבירם, זמרי וקרח, ואתה הודית במעשה תמר; כל ישראל נקראו יהודים, והמשיח ממך

הסימן כולו בברכות יעקב (בראשית מט): לפני כן ״פחז כמים״ ו״שמעון ולוי אחים״; נדפס כאן דבר יהודה, מ״נכנס יהודה וקילסו״ ועד סוף הסימן.

״וראה״ — בכתב היד ״וראת״ (מסומן במאגרים). ״בני אביך״ — בכתב היד ״בניך אביך״, והכ״ף נמחקה במאגרים. ״אמר״, ״שנאמר״, ״ישראל״, ״וגו׳״ — נפתחו. בדפוס בובר ״ומה ראתה״, ״אמך הודית בך״, ״יקראו על שמך״.

מקבילה: אגדת בראשית פג (להלן, סעיף ו) — ״אתה כשמך שהודית, כך אמך אמרה הפעם אודה את יי, והודית במעשה תמר״.

נכנס יהודה וקילסו:

יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ(בראשית מט, ח) —

אתה בשמך הודת אמך;

כשילדה אותך, אמרה: הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת יְיָ(בראשית כט, לה).

ומה ראת להודות ביהודה?

אלא:

ילדה לראובן — וראה דתן ואבירם, ולא הודת בו;

ילדה לשמעון — וראת זמרי, ולא הודת בו;

ילדה ללוי — וראתה קרח, ולא הודת בו;

כיון שילדה ליהודה — מיד הודת בו,

שהוא הודה במעשה תמר,

שנאמר: וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי(בראשית לח, כו).

אמר לו אביו:

אמך הודת בך, ואת הודית — לפיכך אחיך יודו לו.

יצחק, כשבירך ליעקב, אמר לו: וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ(בראשית כז, כט) — שלא היה לו אלא אשה אחת;

אבל יעקב, שהיו לו ארבע נשים, אמר: בְּנֵי אָבִיךָ.

למה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ?

שכל ישראל נקראו על שמך — יהודים.

ולא עוד, אלא שהמשיח יוצא ממך, שהוא מושיע את ישראל,

שנאמר: וְיָצָא חֹוטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי וגו׳(ישעיה יא, א).

ואתה כשמך שהודית

אגדת בראשית, פרק פג, א · דרשה · נוסח אחר · ״ידך בעורף אויביך״ — שהרג לעשו; ״גור אריה״ — אתה כשמך, כאמך שאמרה ״הפעם אודה״, והודית במעשה תמר; ״מטרף בני עלית״ — מטרפה של תמר נתעלית, ואף חנניה מישאל ועזריה עולין שלימים

הפסקה כולה בברכות יעקב (בראשית מט): לפני כן ״פחז כמים״, ״שמעון ולוי אחים״, ״כלי חמס מכרותיהם״; אחר כך ״כרע שכב כארי — זה דוד״, ״לא יסור שבט״, זבולון ודן. נדפס כאן דבר יהודה ותמר, מ״יהודה אתה יודוך אחיך״ ועד ״הן עולין שלימים״.

״אומר״, ״השבטים״, ״טרופה״, ״והודית״, ״שנאמר״ — נפתחו. קריאות ״דפוס״ — מהדורת בובר, פג.

מקבילה: תנחומא בובר, ויחי יב (לעיל, סעיף ה) — ״אתה בשמך הודת אמך… שהוא הודה במעשה תמר״.

יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ וגו׳(בראשית מט, ח) —

שהוא הרג לעשו;

וכן משה אומר (דפוס: אמר): יָדָיו רָב לוֹ וגו׳(דברים לג, ז).

גּוּר אַרְיֵה(בראשית מט, ט) —

אתה כשמך — שהודת (דפוס: שהודית);

כך אמך אמרה: הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת יְיָ(בראשית כט, לה),

והודית במעשה תמר,

וכל השבטים יודוך.

מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ —

מטרפה של תמר נתעלית,

שכבר היתה טרופה היא ושני בניה,

שנאמר: הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף(בראשית לח, כד);

אלא שהודית, והצלת אותה ושני בניה.

אף שלשה בניך — חנניה, מישאל ועזריה — כשיושלכו לכבשן האש, הן עולין שלימים.

חלק ב

מדרשים מאוחרים

זיהודה שמו הודאה

אוצר מדרשים, ברכת יעקב אבינו לבניו, ח · דרשה · ״יהודה אתה יודוך אחיך״ · יהודה שמו הודאה על שהודתה לאה, והוא הודה במעשה תמר; שלשים מלכים ונשיאים כמניין יהודה, כירח העולה ט״ו וחוזר ט״ו; יהודה רביעי ומלכותו כמאורות; המשיח מזרעו

הדרשה הראשונה על ״יהודה אתה יודוך אחיך״ בברכות יעקב, עד ״לכך נאמר יהודה אתה יודוך אחיך״; אחריה ״דבר אחר: כיון שראה יהודה שהיה יעקב מוכיח את אחיו… נתכרכמו פני יהודה״.

מקבילות: תנחומא בובר, ויחי יב (לעיל, ה) — ״אתה בשמך הודת אמך… שהוא הודה במעשה תמר״; אגדת בראשית פג (לעיל, ו) — ״אתה כשמך שהודת, כך אמך אמרה: הפעם אודה את יי, והודית במעשה תמר״.

״כמנין״ — בדפוס ״כמניו״. אחרי ״עשרים וארבעה ספרים״ בדפוס בסוגריים ״(תנ״ך)״, ואינו כאן. ״וכו׳״ (פעמיים) — כך בדפוס.

יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ(בראשית מט, ח) —

יהודה שמו הודאה, על שהודתה לאה אמו,

שנאמר: הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת יְיָ עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה(בראשית כט, לה);

והוא בעצמו הודה במעשה תמר ולא בוש —

לפיכך אַתָּה יוֹדוּךָ.

כלומר: אתה הודית על האמת, והצלת את תמר מלשרוף —

לפיכך יוֹדוּךָ אַחֶיךָ, שאתה מלך עליהם.

וכן היה: שעמדו ממנו שלשים מלכים ונשיאים, כמנין יהוד״ה — הרי שלשים.

מן אברהם עד שלמה — ט״ו דורות,

ואברהם אבינו נשיא היה, שנאמר: נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ(בראשית כג, ו):

אברהם, יצחק, ויעקב, יהודה, פרץ, חצרון, רם, עמינדב, נחשון, שלמון, בועז, עובד, ישי, דוד ושלמה — הרי ט״ו.

ומן שלמה עד גלות יכניה — ט״ו:

רחבעם, אביה, אסא, יהושפט, יהורם, יואש, אמציה, עזריה, יותם, אחז, חזקיהו, מנשה, אמון, יאשיהו, יכניה.

לכך נמשלה מלכות דוד כירח, שנאמר: כְּיָרֵחַ יִכּוֹן עוֹלָם(תהלים פט, לח) —

כשם שהוא עולה ומתגבר עד ט״ו יום, ועוד חוזר ומתכסה מעט מעט עד ט״ו יום,

כך מן אברהם עד שלמה ט״ו, ומיכן ואילך ט״ו עד הגלות הראשון, בימי יהויכין מלך יהודה;

ולכך עולה חשבון יהודה שלשים.

ויהודה רביעי לבטן, והמאורות ביום הרביעי נבראו —

לפיכך נמשלה מלכות יהודה למאורות, שנאמר: וְכִסְאוֹ כַשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי(תהלים פט, לז).

כשם שאי אפשר לעולם בלא מאורות — כך אי אפשר לעולם בלא זרע דוד,

כִּי בְרִית עוֹלָם שָׂם לו עֲרוּכָה בַכֹּל וּשְׁמֻורָה(שמואל ב כג, ה);

ואומר: לְעוֹלָם אֶשְׁמׇר לוֹ חַסְדִּי וּבְרִיתִי נֶאֱמֶנֶת לוֹ(תהלים פט, כט);

ואומר: אַחַת נִשְׁבַּעְתִּי(תהלים פט, לו) לדוד.

דויד — על שם עשרים וארבעה ספרים;

תחלת שמו ד׳ וסופו ד׳, לפי שהיה יהודה רביעי לבטן — לכך נקרא יהודה.

אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ —

שכל ישראל מודים שיי בחר במלכות בית דוד, ושירי דוד המעולים, וחסדי דוד הנאמנים.

לפיכך לקח אהרן קְדוֹשׁ יְיָ(תהלים קו, טז) אֶת אֱלִישֶׁבַע בַּת עַמִּינָדָב אֲחוֹת נַחְשׁוֹן(שמות ו, כג), שהוא ראש לנשיאים,

דכתיב: וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֶת קׇרְבָּנוֹ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב לְמַטֵּה יְהוּדָה(במדבר ז, יב);

ואומר: כִּי יְהוּדָה גָּבַר בְּאֶחָיו(דברי הימים א ה, ב).

וכשם שנכרתה ברית לכהונה — כך נכרתה ברית למלכות בית דוד;

ודגל יהודה נוסע בראשונה וכו׳.

ישתבח שם אלהינו, שאינו מקפח שכר, שהוא נֹוצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים(שמות לד, ז) וכו׳.

וגם לעתיד לבא:

וְיָצָא חֹוטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי(ישעיה יא, א), אֲשֶׁר עֹומֵד לְנֵס עַמִּים אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרֹושׁוּ(ישעיה יא, י) — זה מלך המשיח;

ואומר: וַהֲקִימֹותִי לְדָוִד צֶמַח צַדִּיק(ירמיה כג, ה);

ואומר: וְעָבְדוּ אֵת יְיָ אֱלֹהֵיהֶם וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם אֲשֶׁר אָקִים לָהֶם(ירמיה ל, ט) — זה מלך המשיח, שהוא מזרע יהודה.

לכך נאמר: יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ.

חילופי נוסח והשלמות

בראשית רבה, בבלי, תנחומא בובר, אגדת בראשית, מדרש שמואל, אוצר מדרשים. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אולי לא החזקת טובה— (הוספה)
אי— (הוספה)
אהות— (הוספה)
אדכתיב— (הוספה)
אמ— (הוספה)
אמטו— (הוספה)
אהם שני— (הוספה)
איגרענגרע
אאבהתיאהבתי
בומצלאומצלי
בומודאומודי
בפלך— (הוספה)
גאמי— (הוספה)
הוראהוראת
הבניבניך
זכמניןכמניו

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית), עם השלמה מכתב יד לונדון 340
מדרש שמואלדפוס ראשון, קושטא רע״ז
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
תנחומא בוברכתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר
אגדת בראשיתכתב יד אוקספורד 2340
אוצר מדרשיםמהדורת אייזנשטיין
§§80§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה פ

ותקנא רחל באחתה

וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ(בראשית ל, א)

״אל יקנא לבך בחטאים״ — רחל קינאה במעשיה הטובים של אחותה: אילולי שהיא צדקת היתה יולדת?

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בראשית רבה §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אקינת במעשיה הטובים

בראשית רבה, פרשה עא, י · דרשת הפסוק · ״ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב ותקנא רחל באחותה״ · רחל קינאה במעשיה הטובים של אחותה

בתיאודור–אלבק בלי ״כתיב״, ו״ואת אמ׳ ותקנא רחל״ (כאן ״ותמר״).

״ולא מן הלב — והרי היא קנאתנת: ותקנא רחל באחתה״, ארבע מדות בנשים — בפרשה פא (ותפרעו כל עצתי).

״קשה כשאול קנאה — קנאה שקנאת רחל באחותה״ (תנחומא בובר, וישב יט) — בפרשה סג (ויאהב יעקב את רחל).

״למה עתה קנאת, ולא עת הכנסה לחופה?… אלא במעשיו הכשרים של יעקב קנאתה״ (אגדת בראשית נב, א) — בפרשה קג (פתיחתא: אז נדברו יראי יי).

וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה וגו׳(בראשית ל, א).

אמר רבי יצחק:

כתיב: אַל יְקַנֵּא לִבְּךָ בַּחַטָּאִים וגו׳(משלי כג, יז),

ותמרותמר — ואת אמר — ואתה אומר: וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹותָהּ?

אלא מלמד שקינת במעשיה הטובים.

אמרה: אילולי שהיא צדקת — היתה יולדת?

תרגום לעבריתותמר ואת אמר — ואתה אומר

חילופי נוסח והשלמות

בראשית רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית), עם השלמה מכתב יד לונדון 340
§§81§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה פא

ותפרעו כל עצתי

וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ(בראשית ל, א)

״ותקנא רחל באחתה״ — קנאתנית: לא מן הלב נבראה האשה, שלא תהא קנאתנית, ואף על פי כן ״ותפרעו כל עצתי״; וארבע מדות בנשים — גרגרניות, צייתניות, עצלניות וקנאיות

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

אבות דרבי נתן, בראשית רבה, תנחומא, תנחומא בובר, דברים רבה, קטעי מדרשים מן הגניזה §§cover-end§§

חלק א

דברי התנאים

אארבע מדות בנשים

אבות דרבי נתן, נוסח ב, פרק מה · דברי חכמים · מדות הנשים והאנשים · הנשים גרגרניות, קנתניות, עצליות וצתותניות, וכן האנשים לדברי רבי יוסי

״קנונאניות״ — כך בכתב היד (מסומן במאגרים ״כך״), ובראש הרשימה ״קונתניות״; בדפוס שכטר ״קנאתניות״. ״צתותניות״ — שם ״צוותניות״.

המדרש קורא ״באחותה״, ״שומעת״, ״שומע״ (כתיב מלא).

מקבילה: בראשית רבה, פרשה מה, ו (להלן, סעיף ז), ״ורבנין אמרי׳: ארבע מידות בנשים: גרגרניות, צייתניות, עצילות, קניות״, ושם לגרגרניות ״ותקח מפריו ותאכל״; אין שם דברי רבי יוסי על האנשים.

ארבע מדות בנשים, אבל לא באנשים:

הנשים — גרגרניותגרגרניות — תאבות למאכל, קונתניותקונתניות — קנאניות, ועצליות, צתותניותצתותניות — צייתניות, מצותתות לשמוע.

גרגרניות מנין?

שנאמר: וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל(בראשית ג, ו).

קנונאניות מנין?

שנאמר: וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹותָהּ(בראשית ל, א).

צתותניות מנין?

שנאמר: וְשָׂרָה שֹׁומַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל(בראשית יח, י).

עצליות מנין?

שנאמר: מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח(בראשית יח, ו).

רבי יוסי אומר:

כשם שנתנו ארבע מדות בנשים — כך נתנו באנשים:

האנשים — גרגרניים, קנתאניים, צתותניים, ועצלים.

גרגרניים מנין?

וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכׇל לֶחֶם(בראשית לז, כה).

קנתאניים —

שנאמר: וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו(בראשית לז, יא).

צתותניים —

שנאמר: וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי שֹׁומֵעַ יוֹסֵף(בראשית מב, כג).

עצלים מנין?

שנאמר: מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי(בראשית מה, ט).

תרגום לעבריתגרגרניות תאבות למאכל קונתניות קנאניות צתותניות צייתניות, מצותתות לשמוע

חלק ב

דברי האמוראים

ממקום צנוע נבראה — ״ותפרעו כל עצתי״

בוַיִּבֶן — התבונן מאיכן לברותה

בראשית רבה, פרשה יח, ב · דרשת הפסוק · ״ויבן״ · ממקום צנוע נבראה, ובכל זאת ״ותפרעו כל עצתי״

״דסכנין״ — הנו״ן הסופית תוקנה במאגרים; ״אם״ לפני ״לא נברא״ — נמחק במאגרים; ״תד״ לפני ״מן הרגל״ — נמחק בידי הסופר. ״תהא״ (שלא תהא מדברנת) — הושלם; ״באדם״ — בכתב היד ״כאדם״, ומסומן במאגרים ״כך״. ״באחתה״ — בכתב היד ״באחוה״, ותוקן במאגרים.

״אשה צלועה צנועה״ — כך בכתב היד (אולי לשון נופל על ״צלע״); בתיאודור–אלבק ״אשה צנועה, אשה צנועה״. שם ״מוקרת ראשה״ (כאן ״מזקפת״), ״קונתנית״ (כאן ״קנאתנת״).

וכן בבראשית רבה פ, ז, פתיחתא לפרשת ״ותצא דינה״: ״רבי יהושע דסכנין בשם רבי שמעון פתח: ותפרעו כל עצתי וגו׳, הדה היא דכתיב: ויבן יי אלהים את הצלע וגו׳. רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי: ויבן כתב — התבונן מאיכן לבראתה. אמר: לא נברא אותה מן הראש״; שם כתב הסופר: ״גרש דכתב ׳ראשה׳ עד מטי ׳והרי היא פורדנית׳״ — הוראה להעתיק את הנוסח שכאן — ובסופו ״והרי היא פורדנית: ותצא דינה בת לאה״. קריאות ״בראשית רבה פ״ — משם.

רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי:

וַיִּבֶן(בראשית ב, כב) כתיב (בראשית רבה פ: כתב) — התבונן מאיכן לברותה (בראשית רבה פ: לבראתה).

אמר:

לא נברא אותה מן הראש — שלא תהא מזקפת ראשה;

לא מן העין — שלא תהא סוקרניתסוקרנית — מסתכלת, מציצה;

ולא מן האוזן — שלא תהא צייתנית;

ולא מן הפה — שלא תהא מדברנת;

ולא מן הלב — שלא תהא קנאתנת;

ולא מן היד — שלא תהא משמשנתמשמשנת — ממששת, נוגעת בכל;

ולא מן הרגל — שלא תהא פרסנתפרסנת — יצאנית;

אלא מן מקום שהוא צנוע באדם —

שאפילו בשעה שהוא עומד ערום, אותו המקום מכוסה.

ועל כל אבר ואבר שהיה בורא בה, היה אומר לה: אשה צלועה, צנועה!

ותפרעו כל עצתי

אפעלפיכן וַתִּפְרְעוּ כׇל עֲצָתִי(משלי א, כה):

לא בראתיה מן הראש — והרי היא מזקפת ראשה:

וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן(ישעיה ג, טז);

ולא מן העין — והרי היא סוקרנית:

וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם;

ולא מן האוזן — והרי היא צייתנית:

וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל(בראשית יח, י);

ולא מן הלב — והרי היא קנאתנת:

וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ(בראשית ל, א);

ולא מן היד — והרי היא משמשנת:

וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים(בראשית לא, יט);

ולא מן הרגל — והרי היא פרסנת (בראשית רבה פ: פורדנית):

וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה(בראשית לד, א).

תרגום לעבריתסוקרנית מסתכלת, מציצה משמשנת ממששת, נוגעת בכל פרסנת יצאנית

גלא מן הלב, כדי שלא תהא קנאית

קטעי מדרשים מן הגניזה, דף ו ע״ב – ז ע״א · דרשה · נוסח אחר · לא מן הראש, העין, האוזן, הפה, הלב, היד והרגל — ובכל אחד ״וכתיב״: ״לא מן הלב, כדי שלא תהא קנאית — ותקנא רחל באחותה״; ״אמר שלמה: ותפרעו כל עצתי״

נוסח אחר לבראשית רבה יח, ב (לעיל, סעיף ב): כאן הפסוק בא אחר כל אבר ואבר (״וכתיב״), כבדברים רבה, כי תצא יא (להלן, סעיף ו), ״רוחה גסה״, ״קנאית״, ״ממשמשנית״, ״יצאנית״, ו״אמר שלמה: ותפרעו כל עצתי… אמר הקדוש ברוך הוא: אני לא בראתיה אלא ממקום צנוע שבאדם״, בלי ״אשה צלועה צנועה״.

״ר׳״, ״אמ׳״, ״כתי׳״, ״הקב״ה״ — נפתחו; ״מר[ים]״, ״ותקנ[א רחל]״, ״ממשמ[ש]נית״, ״[הרגל]״, ״ותפרע[ו]״ — השלמות המהדיר במקומות שהקטע קרוע. הקטע קרוע אחרי ״ממקום צנוע שבאדם״ (ושם ״עצם״).

המדרש קורא ״ומסקרות עינים״ (במסורה: ומשקרות), ״ושרה שומעת״, ״ותגנוב״, ״ולתוכחתי לא אביתם״ (במסורה: ותוכחתי).

לפני הדרשה בקטע: ״ודבק באשתו — ולא באשת חבירו; ודבק באשתו — ולא בזכור ולא בבהמה״. אחריה נוסח שני: ״ויבן… רבי יהושע דסכנא אומר: מהו ויבן? ניתבונן היאך לבראותה… ואם מן האוזן — תהא ציתנית… היה אומר לה: אשה צנועה, אשה צנועה, הדא הוא דכתיב: כל כבודה בת מלך פנימה״, בלי הפסוקים.

וַיִּבֶן(בראשית ב, כב) —

רבי יהושע דסיכניןדסיכנין — מסכנין (עיר בגליל) בשם רבי לוי אמר:

וַיִּבֶן כתיב — התבונן מאיכן לבראותה.

אמר:

לא אברא אותה מן הראש — שלא תהא רוחה גסה; וכתיב: וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן(ישעיה ג, טז).

לא מן העין — כדי שלא תהא סקרניתסקרנית — מסתכלת, מציצה; וכתיב: ומסקרות עֵינָיִם.

לא מן האוזן — כדי שלא תהא ציתנית; וכתיב: וְשָׂרָה שֹׁומַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל(בראשית יח, י).

לא מן הפה — שלא תהא דברנית; וכתיב: וַתְּדַבֵּר מִרְיָם(במדבר יב, א).

לא מן הלב — כדי שלא תהא קנאית; וכתיב: וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹותָהּ(בראשית ל, א).

לא מן היד — שלא תהא ממשמשנית; וכתיב: וַתִּגְנֹוב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים(בראשית לא, יט).

ולא מן הרגל — כדי שלא תהא יצאנית; וכתיב: וַתֵּצֵא דִינָה(בראשית לד, א).

אמר שלמה: וַתִּפְרְעוּ כׇל עֲצָתִי ולתוכחתי לֹא אֲבִיתֶם(משלי א, כה).

אמר הקדוש ברוך הוא: אני לא בראתיה אלא ממקום צנוע שבאדם.

תרגום לעבריתדסיכנין מסכנין (עיר בגליל) סקרנית מסתכלת, מציצה

דוַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹותָיו — מאי זה מקום לבראותה

תנחומא, וישב ו · דרשה · ״ומוצא אני מר ממות את האשה״ · נוסח אחר · ממקום צנוע נבראה, ואף על פי כן לא יצאו ידיהן; וזו בכשרות, אבל אשת פוטיפר

הפסקה ממשיכה ב״ותשא אשת אדוניו — זה שאמר הכתוב: תחשכנה עיניהם מראות״, ענין אחר (בראשית לט, ז), שאינו נדפס כאן.

״אחרי״ — היו״ד מסופקת בכתב היד. ״פדדנית״ (שלש פעמים) — כך בכתב היד, ומסומן במאגרים ״כך״; בילמדנו ״פרדנית״, ובבראשית רבה יח, ב ״פרסנת״.

קריאות ילמדנו — מדרש ילמדנו, ליקוטים: מ״כשרצה הקדוש ברוך הוא לברא את האשה״ ועד ״ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עמי״, ובו נגמר הליקוט (״ילמדנו״). בפסוקים הוא מקצר (״יען כי גבהו בנות ציון וגו׳״, ״ותרא האשה כי טוב העץ וגו׳״, ״ותדבר מרים״, ״ושרה שומעת״, ״ותגנוב רחל״) ומוסיף ״שנאמר״ לפני כל אחד; לא נרשמו בקריאות.

מקבילות: בראשית רבה יח, ב — ״רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי: ויבן כתיב — התבונן מאיכן לברותה… אלא מן מקום שהוא צנוע באדם… אפעלפיכן ותפרעו כל עצתי״ (שם נוסף הלב — ״קנאתנת״, והפסוקים אחרים: ״ותלכנה נטויות גרון״, ״ומשקרות עינים״, ״ותקנא רחל באחתה״, ״ותצא דינה״; לעיל, סעיף ב); דברים רבה, תצא יא — ״אמר רבי יהושע דסכנין: כשבא הקדוש ברוך הוא לבראת חוה היה מתבונן מהיכן לבראת אותה… ומאיכן ברא אותה? מאבר הצנוע שיש באדם, מן הצלע. ואף על פי כן לא הועיל לו כלום״ (להלן, סעיף ו).

בתנחומא נדרשה הדרשה מן ״ויקח אחת מצלעותיו״ (וכאן הפסוק בגוף הדרשה), ובבראשית רבה ובדברים רבה מן ״ויבן״; היא נדפסת כאן שלמה, כנוסח אחר (פתיחת ״ויהי אחר הדברים האלה — ומוצא אני מר ממות את האשה״ עם חתימתה).

וַיְהִי אחרי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה(בראשית לט, ז).

זה שאמר הכתוב:

וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה וגו׳(קהלת ז, כו).

אמר רבי יהודה ברבי שלום:

אין לך קשה מן האשה.

תדע לך: שכשעשו את העגל — וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ(שמות לב, כח);

ועל ידי אשה, בשטים — נפלו ארבעה ועשרים אלף.

הוי: וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה.

מהו אֲסוּרִים יָדֶיהָ?

אילולי שכתוב בה אֲסוּרִים יָדֶיהָ — תופשת לאדם בשוק.

מאי זה מקום לבראותה

בא וראה:

כשביקש (ילמדנו: כשרצה) הקדוש ברוך הוא לבראות חוה (ילמדנו: לברא את האשה) — היה מחשב מאי זה מקום (ילמדנו: אבר) לבראותה.

אמר:

אם אברא אותה מן הראש — תהיה (ילמדנו: תהא) רוחה גסה;

מן העין — סקרניתסקרנית — מסתכלת, מציצה (ילמדנו: תהא סקרנית);

מן הפה — פטטתפטטת — פטפטנית, מרבה דברים (ילמדנו: תהא פשטית);

מן האזן — תהי (ילמדנו: תהא) ציתנית;

מן הידים — תהי גונבת (ילמדנו: תהא גנבית);

מן הרגלים — תהי פדדנית (ילמדנו: תהא פרדנית).

מה עשה (ילמדנו: מה עשאה)? בראה מן הצלע, מקום (ילמדנו: ממקום) צנוע, כדי שתהא צנועה יושבת בבית,

שנאמר: וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹותָיו(בראשית ב, כא). (ילמדנו: חסר)

ואף על פי כן — לא יצאו (ילמדנו: יצאו) ידיהן.

לא בראה מן הראש — שלא תהא רוחה גסה;

עמדו בנות ציון והיתה (ילמדנו: שהיתה) רוחם גסה, שנאמר: וַיֹּאמֶר יְיָ יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן(ישעיה ג, טז).

לא בראה מן העין — שלא תהא סקרנית;

עמדה חוה והיתה סקרנית: וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל(בראשית ג, ו).

לא בראה מן הפה — שלא תהא פטטת;

עמדה לאה והיתה פטטת: וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי(בראשית ל, טו), וכן: וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה(במדבר יב, א).

לא (ילמדנו: לא בראה) מן האוזן — שלא תהא ציתנית;

עמדה שרה והיתה ציתנית: וְשָׂרָה שֹׁומַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל(בראשית יח, י).

לא מן היד — שלא תהא גונבת (ילמדנו: לא בראה מן הידים — שלא תהא גנבית; עמדה רחל והיתה גנבית):

וַתִּגְנֹוב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים(בראשית לא, יט).

לא מן הרגל — שלא תהא פדדנית; עמדה לאה והיתה פדדנית (ילמדנו: לא בראה מהרגל — שלא תהא פרדנית; עמדו לאה ודינה שהיו פרדניות):

וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ(בראשית ל, טז), וכן: וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה(בראשית לד, א).

אמר רבי יהודה ברבי שלום:

וזו שאמרנו — בכשירה שבנשות שבישראל, ואין צריך לומר בשאר כל הנשים (ילמדנו: בכשרות שבישראל);

אבל בצנועות שבאומות העולם מה כתיב בהן?

וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר שִׁכְבָה עִמִּי(בראשית לט, יב).

טוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים יִמָּלֵט מִמֶּנָּה — זה יוסף;

וְחוֹטֵא יִלָּכֶד בָּהּ — זה זמרי, שנלכד בה בשטים.

תרגום לעבריתסקרנית מסתכלת, מציצה פטטת פטפטנית, מרבה דברים

הוַתִּפְרְעוּ כׇל עֲצָתִי וְתוֹכַחְתִּי לֹא אֲבִיתֶם — מדבר בחוה

תנחומא בובר, וישלח יז · פתיחתא · ״ותצא דינה״ · נוסח אחר · כל העצה שנטל הקדוש ברוך הוא שלא לבראותה מן הראש, העין, האוזן, הפה, הידים והרגלים — לא יצא מהם: ״ותגנוב רחל״, ״ותצא דינה״

וַתִּפְרְעוּ כׇל־עֲצָתִי וְתוֹכַחְתִּי לֹא אֲבִיתֶם(משלי א, כה)

״הק׳ה״, ״אמ׳״, ״שנ׳״, ״דכת׳״ — נפתחו. ״(ה)״ לפני ״נכנסת״ — מחוק במאגרים. ״ומאזנים״ — כך בכתב היד.

המדרש קורא ״מסקרות עינים״ (במסורה: ומשקרות עינים), ״ושרה שומעת״ (שמעת), ״ותגנוב רחל״ (ותגנב).

נוסח אחר לבראשית רבה יח, ב (לעיל, סעיף ב): כאן ״מדבר בחוה… כל העצה הזאת נטלתי עד שלא בראתי אותה, ולא יצאתי מהם״, בלי הלב ובלי ״ממקום צנוע״, ו״מרגליו — היא נכנסת ויוצאה״. הפתיחתא לפרשת ״ותצא דינה״ (בראשית לד, א).

זה שאמר הכתוב:

וַתִּפְרְעוּ כׇל עֲצָתִי וְתוֹכַחְתִּי לֹא אֲבִיתֶם(משלי א, כה) —

מדבר בחוה.

כשביקש הקדוש ברוך הוא לבראותה, אמר הקדוש ברוך הוא:

אם אני בורא אותה מן הראש של אדם — רוחה גסה עליה;

מעיניו — סוקרניתסוקרנית — מסתכלת, מציצה;

מפיו — תהא דברנית;

מידיו — תהא גנבת;

מרגליו — תהא פרסניתפרסנית — יצאנית.

אמר הקדוש ברוך הוא:

כל העצה הזאת נטלתי עד שלא בראתי אותה — ולא יצאתי מהם.

אמרתי: אם בורא אני אותה מראשו — רוחה גסה עליה,

שנאמר: וַיֹּאמֶר יְיָ יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן וגו׳(ישעיה ג, טז);

ומעיניו — והן מסקרות עֵינָיִם;

ומאזנים — וְשָׂרָה שֹׁומַעַת(בראשית יח, י);

ומפיו — וַתְּדַבֵּר מִרְיָם(במדבר יב, א);

ומידיו — דכתיב: וַתִּגְנֹוב רָחֵל(בראשית לא, יט);

ומרגליו — היא נכנסת ויוצאה: וַתֵּצֵא דִינָה(בראשית לד, א).

הוי: וַתִּפְרְעוּ כׇל עֲצָתִי וגו׳.

תרגום לעבריתסוקרנית מסתכלת, מציצה פרסנית יצאנית

ומהיכן לבראת אותה

דברים רבה, כי תצא יא · דרשה · ״זכור את אשר עשה יי אלהיך למרים״ · נוסח אחר · מרים ואהרן כעכינא והדרקון; ארבע מדות בנשים; ממקום צנוע נבראה, ואף על פי כן לא הועיל

הפסקה כולה, ממשל העכינא ועד ״זכור את אשר עשה יי אלהיך למרים״.

״[מרים דברה]״, ״[הצדיק]״ — הושלמו במאגרים. ״[דרכם]״ (במקור ״דרכה״), ״[שעצר]״ (במקור ״שגער״) — תוקנו במאגרים. ״(ותקנא רחל באחותה) מהרי שלש סאים״ — הפסוק הראשון נכפל בטעות, ונמחק במאגרים. ״לה״ד״ — נפתח ״למה הדבר דומה״. ״ותאמר שרה חמסי עליך״ — כך במדרש (במסורה: ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך).

מקבילות: בראשית רבה יח, ב (לעיל, סעיף ב; ״רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי״, ושם ״אפעלפיכן ותפרעו כל עצתי״); תנחומא, וישב ו ומדרש ילמדנו (לעיל, סעיף ד; ״היה מחשב מאי זה מקום לבראותה״, בלי רבי יהושע דסכנין, ושם ״פדדנית״, ״אף על פי כן לא יצאו ידיהן״ וחתימת ״אבל בצנועות שבאומות העולם״); ״ורבנין אמרין: ארבע מידות בנשים: גרגרניות, צייתניות, עצילות, קניות… רבי יהושע בן נחמיה אמר: אף אסטטניות ודברניות… רבי לוי אמר: אף גנביות, פרדניות״ — בבראשית רבה מה, ו (להלן, סעיף ז), על ״חמסי עליך״; ובאבות דרבי נתן, נוסח ב, מה (לעיל, סעיף א). וכן בתנחומא בובר, וישלח יז (לעיל, סעיף ה) ובקטעי מדרשים מן הגניזה (לעיל, סעיף ג).

אמר רבי יצחק:

למה הדבר דומה? לעכינאלעכינא — לנחש (אפעה) שהיתה יושבת על פרשת דרכים, ונושכת לעוברים ושבים.

בא הדרקוןהדרקון — נחש גדול וישב לו כנגדה.

בא החבר וראה אותן. אמר:

זו עכינא — כך היא דרכה לשוך; אך על זה אני תמה, שבא ונדבק לה!

כך היה משה אומר:

מרים דברה — כך היא דרכם של נשים דברניות; אהרן הצדיק — אף הוא צריך לדבר בי?

אמר משה: וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן(במדבר יב, א) — שמא אהרן?

כיון שידע משה שאף אהרן דבר בו — התחיל צווח: גַּם אִישׁ שְׁלוֹמִי אֲשֶׁר בָּטַחְתִּי בוֹ וגו׳(תהלים מא, י).

מהו גַּם אִישׁ שְׁלוֹמִי? זה אהרן, שמשים שלום עלי, שנאמר: וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם(במדבר ו, כו).

אֲשֶׁר בָּטַחְתִּי בוֹ — שעצר את מלאך המות.

מנין? שנאמר: וַיָּשׇׁב אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה אֶל פֶּתַח וגו׳(במדבר יז, טו).

ומהו אוֹכֵל לַחְמִי? אלו עשרים וארבע מתנות כהונה שאוכל מישראל.

ואחר כל השבח הזה — הִגְדִּיל עָלַי עָקֵב.

הוי: וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה.

ארבע מדות בנשים

רבי לוי אמר:

ארבע מדות בנשים: גרגרניות, וצייתניות, וקנאיות, ועצלניות.

גרגרניות — מן חוה, דכתיב: וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל(בראשית ג, ו).

צייתניות — מנין? דכתיב: וְשָׂרָה שֹׁומַעַת(בראשית יח, י) — שהיתה מצייתת למלאכים.

קנאיות — מנין? דכתיב: וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹותָהּ(בראשית ל, א).

עצלניות — מנין? דכתיב: מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים(בראשית יח, ו).

רבנין אמרירבנין אמרי — החכמים אומרים:

עוד איסטסניותאיסטסניות — מתרעמות, רגזניות — דכתיב: וַתֹּאמֶר שרה חֲמָסִי עָלֶיךָ(בראשית טז, ה);

ופוטטותופוטטות — פטפטניות — דכתיב: וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה.

מהיכן לבראת אותה

אמר רבי יהושע דסכנין:

כשבא הקדוש ברוך הוא לבראת חוה — היה מתבונן מהיכן לבראת אותה,

דכתיב: וַיִּבֶן יְיָ אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע(בראשית ב, כב).

אמר הקדוש ברוך הוא:

לא אברא אותה מן הראש — שלא תהא זוקפת ראשה;

ולא מן העין — שלא תהא עינה רמה;

ולא מן האוזן — שלא תהא צייתנית;

ולא מן הפה — שלא תהא דברנית;

ולא מן היד — שלא תהא גונבת;

ולא מן הרגל — שלא תהא רגלה פורסת.

ומאיכן ברא אותה? מאבר הצנוע שיש באדם — מן הצלע.

ואף על פי כן לא הועיל לו כלום; וכל מה שנתכוון הקדוש ברוך הוא שלא יהו בה — כולהן בכשרות שבהן.

אמר הקדוש ברוך הוא:

לא אברא אותה מן העין — שלא תהא עינה רמה; הנה כתיב: וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה.

לא אברא אותה מן האזן — שלא תהא צייתנית; וכתיב: וְשָׂרָה שֹׁומַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל.

לא אברא אותה מן היד — שלא תהא גונבת; ורחל כתיב בה: וַתִּגְנֹוב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים(בראשית לא, יט).

לא אברא אותה מן הרגל — שלא תהא רגלה פורסת; ודינה כתיב בה: וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה(בראשית לד, א).

לא אברא אותה מן הפה — שלא תהא דברנית; ומרים הצדקת כתיב בה: וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה.

וראה מה הגיע אותה!

הוי: זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְיָ אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם(דברים כד, ט).

תרגום לעבריתלעכינא לנחש (אפעה) הדרקון נחש גדול איסטסניות מתרעמות, רגזניות ופוטטות פטפטניות רבנין אמרי החכמים אומרים

ארבע מדות בנשים

זמידות בנשים — חֲמָסִי עָלֶיךָ

בראשית רבה, פרשה מה, ו · דרשת הפסוק · ״ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך״ · ״חמסי עליך״ — חימסה פניו; ורבנין: ארבע מידות בנשים — גרגרניות, צייתניות, עצלות, וקנייות: ״ותקנא רחל באחותה״; ועוד אסטטניות ודברניות, גנביות ופרדניות

״ארבע מידות בנשים… אף אסטטניות ודברניות… אף גנביות, פרדניות״ — וכעין זה בדברים רבה, כי תצא יא (לעיל, סעיף ו), בשם רבי לוי ורבנין; ובאבות דרבי נתן, נוסח ב, מה (לעיל, סעיף א).

בתיאודור–אלבק ״גנבות ופרסניות״ (תחת ״גנביות פרדניות״).

הדבר מתוך סימן ו של פרשה מה (״חמסי עליך״ — יבעי דיני גבך, משל החבושים, משל הזרע, המרתיק אחר מידת הדין); הסימן כולו — במדרש דרבי יצחק, פרשת לך לך.

מידות בנשים

רבי מנחמה בשם רבי אבין:

חימסה פניו.

ורבנין אמרין:

ארבע מידות בנשים: גרגרניותגרגרניות — זללניות, צייתניותצייתניות — מצותתות (מקשיבות בסתר), עצילות, קניות.

גרגרניות — וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל(בראשית ג, ו);

צייתניות — וְשָׂרָה שֹׁומַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו(בראשית יח, י);

עצלות — מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים(בראשית יח, ו);

קנייות — וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹותָהּ(בראשית ל, א).

רבי יהושע בן נחמיה אמר:

אף אסטטניותאסטטניות — רגזניות, איסטניסיות ודברניות.

אסטטניות — וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ(בראשית טז, ה);

דברניות — וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה(במדבר יב, א).

רבי לוי אמר:

אף גנביות, פרדניותפרדניות — יוצאניות.

גנביות — וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים(בראשית לא, יט);

פרדניות — וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה(בראשית לד, א).

תרגום לעבריתגרגרניות זללניות צייתניות מצותתות (מקשיבות בסתר) אסטטניות רגזניות, איסטניסיות פרדניות יוצאניות

חילופי נוסח והשלמות

אבות דרבי נתן, בראשית רבה, תנחומא, תנחומא בובר, דברים רבה, קטעי מדרשים מן הגניזה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
בתהא— (הוספה)
בבאדםכאדם
בבאחתהבאחוה
גיָם— (הוספה)
גא רָחֵל— (הוספה)
גש— (הוספה)
גהרגל— (הוספה)
גוּ— (הוספה)
ומרים דברה— (הוספה)
ודרכםדרכה
והצדיק— (הוספה)
ושעצרשגער

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
אבות דרבי נתן, נוסח בכתב יד פרמה 2785
בראשית רבהפרשיות יח, מה: כתב יד וטיקן 30 (יד שנייה); פרשה פ: כתב יד וטיקן 30
קטעי מדרשים מן הגניזהנוסח פרויקט השו״ת
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
תנחומא בוברכתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר
דברים רבהכתב יד אוקספורד 147
§§82§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה פב

הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי

הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי(בראשית ל, א)

״הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי״ — מי שאין לו בנים חשוב כמת: ארבעה חשובים כמת — עני, סומא, מצורע ומי שאין לו בנים; כל מי שאין לו בן כאילו מת וכאילו הרוס

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בבלי, בראשית רבה, אוצר מדרשים §§cover-end§§

חלק א

דברי התנאים

אארבעה חשובין כמת: עני, מצורע, סומא ומי שאין לו בנים

ברייתא, בבלי נדרים פרק ט, סד ע״ב · ברייתא · ארבעה חשובין כמת — ומי שאין לו בנים: ״הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי״

הברייתא בתוך הסוגיא, אחרי דברי רבי יהושע בן לוי ״כל אדם שאין לו בנים חשוב כמת״ — להלן, סעיף ד.

וכן בבבלי עבודה זרה פרק א, ה ע״א (להלן, סעיף ה): ״דאמר מר: ארבעה חשובים כמתים, אלו הן: עני, סומא, ומצורע, ומי שאין לו בנים״, ושם בעני: ״ומאן נינהו? דתן ואבירם; ומי מתו? מיהוי הוו! אלא שירדו מנכסיהם״.

וכן בתנחומא (ורשא), צו יג: ״ארבעה הם חיים וקראם הכתוב מתים, ואלו הן: האביון והמצורע והעור ומי שאין לו בנים״; שם במצורע דרשה ארוכה על ״בשנת מות המלך עוזיהו״ ועל מרים (״אל נא תהי כמת״, במדבר יב), ובסופה: ״הוי מצורע חשוב כמת; ומי שאין לו בנים מנין? מרחל, שאמרה ליעקב: הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי; ומנין העור שחשוב כמת? שנאמר: במחשכים הושיבני כמתי עולם; ומנין האביון? שנאמר: כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך״.

וכן בפרקי רבינו הקדוש, פרק הארבעה, טו (אוצר מדרשים): ״ארבעה נחשבים כמתים: סומא ומצורע ומי שאין לו בנים ועני… עני — שנאמר: כי מתו כל האנשים — שירדו מנכסיהם ונחשבו כמתים״.

ותניאותניא — ושנינו (בברייתא):

ארבעה חשובין כמת: עני, ומצורע, וסומא, ומי שאין לו בנים.

עני — דכתיב: כִּי מֵתוּ כׇּל הָאֲנָשִׁים(שמות ד, יט);

מצורע — דכתיב: אַל נָא תְהִי כַּמֵּת(במדבר יב, יב);

וסומא — דכתיב: בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם(איכה ג, ו);

ומי שאין לו בנים — דכתיב: הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי(בראשית ל, א).

תרגום לעבריתותניא ושנינו (בברייתא)

חלק ב

דברי האמוראים

בארבעה הם חשובים כמת

בראשית רבה, פרשה עא, יא · דרשת הפסוק · ״ותאמר אל יעקב הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי״ · ארבעה חשובים כמת

בכתב היד הפסוק מובא בקיצור (״ותאמר אל יעקב הבה״), והראיה בסופו; סופו הושלם כבתיאודור–אלבק (״מי שאין לו בנים מרחל [ואם אין מתה אנכי]״).

מקבילה: בבלי נדרים פרק ט, סד ע״ב, ברייתא — ״ארבעה חשובין כמת: עני, ומצורע, וסומא, ומי שאין לו בנים״; שם ״עני״ במקום ״מי שירד מנכסיו״ (״עני — דכתיב: כי מתו כל האנשים״), ובלי ״וכי מתים היו… אלא ירדו מנכסיהם״.

וכן באיכה רבה ג, ב, על ״במחשכים הושיבני כמתי עולם״, בסוף דרשת ״בלה בשרי ועורי״: ״אמר רבי שמואל: ארבעה חשובין כמתים: סומא — דכתיב: במחשכים הושיבני כמתי עולם; מצורע — שנאמר: אל נא תהי כמת; ומי שאין לו בנים — דכתיב בה ברחל: הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי; ומי שירד מנכסיו — שנאמר: כי מתו האנשים המבקשים. וכי מתים היו? אלא שירדו מנכסיהם״ — הראיות כסדר הרשימה, בלי ״והלא דתן ואבירם היו״.

״מה כתיב למעלה מן העניין? ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב — מיכאן אתה למד, שכל מי שאין לו בנים חשוב כמת״ (תנחומא בובר, ויצא יט) — בפרשה קו (מה כתיב למעלה: הפעם אודה את יי).

וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים(בראשית ל, א) —

שמואל אמר:

ארבעה הם חשובים כמת, ואילו הן:

סומא, ומצורע, ומי שאין לו בנים, ומי שירד מנכסיו.

מי שאין לו בנים — מניין?

וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי.

סומא — מניין?

בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי וגו׳(איכה ג, ו).

מצורע — מנין?

אַל נָא תְהִי כַּמֵּת(במדבר יב, יב).

מי שירד מנכסיו — מניין?

כִּי מֵתוּ כׇּל הָאֲנָשִׁים(שמות ד, יט).

וכי מתים היו? והלא דתן ואבירם היו!

אלא ירדו מנכסיהם.

גאוּלַי אִבָּנֶה — כאילו מת, כאילו הרוס

בראשית רבה, פרשה מה, ג · דרשת הפסוק · ״בוא נא אל שפחתי אולי אבנה ממנה״ · כל מי שאין לו בן — כאילו מת: ״הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי״; כאילו הרוס: ״אולי אבנה״

הדבר מתוך סימן ג של פרשה מה (״הנה נא עצרני יי מלדת״); לפניו ״אמרה: יודעת אני מאיכן היא מכתי״, אחריו ״וישמע אברם לקול שרי — רבי יוסי אומר: לקול רוח הקודש״.

הסימן כולו — במדרש דרבי יצחק, פרשת לך לך.

תני:

כל מי שאין לו בן — כאילו מת, כאילו הרוס.

כאילו מת — הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי(בראשית ל, א);

כאילו הרוס — אוּלַי אִבָּנֶה(בראשית טז, ב),

ואין בונים אלא את ההרוס.

דארבעה חשובין כמת

בבלי נדרים פרק ט, סד ע״ב · סוגיא · מי שאין לו בנים חשוב כמת — ״הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי״; ארבעה חשובין כמת: עני, מצורע, סומא ומי שאין לו בנים

לפני הסוגיא: ״כי מתו כל האנשים״ — דתן ואבירם, ״שירדו מנכסיהן״ (על המשנה ״פותחין בנולד״, נדרים ט, ב); אחריה: ״תניא: המודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו״.

״שנאמר: הבה לי בנים״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י וטיקן 110–111: ״שנאמר: ותאמר אל יעקב הבה לי בנים״. בכ״י וטיקן 110–111 הברייתא קודמת: ״דתניא ארבעה חשובים כמת… והיינו דאמר רבי יהושע בן לוי״.

הברייתא אף בבבלי עבודה זרה פרק א, ה ע״א (״ומאן נינהו? דתן ואבירם… אלא שירדו מנכסיהם״), שם בסדר: עני, סומא, מצורע.

הברייתא ״ארבעה חשובין כמת״ גם לעיל, בדברי התנאים (סעיף א).

אמר רבי יהושע בן לוי:

כל אדם שאין לו בנים — חשוב כמת, שנאמר: הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי(בראשית ל, א).

ותניאותניא — ושנינו (בברייתא): ארבעה חשובין כמת: עני, ומצורע, וסומא, ומי שאין לו בנים.

עני — דכתיב: כִּי מֵתוּ כׇּל הָאֲנָשִׁים(שמות ד, יט);

מצורע — דכתיב: אַל נָא תְהִי כַּמֵּת(במדבר יב, יב);

וסומא — דכתיב: בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם(איכה ג, ו);

מיוחס לרש״י במחשכים הושיבני כמתי עולם — כשאדם נתון במחשך ואינו רואה חשוב כמת.

ומי שאין לו בנים — דכתיב: הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי.

תרגום לעבריתותניא ושנינו (בברייתא)

הבואו ונחזיק טובה לאבותינו

בבלי עבודה זרה פרק א, ה ע״א · סוגיא · ריש לקיש: אלמלא חטאו לא באנו לעולם — כמי שלא באנו; ״אכן כאדם תמותון״ — עניות, וארבעה חשובים כמתים, ומי שאין לו בנים — ״הבה לי בנים״

הסוגיא מדברי ריש לקיש ״בואו ונחזיק טובה לאבותינו״ ועד ״ארבעה חשובים כמתים״; לפניה דברי רבי שמואל בר נחמני ״כל העושה מצוה אחת״, אחריה: ״תנו רבנן: אם בחקתי תלכו — אין אם אלא לשון תחנונים״.

״[וגו׳]״ — הוספת מגיהי דפוס וילנא; אינו בדפוס ונציה ובכ״י מינכן 95; בכ״י פריז 1337: ״ומה עצמו ראשיהם״.

״ואמר רבי יוסי: אין בן דוד בא״ — בכ״י פריז 1337: ״ואמ׳ ר׳ אסי״. ״[כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף]״ — הוספת מגיהי דפוס וילנא; אינו בדפוס ונציה, בכ״י מינכן 95 ובכ״י פריז 1337.

״(רבי יוסי) אמר לך״ — מחיקת מגיהי דפוס וילנא; בדפוס ונציה: ״רבי יוסי אמר לך״; בכ״י פריז 1337: ״אמ׳ לך ר׳ יוסי״; אינו בכ״י מינכן 95.

הברייתא ״ארבעה חשובים כמתים״ אף בבבלי נדרים פרק ט, סד ע״ב, ושם בסדר: עני, מצורע, סומא.

״מאי דכתיב: ויהי ערב ויהי בקר יום הששי? מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית…״ — אף לעיל ג ע״א, בדרשת רבי חנינא בר פפא.

הברייתא ״ארבעה חשובים כמתים״ גם לעיל, בדברי התנאים (סעיף א).

אמר ריש לקיש:

בואו ונחזיק טובה לאבותינו, שאלמלא הן לא חטאו — אנו לא באנו לעולם, שנאמר: אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם(תהלים פב, ו), חבלתם מעשיכם — אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן וגו׳(תהלים פב, ז).

למימרא דאי לא חטאו לא הוו מולדו?למימרא דאי לא… — כלומר, שאילו לא חטאו לא היו מולידים? והרי כתוב: ״ואתם פרו ורבו״! עד (מעמד הר) סיני. בסיני גם כן כתוב: ״לך אמור להם שובו לכם לאהליכם״ — לשמחת עונה (תשמיש המטה)! והרי כתוב: ״למען ייטב להם ולבניהם״ וגו׳!

כלומר, שאילו לא חטאו לא היו מולידים?

והכתיב: וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ(בראשית ט, ז)!

והרי כתוב: ״ואתם פרו ורבו״!

עד סיני.

עד (מעמד הר) סיני.

בסיני נמי כתיב: לֵךְ אֱמֹור לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאׇהֳלֵיכֶם(דברים ה, כז) — לשמחת עונה!

בסיני גם כן כתוב: ״לך אמור להם שובו לכם לאהליכם״ — לשמחת עונה (תשמיש המטה)!

והכתיב: לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם וגו׳(דברים ה, כו)!

והרי כתוב: ״למען ייטב להם ולבניהם״ וגו׳!

לאותן העומדים על הר סיני.

והאמר ריש לקיש: מאי דכתיב: זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹות אָדָם וגו׳(בראשית ה, א)? וכי ספר היה לו לאדם הראשון?והאמר ריש לקיש:… — והרי אמר ריש לקיש: מהו שכתוב: ״זה ספר תולדות אדם״ וגו׳? וכי ספר היה לו לאדם הראשון?

והרי אמר ריש לקיש: מהו שכתוב: ״זה ספר תולדות אדם״ וגו׳? וכי ספר היה לו לאדם הראשון?

מלמד שהראה לו הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו, דור דור ופרנסיו; כיון שהגיע לדורו של רבי עקיבא — שמח בתורתו ונתעצב במיתתו, אמר: וְלִי מַה יָּקְרוּ רֵעֶיךָ אֵל(תהלים קלט, יז) [וגו׳].

ואמר רבי יוסי: אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף, שנאמר: [כִּי לֹא לְעוֹלָם אָרִיב וְלֹא לָנֶצַח אֶקְצוֹף(ישעיה נז, טז)] כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי!

לא תימא ״אנו לא באנו לעולם״, אלא ״כמי שלא באנו לעולם״.לא תימא… — אל תאמר ״אנו לא באנו לעולם״, אלא ״כמי שלא באנו לעולם״.

אל תאמר ״אנו לא באנו לעולם״, אלא ״כמי שלא באנו לעולם״.

למימרא דאי לא חטאו לא הוו מייתי?למימרא דאי לא… — כלומר, שאילו לא חטאו לא היו מתים? והרי כתובות (בתורה) פרשת יבמות ופרשת נחלות (שעניינן במתים)! על תנאי (נכתבו). וכי נכתבו מקראות על תנאי? כן, שכך אמר רבי שמעון בן לקיש: מהו שכתוב: ״ויהי ערב ויהי בקר יום הששי״?

כלומר, שאילו לא חטאו לא היו מתים?

והכתיב פרשת יבמות ופרשת נחלות!

והרי כתובות (בתורה) פרשת יבמות ופרשת נחלות (שעניינן במתים)!

על תנאי.

על תנאי (נכתבו).

ומי כתיבי קראי על תנאי?

וכי נכתבו מקראות על תנאי?

אין, דהכי אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב: וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי(בראשית א, לא)?

כן, שכך אמר רבי שמעון בן לקיש: מהו שכתוב: ״ויהי ערב ויהי בקר יום הששי״?

מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית ואמר: אם מקבלין ישראל את התורה — מוטב, ואם לאו — אחזיר אתכם לתוהו ובוהו.

מיתיבי: מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם — לבטל מהם מלאך המות? אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה.מיתיבי:… — מקשים (מברייתא): ״מי יתן והיה לבבם זה להם״ — לבטל מהם מלאך המות? אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה. הרי שלא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא תהא אומה ולשון שולטת בהן, שנאמר: ״למען ייטב להם ולבניהם״ עד עולם! הוא (ריש לקיש) אמר כשיטת התנא הזה, ששנינו (בברייתא): רבי יוסי אומר: לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא יהא מלאך המות שולט בהן, שנאמר: ״אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם״, חבלתם מעשיכם — ״אכן כאדם תמותון״.

מקשים (מברייתא): ״מי יתן והיה לבבם זה להם״ — לבטל מהם מלאך המות? אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה.

הא לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא תהא אומה ולשון שולטת בהן, שנאמר: לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם עד עולם!

הרי שלא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא תהא אומה ולשון שולטת בהן, שנאמר: ״למען ייטב להם ולבניהם״ עד עולם!

הוא דאמר כי האי תנא, דתניא: רבי יוסי אומר: לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא יהא מלאך המות שולט בהן (כ״י מינכן 95, כ״י פריז 1337: כדי שלא תהא אומה ולשון ומלאך המות שולט בהם), שנאמר: אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם, חבלתם מעשיכם — אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן.

הוא (ריש לקיש) אמר כשיטת התנא הזה, ששנינו (בברייתא): רבי יוסי אומר: לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא יהא מלאך המות שולט בהן, שנאמר: ״אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם״, חבלתם מעשיכם — ״אכן כאדם תמותון״.

ורבי יוסי נמי, הכתיב: לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם עד עולם — טובה הוא דהויא, הא מיתה איכא!ורבי יוסי נמי,… — ולרבי יוסי גם כן (קשה): הרי כתוב: ״למען ייטב להם ולבניהם״ עד עולם — טובה היא שתהיה, הרי שמיתה יש! (רבי יוסי) יאמר לך: כיון שאין מיתה, אין לך טובה גדולה מזו. ולתנא הראשון גם כן (קשה): הרי כתוב: ״אכן כאדם תמותון״! מהי מיתה (זו)? עניות. שאמר החכם: ארבעה חשובים כמתים, אלו הן: עני, סומא, ומצורע, ומי שאין לו בנים. עני — שכתוב: ״כי מתו כל האנשים״; ומי הם? דתן ואבירם; וכי מתו? חיים היו! אלא שירדו מנכסיהם.

ולרבי יוסי גם כן (קשה): הרי כתוב: ״למען ייטב להם ולבניהם״ עד עולם — טובה היא שתהיה, הרי שמיתה יש!

(רבי יוסי) אמר לך: כיון דליכא מיתה, אין לך טובה גדולה מזו.

(רבי יוסי) יאמר לך: כיון שאין מיתה, אין לך טובה גדולה מזו.

ותנא קמא נמי, הכתיב: אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן!

ולתנא הראשון גם כן (קשה): הרי כתוב: ״אכן כאדם תמותון״!

מאי מיתה? עניות.

מהי מיתה (זו)? עניות.

דאמר מר: ארבעה חשובים כמתים, אלו הן: עני, סומא, ומצורע, ומי שאין לו בנים.

שאמר החכם: ארבעה חשובים כמתים, אלו הן: עני, סומא, ומצורע, ומי שאין לו בנים.

עני — דכתיב: כִּי מֵתוּ כׇּל הָאֲנָשִׁים(שמות ד, יט); ומאן נינהו? דתן ואבירם; ומי מתו? מיהוי הוו! אלא שירדו מנכסיהם.

עני — שכתוב: ״כי מתו כל האנשים״; ומי הם? דתן ואבירם; וכי מתו? חיים היו! אלא שירדו מנכסיהם.

סומא — דכתיב: בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם(איכה ג, ו);

מצורע — דכתיב: אַל נָא תְהִי כַּמֵּת(במדבר יב, יב);

ומי שאין לו בנים — דכתיב: הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי(בראשית ל, א).

חלק ג

מדרשים מאוחרים

וארבעה אנשים חשובים כמת

אוצר מדרשים, חופת אליהו, יז · דרשה · נוסח אחר · עני, סומא, מצורע ומי שאין לו בנים; דתן ואבירם שירדו מנכסיהם וישבו בשערי מצרים ונוטלין פרוטה פרוטה

נוסח אחר של הברייתא (לעיל, סעיף א), כסדרה שבבבלי עבודה זרה פרק א, ה ע״א (לעיל, סעיף ה): עני, סומא, מצורע; ובעני נוסף: ״וכי מתים היו? והלא קיימים היו דתן ואבירם, ובלעתם הארץ? אלא מתוך שהיו עניים ביותר וירדו מנכסיהם, ישבו בשערי מצרים, והיו נוטלין מכל בני אדם שעוברין ושבין פרוטה פרוטה״.

״ארבעה״ — בדפוס ״ד׳״. ״וגו׳״ — כך בדפוס. ״ובלעתם״ — כך בדפוס.

ארבעה אנשים חשובים כמת: עני, סומא, מצורע, ומי שאין לו בנים.

עני — מנין? שנאמר: כִּי מֵתוּ כׇּל הָאֲנָשִׁים וגו׳(שמות ד, יט).

וכי מתים היו? והלא קיימים היו דתן ואבירם, ובלעתם הארץ?

אלא מתוך שהיו עניים ביותר, וירדו מנכסיהם —

ישבו בשערי מצרים, והיו נוטלין מכל בני אדם שעוברין ושבין פרוטה פרוטה.

סומא — מנין? שנאמר: בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם(איכה ג, ו).

מצורע — מנין? שנאמר: אַל נָא תְהִי כַּמֵּת(במדבר יב, יב).

ומי שאין לו בנים — מנין? שנאמר: הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי(בראשית ל, א).

חילופי נוסח והשלמות

בבלי, בראשית רבה, אוצר מדרשים. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
בלי— (הוספה)
בבנים— (הוספה)
בואם— (הוספה)
באין— (הוספה)
במתה— (הוספה)
באנכי— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
בראשית רבהפרשה עא: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית), עם השלמה מכתב יד לונדון 340; פרשה מה: כתב יד וטיקן 30 (יד שנייה)
אוצר מדרשיםמהדורת אייזנשטיין
§§83§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה פג

ויחר אף יעקב ברחל

וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל(בראשית ל, ב)

כך עונים את המעיקות: רחל נבנית כשרה על ידי צרתה, ובזכות האמהות שהעלו שפחותיהן למטת בעליהן נגאלו ישראל

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בראשית רבה, סדר אליהו רבה §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אכך עונים את המעיקות

בראשית רבה, פרשה עא, יב · דרשת הפסוק · ״ויחר אף יעקב ברחל… הנה אמתי בלהה״ · כך עונים את המעיקות; שרה שהכניסה צרתה לביתה, ורחל שנבנתה כמותה

״לפני״ — הושלם במאגרים, כבתיאודור–אלבק.

בתיאודור–אלבק ״ורבנא בשם ר׳ אבא בר כהנא״ (כאן ״ודהכה״, ורבנן דהכא); ״לא חגר מתניו כנגדה… וחגר מתניו כנגד שרה״ — כאן ״לא חגר״ גם בשני, כשאלה; ״ואבנה גם אנכי ממנה״ (כאן ״אבנה… וגם אבנה״).

החכם יענה דעת רוח

וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וגו׳(בראשית ל, ב).

רבנן דדרומהרבנן דדרומה — חכמי הדרום בשם רבי אלכסנדרי, ודהכהודהכה — ושל כאן (חכמי מקום זה) בשם רבי אבא בר כהנא:

הֶחָכָם יַעֲנֶה דַעַת רוּחַ וגו׳(איוב טו, ב) — זה אברהם:

וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי(בראשית טז, ב).

וִימַלֵּא קָדִים בִּטְנוֹ — זה יעקב:

וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: כך עונים את המעיקותהמעיקות — המצירות, המצטערות?

חייך, שבניך עתידים לעמוד לפני בנה!

ממך מנע, ממני לא מנע

וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים וגו׳ — ממך מנע, ממני לא מנע.

אמרה לו: כך עשה אביך לאמך? לא חגר מתניו לנגדהחגר מתניו לנגדה — התאזר (בתפילה) בעדה!

אמר לה: אותו — לא היו לו בנים; אני — יש לי בנים.

אמרה לו: וזקינך — לא היו לו בנים? לא חגר מתניוחגר מתניו — התאמץ (בתפילה) כנגד שרה?

הכניסה צרתה לביתה

אמר לה: יכולה את לעשות כשם שעשת זקנתי?

אמרה לו: מה עשת?

אמר לה: הכניסה צרתהצרתה — אשת בעלה השנייה לביתה.

אמרה לו: אם הדבר הזה מעכב —

הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה וגו׳(בראשית ל, ג).

אִבָּנֶה — וגם אבנה:

מה זו נבנת על ידי צרתה — אף זו נבנת על ידי צרתה.

תרגום לעבריתרבנן דדרומה חכמי הדרום ודהכה ושל כאן (חכמי מקום זה) המעיקות המצירות, המצטערות חגר מתניו לנגדה התאזר (בתפילה) בעדה חגר מתניו התאמץ (בתפילה) צרתה אשת בעלה השנייה

חלק ב

מדרשים מאוחרים

באֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה — בזכות האמהות

סדר אליהו רבה, פרק כז · דרשת הפסוק · ״אלהים מושיב יחידים ביתה״ · אסירים הם תלמידי חכמים; ישראל נגאלו ממצרים בזכות שרה, רבקה, רחל ולאה

״לאמר לאסורים צאו… לאשר בחשך הגלו״ — ישעיה מט, ט. ״אלים מושיב יחידים״ (בסוף) — ״אלים״ כתיבה מקוצרת של השם, נפתח ״אלהים״.

יחידים ואסירים

כשם שישראל משימין עצמן יחידים בעולם הזה, ואין עמהן זר,

שנאמר: אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת(תהלים סח, ז).

אין אֲסִירִים אלא תלמידי חכמים,

שמוסרין עצמן למקרא ולמשנה, למדרש הלכות ואגדות.

לֵאמֹר לַאֲסוּרִים צֵאוּ(ישעיה מט, ט) —

אילו עמי הארץ שיש בהן דרך ארץ ושאר מצוות,

ומרחיקין עצמן מן עבירה ומן גזל.

לַאֲשֶׁר בַּחֹשֶׁךְ הִגָּלוּ —

אילו תלמידי חכמים שהן דרין במקום שאין ראוי להם.

שרה, רבקה, רחל ולאה

לא גילגל הקדוש ברוך הוא והוציא את ישראל ממצרים

אלא בשביל שרה, רבקה, רחל ולאה:

בשכר שתפסה שרה את הגר והעלתה למטתו שלאברהם;

בשכר שאמרו לה לרבקה: הֲתֵלְכִי עִם הָאִישׁ הַזֶּה וַתֹּאמֶר אֵלֵךְ(בראשית כד, נח) —

נתנה בטחונה על אביה שבשמים;

בשכר שתפסה רחל את בלהה והעלתה למטתו שליעקב;

בשכר שתפסה לאה את זלפה והעלתה למיטתו שליעקב.

לכך גילגל הקדוש ברוך הוא והוציא את ישראל ממצרים,

בשביל מעשה שרה ורבקה ורחל ולאה.

לכך נאמר: אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה.

חילופי נוסח והשלמות

בראשית רבה, סדר אליהו רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אלפני— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית), עם השלמה מכתב יד לונדון 340
סדר אליהו רבהכתב יד וטיקן 31
§§84§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה פד

דנני אלהים

וַתֹּאמֶר רָחֵל דָּנַנִּי אֱלֹהִים(בראשית ל, ו)

״דנני״ — דנני וחייבני בעקרות, דנני וזיכני בבן השפחה; ״על כן קראה״ — מרובה באוכלסים

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בראשית רבה §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אדנני וחייבני, דנני וזיכני

בראשית רבה, פרשה עא, יג · דרשת הפסוק · ״ותאמר רחל דנני אלהים… על כן קראה שמו דן״ · דנני וחייבני, דנני וזיכני

״על כן קרא שמו״ — כך בכתב היד (הרי״ש מסופקת), ובתיאודור–אלבק ״על כן קראה שמו״; במאגרים נמחק ״קרא שמו״.

מקבילה: תנחומא בובר, ויצא יט (להלן, פרשה קו) — ״דנני וחייבני — שלא נתן לי בן; דנני וזיכני — שנתן לשפחתי בן״.

וַתֹּאמֶר רָחֵל דָּנַנִּי אֱלֹהִים וגו׳(בראשית ל, ו) —

דָּנַנִּי — וחייבני; דָּנַנִּי — וזיכני.

דָּנַנִּי — וחייבני: וְרָחֵל עֲקָרָה(בראשית כט, לא);

דָּנַנִּי — וזיכני: וַיִּתֶּן לִי בֵּן.

עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ דָּן —

בכל מקום שנאמר על כן קרא שמו — מרובה באוכלסיםבאוכלסים — בהמון בני אדם.

תרגום לעבריתבאוכלסים בהמון בני אדם

חילופי נוסח והשלמות

בראשית רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית), עם השלמה מכתב יד לונדון 340
§§85§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה פה

נפתולי אלהים נפתלתי

וַתֹּאמֶר רָחֵל נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי(בראשית ל, ח)

״נפתולי״ — נימפי היה לי לעשות: רחל שלא גילתה ליעקב את הרמאות; נופת צופים בחלקו של נפתלי; ״רבע ישראל״ — האמהות שנתנו שפחותיהן

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בראשית רבה, תנחומא, תנחומא בובר §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אנופתי, פתיתי, תיליתי אחתי עלי

בראשית רבה, פרשה עא, יד · דרשת הפסוק · ״ותאמר רחל נפתולי אלהים נפתלתי עם אחתי״ · רחל שלא גילתה ליעקב את הרמאות, ודברי תורה בחלקו של נפתלי

״אלים״ שבכתב היד (כתיבה מקוצרת של השם) נפתח ״אלהים״.

״שהם״ — הושלם במאגרים; ״בך״ — בכתב היד ״מך״; ״ממני״ — בכתב היד ״ממנו״ (מסומן במאגרים ״כך״), כבתיאודור–אלבק.

נוסח אחר — תנחומא בובר, ויצא יט (להלן, ב): ״נפתולי — שלי היתה החופה… ונכנסה אחותי״, ו״נופת צופים״ בגבולו של נפתלי.

בתיאודור–אלבק ״נימפה היה לי לעשות״, ״אם איני כדיי ליבנות העולם ממני״, ״יהו נאמ׳ בחלק נפתלי״.

וַתֹּאמֶר רָחֵל נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים וגו׳(בראשית ל, ח) —

נופתי, פתיתי, תיליתיתיליתי — תליתי (את אחותי עלי) אחתי עלי.

אמר רבי יוחנן:

נימפינימפי — שושבינה (לכלה) היה לי לעשות לפני אחתי.

אילו שילחתי ואמרתי לו: תן דעתך שהם מרמים בך — לא היה פורש;

אלא אמרתי: אם איני כדייכדיי — ראויה שיבנה העולם ממני — ייבנה מאחותי.

פיתולייה לא דידי הוון:פיתולייה לא דידי… — הפיתולים האלה לא שלי היו:

הפיתולים האלה לא שלי היו:

כלום הלך יעקב אצל לבן אלא בשבילי?

עצמו — נופת, לא שלי הוא?

דברי תורה, שנאמר בהם נֹופֶת צוּפִים(תהלים יט, יא) — יהוא נאמרים בתוך חלקו שלנפתלי.

תרגום לעבריתתיליתי תליתי (את אחותי עלי) נימפי שושבינה (לכלה) כדיי ראויה

בשלי היתה החופה

תנחומא בובר, ויצא יט · דרשת הפסוק · נוסח אחר · ״נפתולי״ — שלי היתה החופה ונכנסה אחותי; נופת צופים בגבולו של נפתלי

״וגם יכולתי״ — כך בכתב היד (במסורה: גם יכלתי). אחר ״נפתולי אלהים נפתלתי״ בכתב היד פירוש ״פי׳ לשון נינפי, שבכרכי הים קורין לכלה נינפי״ (כך גם בבובר בסוגריים), ואינו בטקסט.

הקטע מתוך ״מה כתיב למעלה מן העניין״ של תנחומא בובר, ויצא יט: ראשו בפרשה קו, וסופו (״לאה שהתפללה על אחותה״) בפרשה צד. ״נופת צופים״ בחלקו של נפתלי — גם בבראשית רבה עא, יד (לעיל, א).

עיברה וילדה לנפתלי: וַתֹּאמֶר רָחֵל נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי(בראשית ל, ח).

נַפְתּוּלֵי — שלי היתה החופה:

שבכל יום רביעי הייתה קשוטה להיכנס, ונכנסה לאה.

לפיכך נַפְתּוּלֵי — ונכנסה אחותי:

עִם אֲחֹותִי וגם יָכֹולְתִּי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ נַפְתָּלִי.

למה נַפְתָּלִי? שמגבולם הם עטריםעטרים — מעטרים (את התורה) את התורה,

שכתיב בה: וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹופֶת צוּפִים(תהלים יט, יא).

תרגום לעבריתעטרים מעטרים (את התורה)

גכִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ — אבות ואמהות

תנחומא, בלק יב · דרשה · אבות ואמהות; מצוות שבעפר; ״רבע ישראל״ — האמהות שחטפו מצוות, ושרי שנתנה את הגר לאברם; משל הטבח

ה״דבר אחר״ כולו, מ״כי מראש צורים אראנו״ ועד ״תמות נפשי מות ישרים״. ״ד׳א״, ״הקב׳ה״, ״שנ׳״ — נפתחו; ״צור?י?ם״ — היו״ד מסופקת. ״למנות {עפר} מצות״ — ״עפר״ מחוק בידי הסופר. ״חוטבות״ — כך בכתב היד (מסומן ״כך״), ותוקן כתנחומא בובר ובמדבר רבה. ״(א)[ה]גר״ — תוקן במאגרים.

קריאות ״תנחומא בובר״ — תנחומא בובר, בלק כ; קריאות ״במדבר רבה״ — במדבר רבה כ, יט, בפנים. בבמדבר רבה הדרשה באמצע פסקה ארוכה על משלי בלעם (״מן ארם ינחני״, ״לכה ארה לי יעקב״, ״מה אקב לא קבה אל״, משל הקוצץ אילן), ועל ״לכה ארה לי״ — בפרשה יג (ואברכה מברכיך). בתנחומא בובר אין ״כי מראש צורים… ובגוים לא יתחשב״, והדרשה פותחת ב״מי מנה עפר יעקב״.

דבר אחר:

כִּי מֵרֹאשׁ צֻורִים אֶרְאֶנּוּ(במדבר כג, ט) — אלו האבות;

וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ — אלו האימהות.

הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן —

כשהוא משמחן, אין אומה שמחה עמהן, אלא הכל לוקין (במדבר רבה: משמחן לבדן, שנאמר):

יְיָ בָּדָד יַנְחֶנּוּ(דברים לב, יב).

וכשהאומות שמחין בעולם הזה — הם אוכלין עם כל מלכות ומלכות, ואין עולה להן מן החשבון,

שנאמר: וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב.

מצוות שבעפר

מִי מָנָה(במדבר כג, י) —

מי יוכל למנות מצות שהן בעפר (תנחומא בובר ובמדבר רבה: עושין בעפר):

לֹא תַחֲרֹושׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹור(דברים כב, י),

לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם(דברים כב, ט),

וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר אֵת אֵפֶר הַפָּרָה(במדבר יט, ט),

וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן(במדבר ה, יז),

שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים(ויקרא יט, כג) —

וכן כולם.

רבע ישראל

וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל — הרביעית (תנחומא בובר: הרביעיות) שלהן:

מי יוכל למנות אוכלוסיןאוכלוסין — המוני אדם שיצאו מאותן (תנחומא בובר: שהן) חוטפות ומחבבות את המצות? (תנחומא בובר: שנאמר:)

וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי(בראשית ל, טו);

הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ(בראשית ל, ג);

וַתֵּרֶא לֵאָה כִּי עָמְדָה מִלֶּדֶת(בראשית ל, ט);

וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם אֶת הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ(בראשית טז, ג).

משל הטבח

תָּמֹות נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים —

משל לטבח שבא לשחוט פרתו של מלך.

התחיל המלך צופה (במדבר רבה: רואה).

כיון שהרגיש שהמלך צופה ורואה —

התחיל משליך את הסכין, ומפשפש (תנחומא בובר ובמדבר רבה: משפשף) בה, ממלא את האבוסהאבוס — מקום מאכל הבהמה לפניה.

התחיל לומר: תצא נפשי, שבאתי לשחטה — והרי הנחתיה (תנחומא בובר: זיניתה; במדבר רבה: זנחתיה)!

כך בלעם אמר: תצא נפשי, שבאתי לקלל — ואני אברך!

תָּמֹות נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים. (תנחומא בובר: וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ)

תרגום לעבריתהאבוס מקום מאכל הבהמה אוכלוסין המוני אדם

חילופי נוסח והשלמות

בראשית רבה, תנחומא, תנחומא בובר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אשהם— (הוספה)
אבךמך
אממניממנו
גחוטפותחוטבות
גהגראגר

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית), עם השלמה מכתב יד לונדון 340
תנחומא בוברכתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
§§86§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה פו

ותלד זלפה שפחת לאה

וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה לְיַעֲקֹב בֵּן(בראשית ל, י)

זלפה שלא ניכרה בעיבורה; ״בא גד״ — מי שעתיד לגדד את האומות, ואליהו משבט גד או משבט בנימין; ״באשרי״ — עושרו של אשר ובנותיו הנאות

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

מסכת סופרים, בראשית רבה, שיר השירים רבה §§cover-end§§

חלק א

הלכה

אכתובין דבר אחד וקרואין שנים

מסכת סופרים, פרק ז · הלכה · ״בגד״ — כתוב מלה אחת ונקרא שתים

הנדפס כאן ראש הרשימה בלבד, שהוא הנוגע לפסוק; ברשימה גם ״אש דת״, ״מאש תם״, ״מה לכם״ ועוד. בכתיב ״בגד״, ובקרי ״בא גד״; כך קורא גם בראשית רבה עא, טז (להלן, ג).

אילו כתובין דבר אחד וקרואין שנים:

בָּא גָד(בראשית ל, יא).

חלק ב

דברי האמוראים

בבחורה היתה ולא ניכרה בעיבורה

בראשית רבה, פרשה עא, טו · דרשת הפסוק · ״ותלד זלפה שפחת לאה ליעקב בן״ · זלפה נערה היתה, ולא היה עיבורה ניכר

״נכרת״ — בכתב היד ״נכתת״, ותוקן במאגרים, כבתיאודור–אלבק. בתיאודור–אלבק ״וכאן ותלד״ (כאן ״וכן כתוב״).

וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה לְיַעֲקֹב בֵּן(בראשית ל, י).

בכולם כתוב ותהר, וכן כתוב ותלד?

אלא בחורה היית, ולא היתה נכרת בעיבורה.

גוַתֹּאמֶר לֵאָה באגד

בראשית רבה, פרשה עא, טז · דרשת הפסוק · ״ותאמר לאה בגד ותקרא את שמו גד״ · גד שעתיד לגדד את האומות, ואליהו: משבט גד או משבט בנימן

כתב היד קורא ״באגד״ (כקרי ״בא גד״; בכתיב ״בגד״).

״גדה״ (דביתה) — בכתב היד ״גד״; ״לגדד״ — שם ״לגרד״ (מסומן במאגרים ״כך״), כבתיאודור–אלבק; ״נימנו״ — שם ״ממנו״; ״קרייה״ — שם ״סרייה״. ״מיושבי לשכת הגזית היה… דרבי אלעזר״ ו״את עולמו״ — הושלמו במאגרים (דילוג הדומות בכתב היד).

בתיאודור–אלבק ״אמר ליה ר׳ פליפי לר׳ נהוריי״ (כאן ״אמר לה רבי פליפי בר נוהריי״), ״ויען אליהו״, ״ויהי להם גבול יעזר וכל ערי הגלעד״, ״אלו אמרו מגד ואילו אמרו מבינימן״.

וַתֹּאמֶר לֵאָה באגד(בראשית ל, יא) —

אתה גדה דביתה, אתה גדה דעלמא;אתה גדה דביתה… — בא מזלו (גדו) של הבית, בא מזלו של העולם;

בא מזלו (גדו) של הבית, בא מזלו של העולם;

בא מי שהוא עתיד לגדד משתיתןמשתיתן — יסודותיהם שלאומות העולם.

אליהו משל מי

נימנו: אליהו משלמימשלמי — משל מי (מאיזה שבט)?

רבי לעזר אמר:

משלבנימן: וְיַעֲרֶשְׁיָה וְאֵלִיָּה וגו׳(דברי הימים א ח, כז).

רבי נוהרי אמר:

משלגד — הדה היא דכתיב:

וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּושָׁבֵי גִלְעָד(מלכים א יז, א).

אמר לה רבי פליפי בר נוהריי:

מה חמית מימר כן?מה חמית מימר… — מה ראית לומר כן?

מה ראית לומר כן?

אמר לה:

דכתיב: וַיְהִי לָהֶם הַגְּבוּל יַעְזֵר וגו׳(יהושע יג, כה).

מה מקיים רבי לעזר קרייה דרבי נוהריי, מִתֹּושָׁבֵי גִלְעָד?מה מקיים רבי… — כיצד מקיים רבי אלעזר את המקרא של רבי נהוראי, ״מתושבי גלעד״? מיושבי לשכת הגזית היה. וכיצד מקיים רבי נהוראי את המקרא של רבי אלעזר, ״ויערשיה ואליה״ וגו׳?

כיצד מקיים רבי אלעזר את המקרא של רבי נהוראי, ״מתושבי גלעד״?

מיושבי לשכת הגזית היה.

ומה מקיים רבי נוהריי קרייה דרבי אלעזר, וְיַעֲרֶשְׁיָה וְאֵלִיָּה וגו׳?

וכיצד מקיים רבי נהוראי את המקרא של רבי אלעזר, ״ויערשיה ואליה״ וגו׳?

אלא מדרשות הןמדרשות הן — דרשות הן (ולא ייחוס):

בשעה שהמקום מרעיש את עולמו — אליהו מזכיר זכות אבות, בני ירוחם,

והקדוש ברוך הוא מתמלא רחמים על עולמו.

מבני בניה של רחל

פעם אחת נחלקו רבותינו עליו:

אילו אומרים משלגד, ואילו אמרו משלבנימן.

בא ועמד לפניהם; אמר להם:

רבותיי, למה אתם חולקים עלי? אני מבני בניה שלרחל אני.

תרגום לעבריתמשתיתן יסודותיהם משלמי משל מי (מאיזה שבט) מדרשות הן דרשות הן (ולא ייחוס)

דוַתֹּאמֶר לֵאָה בְּאׇשְׁרִי

בראשית רבה, פרשה עא, יז · דרשת הפסוק · ״ותאמר לאה באשרי״ · נחלתו העשירה של אשר, ובנותיו שנישאו לכהנים ולמלכים

וַתֹּאמֶר לֵאָה בְּאׇשְׁרִי(בראשית ל, יג).

אמר רבי לוי:

לא לן אשר באכסנייהבאכסנייה — בבית הארחה, בפונדק מימיו;

ירש אשר גגי פלאטריותגגי פלאטריות — גגות ארמונות — מה שלא ירש יהודה ארצות.

הדה היא דכתיב:

ובְּנֵי אָשֵׁר יִמְנָה וְיִשְׁוָוה וגו׳(דברי הימים א ז, ל), הוּא אֲבִי בִרְזָיִית(דברי הימים א ז, לא).

רבי לוי ורבי סימון:

רבי לוי אמר:

שהיו בנותיהן נאות, והיו נשואות לכהנים שנמשחו בשמן זית.

רבי סימון אמר:

שהיו בנתיהן נאות, והיו נשואות למלכים שנמשחו בשמן הזית.

תרגום לעבריתבאכסנייה בבית הארחה, בפונדק גגי פלאטריות גגות ארמונות

המֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ — שבנותיו נאות

בראשית רבה, פרשה צט (לישנא אחרינא), כ · דרשת הפסוק · ״מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך״ · בנותיו של אשר נאות וראויות למלכות: ״כי אשרוני בנות״

מן הנוסח האחר של פרשת ויחי (״לישנא אחרינא״), שאינו בכתב יד וטיקן 30; בבראשית רבה צח, יז: ״שארצו שמינה, שלחמו שמנה… קילכיות ואמפקינון״. ״מעדני״ — בתיאודור–אלבק ״יעדני״.

מקבילה: תנחומא, ויחי יג — כלשון הזה כמעט מלה במלה; שם אין ״שנאמר״ לפני ״באשרי כי אשרוני בנות״, ו״וכן הוא אומר: ברוך מבנים אשר יהי רצוי אחיו״.

מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ(בראשית מט, כ) — שבנותיו נאות,

שנאמר: כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת(בראשית ל, יג),

וכן הוא אומר: יְהִי רְצוּי אֶחָיו(דברים לג, כד) — בבנותיו.

וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ — שבנותיו ראויות למלכות,

שנאמר (תנחומא: וכן הוא אומר): המלבישכן שָׁנִי עִם עֲדָנִים(שמואל ב א, כד).

ואַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי — האבות והשבטים

שיר השירים רבה, פרשה ו, יג · דרשת הפסוק · ״אחת היא יונתי תמתי… ויהללוה״ · אברהם, יצחק ויעקב, השבטים, לאה ויוסף

״עבדיו״ — העי״ן הושלמה במאגרים.

בוילנא ״זו לאה״ (כאן ״זה לאה״).

אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי(שיר השירים ו, ט).

אַחַת — זה אברהם,

שנאמר: אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם(יחזקאל לג, כד).

אַחַת לְאִמָּהּ — זה יצחק, שהיה יחיד לאמו.

בָּרָה הִיא לְיוֹלַדְתָּהּ — זה אבינו יעקב, שהיה ברור ליולדתו, שהיה צדיק גמור.

רָאוּהָ בָנוֹת וַיְאַשְּׁרוּהָ — אלו השבטים,

שנאמר: וְהַקֹּול נִשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה(בראשית מה, טז).

דבר אחר:

וַיְאַשְּׁרוּהָ — זה לאה,

שנאמר: בְּאׇשְׁרִי כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת(בראשית ל, יג).

מְלָכוֹת וּפִילַגְשִׁים וַיְהַלְלוּהָ — זה יוסף,

שנאמר: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה(בראשית מא, לח) —

אם אנו מהלכין מסוף העולם ועד סופו, אין אנו מוצאין כזה,

שנאמר: אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כׇּל זֹאת(בראשית מא, לט).

חילופי נוסח והשלמות

מסכת סופרים, בראשית רבה, שיר השירים רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
בנכרתנכתת
גה— (הוספה)
גלגדדלגרד
גנימנוממנו
גדכתיב— (הוספה)
גקרייהסרייה
גמיושבי לשכת הגזית היה.— (הוספה)
גומה מקיים רבי נוהריי קרייה דרבי אלעזר— (הוספה)
גאת עולמו— (הוספה)
גוהקדוש ברוך הואוחקב״ה
דדכתיב— (הוספה)
המעדנייעדני
ועבדיובדיו

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
מסכת סופריםנוסח פרויקט השו״ת
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית), עם השלמה מכתב יד לונדון 340
שיר השירים רבהכתב יד וטיקן 76
§§87§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה פז

פתיחתא: חנך לנער על פי דרכו

וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים(בראשית ל, יד)

״חנוך לנער על פי דרכו״ — ראובן שהלך לשדה בנערותו, ובזקנתו ביקש ארץ: ״יותן את הארץ הזאת לעבדיך״

בראשית רבה §§cover-end§§

חלק א

פתיחתות

אחֲנֹוךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ

בראשית רבה, פרשה עב, א · פתיחתא ראשונה · קצרה · ראובן שהלך לשדה בנערותו, ובזקנתו ביקש ארץ

חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל־פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי־יַזְקִין לֹא־יָסוּר מִמֶּנָּה(משלי כב, ו)

״גם״ — בכתב היד ״ום״, ותוקן במאגרים. בתיאודור–אלבק הפסוקים לבדם (״חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה; יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה״), בלי ״זה ראובן״.

וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וגו׳(בראשית ל, יד).

חֲנֹוךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ(משלי כב, ו).

חֲנֹוךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ — זה ראובן:

וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וגו׳.

גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה —

יֻותַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת(במדבר לב, ה).

חילופי נוסח והשלמות

בראשית רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אגםום

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית)
§§88§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה פח

פתיחתא: שבעים בלחם נשכרו

וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים(בראשית ל, יד)

״שבעים בלחם נשכרו״ — לאה השבעה בבנים נשכרה, ״ורבת בנים אומללה״ — רחל; ״יי ממית ומחיה״

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בראשית רבה §§cover-end§§

חלק א

פתיחתות

אשְׂבֵעִים בַּלֶּחֶם נִשְׂכָּרוּ

בראשית רבה, פרשה עב, ב · פתיחתא שנייה · קצרה · לאה השבעה בבנים נשכרה, ורחל רבת הבנים אומללה

שְׂבֵעִים בַּלֶּחֶם נִשְׂכָּרוּ וּרְעֵבִים חָדֵלּוּ עַד־עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה וְרַבַּת בָּנִים אֻמְלָלָה יְיָ מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל(שמואל א ב, ה–ו)

בתיאודור–אלבק בלי ״זו לאה״, ו״ומי עשה כן״.

מקבילה: מדרש שמואל ה, יא — ״רבי אליעזר בר רבי יוסי פתר קרייה באימהות״ (בדפוס בובר ״רבי אלעזר בר רבי יוסי״); שם ״לא לאה שהיתה עקורה״, ובסוף ״מי עשה כן״ בלא הפסוק. חילופיו בפנים.

(מדרש שמואל: רבי אליעזר בר רבי יוסי פתר קרייה באימהות.) שְׂבֵעִים בַּלֶּחֶם נִשְׂכָּרוּ(שמואל א ב, ה) — זו לאה,

שהיתה שביעה (מדרש שמואל: שבעה) בבנים, ונשכרה.

אלא וּרְעֵבִים חָדֵלּוּ — רחל,

שהיתה רעיבה (מדרש שמואל: רעבה) לבנים, חדילהחדילה — פסקה (מללדת) (מדרש שמואל: חדלה).

עַד עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה — לאה,

שהיתה עקורה מן הביתעקורה מן הבית — נעקרת, דחויה מן הבית (מדרש שמואל: מבית ולדה), ילדה שבעה.

אלא וְרַבַּת בָּנִים אֻומְלָלָה — רחל,

שהיתה ראויה שיעמד ממנה רובן שלבנים (מדרש שמואל: להעמיד רובן של שבטים), אומללה.

מי עשה כן?

יְיָ מֵמִית וּמְחַיֶּה(שמואל א ב, ו).

תרגום לעבריתחדילה פסקה (מללדת) עקורה מן הבית נעקרת, דחויה מן הבית

חילופי נוסח והשלמות

בראשית רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית)
§§89§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה פט

וילך ראובן בימי קציר חטים

וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה(בראשית ל, יד)

״וילך ראובן בימי קציר חטים״ — מנשה שלעג לפסוק, ומכאן לצדיקים שאין פושטין ידיהן בגזל: הדודאים מן ההפקר, וכבוד אמו

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

ספרי במדבר, בראשית רבה, בבלי §§cover-end§§

חלק א

דברי התנאים

אזו מגלה פנים בתורה

ספרי במדבר, פסקא קיב · דרשה · ״והנפש אשר תעשה ביד רמה״ · מנשה בן חזקיה שדרש בהגדה של דופי: ״וילך ראובן״, ״ואחות לוטן תמנע״; ותחילת החטא כחוט וסופו כעבות העגלה

״המקום״, ״בתורה״, ״וגו׳״ — בכתב היד ״המק׳״, ״בתו׳״, ״וג׳״. ״כסבור״ (בדברי ישעיה) — מסומן במאגרים ״כך״. ״יחזקיהו״ — כך בכתב היד.

מקבילה: הברייתא שבבבלי סנהדרין פרק יא, צט ע״ב (להלן, ד), ״תנו רבנן״ — שם ״וכי לא היה לו למשה לכתוב אלא ׳ואחות לוטן תמנע׳, ׳ותמנע היתה פלגש לאליפז׳, ׳וילך ראובן בימי קציר חטים וימצא דודאים בשדה׳״, ״יצאה בת קול ואמרה לו״, ובמקום ״כסבור שלחט הזה…״ — ״אמר רבי אסי: יצר הרע, בתחלה דומה לחוט של כוביא…״; ״את יי הוא מגדף״ ודברי רבי שבסוף אינם שם.

וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה(במדבר טו, ל) —

זו מגלה פנים בתורה, כמנשה בן יחזקיהו.

אֶת יְיָ הוּא מְגַדֵּף —

יושב ודורש בהגדה על דופי לפני המקום.

אומר:

לא היה לו לכתוב בתורה אלא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן(בראשית ל, יד),

ולא היה לו לכתוב בתורה אלא וַאֲחוֹת לוֹטָן תִּמְנָע(בראשית לו, כב).

עליו מפורש בקבלה:

תֵּשֵׁב בְּאָחִיךָ תְדַבֵּר וגו׳(תהלים נ, כ),

אֵלֶּה עָשִׂיתָ וְהֶחֱרַשְׁתִּי וגו׳(תהלים נ, כא) —

כסבור אתה שמא כדרכי בשר ודם דרכי מקום?

אוֹכִיחֲךָ וְאֶעֶרְכָה לְעֵינֶיךָ.

בא ישעיה ופירש בקבלה:

הוֹי מֹשְׁכֵי הֶעָוֺן וגו׳(ישעיה ה, יח) —

כסבור שלחט הזה דומה לכוכיאלכוכיא — לחוט של עכביש, אבל סופו היות עבות הָעֲגָלָה חַטָּאָה.

רבי אומר:

העושה מצוה אחת — אל ישמח לאותה מצוה, שלסוף גוררת למצוות הרבה;

והעובר עבירה אחת — אל ידאג, שלסוף גוררת לעבירות הרבה.

תרגום לעבריתלכוכיא לחוט של עכביש

חלק ב

דברי האמוראים

במן המובקר — שמורים מגזל

בראשית רבה, פרשה עב, ג · דרשת הפסוק · ״וילך ראובן בימי קציר חטים וימצא דודאים… ויבא אתם אל לאה אמו״ · הדודאים מן ההפקר, שמירתם מגזל, וכבוד האם

״סעדין״ — בכתב היד ״סערין״ (מסומן במאגרים ״כך״); ״בן״ (השני) — שם ״כן״ (״כך״); ״המובקר״ (הראשון) — שם ״המובחר״; ״שהוא״ — שם ״שהיא״; ״על״ — שם ״עד״; ״כבודה״ — שם ״סבורה״ (במאגרים ״כבורה״ ״כך״). ״היו״ (פעמיים) — בכתב היד ״שהיו״ ו״כמה שהיו״ (״כמה וכמה כמה שהיו״, כפל), ותוקנו במאגרים; בתיאודור–אלבק ״עד היכן היו שמורים… כמה וכמה שהיו שמורין״.

בתיאודור–אלבק ״ר׳ חייא ברבא״ (כאן ״בר ווה״), ״מייאשין״, ״איפורייאה״, ״עד היכן היו שמורים״, ״היה כבוד האם עליו״.

מקבילות בענין הגזל: בראשית רבה צח, ה (להלן, ג), ״אתה בכור ועשו בכור״ — עשו הביא מן הגזלות ומן החמסים, ואתה ״וילך ראובן״? אתמהא; בבלי סנהדרין פרק יא, צט ע״ב (להלן, ד), ״מכאן לצדיקים שאין פושטין ידיהן בגזל״ (רבא ברבי יצחק אמר רב), ושם ״מאי דודאים״: רב — ״יברוחי״, לוי — ״סיגלי״, רבי יונתן — ״סביסקי״.

יברוחין, סעדין, מיישין

וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וגו׳(בראשית ל, יד) —

רבי חייא בר ווה אמר: יברוחיןיברוחין — יברוחין — הדודאים (מנדרגורה).

רבי יצחק אמר: סעדיןסעדין — מין צמח ריחני.

רבי יודה בירבי סימון אמר: מיישיןמיישין — פירות עץ המֵיש.

מן המובקר

בן כדברי אילו, בן כדברי אילו —

הכל מודים שלא הביא אלא דבר שהוא מן המובקר.

תדע לך שהוא כן:

שהלך בשעת הקציר, בשעת ביכור כל מיני אמפורייהאמפורייה — פירות הקיץ,

ולא הביא אלא דבר שהוא מן המובקר.

ולהודיעך עד איכןאיכן — היכן — עד כמה היו שמורים מגזל הארץ;

ואם כך היו שמורים מגזל הארץ — על אחת כמה וכמה היו שמורים משאר כל הגזל.

כבוד האם

וַיָּבֵא אֹתָם אֶל לֵאָה אִמּוֹ —

להודיעך עד איכן היה כבודה שלאמו עליו,

שלא טעמן עד שהביאן אל אמו.

תרגום לעבריתיברוחין יברוחין — הדודאים (מנדרגורה) מיישין פירות עץ המֵיש אמפורייה פירות הקיץ איכן היכן — עד כמה סעדין מין צמח ריחני

גרְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה — לשבח ולגנאי

בראשית רבה, פרשה צח, ה · נוסח אחר · רבי ורבי יונתן: ראובן שהלך לשדה ולא גזל כעשו, וראובן שחטא ביצועי אביו

הקטע הוא ראש הדרשה על ״ראובן בכרי אתה״ (בראשית רבה צח, ה), ושאר הפסקה על מט, ג–ד: בכורה, כהונה ומלכות; ״פחז כמים״; עלבון אמו תבע.

על ראובן שלא גזל — לעיל, ב (בראשית רבה עב, ג: ״להודיעך עד איכן היו שמורים מגזל הארץ״), ולהלן, ד (בבלי סנהדרין פרק יא, צט ע״ב).

בתיאודור–אלבק ״רבי היה אומר בו דבר לשבח ודבר לגנאי״ — שני הדברים לרבי; כאן השני לרבי יונתן. ״להביא״ (מן הפסוק), ״טיפת״, ״חיילי״, ״צערי״ — הושלמו במאגרים. ״ושירוי חיילי ושירוי צערי״ כתוב בארמית.

לשבח ולגנאי

רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה(בראשית מט, ג).

רבי ורבי יונתן:

רבי היה אומר בו דבר לשבח:

אתה בכור, ועשו בכור.

עשו — וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו הַשָּׂדֶה(בראשית כז, ה): אם מצא — הרי מוטב; ואם לאו — לְהָבִיא מן הגזלות ומן החמסים.

ואתה — וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן(בראשית ל, יד)? אתמהאאתמהא — בתמיהה (וכי ייתכן?)!

כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי — אילו זאקיפי מלחמהזאקיפי מלחמה — זקופי מלחמה, גיבורי מלחמה;

יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז — פְנֵי אַרְיֵה פְּנֵיהֶם וגו׳(דברי הימים א יב, ט).

רבי יונתן היה אומר בו דבר לגניי:

ראובן, אתה בכור ואני בכור;

אני בן שמונים וארבע שנה — לא ראיתי טיפת קרי,

ואתה — וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב וגו׳(בראשית לה, כב)? אתמהא!

כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי — שירוישירוי — ראשית חיילי ושירוי צערי;

יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז — אילו זקיפי מלחמה.

תרגום לעבריתאתמהא בתמיהה (וכי ייתכן?) זאקיפי מלחמה זקופי מלחמה, גיבורי מלחמה שירוי ראשית

דמנשה בן חזקיה דורש בהגדות של דופי

בבלי סנהדרין פרק יא, צט ע״ב · סוגיא · מנשה לעג: ״ואחות לוטן תמנע״, ״וילך ראובן… וימצא דודאים״; והתלמוד מפרש: תמנע בת מלכים שביקשה להתגייר; ראובן — שאין צדיקים פושטין ידיהן בגזל

לפני הסוגיא: ״ונואף אשה חסר לב״ (ריש לקיש), אחריה: ״כל העוסק בתורה לשמה״ (רבי אלכסנדרי), ענין אחר.

״אמר רבי אסי״ — בכ״י מינכן 95 (בגליון): ״אמ׳ רב אמי״. ״אמר רבא ברבי יצחק״ — בדפוס וילנא ״בר׳״; בכ״י מינכן 95: ״רב׳ בר יצח׳״, וכן לעיל צח ע״ב: ״אמר רבא בר יצחק אמר רב״; בדפוס ונציה: ״רבה״.

״(סיבסוך) [סביסקי]״ — בסוגריים בדפוס וילנא; בכ״י מינכן 95: ״סכסוך״; בדפוס ונציה: ״סיבסוך״.

״אלוף תמנע״ — אינו בכ״י מינכן 95 ובדפוס ונציה.

הברייתא (״תנו רבנן״) גם לעיל, בדברי התנאים (א), מספרי במדבר קיב, ושם השינויים. ״מכאן לצדיקים שאין פושטין ידיהן בגזל״ — כעין בראשית רבה עב, ג (לעיל, ב) וצח, ה (לעיל, ג).

תנו רבנן:

וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה(במדבר טו, ל) — זה מנשה בן חזקיה, שהיה יושב ודורש בהגדות של דופי.

אמר: וכי לא היה לו למשה לכתוב אלא וַאֲחוֹת לוֹטָן תִּמְנָע(בראשית לו, כב), וְתִמְנַע הָיְתָה פִלֶגֶשׁ לֶאֱלִיפַז(בראשית לו, יב), וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה(בראשית ל, יד)?

יצאה בת קול ואמרה לו: תֵּשֵׁב בְּאָחִיךָ תְדַבֵּר בְּבֶן אִמְּךָ תִּתֶּן דֹּופִי(תהלים נ, כ), אֵלֶּה עָשִׂיתָ וְהֶחֱרַשְׁתִּי דִּמִּיתָ הֱיוֹת אֶהְיֶה כָמוֹךָ אוֹכִיחֲךָ וְאֶעֶרְכָה לְעֵינֶיךָ(תהלים נ, כא).

ועליו מפורש בקבלה: הוֹי מֹושְׁכֵי הֶעָוֺן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חַטָּאָה(ישעיה ה, יח).

מאי ״כעבות העגלה״?

אמר רבי אסי:

יצר הרע, בתחלה דומה לחוט של כוביאלחוט של כוביא — לקור (חוט) של עכביש, ולבסוף דומה לעבות העגלה.

דאתן עלהדאתן עלה — עכשיו שבאנו לעניין זה, מיהתמיהת — מכל מקום: ״אחות לוטן תמנע״ — מאי היא?

תמנע בת מלכים הואיהואי — היתה, דכתיב: אַלּוּף לוֹטָן(בראשית לו, כט), אַלּוּף תִּמְנָע(בראשית לו, מ), וכל אלוף מלכותא בלא תאגאמלכותא בלא תאגא — מלכות בלא כתר היא.

בעיא לאיגיוריבעיא לאיגיורי — רצתה להתגייר. באתה אצל אברהם יצחק ויעקב ולא קבלוה; הלכה והיתה פילגש לאליפז בן עשו. אמרה: מוטב תהא שפחה לאומה זו, ולא תהא גבירה לאומה אחרת.

נפק מינהנפק מינה — יצא ממנה עמלק, דצערינהו לישראלדצערינהו לישראל — שציער את ישראל. מאי טעמא? דלא איבעי להו לרחקהדלא איבעי להו לרחקה — שלא היה להם לרחקה.

וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים —

אמר רבא ברבי יצחק אמר רב:

מכאן לצדיקים שאין פושטין ידיהן בגזל.

וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה — מאי דודאים?

אמר רב:

יברוחייברוחי — יברוחין — הדודאים (מנדרגורה).

לוי אמר:

סיגליסיגלי — סיגליות (צמח ריחני).

רבי יונתן אמר:

(סיבסוך) [סביסקיסביסקי — מין צמח ריחני]:

תרגום לעבריתלחוט של כוביא לקור (חוט) של עכביש דאתן עלה עכשיו שבאנו לעניין זה מיהת מכל מקום הואי היתה מלכותא בלא תאגא מלכות בלא כתר בעיא לאיגיורי רצתה להתגייר נפק מינה יצא ממנה דצערינהו לישראל שציער את ישראל דלא איבעי להו לרחקה שלא היה להם לרחקה יברוחי יברוחין — הדודאים (מנדרגורה) סיגלי סיגליות (צמח ריחני) סביסקי מין צמח ריחני

חילופי נוסח והשלמות

ספרי במדבר, בראשית רבה, בבלי. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אהמקוםהמק׳
אבתורהבתו׳
בסעדיןסערין
בבןכן
בהמובקרהמובחר
בשהואשהיא
בהיושהיו
בעלעד
בהיוכמה שהיו
בכבודהסבורה
גלהביא— (הוספה)
גפת— (הוספה)
גח— (הוספה)
גצערי— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
ספרי במדברכתב יד וטיקן 32
בראשית רבהפרשה עב: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית); פרשה צח: כתב יד וטיקן 30 (יד ראשונה)
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§90§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה צ

המעט קחתך את אישי

וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי(בראשית ל, טו)

״המעט קחתך את אישי״ — רחל שזילזלה בצדיק אינה נקברת עמו, זו הפסידה וזו נשתכרה, ובשכר הדודאים עמדו יששכר וזבולון; ובשעת הדודאים עלה ראובן משכבי אביו

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בראשית רבה, שיר השירים רבה §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אלפי שזילזלה בצדיק

בראשית רבה, פרשה עב, ד · דרשת הפסוק · ״ותאמר לה המעט קחתך את אישי… לכן ישכב עמך הלילה״ · רחל שזלזלה בצדיק אינה נקברת עמו, ומה הפסידה כל אחת ומה נשכרה

״הנית״ — הושלם במאגרים, כבתיאודור–אלבק. ״הדא דהיא אמרה״ — כך בכתב היד (הרי״ש של ״אמרה״ מסופקת); במאגרים תוקן ״הוא דהיא״, ובתיאודור–אלבק ״הה״ד״.

בדברי רבי לעזר בכתב היד ״זו הפסידה זו הפסכרה זו השתכרה…״ (מסומן במאגרים ״כך״, ותוקן שם ״השתכרה״); תוקן ״וזו הפסידה״ כבדברי רבי שמואל בר נחמן שאחריו וכבתיאודור–אלבק (״זו הפסידה וזו הפסידה זו נשתכרה וזו נשתכרה״). ״נסתכרה״ — כך בכתב היד. בסוף הפסקה כפל ״ורחל נשתכרה דודאים והפסידה שבטים וקבורה״ — מחוק במאגרים ובידי הסופר, ואינו כאן.

בתיאודור–אלבק ״ר׳ ברכיה אמר ר׳ אלעזר ור׳ שמואל בר נחמן״; ״לאה הפסידה דודאים ונשתכרה שבטים (ובכורה)״.

נוסח אחר של ״זו הפסידה וזו נשתכרה״ — שיר השירים רבה ז, כ (להלן, ב), ושם הדברים על ״הדודאים נתנו ריח״ ובשכר הדודאים יששכר וזבולון.

״המעט קחתך את אישי״ במניין ״רבע ישראל״ — האמהות שחטפו מצוות — בתנחומא, בלק יב (לעיל, פרשה פה), ושם חילופי תנחומא בובר, בלק כ, ובמדבר רבה כ, יט.

וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל לֵאָה תְּנִי נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ(בראשית ל, יד).

וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ וגו׳(בראשית ל, טו) —

אמר רבי יצחק:

הנית לשבי מן דקניהנית לשבי מן דקני — הנחת (עוד) לשבות מזקני? — כלומר: אחרי שלקחת את הכל, תיטלי גם את זה.

אינה נכנסת עמו לקבורה

תני רבי שמעון בן יוחי:

לפי שזילזלה בצדיק — לפיכך אינה נכנסת עמו לקבורה.

הדא דהיא אמרההדא דהיא אמרה — זה שהיא אומרת: לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ —

אמרה לה: עמיך הוא דמיך, עימי לית הוא דמיך.אמרה לה: עמיך… — אמרה לה: עמך הוא שוכב, עמי אינו שוכב.

אמרה לה: עמך הוא שוכב, עמי אינו שוכב.

זו הפסידה וזו נשתכרה

רבי ברכיה אמר, רבי לעזר ורבי שמואל בר נחמן:

רבי לעזר אומר:

זו הפסידה וזו הפסידה, זו השתכרה וזו השתכרה:

לאה הפסידה דודאים — נסתכרהנסתכרה — נשתכרה שבטים ובכורה;

ורחל נשתכרה דודאים — והפסידה שבטים ובכורה.

רבי שמואל בר נחמן אמר:

זו הפסידה וזו הפסידה, זו השתכרה וזו השתכרה:

לאה הפסידה דודאים — נשתכרה שבטים וקבורה;

ורחל נשתכרה דודאים — והפסידה שבטים וקבורה.

תרגום לעבריתהדא דהיא אמרה זה שהיא אומרת נסתכרה נשתכרה הנית לשבי מן דקני הנחת (עוד) לשבות מזקני? — כלומר: אחרי שלקחת את הכל, תיטלי גם את זה

בהַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ — דודאי לאה ורחל

שיר השירים רבה, פרשה ז, כ · דרשת הפסוק · ״הדודאים נתנו ריח״ · נוסח אחר · בשכר הדודאים עמדו יששכר וזבולון; זו הפסידה וזו נשתכרה; שני דודאי התאנים

ה״דבר אחר״ שבפסקה, ובו מחלוקת רבי יודן ורבי לוי; לפניו ״הדודאים — אלו עולמי ישראל״, ואחריו ״ועל פתחינו כל מגדים״ (משל האריס והפרדס) ו״דודי צפנתי לך״, ענין אחר.

״בא וראה״ — לפניו ״(אלו)״ נמחק במאגרים, והבי״ת הושלמה. ״עמדו״ — בגליון. ״זבולון״, ״נשתכרה״ — בכתב היד ״לבולון״, ״נשכרה״, ותוקנו במאגרים. ״יכניה״ (היו״ד), ״האחד״ (הדל״ת) — מסופקים.

בוילנא ״רבי אלעזר ורבי שמואל בר נחמן״; ״שני הדודאים הטובים והרעים נתנו ריח״ (בכתב היד ״הטובות״).

המדרש קורא ״כה הראני יי והנה שני דודאים, הדוד האחד…״ (ירמיה כד, א–ב; במסורה: הראני… שני דודאי תאנים… הדוד אחד).

נוסח אחר של בראשית רבה עב, ד (לעיל, א) — ״זו הפסידה וזו הפסידה, זו השתכרה וזו השתכרה״: שם לרבי לעזר ״שבטים ובכורה״ ולרבי שמואל בר נחמן ״שבטים וקבורה״; כאן לרבי לעזר ״שבטים וקבורה״, ולרבי שמואל ״שבטים… והפסידה הבכורה״.

דודאי לאה ורחל

דבר אחר:

הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ(שיר השירים ז, יד) —

רבי יודן ורבי לוי.

רבי יודן אמר:

בא וראה כמה הן חביבין הדודאים לפני מי שאמר והיה העולם,

שבשכר הדודאים הללו עמדו שני שבטים גדולים מסוימים,

ואלו הן: שבטו של יששכר ושבטו של זבולון,

שנאמר: וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב(בראשית ל, טז).

רבי לעזר אומר:

זו הפסידה וזו הפסידה, זו נשתכרה וזו נשתכרה:

לאה הפסידה דודאים, ונשתכרה שבטים וקבורה;

רחל נשתכרה דודאים, והפסידה שבטים וקבורה.

רבי שמואל אמר:

זו הפסידה וזו הפסידה, זו נשתכרה וזו נשתכרה:

לאה הפסידה דודאים, ונשתכרה שבטים, והפסידה הבכורה;

רחל נשתכרה דודאים, ונשתכרה הבכורה, והפסידה שבטים.

שני דודאי תאנים

אמר רבי לוי:

כתיב: כה הִרְאַנִי יְיָ וְהִנֵּה שְׁנֵי דודאים(ירמיה כד, א),

הַדּוּד האחד תְּאֵנִים טֹבוֹת מְאֹד(ירמיה כד, ב) — זו גלותו של יכניה;

והַדּוּד האחד תְּאֵנִים רָעוֹת מְאֹד — זו גלותו של צדקיה.

אין תאמר: גלותו של יכניה עשת תשובה, וגלותו של צדקיה לא עשת תשובה —

תלמוד לומר: הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ — שני הדודאים הטובות נתנו ריח.

גכִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ — בשעה שהבאת דודאים

בראשית רבה, פרשה צט (לישנא אחרינא), ג–ה · דרשת הפסוק · ״כי עלית משכבי אביך״ · ראובן עלה משכבי אביו בשעת הדודאים, ומרוחק עד שיבא משה ויקרבנו

מן הנוסח האחר של פרשת ויחי (״לישנא אחרינא״), שאינו בכתב יד וטיקן 30. הפסקה נמשכת ב״יצא ראובן ואזניו מקוטפות… שמעון ולוי אחים״ (מט, ה), ענין אחר. בבראשית רבה צח, ה: ״כי עליתה — איכן? בדרום״ (בתיאודור–אלבק שם ״היכן? בדודאים״).

מקבילות: תנחומא, ויחי ט — ״עיליתה משכבי אביך. אימתי? בשעת דודאים״, ושם ״חללת יצועי עלה — תהיה מרוחק עד שיבא משה״, בלא ״את עלית משכבי וחללת יצועי״ ובלא ״ויתיר אותך״; מדרש ילמדנו (ילקוט תלמוד תורה), בראשית מט, ד — כלשון הזה כמעט מלה במלה (״בשעה שהבאת הדודאים״, ״תהא מרוחק״, ״דכתיב ביה: ומשה עלה אל האלהים״, ״יחי ראובן ואל ימות״). חילופיהם בפנים.

כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ(בראשית מט, ד) — (תנחומא: אימתי?) בשעה שהבאת דודאים,

והיתה אמך אומרת לאחותה: הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי(בראשית ל, טו) (תנחומא: לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ) —

את עלית משכבי וחללת יצועי.

ומפני שחללת אותו (מדרש ילמדנו: יצועי) —

הוי מרוחק עד שיבא משה, שכתוב בו: וּמֹשֶׁה עָלָה(שמות יט, ג),

ויתיר אותך ויקרבך,

הדא הוא דכתיב (תנחומא: יאמר לך; מדרש ילמדנו: שנאמר): יְחִי רְאוּבֵן(דברים לג, ו).

חילופי נוסח והשלמות

בראשית רבה, שיר השירים רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אהנית— (הוספה)
או— (הוספה)
אהפסידההפסכרה
בבאא
בזבולוןלבולון
בנשתכרהנשכרה

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית)
שיר השירים רבהכתב יד וטיקן 76
§§91§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה צא

ויבא יעקב מן השדה בערב

וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב(בראשית ל, טז)

״ויבא יעקב מן השדה בערב״ — תנאי בית דין בשכר פועלים; דרך ארץ שאין תשמיש אלא בלילה

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בראשית רבה, רות רבה §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אתנאי בית דין — הכנסה משלפועל

בראשית רבה, פרשה עב, ה · דרשת הפסוק · ״ויבא יעקב מן השדה בערב״ · תנאי בית דין בשכר פועלים: ההליכה על בעל הבית והחזרה על הפועל

״משלפועל״ (השני) — בכתב היד ״משפועל״, והלמ״ד הושלמה במאגרים. המדרש קורא ״עד ערב״ (במסורה: עדי ערב).

המשנה (בבא מציעא ז, א) — בתיאודור–אלבק ״ופסק עימהן להשכים ולהעריב, מקום שנהגו שלא להשכים ולהעריב אינו יכול לכופן״; שם ״ר׳ אמי בשם ר׳ שמעון בן לקיש״.

מקבילה: ירושלמי בבא מציעא ז, א — ״מקום שאין מנהג… תניי בית דין הוא שתהא השכמה של פועלין והערבה של בעל הבית״, וראייתו ״תזרח השמש יאספון… יצא אדם לפעלו״; ״עד איכן? עד כדי למלאות לו חבית מים ולצלות לו דגה ולהדליק לו נר״ — שם בלי ״ערב שבת״, ובשם ״יהודה בן בוני, רבי אמי, רב יהודה״ (כאן רבי מנא ורבי אימי בשם רבי שמעון בן לקיש).

״בשכר הדודאים הללו עמדו שני שבטים גדולים… יששכר וזבולון, שנאמר: ויבא יעקב מן השדה בערב״ (שיר השירים רבה ז, כ) — בפרשה צ (המעט קחתך את אישי), ב.

וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב(בראשית ל, טז) —

תנינן: השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב(משנה בבא מציעא ז, א) וגו׳.

אמר רבי מנא:

מקום שאין מנהג — תנאי בית דין הוא:

שתהא הוצאה משלבעל הבית, והכנסה משלפועל.

הוצאה משלבעל הבית — מניין?

תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ(תהלים קד, כב) — מיכן והלךמיכן והלך — מכאן והלאה יֵצֵא אָדָם לְפׇעֳלוֹ(תהלים קד, כג).

הכנסה משלפועל — מנין?

וְלַעֲבֹודָתוֹ עד עָרֶב.

רבי אימי בשם רבי שמעון בן לקיש:

הטריחוהטריחו — הטילו טורח על בעל הבית: שאם היתה ערב שבת — שתהא הכנסה משלו.

עד איכן?

עד שיהיה כל אחד ואחד ממלא לו חבית שלמים, וצולה לו דגה, ומדליק לו נר.

וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה —

הדה היא דכתיב:

וְלַעֲבֹודָתוֹ עד עָרֶב.

תרגום לעבריתמיכן והלך מכאן והלאה הטריחו הטילו טורח

בכִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ — דרך ארץ

רות רבה, פרשה ב, טז · דרשת הפסוק · ״כי זקנתי מהיות לאיש״ · למדה תורה דרך ארץ, שאין תשמיש המטה אלא בלילה: ״וישכב עמה בלילה הוא״

הדרשה השנייה שבפסקה; לפניה ״שבנה בנותי לכנה״ — ״כנגד שלשה פעמים שדוחים את הגר״ (רבי שמואל, רבי יצחק), ענין אחר.

המדרש קורא ״אל בית המלכות״ (אסתר ב, יד; במסורה ובלרנר: אל בית הנשים).

כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ(רות א, יב).

אמר רבי יוחנן:

למדתך תורה דרך ארץ, שאין תשמישה של מטה אלא בלילה,

הדא הוא דכתיב:

וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא(בראשית ל, טז),

ואומר: בָּעֶרֶב הִיא בָאָה וּבַבֹּקֶר הִיא שָׁבָה אֶל בֵּית(אסתר ב, יד) המלכות,

וכתיב: גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ.

חילופי נוסח והשלמות

בראשית רבה, רות רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אל— (הוספה)
אדכתיב— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית)
רות רבהכתב יד אוקספורד 164
§§92§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה צב

ותצא לאה לקראתו

וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא(בראשית ל, טז)

״ותצא לאה לקראתו״ — כוונתה להעמיד שבטים, והקדוש ברוך הוא סייע; האשה התובעת בעלה לדבר מצוה; ״כאמה בתה״ — יציאתה של דינה

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

ירושלמי, בבלי, בראשית רבה, תנחומא, מדרש משלי, תנחומא בובר §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

״ותאמר אלי תבוא״ — כוונתה להעמיד שבטים

אאשה פרושה

ירושלמי סוטה ג, ד · סוגיא · ״אשה פרושה״; ״ותאמר אלי תבוא״ — הוא לבדו היה יודע שלא עלת על דעתה אלא להעמיד שבטים

על המשנה ״הוא היה אומר: חסיד שוטה, ורשע ערום, ואשה פרושה, ומכות פרושין — הרי אלו מכלי עולם״ (משנה סוטה ג, ד; בכתב יד ליידן הלכה ד).

אשה פרושה(משנה סוטה ג, ד) — זו שהיא יושבת ומלעבתומלעבת — ומלגלגת, ומתלוצצת בדברי תורה.

וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא(בראשית ל, טז).

וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא.

אמר רבי אבהו: כביכול היה במחשבה.

הוא לבדו היה יודע שלא עלת על דעתה אלא בשביל להעמיד שבטים.

תרגום לעבריתומלעבת ומלגלגת, ומתלוצצת

בשלא הניחה אותו לרחוץ רגליו

בראשית רבה, פרשה עב, ו · דרשת הפסוק · ״ותצא לאה לקראתו ותאמר אלי תבוא״ · נוסח אחר · לאה שכוונה להעמיד שבטים, ויששכר וזבולון שעמדו על ידי הדודאים

״רגליו״ — הושלם במאגרים; ״הקדוש ברוך הוא״ — בכתב היד ״קוב׳ה״, והה״א הושלמה במאגרים; לפני ״הדודאים״ בכתב היד ו״ו, ונמחקה במאגרים.

בתיאודור–אלבק ״יששכר עוסק בתורה וזבולון מפרש בים ובא ונותן לו״.

״צפה הקדוש ברוך הוא שלא היתה כוונתה אלא על מנת להעמיד שבטים״ — כדברי רבי אבהו בירושלמי סוטה ג, ד (לעיל, א): ״הוא לבדו היה יודע שלא עלת על דעתה אלא בשביל להעמיד שבטים״.

וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ(בראשית ל, טז) —

מלמד שלא הניחה אותו לרחוץ רגליו.

וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבא —

אמר רבי אבהו:

צפה הקדוש ברוך הוא שלא היתה כוונתה אלא על מנת להעמיד שבטים;

לפיכך צרךצרך — הוצרך הכתוב לומר: וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבא.

סרסורותן של דודאים

אמר רבי לוי:

בא וראה מה יפה היית סרסורותןסרסורותן — תיווכם שלדודאים,

שעל ידי דודאים עמדו שני שבטים גדולים בישראל: יששכר וזבולון.

יששכר יושב ועוסק בתורה,

וזבולן יוצא ומפרש בימים, ובא ונותן בתוך פיו שליששכר —

והתורה רבה בישראל:

הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ(שיר השירים ז, יד).

תרגום לעבריתצרך הוצרך סרסורותן תיווכם

גמי מנה עפר יעקב

בבלי נדה פרק ג, לא ע״א · סוגיא · ״ומספר את רובע ישראל״ — הקדוש ברוך הוא סופר מתי תבא טיפה שהצדיק נוצר הימנה, ונסמית עין בלעם; ״וישכב עמה בלילה הוא״ — הקדוש ברוך הוא סייע

״דרש רבי אבהו״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י וטיקן 110–111: ״דרש רבא״; בכ״י וטיקן 113 ובדפוס ונציה: ״רבי אבהו״. לפניה דרשות על יצירת הולד (״ארחי ורבעי זרית״, ״ותזרני חיל״), אחריה: ״אמר רבי יצחק אמר רבי אמי: אשה מזרעת תחילה יולדת זכר״.

״חמור גרם לו ליששכר״ — בבראשית רבה צט (לישנא אחרינא), יד (להלן, ד), בנוסח אחר: ״חמור גרם אותו… נהק החמור, ושמעה קולו, ויצאת לקראתו״.

דרש רבי אבהו:

מאי דכתיב: מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת רֹובַע יִשְׂרָאֵל(במדבר כג, י)?

מלמד שהקדוש ברוך הוא יושב וסופר את רביעיותיהם של ישראל, מתי תבא טיפה שהצדיק נוצר הימנה.

רש״י רביעיותיהם — עונת תשמישן.

ועל דבר זה נסמית עינו של בלעם הרשע.

אמר: מי שהוא טהור וקדוש ומשרתיו טהורים וקדושים, יציץ בדבר זה?

מיד נסמית עינו, דכתיב: נְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻום הָעָיִן(במדבר כד, ג).

והיינו דאמרוהיינו דאמר — וזהו שאמר רבי יוחנן: מאי דכתיב: וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא(בראשית ל, טז)?

מלמד שהקדוש ברוך הוא סייע באותו מעשה, שנאמר: יִשָּׂשכָר חֲמֹור גָּרֶם(בראשית מט, יד) — חמור גרם לו ליששכר.

רש״י הוא — קודשא בריך הוא סייעה שנטה חמורו של יעקב לאהל לאה ואותו הלילה של האחרות היה.

תרגום לעבריתוהיינו דאמר וזהו שאמר

דיִשָּׂשכָר חֲמֹור גָּרֶם — נהק החמור

בראשית רבה, פרשה צט (לישנא אחרינא), יד · דרשת הפסוק · ״יששכר חמר גרם״ · נוסח אחר · יששכר מביא בחמור; חמור גרם אותו — נהק החמור ויצאה לאה לקראתו; טוען את התורה כחמור

מן הנוסח האחר של פרשת ויחי (״לישנא אחרינא״), שאינו בכתב יד וטיקן 30. ״חמור גרם לו ליששכר״ — גם בבבלי נדה פרק ג, לא ע״א (לעיל, ג), בדברי רבי יוחנן על ״וישכב עמה בלילה הוא״.

יִשָּׂשכָר חֲמֹור גָּרֶם(בראשית מט, יד) —

יששכר מביא בחמור, וזבולון באניות,

שנאמר: וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּות(בראשית מט, יג).

דבר אחר:

יִשָּׂשכָר חֲמֹור גָּרֶם — חמור גרם אותו.

וכי מנין היתה לאה יודעת שבא יעקב?

אלא נהק החמור, ושמעה קולו, ויצאת לקראתו.

דבר אחר:

יִשָּׂשכָר חֲמֹור גָּרֶם —

כשם שהחמור טוען את המשא, כך יששכר טוען את התורה.

האשה התובעת את בעלה

הכל אשה שתובעת בעלה לדבר מצוה

בבלי עירובין פרק י, ק ע״ב · סוגיא · האשה התובעת בעלה לדבר מצוה — בניה נבונים, כבני לאה: ״אלי תבוא״ ו״מבני יששכר יודעי בינה לעתים״; והלא ״והוא ימשל בך״ — האשה תובעת בלב? כשמרצה אותו

״אמר רבי יוחנן״ — כן בדפוס ונציה; בכ״י מינכן 95, בכ״י אוקספורד 366 ובכ״י וטיקן 109: ״אמר רבי יונתן״ (וכן בבלי נדרים פרק ב, כ ע״ב).

״איני? והאמר רב יצחק בר אבדימי״ — בכ״י מינכן 95: ״והא אמר רבי יצחק״. אחרי התשובה ממשיך התלמוד במנין הקללות: ״הני שבע הוויין״ — ענין אחר.

סוגיא מקבילה: בבלי נדרים פרק ב, כ ע״ב, ״כל אדם שאשתו תובעתו״ — קושיא על ״בני חצופה״, בלשון אחרת ובלי עשר הקללות.

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן:

כל אשה שתובעת בעלה לדבר מצוה — הווין לה בניםהווין לה בנים — יהיו לה בנים שאפילו בדורו של משה לא היו כמותן.

רש״י לדבר מצוה — תשמיש.

דאילודאילו — שהרי בדורו של משה כתיב: הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹונִים וִידֻועִים לְשִׁבְטֵיכֶם(דברים א, יג), וכתיב: וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻועִים(דברים א, טו) — ואילו ״נבונים״ לא אשכחלא אשכח — לא נמצא.

רש״י נבונים — מבינים דבר מתוך דבר.

ואילו גבי לאהואילו גבי לאה — ואילו אצל לאה כתיב: וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ(בראשית ל, טז), וכתיב: וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם וְכׇל אֲחֵיהֶם עַל פִּיהֶם(דברי הימים א יב, לג).

רש״י יששכר — לאה תבעה את יעקב לדבר מצוה ותאמר אלי תבוא כי שכר שכרתיך וגו׳.

איניאיני — האומנם? (וכי כך הוא?)?

והאמרוהאמר — והרי אמר רב יצחק בר אבדימי: עשר קללות נתקללה חוה, דכתיב:

אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה(בראשית ג, טז) — אלו שני טפי דמים, אחת דם נדה ואחת דם בתולים (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366: דם בתולים, שהאשה עצבה עליהם);

עִצְּבוֹנֵךְ — זה צער גידול בנים;

וְהֵרֹונֵךְ — זה צער העיבור;

רש״י צער עבור — עוברות חולות הן.

בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים — כמשמעו.

רש״י כמשמעו — צער הלידה.

וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ — מלמד שהאשה משתוקקת על בעלה בשעה שיוצא לדרך;

רש״י משתוקקת — מתאוה לתשמיש.

וְהוּא יִמְשׇׁל בָּךְ — מלמד שהאשה תובעת בלב והאיש תובע בפה; זו היא מדה טובה בנשים!

רש״י והוא ימשל בך — שהוא מושל לומר בפה תאות לבו והאשה בלב ובושה להוציא בפה.

כי קאמרינןכי קאמרינן — כשאמרנו (את דברינו) — דמרציא ארצויי קמיהדמרציא ארצויי קמיה — כשהיא מרצה (ומתחננת) לפניו.

רש״י דמרצייא ארצויי קמיה — מראה לפניו עניני חיבה.

תרגום לעבריתהווין לה בנים יהיו לה בנים דאילו שהרי לא אשכח לא נמצא ואילו גבי לאה ואילו אצל לאה איני האומנם? (וכי כך הוא?) והאמר והרי אמר כי קאמרינן כשאמרנו (את דברינו) דמרציא ארצויי קמיה כשהיא מרצה (ומתחננת) לפניו

ובני תשע מדות

בבלי נדרים פרק ב, כ ע״ב · סוגיא · ״המורדים והפושעים בי״ — בני תשע מדות, ובהם בני חצופה; והלא האשה התובעת בעלה — בניה נבונים כבני יששכר? בשמרצה אותו

לפני הסוגיא: ״ולא תתורו אחרי לבבכם — מכאן אמר רבי: אל ישתה אדם בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר״; אחריה המשנה ״ארבעה נדרים התירו חכמים״.

״בני אסנ״ת משגע״ח״ — סימן למדות שאחריו, בראשי תיבות; אינו בכ״י מינכן 95, וכן ״אמר רבי לוי״.

״איני? והאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן״ — סוגיא מקבילה: בבלי עירובין פרק י, ק ע״ב, ״כל אשה שתובעת בעלה לדבר מצוה״ (שם בדפוס: ״אמר רבי יוחנן״), עם ״ותצא לאה לקראתו״ ועשר קללות של חוה.

וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמֹּורְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי(יחזקאל כ, לח) —

אמר רבי לוי:

אלו בני תשע מדות: בני אסנ״ת משגע״ח —

בני אימה, בני אנוסה, בני שנואה, בני נידוי, בני תמורה, בני מריבה, בני שכרות, בני גרושת הלב, בני ערבוביאבני ערבוביא — בני ערבוב (שבשעת המעשה דעתו על אשה אחרת), בני חצופה.

איניאיני — האומנם? (וכי כך הוא?)?

והאמרוהאמר — והרי אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל אדם שאשתו תובעתו — הויין לו בניםהויין לו בנים — יהיו לו בנים שאפילו בדורו של משה רבינו לא היו כמותם.

שנאמר: הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹונִים(דברים א, יג), וכתיב: וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם(דברים א, טו) — ולא כתיב נבונים (כ״י וטיקן 110–111: ואילו נבונים לא כת׳; ואילו גבי לאה כת׳ ותצא לאה לקראתו ותאמר אלי תבו׳ כי שכר שכרתיך בדודאי בני);

וכתיב: יִשָּׂשכָר חֲמֹור גָּרֶם(בראשית מט, יד), וכתיב: מִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים(דברי הימים א יב, לג)!

ההיא — דמרציא ארצויידמרציא ארצויי — כשהיא מרצה (ומתחננת) לפניו:

תרגום לעבריתבני ערבוביא בני ערבוב (שבשעת המעשה דעתו על אשה אחרת) איני האומנם? (וכי כך הוא?) והאמר והרי אמר הויין לו בנים יהיו לו בנים דמרציא ארצויי כשהיא מרצה (ומתחננת) לפניו

״כאמה בתה״ — ותצא לאה, ותצא דינה

זתירגם יוסי מעוני בכנישתא בטיבריה

ירושלמי סנהדרין ב, ו · סוגיא · ״שמעו זאת הכהנים״ — כמזבח כהניו, כגנתה כן גננה; ״ותצא דינה״ — ״ותצא לאה לקראתו״

בהלכה ״מלך… אין רואין אותו ערום״ (משנה סנהדרין ב, ה; בכתב יד ליידן הלכה ו), אחר מעשי רבי יודן נשייא.

״כ״ד מתנתא״ — כן בכ״י ליידן (״כ׳ד׳״) ובדפוס ונציה (״כ״ד״), בלי פתיחה: עשרים וארבע מתנות כהונה.

״איפשר כל מאן דנא שאיל הוא מגיב לי״ — בדפוס ונציה ״שאיל ליה הוא מגיב לי״.

תירגם יוסי מעוני בכנישתא בטיבריה:תירגם יוסי מעוני… — תרגם (ודרש) יוסי מעון בבית הכנסת בטבריה: ״שמעו זאת הכהנים״ — מדוע אינכם עמלים בתורה? וכי לא נתתי לכם עשרים וארבע מתנות? אמרו לו: אין נותנים לנו כלום. ״והקשיבו בית ישראל״ — מדוע אינכם נותנים עשרים וארבע מתנות שציויתי אתכם בסיני? אמרו לו: המלך נוטל את הכל.

תרגם (ודרש) יוסי מעון בבית הכנסת בטבריה:

שִׁמְעוּ זֹאת הַכֹּהֲנִים(הושע ה, א) — למה לית אתון לעין באורייתא? לא יהבית לכון כ״ד מתנתא!?

״שמעו זאת הכהנים״ — מדוע אינכם עמלים בתורה? וכי לא נתתי לכם עשרים וארבע מתנות?

אמר ליה: לא יהבין לן כלום.

אמרו לו: אין נותנים לנו כלום.

וְהַקְשִׁיבוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל — למה לית אתון יהבין כ״ד מתנתא דפקידית יתכון בסיני?

״והקשיבו בית ישראל״ — מדוע אינכם נותנים עשרים וארבע מתנות שציויתי אתכם בסיני?

אמר ליה: מלכא נסיב כולא.

אמרו לו: המלך נוטל את הכל.

וּבֵית הַמֶּלֶךְ הַאֲזִינוּ כִּי לָכֶם הַמִּשְׁפָּט — לכם אמרתי: וזה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים(דברים יח, ג), עתיד אני לישב עמהן בדין ולפסקן ולאבדן מן העולם.

שמע רבי יודן נשייא וכעס, דחל וערק.שמע רבי יודן… — שמע רבי יודן הנשיא וכעס; (יוסי) פחד וברח. עלו רבי יוחנן וריש לקיש לפייסו. אמרו לו: רבי, אדם גדול הוא! אמר להם: אפשר שכל מה שאשאל אותו — הוא משיב לי? אמרו לו: כן. אמר לו: מהו זה שכתוב ״כי זנתה אמם״? וכי שרה אמנו זונה היתה?

שמע רבי יודן הנשיא וכעס; (יוסי) פחד וברח.

סלקון רבי יוחנן וריש לקיש לפייס ליה.

עלו רבי יוחנן וריש לקיש לפייסו.

אמרו ליה: רבי, גברא רבא הוא!

אמרו לו: רבי, אדם גדול הוא!

אמר ליה: איפשר כל מאן דנא שאיל הוא מגיב לי?

אמר להם: אפשר שכל מה שאשאל אותו — הוא משיב לי?

אמרו ליה: אין.

אמרו לו: כן.

אמר ליה: מהו דין דכתיב: כִּי זָנְתָה אִמָּם(הושע ב, ז)? וכי שרה אמינו זונה הייתה!?

אמר לו: מהו זה שכתוב ״כי זנתה אמם״? וכי שרה אמנו זונה היתה?

אמר ליה: כבת כן אמה, כאמה בתה.

כדור כן הנשיא, כנשיא כן הדור.

כמזבח כהניו.

כהנא אמר כן: כגנתה כן גננה.

אמר ליה: לא טב דקליל לי דלא באפוי חד זמן, אלא באפיי תלתא זימנין.אמר ליה: לא… — אמר לו: לא די שביזה אותי שלא בפני פעם אחת, אלא (ביזני) בפני שלוש פעמים! אמר לו: מהו זה שכתוב ״הנה כל המושל עליך ימשול לאמר כאמה בתה״? וכי אמנו לאה זונה היתה, שכתוב ״ותצא דינה״? אמר לו: לפי שכתוב ״ותצא לאה לקראתו״ — למדים יציאה מיציאה.

אמר לו: לא די שביזה אותי שלא בפני פעם אחת, אלא (ביזני) בפני שלוש פעמים!

אמר ליה: מהו דין דכתיב: הִנֵּה כׇּל הַמֹּושֵׁל עָלַיִךְ יִמְשֹׁול לֵאמֹר כְּאִמָּה בִּתָּהּ(יחזקאל טז, מד)? וכי אימינו לאה זונה היית, דכתיב: וַתֵּצֵא דִינָה(בראשית לד, א)?

אמר לו: מהו זה שכתוב ״הנה כל המושל עליך ימשול לאמר כאמה בתה״? וכי אמנו לאה זונה היתה, שכתוב ״ותצא דינה״?

אמר ליה: לפום דכתיב: וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ(בראשית ל, טז) — פשטין יציאה מיציאה.

אמר לו: לפי שכתוב ״ותצא לאה לקראתו״ — למדים יציאה מיציאה.

חהִנֵּה כׇּל הַמֹּושֵׁל עָלַיִךְ יִמְשֹׁל

בראשית רבה, פרשה פ, א · פתיחתא ראשונה · נוסח אחר · כאמה בתה: הכהנים שלא נתנו מתנותיהם, יוסי מעונייה ורבי, ולאה שיצאה מקושטת

הִנֵּה כׇּל־הַמֹּשֵׁל עָלַיִךְ יִמְשֹׁל לֵאמֹר כְּאִמָּה בִּתָּהּ(יחזקאל טז, מד)

פתיחתא סתמית, בלי ״פתח״.

מקבילה: ירושלמי סנהדרין ב, ו (לעיל, ז) — ״תירגם יוסי מעוני בכנישתא בטיבריה״, ושם ״וכי אימינו לאה זונה היית… לפום דכתיב ׳ותצא לאה לקראתו׳ — פשטין יציאה מיציאה״, בלא ״מקושטת כזונה״.

״ולאמר״ — הלמ״ד הושלמה במאגרים, ו״אמר״ כפול בכתב היד ונמחק בידי הסופר. ״לן״ — בכתב היד ״לך״. ״רמשא״ — בגליון, תחת ״דמשח״ שנמחק; ״ריש לקיש למי״ — הושלם במאגרים במקום אותיות מטושטשות. ״כן״ (כבית כן האומה) — בגליון, תחת ״מן״ שנמחק.

״נגשה עד דברתה בעוטה… זני עד דברתה זני״ — בכתב היד ״עגושה על דברת בעוטה… ומ עד דברתם ומ״, ותוקן במאגרים. בתיאודור–אלבק: ״יוסי מעוניה תרגם בכנישתא דמעונאי״, ״בית נשיאה״, ״כבת כן אמה״, ״לית תורא ענישה עד דברתא בעיטא, לית איתא זניא עד דברתה זניא״.

וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה וגו׳(בראשית לד, א).

הִנֵּה כׇּל הַמֹּושֵׁל וגו׳(יחזקאל טז, מד).

הכהנים ועשרים וארבע מתנות

יוסי מעונייה תרגם בכנישתהון דמעונאיבכנישתהון דמעונאי — בבית הכנסת של בני מעון:

שִׁמְעוּ זֹאת הַכֹּהֲנִים וגו׳(הושע ה, א).

אמר:

עתיד הוא הקדוש ברוך הוא ליטול את הכהנים ולהעמידן בדין, ולאמר להם:

למה לא יגעתם בתורה? לא הייתם נהנים מבניי עשרים וארבע מתנות?

והינון אמרין לה: לא הוון יהבין לן כלום.והינון אמרין לה:… — והם אומרים לו: לא היו נותנים לנו כלום.

והם אומרים לו: לא היו נותנים לנו כלום.

וְהַקְשִׁיבוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל —

למה לא הייתם נותנים לכהנים עשרים וארבע מתנות שהכתבתי לכם בתורה?

והינון אמרין לה: על אילין דבית נסייא הוון נסבין כולה.והינון אמרין לה:… — והם אומרים לו: אלה שבבית הנשיא היו נוטלים את הכל.

והם אומרים לו: אלה שבבית הנשיא היו נוטלים את הכל.

וּבֵית הַמֶּלֶךְ הַאֲזִינוּ כִּי לָכֶם הַמִּשְׁפָּט —

שלכם היה:

וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים וגו׳(דברים יח, ג).

לפיכך לָכֶם — ועליכם;

עליכם מדת הדין נהפכת.

רבי וריש לקיש

שמע רבי וכעס.שמע רבי וכעס… — שמע רבי וכעס. לפנות ערב נכנס ריש לקיש לשאול בשלומו ולפייסו עליו.

בפתי רמשא על ריש לקיש למישאול בשלמה, ומפייסה יתיה עלוי.

לפנות ערב נכנס ריש לקיש לשאול בשלומו ולפייסו עליו.

אמר לו:

רבי, צריכין אנו להחזיק טובה לאומות העולם,

שהן מכניסין מימסיןמימסין — ליצנים, שחקנים לבתי תיטריותלבתי תיטריות — לבתי תיאטראות ולבתי קרקסיותולבתי קרקסיות — ולבתי קרקסאות (זירות המרוצים) שלהם ומשחקין בהם,

כדי שלא יהיו יושבים ומסיחין אילו באילו;

ויוסה מעונייה אמר מילא דאורייא, ואקפדת עלוי?ויוסה מעונייה אמר… — ויוסי מעונייה אמר דבר של תורה, והקפדת עליו? אמר לו: וכי יודע הוא (תורה)? אמר לו: כן. ותלמוד קיבל? אמר לו: כן. ואם אשאל אותו — ישיב לי? אמר לו: כן. אמר לו: יעלה. ועלה אליו.

ויוסי מעונייה אמר דבר של תורה, והקפדת עליו?

אמר לה: וידע הוא? אמר לה: אין.

אמר לו: וכי יודע הוא (תורה)? אמר לו: כן.

ואולפן קבל? אמר לה: אין.

ותלמוד קיבל? אמר לו: כן.

ואין שאילנא לה, היא מגיב לי? אמר לה: אין.

ואם אשאל אותו — ישיב לי? אמר לו: כן.

אמר לה: יסוק.

אמר לו: יעלה.

וסלק לגביה.

ועלה אליו.

כאמה בתה

אמר לה: מה הוא דכתיב:

הִנֵּה כׇּל הַמֹּושֵׁל עָלַיִךְ יִמְשֹׁול וגו׳?

אמר לו:

כבית כן האומה; כדור כן הנשיא; כמזבח כן כהניו.

כהנא אמר: לפם גנתא גננא.כהנא אמר: לפם… — כהנא אמר: לפי הגן — הגנן. אמר לו רבי שמעון בן לקיש: עד עכשיו לא סיימתי לפייס על זו, ואתה מביא לנו אחרת!

כהנא אמר: לפי הגן — הגנן.

אמר לה רבי שמעון בן לקיש:

אמר לו רבי שמעון בן לקיש:

עד כדון לא חסלות מן מפייס על הדה, ואת מייתי לן חורי!

עד עכשיו לא סיימתי לפייס על זו, ואתה מביא לנו אחרת!

עיקרו שלדבר הִנֵּה כׇּל הַמֹּושֵׁל מה הוא?

אמר לה:

לית תורה נגשה עד דברתה בעוטה;לית תורה נגשה… — אין פרה נוגחת עד שבתה בועטת; אין אשה זונה עד שבתה זונה.

אין פרה נוגחת עד שבתה בועטת;

לית איתה זני עד דברתה זני.

אין אשה זונה עד שבתה זונה.

אמרו לו: אם כן, אימינו לאה זונה הייתה?

אמר להם: וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ(בראשית ל, טז) —

מלמד שיצאת מקושטת כזונה.

לפיכך כתיב:

וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה.

תרגום לעבריתבכנישתהון דמעונאי בבית הכנסת של בני מעון מימסין ליצנים, שחקנים לבתי תיטריות לבתי תיאטראות ולבתי קרקסיות ולבתי קרקסאות (זירות המרוצים)

טוַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה — תלאה הכתוב באמה

תנחומא, וישלח ז · דרשת הפסוק · ״ותצא דינה בת לאה״ · נוסח אחר · תלאה הכתוב באמה: מה לאה יוצאנית, אף זו יוצאנית — ״כאמה בתה״

הדרשה הראשונה שבפסקה; אחריה דרשות על בראשית לד (״לראות״, ״הרבו עלי מאד מוהר ומתן״, ״החוח אשר בלבנון״ ועוד), ענין אחר. ״אף״ — בכתב היד ״א()״, והושלם במאגרים.

מקבילה: בראשית רבה פ, א (לעיל, ח) — ״ותצא לאה לקראתו — מלמד שיצאת מקושטת כזונה; לפיכך כתיב ׳ותצא דינה בת לאה׳״.

וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה(בראשית לד, א) —

ולא בת יעקב היא?

תלאה הכתוב באמה:

מה לאה יוצאנית — אף זו יוצאנית.

ומנין?

דכתיב: וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ(בראשית ל, טז).

אמר יחזקאל: בַּת אִמֵּךְ אַתְּ(יחזקאל טז, מה),

הִנֵּה כׇּל הַמֹּושֵׁל עָלַיִךְ יִמְשֹׁול לֵאמֹר כְּאִמָּה בִּתָּהּ(יחזקאל טז, מד).

יכמזבח כן כהניו, כנשיא כן הדור

תנחומא בובר, וישלח יד · פתיחתא · קצרה · נוסח אחר · רבי ורבי חייא: כמזבח כן כהניו, כנשיא כן הדור; ״כאמה בתה״ — זו דינה

הִנֵּה כׇּל־הַמֹּשֵׁל עָלַיִךְ יִמְשֹׁל לֵאמֹר כְּאִמָּה בִּתָּהּ(יחזקאל טז, מד)

״זה שאמר הכתוב״, ״אמר לו״, ״כתיב״, ״דבר אחר״ — בכתב היד בקיצור. מקבילה: בראשית רבה פ, א (לעיל, ח) — ״כבית כן האומה; כדור כן הנשיא; כמזבח כן כהניו״, בפי יוסי מעונייה.

זה שאמר הכתוב:

הִנֵּה כׇּל הַמֹּשֵׁל עָלַיִךְ יִמְשֹׁול לֵאמֹר כְּאִמָּה בִּתָּהּ(יחזקאל טז, מד).

רבינו שאל לרבי חייא: מה אתם אומרים כְּאִמָּה בִּתָּהּ?

אמר לו: כמזבח כן כהניו.

הטריח עליו רבי הרבה.

אמר לו: אמור אמת, מה אתם אומרים?

אמר לו: כנשיא כן הדור.

דבר אחר:

כְּאִמָּה בִּתָּהּ — זו דינה.

מה כתיב בלאה? וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ(בראשית ל, טז);

ואף כאן: וַתֵּצֵא דִינָה(בראשית לד, א).

חלק ב

מדרשים מאוחרים

יאדָּרְשָׁה צֶמֶר וּפִשְׁתִּים — בסבר פנים יפות

מדרש משלי, פרק לא · דרשת הפסוק · ״דרשה צמר ופשתים״ · לאה שקיבלה את יעקב בסבר פנים יפות, ויצאו ממנה מלכים ונביאים

אינו בכתב היד שבמאגרים; נדפס מן הדפוס (מהדורת ויסוצקי).

דָּרְשָׁה צֶמֶר וּפִשְׁתִּים(משלי לא, יג) —

זו לאה אמנו, שקבלה ליעקב בסבר פנים יפות,

דכתיב: וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ וגו׳(בראשית ל, טז).

לפיכך זכתה, ויצאו ממנה מלכים ונביאים.

חילופי נוסח והשלמות

ירושלמי, בבלי, בראשית רבה, תנחומא, מדרש משלי, תנחומא בובר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
ברגליו— (הוספה)
חל— (הוספה)
חלןלך
חש— (הוספה)
חה— (הוספה)
חתי— (הוספה)
חריש לקיש למי— (הוספה)
חקפדת— (הוספה)
חי— (הוספה)
חואולפןואולפו
חי— (הוספה)
חי— (הוספה)
חנגשהעגושה
חעדעל
חה— (הוספה)
חזניומ
חדברתהדברתם
חזניומ
טף— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
בראשית רבהפרשיות עב, פ: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית); פרשה צט: כתב יד וטיקן 30
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
תנחומא בוברכתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר
מדרש משלימהדורת בובר
§§93§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה צג

נתן אלהים שכרי

וַתֹּאמֶר לֵאָה נָתַן אֱלֹהִים שְׂכָרִי(בראשית ל, יח)

״נתן אלהים שכרי״ — יששכר בן התורה, ראשי הסנהדריות שהעמיד, וזבולון שהאכילו; ״יזבלני״ — כשדה המזובלת שעושה פירות

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בראשית רבה §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

איששכר בן תורה, וזבולון שהאכילו

בראשית רבה, פרשה עב, ז · דרשת הפסוק · ״ותאמר לאה נתן אלהים שכרי… ותקרא שמו יששכר״ · יששכר בן התורה, ראשי הסנהדריות שהעמיד, וזבולון שהאכילו

המדרש קורא ״ידעי בינה״ (במסורה: יודעי), ״זבולן לחף״ (במסורה: זבולן לחוף).

בתיאודור–אלבק ״ר׳ תנחומ׳ אמר לקילסין, ד״א לעיבורין״ (כאן ״לקירסין״, ו״רבי יוסי בר קצרי אמר לעיבורים״); ״וכשבא משה לברך את ישראל״; ״ממה שיששכר באהליך, ויש א׳ יששכר באהלי זבולון״.

וַתֹּאמֶר לֵאָה נָתַן אֱלֹהִים שְׂכָרִי(בראשית ל, יח) —

יששכר תשיעי לשבטים היה, והוא הקריב שיני למלך.

הדה היא דכתיב:

בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי הִקְרִיב וגו׳(במדבר ז, יח).

מפני מה? שהיה בן תורה.

יודעי בינה לעתים

הדה היא דכתיב:

וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר ידְעֵי בִינָה וגו׳(דברי הימים א יב, לג).

מהו לַעִתִּים?

רבי תנחומה אמר: לקירסיןלקירסין — לקביעת התקופות והמועדים.

רבי יוסי בר קצרי אמר: לעיבורים.

רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם — אילו מאתים ראשי סנהדריות שהיה שבטו שליששכר מעמיד.

וְכׇל אֲחֵיהֶם עַל פִּיהֶם — שהיו מסכימים הלכה על פיהם,

והוא משיב להם הלכה כהלכה למשה מסיני.

יששכר באהלי זבולון

וכל השבח הזה מניין ליששכר?

משלזבולן, שהיה עוסק בפרגמטיאבפרגמטיא — בסחורה שלו, ומאכיל את יששכר שהיה בן תורה.

הדה היא דכתיב:

זְבוּלֻן לְחף יַמִּים יִשְׁכֹּן(בראשית מט, יג).

וכשבא משה לברך את השבטים — הקדים ברכת זבולן לברכת יששכר.

הדה היא דכתיב:

שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ(דברים לג, יח).

אל תיקרא כן, אלא: שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ — ממה שיששכר באוהלך.

ויש אומרים:

יששכר באהלי זבולן.

תרגום לעבריתלקירסין לקביעת התקופות והמועדים בפרגמטיא בסחורה

בזְבָדַנִי אֱלֹהִים

בראשית רבה, פרשה עב, ח · דרשת הפסוק · ״ותאמר לאה זבדני אלהים… הפעם יזבלני אישי״ · כשדה שכל זמן שמזבלים אותה היא עושה פירות

בתיאודור–אלבק לפני הדרשה גם סוף הפסוק: ״אתי זבד טוב הפעם יזבלני אישי״.

וַתֹּאמֶר לֵאָה זְבָדַנִי אֱלֹהִים וגו׳(בראשית ל, כ) —

השדה הזו, כל מה שאת מזבלה ומעדרה — היא עושה פירות.

חילופי נוסח והשלמות

בראשית רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אדכתיב— (הוספה)
אדכתיב— (הוספה)
אדכתיב— (הוספה)
אדכתיב— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית)
§§94§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה צד

ואחר ילדה בת

וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה(בראשית ל, כא)

״ואחר ילדה בת״ — עיקר ברייתה של דינה זכר, ובתפילת רחל ולאה נעשתה נקבה; האמהות נביאות היו

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בראשית רבה, תנחומא בובר §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אעיקר ברייתה שלדינה זכר היית

בראשית רבה, פרשה עב, ט · דרשת הפסוק · ״ואחר ילדה בת ותקרא את שמה דינה״ · דינה שנבראה זכר ונעשתה נקבה בתפילת רחל

״הוא״ (יכול הוא להשתנות) — בכתב היד ״היא״ (מסומן במאגרים ״כך״), כבתיאודור–אלבק. המשך פסוק ירמיה ו״ו״ שלפני ״מתפילה״ — הושלמו במאגרים.

