משנה, תוספתא ותלמודים

(בבלי וירושלמי)

פרשת ויצא

עם תרגום המילים הארמיות לעבריתעם תרגום המילים הארמיות לעברית, ותוספות ממדרשים אחריםעם תרגום המילים הארמיות לעברית, תוספות ממדרשים אחרים, מקבילות ושינויי נוסחאות

מהדורת יצחק לאווי על ידי קלוד, כסלו תשפ״ז

תוכן העניינים ↓

תוכן העניינים

פסוקי הפרשה מסומנים כך בתוך הסוגיות

כח, י וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה

  1. אשלשה קפצה להם הארץ בבלי סנהדרין פרק יא, צה ע״א–ע״ב
  2. בשמש הבאה בעבורו זרחה בעבורו בבלי חולין פרק ז, צא ע״ב

כח, יא וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי־בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא

  1. גתפלות אבות תקנום בבלי ברכות פרק ד, כו ע״ב
  2. דתפילות מאבות למדום ירושלמי ברכות פרק ד, הלכה א

כח, יג וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ

  1. החבל על דאבדין ולא משתכחין בבלי סנהדרין פרק יא, קיא ע״א
  2. וולמה שמונה עשרה ירושלמי ברכות פרק ד, הלכה ג

כח, יד וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרְכוּ בְךָ כׇּל־מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ

  1. זכל המענג את השבת בבלי שבת פרק טז, קיח ע״א–ע״ב

כח, טו וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר־תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל־הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזׇבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם־עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר־דִּבַּרְתִּי לָךְ

  1. חשמא יגרום החטא בבלי ברכות פרק א, ד ע״א
  2. טייתי ולא איחמיניה בבלי סנהדרין פרק יא, צח ע״ב

כח, יט וַיִּקְרָא אֶת־שֵׁם־הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית־אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם־הָעִיר לָרִאשֹׁנָה

  1. יאלהי יעקב ולא אלהי אברהם ויצחק בבלי פסחים פרק ח, פח ע״א

כח, כא וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל־בֵּית אָבִי וְהָיָה יְיָ לִי לֵאלֹהִים

  1. יאכל זמן שאתם בארץ כנען — הריני לכם לאלוה תוספתא עבודה זרה ד, ה

כח, כב וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר־שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן־לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ

  1. יבהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש בבלי כתובות פרק ד, נ ע״א

כט, י וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת־רָחֵל בַּת־לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת־צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת־הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת־צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ

  1. יגכל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער בבלי מגילה פרק א, י ע״ב
  2. ידגדול תלמוד תורה יותר מכבוד אב ואם בבלי מגילה פרק א, טז ע״ב – יז ע״א

כט, יב וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא וְכִי בֶן־רִבְקָה הוּא וַתָּרׇץ וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ

  1. טולא יגרע מצדיק עיניו בבלי מגילה פרק א, יג ע״א–ע״ב
  2. טזראויה היתה בכורה לצאת מרחל בבלי בבא בתרא פרק ח, קכג ע״א

כט, כז מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וְנִתְּנָה לְךָ גַּם־אֶת־זֹאת בַּעֲבֹדָה אֲשֶׁר תַּעֲבֹד עִמָּדִי עוֹד שֶׁבַע־שָׁנִים אֲחֵרוֹת

  1. יזאין נושאין נשים במועד ירושלמי מועד קטן פרק א, הלכה ז

כט, לא וַיַּרְא יְיָ כִּי־שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת־רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה

  1. יחאין מברכין כו׳ — בשלמא נר משום דלא שבת בבלי ברכות פרק ח, נב ע״ב
  2. יטאין מברכין על הנר ועל הבשמים של מתים בבלי ברכות פרק ח, נג ע״א
  3. כמברכין על הבשמים של גוים ירושלמי ברכות פרק ח, הלכה ו
  4. כאולא על הנר ועל הבשמים שלעבודה זרה ירושלמי ברכות פרק ח, הלכה ו

כט, לב וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה כִּי־רָאָה יְיָ בְּעׇנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי

  1. כבעד שבאתה לאה והודתו בבלי ברכות פרק א, ז ע״ב

ל, א וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל־יַעֲקֹב הָבָה־לִּי בָנִים וְאִם־אַיִן מֵתָה אָנֹכִי

  1. כגארבעה חשובין כמת בבלי נדרים פרק ט, סד ע״ב
  2. כדבואו ונחזיק טובה לאבותינו בבלי עבודה זרה פרק א, ה ע״א

ל, יד וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר־חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל־לֵאָה אִמּוֹ וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל־לֵאָה תְּנִי־נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ

  1. כהמנשה בן חזקיה דורש בהגדות של דופי בבלי סנהדרין פרק יא, צט ע״ב

ל, טז וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן־הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא

  1. כוכל אשה שתובעת בעלה לדבר מצוה בבלי עירובין פרק י, ק ע״ב
  2. כזבני תשע מדות בבלי נדרים פרק ב, כ ע״ב
  3. כחמי מנה עפר יעקב בבלי נדה פרק ג, לא ע״א
  4. כטאשה פרושה ירושלמי סוטה פרק ג, הלכה ד
  5. לתירגם יוסי מעוני בכנישתא בטיבריה ירושלמי סנהדרין פרק ב, הלכה ו

ל, כא וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת־שְׁמָהּ דִּינָה

  1. לאואחר ילדה בת בבלי ברכות פרק ט, ס ע״א
  2. לבהיתה אשתו מעוברת — ביושבת על המשבר ירושלמי ברכות פרק ט, הלכה ג

ל, כב וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת־רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת־רַחְמָהּ

  1. לגהרואה פיל קוף וקפוף בבלי ברכות פרק ט, נח ע״ב
  2. לדמעבירין מעל השלחן עצמות וקליפין בבלי שבת פרק כא, קמג ע״א
  3. להבתשרי נברא העולם, בניסן נברא העולם בבלי ראש השנה פרק א, י ע״ב – יא ע״ב
  4. לושלש מפתחות בידו של הקדוש ברוך הוא בבלי תענית פרק א, ב ע״א–ע״ב
  5. לזלא תחנם — לא תתן להם חן בבלי עבודה זרה פרק א, כ ע״א–ע״ב
  6. לחשני צירים ושני דלתות בבלי בכורות פרק ז, מה ע״א
  7. לטהרואה אילנות נאים ובני אדם נאים ירושלמי ברכות פרק ט, הלכה א

ל, כג וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר אָסַף אֱלֹהִים אֶת־חֶרְפָּתִי

  1. מנאמרה עצירה בגשמים ונאמרה עצירה באשה בבלי תענית פרק א, ח ע״א–ע״ב

ל, כה וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת־יוֹסֵף וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל־לָבָן שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל־מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי

  1. מאובית יוסף להבה בבלי בבא בתרא פרק ח, קכג ע״ב

ל, כז וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָבָן אִם־נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ נִחַשְׁתִּי וַיְבָרְכֵנִי יְיָ בִּגְלָלֶךָ

  1. מבעד שלא ירד יעקב לארם נהרים תוספתא סוטה י, ז
  2. מגתכף לתלמידי חכמים ברכה בבלי ברכות פרק ו, מב ע״א
  3. מדועובדיהו היה ירא את יי מאד בבלי סנהדרין פרק ד, לט ע״ב
  4. מהואנשי כות עשו את נרגל ירושלמי עבודה זרה פרק ג, הלכה ב

ל, ל כִּי מְעַט אֲשֶׁר־הָיָה לְךָ לְפָנַי וַיִּפְרֹץ לָרֹב וַיְבָרֶךְ יְיָ אֹתְךָ לְרַגְלִי וְעַתָּה מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם־אָנֹכִי לְבֵיתִי

  1. מוראה עד איכן פרצה טהרה ירושלמי שבת פרק א, הלכה ג

לא, ג וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל־יַעֲקֹב שׁוּב אֶל־אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ

  1. מזהדר עם הנכרי בחצר בבלי עירובין פרק ו, סא ע״ב – סב ע״א

לא, ד וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב וַיִּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה הַשָּׂדֶה אֶל־צֹאנוֹ

  1. מחבשלשה דברים אוהב אני את המדיים בבלי ברכות פרק א, ח ע״ב

לא, כד וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל־לָבָן הָאֲרַמִּי בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן־תְּדַבֵּר עִם־יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד־רָע

  1. מטטובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים בבלי יבמות פרק יב, קג ע״א–ע״ב
  2. נהוא בעור הוא כושן רשעתים הוא לבן הארמי בבלי סנהדרין פרק יא, קה ע״א

לא, כט יֶשׁ־לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם אֶמֶשׁ אָמַר אֵלַי לֵאמֹר הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם־יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד־רָע

  1. נאכל טובתן של רשעים אינה אלא רעה אצל צדיקים בבלי נזיר פרק ד, כג ע״ב

לא, ל וְעַתָּה הָלֹךְ הָלַכְתָּ כִּי־נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה לְבֵית אָבִיךָ לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת־אֱלֹהָי

  1. נבהמול ימול — מיכן לשני מילות ירושלמי שבת פרק יט, הלכה ב
  2. נגהמשוך והנולד מהול — המול ימול ירושלמי יבמות פרק ח, הלכה א

לא, לה וַתֹּאמֶר אֶל־אָבִיהָ אַל־יִחַר בְּעֵינֵי אֲדֹנִי כִּי לוֹא אוּכַל לָקוּם מִפָּנֶיךָ כִּי־דֶרֶךְ נָשִׁים לִי וַיְחַפֵּשׂ וְלֹא מָצָא אֶת־הַתְּרָפִים

  1. נדכמאן קרו פרסאי לנידה דשתנא בבלי עבודה זרה פרק ב, כד ע״ב

לא, לו וַיִּחַר לְיַעֲקֹב וַיָּרֶב בְּלָבָן וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן מַה־פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי

  1. נהמי שעסק בה יבא ויטול שכרו בבלי עבודה זרה פרק א, ב ע״א – ג ע״ב

לא, לח זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי

  1. נוגנב טלה ונעשה איל בבלי בבא קמא פרק ז, סה ע״ב – סו ע״א

לא, מ הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי

  1. נזההוא רעיא דהוה קא רעי בבלי בבא מציעא פרק ז, צג ע״א–ע״ב

לא, מא זֶה־לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע־עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ וַתַּחֲלֵף אֶת־מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים

  1. נחוקרטסים וכו׳ מאי קרטסים אמר בבלי עבודה זרה פרק א, ח ע״ב – ט ע״א

לא, מג וַיַּעַן לָבָן וַיֹּאמֶר אֶל־יַעֲקֹב הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי וְכֹל אֲשֶׁר־אַתָּה רֹאֶה לִי־הוּא וְלִבְנֹתַי מָה־אֶעֱשֶׂה לָאֵלֶּה הַיּוֹם אוֹ לִבְנֵיהֶן אֲשֶׁר יָלָדוּ

  1. נטבני בנים הרי הן כבנים בבלי יבמות פרק ו, סב ע״ב

לא, מז וַיִּקְרָא־לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ גַּלְעֵד

  1. סספר תורה שאין בו ללקט שמונים וחמש אותיות בבלי שבת פרק טז, קטו ע״ב
  2. סאוספרים נכתבין בכל לשון בבלי מגילה פרק א, ח ע״ב – ט ע״א
  3. סבענייה ואמירה ככה וכה — בלשון הקודש ירושלמי סוטה פרק ז, הלכה ב
  4. סגשלא יהא לשון סורסי קל בעיניך ירושלמי סוטה פרק ז, הלכה ב
  5. סדכי דבר יי בזה ירושלמי סנהדרין פרק י, הלכה א

לא, נ אִם־תְּעַנֶּה אֶת־בְּנֹתַי וְאִם־תִּקַּח נָשִׁים עַל־בְּנֹתַי אֵין אִישׁ עִמָּנוּ רְאֵה אֱלֹהִים עֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ

  1. סהתענו את נפשותיכם בבלי יומא פרק ח, עד ע״ב
  2. סורחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה דאיקרו ענוי בבלי יומא פרק ח, עו ע״ב – עז ע״ב
  3. סזשארה כסותה ועונתה בבלי כתובות פרק ד, מז ע״ב – מח ע״א
  4. סחהעונה האמורה בתורה ירושלמי כתובות פרק ה, הלכה ז

לב, ב וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ־בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים

  1. סטפגע בחיטי, שייר בחיטי בבלי חולין פרק א, יח ע״ב – יט ע״א

לב, ג וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה וַיִּקְרָא שֵׁם־הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם

  1. עובהשחית ראה יי וינחם — מאי ראה בבלי ברכות פרק ט, סב ע״ב
§§01§§

שלשה קפצה להם הארץ

סנהדרין פרק יא (כל ישראל יש להם חלק), צה ע״א–ע״ב

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה(בראשית כח, י)

§§cover-end§§

הברייתא אחרי מעשה אבישי בן צרויה וישבי בנב (״הא דאמרן״); עד ״שמש שבא בעבורו זרחה בעבורו״; אחריה ״ומנלן דכלה זרעיה דדוד״ — חזרה לענין דוד.

״שלשה קפצה להם הארץ״ — בכ״י מינכן 95 נוסף: ״ואלו הן״.

״בעי למיהדר״ — בכ״י מינכן 95: ״יהב דעתיה למיהדר״; ״מיד בא השמש״ — בכ״י מינכן 95: ״מיד וילן שם כי בא השמש וכתי׳ ויזרח לו השמש״.

סוגיא מקבילה: בבלי חולין פרק ז, צא ע״ב, בדברי רבי יצחק על ״ויזרח לו השמש״ — ״כי מטא לחרן… קפצה ליה ארעא״, ״צדיק זה בא לבית מלוני״, ושם עוד דרשות על ״ויקח מאבני המקום״ והסולם.

תנו רבנן:

שלשה קפצה להם הארץ: אליעזר עבד אברהם, ויעקב אבינו, ואבישי בן צרויה.

אבישי בן צרויה — הא דאמרן.

אליעזר עבד אברהם — דכתיב: וָאָבֹוא הַיּוֹם אֶל הָעָיִן(בראשית כד, מב), למימרא דההוא יומא נפק.

יעקב אבינו — דכתיב: וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה(בראשית כח, י), וכתיב: וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ(בראשית כח, יא).

רש״י ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה — אלמא בא לחרן וכתיב ויפגע במקום שעדיין לא הגיע לחרן שהיה עדיין בבית אל.

כי מטא לחרן, אמר: אפשר עברתי על מקום שהתפללו בו אבותי, ואני לא התפללתי בו?

רש״י שהתפללו בו אבותי — אברהם ויצחק (אברהם דכתיב ויעתק משם יצחק אין מקרא בידי).

בעי למיהדר.

כיון דהרהר בדעתיה למיהדר — קפצה ליה ארעא, מיד וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם.

רש״י הרהר בדעתיה למהדר — למקום.

רש״י קפצה ליה ארעא — והיה שם מיד וקרא מוכיח דכתיב ויפגע במקום שהמקום פגעו ושקפצה לו הארץ ונתקרב לו המקום.

דבר אחר: אין פגיעה אלא תפלה,

שנאמר: וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה וְאַל תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה וְאַל תִּפְגַּע בִּי(ירמיה ז, טז).

רש״י הכי גרסינן: ד״א אין פגיעה אלא תפלה. ונראה למורי דהכא לא מיגרסא הך מילתא: בית אל זה ירושלים חרן חוץ לארץ.

וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ — בתר דצלי בעי למיהדר.

רש״י כי בא השמש — ויבא השמש לא נאמר אלא כי בא השמש דמשמע שהיה דעתו לחזור כי עוד היום גדול כיון שראה כי בא השמש לן.

אמר הקדוש ברוך הוא: צדיק זה בא לבית מלוני, יפטר בלא לינה?

מיד בא השמש.

והיינו דכתיב: וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ(בראשית לב, לב) — וכי לו בלבד זרחה? והלא לכל העולם כולו זרחה!

רש״י ויזרח לו השמש — משמע השמש שהיה לו כבר שבא בשבילו כבר.

אלא אמר רבי יצחק:

שמש שבא בעבורו — זרחה בעבורו.

חילופי נוסח והשלמות

סנהדרין פרק יא, צה ע״א–ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§02§§

שמש הבאה בעבורו זרחה בעבורו

חולין פרק ז (גיד הנשה), צא ע״ב

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה(בראשית כח, י)

§§cover-end§§

לפני הסוגיא: ״רב אמר: מהכא — ויזרח לו השמש״ (מכאן לתלמיד חכם שלא יצא יחידי בלילה); אחריה: ״ויאמר שלחני כי עלה השחר״ — חזרה לפרשת המלאך ושירת המלאכים.

״כתיב ויזרח לו השמש״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י וטיקן 122: ״ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל״.

סוגיא מקבילה: בבלי סנהדרין פרק יא, צה ע״ב, בברייתא ״שלשה קפצה להם הארץ״ — ״כי מטא לחרן… קפצה ליה ארעא״, ״צדיק זה בא לבית מלוני״, ״ויזרח לו השמש… אלא אמר רבי יצחק: שמש שבא בעבורו זרחה בעבורו״.

אמר רבי עקיבא:

שאלתי את רבן גמליאל ואת רבי יהושע באיטליז של אימאום, שהלכו ליקח בהמה למשתה בנו של רבן גמליאל:

רש״י איטליז — שוק שמוכרין בו בשר.

רש״י אימאום — שם מקום.

כתיב וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ(בראשית לב, לב) — וכי שמש לו לבד זרחה? והלא לכל העולם זרחה!

אמר רבי יצחק:

שמש הבאה בעבורו — זרחה בעבורו.

רש״י שמש הבאה בעבורו — שקעה בעבורו קודם זמנה. ומפרש ואזיל למה שקעה.

דכתיב וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה(בראשית כח, י), וכתיב וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם(בראשית כח, יא).

כי מטא לחרן, אמר: אפשר עברתי על מקום שהתפללו אבותי ואני לא התפללתי?

כד יהיב דעתיה למיהדר — קפצה ליה ארעא.

רש״י קפצה — לשון לא תקפוץ את ידך (דברים ט״ו:ז׳). נתקצרה ונתקמצה לו.

מיד וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם.

רש״י ויפגע במקום — כאדם הפוגע בחבירו שבא כנגדו ודרשינן ליה נמי לשון תפלה כדכתיב אל תפגעי בי (רות א׳:ט״ז).

רש״י כתיב וילך חרנה — דמשמע דמטא לחרן והדר כתיב ויפגע במקום דהיינו בית אל דאכתי לא מטא לחרן.

רש״י שהתפללו בו אבותי — האי בית אל לא הסמוך לעי הוא אלא ירושלים ועל שם יהיה בית אלהים קראו בית אל והוא הר המוריה שהתפלל בו אברהם והוא שדה שהתפלל בו יצחק דכתיב לשוח בשדה (בראשית כ״ד:ס״ג) דהכי אמרינן בפסחים (דף פח.) אל הר יי ואל בית אלהי יעקב מאי שנא יעקב אלא לא כאברהם שקראו הר דכתיב בהר יי ולא כיצחק שקראו שדה דכתיב לשוח בשדה אלא כיעקב שקראו בית.

כד צלי, בעי למיהדר.

אמר הקדוש ברוך הוא: צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה?

מיד בא השמש (כ״י מינכן 95: מיד וילן שם כי בא השמש).

רש״י מיד בא השמש — כדכתיב וילן שם כי בא השמש למה ליה למיכתב כי בא השמש אלא ללמדנו ששקעה קודם זמנה.

כתיב וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם, וכתיב וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן(בראשית כח, יח)!

רש״י מאבני — משמע טובא וכתיב ויקח את האבן.

אמר רבי יצחק:

מלמד שנתקבצו כל אותן אבנים למקום אחד, וכל אחת ואחת אומרת: עלי יניח צדיק זה ראשו.

תנא:

וכולן נבלעו באחד (דפוס ונציה, כ״י מינכן 95: באחת).

רש״י נבלעו באחד — נעשו אבן אחת.

וַיַּחֲלֹום וְהִנֵּה סֻולָּם מֻוצָּב אַרְצָה(בראשית כח, יב) — תנא: כמה רחבו של סולם? שמונת אלפים פרסאות.

דכתיב וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹולִים וְיֹורְדִים בּוֹ — עולים שנים ויורדים שנים, וכי פגעו בהדי הדדי הוו להו ארבעה;

רש״י וכי פגעו בהדדי הוו להו ארבעה — צריך רוחב הסולם להחזיק ארבעתן.

רש״י עולים — משמע כי הדדי ולא זה אחר זה וכן יורדים.

וכתיב ביה במלאך וּגְוִיָּתוֹ כְתַרְשִׁישׁ(דניאל י, ו), וגמירי דתרשיש תרי אלפי פרסי הוו.

רש״י גויתו כתרשיש — דיחזקאל תרשיש ים ששמו תרשיש כדמתרגמינן (יחזקאל א) תרשיש כרום ימא מראה הים וכתיב אניה באה תרשיש (יונה א׳:ג׳).

תנא:

עולין ומסתכלין בדיוקנו של מעלה, ויורדין ומסתכלין בדיוקנו של מטה.

רש״י בדיוקנו של מעלה — פרצוף אדם שבארבע חיות בדמות יעקב.

בעו לסכוניה — מיד וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו(בראשית כח, יג).

רש״י בעו לסכוניה — מחמת קנאה.

רש״י נצב עליו — לשמרו.

אמר רבי שמעון בן לקיש:

אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו — כאדם שמניף על בנו (כ״י מינכן 95, כ״י וטיקן 122: כאדם שמניף במניפה על בנו).

רש״י שמניף על בנו — במניפה להצילו מן השרב.

הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁוכֵב עָלֶיהָ וגו׳ — מאי רבותיה?

רש״י מאי רבותיה — ארבע אמות משכבו הבטיחו לתת לבניו.

אמר רבי יצחק:

מלמד שקפלה הקדוש ברוך הוא לכל ארץ ישראל והניחה תחת יעקב אבינו, שתהא נוחה ליכבש לבניו.

רש״י שתהא נוחה ליכבש לבניו — כד׳ אמות.

חילופי נוסח והשלמות

חולין פרק ז, צא ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§03§§

תפלות אבות תקנום

ברכות פרק ד (תפילת השחר), כו ע״ב

וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ(בראשית כח, יא)

§§cover-end§§

״ויפגע במקום וילן שם״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י אוקספורד 366 ״וילן שם כי בא השמש״; בדפוס ונציה חסר ״וילן שם״.

״לעולם אימא לך תפלות אבות תקנום״ — בכ״י אוקספורד 366: ״אין אבות תיקנום אלא אסמכינהו רבנן אתמידין… אלא רבנן תיקנוה ואסמכוה אמוספין, תפלות נמי אבות תקנום ואסמכינהו רבנן לקרבנות״; בכ״י מינכן 95 ובכ״י פריז 671: ״תפילות אבות תיקנום ואתו רבנן ואסמכינהו אתמידים (אתמידין)״.

מקבילה חלקית — בבלי ברכות פרק א, ו ע״ב (״ואברהם אבינו מנא לן דקבע מקום… ואין עמידה אלא תפלה״).

איתמר:

רבי יוסי ברבי חנינא אמר: תפלות — אבות תקנום.

רש״י אבות תקנום — כדקתני בברייתא לקמיה.

רבי יהושע בן לוי אמר: תפלות — כנגד תמידין תקנום.

רש״י כנגד תמידים תקנום — אנשי כנסת הגדולה.

תניא כוותיה דרבי יוסי ברבי חנינא, ותניא כוותיה דרבי יהושע בן לוי.

תניא כוותיה דרבי יוסי ברבי חנינא:

אברהם תקן תפלת שחרית,

שנאמר: וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם(בראשית יט, כז) (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366: את פני יי).

ואין עמידה אלא תפלה,

שנאמר: וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל(תהלים קו, ל).

יצחק תקן תפלת מנחה (כ״י מינכן 95, דפוס ונציה: המנחה),

שנאמר: וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב(בראשית כד, סג).

ואין שיחה אלא תפלה,

שנאמר: תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי יְיָ יִשְׁפֹּוךְ שִׂיחוֹ(תהלים קב, א) (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366: אֶשְׁפֹּוךְ לְפָנָיו שִׂיחִי(תהלים קמב, ג)).

יעקב תקן תפלת ערבית,

שנאמר: וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם(בראשית כח, יא).

ואין פגיעה אלא תפלה,

שנאמר: וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה וְאַל תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה וְאַל תִּפְגַּע בִּי(ירמיה ז, טז).

ותניא כוותיה דרבי יהושע בן לוי:

מפני מה אמרו, תפלת השחר עד חצות?

שהרי תמיד של שחר קרב והולך עד חצות.

ורבי יהודה אומר: עד ארבע שעות, שהרי תמיד של שחר קרב והולך עד ארבע שעות.

רש״י רבי יהודה — ס״ל שאין תמיד של שחר קרב אלא עד ארבע שעות.

ומפני מה אמרו, תפלת המנחה עד הערב?

שהרי תמיד של בין הערבים קרב והולך עד הערב.

רבי יהודה אומר:

עד פלג המנחה, שהרי תמיד של בין הערבים קרב והולך עד פלג המנחה.

ומפני מה אמרו, תפלת הערב אין לה קבע?

שהרי אברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב (כ״י אוקספורד 366: מבעוד יום) קרבים והולכים כל הלילה.

רש״י אברים — של עולות.

רש״י ופדרים — של שאר קרבנות שנזרק דמן קודם שקיעת החמה קרבין כל הלילה וכנגדן תקנו תפלת ערבית.

ומפני מה אמרו, של מוספין כל היום?

שהרי קרבן של מוספין קרב כל היום.

רבי יהודה אומר:

עד שבע שעות, שהרי קרבן מוסף קרב והולך עד שבע שעות.

ואיזו היא מנחה גדולה?

רש״י מנחה גדולה — אם בא להקדים תמיד של בין הערבים אינו יכול להקדימו קודם שש שעות ומחצה דבין הערבים כתיב ביה מכי ינטו צללי ערב משהחמה נוטה למערב דהיינו משש שעות ומחצה ולמעלה דאמר מר חצי שש וחצי שבע חמה עומדת בראש כל אדם באמצע הרקיע (פסחים דף צד.).

משש שעות ומחצה ולמעלה.

ואיזו היא מנחה קטנה?

רש״י מנחה קטנה — זמן תמיד של בין הערבים בכל יום מתשע שעות ומחצה ולמעלה כדתנן בתמיד נשחט (דף נח.) נשחט בשמונה ומחצה וקרב בתשע ומחצה והתם מפרש טעמא.

מתשע שעות ומחצה ולמעלה.

איבעיא להו:

רבי יהודה, פלג מנחה קמא קאמר, או פלג מנחה אחרונה קאמר?

רש״י פלג מנחה אחרונה — חלק את ב׳ שעות ומחצה הנותרים ביום ותמצא פלג אחרון של מנחה מי״א שעות חסר רביע ולמעלה.

תא שמע, דתניא: רבי יהודה אומר: פלג המנחה אחרונה אמרו, והיא אחת עשרה שעות חסר רביע.

נימא תיהוי תיובתיה דרבי יוסי ברבי חנינא!

אמר לך רבי יוסי ברבי חנינא:

לעולם אימא לך: תפלות — אבות תקנום, ואסמכינהו רבנן אקרבנות;

דאי לא תימא הכי, תפלת מוסף, לרבי יוסי ברבי חנינא מאן תקנה?

רש״י דאי לא תימא הכי — דמודה רבי יוסי ברבי חנינא דרבנן אסמכינהו אקרבנות.

אלא, תפלות — אבות תקנום, ואסמכינהו רבנן אקרבנות.

רש״י תפלת המוספין מאן תקנה — אלא ע״כ רבנן אסמכינהו אקרבנות וכי עיינו במוספין ולא מצאו תפלה כנגדה עמדו הם ותקנוה.

חילופי נוסח והשלמות

ברכות פרק ד, כו ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§04§§

תפילות מאבות למדום

ברכות פרק ד, הלכה א

וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ(בראשית כח, יא)

§§cover-end§§

״[ואת הכבש השני תעשה בין הערביים]״ — נוסף בגליון כתב יד ליידן.

״את פני״ — בדפוס ונציה ״לפני״.

מאיכן למדו שלש תפילות?

רבי שמואל בר נחמני אמר:

כנגד שלשה פעמים שהיום משתנה על הבריות.

בשחר צריך אדם לומר: מודה אני לפניך יי אלהיי ואלהי אבותיי, שהוצאתני מאפילה לאורה.

במנחה צריך אדם לומר: מודה אני לפניך יי אלהיי ואלהיי אבותי, כשם שזכיתני לראות החמה במזרח כך זכיתי לראות במערב.

בערב צריך לומר: יהי רצון מלפניך יי אלהיי ואלהי אבותיי, כשם שהייתי באפילה והוצאתני לאורה כך תוציאני מאפילה לאורה.

רבי יהושע בן לוי אמר:

תפילות מאבות למדום.

תפילת השחר מאברהם אבינו: וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּוקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי יְיָ(בראשית יט, כז).

ואין עמידה אלא תפילה, כמה דתימר: וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל(תהלים קו, ל).

תפלת המנחה מיצחק אבינו: וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה(בראשית כד, סג).

ואין שיחה אלא תפלה, כמה דתימר: תְּפִילָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹוף וְלִפְנֵי יְיָ יִשְׁפֹּוךְ שִׂיחוֹ(תהלים קב, א).

תפילת הערב מיעקב אבינו: וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם(בראשית כח, יא).

ואין פגיעה אלא תפילה, כמה דתימר: יִפְגְּעוּ נָא בַּיְיָ צְבָאוֹת(ירמיה כז, יח),

ואומר: אַל תִּשָּׂא בַעֲדָם רִינָּה וּתְפִילָּה וְאַל תִּפְגַּע בִּי(ירמיה ז, טז).

ורבנן אמרו:

תפילות מתמידין גמרו.

תפילת השחר מתמיד של שחר: אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר(במדבר כח, ד).

תפילת המנחה מתמיד של בין הערבים: [וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִים].

תפילת הערב לא מצאו במה לתלותה, ושנו אותה סתם.

הדא היא דתנינן: תפילת הערב אין לה קבע, ושל מוספין כל היום.(משנה ברכות ד, א)

אמר רבי תנחומא:

עוד היא קבעו אותה כנגד איכול איברים ופדרים שהיו מתאכלין על גבי המזבח כל הלילה.

חילופי נוסח והשלמות

ברכות פרק ד, הלכה א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)

כח, יא וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי־בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא

ראה שלשה קפצה להם הארץ

ראה שמש הבאה בעבורו זרחה בעבורו

כח, יב וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ

ראה שמש הבאה בעבורו זרחה בעבורו

§§05§§

חבל על דאבדין ולא משתכחין

סנהדרין פרק יא (כל ישראל יש להם חלק), קיא ע״א

וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְיָ(בראשית כח, יג)

§§cover-end§§

״רבי אלעזר ברבי יוסי״ — בדפוסי ונציה וברקו ״רבי אליעזר בר יוסי״.

בכ״י יד הרב הרצוג נוסף אחר ״נכנסתי לאלכסנדריא של מצרים״: ״וראיתי שער ועצמות משוקעין בבנין״; ובדברי הקדוש ברוך הוא נוסף שם הפסוק ״וארא אל אברהם וגו׳״.

״(את)״ — בסוגריים בדפוס וילנא (אינו בפסוק); בדפוסי ונציה וברקו ובכ״י פירנצה 89 וקרלסרוהה רוכלין 2 ״את״ בלא סוגריים, ובכ״י מינכן 95 ליתא.

תניא:

אמר רבי אלעזר ברבי יוסי:

פעם אחת נכנסתי לאלכסנדריא של מצרים,

מצאתי זקן אחד, ואמר לי: בא ואראך מה עשו אבותי לאבותיך —

מהם טבעו בים,

מהם הרגו בחרב (כ״י יד הרב הרצוג: בסייף),

מהם מעכו בבנין.

רש״י מעכו בבנין — היו בונין אותם במקום לבנים.

ועל דבר זה נענש משה רבינו,

רש״י ועל דבר זה נענש משה רבינו — שכשראה שנעשה לישראל כך התחיל להתרעם ולהרהר לפני הקדוש ברוך הוא אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא ומאז באתי.

שנאמר: וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה(שמות ה, כג).

אמר לו הקדוש ברוך הוא:

חבל על דאבדין ולא משתכחין!

רש״י א״ל חבל על דאבדין ולא משתכחין — הפסד גדול יש על גדולים שאבדו ואיני יכול למצוא חסידים אחרים כמותם שאין אתה כאברהם ויצחק ויעקב שלא הרהרו אחרי מדותי.

הרי כמה פעמים נגליתי על אברהם יצחק ויעקב באל שדי,

ולא הרהרו על מדותי, ולא אמרו לי מה שמך.

אמרתי לאברהם: קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאׇרְכָּהּ וּלְרׇחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה(בראשית יג, יז) —

בקש מקום לקבור את שרה ולא מצא, עד שקנה בארבע מאות שקל כסף,

ולא הרהר על מדותי.

רש״י אל שדי — שאמרתי לו אני אל שדי פרה ורבה וגו׳ (בראשית לה) אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים (שם יז) והייתי מבטיחו שכל א״י לו ולבניו ולא אמרו מה שמך כמו שעשית אתה.

אמרתי ליצחק: גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ(בראשית כו, ג) —

בקשו עבדיו מים לשתות ולא מצאו, עד שעשו מריבה,

שנאמר: וַיָּרִיבוּ רֹועֵי גְרָר עִם רֹועֵי יִצְחָק לֵאמֹר לָנוּ הַמָּיִם(בראשית כו, כ),

ולא הרהר אחר מדותי.

אמרתי ליעקב: הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁוכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה(בראשית כח, יג) (כ״י מינכן 95: ולזרעך) —

ביקש מקום לנטוע אהלו ולא מצא, עד שקנה במאה קשיטה,

רש״י לנטוע אהלו — כמו [ויטע] אהלי אפדנו (דניאל יא) ולשון נטיעה שייך באהל.

ולא הרהר אחר מדותי,

ולא אמרו לי מה שמך.

ואתה — אמרת לי מה שמך בתחלה,

ועכשיו אתה אומר לי: וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ!

עַתָּה תִרְאֶה(שמות ו, א) (את) אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה —

רש״י עתה תראה — הפעם תראה נפלאות שאני עושה להם.

במלחמת פרעה אתה רואה,

ואי אתה רואה במלחמת שלשים ואחד מלכים.

רש״י בתחלה אמרת לי מה שמך — ועכשיו הרהרת על מדותי ואמרת הצל לא הצלת את עמך.

חילופי נוסח והשלמות

סנהדרין פרק יא, קיא ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§06§§

ולמה שמונה עשרה

ברכות פרק ד, הלכה ג

וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְיָ(בראשית כח, יג)

§§cover-end§§

״רבי חונה״, ״רבי יצחק״, ״רבי חייא בר ווא״, ״רבי אבא קרטיגניא״ — בכתב יד ליידן ״ר׳״, ובדפוס ונציה ״רבי״ / ״ר׳״.

״חליות שבשזרה״ — כך בכתב יד ליידן; בדפוס ונציה ״שבשדרה״.

סוגיא תאומה — ירושלמי תענית ב, ב (ב, ב, ג–י), כמעט מלה במלה, מ״ולמה שמונה עשרה״ עד ״עשרים וארבע של תעניות מניין״; כאן נדפסה פעם אחת, וחילופי דברי רבי פינחס בפנים. בתענית ״רבי חנניה בשם רבי פינחס״, ״שמונה עשר פעמים״, ״תשעה עשר… שבעה עשר״, ״ואם [יאמר] לך… אמור [לו]״ (בכ״י ליידן חסר, ונוסף בסוגריים כבדפוסים); ושם ״מינון״ — בכ״י ליידן ״מיניין״, ותוקן בגליון.

מקבילות: בבלי ברכות פרק ד, כח ע״ב – כט ע״א (״כנגד שמונה עשרה אזכרות שאמר דוד בהבו ליי בני אלים״ — בשם רבי הלל בריה דרבי שמואל בר נחמני; ״כנגד שמונה עשרה חוליות שבשדרה״ — רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי; ״ברכת המינים ביבנה תקנוה… כנגד אל הכבוד הרעים״; ״שבע דשבתא כנגד שבעה קולות שאמר דוד על המים״ — רבי חלפתא בן שאול; ״תשע דראש השנה כנגד תשעה אזכרות שאמרה חנה״ — רבי יצחק דמן קרטיגנין; ״עשרים וארבע דתעניתא כנגד עשרים וארבע רננות שאמר שלמה״ — רבי חלבו); תוספתא ברכות ג, כה (״כנגד שמנה עשרה אזכרות שבהבו ליי בני אלים; כולל של מינים בשל פרושין, ושל גרים בשל זקנים, ושל דוד בבונה ירושלם״).

משנה ברכות ד, ג

רבן גמליאל אומר:

בכל יום ויום אדם מתפלל (דפוס ונציה: מתפלל אדם) שמונה עשרה.

רבי יהושע אומר:

מעין שמונה עשרה.

רבי עקיבה אומר:

אם שגורה תפילתו בפיו — מתפלל שמונה עשרה, ואם לאו — מעין שמונה עשרה.

המשנה לעיל: משנה ברכות ד, ג

ולמה שמונה עשרה?

רבי יהושע בן לוי אומר:

כנגד שמונה עשר מזמורות שכתוב מראשו של תילים עד יַעַנְךָ יְיָ בְּיוֹם צָרָה(תהלים כ, ב).

אם יאמר לך תשע עשרה הן, אמור לו: לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם(תהלים ב, א) לית הוא מינון.

מיכן אמרו: המתפלל ולא נענה — צריך תענית.

אמר רבי מנא:

רמז לתלמיד חכם שאדם צריך לומר לרבו: תשמע תפילתך.

אמר רבי סימון:

כנגד שמונה עשרה חליות שבשזרה, שבשעה שאדם עומד ומתפלל צריך לשוח בכולן.

מה טעם?

כׇּל עַצְמוֹתַיי תֹּאמַרְנָה יְיָ מִי כָמוֹךָ(תהלים לה, י).

אמר רבי לוי:

כנגד שמונה עשרה הזכרות שכתוב ב הָבוּ לַיְיָ בְּנֵי אֵלִים(תהלים כט, א).

אמר רבי חונה:

אם יאמר לך אדם: שבע עשרה אינון, אמור לו: של מינין כבר קבעו חכמים ביבנה.

התיב רבי אלעזר בירבי יוסי קומי רבי יוסי: והכתיב: אֵל הַכָּבוֹד הִרְעִים(תהלים כט, ג)!

אמר ליה: והתני: כולל של מינים ושל פושעים במכניע זידים, ושל זקינים ושל גרים במבטח לצדיקים, ושל דוד בבונה ירושלם.

אית לך מספקא לכל חדא וחדא מינהון אדכרה.

רבי חנינה בשם רבי פינחס:

כנגד שמונה עשרה פעמים שאבות כתובין בתורה: אברהם, יצחק, יעקב.

אם יאמר לך אדם: תשע עשרה הן, אמור לו: וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו(בראשית כח, יג) (ירושלמי תענית ב, ב: ויאמר) לית הוא מינהון (ירושלמי תענית ב, ב: מינון).

אם יאמר לך אדם: שבע עשרה הן, אמור לו: וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹותַיי אַבְרָהָם וְיִצְחָק(בראשית מח, טז) מינהון (ירושלמי תענית ב, ב: מינון הוא).

רבי שמואל בר נחמני בשם רבי יוחנן:

כנגד שמונה עשרה ציוויין שכתוב בפרשת משכן שיני.

אמר רבי חייא בר ווא:

ובלבד מן וְאִתּוֹ אׇהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ(שמות לח, כג) עד סופיה דסיפרא.

שבע של שבת מניין?

אמר רבי יצחק:

כנגד שבעה קולות שכתוב ב הָבוּ לַיְיָ בְּנֵי אֵלִים.

אמר רבי יודן ענתוריא:

כנגד שבעה אזכרות שכתב במִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת(תהלים צב, א).

תשע של ראש השנה מניין?

אמר רבי אבא קרטיגניא:

כנגד תשע אזכרות שכתוב בפרשת חנה.

וכתיב בסופה: יְיָ יָדִין אַפְסֵי אָרֶץ(שמואל א ב, י).

עשרים וארבע של תעניות מניין?

רבי חלבו ורבי שמואל בר רב נחמן תרויהון אמרין:

כנגד עשרים וארבעה פעמים שכתוב בפרשה של שלמה: רינה ותפילה ותחינה.

חילופי נוסח והשלמות

ברכות פרק ד, הלכה ג. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)

כח, יג וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ

ראה שמש הבאה בעבורו זרחה בעבורו

§§07§§

כל המענג את השבת

שבת פרק טז (כל כתבי הקודש), קיח ע״א–ע״ב

וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה(בראשית כח, יד)

§§cover-end§§

״מלכיות״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״גליות״.

אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי:

כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים,

רש״י בלי מצרים — כלומר אין לה קץ.

שנאמר: אָז תִּתְעַנַּג עַל יְיָ וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ וגו׳(ישעיה נח, יד).

רש״י אז תתענג — בתר וקראת לשבת עונג כתיב.

רש״י נחלת יעקב — ולא נחלת אברהם ויצחק.

לא כאברהם, שכתוב בו: קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאׇרְכָּהּ וגו׳(בראשית יג, יז);

ולא כיצחק, שכתוב בו: כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כׇּל הָאֲרָצֹות הָאֵל(בראשית כו, ג);

רש״י הארצות האל — ותו לא.

אלא כיעקב, שכתוב בו: וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹונָה וָנֶגְבָּה(בראשית כח, יד).

רש״י לארכה ולרחבה — ארץ זו ולא יותר.

רב נחמן בר יצחק אמר:

ניצול משעבוד מלכיות:

כתיב הכא: וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ,

וכתיב התם: וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹוךְ(דברים לג, כט).

משאלות לבו

אמר רב יהודה אמר רב:

כל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו,

שנאמר: וְהִתְעַנַּג עַל יְיָ וְיִתֶּן לְךָ מִשְׁאֲלֹות לִבֶּךָ(תהלים לז, ד).

עונג זה איני יודע מהו;

כשהוא אומר: וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹונֶג(ישעיה נח, יג) — הוי אומר זה עונג שבת.

במה מענגו?

רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב אמר:

בתבשיל של תרדין ודגים גדולים וראשי שומין.

רש״י תבשיל של תרדין — חשוב הוא.

רש״י ראשי שומין — חשובים היו להן.

רב חייא בר אשי אמר רב:

אפילו דבר מועט ולכבוד שבת עשאו — הרי זה עונג.

מאי היא?

אמר רב פפא:

כסא דהרסנא.

רש״י כסא דהרסנא — דגים קטנים מטוגנים בשמן קרביהן ובקמח.

חילופי נוסח והשלמות

שבת פרק טז, קיח ע״א–ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אמלכיותגליות

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§08§§

שמא יגרום החטא

ברכות פרק א (מאימתי קורין את שמע), ד ע״א

וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ(בראשית כח, טו)

§§cover-end§§

״ודוד, מי קרי לנפשיה חסיד?״ — על ״לדוד, שמרה נפשי כי חסיד אני״ (תהלים פו, ב), שנדרש לעיל ד ע״א; הדרשות שביניהם (מפיבשת, כלאב) ענין אחר. אחרי הסוגיא חוזר התלמוד למשנה: ״וחכמים אומרים: עד חצות״.

״כדרבי יעקב בר אידי… אלא שגרם החטא״ — כעין זה בסנהדרין צח ע״ב, על ״ייתי ולא איחמיניה״.

״אמר, שמא יגרום החטא״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י פריז 671: ״קסבר שמא יגרום החטא״; בכ״י אוקספורד 366: ״אלא שמא יגרום החטא״.

״מכאן אמרו חכמים: ראוים היו ישראל ליעשות להם נס בימי עזרא, כדרך שנעשה להם בימי יהושע בן נון״ — בכ״י מינכן 95: ״אמר מעתה: ראויין היו ישראל לעשות להם נס בביאה שנייה בימי עזרא כביאה ראשונה בימי יהושע״; כעין זה בכ״י פריז 671.

ודוד, מי קרי לנפשיה חסיד?

והכתיב: לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב יְיָ בְּאֶרֶץ חַיִּים(תהלים כז, יג), ותנא משמיה דרבי יוסי: למה נקוד על ״לולא״?

רש״י לולא האמנתי לראות בטוב ה׳ — כבר טרדוני מיראתך כמו שנאמר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת יי לאמר לך עבוד וגו׳ (שמואל א כ״ו:י״ט).

רש״י נקוד על לולא — לדרוש את הנקודה שהיא ממעטת את משמעות הכתוב לומר שלא דבר ברור היה לו לראות בטוב יי. לולא — לשון אם לא כמו לולי אלהי אבי וגו׳ היה לי (בראשית ל״א:מ״ב).

אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מובטח אני בך שאתה משלם שכר טוב לצדיקים לעתיד לבוא, אבל איני יודע אם יש לי חלק ביניהם אם לאו — שמא יגרום החטא (כ״י מינכן 95, כ״י פריז 671: קסבר שמא יגרום החטא).

רש״י שמא יגרום החטא — תירוצא הוא לעולם מוחזק בידו שהוא חסיד וזה שספק בידו אם יראה בטוב יי לפי שהיה ירא שמא יחטא ויגרום החטא מלראות בטוב.

כדרבי יעקב בר אידי, דרבי יעקב בר אידי רמי: כתיב: וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ(בראשית כח, טו).

וכתיב: וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד(בראשית לב, ח).

רש״י ויירא יעקב — שמא אחר הבטחה חטאתי וכדתניא שהחטא גורם שאין ההבטחה מתקיימת.

אמר, שמא יגרום החטא.

כדתניא: עַד יַעֲבֹור עַמְּךָ יְיָ עַד יַעֲבֹור עַם זוּ קָנִיתָ(שמות טו, טז) —

עַד יַעֲבֹור עַמְּךָ יְיָ, זו ביאה ראשונה; עַד יַעֲבֹור עַם זוּ קָנִיתָ, זו ביאה שנייה.

רש״י ביאה ראשונה — שבאו בימי יהושע.

רש״י ביאה שנייה — כשעלו מגלות בבל בימי עזרא.

מכאן אמרו חכמים: ראוים היו ישראל ליעשות להם נס בימי עזרא, כדרך שנעשה להם בימי יהושע בן נון, אלא שגרם החטא:

רש״י ראויים היו ליעשות להם נס — לבוא ביד רמה.

רש״י אלא שגרם החטא — ולא הלכו אלא ברשות כורש וכל ימי מלכי פרס נשתעבדו להם לכורש ולאחשורוש ולדריוש האחרון.

חילופי נוסח והשלמות

ברכות פרק א, ד ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§09§§

ייתי ולא איחמיניה

סנהדרין פרק יא (כל ישראל יש להם חלק), צח ע״ב

וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ(בראשית כח, טו)

§§cover-end§§

לפני הסוגיא: ״אין בן דוד בא עד שתתפשט המלכות הרשעה״ (רב); אחריה: ״עתידין ישראל דאכלי שני משיח״ (רב גידל), ענין אחר.

״כדרבי יעקב בר אידי… אלא שגרם החטא״ — כעין זה בברכות ד ע״א, על דוד: ״שמא יגרום החטא״.

״וכן אמר [רבה]… אמר ליה אביי (לרבא) [לרבה]״ — בסוגריים בדפוס וילנא; בכ״י מינכן 95: ״וכן אמ׳ רבה… א״ל אביי לרבה״; בדפוס ונציה: ״רבא… לרבא״.

״אמר [ליה]״, ״[ובא הבית]״ — בסוגריים מרובעים בדפוס וילנא; אינם בכ״י מינכן 95 (״ובא וגו׳״) ובדפוס ונציה.

אמר עולא:

ייתי ולא איחמיניה.

וכן אמר [רבה]: ייתי ולא איחמיניה.

רב יוסף אמר:

ייתי ואזכי דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה.

רש״י כופיתא — רעי כמו רמא כופת׳ וסכר ירדנא בבבא בתרא (דף עג:).

רש״י בטולא דכופיתא דחמריה — בצל הרעי של חמורו כלומר אפילו בכך אני רוצה ובלבד שאראנו.

רש״י ייתי — משיח ולא אחמיניה.

אמר ליה אביי (לרבא) [לרבה]: מאי טעמא?

רש״י מאי טעמא — אמר לא אחמיניה.

אילימא משום חבלו של משיח — והתניא: שאלו תלמידיו את רבי אלעזר: מה יעשה אדם וינצל מחבלו של משיח? יעסוק בתורה ובגמילות חסדים. ומר — הא תורה והא גמילות חסדים!

רש״י חבלו של משיח — גורלו ולקמן בעי מאי היא ל״א חבלו פחדים וחבלים שיהיו בימיו מחיל העובדי כוכבים.

אמר [ליה]: שמא יגרום החטא.

כדרבי יעקב בר אידי, דרבי יעקב בר אידי רמי: כתיב: הִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ(בראשית כח, טו), וכתיב: וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַייֵּצֶר לוֹ(בראשית לב, ח) —

שהיה מתיירא שמא יגרום החטא.

כדתניא: עַד יַעֲבֹור עַמְּךָ יְיָ(שמות טו, טז) — זו ביאה ראשונה;

עַד יַעֲבֹור עַם זוּ קָנִיתָ — זו ביאה שניה.

אמור מעתה: ראויים היו ישראל לעשות להם נס בביאה שניה כביאה ראשונה, אלא שגרם החטא.

רש״י לעשות להם נס — לעלות בזרוע על כרחם של מלכי פרס.

רש״י בביאה שניה — בימי עזרא כביאה ראשונה בימי יהושע מדהקישן הכתוב.

וכן אמר רבי יוחנן: ייתי ולא איחמיניה.

אמר ליה ריש לקיש: מאי טעמא?

רש״י מאי טעמא — איזו צרה באה בארץ בימיו שאתה אומר לא אחמיניה.

אילימא משום דכתיב: כַּאֲשֶׁר יָנוּס אִישׁ מִפְּנֵי הָאֲרִי וּפְגָעוֹ הַדֹּוב(עמוס ה, יט) [וּבָא הַבַּיִת] וְסָמַךְ יָדוֹ אל הַקִּיר וּנְשָׁכוֹ נחש —

בא ואראך דוגמתו בעולם הזה: בזמן שאדם יוצא לשדה ופגע בו סנטר — דומה כמי שפגע בו ארי;

רש״י סנטר — מפרש בב״ב (דף סח.) בר מחוזנייתא שיודע מיצרי השדות וגבוליהן עד כאן של פלוני מכאן ואילך של פלוני ובידו לרבות לאחד ולמעט לאחר וכשפוגעו אותו סנטר רוצה למדוד שדותיו לקצר מיצרי השדות ודומה כמי שפגע בו ארי.

נכנס לעיר, פגע בו גבאי — דומה כמי שפגעו דוב;

רש״י גבאי — גובה מס המלך.

נכנס לביתו ומצא בניו ובנותיו מוטלין ברעב — דומה כמי שנשכו נחש!

אלא משום דכתיב: שַׁאֲלוּ נָא וּרְאוּ אִם יֹלֵד זָכָר מַדּוּעַ רָאִיתִי כׇל גֶּבֶר יָדָיו עַל חֲלָצָיו כַּיּוֹלֵדָה וְנֶהֶפְכוּ כׇל פָּנִים לְיֵרָקוֹן(ירמיה ל, ו).

מאי רָאִיתִי כׇל גֶּבֶר?

אמר רבא בר יצחק אמר רב:

מי שכל גבורה שלו.

רש״י מי שכל הגבורה שלו — הקדוש ברוך הוא מצטער בעצמו כיולדה ואומר בשעה שמעביר העובדי כוכבים מפני ישראל היאך אאביד אלו מפני אלו.

ומאי וְנֶהֶפְכוּ כׇל פָּנִים לְיֵרָקוֹן?

אמר רבי יוחנן:

פמליא של מעלה ופמליא של מטה, בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא: הללו מעשה ידי והללו מעשה ידי, היאך אאבד אלו מפני אלו?

רש״י פמליא של מעלה ושל מטה — מלאכים וישראל. אפילו הגרים לא גרסינן.

אמר רב פפא:

היינו דאמרי אינשי: רהיט ונפל תורא, ואזיל ושדי ליה סוסיא באורייה.

רש״י רהיט ונפיל תורא ואזיל ושדי סוסיא באורייה — כשרץ השור ונפל מעמידין סוס במקומו באבוסו מה שלא היה רוצה לעשות קודם מפלתו של שור שהיה חביב עליו שורו ביותר וכשמתרפא השור היום או למחר ממפלתו קשה לו להוציא סוסו מפני השור לאחר שהעמידו שם כך הקדוש ברוך הוא כיון שראה מפלתן של ישראל נותן גדולתו לעובדי כוכבים וכשחוזרים ישראל בתשובה ונגאלין קשה לו לאבד עובדי כוכבים מפני ישראל.

רש״י אורייה — כמו ארוות סוסים (מלכים א ה׳:ו׳).

חילופי נוסח והשלמות

סנהדרין פרק יא, צח ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)

כח, יח וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת־הָאֶבֶן אֲשֶׁר־שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל־רֹאשָׁהּ

ראה שמש הבאה בעבורו זרחה בעבורו

§§10§§

אלהי יעקב ולא אלהי אברהם ויצחק

פסחים פרק ח (האשה בזמן שהיא בבית), פח ע״א

וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל(בראשית כח, יט)

§§cover-end§§

״אלהי יעקב ולא אלהי אברהם ויצחק? אלא״ — בכ״י אוקספורד 366: ״אלהי אברהם ואלהי יצחק לא נאמר אלא אלהי יעקב״.

ואמר רבי אלעזר:

מאי דכתיב: וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְיָ אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וגו׳(ישעיה ב, ג)?

אלהי יעקב — ולא אלהי אברהם ויצחק?

אלא: לא כאברהם, שכתוב בו ״הר״,

שנאמר: אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר יְיָ יֵרָאֶה(בראשית כב, יד);

ולא כיצחק, שכתוב בו ״שדה״,

שנאמר: וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה(בראשית כד, סג);

אלא כיעקב, שקראו ״בית״,

רש״י שקראו בית — מקום מיושב.

שנאמר: וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל(בראשית כח, יט) (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366, כ״י וטיקן 134, דפוס ונציה: וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית אֵל(בראשית לה, ז)).

חילופי נוסח והשלמות

פסחים פרק ח, פח ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§11§§

כל זמן שאתם בארץ כנען — הריני לכם לאלוה

עבודה זרה ד, ה

וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי(בראשית כח, כא)

§§cover-end§§

הרי הוא אומר

וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי(בראשית כח, כא)

שאין תלמוד לומר וְהָיָה יְיָ לִי לֵאלֹהִים

ואומר לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים(ויקרא כה, לח)

כל זמן שאתם בארץ כנען הריני לכם לאלוה

אין אתם בארץ כנען כביכול איני לכם לאלוה

וכן הוא אומר בארבעים אֶלֶף חֲלוּצֵי צבא עָבְרוּ לִפְנֵי יְיָ(יהושע ד, יג) ולפני עמו

וכי תעלה על דעתך שישראל מכבשין את הארץ לפני המקום

אלא כל זמן שהן עליה כאילו היא מכובשת

הא אינן עליה כאילו אינה מכובשת

וכן הוא אומר כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת יְיָ לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים(שמואל א כו, יט)

וכי תעלה על דעתך שדוד עובד עבודה זרה היה

אלא דרש דוד ואמר

כל המניח את הארץ בשעת שלום ויוצא לחוצה לארץ כאילו עובד עבודה זרה

שנאמר וּנְטַעְתִּים בָּאָרֶץ הַזֹּאת בֶּאֱמֶת בְּכׇל לִבִּי וּבְכׇל נַפְשִׁי(ירמיה לב, מא)

כל זמן שהן עליה כאילו נטועין הן לפני באמת בכל לבי ובכל נפשי

הא אינן עליה כאילו אינן נטועין הן לפני באמת לא בכל לבי לא בכל נפשי:

חילופי נוסח והשלמות

עבודה זרה ד, ה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תוספתאמהדורת צוקרמנדל
§§12§§

המבזבז אל יבזבז יותר מחומש

כתובות פרק ד (נערה שנתפתתה), נ ע״א

וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים(בראשית כח, כב)

§§cover-end§§

״[יותר מחומש]״ — הוספת מגיהי דפוס וילנא בסוגריים; כן בכ״י וטיקן 113 ובכ״י וטיקן 130; אינו בדפוס ונציה ובכ״י מינכן 95.

״אמר רב נחמן ואיתימא רב אחא בר יעקב״ — בכ״י מינכן 95, בכ״י וטיקן 113 ובכ״י וטיקן 130: ״רב נחמן בר יצחק״.

״אמר רב אשי: אעשרנו לבתרא כי קמא״ — בכ״י מינכן 95: ״אמר רב שימי בר אשי״.

״ושמועות הללו מתמעטות והולכות״ — שלש תקנות אושא שאמר רבי אילעא: ״קטנים״ (מט ע״ב, ״שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהן קטנים״, אמר ריש לקיש משום רבי יהודה בר חנינא), ״כתבו״ (מט ע״ב, ״הכותב כל נכסיו לבניו״, אמר ריש לקיש), ״בזבזו״ (כאן, בלי אומר). אחריה תקנה אחרת: ״באושא התקינו שיהא אדם מתגלגל עם בנו״.

אמר רבי אילעא:

באושא התקינו: המבזבז אל יבזבז יותר מחומש.

תניא נמי הכי: המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, שמא יצטרך לבריות.

ומעשה באחד שבקש לבזבז [יותר מחומש] ולא הניח לו חבירו, ומנו? רבי ישבב;

ואמרי לה: רבי ישבב, ולא הניחו חבירו, ומנו? רבי עקיבא.

רש״י המבזבז — לעניים.

רש״י מחומש — שבנכסיו שלא יצטרך לבריות.

אמר רב נחמן ואיתימא רב אחא בר יעקב:

מאי קרא?

וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ(בראשית כח, כב).

רש״י עשר אעשרנו — שני עישורין הוו להו חומש.

והא לא דמי עישורא בתרא לעישורא קמא!

רש״י והא לא דמי בתרא לקמא — דכי שקלת לקמא פשו להו ט׳ וכי הדרת מדלית מעשר דידהו לאו כי קמא הוא ואין כאן חומש בשניהם.

אמר רב אשי:

אעשרנו — לבתרא כי קמא.

רש״י אעשרנו — מדלא כתיב עשר אעשר לך הכי קאמר אעשרנו כראשון כלומר מעשר שני יהא כראשון.

אמר רב שימי בר אשי:

ושמועות הללו מתמעטות והולכות, וסימניך: קטנים, כתבו, ובזבזו.

רש״י שמועות הללו — דרבי אילעא בתקנת אושא.

רש״י מתמעטות והולכות — מאמוראים הראשונה א״ר אילעא אמר ר״ל משום דר״י בר חנינא השניה ר׳ אילעא אמר ר״ל שלישית ר׳ אילעא לחודיה.

רש״י וסימניך — בסדר ההלכות ובו תדע סדר מיעוטן.

רש״י קטנים כתבו ובזבזו — בניו ובנותיו כשהן קטנים כותב נכסיו המבזבז אל יבזבז ומעתה לא תחליף באיזו שלשה ובאיזו שנים ובאיזו אחד.

חילופי נוסח והשלמות

כתובות פרק ד, נ ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§13§§

כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער

מגילה פרק א (מגילה נקראת), י ע״ב

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל(בראשית כט, י)

§§cover-end§§

״ואיתימא רבי יונתן״ — בכ״י מינכן 95, בכ״י אוקספורד 366 ובכ״י הספרייה הבריטית 400: ״ר׳ יוחנן״.

״ויהי כי החל האדם לרוב, וירא יי כי רבה רעת האדם״ — בכ״י מינכן 95, בכ״י מינכן 140 ובכ״י הספרייה הבריטית 400 הפסוק השני ״ויראו בני האלהים״ (בראשית ו, ב); בכ״י גטינגן 3 ובכ״י קולומביה 294–295: ״ויאמר יי… לא ידון״ (שם ו, ג).

״ויהי (כי) זקן שמואל״ — ״כי״ בסוגריים בדפוס וילנא (במקרא: ״כאשר״); בכתבי היד ובדפוס ונציה ״כי״, בכ״י הספרייה הבריטית 400 ״כאשר״. ״[ויי עמו]״ — הוספת דפוס וילנא; אינו ברוב כתבי היד ובדפוס ונציה (בכ״י אוקספורד 366 ישנו).

״ויהי (בקר) יום אחד״ — ״בקר״ בסוגריים בדפוס וילנא; בכ״י אוקספורד 366 ובכ״י הספרייה הבריטית 400: ״ויהי ערב ויהי בקר יום אחד״.

לפני ״והכתיב ויהי ביום השמיני״ בכ״י מינכן 95: ״[ומי אמרת דכולהו ויהי לגרועי קאתו]״.

וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ(אסתר א, א).

אמר רבי לוי, ואיתימא רבי יונתן:

דבר זה מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה:

כל מקום שנאמר ״ויהי״ — אינו אלא לשון צער.

וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ — הוה המן;

וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹוט הַשֹּׁופְטִים(רות א, א) — הוה רעב;

וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹוב(בראשית ו, א) — וַיַּרְא יְיָ כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם(בראשית ו, ה);

וַיְהִי בְּנׇסְעָם מִקֶּדֶם(בראשית יא, ב) — הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר(בראשית יא, ד);

וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל(בראשית יד, א) — עָשׂוּ מִלְחָמָה(בראשית יד, ב);

וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ — וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ(יהושע ה, יג);

רש״י וחרבו שלופה וגו׳ — וציערו שהוכיחו על ביטול תורה ותמיד של בין הערבים כדאמר לעיל בפירקין (מגילה פרק א, ג.).

וַיְהִי יְיָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ(יהושע ו, כז) — וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל(יהושע ז, א);

וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם(שמואל א א, א) — כִּי אֶת חַנָּה אָהֵב וַיְיָ סָגַר רַחְמָהּ(שמואל א א, ה);

וַיְהִי(שמואל א ח, א) (כי) זָקֵן שְׁמוּאֵל — וְלֹא הָלְכוּ בָנָיו בִּדְרָכָיו(שמואל א ח, ג);

וַיְהִי דָוִד לְכׇל דְּרָכָיו מַשְׂכִּיל(שמואל א יח, יד) [וַיְיָ עִמּוֹ] — וַיְהִי שָׁאוּל עוֹיֵן אֶת דָּוִד(שמואל א יח, ט);

רש״י ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה׳ עמו — וכתיב התם ויהי שאול עוין את דוד בשביל הצלחתו.

וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ(שמואל ב ז, א) — רַק אַתָּה לֹא תִבְנֶה הַבָּיִת(מלכים א ח, יט).

והכתיב וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי(ויקרא ט, א),

ותניא: אותו היום היתה שמחה (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366, כ״י הספרייה הבריטית 400: גדולה) לפני הקדוש ברוך הוא כיום שנבראו בו שמים וארץ;

כתיב הכא וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, וכתיב התם וַיְהִי(בראשית א, ה) (בקר) יוֹם אֶחָד!

הא שכיב נדב ואביהוא.

והכתיב וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה(מלכים א ו, א)!

והכתיב וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל(בראשית כט, י)!

והכתיב וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד!

והאיכא שני, והאיכא שלישי, והאיכא טובא!

אמר רב אשי:

כל ״ויהי״ — איכא הכי ואיכא הכי;

״ויהי בימי״ — אינו אלא לשון צער.

חמשה ״ויהי בימי״ הוו:

וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ,

וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹוט הַשֹּׁופְטִים,

וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל,

וַיְהִי בִּימֵי אָחָז(ישעיה ז, א),

וַיְהִי בִּימֵי יְהוֹיָקִים(ירמיה א, ג).

חילופי נוסח והשלמות

מגילה פרק א, י ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§14§§

גדול תלמוד תורה יותר מכבוד אב ואם

מגילה פרק א (מגילה נקראת), טז ע״ב – יז ע״א

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל(בראשית כט, י)

§§cover-end§§

״אמר רבה אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא״ — בכתבי היד: ״רבה בר בר חנה… משמיה דרב״ (בכ״י מינכן 95: ״משמיה דרב גידל״).

״דאמר מר: למה נמנו שנותיו של ישמעאל״ — בכתבי היד: ״דאמר ר׳ חייא בר אבא״ (בכ״י מינכן 95: ״דא״ר חיי׳ בר אבא א״ר יוחנן״), כביבמות סד ע״א.

״שתין ותלת וארביסר עד דמתיליד יוסף״ — בכ״י אוקספורד 366, בכ״י וטיקן 134 ובכ״י הספרייה הבריטית 400 בלי ״שתין ותלת״: ״וארביסר שני דהוה בבית לבן עד דאיתיליד יוסף״.

אמר רבה אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא:

גדול תלמוד תורה יותר מכבוד אב ואם,

שכל אותן שנים שהיה יעקב אבינו בבית עבר — לא נענש.

דאמר מר:

רש״י יעקב למד תורה י״ד שנה בבית עבר — כשפירש מאביו ללכת לחרן ולא נענש עליהן על כיבוד אביו ובשאר כל השנים שנשתהה בבית לבן ובדרך נענש כדמפרש ואזיל.

למה נמנו שנותיו של ישמעאל? כדי ליחס בהן שנותיו של יעקב,

רש״י למה נמנו שנותיו של ישמעאל — מה לנו למנות שנות הרשעים.

רש״י להתייחס בהן שנותיו של יעקב — על ידי מנין שנות ישמעאל אנו למדין [באיזה פרק משנות יעקב עברו עליו כל הקורות והמוצאות אותו מהן אנו למדין] ששימש בבית עבר י״ד שנה כיצד אברהם בן פ״ו שנה כשנולד ישמעאל וכשנולד יצחק היה בן מאה שנה הרי היו לישמעאל י״ד שנה ויצחק קדם ליעקב ששים שנה הרי לישמעאל ע״ד כמה פיישן משנותיו של ישמעאל ס״ג נמצא שהיה יעקב כשמת ישמעאל בן ס״ג שנה.