המשנה (ברכות ט, ג): ״היתה אשתו מעוברת ואמר יהי רצון שתלד אשתי זכר — הרי זו תפילת שוא״. בתיאודור–אלבק ״אמר ר׳ חנינה בן פזי״ ו״אמר ר׳ חנינה: נתכנסו אימהות״.

מקבילה: ירושלמי ברכות ט, ג — ״דבית ינאי אמר: ביושבת על המשבר; הא קודם כן — יצלי, על שם הנה כחומר ביד היוצר״; ״רבי בשם דבית ינאי: עיקר עיבורה של דינה זכר היה, מאחר שנתפללה רחל נעשית נקיבה״; ״רבי יהודה בן פזי בשם דבית רבי יניי: אמינו רחל מנביאות הראשונות היתה״ — בלי קושיית ״התיבון״ ובלי ״נתכנסו כל האימהות״ (בפרשה צה, ב). ובבבלי ברכות פרק ט, ס ע״א ובתנחומא, ויצא יא — עוברה של לאה הוא שנהפך לנקבה (שם, ג–ד).

וְאַחַר יָלְדָה בַּת וגו׳(בראשית ל, כא) —

תנינן: כיצד? היתה אשתו מעוברת(משנה ברכות ט, ג).

דבית רבי ינאי אמריןדבית רבי ינאי אמרין — אנשי בית רבי ינאי אומרים:

ביושבת על המשבר היא מתניתהמתניתה — המשנה.

אמר רבי יהודה בר פזי:

אף יושבת על המשבר יכול הוא להשתנות.

הדה היא דכתיב:

הֲכַיּוֹצֵר הַזֶּה לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת לָכֶם, הִנֵּה כַחֹומֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר כֵּן אַתֶּם בְּיָדִי בֵּית יִשְׂרָאֵל(ירמיה יח, ו).

התיבוןהתיבון — השיבו (הקשו): והא כתיב וְאַחַר יָלְדָה בַּת!

אמר להם: עיקר ברייתה שלדינה זכר היית,

ומתפילה שלרחל, שאמרה יֹוסֵף יְיָ לִי בֵּן אַחֵר(בראשית ל, כד) — נעשת נקבה.

אימהות נביאות היו

אמר רבי חנניה בר פזי:

אימהות נביאות היו, ורחל היתה מן האימהות.

יוסף יי לי בנים אחרים — אינו אומר כן, אלא יֹוסֵף יְיָ לִי בֵּן אַחֵר.

אמרה: עוד אחר הוא עתיד לעמוד — הלווי יהיה ממני.

אמר רבי חנניה בר פזי:

נתכנסו כל האימהות ואמרו: דיינו זכרים; תיפקוד עוד זו.

תרגום לעבריתדבית רבי ינאי אמרין אנשי בית רבי ינאי אומרים מתניתה המשנה התיבון השיבו (הקשו)

בלאה שהתפללה על אחותה

תנחומא בובר, ויצא יט · דרשת הפסוק · נוסח אחר · לאה שביקשה רחמים על רחל ונעשה עוברה נקבה; ״דינה״ — שדיינה; ״אסף אלהים את חרפתי״

״ושתי השפחות ארבעה״ — בכתב היד ״ד׳״. ״היתה״ — בכתב היד ״היית׳״. ״את ריחמת״ — בכתב היד ״אם״, ותוקן כמאגרים וכבובר; ״מעיך״ — בכתב היד ״מעיה״, ותוקן כמאגרים וכבובר; ״נקיבה״ כתוב שם פעמיים, והשני מחוק. ״וזוכרה בכך״ — כך בכתב היד ובבובר (מאגרים תיקנו ״בבן״). ״ותקרא את שמה דינה״ — הוספת מאגרים (בכתב היד ״ותקר׳״). ״חרפתה מצויה״ — בכתב היד ״חרפהה״, ותוקן כמאגרים (בובר: חרפה מצויה).

סוף ״מה כתיב למעלה מן העניין״ שבתנחומא בובר, ויצא יט: ראשו בפרשה קו, ו״נפתולי אלהים״ בפרשה פה.

כיון שראתה לאה שילדה ששה בנים, אמרה:

כך התנה הקדוש ברוך הוא עם יעקב, שהוא מעמיד שנים עשר שבטים;

והרי ילדתי ששה, ושתי השפחות ארבעה — הרי עשר.

והיתה לאה מעוברת.

אמרו רבותינו: זכר היתה מעוברת.

אמרה לאה: הריני מעוברת, ואחותי רחל לא ילדה?

מה עשתה לאה? התחילה מבקשת רחמים על רחל אחותה.

אמרה: יעשה מה שבתוך מעיה נקיבה, ואל תמנע אחותי רחל מלהוליד בן.

אמר לה הקדוש ברוך הוא: חייך, את ריחמת על אחותך —

הריני עושה מה שבתוך מעיך נקיבה, וזוכרה בכך.

וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה(בראשית ל, כא).

מהו דִּינָה? שדיינהשדיינה — שדנה את עצמה, שוויתרה מלהוליד בן, על מנת שתלד רחל בן,

שכתיב אחר כך: וַיִּזְכֹּור אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וגו׳(בראשית ל, כב).

וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן(בראשית ל, כג).

מהו וַתַּהַר וַתֵּלֶד? מקיש לידתה לעיבורה:

מה עבורה שלא בצער — אף לידתה שלא בצער.

וַתֹּאמֶר אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי.

מהו אָסַף?

אלא כיון שאין האשה יולדת — חרפתה מצויה בתוך ביתה.

כיצד? שוברת כלי בתוך ביתה — במי יש לה לתלות?

כיון שיולדת — תולה בבנה.

לכך אמרה: אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי.

תרגום לעבריתשדיינה שדנה את עצמה, שוויתרה

גוַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה — למה תלויה באמה

תנחומא בובר, וישלח יח · דרשת הפסוק · ״ותצא דינה בת לאה״ · נוסח אחר · עיקר עיבורה של דינה זכר, ובתפילת לאה על רחל נעשתה נקבה; לפיכך נתלית באמה

״אמר רבי״, ״הקדוש ברוך הוא״ — בכתב היד בקיצור; ״שנים… שנים… עשרה״ — בכתב היד ״ב׳… ב׳… י׳״. מקבילה: לעיל, ב — תנחומא בובר, ויצא יט.

״ואחר ילדה בת״ בסוגיות הירושלמי והבבלי ובילמדנו של תנחומא, ויצא יא — בפרשה צה (הלכה: היתה אשתו מעוברת), ב–ד.

וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה(בראשית לד, א).

אמר רבי חייא בר אבא:

לעולם הזכר נתלה באשה, והנקבה באיש.

ולמה זו תולה באמה?

שהיה עיקר עיבורה זכר.

אלא בשעה שילדה לאה ששה, ובלהה שנים, וזלפה שנים — הרי עשרה —

עיברה לאה זכר.

באותה שעה נתפללה על רחל, ונעשה תוך מעיה נקיבה.

לפיכך היא נתלה באמה.

חילופי נוסח והשלמות

בראשית רבה, תנחומא בובר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אהואהיא
אדכתיב— (הוספה)
אלא— (הוספה)
אאוכל— (הוספה)
אלעשות— (הוספה)
אלכם— (הוספה)
אהנה— (הוספה)
אכחומר— (הוספה)
אביד— (הוספה)
אהיוצר— (הוספה)
אכן— (הוספה)
אאתם— (הוספה)
אבידי— (הוספה)
אבית— (הוספה)
אישראל— (הוספה)
או— (הוספה)
באתאם
במעיךמעיה
בוַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה— (הוספה)
בחרפתה מצויהחרפהה

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית)
תנחומא בוברכתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר
§§95§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה צה

הלכה: היתה אשתו מעוברת

וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל(בראשית ל, כב)

המתפלל על אשתו מעוברת שתלד זכר — תפלת שוא, או עד שתשב על המשבר; ובתפילת לאה נהפך עוברה לנקבה

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בבלי, ירושלמי, תנחומא §§cover-end§§

חלק א

הלכה

איבקש רחמים שיהא זכר

ברייתא, בבלי ברכות פרק ט, ס ע״א · הלכה · משלשה ימים ועד ארבעים יבקש אדם רחמים שיהא זכר

הנדפס כאן הסעיף הנוגע לענין בלבד; הברייתא כולה (״שלשה ימים הראשונים — יבקש אדם רחמים שלא יסריח… מששה ועד תשעה — יבקש רחמים שיצא בשלום״) בסוגיא, להלן, ג.

משלשה ועד ארבעים — יבקש רחמים שיהא זכר.

בהיתה אשתו מעוברת — ביושבת על המשבר

ירושלמי ברכות ט, ג · הלכה · סוגיא · תפילת שוא — ביושבת על המשבר; עיבורה של דינה זכר היה, ונעשית נקיבה מאחר שנתפללה רחל

על המשנה ״היתה אשתו מעוברת ואמר: יהי רצון שתלד אשתי זכר — הרי זו תפילת שוא״ (משנה ברכות ט, ג; בדפוס ונציה כאן ״הלכה״ חדשה).

״רבי בשם דבית ינאי״ — כן בכ״י ליידן ובדפוס ונציה (״ר׳״). בכ״י וטיקן: ״ר׳ יודה בר פזי״.

״עוד אחד יהיה ממני״ — בדפוס ונציה ״עוד אחר״, כבסוף הדברים.

מקבילה: בראשית רבה עב, ט (בפרשה צד, א) — ״עיקר ברייתה שלדינה זכר היית, ומתפילה שלרחל… נעשת נקבה״, ובה קושיית ״התיבון: והא כתיב ואחר ילדה בת״.

דבית ינאי אמרדבית ינאי אמר — אנשי בית ינאי אמרו: ביושבת על המשברהמשבר — מושב היולדת (בשעת הלידה).

הא קודם כן — יצלייצלי — יתפלל.

על שם: הִנֵּה כַחֹומֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר(ירמיה יח, ו).

רבי בשם דבית ינאי: עיקר עיבורה של דינה זכר היה.

מאחר שנתפללה רחל, נעשית נקיבה.

הדא היא: וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה(בראשית ל, כא) — מאחר שנתפללה רחל נעשית נקיבה.

ואמר רבי יהודה בן פזי בשם דבית רבי יניי: אמינו רחל מנביאות הראשונות היתה, אמרה: עוד אחד יהיה ממני.

הדא הוא דכתיב:

יֹוסֵף יְיָ לִי בֵּן אַחֵר(בראשית ל, כד) — בנים אחרים לא אמרה, אלא עוד אחר יהיה ממני.

תרגום לעבריתדבית ינאי אמר אנשי בית ינאי אמרו המשבר מושב היולדת (בשעת הלידה) יצלי יתפלל

גואחר ילדה בת

בבלי ברכות פרק ט, ס ע״א · הלכה · סוגיא · המתפלל על אשתו מעוברת שתלד זכר — תפלת שוא? והרי לאה דנה דין בעצמה ונהפכה לבת! אין מזכירין מעשה נסים, או בתוך ארבעים יום היה

״מתיב רב יוסף״ — בכ״י מינכן 95: ״מתיב ר׳ אבא״; בכ״י אוקספורד 366 ובכ״י פריז 671 אין קושיא: ״וכי האי גונא לא מהני רחמי? וקאמר רבא (בכ״י פריז 671: והא אמר רבבא): מאי דכתיב ואחר ילדה בת״.

״אמר רב: לאחר שדנה לאה״ — בכ״י אוקספורד 366: ״אמר רבה״; בכ״י פריז 671: ״אמר רבא״; בכ״י מינכן 95 בלי שם אומר.

מקבילות: תנחומא, ויצא יא (להלן, ד); תנחומא בובר, ויצא יט (בפרשה צד, ב) — עוברה של לאה שנהפך לנקבה בשביל רחל.

״והאמר רבי יצחק בריה דרב אמי״ — כן בדפוס ונציה; בכ״י אוקספורד 366 ובכ״י פריז 671: ״והא אמר רבי יצחק אמר רבי אמי״; בכ״י מינכן 95: ״דבי ר׳ אמי״. ובבלי נדה פרק ג, לא ע״א: ״אמר רבי יצחק אמר רבי אמי״.

היתה אשתו מעוברת ואמר: ״יהי רצון שתלד״ כו׳ הרי זו תפלת שוא(משנה ברכות ט, ג):

ולא מהני רחמיולא מהני רחמי — ואין תפילה מועילה??

מתיבמתיב — מקשה רב יוסף:

וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה(בראשית ל, כא): מאי ״ואחר״?

אמר רב: לאחר שדנה לאה דין בעצמה ואמרה: שנים עשר שבטים עתידין לצאת מיעקב, ששה יצאו ממני וארבעה מן השפחות, הרי עשרה; אם זה זכר, לא תהא אחותי רחל כאחת השפחות.

מיד נהפכה לבת (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366, כ״י פריז 671: נהפך זכר לנקבה), שנאמר: וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה.

אין מזכירין מעשה נסים.

ואיבעית אימאואיבעית אימא — ואם תרצה, אמור: מעשה דלאה בתוך ארבעים יום הוה.

כדתניאכדתניא — כמו ששנינו (בברייתא):

שלשה ימים הראשונים — יבקש אדם רחמים שלא יסריח;

רש״י שלא יסריח — הזרע אלא יקלוט ויהיה ולד ולאחר שלשה ימים אם לא קלט כבר הסריח ואין תפלה מועלת.

משלשה ועד ארבעים — יבקש רחמים שיהא זכר;

מארבעים יום ועד שלשה חדשים — יבקש רחמים שלא יהא סנדלסנדל — עובר שטוח וחסר צורה, כדג הסנדל;

רש״י שלא יהא סנדל — שלא תתעבר אשתו ולד אחר ויהיה פוחת צורתו של ראשון ודומה לדג של ים ששמו סנדל הכי אמרינן במס׳ נדה (דף כה:) סנדל דומה לסנדל של ים ומתחלתו ולד היה אלא שנרצף משל לאדם שסטר את חבירו והחזיר צורתו לאחוריו.

משלשה חדשים ועד ששה — יבקש רחמים שלא יהא נפל;

מששה ועד תשעה — יבקש רחמים שיצא בשלום.

ומי מהני רחמיומי מהני רחמי — וכי תפילה מועילה??

רש״י ומי מהני — תפלה לזכר אפילו בתוך ארבעים יום והלא הדבר תלוי בהזרעה תחלה. הכי גרסינן: משכחת לה דמהניא כגון שהזריעו שניהם בבת אחת.

והאמרוהאמר — והרי אמר רבי יצחק בריה דרב אמיבריה דרב אמי — בנו של רב אמי: איש מזריע תחלה — יולדת נקבה, אשה מזרעת תחלה — יולדת זכר, שנאמר: אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר(ויקרא יב, ב)!

הכא במאי עסקינןהכא במאי עסקינן — כאן במה אנו עוסקים — כגון שהזריעו שניהם בבת אחת:

תרגום לעבריתולא מהני רחמי ואין תפילה מועילה? מתיב מקשה ואיבעית אימא ואם תרצה, אמור כדתניא כמו ששנינו (בברייתא) סנדל עובר שטוח וחסר צורה, כדג הסנדל ומי מהני רחמי וכי תפילה מועילה? והאמר והרי אמר בריה דרב אמי בנו של רב אמי הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים

דאשתו מעוברת מהו שיתפלל — ולאה שדנה דין בעצמה

תנחומא, ויצא יא · הלכה · ילמדנו · עד שעה שתשב על המשבר יתפלל שתלד זכר; עוברה של לאה נהפך לנקבה

בדפוס סימן ח. ״אחר״ (ירמיה יח, ד) — בכתב היד ״אחד״ (מסומן במאגרים כשיבוש); במקרא ובדפוס ״אחר״. ״שנים״ (השני, ״שנים שנים הרי עשרה״) — בגליון כתב היד.

״והנה הוא״ — כך בכתב היד; במקרא (ירמיה יח, ג) ״והנהו״ (קרי ״והנה הוא״), ובדפוס ״והנהו״.

בדפוס: ״ר״ה בשם רבי יוסי אומר״; ״אינו כן אלא אפילו עד שעה שתשב על המשבר יתפלל שתלד זכר״; ״וכן אתה מוצא בלאה אחר שילדה ששה בנים והיתה רואה בנבואה״; ״עמדה לאה והיתה מתרעמת לפני הקב״ה״; ״הרי כבר בידי ששה ומעוברת משביעי וביד השפחות שנים שנים הרי עשרה אם זה זכר לא תהא רחל אחותי כאחת מן השפחות״; ״ואחרת אין כתיב כאן אלא ואחר, ולמה קראה לאה דינה״; ״אמר לה הקב״ה את רחמנית ואף אני מרחם עליה״.

מקבילה: מדרש ילמדנו (ילקוט תלמוד תורה), בראשית ל, כא — כלשון הזה בקיצור: ״אפילו שתשב על המשבר״, ״לעשות נקבות זכרים״ (בלא ״ואת הזכרים נקבות״), ״וכן מפורש בקבלה: הכיוצר הזה…״ (בלא פסוקי בית היוצר), ״וכן אתה מוצא בלאה, שכשבאה לישב על המשבר אמרה לפני הקדוש ברוך הוא: שנים עשר שבטים עתידין לצאת מיעקב… מיד שמע הקדוש ברוך הוא תפלתה, והיינו דכתיב: ואחר ילדה בת״.

מקבילות: בבלי ברכות פרק ט, ס ע״א (״מאי ואחר? אמר רב: לאחר שדנה לאה דין בעצמה ואמרה: שנים עשר שבטים עתידין לצאת מיעקב, ששה יצאו ממני, וארבעה מן השפחות — הרי עשרה; אם זה זכר — לא תהא אחותי רחל כאחת השפחות! מיד נהפכה לבת״). תנחומא בובר, ויצא יט (״התחילה מבקשת רחמים על רחל אחותה… מהו דינה? שדיינה מלהוליד בן על מנת שתלד רחל בן״; בפרשה צד, ב), ותנחומא בובר, וישלח יח (שם, ג).

וַיִּזְכֹּור אֱלֹהִים אֶת רָחֵל(בראשית ל, כב).

ילמדינו רבינו: אם היתה אשתו מעוברת, מהו שיתפלל: יהי רצון שתלד אשתי זכר?

כך שנו רבותינו:

היתה אשתו מעוברת ואמר: יהי רצון שתלד אשתי זכר — הרי זו תפלת שוא(משנה ברכות ט, ג).

רבי הונא בשם רבי יוסי אומר:

אף על פי ששנינו: היתה אשתו מעוברת ואמר: יהי רצון שתלד אשתי זכר — הרי זו תפלת שוא(משנה ברכות ט, ג) —

אינה כן;

אלא אפילו עד שעה שתשב על המשברהמשבר — מושב היולדת (בשעת הלידה) — יתפלל שתלד אשתו זכר,

לפי שאין קשה לפני הקדוש ברוך הוא לעשות את הנקבות זכרים, ואת הזכרים נקבות.

וכן מפורש על ידי ירמיה:

וָאֵרֵד בֵּית הַיּוֹצֵר והנה הוא עֹושֶׂה מְלָאכָה עַל הָאׇבְנָיִם(ירמיה יח, ג)

וְנִשְׁחַת הַכְּלִי אֲשֶׁר הוּא עֹושֶׂה בַּחֹומֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר וְשָׁב וַיַּעֲשֵׂהוּ כְּלִי(ירמיה יח, ד) אחר כַּאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינֵי הַיּוֹצֵר לַעֲשׂוֹת.

מה הקדוש ברוך הוא אומר לירמיה?

הֲכַיּוֹצֵר הַזֶּה לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת לָכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם יְיָ(ירמיה יח, ו).

וכן את מוצא בלאה:

אחר שילדה ששה בנים, היתה רואה בנבואה ששנים עשר שבטים עתידים לעמוד מיעקב.

וכבר ילדה ששה, ונתעברה מן השביעי,

ומן שתי השפחות שנים שנים — הרי עשרה.

עמדה לאה מתרסתמתרסת — מתריסה, טוענת בתוקף לפני הקדוש ברוך הוא, ואמרה:

רבונו של עולם, שנים עשר שבטים עתידים לעמוד מיעקב;

הרי בידי ששה, וביד השפחות שנים שנים — הרי עשרה;

לא תהא רחל אחותי כאחת מן השפחות!

מיד שמע הקדוש ברוך הוא תפלתה, ונהפך העובר שבמעיה לנקבה,

שנאמר: וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה(בראשית ל, כא) —

״ואחרת״ אין כתיב, אלא וְאַחַר יָלְדָה.

ולמה דינה?

שעמדה לאה הצדקת בדין לפני הקדוש ברוך הוא.

אמר לה הקדוש ברוך הוא: הואיל ואת רחמנית — ואף אני מרחם עליה.

מיד: וַיִּזְכֹּור אֱלֹהִים אֶת רָחֵל.

תרגום לעבריתהמשבר מושב היולדת (בשעת הלידה) מתרסת מתריסה, טוענת בתוקף

חילופי נוסח והשלמות

בבלי, ירושלמי, תנחומא. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
דאחראחד

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
§§96§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה צו

הלכה: הרואה בריות טובות

וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל(בראשית ל, כב)

הרואה בריות טובות מברך ברוך שככה לו בעולמו — ואין לך נאה מרחל, שבזכות שתיקתה נזכרה

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

תוספתא, ירושלמי, בבלי, תנחומא §§cover-end§§

חלק א

הלכה

אהרואה בני אדם נאין ואילנות נאות

תוספתא ברכות ו, ד · הלכה · הרואה בני אדם נאים ואילנות נאים מברך ברוך שככה לו בריות נאות

״אומר״ — בכתב היד ״או׳״.

הרואה בני אדם נאין ואילנות נאות,

אומר ברוך מי שככה לו בריות נאות.

בהרואה אילנות נאים ובני אדם נאים

ירושלמי ברכות ט, א · הלכה · סוגיא · ברכה על בריות נאות; רבן גמליאל שראה גויה נאה

״אלא דרך עקמומית״ — כן בכ״י וטיקן. בכ״י ליידן: ״עקמומיתה״.

הרואה אילנות נאים ובני אדם נאים אומר: ברוך שכן ברא בריות נאות בעולמו.

מעשה ברבן גמליאל שראה גויה אשה נאה ובירך עליה.

לא כןלא כן — והלא (כך) אמר רבי זעירא בשם רבי יוסי בר חנינא, רבי בא רבי חייא בשם רבי יוחנן:

לֹא תְחׇונֵּם(דברים ז, ב) — לא תתן עליהן חן?

מה אמר אבסקנטאאבסקנטא — דברי ברכה שלא תשלוט בה עין הרע לא אמר אלא: שכך ברא בריות נאות בעולמו.

שכן אפילו ראה גמל נאה, סוס נאה, חמור נאה, אומר: ברוך שברא בריות נאות בעולמו.

זו דרכו של רבן גמליאל להסתכל בנשים!?

אלא דרך עקמומית היתה, כגון ההןההן — זה, ההוא פופסדספופסדס — מבוי צר (שנזדמנה לו בו פנים אל פנים), והביט בה שלא בטובתו.

תרגום לעבריתלא כן והלא (כך) אבסקנטא דברי ברכה שלא תשלוט בה עין הרע ההן זה, ההוא פופסדס מבוי צר (שנזדמנה לו בו פנים אל פנים)

גהרואה פיל קוף וקפוף

בבלי ברכות פרק ט, נח ע״ב · הלכה · סוגיא · ברכת הרואה בריות משונות, ובריות ואילנות טובות

תנו רבנן:

הרואה פיל, קוף וקפוף — אומר: ״ברוך משנה את הבריות״.

רש״י קפוף — עוף שקורין וולטו״ר ויש לו לסתות ולחיים כאדם.

ראה בריות טובות ואילנות טובות — אומר: ״ברוך שככה לו בעולמו״:

דלא תחנם — לא תתן להם חן

בבלי עבודה זרה פרק א, כ ע״א–ע״ב · הלכה · סוגיא · אסור לומר כמה נאה גויה זו; רבן שמעון בן גמליאל ורבי עקיבא; ונשמרת מכל דבר רע

״גויה״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עובדת כוכבים״.

״גויה״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עובדת כוכבים״.

דבר אחר: לֹא תְחׇנֵּם(דברים ז, ב) — לא תתן להם חן:

מסייע ליהמסייע ליה — מסייע לו (לדברי) לרב, דאמרדאמר — שאמר רב: אסור לאדם שיאמר ״כמה נאה גויה זו״.

מיתיבימיתיבי — מקשים (מברייתא):

מעשה ברבן שמעון בן גמליאל שהיה על גבי מעלה בהר הבית, וראה גויה אחת נאה ביותר, אמר: מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְיָ(תהלים קד, כד).

ואף רבי עקיבא ראה אשת טורנוסרופוסטורנוסרופוס — טיניוס רופוס, הנציב הרומי ביהודה הרשע — רקרק — ירק (מאיסה), שחק ובכה.

רק — שהיתה באה מטיפה סרוחה;

שחק — דעתידה דמגיירא ונסיב להדעתידה דמגיירא ונסיב לה — שעתידה להתגייר והוא יישאנה;

בכה — דהאי שופרא בלי עפראדהאי שופרא בלי עפרא — שהיופי הזה יבלה בעפר.

ורב — אודויי הוא דקא מודהאודויי הוא דקא מודה — הודאה (להקדוש ברוך הוא) בלבד הוא שמודה, דאמר מרדאמר מר — שאמר החכם (בברייתא): הרואה בריות טובות אומר ״ברוך שככה ברא בעולמו״.

ולאסתכולי מי שריולאסתכולי מי שרי — ולהסתכל — וכי מותר??

מיתיבי:

וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע(דברים כג, י) — שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה, באשת איש ואפילו מכוערת,

ולא בבגדי צבע [של] אשה,

רש״י ולא בבגדי צבע [של] אשה — שזוכר את האשה כמו שהיא מלובשת בהן שמייפין אותה ומהרהר אחריה.

ולא בחמור ולא בחמורה, ולא בחזיר ולא בחזירה,

ולא בעופות בזמן שנזקקין זה לזה,

ואפילו מלא עינים כמלאך המות.

אמרו עליו על מלאך המות שכולו מלא עינים:

בשעת פטירתו של חולה עומד מעל מראשותיו וחרבו שלופה בידו וטיפה של מרה תלויה בו;

כיון שחולה רואה אותו — מזדעזע ופותח פיו, וזורקה לתוך פיו.

ממנה מת, ממנה מסריח, ממנה פניו מוריקות.

קרן זוית הואיקרן זוית הואי — בקרן זווית היתה (פגשה פתאום, ולא יכול שלא לראותה):

רש״י קרן זוית הואי — כשפונה לימין או לשמאל ליכנס ממבוי למבוי ופוגעין זה את זה בקרן זוית דאינו רואה אותה מרחוק באה כנגדו שיעצם עיניו.

תרגום לעבריתמסייע ליה מסייע לו (לדברי) דאמר שאמר מיתיבי מקשים (מברייתא) טורנוסרופוס טיניוס רופוס, הנציב הרומי ביהודה רק ירק (מאיסה) דעתידה דמגיירא ונסיב לה שעתידה להתגייר והוא יישאנה דהאי שופרא בלי עפרא שהיופי הזה יבלה בעפר אודויי הוא דקא מודה הודאה (להקדוש ברוך הוא) בלבד הוא שמודה דאמר מר שאמר החכם (בברייתא) ולאסתכולי מי שרי ולהסתכל — וכי מותר? קרן זוית הואי בקרן זווית היתה (פגשה פתאום, ולא יכול שלא לראותה)

ההרואה אדם נאה כיצד הוא מברך — שתיקתה של רחל

תנחומא, ויצא ח · הלכה · ילמדנו · ברוך שככה לו בעולמו; רחל תפשה פרק שתיקה ולאה פרק הודייה, ובזכות השתיקה נזכרה

בדפוס סימן ו. ״אחותה״ — בכתב היד ״אותה״, והח״ית השלמת מאגרים. ״בשתיקה״ (״עמדו זרעה בשתיקה״) — היו״ד מסופקת בכתב היד. ״רבן שמעון בן גמליאל״ — בכתב היד ״רשב״ג״, כדפוס; הדברים במשנה אבות א, יז (״כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה״). ״אמר רבי״ — כך בכתב היד; בדפוס ״א״ר יהודה״.

״ומצלי… אלהיה״ — כך בכתב היד; במקרא (דניאל ו, יא) ״ומצלא ומודא קדם אלההּ״, ובדפוס ״דניאל מצלי ומודה״. ״הודו ליי כי טוב״ — כבראשית רבה עא, ח.

בדפוס: ״אין לך נאה מן רחל ובשביל נויה בקש יעקב לישא אותה״; ״והיתה רחל שותקת״; ״רחל תפשה בשתיקה עמדה זרעה בשתיקה ראתה סבלונותיה ביד אחותה ושתקה, בנימין בנה האבן שלו מן האפוד ישפה יודע במכירת יוסף ושותק וזהו ישפה יש לו פה ושותק״; ״לאה תפשה בהודיה״; ״יהודה בנה אחריה יהודה אתה יודוך אחיך״; ״מה שהוא משלח לי אינו נוטל אותי ואבא אין משיאני לו״; ״אמר לה הקב״ה את שתקת חייך בזכות אותה שתיקה זוכרך אני״.

מקבילה: מדרש ילמדנו (ילקוט תלמוד תורה), בראשית ל, כב — בקיצור: ״ילמדנו רבנו: הרואה אדם נאה כיצד הוא מברך? כך שנו רבותינו: הרואה בריות טובות וכו׳, ואין לך נאה מרחל… והיתה רואה סבלונותיה ביד אחותה ושותקת. אמר רבי: גדולה השתיקה, שבזכות השתיקה נפקדה רחל״, בלא ״רחל תפשה פרק שתיקה… לאה תפשה פרק הודייה״ ובלא דברי רבן שמעון בן גמליאל ורבי שמעון בן יוחאי.

מקבילה: בראשית רבה עא, ח (״לאה תפסה פלך הודייה — ועמדו כל בניה בעלי הודייה… רחל תפסה פלך שותקנות — ועמדו כל בניה בעלי מסטירין: בנימן — ישפה: יש פה — ידע במכירתו שליוסף, ואינו מגיד; שאול… אסתר״ — שם יהודה ״ויכר יהודה״, ודניאל ״לך אלה אבהתי״) — בפרשה עט (הפעם אודה את יי), א; ונוסחו האחר במדרש שמואל כח, א — שם, ב. ״מה זכירה נזכר לה? שתיקה ששתקה לאחותה״ — בראשית רבה עג, ה, בפרשה קט (ויזכר אלהים את רחל), א.

וַיִּזְכֹּור אֱלֹהִים אֶת רָחֵל(בראשית ל, כב).

ילמדינו רבינו: הרואה אדם נאה — כיצד הוא מברך?

כך שנו רבותינו:

הרואה בריות טובות ואילנות טובות — אומר: ברוך שככה לו בעולמו.

אין לך נאה מרחל,

ובשביל נואיהנואיה — יופיה בקש יעקב לישא אותה.

והיה משלח סבלונותסבלונות — מתנות שהחתן שולח לכלתו לפני הנישואין ליתנם לרחל — ולבן נותנם ללאה,

והיתה שותקת.

אמר רבן שמעון בן גמליאל:

כל ימי גדלתי בין החכמים, ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה.

רחל תפשה פרקפרק — דרך, מידה (שנקטה ודבקה בה) שתיקה — עמדו זרעה בשתיקה:

רואה סבלונותיה ביד אחותה — ושותקת;

בנימין בנה — אבנו ישפהישפה — אבן הישפה, האבן האחרונה בחושן, שעליה נכתב שם בנימין: יודע במכירת יוסף ושותק — יש פה לו, ושותק;

שאול בן בנה — וְאֶת דְּבַר הַמְּלוּכָה לֹא הִגִּיד לוֹ(שמואל א י, טז);

אסתר — אֵין אֶסְתֵּר מַגֶּדֶת מוֹלַדְתָּהּ וְאֶת עַמָּהּ(אסתר ב, כ).

לאה תפשה פרק הודייה — עמדו זרעה אחריה:

היא אמרה: הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת יְיָ(בראשית כט, לה);

יהודה בנה — אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ(בראשית מט, ח);

דוד — הֹודוּ לַיְיָ כִּי טוֹב(תהלים קז, א);

דניאל — ומצליומצלי — ומתפלל וּמוֹדֵא קֳדָם אלהיהאלהיה — אלהיו(דניאל ו, יא).

אמר רבי:

גדולה השתיקה,

שבזכות שתיקה של רחל זכתה והעמידה שני שבטים בישראל,

אפרים ומנשה — יתר על השבטים.

ולמה שתקה?

אמר רבי שמעון בן יוחאי:

אמרה: אם משלחת אני ומודעת ליעקב שאבא נותן לאחותי מה שאת משלח לי, ואיני נוטלת כלום —

אבא אין משיאני לו, ואני מתרחקת מן הגוף הצדיק הזה.

אמר לה הקדוש ברוך הוא: שתקת? חייך, בזכות אותה שתיקה אני זוכריך,

שנאמר: וַיִּזְכֹּור אֱלֹהִים אֶת רָחֵל.

תרגום לעבריתנואיה יופיה סבלונות מתנות שהחתן שולח לכלתו לפני הנישואין פרק דרך, מידה (שנקטה ודבקה בה) ישפה אבן הישפה, האבן האחרונה בחושן, שעליה נכתב שם בנימין ומצלי ומתפלל אלהיה אלהיו

חילופי נוסח והשלמות

תוספתא, ירושלמי, בבלי, תנחומא. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
דגויהעובדת כוכבים
דגויהעובדת כוכבים
הח— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תוספתאמהדורת ליברמן, ובמסכתות שלא הגיע אליהן מהדורת צוקרמנדל
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
§§97§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה צז

הלכה: ספוג אם יש לו עור בית אחיזה

וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל(בראשית ל, כב)

ספוג שיש לו עור בית אחיזה מקנחין בו בשבת שלא יהא סוחט; ארבעה מפתחות ביד הקדוש ברוך הוא, ומפתח העקרות — ״ויפתח את רחמה״

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

משנה, בבלי, תנחומא בובר §§cover-end§§

חלק א

הלכה

אספוג אם יש לו עור בית אחיזה

משנה שבת כא, ג · הלכה · ספוג שיש לו עור בית אחיזה מקנחין בו בשבת, ושאין לו — אין מקנחין בו

נדפס כאן הסעיף הנוגע לענין בלבד; לפניו ״מגביהין מן השלחן עצמות וקליפין… מעבירין מלפני השלחן פירורין״, ואחריו ״וחכמים אומרים: בין כך ובין כך ניטל בשבת, ואינו מקבל טומאה״. זו ההלכה שבראש הילמדנו (להלן, ג).

ספוג, אם יש לו עור בית אחיזה, מקנחין בו,

ואם לאו, אין מקנחין בו.

במעבירין מעל השלחן עצמות וקליפין

בבלי שבת פרק כא, קמג ע״א · הלכה · סוגיא · המשנה וטעמיה: פירורין, שער של אפונין, ספוג שאין לו בית אחיזה — פסיק רישיה

המשנה שבראש הסוגיא — גם לעיל (א), סעיף הספוג לבדו.

משנה שבת כא, ג

בית שמאי אומרים:

מעבירין מעל השלחן עצמות וקליפין.

רש״י מתני׳ מעבירין — בידים מעל השלחן.

רש״י מעבירין מעל השלחן — סתמא היא.

רש״י עצמות — קשין שאינן ראויין לכלב.

רש״י וקליפין — של אגוזים דלית להו לב״ש מוקצה.

ובית הלל אומרים:

מסלק את הטבלא כולה ומנערה.

רש״י וב״ה אומרים מסלק את הטבלא — שיש תורת כלי עליה אבל לא יטלטל הקליפין בידים כרבי יהודה.

מעבירין מלפני השלחן פירורין פחות מכזית, ושער של אפונין ושער עדשים, מפני שהוא מאכל בהמה.

רש״י פירורין פחות מכזית — וכל שכן כזית כדמפרש טעמא שהם מאכל בהמה.

רש״י ושער של אפונין — שרביטין של קטנית שהקטנית גדל בהם.

רש״י אפונין — ייש״ש.

ספוג, אם יש לו עור בית אחיזה — מקנחין בו, ואם לאו — אין מקנחין בו.

רש״י עור בית אחיזה — [בית אחיזה] של עור שיאחזנו בו.

רש״י אין מקנחין בו — שכשאוחזו נסחט בין אצבעותיו.

(וחכמים אומרים:) בין כך ובין כך ניטל בשבת, ואינו מקבל טומאה.

רש״י ניטל בשבת — כשהוא נגוב.

רש״י ואינו מקבל טומאה — דאינו לא כלי עץ ולא בגד ולא שק ולא מתכת.

רש״י מקנחין בו — טבלא.

אמר רב נחמן:

אנו אין לנו אלא בית שמאי כרבי יהודה ובית הלל כרבי שמעון:

רש״י גמ׳ אנו אין לנו — אין אנו סומכין על משנתינו כמות שהיא שנויה אלא מוחלפת שיטתה וב״ש כרבי יהודה כו׳.

מעבירין מלפני השלחן פירורין(משנה שבת כא, ג)

מסייע ליה לרבי יוחנן, דאמר רבי יוחנן: פירורין שאין בהן כזית — אסור לאבדן ביד:מסייע ליה לרבי… — (המשנה) מסייעת לרבי יוחנן, שאמר רבי יוחנן: פירורין שאין בהם כזית — אסור לאבדם ביד.

(המשנה) מסייעת לרבי יוחנן, שאמר רבי יוחנן: פירורין שאין בהם כזית — אסור לאבדם ביד.

רש״י אסור לאבדן ביד — מדקתני מעבירין בידים ולא זריק להו.

שער של אפונין(משנה שבת כא, ג)

מני? רבי שמעון היא, דלית ליה מוקצה.מני? רבי שמעון… — של מי היא (המשנה)? של רבי שמעון היא, שאין לו (איסור) מוקצה. אמור את הסיפא: ספוג, אם יש לו בית אחיזה — מקנחין בו, ואם לאו — אין מקנחין בו; הגענו (בזו) לרבי יהודה, שאמר: דבר שאין מתכוין — אסור! בזו אפילו רבי שמעון מודה, שאביי ורבא אמרו שניהם: מודה רבי שמעון ב״פסיק רישיה ולא ימות״ — חותך ראשו (של בעל חיים) ואומר שאינו מתכוין שימות: האיסור נעשה בהכרח.

של מי היא (המשנה)? של רבי שמעון היא, שאין לו (איסור) מוקצה.

רש״י דלית ליה מוקצה — דאי ר׳ יהודה מאתמול לאו לבהמה קיימי שהרי האוכל היה עמהן והיום לוקח מהם.

אימא סיפא: ספוג, אם יש לו בית אחיזה — מקנחין בו, ואם לאו — אין מקנחין בו; אתאן לרבי יהודה, דאמר: דבר שאין מתכוין אסור!

אמור את הסיפא: ספוג, אם יש לו בית אחיזה — מקנחין בו, ואם לאו — אין מקנחין בו; הגענו (בזו) לרבי יהודה, שאמר: דבר שאין מתכוין — אסור!

רש״י שאין מתכוין — שאין מתכוין לסחוט.

בהא אפילו רבי שמעון מודה, דאביי ורבא דאמרי תרוייהו: מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות.

בזו אפילו רבי שמעון מודה, שאביי ורבא אמרו שניהם: מודה רבי שמעון ב״פסיק רישיה ולא ימות״ — חותך ראשו (של בעל חיים) ואומר שאינו מתכוין שימות: האיסור נעשה בהכרח.

גמהו שיקנח אדם שולחן בשבת בספוג

תנחומא בובר, ויצא טז · הלכה · ילמדנו · ספוג שיש לו בית אחיזה; ארבעה מפתיחות ביד הקדוש ברוך הוא, ומפתח העקרות

״ספוג, אם יש לו עור בית אחיזה מקנחין בו, ואם לאו אין מקנחין בו״ — משנה שבת כא, ג (כך מסומן במאגרים). ״ואם לאו אין מקנחין בו,״ (בפעם השנייה) — בכתב היד אחר ״מקנחין בו״ חסר (+), והושלם כנוסח בובר (״[ואם לאו אין מקנחין בו]״). ״והוא כונס״ — כך בכתב היד (בובר: ״(כונס) [כובש]״). ״בוא וראה״ — בכתב היד ״בא״, ומאגרים קראו ״ב[ו](א)״ (״כך״); כבובר ״בוא וראה״. ״עקרות״, ״היבשות״ — בכתב היד בקיצור. ״לבריא״ — כך בכתב היד (בובר: לבריה). סדר המפתחות שבכתב היד (גשמים, קברות, עקרות, כלכלה; ואחר כך גשמים, כלכלה, עקרות, קברות) נשמר; בובר: גשמים, כלכלה, קברות, עקרות, ובלי ״בא אתה וכל ביתך וגו׳״. ״פותח את ידיך״ — כך בכתב היד (במסורה: ידך).

״מפתח של עקרות״ — ״שלש מפתחות בידו של הקדוש ברוך הוא שלא נמסרו ביד שליח… מפתח של חיה מנין? דכתיב: ויזכור אלהים את רחל… ויפתח את רחמה״ בבבלי תענית פרק א, ב ע״א (בפרשה קי, ו; ושאר נוסחי המפתחות שם, ז–יא).

וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל(בראשית ל, כב).

ילמדינו רבינו: מהו שיקנח אדם שולחן בשבת בספוג?

כך שנו רבותינו: ספוג, אם יש לו עור בית אחיזהבית אחיזה — ידית, מקום לאחוז בו מקנחין בו, ואם לאו אין מקנחין בו(משנה שבת כא, ג).

שאם אין עליו עור תפור לו — הוא בא לקנח, והמים נכנסין, והוא כונסכונס — לוחץ, כובש, והמים יוצאין, ונמצא סוחט בשבת.

לפיכך — אם יש לו עור בית אחיזה, מקנחין בו; ואם לאו, אין מקנחין בו,

שלא יהא עוצר והמים יוצאין.

בוא וראה מעשיו של הקדוש ברוך הוא, שאינן כמעשה בשר ודם.

בשר ודם — בשעה שעוצר בספוג, המים יורדין; פתח ידו — אין המים יורדין.

אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן:

אם עצר — אין המים יורדין,

שנאמר: הֵן יַעְצֹר בַּמַּיִם וְיִבָשׁוּ(איוב יב, טו),

וכתיב: וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר(דברים יא, יז);

אבל אם פתח — הן יורדין,

שנאמר: יִפְתַּח יְיָ לְךָ(דברים כח, יב).

ארבעה מפתחות

אמר רבי יוחנן:

ארבעה מפתיחות ביד הקדוש ברוך הוא, ולא מסר אותם לבריאלבריא — לבריה, לשום נברא בעולם.

ואילו הן:

מפתח של גשמים,

ומפתח של קברות,

ומפתח של עקרות,

ומפתח של כלכלהכלכלה — מזונות, פרנסה.

ולכשהוצרכו — מסרן הקדוש ברוך הוא לצדיקים:

מפתח של גשמים מסר לאליהו,

שנאמר: אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי(מלכים א יז, א);

מפתח של כלכלה מסר לנח,

שנאמר: בֹּא אַתָּה וְכׇל בֵּיתְךָ וגו׳(בראשית ז, א),

וְאַתָּה קַח לְךָ מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל(בראשית ו, כא);

מפתח של עקרות מסר לאלישע,

שנאמר: לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אַתְּ חֹובֶקֶת בֵּן(מלכים ב ד, טז);

מפתח של קברות מסר ליחזקאל,

שנאמר: וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת(יחזקאל לז, ד).

ומניין שלא מסרן הקדוש ברוך הוא לבריא בעולם, אלא הוא בעצמו פותח אותן?

מפתח של גשמים — שנאמר: יִפְתַּח יְיָ לְךָ;

מפתח של כלכלה — שנאמר: פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶיךָ(תהלים קמה, טז);

ומפתח של קברות — שנאמר: הִנֵּה אֲנִי פֹותֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם(יחזקאל לז, יב);

ומפתח של עקרות מנין?

ממה שכתיב בעניין: וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ.

תרגום לעבריתבית אחיזה ידית, מקום לאחוז בו כונס לוחץ, כובש לבריא לבריה, לשום נברא כלכלה מזונות, פרנסה

חילופי נוסח והשלמות

משנה, בבלי, תנחומא בובר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
גואם לאו, אין מקנחין בו,— (הוספה)
גבואבא

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
משנהנוסח על־התורה (הנוסח הראשי, בלי ניקוד)
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
תנחומא בוברכתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר
§§98§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה צח

פתיחתא: זכרני יי ברצון עמך

וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל(בראשית ל, כב)

״ויזכר אלהים את רחל״ — בראש השנה נפקדה שרה, רחל וחנה: אתיא זכירה זכירה

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בבלי, בראשית רבה §§cover-end§§

חלק א

פתיחתות

אזׇכְרֵנִי יְיָ בִּרְצוֹן עַמֶּךָ

בראשית רבה, פרשה עג, א · פתיחתא ראשונה · קצרה · שלוש שנפקדו בראש השנה: שרה, רחל וחנה

זׇכְרֵנִי יְיָ בִּרְצוֹן עַמֶּךָ פׇּקְדֵנִי בִּישׁוּעָתֶךָ(תהלים קו, ד)

״אלים״ שבכתב היד (כתיבה מקוצרת של השם) נפתח ״אלהים״ בפסוקים, כאן ובכל הפרשה.

״שרה״ — הושלם במאגרים; ״וחנה״ — בכתב היד ״ודינה״, ותוקן במאגרים כתיאודור–אלבק. שם ״אמר ר׳ אלעזר בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה״.

מקבילה: ברייתא בבבלי ראש השנה פרק א, י ע״ב (להלן, ב) — ״רבי אליעזר אומר… בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה״ (שם בשם התנא, בתוך רשימת מאורעות תשרי); ובסוגיא שם (להלן, ג) ״בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה, מנלן? אמר רבי אלעזר: אתיא פקידה פקידה, אתיא זכירה זכירה״ — הדרשה עצמה בשם רבי אלעזר, ושם הראיה בגזרה שווה מ״שבתון זכרון תרועה״ ומ״כי פקד יי את חנה״ ו״ויי פקד את שרה״. בתנחומא (ורשא), וירא יז: ״וארבעה עקרות נפקדו בראש השנה, ואלו הן: שרה ורבקה ורחל ולאה״.

וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וגו׳(בראשית ל, כב).

זׇכְרֵנִי יְיָ בִּרְצוֹן עַמֶּךָ וגו׳(תהלים קו, ד).

אמר רבי לעזר:

בראש שנה נפקדה שרה, רחל, וחנה:

וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל.

חלק ב

דברי התנאים

בבתשרי נברא העולם, בניסן נברא העולם

ברייתא, בבלי ראש השנה פרק א, י ע״ב · ברייתא · רבי אליעזר ורבי יהושע: בתשרי או בניסן נברא העולם ונולדו האבות; בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה

הברייתא בראש הסוגיא, להלן, ג; שם ״מנלן? אמר רבי אלעזר: אתיא פקידה פקידה, אתיא זכירה זכירה״.

תניאתניא — שנויה (בברייתא):

רבי אליעזר אומר:

בתשרי נברא העולם,

בתשרי נולדו אבות,

בתשרי מתו אבות,

בפסח נולד יצחק,

בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה,

בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין,

בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים,

בניסן נגאלו,

בתשרי עתידין ליגאל.

רבי יהושע אומר:

בניסן נברא העולם,

בניסן נולדו אבות,

בניסן מתו אבות,

בפסח נולד יצחק,

בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה,

בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין,

בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים,

בניסן נגאלו,

בניסן עתידין ליגאל.

תרגום לעבריתתניא שנויה (בברייתא)

חלק ג

דברי האמוראים

גבתשרי נברא העולם, בניסן נברא העולם

בבלי ראש השנה פרק א, י ע״ב – יא ע״ב · סוגיא · בתשרי או בניסן נברא העולם ונולדו האבות; בפסח נולד יצחק; בראש השנה נפקדו שרה רחל וחנה

״בפסח נולד יצחק״ בדברי רבי יהושע (יא ע״א) — בדפוס ונציה: ״בניסן נולד יצחק״.

״אמר רבי אלעזר: אתיא פקידה פקידה״ — אינו בכ״י מינכן 95. ״דאמר רב יהודה״ (יא ע״א) — בכ״י מינכן 95: ״דאמר רב יהודה אמר רב״.

״כל מעשה בראשית (לקומתן) נבראו״ — בדפוס וילנא ״(לקומתן)״ בסוגריים; בכ״י מינכן 95 ״בקומתם נבראו״, ובדפוס ונציה ״לקומתן נבראו״.

״(ואידך נמי הכתיב)״ — בדפוס וילנא בסוגריים; בדפוס ונציה ״ואידך נמי הכתיב״, ובכ״י מינכן 95 ״ר׳ יהושע נמי הכתיב״.

״תקעו בחדש שופר (בכסא)״ — בדפוס וילנא ״(בכסא)״ בסוגריים, ובפסוק ״בכסה״; בכ״י מינכן 95 ובדפוס ונציה ״בכסא״ בלי סוגריים.

״בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים״ (יא ע״ב) — בכ״י מינכן 95: ״…במצרים מנלן? אתיא סבילה סבילה״.

״אמר רבי אלעזר: אתיא פקידה פקידה״ — מקבילה: בראשית רבה עג, א (לעיל, א) ״אמר רבי לעזר: בראש שנה נפקדה שרה רחל וחנה״, בלא גזרה שווה, והראיה ״ויזכר אלהים את רחל״ בלבד.

תניאתניא — שנויה (בברייתא):

רבי אליעזר אומר:

רש״י תניא ר׳ אליעזר אומ׳ כו׳ — מקרא יליף לה לקמן (דף יא.).

בתשרי נברא העולם,

בתשרי נולדו אבות,

בתשרי מתו אבות,

בפסח נולד יצחק,

בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה,

בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין,

בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים,

בניסן נגאלו,

בתשרי עתידין ליגאל.

רבי יהושע אומר:

בניסן נברא העולם,

בניסן נולדו אבות,

רש״י נולדו אבות — אברהם ויעקב.

בניסן מתו אבות,

בפסח נולד יצחק,

בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה,

רש״י נפקדה שרה — בא זכרונם לטובה ונגזר עליהן הריון.

בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין,

בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים,

רש״י בטלה עבודה מאבותינו — ששה חדשים לפני גאולתם פסק השעבוד.

בניסן נגאלו,

בניסן עתידין ליגאל.

בתשרי נברא העולם

תניא, רבי אליעזר אומר:

מנין שבתשרי נברא העולם?

שנאמר: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי(בראשית א, יא) —

רש״י תדשא הארץ — תתכסה ותתלבש בדשאין.

רש״י עץ פרי — שנגמר פריו.

איזהו חדש שהארץ מוציאה דשאים ואילן מלא פירות? הוי אומר זה תשרי;

ואותו הפרק זמן רביעהרביעה — הגשם הראשון המרווה את הארץ היתה, וירדו גשמים וצימחו,

רש״י ואותו הפרק זמן רביעה הוה — כלומר וראיה לדבר שבתשרי נברא העולם שהרי לגשמים היו צריכין ותשרי זמן רביעה היא.

שנאמר: וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ(בראשית ב, ו).

רבי יהושע אומר:

מנין שבניסן נברא העולם?

שנאמר: וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע וְעֵץ עושה פרי(בראשית א, יב) —

רש״י ותוצא הארץ — ולא כתיב ותדשא הארץ.

רש״י ועץ עושה פרי — ולא עץ פרי גמור.

איזהו חדש שהארץ מליאה דשאים ואילן מוציא פירות? הוי אומר זה ניסן;

ואותו הפרק זמן בהמה וחיה ועוף שמזדווגין זה אצל זה,

רש״י ואותו הפרק זמן — הוא לבהמה וחיה להיזקק זה לזה ולכך היו צריכין וראיה היא שבניסן נברא העולם.

שנאמר: לָבְשׁוּ כָרִים הַצֹּאן וגו׳(תהלים סה, יד).

רש״י לבשו כרים — בזמן שיתרועעו שבלים בניסן אלמא ניסן זמן זיווג בהמה הוא.

ואידך נמי, הא כתיב עֵץ עֹושֶׂה פְּרִי!ואידך נמי, הא… — והאחר (רבי אליעזר) — הרי גם (לדבריו) כתוב ״עץ עושה פרי״! ההוא — לברכה לדורות הוא שנכתב.

והאחר (רבי אליעזר) — הרי גם (לדבריו) כתוב ״עץ עושה פרי״!

ההוא לברכה לדורות הוא דכתיב.

ההוא — לברכה לדורות הוא שנכתב.

רש״י ברכה לדורות — עושה פרי לדורות ומיהו השתא עץ פרי הוו.

ואידך נמי, הא כתיב עֵץ פְּרִי!ואידך נמי, הא… — והאחר (רבי יהושע) — הרי גם (לדבריו) כתוב ״עץ פרי״! ההוא — כדברי רבי יהושע בן לוי,

והאחר (רבי יהושע) — הרי גם (לדבריו) כתוב ״עץ פרי״!

ההוא כדרבי יהושע בן לוי,

ההוא — כדברי רבי יהושע בן לוי,

דאמר רבי יהושע בן לוי:

כל מעשה בראשית (לקומתן) נבראו, לדעתן נבראו, לצביונןלצביונן — לפי רצונן (בצורה שבחרו בה) נבראו,

רש״י בקומתן נבראו — והיינו עץ פרי ראוי היה לטעון פרי מיד.

שנאמר: וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכׇל צְבָאָם(בראשית ב, א) —

אל תקרי ״צבאם״ אלא ״צביונם״.

רש״י לדעתם — שאלם אם חפצין להבראות ואמרו הן.

רש״י בצביונם — בטעם אחד ואחד ובדפוס כל אחד.

בתשרי נולדו אבות

רבי אליעזר אומר:

מנין שבתשרי נולדו אבות?

שנאמר: וַיִּקָּהֲלוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כׇּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּיֶרַח הָאֵיתָנִים בֶּחָג(מלכים א ח, ב) —

ירח שנולדו בו איתני עולם.

מאי משמע דהאי ״איתן״ לישנא דתקיפי הוא?מאי משמע דהאי… — מה משמע שזה, ״איתן״, לשון חוזק הוא?

מה משמע שזה, ״איתן״, לשון חוזק הוא?

כדכתיב: אֵיתָן מוֹשָׁבֶךָ(במדבר כד, כא),

ואומר: שִׁמְעוּ הָרִים אֶת רִיב יְיָ וְהָאֵיתָנִים מוֹסְדֵי אָרֶץ(מיכה ו, ב),

רש״י ואומר שמעו הרים את ריב ה׳ והאיתנים — אלמא הם איתנים הם הרים ואשכחן דנקראו אבות הרים שנאמר מדלג על ההרים ודילג את הקץ בשביל ההרים.

ואומר: קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת(שיר השירים ב, ח) —

מדלג על ההרים — בזכות אבות, מקפץ על הגבעות — בזכות אמהות.

רבי יהושע אומר:

מנין שבניסן נולדו אבות?

שנאמר: וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית בְּחֹדֶשׁ זיו(מלכים א ו, א) —

רש״י בחדש זיו — אייר הוא.

בירח שנולדו בו זיותני עולםזיותני עולם — בעלי הזיו של העולם, המאירים אותו.

רש״י שנולדו בו זיותני עולם — כשנתחדש אייר נולדו כבר בניסן אי נמי זימנין דניסן דתקופה נמשך בתוך אייר של לבנה.

(ואידך נמי הכתיב) בְּיֶרַח הָאֵיתָנִים!(ואידך נמי הכתיב)… — (והאחר — הרי גם כתוב) ״בירח האיתנים״! שם — (נקראו כך) שהם חזקים במצוות.

(והאחר — הרי גם כתוב) ״בירח האיתנים״!

התם — דתקיפי במצות.

שם — (נקראו כך) שהם חזקים במצוות.

רש״י דתקיף במצות — שופר יוה״כ וסוכה לולב וערבה וניסוך המים (וערבה).

ואידך נמי, הכתיב בְּחֹדֶשׁ זיו!ואידך נמי, הכתיב… — והאחר — הרי גם כתוב ״בחדש זיו״! ההוא — (נקרא כך) שיש בו זיו לאילנות. שאמר רב יהודה: מי שיוצא בימי ניסן ורואה אילנות שמלבלבים (פורחים), אומר: ״ברוך שלא חיסר מעולמו כלום, וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהן בני אדם״.

והאחר — הרי גם כתוב ״בחדש זיו״!

ההוא — דאית ביה זיוא לאילני.

ההוא — (נקרא כך) שיש בו זיו לאילנות.

דאמר רב יהודה:

שאמר רב יהודה:

האי מאן דנפק ביומי ניסן וחזי אילני דמלבלבי, אומר: ״ברוך שלא חיסר מעולמו כלום, וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהן בני אדם״.

מי שיוצא בימי ניסן ורואה אילנות שמלבלבים (פורחים), אומר: ״ברוך שלא חיסר מעולמו כלום, וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהן בני אדם״.

רש״י להתנאות — להנות.

מאן דאמר בניסן נולדו — בניסן מתו;מאן דאמר בניסן… — מי שאומר: בניסן נולדו — (אומר:) בניסן מתו; מי שאומר: בתשרי נולדו — (אומר:) בתשרי מתו,

מי שאומר: בניסן נולדו — (אומר:) בניסן מתו;

מאן דאמר בתשרי נולדו — בתשרי מתו,

מי שאומר: בתשרי נולדו — (אומר:) בתשרי מתו,

שנאמר: וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם(דברים לא, ב) —

שאין תלמוד לומר ״היום״, ומה תלמוד לומר ״היום״?

היום מלאו ימי ושנותי;

ללמדך שהקדוש ברוך הוא יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום מחדש לחדש,

שנאמר: אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא(שמות כג, כו).

בפסח נולד יצחק

בפסח נולד יצחק — מנלן?בפסח נולד יצחק… — בפסח נולד יצחק — מנין לנו? כמו שכתוב: ״למועד אשוב אליך״. מתי עמד (המלאך ואמר זאת)? אם תאמר: בפסח, ואמר לו (״למועד״ — ) בעצרת — וכי בחמישים יום יולדת היא? אלא שעמד בעצרת, ואמר לו בתשרי — עדיין, וכי בחמישה חדשים יולדת היא? אלא שעמד בחג (הסוכות), ואמר לו בניסן.

בפסח נולד יצחק — מנין לנו?

כדכתיב: לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ(בראשית יח, יד).

כמו שכתוב: ״למועד אשוב אליך״.

רש״י למועד אשוב אליך — לי״ט הבא ראשון ולשרה בן וכל מה שאתה יכול להרחיק יום הבשורה מיום הלידה הרחיקם כדי למצוא ימי עיבור הוולד בין שניהם ואין אתה יכול להרחיקו אלא ממועד למועד כשתאמר שנתבשר במועד זה ושתלד למועד הבא.

אימת קאי?

מתי עמד (המלאך ואמר זאת)?

אילימא בפסח, וקאמר ליה בעצרת — בחמשין יומין מי קא ילדה?

אם תאמר: בפסח, ואמר לו (״למועד״ — ) בעצרת — וכי בחמישים יום יולדת היא?

אלא דקאי בעצרת, וקאמר ליה בתשרי — אכתי בחמשה ירחי מי קא ילדה?

אלא שעמד בעצרת, ואמר לו בתשרי — עדיין, וכי בחמישה חדשים יולדת היא?

אלא דקאי בחג, וקאמר לה בניסן.

אלא שעמד בחג (הסוכות), ואמר לו בניסן.

אכתי בשיתא ירחי מי קא ילדה?אכתי בשיתא ירחי… — עדיין, וכי בששה חדשים יולדת היא? שנה (התנא): אותה שנה מעוברת היתה. סוף סוף, כשתסלק (תחסיר) את ימי הטומאה (ששרה פירסה נדה) — חסרים להם (ימים מששה חדשים)!

עדיין, וכי בששה חדשים יולדת היא?

תנא:

שנה (התנא):

אותה שנה מעוברת היתה.

סוף סוף, כי מדלי מר יומי טומאה — בצרי להו!

סוף סוף, כשתסלק (תחסיר) את ימי הטומאה (ששרה פירסה נדה) — חסרים להם (ימים מששה חדשים)!

רש״י כי מדלי מר ימי טומאה — טומאת נדה דקיי״ל (ב״מ דף פז.) שרה אמנו אותו היום פרסה נדה לפיכך ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אבל לא העוגות שלשתה היא בטומאה.

אמר מר זוטרא:

אפילו למאן דאמראפילו למאן דאמר — אפילו לדעת מי שאמר יולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעיןלמקוטעין — לחדשים שאינם שלמים, יולדת לשבעה יולדת למקוטעין,

רש״י אפילו למ״ד — במסכת נדה (דף לח.) אינה יולדת למקוטעין אלא לחדשים שלימים של שלשים יום.

שנאמר: וַיְהִי לִתְקֻופוֹת הַיָּמִים(שמואל א א, כ) —

מיעוט תקופות שתים, ומיעוט ימים שנים.

בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה

בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה — מנלן?בראש השנה נפקדה… — בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה — מנין לנו?

בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה — מנין לנו?

אמר רבי אלעזר:

אתיאאתיא — באה (נלמדת בגזירה שווה) ״פקידה״ ״פקידה״, אתיא ״זכירה״ ״זכירה״.

כתיב ברחל: וַיִּזְכֹּור אֱלֹהִים אֶת רָחֵל(בראשית ל, כב),

וכתיב בחנה: וַיִּזְכְּרֶהָ יְיָ(שמואל א א, יט);

ואתיא ״זכירה״ ״זכירה״ מראש השנה,

דכתיב: שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה(ויקרא כג, כד).

״פקידה״ ״פקידה״ —

כתיב בחנה: כִּי פָקַד יְיָ אֶת חַנָּה(שמואל א ב, כא),

וכתיב בשרה: וַיְיָ פָּקַד אֶת שָׂרָה(בראשית כא, א).

בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין

בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין — מנלן?בראש השנה יצא… — בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין — מנין לנו?

בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין — מנין לנו?

דכתיב: תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר(תהלים פא, ד) (בכסא) לְיוֹם חַגֵּנוּ כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא וגו׳(תהלים פא, ה),

עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ וגו׳(תהלים פא, ו).

רש״י עדות ביהוסף שמו — בתריה דההוא קרא כתיב דכי חק לישראל.

בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים —

כתיב הכאכתיב הכא — כתוב כאן: וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹות מִצְרַיִם(שמות ו, ו),

וכתיב התםוכתיב התם — וכתוב שם: הֲסִירוֹתִי מִסֵּבֶל שִׁכְמוֹ(תהלים פא, ז).

רש״י הסירותי מסבל שכמו — ביוסף כתיב בתר עדות ביהוסף.

בניסן נגאלו — כדאיתאכדאיתא — כמו שהוא (כמפורש).

בתשרי עתידין ליגאל — אתיא ״שופר״ ״שופר״:

כתיב הכא: תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר,

וכתיב התם: בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל(ישעיה כז, יג).

רבי יהושע אומר:

בניסן נגאלו, בניסן עתידין ליגאל — מנלן?בניסן נגאלו, בניסן… — בניסן נגאלו, בניסן עתידין ליגאל — מנין לנו?

בניסן נגאלו, בניסן עתידין ליגאל — מנין לנו?

אמר קראאמר קרא — אמר הכתוב: לֵיל שִׁמֻּורִים(שמות יב, מב) — ליל המשומר ובא מששת ימי בראשית.

רש״י המשומר ובא — לגאולה.

ואידך: לילה המשומרואידך: לילה המשומר — והאחר (התנא החולק, דורש): לילה המשומר ובא מן המזיקין.

תרגום לעבריתרביעה הגשם הראשון המרווה את הארץ לצביונן לפי רצונן (בצורה שבחרו בה) זיותני עולם בעלי הזיו של העולם, המאירים אותו למקוטעין לחדשים שאינם שלמים אפילו למאן דאמר אפילו לדעת מי שאמר אתיא באה (נלמדת בגזירה שווה) כתיב הכא כתוב כאן וכתיב התם וכתוב שם כדאיתא כמו שהוא (כמפורש) ואידך: לילה המשומר והאחר (התנא החולק, דורש): לילה המשומר תניא שנויה (בברייתא) אמר קרא אמר הכתוב

חילופי נוסח והשלמות

בבלי, בראשית רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אשרה— (הוספה)
אוחנהודינה

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית)
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§99§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה צט

פתיחתא: זכר חסדו ואמונתו

וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל(בראשית ל, כב)

״זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל״ — חסדו של אברהם ואמונתו של יעקב, ורחל עיקר ביתו, ישועת יהושע מבניה

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בראשית רבה, תנחומא בובר §§cover-end§§

חלק א

פתיחתות

אזָכַר חַסְדּוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ

בראשית רבה, פרשה עג, ב · פתיחתא שנייה · חסדו של אברהם ואמונתו של יעקב, ורחל עיקר ביתו

זָכַר חַסְדּוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ לְבֵית יִשְׂרָאֵל רָאוּ כׇל־אַפְסֵי־אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ(תהלים צח, ג)

״שנאמר״ (פעמיים), ״ינו״ שב״אבינו״, הרי״ש של ״ראובן״ ו״ובני בלהה וגו׳״ — הושלמו במאגרים.

בתיאודור–אלבק ״מי היה ביתו שליעקב אבינו״, ובלי ״שנאמר״ לפני הפסוקים.

זָכַר חַסְדּוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ וגו׳(תהלים צח, ג).

זָכַר חַסְדּוֹ — זה אברהם,

שנאמר: חֶסֶד לְאַבְרָהָם(מיכה ז, כ).

וֶאֱמוּנָתוֹ — זה יעקב,

שנאמר: תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב.

לְבֵית יִשְׂרָאֵל — ישראל סבאישראל סבא — ישראל הזקן (יעקב אבינו).

מי היה ביתו שלאבינו יעקב? לא רחל?

בכולם כתיב:

בְּנֵי לֵאָה בְּכוֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן(בראשית לה, כג),

וּבְנֵי זִלְפָּה שִׁפְחַת וגו׳(בראשית לה, כו),

וּבְנֵי בִלְהָה וגו׳(בראשית לה, כה);

וברחל כתוב:

בְּנֵי רָחֵל אֵשֶׁת יַעֲקֹב וגו׳(בראשית מו, יט).

דבר אחר:

זָכַר חַסְדּוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ לְבֵית יִשְׂרָאֵל —

וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וגו׳(בראשית ל, כב).

תרגום לעבריתישראל סבא ישראל הזקן (יעקב אבינו)

בישועת יהושע, וזכירת רחל

תנחומא בובר, ויצא יח · פתיחתא שנייה · ישועת יהושע מבני רחל; זכירת רחל שבנתה את בית ישראל

זָכַר חַסְדּוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ לְבֵית יִשְׂרָאֵל רָאוּ כׇל־אַפְסֵי־אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ(תהלים צח, ג)

״אותה ישועה שעשה יהושע״ — לפני ״יהושע״ בכתב היד ״שלמה״, ומאגרים מחקוהו. ״ישראל״ — בכתב היד ״ישר׳״. ״וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו״ — כך בכתב היד, כלשון ישעיה נב, י (בתהלים צח, ג: ראו כל אפסי ארץ). ״שתיהן״ — כך בכתב היד (במסורה: שתיהם; בובר: ״(שתיהן) [שתיהם]״).

זה שאמר הכתוב:

זָכַר חַסְדּוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ(תהלים צח, ג) — מדבר ביהושע, שהוא מבני בניה של רחל.

וראו כׇל אַפְסֵי אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ — אותה ישועה שעשה יהושע,

שנאמר: שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם(יהושע י, יב).

דבר אחר:

זָכַר חַסְדּוֹ — זו זכירת אמינו רחל;

לְבֵית יִשְׂרָאֵל — שנאמר: אֲשֶׁר בָּנוּ שתיהן אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל(רות ד, יא).

הוי: וַיִּזְכֹּור אֱלֹהִים אֶת רָחֵל(בראשית ל, כב).

חילופי נוסח והשלמות

בראשית רבה, תנחומא בובר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אשנאמר— (הוספה)
אשנאמר— (הוספה)
אינו— (הוספה)
ארְ— (הוספה)
אוּבְנֵי בִלְהָה וגו׳(בראשית לה, כה)— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית)
תנחומא בוברכתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר
§§100§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה ק

פתיחתא: פדה בשלום נפשי

וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל(בראשית ל, כב)

״פדה בשלום נפשי מקרב לי״ — רחל שלא קרבה אליה עצת הרשע, ובתפילות יעקב ולאה נפקדה

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בראשית רבה, תנחומא בובר, מדרש תהלים §§cover-end§§

חלק א

פתיחתות

אפָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי

בראשית רבה, פרשה עג, ג · פתיחתא שלישית · שלא תקרב אל יעקב עצת לבן, ובהרבה תפילות נפקדה רחל

פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי מִקְּרׇב־לִי כִּי־בְרַבִּים הָיוּ עִמָּדִי(תהלים נה, יט)

בתיאודור–אלבק ״שלא תקרב לי עצת הרשע… יטלינה״, ואחריו סוף הפסוק ״כי ברבים היו עמדי״, שעליו בא ״דאמר ר׳ יודן… בהרבה תפילות״; כאן חסר סוף הפסוק. שם ״בזכותה דכת׳ ויזכר אלהים את רחל״.

נוסח אחר — תנחומא בובר, ויצא יז (להלן, ב): הפסוק במרד אבשלום, ובדבר אחר ״פדה בשלום נפשי — מדבר ברחל״: ״כי ברבים היו עמדי — על ידי שהיו יעקב ולאה מתפללים עלי״; ומדרש תהלים נה, ד (להלן, ג): ״שלא תקרב עצתו של עשו ברחל… שיעקב נוטל לאה, ועשו לרחל״.

פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי וגו׳(תהלים נה, יט).

פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי — זה יעקב.

מִקְּרׇב לִי — שלא תיקרב לו עצתו שלרשע,

שלא יאמר: זו שילדה — יטלנה עמו; וזה שלא ילדה — אל יטלנה עימו.

דמרדמר — שאמר רבי יודן בשם רבי אייבו:

בהרבה תפילות נפקדה רחל:

רָחֵל(בראשית ל, כב) — בזכותה;

אֶת רָחֵל — בזכות אחותה;

וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים — בזכות יעקב;

וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ — בזכות אימהות.

תרגום לעבריתדמר שאמר

באבשלום ומאתים הזקנים, ורחל

תנחומא בובר, ויצא יז · פתיחתא ראשונה · נוסח אחר · הזקנים שהלכו עם אבשלום והתפללו על דוד; רחל שנפקדה בתפילת יעקב ולאה

פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי מִקְּרׇב־לִי כִּי־בְרַבִּים הָיוּ עִמָּדִי(תהלים נה, יט)

״ליי״, ״סנהדרין״, ״אבשלום״, ״מתפללים״ — בכתב היד בקיצור. ״ראו מה כתב לי אבי״ — בכתב היד ״כת׳״, ונפתח כבובר (״כתב״). ״והיה הולך בכל עיר ועיר ורואה״ — ביניהם כתב הסופר ״עד שנטל מאתים זקנים״ ומחקו. ״כמה דאת אמר״ — בכתב היד ״כמ׳ דאת אמר״. ״שנפול אנחנו ביד דוד ולא דוד בידינו״ — כך בכתב היד (בובר: ״ולא יפול דוד בידינו״). ״בזכות מי״ — כך בכתב היד (בובר: מה). בנוסח בובר ״שאהיה עושה על פיהם כל דבר שאני עושה״, ״[אגרת]״, ״[את האגרת]״.

נדפס לבדו, סמוך לבראשית רבה (לעיל, א), משום שנוסחו אחר: הפסוק נדרש בדוד ובזקני אבשלום, וברחל הוא בפיה — ״בזכות מי נתן לי הקדוש ברוך הוא בנים״ — ואין בו עצת הרשע ולא ״רחל — בזכותה… בזכות אימהות״.

זה שאמר הכתוב:

פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי מִקְּרׇב לִי(תהלים נה, יט).

מי אמר הפסוק הזה? דוד אמרו, בשעה שחלק אבשלום בנו עליו,

ואמר לו: אֵלְכָה נָּא וַאֲשַׁלֵּם אֶת נִדְרִי אֲשֶׁר נָדַרְתִּי לַיְיָ בְּחֶבְרוֹן(שמואל ב טו, ז);

ואמר לו אביו: לֵךְ בְּשָׁלוֹם וַיָּקׇם וַיֵּלֶךְ חֶבְרוֹנָה(שמואל ב טו, ט).

אמר לו אבשלום: מבקש אני ממך דבר אחד —

שתתן לי שני זקנים שילכו עמי, שאעשה על פיהם כל דבר שאעשה.

כתב לו: שילכו עמו שני זקנים מכל עיר שירצה.

נטל את האיגרת, והיה הולך בכל עיר ועיר,

ורואה שני זקנים ובחורים שבעיר, היה מראה להם, ואומר להם:

ראו מה כתב לי אבי!

אלא בשביל שאני מחבב אתכם הרבה, אני מבקש אתכם.

כך היה עושה בכל עיר ועיר, עד שנטל מאתים זקנים,

שנאמר: וְאֶת אַבְשָׁלוֹם הָלְכוּ מָאתַיִם אִישׁ(שמואל ב טו, יא).

מהו מָאתַיִם אִישׁ?

רבי הונא בשם רבי חייא בר אבא אמר:

מאתים ראשי סנהדרין לקח עמו,

כמה דאת אמר: אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ(במדבר יא, טז).

קְרֻואִים וְהֹולְכִים לְתֻומָּם וְלֹא יָדְעוּ כׇּל דָּבָר — שלא היו יודעים היכאןהיכאן — לאן היו הולכים.

עשה להם אבשלום סעודה,

והיו יושבים שני זקנים, ואחד מאותם שחלקו עמו באמצע;

והיה אותו שרביץשרביץ — היושב, ששם אבשלום (ביניהם) בין שניהם אומר:

מה נאה אבשלום למלך! נניח את דוד ונלך לנו עמו.

מה היו עושין? אף על פי שהיו עמו, לא היו מתפללים אלא על דוד.

ומה היו מתפללים? יהי רצון מלפניך, יי אלהינו, שנפול אנחנו ביד דוד, ולא דוד בידינו.

לכך נאמר: כִּי בְרַבִּים הָיוּ עִמָּדִי.

רחל

דבר אחר:

פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי — מדבר ברחל.

אמרה רחל: פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי —

בזכות מי נתן לי הקדוש ברוך הוא בנים?

כִּי בְרַבִּים הָיוּ עִמָּדִי — על ידי שהיו יעקב ולאה מתפללים עלי.

לכך נאמר: וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל(בראשית ל, כב).

תרגום לעבריתשרביץ היושב, ששם אבשלום (ביניהם) היכאן לאן

גשלא תקרב עצתו של עשו ברחל

מדרש תהלים, מזמור נה, ד · דרשת הפסוק · ״פדה בשלום נפשי מקרב לי״ · נוסח אחר · רחל שניצלה מעצת עשו, שהיו התנאים שיעקב נוטל לאה ועשו רחל

נדפס לבדו, סמוך לבראשית רבה (לעיל, א), משום שנוסחו אחר: העצה עצת עשו, ותלויה בתנאים ״שיעקב נוטל לאה, ועשו לרחל״, לא ״זו שילדה — יטלנה עמו״; ואין בו ״בהרבה תפילות נפקדה רחל״.

ה״דבר אחר״ השני שבפסקה; לפניו ״פדה בשלום נפשי״ בדניאל, ואחריו בעצת אחיתופל. ״נאמר״, ״הפסוק״, ״מקרב לי״, ״כי ברבים היו עמדי״ — בכתב היד בקיצור. ״לי״ — בכתב היד ״לו״, ותוקן במאגרים. ״להינצל״ — בכתב היד אותיות מסופקות, ותוקן במאגרים. ״ליעקב״ — מסומן במאגרים ״כך״; בדפוס בובר ״(ליעקב) [לרחל]״.

בדפוס בובר נוסף בסוגריים: ״שאף יעקב ולאה היו סודרין עליה תפלה, הדא הוא דכתיב: ויזכור אלהים את רחל — רחל בזכותה, את רחל בזכות האבות והאמהות״. מקבילות: בראשית רבה עג, ג (לעיל, א) — ״שלא תיקרב לו עצתו שלרשע… בהרבה תפילות נפקדה רחל״; תנחומא בובר, ויצא יז (לעיל, ב) — ״על ידי שהיו יעקב ולאה מתפללים עלי״.

דבר אחר:

על רחל נאמר הפסוק הזה.

מהו מִקְּרׇב לִי(תהלים נה, יט)?

שלא תקרב עצתו של עשו ברחל.

למה?

שכך היו התנאיןהתנאין — התנאים, ההסכם (בין המשפחות): שיעקב נוטל לאה, ועשו לרחל.

ומי גרם ליעקב להינצל ממנו?

כִּי בְרַבִּים הָיוּ עִמָּדִי.

תרגום לעבריתהתנאין התנאים, ההסכם (בין המשפחות)

חילופי נוסח והשלמות

בראשית רבה, תנחומא בובר, מדרש תהלים. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית)
תנחומא בוברכתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר
מדרש תהליםכתב יד קמברידג׳ Or. 786
§§101§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה קא

פתיחתא: עשה משפט לעשוקים

וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים(בראשית ל, כב)

״עושה משפט לעשוקים״ — ישראל במצרים, יוסף שעשקתו אדונתו, ורחל שהוחלפה בלאה ונפקדה

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

תנחומא §§cover-end§§

חלק א

פתיחתות

אעֹשֶׂה מִשְׁפָּט לָעֲשׁוּקִים נֹתֵן לֶחֶם לָרְעֵבִים יְיָ מַתִּיר אֲסוּרִים

תנחומא, ויצא ט · פתיחתא · משפט העשוקים: ישראל במצרים, יוסף מול אדונתו, ורחל שהוחלפה בלאה

עֹשֶׂה מִשְׁפָּט לָעֲשׁוּקִים נֹתֵן לֶחֶם לָרְעֵבִים יְיָ מַתִּיר אֲסוּרִים יְיָ פֹּקֵחַ עִוְרִים יְיָ זֹקֵף כְּפוּפִים יְיָ אֹהֵב צַדִּיקִים יְיָ שֹׁמֵר אֶת־גֵּרִים יָתוֹם וְאַלְמָנָה יְעוֹדֵד וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים יְעַוֵּת(תהלים קמו, ז–ט)

בדפוס סימן ז. ״משבעים״ — בכתב היד ״מע׳״; בדפוס ״משבעים אומות״.

בדפוס: ״ולא היו משתעבדין אלא בישראל״; ״זה יוסף הצדיק שעשקתו אדונתו ואמרה בא אלי העבד העברי״; ״אמרה לו אם אין את שומע לי אני פוסקת בלאדין שלך״; ״אמרה לו אני מכניסך בכבלים״; ״וכיבה את הפנסין״; ״שהיתה רעבה מבנים, יי מתיר אסורים שנא׳ ויזכור אלהים את רחל וגו׳״.

וַיִּזְכֹּור אֱלֹהִים(בראשית ל, כב).

זה שאמר הכתוב:

עֹושֶׂה מִשְׁפָּט לָעֲשׁוּקִים(תהלים קמו, ז) —

אלו ישראל.

אמר רבי פינחס הכהן בר חמא:

מלמד שהיו במצרים משבעים אומות, ולא היו מפריכיןמפריכין — מעבידים בפרך אלא לישראל.

ומי עשה דינן?

עֹושֶׂה מִשְׁפָּט לָעֲשׁוּקִים.

יוסף ואדונתו

דבר אחר:

עֹושֶׂה מִשְׁפָּט לָעֲשׁוּקִים —

זה יוסף, שעשקתו אדונתו ואמרה לו: בָּא אֵלַי הָעֶבֶד הָעִבְרִי(בראשית לט, יז).

אמרה לו: אם אין אתה שומע אלי — אני פוסקת סלאדיןסלאדין — מזונותיך, קצבת מזונך שלך.

אמר לה: נֹותֵן לֶחֶם לָרְעֵבִים יאכילני.

אמרה לו: אני מכניסתך בכבלים.

אמר לה: יְיָ מַתִּיר אֲסוּרִים.

אמרה לו: עיניך היפות אני מעורתןמעורתן — מעוורת אותן.

אמר לה: יְיָ פֹּוקֵחַ עִוְרִים(תהלים קמו, ח).

אמרה לו: אני מגלהמגלה — מגרשת, מגלה (אותך) לארץ אחרת אותך.

אמר לה: יְיָ שֹׁומֵר אֶת גֵּרִים(תהלים קמו, ט).

רחל העשוקה

דבר אחר:

עֹושֶׂה מִשְׁפָּט לָעֲשׁוּקִים —

זו רחל, שהיתה עשוקה:

שהושיבה אביה באפריוןבאפריון — בכסא הכלה המכוסה (שנושאים אותה בו), והכניס את לאה, וכבה את הפנסיןהפנסין — הפנסים, הנרות, והוציא בידו את רחל.

יש עושק גדול מזה?

ומי עשה דינה?

נֹותֵן לֶחֶם לָרְעֵבִים — שהיתה רעיבה מבנים;

יְיָ מַתִּיר אֲסוּרִים —

וַיִּזְכֹּור אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ.

תרגום לעבריתמפריכין מעבידים בפרך סלאדין מזונותיך, קצבת מזונך מעורתן מעוורת אותן מגלה מגרשת, מגלה (אותך) לארץ אחרת באפריון בכסא הכלה המכוסה (שנושאים אותה בו) הפנסין הפנסים, הנרות

חילופי נוסח והשלמות

תנחומא. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
§§102§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה קב

פתיחתא: עשוקים בני ישראל ובני יהודה יחדו

וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל(בראשית ל, כב)

״עשוקים בני ישראל״ — שעבוד מצרים, מלאכה בשדה ועבודת האיש על האשה, והקדוש ברוך הוא עושה דינם וגואלם

תנחומא §§cover-end§§

חלק א

פתיחתות

אעֲשׁוּקִים בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יְהוּדָה יַחְדָּו

תנחומא, ויצא יב · פתיחתא · שעבוד מצרים: מלאכה בשדה, ועבודת האיש על האשה; והקדוש ברוך הוא גאלם

כֹּה אָמַר יְיָ צְבָאוֹת עֲשׁוּקִים בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי־יְהוּדָה יַחְדָּו וְכׇל־שֹׁבֵיהֶם הֶחֱזִיקוּ בָם מֵאֲנוּ שַׁלְּחָם גֹּאֲלָם חָזָק יְיָ צְבָאוֹת שְׁמוֹ רִיב יָרִיב אֶת־רִיבָם לְמַעַן הִרְגִּיעַ אֶת־הָאָרֶץ וְהִרְגִּיז לְיֹשְׁבֵי בָבֶל(ירמיה נ, לג–לד)

בדפוס סימן ט, תחילתו. ״כל שוביהם״ — כך בכתב היד ובדפוס; במקרא ״וכל שוביהם״.

בדפוס: ״בא המצרי ואומר לו צא לקט לי ירק מן הגנה בקע לי את העץ הזה״; ״מהו את כל עבודתם וגו׳״; ״אומר לאיש קום לוש ואפה אומר לאשה מלאי חבית זו״; ״יי מתיר אסורים שהתיר אסוריהן וגואלן שנאמר מוצא אסירים בכושרות״.

מקבילה: בבלי סוטה פרק א, יא ע״ב (״אמר רבא: בתחילה בחומר ובלבנים, ולבסוף ובכל עבודה בשדה. את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך — אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים ומלאכת נשים לאנשים״).

וַיִּזְכֹּור אֱלֹהִים אֶת רָחֵל(בראשית ל, כב).

זה שאמר הכתוב:

עֲשׁוּקִים בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יְהוּדָה יַחְדָּו כׇל שֹׁובֵיהֶם הֶחֱזִיקוּ בָם מֵאֲנוּ שַׁלְּחָם(ירמיה נ, לג);

גֹּאֲלָם חָזָק יְיָ צְבָאוֹת שְׁמוֹ רִיב יָרִיב אֶת רִיבָם(ירמיה נ, לד) —

הקדוש ברוך הוא עושה משפט לעשוקים.

אמר רבי פנחס הכהן בר חמא:

היו במצרים משבעים לשון, ולא היו משעבדין אלא בישראל,

שנאמר: וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹודָה קָשָׁה(שמות א, יד).

מהו וּבְכׇל עֲבֹודָה בַּשָּׂדֶה?

אלא לאחר שהיו עושים מלאכתם בטיט ובלבנים, ובאים לנוח לערב לבתיהם —

בא המצרי ואמר:

צא לקוט לי ירק מן הגינה,

בקע לי העץ הזה,

מלא לי חבית זו מן המים.

הוי: וּבְכׇל עֲבֹודָה בַּשָּׂדֶה.

מהו אֵת כׇּל עֲבֹודָתָם?

שהיו נותנים עבודת האיש על האשה, ועבודת האשה על האיש:

אומר לאיש: קום לוש ואופה;

אומר לאשתו: מלאי לי חבית זו, בקעי העץ הזה, לכי לגינה הביאי ירקות.

ומי עשה דינם?

עֹושֶׂה מִשְׁפָּט לָעֲשׁוּקִים נֹותֵן לֶחֶם לָרְעֵבִים(תהלים קמו, ז) — שהיו רעבים לגאולה;

יְיָ מַתִּיר אֲסוּרִים — שהתיר איסוריהם וגאלם:

מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת(תהלים סח, ז).

הוי: עֹושֶׂה מִשְׁפָּט לָעֲשׁוּקִים — אלו ישראל.

חילופי נוסח והשלמות

תנחומא. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
§§103§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה קג

פתיחתא: אז נדברו יראי יי

וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל(בראשית ל, כב)

״אז נדברו יראי יי״ — רחל קינאה במעשיו של יעקב, ״הבה לי בנים״ שהבטיח לה, ״התחת אלהים אנכי״, וספר הזכרון שבו נזכרה

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

אגדת בראשית §§cover-end§§

חלק א

פתיחתות

אאָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְיָ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ — קנאת רחל והבטחת יעקב

אגדת בראשית, פרק נב, א · פתיחתא ראשונה · רחל קינאה במעשיו של יעקב, הבנים שהבטיחה, ו״התחת אלהים אנכי״ שנכתב בספר הזכרון

אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְיָ אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב יְיָ וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי יְיָ וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ(מלאכי ג, טז)

כותרת כתב היד ״פרשת תורה״: זו פרשת התורה של הסדר ״ויזכר אלהים את רחל״ (בראשית ל, כב), ופרקים נג–נד הם פרשת הנביאים ופרשת הכתובים שלו.

״ויזכור אלהים את רחל״ — בכתב היד ״ויזכור״ כתוב פעמיים, והשני מחוק. ״אלהים״ — בכתב היד ״אלי׳ם״ בקיצור (חוץ מן הראשון), וכן בכל הפרק.

״ב[אחתה]״ — בכתב היד ״באמהה״; במאגרים תוקנה הה״א הראשונה לתי״ו והמ״ם סומנה כמשובשת: ״באחתה״ (= באחותה), כהמשך ״ומנין שביעקב קנאתה ולא באחותה״. ״[במעשיו]״ — בכתב היד ״במעשיה״, מסומן במאגרים כמשובש (״הכשרים של יעקב״, וכן ״בשביל מעשיו הטובים של יעקב״).

״ובשביל [מה] אמרה לו״ — בכתב היד אחרי ״ובשביל״ סימן הוספה, והתוספת אינה; ״מה״ הושלם לפי הענין. ״הבה לי״ — בכתב היד ״הב׳ה״, והגרש מחוק. ״אמרה לו״ (שלוש פעמים, רחל המדברת; וכן בבובר) — בכתב היד ״אמ׳ לו״. ״[ע]תיד״ — הושלם במאגרים. אחרי ״אימתי״ בכתב היד ״לקץ״ מחוק. ״כי מלאו ימי״ — ״כי״ מסופקת.

״אעבוד אותך״ — בפסוק (בראשית כט, יח) ״אעבדך״; מחוץ לציטוט. ״ולא אמר לו [שש]״ — בכתב היד ״שבע״, מסומן במאגרים כמשובש (יעקב אמר שבע; ״שכן דרך עברי לעבוד… ובשביעי יצא״). ״ובשביעי״ — בפסוק (שמות כא, ב) ״ובשבעת״; מחוץ לציטוט.

״ועדין״ — העי״ן מסופקת. ״תן [לי]״ — בכתב היד ״לו״, מסומן במאגרים כמשובש. ״אמר לה״ (התחת אלהים) — הה״א מסופקת. ״שאיני [יולדת]״ — בכתב היד ״יודעת״; בבובר ״אם איני יולדת מן הצדיק הזה״. ״[משיאני] [ל]אחר״ — בכתב היד ״שאני אחר״, ובמאגרים הושלמה יו״ד (״שאיני״) בספק והמילה סומנה כמשובשת; בבובר ״אבא משיא אותי לאחר רשע״.

״אם אין אתה מ[ב]קש״ — ״אתה״ מסופקת, והבי״ת הושלמה במאגרים. לפני ״שרה״ בכתב היד ״צ״ מחוקה. ״בא [אליה]״ — בכתב היד ״אליך״, מסומן במאגרים כמשובש; בפסוק (בראשית ל, ג) ״הנה אמתי בלהה בא אליה״, ו״בלהה״ חסר בכתב היד — הציטוט נחלק סביב החסר. ״גם״ (ואבנה גם אנכי) — נוסף בכתב היד מעל השורה. ״ויחר אף יעקב״ — אחרי ״אף״ בכתב היד ״יי״ מחוק. ״כך אתה אומר לה״ — ״אומר״ כתוב פעמיים, והשני מחוק. ״הן מסיחין״ — בכתב היד ״מסרין״ מחוק, ו״מסיחין״ בגליון. ״כי התחת אלהים אנכי״ — בפסוק (בראשית נ, יט) ״אני״; ״אנכי״ מחוץ לציטוט.

בבובר: ״זה יעקב [ורחל]״; ״מה ראתה לקנאות עכשיו? כשראתה אחותה נכנסת לחופתה לא קנאתה, ועכשיו קנאתה… אלא במעשיה הטובים קנאת; אמרה: אלולי שהיא צדקת ממני לא היה הקדוש ברוך הוא נותן לה בנים קודם הימני״ (קנאה במעשי לאה, וכאן במעשי יעקב); אין שם הבטחת שנים עשר השבטים, ״ימים אחדים״ ודין העבד העברי. שם עוד ״דבר אחר: הבה לי בנים — אמרה לו: אם מבקש את אני יולדת, כשבקשת עשית צאן שילדו, שנאמר ויחמו הצאן״; ״אבל אני יש לי ארבעה נשים, כבר ילדה לאה״; ״עשה כשם שעשה אברהם זקניך, ששמע לשרה״; ״מה ראתה לומר הבה לי בנים? אלא שנתנבאת שהיא מתה במהרה, שנאמר ואני בבאי מפדן וגו׳״; ״וכי יש אלהים שני שעושה כלום חוץ מרשותו?״; ״כך אתה מחסד אותה… חייך שאני מעמיד ממנה בן שיאמר לאחיו״; ״כיון שהרגיש הזמן הוציא את ספר הזכרון וזכרה״.

מקבילות: בראשית רבה עא, י — ״אמר רבי יצחק: כתיב אל יקנא לבך בחטאים וגו׳, ותמר ותקנא רחל באחותה? אלא מלמד שקינת במעשיה הטובים; אמרה: אילולי שהיא צדקת — היתה יולדת?״ (קנאה במעשי אחותה). בראשית רבה עא, יב — ״אמר לו הקדוש ברוך הוא: כך עונים את המעיקות? חייך, שבניך עתידים לעמוד לפני בנה״; ״ממך מנע, ממני לא מנע״; ״אמר לה: יכולה את לעשות כשם שעשת זקנתי?… הכניסה צרתה לביתה… מה זו נבנת על ידי צרתה — אף זו נבנת על ידי צרתה״.

וַיִּזְכֹּור אֱלֹהִים אֶת רָחֵל(בראשית ל, כב).

זה שאמר הכתוב:

אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְיָ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ(מלאכי ג, טז) — זה יעקב.

שכך כתוב למעלה מן הפרשה:

וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹותָהּ(בראשית ל, א).

למה עתה קנאת, ולא עת הכנסה לחופה?

מכללמכלל — מכאן (למדנו) שלא קנאתה באחתה,

אלא במעשיו הכשרים של יעקב קנאתה, ואמרה:

לא בשביל שאחותי צדקת ממני הקדמתני להוליד בנים,

אלא בשביל מעשיו הטובים של יעקב ויראת שמים שבו.

ומנין שביעקב קנאתה ולא באחותה?

שנאמר: אַל יְקַנֵּא לִבְּךָ בַּחַטָּאִים(משלי כג, יז).

לפיכך אמרה ליעקב: הָבָה לִּי בָנִים.

ובשביל מה אמרה לו הָבָה לִּי,

ולא אמרה לו ׳תנה לי בנים׳?

מלמד שבאותן שבע שנים שעבד יעקב ברחל היה מבטיחה ואומר לה:

עתיד הקדוש ברוך הוא להוציא ממני שנים עשר שבטים.

אמרה לו:

אימתי?

אמר לה:

לקץ שאמר לי אבא יצחק.

ולפיכך אמר יעקב ללבן:

הָבָה אֶת אִשְׁתִּי כִּי מָלְאוּ יָמָי(בראשית כט, כא) —

כי מלאו הימים שצוני אבא לעמוד עם לבן,

שנאמר: וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים(בראשית כז, מד).

יָמִים — אלו שנים;

אֲחָדִים — שאין בהם מספר,

מפני שאין מספר אלא מעשרה ולמעלה,

אבל מעשרה ולמטה — אחדים הם.

לפיכך אמר יעקב ללבן: אעבוד אותך שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה(בראשית כט, יח).

ולא אמר לו שש ולא שמנה,

שכן דרך עברי לעבוד,

שנאמר: שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹוד ובשביעי יֵצֵא לַחׇפְשִׁי חִנָּם(שמות כא, ב).

לפיכך אמר לו: אֶעֱבׇודְךָ שֶׁבַע שָׁנִים.

הָבָה לִּי בָנִים —

הבה לי אותן בנים שאמרת לי באותן שבע שנים שהיית עובד בעבורי.

אמר לה:

בא אביך במרמה והשכיב אצלי לאה, וקבלם היא עצמה.

אמרה לו:

ועדין אין לה שנים עשר בנים כמו שאמרת;

עתה תן לי אלו האחרים שעדין לא נולדו.

אמר לה:

הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן(בראשית ל, ב).

אמרה לו:

אם כן — מתה אנכי.

אשה שהיא עקרה ואינה יולדת — מתה היא;

או שמא כשראה אבי שאיני יולדת ממך, שאתה צדיק — משיאני לאחר שיהיה רשע,

ואני מתה עמו לעולם הבא,

כמו שכתוב: תְּמוֹתֵת רָשָׁע רָעָה(תהלים לד, כב).

היה ראוי לומר ׳תמית רשע רעה׳;

ומפני מה תְּמוֹתֵת?

בעולם הזה ובעולם הבא.

לכך נאמר: וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי.

דבר אחר: כשם שעשה יצחק אביך

דבר אחר:

הָבָה לִּי בָנִים —

שאני יודעת: אם את מבקש — אני יולדת,

כמו שעשה יצחק אביך לרבקה אשתו,

שנאמר: וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיְיָ לְנֹוכַח אִשְׁתּוֹ(בראשית כה, כא).

אמר לה יעקב:

אבא — לא היו לו אלא אשה אחת, לפיכך התפלל עליה;

אני — יש לי שתי נשים: אם לא תלד האחת, יולדת האחרת.

חזרה ואמרה לו:

אם אין אתה מבקש לעשות כשם שעשה יצחק אביך — עשה כשם שעשה אברהם.

אמר לה:

היאך?

אמרה לו:

כשאמרה שרה: הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי יְיָ מִלֶּדֶת בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי(בראשית טז, ב),

אף אתה עשה כן: הִנֵּה אֲמָתִי בֹּא אֵלֶיהָ וגו׳(בראשית ל, ג).

אינו אומר ׳אבנה אנכי ממנה׳,

אלא וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה — כשם שעשה שרה;

גַם — לרבות.

דבר אחר: שמעטים יהיו ימיה

דבר אחר:

הָבָה לִּי בָנִים —

מה ראת רחל לומר הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי?

שהיתה רואה ברוח הקדש שמעטים יהיו ימיה;

לפיכך אמרה הָבָה לִּי בָנִים קודם שאמות.

מיד: וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן —

ולא ממני, שהרי אני יש לי בנים;

אבל ממך מנע.

אמר לו הקדוש ברוך הוא:

כך אתה אומר לה: הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי?

חייך, שאני מעמיד ממנה בן שיאמר לבניך: כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים(בראשית נ, יט) אנכי.

הן מסיחיןמסיחין — משיחים, מדברים זה עם זה הדברים הללו — כביכול מטה אזנו ושומע, וכותב דבריהם,

שנאמר: אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְיָ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וגו׳.

כיון שהגיע הזמן — הוציא ספר הזכרון וזכר לרחל,

שנאמר: וַיִּזְכֹּור אֱלֹהִים אֶת רָחֵל.

תרגום לעבריתמסיחין משיחים, מדברים זה עם זה מכלל מכאן (למדנו)

חילופי נוסח והשלמות

אגדת בראשית. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אבאחתהבאמהה
אבמעשיובמעשיה
אמה— (הוספה)
אע— (הוספה)
אשששבע
אלילו
איולדתיודעת
אמשיאנישאני
אל— (הוספה)
אב— (הוספה)
אאליהאליך

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
אגדת בראשיתכתב יד אוקספורד 2340
§§104§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה קד

פתיחתא: מגורת רשע היא תבואנו

וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל(בראשית ל, כב)

״מגורת רשע היא תבואנו… ותאות צדיקים יתן״ — עשו פחד מבני יעקב, ויעקב לא יצא מבית לבן עד שילדה רחל

אגדת בראשית §§cover-end§§

חלק א

פתיחתות

אמְגוֹרַת רָשָׁע הִיא תְבוֹאֶנּוּ — פחדו של עשו ותאותו של יעקב

אגדת בראשית, פרק נב, ב · פתיחתא שנייה · עשו פחד מבני יעקב, ויעקב לא יצא מבית לבן עד שילדה רחל

מְגוֹרַת רָשָׁע הִיא תְבוֹאֶנּוּ וְתַאֲוַת צַדִּיקִים יִתֵּן(משלי י, כד)

״מגורת״ — התי״ו מסופקת בכתב היד; ״ה[י]א״ — היו״ד הושלמה במאגרים. ״ברחל בתך הקטנה״ — ״ברחל״ כתוב פעמיים, והשני מחוק. ״ויעבוד יעקוב״ — הוי״ו של ״יעקוב״ מסופקת. אחרי ״עד שילדה״ בכתב היד ״ממך כל השנים הללו״ מחוק (מן השורה שלפניו).

בבובר: ״שאמר: עכשיו זה מתברך ומוליד בנים הרבה ואיני יכול לו עוד, וכך נעשה, שנאמר ולא יכלה ארץ מגוריהם וגו׳, ויקח עשו את נשיו״; ״ותאות צדיקים יתן — זו רחל שהיתה מתאוה לילד מן יעקב… אף יעקב היה מתאוה לילד מן רחל״; ״שאמר בלבו: אם אבא לילך אצל אבא עכשיו, יאמר לי לבן: הואיל ולא ילדה רחל ממך כל השנים האלו, הניחה כאן״ (כאן אביו הוא האומר); אין שם ״כאותן הימים שאמרה לו אמו״.

מקבילות: בראשית רבה עג, ח — ״ויהי כאשר ילדה וגו׳ — כיוון שנולד — סטנו שלעשו: ויאמר יעקב אל לבן שלחני וגו׳… מסורת אגדה היא: ביד בניה שלרחל עשו נופל״ — טעם אחר ליציאתו של יעקב אחרי לידת יוסף.

דבר אחר:

וַיִּזְכֹּור אֱלֹהִים אֶת רָחֵל(בראשית ל, כב).

זה שאמר הכתוב:

מְגוֹרַת רָשָׁע הִיא תְבוֹאֶנּוּ וגו׳(משלי י, כד).

זה עשו הרשע, שהיה מתירא מן הברכות שנטל יעקב לעצמו, ואמר:

עכשיו יולדו לו בנים הרבה, ואיני יכול לו.

וכך היה,

שנאמר: וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו(בראשית לו, ו).

לכך נאמר: מְגוֹרַת רָשָׁע הִיא תְבוֹאֶנּוּ.

וְתַאֲוַת צַדִּיקִים יִתֵּן —

זה היה יעקב אבינו, שהיה מתאוה ללידת רחל;

שכל מה שנשתעבד יעקב — בשבילה נשתעבד,

שנאמר: אֶעֱבׇודְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה(בראשית כט, יח),

ואומר: וַיַּעֲבֹוד יַעֲקֹוב בְּרָחֵל, וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים(בראשית כט, כ) —

כאותן הימים שאמרה לו אמו: וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים(בראשית כז, מד).

וכל זמן שלא ילדה רחל — לא בקש יעקב לחזור לארץ כנען.

למה?

שאמר יעקב בלבו:

שמא יאמר לי אבי: הואיל ולא ילדה ממך כל השנים הללו — הניחה, ותלך לעצמך.

בא וראה,

כך היה מתאוה יעקב, שלא יצא משם עד שילדה.

וכיון שילדה — אמר ללבן: שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי(בראשית ל, כה), תְּנָה אֶת נָשַׁי וְאֶת יְלָדַי אֲשֶׁר עָבַדְתִּי אֹותְךָ וגו׳(בראשית ל, כו);

ואומר: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף.

לפיכך אמר הכתוב: וְתַאֲוַת צַדִּיקִים יִתֵּן.

חילופי נוסח והשלמות

אגדת בראשית. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
אגדת בראשיתכתב יד אוקספורד 2340
§§105§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה קה

פתיחתא: יזכר אדיריו יכשלו בהליכתם

וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל(בראשית ל, כב)

״יזכר אדיריו יכשלו בהליכתם״ — קללת יעקב שהלכה על רחל, משל הרועה והזאב, וקבורתה בדרך שבניה עוברים בה לגלות

אגדת בראשית §§cover-end§§

חלק א

פתיחתות

איִזְכֹּר אַדִּירָיו יִכָּשְׁלוּ בַּהֲלִיכָתָם — קללת יעקב ומיתת רחל בדרך

אגדת בראשית, פרק נב, ג · פתיחתא שלישית · קצרה · הקללה שהלכה על רחל, משל הרועה, וקבורתה בדרך שבניה עתידין לעבור בה בגלות

יִזְכֹּר אַדִּירָיו יִכָּשְׁלוּ בהלכותם בַּהֲלִיכָתָם יְמַהֲרוּ חוֹמָתָהּ וְהֻכַן הַסֹּכֵךְ(נחום ב, ו)

״וכוונתו היה לקלל״ — כך בכתב היד. ״בשביל שמתה בדרך שבניה עתידין לעבור בה״ — לפני ״שמתה״ בכתב היד ״שבניה״ מחוק, ואחרי ״עתידין״ ״לחזור״ מחוק. ״לפיכך אמר הכתוב״ (ימהרו חומתה) — כתוב פעמיים, והשני מחוק. ״אם חומה [היא]״ — בכתב היד ״היו״, מסומן במאגרים כמשובש; בפסוק (שיר השירים ח, ט) ״היא״. ״מהו בין״ — ״בין״ מסומן במאגרים כמשובש, ואין בידנו תיקון. ״ושבו בנים לגבולם״ — ״ושבו״ מסופקת בכתב היד.

בבובר: ״אדיריו — זה יעקב ורחל שזכרן הקדוש ברוך הוא ושילם מהן החשבון שאמר לאברהם: כה יהיה זרעך״; ״והלך אל רחל ולא ידע יעקב״; המשל: ״לרועה שראה את הזאב שנכנס לחטוף כבש, נטל אבן לזרוק בזאב והלך בכבשה; וכך יעקב קילל… ולא היה יודע שקללתו הולכת על כבשתו״; ״ולמה מתה בדרך אפרת? אלא אמר הקדוש ברוך הוא: בניי צריכין לה, בשעה שהם חוטאין וגוזלין, והיא מזכרת אותי כשם שזכרתיה אני״; ״ומה שכר יש לה על שנקצרו ימיה ומתה בדרך? כדי שתזכור אותי על בני, שנאמר כי יש שכר לפעולתך נאם יי וגו׳ ושבו בנים לגבולם״; אין שם ״ואפרת היא רמה״ ודרשת ״ימהרו חומתה… והוכן הסוכך״.

מקבילות: בראשית רבה עד, ה — ״על דעתיה דרבי יוסי — לא מיתה אלא מקיללתו שלזקן: עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה; והווה כן — כשגגה שיצא מלפני השליט״ (בפרשה קכט, א; וכן עד, יא — בפרשה קמ, א). קהלת רבה י, ו — ״כך אמר לו יעקב ללבן: עם אשר תמצא את אלהיהך לא יחיה. וכן הות לה — כשגגה שיוצא מלפני השליט — ומתה רחל״ (בפרשה קמ, ג). בראשית רבה פב, יב — ״מה ראה אבינו לקבור את רחל בדרך אפרתה? אלא צפה אבינו יעקב שהגליות עתידות לעבור שם; לפיכך קברה שם, כדי שתהא מבקשת עליהם רחמים״, ושם ״קול ברמה נשמע… מנעי קולך מבכי… ויש תקוה לאחריתך״.

״עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה״ — שאר הדרשות על קללת יעקב ומיתת רחל בפרשה קמ (עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה).

דבר אחר:

וַיִּזְכֹּור אֱלֹהִים אֶת רָחֵל(בראשית ל, כב).

זה שאמר הכתוב:

יִזְכֹּר אַדִּירָיו וגו׳(נחום ב, ו) —

זה יעקב אבינו, שזכרו הקדוש ברוך הוא.

יִכָּשְׁלוּ בַּהֲלִיכָתָם —

מפני שאמר יעקב אבינו: עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה(בראשית לא, לב),

והיה סבור בדעתו לקלל ללבן וביתו,

והלכה הקללה על רחל, ומתה בדרך;

וכוונתו היה לקלל אל לבן.

וכן הוא אומר: וַאֲנִי בְּבֹואִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל(בראשית מח, ז).

משל לרועה

משלו משל: למה הדבר דומה?

לרועה שבא זאב לעדרו ולקח משם כבשה אחת;

רץ הרועה אחריה להצילה,

השליך עליו אבן אחת להכות הזאב,

ובא האבן על הכבשה והרגה אותה.

כך יעקב אבינו היה סבור לקלל ללבן וביתו כדי שימותו,

וקלל לרחל, מפני שלא ידע כי רחל גנבתם;

ולפיכך מתה בדרך אפרת.

ולמה בדרך אפרת ולא במקום אחר?

ואפרת היא רמה.

מפני שידע יעקב שהיו עתידין ישראל לחטוא באותו מקום,

וללקות באותו מקום,

שיהא שם כליה לבניה,

והיא עתידה לבכות ולהתחנן עליהם,

שנאמר: כֹּה אָמַר יְיָ קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע וגו׳(ירמיה לא, טו).

ואמר לה הקדוש ברוך הוא: כֹּה אָמַר יְיָ מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וגו׳(ירמיה לא, טז).

וכל כך למה?

בשביל שמתה בדרך שבניה עתידין לעבור בה כשילכו בגלות;

לפיכך פתח הקדוש ברוך הוא ואמר לה: כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻולָּתֵךְ נְאֻם יְיָ.

והיינו יְמַהֲרוּ חוֹמָתָהּ.

מהו חוֹמָתָהּ?

כמו שכתוב: אִם חוֹמָה הִיא(שיר השירים ח, ט);

לפיכך אמר הכתוב יְמַהֲרוּ חוֹמָתָהּ — ימהרו להם זכותה.

וְהֻוכַן הַסֹּוכֵךְ — מהו בין?

שעתיד להוציא משיח בן דוד, ויקבוץ אותם,

כמו שכתוב: וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם(ירמיה לא, יז).

חילופי נוסח והשלמות

אגדת בראשית. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אהיאהיו

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
אגדת בראשיתכתב יד אוקספורד 2340
§§106§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה קו

מה כתיב למעלה: הפעם אודה את יי

וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל(בראשית ל, כב)

מה כתיב למעלה מן העניין: ״הפעם אודה את יי״ — משל הכהן שהחזיק טובה על החולין ולאה שהודתה על הבן הרביעי; ״ותרא רחל כי לא ילדה״ — מי שאין לו בנים חשוב כמת, ״התחת אלהים״ ולידת דן

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

תנחומא, תנחומא בובר §§cover-end§§

חלק א

למעלה מן העניין

הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת יְיָ

אלמה לא אמרה הודיה אלא ביהודה

תנחומא, ויצא יג · פתיחתא · למעלה מן העניין · ״הפעם אודה את יי״ · משל הכהן שנתן לו בעל הגורן מדה של חולין; לאה הודתה על הבן הרביעי

בדפוס סימן ט, סופו. ״עתה״ — כך בכתב היד, מבראשית כט, לד; לא בפסוק (כט, לה) ולא בדפוס. ״שלשה שלשה״, ״שלשה״, ״רביעי״ — בכתב היד ״ג׳ ג׳״, ״ג׳״, ״ד׳״.

בדפוס: ״למה לא אמרה בראובן ושמעון ולוי ובכלם הודיה אלא ביהודה״; ״משל לכהן שיצא לגורן ליטול תרומה ומעשר״; ״כל מה שהיה ראוי לכהן ליטול״; ״למה כשנתן לך בעל הגורן התרומה והמעשר לא החזקת לו טובה״; ״הראשונות התרומה והמעשר שלי הן ושלי לקחתי אבל אותה המדה שהוסיף לי משלו״; ״אנו ראויות לילד שלש לכל אחת ואחת״; ״עד מתי תהא הצדקת הזו מצטערת בדין היא שתפקד״.

מקבילה: בראשית רבה עא, ח (״רבי ברכיה בשם רבי לוי: לכהן שירד לגורן: נתן לו אחד כור שלמעשר — ולא החזיק לו טובה; ונתן לו אחד קומץ שלחולין — והחזיק לו טובה… אתה — מחלקי נתתה לי, אבל זה — משלו נתן לי״) — בפרשה עט (הפעם אודה את יי), א.

וַיִּזְכֹּור אֱלֹהִים(בראשית ל, כב) —

מה כתיב למעלה מן הענין?

וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר עתה הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת יְיָ(בראשית כט, לה).

למה לא אמרה בראובן ושמעון ולוי הודיה, אלא ביהודה?

משל הכהן בגורן

משל לכהן שיצא לגורן ליטול חלקו.

בא בעל הגורן, נתן לו תרומה — לא החזיק לו טובההחזיק לו טובה — הכיר לו טובה, הודה לו;

נתן לו מעשר — לא החזיק לו טובה.

לאחר שנתן לו כל מה שהיה לכהן ליטול,

עמד בעל הגורן והוסיף לו מדה אחת של חוליןחולין — תבואה שאינה קודש (שאינה תרומה ולא מעשר) — החזיק לו טובה, ונתפלל עליו.

אמרו לו: למה, כשנתן לך בעל הבית התרומה והמעשר — לא החזקתה לו טובה,

ועכשו, על מעט מדה אחת של חולין — אתה מחזיק לו טובה?

אמר להם: הראשונות — התרומה והמעשר — שלי הם;

אבל מדה, מה שהוסיף — משלו;

לפיכך אני מחזיק לו טובה.

וכך אמרה לאה:

שנים עשר שבטים עתידין לעמוד מיעקב, והרי אנו ארבע נשים —

אנו ראויות לילד שלשה שלשה;

שלשה שילדתי — כבר חלקי הם;

עכשו, כשהוסיף לי בן רביעי על חלקי — בודאי הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת יְיָ.

לפיכך קינאה רחל באחותה.

אמר הקדוש ברוך הוא: עד מתי תהא הצדקת הזאת מצטערת?

בדין הוא שתפקד; לא תהא כאחת מן השפחות.

מיד: וַיִּזְכֹּור אֱלֹהִים אֶת רָחֵל.

תרגום לעבריתחולין תבואה שאינה קודש (שאינה תרומה ולא מעשר) החזיק לו טובה הכיר לו טובה, הודה לו

וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב

במי שאין לו בנים חשוב כמת

תנחומא בובר, ויצא יט · פתיחתא · למעלה מן העניין · ״ויזכר אלהים את רחל״ · מי שאין לו בנים חשוב כמת; ״התחת אלהים״ ותשובת הקדוש ברוך הוא; רחל ושפחתה, ״דנני אלהים״

״אמרה חנה״ — בכתב היד ״אמר׳״. ״התחת אלהים אני״ (בדברי יעקב, פעמיים) — כך בכתב היד (במסורה, ל, ב: אנכי); בובר: ״(אני) [אנכי]״. בפעם השלישית (יוסף, נ, יט) ״אני״ כמסורה, והנו״ן והיו״ד מסופקות. ״מה אנטידיסר״ — בובר: ״וכי אנטידיסר״. ״אמר לה: שרה הכניסה צרה לביתה״ — לפניו בכתב היד ״כך״, שהסופר מחקו. ״אמרה לו: אם כן״ — בכתב היד ״אמ׳ לו״, ונפתח כבובר (״אמרה לו״), שרחל אומרת. ״דנני וחייבני״ (בפעם השנייה) — בכתב היד ״דייני וחייבי״, ותוקן כבובר. ״לשפחתי״, ״וילדה״ — בכתב היד ״לשפח׳״, ״וילד׳״. ״ותקרא שמו דן״ — כך בכתב היד (במסורה: על כן קראה שמו דן).

מקבילות: בראשית רבה עא, יג — ״דנני — וחייבני, דנני — וזיכני; דנני — וחייבני: ורחל עקרה; דנני — וזיכני: ויתן לי בן״.

״כל מי שאין לו בנים — חשוב כמת״ — מקבילות: בבלי נדרים פרק ט, סד ע״ב (רבי יהושע בן לוי: ״כל אדם שאין לו בנים חשוב כמת, שנאמר: הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי״) ובבלי עבודה זרה פרק א, ה ע״א; בראשית רבה עא, יא (״ארבעה הם חשובים כמת״) ומה, ג (״כל מי שאין לו בן — כאילו מת, כאילו הרוס״) — בפרשה פב (הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי).

״נפתולי אלהים״ — בפרשה נפתולי אלהים נפתלתי.

״לאה שהתפללה על אחותה״ — בפרשה ואחר ילדה בת.

מה כתיב למעלה מן העניין? וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב(בראשית ל, א).

אמרו רבותינו: מיכאן אתה למד, שכל מי שאין לו בנים — חשוב כמת.

שכתיב בחנה: יְיָ מֵמִית וּמְחַיֶּה(שמואל א ב, ו) —

אלא כך אמרה חנה: עד שלא נתן לי בן — הייתי מן המתים;

עכשיו שנתן לי בן — נמניתי עם החיים.

אמרה רחל ליעקב: הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי.

וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל(בראשית ל, ב),

ורוח הקודש אומרת: הֶחָכָם יַעֲנֶה דַעַת רוּחַ(איוב טו, ב).

אמר יעקב לרחל: מה, אנטידיסראנטידיסר — משנה למלך, ממלא מקומו של הקדוש ברוך הוא אני?

הֲתַחַת אֱלֹהִים אני?

אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, בלשון שאמרת הֲתַחַת אֱלֹהִים אני —

בו בלשון בנה עומד ואומר לבניך: הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי(בראשית נ, יט).

אמרה לו: כך היה יצחק אביך עשה לרבקה אמך?

לא היו שניהם עומדים ומתפללים זה כנגד זה?

שנאמר: וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיְיָ לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ(בראשית כה, כא).

אף אתה תתפלל עליי אל יי.

ואברהם זקינך — לא כך עשה לשרה?

אמר לה: שרה הכניסה צרה לביתה.

אמרה לו: אם כן, הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ(בראשית ל, ג).

לא עשה אלא כיון שנתנה לו שפחתה — מיד עיברה וילדה.

וַתֹּאמֶר רָחֵל דָּנַנִּי אֱלֹהִים(בראשית ל, ו) —

דנני, וחייבני, וזיכני:

דנני וחייבני — שלא נתן לי בן;

דנני וזיכני — שנתן לשפחתי בן.

ותקרא שְׁמוֹ דָּן.

תרגום לעבריתאנטידיסר משנה למלך, ממלא מקומו

חילופי נוסח והשלמות

תנחומא, תנחומא בובר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
באמרהאמ׳
בדננידייני
בוחייבניוחייבי

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
תנחומא בוברכתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר
§§107§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה קז

ותדר נדר ותאמר יי צבאות

וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל(בראשית ל, כב)

פרשת הנביאים של הסדר: ״ותדר נדר ותאמר יי צבאות״ — ארבע כתות ועדיהן, צבא של מעלה וצבא של מטה, וחנה וציון ושבע העקרות

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

אגדת בראשית §§cover-end§§

חלק א

פתיחתות

לִי גִלְעָד וְלִי מְנַשֶּׁה

אלִי גִלְעָד וְלִי מְנַשֶּׁה — ארבע כתות

אגדת בראשית, פרק נג, א · פתיחתא ראשונה · אליהו, מנשה, אלקנה וחנניה וחביריו — עדים כנגד ארבע כתות

לִי גִלְעָד וְלִי מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי יְהוּדָה מְחֹקְקִי(תהלים ס, ט)

כותרת כתב היד ״פרשת נביאים״: זו פרשת הנביאים של הסדר ״ויזכר אלהים את רחל״ (בראשית ל, כב; פרק נב), ופרק נד הוא פרשת הכתובים שלו.

״זה שאמר הכתוב״ — בכתב היד ״זש״ה״, ואחריו ״הכתוב״ מחוק. ״ארבעה דברים… ארבע כתות״ — בכתב היד ״ד׳״. ״זה שאמר הכתוב״ (לי גלעד, ולי מנשה) — בכתב היד ״זש״ה״ ו״ז״ש״. ״ושהקדוש ברוך הוא מציל מן האש״ — כך בכתב היד, בלי ״והכת שאומרת אין״.

״מנשה בן [חזקיה]״ — בכתב היד ״חלקיה״; מנשה בן חזקיה (מלכים ב כ, כא). ״[ושהרשיע]״ — בכתב היד ״ושהושיע״; בבובר ״כמה הכעיס, כמה הרשיע״.

בבובר: ״ארבע כיתות הן״; ״הרי אליהו שהחיה המת שהיה מגלעד, שנאמר ויאמר אליהו התשבי מתושבי גלעד, יבוא ויעיד לי״; ״הרי מנשה כמה הכעיס, כמה הרשיע, וקבלתיו כשעשה תשובה״; הסדר שם: מנשה, חנניה וחביריו (״שנאמר ויהי בהם מבני יהודה דניאל חנניה מישאל ועזריה״), ואחריהם ״ואחת אומרת אין עקרה יולדת — אמר הקדוש ברוך הוא: יבוא אלקנה מהר אפרים ויעיד על אשתו שהיתה עקרה וילדה, שנאמר ויהי איש אחד וגו׳ מהר אפרים״; אין שם ״עד עקרה ילדה שבעה״.

מקבילות: תנחומא בובר, נשא ל — ״לי גלעד ולי מנשה ואפרים מעוז ראשי יהודה מחוקקי. אמר ריש לקיש: אם המינים יאמרו לך שאין הקדוש ברוך הוא מחיה מתים, אמור להם: הרי אליהו מעיד שהחיה את המת… אם יאמרו לך המינים שאין הקדוש ברוך הוא מקבל שבים, אמור להם: הרי מנשה מעיד… שאין הקדוש ברוך הוא פוקד עקרות — הרי אלקנה מהר אפרים מעיד שפיקדתי חנה אשתו… שאין הקדוש ברוך הוא מציל מן האש — הרי חנניה וחביריו מעידין״ — בשם ריש לקיש (כאן רבי ברכיה), על ״ביום השביעי נשיא לבני אפרים״.

וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר יְיָ צְבָאוֹת וגו׳(שמואל א א, יא).

זה שאמר הכתוב:

לִי גִלְעָד וְלִי מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי יְהוּדָה מְחֹוקְקִי(תהלים ס, ט).

אמר רבי ברכיה:

ארבעה דברים הללו — כנגד ארבע כתות:

כת אחת אומרת: אין תחיית המתים;

וכת אחת אומרת: אין הקדוש ברוך הוא מקבל בעלי תשובה;

וכת אחת אומרת: אין הקדוש ברוך הוא פוקד העקרות;

וכת אחת אומרת: אין הקדוש ברוך הוא מציל מן האש.

הכת שאומרת אין תחיית המתים —

אמר לה הקדוש ברוך הוא:

הרי אליהו, שהיה מתושבי גלעד, והחייתי המת על ידו.

זה שאמר הכתוב:

לִי גִלְעָד.

והכת שאומרת אין הקדוש ברוך הוא מקבל בתשובה —

אומר לה הקדוש ברוך הוא:

יבא מנשה בן חזקיה, שהכעיס לפני ושהרשיע לפני, ויעיד כשעשה תשובה וקבלתי אותו.

זה שאמר הכתוב:

וְלִי מְנַשֶּׁה.

והכת שאומרת אין הקדוש ברוך הוא פוקד עקרות —

אומר לה הקדוש ברוך הוא:

יבא אלקנה, שהיתה עקרה אשתו וילדה, ויעיד בי,

שנאמר: עַד עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה(שמואל א ב, ה);

שנאמר: וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם צוֹפִים מֵהַר אֶפְרָיִם(שמואל א א, א).

זה שאמר הכתוב:

וְאֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי.

ושהקדוש ברוך הוא מציל מן האש —

אמר לה הקדוש ברוך הוא:

יבא חנניה מישאל ועזריה, שהן מיהודה, ויעידו שהצלתי אותן מכבשן האש.

זה שאמר הכתוב:

יְהוּדָה מְחֹוקְקִי.

וַיְיָ אֱלֹהֵי הַצְּבָאוֹת יְיָ זִכְרוֹ

בוַיְיָ אֱלֹהֵי הַצְּבָאוֹת — צבא של מעלה וצבא של מטה

אגדת בראשית, פרק נג, ב · פתיחתא שנייה · חנה מבקשת: אם מצבא של מטה היא — תלד, ואם מצבא של מעלה — תחיה לעולם

וַיְיָ אֱלֹהֵי הַצְּבָאוֹת יְיָ זִכְרוֹ(הושע יב, ו)

״אלהי צבאות״ — בפסוק (הושע יב, ו) ״אלהי הצבאות״; ״צבאות״ מחוץ לציטוט. ״על פני כל הארץ״ — בפסוק (עמוס ט, ו; וכן ה, ח) ״על פני הארץ״; ״כל״ מחוץ לציטוט. ״רבונו של עולם״ — בכתב היד ״רבו׳ של עולם״. אחרי ״ואם מצבא של מעלה אני״ בכתב היד ״שנ״ מחוק, והמשפט נשאר בלי סופו.

בבובר: ״ויי אלהי יי זכרו״, ״הצבאות יי אלהי צבאות״; ״והאיך? כשבקש עשה צביונו בצבאות של מטה… וכשבקש עשה צביונו בצבאות של מעלה״; ״תן לי בנים כשם שאמרת: ברוך תהיה מכל העמים לא יהיה בך עקר ועקרה״; ״ואם מצבא של מעלה אני — עשה אות שאהיה קיימת כשם שלמעלה חיים וקיימין; לכך נאמר יי אלהי צבאות״; אין שם ״מכל צבאות שבראת בעולמך תן לי בן אחד מהם״.

מקבילות: פסיקתא רבתי מג — ״אמר רבי יהודה ברבי סימון: אמרה חנה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, יש צבא למעלה יש צבא למטה; הצבא של מעלה אינם [לא] אוכלים ולא שותים ולא פרים ורבים ולא מתים אלא חיים לעולם… ואיני יודעת מאיזו צבא אני״. בבלי ברכות פרק ה, לא ע״ב — ״אמרה חנה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מכל צבאי צבאות שבראת בעולמך קשה בעיניך שתתן לי בן אחד?״ (רבי אלעזר).

דבר אחר:

וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר יְיָ צְבָאוֹת אִם רָאֹה תִרְאֶה בׇּעֳונִי אֲמָתֶךָ וגו׳(שמואל א א, יא).

זה שאמר הכתוב:

וַיְיָ אֱלֹהֵי צבאות יְיָ זִכְרוֹ(הושע יב, ו) —

שהוא עושה צביונוצביונו — רצונו בצבאות של מעלה ובצבאות של מטה.

בצבאות של מטה —

כמו שכתוב: הַקֹּורֵא לְמֵי הַיָּם וַיִּשְׁפְּכֵם עַל פְּנֵי כל הָאָרֶץ יְיָ שְׁמוֹ(עמוס ט, ו);

ובצבאות של מעלה —

כמו שכתוב: הַכּכָבִים מִמְּסִלּוֹתָם נִלְחֲמוּ עִם סִיסְרָא(שופטים ה, כ).

אמרה חנה לפני הקדוש ברוך הוא:

רבונו של עולם,

יש לך צבא למעלה וצבא למטה.

אם של מטה אני — תן לי בנים, כמו שאמר בתורה: בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכׇּל הָעַמִּים(דברים ז, יד);

ואם מצבא של מעלה אני — שהם עליונים, חיים וקיימים.

לפיכך אמרה יְיָ צְבָאוֹת:

מכל צבאות שבראת בעולמך — תן לי בן אחד מהם.

תרגום לעבריתצביונו רצונו

חלק ב

דברי האמוראים

וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר יְיָ צְבָאוֹת אִם רָאֹה תִרְאֶה

ג״אני עקרה וציון עקרה״ — שבע עקרות

אגדת בראשית, פרק נג, ג · דרשת הפסוק · ״ותדר נדר ותאמר יי צבאות אם ראה תראה… ולא תשכח את אמתך״ · חנה ציון, ושבע העקרות כנגד שבעת ימי בראשית

״רבונו של עולם״ — בכתב היד ״רבונו ש״ע״. ״ואם זכרתני״ — בפסוק ״וזכרתני״; ״ואם״ מחוץ לציטוט. ״שבע עקרות… שבעת ימי בראשית״, ״ביום הראשון״, ״בבטן אחד, אחד טמא״, ״השלישית״, ״הרביעית״, ״יום חמישי״, ״הששית״, ״השביעית״ — בכתב היד באותיות המספר (ז׳, הא׳, א׳, השלישי׳, הד׳, ה׳, הו׳, הז׳). ״יצחק״ — בכתב היד ״יצח׳״. ״על ידי אשה״ — בכתב היד ״ע״י״.

״אין לה [ולד]״ — בכתב היד ״בנים״, מסומן במאגרים כמשובש; בפסוק (בראשית יא, ל) ״ולד״. ״לממשלת [היום]… לממשלת [הלילה]״ — בכתב היד ״ביום״ (במאגרים תוקן ״היום״ בספק) ו״בלילה״ (מסומן כמשובש); בפסוק (בראשית א, טז) ״היום… הלילה״. ״הצללפונית״ — היו״ד מסופקת. ״ואשתו עקרה לא ילדה״ — בפסוק (שופטים יג, ב) ״ולא ילדה״; ״לא ילדה״ מחוץ לציטוט. ״ועבדי דוד נשיא להם לעולם״ — צירוף של יחזקאל לז, כד (״ועבדי דוד מלך עליהם״) ולז, כה (״ודוד עבדי נשיא להם לעולם״). ״והמר עלי״ — בפסוק (זכריה יב, י) ״עליו״; ״עלי״ מחוץ לציטוט.

בבובר: ״ותדר נדר ותאמר אם ראה תראה — אני עקרה וציון עקרה… אם ראה לי — תראה אף לציון; וזכרתני — לי; ולא תשכח את אמתך — לציון״; ״שבע עקרות הן כנגד שבעת ימי בראשית״; בשרה ״כנגד יום ראשון… שמים וארץ; בעלה של זו הקנהו להקדוש ברוך הוא, שנאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ״; ברבקה ״אף רבקה הוליד שנים יעקב ועשו, שנאמר ואבדיל אתכם מן העמים״; ברחל ״ועמד יוסף בנה של רחל, והן השתחוו לו״; בחנה ״כעוף הזה הפורח ממקום למקום וממדינה למדינה וסופו חוזר לקנו״; ״הששית זו הצללפונית אמו של שמשון, שנאמר ושם אחותם הצללפוני… ומה היה לאדם? מת ביד אשתו… ושמשון בנה מת על ידי אשתו, שנאמר ויאהב אשה בנחל שורק״; ״השביעית זו ציון, כנגד יום השביעי, ומה כתיב בו? וינח ביום השביעי; וציון — זאת מנוחתי עדי עד; לכך אמר ישעיה רני עקרה לא ילדה״. אין שם משיח בן דוד ומשיח בן יוסף, ולא ״נביאים ונשיאים… מלכים ושליטים״.

מקבילות: פסיקתא דרב כהנא, רני עקרה, א (בפרשה עז, ב; ושם נוסחיה של מדרש שמואל ו, ד ומדרש הלל) — ״מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה: שבע עקרות הן — שרה, רבקה, רחל ולאה, ואשתו של מנוח, וחנה, וציון״, כל אחת בפסוק עקרותה ובפסוק לידתה, בלי ימי בראשית.

דבר אחר:

וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר יְיָ צְבָאוֹת(שמואל א א, יא).

אמרה חנה לפני הקדוש ברוך הוא:

רבונו של עולם,

אני עקרה, וציון עקרה,

כמו שכתוב: רׇנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה(ישעיה נד, א).

עתה אִם רָאֹה תִרְאֶה —

אם אתה רואה לי — תראה לציון;

ואם זְכַרְתַּנִי — אני;

וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ — לציון.

שבע עקרות כנגד שבעת ימי בראשית

שבע עקרות ברא הקדוש ברוך הוא בעולם, כנגד שבעת ימי בראשית.

הראשונה — שרה אשת אברהם,

שכתוב בו: בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹונֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ(בראשית יד, יט);

וביום הראשון כתיב: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ(בראשית א, א);

ובשרה כתיב: וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד(בראשית יא, ל).

השנייה — רבקה אשת יצחק, שילדה שנים בבטן אחד,

אחד טמא ואחד טהור,

ובא הקדוש ברוך הוא והבדיל ביניהם,

שנאמר: לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹור(ויקרא יא, מז);

וביום השני כתיב: יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם(בראשית א, ו);

וברבקה כתיב: וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיְיָ לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ(בראשית כה, כא).

השלישית — לאה, שילדה ראובן,

שכתוב בו: וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה(בראשית ל, יד);

הוא כנגד יום שלישי, שכתוב בו: תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא(בראשית א, יא);

ובלאה כתיב: וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ(בראשית כט, לא).

הרביעית — רחל, שילדה יוסף,

שכתוב בו: וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ(בראשית לז, ט);

כנגד יום רביעי, שכתוב בו: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹורֹות בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם וגו׳(בראשית א, יד),

ואומר: אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹול לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּכָבִים(בראשית א, טז);

וברחל כתיב: וְרָחֵל עֲקָרָה.

החמשית — חנה, שילדה שמואל,

שהיה קל כעוף ללכת ממקום למקום, לשוטלשוט — לעבור, לסובב בכל ארץ ישראל,

כדי להוכיחם ולהדריכם בדרך ישרה ולשפוט להם משפט אמת,

שנאמר: וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית אֵל(שמואל א ז, טז);

כנגד יום חמישי, שכתוב בו: וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ(בראשית א, כ);

ובחנה כתיב: כִּי סָגַר יְיָ בְּעַד רַחְמָהּ(שמואל א א, ו).

הששית — הצללפוניתהצללפונית — שמה של אשת מנוח, אמו של שמשון אשת מנוח, שילדה לשמשון, שלקה ושמת על ידי אשה;

כנגד יום ששי, שנברא בו אדם הראשון, שלקה על ידי אשתו חוה, שמת על ידיה,

שכתוב בו: כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ(בראשית ג, יז);

ובצללפונית כתיב: וְאִשְׁתּוֹ עֲקָרָה(שופטים יג, ב) לא ילדה.

השביעית — היא ציון,

שכתוב: וּלְצִיּוֹן יֵאָמַר אִישׁ וְאִישׁ יֻולַּד בָּהּ וגו׳(תהלים פז, ה) —

זה משיח בן דוד ומשיח בן יוסף.

במשיח בן דוד כתיב: וְעַבְדִּי דָוִד(יחזקאל לז, כד) נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם(יחזקאל לז, כה),

ואומר: יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ יִנּוֹן שְׁמוֹ(תהלים עב, יז);

ובמשיח בן יוסף כתיב: וְהָמֵר עלי כְּהָמֵר עַל הַבְּכוֹר(זכריה יב, י).

בא וראה,

שכל שש עקרות הללו לא ילדה אלא נביאים ונשיאים;

אבל ציון — לא תלד אלא מלכים ושליטים.

ולא זו בלבד, אלא הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו בתוכה,

שנאמר: זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד וגו׳(תהלים קלב, יד).

תרגום לעבריתלשוט לעבור, לסובב הצללפונית שמה של אשת מנוח, אמו של שמשון

חילופי נוסח והשלמות

אגדת בראשית. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אחזקיהחלקיה
אושהרשיעושהושיע
גולדבנים
גהיוםביום
גהלילהבלילה

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
אגדת בראשיתכתב יד אוקספורד 2340
§§108§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה קח

ויזכר אלהים

וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים(בראשית ל, כב)

״ויזכר אלהים״ — דיני ממונות בשלשה, כנגד שלשה ״אלהים״ שבפרשת השומרים; הצדיקים הופכים מידת הדין למידת רחמים, והרשעים מידת רחמים למידת הדין

בראשית רבה, משנת רבי אליעזר, קטעי מדרשים מן הגניזה §§cover-end§§

חלק א

הלכה: דיני ממונות בשלשה

אבכמה דינין התקינו דיני ממונות — תבור וכרמל

קטעי מדרשים מן הגניזה, לסדר ״ויזכר אלהים את רחל״ · הלכה · ילמדנו · הלכה: דיני ממונות בשלשה, כנגד שלשה ״אלהים״ שבפרשת השומרים; תבור וכרמל שבאו למתן תורה, ושכרם

קטע גניזה, ובו הרבה מחוק וקרוע; מה שהשלים המהדיר — כאן ב[ ]. הקטע נפסק אחרי ״כנגד אנכי יי אלהיך״, לפני שהדרשה מגיעה אל ״ויזכר אלהים את רחל״.

לפני הדרשה בקטע — סוף הדרשה לסדר ״וירא יי כי שנואה לאה״, ״…ליך, חייך, שאני פותח את רחמיך, ממה שקראו בעינין״ (בפרשה וירא יי כי שנואה לאה, א).

״אלהים״ — בקטע בקיצור. ״שלושה פעמים אלהים הכתובים בפרשת שומרין״ — שמות כב, ז–ח (״ונקרב בעל הבית אל האלהים״, ״עד האלהים יבא דבר שניהם״, ״אשר ירשיען אלהים״). ״תומר״, ״אדן״ — כך בקטע.

וַיִּזְכֹּור אֱלֹהִים אֶת רָחֵל(בראשית ל, כב).

הלכה: בכמה דינין התקינו דיני ממונות?

שנו: דיני ממונות בשלשה,

וכן גזילות וחבלות.

ולמה שלושה?

כנגד שלושה פעמים &#x27;אלהים&#x27; הכתובים בפרשת שומרין.

ולא תומר עם בני אדן בלבד, אלא אפילו עם ההרים.

את מוצא: שבשעה שבא הקדוש ברוך הוא ליתן תורה —

שמעו תבור וכרמל, והניחו מקומן ובאו להן;

והקדוש ברוך הוא צווח להן: לָמָּה תְּרַצְּדוּן הָרִים(תהלים סח, יז) גבנונים וגו׳ —

למה אתן רצין ומדיינין עם סיני?

בעלי מומין אתן,

כענין שנאמר: אוֹ גִבֵּן אוֹ דַק(ויקרא כא, כ).

ואף על פי כן פרע להן הקדוש ברוך הוא שכרן:

שבשעה שניטרפו סיסרא וחיילותיו בתבור, והיתה תשועה לישראל בראשו — נאמר עליו:

אָנֹכִי לַיְיָ אָנֹכִי אָשִׁירָה(שופטים ה, ג) וגו׳.

בסיני נאמר ״אנכי״, ובתבור נאמר שתי פעמים.

ובכרמל נתקדש שמו שלהקדוש ברוך הוא, ונאמר בו: יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים(מלכים א יח, לט) —

שתי פעמים, כנגד אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ(שמות כ, ב) …

חלק ב

דברי האמוראים

במידת הדין ומידת רחמים

בראשית רבה, פרשה עג, ד · דרשת הפסוק · ״ויזכר אלהים״ · הרשעים הופכים מידת רחמים למידת הדין, והצדיקים מידת הדין לרחמים

״לרשעים״ — בכתב היד ״הרשעים״, ותוקן במאגרים; ״אלהים״ (בכל מקום שנאמר) — הושלם במאגרים.

בתיאודור–אלבק נוסף ״יי ארך אפים ורב חסד״.

מקבילה: בראשית רבה לג, ד, על ״ויזכר אלהים את נח״ — כמעט מלה במלה; שם בלי ״וכתיב״ (פעמיים), ״יי יי אל רחום וחנון״ בלי ״ארך אפים ורב חסד״, ״וישמע אלהים את נאקתם ויזכר אלהים את בריתו״, ו״ויזכר אלהים את רחל״ לפני ״ויזכר אלהים את נח״. נוסח אחר: משנת רבי אליעזר ז (להלן, ג).

אמר רבי שמואל בר נחמן:

אוי להם לרשעים, שהן הופכים מידת רחמין למידת הדין.

בכל מקום שנאמר יי — מידת רחמים:

יְיָ יְיָ אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד(שמות לד, ו);

וכתיב:

וַיַּרְא יְיָ כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם(בראשית ו, ה),

וַיִּנָּחֶם יְיָ כִּי עָשָׂה וגו׳(בראשית ו, ו),

וַיֹּאמֶר יְיָ אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי(בראשית ו, ז).

ואשריהם הצדיקים, שהן הופכים מידת הדין למידת רחמים.

בכל מקום שנאמר אלהים — מידת הדין:

אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל(שמות כב, כז),

עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם(שמות כב, ח);

וכתיב:

וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם(שמות ב, כד),

וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ(בראשית ח, א),

וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל(בראשית ל, כב).

גאָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ — נברא העולם בזו ובזו

משנת רבי אליעזר, פרשה ז · דרשה · ״אנכי יי אלהיך״ · ״ביום עשות יי אלהים״ · נוסח אחר · ״אלהים״ מידת הדין ו״יי״ מידת רחמים: העולם והתורה בשתיהן; צדיקים הופכים דין לרחמים, ורשעים רחמים לדין

משנת רבי אליעזר (מדרש שלשים ושתים מדות), פרשה ז, הקטע כולו. ״יוי״ — כך בדפוס, ונכתב יי.

נוסח אחר של דרשת בראשית רבה עג, ד שלעיל (ב; ובפרשת נח, לג, ד): כאן בלא שם, ושם ״אמר רבי שמואל בר נחמן״; כאן הדרשה נפתחת ב״אנכי יי אלהיך״ ונוספו בריאת העולם ומתן תורה ״בזו ובזו״; הצדיקים קודמים לרשעים, ושם הרשעים קודמים; ושם ראיות ״יי — מידת רחמים״ מ״יי יי אל רחום וחנון״ ו״אלהים — מידת הדין״ מ״אלהים לא תקלל״ ו״עד האלהים יבא דבר שניהם״, שאינן כאן; ראיות הרשעים כאן ״ויאמר יי אל קין״, ״ויאמר יי אמחה את האדם״, ״וינער יי את מצרים״, ושם ״וירא יי כי רבה רעת האדם״, ״וינחם יי״, ״ויאמר יי אמחה את האדם״.

אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ(שמות כ, ב).

כל מקום שנאמר ״אלהים״ — זו מדת הדין; ״יי״ — מדת רחמים.

נברא העולם בזו ובזו,

שנאמר: בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְיָ אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם(בראשית ב, ד) —

שהוא צריך למדת הדין ולמדת רחמים.

ניתנה התורה בזו ובזו,

שנאמר: אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ —

שיש בה מתן שכר ופורענות.

אשריהם צדיקים, שהן הופכין מדת הדין למדת רחמים:

וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ(בראשית ח, א), וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל(בראשית ל, כב), וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם(שמות ב, כד).

אוי להן לרשעים, שהן הופכין מדת רחמים למדת הדין:

וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל קַיִן(בראשית ד, ט), וַיֹּאמֶר יְיָ אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם(בראשית ו, ז), וַיְנַעֵר יְיָ אֶת מִצְרַיִם(שמות יד, כז).

חילופי נוסח והשלמות

בראשית רבה, משנת רבי אליעזר, קטעי מדרשים מן הגניזה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אוַיִּזְ— (הוספה)
אדיני ממונות— (הוספה)
אשנו: דיני ממונות בש— (הוספה)
אשלושה פעמים &#x27;אלהים&#x27; הכתובים בפרשת שומרין— (הוספה)
או— (הוספה)
אא אפי— (הוספה)
או עם ההרים— (הוספה)
אאת מוצא: שבשעה שבא הקדוש ברוך הוא ליתן תורה— (הוספה)
או מקו— (הוספה)
אובאו להן— (הוספה)
אוהקדוש ברוך הוא צווח להן: לָמָּה תְּרַצְּדוּן הָרִים(תהלים סח, יז) גבנונים— (הוספה)
אסיני— (הוספה)
אמומין אתן— (הוספה)
אכענין שנאמר: אוֹ גִבֵּן אוֹ דַק(ויקרא כא, כ)— (הוספה)
אואף על פי כן פרע להן— (הוספה)
אשבשע— (הוספה)
אסיסרא וחיילותיו בתבור, והיתה תשועה לישראל בראשו — נאמר— (הוספה)
אאָנֹכִי אָשִׁירָה— (הוספה)
אוגו׳— (הוספה)
אבסיני נאמר ״אנכי״, ובתבור נאמר שתי פעמים.— (הוספה)
אובכרמל נתקדש שמו שלהקדוש ברוך הוא, ונאמר בו: יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים(מלכים א יח, לט) —— (הוספה)
אשתי פעמים, כנגד אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ(שמות כ, ב)— (הוספה)
א…— (הוספה)
בלרשעיםהרשעים
באלהים— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
קטעי מדרשים מן הגניזהנוסח פרויקט השו״ת
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית)
משנת רבי אליעזרמהדורת אנלאו
§§109§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה קט

ויזכר אלהים את רחל

וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל(בראשית ל, כב)

״ויזכר אלהים את רחל״ — מה זכירה נזכר לה: שתיקתה לאחותה, זכות דן, ושלשה מפתחות; ולמה נתעקרו האמהות

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בראשית רבה, תנחומא §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אשתיקתה של רחל

בראשית רבה, פרשה עג, ה · דרשת הפסוק · ״ויזכר אלהים את רחל… ויפתח את רחמה״ · שתיקתה של רחל, זכות דן, ושלשה מפתחות שבידו של הקדוש ברוך הוא

״מה זכירה נזכר לה״ — בתיאודור–אלבק ״זכר לה״. ״עמד יוסף ובנימן״ — שם ״נולד יוסף ובינימן״. ״רבי חונא, רבי אחא בשם רבי סימון״ — כך בכתב היד (שם ״ר׳ הונא ר׳ אחא מש׳ ר׳ סימון״). ״אוצרו״ — בכתב היד ״אוצ׳״.

״שלשה מפתחות״ — מקבילות: בבלי תענית פרק א, ב ע״א–ע״ב (רבי יוחנן: ״שלא נמסרו ביד שליח״; ״במערבא אמרי: אף מפתח של פרנסה״), תנחומא בובר, וירא לה (״ארבעה מפתחות״), דברים רבה, כי תבוא ו, פסיקתא רבתי מב, מדרש תהלים עח, ה — כולן בפרשה קיא (ו–יא); ותנחומא בובר, ויצא טז (״ארבעה מפתיחות״, ומסירתם לצדיקים) — בפרשה צז, ג.

״שתיקה ששתקה לאחותה״ — מקבילה: תנחומא, ויצא ח (״אמר לה הקדוש ברוך הוא: שתקת? חייך, בזכות אותה שתיקה אני זוכריך״) — בפרשה צו, ה.

שתיקה ששתקה לאחותה

מה זכירה נזכר לה?

שתיקה ששתקה לאחותה:

בשעה שהיו נותנין לו את לאה — היתה יודעת, ושתקתושתקת — ושתקה.

וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל(בראשית ל, כב) —

והדין נותן, שהכניסה צרתהצרתה — אשה אחרת של בעלה לביתה.

בזכות דן

רבי חונא, רבי אחא בשם רבי סימון:

דָּן יוֹסֵף וּבִנְיָמִן(דברי הימים א ב, ב) —

בזכות דן נפקדה רחל; בזכות דן עמד יוסף ובנימן.

שלשה מפתחות

וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ.

רבי מנחמה בשם רבי ביבי:

שלשה מפתחות בידו שלהקדוש ברוך הוא: מפתח קבורה, ומפתח גשמים, ומפתח רחם.

מפתח קבורה —

הִנֵּה אֲנִי פֹותֵחַ אֶת קִבְרתֵיכֶם(יחזקאל לז, יב);

מפתח גשמים —

יִפְתַּח יְיָ לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ וגו׳(דברים כח, יב);

מפתח הרחם —

וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ.

ויש אומרים: אף מפתח פרנסה —

פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וגו׳(תהלים קמה, טז).

תרגום לעבריתושתקת ושתקה צרתה אשה אחרת של בעלה

בלמה נתעקרו האמהות

תנחומא, ויצא י · דרשת הפסוק · ״ויזכור אלהים את רחל״ · כדי שיצאו השנים בלא שיעבוד

בדפוס סימן ז, סופו. ״רבי הונא ורבי ירמיה בשם רבי חייא בר אבא״ — כך בכתב היד; בדפוס ״רבי הונא בשם רבי חייא בר אבא אמר כדי שיצאו השנים בלא שעבוד״.

מקבילה: בראשית רבה מה, ה (״רבי הונא, רבי ירמיה בשם רבי חייה בר ווה: כדי שיצאו רוב שנים בלא שיעבוד״, בין שאר הטעמים).

וַיִּזְכֹּור אֱלֹהִים אֶת רָחֵל(בראשית ל, כב) —

למה נתעקרו האמהות?

רבי הונא ורבי ירמיה בשם רבי חייא בר אבא אמר:

כדי שיצאו השנים בלא שיעבוד.

חילופי נוסח והשלמות

בראשית רבה, תנחומא. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית)
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
§§110§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה קי

וישמע אליה אלהים ויפתח את רחמה

וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ(בראשית ל, כב)

״ויפתח את רחמה״ — אין לשון פתיחה אלא ריוח; דלתות, צירים ומפתח לאשה; ומפתחות שבידו של הקדוש ברוך הוא שלא נמסרו ביד שליח

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

ספרי דברים, ויקרא רבה, בבלי, תנחומא בובר, דברים רבה, פסיקתא רבתי, מדרש תהלים, אותיות דרבי עקיבא, אוצר מדרשים, פתרון תורה §§cover-end§§

חלק א

דברי התנאים

אין לשון פתיחה אלא ריוח

אהַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה — הצדיקים מרויחים את העולם

ספרי דברים, פסקא שו · דרשת הפסוק · ״האזינו השמים״ · הצדיקים מרויחים את העולם והרשעים דוחקים אותו: אין פתיחה אלא ריוח, ואין עצירה אלא דוחק

״שבזכות שישראל עושין״ — ״שישראל״ (״שיש׳״) נוסף בין השיטין; אחרי ״יפתח יי לך״ מחק הסופר ״ונ׳״. בפינקלשטיין ״שבזמן שישראל עושים״, ״ואין פתיחה אלא לשון הרווחה״.

לפני הדבר אחר הזה בספרי שני משלים על ״האזינו השמים״ (רבי יהודה — האפוטרופין; רבי נחמיה — בן שיצא לתרבות רעה).

מקבילה: מדרש תנאים לדברים לב, א — בשם רבי דוסתאי בן יהודה, והראיה שם ״ויזכור אלהים את רחל ויפתח את רחמה״ (בראשית ל, כב); שאר ההבדלים בקריאות.

דבר אחר:

הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה(דברים לב, א) —

רבי יהודה אומר:

(מדרש תנאים: מנין אתה אומר) אילו אין דיין שלצדיקים אלא שמרויחין על העולם שהן בתוכו (מדרש תנאים: שהן מטיבין לעולם ולמה שבתוכו):

שבזכות שישראל (מדרש תנאים: כך בשעה שישראל) עושין רצונו של מקום (מדרש תנאים: של הקדוש ברוך הוא), מה נאמר בהן?

יִפְתַּח יְיָ לְךָ(דברים כח, יב) —

אין לשון פתוח אלא לשון הרויח (מדרש תנאים: ואין לשון פתיחה אלא ריוח),

שנאמר: וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ(בראשית כט, לא).

ואילו אין דיין שלרשעים אלא שדוחקין את העולם שהן בתוכו (מדרש תנאים: שהן מצירין לעולם ולמה שבתוכו):

שבעון שאין (מדרש תנאים: כך בשעה שאין) ישראל עושין רצונו של מקום (מדרש תנאים: שלהקדוש ברוך הוא), מה נאמר בהן?

וְחָרָה אַף יְיָ בָּכֶם וְעָצַר וגו׳(דברים יא, יז) —

אין לשון עצירה אלא לשון הדחק (מדרש תנאים: ואין לשון עצירה אלא צער),

שנאמר: כִּי עָצֹר עָצַר יְיָ וגו׳(בראשית כ, יח).

דלתות, צירים ומפתח לאשה

בכשם שצירים לבית כך צירים לאשה

ברייתא, בבלי בכורות פרק ז, מה ע״א · ברייתא · צירים, דלתות ומפתח לאשה כבית

הברייתא גם להלן, בתוך הסוגיא (ה), ושם חילופי כתבי היד בשם התנא הראשון. בויקרא רבה יד, ד (להלן, ג) בחילוף השמות: רבי לעזר — דלתות, רבי יהושע — מפתחות, רבי עקיבה — צירים.

תניאתניא — שנויה (בברייתא):

רבי אלעזר אומר:

כשם שצירים לבית כך צירים לאשה, שנאמר: וַתִּכְרַע וַתֵּלֶד כִּי נֶהֶפְכוּ עָלֶיהָ צִירֶיהָ(שמואל א ד, יט).