דכתיב: וְאֵלֶּה שְׁנֵי חַיֵּי יִשְׁמָעֵאל מְאַת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים(בראשית כה, יז).

כמה קשיש ישמעאל מיצחק? ארביסר שנין,

דכתיב: וְאַבְרָם בֶּן שְׁמֹונִים שָׁנָה וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּלֶדֶת הָגָר אֶת יִשְׁמָעֵאל לְאַבְרָם(בראשית טז, טז),

וכתיב: וְאַבְרָהָם בֶּן מְאַת שָׁנָה בְּהִוָּלֶד לוֹ אֵת יִצְחָק בְּנוֹ(בראשית כא, ה);

וכתיב: וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹותָם(בראשית כה, כו).

בר כמה הוה ישמעאל כדאתיליד יעקב? בר שבעים וארבעה.

כמה פיישן משניה? שתין ותלת.

ותניא:

היה יעקב אבינו בשעה שנתברך מאביו בן ששים ושלש שנה, ובו בפרק מת ישמעאל,

רש״י ותניא היה יעקב כו׳ — ותניא נמי הכי שהיה יעקב כשנתברך מאביו בן ס״ג ובו בפרק מת ישמעאל שנאמר וילך עשו אל ישמעאל וגו׳.

דכתיב: וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי בֵרַךְ וגו׳(בראשית כח, ו), וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל אֲחוֹת נְבָיוֹת(בראשית כח, ט).

ממשמע שנאמר ״בת ישמעאל״, איני יודע שהיא ״אחות נביות״?

מלמד שקידשה ישמעאל ומת, והשיאה נביות אחיה.

רש״י מלמד שקידשה ישמעאל — אביה ומת והשיאה נביות אחיה.

שתין ותלת וארביסר עד דמתיליד יוסף — הא שבעין ושבעה;

וכתיב: וְיוֹסֵף בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה בְּעׇמְדוֹ לִפְנֵי פַּרְעֹה(בראשית מא, מו) — הא מאה ושבע;

שב דשבעא ותרתי דכפנא — הא מאה ושיתסר.

רש״י וארבע עשרה שנה — היה יעקב בבית לבן עד דאתיליד יוסף דכתיב עבדתיך ארבע עשרה שנה בשתי בנותיך וגו׳ (בראשית לא) וכשנולד יוסף שלמו שני עבדות הבנות שנאמר ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף וגו׳ (שם ל) ומשם והלאה עבד אותו בשכר הצאן הרי בן ע״ז היה יעקב כשנולד יוסף וכתיב ויוסף בן שלשים שנה בעמדו לפני פרעה נמצא יעקב בן מאה ושבע [שנים כשהיה יוסף בן שלשים שנה] ונשתהה יעקב לישב בארץ כנען שלא ירד למצרים.

רש״י שבעה דשבעא ותרין דכפנא — דכתיב כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ וגו׳ (בראשית מה) הרי בן קי״ו היה יעקב כשירד למצרים וקרא כתיב שלשים ומאת שנה נמצא משנסע מבית אביו עד שבא לבית לבן ארבע עשר ואותן השנים היה בבית עבר ולא חשיב להו לא גרסינן הכא עד לקמן.

וכתיב: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יַעֲקֹב כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ(בראשית מז, ח),

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה(בראשית מז, ט);

מאה ושיתסר הויין!

אלא שמע מינה: ארבע עשרה שנין דהוה בבית עבר — לא חשיב להו.

דתניא:

היה יעקב בבית עבר מוטמן ארבע עשרה שנה;

עבר מת לאחר שירד יעקב אבינו לארם נהרים שתי שנים;

רש״י עבר מת לאחר ירידתו של יעקב לארם נהרים — ובא לבית לבן ועמד שם שתי שנים צא וחשוב שנותיו של עבר ונמצא שמת כשהיה יעקב בן שבעים ותשע שנה והיינו שתי שנים משבא לבית לבן כשתחשוב י״ד שנה ששימש בבית עבר.

יצא משם ובא לו לארם נהרים;

רש״י יצא — יעקב מבית עבר שתי שנים לפני מיתתו של עבר.

נמצא כשעמד על הבאר בן שבעים ושבע שנה.

רש״י נמצא כשעמד כו׳ — הכי גרסינן מנלן דלא איענש עלייהו דתניא נמצא יוסף כשפירש מאביו שלא ראהו עשרים ושתים שנה כדרך שפירש יעקב מבית אביו שלא כיבדו נתאבל על יוסף כ״ב שנה כיצד יוסף בן שבע עשרה שנה היה כשפירש מאביו וכשמלך על מצרים היה בן שלשים שנה שנאמר ויוסף בן שלשים שנה בעמדו לפני פרעה הרי י״ג ושבעה דשבעא ותרין דכפנא הרי עשרים ושתים שנה שנתכסה יוסף מאביו ויעקב עמד עשרים שנה בבית לבן וי״ד שנה בבית עבר.

ומנלן דלא מיענש?

דתניא:

נמצא יוסף שפירש מאביו עשרים ושתים שנה, כשם שפירש יעקב אבינו מאביו.

דיעקב — תלתין ושיתא הויין!

אלא ארביסר דהוה בבית עבר — לא חשיב להו.

רש״י אלא — שמע מינה י״ד דבית עבר לא חשיב להו — דלא איענש עלייהו.

סוף סוף דבית לבן עשרין שנין הויין!

אלא משום דאשתהי באורחא תרתין שנין.

דתניא:

יצא מארם נהרים ובא לו לסכות, ועשה שם שמונה עשר חודש,

שנאמר: וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּותָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּות(בראשית לג, יז);

ובבית אל עשה ששה חדשים והקריב זבחים.

רש״י אי הכי בצירא להו — ואין כאן אלא עשרים דבית לבן.

רש״י אישתהי ב׳ שנים באורחא — דבשובו מארם נהרים לבא ליצחק אביו ויבן לו בית לימות החורף עשה סוכות ב׳ פעמים שני ימות הקיץ הרי י״ח ובבית אל עשה ששה חדשים כשיצא משכם שנאמר קום עלה בית אל וגו׳ (בראשית לה).

חילופי נוסח והשלמות

מגילה פרק א, טז ע״ב – יז ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§15§§

לא יגרע מצדיק עיניו

מגילה פרק א (מגילה נקראת), יג ע״א–ע״ב

וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא(בראשית כט, יב)

§§cover-end§§

״אמר רבי אלעזר״ (ב״מאי דכתיב״ וב״כשהקדוש ברוך הוא פוסק גדולה״) — בכ״י מינכן 95 ובכ״י אוקספורד 366: ״אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא״; בכ״י וטיקן 134 בראשונה: ״אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן״, ובשניה: ״אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא״.

״אין, עם נבר תתבר ועם עקש תתפל״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י וטיקן 134: ״אין, דכתיב עם חסיד תתחסד״ (תהלים יח, כו).

״(וגו׳)״ — מחיקת מגיהי דפוס וילנא; בדפוס ונציה: ״ויגבהו וגו׳״.

צניעות רחל — אף בבבלי בבא בתרא פרק ח, קכג ע״א, ושם בלשון אחרת: ״כי קא מעיילי לה ללאה… אלא מתוך סימנים שמסר לה יעקב לרחל ומסרתן ללאה״.

אמר רבי אלעזר:

מאי דכתיב: לֹא יִגְרַע מִצַּדִּיק עֵינָיו(איוב לו, ז)?

רש״י לא יגרע מצדיק עיניו — נותן עיניו במעשה הצדיקים לשלם להם אף לימים רבים מדה במדה.

בשכר צניעות שהיתה בה ברחל — זכתה ויצא ממנה שאול;

רש״י זכתה ויצא ממנה שאול — שהיה צנוע.

ובשכר צניעות שהיה בו בשאול — זכה ויצאת ממנו אסתר.

רש״י זכה ויצאת ממנו אסתר — בתרגום של מגילה מייחס מרדכי ועושהו עשירי לשאול ומשאול עד בנימין וכתיב היא אסתר בת דודו ואין לו ראיה אחרת בכתובים שיצאה משאול.

ומאי צניעות היתה בה ברחל?

דכתיב: וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא(בראשית כט, יב) — וכי אחי אביה הוא? והלא בן אחות אביה הוא!

אלא אמר לה: מינסבא לי?

אמרה ליה: אין, מיהו אבא רמאה הוא ולא יכלת ליה.

אמר לה: אחיו אנא ברמאות.

אמרה ליה: ומי שרי לצדיקי לסגויי ברמיותא?

אמר לה: אין, עִם נָבָר תִּתָּבָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל(שמואל ב כב, כז).

אמר לה: ומאי רמיותא?

אמרה ליה: אית לי אחתא דקשישא מינאי, ולא מנסיב לי מקמה.

מסר לה סימנים.

כי מטא ליליא, אמרה: השתא מיכספא אחתאי — מסרתינהו ניהלה.

והיינו דכתיב: וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִיא לֵאָה(בראשית כט, כה) — מכלל דעד השתא לאו לאה היא?

אלא מתוך סימנין שמסרה רחל ללאה (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366, כ״י וטיקן 134: שמסר יעקב לרחל ורחל מסרתן ללאה) לא הוה ידע עד השתא.

לפיכך זכתה ויצא ממנה שאול.

רש״י מסרתן — ללאה והוא צניעות שלא יתפרסם הדבר שמסר לה סימנין.

ומה צניעות היתה בשאול?

דכתיב: וְאֶת דְּבַר הַמְּלוּכָה לֹא הִגִּיד לוֹ אֲשֶׁר אָמַר שְׁמוּאֵל(שמואל א י, טז) — זכה ויצאת ממנו אסתר (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366, כ״י וטיקן 134: זכה ויצאת ממנו אסתר, דכתיב אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה).

ואמר רבי אלעזר: כשהקדוש ברוך הוא פוסק גדולה לאדם, פוסק לבניו ולבני בניו עד סוף כל הדורות, שנאמר: וַיֹּושִׁיבֵם לָנֶצַח וַיִּגְבָּהוּ (וגו׳);

ואם הגיס דעתו — הקדוש ברוך הוא משפילו, שנאמר: וְאִם אֲסוּרִים בַּזִּקִּים וגו׳(איוב לו, ח).

רש״י ואם הגיס דעתו כו׳ — הכי סמכי קראי ויושיבם לנצח ויגבהו ואם אסורים בזקים על ידי שמגביהין עצמן באין לידי עניות ויסורים.

רש״י שנאמר לא יגרע מצדיק עיניו — וסיפיה דקרא ויושיבם לנצח ויגבהו והיינו גדולה לדורות.

חילופי נוסח והשלמות

מגילה פרק א, יג ע״א–ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§16§§

ראויה היתה בכורה לצאת מרחל

בבא בתרא פרק ח (יש נוחלין), קכג ע״א

וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא(בראשית כט, יב)

§§cover-end§§

״מה ראה שנתנה ליוסף״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י וטיקן 115 ב נוסף: ״יותר משאר בניו״.

״אלא אמר רבי אלעזר: שמתנותיה ארוכות״ — בכ״י מינכן 95 נוסף: ״ארוכו׳ בכהונ׳ ארוכו׳ בלויה ארו׳ במלכו׳״.

״[אמרה ליה]״ — הוספת מגיהי דפוס וילנא בסוגריים (״[א״ל]״); אינו בדפוס ונציה, בכ״י מינכן 95, בכ״י המבורג 165 ובכ״י וטיקן 115 ב.

״ומסרתן״ — כן ברוב כתבי היד והדפוסים הראשונים; בדפוס וילנא: ״ומסרתה״.

בכ״י מינכן 95 ובכ״י וטיקן 115 ב סוף המעשה: ״תנא: אותן סימנין שמסר יעקב אבינו לרחל חששה לכיסופא ומסרתינהו ללאה אחתה״.

צניעות רחל — אף בבבלי מגילה פרק א, יג ע״ב, ושם בלשון אחרת: ״מסר לה סימנים… השתא מיכספא אחתאי — מסרתינהו ניהלה״, ובשכרה יצא ממנה שאול.

בעא מיניה רבי חלבו מרבי שמואל בר נחמני: מה ראה יעקב שנטל בכורה מראובן ונתנה ליוסף?

מה ראה?

וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו(דברי הימים א ה, א) כתיב!

אלא מה ראה שנתנה ליוסף?

אמשול לך משל, למה הדבר דומה?

לבעל הבית שגדל יתום בתוך ביתו.

לימים העשיר אותו יתום ואמר: אהניהו לבעל הבית מנכסי.

אמר ליה: ואי לאו דחטא ראובן, לא מהני ליה ליוסף ולא מדעם?!

אלא רבי יונתן רבך לא כך אמר: ראויה היתה בכורה לצאת מרחל, דכתיב אֵלֶּה תֹּולְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף(בראשית לז, ב), אלא שקדמתה לאה ברחמים.

ומתוך (כ״י מינכן 95, כ״י וטיקן 115 ב: ובשכר) צניעות שהיתה בה ברחל החזירה הקדוש ברוך הוא לה.

מאי ״קדמתה לאה ברחמים״?

דכתיב וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת(בראשית כט, יז).

מאי ״רכות״?

אילימא רכות ממש — אפשר בגנות בהמה טמאה לא דבר הכתוב, דכתיב מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹורָה(בראשית ז, ח), בגנות צדיקים דבר הכתוב?!

אלא אמר רבי אלעזר: שמתנותיה ארוכות.

רב אמר: לעולם רכות ממש, ולא גנאי הוא לה אלא שבח הוא לה, שהיתה שומעת על פרשת דרכים בני אדם שהיו אומרים: שני בנים יש לה לרבקה, שתי בנות יש לו ללבן, גדולה לגדול וקטנה לקטן.

והיתה יושבת על פרשת דרכים ומשאלת: גדול מה מעשיו?

איש רע הוא, מלסטם בריות.

קטן מה מעשיו?

אִישׁ תָּם יֹושֵׁב אֹוהָלִים(בראשית כה, כז).

והיתה בוכה עד שנשרו ריסי עיניה.

והיינו דכתיב וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה(בראשית כט, לא).

מאי ״שנואה״?

אילימא שנואה ממש — אפשר בגנות בהמה טמאה לא דבר הכתוב, בגנות צדיקים דבר הכתוב?!

אלא ראה הקדוש ברוך הוא ששנואין מעשה עשו בפניה, ויפתח את רחמה.

ומאי צניעות היתה בה ברחל?

דכתיב וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא וְכִי בֶן רִבְקָה הוּא(בראשית כט, יב).

והלא בן אחות אביה הוא?!

אלא אמר לה: מינסבת לי?

אמרה ליה: אין, מיהו אבא רמאה הוא ולא יכלת ליה.

אמר לה: מאי רמאותיה?

אמרה ליה: אית לי אחתא דקשישא מינאי ולא מנסבא לי מקמה.

אמר לה: אחיו אני ברמאות.

[אמרה ליה:] ומי שרי להו לצדיקי לסגויי ברמאותא?

אין: עִם נָבָר תִּתָּבָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל(שמואל ב כב, כז).

מסר לה סימנין.

כי קא מעיילי לה ללאה, סברה: השתא מיכספא אחתאי, מסרתינהו ניהלה.

והיינו דכתיב וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִיא לֵאָה(בראשית כט, כה) — מכלל דעד השתא לאו לאה היא?

אלא מתוך סימנים שמסר לה יעקב לרחל ומסרתן ללאה, לא הוה ידע לה עד ההיא שעתא.

חילופי נוסח והשלמות

בבא בתרא פרק ח, קכג ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אומסרתןומסרתה

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)

כט, יז וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת־תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה

ראה ראויה היתה בכורה לצאת מרחל

כט, כה וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה־הִוא לֵאָה וַיֹּאמֶר אֶל־לָבָן מַה־זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ וְלָמָּה רִמִּיתָנִי

ראה לא יגרע מצדיק עיניו

ראה ראויה היתה בכורה לצאת מרחל

§§17§§

אין נושאין נשים במועד

מועד קטן פרק א, הלכה ז

מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וְנִתְּנָה לְךָ גַּם אֶת זֹאת(בראשית כט, כז)

§§cover-end§§

על המשנה ״אין נושאין נשים במועד, לא בתולות ולא אלמנות, ולא מייבמין — מפני ששמחה היא לו״ (משנה מועד קטן א, ז; בכתב יד ליידן הלכה ז).

״רבי חנינה״ — בדפוס ונציה ״רבי חנניה״ בראשונה, ״רבי חנינה״ בשנייה.

אין נושאין נשים במועד(משנה מועד קטן א, ז).

שמעון בר בא בשם רבי יוחנן: מפני ביטול פרייה ורבייה.

בעון קומי רבי יסה: העבד מהו שישא במועד?

אמר לון: נישמעינה מן הדא: מי שחציו עבד וחציו בן חורין — ואמר שמעון בר בא בשם רבי יוחנן: מפני ביטול פרייה ורבייה.

הדא אמרה, שהעבד מצווה על פרייה ורבייה, וכל שהוא מצווה על פירייה וריבייה אסור לו לישא במועד.

רבי אילא רבי לעזר בשם רבי חנינה: על שם שאין מערבין שמחה בשמחה.

רבי לא שמע לה מן הדא: כִּי חֲנֻוכַּת הַמִּזְבֵּחַ עָשׂוּ שִׁבְעַת יָמִים וְהֶחָג שִׁבְעַת יָמִים(דברי הימים ב ז, ט).

רבי יעקב בר אחא שמע לה מן הדא: מַלֵּא שְׁבֻועַ זֹאת(בראשית כט, כז).

רבי אבהו בשם רבי לעזר: מפני הטורח.

תני:

אבל מתכוין הוא ונושא מערב הרגל.

לית הדא פליגא על רבי לעזר, לית הדא פליגא על רבי יוחנן, ואפילו על רבי חנינה לית היא פליגא.

אמר רבי בא: עלת כלתא — נפקת טרחותא.

חילופי נוסח והשלמות

מועד קטן פרק א, הלכה ז. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
§§18§§

אין מברכין כו׳ — בשלמא נר משום דלא שבת

ברכות פרק ח (אלו דברים שבין בית שמאי ובית הלל), נב ע״ב

וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ(בראשית כט, לא)

§§cover-end§§

״גוים״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עובדי כוכבים״.

״גוים״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עובדי כוכבים״.

״גוים״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עכו״ם״.

״גוים״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עובדי כוכבים״.

אין מברכין כו׳(משנה ברכות ח, ו)

בשלמא נר משום דלא שבת,

רש״י משום דלא שבת — ממלאכת עבירה שהעובד כוכבים עושה מלאכה לאורו ותניא לקמן אור שלא שבת אין מברכין עליו הואיל ונעבדה בו עבירה.

אלא בשמים מאי טעמא לא?

אמר רב יהודה אמר רב:

הכא במסבת גוים עסקינן, מפני שסתם מסבת גוים לעבודה זרה היא.

רש״י במסבת עובדי כוכבים — לאכילה לסעודה.

הא מדקתני סיפא אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים של עבודה זרה, מכלל דרישא לאו בעבודה זרה עסקינן!

אמר רבי חנינא מסורא:

״מה טעם״ קאמר:

מה טעם אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים של גוים — מפני שסתם מסבת גוים לעבודה זרה.

חילופי נוסח והשלמות

ברכות פרק ח, נב ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אגויםעובדי כוכבים
אגויםעובדי כוכבים
אגויםעכו״ם
אגויםעובדי כוכבים

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§19§§

אין מברכין על הנר ועל הבשמים של מתים

ברכות פרק ח (אלו דברים שבין בית שמאי ובית הלל), נג ע״א

וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ(בראשית כט, לא)

§§cover-end§§

״נכרים״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עובדי כוכבים״.

״עבודה זרה״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עכו״ם״.

אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים של מתים(משנה ברכות ח, ו)

מאי טעמא?

נר — לכבוד הוא דעבידא, בשמים לעבורי ריחא הוא דעבידי.

רש״י נר לכבוד — המת עבידא.

רש״י בשמים עבידי לעבורי ריחא — דסרחונו של מת עבידי ולא להריח.

אמר רב יהודה אמר רב:

כל שמוציאין לפניו ביום ובלילה — אין מברכין עליו.

רש״י כל — מת שהוא חשוב להוציא לפניו נר ביום אם הוציאו בלילה במוצאי שבת לקבורה אין מברכין על אותו נר דלכבוד עבידא ולא להאיר.

וכל שאין מוציאין לפניו אלא בלילה — מברכין עליו.

רש״י וכל — מת שאינו חשוב להוציא נר לפניו ביום אלא בלילה מברכין עליו אם הוציאוהו במוצאי שבת לקבורה.

רש״י מברכין עליו — דלהאיר עבידא.

אמר רב הונא:

בשמים של בית הכסא, ושמן העשוי להעביר את הזוהמא — אין מברכין עליו.

רש״י בשמים — שמוליך אדם אסטניס לבית הכסא להעביר ממנו ריח רע של בהכ״ס אין מברכין עליו.

רש״י ושמן העשוי להעביר את הזוהמא — שמביאים בסוף הסעודה לסוך ידים מזוהמות והוא מבושם בבשמים.

רש״י אין מברכין עליו — בורא עצי בשמים אלא בורא שמן ערב מברכין אם שמן של אפרסמון הוא והא דאמר בכיצד מברכין (דף מג.) האי משחא כבישה וטחינה מברכין עליו בע״ב לא בבא בתוך הסעודה קאמר אלא בבא להריח.

למימרא דכל היכא דלאו לריחא עבידא לא מברכין עלויה?

מיתיבי הנכנס לחנותו של בשם והריח ריח, אפילו ישב שם כל היום כלו אינו מברך אלא פעם אחד.

נכנס ויצא, נכנס ויצא — מברך על כל פעם ופעם.

והא הכא דלאו לריחא הוא דעבידא, וקמברך!

אין, לריחא נמי הוא דעבידא, כי היכי דנירחו אינשי וניתו ונזבון מיניה.

תנו רבנן:

היה מהלך חוץ לכרך והריח ריח, אם רוב נכרים — אינו מברך, אם רוב ישראל — מברך.

רבי יוסי אומר:

אפילו רוב ישראל — נמי אינו מברך, מפני שבנות ישראל מקטרות לכשפים.

אטו כולהו לכשפים מקטרן?! — הוה ליה מיעוטא לכשפים, ומיעוטא נמי לגמר את הכלים.

רש״י לגמר את הכלים — לבשם בעשנו את הבגדים.

אשתכח רובא דלאו לריחא עביד, וכל רובא דלאו לריחא עביד לא מברך.

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן:

המהלך בערבי שבתות בטבריא ובמוצאי שבתות בצפורי והריח ריח, אינו מברך, מפני שחזקתו אינו עשוי אלא לגמר בו את הכלים.

רש״י בטבריא — היו רגילים לגמר ערבי שבתות ובצפורי במו״ש.

תנו רבנן:

היה מהלך בשוק של עבודה זרה נתרצה להריח — הרי זה חוטא.

חילופי נוסח והשלמות

ברכות פרק ח, נג ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אנכריםעובדי כוכבים
אעבודה זרהעכו״ם

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§20§§

מברכין על הבשמים של גוים

ברכות פרק ח, הלכה ו

וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ(בראשית כט, לא)

§§cover-end§§

תנא רבי יעקב קומי רבי ירמיה:

מברכין על הבשמים של גוים.

מהו פליג?

קיומונה במעשין לפני חנותו.

חילופי נוסח והשלמות

ברכות פרק ח, הלכה ו. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
§§21§§

ולא על הנר ועל הבשמים שלעבודה זרה

ברכות פרק ח, הלכה ו

וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ(בראשית כט, לא)

§§cover-end§§

ולא על הנר ועל הבשמים שלעבודה זרה.

ולא היא של גוים, היא שלעבודה זרה?

תיפתר בעבודה זרה של ישראל.

חילופי נוסח והשלמות

ברכות פרק ח, הלכה ו. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)

כט, לא וַיַּרְא יְיָ כִּי־שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת־רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה

ראה ראויה היתה בכורה לצאת מרחל

§§22§§

עד שבאתה לאה והודתו

ברכות פרק א (מאימתי קורין את שמע), ז ע״ב

וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן(בראשית כט, לב)

§§cover-end§§

״ראובן. אמר רבי אלעזר״ — בכ״י מינכן 95: ״ראובן — מאי ראובן? אמרה לאה…״ (בלי רבי אלעזר); בכ״י אוקספורד 366 בלי ״ראובן, אמר רבי אלעזר״.

״נתנה בכורתו לבני יוסף״ — בכ״י מינכן 95, בכ״י אוקספורד 366 ובדפוס ונציה: ״ליוסף״; ובכ״י מינכן 95 הפסוק מתחילתו: ״ובני ראובן בכור ישראל כי הוא הבכור ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו ליוסף בן ישראל ולא להתיחס לבכורה״.

״אמר רבי אליעזר״ — בכ״י מינכן 95, בכ״י אוקספורד 366, בכ״י פריז 671 ובדפוס ונציה: ״רבי אלעזר״; ובכולם: ״לכו חזו מפעלות אלהים״ (וכן תהלים סו, ה: ״לכו וראו מפעלות אלהים״).

״אל תקרי שמות אלא שמות״ — כלומר: אל תקרי ״שַׁמּוֹת״ (חורבות) אלא ״שֵׁמוֹת״ — השם גורם.

ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, לא היה אדם שהודה (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366: שנתן הודאה) להקדוש ברוך הוא, עד שבאתה לאה והודתו, שנאמר: הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת יְיָ(בראשית כט, לה):

רש״י הפעם אודה את ה׳ — לפי שראתה ברוח הקדש שיעקב מעמיד שנים עשר שבטים ולו ארבע נשים כיון שילדה בן רביעי הודית על חלקה שעלה יותר מן החשבון המגיע לה.

ראובן.

אמר רבי אלעזר:

אמרה לאה: ראו מה בין בני לבן חמי —

רש״י ראו מה בין בני לבן חמי — על שם העתיד קראה שמו כדאמרינן לקמן שמא גרים.

דאילו בן חמי, אף על גב דמדעתיה זבניה לבכירותיה, דכתיב: וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב(בראשית כה, לג), חזו מה כתיב ביה: וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב(בראשית כז, מא),

וכתיב: וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם וגו׳(בראשית כז, לו);

ואילו בני, אף על גב דעל כרחיה שקליה יוסף לבכירותיה מניה, דכתיב: וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו נִתְּנָה בְּכֹורָתוֹ לִבְנֵי יוֹסֵף(דברי הימים א ה, א), אפילו הכי לא אקנא ביה, דכתיב: וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּילֵהוּ מִיָּדָם(בראשית לז, כא):

רות.

מאי רות?

אמר רבי יוחנן:

שזכתה ויצא ממנה דוד, שריוהו להקדוש ברוך הוא בשירות ותשבחות.

רש״י רות — המואביה משום דאיירי בפירושי השמות נקט לה.

מנא לן דשמא גרים?

אמר רבי אליעזר:

דאמר קרא: לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת יְיָ אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ(תהלים מו, ט).

אל תקרי ״שמות״, אלא ״שמות״:

חילופי נוסח והשלמות

ברכות פרק א, ז ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)

כט, לה וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת־יְיָ עַל־כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת

ראה עד שבאתה לאה והודתו

§§23§§

ארבעה חשובין כמת

נדרים פרק ט (רבי אליעזר אומר פותחין), סד ע״ב

וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל(בראשית ל, א)

§§cover-end§§

לפני הסוגיא: ״כי מתו כל האנשים״ — דתן ואבירם, ״שירדו מנכסיהן״ (על המשנה ״פותחין בנולד״, נדרים ט, ב); אחריה: ״תניא: המודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו״.

״שנאמר: הבה לי בנים״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י וטיקן 110–111: ״שנאמר: ותאמר אל יעקב הבה לי בנים״. בכ״י וטיקן 110–111 הברייתא קודמת: ״דתניא ארבעה חשובים כמת… והיינו דאמר רבי יהושע בן לוי״.

הברייתא אף בבבלי עבודה זרה פרק א, ה ע״א (״ומאן נינהו? דתן ואבירם… אלא שירדו מנכסיהם״), שם בסדר: עני, סומא, מצורע.

אמר רבי יהושע בן לוי:

כל אדם שאין לו בנים — חשוב כמת, שנאמר: הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי(בראשית ל, א).

ותניא: ארבעה חשובין כמת: עני, ומצורע, וסומא, ומי שאין לו בנים.

עני — דכתיב: כִּי מֵתוּ כׇּל הָאֲנָשִׁים(שמות ד, יט);

מצורע — דכתיב: אַל נָא תְהִי כַּמֵּת(במדבר יב, יב);

וסומא — דכתיב: בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם(איכה ג, ו);

מיוחס לרש״י במחשכים הושיבני כמתי עולם — כשאדם נתון במחשך ואינו רואה חשוב כמת.

ומי שאין לו בנים — דכתיב: הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי.

חילופי נוסח והשלמות

נדרים פרק ט, סד ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§24§§

בואו ונחזיק טובה לאבותינו

עבודה זרה פרק א (לפני אידיהן), ה ע״א

וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל(בראשית ל, א)

§§cover-end§§

הסוגיא מדברי ריש לקיש ״בואו ונחזיק טובה לאבותינו״ ועד ״ארבעה חשובים כמתים״; לפניה דברי רבי שמואל בר נחמני ״כל העושה מצוה אחת״, אחריה: ״תנו רבנן: אם בחקתי תלכו — אין אם אלא לשון תחנונים״.

״[וגו׳]״ — הוספת מגיהי דפוס וילנא; אינו בדפוס ונציה ובכ״י מינכן 95; בכ״י פריז 1337: ״ומה עצמו ראשיהם״.

״ואמר רבי יוסי: אין בן דוד בא״ — בכ״י פריז 1337: ״ואמ׳ ר׳ אסי״. ״[כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף]״ — הוספת מגיהי דפוס וילנא; אינו בדפוס ונציה, בכ״י מינכן 95 ובכ״י פריז 1337.

״(רבי יוסי) אמר לך״ — מחיקת מגיהי דפוס וילנא; בדפוס ונציה: ״רבי יוסי אמר לך״; בכ״י פריז 1337: ״אמ׳ לך ר׳ יוסי״; אינו בכ״י מינכן 95.

הברייתא ״ארבעה חשובים כמתים״ אף בבבלי נדרים פרק ט, סד ע״ב, ושם בסדר: עני, מצורע, סומא.

״מאי דכתיב: ויהי ערב ויהי בקר יום הששי? מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית…״ — אף לעיל ג ע״א, בדרשת רבי חנינא בר פפא.

אמר ריש לקיש:

בואו ונחזיק טובה לאבותינו, שאלמלא הן לא חטאו — אנו לא באנו לעולם, שנאמר: אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם(תהלים פב, ו), חבלתם מעשיכם — אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן וגו׳(תהלים פב, ז).

רש״י לאבותינו — עושי העגל.

רש״י לא באנו לעולם — שהיו כמלאכים ולא הולידו בנים.

למימרא דאי לא חטאו לא הוו מולדו?

והכתיב: וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ(בראשית ט, ז)!

עד סיני.

בסיני נמי כתיב: לֵךְ אֱמֹור לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאׇהֳלֵיכֶם(דברים ה, כז) — לשמחת עונה!

רש״י לשמחת עונה — שעד עתה נאסר להן אל תגשו אל אשה.

והכתיב: לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם וגו׳(דברים ה, כו)!

לאותן העומדים על הר סיני.

רש״י לאותם — בנים שהיו כבר בעמידתם בסיני.

והאמר ריש לקיש: מאי דכתיב: זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹות אָדָם וגו׳(בראשית ה, א)? וכי ספר היה לו לאדם הראשון?

מלמד שהראה לו הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו, דור דור ופרנסיו; כיון שהגיע לדורו של רבי עקיבא — שמח בתורתו ונתעצב במיתתו, אמר: וְלִי מַה יָּקְרוּ רֵעֶיךָ אֵל(תהלים קלט, יז) [וגו׳].

ואמר רבי יוסי: אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף, שנאמר: [כִּי לֹא לְעוֹלָם אָרִיב וְלֹא לָנֶצַח אֶקְצוֹף(ישעיה נז, טז)] כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי!

רש״י עד שיכלו וכו׳ — אוצר יש ושמו גוף ומבראשית נוצרו כל הנשמות העתידות להולד ונתנם לשם.

רש״י כי לא לעולם אריב — לאחר זמן הגאולה ולא לנצח אקצוף מלגאול כי רוח אשר לפני נשמות שבגוף יעטוף הוא המאחר כמו העטופים ללבן (בראשית ל) ונשמות שאני עשיתי.

לא תימא ״אנו לא באנו לעולם״, אלא ״כמי שלא באנו לעולם״.

רש״י כמי שלא באנו לעולם — לפי שהן חיים לעולם וכל זמן שהן קיימין אין אנו חשובין כלום.

למימרא דאי לא חטאו לא הוו מייתי?

והכתיב פרשת יבמות ופרשת נחלות!

על תנאי.

ומי כתיבי קראי על תנאי?

אין, דהכי אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב: וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי(בראשית א, לא)?

מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית ואמר: אם מקבלין ישראל את התורה — מוטב, ואם לאו — אחזיר אתכם לתוהו ובוהו.

מיתיבי: מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם — לבטל מהם מלאך המות? אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה.

הא לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא תהא אומה ולשון שולטת בהן, שנאמר: לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם עד עולם!

רש״י הא לא קבלו ישראל את התורה — הוי שומע מכאן שלא קבלוה לקבל שכר היום בעולם הזה אלא שלא תהא אומה ולשון שולטת בהן וזו היא טובה הכתובה כאן למען ייטב להם.

הוא דאמר כי האי תנא, דתניא: רבי יוסי אומר: לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא יהא מלאך המות שולט בהן (כ״י מינכן 95, כ״י פריז 1337: כדי שלא תהא אומה ולשון ומלאך המות שולט בהם), שנאמר: אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם, חבלתם מעשיכם — אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן.

רש״י הוא דאמר — ר״ל.

ורבי יוסי נמי, הכתיב: לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם עד עולם — טובה הוא דהויא, הא מיתה איכא!

(רבי יוסי) אמר לך: כיון דליכא מיתה, אין לך טובה גדולה מזו.

ותנא קמא נמי, הכתיב: אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן!

מאי מיתה? עניות.

רש״י עניות — שמשחטאו שלטו בהן שונאיהם המכלים את ממונם כל היום בוהיה לאכול.

דאמר מר: ארבעה חשובים כמתים, אלו הן: עני, סומא, ומצורע, ומי שאין לו בנים.

עני — דכתיב: כִּי מֵתוּ כׇּל הָאֲנָשִׁים(שמות ד, יט); ומאן נינהו? דתן ואבירם; ומי מתו? מיהוי הוו! אלא שירדו מנכסיהם.

רש״י דתן ואבירם — דאמר מר (נדרים דף סד:) כל מקום שנאמר נצים נצבים אינן אלא דתן ואבירם והכא במבקשי נפשו כתי׳ נצים היינו אותן עברים שהלשינו עליו.

סומא — דכתיב: בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם(איכה ג, ו);

מצורע — דכתיב: אַל נָא תְהִי כַּמֵּת(במדבר יב, יב);

ומי שאין לו בנים — דכתיב: הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי(בראשית ל, א).

חילופי נוסח והשלמות

עבודה זרה פרק א, ה ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§25§§

מנשה בן חזקיה דורש בהגדות של דופי

סנהדרין פרק יא (כל ישראל יש להם חלק), צט ע״ב

וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה(בראשית ל, יד)

§§cover-end§§

לפני הסוגיא: ״ונואף אשה חסר לב״ (ריש לקיש), אחריה: ״כל העוסק בתורה לשמה״ (רבי אלכסנדרי), ענין אחר.

״אמר רבי אסי״ — בכ״י מינכן 95 (בגליון): ״אמ׳ רב אמי״. ״אמר רבא ברבי יצחק״ — בדפוס וילנא ״בר׳״; בכ״י מינכן 95: ״רב׳ בר יצח׳״, וכן לעיל צח ע״ב: ״אמר רבא בר יצחק אמר רב״; בדפוס ונציה: ״רבה״.

״(סיבסוך) [סביסקי]״ — בסוגריים בדפוס וילנא; בכ״י מינכן 95: ״סכסוך״; בדפוס ונציה: ״סיבסוך״.

״אלוף תמנע״ — אינו בכ״י מינכן 95 ובדפוס ונציה.

תנו רבנן:

וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה(במדבר טו, ל) — זה מנשה בן חזקיה, שהיה יושב ודורש בהגדות של דופי.

אמר: וכי לא היה לו למשה לכתוב אלא וַאֲחוֹת לוֹטָן תִּמְנָע(בראשית לו, כב), וְתִמְנַע הָיְתָה פִלֶגֶשׁ לֶאֱלִיפַז(בראשית לו, יב), וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה(בראשית ל, יד)?

רש״י לא היה לו למשה לכתוב אלא ואחות לוטן תמנע — בתמיה דבר שאינו צריך הוא וכן היה מלגלג ואומר שכתבו משה שלא לצורך ולקמיה מפרש דהיינו מגלה פנים בתורה.

רש״י וילך ראובן וגו׳ — והיינו נמי שלא לצורך.

יצאה בת קול ואמרה לו: תֵּשֵׁב בְּאָחִיךָ תְדַבֵּר בְּבֶן אִמְּךָ תִּתֶּן דֹּופִי(תהלים נ, כ), אֵלֶּה עָשִׂיתָ וְהֶחֱרַשְׁתִּי דִּמִּיתָ הֱיוֹת אֶהְיֶה כָמוֹךָ אוֹכִיחֲךָ וְאֶעֶרְכָה לְעֵינֶיךָ(תהלים נ, כא).

ועליו מפורש בקבלה: הוֹי מֹושְׁכֵי הֶעָוֺן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חַטָּאָה(ישעיה ה, יח).

רש״י בחבלי השוא — בחנם בלא שום הנאה היה חוטא.

מאי ״כעבות העגלה״?

אמר רבי אסי:

יצר הרע, בתחלה דומה לחוט של כוביא, ולבסוף דומה לעבות העגלה.

דאתן עלה, מיהת: ״אחות לוטן תמנע״ — מאי היא?

תמנע בת מלכים הואי, דכתיב: אַלּוּף לוֹטָן(בראשית לו, כט), אַלּוּף תִּמְנָע(בראשית לו, מ), וכל אלוף מלכותא בלא תאגא היא.

רש״י מלכותא בלא תגא — שר גדול אלא שאינו מעוטר וכיון דתמנע היתה אחות מלך ודאי בת מלך היא.

בעיא לאיגיורי. באתה אצל אברהם יצחק ויעקב ולא קבלוה; הלכה והיתה פילגש לאליפז בן עשו. אמרה: מוטב תהא שפחה לאומה זו, ולא תהא גבירה לאומה אחרת.

רש״י מוטב שאהיה שפחה לאומה זו — לבני אברהם יצחק (ויעקב) שהן יראי שמים ולא אהיה גברת לאומה אחרת ולכך נעשית פילגש לאליפז בן עשו שהיה מזרע יצחק.

נפק מינה עמלק, דצערינהו לישראל. מאי טעמא? דלא איבעי להו לרחקה.

רש״י לרחקה — מתחת כנפי השכינה שהיה להם לגיירה.

וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים —

רש״י בימי קציר חטים — לאחר שקצרו השדה שהכל רשאין ליכנס בתוך שדה חבריהן.

אמר רבא ברבי יצחק אמר רב:

מכאן לצדיקים שאין פושטין ידיהן בגזל.

וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה — מאי דודאים?

אמר רב:

יברוחי.

רש״י יברוחי — כדמתרגמינן ולא איתפרש מאי היא.

לוי אמר:

סיגלי.

רבי יונתן אמר:

(סיבסוך) [סביסקי]:

רש״י סיגלי וסביסקי [וסבסוך] — מינין אחרים סיגלי עיקרי עשבים והוא ממיני בשמים ואמהות של אותן עשבים קרי סגלי (וסבסך) [וסביסקי] נמי מין בשמים.

חילופי נוסח והשלמות

סנהדרין פרק יא, צט ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§26§§

כל אשה שתובעת בעלה לדבר מצוה

עירובין פרק י (המוצא תפילין), ק ע״ב

וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ(בראשית ל, טז)

§§cover-end§§

״אמר רבי יוחנן״ — כן בדפוס ונציה; בכ״י מינכן 95, בכ״י אוקספורד 366 ובכ״י וטיקן 109: ״אמר רבי יונתן״ (וכן בבלי נדרים פרק ב, כ ע״ב).

״איני? והאמר רב יצחק בר אבדימי״ — בכ״י מינכן 95: ״והא אמר רבי יצחק״. אחרי התשובה ממשיך התלמוד במנין הקללות: ״הני שבע הוויין״ — ענין אחר.

סוגיא מקבילה: בבלי נדרים פרק ב, כ ע״ב, ״כל אדם שאשתו תובעתו״ — קושיא על ״בני חצופה״, בלשון אחרת ובלי עשר הקללות.

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן:

כל אשה שתובעת בעלה לדבר מצוה — הווין לה בנים שאפילו בדורו של משה לא היו כמותן.

רש״י לדבר מצוה — תשמיש.

דאילו בדורו של משה כתיב: הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹונִים וִידֻועִים לְשִׁבְטֵיכֶם(דברים א, יג), וכתיב: וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻועִים(דברים א, טו) — ואילו ״נבונים״ לא אשכח.

רש״י נבונים — מבינים דבר מתוך דבר.

ואילו גבי לאה כתיב: וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ(בראשית ל, טז), וכתיב: וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם וְכׇל אֲחֵיהֶם עַל פִּיהֶם(דברי הימים א יב, לג).

רש״י יששכר — לאה תבעה את יעקב לדבר מצוה ותאמר אלי תבוא כי שכר שכרתיך וגו׳.

איני?

והאמר רב יצחק בר אבדימי: עשר קללות נתקללה חוה, דכתיב:

אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה(בראשית ג, טז) — אלו שני טפי דמים, אחת דם נדה ואחת דם בתולים (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366: דם בתולים, שהאשה עצבה עליהם);

עִצְּבוֹנֵךְ — זה צער גידול בנים;

וְהֵרֹונֵךְ — זה צער העיבור;

רש״י צער עבור — עוברות חולות הן.

בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים — כמשמעו.

רש״י כמשמעו — צער הלידה.

וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ — מלמד שהאשה משתוקקת על בעלה בשעה שיוצא לדרך;

רש״י משתוקקת — מתאוה לתשמיש.

וְהוּא יִמְשׇׁל בָּךְ — מלמד שהאשה תובעת בלב והאיש תובע בפה; זו היא מדה טובה בנשים!

רש״י והוא ימשל בך — שהוא מושל לומר בפה תאות לבו והאשה בלב ובושה להוציא בפה.

כי קאמרינן — דמרציא ארצויי קמיה.

רש״י דמרצייא ארצויי קמיה — מראה לפניו עניני חיבה.

חילופי נוסח והשלמות

עירובין פרק י, ק ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§27§§

בני תשע מדות

נדרים פרק ב (ואלו מותרין), כ ע״ב

וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ(בראשית ל, טז)

§§cover-end§§

לפני הסוגיא: ״ולא תתורו אחרי לבבכם — מכאן אמר רבי: אל ישתה אדם בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר״; אחריה המשנה ״ארבעה נדרים התירו חכמים״.

״בני אסנ״ת משגע״ח״ — סימן למדות שאחריו, בראשי תיבות; אינו בכ״י מינכן 95, וכן ״אמר רבי לוי״.

״איני? והאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן״ — סוגיא מקבילה: בבלי עירובין פרק י, ק ע״ב, ״כל אשה שתובעת בעלה לדבר מצוה״ (שם בדפוס: ״אמר רבי יוחנן״), עם ״ותצא לאה לקראתו״ ועשר קללות של חוה.

וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמֹּורְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי(יחזקאל כ, לח) —

אמר רבי לוי:

אלו בני תשע מדות: בני אסנ״ת משגע״ח —

מיוחס לרש״י בני אסנ״ת משגע״ח — סימן הוא.

בני אימה, בני אנוסה, בני שנואה, בני נידוי, בני תמורה, בני מריבה, בני שכרות, בני גרושת הלב, בני ערבוביא, בני חצופה.

מיוחס לרש״י שנואה — שלבו על אחרת בשעת תשמיש ואמרו כשבא עליה לאו ביאה גמורה היא הואיל וכל כך שונאה אלא כזנות בעלמא הוא.

מיוחס לרש״י בני נידוי — שהבעל בנידוי ובא עליה ומתעברת הימנו.

מיוחס לרש״י בני תמורה — שיש לו ב׳ נשים וכסבור לבא על זו ובא על אחרת. ל״א: בני תמורה — שהוא סבור לבא על אשה אחרת ונמצאת שהיא אשתי וקרובין לממזרות שהרי נתכוון לניאוף.

מיוחס לרש״י בני מריבה — שמשמש במריבה.

מיוחס לרש״י בני שכרות — שמשמש בשכרות דביאתו לאו ביאה גמורה אלא כביאת זנות היא שאין מתכוון אלא לבעול בעלמא.

מיוחס לרש״י בני ערבוביא — שבא על אשה אחת בין הנשים ואין ידוע על איזו מהן בא. ל״א: שבאו עליה אנשים הרבה ואין ידוע בן מי הוא. ל״א: בני ערבוביא — ספק בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון.

איני?

והאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל אדם שאשתו תובעתו — הויין לו בנים שאפילו בדורו של משה רבינו לא היו כמותם.

שנאמר: הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹונִים(דברים א, יג), וכתיב: וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם(דברים א, טו) — ולא כתיב נבונים (כ״י וטיקן 110–111: ואילו נבונים לא כת׳; ואילו גבי לאה כת׳ ותצא לאה לקראתו ותאמר אלי תבו׳ כי שכר שכרתיך בדודאי בני);

וכתיב: יִשָּׂשכָר חֲמֹור גָּרֶם(בראשית מט, יד), וכתיב: מִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים(דברי הימים א יב, לג)!

מיוחס לרש״י יששכר חמור גרם — חמור גרם ליששכר שנולד אותו חמור שהיה יעקב רוכב שפנה לאהל לאה.

ההיא — דמרציא ארצויי:

מיוחס לרש״י דמרציא ארצויי — אינה תובעת בפה אלא דמרציא קמיה מראה לו מתוך דבריה כגון לאה דמההיא נפקי בני מעליא.

חילופי נוסח והשלמות

נדרים פרק ב, כ ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§28§§

מי מנה עפר יעקב

נדה פרק ג (המפלת), לא ע״א

וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ(בראשית ל, טז)

§§cover-end§§

״דרש רבי אבהו״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י וטיקן 110–111: ״דרש רבא״; בכ״י וטיקן 113 ובדפוס ונציה: ״רבי אבהו״. לפניה דרשות על יצירת הולד (״ארחי ורבעי זרית״, ״ותזרני חיל״), אחריה: ״אמר רבי יצחק אמר רבי אמי: אשה מזרעת תחילה יולדת זכר״.

דרש רבי אבהו:

מאי דכתיב: מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת רֹובַע יִשְׂרָאֵל(במדבר כג, י)?

מלמד שהקדוש ברוך הוא יושב וסופר את רביעיותיהם של ישראל, מתי תבא טיפה שהצדיק נוצר הימנה.

רש״י רביעיותיהם — עונת תשמישן.

ועל דבר זה נסמית עינו של בלעם הרשע.

אמר: מי שהוא טהור וקדוש ומשרתיו טהורים וקדושים, יציץ בדבר זה?

מיד נסמית עינו, דכתיב: נְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻום הָעָיִן(במדבר כד, ג).

והיינו דאמר רבי יוחנן: מאי דכתיב: וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא(בראשית ל, טז)?

מלמד שהקדוש ברוך הוא סייע באותו מעשה, שנאמר: יִשָּׂשכָר חֲמֹור גָּרֶם(בראשית מט, יד) — חמור גרם לו ליששכר.

רש״י הוא — קודשא בריך הוא סייעה שנטה חמורו של יעקב לאהל לאה ואותו הלילה של האחרות היה.

חילופי נוסח והשלמות

נדה פרק ג, לא ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§29§§

אשה פרושה

סוטה פרק ג, הלכה ד

וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ(בראשית ל, טז)

§§cover-end§§

על המשנה ״הוא היה אומר: חסיד שוטה, ורשע ערום, ואשה פרושה, ומכות פרושין — הרי אלו מכלי עולם״ (משנה סוטה ג, ד; בכתב יד ליידן הלכה ד).

אשה פרושה(משנה סוטה ג, ד) — זו שהיא יושבת ומלעבת בדברי תורה.

וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא(בראשית ל, טז).

וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא.

אמר רבי אבהו: כביכול היה במחשבה.

הוא לבדו היה יודע שלא עלת על דעתה אלא בשביל להעמיד שבטים.

חילופי נוסח והשלמות

סוטה פרק ג, הלכה ד. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
§§30§§

תירגם יוסי מעוני בכנישתא בטיבריה

סנהדרין פרק ב, הלכה ו

וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ(בראשית ל, טז)

§§cover-end§§

בהלכה ״מלך… אין רואין אותו ערום״ (משנה סנהדרין ב, ה; בכתב יד ליידן הלכה ו), אחר מעשי רבי יודן נשייא.

״כ״ד מתנתא״ — כן בכ״י ליידן (״כ׳ד׳״) ובדפוס ונציה (״כ״ד״), בלי פתיחה: עשרים וארבע מתנות כהונה.

״איפשר כל מאן דנא שאיל הוא מגיב לי״ — בדפוס ונציה ״שאיל ליה הוא מגיב לי״.

תירגם יוסי מעוני בכנישתא בטיבריה:

שִׁמְעוּ זֹאת הַכֹּהֲנִים(הושע ה, א) — למה לית אתון לעין באורייתא? לא יהבית לכון כ״ד מתנתא!?

אמר ליה: לא יהבין לן כלום.

וְהַקְשִׁיבוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל — למה לית אתון יהבין כ״ד מתנתא דפקידית יתכון בסיני?

אמר ליה: מלכא נסיב כולא.

וּבֵית הַמֶּלֶךְ הַאֲזִינוּ כִּי לָכֶם הַמִּשְׁפָּט — לכם אמרתי: וזה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים(דברים יח, ג), עתיד אני לישב עמהן בדין ולפסקן ולאבדן מן העולם.

שמע רבי יודן נשייא וכעס, דחל וערק.

סלקון רבי יוחנן וריש לקיש לפייס ליה.

אמרו ליה: רבי, גברא רבא הוא!

אמר ליה: איפשר כל מאן דנא שאיל הוא מגיב לי?

אמרו ליה: אין.

אמר ליה: מהו דין דכתיב: כִּי זָנְתָה אִמָּם(הושע ב, ז)? וכי שרה אמינו זונה הייתה!?

אמר ליה: כבת כן אמה, כאמה בתה.

כדור כן הנשיא, כנשיא כן הדור.

כמזבח כהניו.

כהנא אמר כן: כגנתה כן גננה.

אמר ליה: לא טב דקליל לי דלא באפוי חד זמן, אלא באפיי תלתא זימנין.

אמר ליה: מהו דין דכתיב: הִנֵּה כׇּל הַמֹּושֵׁל עָלַיִךְ יִמְשֹׁול לֵאמֹר כְּאִמָּה בִּתָּהּ(יחזקאל טז, מד)? וכי אימינו לאה זונה היית, דכתיב: וַתֵּצֵא דִינָה(בראשית לד, א)?

אמר ליה: לפום דכתיב: וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ(בראשית ל, טז) — פשטין יציאה מיציאה.

חילופי נוסח והשלמות

סנהדרין פרק ב, הלכה ו. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
§§31§§

ואחר ילדה בת

ברכות פרק ט (הרואה מקום שנעשו בו), ס ע״א

וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה(בראשית ל, כא)

§§cover-end§§

״מתיב רב יוסף״ — בכ״י מינכן 95: ״מתיב ר׳ אבא״; בכ״י אוקספורד 366 ובכ״י פריז 671 אין קושיא: ״וכי האי גונא לא מהני רחמי? וקאמר רבא (בכ״י פריז 671: והא אמר רבבא): מאי דכתיב ואחר ילדה בת״.

״אמר רב: לאחר שדנה לאה״ — בכ״י אוקספורד 366: ״אמר רבה״; בכ״י פריז 671: ״אמר רבא״; בכ״י מינכן 95 בלי שם אומר.

״והאמר רבי יצחק בריה דרב אמי״ — כן בדפוס ונציה; בכ״י אוקספורד 366 ובכ״י פריז 671: ״והא אמר רבי יצחק אמר רבי אמי״; בכ״י מינכן 95: ״דבי ר׳ אמי״. ובבלי נדה פרק ג, לא ע״א: ״אמר רבי יצחק אמר רבי אמי״.

היתה אשתו מעוברת ואמר: ״יהי רצון שתלד״ כו׳ הרי זו תפלת שוא(משנה ברכות ט, ג):

ולא מהני רחמי?

מתיב רב יוסף:

וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה(בראשית ל, כא): מאי ״ואחר״?

אמר רב: לאחר שדנה לאה דין בעצמה ואמרה: שנים עשר שבטים עתידין לצאת מיעקב, ששה יצאו ממני וארבעה מן השפחות, הרי עשרה; אם זה זכר, לא תהא אחותי רחל כאחת השפחות.

מיד נהפכה לבת (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366, כ״י פריז 671: נהפך זכר לנקבה), שנאמר: וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה.

אין מזכירין מעשה נסים.

ואיבעית אימא: מעשה דלאה בתוך ארבעים יום הוה.

כדתניא:

שלשה ימים הראשונים — יבקש אדם רחמים שלא יסריח;

רש״י שלא יסריח — הזרע אלא יקלוט ויהיה ולד ולאחר שלשה ימים אם לא קלט כבר הסריח ואין תפלה מועלת.

משלשה ועד ארבעים — יבקש רחמים שיהא זכר;

מארבעים יום ועד שלשה חדשים — יבקש רחמים שלא יהא סנדל;

רש״י שלא יהא סנדל — שלא תתעבר אשתו ולד אחר ויהיה פוחת צורתו של ראשון ודומה לדג של ים ששמו סנדל הכי אמרינן במס׳ נדה (דף כה:) סנדל דומה לסנדל של ים ומתחלתו ולד היה אלא שנרצף משל לאדם שסטר את חבירו והחזיר צורתו לאחוריו.

משלשה חדשים ועד ששה — יבקש רחמים שלא יהא נפל;

מששה ועד תשעה — יבקש רחמים שיצא בשלום.

ומי מהני רחמי?

רש״י ומי מהני — תפלה לזכר אפילו בתוך ארבעים יום והלא הדבר תלוי בהזרעה תחלה. הכי גרסינן: משכחת לה דמהניא כגון שהזריעו שניהם בבת אחת.

והאמר רבי יצחק בריה דרב אמי: איש מזריע תחלה — יולדת נקבה, אשה מזרעת תחלה — יולדת זכר, שנאמר: אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר(ויקרא יב, ב)!

הכא במאי עסקינן — כגון שהזריעו שניהם בבת אחת:

חילופי נוסח והשלמות

ברכות פרק ט, ס ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§32§§

היתה אשתו מעוברת — ביושבת על המשבר

ברכות פרק ט, הלכה ג

וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה(בראשית ל, כא)

§§cover-end§§

על המשנה ״היתה אשתו מעוברת ואמר: יהי רצון שתלד אשתי זכר — הרי זו תפילת שוא״ (משנה ברכות ט, ג; בדפוס ונציה כאן ״הלכה״ חדשה).

״רבי בשם דבית ינאי״ — כן בכ״י ליידן ובדפוס ונציה (״ר׳״). בכ״י וטיקן: ״ר׳ יודה בר פזי״.

״עוד אחד יהיה ממני״ — בדפוס ונציה ״עוד אחר״, כבסוף הדברים.

דבית ינאי אמר: ביושבת על המשבר.

הא קודם כן — יצלי.

על שם: הִנֵּה כַחֹומֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר(ירמיה יח, ו).

רבי בשם דבית ינאי: עיקר עיבורה של דינה זכר היה.

מאחר שנתפללה רחל, נעשית נקיבה.

הדא היא: וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה(בראשית ל, כא) — מאחר שנתפללה רחל נעשית נקיבה.

ואמר רבי יהודה בן פזי בשם דבית רבי יניי: אמינו רחל מנביאות הראשונות היתה, אמרה: עוד אחד יהיה ממני.

הדא הוא דכתיב:

יֹוסֵף יְיָ לִי בֵּן אַחֵר(בראשית ל, כד) — בנים אחרים לא אמרה, אלא עוד אחר יהיה ממני.

חילופי נוסח והשלמות

ברכות פרק ט, הלכה ג. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
§§33§§

הרואה פיל קוף וקפוף

ברכות פרק ט (הרואה מקום שנעשו בו), נח ע״ב

וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל(בראשית ל, כב)

§§cover-end§§

תנו רבנן:

הרואה פיל, קוף וקפוף — אומר: ״ברוך משנה את הבריות״.

רש״י קפוף — עוף שקורין וולטו״ר ויש לו לסתות ולחיים כאדם.

ראה בריות טובות ואילנות טובות — אומר: ״ברוך שככה לו בעולמו״:

חילופי נוסח והשלמות

ברכות פרק ט, נח ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§34§§

מעבירין מעל השלחן עצמות וקליפין

שבת פרק כא (נוטל אדם), קמג ע״א

וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל(בראשית ל, כב)

§§cover-end§§

משנה שבת כא, ג

בית שמאי אומרים:

מעבירין מעל השלחן עצמות וקליפין.

רש״י מתני׳ מעבירין — בידים מעל השלחן.

רש״י מעבירין מעל השלחן — סתמא היא.

רש״י עצמות — קשין שאינן ראויין לכלב.

רש״י וקליפין — של אגוזים דלית להו לב״ש מוקצה.

ובית הלל אומרים:

מסלק את הטבלא כולה ומנערה.

רש״י וב״ה אומרים מסלק את הטבלא — שיש תורת כלי עליה אבל לא יטלטל הקליפין בידים כרבי יהודה.

מעבירין מלפני השלחן פירורין פחות מכזית, ושער של אפונין ושער עדשים, מפני שהוא מאכל בהמה.

רש״י פירורין פחות מכזית — וכל שכן כזית כדמפרש טעמא שהם מאכל בהמה.

רש״י ושער של אפונין — שרביטין של קטנית שהקטנית גדל בהם.

רש״י אפונין — ייש״ש.

ספוג, אם יש לו עור בית אחיזה — מקנחין בו, ואם לאו — אין מקנחין בו.

רש״י עור בית אחיזה — [בית אחיזה] של עור שיאחזנו בו.

רש״י אין מקנחין בו — שכשאוחזו נסחט בין אצבעותיו.

(וחכמים אומרים:) בין כך ובין כך ניטל בשבת, ואינו מקבל טומאה.

רש״י ניטל בשבת — כשהוא נגוב.

רש״י ואינו מקבל טומאה — דאינו לא כלי עץ ולא בגד ולא שק ולא מתכת.

רש״י מקנחין בו — טבלא.

המשנה לעיל: משנה שבת כא, ג

אמר רב נחמן:

אנו אין לנו אלא בית שמאי כרבי יהודה ובית הלל כרבי שמעון:

רש״י גמ׳ אנו אין לנו — אין אנו סומכין על משנתינו כמות שהיא שנויה אלא מוחלפת שיטתה וב״ש כרבי יהודה כו׳.

מעבירין מלפני השלחן פירורין(משנה שבת כא, ג)

מסייע ליה לרבי יוחנן, דאמר רבי יוחנן: פירורין שאין בהן כזית — אסור לאבדן ביד:

רש״י אסור לאבדן ביד — מדקתני מעבירין בידים ולא זריק להו.

שער של אפונין(משנה שבת כא, ג)

מני? רבי שמעון היא, דלית ליה מוקצה.

רש״י דלית ליה מוקצה — דאי ר׳ יהודה מאתמול לאו לבהמה קיימי שהרי האוכל היה עמהן והיום לוקח מהם.

אימא סיפא: ספוג, אם יש לו בית אחיזה — מקנחין בו, ואם לאו — אין מקנחין בו; אתאן לרבי יהודה, דאמר: דבר שאין מתכוין אסור!

רש״י שאין מתכוין — שאין מתכוין לסחוט.

בהא אפילו רבי שמעון מודה, דאביי ורבא דאמרי תרוייהו: מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות.

חילופי נוסח והשלמות

שבת פרק כא, קמג ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§35§§

בתשרי נברא העולם, בניסן נברא העולם

ראש השנה פרק א (ארבעה ראשי שנים), י ע״ב – יא ע״ב

וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל(בראשית ל, כב)

§§cover-end§§

״בפסח נולד יצחק״ בדברי רבי יהושע (יא ע״א) — בדפוס ונציה: ״בניסן נולד יצחק״.

״אמר רבי אלעזר: אתיא פקידה פקידה״ — אינו בכ״י מינכן 95. ״דאמר רב יהודה״ (יא ע״א) — בכ״י מינכן 95: ״דאמר רב יהודה אמר רב״.

״כל מעשה בראשית (לקומתן) נבראו״ — בדפוס וילנא ״(לקומתן)״ בסוגריים; בכ״י מינכן 95 ״בקומתם נבראו״, ובדפוס ונציה ״לקומתן נבראו״.

״(ואידך נמי הכתיב)״ — בדפוס וילנא בסוגריים; בדפוס ונציה ״ואידך נמי הכתיב״, ובכ״י מינכן 95 ״ר׳ יהושע נמי הכתיב״.

״תקעו בחדש שופר (בכסא)״ — בדפוס וילנא ״(בכסא)״ בסוגריים, ובפסוק ״בכסה״; בכ״י מינכן 95 ובדפוס ונציה ״בכסא״ בלי סוגריים.

״בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים״ (יא ע״ב) — בכ״י מינכן 95: ״…במצרים מנלן? אתיא סבילה סבילה״.

תניא:

רבי אליעזר אומר:

רש״י תניא ר׳ אליעזר אומ׳ כו׳ — מקרא יליף לה לקמן (דף יא.).

בתשרי נברא העולם,

בתשרי נולדו אבות,

בתשרי מתו אבות,

בפסח נולד יצחק,

בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה,

בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין,

בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים,

בניסן נגאלו,

בתשרי עתידין ליגאל.

רבי יהושע אומר:

בניסן נברא העולם,

בניסן נולדו אבות,

רש״י נולדו אבות — אברהם ויעקב.

בניסן מתו אבות,

בפסח נולד יצחק,

בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה,

רש״י נפקדה שרה — בא זכרונם לטובה ונגזר עליהן הריון.

בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין,

בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים,

רש״י בטלה עבודה מאבותינו — ששה חדשים לפני גאולתם פסק השעבוד.

בניסן נגאלו,

בניסן עתידין ליגאל.

בתשרי נברא העולם

תניא, רבי אליעזר אומר:

מנין שבתשרי נברא העולם?

שנאמר: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי(בראשית א, יא) —

רש״י תדשא הארץ — תתכסה ותתלבש בדשאין.

רש״י עץ פרי — שנגמר פריו.

איזהו חדש שהארץ מוציאה דשאים ואילן מלא פירות? הוי אומר זה תשרי;

ואותו הפרק זמן רביעה היתה, וירדו גשמים וצימחו,

רש״י ואותו הפרק זמן רביעה הוה — כלומר וראיה לדבר שבתשרי נברא העולם שהרי לגשמים היו צריכין ותשרי זמן רביעה היא.

שנאמר: וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ(בראשית ב, ו).

רבי יהושע אומר:

מנין שבניסן נברא העולם?

שנאמר: וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע וְעֵץ עושה פרי(בראשית א, יב) —

רש״י ותוצא הארץ — ולא כתיב ותדשא הארץ.

רש״י ועץ עושה פרי — ולא עץ פרי גמור.

איזהו חדש שהארץ מליאה דשאים ואילן מוציא פירות? הוי אומר זה ניסן;

ואותו הפרק זמן בהמה וחיה ועוף שמזדווגין זה אצל זה,

רש״י ואותו הפרק זמן — הוא לבהמה וחיה להיזקק זה לזה ולכך היו צריכין וראיה היא שבניסן נברא העולם.

שנאמר: לָבְשׁוּ כָרִים הַצֹּאן וגו׳(תהלים סה, יד).

רש״י לבשו כרים — בזמן שיתרועעו שבלים בניסן אלמא ניסן זמן זיווג בהמה הוא.

ואידך נמי, הא כתיב עֵץ עֹושֶׂה פְּרִי!

ההוא לברכה לדורות הוא דכתיב.

רש״י ברכה לדורות — עושה פרי לדורות ומיהו השתא עץ פרי הוו.

ואידך נמי, הא כתיב עֵץ פְּרִי!

ההוא כדרבי יהושע בן לוי,

דאמר רבי יהושע בן לוי:

כל מעשה בראשית (לקומתן) נבראו, לדעתן נבראו, לצביונן נבראו,

רש״י בקומתן נבראו — והיינו עץ פרי ראוי היה לטעון פרי מיד.

שנאמר: וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכׇל צְבָאָם(בראשית ב, א) —

אל תקרי ״צבאם״ אלא ״צביונם״.

רש״י לדעתם — שאלם אם חפצין להבראות ואמרו הן.

רש״י בצביונם — בטעם אחד ואחד ובדפוס כל אחד.

בתשרי נולדו אבות

רבי אליעזר אומר:

מנין שבתשרי נולדו אבות?

שנאמר: וַיִּקָּהֲלוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כׇּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּיֶרַח הָאֵיתָנִים בֶּחָג(מלכים א ח, ב) —

ירח שנולדו בו איתני עולם.

מאי משמע דהאי ״איתן״ לישנא דתקיפי הוא?

כדכתיב: אֵיתָן מוֹשָׁבֶךָ(במדבר כד, כא),

ואומר: שִׁמְעוּ הָרִים אֶת רִיב יְיָ וְהָאֵיתָנִים מוֹסְדֵי אָרֶץ(מיכה ו, ב),

רש״י ואומר שמעו הרים את ריב ה׳ והאיתנים — אלמא הם איתנים הם הרים ואשכחן דנקראו אבות הרים שנאמר מדלג על ההרים ודילג את הקץ בשביל ההרים.