רבי יהושע אומר:

כשם שדלתות לבית כך דלתות לאשה, שנאמר: כִּי לֹא סָגַר דַּלְתֵי בִטְנִי(איוב ג, י).

רבי עקיבא אומר:

כשם שמפתח לבית כך מפתח לאשה, שנאמר: וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ(בראשית ל, כב).

תרגום לעבריתתניא שנויה (בברייתא)

חלק ב

דברי האמוראים

דלתות, צירים ומפתח לאשה

גוַיָּסֶךְ בִּדְלָתַיִם יָם

ויקרא רבה, פרשה יד, ד · פתיחתא רביעית · דלתות, מפתחות וצירים לאשה, ושלושת שלישי ימי העיבור

וַיָּסֶךְ בִּדְלָתַיִם יָם בְּגִיחוֹ מֵרֶחֶם יֵצֵא בְּשׂוּמִי עָנָן לְבֻשׁוֹ וַעֲרָפֶל חֲתֻלָּתוֹ וָאֶשְׁבֹּר עָלָיו חֻקִּי וָאָשִׂים בְּרִיחַ וּדְלָתָיִם וָאֹמַר עַד־פֹּה תָבוֹא וְלֹא תֹסִיף וּפֹא־יָשִׁית בִּגְאוֹן גַּלֶּיךָ(איוב לח, ח–יא)

״מרחם יצא״ — בכתב היד ״יצ׳ ממקומו״, מסומן ״כך״, ותוקן כלשון הכתוב (וכמרגליות). ״ואשים בריח — אילו שלשה חדשים״ — בגליון. ״האחרנים״ — האל״ף הושלמה במאגרים.

מקבילה: הברייתא שבבבלי בכורות פרק ז, מה ע״א (לעיל, ב; ובסוגיא, להלן, ה), בחילוף השמות: ״רבי אלעזר אומר: כשם שצירים לבית… רבי יהושע אומר: כשם שדלתות לבית… רבי עקיבא אומר: כשם שמפתח לבית״.

נוסח אחר של הפתיחתא — פתרון תורה, תזריע (להלן, ד).

״רבי לעזר״ — במרגליות ״ר׳ ליעזר״. ״דלתות האשה״ — במרגליות ״דלתות לאשה״. המדרש קורא ״ובגיחו״ (במסורה: בגיחו), ״בשומו״ (במסורה: בשומי), ״ופה אשית״ (במסורה: ופא ישית), ״חתולתו״ (במסורה: חתלתו).

דלתות, מפתחות וצירים

וַיָּסֶךְ בִּדְלָתַיִם יָם בְּגִיחוֹ(איוב לח, ח) מרחם יצא.

רבי לעזר ורבי יהושע ורבי עקיבה.

רבי לעזר אמר:

כשם שהדלתות לבית — כך דלתות האשה.

הדא הוא דכתיב:

כִּי לֹא סָגַר דַּלְתֵי בִטְנִי וַיַּסְתֵּר עָמָל מֵעֵינָי(איוב ג, י).

ורבי יהושע אמר:

כשם שמפתחות לבית — כך מפתחות לאשה.

הדא הוא דכתיב:

וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ(בראשית ל, כב).

רבי עקיבה אמר:

כשם שצירים לבית — כך צירים לאשה.

הדא הוא דכתיב:

וַתִּכְרַע וַתֵּלֶד כִּי נֶהֶפְכוּ עָלֶיהָ צִירֶיהָ(שמואל א ד, יט).

ובְּגִיחוֹ מֵרֶחֶם יֵצֵא — על ידי שמתגאה לצאת.

השפיר והשיליא ותשעה חדשים

בשומו עָנָן לְבֻושׁוֹ(איוב לח, ט) — זה השפירהשפיר — השק שהעובר מונח בו;

וַעֲרָפֶל חֲתֻולָּתוֹ — זו שיליאשיליא — השליה.

וָאֶשְׁבֹּר עָלָיו חֻקִּי(איוב לח, י) — אילו תשעה חדשים:

וָאָשִׂים בְּרִיחַ — אילו שלשה חדשים הראשנים;

וּדְלָתָיִם — אילו שלשה חדשים האמצעיים;

וָאֹמַר עַד פֹּה תָבוֹא וְלֹא תֹוסִיף(איוב לח, יא) — אילו שלשה חדשים האחרנים.

בגאון גליך — בעון גלליך

ופה אשית בִּגְאוֹן גַּלֶּיךָ.

רבי אייבו אמר:

בעון גלליך:

לפי שהוולד הזה יוצא מלא גלליןגללין — צואה, לכלוך וכל מיני סירחון, והכל מחבקין אותו ומנשקין אתו.

וביותר אם היה זכר: אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר(ויקרא יב, ב).

תרגום לעבריתהשפיר השק שהעובר מונח בו שיליא השליה גללין צואה, לכלוך

דאין הכתוב מדבר אלא בבטן

פתרון תורה, תזריע · דרשה · נוסח אחר · ״ויסך בדלתים ים״ — בבטן הכתוב מדבר: דלתות, מפתחות וצירים, ושלשה מדורי הולד

״וג׳״, ״ואומ׳״, ״ול׳״, ״הק׳״, ״ישר׳״, ״הכת׳״, ״אל׳״, ״א׳ ר׳״, ״ככ׳״ — נפתחו. ״כך [מפתחות] לבטן״ — בנוסח ״דלתות״, כבשורה שלפניו. ״אלו [שלשה] חדשים האחרונים״ — ״שלשה״ חסר בנוסח, והושלם כבשורות שלפניו. ״אילא״ — כך בנוסח. ״ואומר… תוסיף״ — כך בנוסח (במקרא ״ואמר… תסיף״).

מקבילה: ויקרא רבה יד, ד (לעיל, ג), ״ויסך בדלתים ים… כשם שהדלתות לבית — כך דלתות האשה״, ושם ״ואשבר עליו חקי — אילו תשעה חדשים״ ושלשת השלישים בלי ״מדורים״; ״שלשה חדשים הראשונים הולד דר במדור התחתון״ — כבסדר יצירת הולד (להלן, יב).

וַיָּסֶךְ בִּדְלָתַיִם וגו׳(איוב לח, ח),

וָאֶשְׁבֹּר עָלָיו חֻקִּי וגו׳(איוב לח, י),

ואומר עַד פֹּה תָבוֹא וְלֹא תוסיף(איוב לח, יא).

וכי יש לו לים דלתים?

והלא יום שנברא — סבב הקדוש ברוך הוא אותו בחול, ושבר את כוחו בתנאין,

וחק עליו: כשיראה את החול — יחזור לאחריו.

שכן מצינו: כשהוכיחו לישראל — לא הוכיחו אילא במוראות ים וקיום תנאין בים,

שנאמר: הַאוֹתִי לֹא תִירָאוּ נְאֻם יְיָ אִם מִפָּנַי לֹא תָחִילוּ אֲשֶׁר שַׂמְתִּי חוֹל גְּבוּל לַיָּם חׇק עוֹלָם וְלֹא יַעַבְרֶנְהוּ וַיִּתְגָּעֲשׁוּ וְלֹא יוּכָלוּ וְהָמוּ גַלָּיו וְלֹא יַעַבְרֻנְהוּ(ירמיה ה, כב).

אילא אין הכתוב מדבר אילא בבטן:

כשם שדלתים לבית — כך דלתות לבטן,

שנאמר: כִּי לֹא סָגַר דַּלְתֵי בִטְנִי וגו׳(איוב ג, י);

וכשם שמפתחות לבית — כך מפתחות לבטן,

שנאמר: וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ(בראשית ל, כב);

וכשם שצירים לבית — כך צירים לבטן,

שנאמר: וַתִּכְרַע וַתֵּלֶד וגו׳(שמואל א ד, יט).

וָאֶשְׁבֹּר עָלָיו חֻקִּי וגו׳ — אלו שלשה חדשים הראשונים, שהולד דר במדור התחתון;

וָאָשִׂים בְּרִיחַ וּדְלָתָיִם — אלו שלשה חדשים האמצעיים, שהולד דר במדור האמצע;

ואומר עַד פֹּה תָבוֹא וְלֹא תוסיף — אלו שלשה חדשים האחרונים, שהולד דר במדור העליון.

בְּגִיחוֹ מֵרֶחֶם יֵצֵא — בשעה שהוא מתגאה לצאת,

לפי שהולד זה, כשיוצא ממעי אמו — בקולי קולות.

לפיכך נפתח פתח של פרשה, ככתוב: וַיְדַבֵּר וגו׳(ויקרא יב, א) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה וגו׳(ויקרא יב, ב).

השני צירים ושני דלתות

בבלי בכורות פרק ז, מה ע״א · סוגיא · תלמידי רבי ישמעאל מצאו באשה מאתים וחמשים ושנים אברים — שני צירים ושני דלתות; צירים, דלתות ומפתח לאשה — ״ויפתח את רחמה״; וכולן אין מטמאין באהל

הסוגיא ממעשה תלמידי רבי ישמעאל ועד ״לא באיש ולא באשה״; לפניה: ״רוב בנינו ורוב מנינו… קכ״ה״, אחריה המשנה ״יתר בידיו וברגליו״.

הברייתא ״כשם שצירים לבית״ גם לעיל, בדברי התנאים (ב).

״דזוטר״ — כן בחלק מכ״י ובפירוש המיוחס לר׳ גרשום; בדפוס וילנא: ״דזוטרא״.

״תניא, רבי אלעזר אומר״ — בכ״י וטיקן 118–119 ובכ״י וטיקן 120–121: ״ר׳ אליעזר״; בדפוס ונציה: ״ר״א״; בכ״י מינכן 95: ״ר׳ שמעון״.

״אמר רב: וכולן אין מטמאין באהל״ — בכ״י מינכן 95, בכ״י וטיקן 118–119, בכ״י וטיקן 120–121 ובדפוס ונציה: ״אמר רבא״ (ו״אמר ליה אביי״ משיב לו).

אמר רב יהודה אמר שמואל:

מעשה בתלמידיו של רבי ישמעאל ששלקוששלקו — שבישלו (במים רותחים) זונה אחת שנתחייבה שריפה למלך, בדקו ומצאו בה מאתים וחמשים ושנים (כ״י מינכן 95, כ״י וטיקן 120–121: בדקו ומצאו בה מאתים וחמשים ושנים; באו ושאלו את ר׳ ישמעאל: כמה אברים יש באדם? אמר להם: מאתים וארבעים ושמונה; והלא בדקנו ומצינו מאתים וחמשים ושנים).

אמר להם: שמא באשה בדקתם?

שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות.

תניאתניא — שנויה (בברייתא):

רבי אלעזר אומר:

כשם שצירים לבית כך צירים לאשה, שנאמר: וַתִּכְרַע וַתֵּלֶד כִּי נֶהֶפְכוּ עָלֶיהָ צִירֶיהָ(שמואל א ד, יט).

רבי יהושע אומר:

כשם שדלתות לבית כך דלתות לאשה, שנאמר: כִּי לֹא סָגַר דַּלְתֵי בִטְנִי(איוב ג, י).

רבי עקיבא אומר:

כשם שמפתח לבית כך מפתח לאשה, שנאמר: וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ(בראשית ל, כב).

לרבי עקיבא קשיא דתלמידי רבי ישמעאל!לרבי עקיבא קשיא… — לרבי עקיבא קשים (דברי) תלמידי רבי ישמעאל! (שהרי לא מצאו מפתח) שמא מתוך שהוא (המפתח) קטן — נמחה ונמס (בבישול).

לרבי עקיבא קשים (דברי) תלמידי רבי ישמעאל! (שהרי לא מצאו מפתח)

דלמא איידי דזוטר אתמוחי מתמח.

שמא מתוך שהוא (המפתח) קטן — נמחה ונמס (בבישול).

אמר רב:

וכולן אין מטמאין באהל, שנאמר: זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל(במדבר יט, יד) — דבר השוה לכל אדם.

אמר ליה אביי:אמר ליה אביי… — אמר לו אביי: ובאיש אין (צירים)? והרי כתוב: ״צירים אחזוני כצירי יולדה״! — (אלו) צירים של בשר (כאבים). והרי כתוב: ״אדני במראה נהפכו צירי״! — גם כאן צירים של בשר. כך גם מסתבר, שאם לא תאמר כך — מאתים וארבעים ושמונה (איברים) היאך תמצא אותם? לא באיש ולא באשה.

אמר לו אביי:

ובאיש ליכא?

ובאיש אין (צירים)?

והכתיב: צִירִים אֲחָזוּנִי כְּצִירֵי יוֹלֵדָה(ישעיה כא, ג) — צירי בשר!

והרי כתוב: ״צירים אחזוני כצירי יולדה״! — (אלו) צירים של בשר (כאבים).

והכתיב: אֲדֹנִי בַּמַּרְאָה נֶהֶפְכוּ צִירַי(דניאל י, טז) — הכא נמי צירי בשר.

והרי כתוב: ״אדני במראה נהפכו צירי״! — גם כאן צירים של בשר.

הכי נמי מסתברא, דאי לא תימא הכי, מאתים וארבעים ושמנה היכי משכחת לה? לא באיש ולא באשה:

כך גם מסתבר, שאם לא תאמר כך — מאתים וארבעים ושמונה (איברים) היאך תמצא אותם? לא באיש ולא באשה.

תרגום לעבריתששלקו שבישלו (במים רותחים) תניא שנויה (בברייתא)

מפתחות בידו של הקדוש ברוך הוא

ושלש מפתחות בידו של הקדוש ברוך הוא

בבלי תענית פרק א, ב ע״א–ע״ב · סוגיא · מפתח של גשמים, של חיה ושל תחיית המתים לא נמסרו ביד שליח; של חיה — ״ויזכור אלהים את רחל… ויפתח את רחמה״; במערבא: אף של פרנסה

לפני דברי רבי יוחנן: ״ומנא לן דבתפלה?״ — סוף הסוגיא על ״מזכירין גבורות גשמים״ (משנה תענית א, א); אחריהם: ״רבי אליעזר אומר: מיום טוב הראשון של חג״ — המשנה.

״מפתח של גשמים ומפתח של חיה״ — בכ״י אוקספורד 366 ובכ״י וטיקן 134 מפתח של חיה ראשון: ״של חיה ושל גשמים ושל תחיית המתים״, וראיותיהם בסדר זה.

״שלשה מפתחות בידו שלהקדוש ברוך הוא: מפתח קבורה, ומפתח גשמים, ומפתח רחם״ (בראשית רבה עג, ה) — בפרשה קט (ויזכר אלהים את רחל), א; ״ארבעה מפתיחות ביד הקדוש ברוך הוא… ולכשהוצרכו מסרן הקדוש ברוך הוא לצדיקים״ (תנחומא בובר, ויצא טז) — בפרשה צז (הלכה: ספוג אם יש לו עור בית אחיזה), ב.

אמר רבי יוחנן:

שלש מפתחות בידו של הקדוש ברוך הוא שלא נמסרו ביד שליח, ואלו הן: מפתח של גשמים, ומפתח של חיה, ומפתח של תחיית המתים.

מפתח של גשמים — דכתיב: יִפְתַּח יְיָ לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם לָתֵת מְטַר אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ(דברים כח, יב).

מפתח של חיה מנין? דכתיב: וַיִּזְכֹּור אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ(בראשית ל, כב).

מפתח של תחיית המתים מנין? דכתיב: וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְיָ בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם(יחזקאל לז, יג).

במערבא אמרי: אף מפתח של פרנסה, דכתיב: פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וגו׳(תהלים קמה, טז).במערבא אמרי… — בארץ ישראל אומרים: אף מפתח של פרנסה, שכתוב: ״פותח את ידך״ וגו׳. ורבי יוחנן — מה טעם אינו מונה את זו? יאמר לך: גשמים הם פרנסה.

בארץ ישראל אומרים: אף מפתח של פרנסה, שכתוב: ״פותח את ידך״ וגו׳.

ורבי יוחנן מאי טעמא לא קא חשיב להא?

ורבי יוחנן — מה טעם אינו מונה את זו?

אמר לך: גשמים היינו פרנסה:

יאמר לך: גשמים הם פרנסה.

זשלשה מפתחות שלא מסר בידי אדם

אוצר מדרשים, חופת אליהו רבה, פז · רשימה · נוסח אחר · שלשה מפתחות שלא מסר הקדוש ברוך הוא בידי אדם: רחם, גשמים ותחיית המתים

״ג׳״, ״הקב״ה״ — נפתחו. ״ויפתח את רחמה״ — באוצר מדרשים מצוין בראשית כט, לא. ״קבורתכם עמי״ — כך בנוסח (במקרא ״קברותיכם… מקברותיכם עמי״).

נוסח אחר לבבלי תענית פרק א, ב ע״א–ע״ב (לעיל, ו): שם רבי יוחנן, ״בידו של הקדוש ברוך הוא שלא נמסרו ביד שליח״, בסדר גשמים, חיה, תחיית המתים, ולמפתח של חיה ״ויזכור אלהים את רחל וישמע אליה אלהים ויפתח את רחמה״ (בראשית ל, כב); ״במערבא אמרי: אף מפתח של פרנסה״ — אינו כאן.

שלשה מפתחות ברא הקדוש ברוך הוא שלא מסר בידי אדם, ואלו הן:

של רחם,

ושל גשמים,

ושל תחיית המתים.

של רחם מנין? דכתיב: וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ(בראשית כט, לא);

של גשמים מנין? דכתיב: יִפְתַּח יְיָ לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם(דברים כח, יב);

של תחיית המתים מנין? דכתיב: בְּפִתְחִי אֶת קבורתכם עַמִּי(יחזקאל לז, יג).

חארבעה מפתחות

תנחומא בובר, וירא לה · דרשת הפסוק · ״ויי פקד את שרה״ · ארבעה מפתחות ביד הקדוש ברוך הוא: כלכלה, מטר, קברות ועקרות

״ארבעה מפתחות״ — בכתב היד ״ארבע׳״ (בובר: ״ארבע מפתחות״). ״פותח את ידיך״ — כך בכתב היד. ״ויזכר אלהים את רחל וגו׳״ — בבובר נוסף ״ויפתח את רחמה״.

מקבילות: בבלי תענית פרק א, ב ע״א–ע״ב — ״שלשה מפתחות בידו של הקדוש ברוך הוא שלא נמסרו ביד שליח: מפתח של גשמים, מפתח של חיה, ומפתח של תחיית המתים… במערבא אמרי: אף מפתח של פרנסה, דכתיב: פותח את ידך״, באותם פסוקים (״יפתח יי לך את אוצרו הטוב״, ״ויזכר אלהים את רחל… ויפתח את רחמה״, ״בפתחי את קברותיכם״) — לעיל, ו. ובבראשית רבה עג, ה (בפרשה קט, א), רבי מנחמה בשם רבי ביבי: ״שלשה מפתחות… מפתח קבורה, ומפתח גשמים, ומפתח רחם… ויש אומרים: אף מפתח פרנסה״.

ארבעה מפתחות הן:

מפתח של כלכלה,

ומפתח של מטר,

ומפתח של קברות,

ומפתח של עקרות;

וארבעתן ביד הקדוש ברוך הוא.

של כלכלה מניין? שנאמר: פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶיךָ(תהלים קמה, טז).

ושל מטר מניין? שנאמר: יִפְתַּח יְיָ לְךָ וגו׳(דברים כח, יב).

של קברות מניין? שנאמר: בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם(יחזקאל לז, יג).

ושל עקרות מניין? שנאמר: וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וגו׳(בראשית ל, כב).

טיִפְתַּח יְיָ לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב — שלש מפתחות

דברים רבה, כי תבוא ו · דרשה · ״יפתח יי לך את אוצרו הטוב״ · שלש מפתחות בידו של הקדוש ברוך הוא ואין בריה שולטת עליהם: תחיית המתים, עקרות וגשמים

״הקב׳ה״, ״שנא׳״, ״דכתי׳״ — נפתחו. בפסקה נמשכים אחריו דברים על ירידת גשמים (״גדול ירידת גשמים שהיא שקולה כתחיית המתים״, ״משא ומתן מתברך״, ״אף הדגים מתברכים״).

מקבילה: בבלי תענית פרק א, ב ע״א–ע״ב (לעיל, ו), שם ״שלא נמסרו ביד שליח״, והסדר גשמים, חיה, תחיית המתים, ולמפתח של חיה ״ויזכור אלהים את רחל… ויפתח את רחמה״.

יִפְתַּח יְיָ לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם(דברים כח, יב).

מהו יִפְתַּח?

שלש מפתחות בידו של הקדוש ברוך הוא, ואין בריה שולטת עליהם — לא מלאך ולא שרף.

ואלו הן:

מפתח של תחיית המתים,

ומפתח של עקרות,

ומפתח של גשמים.

מפתח של תחיית המתים מנין?

שנאמר: וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְיָ בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם(יחזקאל לז, יג).

ומפתח של עקרות מנין?

דכתיב: וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ(בראשית ל, כב).

ומפתח של גשמים —

דכתיב: יִפְתַּח יְיָ לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב וגו׳.

ישלש מפתחות

פסיקתא רבתי, פסקא מב · דרשה · ״ויי פקד את שרה״ · נוסח אחר · שלשה מפתחות לא מסר הקדוש ברוך הוא לבריה: של גשמים, של תחיית המתים ושל רחם

״לבריא״ — כך בכתב היד (בדפוס: לברייה). ״הק׳״, ״אומ׳״, ״וג׳״ — נפתחו.

בדפוס (מהדורת איש שלום): ״לא למלאך לא לשרף לא לגדוד, אלא בידו נתונים״; ״יפתח לך יי את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו״; ״ויזכור אלהים את רחל [וגו׳] ויפתח את רחמה״.

המדרש קורא ״הנה אנכי פותח את קברותיכם״ (יחזקאל לז, יב; במסורה: הנה אני פתח).

נוסח אחר לדברים רבה, כי תבוא ו (לעיל, ט): שם ״שלש מפתחות בידו של הקדוש ברוך הוא ואין בריה שולטת עליהם, לא מלאך ולא שרף״, בסדר תחיית המתים, עקרות, גשמים, ולמפתח של עקרות ״ויפתח את רחמה״; כאן למפתח של רחם ״ויי פקד את שרה״.

וכן בפסיקתא חדתא (אוצר מדרשים), ״דבר אחר: ויי פקד את שרה״, כמעט מלה במלה; שם בלי ״לבריא״ ובלי ״ולא לגדוד״, ו״וכן הוא אומר ויזכור אלהים את רחל״ בלי ״וישמע אליה״.

דבר אחר:

וַיְיָ פָּקַד אֶת שָׂרָה(בראשית כא, א).

שלש מפתחות לא האמין הקדוש ברוך הוא לבריא —

לא למלאכים (פסיקתא חדתא: למלאך), ולא לשרף, ולא לגדוד —

אלא בידו הם נתונים (פסיקתא חדתא: ואלו הם):

מפתח של גשמים — (פסיקתא חדתא: שנאמר) יִפְתַּח יְיָ לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב(דברים כח, יב);

ומפתח של תחיית המתים — (פסיקתא חדתא: שנאמר) הִנֵּה אנכי פֹותֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם(יחזקאל לז, יב);

ומפתח של רחם — (פסיקתא חדתא: שנאמר) וַיְיָ פָּקַד אֶת שָׂרָה.

וכן הוא אומר: וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ וגו׳(בראשית ל, כב).

יאכִּי שֹׁומֵעַ אֶל אֶבְיוֹנִים יְיָ — שלשה מפתחות שלא מסרן ביד שליח

מדרש תהלים, מזמור עח, ה · דרשת הפסוק · ״כי שומע אל אביונים יי ואת אסיריו לא בזה״ · ״ואת אסיריו״ — אלו העקרות; מפתח של רחם, של קברות ושל גשמים, וכשביקש מסרן לצדיקים

בראש הסימן (״יראו וישמחו״, על תהלים סט, לג): ״זה שאמר הכתוב: ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר; תני: שלשה חלקים נעשה מן ממונו של המן…״, ואחרי הדרשה דברי רבי לוי על ״יי לי בעזרי״ (תהלים קיח, ז) — ענינים אחרים, ולא נדפסו.

״ראי [חי] בנך״ — בכתב היד ״ראי + בנך״, והמלה הושלמה כבמקרא (מלכים א יז, כג) וכנוסח בובר. לפני ״שאי בנך״ (מלכים ב ד, לו) כתוב בכתב היד ״ויחי הילד״, וסומן במאגרים כמחוק; בבובר ״(ויחי הילד) [שאי בנך]״. ״לפי דבר[י]״ — בכתב היד ״דברו״.

בנוסח בובר: ״שלשה מפתחות״, ״מפתח של קברים״, ״וכשרצה הקב״ה נתן להן לצדיקים״, ״בבן צרפת״, ״ובנה של שונמית״.

מקבילות: בבלי תענית פרק א, ב ע״א–ע״ב (לעיל, ו) — ״שלש מפתחות בידו של הקדוש ברוך הוא שלא נמסרו ביד שליח, ואלו הן: מפתח של גשמים, ומפתח של חיה, ומפתח של תחיית המתים״; בראשית רבה עג, ה — ״שלשה מפתחות בידו שלהקדוש ברוך הוא: מפתח קבורה, ומפתח גשמים, ומפתח רחם״ (בפרשה קט, א); ומסירת המפתחות לצדיקים — תנחומא בובר, ויצא טז: ״ולכשהוצרכו — מסרן הקדוש ברוך הוא לצדיקים: מפתח של גשמים מסר לאליהו… מפתח של עקרות מסר לאלישע… מפתח של קברות מסר ליחזקאל״ (בפרשה צז, ג).

״כי שומע אל אביונים יי ואת אסיריו לא בזה — אילו העקרות שהן אסורות בתוך בתיהם״ (בראשית רבה עא, א) — בפרשה ע (פתיחתא: כי שמע אל אביונים יי).

כִּי שֹׁומֵעַ אֶל אֶבְיוֹנִים יְיָ וְאֶת אֲסִירָיו לֹא בָזָה(תהלים סט, לד) —

אלו עקרות, שהקדוש ברוך הוא פוקדן.

רבי נחמיה אמר לה סתםאמר לה סתם — אמר את הדרשה סתם, בלא שם אומרה;

רבי אחא בשם רבי יונתן אמר:

שלשה מפתחות הן, שלא מסרן הקדוש ברוך הוא ביד שליח:

מפתח של רחם — שנאמר: וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ(בראשית כט, לא);

מפתח של קברות, בתחיית המתים — שנאמר: בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם(יחזקאל לז, יג);

מפתח של גשמים — שנאמר: יִפְתַּח יְיָ לְךָ(דברים כח, יב).

וכשביקש — מסר אותן לצדיקים:

של עקרה — מסר לאלישע,

שנאמר: כָּעֵת חַיָּה אַתְּ חֹובֶקֶת בֵּן(מלכים ב ד, טז),

וַתַּהַר הָאִשָּׁה(מלכים ב ד, יז).

של תחיית המתים — מסר לאליהו, בבן צרפית,

שנאמר: תָּשׇׁב נָא נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד(מלכים א יז, כא),

וכתיב: רְאִי חַי בְּנֵךְ(מלכים א יז, כג);

ובנה של שונמית — על ידי אלישע,

שנאמר: וַיָּשֶׂם פִּיו עַל פִּיו(מלכים ב ד, לד),

וכתיב: שְׂאִי בְנֵךְ(מלכים ב ד, לו);

וליחזקאל — בבקעת דורא,

שנאמר: הָיְתָה עָלַי יַד יְיָ(יחזקאל לז, א),

וכתיב: מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ(יחזקאל לז, ט).

ומפתח של גשמים — לאליהו,

שנאמר: אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי(מלכים א יז, א).

וכשביקש — פתח להופתח להו — פתח להם,

שנאמר: לֵךְ הֵרָאֵה אֶל אַחְאָב וְאֶתְּנָה מָטָר(מלכים א יח, א).

הויהוי — הרי, הוי אומר: כִּי שֹׁומֵעַ אֶל אֶבְיוֹנִים יְיָ.

תרגום לעבריתאמר לה סתם אמר את הדרשה סתם, בלא שם אומרה פתח להו פתח להם הוי הרי, הוי אומר

חלק ג

מדרשים מאוחרים

דלתות, צירים ומפתח לאשה

יבעושה לו דלתות ובריחים

אוצר מדרשים, סדר יצירת הולד · דרשה · התפלות על הולד בימי העיבור; הקדוש ברוך הוא מוציאו לשלום, ודלתות, מפתחות וצירים לאשה

״הקב״ה״, ״ט׳״ — נפתחו. ״כי סגר דלתי בטני״ — כך בנוסח (במקרא ״כי לא סגר״). לפני הקטע בסדר יצירת הולד: ״שלשה חדשים הראשונים הולד דר במדור התחתון… במדור העליון״; אחריו: ״תינוקות שלא הגיע זמנה להנשא״.

מקבילות: ויקרא רבה יד, ד (לעיל, ג) — באותו סדר (רבי לעזר — דלתות, רבי יהושע — מפתחות, רבי עקיבה — צירים); הברייתא שבבבלי בכורות פרק ז, מה ע״א (לעיל, ב) בחילוף השמות.

עד שלשה ימים — יבקש אדם רחמים לפני הקדוש ברוך הוא שלא יסריח הולד;

משלשה ועד ארבעים — יבקש אדם רחמים שיהא בן זכר;

ומארבעים יום ועד שלשה חדשים — יבקש אדם רחמים שלא יהא סנדלסנדל — נפל שצורתו כדג שטוח;

ומשלשה חדשים ועד ששה חדשים — יבקש אדם רחמים שלא יהא נפל;

ומששה ועד תשעה חדשים — יבקש רחמים שיצא לשלום.

וכי אדם יכול להוציאו משם בשלום?

לא,

אלא הקדוש ברוך הוא — ישתבח שמו ויתעלה זכרו של מלך מלכי המלכים — עושה לו דלתות ובריחים, ומוציאו משם לשלום.

רבי אליעזר אומר:

כשם שדלתות לבית — כן יש דלתות לאשה,

שנאמר: כִּי סָגַר דַּלְתֵי בִטְנִי(איוב ג, י).

רבי יהושע אומר:

כשם שמפתחות לבית — כך יש מפתחות לאשה,

שנאמר: וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ(בראשית ל, כב).

רבי עקיבא אומר:

כשם שצירים לבית — כך יש צירים לאשה,

שנאמר: וַתִּכְרַע וַתֵּלֶד כִּי נֶהֶפְכוּ עָלֶיהָ צִירֶיהָ(שמואל א ד, יט).

תרגום לעבריתסנדל נפל שצורתו כדג שטוח

מפתחות בידו של הקדוש ברוך הוא

יגז״ן — וכמה מפתחות יש לו להקדוש ברוך הוא

אותיות דרבי עקיבא, נוסח א, זי״ן · דרשה · המפתחות שבידו של הקדוש ברוך הוא, ומפתח של גיהנם, שבו מעלים את הרשעים בזכות ״אמן״

״הקב״ה״, ״שנ׳״ — נפתחו. ״ויפתח את רחמה״ — בבתי מדרשות מצוין בראשית כט, לא; המלים כתובות גם בבראשית ל, כב. ״וידעת״ — כך בנוסח (במקרא ״וידעתם״). ״לאכול״, ״שומר אמונים״ — כך בנוסח. ״אדני שפתי תפתח״ — בנוסח ״יי״. ״אספו [לי]״ — בבתי מדרשות ״לו״; באוצר מדרשים ״לי״, כבמקרא.

וכן באוצר מדרשים, אלפא ביתא דרבי עקיבא (נוסח א), זי״ן, בשינויי לשון; שם ״כהניך אלו צדיקי אומות העולם״ בלי ״יי אלהים״ בפסוק, ובסוף ״ואומר: וירוממוהו בקהל עם וגו׳״. ״שלש מאות פרסה… ועמקו אלף אמה״ — שם ״שלש מאות [אלפים פרסאות] ארכו וג׳ מאות [אלפים] רחבו… ועמקו אלף פרסה״.

מקבילות למפתחות: בבלי תענית פרק א, ב ע״א–ע״ב (לעיל, ו), תנחומא בובר, וירא לה (לעיל, ח).

ז״ן —

זה שמו של הקדוש ברוך הוא, שהוא זן ומפרנס כל יצורי כפיו (אוצר מדרשים: בכל יום ויום) מקרני ראמים ועד ביצי כנים,

שנאמר: מַשְׁקֶה הָרִים מֵעֲלִיּוֹתָיו מִפְּרִי מַעֲשֶׂיךָ תִּשְׂבַּע הָאָרֶץ(תהלים קד, יג),

ואומר: פּוֹתֵחַ אֶת ידיך וּמַשְׂבִּיעַ לְכׇל חַי רָצוֹן(תהלים קמה, טז).

וכמה מפתחות יש לו להקדוש ברוך הוא?

יש לו מפתח לאשה (אוצר מדרשים: של אשה) — שנאמר: וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ(בראשית כט, לא);

יש לו מפתח של גשמים — שנאמר: יִפְתַּח יְיָ לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב(דברים כח, יב);

יש לו מפתח של תחיית המתים — שנאמר: וידעת כִּי אֲנִי יְיָ בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם(יחזקאל לז, יג);

יש לו מפתח של פרנסה — שנאמר: פּוֹתֵחַ אֶת ידיך וּמַשְׂבִּיעַ לְכׇל חַי רָצוֹן;

יש לו מפתח של נקבים — שנאמר: מִהַר צועה לְהִפָּתֵחַ(ישעיה נא, יד);

ויש לו מפתח של מן (אוצר מדרשים: ויכן להם מן) — שנאמר: וַיְצַו שְׁחָקִים מִמָּעַל וְדַלְתֵי שָׁמַיִם פָּתָח(תהלים עח, כג) וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם מָן לאכול(תהלים עח, כד);

יש לו מפתח של חדוש מלכיות — שנאמר: וּפִתְּחוּ שְׁעָרַיִךְ תָּמִיד וגו׳(ישעיה ס, יא);

יש לו מפתח של עינים — שנאמר: אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים וגו׳(ישעיה לה, ה),

וכתיב: וַיְגַל יְיָ אֶת עֵינֵי בִלְעָם(במדבר כב, לא);

יש לו מפתח של חרשים — שנאמר: וְאׇזְנֵי חֵרְשִׁים תִּפָּתַחְנָה;

יש לו מפתח של שפתים — שנאמר: אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח(תהלים נא, יז);

יש לו מפתח של פה — שנאמר: וַיִּפְתַּח יְיָ אֶת פִּי הָאָתוֹן(במדבר כב, כח);

יש לו מפתח של לשון — שנאמר: ומיי מַעֲנֵה לָשׁוֹן(משלי טז, א);

יש לו מפתח של אסורים — שנאמר: יְיָ מַתִּיר אֲסוּרִים(תהלים קמו, ז);

יש לו מפתח של ארץ — שנאמר: תִּפְתַּח אֶרֶץ וְיִפְרוּ יֶשַׁע(ישעיה מה, ח);

יש לו מפתח של גן עדן — שנאמר: פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק(תהלים קיח, יט);

יש לו מפתח של גיהנם — שנאמר: פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק(ישעיה כו, ב) שומר אמונים.

אל תקרי ״שומר אמונים״ — אלא שהוא אומר אמן (אוצר מדרשים: שומר אמנים),

שבשביל אמן אחד שעונים רשעים מתוך גיהנם — מעלין רשעים מתוך גיהנם (אוצר מדרשים: נצולים מגיהנם).

זרובבל עונה יתגדל ורשעים עונין אמן

כאיזצד (אוצר מדרשים: כיצד)?

עתיד הקדוש ברוך הוא שהוא יושב בגן עדן ודורש בה,

וכל צדיקי עולם יושבין לפניו,

וכל פמליאפמליא — פמליה — שריו ומשרתיו של המלך של מעלה עומדין על רגליהן;

מימינו של הקדוש ברוך הוא — חמה עם המזלות,

ולבנה וכל הכוכבים — משמאלו;

והקדוש ברוך הוא דורש לפניהן טעמי תורה חדשה, שעתיד הקדוש ברוך הוא ליתן להם על ידי משיח.

וכיון שמגיע להגדה (אוצר מדרשים: לאגדה) — עומד זרובבל בן שאלתיאל על רגליו ואומר: יתגדל ויתקדש;

וקולו הולך מסוף העולם עד סופו,

וכל באי העולם עונין ואומרים: אמן.

ואף רשעי ישראל וצדיקי אומות העולם שנשתיירו בגיהנם — כולן עונין ואומרים אמן מתוך גיהנם,

שנאמר: וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק שומר אמונים —

עד שנתרעש כל העולם כולו.

באותה שעה נשמעים קול דבריהם לפני הקדוש ברוך הוא, והוא משאילמשאיל — שואל עליהם ואומר:

מה קול רעש גדול ששמעתי?

משיבין מלאכי השרת ואומרין לפניו:

רבון של עולמים, אלו רשעי ישראל וצדיקי אומות העולם שנשתיירו בגיהנם, שעונין אמן מתוך גיהנם.

מיד מתגלגלין רחמיו ביותר, ואומר:

מה אעשה להן יותר על דין זה? כבר יצר הרע גרם להן.

באותה שעה נוטל הקדוש ברוך הוא מפתחות של גיהנם ונותנן לגבריאל ולמיכאל בפני כל הצדיקים כולן, ואומר להן:

לכו ופתחו שערי גיהנם, והעלו אותם מתוך גיהנם,

שנאמר: פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק שומר אמונים.

מיד הולכים גבריאל ומיכאל ופותחין ארבעים אלפים שערי גיהנם, ומעלים אותם מתוך גיהנם.

וכאי זה צד מעלין אותן מתוך גיהנם?

מלמד שכל גיהנם וגיהנם —

שלש מאות פרסה ארכו,

ושלש מאות פרסה רחבו,

ועביו אלף פרסה,

ועמקו אלף אמה (אוצר מדרשים: אלף פרסה);

וכל רשע ורשע שהוא נופל בתוכה — שוב אינו יכול לעלות מתוכה.

מה עושין גבריאל ומיכאל באותה שעה?

תופסין בידן כל אחד ואחד מהן, ומעלין אותן כאדם שהוא מקים את חבירו ומעלהו בחבל מתוך הבור,

שנאמר: וַיַּעֲלֵנִי מִבּוֹר שָׁאוֹן מִטִּיט הַיָּוֵן(תהלים מ, ג).

וגבריאל ומיכאל עומדין באותה שעה, ורוחצין אותן, וסכין אותן, ומרפאים אותן ממכות גיהנם,

ומלבישין אותן בגדים נאים וטובים,

ותופסין בידם ומביאין אותם לפני הקדוש ברוך הוא ולפני כל הצדיקים, כשהן מגוהציןמגוהצין — נקיים ומהודרים (כבגד מגוהץ) ומכובדין,

שנאמר: כֹּהֲנֶיךָ יְיָ אֱלֹהִים יִלְבְּשׁוּ תְשׁוּעָה וַחֲסִידֶיךָ יִשְׂמְחוּ בַטּוֹב(דברי הימים ב ו, מא).

כֹּהֲנֶיךָ — אלו צדיקי אומות העולם, שהן מכהנים להקדוש ברוך הוא בעולם הזה, כגון אנטונינוס בן אסוירוסאנטונינוס בן אסוירוס — הקיסר אנטונינוס בן סוורוס, ידידו של רבי וחביריו;

וַחֲסִידֶיךָ — אלו רשעי ישראל, שנקראו חסידים,

שנאמר: אִסְפוּ(תהלים נ, ה) לי חֲסִידָי.

וכשמגיעין לפתח גן עדן — נכנסין גבריאל ומיכאל תחלה, ונמלכין בהקדוש ברוך הוא.

משיב הקדוש ברוך הוא ואומר להן:

הניחו להן, עד שנכנסין ובאין ורואין את כבודי.

וכיון שנכנסין — נופלין על פניהן, ומשתחוין, ומברכין ומשבחין שמו של הקדוש ברוך הוא בקהל צדיקים גמורים וישרים שהן יושבים לפני הקדוש ברוך הוא,

שנאמר: אַךְ צַדִּיקִים יוֹדוּ לִשְׁמֶךָ יֵשְׁבוּ יְשָׁרִים אֶת פָּנֶיךָ(תהלים קמ, יד).

תרגום לעבריתפמליא פמליה — שריו ומשרתיו של המלך משאיל שואל מגוהצין נקיים ומהודרים (כבגד מגוהץ) אנטונינוס בן אסוירוס הקיסר אנטונינוס בן סוורוס, ידידו של רבי

חילופי נוסח והשלמות

ספרי דברים, ויקרא רבה, בבלי, תנחומא בובר, דברים רבה, פסיקתא רבתי, מדרש תהלים, אותיות דרבי עקיבא, אוצר מדרשים, פתרון תורה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
גמרחם יצאיצ׳ ממקומו
גהאחרניםהחרנים
דמפתחותדלתות
דשלשה— (הוספה)
הדזוטרדזוטרא
יאחי— (הוספה)
יאדברידברו
יגלילו

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
ספרי דבריםכתב יד וטיקן 32
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
ויקרא רבהכתב יד לונדון 340
פתרון תורהמהדורת אורבך
אוצר מדרשיםמהדורת אייזנשטיין
תנחומא בוברכתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר
דברים רבהכתב יד אוקספורד 147
פסיקתא רבתיכתב יד פרמה 3122
מדרש תהליםכתב יד קמברידג׳ Or. 786
אותיות דרבי עקיבאבתי מדרשות ח״ב, מהדורת ורטהיימר
§§111§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה קיא

אסף אלהים את חרפתי

וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי(בראשית ל, כג)

חרפתה של העקרה שנאספה בלידת יוסף: הסירחון הנתלה באשה עד שתלד, חרפת ירבעם, עצירה ולידה באשה ובגשמים, ורחל שהיתה מתביישת על הבנים

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בראשית רבה, בבלי, מדרש משלי, בתי מדרשות §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אעד שלא תלד האשה — הסירחון נתלה בה

בראשית רבה, פרשה עג, ו · דרשת הפסוק · ״ותהר ותלד בן ותאמר אסף אלהים את חרפתי״ · החרפה הנתלית באשה עקרה, וחרפת פילגש בגבעה וירבעם

״הסירחון״ — בגליון כתב היד; המילה שבשורה (״הסירוון״, ובמאגרים ״הסיחון״) נמחקה בידי הסופר. ״ברך״ השני — בכתב היד ״בריך״, והיו״ד נמחקה במאגרים. ״פילגש בגבעה… את חרפתי״ השני — הושלם במאגרים.

״מן אכל הדה מקמתה ברך״ — בתיאודור–אלבק ״מן אכל הדא מקמתא ברך, מאן תבר הדא מקמתא ברך״; שם ״אסף אלהים את חרפתי בימי פילגש בגבעה״, ו״את סבור שירבעם נגף״.

אחרי ״את סבור ירבעם הוא שניגף״ קיצר הסופר, ובין סימני $ כתב ״כו׳, גרש — הקול קול יעקב״ (״כו׳ גרש״ — כקריאת מאגרים): הדרשה כולה כתובה בכתב היד בפרשה סה, כ, על ״הקול קול יעקב״, ושם ״רבי לוי אמר״ (כאן, בתיאודור–אלבק, ״רבי אסי אמר״), ודברי רבי יוחנן וריש לקיש מוחלפים. דברי הסופר נשארו במקומם, והחסר — מ״ולא נגף אלא אביה״ עד ״ומה אם מלך שהונה את המלך ניגף״ — הושלם בסוגריים הכפולים מתיאודור–אלבק (מה שבסוגריים שם — נכלל); מ״הדיוט שהוא מונה הדיוט״ — שוב כתב היד. בתיאודור–אלבק ״הדיוט שהוא מונה את הדיוט לא כל שכן״.

הסירחון נתלה בה

וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר וגו׳(בראשית ל, כג).

אמר רבי לוי בירבי זכריה:

עד שלא תלד האשה — הסירחוןהסירחון — הקלקול (האשמה) נתלה בה:

מן אכל הדה מקמתה? ברך!מן אכל הדה… — מי אכל את זה שלפניה? — בנך! ומי שבר את זה שלפניה? — בנך!

מי אכל את זה שלפניה? — בנך!

ומן תבר הדה מקמתה? ברך!

ומי שבר את זה שלפניה? — בנך!

אסף אלהים את חרפתי

אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי —

פילגש בגבעה, שנאמר:

אָרוּר נֹותֵן אִשָּׁה לְבִנְיָמִין(שופטים כא, יח).

אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי — בימי ירבעם:

וְלֹא עָצַר כֹּחַ יָרׇבְעָם וגו׳(דברי הימים ב יג, כ).

אמר רבי שמואל בר נחמן:

את סבור ירבעם הוא שניגף?

כו׳, גרש — הַקֹּול קוֹל יַעֲקֹב(בראשית כז, כב).

ולא נגף אלא אביה.

ולמה נגף?

אמר רבי אבא בר כהנא:

על ידי שהעביר הכרת פניהם של ישראל,

דכתיב: הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם(ישעיה ג, ט).

רבי אסי אמר:

על ידי שהעמיד עליהם שומרים שלשה ימים, עד שנתקלקלה צורתן.

ותנינן:

אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם, אפעלפי שיש סימנין בגופו ובכיליו; ואין מעידין אלא לאחר שלשה ימים(משנה יבמות טז, ג).

עליהם הוא אומר:

עָצְמוּ לִי אַלְמְנוֹתָיו מֵחוֹל יַמִּים(ירמיה טו, ח).

רבי יוחנן אמר:

על שביזה לאחיה השילוני,

שנאמר: ועמכם אֲנָשִׁים רֵקִים בְּנֵי בְלִיַּעַל(דברי הימים ב יג, ז) —

קרא לאחיה בְלִיַּעַל.

ריש לקיש אמר:

על שחיסדןשחיסדן — שביזה אותם, שחירפם ברבים,

שנאמר: וְעִמָּכֶם עֶגְלֵי זָהָב אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם יָרׇבְעָם לֵאלֹהִים(דברי הימים ב יג, ח).

רבניןרבנין — החכמים אמרין:

על שבאת עבודה זרה על ידו ולא בערה.

הדא הוא דכתיב:

וַיִּלְכֹּד מִמֶּנּוּ עָרִים אֶת(דברי הימים ב יג, יט) ביתאל,

וכתיב: וַיָּשֶׂם אֶת הָאֶחָד(מלכים א יב, כט) בביתאל.

והלא דברים קל וחומר:

ומה אם מלך שהונה את המלך — ניגף,

הדיוט שהוא מונהמונה — מאנה, מטעה הדיוט — על אחת כמה וכמה!

תרגום לעבריתהסירחון הקלקול (האשמה) מונה מאנה, מטעה רבנין החכמים שחיסדן שביזה אותם, שחירפם

בנאמרה עצירה בגשמים ונאמרה עצירה באשה

בבלי תענית פרק א, ח ע״א–ע״ב · סוגיא · השמים הנעצרים כאשה שמחבלת ואינה יולדת — עצירה, לידה ופקידה באשה ובגשמים; ״פלג אלהים מלא מים״

״מאי דכתיב ועצר את השמים? בשעה שהשמים נעצרין מלהוריד (טל ומטר)״ — בכ״י מינכן 95, בכ״י אוקספורד 366 ובכ״י וטיקן 134: ״בשעה שהשמים מתקשרין בעבים ואין הגשמים יורדין״; ״(טל ומטר)״ בסוגריים בדפוס וילנא, ובדפוס ונציה בלי סוגריים.

״בגשמים״ — בכ״י אוקספורד 366 ובכ״י וטיקן 134: ״ברקיע״; בכ״י מינכן 95 ״פקידה בקרקע״, ״לידה בקרקע״. בכ״י מינכן 95, בכ״י אוקספורד 366 ובכ״י וטיקן 134 נמנו שלשתן תחילה (״נאמרה עצירה… לידה… פקידה…״) ואחר כך ראיותיהן.

אמר ריש לקיש:

מאי דכתיב וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם(דברים יא, יז)?

בשעה שהשמים נעצרין מלהוריד (טל ומטר), דומה לאשה שמחבלת ואינה יולדת.

והיינו דאמרוהיינו דאמר — וזהו שאמר ריש לקיש משום בר קפרא:

נאמרה עצירה בגשמים, ונאמרה עצירה באשה;

מיוחס לרש״י שחובלת — כמו חבלי יולדה אף השמים עושין כן וקשה לעולם ועל חטא הוא.

נאמרה עצירה באשה,

מיוחס לרש״י נאמרה עצירה באשה כו׳ — כלומר על כולן מבקשים רחמים.

שנאמר: כִּי עָצֹר עָצַר יְיָ בְּעַד כׇּל רֶחֶם(בראשית כ, יח);

ונאמרה עצירה בגשמים,

דכתיב: וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם.

נאמר לידה באשה, ונאמר לידה בגשמים;

נאמר לידה באשה,

דכתיב: וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן(בראשית ל, כג);

ונאמר לידה בגשמים,

דכתיב: וְהוֹלִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ(ישעיה נה, י).

נאמר פקידה באשה, ונאמר פקידה בגשמים;

נאמר פקידה באשה,

דכתיב: וַיְיָ פָּקַד אֶת שָׂרָה(בראשית כא, א);

ונאמר פקידה בגשמים,

דכתיב: פָּקַדְתָּ הָאָרֶץ וַתְּשֹׁקְקֶהָ רַבַּת תַּעְשְׁרֶנָּה פֶּלֶג אֱלֹהִים מָלֵא מָיִם(תהלים סה, י).

מיוחס לרש״י פלג — בריכה.

מאי פֶּלֶג אֱלֹהִים מָלֵא מָיִם?

תנא:

כמין קובהקובה — כיפה, חלל מקומר יש ברקיע, שממנה גשמים יוצאין (כ״י מינכן 95, כ״י וטיקן 134: יורדין).

מיוחס לרש״י כמין קובה — אהל מלא מים.

תרגום לעבריתוהיינו דאמר וזהו שאמר קובה כיפה, חלל מקומר

חלק ב

מדרשים מאוחרים

גהָיְתָה כׇּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר — זו רחל אמנו

מדרש משלי, פרק לא, יד · דרשת הפסוק · ״היתה כאניות סוחר״ · רחל שהיתה מתביישת על הבנים זכתה ליוסף, הדומה לספינה מלאה כל טוב, שכלכל את העולם בשני רעבון

הדרשה בסדרת ״דבר אחר: אשת חיל מי ימצא״ שבדפוס, שבה פסוקי ״אשת חיל״ נדרשים על שרה, רבקה, לאה ורחל; בכתב היד על ״היתה כאניות סוחר״ רק דברי רבי שמעון בן חלפתא על דברי תורה (״אם אין אדם מגרר עצמו על דברי תורה״), כבדפוס לפני כן.

נוסח אחר: בתי מדרשות, מדרש אשת חיל (להלן, ד) — ״היתה כאניות סוחר — זו רחל״, ושם על ״יסף יי לי בן אחר״.

הָיְתָה כׇּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר(משלי לא, יד) — זו רחל אמנו,

שהיתה מתביישת על הבנים בכל יום;

לפיכך זכתה, ויצא ממנה בן שהוא דומה לספינה, שהיא מלאה כל טוב שבעולם —

כך יוסף: נתקיים כל העולם בזכותו, וכלכל את העולם בשני רעבון.

דולמה רחל — נוסח אחר

בתי מדרשות ח״ב, מדרש אשת חיל · דרשת הפסוק · נוסח אחר · ״היתה כאניות סוחר״ — רחל, שלא ילדה אלא שנים, ואמרה ״יסף יי לי בן אחר״ וניתן לה

״יוסף״ — כך בנוסח (במסורה: יסף). ״יי״ — נכתב יי.

נוסח אחר של מדרש משלי, פרק לא (לעיל, ג) — ״זו רחל אמנו, שהיתה מתביישת על הבנים״.

הָיְתָה כׇּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר(משלי לא, יד) — זו רחל.

ולמה רחל? והרי לא ילדה אלא שנים, ולאה ילדה ששה בנים!

אלא אמרה רחל: יוסף יְיָ לִי בֵּן אַחֵר(בראשית ל, כד) — וניתן לה,

שנאמר: רְצוֹן יְרֵאָיו יַעֲשֶׂה(תהלים קמה, יט).

חילופי נוסח והשלמות

בראשית רבה, בבלי, מדרש משלי, בתי מדרשות. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אפילגש בגבעה, שנאמר:— (הוספה)
אאָרוּר נֹותֵן אִשָּׁה לְבִנְיָמִין(שופטים כא, יח).— (הוספה)
אאָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי— (הוספה)
אכו׳, גרש— (הוספה)
אולא נגף אלא אביה.— (הוספה)
אולמה נגף?— (הוספה)
אאמר רבי אבא בר כהנא:— (הוספה)
אעל ידי שהעביר הכרת פניהם של ישראל,— (הוספה)
אדכתיב: הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם(ישעיה ג, ט).— (הוספה)
ארבי אסי אמר:— (הוספה)
אעל ידי שהעמיד עליהם שומרים שלשה ימים, עד שנתקלקלה צורתן.— (הוספה)
אותנינן:— (הוספה)
אאין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם, אפעלפי שיש סימנין בגופו ובכיליו; ואין מעידין אלא לאחר שלשה ימים— (הוספה)
אעליהם הוא אומר:— (הוספה)
אעָצְמוּ לִי אַלְמְנוֹתָיו מֵחוֹל יַמִּים(ירמיה טו, ח).— (הוספה)
ארבי יוחנן אמר:— (הוספה)
אעל שביזה לאחיה השילוני,— (הוספה)
אשנאמר: ועמכם אֲנָשִׁים רֵקִים בְּנֵי בְלִיַּעַל(דברי הימים ב יג, ז) —— (הוספה)
אקרא לאחיה בְלִיַּעַל.— (הוספה)
אריש לקיש אמר:— (הוספה)
אעל שחיסדן ברבים,— (הוספה)
אשנאמר: וְעִמָּכֶם עֶגְלֵי זָהָב אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם יָרׇבְעָם לֵאלֹהִים(דברי הימים ב יג, ח).— (הוספה)
ארבנין אמרין:— (הוספה)
אעל שבאת עבודה זרה על ידו ולא בערה.— (הוספה)
אהדא הוא דכתיב:— (הוספה)
אוַיִּלְכֹּד מִמֶּנּוּ עָרִים אֶת(דברי הימים ב יג, יט) ביתאל,— (הוספה)
אוכתיב: וַיָּשֶׂם אֶת הָאֶחָד(מלכים א יב, כט) בביתאל.— (הוספה)
אוהלא דברים קל וחומר:— (הוספה)
אומה אם מלך שהונה את המלך — ניגף,— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית)
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
מדרש משלימהדורת בובר
בתי מדרשותמהדורת ורטהיימר
§§112§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה קיב

יסף יי לי בן אחר

וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף יְיָ לִי בֵּן אַחֵר(בראשית ל, כד)

״יסף יי לי בן אחר״: בנימן ״אחר״ לגלות ולמחלוקת, רחל שצפתה ברוח הקודש, תוספתו של הקדוש ברוך הוא יתירה מן העיקר, קרבן נשיא בנימן כנגד רחל, ובן אחרונו של עולם

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בראשית רבה, תנחומא בובר, דברים רבה, במדבר רבה, אוצר מדרשים §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

א״אחר״ — לגלות, למחלוקת ולמעשים אחרים

בראשית רבה, פרשה עג, ז · דרשת הפסוק · ״ותקרא את שמו יוסף לאמר יסף יי לי בן אחר״ · ״אחר״: לגלות, למחלוקת ולמעשים אחרים

״אחר״ הראשון — בכתב היד ״אחד״ (מסומן במאגרים ״כך״); ״לגלות״ — בכתב היד ״לגלול״, ותוקן במאגרים.

סוף הפסוק ״יסף יי לי בן אחר״ אינו בכתב היד, והושלם מתיאודור–אלבק (שם בסוגריים, בראש הדרשה). ״עושה מעשים אחרים״ — שם ״מעשה אחרים״; ״לפנים מן נהר סמבטיון״ — שם ״מנהר סבטיון״.

מקבילה: אוצר מדרשים, דברי הימים למשה רבינו — ״יוסף יי לי בן אחר — למה נקרא בנימין אחר? לומר שהוא אחר לגלות. אמר רבי יודא בן סימון: לא למקום שגלו עשרת השבטים…״ (וקריאתו בפנים), בלי ״אחר — למחלוקת״ ו״עושה מעשים אחרים״; ואחריו ״ויש אומרים: הלוים בני משה היו חונים לפנים מנהר סמבטיון״, ומעשה הלוים שגלו לבבל וקצצו אצבעותיהם והובאו אל מעבר לסמבטיון — עניין אחר.

וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר(בראשית ל, כד) יֹסֵף יְיָ לִי בֵּן אַחֵר.

אַחֵר — לגלות.

אמר רבי יהודה בירבי סימון:

לא למקום שגלו עשרת השבטים גלו שבט יהודה ובנימן:

עשרת השבטים גלו לפנים מן נהר סמבטיוןסמבטיון — הנהר האגדי ששובת בשבת;

שבט יהודה ובנימן — מפוזרין (דברי הימים של משה: גלו והיו מפוזרין) בכל הארצות.

אַחֵר — למחלוקת.

דמרדמר — שאמר רבי פינחס בשם רבי סימון:

מתפילתה שלרחל לא חלק שבט יהודה ובנימן עם עשרת השבטים.

אַחֵר — עושה מעשים אחרים.

תרגום לעבריתסמבטיון הנהר האגדי ששובת בשבת דמר שאמר

בעיני לאה רכות, ותוספתו של הקדוש ברוך הוא

תנחומא בובר, ויצא כ · דרשת הפסוק · ״ותאמר אסף אלהים את חרפתי ותקרא את שמו יוסף לאמר יסף יי לי בן אחר״ · וחתימה · רחל שחששה לעשו; תוספתו של הקדוש ברוך הוא גדולה מן העיקר, לחזקיהו, לבנימן ולגאולה

״דבר אחר״ — אחריו בכתב היד ״אחר״, שהסופר מחקו. ״ואני שני בנים״ — בכתב היד ״ואנו״, ותוקן כמאגרים וכבובר. ״לאילו״ — בכתב היד ״לאי׳״. אחר ״צירניות״ בכתב היד פירוש ״פי׳ עגולות״ (בובר: ״(פי׳ עגילות)״), ואינו בטקסט. ״ארוכות״ — בכתב היד ״ארוכ׳״. ״וכיון שילדה ליוסף״ — לפני ״ליוסף״ בכתב היד ״לאה״, ומאגרים מחקוהו. ״כי חרפה הוא לנו״ — כך בכתב היד ובמסורה (בובר: היא). ״וגו׳״ — בכתב היד ״וג׳״. ״צפה״ — במאגרים ״כך״; ״אחר״ — הרי״ש מסופקת. ״ארבע עשרה שנים… חמש עשרה שנים״ — בכתב היד ״י׳ד… ט׳ו״; ״עשרה שבטים… שני שבטים״ — ״י׳… ב׳״. ״שאמרה אמו״ — ביניהם בכתב היד ״לו״, שהסופר מחקו. ״וכתוב אחר אומר״ — כתוב פעמיים בכתב היד, והשני מחוק. ״בכל שבטי בנימן״ — לפניו בכתב היד ״וישלח שאול״, שהסופר מחקו; בובר: ״(וישלח שאול) [וישלחו שבטי ישראל אנשים]״. ״יוסף עליכם ככם״ — לפני ״עליכם״ בכתב היד ״עליכ׳״, ומאגרים מחקוהו. ״גליותיכם״ — כך בכתב היד (בובר: גליותיהם). ״יוסיף יי״ (בראש הדבר אחר) — כך בכתב היד (במסורה: יסף), ו״יוסיף״ מחוץ לפסוק; בובר: ״יוסף״, והוסיף ״[לי בן אחר, אמר ריש לקיש]״. בנוסח בובר ״[מנין שהיתה לאה בוכה, שנאמר]״ לפני ״ועיני לאה רכות״, ״ואף דוד אמר״, ״עליכם ועל בניכם״.

מקבילות: בראשית רבה ע, טז — ״ועיני לאה רכות: אמוריה דרבי יוחנן תרגם קודמוי: עיינה דלאה הווין רכיכין… ומהוא רכות? רכות מבכייה״ (שם המתורגמן של רבי יוחנן, ופירוש אחר).

דבר אחר:

אָסַף אֱלֹהִים(בראשית ל, כג) —

אלא בשעה שילדה רבקה ליעקב ולעשו, נולדו ללבן שתי בנות;

ושלחו איגרות זה לזה, לומר:

אתה הולדת שתי בנות, ואני שני בנים — ניתן אילו לאילו.

והיתה לאה שומעת מעשה עשו ובוכה,

ורחל שומעת מעשה יעקב ושמחה.

וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת(בראשית כט, יז) —

תירגם מתורגמניהמתורגמניה — המתורגמן שלו של רבי יוסי: מהו רַכּוֹת? צירניותצירניות — עגולות.

אמר לו רבי יוחנן: לא תירגמת יפה.

ומהו רַכּוֹת? ארוכות —

שכל מה שנתן לה הקדוש ברוך הוא היו ארוכות:

כהונה גדולה, ומלכות, ושמן המשחה.

וכיון שילדה לאה ליעקב, היתה רחל מצירהמצירה — מצטערת, דואגת, לומר:

שמא יטלנה עשו, מאחר שלא הולדתי בן.

וכיון שילדה ליוסף, אמרה: אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי.

ואין חרפה אלא ערלה,

שנאמר: כִּי חֶרְפָּה הִוא לָנוּ(בראשית לד, יד).

וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר וגו׳(בראשית ל, כד) —

צפה ברוח הקודש, שאינה יולדת אלא בן אחר.

תוספת גדולה מן העיקר

דבר אחר:

יוסיף יְיָ — תוספתו של הקדוש ברוך הוא גדולה מן העיקר.

ממי את למד? מחזקיהו:

שהיתה מלכותו ארבע עשרה שנים;

וכיון שהוסיף לו הקדוש ברוך הוא — הוסיף לו חמש עשרה שנים,

שנאמר: וְהֹוסַפְתִּי עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה(מלכים ב כ, ו).

הוי: תוספת גדולה מן העיקר.

וכן אתה מוצא בבנימן, שאמרה אמו: יֹוסֵף יְיָ לִי בֵּן אַחֵר —

אף הקדוש ברוך הוא הוסיף לה ממנו עשרה שבטים, ומן יוסף שני שבטים.

אמר רבי שמואל בר נחמן:

העמיד הקדוש ברוך הוא מן רחל שנים עשר שבטים:

עשרה מן בנימן, ושנים מיוסף.

ומניין שהיו בניו של בנימן?

שכתיב: וַיַּעַן שָׁאוּל וַיֹּאמֶר הֲלא בֶן יְמִינִי אָנֹכִי מִקְּטַנֵּי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל(שמואל א ט, כא),

וכתוב אחר אומר: בְּכׇל שִׁבְטֵי בִנְיָמִן לֵאמֹר(שופטים כ, יב).

כיון שראו הנביאים שתוספת גדולה מן העיקר, התחילו לברך את ישראל בתוספת.

משה רבינו אמר: יְיָ אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם יֹוסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם(דברים א, יא);

אמר דוד: יֹוסֵף יְיָ עֲלֵיכֶם(תהלים קטו, יד).

אף לעולם הבא — בלשון הזה הקדוש ברוך הוא מקבץ גליותיכם של ישראל:

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יוֹסִיף יי שֵׁנִית יָדוֹ לִקְנוֹת שְׁאָר עַמּוֹ(ישעיה יא, יא).

תרגום לעבריתצירניות עגולות מצירה מצטערת, דואגת מתורגמניה המתורגמן שלו

גוְהָיָה רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר — תוספתו של הקדוש ברוך הוא יתירה מן העיקר

תנחומא בובר, חיי שרה י · פתיחתא שלישית · וחתימה · נוסח אחר · תוספתו של הקדוש ברוך הוא גדולה מן העיקר: אברהם, אדם, רחל וחזקיהו; ברכת התוספת לישראל ולעתיד לבוא

וְהָיָה רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר וְאַחֲרִיתְךָ יִשְׂגֶּה מְאֹד(איוב ח, ז)

״רבי שמעון בן לקיש״ — בכתב היד ״שמע׳ בן לקי׳״. ״מקדם״ — הקו״ף מסופקת בכתב היד. ״יוסף יי לי״ — בכתב היד ״יו׳י״. ״ולתיומתו״ — היו״ד הוספת מאגרים, בתוך [ ]. ״זה לך בן״ — הבי״ת מסופקת. ״אין כתיב״ — בכתב היד ״כת׳״. ״הנני מוסיף״ — כך בכתב היד (בפסוק: הנני יוסף; בובר תיקן), ומחוץ לפסוק.

״משה אמר: יוסף יי עליכם״ — כך בכתב היד, בלשון דוד (תהלים קטו, יד); בדברי משה (דברים א, יא) ״יי אלהי אבותכם יסף עליכם ככם״, ובובר תיקן כך. ״יוסיף יי שינית ידו״ — במסורה ״יוסיף אדני״, והשם מחוץ לפסוק. ״חסלת״ שבסוף כתב היד — חתימת סופר; לא נדפסה.

מקבילות: בראשית רבה סא, ה — ״רבי שמעון בן לקיש בשם בר קפרא: תוספתו שלהקדוש ברוך הוא מרובה על העיקר. קין עיקר, והבל… נולד הוא ושתי תאומותיו. יוסף עיקר, ובנימן… הוא מעמיד עשרה… ער עיקר, ושלה… עיקר שניו שלאיוב… עיקר מלכותו שלחזקיה ארבע עשרה שנה, וניתוסף לו חמש עשרה שנה: והוספתי על ימיך… ישמעאל עיקר, ובני קטורה״ (שם ״בר קפרא״, וכאן ״רבי אלעזר הקפר״; שם בלי ברכת הנביאים). תנחומא (ורשא), חיי שרה ו — ״והיה ראשיתך מצער — זה אברהם… ואחריתך ישגה מאד — שנשא אשה והוליד עוד עמה כמה בנים באחרונה״.

נוסח אחר לתנחומא בובר, ויצא כ (לעיל, ב, ״תוספת גדולה מן העיקר״): כאן בפתיחתא ״והיה ראשיתך מצער״ לפרשת קטורה, ובה אברהם ואדם הראשון, ״ותוסף ללדת״, ובנימן ״ולתיומתו״ מ״כי גם זה לך בן״; שם רק חזקיהו, בנימן ועשרת בניו (רבי שמואל בר נחמן), ובסופה ״מקבץ גליותיכם״.

וַיֹּוסֶף אַבְרָהָם(בראשית כה, א).

זה שאמר הכתוב:

וְהָיָה רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר(איוב ח, ז).

רבי שמעון בן לקיש בשם רבי אלעזר הקפר:

מיכן את למד, שתוספתו של הקדוש ברוך הוא יתירה מן העיקר.

אברהם מקדם לא הוליד אלא יצחק;

כשהוסיף לו הקדוש ברוך הוא — הוסיף לו יותר,

שנאמר: וַתֵּלֶד לוֹ(בראשית כה, ב).

כן את מוצא באדם הראשון:

כילדה חוה — לקין ילדה,

ואחרכך: וַתֹּוסֶף לָלֶדֶת וגו׳(בראשית ד, ב).

וכן את מוצא ברחל:

ילדה ליוסף, ואמרה: יֹוסֵף יְיָ לִי בֵּן אַחֵר(בראשית ל, כד) —

הוסיף לה בנימן ולתיומתוולתיומתו — ואת תאומתו.

מנין כן?

זה לך בן אין כתיב כאן, אלא כִּי גַם זֶה לָךְ בֵּן(בראשית לה, יז).

וכן את מוצא בחזקיהו המלך:

כל ימי מלכותו ארבע עשרה שנה;

וכשהוסיף לו הקדוש ברוך הוא — הוסיף לו חמש עשרה,

שנאמר: הִנְנִי מוסיף עַל יָמֶיךָ(ישעיה לח, ה).

וכשראו הנביאים שתוספתו של הקדוש ברוך הוא יתירה מן העיקר — התחילו לברך את ישראל בתוספת:

משה אמר: יֹוסֵף יי עֲלֵיכֶם(דברים א, יא);

דוד אמר: יֹוסֵף יְיָ עֲלֵיכֶם(תהלים קטו, יד).

אף לעולם הבא הקדוש ברוך הוא קונה לעמו בתוספת,

שנאמר: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יוֹסִיף יי שֵׁינִית יָדוֹ(ישעיה יא, יא).

תרגום לעבריתולתיומתו ואת תאומתו

דלמה ברכן בלשון תוספת

דברים רבה, דברים יג · דרשה · ״יי אלהי אבותכם יסף עליכם ככם אלף פעמים״ · נוסח אחר · תוספתו של הקדוש ברוך הוא יתירה מן העיקר — ליטרא של בשר; יצחק ובני קטורה, יוסף ובנימן, וחזקיהו

מתוך הפסקה: לפני הדרשה ״יי אלהי אבותיכם — אמר רבי אלעאי ברבי יעקב: להביט בברכתו של משה…״ ו״דבר אחר: מהו ככם״; אחריה ״אמר רבי לוי: למה הדבר דומה? למלך שאמר לשר צבא שלו…״ — דרשות אחרות על הפסוק.

״העיק׳״, ״הק׳״, ״כת׳״, ״אמ׳״ — נפתחו. ״יותר״ (ושהוסיף לו יותר) — בגליון כתב היד. לפני ״תוספת״ האחרון בכתב היד ״ב״, ונמחקה במאגרים. ״עקר״ — כך בכתב היד.

בדפוס (דברים רבה א, יג) כמעט מלה במלה, וקריאותיו בפנים; שם בלי ״אמר רבי שמעון בן לקיש״, ו״לפיכך ברכן בלשון תוספת״ בלי ״משה״.

מקבילות: בראשית רבה סא, ה (״רבי שמעון בן לקיש בשם בר קפרא: תוספתו שלהקדוש ברוך הוא מרובה על העיקר… יוסף עיקר, ובנימן… הוא מעמיד עשרה״); תנחומא בובר, ויצא כ, וחיי שרה י (לעיל, ב–ג); מדרש הלל (להלן, ה).

המדרש קורא ״הנני מוסיף״ (ישעיה לח, ה: הנני יוסף).

דברי רבי שמעון בן לקיש בנוסח אחר — בדברים רבה, דברים, בסוף הדרשה ״יי אלהיכם הרבה אתכם… יוסף עליכם״: ״תוספתו של הקדוש ברוך הוא מרובה ממדתו. בנוהג שבעולם — מדתו מרובה מתוספתו… גאולת מצרים, כשגאלתי אתכם — אין בה תוספת; אבל כשאבא לגאול אתכם גאולת העולם הבא — בתוספת אני גואל אתכם״; בלי יצחק, יוסף וחזקיהו.

״תוספתו של הקדוש ברוך הוא מרובה ממדתו… בתוספת אני גואל אתכם״ (רבי שמעון בן לקיש, דברים רבה, דברים) — בפרשה לה (והיה זרעך כעפר הארץ), יב, בסוף הדרשה ״יי אלהיכם הרבה אתכם״.

דבר אחר:

למה ברכן בלשון תוספת?

אמר רבי שמעון בן לקיש:

שתוספתו של הקדוש ברוך הוא יתירה מן העיקר.

ונוהג (דפוס: בנוהג) שבעולם: אדם לוקח מחבירו ליטראליטרא — ליטרה — משקל (כשליש קילוגרם) של בשר, אמר לו: הוסיף לי —

כמה יוסיף לו? אחת או שתים אוניקיאאוניקיא — אונקיות — חלק שנים עשר של הליטרה (דפוס: כמה הוסיף לו? אונקיא).

אבל הקדוש ברוך הוא — תוספתו יתירה מן העיקר.

כיצד?

יצחק היה עיקר לאברהם;

ושהוסיף (דפוס: ומה שהוסיף) לו — יותר מן העיקר.

מניין? שכך כתיב: וַיֹּוסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה(בראשית כה, א) וַתֵּלֶד לוֹ וגו׳(בראשית כה, ב).

יוסף — הוא היה עקר לאמו;

בנימן — שהוא היה תוספת.

מנין? יֹוסֵף יְיָ לִי בֵּן אַחֵר(בראשית ל, כד).

מה כתיב? וּבְנֵי בִנְיָמִן בֶּלַע וָבֶכֶר וְאַשְׁבֵּל(בראשית מו, כא) —

הרי בנימן יותר מיוסף.

חזקיה — עיקר מלכותו י״ד שנה היו;

ומה שהוסיף לו הקדוש ברוך הוא — יותר מן העיקר,

שכן כתיב: הִנְנִי מוסיף עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה(ישעיה לח, ה).

שתוספתו של הקדוש ברוך הוא יתירה מן העיקר.

לפיכך ברכן משה בלשון תוספת:

וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם(דברים א, יא).

תרגום לעבריתליטרא ליטרה — משקל (כשליש קילוגרם) אוניקיא אונקיות — חלק שנים עשר של הליטרה

חלק ב

מדרשים מאוחרים

היֹוסֵף יְיָ עֲלֵיכֶם

אוצר מדרשים, מדרש הלל · דרשה · ״יוסף יי עליכם עליכם ועל בניכם״ · נוסח אחר · תוספתו של הקדוש ברוך הוא מרובה ממתנתו: ״כי ביצחק יקרא לך זרע״ — מתנה, ובני קטורה — תוספת; וכן ברחל, ובגאולה של מחר

״הקב״ה״, ״יי״ — נפתחו. לפניו במדרש הלל: ״הקטנים עם הגדולים״ ו״שא״ת ארו״ר מח״ר משוקדי״ם וק״ם״ (המקראות שאין להם הכרע); ואחריו ״ברוכים אתם ליי״ — דרשות אחרות על מזמור קטו.

״גם זה לך בן״ — בראשית לה, יז (״כי גם זה לך בן״); בנוסח ״בראשית ל״ב י״ז״.

מקבילות: בראשית רבה סא, ה (״תוספתו שלהקדוש ברוך הוא מרובה על העיקר״); תנחומא בובר, ויצא כ, וחיי שרה י, ודברים רבה, דברים יג (לעיל, ב–ד); ובדברים רבה, דברים, בסוף הדרשה ״יי אלהיכם הרבה אתכם״ (פרשה לו, יב) — ״תוספתו של הקדוש ברוך הוא מרובה ממדתו… בתוספת אני גואל אתכם״.

יֹוסֵף יְיָ עֲלֵיכֶם(תהלים קטו, יד) —

אין תוספתו של הקדוש ברוך הוא כתוספת בשר ודם.

תוספתו של בשר ודם — אם ילך אדם אצל מי שהוא לוקח ממנו, הוא אומר לו: הוסיף לי; כשירצה — מוסיף לו חתיכה אחת.

אבל הקדוש ברוך הוא — תוספתו מרובה ממתנתו,

שנאמר: כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע(בראשית כא, יב) — הרי זו מתנה.

ומה היא מתנה? בני אברהם — יצחק וישמעאל.

ובני קטורה — הוא תוספת,

שנאמר: וַיֹּוסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה(בראשית כה, א), וַתֵּלֶד לוֹ אֶת זִמְרָן וְאֶת יׇקְשָׁן וְאֶת מְדָן וגו׳(בראשית כה, ב),

וּבְנֵי מִדְיָן עֵיפָה וָעֵפֶר וגו׳(בראשית כה, ד).

וכן ברחל הוא אומר: יֹוסֵף יְיָ לִי בֵּן אַחֵר(בראשית ל, כד) — הרי מתנה.

ומה היא מתנה? ובני יוסף — מנשה ואפרים.

גַם זֶה לָךְ בֵּן(בראשית לה, יז) — לבנימין, שהוא תוספת,

שנאמר: וּבְנֵי בִנְיָמִן בֶּלַע וָבֶכֶר וְאַשְׁבֵּל וגו׳(בראשית מו, כא).

וכן אתה מוצא בגאולה של מחר, שהיא תוספת,

שנאמר: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יוֹסִיף יי שֵׁנִית יָדוֹ(ישעיה יא, יא),

ואומר: וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל(ישעיה יא, יב).

ובַּיּוֹם הַתְּשִׁיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי בִנְיָמִן — קערת: עקרת הבית

במדבר רבה, פרשה יד, ח · דרשת הפסוקים · ״ביום התשיעי נשיא לבני בנימן״ עד ״זה קרבן אבידן בן גדעני״ · קרבן נשיא בנימן כנגד רחל עקרת הבית ובנימן שנולד מתפלתה: ״שלשים ומאה״, הגביע, עשרת בניו, שלשת הבתים ומלכי בנימן

״לפני״ (אפרים) — בכתב היד ״לבני״ (מסומן במאגרים ״כך״); בדפוס ״לפני״, כבמסורה. ״שמתפלתה נולד בנימן״ — בכתב היד ״שמתה פלטה את בנימן״, ותוקן במאגרים כדפוס (״שמתפלתה נולד בנימין״).

״וגומ׳״, ״אמ׳״, ״הכתו׳״, ״שנ׳״, ״ואומ׳״, ״פעמ׳״, ״קב׳ה״ — נפתחו; ״ל׳ שנה״, ״ק׳ל״, ״ג׳ מיני״, ״ג׳ פעמ׳״, ״ה׳ לבושי״ — נכתבו במלואם. ״ג׳ מינים שלהה׳ה כנגד מעלות שלה׳ה״ — בדפוס ״שלשה מינין של ה׳ ה׳ ה׳ כנגד ג׳ מעלות של ה׳ ה׳״, ו״שלש״ הושלם משם. ״עולי״ (הגולה), ״כנגד״ (שני גואלים) ומשפט הסיום ״כיון שראה הקדוש ברוך הוא…״ — תוספות בכתב היד. ״יין״ — בגימטריא שבעים.

המדרש קורא ״כולם״ (בראשית מג, לד: כלם), ״גדעוני״ (במדבר ז, סה: גדעני). בדפוס ״שביחן צדקות אחיו בגביע על אודות בנימין״ ו״הורדוס״.

בַּיּוֹם הַתְּשִׁיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי בִנְיָמִן וגו׳(במדבר ז, ס) —

למה הקריב בנימן אחר בני יוסף?

לפי כשם שהיתה השכינה בחלקו שליוסף בשילה — כך שרתה בחלקו שלבנימן, במקדש בירושלם.

דבר אחר:

על שם שאמר הכתוב: לִפְנֵי אֶפְרַיִם וּבִנְיָמִן וּמְנַשֶּׁה עוֹרְרָה אֶת גְּבוּרָתֶךָ(תהלים פ, ג).

קׇרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף(במדבר ז, סא) —

אל תיקרי קַעֲרַת אלא ״עקרת״:

כנגד רחל, שהיתה עקרת הבית — היא היתה עיקר ביתו של יעקב,

שנאמר: בְּנֵי רָחֵל אֵשֶׁת יַעֲקֹב יוֹסֵף וּבִנְיָמִן(בראשית מו, יט),

ואומר: מֵתָה עָלַי רָחֵל(בראשית מח, ז).

כֶּסֶף אַחַת — שמתפלתה נולד בנימן,

שנאמר: וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר וגו׳(בראשית ל, כד).

ועליה נאמר: כֶּסֶף נִבְחָר לְשׁוֹן צַדִּיק(משלי י, כ) — לשון צדקת.

שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ —

שנולד בנימן כשהיה יעקב בן מאה שנה, ולכך נקרא שמו בנימן — בן ימ״ן,

שנולד לאביו כשהיה יעקב בן מאה שנה;

והוא היה בן שלשים שנה כשירד למצרים —

הרי מאה ושלשים.

מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף — הוא מזרק, הוא גביע:

כנגד יוסף, שבחן צדקות אחיו בבנימן על אודות הגביע.

וכיון שראה יוסף שמסר יהודה נפשו על בנימן — הכיר צדקות אחיו, ונתוודע להם.

ולפי שהיה יוסף שותה יין בגביע — ו׳יין׳ חשבונו שבעים —

לכך היה משקל המזרק שבעים שקל בשקל הקדש.

שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים —

שניהם היו שווים, יוסף ובנימן:

שהמשכן הוקם בחלק יוסף, בשילה,

ובית המקדש בחלק בנימן, בירושלם.

הוי: סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה.

כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב(במדבר ז, סב) —

כנגד עשרה בנים שהיו לו לבנימן כשירד למצרים,

שנאמר: וּבְנֵי בִנְיָמִן בֶּלַע וָבֶכֶר וגו׳(בראשית מו, כא).

והיו כולם צדיקים — הוי: מְלֵאָה קְטֹרֶת.

פַּר אֶחָד וגו׳(במדבר ז, סג) —

הרי שלשה מיני עולה, כנגד שלשה פעמים שנבנה בית המקדש בחלקו:

אחת בימי שלמה,

ואחת בימי עולי הגולה,

והשלישית לימות המשיח.

שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת(במדבר ז, סד) —

כנגד הבנין שבנאו הירודוס, שנבנה על ידי מלך חוטא,

והיה לו בניינו לכפרה על שהרג חכמי ישראל.

וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם(במדבר ז, סה) —

כנגד שני מלכים שיצאו מבנימן: שאול ואיש בשת.

דבר אחר:

כנגד שני גואלים שיצאו ממנו: מרדכי ואסתר.

אֵילִם חֲמִשָּׁה וגו׳ —

הרי שלשה מינים שלחמשה חמשה, כנגד שלש מעלות שלחמשה חמשה שנטל בנימן.

ואלו הן:

וַתֵּרֶב מַשְׂאַת בִּנְיָמִן מִמַּשְׂאֹת כולם חָמֵשׁ יָדוֹת(בראשית מג, לד);

וּלְבִנְיָמִן נָתַן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף וגו׳(בראשית מה, כב);

והשלישית — זה היה מרדכי, שהיה מבנימן, שזכה ללבוש חמשה לבושי מלכות,

שנאמר: וּמׇרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ וגו׳(אסתר ח, טו).

זֶה קׇרְבַּן אֲבִידָן וגו׳ —

כיון שראה הקדוש ברוך הוא שהקריב על זה הסדר, התחיל מקלס קרבנו, ואמר:

זֶה קׇרְבַּן אֲבִידָן בֶּן גדעוני.

זבן אחרונו של עולם

אוצר מדרשים, ילמדנו (קונטרס אחרון), כ · דרשה · ״יסף יי לי בן אחר״, ״אסף אלהים את חרפתי״ · ״בן אחר״ — בן אחרונו של עולם: משוח מלחמה עתיד לעמוד מיוסף; ״אסף אלהים את חרפתי״ — נתנבאה שמשיח עומד ממנה

״ה׳״ — נכתב יי. המדרש קורא ״יוסף״ (במסורה: יסף) ו״אסוף״ (ישעיה ד, א: אסף). ״כי שת לי אלהים זרע אחר״ — בראשית ד, כה (בנוסח ״ד׳ כ״ח״).

לפניו בקונטרס (יט) ״כי במקלי עברתי את הירדן הזה״, ואחריו (כא) ״וילך לבן למקומו״ — דרשות אחרות.

יוסף יְיָ לִי בֵּן אַחֵר(בראשית ל, כד) — בן אחרונו של עולם.

מכאן שמשוח מלחמה עתיד לעמוד מיוסף,

כשם שהוא אומר: כִּי שָׁת לִי אֱלֹהִים זֶרַע אַחֵר(בראשית ד, כה) — שמשיח עתיד לעמוד ממנו.

אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי(בראשית ל, כג) — נתנבאית שמשיח עומד ממנה,

ובימיו: וְהֶחֱזִיקוּ שֶׁבַע נָשִׁים בְּאִישׁ אֶחָד וגו׳(ישעיה ד, א) — אסוף חֶרְפָּתֵנוּ.

חילופי נוסח והשלמות

בראשית רבה, תנחומא בובר, דברים רבה, במדבר רבה, אוצר מדרשים. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
איֹסֵף יְיָ לִי בֵּן אַחֵר— (הוספה)
אאחראחד
אלגלותלגלול
בואניואנו
גי— (הוספה)
ולפנילבני
ושמתפלתה נולדשמתה פלטה את
ושלש— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית)
תנחומא בוברכתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר
דברים רבהכתב יד פרמה 3122
אוצר מדרשיםמהדורת אייזנשטיין
במדבר רבהכתב יד מינכן 97
§§113§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה קיג

ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף(בראשית ל, כה)

כיון שנולד יוסף נולד שטנו של עשו: מסורת היא שעשו נופל ביד בני רחל — ״ובית יוסף להבה ובית עשו לקש״ — והתולדות כולן בזכותו של יוסף

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בראשית רבה, בבלי, תנחומא בובר §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אכיוון שנולד — סטנו שלעשו

בראשית רבה, פרשה עג, ח · דרשת הפסוק · ״ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר יעקב אל לבן שלחני״ · כיון שנולד יוסף נולד שטנו של עשו: ביד בני רחל הוא נופל

״קטניהם״ — הה״א הושלמה במאגרים.

בתיאודור–אלבק ״מסורת היא שאין עשו נופל אלא ביד בני בניה שלרחל״, ״שהן צעירים שלשבטים״. המדרש קורא ״אם לא יסחבום״ (במסורה: אם לוא).

כעין זה בבבלי בבא בתרא פרק ח, קכג ע״ב (להלן, ד): ״ראה יעקב אבינו שאין זרעו של עשו נמסר אלא ביד זרעו של יוסף״.

״מסורת אגדה״ שעשו נופל ביד בני רחל — גם בתנחומא בובר, ויצא טו (להלן, ב — נוסח אחר); בפסיקתא דרב כהנא, זכור יג (״מסורת אגדה היא, שאין זרעו של עשו נופל אלא ביד בניה של רחל״, על ״ולא ירא אלהים״); בבראשית רבה עה, ו (״עם לבן גרתי ואחר עד עתה — שעדיין לא נולד סטנו שלאותו האיש, אבל עכשיו נולד״); ובבראשית רבה צט, ב (״מסורת היא, שאין בני עשו נופל אלא ביד בני בניה שלרחל״).

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה וגו׳(בראשית ל, כה) —

כיוון שנולד — סטנוסטנו — שטנו שלעשו:

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן שַׁלְּחֵנִי וגו׳.

דמרדמר — שאמר רבי פינחס בשם רבי שמואל בר נחמן:

מסורת אגדה היא: ביד בניה שלרחל עשו נופל.

אִם לא יִסְחָבוּם וגו׳(ירמיה מט, כ).

ולמה הוא קורא אותן צְעִירֵי הַצֹּאן?

שהן קטניהם שלשבטים.

תרגום לעבריתסטנו שטנו דמר שאמר

במסורת היא ביד בני עשו

תנחומא בובר, ויצא טו · דרשת הפסוק · ״ורחל עקרה״ · נוסח אחר · בני עשו נופלים ביד בני רחל: השבטים רדפו את יוסף, ויוסף שילם טובה — ״ובית יוסף להבה״

״רבי שמואל בר נחמן״ — בכתב היד ״נחמ׳״, ונפתח כבובר וכבראשית רבה עג, ח (לעיל, א). ״בניו של עשו״ — בכתב היד ״בניה״, ותוקן (בובר: בנים). ״ואני שילמתי״ — בכתב היד ״ואתם״, ותוקן כמאגרים וכבובר. ״אש שרפתם — זה יעקב״ — לפני ״יעקב״ בכתב היד ״עשו״, ומאגרים מחקוהו. ״שנקרא אש״ — הוספת מאגרים, בתוך [ ] (בובר העבירו לפני ״שנאמר והיה בית יעקב אש״). ״לא יצילו את נפשם מיד להבה״ — בכתב היד ״לא״ ואחריו חסר, וה״יצילו… להבה״ בגליון. בבובר ״(שנקרא אש) (ובית יוסף להבה וגו׳…)״ בסוגריים, ובסוף ״זה יוסף שנקרא להבה״.

נוסח אחר של בראשית רבה עג, ח (לעיל, א) — ״מסורת אגדה היא: ביד בניה שלרחל עשו נופל — אם לא יסחבום צעירי הצאן״ (בשם רבי פינחס בשם רבי שמואל בר נחמן).

תחילת הסימן (״ורחל עקרה — היא היתה עיקר הבית״) — בפרשה עז (ורחל עקרה).

אמר רבי שמואל בר נחמן:

מסורת היא ביד בניו של עשו, שאין נופלין אלא ביד בניה של רחל,

שנאמר: אִם לא יִסְחָבוּם צְעִירֵי הַצֹּאן(ירמיה מט, כ).

שאם באים השבטים לדון עם עשו, לומר לו: למה רדפת את אחיך?

אומר להם: אתם רדפתם את יוסף אחיכם!

ואינם מועילים ממנו.

וכיון שהוא בא אצל יוסף, אמר לו: למה רדפת אחיך?

ואינו יכול להשיבו.

ואם תאמר שעשה לך רעה — אף אחי שלמו לי רעה, ואני שילמתי להם טובה.

מיד הוא שותק,

שנאמר: הִנֵּה הָיוּ כְקַשׁ אֵשׁ שְׂרָפָתַם וגו׳(ישעיה מז, יד).

הִנֵּה הָיוּ כְקַשׁ — זה עשו,

שנאמר: וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ(עובדיה א, יח);

אֵשׁ שְׂרָפָתַם — זה יעקב,

שנאמר: וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ, שנקרא אש,

וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וגו׳;

לֹא יַצִּילוּ אֶת נַפְשָׁם מִיַּד לֶהָבָה — זה יוסף,

שנאמר: וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה.

גאֵלֶּה תֹּולְדוֹת יַעֲקֹב — בזכותו שליוסף

בראשית רבה, פרשה פד, ז · דרשת הפסוק · ״אלה תולדות יעקב״ · התולדות כולן בזכותו של יוסף, והים והירדן נקרעו בזכותו

כאן מתחילה בתיאודור–אלבק פסקה ב.

בתיאודור–אלבק ״ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר יעקב אל לבן שלחני״ בלי ״וכיון שנולד סטנו שלעשו״, ו״אמר ר׳ יודן״ (כאן ״רבי יודן בר שמעון״). המדרש קורא ״גאלתה״ (במסורה: גאלת).

מקבילה: מדרש ילמדנו (ליקוטים), לבראשית לז, א–ב — ״דבר אחר: אלה תלדות יעקב יוסף — כל תולדות הללו לא באו אלא בזכותו של יוסף… הה״ד ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף וגו׳״ (וקריאותיו בפנים), בלי ״וכיון שנולד סטנו שלעשו״ ו״מי מורידן למצרים״; לפניו שם משל המרגלית שבעפר, ״וישב יעקב״ ו״אלה תולדות יעקב — פסל לאלופי עשו״, ואחריו ״כל מה שאירע לזה אירע לזה״, ובסופו ״רבה פ״ד, ילמדנו״.

דרשת ״מאי שנא כי אתיליד יוסף״ — גם בבבלי בבא בתרא פרק ח, קכג ע״ב (להלן, ד).

אֵלֶּה תֹּולְדוֹת יַעֲקֹב וגו׳(בראשית לז, ב) —

התולדות (ילמדנו: כל תולדות) הללו לא באו אלא בזכותו שליוסף.

כלום הלך יעקב אצל לבן אלא בשביל רחל?

התולדות הללו היו ממתינות (ילמדנו: כל התולדות היו ממתינים) עד שנולד יוסף.

הדה היאהדה היא — זו היא דכתיב:

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל(בראשית ל, כה) —

וכיון שנולד סטנו שלעשו:

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן שַׁלְּחֵנִי וגו׳.

מי מורידן למצרים? יוסף.

מי מכלכלן במצרים? יוסף.

הים לא נקרע אלא בזכותו שליוסף.

הדה היא דכתיב:

רָאוּךָ מַּיִם יָחִילוּ וגו׳(תהלים עז, יז),

גאלתה בִּזְרוֹעַ עַמֶּךָ וגו׳(תהלים עז, טז).

אמר רבי יודן בר שמעון:

אף הירדן לא נקרע אלא בזכותו שליוסף.

תרגום לעבריתהדה היא זו היא

דובית יוסף להבה

בבלי בבא בתרא פרק ח, קכג ע״ב · סוגיא · ״ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף״ — זרעו של עשו נמסר רק ביד זרעו של יוסף; ודוד שהכה את עמלק? עמו בני מנשה; וכן ישעי

״בעא מיניה רבי חלבו מרבי שמואל בר נחמני״ — בכ״י מינכן 95, בכ״י פריז 1337 ובכ״י וטיקן 115 ב: ״בעא מיניה רבי שמואל בר נחמני מרבי יונתן״; בדפוס ונציה: ״בעא מיניה רבי שמואל בר נחמני״. לפני הסוגיא קושיית אבא חליפא קרויא (״זו יוכבד״), אחריה: ״תנו רבנן: הבכור נוטל פי שנים״.

״דכתיב: ובני מנשה חפר וישעי״ — כן בכל העדים, ואינו לשון מקרא אחד: ״ובני חצי שבט מנשה… ואלה ראשי בית אבותם ועפר וישעי״ (דברי הימים א ה, כג–כד).

כעין זה, שעשו נופל ביד בני רחל — בבראשית רבה עג, ח ובתנחומא בובר, ויצא טו (לעיל, א–ב); ״מאי שנא כי אתיליד יוסף״ — גם בבראשית רבה פד, ז (לעיל, ג).

״אמר רבה בר שילא״ — בכ״י מינכן 95: ״רבה בר רב שילא״; בכ״י וטיקן 115 ב: ״רבה בר רב שילה״.

בעא מיניה רבי חלבו מרבי שמואל בר נחמני: כתיב: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף וגו׳(בראשית ל, כה) — מאי שנא כי אתיליד יוסף?בעא מיניה רבי… — שאל רבי חלבו את רבי שמואל בר נחמני: כתוב: ״ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף״ וגו׳ — מה שונה שדווקא כשנולד יוסף (ביקש לשוב)? אמר לו: ראה יעקב אבינו שאין זרעו של עשו נמסר אלא ביד זרעו של יוסף, שנאמר: והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש וגו׳. הקשה לו: ״ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם״ (והרי דוד אינו מזרע יוסף)! אמר לו: מי שהקריא לך נביאים — לא הקריא לך כתובים, שכתוב: ״בלכתו אל צקלג נפלו עליו ממנשה עדנה ויוזבד וידיעאל ומיכאל ויוזבד ואליהוא וצלתי ראשי האלפים אשר למנשה״. הקשה רב יוסף: ומהם מן בני שמעון הלכו להר שעיר אנשים חמש מאות ופלטיה ונעריה ורפיה ועזיאל בני ישעי בראשם, ויכו את שארית הפלטה לעמלק וישבו שם עד היום הזה! אמר רבה בר שילא: ישעי — מבני מנשה הוא בא, שכתוב: ״ובני מנשה חפר וישעי״.

שאל רבי חלבו את רבי שמואל בר נחמני: כתוב: ״ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף״ וגו׳ — מה שונה שדווקא כשנולד יוסף (ביקש לשוב)?

אמר ליה: ראה יעקב אבינו שאין זרעו של עשו נמסר אלא ביד זרעו של יוסף, שנאמר: וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וגו׳(עובדיה א, יח).

אמר לו: ראה יעקב אבינו שאין זרעו של עשו נמסר אלא ביד זרעו של יוסף, שנאמר: והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש וגו׳.

איתיביה: וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב לְמׇחֳרָתָם(שמואל א ל, יז)!

הקשה לו: ״ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם״ (והרי דוד אינו מזרע יוסף)!

אמר ליה: דאקריך נביאי — לא אקריך כתובי, דכתיב: בְּלֶכְתּוֹ אֶל צִקְלַג נָפְלוּ עָלָיו מִמְּנַשֶּׁה עדנה וְיוֹזָבָד וִידִיעֲאֵל וּמִיכָאֵל וְיוֹזָבָד וֶאֱלִיהוּא וְצִלְּתָי רָאשֵׁי הָאֲלָפִים אֲשֶׁר לִמְנַשֶּׁה(דברי הימים א יב, כא).

אמר לו: מי שהקריא לך נביאים — לא הקריא לך כתובים, שכתוב: ״בלכתו אל צקלג נפלו עליו ממנשה עדנה ויוזבד וידיעאל ומיכאל ויוזבד ואליהוא וצלתי ראשי האלפים אשר למנשה״.

מתיב רב יוסף:

הקשה רב יוסף:

וּמֵהֶם מִן בְּנֵי שִׁמְעוֹן הָלְכוּ לְהַר שֵׂעִיר אֲנָשִׁים חֲמֵשׁ מֵאוֹת וּפְלַטְיָה וּנְעַרְיָה וּרְפָיָה וְעֻזִּיאֵל בְּנֵי יִשְׁעִי בְּרֹאשָׁם(דברי הימים א ד, מב), וַיַּכּוּ אֶת שְׁאֵרִית הַפְּלֵטָה לַעֲמָלֵק וַיֵּשְׁבוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה(דברי הימים א ד, מג)!

אמר רבה בר שילא:

ישעי מבני מנשה (כ״י מינכן 95, כ״י פריז 1337, כ״י וטיקן 115 ב: נמי ממנשה) אתי, דכתיב: ״ובני מנשה חפר וישעי״.

ישעי — מבני מנשה הוא בא, שכתוב: ״ובני מנשה חפר וישעי״.

חילופי נוסח והשלמות

בראשית רבה, בבלי, תנחומא בובר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אה— (הוספה)
בבניובניה
בואניואתם
בשנקרא אש— (הוספה)
גדכתיב— (הוספה)
גדכתיב— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
בראשית רבהפרשה עג: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית); פרשה פד: כתב יד וטיקן 30
תנחומא בוברכתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§114§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה קיד

נחשתי ויברכני יי בגללך

נִחַשְׁתִּי וַיְבָרְכֵנִי יְיָ בִּגְלָלֶךָ(בראשית ל, כז)

״נחשתי ויברכני יי בגללך״: בכל מקום שהצדיקים הולכים ברכה באה לרגלם — יעקב בבית לבן, יוסף בבית פוטיפר, יעקב אצל פרעה והארון בבית עובד אדום; לבן שניחש, נחשת שהיא יעקב, אחאב שחשד בעובדיהו, ובלעם ובלק כפויי טובה — בני לבן ובני לוט שנתברכו בזכות יעקב ואברהם

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

תוספתא, ספרי דברים, מדרש תנאים לדברים, אבות דרבי נתן, ירושלמי, בראשית רבה, בבלי, תנחומא, תנחומא בובר, שמות רבה, אגדת בראשית, מדרש תהלים, סדר אליהו רבה, משנת רבי אליעזר, בתי מדרשות, פתרון תורה §§cover-end§§

חלק א

דברי התנאים

אעד שלא ירד יעקב לארם נהרים

תוספתא סוטה י, ז · ברייתא · עד שלא ירד יעקב לא נתברך ביתו של לבן; משירד — ״ויפרוץ לרוב״, ״נחשתי ויברכני יי בגללך״

״שנ׳״, ״או׳״, ״ואומ׳״ — נפתחו; ״ה׳״ — נכתב יי.

בפרק שרשרת הצדיקים שבזכותם באה טובה לעולם: לפניו ״כל זמן שהיה אברהם קיים היה שובע… בא יצחק היה שובע״ (י, ה–ו); אחריו ״עד שלא ירד יוסף למצרים לא נתברך ביתו של פוטיפר״ ו״עד שלא ירד יעקב למצרים היה רעב״.

מקבילות: ספרי דברים, פסקא לח (להלן, ב) — ״ירד יעקב אצל לבן — ברכה באת לרגליו״; אבות דרבי נתן, נוסח ב, פרק יא (להלן, ד) — ״בשעה שנכנס יעקב לתוך ביתו של לבן — נתברך הבית בזכותו״.

עד שלא ירד יעקב לארם נהרים לא נתברך ביתו של לבן הארמי,

שנאמר כִּי מְעַט אֲשֶׁר הָיָה לְךָ לְפָנַי וַיִּפְרֹץ לָרֹוב וַיְבָרֶךְ יְיָ אֹותְךָ לְרַגְלִי(בראשית ל, ל),

משירד מהו אומר וַיִּפְרֹוץ לָרֹוב וַיְבָרֶךְ יְיָ אֹותְךָ לְרַגְלִי,

ואומר נִחַשְׁתִּי וַיְבָרְכֵנִי יְיָ בִּגְלָלֶךָ(בראשית ל, כז).

באֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם — ברכה לרגלי צדיקים

ספרי דברים, פסקא לח · דרשת הפסוק · ״אשר יצאתם משם״ · בכל מקום שצדיקים הולכים ברכה באה לרגלם — ונסתלקו, נסתלקה הברכה

״אצל״ (פוטיפר) — בכתב היד ״לצל״, ותוקן במאגרים. ״אנכי אכלכל אתכם״ — בכתב היד בקיצור. ״מה כילכול… אף כילכול האמור כן״ — בפינקלשטיין ״מה כלכול האמור להלן״; ״האמור״ השני — בכתב היד ״המור״, ותוקן במאגרים, ו״מדבר״ בין השיטין.

״רואה אני דברי רבי יוסי מדברי אבה״ — כך בכתב היד ובפינקלשטיין, אף שהדברים שלפניו בשם רבי שמעון בן יוחי. ״בעולם״ — בכתב היד ״בעללם״, ותוקן במאגרים.

״ארון יי״ — כך בכתב היד, ובמסורה ״ארון האלהים״. ״ובורות חצובים אשר לא חצבת״ — בכתב היד ״ובורות צו׳ א׳ ל׳ הצו׳״: החי״ת הושלמה במאגרים, ו״הצו׳״ סימנו ״כך״. ״שלא חצבת״ — לפניו ״נטע׳״ שמאגרים מחקוהו. ״ארבעים״ — בין השיטין.

״ברכה באה לנגדן״ — בפינקלשטיין ״באת ברכה לרגלם״; ״אנשי ארץ ישראל״ — שם ״אנשי הארץ״; ״מלוייה ברכה״ — שם ״מלאה ברכה״.

נוסח אחר: מדרש תנאים לדברים ו, יא (להלן, ג) — על ״ובתים מלאים כל טוב״, ובסדר אחר. ״ירד יעקב אצל לבן״ — גם בתוספתא סוטה י, ז (לעיל, א).

וכן אתה מוצא: בכל מקום שצדיקים הולכין — ברכה באה לרגלם.

יצחק ירד לגרר — ברכה באת לרגליו,

שנאמר: וַיִּזְרַע יִצְחָק וגו׳(בראשית כו, יב).

ירד יעקב אצל לבן — ברכה באת לרגליו,

שנאמר: נִחַשְׁתִּי וַיְבָרְכֵנִי יְיָ בִּגְלָלֶךָ(בראשית ל, כז).

ירד יוסף אצל פוטיפר — ברכה באת לרגליו,

שנאמר: וַיְבָרֶךְ יְיָ אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף(בראשית לט, ה).

ירד יעקב אצל פרעה — ברכה באת לרגליו,

שנאמר: וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה(בראשית מז, י).

במה בירכו? שנמנעו ממנו שני רעב,

שנאמר: וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם(בראשית נ, כא).

מה כילכול — בשני רעבון הכתוב מדבר,

אף כילכול האמור כן — בשני ריעבון הכתוב מדבר.

רבי שמעון בן יוחי אומר:

אין זה קידוש השם, שדיברי צדיקים קיימין בחייהוןבחייהון — בחייהם, ובטילין לאחר מיתתן.

אמר רבי אלעזר ברביברבי — בן רבי שמעון:

רואה אני דברי רבי יוסי מדברי אבה:

שזה קידוש השם — שכל זמן שצדיקין בעולם, ברכה בעולם;

נסתלקו צדיקים מן העולם — נסתלקה ברכה מן העולם.

ארון האלהים בבית עובד אדום

וכן אתה מוצא בארון האלהים, שירד לבית עובד אדום הגתי ונתברך בשבילו,

שנאמר: וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ דָּוִיד לֵאמֹר בֵּרַךְ יְיָ אֶת בֵּית עֹובֵד אֱדֹום וְאֶת כׇּל אֲשֶׁר לוֹ בַּעֲבוּר אֲרוֹן יְיָ(שמואל ב ו, יב).

והלא דברים קל וחומר:

ומה ארון, שלא נעשה לא לשכר ולא להפסד, אלא לשיברי לוחות שבו — נתברך בשבילו;

קל וחומר לצדיקים, שבעבורם נברא העולם.

אבותינו באו לארץ

אבותינו באו לארץ — ברכה באה לנגדן,

שנאמר: וּבָתִּים מְלֵאִים כׇּל טוּב וגו׳(דברים ו, יא).

רבי שמעון בן יוחי אומר:

והלא בידוע שלא מלאתה, שעכשו באת לארץ!

וּבֹורֹות חֲצוּבִים אֲשֶׁר לֹא חָצַבְתָּ —

והלא בידוע שלא חצבת, שעכשו באת לארץ!

כְּרָמִים וְזֵתִים אֲשֶׁר לֹא נָטָעְתָּ —

והלא בידוע שלא נטעת, שעכשו באת לארץ!

מה תלמוד לומר מִלֵּאתָ, חָצַבְתָּ, נָטָעְתָּ?

זכותך היא שגרמה.

וכן אתה מוצא:

שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, היו אנשי ארץ ישראל בונין בתים, וחופרין בורות שיחין ומערות,

נוטעין שדות וכרמים וכל עץ מאכל,

כדי שיבואו אבותינו לארץ, ומצאו אותה מלוייה ברכה.

או לפי שברכה זו עליהן, יכול היו אוכלין ושביעין?

תלמוד לומר: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ —

אתה אוכל ושבע;

הן מונעין מנשיהן, מבניהן ומבנותיהן,

כדי שיבואו אבותינו לארץ, ומצאו אותה מלוייה ברכה.

זה הוא שאמרנו: אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם(דברים יא, י) —

כשהייתם שם, הייתה מתברכת בשבילכם;

ולא עכשיו, שאין ברכה עליה כדרך שהייתם אתם.

תרגום לעבריתבחייהון בחייהם ברבי בן רבי

גוּבָתִּים מְלֵאִים כׇּל טוּב — ברכה באת לרגלן

מדרש תנאים לדברים ו, יא · דרשת הפסוק · ״ובתים מלאים כל טוב״ · נוסח אחר · אבותינו כשבאו לארץ באה ברכה לרגלם; ארץ מצרים כשהייתם שם; ארון האלהים בבית עובד אדום — קל וחומר לצדיקים

נוסח אחר לספרי דברים, פסקא לח (לעיל, ב): כאן על ״ובתים מלאים כל טוב״, ובסדר אחר — אבותינו בארץ, ארץ מצרים, הארון בבית עובד אדום — ובסופו ״וכן הוא אומר: ויברך יי אותך לרגלי״; אין כאן יצחק, יעקב ויוסף, ולא דברי רבי שמעון בן יוחי ורבי אלעזר ברבי שמעון על קידוש השם שבספרי. ״מעשיהן״ — בספרי ״מנשיהן״; ״יהוא״ — כך בנוסח.

״ה׳״ — נכתב יי; ״ת״ל״, ״שנ׳״, ״או׳״ — נפתחו. לפניו ״לתת לך — לא תהא בעיניך כירושת אבות״, ואחריו ״השמר לך פן תשכח את יי״ — דרשות אחרות.

״ויברך יי את בית עובד אדום ואת כל ביתו״ — כך בנוסח, מן שמואל ב ו, יא–יב (״ויברך יי את עבד אדם ואת כל ביתו״, ״ברך יי את בית עבד אדם״). המדרש קורא ״וברת״ (דברים ו, יא: וברת), ״לא כארץ מצרים היא״ (דברים יא, י: הוא).

וּבָתִּים מְלֵאִים כׇּל טוּב(דברים ו, יא) —

את מוצא: בכל מקום שהצדיקים הולכים — ברכה באת לרגלן.

שהרי אבותינו כשבאו לארץ — באת ברכה לרגלן,

שנאמר: וּבָתִּים מְלֵאִים כׇּל טוּב אֲשֶׁר לֹא מִלֵּאתָ.

רבי שמעון בר יוחאי אומר:

והלא בידוע שלא מלאת, שעכשו באת לארץ!

וּבֹרֹת חֲצוּבִים אֲשֶׁר לֹא חָצַבְתָּ —

והלא בידוע שלא חצבת, שעכשו באת לארץ!

כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא נָטָעְתָּ —

והלא בידוע שלא נטעת, שעכשו באתה לארץ!

מה תלמוד לומר מִלֵּאתָ, חָצַבְתָּ, נָטָעְתָּ?

שזכותך היא גרמה.

וכן אתה מוצא:

שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, היו אנשי הארץ בונים בתים, וחופרין בורות,

ונוטעין כרמים ושדות וכל עץ מאכל,

כדי שיבאו אבותינו לארץ, וימצאו אותה מליאה ברכות.

או לפי שברכה זו עליהן, יכול יהוא אוכלין ושבעין?

תלמוד לומר: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ —

את אוכל ושביע;

והן מונעין מעשיהן, בניהן ובנותיהן,

כדי שיבאו אבותינו לארץ, וימצאו אותה מלאה ברכה.

וכן את מוצא כשהיו אבותינו במצרים, מהוא אומר?

לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם היא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם(דברים יא, י) —

כשהייתם שם — היתה מתברכת בשבילכם;

לא עכשו, שאין ברכה עליה כדרך שהייתם שם.

וכן את מוצא בארון האלהים, שירד לבית עובד אדום הגתי ונתברך בשבילו,

שנאמר: וַיְבָרֶךְ יְיָ אֶת בית עֹובֵד אֱדֹום וְאֶת כׇּל בֵּיתוֹ(שמואל ב ו, יא).

והלא דברים קל וחומר:

ומה ארון, שלא נעשה לא לשכר ולא להפסד, אלא לשברי לוחות שבו — נתברך בשבילו;

קל וחומר לצדיקים, שבעבורם נברא העולם.

וכן הוא אומר: וַיְבָרֶךְ יְיָ אֹותְךָ לְרַגְלִי(בראשית ל, ל).

דיהי ביתך בית ועד לחכמים — הבית מתברך בזכותן

אבות דרבי נתן, נוסח ב, פרק יא · דרשת המשנה · ״יהי ביתך בית ועד לחכמים״ · בית לבן ביעקב, בית פוטיפר ביוסף, ובית עובד אדום בארון

הכ״ף ב״לחכמים״, ״הבית״ (נתברך) והסמ״ך ב״נכנסים״ — הושלמו במאגרים. ״מתברך״ — התי״ו בגליון.

״וכן את מוצא״ כתוב בכתב היד פעמיים, והשני נמחק; ״בביר״ לפני ״בזכותו״ — מחקו המהדיר במאגרים (תחילת ״בזכותו״ שנכתבה בטעות).

השם המפורש כתוב בכתב יד וטיקן ״יו׳י״, ונכתב כאן יי.

מקבילות: תוספתא סוטה י, ז–ח (לעיל, א) — ״עד שלא ירד יעקב לארם נהרים לא נתברך ביתו של לבן… עד שלא ירד יוסף למצרים לא נתברך ביתו של פוטיפר״; ספרי דברים, פסקא לח (לעיל, ב) — ובו הארון בבית עובד אדום, ״קל וחומר לצדיקים״.

יעקב בבית לבן

יהי ביתך בית ועד לחכמים:

שכל זמן שהחכמים ותלמידיהם נכנסין לתוך ביתו של אדם — הבית מתברך בזכותן.

שכן מצינו באבינו יעקב:

בשעה שנכנס יעקב לתוך ביתו של לבן — נתברך הבית בזכותו,

שנאמר: כִּי מְעַט אֲשֶׁר הָיָה לְךָ לְפָנַי(בראשית ל, ל);

וכן לבן אומר: נִחַשְׁתִּי וַיְבָרְכֵנִי יְיָ בִּגְלָלֶךָ(בראשית ל, כז).

יוסף בבית פוטיפר

וכן את מוצא ביוסף:

בשעה שנכנס לביתו של פוטיפר — נתברך הבית בזכותו,

שנאמר: וַיְבָרֶךְ יְיָ אֶת בֵּית הַמִּצְרִי(בראשית לט, ה);

וכן הוא אומר: וַיְהִי בִּרְכַּת יְיָ בְּכׇל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה.

ארון האלהים בבית עובד אדום

וכן את מוצא בארון האלהים:

על שנכנס לביתו של עובד אדום — נתברך הבית בזכותו,

שנאמר: בֵּרַךְ יְיָ אֶת בֵּית עֹובֵד אֱדֹום(שמואל ב ו, יב).

והרי דברים קל וחומר:

ומה ארון האלהים, שלא היה בו אלא שני לוחות בלבד — נתברך הבית בזכותו;

חכמים ותלמידיהם, שהם נכנסים לביתו של אדם — על אחת כמה וכמה שיתברך הבית בזכותן!

חלק ב

דברי האמוראים

ברכה באה לרגלי הצדיקים

הואנשי כות עשו את נרגל

ירושלמי עבודה זרה ג, ב · סוגיא · אלילי הכותים: סוכות בנות — תרנגולתא ופרחיה, נרגל — ריגליה דיעקב וריגליה דיוסף, אשימה — אימרא, נבחן — כלבא, תרתק — חמרא

על המשנה ״מצא תבנית יד או תבנית רגל — הרי אלו אסורין, מפני שכיוצא בהן נעבד״ (משנה עבודה זרה ג, ב).

״את נרגל״ — בדפוס ונציה ״את את נרגל״ (כפל טעות); בכ״י ליידן ״את נרגל״, כבפסוק. ״כתיב״ — בכ״י ליידן ״כתוב״; ושם בלי ״וגו׳״ בסוף.

כתיב: וְאַנְשֵׁי בָבֶל עָשׂוּ אֶת סֻכּוֹת בְּנוֹת(מלכים ב יז, ל) — תרנגולתא ופרחיהתרנגולתא ופרחיה — תרנגולת ואפרוחיה.

וְאַנְשֵׁי כוּת עָשׂוּ אֶת נֵרְגַל — ריגליה דיעקב וריגליה דיוסףריגליה דיעקב וריגליה דיוסף — רגליו של יעקב ורגליו של יוסף: נִיחַשְׁתִּי וַיְבָרְכֵינִי יְיָ בִּגְלָלֶךָ(בראשית ל, כז), וַיְבָרֶךְ יְיָ אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף(בראשית לט, ה).

וְאַנְשֵׁי חֲמָת עָשׂוּ אֶת אשימה — אימראאימרא — כבש, איל, כמה דתימרכמה דתימר — כמו שאתה אומר (כמו שנאמר): וְהַכֹּהֵן יְכַפֵּר עָלָיו בְּאֵיל הָאָשָׁם(ויקרא ה, טז).

וְהָעַוִּים עָשׂוּ(מלכים ב יז, לא) את נבחן — כלבאכלבא — כלב.

וְאֶת תַּרְתָּק — חמראחמרא — חמור.

וְהַסְפַרְוִים שֹׂורְפִים אֶת בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ וגו׳ — טווסא ופיסיוניטווסא ופיסיוני — טווס ופסיון (עוף).

תרגום לעבריתתרנגולתא ופרחיה תרנגולת ואפרוחיה ריגליה דיעקב וריגליה דיוסף רגליו של יעקב ורגליו של יוסף אימרא כבש, איל כמה דתימר כמו שאתה אומר (כמו שנאמר) כלבא כלב חמרא חמור טווסא ופיסיוני טווס ופסיון (עוף)

ונסית ובדקית — ברכה לרגלי הצדיקים

בראשית רבה, פרשה עג, ט · דרשת הפסוקים · ״ויאמר אליו לבן… נחשתי״ עד ״ועתה מתי אעשה גם אנכי לביתי״ · נסית ובדקת; ״מעט״ שבעים; ברכה הולכת לרגלי הצדיקים

״נסית״ — בכתב היד ״נסירת״, והרי״ש נמחקה במאגרים (בתיאודור–אלבק ״נסיתי״). ״מה״ (להלן שבעים) — הושלם במאגרים.

המדרש קורא ״ויאמר לבן אם נא״ (במסורה: ויאמר אליו לבן). ״ויהי מאז הפקיד״ — בתיאודור–אלבק ״ויברך יי את בית המצרי בגלל יוסף״. ״ראובן בעי ביי…״ — בתיאודור–אלבק על ״ועתה מתי אעשה גם אנכי לביתי״, שאינו בכתב היד, והושלם משם; שם ״ושמעון בעי ביי״.

״ברכה לרגלי הצדיקים״ — גם בבראשית רבה פו, ו (להלן, ז), שם ״תני רבי שמעון בן יוחי״; ובספרי דברים, פסקא לח (לעיל, ב).

נחשתי

וַיֹּאמֶר לָבָן אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ נִחַשְׁתִּי(בראשית ל, כז) —

נסית ובדקיתנסית ובדקית — ניסיתי ובדקתי:

וַיְבָרְכֵנִי יְיָ בִּגְלָלֶךָ.

וַיֹּאמַר נׇקְבָה שְׂכָרְךָ וגו׳(בראשית ל, כח) —

סכום, קטע, פרשסכום, קטע, פרש — קצוב, פסוק, פרט (את שכרך).

כי מעט

וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַתָּה יָדַעְתָּ וגו׳(בראשית ל, כט),

כִּי מְעַט אֲשֶׁר הָיָה וגו׳(בראשית ל, ל).

רבי יודה בירבי סימון בשם חזקיה:

מְעַט — שבעים.

נאמר כן מְעַט, ונאמר להלן: וַיָּגׇר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט(דברים כו, ה) —

מה להלן שבעים, אף כאן שבעים.

ברכה לרגלי הצדיקים

וַיְבָרֶךְ יְיָ אֹותְךָ לְרַגְלִי —

לכל מקום שהצדיקים הולכים — ברכה הולכת עמהם.

ירד יצחק לגרר — ובאת ברכה לרגלו,

שנאמר: וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִיא(בראשית כו, יב);

ירד יוסף אצל פוטיפרע — ובאת ברכה לרגלו,

שנאמר: וַיְהִי מֵאָז הִפְקִיד וגו׳(בראשית לט, ה);

ירד יעקב אצל לבן — ובאת ברכה לרגלו,

שנאמר: וַיְבָרֶךְ יְיָ אֹותְךָ לְרַגְלִי וגו׳.

וְעַתָּה מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם אָנֹכִי לְבֵיתִי —

ראובן בעי בייבעי ביי — צריך בית, שמעון בעי ביי.

תרגום לעבריתסכום, קטע, פרש קצוב, פסוק, פרט (את שכרך) בעי ביי צריך בית נסית ובדקית ניסיתי ובדקתי

זוַיְהִי מֵאָז הִפְקִיד — ברכה לרגליו

בראשית רבה, פרשה פו, ו · דרשת הפסוק · ״ויהי מאז הפקיד אתו״ · ברכה הולכת עם הצדיקים: יצחק בגרר, יעקב אצל לבן ויוסף אצל פוטיפר

בתיאודור–אלבק ״שכינה הולכת עמהן״ (במקום ״ברכה הולכת עמהם״). אחרי הברייתא בכתב היד ״שנים עשר חודש עשה שם: ששה בבית וששה בשדה״, ״ולא ידע איתו — לשון נקי״ — דרשה אחרת, על בראשית לט, ו; ״ויהי יוסף יפה תואר… זרוק חוטרא לאווירה״ — בפרשה סב (ועיני לאה רכות).

מקבילה: בראשית רבה עג, ט (לעיל, ו, ״ברכה לרגלי הצדיקים״) — בלי ״תני רבי שמעון בן יוחי״, ושם יוסף לפני יעקב.

וַיְהִי מֵאָז הִפְקִיד וגו׳(בראשית לט, ה).

תני רבי שמעון בן יוחי:

בכל מקום שהצדיקין הולכין — ברכה הולכת עמהם.

ירד יצחק לגרר — ובאת ברכה לרגלו, שנאמר:

וַיִּזְרַע יִצְחָק וגו׳(בראשית כו, יב);

ירד יעקב אל לבן — ובאת ברכה לרגלו, שנאמר:

וַיְבָרֶךְ יְיָ אֹותְךָ לְרַגְלִי(בראשית ל, ל);

ירד יוסף אצל פוטיפר — ובאת ברכה לרגלו, שנאמר:

וַיְהִי מֵאָז הִפְקִיד אֹותוֹ וגו׳.

חתכף לתלמידי חכמים ברכה

בבלי ברכות פרק ו, מב ע״א · סוגיא · ״גמר״, ״סלק״, ״הרגיל בשמן״ — ולית הלכתא כהני, אלא שלש תכיפות; ואביי: תכף לתלמידי חכמים ברכה — ״ויברכני יי בגללך״, ״בגלל יוסף״

הסוגיא מן ״רב פפא איקלע״ — ״ולית הלכתא ככל הני שמעתתא״ אומר על ״גמר״ ו״סלק״ שבה ועל ״הרגיל בשמן״; אחריה המשנה ״ברך על היין שלפני המזון״.

״רבא ורבי זירא״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י אוקספורד 366: ״רבה ור׳ זירא״; בכ״י פריז 671: ״רבה ורב יוסף ור׳ זירא״.

״אמר רב: הרגיל בשמן״ — בכ״י מינכן 95: ״אמ׳ רב אתי״; בכ״י אוקספורד 366: ״אמ׳ רב איתי״; בכ״י פריז 671: ״אמ׳ רב אשי״. ״אמר רב אשי: כי הוינן בי רב כהנא״ — בכ״י אוקספורד 366: ״אמ׳ רב אסי״.

״רבי חייא בר אשי אמר רב״ — בדפוס ונציה: ״רב חייא בר אשי אמר רב״; בכ״י מינכן 95: ״רב חייא בר אשי״, בלי ״אמר רב״. בכ״י פריז 671 לכל תכיפה מקרא: ״צורי וגואלי״ וסמיך ליה ״יענך יי ביום צרה״; ״וסמך ושחט״; ״שאו ידכם קודש וברכו את יי״.

״אמר אביי״ — בכ״י מינכן 95: ״אמ׳ רב אשי״, ואחרי ״בגלל יוסף״ נוסף: ״מקשי בה ההוא תלמידא: ומה מצרי נתברך בשביל יוסף… ישראל דכתיב בהם כי הם זרע ברך יי על אחת כמה וכמה… כך תלמידי חכמים… על אחת כמה וכמה״.

רב פפא איקלע לבי רב הונא בריה דרב נתן.רב פפא איקלע… — רב פפא נזדמן לבית רב הונא בנו של רב נתן. לאחר שגמרו סעודתם הביאו לפניהם דבר מה לאכול; נטל רב פפא ואכל. אמרו לו: וכי אין אדוני סובר ש״גמר — אסור מלאכול״? אמר להם: ״סלק״ נאמר (משסילקו את השולחן — אסור לאכול). רבא ורבי זירא נזדמנו לבית ראש הגולה. לאחר שסילקו את השולחן מלפניהם, שלחו להם מנה (דורון של מאכל) מבית ראש הגולה. רבא אכל, ורבי זירא לא אכל. אמר לו: וכי אין אדוני סובר ש״סלק — אסור מלאכול״? אמר לו: אנו על שולחנו של ראש הגולה סומכים (ולא הסחנו את דעתנו מן האכילה): אמר רב: הרגיל בשמן — שמן מעכבו. אמר רב אשי: כשהיינו בבית רב כהנא, אמר לנו: כגון אנו, שרגילים בשמן — השמן מעכב אותנו (ועד שמביאים שמן לא גמרנו סעודתנו). ואין הלכה כמו כל השמועות הללו, אלא כמו שאמר רבי חייא בר אשי אמר רב: שלש תכיפות הן: תכף לסמיכה שחיטה, תכף לגאולה תפלה, תכף לנטילת ידים ברכה.

רב פפא נזדמן לבית רב הונא בנו של רב נתן.

בתר דגמר סעודתייהו אייתו לקמייהו מידי למיכל, שקל רב פפא וקא אכיל.

לאחר שגמרו סעודתם הביאו לפניהם דבר מה לאכול; נטל רב פפא ואכל.

אמרי ליה: לא סבר לה מר ״גמר — אסור מלאכול״?

אמרו לו: וכי אין אדוני סובר ש״גמר — אסור מלאכול״?

אמר להו: ״סלק״ אתמר.

אמר להם: ״סלק״ נאמר (משסילקו את השולחן — אסור לאכול).

רבא ורבי זירא איקלעו לבי ריש גלותא.

רבא ורבי זירא נזדמנו לבית ראש הגולה.

לבתר דסליקו תכא מקמייהו, שדרו להו ריסתנא מבי ריש גלותא.

לאחר שסילקו את השולחן מלפניהם, שלחו להם מנה (דורון של מאכל) מבית ראש הגולה.

רבא אכיל ורבי זירא לא אכיל.

רבא אכל, ורבי זירא לא אכל.

אמר ליה: לא סבר לה מר ״סלק — אסור מלאכול״?

אמר לו: וכי אין אדוני סובר ש״סלק — אסור מלאכול״?

אמר ליה: אנן אתכא דריש גלותא סמכינן:

אמר לו: אנו על שולחנו של ראש הגולה סומכים (ולא הסחנו את דעתנו מן האכילה):

אמר רב: הרגיל בשמן — שמן מעכבו.

אמר רב אשי:

כי הוינן בי רב כהנא, אמר לן: כגון אנן דרגילינן במשחא — משחא מעכבא לן.

כשהיינו בבית רב כהנא, אמר לנו: כגון אנו, שרגילים בשמן — השמן מעכב אותנו (ועד שמביאים שמן לא גמרנו סעודתנו).

ולית הלכתא ככל הני שמעתתא, אלא כי הא דאמר רבי חייא בר אשי אמר רב: שלש תכיפות הן: תכף לסמיכה שחיטה, תכף לגאולה תפלה, תכף לנטילת ידים ברכה.

ואין הלכה כמו כל השמועות הללו, אלא כמו שאמר רבי חייא בר אשי אמר רב: שלש תכיפות הן: תכף לסמיכה שחיטה, תכף לגאולה תפלה, תכף לנטילת ידים ברכה.

אמר אביי, אף אנו נאמר: תכף לתלמידי חכמים ברכה (כ״י אוקספורד 366, כ״י פריז 671: תכף לתלמידי חכמים ברכה במעשה ידיהם).

שנאמר: וַיְבָרְכֵנִי יְיָ בִּגְלָלֶךָ(בראשית ל, כז).

איבעית אימא מהכאאיבעית אימא מהכא — ואם תרצה, אמור (ראיה) מכאן, שנאמר: וַיְבָרֶךְ יְיָ אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף(בראשית לט, ה):

תרגום לעבריתאיבעית אימא מהכא ואם תרצה, אמור (ראיה) מכאן

טבִּרְבוֹת הַטּוֹבָה רַבּוּ אוֹכְלֶיהָ — הטובה הולכת עם הצדיקים

אגדת בראשית, פרק מב, א · פתיחתא · נוסח אחר · בכל מקום שהלכו הצדיקים הלכה הטובה עמהם: יעקב אצל לבן, יוסף בבית פוטיפר, ויעקב אצל פרעה והנילוס שעלה לקראתו

בִּרְבוֹת הַטּוֹבָה רַבּוּ אוֹכְלֶיהָ וּמַה־כִּשְׁרוֹן לִבְעָלֶיהָ כִּי אִם־רְאוּת ראית עֵינָיו(קהלת ה, י)

כותרת כתב היד ״פרשת כתובים״: זו פרשת הכתובים של הסדר ״ויהי כי זקן יצחק״ (בראשית כז, א; פרק מ).

״ברבות צדיקים ישמח עם״ — בפסוק (משלי כט, ב) ״ישמח העם״; ״עם״ מחוץ לציטוט. ״למען יטב לך והארכת ימים״ — לשון דברים כב, ז; ״כי תעשה הטוב והישר בעיני יי אלהיך״ — דברים יב, כח (ושם ״למען ייטב לך ולבניך אחריך עד עולם״), וכך הגיה בובר את ראש הפסוק. ״אלהיך״ — בכתב היד ״אלי׳ך״.

״ומנין שלא היו לו בנים [אלא עד שבא יעקב]״ — ההשלמה במאגרים; המשפט ושני פסוקיו חוזרים בכתב היד על הקודם, ונדפסו כמו שהם. ״שנאמר: וישמע״ — בכתב היד ״שני״, מסומן במאגרים כקריאה תמוהה. ״ואחר כך״ — בכתב היד ״ואח׳כ״. ״בגללך״ (בסוף הענין) — בכתב היד ״בכללך״, ותוקן במאגרים כפסוק (בראשית ל, כז). ״בפלטין״ — בכתב היד ״בפמלמין״, והמ״ם השנייה מסופקת (ובמאגרים מתוקן ״בפנלמין״), ולפניו ״במל״, שנמחק במאגרים; תוקן כבובר (״וכשהושיבו בפלטין שלו״). ״וגו׳״ בסוף — בכתב היד ״גו׳״, באותיות מסופקות.

בבובר: ״וכן משה אמר למען יטב לך (והארכת ימים) [ולבניך אחריך עד עולם]״ — בובר הגיה כפסוק; ״ומניין שלא היה לו בן עד שבא יעקב — שנאמר וישמע את דברי בני לבן״, בלי החזרה; ״ויברך את בית המצרי בגלל יוסף״; ״שיהיה הנילוס עולה לקראתו״; ובסוף ״והיינו דכתיב פקדת ארץ ותשוקקיה פלג אלהים מלא מים״.

נוסח אחר לספרי דברים, פסקא לח (לעיל, ב), ולבראשית רבה עג, ט ופו, ו (לעיל, ו–ז): כאן יעקב אצל לבן, יוסף בבית פוטיפר ויעקב אצל פרעה (בספרי — ״במה בירכו? שנמנעו ממנו שני רעב״, וכאן ״שהיה נילוס עולה לקראתו… מיד נסתלק הרעב״), ובאמצע — לבן שלא היו לו בנים עד שבא יעקב. מקבילות: תנחומא, נשא כו — ״יעקב כשהלך אצל פרעה לא יצא מאצלו עד שבירכו. ומה ברכה בירכו? אמר לו: יעלה נילוס ברגלו״; ״ורחל באה עם הצאן… וישמע את דברי בני לבן״ — גם בתנחומא, בלק יב (להלן, יד), ובתנחומא, שמות טז, בפרשה קכ (וישמע את דברי בני לבן).

פָּקַדְתָּ הָאָרֶץ וַתְּשֹׁוקְקֶיהָ וגו׳(תהלים סה, י).

זה שאמר הכתוב:

בִּרְבוֹת הַטּוֹבָה רַבּוּ אוֹכְלֶיהָ(קהלת ה, י).

ברבות השובע — הכל שמחים;

וכשהצדיקים רבים בעולם — הטובה בא לעולם,

שנאמר: בִּרְבוֹת צַדִּיקִים יִשְׂמַח(משלי כט, ב) עם וגו׳.

וכן משה אומר: לְמַעַן יטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים(דברים כב, ז).

אימתי?

כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְיָ אֱלֹהֶיךָ(דברים יב, כח).

וכן אתה מוצא: בכל מקום שהלכו הצדיקים — הלכה הטובה עמם.

הלך יעקב אצל לבן — והלכה הטובה עמם,

שנאמר: נִחַשְׁתִּי וַיְבָרְכֵנִי יְיָ בִּגְלָלֶךָ(בראשית ל, כז),

ואומר: וַיְבָרֶךְ יְיָ אֹותְךָ לְרַגְלִי(בראשית ל, ל).

את מוצא שלא היו בנים ללבן אלא עד שבא יעקב,

שנאמר: וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָנוֹת וגו׳(בראשית כט, טז),

ואומר: וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ כִּי רֹועָה הִיא(בראשית כט, ט).

איפשר היו לו בנים, ומשלח הצאן עם בתו לרעות?

ומנין שלא היו לו בנים אלא עד שבא יעקב?

שנאמר: וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָנוֹת וגו׳,

ואומר: וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ כִּי רֹועָה הִיא.

ומנין שלא היו לו בנים, ואחר כך היו לו בנים?

שנאמר: וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן(בראשית לא, א).

בנות לבן אין כתיב כאן, אלא בְנֵי לָבָן.

הוי: וַיְבָרֶךְ יְיָ אֹותְךָ לְרַגְלִי;

והוא אומר לו: נִחַשְׁתִּי וַיְבָרְכֵנִי יְיָ בִּגְלָלֶךָ.

ואף יוסף, כשהלך לבית פוטיפר — הלכה הטובה עמו,

שנאמר: וַיְבָרֶךְ יְיָ אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף(בראשית לט, ה).

וכשבא יעקב למצרים — ברך את פרעה,

שנאמר: וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה(בראשית מז, ז) —

שהיה נילוסנילוס — היאור, נהר מצרים עולה לקראתו.

וכשהושיבו בפלטיןבפלטין — בארמון שלו — בא שליח אל פרעה ואמר לו:

עלה היום נילוס כך וכך!

מיד נסתלק הרעב.

והיינו דכתיב:

פָּקַדְתָּ הָאָרֶץ וַתְּשֹׁוקְקֶיהָ וגו׳.

תרגום לעבריתבפלטין בארמון נילוס היאור, נהר מצרים

יכָּאֲרִי יָדַי וְרַגְלָי — הוכרו ידי ורגלי לפני אחשורוש

מדרש תהלים, מזמור כב, כו · דרשת הפסוק · ״כי סבבוני כלבים… כארי ידי ורגלי״ · אסתר: עשו לה כשפים, ונעשה לה נס; רבי נחמיה: הוכרו ידיה ורגליה — ״ויברך יי אתך לרגלי״ — ובזכותה חזרו קכ״ז מדינות

״כי סבבוני כלבים״ — אחריו בכתב היד ״רבים״, ומאגרים מחקוהו. ״עדת מריע׳ היקפ׳״, ״אחשורו׳״, ״העו׳״, ״אחשו׳״, ״שנ׳״, ״אמ׳״ — נפתחו; ״קכ׳ז״ — נכתב במלואו. ״רבי נחמיה אמר״ ו״כדאת אמר״ — מסומנים במאגרים (השני בספק).

בנוסח בובר ״[רבי יהודה אמר:]״ לפני ״עשו לי כשפים״, ״כמה דאת אמר״, ובלי ״כשאדם יוצא מהודו והולך וסובב כל העולם וחוזר לכוש״; שאר קריאותיו בפנים.

המדרש קורא ״ידיי ורגליי״, ״מהודו״ (במסורה: ידי ורגלי, מהדו).

כִּי סְבָבוּנִי כְּלָבִים(תהלים כב, יז) — אלו בניו של המן.

עֲדַת מְרֵעִים הִקִּיפוּנִי — אלו אוכלוסין של המן.

כָּאֲרִי ידיי ורגליי —

עשו לי כשפים, שיעשו ידיי ורגליי כאורות לפני אחשורוש;

ונעשה לי נס, והוארו ידיי ורגליי כהדין סמפירינוןכהדין סמפירינון — כאבן הספיר הזאת (בובר: סנפורינון).

רבי נחמיה אמר:

הוכרו ידיי ורגליי לפני אחשורוש,

כדאת אמרכדאת אמר — כמו שאתה אומר (כמו שנאמר): וַיְבָרֶךְ יְיָ אֹתְךָ לְרַגְלִי(בראשית ל, ל) —

והיתה ברכה מצוייה במעשה ידיי.

שבתחילה היה שולט מסוף העולם ועד סופו,

שנאמר: מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ(אסתר א, א) —

כשאדם יוצא מהודו, והולך וסובב כל העולם, וחוזר לכוש.

וכשהרג את ושתי — מרדו עליו כולם.

כיון שנשא אותי — חזרו לו קכ״ז מדינה בזכותי, כנגד קכ״ז שנותיה של שרה אמי (בובר: כנגד מאה שנים ועשרים שנים ושבע שנים שחיתה שרה אמנו).

וכשנתלה (בובר: וכשנפל) המן, וחזרה גדולה למרדכי — חזרו לו הכל (בובר: חזרו כולם),

שנאמר: וַיָּשֶׂם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ מַס עַל הָאָרֶץ וְאִיֵּי(אסתר י, א).

תרגום לעבריתכהדין סמפירינון כאבן הספיר הזאת כדאת אמר כמו שאתה אומר (כמו שנאמר)

נחשתי

יאשומא שהיא למזל

תנחומא בובר, ויצא כד · דרשת הפסוקים · ״ויאמר אליו לבן… נחשתי״ עד ״ויעקב רעה את צאן לבן הנותרת״ · לבן מצא שומא ברגליו של יעקב; ״נקבה שכרך״ — הנקודים והברודים; ״הנותרות״ — הזקינות, העקרות והחולות

״אמר רבי ברכיה״ — בראש הפסקה כתב הסופר ״א׳ר ברכיה. לבן נחש ויעקב לא היה יודע. ומה איכפת לו״ ומחקו, וכתבו אחר ״נחשתי״; ואחר ״באותו היום״ כתב ״ואמ׳ הא״ ומחקו. ״שומא שהיא למזל״ — בובר: ״שימא שהוא למזל״.

מקבילה: בראשית רבה עג, ט (לעיל, ו) — ״נחשתי — נסית ובדקית״.

פתיחת הסימן (״מה כתיב למעלה מן העניין? ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף״) — בפרשה קכד (מה כתיב למעלה: ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף).

וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָבָן(בראשית ל, כז) —

באותו היום, על רגליו של יעקב, מצא שומאשומא — סימן בבשר, כתם שהיא למזל;

לכך הוא אומר: נִחַשְׁתִּי.

אמר רבי ברכיה:

לבן נחש, ויעקב לא היה יודע.

ומה איכפת לו? וַיְבָרְכֵנִי יְיָ בִּגְלָלֶךָ.

אמר לו לבן: נׇקְבָה שְׂכָרְךָ(בראשית ל, כח).

אמר לו: אתה נוטל הנקודים, ואני נוטל הברודיםהברודים — המנומרים, בעלי הכתמים, מכל מה שהן מולידות.

וְיַעֲקֹב רֹועֶה אֶת צֹאן לָבָן הַנּוֹתָרֹות(בראשית ל, לו).

מהו הַנּוֹתָרֹות?

אמר ריש לקיש:

הזקינות, העקרות, החולות.

תרגום לעבריתשומא סימן בבשר, כתם הברודים המנומרים, בעלי הכתמים

יבזהב, כסף ונחשת

שמות רבה, פרשה מט, ב · דרשה · ״זהב וכסף ונחשת״ · ״זהב וכסף ונחשת״ — זהב אברהם שנבחן בכבשן האש, כסף יצחק שנצרף על גבי המזבח, נחשת יעקב — ״נחשתי״

מתוך הפסקה, על ״ויעשו כל חכם לב״: לפניו ״שחורה אני ונאוה״ ו״וזאת התרומה — זו כנסת ישראל… זהב וכסף — זו כנסת ישראל… ונחושת — זו ארץ ישראל״ — דרשות אחרות על פסוקי התרומה.

״שנא׳״ — נפתח; ״י׳י״ — נכתב יי.

דבר אחר:

זָהָב(שמות כה, ג) — זה אברהם, שנבחן בכבשן האש כזהב.

וָכֶסֶף — זה יצחק, שנצרף ככסף על גבי המזבח.

וּנְחֹשֶׁת — זה יעקב,

שנאמר: נִחַשְׁתִּי וַיְבָרְכֵנִי יְיָ בִּגְלָלֶךָ(בראשית ל, כז).

ביתו של אחאב

יגועובדיהו היה ירא את יי מאד

בבלי סנהדרין פרק ד, לט ע״ב · סוגיא · ״ויקרא אחאב אל עובדיהו״ — ביתו של אחאב אינו מזומן לברכה; גדול שנאמר בעובדיהו ״מאד״ יותר ממה שנאמר באברהם

״סימן קר״א וזכ״ה באדו״ם״ — סימן לשלשת המאמרים על עובדיהו (״ויקרא״, ״מפני מה זכה״, ״לאדום״), כפי שנדפס; בדפוס ונציה ״קרא וזכה באדום״.

״אמר רבי אבא״ — בכ״י מינכן 95: ״אמר רבא״.

נוסח אחר: סדר אליהו רבה, פרק כד (להלן, טו) — ״עבדיהו, שמא אין מעשיך כשרין כמעשה החסידים״.

״ועובדיה היה ירא יי מאד״ (לט ע״ב, בשאלה) — כך בדפוסים, בלי ״את״ שבמקרא.

סימן קר״א וזכ״ה באדו״םסימן קר״א וזכ״ה באדו״ם — סימן לזכירת הדרשות שבסוגיא (ראשי מלים):

כתיב וַיִּקְרָא אַחְאָב אֶל עֹובַדְיָהוּ אֲשֶׁר עַל הַבָּיִת ועובדיה הָיָה יָרֵא יְיָ מְאֹד(מלכים א יח, ג) — מאי קאמר קראמאי קאמר קרא — מה אומר הכתוב?

רש״י מאי קאמר קרא — מאי ענין עובדיה היה ירא אצל ויקרא אחאב.

אמר רבי יצחק:

אמר ליה: ביעקב כתיב נִחַשְׁתִּי וַיְבָרְכֵנִי יְיָ בִּגְלָלֶךָ(בראשית ל, כז), ביוסף כתיב וַיְבָרֶךְ יְיָ אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף(בראשית לט, ה),

ביתא דההוא גברא לא הוה מיבריךביתא דההוא גברא לא הוה מיבריך — ביתו של אותו האיש (אחאב) לא היה מתברך — שמא לא ירא אלהים אתה?

יצתה בת קול ואמרה: ועובדיה הָיָה יָרֵא אֶת יְיָ מְאֹד — אבל ביתו של אחאב אינו מזומן לברכה.

אמר רבי אבא:

גדול שנאמר בעובדיהו יותר ממה שנאמר באברהם,

דאילודאילו — שהרי באברהם לא כתיב ״מאד״, ובעובדיהו כתיב ״מאד״.

רש״י באברהם כתיב ירא אלהים אתה ולא (בראשית כ״ב:י״ב) כתיב מאד.

תרגום לעבריתסימן קר״א וזכ״ה באדו״ם סימן לזכירת הדרשות שבסוגיא (ראשי מלים) מאי קאמר קרא מה אומר הכתוב ביתא דההוא גברא לא הוה מיבריך ביתו של אותו האיש (אחאב) לא היה מתברך דאילו שהרי

כפויי טובה

ידמִן אֲרָם יַנְחֵנִי — כפויי טובה

תנחומא, בלק יב · דרשה · ״מן ארם ינחני״, ״לכה ארה לי יעקב ולכה זעמה ישראל״ · אילולי אברהם לא היה בלק, ואילולי יעקב לא היה בלעם; המארר את ישראל — עצמו הוא מארר; משל המלך שבירר לו מנה ועטרה

״ד״א״, ״אמ׳״, ״שנ׳״, ״כתי׳״ — נפתחו; השם המקוצר — נכתב ״יי״. ״השוינו״ — בגליון, תחת ״השנינו״ שמחק הסופר; ״ועמד אחד״ (בענין העטרה) — בגליון. ״אבותם״, ״שאקלל״ — אותיות מסופקות. מן ״יש מלך שביכר״ ואילך — בראש החלק השני של פרשת בלק בכתב היד.

חילופי תנחומא בובר, בלק יז — בפנים; לפני הדרשה שם (וכן כאן) ״מן הרמים הייתי והורידני בלק לבאר שחת״ ו״עם רם של מעלן הייתי״ (משל המהלך עם המלך), דרשות אחרות על ״מן ארם״. שם ״לכה נא ארה לי״ (במדבר כב, ו), ״ואומר: אורריך ארור״, ״והייתם לי סגולה מכל העמים וגו׳״. וכן במדבר רבה כ, יט, כלשון כאן בקירוב.

המדרש קורא ״ומקללך אאור״ (במסורה: אאר) ו״זועמה״ (במסורה: זעמה). ״המקללו מקלל לעצמו, ששמו משותף בהן״ — גם בתנחומא (ורשא), בלק טו, ובתנחומא בובר, בלק כד, בדרשת ״מברך רעהו בקול גדול״.

נוסח אחר: משנת רבי אליעזר, פרשה ז, בתי מדרשות, פרשת ראה, ופתרון תורה, בלק (להלן, טז–יח) — בלעם ובלק כפויי טובה. ״שבתחלה ורחל באה עם הצאן… וישמע את דברי בני לבן״ — גם בבראשית רבה עג, יג (״עד שלא ירד יעקב אבינו לשם לא נפקדו בזכרים״) ובתנחומא, שמות טז, בפרשה קכ (וישמע את דברי בני לבן).

דבר אחר:

מִן אֲרָם יַנְחֵנִי(במדבר כג, ז).

אמר לו: השוינוהשוינו — השתווינו שנינו (תנחומא בובר: השוינו גם שנינו) להיות כפויי טובה;

שאילולי אברהם אביהם (תנחומא בובר: אבינו) — לא היה בלק,

שנאמר: וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט(בראשית יט, כט).

אילולי אברהם — לא פלט לוט מסדום; ואתה מבני בניו של לוט.

ואילולי יעקב אביהם — לא עמדתי אני בעולם,

שלא ראה לבן בנים אלא בזכות יעקב;

שבתחלה: וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן(בראשית כט, ט) — אילו היה לו בנים, היאך בתו רועה?

ומשהלך יעקב לשם — ניתנו לו בנים,

שנאמר: וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן לֵאמֹר(בראשית לא, א);

וכן הוא אומר: נִחַשְׁתִּי וַיְבָרְכֵנִי יְיָ בִּגְלָלֶךָ(בראשית ל, כז).

ואילולי אבותם — אני ואתה לא עמדנו בעולם.

לְכָה אָרָה לִּי —

מי שהוא מאררןמאררן — מקללן — לעצמו (תנחומא בובר: עצמו) הוא מארר,

שכך כתיב: וּמְקַלֶּלְךָ אאור(בראשית יב, ג),

אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרְכֶיךָ בָּרוּךְ(בראשית כז, כט).

לְכָה אָרָה לִּי יַעֲקֹב וּלְכָה זועמה יִשְׂרָאֵל.

לְכָה אָרָה לִּי יַעֲקֹב —

אלו לאומה אחרת בקש שאקלל (תנחומא בובר: אילו אומה אחרת אמרת לי לקלל), כגון בני אברהם ויצחק — יכול הייתי; אלא יעקב?

יש מלך שביכר (תנחומא בובר: מלך שבורר) לעצמו מנה, ועמד אחד ואמר גנאי עליה — כלום יש לו חיים?

ואלו נחלתו וחבלו וסגולתו,

שנאמר: כִּי חֵלֶק יְיָ עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ(דברים לב, ט),

ונאמר: וִהְיִיתֶם לִי סְגֻולָּה(שמות יט, ה).

וּלְכָה זועמה יִשְׂרָאֵל —

מלך שנטל עטרה ונתנה בראשו, ועמד אחד ואמר גנאי עליה (תנחומא בובר: ואמר אדם עליה שאינה כלום) — כלום יש לו חיים?

ואילו כתיב בהן: יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר(ישעיה מט, ג).

תרגום לעבריתהשוינו השתווינו מאררן מקללן

חלק ג

מדרשים מאוחרים

ביתו של אחאב

טווַיִּקְרָא אַחְאָב אֶל עֹבַדְיָהוּ

סדר אליהו רבה, פרק כד · דרשת הפסוק · ״ויקרא אחאב אל עבדיהו״ · אחאב חושד בעובדיהו שאין ביתו מתברך בשבילו כיעקב ויוסף

וַיִּקְרָא אַחְאָב אֶל־עֹבַדְיָהוּ אֲשֶׁר עַל־הַבָּיִת וְעֹבַדְיָהוּ הָיָה יָרֵא אֶת־יְיָ מְאֹד(מלכים א יח, ג)

״שכן יעקב״ — בכתב היד ״שכן ב יעק׳״; במאגרים נמחקה הבי״ת והושלם ״יעקב״; בדפוס ״שכן ביעקב״.

״ועובדיהו״ בפעם השנייה — בכתב היד ״עובד׳״, נפתח מן הפסוק. ״כשרין״ — בדפוס ״כשירין״.

מקבילה: בבלי סנהדרין פרק ד, לט ע״ב (לעיל, יג) — ״ביעקב כתיב נחשתי ויברכני יי בגללך, ביוסף כתיב ויברך יי את בית המצרי בגלל יוסף; ביתא דההוא גברא לא הוה מיבריך — שמא לא ירא אלהים אתה?״.

הרי הוא אומר:

וַיִּקְרָא אַחְאָב אֶל עֹבַדְיָהוּ אֲשֶׁר עַל הַבָּיִת(מלכים א יח, ג).

מה אמר לו?

אמר לו:

עבדיהו,

שמא אין מעשיך כשרין כמעשה החסידים?

שכן יעקב — לא נתברך ביתו שללבן אלא בשבילו,

שנאמר: נִיחַשְׁתִּי וַיְבָרְכֵנִי יְיָ בִּגְלָלֶיךָ(בראשית ל, כז),

ואומר: וַיְבָרֶךְ יְיָ אֹותְךָ לְרַגְלִי(בראשית ל, ל).

יוסף — לא נתברך ביתו שלפוטיפר אלא בשבילו,

שנאמר: וַיְבָרֶךְ יְיָ אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף וגו׳(בראשית לט, ה).

אתה — שמא אין מעשיך כמעשה ראשונים?

לכך נאמר: וַיִּקְרָא אַחְאָב אֶל עֹובַדְיָהוּ אֲשֶׁר עַל הַבָּיִת.

מהו אומר?

וְעֹובַדְיָהוּ הָיָה יָרֵא אֶת יְיָ מְאֹד.

כפויי טובה

טזנְאֻם הַגֶּבֶר — כפוי טובה

משנת רבי אליעזר, פרשה ז · דרשה · ״נאם הגבר״ · בלעם כפוי טובה: המעינות ובני לבן נתברכו בזכות יעקב, ולבן עצמו נולד בזכות אברהם — מלכה נפקדה עם שרה; קמואל — זה לבן

״תדע לך שהוא כן… כל העדרים״ ו״וגו׳״ — הושלמו בדפוס בסוגריים מרובעים.

נוסח אחר לתנחומא, בלק יב (לעיל, יד): כאן ״נאם הגבר״, ובו המעינות שנתברכו בבוא יעקב ולבן עצמו שנולד בזכות אברהם.

הפסקה גם במדרש דרבי יצחק, פרשת וירא, בפרשה ״הנה ילדה מלכה גם הוא״.

בלעם אמר: נְאֻם הַגֶּבֶר(במדבר כד, ג) —

גבורתו היתה לכפות את הטובה.

אין לך קשה לפני הקדוש ברוך הוא יתר מכפיית הטובה.

עד שלא הלך יעקב לארם נהרים — היו מעינות מצומצמין;

תדע לך שהוא כן — שהיו משקין מן הבורות,

שנאמר: וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כׇל הָעֲדָרִים(בראשית כט, ג).

וכיון שהלך יעקב אבינו לשם — נתברכו כל המעינות והרויחו מימיהן,

שכן הוא אומר: וַיַּצֵּג אֶת הַמַּקְלוֹת אֲשֶׁר פִּצֵּל בָּרְהָטִים בְּשִׁקְתוֹת הַמָּיִם(בראשית ל, לח).

וכל הטובה הזאת עשה לאביו — והוא הולך לקלל בניו!

יש לך כפוי טובה יתר מזה?

עד שלא הלך יעקב לחרן — לא היה לבן מוליד זכרים,

שאלו היו לו בנים — לא היתה בתו רועה;

וכיון שהלך יעקב לשם — נתברך בזכרים,

שנאמר: וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן(בראשית לא, א).