ואומר: קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת(שיר השירים ב, ח) —

מדלג על ההרים — בזכות אבות, מקפץ על הגבעות — בזכות אמהות.

רבי יהושע אומר:

מנין שבניסן נולדו אבות?

שנאמר: וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית בְּחֹדֶשׁ זיו(מלכים א ו, א) —

רש״י בחדש זיו — אייר הוא.

בירח שנולדו בו זיותני עולם.

רש״י שנולדו בו זיותני עולם — כשנתחדש אייר נולדו כבר בניסן אי נמי זימנין דניסן דתקופה נמשך בתוך אייר של לבנה.

(ואידך נמי הכתיב) בְּיֶרַח הָאֵיתָנִים!

התם — דתקיפי במצות.

רש״י דתקיף במצות — שופר יוה״כ וסוכה לולב וערבה וניסוך המים (וערבה).

ואידך נמי, הכתיב בְּחֹדֶשׁ זיו!

ההוא — דאית ביה זיוא לאילני.

דאמר רב יהודה:

האי מאן דנפק ביומי ניסן וחזי אילני דמלבלבי, אומר: ״ברוך שלא חיסר מעולמו כלום, וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהן בני אדם״.

רש״י להתנאות — להנות.

מאן דאמר בניסן נולדו — בניסן מתו;

מאן דאמר בתשרי נולדו — בתשרי מתו,

שנאמר: וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם(דברים לא, ב) —

שאין תלמוד לומר ״היום״, ומה תלמוד לומר ״היום״?

היום מלאו ימי ושנותי;

ללמדך שהקדוש ברוך הוא יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום מחדש לחדש,

שנאמר: אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא(שמות כג, כו).

בפסח נולד יצחק

בפסח נולד יצחק — מנלן?

כדכתיב: לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ(בראשית יח, יד).

רש״י למועד אשוב אליך — לי״ט הבא ראשון ולשרה בן וכל מה שאתה יכול להרחיק יום הבשורה מיום הלידה הרחיקם כדי למצוא ימי עיבור הוולד בין שניהם ואין אתה יכול להרחיקו אלא ממועד למועד כשתאמר שנתבשר במועד זה ושתלד למועד הבא.

אימת קאי?

אילימא בפסח, וקאמר ליה בעצרת — בחמשין יומין מי קא ילדה?

אלא דקאי בעצרת, וקאמר ליה בתשרי — אכתי בחמשה ירחי מי קא ילדה?

אלא דקאי בחג, וקאמר לה בניסן.

אכתי בשיתא ירחי מי קא ילדה?

תנא:

אותה שנה מעוברת היתה.

סוף סוף, כי מדלי מר יומי טומאה — בצרי להו!

רש״י כי מדלי מר ימי טומאה — טומאת נדה דקיי״ל (ב״מ דף פז.) שרה אמנו אותו היום פרסה נדה לפיכך ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אבל לא העוגות שלשתה היא בטומאה.

אמר מר זוטרא:

אפילו למאן דאמר יולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעין, יולדת לשבעה יולדת למקוטעין,

רש״י אפילו למ״ד — במסכת נדה (דף לח.) אינה יולדת למקוטעין אלא לחדשים שלימים של שלשים יום.

שנאמר: וַיְהִי לִתְקֻופוֹת הַיָּמִים(שמואל א א, כ) —

מיעוט תקופות שתים, ומיעוט ימים שנים.

בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה

בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה — מנלן?

אמר רבי אלעזר:

אתיא ״פקידה״ ״פקידה״, אתיא ״זכירה״ ״זכירה״.

כתיב ברחל: וַיִּזְכֹּור אֱלֹהִים אֶת רָחֵל(בראשית ל, כב),

וכתיב בחנה: וַיִּזְכְּרֶהָ יְיָ(שמואל א א, יט);

ואתיא ״זכירה״ ״זכירה״ מראש השנה,

דכתיב: שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה(ויקרא כג, כד).

״פקידה״ ״פקידה״ —

כתיב בחנה: כִּי פָקַד יְיָ אֶת חַנָּה(שמואל א ב, כא),

וכתיב בשרה: וַיְיָ פָּקַד אֶת שָׂרָה(בראשית כא, א).

בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין

בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין — מנלן?

דכתיב: תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר(תהלים פא, ד) (בכסא) לְיוֹם חַגֵּנוּ כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא וגו׳(תהלים פא, ה),

עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ וגו׳(תהלים פא, ו).

רש״י עדות ביהוסף שמו — בתריה דההוא קרא כתיב דכי חק לישראל.

בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים —

כתיב הכא: וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹות מִצְרַיִם(שמות ו, ו),

וכתיב התם: הֲסִירוֹתִי מִסֵּבֶל שִׁכְמוֹ(תהלים פא, ז).

רש״י הסירותי מסבל שכמו — ביוסף כתיב בתר עדות ביהוסף.

בניסן נגאלו — כדאיתא.

בתשרי עתידין ליגאל — אתיא ״שופר״ ״שופר״:

כתיב הכא: תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר,

וכתיב התם: בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל(ישעיה כז, יג).

רבי יהושע אומר:

בניסן נגאלו, בניסן עתידין ליגאל — מנלן?

אמר קרא: לֵיל שִׁמֻּורִים(שמות יב, מב) — ליל המשומר ובא מששת ימי בראשית.

רש״י המשומר ובא — לגאולה.

ואידך: לילה המשומר ובא מן המזיקין.

חילופי נוסח והשלמות

ראש השנה פרק א, י ע״ב – יא ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§36§§

שלש מפתחות בידו של הקדוש ברוך הוא

תענית פרק א (מאימתי מזכירין), ב ע״א–ע״ב

וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל(בראשית ל, כב)

§§cover-end§§

לפני דברי רבי יוחנן: ״ומנא לן דבתפלה?״ — סוף הסוגיא על ״מזכירין גבורות גשמים״ (משנה תענית א, א); אחריהם: ״רבי אליעזר אומר: מיום טוב הראשון של חג״ — המשנה.

״מפתח של גשמים ומפתח של חיה״ — בכ״י אוקספורד 366 ובכ״י וטיקן 134 מפתח של חיה ראשון: ״של חיה ושל גשמים ושל תחיית המתים״, וראיותיהם בסדר זה.

אמר רבי יוחנן:

שלש מפתחות בידו של הקדוש ברוך הוא שלא נמסרו ביד שליח, ואלו הן: מפתח של גשמים, ומפתח של חיה, ומפתח של תחיית המתים.

מיוחס לרש״י ואמר רבי יוחנן שלש מפתחות — היינו שלא נמסרו לשליח אחד ביחד.

מפתח של גשמים — דכתיב: יִפְתַּח יְיָ לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם לָתֵת מְטַר אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ(דברים כח, יב).

מיוחס לרש״י יפתח ה׳ — ולא שליח.

מפתח של חיה מנין? דכתיב: וַיִּזְכֹּור אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ(בראשית ל, כב).

מפתח של תחיית המתים מנין? דכתיב: וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְיָ בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם(יחזקאל לז, יג).

מיוחס לרש״י כי אני ה׳ — ולא שליח.

במערבא אמרי: אף מפתח של פרנסה, דכתיב: פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וגו׳(תהלים קמה, טז).

מיוחס לרש״י פותח את ידך — ולא שליח.

ורבי יוחנן מאי טעמא לא קא חשיב להא?

אמר לך: גשמים היינו פרנסה:

מיוחס לרש״י גשמים נמי היינו פרנסה — וכבר חשבנא ליה.

חילופי נוסח והשלמות

תענית פרק א, ב ע״א–ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§37§§

לא תחנם — לא תתן להם חן

עבודה זרה פרק א (לפני אידיהן), כ ע״א–ע״ב

וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל(בראשית ל, כב)

§§cover-end§§

״גויה״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עובדת כוכבים״.

״גויה״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עובדת כוכבים״.

דבר אחר: לֹא תְחׇנֵּם(דברים ז, ב) — לא תתן להם חן:

מסייע ליה לרב, דאמר רב: אסור לאדם שיאמר ״כמה נאה גויה זו״.

מיתיבי:

מעשה ברבן שמעון בן גמליאל שהיה על גבי מעלה בהר הבית, וראה גויה אחת נאה ביותר, אמר: מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְיָ(תהלים קד, כד).

ואף רבי עקיבא ראה אשת טורנוסרופוס הרשע — רק, שחק ובכה.

רק — שהיתה באה מטיפה סרוחה;

שחק — דעתידה דמגיירא ונסיב לה;

בכה — דהאי שופרא בלי עפרא.

ורב — אודויי הוא דקא מודה, דאמר מר: הרואה בריות טובות אומר ״ברוך שככה ברא בעולמו״.

ולאסתכולי מי שרי?

מיתיבי:

וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע(דברים כג, י) — שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה, באשת איש ואפילו מכוערת,

ולא בבגדי צבע [של] אשה,

רש״י ולא בבגדי צבע [של] אשה — שזוכר את האשה כמו שהיא מלובשת בהן שמייפין אותה ומהרהר אחריה.

ולא בחמור ולא בחמורה, ולא בחזיר ולא בחזירה,

ולא בעופות בזמן שנזקקין זה לזה,

ואפילו מלא עינים כמלאך המות.

אמרו עליו על מלאך המות שכולו מלא עינים:

בשעת פטירתו של חולה עומד מעל מראשותיו וחרבו שלופה בידו וטיפה של מרה תלויה בו;

כיון שחולה רואה אותו — מזדעזע ופותח פיו, וזורקה לתוך פיו.

ממנה מת, ממנה מסריח, ממנה פניו מוריקות.

קרן זוית הואי:

רש״י קרן זוית הואי — כשפונה לימין או לשמאל ליכנס ממבוי למבוי ופוגעין זה את זה בקרן זוית דאינו רואה אותה מרחוק באה כנגדו שיעצם עיניו.

חילופי נוסח והשלמות

עבודה זרה פרק א, כ ע״א–ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אגויהעובדת כוכבים
אגויהעובדת כוכבים

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§38§§

שני צירים ושני דלתות

בכורות פרק ז (מומין אלו), מה ע״א

וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל(בראשית ל, כב)

§§cover-end§§

הסוגיא ממעשה תלמידי רבי ישמעאל ועד ״לא באיש ולא באשה״; לפניה: ״רוב בנינו ורוב מנינו… קכ״ה״, אחריה המשנה ״יתר בידיו וברגליו״.

״דזוטר״ — כן בחלק מכ״י ובפירוש המיוחס לר׳ גרשום; בדפוס וילנא: ״דזוטרא״.

״תניא, רבי אלעזר אומר״ — בכ״י וטיקן 118–119 ובכ״י וטיקן 120–121: ״ר׳ אליעזר״; בדפוס ונציה: ״ר״א״; בכ״י מינכן 95: ״ר׳ שמעון״.

״אמר רב: וכולן אין מטמאין באהל״ — בכ״י מינכן 95, בכ״י וטיקן 118–119, בכ״י וטיקן 120–121 ובדפוס ונציה: ״אמר רבא״ (ו״אמר ליה אביי״ משיב לו).

אמר רב יהודה אמר שמואל:

מעשה בתלמידיו של רבי ישמעאל ששלקו זונה אחת שנתחייבה שריפה למלך, בדקו ומצאו בה מאתים וחמשים ושנים (כ״י מינכן 95, כ״י וטיקן 120–121: בדקו ומצאו בה מאתים וחמשים ושנים; באו ושאלו את ר׳ ישמעאל: כמה אברים יש באדם? אמר להם: מאתים וארבעים ושמונה; והלא בדקנו ומצינו מאתים וחמשים ושנים).

אמר להם: שמא באשה בדקתם?

שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות.

רש״י צירין — קרדונ״ש.

תניא:

רבי אלעזר אומר:

כשם שצירים לבית כך צירים לאשה, שנאמר: וַתִּכְרַע וַתֵּלֶד כִּי נֶהֶפְכוּ עָלֶיהָ צִירֶיהָ(שמואל א ד, יט).

רבי יהושע אומר:

כשם שדלתות לבית כך דלתות לאשה, שנאמר: כִּי לֹא סָגַר דַּלְתֵי בִטְנִי(איוב ג, י).

רבי עקיבא אומר:

כשם שמפתח לבית כך מפתח לאשה, שנאמר: וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ(בראשית ל, כב).

לרבי עקיבא קשיא דתלמידי רבי ישמעאל!

רש״י לר״ע — מפתח הוו להו רנ״ג וקשיא לתלמידי ר׳ ישמעאל דלא מצאו אלא רנ״ב.

דלמא איידי דזוטר אתמוחי מתמח.

רש״י איידי דזוטרא — המפתח איתמוחי איתמח מחמת שליקה.

אמר רב:

וכולן אין מטמאין באהל, שנאמר: זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל(במדבר יט, יד) — דבר השוה לכל אדם.

רש״י וכולן — כל היתירין הללו שבאשה אין מטמאין באהל האבר בפני עצמו שיש עליו בשר קצת.

אמר ליה אביי:

ובאיש ליכא?

והכתיב: צִירִים אֲחָזוּנִי כְּצִירֵי יוֹלֵדָה(ישעיה כא, ג) — צירי בשר!

והכתיב: אֲדֹנִי בַּמַּרְאָה נֶהֶפְכוּ צִירַי(דניאל י, טז) — הכא נמי צירי בשר.

הכי נמי מסתברא, דאי לא תימא הכי, מאתים וארבעים ושמנה היכי משכחת לה? לא באיש ולא באשה:

רש״י צירי בשר — תירוצא הוא. לא חשיב אבר בלא עצם.

חילופי נוסח והשלמות

בכורות פרק ז, מה ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אדזוטרדזוטרא

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§39§§

הרואה אילנות נאים ובני אדם נאים

ברכות פרק ט, הלכה א

וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל(בראשית ל, כב)

§§cover-end§§

״אלא דרך עקמומית״ — כן בכ״י וטיקן. בכ״י ליידן: ״עקמומיתה״.

הרואה אילנות נאים ובני אדם נאים אומר: ברוך שכן ברא בריות נאות בעולמו.

מעשה ברבן גמליאל שראה גויה אשה נאה ובירך עליה.

לא כן אמר רבי זעירא בשם רבי יוסי בר חנינא, רבי בא רבי חייא בשם רבי יוחנן:

לֹא תְחׇונֵּם(דברים ז, ב) — לא תתן עליהן חן?

מה אמר אבסקנטא לא אמר אלא: שכך ברא בריות נאות בעולמו.

שכן אפילו ראה גמל נאה, סוס נאה, חמור נאה, אומר: ברוך שברא בריות נאות בעולמו.

זו דרכו של רבן גמליאל להסתכל בנשים!?

אלא דרך עקמומית היתה, כגון ההן פופסדס, והביט בה שלא בטובתו.

חילופי נוסח והשלמות

ברכות פרק ט, הלכה א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
§§40§§

נאמרה עצירה בגשמים ונאמרה עצירה באשה

תענית פרק א (מאימתי מזכירין), ח ע״א–ע״ב

וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי(בראשית ל, כג)

§§cover-end§§

״מאי דכתיב ועצר את השמים? בשעה שהשמים נעצרין מלהוריד (טל ומטר)״ — בכ״י מינכן 95, בכ״י אוקספורד 366 ובכ״י וטיקן 134: ״בשעה שהשמים מתקשרין בעבים ואין הגשמים יורדין״; ״(טל ומטר)״ בסוגריים בדפוס וילנא, ובדפוס ונציה בלי סוגריים.

״בגשמים״ — בכ״י אוקספורד 366 ובכ״י וטיקן 134: ״ברקיע״; בכ״י מינכן 95 ״פקידה בקרקע״, ״לידה בקרקע״. בכ״י מינכן 95, בכ״י אוקספורד 366 ובכ״י וטיקן 134 נמנו שלשתן תחילה (״נאמרה עצירה… לידה… פקידה…״) ואחר כך ראיותיהן.

אמר ריש לקיש:

מאי דכתיב וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם(דברים יא, יז)?

בשעה שהשמים נעצרין מלהוריד (טל ומטר), דומה לאשה שמחבלת ואינה יולדת.

והיינו דאמר ריש לקיש משום בר קפרא:

נאמרה עצירה בגשמים, ונאמרה עצירה באשה;

מיוחס לרש״י שחובלת — כמו חבלי יולדה אף השמים עושין כן וקשה לעולם ועל חטא הוא.

נאמרה עצירה באשה,

מיוחס לרש״י נאמרה עצירה באשה כו׳ — כלומר על כולן מבקשים רחמים.

שנאמר: כִּי עָצֹר עָצַר יְיָ בְּעַד כׇּל רֶחֶם(בראשית כ, יח);

ונאמרה עצירה בגשמים,

דכתיב: וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם.

נאמר לידה באשה, ונאמר לידה בגשמים;

נאמר לידה באשה,

דכתיב: וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן(בראשית ל, כג);

ונאמר לידה בגשמים,

דכתיב: וְהוֹלִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ(ישעיה נה, י).

נאמר פקידה באשה, ונאמר פקידה בגשמים;

נאמר פקידה באשה,

דכתיב: וַיְיָ פָּקַד אֶת שָׂרָה(בראשית כא, א);

ונאמר פקידה בגשמים,

דכתיב: פָּקַדְתָּ הָאָרֶץ וַתְּשֹׁקְקֶהָ רַבַּת תַּעְשְׁרֶנָּה פֶּלֶג אֱלֹהִים מָלֵא מָיִם(תהלים סה, י).

מיוחס לרש״י פלג — בריכה.

מאי פֶּלֶג אֱלֹהִים מָלֵא מָיִם?

תנא:

כמין קובה יש ברקיע, שממנה גשמים יוצאין (כ״י מינכן 95, כ״י וטיקן 134: יורדין).

מיוחס לרש״י כמין קובה — אהל מלא מים.

חילופי נוסח והשלמות

תענית פרק א, ח ע״א–ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)

ל, כד וַתִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף יְיָ לִי בֵּן אַחֵר

ראה היתה אשתו מעוברת — ביושבת על המשבר

§§41§§

ובית יוסף להבה

בבא בתרא פרק ח (יש נוחלין), קכג ע״ב

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף(בראשית ל, כה)

§§cover-end§§

״בעא מיניה רבי חלבו מרבי שמואל בר נחמני״ — בכ״י מינכן 95, בכ״י פריז 1337 ובכ״י וטיקן 115 ב: ״בעא מיניה רבי שמואל בר נחמני מרבי יונתן״; בדפוס ונציה: ״בעא מיניה רבי שמואל בר נחמני״. לפני הסוגיא קושיית אבא חליפא קרויא (״זו יוכבד״), אחריה: ״תנו רבנן: הבכור נוטל פי שנים״.

״דכתיב: ובני מנשה חפר וישעי״ — כן בכל העדים, ואינו לשון מקרא אחד: ״ובני חצי שבט מנשה… ואלה ראשי בית אבותם ועפר וישעי״ (דברי הימים א ה, כג–כד).

״אמר רבה בר שילא״ — בכ״י מינכן 95: ״רבה בר רב שילא״; בכ״י וטיקן 115 ב: ״רבה בר רב שילה״.

בעא מיניה רבי חלבו מרבי שמואל בר נחמני: כתיב: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף וגו׳(בראשית ל, כה) — מאי שנא כי אתיליד יוסף?

אמר ליה: ראה יעקב אבינו שאין זרעו של עשו נמסר אלא ביד זרעו של יוסף, שנאמר: וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וגו׳(עובדיה א, יח).

איתיביה: וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב לְמׇחֳרָתָם(שמואל א ל, יז)!

אמר ליה: דאקריך נביאי — לא אקריך כתובי, דכתיב: בְּלֶכְתּוֹ אֶל צִקְלַג נָפְלוּ עָלָיו מִמְּנַשֶּׁה עדנה וְיוֹזָבָד וִידִיעֲאֵל וּמִיכָאֵל וְיוֹזָבָד וֶאֱלִיהוּא וְצִלְּתָי רָאשֵׁי הָאֲלָפִים אֲשֶׁר לִמְנַשֶּׁה(דברי הימים א יב, כא).

מתיב רב יוסף:

וּמֵהֶם מִן בְּנֵי שִׁמְעוֹן הָלְכוּ לְהַר שֵׂעִיר אֲנָשִׁים חֲמֵשׁ מֵאוֹת וּפְלַטְיָה וּנְעַרְיָה וּרְפָיָה וְעֻזִּיאֵל בְּנֵי יִשְׁעִי בְּרֹאשָׁם(דברי הימים א ד, מב), וַיַּכּוּ אֶת שְׁאֵרִית הַפְּלֵטָה לַעֲמָלֵק וַיֵּשְׁבוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה(דברי הימים א ד, מג)!

אמר רבה בר שילא:

ישעי מבני מנשה (כ״י מינכן 95, כ״י פריז 1337, כ״י וטיקן 115 ב: נמי ממנשה) אתי, דכתיב: ״ובני מנשה חפר וישעי״.

חילופי נוסח והשלמות

בבא בתרא פרק ח, קכג ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)

ל, כה וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת־יוֹסֵף וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל־לָבָן שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל־מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי

ראה גדול תלמוד תורה יותר מכבוד אב ואם

§§42§§

עד שלא ירד יעקב לארם נהרים

סוטה י, ז

וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָבָן אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ(בראשית ל, כז)

§§cover-end§§

עד שלא ירד יעקב לארם נהרים לא נתברך ביתו של לבן הארמי,

שנאמר כִּי מְעַט אֲשֶׁר הָיָה לְךָ לְפָנַי וַיִּפְרֹץ לָרֹוב וַיְבָרֶךְ יְיָ אֹותְךָ לְרַגְלִי(בראשית ל, ל),

משירד מהו אומר וַיִּפְרֹוץ לָרֹוב וַיְבָרֶךְ יְיָ אֹותְךָ לְרַגְלִי,

ואומר נִחַשְׁתִּי וַיְבָרְכֵנִי יְיָ בִּגְלָלֶךָ(בראשית ל, כז).

חילופי נוסח והשלמות

סוטה י, ז. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תוספתאמהדורת ליברמן
§§43§§

תכף לתלמידי חכמים ברכה

ברכות פרק ו (כיצד מברכין), מב ע״א

וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָבָן אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ(בראשית ל, כז)

§§cover-end§§

הסוגיא מן ״רב פפא איקלע״ — ״ולית הלכתא ככל הני שמעתתא״ אומר על ״גמר״ ו״סלק״ שבה ועל ״הרגיל בשמן״; אחריה המשנה ״ברך על היין שלפני המזון״.

״רבא ורבי זירא״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י אוקספורד 366: ״רבה ור׳ זירא״; בכ״י פריז 671: ״רבה ורב יוסף ור׳ זירא״.

״אמר רב: הרגיל בשמן״ — בכ״י מינכן 95: ״אמ׳ רב אתי״; בכ״י אוקספורד 366: ״אמ׳ רב איתי״; בכ״י פריז 671: ״אמ׳ רב אשי״. ״אמר רב אשי: כי הוינן בי רב כהנא״ — בכ״י אוקספורד 366: ״אמ׳ רב אסי״.

״רבי חייא בר אשי אמר רב״ — בדפוס ונציה: ״רב חייא בר אשי אמר רב״; בכ״י מינכן 95: ״רב חייא בר אשי״, בלי ״אמר רב״. בכ״י פריז 671 לכל תכיפה מקרא: ״צורי וגואלי״ וסמיך ליה ״יענך יי ביום צרה״; ״וסמך ושחט״; ״שאו ידכם קודש וברכו את יי״.

״אמר אביי״ — בכ״י מינכן 95: ״אמ׳ רב אשי״, ואחרי ״בגלל יוסף״ נוסף: ״מקשי בה ההוא תלמידא: ומה מצרי נתברך בשביל יוסף… ישראל דכתיב בהם כי הם זרע ברך יי על אחת כמה וכמה… כך תלמידי חכמים… על אחת כמה וכמה״.

רב פפא איקלע לבי רב הונא בריה דרב נתן.

בתר דגמר סעודתייהו אייתו לקמייהו מידי למיכל, שקל רב פפא וקא אכיל.

אמרי ליה: לא סבר לה מר ״גמר — אסור מלאכול״?

רש״י אסור מלאכול — עד שיברך בהמ״ז ויחזור ויברך על הבא לפניו דכיון דגמר אסח דעתי׳ מברכה ראשונה ומסעודתיה.

אמר להו: ״סלק״ אתמר.

רש״י סלק אתמר — אם סלק הלחם וכל האוכל מעל השלחן ועדיין לא ברכו אסור לאכול.

רבא ורבי זירא איקלעו לבי ריש גלותא.

לבתר דסליקו תכא מקמייהו, שדרו להו ריסתנא מבי ריש גלותא.

רש״י ריסתנא — אמנישטרשיו״ן.

רבא אכיל ורבי זירא לא אכיל.

אמר ליה: לא סבר לה מר ״סלק — אסור מלאכול״?

אמר ליה: אנן אתכא דריש גלותא סמכינן:

רש״י אתכא דריש גלותא סמכינן — ואין סילוקתנו סלוק שדעתנו אם ישא משאות מאת פניו אלינו נאכל.

אמר רב: הרגיל בשמן — שמן מעכבו.

רש״י הרגיל בשמן — למשוח ידיו אחר אכילה.

רש״י שמן מעכבו — לענין ברכה שאפילו גמר וסלק ולא משח ידיו עדיין סעודה קיימת ואוכל בלא ברכה.

אמר רב אשי:

כי הוינן בי רב כהנא, אמר לן: כגון אנן דרגילינן במשחא — משחא מעכבא לן.

ולית הלכתא ככל הני שמעתתא, אלא כי הא דאמר רבי חייא בר אשי אמר רב: שלש תכיפות הן: תכף לסמיכה שחיטה, תכף לגאולה תפלה, תכף לנטילת ידים ברכה.

רש״י ולית הלכתא ככל הני שמעתתא — אין סיום סעודה תלוי לא בגמר ולא בסלוק ולא בשמן אלא במים אחרונים כ״ז שלא נטל מים אחרונים הוא מותר לאכול ומשנטל אסור לאכול.

רש״י לנטילת ידים — דמים אחרונים בהמ״ז ולא יאכל כלום עד שיברך על מזונו.

אמר אביי, אף אנו נאמר: תכף לתלמידי חכמים ברכה (כ״י אוקספורד 366, כ״י פריז 671: תכף לתלמידי חכמים ברכה במעשה ידיהם).

רש״י תכף לת״ח — המקריבו אליו ומארחו בביתו.

רש״י ברכה — בביתו.

שנאמר: וַיְבָרְכֵנִי יְיָ בִּגְלָלֶךָ(בראשית ל, כז).

איבעית אימא מהכא, שנאמר: וַיְבָרֶךְ יְיָ אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף(בראשית לט, ה):

חילופי נוסח והשלמות

ברכות פרק ו, מב ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§44§§

ועובדיהו היה ירא את יי מאד

סנהדרין פרק ד (אחד דיני ממונות), לט ע״ב

וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָבָן אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ(בראשית ל, כז)

§§cover-end§§

״סימן קר״א וזכ״ה באדו״ם״ — סימן לשלשת המאמרים על עובדיהו (״ויקרא״, ״מפני מה זכה״, ״לאדום״), כפי שנדפס; בדפוס ונציה ״קרא וזכה באדום״.

״אמר רבי אבא״ — בכ״י מינכן 95: ״אמר רבא״.

״ועובדיה היה ירא יי מאד״ (לט ע״ב, בשאלה) — כך בדפוסים, בלי ״את״ שבמקרא.

סימן קר״א וזכ״ה באדו״ם:

כתיב וַיִּקְרָא אַחְאָב אֶל עֹובַדְיָהוּ אֲשֶׁר עַל הַבָּיִת ועובדיה הָיָה יָרֵא יְיָ מְאֹד(מלכים א יח, ג) — מאי קאמר קרא?

רש״י מאי קאמר קרא — מאי ענין עובדיה היה ירא אצל ויקרא אחאב.

אמר רבי יצחק:

אמר ליה: ביעקב כתיב נִחַשְׁתִּי וַיְבָרְכֵנִי יְיָ בִּגְלָלֶךָ(בראשית ל, כז), ביוסף כתיב וַיְבָרֶךְ יְיָ אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף(בראשית לט, ה),

ביתא דההוא גברא לא הוה מיבריך — שמא לא ירא אלהים אתה?

יצתה בת קול ואמרה: ועובדיה הָיָה יָרֵא אֶת יְיָ מְאֹד — אבל ביתו של אחאב אינו מזומן לברכה.

אמר רבי אבא:

גדול שנאמר בעובדיהו יותר ממה שנאמר באברהם,

דאילו באברהם לא כתיב ״מאד״, ובעובדיהו כתיב ״מאד״.

רש״י באברהם כתיב ירא אלהים אתה ולא (בראשית כ״ב:י״ב) כתיב מאד.

חילופי נוסח והשלמות

סנהדרין פרק ד, לט ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§45§§

ואנשי כות עשו את נרגל

עבודה זרה פרק ג, הלכה ב

וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָבָן אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ(בראשית ל, כז)

§§cover-end§§

על המשנה ״מצא תבנית יד או תבנית רגל — הרי אלו אסורין, מפני שכיוצא בהן נעבד״ (משנה עבודה זרה ג, ב).

״את נרגל״ — בדפוס ונציה ״את את נרגל״ (כפל טעות); בכ״י ליידן ״את נרגל״, כבפסוק. ״כתיב״ — בכ״י ליידן ״כתוב״; ושם בלי ״וגו׳״ בסוף.

כתיב: וְאַנְשֵׁי בָבֶל עָשׂוּ אֶת סֻכּוֹת בְּנוֹת(מלכים ב יז, ל) — תרנגולתא ופרחיה.

וְאַנְשֵׁי כוּת עָשׂוּ אֶת נֵרְגַל — ריגליה דיעקב וריגליה דיוסף: נִיחַשְׁתִּי וַיְבָרְכֵינִי יְיָ בִּגְלָלֶךָ(בראשית ל, כז), וַיְבָרֶךְ יְיָ אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף(בראשית לט, ה).

וְאַנְשֵׁי חֲמָת עָשׂוּ אֶת אשימה — אימרא, כמה דתימר: וְהַכֹּהֵן יְכַפֵּר עָלָיו בְּאֵיל הָאָשָׁם(ויקרא ה, טז).

וְהָעַוִּים עָשׂוּ(מלכים ב יז, לא) את נבחן — כלבא.

וְאֶת תַּרְתָּק — חמרא.

וְהַסְפַרְוִים שֹׂורְפִים אֶת בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ וגו׳ — טווסא ופיסיוני.

חילופי נוסח והשלמות

עבודה זרה פרק ג, הלכה ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד ירושלמידפוס ונציה רפ״ג
§§46§§

ראה עד איכן פרצה טהרה

שבת פרק א, הלכה ג

כִּי מְעַט אֲשֶׁר הָיָה לְךָ לְפָנַי וַיִּפְרֹץ לָרֹב(בראשית ל, ל)

§§cover-end§§

״(שיתא) [שתא]״ — בכתב יד ליידן נכתב ״שיתא״, ונגררה היו״ד לעשותו ״שתא״; בדפוס ונציה ״שתא״.

״(חסידות… לידי רוח הקודש) {רוח הקודש… לידי חסידות}״, ״(רוח הקדש) {חסידות}״ — בכתב יד ליידן הועבר קולמוס על מה שבסוגריים העגולים, ומה שבסוגריים המסולסלים נכתב בגליון ומעל לשורה, כנראה בכתב הסופר (ובמהדורת על־התורה ״ודעת אלקים״; כאן השם כתוב כדרכו); כך הוא בדפוס ונציה, וכסדר הרשימה שבראש הדברים. הסדר שנמחק — יראת חטא, חסידות, רוח הקודש — הוא סדר ירושלמי שקלים ג, ג, וכן מביא ילקוט המכירי למשלי כב, ד ״וכן בירושלמי דשבת״ (ירושלמי כפשוטו).

סוגיא תאומה — ירושלמי שקלים ג, ג (נוסף שם בגליון כתב יד ליידן), בסדר יראת חטא, חסידות, רוח הקודש, ובלי דברי רבי יצחק בר אלעזר.

משנה שבת א, ג — במשניות שבכ״י ליידן, שבאו כולן בתחילת הפרק, צויינה כאן משנה ו׳.

״החייט במחטו סמוך״ — בכ״י ליידן החל הסופר לכתוב: ״לחכ״, וסימן גרש לאות מחיקה.

משנה שבת א, ג

לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה שמא ישכח ויצא.

לא הליבלר בקולמוסו.

ולא יפלא את כליו ולא יקרא לאור הנר.

באמת החזן רואה מאיכן התינוקות קורין אבל הוא לא יקרא.

כיוצא בו לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה.

המשנה לעיל: משנה שבת א, ג

כיוצא בו לא יאכל הזב עם הזבה כול׳.(משנה שבת א, ג)

תני:

רבי שמעון בן לעזר אומר:

ראה עד איכן פרצה טהרה.

שנאמר: כִּי מְעַט אֲשֶׁר הָיָה לְךָ לְפָנַי וַיִּפְרֹוץ לָרֹוב(בראשית ל, ל), וּבֵית אבותיהן פָּרְצוּ לָרוֹב(דברי הימים א ד, לח).

שלא גזרו לומר שלא יאכל טהור עם הטמא, אלא אמרו לא יאכל הזב עם הזבה.

הא זב עם מצורעת מותר, וְיָשַׁב מִחוּץ לְאׇהֳלוֹ(ויקרא יד, ח), ולא מחוץ לאהלה.

מצורע עם זבה אסור.

מצורע עם מצורעת אסור.

תני:

בית שמי אומרים: לא יאכל זב פרוש עם זב עם הארץ.

ובית הלל מתירין.

ומה טעמיהון דבית הלל?

זה זב וזה זב.

ומה טעמהון דבית שמי?

שהוא מתרגל עמו בימי טומאתו, הוא מתרגל עמו בימי טהרתו.

רבי חייה רובה מפקד לרב, אין את יכיל מיכול כל (שיתא) [שתא] חולין בטהרה אכול, ואם לאו, תהא אכיל שבעה יומין מן (שיתא) [שתא].

מיכן היה רבי פינחס בן יאיר אומר:

זריזות מביאה לידי נקיות.

נקיות מביאה לידי טהרה.

טהרה מביאה לידי קדושה.

קדושה לידי ענוה.

ענוה לידי יראת חט.

יראת חט לידי רוח הקודש.

רוח הקודש לידי חסידות.

חסידות לידי תחיית המתים.

תחיית המתים לידי אליהו זכור לטוב.

זריזות לידי נקיות, וְכִלָּה וכיפר(ויקרא טז, כ).

נקיות לידי טהרה, וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה(ויקרא יב, ח).

טהרה לידי קדושה, וְטִיהֲרוֹ וְקִידְּשׁוֹ(ויקרא טז, יט).

קדושה לידי ענוה, כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִישָּׂא שֹׁוכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ(ישעיה נז, טו).

ענוה לידי יראת חט, דכתיב: עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת יְיָ(משלי כב, ד).

אמר רבי יצחק בר אלעזר: מה שעשת חכמה עטרה לראשה עשת ענוה עקב לסולייסה, דכתיב: רֵאשִׁית חׇכְמָה יִרְאַת יְיָ(תהלים קיא, י), וכתיב: עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת יְיָ.

יראת חט לידי (חסידות, דכתיב: וְחֶסֶד יְיָ מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם עַל יְרֵיאָיו(תהלים קג, יז). חסידות לידי רוח הקודש)

{רוח הקודש. דכתיב אָז תָּבִין יִרְאַת יְיָ וְדַעַת אֱלֹהִים תִּמְצָא(משלי ב, ה). רוח הקדש לידי חסידות}, דכתיב: אָז דִּבַּרְתָּ בְחָזוֹן לַחֲסִידֶיךָ(תהלים פט, כ).

(רוח הקדש) {חסידות} לידי תחיית המתים, דכתיב: וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם(יחזקאל לז, יד).

תחיית המתים לידי אליהו זכור לטוב, דכתיב: הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁולֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְיָ הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא(מלאכי ג, כג) וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם(מלאכי ג, כד).

תני בשם רבי מאיר:

כל מי שהוא קבוע בארץ ישראל ואוכל חוליו בטהרה ומדבר בלשון הקודש וקורא את שמע בבוקר ובערב, מובטח לו שהוא מחיי העולם הבא.

חילופי נוסח והשלמות

שבת פרק א, הלכה ג. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)

ל, ל כִּי מְעַט אֲשֶׁר־הָיָה לְךָ לְפָנַי וַיִּפְרֹץ לָרֹב וַיְבָרֶךְ יְיָ אֹתְךָ לְרַגְלִי וְעַתָּה מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם־אָנֹכִי לְבֵיתִי

ראה עד שלא ירד יעקב לארם נהרים

§§47§§

הדר עם הנכרי בחצר

עירובין פרק ו (הדר עם העובד כוכבים), סא ע״ב – סב ע״א

וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל יַעֲקֹב שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ(בראשית לא, ג)

§§cover-end§§

״הנכרי״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״העכו״ם״.

״גוי״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עובד כוכבים״.

״גוי״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עובד כוכבים״.

״גוי״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עכו״ם״.

״נכרי״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עובד כוכבים״.

״גוי״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עכו״ם״.

״דגוי״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״דעובד כוכבים״.

״גוי״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עכו״ם״.

״גוי״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עכו״ם״.

״וגוי״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״ועכו״ם״.

״מגוי״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״מעכו״ם״.

״הגוי״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״העכו״ם״.

״גוי״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עכו״ם״.

משנה עירובין ו, א–ב

הדר עם הנכרי בחצר, או עם מי שאינו מודה בעירוב — הרי זה אוסר עליו.

רש״י מתני׳ הדר עם העכו״ם או עם מי שאינו מודה בעירוב — כותי כדאמר בפרק בכל מערבין (דף לא:).

רש״י אוסר עליו — לטלטל מביתו לחצר עד שישכור הימנו רשות שיש לו בחצר.

רבי אליעזר בן יעקב אומר:

לעולם אינו אוסר, עד שיהו שני ישראלים אוסרין זה על זה.

רש״י עד שיהו ב׳ ישראלים — דרין בב׳ בתים ואוסרין זה על זה ובאין לערב ביניהן הנכרי אוסר עליהן אבל על היחיד אינו אוסר ובגמרא מפרש טעמא.

אמר רבן גמליאל:

מעשה בצדוקי אחד שהיה דר עמנו במבוי בירושלים, ואמר לנו אבא: ״מהרו והוציאו את הכלים למבוי, עד שלא יוציא ויאסר עליכם״.

רש״י מעשה בצדוקי אחד — קסבר ר״ג צדוקי אינו כעכו״ם ולא דמי לכותי דגרי אריות הן ואינם גרים גמורים אבל צדוקי ישראל הוא ונהפך למינות ואינו מודה בתורה שבעל פה כיון דישראל הוא יכול לבטל רשותו בלא שום שכירות.

רש״י מעשה בצדוקי שהיה דר עמנו במבוי — וביטלנו רשותו.

רש״י ואמר לנו אבא מהרו והוציאו כליכם למבוי — והחזיקו בו כיון דקדש היום מיד כדי שלא יחזור בו.

רש״י עד שלא יוציא — כליו תחילה ויחזור ויחזיק ברשותו ויאסור עליכם וש״מ דאינו כנכרי דאי אגירו מיניה היכי מצי למהדר אף על גב דמפיק לא אסר דהא נקיט דמי.

רבי יהודה אומר בלשון אחר:

״מהרו ועשו צרכיכם במבוי, עד שלא יוציא ויאסר עליכם״.

רש״י מהרו ועשו צרכיכם במבוי — מבעוד יום דבשבת לא מהני לכו האי ביטול שמא יוציא ויאסור עליכם דקסבר רבי יהודה אף על גב דהחזיקו בני מבוי במבוי תחילה מצי לאהדורי ביה.

המשנה לעיל: משנה עירובין ו, א–ב

יתיב אביי בר אבין ורב חיננא בר אבין, ויתיב אביי גבייהו, ויתבי וקאמרי:

בשלמא רבי מאיר — קסבר דירת גוי שמה דירה, ולא שנא חד ולא שנא תרי;

רש״י גמ׳ לא שנא חד — ישראל יחידי דר עמו.

אלא רבי אליעזר בן יעקב מאי קסבר?

אי קסבר דירת גוי שמה דירה — אפילו חד נמי ניתסר,

ואי לא שמה דירה — אפילו תרי נמי לא ניתסר!

רש״י שמה דירה — ויש לו רשות בחצר ונמצא ישראל המוציא לחצר מביתו שהוא מיוחד לו מוציא מרשות לרשות ורבנן גזרו שלא להוציא מרשות לרשות בלא עירוב דלמא אתי לאפוקי מרה״י לרה״ר.

אמר להו אביי:

וסבר רבי מאיר דירת גוי שמה דירה? והתניא: חצירו של נכרי הרי הוא כדיר של בהמה!

רש״י הרי הוא כדיר של בהמה — ואין לו כח לאסור ור״מ קאמר לה לקמן בברייתא בשמעתין ורמינן מתניתין עלה ומוקמינן בדליתיה וישראל אפילו כי ליתיה אוסר אלמא דירת עכו״ם לאו שמה דירה.

אלא דכולי עלמא דירת גוי לא שמה דירה, והכא בגזירה שמא ילמד ממעשיו קא מיפלגי.

רש״י אלא דכ״ע לאו שמה דירה — אלא משום גזרה שמא ילמוד ישראל מעשיו של עכו״ם הטריחוהו והפסידוהו חכמים לישראל הדר עמו כדי שיקשה בעיניו ליתן שכר בכל שבת ושבת ויצא משם ובההיא גזרה פליגי ר״מ ור״א בן יעקב אי גזרינן ליה על ישראל יחיד הדר עם העכו״ם או לא.

רבי אליעזר בן יעקב סבר: כיון דגוי חשוד אשפיכות דמים — תרי, דשכיחי דדיירי, גזרו בהו; חד, לא שכיח, לא גזרו ביה רבנן.

ורבי מאיר סבר: זמנין דמקרי ודייר.

ואמרו רבנן: אין עירוב מועיל במקום גוי, ואין ביטול רשות מועיל במקום גוי, עד שישכיר; וגוי לא מוגר.

רש״י ר״א סבר כיון דעכו״ם חשוד על שפיכות דמים — לא שכיח יחידי דדייר בהדיה ומילתא דלא שכיחא לא גזור בה רבנן ור״מ סבר יחידי נמי זימנין דדייר ומש״ה אמור רבנן אין עירוב מועיל כו׳.

רש״י ועכו״ם לא מוגר — לא יהא רוצה לשכור ויצא ישראל זה משם.

מאי טעמא?

רש״י מאי טעמא — לא מוגר עכו״ם.

אילימא משום דסבר דלמא אתי לאחזוקי ברשותו — הניחא למאן דאמר שכירות בריאה בעינן;

רש״י בריאה — חזקה שיתנה ישראל עמו למלאות כל המבוי כלים אם ירצה.

אלא למאן דאמר שכירות רעועה בעינן, מאי איכא למימר?

דאתמר:

רב חסדא אמר: שכירות בריאה;

ורב ששת אמר: שכירות רעועה.

מאי רעועה, מאי בריאה?

אילימא בריאה — בפרוטה, רעועה — פחות משוה פרוטה;

מי איכא למאן דאמר מגוי בפחות משוה פרוטה לא?

והא שלח רבי יצחק ברבי יעקב בר גיורי משמיה דרבי יוחנן: הוו יודעין ששוכרין מן הגוי אפילו בפחות משוה פרוטה!

ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: בן נח נהרג על פחות משוה פרוטה, ולא ניתן להשבון.

רש״י בן נח נהרג על הגזל — דהיא מז׳ מצות כדאמר בד׳ מיתות בסנהדרין (דף נו.) ואמר אזהרה שלהן זו היא מיתתן ואשמועינן ר׳ יוחנן דעכו״ם לא מחיל אפילו אפחות משוה פרוטה והוי גזל לדידהו.

רש״י לא ניתן להישבון — דגבי ישראל כתיב והשיב את הגזלה אבל בנכרי לא כתיב השבה הלכך כיון שעבר נהרג ואינו משלם.

אלא בריאה — במוהרקי ואבורגני, רעועה — בלא מוהרקי ואבורגני.

רש״י במוהרקי ואבורגני — למלאות החצר בספסלין וקתידראות אם ירצה.

הניחא למאן דאמר שכירות בריאה בעינן;

אלא למאן דאמר שכירות רעועה בעינן, מאי איכא למימר?

אפילו הכי חשיש גוי לכשפים, ולא מוגר.

חילופי נוסח והשלמות

עירובין פרק ו, סא ע״ב – סב ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אהנכריהעכו״ם
אגויעובד כוכבים
אגויעובד כוכבים
אגויעכו״ם
אנכריעובד כוכבים
אגויעכו״ם
אדגוידעובד כוכבים
אגויעכו״ם
אגויעכו״ם
אוגויועכו״ם
אמגוימעכו״ם
אהגויהעכו״ם
אגויעכו״ם

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§48§§

בשלשה דברים אוהב אני את המדיים

ברכות פרק א (מאימתי קורין את שמע), ח ע״ב

וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב וַיִּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה הַשָּׂדֶה אֶל צֹאנוֹ(בראשית לא, ד)

§§cover-end§§

״אמר רבי עקיבא״ — בכ״י אוקספורד 366: ״אמר רבי יעקב״. אחרי הברייתא ברייתא אחרת: ״תניא, אמר רבן גמליאל: בשלשה דברים אוהב אני את הפרסיים״ (בכ״י פריז 671 לפני ברייתא זו סימן: ״עקיבה במדי ר׳ עקיבה בפרס סימן״).

תניא:

אמר רבי עקיבא:

בשלשה דברים אוהב אני את המדיים:

כשחותכין את הבשר, אין חותכין אלא על גבי השולחן;

כשנושקין, אין נושקין אלא על גב היד (כ״י אוקספורד 366, כ״י פריז 671: פיסת היד);

רש״י על גב היד — את יד חברו הוא נושק ודרך חשיבות הוא זה מפני הרוק.

וכשיועצין, אין יועצין אלא בשדה.

רש״י אלא בשדה — דאמרי אינשי אזנים לכותל.

אמר רב אדא בר אהבה:

מאי קראה?

וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב וַיִּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה הַשָּׂדֶה אֶל צֹאנוֹ(בראשית לא, ד):

חילופי נוסח והשלמות

ברכות פרק א, ח ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§49§§

טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים

יבמות פרק יב (מצות חליצה), קג ע״א–ע״ב

וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל לָבָן הָאֲרַמִּי בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה(בראשית לא, כד)

§§cover-end§§

״דעבודה זרה״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״דעבודת כוכבים״.

״גוים״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עובדי כוכבים״.

לפני הסוגיא: ״בין רגליה — לישנא מעליא״ (על המשנה ״חלצה… מן הארכובה ולמטה״); אחריה המשנה ״חלצה במנעל שאינו שלו״.

״שבע בעילות בעל אותו רשע באותו היום״ — ״באותו היום״ אינו בכ״י וטיקן 110–111; שם המקרא: ״השמר לך מדבר עם יעקב מטוב ועד רע״ (בראשית לא, כט), וכן בדפוס ונציה.

סוגיא מקבילה: בבלי נזיר פרק ד, כג ע״ב — ״אמר רבי יוחנן״ בלי ״משום רבי שמעון בן יוחי״, ״באותה שעה״, ״מבעילה דיליה״, המקרא ״מדבר עם יעקב״ (בראשית לא, כט), ובלי ״בשלמא התם… זוהמא״.

״בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא…״ — אף בבבלי שבת פרק כב, קמו ע״א, בתשובת רבי יוחנן ״מפני מה גוים מזוהמין״.

אמר רבי יוחנן:

שבע בעילות בעל אותו רשע באותו היום, שנאמר: בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפַל שָׁכָב בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפָל בַּאֲשֶׁר כָּרַע שָׁם נָפַל שָׁדוּד(שופטים ה, כז).

רש״י כרע נפל שכב — שבעה כתיבי בקרא.

והא קא מתהניא מעבירה!

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: כל טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים, שנאמר: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תְּדַבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע(בראשית לא, כד).

בשלמא רע — לחיי,

אלא טוב אמאי לא?

אלא שמע מינה: טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים.

רש״י רעה היא — ששונאים הרשעים וקצה נפש צדיק בהנאתן הלכך לאו הנאה היא.

בשלמא התם — דלמא מדכר ליה שמא דעבודה זרה,

אלא הכא מאי רעה איכא?

רש״י שמא דעבודת כוכבים — למה גנבת את אלהי (בראשית לא).

דקא שדי בה זוהמא.

דאמר רבי יוחנן: בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא;

ישראל שעמדו על הר סיני — פסקה זוהמתן;

גוים שלא עמדו בהר סיני — לא פסקה זוהמתן:

חילופי נוסח והשלמות

יבמות פרק יב, קג ע״א–ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אדעבודה זרהדעבודת כוכבים
אגויםעובדי כוכבים

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§50§§

הוא בעור הוא כושן רשעתים הוא לבן הארמי

סנהדרין פרק יא (כל ישראל יש להם חלק), קה ע״א

וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל לָבָן הָאֲרַמִּי בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה(בראשית לא, כד)

§§cover-end§§

אחרי דרשות השם חוזר התלמוד למשנה: ״בלעם הוא דלא אתי לעלמא דאתי, הא אחריני אתו — מתניתין מני?״.

ארבעה הדיוטות: בלעם ודואג ואחיתופל וגחזי(משנה סנהדרין י, ב)

בלעם — בלא עם.

רש״י בלא עם — שאין לו חלק עם עם.

דבר אחר: בלעם — שבלה עם.

רש״י שבלה עם — שבלבל ישראל בעצתו שהשיאו לבלק כדבעינן למימר לקמן והפיל מהם כ״ד אלפים.

בֶּן בְּעֹור(במדבר כב, ה) — שבא על בעיר.

רש״י בעור שבא על בעיר — שבא על אתונו כמו בהמה דמתרגמינן בעיר.

תנא:

הוא בעור, הוא כושן רשעתים, הוא לבן הארמי.

רש״י תנא הוא בעור — אביו של בלעם הוא כושן רשעתים הוא לבן הארמי.

בעור — שבא על בעיר;

כושן רשעתים — דעבד שתי רשעיות בישראל, אחת בימי יעקב ואחת בימי שפוט השופטים (כ״י וטיקן 171: בימי שפוט השופטים, שנ׳ ויעבדו בני ישר׳ את כושן רשעתים שמנה שנים);

רש״י אחת בימי יעקב — שרדף אחריו ובקש לעקור הכל.

רש״י ואחת בימי שופטים — לאחר מיתת יהושע דכתיב ויחר אף יי בישראל (שופטים ג׳:ח׳) ויתנם ביד כושן רשעתים.

ומה שמו? לבן הארמי שמו.

כתיב בֶּן בְּעֹור, וכתיב בְּנוֹ בְעֹור(במדבר כד, ג)!

רש״י בנו בעור — משמע בעור בנו של בלעם היה.

אמר רבי יוחנן:

אביו בנו הוא לו בנביאות (כ״י וטיקן 171: בן שנעשה אב לאביו בנביאו׳).

רש״י בנו הוא — לבלעם בנביאות שבלעם גדול מאביו היה בנביאות.

חילופי נוסח והשלמות

סנהדרין פרק יא, קה ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)

לא, כד וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל־לָבָן הָאֲרַמִּי בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן־תְּדַבֵּר עִם־יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד־רָע

ראה כל טובתן של רשעים אינה אלא רעה אצל צדיקים

§§51§§

כל טובתן של רשעים אינה אלא רעה אצל צדיקים

נזיר פרק ד (מי שאמר הריני נזיר ושמע), כג ע״ב

יֶשׁ לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע(בראשית לא, כט)

§§cover-end§§

לפני הסוגיא: ״מאן נשים שבאהל — שרה רבקה רחל ולאה״ (על ״גדולה עבירה לשמה״, ויעל); אחריה: ״גופא, אמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות״.

״והא קא מתהניא מבעילה דיליה״ — בכ״י מינכן 95: ״מעבירה״, כביבמות.

סוגיא מקבילה: בבלי יבמות פרק יב, קג ע״א–ע״ב — ״אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי״, ״באותו היום״, ״מעבירה״, המקרא ״פן תדבר עם יעקב״ (בראשית לא, כד), ואחריה ״בשלמא התם… זוהמא״; שונות במסירה ובמקרא — שתיהן נדפסות.

אמר רבי יוחנן:

שבע בעילות בעל אותו רשע באותה שעה, שנאמר: בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפַל שָׁכָב וגו׳(שופטים ה, כז).

מיוחס לרש״י שבע בעילות — בין כריעה ונפילה ושכיבה אית בהו שבע בהאי קרא.

והא קא מתהניא מבעילה דיליה (כ״י מינכן 95: מעבירה)!

אמר רבי יוחנן: כל טובתן של רשעים אינה אלא רעה אצל צדיקים.

שנאמר: הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב ועד רָע(בראשית לא, כט).

בשלמא רע — שפיר,

אלא טוב אמאי לא?

מיוחס לרש״י אלא טוב אמאי — מזהר ליה שלא לדבר עמו.

אלא לאו שמע מינה: טובתו רעה היא; שמע מינה:

מיוחס לרש״י אלא לאו שמע מינה טובתו רעה היא — ומאי רעה איכא דאי מפיש במילי בהדיה אתי לאשתבועי לי׳ בשם עבודת כוכבים שלו והתורה אמרה לא ישמע על פיך (שמות כג) וגבי יעל אשת חבר מאי רעה איכא גבה דהטיל בה אותו רשע זוהמא דאמר מר בשעה שבא נחש וכו׳ ישראל וכו׳ (יבמות פרק יב, קג:).

חילופי נוסח והשלמות

נזיר פרק ד, כג ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§52§§

המול ימול — מיכן לשני מילות

שבת פרק יט, הלכה ב

וְעַתָּה הָלֹךְ הָלַכְתָּ כִּי נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה לְבֵית אָבִיךָ(בראשית לא, ל)

§§cover-end§§

״אם {לא} טרף״ — ״לא״ חסר בכתב יד ליידן, ונוסף מעל לשורה.

״(ריבתה) [דברה]״ — בכתב יד ליידן נכתב ״רבתה״, ונוסף מעל לשורה ״דברה״, והמגיה לא העביר קולמוס על ״רבתה״; ובדפוס ונציה שתי המלים.

״{גנב גנבת}״ — חסר בכתב יד ליידן, ונוסף בגליון.

״רב אדא בר אהבה״ — בכתב יד ליידן ״ר׳ אדא״, ובדפוס ונציה ״רבי אדא״; ״רב״ כבירושלמי יבמות ח, א (״רב אדא בר אחווא״, בכתב יד ליידן ובדפוס ונציה).

מקבילה בירושלמי יבמות ח, א, כמעט מלה במלה, אך בטעם הכותי ובייחוס סופה שונה. שם ״גזירה לשתי מילות״ (כאן ״מיכן לשני מילות״), בלא ״(ריבתה)״, ״גנב גונבתי״, ״רבי יודה בר פזי״, ״מיכן לישראל ערל [שלא ימול] עד שימול״, ״אתה וכל כיוצא בך״, ״מפני שהוא מהול לשום הר גריזים, דברי רבי יודה״; ואין שם ״והמשוך ושנולד מהול וגר שנתגייר כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית״, ובמקומו ״המושך והנולד מהול והמל עד שלא נתגייר צריך להטיף ממנו דם ברית״; ובסופה בהיפוך: ״אמר רבי אבין: נעשה כרות שפכה… רבנין דקיסרין אמרין: נעשה פצוע דכא…״.

״אז אמרה חתן דמים למולות — מיכן לשני מילות״ — כך גם בירושלמי נדרים ג, ט, בסתם.

משנה שבת יט, ב

עושין כל צורכי מילה: מולין, ופורעין, ומוצצין, ונותנין עליה אספלנית וכמון.

אם לא שחק מערב שבת — לועס בשיניו ונותן.

אם {לא} טרף יין ושמן — נותן זה לעצמו וזה לעצמו.

אין עושין לה חלוק לכתחילה, אבל כורך עליה סמרטוט.

אם לא התקין מערב שבת — כורך על אצבעו ומביא אפילו מחצר אחרת.

המשנה לעיל: משנה שבת יט, ב

הִמּוֹל יִמּוֹל(בראשית יז, יג) — מיכן לשני מילות:

אחת למילה ואחת לפריעה,

אחת למילה ואחת לציצים.

עד כדון — כרבי עקיבה, דו אמר: לשונות ריבויין הן;

כרבי ישמעאל, דו אמר: לשונות כפולות הן, התורה (ריבתה) [דברה] כדרכה —

הָלֹוךְ הָלַכְתָּ(בראשית לא, ל),

נִכְסֹף נכספת,

{גֻנֹּב(בראשית מ, טו) גנבת} —

מנן ליה?

אמר רבי יודה בן פזי:

אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹות(שמות ד, כו) — מיכן לשני מילות:

אחת למילה ואחת לפריעה,

אחת למילה ואחת לציצים.

רב אמר:

הִמּוֹל יִמּוֹל — מיכן לנולד כשהוא מהול, שצריך להטיף ממנו דם ברית;

הִמּל יִמּוֹל — מיכן לישראל ערל שלא ימול, ואין צריך לומר גוי ערל.

אמר רבי לוי:

כתיב: וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר(בראשית יז, ט) — כל שכיוצא בך.

תני:

ישראל מל את הכותי, וכותי אינו מל את ישראל, מפני שמתכוין לשם הר גריזים — דברי רבי יודן.

אמר רבי יוסי:

וכי היכן מצינו שמילה צריכה כוונה?

יהא מל והולך לשם הר גריזים, עד שתצא נפשו.

המשוך לא ימול, שלא יבוא לידי סכנה — דברי רבי יודה.

אמר לו רבי יוסי:

הרבה משוכין היו בימי בן כוזיבא, וכולן מלו וחיו והולידו בנים ובנות.

והמשוך, ושנולד מהול, וגר שנתגייר כשהוא מהול — צריך להטיף ממנו דם ברית.

תני: אמר רבי שמעון בן אלעזר:

לא נחלקו בית שמי ובית הלל על הנולד מהול, שצריך להטיף ממנו דם ברית, שהיא ערלה כבושה.

על מה נחלקו? על שנתגייר מהול:

שבית שמי אומרים: שצריך להטיף ממנו דם ברית;

ובית הלל אומרים: אינו צריך להטיף ממנו דם ברית.

רבי יצחק בר נחמן בשם רבי הושעיה:

הלכה כדברי התלמיד.

אתא עובדא קומי רב, ומר:

מן דתנינן: מפני שהיא ערלה כבושה — הדא אמרה: ערל ברור הוא, ודוחין עליו את השבת.

רבי אבהו אמר:

אין דוחין עליו את השבת, וצריך להטיף ממנו דם ברית.

רב אדא בר אהבה איתיליד ליה חד בר כו, מימסמיס ביה — מית.

רבי אבין אמר:

נעשה פצוע דכא, ונתענה עליו ומת.

רבנן דקיסרין מרין:

כרות שפכה נעשה, ונתענה ומת.

חילופי נוסח והשלמות

שבת פרק יט, הלכה ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
§§53§§

המשוך והנולד מהול — המול ימול

יבמות פרק ח, הלכה א

וְעַתָּה הָלֹךְ הָלַכְתָּ כִּי נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה לְבֵית אָבִיךָ(בראשית לא, ל)

§§cover-end§§

על המשנה ״הערל וכל הטמאים לא יאכלו בתרומה״ (משנה יבמות ח, א).

״[שלא ימול]״, ״[רבנן דורשין:]״ — נוספו בגליון כתב יד ליידן.

״המושך והנולד מהול והמל עד שלא נתגייר — צריך להטיף ממנו דם ברית״ — חסר בדפוס ונציה.

״המול ימול — גזירה לשתי מילות… רבנין דקיסרין אמרין״ — מקבילה בירושלמי שבת יט, ב, כמעט מלה במלה, אך בטעם הכותי ובייחוס סופה שונה. שם ״מיכן לשני מילות״ (כאן ״גזירה לשתי מילות״), ״התורה (ריבתה) [דברה]״, ״{גנב גנבת}״, ״רבי יודה בן פזי״, ״כל שכיוצא בך״, ״מפני שמתכוין לשם הר גריזים, דברי רבי יודן״ (כאן ״מפני שהוא מהול לשום הר גריזים״), ״והמשוך ושנולד מהול וגר שנתגייר כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית״; וסופו בהיפוך: ״רבי אבין אמר: נעשה פצוע דכא… רבנן דקיסרין מרין: כרות שפכה נעשה״.

״תמן תנינן: הכל חייבין בראייה… פרט לאנדרוגינס״ — סוגיא תאומה: ירושלמי שבת יט, ג, על המשנה ״ספק ואנדרוגינס אין מחללין עליהן את השבת״ (משנה שבת יט, ג), כמעט מלה במלה; כאן נדפסה פעם אחת, וחילופי שבת בפנים. בשבת לפני ״תמן תנינן״: ״רבי יהודה מתיר באנדרוגינס״ (חסר בכתב יד ליידן עד ״ואנדרגנוס״, ונוסף בגליון); ושם ״מחלפה שיטת רבי יהודה: תמן הוא אומר פרט, וכה הוא אומר לרבות״. ובירושלמי חגיגה א, א הסוגיא בבניין הפוך: ״כל זכורך — פרט לאנדרוגינס. תמן תנינן: ספק אנדרוגינס אין מחללין עליו את השבת…״.

המשוך, והנולד מהול, והמל עד שלא נתגייר — לא יאכלו בתרומה.

רבי זריקן, רבי ינאי בירבי ישמעאל בשם רבי יוחנן:

משום קנס.

רבי ירמיה, רבי שמואל בר רב יצחק בשם רב:

גזירה גזרו.

מה נפק מן ביניהון?

משך לו אחר ערלה, או שנמשכה מאיליה:

אין תימר קנס — אין כאן קנס;

אין תימר גזירה גזרו — אפילו כן גזירה גזרו.

הִמּוֹל יִמּוֹל(בראשית יז, יג) — גזירה לשתי מילות:

אחד למילה ואחד לפריעה,

אחת לפריעה ואחת לציצין.

עד כדון — כרבי עקיבה, דו אמר: לשונות רבויין הן;

כרבי ישמעאל, דו אמר: לשונות כפולין הן, התורה דיברה כדרכה —

הָלֹוךְ הָלַכְתָּ(בראשית לא, ל),

כִּי נִכְסֹף נכספת,

גֻנֹּב גֻּונַּבְתִּי(בראשית מ, טו) —

מנלן?

אמר רבי יודה בר פזי:

אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹות(שמות ד, כו) — מיכן לשתי מילות:

אחת למילה ואחת לפריעה,

אחת למילה ואחת לציצין.

רב אמר:

הִמּוֹל יִמּוֹל — מיכן לנולד כשהוא מהול, שצריך להטיף ממנו דם ברית;

הִמּוֹל יִמּוֹל — מיכן לישראל ערל [שלא ימול] עד שימול, ואין צריך לומר גוי ערל.

אמר רבי לוי:

כתיב: וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹור(בראשית יז, ט) — אתה וכל כיוצא בך.

תני:

ישראל מל את הכותי, והכותי אינו מל את ישראל, מפני שהוא מהול לשום הר גריזים — דברי רבי יודה.

אמר לו רבי יוסה:

וכי איכן מצינו בתורה שהמילה צריכה כוונה?

אלא יהא מל והולך לשם הר גריזים, עד שתצא נפשו.

המושך לא ימול, שלא יבוא לידי סכנה — דברי רבי יודה.

אמר לו רבי יוסי:

הרבה משוכין היו בימי בן כוזבא, וכולן מלו וחיו והולידו בנים ובנות.

המושך, והנולד מהול, והמל עד שלא נתגייר — צריך להטיף ממנו דם ברית.

תני רבי שמעון בן אלעזר:

לא נחלקו בית שמי ובית הלל על שנולד מהול, שצריך להטיף ממנו דם ברית, מפני שהיא ערלה כבושה.

על מה נחלקו? על גר שנתגייר מהול:

שבית שמי אומרים: צריך להטיף ממנו דם ברית;

ובית הלל אומרים: אין צריך להטיף ממנו דם ברית.

רבי יצחק בר נחמן בשם רבי הושעיה:

הלכה כדברי התלמיד.

אתא עובדא קומי רב, ואמר:

מן הא דתני: מפני שהיא ערלה כבושה — הדא אמרה: ערל ברור הוא, ודוחין עליו את השבת.

רבי אבהו אמר:

אין דוחין עליו את השבת, וצריך להטיף ממנו דם ברית.

רב אדא בר אחווא אתיליד ליה חד בר נש כן; מיסמס בה — מית.

אמר רבי אבין:

נעשה כרות שפכה, ונתענה עליו שימות.

רבנין דקיסרין אמרין:

נעשה פצוע דכא, ונתענה עליו שימות.

עׇרְלָתוֹ(ויקרא יב, ג) — וודאי דוחה את השבת, ואין הספק דוחה את השבת.

עׇרְלָתוֹ — ערלתו ודאי דוחה את השבת, אין אנדרוגינוס דוחה את השבת;

שהיה רבי יודה אומר: אנדרוגינס דוחין עליו את השבת, וחייבין עליו כרת.

עׇרְלָתוֹ — ערלתו ודאי דוחה את השבת, ואין בין השמשות דוחה את השבת.

עׇרְלָתוֹ — ערלתו ודאי דוחה את השבת, אין שנולד מהול דוחה את השבת;

שבית שמי אומרים: צריך להטיף ממנו דם ברית.

תמן תנינן: הכל חייבין בראייה, חוץ מחרש, שוטה, וקטן, וטומטום, ואנדרוגינס.

מה אמר בה רבי יודה?

נישמעינה מן הדא:

רבי יוחנן בן דהבאי אמר משום רבי יודה:

אף הסומא.

לית בר נש אמר אף, אלא דו (ירושלמי שבת יט, ג: מכלל דו) מודה על קדמייתא.

מחלפא שיטתיה דרבי יודה:

תמן אמר — פרט,

והכא אמר — לרבות!