בזכותו נולד — והוא הולך לקלל את בניו!

יש לך כפוי טובה יתר מזה?

דבר אחר:

לבן עצמו לא נולד אלא בזכותו שלאברהם.

כיצד?

מלכה עקרה היתה, ועשתה כל אותן השנים עם נחור ולא ילדה;

וכיון שנפקדה אמינו שרה — נפקדו עמה כל העקרות,

אף היא נפקדה עמהן,

שנאמר: וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם לֵאמֹר הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה(בראשית כב, כ) וגו׳,

וְאֶת קְמוּאֵל(בראשית כב, כא) — זה לבן, שקם על אמתו שלאל.

ואביו נולד בזכותו — והוא הולך לקלל את בניו!

יש לך כפוי טובה יתר מזה?

יזאני כפוי טובה ואתה כפוי טובה

בתי מדרשות ח״א, פרשת ראה · דרשה · בלעם לבלק: אני מבני בניו של לבן ואתה מבני בנותיו של לוט, ואבותינו לא נשארו אלא בזכות אברהם ויעקב — ואנו מחזירים רעה תחת טובה

נוסח אחר לתנחומא, בלק יב (לעיל, יד): כאן הדברים בפי בלעם אחרי ״משלו תביא קללות״, ובסופם ״ואנחנו מחזרין על רעתם״ ו״משיב רעה תחת טובה״.

״[..]״ — חסר בנוסח (״ראיתי…״, ״בזכותם…״). ״[וישא]״, ״[אמר]״, ״[אתה מועיל]״, ״[נשארו חיים]״ — השלמות המהדיר; ״נופל״ — כך בנוסח. ״משיב״ — בנוסח ״משלם״, ותוקן בידי המהדיר כפסוק.

מהו וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ(במדבר כג, ז) …

אמר: משלו תביא קללות.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: נופל אתה מועיל בקללתך כלום?

מיד אמר בלעם לבלק:

ראיתי … שאני כפוי טובה, ואתה כפוי טובה:

אני מבני בניו של לבן,

ואתה מבני בנותיו של לוט;

ואבותיך לא נשארו חיים בעולם אלא בזכותם … של אלו,

שנאמר: וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה וגו׳(בראשית יט, כט);

בלבן כתוב בו: נִחַשְׁתִּי וַיְבָרְכֵנִי יְיָ בִּגְלָלֶךָ(בראשית ל, כז).

ואנחנו מחזרין על רעתם!

וכן הוא אומר: מֵשִׁיב רָעָה תַּחַת טוֹבָה וגו׳(משלי יז, יג).

יחמִן אֲרָם יַנְחֵנִי — ואבותי ואבותיך לא נתברכו אלא בזכותן

פתרון תורה, בלק · דרשה · ״מן ארם ינחני״ · נוסח אחר · בלעם לבלק: אני מבני בניו של לבן ואתה מבני בניו של לוט, ואבותינו לא נתברכו אלא בזכותם — ״משלמי רעה תחת טובה״

נוסח אחר לבתי מדרשות, פרשת ראה (לעיל, יז): כאן ״דבר אחר״ על ״מן ארם ינחני״, ״ואבותי ואבותיך לא נתברכו״, ״מבני בניו של לוט״, וסופו ״עליהם אמר שלמה: משלמי רעה תחת טובה״; שם ״מבני בנותיו של לוט״ ו״ואנחנו מחזרין על רעתם״. לפניו ״מן הרמים הייתי נמנה, והורידני בלק לבאר שחת״, ואחריו ״ינחני בלק — על ידיך נטרדתי לגיהנם״ — דרשות אחרות על הפסוק.

״אמ׳״, ״כת׳״, ״וג׳״, ״אל׳״ — נפתחו. ״בזכות״ — בנוסח ״בזכות(ן)״. ״משלמי רעה תחת טובה״ — לשון תהלים לח, כא; במשלי יז, יג ״משיב רעה תחת טובה״.

דבר אחר:

מִן אֲרָם(במדבר כג, ז) —

אמר לו בלעם לבלק: אני כפוי טובה, ואתה כפוי טובה.

אמר לו: אני מבני בניו של לבן,

ואתה מבני בניו של לוט;

ואבותי ואבותיך לא נתברכו אלא בזכות הללו.

ומה כתיב בו בלבן? נִחַשְׁתִּי וַיְבָרְכֵנִי וגו׳(בראשית ל, כז);

ומה כתיב בהן בבנות של לוט? וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת עָרֵי וגו׳(בראשית יט, כט).

עליהם אמר שלמה: מְשַׁלְּמֵי רָעָה תַּחַת טוֹבָה וגו׳(תהלים לח, כא).

חילופי נוסח והשלמות

תוספתא, ספרי דברים, מדרש תנאים לדברים, אבות דרבי נתן, ירושלמי, בראשית רבה, בבלי, תנחומא, תנחומא בובר, שמות רבה, אגדת בראשית, מדרש תהלים, סדר אליהו רבה, משנת רבי אליעזר, בתי מדרשות, פתרון תורה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
באצללצל
בהאמורהמור
בבעולםבעללם
בחצוביםצו׳
בחצבתהצו׳
דכ— (הוספה)
דהבית— (הוספה)
דבביר
דס— (הוספה)
ומה— (הוספה)
ווְעַתָּה מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם אָנֹכִי לְבֵיתִי— (הוספה)
טאלא עד שבא יעקב— (הוספה)
טשנאמרשני
טבגללךבכללך
טבפלטיןבפמלמין
טו— (הוספה)
טוב— (הוספה)
טזתדע לך שהוא כן — שהיו משקין מן הבורות,— (הוספה)
טזשנאמר:— (הוספה)
טזוְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כׇל הָעֲדָרִים— (הוספה)
טזוגו׳— (הוספה)
יזוישא— (הוספה)
יז…— (הוספה)
יזאמר— (הוספה)
יזאתה מועילאי א
יז…— (הוספה)
יזנשארו חיים— (הוספה)
יז…— (הוספה)
יזמשיבמשלם

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תוספתאמהדורת ליברמן, ובמסכתות שלא הגיע אליהן מהדורת צוקרמנדל
ספרי דבריםכתב יד וטיקן 32
מדרש תנאים לדבריםמהדורת הופמן
אבות דרבי נתן, נוסח בכתב יד וטיקן 303
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
בראשית רבהפרשה עג: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית); פרשה פו: כתב יד וטיקן 30
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
אגדת בראשיתכתב יד אוקספורד 2340
מדרש תהליםכתב יד קמברידג׳ Or. 786
תנחומא בוברכתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר
שמות רבהכתב יד ירושלים, הספרייה הלאומית 24°5977
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
סדר אליהו רבהכתב יד וטיקן 31
משנת רבי אליעזרמהדורת אנלאו
בתי מדרשותמהדורת ורטהיימר
פתרון תורהמהדורת אורבך
§§115§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה קטו

וענתה בי צדקתי ביום מחר

וְעָנְתָה בִּי צִדְקָתִי בְּיוֹם מָחָר(בראשית ל, לג)

״וענתה בי צדקתי ביום מחר״ — יעקב שהתהלל ביום מחר ובתו יוצאה ומתענה, לבן החוזר בו עשר פעמים, הממון שעונה בבעליו, וצאן לבן הנותרות מן המגפה

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בראשית רבה, קהלת רבה, פרקי דרבי אליעזר §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אאל תתהלל ביום מחר — לבן חוזר בו, והצאן הנותרות

בראשית רבה, פרשה עג, י · דרשת הפסוקים · ״וענתה בי צדקתי״ עד ״וישם דרך שלשת ימים״ · אל תתהלל ביום מחר; לבן חוזר בו עשר פעמים; צאן לבן הנותרת

״ומתענה״ — העי״ן הושלמה במאגרים; ״יעקב״ (לפני ״היה חוזר בו״) — נמחק במאגרים; ״אין מניין״ — הושלם במאגרים.

״הנותרת״ — בכתב היד ״הניתרת״ (מסומן במאגרים ״כך״); בתיאודור–אלבק ״ריש לקיש אמר נותרת כת׳״, על ״ויעקב רעה את צאן לבן הנותרות״, שאינו בכתב היד. ״ותמר״ = ואת אמרת; בתיאודור–אלבק ״מחר בתך יוצאת ומתענה״. ״מנהן ביישן״ — שם ״מנהון בישין״.

״אל תתהלל ביום מחר… מחר בתך יוצאה ומתענה״ — גם בפתיחתא של רבי יודה ברבי סימון, בראשית רבה פ, ד (להלן, ב).

״עשרה פעמים… מאה פעם… אין מניין פחות מעשרה״ — גם בבראשית רבה עד, ד, על ״ואביכן התל בי״, ושם ״מאה פעמים״, ״ואין מניין פחות מעשרה״ — בפרשה קכז, ויאמר להן ראה אנכי את פני אביכן (א); ובתנחומא ויצא טו (שם, ג) נוסח אחר: ״עשרת מונים — מאה פעמים, מן עשר עשר״ (רבי אבא), ״מאה פעמים, מן מאה מאה״ (רבי חייא).

״הנותרת״ — דברי ריש לקיש גם בתנחומא בובר, ויצא כד: ״הזקינות, העקרות, החולות״ — בפרשה קיד, נחשתי ויברכני יי בגללך.

אל תתהלל ביום מחר

וְעָנְתָה בִּי צִדְקָתִי(בראשית ל, לג).

אמר רבי יודה בירבי סימון:

כתיב: אַל תִּתְהַלֵּל בְּיוֹם מָחָר וגו׳(משלי כז, א),

ותמרותמר — ואתה אומר: וְעָנְתָה בִּי צִדְקָתִי בְּיוֹם מָחָר?

מחר ביתך יוצאה ומתענה:

וַתֵּצֵא דִינָה וגו׳(בראשית לד, א).

עשרה פעמים

וַיֹּאמֶר לָבָן הֵן לוּ יְהִי כִדְבָרֶיךָ(בראשית ל, לד).

אמר רבי חייא רבה:

כל דבר ודבר שהיה לבן מתנה עם יעקב אבינו — היה חוזר בו עשרה פעמים למפרע: הין, לאהין, לא — הן — לא (הסכים וחזר בו).

רבנן אמרי:

מאה פעם:

וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי(בראשית לא, ז) —

אין מניין פחות מעשרה.

הנותרת

וַיָּשֶׂם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וגו׳(בראשית ל, לו).

רבי שמעון בן לקיש אמר:

הַנּוֹתָרֹת כתב —

מנהן ביישן, מינהן עקרן, ומנהן קווסרןמנהן ביישן, מינהן עקרן, ומנהן קווסרן — מהן רעות, מהן עקרות, ומהן כחושות.

תרגום לעבריתותמר ואתה אומר הין, לא הן — לא (הסכים וחזר בו) מנהן ביישן, מינהן עקרן, ומנהן קווסרן מהן רעות, מהן עקרות, ומהן כחושות

באַל תִּתְהַלֵּל בְּיוֹם מָחָר

בראשית רבה, פרשה פ, ד · פתיחתא רביעית · יעקב התהלל ביום מחר, ומחר בתו יוצאה ומתענה

אַל־תִּתְהַלֵּל בְּיוֹם מָחָר כִּי לֹא־תֵדַע מַה־יֵּלֶד יוֹם(משלי כז, א)

״תתהלל״ — בכתב היד ״תהלל״, ותוקן במאגרים; ״ביתך״ (= בתך) — הכ״ף הושלמה. בתיאודור–אלבק ״ואת אמרת״ (כאן ״ותמר״), ״מחר יוצאה בתך ומתענה״.

הפתיחתא לפרשת ״ותצא דינה״; דברי רבי יודה ברבי סימון על ״וענתה בי צדקתי ביום מחר״ גם בבראשית רבה עג, י (לעיל, א).

רבי יודה ברבי סימון פתח:

אַל תִּתְהַלֵּל וגו׳(משלי כז, א) —

ותמרותמר — ואתה אומר: וְעָנְתָה בִּי צִדְקָתִי בְּיוֹם מָחָר(בראשית ל, לג) —

מחר ביתך יוצאה ומתענה!

הדה היאהדה היא — זו היא דכתיב:

וַתֵּצֵא דִינָה(בראשית לד, א).

תרגום לעבריתותמר ואתה אומר הדה היא זו היא

גלַמָּס מֵרֵעֵהוּ חָסֶד

בראשית רבה, פרשה פ, ה · פתיחתא חמישית · מנעת חסד מאחיך, ובתך נשאת לערל

לַמָּס מֵרֵעֵהוּ חָסֶד וְיִרְאַת שַׁדַּי יַעֲזוֹב(איוב ו, יד)

שם הדורש והפסוק כפולים בכתב היד, והכפילות נמחקה במאגרים. ״חסדה״ — בכתב היד ״חסרה״, ומסומן במאגרים ״כך״; הנו״ן של ״מנעת״ מסופקת.

בתיאודור–אלבק (שם כל הפתיחתא בסוגריים): ״ר׳ הונא בשם ר׳ אבא הכהן בר דלא פתח… אמר לו הקב״ה מנעת חסדה מאחוך, כמה דנסבה לאיוב לא גיירתיה״.

רבי חונייא בשם אבא כוהן בר דלייה פתח:

לַמָּס מֵרֵעֵהוּ חָסֶד וגו׳(איוב ו, יד) —

מנעת חסדה מן אחוךמנעת חסדה מן אחוך — מנעת חסד מאחיך (עשו) — דנסבת לאיוב לא גירתהדנסבת לאיוב לא גירתה — שהרי נישאה לאיוב — וכי לא גיירה אותו?.

ולא בקשתה להנשא למהול — הרי היא נשאת לערל;

לא ביקשתה להינשא דרך התיר — הרי היא נשאת דרך אסור:

וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה(בראשית לד, א).

תרגום לעבריתמנעת חסדה מן אחוך מנעת חסד מאחיך (עשו) דנסבת לאיוב לא גירתה שהרי נישאה לאיוב — וכי לא גיירה אותו?

דהוּא עִנְיַן רָע — שיפוטו של ממון

קהלת רבה, פרשה א, ט · דרשת הפסוק · ״הוא ענין רע נתן אלהים לבני האדם לענות בו״ · תאות הממון שאינה שבעה, הגזל הקשה מכולן, והממון שעונה בבעליו

יחידת ״שיפוטו של ממון״ שבתוך דרשת ״ונתתי את לבי לדרוש ולתור״ (תייר לחכמה; שלמה מותיר חמשה אתין); אחריה ״שיפוטו של גזל״ ו״שיפוטה של תורה״.

״רבי איבו״ — הסופר כתב ״רו״ ומחקו, ו״איבו״ בגליון. ״היך כמה דאת אמר: וענתה בי… ואם לאו… כמה דאת אמר״ — בגליון. בדפוס: ״ר׳ בון אומר זו שיפוטו של ממון״.

גם בקהלת רבה ג, יד, על ״ראיתי את הענין אשר נתן אלהים לבני האדם לענות בו״, בקיצור: ״זה שיפוטו של ממון״ בשם ״רבי איבו״; דברי ״רבי יהודה בשם רבי לוי״ שם בשם ״רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי״; שם חסר ״ואין אית ליה תרי מאוון — בעי מעבדינון ארבע מאה״, ״וענתה בי צדקתי״ בלא ״ביום״, ״הוא עונה בו ומקטרגו״ (בלא ״ועונה״). דברי הגזל באים שם אחרי דברי רבי לוי, בקיצור: ״רבי יוחנן אמר: זה שפוטו של גזל וכו׳״ (בכתב היד ״כדכתו׳ לעיל״, מפנה לכאן), ואחריהם ״רבי חונא פתר קריה בנביאים ובכתובים״ (״כשכת׳ לעיל״); בדפוס שם במלואם, ובו ״אלא אם אית ליה מאה בעי דיעבדון תרתי מאה, ומאן דאית ליה תרתי מאה בעי דיעבדון ארבעה״, ״ר׳ חוניא פתר קרייה״.

מקבילה: קהלת רבה י, יט (להלן, ה), על ״והכסף יענה את הכל״, בשם רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי.

הוּא עִנְיַן רָע נָתַן אֱלֹהִים לִבְנֵי אדם לַעֲנוֹת בּוֹ(קהלת א, יג).

רבי בון אמר: זה שיפוטו של ממון.

אמר רבי יודן בשם רבי איבו:

אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו;

אלא אין אית ליה מאה — בעי מעבד יתהון תרין מאוון (קהלת רבה ג, יד: דיעבדינון תרתי);אלא אין אית… — אלא אם יש לו מאה — רוצה לעשותם מאתיים; ואם יש לו מאתיים — רוצה לעשותם ארבע מאות.

אלא אם יש לו מאה — רוצה לעשותם מאתיים;

ואין אית ליה תרי מאוון — בעי מעבדינון ארבע מאה.

ואם יש לו מאתיים — רוצה לעשותם ארבע מאות.

לַעֲנוֹת בּוֹ.

רבי פנחס בשם רבי יוחנן:

לפי שהוא בענין עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים —

אין קשה מכלן אלא גזל.

רבי יהודה בשם רבי לוי:

אם זכה אדם (קהלת רבה ג, יד: אותו אדם) ועושה ממונו (קהלת רבה ג, יד: ועשה מממונו) מצוה, והתפלל (קהלת רבה ג, יד: ונתפלל) — נענה בו,

היךהיך — כמו כמה דאת אמר: וְעָנְתָה בִּי צִדְקָתִי בְּיוֹם(בראשית ל, לג).

ואם לאו — הוא עונה ועונה בו ומקטרגו,

כמה דאת אמר (קהלת רבה ג, יד: דכתיב): לַעֲנוֹת בּוֹ סָרָה(דברים יט, טז).

תרגום לעבריתהיך כמו

הלִשְׂחוֹק עֹושִׂים לֶחֶם — והכסף יענה את הכל

קהלת רבה, פרשה י, יט · דרשת הפסוק · ״לשחוק עשים לחם ויין ישמח חיים והכסף יענה את הכל״ · לחם לשחוק, התורה המשמחת, הכסף שעונה ומקטרג, וריש לקיש בסעודה

״ריש לקיש קרא יתיה חד מגיר״ — בדפוס ״ר׳ שמעון בן לקיש קרא יתיה חד מגר״. ״ויהבון לון״ — שם ״ליה״. ״וענתה בי צדקתי ביום מחר״ — שם בלא ״ביום מחר״.

המדרש קורא ״עושים… עושין״ (במסורה: עשים).

לִשְׂחוֹק עֹושִׂים לֶחֶם(קהלת י, יט) — לשיחוקים של יראות עושים לחם.

וְיַיִן יְשַׂמַּח חַיִּים — זה התורה, שנאמר:

פִּקּוּדֵי יְיָ יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב(תהלים יט, ט).

והכסף יענה את הכל

וְהַכֶּסֶף יַעֲנֶה אֶת הַכֹּל.

אמר רבי יהושע דסכניןדסכנין — מסכנין (שם מקום בגליל) בשם רבי לוי:

פעמים נענה, ופעמים אינו נענה.

פעמים עושין בו צדקה — הוא נענה, שנאמר: וְעָנְתָה בִּי צִדְקָתִי בְּיוֹם מָחָר(בראשית ל, לג);

ופעמים שלא יעשה בו צדקה — הוא מקטרגו, כמה דאת אמר: לַעֲנוֹת בּוֹ סָרָה(דברים יט, טז).

ריש לקיש בסעודה

ריש לקיש קרא יתיה חד מגיר.ריש לקיש קרא… — גר אחד הזמין את ריש לקיש (לסעודה). ראה אנשים עומדים ומרקדים ומטפחים (כפיים), ונותנים להם מאכל ומשקה. אמר: הרי זו טובה! אף אני אקום וארקוד ואזמר. קם הוא ורקד וזמר, ונתנו לו כד אחד של יין ישן. וקרא עליו: ״לשחוק עושין לחם״.

גר אחד הזמין את ריש לקיש (לסעודה).

חמא אנשי קיימין ומרקדין ומטפחין, ויהבון לון מיכלא ומשתיא.

ראה אנשים עומדים ומרקדים ומטפחים (כפיים), ונותנים להם מאכל ומשקה.

אמר: הא טאבות! אוף אנא אקום וארקות ואזמר.

אמר: הרי זו טובה! אף אני אקום וארקוד ואזמר.

קם איהו ורקד וזמר, ויהבין ליה חד גרב דחמר עתיק.

קם הוא ורקד וזמר, ונתנו לו כד אחד של יין ישן.

וקרא עלוי: לִשְׂחוֹק עושין לֶחֶם.

וקרא עליו: ״לשחוק עושין לחם״.

תרגום לעבריתדסכנין מסכנין (שם מקום בגליל)

חלק ב

מדרשים מאוחרים

ומגפה בצאן לבן

פרקי דרבי אליעזר, פרק לו · מאמר · מגפה בצאן לבן לפני בוא יעקב, ורגל אדם מבורכת את הבית

״רבי חונא״ — בדפוס ״רב הונא״. ״יעקב״ (״עד שלא בא יעקב לחרן״) — הושלם במאגרים; ״עד״ ו״רגל״ — אותיות מסופקות.

בהיגר, בין ״והנה רחל בתו באה״ ובין המגפה, מאמר ארוך של רב הונא (ברכת אברהם, עשו ונזיד העדשים, הבארות) שאינו כאן ולא בדפוס. ״מחרבת… מבורכת״ — בכתב היד בסדר זה; בדפוס ״מברכת בית… מחרבת בית״.

בילקוט שמעוני, רמז קל, המאמר בקיצור: ״קודם עד שלא בא יעקב לחרן… כדי להפרות ולהרבות צאנו לרגלו של יעקב. מכאן אתה אומר יש רגל מחרבת בית ויש רגל מברכת בית״.

רבי חונא אומר:

הכל צפוי לפני הקדוש ברוך הוא.

עד שלא בא יעקב לחרן, מה עשה הקדוש ברוך הוא?

שלח מגפה בצאן לבן, ונשארו מעט מהרבה, מה שהיתה רחל רועה,

שנאמר:

וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן(בראשית כט, ט).

ומנין שנשתירו מעט מהרבה?

שנאמר:

וְיַעֲקֹב רֹועֶה אֶת צֹאן לָבָן הַנּוֹתָרֹות(בראשית ל, לו) —

מן המגפה,

כדי להפרות ולהרבות את צאן לבן על רגליו שליעקב.

מכאן אתה למד:

שיש רגל אדם מחרבת את הבית,

ויש רגל אדם מבורכת את הבית,

שנאמר:

וַיְבָרֶךְ יְיָ אֹותְךָ לְרַגְלִי(בראשית ל, ל).

וכן לבן אומר:

וַיְבָרְכֵנִי יְיָ בִּגְלָלֶיךָ(בראשית ל, כז).

חילופי נוסח והשלמות

בראשית רבה, קהלת רבה, פרקי דרבי אליעזר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אע— (הוספה)
אאין מניין— (הוספה)
אהנותרתהניתרת
בתתהללתהלל
בך— (הוספה)
בדכתיב— (הוספה)
גחסדהחסרה
ויעקב— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
בראשית רבהפרשה עג: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית); פרשה פ: כתב יד וטיקן 30
קהלת רבהכתב יד וטיקן 291
פרקי דרבי אליעזרכתב יד ניו יורק, בית המדרש לרבנים 866
§§116§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה קטז

ויקח לו יעקב מקל לבנה

וַיִּקַּח לוֹ יַעֲקֹב מַקַּל לִבְנֶה לַח וְלוּז וְעַרְמוֹן(בראשית ל, לז)

המקלות שיעקב פצל — צורת הוולד ונתינת הנשמה; מלך הערביים ורבי עקיבה; ״וישת לו עדרים לבדו״ — לשון הבדלה; ״והכשבים הפריד יעקב״

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בראשית רבה, תנחומא, תנחומא בובר, מדרש תהלים, משנת רבי אליעזר, במדבר רבה §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

המקלות — צורת הוולד

אהמקלות בתוך הרהטים — והעולים מאיליהם

בראשית רבה, פרשה עג, יא · דרשת הפסוקים · ״ויקח לו יעקב מקל״ עד ״ובהעטיף הצאן״ · המקלות ברהטים, מלאכי השרת שהביאו את הצאן, והעטופים והקשורים

״ולוז״ — בכתב היד ״ו?ז?וז״, ותוקן במאגרים; ״חוטר חיור״ — הושלם במאגרים (בתיאודור–אלבק ״חוטר חוור״); ״היה״ שני — נמחק במאגרים. ״הברכות״, ״והזכר״ — בכתב היד ״הבירכיות״, ״והזכיר״, והיו״דים נמחקו במאגרים. ״דלבן״ בסוף — אותיות מטושטשות, והושלם במאגרים.

״רבי חונייא דברת חברן״ — בתיאודור–אלבק ״ר׳ חוניא״; בפרשה עד, יג, ״דברת חוורן״, ושם הדרשה ״עולים אין כתיב… מאיליהם היו עולים״ שוב. ״עולים… אלא העולים״ — שם ״עולים על הצאן אין כת׳ אלא העולים״. המדרש קורא ״העתודים״.

דברי רבי הושעיה ״ולא היו חסירות אלא צורת הוולד בלבד״ — ובתנחומא בובר, ויצא כד (להלן, ב): ״היה צר צורה… לא היה חסר אלא ליתן להם נשמה״; ובמדרש תהלים ח (להלן, ג): ״מלמד שלא היה חסר אלא ליתן בהן את הנשמות״.

המקלות

וַיִּקַּח לוֹ יַעֲקֹב מַקַּל לִבְנֶה לַח וְלוּז וְעַרְמוֹן(בראשית ל, לז) —

חוטר חיורחוטר חיור — מקל לבן, רטיב, ודלוז, ודדלוברטיב, ודלוז, ודדלוב — לח, ושל לוז, ושל דולב.

כך היה יעקב אבינו נותן את המקלות בתוך הברכותהברכות — הבריכות (שקתות המים) שלמים;

והיתה בהמה באה לשתות, והיתה רואה את המקלות ונרתעת לאחוריה,

והזכר רובעהרובעה — בא עליה — והיא יולדת כיוצא בו.

אמר רבי הושעיה:

נעשו המים זרע בתוך מעיהם, ולא היו חסירות אלא צורת הוולד בלבד.

העולים מאיליהם

אמר רבי חונייא דברת חברן:

מלאכי שרת היו טועניןטוענין — נושאים מתוך צאנו שללבן, ובאים ונותנין בתוך צאנו שליעקב.

הדה היאהדה היא — זו היא דכתיב:

שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה כׇּל הָעַתֻּודִים(בראשית לא, יב) —

עולים אין כתיב כן, אלא הָעֹולִים — מאיליהם היו עולים.

רבי תנחומא אמר: שטף שלגשמיםשטף שלגשמים — זרם של גשמים.

רבנן אמרי: ענני כבוד.

העטופים

וּבְהַעֲטִיף הַצֹּאן וגו׳(בראשית ל, מב).

רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש:

רבי יוחנן אמר: בכיריא דלבןבכיריא דלבן — המבכירות (הבריאות) של לבן.

ורבי שמעון בן לקיש אמר: לקישיאלקישיא — המאחרות (החלשות) דלבן.

תרגום לעבריתרטיב, ודלוז, ודדלוב לח, ושל לוז, ושל דולב הברכות הבריכות (שקתות המים) רובעה בא עליה טוענין נושאים שטף שלגשמים זרם של גשמים בכיריא דלבן המבכירות (הבריאות) של לבן לקישיא המאחרות (החלשות) חוטר חיור מקל לבן הדה היא זו היא

בהיה צר צורה — נוסח אחר

תנחומא בובר, ויצא כד · דרשת הפסוק · נוסח אחר · רבי הושעיא: יעקב צר צורה וכך היו מולידות, ולא היה חסר אלא נשמה; ולבן חזר בו

מתוך הפסקה ״ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף… שלחני״ (נחשתי, הנותרות, מקל לבנה, ויקרא לרחל וללאה השדה).

נוסח אחר של דברי רבי הושעיה בבראשית רבה עג, יא (לעיל, א): שם ״נעשו המים זרע בתוך מעיהם, ולא היו חסירות אלא צורת הוולד בלבד״; כאן יעקב עצמו ״היה צר צורה… לא היה חסר אלא ליתן להם נשמה״, ואחריו ״חזר בו לבן״ ו״והחליף את משכורתי״, שאינם שם.

ראש הפסקה — בפרשה קכד, מה כתיב למעלה: ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף.

מה כתיב? וַיִּקַּח לוֹ יַעֲקֹב מַקַּל לִבְנֶה(בראשית ל, לז).

אמר רבי הושעיא:

היה צר צורה, וכשם שהיה צר — כך היו מולידות;

לא היה חסר אלא ליתן להם נשמה.

הולידו ונתברכו לפניו — חזר בו לבן.

מנין? שכך אמר יעקב: וְהֶחֱלִיף אֶת מַשְׂכֻּורְתִּי וגו׳(בראשית לא, ז).

גמָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ — זה אברהם

מדרש תהלים, מזמור ח, ז · דרשת הפסוקים · ״מה אנוש כי תזכרנו״ עד ״יי אדנינו מה אדיר שמך״ · ״כי תזכרנו״ — אברהם; ״כי תפקדנו״ — יצחק; יעקב, משה, יהושע, דוד, שלמה, שמשון, אליהו, יונה וישראל; ״כבודך לדור עם בניך״

הסופר סימן היפוך: ״שלא חסר היה״, והוחזר ״שלא היה חסר״. ״ודגי הים״ — בכתב היד ״ודגי יונה״, ו״זה יונה״ — ״זה הים״, ותוקנו בגליון. ״ואשחקם״, ״ישראל״ — הושלמו בגליון.

קריאות ״שוחר טוב״ — מדרש תהלים במהדורת בובר; שם בראש הסימן, בסוגריים, ״אמר רבי ברכיה: כשברא הקדוש ברוך הוא את עולמו בקש להראות למלאכים שבח מעשה הצדיקים, אמרו לו: מה אנוש כי תזכרנו וגו׳. דבר אחר״.

המדרש קורא ״תעטריהו״, ״במעשה ידיך״, ״כולם״, ״מביאין״ (במסורה: תעטרהו, במעשי ידיך, כלם, מביאים).

מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ(תהלים ח, ה) — זה אברהם,

שנאמר: וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת אַבְרָהָם(בראשית יט, כט).

וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ — זה יצחק, שנולד מפקידה,

שנאמר: וַיְיָ פָּקַד אֶת שָׂרָה(בראשית כא, א).

וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים(תהלים ח, ו) — זה יעקב, שהיה גוזר על הצאן לילד עקודים נקודים וברודים,

שנאמר: וַיֶּחֱמוּ הַצֹּאן(בראשית ל, לט).

מלמד שלא היה חסר אלא ליתן בהן את הנשמות.

וְכָבוֹד וְהָדָר תעטריהו — זה משה,

שנאמר: וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו(שמות לד, כט).

תַּמְשִׁילֵהוּ במעשה יָדֶיךָ(תהלים ח, ז) — זה יהושע, שהדמיםשהדמים — שהשתיק, שהעמיד (את המאורות) המאורות,

שנאמר: שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם(יהושע י, יב); (שוחר טוב: וירח בעמק אילון; וכתיב:)

וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד(יהושע י, יג).

כֹּל שַׁתָּה תַחַת רַגְלָיו — זה דוד, שנפלו כל שנאיו (שוחר טוב: אויביו) לפניו,

שנאמר: וְאֶשְׁחָקֵם כַּעֲפַר אָרֶץ(שמואל ב כב, מג).

צֹנֶה וַאֲלָפִים כולם(תהלים ח, ח) — זה שלמה,

שנאמר: וַיְדַבֵּר עַל הַבְּהֵמָה, וַיְדַבֵּר עַל הָעֵצִים(מלכים א ה, יג).

וְגַם בַּהֲמוֹת שָׂדָי — זה שמשון.

אמר רבי חננא בר פפא:

הראה הקדוש ברוך הוא להם את שמשון כשהוא לוכד שלש מאות שועלים.

רבי סימון אומר:

הראה להם את דניאל, שיורד לגוב אריות ורוכב על צואריהן, ואינו ניזוק.

צִיפּוֹר שָׁמַיִם(תהלים ח, ט) — זה אליהו, שפורח בעולם כציפור,

שנאמר: וְהָעֹורְבִים מביאין לוֹ לֶחֶם וּבָשָׂר(מלכים א יז, ו).

וּדְגֵי הַיָּם — זה יונה, שהיה במעי הדגה. (שוחר טוב: שנאמר: ויהי יונה במעי הדג)

עֹובֵר אׇרְחוֹת יַמִּים — אילו ישראל,

שנאמר: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה(שמות יד, כט).

אמרו המלאכים:

יְיָ אֲדֹונֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכׇל הָאָרֶץ(תהלים ח, י) —

כבודך הוא לדור עם בניך (שוחר טוב: עמך ובניך).

תרגום לעבריתשהדמים שהשתיק, שהעמיד (את המאורות)

מלך הערביים ורבי עקיבה — וַיֶּחֱמוּ הַצֹּאן אֶל הַמַּקְלוֹת

דהמתיחדת עם בעלה ולבה לאחר — מלך הערביים ורבי עקיבה

תנחומא, נשא ז · דרשת הפסוק · ״האשה המנאפת תחת אישה״ · הנותנת עיניה באחר בשעת תשמיש; מלך הערביים ורבי עקיבה — צורות הבית וצאנו של יעקב; המתיחדת בקדושה — בנים צדיקים

מתוך שרשרת הדרשות על ״ונעלם מעיני אישה ונסתרה… ועד אין בה״ (במדבר ה, יג): לפניה ״ונסתרה — עדיין לא שמענו שיעור לסתירה״ ו״ועד אין בה — אף על פי שאין לה עכשיו יש לה לאחר זמן״; כאן הדרשה ״אמרו רבותינו״ שלמה, עד ״כי זרע ברוכי יי״.

״כושי״ — בכתב היד ״כושית״, והתי״ו נמחקה במאגרים. ״נטעתיך״ — העי״ן מסופקת. ״וכתיב״ — בגליון. ״ובך בחר יי״ — אחריו ״אלהיך״, ונמחק במאגרים (כבדברים יד, ב). ״ר׳ עקיבה״, ״אמ׳״, ״שנ׳״, ״הקב׳ה״, ״וכתי׳״ — נפתחו.

מקבילות: תנחומא בובר, נשא יג — כמעט מלה במלה, וקריאותיו בגוף הדרשה; במדבר רבה ט, לד — המעשה בתוך דרשות ״והשביע אותה הכהן״, ובסופו ״אף כאן רמז משה בתורה: תחת אישך וכי נטמאת״, בלי חנה ו״זרע אמת״; אוצר מדרשים — כלשון תנחומא, ושם ״והודה מלך הערביים ושבח לרבי עקיבא״.

המדרש קורא ״בקוראי״, ״כולו״, ״סגולה״, ״יגעו״ (במסורה: בקראי, כלה, סגלה, ייגעו).

אמרו רבותינו:

בזמן שהאשה מתיחדת עם בעלה, והוא משמש עמה, וליבה לאיש אחר שראתה בדרך (תנחומא בובר: והיא נותנת עיניה באחר בשעת תשמיש) —

אין לך ניאוף גדול מזה,

שנאמר: הָאִשָּׁה הַמְּנָאָפֶת תַּחַת אִישָׁהּ תִּקַּח אֶת זָרִים(יחזקאל טז, לב).

וכי יש אשה מנאפת והיא תחת אישה?

אלא זה שמשמש עמה בעלה, ונותנת עיניה באחר;

אלא זו היא שפגעה באיש אחר, ונותנת עיניה בו, והיא משמשת עם בעלה — ולבה עמו.

מלך הערביים ורבי עקיבה

שאל מלך הערביים את רבי עקיבה:

אני כושי, ואשתי כושית, וילדה בן לבן — הורגה אני, שזינתה תחתי?

(תנחומא בובר: אמר לו: יש לך צורות בתוך ביתך? אמר לו: הן.)

אמר לו: קורות (תנחומא בובר, במדבר רבה: צורות) ביתך — לבנות או שחורות?

אמר לו: לבנות.

אמר לו: כשהיית עוסק עמה — עיניה נתנה בהם (תנחומא בובר: בצורות; במדבר רבה: בצורות הלבנות), וילדה כיוצא בהם.

ואם תמיה אתה על הדבר — למוד מצאנו של יעקב (במדבר רבה: שליעקב אבינו), שמן המקלות היו הצאן מתיחמות,

שנאמר: וַיֶּחֱמוּ הַצֹּאן אֶל הַמַּקְלוֹת(בראשית ל, לט).

והודה מלך הערביים לרבי עקיבה.

המתיחדת בקדושה

הוי: כל אשה שמתיחמת עם בעלה בקדושה — סוף הקדוש ברוך הוא מעמיד ממנה בנים צדיקים.

שכן מצינו בחנה, שנתיחדה עם בעלה בקדושה —

לא קיפח מתן שכרה, ונתן לה בן צדיק כמשה,

שנאמר: אִם יַעֲמֹד מֹשֶׁה וּשְׁמוּאֵל(ירמיה טו, א);

וכן הוא אומר: מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בקוראי שְׁמוֹ(תהלים צט, ו).

וכן חנה אומר: אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי וַיִּתֵּן יְיָ לִי(שמואל א א, כז) —

למה? שנזרע בקדושה.

אמר הקדוש ברוך הוא:

בעולם הזה — כל האומות תיעבתי אותן, על שהן מזרע טומאה;

ובחרתי בכם — שאתם זרע אמת,

שנאמר: וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שׂוֹרֵק כולו זֶרַע אֱמֶת(ירמיה ב, כא),

וכתיב: וּבְךָ בָּחַר יְיָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סגולה(דברים יד, ב).

ואף לעתיד לבוא — איני בוחר אלא בכם, שאתם זרע קדושה, ברוכי יי,

שנאמר: לֹא יגעו לָרִיק וְלֹא יֵלְדוּ לַבֶּהָלָה כִּי זֶרַע בְּרוּכֵי יְיָ וגו׳(ישעיה סה, כג).

״איך אשיתך בבנים״ — לשון הבדלה, וַיָּשֶׁת לוֹ עֲדָרִים לְבַדּוֹ

האֵיךְ אֲשִׁיתֵךְ בַּבָּנִים — שנאה, חיוב, הבדלה, השתופייה והפקר

תנחומא בובר, שלח טו · פתיחתא · ״כי תבאו אל ארץ מושבתיכם״ · ״איך אשיתך בבנים״ — כחיבת בנים; לשון שנאה, חיוב, הבדלה (״וישת לו עדרים לבדו״), השתופייה והפקר

וְאָנֹכִי אָמַרְתִּי אֵיךְ אֲשִׁיתֵךְ בַּבָּנִים וְאֶתֶּן־לָךְ אֶרֶץ חֶמְדָּה נַחֲלַת צְבִי צִבְאוֹת גּוֹיִם וָאֹמַר אָבִי תקראו תִּקְרְאִי־לִי וּמֵאַחֲרַי לֹא תשובו תָשׁוּבִי(ירמיה ג, יט)

ראש הפתיחתא ״כי תבאו אל ארץ מושבתיכם״, עד סוף שרשרת ״איך אשיתך בבנים״; אחריה (פסקה טז) ״דבר אחר: איך אשיתך בבנים ואתן לך ארץ חמדה — ארץ שנתחמדו לה אבות העולם״, ובפסקה יח השיבה ל״ארץ מושבתיכם״ — במדרש דרבי יצחק, פרשת תולדות.

״איך אשיתך בבנים״ (בראש) — הושלם במאגרים (״כבנים״). ״איך״ (בדברי רבי יוסי) — בכתב היד ״אוך״. ״סניגוריא; היאך עשיתם אותי שנהא מלמד״ — הושלם במאגרים (השמטה מ״מלמד״ ל״מלמד״). ״אליעזר״ — היו״ד הושלמה במאגרים. ״בבנים״ (בדברי רבי אליעזר) — בכתב היד ״בבניך״. ״השתופייה״ — אותיות מסופקות, והיו״ד הושלמה. ״כי שת לי״ — בכתב היד ״בי״ (מסומן במאגרים ״כך״), ו״אלים״ כך בכתב היד. ״חביבין״ — הושלם במאגרים. ״הפקר״ — בכתב היד ״הבקר״. ״וג׳״, ״שאמ׳ הכת׳״, ״גו׳״, ״ואו׳״, ״תקי׳״, ״ומא׳״, ״אמ׳״, ״שנ׳״, ״הקב׳ה״ — נפתחו.

המדרש קורא ״נותן״, ״עולה״, ״כופר״ (במסורה: נתן, עלה, כפר).

״איך אשיתך בבנים… אין הלשון הזה אלא לשון בדילה, כמה דאת אמר: וישת לו עדרים״ — גם בפתיחתא ״הנה אנכי שולח מלאך״ (תנחומא, משפטים יז; תנחומא בובר, משפטים י), שלמה — במדרש דרבי יצחק, פרשת תולדות.

וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר(במדבר טו, א).

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אליהם כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲנִי נותן לָכֶם(במדבר טו, ב),

וַעֲשִׂיתֶם אִשֶּׁה לַיְיָ עולה אוֹ זֶבַח לְפַלֵּא נֶדֶר וגו׳(במדבר טו, ג).

זהו שאמר הכתוב:

אֵיךְ אֲשִׁיתֵךְ בַּבָּנִים וְאֶתֶּן לָךְ אֶרֶץ חֶמְדָּה נַחֲלַת צְבִי צִבְאוֹת גּוֹיִם וָאֹמַר אָבִי תִּקְרְאִי לִי וּמֵאַחֲרַי לֹא תָשׁוּבִי(ירמיה ג, יט).

מהו אֵיךְ אֲשִׁיתֵךְ בַּבָּנִים?

היאך אשווה אותך כחיבת בנים.

אמר רבי יוסי ברבי חנינא:

מהו אֵיךְ אֲשִׁיתֵךְ בַּבָּנִים?

אהבה גדולה היתה ביני וביניכם — היאך הכנסתם שנאה ביני וביניכם?

אֵיךְ אֲשִׁיתֵךְ בַּבָּנִים — ואין הלשון הזה אלא לשון שנאה,

שנאמר: וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה(בראשית ג, טו).

דבר אחר:

אֵיךְ אֲשִׁיתֵךְ בַּבָּנִים.

אמר רבי יהושע הלוי:

אמר הקדוש ברוך הוא:

אני הייתי מלמד עליכם סניגוריאסניגוריא — סנגוריה, לימוד זכות; היאך עשיתם אותי שנהא מלמד קטיגוריאקטיגוריא — קטגוריה, לימוד חובה?

אֵיךְ אֲשִׁיתֵךְ בַּבָּנִים — ואין הלשון הזה אלא לשון חיוב,

שנאמר: אִם כופר יוּשַׁת עָלָיו וגו׳(שמות כא, ל).

דבר אחר:

אֵיךְ אֲשִׁיתֵךְ בַּבָּנִים.

אמר רבי אייא:

אמר הקדוש ברוך הוא:

לאיזו אומה עשיתי מה שעשיתי לכם?

לאיזו אומה קרעתי את הים?

לאיזו אומה נתתי לה את התורה?

לאיזו אומה הבדלתי כשם שהבדלתי אתכם?

אֵיךְ אֲשִׁיתֵךְ בַּבָּנִים — אין הלשון הזה אלא לשון הבדלה,

שנאמר: וַיָּשֶׁת לוֹ עֲדָרִים לְבַדּוֹ וגו׳(בראשית ל, מ).

דבר אחר:

אֵיךְ אֲשִׁיתֵךְ בַּבָּנִים.

אמר רבי אליעזר:

אמר הקדוש ברוך הוא:

לאיזו אומה עשיתי מה שעשיתי לכם?

לא עשיתי אתכם אומה מיוחדת בעולם, והפרשתי אתכם מכל האומות,

שנאמר: לֹא תִתְחַתֵּן בָּם וגו׳(דברים ז, ג).

אֵיךְ אֲשִׁיתֵךְ בַּבָּנִים וגו׳ — אין הלשון הזה אלא לשון השתופייההשתופייה — שותפות, שיתוף,

שנאמר: כִּי שָׁת לִי אלים זֶרַע אַחֵר וגו׳(בראשית ד, כה).

דבר אחר:

אֵיךְ אֲשִׁיתֵךְ בַּבָּנִים וגו׳.

אמר רבי ברכיה הכהן בירבי חנינא:

חביבין הייתם עלי כאדם שהיה לו כרם אחד, והיה מעדרו ומנכשו ועושה כל צורכו —

היאך עשיתם לי לעשותכם הפקר?

ואין הלשון הזה אלא לשון הפקר,

שנאמר: וַאֲשִׁיתֵהוּ בָתָה לֹא יִזָּמֵר וְלֹא יֵעָדֵר וְעָלָה שָׁמִיר וָשָׁיִת(ישעיה ה, ו).

תרגום לעבריתסניגוריא סנגוריה, לימוד זכות קטיגוריא קטגוריה, לימוד חובה השתופייה שותפות, שיתוף

חלק ב

מדרשים מאוחרים

גבורה מלמעלה — מיחם את הצאן כרצונו

ונתן גדולה ליעקב, שבירכו שבעה פעמים

משנת רבי אליעזר, פרשה ח · דרשה · שבע ברכות ליעקב, מן ״ולאם מלאם יאמץ״ ועד ״במראות הלילה״; בזכותו ירדו בניו למצרים בנחת, ושלט בצאן, ושמו ישורון

הפסקה היא מן הרשימה ״כל מי שנכפל שמו נתן לו הקדוש ברוך הוא גדולה בעולם״ (נח, שם, תרח, אברהם, יעקב, משה, שמואל), ונדפסה כאן הפסקה על יעקב.

״וגו׳״, ״בחבלי אדם… נחלות״ ו״עול המצרים״ — השלמות המהדיר, בתוך [ ]. ״אמר״, ״שנאמר״, ״הכתוב״ — במקור ״אמ׳״, ״שנ׳״, ״הכת׳״. ״ואט אליו אוכל״ — כך במקור (בפסוק: אוכיל).

נוסח אחר: מדרש תדשא ה — ״יעקב אבינו נתברך בעשר ברכות בשבעה מקומות״; שם הראשון ״ויאמר יי לה שני גוים בבטנך״ (כאן ״ולאם מלאם יאמץ״), החמישי ״ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני״ (כאן ״שוב אל ארץ אבותיך״), והשביעי ״ויאמר אנכי האל אלהי אביך אל תירא״ (כאן ״ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה״); ושם הטעם — כנגד שבעה ״כי טוב״ במעשה בראשית.

הפסקה כולה גם במדרש דרבי יצחק, פרשת תולדות, בפרשה ״ויתן לך האלהים״.

נתן גדולה ליעקב, שבירכו שבעה פעמים:

פעם ראשונה — ועוד שהוא במעי אמו,

שנאמר: וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ(בראשית כה, כג);

שניה — וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם(בראשית כז, כח);

שלישית — וְאֵל שַׁדַּי(בראשית כח, ג) וגו׳;

רביעית — וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו(בראשית כח, יג);

חמישית — שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ(בראשית לא, ג);

ששית — וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב(בראשית לה, ט);

שביעית — וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹות הַלַּיְלָה(בראשית מו, ב).

הרויח לבניו בזכותו —

שלא היו ראויין לירד למצרים אלא בקולריןבקולרין — בקולרים, בטבעות ברזל על הצוואר ובשלשלאות, ממה שעשו ביוסף;

אלא בזכות יעקב משכן הקדוש ברוך הוא בנחת,

שנאמר: בְּחַבְלֵי אָדָם אֶמְשְׁכֵם(הושע יא, ד).

בְּחַבְלֵי אָדָם — אמר להן לתת נחלות,

כענין שנאמר: וַיִּפְּלוּ חַבְלֵי מְנַשֶּׁה עֲשָׂרָה(יהושע יז, ה).

וָאֶהְיֶה להן כִּמְרִימֵי עֹול עַל לחייהן —

שהקלתי מעליהן עול המצרים והכנענים;

וְאַט אֵלָיו אוכל —

שהטיתי אליהן כלכלתן בשני רעבון,

שנאמר: וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף(בראשית מז, יב).

עד היכן נתן לו?

שהשליטו להיות מיחם את הצאן כדרך שהוא רוצה,

שנאמר: וַיִּקַּח לוֹ יַעֲקֹב מַקַּל לִבְנֶה(בראשית ל, לז),

וַיַּצֵּג אֶת הַמַּקְלוֹת(בראשית ל, לח),

וַיֶּחֱמוּ הַצֹּאן אֶל הַמַּקְלוֹת(בראשית ל, לט) —

מה שאין כל בריה יכולה לעשות כן.

מלמד שנתן לו מעין גבורה מלמעלה;

שלא היה עושה כן בעדרי לבן, אלא בעדריו,

שנאמר: וַיָּשֶׁת לוֹ עֲדָרִים לְבַדּוֹ(בראשית ל, מ).

ולא עוד, אלא לאחר אסיפתו קראו הכתוב בשמות מחוברין:

שהיה שמו יעקב וישראל,

הוסיף לו לאחר אסיפתו ישורון — שר ומיושר,

שנאמר: אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב וִישֻׁרוּן בָּחַרְתִּי בוֹ(ישעיה מד, ב).

תרגום לעבריתבקולרין בקולרים, בטבעות ברזל על הצוואר

והכשבים הפריד יעקב — כבש כנגד יעקב

זפַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר — כנגד האבות

במדבר רבה, פרשה יג, יד · דרשת הפסוק · ״וקרבנו קערת כסף אחת״ · הפר, האיל והכבש שבקרבן הנשיא — כנגד אברהם, יצחק ויעקב

מתוך דרשת קרבנו של נחשון (״וקרבנו קערת כסף אחת״) כנגד מלכות בית דוד: הקערה והמזרק — שלמה ומלך המשיח, הכף — עשרה דורות מפרץ ועד דוד, השעיר — יהודה; ״זה קרבן נחשון — כיון שראה הקדוש ברוך הוא שהקריב על סדר האבות ושלשלת המלוכה״.

״שנ׳״, ״שכתו׳״ — נפתחו. הדבר גם במדרש דרבי יצחק, פרשת וירא, על ״וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל״.

פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר(במדבר ז, טו) — כנגד אברהם, שהיה עיקר היחס, שעליו נאמר: וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם(בראשית יח, ז).

אַיִל אֶחָד — כנגד יצחק, שכתוב בו: וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹולָה תַּחַת בְּנוֹ(בראשית כב, יג).

כֶּבֶשׂ אֶחָד — כנגד יעקב, שנאמר בו: וְהַכְּשָׂבִים הִפְרִיד יַעֲקֹב(בראשית ל, מ).

חילופי נוסח והשלמות

בראשית רבה, תנחומא, תנחומא בובר, מדרש תהלים, משנת רבי אליעזר, במדבר רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אל— (הוספה)
אחוטר חיור— (הוספה)
אדכתיב— (הוספה)
אלבן— (הוספה)
גהיםיונה
גיונההים
דכושיכושית
האֵיךְ אֲשִׁיתֵךְ בַּבָּנִים— (הוספה)
האיךאוך
הסניגוריא; היאך עשיתם אותי שנהא מלמד— (הוספה)
הי— (הוספה)
הבבניםבבניך
הי— (הוספה)
הכיבי
החביבין— (הוספה)
ההפקרהבקר
ההפקרהבקר
ווגו׳— (הוספה)
ובְּחַבְלֵי אָדָם — אמר להן לתת נחלות— (הוספה)
ועול המצרים— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית)
תנחומא בוברכתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר
מדרש תהליםכתב יד קמברידג׳ Or. 786
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
משנת רבי אליעזרמהדורת אנלאו
במדבר רבהכתב יד מינכן 97
§§117§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה קיז

מלך אסור ברהטים

וַיַּצֵּג אֶת הַמַּקְלוֹת אֲשֶׁר פִּצֵּל בָּרְהָטִים(בראשית ל, לח)

״מלך אסור ברהטים״ — הקדוש ברוך הוא אסר עצמו להשרות שכינתו ברהטים של יעקב, בזכות אברהם ובזכות יעקב; זכות ״ויצג את המקלות״ בעצירת מטר

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

ויקרא רבה, תנחומא, משנת רבי אליעזר §§cover-end§§

חלק א

הלכה: זכות אבות בעצירת מטר

אעמדו בתפלה — מורידים לפני התיבה

משנת רבי אליעזר, פרשה טו · הלכה · המורידים לפני התיבה בתענית, הזכרת זכות אבות; בעצירת מטר — אברהם ״ויפקח אלהים את עיניה״, יצחק, יעקב ומשה

המדרש קורא ״הלא אתה יי אלהינו הורשתה… מלפני ישראל״ (במסורה: הלא אתה אלהינו הורשת… מלפני עמך ישראל).

הפסקה גם במדרש דרבי יצחק, פרשת וירא, בפרשה ״ויפקח אלהים את עיניה״.

״ויצג את המקלות… ברהטים בשקתות המים״ — המעינות שנתברכו בבוא יעקב, ובלעם כפוי טובה (משנת רבי אליעזר, פרשה ז) — בפרשה קיד, נחשתי ויברכני יי בגללך.

עמדו בתפלה —

מורידים לפני התיבה זקן ורגיל,

ופרקו נאהופרקו נאה — ונקי מעבירות מימי בחרותו,

ויש לו בנים,

וביתו ריקןוביתו ריקן — ואין לו פרנסה (וטורח בה, ולבו שלם בתפילתו),

שפל ברךשפל ברך — עניו,

ונוח תשחורתונוח תשחורת — ונוח מימי בחרותו (תשחורת — ימי השחרות, הנעורים),

ומורצה לעםומורצה לעם — ורצוי לציבור —

כדי שיהא לבו שלם בתפלה.

ירד לפניהן —

מזכירין זכות אבות, וזכות נביאים, וזכות חסידים הראשונים;

אבל אין אומרים מי שענה את אברהם, את משה ואת יהושע אלא בפני הבית בלבד,

אלא מזכירין בלבד.

וכן מצינו במשה רבינו עליו השלום שהזכיר זכות אבות,

שנאמר: זְכֹור לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל(שמות לב, יג).

מצינו בדוד שהזכיר זכות אבות,

שנאמר: יְיָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל אֲבֹותֵינוּ וגו׳(דברי הימים א כט, יח).

וכן מצינו ביהושפט שהזכיר זכות אבות,

שנאמר: הֲלֹא אַתָּה יי אֱלֹהֵינוּ הורשתה אֶת יֹושְׁבֵי הָאָרֶץ הַזֹּאת מִלִּפְנֵי יִשְׂרָאֵל וַתִּתְּנָהּ לְזֶרַע אַבְרָהָם אֹהַבְךָ וגו׳(דברי הימים ב כ, ז).

וכן מצינו באליהו שהזכיר זכות אבות,

שנאמר: וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא(מלכים א יח, לו).

בעצירת מטר מזכירין זכות אבות:

אברהם — שנאמר בשפחתו: וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת עֵינֶיהָ(בראשית כא, יט);

יצחק — שכתוב בו: וַיָּשׇׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר(בראשית כו, יח);

ויעקב — שכתוב בו: וַיַּצֵּג אֶת הַמַּקְלוֹת(בראשית ל, לח);

משה — שכתוב בו: וַיִּצְעַק אֶל יְיָ וַיּוֹרֵהוּ יְיָ עֵץ(שמות טו, כה).

ואומרין:

אתה, שענית את אבותינו בעצירת מטר ובמרירות מים — אתה תענינו בעת הזאת.

תרגום לעבריתופרקו נאה ונקי מעבירות מימי בחרותו וביתו ריקן ואין לו פרנסה (וטורח בה, ולבו שלם בתפילתו) שפל ברך עניו ומורצה לעם ורצוי לציבור ונוח תשחורת ונוח מימי בחרותו (תשחורת — ימי השחרות, הנעורים)

חלק ב

דברי האמוראים

ברֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמֶל — הרשים והדלים, והמלך האסור ברהטים

ויקרא רבה, פרשה לא, ד · פתיחתא רביעית · ״צו את בני ישראל״ · הרשים כאליהו והדלים כדויד; ״מלך אסור ברהטים״ — בזכות אברהם ובזכות יעקב; משה ומי מריבה, ומלך גוזר וישראל מקיימין

רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמֶל וְדַלַּת רֹאשֵׁךְ כָּאַרְגָּמָן מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים(שיר השירים ז, ו)

הפתיחתא השנייה שבסימן, שלמה, עד ״צו את בני ישראל״; לפניה פתיחתא של בר קפרא על ״כי אתה תאיר נרי״ (תהלים יח, כט), שגם היא נחתמת ב״צו את בני ישראל״.

״שעלה״ — בכתב היד ״עלה״, ותוקן במאגרים. ״ביום ההוא כדויד״ (זכריה יב, ח) ו״ברהטים״ (בראשית ל, לח) — הושלמו ממרגליות, שבלעדיהם אין ראיה לדרשה. ״ויצג״ — בכתב היד ״ויצל״, מסומן במאגרים ״כך״.

״ויש אומרים בדניאל״ — במרגליות ״כדניאל״. ״רבי בא בר כהנא״ — בלא ״אמר״ (במרגליות ״אמ׳״). ״בשביל רהטים שלמים״ = של מים; במרגליות ״רהטים של מי מריבה״. ״שלא יכנס לארץ״ — במרגליות ״שגזר עליו… לארץ ישראל״.

משל האשה: ״מקופתו״ — מסומן במאגרים ״כך״; תוקן ל״בקומפון״ כלשון כתב היד עצמו בהמשך (״מחזירין אותה בקומפון״, ושם ״מקומפון״ תוקן בידי הסופר). ״תלה״ — בכתב היד ״תה״, ותוקן במאגרים. ״בצוארי״ ו״שבשבילן״ — בכתב היד ״בצוארו״, ״שבשביליו״ (מסומנים ״כך״); תוקנו כבמרגליות. ״משה לפני״ — הושלם במאגרים. במרגליות ״אומ׳ דומה שנמצא בה…״, ״איני נכנס״, ״אמ׳ לו הקב״ה״.

משל הקרוכין: ״בנו״ — בכתב היד ״בני״; ״כן ניקטעה״ — בכתב היד ״כ ניקטעה״ (תוקנו במאגרים). במרגליות ״אי לי כן ניזק בני״, ו״לומר כן הרגתי״. ״דכתיב״ שאחרי ״הדא הוא״ — הושלם; בכתב היד הקיצור בלא דל״ת.

״רבי יוחנן [אמר]״ — ״אמר״ הושלם במאגרים; במרגליות ״ר׳ נחמן אמ׳״. ״ודרכו״ — תיקון הסופר (״ודרכי״).

שיר השירים רבה, פרשה ז, יב — חילופיו בפנים; אין שם שני המשלים (האשה שאכלה מפגי שביעית, הבן שנהפכה עליו הקרוכין), ו״רבי נחמיה אמר״ תחת ״רבי יוחנן אמר״; בזכות אברהם — ״חד אמר״ (תחת ״רבי בא בר כהנא״), ובזכות יעקב — ״ורבי לוי אמר״; ״שאסר עצמו בשבועה״ — בלי ״הקדוש ברוך הוא״. שם ״שנאמר: ואליהו עלה אל ראש הכרמל וישם פניו בין ברכיו״, ״ודלת ראשו כארגמן״, ״והיה הנכשל ביום ההוא כדוד״, ״ויהיה בישורון מלך״ (בדברי רבי נחמיה), ״ויצג את המקלות״ (בלי ״אשר פצל ברהטים״), ובדברי רבי ברכיה ״ברהטים — שנאסר ונגזר עליו״. בכתב היד שם ״שלא-בינ׳ יעקב״ (כלומר ״של אבינו״), ובוילנא ״של יעקב אבינו״; ״אברהם״ — מסופק; בוילנא ״וחד אמר״ (בכתב היד ״ורבי לוי אמר״) ו״ברהטים — שנגזר עליו״.

מקבילות: תנחומא, תצוה ו, ותנחומא בובר, תצוה ב (להלן, ג) — ״בזכות ריצות שרץ אברהם״. במדרש זוטא, שיר השירים: ״מלך אסור ברהטים — זה יעקב, שנאמר ויצג את המקלות אשר פצל ברהטים״.

ראשך עליך ככרמל — הרשים והדלים

רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמֶל(שיר השירים ז, ו) —

אמר הקדוש ברוך הוא (שיר השירים רבה: לישראל, ראשך עליך ככרמל): הרשים שבכולם (שיר השירים רבה: הרשים שבכם) חביבין עלי כאליהו, שעלה לראש הכרמל (שיר השירים רבה: להר הכרמל).

הדא הוא דכתיב (שיר השירים רבה: שנאמר):

וְאֵלִיָּהוּ עָלָה אֶל רֹאשׁ הַכַּרְמֶל וַיִּגְהַר אַרְצָה(מלכים א יח, מב).

ולמה (שיר השירים רבה: שם) פָּנָיו בֵּין בִּרְכָּיו?

אלא אמר לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו שלעולם, אם אין לנו זכות (שיר השירים רבה: אין לנו זכות) — הַבֵּט לַבְּרִית(תהלים עד, כ).

וְדַלַּת רֹאשֵׁךְ כָּאַרְגָּמָן — (שיר השירים רבה: אמר הקדוש ברוך הוא:) הדלים שבכם (שיר השירים רבה: הדלין והרשים שבישראל) חביבין עלי כדויד.

הדא הוא דכתיב (שיר השירים רבה: שנאמר):

וְהָיָה הַנִּכְשָׁל בָּהֶם בַּיּוֹם הַהוּא כְּדָוִיד(זכריה יב, ח).

ויש אומרים: בדניאל (שיר השירים רבה: כדניאל),

דכתיב ביהביה — בו: וְהַלְבִּישׁוּ לְדָנִיֵּאל אַרְגְּוָונָא(דניאל ה, כט).

מלך אסור ברהטים

מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים.

מֶלֶךְ — זה מלך מלכי המלכים (שיר השירים רבה: הקדוש ברוך הוא),

דכתיב (שיר השירים רבה: דכתיב ביה): יְיָ מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ(תהלים צג, א).

אָסוּר בָּרְהָטִים — שאסר הקדוש ברוך הוא עצמו בשבועה,

שהוא משרה שכינתו בתוך רהטיו שלאבינו יעקב (שיר השירים רבה: ישראל, ברהטים של אבינו יעקב).

בזכות מי?

רבי אבא בר כהנא ורבי לוי.

רבי בא בר כהנא:

בזכותו שלאברהם (שיר השירים רבה: בזכותו של אבינו אברהם), דכתיב (שיר השירים רבה: שנאמר): וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם(בראשית יח, ז).

רבי לוי אמר:

בזכותו שליעקב (שיר השירים רבה: בזכות יעקב אבינו), דכתיב ביה (שיר השירים רבה: שכתוב): וַיַּצֵּג אֶת הַמַּקְלוֹת אֲשֶׁר פִּצֵּל בָּרְהָטִים(בראשית ל, לח).

מלך זה משה — מי מריבה

אמר רבי ברכיה:

מֶלֶךְ — זה משה,

דכתיב ביה (שיר השירים רבה: שנאמר): וַיְהִי בִישֻׁורוּן מֶלֶךְ(דברים לג, ה).

אָסוּר בָּרְהָטִים — שגזר הקדוש ברוך הוא (שיר השירים רבה: שנאסר ונגזר עליו) שלא יכנס לארץ (שיר השירים רבה: לארץ ישראל).

בשביל מי? בשביל רהטים שלמים (שיר השירים רבה: בשביל מה? ברהטים של מי מריבה).

הדא הוא דכתיב:

הֵמָּה מֵי מְרִיבָה(במדבר כ, יג).

משל האשה שאכלה מפגי שביעית

רבי יהודה משלו משל:

למה הדבר דומה?

למלך שגזר ואמר: כל מי שילקוט ויאכל מפגי שביעית — תהו מחזירין אתה בקומפוןבקומפון — בשדה הכינוס, בכיכר (לעיני הכל).

והלכה אשה אחת, בת טובים ובת גניסיםגניסים — בעלי ייחוס, ממשפחה חשובה, ולקטה ואכלה מפגי שביעית.

התחילו מחזירין אותה בקומפון.

והיתה צווחת ואומרת: בבקשה ממך, אדני המלך,

תלה את הפגין הללו בצוארי,

כדי שלא יהו הביריות אומרין שנמצא בה דבר שלערוה או דבר שלכשפין;

אלא מתוך שהן רואין את הפגין הללו בצוארי,

הן יודעין שבשבילן אני מחזרת.

כך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא:

רבונו שלעולם, כתוב בתורתך מפני מה אינו נכנס לארץ ישראל,

שלא יהו ישראל אמרין שזייף משה את התורה, או שאמר דבר שלא נצטווה.

אמר לו: חייך, שאני כותבה שלא היתה אלא על המים.

הדא הוא דכתיב:

כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר צִין(במדבר כז, יד).

משל הבן שנהפכה עליו הקרוכין

רבי שמעון מושלו משל:

למה הדבר דומה?

למלך שהיה מהלך בדרך, ובנו עמו על קרוכיןקרוכין — כרכרה, מרכבה.

כיון שהיגיעו למקום צר, נהפכה קרוכין על בנו:

נסמת עינו, נקטעה ידו, נשברה רגלו.

כיון שהיה מגיע לאותו מקום, היה מזכיר ואומר:

אי לו! כן ניזק בנו, כן ניסמת עינו, כן ניקטעה ידו, וכן נשברה רגלו.

כך הקדוש ברוך הוא מזכיר בתורתו מי מריבה שלשה פעמים:

כן הרגתי את משה, כך הרגתי את אהרן, כן הרגתי את מרים.

הדא הוא דכתיב:

נִשְׁמְטוּ בִידֵי סֶלַע שֹׁופְטֵיהֶם וְשָׁמְעוּ אֲמָרַי כִּי נָעֵמוּ(תהלים קמא, ו).

מלך גוזר וישראל מקיימין

רבי יוחנן אמר:

מֶלֶךְ — זה משה,

דכתיב: וַיְהִי בִישֻׁורוּן מֶלֶךְ.

אמר הקדוש ברוך הוא למשה: אני מניתיך (שיר השירים רבה: מניתיך) מלך על ישראל,

ודרכו שלמלך להיות גוזר ואחרים מקיימים —

כך תהא גוזר (שיר השירים רבה: על ישראל), וישראל מקיימין (שיר השירים רבה: והן מקיימין).

(שיר השירים רבה: הדא הוא דכתיב:) צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל(ויקרא כד, ב).

תרגום לעבריתביה בו גניסים בעלי ייחוס, ממשפחה חשובה בקומפון בשדה הכינוס, בכיכר (לעיני הכל) קרוכין כרכרה, מרכבה

גבזכות ריצות שרץ אברהם — ומשה מלך גוזר

תנחומא, תצוה ו · פתיחתא · ״ואתה תצוה״ · הרש שבישראל כאליהו והדל כדניאל; ״מלך אסור ברהטים״ — בזכות ריצות אברהם ובזכות יעקב; משה מלך גוזר

רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמֶל וְדַלַּת רֹאשֵׁךְ כָּאַרְגָּמָן מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים(שיר השירים ז, ו)

הפתיחתא שלמה, עד ״ואתה תצוה את בני ישראל״; אחריה ״שמן זית זך כתית למאור״ — עניין אחר.

״כביכול״ — בכתב היד ״כב־יכול״. ״כהנא״ — הה״א מסופקת. ״האהלה״ — הה״א הושלמה במאגרים. ״זש׳ה״, ״שנ׳״, ״דכתי׳״, ״הקב׳ה״, ״ר׳״, ״שכת׳״, ״אמ׳״ — נפתחו.

תנחומא בובר, תצוה ב (בדפוס בובר): ״זה שאמר הכתוב ראשך עליך ככרמל — הדלים והחרשים שבכם הן חביבין לפני כדניאל״ (בלי אליהו), ובראיות לריצות אברהם רק ״וימהר אברהם האהלה, ואל הבקר רץ אברהם״; ״רבי לוי אמר: בזכות יעקב״ (כאן ״רבי אבא בר כהנא״); ״דבר אחר: מלך אסור ברהטים״ לפני דברי משה.

נוסח אחר לויקרא רבה לא, ד (לעיל, ב): כאן הרש כאליהו והדל כדניאל, ״בזכות ריצות שרץ אברהם״ בארבעה פסוקים, ודברי יעקב בשם רבי אבא בר כהנא; ואין כאן משה ומי מריבה ומשלי רבי יהודה ורבי שמעון.

המדרש קורא ״אותו״ (במסורה: אתו).

וְאַתָּה תְּצַוֶּה(שמות כז, כ).

זה שאמר הכתוב:

רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמֶל(שיר השירים ז, ו) —

הרש שבישראל שקול כאליהו,

שנאמר: וְאֵלִיָּהוּ עָלָה אֶל רֹאשׁ הַכַּרְמֶל(מלכים א יח, מב).

וְדַלַּת רֹאשֵׁךְ כָּאַרְגָּמָן —

הדל שבישראל שקול כדניאל,

דכתיב ביהביה — בו: וְהַלְבִּישׁוּ לְדָנִיֵּאל אַרְגְּוָונָא(דניאל ה, כט).

מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים.

אמר להם הקדוש ברוך הוא: כביכול, אני אסור בשבועה עמכם (תנחומא בובר: כביכול אסור אני ביניכם).

בזכות מה?

בזכות ריצות (תנחומא בובר: הריצות) שרץ אברהם לפני,

שנאמר: וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם(בראשית יח, ז),

וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אותו,

וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה(בראשית יח, ו),

וַיַּרְא וַיָּרׇץ לִקְרָאתָם(בראשית יח, ב).

הוי: מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים.

מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים —

כך דרש רבי אבא בר כהנא:

מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים — בזכות יעקב, שכתוב בו: בָּרְהָטִים בְּשִׁקְתוֹת הַמָּיִם(בראשית ל, לח).

מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים.

אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: מלך עשיתיך (תנחומא בובר: משה, מלך עשיתיך);

ומלך — גזירתו עושים (תנחומא בובר: מה המלך גוזר והן עושין);

ואף אתה — גוזר עליהם, והם עושים:

וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

תרגום לעבריתביה בו

חילופי נוסח והשלמות

ויקרא רבה, תנחומא, משנת רבי אליעזר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
בשעלהעלה
בביום— (הוספה)
בההוא— (הוספה)
בכדויד— (הוספה)
בויצגויצל
בברהטים— (הוספה)
בבקומפוןמקופתו
בתלהתה
בבצואריבצוארו
בשבשבילןשבשביליו
במשה לפני— (הוספה)
בבנובני
בכןכ
בדכתיב— (הוספה)
באמר— (הוספה)
גהָ— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
משנת רבי אליעזרמהדורת אנלאו
ויקרא רבהכתב יד לונדון 340, והפסקה האחרונה מכתב יד פריז 149
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
§§118§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה קיח

תפלה לעני כי יעטף

וּבְהַעֲטִיף הַצֹּאן לֹא יָשִׂים וְהָיָה הָעֲטֻפִים לְלָבָן(בראשית ל, מב)

״והיה העטופים ללבן״ — הלקישים, כפועל שבעל מלאכתו ילקישנה בסוף; העטיפה — תפלה, ״תפלה לעני כי יעטף״, ולשון לידה

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

ויקרא רבה, מדרש תהלים §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

וְהָיָה הָעֲטֻפִים לְלָבָן — לקישיא

אפָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר — הפועל המשמר והעטופים

ויקרא רבה, פרשה ל, ג · פתיחתא שלישית · ״ולקחתם לכם״ · דוד מלך ועני; רבי אלכסנדרי: הפועל שבעל מלאכתו מפליג וילקישנה בסוף — ״והיה העטופים ללבן״; תפילתו של מנשה ותפילת הדורות האחרונים

פָּנָה אֶל־תְּפִלַּת הָעַרְעָר וְלֹא־בָזָה אֶת־תְּפִלָּתָם תִּכָּתֶב זֹאת לְדוֹר אַחֲרוֹן וְעַם נִבְרָא יְהַלֶּל־יָהּ(תהלים קב, יח–יט)

הפתיחתא ״פנה אל תפלת הערער״ שלמה, מ״אין אנו יכולין לעמד על אופו של דוד״ עד ״ולקחתם לכם״; לפניה בכתב היד ״שנצחו ישראל בדין… וגם נצח ישראל לא ישקר״ — סוף הפתיחתא הקודמת.

״אופו״ — בכתב היד מקום ריק, והושלם כבמרגליות. ״בשעה שהיה (קורא) רואה״ — ״קורא״ נמחק במאגרים. ״לכשיפליג בעל מלאכתו״ — בגליון, תחת ״לכשיגפי לבעל״ שנמחק. ״קיאמה״ — במרגליות ״קימאה״ (מעט), ״לקישיא״ — המאוחרות.

״לא ראשו סופו״ — ״סופו״ בגליון. ״היה לו לומר לא בזה את תפלתו; ואם ולא בזה את תפלתם — היה לו לומר״ — חסר בכתב היד (דילוג מ״היה לו לומר״ לדומהו, מסומן במאגרים), והושלם ממרגליות. ״את תפלתם״ — בכתב היד ״אל״, מסומן ״כך״. ״וישיבהו״ — הו״ו הראשונה נמחקה בידי הסופר. ״כי יי הוא האלהים״ — ״הוא״ חסר בכתב היד (מסומן במאגרים), והושלם כבמסורה ובמרגליות.

״ברוח הקדש השיבו, כמה דתימר ישב רוחו״ — במרגליות ״ברוח השיבו, כד״א משיב הרוח״. ״יהלל יה״ — בכתב היד בכל המקומות ״הללויה״, מסומן ״כך״. ״זה דורו״ (של חזקיהו) — בגליון. ״ומה עליה״ — במרגליות ״ומה עלינו לעשות״. בעניין ״ויעתר״ במרגליות ״מהו ויעתר לו״, ואחרי תפילת מנשה ״דבר אחר… זה דורו של מרדכי״ — אינם בכתב היד.

קריאות פסיקתא דרב כהנא — ולקחתם ג, אותה פתיחתא; שם ״אמר רבי ראובן״ (כאן ״רבי אבין״), ״רבי יצחק בר חקילא״, ״רבי לעזר ברבי שמעון״ (כאן ״רבי אלעזר ברבי סימון״), ״רבי שמואל בר יונה״; ״ברוח השיבו — כמה דאת אומר: משיב הרוח״, ״וידע מנשה כי יי הוא האלהים״.

״ובהעטיף הצאן… רבי יוחנן אמר: בכיריא דלבן; ורבי שמעון בן לקיש אמר: לקישיא דלבן״ — בבראשית רבה עג, יא, בפרשה קטז, ויקח לו יעקב מקל לבנה.

מלך ועני

פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר וגו׳(תהלים קב, יח).

אמר רבי אבין:

אין אנו יכולין לעמד על אופואופו — דרכו, טבעו של דוד:

פעמים שקורא את עצמו מלך, ופעמים שקורא את עצמו עני.

הא כיצד?

בשעה שהיה רואה (פסיקתא דרב כהנא: שהוא צופה ורואה) שהצדיקים עתידין לעמד ממנו — כגון אסא, יהושפט, חזקיהו, יאשיהו — הוא קורא עצמו מלך.

הדא הוא דכתיב:

אֱלֹהִים מִשְׁפָּטֶיךָ לְמֶלֶךְ תֵּן(תהלים עב, א). (פסיקתא דרב כהנא: וצדקתך לבן מלך)

ובשעה שהיה צופה ורואה שהרשעים עתידין לעמד ממנו — כגון אחז, מנשה, אמון — הוא קורא עצמו עני:

תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף(תהלים קב, א).

הפועל המשמר

רבי אלכסנדרי פתר קריא בפועל:

מה פועל זה יושב ומשמר כל היום — אימתי?

לכשיפליג בעל מלאכתולכשיפליג בעל מלאכתו קיאמה, וילקישנה בסוף — כשיתרחק בעל הבית מעט, והוא ישלים את מלאכתו באיחור, בסוף היום קיאמהקיאמה — מעט, קצת (פסיקתא דרב כהנא: קימעא), וילקישנהוילקישנה — ויאחר אותה, יעשנה מאוחר בסוף.

כמה דתימרכמה דתימר — כמו שאתה אומר (כמו שנאמר): וְהָיָה הָעֲטֻופִים לְלָבָן וְהַקְּשֻׁורִים לְיַעֲקֹב(בראשית ל, מב).

מהו הָעֲטֻופִים?

רבי יצחק בר חקולא אמר: לקישיאלקישיא — המאוחרים, האפילים.

תפילתו של מנשה

אמר ריש לקיש:

הפסוק הזה — לא ראשו סופו, ולא סופו ראשו.

אם פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר — היה לו לומר ׳לא בזה את תפלתו׳; ואם ׳ולא בזה את תפלתם׳ — היה לו לומר ׳פנה אל תפלת הערערים׳.

אלא פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר — זה מנשה מלך יהודה;

וְלֹא בָזָה אֶת תְּפִלָּתָם — זה תפלתו ותפלת אבתיו.

הדא הוא דכתיב:

וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו וַיֵּעָתֶר לוֹ(דברי הימים ב לג, יג). (פסיקתא דרב כהנא: ׳ויעתר לו׳ — ׳ויחתר׳ כתיב)

אמר רבי אלעזר ברבי סימון:

בערביא צוחין לעתירתא — חתירתאבערביא צוחין לעתירתא — חתירתא — בערביה קוראים לתפילה 'חתירה'.

וַיְשִׁיבֵהוּ יְרוּשָׁלִַם — (פסיקתא דרב כהנא: למלכותו — במה השיבו?)

רבי שמואל ברבי יונה אמר בשם רבי אחא:

ברוח הקדש השיבו (פסיקתא דרב כהנא: ברוח השיבו), כמה דתימר: יַשֵּׁב רוּחוֹ(תהלים קמז, יח).

כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים —

באותה שעה אמר מנשה: אית דין ואית דייןאית דין ואית דיין — יש דין ויש דיין.

תפילת הדורות האחרונים

רבי יצחק פתר קריא

בדורות הללו, שאין להן לא מלך ולא נביא ולא אורים ותומים (פסיקתא דרב כהנא: ולא אורים ולא תומים), אלא תפלה זו בלבד.

אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבון העולמים, אף לא (פסיקתא דרב כהנא: אף היא — לא) תבזה עליה!

תִּכָּתֶב זֹאת לְדוֹר אַחֲרוֹן(תהלים קב, יט) — מיכן שהקדוש ברוך הוא מקבל את השבים.

וְעַם נִבְרָא יהלל יה — שבראם הקדוש ברוך הוא ברייה חדשה.

דבר אחר:

תִּכָּתֶב זֹאת לְדוֹר אַחֲרוֹן — זה דורו של חזקיהו (פסיקתא דרב כהנא: שהיה נטוי למיתה).

וְעַם נִבְרָא יהלל יה — שבראם הקדוש ברוך הוא בריה חדשה.

דבר אחר:

תִּכָּתֶב זֹאת לְדוֹר אַחֲרוֹן — זה דורו של מרדכי (פסיקתא דרב כהנא: מרדכי ואסתר), שהיו נטוים למיתה.

וְעַם נִבְרָא יהלל יה — שבראם הקדוש ברוך הוא ברייה חדשה.

דבר אחר:

תִּכָּתֶב זֹאת לְדוֹר אַחֲרוֹן — אלו דורות הללו, שהן נטוין למיתה.

וְעַם נִבְרָא יהלל יה — שעתיד הקדוש ברוך הוא לבראתן ברייה חדשה.

ומה עליה? לוקח (פסיקתא דרב כהנא: ומה עלינו? ליקח) לולב ואתרוג, ולקלס להקדוש ברוך הוא.

לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם(ויקרא כג, מ).

תרגום לעבריתלקישיא המאוחרים, האפילים אית דין ואית דיין יש דין ויש דיין קיאמה מעט, קצת לכשיפליג בעל מלאכתו קיאמה, וילקישנה בסוף כשיתרחק בעל הבית מעט, והוא ישלים את מלאכתו באיחור, בסוף היום וילקישנה ויאחר אותה, יעשנה מאוחר בערביא צוחין לעתירתא — חתירתא בערביה קוראים לתפילה 'חתירה' כמה דתימר כמו שאתה אומר (כמו שנאמר) אופו דרכו, טבעו

כִי יַעֲטֹף — אין עטיפה אלא תפלה

בוּתְפִלַּת יְשָׁרִים רְצוֹנוֹ — תפלה לעני

מדרש תהלים, מזמור קב, א · פתיחתא · ״תפלה לעני כי יעטף״ · נוסח אחר · תפלת ישרים ולא זבח; דוד קורא עצמו עני כנגד הרשעים שעומדין ממנו; מנשה; ״העטופים״ — שקנה יעקב בעטיפת תפלה

זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֲבַת יְיָ וּתְפִלַּת יְשָׁרִים רְצוֹנוֹ(משלי טו, ח)

ראש המזמור. ״וכן הוא [אומר]״ — בכתב היד ״וכן הוא״. ״עני״ (״קורא עצמו עני״) — העי״ן הושלמה במאגרים. ״אלכסנדרי״ — בכתב היד ״אלכסנרי״. ״מלקש״ — לפניו וי״ו שנמחקה במאגרים. ״זש׳ה״, ״הקב׳ה״, ״פעמ׳״, ״ואו׳״, ״א׳ר״, ״בש׳״, ״אמ׳״, ״נא׳״ — נפתחו.

נוסח אחר של הפתיחתא שלעיל (א, ויקרא רבה ל, ג; ופסיקתא דרב כהנא, ולקחתם ג): כאן היא פותחת ״ותפלת ישרים רצונו״; הדברים על דוד ״אמר רבי פינחס בשם רבי ראובן״ (שם ״רבי אבין״, ובפסיקתא ״רבי ראובן״), ודוד קורא עצמו ״דוד״ — ״תפלה לדוד״ — ולא ״מלך״, והצדיקים ״אסא, חזקיהו ויאשיהו״ בלי יהושפט; דברי רבי שמואל בר נחמני בשם רבי יונתן, שמנשה ״היה עני ממעשים טובים״, אינם שם; ורבי אלכסנדרי כאן ״כנגד התפלה אמרו… אותן שקנה בעטיפת תפילה — היו ליעקב״, ושם ״הפועל המשמר״ שבעל מלאכתו ״וילקישנה בסוף״ ותפילת הדורות האחרונים.

המדרש קורא ״יעטוף״, ״תפילה״, ״תפילת״, ״העטופים״ (במסורה: יעטף, תפלה, תפלת, העטפים).

תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יעטוף(תהלים קב, א).

זה שאמר הכתוב:

ותפילת יְשָׁרִים רְצוֹנוֹ(משלי טו, ח).

אין הקדוש ברוך הוא מבקש מן הרשעים — לא זבח ולא עולה.

ומהו מבקש? תפילת יְשָׁרִים.

וכן הוא אומר: כִּי לֹא תַחְפֹּץ זֶבַח וְאֶתֵּנָה(תהלים נא, יח).

דבר אחר:

תפילה לְעָנִי כִי יעטוף.

אמר רבי פינחס בשם רבי ראובן:

איני עומד על סוף דעתו של דוד:

פעמים הוא קורא עצמו דוד — תפילה לְדָוִד(תהלים יז, א);

ופעמים הוא קורא עצמו עני, ואומר: תפילה לְעָנִי.

בשעה שהוא רואה הצדיקים שעומדין ממנו — כגון אסא, חזקיהו ויאשיהו — הוא קורא עצמו דוד;

ובשעה שהוא רואה הרשעים עומדין ממנו — כגון אחז, מנשה, אמון — הוא קורא עצמו עני, ואומר: תפילה לְעָנִי.

אמר רבי שמואל בר נחמני בשם רבי יונתן:

כלפי מנשה אמרו: תפילה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף — שהיה עני ממעשים טובים.

רבי אלכסנדרי אמר:

כנגד התפלה אמרו,

דהוה אתי מלקש ומהלךדהוה אתי מלקש ומהלך — שהיתה (תפלתו) באה מאוחרת והולכת,

כעיניין שנאמר: וְהָיָה העטופים לְלָבָן(בראשית ל, מב).

לכך נאמר: תפילה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף —

אותן שקנה בעטיפת תפילה — היו ליעקב.

ואין עטיפה אלא תפילה:

תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יעטוף.

תרגום לעבריתדהוה אתי מלקש ומהלך שהיתה (תפלתו) באה מאוחרת והולכת

יַעֲטָף שִׁית חָמָס לָמוֹ — אין עטיפה אלא לשון לידה

גלָכֵן עֲנָקַתְמוֹ גַאֲוָה — מולידין כשידים

מדרש תהלים, מזמור עג, ב · דרשת הפסוקים · ״בעמל אנוש אינמו… לכן ענקתמו גאוה״ · הרשעים שאין הייסורין נוגעין בהם מתגברין כענקים ומולידין כשידים; ״יעטף״ — לשון לידה, כ״העטופים ללבן״

״לא בשינו״ — האל״ף מסופקת; ״אלא״ (״ולא עוד אלא שאין״) — האל״ף מסופקת. ״כשידים״ — בכתב היד ״כשירים״ (מסומן במאגרים ״כך״), ותוקן כבשוחר טוב. ״יעטף״ — בכתב היד ״עט׳״ (מסומן ״כך״). ״העטופים״ — הה״א הושלמה במאגרים. ״כמה דאת אמר״ — בכתב היד ״כד׳א״ (הכ״ף מסופקת). ״מפ׳״, ״אלוק׳״, ״או׳״, ״הקב׳ה״, ״שנ׳״, ״בעמ׳״ — נפתחו.

בשוחר טוב: ״שנאמר ובהעטיף הצאן וגו׳ והיה העטופים ללבן״ (בסדר זה), ״שרודין בשונאיהן״.

המדרש קורא ״אינוש אינימו״, ״ענקתימו״, ״צרריו״, ״יעטוף״ (במסורה: אנוש אינמו, ענקתמו, צורריו, יעטף).

בַּעֲמַל(תהלים עג, ה) אינוש אינימו.

וכן איוב הוא אומר: בָּתֵּיהֶם שָׁלוֹם מִפָּחַד וְלֹא שֵׁבֶט אֱלוֹהַּ עֲלֵיהֶם(איוב כא, ט).

אין אחד מהן חושש — לא בעינו ולא בשינו.

ולא עוד, אלא שהקדוש ברוך הוא מייחל לפניהם את הדרכים,

שנאמר: יָחִילוּ דְרָכָיו בְּכׇל עֵת(תהלים י, ה).

ולא עוד, אלא שאין הייסורין נוגעין בהן,

שנאמר: מָרוֹם מִשְׁפָּטֶיךָ מִנֶּגְדּוֹ.

ולא עוד, אלא שרודין בשנאיהן,

שנאמר: כׇל צרריו יָפִיחַ בָּהֶם.

הוי: בַּעֲמַל אֱנוֹשׁ אינימו.

לָכֵן ענקתימו גַאֲוָה(תהלים עג, ו) —

ובשביל שאינן מתייסרין — הרי הן מתגברין כענקים, ומולידין כשידים,

שנאמר: לָכֵן ענקתימו גַאֲוָה יַעֲטָף שִׁית חָמָס לָמוֹ.

ואין יעטוף אלא לשון לידה,

כמה דאת אמר: וְהָיָה(בראשית ל, מב) העטופים לְלָבָן,

וּבְהַעֲטִיף הַצֹּאן.

ואין שית אלא מזיקין ובעלי חמס,

כמה דאת אמר: שָׁמִיר וָשָׁיִת(ישעיה ה, ו).

חילופי נוסח והשלמות

ויקרא רבה, מדרש תהלים. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אאופו— (הוספה)
א׳לא בזה את תפלתו׳; ואם ׳ולא בזה את תפלתם׳ — היה לו לומר— (הוספה)
אאתאל
אהוא— (הוספה)
איהלל יההללויה
איהלל יההללויה
איהלל יההללויה
איהלל יההללויה
באומר— (הוספה)
בע— (הוספה)
באלכסנדריאלכסנרי
גכשידיםכשירים
גיעטףעט׳
גה— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
ויקרא רבהכתב יד לונדון 340, והפסקה האחרונה מכתב יד פריז 149
מדרש תהליםכתב יד קמברידג׳ Or. 786
§§119§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה קיט

ויפרץ האיש מאד מאד

וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד(בראשית ל, מג)

״ויפרץ האיש מאד מאד״ — פרצה מעין העולם הבא, מניין צאנו וכלביו של יעקב; הקדוש ברוך הוא עושה סולמות, ויעקב שיצא במקלו העשיר בבית לבן; ״כי מבית הסורים יצא למלוך״

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

משנה, בראשית רבה, תנחומא, תנחומא בובר, אגדת בראשית, פתרון תורה §§cover-end§§

חלק א

הלכה: הגוזל את העניים

אהגוזל את העניים

משנה פאה ה, ו · משנה · מי שאינו מניח את העניים ללקט — הרי זה גוזל את העניים, ״אל תסג גבול עולים״

הובא סעיף הלקט שבמשנה; לפניו ״המוכר את שדהו… לא ישכור אדם את הפועלים על מנת שילקט בנו אחריו״. המשנה שנויה בתנחומא, וישלח י (להלן, ב), בפתח הילמדנו.

מי שאינו מניח את העניים ללקט,

או שהוא מניח את אחד ואחד לא,

או שהוא מסיע את אחד מהן,

הרי זה גוזל את העניים.

על זה נאמר: אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלָים(משלי כב, כח).

בילמדנו: המונע את העניים מללקט — ועושה סולמות

תנחומא, וישלח י · הלכה · ילמדנו · מי שאינו מניח את העניים ללקט גוזלם; הקדוש ברוך הוא עושה סולמות, מעלה לזה ומוריד לזה — יעקב יצא במקלו ושם ראשו על אבן, ובבית לבן ״ויפרוץ האיש מאד מאד״

הילמדנו שלם, עד ״ויברך אתו״; אחריו ״וירא אלהים אל יעקב — זה שאמר הכתוב: כל ארחות יי חסד ואמת״ — עניין אחר.

״כך שנו רבותינו״ — משנה פאה ה, ו (לעיל, א), ושם ״או שהוא מסייע את אחד מהן״ בלא ״בשעת הקציר או בשעת הבציר״. ״מעשיר״ — אותיות מסופקות. ״ומה ברכת אברהם״ — בגליון. ״רבותי׳״, ״הקב׳ה״, ״ר׳״, ״אמ׳״, ״דכתי׳״, ״כתי׳״, ״שנ׳״, ״אבר׳״ — נפתחו.

המדרש קורא ״שופט״, ״מראשותיו״, ״ויפרוץ״, ״בבואו… אותו״ (במסורה: שפט, מראשתיו, ויפרץ, בבאו… אתו).

״וירא אלהים אל יעקב עוד בבאו מפדן ארם ויברך אתו״ — במדרש דרבי יצחק, פרשת וישלח.

וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב וגו׳(בראשית לה, ט).

ילמדינו רבינו:

מי שאינו מניח את העניים ללקט בתוך שדהו — מהו עונשו?

כך שנו רבותינו:

מי שאינו מניח את העניים,

או מי שמניח אחד ואינו מניח אחר,

או מי שמסייע את אחד מהם בשעת הקציר או בשעת הבציר —

הרי זה גוזל את העניים.

על זה נאמר: אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלָם(משלי כב, כח) — גבול עולים.

אמר הקדוש ברוך הוא:

אני עשיתי אותך למעלן, והעניים למטן;

יכול אני לעשותך למטן, והעניים למעלן.

למה? כי דיין אני:

כִּי אֱלֹהִים שֹׁופֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים(תהלים עה, ח).

מטרונה ורבי יוסי בר חלפתא

שאלה מטרונהמטרונה — גבירה, אשה חשובה (מן הנכריות) את רבי יוסי בר חלפתא:

לכמה ימים ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו?

אמר לה: לששה ימים,

דכתיב: כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְיָ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ(שמות כ, יא).

ומן אותה שעה ועד היום — מה עושה?

אמר לה: עושה סולמות —

מעלה לזה ומוריד לזה,

מעשיר לזה ומוריש לזה.

תדע, שבשעה שיצא יעקב לארם נהרים — כתיב בו: כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי(בראשית לב, יא);

ולא עוד, אלא וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁותָיו(בראשית כח, יא) —

אילו היה לו כר או כסת — היה מניח שם את ראשו.

כיון שנכנס בביתו של לבן — העשיר,

שנאמר: וַיִּפְרֹוץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד וַיְהִי לוֹ צֹאן רַבּוֹת וגו׳(בראשית ל, מג),

מכח הברכה שברכו אביו: וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם(בראשית כח, ד).

ומה ברכת אברהם? וַיְיָ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל(בראשית כד, א).

כיון שחזר מבית לבן, אמר הקדוש ברוך הוא: צריך אני לברכו.

מיד נגלה עליו הקדוש ברוך הוא ובירכו,

שנאמר: וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹואוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אֹותוֹ.

תרגום לעבריתמטרונה גבירה, אשה חשובה (מן הנכריות)

חלק ב

דברי האמוראים

גפרצה מעין העולם הבא — ומניין הצאן והכלבים

בראשית רבה, פרשה עג, יב · דרשת הפסוק · ״ויפרץ האיש מאד מאד״ · פרצה מעין העולם הבא, ומניין צאנו וכלביו של יעקב

״פרצה״ — בכתב היד ״לפריצה״, והלמ״ד והיו״ד נמחקו במאגרים; ״ענין״ — בכתב היד ״עניך״; ״חד כלב״ — הושלם במאגרים, והסופר מחק אחריו ״אלא״.

״קבזר״ — הושלם במאגרים בראש דברי רבי אבא בר כהנא; כך בבראשית רבה צו (״ויקרבו ימי ישראל״, בתיאודור–אלבק): ״ר׳ אבא בר כהנא אמ׳ קבזר מאה ותרתין רבוון ושבעה אלפין ומאתיין ענין״. כאן בתיאודור–אלבק ״ר׳ אבא בר כהנא אמר מאה ותרתין רבבן״, בלי המילה, ו״ר׳ שמעון בר אבא אמר נפרצה לו פרצה מעין עולם הבא״ — בלי רבי סימון.

מניין הצאן והכלבים ו״קבזר״ — גם בתנחומא בובר, ויצא כד (להלן, ד, נוסח אחר), בשם רבי תנחומא בר אבא ורבי אבא בר כהנא.

וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ וגו׳(בראשית ל, מג).

רבי סימון בשם רבי שמעון בר אבא:

נפרצה פרצה מעין דגמת שלעולם הבא.

רבי אבא בר כהנא אמר:

קבזר מאה ותרתן רבבן ושיבעה אלפים ומאתים ענין הוה לאבינו יעקב.קבזר מאה ותרתן… — (קבזר) מאה ושתיים רבבות ושבעת אלפים ומאתיים צאן היו לאבינו יעקב.

(קבזר) מאה ושתיים רבבות ושבעת אלפים ומאתיים צאן היו לאבינו יעקב.

רבי לוי אמר: ששים ריבוא כלבים.

רבנן אמרי: מאה ועשרין ריבוא.

ולא פליגין:ולא פליגין… — ואינם חולקים: מי שאמר ששים רבוא — לכל עדר כלב אחד; ומי שאמר מאה ועשרים רבוא — לכל עדר שני כלבים.

ואינם חולקים:

מן דמר ששים רבוא — לכל עדר חד כלב;

מי שאמר ששים רבוא — לכל עדר כלב אחד;

ומן דמר מאה ועשרין ריבא — לכל עדר תרין כלבין.

ומי שאמר מאה ועשרים רבוא — לכל עדר שני כלבים.

דמאה ועשרים ריבוא — ופורץ לפני בניך

תנחומא בובר, ויצא כד · דרשת הפסוק · נוסח אחר · ״מאד מאד״ — מאה ועשרים ריבוא צאן, שלש מאות ותשעה כלבים (קבז״ר); פרץ לו גדירו של עולם, כך הוא פורץ לפני בניו

מתוך הפסקה ״ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף… שלחני״ (נחשתי, הנותרות, מקל לבנה, ויקרא לרחל וללאה השדה).

״מאה ועשרים ריבוא״ — בכתב היד ״ק׳כ בוא״, ומאגרים השלימו ״רי״; ״והם ששים ריבוא… הרי מאה ועשרים ריבוא״ — בגליון כתב היד (״ס׳… ק׳כ״; ״וכן״ — הנו״ן מסופקת). ״שלש מאות ותשעה״ — בכתב היד ״וט׳״. ״רבי תנחומא״ — בכתב היד ״תנחומ׳״. ״מיניין קבז״ר״ — כך בכתב היד (בובר: ״מנין ק׳ ב׳ ז׳ ר׳״): ק׳ ב׳ ז׳ ר׳ עולים שלש מאות ותשעה. ״כך אני פורץ לפני בניך״ — כך בכתב היד (בובר: לבני בניך).

נוסח אחר לבראשית רבה עג, יב (לעיל, ג): כאן ״מאד מאד״ הוא מאה ועשרים ריבוא צאן, כנגד ששים ריבוא של ״מאד״ במצרים (רבי תנחומא בר אבא), והכלבים שלש מאות ותשעה, כמניין קבז״ר (רבי אבא בר כהנא ורבי תנחומא), ו״ויפרוץ״ — פרץ לו גדירו של עולם, כך הוא פורץ לפני בניו; שם ״קבזר״ הוא מאה ותרתן רבבן ושבעה אלפים ומאתים ענין (רבי אבא בר כהנא), הכלבים ששים ריבוא (רבי לוי) או מאה ועשרים ריבוא (רבנן), והפרצה מעין דוגמה של העולם הבא (רבי סימון בשם רבי שמעון בר אבא).

ראש הפסקה — בפרשה קכד, מה כתיב למעלה: ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף.

כמה צאן היה לו?

אמר רבי תנחומא בר אבא:

מאה ועשרים ריבוא היה,

שנאמר: וַיִּפְרֹוץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד(בראשית ל, מג).

ונאמר במצרים מְאֹד(שמות א, כ): וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד —

והם ששים ריבוא;

וכן נאמר: מְאֹד מְאֹד — הרי מאה ועשרים ריבוא.

וכמה כלבים של צאן היו לו?

אמר רבי אבא בר כהנא:

שלש מאות ותשעה.

אמר רבי תנחומא:

מיניין קבז״רקבז״ר — בגימטריא שלש מאות ותשעה (ק=100, ב=2, ז=7, ר=200) — הרי החשבון.

וַיִּפְרֹוץ הָאִישׁ —

מהו וַיִּפְרֹץ? שפרץ לו הקדוש ברוך הוא גדירו של עולם, ואמר:

כך אני פורץ לפני בניך לעולם הבא,

שנאמר: עָלָה הַפֹּורֵץ לִפְנֵיהֶם(מיכה ב, יג).

תרגום לעבריתקבז״ר בגימטריא שלש מאות ותשעה (ק=100, ב=2, ז=7, ר=200)

הכִּי מִבֵּית הָסוּרִים יָצָא לִמְלֹוךְ

אגדת בראשית, פרק סז, ב · פתיחתא · ״ויהי מקץ שנתים ימים״ · ״כי מבית הסורים יצא למלוך״: אברהם מכבשן האש, יצחק מחרבו של אביו, יעקב מבית אביו, ויוסף מבית האסורים — ולא הגביה את עצמו

״שנתים״ — בכתב היד ״שנתי׳״. ״זה יעקב שיצא מבית אביו״ — לפני ״שיצא״ כתוב ״שנא׳״ ונמחק. ״וכי אינו יודע שהוא המשביר לכל עם הארץ״ — בכתב היד כפול, והכפל מחוק.

המדרש קורא ״ומושל בכל קניינו״ (תהלים קה, כא: ומשל בכל קנינו).

בדפוס (מהדורת בובר, אגדת בראשית סז, ב): ״כשברח מן עשו״, ״שמו אדון לביתו״, ״וכי איני יודע שהוא השליט והוא המשביר״, ״לפיכך שלמה אומר״; לפניה בדפוס הפתיחתא ״כחלום מהקיץ״.

הפתיחתא גם במדרש דרבי יצחק, פרשת חיי שרה, על ״ויצא יצחק לשוח בשדה״.

דבר אחר:

וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים(בראשית מא, א).

זה שאמר הכתוב:

כִּי מִבֵּית הָסוּרִים יָצָא לִמְלֹוךְ כִּי גַּם בְּמַלְכוּתוֹ נוֹלַד רָשׁ(קהלת ד, יד).

כִּי מִבֵּית הָסוּרִים יָצָא לִמְלֹוךְ — זה אברהם, שיצא מכבשן האש ונתגדל בעולם,

שנאמר: אֲנִי יְיָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ(בראשית טו, ז).

דבר אחר:

כִּי מִבֵּית הָסוּרִים יָצָא לִמְלֹוךְ — זה יצחק, שהצילו הקדוש ברוך הוא מחרבו של אביו,

שנאמר: וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה(בראשית כב, יב).

יצא ונתגדל בעולם,

שנאמר: וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וגו׳(בראשית כד, סג).

דבר אחר:

כִּי מִבֵּית הָסוּרִים יָצָא לִמְלֹוךְ — זה יעקב, שיצא מבית אביו כשברח מפני עשו,

שנאמר: וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה(בראשית כח, י).

מה כתיב בו? וַיִּפְרֹוץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד וַיְהִי לוֹ צֹאן רַבּוֹת וגו׳(בראשית ל, מג).

אלא כִּי גַּם בְּמַלְכוּתוֹ נוֹלַד רָשׁ —

בשעה שבא עשו ונטל שלו: עִזִּים מָאתַיִם וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים וגו׳(בראשית לב, טו).

דבר אחר:

כִּי מִבֵּית הָסוּרִים יָצָא לִמְלֹוךְ — זה יוסף, שיצא מבית האסורים ומלך,

שנאמר: שָׁלַח מֶלֶךְ וַיַּתִּירֵהוּ מֹושֵׁל עַמִּים וַיְפַתְּחֵהוּ(תהלים קה, כ), שָׂמוֹ אָדוֹן וּמֹושֵׁל בְּכׇל קִנְיָינוֹ(תהלים קה, כא).

אלא כִּי גַּם בְּמַלְכוּתוֹ נוֹלַד רָשׁ — שמלך ולא הגביה את עצמו,

אלא כשם שהיה לבו כשהיה חבוש בבית האסורים,

שנאמר: וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכׇל עַם הָאָרֶץ(בראשית מב, ו).

וכי אינו יודע שהוא המשביר לכל עם הארץ, והוא השליט?

אלא ללמדך: שהוא היה בנערותו, והוא היה כשמלך.

לפיכך אמר שלמה: אִם רוּחַ הַמּוֹשֵׁל וגו׳ מְקוֹמְךָ אַל תַּנַּח כִּי מַרְפֵּא יַנִּיחַ חֲטָאִים גְּדוֹלִים(קהלת י, ד).

חלק ג

מדרשים מאוחרים

ווְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ — אין אדם מתעשר אלא בבהמה דקה

פתרון תורה, עקב · דרשת הפסוק · ״ואהבך וברכך והרבך״ · אוהב ומברך ונותן מתנה; ״ועשתרות צאנך״ — אין אדם מתעשר אלא על ידי בהמה דקה, כיעקב; עשר ברכות כנגד עשרת הדברות

מתוך שרשרת הדרשות על ״והיה עקב תשמעון״ (דברים ז, יב–טו): לפניה ״ושמרתם ועשיתם אתם… ושמר יי אלהיך לך״, ואחריה ״ברוך תהיה מכל העמים״. כאן הדרשות על דברים ז, יג, עד דברי ריש לקיש.

״א׳ ר׳״, ״והר׳ וברך פ׳ בטנך וג׳״, ״לישרא׳״, ״הק׳״, ״שנ׳״, ״אב׳״, ״וג׳״, ״אמ׳״, ״ישר׳ י׳ דברות״ — נפתחו.

המדרש קורא ״נבוכדנצר מלכא״, ״סגיד״, ״וניחוחין״, ״ליה״, ״ועשתרות״ (במסורה: מלכא נבוכדנצר, סגד, וניחחין, לה, ועשתרת).

וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וגו׳(דברים ז, יג) —

אמר להן משה לישראל:

כל זמן שאתם עסוקין בתורה — הקדוש ברוך הוא מאהב אתכם על אומות העולם.

עד היכן? עד וְהָיוּ מְלָכִים אֹמְנַיִךְ(ישעיה מט, כג).

ואם תמיה אתה על הדבר — בוא והסתכל בנבוכדנצר, שהשתחוה לדניאל,

שנאמר: בֵּאדַיִן נבוכדנצר מלכא נְפַל עַל אַנְפּוֹהִי וּלְדָנִיֵּאל סְגִיד וּמִנְחָה וְנִיחֹוחִין אֲמַר לְנַסָּכָה לֵיהּ(דניאל ב, מו).

וַאֲהֵבְךָ וגו׳ —

בנוהג שבעולם: יש אדם שהוא אוהב את חברו ומברכו, ואינו נותן לו מתנה;

אבל הקדוש ברוך הוא — אוהב, ומברך, ונותן מתנה,

שנאמר: וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וגו׳.

פְּרִי בִטְנְךָ — שתהא מתברך בפרות היוצאין ממך, שיהיו הכל אומרין: ברוך הגפן שכך גידל זה,

שכן הוא אומר: יְהִי מְקוֹרְךָ בָרוּךְ(משלי ה, יח).

פְרִי אַדְמָתֶךָ — שיהא פירות אדמה מתברכים.

שְׁגַר אֲלָפֶיךָ — שתהא בהמתך משגרת ויולדת.

וְעַשְׁתְּרֹות צֹאנֶךָ — שאין אדם מתעשר אילא על ידי בהמה דקה,

שכן אתה מוצא ביעקב אבינו,

שנאמר: וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד וגו׳(בראשית ל, מג).

אמר רבי שמעון בן לקיש:

בשכר שקיבלו ישראל עשרה דברות לפני הר סיני — זכו שנתברכו בעשרה ברכות, שנאמרו בפסוק זה.

חילופי נוסח והשלמות

משנה, בראשית רבה, תנחומא, תנחומא בובר, אגדת בראשית, פתרון תורה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
גקבזר— (הוספה)
געניןעניך
גחד כלב— (הוספה)
דרי— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
משנהנוסח על־התורה (הנוסח הראשי, בלי ניקוד)
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית)
תנחומא בוברכתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר
אגדת בראשיתכתב יד אוקספורד 2340
פתרון תורהמהדורת אורבך
§§120§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה קכ

וישמע את דברי בני לבן

וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן(בראשית לא, א)

״וישמע את דברי בני לבן״ — בני לבן שנולדו בזכות יעקב, ולבן ויתרו שנתברכו בבנים בשביל יעקב ומשה; ״הכבוד״ — כסף וזהב; ״וירא יעקב את פני לבן״

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בראשית רבה, תנחומא, תנחומא בובר §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אנפקדו בזכרים — והכבוד כסף וזהב

בראשית רבה, פרשה עג, יג · דרשת הפסוקים · ״וישמע את דברי בני לבן״ עד ״וירא יעקב את פני לבן״ · בני לבן שנולדו בזכות יעקב, הכבוד שהוא כסף וזהב, ופניו של לבן שנשתנו

״את״ — בכתב היד ״אל״; הוי״ו של ״בוזו״ וסוף הפסוק — הושלמו במאגרים, ו״וגו׳״ שאחריו נמחק בידי הסופר. ״את כל הכבוד הזה״ אינו בכתב היד, והושלם מתיאודור–אלבק.

״לב אדם ישנה פניו״ — בן סירא יג, כה (בתיאודור–אלבק ״בין טוב בין רע״). ״רבי יהושע דסכנין״ — בכתב היד ״דסכ׳״; ״ואת יושב כן״ — בתיאודור–אלבק ״חייך חמיך אינו מסביר לך פנים ואת יושב כאן״.

״עד שלא ירד יעקב… לא נפקדו בזכרים״ — וכן בתנחומא, שמות טז (להלן, ב), ובתנחומא, בלק יב, בפרשה קיד (נחשתי ויברכני יי בגללך); ״אין כבוד אלא כסף וזהב״ — גם בתנחומא בובר, ויצא כד (להלן, ג), בשם רבי סימון.

לשון ״כל הכבוד הזה״ שאולה גם במעשה הגר שבקש להיות כהן גדול (אבות דרבי נתן, נוסח א, פרק טו), במשל המלך ואוהבו שהתקין לו כלי הדיוט (תנחומא, בהעלתך ו; תנחומא בובר, בהעלתך ט), בדברי ״על ידי שכיבד את אביו נתן לו הקדוש ברוך הוא את כל הכבוד הזה״ על עשו (תנחומא בובר, קדושים טו) ובמשל העבד האהוב (סדר אליהו רבה, פרק יח) — ואין בהם דרשה על הפסוק.

״ואילולי יעקב אביהם לא עמדתי אני בעולם… וישמע את דברי בני לבן״ — בלעם ובלק כפויי טובה (תנחומא, בלק יב; משנת רבי אליעזר, פרשה ז) — בפרשה קיד, נחשתי ויברכני יי בגללך.

״בשוט לשון — וישמע את דברי בני לבן״ — אגדת בראשית סט, ב, בפרשה קמה, בשש צרות יצילך.

נפקדו בזכרים

וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי וגו׳(בראשית לא, א).

חזקיה אמר:

עד שלא ירד יעקב אבינו לשם — לא נפקדו בזכרים;

וכיון שירד יעקב אבינו לשם — נפקדו בזכרים.

הדה היא דכתיב:

וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן וגו׳.

אין כבוד אלא כסף וזהב

אֵת כׇּל הַכָּבֹוד הַזֶּה.

רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי:

אין כבוד אלא כסף וזהב,

שנאמר: בֹּוזּוּ כֶסֶף בֹּוזּוּ זָהָב וְאֵין קֵצֶה לַתְּכוּנָה כָּבֹוד מִכֹּל כְּלִי חֶמְדָּה(נחום ב, י).

לב אדם ישנה פניו

וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת פְּנֵי לָבָן וגו׳(בראשית לא, ב).

בר סירא אמר:

לב אדם ישנה פניו בין טוב לרע(בן סירא יג, כה).

אמר הקדוש ברוך הוא לאבינו יעקב:

חמיךחמיך — חותנך אינו מסבירך פניםמסבירך פנים — מאיר לך פנים, ואת יושב כןואת יושב כן — ואתה יושב כאן?

שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וגו׳(בראשית לא, ג).

תרגום לעבריתמסבירך פנים מאיר לך פנים ואת יושב כן ואתה יושב כאן חמיך חותנך

בבְּכׇל עֵת אֹהֵב הָרֵעַ — לבן ויתרו

תנחומא, שמות טז · פתיחתא · ״וילך משה וישב אל יתר חתנו״ · המקבל צדיק אין המצוה פוסקת מביתו: יתרו וחבר הקיני; לבן ויתרו נתברכו בבנים בשביל יעקב ומשה; הפותח פתחו לחבירו — אליהו ואלישע

בְּכׇל־עֵת אֹהֵב הָרֵעַ וְאָח לְצָרָה יִוָּלֵד(משלי יז, יז)

הפתיחתא שלמה, עד ״וילך משה וישב אל יתר חתנו״; אחריה ״ויאמר יי למשה במדין״ — עניין אחר.

״פוסקת״ — תיקון בכתב היד, תחת ״עוסקת״. ״ביתו״ (״לתוך ביתו״) — הושלם במאגרים. ״מתגורר״ — בכתב היד ״מתגודד״ (מסומן במאגרים ״כך״). ״קיבלני״ — בכתב היד ״ביבלני״, ותוקן במאגרים. ״זש׳ה״, ״כדכתי׳״, ״וכתי׳״, ״נאמ׳״, ״הקב׳ה״, ״איפש׳״, ״שנ׳״, ״וכתו׳״, ״דכתי׳״, ״ז׳״, ״אמ׳״, ״א׳ל״, ״כת׳״ — נפתחו.

נוסח אחר לבראשית רבה עג, יג (לעיל, א, ״נפקדו בזכרים״): ״לבן — אפשר היה לו בן והיתה בתו רועה את הצאן״ — גם בתנחומא, בלק יב, בדברי בלעם, בפרשה קיד (נחשתי ויברכני יי בגללך).

המדרש קורא ״סורה נא״, ״לך ואשלחך״, ״הרעותה״, ״ברוחך פי שנים״, ״בני שניהם״, ״בלט״ (במסורה: סורה, לכה ואשלחך, הרעות, פי שנים ברוחך, בין שניהם, בלאט).

וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשׇׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ(שמות ד, יח).

זה שאמר הכתוב:

בְּכׇל עֵת אֹהֵב הָרֵעַ וְאָח לְצָרָה יִוָּלֵד(משלי יז, יז).

מי היה זה? זה יתרו, שקיבל למשה שהיה בורח מפני פרעה.

מיכן את למד: כל מי שקבל על עצמו לעשות מצוה — אין אותה מצוה פוסקת מביתו.

יתרו קיבל לתוך ביתו גואל, שברח מפני השונא;

מביתו עמד שקבל לשונא, שברח מפני הגואל.

ואי זה זה? זה סיסרא,

כדכתיב: וְסִיסְרָא נָס בְּרַגְלָיו אֶל אֹהֶל יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי(שופטים ד, יז);

ואמרה לו: סוּרָה נא אֲדֹנִי סוּרָה אֵלַי אַל תִּירָא(שופטים ד, יח);

וַתִּקַּח יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר אֶת יְתַד הָאֹהֶל וַתָּשֶׂם אֶת הַמַּקֶּבֶת בְּיָדָהּ וַתָּבא אֵלָיו בלטבלט — בסתר, בלאט וַתִּתְקַע אֶת הַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ וַתִּצְנַח בָּאָרֶץ וְהוּא נִרְדָּם וַיָּעַף וַיָּמֹת(שופטים ד, כא);

וכתיב: וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה(שופטים א, טז).

לכך נאמר: וְאָח לְצָרָה יִוָּלֵד.

לבן ויתרו

שני בני אדם קבלו שני צדיקים, ונתברכו בשבילם;

ולא היה להן בנים מתחלה, ומשנכנסו לבתיהם — נתן להם הקדוש ברוך הוא בנים:

לבן ויתרו.

לבן — אפשר היה לו בן, והיה בתו רועה את הצאן?

אלא שלא היו לו בנים;

משנכנס יעקב לביתו — נתברך בנכסים ובבנים,

שנאמר: נִחַשְׁתִּי וַיְבָרְכֵנִי יְיָ בִּגְלָלֶךָ(בראשית ל, כז),

וכתוב: וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן(בראשית לא, א).

יתרו — דכתיב: וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת(שמות ב, טז) — בלבד.

אפשר היו לו בנים, ובנותיו רועות?

אלא שלא היו לו;

ומשנכנס משה בביתו — נתברך, והיו לו בנים,

דכתיב: וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה.

הפותח פתחו לחבירו

ובשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: וְעַתָּה לך וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה(שמות ג, י),

אמר לו משה: רבון העולמים, איני יכול,

מפני שקבלני יתרו ופתח לי את פתח ביתו, ואני עמו כבן;

ומי שהוא פותח פתחו לחבירו — נפשו הוא חייב לו.

וכן אתה מוצא באליהו, בשעה שהלך אצל צרפית האלמנה.

התחיל מתחנן ואומר: הֲגַם עַל הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר אֲנִי מִתְגּוֹרֵר עִמָּהּ הרעותה לְהָמִית אֶת בְּנָהּ(מלכים א יז, כ);

וַיִּשְׁמַע יְיָ בְּקוֹל אֵלִיָּהוּ וַתָּשׇׁב נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד עַל קִרְבּוֹ וַיֶּחִי(מלכים א יז, כב).

ולא עוד, אלא כל הפותח פתח לחבירו — חייב בכבודו יתר מאביו ומאמו.

את מוצא, כשאמר אליהו לאלישע: שְׁאַל מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ בְּטֶרֶם אֶלָּקַח מֵעִמָּךְ(מלכים ב ב, ט),

אמר לו אלישע: וִיהִי נָא ברוחך פי שנים אֵלָי.

אמר לו אליהו: אִם תִּרְאֶה אֹותִי לֻוקָּח מֵאִתָּךְ יְהִי לְךָ כֵן וְאִם אַיִן לֹא יִהְיֶה(מלכים ב ב, י);

וַיְהִי הֵמָּה הֹולְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר וְהִנֵּה רֶכֶב אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ וַיַּפְרִידוּ בני שְׁנֵיהֶם(מלכים ב ב, יא),

וֶאֱלִישָׁע רֹואֶה וְהוּא מְצַעֵק אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו(מלכים ב ב, יב).

היה לו לאלישע לילך אצל אביו ואמו להחיותן, כשהחיה בן אכסניה שלובן אכסניה שלו — בן מארחתו — בנה של שונמית;

וכן אליהו היה לו להחיות אבותיו, כשהחיה בנה של צרפית;

אלא שמסר נפשו על אכסניא שלואכסניא שלו — מארחו, מי שאירח אותו.

וכן היה אומר משה לפני הקדוש ברוך הוא:

רבון העולם, קיבלני יתרו ונהג בי כבוד — אלך שלא ברשותו?

לכך כתיב:

וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשׇׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ.

תרגום לעבריתבלט בסתר, בלאט בן אכסניה שלו בן מארחתו אכסניא שלו מארחו, מי שאירח אותו

גשנעשו מלאכי השרת כתפין — וצאנו משונה

תנחומא בובר, ויצא כד · דרשת הפסוק · ״וישמע את דברי בני לבן״ · מלאכי השרת כתפין ליעקב; ״הכבוד״ — כסף וזהב, שהיו האומות נותנין ליעקב בשביל צאנו המשונה

מתוך הפסקה ״ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף… שלחני״ (נחשתי, הנותרות, מקל לבנה, ויקרא לרחל וללאה השדה).

״כתפין״ — בכתב היד ״כתיפין״, והסופר מחק את היו״ד. ״ולא היה לו צאן שהיה אומר כסף וזהב״ — כך בכתב היד (בובר: ״ולא היה לו אלא צאן, שהוא אומר כסף וזהב״). בנוסח בובר הושלם הפסוק ״לאמר לקח יעקב את כל אשר לאבינו ומאשר לאבינו לקח את כל הכבוד הזה״.

ראש הפסקה — בפרשה קכד, מה כתיב למעלה: ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף.

וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן וגו׳(בראשית לא, א).

מהו לָקַח יַעֲקֹב?

אמר רבי הושעיא:

שנעשו מלאכי השרת כתפיןכתפין — סבלים, נושאי משא ליעקב.

לָקַח יַעֲקֹב אֵת כׇּל אֲשֶׁר לְאָבִינוּ.

מהו הַכָּבֹוד?

אמר רבי סימון:

כסף וזהב.

וכסף וזהב היה לו ללבן? ולא היה לו צאן, שהיה אומר כסף וזהב?

אלא צאנו של אבינו יעקב משונה היה מצאנו של לבן.

ויהי לו מקנה הרבה אין כתיב כאן, אלא וַיְהִי לוֹ צֹאן רַבּוֹת(בראשית ל, מג) — שהיו פרות ורבות;

והיו אומות העולם באין ונותנין ליעקב כסף וזהב בשביל צאנו.

אמר רבי סימון:

אין כבוד אלא כסף וזהב,

שנאמר: בֹּוזּוּ כֶסֶף בֹּוזּוּ זָהָב(נחום ב, י).

תרגום לעבריתכתפין סבלים, נושאי משא

חילופי נוסח והשלמות

בראשית רבה, תנחומא, תנחומא בובר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אדכתיב— (הוספה)
אאתאל
אאֵת כׇּל הַכָּבֹוד הַזֶּה— (הוספה)
אוּ— (הוספה)
אבֹּוזּוּ זָהָב וְאֵין קֵצֶה לַתְּכוּנָה כָּבֹוד מִכֹּל כְּלִי חֶמְדָּה— (הוספה)
בביתו— (הוספה)
במתגוררמתגודד
בקיבלניביבלני

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית)
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
תנחומא בוברכתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר
§§121§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה קכא

הלכה: נר שיש עליו צורת עבודה זרה

וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל יַעֲקֹב שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ(בראשית לא, ג)

אין השכינה שורה במקום עבודה זרה: נר שיש עליו צורתה אסור להדליק בו, וחצר שנכרים דרים בה אסורה עד שיקח רשותם — ולכן לא נגלה הדיבר על יעקב עד שפירש מבית לבן

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

משנה, תנחומא, בבלי, תנחומא בובר §§cover-end§§

חלק א

הלכה

נר שיש עליו צורת עבודה זרה

אהמוצא כלים ועליהם צורת חמה

משנה עבודה זרה ג, ג · משנה · כלים שעליהם צורת חמה, לבנה ודרקון — יוליכם לים המלח; רבן שמעון בן גמליאל: שעל המכובדין אסורים

הובא מן המשנה דין הכלים שעליהם צורה; אחריו ״רבי יוסי אומר: שוחק וזורה לרוח…״. ההלכה שבילמדנו (להלן, ב), ״נר שיש עליו צורת עבודה זרה — אסור לישראל להדליק בו״, לא נמצאה בלשון זו במשנה, בתוספתא ובתלמודים.

המוצא כלים ועליהם צורת חמה, צורת לבנה, צורת דרקון, יוליכם לים המלח.

רבן שמעון בן גמליאל אומר:

שעל המכבדין, אסורים.

שעל המבזין, מתרין.

בנר שיש עליו צורת עבודה זרה — וצא מבית לבן

תנחומא, ויצא יד · הלכה · ילמדנו · אין השכינה שורה בבית שיש בו עבודה זרה; הדיבור לא נגלה על אברהם ועל יעקב עד שפרשו מלוט ומלבן

נוסח אחר של הילמדנו — תנחומא בובר, ויצא כא (להלן, ה).

בדפוס סימן י. ״ויאמר אלהים אל יעקב״ — כך בכתב היד ובדפוס; במקרא (בראשית לא, ג) ״ויאמר יי אל יעקב״. ״וכתיב״ — בכתב היד בסימון הארמית של מאגרים. ״לי״ — בכתב היד ״לו״ (מסומן במאגרים כשיבוש); בדפוס ״לא כך אמר לי כי לא אעזבך״.

בדפוס: ״לפי שנאמר ולא תביא תועבה וגו׳ שאין השכינה שורה בבית שיש בו צורת עבודת כו״ם שנא׳ בכל המקום״; ״לא היה הקב״ה נגלה עליו״; ״מנין א״ר אלעזר בן פדת משום רבי יוסי בן זמרה שנאמר ויי אמר אל אברם אימתי אחרי הפרד לוט מעמו״; ״וכן יעקב כל זמן שהיה בבית לבן לא היה הדבור נגלה עליו, אע״פ שהבטיח ואמר לו הנה אנכי עמך״; ״איני יכול לטמא את כבודי בבית לבן הרשע״; ״משעה שהוא פורש ממנו״.

וַיֹּאמֶר אלהים אֶל יַעֲקֹב שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וגו׳(בראשית לא, ג).

ילמדינו רבינו: נר שיש עליו צורת עבודה זרה — מהו שידליק ישראל ממנו את הנר?

כך שנו רבותינו:

נר שיש עליו צורת עבודה זרה — אסור לישראל להדליק בו,

לפי שנאמר: וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ(דברים ז, כו);

לפי שאין השכינה שורה בבית שיש בו עבודה זרה,

וכתיב: בְּכׇל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי וגו׳(שמות כ, כא).

תדע לך,

שכל זמן שהיה אברהם דבק ללוט — לא היה הדיברהדיבר — דבר יי, הנבואה נגלה עליו;

כיון שפירש ממנו — נגלה עליו.

מנין?

רבי אליעזר בן פדת משום רבי יוסי בן זמרה אמר:

וַיְיָ אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ(בראשית יג, יד).

ואף יעקב, כל זמן שהיה בבית לבן — לא היה הדבר נגלה עליו,

אף על פי שהובטח, ואמר לו: וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ(בראשית כח, טו).

אמר הקדוש ברוך הוא: איני יכול לטמא את כבודי להכנס בבית לבן הרשע;

אלא מה אני עושה?

כשהוא פורש ממנו — אני מקיים את דברי, ואהיה עמו.

והיה יעקב מהרהר בלבו ואומר: לא כך אמר לי: כִּי לֹא אֶעֱזׇבְךָ?

אמר לו הקדוש ברוך הוא: מבקש אתה שאהיה עמך?

צא מבית לבן —

שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ.

תרגום לעבריתהדיבר דבר יי, הנבואה

חצר של ישראל ונכרים דרים בתוכה

גהדר עם הנכרי בחצר

משנה עירובין ו, א · משנה · הדר עם הנכרי בחצר — אוסר עליו, דברי רבי מאיר; רבי אליעזר בן יעקב: עד שיהו שני ישראלים

המשנה, שעליה הילמדנו (להלן, ה); אחריה מעשה רבן גמליאל בצדוקי שהיה דר עמהם במבוי.

הדר עם הנכרי בחצר, או עם מי שאינו מודה בערוב,

הרי זה אוסר עליו, דברי רבי מאיר.

רבי אליעזר בן יעקב אומר:

לעולם אינו אוסר עד שיהו שני ישראלים אוסרין זה על זה.

דהדר עם הנכרי בחצר

בבלי עירובין פרק ו, סא ע״ב – סב ע״א · הלכה · סוגיא · דירת גוי — גזירה שמא ילמד ממעשיו; שכירות בריאה ורעועה

המשנה שבראש הסוגיא — גם לעיל (ג), בנוסח המשנה.

״הנכרי״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״העכו״ם״.

״גוי״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עובד כוכבים״.

״גוי״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עובד כוכבים״.

״גוי״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עכו״ם״.

״נכרי״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עובד כוכבים״.

״גוי״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עכו״ם״.

״דגוי״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״דעובד כוכבים״.

״גוי״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עכו״ם״.

״גוי״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עכו״ם״.

״וגוי״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״ועכו״ם״.

״מגוי״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״מעכו״ם״.

״הגוי״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״העכו״ם״.

״גוי״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עכו״ם״.

משנה עירובין ו, א–ב

הדר עם הנכרי בחצר, או עם מי שאינו מודה בעירוב — הרי זה אוסר עליו.

רש״י מתני׳ הדר עם העכו״ם או עם מי שאינו מודה בעירוב — כותי כדאמר בפרק בכל מערבין (דף לא:).

רש״י אוסר עליו — לטלטל מביתו לחצר עד שישכור הימנו רשות שיש לו בחצר.

רבי אליעזר בן יעקב אומר:

לעולם אינו אוסר, עד שיהו שני ישראלים אוסרין זה על זה.

רש״י עד שיהו ב׳ ישראלים — דרין בב׳ בתים ואוסרין זה על זה ובאין לערב ביניהן הנכרי אוסר עליהן אבל על היחיד אינו אוסר ובגמרא מפרש טעמא.

אמר רבן גמליאל:

מעשה בצדוקי אחד שהיה דר עמנו במבוי בירושלים, ואמר לנו אבא: ״מהרו והוציאו את הכלים למבוי, עד שלא יוציא ויאסר עליכם״.

רש״י מעשה בצדוקי אחד — קסבר ר״ג צדוקי אינו כעכו״ם ולא דמי לכותי דגרי אריות הן ואינם גרים גמורים אבל צדוקי ישראל הוא ונהפך למינות ואינו מודה בתורה שבעל פה כיון דישראל הוא יכול לבטל רשותו בלא שום שכירות.

רש״י מעשה בצדוקי שהיה דר עמנו במבוי — וביטלנו רשותו.

רש״י ואמר לנו אבא מהרו והוציאו כליכם למבוי — והחזיקו בו כיון דקדש היום מיד כדי שלא יחזור בו.

רש״י עד שלא יוציא — כליו תחילה ויחזור ויחזיק ברשותו ויאסור עליכם וש״מ דאינו כנכרי דאי אגירו מיניה היכי מצי למהדר אף על גב דמפיק לא אסר דהא נקיט דמי.

רבי יהודה אומר בלשון אחר:

״מהרו ועשו צרכיכם במבוי, עד שלא יוציא ויאסר עליכם״.

רש״י מהרו ועשו צרכיכם במבוי — מבעוד יום דבשבת לא מהני לכו האי ביטול שמא יוציא ויאסור עליכם דקסבר רבי יהודה אף על גב דהחזיקו בני מבוי במבוי תחילה מצי לאהדורי ביה.

יתיב אביי בר אבין ורב חיננא בר אבין, ויתיב אביי גבייהו, ויתבי וקאמרי:יתיב אביי בר… — ישבו אביי בר אבין ורב חיננא בר אבין, וישב אביי אצלם, וישבו ואמרו: מובן לפי רבי מאיר — הוא סובר שדירת גוי שמה דירה, ואין הבדל בין אחד לבין שניים; אבל רבי אליעזר בן יעקב — מה הוא סובר? אם הוא סובר שדירת גוי שמה דירה — אפילו אחד גם כן יאסור, ואם אין שמה דירה — אפילו שניים גם כן לא יאסרו! אמר להם אביי: וכי סובר רבי מאיר שדירת גוי שמה דירה? והרי שנינו בברייתא: חצרו של נכרי הרי היא כדיר של בהמה! אלא לדברי הכל דירת גוי אין שמה דירה, וכאן בגזרה שמא ילמד (הישראל) ממעשיו הם נחלקים. רבי אליעזר בן יעקב סובר: כיון שהגוי חשוד על שפיכות דמים — שניים, שמצוי שידורו (עמו), גזרו בהם; אחד, שאין הדבר מצוי, לא גזרו בו חכמים. ורבי מאיר סובר: פעמים שהדבר מזדמן, והוא דר (אחד לבדו עמו). ואמרו חכמים: אין עירוב מועיל במקום גוי, ואין ביטול רשות מועיל במקום גוי, עד שישכיר (לישראל את רשותו); והגוי אינו משכיר. מה הטעם (שאינו משכיר)? אם תאמר: מפני שהוא חושב שמא יבוא (הישראל) להחזיק ברשותו — ניחא לפי מי שאומר: שכירות בריאה (גמורה) אנו צריכים; אבל לפי מי שאומר: שכירות רעועה (קלושה) אנו צריכים — מה יש לומר? שנאמר (בבית המדרש): רב חסדא אמר: שכירות בריאה; ורב ששת אמר: שכירות רעועה. מהי רעועה, ומהי בריאה? אם תאמר: בריאה — בפרוטה, רעועה — בפחות משוה פרוטה; וכי יש מי שאומר שמן הגוי אין שוכרים בפחות משוה פרוטה? והרי שלח רבי יצחק ברבי יעקב בר גיורי משמו של רבי יוחנן: היו יודעים ששוכרים מן הגוי אפילו בפחות משוה פרוטה! ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: בן נח נהרג על פחות משוה פרוטה, ולא ניתן להשבון. אלא בריאה — בשטר חתום ובשלוחים, רעועה — בלא שטר חתום ושלוחים. ניחא לפי מי שאומר: שכירות בריאה אנו צריכים; אבל לפי מי שאומר: שכירות רעועה אנו צריכים — מה יש לומר? אף על פי כן, הגוי חושש לכשפים, ואינו משכיר.

ישבו אביי בר אבין ורב חיננא בר אבין, וישב אביי אצלם, וישבו ואמרו:

בשלמא רבי מאיר — קסבר דירת גוי שמה דירה, ולא שנא חד ולא שנא תרי;

מובן לפי רבי מאיר — הוא סובר שדירת גוי שמה דירה, ואין הבדל בין אחד לבין שניים;

רש״י גמ׳ לא שנא חד — ישראל יחידי דר עמו.

אלא רבי אליעזר בן יעקב מאי קסבר?

אבל רבי אליעזר בן יעקב — מה הוא סובר?

אי קסבר דירת גוי שמה דירה — אפילו חד נמי ניתסר,

אם הוא סובר שדירת גוי שמה דירה — אפילו אחד גם כן יאסור,

ואי לא שמה דירה — אפילו תרי נמי לא ניתסר!

ואם אין שמה דירה — אפילו שניים גם כן לא יאסרו!

רש״י שמה דירה — ויש לו רשות בחצר ונמצא ישראל המוציא לחצר מביתו שהוא מיוחד לו מוציא מרשות לרשות ורבנן גזרו שלא להוציא מרשות לרשות בלא עירוב דלמא אתי לאפוקי מרה״י לרה״ר.

אמר להו אביי:

אמר להם אביי:

וסבר רבי מאיר דירת גוי שמה דירה? והתניא: חצירו של נכרי הרי הוא כדיר של בהמה!

וכי סובר רבי מאיר שדירת גוי שמה דירה? והרי שנינו בברייתא: חצרו של נכרי הרי היא כדיר של בהמה!

רש״י הרי הוא כדיר של בהמה — ואין לו כח לאסור ור״מ קאמר לה לקמן בברייתא בשמעתין ורמינן מתניתין עלה ומוקמינן בדליתיה וישראל אפילו כי ליתיה אוסר אלמא דירת עכו״ם לאו שמה דירה.

אלא דכולי עלמא דירת גוי לא שמה דירה, והכא בגזירה שמא ילמד ממעשיו קא מיפלגי.

אלא לדברי הכל דירת גוי אין שמה דירה, וכאן בגזרה שמא ילמד (הישראל) ממעשיו הם נחלקים.

רש״י אלא דכ״ע לאו שמה דירה — אלא משום גזרה שמא ילמוד ישראל מעשיו של עכו״ם הטריחוהו והפסידוהו חכמים לישראל הדר עמו כדי שיקשה בעיניו ליתן שכר בכל שבת ושבת ויצא משם ובההיא גזרה פליגי ר״מ ור״א בן יעקב אי גזרינן ליה על ישראל יחיד הדר עם העכו״ם או לא.

רבי אליעזר בן יעקב סבר: כיון דגוי חשוד אשפיכות דמים — תרי, דשכיחי דדיירי, גזרו בהו; חד, לא שכיח, לא גזרו ביה רבנן.

רבי אליעזר בן יעקב סובר: כיון שהגוי חשוד על שפיכות דמים — שניים, שמצוי שידורו (עמו), גזרו בהם; אחד, שאין הדבר מצוי, לא גזרו בו חכמים.

ורבי מאיר סבר: זמנין דמקרי ודייר.

ורבי מאיר סובר: פעמים שהדבר מזדמן, והוא דר (אחד לבדו עמו).

ואמרו רבנן: אין עירוב מועיל במקום גוי, ואין ביטול רשות מועיל במקום גוי, עד שישכיר; וגוי לא מוגר.

ואמרו חכמים: אין עירוב מועיל במקום גוי, ואין ביטול רשות מועיל במקום גוי, עד שישכיר (לישראל את רשותו); והגוי אינו משכיר.

רש״י ר״א סבר כיון דעכו״ם חשוד על שפיכות דמים — לא שכיח יחידי דדייר בהדיה ומילתא דלא שכיחא לא גזור בה רבנן ור״מ סבר יחידי נמי זימנין דדייר ומש״ה אמור רבנן אין עירוב מועיל כו׳.

רש״י ועכו״ם לא מוגר — לא יהא רוצה לשכור ויצא ישראל זה משם.

מאי טעמא?

מה הטעם (שאינו משכיר)?

רש״י מאי טעמא — לא מוגר עכו״ם.

אילימא משום דסבר דלמא אתי לאחזוקי ברשותו — הניחא למאן דאמר שכירות בריאה בעינן;

אם תאמר: מפני שהוא חושב שמא יבוא (הישראל) להחזיק ברשותו — ניחא לפי מי שאומר: שכירות בריאה (גמורה) אנו צריכים;

רש״י בריאה — חזקה שיתנה ישראל עמו למלאות כל המבוי כלים אם ירצה.

אלא למאן דאמר שכירות רעועה בעינן, מאי איכא למימר?

אבל לפי מי שאומר: שכירות רעועה (קלושה) אנו צריכים — מה יש לומר?

דאתמר:

שנאמר (בבית המדרש):

רב חסדא אמר: שכירות בריאה;

ורב ששת אמר: שכירות רעועה.

מאי רעועה, מאי בריאה?

מהי רעועה, ומהי בריאה?

אילימא בריאה — בפרוטה, רעועה — פחות משוה פרוטה;

אם תאמר: בריאה — בפרוטה, רעועה — בפחות משוה פרוטה;

מי איכא למאן דאמר מגוי בפחות משוה פרוטה לא?

וכי יש מי שאומר שמן הגוי אין שוכרים בפחות משוה פרוטה?

והא שלח רבי יצחק ברבי יעקב בר גיורי משמיה דרבי יוחנן: הוו יודעין ששוכרין מן הגוי אפילו בפחות משוה פרוטה!

והרי שלח רבי יצחק ברבי יעקב בר גיורי משמו של רבי יוחנן: היו יודעים ששוכרים מן הגוי אפילו בפחות משוה פרוטה!

ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: בן נח נהרג על פחות משוה פרוטה, ולא ניתן להשבון.

רש״י בן נח נהרג על הגזל — דהיא מז׳ מצות כדאמר בד׳ מיתות בסנהדרין (דף נו.) ואמר אזהרה שלהן זו היא מיתתן ואשמועינן ר׳ יוחנן דעכו״ם לא מחיל אפילו אפחות משוה פרוטה והוי גזל לדידהו.

רש״י לא ניתן להישבון — דגבי ישראל כתיב והשיב את הגזלה אבל בנכרי לא כתיב השבה הלכך כיון שעבר נהרג ואינו משלם.

אלא בריאה — במוהרקי ואבורגני, רעועה — בלא מוהרקי ואבורגני.

אלא בריאה — בשטר חתום ובשלוחים, רעועה — בלא שטר חתום ושלוחים.

רש״י במוהרקי ואבורגני — למלאות החצר בספסלין וקתידראות אם ירצה.

הניחא למאן דאמר שכירות בריאה בעינן;

ניחא לפי מי שאומר: שכירות בריאה אנו צריכים;

אלא למאן דאמר שכירות רעועה בעינן, מאי איכא למימר?

אבל לפי מי שאומר: שכירות רעועה אנו צריכים — מה יש לומר?

אפילו הכי חשיש גוי לכשפים, ולא מוגר.

אף על פי כן, הגוי חושש לכשפים, ואינו משכיר.

ההפרש עצמך מלבן הרשע

תנחומא בובר, ויצא כא · הלכה · ילמדנו · נוסח אחר · אין הקדוש ברוך הוא מייחד שמו בתוך הרשעים: לוט ואברהם, לבן ויעקב

נוסח אחר של הילמדנו שלעיל (ב, תנחומא ויצא יד): שם ההלכה ״נר שיש עליו צורת עבודה זרה״ והראיה ״ולא תביא תועבה אל ביתך״, וכאן ״חצר של ישראל ונכרים דרים בתוכה… עד שיקח רשותו של נכרי״ והראיה ״ונקדשתי בתוך בני ישראל״; שם ״אין השכינה שורה בבית שיש בו עבודה זרה״, וכאן ״אין הקדוש ברוך הוא מייחד שמו בתוך עובדי עבודה זרה״. ״רבי אלעזר בן פדת בשם רבי יוסי בן קיסמא״ — שם ״רבי אליעזר בן פדת משום רבי יוסי בן זמרה״. כאן ״עשה אצלו עשרים שנה״, ״ידע הקדוש ברוך הוא מה הירהר בלבו״ ו״הפרש עצמך מלבן הרשע, ואהיה עמך״; שם ״איני יכול לטמא את כבודי להכנס בבית לבן הרשע״ ו״צא מבית לבן״.

״ויאמר אלהים אל יעקב שוב״ — כך בכתב היד ובבובר (במסורה: ויאמר יי אל יעקב), ו״אלהים״ מחוץ לפסוק; וכן בסוף הסימן ובסימן כב. ״ילמדנו רבינו״ — בכתב היד ״ילמד׳ רבינו״. ״ישראל״, ״רבותינו״, ״עבודה זרה״, ״אברהם״, ״שנה״ — בכתב היד בקיצור. ״לארם נהרים״ — בכתב היד ״לאר׳־נהרים״, ונפתח כבובר. ״עשרים שנה״ — בכתב היד ״כ׳ שני׳״. ״רבי יוסי בן קיסמא״ — כך בכתב היד; בובר תיקן ״(קסמא) [זמרא]״. ״ונכרים״ — בנוסח בובר ״ונכרים עובדי כוכבים״ (שלוש פעמים). ״ויי אמר אל אברהם״ — בכתב היד ״אברה׳״ (במסורה: אברם), והשם מחוץ לפסוק.

וַיֹּאמֶר אלהים אֶל יַעֲקֹב שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ(בראשית לא, ג).

ילמדנו רבינו: חצר של ישראל ונכרים דרים בתוכה — מהו שיהא עירובו עירוב?

כך שנו רבותינו: חצר של ישראל ונכרים דרים בתוכה — אסור לישראל להשתמש בתוכה, עד שיקח רשותו של נכרי.

למה? שכתיב: בְּכׇל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי וגו׳(שמות כ, כא);

ואין הקדוש ברוך הוא מייחד שמו בתוך עובדי עבודה זרה,

אלא וְנִקְדַּשְׁתִּי(ויקרא כב, לב) — איכן? בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

שלא תתחבר בתוך הרשעים, שאין הקדוש ברוך הוא מייחד שמו בתוכן.

תדע לך שהוא כן:

אמר רבי אלעזר בן פדת בשם רבי יוסי בן קיסמא:

כל זמן שהיה לוט דבוק עם אברהם, אין אתה מוצא שנתייחד הדיבר על אברהם;

כיון שפירש לוט ממנו — נתייחד עליו הדיבר,

שנאמר: וַיְיָ אָמַר אֶל אברהם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ(בראשית יג, יד).

וכן אתה מוצא: בשעה שיצא יעקב לארם נהרים אצל לבן, עשה אצלו עשרים שנה;

וכל הימים שהיה יעקב בביתו של לבן, לא דיבר עמו הקדוש ברוך הוא.

והיה יעקב מהרהר ואומר: כך הניחני הקדוש ברוך הוא?

לא כך אמר לי הקדוש ברוך הוא: הִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ(בראשית כח, טו)?

ידע הקדוש ברוך הוא מה הירהר בלבו.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה מבקש שאהיה עמך? הפרש עצמך מלבן הרשע, ואהיה עמך.

מניין? ממה שקראו בעניין: וַיֹּאמֶר אלהים אֶל יַעֲקֹב.

חילופי נוסח והשלמות

משנה, תנחומא, בבלי, תנחומא בובר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
בלילו
דהנכריהעכו״ם
דגויעובד כוכבים
דגויעובד כוכבים
דגויעכו״ם
דנכריעובד כוכבים
דגויעכו״ם
דדגוידעובד כוכבים
דגויעכו״ם
דגויעכו״ם
דוגויועכו״ם
דמגוימעכו״ם
דהגויהעכו״ם
דגויעכו״ם

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
משנהנוסח על־התורה (הנוסח הראשי, בלי ניקוד)
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
תנחומא בוברכתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר
§§122§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה קכב

פתיחתא: זעקתי אליך יי

וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל יַעֲקֹב שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ(בראשית לא, ג)

״זעקתי אליך יי… חלקי בארץ החיים״ — ארץ ישראל שמתיה חיים תחילה, ואביו ואמו מצפים ליעקב; יעקב שיצא ברשות וחזר ברשות

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בראשית רבה, תנחומא בובר §§cover-end§§

חלק א

פתיחתות

אצעקתי אֵלֶיךָ יְיָ

בראשית רבה, פרשה עד, א · פתיחתא · קצרה · ארץ החיים שמתיה חיים תחילה לימות המשיח, ואביו ואמו מצפים ליעקב

זָעַקְתִּי אֵלֶיךָ יְיָ אָמַרְתִּי אַתָּה מַחְסִי חֶלְקִי בְּאֶרֶץ הַחַיִּים(תהלים קמב, ו)

״מצפה״ (אני עצמי) — הצד״י הושלמה במאגרים.

בתיאודור–אלבק ״ריש לקיש אמר בשם בר קפרא מן הכא״; ״ותמר״ = ואת אמרת. ״שוב אל ארץ אבתיך״ כפול בכתב היד, פעם חסר ופעם מלא. המדרש קורא ״צעקתי״ (במסורה: זעקתי).

וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל יַעֲקֹב שׁוּב וגו׳(בראשית לא, ג).

צעקתי אֵלֶיךָ יְיָ וגו׳(תהלים קמב, ו).

חֶלְקִי בְּאֶרֶץ הַחַיִּים —

והלא אין ארץ החיים אלא צור וחברותיהצור וחברותיה — צור והעיירות שבסביבתה: תמן שובעה, תמן זולהתמן שובעה, תמן זולה — שם שובע, שם זול (המחיה)!

ותמרותמר — ואתה אומר: חֶלְקִי בְּאֶרֶץ הַחַיִּים?

אלא ארץ שמיתיה חייםשמיתיה חיים — שמתיה חיים תחילה לימות המשיח.

רבי שמעון בן לקיש בשם בר קפרא מייתי לה מן הכהמייתי לה מן הכה — מביא אותה (את הראיה) מכאן:

נֹותֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ(ישעיה מב, ה).

אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה אמרתה חֶלְקִי בְּאֶרֶץ הַחַיִּים —

שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבתֶיךָ.

שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ —

אביך מצפה לך, אמך מצפה לך, אני עצמי מצפה לך.

תרגום לעבריתתמן שובעה, תמן זולה שם שובע, שם זול (המחיה) ותמר ואתה אומר שמיתיה חיים שמתיה חיים מייתי לה מן הכה מביא אותה (את הראיה) מכאן צור וחברותיה צור והעיירות שבסביבתה

בזָעַקְתִּי אֵלֶיךָ יְיָ אָמַרְתִּי אַתָּה מַחְסִי חֶלְקִי בְּאֶרֶץ הַחַיִּים — דוד, ויעקב שחזר ברשות

תנחומא בובר, ויצא כג · פתיחתא שנייה · נוסח אחר · ארץ ישראל ארץ החיים; יעקב שיצא ברשות וחזר ברשות

זָעַקְתִּי אֵלֶיךָ יְיָ אָמַרְתִּי אַתָּה מַחְסִי חֶלְקִי בְּאֶרֶץ הַחַיִּים(תהלים קמב, ו)

״אמר״, ״רבי״, ״החיים״, ״גרשוני״, ״יעקב״, ״היית״ — בכתב היד בקיצור. ״ארץ ישראל״ — בכתב היד ״ארץ־ישר׳״. ״כשיצאתי מבית אבי״ — כך בכתב היד (בובר: כשיצא מבית אביו). ״אתה מבקש רשות״ — בובר: ״רשות אתה מבקש״. ״הרי זכות רחל בידך״ — בובר מחק ״(זכות)״.

נוסח אחר של הפתיחתא שלעיל (א, בראשית רבה עד, א): שם ״רבי שמעון בן לקיש בשם בר קפרא״ וכאן ״ריש לקיש בשם רבי אלעזר הקפר״; שם הקושיא ״והלא אין ארץ החיים אלא צור וחברותיה״ והראיה ״נותן נשמה לעם עליה״, ו״אביך מצפה לך, אמך מצפה לך, אני עצמי מצפה לך״, שאינם כאן; וכאן נוספו דברי דוד (״כי גרשוני היום״), ״כשיצאתי מבית אבי… אם יהיה אלהים עמדי״, ״ברשות יצאתי… איני חוזר״ ושלשת הדברים האחרים (השבטים, זכות רחל, שטנו של עשו), שאינם שם.

זה שאמר הכתוב:

זָעַקְתִּי אֵלֶיךָ יְיָ אָמַרְתִּי אַתָּה מַחְסִי חֶלְקִי בְּאֶרֶץ הַחַיִּים(תהלים קמב, ו).

מי אמר הפסוק הזה? דוד אמרו.

חֶלְקִי בְּאֶרֶץ הַחַיִּים — וקורא ארץ ישראל ארץ החיים.

למה?

אמר ריש לקיש בשם רבי אלעזר הקפר:

מפני שמתי ארץ ישראל חיים תחילה לימות המשיח — לפיכך הוא קורא אותה ארץ החיים.

אמר דוד: מתאוה אני לישב בתוכה, ואין שאול מניחני,

אלא כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם וגו׳(שמואל א כו, יט).

לפיכך זָעַקְתִּי אֵלֶיךָ יְיָ;

ועל ידי שעשיתי כך, נעשיתי מלך על ישראל.

יעקב

דבר אחר:

זָעַקְתִּי אֵלֶיךָ יְיָ — מדבר ביעקב.

כשיצאתי מבית אבי, מהו אומר? אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי(בראשית כח, כ).

תלה עיניו להקדוש ברוך הוא, אמר: אַתָּה מַחְסִי.

אמר לו: הִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וגו׳(בראשית כח, טו).

חֶלְקִי בְּאֶרֶץ הַחַיִּים — שהיה יעקב מקוה לחזור לארץ ישראל.

אמר יעקב: ברשות יצאתי — אם איני נוטל רשות, איני חוזר.

אמר הקדוש ברוך הוא: אתה מבקש רשות? הרשות בידך:

שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ(בראשית לא, ג).

כלום באתה אלא בשביל השבטים? הרי הם בידך.

דבר אחר:

כלום באתה אלא בשביל רחל? הרי זכות רחל בידך.

דבר אחר:

כלום היית ממתין אלא עד שיולד שיטנושיטנו — שטנו, הצר לו של עשו? הרי נולד.

תרגום לעבריתשיטנו שטנו, הצר לו

חילופי נוסח והשלמות

בראשית רבה, תנחומא בובר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אצ— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית), עם השלמה מכתב יד וטיקן 60
תנחומא בוברכתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר
§§123§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה קכג

פתיחתא: חכו ממתקים

וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל יַעֲקֹב שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ(בראשית לא, ג)

״חכו ממתקים״ — הקדוש ברוך הוא נותן שכר על טובתם של ישראל, והיה אוהבו של יעקב והלך עמו: ״ואהיה עמך״

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

תנחומא בובר §§cover-end§§

חלק א

פתיחתות

אחִכּוֹ מַמְתַקִּים — שכרו של הקדוש ברוך הוא, והוא עם יעקב

תנחומא בובר, ויצא כב · פתיחתא ראשונה · הקדוש ברוך הוא נותן שכר על מה שהוא טובתם של ישראל; היה אוהב ליעקב והלך עמו

חִכּוֹ מַמְתַקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם(שיר השירים ה, טז)

מראש הסימן עד ״הוי חכו ממתקים״ הראשון — כתב יד וטיקן 34 (יד ראשונה); משם — כתב יד אוקספורד 154. ״רבי תנחום ברבי יוסי״ — בכתב היד ״בר׳ יוסי״. ״מה הקדוש ברוך הוא אמר לישראל״ — בכתב היד ״הק׳ אמ׳ לישר׳״. ״אני אל״ — כך בכתב היד (במסורה ויקרא יט, כח: אני יי; בובר: אני יי). ״חיך״ — החי״ת מסופקת. ״אם תנוול עצמך״ — בכתב היד ״אם לא תגזל עצמך״, ותוקן כמאגרים וכבובר (״אם תנוול עצמך״). ״עצמכם״ — בכתב היד ״עצמוכם״ (״כך״). כל הקטע הזה בא בבובר בסוגריים מרובעים. ״אינו נותן דואנטיבא״ — ״נותן״ בגליון כתב היד. אחר ״דואנטיבא״ ואחר ״איסטאנטיבא״ בכתב היד פירושים ״פי׳ מתנה טובה״, ״פי׳ מנוחה טובה״ (כך גם בבובר בסוגריים), ואינם בטקסט. ״איסטאנטיבא״, ובשתי הפעמים שאחריו ״איסטאטיבא״ — כך בכתב היד. ״תשמרו״ — המ״ם מסופקת. ״כצדקותיו אשר עשה חיה יחיה״ — כך בכתב היד (במסורה, יחזקאל יח, כב: בצדקתו אשר עשה יחיה); בובר: ״(כצדקותיו) [בצדקתו] אשר עשה (חיה) יחיה״. ״מהו עליהם יחיה״ — בכתב היד ״אלא עליהם יחיה״, ותוקן כמאגרים. ״ואם חלה… יהא משלח״ — כך בכתב היד (בובר: משלח). ״ומתה דבורה בא לבקרו״ — בובר: ״ובא לבקרו״. בנוסח בובר הושלמו פסוקים: ״על כן הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומים״, ״ועשה משפט וצדקה עליהם הוא יחיה״, ״ויאמר אלהים אל יעקב וגו׳ ואהיה עמך״.