רבי יודה ורבנין מקרא אחד הן דורשין (ירושלמי שבת יט, ג: דרשו: רבי יהודה דרש זכר):

[רבנן דורשין:] (ירושלמי שבת יט, ג: ורבנן דרשי) עָרֵל(בראשית יז, יד) —

מה תלמוד לומר זָכָר? עד שיהא כולו זכר.

רבי יודה דרש: זָכָר —

מה תלמוד לומר עָרֵל? ואפילו מקצתו ערל.

ברם הכא: כׇּל זְכוּרְךָ(שמות כג, יז) — פרט לאנדרוגינס.

חילופי נוסח והשלמות

יבמות פרק ח, הלכה א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
§§54§§

כמאן קרו פרסאי לנידה דשתנא

עבודה זרה פרק ב (אין מעמידין בהמה), כד ע״ב

וַתֹּאמֶר אֶל אָבִיהָ אַל יִחַר בְּעֵינֵי אֲדֹנִי(בראשית לא, לה)

§§cover-end§§

״(רב אשי)״ — מחיקת מגיהי דפוס וילנא; בכל העדים: ״רב אשי אמר״ (דפוס ונציה, כ״י מינכן 95, כ״י פריז 1337). לפניו אמירה כמותה: ״אמר רב: כמאן קרו פרסאי לספרא דביר? מהכא: ושם דביר לפנים קרית ספר״ (בכ״י מינכן 95: ״רבא״; בכ״י פריז 1337: ״רב אדא״); אחריו: ״וידום השמש… הלא היא כתובה על ספר הישר״ — ענין אחר.

(רב אשי) אמר: כמאן קרו פרסאי לנידה דשתנא (כ״י פריז 1337: דסתנא)?

רש״י דשתנא — נוטריקון ד׳ דרך ש׳ נשים.

מהכא: כִּי דֶרֶךְ נָשִׁים לִי(בראשית לא, לה).

חילופי נוסח והשלמות

עבודה זרה פרק ב, כד ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§55§§

מי שעסק בה יבא ויטול שכרו

עבודה זרה פרק א (לפני אידיהן), ב ע״א – ג ע״ב

וַיִּחַר לְיַעֲקֹב וַיָּרֶב בְּלָבָן(בראשית לא, לו)

§§cover-end§§

הדרשה כולה, מ״דרש רבי חנינא בר פפא״ ועד ״אין שחוק לפני הקדוש ברוך הוא אלא אותו היום בלבד״; לפניה ״אלא אמר רב הונא בריה דרב יהושע: מאן דאמר עידיהן — מהכא״ (סוף המחלוקת ״אידיהן / עידיהן״), אחריה ״איכא דמתני להא דרבי יצחק אהא דתניא, רבי יוסי אומר״ — ענין אחר (הגרים לעתיד לבא).

״אומות העולם״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עובדי כוכבים״.

״גוי״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עובד כוכבים״.

״גוי״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עובד כוכבים״.

״הגוים״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״[העובדי כוכבים]״ (בסוגריים מרובעים, הוספת המגיהים); בכ״י מינכן 95, בכ״י פריז 1337 ובדפוס ונציה: ״אומ׳ לפניו״, בלי שם הנושא.

״עבודה זרה״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עבודת כוכבים״.

״ואמר רבי שמעון בן לקיש״ — בדפוס וילנא: ״(דאר״ש) בן לקיש״; כדפוס ונציה ובכ״י פריז 1337: ״ואמ׳ ר׳ שמעון בן לקיש״; בכ״י מינכן 95: ״וא׳ ריש לקי׳״.

הוספות מגיהי וילנא בסוגריים מרובעים: ״[ומניחו]״ (בכ״י פריז 1337: ״ומניחו״, בכ״י מינכן 95: ״ויניחהו״, אינו בדפוס ונציה); ״[וגו׳]״ ×2 (בכ״י פריז 1337: ״ויאספו לאומים״; בכ״י מינכן 95: ״דבר יום ביומו״); ״[בהדי הדדי]״ (בכ״י פריז 1337); ״[מיד]״ (בכ״י מינכן 95 ובכ״י פריז 1337); ״[שנאמר מי בכם יגיד זאת]״ (בכ״י פריז 1337); ״[בשר]״ (בכ״י מינכן 95); ״[אלא כך]״ ו״לפני [הקדוש ברוך הוא]״ (בכל העדים: ״אומ׳ לפניו״); ״[כולה]״ (בכ״י מינכן 95 ובכ״י פריז 1337); ״[ואחד]״ (בכ״י מינכן 95 ובכ״י פריז 1337).

מחיקות מגיהי וילנא בסוגריים עגולים: ״(והיינו דאמר חזקיה)״ — בכ״י מינכן 95 ובדפוס ונציה כך, ובכ״י פריז 1337: ״ואמ׳ חזקי׳״; ״(ואליהו בן ברכאל הבוזי)״ — בכל העדים (״ואליהוא בן ברכאל״).

״ואמר רב דימי בר חמא״ — בכ״י פריז 1337: ״ואמ׳ רב אבדימי בר חמא דמן חיפא״.

״מאי דכתיב: ויהי ערב ויהי בקר יום הששי? מלמד שהתנה…״ — אף להלן ה ע״א, בתשובה ״על תנאי״ לדברי ריש לקיש ״בואו ונחזיק טובה לאבותינו״.

דרש רבי חנינא בר פפא, ואיתימא רבי שמלאי:

לעתיד לבא מביא הקדוש ברוך הוא ספר תורה [ומניחו] בחיקו, ואומר: למי שעסק בה — יבא ויטול שכרו.

מיד מתקבצין ובאין אומות העולם בערבוביא,

שנאמר: כׇּל הַגּוֹיִם נִקְבְּצוּ יַחְדָּו(ישעיה מג, ט) [וגו׳].

אמר להם הקדוש ברוך הוא: אל תכנסו לפני בערבוביא, אלא תכנס כל אומה ואומה וסופריה,

רש״י בערבוביא — כולן מעורבבין ולא אומה ואומה בפני עצמה.

רש״י וסופריה — וחכמיה.

שנאמר: וְיֵאָסְפוּ לְאֻומִּים,

ואין לאום אלא מלכות,

רש״י לאום — מלכות כשהיא לבדה.

שנאמר: וּלְאֹום מִלְאֹום יֶאֱמָץ(בראשית כה, כג) (כ״י פריז 1337: ומתרגמי׳ ומלכו ממלכו יתקוף).

רש״י ולאום מלאום — מתרגמינא ומלכו ממלכו ועוד יאמץ לא שייך אלא במלכות. וס״ת מסיפיה דקרא נפקא לן לקמן מי (בכם) [בהם] יגיד זאת.

ומי איכא ערבוביא קמי הקדוש ברוך הוא?

רש״י ומי איכא ערבוביא קמיה — והלא כולם נסקרין בסקירה אחת שנאמר היוצר יחד לבם כדאמר בר״ה (דף יח.). ומשני: דלא ליערבבו אינהו — לדידיה לא מהניא ערבוביא אבל לדידהו מהניא ערבוביא דמבלבלי ומסתתמי טענותיהם.

אלא כי היכי דלא ליערבבו אינהו [בהדי הדדי], דלישמעו מאי דאמר להו.

[מיד] נכנסה לפניו מלכות רומי תחלה.

מאי טעמא? משום דחשיבא.

ומנלן דחשיבא? דכתיב: וְתֵאכֻל כׇּל אַרְעָא וּתְדוּשִׁינַּהּ וְתַדְּוקִינַּהּ(דניאל ז, כג); אמר רבי יוחנן: זו רומי חייבת (כ״י פריז 1337: הרשעה), שטבעה יצא בכל העולם.

רש״י טבעה — שמעה.

ומנא לן דמאן דחשיב עייל ברישא?

כדרב חסדא,

דאמר רב חסדא:

מלך וצבור — מלך נכנס תחלה לדין,

רש״י נכנס תחלה — לפני הקדוש ברוך הוא לדין.

שנאמר: לַעֲשׂוֹת מִשְׁפַּט עַבְדּוֹ וּמִשְׁפַּט עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל(מלכים א ח, נט) [וגו׳].

רש״י משפט עבדו — שלמה המלך.

וטעמא מאי?

איבעית אימא: לאו אורח ארעא למיתב מלכא מאבראי;

ואיבעית אימא: מקמי דליפוש חרון אף.

רש״י דליפוש חרון אף — של הקדוש ברוך הוא מפני פשעי צבור שמא חס ושלום יפרע מן המלך כל סורחנו מפני החרון.

אמר להם הקדוש ברוך הוא: במאי עסקתם?

אומרים לפניו: רבונו של עולם, הרבה שווקים תקנינו, הרבה מרחצאות עשינו, הרבה כסף וזהב הרבינו, וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל, כדי שיתעסקו בתורה.

רש״י שווקים — ומרחצאות וכסף וזהב הוא עסקן של רומיים גשרים וכרכים ומלחמות הוא עסקן של פרסיים.

רש״י שיתעסקו ישראל בתורה — שיהא להם פנאי שמוצאין להשתכר בשוק ומוצאין מזונותיהן וצרכיהן בלי טורח מתעדנין במרחצאות.

אמר להם הקדוש ברוך הוא: שוטים שבעולם! כל מה שעשיתם — לצורך עצמכם עשיתם:

תקנתם שווקים — להושיב בהן זונות;

מרחצאות — לעדן בהן עצמכם;

כסף וזהב — שלי הוא, שנאמר: לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם יְיָ צְבָאוֹת(חגי ב, ח).

כלום יש בכם מגיד זאת? [שנאמר: מִי בכם יַגִּיד זֹאת], ואין זאת אלא תורה, שנאמר: וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה(דברים ד, מד).

מיד יצאו בפחי נפש.

יצאת מלכות רומי, ונכנסה מלכות פרס אחריה.

מאי טעמא? דהא חשיבא בתרה.

ומנלן? דכתיב: וַאֲרוּ חיוא אׇחֳרִי(דניאל ז, ה) תנינא דמיא לדוב, ותני רב יוסף: אלו פרסיים, שאוכלין ושותין כדוב, ומסורבלין [בשר] כדוב, ומגדלין שער כדוב, ואין להם מנוחה כדוב.

רש״י וארו — והנה.

רש״י אחרי — אחרת.

רש״י מסורבלין — שמינים כמו (שבת דף קלז:) קטן המסורבל בבשר ולשון מלבוש הוא כמו כפיתו בסרבליהון (דניאל ג).

רש״י דוב — אין לו מנוחה אלא הולך ובא כל שעה.

אמר להם הקדוש ברוך הוא: במאי עסקתם?

אומרים לפניו: רבונו של עולם, הרבה גשרים גשרנו, הרבה כרכים כבשנו, הרבה מלחמות עשינו, וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל, כדי שיתעסקו בתורה.

אמר להם הקדוש ברוך הוא: כל מה שעשיתם — לצורך עצמכם עשיתם:

תקנתם גשרים — ליטול מהם מכס;

כרכים — לעשות בהם אנגריא;

רש״י אנגריא — עבודת המלך המוטלת על יושבי כרכים לעשות מלחמות [ולצאת בצבא] וליטול בהמתן בעבודתו.

מלחמות — אני עשיתי, שנאמר: יְיָ אִישׁ מִלְחָמָה(שמות טו, ג).

כלום יש בכם מגיד זאת? שנאמר: מִי בכם יַגִּיד זֹאת, ואין זאת אלא תורה, שנאמר: וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה.

מיד יצאו מלפניו בפחי נפש.

וכי מאחר דחזית מלכות פרס למלכות רומי דלא מהניא ולא מידי, מאי טעמא עיילא?

אמרי: אינהו סתרי בית המקדש, ואנן בנינן.

רש״י אינהו — פרסיים משתעבדין בישראל בגלות בבל וטיטוס הגלם לרומי ועדיין כולם משועבדים [להם].

רש״י ואנן בנינן — בית שני בנה כורש.

וכן לכל אומה ואומה.

וכי מאחר דחזו לקמאי דלא מהני ולא מידי, מאי טעמא עיילי?

סברי: הנך אישתעבדו בהו בישראל, ואנן לא שעבדנו בישראל.

מאי שנא הני דחשיבי, ומאי שנא הני דלא חשיבי להו?

משום דהנך משכי במלכותייהו עד דאתי משיחא.

אומרים לפניו: רבונו של עולם, כלום נתת לנו ולא קיבלנוה?

ומי מצי למימר הכי? והכתיב: וַיֹּאמַר יְיָ מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ(דברים לג, ב), וכתיב: אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא וגו׳(חבקוק ג, ג) — מאי בעי בשעיר, ומאי בעי בפארן?

רש״י פארן — ארץ ישמעאל דכתיב בהגר (בראשית כא) ותשב במדבר פארן.

אמר רבי יוחנן:

מלמד שהחזירה הקדוש ברוך הוא על כל אומה ולשון ולא קבלוה, עד שבא אצל ישראל וקבלוה.

אלא הכי אמרי: כלום קיבלנוה ולא קיימנוה?

רש״י כלום קבלנוה ולא קיימנוה — כלומר משום דלא קבלנוה לא קיימנוה.

ועל דא תברתהון: אמאי לא קבלתוה?

רש״י ועל דא תברתהון — פירכא היא כלומר נמצא תשובה זו קטיגור להם אמאי לא קבלוה.

אלא כך אומרים לפניו: רבונו של עולם, כלום כפית עלינו הר כגיגית ולא קבלנוה, כמו שעשית לישראל?

רש״י כגיגית — קופא בלעז ומטילין בה שכר.

דכתיב: וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר(שמות יט, יז), ואמר רב דימי בר חמא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא הר כגיגית על ישראל, ואמר להם: אם אתם מקבלין את התורה — מוטב, ואם לאו — שם תהא קבורתכם.

מיד אומר להם הקדוש ברוך הוא: הראשונות ישמיעונו,

שנאמר: וְרִאשֹׁונוֹת יַשְׁמִיעֻנוּ —

שבע מצות שקיבלתם, היכן קיימתם?

ומנלן דלא קיימום?

דתני רב יוסף: עָמַד וַיְמֹודֶד אֶרֶץ רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם(חבקוק ג, ו) — מאי ראה? ראה שבע מצות שקבלו עליהן בני נח ולא קיימום; כיון שלא קיימום, עמד והתירן להן.

רש״י ראה ויתר גוים — נראה בעיניו וישר להתירן.

איתגורי איתגור? אם כן, מצינו חוטא נשכר!

אמר מר בריה דרבינא:

לומר שאף על פי שמקיימין אותן, אין מקבלין עליהם שכר.

רש״י לומר שאם מקיימין כו׳ — התרה זו לא טובתם היא אלא שאין מצווין לקיימן ואם יקיימו לא יקבלו שכר.

ולא? והתניא, היה רבי מאיר אומר: מנין שאפילו גוי ועוסק בתורה, שהוא ככהן גדול? תלמוד לומר: אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹותָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם(ויקרא יח, ה) — כהנים, לוים וישראלים לא נאמר, אלא ״האדם״;

הא למדת שאפילו גוי ועוסק בתורה — הרי הוא ככהן גדול!

אלא לומר לך: שאין מקבלין עליהם שכר כמצווה ועושה, אלא כמי שאינו מצווה ועושה,

דאמר רבי חנינא:

גדול המצווה ועושה יותר משאינו מצווה ועושה.

[אלא כך] אומרים הגוים לפני [הקדוש ברוך הוא]: רבונו של עולם, ישראל שקיבלוה — היכן קיימוה?

אמר להם הקדוש ברוך הוא: אני מעיד בהם שקיימו את התורה [כולה].

אומרים לפניו: רבונו של עולם, כלום יש אב שמעיד על בנו? דכתיב: בְּנִי בְכֹורִי יִשְׂרָאֵל(שמות ד, כב).

אמר להם הקדוש ברוך הוא: שמים וארץ יעידו בהם שקיימו את התורה כולה.

אומרים לפניו: רבונו של עולם, שמים וארץ נוגעין בעדותן, שנאמר: אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻוקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי(ירמיה לג, כה).

רש״י אם לא בריתי יומם ולילה — אם לא בריתי שכתבתי שתהא נוהגת יומם ולילה והיינו תורה דכתיב והגית בו יומם ולילה (יהושע א׳:ח׳) וכתיב (דברים כט) אלה דברי הברית. ה׳ דהששי יתירה וכתבה בסוף מעשה בראשית לדרשה זו והכי משמע ויהי ערב ויהי בקר יום הששי של ששה בסיון שעתידין ישראל לקבל התורה.

ואמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב: וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי(בראשית א, לא)? מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית, ואמר: אם ישראל מקבלין את תורתי — מוטב, ואם לאו — אני אחזיר אתכם לתוהו ובוהו.

(והיינו דאמר חזקיה:) מאי דכתיב: מִשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּ דִּין אֶרֶץ יָרְאָה וְשָׁקָטָה(תהלים עו, ט)? אם יראה — למה שקטה? ואם שקטה — למה יראה? אלא: בתחלה יראה, ולבסוף שקטה.

רש״י השמעת דין — מתן תורה.

רש״י בתחלה יראה — שמא לא יקבלו ישראל התורה ותחזור הארץ לתוהו ובוהו.

רש״י ולבסוף — כשקבלוה בנעשה ונשמע שקטה.

אמר להם הקדוש ברוך הוא: מכם יבאו ויעידו בהן בישראל שקיימו את התורה כולה.

יבא נמרוד ויעיד באברהם שלא עבד עבודה זרה;

רש״י נמרוד — השליך את אברהם אבינו באור כשדים על שלא קיבל עליו לעבוד עבודת כוכבים שנאסרה לבני נח ואברהם בן נח הוא שלא היה בשעת מתן תורה ועל שם כך נקרא אמרפל בכיצד מעברין (עירובין פרק ה, נג.) שאמר והפיל אברהם בכבשן האש.

יבא לבן ויעיד ביעקב שלא נחשד על הגזל;

רש״י שלא נחשד על הגזל — דכתיב מה מצאת מכל כלי ביתך אפילו סכין אפילו המנק אפילו מחט והחתן הדר בבית חמיו עשרים שנה כשיוצא אינו נוטל עמו כלי קטן ובני נח נצטוו על הגזל ויעקב קיים.

תבא אשת פוטיפרע ותעיד ביוסף שלא נחשד על העבירה;

רש״י ביוסף שלא נחשד על העבירה — אשת איש נאסרה לבני נח דכתיב ודבק באשתו ולא באשת חבירו (סנהדרין דף נח.) ויוסף קיים.

יבא נבוכד נצר ויעיד בחנניה מישאל ועזריה שלא השתחוו לצלם;

יבא דריוש ויעיד בדניאל שלא ביטל את התפלה;

יבא בלדד השוחי וצופר הנעמתי ואליפז התימני (ואליהו בן ברכאל הבוזי) ויעידו בהם בישראל שקיימו את כל התורה כולה,

רש״י ואליהו בן ברכאל — לא גרסינן דישראל הוה כדמפרשינן בבבא בתרא בהשותפין (דף טו:).

שנאמר: יִתְּנוּ עֵידֵיהֶם וְיִצְדָּקוּ.

אמרו לפניו: רבונו של עולם, תנה לנו מראש ונעשנה.

אמר להן הקדוש ברוך הוא: שוטים שבעולם! מי שטרח בערב שבת — יאכל בשבת;

מי שלא טרח בערב שבת — מהיכן יאכל בשבת?

אלא אף על פי כן, מצוה קלה יש לי, וסוכה שמה — לכו ועשו אותה.

רש״י בערב שבת — בעולם הזה.

ומי מצית אמרת הכי? והא אמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב: אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם(דברים ז, יא)? היום לעשותם, ולא למחר לעשותם; היום לעשותם, ולא היום ליטול שכר!

רש״י היום לעשותם — בעולם הזה.

רש״י ולא למחר — דאינו יכול לעשותם לעולם הבא.

אלא שאין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו.

רש״י בטרוניא — בעלילה.

ואמאי קרי ליה מצוה קלה? משום דלית ביה חסרון כיס.

מיד כל אחד [ואחד] נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו, והקדוש ברוך הוא מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז, וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא,

רש״י בראש גגו — רוב תשמישתן על הגגות שאין גגותיהן משופעין.

רש״י מקדיר — [לשון נוקב כלומר] מנקבת בכח חום גדול כמו מקדרין בהרים דעירובין (דף נח.) ענין נקב וחתך.

רש״י בתקופת תמוז — שנוהגת ומושכת עד שלשה חדשים עד יום תקופת תשרי הויא תקופת תמוז.

שנאמר: נְנַתְּקָה אֶת מוֹסְרוֹתֵימוֹ וְנַשְׁלִיכָה מִמֶּנּוּ עֲבֹותֵימוֹ(תהלים ב, ג).

רש״י ננתקה את מוסרותימו — על יי ועל משיחו קאמר לע״ל כדכתיב למה רגשו גוים ולאומים יהגו ריק כלומר ננתקה מצות סוכה שהטילו עלינו.

מקדיר? והא אמרת: אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו!

משום דישראל נמי זימני דמשכא להו תקופת תמוז עד חגא (כ״י פריז 1337: עד שיתסר בתשרי), והוי להו צערא.

רש״י דמשכא תקופת תמוז — ואין תקופת תשרי נופלת עד לאחר החג.

והאמר רבא: מצטער פטור מן הסוכה!

נהי דפטור — בעוטי מי מבעטי?

מיד הקדוש ברוך הוא יושב ומשחק עליהן,

שנאמר: יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק וגו׳(תהלים ב, ד).

רש״י יושב בשמים ישחק — גבי ננתקה את מוסרותימו כתיב.

אמר רבי יצחק:

אין שחוק לפני הקדוש ברוך הוא אלא אותו היום בלבד.

חילופי נוסח והשלמות

עבודה זרה פרק א, ב ע״א – ג ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אאומות העולםעובדי כוכבים
אגויעובד כוכבים
אגויעובד כוכבים
אהגויםהעובדי כוכבים
אואמר רבי שמעוןדאר״ש
אעבודה זרהעבודת כוכבים

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§56§§

גנב טלה ונעשה איל

בבא קמא פרק ז (מרובה), סה ע״ב – סו ע״א

זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ(בראשית לא, לח)

§§cover-end§§

הסוגיא כולה, מדברי רבי אילעא ועד תשובת רבא על קושיית ״לימא תיהוי תיובתא דרב״; לפניה ״וחכמים אומרים: בראשו וחמישיתו״; אחריה ״אמר רבה: שינוי קונה, כתיבא ותנינא״ — ענין אחר.

״רבי אילעא״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י וטיקן 116: ״ר׳ אלעא״; בדפוס ונציה, בקושיית רבי חנינא: ״לר׳ אליע׳״.

״אמר רבא: טלאים כדמעיקרא״ — בכ״י וטיקן 116: ״אמ׳ רב״.

אמר רבי אילעא:

גנב טלה ונעשה איל, עגל ונעשה שור — נעשה שינוי בידו וקנאו;

רש״י נעשה שינוי בידו וקנאו — בשינוי להא מילתא דאם טבח ומכר שלו הוא טובח וכו׳ ופטור מד׳ וה׳ אבל קרן וכפל משלם קרן כי השתא וכפל כעין שגנב או כשעת העמדה בדין.

טבח ומכר — שלו הוא טובח, שלו הוא מוכר.

איתיביה רבי חנינא לרבי אילעא:

גנב טלה ונעשה איל, עגל ונעשה שור — משלם תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה כעין שגנב;

רש״י כעין שגנב — לקמן אותבינן לרב מהא דאמר תשלומי כפל ד׳ וה׳ כשעת העמדה בדין ולרבה דאמר תברה או שתייה משלם ד׳ [כדהשתא] ליכא לאותובי דיכול לשנויי דהך מתניתא כפל ד׳ וה׳ דוקא נקט אבל קרן היכא דאשכח כי השתא משלם.

ואי סלקא דעתך קנייה בשינוי, אמאי משלם? שלו הוא טובח, שלו הוא מוכר!

אמר ליה: ואלא מאי, שינוי לא קני?

אמאי משלם כעין שגנב? לשלם כי השתא!

אמר ליה: כי השתא היינו טעמא דלא משלם, משום דאמר ליה: תורא גנבי ממך, דיכרא גנבי ממך.

אמר ליה: רחמנא ניצלן מהאי דעתא.

אמר ליה: אדרבה, רחמנא ניצלן מדעתא דידך:

רש״י תורא גנבי מינך — בתמיה.

מתקיף לה רבי זירא: וניקנינהו בשינוי השם!

רש״י ונקנינהו בשינוי השם — נהי דשבח דגופיה לא הוי שינוי דממילא קשבח ואזל ומיהו בשמא ודאי אישתני.

אמר רבא:

שור בן יומו קרוי שור, איל בן יומו קרוי איל.

שור בן יומו קרוי שור — דכתיב: שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד(ויקרא כב, כז).

איל בן יומו קרוי איל — דכתיב: וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי(בראשית לא, לח); אילים הוא דלא אכל, כבשים אכל?

אלא לאו שמע מינה: איל בן יומו קרוי איל.

מכל מקום קשיא!

רש״י מ״מ קשיא — לר׳ אילעא.

אמר רב ששת:

הא מני? בית שמאי היא, דאמרי: שינוי במקומו עומדת (כ״י מינכן 95, כ״י וטיקן 116, דפוס ונציה: עומד) ולא קני.

רש״י שינוי במקומו עומד — אף על גב דאישתני לא נפיק מרשות בעלים.

דתניא:

נתן לה באתננה חיטין ועשאן סולת, זיתים ועשאן שמן, ענבים ועשאן יין — תני חדא אסור ותני חדא מותר;

רש״י תני חדא אסור — לקרבן.

ואמר רב יוסף: תני גוריון דמאספורק: בית שמאי אוסרין ובית הלל מתירין.

מאי טעמא דבית שמאי?

דכתיב גַּם(דברים כג, יט) — לרבות שינוייהם.

ובית הלל: הם ולא שינוייהם.

ובית שמאי — ההוא ״הם ולא ולדותיהם״ הוא דאתא.

ובית הלל — תרתי שמעית מינה: הם ולא שינויהם, הם ולא ולדותיהם.

ובית הלל — הכתיב גַּם!

״גם״ לבית הלל קשיא.

עד כאן לא פליגי אלא דמר סבר שינוי קונה ומר סבר אין שינוי קונה, אבל לענין שלומי — כולי עלמא כדמעיקרא משלם, דקתני: משלם תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה כעין שגנב.

רש״י עד כאן לא פליגי — ר׳ אילעא ור׳ חנינא.

רש״י אבל לענין שלומי — כגון כפל לר׳ אילעא וד׳ וה׳ לר׳ חנינא א״נ ביוקרא וזולא בלא שינוי דכולי עלמא כדמעיקרא משלם דקתני כעין שגנב.

לימא תיהוי תיובתא דרב, דאמר רב: קרן כעין שגנב, משלם תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין!

רש״י לימא תיהוי תיובתא דרב — דאמר לעיל כשעת העמדה בדין כשהוזלה וכל שכן כשהוקרה דהתם אפילו קרן מחייב ליה רב כי השתא דהא כרבה ס״ל דאמר תברה או שתייה משלם ד׳.

אמר רבא:

טלאים — כדמעיקרא, דמים — כשל עכשיו.

רש״י טלאים כדמעיקרא — כלומר בא לשלם טלאים כדמעיקרא סגי דטלה גנב וטלה משלם.

חילופי נוסח והשלמות

בבא קמא פרק ז, סה ע״ב – סו ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§57§§

ההוא רעיא דהוה קא רעי

בבא מציעא פרק ז (השוכר את הפועלים), צג ע״א–ע״ב

הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה(בראשית לא, מ)

§§cover-end§§

הסוגיא מן המעשה ברועה שפטרו רבה, עם קושיותיו של אביי ותשובותיהן, עד ״רב חסדא ורבה בר רב הונא לא סבירא להו הא דרבה״; לפניה ״ארבעה שומרין ודיניהם שלשה״ (על משנה בבא מציעא ז, ח), ואחריה המעשה בבר אדא סבולאה — ענין אחר.

״לקמיה דרבה״, ״הא דרבה״ — בכ״י מינכן 95, וטיקן 115, וטיקן 117: ״דרבא״.

״אין אומרים״ — כן הגרסה בכל הראשונים, וכן מוכח מן ההקשר. בדפוס וילנא: ״אומדים״. ברוב כתבי היד ובדפוסים הראשונים מופיע קיצור: ״או׳״ או ״אומ׳״.

ההוא רעיא דהוה קא רעי חיותא אגודא דנהר פפא.

רש״י חיותא — בהמות.

שריג חדא מינייהו ונפלת למיא.

רש״י שריג — החליקה.

אתא לקמיה דרבה ופטריה.

אמר: מאי הוה ליה למעבד?

הא נטר כדנטרי אינשי.

רש״י הא נטר כדנטרי אינשי — ואין אבידה אלא אונס.

אמר ליה אביי:

אלא מעתה, על למתא בעידנא דעיילי אינשי — הכי נמי דפטור?

אמר ליה: אין.

גנא פורתא בעידנא דגנו אינשי — הכי נמי דפטור?

אמר ליה: אין.

איתיביה: אלו הם אונסין ששומר שכר פטור עליהן: כגון וַתִּפֹּל שְׁבָא וַתִּקָּחֵם וְאֶת הַנְּעָרִים הִכּוּ לְפִי חָרֶב(איוב א, טו).

אמר ליה: התם בחזני מתא.

רש״י בחזני מתא — שומרי העיר בלילה שכל סמך אנשי העיר עליהם לשמור גופם וממונם הנהו ודאי בעו נטירותא יתירתא.

איתיביה: עד מתי שומר שכר חייב לשמור?

עד כדי הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹורֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה(בראשית לא, מ).

אמר ליה: התם נמי בחזני מתא.

אמר ליה: אטו יעקב אבינו חזן מתא הוה, דאמר ליה ללבן ״נטרי לך נטירותא יתירתא כחזני מתא״?

איתיביה: רועה שהיה רועה והניח עדרו ובא לעיר, בא זאב וטרף ובא ארי ודרס — אין אומרים אילו היה שם היה מציל, אלא אומדין אותו: אם יכול להציל — חייב, ואם לאו — פטור.

רש״י ארי ודרס — ארי דרכו לדרוס הבהמה במקום שמוצאה ודרך זאב לטורפה חיה ולהוליכה במקום שהוא בטוח ושם הורגה.

מאי לאו דעל בעידנא דעיילי אינשי?

רש״י מאי לאו וכו׳ — אפילו הכי חייב.

לא, דעל בעידנא דלא עיילי אינשי.

אי הכי, אמאי פטור?

רש״י א״ה אמאי פטור — כי אין יכול להציל.

תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב!

רש״י תחילתו הוה בפשיעה — גבי כל מזיקין קטנים וקלים דהוא יכול להציל שהרי הניחם ובא לו וסופו נמי נהי דמזיק חזק בא עליהן שאם היה שם לא היה יכול להציל והו״ל אונס מיהו תחילתו בפשיעה הוה דחייב דהכי פסקינן הלכתא בהמפקיד (לעיל דף מב.).

דשמע קל אריה ועל.

רש״י דשמע קול ארי ועל — מאימתו שאנוס הוא.

אי הכי, ״אומדין אותו״ — מאי הוה ליה למעבד?

היה לו לקדם ברועים ובמקלות.

אי הכי, מאי איריא שומר שכר?

אפילו שומר חנם נמי, דהא מר הוא דאמר: שומר חנם שהיה לו לקדם ברועים ובמקלות ולא קידם — חייב!

רש״י שומר חנם יש לו לקדם בחנם — ולא לשכור אנשים ושומר שכר יש עליו לשוכרן.

שומר חנם בחנם, שומר שכר בשכר.

ועד כמה?

עד כדי דמיהן.

רש״י עד כדי דמיהם — של בהמות.

והיכן מצינו בשומר שכר שחייב באונסין?

רש״י והיכן מצינו — דקא רמית עליה לשכור אנשים משלו.

דהדר שקיל דמיהן מבעל הבית.

אמר ליה רב פפא לאביי: אי הכי, מאי אהני ליה?

מינה נפקא מינה לכושרא דחיותא, אי נמי לטרחא יתירתא.

רש״י לכושרא דחיותא — כושר הבהמות שמכיר בהן כבר ולמודות בביתו.

רש״י לטרחא יתירתא — שלא יצטרך לחזור אחר הבהמות לקנות.

רב חסדא ורבה בר רב הונא לא סבירא להו הא דרבה, דאמרי: להכי יהבי לך אגרא — לנטורי לי נטירותא יתירתא (כ״י מינכן 95, וטיקן 115: מעלייתא).

רש״י לא סבירא להו הא דרבה — דאמר לעיל דמכי נטר כדנטרי אינשי הוה אידך (אנוס ופטור).

רש״י להכי יהבי לך וכו׳ — ונהי דלאו פשיעה הוא אונס נמי לא הוי והו״ל כאבידה.

חילופי נוסח והשלמות

בבא מציעא פרק ז, צג ע״א–ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אאומריםאומדים

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§58§§

וקרטסים וכו׳ מאי קרטסים אמר

עבודה זרה פרק א (לפני אידיהן), ח ע״ב – ט ע״א

זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ(בראשית לא, מא)

§§cover-end§§

״שמד על ישראל״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״גזרה״.