רשות לשבחו של הקדוש ברוך הוא.

זה שאמר הכתוב:

חִכּוֹ מַמְתַקִּים וגו׳(שיר השירים ה, טז).

אמר רבי תנחום ברבי יוסי:

ראה מה הקדוש ברוך הוא אמר לישראל: וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ(ויקרא יט, כח).

למה? אֲנִי אל — נאמן לפרוע לכם שכר.

יש חיך מתוק מזה?

יש אדם אומר לחבירו: אם תנוולתנוול — תבזה, תנבל עצמך — ואני נותן לך שכרך;

אבל אמר הקדוש ברוך הוא: אם לא תנבלו עצמכם — וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ וגו׳ — ואני נותן לכם שכר.

הוי: חִכּוֹ מַמְתַקִּים.

ואבדיל אתכם מן העמים

דבר אחר:

חִכּוֹ מַמְתַקִּים —

אמר רבי אבהו:

ראה מה כתיב: וָאַבְדִּיל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים(ויקרא כ, כו).

ראה מידותיו של הקדוש ברוך הוא:

אילו היה כתיב ואבדיל העמים מכם — לא היה תקוה לגוי, ולא היה גר מתגייר.

כיצד? אדם שיש לפניו תאנים:

אם בורר הוא הרעות מן היפות — אין סופו לחזור על הרעות;

אבל אם הוא בורר הטובות — אם הוא מבקש לברור מן הרעות, בורר.

לכך אמר הקדוש ברוך הוא: וָאַבְדִּיל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים —

נתן רמז לגוים, למי שמבקש להתגייר.

יש חיך נאה מזה?

הוי: חִכּוֹ מַמְתַקִּים.

השבת ולחם משנה

אמר רבי אחא:

מלך בשר ודם — כשהוא נותן דואנטיבאדואנטיבא — מתנה, מענק, אינו נותן איסטאנטיבאאיסטאנטיבא — מנוחה, חופשה;

וכשהוא נותן איסטאטיבאאיסטאטיבא — מנוחה, חופשה, אינו נותן דואנטיבא;

אבל הקדוש ברוך הוא — נותן איסטאטיבא, ונותן דואנטיבא:

נתן שבת — נתן לחם משנה.

מה כתיב? רְאוּ כִּי יְיָ נָתַן לָכֶם את הַשַּׁבָּת(שמות טז, כט).

הוי: חִכּוֹ מַמְתַקִּים.

אמר רבי יוחנן:

אמר הקדוש ברוך הוא: אֶת שַׁבְּתֹותַי תִּשְׁמֹרוּ(ויקרא יט, ל).

מהו אֲנִי יְיָ? אני נאמן ליתן שכר.

ובמה אתה משמרו? במאכל, ובמשתה, וכסות נקיה — ואני נותן שכר.

הוי: חִכּוֹ מַמְתַקִּים.

הרשע כי ישוב

אמר רבי לוי:

ראה לשון שנתן הקדוש ברוך הוא לבני אדם.

מה כתיב? וְהָרָשָׁע כִּי יָשׁוּב(יחזקאל יח, כא).

אמר הקדוש ברוך הוא: כׇּל פְּשָׁעָיו אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא יִזָּכְרוּ לוֹ כצדקותיו אֲשֶׁר עָשָׂה חיה יִחְיֶה(יחזקאל יח, כב).

הוי: חִכּוֹ מַמְתַקִּים.

אמר ריש לקיש:

יש לך לשמוע גדולה מזו.

מה כתיב? וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ(יחזקאל לג, יט).

וחיה אין כתיב כאן, אלא עֲלֵיהֶם יִחְיֶה.

מהו עֲלֵיהֶם יִחְיֶה? שהקדוש ברוך הוא עושה אותם לו זכות, והוא חי בהם.

הוי: חִכּוֹ מַמְתַקִּים.

אוהבו של מלך

דבר אחר:

חִכּוֹ מַמְתַקִּים —

מלך בשר ודם, אם יש לו אוהב — הוא מחבבו;

ואם חלה אותו האוהב — יהא משלח ומבקרו;

ואם מחבבו ביותר — הוא הולך ומבקרו.

שמא אם יצא לאכסניאלאכסניא — לבית הארחה, לדרך, יכול שיצא המלך עמו?

אבל מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא היה אוהב ליעקב,

שנאמר: וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב(מלאכי א, ב);

ומתה דבורה — בא לבקרו;

וכשיצא לאכסניא — היה עמו, שנאמר: הִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ(בראשית כח, טו);

וכשחזר — היה עמו, שנאמר: וַיֹּאמֶר אלהים אֶל יַעֲקֹב וגו׳(בראשית לא, ג).

תרגום לעבריתתנוול תבזה, תנבל דואנטיבא מתנה, מענק איסטאנטיבא מנוחה, חופשה איסטאטיבא מנוחה, חופשה לאכסניא לבית הארחה, לדרך

חילופי נוסח והשלמות

תנחומא בובר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אתנווללא תגזל
אעצמכםעצמוכם
אמהואלא

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תנחומא בוברכתב יד וטיקן 34
§§124§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה קכד

מה כתיב למעלה: ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף

וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל יַעֲקֹב שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ(בראשית לא, ג)

מה כתיב למעלה מן העניין: ״ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף… שלחני״ — יעקב ביקש לצאת כשנולד יוסף, שהוא יפרע מעשו

תנחומא בובר §§cover-end§§

חלק א

למעלה מן העניין

אוַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף — למעלה מן העניין: שלחני, וצאנו של יעקב

תנחומא בובר, ויצא כד · פתיחתא · למעלה מן העניין · ״ויאמר יי אל יעקב שוב״ · יעקב ביקש רשות ללכת כשנולד יוסף — שהוא יפרע מעשו הרשע

ראש הפסקה; שאר הפסקה — דרשות ״נחשתי״, ״הנותרות״, ״מקל לבנה״, ״ויקרא לרחל וללאה השדה״, ״לקח יעקב״ ו״ויפרוץ האיש״ — בפרשיות שעל פסוקיהן.

״ואלכה״ — בכתב היד בקיצור. בנוסח בובר הושלם הפסוק ״ויאמר יעקב אל לבן שלחני וגו׳״.

מקבילה: בראשית רבה עג, ח — ״כיוון שנולד — סטנו שלעשו: ויאמר יעקב אל לבן שלחני״.

״נחשתי״ ו״הנותרות״ — בפרשה קיד, נחשתי ויברכני יי בגללך.

״מקל לבנה״ — בפרשה קטז, ויקח לו יעקב מקל לבנה.

״ויפרוץ האיש״ — בפרשה קיט, ויפרץ האיש מאד מאד.

״לקח יעקב״ — בפרשה קכ, וישמע את דברי בני לבן.

״ויקרא לרחל וללאה השדה״ — בפרשה קכו, וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה.

מה כתיב למעלה מן העניין? וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף(בראשית ל, כה).

ואם אין אתה מבקש לשלחני — שלא ברשותך אני הולך לי.

אמר לו לבן: בכל הבנים שהולדת לא אמרת לי שַׁלְּחֵנִי, אלא ביוסף?

אמר לו: שהוא יפרע מעשו הרשע;

שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה.

חילופי נוסח והשלמות

תנחומא בובר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תנחומא בוברכתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר
§§125§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה קכה

ויאמר יי אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך

וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל יַעֲקֹב שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ(בראשית לא, ג)

״שוב אל ארץ אבותיך… ואהיה עמך״: נכסי חוצה לארץ אינם בכלל ברכה, יעקב המפרנס את ביתו ודוד המפרנס את ישראל; הגילוי אצל לבן בחשבון גלוייו וברכותיו של יעקב, ותפלתו מפני עשו

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בראשית רבה, תנחומא בובר, פרקי דרבי אליעזר, משנת רבי אליעזר §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אנכסי חוצה לארץ אינן בכלל ברכה

בראשית רבה, פרשה עד, ב · דרשת הפסוק · ״ואהיה עמך״ · נכסי חוצה לארץ אינם בכלל ברכה; ״עמך״ ליעקב ו״עמך בכל אשר הלכת״ לדוד

״כסי״ (נכסי) — הושלם במאגרים; ״משתשוב״ — השי״ן הושלמה במאגרים. ״אלא דויד… אשר הלכת״ — הושלם במאגרים (כתיאודור–אלבק).

״התהלכת״ ו״לך שוב״ — ״הת״ ו״לך״ נמחקו בידי הסופר. בתיאודור–אלבק ״ר׳ אמי בשם ר׳ שמעון בן לקיש״, ״דוד על ידי שמפרנס את ישראל״.

מקבילה: מדרש שמואל כו, ג, על ״ואהיה עמך בכל אשר הלכת״ (שמואל ב ז, ט): ״ולהלן את אמר שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך, ואחר כך ואהיה עמך; אלא יעקב על שהיה מפרנס, אמר לו שוב לארצך״ — בלא דברי רבי אימי בשם ריש לקיש, ובלא דברי דוד; בדפוס בובר הושלם שם כלשון בראשית רבה: ״אלא דוד על ידי שהוא מפרנס את ישראל היה אומר לו ואהיה עמך בכל אשר הלכת, אבל יעקב על ידי שהוא מפרנס את ביתו היה אומר לו שוב אל ארץ אבותיך ואהיה עמך״.

רבי אימי בשם רבי שמעון בן לקיש:

נכסי חוץ לארץ אינן בכלל ברכה,

אלא משתשוב אל ארץ אבותיך — וְאֶהְיֶה עִמָּךְ(בראשית לא, ג).

הכה אתמרהכה אתמר — כאן נאמר: עִימָּךְ,

ולהלן אתמרולהלן אתמר — ולהלן נאמר: וָאֶהְיֶה עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר הָלַכְתָּ(שמואל ב ז, ט)?

אלא דויד — על ידי שהוא מפרנס לכל ישראל, הוא אומר לו:

וָאֶהְיֶה עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר הָלַכְתָּ;

אבל יעקוב — על ידי שהוא מפרנס את ביתו, הוא אומר:

שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וגו׳.

תרגום לעבריתהכה אתמר כאן נאמר ולהלן אתמר ולהלן נאמר

בוְתִגְזַר אֹומֶר ותקם לָךְ — חמש ברכות וחמשה גלויים

תנחומא בובר, וישלח כז · פתיחתא · ״וירא אלהים אל יעקב עוד״ · ״ותגזר אומר״ ביעקב: ״עוד״ — עוד פעם אני נגלה עליך; חמשה גלויים כנגד חמש ברכות שברכו אביו, ואחד מהם ״שוב אל ארץ אבותיך״ אצל לבן

וְתִגְזַר־אֹמֶר וְיָקׇם־לָךְ וְעַל־דְּרָכֶיךָ נָגַהּ אוֹר(איוב כב, כח)

נוסח אחר לבראשית רבה פב, ה: שם ״על שני דרכיך נגה אור״ — בבואו לבית חמיו ״ואל שדי״, ובצאתו ״וירא אלהים אל יעקוב״; כאן ״שתי דרכים״ — ״והנה יי נצב עליו״ כשיצא מבית אביו, ו״וירא אלהים אל יעקב עוד״ כשחזר — ״עוד פעם אחת אני נגלה עליך״, וחמשה גלויים כנגד חמש ברכות.

המדרש קורא ״ותקם לך״ (במסורה: ויקם לך). ״הקדוש ברוך הוא״, ״כתיב״, ״אמר רבי״, ״אמר לו״, ״שנאמר״, ״דבר אחר״ — בכתב היד בקיצור. ״יהודה״ — אותיות מסופקות בכתב היד. ״ואחת״ — בכתב היד ״ואח()״, והתי״ו הושלמה במאגרים.

״הרי חמש ברכות״ (בכתב היד בספרה) — כך, אחרי שני מקראות בלבד (״ואל שדי… ויתן לך את ברכת וגו׳״), וכלשון ״ואל שדי יברך אתך ויפרך וירבך… ויתן לך את ברכת אברהם״ (בראשית כח, ג–ד). חמשת הגלויים נמנים אחריו: ״והנה יי נצב עליו״, ״שוב אל ארץ אבותיך״, ״קום עלה בית אל״, ״וירא אלהים אל יעקב עוד״, ״אנכי ארד עמך״.

זה שאמר הכתוב:

וְתִגְזַר אֹומֶר ותקם לָךְ(איוב כב, כח) — מדבר ביעקב.

שתי דרכים:

כשיצא מבית אביו נגלה עליו הקדוש ברוך הוא — מה כתיב? וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר(בראשית כח, יג);

וכשחזר — מה כתיב? וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד(בראשית לה, ט).

מהו עוֹד?

אמר רבי יהודה:

אמר לו: עוד פעם אחת אני נגלה עליך.

חמשה פעמים נגלה עליו הקדוש ברוך הוא — מה כתיב? וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו —

כנגד חמש ברכות שברכו אביו.

אילו הן:

וְאֵל שַׁדַּי(בראשית כח, ג),

וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת וגו׳(בראשית כח, ד) —

הרי חמש ברכות.

ונגלה עליו:

כשיצא מבית אביו — שנאמר: וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו;

ואחת אצל לבן — שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ(בראשית לא, ג);

ואחת — קוּם עֲלֵה בֵית אֵל(בראשית לה, א);

ואחת — וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד;

ואחת — אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ וגו׳(בראשית מו, ד).

דבר אחר:

וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד.

מהו עוֹד?

עוד איני מייחל שמי על אדם, אלא אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב;

עוד פעם אחרת אני נגלה עליו.

חלק ב

מדרשים מאוחרים

גתפלת יעקב

פרקי דרבי אליעזר, פרק לז · מעשה · יעקב מתפלל מפני עשו, שאינו ירא את הקדוש ברוך הוא

״רבון העולמים״ — בכתב היד ״רב׳ העולמ׳״. ״אל תתירא מפני איש שוטר ומושל אלא מפני איש שאין בו יראת אלהים״ — בהיגר ובדפוס ״יראת שמים״.

ועמד יעקב והיה מתפלל לפני הקדוש ברוך הוא.

אמר לפניו: רבון העולמים, לא כך אמרת לי:

שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ(בראשית לא, ג)?

הרי עשו הרשע בא להרגיני,

ואני מתירא ממנו, שאינו מתירא ממך!

מכאן אמרו:

אל תתירא מפני איש שוטר ומושל,

אלא מפני איש שאין בו יראת אלהים.

דשבע ברכות כנגד השבת

משנת רבי אליעזר, פרשה כ · דרשה · ״ויחן את פני העיר״ · יעקב נכנס לשכם עם דמדומי חמה ושמר את השבת — ונתברך שבע פעמים כנגד השבת, ״ואל שדי יברך אותך״ השלישית

״אז תתענג על יי״ — בנוסח ״אז התענג אל יי״. המדרש קורא ״במראות הלילה״ (במסורה: במראת).

רבי יוסי ברבי חלפתא אומר:

אף הבאין בדרך חייבין לזכרו,

שכן מצינו ביעקב אבינו, שנכנס עם דמדומי חמהדמדומי חמה — שעת שקיעת החמה ושם אהלו חוץ לעיר,

שנאמר: וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר(בראשית לג, יח).

ולמה לא נכנס לעיר?

אלא מלמד שנכנס עם דמדומי חמה.

לפיכך זכה ונתברך שבע פעמים, כנגד השבת שהוא שביעי:

ראשונה — ועודנו במעי אמו, שנאמר: וַיֹּאמֶר יְיָ לָהּ שְׁנֵי גייִם(בראשית כה, כג);

שנייה — וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים(בראשית כז, כח);

שלישית — וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹותְךָ(בראשית כח, ג);

רביעית — וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו(בראשית כח, יג);

חמישית — שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ(בראשית לא, ג);

ששית — וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים שִׁמְךָ יַעֲקֹב(בראשית לה, י);

שביעית — וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹות הַלַּיְלָה(בראשית מו, ב).

אף מי שהוא מענג את השבת — זוכה לכל הברכות הללו,

שנאמר: אָז(ישעיה נח, יד) תתענג על יְיָ.

מפני מה נתפרש יעקב לבדו? מפני שנתפרשה שמירת שבת.

תרגום לעבריתדמדומי חמה שעת שקיעת החמה

החמש עשרה פעמים שדיבר הקדוש ברוך הוא עם האבות

משנת רבי אליעזר, פרשה ו · מנין · שמונה דיברות לאברהם, שנים ליצחק, חמשה ליעקב; למה חזר ונדבר עמו אחרי הפרד לוט ואחרי המלכים

״חמש עשרה פעם״, ״ויאמר לזרעך אתן״, ״אמר״ (אמר: כך אמר), ״המלכים״, ״מידם, כבר״, ״לא תקרא״ — בסוגריים מרובעים בדפוס (השלמות המהדיר).

״רבי פנחס אומר: כשפירש לוט מאברהם היה אברהם מיצר… שמא למשפחתו הוא נותנה״ — כעין זה בבראשית רבה מא, ח (לעיל), בשם רבי נחמיה: ״לזרעך נתתי את הארץ הזאת — והוא מדביק את לוט בן אחיו?״. ״אלו שהרגת קוצים בערת״ — כעין בראשית רבה מד, ד.

חמש עשרה פעם שדיבר הקדוש ברוך הוא עם האבות:

שמונה באברהם,

שנים ביצחק,

חמשה ביעקב.

באברהם:

לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ(בראשית יב, א);

וַיֵּרָא אליו יְיָ(בראשית יב, ז) וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן.

כשפירש ממנו לוט — נידבר עמו פעם שנייה,

שנאמר: אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ(בראשית יג, יד).

ומה צורך לדבור זה פעם שנייה?

רבי פנחס אומר:

כשפירש לוט מאברהם, היה אברהם מיצר.

אמר: כך אמר הקדוש ברוך הוא: לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ —

שמא למשפחתו הוא נותנה, ואני רחקתיו?

לכך חזר ואמר: אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ.

רדף המלכים והרגן — ונידבר עמו,

שנאמר: הָיָה דְבַר יְיָ אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר(בראשית טו, א).

למה נגלה עליו כאן?

אמר: שמא הללו שהרגתי היו בהן צדיקים?

אמר לו הקדוש ברוך הוא:

אלו שהרגת — קוצים בערת מלפני;

אין לך עון בדבר זה, שכר אתה נוטל עליהן:

שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד.

מיכאן ולהבא היה אברהם מהרהר בלבו ואומר:

אפשר שקיבלתי שכרי בעולם הזה?

שעזרני באותן המלכים, ויצילני מידם — כבר נטלתי שכר,

ושוב אין לי שכר בעולם הבא.

אמר לו הקדוש ברוך הוא:

על מה זה הרהרת אחר מדותי?

הרי שה לעולה אתה צריך —

לעולה קַח נָא אֶת בִּנְךָ(בראשית כב, ב).

בן תשע ותשעים שנה — נידבר עמו על בשורת יצחק,

שנאמר: וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר(בראשית יח, יג) וגו׳.

אחר שנולד יצחק — נידבר עמו על ישמעאל,

שנאמר: אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר(בראשית כא, יב).

אחר כך — נידבר עמו על העקידה,

שנאמר: וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם(בראשית כב, א).

הרי אלו שמונה.

אבל וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹור(בראשית יז, ט),

אבל שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא(בראשית יז, טו) וגו׳ —

הרי הוא בכלל הדבור הראשון.

וַיֹּאמֶר יְיָ אִם אֶמְצָא בִסְדֹם(בראשית יח, כו) —

הרי הוא בכלל לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה,

שנאמר: וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹומֵד לִפְנֵי יְיָ(בראשית יח, כב).

שנים ביצחק:

וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה(בראשית כו, ב);

עלה לבאר שבע ונידבר עמו,

שנאמר: וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ בַּלַּיְלָה הַהוּא(בראשית כו, כד).

חמשה ביעקב:

בבאו לבית המקדש,

שנאמר: וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו(בראשית כח, יג);

אחר עשרים שנה נאמר לו:

שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ(בראשית לא, ג);

בשכם נאמר לו:

קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם(בראשית לה, א);

כשהוא חוזר בבית אל:

וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים שִׁמְךָ יַעֲקֹב(בראשית לה, י);

כשירד למצרים:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹות הַלַּיְלָה(בראשית מו, ב).

חילופי נוסח והשלמות

בראשית רבה, תנחומא בובר, פרקי דרבי אליעזר, משנת רבי אליעזר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אכסי— (הוספה)
אש— (הוספה)
אאלא דויד — על ידי שהוא מפרנס לכל ישראל, הוא אומר לו:— (הוספה)
אוָאֶהְיֶה עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר הָלַכְתָּ;— (הוספה)
אוגו׳— (הוספה)
בת— (הוספה)
דתתענג עלהתענג אל
החמש עשרה פעם— (הוספה)
הוַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן— (הוספה)
האמר— (הוספה)
ההמלכים— (הוספה)
המידם — כבר— (הוספה)
הוגו׳— (הוספה)
הלֹא תִקְרָא— (הוספה)
הוגו׳— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית), עם השלמה מכתב יד וטיקן 60
תנחומא בוברכתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר
פרקי דרבי אליעזרכתב יד ניו יורק, בית המדרש לרבנים 866
משנת רבי אליעזרמהדורת אנלאו
§§126§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה קכו

וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה

וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב וַיִּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה הַשָּׂדֶה(בראשית לא, ד)

״וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה״: שלשה דברים שמשבחים את בני המזרח (רבי עקיבא; רבן שמעון בן גמליאל) — ועצה ניטלת בשדה, במקום מרווח; בתוך חכמת שלמה וחכמת בני קדם בפתיחתא ״אמרתי אחכמה״, ורחל ולאה בכ״ג הנשים הצדקניות

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

ברייתא, בראשית רבה, תנחומא בובר, פסיקתא דרב כהנא, תנחומא, פתרון תורה, בבלי, אוצר מדרשים §§cover-end§§

חלק א

דברי התנאים

אבשלשה דברים אוהב אני את המדיים

ברייתא, בבלי ברכות פרק א, ח ע״ב · ברייתא · רבי עקיבא: המדיים חותכין בשר על השולחן, נושקין על גב היד, ויועצין בשדה

הברייתא גם להלן, בסוגיא (ז), ושם ״מאי קראה — וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה אל צאנו״ בשם רב אדא בר אהבה. ״אמר רבי עקיבא״ — בכ״י אוקספורד 366: ״אמר רבי יעקב״.

כלשון הברייתא בפרקי רבינו הקדוש (אוצר מדרשים), סה: ״אמר ר״ע בשלשה דברים אני אוהב את המדיים… וכשהם נושקין אין נושקין אלא על פסת היד… מאי קרא ויקרא יעקב לרחל וללאה השדה״.

תניאתניא — שנינו (בברייתא):

אמר רבי עקיבא:

בשלשה דברים אוהב אני את המדייםהמדיים — אנשי מדי (הפרסים):

כשחותכין את הבשר, אין חותכין אלא על גבי השולחן;

כשנושקין, אין נושקין אלא על גב היד (כ״י אוקספורד 366, כ״י פריז 671: פיסת היד);

וכשיועצין, אין יועצין אלא בשדה.

תרגום לעבריתתניא שנינו (בברייתא) המדיים אנשי מדי (הפרסים)

חלק ב

דברי האמוראים

בבשלשה דברים אני משבח את בני המזרח

בראשית רבה, פרשה עד, ג · דרשת הפסוק · ״וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה״ · שלשה דברים שמשבחים את בני המזרח, ועצה שניטלת בשדה

״ואוכלין״ — הושלם במאגרים.

בתיאודור–אלבק ״בג׳ דברים אני אוהב בני מדי״, ״ואין מתייעצים אלא בשדה״.

מקבילות: הברייתא בבבלי ברכות פרק א, ח ע״ב (לעיל, א, ולהלן, ז), בשם רבי עקיבא; תנחומא בובר, ויצא כד (להלן, ג, נוסח אחר) — ״אוהב אני״, ״בסכין חותכין״, ״אינו נוטל בבית אלא בשדה… למקום מרווח״; ״חכמת בני קדם״ בפסיקתא דרב כהנא, פרה אדומה, ג, ובתנחומא, חקת ו, ובפתרון תורה, חקת (להלן, ד–ו).

וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב וַיִּקְרָא(בראשית לא, ד).

אמר רבן שמעון בן גמליאל:

בשלשה דברים אני משבח את בני המזרח:

שאינן מושכין ואוכלין, אלא חותכין ואוכלין;

ואינן נושקין בפה, אלא ביד;

ואינן נוטלין עיצה, אלא בשדה.

הדה היא דכתיב:

וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹוב.

גלמקום מרווח

תנחומא בובר, ויצא כד · דרשת הפסוק · נוסח אחר · יעקב קורא לנשיו לשדה — בני המזרח נוטלים עצה בשדה; ״אם כה יאמר״ — המלאך אומר ליעקב מה יאמר לבן

נוסח אחר של דברי רבן שמעון בן גמליאל שבבראשית רבה עד, ג (לעיל, ב): כאן ״אוהב אני את בני המזרח״, ״שאין נושכין בשר בשניהם — אלא בסכין חותכין״, ״אינו נוטל בבית, אלא בשדה״, והחתימה ״למקום מרווח״.

ראש הסימן — ״מה כתיב למעלה מן העניין״ על ״ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף״ — לעיל, פרשה קכו.

מה עשה יעקב? כיון שנתעכב עליו, שלח אחר בני ביתו,

שנאמר: וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב וַיִּקְרָא וגו׳(בראשית לא, ד).

למה לא בתוך ביתו?

אמר רבן שמעון בן גמליאל:

בשלשה דברים אוהב אני את בני המזרח:

שאין נושכין בשר בשניהם — אלא בסכין חותכין;

וכשהוא נושק את חבירו — אינו נושקו בפיו, אלא בידו;

וכשמבקש ליטול עיצה — אינו נוטל בבית, אלא בשדה.

לכך נאמר: וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב וגו׳ — למקום מרווח.

וַיֹּאמֶר(בראשית לא, ה) להם רואה אני אֶת פְּנֵי אֲבִיכֶן וגו׳,

וְאַתֵּנָה יְדַעְתֶּן וגו׳(בראשית לא, ו),

וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי וגו׳(בראשית לא, ז),

אִם כֹּה יֹאמַר וגו׳(בראשית לא, ח).

אמר רבי ברכיה:

אם כה אמר אין כתיב כאן, אלא אִם כֹּה יֹאמַר —

והמלאך היה אומר ליעקב: אם יאמר לבן כך — חייך, כשם שאתה רוצה כך אני עשה לך.

דאָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי — חכמת שלמה

פסיקתא דרב כהנא, פסקא פרה אדומה, ג · פתיחתא שלישית · חכמת שלמה עמדה על הכל, חוץ מפרשת פרה

כׇּל־זֹה נִסִּיתִי בַחׇכְמָה אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי(קהלת ז, כג)

חכמת שלמה — כנגד ישראל, בני קדם, מצרים, אדם הראשון והשמות, איתן הימן כלכל ודרדע, שלשת אלפים משל, העצים הבהמה העוף הרמש והדגים (יעקב איש כפר נבוריא) — ועל כולן עמד, חוץ מפרשת פרה.

״חכמת בני קדם״ — גם בקהלת רבה ז, טו (״כל זה נסיתי בחכמה״), בדרשה על אותם פסוקים (מלכים א ה, ט–יא) בלא פרשת פרה: ״כשנושקין אין נושקין אלא על היד, ואין נושכין בשיניהם, ואין יועצין אלא בשדה, שנאמר וישלח יעקב ויקרא לרחל השדה״; שם בדפוס ״שהיו יודעין במזל וקוסמין בעופות ובקיאין בטייר״.

״רבנין״ ו״קנית״ (במתלא) הושלמו על פי המקבילות; הדיבר החסר של רבן שמעון בן גמליאל ו״דנונא״ — על פי בראשית רבה.

חכמה כנגד כל ישראל

רבי יצחק פתח:

כׇּל זֹה נִיסִּיתִי בַחׇכְמָה אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי(קהלת ז, כג).

כתיב וַיִּתֵּן אֱלֹהִים חׇכְמָה לִשְׁלֹמֹה וּתְבוּנָה הַרְבֵּה מְאֹד וגו׳(מלכים א ה, ט).

רבי לוי ורבנין.

רבנין אמרין: נתן לו חכמה כנגד כל ישראל.

אמר רבי לוי:

מה החול הזה גדר לים — לכך היתה חכמה גדורה לישלמה.

מיתלא אמרמיתלא אמר — המשל אומר: דיעה קנית — מה חסרתדיעה קנית — מה חסרת — דעת קנית — מה חסרת?? דיעה חסרת — מה קנית?

עִיר פְּרוּצָה אֵין חוֹמָה וגו׳(משלי כה, כח) — כעיר פרוצה אשר אין חומה, כך אִישׁ אֲשֶׁר אֵין מַעְצָר לְרוּחוֹ.

חכמת בני קדם

כתיב וַתֵּרֶב חכמה שְׁלֹמֹה מֵחׇכְמַת כׇּל בְּנֵי קֶדֶם וגו׳(מלכים א ה, י).

ומה היתה חכמתן של בני קדם? שהיו יודעים במזל, וערומים בטיירבטייר — בניחוש (בחכמת הכוכבים) (קהלת רבה: מה היתה חכמתן של אנשי מזרח? שהיו בקיאין בטייר, וברורין במזל).

אמר רבן שמעון בן גמליאל:

בשלשה דברים אני משבח את בני המזרח (קהלת רבה: אני אוהב בני מזרח):

שאינן נושקין בפה אלא ביד;

שאינן נושכים בפה אלא בשכיםבשכים — בסכין;

שאינן נוטלין עצה אלא במקום מרווח, כמה שנאמר באבינו יעקב, דכתיב וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב וַיִּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה הַשָּׂדֶה אֶל צֹאנוֹ(בראשית לא, ד) — למקום מרווח.

חכמת מצרים

וּמִכֹּל חׇכְמַת מִצְרָיִם — ומה היתה חכמתן של מצריים? אלא את מוצא:

בשעה שבקש שלמה לבנות בית המקדש, שלח אצל פרעה נכה.

אמר לו: שלח לי אומנין בשכרן, שאני מבקש לבנות בית המקדש.

מה עשה? כונס כל איצטרולגיןאיצטרולגין — חוזי כוכבים שלו, וצפו וראו בני אדם שהם עתידין למות באותה שנה — ושילחם לו.

וכיון שבאו אצל שלמה, צפה ברוח הקודש שהן עתידין למות באותה השנה, ונתן להם תכריכיהן ושילחן לו.

ושלח כתב לו ואמר לו: לא היה תכריכין לקבור את מיתיך? הרי הם, והרי תכריכיהן.

חכמת אדם הראשון

וַיֶּחְכַּם מִכׇּל הָאָדָם(מלכים א ה, יא) — זה אדם הראשון. ומה היתה חכמתו של אדם הראשון? אלא את מוצא:

בשעה שביקש לבראות את אדם הראשון, נמלך במלאכי השרת. אמר להם: נַעֲשֶׂה אָדָם(בראשית א, כו).

אמרו לפניו: רבון העולמים, מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ וגו׳(תהלים ח, ה).

אמר להם: אדם זה אני מבקש לבראות בעולמי — חכמתו מרובה משלכם.

מה עשה? כינס כל בהמה וחיה ועוף והעבירם לפניהם. אמר להם: מה שמותן של אילו? ולא היו יודעין.

וכיון שברא אדם הראשון, כינס כל בהמה וחיה ועוף והעבירן לפניו. אמר לו: מה שמותן של אילו?

ואמר: לזה נאה לקראותו סוס, ולזה נאה לקרותו ארי, ולזה נאה לקרותו גמל, ולזה נאה לקרותו שור, לזה נאה לקרותו נשר, ולזה נאה לקרותו חמור.

הדה היא דכתיב:

וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכׇל הַבְּהֵמָה וּלְכֹל וגו׳(בראשית ב, כ).

אמר לו: ואתה, מה שמך? אמר לו: אדם. אמר לו: למה? מפני שנבראתי מן האדמה.

אמר לו: ומה אני שמי? אמר לו: יי. אמר לו: למה? אמר לו: שאתה אדון על כל בריותיך.

אמר רבי אחא:

אמר הקדוש ברוך הוא: אֲנִי יְיָ הוּא שְׁמִי(ישעיה מב, ח) —

הוא שמי שקרא אדם הראשון;

הוא שמי שהיתניתי ביני ובין עצמי;

הוא שמי שהיתניתי ביני לבין מלאכי השרת.

איתן והימן וכלכל ודרדע בני מחול

איתן — זה אבינו אברהם, דכתיב מַשְׂכִּיל לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי(תהלים פט, א).

הֵימָן — זה משה: לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה וגו׳(במדבר יב, ז).

וְכַלְכֹּל — זה יוסף: וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וגו׳(בראשית מז, יב).

אמרו המצריים: כלום מלך העבד הזה עלינו אלא בחכמתו!

מה עשו? נטלו שבעים פיתקיםפיתקים — פתקים, פיסות כתב וכתבו עליהם שבעים לשון, והיו משליכין אותן לפניו — והיה קורא כל אחד ואחד בלשונו.

ולא עוד, שהיה מדבר בלשון הקודש שלא היו יכולין לשמוע אותו.

הדה היא דכתיב:

עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם וגו׳(תהלים פא, ו) — אשמע כתב.

וְדַרְדַּע — זה דור המדבר. ולמה הוא קורא אותו דרדע? שהיו כולם מליאים דיעה.

בְּנֵי מָחוֹל — אילו ישראל, בנים שמחלה להם שכינה על מעשה העגל.

שלשת אלפים משל

וַיְדַבֵּר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל וגו׳(מלכים א ה, יב).

אמר רבי שמואל בר נחמן:

חיזרנו על כל המקרא ולא מצינו שנתנבא שלמה אלא קרוב לשמונה מאות פסוקין, ואת אומר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל?

אלא מלמד שכל פסוק ופסוק שנתנבא יש בו שנים שלשה טעמים, כמה דאת אמר נֶזֶם זָהָב וַחֲלִי כָתֶם(משלי כה, יב).

ורבנין אמריןורבנין אמרין — והחכמים אומרים:

שלשת אלפים משל על כל פסוק ופסוק, אלא אלף וחמשה טעמים על כל משל ומשל.

ויהי שירו של שלמה אין כתיב בו, אלא וַיְהִי שִׁירוֹ — שיורו של משל.

וידבר על העצים ועל הבהמה ועל העוף

וַיְדַבֵּר עַל הָעֵצִים(מלכים א ה, יג) — וכי איפשר לאדם לדבר על העצים, מִן הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן וְעַד הָאֵזוֹב אֲשֶׁר יֹוצֵא בַּקִּיר?

אלא אמר שלמה: מפני מה מצורע זה מיטהר בגבוה שבגבוהים ובנמוך שבנמוכים?

אלא על ידי שאם אדם זה מגביה את עצמו כארז — הוא לוקה בצרעת; וכיון שהוא משפיל את עצמו כאזוב — הוא מתרפא באיזוב.

וַיְדַבֵּר עַל הַבְּהֵמָה וְעַל הָעוֹף — וכי איפשר לאדם לדבר על הבהמה ועל העוף?

אלא אמר שלמה: מפני מה בהמה מותרת בשני סימנים, והעוף מותר בסימן אחד?

אלא שהבהמה ניבראת מן היבשה, והעוף — כתוב אחד אומר מן היבשה, וכתוב אחר אומר מן הים.

כתיב אחד אומר מן היבשה, דכתיב וַייִּצֶר יְיָ אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כׇּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וגו׳(בראשית ב, יט);

וכתיב אחר אומר מן הים: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם וגו׳(בראשית א, כ).

בר קפרא אומר: מרקקמרקק — מן הרקק (הטיט שבקרקעית המים) שבים נברא העוף.

רבי אבון בשם רבי שמואל קפודקיםקפודקים — איש קפוטקיא (קפדוקיה שבאסיה הקטנה):

אף על גב כןאף על גב כן — אף על פי כן, רגלוי דתרנוגלה דמיין לחסספיתהדתרנוגלה דמיין לחסספיתה — של התרנגול דומות לקשקשת (של הדג) דנונא.

ועל הרמש ועל הדגים

וְעַל הָרֶמֶשׂ — וכי איפשר לאדם לדבר על הרמש?

אלא אמר שלמה: מפני מה שמנה שרצים האסורים בתורה — הצדן והחובל בהן חייב, ושאר שקצים ורמשים החובל בהן פטור(משנה שבת יד, א)? מפני שיש להם עורות.

וְעַל הַדָּגִים — וכי איפשר לאדם לדבר על הדגים?

אלא אמר שלמה: מפני מה בהמה וחיה ועוף טעונין שחיטה, והדגים אינן טעונין שחיטה?

מעשה: יעקב איש כפר נבוריא והדגים

הורי יעקב איש כפר גבוריא בצור על הדגים שהן טעונין שחיטה.

שמע רבי חגי, שלח ואיתיתיהשלח ואיתיתיה — שלח והביאוהו. אמר ליה: מן הן אוריתאמן הן אוריתא — מניין הורית??

אמר ליה: מן הדה דכתיבמן הדה דכתיב — מזה שכתוב וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף — מה העוף טעון שחיטה, אף הדגים טעונים שחיטה.

אמר: ארבעוניה דילקיארבעוניה דילקי — השכיבוהו שילקה!.

וברנש דאמר מלה דאורייה לקיוברנש דאמר מלה דאורייה לקי — ואדם שאמר דבר של תורה — לוקה??

אמר ליה: דלא אוריתה טבאותדלא אוריתה טבאות — שלא הורית יפה. אמר לה: מן הן?

אמר ליה: מן הדה דכתיב הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם(במדבר יא, כב) — אם את כל דגי הים ישחט להם אין כתיב כן, אלא יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם.

אמר ליה: חבוט חבטךחבוט חבטך — לקה את מלקותך, דהיא טבא בקלטהדהיא טבא בקלטה — שהיא (ההוראה) טובה לקלוט אותה.

מעשה: בנה של נכרית

הורי יעקב כפר נבורייה בצור על בנה של נכרית שהוא נימול בשבת.

שמע רבי חגי, שלח ואיתיתיה. אמר ליה: מן הן הוריתההוריתה — הורית?

אמר ליה: מן הדה דכתיב וַיִּתְיַלְדוּ עַל מִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹותָם(במדבר א, יח), וכתיב וּבֶן שְׁמֹונַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כׇּל זָכָר וגו׳(בראשית יז, יב).

אמר: ארבעונה דילקיארבעונה דילקי — השכיבוהו שילקה!.

אמר: וברנש דאמר מילה דאורייה לקימילה דאורייה לקי — דבר של תורה — לוקה??

אמר ליה: לא, לא הוריתה טבאותלא הוריתה טבאות — לא הורית יפה. אמר ליה: מן הן? אמר ליה: מן הקדוש ברוך הוא.

אמר ליה: רבע ואת שמערבע ואת שמע — שכב (לקבל את המלקות), ותשמע. אמר ליה: הין אתי בר עממיא לגבךהין אתי בר עממיא לגבך — אם יבוא אליך בן אומות העולם, אמר לך: דאנה בעי מתעבדהאמר לך: דאנה בעי מתעבדה — ויאמר לך: (רוצה אני) שאני מבקש להיעשות (יהודי) יהודאי על מנת למגזרנה ביום שובתה או ביום צומה דכיפורייהעל מנת למגזרנה ביום שובתה או ביום צומה דכיפורייה — על מנת שימולו אותי ביום השבת או ביום הצום של הכיפורים — מחללין אותו עליו?

אין מחללין את יום השבת ויום הכיפורים אלא על בנה של ישראל בלבד.

אמר ליה: מן הן? אמר ליה: מן הדה דכתיב וְעַתָּה נִכְרׇת בְּרִית לֵאלֹהֵינוּ לְהוֹצִיא כׇל נָשִׁים וְהַנּוֹלָד מֵהֶם וגו׳(עזרא י, ג).

אמר ליה: ומן הקבלה את מלקינוומן הקבלה את מלקינו — וכי מן הקבלה (מדברי הנביאים והכתובים) אתה מלקה אותנו?? אמר ליה: וכתיב תמןוכתיב תמן — והרי כתוב שם וְכַתּוֹרָה יֵעָשֶׂה.

אמר ליה: מאי זו תורהמאי זו תורה — איזו תורה?? אמר ליה: מניי אמרמניי אמר — ממה שאמר רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחי:

לֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וגו׳(דברים ז, ג), כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וגו׳(דברים ז, ד) — בנך מישראל קרוי בנך, אין בנך מגויה קרוי בנך.

אמר ליה: חבט חבטך, דהוא טבא בקלטהחבט חבטך, דהוא טבא בקלטה — לקה את מלקותך, שהיא (ההוראה) טובה לקלוט אותה.

והיא רחוקה ממני

אמר שלמה: על כל אלה עמדתי; ופרשה הזאת של פרה — כיון שהייתי נוגע בה, הייתי דורש בה וחוקר בה:

אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי.

תרגום לעבריתמיתלא אמר המשל אומר דיעה קנית — מה חסרת דעת קנית — מה חסרת? בטייר בניחוש (בחכמת הכוכבים) איצטרולגין חוזי כוכבים פיתקים פתקים, פיסות כתב ורבנין אמרין והחכמים אומרים מרקק מן הרקק (הטיט שבקרקעית המים) אף על גב כן אף על פי כן דתרנוגלה דמיין לחסספיתה של התרנגול דומות לקשקשת (של הדג) שלח ואיתיתיה שלח והביאוהו מן הן אוריתא מניין הורית? מן הדה דכתיב מזה שכתוב ארבעוניה דילקי השכיבוהו שילקה! וברנש דאמר מלה דאורייה לקי ואדם שאמר דבר של תורה — לוקה? דלא אוריתה טבאות שלא הורית יפה חבוט חבטך לקה את מלקותך דהיא טבא בקלטה שהיא (ההוראה) טובה לקלוט אותה הוריתה הורית ארבעונה דילקי השכיבוהו שילקה! מילה דאורייה לקי דבר של תורה — לוקה? לא הוריתה טבאות לא הורית יפה רבע ואת שמע שכב (לקבל את המלקות), ותשמע הין אתי בר עממיא לגבך אם יבוא אליך בן אומות העולם אמר לך: דאנה בעי מתעבדה ויאמר לך: (רוצה אני) שאני מבקש להיעשות (יהודי) על מנת למגזרנה ביום שובתה או ביום צומה דכיפורייה על מנת שימולו אותי ביום השבת או ביום הצום של הכיפורים ומן הקבלה את מלקינו וכי מן הקבלה (מדברי הנביאים והכתובים) אתה מלקה אותנו? וכתיב תמן והרי כתוב שם מאי זו תורה איזו תורה? מניי אמר ממה שאמר חבט חבטך, דהוא טבא בקלטה לקה את מלקותך, שהיא (ההוראה) טובה לקלוט אותה בשכים בסכין קפודקים איש קפוטקיא (קפדוקיה שבאסיה הקטנה)

החכמת שלמה וחכמת אדם הראשון

תנחומא, חקת ו · פתיחתא · ״זאת חקת התורה״ · נוסח אחר · חכמת שלמה: ישראל, בני קדם ומצרים, אדם הראשון וקריאת השמות, איתן הימן כלכל ודרדע, העצים הבהמה הרמש והדגים — ופרשת פרה

הפסקה כולה — פתיחתו של רבי יצחק לפרשת פרה, נוסח אחר של הפתיחתא שבפסיקתא דרב כהנא, פרה אדומה, ג (לעיל), ונדפסת שלמה סמוכה לה, שכן חתימתה (״מי כהחכם… ועוז פניו ישונה״, ומשה ופרשת פרה) אינה בפסיקתא.

״[דעה]״ (במקור ״רעה״) (פעמיים, במתלא) — תיקון מאגרים. ״מאי בטייר? אצטרוגלין היו טייר״ — בכתב היד בין סימני $. ״ו[ל]זה גמל״, ״[ד]אמר״ — הושלמו במאגרים. ״ושאר שרצים — פטור״ — בכתב היד ״(חייב) פטור״, ו״חייב״ נמחק במאגרים. ״[זה הקדוש ברוך הוא]״ (מי כהחכם) — במקומו בכתב היד סימן השמטה (+), והושלם על פי הפסיקתא ופסיקתא רבתי (״מי כהחכם — זה הקדוש ברוך הוא, דכתיב ביה יי בחכמה יסד ארץ״).

״הקב״ה״, ״אמ׳״, ״כת׳״, ״שנ׳״, ״אעפ״כ״, ״כמה דאת אמר״ — נפתחו. המדרש קורא ״כל זו נסיתי״ (במסורה: כל זה), ״ויצר״ (במסורה: וייצר), ״וכלכול״ (במסורה: וכלכל), ״חכמות אדם תאיר פניו״ (במסורה: חכמת), ״ועל דמות הכסא כמראה אדם״ (במסורה: דמות כמראה אדם), ״ועוז פניו ישונה״ (במסורה: ועז פניו ישנא), ״בעצת יי״ (במסורה: בעצת אדני).

נמזגו כאן קריאות במדבר רבה יט, ג, שהיא הפתיחתא כמעט מלה במלה. שם חסר ״אמר שלמה: לא הנחתי דבר בעולם עד שעמדתי עליו…״ שבראש הפסקה; ״אמר רבי שמעון בן גמליאל: בשלשה דברים וכו׳״ — בקיצור; ״ועל הדגים… אלא מהדין קרא: הצאן ובקר ישחט להם״; והפתיחתא נחתמת שם ב״אמר שלמה: על כל אלה עמדתי… אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני״, בלא ״מי כהחכם״ שבסוף.

״מי כהחכם… חכמות אדם תאיר פניו… ועוז פניו ישונה״ — בפסיקתא דרב כהנא, פרה אדומה, ד, בדבר הראשון של הפתיחתא.

״בני קדם ומצרים״ — גם בתנחומא בובר, חקת יא (בדפוס בובר), כלשון הזה: ״ותרב חכמת שלמה… שהיו יודעין במזל וערומים בטייר… וכשנוטלין עצה לא נוטלין אלא בשדה… ומכל חכמת מצרים… כינס כל איצטרולוגין שלו… שלח לו לומר לא היו לך תכריכין לקבור את מתיך, הרי לך ותכריכיהן״.

(במדבר רבה: זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה וגו׳(במדבר יט, ב).)

רבי יצחק פתח:

כׇּל זו נִסִּיתִי בַחׇכְמָה אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי(קהלת ז, כג).

אמר שלמה:

לא הנחתי דבר בעולם עד שעמדתי עליו;

כיון שהגעתי לפרשת פרה אדומה — אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי.

כחול גדר לים

אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה.

כתיב: וַיִּתֵּן אֱלֹהִים חׇכְמָה לִשְׁלֹמֹה(מלכים א ה, ט). (במדבר רבה: מהו כַּחוֹל?)

רבי לוי ורבנין.

רבנין אמרי:

נתן לו חכמה כנגד כל ישראל. (במדבר רבה: שנאמר: ויהי מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם וגו׳(הושע ב, א).)

ורבי לוי אמר:

מה חול גדר לים — כך היתה חכמה גדירה לשלמה.

מתלא אמרמתלא אמר — המשל אומר:

דעה חסרת — מאי קניתמאי קנית — מה קנית??

דעה קנית — מאי חסרתמאי חסרת — מה חסרת??

עִיר פְּרוּצָה אֵין חוֹמָה אִישׁ אֲשֶׁר אֵין מַעְצָר לְרוּחוֹ(משלי כה, כח) —

כעיר פרוצה באין חומה — כן איש אשר אין מעצר לרוחו.

בני קדם ומצרים

וַתֵּרֶב חׇכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחׇכְמַת כׇּל בְּנֵי קֶדֶם(מלכים א ה, י).

מה היתה חכמתן של בני קדם?

שהיו יודעין במזל, וערומים בטייר.

מאי בטיירמאי בטייר — מהו ״בטייר״?? אצטרוגליןאצטרוגלין — חוזי כוכבים היו טייר.

אמר רבן שמעון בן גמליאל:

מפני שלשה דברים אני אוהב את המדיים (תנחומא בובר: בשלשה דברים אוהב אני את הפרסיים):

שאין נושקין בפה, אלא ביד;

וכשחותכין בשר — אין חותכין אלא בסכין, ולא בפה;

וכשנוטלין עצה — אין נוטלין אלא בשדה,

שנאמר: וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב וַיִּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה הַשָּׂדֶה אֶל צֹאנוֹ(בראשית לא, ד).

וּמִכֹּל חׇכְמַת מִצְרָיִם.

מה היתה חכמת מצרים?

את מוצא: כשביקש שלמה לבנות בית המקדש, שלח אצל פרעה נכו (במדבר רבה: נכה).

אמר לו: שלח לי אומנין בשכרן, שאני מבקש לבנות בית המקדש.

מה עשה? כינס כל איצטרוגלין שלו, וצפו וראו בני אדם שעתידין למות באותה שנה — ושלחן לו.

וכשבאו אצל שלמה — צפה ברוח הקדש שהן מתים באותה שנה.

נתן להם תכריכין, ושילחן אצלו.

שלח לו: ולא היה לך תכריכין לקבור את מתיך? הרי הן לך, ותכריכיהן.

חכמת אדם הראשון

וַיֶּחְכַּם מִכׇּל הָאָדָם(מלכים א ה, יא) — מאדם הראשון.

ומה היתה חכמתו?

את מוצא: בשעה שביקש הקדוש ברוך הוא לבראות את האדם — נימלך במלאכי השרת.

אמר להם: נַעֲשֶׂה אָדָם(בראשית א, כו) (במדבר רבה: בְּצַלְמֵנוּ).

אמרו לו: מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ(תהלים ח, ה).

אמר להם: אדם שאני רוצה לבראת — חכמתו מרובה מחכמתכם.

מה עשה? כינס כל בהמה חיה ועוף, והעבירן לפניהם.

אמר להן: מה שמותן של אילו? — לא ידעו.

כיון שברא אדם — העבירן לפניו, ואמר: מה שמותם של אלו?

אמר:

לזה נאה לקרותו שור, ולזה ארי, ולזה סוס,

ולזה חמור, ולזה גמל, ולזה נשר,

שנאמר: וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכׇל הַבְּהֵמָה(בראשית ב, כ).

אמר לו: ואתה, מה שמך?

אמר לו: אדם — שנבראתי מן האדמה.

אמר הקדוש ברוך הוא: ואני, מה שמי?

אמר לו: יי.

אמר לו: למה?

שאתה אדון על כל הבריות.

היינו דכתיב: אֲנִי יְיָ הוּא שְׁמִי(ישעיה מב, ח) —

הוא שקרא לי אדם הראשון;

הוא שמי שהתניתי ביני לבין עצמי, ובין בריותי.

איתן, הימן, כלכל ודרדע

מֵאֵיתָן הָאֶזְרָחִי — זה אברהם, שנאמר: מַשְׂכִּיל לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי(תהלים פט, א).

ומה היתה חכמתו?

אמר רבי שמעון בן יוחאי:

רב לא היה לו, ואביו לא לימדו; ומי לימדו חכמה?

מלמד שנתן לו הקדוש ברוך הוא שתי כליות כשני דדים,

והיו מביעות ויועצות אותו, ומלמדות אותו חכמה כל הלילה,

שנאמר: אֲבָרֵךְ אֶת יְיָ אֲשֶׁר יְעָצָנִי וגו׳(תהלים טז, ז).

הֵימָן — זה משה: לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכׇל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא(במדבר יב, ז).

וְכַלְכֹּול — זה יוסף: וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו(בראשית מז, יב).

אמרו המצריים: כלום מלך עלינו עבד זה, אלא בחכמתו?

מה עשו לו? הביאו שבעים פתקים, כתבו עליהן שבעים לשון, והיו משליכין לפניו,

וקורא כל אחד ואחד בלשונו.

ולא עוד, אלא מדבר בלשון (במדבר רבה: הקודש) שלא היה כח בהן לשמוע,

שנאמר: עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם שְׂפַת לֹא יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע(תהלים פא, ו).

וְדַרְדַּע — זה דור המדבר, שהיה בהן דיעה.

בְּנֵי מָחוֹל — בנים שמחלה להם שכינה במעשה העגל.

שלשת אלפים משל

וַיְדַבֵּר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל(מלכים א ה, יב).

אמר רבי שמואל בר נחמני:

חזרנו על כל המקרא, ולא מצינו שנתנבא שלמה אלא קרוב לשמונה מאות פסוקים.

אלא מהו?

מלמד שכל פסוק ופסוק שאמר — יש בו שנים שלשה טעמים,

כמה דאת אמר: נֶזֶם זָהָב וַחֲלִי כָתֶם(משלי כה, יב).

ורבנן אמרי:

שלשת אלפים משל על כל פסוק ופסוק, אלף וחמשה טעמים על כל משל ומשל.

וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף —

׳ויהי שירו של שלמה׳ אין כתיב כן, אלא שִׁירוֹ — שירו של משל: טעמיה דמתלאטעמיה דמתלא — טעמו של המשל.

על העצים

וַיְדַבֵּר עַל הָעֵצִים(מלכים א ה, יג).

וכי איפשר לאדם לדבר על העצים?

אלא אמר שלמה:

מפני מה מצורע נטהר בגבוה שבגבוהים ובנמוך שבנמוכים — בעץ ארז ובאזוב?

על ידי שהגביה עצמו כארז — לקה בצרעת;

כיון שהשפיל עצמו כאזוב — נתרפא על ידי אזוב.

על הבהמה ועל העוף

וַיְדַבֵּר עַל הַבְּהֵמָה וְעַל הָעוֹף.

וכי אפשר לאדם לדבר על הבהמה ועוף?

אלא אמר שלמה:

מפני מה בהמה ניתרת בשני סימנים, והעוף בסימן אחד?

על שהבהמה נבראת מן היבשה,

שנאמר: תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ(בראשית א, כד).

וכתוב אחר אומר: מן היבשה, וכתוב אחר אומר: מן הים ומן היבשה —

דכתיב: וַיִּצֶר יְיָ אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כׇּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כׇּל עוֹף הַשָּׁמַיִם(בראשית ב, יט),

וכתוב אחר אומר: יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ(בראשית א, כ).

בר קפרא אמר: מרקק שבים.

רבי אבין בשם רבי שמואל אמר:

אף על פי כן, רגלוהי דתרנגלא דמיאן לחרסיפתיה דנונארגלוהי דתרנגלא דמיאן לחרסיפתיה דנונא — רגלי התרנגול דומות לקשקשת (לסנפיר) של הדג.

על הרמש

וְעַל הָרֶמֶשׂ.

וכי איפשר לאדם לדבר על הרמש?

אלא אמר שלמה:

מפני מה שמונה שרצים שבתורה — הצדן והחובל בהן חייב, ושאר שרצים — פטור?

מפני שיש להן עורות.

על הדגים

וְעַל הַדָּגִים.

וכי איפשר לומר כן?

אלא אמר: מפני מה בהמה חייה ועוף טעונין שחיטה, ודגים אין טעונין שחיטה? (במדבר רבה: אלא מהדין קרא: הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וגו׳(במדבר יא, כב).)

הורה יעקב איש כפר נבוריא (במדבר רבה: גיבוריא) בצור על הדגים, שטעונין שחיטה.

שמע רבי חגי, שלח ואיתי ליהואיתי ליה — והביאו אותו.

אמר ליה: מנן אוריתאמנן אוריתא — מניין הורית??

אמר ליה: מן הכאמן הכא — מכאן — וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ:

מה עוף טעון שחיטה — אף הדגים טעונין שחיטה.

אמר ליה: ארבעוניה דילקהארבעוניה דילקה — השכיבוהו שילקה!!

אמר ליה: ובר נשובר נש — ואדם דאמר מילא דאוריתמילא דאורית — דבר של תורה — לקי?

אמר ליה: לא הוריתה טבלא הוריתה טב — לא הורית יפה.

אמר ליה: מנן?

אמר ליה: מהכאמהכא — מכאן, דכתיב: הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת כׇּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם —

אלו טעונין שחיטה, ואילו אסיפה.

אמר ליה: חבוט חביטך, דהוא טבא בקילטיהחבוט חביטך, דהוא טבא בקילטיה — לקה את מלקותך, שטובה היא לך לקבל (את הלימוד).

הורה יעקב איש כפר נבוריא בצור על בנה של נכרית שהוא מבן ישראל (במדבר רבה: על בר ישראל הבא על הנכרית והוליד בן) — שנימול בשבת.

שמע רבי חגי, שלח ואיתי ליה.

אמר ליה: מנא לך האמנא לך הא — מניין לך זאת??

אמר ליה: דכתיב: וּבֶן שְׁמֹונַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כׇּל זָכָר וגו׳(בראשית יז, יב),

וכתיב: וַיִּתְיַלְדוּ עַל מִשְׁפְּחֹותָם לְבֵית אֲבֹותָם(במדבר א, יח) —

מה בנה של ישראל דוחה את השבת, אף בנה של נכרית דוחה את השבת.

אמר להו: ארבעוניה דילקה!

אמר ליה: בר נש דאמר מילתא דאוריתאמילתא דאוריתא — דבר של תורה — לקי?

אמר ליה: לא הוריתה טב.

אמר ליה: מנין לך?

אמר ליה: רבע, ואת שמערבע, ואת שמע — שכב (לקבל את המלקות), ותשמע.

אמר ליה:

אי אתי בר עממיא לגבך, ואמר לךאי אתי בר עממיא לגבך, ואמר לך — אם יבוא אליך בן אומות העולם, ויאמר לך: מיתבעי בעינא מתעביד יהודאימיתבעי בעינא מתעביד יהודאי — רוצה אני להיעשות יהודי, על מנת למיגזריה ביומא דשבתא או ביומא דכיפוריעל מנת למיגזריה ביומא דשבתא או ביומא דכיפורי — על מנת שימולו אותו ביום השבת או ביום הכיפורים —

מחללין עליו את השבת ואת יום הכפורים, או אין מחללין עליו?

אמר ליה: אין מחללין את השבת ויום הכפורים אלא על בנה של בת ישראל בלבד.

אמר ליה: מנא לך הא?

אמר ליה: דכתיב: וְעַתָּה נִכְרׇת בְּרִית לֵאלֹהֵינוּ לְהוֹצִיא כׇל נָשִׁים וְהַנּוֹלָד מֵהֶם בַּעֲצַת יי וְהַחֲרֵדִים בְּמִצְוַת אֱלֹהֵינוּ וְכַתּוֹרָה יֵעָשֶׂה(עזרא י, ג).

אמר לו: מן הקבלה את מלקינימן הקבלה את מלקיני — וכי מן הקבלה (מדברי הנביאים והכתובים) אתה מלקה אותי??

אמר ליה: כתיב: וְכַתּוֹרָה יֵעָשֶׂה.

אמר ליה: מאי זה תורהמאי זה תורה — איזו תורה??

אמר ליה: מדאמרמדאמר — ממה שאמר רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחי:

לֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ(דברים ז, ג).

למה? כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי(דברים ז, ד) —

בנך הבא מישראלית — קרוי בנך; ואין בנך הבא מן הגויה (במדבר רבה: הכושית) קרוי בנך, אלא בנה.

אמר ליה: חבוט חיבטך, דהוא טבא בקלטיהחבוט חיבטך, דהוא טבא בקלטיה — לקה את מלקותך, שהיא (ההוראה) טובה לקלוט אותה.

ופרשה של פרה אדומה חקרתי

אמר שלמה:

על כל אלה עמדתי, ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי —

אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי.

מִי כְּהֶחָכָם וּמִי יוֹדֵעַ פֵּשֶׁר דָּבָר(קהלת ח, א) — זה הקדוש ברוך הוא, שכתוב בו: יְיָ בְּחׇכְמָה יָסַד אָרֶץ(משלי ג, יט).

וּמִי יוֹדֵעַ פֵּשֶׁר דָּבָר — זה הקדוש ברוך הוא, שפירש את התורה למשה,

שנאמר: חׇכְמַות אָדָם תָּאִיר פָּנָיו.

אמר רבי יודן:

גדול כוחן של נביאים, שמדמין דמות גבורה של מעלן לצורת אדם,

שנאמר: וָאֶשְׁמַע קוֹל אָדָם בֵּין אוּלָי(דניאל ח, טז).

רבי יהודה ברבי סימון אמר:

מהכא: וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו מִלְמָעְלָה(יחזקאל א, כו).

וְעֹוז פָּנָיו ישונה — שהוא משתנה ממידת הדין למידת רחמים על ישראל.

אמר רבי יהושע דסכניןדסכנין — מסכנין (שם מקום בגליל) בשם רבי לוי:

על כל דבר ודבר שהיה הקדוש ברוך הוא אומר למשה — היה אומר לו על טומאתו וטהרתו.

כיון שהגיע לפרשת אֱמֹור אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן(ויקרא כא, א) —

אמר לפניו: רבון העולמים, ואם נטמא — במה תהא טהרתו?

ולא השיבו.

באותה שעה נתכרכמו פניו של משה.

הדא היא דכתיב:

וְעֹוז פָּנָיו ישונה.

כיון שהגיע לפרשת פרה, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה:

משה, אותה אמירה שאמרתי לך: אֱמֹור אֶל הַכֹּהֲנִים, ואמרת לי: אם נטמא — במה טהרתו? ולא השיבותיך —

זו היא טהרתו: וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת(במדבר יט, יז).

תרגום לעבריתמתלא אמר המשל אומר מאי קנית מה קנית? אצטרוגלין חוזי כוכבים ארבעוניה דילקה השכיבוהו שילקה! ובר נש ואדם לא הוריתה טב לא הורית יפה חבוט חביטך, דהוא טבא בקילטיה לקה את מלקותך, שטובה היא לך לקבל (את הלימוד) רבע, ואת שמע שכב (לקבל את המלקות), ותשמע מיתבעי בעינא מתעביד יהודאי רוצה אני להיעשות יהודי מאי חסרת מה חסרת? מאי בטייר מהו ״בטייר״? טעמיה דמתלא טעמו של המשל רגלוהי דתרנגלא דמיאן לחרסיפתיה דנונא רגלי התרנגול דומות לקשקשת (לסנפיר) של הדג ואיתי ליה והביאו אותו מנן אוריתא מניין הורית? מן הכא מכאן מילא דאורית דבר של תורה מהכא מכאן מנא לך הא מניין לך זאת? מילתא דאוריתא דבר של תורה אי אתי בר עממיא לגבך, ואמר לך אם יבוא אליך בן אומות העולם, ויאמר לך על מנת למיגזריה ביומא דשבתא או ביומא דכיפורי על מנת שימולו אותו ביום השבת או ביום הכיפורים מן הקבלה את מלקיני וכי מן הקבלה (מדברי הנביאים והכתובים) אתה מלקה אותי? מאי זה תורה איזו תורה? מדאמר ממה שאמר חבוט חיבטך, דהוא טבא בקלטיה לקה את מלקותך, שהיא (ההוראה) טובה לקלוט אותה דסכנין מסכנין (שם מקום בגליל)

וכׇּל זֹה נִסִּיתִי בַחׇכְמָה — חכמת בני קדם וחכמת מצרים

פתרון תורה, חקת · פתיחתא · ״זאת חקת התורה״ · נוסח אחר · פתיחתו של רבי יצחק לפרשת פרה: בני קדם — הערביים היודעים לשון העופות; שלשה דברים בבני המזרח; חרטומי מצרים ומתי השנה; הארז והאזוב

כׇּל־זֹה נִסִּיתִי בַחׇכְמָה אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי(קהלת ז, כג)

נוסח אחר של הפתיחתא שבפסיקתא דרב כהנא, פרה אדומה, ג, ובתנחומא, חקת ו (לעיל, ד–ה): כאן ״בני קדם — אילו הערביים שהן יודעים מה העופות מדברים ומוריחין בעפר״, ומעשה החרטומים ״כשבנה שלמה בית לבת פרעה… קובר מתים אני ששיגרת לי מתים״, ודרשת הארז והאזוב על לשון הרע. הפסקה פותחת בפתיחתות אחרות לפרשת פרה (״מי יתן טהור מטמא״, ״אמרות יי אמרות טהורות״, ״מזוקק שבעתים״), שאינן נדפסות כאן.

״ורבנן אמ׳ מה חול זה גדר לים״ — כך בדפוס; בפסיקתא ובתנחומא ״רבי לוי אמר״, ותוקן. ״אין חכמה״ — בדפוס ״חכמה״, ותוקן שם ״חומה״, כבמקרא. ״אר׳״, ״אמ׳״, ״שנ׳״, ״וג׳״, ״מצ׳״ — נפתחו. המדרש קורא ״מחכמת בני קדם״ (במסורה: מחכמת כל בני קדם), ״מכל חכמת מצרים״ (במסורה: ומכל), ״ויחכם מכל אדם״ (במסורה: מכל האדם).

אמר רבי יצחק:

כׇּל זֹה נִסִּיתִי בַחׇכְמָה(קהלת ז, כג).

בודאי שלמה חכם חכמים היה, אמר דבר זה —

אדם שכתוב בו: וַיִּתֵּן אֱלֹהִים חׇכְמָה לִשְׁלֹמֹה וּתְבוּנָה הַרְבֵּה וגו׳(מלכים א ה, ט).

רבי לוי ורבנן.

רבנן אמרו:

נתן לו חכמה כנגד כל ישראל.

ורבי לוי אמר:

מה חול זה גדר לים — כך הייתה חכמה גדרה לשלמה,

שנאמר: עִיר פְּרוּצָה אֵין חוֹמָה וגו׳(משלי כה, כח).

וַיֶּחְכַּם מִכׇּל הָאָדָם וגו׳(מלכים א ה, יא),

ואומר: וַתֵּרֶב חׇכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחׇכְמַת בְּנֵי קֶדֶם וגו׳(מלכים א ה, י).

בְּנֵי קֶדֶם —

אילו הערביים, שהן יודעים מה העופות מדברים,

ומוריחין בעפר,

ויודעין לכל מקום כשהן הולכין.

אמר רבן שמעון בן גמליאל:

בשלשה דברים אני משבח את בני המזרח:

שאינן נושקין בפה, אילא ביד;

ושאינן מושכין בשר ביד, אילא מחתכין בסכין על גבי השלחן ואוכלין;

ושאינן נוטלין עצה, אילא במקום מרווח,

כעניין שנאמר ביעקב: וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב וַיִּקְרָא לְרָחֵל וגו׳(בראשית לא, ד) — במקום מרווח.

מִכֹּל חׇכְמַת מִצְרָיִם.

ומה היא חכמתן של מצרים?

כשהן רואין אדם — יודעין באי זה יום הוא מת.

אמרו:

כשבנה שלמה בית לבת פרעה, שלח לו לפרעה, אמר לו: שגר לי אנשים שמסיעין לי במלאכת בתך.

קרא לחרטומים, אמר להן: הביאו לי בני אדם שהן מתים בתוך שנה זו, לשגרן לשלמה לבדקו.

מיד הביאום לפניו כל אותן בני אדם שמתו בתוך אותה שנה, ושיגרן לשלמה.

כיון שראו שלמה — חזר ושיגרן אצלו, ואמר: קובר מתים אני, ששיגרת לי מתים?

וַיֶּחְכַּם מִכׇּל אדם — זה אדם הראשון.

וַיְדַבֵּר עַל הָעֵצִים מִן הָאֶרֶז וגו׳(מלכים א ה, יג).

מה הוא הפסוק הזה, כשהוא מזכיר את הארז ואחר כך מזכיר את האזוב? מתמיה הוא!

אילא אמר שלמה:

האדם הזה — כשהוא שלם, הוא נאה כארז הזה;

אמר לשון הרע על חברו, וגרמו עונות ונצטרע — מיד נעשה קטן כאזוב.

וַיְדַבֵּר עַל הָעֵצִים מִן הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן וגו׳ —

אילא מלמד שאמר שלמה:

מפני מה מצורע הזה מטהר בגבוה שבגבוהים ובנמוך שבנמוכים?

אילא בשעה שאדם מגביה את עצמו כארז — לוקה בצרעת;

ובשעה שהוא משפיל את עצמו כאזוב — הוא מתרפא באזוב הזה.

זמאי קראה

בבלי ברכות פרק א, ח ע״ב · סוגיא · רבי עקיבא אוהב את המדיים: חותכין בשר על השולחן, נושקין על גב היד, יועצין בשדה — ״ויקרא לרחל וללאה השדה״

הברייתא גם לעיל, בדברי התנאים (א).

״אמר רבי עקיבא״ — בכ״י אוקספורד 366: ״אמר רבי יעקב״. אחרי הברייתא ברייתא אחרת: ״תניא, אמר רבן גמליאל: בשלשה דברים אוהב אני את הפרסיים״ (בכ״י פריז 671 לפני ברייתא זו סימן: ״עקיבה במדי ר׳ עקיבה בפרס סימן״).

תניאתניא — שנינו (בברייתא):

אמר רבי עקיבא:

בשלשה דברים אוהב אני את המדייםהמדיים — אנשי מדי (הפרסים):

כשחותכין את הבשר, אין חותכין אלא על גבי השולחן;

כשנושקין, אין נושקין אלא על גב היד (כ״י אוקספורד 366, כ״י פריז 671: פיסת היד);

רש״י על גב היד — את יד חברו הוא נושק ודרך חשיבות הוא זה מפני הרוק.

וכשיועצין, אין יועצין אלא בשדה.

רש״י אלא בשדה — דאמרי אינשי אזנים לכותל.

אמר רב אדא בר אהבה:

מאי קראהמאי קראה — מהו המקרא (שממנו נלמד הדבר)??

וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב וַיִּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה הַשָּׂדֶה אֶל צֹאנוֹ(בראשית לא, ד):

תרגום לעבריתתניא שנינו (בברייתא) מאי קראה מהו המקרא (שממנו נלמד הדבר)? המדיים אנשי מדי (הפרסים)

חלק ג

מדרשים מאוחרים

חכ״ג נשים צדקניות — רחל ולאה בנביאות

אוצר מדרשים, ברייתא דרבי פנחס בן יאיר, כא · דרשה · ״וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה״ · ״ותען רחל ולאה״ · עשרים ושלש נשים צדקניות בישראל, הנביאות שבהן והגיורות; ברחל ולאה — יעקב קרא להן, והן ענו לו

הדרשה באה בסוף הסימן, אחרי דרשות על ״מבן שלשים שנה״ ועל קרח, שאינן נדפסות כאן. ״חמש בנות צלפחד״ ו״ואחר כך״ — בדפוס בקיצור, ונפתחו; השם — יי. הראיות אינן מגיעות אלא עד המילדות.

המדרש קורא ״כי כל העושר״ (במסורה: העשר), ״דוברות״ (במסורה: דברת), ״ויעבור אלישע״ (במסורה: ויעבר), ״יהושבע״ (בדברי הימים: יהושבעת), ״חלקיהו… חלקיה… חולדה״ (במסורה: חלקיה… חלקיהו… חלדה); ״ותדור נדר״ — במסורה ״ותדר נדר״.

כ״ג נשים ישרות גדולות בצדקות היו בישראל, ואלו הן:

שרה, רבקה, רחל ולאה,

יוכבד, מרים,

חמש בנות צלפחד,

דבורה, אשת מנוח, חנה, אביגיל,

אשה התקועית — היא אשה חכמה,

האלמנה של אליהו, השונמית,

יהושבע, חולדה, נעמי,

ואשה אחת מנשי בני הנביאים,

ואסתר המלכה.

ויש מהן נביאות, ואלו הן:

שרה, רבקה, רחל ולאה, ומרים, דבורה, חנה, אביגיל, וחולדה.

ועוד יש נשים חסידות גיורות כשרות מן הגוים, ואלו הן:

אסנת, צפורה, שפרה, פועה, בת פרעה, רחב, רות, ויעל.

והראיה שלהן:

בשרה נאמר: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם וגו׳ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ(בראשית כא, יב);

ברבקה כתיב: וַיֹּאמֶר יְיָ לָהּ וגו׳(בראשית כה, כג),

ועוד: וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ וגו׳(בראשית כז, מא), וַיֻּגַּד לְרִבְקָה(בראשית כז, מב);

ברחל ובלאה נאמר: וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב וַיִּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה וגו׳(בראשית לא, ד),

ואחר כך נאמר: וַתַּעַן רָחֵל וְלֵאָה וגו׳(בראשית לא, יד), כִּי כׇל הָעֹושֶׁר וגו׳(בראשית לא, טז);

במרים נאמר: וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק וגו׳(שמות ב, ד),

ואומר: וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה(שמות טו, כ);

בבנות צלפחד נאמר: וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלׇפְחָד(במדבר כז, א) וכו׳,

כֵּן בְּנוֹת צְלׇפְחָד דוברות(במדבר כז, ז);

בדבורה נאמר: וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה וגו׳(שופטים ד, ד),

וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה(שופטים ה, א);

באשת מנוח נאמר: וַיְהִי אִישׁ אֶחָד וגו׳(שופטים יג, ב),

וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְיָ וגו׳(שופטים יג, ג);

בחנה נאמר: ותדור נֶדֶר(שמואל א א, יא), וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה(שמואל א ב, א);

באביגיל: וַיֹּאמֶר דָּוִד וגו׳(שמואל א כה, לב), וּבָרוּךְ טַעְמֵךְ(שמואל א כה, לג);

באשה חכמה נאמר: אֲבָל אִשָּׁה אַלְמָנָה אָנִי וגו׳(שמואל ב יד, ה);

באשה אלמנה המכלכלת אליהו נאמר: קוּם לֵךְ צָרְפַתָה(מלכים א יז, ט);

באשה השונמית, שהחיה אלישע את בנה, נאמר: וַיְהִי הַיּוֹם ויעבור אֱלִישָׁע וגו׳(מלכים ב ד, ח);

ביהושבע אשת יהוידע נאמר: וַתִּקַּח יהושבע בַּת הַמֶּלֶךְ(דברי הימים ב כב, יא);

וְאִשָּׁה אַחַת מִנְּשֵׁי בְנֵי הַנְּבִיאִים(מלכים ב ד, א);

בנעמי נאמר: וַתִּקַּח נׇעֳמִי אֶת הַיֶּלֶד וגו׳ וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶנֶת(רות ד, טז);

בחולדה הנביאה בימי יאשיה נאמר: וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת חלקיהו הַכֹּהֵן וגו׳(מלכים ב כב, יב),

וַיֵּלֶךְ חלקיה אֶל חולדה הַנְּבִיאָה(מלכים ב כב, יד).

ועוד יש גיורות מן הגוים:

בהגר נאמר: וַיִּמְצָאָהּ מַלְאַךְ יְיָ(בראשית טז, ז),

ונאמר: וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת קוֹל הַנַּעַר(בראשית כא, יז);

באסנת אשת יוסף נאמר: אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ אָסְנַת(בראשית מו, כ);

במילדות, פועה ושפרה, נאמר: וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים(שמות א, יז).

חילופי נוסח והשלמות

ברייתא, בראשית רבה, תנחומא בובר, פסיקתא דרב כהנא, תנחומא, פתרון תורה, בבלי, אוצר מדרשים. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
בואוכלין— (הוספה)
בדכתיב— (הוספה)
דרבנין— (הוספה)
דקניתקמת
דשאינן נושקין בפה אלא ביד;— (הוספה)
דלהםלה
דאדםאדון
דכתםכסף
דועדעד
דרגלוידגלוי
דדנונאדנוגה
דיהודאיוהודאי
דהייתי— (הוספה)
דאחכמה— (הוספה)
הדעהרעה
הדעהרעה
הל— (הוספה)
הד— (הוספה)
הזה הקדוש ברוך הוא— (הוספה)
ורבנן— (הוספה)
וורבי לויורבנן
וחומהחכמה

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית), עם השלמה מכתב יד וטיקן 60
תנחומא בוברכתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר
פסיקתא דרב כהנאכתב יד אוקספורד 151, עם השלמות מכתב יד פרמה 3122
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
פתרון תורהמהדורת אורבך
אוצר מדרשיםמהדורת אייזנשטיין
§§127§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה קכז

ויאמר להן ראה אנכי את פני אביכן

וַיֹּאמֶר לָהֶן רֹאֶה אָנֹכִי אֶת פְּנֵי אֲבִיכֶן(בראשית לא, ה)

״ראה אנכי את פני אביכן… ואביכן התל בי״: ״עמדי — סמכי״; לבן חוזר בו עשרה ומאה פעמים (״עשרת מונים״), והקדוש ברוך הוא צופה ומחליף את הצאן כדעתו האחרונה; ״אות לטובה״ בדוד וביעקב; ״איש תהפוכות״ — זה לבן

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בראשית רבה, תנחומא, ילקוט שמעוני §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אעמדי — סמכי

בראשית רבה, פרשה עד, ד · דרשת הפסוקים · ״ויאמר להן ראה אנכי״ עד ״ויצל אלהים את מקנה אביכם״ · עמדי: סמכי; לבן חוזר בו עשר פעמים; צפה הקדוש ברוך הוא; אין דור שאין בו כאבות

״חייה״ — בכתב היד ״רייה״; ״חוזר״ — ״חיזר״; ״מה״, ״עתיד״ (בכתב היד ״עומד״), ״והיה״, ״שאין״, ״כאברהם״, ״האלהים״, ״חוניה״, ״הנצולות״ — תוקנו והושלמו במאגרים. ״את כל אשר עשה לך לבן אין כתוב כאן אלא״ — הושלם במאגרים.

״עמודי סמכי״ — בתיאודור–אלבק ״ואלהי אבי היה עמדי — עמדי סמכי״; כאן חסר הלמה. ״ואין מניין״ — כך בכתב היד (במאגרים תוקן ״מנים״), כבבראשית רבה עג וכתיאודור–אלבק. ״רבי אליעזר בן יעקב״ — בתיאודור–אלבק ״ר׳ אליעזר״. ״רבי יודה ורבי אייבו״ — שם ״ר׳ יודן ור׳ אייבו״.

המדרש קורא ״ויאמר להם רואה אנכי את פני אביכם״ (במסורה: להן ראה… אביכן), ״נקודים״ (במסורה: נקדים), ״מקנה אביכן״ (במסורה: אביכם). ״עולים אין כתיב… מאיליהם היו עולים״ — גם בבראשית רבה עג, יא, בשם ״רבי חונייא דברת חברן״; ״חוורן״ — בכתב היד ״חוורין״, והיו״ד נמחקה במאגרים. בתיאודור–אלבק ״כי ראיתי את כל אשר לבן עשה לך אין כת׳ אלא עושה לך״.

״עשרה פעמים… מאה פעמים… ואין מניין פחות מעשרה״ — גם בבראשית רבה עג, י, על ״ויאמר לבן הן לו יהי כדבריך״ (בראשית ל, לד), ושם ״מאה פעם״, ״[אין מניין] פחות מעשרה״ — בפרשה קטו, וענתה בי צדקתי ביום מחר (א). נוסח אחר בתנחומא ויצא טו (להלן, ג): ״עשרת מונים — מאה פעמים, מן עשר עשר״ בשם רבי אבא, ״מאה פעמים, מן מאה מאה״ בשם רבי חייא, והקדוש ברוך הוא מחליף את הצאן כדעתו האחרונה של לבן.

עמדי — סמכי

וַיֹּאמֶר להם רואה אָנֹכִי אֶת פְּנֵי אביכם(בראשית לא, ה) —

עמודי — סמכיעמודי — סמכי — עמדי — משענתי.

עשרה פעמים

וְאַתֵּנָה יְדַעְתֶּן(בראשית לא, ו), וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי(בראשית לא, ז).

אמר רבי חייה רבה:

כל דבר ודבר שהיה לבן מתנה עם יעקוב אבינו — היה חוזר בו עשרה פעמים למפריעלמפריע — למפרע (חזר בו): הין, לאהין, לא — כן, לא.

רבנן אמרירבנן אמרי — חכמים אומרים:

מאה פעמים:

וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי —

ואין מניין פחות מעשרה.

צפה הקדוש ברוך הוא

אִם כֹּה יֹאמַר נְקֻודִּים וגו׳(בראשית לא, ח).

רבי ברכיה ורבי לוי משום רבי חמא ברבי חנינא:

צפה הקדוש ברוך הוא מה לבן עתיד לעשות עם אבינו יעקוב, והיה צר צורה כיוצא בו.

אם כה אמר אן כתיב כןאן כתיב כן — אין כתוב כאן, אלא אִם כֹּה יֹאמַר.

רבי יודה ורבי אייבו בשם רבי יוחנן:

כִּי רָאִיתִי(בראשית לא, יב) — &#x27;את כל אשר עשה לך לבן&#x27; אין כתוב כאן, אלא אֵת כׇּל אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ.

לו ולדורות

וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים בַּחֲלוֹם(בראשית לא, יא).

רבי אליעזר בן יעקוב אמר:

לו ולדורות:

אן דור שאין בו כאברהם,

ואין דור שאין בו כיעקוב,

ואין דור שאין בו כמשה,

ואין דור שאין בו כשמואל.

העולים מאיליהם

וַיֹּאמֶר שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה.

אמר רבי חוניה דברת חוורן:

עולים אין כתיב כן, אלא הָעֹולִים — מאיליהם היו עולים.

רבי תנחומא אמר: שטף שלגשמיםשטף שלגשמים — זרם של גשמים.

רבנן אמריןרבנן אמרין — חכמים אומרים: ענני כבוד.

וַיַּצֵּל אֱלֹהִים אֶת מִקְנֵה אביכן(בראשית לא, ט) —

כזה שהוא מציל מן הנצולות.

תרגום לעבריתעמודי — סמכי עמדי — משענתי למפריע למפרע (חזר בו) אן כתיב כן אין כתוב כאן שטף שלגשמים זרם של גשמים הין, לא כן, לא רבנן אמרי חכמים אומרים רבנן אמרין חכמים אומרים

בעֲשֵׂה עִמִּי אוֹת לְטוֹבָה — מדבר בדוד ומתקיים ביעקב

בראשית רבה, פרשה פב, א · פתיחתא ראשונה · נוסח אחר · ״עשה עמי אות לטובה״ — נאמר בדוד ומתקיים ביעקב: ״אות״ — ״אם כה יאמר עקודים״; ״שונאי״ — עשו ואלופיו; ״עזרתני״ — בשכם; ״ונחמתני״ — ברכת אבלים

עֲשֵׂה־עִמִּי אוֹת לְטוֹבָה וְיִרְאוּ שֹׂנְאַי וְיֵבֹשׁוּ כִּי־אַתָּה יְיָ עֲזַרְתַּנִי וְנִחַמְתָּנִי(תהלים פו, יז)

נוסח הדפוס של הפתיחתא לסדר ״וירא אלהים אל יעקב עוד״ (בראשית לה, ט). בכתב יד וטיקן 30 (בראשית רבה פב, א) היא קצרה — ״עזרתני — במתנות, וניחמתני — בברכות; עזרתני — ויסעו ויהי חתת״ — בלי ״מדבר בדוד ומתקיים ביעקב״, ״אות — אם כה יאמר עקודים״ ו״יראו שונאי — זה עשו ואלופיו״.

המדרש קורא ״יראו שונאי״ (במסורה: ויראו שנאי) ו״עקודים״ (במסורה: עקדים).

וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב(בראשית לה, ט).

כתיב: עֲשֵׂה עִמִּי אוֹת לְטוֹבָה(תהלים פו, יז) —

מדבר בדוד, ומתקיים ביעקב.

אוֹת — על שם שנאמר: אִם כֹּה יֹאמַר עקודים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ וגו׳(בראשית לא, ח);

יראו שונאי — זה עשו ואלופיו;

עֲזַרְתַּנִי — בצרה של שכם, דכתיב: וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶעָרִים(בראשית לה, ה);

וְנִחַמְתָּנִי — בברכת אבלים.

גשלא היה מתעצל — ועשרת מונים

תנחומא, ויצא טו · דרשת הפסוק · ״ואביכן התל בי והחליף את משכורתי עשרת מונים״ · נוסח אחר · יעקב עבד בכל כחו, ולבן החליף את שכרו מאה פעמים; והקדוש ברוך הוא הפך את הצאן

בדפוס סימן יא. ״וגומר״ — כך בכתב היד. ״אם כה יאמר עקודים… ואם כה יאמר נקודים״ — כך בכתב היד; במקרא (בראשית לא, ח) נקודים תחילה ועקודים אחריהם, ובדפוס כבכתב היד (״אם כה יאמר עקודים יהיה שכרך וילדו וגו׳ ואם כה יאמר נקודים״).

מקבילה: מדרש ילמדנו (ילקוט תלמוד תורה), לבראשית לא, ה–ח: ״ואלהי אבי היה עמדי — עמודי סומכי״ ו״אם כה יאמר — אמר רבי ברכיה: צפה הקדוש ברוך הוא מה לבן עתיד לעשות ליעקב, והיה צר צורה כיוצא בה״ (כבראשית רבה, לעיל, א), ״כי ראיתי את כל אשר לבן עושה לך — עשה לך אין כתיב כאן אלא עושה לך״, ו״עשרת מונים — מאה פעמים מן עשר עשר; רבי חייה אמר: מאה פעמים מן מאה מאה… וכשם שהיה יעקב אומר כך היו יולדות״ — כלשון הזה, ו״מאה פעמים מן עשר עשר״ בלא שם אומרו; שם חותם ״ילמדנו״.

״עשרת מונים״ — בבראשית רבה עד, ד (לעיל, א) ועג, י (פרשה קטו, א): ״אמר רבי חייא רבה: … היה חוזר בו עשרה פעמים… רבנן אמרי: מאה פעמים״, ו״אין מניין פחות מעשרה״.

בדפוס: ״שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך וגו׳, מה כתיב למעלה מן הענין״; ״עשרה פעמים אינו אומר אלא עשרת מונים א״ר אבא עשרת מונים ק׳ פעמים פעם מן עשר עשר, רבי חייא אמר ק׳ פעמים מן ק׳ ק׳״; ״אמר לבן וכי אלהא או לא כלומר היה אומר לבן וכי אלוה עושה או לא״; ״משהיו הצאן מעוברות היה אומר כך וכשם שהיה אומר כך היו יולדות״; ״ובדעת הזו היה מתהפך עליו שלא יהיה בידו כלום״; ״שכך אמר הכתוב״; ״כשאמר להן כך מה אמרו לו ותען רחל ולאה ותאמרנה לו העוד וגו׳״.

שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ(בראשית לא, ג) —

מה כתוב למעלה מן הענין?

שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה כׇּל הָעַתֻּודִים(בראשית לא, יב).

מה כתיב שם?

וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב וַיִּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה וגו׳(בראשית לא, ד),

וַיֹּאמֶר לָהֶן רֹואֶה אָנֹכִי אֶת פְּנֵי אֲבִיכֶן וגומר(בראשית לא, ה),

וְאַתֵּנָה יְדַעְתֶּן וגו׳(בראשית לא, ו) —

ללמדך שלא היה מתעצל, אלא מתיגעמתיגע — עמל, מתאמץ בכל כחו.

וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי(בראשית לא, ז) —

מהו עֲשֶׂרֶת מֹונִים?

״עשר פעמים״ אינו אומר, אלא עֲשֶׂרֶת מֹונִים.

אמר רבי אבא:

עֲשֶׂרֶת מֹונִים — מאה פעמים, מן עשר עשר.

רבי חייא אומר:

מאה פעמים, מן מאה מאה.

כך היה מתהפך עליו:

אִם כֹּה יֹאמַר עקודים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ וגו׳(בראשית לא, ח),

וְאִם כֹּה יֹאמַר נקודים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ —

כיון שהיה רואה כך, היה מתהפך עליו: מן העקודים לנקודים, ומן הנקודים לעקודים.

אמר לבן: וכי שמא אלהיו אומר לו?

מה היה לבן עושה?

משהיו הצאן מעוברות — היה אומר לו;

וכשם שהיה אומר לו — כך היו יולדות,

שהיה הקדוש ברוך הוא מחליף העקודים לנקודים, ואת הנקודים לעקודים,

שנאמר: וְהֶחֱלִיף אֶת מַשְׂכֻּורְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹונִים.

וכדעת הזו היה מתהפך עליו, שלא להוציא בידו כלום.

והיה הקדוש ברוך הוא רואה באי זו דעת האחרונה עומדין,

והיה אומר למלאך: צורצור — צייר, עצב את צורתם אותם כדעת האחרונה,

שכך אומר הכתוב: וְלֹא נְתָנוֹ אֱלֹהִים לְהָרַע עִמָּדִי.

כשאמר להם כך — מה אמרו לו?

וַתַּעַן רָחֵל וְלֵאָה וַתֹּאמַרְנָה לוֹ וגו׳(בראשית לא, יד),

הֲלא נׇכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ וגו׳(בראשית לא, טו).

וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי(בראשית לא, כ) — שלא ירגיש בו לבן.

וַיָּקׇם יַעֲקֹב וַיִּשָּׂא אֶת בָּנָיו וְאֶת נָשָׁיו וגו׳(בראשית לא, יז),

וַיִּנְהַג אֶת כׇּל מִקְנֵהוּ וגו׳(בראשית לא, יח),

וַיֻּוגַּד לְלָבָן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וגו׳(בראשית לא, כב),

וַיִּקַּח אֶת אֶחָיו עִמּוֹ וגו׳(בראשית לא, כג).

מיד נגלה הקדוש ברוך הוא על לבן, וצרם באזנווצרם באזנו — והכה באזנו, הזהירו בחומרה.

תרגום לעבריתמתיגע עמל, מתאמץ צור צייר, עצב את צורתם וצרם באזנו והכה באזנו, הזהירו בחומרה

חלק ב

מדרשים מאוחרים

דאִישׁ תהפוכות — זה לבן

ילקוט שמעוני, משלי, רמז תתקנו · דרשה · מאוחר — מקורו לא נמצא · ״איש תהפוכות״ — לבן המתהפך על יעקב; ״ונרגן מפריד אלוף״ — בני לבן, שרגנו אחר יעקב ונפרד מהם

״בניו של בן״ — כך בילקוט, ותוקן ״לבן״. המדרש קורא ״איש תהפוכות״ (במסורה: תהפכות), ״עקודים״ (במסורה: עקדים), ״הלא ברחל עבדתיך״ (במסורה: הלא ברחל עבדתי עמך).

דבר אחר:

אִישׁ תהפוכות(משלי טז, כח) — זה לבן, שהיה מתהפך על יעקב,

שנאמר: אִם כֹּה יֹאמַר עקודים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ(בראשית לא, ח).

יְשַׁלַּח מָדוֹן —

מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי הֲלֹא בְרָחֵל עבדתיך(בראשית כט, כה).

וְנִרְגָּן מַפְרִיד אַלּוּף — אלו בניו של לבן,

שעל ידי שרגנו אחר יעקב,

שנאמר: לָקַח יַעֲקֹב אֵת כׇּל אֲשֶׁר לְאָבִינוּ(בראשית לא, א) —

מתוך כך נפרד יעקב מהם.

חילופי נוסח והשלמות

בראשית רבה, תנחומא, ילקוט שמעוני. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אחייהרייה
אחוזרחיזר
אמה— (הוספה)
אעתידעומד
או— (הוספה)
א&#x27;את כל אשר עשה לך לבן&#x27; אין כתוב כאן, אלא— (הוספה)
אהָ— (הוספה)
אשאיןבאן
אכ— (הוספה)
אחוניהחונייא
או— (הוספה)
דלבןבן

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית), עם השלמה מכתב יד וטיקן 60
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
ילקוט שמעונינוסח פרויקט השו״ת
§§128§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה קכח

כי ראיתי את כל אשר לבן עשה לך

כִּי רָאִיתִי אֵת כׇּל אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ(בראשית לא, יב)

״כי ראיתי את כל אשר לבן עשה לך… אנכי האל בית אל״: ״לתת לטוב לפני האלהים״ — יעקב ולבן בשרשרת הטוב והחוטא שבכל דור; ״אנכי״ — לשון שבה דבר הקדוש ברוך הוא עם האבות, וסימן יעקב לבניו

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

קהלת רבה, פסיקתא רבתי, משנת רבי אליעזר §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אכִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו — הטוב והחוטא בכל דור

קהלת רבה, פרשה ב, ל · דרשת הפסוק · ״כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה ולחוטא נתן ענין״ · אברהם ונמרוד, יצחק ואבימלך, יעקב ולבן, ישראל ופרעה והכנענים, חזקיהו וסנחריב, מרדכי והמן

״ביום ההוא״ — אחרי ״ביום״ סימן חסר במאגרים; הושלם מן המקרא ומן הדפוס.

בדפוס אין דבר אחר על פרעה: ״אלו ישראל שהיו במצרים… ולחוטא… אלו הכנענים״. ״היה מוכרה בדמים״ — שם ״היה מוכרה ועושה אותה דמים״. בדפוס בכל דבר אחר ״נתן חכמה ודעת ושמחה, ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס״.

מקבילה: מדרש זוטא, קהלת ב, כו — אברהם ונמרוד, יצחק ואבימלך, יעקב ולבן (״כי ראיתי את כל אשר לבן עושה לך״) וחזקיה וסנחרב בלבד, בקיצור, בלי פרעה, הכנענים ומרדכי והמן; ״ד״א כי לאדם זה יעקב, ולחוטא זה לבן, לתת לטוב זה שנאמר״ — שם בהשלמת המהדיר (בכתב היד ״ויעקב״ בלבד).

המדרש קורא ״וינשא לעיני הגוים״ (במסורה: לעיני כל הגוים).

כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו(קהלת ב, כו).

כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו — זה אברהם אבינו; נָתַן חׇכְמָה וְדַעַת.

וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן — זה נמרוד הרשע.

ולמי נאמר לָתֵת לְטוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים? זה אברהם —

וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים(בראשית כד, א).

יצחק ואבימלך

דבר אחר:

כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו — זה יצחק; נָתַן חׇכְמָה וְדַעַת.

וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן — זה אבימלך.

ולמי נאמר לָתֵת לְטוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים? —

וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִיא(בראשית כו, יב).

יעקב ולבן

דבר אחר:

כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו — זה יעקב אבינו; נָתַן חׇכְמָה וְדַעַת.

וְלַחוֹטֶא — זה לבן.

לָתֵת לְטוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים — זה יעקב:

כִּי רָאִיתִי אֵת כׇּל אֲשֶׁר לָבָן עֹושֶׂה לָּךְ(בראשית לא, יב).

ישראל ופרעה

דבר אחר:

כִּי לְאָדָם — אלו ישראל שהיו במצרים; נָתַן חׇכְמָה וְדַעַת.

וְלַחוֹטֶא — זה פרעה.

לָתֵת לְטוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים — אלו ישראל:

וַיְיָ נָתַן אֶת חֵן הָעָם(שמות יב, לו).

ישראל והכנענים

דבר אחר:

כִּי לְאָדָם — אלו ישראל; נָתַן חׇכְמָה וְדַעַת.

וְלַחוֹטֶא — אלו הכנענים.

אמר רבי לוי:

אפילו טיפת שמן לא היה אחד מהן נותן בגריסיןבגריסין — בגריסים (פול גרוס, תבשיל) שלו,

ואפילו נשברה ביצתו — לא היה טועמה, אלא היה מוכרה בדמים,

כדי שיכנסו ישראל לארץ וימצאו אותה מלאה ברכות.

ולמי נאמר לָתֵת לְטוֹב? אלו ישראל, שנאמר:

לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ(במדבר כו, נג).

חזקיהו וסנחריב

דבר אחר:

כִּי לְאָדָם — זה חזקיהו; נָתַן חׇכְמָה וְדַעַת.

וְלַחוֹטֶא — זה סנחריב.

ולמי נאמר לָתֵת לְטוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים? זה חזקיהו, שנאמר:

וַיִּנַּשֵּׂא לְעֵינֵי הַגּוֹיִם(דברי הימים ב לב, כג).

מרדכי והמן

דבר אחר:

כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו — זה מרדכי.

וְלַחוֹטֶא — זה המן.

לָתֵת לְטוֹב — זה מרדכי, שנאמר:

בַּיּוֹם הַהוּא נָתַן הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה(אסתר ח, א).

תרגום לעבריתבגריסין בגריסים (פול גרוס, תבשיל)

באָנֹכִי — לשון אהבה ולשון יראה

פסיקתא רבתי, פסקא כא · דרשה · ״אנכי״ · ״אנכי״ — לשון חיבה או לשון אימה; סימן שנתן יעקב לבניו: בלשון ״אנכי״ הסיח עם אברהם, יצחק ויעקב

תיקוני איש שלום: ״אנך״ (בכתב היד ״אינך״), ״בטימיו״ (״במימיו״), ״לשון הזה״ (״זה לשון״), ״לבנו״ (״בני״), ״מלך״ (״עיניו״), ״לכם״ (״להם״); ״ויאמר״ ו״אנכי אלהי אברהם אביך, ובלשון אנכי הסיח עמי״ — השלמותיו.

מקבילות: משנת רבי אליעזר ז (להלן, ג); פסיקתא רבתי לג, בנוסח אחר — ״באנכי דברתי עם אבותיכם: עם אברהם — אנכי מגן לך; באנכי נגליתי עם יצחק — אנכי אלהי אברהם אביך״, וליעקב נגלה תחילה ״אני יי״ ונתיירא, עד שדבר עמו באנכי: ״הנה אנכי עמך״ — בפרשה מב (אנכי אנכי הוא מנחמכם), ג.

אָנֹכִי(שמות כ, ב).

אמר רבי שמעון בן יוחי:

אנך — אין אתה עומד בטימיובטימיו — בערכו, בהערכתו.

רבי יהודה ורבי נחמיה.

רבי יהודה אמר:

אין לשון הזה ׳אנכי׳ אלא לשון אהבה, לשון חיבה:

למלך ששלח את בנו למדינת הים, ולמד לשון בני הים;

וכשבא ממדינת הים — התחיל מדבר עמו בלשונו.

כך, לפי שהיו ישראל בארץ מצרים ולמדו לשונם —

כיון שבאו לפני הר סיני, התחיל הקדוש ברוך הוא מסיח עמהם בלשון ׳אנכי׳ — אנוךאנוך — אני — בלשון מצרים.

רבי נחמיה אומר:

אין לשון הזה ׳אנכי׳ אלא לשון אימה ולשון יראה:

לאוהבו של מלך, שהיה יודע מסטיריםמסטירים — סודות שלו.

פעם אחת נטה למות. אמר לו לבנו: בא, ואני אגלה לך מסטירים של מלך.

תלה עיניו והביט במלך. אמר לו: בני, הזהר בכבודו של מלך.

כך: וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו(בראשית מט, א) ויאמר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם וגו׳ —

תלה עיניו והביט בהקדוש ברוך הוא. אמר להם: בניי, הזהרו בכבודו של הקדוש ברוך הוא.

מה ענו אותו?

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד(דברים ו, ד).

אמר להם: בניי, סימן זה אני נותן לכם:

בלשון ׳אנכי׳ הסיח עם זקני — אָנֹכִי מָגֵן לָךְ(בראשית טו, א);

ובלשון ׳אנכי׳ הסיח עם אבי — אָנֹכִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ(בראשית כו, כד);

ובלשון ׳אנכי׳ הסיח עמי — אָנֹכִי הָאֵל בֵּית אֵל וגו׳(בראשית לא, יג), אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וגו׳(בראשית מו, ד).

ואף אתם, אם בא ואמר לכם בלשון הזה ׳אנכי׳ — דעו שהוא שלכם; ואם לאו — כביכול אינו שלכם.

כיון שבאו לפני הר סיני ופתח להם ׳אנכי׳ — ידעו שהוא שלהם.

תרגום לעבריתבטימיו בערכו, בהערכתו אנוך אני — בלשון מצרים מסטירים סודות

חלק ב

מדרשים מאוחרים

גשבו נבראו שמים וארץ ובו נגלה על האבות

משנת רבי אליעזר, פרשה ז · דרשה · ״אנכי״ · בלשון ״אנכי״ נבראו שמים וארץ ונגלה על האבות — ליעקב ״אנכי האל בית אל״; מתן תורה גדול ממעשה בראשית

בתוך הדרשה על ״אנכי יי אלהיך״ וכפיית הטובה. מקבילות: פסיקתא רבתי כא (לעיל, ב) — ״אנכי״ שבו דבר עם האבות; פסיקתא רבתי לג — ״באנכי בראתי את העליונים והתחתונים — אנכי יי עושה כל… באנכי דברתי עם אבותיכם״, וליעקב ״הנה אנכי עמך״ (בפרשה מב, אנכי אנכי הוא מנחמכם, ג). ״[וכאן פתח באלף. ומפני מה פתח הכתוב במעשה בראשית בבי]״ — בסוגרי המהדיר במהדורה (השלמה).

ומפני מה נגלה עליו בלשון אָנֹכִי(שמות כ, ב)?

שבו נבראו שמים וארץ,

שנאמר: אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶת הָאָרֶץ(ירמיה כז, ה).

ובו נגלה על האבות:

לאברהם הוא אומר: אָנֹכִי מָגֵן לָךְ(בראשית טו, א);

ליצחק: אָנֹכִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ(בראשית כו, כד);

ליעקב: אָנֹכִי הָאֵל בֵּית אֵל(בראשית לא, יג);

למשה: אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ(שמות ג, ו).

דבר אחר:

למה בלשון אָנֹכִי?

מלמד שמתן תורה גדול לפני הקדוש ברוך הוא יתר ממעשה בראשית:

שמעשה בראשית פתח הכתוב בבי׳, וכאן פתח באלף. ומפני מה פתח הכתוב במעשה בראשית בבי׳?

לומר לך: מה בי׳ זה לא קדמו אלא אות אחת —

כך לא קדם את העולם אלא אותו האחד המובחר.

יהי שמו מבורך לעולם ולעולמי עולמים.

חילופי נוסח והשלמות

קהלת רבה, פסיקתא רבתי, משנת רבי אליעזר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אההוא— (הוספה)
באנךאינך
בבטימיובמימיו
בלשון הזהזה לשון
בלבנובני
במלךעיניו
בויאמר— (הוספה)
באָנֹכִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ(בראשית כו, כד)— (הוספה)
בובלשון ׳אנכי׳ הסיח עמי— (הוספה)
בלכםלהם
גוכאן פתח באלף. ומפני מה פתח הכתוב במעשה בראשית בבי׳?— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
קהלת רבהכתב יד וטיקן 291
פסיקתא רבתימהדורת איש שלום
משנת רבי אליעזרמהדורת אנלאו
§§129§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה קכט

ותען רחל ולאה

וַתַּעַן רָחֵל וְלֵאָה(בראשית לא, יד)

״ותען רחל ולאה… הלא נכריות נחשבנו לו״: למה מתה רחל תחילה — שדיברה בפני אחותה, או מקללתו של יעקב ״עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה״; ולבן שמכר את בנותיו כמי שקונה כלי נאה

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בראשית רבה §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אלמה מתה רחל תחילה

בראשית רבה, פרשה עד, ה · דרשת הפסוקים · ״ותען רחל ולאה״ עד ״הלא נכריות נחשבנו לו״ · למה מתה רחל תחילה, ולבן שמכר את בנותיו

״ורבי יוסי. רבי יודה״ — הושלם במאגרים; ״שדיברה״ — הה״א הושלמה; ״לו״ — בכתב היד ״לה״.

״והווה כן — כשגגה שיצא מלפני השליט״ חוזר בסעיף יא. ״קווקייה טבה״ — בתיאודור–אלבק ״קוקייה טבא״; שם ״אמר ליה ר׳ יוסי״.

״ותען רחל ולאה… הלא נכריות נחשבנו לו״ נזכר גם בתנחומא, ויצא טו (לעיל, פרשה קכז, ג), בסוף הדרשה על ״עשרת מונים״, ורחל ולאה בכ״ג הנשים הצדקניות (פרשה קכו, ח) — ״ואחר כך נאמר ותען רחל ולאה וגו׳, כי כל העושר וגו׳״.

למה מתה רחל תחילה

וַתַּעַן רָחֵל וְלֵאָה וגו׳(בראשית לא, יד) —

למה מיתה רחל תחילה?

רבי יודה ורבי יוסי:

רבי יודה אמר:

שדיברה בפני אחותה.

אמר לו רבי יוסי:

ראיתה מימיך אדם קורא ראובן, ושמעון עונה אותו?

והלא לרחל קרא, ורחל ענת אותו!

על דעתיה דרבי יודה — ניחהעל דעתיה דרבי יודה — ניחה — לפי דעתו של רבי יודה — ניחא (מובן);

ועל דעתיה דרבי יוסיועל דעתיה דרבי יוסי — ולפי דעתו של רבי יוסי — לא מיתה אלא מקיללתו שלזקן:

עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה(בראשית לא, לב).

והווה כןוהווה כן — וכך היה — כִּשְׁגָגָה שֶׁיֹּצָא מִלִּפְנֵי הַשַּׁלִּיט(קהלת י, ה):

וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת(בראשית לא, יט); וַתָּמׇת רָחֵל(בראשית לה, יט).

הלא נכריות נחשבנו לו

הֲלא נׇכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ וגו׳(בראשית לא, טו).

אפשר כן?

אלא אין הווה חמי קווקייה טבה — הווה נסיב לה;אלא אין הווה… — אלא אם היה רואה קדרה טובה — היה לוקח אותה; קערה טובה — היה לוקח אותה.

אלא אם היה רואה קדרה טובה — היה לוקח אותה;

פטילקין טב — הוה נסב לה.

קערה טובה — היה לוקח אותה.

תרגום לעבריתעל דעתיה דרבי יודה — ניחה לפי דעתו של רבי יודה — ניחא (מובן) ועל דעתיה דרבי יוסי ולפי דעתו של רבי יוסי והווה כן וכך היה

חילופי נוסח והשלמות

בראשית רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אורבי יוסי— (הוספה)
ארבי יודה— (הוספה)
אה— (הוספה)
אלולה

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית), עם השלמה מכתב יד וטיקן 60
§§130§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה קל

כי כל העשר

כִּי כׇל הָעֹשֶׁר(בראשית לא, טז)

״כי כל העשר… ויקם יעקב וישא את בניו ואת נשיו… וינהג את כל מקנהו״: ״לב חכם לימינו״ — יעקב מקדים את בניו לנשיו; ״מה שקנה מקניינו״, ומה שהביא מחוצה לארץ נתן לעשו; וגניבת התרפים לשם שמים

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בראשית רבה, תנחומא בובר, פתרון תורה §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אלב חכם לימינו — זה יעקב

בראשית רבה, פרשה עד, ו · דרשת הפסוקים · ״כי כל העשר״ עד ״ותגנב רחל את התרפים״ · לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו, וגניבת התרפים לשם שמים

״מה שקנה מקניינו״ — כך בכתב היד וכך בתיאודור–אלבק (״מה שקנה מקיניינו״); במאגרים תוקן ״מקנה״. ״גזיזה״ — בכתב היד ״גזירה״, ותוקן במאגרים כתיאודור–אלבק.

״את בניו״ (וישא) — אינו בכתב היד, והושלם מתיאודור–אלבק. ״מה אנה מזל לי ומשבק הדין סבה בקילקוליה״ — בתיאודור–אלבק ״אנן אזלין ונשבוק הדן סבא בקילקוליה״.

מקבילות: בראשית רבה פב, יז (״ויקח עשו את נשיו ואת בניו״), בשם רבי יוחנן, כלשון הזה: ״לב חכם לימינו — זה יעקב: וישא את בניו, ואחר כך נשיו; ולב כסיל לשמאלו — זה עשו: ויקח עשו את נשיו, ואחרכך את בניו״; קהלת רבה י, ג — ״דבר אחר״ אחרי ״אמר רבי הונא בר פפא: משל לשני בני אדם שהיו להן שני כורין״ (אברהם ולוט) ודינו של רבי: ״לב חכם לימינו — זה יעקב, שנאמר ויקם יעקב וישא את בניו; ולב כסיל לשמאלו — זה עשו הרשע, שנאמר ויקח עשו את נשיו ואת בניו״, בלי ״ואחר כך״.

״בכל מקום שנאמר גזיזה — עשה רושם״ — בתיאודור–אלבק ״ולבן הלך לגזז את צאנו — בכל מקום שנ׳ גזיזה עשה רושם״; וכן בבראשית רבה פה, ט, על ״ותמת בת שוע… ויעל על גוזזי צאנו״ (יהודה).

כִּי כׇל הָעֹושֶׁר וגו׳(בראשית לא, טז),

וַיָּקׇם יַעֲקֹב וַיִּשָּׂא וגו׳(בראשית לא, יז).

אמר רבי יוחנן:

לֵב חָכָם לִימִינוֹ(קהלת י, ב) — זה יעקב:

וַיָּקׇם יַעֲקֹב וַיִּשָּׂא אֶת בָּנָיו, ואחרכך אֶת נָשָׁיו;

וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ — זה עשו:

וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו וגו׳(בראשית לו, ו), ואחרכך אֶת בָּנָיו.

וַיִּנְהַג אֶת כׇּל מִקְנֵהוּ וגו׳(בראשית לא, יח) —

מה שקנה מקניינו.

וְלָבָן הָלַךְ וגו׳(בראשית לא, יט) —

בכל מקום שנאמר גזיזה — עשה רושם.

וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים וגו׳ —

והיא לא נתכוונה אלא לשם שמים.

אמרה: מה, אנה מזל לי, ומשבק הדין סבה בקילקוליה?אמרה: מה, אנה… — אמרה: מה, אני הולכת לי, ומניחה את הזקן הזה בקלקולו?

אמרה: מה, אני הולכת לי, ומניחה את הזקן הזה בקלקולו?

לפיכך צרך הכתוב לומר: וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים.

בוַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם — וינהג את כל מקנהו

תנחומא בובר, וישלח יא · דרשת הפסוק · ״ויבא יעקב שלם״ · הדורון לעשו, וכל מה שהביא יעקב מחוצה לארץ — מכרו ונתנו לעשו בחלקו במערת המכפלה: ״וינהג את כל מקנהו״ ולא ירד בו למצרים, והקדוש ברוך הוא מילא לו הכל

״אמר רבי״, ״אמר לו״, ״שנאמר״, ״כתיב״, ״הקדוש ברוך הוא״, ״לארץ ישראל״, ״מישראל״, ״וכשתהא״ — בכתב היד בקיצור. ״על אחי״ — בכתב היד ״על{י}״, והיו״ד נמחקה. ״[לו]״ (הודיתי לו) — השלמת מאגרים. בדפוס בובר נוסף אחרי ״שלשים״: ״אמר ר׳ לוי: אם הייתי מחזר בכל אהלי קדר אין את מוצא גמלים מניקות הן ובניהן שלשים״.

״נכסי חוצה לארץ אין בהן ברכה״ — כעין בראשית רבה עד, ב (לעיל, פרשה קכה, א). המדרש קורא ״וגם הולך לקראתך״ (במסורה: הלך) ו״ואת כל רכושם״ (במסורה: ואת רכושם).

וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם(בראשית לג, יח).

וכי היה חסר מאומה?

הן:

בשעה שאמרו לו: וְגַם הֹולֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ(בראשית לב, ז) — עמד ועשה דורוןדורון — מתנה, מנחה.

התחיל נותן עזים, שהן רכות;

אחר כך תיישים, רחלים, אלים, גמלים מניקות ובניהם שלשים.

ראה עושרו של יעקב!

שוב נתן פרות ארבעים ופרים עשרה.

אמר רבי יצחק:

חוץ מאבנים טובות ומרגליות,

שנאמר: וַיִּקַּח מִן הַבָּא בְיָדוֹ(בראשית לב, יד) —

דברים הנטלין ביד — אילו אבנים טובות ומרגליות.

אמר רבי יהודה בר שלום:

כל שנים עשר חדש שעשה אצלו — כך היה מכבדו בכל יום.

שכך אמר יעקב: כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים(שמות כג, ח) — קל וחומר לרשעים!

אלא הריני מכבדו, שלא יגע בי.

דבר אחר:

חשב ואמר: נכסי חוצה לארץ אין בהן ברכה —

לכך היה מבזבז.

אמר רבי הושעיא:

אמר לי זקן אחד: אומר לך טיבו של מדרש, וכשתהא דורשו — אמור אותו משמי:

עתיד עשו להחזיר ליעקב כל מה שנטל מיעקב,

שנאמר: מַלְכֵי תַרְשִׁישׁ וְאִיִּים מִנְחָה יָשִׁיבוּ(תהלים עב, י) —

׳מנחה יביאו׳ אין כתיב כאן, אלא מִנְחָה יָשִׁיבוּ.

אמרתי לו: הוא זה הדבר הטוב, ומשמך אני דורשו.

אמר לו:

ומה אם מה שנתן לו מדעתו, ודחק עליו שלא היה מבקש ליטול —

שנאמר: וַיֹּאמֶר עֵשָׂו יֶשׁ לִי רָב(בראשית לג, ט) —

הוא מחזיר;

דברים שנטלו מישראל באונס — על אחת כמה וכמה!

באותה שעה הודיתי לו.

אמר עשו: עד מתי אהא מטריח על אחי?

עמד והלך לו,

שנאמר: וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו וגו׳(בראשית לו, ו).

מה עשה יעקב?

כיון שהעבירו בניו וצאנו לארץ ישראל — עמד ומכר כל מה שהביא בידו מחוצה לארץ, ועשאו כריות של זהבכריות של זהב — ערמות (מטילים) של זהב.

אמר לעשו:

יש לך חלק עמי במערת המכפלה;

ומה אתה מבקש ליקח — כריות אילו של זהב, או לחלוק עמי?

התחיל עשו אומר:

מה אני מבקש מן המערה הזו? זהב זה אני מבקש!

ומנין שמכר יעקב כל מה שהביא מחוצה לארץ, ונטלו עשו?

שכן יוסף אמר: אָבִי הִשְׁבִּיעַנִי לֵאמֹר וגו׳(בראשית נ, ה).

אמר הונא הכהן ברבי אבין:

כשביקש יעקב לבא לארץ ישראל — מה כתיב? וַיִּנְהַג אֶת כׇּל מִקְנֵהוּ(בראשית לא, יח);

וכשבקש לירד למצרים — מה כתיב? וַיִּקְחוּ אֶת מִקְנֵיהֶם וְאֶת כל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכְשׁוּ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן(בראשית מו, ו).

ומה שהביא מארם נהרים — היכאן הם?

אלא מיכאן אתה למד: שמכרן ונתנן לעשו.

ותאמר שחסר דבר?

אלא מילא אותו הקדוש ברוך הוא, והחזיר לו מיד הכל,

שנאמר: וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם.

תרגום לעבריתדורון מתנה, מנחה כריות של זהב ערמות (מטילים) של זהב

חלק ב

מדרשים מאוחרים

גיִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ — לשון נשיאה

פתרון תורה, וזאת הברכה · דרשה · ״ישא מדברתיך״ · לשון נשיאה נופל על נסיעה ממקום למקום — ״וישא יעקב רגליו״, ועל נסיעת בני הבית והנכסים — ״וישא את בניו ואת נשיו״, ״וינהג את כל מקנהו״

״הנה נוסע וחנה מניהוג הזה שהגה גת״ — כך בדפוס. אחרי הדרשה בא שם דבר על ענן המשכן ועל ״תורה צוה לנו משה מורשה״, שאינו נדפס כאן. ״שנ׳״, ״וג׳״, ״ואומ׳״ — נפתחו; ״רחום״ — כינוי לקדוש ברוך הוא. המדרש קורא ״ישא מדברותיך״ (במסורה: מדברתיך), ״וישא את נשיו״ (במסורה: וישא את בניו ואת נשיו).

יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ(דברים לג, ג) —

הנה נוסע וחנה מניהוג הזה שהגה גת,

שלשון נשיאה יפול על נסיעה והליכה ממקום למקום,

שנאמר: וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וגו׳(בראשית כט, א);

וגם יפול נסיעת בני הבית, נשים וטפים ונכסים, להלוך ממקום למקום,

שנאמר: וַיָּקׇם יַעֲקֹב וַיִּשָּׂא אֶת נָשָׁיו וגו׳(בראשית לא, יז),

ואומר: וַיִּנְהַג אֶת כׇּל מִקְנֵהוּ וגו׳(בראשית לא, יח).

וכל נסיעותם היה מפי רחום,

שנאמר: אֶת מִשְׁמֶרֶת יְיָ שָׁמָרוּ(במדבר ט, כג).

חילופי נוסח והשלמות

בראשית רבה, תנחומא בובר, פתרון תורה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אאֶת בָּנָיו— (הוספה)
אגזיזהגזירה
בלו— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
בראשית רבהפרשה עד: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית), עם השלמה מכתב יד וטיקן 60; פרשה פב: כתב יד וטיקן 30
תנחומא בוברכתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר
פתרון תורהמהדורת אורבך
§§131§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה קלא

ותגנב רחל את התרפים

וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ(בראשית לא, יט)

״ותגנב רחל את התרפים… למה גנבת את אלהי״: בנימין ״בנה של גנבת״ כשנמצא הגביע באמתחתו; עבודה זרה שאינה יכולה להציל את עצמה מן הגניבה; מה הם התרפים, ולמה גנבתם רחל

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בראשית רבה, תנחומא, תנחומא בובר, אגדת בראשית, פרקי דרבי אליעזר §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

מה גנבה בריה דגנבתה

אוַיְחַפֵּשׂ בַּגָּדוֹל הֵחֵל — מה גנבה בריה דגנבתה

בראשית רבה, פרשה צב, ט · דרשת הפסוק · ״ויחפש בגדול החל ובקטן כלה וימצא הגביע באמתחת בנימן״ · החיפוש מן הגדול אל הקטן, שלא יאמרו יודע היה; ״מה גנבה בריה דגנבתה״ — בנימין בנה של רחל שגנבה

ראש הסימן (״ויאמר גם עתה כדבריכם״) וסופו (״ויקרעו שמלותם״ — הקריעה שנפרעה מן השבטים; ״וישובו העירה״) אינם נדפסים כאן. ״מונח״ — בכתב היד ״מונה״. ״שעיר עזים; יש כאן״ — הושלמו במאגרים.

״בריה דגנבתה״ — כך בכתב היד; במאגרים נמחקה היו״ד (״ברה״), ובתיאודור–אלבק ״בר גנבתה״.

וַיְמַהֲרוּ וַיּוֹרִידוּ אִישׁ וגו׳(בראשית מד, יא);

וַיְחַפֵּשׂ בַּגָּדוֹל הֵחֵל וגו׳(בראשית מד, יב).

למה בַּגָּדוֹל הֵחֵל וּבַקָּטֹן כִּלָּה?

שלא יאמרו: יודע היה איכן היה מונח.

וַיִּמָּצֵא הַגָּבִיעַ בְּאַמְתַּחַת בִּנְיָמִן —

כיון שנמצא הגביע באמתחת בנימן, אמר ליה: מה גנבה בריה דגנבתהמה גנבה בריה דגנבתה — מה (הוא) הגנב? בנה של הגנבת!!

אמר להון: יש כאן שעיר עזים; יש כאן אחים מוכרין אחיהם? אתמהאאתמהא — בתמיהה! (וכי ייתכן?)!

תרגום לעבריתמה גנבה בריה דגנבתה מה (הוא) הגנב? בנה של הגנבת! אתמהא בתמיהה! (וכי ייתכן?)

בגנב ברה דגנבתא

תנחומא בובר, מקץ יג · דרשת הפסוק · ״ויקרעו שמלתם ויעמס איש על חמרו״ · נוסח אחר · השבטים מחבטים את בנימין על כתפיו: ״אי גנב ברה דגנבתא״ — ״ותגנב רחל את התרפים״; ובזכות המכות שרתה שכינה בין כתפיו

הסימן — דרשות על בראשית מג, כט – מד, טז, ובדפוס בובר בלבד; כאן הדרשה על ״ויקרעו שמלותם… ויעמוס איש על חמורו״. ״כך היא ביישה (אמך) את אבינו״ — ״אמך״ בסוגרי המחיקה של המהדיר.

נוסח אחר לבראשית רבה, פרשה צב, ט (לעיל, א): שם ״מה גנבה בריה דגנבתה״ נאמר כשנמצא הגביע, על ״וימצא הגביע באמתחת בנימן״, בלי הפסוק ״ותגנב רחל״ ובלי ״ביישתני… כך היא ביישה את אבינו״; כאן הוא על ״ויעמוס איש על חמורו״ — המכות שהכו את בנימין על כתפיו, ובזכותן ״ובין כתפיו שכן״. ובבראשית רבה הקריעה נדרשת על קריעת יהושע (״ויקרע יהושע שמלתיו״), וכאן ״אתם הקרעתם בגדי אביכם בדבר של חנם — כך אתם תקרעו בדבר של חנם״.

כעין זה בתנחומא, מקץ י (להלן, פרשה קמה), בלי הפסוק ״ותגנב רחל״: ״אי גנבא בריה דגנבתא! ביישתנו. בן אמך את — כך ביישה אמך את אבינו״. המדרש קורא ״ויקרעו שמלותם… ויעמוס איש על חמורו״ (במסורה: שמלתם… ויעמס… חמרו) ו״ותגנוב״.

וַיִּקְרְעוּ(בראשית מד, יג) שמלותם וגו׳ —

אמר להן הקדוש ברוך הוא: אתם הקרעתם בגדי אביכם בדבר של חנם — כך אתם תקרעו בדבר של חנם.

ויעמוס אִישׁ עַל חמורו —

לא הוצרך אחד מהן לחמורו,

והן עומדין ומחבטיןומחבטין — ומכים לבנימין על כתפיו, ואומרים לו:

אי גנב, ברה דגנבתאאי גנב, ברה דגנבתא — הוי גנב, בנה של הגנבת! ביישתני — בן אמך את;

כך היא ביישה את אבינו: וַתִּגְנֹוב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים(בראשית לא, יט).

בזכות אותן המכות שהכתוהו על כתפיו — זכה ושרתה שכינה על כתפיו,

שנאמר: וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן(דברים לג, יב).

תרגום לעבריתאי גנב, ברה דגנבתא הוי גנב, בנה של הגנבת ומחבטין ומכים

גמְשַׂחֶקֶת בְּתֵבֵל אַרְצוֹ — מה הגנב בנה של גנבה

אגדת בראשית, פרק עו, ג · פתיחתא · ״ויגש אליו יהודה״ · נוסח אחר · השבטים בקשו לבטל את חלום יוסף, ולבסוף הם מבקשים להיות לו עבדים; כשנמצא הגביע: ״מה הגנב בנה של גנבה? אמך רחל גנבה״

מְשַׂחֶקֶת בְּתֵבֵל אַרְצוֹ וְשַׁעֲשֻׁעַי אֶת־בְּנֵי אָדָם(משלי ח, לא)

נוסח אחר של ״גנבה בריה דגנבתה״ (לעיל, א–ב), בתוך פתיחתא שלמה: כאן ״מה הגנב? בנה של גנבה! אמך רחל גנבה… הרי את גונב״, והפסוק ״ותגנוב רחל״ כבתנחומא בובר (ב), אבל בלי המכות על כתפיו ובלי ״ביישתני״.

״שנא׳״, ״ואומ׳״, ״אמ׳״, ״הב׳ה״, ״השבטי׳״, ״אומרי׳״, ״א׳״ (אחד) — נפתחו; ״האל׳ים״ — אלהים. ״יוסף״ — בכתב היד ״יוס(פ)[ף]״ (שלוש פעמים). אחרי הדרשה בא בכתב היד ״דבר אחר: ויגש אליו יהודה — זה שאמר הכתוב: אחד באחד יגשו״, פתיחתא אחרת, שאינה נדפסת כאן.

בדפוס (אגדת בראשית עו, ג): ״אתם מבקשין לבטל דבר מן התורה״ (בכתב היד ״יוד״); ״התחיל אומר: מי הגנב? בנימין בנה של גנבת! אמך רחל גנבה, שנאמר ותגנב רחל וגו׳״ — בלשון יחיד, מפי יוסף. המדרש קורא ״ויבואו״, ״לא אדוני״, ״לאדוני״, ״ותגנוב״.

דבר אחר:

מְשַׂחֶקֶת בְּתֵבֵל אַרְצוֹ(משלי ח, לא) —

אלו השבטים, שבקשו לבטל דבר מן התורה.

אימתי?

כשראה יוסף החלום, ואמר: וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ(בראשית לז, ט),

אמרו לו: הֲבא נָבא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ(בראשית לז, י);

כיון שיצא — אמרו זה לזה: וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ(בראשית לז, כ) וכו׳.

אמר להם הקדוש ברוך הוא:

אתם מבקשים לבטל יו״ד מן התורה, ואמרתם: לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וכו׳ —

מי מקיים דבריו?

ולא עשה, אלא כיון שנמכר יוסף לעבד — נעשה שליט,

שנאמר: וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט(בראשית מב, ו),

ואומר: וַיָּבֹואוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ.

התחיל אומר להם: מְרַגְּלִים אַתֶּם(בראשית מב, ט).

אמרו לו: לֹא אֲדֹונִי וגו׳(בראשית מב, י),

שְׁנֵים עָשָׂר אַחִים אֲנַחְנוּ(בראשית מב, יג) וכו׳.

אמר להם: לא, אלא ילדים אתם, גונבים ומוכרים לעבדים;

אלא שִׁלְחוּ מִכֶּם אֶחָד(בראשית מב, טז).

ובסוף, כשנמצא הגביע ביד בנימן, התחילו אומרים לו:

מה הגנב? בנה של גנבה!

אמך רחל גנבה, שנאמר: וַתִּגְנֹוב רָחֵל(בראשית לא, יט) וכו׳ —

הרי את גונב.

התחילו אומרים לו:

מַה נֹּאמַר לַאדֹונִי(בראשית מד, טז) — על יוסף;

מַה נְּדַבֵּר — על שמעון;

וּמַה נִּצְטַדָּק — על הגביע;

אלא הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת עֲוֺן עֲבָדֶיךָ וכו׳.

אמר להם הקדוש ברוך הוא:

מה יכלתם לבטל דבר אחד שאמרתם: וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ?

הרי אתם מבקשים שיטול אתכם לעבדים — והוא אינו רוצה,

שנאמר: וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִּי מֵעֲשׂוֹת זֹאת(בראשית מד, יז).

מי שחק למי?

הוי: מְשַׂחֶקֶת בְּתֵבֵל אַרְצוֹ וגו׳.

למה גנבת את אלהי

דלָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי — לעצמה אינה יכולה להציל

תנחומא, נצבים ג · דרשת הפסוק · ״לעברך בברית יי אלהיך״ · שלש בריתות; האלה והשבועה; ״לא אתכם לבדכם״ — הנפשות היו שם; עבודה זרה של כסף וזהב נשמרת מפני הגנבים — תבוא מארה על לבן שאמר ״למה גנבת את אלהי״

״אבותינו הקדוש ברוך הוא״ (כשהכעיסו), ״אתה מוצא״, ״בך ק״ (תעבור בך קללה), ו״אמר רבי אבהו בשם רבי ש[מואל] בר נחמני: למה כתיב כי את אשר ישנו פה, וחוזר״ — בגליון כתב היד. ״וכרת״ (חזר וכרת) — התי״ו מסופקת; ״כשבקשו״ — בכתב היד ״כשבק(ש)״, ותוקן במאגרים; ״הקונה״ — כפול בכתב היד; ״ש[מואל]״ — אותיות מסופקות. ״ממש יש״ — בכתב היד ״ממי שיש״, ותוקן על פי פתרון תורה (״ושמא תאמרו ממש יש בה לעבודה זרה״). ״הקב״ה״, ״אומ׳״, ״אמ׳״, ״שנ׳״, ״כתי׳״, ״ת״ל״, ״עבודה זר׳״ — נפתחו.

מקבילות: תנחומא בובר, נצבים ח (בדפוס בובר), מ״למען הקים אותך״ עד ״שומר ישראל״ — ״ולמה אומר ישנו פה ולמה אומר איננו פה, לפי שכל הנפשות היו שם״ בלי שם אומרו, בלי ״ושמא תאמר… כסף וזהב אשר עמהם״, ו״לעצמה אינה יכולה להציל [מן הגניבה]״ בהשלמת המהדיר; פתרון תורה, נצבים — ״למען הקים אותך היום לו לעם — מהו לו? בשבילו אני עושה עמכם״, ובו ״אמר רבי אליעזר בן פדת: תבוא לו מארה ללבן שאמר לו ליעקב למה גנבת את אלהי״.

המדרש קורא ״מזקני יהודה״ (ביחזקאל כ, א: מזקני ישראל), ״לדרוש״, ״והשבועה״, ״והעולה… אומרים״, ״אינינו״, ״אותך… לאבותיך״, ״הגדולות… הנוראות״.

לְעׇבְרְךָ בִּבְרִית יְיָ אֱלֹהֶיךָ(דברים כט, יא).

שלש בריתות כרת עמהם הקדוש ברוך הוא כשיצאו ממצרים:

אחד — לכשעמדו לפני הר סיני;

ואחת — בחורב;

ואחת — בערבות מואב.

ולמה כרת עמהן כאן?

מפני שאותה שכרת עמהם בסיני — בטלוה, ואמרו: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל(שמות לב, ד).

לפיכך חזר וכרת עמהן בחורב,

וקבע עליה קללה למי שחוזר בדברו.

ואינו לשון לְעׇבְרְךָ אלא כאדם שאומר לחבירו: תעבור בך קללה, אם אתה חוזר בדבר הזה.

וכן אתה מוצא:

כשהכעיסו אבותינו הקדוש ברוך הוא — מה דניאל אומר?

וְכׇל יִשְׂרָאֵל עָבְרוּ אֶת תּוֹרָתֶךָ וַתִּתַּךְ עָלֵינוּ הָאָלָה וְהַשְּׁבֻועָה(דניאל ט, יא).

ואין ׳אלה׳ אלא קללה,

שנאמר: וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה בְּקֶרֶב עַמָּהּ(במדבר ה, כז).

ללמדך: כשם שמשביעין את השוטה — כך השביע הקדוש ברוך הוא את ישראל.

ושמא תאמר: כל הטורח הזה למה? מפני שאני צריך לכם?

אלא מה אעשה לכם? כבר נשבעתי שלא אשנה בכם ובבניכם עד עולם.

לכך נאמר: לְמַעַן הָקִים אֹותְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹהִים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹותֶיךָ(דברים כט, יב).

ואומר: מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים(שיר השירים ז, ו) —

ואין ׳אסור׳ אלא שבועה,

שנאמר: וְאָסְרָה אִסָּר בְּבֵית אָבִיהָ(במדבר ל, ד).

לפיכך אינו יכול לעבור על שבועתו.

וכן את מוצא:

כשבקשו לפרוק עול בימי יחזקאל — מה כתיב שם? בָּאוּ אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי יהודה לִדְרֹושׁ אֶת יְיָ(יחזקאל כ, א).

אמרו לו: בן אדם, הקונה את העבד — מהו שיאכל בתרומה?

אמר להן: אוכל.

אמרו לו: אם חזר כהן ומכרו לישראל — לא יצא מרשותו?

אמר להן: הן.

אמרו לו: אף אנו כבר יצאנו מרשותו; נהיה כאומות העולם.

אמר להן יחזקאל: וְהָעֹולָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹומְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת וגו׳(יחזקאל כ, לב),

חַי אָנִי נְאֻם יי אלהים אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם(יחזקאל כ, לג).

אמר להן: כל זמן שלא מכרו — ברשותו הוא; ואתם לא נמכרתם בדמים,

שנאמר: כֹה אָמַר יְיָ חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם וְלֹא בְכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ(ישעיה נב, ג).

לְמַעַן הָקִים אֹותְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹהִים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹותֶיךָ —

שלא אחזור בדבר שנשבעתי לאבותיכם.

וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם(דברים כט, יג) — אף דורות העתידין לבוא היו שם באותה שעה,

שנאמר: כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה(דברים כט, יד).

אמר רבי אבהו בשם רבי שמואל בר נחמני:

למה כתיב כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה, וחוזר ואומר וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶינּוּ פֹּה?

לפי שהנפשות היו שם, והגוף עדיין לא נברא;

לפיכך לא נאמר בהם עמידה.

ושמא תאמר: ממש יש בהן בעבודה זרה?

תלמוד לומר: כִּי אַתֶּם יְדַעְתֶּם אֵת אֲשֶׁר יָשַׁבְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְאֵת אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בְּקֶרֶב הַגּוֹיִם(דברים כט, טו), וַתִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם וגו׳(דברים כט, טז).

בא וראה מעשה אומות העולם:

אם היתה יראתויראתו — אלילו (העבודה הזרה שהוא ירא ממנה) של עץ או של אבן — הוא מניחה בחוץ או בפנים (פתרון תורה: היתה מונחת בחוצות), ונוהג בה הפקר,

שנאמר: וַתִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם וְאֵת גִּלֻּולֵיהֶם;

היתה של כסף או של זהב — מכניסה בחדרי חדרים, ויזהר בה וישמר בה שלא יגנבוה בני אדם,

שנאמר: כֶּסֶף וְזָהָב אֲשֶׁר עִמָּהֶם.

אמר רבי אלעזר:

תבוא מארה על לבן, שאמר ליעקב: לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי(בראשית לא, ל)!

לעצמה אינה יכולה להציל מן הגניבה — לאחרים היאך יכולה להציל?

אבל ישראל אינן כן (פתרון תורה: אלהי ישראל אינו כן),

אלא הוּא תְהִלָּתְךָ וְהוּא אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּךָ אֶת הַגְּדֹולֹות וְאֶת הַנּוֹרָאֹות וגו׳(דברים י, כא);

והוא משמר לישראל כאב המשמר את הבן,

שנאמר: הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא ישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל(תהלים קכא, ד).

תרגום לעבריתיראתו אלילו (העבודה הזרה שהוא ירא ממנה)

חלק ב

מדרשים מאוחרים

הברח יעקב

פרקי דרבי אליעזר, פרק לו · מעשה · בריחת יעקב, מיכאל מזהיר את לבן, והתרפים שגנבה רחל

״איני״ — בכתב היד ״אינו״; תוקן במאגרים.

״מנין? ויגד ללבן ביום השלישי״ — בכתב היד רק הראיה לבריחה מלבן; בהיגר ובדפוס גם ״ברח לבא אל לבן מנין? שנאמר: ויברח יעקב שדה ארם״. ״איני רוצה לשכן כבודי עמך במקום הזה״ — בהיגר ובדפוס ״איני יכול לשכן שכינתי עליך בחוצה לארץ״. ״באותה הלילה בא מיכאל״ — שם ״ירד מיכאל ושלף חרב אחריו״.

הפסוק ״ויאמר אלהים אל יעקב שוב לארצך ולמולדתיך״ — צירוף של בראשית לא, ג (״ויאמר יי אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך״) ולב, י (״שוב לארצך ולמולדתך״).

מקבילות למעשה התרפים: תנחומא, ויצא טז (להלן, פרשה קלד) — ״שהם מעשה תורף, מעשה טומאה… וכותבין על ציץ זהב שם רוח טומאה, ומניחין הציץ בכשפות תחת לשונו״; מדרש ילמדנו (ילקוט תלמוד תורה), לבראשית לא, יט–כ — ״התרפים אשר לאביה — ולמה נקראו שמם תרפים? שהם מעשה תרף. כיצד עושין? מביאין אדם ונותנין אותו בבור, ושוחטין אותו ומולקין אותו, ומולחין אותו במלח ובשמים, וכותבין על ציץ זהב שם רוח הטומאה… והוא מדבר עמהן בלחש… ויגנב יעקב את לב לבן — שלא הרגיש בו יעקב״.

״ומקטירין לפניו ומבשמים לפניו״ — בכתב היד לבדו; בהיגר ובדפוס ״במלח ובשמן״. ״כמו צאן״ (זכריה י, ב) — בכתב היד הפסוק כולו, בנוסח שונה מן המסורה (״והקוסמין… וחלומות שוא… יהמיון… נשאו״); בהיגר ובדפוס רק ״כי התרפים דברו און״.

לבן רודף אחריו

ועוד היה רבי אליעזר אומר:

ברח יעקב לבוא אל לבן, וברח לצאת מלבן.

מנין?

וַיֻּגַּד לְלָבָן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי(בראשית לא, כב).

ולמה ברח?

שאמר לו הקדוש ברוך הוא ליעקב:

איני רוצה לשכן כבודי עמך במקום הזה,

אלא שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתיך,

שנאמר:

וַיֹּאמֶר אלהים אֶל יַעֲקֹב שׁוּב לארצך וּלְמוֹלַדְתֶּיךָ וגו׳(בראשית לא, ג).

לפיכך ברח.

ולקח לבן את כל אנשי עירו גבורי חיל, ורץ אחריו, בקש להרגו.

באותה הלילה בא מיכאל ושלף את חרבו עליו להרגו,

ואמר לו: אל תדבר עם יעקב כל דבר מאומה רע,

שנאמר:

וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל לָבָן הָאֲרַמִּי(בראשית לא, כד).

השכים לבן בבקר, וראה את כל אשר ליעקב, ואמר:

כל אלה משלי הם!

הואיל ולקחת את כל אלה — למה גנבת את התרפים שלי, שהייתי משתחוה להם?

מה הם התרפים

ומה הם התרפים?

היו שוחטין אדם בכור,

ומולקין את ראשוומולקין את ראשו — וקוצצין את ראשו (מן העורף),

ומולחין אותו במלח,

ומקטירין לפניו,

ומבשמים לפניו,

וכותבין על ציץ זהבציץ זהב — טס (לוחית) של זהב שם רוח טמאה,

ומניחין תחת לשונו,

ונותנין אותו בקיר,

ומדליקין לפניו,

ומשתחוים לו,

ומדברים עמו,

והוא מדבר עמהם.

מנין שהתרפים מדברים?

שנאמר:

כִּי הַתְּרָפִים דִּבְּרוּ אָוֶן והקוסמין חָזוּ שֶׁקֶר וחלומות שוא יְדַבֵּרוּ הֶבֶל יהמיון עַל כֵּן נשאו כְמוֹ צֹאן יַעֲנוּ כִּי אֵין רֹועֶה(זכריה י, ב).

גנבתם רחל

לפיכך גנבתם רחל:

שלא יגידו ללבן שברח יעקב,

ולהכרית עבודה זרה מבית אביה.

ויעקב לא ידע בכל אלה, ואמר:

כל מי שגנב את התרפים שלך — ימות בלא עתו.

והיוצא מפי צדיק — כאלו יצא מפי מלאך יי.

וילדה ומתה,

שנאמר:

וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה(בראשית לה, יח).

תרגום לעבריתומולקין את ראשו וקוצצין את ראשו (מן העורף) ציץ זהב טס (לוחית) של זהב

חילופי נוסח והשלמות

בראשית רבה, תנחומא, תנחומא בובר, אגדת בראשית, פרקי דרבי אליעזר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אמונחמונה
אשעיר עזים; יש כאן— (הוספה)
דמואל— (הוספה)
דממש ישממי שיש
האיניאינו

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30
תנחומא בוברכתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר
אגדת בראשיתכתב יד אוקספורד 2340
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
פרקי דרבי אליעזרכתב יד ניו יורק, בית המדרש לרבנים 866
§§132§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה קלב

ויגנב יעקב את לב לבן

וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי(בראשית לא, כ)

״ויגנב יעקב את לב לבן״: ״הלב נגנב״ ברשימת מעשי הלב; ויתרו המשביע את משה שלא יגנוב דעתו ויברח, כשם שעשה יעקב ללבן

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

קהלת רבה, תנחומא, קטעי מדרשים מן הגניזה §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אדִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם לִבִּי — מעשי הלב

קהלת רבה, פרשה א, יג · דרשת הפסוק · ״דברתי אני עם לבי״ · כל מה שהלב עושה ומרגיש, כל אחד בפסוקו

״אני״ (דברתי אני) ו״כותב״ — אותיות מסופקות.

סדר הרשימה שונה מעט בדפוס, ובו גם ״הלב מקבל מצות — חכם לב יקח מצות״ ו״הלב עושה זדון — זדון לבך השיאך״, שאינם בכתב היד. ״הלב זונה״ — בדפוס בפסוק ״ולא תתורו אחרי לבבכם״ (במדבר טו, לט). ״הלב מבדה״ — שם ״מתבדה״.

המדרש קורא ״ויחזק לב פרעה״ (כשמות ז, יג), ״ויתעצב על לבו״ (במסורה: אל לבו), ״תאות לבו נתת לו״ (במסורה: נתתה), ״כי היה לבי חרד״ (במסורה: לבו), ״היה לבי כאש״ (במסורה: והיה בלבי כאש), ״כי ישוב בכל לבבו״ (בדפוס: ״אשר שב אל יי בכל לבבו״, מלכים ב כג, כה), ״בלבכם״ (במסורה: בלבבם), ״והיה כטוב לבם״ (במסורה: ויהי כטוב לבם), ״מרמה בלב חורשי״ ו״תהפוכות בלב חורשי״ (במסורה: חרשי רע; תהפכות בלבו חרש רע), ״הוי אני דברתי עם לבי״ (בפסוק: דברתי אני).

דִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם לִבִּי(קהלת א, טז).

הלב רואה, שנאמר: וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה.

הלב שומע, שנאמר: וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁומֵעַ(מלכים א ג, ט).

הלב מדבר, שנאמר: דִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם לִבִּי.

הלב הולך, שנאמר: לֹא לִבִּי הָלַךְ(מלכים ב ה, כו).

הלב נופל, שנאמר: אַל יִפֹּול לֵב אָדָם עָלָיו(שמואל א יז, לב).

הלב עומד, שנאמר: הֲיַעֲמֹד לִבֵּךְ(יחזקאל כב, יד).

הלב שמח, שנאמר: לָכֵן שָׂמַח לִבִּי(תהלים טז, ט).

הלב צועק, שנאמר: צָעַק לִבָּם אֶל(איכה ב, יח) יי.

הלב מתנחם, שנאמר: דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם(ישעיה מ, ב).

הלב מצטער, שנאמר: וְלָמֶה יֵרַע לְבָבֵךְ(שמואל א א, ח).

הלב מתחזק, שנאמר: וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה(שמות ז, יג).

הלב מתרכך, שנאמר: וְרַךְ הַלֵּבָב(דברים כ, ח).

הלב מתעצב, שנאמר: וַיִּתְעַצֵּב על לִבּוֹ(בראשית ו, ו).

הלב מתפחד, שנאמר: מִפַּחַד לְבָבְךָ(דברים כח, סז).

הלב משתבר, שנאמר: לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה(תהלים נא, יט).

הלב מתגאה, שנאמר: וְרָם לְבָבֶךָ(דברים ח, יד).

הלב מסרב, שנאמר: וְלָעָם הַזֶּה הָיָה לֵב סוֹרֵר(ירמיה ה, כג).

הלב מבדהמבדה — בודה, ממציא (דבר שלא היה), שנאמר: בַּחֹדֶשׁ אֲשֶׁר(מלכים א יב, לג) בדה מלבו.

הלב מהרהר, שנאמר: כִּי בִּשְׁרִירוּת לִבִּי אֵלֵךְ(דברים כט, יח).

הלב מרחשמרחש — רוחש, מבטא בשפתיו, שנאמר: רָחַשׁ לִבִּי דָּבָר טוֹב(תהלים מה, ב).

הלב מחשב, שנאמר: רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ(משלי יט, כא).

הלב מתאוה, שנאמר: תַּאֲוַת לִבּוֹ(תהלים כא, ג) נתת לו.

הלב סוטה, שנאמר: אַל יֵשְׂטְ אֶל דְּרָכֶיהָ לִבֶּךָ(משלי ז, כה).

הלב זונה, שנאמר: אֲשֶׁר נִשְׁבַּרְתִּי אֶת לִבָּם הַזּוֹנֶה(יחזקאל ו, ט).

הלב נסעדנסעד — נסמך, מתחזק (באכילה), שנאמר: וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם(בראשית יח, ה).

הלב נגנב, שנאמר: וַיִּגְנֹוב יַעֲקֹב אֶת לֵב לָבָן(בראשית לא, כ).

הלב נכנע, שנאמר: אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל(ויקרא כו, מא).

הלב משתדל, שנאמר: וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָה(בראשית לד, ג).

הלב חרד, שנאמר: כִּי הָיָה לבי חָרֵד(שמואל א ד, יג).

הלב אוהב, שנאמר: וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּכׇל לְבָבְךָ(דברים ו, ה).

הלב שונא, שנאמר: לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ(ויקרא יט, יז).

הלב תועה, שנאמר: תָּעָה לְבָבִי(ישעיה כא, ד).

הלב נעור, שנאמר: אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר(שיר השירים ה, ב).

הלב מקנא, שנאמר: אַל יְקַנֵּא לִבְּךָ בַּחַטָּאִים(משלי כג, יז).

הלב נחקר, שנאמר: אֲנִי יְיָ חֹוקֵר לֵב(ירמיה יז, י).

הלב נקרע, שנאמר: וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם(יואל ב, יג).

הלב הוגה, שנאמר: וְהָגוּת לִבִּי(תהלים מט, ד).

הלב כאש, שנאמר: הָיָה לבי כְּאֵשׁ(ירמיה כ, ט).

הלב כאבן, שנאמר: וַהֲסִירֹותִי אֶת לֵב הָאֶבֶן(יחזקאל לו, כו).

הלב שב בתשובה, שנאמר: כי ישוב בכל לבבו.

הלב חם, שנאמר: כִּי יֵחַם לְבָבוֹ(דברים יט, ו).

הלב מת, שנאמר: וַיָּמׇת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ(שמואל א כה, לז).

הלב נמס, שנאמר: וַיִּמַּס לְבַב הָעָם(יהושע ז, ה).

הלב מקבל דבר, שנאמר: וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה עַל לְבָבֶךָ(דברים ו, ו).

הלב מקבל יראה, שנאמר: וְאֶת יִרְאָתִי אֶתֵּן בלבכם(ירמיה לב, מ).

הלב חומד, שנאמר: אַל תַּחְמֹוד יׇפְיָהּ בִּלְבָבֶךָ(משלי ו, כה).

הלב מודה, שנאמר: אוֹדֶה יְיָ בְּכׇל לֵבָב(תהלים קיא, א).

הלב מתקשה, שנאמר: וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ(משלי כח, יד).

הלב מטיב, שנאמר: והיה כְּטוֹב לִבָּם(שופטים טז, כה).

הלב עושה מרמה, שנאמר: מִרְמָה בְּלֶב חֹרְשֵׁי(משלי יב, כ).

הלב מתוכו מדבר, שנאמר: וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ(שמואל א א, יג).

הלב אוהב שוחד, שנאמר: כִּי אֵין עֵינֶיךָ וְלִבְּךָ כִּי אִם עַל בִּצְעֶךָ(ירמיה כב, יז).

הלב כותב דברים, שנאמר: כׇּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ(משלי ג, ג).

הלב חורש, שנאמר: תַּהְפֻּוכוֹת(משלי ו, יד) בלב חורשי.

הלב עושה סדרים, שנאמר: לְאָדָם מַעַרְכֵי לֵב(משלי טז, א).

הלב מתגדל, שנאמר: וּנְשָׂאֲךָ לִבֶּךָ(מלכים ב יד, י).

הוי: אני דברתי עם לבי.

תרגום לעבריתמבדה בודה, ממציא (דבר שלא היה) מרחש רוחש, מבטא בשפתיו נסעד נסמך, מתחזק (באכילה)

בוַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת — שלא יעשה לו כמו שאמר לבן

תנחומא, שמות יב · דרשת הפסוק · ״ויואל משה לשבת את האיש״ · ״ויואל״ — שבועה: נשבע משה ליתרו, שלא יעשה לו כמו שאמר לבן ״אם תענה את בנתי״; ״ומשה היה רעה״ — והגיע הקץ, ואין בידם מעשים טובים

״ומי״ שבכתב היד לפני ״ובמה נסתכלתי״ — הבי״ת מסופקת. ״שהוא אומר״ — בכתב היד ״שה׳א״; בדפוס ״שכן הוא אומר״.

המדרש קורא ״ומשה היה רועה״ (שמות ג, א; במסורה: רעה), ״שדים נכונו ושערך צמח״ ו״ואת ערום ועריה״ (יחזקאל טז, ז; במסורה: נכנו, ערם), ״שני שדייך כשני עפרים תאמי צבייה״ (שיר השירים ד, ה; במסורה: שדיך, צביה).

כאן השבועה מפני ״אם תענה את בנותי״ (בראשית לא, נ); נוסח אחר, בקטעי מדרשים מן הגניזה, יב, מפני ״ויגנב יעקב את לב לבן… כי בורח הוא״ (בראשית לא, כ) — להלן, ג.

וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת(שמות ב, כא).

אין וַיּוֹאֶל אלא שבועה,

שנאמר: וַיֹּואֶל שָׁאוּל אֶת הָעָם(שמואל א יד, כד).

ולמה נשבע?

שלא יעשה לו כמו שאמר לבן: אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹותַי(בראשית לא, נ).

אמר הקדוש ברוך הוא: משה הצדיק נתן נפשו על בני וברח למדין — יעשה גואלם.

לפיכך כתיב: וּמֹשֶׁה הָיָה רֹועֶה(שמות ג, א).

והגיע הקץ שיגאלו, אלא שלא היה בידם מעשים טובים.

שהוא אומר על ידי יחזקאל:

רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ וגו׳(יחזקאל טז, ז),

שָׁדַיִם נָכֹונוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ.

וכי לא היה להקדוש ברוך הוא לכתוב אלא שדים ושער?

אלא:

שָׁדַיִם — זה משה ואהרן, שנאמר בהם: שְׁנֵי שָׁדַיִיךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים תְּאמֵי צְבִיָּיה(שיר השירים ד, ה);

וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ — הגיע הקץ;

אלא וְאַתְּ עֵרֹום וְעֶרְיָה — ממעשים טובים.

ובמה נסתכלתי?

בטוֹבִים דֹּודֶיךָ מִיָּיִן(שיר השירים א, ב) — אלו האבות, שנקראו דודים.

וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב(שמות ב, כד),

וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל(שמות ב, כה) —

ראה שאין בידם מעשים טובים, וגאלם,

שנאמר: וַיּוֹשִׁיעֵם לְמַעַן שְׁמוֹ(תהלים קו, ח).

חלק ב

מדרשים מאוחרים

גוַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה — כשם שעשה יעקב זקינך

קטעי מדרשים מן הגניזה, יב · דרשה · ״וילך משה וישב אל יתר חתנו״ · נוסח אחר · משה חוזר אל יתרו להתיר נדרו: יתרו השביעו שלא יברח ממנו כיעקב שגנב דעתו של לבן — ״ויגנב יעקב את לב לבן״; ״ויואל משה״ — לשון שבועה

קטע גניזה; האותיות שבסוגרים — השלמות המהדיר במקום שהקטע קרוע. הדרשה אחת מכמה דרשות על ״וילך משה״ (שמות ד, יח) בקטע; לפניה ״זה הוא באשר דבר מלך שלטון״ ו״אנוס וכפוף הלך משה למצרים״, ואחריה דברי רבי יהודה ברבי שלום — שאינם נדפסים כאן. ״ד״א״, ״א׳״, ״ומנ׳״, ״שנ׳״ — נפתחו; ״הכת׳״ (כיון שניגלה עליו) ו״אין את שנישבעתי״ — כך בקטע.

המדרש מחבר ״ויגנב יעקב את לב לבן״ ל״כי בורח הוא״ (במסורה: על בלי הגיד לו כי ברח הוא), וקורא ״ויתן לו את צפורה בתו״ (במסורה: ויתן את צפרה בתו למשה).

נוסח אחר של שבועת משה ליתרו שבתנחומא, שמות יב (לעיל, ב), ושם מפני ״אם תענה את בנותי״.

דבר אחר:

וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה(שמות ד, יח) — אצל חמיו, להתיר נדרו,

ששנו: המודר הנייה מחבירוהמודר הנייה מחבירו — מי שנאסר בנדר ליהנות מחבירו בפניו — לא יתירנו שלא בפניו.

למה? שלא יחשדנו על שבועת שוא.

לפי כך חזר משה להתיר נדרו.

ומנין שנדר משה ליתרו?

אלא בשעה שבא משה אצל יתרו, אמר לו: תן לי ציפרה בתך לאשה —

שהיה משה רואה מעשיה נאים.

אמר לו יתרו:

מה את מבקש לעשות? כשם שעשה יעקב זקינך,

שהלך אצל לבן, וגנב דעתו, וברח לו חוץ מדעתו,

שנאמר: וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת לֵב לָבָן כִּי בורח הוּא(בראשית לא, כ)?

מבקש את שאתן לך לצפורה?

הישבע לי שאין את יוצא לך חוץ מדעתי — אחר כך אני אתן אותה לך.

מיד נישבע: וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת(שמות ב, כא);

אחר כך: וַיִּתֵּן לו אֶת צפורה בתו —

משנישבע לו, נתנה לו.

רבי יודה ורבי נחמיה.

מהו ויואל?

רבי נחמיה אמר:

התחלה, שנאמר: וְעַתָּה הוֹאֵל וּבָרֵךְ אֶת בֵּית(שמואל ב ז, כט) עבדך.

רבי יהודה אמר:

אין ׳ויואל׳ אלא שבועה, שנאמר: וַיֹּואֶל שָׁאוּל אֶת הָעָם(שמואל א יד, כד).

לא עשה, אלא כיון שניגלה עליו הכת׳ ואמר לו שילך בשליחותו למצרים לגאול את ישראל,

אמר לו: רבונו שלעולם, אין את שנישבעתי ליתרו שאיני הולך לי חוץ מדעתו?

צריך אני לילך ולהתיר את נדרי; אלך ואטול את רשותו.

הלך משה.

תרגום לעבריתהמודר הנייה מחבירו מי שנאסר בנדר ליהנות מחבירו

חילופי נוסח והשלמות

קהלת רבה, תנחומא, קטעי מדרשים מן הגניזה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
גש— (הוספה)
גי— (הוספה)
גברח— (הוספה)
גתו— (הוספה)
גשנאמר:— (הוספה)
גת— (הוספה)
גו— (הוספה)
גאת— (הוספה)
גצא— (הוספה)
גתי— (הוספה)
גאות— (הוספה)
גתו— (הוספה)
גנישבע ל— (הוספה)
גת— (הוספה)
גויוא— (הוספה)
געב— (הוספה)
גך— (הוספה)
גין— (הוספה)
גע— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
קהלת רבהכתב יד וטיקן 291
תנחומאכ״י קמברידג׳ Add. 1212
קטעי מדרשים מן הגניזהנוסח פרויקט השו״ת
§§133§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה קלג

ויגד ללבן ביום השלישי

וַיֻּגַּד לְלָבָן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי(בראשית לא, כב)

מה שהלך יעקב בשלשה ובשבעה ימים הלך לבן ביום אחד; ״ארמי אבד אבי״ — וכי איבדו לבן ליעקב? אומות העולם, מחשבה רעה כמעשה; לבן נטל את הזיין ורדף ובלבו להרגו — מחשבה שיש עמה מעשה הרי היא כמעשה

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בראשית רבה, מדרש תהלים, משנת רבי אליעזר §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אשלישי לבריחה

בראשית רבה, פרשה עד, ז · דרשת הפסוקים · ״ויגד ללבן ביום השלישי ויקח את אחיו עמו וירדף אחריו״ · מה שהלך יעקב בשלשה ובשבעה ימים הלך לבן ביום אחד

״לריצה״ (פעמיים) — בכתב היד ״לרוצה״, ותוקן במאגרים.

בתיאודור–אלבק ״מה נפשך רוצה ולא רוצה״; ״ויוגד״ — כך בכתב היד (במסורה: ויגד).

וַיֻּגַּד לְלָבָן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וגו׳(בראשית לא, כב).

רבי אבהוא אמר:

מה שהילך יעקב אבינו לשלשה ימים — הילך לבן ביום אחד:

וַיֻּגַּד לְלָבָן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי — שלישי לבריחה.

אמר רבי חייה רבה:

מה הילך יעקב אבינו לשבעה ימים — הילך לבן ליום אחד.

מה נפשךמה נפשך — ממה נפשך: בין כך ובין כך? רוצה לריצה!

כבר כתוב: וַיָּשֶׂם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בֵּינוֹ וגו׳(בראשית ל, לו);

וַיֻּוגַּד לְלָבָן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי — שלישי לבריחה;

וַיִּקַּח אֶת אֶחָיו עִמּוֹ וַיִּרְדֹּף וגו׳(בראשית לא, כג) —

יומא דהוה קיימין ביה הוהיומא דהוה קיימין ביה הוה — ביום שהיו עומדים בו היה (באותו יום עצמו השיגו).

מה שהילך אבינו יעקב לשבעה ימים — הלך לבן ליום אחד.

מה נפשךמה נפשך — ממה נפשך: בין כך ובין כך? רוצה לריצה!

תרגום לעבריתיומא דהוה קיימין ביה הוה ביום שהיו עומדים בו היה (באותו יום עצמו השיגו) מה נפשך ממה נפשך: בין כך ובין כך מה נפשך ממה נפשך: בין כך ובין כך

בוּלְךָ יי חָסֶד כִּי אַתָּה תְשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ — מחשבה רעה של אומות העולם כמעשה

מדרש תהלים, מזמור ל, ד · פתיחתא · ״מזמור שיר חנוכת הבית לדוד״ · ״ולך יי חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו״ — מדת טובה עושה פירות; אומות העולם — מחשבה רעה כמעשה: ״ארמי אבד אבי״, וכי איבדו לבן ליעקב?; ישראל — מחשבת מצוה כמעשה, ודוד ובנין הבית

וּלְךָ־אֲדֹנָי חָסֶד כִּי־אַתָּה תְשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ(תהלים סב, יג)

״עושה״ (מה הקדוש ברוך הוא עושה, בראשונה) — בגליון; ״איבדו״ — בגליון, במקום מלה מחוקה; ״הוא״ כפול אחרי ״כותבה״ — נמחק. ״שיעשינה״ — היו״ד הושלמה במאגרים; ״הונא״ — בכתב היד ״הננא״; ״לעשות״ — בכתב היד ״לאשות״.

מדרש תהלים במהדורת בובר — ונמזגו חילופיו; שם ״רבי אלעזר ורבי יוסי ברבי חנינא״ (כאן רבי אליעזר), ובסוף נוסף בסוגריים: ״מכאן שכל מי שמצטער על הדבר נקרא על שמו… משה… וכן דוד… מזמור שיר חנוכת הבית לדוד״.

המדרש קורא ״שיר חנוכת״ (תהלים ל, א; במסורה: חנכת), ״ולך יי חסד״ (תהלים סב, יג; במסורה: אדני), ״כי אתה יי חסכת למטה מעונינו״ (עזרא ט, יג; במסורה: כי אתה אלהינו חשכת למטה מעוננו), ״נושא עון ועובר״ (מיכה ז, יח), ״ולחושבי שמו״ (מלאכי ג, טז), ״ועד מעלי שימשא הוה משתדר להצלותיה״ (דניאל ו, טו), ״על משכבם״ (מיכה ב, א; במסורה: משכבותם; ״הוי״ — אותיות מסופקות), ״לא ישמע יי״ (תהלים סו, יח; במסורה: אדני).

נוסח אחר של ״ארמי אבד אבי — וכי איבדו?״ — משנת רבי אליעזר, פרשה ט (להלן, ג): שם ״וכי הרגו? אלא כיון שחישב להרגו — כאלו עשה״, ולא באומות העולם בלבד אלא ב״מחשבה שיש עמה מעשה״ — לבן שנטל את הזיין ורדף, ועשו.

דבר אחר:

שִׁיר חנוכת(תהלים ל, א).

זה שאמר הכתוב:

וּלְךָ יי חָסֶד כִּי אַתָּה תְשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ(תהלים סב, יג).

רבי יהודה ורבי נחמיה אמרו:

מידת פורענות — עקרה (מדרש תהלים (בובר): ואינה עושה פירות);

מידת טובה — עושה פירות,

שנאמר: זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה קִצְרוּ לְפִי חֶסֶד(הושע י, יב).

מה הקדוש ברוך הוא עושה?

גובה מן האדם עוונותיו, וחוזר ונותן לו שכרו.

רבנין אמריןרבנין אמרין — החכמים אומרים:

אפילו עוונותיו אינו גובה ממנו בבת אחת,

שנאמר: כִּי אַתָּה יי חסכת לְמַטָּה מעונינו(עזרא ט, יג).

רבי אליעזר ורבי יוסי בר חנינא.

רבי אליעזר אומר:

כף מאזנים מעוייןמעויין — שקול, מאוזן (שתי כפותיו שוות) הוא — כאן עוונות, כאן זכיות.

מה הקדוש ברוך הוא עושה? מטה כלפי חסד,

שנאמר: וּלְךָ יי חָסֶד,

וכתיב: נושא עָוֺן(מיכה ז, יח).

רבי יוסי בר חנינא אומר:

מה הקדוש ברוך הוא עושה? חוטף שטר חוב אחד מן העונות, ומיד הזכיות (מדרש תהלים (בובר): הכף) מכריעות,

שנאמר: נושא עָוֺן ועובר עַל פֶּשַׁע.

רבי נחמיה אמר:

חשב אדם לעבור עבירה — אין הקדוש ברוך הוא חושבה עד שיעשינה;

ואם חשב לעשות מצוה ולא הספיק לעשותה — עד שלא עשאה, מיד הקדוש ברוך הוא כותבה כאילו עשאה,

שנאמר: וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי יְיָ ולחושבי שְׁמוֹ(מלאכי ג, טז).

אבל אומות העולם (מדרש תהלים (בובר): בנכרי) —

אם חשב לעשות רעה, אפילו לא עשאה — הוא כותבה (מדרש תהלים (בובר): הקדוש ברוך הוא חושבה) כאילו עשאה,

שנאמר: אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי(דברים כו, ה).

וכי איבדו לבן ליעקב?

אלא על ידי שחשב לאבדו — חשב לו הקדוש ברוך הוא כאילו איבדו.

ואם חשב לעשות מצוה — אינו כותבה עד שיעשינה,

שנאמר: וְעַד מֶעָלֵי שימשא הוה מִשְׁתַּדַּר להצלותיהועד מעלי שימשא הוה משתדר להצלותיה — ועד שקיעת השמש היה משתדל להצילו(דניאל ו, טו) —

אף על פי שחשב להצילו, לא נחשב לפני הקדוש ברוך הוא עד שעשה.

וישראל שחשב לעשות עבירה ולא עשה — אין הקדוש ברוך הוא חושבה עד שעשאה,

שנאמר: הוֹי חֹשְׁבֵי אָוֶן וּפֹעֲלֵי רָע עַל משכבם(מיכה ב, א).

אמר רב הונא:

אמר דוד: אָוֶן אִם רָאִיתִי בְלִבִּי לֹא יִשְׁמַע(תהלים סו, יח) יי —

חשב לעשות מצוה, אף על פי שלא עשאה — הקדוש ברוך הוא מעלה עליו כאילו עשאה.

תדע לך שכן:

דוד חשב לעשות בניין בית המקדש, אף על פי שלא בנאו — נכתב על שמו,

שנאמר: מִזְמוֹר שִׁיר חנוכת הַבַּיִת לְדָוִד.

תרגום לעבריתרבנין אמרין החכמים אומרים מעויין שקול, מאוזן (שתי כפותיו שוות) ועד מעלי שימשא הוה משתדר להצלותיה ועד שקיעת השמש היה משתדל להצילו

חלק ב

מדרשים מאוחרים

גמחשבה שיש עמה מעשה

משנת רבי אליעזר, פרשה ט · דרשה · נוסח אחר · לבן נטל את הזיין ורדף ובלבו להרגו — מחשבה שיש עמה מעשה הרי היא כמעשה: ״ארמי אבד אבי״; וכן עשו, שהרציחה אומנותו

לפניו בפרשה, על עשו: ״וחתו גבוריך תימן למען יכרת איש מהר עשו מקטל — וכי הוא הרגו? אלא כיון שחשב להרגו, כאלו עשה״.

״[הן]״ — השלמת המהדיר. ״ותתבזה לעד. ויטרף אפו״ — כך בדפוס (במקרא: ויטרף לעד אפו). המדרש קורא ״און אם ראיתי בלבי לא ישמע יי״ (תהלים סו, יח; במסורה: אדני).

נוסח אחר של ״ארמי אבד אבי״ שבמדרש תהלים ל, ד (לעיל, ב): שם ״וכי איבדו לבן ליעקב? אלא על ידי שחשב לאבדו — חשב לו הקדוש ברוך הוא כאילו איבדו״, ובאומות העולם — ״אם חשב לעשות רעה, אפילו לא עשאה״; כאן ״וכי הרגו?״ ו״מחשבה שיש עמה מעשה״.

וכן את מוצא בלבן:

אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי(דברים כו, ה) —

וכי הרגו?

אלא כיון שחישב להרגו — כאלו עשה.

והרי אין הקדוש ברוך הוא נפרע מן האדם על ידי המחשבה, אלא על ידי המעשה,

שנאמר: אָוֶן אִם רָאִיתִי בְלִבִּי לֹא יִשְׁמַע(תהלים סו, יח) יי!

אלא שתי מחשבות הן:

מחשבה שיש עמה מעשה — הרי היא כמעשה;

ומחשבה שאין עמה מעשה — אינה כמעשה.

כיצד?

רוצח שחישב להרוג, נטל את כלי זינו ויצא ולא השיג חבירו —

זו מחשבה שיש עמה מעשה, מעלין עליו כאלו הרגו;

חשב ולא נטל את הזיין —

זו מחשבה שאין עמה מעשה, ואינה כמעשה.

נואף שהערהשהערה — שהתחיל בביאה ולא הפסיק לגמור עד שנטרפו —

זו מחשבה שיש עמה מעשה;

לא הערה, אף על פי שהרהר בלבו —

זו מחשבה שאינה כמעשה.

אף לבן כך עשה:

נטל את הזיין ורדף אחרי יעקב אבינו,

שנאמר: וַיִּקַּח אֶת אֶחָיו עִמּוֹ וַיִּרְדֹּף אַחֲרָיו דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים(בראשית לא, כג).

ומנין שהיה בלבו להרגו?

שנאמר: יֶשׁ לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע(בראשית לא, כט).

אף עשו כך עשה:

נטל את הזיין ויצא לקראת יעקב אבינו.

אמו, לפי צדקותה, אמרה: יָמִים אֲחָדִים(בראשית כז, מד);

הלך וישב עשרים שנה, ולא שככה חמתו —

ללמדך שהיתה הרציחה אומנותו שלעשו,

שנאמר: כֹּה אָמַר יְיָ עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי אֱדוֹם וגו׳(עמוס א, יא).

עַל רׇדְפוֹ בַחֶרֶב אָחִיו — זה יעקב;

וְשִׁחֵת רַחֲמָיו — שגרם לרבקה שנאספה ולא ראת יעקב.

לפיכך לא נזכרה מיתתה בתורה, שלא היה יעקב שם;

וצותה והוציאוה בלילה, כדי שלא יבוא עשו ויהלך אחר מטתה ותתבזה לעד.

וַיִּטְרֹף אַפּוֹ — זה עמלק;

וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח — בימי המן.

אף כשגלו אבותינו מירושלם, באו להן בני עשו ועמדו על הדרך, וכל מי שהיה בורח — הורגין אותו,

שנאמר: וְאַל תַּעֲמֹד עַל הַפֶּרֶק לְהַכְרִית אֶת פְּלִיטָיו(עובדיה א, יד);

ואם אינן יכולים להרגו — משלימין אותומשלימין אותו — מסגירין אותו לנבוכדנצר,

שנאמר: וְאַל תַּסְגֵּר שְׂרִידָיו בְּיוֹם צָרָה.

וכשם שקידם את ישראל בחרב להרגן — כך הקדוש ברוך הוא מקדמו בחרב,

שנאמר: כִּי רִוְּתָה בַשָּׁמַיִם חַרְבִּי הִנֵּה עַל אֱדוֹם תֵּרֵד(ישעיה לד, ה).

שאין קשה בעולם יתר מן הרציחה.

תרגום לעבריתשהערה שהתחיל בביאה משלימין אותו מסגירין אותו

חילופי נוסח והשלמות

בראשית רבה, מדרש תהלים, משנת רבי אליעזר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אלריצהלרוצה
אלריצהלרוצה
בי— (הוספה)
בהונאהננא
בלעשותלאשות
גהן— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית), עם השלמה מכתב יד וטיקן 60
מדרש תהליםכתב יד קמברידג׳ Or. 786
משנת רבי אליעזרמהדורת אנלאו
§§134§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה קלד

ויבא אלהים אל לבן הארמי בחלם הלילה

וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל לָבָן הָאֲרַמִּי בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה(בראשית לא, כד)

״ויבא אלהים אל לבן הארמי בחלם הלילה״ — לנביאי אומות העולם נגלה בחצי דיבור, בלשון טומאה ובלילה, ולנביאי ישראל בדיבור שלם וביום; לבן הוא בעור הוא כושן רשעתים; שטימא הטהור כבודו בשביל הצדיק

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בראשית רבה, ויקרא רבה, בבלי, תנחומא, תנחומא בובר, אגדת בראשית §§cover-end§§

חלק א

דברי התנאים

אהוא בעור הוא כושן רשעתים הוא לבן הארמי

ברייתא, בבלי סנהדרין פרק יא, קה ע״א · ברייתא · בעור — שבא על בעיר; כושן רשעתים — שעשה שתי רשעיות בישראל, בימי יעקב ובימי השופטים; ושמו לבן הארמי

הברייתא בתוך הסוגיא שבדברי האמוראים (להלן, ה), אחרי ״בלעם — בלא עם… בן בעור — שבא על בעיר״; ואחריה ״כתיב בן בעור וכתיב בנו בעור״.

תנא:

הוא בעור, הוא כושן רשעתים, הוא לבן הארמי.

בעור — שבא על בעירבעיר — בהמה;

כושן רשעתים — דעבד שתי רשעיותדעבד שתי רשעיות — שעשה שתי רשעויות בישראל, אחת בימי יעקב ואחת בימי שפוט השופטים (כ״י וטיקן 171: בימי שפוט השופטים, שנ׳ ויעבדו בני ישר׳ את כושן רשעתים שמנה שנים);

ומה שמו? לבן הארמי שמו.

תרגום לעבריתדעבד שתי רשעיות שעשה שתי רשעויות בעיר בהמה

חלק ב

דברי האמוראים

במה בין נביאי ישראל לנביאי אומות העולם

בראשית רבה, פרשה עד, ח · דרשת הפסוק · ״ויבא אלהים אל לבן הארמי בחלום הלילה״ · נביאי אומות העולם בחצי דיבור ובלשון טומאה, ונביאי ישראל בדיבור שלם

״אומות העולם… על נביאי״ — הושלם במאגרים; ״טומאה״ — ״אה״ הושלם במאגרים; ״לא יהיה טהור״ ו״בלשון״ — הושלמו במאגרים. ״מקרה לילה״ — הושלם מתיאודור–אלבק, והוא עיקר הראיה.

״כך יהיה בשכרן״ — בסוגריים במאגרים (מחיקה), ובתיאודור–אלבק ישנו; כאן נשאר. ״רבי יוסי בן חנינה״ — בתיאודור–אלבק ״ר׳ יוסי״. ״הכמה דתמר״ ו״דכמה דתמר״ — בכתב היד ״הכ׳ דת׳״, ״דכ׳ דת׳״; בתיאודור–אלבק ״היך דאת אמר״.

המדרש קורא ״בסעפים״, ״יגונב״ (במסורה: בשעפים, יגנב). בתיאודור–אלבק ״רחוק מרשעים יי״, ״ר׳ אלעזר בן מנחם״.

בתיאודור–אלבק בא כאן, על ״ויבא אלהים אל לבן הארמי בחלום הלילה״, העניין כולו (״ר׳ חמא בר חנינה… כך יהיה בשכרן… אמר ר׳ יוסי… אמר ר׳ אלעזר בן מנחם״), ואחריו ״ר׳ חננא ור׳ סימון״ (להלן, ג), בלי ״השמר לך״. העניין גם בבראשית רבה נב, ה ובויקרא רבה א, יג (להלן, ג–ד).

וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל לָבָן הָאֲרַמִּי בַּחֲלֹום הַלָּיְלָה וגו׳(בראשית לא, כד).

מה בין נביאי ישראל לבין נביאי אומות העולם?

בחצי הדיבור

רבי חמא ברבי חנינא ורבי יששכר דכפר מנדי.

רבי חמא ברבי חנינא אמר:

אין הקדוש ברוך הוא ניגלה על נביאי אומות העולם אלא בחצי הדיבור,

הכמה דתמרהכמה דתמר — כמו שאתה אומר: וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם(במדבר כג, ד).

אמר רבי יששכר דכפר מנדי:

כך יהיה בשכרן!

אין הלשון הזה וַיִּקָּר אלא לשון טומאהלשון טומאה — לשון ״מקרה״ — טומאת קרי,

דכמה דתמרדכמה דתמר — כמו שאתה אומר: כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה(דברים כג, יא).

אבל נביאי ישראל — בדיבור שלם, בלשון חיבה, בלשון קדושה,

בלשון שמלאכי שרת מקלסיןמקלסין — משבחים אותו:

וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר וגו׳(ישעיה ו, ג).

בשעה שבני אדם פורשים

רבי יוסי בן חנינה אמר:

אין הקדוש ברוך הוא נגלה לנביאי אומות העולם אלא בשעה שדרך בני אדם לפרוש אילו מאילו.

הדא היאהדא היא — זו היא (שכתוב) דכתיב:

בסעפים מֵחֶזְיֹונוֹת לָיְלָה וגו׳(איוב ד, יג),

וְאֵלַי דָּבָר(איוב ד, יב) יגונב וגו׳.

אמר רבי לעזר בר מנחם:

רָחוֹק יְיָ מֵרְשָׁעִים וגו׳(משלי טו, כט) — אילו נביאי אומות העולם;

וּתְפִילַּת צַדִּיקִים יִשְׁמָע — אילו נביאי ישראל.

תרגום לעבריתהכמה דתמר כמו שאתה אומר דכמה דתמר כמו שאתה אומר מקלסין משבחים לשון טומאה לשון ״מקרה״ — טומאת קרי הדא היא זו היא (שכתוב)

גמשל האוהב והפילגש

בראשית רבה, פרשה עד, ט · דרשת הפסוק · ״ויבא אלהים אל לבן… השמר לך״ · משל המלך ואוהבו והמלך ופילגשו: לאומות העולם הוא נגלה בלילה

״בר״ (פפא) — הבי״ת הושלמה במאגרים; ״ופילגש״ — הו״ו הושלמה; ״דברים״ — הושלם במאגרים; ״הוא חושבן״ — בכתב היד ״היא הושבן״, ותוקן במאגרים.

״רבי חננה בר פפא״ — בתיאודור–אלבק ״ר׳ חננא״. המדרש קורא ״השמר לך מדבר עם יעקב״.

נמזגו כאן חילופי בראשית רבה נב, ה (על ״ויבא אלהים אל אבימלך בחלם הלילה״). שם ״רבי חננא בר פפא ורבנן״, והמשל השני ״רבנין אמרין״ (כאן רבי סימון); סדר הפסוקים שם: בלעם, ״ויבא אלהים אל לבן הארמי בחלם הלילה״, אבימלך; ואין שם ״השמר לך״.

לפני המשל בבראשית רבה נב, ה: ״חצי דיבור״, ״בשעה שבני אדם פורשים״ ו״כאדם שבא מרחוק״ — כלשון לעיל (ב) ולהלן (ד); אחריו ״והיא בעולת בעל״ — עניין אחר. הסימן כולו במדרש דרבי יצחק לפרשת וירא.

מה בין נביאי ישראל לבין (בראשית רבה נב, ה: ל) נביאי אומות העולם?

רבי חננה בר פפא ורבי סימון:

משל המלך ואוהבו

רבי חננא בר פפא אמר:

למלך ואוהבו שהיו נתונים בטרקליןבטרקלין — באולם הקבלה (triclinium) (בראשית רבה נב, ה: למלך שהיה בחדר ואוהבו בטרקלין):

כל שעה שהוא מבקש לדבר — הוא מדבר עם אוהבו (בראשית רבה נב, ה: והוא תולה את הווילון ומדבר עמו).

משל האשה והפילגש

רבי סימון אמר:

למלך שהיה לו אשה ופילגש:

בשעה שהוא בא אצל אשתו — הוא בא אצלה בפרהסיאבפרהסיא — בגלוי (parrhesia) (בראשית רבה נב, ה: וכשרוצה לדבר עם אשתו — מדבר הוא עמה בפרהסיא);

ובשעה שהוא בא אצל פילגשו — הוא בא במטמוניתבמטמונית — בסתר (בראשית רבה נב, ה: וכשרוצה לדבר עם פילגשו — הוא מדבר עמה במטמונית).

כך אין הקדוש ברוך הוא נגלה (בראשית רבה נב, ה: ניגלה) על נביאי אומות העולם אלא בלילה:

וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה(במדבר כב, כ),

וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה(בראשית כ, ג),

וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל לָבָן וגו׳(בראשית לא, כד).

השמר לך

אפילו דברים שאת אומרן לו לטובתו — הוא חושבן לרעתו:

הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם יַעֲקֹב(בראשית לא, כט).

תרגום לעבריתבטרקלין באולם הקבלה (triclinium) בפרהסיא בגלוי (parrhesia) במטמונית בסתר

דוַיִּקְרָא ולא וַיִּקָּר — נביאי ישראל ונביאי האומות

ויקרא רבה, פרשה א, יג · דרשת הפסוק · ״ויקרא״ · נוסח אחר · חצי דיבור ודיבור שלם, לשון טומאה ולשון קדושה, לילה ויום

״לנביאי ישראל״ — בכתב היד ״ללנביאי״, והלמ״ד הראשונה נמחקה בידי הסופר. ״שנאמר: מארץ רחוקה״ — הושלם במאגרים. ״פורשין״ — בכתב היד ״פושין״; ״ואוהבו״ — בכתב היד ״אוהבו״ (תוקנו במאגרים).

״ביום״ (אבל נביאי ישראל) — הושלם ממרגליות, ושם גם ״היך מה דאת אמר: מארץ רחוקה״. ״אלים״ שבכתב היד (כתיבה מקוצרת של השם) נפתח ״אלהים״ בפסוקים.

נוסח אחר של בראשית רבה עד, ח–ט ונב, ה (לעיל, ב–ג). הסימן נדפס שלם, שעניין אחד הוא, מ״מה בין נביאי ישראל לנביאי אומות העולם״ ועד ״ביום דבר יי את משה בהר סיני״; כאן נוספו ״אבל נביאי ישראל — בדיבור שלם״ ו״אבל נביאי ישראל — ביום״, וסדר המאמרים אחר.

פתרון תורה (לפרשת ויקרא) — העניין כלשון ויקרא רבה, בשינויים: בלא שמות האומרים מלבד ״ר׳ אלעזר בן מנחם״ ו״ר׳ יוסי״ (כאן רבי יוסי בן ביבא); ״לשון טהרה, לשון נקי, לשון ברור, לשון קדושה״; ״אבל לנביאי ישראל מיד — יראה אל עבדיך פעלך — לכך נאמר ויקרא״ (תהלים צ, טז); משל האשה והפילגש לבדו, בשם רבנן, וסדר הפסוקים ״בלעם… אבימלך… לבן״; ואחריו ״אבל לנביאי ישראל ביום״ בארבעת הפסוקים שכאן.

חצי דיבור ודיבור שלם

מה בין נביאי ישראל לנביאי אומות העולם?

רבי חמא ברבי חנינה ורבי יששכר דכפר מנדי.

רבי חמא ברבי חנינא אמר:

אין הקדוש ברוך הוא ניגלה על נביאי אומות העולם אלא בחצי דיבורבחצי דיבור — בדיבור חלקי, לא שלם,

היך מה דאת אמרהיך מה דאת אמר — כמו שאתה אומר (כמו שנאמר): וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם(במדבר כג, ד);

אבל נביאי ישראל — בדיבור שלם,

דכתיב: וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה(ויקרא א, א).

לשון טומאה ולשון קדושה

אמר רבי יששכר דכפר מנדי:

כך יהא בשכרו: אין לשון זה וַיִּקָּר אלא לשון טומאה,

היך מה דאת אמרהיך מה דאת אמר — כמו שאתה אומר (כמו שנאמר): כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה(דברים כג, יא);

אבל נביאי ישראל — בלשון קדושה, בלשון טהרה, בלשון ברור, בלשון שמלאכי שרת מקלסין בו,

היך מה דאת אמרהיך מה דאת אמר — כמו שאתה אומר (כמו שנאמר): וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר(ישעיה ו, ג).

כאדם שבא מארץ רחוקה

אמר רבי אלעזר בן מנחם:

כתיב: רָחוֹק יְיָ מֵרְשָׁעִים וּתְפִילַּת צַדִּיקִים יִשְׁמָע(משלי טו, כט).

רָחוֹק יְיָ מֵרְשָׁעִים — אילו נביאי אומות העולם;

וּתְפִילַּת צַדִּיקִים — אילו נביאי ישראל.

את מוצא, אין הקדוש ברוך הוא נגלה על נביאי אומות העולם אלא כאדם שבא מארץ רחוקה,

שנאמר: מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה בָּאוּ אֵלַי מִבָּבֶל(ישעיה לט, ג);

אבל נביאי ישראל — מיד: וַיֵּרָא(בראשית יח, א), וַיִּקְרָא.

בלילה

אמר רבי יוסי בן ביבא:

אין הקדוש ברוך הוא נגלה על אומות העולם אלא בלילה, בשעה שדרך בני אדם פורשין זה מזה:

בִּשְׂעִיפִּים מֵחֶזְיֹונוֹת לָיְלָה בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל אֲנָשִׁים(איוב ד, יג);

וְאֵלַי דָּבָר יְגֻונָּב וַתִּקַּח וגו׳(איוב ד, יב).

משל הוילון ומשל האשה והפילגש

רבי חננא בר פפא ורבנן.

רבי חננא בר פפא אמר:

משל למלך שהוא ואוהבו נתונין בטרקליןבטרקלין — באולם הקבלה (הפנימי), וביניהון וילוןוביניהון וילון — וביניהם מסך (פרוכת).

כשהוא מדבר עם אוהבו — מקפילמקפיל — מקפל, מגולל את הוילון ומדבר עם אוהבו.

רבנין אמריןרבנין אמרין — החכמים אומרים:

למלך שהיה לו אשה ופילגש:

כשהוא הולך עם אשתו — הולך בפרהסיאבפרהסיא — בגלוי;

כשהוא הולך עם פילגשו — הולך במטמוניותבמטמוניות — בסתר.

כך אין הקדוש ברוך הוא ניגלה על נביאי אומות העולם אלא בלילה,

דכתיב: וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה(בראשית כ, ג),

וכתיב: וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל לָבָן הָאֲרַמִּי בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה(בראשית לא, כד),

וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה(במדבר כב, כ).

אבל נביאי ישראל — ביום:

וְהוּא יֹושֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם;

וַיְהִי בְּיוֹם דִּבֶּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם(שמות ו, כח);

בְּיוֹם צַוֺּתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל(ויקרא ז, לח);

אֵלֶּה תּוֹלְדֹות אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה בְּיוֹם דִּבֶּר יְיָ אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי(במדבר ג, א).

תרגום לעבריתבחצי דיבור בדיבור חלקי, לא שלם בטרקלין באולם הקבלה (הפנימי) וביניהון וילון וביניהם מסך (פרוכת) מקפיל מקפל, מגולל רבנין אמרין החכמים אומרים בפרהסיא בגלוי במטמוניות בסתר היך מה דאת אמר כמו שאתה אומר (כמו שנאמר) היך מה דאת אמר כמו שאתה אומר (כמו שנאמר) היך מה דאת אמר כמו שאתה אומר (כמו שנאמר)

הארבעה הדיוטות — בלעם בן בעור

בבלי סנהדרין פרק יא, קה ע״א · סוגיא · בלעם — בלא עם, שבלה עם; בן בעור — שבא על בעיר; הוא בעור, הוא כושן רשעתים, הוא לבן הארמי; ״בנו בעור״ — אביו בנו הוא לו בנביאות

אחרי דרשות השם חוזר התלמוד למשנה: ״בלעם הוא דלא אתי לעלמא דאתי, הא אחריני אתו — מתניתין מני?״.

ארבעה הדיוטות: בלעם ודואג ואחיתופל וגחזי(משנה סנהדרין י, ב)

בלעם — בלא עם.

דבר אחר: בלעם — שבלה עםשבלה עם — שבלה (השחית) את העם.

בֶּן בְּעֹור(במדבר כב, ה) — שבא על בעירבעיר — בהמה.

תנא:

הוא בעור, הוא כושן רשעתים, הוא לבן הארמי.

בעור — שבא על בעיר;

כושן רשעתים — דעבד שתי רשעיותדעבד שתי רשעיות — שעשה שתי רשעויות בישראל, אחת בימי יעקב ואחת בימי שפוט השופטים (כ״י וטיקן 171: בימי שפוט השופטים, שנ׳ ויעבדו בני ישר׳ את כושן רשעתים שמנה שנים);

ומה שמו? לבן הארמי שמו.

כתיב בֶּן בְּעֹור, וכתיב בְּנוֹ בְעֹור(במדבר כד, ג)!

אמר רבי יוחנן:

אביו בנו הוא לו בנביאות (כ״י וטיקן 171: בן שנעשה אב לאביו בנביאו׳).

תרגום לעבריתשבלה עם שבלה (השחית) את העם בעיר בהמה דעבד שתי רשעיות שעשה שתי רשעויות

ושני מקומות שטימא הטהור כבודו

תנחומא, ויצא טז · דרשת הפסוק · ״ויבא אלהים אל לבן הארמי״ · שני מקומות שנגלה הטהור על טמא בשביל הצדיק; מה הם התרפים ולמה גנבה אותם רחל

בדפוס סימן יב. ״משני״ — בכתב היד ״מב׳״; בדפוס ״משני מקומות״. ״דכתיב״ — בכתב היד בסימון הארמית של מאגרים. ״וכל אותו ענין״ — מפנה אל המזמור (תהלים קטו, ה–ח), וכך בדפוס.

בדפוס: ״זה אחד משני מקומות שטמא הטהור כבודו בשביל הצדיקים״; ״באותה שעה נגזר על רחל מיתה, ומשש לבן״; ״כדי שלא יהו אומרים ללבן״; ״וכי התרפים מדברים הם, כן דכתיב כי התרפים דברו און״; ״אלא תרפים למה נקרא תרפים לפי שהן מעשה תורדף״ (ובתיקון שבמהדורה ״תורף״); ״מעשה טומאה, וכיצד היו עושין״; ״ומניחין הציץ במכשפות תחת לשונו ומניחין אותו בקיר״; ״זש״ה כי התרפים דברו און״; ״כדי לעקור עבודת כו״ם מבית אביה נתכוונה לפיכך לא ידע יעקב כי רחל גנבתם וכתיב ותגנוב רחל״. אחרי זה בדפוס סימן יג (״השמר לך פן תדבר עם יעקב… וישבע בפחד אביו יצחק״), שאינו בכתב היד.

מקבילה: בראשית רבה עד, ט (״כך אין הקדוש ברוך הוא נגלה על נביאי אומות העולם אלא בלילה: ויבא אלהים אל בלעם לילה, ויבא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה, ויבא אלהים אל לבן״).

מדרש ילמדנו (ילקוט תלמוד תורה) — ״זה אחד משני מקומות שטמא הטהור כבודו בשביל הצדיקים: כאן, ובאבימלך״, ונמזגו חילופיו.

וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל לָבָן הָאֲרַמִּי וגו׳(בראשית לא, כד) —

זה אחד משני מקומות שטימאשטימא — שנגלה (בטומאה), שנגלה על טמא הטהור כבודו בשביל הצדיק (מדרש ילמדנו: בשביל הצדיקים):

כאן, ובמקום אחר (מדרש ילמדנו: ובאבימלך) — וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה(בראשית כ, ג) — בשביל שרה.

התחיל לבן אומר ליעקב: וְעַתָּה הָלֹךְ הָלַכְתָּ לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי(בראשית לא, ל)?

השיבו: עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה(בראשית לא, לב).

באותה שעה נגזרה על רחל מיתה.

וַיְמַשֵּׁשׁ לָבָן אֶת כׇּל הָאֹהֶל וְלֹא מָצָא(בראשית לא, לד).

וְרָחֵל לָקְחָה אֶת הַתְּרָפִים —

למה גנבה אותם?

שלא יהו מספרין ללבן שיעקב בורח עם נשיו ובניו וצאנו.

וכי התרפים מדברים הם?

דכתיב: כִּי הַתְּרָפִים דִּבְּרוּ אָוֶן(זכריה י, ב),

ואת אומר: עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ(תהלים קטו, ה) — וכל אותו ענין!

אלא תרפים — למה נקראו תרפים?

שהם מעשה תורףתורף — ערוה, דבר מגונה, מעשה טומאה:

מביאין אדם בכור, ושוחטין ומולחין אותו במלח ובשמים,

וכותבין על ציץציץ — טס, לוחית זהב שם רוח טומאה, ומניחין הציץ בכשפותבכשפות — בכשפים תחת לשונו,

ונותנין אותו בקיר, ומדליקין לפניו נרות, ומשתחוים לו —

ומדבר עמם בלחש.

הוא שאמר הכתוב:

כִּי הַתְּרָפִים דִּבְּרוּ אָוֶן.

לפיכך גנבה אותם רחל;

ועוד — כדי לעקור עבודה זרה מבית אביה.

לפיכך וְלֹא יָדַע יַעֲקֹב;

הוי: וַתִּגְנֹב רָחֵל וגו׳(בראשית לא, יט).

תרגום לעבריתשטימא שנגלה (בטומאה), שנגלה על טמא תורף ערוה, דבר מגונה ציץ טס, לוחית בכשפות בכשפים

זלֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַיְיָ — כל הנסים בלילה

תנחומא, בלק ח · פתיחתא · ״ויבא אלהים אל בלעם לילה״ · כל הנסים שנעשו לישראל ונפרע להם מן הרשעים — בלילה: לבן, אבימלך, מכת בכורות, הענן והחשך, ומלחמת המלכים

לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַיְיָ לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא־הַלַּיְלָה הַזֶּה לַיְיָ שִׁמֻּרִים לְכׇל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם(שמות יב, מב)

נמזגו כאן חילופי תנחומא (ורשא), בלק ח; תנחומא בובר, בלק יא; ובמדבר רבה כ, יב — הפתיחתא בשלשתם, ואחריה ״דבר אחר: למה נגלה על בלעם לילה? … לפי שכל נביאי הגוים בלילה הוא מדבר עמם״, על בלעם, כבכתב היד. בבובר ובמדבר רבה הפסוק שלם: ״ליל שמורים הוא ליי להוציאם מארץ מצרים הוא הלילה הזה״. בורשא סדר הפסוקים: לבן, אבימלך, ״ויחלק עליהם לילה״, ״ויהי בחצי הלילה״, ואין בו ״ויהי הענן והחשך״.

מקבילה: אגדת בראשית סז, א (להלן, ט) — ״אין הקדוש ברוך הוא נגלה לרשעים אלא בלילה, בחלום… בשביל לבזותם״, בטעם אחר.

וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה(במדבר כב, כ).

זה שאמר הכתוב:

לֵיל שִׁמֻּורִים הוּא לַיְיָ הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַיְיָ(שמות יב, מב) —

כל נסים שנעשו לישראל ונפרע להם (תנחומא בובר, במדבר רבה: ופרע להם; תנחומא (ורשא): להפרע) מן הרשעים — בלילה היה:

וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל לָבָן הָאֲרַמִּי בַּחֲלֹום הַלָּיְלָה(בראשית לא, כד);

וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה(בראשית כ, ג);

וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה(שמות יב, כט);

וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה(שמות יד, כ);

וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה(בראשית יד, טו) וכו׳ (תנחומא בובר: וכולם ליל שמורים; תנחומא (ורשא), במדבר רבה: וכן כולם).

חוְאֵלַי דָּבָר יְגֻנָּב — לרשעים בלילה ולצדיקים בפרהסיא

תנחומא בובר, וישלח כד · פתיחתא · ״וירא אלהים אל יעקב עוד״ · לרשעים נגלה בגניבה, בלילה, בחצי דיבור ובלשון טומאה, שמעשיהם חשוכין — ״ויבא אלהים אל לבן בחלום הלילה״; ולצדיקים בפרהסיא ובלשון טהרה — ״וירא אלהים אל יעקב עוד״

וְאֵלַי דָּבָר יְגֻנָּב וַתִּקַּח אׇזְנִי שֵׁמֶץ מֶנְהוּ בִּשְׂעִפִּים מֵחֶזְיֹנוֹת לָיְלָה בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל־אֲנָשִׁים(איוב ד, יב–יג)

״וירא אלהים אל יעקב עוד״ — פסוק הסדר, הושלם מדפוס בובר. ״כשהקדוש ברוך הוא נגלה על הרשעים בגניבה… אבל״ — בגליון כתב היד (הכ״ף מסופקת), וכך בדפוס בובר. ״[אבל כשהוא]״ — בכתב היד מחוק וסימן הוספה אחריו; בדפוס בובר ״אמר ר׳ יששכר כשהקב״ה״. ״יגונב״ — בכתב היד ״גונב״, ותוקן במאגרים.

המדרש קורא ״יגונב״, ״בסעיפים מחזיונות״, ״בנפול תרדימה״ (במסורה: יגנב, בשעפים מחזינות, בנפל תרדמה), ״ויבא אלהים אל לבן בחלום הלילה״ (במסורה: אל לבן הארמי בחלם הלילה).

מקבילות: ״חצי דיבור… לשון טומאה… ויקרא אל משה״ — בראשית רבה עד, ח וויקרא רבה א, יג (לעיל, ב, ד); ״לפי שמעשיהם חשך״ — אגדת בראשית סז, א (להלן, ט).

וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד(בראשית לה, ט).

זה שאמר הכתוב:

וְאֵלַי דָּבָר יְגֻונָּב וַתִּקַּח אׇזְנִי שֵׁמֶץ מֶנְהוּ(איוב ד, יב) בסעיפים מֵחֶזְיֹונוֹת לָיְלָה בנפול תרדימה עַל אֲנָשִׁים(איוב ד, יג).

וְאֵלַי דָּבָר יְגֻונָּב וגו׳ —

כשהקדוש ברוך הוא נגלה על הרשעים בגניבה — הוא נגלה עליהם בלילה;

אבל כשהוא נגלה על הצדיקים — בפרהסיא הוא נגלה עליהן.

אבל כשהוא נגלה על הרשעים — הוא נגלה עליהן בלשון עראיבלשון עראי — בלשון מקרה (ארעי, שאינו קבוע), בלשון טומאה, בחצי דיבור,

שנאמר: וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם(במדבר כג, ד).

אין וַיִּקָּר אלא לשון טומאה,

שנאמר: אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה(דברים כג, יא);

אבל כשהוא נגלה על הצדיקים — בלשון טהרה הוא נגלה עליהן,

שנאמר: וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וגו׳(ויקרא א, א).

לכך נאמר: וְאֵלַי דָּבָר יְגֻונָּב.

כשהקדוש ברוך הוא נגלה על הרשעים — בלילה,

לפי שמעשיהן חשוכין כלילה;

לכך הוא נגלה עליהן בלילה,

שנאמר: וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל לָבָן בַּחֲלֹום הַלָּיְלָה(בראשית לא, כד);

אבל כשהוא בא אצל הצדיק — מה כתיב?

וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד.

תרגום לעבריתבלשון עראי בלשון מקרה (ארעי, שאינו קבוע)

טכַּחֲלוֹם מֵהָקִיץ

אגדת בראשית, פרק סז, א · פתיחתא · אין הקדוש ברוך הוא נגלה לרשעים אלא בלילה בחלום; בפרעה הראשון הלך הוא כביכול — ״וינגע יי את פרעה״, על דבר שרה; אבימלך, לבן ופרעה של יוסף

כַּחֲלוֹם מֵהָקִיץ אֲדֹנָי בָּעִיר צַלְמָם תִּבְזֶה(תהלים עג, כ)

״כחלום״ — בכתב היד ״בחלום״, ומסומן במאגרים כמשובש. ״בזכותו״ — כך בכתב היד, ומסומן במאגרים כמשובש. ״נגלה״ — בכתב היד כפול, והראשון מחוק. המדרש קורא ״ואמרו מי רואנו״ (במסורה: ויאמרו מי ראנו), ״על דבר שרה״ (במסורה: שרי).

הפתיחתא כולה נדפסה גם במדרש דרבי יצחק לפרשת לך לך (וינגע יי את פרעה) ולפרשת וירא (ויבא אלהים אל אבימלך); כאן בשביל ״וכן בלבן — ויבא אלהים אל לבן הארמי בחלום הלילה״.

מקבילה: תנחומא, בלק ח (לעיל, ז) — הנסים בלילה, בטעם אחר.

וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹולֵם וגו׳(בראשית מא, א).

זה שאמר הכתוב:

כַּחֲלוֹם מֵהָקִיץ יי בָּעִיר צַלְמָם תִּבְזֶה(תהלים עג, כ).

אין הקדוש ברוך הוא נגלה לרשעים אלא בלילה, בחלום.

ולמה? בשביל לבזותם: כַּחֲלוֹם מֵהָקִיץ.

ולמה בלילה? לפי שמעשיהם חשך ואפלה,

שנאמר: וְהָיָה בְמַחְשָׁךְ מַעֲשֵׂיהֶם ואמרו מִי רֹואֵנוּ וּמִי יֹודְעֵנוּ(ישעיה כט, טו).

לפיכך נגלה עליהם בחשך, שנאמר: כַּחֲלוֹם מֵהָקִיץ.

אף לא בלילה היו ראויין שזכו שנגלה עליהם הקדוש ברוך הוא — אלא בחלום;

ואף לא בחלום — מפני רצונן של צדיקים.

פרעה הראשון

וכן אתה מוצא בפרעה הראשון:

כשנטל שרה — לא שלח הקדוש ברוך הוא לא מלאך ולא שרף, אלא הוא, כביכול, הלך,

שנאמר: וַיְנַגַּע יְיָ אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹולִים וְאֶת בֵּיתוֹ(בראשית יב, יז).

יכול בזכותו?

תלמוד לומר: עַל דְּבַר שרה אֵשֶׁת אַבְרָם;

וכן הוא אומר: טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד(קהלת ד, ט).

וכן כשנטלה אבימלך — כביכול הוא הלך ונראה לו בלילה,

שנאמר: וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וגו׳(בראשית כ, ג).

וכן בלבן,

שנאמר: וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל לָבָן הָאֲרַמִּי בַּחֲלֹום הַלָּיְלָה(בראשית לא, כד).

אף כאן — פרעה, הראה לו בחלום מה שעתיד להיות,

שנאמר: וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹולֵם וגו׳.

וכן נבוכדנאצר — חלם נבוכדנאצר חלומות.

ולמה נגלה להם בחלום? בשביל לבזותן.

הדא הוא דכתיב:

כַּחֲלוֹם מֵהָקִיץ יי בָּעִיר צַלְמָם תִּבְזֶה.

חילופי נוסח והשלמות

בראשית רבה, ויקרא רבה, בבלי, תנחומא, תנחומא בובר, אגדת בראשית. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
באומות העולם?— (הוספה)
ברבי חמא ברבי חנינא ורבי יששכר דכפר מנדי.— (הוספה)
ברבי חמא ברבי חנינא אמר:— (הוספה)
באין הקדוש ברוך הוא ניגלה על נביאי— (הוספה)
באה— (הוספה)
בלֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה— (הוספה)
בבלשון— (הוספה)
בדכתיב— (הוספה)
גב— (הוספה)
גו— (הוספה)
גדברים— (הוספה)
גהואהיא
גחושבןהושבן
דשנאמר— (הוספה)
דמֵאֶרֶץ רְחוֹקָה— (הוספה)
דפורשיןפושין
דואוהבואוהבו
דביום— (הוספה)
חוַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד— (הוספה)
חיְ— (הוספה)
חאבל כשהוא— (הוספה)
טכחלוםבחלום

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
בראשית רבהפרשה עד: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית), עם השלמה מכתב יד וטיקן 60; פרשה נב: כתב יד וטיקן 30 (יד שנייה)
ויקרא רבהכתב יד לונדון 340
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
תנחומא בוברכתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר
אגדת בראשיתכתב יד אוקספורד 2340
§§135§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה קלה

השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תְּדַבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע(בראשית לא, כד)

״השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע״ — טובתן של רשעים רעה אצל צדיקים; הקדוש ברוך הוא בעצמו נראה ללבן להציל את יעקב; דבור שאינו של נבואה וחלום ששעתו קרובה; ״לא טוב ולא רע״ בעץ הדעת

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בבלי, אגדת בראשית, משנת רבי אליעזר, מדרש תדשא §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אטובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים

בבלי יבמות פרק יב, קג ע״א–ע״ב · סוגיא · ״בין רגליה כרע נפל שכב״ — שבע בעילות; והא קא מתהניא? טובתן של רשעים רעה אצל צדיקים — ״מטוב עד רע״; ומה רעה? זוהמא

״דעבודה זרה״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״דעבודת כוכבים״.

״גוים״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עובדי כוכבים״.

לפני הסוגיא: ״בין רגליה — לישנא מעליא״ (על המשנה ״חלצה… מן הארכובה ולמטה״); אחריה המשנה ״חלצה במנעל שאינו שלו״.

״שבע בעילות בעל אותו רשע באותו היום״ — ״באותו היום״ אינו בכ״י וטיקן 110–111; שם המקרא: ״השמר לך מדבר עם יעקב מטוב ועד רע״ (בראשית לא, כט), וכן בדפוס ונציה.

סוגיא מקבילה: בבלי נזיר פרק ד, כג ע״ב — ״אמר רבי יוחנן״ בלי ״משום רבי שמעון בן יוחי״, ״באותה שעה״, ״מבעילה דיליה״, המקרא ״מדבר עם יעקב״ (בראשית לא, כט), ובלי ״בשלמא התם… זוהמא״.

״בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא…״ — אף בבבלי שבת פרק כב, קמו ע״א, בתשובת רבי יוחנן ״מפני מה גוים מזוהמין״.

אמר רבי יוחנן:

שבע בעילות בעל אותו רשע באותו היום, שנאמר: בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפַל שָׁכָב בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפָל בַּאֲשֶׁר כָּרַע שָׁם נָפַל שָׁדוּד(שופטים ה, כז).

רש״י כרע נפל שכב — שבעה כתיבי בקרא.

והא קא מתהניא מעבירהוהא קא מתהניא מעבירה — והרי היא נהנית מן העבירה!!

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: כל טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים, שנאמר: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תְּדַבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע(בראשית לא, כד).

בשלמא רע — לחיי,בשלמא רע —… — מובן ״רע״ — יפה (שלא ידבר עמו רעה); אבל ״טוב״ — מדוע לא (ידבר עמו)? אלא למד ממנו: טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים. מובן שם (בלבן) — שמא יזכיר לו (ליעקב) שם עבודה זרה; אבל כאן (ביעל) — איזו רעה יש? שהוא מטיל בה זוהמא.

מובן ״רע״ — יפה (שלא ידבר עמו רעה);

אלא טוב אמאי לא?

אבל ״טוב״ — מדוע לא (ידבר עמו)?

אלא שמע מינה: טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים.

אלא למד ממנו: טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים.

רש״י רעה היא — ששונאים הרשעים וקצה נפש צדיק בהנאתן הלכך לאו הנאה היא.

בשלמא התם — דלמא מדכר ליה שמא דעבודה זרה,

מובן שם (בלבן) — שמא יזכיר לו (ליעקב) שם עבודה זרה;

אלא הכא מאי רעה איכא?

אבל כאן (ביעל) — איזו רעה יש?

רש״י שמא דעבודת כוכבים — למה גנבת את אלהי (בראשית לא).

דקא שדי בה זוהמא.

שהוא מטיל בה זוהמא.

דאמר רבי יוחנן: בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא;

ישראל שעמדו על הר סיני — פסקה זוהמתן;

גוים שלא עמדו בהר סיני — לא פסקה זוהמתן:

תרגום לעבריתוהא קא מתהניא מעבירה והרי היא נהנית מן העבירה!

בכל טובתן של רשעים אינה אלא רעה אצל צדיקים

בבלי נזיר פרק ד, כג ע״ב · סוגיא · שבע בעילות בעל סיסרא את יעל; והא קא מתהניא? כל טובתן של רשעים אינה אלא רעה אצל צדיקים — ״השמר לך מדבר עם יעקב מטוב ועד רע״

לפני הסוגיא: ״מאן נשים שבאהל — שרה רבקה רחל ולאה״ (על ״גדולה עבירה לשמה״, ויעל); אחריה: ״גופא, אמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות״.

״והא קא מתהניא מבעילה דיליה״ — בכ״י מינכן 95: ״מעבירה״, כביבמות.

סוגיא מקבילה: בבלי יבמות פרק יב, קג ע״א–ע״ב — ״אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי״, ״באותו היום״, ״מעבירה״, המקרא ״פן תדבר עם יעקב״ (בראשית לא, כד), ואחריה ״בשלמא התם… זוהמא״; שונות במסירה ובמקרא — שתיהן נדפסות.

אמר רבי יוחנן:

שבע בעילות בעל אותו רשע באותה שעה, שנאמר: בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפַל שָׁכָב וגו׳(שופטים ה, כז).

מיוחס לרש״י שבע בעילות — בין כריעה ונפילה ושכיבה אית בהו שבע בהאי קרא.

והא קא מתהניאוהא קא מתהניא — והרי היא נהנית מבעילה דיליה (כ״י מינכן 95: מעבירה)!

אמר רבי יוחנן: כל טובתן של רשעים אינה אלא רעה אצל צדיקים.

שנאמר: הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב ועד רָע(בראשית לא, כט).

בשלמא רע — שפיר,בשלמא רע —… — מובן ״רע״ — יפה; אבל ״טוב״ — מדוע לא? אלא, האם לא למד ממנו: טובתו רעה היא? למד ממנו (כך).

מובן ״רע״ — יפה;

אלא טוב אמאי לא?

אבל ״טוב״ — מדוע לא?

מיוחס לרש״י אלא טוב אמאי — מזהר ליה שלא לדבר עמו.

אלא לאו שמע מינה: טובתו רעה היא; שמע מינה:

אלא, האם לא למד ממנו: טובתו רעה היא? למד ממנו (כך).

מיוחס לרש״י אלא לאו שמע מינה טובתו רעה היא — ומאי רעה איכא דאי מפיש במילי בהדיה אתי לאשתבועי לי׳ בשם עבודת כוכבים שלו והתורה אמרה לא ישמע על פיך (שמות כג) וגבי יעל אשת חבר מאי רעה איכא גבה דהטיל בה אותו רשע זוהמא דאמר מר בשעה שבא נחש וכו׳ ישראל וכו׳ (יבמות פרק יב, קג:).

תרגום לעבריתוהא קא מתהניא והרי היא נהנית

גאִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ

אגדת בראשית, פרק סב, ב · פתיחתא · כפויי טובה: אדם הראשון, אברהם שהיה סבור שנטל שכרו — ״מה תתן לי״, יעקב — ״מעט ורעים״, ודור המדבר

אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְעַל־יְיָ יִזְעַף לִבּוֹ(משלי יט, ג)

״חזפות״ — כך בכתב היד, ומסומן במאגרים ״כך״. ״[והיה לו] להודות ולשבח לשמי״ — בכתב היד חסר לפני ״להודות״, והושלם כלשון הדרשה על יעקב להלן. ״לבניו״ (כח גבורתו של סמאל לבניו), ״אחי עמו״ ו״אמונתכם״ — כך בכתב היד, ומסומנים במאגרים ״כך״. ״והברחתי״ — הרי״ש מסופקת, והוי״ו שבסוף נמחקה בידי הסופר; ״חיי״ — וי״ו שאחריו נמחקה בידי הסופר; ״אשר נשאך… כאשר ישא איש״ — ״את״ שלפני ״איש״ נמחק במאגרים; ״שאין להם מספר״ — ״להם״ כפול, והשני נמחק בידי הסופר. ״תורעמנין״ — הרי״ש מסופקת.

המדרש קורא ״בגן עדן אלהים היית אבן יקרה מסוכתך אודם פטדה ויהלום תרשיש נופך וברקת״ (יחזקאל כח, יג), ״אל תירא אברהם״ (במסורה: אברם), ״ויאמר אברהם יי אלהים מה תתן לי״ (במסורה: אברם אדני יהוה), ״חיי״ (בראשית מז, ט: חיי שני), ״ונפשנו קצה״ (במדבר כא, ה: קצה בלחם הקלקל).

בדפוס (אגדת בראשית, פרק סב, ב): ״רבי אומר: שלש עשרה פלטריות בגן עדן ועשר חופות״ (במקום ״אמר אליהו: עשר פלטיות ועשר חופות… ולא לן אפילו אחד מהם״); ״וכך אברהם ירד למלחמה, ועשיתיו מלך על ששה עשר מלכים, והחזרתי לו את השביה, והיה סבור שמא שכרו הוא, ואמרתי לו: שכרך הרבה מאוד; לא היה צריך להודות, אלא אמר: יי אלהים מה תתן לי״; ביעקב בקיצור (״כי במקלי… ועשיתי עמו כל אותה הטובה, והוא אומר לפרעה: מעט ורעים״ — ״הרעתי לך מימיך, יעקב, שאתה אומר כן?״); ובסוף ״כך הוא אומנתכם — תורעמנים, ואת מתרעם״.

הפתיחתא כולה נדפסה גם במדרש דרבי יצחק לפרשת לך לך (שכרך הרבה מאד); כאן בשביל ״ורדף אחריו לבן הארמי ובקש לאבדו… השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע״.

דבר אחר:

לָמָּה תֹאמַר יַעֲקֹב וּתְדַבֵּר יִשְׂרָאֵל וגו׳(ישעיה מ, כז).

זה שאמר הכתוב:

אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ(משלי יט, ג) — זה אדם הראשון.

אמר אליהו:

עשר פלטיותפלטיות — ארמונות ועשר חזפותחזפות — חופות היו לו לאדם בגן עדן, ולא לן אפילו אחד מהם,

שנאמר: וְאָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ(תהלים מט, יג),

ונאמר: בגן עדן אֱלֹהִים הָיִיתָ אבן יקרה מְסֻוכָתֶךָ אודם פִּטְדָה ויהלום תַּרְשִׁישׁ נופך וּבָרְקַת(יחזקאל כח, יג) וגו׳.

ולא עוד, אלא שאמרתי: לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ(בראשית ב, יח);

ובכל זאת — היה צריך לו לשבחני, אלא התחיל להתרעם,

כמו שנאמר: הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נתת עִמָּדִי הִיא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹוכֵל(בראשית ג, יב).

וכן אברהם — ירד למלחמה, וחזקתיו על ששה מלכים, והחזיר המלכות והשלל,

והיה סבור שבזכות שכרו היה לו;

ואני קיימתי מחשבות לבו, ואמרתי לו: אַל תִּירָא אברהם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד(בראשית טו, א),

ושבחתיו והללתיו.

והיה לו להודות ולשבח לשמי;

ואחר כך מה? וַיֹּאמֶר(בראשית טו, ב) אברהם יי אלהים מַה תִּתֶּן לִי וגו׳.

וכן יעקב — נתתי לו בכורתו של עשו וברכתו;

ולא עוד, אלא שהיה יצחק אביו חפץ להחזיר הברכה לקללה, ועניתי אני בשמי מרום ואמרתי: גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה(בראשית כז, לג).

לאחר כן נתיעץ עליו עשו ובקש להורגו — ואני עמדתי כנגדו והצלתיו מידו.

ורדף אחריו לבן הארמי ובקש לאבדו מן העולם — ואני בעצמי נראתי ואמרתי לו: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תְּדַבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע(בראשית לא, כד).

נפטר מזה והלך לדרכו.

כשבא במלון, פגע בו סמאל שרו של אדום, ופגע בו ורצה להורגו,

כמו שנאמר: וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ וגו׳(בראשית לב, כה) —

אני החלשתי והתשתי כח גבורתו של סמאל לבניו,

שנאמר: וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹול לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וגו׳(בראשית לב, כו).

בא עשו כנגדו, ועמו ארבע מאות איש, כדי לכלותו ולהעבירו מן העולם —

שלחתי מלאכי, וחבטוהו הוא וכל האנשים אשר עמו, וצויתיו שלא ישלח ידו בכל אשר לו,

שנאמר: וַיֹּאמֶר עֵשָׂו יֶשׁ לִי רָב אָחִי יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָךְ(בראשית לג, ט).

אמר לו: יש גדול עלי, ואיני רשאי לשלוח יד וליקח משלך אפילו שוה פרוטה.

החזרתי לבית אביו, והפרתיו, והברחתי מפניו עשו אחי עמו,

כמו שכתוב: וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו(בראשית לו, ו).

בקש לירד למצרים — אמרתי לו: אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה(בראשית מו, ד).

והיה לו להודות ולשבח לשמי;

אלא אמר: מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וגו׳(בראשית מז, ט).

וכן דור המדבר — שעשיתי עמהם כמה נסיונות, וכמה טובות, וכמה נפלאות גדולות, וטענתי אותם על זרועותי,

כמו שכתוב: וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא אִישׁ אֶת בְּנוֹ וגו׳(דברים א, לא);

והאכלתים לחם מן השמים,

והוצאתי להם מים מן הסלע,

והמתקתי להם מי המרים,

וכמה נפלאות ונוראות שאין להם מספר —

והיה להם לשבח ולהודות לשמי הגדול;

אלא אמרו אחר כך: וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹוקֵל(במדבר כא, ה),

וחזרו ואמרו למשה ולאהרן: כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כׇּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב וגו׳(שמות טז, ג),

וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל יְיָ וגו׳(במדבר כ, ד).

וכן היתה אמונתכם מעולם — אבות אבות אבותיכם תורעמניןתורעמנין — מתרעמים.

לָמָּה תֹאמַר יַעֲקֹב.

תרגום לעבריתפלטיות ארמונות חזפות חופות תורעמנין מתרעמים

חלק ב

מדרשים מאוחרים

דדיבור של נבואה

משנת רבי אליעזר, פרשה ו · דרשה · דיבור של נבואה מיושב, לפי הצורך ולאחר הצורך — ״אני אל שדי״; ושאינו של נבואה אין בו אלא הצורך עצמו — ״השמר לך מדבר עם יעקב״

״על הנער״ — השלמת המהדיר.

נדפס גם במדרש דרבי יצחק לפרשת לך לך (אני אל שדי) ולפרשת וירא (הנך מת על האשה). מן ״ההפרשים״ שבמשנת רבי אליעזר, פרשה ו; אחריו ״הפרש בין חלום שהוא נבואה…״ (להלן, ה).

הפרש בין הגלותהגלות — התגלות (הדיבור האלהי) ודבור שהוא לנבואה, ובין הגלות ודבור שאינו לנבואה:

דיבור של נבואה — מיושב, לפי הצורך ולאחר הצורך,

כגון: אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ(בראשית יז, א),

אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר(בראשית כא, יב);

דבור שאינו של נבואה — אין בו אלא הצורך עצמו,

כגון: הִנְּךָ מֵת עַל הָאִשָּׁה(בראשית כ, ג),

הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע(בראשית לא, כט).

תרגום לעבריתהגלות התגלות (הדיבור האלהי)

החלום ששעתו קרובה

משנת רבי אליעזר, פרשה ו · דרשה · ״הפרש בין חלום שהוא צריך פתרון לחלום שאינו צריך פתרון״ · חלום ששעתו קרובה דבריו פתורין — ״השב אשת האיש״; ושאין שעתו קרובה סתום וצריך פשר

מן ״ההפרשים״ שבמשנת רבי אליעזר, פרשה ו; לפניו ״הפרש בין חלום שהוא נבואה לחלום שאינו נבואה״, ואחריו ״הפרש בין נביאי ישראל לנביאי אומות העולם״.

הפסוקים: ״השמר לך מדבר עם יעקב״ — בראשית לא, כט; ״ואלו צלם חד שגיא״ — דניאל ב, לא; ״ואלו אילן בגו ארעא״ — דניאל ד, ז (במסורה: בגוא).

נדפס גם במדרש דרבי יצחק לפרשת וירא (ועתה השב אשת האיש).

הפרש בין חלום שהוא צריך פתרון לחלום שאינו צריך פתרון:

חלום ששעתו קרובה — דבריו פתורין;

וחלום שאין שעתו קרובה — דבריו סתומין, וצריך פשר.

חלום ששעתו קרובה — כגון:

הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא(בראשית כ, ז),

הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם יַעֲקֹב(בראשית לא, כט).

חלום ששעתו רחקה — כגון:

שבע פרות ושבע שבלים,

ואֲלוּ צְלֵם חַד שַׂגִּיא(דניאל ב, לא),

ואֲלוּ אִילָן בגו אַרְעָא(דניאל ד, ז),

ושאר חלומות דניאל.

ועל שם סופו

מדרש תדשא (ברייתא דרבי פנחס בן יאיר), ז · דרשת הפסוק · ״ועץ הדעת טוב ורע״ · עץ הדעת נקרא על שם סופו, ״טוב ורע״ — שלא יאכל ממנו לא טוב ולא רע, כ״השמר לך מדבר עם יעקב מטוב ועד רע״; ידע טוב ורע קודם שאכל, ולמה נאסר

המיוחס לרבי פנחס בן יאיר. ״(ומנין)״ — סוגרי המהדיר, ונשמט (״ומכאן״ כבמקור).

המדרש קורא ״ויכה את כל שדה העמלקי״ (בראשית יד, ז: ויכו), ״השמר לך מדבר עם יעקב מטוב ועד רע״ (בראשית לא, כט: מטוב עד רע).

הובא עניין עץ הדעת שבסימן, עד ״ושלא תהא רוחו גסה עליו״; המשכו — שבעה אפופסים לנחש ו״קניתי איש את יי״ — עניין אחר, והסימן כולו במדרש דרבי יצחק לפרשת בראשית (ועץ הדעת טוב ורע).

וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע(בראשית ב, ט).

אמר רבי פנחס בן יאיר:

העץ הזה, עד שלא אכל ממנו אדם הראשון — לא נקרא שמו אלא עץ בלבד, כשאר כל העצים;

אבל משאכל ועבר על גזירתו של הקדוש ברוך הוא — נקרא שמו עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע על שם סופו,

כמו שמצינו דברים רבים שנכתבו שמם תחלה על שם סופן,

כמו: ויכה אֶת כׇּל שְׂדֵה הָעֲמָלֵקִי(בראשית יד, ז).

ולמה קרא שמו טוֹב וָרָע? שהודיעו הקדוש ברוך הוא שלא יאכל ממנו לא טוב ולא רע,

כמו שאמר ללבן: הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב ועד רָע(בראשית לא, כט);

לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ רַע אוֹ טוֹב(בראשית כד, נ);

ואומר: לֹא יְבַקֵּר בֵּין טוֹב לָרַע(ויקרא כז, לג).

ידע טוב ורע קודם שאכל

ומכאן אנו אומרים, שעד שלא אכל מן העץ היה יודע טוב ורע:

שכן מצינו שקרא שמות לכל היצורים מן חכמה גדולה שניתנה לו,

שנאמר: וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת(בראשית ב, כ).

ועוד מצינו שבראו הקדוש ברוך הוא במדה טובה, בצלם ובדמות, ולא היה בורא בריה חסירה.

ועוד מצינו שכתב עליו שהיה מלא חכמה ותבונה,

שנאמר: מָלֵא חׇכְמָה וּכְלִיל יֹופִי(יחזקאל כח, יב) בְּעֵדֶן גַּן אֱלֹהִים הָיִיתָ(יחזקאל כח, יג).

לא נקרא עץ הדעת מתחלה

ומנין אתה אומר שלא נקרא העץ עץ הדעת מתחלה? מתשובת האשה לנחש.

ראה מה השיבה אותו:

וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ(בראשית ג, ג) —

ולא אמרה: מפרי עץ הדעת טוב ורע.

ועוד, בשעה ששאל הקדוש ברוך הוא לאדם: למה אתה נחבא? אמר: הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ וגו׳(בראשית ג, יא) —

ולא אמר: מעץ הדעת טוב ורע.

ועוד, על דבר אחד שם העץ דעת טוב ורע: שעל ידי אכילתו ידע האדם רעות;

שעד שלא עבר הציווי — לא נגזר עמל, ולא יגיעה, ולא קור ולא חום, ולא מכאוב, ולא כל דבר רע מזיקו;

אבל משעבר על חוק גזירתו של מקום — התחילו כל הרעות נוגעות בו,

שהיה עושה במאמרו, ונצערים מעשיו, ונטלו הרגשות של רעות.

למה נאסר

ולמה צוה אותו הקדוש ברוך הוא שיאכל מכל עץ הגן, ומנע לו אחד מהם?

כדי שיהיה רואה אותו תמיד, וזוכר את בוראו, ומכיר שעול יוצרו עליו, ושלא תהא רוחו גסה עליו.

חילופי נוסח והשלמות

בבלי, אגדת בראשית, משנת רבי אליעזר, מדרש תדשא. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אדעבודה זרהדעבודת כוכבים
אגויםעובדי כוכבים
גוגו׳— (הוספה)
גוהיה לו— (הוספה)
דעַל הַנַּעַר— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
אגדת בראשיתכתב יד אוקספורד 2340
משנת רבי אליעזרמהדורת אנלאו
מדרש תדשאאוצר מדרשים, מהדורת אייזנשטיין
§§136§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה קלו

עטרת זקנים בני בנים

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תְּדַבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע(בראשית לא, כד)

״עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם״ — אברהם ניצל מן הכבשן בזכות יעקב, ויעקב ניצל מלבן בזכות אברהם: ״השמר לך מדבר עם יעקב״, ״לולי אלהי אבי אברהם״

תנחומא §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אעֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָנִים וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם

תנחומא, תולדות ב · פתיחתא ראשונה · אברהם נתעטר בזכות יעקב ונפדה מן הכבשן, ויעקב ניצל מלבן בזכות אברהם

עֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָנִים וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם(משלי יז, ו)

בדפוס סימן ד. סימנים ב–ג שבדפוס (״אלה תולדות יצחק, זשה״כ גיל יגיל אבי צדיק… ואת בריתי אקים את יצחק״; ״למה חזר ואמר אברהם הוליד את יצחק… הניקה בנים שרה״) אינם כאן בכתב היד; פסקת ״גיל יגיל״ עומדת בכתב היד בפרשת וירא, אחרי ״ותהר ותלד שרה״.

״לולי אלהי אבי אברהם״ — כך בכתב היד; במקרא (בראשית לא, מב) ״אלהי אבי אלהי אברהם״, וכך בדפוס.

בדפוס: ״הצדיקים מתעטרין בבני בניהם״; ״אמרו מלאכי השרת רבש״ע לזה אתה מציל״; ״ונגלה עליו הקב״ה בדרך וא״ל״; ״הוי זכות אברהם הצילהו ליעקב, אבל יצחק נתעטר באברהם״.

מדרש ילמדנו (ילקוט תלמוד תורה, ״ילמדנו פ׳ תולדות יצחק״) — הפתיחתא כמעט מלה במלה, מ״הצדיקים מתעטרים בבניהם״ עד ״הוי אברהם הצילו ליעקב״, ונמזגו חילופיו; אין בו ״ואלה תולדות יצחק״ בראשו ו״וכן יצחק נתעטר באברהם…״ בסופו.

מקבילות: בראשית רבה סג, ב (״אברהם לא ניצל מכבשן האש אלא בזכותו שליעקב״ — רבי חונה רבי ירמיה בשם רבי שמואל בר רב יצחק, במשל מי שהיה לו דין אצל השלטון ובתו עתידה להינשא למלכות). תנחומא בובר, תולדות א (״מי גרם לאברהם שנתגדל? יעקב, שנאמר כה אמר יי אל בית יעקב אשר פדה את אברהם״ — ושם בנוסח אחר: בזכות התורה).

וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹות יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם(בראשית כה, יט) וכו׳.

זה שאמר הכתוב:

עֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָנִים וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם(משלי יז, ו).

הצדיקים מתעטרים בבניהם, ובניהם מתעטרים באבותם.

באיזה צד?

אברהם נתעטר בזכות יעקב:

כשהשליך אותו נמרוד לתוך הכבשן (מדרש ילמדנו: לכבשן האש) — ירד הקדוש ברוך הוא להצילו.

אמרו מלאכי השרת: (מדרש ילמדנו: רבונו של עולם,) לזה אתה מציל? כמה רשעים עתידין לעמוד ממנו (מדרש ילמדנו: שעתידין רשעים לצאת ממנו)!

אמר להם הקדוש ברוך הוא: בשביל יעקב בן בנו, שעתיד לעמוד (מדרש ילמדנו: לצאת) ממנו — אני מצילו.

מנין?

אמר רבי ברכיה:

שכך כתיב: לָכֵן כֹּה אָמַר יְיָ אֶל בֵּית יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם(ישעיה כט, כב) —

פדאו מן הכבשן.

הרי נתעטרו אבות בשביל בנים.

ומנין שנתעטרו בנים בשביל אבות (מדרש ילמדנו: בזכות האבות)?

בשעה שיצא יעקב מאצל לבן — רדף לבן אחריו;

נגלה עליו הקדוש ברוך הוא בדרך, ואמר לו: הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע(בראשית לא, כט).

כיון שבאו להתווכח זה עם זה — מה יעקב אומר ללבן?

לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי(בראשית לא, מב).

הרי זכות אברהם הצילתו (מדרש ילמדנו: הוי אברהם הצילו) ליעקב.

וכן יצחק נתעטר באברהם, ואברהם נתעטר ביצחק.

חילופי נוסח והשלמות

תנחומא. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
§§137§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה קלז

למה נחבאת לברח

לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ(בראשית לא, כז)

דברי לבן ליעקב ובושתם של השבטים בזקנו; ״עתה הסכלת עשו״ כתוב בה״א — שפעמים הרבה היה סכל, ומצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בראשית רבה, מדרש חסרות ויתרות, אוצר מדרשים §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אבושנו בך, לבן, אבי אמינו

בראשית רבה, פרשה עד, י · דרשת הפסוקים · ״למה נחבאת לברוח״ עד ״למה גנבת את אלהי״ · דברי לבן ליעקב, ובושתם של השבטים בזקנו

״למה״ לפני ״אתחמדת״ — נמחק במאגרים; ״את״ הכפול בסוף — נמחק בידי הסופר.

״אתחמדת״ מפרש בתיאודור–אלבק את ״כי נכסף נכספתה״, שאינו בכתב היד. ״לעת זקנתך״ — שם ״שבעת זקנותך״. ״אלי״ שבכתב היד נפתח ״אלהי״. המדרש קורא ״נחבאתה״, ״הגדתה״, ״הלוך הלכתה״, ״גנבתה״.

לָמָּה נחבאתה לִבְרֹוחַ וגו׳(בראשית לא, כז), וְלֹא הגדתה לִּי —

אמר: דילמא דחזר ביה.אמר: דילמא דחזר… — אמר: שמא חזר בו. ״ולא נטשתני לנשק״ וגו׳ — אמר לו: עדיין יש בו (ממש). ״יש לאל ידי לעשות עמכם רע״ — אמר: אין זה ממנו (אין הדבר בידו).

אמר: שמא חזר בו.

וְלֹא נְטַשְׁתַּנִי לְנַשֵּׁק וגו׳(בראשית לא, כח) —

אמר לה: עד כדון אית בה.

אמר לו: עדיין יש בו (ממש).

יֶשׁ לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע(בראשית לא, כט) —

אמר: לית היא מניה.

אמר: אין זה ממנו (אין הדבר בידו).

וְעַתָּה הָלֹוךְ הלכתה(בראשית לא, ל), לָמָּה גנבתה —

אתחמדתאתחמדת — נכספת, התאווית.

לָמָּה גנבתה אֶת אֱלֹהָי.

אמר רבי אייבו:

כיון ששמעו השבטים כן, אמרו:

בושנו בך, לבן, אבי אמינו! לעת זקנתך אתה אומר: לָמָּה גנבתה אֶת אֱלֹהָי?

תרגום לעבריתאתחמדת נכספת, התאווית

חלק ב

מדרשים מאוחרים

בארבע עשיות שנכתבו בה״א

מדרש חסרות ויתרות (בתי מדרשות ח״ב), לט · דרשת הכתיב · ״עשה״ בה״א · ארבעה ״עשה״ שראויים להכתב בוי״ו ונכתבו בה״א — ״הסכלת עשה״; צדקה למי שעשאה פעמים הרבה, שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה

״ד׳״ — ארבע. המדרש קורא ״הסכלת עשה״ (בראשית לא, כח; במסורה: עשו), ״עשה שטים״ (תהלים קא, ג; במסורה: סטים), ״למען עשה כהיום הזה״ (בראשית נ, כ; במסורה: כיום), ״הוי מושכי העון״ (ישעיהו ה, יח; במסורה: משכי).

עשיה — ארבע שהן ראויין לכתוב בוי״ו, ונכתבין בה״א, ואילו הן:

עֲשֹׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט(משלי כא, ג);

הִסְכַּלְתָּ(בראשית לא, כח) עשה;

עֲשֹׂה שטים(תהלים קא, ג);

לְמַעַן עֲשֹׂה כהיום הַזֶּה(בראשית נ, כ).

עֲשֹׂה צְדָקָה — למה?

שאינו עושה צדקה אלא למי שעשאה פעמים הרבה.

למה?

לפי שמצוה גוררת מצוה,

ועבירה גוררת עבירה;

ופסוק יש לו: הוֹי מושכי הֶעָוֺן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא(ישעיה ה, יח).

גשפעמים הרבה היה סכל

אוצר מדרשים, מדרשי חסר ויתר · דרשת הכתיב · ״עשה״ בה״א · נוסח אחר · ״עשה״ בה״א — מי שעשה פעמים הרבה: ״עשה צדקה ומשפט״, ״עתה הסכלת עשה״ — שפעמים הרבה היה סכל, ״עשה סטים שנאתי״

נוסח אחר של מדרש חסרות ויתרות (לעיל, ב): כאן ״אין עשה אלא מי שעשה פעמים רבות״, בלי ״מצוה גוררת מצוה״. לפניו ברשימה, בין השאר: ״למען עשה כיום הזה בה״א כתיב — אמר להם יוסף: לא ממני היה, אלא הקדוש ברוך הוא עשה״.

המדרש קורא ״עתה הסכלת עשה״ (בראשית לא, כח; במסורה: עשו), ״עשה שטים שנאתי״ (תהלים קא, ג; במסורה: סטים).

עֲשֹׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט(משלי כא, ג) — בה״א כתיב,

ללמדך שאינו עושה צדקה ומשפט פעם אחת, אלא שעשה פעמים הרבה.

ודכותיהודכותיה — וכיוצא בו: עַתָּה הִסְכַּלְתָּ(בראשית לא, כח) עשה — בה״א כתיב,

שפעמים הרבה היה סכל.

וכן: עֲשֹׂה שטים שָׂנֵאתִי(תהלים קא, ג) —

אין ״עשה״ אלא מי שעשה פעמים רבות.

תרגום לעבריתודכותיה וכיוצא בו

חילופי נוסח והשלמות

בראשית רבה, מדרש חסרות ויתרות, אוצר מדרשים. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית), עם השלמה מכתב יד וטיקן 60
מדרש חסרות ויתרותבתי מדרשות ח״ב, מהדורת ורטהיימר
אוצר מדרשיםמהדורת אייזנשטיין
§§138§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה קלח

יש לאל ידי לעשות עמכם רע

יֶשׁ לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע(בראשית לא, כט)

״יש לאל ידי לעשות עמכם רע״ — ״לאל״ שבדברי לבן חול; יעקב הגבור: התגוששו עם האבן; מכיר הייתי ללבן ותליתי לו

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

מסכת סופרים, תנחומא, מדרש פנים אחרים §§cover-end§§

חלק א

הלכה

איש לאל ידי — חול

מסכת סופרים, פרק ד, ט · הלכה · רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי: ״יש לאל ידי״ שבדברי לבן — חול, ככל ״לאל ידך״

ההלכה היא רשימת שמות שבמקרא, קדש וחול; נדפס כאן רק הפריט שעל דברי לבן (בראשית לא, כט). לפניו: ״יסגירני אל אל עויל — הראשון קדש והשני חול; כי אל אל האמר נשאתי — הראשון חול והשני קודש; ואל יהי מקום לזעקתי — חול״.

״לאל מלתי״ — איוב כד, כה. בדפוס וילנא (סופרים ד, ט): ״יש לאל ידי (בראשית לא) ואין לאל ידך (דברים כח) בהיות לאל ידך (משלי ג) אל מות (שם ב) כולם חול״.

ואמר רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי:

וְאַל יְהִי מָקוֹם לְזַעֲקָתִי(איוב טז, יח),

יֶשׁ לְאֵל יָדִי(בראשית לא, כט),

וְאֵין לְאֵל יָדֶךָ(דברים כח, לב),

בִּהְיוֹת לְאֵל יָדְךָ(משלי ג, כז),

לְאַל מִלָּתִי(איוב כד, כה) —

כולם חול.

חלק ב

דברי האמוראים

בבא אתה וכל אכלוסיך

תנחומא, וישלח ד · דרשת הפסוק · ״וירא יעקב מאד ויצר לו״ · ״ויירא״ שלא יהרוג, ״ויצר לו״ שלא יהרג — שהיה יעקב גבור: ״וירימה מצבה״; ללבן שאמר ״יש לאל ידי״ — התגוששו עם האבן; ״לקטו אבנים״ — בניו גבורים כמותו

הדרשה נדפסה מראש הפסקה עד ״והיו גבורים כמותו״; אחריה ״כיון שפגע בעשו… וישקהו״ ומשל הזאב והאיל — דרשה על ״וירץ עשו לקראתו״ (בראשית לג, ד), עניין אחר.

מדרש ילמדנו (ילקוט תלמוד תורה) — מ״התחיל לבן״ עד ״שהיו גבורים כמותו״, ונמזגו חילופיו; אין בו ראש הדרשה, מ״וירא יעקב״ עד ״כשינה של טבריה״.

המדרש קורא ״וירא יעקב מאד״ (בראשית לב, ח; במסורה: ויירא), ״וישר אל מלאך ויוכל״ (הושע יב, ה; במסורה: ויכל), ״ויאמר יעקב אל אחיו״ (בראשית לא, מו; במסורה: לאחיו).

וַיָּשֻׁובוּ הַמַּלְאָכִים אֶל יַעֲקֹב לֵאמֹר וגו׳(בראשית לב, ז).

וירא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ(בראשית לב, ח) — למה שני פעמים?

וַיִּירָא — שלא יהרוג;

וַיֵּצֶר לוֹ — שלא יהרג;

שהיה יעקב גבור.

תדע: שלשר הגדול מה עשה,

שנאמר: וַיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ ויוכל(הושע יב, ה).

באותה שעה התחיל מבקש רחמים: הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו(בראשית לב, יב).

ראה גבורתו של יעקב, מה כתיב בו?

וַיִּקַּח יַעֲקֹב אָבֶן וַיְרִימֶהָ מַצֵּבָה(בראשית לא, מה).

וכמה בה?

אמר רבי יוחנן:

שיעורה כשינה של טבריה.

התחיל לבן אומר (מדרש ילמדנו: לומר) ליעקב:

וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם אֶמֶשׁ אָמַר אֵלַי לֵאמֹר הִשָּׁמֶר לְךָ, יֶשׁ לְאֵל יָדִי(בראשית לא, כט).

אמר לו יעקב:

אילולי שאמר לך — יש לאל ידך שתהרגני.

בא אתה וכל אכלוסיךאכלוסיך — המון אנשיך, חייליך —

אם יש בהם כח יתגוששו עם האבן הזה (מדרש ילמדנו: אם יש בכם כח תגוששו עם האבן הזאת):

וַיְרִימֶהָ מַצֵּבָה — כאדם שמעביר פקק הצלוחית מן הצלוחית (מדרש ילמדנו: פקק מן הצלוחית).

ואף בני יעקב גיבורים כמותו היו (מדרש ילמדנו: היו גבורים כמותו),

שכך היה אומר להן: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אל אחיו לִקְטוּ אֲבָנִים(בראשית לא, מו).

וכי אחיו היו? חד הוה ליה, ולואי קבריהחד הוה ליה, ולואי קבריה — אחד היה לו (עשו), והלואי שיקברנו!!

אלא בניו היו, והיו גבורים כמותו (מדרש ילמדנו: אלא אלו בניו שהיו גבורים כמותו).

תרגום לעבריתאכלוסיך המון אנשיך, חייליך חד הוה ליה, ולואי קבריה אחד היה לו (עשו), והלואי שיקברנו!

חלק ג

מדרשים מאוחרים

גבִּפְרֹחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב — מכיר הייתי ללבן ותליתי לו

מדרש פנים אחרים, נוסח ב, פרק ו · פתיחתא · ״אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש״ · ״בפרח רשעים כמו עשב״ — כעשב שאינו ניכר עד שיגדל: מכיר הייתי לנמרוד, לעשו, ללבן עד שאמר ״יש לאל ידי לעשות עמכם רע״, לפרעה, לנבוכדנצר ולהמן — ותליתי להם

בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ־עֵשֶׂב וַיָּצִיצוּ כׇּל־פֹּעֲלֵי אָוֶן לְהִשָּׁמְדָם עֲדֵי־עַד(תהלים צב, ח)

התיקונים שבסוגרי המהדיר (״עשבכם״ — ״עשבם״; ״ובדירא״ — ״ודארי״; ״אינש״ — ״איתי״; ״דימחה״ — ״די ימחה״; ״את עביד״ — ״עבדת״; ״מאן״ — ״מן״; ״אלהא״ — ״אלה״) — כאן בסימון התיקון. ״אחריב הרים וגבעות״ — ישעיהו מב, טו.

המדרש קורא ״בפרוח רשעים״ (תהלים צב, ח; במסורה: בפרח), ״זורו רשעים״ (תהלים נח, ד), ״ואתנה צאני״ (יחזקאל לד, לא; במסורה: ואתן), ״ואת התרגזך עלי״ (ישעיהו לז, כח; במסורה: אלי), ״וכמצביה עביד… ימחה בידיה ויימר ליה״ (דניאל ד, לב), ״דישזבינכון״ (דניאל ג, טו), ״אשמע בקולו״ (שמות ה, ב), ״פועלי און״ (תהלים צב, ח).

אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וגו׳(אסתר ג, א).

זה שאמר הכתוב:

בפרוח רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב(תהלים צב, ח).

לא נמשלו רשעים אלא כמו עשב,

שנאמר: אַחֲרִיב הָרִים וּגְבָעוֹת וְכׇל(ישעיה מב, טו) עשבם אוֹבִישׁ;

וכן הוא אומר: גָּלָה חָצִיר(משלי כז, כה) — אלו רשעים;

וְנִרְאָה דֶשֶׁא — אלו הצדיקים.

וכל זמן שהרשעים בעולם — אין הצדיקים נראין,

שנאמר: בְּקוּם רְשָׁעִים יִסָּתֵר אָדָם(משלי כח, כח) — אלו הצדיקים, שנקראו אדם,

שנאמר: אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי(קהלת ז, כח),

ואומר: ואתנה צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם(יחזקאל לד, לא).

וְנֶאֶסְפוּ עִשְּׂבוֹת הָרִים — אלו הגוים, אויביהם של ישראל.

יפה אמר דוד: בפרוח רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב —

מה העשב הזה, כשהוא קטן — אין אדם יודע מה הוא, אבל הקוצים מיד יודעים מה הוא;

ומיד כשהוא מתגדל — הקוצים נראין.

כך אמר הקדוש ברוך הוא: אני מכיר הרשעים ממעי אימותם, מה הם עתידין להרשיע,

שנאמר: זורו רְשָׁעִים מֵרָחֶם וגו׳(תהלים נח, ד).

כן הקדוש ברוך הוא אומר לסנחריב: וְצֵאתְךָ וּבוֹאֲךָ יָדָעְתִּי וְאֵת הִתְרַגֶּזְךָ(ישעיה לז, כח) עלי.

אמר הקדוש ברוך הוא:

אם הורגן כשהם קטנים — נתתי פתחון פה לבאי עולם, שהם אומרין: אחרי מה שהוא רוצה לעשות עושה, ואין אחר שמוחה בידו,

כשם שנאמר: וּכְמִצְבְּיֵהּוכמצביה עביד בחיל שמיא ודארי ארעא ולא איתי די ימחה בידיה ויימר ליה מה עבדת — וכרצונו הוא עושה בצבא השמים ובדרי הארץ, ואין מי שימחה בידו ויאמר לו: מה עשית? עביד בְּחֵיל שְׁמַיָּא(דניאל ד, לב) ודארי אַרְעָא וְלָא איתי די ימחה בידיה ויימר ליה מָה עבדת.

אמר הקדוש ברוך הוא:

מכיר הייתי לנמרוד — ותליתי לו, עד שיפיל את אברהם לכבשן האש;

מכיר הייתי לעשו — ותליתי לו, עד אשר יאמר: יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי(בראשית כז, מא);

מכיר הייתי ללבן — ותליתי לו, עד שאמר: יֶשׁ לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע(בראשית לא, כט);

מכיר הייתי לפרעה — ותליתי לו, עד שאמר: מִי יְיָ אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בקולו(שמות ה, ב);

מכיר הייתי לנבוכדנצר — ותליתי לו, עד שאמר: אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן(ישעיה יד, יד),

וכן הוא אומר: מןמן הוא אלה דישזבינכון מן ידי — מי הוא האלוה שיציל אתכם מידי? הוּא(דניאל ג, טו) אלה דישזבינכון מִן יְדָי;

מכיר הייתי את המן, והייתי יכול להורגו עד שהוא קטן — ותליתי לו וגידלתיו בעולם, להודיע לכל באי עולם מה רשעו,

לקיים מה שנאמר: בפרוח רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב.

ומי הודיעו גדולתם של אלו?

וַיָּצִיצוּ כׇּל פועלי אָוֶן לְהִשָּׁמְדָם עֲדֵי עַד וְאַתָּה מָרוֹם(תהלים צב, ט) לעולם יי.

תרגום לעבריתוכמצביה עביד בחיל שמיא ודארי ארעא ולא איתי די ימחה בידיה ויימר ליה מה עבדת וכרצונו הוא עושה בצבא השמים ובדרי הארץ, ואין מי שימחה בידו ויאמר לו: מה עשית? מן הוא אלה דישזבינכון מן ידי מי הוא האלוה שיציל אתכם מידי?

חילופי נוסח והשלמות

מסכת סופרים, תנחומא, מדרש פנים אחרים. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
געשבםעשבכם
גודאריובדירא
גאיתיאינש
גדי ימחהדימחה
געבדתאת עביד
גמןמאן
גאלהאלהא

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
מסכת סופריםנוסח פרויקט השו״ת
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
מדרש פנים אחריםמהדורת בובר (ספרי דאגדתא על אסתר)
§§139§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה קלט

למעשה ידיך תכסף

כִּי נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה לְבֵית אָבִיךָ(בראשית לא, ל)

״למעשה ידיך תכסף״ — אין ״תכסף״ אלא לשון תאוה, כ״כי נכסף נכספתה לבית אביך״: הקדוש ברוך הוא מתאוה למעשה ידיו — סובל, זן ומאיר, ומצוה לישראל; ״כסף אחת״ — שנתאוה עמרם להחזיר את יוכבד

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

ויקרא רבה, תנחומא, שמות רבה, במדבר רבה §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אתִּקְרָא וְאָנֹכִי אֶעֱנֶךָּ

ויקרא רבה, פרשה לא, ג · פתיחתא שלישית · איוב: העליונים והתחתונים ברשותך, ולמעשה ידיך אתה מתאוה

תִּקְרָא וְאָנֹכִי אֶעֱנֶךָּ לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ תִכְסֹף(איוב יד, טו)

״היך מה דאת אמר… תתחמד נפשך״ — בגליון, בתוספת הסופר.

״הדא הוא דכתיב: ועתה הלך הלכת״ — במרגליות ״הכמה דאת אמר״. ״ולמעשי ידיך״ — כך בכתב היד (במסורה ובתחילת הפסקה: למעשה).

נוסח אחר של הפתיחתא: תנחומא, תצוה ב (להלן, ב) — דברי כנסת ישראל, ״אין תכסוף אלא לשון תאוה״, סובל, זן ומאיר; שמות רבה לו, ד (להלן, ג) — ״בארבעה דברים״.

למעשה ידיך תכסף

תִּקְרָא וְאָנֹכִי אֶעֱנֶךָּ(איוב יד, טו) —

היך מה דאת אמר: אָז תִּקְרָא וַיְיָ יַעֲנֶה(ישעיה נח, ט).

לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ תִכְסֹף — לעובדי ידך תתחמד נפשךלעובדי ידך תתחמד נפשך — למעשי ידך תתאוה נפשך,

הדא הוא דכתיב:

וְעַתָּה הָלֹךְ הָלַכְתָּ כִּי נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה(בראשית לא, ל).

אמר איוב לפני הקדוש ברוך הוא:

רבונו שלעולם, העיליונים והתחתונים ברשותך — ולמעשי יָדֶיךָ תִכְסֹף?

אלא תשגיח למעשה ידיך.

צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל(ויקרא כד, ב).

תרגום לעבריתלעובדי ידך תתחמד נפשך למעשי ידך תתאוה נפשך

באין ״תכסוף״ אלא לשון תאוה

תנחומא, תצוה ב · פתיחתא · ״ואתה תצוה״ · נוסח אחר · כנסת ישראל: ״תקרא ואנכי אענך״ — כל מה שאתה גוזר אני מקיימת; ״תכסוף״ — לשון תאוה, ״כי נכסוף נכספת״: אתה סובל, זן ומאיר — ומצוה אותנו; נרות אהרן חביבים מן המאורות

תִּקְרָא וְאָנֹכִי אֶעֱנֶךָּ לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ תִכְסֹף(איוב יד, טו)

נוסח אחר של ויקרא רבה לא, ג (לעיל, א): שם איוב אומר ״תשגיח למעשה ידיך״, וכאן כנסת ישראל, והפתיחתא מורחבת.

הפתיחתא עד שובה ל״ואתה תצוה״; אחריה בפסקה ״יערך אותו הכהן ובניו — אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: צוה את בני ישראל שיהו מביאין שמן זית״ — דרשה על הפסוק, עניין אחר.

המדרש קורא ״תכסוף״, ״ואנכי אענה״ (איוב יד, טו; במסורה: תכסף, אענך), ״כי נכסוף נכספת״ (בראשית לא, ל; במסורה: נכסף נכספתה), ״אני אסבול ואמלט״ (ישעיהו מו, ד; במסורה: ואני אסבל), ״מחוץ לפרכת העדות באהל מועד יערוך אותו אהרן ובניו מערב״ (ויקרא כד, ג ושמות כז, כא).

וְאַתָּה תְּצַוֶּה(שמות כז, כ).

זה שאמר הכתוב:

תִּקְרָא וְאָנֹכִי אֶעֱנֶךָּ לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ תכסוף(איוב יד, טו).

אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא:

רבונו של עולם, תִּקְרָא וְאָנֹכִי אענה — כל מה שאתה גוזר אני מקיימת;

אלא לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ תכסוף — יש אדם מתאוה למעשה ידיו.

ואין ״תכסוף״ אלא לשון תאוה,

שנאמר: וְעַתָּה הָלֹךְ הָלַכְתָּ כִּי(בראשית לא, ל) נכסוף נכספת וגו׳.

הוי לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ תכסוף — שאתה מתאוה למעשה ידיך:

אתה סובל את כל העולם,

דכתיב: אֲנִי עָשִׂיתִי וַאֲנִי אֶשָּׂא אני אסבול וַאֲמַלֵּט(ישעיה מו, ד) —

ואתה מצוה את בני קהת להיות נושאים כבודך,

שנאמר: וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵיהֶם(במדבר ז, ט).

הוי לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ תכסוף.

אתה זן את כל העולם — ואתה מצוה אותי להקריב:

אֶת קׇרְבָּנִי לַחְמִי(במדבר כח, ב).

אתה מאיר לכל העולם — ואתה מצוה להעלות נר תמיד:

אני בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר(תהלים לו, י), ואתה אומר להדליק נרות!

אמר רבי מאיר:

אמר הקדוש ברוך הוא: חביב עלי נרות שאהרן מדליק מן המאורות שקבעתי בשמים.

למה?

שבשעה שהקריבו הנשיאים חנוכת המזבח, ולא הקריב שבט לוי — היה אהרן נפשו עגומה.

אמר: כל השבטים הקריבו בחנוכת המזבח, ואני לא היה לי חלק בקרבנות!

אמר לו הקדוש ברוך הוא:

חייך, כל השבטים הקריבו חנוכה אחת — ואתה לעצמך תעשה חנוכה:

מִחוּץ לְפָרֹכֶת העדות בְּאֹהֶל מוֹעֵד(ויקרא כד, ג) יערוך אותו אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב(שמות כז, כא).

הוא שהכתוב אומר: תַּאֲוַת עֲנָוִים שָׁמַעְתָּ יְיָ(תהלים י, יז).

לפיכך אמר הקדוש ברוך הוא למשה: וְאַתָּה תְּצַוֶּה.

גבארבעה דברים נתאוה הקדוש ברוך הוא למעשה ידיו

שמות רבה, פרשה לו, ד · פתיחתא · ״ואתה תצוה״ · נוסח אחר · ארבעה דברים: הקדוש ברוך הוא סובל את עולמו וצוה לבני קהת לסבלו — ובירדן הוא סבלן; זן ומצוה להקריב; משמר ומצוה לשמרו; מאיר ומצוה להאיר לפניו

תִּקְרָא וְאָנֹכִי אֶעֱנֶךָּ לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ תִכְסֹף(איוב יד, טו)

נוסח אחר של תנחומא, תצוה ב (לעיל, ב): כאן ״ארבעה דברים״ — סובל, זן, משמר ומאיר — ובני קהת בירדן.

בכתב היד ״נכספה וגם כלתה נפשי״ לבדו; בשמות רבה (וילנא) ״כי נכסוף נכספתה, נכספה וגם כלתה נפשי״, ונמזגו חילופיו; שם אין ״והקדוש ברוך הוא זן את כל העולם… את קרבני לחמי לאישי״. ״גדודיו״ — הדל״ת השנייה מסומנת בכתב היד (במסורה: גדותיו).

המדרש קורא ״תכסוף״ (איוב יד, טו), ״ואני אסבול״ (ישעיהו מו, ד), ״והיה כנוח רגלי הכהנים״ (יהושע ג, יג; במסורה: כנוח כפות רגלי), ״לחמי לאישי״ (במדבר כח, ב), ״והחונים״ (במדבר ג, לח), ״מכבודו״ (יחזקאל מג, ב).

דבר אחר:

וְאַתָּה תְּצַוֶּה(שמות כז, כ).

הדא הוא דכתיב:

תִּקְרָא וְאָנֹכִי אֶעֱנֶךָּ לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ תכסוף(איוב יד, טו).

בארבעה דברים נתאוה הקדוש ברוך הוא למעשה ידיו,

דאין ״תכסוף״ אלא תאוה,

שנאמר: (שמות רבה (וילנא): כי נכסוף נכספתה,) נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי(תהלים פד, ג).

ואלו הן ארבעה דברים:

הקדוש ברוך הוא סובל את עולמו,

שנאמר: אֲנִי עָשִׂיתִי וַאֲנִי אֶשָּׂא וַאֲנִי אסבול(ישעיה מו, ד);

וצוה לבני קהת שיסבלוהו,

שנאמר: וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן וגו׳(במדבר ז, ט).

ותדע לך שכביכול הוא היה סובלן:

בשעה שעברו (שמות רבה (וילנא): שבאו) לירדן,

שנאמר: וְהַיַּרְדֵּן מָלֵא עַל כׇּל גדודיו(יהושע ג, טו) —

לא היו יכולין בני קהת לעבור.

מה עשה הקדוש ברוך הוא? סבלן,

שנאמר: וְהָיָה כְּנוֹחַ רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים וגו׳(יהושע ג, יג) (שמות רבה (וילנא): אמר רבי ברכיה: הארון סובל את סובליו, ולא הכהנים סבלוהו אלא הוא סבלן, שנאמר: נתקו כפות רגלי הכהנים).

והקדוש ברוך הוא זן את כל העולם — והוא מצוה להקריב:

אֶת קׇרְבָּנִי לַחְמִי לאישי(במדבר כח, ב).

והקדוש ברוך הוא משמר את עולמו,

שנאמר: הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל וגו׳(תהלים קכא, ד);

וצוה לישראל שישמרוהו,

שנאמר: והחונים לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן קֵדְמָה וגו׳(במדבר ג, לח).

מאיר לעולם,

שנאמר: וְהָאָרֶץ הֵאִירָה מכבודו(יחזקאל מג, ב);

ואומר לישראל שיאירו לפניו,

שנאמר: וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ וגו׳.

הוי: לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ תכסוף.

חלק ב

מדרשים מאוחרים

דכסף — על שם התאוה

במדבר רבה, פרשה יג, כ · דרשת הפסוק · ״קרבנו קערת כסף אחת״ · רבי ברכיה: נשיא גד הקריב כנגד מה שאירע במצרים — ״קערת״ כנגד יוכבד שגרשה עמרם, ״כסף״ — שנתאוה להחזירה, כ״כי נכסוף נכספת לבית אביך״, ״אחת״ — מרים אחות אהרן שנתנבאה

הובאה דרשת רבי ברכיה על ״קרבנו קערת כסף אחת״ עד ״הוי כסף אחת״; לפניה בסימן: ״ביום הששי נשיא לבני גד… כנגד יציאת מצרים הקריב נשיא גד״, ואחריה ״שלשים ומאה משקלה״ ושאר הקרבן — יוכבד, משה והזקנים.

״שאל״ לפני ״אל תיקרי קערת״ — מחוק בכתב היד. ״אתוי דדין הוא אתוי דדין״ — כך בכתב היד, מסומן ארמית.

המדרש קורא ״כי נכסוף נכספת לבית אביך״ (בראשית לא, ל; במסורה: נכסף נכספתה), ״ותתצב אחותו מרחוק״ (שמות ב, ד; במסורה: אחתו מרחק).

אמר רבי ברכיה:

התחיל לקרב קרבנו כנגד מה שאירע להם מיום שירדו יעקב ובניו למצרים עד שיצאו.

הדא הוא דכתיב:

קׇרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת(במדבר ז, מג) — כנגד יוכבד אם משה,

שנאמר בה: וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי(שמות ב, א) —

מלמד שגרשה עמרם וחזר ולקחה.

ולכך הקריב קַעֲרַת —

אל תיקרי ״קערת״ אלא ״קרעת״, לפי שנקרעה ממנו.

אתוי דדין הוא אתוי דדיןאתוי דדין הוא אתוי דדין — אותיותיו של זה הן אותיותיו של זה.

כֶּסֶף אַחַת — שנתאוה עמרם להחזירה לאשה על ידי מרים אחות אהרן;

ולכך כתיב כֶּסֶף — על שם התאוה,

כמה דתימר: נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי(תהלים פד, ג),

ואומר: כִּי נכסוף נכספת לְבֵית אָבִיךָ(בראשית לא, ל).

אַחַת — אל תיקרי ״אחת״ אלא ״אחות״:

שבעת שהיתה אחות אהרן נתנבאת ואמרה לאביה שיחזיר אשתו, שעתיד להוליד בן ממנה שיגאול את ישראל.

ועל זה נאמר: וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן וגו׳(שמות טו, כ).

וכי אחות אהרן, ולא אחות משה?

אלא שהיתה נבואתה בעת שהיתה אחות אהרן ולא אחות משה, שעדין לא נולד משה.

ולפיכך, בעת שהושלך ליאור, הלכה וראתה מה אירע למשה ומה יהיה בסוף נבואתה,

כמה דתימר: וַתֵּתַצַּב(שמות ב, ד) אחותו מרחוק.

הוי: כֶּסֶף אַחַת.

תרגום לעבריתאתוי דדין הוא אתוי דדין אותיותיו של זה הן אותיותיו של זה

חילופי נוסח והשלמות

ויקרא רבה, תנחומא, שמות רבה, במדבר רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
ויקרא רבהכתב יד לונדון 340
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
שמות רבהכתב יד ירושלים, הספרייה הלאומית 24°5977
במדבר רבהכתב יד מינכן 97
§§140§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה קמ

עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה

עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה(בראשית לא, לב)

״עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה״ — קללת יעקב יצאה כשגגה מלפני השליט ומתה רחל; לולי בנימין שבבטנה; יהודה ליוסף: הזהר שלא תשחיל לך קללה; יוסף לא נכנס אצל אביו, שכל דבריו גזירות

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בראשית רבה, קהלת רבה, מדרש ילמדנו, פסיקתא רבתי, מדרש עשרת הדברות §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אתרפים לא מצא — קיתונות מצא

בראשית רבה, פרשה עד, יא · דרשת הפסוקים · ״עם אשר תמצא את אלהיך״ עד ״ויחפש ולא מצא את התרפים״ · קללת לבן שיצאה כשגגה, חיפושו באהלים, והתרפים שנעשו קיתונות

״משמשנו״ — השי״ן השנייה הושלמה במאגרים; בתיאודור–אלבק ״דהוה ידע דהיא ממשמשתם״.

״מלפני השליט״ — בכתב היד ״מלפ׳ השל׳״. בתיאודור–אלבק ״והוה כשגגה היוצא מלפני השליט״, ובלי ״ותגנב רחל״; לפני ״למה באהל רחל שני פעמים״ — ״ויצא מאהל לאה ויבא באהל רחל״.

מקבילות: קללת יעקב ״כשגגה שיוצא מלפני השליט״ — קהלת רבה י, ו (להלן, ג); ״באותה שעה נגזרה על רחל מיתה״ — מדרש ילמדנו (להלן, ד) ותנחומא, ויצא טז, בפרשה ויבא אלהים אל לבן הארמי בחלם הלילה; ״לא מיתה אלא מקיללתו שלזקן… והווה כן — כשגגה שיצא מלפני השליט״ — בראשית רבה עד, ה, בפרשה קכט (ותען רחל ולאה), א; ״והיה סבור בדעתו לקלל ללבן וביתו, והלכה הקללה על רחל״ ומשל הרועה — אגדת בראשית, פרק נב, ג, בפרשה קו.

קללת יעקב שהלכה על רחל, ומשל הרועה שהשליך אבן על הזאב ובא האבן על הכבשה (אגדת בראשית, פרק נב, ג) — בפרשה קה (פתיחתא: יזכר אדיריו יכשלו בהליכתם).

עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה(בראשית לא, לב) —

והווה כןוהווה כן — וכך היה — כִּשְׁגָגָה שֶׁיֹּוצָא מִלִּפְנֵי הַשַּׁלִּיט(קהלת י, ה):

וַתִּגְנֹב רָחֵל(בראשית לא, יט), וַתָּמׇת רָחֵל(בראשית לה, יט).

וַיָּבֹא לָבָן בְּאֹהֶל יַעֲקֹב וגו׳(בראשית לא, לג).

בְּאֹהֶל יַעֲקֹב — שהוא אוהלה שלרחל.

וּבְאֹהֶל שְׁתֵּי הָאֲמָהֹות וגו׳.

למה בְּאֹהֶל רָחֵל שני פעמים?

דהוה ידעדהוה ידע — שהיה יודע דהיא משמשנו.

וְרָחֵל לָקְחָה אֶת הַתְּרָפִים(בראשית לא, לד),

בְּכַר הַגָּמָל — בעביטא דגמלאבעביטא דגמלא — בעביט (סל המשא) של הגמל.

וַתֵּשֶׁב עֲלֵיהֶם,

וַתֹּאמֶר אֶל אָבִיהָ אַל יִחַר בְּעֵינֵי אֲדֹנִי וגו׳(בראשית לא, לה).

אמר רבי יוחנן:

תרפים לא מצא — קיתונותקיתונות — כדים, כלי שתייה מצא; נעשו תרפים קיתונות.

תרגום לעבריתוהווה כן וכך היה דהוה ידע שהיה יודע בעביטא דגמלא בעביט (סל המשא) של הגמל קיתונות כדים, כלי שתייה

ביְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאׇזְנֵי אֲדֹנִי — הזהר שלא תשחיל לך קללה

בראשית רבה, פרשה צג, ז · דרשת הפסוק · ״ידבר נא עבדך דבר באזני אדני״ · יהודה ליוסף: יכנסו דברי באזניך — זקנתו של זה, פרעה לקה בנגעים; אמו לא מתה אלא מקללת אביו, ״עם אשר תמצא את אלהיך״ — הזהר שלא תשחיל לך קללה

״אחת״ — בכתב היד ״אחד״; ״שלאביו״ — ״שלאביה״; ״שכם״ — ״שלם״; ״והחרבנוהו״ — ״והחרוהו״; ״בבעל״ — ״בבבעל״. ״שנאמר״ ו״בשביל נקבה״ (פעמיים) — הושלמו במאגרים; ״תשחיל״ — התי״ו הושלמה במאגרים, ונרשם שם ״ישחיל״ כנוסח אחר.

בתיאודור–אלבק ״הזהר שלא תלקה בצרעת… הזהר שלא ישחיל לך קללה אחת ותמות״ (כאן ״ואותו האיש מת״).

מתוך הדרשה על ״ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני״ (בראשית רבה צג, ז); לפניה ״הגשה למלחמה, לפיוס ולתפילה״, ואחריה ״דבר אני מוציא ומכניס״.

יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאׇזְנֵי אֲדֹנִי(בראשית מד, יח) —

יכנסו דבריי באזניך:

זקינתו שלזה — על ידי שמשכה פרעה לילה אחת, לקה הוא וביתו בנגעים,

שנאמר: וַיְנַגַּע יְיָ אֶת פַּרְעֹה(בראשית יב, יז) —

הזהר שלא ילקה אותו האיש בצרעת!

אמו שלזה לא מתה אלא מקללתו שלאביו,

שנאמר: עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ(בראשית לא, לב) —

הזהר שלא תשחילתשחיל — תטיל, תוציא מפיך לך קללה אחת, ואותו האיש מת!

וכן שנים ממנו נכנסו לכרך שכם בשביל נקבה, והחרבנוהו;

להלן בשביל נקבה, כאן בשביל זכר.

חיבת עיין בבעל אכסנייהאכסנייה — אכסניה, מקום לינה שלהקדוש ברוך הוא:

חֹופֵף עָלָיו כׇּל הַיּוֹם(דברים לג, יב) —

על אחת כמה וכמה.

תרגום לעבריתתשחיל תטיל, תוציא מפיך אכסנייה אכסניה, מקום לינה

גכִּשְׁגָגָה שֶׁיֹּוצָא מִלִּפְנֵי הַשַּׁלִּיט — דברים שיצאו מפי צדיקים

קהלת רבה, פרשה י, ו · דרשת הפסוק · ״יש רעה ראיתי תחת השמש כשגגה שיצא מלפני השליט״ · קללת יעקב ומות רחל, בן רבי יהושע בן לוי, רבי ואנטונינוס, ועלי הכהן

״מאן מית קדמוי — או אנא, או את?״ — בכתב היד ״או אנא אנת את״, ובמאגרים ״אנת״ מתוקן ל״או״. ״בריך אלההום״ — בכתב היד ״אלהום״, ובמאגרים נוספה ה״א.

״אלהיהך״ — כך בכתב היד. ״ר׳ ירמיה דשבשבתא״ — בדפוס ״דשבשתא״. ״וכן לא הוה ליה״ (במעשה רבי ואנטונינוס) — כך בכתב היד; בדפוס ״וכן הות ליה״, כבשאר המעשים. ״ולא עוד, אלא הות דין — יהון אנון אמרין כדין״ — בדפוס ״אילו הוה כן, יהון אינון אמרין״.

המדרש קורא ״יש רעה חולה ראיתי״ (במסורה: יש רעה ראיתי; ״רעה חולה״ — ה, יב), ״שיוצא״ (במסורה: שיצא), ״את אלהיהך״ (במסורה: את אלהיך).

הסימן נדפס שלם, שעניין אחד הוא: דברים שיצאו מפי צדיקים ונתקיימו ״כשגגה שיוצא מלפני השליט״.

איכה רבה (בובר), ה, טז — על ״נפלה עטרת ראשנו״: רבי ירמיה ושמואל, ״וכן אמר יעקב ללבן… וכן הוות לה״ (בלי ״ומתה רחל״), בר בריה דרבי יהושע בן לוי (כאן ״בריה״) והלחש ״משום ישו בן פנדרא״, ואנטונינוס ורבי (בלי ״אנטונינוס זעירא בר בריה דאנטונינוס רבא״); אין שם עלי הכהן. ונמזגו חילופיו בדברי יעקב. בכתב יד מינכן של איכה רבה — מעשה רבי ירמיה לבדו.

יֵשׁ רָעָה חולה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ כִּשְׁגָגָה שֶׁיֹּוצָא מִלִּפְנֵי הַשַּׁלִּיט(קהלת י, ה).

יעקב ורחל

כך אמר לו יעקב ללבן (איכה רבה (בובר): וכן אמר יעקב ללבן):

עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אלהיהך לֹא יִחְיֶה(בראשית לא, לב).

וכן הות לה (איכה רבה (בובר): וכן הוות לה) — כִּשְׁגָגָה שֶׁיֹּוצָא מִלִּפְנֵי הַשַּׁלִּיט — ומתה רחל.

בנו של רבי יהושע בן לוי

בריה דרבי יהושע בן לוי הוה ליה חד בלעא.בריה דרבי יהושע… — לבנו של רבי יהושע בן לוי היה דבר בלוע (תקוע בגרונו). הלך והביא אחד מאלו של בן פנדירא להוציא את הבלוע ממנו (בלחש). אמר לו: מה אמרת עליו? אמר לו: פסוק פלוני אחר פסוק פלוני. אמר: נוח היה לו שיקברנו, ולא שיאמר עליו פסוק זה. וכך היה לו — ״כשגגה שיוצא מלפני השליט״.

לבנו של רבי יהושע בן לוי היה דבר בלוע (תקוע בגרונו).

אזל ואייטי חד מן אלין דבר פנדירא לאפוקא בלעיה.

הלך והביא אחד מאלו של בן פנדירא להוציא את הבלוע ממנו (בלחש).

אמר ליה: מה אמרת עלוי?

אמר לו: מה אמרת עליו?

אמר ליה: פסוק פלן בתר פלן.

אמר לו: פסוק פלוני אחר פסוק פלוני.

אמר: הוה ניח ליה דנקבריניה, ולא אמר עלוי הדין פסוקא.

אמר: נוח היה לו שיקברנו, ולא שיאמר עליו פסוק זה.

וכן הוה ליה — כִּשְׁגָגָה שֶׁיֹּוצָא מִלִּפְנֵי הַשַּׁלִּיט.

וכך היה לו — ״כשגגה שיוצא מלפני השליט״.

רבי ירמיה דשבשבתא

רבי ירמיה דשבשבתא נטל עטרה של זית וקשרה בראשו.

שמע שמואל, אמר: ניח הוה דייתרים רישיה, ולא עבד ליה כן.שמע שמואל, אמר:… — שמע שמואל, אמר: נוח היה שיותז ראשו (משוער), ולא שיעשה כך. וכך היה לו — ״כשגגה שיוצא מלפני השליט״.

שמע שמואל, אמר: נוח היה שיותז ראשו (משוער), ולא שיעשה כך.

וכן הוה ליה — כִּשְׁגָגָה שֶׁיֹּוצָא מִלִּפְנֵי הַשַּׁלִּיט.

וכך היה לו — ״כשגגה שיוצא מלפני השליט״.

רבי ואנטונינוס

אנטונינוס זעירא, בר בריה דאנטונינוס רבא, הוה שאיל לרבינו הקדוש.אנטונינוס זעירא… — אנטונינוס הצעיר, בן בנו של אנטונינוס הגדול, היה שואל את רבינו הקדוש. אמר לו: מי ימות קודם — אני או אתה? אמר לו: אני. אמרו לו תלמידיו: רבי, כל העולם מתפללים לחייך הטובים, ואתה אומר כך? אמר להם: אם הגיעה שעתו (של אנטונינוס) — מה יש בה (מה יוכל לעשות)? אם יבוא מלאך המות ליטלו — מה הוא אומר לו: לא באת אצלי (אצל רבי, תחילה) — אינני בא? ולא עוד, אלא אם היה הדבר כך — יהיו הם אומרים כך: ברוך אלוהם של היהודים, אפילו את שעת מיתתם הם יודעים! וכי לא כך היה לו (משוער) — ״כשגגה שיוצא״.

אנטונינוס הצעיר, בן בנו של אנטונינוס הגדול, היה שואל את רבינו הקדוש.

אמר ליה: מאן מית קדמוי — או אנא, או את?

אמר לו: מי ימות קודם — אני או אתה?

אמר ליה: אנא.

אמר לו: אני.

אמרין ליה תלמידוי: רבי, כל עלמא מצלאין לחייך טביא, ואת אמרת הכן?

אמרו לו תלמידיו: רבי, כל העולם מתפללים לחייך הטובים, ואתה אומר כך?

אמר לון:

אמר להם:

אין אתת עונתא — מה אית בה?

אם הגיעה שעתו (של אנטונינוס) — מה יש בה (מה יוכל לעשות)?

אין אתי מלאך המות דיסביניה — מה הוא מימר ליה:

אם יבוא מלאך המות ליטלו — מה הוא אומר לו:

לא אתית לגבי — לית אנא אתי?

לא באת אצלי (אצל רבי, תחילה) — אינני בא?

ולא עוד, אלא הות דין — יהון אנון אמרין כדין:

ולא עוד, אלא אם היה הדבר כך — יהיו הם אומרים כך:

בריך אלההום דיהודאי, אפילו בשעת מיתתהון אינון ידעין!

ברוך אלוהם של היהודים, אפילו את שעת מיתתם הם יודעים!

וכן לא הוה ליה — כִּשְׁגָגָה שֶׁיֹּוצָא.

וכי לא כך היה לו (משוער) — ״כשגגה שיוצא״.

עלי הכהן

דבר אחר:

כִּשְׁגָגָה שֶׁיֹּוצָא — זה עלי הכהן, שאמר לשמואל הנביא:

אין בני יורשין את מקומי — אף את, אין בניך יורשין מקומך.

וכן הות ליהוכן הות ליה — וכך היה לו — כִּשְׁגָגָה שֶׁיֹּוצָא מִלִּפְנֵי הַשַּׁלִּיט.

תרגום לעבריתוכן הות ליה וכך היה לו

דבאותה שעה נגזרה על רחל מיתה

מדרש ילמדנו (ילקוט תלמוד תורה), לבראשית לא, לב · דרשת הפסוק · ״לא יחיה״ · ״לא יחיה״ — באותה שעה נגזרה על רחל מיתה, ולולי בנימין שבבטנה

בתי מדרשות ח״א (סח) — כלשונו, ״בנימן״.

מקבילה: תנחומא, ויצא טז — ״השיבו: עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה. באותה שעה נגזרה על רחל מיתה״, בלי ״לולי בנימין״; בפרשה ויבא אלהים אל לבן הארמי בחלם הלילה.

לֹא יִחְיֶה(בראשית לא, לב) —

באותה שעה נגזרה על רחל מיתה,

לולי בנימין שהיה בבטנה.

הכל דבריו של אבא גזירות הן

פסיקתא רבתי, פסקא ג · דרשת הפסוק · ״ויאמר ליוסף הנה אביך חלה״ · מי אמר ליוסף שאביו חולה? — יוסף לא נכנס אצל אביו בכל שעה, שלא ישאלנו על מעשה אחיו ויקללם: כל דבריו גזירות — אמר ללבן ״עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה״ ומתה אמו

״הקדש״ — בכתב היד ״הקש״ נמחק ונכתב ״הקדש״. ״ויש אומרים״ (השלישי) — בגליון. ״קיריוסיס״ — קריאה מסופקת (״קיראסיס״), ולפניו ״קירו״ מחוק; בדפוס איש שלום ״קריוסי״. ״שקיללם״ — אותיות מסומנות בכתב היד; ״אלהיך״ — בכתב היד ״אלה׳״.

לפניה בפסקה: ״פן תדבקני הרעה״ — לוט והצרפית, ו״שלשה דברים הירהר יוסף בלבו״; אחריה ״ויגד ליעקב… ויתחזק ישראל״.

וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף(בראשית מח, א) — מי אמר לו שאביו חולה?

יש אומרים: ברוח הקדש ראה.

ויש אומרים: בלהה אמרה, שהייתה משמשת יעקב — כיון שחלה, באה ואמרה ליוסף.

ויש אומרים: בנימן הודעו.

ויש אומרים: קיריוסיסקיריוסיס — ממונים, שומרים הושיב יוסף בפלטריןבפלטרין — בארמון — כיון שהרגיש ביעקב שחולה, באו והודעו ליוסף.

והרי כל שבחו של יוסף שהיה מפליג על כבוד אביו ולא נכנס אצלו בכל שעה —

שאילולי שבאו אחרים ואמרו לו שאביו חולה, לא היה יודע!

אלא להודיע צדקו, שלא רצה להתייחד עם אביו, שלא יאמר לו: היאך עשו כך אחיך? ויקללם.

אמר יוסף:

יודע אני צדקו של אבא — כל דבריו גזירות הן:

אמר ללבן: עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה(בראשית לא, לב) — ומתה אמו.

ואני בא לומר לו שקיללם — יקללם, ונמצאתי מחריב את העולם,

שלא נברא העולם אלא בשביל השבטים.

לפיכך לא היה הולך אצל אביו בכל שעה.

וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף.

תרגום לעבריתקיריוסיס ממונים, שומרים בפלטרין בארמון

חלק ב

מדרשים מאוחרים

וכמה עון גנבה גורם

אוצר מדרשים, מדרש עשרת הדברות, מ · דרשה · ״לא תגנב״ · עון הגנבה: אדם וחוה שפשטו ידיהם בפרי האילן — ארבעים קללות; ורחל אף על פי שגנבה את התרפים למנוע את אביה מעבודה זרה — לא נקברה במערת הצדיקים, על שאמר יעקב ״עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה״

בדבור השמיני, ״לא תגנוב״, אחרי מעשה הסוחר והארנקי.

בא וראה כמה עון גנבה גורם:

נאים נעשו מכוערים,

שמחים נעשו עצבים,

רמים נעשו שפלים,

לבושים נעשו ערומים.

שהרי אדם וחוה — עשר חופות נעשו להם בגן עדן, כולן מאבנים טובות ומרגליות;

ועל שפשטו ידיהם בגנבת פרי האילן שיודע טוב ורע — קצף עליהם הקדוש ברוך הוא, והביא לעולם ארבעים קללות:

עשר על האדם,

ועשר על חוה,

ועשר על הנחש,

ועשר על האדמה.

וגם רחל אמנו, אף על פי שגנבה את התרפים כדי למנוע את אביה מעבודה זרה — אף על פי כן גרם לה העון שלא תקבר במערת הצדיקים,

על שם שאמר יעקב: עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה(בראשית לא, לב).

לכך אל יפשוט אדם את ידו בגנבה ולא בגזל, כי אם ביגיעתו ומזיעת כפיו.

אם עושה כן — אשריו בעולם הזה ואשריו לעולם הבא,

שנאמר: יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ(תהלים קכח, ב) —

אַשְׁרֶיךָ — בעולם הזה,

וְטוֹב לָךְ — לעולם הבא.

חילופי נוסח והשלמות

בראשית רבה, קהלת רבה, מדרש ילמדנו, פסיקתא רבתי, מדרש עשרת הדברות. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אש— (הוספה)
באחתאחד
בשלאביושלאביה
בשנאמר— (הוספה)
בת— (הוספה)
בשכםשלם
בבשביל נקבה— (הוספה)
בוהחרבנוהווהחרוהו
בנקבה— (הוספה)
בבבעלבבבעל
גאואנת
גאלההוםאלהום

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
בראשית רבהפרשה עד: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית), עם השלמה מכתב יד וטיקן 60; פרשה צג: כתב יד וטיקן 30 (יד ראשונה)
קהלת רבהכתב יד וטיקן 291
מדרש ילמדנובתי מדרשות ח״א, מהדורת ורטהיימר
פסיקתא רבתיכתב יד פרמה 3122
אוצר מדרשיםמהדורת אייזנשטיין
§§141§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה קמא

כי דרך נשים לי

כִּי דֶרֶךְ נָשִׁים לִי(בראשית לא, לה)

״כי דרך נשים לי״ — הפרסיים קוראים לנדה ״דשתנא״; לשעבר היו האנשים רואים דמים עד שעמדה רחל ואמרה ״כי דרך נשים לי״; ״דרכם״ — לשון אשה; רחל שגנבה את התרפים ונתנה אותם בכר הגמל

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בבלי, תנחומא, תנחומא בובר, אגדת בראשית, מדרש חסרות ויתרות §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אכמאן קרו פרסאי לנידה דשתנא

בבלי עבודה זרה פרק ב, כד ע״ב · סוגיא · הפרסיים קוראים לנדה ״דשתנא״ — מ״כי דרך נשים לי״

״(רב אשי)״ — מחיקת מגיהי דפוס וילנא; בכל העדים: ״רב אשי אמר״ (דפוס ונציה, כ״י מינכן 95, כ״י פריז 1337). לפניו אמירה כמותה: ״אמר רב: כמאן קרו פרסאי לספרא דביר? מהכא: ושם דביר לפנים קרית ספר״ (בכ״י מינכן 95: ״רבא״; בכ״י פריז 1337: ״רב אדא״); אחריו: ״וידום השמש… הלא היא כתובה על ספר הישר״ — ענין אחר.

(רב אשי) אמר: כמאן קרו פרסאי לנידהכמאן קרו פרסאי לנידה — כדברי מי (על פי מה) קוראים הפרסיים לנדה דשתנא (כ״י פריז 1337: דסתנא)?

רש״י דשתנא — נוטריקון ד׳ דרך ש׳ נשים.

מהכאמהכא — מכאן: כִּי דֶרֶךְ נָשִׁים לִי(בראשית לא, לה).

תרגום לעבריתכמאן קרו פרסאי לנידה כדברי מי (על פי מה) קוראים הפרסיים לנדה מהכא מכאן

בעד שעמדה רחל ואמרה: כי דרך נשים לי

תנחומא, מצורע ט · דרשת הפסוק · ״ואשה כי יזוב זוב דמה״ · למה ״אשה״ ולא איש? לשעבר נהגה הזיבה באנשים ובנשים, וטומאת האיש קשה; היו האנשים רואים דמים, עד שעמדה רחל ואמרה ״כי דרך נשים לי״

הובאה הדרשה הראשונה שבפסקה, עד ״לכך נאמר: ואשה כי יזוב״; אחריה ״ואשה כי יזוב — כך שנו רבותינו: על שלש עבירות נשים מתות…״ — דרשה אחרת, במדרש דרבי יצחק לפרשת בראשית (וייצר — חלתו של עולם).

״[תהיה]״ — הושלם כפסוק (ויקרא טו, ג); בכתב היד הפסוק נקטע ב״רר בשרו״. המדרש קורא ״טומאתו״ (במסורה: טמאתו).

תנחומא בובר, מצורע טז (בדפוס בובר; אינו בכתב יד אוקספורד) — כלשונו, ונמזגו חילופיו; ״[ואמרה]… [ונתן לה]״ — בסוגרי המהדיר.

פתרון תורה (למצורע, ״איש כי יהיה זב״) — ״רבי מאיר אומר: קשה טומאתו של איש מטומאתה של אשה… ולשעבר היו רואין אותן מן האיש, עד רחל שאמרה: כי דרך נשים לי, ונתנה לה דרכן של נשים״, ואחריו ״האשה אינה מצטרעת בבשרה…״.

וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ(ויקרא טו, כה).

למה אִשָּׁה, ואין איש?

לשעבר היתה נוהגת באנשים ובנשים,

שנאמר: אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ וגו׳(ויקרא טו, ב).

רבי מאיר אומר:

טומאת האיש היתה קשה (תנחומא בובר: חמורה) מטומאת האשה.

למה?

שטומאת אשה — סימן לבנים הוא;

אבל של איש — צער הוא:

וְזֹאת תִּהְיֶה טומאתו בְּזוֹבוֹ רָר בְּשָׂרוֹ(ויקרא טו, ג) (תנחומא בובר: את זובו או החתים בשרו מזובו) — שחתום וסגור.

לשעבר היו האנשים רואים דמים, עד שעמדה רחל ואמרה: כִּי דֶרֶךְ נָשִׁים לִי(בראשית לא, לה) (תנחומא בובר: ונתן לה).

לכך נאמר: וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב.

גוַיַּרְא יְיָ כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ — דינם של רשעים בגיהנם

תנחומא בובר, בראשית לג · ילמדנו · שנים עשר חודש באש ובשלג, ודור המבול שנידון במידה שחטא — ברבה

״כך דינן של אילו באש ובשלג. מניין?״ — בגליון ביד שנייה (״דינן״ — תיקון מאגרים ל״דינם״). ״קמיסמסין״ — אחריו בכתב היד פירוש: ״פי׳ כתובות״, ואינו בטקסט. ״ארחות״ (בפסוק) — בכתב היד ״ארחו׳״. ״נפשותיהן״ — אותיות מסופקות בכתב היד.

המדרש קורא ״בחומו נדעכו״, ״אורח כנשים״, ״כל מעיינות״ (במסורה: בחמו, ארח, מעינת).

מקבילות: משנה עדיות ב, י — ״משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש, שנאמר: והיה מדי חדש בחדשו״ (מדברי רבי עקיבא). ״מכל אשר בחרו — זכור ובהמה״ ו״דור המבול לא נמחו מן העולם עד שכתבו גמומוסיות לזכור ולבהמה״ — בראשית רבה כו, בשם רבי חונא בשם רבי יוסי (כאן: רבי הונא בשם רבי אידי; ולעיל, סימן כא, רבי יהודה בר אידי). ״מהו רבה… כמה שחטאו ברבה כך אני נפרע מהם ברבה״ — סנהדרין פרק יא, קח ע״א: ״אמר רבי יוחנן: דור המבול ברבה קלקלו, וברבה נידונו״. ״תשלג בצלמון״ בשם חזקיה — לעיל, סימן כה.

הובא בשביל ״וכן דרכם — שנאמר: כי דרך נשים לי״; הילמדנו נדפס שלם, שעניין אחד הוא מן ״כמה דינם של רשעים בגיהנם״ ועד ״וירא יי כי רבה״, וכולו גם במדרש דרבי יצחק לפרשת בראשית.

וַיַּרְא יְיָ כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ(בראשית ו, ה).

ילמדינו רבינו: כמה דינם של רשעים בגיהנם?

כך שנו רבותינו: משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש(משנה עדיות ב, י).

זה מן המשנה. מן המקרא מניין?

דכתיב: וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחׇדְשׁוֹ(ישעיה סו, כג) — מאותו חודש לאותו חדש, שנים עשר חדשים;

שנאמר: מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ(אסתר ג, ז).

באש ובשלג

ובמה הם נידונין? באש ובשלג, שנאמר: לֹא תִירָא לְבֵיתָהּ מִשָּׁלֶג(משלי לא, כא).

זהו גיהנם: ונוטלין אותו מן השלג, ומקלעיןומקלעין — ומשליכים (כאבן בקלע) אותו לתוך האש.

אמר דוד: וַיַּעֲלֵנִי מִבּוֹר שָׁאוֹן מִטִּיט הַיָּוֵן(תהלים מ, ג).

ולמה נקרא שמו טיט היון?

שהן נוטלים אותן ומשליכין אותן לאש — והן צווחין: וויווי — אוי (צעקת כאב)!

ואחר כך הן מקלעים אותם לשלג — והן צווחין: ווי!

לכך נקרא שמו היוון: מקום שאומרים שם ווי ווי.

והיכן משלימים את נפשותיהן?

אמר חזקיה בריה דרבי חייאבריה דרבי חייא — בנו של רבי חייא:

בתוך השלג, שנאמר: תַּשְׁלֵג בְּצַלְמוֹן(תהלים סח, טו).

משפט דור המבול

ומה ראית להקיש משפט רשעים בגיהנם ומשפט דור המבול?

שכשם שדינם של אילו באש ובשלג — כך דינן של אילו באש ובשלג.

מניין? שנאמר: בְּחֻומּוֹ נִדְעֲכוּ מִמְּקוֹמָם(איוב ו, יז).

ובשלג מניין? שנאמר: וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ(בראשית ז, יב).

במידה שאדם מודד

ולמה כך? אלא במידה שאדם מודד בה — מודדין לו.

ראה מה כתיב: וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם(בראשית ו, ב) — אילו הבתולות;

כִּי טֹבֹת — אילו הפנויות;

וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים — אילו נשי אנשים;

מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ — אף על הזכור ועל הבהמה.

אמר רבי הונא בשם רבי אידי:

לא נתחתם גזר דינם של דור המבול עד שכתבו קמיסמסיןקמיסמסין — שטרי נישואין, כתובות לזכר ולבהמה.

לפיכך באו עליהן המים כמין אשה, שנאמר: יִלָּפְתוּ אׇרְחוֹת דַּרְכָּם(איוב ו, יח).

ואין יִלָּפְתוּ אלא אשה, שנאמר: וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ וַיִּלָּפֵת(רות ג, ח);

ואין אׇרְחוֹת אלא אשה, שנאמר: אֹורַח כַּנָּשִׁים(בראשית יח, יא);

וכן דַּרְכָּם — שנאמר: כִּי דֶרֶךְ נָשִׁים לִי(בראשית לא, לה).

הוי אומר: במה שחטאו בו — נפרע מהם.

תהום רבה

תדע לך שכן הוא: ראה מה כתיב: בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כׇּל מַעְיְינֹות תְּהוֹם רַבָּה(בראשית ז, יא).

מהו רַבָּה?

אלא אמר הקדוש ברוך הוא: כמה שחטאו ברבה — כך אני נפרע מהם ברבה.

מניין? ממה שקראו בעניין:

וַיַּרְא יְיָ כִּי רַבָּה וגו׳.

תרגום לעבריתקמיסמסין שטרי נישואין, כתובות ווי אוי (צעקת כאב) ומקלעין ומשליכים (כאבן בקלע) בריה דרבי חייא בנו של רבי חייא

דקוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ יְיָ — פנו עבודה זרה

אגדת בראשית, פרק סח, א · פתיחתא · ״קול קורא במדבר״ — המבקש מרגלית במקום שאבדה; ״פנו״ — עבודה זרה, כלבן לאליעזר; ״ומקום לגמלים״ — רחל והתרפים; משה ומשיח; ״ונגלה כבוד יי״

קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ יְיָ יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ כׇּל־גֶּיא יִנָּשֵׂא וְכׇל־הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה וְנִגְלָה כְּבוֹד יְיָ וְרָאוּ כׇל־בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי יְיָ דִּבֵּר(ישעיה מ, ג–ה)

״בנוהג [שבעולם]״ — בכתב היד ״שבמדבר״, ונמחק ותוקן בגליון ״שבעולם״. ״אמר להם: [עקרו] עבודה זרה מביניכם״ — ״עקרו״ מסומן בכתב היד, ואחריו כפל ״אמר לו לבן: כבר עקרתי אותה״ שנמחק. ״הלכו[ת]״ — התי״ו בגליון. ״ה[ת]רפים״ — תיקון מאגרים. ״[ואחר כך]״ — הושלם במאגרים.

״חגאי״ — כך בכתב היד (במסורה: חגי). המדרש קורא ״ויקבור אותו בגאי״ (במסורה: ויקבר אתו בגי), ״ימותו״, ״ותשימם״, ״העקוב״, ״חוטר״, ״יוצאות״, ״תסתירני… מרוכסי״ (במסורה: תסתירם… מרכסי), ״הנה יי נצב על חומה״ (במסורה: אדני… חומת), ״ראיתי את יי״ (במסורה: אדני), ״והתנביא״ (עזרא ה, א: והתנבי). ״[וירא] ראשית לו״ — בכתב היד ״והיה״ (מסומן ״כך״), ותוקן כמקרא.

בדפוס (מהדורת בובר): ״אמר להן: פנו עבודה זרה מבתיכם״; ״רכב חמור — זה משיח, רכב גמל — זה נבוכדנצר״; אחרי ״כל גיא ינשא״ נוסף ״שאין אתם מתיראין עוד מן העונות, שנאמר: ראי דרכך בגיא״, ואחריו ״דבר אחר: כל גיא ינשא — מנשא אני את משה״.

הפסקה היא הפתיחה של פרשת נביאים שבסדר (״בשנת שתים לדריוש״); אחריה ״דבר אחר: בשנת שתים לדריוש… כל מה שאירע ליוסף אירע לציון״ — ענין אחר.

הפתיחתא נדפסה גם במדרש דרבי יצחק לפרשת חיי שרה (ויאמר בוא ברוך יי); כאן בשביל ״ומקום לגמלים — רחל, העתידה לגנוב… ותשימם בכר הגמל״.

בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ בַּחֹדֶשׁ הששי בְּיוֹם אחד לַחֹדֶשׁ הָיָה דְבַר יְיָ בְּיַד חגאי הַנָּבִיא(חגי א, א).

זה שאמר הכתוב:

קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ יְיָ וגו׳(ישעיה מ, ג),

כׇּל גֶּיא יִנָּשֵׂא וְכׇל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ וְהָיָה העקוב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה(ישעיה מ, ד),

וְנִגְלָה כְּבוֹד יְיָ וגו׳(ישעיה מ, ה).

קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר —

אמר רבי לוי:

למה ״במדבר״?

אלא בנוהג שבעולם: מי שהיה בידו מרגלית ואבדה — היכן הוא מבקש? לא במקום שאבדה?

כך הקדוש ברוך הוא אבד את ישראל,

שנאמר: בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם ימותו(במדבר יד, לה);

ולשם הולך ומבקשם,

שנאמר: קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ יְיָ וגו׳.

ומה יש לנו לפנות?

אמר להם: עקרו עבודה זרה מביניכם.

שכן אליעזר אומר ללבן: מתירא אני ליכנס לכאן מפני עבודה זרה.

אמר לו לבן: כבר עקרתי אותה בשבילך,

שנאמר: וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת(בראשית כד, לא).

אמר לו לבן: אין רבקה גונבת עבודה זרה.

ומי גונבת עבודה זרה? — וּמָקוֹם לַגְּמַלִּים:

רחל, העתידה לעמוד — גונבת ונותנת אותם במקום הגמלים,

שנאמר: וְרָחֵל לָקְחָה אֶת הַתְּרָפִים(בראשית לא, לד) אשר לאביה ותשימם בְּכַר הַגָּמָל וַתֵּשֶׁב עֲלֵיהֶם.

דבר אחר:

וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת — מצלמו של מנשה.

ואימתי? כשבא נבוכדנאצר להחריבה, שנמשל כגמל,

שנאמר: והנה רֶכֶב צֶמֶד פָּרָשִׁים רֶכֶב חֲמוֹר רֶכֶב גָּמָל(ישעיה כא, ז) — זה נבוכדנאצר.

שביום שהחריב נבוכדנאצר את הבית — נולד משיח,

שנאמר: וְהַלְּבָנוֹן בְּאַדִּיר יִפּוֹל(ישעיה י, לד), וְיָצָא חוטר מִגֵּזַע יִשָׁי וגו׳(ישעיה יא, א).

יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה —

ישרו עצמיכם כאותן ששריתי למי שהיו בארץ ערבה ושוחה.

יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה — למי? מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ.

כׇּל גֶּיא יִנָּשֵׂא —

מנשא את משה, אותו שנקבר בגיא,

שנאמר: ויקבור אותו בגאי בְּאֶרֶץ מוֹאָב(דברים לד, ו).

משל לחכם שמסר בנו לסופר

משל לחכם שמסר בנו לסופר ללמוד תורה, הלכות ומדרשות.

באו למנותו חכם.

אמר אביו: נשבע אני שאין בני נתמנה חכם עד שיבא ויקדשנו.

כך מסר הקדוש ברוך הוא למשה, ולמד אותן הכל,

שנאמר: רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים וגו׳(דברים ד, ה).

והמשיח בא לגאול אותן,

והקדוש ברוך הוא אומר לו: נשבע אני שאין בני נגאלין עד שיבא משה רבן,

שנאמר: וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ(דברים לג, כא).

למה? שאני מנשאו, שנאמר: כׇּל גֶּיא יִנָּשֵׂא.

וְכׇל הַר וְגִבְעָה — אלו המלכיות,

שנאמר: וָאֶשָּׂא עֵינַי וארא וְהִנֵּה אַרְבַּע מַרְכָּבוֹת יוצאות מִבֵּין וגו׳(זכריה ו, א).

וְהָיָה העקוב לְמִישׁוֹר — זה יצר הרע,

שנאמר: עקוב הַלֵּב מִכֹּל וגו׳(ירמיה יז, ט).

וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה — אלו בני אדם הרשעים,

שכן דוד אומר: תסתירני בְּסֵתֶר פָּנֶיךָ מרוכסי אִישׁ וגו׳(תהלים לא, כא).

ואחר כך וְנִגְלָה כְּבוֹד יְיָ.

לפי שבעולם הזה הנביאים מתנבאים:

זה אומר: ראיתי את יי במזבח, שנאמר: רָאִיתִי אֶת יי נִצָּב עַל הַמִּזְבֵּחַ(עמוס ט, א);

יחזקאל אומר: הָיֹה הָיָה דְבַר יְיָ אֶל יְחֶזְקֵאל בֶּן בּוּזִי וגו׳(יחזקאל א, ג);

עמוס אומר: בחומה, שנאמר: הִנֵּה יי נִצָּב עַל חומה אֲנָךְ(עמוס ז, ז);

והתנביא חַגַּי(עזרא ה, א) נביאה וגו׳ —

אבל לעתיד לבא הכל רואין אותו, שנאמר: וְנִגְלָה כְּבוֹד יְיָ.

חלק ב

מדרשים מאוחרים

הכי לוא אוכל לקום מפניך

מדרש חסרות ויתרות (בתי מדרשות ח״ב), מ · דרשת הכתיב · ״לוא״ מלא · כל ״לא״ שבתורה חסר וי״ו חוץ משנים — ״כי לוא אוכל לקום מפניך״: לא בשביל זהב התרפים גנבתי, אלא שקנאתי להקדוש ברוך הוא

״בר מן ב׳״ — השני אינו מפורש כאן.

כל ״לא״ שבתורה חסר וי״ו, בר מן שניםבר מן שנים — חוץ משנים:

כִּי לוֹא אוּכַל לָקוּם מִפָּנֶיךָ(בראשית לא, לה) —

אמרה לו: אבא, לא בשביל שאני צריכה לזהב תרפים שלך גנבתי אותן,

אלא שקנאתי להקדוש ברוך הוא.

תרגום לעבריתבר מן שנים חוץ משנים

חילופי נוסח והשלמות

בבלי, תנחומא, תנחומא בובר, אגדת בראשית, מדרש חסרות ויתרות. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
בתהיה— (הוספה)
גדינןדינם
דשבעולםשבמדבר
דעקרו— (הוספה)
דתְּ— (הוספה)
דת— (הוספה)
דויראוהיה
דואחר כך— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
תנחומא בוברכתב יד אוקספורד 154
אגדת בראשיתכתב יד אוקספורד 2340
מדרש חסרות ויתרותבתי מדרשות ח״ב, מהדורת ורטהיימר
§§142§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה קמב

ויחר ליעקב וירב בלבן

וַיִּחַר לְיַעֲקֹב וַיָּרֶב בְּלָבָן(בראשית לא, לו)

קפדנותן של אבות: יעקב מריב בלבן ״מה פשעי מה חטאתי״, ולא נמצא בידו אפילו מחט; לבן מעיד ביעקב לעתיד לבא שלא נחשד על הגזל

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בראשית רבה, פסיקתא דרב כהנא, בבלי, מדרש תהלים, אוצר מדרשים §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אקפדנותן של אבות וענותנותן של בנים

בראשית רבה, פרשה עד, יב · דרשת הפסוקים · ״ויחר ליעקב וירב בלבן״ עד ״כי דלקת אחרי״ · קפדנותם של אבות וענוותנותם של בנים: יעקב מול לבן ודוד מול שאול

״ויחר יעקב״ — כך בכתב היד (מסומן במאגרים ״כך״; במסורה ״ליעקב״). ״חגיי״ — החי״ת הושלמה במאגרים; ״קופדנותן״ — הדל״ת הושלמה במאגרים; ״ענותנותן״ — בכתב היד ״ענוונותן״, ותוקן במאגרים.

אחרי פתיחת הדרשה קיצר הסופר, ובין סימני $ כתב ״גרש, בשמעו ׳מה מצאת מכל כלי׳ וגו׳״. דברי הסופר נשארו במקומם, והחסר — מ״קפדנותן של אבות מנין״ עד ״כי מבקש את נפשי״ — הושלם בסוגריים הכפולים מכתב יד וטיקן 60; מ״ברם הכה כי דלקת אחרי״ — שוב וטיקן 30. בוטיקן 60 ״ענוונונן״ (ובמאגרים ״ענוותונן״, מסומן ״כך״), ונוסח כתיאודור–אלבק ״ענותנותן״; קיצוריו (״מנ׳״, ״ליע׳ ויר׳״, ״פצעי׳״, ״אל׳״, ״מצ׳ מ׳ כלי בי׳״, ״משש׳״, ״ויא׳״, ״דמי׳״) נפתחו.

מקבילות: פסיקתא דרב כהנא, שמעו, א (להלן, ב) ומדרש שמואל כב, ה (קריאותיו בפנים); וכן בתנחומא (ורשא), ויצא יג (בפרשה ״את עניי ואת יגיע כפי ראה אלהים״).

בתיאודור–אלבק ״ר׳ עזריה ר׳ יונתן בן חגי ור׳ יצחק בר מריון ותנו לה בשם ר׳ חננא בר יצחק״, ״לא אלא דברי פיוסים״, ״מזכיר שפיכות דמים בפיוסו״. המדרש קורא ״מניות ברמה״ (כקרי; הכתיב: מנוות) ו״לפני יונתן״ (במסורה: יהונתן).

מדרש שמואל כב, ה פותח בפסוק ״ויברח דוד מניות ברמה״ (שמואל א כ, א), ושם ״רבי זכריה ורבי יונתן בר חגי בשם רבי יצחק בר מדיון״, והמשל בשם רבה; ״קופנדותן״ — כך בדפוס הראשון (מסומן ״כך״ במאגרים); ״שלא״ — האל״ף מסופקת שם. אין שם ״גרש, בשמעו ׳מה מצאת מכל כלי׳״, ״יעקב מפייס את חמיו: ׳כי מששת את כל כלי מה מצאת מכל כלי ביתך׳״ ו״ברם הכה: ׳כי דלקת אחרי׳״, ופסוק דוד שם ״ויברח דוד מניות ברמה וגו׳״ בלבד.

וַיִּחַר יעקב וַיָּרֶב בְּלָבָן וגו׳(בראשית לא, לו).

רבי עזריה ורבי יונתן בר חגיי ורבי יצחק בר מריון, ותני להותני לה — ושונים אותה בשם רבי חננא בר יצחק:

קופדנותן שלאבות, ולא ענותנותן שלבנים (מדרש שמואל: מענוותנותן של בנים).

גרש, בשמעו מַה מָּצָאתָ מִכֹּל כְּלֵי וגו׳(בראשית לא, לז).

קפדנותן של אבות

קפדנותן של אבות מנין? (מדרש שמואל: קפדנותן של אבות — מיעקב:)

וַיִּחַר לְיַעֲקֹב וַיָּרֶב בְּלָבָן וגו׳.

את סבור שמא מכות או פצעים היו שם? אינן אלא דברי פיוסים: (מדרש שמואל: את סבור שמא מכות ופצעים היו? והלא לא היה שם אלא דברי פיוסין!)

יעקב מפייס את חמיו:

כִּי מִשַּׁשְׁתָּ אֶת כׇּל כֵּלַי מַה מָּצָאתָ מִכֹּל כְּלֵי בֵיתֶךָ!

אמר רבי סימי:

חתן שהוא דר אצל חמיו — אפשר לו שלא להנות ממנו אפילו כלי אחד, אפילו סכינה אחת? (מדרש שמואל: בנוהג שבעולם, אדם הולך לבית חמיו — אפשר שלא ליטול בידו מאומה?)

ברם הכא: כִּי מִשַּׁשְׁתָּ אֶת כׇּל כֵּלַי — אפילו מחט, אפילו צינורא. (מדרש שמואל: ברם הכא — אפילו מחט או צנורה לא עלת בידו.)

ענותנותן של בנים

ולא ענותנותן של בנים מנין? מדוד: (מדרש שמואל: ענוותנותן של בנים — מדוד:)

וַיִּבְרַח דָּוִד מִנָּיוֹת בָּרָמָה וַיָּבֹא וַיֹּאמֶר לִפְנֵי יונתן מֶה עָשִׂיתִי מֶה עֲוֺנִי וּמֶה חַטָּאתִי לִפְנֵי אָבִיךָ כִּי מְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשִׁי(שמואל א כ, א).