וקרטסים וכו׳(משנה עבודה זרה א, ג)

מאי קרטסים?

אמר רב יהודה אמר שמואל:

יום שתפסה בו רומי מלכות.

רש״י יום שתפסה בו רומי מלכות — שנלחמו עם יונים ונצחום ומלכו בכל העולם.

והתניא: ״קרטסים, ויום שתפסה בו רומי מלכות״!

אמר רב יוסף:

שתי תפיסות תפסה רומי: אחת בימי קלפטרא מלכתא, ואחת שתפסה בימי יונים.

רש״י בימי קלפטרא מלכתא — של אלכסנדריא כדאמר בהמפלת במסכת נדה (דף ל:) ונלחמו רומיים עמה ונצחוה ותפסו הם המלוכה.

דכי אתא רב דימי אמר:

תלתין ותרין קרבי עבדו רומאי בהדי יונאי, ולא יכלו להו, עד דשתפינהו לישראל בהדייהו.

רש״י עד דשתפינהו — רומאי לישראל בהדייהו.

והכי אתנו בהדייהו: אי מינן מלכי — מנייכו הפרכי;

רש״י והכי אתנו — רומאי לישראל אי מינן מלכי כו׳.

אי מנייכו מלכי — מינן הפרכי.

ושלחו להו רומאי ליונאי: עד האידנא עבידנא בקרבא, השתא נעביד בדינא:

מרגלית ואבן טובה — איזו מהן יעשה בסיס לחבירו?

רש״י מרגלית — אינה חשובה כאבן טוב.

רש״י בסיס — כן תרגום כנו בסיסיה. למושב חברתה להושיבה עליה.

שלחו להו: מרגלית לאבן טובה.

אבן טובה (ואינך) — איזו מהן יעשה בסיס לחבירו?

אבן טובה לאינך.

אינך וספר תורה — איזו מהן יעשה בסיס לחבירו?

אינך לספר תורה.

רש״י אינך — הוא נופך קרבונקל״א.

שלחו להו [אם כן]: אנן — ספר תורה גבן, וישראל בהדן!

כפו להו.

רש״י כפו להו — רומאי ליונאי.

עשרין ושית שנין קמו להו בהימנותייהו בהדי ישראל; מכאן ואילך אישתעבדו בהו.

רש״י עשרין ושית שנין קמו — רומאי בהימנותייהו לישראל.

מעיקרא מאי דרוש, ולבסוף מאי דרוש?

מעיקרא דרוש: נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ(בראשית לג, יב);

רש״י ואלכה לנגדך — יעקב ועשו שוין בגדולה.

ולבסוף דרוש: יַעֲבׇר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ(בראשית לג, יד).

רש״י לפני עבדו — דרך השר להלך לפנים.

רש״י מעיקרא — כי קמו רומאי בהימנותייהו.

רש״י מאי דרוש — רומיים.

עשרין ושית שנין דקמו בהימנותייהו בהדי ישראל — מנא לן?

דאמר רב כהנא:

כשחלה רבי ישמעאל בר יוסי, שלחו ליה: רבי, אמור לנו שנים ושלשה דברים שאמרת לנו משום אביך.

אמר להו:

מאה ושמנים שנה קודם שנחרב הבית — פשטה מלכות הרשעה על ישראל;

רש״י פשטה — שלטה.

רש״י מלכות — רומי.

שמונים שנה עד לא חרב הבית — גזרו טומאה על ארץ העמים ועל כלי זכוכית;

ארבעים שנה עד לא חרב הבית — גלתה סנהדרין וישבה לה בחנות.

רש״י בחנות — מקום בהר הבית וחנות שמו.

למאי הלכתא?

אמר רבי יצחק בר אבדימי:

לומר שלא דנו דיני קנסות.

דיני קנסות סלקא דעתך?

והאמר רב יהודה אמר רב: ברם זכור אותו האיש לטוב, ורבי יהודה בן בבא שמו, שאלמלא הוא נשתכחו דיני קנסות מישראל!

נשתכחו? לגרסינהו!

רש״י דיני קנסות — אונס ומפתה ושלשים של עבד שנתנה תורה קצבה אחת ליקר ולזולל. ומאחר שלא ישבו בלשכת הגזית לא דנו ובטלו דיני קנסות דכתיב בתשלומי כפל שהוא קנס אשר ירשיעון אלהים דהיינו מומחין וסמוכין בשם רבי כדאמרינן בסנהדרין ומי שאינו סמוך אינו דן דיני קנסות.

אלא: בטלו דיני קנסות מישראל,

שגזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל:

כל הסומך — יהרג,

וכל הנסמך — יהרג,

ועיר שסומכין בה — תחרב,

ותחום שסומכין בו — יעקר.

רש״י תחום — אלפים אמה סביבות העיר.

מה עשה רבי יהודה בן בבא?

הלך וישב בין שני הרים גדולים, ובין שתי עיירות גדולות, בין שני תחומי שבת, בין אושא לשפרעם,

וסמך שם חמשה זקנים: רבי מאיר, ורבי יהודה, ורבי יוסי, ורבי שמעון, ורבי אלעזר בן שמוע.

רש״י וסמך שם כו׳ — והני רבנן בתר חורבן הבית הוו טובא.

ורב אויא מוסיף: אף רבי נחמיה.

כיון שהכירו בהם אויבים, אמר להם: בני, רוצו!

אמרו לו: רבי, ואתה מה תהא עליך?

אמר להם: הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכין.

אמרו: לא זזו משם עד שנעצו לגופו שלש מאות לולניאות של ברזל, ועשאוהו לגופו ככברה.

רש״י לולניאות — חניתות.

אמר רב נחמן בר יצחק:

לא תימא דיני קנסות, אלא שלא דנו דיני נפשות.

מאי טעמא?

כיון דחזו דנפישי להו רוצחין ולא יכלי למידן, אמרו: מוטב נגלי ממקום למקום, כי היכי דלא ליחייבו.

רש״י כי היכי דלא ליחייבו — רוצחים קטלא דאין דנין דיני נפשות אפילו בסנהדרין קטנה שבכל עיר אלא בזמן שהיתה סנהדרין גדולה בישיבתה ובמקום המיוחד לה והוא לשכת הגזית.

דכתיב: וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא(דברים יז, י) — מלמד שהמקום גורם.

רש״י המקום גורם — לחייב הנדון ואם אינם שם לא ידונו. והאי קרא בדיני נפשות קאי כי יפלא ממך דבר בפרשת שופטים ושוטרים בזקן ממרא.

מאה ושמנים ותו לא?

והתני רבי יוסי ברבי:

״מלכות פרס בפני הבית — שלשים וארבע שנה;

רש״י מלכות פרס בפני הבית — בזמן הבית בעודו בנוי לאחר שבנאו כורש נמשכה מלכותו שלשים וארבע שנים ובטלה ותפשוה בני יון ומלכו מאה ושמונים הרי מאתים וי״ד ובני חשמונאי נטלו מלכות מיונים ומלכו ק״ג והורדוס אחריהם ק״ג הרי ד׳ מאות וכ׳ שנה שהיה בית שני בישובו.

מלכות יון בפני הבית — מאה ושמונים שנה;

מלכות חשמונאי בפני הבית — מאה ושלש;

מלכות בית הורדוס — מאה ושלש.

מכאן ואילך צא וחשוב כמה שנים אחר חורבן הבית.״

רש״י מכאן ואילך — ממלכות הורדוס ואילך חרב הבית ובטלה מלכותן.

רש״י צא וחשוב — והבא למנות סדר חכמים וחייהם או שני שטר חוב או שום מעשה המאורע ימנה לחורבן מעכשיו כך וכך שנים לחורבן הבית.

אלמא מאתן ושית הוו, ואת אמרת מאה ושמונים הוו!

רש״י אלמא מאתן ושית — קודם חורבן הבית, פשטה דהא אמרן לעיל דרומיים וישראל נטלו יחד המלכות מיונים וקתני הכא דישראל מלכו קודם חורבן מאתן ושית.

אלא: עשרין ושית שנין קמו בהימנותייהו בהדי ישראל ולא אישתעבדו בהו, ואמטו להכי לא קא חשיב להו כשפשטה מלכות הרשעה על ישראל.

רש״י אמטו להכי לא חשיב להו — ר׳ ישמעאל לעיל בהדי הנך דפשטה על ישראל דהא בהנהו לא שלטה עליהן דשותפי הוו.

אמר רב פפא:

אי טעי האי תנא ולא ידע פרטי כמה הוה — לישייליה לספרא כמה כתיב, וניטפי עלייהו עשרין שנין, ומשכח ליה לחומריה;

רש״י אמר רב פפא אי טעי האי תנא — דתנייה להך מתניתין דצא וחשוב אחר חורבן.

רש״י ולא ידע — במנין שנים שאחר חורבן הבית כמה שנים טעה בשנה שהוא עומד בה לא ידע אי שנת כ׳ היא על המאות או שנת כ״א או שתים.

רש״י נשייליה לספרא כמה — לסופר הכותב גטין ושטרות שהוא מונה למלכות יון כדאמר לקמן (דף י.) בגולה אין מונין אלא למלכות יון ואין מונין לתחלת מלכותן שהיו שש שנים מקוטעות שלא מלכו אלא בעילם ומשש שנים ואילך פשטה מלכותן ומשם והלאה מונין להן כדאמר לקמן נישייליה האי תנא לספרא כמה פרט השנים יש לו על הכלל שלו.

רש״י ונטפי עלייהו — תנא עשרין שנין אם יש לו לסופר פרט ט״ו על כללו למנין יונים יש לו לתנא ל״ה פרט על כללו למנין שני חורבן.

רש״י לחומריה — קשר כלומר סכום חשבונו ימצא כהוגן שהרי מנין הסופר מתחיל ש״פ שנים קודם החורבן כדתניא לעיל דיון נטלו מלכות לסוף ל״ד לבנין הבית הוסף עליהם שש שנים שאין מונין להן הרי תחלת מניינם לסוף מ׳ לבניינו דהיינו ש״פ קודם חורבן נמצא כשהתחיל תנא למנות לחורבן ומנה כבר כ׳ שנה נשלם כלל הסופר להיות ד׳ מאות וכשהיה לסופר אחת פרט הי׳ ליה לתנא כ׳ ואחת כשהיה לסופר עשר שנים פרט היה לו לתנא ל׳ כשהגיע הסופר לת״ק ואחת יש לו לתנא קכ״א דהוי פרטי כ״א. וה״ה דמצי למיתני נבצר מנייהו תמנן ואידי ואידי חד חושבנא ודרך קצרה נקט למלתיה.

וסימניך: זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה(בראשית לא, מא) (אנכי) בְּבֵיתֶךָ.

רש״י פרטי כמה הוו — אין אדם טועה במאות אלא טועה בשנה או בשתים דהיינו פרטי דמאות ואלפים הוו כללי.

אי טעי ספרא — נשייליה לתנא כמה חשיב, ונבצר מינייהו עשרין שנין, ומשכח ליה לחומריה;

רש״י ואי טעי ספרא — בפרטא דידיה נשייליה לתנא כמה פרטא דיליה ונבצר מינייהו עשרין וטעמא כדפרישית ואם יהיו לו לתנא מאתים ול׳ יהיו לו לסופר שש מאות ועשר ואם יש לתנא מאתים ועשר יהיו לו לסופר חמש מאות ותשעים. וה״ה דמצי למיתני ניטפי עלייהו תמנן אלא משום דרך קצרה נקט ועוד דבעי לאוקומי בצירותא אספרא ותוספתא אתנא משום סימנא דספרא בצירא ותנא תוספאה.

וסימניך: ספרא בצירא, תנא תוספאה.

רש״י וסימנך — שלא תתחלף הי מבצר והי מטפי.

רש״י ספרא בצירא — מדקדק בתיבות וכותבן במסורה בחסרון אותיות.

רש״י תנא תוספאה — תני תוספתא.

חילופי נוסח והשלמות

עבודה זרה פרק א, ח ע״ב – ט ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אשמד על ישראלגזרה

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)

לא, מא זֶה־לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע־עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ וַתַּחֲלֵף אֶת־מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים

ראה גדול תלמוד תורה יותר מכבוד אב ואם

§§59§§

בני בנים הרי הן כבנים

יבמות פרק ו (הבא על יבמתו), סב ע״ב

וַיַּעַן לָבָן וַיֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב(בראשית לא, מג)

§§cover-end§§

השאלה ״מנא הא מילתא״ על ״בני בנים הרי הם כבנים״ (מן הברייתא שבסב ע״ב, ״מיתיבי: בני בנים הרי הם כבנים״, ומה שנאמר עליה שם); לפניה ״התם דחויי קמדחי להו״ (על בני בנותיו של רב ששת), ואחריה ״מתניתין דלאו כרבי יהושע״ — ענין אחר.

״אמר ליה רבה לרבא בר מארי״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י וטיקן 110–111: ״א״ל רבא לרבה בר מרי״.

״בני בנים הרי הן כבנים״ — בכ״י וטיקן 110–111 נוסף בין השיטין: ״בן הבת, בן הבן פשיטא״.

אמר ליה רבה לרבא בר מארי: מנא הא מילתא דאמור רבנן ״בני בנים הרי הן כבנים״?

רש״י מנא הא מילתא כו׳ — אבני בתו קאי דבן בנו פשיטא לן.

אילימא מדכתיב הַבָּנוֹת בְּנֹותַי וְהַבָּנִים בָּנַי(בראשית לא, מג) — אלא מעתה, וְהַצֹּאן צֹאנִי הכי נמי?

אלא דקנית מינאי — הכא נמי דקנית מינאי.

אלא מהכא: וְאַחַר בָּא חֶצְרוֹן אֶל בַּת מָכִיר אֲבִי גִלְעָד, וַתֵּלֶד לוֹ אֶת שְׂגוּב(דברי הימים א ב, כא),

וכתיב: מִנִּי מָכִיר יָרְדוּ מְחֹוקְקִים(שופטים ה, יד),

רש״י מני מכיר ירדו מחוקקים — ולא מצינו למימר מבני בניו אלא מבני בתו דהא כתיב קרא אחרינא יהודה מחוקקי ולא משכחת לה דליתו מתרוייהו אלא הכי דנפקו מחוקקים מחצרון מבתו של מכיר אלמא בני בתו כבניו.

וכתיב: יְהוּדָה מְחֹוקְקִי(תהלים ס, ט).

חילופי נוסח והשלמות

יבמות פרק ו, סב ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§60§§

ספר תורה שאין בו ללקט שמונים וחמש אותיות

שבת פרק טז (כל כתבי הקודש), קטו ע״ב

וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא(בראשית לא, מז)

§§cover-end§§

שאלתו של רב הונא בר חלוב ותשובת רב נחמן, בסוגיית הצלת כתבי הקודש מפני הדליקה (על משנה שבת טז, א); לפניה שאלת ריש גלותא על הכתובים בסם ובסיקרא, ואחריה ״איבעיא להו: הני שמונים וחמש אותיות מכונסות או מפוזרות״ — שאלה אחרת.

״בעא מיניה רב הונא בר חלוב מרב נחמן״ — בכ״י מינכן 95: ״בעא מיניה רב הונא מר׳ יוחנן״.

בעא מיניה רב הונא בר חלוב מרב נחמן: ספר תורה שאין בו ללקט שמונים וחמש אותיות, כגון פרשת ויהי בנסוע הארון — מצילין אותה מפני הדליקה, או אין מצילין?

רש״י בר חלוב — שם אדם.

רש״י כגון פרשת ויהי בנסוע הארון — שהוא ספר לעצמו כדלקמן ויש בה פ״ה אותיות.

אמר ליה: ותיבעי לך פרשת ויהי בנסוע הארון גופה!

רש״י ותיבעי לך פרשת ויהי בנסוע הארון גופה — שנכתבה לבדה וחסרה אות מהו להצילה.

היכא דחסר פרשת ויהי בנסוע — לא קמיבעיא לי, דכיון דאית ביה הזכרות, אף על גב דלית ביה שמונים וחמש אותיות — מצילין;

כי קא מיבעיא לי — ספר תורה שאין בו ללקט, מאי?

אמר ליה: אין מצילין.

רש״י פ״ה אותיות — זהו שיעור לספר תורה שנמחק או בלה להיות עומד בקדושתו.

רש״י מהו — להצילן.

רש״י שאין בו כדי ללקוט — ובאותו ליקוט עצמו ליכא אזכרות.

רש״י ללקט — שנשארת כאן תיבה ובמקום אחר תיבה.

איתיביה: תרגום שכתבו מקרא, ומקרא שכתבו תרגום, וכתב עברית — מצילין מפני הדליקה; ואין צריך לומר תרגום שבעזרא ושבדניאל ושבתורה.

רש״י כתב עברית — אותיות גדולות הן ואין דומות לכתב אשורית אף על פי שכתובין בלשון הקדש אלא שכתב האותיות משונות.

רש״י ואין צריך לומר תרגום שבעזרא ושבדניאל ושבתורה — שכתבו תרגום כהלכתו.

תרגום שבתורה מאי ניהו? יְגַר שָׂהֲדוּתָא(בראשית לא, מז); ואף על גב דלית בה שמונים וחמש אותיות!

רש״י תרגום שבתורה — יגר שהדותא ושבנביאים כגון כדנא תימרון להום (ירמיהו י׳:י״א) שכתבו מקרא [א״נ] התרגום שבעזרא כתבו מקרא.

כי תניא ההיא — להשלים.

רש״י להשלים — אם היה בו כדי ללקט ותרגום זו משלימו מצטרף ומצילין בשבילו.

חילופי נוסח והשלמות

שבת פרק טז, קטו ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§61§§

וספרים נכתבין בכל לשון

מגילה פרק א (מגילה נקראת), ח ע״ב – ט ע״א

וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא(בראשית לא, מז)

§§cover-end§§

הסוגיא מן הקושיא ״ורמינהו״ על המשנה (מגילה א, ח) עד תשובתו של רב אשי ו״אף כשהתירו רבותינו יונית לא התירו אלא בספר תורה״; אחריה ״ומשום מעשה דתלמי המלך״ — מעשה תרגום התורה לתלמי, ענין לעצמו.

״רב נחמן בר יצחק אמר״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י וטיקן 134: ״רב נחמן״.

בכ״י אוקספורד 366 סדר התשובות אחר: ״כאן בספרים כאן במגלה״ קודם ל״בשלמא תורה דכתי׳ יגר סהדותא״.

וספרים נכתבין בכל לשון וכו׳(משנה מגילה א, ח)

ורמינהו: מקרא שכתבו תרגום, ותרגום שכתבו מקרא, וכתב עברי — אינו מטמא את הידים, עד שיכתבנו בכתב אשורית, על הספר, ובדיו!

רש״י מקרא שכתבו תרגום — ספר שכתוב בלשון הקודש הראוי לכתוב בו מקרא כתבו לשון ארמי.

רש״י ותרגום — שהיה ראוי ליכתוב בו תרגום כגון יגר שהדותא (בראשית לא).

רש״י כתבו מקרא — גלעד וכגון תרגום כתב של דניאל ועזרא.

רש״י וכתב עברי — או שלא שינה את הלשון אבל שינה את הכתב שכתבו בכתב של עבר הנהר ובמסכת סנהדרין (דף כא:) קרי ליה כתבא ליבונאה.

רש״י עד שיכתבנו אשורית — כתב אשורית הוא כתב שלנו.

אמר רבא: לא קשיא;

כאן — בגופן שלנו,

רש״י גופן — כתיבה.

רש״י כאן בגופן שלנו — מתניתין דקתני בכל לשון שלא שינה את הכתב אלא ששינה את הלשון וברייתא בגופן שלהן.

כאן — בגופן שלהן.

אמר ליה אביי: במאי אוקימתא לההיא? בגופן שלהן — מאי איריא מקרא שכתבו תרגום ותרגום שכתבו מקרא? אפילו מקרא שכתבו מקרא ותרגום שכתבו תרגום נמי, דהא קתני ״עד שיכתבנו אשורית, על הספר, בדיו״!

אלא לא קשיא;

הא — רבנן,

הא — רבן שמעון בן גמליאל.

רש״י רבן שמעון בן גמליאל היא — דפליג אדרבנן במתניתין.

רש״י הא — דאמר עד שיכתבנו בכתב אשורית.

אי רבן שמעון בן גמליאל — הא איכא יונית!

רש״י אי רבן שמעון בן גמליאל — אמאי קתני בברייתא עד שיכתבנו אשורית.

אלא לא קשיא;

רש״י אלא לא קשיא — גרסינן.

כאן — בספרים,

כאן — בתפלין ומזוזות.

תפלין ומזוזות מאי טעמא? משום דכתיב בהו וְהָיוּ(דברים ו, ו) — בהוייתן יהו.

מאי תרגום שכתבו מקרא איכא?

בשלמא תורה — איכא יְגַר שָׂהֲדוּתָא(בראשית לא, מז);

אלא הכא — מאי תרגום איכא?

רש״י והיו הדברים האלה — כתיב בתפילין ומזוזות שכתובין בהן פרשיות של שמע.

אלא לא קשיא;

כאן — במגילה,

כאן — בספרים.

מגילה מאי טעמא? דכתיב בה כִּכְתָבָם וְכִלְשׁוֹנָם(אסתר ח, ט).

מאי תרגום שכתבו מקרא איכא?

אמר רב פפא: וְנִשְׁמַע פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ(אסתר א, כ);

רב נחמן בר יצחק אמר: וְכׇל הַנָּשִׁים יִתְּנוּ יְקָר לְבַעְלֵיהֶן.

רב אשי אמר: כי תניא ההיא — בשאר ספרים, ורבי יהודה היא;

רש״י בשאר ספרים — נביאים וכתובים.

דתניא: תפלין ומזוזות אין נכתבין אלא אשורית, ורבותינו התירו יונית.

והכתיב וְהָיוּ!

אלא אימא: ספרים נכתבים בכל לשון, ורבותינו התירו יונית.

״התירו״ — מכלל דתנא קמא אסר!

רש״י מכלל דתנא קמא — בתמיהה והא תנא קמא שרי בכל לשון.

אלא אימא: רבותינו לא התירו שיכתבו אלא יונית.

ותניא, אמר רבי יהודה: אף כשהתירו רבותינו יונית — לא התירו אלא בספר תורה.

רש״י רבותינו אמרו — רבן שמעון בן גמליאל.

חילופי נוסח והשלמות

מגילה פרק א, ח ע״ב – ט ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§62§§

ענייה ואמירה ככה וכה — בלשון הקודש

סוטה פרק ז, הלכה ב

וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא(בראשית לא, מז)

§§cover-end§§

על המשנה ״רבי יהודה אומר: וענתה ואמרה ככה — עד שתאמר בלשון הזה״ (משנה סוטה ז, ד; ״ואילו נאמרין בלשון הקדש״, משנה סוטה ז, ב). בכתב יד ליידן ובדפוס ונציה זו הלכה ב. אחרי הסוגיא ״שלא יהא לשון סורסי קל בעיניך״ — עניין אחר.

תני בשם רבי יודה:

כל מקום שנאמר בלשון הזה: ענייה ואמירה, ככה, וכה — הרי הוא בלשון הקודש.

אמר רבי אלעזר:

בניין אב שבכולן: מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל(שמות יט, יט).

התיב רבי חגי:

והכתיב: וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל(בראשית כד, נ)!

אין תימר על ידי ענייה, והכתיב: וַיֹּאמְרוּ.

אין תימר על ידי אמירה, והכתיב: מֵיְיָ יָצָא הַדָּבָר.

אין תימר: בלשון הקודש, והכתיב: וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא(בראשית לא, מז).

ואין תימר: קודם למתן תורה, הרי פרשת ווידוי מעשר — הרי הוא לאחר מתן תורה, והוא נאמר בכל לשון.

חילופי נוסח והשלמות

סוטה פרק ז, הלכה ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
§§63§§

שלא יהא לשון סורסי קל בעיניך

סוטה פרק ז, הלכה ב

וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא(בראשית לא, מז)

§§cover-end§§

״לשונות נאין להשתמש בהן…״ — מה שבסוגריים המרובעים נוסף בגיליון בכ״י ליידן.

רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יוחנן:

שלא יהא לשון סורסי קל בעיניך, שבתורה ובנביאים ובכתובים הוא אמור.

בתורה כתיב: וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא(בראשית לא, מז).

בנביאים כתיב: כִּדְנָה(ירמיה י, יא) תימרון להון.

בכתובים כתיב: וַיְדַבְּרוּ הַכַּשְׂדִּים לַמֶּלֶךְ אֲרָמִית(דניאל ב, ד).

אמר רבי יונתן דבית גוברין:

ארבעה [לשונות נאין] להשתמש בהן העולם, ואילו הן: לעז לזמר, רומי לקרב, סורסי לאילייא, עברי לדיבור.

ויש אומרים: אף אשורי לכתב.

אשורי, יש בו כתב ואין בו לשון.

עברי, יש בו לשון ואין בו כתב.

בחרו להם כתב אשורי ולשון עברי.

ולמה נקרא שמו אשורי?

שהוא מאושר בכתבו.

אמר רבי לוי:

על שם שעלה בידם מאשור.

חילופי נוסח והשלמות

סוטה פרק ז, הלכה ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
§§64§§

כי דבר יי בזה

סנהדרין פרק י, הלכה א

וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא(בראשית לא, מז)

§§cover-end§§

על המשנה ״ואלו שאין להם חלק לעולם הבא: האומר אין תחיית המתים מן התורה ואין תורה מן השמים״ (משנה סנהדרין י, א). לפני הסוגיא ארבעה חלוקי כפרה ושעיר המשתלח — עניין אחר; אחריה ״בר קפרא אמר: אחז וכל מלכי ישראל הרשעים״ — עניין אחר.

״וחברייא יתיבין״ — בדפוס ונציה ״וחברייא הוון יתיבין״.

כתיב: כִּי דְבַר יְיָ בָּזָה(במדבר טו, לא).

אין לי אלא בזמן שביזה דברי תורה, מניין אפילו כפר במקרא אחד, בתרגום אחד, בקל וחומר אחד?

תלמוד לומר: וְאֶת מִצְוָותוֹ הֵפַר.

במקרא אחד — וַאֲחוֹת לוֹטָן תִּמְנָע(בראשית לו, כב).

בתרגום אחד — וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא(בראשית לא, מז).

בקל וחומר אחד — כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן וגו׳(בראשית ד, כד).

דבר אחר: כִּי דְבַר יְיָ בָּזָה — זה שהוא מזכיר דברי תורה במקום מטונף.

כהדא רבי אילא וחברייא יתיבין קומי פונדקיה ברמשא.

אמרין: מהו מימר מילא דאורייא?

אמרין: מכיון דאילו הוה איממא הוינן חמיי מה קומינן, ברם כדון אסיר.

חילופי נוסח והשלמות

סנהדרין פרק י, הלכה א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
§§65§§

תענו את נפשותיכם

יומא פרק ח (יום הכיפורים), עד ע״ב

אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹתַי(בראשית לא, נ)

§§cover-end§§

הסוגיא מן הברייתא ״תנו רבנן: תענו את נפשותיכם״ (על משנה יומא ח, א, ״יום הכפורים אסור באכילה ובשתיה״) עד ״ואין דנין ענוי בידי שמים מענוי בידי אדם״; לפניה ״כוי בריה בפני עצמה היא״, ואחריה ״המאכילך מן במדבר למען ענותך״ — ענין אחר.

״נאמר להלן ענוי״ — בכ״י אוקספורד 366: ״ונאמר להלן עינוי — ויענך וירעיבך עינוי״ (דברים ח, ג).

בכ״י אוקספורד 366 ״ונגמר מעינוי דמצרים״ קודם ל״ונגמר מאם תענה את בנותי״.

תנו רבנן: תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁותֵיכֶם(ויקרא טז, כט) — יכול ישב בחמה או בצנה כדי שיצטער? תלמוד לומר: וְכׇל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ — מה מלאכה שב ואל תעשה, אף ענוי נפש שב ואל תעשה.

רש״י מה — מצות מלאכת שבת שב ואל תעשה הוא אף מצות עינוי שב ואל תעשה דבר המבטל ממך את העינוי הוא ואין זו אלא כגון הני דמתניתין לא יאכל ולא ישתה ולא ירחץ.

ואימא: היכא דיתיב בשימשא וחיים ליה — לא נימא ליה ״קום תוב בטולא״;

יתיב בטולא וקריר ליה — לא נימא ליה ״קום תוב בשימשא״!

דומיא דמלאכה — מה מלאכה לא חלקת בה, אף ענוי לא תחלוק בו.

רש״י מה מלאכה לא חלקת בה — בכל צדדיה אסורה אף עינוי נמי שאיסורו בכל צדדיו קאמר יצאו חמה וצנה שאם ישב הרי הוא בעינוי ואם לא ישב אינו מצוה לישב.

תניא אידך: תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁותֵיכֶם — יכול ישב בחמה ובצנה ויצטער? תלמוד לומר: וְכׇל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ — מה מלאכה דבר שחייבין עליו במקום אחר, אף ענוי נפש שחייבין עליו במקום אחר; ואי זה זה? זה פגול ונותר.

רש״י מה מלאכה דבר שחייבין עליו במקום אחר — כרת כי הכא כגון בשבת אף עינוי בדבר אכילה קאמר שמצינו שחייב עליו במקום אחר כגון פיגול ונותר.

אביא פגול ונותר שהן בכרת, ולא אביא את הטבל שאינו בכרת? תלמוד לומר: תְּעַנּוּ, וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁותֵיכֶם(ויקרא טז, לא) — ריבה.

אביא הטבל שהוא במיתה, ולא אביא את הנבילה שאינה במיתה? תלמוד לומר: תְּעַנּוּ, וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁותֵיכֶם — ריבה.

אביא את הנבילה שהוא בלאו, ולא אביא את החולין שאינן בלאו? תלמוד לומר: תְּעַנּוּ, וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁותֵיכֶם — ריבה.

אביא החולין שאינן בקום אכול, ולא אביא את התרומה שהיא בקום אכול? תלמוד לומר: תְּעַנּוּ, וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁותֵיכֶם — ריבה.

אביא את התרומה שאינה בבל תותירו, ולא אביא את הקדשים שהן בבל תותירו? תלמוד לומר: תְּעַנּוּ, וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁותֵיכֶם — ריבה.

ואם נפשך לומר — הרי הוא אומר: וְהַאֲבַדְתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ הַהִיא(ויקרא כג, ל) — ענוי שהוא אבידת הנפש; ואי זה זה? זה אכילה ושתיה.

מאי ״ואם נפשך לומר״?

רש״י ואם נפשך לומר — ואם יש בידך להשיב על זה הרי ראיה אחרת דקרא של תענו את נפשותיכם עינוי שהוא אבידת הנפש בתוך חלל הגוף מיירי.

וכי תימא בעריות קא מישתעי קרא — הרי הוא אומר וְהַאֲבַדְתִּי הַנֶּפֶשׁ — ענוי שיש בו אבידת נפש; ואי זה זה? זה אכילה ושתיה.

רש״י וכי תימא בעריות קמשתעי קרא — כלומר עינוי דתשמיש קא משתעי קרא דתשמיש נמי אקרי עינוי כדלקמן (דף עז.) וחייבין עליו כרת במקום אחר כגון עריות.

דבי רבי ישמעאל תנא: נאמר כאן ענוי, ונאמר להלן ענוי — מה להלן ענוי רעבון, אף כאן ענוי רעבון.

רש״י ונאמר להלן עינוי — ויענך וירעיבך (דברים ח).

ונילף מאִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹותַי(בראשית לא, נ)!

רש״י ונילף מואם תענה את בנותי — דמוקי ליה לקמן (שם.) אתשמיש.

דנין ענוי דרבים מענוי דרבים, ואין דנין ענוי דרבים מענוי דיחיד.

רש״י עינוי דרבים — יוה״כ לכל ישראל ואכילת המן לכל ישראל.

ונילף מענוי דמצרים, דכתיב וַיַּרְא אֶת עׇנְיֵנוּ(דברים כו, ז), ואמרינן: זו פרישות דרך ארץ!

אלא דנין ענוי בידי שמים מענוי בידי שמים, ואין דנין ענוי בידי שמים מענוי בידי אדם.

רש״י עינוי בידי שמים — יום הכפורים מצות מלך היא וכן עינוי המן.

חילופי נוסח והשלמות

יומא פרק ח, עד ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§66§§

רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה דאיקרו ענוי

יומא פרק ח (יום הכיפורים), עו ע״ב – עז ע״ב

אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹתַי(בראשית לא, נ)

§§cover-end§§

הסוגיא על ענויי יום הכפורים (משנה יומא ח, א), מ״רחיצה וסיכה מנא לן דאיקרי ענוי״ עד ״התם שעינה מביאות אחרות״; לפניה ״תירוש חמרא הוא״, ואחריה הברייתא ״אסור לרחוץ מקצת גופו ככל גופו״ — ענין אחר.

״אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י אוקספורד 366 נוסף: ״משמיה דרב״.

״אמר רב זוטרא ברבי טוביה״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י אוקספורד 366: ״אמר מר זוטרא״.

״[בית]״ שהוסיפו מדפיסי וילנא — כן בכ״י מינכן 95 ובכ״י אוקספורד 366 (״מזקני בית ישראל״); ״(כי חמודות אתה)״, ״(לאיש)״, ״(והולך)״ — כפי שמחקום בדפוס וילנא; ״[את]״ — כן בכ״