מזכיר שפיכות דמים בתוך פיוסו: כִּי מְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשִׁי; (מדרש שמואל: מזכיר שפיכות דמים בפיוסו.)

ברם הכהברם הכה — אבל כאן: כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי.

תרגום לעבריתותני לה ושונים אותה ברם הכה אבל כאן

בלָכֵן אַנְשֵׁי לֵבָב שִׁמְעוּ לִי

פסיקתא דרב כהנא, פסקא שמעו, א · פתיחתא ראשונה · מה מצאו אבותיכם בי עול: יי מוכיח את בניו בלשון יעקב

לָכֵן אַנְשֵׁי לֵבָב שִׁמְעוּ־לִי חָלִלָה לָאֵל מֵרֶשַׁע וְשַׁדַּי מֵעָוֶל(איוב לד, י)

מקבילה: בראשית רבה עד, יב (לעיל, א) — שם ״רבי עזריה ורבי יונתן בר חגיי ורבי יצחק בר מריון, ותני לה בשם רבי חננא בר יצחק״, והמשל ״חתן שהוא דר אצל חמיו… אפילו מחט, אפילו צינורא״ בשם רבי סימי; כאן החתימה בירמיה ב, ה.

קפדנותן של אבות ולא ענוותנותן של בנים; יעקב, שלא נמצא בידו אפילו מחט — ובלשון שהוכיח את חמיו, ״מה מצאת״, מוכיח הקדוש ברוך הוא את בניו: ״מה מצאו אבותיכם בי עול״

קפדנותן של אבות

לָכֵן אַנְשֵׁי לֵבָב שִׁמְעוּ לִי, חָלִילָה לָאֵל מֵרֶשַׁע וְשַׁדַּי מֵעָוֶל(איוב לד, י).

רבי עזריה, רבי יונתן בר חגי בשם רבי שמואל בר רב יצחק:

קופדנותן של אבות — מאבינו יעקב:

וַיִּחַר לְיַעֲקֹב וַיָּרֶב בְּלָבָן, וַיַּעַן יַעֲקֹב וגו׳(בראשית לא, לו).

ולא ענותנותן של בנים — מדוד:

וַיִּבְרַח דָּוִד מִנָּיוֹת בָּרָמָה, וַיָּבֹא וַיֹּאמֶר לִפְנֵי יְהוֹנָתָן, מֶה עָשִׂיתִי, מֶה עֲוֺנִי, מה חַטָּאתִי לִפְנֵי אָבִיךָ וגו׳(שמואל א כ, א) —

מזכיר שפיכות דמים בפייוסו.

אפילו מחט לא נמצא בידו

אמר רבי סימון:

בנוהג שבעולם, חתן דר אצל חמיו ועובר לצאת מבית חמיו —

איפשר שלא ימצא בידו אפילו דבר קל?

וזה — אפילו מחט, אפילו סכין לא נמצא בידו,

הדא הוא דכתיב:

כִּי מִשַּׁשְׁתָּ אֶת כׇּל כֵּלַי, מַה מָּצָאתָ מִכֹּל כְּלֵי בֵיתֶךָ וגו׳(בראשית לא, לז).

אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, בלשון שהוכחת את חמיך — בו בלשון מוכיח אני את בניך:

כֹּה אָמַר יְיָ, מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי(ירמיה ב, ה).

גמי שעסק בה יבא ויטול שכרו

בבלי עבודה זרה פרק א, ב ע״א – ג ע״ב · סוגיא · לעתיד לבא: ספר תורה בחיקו; ״ולאום מלאום יאמץ״ — כל אומה וסופריה; רומי ופרס; ״יתנו עידיהם ויצדקו״; מצוה קלה וסוכה שמה; ״יושב בשמים ישחק״

הדרשה כולה, מ״דרש רבי חנינא בר פפא״ ועד ״אין שחוק לפני הקדוש ברוך הוא אלא אותו היום בלבד״; לפניה ״אלא אמר רב הונא בריה דרב יהושע: מאן דאמר עידיהן — מהכא״ (סוף המחלוקת ״אידיהן / עידיהן״), אחריה ״איכא דמתני להא דרבי יצחק אהא דתניא, רבי יוסי אומר״ — ענין אחר (הגרים לעתיד לבא).

״אומות העולם״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עובדי כוכבים״.

״גוי״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עובד כוכבים״.

״גוי״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עובד כוכבים״.

״הגוים״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״[העובדי כוכבים]״ (בסוגריים מרובעים, הוספת המגיהים); בכ״י מינכן 95, בכ״י פריז 1337 ובדפוס ונציה: ״אומ׳ לפניו״, בלי שם הנושא.

״עבודה זרה״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עבודת כוכבים״.

״ואמר רבי שמעון בן לקיש״ — בדפוס וילנא: ״(דאר״ש) בן לקיש״; כדפוס ונציה ובכ״י פריז 1337: ״ואמ׳ ר׳ שמעון בן לקיש״; בכ״י מינכן 95: ״וא׳ ריש לקי׳״.

הוספות מגיהי וילנא בסוגריים מרובעים: ״[ומניחו]״ (בכ״י פריז 1337: ״ומניחו״, בכ״י מינכן 95: ״ויניחהו״, אינו בדפוס ונציה); ״[וגו׳]״ ×2 (בכ״י פריז 1337: ״ויאספו לאומים״; בכ״י מינכן 95: ״דבר יום ביומו״); ״[בהדי הדדי]״ (בכ״י פריז 1337); ״[מיד]״ (בכ״י מינכן 95 ובכ״י פריז 1337); ״[שנאמר מי בכם יגיד זאת]״ (בכ״י פריז 1337); ״[בשר]״ (בכ״י מינכן 95); ״[אלא כך]״ ו״לפני [הקדוש ברוך הוא]״ (בכל העדים: ״אומ׳ לפניו״); ״[כולה]״ (בכ״י מינכן 95 ובכ״י פריז 1337); ״[ואחד]״ (בכ״י מינכן 95 ובכ״י פריז 1337).

מחיקות מגיהי וילנא בסוגריים עגולים: ״(והיינו דאמר חזקיה)״ — בכ״י מינכן 95 ובדפוס ונציה כך, ובכ״י פריז 1337: ״ואמ׳ חזקי׳״; ״(ואליהו בן ברכאל הבוזי)״ — בכל העדים (״ואליהוא בן ברכאל״).

״ואמר רב דימי בר חמא״ — בכ״י פריז 1337: ״ואמ׳ רב אבדימי בר חמא דמן חיפא״.

״מאי דכתיב: ויהי ערב ויהי בקר יום הששי? מלמד שהתנה…״ — אף להלן ה ע״א, בתשובה ״על תנאי״ לדברי ריש לקיש ״בואו ונחזיק טובה לאבותינו״.

דרש רבי חנינא בר פפא, ואיתימאואיתימא — ויש אומרים רבי שמלאי:

לעתיד לבא מביא הקדוש ברוך הוא ספר תורה [ומניחו] בחיקו, ואומר: למי שעסק בה — יבא ויטול שכרו.

מיד מתקבצין ובאין אומות העולם בערבוביא,

שנאמר: כׇּל הַגּוֹיִם נִקְבְּצוּ יַחְדָּו(ישעיה מג, ט) [וגו׳].

אמר להם הקדוש ברוך הוא: אל תכנסו לפני בערבוביא, אלא תכנס כל אומה ואומה וסופריה,

רש״י בערבוביא — כולן מעורבבין ולא אומה ואומה בפני עצמה.

רש״י וסופריה — וחכמיה.

שנאמר: וְיֵאָסְפוּ לְאֻומִּים,

ואין לאום אלא מלכות,

רש״י לאום — מלכות כשהיא לבדה.

שנאמר: וּלְאֹום מִלְאֹום יֶאֱמָץ(בראשית כה, כג) (כ״י פריז 1337: ומתרגמי׳ ומלכו ממלכו יתקוף).

רש״י ולאום מלאום — מתרגמינא ומלכו ממלכו ועוד יאמץ לא שייך אלא במלכות. וס״ת מסיפיה דקרא נפקא לן לקמן מי (בכם) [בהם] יגיד זאת.

ומי איכא ערבוביא קמי הקדוש ברוך הוא?ומי איכא ערבוביא… — וכי יש ערבוביה לפני הקדוש ברוך הוא? אלא כדי שלא יתערבבו הם [זה בזה], וכדי שישמעו מה שהוא אומר להם. [מיד] נכנסה לפניו מלכות רומי תחלה. מה הטעם? מפני שהיא חשובה. ומנין לנו שהיא חשובה? שכתוב: ״ותאכל כל ארעא ותדושינה ותדוקינה״ (ותאכל את כל הארץ ותדושנה ותדקנה); אמר רבי יוחנן: זו רומי חייבת, שטבעה (שמה) יצא בכל העולם. ומנין לנו שמי שחשוב נכנס תחילה? כדברי רב חסדא, שאמר רב חסדא: מלך וצבור — מלך נכנס תחלה לדין, שנאמר: לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל [וגו׳]. ומה הטעם? אם תרצה אמור: אין זה דרך ארץ שהמלך ישב בחוץ; ואם תרצה אמור: קודם שיתרבה חרון האף.

וכי יש ערבוביה לפני הקדוש ברוך הוא?

רש״י ומי איכא ערבוביא קמיה — והלא כולם נסקרין בסקירה אחת שנאמר היוצר יחד לבם כדאמר בר״ה (דף יח.). ומשני: דלא ליערבבו אינהו — לדידיה לא מהניא ערבוביא אבל לדידהו מהניא ערבוביא דמבלבלי ומסתתמי טענותיהם.

אלא כי היכי דלא ליערבבו אינהו [בהדי הדדי], דלישמעו מאי דאמר להו.

אלא כדי שלא יתערבבו הם [זה בזה], וכדי שישמעו מה שהוא אומר להם.

[מיד] נכנסה לפניו מלכות רומי תחלה.

מאי טעמא? משום דחשיבא.

מה הטעם? מפני שהיא חשובה.

ומנלן דחשיבא? דכתיב: וְתֵאכֻל כׇּל אַרְעָא וּתְדוּשִׁינַּהּ וְתַדְּוקִינַּהּ(דניאל ז, כג); אמר רבי יוחנן: זו רומי חייבת (כ״י פריז 1337: הרשעה), שטבעה יצא בכל העולם.

ומנין לנו שהיא חשובה? שכתוב: ״ותאכל כל ארעא ותדושינה ותדוקינה״ (ותאכל את כל הארץ ותדושנה ותדקנה); אמר רבי יוחנן: זו רומי חייבת, שטבעה (שמה) יצא בכל העולם.

רש״י טבעה — שמעה.

ומנא לן דמאן דחשיב עייל ברישא?

ומנין לנו שמי שחשוב נכנס תחילה?

כדרב חסדא,

כדברי רב חסדא,

דאמר רב חסדא:

שאמר רב חסדא:

מלך וצבור — מלך נכנס תחלה לדין,

רש״י נכנס תחלה — לפני הקדוש ברוך הוא לדין.

שנאמר: לַעֲשׂוֹת מִשְׁפַּט עַבְדּוֹ וּמִשְׁפַּט עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל(מלכים א ח, נט) [וגו׳].

רש״י משפט עבדו — שלמה המלך.

וטעמא מאי?

ומה הטעם?

איבעית אימא: לאו אורח ארעא למיתב מלכא מאבראי;

אם תרצה אמור: אין זה דרך ארץ שהמלך ישב בחוץ;

ואיבעית אימא: מקמי דליפוש חרון אף.

ואם תרצה אמור: קודם שיתרבה חרון האף.

רש״י דליפוש חרון אף — של הקדוש ברוך הוא מפני פשעי צבור שמא חס ושלום יפרע מן המלך כל סורחנו מפני החרון.

אמר להם הקדוש ברוך הוא: במאיבמאי — במה עסקתם?

אומרים לפניו: רבונו של עולם, הרבה שווקים תקנינו, הרבה מרחצאות עשינו, הרבה כסף וזהב הרבינו, וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל, כדי שיתעסקו בתורה.

רש״י שווקים — ומרחצאות וכסף וזהב הוא עסקן של רומיים גשרים וכרכים ומלחמות הוא עסקן של פרסיים.

רש״י שיתעסקו ישראל בתורה — שיהא להם פנאי שמוצאין להשתכר בשוק ומוצאין מזונותיהן וצרכיהן בלי טורח מתעדנין במרחצאות.

אמר להם הקדוש ברוך הוא: שוטים שבעולם! כל מה שעשיתם — לצורך עצמכם עשיתם:

תקנתם שווקים — להושיב בהן זונות;

מרחצאות — לעדן בהן עצמכם;

כסף וזהב — שלי הוא, שנאמר: לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם יְיָ צְבָאוֹת(חגי ב, ח).

כלום יש בכם מגיד זאת? [שנאמר: מִי בכם יַגִּיד זֹאת], ואין זאת אלא תורה, שנאמר: וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה(דברים ד, מד).

מיד יצאו בפחי נפש.

יצאת מלכות רומי, ונכנסה מלכות פרס אחריה.

מאי טעמא? דהא חשיבא בתרה.מאי טעמא? דהא… — מה הטעם? שהרי היא החשובה אחריה. ומנין לנו? שכתוב: ״וארו חיוא אחרי תנינא דמיא לדוב״ (והנה חיה אחרת, שנייה, דומה לדוב), ושנה רב יוסף: אלו פרסיים, שאוכלין ושותין כדוב, ומסורבלין [בשר] כדוב, ומגדלין שער כדוב, ואין להם מנוחה כדוב.

מה הטעם? שהרי היא החשובה אחריה.

ומנלן? דכתיב: וַאֲרוּ חיוא אׇחֳרִי(דניאל ז, ה) תנינא דמיא לדוב, ותני רב יוסף: אלו פרסיים, שאוכלין ושותין כדוב, ומסורבלין [בשר] כדוב, ומגדלין שער כדוב, ואין להם מנוחה כדוב.

ומנין לנו? שכתוב: ״וארו חיוא אחרי תנינא דמיא לדוב״ (והנה חיה אחרת, שנייה, דומה לדוב), ושנה רב יוסף: אלו פרסיים, שאוכלין ושותין כדוב, ומסורבלין [בשר] כדוב, ומגדלין שער כדוב, ואין להם מנוחה כדוב.

רש״י וארו — והנה.

רש״י אחרי — אחרת.

רש״י מסורבלין — שמינים כמו (שבת דף קלז:) קטן המסורבל בבשר ולשון מלבוש הוא כמו כפיתו בסרבליהון (דניאל ג).

רש״י דוב — אין לו מנוחה אלא הולך ובא כל שעה.

אמר להם הקדוש ברוך הוא: במאי עסקתם?

אומרים לפניו: רבונו של עולם, הרבה גשרים גשרנו, הרבה כרכים כבשנו, הרבה מלחמות עשינו, וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל, כדי שיתעסקו בתורה.

אמר להם הקדוש ברוך הוא: כל מה שעשיתם — לצורך עצמכם עשיתם:

תקנתם גשרים — ליטול מהם מכס;

כרכים — לעשות בהם אנגריאאנגריא — עבודת כפייה (למלכות);

רש״י אנגריא — עבודת המלך המוטלת על יושבי כרכים לעשות מלחמות [ולצאת בצבא] וליטול בהמתן בעבודתו.

מלחמות — אני עשיתי, שנאמר: יְיָ אִישׁ מִלְחָמָה(שמות טו, ג).

כלום יש בכם מגיד זאת? שנאמר: מִי בכם יַגִּיד זֹאת, ואין זאת אלא תורה, שנאמר: וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה.

מיד יצאו מלפניו בפחי נפש.

וכי מאחר דחזית מלכות פרס למלכות רומי דלא מהניא ולא מידי, מאי טעמא עיילא?וכי מאחר דחזית… — וכי מאחר שראתה מלכות פרס במלכות רומי שלא הועיל לה כלום, מה הטעם נכנסה? אומרים (בלבם): הם החריבו את בית המקדש, ואנו בנינו אותו. וכן לכל אומה ואומה. וכי מאחר שראו בראשונים שלא הועיל להם כלום, מה הטעם נכנסו? סבורים הם: אלו שעבדו בישראל, ואנו לא שעבדנו את ישראל. מה שונים אלו החשובים (שנזכרו בפירוש), ומה שונים אלו שאינם חשובים להם? מפני שאלו נמשכים במלכותם עד שיבוא המשיח.

וכי מאחר שראתה מלכות פרס במלכות רומי שלא הועיל לה כלום, מה הטעם נכנסה?

אמרי: אינהו סתרי בית המקדש, ואנן בנינן.

אומרים (בלבם): הם החריבו את בית המקדש, ואנו בנינו אותו.

רש״י אינהו — פרסיים משתעבדין בישראל בגלות בבל וטיטוס הגלם לרומי ועדיין כולם משועבדים [להם].

רש״י ואנן בנינן — בית שני בנה כורש.

וכן לכל אומה ואומה.

וכי מאחר דחזו לקמאי דלא מהני ולא מידי, מאי טעמא עיילי?

וכי מאחר שראו בראשונים שלא הועיל להם כלום, מה הטעם נכנסו?

סברי: הנך אישתעבדו בהו בישראל, ואנן לא שעבדנו בישראל.

סבורים הם: אלו שעבדו בישראל, ואנו לא שעבדנו את ישראל.

מאי שנא הני דחשיבי, ומאי שנא הני דלא חשיבי להו?

מה שונים אלו החשובים (שנזכרו בפירוש), ומה שונים אלו שאינם חשובים להם?

משום דהנך משכי במלכותייהו עד דאתי משיחא.

מפני שאלו נמשכים במלכותם עד שיבוא המשיח.

אומרים לפניו: רבונו של עולם, כלום נתת לנו ולא קיבלנוה?

ומי מצי למימר הכי? והכתיב: וַיֹּאמַר יְיָ מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ(דברים לג, ב), וכתיב: אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא וגו׳(חבקוק ג, ג) — מאי בעי בשעיר, ומאי בעי בפארן?ומי מצי למימר… — וכי יכולים לומר כך? והרי כתוב: ״ויאמר יי מסיני בא וזרח משעיר למו״, וכתוב: ״אלוה מתימן יבוא״ וגו׳ — מה ביקש בשעיר, ומה ביקש בפארן?

וכי יכולים לומר כך? והרי כתוב: ״ויאמר יי מסיני בא וזרח משעיר למו״, וכתוב: ״אלוה מתימן יבוא״ וגו׳ — מה ביקש בשעיר, ומה ביקש בפארן?

רש״י פארן — ארץ ישמעאל דכתיב בהגר (בראשית כא) ותשב במדבר פארן.

אמר רבי יוחנן:

מלמד שהחזירה הקדוש ברוך הוא על כל אומה ולשון ולא קבלוה, עד שבא אצל ישראל וקבלוה.

אלא הכי אמרי: כלום קיבלנוה ולא קיימנוה?אלא הכי אמרי:… — אלא כך אומרים הם: כלום קיבלנוה ולא קיימנוה? ועל זה (התשובה) שוברתם: מדוע לא קיבלתם אותה?

אלא כך אומרים הם: כלום קיבלנוה ולא קיימנוה?

רש״י כלום קבלנוה ולא קיימנוה — כלומר משום דלא קבלנוה לא קיימנוה.

ועל דא תברתהון: אמאי לא קבלתוה?

ועל זה (התשובה) שוברתם: מדוע לא קיבלתם אותה?

רש״י ועל דא תברתהון — פירכא היא כלומר נמצא תשובה זו קטיגור להם אמאי לא קבלוה.

אלא כך אומרים לפניו: רבונו של עולם, כלום כפית עלינו הר כגיגיתכגיגית — כחבית גדולה (הפוכה) ולא קבלנוה, כמו שעשית לישראל?

רש״י כגיגית — קופא בלעז ומטילין בה שכר.

דכתיב: וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר(שמות יט, יז), ואמר רב דימי בר חמא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא הר כגיגית על ישראל, ואמר להם: אם אתם מקבלין את התורה — מוטב, ואם לאו — שם תהא קבורתכם.

מיד אומר להם הקדוש ברוך הוא: הראשונות ישמיעונו,

שנאמר: וְרִאשֹׁונוֹת יַשְׁמִיעֻנוּ —

שבע מצות שקיבלתם, היכן קיימתם?

ומנלן דלא קיימום?ומנלן דלא קיימום?… — ומנין לנו שלא קיימום? ששנה רב יוסף: ״עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים״ — מה ראה? ראה שבע מצות שקבלו עליהן בני נח ולא קיימום; כיון שלא קיימום, עמד והתירן להן. וכי נשכרו (בכך שהותרו)? אם כן, מצינו חוטא נשכר!

ומנין לנו שלא קיימום?

דתני רב יוסף: עָמַד וַיְמֹודֶד אֶרֶץ רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם(חבקוק ג, ו) — מאי ראה? ראה שבע מצות שקבלו עליהן בני נח ולא קיימום; כיון שלא קיימום, עמד והתירן להן.

ששנה רב יוסף: ״עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים״ — מה ראה? ראה שבע מצות שקבלו עליהן בני נח ולא קיימום; כיון שלא קיימום, עמד והתירן להן.

רש״י ראה ויתר גוים — נראה בעיניו וישר להתירן.

איתגורי איתגור? אם כן, מצינו חוטא נשכר!

וכי נשכרו (בכך שהותרו)? אם כן, מצינו חוטא נשכר!

אמר מר בריה דרבינא:

לומר שאף על פי שמקיימין אותן, אין מקבלין עליהם שכר.

רש״י לומר שאם מקיימין כו׳ — התרה זו לא טובתם היא אלא שאין מצווין לקיימן ואם יקיימו לא יקבלו שכר.

ולא? והתניאוהתניא — והרי שנינו (בברייתא), היה רבי מאיר אומר: מנין שאפילו גוי ועוסק בתורה, שהוא ככהן גדול? תלמוד לומר: אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹותָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם(ויקרא יח, ה) — כהנים, לוים וישראלים לא נאמר, אלא ״האדם״;

הא למדת שאפילו גוי ועוסק בתורה — הרי הוא ככהן גדול!

אלא לומר לך: שאין מקבלין עליהם שכר כמצווה ועושה, אלא כמי שאינו מצווה ועושה,

דאמר רבי חנינא:

גדול המצווה ועושה יותר משאינו מצווה ועושה.

[אלא כך] אומרים הגוים לפני [הקדוש ברוך הוא]: רבונו של עולם, ישראל שקיבלוה — היכן קיימוה?

אמר להם הקדוש ברוך הוא: אני מעיד בהם שקיימו את התורה [כולה].

אומרים לפניו: רבונו של עולם, כלום יש אב שמעיד על בנו? דכתיב: בְּנִי בְכֹורִי יִשְׂרָאֵל(שמות ד, כב).

אמר להם הקדוש ברוך הוא: שמים וארץ יעידו בהם שקיימו את התורה כולה.

אומרים לפניו: רבונו של עולם, שמים וארץ נוגעין בעדותן, שנאמר: אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻוקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי(ירמיה לג, כה).

רש״י אם לא בריתי יומם ולילה — אם לא בריתי שכתבתי שתהא נוהגת יומם ולילה והיינו תורה דכתיב והגית בו יומם ולילה (יהושע א׳:ח׳) וכתיב (דברים כט) אלה דברי הברית. ה׳ דהששי יתירה וכתבה בסוף מעשה בראשית לדרשה זו והכי משמע ויהי ערב ויהי בקר יום הששי של ששה בסיון שעתידין ישראל לקבל התורה.

ואמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב: וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי(בראשית א, לא)? מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית, ואמר: אם ישראל מקבלין את תורתי — מוטב, ואם לאו — אני אחזיר אתכם לתוהו ובוהו.

(והיינו דאמרוהיינו דאמר — וזהו שאמר חזקיה:) מאי דכתיב: מִשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּ דִּין אֶרֶץ יָרְאָה וְשָׁקָטָה(תהלים עו, ט)? אם יראה — למה שקטה? ואם שקטה — למה יראה? אלא: בתחלה יראה, ולבסוף שקטה.

רש״י השמעת דין — מתן תורה.

רש״י בתחלה יראה — שמא לא יקבלו ישראל התורה ותחזור הארץ לתוהו ובוהו.

רש״י ולבסוף — כשקבלוה בנעשה ונשמע שקטה.

אמר להם הקדוש ברוך הוא: מכם יבאו ויעידו בהן בישראל שקיימו את התורה כולה.

יבא נמרוד ויעיד באברהם שלא עבד עבודה זרה;

רש״י נמרוד — השליך את אברהם אבינו באור כשדים על שלא קיבל עליו לעבוד עבודת כוכבים שנאסרה לבני נח ואברהם בן נח הוא שלא היה בשעת מתן תורה ועל שם כך נקרא אמרפל בכיצד מעברין (עירובין פרק ה, נג.) שאמר והפיל אברהם בכבשן האש.

יבא לבן ויעיד ביעקב שלא נחשד על הגזל;

רש״י שלא נחשד על הגזל — דכתיב מה מצאת מכל כלי ביתך אפילו סכין אפילו המנק אפילו מחט והחתן הדר בבית חמיו עשרים שנה כשיוצא אינו נוטל עמו כלי קטן ובני נח נצטוו על הגזל ויעקב קיים.

תבא אשת פוטיפרע ותעיד ביוסף שלא נחשד על העבירה;

רש״י ביוסף שלא נחשד על העבירה — אשת איש נאסרה לבני נח דכתיב ודבק באשתו ולא באשת חבירו (סנהדרין דף נח.) ויוסף קיים.

יבא נבוכד נצר ויעיד בחנניה מישאל ועזריה שלא השתחוו לצלם;

יבא דריוש ויעיד בדניאל שלא ביטל את התפלה;

יבא בלדד השוחי וצופר הנעמתי ואליפז התימני (ואליהו בן ברכאל הבוזי) ויעידו בהם בישראל שקיימו את כל התורה כולה,

רש״י ואליהו בן ברכאל — לא גרסינן דישראל הוה כדמפרשינן בבבא בתרא בהשותפין (דף טו:).

שנאמר: יִתְּנוּ עֵידֵיהֶם וְיִצְדָּקוּ.

אמרו לפניו: רבונו של עולם, תנה לנו מראש ונעשנה.

אמר להן הקדוש ברוך הוא: שוטים שבעולם! מי שטרח בערב שבת — יאכל בשבת;

מי שלא טרח בערב שבת — מהיכן יאכל בשבת?

אלא אף על פי כן, מצוה קלה יש לי, וסוכה שמה — לכו ועשו אותה.

רש״י בערב שבת — בעולם הזה.

ומי מצית אמרת הכי? והא אמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב: אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם(דברים ז, יא)? היום לעשותם, ולא למחר לעשותם; היום לעשותם, ולא היום ליטול שכר!ומי מצית אמרת… — וכי אתה יכול לומר כך? והרי אמר רבי יהושע בן לוי: מה שכתוב ״אשר אנכי מצוך היום״? היום לעשותם, ולא למחר לעשותם; היום לעשותם, ולא היום ליטול שכר! אלא שאין הקדוש ברוך הוא בא בטענות שווא (בעלילה) עם בריותיו. ולמה קורא לה ״מצוה קלה״? מפני שאין בה חסרון כיס.

וכי אתה יכול לומר כך? והרי אמר רבי יהושע בן לוי: מה שכתוב ״אשר אנכי מצוך היום״? היום לעשותם, ולא למחר לעשותם; היום לעשותם, ולא היום ליטול שכר!

רש״י היום לעשותם — בעולם הזה.

רש״י ולא למחר — דאינו יכול לעשותם לעולם הבא.

אלא שאין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו.

אלא שאין הקדוש ברוך הוא בא בטענות שווא (בעלילה) עם בריותיו.

רש״י בטרוניא — בעלילה.

ואמאי קרי ליה מצוה קלה? משום דלית ביה חסרון כיס.

ולמה קורא לה ״מצוה קלה״? מפני שאין בה חסרון כיס.

מיד כל אחד [ואחד] נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו, והקדוש ברוך הוא מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז, וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא,

רש״י בראש גגו — רוב תשמישתן על הגגות שאין גגותיהן משופעין.

רש״י מקדיר — [לשון נוקב כלומר] מנקבת בכח חום גדול כמו מקדרין בהרים דעירובין (דף נח.) ענין נקב וחתך.

רש״י בתקופת תמוז — שנוהגת ומושכת עד שלשה חדשים עד יום תקופת תשרי הויא תקופת תמוז.

שנאמר: נְנַתְּקָה אֶת מוֹסְרוֹתֵימוֹ וְנַשְׁלִיכָה מִמֶּנּוּ עֲבֹותֵימוֹ(תהלים ב, ג).

רש״י ננתקה את מוסרותימו — על יי ועל משיחו קאמר לע״ל כדכתיב למה רגשו גוים ולאומים יהגו ריק כלומר ננתקה מצות סוכה שהטילו עלינו.

מקדיר? והא אמרת: אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו!מקדיר? והא אמרת:… — מקדיר? והרי אמרת: אין הקדוש ברוך הוא בא בטענות שווא עם בריותיו! מפני שגם לישראל פעמים שנמשכת להם תקופת תמוז עד החג, ויש להם צער. והרי אמר רבא: מצטער פטור מן הסוכה! נניח שהוא פטור — וכי מבעט הוא (בסוכתו)?

מקדיר? והרי אמרת: אין הקדוש ברוך הוא בא בטענות שווא עם בריותיו!

משום דישראל נמי זימני דמשכא להו תקופת תמוז עד חגא (כ״י פריז 1337: עד שיתסר בתשרי), והוי להו צערא.

מפני שגם לישראל פעמים שנמשכת להם תקופת תמוז עד החג, ויש להם צער.

רש״י דמשכא תקופת תמוז — ואין תקופת תשרי נופלת עד לאחר החג.

והאמר רבא: מצטער פטור מן הסוכה!

והרי אמר רבא: מצטער פטור מן הסוכה!

נהי דפטור — בעוטי מי מבעטי?

נניח שהוא פטור — וכי מבעט הוא (בסוכתו)?

מיד הקדוש ברוך הוא יושב ומשחק עליהן,

שנאמר: יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק וגו׳(תהלים ב, ד).

רש״י יושב בשמים ישחק — גבי ננתקה את מוסרותימו כתיב.

אמר רבי יצחק:

אין שחוק לפני הקדוש ברוך הוא אלא אותו היום בלבד.

תרגום לעבריתואיתימא ויש אומרים במאי במה אנגריא עבודת כפייה (למלכות) כגיגית כחבית גדולה (הפוכה) והתניא והרי שנינו (בברייתא) והיינו דאמר וזהו שאמר

דמִי יַעֲלֶה בְהַר יְיָ

מדרש תהלים, מזמור כד, ט · דרשה · ״מי יעלה בהר יי״ מדבר ביעקב: נקי כפים — שלא גזל ללבן; ובר לבב — ״כי מששת את כל כלי״

במדרש תהלים ״מדבר ביעקב״, בלי ״אבינו״. ״נפשו״ — כמו הכתיב (הקרי: נפשי).

דבר אחר:

מִי יַעֲלֶה בְהַר יְיָ(תהלים כד, ג) — מדבר ביעקב אבינו,

שנאמר: קוּם עֲלֵה(בראשית לה, א) ביתאל.

וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קׇדְשׁוֹ —

שנאמר: וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם(בראשית כח, יא).

נְקִי כַפַּיִם(תהלים כד, ד) — שלא גזל (מדרש תהלים (בובר): על הגזל) ללבן,

שנאמר: אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה(בראשית לא, לט).

וּבַר לֵבָב —

שנאמר: כִּי מִשַּׁשְׁתָּ אֶת כׇּל כֵּלַי מַה מָּצָאתָ(בראשית לא, לז).

אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נפשו — של לבן.

וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה —

שנאמר: וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב בְּפַחַד(בראשית לא, נג) (מדרש תהלים (בובר): אביו יצחק).

יִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יְיָ(תהלים כד, ה) —

(מדרש תהלים (בובר): שנאמר:) וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ(בראשית לה, ט).

וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ —

שנאמר: וְעָנְתָה בִּי צִדְקָתִי(בראשית ל, לג).

חלק ב

מדרשים מאוחרים

הכּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה

אוצר מדרשים, מדרש יי בחכמה יסד ארץ · דרשה · בת קול ״בפשע יעקב כל זאת״ — יעקב צועק ״מה פשעי ומה חטאתי״, והקדוש ברוך הוא: מוטב שיתלו עונותיהם בך

״תעלנו״ — במסורה ״תעלני״ (תהלים עא, כ); ״וירא את הקני״ — במסורה ״הקיני״ (במדבר כד, כא). ״(מלכות אחת)״ — בסוגריים במהדורה.

כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה(משלי ג, יט) —

כיון שהרבו ישראל פשעים וחטאים, ועלו אויביהם להחריב ירושלם,

וכשעשו כרצונם והחריבו, ושבו —

התחילה בת קול צווחת ואומרת: בְּפֶשַׁע יַעֲקֹב כׇּל זֹאת וגו׳(מיכה א, ה).

נזדעזע יעקב ממקומו, ונשתנה איקוניואיקוניו — דמות פניו שבכסא הכבוד,

ועמדה נשמתו לפני הקדוש ברוך הוא, וכפף קומתו, והתחיל צועק ומיילל לפני הקדוש ברוך הוא, ואמר:

רבונו של עולם, מַה פִּשְׁעִי ומה חַטָּאתִי(בראשית לא, לו) ומה סרחוני?

מיד עמדו כל מלאכי השרת והקיפו יעקב אבינו, ונשמתן של צדיקים, והתחילו בוכים ומייללים לפני הקדוש ברוך הוא.

אמרו לפניו:

רבונו של עולם, אתה כתבת בתורתך עד שלא נברא העולם: וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם(בראשית כה, כז),

ועכשיו: בְּפֶשַׁע יַעֲקֹב כׇּל זֹאת!

רבונו של עולם, לא נטה יעקב מיראתך לא לימין ולא לשמאל;

ולא עוד, אלא שבא אביו לברכו, והיה מתיירא ואמר: אוּלַי יְמֻושֵּׁנִי אָבִי(בראשית כז, יב).

פתח יעקב ואמר:

רבונו של עולם, זכור ברית שכרת עמי: וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקב(ויקרא כו, מב);

ולא עוד, אלא אתה נשבעת לי שאין אתה מאבד את בני,

שנאמר: זְכֹור לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ וגו׳(שמות לב, יג) — בשמך נשבעת להם.

אמר לו הקדוש ברוך הוא:

יעקב, מוטב שיתלו את עונותיהם בך, כדי שיש להם תוחלת, ויש בזכיותיך להגן עליהם;

ולא יתלו בעצמן, שאין יכולין לעמוד במדת הדין.

מוטב שיתלו בך, כדי שיהא תוחלת בזכותך, ונכפר עליהם בשבילך;

ולא יתלו בעצמן, כשפשעיהם הרבה ואינן יכולין לסבול —

אלא בשבילך אני מכפר עליהן.

בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ(משלי ג, כ) —

כרת הקדוש ברוך הוא עמם באותה שעה שאינן נכנסין בגיהנם, ואין להם שעבוד מלכיות, שהן קשין יותר מדינה של גיהנם.

גיהנם קרואה עמוקה,

שנאמר: עֲמֻוקָּה מִשְּׁאוֹל(איוב יא, ח),

וכן הוא אומר: וַיֵּרְדוּ הֵם וְכׇל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹולָה(במדבר טז, לג),

ואין ירידה אלא למקום עמוק;

ומלכיות נקראו יותר ממנה,

שנאמר: וּמִתְּהֹומוֹת הָאָרֶץ תָּשׁוּב תעלנו(תהלים עא, כ) —

אין ״תהומות הארץ״ כאן אלא מלכיות;

מלמד שאינו אחת (מלכות אחת), אלא מלכיות, יוצאים מזו ונכנסין לזו, זו מנחתן וזו תופסתן:

בבל מנחתן — יון מנחתם, ואדום תופסתן.

והקדוש ברוך הוא עתיד לאבדן על ידי ישראל,

הדא הוא דכתיב:

בֵּאדַיִן דָּקוּ כַחֲדָהבאדין דקו כחדה — אז נשתברו כאחד וגו׳(דניאל ב, לה),

ואין האבן האמור כאן אלא ישראל,

שכך בלעם מתנבא: וַיַּרְא אֶת הקני(במדבר כד, כא) — זה יתרו; וְשִׂים בַּסֶּלַע קִנֶּךָ — אלו ישראל, שנדבק בהם.

וישראל עתידין להיות לבדם אומה, והם ממלאים את העולם כלו,

שנאמר: וְאַבְנָא דִּי מְחָת לְצַלְמָאואבנא די מחת לצלמא — והאבן שהכתה את הצלם וגו׳;

וישראל מתעלים למעלה למעלה,

שנאמר: תָּשׁוּב תְּחַיֵּינו וגו׳.

וחזר הקדוש ברוך הוא על כל המדות ליתן להם לישראל, ולא מצא להן כתורה,

שכל מי שהוא עוסק בתורה, אפילו היו מעשיו מכוערים — התורה מושכתו ליראה;

ועוד, כנר שאינו כבה,

שנאמר: כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר וגו׳(משלי ו, כג).

תרגום לעבריתאיקוניו דמות פניו באדין דקו כחדה אז נשתברו כאחד ואבנא די מחת לצלמא והאבן שהכתה את הצלם

חילופי נוסח והשלמות

בראשית רבה, פסיקתא דרב כהנא, בבלי, מדרש תהלים, אוצר מדרשים. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אח— (הוספה)
אד— (הוספה)
אענותנותןענוונותן
אקפדנותן של אבות מנין?— (הוספה)
אוַיִּחַר לְיַעֲקֹב וַיָּרֶב בְּלָבָן וגו׳.— (הוספה)
אאת סבור שמא מכות או פצעים היו שם? אינן אלא דברי פיוסים:— (הוספה)
איעקב מפייס את חמיו:— (הוספה)
אכִּי מִשַּׁשְׁתָּ אֶת כׇּל כֵּלַי מַה מָּצָאתָ מִכֹּל כְּלֵי בֵיתֶךָ!— (הוספה)
אאמר רבי סימי:— (הוספה)
אחתן שהוא דר אצל חמיו — אפשר לו שלא להנות ממנו אפילו כלי אחד, אפילו סכינה אחת?— (הוספה)
אברם הכא: כִּי מִשַּׁשְׁתָּ אֶת כׇּל כֵּלַי — אפילו מחט, אפילו צינורא.— (הוספה)
אולא ענותנותן של בנים מנין? מדוד:— (הוספה)
אוַיִּבְרַח דָּוִד מִנָּיוֹת בָּרָמָה וַיָּבֹא וַיֹּאמֶר לִפְנֵי יונתן מֶה עָשִׂיתִי מֶה עֲוֺנִי וּמֶה חַטָּאתִי לִפְנֵי אָבִיךָ כִּי מְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשִׁי(שמואל א כ, א).— (הוספה)
אמזכיר שפיכות דמים בתוך פיוסו: כִּי מְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשִׁי;— (הוספה)
בושדי— (הוספה)
גאומות העולםעובדי כוכבים
גגויעובד כוכבים
גגויעובד כוכבים
גהגויםהעובדי כוכבים
גואמר רבי שמעוןדאר״ש
געבודה זרהעבודת כוכבים

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית), עם השלמה מכתב יד וטיקן 60
פסיקתא דרב כהנאכתב יד אוקספורד 151, עם השלמות מכתב יד פרמה 3122
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
מדרש תהליםכתב יד קמברידג׳ Or. 786
אוצר מדרשיםמהדורת אייזנשטיין
§§143§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה קמג

זה עשרים שנה אנכי עמך

זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ(בראשית לא, לח)

עשרים שנה בבית לבן: ״ואילי צאנך לא אכלתי״ — איל בן יומו קרוי איל; שמירת יעקב יתירה, טרפה לא הבאתי; ויעקב מזכיר את עשרים השנים בתחנונו על בניו

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בבלי, בראשית רבה, איכה רבה, סדר אליהו רבה §§cover-end§§

חלק א

הלכה

אגנב טלה ונעשה איל

בבלי בבא קמא פרק ז, סה ע״ב – סו ע״א · הלכה · סוגיא · גנב טלה ונעשה איל — קנאו בשינוי; והרי משלם כעין שגנב! ושינוי השם? איל בן יומו קרוי איל — ״ואילי צאנך לא אכלתי״; בית שמאי היא

הסוגיא כולה, מדברי רבי אילעא ועד תשובת רבא על קושיית ״לימא תיהוי תיובתא דרב״; לפניה ״וחכמים אומרים: בראשו וחמישיתו״; אחריה ״אמר רבה: שינוי קונה, כתיבא ותנינא״ — ענין אחר.

״רבי אילעא״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י וטיקן 116: ״ר׳ אלעא״; בדפוס ונציה, בקושיית רבי חנינא: ״לר׳ אליע׳״.

״אמר רבא: טלאים כדמעיקרא״ — בכ״י וטיקן 116: ״אמ׳ רב״.

אמר רבי אילעא:

גנב טלה ונעשה איל, עגל ונעשה שור — נעשה שינוי בידו וקנאו;

טבח ומכר — שלו הוא טובח, שלו הוא מוכר.

איתיביה רבי חנינא לרבי אילעא:איתיביה רבי… — הקשה לו רבי חנינא לרבי אילעא: גנב טלה ונעשה איל, עגל ונעשה שור — משלם תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה כעין שגנב; ואם עלה על דעתך שקנאו בשינוי — מדוע משלם? שלו הוא טובח, שלו הוא מוכר! אמר לו: ואלא מה, שינוי אינו קונה? מדוע משלם כעין שגנב? שישלם כמו שהוא עכשיו! אמר לו: זה הטעם שאינו משלם כשל עכשיו — שאומר לו: וכי שור גנבתי ממך? איל גנבתי ממך! אמר לו: הרחמן יצילנו מדעה זו. אמר לו: אדרבה (להפך) — הרחמן יצילנו מדעתך שלך: הקשה על כך רבי זירא: ויקנה אותם בשינוי השם!

הקשה לו רבי חנינא לרבי אילעא:

גנב טלה ונעשה איל, עגל ונעשה שור — משלם תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה כעין שגנב;

ואי סלקא דעתך קנייה בשינוי, אמאי משלם? שלו הוא טובח, שלו הוא מוכר!

ואם עלה על דעתך שקנאו בשינוי — מדוע משלם? שלו הוא טובח, שלו הוא מוכר!

אמר ליה: ואלא מאי, שינוי לא קני?

אמר לו: ואלא מה, שינוי אינו קונה?

אמאי משלם כעין שגנב? לשלם כי השתא!

מדוע משלם כעין שגנב? שישלם כמו שהוא עכשיו!

אמר ליה: כי השתא היינו טעמא דלא משלם, משום דאמר ליה: תורא גנבי ממך, דיכרא גנבי ממך.

אמר לו: זה הטעם שאינו משלם כשל עכשיו — שאומר לו: וכי שור גנבתי ממך? איל גנבתי ממך!

אמר ליה: רחמנא ניצלן מהאי דעתא.

אמר לו: הרחמן יצילנו מדעה זו.

אמר ליה: אדרבה, רחמנא ניצלן מדעתא דידך:

אמר לו: אדרבה (להפך) — הרחמן יצילנו מדעתך שלך:

מתקיף לה רבי זירא: וניקנינהו בשינוי השם!

הקשה על כך רבי זירא: ויקנה אותם בשינוי השם!

אמר רבא:

שור בן יומו קרוי שור, איל בן יומו קרוי איל.

שור בן יומו קרוי שור — דכתיב: שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד(ויקרא כב, כז).

איל בן יומו קרוי איל — דכתיב: וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי(בראשית לא, לח); אילים הוא דלא אכל, כבשים אכל?איל בן… — איל בן יומו קרוי איל — שכתוב: ״ואילי צאנך לא אכלתי״; אילים הוא שלא אכל, וכבשים אכל? אלא, האם לא נלמד מכאן: איל בן יומו קרוי איל. מכל מקום קשה! אמר רב ששת: זו (הברייתא) — כדעת מי היא? בית שמאי היא, שאומרים: שינוי במקומו עומד ואינו קונה.

איל בן יומו קרוי איל — שכתוב: ״ואילי צאנך לא אכלתי״; אילים הוא שלא אכל, וכבשים אכל?

אלא לאו שמע מינה: איל בן יומו קרוי איל.

אלא, האם לא נלמד מכאן: איל בן יומו קרוי איל.

מכל מקום קשיא!

מכל מקום קשה!

אמר רב ששת:

הא מני? בית שמאי היא, דאמרי: שינוי במקומו עומדת (כ״י מינכן 95, כ״י וטיקן 116, דפוס ונציה: עומד) ולא קני.

זו (הברייתא) — כדעת מי היא? בית שמאי היא, שאומרים: שינוי במקומו עומד ואינו קונה.

דתניא:דתניא:… — שכן שנינו (בברייתא): נתן לה באתננה חיטין ועשאן סולת, זיתים ועשאן שמן, ענבים ועשאן יין — שנויה ברייתא אחת: אסור, ושנויה ברייתא אחת: מותר; ואמר רב יוסף: שנה גוריון מאספורק: בית שמאי אוסרין ובית הלל מתירין. מה טעמם של בית שמאי? שכתוב ״גם״ — לרבות שינוייהם. ובית הלל: הם ולא שינוייהם. ובית שמאי — אותו (מיעוט) ״הם ולא ולדותיהם״ הוא שבא (ללמד). ובית הלל — שתים למדים ממנו: הם ולא שינוייהם, הם ולא ולדותיהם. ובית הלל — והרי כתוב ״גם״! ״גם״ — לבית הלל קשה. עד כאן לא נחלקו אלא בזה: שזה סובר שינוי קונה, וזה סובר אין שינוי קונה; אבל לענין תשלומים — הכל מודים שמשלם כמו שהיה בתחילה, שהרי שנה (התנא): משלם תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה כעין שגנב. האם נאמר שתהא זו תשובה (הפרכה) על דברי רב, שאמר רב: הקרן — כעין שגנב, ותשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה — כשעת העמדה בדין!

שכן שנינו (בברייתא):

נתן לה באתננה חיטין ועשאן סולת, זיתים ועשאן שמן, ענבים ועשאן יין — תני חדא אסור ותני חדא מותר;

נתן לה באתננה חיטין ועשאן סולת, זיתים ועשאן שמן, ענבים ועשאן יין — שנויה ברייתא אחת: אסור, ושנויה ברייתא אחת: מותר;

ואמר רב יוסף: תני גוריון דמאספורק: בית שמאי אוסרין ובית הלל מתירין.

ואמר רב יוסף: שנה גוריון מאספורק: בית שמאי אוסרין ובית הלל מתירין.

מאי טעמא דבית שמאי?

מה טעמם של בית שמאי?

דכתיב גַּם(דברים כג, יט) — לרבות שינוייהם.

שכתוב ״גם״ — לרבות שינוייהם.

ובית הלל: הם ולא שינוייהם.

ובית שמאי — ההוא ״הם ולא ולדותיהם״ הוא דאתא.

ובית שמאי — אותו (מיעוט) ״הם ולא ולדותיהם״ הוא שבא (ללמד).

ובית הלל — תרתי שמעית מינה: הם ולא שינויהם, הם ולא ולדותיהם.

ובית הלל — שתים למדים ממנו: הם ולא שינוייהם, הם ולא ולדותיהם.

ובית הלל — הכתיב גַּם!

ובית הלל — והרי כתוב ״גם״!

״גם״ לבית הלל קשיא.

״גם״ — לבית הלל קשה.

עד כאן לא פליגי אלא דמר סבר שינוי קונה ומר סבר אין שינוי קונה, אבל לענין שלומי — כולי עלמא כדמעיקרא משלם, דקתני: משלם תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה כעין שגנב.

עד כאן לא נחלקו אלא בזה: שזה סובר שינוי קונה, וזה סובר אין שינוי קונה; אבל לענין תשלומים — הכל מודים שמשלם כמו שהיה בתחילה, שהרי שנה (התנא): משלם תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה כעין שגנב.

לימא תיהוי תיובתא דרב, דאמר רב: קרן כעין שגנב, משלם תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין!

האם נאמר שתהא זו תשובה (הפרכה) על דברי רב, שאמר רב: הקרן — כעין שגנב, ותשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה — כשעת העמדה בדין!

אמר רבא:

טלאים — כדמעיקרא, דמים — כשל עכשיו.טלאים —… — (התשלום הוא) טלאים — כמו שהיו בתחילה (בשעת הגניבה); והדמים — כשל עכשיו (כשעת העמדה בדין).

(התשלום הוא) טלאים — כמו שהיו בתחילה (בשעת הגניבה); והדמים — כשל עכשיו (כשעת העמדה בדין).

בההוא רעיא דהוה קא רעי

בבלי בבא מציעא פרק ז, צג ע״א–ע״ב · הלכה · סוגיא · הרועה שנפלה בהמתו לנהר ופטרו רבה; ״אטו יעקב אבינו חזן מתא הוה״; רועה שהניח עדרו ובא לעיר

הסוגיא מן המעשה ברועה שפטרו רבה, עם קושיותיו של אביי ותשובותיהן, עד ״רב חסדא ורבה בר רב הונא לא סבירא להו הא דרבה״; לפניה ״ארבעה שומרין ודיניהם שלשה״ (על משנה בבא מציעא ז, ח), ואחריה המעשה בבר אדא סבולאה — ענין אחר.

״לקמיה דרבה״, ״הא דרבה״ — בכ״י מינכן 95, וטיקן 115, וטיקן 117: ״דרבא״.

״אין אומרים״ — כן הגרסה בכל הראשונים, וכן מוכח מן ההקשר. בדפוס וילנא: ״אומדים״. ברוב כתבי היד ובדפוסים הראשונים מופיע קיצור: ״או׳״ או ״אומ׳״.

ההוא רעיא דהוה קא רעי חיותא אגודא דנהר פפא.ההוא רעיא… — אותו רועה שהיה רועה בהמות על שפת נהר פפא. החליקה אחת מהן ונפלה למים. בא (בעל הבהמה) לפני רבה, ופטרו (את הרועה). אמר: מה היה לו לעשות? הרי שמר כדרך ששומרים בני אדם. אמר לו אביי: אלא מעתה, (אם) נכנס לעיר בשעה שבני אדם נכנסים — כך גם פטור? אמר לו: כן. ישן מעט בשעה שבני אדם ישנים — כך גם פטור? אמר לו: כן. הקשה לו: אלו הם אונסין ששומר שכר פטור עליהן: כגון ״ותפל שבא ותקחם ואת הנערים הכו לפי חרב״.

אותו רועה שהיה רועה בהמות על שפת נהר פפא.

רש״י חיותא — בהמות.

שריג חדא מינייהו ונפלת למיא.

החליקה אחת מהן ונפלה למים.

רש״י שריג — החליקה.

אתא לקמיה דרבה ופטריה.

בא (בעל הבהמה) לפני רבה, ופטרו (את הרועה).

אמר: מאי הוה ליה למעבד?

אמר: מה היה לו לעשות?

הא נטר כדנטרי אינשי.

הרי שמר כדרך ששומרים בני אדם.

רש״י הא נטר כדנטרי אינשי — ואין אבידה אלא אונס.

אמר ליה אביי:

אמר לו אביי:

אלא מעתה, על למתא בעידנא דעיילי אינשי — הכי נמי דפטור?

אלא מעתה, (אם) נכנס לעיר בשעה שבני אדם נכנסים — כך גם פטור?

אמר ליה: אין.

אמר לו: כן.

גנא פורתא בעידנא דגנו אינשי — הכי נמי דפטור?

ישן מעט בשעה שבני אדם ישנים — כך גם פטור?

אמר ליה: אין.

אמר לו: כן.

איתיביה: אלו הם אונסין ששומר שכר פטור עליהן: כגון וַתִּפֹּל שְׁבָא וַתִּקָּחֵם וְאֶת הַנְּעָרִים הִכּוּ לְפִי חָרֶב(איוב א, טו).

הקשה לו: אלו הם אונסין ששומר שכר פטור עליהן: כגון ״ותפל שבא ותקחם ואת הנערים הכו לפי חרב״.

אמר ליה: התם בחזני מתא.אמר ליה: התם… — אמר לו: שם — בשומרי העיר (מדובר). הקשה לו: עד מתי שומר שכר חייב לשמור? עד כדי הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה. אמר לו: שם גם כן — בשומרי העיר. אמר לו: וכי יעקב אבינו שומר העיר היה, שאמר לו ללבן ״אשמור לך שמירה יתירה כשומרי העיר״?

אמר לו: שם — בשומרי העיר (מדובר).

רש״י בחזני מתא — שומרי העיר בלילה שכל סמך אנשי העיר עליהם לשמור גופם וממונם הנהו ודאי בעו נטירותא יתירתא.

איתיביה: עד מתי שומר שכר חייב לשמור?

הקשה לו: עד מתי שומר שכר חייב לשמור?

עד כדי הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹורֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה(בראשית לא, מ).

אמר ליה: התם נמי בחזני מתא.

אמר לו: שם גם כן — בשומרי העיר.

אמר ליה: אטו יעקב אבינו חזן מתא הוה, דאמר ליה ללבן ״נטרי לך נטירותא יתירתא כחזני מתא״?

אמר לו: וכי יעקב אבינו שומר העיר היה, שאמר לו ללבן ״אשמור לך שמירה יתירה כשומרי העיר״?

איתיביה: רועה שהיה רועה והניח עדרו ובא לעיר, בא זאב וטרף ובא ארי ודרס — אין אומרים אילו היה שם היה מציל, אלא אומדין אותו: אם יכול להציל — חייב, ואם לאו — פטור.איתיביה: רועה… — הקשה לו: רועה שהיה רועה והניח עדרו ובא לעיר, בא זאב וטרף ובא ארי ודרס — אין אומרים אילו היה שם היה מציל, אלא אומדין אותו: אם יכול להציל — חייב, ואם לאו — פטור. מה, האם לא (מדובר) שנכנס בשעה שבני אדם נכנסים? לא; שנכנס בשעה שאין בני אדם נכנסים. אם כך, מדוע פטור? תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב! (מדובר) ששמע קול אריה ונכנס. אם כך, ״אומדין אותו״ — מה היה לו לעשות? היה לו לקדם ברועים ובמקלות. אם כך, מה טעם נקט דווקא שומר שכר? אפילו שומר חנם גם כן (חייב), שהרי מר הוא שאמר: שומר חנם שהיה לו לקדם ברועים ובמקלות ולא קידם — חייב!

הקשה לו: רועה שהיה רועה והניח עדרו ובא לעיר, בא זאב וטרף ובא ארי ודרס — אין אומרים אילו היה שם היה מציל, אלא אומדין אותו: אם יכול להציל — חייב, ואם לאו — פטור.

רש״י ארי ודרס — ארי דרכו לדרוס הבהמה במקום שמוצאה ודרך זאב לטורפה חיה ולהוליכה במקום שהוא בטוח ושם הורגה.

מאי לאו דעל בעידנא דעיילי אינשי?

מה, האם לא (מדובר) שנכנס בשעה שבני אדם נכנסים?

רש״י מאי לאו וכו׳ — אפילו הכי חייב.

לא, דעל בעידנא דלא עיילי אינשי.

לא; שנכנס בשעה שאין בני אדם נכנסים.

אי הכי, אמאי פטור?

אם כך, מדוע פטור?

רש״י א״ה אמאי פטור — כי אין יכול להציל.

תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב!

רש״י תחילתו הוה בפשיעה — גבי כל מזיקין קטנים וקלים דהוא יכול להציל שהרי הניחם ובא לו וסופו נמי נהי דמזיק חזק בא עליהן שאם היה שם לא היה יכול להציל והו״ל אונס מיהו תחילתו בפשיעה הוה דחייב דהכי פסקינן הלכתא בהמפקיד (לעיל דף מב.).

דשמע קל אריה ועל.

(מדובר) ששמע קול אריה ונכנס.

רש״י דשמע קול ארי ועל — מאימתו שאנוס הוא.

אי הכי, ״אומדין אותו״ — מאי הוה ליה למעבד?

אם כך, ״אומדין אותו״ — מה היה לו לעשות?

היה לו לקדם ברועים ובמקלות.

אי הכי, מאי איריא שומר שכר?

אם כך, מה טעם נקט דווקא שומר שכר?

אפילו שומר חנם נמי, דהא מר הוא דאמר: שומר חנם שהיה לו לקדם ברועים ובמקלות ולא קידם — חייב!

אפילו שומר חנם גם כן (חייב), שהרי מר הוא שאמר: שומר חנם שהיה לו לקדם ברועים ובמקלות ולא קידם — חייב!

רש״י שומר חנם יש לו לקדם בחנם — ולא לשכור אנשים ושומר שכר יש עליו לשוכרן.

שומר חנם בחנם, שומר שכר בשכר.

ועד כמה?

עד כדי דמיהן.

רש״י עד כדי דמיהם — של בהמות.

והיכן מצינו בשומר שכר שחייב באונסין?

רש״י והיכן מצינו — דקא רמית עליה לשכור אנשים משלו.

דהדר שקיל דמיהן מבעל הבית.דהדר שקיל… — שחוזר ונוטל את דמיהן מבעל הבית. אמר לו רב פפא לאביי: אם כך, מה הועיל לו (לבעל הבית)? יש בה תועלת לבעל הבית: (שיקבל) את בהמותיו המשובחות, או גם (שיחסוך) טרחה יתירה. רב חסדא ורבה בר רב הונא אינם סוברים את (דבריו) של רבה, שאומרים: לשם כך נותנים לך שכר — כדי שתשמור לי שמירה יתירה.

שחוזר ונוטל את דמיהן מבעל הבית.

אמר ליה רב פפא לאביי: אי הכי, מאי אהני ליה?

אמר לו רב פפא לאביי: אם כך, מה הועיל לו (לבעל הבית)?

מינה נפקא מינה לכושרא דחיותא, אי נמי לטרחא יתירתא.

יש בה תועלת לבעל הבית: (שיקבל) את בהמותיו המשובחות, או גם (שיחסוך) טרחה יתירה.

רש״י לכושרא דחיותא — כושר הבהמות שמכיר בהן כבר ולמודות בביתו.

רש״י לטרחא יתירתא — שלא יצטרך לחזור אחר הבהמות לקנות.

רב חסדא ורבה בר רב הונא לא סבירא להו הא דרבה, דאמרי: להכי יהבי לך אגרא — לנטורי לי נטירותא יתירתא (כ״י מינכן 95, וטיקן 115: מעלייתא).

רב חסדא ורבה בר רב הונא אינם סוברים את (דבריו) של רבה, שאומרים: לשם כך נותנים לך שכר — כדי שתשמור לי שמירה יתירה.

רש״י לא סבירא להו הא דרבה — דאמר לעיל דמכי נטר כדנטרי אינשי הוה אידך (אנוס ופטור).

רש״י להכי יהבי לך וכו׳ — ונהי דלאו פשיעה הוא אונס נמי לא הוי והו״ל כאבידה.

חלק ב

דברי האמוראים

גאני הייתי חוטא על ארי

בראשית רבה, פרשה עד, יג · דרשת הפסוקים · ״זה עשרים שנה אנכי עמך״ עד ״זה לי עשרים שנה בביתך״ · טרפה לא הבאתי, גנובתי יום ולילה, ומה היה אומר יעקב בלילות

״לארי״ — בכתב היד ״על ארי״ (תוקן במאגרים); ״סאים״ — בגליון, תחת ״שיחים״ שנמחק (בתיאודור–אלבק ״שיים״, כלומר שיות של צאן); ״היה״ — בכתב היד ״הוה״; ״ביממנה״ — הבי״ת הושלמה במאגרים; ״היה״ (אומר), ״יהושע״ ו״ישראל״ השני — הושלמו במאגרים.

אחרי ״למפריע״ קיצר הסופר ב״וגו׳״ (הדרשה כולה בסעיף ד ובפרשה עג, י). דברי הסופר נשארו, והחסר — ״הן, לא. רבנין אמרין: מאה פעמים, שנאמר: עשרת מנים״ — הושלם בסוגריים הכפולים מתיאודור–אלבק (שם ״הן לא״ בסוגריים, ו״אמ׳״, ״ק׳״ — נפתחו).

״ואין מניין״ — כך בכתב היד (במאגרים תוקן ״מנים״). בתיאודור–אלבק ״תלמוד לומר כאשר יהגה האריה״, ״קריין לי גנבא ביממא וגנבא בליליא״. המדרש קורא ״טריפה״, ״וגנובתי״, ״חורב״.

טרפה לא הבאתי

זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ וגו׳(בראשית לא, לח).

טְרֵיפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ וגו׳(בראשית לא, לט) — דקטילהדקטילה — של הנהרגת.

אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה — אני הייתי חוטא על ארי;

שכך גזר הקדוש ברוך הוא לארי, שיהיה אוכל חמשה סאיםחמשה סאים — חמשה שיים (שה ושה) מצאנו שללבן בכל יום.

ואם תאמר: אילו היה רועה אחר — היה מצילן?

תלמוד לומר:

כַּאֲשֶׁר יֶהְגֶּה הָאַרְיֵה וְהַכְּפִיר עַל טַרְפּוֹ אֲשֶׁר יִקָּרֵא עָלָיו מְלֹא רֹועִים מִקּוֹלָם לֹא יֵחָת(ישעיה לא, ד).

גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻובְתִי לָיְלָה —

קריין לי גנבה ביממנה, וקריין לי גנבה בליליא.קריין לי גנבה… — קוראים לי גנב ביום, וקוראים לי גנב בלילה.

קוראים לי גנב ביום, וקוראים לי גנב בלילה.

מה היה אומר

הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹורֶב וגו׳(בראשית לא, מ) —

ומה היה אומר?

רבי יהושע בן לוי אמר:

חמש עשרה שיר המעלות שבספר תלים היה אומר.

הדה היא דכתיב:

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת — לוּלֵי יְיָ שֶׁהָיָה לָנוּ וגו׳(תהלים קכד, א) — ישראל סבהישראל סבה — ישראל הזקן (יעקב).

רבי שמואל בר נחמן אמר:

כל ספר תלים היה אומר:

וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִילּוֹת יִשְׂרָאֵל(תהלים כב, ד) — ישראל סבה.

זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ וגו׳(בראשית לא, מא).

אמר רבי חייא רבה:

כל דבר ודבר שהיה לבן מתנה עם אבינו יעקב — היה חוזר בו עשרה פעמים למפריע וגו׳ — הן, לא.

רבנין אמרין:

מאה פעמים, שנאמר: עֲשֶׂרֶת מֹנִים;

ואין מניין פחות מעשרה.

תרגום לעבריתדקטילה של הנהרגת חמשה סאים חמשה שיים (שה ושה) ישראל סבה ישראל הזקן (יעקב)

דהאבות ומשה

איכה רבה, פתיחתא כד · פתיחתא · בקשות האבות ומשה · בחורבן מבקשים האבות ומשה רחמים על ישראל; יעקב: לא עשרים שנה הייתי בבית לבן?

מתוך הפתיחתא ״משא גיא חזיון״ (ישעיה כב, א): לפני הדברים שולח הקדוש ברוך הוא את ירמיה לקרוא לאבות ולמשה, ואברהם משתיק את התורה ואת האותיות שבאו להעיד בישראל (״מיד פתח אברהם״); אחריהם משה וירמיה בנהרות בבל, ובקשת רחל — בפרשה ״ויהי בבקר והנה היא לאה״.

״מטוב אדני — לא טוב לי״ — בכתב היד נמחק ״מוטב״ ונכתב ״מטוב״.

מיד פתח אברהם לפני הקדוש ברוך הוא ואמר:

רבונו של עולם, למאה שנה נתת לי בן;

וכשעמד על דעתו, והיה בחור בן שלשים ושבע שנים, אמרת לי: העלהו עולה לפני!

ונעשיתי עליו כאכזרי, ולא רחמתי עליו, אלא אני בעצמי כפפתי אותו.

ולא תזכר לי זאת, ולא תרחם על בני?

פתח יצחק ואמר:

רבונו של עולם, כשאמר לי אבא: אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה(בראשית כב, ח) — לא עכבתי את דבריך,

ונעקדתי ברצון לבי על גבי המזבח, ופשטתי את צוארי תחת הסכין.

ולא תזכר לי זאת, ולא תרחם על בני?

פתח יעקב ואמר:

רבונו של עולם, לא עשרים שנה הייתי בבית לבן?

וכשיצאתי מביתו פגע בי עשו הרשע, ובקש להרוג את בני, ומסרתי עצמי למיתה עליהם.

ועכשו נמסרו ביד אויביהם כצאן לטבחה,

לאחר שגדלתים כאפרוחין של תרנוגלין, וסבלתי עליהם צער גידול בנים —

כי רוב ימי הייתי בצער גידול בעבורם.

ועתה לא תזכר לי זאת, לרחם על בני?

פתח משה ואמר:

רבונו של עולם, לא רועה נאמן הייתי על ישראל ארבעים שנה, ורצתי לפניהם כסוס במדבר?

וכשהגיע זמן שיכנסו לארץ — גזרת עלי: במדבר יפלו עצמותיך;

ועכשו שגלו — שלחת לי לספוד ולבכות עליהם!

זהו המשל שאומרים בני אדם: מטוב אדני — לא טוב לי, ומרעתו — רע לי.

חלק ג

מדרשים מאוחרים

הפעם אחת הייתי עובר — הזקן ובתים עקורים

סדר אליהו רבה, פרק יח · מעשה · אליהו והזקן · למה בתים בישראל נעצרים מבנים: המקום אוהבן ומצרפן, כאבות וכאמהות

״בתים שלישראל״, ״הרבה בתים יש לנו״ — בדפוס ״[בעלי] בתים״. ״וחמרין״ — במאגרים ח׳ בספק. ״בשתי ילדיהן״ — בדפוס ״(בשתי) [בשני]״. ״והרבת רחמים״ (רבקה) — בדפוס ״והרבה״.

״שבעים שנה וחמש שנים״ — כך בכתב היד ובדפוס (אברהם ושרה); ״תשע עשרה שנה וששה חדשים״ (חנה) — כך בכתב היד ובדפוס.

פעם אחת הייתי עובר ממקום למקום, ומצאני זקן אחד.

אמר לי:

רבי, מפני מה בתים שלישראל נעצרים על הבנים מהיות להן?

אמרתי לו:

בני, מפני שהקדוש ברוך הוא אוהבן אהבה גמורה,

ושמח בהן, ומצרפן,

כדי שירבו רחמים לפניו.

אמר לי:

לא; אלא מפני שיש להן טינא בלבבן,

ונושאין נשים בלא פרייה ורבייה.

אמרתי לו:

בני, הרבה בתים יש לנו, וחמרין הן, ואין להן אלא אשה אחת,

ונעצרים על הבנים מהיות להן בנים.

צא למד מן האבות והאמהות

תדע לך שכן:

צא למד מאבינו אברהם, שהיו עקרין שבעים שנה וחמש שנים,

והרבו רחמים עד שבא יצחק ושמחו בו;

צא למד מרבקה, שהיתה עקרה עשרים שנה,

והרבת רחמים עד שבא יעקב ושמחו בו;

צא למד מרחל, שהיתה עקרה ארבע עשרה שנה בשתי ילדיהן,

והרבת רחמים עד שבאו שניהם ושמחו בהן;

צא למד מחנה, שהיתה עקרה תשע עשרה שנה וששה חדשים,

והרבת רחמים עד שבא בנה שמואל ושמחה בו.

אלא תפוס מידה ראשונה שאמרתי לך מתחילה:

מפני שהקדוש ברוך הוא אוהבן אהבה גמורה,

ושמח בהן, ומצרפן,

כדי שירבו רחמים לפניו.

חילופי נוסח והשלמות

בבלי, בראשית רבה, איכה רבה, סדר אליהו רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
באומריםאומדים
גלאריעל ארי
גהיההוה
גאֲשֶׁר יִקָּרֵא עָלָיו מְלֹא רֹועִים מִקּוֹלָם לֹא יֵחָת— (הוספה)
גב— (הוספה)
גהיה— (הוספה)
גיהושע— (הוספה)
גדכתיב— (הוספה)
גישראל— (הוספה)
ג— הן, לא.— (הוספה)
גרבנין אמרין:— (הוספה)
גמאה פעמים, שנאמר: עֲשֶׂרֶת מֹנִים;— (הוספה)
דתרחם— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית), עם השלמה מכתב יד וטיקן 60
איכה רבהכתב יד מינכן 229, עם השלמה מכתב יד פרמה 3122 (בפתיחתא כ״ג)
סדר אליהו רבהכתב יד וטיקן 31
§§144§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה קמד

אלה תלדות יעקב יוסף

גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה(בראשית לא, לט)

כל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף: זה נגנב שתי פעמים — ״גנבתי יום וגנבתי לילה״, וזה ״כי גנב גנבתי״

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בראשית רבה, תנחומא, תנחומא בובר, במדבר רבה §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אאֵלֶּה תֹּולְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף

בראשית רבה, פרשה פד, ח · דרשת הפסוק · ״אלה תולדות יעקב יוסף״ · כל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף

״ילדה״ — היו״ד הושלמה במאגרים; ״מבקשים״, ״שני פעמים״ (פעמיים) — הושלמו שם.

״נסטן״ — כך בכתב היד וכך בתיאודור–אלבק; מאגרים מתקן ״נסטם״. בתיאודור–אלבק ״מה יעקב נולד מהול אף יוסף נולד מהול״.

מקבילות: במדבר רבה יד, ה (להלן, ב, נוסח אחר), בשם רבי שמואל בר נחמני; וקצרות מהן — תנחומא, מקץ ג (להלן, ג), תנחומא, וישב א ותנחומא בובר, וישב ה (להלן, ד–ה).

אמר רבי שמואל בר נחמן:

אֵלֶּה תֹּולְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף(בראשית לז, ב) —

לא הוה קרייה צריך למימרלא הוה קרייה צריך למימר — לא היה הכתוב צריך לומר אלה תולדות יעקב ראובן?

אלא: מה זה נולד מהול — אף זה נולד מהול;

מה זה היתה אמו עקרה — אף זה היתה אמו עקרה;

מה זה נתקשת אמו בשעת הלידה — אף זה נתקשת אמו בשעת הלידה;

מה זה ילדה אמו שנים — אף זה ילדה אמו שנים;

מה זה אחיו שונא אותו — אף זה אחיו שונא אותו;

מה זה אחיו מבקש להורגו — אף זה אחיו מבקשים להורגו.

זה רועה — וזה רועה;

זה נסטן — וזה נסטן;

זה נגנב שני פעמים — וזה נגנב שני פעמים;

זה נתברך בעשר — וזה נתברך בעשר;

זה יצא לחוץ לארץ — וזה יצא לחוץ לארץ;

זה נשא אשה בחוץ לארץ — וזה נשא אשה בחוץ לארץ;

זה הוליד בנים בחוץ לארץ — וזה הוליד בנים בחוץ לארץ;

זה ליווהו מלאכים — וזה ליווהו מלאכים;

זה נתגדל על ידי חלום — וזה נתגדל על ידי חלום;

זה נתברך בית חמיו בשבילו — וזה נתברך בית חמיו בשבילו;

זה ירד למצרים — וזה ירד למצרים;

זה כלה את הרעב — וזה כלה את הרעב;

זה משביע — וזה משביע;

זה מצווה — וזה מצווה;

זה מת במצרים — וזה מת במצרים;

זה נחנט — וזה נחנט;

זה עלו עצמותיו — וזה עלו עצמותיו.

תרגום לעבריתלא הוה קרייה צריך למימר לא היה הכתוב צריך לומר

בשְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת

במדבר רבה, פרשה יד, ה · דרשה · ״שניהם מלאים סלת בלולה בשמן למנחה״ · נוסח אחר · שניהם מלאים — יעקב ויוסף דומים זה לזה: זה נגנב שתי פעמים, ״גנובתי יום וגנובתי לילה״, וזה ״גנב גונבתי״

נוסח אחר לבראשית רבה פד, ח (לעיל, א), בתוך דרשת קרבנו של נשיא אפרים; כאן ״נטמן״ (שם ״נסטן״), ״נגנב שתי פעמים״ עם הראיות מן הכתובים, ״זה השביע בניו וזה השביע אחיו״, ובראשו ובסופו ״שניהם מלאים סלת״.

״יוסף״ (שהיה יוסף דומה לאביו) — בכתב היד ״יעקב״ (מסומן ״כך״ במאגרים), וכנגדו בסוף הדרשה: ״לפי שהיה יוסף דומה לאביו״. ״לארץ״ (זה הוליד בנים בחוצה לארץ) — הושלם במאגרים מכתב יד אחר. ״הוה״ — הוי״ו מסופקת שם.

שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה(במדבר ז, יג) —

יעקב ויוסף שניהם היו צדיקים גמורים, ושניהם היו דומין זה לזה.

אתייא כההיא דאמראתייא כההיא דאמר — (דרשה זו) באה כדברי מי שאמר רבי שמואל בר נחמני:

אֵלֶּה תֹּולְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף(בראשית לז, ב) —

לא הוה צריך קרייה למימרלא הוה צריך קרייה למימר — לא היה הכתוב צריך לומר אלא אלה תולדות יעקב ראובן;

למה נאמר אֵלֶּה תֹּולְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף? ללמדך שהיה יוסף דומה לאביו בכל דבר:

מה יעקב נולד מהול — אף יוסף נולד מהול;

מה זה היתה אמו עקרה — אף זה היתה אמו עקרה;

מה זה נתקשית אמו מצער עיבורה — אף זה נתקשית אמו בשעת הלידה;

מה זה ילדה אמו שנים — אף זה ילדה אמו שנים;

מה זה אחיו שונא אותו — אף זה אחיו שונאים אותו;

מה זה אחיו מבקש להרגו — אף זה אחיו היו מבקשים להורגו.

זה רועה — וזה רועה;

זה נטמן — וזה נטמן;

זה נגנב שתי פעמים, שנאמר: גְּנֻובְתִי יוֹם וּגְנֻובְתִי לָיְלָה(בראשית לא, לט) —

וזה נגנב שתי פעמים, שנאמר: כִּי גֻנֹּב גֻּונַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים(בראשית מ, טו);

זה נתברך בעשר ברכות — וזה נתברך בעשר ברכות;

זה יצא חוצה לארץ — וזה יצא חוצה לארץ;

זה נשא אשה בחוצה לארץ — וזה נשא אשה בחוצה לארץ;

זה הוליד בנים בחוצה לארץ — וזה הוליד בנים בחוצה לארץ;

זה לוו אותו המלאכים — וזה לוו אותו המלאכים;

זה נתגדל על ידי חלום — וזה נתגדל על ידי חלום;

זה נתברך בית חמיו בשבילו — וזה נתברך בית חמיו בשבילו;

זה ירד למצרים — וזה ירד למצרים;

זה כלה את הרעב — וזה כלה את הרעב;

זה השביע בניו — וזה השביע אחיו;

זה מת במצרים — וזה מת במצרים;

זה נחנט — וזה נחנט;

זה עלו עצמותיו — וזה עלו עצמותיו.

הא לפי שהיה יוסף דומה לאביו — לכך נאמר: אֵלֶּה תֹּולְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף;

ולכך נאמר: שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת וגומר — על יעקב ויוסף.

תרגום לעבריתאתייא כההיא דאמר (דרשה זו) באה כדברי מי שאמר לא הוה צריך קרייה למימר לא היה הכתוב צריך לומר

גוְהִנֵּה מִן הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת

תנחומא, מקץ ג · דרשה · חלום פרעה ופתרונו; מתוך ניבולן של צדיקים רוממותן; כל מה שהגיע ליעקב הגיע ליוסף; יוסף משלו נתנו לו — מדה כנגד מדה

״חכמיך״ — בכתב היד ״חכמים״, ותוקן במאגרים. ״רגלו״ (תהלים קה, יח) — הושלם במאגרים. ״אמר לו: לא ראית אלא בריאות וטבת. אמר לו:״ — בגליון כתב היד. ״לעבירה״ (רגל שלא הרכיב) — העי״ן הושלמה במאגרים.

וְהִנֵּה מִן הַיְאֹור עֹלֹות שֶׁבַע פָּרוֹת(בראשית מא, יח) —

כיון שחלם, שלח וקרא לכל חרטומים,

ורוח הקדש צווחת: אַיָּם אֵיפוֹא חֲכָמֶיךָ(ישעיה יט, יב).

כיון שלא ידעו, בא שר המשקים ואמר: אֶת חֲטָאַי אֲנִי מַזְכִּיר הַיּוֹם(בראשית מא, ט), פַּרְעֹה קָצַף עַל עֲבָדָיו(בראשית מא, י).

וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף וגו׳(בראשית מא, יד).

אמר רבי יהושע בן לוי:

מתוך צרה — רווחה;

מתוך אפלה — אורה;

מתוך ניבולן של צדיקים — רוממותן.

וכן הוא אומר: אִם נָבַלְתָּ בְהִתְנַשֵּׂא וגו׳(משלי ל, לב).

חנניא מישאל ועזריה — ניבולן רוממותן:

כְּפִיתוּ בְּסַרְבָּלֵיהוֹן פַּטְּשֵׁיהוֹן וְכַרְבְּלָתְהוֹן וּלְבֻושֵׁיהוֹן וּרְמִיו לגו אַתּוּן נוּרָא יָקִידְתָּא(דניאל ג, כא),כפיתו בסרבליהון… — כפתו אותם בסרבליהם, מכנסיהם וכובעיהם ולבושיהם, והשליכו אותם לתוך כבשן האש היוקדת, ונתרוממו: אז הצליח המלך את שדרך מישך ועבד נגו במדינת בבל. ודניאל הושלך לגוב האריות, ונתרומם: ודניאל זה הצליח במלכות דריוש ובמלכות כורש הפרסי.

כפתו אותם בסרבליהם, מכנסיהם וכובעיהם ולבושיהם, והשליכו אותם לתוך כבשן האש היוקדת,

ונתרוממו:

בֵּאדַיִן מַלְכָּא הַצְלַח לְשַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ בִּמְדִינַת בָּבֶל(דניאל ג, ל).

אז הצליח המלך את שדרך מישך ועבד נגו במדינת בבל.

ודניאל הושלך לגובא די אריותא, ונתרומם:

ודניאל הושלך לגוב האריות, ונתרומם:

וְדָנִיֵּאל דנא הַצְלַח בְּמַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ וּבְמַלְכוּת כרש פרסיא(דניאל ו, כט).

ודניאל זה הצליח במלכות דריוש ובמלכות כורש הפרסי.

מרדכי —

וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר(אסתר ד, א),

ונתרומם:

וּמׇרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת(אסתר ח, טו).

ויוסף —

עִנּוּ בַכֶּבֶל רַגְלוֹ בַּרְזֶל בָּאָה נַפְשׁוֹ(תהלים קה, יח),

ונתרומם:

וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ(בראשית מב, ו).

אמר לו: חֲלוֹם חָלַמְתִּי(בראשית מא, טו).

כשבא לומר לו את החלום, ביקש לבודקו.

אמר לו: וְהִנֵּה מִן הַיְאֹור עֹלֹות שֶׁבַע פָּרוֹת.

אמר לו יוסף: לא ראית אלא יפות מראה ובריאות בשר.

אמר לו: הִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת דַּלּוֹת וְרָעוֹת תֹּאַר(בראשית מא, יט).

אמר לו: לא ראית אלא רעות מראה ודקות בשר.

אמר לו: הִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים מְלֵאֹות וְטֹובוֹת(בראשית מא, כב).

אמר לו: לא ראית אלא בריאות וטבת.

אמר לו: וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים צְנֻמוֹת דַּקּוֹת(בראשית מא, כג).

אמר לו: לא ראית אלא דקות שדופות קדים.

התחיל פרעה תמיה.

אמר לו: אחריי היית כשחלמתי!

שנאמר: אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים(בראשית מא, לט).

הוא שאביו מברכו: בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף(בראשית מט, כב) — בן הפרות יוסף.

השיב פרעה: אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי(בראשית מא, מ).

והכתוב אומר: תַּחַת אֲבֹותֶיךָ יִהְיוּ בָנֶיךָ(תהלים מה, יז).

את מוצא: כל מה שהגיע ליעקב — הגיע ליוסף:

יעקב נולד מהול — ויוסף נולד מהול: אֵלֶּה תֹּולְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף(בראשית לז, ב);

זה נקרא בְּנִי בְכֹורִי יִשְׂרָאֵל(שמות ד, כב) — וזה: וְהַבְּכֹורָה לְיוֹסֵף(דברי הימים א ה, ב);

זה גלה לחרן — וזה גלה למצרים;

זה נתרומם בחלום: וַיַּחֲלֹום וְהִנֵּה סֻולָּם(בראשית כח, יב) — וזה: וּפַרְעֹה חֹלֵם(בראשית מא, א).

רבן שמעון בן גמליאל אומר:

יוסף — משלו נתנו לו:

הפה שלא נשק לעבירה — וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כׇּל עַמִּי;

הצואר שלא הרכין לעבירה — וַיָּשֶׂם רְבִיד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ(בראשית מא, מב);

יד שלא נגעה — וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתֵּן אֹותָהּ עַל יַד יוֹסֵף;

הגוף שלא נדבק בעבירה — וַיַּלְבֵּשׁ אֹותוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ;

רגל שלא הרכיב לעבירה — וַיַּרְכֵּב אֹותוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה(בראשית מא, מג);

המחשבה שלא חישב — נקרא נָבוֹן וְחָכָם;

לב שלא הרהר — קראו לפניו אַבְרֵךְ וצָפְנַת פַּעְנֵחַ(בראשית מא, מה).

הכל מדה כנגד מדה.

דאֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף

תנחומא, וישב א · דרשה · יוסף דומה לאביו בכל דבר: עשו ואחיו, חרן ומצרים, ״גנבתי יום וגנבתי לילה״ ו״כי גנב גנבתי״

״אחיו״ — בכתב היד ״אביו״, ותוקן ״אחיו״. ״לילה״ — היו״ד הושלמה במאגרים, ושתי האותיות שאחריה מסופקות. מקבילה: תנחומא בובר, וישב ה (להלן, ה).

דבר אחר:

אֵלֶּה תֹּולְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף(בראשית לז, ב) —

את מוצא שהיה יוסף דומה לאביו בכל דבר,

וכל מה שעבר על יעקב — כך עבר על יוסף:

יעקב — קינא בו עשו, ויוסף — קנאו בו אחיו;

יעקב גלה לחרן — יוסף גלה למצרים;

יעקב אמר: גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה(בראשית לא, לט) — ויוסף אמר: כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי(בראשית מ, טו).

הראה שלשה עולמות

תנחומא בובר, וישב ה · דרשה · פני יוסף דומין ליעקב; כל ״היה״ — ראה שלשה עולמות; כל הדברים שאירעו ליעקב אירעו ליוסף

בדפוס נוסף בסוגריים, כהשלמת המהדיר: ״מכל בניו כי בן זקונים הוא לו, והרי בנימין קטן ממנו והוא אומר בן זקונים, אלא שהיה איקונין דומה לו, הוי אלה תולדות יעקב יוסף״; ולפני ״איש יהודי״ — ״במרדכי כתיב״.

״בישובו״ — השי״ן הושלמה במאגרים; ״כל״ (הדברים) — הלמ״ד הושלמה שם. בדפוס חסר ״ראה שלשה עולמות״ אחרי ״איש יהודי היה בשושן הבירה״.

דבר אחר:

אֵלֶּה תֹּולְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף(בראשית לז, ב) —

שהיה (דפוס: שהיו) פני יוסף דומין ליעקב.

מניין? שכך הוא אומר: וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף(בראשית לז, ג).

מה יעקב העמיד שבטים — אף יוסף העמיד שבטים,

שנאמר: אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי(בראשית מח, ה).

הוי אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב.

דבר אחר:

מה יעקב נתכסה מאביו עשרים ושתים שנה — כך יוסף נתכסה מאביו עשרים ושתים שנה;

לכך נאמר: אֵלֶּה תֹּלְדת יַעֲקֹב יוֹסֵף.

אמר רבי לוי אמר רבי יוחנן:

כל מקום אשר הוא אומר ״היה״ — ראה שלשה עולמות.

כתיב בנח: תָּמִים הָיָה(בראשית ו, ט) —

ראה את העולם ביישובו עד שלא בא המבול, וראה אותו חרב, וראה אותו בתיקונו אחר כך;

לכך נאמר בו ״היה״.

משה — כתיב: הָיָה רֹועֶה וגו׳(שמות ג, א) —

ראה ישראל עד שלא נתחזק השיעבוד, וראה בשיעבוד (דפוס: השעבוד), וראה (דפוס: וראו) אותן כשנגאלו.

אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה(אסתר ב, ה) —

ראה שלשה עולמות: עד שלא נשתעבדו ביד המן, וראה אותם בגזירות שנגזרו עליהם, וראה אותם בגאולתם.

איוב — כתיב: אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ(איוב א, א) — וראה שלשה עולמות:

היה תם, ונתייסר בייסורין, ואחר כך נתרפא.

ואף יוסף כתיב בו ״היה״: אֵלֶּה תֹּולְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹועֶה.

כל הדברים שאירעו ליעקב — אירעו ליוסף:

ביעקב כתיב: גְּנֻבְתִי יוֹם(בראשית לא, לט) — אף יוסף כתיב ביה: כִּי גֻנֹּב גֻּונַּבְתִּי(בראשית מ, טו);

ביעקב — רדף אותו עשו — ואף (דפוס: ואת) יוסף רדפו אותו אחיו;

יעקב נשתעבד אצל לבן — ויוסף נשתעבד במצרים.

לכך כתיב: אֵלֶּה תֹּולְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף.

חילופי נוסח והשלמות

בראשית רבה, תנחומא, תנחומא בובר, במדבר רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אי— (הוספה)
אים— (הוספה)
אשני פעמים— (הוספה)
אשני פעמים— (הוספה)
ביוסףיעקב
גחכמיךחכמים
גרגלו— (הוספה)
גע— (הוספה)
דיְ— (הוספה)
הש— (הוספה)
הל— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד ראשונה)
במדבר רבהכתב יד מינכן 97
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
תנחומא בוברכתב יד אוקספורד 154
§§145§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה קמה

בשש צרות יצילך

הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה(בראשית לא, מ)

צרותיו של יעקב: ״בשש צרות יצילך״ — עשו ולבן, ״הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה״, ומי שאמר לעולמו די יאמר לצרותי די

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בראשית רבה, תנחומא, אגדת בראשית §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אבְּשֵׁשׁ צָרוֹת יַצִּילֶךָּ

בראשית רבה, פרשה עט, א · פתיחתא ראשונה · שש צרות ושבע שניצל מהן יעקב, עד שבא אל קברו מלא

בְּשֵׁשׁ צָרוֹת יַצִּילֶךָּ וּבְשֶׁבַע לֹא־יִגַּע בְּךָ רָע בְּרָעָב פָּדְךָ מִמָּוֶת וּבְמִלְחָמָה מִידֵי חָרֶב בְּשׁוֹט לָשׁוֹן תֵּחָבֵא וְלֹא־תִירָא מִשֹּׁד כִּי יָבוֹא לְשֹׁד וּלְכָפָן תִּשְׂחָק וּמֵחַיַּת הָאָרֶץ אַל־תִּירָא כִּי עִם־אַבְנֵי הַשָּׂדֶה בְרִיתֶךָ וְחַיַּת הַשָּׂדֶה הׇשְׁלְמָה־לָּךְ וְיָדַעְתָּ כִּי־שָׁלוֹם אׇהֳלֶךָ וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא וְיָדַעְתָּ כִּי־רַב זַרְעֶךָ וְצֶאֱצָאֶיךָ כְּעֵשֶׂב הָאָרֶץ תָּבוֹא בְכֶלַח אֱלֵי־קָבֶר כַּעֲלוֹת גָּדִישׁ בְּעִתּוֹ(איוב ה, יט–כו)

פתיחתא סתמית, בלי שם דורש ובלי ״פתח״. נוסח אחר: אגדת בראשית סט, ב (להלן, ב).

״שית״, ״שנאמר״, ״שמי״, ״בו״, ״לשדדו״ (בכתב היד ״לטורדו״), ״עם״ — בתיקון ובהשלמת מאגרים; ״שנתים הרעב״ הכפול נמחק במאגרים. ״לשון הרע״ — ״הרע״ מסומן למחיקה במאגרים, ובתיאודור–אלבק ״קשה היא לשון הרע שמשבראה עשה לה מקום״.

״תבא בך לחלוחית אלי קבר״ — כתיקון מאגרים, ובכתב היד ״בך לוית לי קבר״; בתיאודור–אלבק ״תבוא כך לכלוכית״. ״שבא כפון״ — שם ״שהיה כפון״.

וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם וגו׳(בראשית לג, יח).

בְּשֵׁשׁ צָרוֹת יַצִּילֶךָּ וגו׳(איוב ה, יט) —

אן שית אנין — קאימנה בהון;

ואם שבע אנין — קאימנה בהון.

ברעב ובמלחמה

בְּרָעָב פָּדְךָ מִמָּוֶת(איוב ה, כ) —

שנאמר: כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב(בראשית מה, ו).

וּבְמִלְחָמָה מִידֵי חָרֶב —

יֶשׁ לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע(בראשית לא, כט).

בְּשׁוֹט לָשׁוֹן תֵּחָבֵא וגו׳(איוב ה, כא) —

אמר רבי אחא:

קשה הוא לשון הרע, שמי שבראו עשה לו מקום שיטמן בו.

עשו ולבן

לֹא תִירָא מִשֹּׁד כִּי יָבא — זה עשו ואלופיו.

לְשֹׁוד וּלְכָפָן תִּשְׂחָק(איוב ה, כב) — זה לבן, שבא כפון על ממונו לשדדו.

כִּי עִם אַבְנֵי הַשָּׂדֶה בְרִיתֶךָ(איוב ה, כג) —

וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם(בראשית כח, יא).

וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אׇהֳלֶךָ(איוב ה, כד) —

מעשה ראובן ובלהה, מעשה יהודה ותמר.

וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא —

זה אבינו יעקב: בן שמונים וארבע שנה, לא ראה טיפת קרי מימיו.

תבא בכלח אלי קבר

וְיָדַעְתָּ כִּי רַב זַרְעֶךָ וגו׳(איוב ה, כה) —

אמר רבי יודן:

לא נפטר יעקב אבינו מן העולם עד שראה שלשים ריבוא מבני בניו.

תָּבא בְכֶלַח אֱלֵי קָבֶר(איוב ה, כו) —

רבי יצחק ורבנן:

רבי יצחק אמר:

תָּבא בך לחלוחית אֱלֵי קָבֶר.

ורבנן אמרין:

תָּבא בְכֶלַח אֱלֵי קָבֶר — מלא, שאינו חסר כלום:

וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם.

ברַבַּת צְרָרוּנִי מִנְּעוּרַי

אגדת בראשית, פרק סט, ב · פתיחתא · נוסח אחר · יעקב קורא תגר ״רבת צררוני״, והקדוש ברוך הוא מונה לו ״בשש צרות יצילך״: הרעב, עשו, בני לבן, שכם, החיות והאבנים

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת רַבַּת צְרָרוּנִי מִנְּעוּרַי יֹאמַר־נָא יִשְׂרָאֵל רַבַּת צְרָרוּנִי מִנְּעוּרָי גַּם לֹא־יָכְלוּ לִי(תהלים קכט, א–ב)

נוסח אחר לבראשית רבה עט, א (לעיל, א), באותם פסוקי איוב ובזיהויים אחרים: ״בשוט לשון״ — ״וישמע את דברי בני לבן״; ״לשוד ולכפן תשחק״ — עשו שנטל את יציאותיו; ״ומחית השדה אל תירא״ — ״טרפה לא הבאתי אליך״. לפניו בפרק (א) — ״בשש צרות יצילך״ על דוד, שקיים את השש ששנא יי (משלי ו, טז–יט).

״מרנן״ — הושלם במאגרים (בדפוס ״היה מרנן״). ״שנקרא״ — בכתב היד ״שנא׳״, ותוקן במאגרים. אחרי ״שהיה רועה״ כתוב בכתב היד ״אל תירא״ ונמחק. ״אתחיל״ — כך בכתב היד (בדפוס ״התחיל״). ״ויהי בשכון ישראל בטח״ — ״בטח״ מלשון דברים לג, כח; בדפוס לפניו ״וידעת כי שלום אהלך, אימתי״, ואין בו ״ויבא יעקב שלם״.

דבר אחר:

לפי שיעקב אבינו מרנן ואומר: רַבַּת צְרָרוּנִי מִנְּעוּרַי וגו׳(תהלים קכט, א),

אמר לו הקדוש ברוך הוא: וכי בכל צרה שנכנסת לא הייתי אצלך (דפוס: ומצילך)?

בְּרָעָב פָּדְךָ מִמָּוֶת(איוב ה, כ) — אימתי? וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם וגו׳(בראשית מב, א).

וּבְמִלְחָמָה מִידֵי חָרֶב — בשעה שבאו עם עשו ארבע מאות איש.

בְּשׁוֹט לָשׁוֹן(איוב ה, כא) — וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן(בראשית לא, א).

וְלֹא תִירָא מִשֹּׁוד כִּי יָבא — אימתי? באנשי שכם: וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים וגו׳(בראשית לה, ה).

לְשֹׁוד וּלְכָפָן תִּשְׂחָק(איוב ה, כב) — אימתי? בשעה שיצא מבית אביו, שנתן לו יציאות, וקדמו עשו ונטלן הימנו;

אף על פי כן לא הניחו הקדוש ברוך הוא,

שנאמר: כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן וגו׳(בראשית לב, יא).

וּמֵחַיַּת השדה (דפוס: הארץ) אַל תִּירָא —

שכל זמן שהיה רועה, אחד מן החיות לא נגע בצאן,

שנאמר: טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ וגו׳(בראשית לא, לט).

כִּי עִם אַבְנֵי הַשָּׂדֶה בְרִיתֶךָ(איוב ה, כג) — אימתי? וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם(בראשית כח, יא).

וְחַיַּת הַשָּׂדֶה הׇשְׁלְמָה לָּךְ — וַיָּרׇץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ(בראשית לג, ד), שנקרא חיה,

שנאמר: גְּעַר חַיַּת קָנֶה וגו׳(תהלים סח, לא).

וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם(בראשית לג, יח).

וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא(איוב ה, כד) — וַיְהִי בִּשְׁכֹּון יִשְׂרָאֵל(בראשית לה, כב) בטח;

ומה כתיב אחריו? וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר.

וְרָבַצְתָּ וְאֵין מַחֲרִיד(איוב יא, יט) — וַיִּשְׁכֹּון יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד(דברים לג, כח).

וְחִלּוּ פָנֶיךָ רַבִּים — וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וגו׳(ישעיה ב, ג).

אמר הקדוש ברוך הוא ליעקב: אחר כל אלו שעשיתי לך, את קורא תגר ואומר: רַבַּת צְרָרוּנִי מִנְּעוּרַי?

אתחיל יעקב ואומר: גַּם לֹא יָכְלוּ לִי(תהלים קכט, ב).

אמר: על אלו אני נותן שבח לך,

שנאמר: רַבּוֹת רָעוֹת צַדִּיק וּמִכֻּלָּם יַצִּילֶנּוּ יְיָ(תהלים לד, כ).

גרוּחַ אִישׁ יְכַלְכֵּל מַחֲלֵהוּ

בראשית רבה, פרשה צז (ישנה), א · פתיחתא · ״ויהי אחר הדברים האלה ויאמר ליוסף הנה אביך חלה״ · ״ורוח נכאה מי ישאנה״: אבנים שישבנו עליהן בנערותנו עשו עמנו מלחמה בזקנותנו — יעקב, ״הייתי ביום אכלני חורב״, ובזקנותו בא לידי חולי; אברהם תבע זקנה, יצחק ייסורין, יעקב חולי

רוּחַ־אִישׁ יְכַלְכֵּל מַחֲלֵהוּ וְרוּחַ נְכֵאָה מִי יִשָּׂאֶנָּה(משלי יח, יד)

הנוסח כתיאודור–אלבק (פרשה צז, הנוסח הישן); השלמותיו בסוגריים מרובעים: ״ויהי אחר הדברים האלה״ (הלמה), ״וזקפון״, ״הנה אביך חולה״, ״ותכהין״, ״חידש״ (חזקיהו), ״הוא״, ״מלך יהודה בחלותו ויחי מחליו״, ״מיכן״; ״דבר עולה״ — תיקונו, תחת ״בר עולה״.

מקבילה לדברי רבי יודה ברבי סימון ורבי לוי (אברהם תבע זקנה, יצחק ייסורין, יעקב חולי, וחזקיהו): בראשית רבה סה, ט.

וַיְהִי(בראשית מח, א) אחר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה

רוּחַ אִישׁ יְכַלְכֵּל וגו׳(משלי יח, יד) —

מרוח איש שיכלכל מחלהו;

וְרוּחַ נְכֵאָה מִי יִשָּׂאֶנָּה — מי שרוחו נכאה עליו מנערותו ועד זקנותו, מי ישאנה?

אמר רבי ישמעאל ברבי יוסי:

אבנים שישבנו עליהם בנערותינו — עשו עמנו מלחמה בזקנותינו.

רבי יוסי הווה מפקד לחברייה: לא תהוון יתבין על מיסטובייתה דסדרא, דבר עולה בסיתווא, דהינין צנינן סגין.רבי יוסי… — רבי יוסי היה מצווה לחבריו: אל תשבו על ספסלי האבן שבסטיו של בית המדרש, שבחוץ, בחורף, שהם צוננים מאוד. רבי אבהו ירד לרחוץ (במרחץ), והיה נסמך על שני עבדים גותים, אחד מימינו ואחד משמאלו. הם עמדו ליפול, והוא זקף אותם. אמרו לו: רבי, כל הכוח הזה יש בך, ואתה צריך לאלה?

רבי יוסי היה מצווה לחבריו: אל תשבו על ספסלי האבן שבסטיו של בית המדרש, שבחוץ, בחורף, שהם צוננים מאוד.

רבי אבהוא נחת למיסחי, והווה מסתמך על תרין גונתיין, חד מן ימיניה וחד מן שמליה.

רבי אבהו ירד לרחוץ (במרחץ), והיה נסמך על שני עבדים גותים, אחד מימינו ואחד משמאלו.

אתון למשרוע וזקפון, אמרין לה: רבי, כל הדן חיילה אית בך, ואת צריך לאלין?

הם עמדו ליפול, והוא זקף אותם. אמרו לו: רבי, כל הכוח הזה יש בך, ואתה צריך לאלה?

אמר להם: ואין אנו מניחים לנו כלום לזקנותינו?

תדע לך שכן: אבינו יעקב, על ידי שכתוב בו: הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹורֶב וגו׳(בראשית לא, מ) — כיון שהזקין, בא לידי חולי;

הדה היא: וַיְהִי אחר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹולֶה וגו׳.

אמר רבי יודה ברבי סימון:

אברהם תבע זיקנה.

אמר לפניו: רבון העולמים, אב ובנו נכנסים למקום, ואין אדם יודע למי יכבד;

ומתוך שאת מעטרו לאב בזיקנה — אדם יודע למי יכבד.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, דבר טוב תבעתה, וממך אני מתחיל.

מתחילת הספר ועד כאן אין כתוב ״זקנה״; וכיון שעמד אבינו אברהם, ניתן לו זיקנה:

וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים(בראשית כד, א).

יצחק תבע ייסורין.

אמר לפניו: רבון העולמים, אדם מת בלא ייסורין, ומידת הדין מתוחה כנגדו;

ומתוך שאת מביא עליו יסורין — אין מידת הדין מתוחה כנגדו.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, דבר טוב תבעתה, וממך הוא מתחיל.

מתחילת הספר ועד כן אין כתוב ״יסורין״; וכיון שעמד יצחק, ניתן לו ייסורין:

וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ וגו׳(בראשית כז, א).

יעקב תבע את החולי.

אמר לפניו: רבון העולמים, אדם מת בלא חולי ואינו מיישב בין בניו;

מתוך שהוא חולה שנים שלשה ימים — הוא מיישב בין בניו.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, דבר טוב תבעתה, ממך הוא מתחיל:

וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹולֶה.

אמר רבי לוי:

אברהם חידש זקנה,

יצחק חידש ייסורין,

יעקב חידש את החולי,

חזקיהו חידש חולי שני.

אמר לפניו: רבון העולמים, העמדת אותו עד יום מותו, אתמהא!

אלא מתוך שאדם חולה ועומד מחליו, חולה ועומד — הוא עושה תשובה שלימה.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, דבר טוב תבעתה, ממך הוא מתחיל תחילה;

הדה היא: מִכְתָּב לְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה בַּחֲלֹותוֹ וַיְחִי מֵחׇלְיוֹ(ישעיה לח, ט).

אמר רבי שמואל בר נחמן:

מיכן שהיה בין חולי לחולי — חולי כבד משניהם.

דהֲיַעֲרֹךְ שׁוּעֲךָ לֹא בְצָר

תנחומא, מקץ י · פתיחתא · ״ואל שדי יתן לכם רחמים״ · ״היערך שועך לא בצר״ — הקדם ותפלל; ״ואל שדי״ — הרבה יסורין עברו על יעקב: עשו, ״הייתי ביום אכלני חורב״, לבן, דינה, רחל, יוסף, שמעון ובנימין — מי שאמר לעולמו די יאמר ליסורי די

הֲיַעֲרֹךְ שׁוּעֲךָ לֹא בְצָר וְכֹל מַאֲמַצֵּי־כֹחַ(איוב לו, יט)

״להחיות הבריות״ — בכתב היד ״לתחיית המתים״, ותוקן ״להחיות הבריות״. ״ימים״ (שבעת ימים) — חסר בכתב היד (מסומן במאגרים), והושלם מתנחומא בובר. אחרי ״לפיכך כתב ואל שדי״ ממשיך הקטע בדרשות על ״וישא עיניו וירא את בנימין אחיו״ ואילך — ענין אחר.

מניין צרותיו של יעקב בנוסח אחר, בפסוקי ״בשש צרות יצילך״ (איוב ה, יט–כו): בראשית רבה עט, א (לעיל, א); אגדת בראשית סט, ב (לעיל, ב).

מקבילות: תנחומא בובר, מקץ יב (מ״מה ראה יעקב לברכן באל שדי״; בלי הפתיחתא ״היערך שועך״, ו״הפסיד עליו כל אותו דורון — עזים מאתים וגו׳״ בלבד); מדרש ילמדנו (ילקוט תלמוד תורה) לבראשית מג, יד (בלי הפסוק מעמוס, רדיפת לבן, הדורון, ״לא שלותי״ וטעם ״די״ שבבריאה).

דבר אחר:

וְאֵל שַׁדַּי(בראשית מג, יד) —

זה שאמר הכתוב:

הֲיַעֲרֹךְ שׁוּעֲךָ לֹא בְצָר וְכֹל מַאֲמַצֵּי כֹחַ(איוב לו, יט).

אמר רבי אלעזר:

לא תהא בוצר בשעת הרווחה שלא להתפלל.

אמר הקדוש ברוך הוא: כשם שאני זקוק להוריד גשמים וטללים לגדל צמחים, להחיות הבריות —

כך תהא זקוק להתפלל ולברך אותי מעין מעשי.

ולא תאמר: אני ברווחה, מה אני מתפלל? וכשתגיע לך צרה — תבוא ותתפלל;

אלא עד שלא תבוא לך צרה — הוי מקדים ומתפלל.

אמר רבי אלעזר:

אוקיר לאסיא עד שלא תצטרך ליהאוקיר לאסיא עד שלא תצטרך ליה — כבד את הרופא עד שלא תצטרך לו.

מהו וְכֹל מַאֲמַצֵּי כֹחַ?

אמר רבי יוחנן:

שכך היו הצדיקים עושין מאמצי כח הגבורה.

תדע, שהרי אבינו יעקב — עדיין בנימן אצלו, והקדים והתפלל עליו:

וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים וגו׳.

וְאֵל שַׁדַּי וגו׳ —

מה ראה יעקב לברכם (תנחומא בובר: לברכן) באל שדי? ללמדך שהרבה יסורין עברו על יעקב (תנחומא בובר: באו עליו; מדרש ילמדנו: עברו עליו):

עד שהוא במעי אמו — עשו מריב עמו,

שנאמר: וַיִּתְרֹוצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וגו׳(בראשית כה, כב),

וכן הוא אומר: עַל רׇדְפוֹ בַחֶרֶב אָחִיו וְשִׁחֵת רַחֲמָיו וַיִּטְרֹף לָעַד אַפּוֹ וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח(עמוס א, יא) (תנחומא בובר: — ״רחמו״ כתיב).

ברח מפני עשו ללבן — ראה כמה צרות (מדרש ילמדנו: עברו עליו):

הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹורֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וגו׳(בראשית לא, מ).

היאך? שיצא לבן ורדף אחריו להרגו,

שנאמר: וַיִּרְדֹּף אַחֲרָיו דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים וַיַּדְבֵּק אֹתוֹ בְּהַר הַגִּלְעָד(בראשית לא, כג).

נמלט ממנו — בא עשו, בקש עוד להרגו;

הפסיד עליו כל אותו דורוןדורון — מתנה, מנחה: עִזִּים מָאתַיִם וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים וגו׳(בראשית לב, טו), גְּמַלִּים מֵינִיקוֹת וגו׳(בראשית לב, טז).

יצא מעשו — באת צרת דינה, צרת רחל (תנחומא בובר: עליו צרת דינה, ואחר כך צרת רחל, ואחר כך הצרות הללו; מדרש ילמדנו: צרת דינה, צרת עשו, צרת רחל).

אחר כל הצרות ביקש לנוח קימעא — הרי צרת יוסף (תנחומא בובר: ואחר כך צרת יצחק אביו, שמת עשר שנים אחר מכירתו של יוסף),

והכתוב צווח: לֹא שָׁלַוְותִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלֹא נָחְתִּי וַיָּבֹא רֹוגֶז(איוב ג, כו).

אחר כך באת צרת שמעון;

אחר כך צרת בנימין.

לפיכך היה מתפלל ״באל שדי״, ואומר: מי שאמר לשמים וארץ ״די״ — יאמר ליסורי (מדרש ילמדנו: לצרותי) ״די״.

לפי שכשברא הקדוש ברוך הוא שמים וארץ, היו נמתחים והולכים, עד שאמר להם הקדוש ברוך הוא: דייכם.

לפיכך כתב: וְאֵל שַׁדַּי.

תרגום לעבריתאוקיר לאסיא עד שלא תצטרך ליה כבד את הרופא עד שלא תצטרך לו דורון מתנה, מנחה

חילופי נוסח והשלמות

בראשית רבה, תנחומא, אגדת בראשית. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אשיתשת
אשנאמר— (הוספה)
אשמישמ
אבו— (הוספה)
אלשדדולטורדו
אעםם
אאלילי
אלחלוחיתלוית
במרנן— (הוספה)
בנקראנאמר
גויהי— (הוספה)
גאחר— (הוספה)
גהַדְּבָרִים הָאֵלֶּה— (הוספה)
גדברבר
גוזקפון— (הוספה)
גהִנֵּה אָבִיךָ חֹולֶה— (הוספה)
גותכהין— (הוספה)
גחידש— (הוספה)
גהוא— (הוספה)
גמֶלֶךְ יְהוּדָה בַּחֲלֹותוֹ וַיְחִי מֵחׇלְיוֹ— (הוספה)
גמיכן— (הוספה)
דימים— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
בראשית רבהפרשה עט: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית), עם השלמה מכתב יד וטיקן 60; פרשה צז: כתב יד וטיקן 30 (יד ראשונה)
אגדת בראשיתכתב יד אוקספורד 2340
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
§§146§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה קמו

לולי אלהי אבי

לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם(בראשית לא, מב)

״לולי אלהי אבי״ — כל ״לולי״ בזכות אבות; ויש אומרים בזכות קדושת השם, באמנה ובתורה

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בראשית רבה, מדרש תהלים §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אבכל מקום שנאמר לולי

בראשית רבה, פרשה עד, יד · דרשת הפסוק · ״לולי אלהי אבי אלהי אברהם״ · כל ״לולי״ בזכות אבות, בזכות קדושת השם, באמנה ובתורה

״אלא״ (לא עלו) — הושלם במאגרים. ״אלי״ שבכתב היד נפתח ״אלהי״.

נוסח אחר: מדרש תהלים צד, ה (להלן, ב).

״אמר לה״ — בתיאודור–אלבק ״אמר ליה״. ״זבדיי בר לוי״ — שם ״זבדיי בן לוי״. המדרש קורא ״כי לולי התמהמהנו״, ״לולי האמנתי״ (במסורה: לולא).

לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי וגו׳(בראשית לא, מב).

זבדיי בר לוי ורבי יהושע בר לוי:

זבדיי בר לוי אמר:

בכל מקום שנאמר לוּלֵי — בזכות אבות.

אמר לה:

והא כתיבוהא כתיב — והרי כתוב: כִּי לולי הִתְמַהְמָהְנוּ(בראשית מג, י)?

אמר לה:

כל עצמן לא עלו אלא בזכות אבות;

שאילולי זכות אבות — לא היו עולים משם בשלום.

אמר רבי תנחומה:

אית דמפקין לישנהאית דמפקין לישנה — יש שמוציאים את הלשון (מוסרים את המאמר): רבי יהושע בן לוי וזבדיי בן לוי.

רבי יהושע בן לוי אמר:

בכל מקום שנאמר לוּלֵי — בא בזכות אבות, חוץ מזה.

אמר לה:

אף זה בזכות אבות.

רבי יוחנן אמר: בזכות קדושת השם.

רבי לוי אמר:

בזכות אמנה, ובזכות תורה.

בזכות אמנה —

לולי הֶאֱמַנְתִּי(תהלים כז, יג);

בזכות תורה —

לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁועָי וגו׳(תהלים קיט, צב).

תרגום לעבריתאית דמפקין לישנה יש שמוציאים את הלשון (מוסרים את המאמר) והא כתיב והרי כתוב

בלוּלֵי יְיָ עֶזְרָתָה לִּי

מדרש תהלים, מזמור צד, ה · דרשה · נוסח אחר · כל ״לולי״ — בזכות אבות, בזכות התורה והאמנה, ובזכות שמו

נוסח אחר לבראשית רבה עד, יד (לעיל, א): כאן דברי רבי יהושע בן לוי בלי ״חוץ מזה״ (ובבראשית רבה הם גם בשם זבדיי בר לוי), ״זבדי בר לוי״ משיב בלי שם אומר; רבי לוי — זכות התורה והאמנה; רבי יוחנן — ״בזכות שמו״, עם ראיות מתהלים קכד ומתהלים צד. לפניו בפסקה דברי רבי אלעזר בשם רבי סימאי על ״מי יתיצב לי עם פעלי און״ — ענין אחר.

״אלא״ — בכתב היד ״לשון״, ותוקן ״אלא״. ״אלהי״ — בכתב היד ״אלק׳י״. ״עזרת לנו״ — כך בכתב היד (במסורה: עזרתה לי), ו״בשם״ (במסורה: בטוב). ״לראות״ — בכתב היד ״לולאות״, ותוקן במאגרים; ״חיים״ — בכתב היד ״החיים״, וה״א נמחקה. במדרש תהלים (בובר) ״רבי זבדי בן לוי״.

לוּלֵי יְיָ(תהלים צד, יז) עזרת לנו.

אמר רבי יהושע בן לוי:

כל מקום שנאמר ״לולי״ — אינו אלא (מדרש תהלים (בובר): בזכות) אבות:

(מדרש תהלים (בובר): שנאמר:) לוּלֵי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם(בראשית לא, מב).

נענה זבדי בר לוי:

והכתיב: כִּי לולי הִתְמַהְמָהְנוּ(בראשית מג, י)!

אף היא בזכות (מדרש תהלים (בובר): אמר ליה: אף הוא בזכות אבות) —

שאם לא היה זכות אבות, לא היינו עולים משם.

אמר רבי לוי:

כל מקום שנאמר ״לולי״ — זכות התורה (מדרש תהלים (בובר): בזכות התורה),

שנאמר: לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁועָי(תהלים קיט, צב);

ובזכות האמנה,

שנאמר: לולי הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בשם יְיָ בְּאֶרֶץ חַיִּים(תהלים כז, יג).

אמר רבי יוחנן:

כל מקום שנאמר ״לולי״ — בזכות שמו,

שנאמר: לוּלֵי יְיָ שֶׁהָיָה לָנוּ(תהלים קכד, א),

לוּלֵי יְיָ עזרת לנו.

חילופי נוסח והשלמות

בראשית רבה, מדרש תהלים. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אאלא— (הוספה)
באלאלשון
בלראותלולאות

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית), עם השלמה מכתב יד וטיקן 60
מדרש תהליםכתב יד קמברידג׳ Or. 786
§§147§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה קמז

את עניי ואת יגיע כפי ראה אלהים

אֶת עׇנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱלֹהִים(בראשית לא, מב)

חביבה המלאכה: זכות אבות הצילה ממון ויגיע כפים הציל נפשות; כל הנביאים נתעסקו במלאכה, ויעקב — ״יגיע כפי אשר יגעתי עם לבן״

מדרש תנאים לדברים, בראשית רבה, תנחומא (ורשא), מדרש ילמדנו, אוצר מדרשים §§cover-end§§

חלק א

דברי התנאים

אלֹא תַעֲשֶׂה כׇל מְלָאכָה

מדרש תנאים לדברים ה, יד · דרשת הפסוק · ״לא תעשה כל מלאכה״ · גדולה השבת שאסרה את המלאכה החביבה: רבי מאיר — ראית ארי סבל; כל הנביאים נתעסקו בה — יעקב ״אשובה ארעה צאנך אשמור״, משה, דוד, עמוס ואלישע

מתוך הדרשות על ״ששת ימים תעבד… ויום השביעי שבת״ (דברים ה, יג–יד); לפניה ״ויום השביעי שבת… למה נאמר״, ואחריה ״אתה ובנך ובתך״ ואילך — הלכות השבת, ענין אחר.

״חביבה היא המלאכה שכל הנביאים נתעסקו בה״ — גם במשנת רבי אליעזר, פרשה כ, כמעט מלה במלה; שם ״אשמר״, ״ומשה היה רועה״, ״כי נקד אנכי ובולס שקמים״ (״נקד״ על פי עמוס א, א), ואחריו: ״רבי ברכיה אומר: גדול הנהנה מיגיעו יתר מירא שמים, שביראת שמים כתיב אשרי איש ירא את יי (תהלים קיב, א), ובנהנה מיגיעו כתיב יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך״ — וכעין זה סתם במדרש גדול וגדולה (להלן, ב).

לֹא תַעֲשֶׂה כׇל מְלָאכָה(דברים ה, יד) —

גדולה היא השבת, שאסר בה את המלאכה, שהיא חביבה לפניו;

שהרי ברא את עולמו במאמר, לא ביגיעה ולא בעמל, וקרא את בריאת העולם ״מלאכה״,

שנאמר: וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ(בראשית ב, ב) כִּי בוֹ שָׁבַת מִכׇּל מְלַאכְתּוֹ(בראשית ב, ג).

חביבה היא המלאכה, שהרי כל הבריות שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו — לא מסר להן מלאכה, אלא לבני האדם בלבד.

וכן היה רבי מאיר אומר:

ראית מימיך ארי סבל? צבי קייץ? שועל כורם? או אחד מן החיות עושה מלאכה?

הרי אינן עושין מלאכה, והרי הן מתפרנסין בלא מלאכה;

ובני אדם אינן מתפרנסין אלא מן המלאכה —

לא מפני שהן קלים מן החיות, אלא שהמלאכה חביבה.

חביבה היא המלאכה, שהאדם הזה התקין לו הקדוש ברוך הוא כל צרכיו עד שלא נבראת חוה, ואחר כך זיוגה לו.

חביבה היא המלאכה, שכל הנביאים נתעסקו בה:

ביעקב אבינו הוא אומר: אָשׁוּבָה אֶרְעֶה צֹאנְךָ אֶשְׁמֹור(בראשית ל, לא);

במשה הוא אומר: וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה(שמות ג, א);

בדוד הוא אומר: וַיִּקָּחֵהוּ מִמִּכְלְאֹות צֹאן(תהלים עח, ע);

בעמוס הוא אומר: כִּי בוֹקֵר אָנֹכִי וּבוֹלֵס שִׁקְמִים(עמוס ז, יד), וַיִּקָּחֵנִי יְיָ מֵאַחֲרֵי הַצֹּאן(עמוס ז, טו).

חביבה היא המלאכה, שלא שרת רוח הקדש על אלישע בן שפט אלא מתוך המלאכה,

שנאמר: וַיֵּלֶךְ וַיִּמְצָא אֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט וְהוּא חורש(מלכים א יט, יט);

ומה אליהו אומר לו? לֵךְ שׁוּב כִּי מֶה עָשִׂיתִי לָךְ(מלכים א יט, כ) — שלא לבטלך.

גדולה היא המלאכה, שכל המצות ומעשים טובים אינן אלא מלאכה, חוץ מהגיון תורה ותפלה.

גדולה היא השבת, שביטלה את המלאכה, שיש בה כל המדות הטובות הללו.

ביְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל

אוצר מדרשים, מדרש גדול וגדולה, יד · דרשה · נוסח אחר · גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים; גדולה מלאכה — כל הנביאים התעסקו בה, יעקב ״אשובה ארעה צאנך״; השמח בחלקו ניצול מעבירות

נוסח אחר של הדרשה שלעיל (א, מדרש תנאים): כאן בסדר אחר, ובראשו ״גדול הנהנה מיגיעו״ ושריית השכינה על משה; שם ״חביבה היא המלאכה״, ״צבי קייץ שועל כורם״, ״לא מפני שהן קלים מן החיות״, ובנביאים גם ״ויקחני יי מאחרי הצאן״ ואלישע בן שפט; וכאן ״גדולה מלאכה״, ״דוב קייץ שועל חנוני״, ״לא מפני שהם טפלים״, ושריית השכינה במשכן והשמח בחלקו, שאינם שם.

במשנת רבי אליעזר, פרשה כ, ״גדול הנהנה מיגיעו״ בשם רבי ברכיה, ובראיה ״אשרי איש ירא את יי״ (תהלים קיב, א).

בראש הקטע במהדורה: ״פרק ארבעה עשר, בענין השמח בחלקו״.

גדול הנהנה מיגיעו יותר מיראת שמים:

שביראת שמים כתיב: אַשְׁרֵי כׇּל יְרֵא יְיָ(תהלים קכח, א),

ובמלאכה הוא אומר: יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל וגו׳(תהלים קכח, ב) — ובמלאכה וְטוֹב לָךְ לעולם הבא.

ולא שרתה שכינה על משה אלא מתוך מלאכה,

שנאמר: וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה(שמות ג, א),

וכתיב: וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְיָ(שמות ג, ב).

גדולה מלאכה, שכמה בריות ברא הקדוש ברוך הוא בעולמו, ולא מסר מלאכה אלא לבני אדם בלבד.

וכן היה רבי מאיר אומר:

ראית מימיך ארי סבל? דוב קייץ? שועל חנוני? או אחד מהחיות עושה מלאכה?

למה לא ניתנה להם מלאכה? לא מפני שהם טפלים, אלא מפני שהמלאכה עדיפא.

גדולה מלאכה, שכל הנביאים התעסקו בה:

ביעקב כתיב: אָשׁוּבָה אֶרְעֶה צֹאנְךָ וגו׳(בראשית ל, לא);

משה רבנו עליו השלום: וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה וגו׳;

דוד עליו השלום: וַיִּקָּחֵהוּ מִמִּכְלְאֹות צֹאן(תהלים עח, ע);

עמוס: כִּי בוֹקֵר אָנֹכִי וּבוֹלֵס שִׁקְמִים(עמוס ז, יד).

גדולה מלאכה, שלא שרתה שכינה בישראל עד שעשו מלאכה,

שנאמר: וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כׇּל הַמְּלָאכָה וגו׳ וַיְבָרֶךְ אֹותָם מֹשֶׁה(שמות לט, מג).

ומה ברך אותם? אמר להם: יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם.

וכן היה,

שנאמר: והענן מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן(שמות מ, לד).

גדול השמח בחלקו והמתפרנס ממלאכתו, שבמדה הטובה הזאת ניצול מכמה עבירות:

מן הקנאה והחמוד,

ומן הגנבה והגזל.

חלק ב

דברי האמוראים

גחביבה המלאכה מזכות אבות

בראשית רבה, פרשה עד, טו · דרשת הפסוק · ״את עניי ואת יגיע כפי ראה אלהים״ · המלאכה חביבה מזכות אבות: זו הצילה ממון וזו הצילה נפשות

״הצילה״ הראשון כתוב פעמיים (באותיות מסופקות) ונמחק במאגרים.

״רבי ירמיה בר אלעזר״ — בתיאודור–אלבק ״ר׳ ירמיה בן אלעזר״, ו״חביבה היא המלאכה״.

נוסח אחר: תנחומא (ורשא), ויצא יג (להלן, ד) — ״זכות מלאכה עומדת במקום שאין יכול זכות אבות לעמוד״, על ״השמר לך פן תדבר עם יעקב״.

אֶת עׇנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי וגו׳(בראשית לא, מב).

אמר רבי ירמיה בר אלעזר:

חביבה המלאכה מזכות אבות:

שזכות אבות הצילה ממון, ומלאכה הצילה נפשות.

זכות אבות הצילה ממון —

לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וגו׳;

ומלאכה הצילה נפשות —

אֶת עׇנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי וגו׳.

דהִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תְּדַבֵּר עִם יַעֲקֹב

תנחומא (ורשא), ויצא יג · דרשות הפסוקים · נוסח אחר · זכות מלאכה עומדת במקום שאין זכות אבות עומדת; קפדנותם של אבות; הגל הוא הקיר — בלעם הוא לבן; ״בפחד אביו יצחק״ — בחיי אביו

לזכות המלאכה — נוסח אחר של בראשית רבה עד, טו (לעיל, ג): שם בשם רבי ירמיה בר אלעזר, על ״את עניי ואת יגיע כפי״, ״חביבה המלאכה מזכות אבות… זכות אבות הצילה ממון ומלאכה הצילה נפשות״; כאן בלא שם, על ״השמר לך״, ״שהזהירו מהרע לו בזכות יגיע כפיו״, ואחריו ״למד שלא יאמר אדם… ומעשה ידיו ברכת״, שאינו שם.

מקבילה לקפדנותם של אבות — בראשית רבה עד, יב (בפרשה ״ויחר ליעקב וירב בלבן״), ושם ״ענותנותן של בנים״ מדוד, ״כי מבקש את נפשי״, וכאן מ״כי אם יי יגפנו״.

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תְּדַבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב ועד רָע(בראשית לא, כד) —

מכאן אנו למדין, שזכות מלאכה עומדת במקום שאין יכול זכות אבות לעמוד,

שנאמר: לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וגו׳(בראשית לא, מב) —

אם כן, לא עמדה לו זכות אבותיו אלא לשמירת ממונו;

אֶת עׇנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱלֹהִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ — שהזהירו מהרע לו, בזכות יגיע כפיו.

למד, שלא יאמר אדם: אוכל ואשתה ואראה בטוב, ולא אטריח עצמי, ומן השמים ירחמו;

לכך נאמר: ומַעֲשֵׂה יָדָיו בֵּרַכְתָּ(איוב א, י) —

צריך לאדם לעמול ולעשות בשתי ידיו, והקדוש ברוך הוא שולח את ברכתו.

קפדנותם של אבות

וַיִּחַר לְיַעֲקֹב וַיָּרֶב בְּלָבָן(בראשית לא, לו) ויאמר: מַה פִּשְׁעִי ומה חַטָּאתִי.

אמרו: קפדנותם של אבות — ולא פיוסין של בנים.

כתיב: וַיִּחַר לְיַעֲקֹב וַיָּרֶב בְּלָבָן — ראה מה אמר ליה בחרות אפו:

לא אמר ליה אלא מַה פִּשְׁעִי ומה חַטָּאתִי;

ואלו דוד בפיוסו, שלא אבה לשלוח יד בשאול, כתיב:

כִּי אִם יְיָ יִגֳּפֶנּוּ אוֹ יוֹמוֹ יָבא וָמֵת אוֹ בַמִּלְחָמָה יֵרֵד וְנִסְפָּה(שמואל א כו, י).

עד הגל הזה

עֵד הַגַּל הַזֶּה(בראשית לא, נב) —

זה שאמר הכתוב:

וַתִּלָּחֵץ רֶגֶל בִּלְעָם אֶל הַקִּיר(במדבר כב, כה).

הגל הוא הקיר, לפי שעבר בלעם את השבועה שנשבע ליעקב,

שנאמר: אִם לֹא תַעֲבֹור אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאֶת הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת לְרָעָה.

ובלעם זה לבן,

שנאמר: אֲרַמִּי אֹובֵד אָבִי(דברים כו, ה);

ועל שבקש לכלות ישראל נקרא ״ארמי״,

שנאמר: וּלְכָה זֹועֲמָה יִשְׂרָאֵל(במדבר כג, ז).

לכך נפרע הקיר ממנו, לפי שהוא העד על השבועה,

כדכתיב: יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשֹׁונָה(דברים יז, ז).

וישבע בפחד אביו יצחק

וַיִּשָּׁבַע בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק(בראשית לא, נג) —

חס ושלום, לא נשבע אותו צדיק בשמו של מלך, אלא בחיי אביו,

כאדם הרוצה לאמת דבריו, ואומר: חי אבא, אם אעשה זאת!

ואף אותה שבועה לא נשבע, לולי הפחד,

כדכתיב: בֵּן יְכַבֵּד אָב(מלאכי א, ו).

האָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר יְיָ

מדרש ילמדנו (ילקוט תלמוד תורה), לבראשית לג, יב–טו · דרשה · יעקב נוטל שני חלקים; עשו רודפו, ויעקב: ״יגיע כפי אשר יגעתי עם לבן״ ולא מן הברכות; הדיהכסיס בין יעקב לעשו

בבתי מדרשות (חלק א) אותו קטע כמעט מלה במלה; חסר שם ״שלא יבא למחר ויאמר: חלוק עמי ממונך… שברכו. אמר לו עשו ליעקב: איני מניחך עד שתעשה לי דיהכסיס״, ושם ״ואינו מניחו״, ״וחתם… וזה בשל זה״. בילקוט בסוף הקטע: ״ילמדנו״.

אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר יְיָ(מלאכי א, ב).

אמרו לו: בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ?

אמר להם: הֲלא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב, ואוהב ליעקב.

בנוהג שבעולם, אדם שיש (בתי מדרשות: יש) לו שני בנים, אחד בכור ואחד פשוט — מי נוטל הרבה? הבכור.

ועשו יצא תחלה,

שנאמר: וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי וגו׳(בראשית כה, כה),

והיה ראוי ליטול שני חלקים;

ולא עשיתי כן, אלא יעקב נטל שני חלקים, ועשו חלק אחד — שיעקב אוכל בעולם הזה ולעולם הבא.

וכן הוא אומר עשו ליעקב: נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ(בראשית לג, יב).

אמר לו עשו: נהלך שנינו בעולם.

אמר לו יעקב: טול אתה עולמך ועבור,

שנאמר: יַעֲבׇר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ(בראשית לג, יד).

אמר רבי אחא:

כיון שעשו שלום יעקב עם עשו, אמר עשו ליעקב: מִי לְךָ כׇּל הַמַּחֲנֶה(בראשית לג, ח) וגו׳ (בתי מדרשות: הזה אשר פגשתי).

אמר לו יעקב: מה עשיתי לך, שאתה רודפני?

אמר לו עשו: את בכורתי לקחת, ואף את ברכתי הוספת לך!

אמר לו יעקב: מכל הברכות שברכני אבי — לא הגיעני דבר.

אמר לו: ומי לך כל המחנה הזה?

אמר לו: יְגִיעַ כַּפַּי(בראשית לא, מב) אשר יגעתי (בתי מדרשות: שיגעתי) עם לבן —

הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב(בראשית לא, מ) וגו׳ (בתי מדרשות: חורב וקרח בלילה ותרד שנתי מעיני).

ומה הגיעני מהברכות? אבא אמר לי: וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים(בראשית כז, כח) (בתי מדרשות: מטל השמים) וגו׳ —

איה דגן ויין ושמן של אבא (בתי מדרשות: שבא לידי)?

כששמע עשו דבריו, אמר בלבו:

לפיכך לא הגיעוהו — לפי (בתי מדרשות: מפני) שנטלן במרמה;

ואני — הברכות שברכני אבא באו לידי, מפני שנטלתי אותם ברצון;

ואיני (בתי מדרשות: ואינו) מניחו עד שיעשה לי דיהכסיס,

שלא יבא למחר ויאמר: חלוק עמי ממונך, אלא כל אחד ואחד חולק בחלקו שברכו.

אמר לו עשו ליעקב: איני מניחך עד שתעשה לי דיהכסיס.

דרש רבי אחא:

אמר לו יעקב: מה צורך לדיהכסיס (בתי מדרשות: זה)?

הברכות שהיה עתיד לברכני — כבר ברכך,

ומה שהיה עתיד לברכך — ברכני;

אלו ואלו יהיו שלך,

הדא הוא דכתיב:

קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻובָאת לָךְ(בראשית לג, יא) — הרי הן נתונות לך.

אמר לו עשו: איני מבקש ממך, אלא מה שברכני אבא יהיה שלי, ומה שברכך יהיה שלך.

אמר לו: אי אפשר.

אמר לו עשו: איני מניחך.

ולא הניחו זה את זה עד שעשו דיהכסיס,

וחתם זה בדיהכסיס של זה, וזה בדיהכסיס של זה.

אמר רבי אחא:

לולי דיהכסיס שעשה עשו ליעקב, היה נוחל עשו עם יעקב לעתיד לבא.

וכשהגיד עשו לאנשי ביתו כל המעשה, אמרו לו:

יפה עשית שחלקת (בתי מדרשות: לא יפה עשית שלקחת) הברכות,

שברכות יעקב הם מהעולם הבא, וברכותיך הן מן העולם הזה;

אלא לך ובקש ממנו שיחזרו הברכות כבראשונה, ותהיו שותפין זה בזה.

בא עשו ואמר ליעקב: אחי, נקרע הדיהכסיס שעשינו בינינו, ונהיה שותפין כבראשונה,

שנאמר: נִסְעָה וְנֵלֵכָה וגו׳ —

נִסְעָה וְנֵלֵכָה — בארץ, למלחמה ולשלום;

וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ — לעולם הבא.

אמר לו יעקב: הן (בתי מדרשות: כן) כבר מצאתי חן בעיני בוראי,

שנאמר: לָמָּה זֶּה אֶמְצָא חֵן(בראשית לג, טו).

אמר לו: אַצִּיגָה נָּא עִמְּךָ מִן הָעָם אֲשֶׁר אִתִּי.

אמר לו: רואה אני שיסורין עתידין לבא על בני מעם בניך;

אלא שמשכורתך עד שיבא משיח, שהוא עתיד לצאת מחלצי, והוא יקבל המלכות מיד המלך שעתיד לעמוד,

שנאמר: יַעֲבׇור נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ.

חילופי נוסח והשלמות

מדרש תנאים לדברים, בראשית רבה, תנחומא (ורשא), מדרש ילמדנו, אוצר מדרשים. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
מדרש תנאים לדבריםמהדורת הופמן
אוצר מדרשיםמהדורת אייזנשטיין
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית), עם השלמה מכתב יד וטיקן 60
תנחומא (ורשא)דפוס ורשא
מדרש ילמדנוקטעים מילקוט תלמוד תורה, נוסח פרויקט השו״ת
§§148§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה קמח

הבנות בנתי והבנים בני

הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי(בראשית לא, מג)

״הבנות בנתי והבנים בני״ — לא ממנו למדו שבני בנים הרי הם כבנים; ארבע בנותיו של לבן, והבנים שנקראו ״אחיו״

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בבלי, בראשית רבה §§cover-end§§

חלק א

הלכה

אבני בנים הרי הן כבנים

בבלי יבמות פרק ו, סב ע״ב · הלכה · סוגיא · מנא הא מילתא — לא מ״הבנות בנותי והבנים בני״, אלא מבני מכיר ומ״יהודה מחוקקי״

השאלה ״מנא הא מילתא״ על ״בני בנים הרי הם כבנים״ (מן הברייתא שבסב ע״ב, ״מיתיבי: בני בנים הרי הם כבנים״, ומה שנאמר עליה שם); לפניה ״התם דחויי קמדחי להו״ (על בני בנותיו של רב ששת), ואחריה ״מתניתין דלאו כרבי יהושע״ — ענין אחר.

״אמר ליה רבה לרבא בר מארי״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י וטיקן 110–111: ״א״ל רבא לרבה בר מרי״.

״בני בנים הרי הן כבנים״ — בכ״י וטיקן 110–111 נוסף בין השיטין: ״בן הבת, בן הבן פשיטא״.

״בני בנותיו שלאדם כבניו… מלבן, שנאמר: הבנות בנותי והבנים בני״ (פרקי דרבי אליעזר, פרק לו) — בפרשה נט (ויגד יעקב לרחל), ז.

אמר ליה רבה לרבא בר מארי: מנא הא מילתא דאמור רבנן ״בני בנים הרי הן כבנים״?אמר ליה… — אמר לו רבה לרבא בר מרי: מנין הדבר הזה שאמרו חכמים ״בני בנים הרי הן כבנים״? אם תאמר משום שכתוב ״הבנות בנותי והבנים בני״ — אלא מעתה, ״והצאן צאני״ גם כך? אלא (פירושו:) שקנית ממני — כאן גם כן: שקנית ממני. אלא מכאן: ״ואחר בא חצרון אל בת מכיר אבי גלעד, ותלד לו את שגוב״,

אמר לו רבה לרבא בר מרי: מנין הדבר הזה שאמרו חכמים ״בני בנים הרי הן כבנים״?

רש״י מנא הא מילתא כו׳ — אבני בתו קאי דבן בנו פשיטא לן.

אילימא מדכתיב הַבָּנוֹת בְּנֹותַי וְהַבָּנִים בָּנַי(בראשית לא, מג) — אלא מעתה, וְהַצֹּאן צֹאנִי הכי נמי?

אם תאמר משום שכתוב ״הבנות בנותי והבנים בני״ — אלא מעתה, ״והצאן צאני״ גם כך?

אלא דקנית מינאי — הכא נמי דקנית מינאי.

אלא (פירושו:) שקנית ממני — כאן גם כן: שקנית ממני.

אלא מהכא: וְאַחַר בָּא חֶצְרוֹן אֶל בַּת מָכִיר אֲבִי גִלְעָד, וַתֵּלֶד לוֹ אֶת שְׂגוּב(דברי הימים א ב, כא),

אלא מכאן: ״ואחר בא חצרון אל בת מכיר אבי גלעד, ותלד לו את שגוב״,

וכתיב: מִנִּי מָכִיר יָרְדוּ מְחֹוקְקִים(שופטים ה, יד),

רש״י מני מכיר ירדו מחוקקים — ולא מצינו למימר מבני בניו אלא מבני בתו דהא כתיב קרא אחרינא יהודה מחוקקי ולא משכחת לה דליתו מתרוייהו אלא הכי דנפקו מחוקקים מחצרון מבתו של מכיר אלמא בני בתו כבניו.

וכתיב: יְהוּדָה מְחֹוקְקִי(תהלים ס, ט).

חלק ב

דברי האמוראים

בכולהם בנתיו היו

בראשית רבה, פרשה עד, טז · דרשת הפסוקים · ״ויען לבן… הבנות בנתי״ עד ״ויאמר יעקב לאחיו לקטו אבנים״ · ארבע בנותיו של לבן, שן האבן, ובניו של יעקב שנקראו אחיו

דרשת ״כולהם בנתיו היו״ חוזרת בכתב היד בסעיף יז, על ״אם תענה את בנתי״, בשם רבי אבהו.

״חד והלווי קבריה״ — בתיאודור–אלבק ״חד הוה ליה ולווי קבריה״. ״בלשון הקודש״ — בכתב היד ״הקו׳״. ״גבורים כיוצא בו, צדיקים כיוצא בו״ — שם ״גיבורים היו כיוצא בו וצדיקים״. המדרש קורא ״בנותיי״.

ארבע בנות

וַיַּעַן לָבָן וַיֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הַבָּנוֹת בְּנֹותַיי וגו׳(בראשית לא, מג).

אמר רבי ראובן:

כולהם בנתיו היו:

הַבָּנוֹת בְּנֹותַיי — הרי שתים;

וְלִבְנֹותַיי מָה אֶעֱשֶׂה — הרי ארבע.

רבנן מייתין לה מן הכהרבנן מייתין לה מן הכה — חכמים מביאים אותה (את הדרשה) מכאן:

אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹותַיי(בראשית לא, נ) — הרי שתים;

וְאִם תִּקַּח נָשִׁים עַל בְּנֹותַיי — הרי ארבע.

ויקח יעקב אבן

וַיִּקַּח יַעֲקֹב אָבֶן וגו׳(בראשית לא, מה).

אמר רבי יוחנן:

כשן הזו שלטבריהכשן הזו שלטבריה — כשן הסלע של טבריה היית.

לאחיו

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים(בראשית לא, מו) —

כמה אחים היה לו? חד, והלווי קבריהחד, והלווי קבריה — אחד, והלוואי שקברו (את עשו)!

אלא אילו בניו, שהיה קורא אותן בלשון הקודש אחיו.

אמר רבי חוניא:

גבורים כיוצא בו, צדיקים כיוצא בו.

אמר רבי יודן:

לבש אדם לבושו שלאביו — הרי הוא כיוצא בו.

תרגום לעבריתחד, והלווי קבריה אחד, והלוואי שקברו (את עשו) כשן הזו שלטבריה כשן הסלע של טבריה רבנן מייתין לה מן הכה חכמים מביאים אותה (את הדרשה) מכאן

חילופי נוסח והשלמות

בבלי, בראשית רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית), עם השלמה מכתב יד וטיקן 60
§§149§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה קמט

ויקרא לו לבן יגר שהדותא

וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא(בראשית לא, מז)

״יגר שהדותא״ — התרגום שבתורה: בכתיבה ובקריאה, בהצלה מפני הדליקה ובכופר בו; ולשון סורסי שחלק לו הקדוש ברוך הוא כבוד

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

מסכת סופרים, ירושלמי, בבלי, בראשית רבה §§cover-end§§

חלק א

הלכה

אששה דברים של תרגום

מסכת סופרים, פרק א, י · הלכה · התרגום שבתורה — ״יגר שהדותא״: לא יכתבנו עברית; עברית שכתבו תרגום לא יקרא בה

בדפוס וילנא (סופרים א, י): ״אלא שיש דברים תרגום״, בלי ״ששה״ ובלי ״והכי קאמר״; ״כגון יגר שהדותא גלעד״; ״שהן שתי לשונות של עברית ותרגום״; ״ואיזהו תרגום, כגון יגר שהדותא גלעד וחביריו״. אחרי ההלכה ״האזינו שעשאה שירה…״ — דין אחר.

מקבילות: בבלי מגילה פרק א, ח ע״ב – ט ע״א (להלן, ד) ובבלי שבת פרק טז, קטו ע״ב (להלן, ה) — ״תרגום שכתבו מקרא״.

כל התורה כולה עברית היא, אלא שיש בה ששה דברים של תרגום.

והכי קאמר:

כל הדברים של עברית — אל יכתוב תרגום,

ושל תרגום — אל יהפכם;

כגון יְגַר(בראשית לא, מז) — גל,

שָׂהֲדוּתָא — עדות.

ויש אומרים:

לא דברו אלא על יְגַר שָׂהֲדוּתָא ועל גַּלְעֵד, שהן שני לשונות, עיברית ותרגום.

עברית שכתבו תרגום, ותרגום שכתבו עברית — לא יקרא בה.

ואיזהו תרגום?

כגון יְגַר שָׂהֲדוּתָא וחביריו.

בענייה ואמירה, ככה וכה — בלשון הקודש

ירושלמי סוטה ז, ב · הלכה · סוגיא · כל מקום שנאמר ענייה ואמירה, ככה וכה — בלשון הקודש; ״ויען לבן ובתואל ויאמרו״; ״יגר שהדותא״; וידוי מעשר

על המשנה ״רבי יהודה אומר: וענתה ואמרה ככה — עד שתאמר בלשון הזה״ (משנה סוטה ז, ד; ״ואילו נאמרין בלשון הקדש״, משנה סוטה ז, ב). בכתב יד ליידן ובדפוס ונציה זו הלכה ב. אחרי הסוגיא ״שלא יהא לשון סורסי קל בעיניך״ — עניין אחר.

תני בשם רבי יודה:

כל מקום שנאמר בלשון הזה: ענייה ואמירה, ככה, וכה — הרי הוא בלשון הקודש.

אמר רבי אלעזר:

בניין אב שבכולן: מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל(שמות יט, יט).

התיבהתיב — הקשה, השיב (קושיה) רבי חגי:

והכתיבוהכתיב — והרי כתוב: וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל(בראשית כד, נ)!

אין תימראין תימר — אם תאמר על ידי ענייה, והכתיב: וַיֹּאמְרוּ.

אין תימר על ידי אמירה, והכתיב: מֵיְיָ יָצָא הַדָּבָר.

אין תימר: בלשון הקודש, והכתיב: וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא(בראשית לא, מז).

ואין תימר: קודם למתן תורה, הרי פרשת ווידוי מעשר — הרי הוא לאחר מתן תורה, והוא נאמר בכל לשון.

תרגום לעבריתהתיב הקשה, השיב (קושיה) והכתיב והרי כתוב אין תימר אם תאמר

גכי דבר יי בזה

ירושלמי סנהדרין י, א · הלכה · סוגיא · ״כי דבר יי בזה״ — אפילו כפר במקרא אחד (״ואחות לוטן תמנע״), בתרגום אחד (״יגר שהדותא״), בקל וחומר אחד (״כי שבעתים יקם קין״); דבר אחר: המזכיר דברי תורה במקום מטונף — רבי אילא וחברייא קומי פונדקיה ברמשא

על המשנה ״ואלו שאין להם חלק לעולם הבא: האומר אין תחיית המתים מן התורה ואין תורה מן השמים״ (משנה סנהדרין י, א). לפני הסוגיא ארבעה חלוקי כפרה ושעיר המשתלח — עניין אחר; אחריה ״בר קפרא אמר: אחז וכל מלכי ישראל הרשעים״ — עניין אחר.

״וחברייא יתיבין״ — בדפוס ונציה ״וחברייא הוון יתיבין״.

כתיב: כִּי דְבַר יְיָ בָּזָה(במדבר טו, לא).

אין לי אלא בזמן שביזה דברי תורה, מניין אפילו כפר במקרא אחד, בתרגום אחד, בקל וחומר אחד?

תלמוד לומר: וְאֶת מִצְוָותוֹ הֵפַר.

במקרא אחד — וַאֲחוֹת לוֹטָן תִּמְנָע(בראשית לו, כב).

בתרגום אחד — וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא(בראשית לא, מז).

בקל וחומר אחד — כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן וגו׳(בראשית ד, כד).

דבר אחר: כִּי דְבַר יְיָ בָּזָה — זה שהוא מזכיר דברי תורה במקום מטונף.

כהדא רבי אילא וחברייא יתיבין קומי פונדקיה ברמשא.כהדא רבי… — כמו זה: רבי אילא והחברים היו יושבים לפני הפונדק בערב. אמרו: מהו לומר דבר תורה? אמרו: כיון שאילו היה יום היינו רואים מה לפנינו — אבל עכשיו (בלילה) אסור.

כמו זה: רבי אילא והחברים היו יושבים לפני הפונדק בערב.

אמרין: מהו מימר מילא דאורייא?

אמרו: מהו לומר דבר תורה?

אמרין: מכיון דאילו הוה איממא הוינן חמיי מה קומינן, ברם כדון אסיר.

אמרו: כיון שאילו היה יום היינו רואים מה לפנינו — אבל עכשיו (בלילה) אסור.

דוספרים נכתבין בכל לשון

בבלי מגילה פרק א, ח ע״ב – ט ע״א · הלכה · סוגיא · ספרים נכתבין בכל לשון — ״ורמינהו״; תורה — ״יגר שהדותא״; מגילה — ״ככתבם וכלשונם״; רבותינו התירו יונית

הסוגיא מן הקושיא ״ורמינהו״ על המשנה (מגילה א, ח) עד תשובתו של רב אשי ו״אף כשהתירו רבותינו יונית לא התירו אלא בספר תורה״; אחריה ״ומשום מעשה דתלמי המלך״ — מעשה תרגום התורה לתלמי, ענין לעצמו.

״רב נחמן בר יצחק אמר״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י וטיקן 134: ״רב נחמן״.

בכ״י אוקספורד 366 סדר התשובות אחר: ״כאן בספרים כאן במגלה״ קודם ל״בשלמא תורה דכתי׳ יגר סהדותא״.

מקבילה: מסכת סופרים א, י (לעיל, א) — ״עברית שכתבו תרגום, ותרגום שכתבו עברית — לא יקרא בה״.

וספרים נכתבין בכל לשון וכו׳(משנה מגילה א, ח)

ורמינהו: מקרא שכתבו תרגום, ותרגום שכתבו מקרא, וכתב עברי — אינו מטמא את הידים, עד שיכתבנו בכתב אשורית, על הספר, ובדיו!ורמינהו: מקרא… — ומקשים סתירה (מברייתא זו): מקרא שכתבו תרגום, ותרגום שכתבו מקרא, וכתב עברי — אינו מטמא את הידים, עד שיכתבנו בכתב אשורית, על הספר, ובדיו! אמר רבא: אין קושיה; כאן — בגופן שלנו, כאן — בגופן שלהן. אמר לו אביי: במה העמדת את אותה (ברייתא)? בגופן שלהן — מה טעם נקט דווקא מקרא שכתבו תרגום ותרגום שכתבו מקרא? אפילו מקרא שכתבו מקרא ותרגום שכתבו תרגום גם כן (אינו מטמא), שהרי שנה (התנא) ״עד שיכתבנו אשורית, על הספר, בדיו״! אלא אין קושיה; זו — (כדעת) חכמים, וזו — (כדעת) רבן שמעון בן גמליאל.

ומקשים סתירה (מברייתא זו): מקרא שכתבו תרגום, ותרגום שכתבו מקרא, וכתב עברי — אינו מטמא את הידים, עד שיכתבנו בכתב אשורית, על הספר, ובדיו!

אמר רבא: לא קשיא;

אמר רבא: אין קושיה;

כאן — בגופן שלנו,

כאן — בגופן שלהן.

אמר ליה אביי: במאי אוקימתא לההיא? בגופן שלהן — מאי איריא מקרא שכתבו תרגום ותרגום שכתבו מקרא? אפילו מקרא שכתבו מקרא ותרגום שכתבו תרגום נמי, דהא קתני ״עד שיכתבנו אשורית, על הספר, בדיו״!

אמר לו אביי: במה העמדת את אותה (ברייתא)? בגופן שלהן — מה טעם נקט דווקא מקרא שכתבו תרגום ותרגום שכתבו מקרא? אפילו מקרא שכתבו מקרא ותרגום שכתבו תרגום גם כן (אינו מטמא), שהרי שנה (התנא) ״עד שיכתבנו אשורית, על הספר, בדיו״!

אלא לא קשיא;

אלא אין קושיה;

הא — רבנן,

זו — (כדעת) חכמים,

הא — רבן שמעון בן גמליאל.

וזו — (כדעת) רבן שמעון בן גמליאל.

אי רבן שמעון בן גמליאל — הא איכא יונית!אי רבן… — אם רבן שמעון בן גמליאל — הרי יש (גם) יוונית! אלא אין קושיה; כאן — בספרים, כאן — בתפלין ומזוזות. תפלין ומזוזות — מה טעמם? מפני שכתוב בהם ״והיו״ — בהווייתן יהיו. איזה תרגום שכתבו מקרא יש (בתפלין ומזוזות)? מובן בתורה — יש (בה) ״יגר שהדותא״;

אם רבן שמעון בן גמליאל — הרי יש (גם) יוונית!

אלא לא קשיא;

אלא אין קושיה;

כאן — בספרים,

כאן — בתפלין ומזוזות.

תפלין ומזוזות מאי טעמא? משום דכתיב בהו וְהָיוּ(דברים ו, ו) — בהוייתן יהו.

תפלין ומזוזות — מה טעמם? מפני שכתוב בהם ״והיו״ — בהווייתן יהיו.

מאי תרגום שכתבו מקרא איכא?

איזה תרגום שכתבו מקרא יש (בתפלין ומזוזות)?

בשלמא תורה — איכא יְגַר שָׂהֲדוּתָא(בראשית לא, מז);

מובן בתורה — יש (בה) ״יגר שהדותא״;

אלא הכא — מאי תרגום איכא?אלא הכא… — אבל כאן — איזה תרגום יש? אלא אין קושיה; כאן — במגילה, כאן — בספרים. מגילה — מה טעמה? שכתוב בה ״ככתבם וכלשונם״. איזה תרגום שכתבו מקרא יש (במגילה)? אמר רב פפא: ״ונשמע פתגם המלך״ (״פתגם״ — מלה ארמית); רב נחמן בר יצחק אמר: ״וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן״ (״יקר״ — מלה ארמית).

אבל כאן — איזה תרגום יש?

אלא לא קשיא;

אלא אין קושיה;

כאן — במגילה,

כאן — בספרים.

מגילה מאי טעמא? דכתיב בה כִּכְתָבָם וְכִלְשׁוֹנָם(אסתר ח, ט).

מגילה — מה טעמה? שכתוב בה ״ככתבם וכלשונם״.

מאי תרגום שכתבו מקרא איכא?

איזה תרגום שכתבו מקרא יש (במגילה)?

אמר רב פפא: וְנִשְׁמַע פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ(אסתר א, כ);

אמר רב פפא: ״ונשמע פתגם המלך״ (״פתגם״ — מלה ארמית);

רב נחמן בר יצחק אמר: וְכׇל הַנָּשִׁים יִתְּנוּ יְקָר לְבַעְלֵיהֶן.

רב נחמן בר יצחק אמר: ״וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן״ (״יקר״ — מלה ארמית).

רב אשי אמר: כי תניא ההיא — בשאר ספרים, ורבי יהודה היא;רב אשי… — רב אשי אמר: כאשר נשנית אותה (ברייתא) — בשאר ספרים (נשנית), ורבי יהודה היא; שכן שנינו (בברייתא): תפלין ומזוזות אין נכתבין אלא אשורית, ורבותינו התירו יונית. והרי כתוב ״והיו״! אלא אמור (גרוס): ספרים נכתבים בכל לשון, ורבותינו התירו יונית. ״התירו״ — משמע שהתנא הראשון אסר! אלא אמור: רבותינו לא התירו שיכתבו אלא יונית. ושנינו (בברייתא), אמר רבי יהודה: אף כשהתירו רבותינו יונית — לא התירו אלא בספר תורה.

רב אשי אמר: כאשר נשנית אותה (ברייתא) — בשאר ספרים (נשנית), ורבי יהודה היא;

דתניא: תפלין ומזוזות אין נכתבין אלא אשורית, ורבותינו התירו יונית.

שכן שנינו (בברייתא): תפלין ומזוזות אין נכתבין אלא אשורית, ורבותינו התירו יונית.

והכתיב וְהָיוּ!

והרי כתוב ״והיו״!

אלא אימא: ספרים נכתבים בכל לשון, ורבותינו התירו יונית.

אלא אמור (גרוס): ספרים נכתבים בכל לשון, ורבותינו התירו יונית.

״התירו״ — מכלל דתנא קמא אסר!

״התירו״ — משמע שהתנא הראשון אסר!

אלא אימא: רבותינו לא התירו שיכתבו אלא יונית.

אלא אמור: רבותינו לא התירו שיכתבו אלא יונית.

ותניא, אמר רבי יהודה: אף כשהתירו רבותינו יונית — לא התירו אלא בספר תורה.

ושנינו (בברייתא), אמר רבי יהודה: אף כשהתירו רבותינו יונית — לא התירו אלא בספר תורה.

הספר תורה שאין בו ללקט שמונים וחמש אותיות

בבלי שבת פרק טז, קטו ע״ב · הלכה · סוגיא · ספר תורה שאין בו שמונים וחמש אותיות אין מצילין; ״יגר שהדותא״ — להשלים

שאלתו של רב הונא בר חלוב ותשובת רב נחמן, בסוגיית הצלת כתבי הקודש מפני הדליקה (על משנה שבת טז, א); לפניה שאלת ריש גלותא על הכתובים בסם ובסיקרא, ואחריה ״איבעיא להו: הני שמונים וחמש אותיות מכונסות או מפוזרות״ — שאלה אחרת.

״בעא מיניה רב הונא בר חלוב מרב נחמן״ — בכ״י מינכן 95: ״בעא מיניה רב הונא מר׳ יוחנן״.

בעא מיניה רב הונא בר חלוב מרב נחמן: ספר תורה שאין בו ללקט שמונים וחמש אותיות, כגון פרשת ויהי בנסוע הארון — מצילין אותה מפני הדליקה, או אין מצילין?בעא מיניה… — שאל רב הונא בר חלוב את רב נחמן: ספר תורה שאין בו ללקט שמונים וחמש אותיות, כגון פרשת ״ויהי בנסוע הארון״ — מצילין אותו מפני הדליקה, או אין מצילין? אמר לו: ותשאל לך על פרשת ״ויהי בנסוע הארון״ עצמה! היכן שחסרה פרשת ״ויהי בנסוע״ — אין אני שואל, שכיון שיש בו אזכרות, אף על פי שאין בו שמונים וחמש אותיות — מצילין; מה שאני שואל — ספר תורה שאין בו ללקט, מה (דינו)? אמר לו: אין מצילין. הקשה לו: תרגום שכתבו מקרא, ומקרא שכתבו תרגום, וכתב עברית — מצילין מפני הדליקה; ואין צריך לומר תרגום שבעזרא ושבדניאל ושבתורה. תרגום שבתורה — מהו? ״יגר שהדותא״; ואף על פי שאין בו שמונים וחמש אותיות! כאשר נשנית אותה (ברייתא) — (כשיש בו כדי) להשלים (שמונים וחמש אותיות).

שאל רב הונא בר חלוב את רב נחמן: ספר תורה שאין בו ללקט שמונים וחמש אותיות, כגון פרשת ״ויהי בנסוע הארון״ — מצילין אותו מפני הדליקה, או אין מצילין?

רש״י בר חלוב — שם אדם.

רש״י כגון פרשת ויהי בנסוע הארון — שהוא ספר לעצמו כדלקמן ויש בה פ״ה אותיות.

אמר ליה: ותיבעי לך פרשת ויהי בנסוע הארון גופה!

אמר לו: ותשאל לך על פרשת ״ויהי בנסוע הארון״ עצמה!

רש״י ותיבעי לך פרשת ויהי בנסוע הארון גופה — שנכתבה לבדה וחסרה אות מהו להצילה.

היכא דחסר פרשת ויהי בנסוע — לא קמיבעיא לי, דכיון דאית ביה הזכרות, אף על גב דלית ביה שמונים וחמש אותיות — מצילין;

היכן שחסרה פרשת ״ויהי בנסוע״ — אין אני שואל, שכיון שיש בו אזכרות, אף על פי שאין בו שמונים וחמש אותיות — מצילין;

כי קא מיבעיא לי — ספר תורה שאין בו ללקט, מאי?

מה שאני שואל — ספר תורה שאין בו ללקט, מה (דינו)?

אמר ליה: אין מצילין.

אמר לו: אין מצילין.

רש״י פ״ה אותיות — זהו שיעור לספר תורה שנמחק או בלה להיות עומד בקדושתו.

רש״י מהו — להצילן.

רש״י שאין בו כדי ללקוט — ובאותו ליקוט עצמו ליכא אזכרות.

רש״י ללקט — שנשארת כאן תיבה ובמקום אחר תיבה.

איתיביה: תרגום שכתבו מקרא, ומקרא שכתבו תרגום, וכתב עברית — מצילין מפני הדליקה; ואין צריך לומר תרגום שבעזרא ושבדניאל ושבתורה.

הקשה לו: תרגום שכתבו מקרא, ומקרא שכתבו תרגום, וכתב עברית — מצילין מפני הדליקה; ואין צריך לומר תרגום שבעזרא ושבדניאל ושבתורה.

רש״י כתב עברית — אותיות גדולות הן ואין דומות לכתב אשורית אף על פי שכתובין בלשון הקדש אלא שכתב האותיות משונות.

רש״י ואין צריך לומר תרגום שבעזרא ושבדניאל ושבתורה — שכתבו תרגום כהלכתו.

תרגום שבתורה מאי ניהו? יְגַר שָׂהֲדוּתָא(בראשית לא, מז); ואף על גב דלית בה שמונים וחמש אותיות!

תרגום שבתורה — מהו? ״יגר שהדותא״; ואף על פי שאין בו שמונים וחמש אותיות!

רש״י תרגום שבתורה — יגר שהדותא ושבנביאים כגון כדנא תימרון להום (ירמיהו י׳:י״א) שכתבו מקרא [א״נ] התרגום שבעזרא כתבו מקרא.

כי תניא ההיא — להשלים.

כאשר נשנית אותה (ברייתא) — (כשיש בו כדי) להשלים (שמונים וחמש אותיות).

רש״י להשלים — אם היה בו כדי ללקט ותרגום זו משלימו מצטרף ומצילין בשבילו.

חלק ב

דברי האמוראים

ושלא יהא לשון סורסי קל בעיניך

ירושלמי סוטה ז, ב · סוגיא · לשון סורסי בתורה, בנביאים ובכתובים; ארבעה לשונות; כתב אשורי

״לשונות נאין להשתמש בהן…״ — מה שבסוגריים המרובעים נוסף בגיליון בכ״י ליידן.

רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יוחנן:

שלא יהא לשון סורסי קל בעיניך, שבתורה ובנביאים ובכתובים הוא אמור.

בתורה כתיב: וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא(בראשית לא, מז).

בנביאים כתיב: כִּדְנָה(ירמיה י, יא) תימרון להון.

בכתובים כתיב: וַיְדַבְּרוּ הַכַּשְׂדִּים לַמֶּלֶךְ אֲרָמִית(דניאל ב, ד).

אמר רבי יונתן דבית גוברין:

ארבעה [לשונות נאין] להשתמש בהן העולם, ואילו הן: לעז לזמר, רומי לקרב, סורסי לאילייא, עברי לדיבור.

ויש אומרים: אף אשורי לכתב.

אשורי, יש בו כתב ואין בו לשון.

עברי, יש בו לשון ואין בו כתב.

בחרו להם כתב אשורי ולשון עברי.

ולמה נקרא שמו אשורי?

שהוא מאושר בכתבו.

אמר רבי לוי:

על שם שעלה בידם מאשור.

זאל יהיה לשון סורסי קל בעיניך

בראשית רבה, פרשה עד, יז · דרשת הפסוקים · ״ויקרא לו לבן יגר שהדותא״ עד ״אם תענה את בנתי״ · לשון סורסי שחלק לו הקדוש ברוך הוא כבוד, והמצפה

״היינו״ — הושלם במאגרים. דרשת ״כולהם בנותיו היו״ חוזרת כאן בשם רבי אבהו, כבסעיף טז בשם רבי ראובן; בתיאודור–אלבק כאן ״אמר ר׳ ראובן כולהם בנותיו״ בלבד.

מקבילה: ירושלמי סוטה ז, ב — ״רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יוחנן: שלא יהא לשון סורסי קל בעיניך, שבתורה ובנביאים ובכתובים הוא אמור״.

״מציאנו שהקדוש ברוך הוא חילק לו כבוד״ — בתיאודור–אלבק ״הקב״ה חלק לו כבוד״. המדרש קורא ״בנתיי״.

לשון סורסי

וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא(בראשית לא, מז).

אמר רבי שמואל בר נחמן:

אל יהיה לשון זה סורסיסורסי — סורי (ארמי) קל בעיניך,

שבתורה ובנביאים ובכתובים מציאנו שהקדוש ברוך הוא חילק לו כבוד:

בתורה — וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא;

בנביאים — כִּדְנָה תֵּאמְרוּן לְהוֹם וגו׳(ירמיה י, יא);

ובכתובים — וַיְדַבְּרוּ הַכַּשְׂדִּים לַמֶּלֶךְ אֲרָמִית(דניאל ב, ד).

כי נסתר

וְהַמִּצְפָּה אֲשֶׁר אָמַר(בראשית לא, מט).

אמר רבי אבהוא:

כי יסתר אין כתיב כן, אלא כִּי נִסָּתֵר —

עד כאן היינו רואים זה את זה; מיכן והילך אין אנו רואים זה את זה.

אם תענה את בנתי

אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹתַיי(בראשית לא, נ).

אמר רבי אבהו:

כולהם בנותיו היו:

הַבָּנוֹת בְּנֹותַיי(בראשית לא, מג) — הרי שתים;

וְלִבְנֹותַיי מָה אֶעֱשֶׂה — הרי ארבע.

רבנן מייתין לה מן הכהרבנן מייתין לה מן הכה — חכמים מביאים אותה (את הדרשה) מכאן:

אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹתַיי — הרי שתים;

וְאִם תִּקַּח נָשִׁים עַל בְּנֹותַיי — הרי ארבע.

תרגום לעבריתסורסי סורי (ארמי) רבנן מייתין לה מן הכה חכמים מביאים אותה (את הדרשה) מכאן

חילופי נוסח והשלמות

מסכת סופרים, ירושלמי, בבלי, בראשית רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
זהיינו— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
מסכת סופריםנוסח פרויקט השו״ת
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית), עם השלמה מכתב יד וטיקן 60
§§150§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה קנ

אם תענה את בנתי

אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹתַי(בראשית לא, נ)

״אם תענה את בנתי״ — עונה זו דרך ארץ ותשמיש המטה נקרא ענוי: עונתה של אשה וענוי יום הכפורים; שבועת לבן שבה נשבע יעקב

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בבלי, ירושלמי, תנחומא בובר §§cover-end§§

חלק א

הלכה

עונתה — עונה האמורה בתורה

אעונתה — זו עונה האמורה בתורה

ברייתא, בבלי כתובות פרק ד, מז ע״ב · ברייתא · ״שארה״ — מזונות, ״עונתה״ — עונה האמורה בתורה: ״אם תענה את בנותי״; ולרבי אלעזר הפך; ולרבי אליעזר בן יעקב — לפום שארה ולפום עונתה תן כסותה

הברייתא בתוך הסוגיא, בדברי רבא ״האי תנא סבר מזונות מדאורייתא״ — להלן, ג. בירושלמי כתובות ה, ז (להלן, ב) ״אית תניי תני… עונה זה דרך ארץ — אם תענה את בנותיי״.

מקבילה: מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, שמות כא, י — ״שארה זו פרנסתה… כסותה זו כסות, עונתה זו עונה האמורה בתורה״, בלי הפסוק ״אם תענה את בנותי״; ושם ״דבר אחר: שארה זו קרובת בשר… עונתה זו פרנסתה״.

דתניא:

שְׁאֵרָהּ(שמות כא, י) — אלו מזונות, וכן הוא אומר: וַאֲשֶׁר אָכְלוּ שְׁאֵר עַמִּי(מיכה ג, ג);

כסותה — כמשמעו;

עונתה — זו עונה האמורה בתורה, וכן הוא אומר: אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹותַי(בראשית לא, נ).

רבי אלעזר אומר:

שְׁאֵרָהּ — זו עונה, וכן הוא אומר: אִישׁ אִישׁ אֶל כׇּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה(ויקרא יח, ו);

כסותה — כמשמעו;

עונתה — אלו מזונות, וכן הוא אומר: וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִיבֶךָ(דברים ח, ג).

רבי אליעזר בן יעקב אומר:

שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ — לפוםלפום — לפי שארה תן כסותה, שלא יתן לה לא של ילדה לזקינה ולא של זקינה לילדה;

כסותה ועונתה — לפום עונתה תן כסותה, שלא יתן חדשים בימות החמה ולא שחקים בימות הגשמים.

תרגום לעבריתלפום לפי

בהעונה האמורה בתורה

ירושלמי כתובות ה, ז · הלכה · סוגיא · שאר, כסות ועונה — אית תניי תני: שאר זה דרך ארץ, עונה זה המזון; ואית תניי תני: עונה זה דרך ארץ — ״אם תענה את בנותיי״

על המשנה ״העונה האמורה בתורה: הטיילין בכל יום…״ (משנה כתובות ה, ו; בכתב יד ליידן הלכה ז).

הברייתא ״עונתה — זו עונה האמורה בתורה… אם תענה את בנותי״ בבבלי כתובות פרק ד, מז ע״ב (לעיל, א; להלן, ג).

״[מה אם דברים שאין… מנא לה עונה?]״ — מה שבסוגריים המרובעים נוסף בגיליון בכ״י ליידן; בדפוס ונציה הוא בפנים.

העונה האמורה בתורה(משנה כתובות ה, ו).

אית תניי תני: שאר — זה דרך ארץ, עונה — זה המזון.אית תניי… — יש תנאים ששונים: שאר — זה דרך ארץ, עונה — זה המזון. יש תנאים ששונים: עונה — זה דרך ארץ, שאר — זה המזון. מי שאמר: שאר זה דרך ארץ — (שנאמר) ״איש איש אל כל שאר בשרו״. עונה זה המזון — (שנאמר) ״ויענך וירעיבך״. מי שאמר: שאר זה המזון — (שנאמר) ״וימטר עליהם כעפר שאר״. עונה זה דרך ארץ — (שנאמר) ״אם תענה את בנותיי״, זה דרך ארץ. רבי אליעזר בן יעקב פירש את הכתוב:

יש תנאים ששונים: שאר — זה דרך ארץ, עונה — זה המזון.

אית תניי תני: עונה — זה דרך ארץ, שאר — זה המזון.

יש תנאים ששונים: עונה — זה דרך ארץ, שאר — זה המזון.

מאן דמר: שאר זה דרך ארץ — אִישׁ אִישׁ אֶל כׇּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ(ויקרא יח, ו).

מי שאמר: שאר זה דרך ארץ — (שנאמר) ״איש איש אל כל שאר בשרו״.

עונה זה המזון — וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִיבֶךָ(דברים ח, ג).

עונה זה המזון — (שנאמר) ״ויענך וירעיבך״.

מאן דמר: שאר זה המזון — וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם כֶּעָפָר שְׁאֵר(תהלים עח, כז).

מי שאמר: שאר זה המזון — (שנאמר) ״וימטר עליהם כעפר שאר״.

עונה זה דרך ארץ — אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹותַיי(בראשית לא, נ), זה דרך ארץ.

עונה זה דרך ארץ — (שנאמר) ״אם תענה את בנותיי״, זה דרך ארץ.

רבי ליעזר בן יעקב פתר קרייה:

רבי אליעזר בן יעקב פירש את הכתוב:

שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ(שמות כא, י) — שתהא הכסות לפי השאר, שלא יתן לה את הילדה לזקינה ולא את הזקינה לילדה.

כְּסוּתָהּ וְעֹונָתָהּ — שתהא הכסות לפי העונה, שלא יתן שלקייץ בימות הגשמים ולא שלגשמים בקייץ.

מנא ליהמנא ליה — מנין לו (לחייבו) מזון? [מה אם דברים שאין בהן קיום נפש אינו רשאי לימנע ממנה, דברים שהן קיום נפש לא כל שכן?

מנא להמנא לה — מנין לו (לחייבו) עונה?] מה אם דברים עד שלא נישאת לכאן משעה ראשונה אינו רשאי לימנע ממנה, דברים שנישאת לכאן משעה ראשונה לא כל שכן?

תרגום לעבריתמנא ליה מנין לו (לחייבו) מנא לה מנין לו (לחייבו)

גשארה כסותה ועונתה

בבלי כתובות פרק ד, מז ע״ב – מח ע״א · הלכה · סוגיא · ״שארה כסותה ועונתה״ — מזונות, עונה, ״אם תענה את בנותי״, ״ויענך וירעיבך״; שארה — קרוב בשר

דברי רבא על ״האי תנא״ והברייתות על ״שארה כסותה ועונתה״, עד ״תני רב יוסף: שארה זו קרוב בשר״ ודברי רב הונא; לפניהן ״תיקנו מזונותיה תחת מעשה ידיה״ (על משנה כתובות ד, ד, ״חייב במזונותיה״) ודברי אביי ״תיקנו מצוי למצוי״, ואחריהן ״רבי יהודה אומר: אפילו עני שבישראל״ — סעיף אחר במשנה.

״רבי אלעזר אומר: שארה זו עונה״ — בכ״י וטיקן 113 ובכ״י וטיקן 130: ״ר׳ אליעזר״.

אמר רבא:אמר רבא:… — אמר רבא: התנא הזה סובר: מזונות מן התורה, שכן שנינו (בברייתא):

האי תנא סבר מזונות מדאורייתא, דתניא:

התנא הזה סובר: מזונות מן התורה, שכן שנינו (בברייתא):

שְׁאֵרָהּ(שמות כא, י) — אלו מזונות, וכן הוא אומר: וַאֲשֶׁר אָכְלוּ שְׁאֵר עַמִּי(מיכה ג, ג);

כסותה — כמשמעו;

עונתה — זו עונה האמורה בתורה, וכן הוא אומר: אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹותַי(בראשית לא, נ).

רבי אלעזר אומר:

שְׁאֵרָהּ — זו עונה, וכן הוא אומר: אִישׁ אִישׁ אֶל כׇּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה(ויקרא יח, ו);

כסותה — כמשמעו;

עונתה — אלו מזונות, וכן הוא אומר: וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִיבֶךָ(דברים ח, ג).

רבי אליעזר בן יעקב אומר:

שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ — לפום שארה תן כסותה, שלא יתן לה לא של ילדה לזקינה ולא של זקינה לילדה;שארה כסותה… — שארה כסותה — לפי שארה תן כסותה, שלא יתן לה לא של ילדה לזקינה ולא של זקינה לילדה; כסותה ועונתה — לפי עונתה תן כסותה, שלא יתן חדשים בימות החמה ולא שחקים בימות הגשמים: שנה רב יוסף: שארה — זו קרוב בשר, שלא ינהג בה מנהג פרסיים שמשמשין מטותיהן בלבושיהן. (הברייתא) מסייעת לרב הונא, שאמר רב הונא: האומר ״אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה״ — יוציא ונותן כתובה:

שארה כסותה — לפי שארה תן כסותה, שלא יתן לה לא של ילדה לזקינה ולא של זקינה לילדה;

כסותה ועונתה — לפום עונתה תן כסותה, שלא יתן חדשים בימות החמה ולא שחקים בימות הגשמים:

כסותה ועונתה — לפי עונתה תן כסותה, שלא יתן חדשים בימות החמה ולא שחקים בימות הגשמים:

תני רב יוסף: שְׁאֵרָהּ — זו קרוב בשר, שלא ינהג בה מנהג פרסיים שמשמשין מטותיהן בלבושיהן.

שנה רב יוסף: שארה — זו קרוב בשר, שלא ינהג בה מנהג פרסיים שמשמשין מטותיהן בלבושיהן.

מסייע ליה לרב הונא, דאמר רב הונא: האומר ״אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה״ — יוציא ונותן כתובה:

(הברייתא) מסייעת לרב הונא, שאמר רב הונא: האומר ״אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה״ — יוציא ונותן כתובה:

ענוי ביום הכפורים

דתענו את נפשותיכם

בבלי יומא פרק ח, עד ע״ב · הלכה · סוגיא · ענוי — שב ואל תעשה, ענוי שיש בו אבידת נפש, ענוי רעבון; ולא מ״אם תענה את בנותי״

הסוגיא מן הברייתא ״תנו רבנן: תענו את נפשותיכם״ (על משנה יומא ח, א, ״יום הכפורים אסור באכילה ובשתיה״) עד ״ואין דנין ענוי בידי שמים מענוי בידי אדם״; לפניה ״כוי בריה בפני עצמה היא״, ואחריה ״המאכילך מן במדבר למען ענותך״ — ענין אחר.

״נאמר להלן ענוי״ — בכ״י אוקספורד 366: ״ונאמר להלן עינוי — ויענך וירעיבך עינוי״ (דברים ח, ג).

בכ״י אוקספורד 366 ״ונגמר מעינוי דמצרים״ קודם ל״ונגמר מאם תענה את בנותי״.

תנו רבנן: תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁותֵיכֶם(ויקרא טז, כט) — יכול ישב בחמה או בצנה כדי שיצטער? תלמוד לומר: וְכׇל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ — מה מלאכה שב ואל תעשה, אף ענוי נפש שב ואל תעשה.

ואימא: היכא דיתיב בשימשא וחיים ליה — לא נימא ליה ״קום תוב בטולא״;ואימא: היכא… — ואמור (שמא תאמר): היכן שיושב בשמש וחם לו — לא נאמר לו ״קום שב בצל״; יושב בצל וקר לו — לא נאמר לו ״קום שב בשמש״! בדומה למלאכה — מה מלאכה לא חילקת בה, אף ענוי לא תחלק בו.

ואמור (שמא תאמר): היכן שיושב בשמש וחם לו — לא נאמר לו ״קום שב בצל״;

יתיב בטולא וקריר ליה — לא נימא ליה ״קום תוב בשימשא״!

יושב בצל וקר לו — לא נאמר לו ״קום שב בשמש״!

דומיא דמלאכה — מה מלאכה לא חלקת בה, אף ענוי לא תחלוק בו.

בדומה למלאכה — מה מלאכה לא חילקת בה, אף ענוי לא תחלק בו.

תניא אידך: תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁותֵיכֶם — יכול ישב בחמה ובצנה ויצטער? תלמוד לומר: וְכׇל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ — מה מלאכה דבר שחייבין עליו במקום אחר, אף ענוי נפש שחייבין עליו במקום אחר; ואי זה זה? זה פגול ונותר.

אביא פגול ונותר שהן בכרת, ולא אביא את הטבל שאינו בכרת? תלמוד לומר: תְּעַנּוּ, וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁותֵיכֶם(ויקרא טז, לא) — ריבה.

אביא הטבל שהוא במיתה, ולא אביא את הנבילה שאינה במיתה? תלמוד לומר: תְּעַנּוּ, וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁותֵיכֶם — ריבה.

אביא את הנבילה שהוא בלאו, ולא אביא את החולין שאינן בלאו? תלמוד לומר: תְּעַנּוּ, וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁותֵיכֶם — ריבה.

אביא החולין שאינן בקום אכול, ולא אביא את התרומה שהיא בקום אכול? תלמוד לומר: תְּעַנּוּ, וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁותֵיכֶם — ריבה.

אביא את התרומה שאינה בבל תותירו, ולא אביא את הקדשים שהן בבל תותירו? תלמוד לומר: תְּעַנּוּ, וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁותֵיכֶם — ריבה.

ואם נפשך לומר — הרי הוא אומר: וְהַאֲבַדְתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ הַהִיא(ויקרא כג, ל) — ענוי שהוא אבידת הנפש; ואי זה זה? זה אכילה ושתיה.

מאי ״ואם נפשך לומר״?מאי ״ואם… — מהו ״ואם נפשך לומר״? ואם תאמר: בעריות מדבר הכתוב — הרי הוא אומר ״והאבדתי הנפש״ — ענוי שיש בו אבידת נפש; ואיזה זה? זה אכילה ושתיה. (חכמי) בית רבי ישמעאל שנו: נאמר כאן ענוי, ונאמר להלן ענוי — מה להלן ענוי רעבון, אף כאן ענוי רעבון. ונלמד מ״אם תענה את בנותי״! דנים ענוי של רבים מענוי של רבים, ואין דנים ענוי של רבים מענוי של יחיד. ונלמד מענוי של מצרים, שכתוב ״וירא את ענינו״, ואמרנו: זו פרישות דרך ארץ! אלא דנין ענוי בידי שמים מענוי בידי שמים, ואין דנין ענוי בידי שמים מענוי בידי אדם.

מהו ״ואם נפשך לומר״?

וכי תימא בעריות קא מישתעי קרא — הרי הוא אומר וְהַאֲבַדְתִּי הַנֶּפֶשׁ — ענוי שיש בו אבידת נפש; ואי זה זה? זה אכילה ושתיה.

ואם תאמר: בעריות מדבר הכתוב — הרי הוא אומר ״והאבדתי הנפש״ — ענוי שיש בו אבידת נפש; ואיזה זה? זה אכילה ושתיה.

דבי רבי ישמעאל תנא: נאמר כאן ענוי, ונאמר להלן ענוי — מה להלן ענוי רעבון, אף כאן ענוי רעבון.

(חכמי) בית רבי ישמעאל שנו: נאמר כאן ענוי, ונאמר להלן ענוי — מה להלן ענוי רעבון, אף כאן ענוי רעבון.

ונילף מאִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹותַי(בראשית לא, נ)!

ונלמד מ״אם תענה את בנותי״!

דנין ענוי דרבים מענוי דרבים, ואין דנין ענוי דרבים מענוי דיחיד.

דנים ענוי של רבים מענוי של רבים, ואין דנים ענוי של רבים מענוי של יחיד.

ונילף מענוי דמצרים, דכתיב וַיַּרְא אֶת עׇנְיֵנוּ(דברים כו, ז), ואמרינן: זו פרישות דרך ארץ!

ונלמד מענוי של מצרים, שכתוב ״וירא את ענינו״, ואמרנו: זו פרישות דרך ארץ!

אלא דנין ענוי בידי שמים מענוי בידי שמים, ואין דנין ענוי בידי שמים מענוי בידי אדם.

הרחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה דאיקרו ענוי

בבלי יומא פרק ח, עו ע״ב – עז ע״ב · הלכה · סוגיא · סיכה ורחיצה מדניאל; ״ואני באתי בדבריך״ — גבריאל ודוביאל; נעילת הסנדל; תשמיש המטה — ״אם תענה את בנותי״

הסוגיא על ענויי יום הכפורים (משנה יומא ח, א), מ״רחיצה וסיכה מנא לן דאיקרי ענוי״ עד ״התם שעינה מביאות אחרות״; לפניה ״תירוש חמרא הוא״, ואחריה הברייתא ״אסור לרחוץ מקצת גופו ככל גופו״ — ענין אחר.

״אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י אוקספורד 366 נוסף: ״משמיה דרב״.

״אמר רב זוטרא ברבי טוביה״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י אוקספורד 366: ״אמר מר זוטרא״.

״[בית]״ שהוסיפו מדפיסי וילנא — כן בכ״י מינכן 95 ובכ״י אוקספורד 366 (״מזקני בית ישראל״); ״(כי חמודות אתה)״, ״(לאיש)״, ״(והולך)״ — כפי שמחקום בדפוס וילנא; ״[את]״ — כן בכ״י מינכן 95 ובכ״י אוקספורד 366.

״אמר רבי יוחנן: באותה שעה הוציאו לגבריאל… וליכא דאשגח ביה״ — בדפוס וילנא בסוגריים מרובעים; הוא בכ״י מינכן 95, בכ״י אוקספורד 366 ובדפוס ונציה.

״עמד גבריאל מאחורי הפרגוד״ — בכ״י אוקספורד 366: ״עמד מיכאל״.

״אלא אמר רבי יצחק״ — בכ״י אוקספורד 366: ״אלא אמ׳ רב נחמן בר יצחק״; בכ״י מינכן 95 ראיה זו אחר ״ויעש כן הלוך ערום ויחף״.

רחיצה וסיכה מנא לן דאיקרי עינוי? דכתיב: לֶחֶם חֲמֻודוֹת לֹא אָכַלְתִּי וּבָשָׂר וָיַיִן לֹא בָא אֶל פִּי וְסוֹךְ לֹא סָכְתִּי(דניאל י, ג).רחיצה וסיכה… — רחיצה וסיכה — מנין לנו שנקראות עינוי? שכתוב: ״לחם חמודות לא אכלתי ובשר ויין לא בא אל פי וסוך לא סכתי״. מהו ״לחם חמודות לא אכלתי״? אמר רב יהודה בנו של רב שמואל בר שילת: אפילו לחם של חיטים נקיות לא אכל. ומנין לנו שנחשב כעינוי? שכתוב: ״ויאמר אלי אל תירא דניאל כי מן היום הראשון אשר נתת את לבך להבין ולהתענות לפני אלהיך נשמעו דבריך ואני באתי בדבריך״ (כי חמודות אתה). מצאנו סיכה; רחיצה — מנין לנו?

רחיצה וסיכה — מנין לנו שנקראות עינוי? שכתוב: ״לחם חמודות לא אכלתי ובשר ויין לא בא אל פי וסוך לא סכתי״.

מאי לֶחֶם חֲמֻודוֹת לֹא אָכַלְתִּי?

מהו ״לחם חמודות לא אכלתי״?

אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת: אפילו נהמא דחיטי דכייתא לא אכל.

אמר רב יהודה בנו של רב שמואל בר שילת: אפילו לחם של חיטים נקיות לא אכל.

רש״י דחיטי דכייתא — חטים נאות ונקיות כדמתרגמינן את בגדי עשו החמודות (בראשית כז) דכייתא.

ומנא לן דחשיב כעינוי? דכתיב: וַיֹּאמֶר אֵלַי אַל תִּירָא דָנִיֵּאל כִּי מִן הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר נָתַתָּ אֶת לִבְּךָ לְהָבִין וּלְהִתְעַנּוֹת לִפְנֵי אֱלֹהֶיךָ נִשְׁמְעוּ דְבָרֶיךָ וַאֲנִי בָאתִי בִּדְבָרֶיךָ(דניאל י, יב) (כי חמודות אתה).

ומנין לנו שנחשב כעינוי? שכתוב: ״ויאמר אלי אל תירא דניאל כי מן היום הראשון אשר נתת את לבך להבין ולהתענות לפני אלהיך נשמעו דבריך ואני באתי בדבריך״ (כי חמודות אתה).

אשכחן סיכה; רחיצה מנא לן?

מצאנו סיכה; רחיצה — מנין לנו?

אמר רב זוטרא ברבי טוביה, אמר קרא: וַתָּבֹא כַמַּיִם בְּקִרְבּוֹ וְכַשֶּׁמֶן בְּעַצְמוֹתָיו(תהלים קט, יח).אמר רב זוטרא… — אמר רב זוטרא ברבי טוביה, אמר הכתוב: ״ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו״. ואמור: (מדובר) כשתיה! בדומה לשמן — מה שמן מבחוץ, אף מים מבחוץ. והרי התנא נוטל אותו (את הכתוב) להפך! ששנינו: מנין לסיכה שהיא כשתיה ביום הכפורים? אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר, שנאמר: ״ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו״. אלא אמר רב אשי: רחיצה — מגופו של הכתוב (של דניאל) הוא שמע אותה, שכתוב ״וסוך לא סכתי״.

אמר רב זוטרא ברבי טוביה, אמר הכתוב: ״ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו״.

ואימא כשתיה!

ואמור: (מדובר) כשתיה!

דומיא דשמן — מה שמן מאבראי, אף מים מאבראי.

בדומה לשמן — מה שמן מבחוץ, אף מים מבחוץ.

רש״י דומיא דשמן — מים בקרבו דכתיבי בקרא דומיא דכשמן בעצמותיו מה שמן מבחוץ סכין אותו ונבלע בעצמותיו אף מים בקרבו הנבלעות דרך החוץ על ידי רחיצה.

והא תנא איפכא קא נסיב לה! דתנן: מנין לסיכה שהיא כשתיה ביום הכפורים? אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר, שנאמר: וַתָּבֹא כַמַּיִם בְּקִרְבּוֹ וְכַשֶּׁמֶן בְּעַצְמוֹתָיו.

והרי התנא נוטל אותו (את הכתוב) להפך! ששנינו: מנין לסיכה שהיא כשתיה ביום הכפורים? אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר, שנאמר: ״ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו״.

רש״י שהיא כשתיה — אלמא מים דקרא שתיה הוא ושמן הוא דיליף ממים ואת ילפת מים משמן.

אלא אמר רב אשי: רחיצה מגופיה דקרא שמיע ליה, דכתיב וְסוֹךְ לֹא סָכְתִּי.

אלא אמר רב אשי: רחיצה — מגופו של הכתוב (של דניאל) הוא שמע אותה, שכתוב ״וסוך לא סכתי״.

רש״י אלא אמר רב אשי רחיצה מגופיה דקרא — דדניאל דגבי סיכה נפקא לן מריבויא דלישנא וסוך לא סכתי ומצי למכתב ולא סכתי.

מאי וַאֲנִי בָאתִי בִּדְבָרֶיךָ?מאי ואני… — מהו ״ואני באתי בדבריך״? זהו שכתוב: ״ושבעים איש מזקני [בית] ישראל ויאזניהו בן שפן עומד בתוכם עומדים לפניהם ואיש מקטרתו בידו ועתר ענן הקטורת עולה״,

מהו ״ואני באתי בדבריך״?

רש״י מאי ואני באתי — מתי נגרש מתוכו שהוצרך ליכנס.

רש״י ואני באתי בדבריך — סיפיה דההוא קרא דלעיל אל תירא דניאל וגו׳ ואני באתי בדבריך נכנסתי לתוך הפרגוד בשבילך.

היינו דכתיב: וְשִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי(יחזקאל ח, יא) [בֵית] יִשְׂרָאֵל וְיַאֲזַנְיָהוּ בֶן שָׁפָן עֹומֵד בְּתוֹכָם עֹומְדִים לִפְנֵיהֶם וְאִישׁ מִקְטַרְתּוֹ בְּיָדוֹ וַעֲתַר עֲנַן הַקְּטֹורֶת עֹולֶה,

זהו שכתוב: ״ושבעים איש מזקני [בית] ישראל ויאזניהו בן שפן עומד בתוכם עומדים לפניהם ואיש מקטרתו בידו ועתר ענן הקטורת עולה״,

וַיִּשְׁלַח תַּבְנִית יָד וַיִּקָּחֵנִי בְּצִיצִת רֹאשִׁי וַתִּשָּׂא אֹותִי רוּחַ בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם וַתָּבֵא אֹותִי יְרוּשָׁלְַימָה בְּמַרְאוֹת אֱלֹהִים אֶל פֶּתַח שַׁעַר הַפְּנִימִית הַפּוֹנֶה צָפוֹנָה אֲשֶׁר שָׁם מוֹשַׁב סֵמֶל הַקִּנְאָה הַמַּקְנֶה(יחזקאל ח, ג),

וַיָּבֵא אֹותִי אֶל חֲצַר בֵּית יְיָ הַפְּנִימִית וְהִנֵּה פֶתַח הֵיכַל יְיָ בֵּין הָאוּלָם וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ כְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ אֲחֹורֵיהֶם אֶל הֵיכַל יְיָ וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה וְהֵמָּה משתחוים קֵדְמָה לַשָּׁמֶשׁ(יחזקאל ח, טז).

ממשמע שנאמר וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה, איני יודע שאחוריהם אל היכל יי? אלא מה תלמוד לומר אֲחֹורֵיהֶם אֶל הֵיכַל יְיָ? מלמד שהיו פורעין עצמן והיו מתריזין כלפי מטה.

אמר לו הקדוש ברוך הוא למיכאל: מיכאל, סרחה אומתך!

אמר לפניו: רבונו של עולם, דיו לטובים שבהם!

אמר לו: אני שורף אותם ולטובים שבהם.

מיד — וַיֹּאמֶר(יחזקאל י, ב) (לאיש) לְבֻושׁ הַבַּדִּים וַיֹּאמֶר בֹּוא אֶל בֵּינוֹת לַגַּלְגַּל אֶל תַּחַת לַכְּרוּב וּמַלֵּא חׇפְנֶיךָ גַחֲלֵי אֵשׁ מִבֵּינוֹת לַכְּרֻובִים וּזְרֹוק עַל הָעִיר וַיָּבֹא לְעֵינָי;

מיד — וַיִּשְׁלַח הַכְּרוּב אֶת יָדוֹ מִבֵּינוֹת לַכְּרוּבִים אֶל הָאֵשׁ אֲשֶׁר בֵּינוֹת הַכְּרֻובִים וַיִּשָּׂא וַיִּתֵּן אֶל חׇפְנֵי לְבֻושׁ הַבַּדִּים וַיִּקַּח וַיֵּצֵא(יחזקאל י, ז).

רש״י לבוש הבדים — הוא גבריאל בספר דניאל.

אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא:

אילמלא לא נצטננו גחלים מידו של כרוב לידו של גבריאל — לא נשתיירו משונאיהן של ישראל שריד ופליט.

וכתיב: וְהִנֵּה הָאִישׁ לְבֻושׁ הַבַּדִּים אֲשֶׁר הַקֶּסֶת בְּמׇתְנָיו מֵשִׁיב דָּבָר לֵאמֹר עָשִׂיתִי כאשר צִוִּיתָנִי(יחזקאל ט, יא).

[אמר רבי יוחנן: באותה שעה הוציאו לגבריאל מאחורי הפרגוד ומחיוהו שיתין פולסי דנורא.[אמר רבי… — [אמר רבי יוחנן: באותה שעה הוציאו את גבריאל מאחורי הפרגוד, והלקו אותו שישים מכות של אש. אמרו לו: אם לא עשית — לא עשית; אם עשית — מדוע לא עשית כמו שציוו אותך? ועוד, אם עשית — אין לך (הכלל) ״אין משיבין על הקלקלה״? הביאו את דוביאל שר פרס והעמידוהו במקומו, ושימש עשרים ואחד יום, זהו שכתוב: ״ושר מלכות פרס עומד לנגדי עשרים ואחד יום והנה מיכאל אחד השרים הראשונים בא לעזרני ואני נותרתי שם אצל מלכי פרס״. נתנו לו עשרים ואחד מלכים, ופרוותא של מישון. אמר: כתבו לי את ישראל במס הגולגולת — כתבו לו; כתבו לי את החכמים במס הגולגולת — כתבו לו. בשעה שרצו לחתום, עמד גבריאל מאחורי הפרגוד ואמר: ״שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת אוכלי לחם העצבים כן יתן לידידו שנא״. מהו ״כן יתן לידידו שנא״?

[אמר רבי יוחנן: באותה שעה הוציאו את גבריאל מאחורי הפרגוד, והלקו אותו שישים מכות של אש.

רש״י פולסא דנורא — מקלות של אור.

אמרו ליה: אי לא עבדת — לא עבדת;

אמרו לו: אם לא עשית — לא עשית;

רש״י אי לא עבדת — כלל.

אי עבדת — אמאי לא עבדת כדפקדוך? ועוד, דעבדת — לית לך אין משיבין על הקלקלה?

אם עשית — מדוע לא עשית כמו שציוו אותך? ועוד, אם עשית — אין לך (הכלל) ״אין משיבין על הקלקלה״?

רש״י כדפקדוך — שתהא אתה נוטל הגחלים מבינות לכרובים ואתה אמרת אל הכרוב לתתם לך.

רש״י לא עבדת — והיינו מצדיקים אותך לומר דוחה הוא את הדבר אולי ישוב הקדוש ברוך הוא מחרונו ויתרצה להם.

אייתוה לדוביאל שרא דפרסאי ואוקמיה בחריקיה, ושמש עשרים ואחד יום,

הביאו את דוביאל שר פרס והעמידוהו במקומו, ושימש עשרים ואחד יום,

רש״י בחריקיה — במקומו.

היינו דכתיב: וְשַׂר מַלְכוּת פָּרַס עֹומֵד לְנֶגְדִּי עֶשְׂרִים וְאֶחָד יוֹם וְהִנֵּה מִיכָאֵל אַחַד הַשָּׂרִים הָרִאשֹׁונִים בָּא לְעׇזְרֵנִי וַאֲנִי נוֹתַרְתִּי שָׁם אֵצֶל מַלְכֵי פָרָס(דניאל י, יג).

זהו שכתוב: ״ושר מלכות פרס עומד לנגדי עשרים ואחד יום והנה מיכאל אחד השרים הראשונים בא לעזרני ואני נותרתי שם אצל מלכי פרס״.

רש״י עומד לנגדי — גבריאל אמר כן לדניאל.

יהבו ליה עשרין וחד מלכי ופרוותא דמשהיג.

נתנו לו עשרים ואחד מלכים, ופרוותא של מישון.

רש״י ופרוותא דמשמהיג — נמל שקורין פורט.

רש״י דמשמהיג — דבר מלכות בלשון פרסי לפי שהוא מעלה שם מרגליות כדאמרינן בר״ה.

אמר: כתיבו לי לישראל באכרגא — כתבו ליה;

אמר: כתבו לי את ישראל במס הגולגולת — כתבו לו;

כתיבו לי רבנן באכרגא — כתבו ליה.

כתבו לי את החכמים במס הגולגולת — כתבו לו.

בעידנא דבעו למיחתם, עמד גבריאל מאחורי הפרגוד ואמר: שָׁוְא לָכֶם מַשְׁכִּימֵי קוּם מְאַחֲרֵי שֶׁבֶת אֹוכְלֵי לֶחֶם הָעֲצָבִים כֵּן יִתֵּן לִידִידוֹ שֵׁנָא(תהלים קכז, ב).

בשעה שרצו לחתום, עמד גבריאל מאחורי הפרגוד ואמר: ״שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת אוכלי לחם העצבים כן יתן לידידו שנא״.

רש״י שוא לכם וכו׳ — כלומר כלום הגונים האומות להיות החכמים מסורים בידם והלא המקרא משבחן שאף נשותיהם מנדדות שינה מעיניהן שוא לכם בעלי אומנות המשכימים ומאחרים למלאכתם אוכלי לחם בעצב וביגיעה כן יתן הזן את העולם מזונות ופרנסה לידידו שנא למי שנדד שינה בשבילו.

מאי כֵּן יִתֵּן לִידִידוֹ שֵׁנָא?

מהו ״כן יתן לידידו שנא״?

אמר רבי יצחק: אלו נשותיהן של תלמידי חכמים, שמנדדות שינה בעולם הזה וזוכות לעולם הבא.

ולא השגיחו עליו.

רש״י אכרגא — כסף גולגלתא.

אמר לפניו: רבונו של עולם, אם יהיו כל חכמי אומות העולם בכף מאזנים, ודניאל איש חמודות בכף שניה — לא נמצא מכריע את כולם?

אמר הקדוש ברוך הוא: מי הוא זה שמלמד זכות על בני?

אמרו לפניו: רבונו של עולם, גבריאל.

אמר להם: יבא, שנאמר וַאֲנִי בָאתִי בִּדְבָרֶיךָ.

רש״י באתי בדבריך — על שדברתי בך.

אמר להו: ליעול; אעיילוהו.אמר להו:… — אמר להם: ייכנס; הכניסוהו. בא, ומצא את דוביאל שהחזיק את איגרתו בידו; רצה לקחתה ממנו — בלע אותה. יש שאומרים: כתובה היתה כתובה, אבל חתומה לא היתה חתומה; ויש שאומרים: אף חתומה היתה חתומה, (אלא) כשבלעה — נמחקה ממנה (החתימה). זהו (הטעם) שבמלכות פרס יש מי שנותן מס הגולגולת ויש מי שאינו נותן מס הגולגולת. ״ואני יוצא והנה שר יון בא״ — צועק וצועק, ואין מי שמשגיח בו]:

אמר להם: ייכנס; הכניסוהו.

אתא, אשכחיה לדוביאל דנקט ליה לאיגרתיה בידיה; בעא למרמא מיניה — בלעה.

בא, ומצא את דוביאל שהחזיק את איגרתו בידו; רצה לקחתה ממנו — בלע אותה.

רש״י אשכחיה לדוביאל דהוה נקט איגרתא — .

איכא דאמרי: מיכתב הוה כתיבא, מיחתם לא הוי חתמא;

יש שאומרים: כתובה היתה כתובה, אבל חתומה לא היתה חתומה;

איכא דאמרי: אף מיחתם נמי הוה חתמא, כדבלעיה מחיק לה מיניה.

ויש שאומרים: אף חתומה היתה חתומה, (אלא) כשבלעה — נמחקה ממנה (החתימה).

היינו דבמלכותא דפרס איכא דיהיב כרגא ואיכא דלא יהיב כרגא.

זהו (הטעם) שבמלכות פרס יש מי שנותן מס הגולגולת ויש מי שאינו נותן מס הגולגולת.

וַאֲנִי יוֹצֵא וְהִנֵּה שַׂר יָוָן בָּא(דניאל י, כ) — עוי עוי, וליכא דאשגח ביה]:

״ואני יוצא והנה שר יון בא״ — צועק וצועק, ואין מי שמשגיח בו]:

רש״י ואני יוצא והנה שר יון בא — וכשהגיע זמן מלכות יון לבא אצא על כרחי שכבר נגזרה גזרה ושר יון יבא במקומי.

רש״י עוי עוי — צעק וצוח גבריאל על זאת שלא ימשלו מלכי יון בישראל.

ואי בעית אימא: רחיצה דאיקרי ענוי מנא לן? מהכא, דכתיב: וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן אָמַר הַמֶּלֶךְ עֲנָתֹות לֵךְ עַל שָׂדֶךָ כִּי אִישׁ מָוֶת אָתָּה וּבַיּוֹם הַזֶּה לֹא אֲמִיתֶךָ כִּי נָשָׂאתָ(מלכים א ב, כו) [אֶת] אֲרוֹן יי לִפְנֵי דָּוִד אָבִי וְכִי הִתְעַנִּיתָ בְּכֹל אֲשֶׁר הִתְעַנָּה אָבִי;ואי בעית… — ואם תרצה אמור: רחיצה שנקראת עינוי — מנין לנו? מכאן, שכתוב: ״ולאביתר הכהן אמר המלך ענתות לך על שדך כי איש מות אתה וביום הזה לא אמיתך כי נשאת [את] ארון יי לפני דוד אבי וכי התענית בכל אשר התענה אבי״; וכתוב בו, בדוד: ״כי אמרו העם רעב ועיף וצמא במדבר״. רעב — מלחם, וצמא — ממים; עיף — ממה? האם לא מרחיצה? ושמא מנעילת הסנדל! אלא אמר רבי יצחק, מכאן: ״מים קרים על נפש עיפה״. ושמא משתיה! וכי כתוב ״בנפש עיפה״? ״על נפש עיפה״ כתוב.

ואם תרצה אמור: רחיצה שנקראת עינוי — מנין לנו? מכאן, שכתוב: ״ולאביתר הכהן אמר המלך ענתות לך על שדך כי איש מות אתה וביום הזה לא אמיתך כי נשאת [את] ארון יי לפני דוד אבי וכי התענית בכל אשר התענה אבי״;

רש״י ולאביתר הכהן וגו׳ כי נשאת את ארון ה׳ לפני דוד אבי — כשהיה בורח מפני אבשלום.

רש״י וכי התענית בכל אשר התענה אבי — למדנו שנקראת בריחתו של דוד מפני אבשלום עינוי וכתיב כי אמרו העם רעב ועיף וצמא במדבר.

וכתיב ביה בדוד: כִּי אָמְרוּ הָעָם רָעֵב וְעָיֵף וְצָמֵא בַּמִּדְבָּר(שמואל ב יז, כט).

וכתוב בו, בדוד: ״כי אמרו העם רעב ועיף וצמא במדבר״.

רעב — מלחם, וצמא — ממים; עיף ממאי? לאו מרחיצה?

רעב — מלחם, וצמא — ממים; עיף — ממה? האם לא מרחיצה?

ודילמא מנעילת הסנדל!

ושמא מנעילת הסנדל!

אלא אמר רבי יצחק, מהכא: מַיִם קָרִים עַל נֶפֶשׁ עֲיֵפָה(משלי כה, כה).

אלא אמר רבי יצחק, מכאן: ״מים קרים על נפש עיפה״.

רש״י מים קרים על נפש עיפה — אלמא מרחיצה מיקרי עיף ולא מנעילת הסנדל וקרי ליה עינוי דכתיב בכל אשר התענה אבי.

ודילמא משתיה!

ושמא משתיה!

מי כתיב ״בנפש עיפה״? ״על נפש עיפה״ כתיב.

וכי כתוב ״בנפש עיפה״? ״על נפש עיפה״ כתוב.

ונעילת הסנדל מנא לן? דכתיב: וְדָוִד עֹולֶה בְמַעֲלֵה הַזֵּיתִים עֹולֶה וּבוֹכֶה וְרֹאשׁ לוֹ חָפוּי(שמואל ב טו, ל) (והולך) יָחֵף.ונעילת הסנדל… — ונעילת הסנדל — מנין לנו? שכתוב: ״ודוד עולה במעלה הזיתים עולה ובוכה וראש לו חפוי (והולך) יחף״. יחף — ממה? האם לא מנעילת הסנדל? ושמא (יחף) מסוס ומאוכף (שהלך ברגליו)! אלא אמר רב נחמן בר יצחק, מכאן: ״לך ופתחת השק מעל מתניך ונעלך תחלוץ מעל רגלך״, וכתוב: ״ויעש כן הלוך ערום ויחף״. יחף — ממה? האם לא מנעילת הסנדל? ואמור: במנעלים המטולאים! שאם לא תאמר כך, ״ערום״ — ערום ממש? אלא בבגדים בלויים; כאן גם כן במנעלים המטולאים. אלא אמר רב נחמן בר יצחק, מכאן: ״מנעי רגלך מיחף וגרונך מצמאה״ —

ונעילת הסנדל — מנין לנו? שכתוב: ״ודוד עולה במעלה הזיתים עולה ובוכה וראש לו חפוי (והולך) יחף״.

יחף ממאי? לאו מנעילת הסנדל?

יחף — ממה? האם לא מנעילת הסנדל?

ודילמא מסוסיא ומרטקא!

ושמא (יחף) מסוס ומאוכף (שהלך ברגליו)!

רש״י מרטקא — שוט הסוס.

אלא אמר רב נחמן בר יצחק, מהכא: לֵךְ וּפִתַּחְתָּ הַשַּׂק מֵעַל מׇתְנֶיךָ וְנַעַלְךָ תַחֲלֹוץ מֵעַל רַגְלֶךָ(ישעיה כ, ב), וכתיב: וַיַּעַשׂ כֵּן הָלֹוךְ עָרוֹם וְיָחֵף.

אלא אמר רב נחמן בר יצחק, מכאן: ״לך ופתחת השק מעל מתניך ונעלך תחלוץ מעל רגלך״, וכתוב: ״ויעש כן הלוך ערום ויחף״.

רש״י ויעש כן — בישעיה כתיב ישעיה לא היה רגיל במרכבת סוסים ויחף דידיה בנעילת סנדל הוא והוא יגלה על יחוף דדוד נמי דמנעילת הסנדל הוא.

יחף ממאי? לאו מנעילת הסנדל?

יחף — ממה? האם לא מנעילת הסנדל?

ואימא במנעלים המטולאים! דאי לא תימא הכי, ערום — ערום ממש? אלא בבגדים בלויים; הכא נמי במנעלים המטולאים.

ואמור: במנעלים המטולאים! שאם לא תאמר כך, ״ערום״ — ערום ממש? אלא בבגדים בלויים; כאן גם כן במנעלים המטולאים.

אלא אמר רב נחמן בר יצחק, מהכא: מִנְעִי רַגְלֵךְ מִיָּחֵף וּגְרוֹנֵךְ מִצִּמְאָה(ירמיה ב, כה) —

אלא אמר רב נחמן בר יצחק, מכאן: ״מנעי רגלך מיחף וגרונך מצמאה״ —

מנעי עצמך מן החטא, כדי שלא יבא רגלך לידי יחוף;

רש״י שלא יבוא רגלך לידי יחוף — בצאתך בגולה.

מנעי לשונך מדברים בטלים, כדי שלא יבא גרונך לידי צמאה.

תשמיש המטה דאיקרי ענוי מנא לן? דכתיב: אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹותַי וְאִם תִּקַּח נָשִׁים(בראשית לא, נ) —תשמיש המטה… — תשמיש המטה שנקרא עינוי — מנין לנו? שכתוב: ״אם תענה את בנותי ואם תקח נשים״ — ״אם תענה״ — מתשמיש, ״ואם תקח״ — מצרות. ואמור: זה וזה — מצרות! וכי כתוב ״אם תקח״? ״ואם תקח״ כתוב. ואמור: זה וזה מצרות — אחד לצרות שלו, ואחד לצרות שבאות לו מן העולם (מבחוץ)! (שיהא) דומה ל״אם תקח״ — וכי כתוב ״אם תקח ואם תענה״? ״אם תענה ואם תקח״ כתוב. אמר לו רב פפא לאביי: הרי תשמיש עצמו נקרא עינוי, שכתוב: ״וישכב אותה ויענה״! אמר לו: שם — שעינה אותה מביאות אחרות.

תשמיש המטה שנקרא עינוי — מנין לנו? שכתוב: ״אם תענה את בנותי ואם תקח נשים״ —

״אם תענה״ — מתשמיש, ״ואם תקח״ — מצרות.

רש״י אם תענה מתשמיש — להשבית עונתן.

רש״י ואם תקח מצרות — השביעו כמשמעו שלא יוסיף להן צרות. הכי גרסינן: ואימא אידי ואידי מצרות מי כתיב אם תקח ואם תקח כתיב ואימא אידי ואידי מצרות חד לצרות דידיה וחד לצרות דאתיין ליה מעלמא דומיא דואם תקח מי כתיב אם תקח ואם תענה אם תענה ואם תקח כתיב — הכי פירושא ואימא אידי ואידי מצרות והכי קאמר אם תענה את בנותי ליקח נשים עליהן מי כתיב אם תענה אם תקח דליהוי אם תקא פי׳ דאם תענה ואם תקח כתיב מילתא אחריתי היא.

ואימא אידי ואידי מצרות!

ואמור: זה וזה — מצרות!

מי כתיב אִם תִּקַּח? ״ואם תקח״ כתיב.

וכי כתוב ״אם תקח״? ״ואם תקח״ כתוב.

ואימא אידי ואידי מצרות: חד לצרות דידיה, וחד לצרות דאתיין ליה מעלמא!

ואמור: זה וזה מצרות — אחד לצרות שלו, ואחד לצרות שבאות לו מן העולם (מבחוץ)!

רש״י ואימא אידי ואידי מצרות חד לצרות דידיה — שלא יעשה בלהה וזלפה גבירות שוות להן והדר אשבעיה אם תקח נשים דהיינו צרות דאתיין להו לבתר הכי מעלמא והכי מסתברא דומיא דואם תקח.

דומיא דאם תקח — מי כתיב אִם תִּקַּח ״ואם תענה״? ״אם תענה ואם תקח״ כתיב.

(שיהא) דומה ל״אם תקח״ — וכי כתוב ״אם תקח ואם תענה״? ״אם תענה ואם תקח״ כתוב.

רש״י מי כתיב אם תקח ואם תענה — צרות דעלמא קשות להן מן הראשונות וברישא הוה ליה לאשבועיה אצרות דעלמא והדר הוה ליה לאשבועיה אצרות דידיה דלא מישתעי איניש הכי להזהירו תחילה על הקל ולבסוף על הקשה.

אמר ליה רב פפא לאביי: הא תשמיש גופה איקרי ענוי, דכתיב: וַיִּשְׁכַּב אֹותָהּ וַיְעַנֶּהָ(בראשית לד, ב)!

אמר לו רב פפא לאביי: הרי תשמיש עצמו נקרא עינוי, שכתוב: ״וישכב אותה ויענה״!

אמר ליה: התם — שעינה מביאות אחרות.

אמר לו: שם — שעינה אותה מביאות אחרות.

רש״י מביאות אחרות — שהיתה מתאוה לו ולא בא עליה בעונתה בימים שעמדה אצלו ואני שמעתי שעינה מביאות אחרות שבא עליה שלא כדרכה וקשיא לי א״כ אימא אם תענה את בנותי נמי הכי אשבעיה שלא יענה אותן מביאות אחרות ועוד שעינה בביאות אחרות מיבעי ליה.

חלק ב

דברי האמוראים

והרי נפרצה ברית השבטים

תנחומא בובר, וישב ח · דרשת הפסוק · ״ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו״ · ילמדנו: מפולת בשבת; ״וימאן להתנחם״ — נפרצה ברית השבטים, ולא יכול יעקב לישא אשה, שעמד בשבועת לבן ״אם תענה את בנתי… ואם תקח נשים״ אפילו אחר מיתתן; והאחים נידו את יהודה

״ואין״, ״ספק הוא שם״, ״ספק מת״, ״כך שנו רבותינו״ — הושלמו במאגרים. ״אם לאו מהו״ — אותיות מסופקות. ״אבותיכם אינן מודים״ — לפניו בכתב היד ״(מין)״, והוא מחוק. ״כמה יגעתי (לה) לעמיד״ — ״לה״ מחוק. ״לנו״ (״אתה אמרת לנו: לכו ונמכרנו״) — הנו״ן מסופקת, ואפשר ״לכו״. ״בניו״ — הבי״ת מסופקת.

בדפוס בובר ״מי שנפלה עליו מפולת [בשבת]״, ״מפקחין עליו [את הגל]״, ״מה עשה לבן הוציאו לחוץ״, ״להעמיד״. ״מי שנפלה עליו מפולת… ואם מת יניחוהו״ — משנה יומא ח, ז.

המדרש קורא ״אם תענה את בנותי ואם תקח נשים על בנותי״ (במסורה: בנתי… בנתי).

״ויואל משה לשבת — שלא יעשה לו כמו שאמר לבן: אם תענה את בנותי״ (תנחומא, שמות יב) — בפרשה קלב (ויגנב יעקב את לב לבן), ב, ולצדו נוסח הגניזה.

וַיְהִי בָּעֵת הַהִיא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו וגו׳(בראשית לח, א).

ילמדינו רבינו:

אם נפלה מפולת בשבת, ואין ידוע אם יש שם ישראל ואם לאו — מהו לפקח עליהן בשבת?

כך שנו רבותינו:

מי שנפלה עליו מפולת, ספק הוא שם ספק אינו שם, ספק חי ספק מת, ספק נכרי ספק ישראל — מפקחין עליו; מצאוהו חי — מפקחין עליו, ואם מת — יניחוהו(משנה יומא ח, ז).

כתיב בשבת: מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת(שמות לא, יד);

ושנו רבותינו: מפקחין על החי בשבת.

אמר רבי אלעזר בן עזריה:

ומה אם המילה, שאינה אלא אחת מרמ״ח איברים, דוחה את השבת —

רמ״ח איברים תחת האבן, אינו דין שדוחין עליו את השבת?

רבי שמעון בן מנסיא אומר:

חלל עליו שבת אחת, כדי שישמר שבתות הרבה.

ואם פקחתם עליו להחיות נפש אחת — אף אני אעשה לכם מה שכתוב:

הִנֵּה אנכי פֹותֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם(יחזקאל לז, יב).

שאל מין אחד לרבינו:

איפשר שהמתים חיים? אבותיכם אינן מודים, ואתם מודים?

מה כתיב ביעקב? וַיָּקֻומוּ כׇל בָּנָיו וְכׇל בְּנֹותָיו לְנַחֲמוֹ(בראשית לז, לה);

אילו היה יודע שהמתים חיים — היה ממאן להתנחם, והיה אומר: כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹולָה?

אמר לו רבינו: שוטה שבעולם!

מפני שהיה יעקב אבינו יודע ברוח הקודש שהיה יוסף חי, לפיכך לא קיבל עליו תנחומין,

שאין מקבלין תנחומין על החי.

דבר אחר:

וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם.

אלא אמר יעקב אבינו: הרי נפרצה ברית השבטים!

כמה יגעתי לעמיד שנים עשר שבטים,

ורואה אני, מאחר שיוסף הלך — הרי פסקה אותה הברית.

כל מעשיו של הקדוש ברוך הוא כנגד שנים עשר שבטים:

שנים עשר מזלות,

שנים עשר חדשים,

שנים עשר שעות ביום,

שנים עשר שעות בלילה,

שנים עשר אבנים שהיה אהרן לובש.

והלך לו יוסף — הרי נפרצה ברית השבטים עכשיו.

ולא היה יודע יעקב לישא אשה ולהוליד בן, כדי שיהיו שנים עשר שבטים?

אלא מפני שעמד בשבועה של לבן, שאמר: אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹותַי וְאִם תִּקַּח נָשִׁים עַל בְּנֹותַי(בראשית לא, נ) —

אפילו אחר מיתתן.

מה עשה לו לבן? הוציאו לחוץ.

אמר לו: אֵין אִישׁ עִמָּנוּ רְאֵה אֱלֹהִים עֵד וגו׳.

מפני אותה השבועה לא היה יכול לישא אשה.

כיון שראו בניו שכך היה מתרעם ולא היה מקבל תנחומין — הלכו להם אצל יהודה.

אמרו לו: אתה עשית לנו את כל הרעה הגדולה!

אמר להם: אני אמרתי לכם: מַה בֶּצַע וגו׳(בראשית לז, כו), ואתם אומרים: אתה עשית?

אמרו לו: ולא שמענו לך?

אתה אמרת לנו: לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים(בראשית לז, כז) — ושמענו לך;

אילו אמרת: לכו ונחזירו לאביו — לא היינו שומעים לך?

לפיכך באותה שעה עמדו ונידו אותו.

מניין? ממה שקראו בעינין: וַיֵּרֶד יְהוּדָה.

חילופי נוסח והשלמות

בבלי, ירושלמי, תנחומא בובר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
ואין— (הוספה)
ושנו רבו— (הוספה)
והוא— (הוספה)
וק מ— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
תנחומא בוברכ״י אוקספורד 154
§§151§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה קנא

הנה הגל הזה

וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הִנֵּה הַגַּל הַזֶּה(בראשית לא, נא)

״עד הגל הזה״ — לרעה אין עוברים: יואב ובני ארם הטוענים ״אנו מבני בניו של לבן״, דוד ששאל את הסנהדרין, שתי האגרות לאדום ולמואב, ודוד ששבר את המצבה

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בראשית רבה, תנחומא, מדרש תהלים, פרקי דרבי אליעזר §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אלרעה אין את עובר עלי

בראשית רבה, פרשה עד, יח · דרשת הפסוקים · ״ויאמר לבן ליעקב הנה הגל הזה… עד הגל הזה״ · לרעה אין עוברים את הגל: מעשה דוד ויואב באדום ובמואב

״עובר״ — בגליון; ״עלי״ — בכתב היד ״עליו״ (פעמיים), ותוקן במאגרים. ״רב לכם סב את ההר… איסטליות שלהם״ (בדברי יואב לדוד) — הושלם במאגרים. ״יואב״ — בכתב היד ״מואב״; ״שמונה עשר״ — הסופר מחק ה״א.

נוסח אחר של מעשה יואב — בתנחומא, דברים ג (להלן, ב), ובמדרש תהלים, מזמור ס, א (להלן, ג): בני ארם טוענים ״אנו מבני בניו של לבן״ ותנאי ״עד הגל הזה״, ודוד מושיב סנהדרין. ובפרקי דרבי אליעזר, פרק לו (להלן, ד): לבן משביע את יעקב שלא יבואו זה בארץ זה לרעה, ודוד שובר את המצבה ונכנס לארם.

בתיאודור–אלבק המעשה מקוצר: ״שילח אל דוד כל המורע… סיפר להם המעשה ששלח לו יואב״. ״כתוב אחד אומר שמונה עשר״ — דברי הימים א יח, יב (ושמואל ב ח, יג); ״וכתוב אחר אומר שנים עשר״ — תהלים ס, ב. ״עדות״ — בכתב היד ״עד׳״.

לרעה אין את עובר

וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הִנֵּה הַגַּל הַזֶּה(בראשית לא, נא).

אמר רבי יוחנן:

כזה שהוא מורה את החניתכזה שהוא מורה את החנית — כמי שזורק את החנית.

עֵד הַגַּל הַזֶּה וגו׳(בראשית לא, נב) —

לרעה אין את עובר עלי; לטובה את עובר עלי.

לרעה אין את עובר עלי — עובר אתה עלי לפרגמטיהלפרגמטיה — למסחר (pragmateia).

מעשה דוד ויואב

בשעה ששילח דוד את יואב לארם נהרים ולארם צובה —

פגע באדומים, וביקש לזנבןלזנבן — להכותם מאחור; הוציאו לו אסטליותאסטליות — מצבות, לוחות כתובים (שעליהם חקוקים הפסוקים) שלהם:

רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר הַזֶּה וגו׳(דברים ב, ג).

פגע במואביים, וביקש לזנבן; והוציאו לו אסטליות שלהם:

אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב(דברים ב, ט).

שילח אצל דוד. אמר לו:

פגעתי באדומיים ובקשתי לזנבן, והוציאו לי אסטליות שלהם:

רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר;

פגעתי במואביים וביקשתי לזנבן, הוציאו לי איסטליות שלהם:

אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב.

באותה שעה לא נהג דוד בעצמו מלך,

אלא עמד והעביר פורפירופורפירו — בגד הארגמן שלו (porphyra) מעליו ועטרה מעל ראשו, ונתעטף טליתו, והלך לו אצל סנהדרין.

אמר להם: רבותיי, לא באתי לכן אלא לילמד; ואם נותנין אתם לי רשות — אני מלמד.

שילחתי את יואב לארם נהרים ולארם צובה,

ופגע באדומיים וביקש לזנבן, והוציאו לו את אסטליות שלהם:

רַב לָכֶם סֹב.

ולא הם פרצו את הגדר תחילה?

וַיֶּאֱסֹף אֵלָיו אֶת בְּנֵי עַמּוֹן וַעֲמָלֵק(שופטים ג, יג).

פגע במואביים וביקש לזנבן, והוציאו לו אסטליות שלהם:

אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב.

ולא הם פרצו את הגדר תחילה?

וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם וגו׳(במדבר כב, ה),

וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי(במדבר כב, ו).

כמה איגרות כתב

כמה איגרות כתב?

רבי אייבו אמר:

שתי איגרות כתב: אחת למואביים, ואחת לאדומיים.

רבי חנינה אמר:

איגרת אחת כתב.

הדה היאהדה היא — זו היא (שכתוב) דכתיב:

וַיָּשׇׁב יוֹאָב וגו׳(תהלים ס, ב) —

חזר ולמד שלאדומיים ושלמואביים.

הדה היאהדה היא — זו היא (שכתוב) דכתיב:

לַמְנַצֵּחַ עַל שׁוּשַׁן עֵדוּת(תהלים ס, א) —

לעדה שהיא משיחהמשיחה — מספרת, מסיחה בלשונו שלאל;

מִכְתָּם לְדָוִד לְלַמֵּד —

מכות ותמות לדוד;

בְּהַצּוֹתוֹ אֶת אֲרַם נַהֲרַיִם וגו׳.

כתוב אחד אומר: שְׁמוֹנָה עָשָׂר(דברי הימים א יח, יב),

וכתוב אחר אומר: שְׁנֵים עָשָׂר?

אלא שתי מלחמות היו: אחת שלשנים עשר, ואחת שלשמונה עשר.

תרגום לעבריתכזה שהוא מורה את החנית כמי שזורק את החנית לפרגמטיה למסחר (pragmateia) לזנבן להכותם מאחור פורפירו בגד הארגמן שלו (porphyra) משיחה מספרת, מסיחה אסטליות מצבות, לוחות כתובים (שעליהם חקוקים הפסוקים) הדה היא זו היא (שכתוב) הדה היא זו היא (שכתוב)

בלַמְנַצֵּחַ עַל שׁוּשַׁן עֵדוּת — והרי תנאי שלהן

תנחומא, דברים ג · פתיחתא · ״ויאמר יי אלי לאמר רב לכם סב את ההר הזה״ · בני ארם נהרים ליואב: ״אנו מבני בניו של לבן, והרי תנאי — עד הגל הזה״; הסנהדרין לימדו את דוד שהם עברו תחילה — בלעם וכושן רשעתים; ואדום שאמר ״אל תתגרו בם״

לַמְנַצֵּחַ עַל־שׁוּשַׁן עֵדוּת מִכְתָּם לְדָוִד לְלַמֵּד בְּהַצּוֹתוֹ אֶת־אֲרַם נַהֲרַיִם וְאֶת־אֲרַם צוֹבָה וַיָּשׇׁב יוֹאָב וַיַּךְ אֶת־אֱדוֹם בְּגֵיא־מֶלַח שְׁנֵים עָשָׂר אָלֶף(תהלים ס, א–ב)

״ומהו כשהלך יואב להלחם עם ארם״ — בגליון כתב היד, ו״להלך״ לפני ״להלחם״ מחוק. ״ואלה שמות הגיבורים״ — הוי״ו מחוקה. ״לארצו״ אחרי ״לעבור״ — מחוק, ובגליון ״ולא רצו״. ״קורא״ ו״בנו״ (״לא שעבד בנו״) — תיקוני מאגרים.

תנחומא בובר, דברים ג — הנוסח כמעט מילה במילה, וחילופיו כאן. אין בו ״וקורא עצמו עני״, ״ללמד — ללמדו הדבר״ ו״אבישי בן צרויה הרג שמונה עשר אלף… נושאי מנחה״; ובראש הדרשה: ״והלא כבר נאמר, ויך כל זכר באדום, כי ששת חדשים״.

המדרש קורא ״אלה שמות הגיבורים אשר לדוד יושב בשבת תחכמוני ראש השלישי״ (שמואל ב כג, ח; במסורה: הגברים, ישב, תחכמני, השלשי), ״אם אני לא אעבור אליך״ (בראשית לא, נב; במסורה: אעבר), ״שמונה שנים״ (שופטים ג, ח; במסורה: שמנה), ״מושיעים״ (עובדיה א, כא; במסורה: מושעים). ״ויהי כל אדום עבדים לדוד״ — שמואל ב ח, יד; ״נושאי מנחה״ — שם ח, ו; ״שמונה עשר אלף״ — דברי הימים א יח, יב.

וַיֹּאמֶר יְיָ אֵלַי לֵאמֹר(דברים ב, ב) רַב לָכֶם סֹב(דברים ב, ג) (תנחומא בובר: את ההר הזה),

וְאֶת הָעָם צַו לֵאמֹר(דברים ב, ד).

זה שאמר הכתוב:

לַמְנַצֵּחַ עַל שׁוּשַׁן עֵדוּת מִכְתָּם לְדָוִד לְלַמֵּד(תהלים ס, א).

אימתי? בְּהַצּוֹתוֹ אֶת אֲרַם נַהֲרַיִם וְאֶת אֲרַם צוֹבָה וגו׳(תהלים ס, ב).

והרי כבר נאמר: כִּי שֵׁשֶׁת חֳדָשִׁים יָשַׁב שָׁם יוֹאָב וְכׇל יִשְׂרָאֵל עַד הִכְרִית כׇּל זָכָר בֶּאֱדוֹם(מלכים א יא, טז),

ואחר כך חוזר ואומר: וַיָּשׇׁב יוֹאָב וַיַּךְ אֶת אֱדוֹם בְּגֵיא מֶלַח שְׁנֵים עָשָׂר אָלֶף.

זה שאמר הכתוב:

קָרוֹב מַצְדִּיקִי מִי יָרִיב אִתִּי נַעַמְדָה יָּחַד וגו׳(ישעיה נ, ח).

נתן הקדוש ברוך הוא תורה לישראל (תנחומא בובר: כדי) שיזכו בה לכל האומות.

את מוצא שיואב היה ראש סנהדרין,

שנאמר: אֵלֶּה שְׁמוֹת הַגִּיבֹּורִים אֲשֶׁר לְדָוִד יֹושֵׁב בַּשֶּׁבֶת תַּחְכְּמֹונִי רֹאשׁ הַשָּׁלִישִׁי(שמואל ב כג, ח) — זה יואב.

ודוד חכם מן הכל,

שנאמר: וַאדֹנִי חָכָם כְּחׇכְמַת מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים(שמואל ב יד, כ).

ולא היו עושין דבר אלא על פי סנהדרין,

(תנחומא בובר: שנאמר: למנצח על שושן עדות מכתם לדוד — שושן עדות אלו סנהדרין,) שנאמר: סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים(שיר השירים ז, ג).

עֵדוּת — על שם התורה, שנקראת עדות.

מִכְתָּם — זה דוד, שעושה עצמו מך וקורא עצמו עני;

תם — שהלך בתמימות עם קונו.

לְלַמֵּד — ללמדו הדבר.

אימתי? בְּהַצּוֹתוֹ אֶת אֲרַם.

ומהו? כשהלך יואב להלחם עם ארם נהרים — יצאו לקראתו.

אמרו לו: אתה מבני בניו של יעקב, ואנו מבני בניו של לבן הארמי,

והרי תנאי שלהן (תנחומא בובר: קיים),

דכתיב: עֵד הַגַּל הַזֶּה וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה אִם אָנִי לֹא אֶעֱבֹור אֵלֶיךָ וגו׳(בראשית לא, נב).

כששמע יואב כך — חזר אצל דוד.

אמר לו: מה אתה אומר? הרי תנאי שבועת אבינו יעקב!

מיד הושיב סנהדרין — שׁוּשַׁן עֵדוּת — ולמדוהו.

אמרו: באמת כך היה התנאי, אלא שהן עברו תחלה.

בלעם הרשע (תנחומא בובר: מפני מה עבר) — לא כך אמר: מִן אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ מוֹאָב(במדבר כג, ז)?

וכושן רשעתים — לא שעבד בנו?

שנאמר: וַיַּעַבְדוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם שְׁמֹונֶה שָׁנִים(שופטים ג, ח).

הרי הרשיעו עלינו שתי רשעיות.

כיון שהודו (תנחומא בובר: הורו) לו סנהדרין — מיד חזר עליהן והרגן,

שנאמר: בְּהַצּוֹתוֹ אֶת אֲרַם נַהֲרַיִם וְאֶת אֲרַם צוֹבָה וגו׳.

לא עם ארם עשה מלחמה? ומהו וַיַּךְ אֶת אֱדוֹם?

היה צריך לומר ״ויך את ארם״, ולא אֱדוֹם!

אלא כשבא יואב להלחם עם ארם — עמדו עליו בני אדום,

ואמרו לו: לא כך אמר לכם הקדוש ברוך הוא: אַל תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל(דברים ב, ה)?

השיבם יואב: לא כך אמר לנו: אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו?

הניחו אותנו לעבור — ולא רצו.

אמר יואב: אם נחריב אדום עכשיו — אין אנו מוצאין בחזירתינו לא אכילה ולא שתיה;

אלא נניח אותם עד שנכה את ארם, ונחזור עליהם.

לכך כתיב: וַיָּשׇׁב יוֹאָב וַיַּךְ אֶת אֱדוֹם בְּגֵיא מֶלַח.

אמר הקדוש ברוך הוא: מה אתם מועילים שתכו את אדום קימעא קימעא?

אבישי בן צרויה הרג שמונה עשר אלף,

שנאמר: וַיְהִי כׇל אֱדוֹם עֲבָדִים לְדָוִד(שמואל ב ח, יד) נוֹשְׂאֵי מִנְחָה(שמואל ב ח, ו).

כי יגיע זמן — אני אכלה אותם ואחריבנה,

שנאמר: וְיָרְשׁוּ הַנֶּגֶב אֶת הַר עֵשָׂו וְהַשְּׁפֵלָה אֶת פְּלִשְׁתִּים(עובדיה א, יט),

וְגָלֻות הַחֵל הַזֶּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר כְּנַעֲנִים וגו׳(עובדיה א, כ),

וְעָלוּ מוֹשִׁיעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַיְיָ הַמְּלוּכָה(עובדיה א, כא).

גקָרוֹב מַצְדִּיקִי — ולא כך היו התנאין

מדרש תהלים, מזמור ס, א · דרשת הפסוק · ״למנצח על שושן עדות מכתם״ · נוסח אחר · יואב ובני ארם: ״ועתה לכה נכרתה ברית אני ואתה״, ״עד הגל הזה״; שני בריתות כרתו האבות — אברהם עם אבימלך, ויעקב עם לבן; הם עברו תחילה; ״וישב יואב״ — שבה ופתה אותה

״לכה״ (״ועתה לכה נכרתה ברית״) — חסר בכתב היד, והושלם כדפוס בובר. ״לארץ״ — בכתב היד ״הארץ״; ״שכרת אברהם״ — אחריו בכתב היד ״הברית״, כפל; ״אבל״ — בכתב היד ״אבן״; ״מה אני מוצא״ — ״מה״ כפול בכתב היד ומחוק. ״ויך את אדום״ — בכתב היד ״ארם״. ״אמרו לו״ (ליואב) — הוי״ו מסופקת. ״בטנך ערמת חטים״ — בכתב היד בקיצור ״ערי׳ חט׳״.

בדפוס בובר: ״אין אתה בן בנו של יעקב? לא כן היו התנאים״; אחרי ״וירימה מצבה״ גם ״ויאמר לבן הגל הזה עד ביני ובינך״; ״מיד הושיב דוד סנהדרין״; ״שני כריתות כרתו אבותינו״; ״עד הגל הזה ועדה המצבה״; ״שהרשיע שתי רשעיות״; ״כיון שלמדוהו מסנהדרין אמר: למנצח על שושן עדות מכתם לדוד ללמד״; ״בהצותו״ קודם ל״וישב יואב״, ושם ״ששנה ופתח אותה״.

״למנצח על השושנים״ — כך בכתב היד; ראש המזמור: ״למנצח על שושן עדות״. המדרש קורא ״הן יי אלהים יעזור לי״ (ישעיהו נ, ט; במסורה: הן אדני יי יעזר לי) ו״וירימיה מצבה״ (בראשית לא, מה; במסורה: וירימה).

לַמְנַצֵּחַ עַל שׁוּשַׁן עֵדוּת מִכְתָּם(תהלים ס, א).

זה שאמר הכתוב:

קָרוֹב מַצְדִּיקִי מִי יָרִיב אִתִּי(ישעיה נ, ח),

הֵן יי אלהים יַעֲזׇור לִי(ישעיה נ, ט).

מהו קָרוֹב מַצְדִּיקִי?

כשנתן הקדוש ברוך הוא תורה לישראל — להשיב בה לכל האומות.

כשהלך יואב לעשות מלחמה עם ארם, אמרו לו:

אם אין אתה בן בנו של יעקב? ולא כך היו התנאין:

וְעַתָּה לְכָה נִכְרְתָה בְרִית אֲנִי וָאָתָּה(בראשית לא, מד),

וַיִּקַּח יַעֲקֹב אָבֶן וַיְרִימֶיהָ מַצֵּבָה(בראשית לא, מה).

כיון ששמע יואב כן — לא היה יודע מה להשיבו.

בא אצל דוד. אמר לו: כך וכך אמר לי.

מיד הושיב סנהדרין.

וכן שלמה אומר: בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים(שיר השירים ז, ג).

שני בריתות כרתו אבותי;

אחת כרת אברהם, וכן הוא אומר:

וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ(בראשית כא, כב),

וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי(בראשית כא, כג),

וַיִּכְרְתוּ בְרִית(בראשית כא, לב).

באו ליכנס לארץ פלשתים.

אמרו להם: אין אתם בנים של אברהם? ואין אתם מקיימין מצות הברית שכרת אברהם עם אבימלך?

אמרו להן: הן, אנו מקיימין; אבל אין אתם פלשתים.

הלכו להם.

וכן הוא אומר: וְהָעַוִּים הַיֹּשְׁבִים בַּחֲצֵרִים עַד עַזָּה כַּפְתֹּרִים הַיֹּצְאִים מִכַּפְתֹּר(דברים ב, כג) —

כפרתם באותה שבועה.

מיד נכנסו לארץ וירשוה.

וכן לארם:

אמרו לו ליואב: לאו מבניו של יעקב אתה? ולא כך התנה ארם עם יעקב,

שנאמר: עֵד הַגַּל הַזֶּה(בראשית לא, נב)?

אמר להם: ולא הם עברו תחילה?

שנאמר: מִן אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ מוֹאָב(במדבר כג, ז).

ולא זו בלבד, אלא בימי כושן רשעתים,

שנאמר: וַיַּעַבְדוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם(שופטים ג, ח) —

שעברו על השבועה.

ולמה נקרא שמו כושן רשעתים? שהרשיע שתי פעמים:

אחת בימי בלעם,

ואחת בימי כושן.

כיון שילמדוה סנהדרין — אמר: לַמְנַצֵּחַ על השושנים.

וַיָּשׇׁב יוֹאָב(תהלים ס, ב) — מלמד ששבה ופתה אותה.

אמר: אם אני אחריב אותה עכשיו, מה אני מוצא כשאעלה מן המלחמה עם ארם?

אלא הריני מניחה עד שאעלה.

כיון שחזר — והיכה אותם,

שנאמר: וַיָּשׇׁב יוֹאָב וַיַּךְ אֶת אדום.

בְּהַצּוֹתוֹ אֶת אֲרַם נַהֲרַיִם וְאֶת אֲרַם צוֹבָה — מהו בְּהַצּוֹתוֹ?

שהציתה באש.

דבר אחר:

שירה בה חיצים.

בְּהַצּוֹתוֹ אֶת אֲרַם נַהֲרַיִם וְאֶת אֲרַם צוֹבָה — למה?

שנטל ארם נהרים ונתן בארם צובה, וארם צובה נתן בארם נהרים.

דברית יעקב עם לבן

פרקי דרבי אליעזר, פרק לו · מנין · הברית השלישית · נוסח אחר · מצבת האבנים בגלעד, ודוד שובר אותה ונכנס לארם

״אמר״ (ועליו אמר משה) — הרי״ש מסופקת.

״עד הגל הזה ועדה המצבה הזאת״ (בראשית לא, נב) — בהיגר ובדפוס ״אם אני לא אעבר אליך את הגל הזה״. ״ויך דוד את הדר עזר מלך צובה חמת״ — כך בכתב היד (דברי הימים א יח, ג); בהיגר ובדפוס ״ואחר כך כבש את ארץ ארם״ ונוסח שמואל ב ח, ג ״בן רחב״.

יעקב כרת ברית עם עמי הארץ,

שאמר לו לבן:

יודע אני שעתיד הקדוש ברוך הוא לתן לך ולזרעך את כל הארצות האלה.

כרות עמי ברית שבועה שאין זרעך יורש את ארץ ארם.

וכרת עמו ברית שבועה,

והביא לבניו עמו ברית שבועה,

וחצב לו מחצבת אבנים,

שנאמר:

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים(בראשית לא, מו).

אמר לו לבן:

אם ישראל יורשין — לא יבואו בארץ ארם לרעה,

ואם ארם יורשים — לא יבואו בארץ ישראל לרעה,

שנאמר:

עֵד הַגַּל הַזֶּה וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה הזאת(בראשית לא, נב).

וכשמלך דוד רצה לבוא בארץ ארם, ולא היה יכול מכוח ברית שבועת יעקב,

עד שהחריב ושבר את המצבה ההיא.

ועליו אמר משה:

שַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹותֵיהֶם(שמות כג, כד).

וכתוב אחד אומר:

וַיַּךְ דָּוִד אֶת הדר עזר מֶלֶךְ צוֹבָה חמת בְּלֶכְתּוֹ לְהַצִּיב יָדוֹ בִּנְהַר פְּרָת(דברי הימים א יח, ג).

חילופי נוסח והשלמות

בראשית רבה, תנחומא, מדרש תהלים, פרקי דרבי אליעזר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
ארַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר;— (הוספה)
אפגעתי במואביים וביקשתי לזנבן, הוציאו לי איסטליות שלהם:— (הוספה)
אדכתיב— (הוספה)
איואבמואב
אדכתיב— (הוספה)
גלכה— (הוספה)
גלארץהארץ
גאבלאבן
גאדוםארם

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית), עם השלמה מכתב יד וטיקן 60
תנחומאכ״י קמברידג׳ Add. 1212
מדרש תהליםכתב יד קמברידג׳ Or. 786
פרקי דרבי אליעזרכתב יד ניו יורק, בית המדרש לרבנים 866
§§152§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה קנב

אלהי אברהם ואלהי נחור

אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי נָחוֹר(בראשית לא, נג)

שבועת לבן ״אלהי אברהם ואלהי נחור״ — שם קודש ושם חול; זבחו של יעקב בהר, ולבן ששב למקומו — לעניותו

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

מסכת ספר תורה, בראשית רבה, בתי מדרשות, אוצר מדרשים §§cover-end§§

חלק א

הלכה

אאלהי אברהם — קדש, ואלהי נחור — חול

מסכת ספר תורה, פרק ד · הלכה · ״אלהי אברהם״ — קדש; ״ואלהי נחור״, ״אלהי אביהם״ — חול

ההלכה היא רשימת שמות שבמקרא, קדש וחול; נדפס כאן רק הפריט שעל פסוקנו. לפניו ברשימה: ״כי יי אלהיכם הוא אלהי האלהים — הראשון קדש והשני חול; ואדני האדנים — הראשון קדש והשני חול״, ואחריו ״אלהים לא תקלל — משמש קדש וחול״.

בבראשית רבה עד, יט (להלן, ב): ״אלהי אביהם — משמש קודש וחול״, ואחריו דרשת ״ויזבח יעקב זבח בהר״ ו״וישב לבן למקומו״.

וכן במסכת סופרים, פרק ד, ה, מילה במילה; ושם אחר כך ״כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלהים — הרי זה חול; מחנה אלהים — הרי זה קדש״.

אֱלֹהֵי אַבְרָהָם(בראשית לא, נג) — קדש;

וֵאלֹהֵי נָחוֹר — חול;

אֱלֹהֵי אֲבִיהֶם — חול.

חלק ב

דברי האמוראים

במשמש קודש וחול

בראשית רבה, פרשה עד, יט · דרשת הפסוקים · ״אלהי אברהם ואלהי נחור״ עד ״וילך וישב לבן למקומו״ · קודש וחול בשבועת לבן, ושובו של לבן לדוויו

״אלהי אברהם — קודש; ואלהי נחור — חול; אלהי אביהם״ — הושלם במאגרים. ״מפרינים״ — בגליון, תחת ״מפריכין״ שנמחק.

ההלכה במסכת ספר תורה, פרק ד, ובמסכת סופרים, פרק ד, ה (לעיל, א), מונה את שלושת השמות כל אחד לעצמו: ״אלהי אברהם — קדש; ואלהי נחור — חול; אלהי אביהם — חול״; כאן ״אלהי אביהם״ — ״משמש קודש וחול״.

״דווים וסכופים״ — בתיאודור–אלבק ״דוויים וכפויים״. ״אלי״ שבכתב היד נפתח ״אלהי״.

אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי נָחוֹר(בראשית לא, נג) —

אֱלֹהֵי אַבְרָהָם — קודש;

וֵאלֹהֵי נָחוֹר — חול;

אֱלֹהֵי אֲבִיהֶם — משמש קודש וחול.

וַיִּזְבַּח יַעֲקֹב זֶבַח בָּהָר וגו׳(בראשית לא, נד),

וַיַּשְׁכֵּם לָבָן בַּבֹּקֶר וַיְנַשֵּׁק וגו׳(בראשית לב, א).

אמר רבי אייבו:

דווים וסכופיםדווים וסכופים — עצובים וכפופים היו, ולא היו מפריניםמפרינים — מפייסים, מברכים אלא בפה.

הדה היאהדה היא — זו היא (שכתוב) דכתיב:

וַיַּשְׁכֵּם לָבָן בַּבֹּקֶר, וַיֵּלֶךְ וַיָּשׇׁב לָבָן לִמְקֹומוֹ —

חזר לדוויולדוויו — לחליו (לצערו).

מלמד שנכנסו ליסטיםליסטים — שודדים (lestai) בתוך ביתו, והיו מקרקריםמקרקרים — מחריבים, הורסים בו כל הלילה.

תרגום לעבריתדווים וסכופים עצובים וכפופים לדוויו לחליו (לצערו) ליסטים שודדים (lestai) מקרקרים מחריבים, הורסים מפרינים מפייסים, מברכים הדה היא זו היא (שכתוב)

חלק ג

מדרשים מאוחרים

גקרבן חסר — מקרב לפני השכינה

בתי מדרשות ח״ב, מדרש חסרות ויתרות, פט · דרשה · ״קרבן״ חסר וי״ו — שהקרבן מקרב את ישראל לפני השכינה: נח לא נתקרב להקדוש ברוך הוא עד שהקריב קרבן, וכן האבות, הבל ודוד

הדרשה גם במדרש דרבי יצחק על פרשת נח, על ״ויבן נח מזבח ליי״.

הדבר האחר השלישי שבדרשת ״כל קרבן חסר וי״ו״ (פרשת ויקרא); לפניו ״שהוא קרבן של ישראל… מלחמה של ישראל״ ו״שהוא קרב בכל זמן לעולם״. ״הניחוח״ — כך בבתי מדרשות (במסורה: הניחח).

דבר אחר:

למה חסר ו׳? לפי שקרבן מקרב ישראל לפני השכינה.

וכן מצינו בנח, שלא נתקרב להקדוש ברוך הוא עד שהקריב קרבן,

שנאמר: וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ וגו׳(בראשית ח, כ), וַיָּרַח יְיָ אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹוחַ(בראשית ח, כא).

וכן אברהם: וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת הַמִּזְבֵּחַ(בראשית כב, ט);

וכן יצחק: וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יְיָ(בראשית כו, כה);

וכן יעקב: וַיִּזְבַּח יַעֲקֹב זֶבַח בָּהָר(בראשית לא, נד);

וכן הבל;

וכן דוד: וּמַלְאַךְ יְיָ אָמַר אֶל גָּד וגו׳ לְהָקִים מִזְבֵּחַ לַיְיָ(דברי הימים א כא, יח);

וכן אליהו, ושאר הנביאים, וכל ישראל.

דשחזר לעניותו

אוצר מדרשים, קונטרס אחרון ממדרש ילמדנו, כא · דרשת הפסוק · ״וילך וישב לבן למקמו״ · ״וילך לבן למקומו״ — שחזר לעניותו: באו לסטין ונטלו כל מה שהיה לו

לפניו בקונטרס (כ) ״יוסף יי לי בן אחר״, ואחריו (כב) ״וישלח יעקב מלאכים״ — דרשות אחרות. אחרי ״ותבט עיני בשורי״ הערת המהדיר ״עי׳ ב״ר במקומו״ — בבראשית רבה עד, יט (לעיל, ב): ״חזר לדוויו, מלמד שנכנסו ליסטים בתוך ביתו״.

המדרש קורא ״וילך לבן למקומו״ (בראשית לב, א; במסורה: וילך וישב לבן למקמו). ״ותבט עיני בשורי״ — תהלים צב, יב.

וַיֵּלֶךְ לָבָן לִמְקֹומוֹ(בראשית לב, א) —

אלא לעיר אחרת הלך?

מהו לִמְקֹומוֹ? שחזר לעניותו,

שבאו לסטיןלסטין — שודדים (lestai) ונטלו כל מה שהיה לו.

ואמר יעקב: וַתַּבֵּט עֵינִי בְּשׁוּרָי(תהלים צב, יב).

תרגום לעבריתלסטין שודדים (lestai)

חילופי נוסח והשלמות

מסכת ספר תורה, בראשית רבה, בתי מדרשות, אוצר מדרשים. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
באֱלֹהֵי אַבְרָהָם — קודש;— (הוספה)
בוֵאלֹהֵי נָחוֹר — חול;— (הוספה)
באֱלֹהֵי אֲבִיהֶם —— (הוספה)
בדכתיב— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
מסכת ספר תורהנוסח פרויקט השו״ת
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית), עם השלמה מכתב יד וטיקן 60
בתי מדרשותמהדורת ורטהיימר
אוצר מדרשיםמהדורת אייזנשטיין
§§153§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה קנג

ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים

וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים(בראשית לב, ב)

״ויפגעו בו מלאכי אלהים״ — פגיעה בלא נגיעה; מחנות המלאכים שחלו לפני יעקב בכניסתו לארץ — ששים ומאה ועשרים רבוא, ״מחנה אלהים״ שני אלפים רבוא, והקדוש ברוך הוא ומלאכיו נצבים עליו בצאתו ובביאתו — ״מאשר יקרת בעיני״

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בבלי, בראשית רבה, שיר השירים רבה, תנחומא §§cover-end§§

חלק א

הלכה

אפגע בחיטי, שייר בחיטי

בבלי חולין פרק א, יח ע״ב – יט ע״א · הלכה · סוגיא · השוחט בחודא דכובעא; ״פגע״ — ״ויפגע בו וימת״ או ״ויפגעו בו מלאכי אלהים״; והלכתא משיפוי כובע ולמטה

מן ״רבי שמעון בן לקיש אכשר בחודא דכובעא״ עד ״והלכתא משיפוי כובע ולמטה כשרה״, בסוגיית מקום השחיטה בקנה (על משנה חולין א, ג, ״השוחט מתוך הטבעת״); לפניה ״נהרא נהרא ופשטיה״ (על המוגרמת), ואחריה ״רב נחמן אכשר משיפוי כובע ולמטה״ והקושיא ״כמאן?״ — משא ומתן אחר.

״אמר רב פפי משמיה דרבא״ — בדפוס ונציה: ״אמ׳ רב פפא״.

אחר ״ויפגעו בו מלאכי אלהים״ — בכ״י מינכן 95: ״תיקו״; בכ״י וטיקן 120–121 ובכ״י וטיקן 122: ״ת״ש״ (תא שמע: ״דאיתמר״).

״קמיה דרב חייא״ — בדפוס וילנא: ״דר׳ חייא״; ״דרב חייא״ — כן בכ״י מינכן 95, וטיקן 120–121, וטיקן 122 ובדפוס ונציה.

״והלכתא משיפוי כובע ולמטה כשרה״ — בכ״י וטיקן 120–121 נוסף: ״משיפוי כוב׳ ולמע׳ טריפה״.

רבי שמעון בן לקיש אכשר בחודא דכובעא.רבי שמעון בן… — רבי שמעון בן לקיש הכשיר (לשחוט) בחודו של הכובע (בקצה העליון של הבשר שעל הקנה). קרא עליו רבי יוחנן: ״לצד, לצד!״ (כלומר: הכשרת יותר מדי). אמר רב פפי משמו של רבא: פגע ב״חיטים״ (שתי חתיכות הבשר שבראש הקנה) — טרפה.

רבי שמעון בן לקיש הכשיר (לשחוט) בחודו של הכובע (בקצה העליון של הבשר שעל הקנה).

רש״י בחודא דכובעא — כמין כובע יש למעלה מן הקנה ככובע על הראש ואין זה אותו בשר קטן שנופל על פי הקנה לעכב את הקול אלא כמין כובע ממש הוא עשוי ומאמצעיתו ולמעלה הולך וכלה ונעשה חדוד כמין קולמוס שקורין הל״ם ואותו שיפוי נקרא שיפוי כובע. בחודא בעליונו של כובע בגגו.

קרי עליה רבי יוחנן: גיסא גיסא.

קרא עליו רבי יוחנן: ״לצד, לצד!״ (כלומר: הכשרת יותר מדי).

רש״י גיסא גיסא — הגס הגס כלומר יותר מדאי הכשרת דאין כשר אפילו לר׳ חנינא אלא ממקום שחידודו מתחיל לעלות.

אמר רב פפי משמיה דרבא:

אמר רב פפי משמו של רבא:

פגע בחיטי, טרפה.

פגע ב״חיטים״ (שתי חתיכות הבשר שבראש הקנה) — טרפה.

רש״י חיטי — גלאנ״ץ דומין לחיטין ומונחין על הקנה אצל הכובע.

איבעיא להו: פגע ונגע בהן, דכתיב: וַיִּפְגַּע בּוֹ וַיָּמֹת(מלכים א ב, כה)?איבעיא להו… — נשאלה להם שאלה: (״פגע״ פירושו) פגע ונגע בהן, כמו שכתוב: ״ויפגע בו וימת״? או שמא פגע ולא נגע, כמו שכתוב: ״ויפגעו בו מלאכי אלהים״? נאמר: אמר רב פפא משמו של רבא: השאיר מן ה״חיטים״ (ששחט בתוכם) — כשרה. אמר רב אמימר בר מר ינוקא: הייתי עומד לפני רב חייא בנו של רב אויא, ואמר לי: השאיר מן החיטים — כשרה. אמר לו רבינא לרב אשי: אמר לי רב שמן מסוברא: נזדמן מר זוטרא למקומנו, ודרש: השאיר מן החיטים — כשרה. מר בנו של רב אשי אמר: פגע בחיטים (ולא נגע) — כשרה; השאיר מן החיטים — טרפה.

נשאלה להם שאלה: (״פגע״ פירושו) פגע ונגע בהן, כמו שכתוב: ״ויפגע בו וימת״?

או דלמא פגע ולא נגע, כדכתיב: וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים(בראשית לב, ב)?

או שמא פגע ולא נגע, כמו שכתוב: ״ויפגעו בו מלאכי אלהים״?

רש״י פגע ולא נגע — אבל סמוך להם מאד חתך.

איתמר: אמר רב פפא משמיה דרבא: שייר בחיטי כשרה.

נאמר: אמר רב פפא משמו של רבא: השאיר מן ה״חיטים״ (ששחט בתוכם) — כשרה.

אמר רב אמימר בר מר ינוקא:

הוה קאימנא קמיה דרב חייא בריה דרב אויא, ואמר לי: שייר בחיטי כשרה.

הייתי עומד לפני רב חייא בנו של רב אויא, ואמר לי: השאיר מן החיטים — כשרה.

אמר ליה רבינא לרב אשי: אמר לי רב שמן מסוברא: איקלע מר זוטרא לאתרין, ודרש שייר בחיטי כשרה.

אמר לו רבינא לרב אשי: אמר לי רב שמן מסוברא: נזדמן מר זוטרא למקומנו, ודרש: השאיר מן החיטים — כשרה.

מר בר רב אשי אמר: פגע בחיטי כשרה, שייר בחיטי טרפה.

מר בנו של רב אשי אמר: פגע בחיטים (ולא נגע) — כשרה; השאיר מן החיטים — טרפה.

רש״י שייר בחיטי — הניח מקצת לצד הראש ומקצת לצד הקנה כגון שחתכו דהיינו פגע ונגע. ה״ג: מר בר רב אשי אמר פגע בחיטי כשרה שייר בחיטי טרפה.

והלכתא משיפוי כובע ולמטה כשרה, והיינו דשייר בחיטי.והלכתא משיפוי כובע… — והלכה: (השוחט) משיפוע הכובע ולמטה — כשרה, וזהו ״השאיר מן החיטים״.

והלכה: (השוחט) משיפוע הכובע ולמטה — כשרה, וזהו ״השאיר מן החיטים״.

רש״י והלכתא משיפוי כובע ולמטה כשרה — קודם שיתחיל הכובע לשפע ולעלות כשרה משם ולהלן טרפה.

רש״י והיינו דשייר בחיטי — כלומר כמ״ד שייר בחיטי כשרה.

חלק ב

דברי האמוראים

בכמה מלאכים היו חלים לפני יעקב

בראשית רבה, פרשה עד, כ · דרשת הפסוקים · ״ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים״ עד ״מחנים״ · מחנות המלאכים שחלו לפני יעקב בכניסתו לארץ, ושלוחיו לעשו

״חלים״ — בכתב היד ״חולים״; ״פחות״ — ״חו״ הושלם במאגרים; ״פרזבין״ — אותיות מטושטשות, והפ״א הושלמה במאגרים.

מקבילה: שיר השירים רבה ז, ב (להלן, ד) — ״רבי ברכיה בשם רבי לוי אמר: ששים רבוא מלאכים היו חלים ומרקדים לפני אבינו יעקב בצאתו מבית לבן; ורבנן אמרי: מאה ועשרים ריבוא״. ״ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים״ גם בבבלי חולין פרק א, יח ע״ב (לעיל, א), ראיה ל״פגע ולא נגע״.

בתיאודור–אלבק ״ואין שכינה שורה פחות מס׳ ריבוא״, ״אמר ר׳ אייבו לקח מאילו ומאילו״ (כאן ״רבי יודן״). הדרשה האחרונה מוליכה אל ״וישלח יעקב מלאכים״, תחילת פרשה עה.

נוסח אחר של מנין המחנות, בראש פרשה עה — ״כמה היה מחנה אלהים? שני אלפים ריבו מלאכי שרת… מחנים — שתי מחנות… ארבעת אלפים מלאכי שרת״ (להלן, ג).

וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וגו׳(בראשית לב, ב) —

כמה מלאכים היו חליםחלים — מרקדים במחול לפני יעקב אבינו בכניסתו לארץ ישראל?

רבי חונא בשם רבי אייבו:

ששים ריבא מלאכים היו חלים לפני אבינו יעקב בכניסתו לארץ.

הדה היאהדה היא — זו היא (שכתוב) דכתיב:

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם מַחֲנֵה וגו׳(בראשית לב, ג) —

ואין שכינה חונה פחות מששים רבוא.

רבנן אמרירבנן אמרי — חכמים אומרים:

מאה ועשרים ריבוא:

וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם.

אמר רבי יודן:

נטל מאילו ומאילו, ושילח פרזביןפרזבין — שליחים, צירים (presbeis) לפניו.

הדה היאהדה היא — זו היא (שכתוב) דכתיב:

וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו וגו׳(בראשית לב, ד).

תרגום לעבריתפרזבין שליחים, צירים (presbeis) חלים מרקדים במחול הדה היא זו היא (שכתוב) רבנן אמרי חכמים אומרים הדה היא זו היא (שכתוב)

גכמה היה מחנה אלהים

בראשית רבה, פרשה עה · דרשת הפסוק · ״ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים זה ויקרא שם המקום ההוא מחנים״ · נוסח אחר · ״מחנה אלהים״ — שני אלפים רבוא; ״מחנים״ — ארבעת אלפים מלאכים שנדמו לחיילות המלך: לובשי ברזל, רוכבי סוסים, יושבי קרונות — ״מי לך כל המחנה הזה״; משל התבשיל שבבית המלך

בדפוס תיאודור–אלבק (״דבר אחר: וישלח יעקב — בוא וראה מה כתוב למעלה מן העניין״), שלא מכתב יד וטיקן 30; נדפס כאן מ״ויאמר יעקב כאשר ראם״ עד ״שוב איני יכול לו״. אחריו ״דבר אחר: וישלח יעקב — למה שלח לו שלוחין״, על ״וישלח יעקב מלאכים״ (בראשית לב, ד), עניין אחר.

בסוף פרשה עד (לעיל, ב) — ״ששים ריבא מלאכים… רבנן אמרי: מאה ועשרים ריבוא״, ובשליחות ״נטל מאילו ומאילו״.

״פגע ברוכבי סוסים… פגע ביושבי קרונות… שליעקב״ — הושלם בתיאודור–אלבק. המדרש קורא ״רכב אלהים ריבותיים אלפים שנאן״ (תהלים סח, יח; במסורה: רבתים אלפי שנאן).

דבר אחר:

וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב(בראשית לב, ד) — בוא וראה מה כתוב למעלה מן העיניין:

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה(בראשית לב, ג).

כמה היה מחנה אלהים?

שני אלפים ריבו מלאכי שרת,

שנאמר: רֶכֶב אֱלֹהִים ריבותיים אלפים שִׁנְאָן וגו׳(תהלים סח, יח).

וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם — שתי מחנות. למה?

ללמד שנשתנו ליעקב ארבעת אלפים מלאכי שרת, ונדמו כולן לחיילות שלמלך:

מהן לובשי ברזל,

ומהן רוכבי סוסים,

ומהן יושבין בקרונותבקרונות — בעגלות.

פגע בלובשי ברזל — אמר להם: שלמי אתם? אמרו לו: של יעקב.

פגע ברוכבי סוסים — אמר להם: שלמי אתם? אמרו לו: שליעקב.

פגע ביושבי קרונות — אמר להם: שלמי אתם? אמרו לו: שליעקב.

שנאמר: מִי לְךָ כׇּל הַמַּחֲנֶה הַזֶּה אֲשֶׁר פָּגָשְׁתִּי וגו׳(בראשית לג, ח).

ואף יעקב היה מזכיר שמו שלהקדוש ברוך הוא לעשו, ליראו ולבהלו,

שנאמר: כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹות פְּנֵי אֱלֹהִים וגו׳(בראשית לג, י).

משל התבשיל שבבית המלך

משל דיעקב ועשו — למה הדבר דומה?

לבשר ודם שזימן חבירו לסעודה, והכיר בו שמבקש להרגו.

אמר: דומה טעם תבשיל זה לאותו תבשיל שטעמתי בבית המלך.

אמר: ידע ביה מלכא — איסתפי ולא קטליה.אמר: ידע ביה… — אמר: יודע בו המלך! — נתיירא ולא הרגו.

אמר: יודע בו המלך! — נתיירא ולא הרגו.

כך יעקב: כיון שאמר לעשו כִּרְאֹות פְּנֵי אֱלֹהִים,

אמר עשו: הגיעו הקדוש ברוך הוא לכבוד זה? שוב איני יכול לו.

תרגום לעבריתבקרונות בעגלות

דוְנֶחֱזֶה בָּךְ — כמחולת המחנים

שיר השירים רבה, פרשה ז, ב · דרשת הפסוק · ״ונחזה בך מה תחזו בשולמית כמחלת המחנים״ · נוסח אחר · האומות מפתות את ישראל, וישראל משיבין: מה תוכלו לתת לנו כמחולת המחנים

״אלהיכם״ — בכתב היד ״אליכם״, והה״א הושלמה במאגרים. ״עבדו עבודה זרה״ (בכתב היד ״עבבו׳ זרה״), ״עבדו״ (״עבו״), ״הרי״ (״רי״) — הושלמו במאגרים. ״מאה ועשרים ריבוא״ — בכתב היד ״ק״ס״, ותוקן על פי ההמשך (״הרי ק״כ ריבוא״) וכבוילנא. ״ויקרא שם המקום ההוא מחנים״ — בכתב היד בקיצור ״ויק״ש המ״ה מחנה״ (האות האחרונה של ״המ״ה״ מסופקת); הדרשה (ששים ועוד ששים) דורשת את לשון הזוגי שבכתוב.

מקבילה: בראשית רבה עד, כ (לעיל, ב) — ״רבי חונא בשם רבי אייבו: ששים ריבא מלאכים היו חלים לפני אבינו יעקב בכניסתו לארץ… רבנן אמרי: מאה ועשרים ריבוא — ויקרא שם המקום ההוא מחנים״.

בוילנא ״ומשלמין לו״, ״דוכסין אפרכין ואיטרטלין״, ״לחולה כתיב״, ״כעלמות, כמחולות של צדיקים״, והכתובים של אלישע מובאים שם במלואם.

״על כן עלמות אהבוך״ — שיר השירים א, ג. ״ויתפלל אלישע אל יי ויאמר״ — לשון מלכים ב ו, יח; התפלה שפקחה את עיני הנער היא ו, יז (״ויתפלל אלישע ויאמר״). המדרש קורא ״כי אלהים הוא ינהגנו עלמות״ (במסורה: כי זה אלהים אלהינו עולם ועד הוא ינהגנו עלמות).

וְנֶחֱזֶה בָּךְ(שיר השירים ז, א) —

אומות העולם אומרות לישראל:

עד מתי אתם מתים על אלהיכם ומושלמין לוומושלמין לו — ומוסרים עצמכם לו (למיתה)?

הדא הוא דכתיב:

עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ(שיר השירים א, ג) — על מות אהבוך.

ועד מתי אתם נהרגין עליו?

כדכתיב: כִּי עָלֶיךָ הֹורַגְנוּ כׇל הַיּוֹם(תהלים מד, כג).

עד מתי אתם גומלין טובות עליו ולו לעצמו, והוא גומל לכם רעות?

בואו לכם אצלנו, ואנו ממנין אתכם דוכסיןדוכסין — דוכסים, שרי צבא, הפרכיןהפרכין — נציבי מחוזות ואסטרלטיןואסטרלטין — ושרי צבא.

וְנֶחֱזֶה בָּךְ — אתון הינון מחזיתיה דעלמא.״ונחזה בך״ —… — ״ונחזה בך״ — אתם הם מבחר העולם (שממנים מהם שרים).

״ונחזה בך״ — אתם הם מבחר העולם (שממנים מהם שרים).

הדא הוא דכתיב:

וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכׇּל הָעָם(שמות יח, כא).

מה תחזו בשולמית

וישראל משיבין להם: מַה תֶּחֱזוּ בַּשּׁוּלַמִּית כִּמְחֹולַת הַמַּחֲנָיִם?

שמעתם מימיכם אברהם יצחק ויעקב עבדו עבודה זרה, שיעבדו בניהם אחריהן?

לא אבותינו עבדו עבודה זרה, ולא אנו נעבד אחריהם.

אלא מה אתם יכולין לעשות לנו?

שמא יכולין אתם לעשות לנו כחולהכחולה — כמחול, כריקוד שנעשה ליעקב אבינו כשיצא מבית לבן?

רבי ברכיה בשם רבי לוי אמר:

ששים רבוא מלאכים היו חלים ומרקדים לפני אבינו יעקב בצאתו מבית לבן.

ורבנן אמריורבנן אמרי — וחכמים אומרים: מאה ועשרים ריבוא.

הדא הוא דכתיב:

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה(בראשית לב, ג) — הרי ששים רבוא;

וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם — הרי מאה ועשרים ריבוא.

או שמא יכולין אתם לעשות לנו כחולה שעשה לאבותינו על הים?

שנאמר: וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים(שמות יד, יט).

או שמא יכולין אתם לעשות כחולה שעשה לאלישע?

שנאמר: וַיַּשְׁכֵּם מְשָׁרֵת אִישׁ הָאֱלֹהִים לָקוּם(מלכים ב ו, טו),

וַיֹּאמֶר אַל תִּירָא כִּי רַבִּים אֲשֶׁר אִתָּנוּ(מלכים ב ו, טז);

מיד וַיִּתְפַּלֵּל אֱלִישָׁע אֶל יְיָ וַיֹּאמַר(מלכים ב ו, יח).

או שמא יכולין אתם לעשות לנו כחולה שעתיד הקדוש ברוך הוא לעשות לצדיקים לעתיד לבא?

רבי ברכיה ורבי חלבו ועולא ביראה ורבי אלעזר בשם רבי חנינא:

עתיד הקדוש ברוך הוא להעשות ראש חולה לצדיקים לעתיד לבא,

שנאמר: שִׁיתוּ לִבְּכֶם לְחֵילָה(תהלים מח, יד) — לחולה.

ומראין לו באצבע: כִּי אֱלֹהִים(תהלים מח, טו) הוּא יְנַהֲגֵנוּ עלמות — כעלמות, במחולה של צדיקים.

תרגום לעבריתומושלמין לו ומוסרים עצמכם לו (למיתה) דוכסין דוכסים, שרי צבא הפרכין נציבי מחוזות ואסטרלטין ושרי צבא כחולה כמחול, כריקוד ורבנן אמרי וחכמים אומרים

המֵאֲשֶׁר יָקַרְתָּ בְעֵינַי נִכְבַּדְתָּ

תנחומא, במדבר יט · פתיחתא · ״פקד כל בכר זכר״ · יקר יעקב בעיני הקדוש ברוך הוא: איקונין שלו בכסא הכבוד; הוא ומלאכיו נצבים עליו בצאתו ובביאתו — ״ויפגעו בו מלאכי אלהים״; ישראל נמנים — משל הגורן הנאה

מֵאֲשֶׁר יָקַרְתָּ בְעֵינַי נִכְבַּדְתָּ וַאֲנִי אֲהַבְתִּיךָ וְאֶתֵּן אָדָם תַּחְתֶּיךָ וּלְאֻמִּים תַּחַת נַפְשֶׁךָ(ישעיה מג, ד)

בכתב היד ״בעיני{ך}״ — הכ״ף מחוקה; ״וסמלואיו״ מחוק, ובגליון ״בפמליא שלו״; ״האומות״ כפול ומחוק; ״ישראל״ (״אבל ישראל צדיקים״) — אותיות מסופקות.

תנחומא בובר, במדבר כב, ובמדבר רבה ד, א — הנוסח כמעט מילה במילה, וחילופיהם כאן. בתנחומא בובר: ״משל למלך בשר ודם שהיו לו גרנות הרבה… ולא היה מדקדק במנין, אבל הגורן הזו חטין יפות הן״, בלי ״והיה לו גורן אחת… אמר לבן ביתו״; ובשניהם ״כולך יפה רעיתי״. במדבר רבה פותח ב״ויאמר יי אל משה פקד כל בכר זכר״, ״הדא הוא דכתיב: מאשר יקרת בעיני״.

איקונין של יעקב חקוקה למעלה — גם בבראשית רבה סח, יד (בפרשה כג, ויחלם והנה סלם מצב ארצה, ג) ובמדרש ילמדנו לבראשית כח, יב (בפרשה כה, והנה מלאכי אלהים עלים וירדים בו, ט).

המדרש קורא ״מדושתי ובן גורני״ (ישעיהו כא, י; במסורה: מדשתי ובן גרני), ״ראשית תבואתו״ (ירמיהו ב, ג; במסורה: תבואתה), ״משרפות סיד״ (ישעיהו לג, יב; במסורה: שיד), ״ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ״ (ישעיהו ס, כא; במסורה: כלם, יירשו), ״הנך יפה רעיתי ומום אין בך״ (שיר השירים א, טו ו־ד, ז; במסורה בד, ז: כלך יפה רעיתי), ״וצבאו ופקודיו״ (במדבר ב, ד; במסורה: ופקדיהם), ״פקד כל בכור זכר״ (במדבר ג, מ; במסורה: בכר).

זה שאמר הכתוב:

מֵאֲשֶׁר יָקַרְתָּ בְעֵינַי נִכְבַּדְתָּ וגו׳(ישעיה מג, ד).

אמר לו הקדוש ברוך הוא ליעקב: הרבה אתה יקר בעיני.

למה? כביכול, שקבעתי איקוניןאיקונין — דמות, צלם שלך בכסא כבודי (במדבר רבה: בכסאי),

ובשמך המלאכים מקלסין אותי, ואומרים: בָּרוּךְ יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם(תהלים קו, מח).

הוי: מֵאֲשֶׁר יָקַרְתָּ בְעֵינַי וגו׳.

דבר אחר:

מֵאֲשֶׁר יָקַרְתָּ בְעֵינַי.

אמר הקדוש ברוך הוא: יקר את בעיני,

כביכול, אני ומלאכי נצבים עליך (במדבר רבה: ומלאכי השרת שלי יצאו לקראתך) בשעה שיצאת לילך לפדן ארם, ובביאתך.

בשעה שיצאת — שכן כתיב:

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וגו׳(בראשית כח, י),

וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם(בראשית כח, יא),

וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻולָּם וגו׳(בראשית כח, יב),

וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר(בראשית כח, יג).

אמר רבי הושעיא:

אשריו ילוד אשה, שכך ראה המלך בפמליא (תנחומא בובר, במדבר רבה: ופמליא) שלו נצבים עליו ומשמשין (במדבר רבה: ומשמרים) אותו.

ומנין בביאתו? שכך כתיב:

וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים(בראשית לב, ב) — הרי המלאכים.

השכינה מנין?

וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹואוֹ מִפַּדַּן אֲרָם(בראשית לה, ט).

לכך נאמר: מֵאֲשֶׁר יָקַרְתָּ בְעֵינַי נִכְבַּדְתָּ.

אמר הקדוש ברוך הוא: יקר אתה בעיני,

שכל האומות לא נתתי להם מנין, ולך נתתי מנין.

משל לגורן הנאה

משל למלך שהיה לו גרנות הרבה, והיו כולם טינופותטינופות — מטונפות, מלוכלכות ומליאות זוניןזונין — זונין — עשב שוטה הדומה לחטה, ולא היה מדקדק במנין.

והיה לו גורן אחת — ראה אותה נאה.

אמר לבן ביתו:

אותן הגרנות טינופות היו ומליאות זונין, לפיכך לא הייתי מדקדק במניין;

אבל הגורן הזה — חטים יפות הן, וכך אני רוצה לדקדק במניין:

כמה כוריןכורין — כורים — מידת יבש גדולה (שלושים סאה) יש בו,

כמה שקים יש בו,

כמה מודיאותמודיאות — מודיוסים — מידת יבש רומית יש בו.

המלך — זה מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא.

והגורן — אלו ישראל,

שנאמר: מְדֻושָׁתִי וּבֶן גׇּורְנִי(ישעיה כא, י),

וכן הוא אומר: קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיְיָ רֵאשִׁית תבואתו(ירמיה ב, ג).

בן ביתו — זה משה,

שנאמר: לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכׇל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא(במדבר יב, ז).

אמר לו הקדוש ברוך הוא: האומות טינופות הן (תנחומא בובר: נמשלו כקוצים),

שנאמר: וְהָיוּ עַמִּים מִשְׂרְפוֹת סיד קוֹצִים כְּסוּחִים(ישעיה לג, יב);

לפיכך אל תדקדק במניין.

אבל ישראל צדיקים הם, חטים ברורים (במדבר רבה: כולם חטים אגורי הם),

שנאמר: וְעַמֵּךְ כֻּולָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם ירְשׁוּ אָרֶץ(ישעיה ס, כא),

וכן הוא אומר: הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי(שיר השירים א, טו) וּמוּם אֵין בָּךְ(שיר השירים ד, ז);

לפיכך אני מדקדק במניין של ישראל.

וכן עשה משה — מנה אותן:

כמה כורין? שנאמר: שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל(במדבר א, ב);

כמה שקים? וּצְבָאוֹ(במדבר ב, ד) ופקודיו;

כמה מודיאות (תנחומא בובר, במדבר רבה: מדות)?

פְּקֹד כׇּל בְּכֹור זָכָר(במדבר ג, מ).

תרגום לעבריתאיקונין דמות, צלם טינופות מטונפות, מלוכלכות זונין זונין — עשב שוטה הדומה לחטה כורין כורים — מידת יבש גדולה (שלושים סאה) מודיאות מודיוסים — מידת יבש רומית

חילופי נוסח והשלמות

בבלי, בראשית רבה, שיר השירים רבה, תנחומא. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אדרבדר׳
בחליםחולים
בדכתיב— (הוספה)
בחו— (הוספה)
בפרזבין..ברזבין
בדכתיב— (הוספה)
גפגע ברוכבי סוסים — אמר להם: שלמי אתם? אמרו לו: שליעקב.— (הוספה)
גפגע ביושבי קרונות — אמר להם: שלמי אתם? אמרו לו: שליעקב.— (הוספה)
דאלהיכםאליכם
דעבדו עבודהעבבו׳
דעבדועבו
דמאה ועשריםק״ס
דמחניםמחנה
דהרירי

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
בראשית רבהפרשה עד: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית), עם השלמה מכתב יד וטיקן 60; פרשה עה: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית)
שיר השירים רבהכתב יד וטיקן 76
תנחומאכ״י קמברידג׳ Add. 1212
§§154§§

מדרש דרבי יצחק

פרשה קנד

ויאמר יעקב כאשר ראם

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה(בראשית לב, ג)

״מחנה אלהים זה״ — שם קדש; מחנות המלאכים שראה יעקב ושלחן אצל עשו; ״כי רב מאד מחנהו״ — הצדיקים גדולים מהם; ודמותו של יעקב שראה הקדוש ברוך הוא במגפה

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

מסכת סופרים, בבלי, תנחומא, מדרש תהלים, קטעי מדרשים מן הגניזה §§cover-end§§

חלק א

הלכה

אמחנה אלהים — הרי זה קדש

מסכת סופרים, פרק ד, ה · הלכה · ״אלהים״ שב״מחנה אלהים זה״ — שם קדש

ההלכה היא רשימת שמות שבמקרא, קדש וחול; נדפס כאן רק הפריט שעל פסוקנו. לפניו ברשימה: ״כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלהים — הרי זה חול״, ואחריו ״נשיא אלהים אתה — קדש״. בדפוס וילנא (סופרים ד, ה): ״מחנה אלהים — הרי זה קודש״.

מַחֲנֵה אֱלֹהִים(בראשית לב, ג) — הרי זה קדש.

חלק ב

דברי האמוראים

בובהשחית ראה יי וינחם — מאי ראה

בבלי ברכות פרק ט, סב ע״ב · סוגיא · מנין דוד והמגפה — ״עת מועד״, ״בעם רב״; ״ובהשחית ראה יי״: יעקב, אפרו של יצחק, כסף הכפורים או בית המקדש

״אמר רבי אלעזר״ (סב ע״ב, ״ויאמר למלאך״) — בכ״י אוקספורד 366: ״אמר רב יהודה אמר רב״; בכ״י מינכן 95: ״אמר רבי אליעזר״. ובראש הסוגיא (״אם יי הסיתך״) אין ״אמר רבי אלעזר״ בכ״י מינכן 95.

״ובהשחית״ — בפסוק (דברי הימים א כא, טו): ״וכהשחית״.

״כמה היה מחנה אלהים״ (בראשית רבה, פרשה עה) ו״כחולה שנעשה ליעקב אבינו״ (שיר השירים רבה ז, ב) — בפרשה קנג (ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים); ״נמצאו שתי מחנות לפני יעקב: מלאכי חוצה לארץ ומלאכי הארץ״ (מדרש ילמדנו) ו״בזעקך יצילוך קיבוציך — אלו המלאכים״ (אגדת בראשית נח) — בפרשה כה (והנה מלאכי אלהים עלים וירדים בו).

אִם יְיָ הֱסִיתְךָ בִי יָרַח מִנְחָה(שמואל א כו, יט).

אמר רבי אלעזר:

אמר ליה הקדוש ברוך הוא לדוד: ״מסית״ קרית לי?אמר ליה הקדוש… — אמר לו הקדוש ברוך הוא לדוד: ״מסית״ קראת לי?

אמר לו הקדוש ברוך הוא לדוד: ״מסית״ קראת לי?

הרי אני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו,

דכתיב: כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻודֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ וגו׳(שמות ל, יב).

מיד: וַיַּעֲמֹוד שָׂטָן עַל יִשְׂרָאֵל(דברי הימים א כא, א),

וכתיב: וַיָּסֶת אֶת דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל(שמואל ב כד, א).

וכיון דמנינהו, לא שקל מינייהו כופר,וכיון דמנינהו… — וכיון שמנה אותם — לא נטל מהם כופר,

וכיון שמנה אותם — לא נטל מהם כופר,

דכתיב: וַיִּתֵּן יְיָ דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל מֵהַבֹּקֶר וְעַד עֵת מוֹעֵד(שמואל ב כד, טו).

מאי עֵת מוֹעֵד?

אמר שמואל (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366, כ״י פריז 671: רבי ישמעאל) סבא חתניה דרבי חנינא משמיה דרבי חנינא:אמר שמואל סבא… — אמר שמואל הזקן, חתנו של רבי חנינא, משמו של רבי חנינא:

אמר שמואל הזקן, חתנו של רבי חנינא, משמו של רבי חנינא:

משעת שחיטת התמיד עד שעת זריקתו.

רבי יוחנן אמר:

עד חצות ממש.

וַיֹּאמֶר לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית בָּעָם רַב(שמואל ב כד, טז).

אמר רבי אלעזר:

אמר ליה הקדוש ברוך הוא למלאך: טול לי רב שבהם, שיש בו ליפרע מהם כמה חובות.

רש״י שיש בו ליפרע כמה — שיש במיתתו כדי לכפר על כמה עונות.

באותה שעה מת אבישי בן צרויה, ששקול כרובה של סנהדרין.

ובהשחית רָאָה יְיָ וַיִּנָּחֶם(דברי הימים א כא, טו) — מאי ראה?ובהשחית ״ראה יי… — ״ובהשחית ראה יי וינחם״ — מה ראה?

״ובהשחית ראה יי וינחם״ — מה ראה?

רש״י ובהשחית ראה ה׳ וינחם — מקרא הוא באותה פרשה בדברי הימים.

אמר רב:

ראה יעקב אבינו (כ״י אוקספורד 366, כ״י פריז 671: דמותו של יעקב),

דכתיב: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם(בראשית לב, ג).

ושמואל אמר:

אפרו של יצחק ראה,

שנאמר: אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה(בראשית כב, ח).

רבי יצחק נפחא אמר:

כסף כפורים ראה,

רש״י כסף כפורים ראה — שנתן במנין ראשון של ישראל למשכן והוא כפר על מנין זה שהרי לזכרון נתן כדכתיב והיה לבני ישראל לזכרון לכפר ועכשיו הוצרכו כפרתו.

שנאמר: וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּורִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳(שמות ל, טז).

רבי יוחנן אמר:

בית המקדש ראה,

דכתיב: בְּהַר יְיָ יֵרָאֶה(בראשית כב, יד).

פליגי בה רבי יעקב בר אידי ורבי שמואל בר נחמני;פליגי בה רבי… — נחלקו בה רבי יעקב בר אידי ורבי שמואל בר נחמני; אחד אמר: כסף הכפורים ראה; ואחד אמר: בית המקדש ראה. ומסתבר כדברי מי שאמר: בית המקדש ראה,

נחלקו בה רבי יעקב בר אידי ורבי שמואל בר נחמני;

חד אמר: כסף הכפורים ראה,

אחד אמר: כסף הכפורים ראה;

וחד אמר: בית המקדש ראה.

ואחד אמר: בית המקדש ראה.

ומסתברא כמאן דאמר בית המקדש ראה,

ומסתבר כדברי מי שאמר: בית המקדש ראה,

שנאמר: אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר יְיָ יֵרָאֶה.

(כ״י אוקספורד 366, כ״י פריז 671: תניא כמאן דאמר בית המקדש ראה.)

גבָּרְכוּ יְיָ מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ — גדולים צדיקים יתר ממלאכי השרת

תנחומא, ויקרא א · פתיחתא · ״ויקרא אל משה״ · ״ברכו יי מלאכיו״ — הנביאים; ״גבורי כח״ — ישראל, שומרי שביעית, משה; ״כי רב מאד מחנהו״ — המלאכים, ״מחנה אלהים זה״; ״וכי עצום עשה דברו״ — הצדיק, משה ששמע קול הדיבור, והקול שהלך אליו בלבד

בָּרְכוּ יְיָ מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ(תהלים קג, כ)

״ילמדנו רבינו״ — כך בכתב היד, ואין אחריו שאלת הלכה; בתנחומא בובר אין ״ילמדנו רבינו״. ״קול הדיבור, שנאמר: אם יוספים אנחנו לשמוע״ — הושלם במאגרים (בכתב היד חסר בדילוג). ״ריבבן״, ״נפשי״ — אותיות מסופקות. ״בציווי״ — הבי״ת מסומנת במאגרים כטעות.

אחרי הפתיחתא, באותה פסקה, עוד שתי פתיחות קצרות ל״ויקרא אל משה״: ״זה שאמר הכתוב: כי טוב אמור לך עלה הנה״ (רבי תנחום) ו״רבי תנחומא פתח: יש זהב ורב פנינים״ — אינן על פסוקנו.

תנחומא בובר, ויקרא א — הנוסח כמעט מילה במילה, וחילופיו כאן; בו ״שדהו מובקרת ואילנותיו מובקרין״, ״שאין גבור כח כמשה״, ״הוי קשה כחן של צדיקים״, ובסוף ״לכך נאמר גבורי כח עושי דברו״, בלי שתי הפתיחות שאחריה. נוסח אחר של דברי רבי הונא, רבי יצחק ורבי תנחום בר חנילאי — במדרש תהלים, מזמור קג, יח (להלן, ד).

״שלח מלאך ויוציאם״ — כך בכתב היד (במדבר כ, טז: וישלח מלאך ויצאנו ממצרים). המדרש קורא ״ויהיו מלעיבים במלאכי אלהים״ (דברי הימים ב לו, טז; במסורה: האלהים), ״וכי עצום עשי דברו״ (יואל ב, יא; במסורה: כי עצם עשה דברו), ״וריבי ריבבן קודמוהי״ (דניאל ז, י; במסורה: ורבו רבבן קדמוהי), ״ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד כי ענן יי על המשכן״ (שמות מ, לה ו־לח).

וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה(ויקרא א, א).

ילמדנו רבינו.

זה שאמר הכתוב:

בָּרְכוּ יְיָ מַלְאָכָיו גִּבֹּורֵי כֹחַ עֹושֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹועַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ(תהלים קג, כ).

בָּרְכוּ יְיָ מַלְאָכָיו — אלו הנביאים, שנקראו מלאכים,

שנאמר: שלח מַלְאָךְ ויוציאם(במדבר כ, טז);

וכן הוא אומר: וַיִּהְיוּ מַלְעִיבִים בְּמַלְאֲכֵי אלהים(דברי הימים ב לו, טז).

ורב הונא בשם רבי אחא אמר:

אלו ישראל, שהן גִּבֹּורֵי כֹחַ;

עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹועַ — אלו ישראל, שהקדימו עשייה לשמיעה.

רבי יצחק נפחא אמר:

אלו שומרי שביעית.

ולמה נקרא שמם גִּבֹּורֵי כֹחַ?

שרואה שדהו מופקרת (תנחומא בובר: מובקרת), ואילנותיו מופקרין, והסייגין מפורצין, ורואה פירותיו נאכלין —

וכובש יצרו ואינו מדבר.

ושנו רבותינו: איזהו גיבור? הכובש את יצרו(משנה אבות ד, א).

רבי תנחום בר חנילאי אמר:

גבור בכח — זה משה, שאין גבור כמשה.

שישראל עומדין לפני הר סיני ולא יכלו לשמוע קול הדיבור, שנאמר: אִם יֹוסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹועַ(דברים ה, כב) אֶת קוֹל יְיָ אֱלֹהֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ —

ומשה לא ניזק.

ללמדך שגדולים צדיקים יתר ממלאכי השרת;

שמלאכי השרת אינן יכולין לשמוע קולו, אלא עומדין ומזדעזעין (תנחומא בובר: ומרתחין) ונבהלין,

והצדיקים יכולין לשמוע קולו,

שנאמר: וַיְיָ נָתַן קוֹלוֹ לִפְנֵי חֵילוֹ(יואל ב, יא).

כִּי רַב מְאֹד מַחֲנֵהוּ — אילו המלאכים,

שנאמר: מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה(בראשית לב, ג);

וכן הוא אומר: אֶלֶף אַלְפִים יְשַׁמְּשׁוּנֵּיהּ וריבי ריבבן קָודָמוֹהִי יְקוּמוּן(דניאל ז, י).

ומי קשה מהן? הצדיקים,

שנאמר: וכי עָצוּם עשי דְבָרוֹ — זה צדיק שעושה דברו.

ומי הוא זה? זה משה, שאמר לו הקדוש ברוך הוא: עשה לי משכן,

ועמד ונזדרז ועשאו;

והיה עומד לעצמו מבחוץ, שהיה מתירא לבוא אל אהל מועד,

שנאמר: וְלֹא יָכֹול מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד(שמות מ, לה) כִּי עֲנַן יְיָ עַל הַמִּשְׁכָּן(שמות מ, לח).

אמר הקדוש ברוך הוא: אינו דרך ארץ שמשה מצטער עומד מבחוץ ואני מבפנים;

אלא הריני קורא אותו.

לכך כתיב: וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה.

הרי כחן של צדיקים, שיכולין לשמוע את קולו.

וכן בשמואל כתיב: וַיָּבֹא יְיָ וַיִּתְיַצַּב וַיִּקְרָא כְפַעַם בְּפַעַם שְׁמוּאֵל שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל דַּבֵּר כִּי שֹׁומֵעַ עַבְדֶּךָ(שמואל א ג, י).

לפיכך אמר דוד: גִּבֹּורֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹועַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ.

ואם תאמר: כשהיה מדבר עם משה — בקול נמוך היה מדבר, לפיכך היה משה יכול לשמוע?

לא היה מדבר אלא בקול מתן תורה, ששמעו ישראל קולו ומתו בדיבר ראשון,

שנאמר: אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ וגו׳;

וכן הוא אומר: נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ(שיר השירים ה, ו).

ומניין שבקול מתן תורה היה מדבר?

שכן הוא אומר: קוֹל יְיָ בַּכֹּחַ(תהלים כט, ד);

וכן הוא אומר: וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל(במדבר ז, פט) —

הקול שהיה יודע במתן תורה,

שנאמר: קוֹל יְיָ שֹׁובֵר אֲרָזִים(תהלים כט, ה).

ושהיה מדבר על כל דיבור ודיבור, ועל כל אמירה וציווי.

שמא תאמר: ישראל שומעין את הקול מבחוץ?

תלמוד לומר: וַיִּשְׁמַע — הוא שומע בלבד.

וכי מאחר שבקול גבוה היה מדבר, למה לא היו שומעין?

לפי שגזר הקדוש ברוך הוא על הדיבור שיוצא והולך אצל משה,

ועושה לו הקדוש ברוך הוא שביל שבו יצא הקול, עד שיגיע למשה, ולא נשמע לכאן ולכאן,

שנאמר: לַעֲשׂוֹת לָרוּחַ מִשְׁקָל(איוב כח, כה) — שכל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא, הכל במשקל;

וכן הוא אומר: וְדֶרֶךְ לַחֲזִיז קֹולוֹת(איוב כח, כו) — שעשה לו הקדוש ברוך הוא דרך לאותו הקול, שילך אצל משה בלבד,

שנאמר: וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְיָ אֵלָיו — אליו היה נשמע, ולא לאחר.

לכך כתיב: גִּבֹּרֵי כֹחַ עושה דְבָרוֹ.

דשגדולים הצדיקים יותר ממלאכי השרת

מדרש תהלים, מזמור קג, יח · דרשת הפסוק · ״גברי כח עשי דברו לשמע בקול דברו״ · נוסח אחר · ״גבורי כח״ — ישראל בסיני, שומרי שביעית — ״זה דבר השמטה״; משה שקרא לו הדיבר ולא ניזוק; ״כי רב מאד מחנהו״ — מלאכי השרת, ״מחנה אלהים זה״; ״כי עצום״ — הצדיק, גדול ממלאכי השרת

״עושה״ (״אדם עושה מצוה״) — הושלם במאגרים. ״ראית״ — בכתב היד ״דאית״. ״משה״ — בכתב היד ״מש׳״, ותוקן במאגרים. ״ממלאכי השרת״ — בכתב היד ״למלאכי״. ״נעשה ונשמע״ — אחריו בכתב היד ה״א מחוקה. ״רבי יצחק״, ״לו״ (״שקרא לו הדיבר״), ״יכול״ — אותיות מסופקות.

בתנחומא, ויקרא א (לעיל, ג), הדברים בפתיחתא ל״ויקרא אל משה״, ושם ״רבי תנחום בר חנילאי״ (כאן ״רבי מנחם בר חנילאי״; בדפוס בובר של מדרש תהלים ״ר׳ תנחום בר חנילאי״). כאן לפניו (יז) ״ברכו יי מלאכיו — אם בעליונים הכתוב מדבר… אלא שנקראו הנביאים מלאכים״.

המדרש קורא ״גיבורי כח עושה דברו לשמוע״ (תהלים קג, כ; במסורה: גברי כח עשי דברו לשמע), ״זה דבר השמיטה״ (דברים טו, ב; במסורה: וזה דבר השמטה), ״מחניהו״ (יואל ב, יא; במסורה: מחנהו), ״ישמשוניה״ (דניאל ז, י).

רבי הונא בשם רבי אחא פתר לה בסיניפתר לה בסיני — פירש אותו (את הפסוק) במעמד סיני:

גִּיבֹּורֵי כֹחַ עושה דְבָרוֹ לִשְׁמֹועַ(תהלים קג, כ) — שהקדימו עשייה לשמיעה,

שנאמר: נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע(שמות כד, ז).

רבי יצחק אמר:

מדבר בשומרי שביעית.

בנוהג שבעולם, אדם עושה מצוה לשעה, או ליום, שמא לשנה;

וישראל עושין לשנה,

שנאמר: זֶה דְּבַר הַשְּׁמִיטָּה(דברים טו, ב) — ״זה״ בגימטריא שנים עשר, כחדשי השנה.

אמר רבי מנחם בר חנילאי:

ראית מימיך משאוי, קשה לעשרה ונוח לאחד?

וישראל אומרים: אִם יֹוסְיפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹועַ(דברים ה, כב),

וכתיב: קְרַב אַתָּה וּשְׁמָע(דברים ה, כד).

מה שלא יכלו לשמוע ששים ריבוא — שמע משה לעצמו, שקרא לו הדיבר,

שנאמר: וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה(ויקרא א, א) —

ולא היה ניזוק.

ללמדך שגדולים הצדיקים יותר ממלאכי השרת;

שמלאכי השרת אינן יכולין, אלא עומדין ומזדעזעין ונבהלין,

והצדיקים יכולין לשמוע קולו,

שנאמר: וַיְיָ נָתַן קוֹלוֹ לִפְנֵי חֵילוֹ כִּי רַב מְאֹד מחניהו(יואל ב, יא) —

אלו מלאכי השרת,

שנאמר: מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה(בראשית לב, ג),

וכתיב: אֶלֶף אַלְפִים יְשַׁמְּשׁוּנֵּיהּ(דניאל ז, י).

ומי יכול לשמוע קולו? כִּי עָצוּם, גִּיבֹּורֵי כֹחַ עושה דְבָרוֹ —

זה צדיק עושה דברו, שהוא גדול ממלאכי השרת.

ומי הוא? זה משה, ששמע קול הדיבור,

שנאמר: וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה.

הוי: גִּיבֹּורֵי כֹחַ.

תרגום לעבריתפתר לה בסיני פירש אותו (את הפסוק) במעמד סיני

חלק ג

מדרשים מאוחרים

הכִּי רַב מְאֹד מַחֲנֵהוּ — אלו המלאכים

קטעי מדרשים מן הגניזה, ט · דרשה · ״כי רב מאד מחנהו וכי עצום עשה דברו״ · ישעיהו קיבל על פיו את הגחלת שלא יכול המלאך לקבל במלקחת אחת; משה גער באש; יעקב — ״כי רב מאד מחנהו״, מחנות המלאכים שראה ושלחן בשליחותו אצל עשו

הקטע פותח באמצע דרשה (״…כי איש טמא שפתים״), ובסופו ״ממה שקראו בענין״ — פסוק הסדר אבד; אחריו ״ותצא דינה בת לאה — הלכה״, פתיחת סדר אחר. מה שבסוגריים הכפולים — השלמות המהדיר בקרעי הקטע.

״הא׳״ (״אמר הא׳ למלאך״) ו״אל[ים זה]״ — כך בקטע ובהשלמת המהדיר. ״במלקטת״ — כך בקטע (במלקחת). המדרש קורא ״מחניהו״ (יואל ב, יא; במסורה: מחנהו).

כִּי אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב כִּי אֶת הַמֶּלֶךְ יְיָ צְבָאוֹת רָאוּ עֵינָיי(ישעיה ו, ה).

אמר הא׳ למלאך אחד: לך וטול גחלת מעל המזבח.

הלך המלאך ונטל מלקחת אחת — וניכוה.

מה עשה המלאך? נטל מלקחת לתוך מלקחת,

שנאמר: וַיָּעׇף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים וגו׳(ישעיה ו, ו).

״במלקחת״ אין כתוב כן, אלא בְּמֶלְקַחַיִם, שהיו שתים.

ונטל את הגחלת ונתנה על פיו שלישעיה;

מה שלא יכול המלאך לקבל במלקטת אחת — קיבל ישעיה על פיו ולא ניכוה.

הוי: כִּי רַב מְאֹד(יואל ב, יא) מחניהו וכי עָצוּם עושה דְבָרוֹ — אלו הצדיקין.

וכן משה, בשעה שירדה האש במתאוננים וביקש לכלותה — מה עשה? גער בה,

שנאמר: וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ(במדבר יא, ב).

אמר רבי יצחק:

שהיה משקיע בה ציפי צמרציפי צמר — גיזי צמר, מוכין.

הוי: כִּי רַב מְאֹד מחניהו וכי עָצוּם וגו׳.

כִּי רַב מְאֹד — אלו המלאכים;

וכי עָצוּם — אלו הצדיקין.

וכן יעקב נטל לשר הגדול ורופשוורופשו — ורמסו, ודרס אותו תחתיו;

ולא עוד, אלא כשצריך לשלוח שלוחין אצל עשו — נטל מחנות שלמלאכים,

שנאמר: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם מַחֲנֵה(בראשית לב, ג) אלים זה.

מה עשה יעקב? שלחן בשליחותו אצל עשו אחיו,

ממה שקראו בענין.

תרגום לעבריתורופשו ורמסו, ודרס אותו ציפי צמר גיזי צמר, מוכין

חילופי נוסח והשלמות

מסכת סופרים, בבלי, תנחומא, מדרש תהלים, קטעי מדרשים מן הגניזה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
גקול הדיבור, שנאמר: אִם יֹוסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹועַ(דברים ה, כב)— (הוספה)
גוציוויבציווי
דעושה— (הוספה)
דראיתדאית
דממלאכילמלאכי
הכִּי אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי וּבְתוֹךְ עַם— (הוספה)
הכִי יוֹשֵׁב כִּי אֶת הַמֶּלֶךְ יְיָ צְבָאוֹת רָאוּ— (הוספה)
העֵי— (הוספה)
החד: לך ו— (הוספה)
הזבח— (הוספה)
ההלך המלאך ונטל מלקחת אחת— (הוספה)
הו— (הוספה)
הלק— (הוספה)
הת— (הוספה)
השנאמר: וַיָּעׇף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים וגו׳(ישעיה ו, ו)— (הוספה)
החַיִ— (הוספה)
הנטל את הגחלת ונתנה על פיו שלישעיה— (הוספה)
השעיה על פיו ולא ניכוה— (הוספה)
ההוי: כִּי רַב מְאֹד(יואל ב, יא) מחניהו— (הוספה)
הדְבָרוֹ— (הוספה)
האל— (הוספה)
הדה האש במתאוננים וביקש— (הוספה)
הר— (הוספה)
הה משקיע בה ציפי צמר— (הוספה)
האֹד— (הוספה)
האלו המלאכים;— (הוספה)
הוכי עָצוּם — אלו הצדיקין.— (הוספה)
הוכן יעקב נטל לשר— (הוספה)
הלשלוח שלוחין אצל עשו — נטל מחנות שלמלאכים— (הוספה)
הים זה— (הוספה)
המה— (הוספה)
השלחן בשליחותו אצל עשו אחיו— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
מסכת סופריםנוסח פרויקט השו״ת
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
תנחומאכ״י קמברידג׳ Add. 1212
מדרש תהליםכתב יד קמברידג׳ Or. 786
קטעי מדרשים מן הגניזהנוסח פרויקט השו״ת

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
משנהנוסח על־התורה (הנוסח הראשי, בלי ניקוד)
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית)
אגדת בראשיתכתב יד אוקספורד 2340
תנחומא בוברכתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר
אוצר מדרשיםמהדורת אייזנשטיין
סדר עולם רבהנוסח פרויקט השו״ת
מסכת סופריםנוסח פרויקט השו״ת
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
בראשית רבהפרשה סח: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית); פרשה נ: כתב יד וטיקן 30 (יד שנייה)
מדרש תהליםכתב יד קמברידג׳ Or. 786
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית); נוסח הספרים (סימן ב) — דפוס וילנא
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
מכילתא דרבי ישמעאלכתב יד אוקספורד 151
מכילתא דרבי שמעון בר יוחאיכתב יד פטרבורג Evr. II A 268
סדר אליהו רבהכתב יד וטיקן 31
במדבר רבהכתב יד מינכן 97
מדרש משליכתב יד ניו יורק, בית המדרש לרבנים, Rab. 1695
אגדת בראשיתמהדורת בובר
קהלת רבהכתב יד וטיקן 291
דברים רבהכתב יד פרמה 3122
פרקי דרבי אליעזרכתב יד ניו יורק, בית המדרש לרבנים 866
מדרש ילמדנוקטעים מילקוט תלמוד תורה, נוסח פרויקט השו״ת
ספרי במדברכתב יד וטיקן 32
בתי מדרשותמהדורת ורטהיימר
קטעי מדרשים מן הגניזהנוסח פרויקט השו״ת
ויקרא רבהכתב יד פריז 149
שמות רבהכתב יד ירושלים, הספרייה הלאומית 24°5977
אגדת בראשיתכתב יד אוקספורד 2340, ונוסח הדפוס — מהדורת בובר
ילקוט שמעונינוסח פרויקט השו״ת
מכילתא דרבי שמעון בר יוחאיהגהות ר׳ אברהם הלחמי (לפי אפשטיין–מלמד)
מדרש תנאים לדבריםמהדורת הופמן
משנת רבי אליעזרמהדורת אנלאו
ספרי דבריםכתב יד וטיקן 32
תנחומא בוברכתב יד וטיקן 34 וכתב יד אוקספורד 154 (תולדות כד); וירא מו ״ויקרא אליו״ וכי תשא ה — מהדורת בובר
מדרש תהליםמהדורת בובר
דברים רבהכתב יד פרמה 3122 (האזינו ד); כתב יד אוקספורד 147, מהדורת ליברמן (דברים)
פסיקתא דרב כהנאכתב יד אוקספורד 151, עם השלמות מכתב יד פרמה 3122
פתרון תורהמהדורת אורבך
אסתר רבהכתב יד קמברידג׳ 495
מכילתא דרבי שמעון בר יוחאיקטע גניזה, פטרבורג Evr. II A 268
בראשית רבהכתב יד וטיקן 60 (כתב יד וטיקן 30 חסר בפרשה זו)
ספראכתב יד וטיקן 31
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שנייה)
ויקרא רבהכתב יד לונדון 340
מדרש ילמדנונוסח פרויקט השו״ת
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30
מכילתא דרבי שמעון בר יוחאיקטע גניזה, קמברידג׳ T-S Misc. 36.132
אסתר רבהכתב יד וטיקן 291
פסיקתא רבתיכתב יד פרמה 3122
ספרי דבריםכתב יד לונדון 341
אבות דרבי נתן, נוסחא שלישיתנוסח פרויקט השו״ת
איכה רבהכתב יד מינכן 229
בראשית רבהפרשה ע: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית); פרשה מד: כתב יד וטיקן 30 (יד שנייה), עם השלמות מכתב יד וטיקן 60 וכתב יד לונדון 340
תנחומא (ורשא)דפוס ורשא
סדר אליהו זוטאכתב יד וטיקן 31
תוספתאמהדורת ליברמן, ובמסכתות שלא הגיע אליהן מהדורת צוקרמנדל
ספרי זוטאכתב יד אוקספורד 2637
בראשית רבהפרשה ע: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית); פרשה עט: כתב יד וטיקן 30
מדרש שמואלדפוס ראשון, קושטא רע״ז
פסיקתא דרב כהנאכתב יד אוקספורד 151, עם השלמות מכתב יד פרמה 3122; ובפסקא אחריתי: עשר תעשר — כתב יד אוקספורד, בודליאנה 2339
מדרש זוטאמהדורת בובר
אבות דרבי נתן, נוסח בכתב יד פרמה 2785
אבות דרבי נתן, נוסח אכתב יד ניו יורק, בית המדרש לרבנים, Rab. 25
בראשית רבהפרשה ע: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית); פרשה צו: כתב יד לונדון 340 (פרשה נוספת, שאינה בכתב יד וטיקן 30); פרשה עט: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית), עם השלמה מכתב יד וטיקן 60; פרשה צח: כתב יד וטיקן 30 (יד ראשונה)
מדרש פנים אחריםמהדורת בובר (ספרי דאגדתא על אסתר)
מסכת כלה רבתינוסח פרויקט השו״ת
ספרי זוטאהמובאות ״זוטי״ בילקוט שמעוני, כתב יד אוקספורד 2637
בראשית רבהפרשה ע: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית); פרשה פו: כתב יד וטיקן 30
איכה רבהכתב יד מינכן 229, עם השלמה מכתב יד פרמה 3122 (בפתיחתא כ״ג)
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית), עם השלמה מכתב יד לונדון 340
פסיקתא דרב כהנאכתב יד אוקספורד, בודליאנה 152
בראשית רבהפרשיות יח, מה: כתב יד וטיקן 30 (יד שנייה); פרשה פ: כתב יד וטיקן 30
דברים רבהכתב יד אוקספורד 147
בראשית רבהפרשה עא: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית), עם השלמה מכתב יד לונדון 340; פרשה מה: כתב יד וטיקן 30 (יד שנייה)
שיר השירים רבהכתב יד וטיקן 76
בראשית רבהפרשה עב: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית); פרשה צח: כתב יד וטיקן 30 (יד ראשונה)
רות רבהכתב יד אוקספורד 164
בראשית רבהפרשיות עב, פ: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית); פרשה צט: כתב יד וטיקן 30
מדרש משלימהדורת בובר
אותיות דרבי עקיבאבתי מדרשות ח״ב, מהדורת ורטהיימר
בראשית רבהפרשה עג: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית); פרשה פד: כתב יד וטיקן 30
אבות דרבי נתן, נוסח בכתב יד וטיקן 303
בראשית רבהפרשה עג: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית); פרשה פו: כתב יד וטיקן 30
בראשית רבהפרשה עג: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית); פרשה פ: כתב יד וטיקן 30
ויקרא רבהכתב יד לונדון 340, והפסקה האחרונה מכתב יד פריז 149
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית), עם השלמה מכתב יד וטיקן 60
תנחומא בוברכתב יד וטיקן 34
פסיקתא רבתימהדורת איש שלום
בראשית רבהפרשה עד: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית), עם השלמה מכתב יד וטיקן 60; פרשה פב: כתב יד וטיקן 30
תנחומאכ״י קמברידג׳ Add. 1212
בראשית רבהפרשה עד: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית), עם השלמה מכתב יד וטיקן 60; פרשה נב: כתב יד וטיקן 30 (יד שנייה)
מדרש תדשאאוצר מדרשים, מהדורת אייזנשטיין
מדרש חסרות ויתרותבתי מדרשות ח״ב, מהדורת ורטהיימר
בראשית רבהפרשה עד: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית), עם השלמה מכתב יד וטיקן 60; פרשה צג: כתב יד וטיקן 30 (יד ראשונה)
מדרש ילמדנובתי מדרשות ח״א, מהדורת ורטהיימר
תנחומא בוברכתב יד אוקספורד 154
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד ראשונה)
בראשית רבהפרשה עט: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית), עם השלמה מכתב יד וטיקן 60; פרשה צז: כתב יד וטיקן 30 (יד ראשונה)
תנחומא בוברכ״י אוקספורד 154
מסכת ספר תורהנוסח פרויקט השו״ת
בראשית רבהפרשה עד: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית), עם השלמה מכתב יד וטיקן 60; פרשה עה: כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית)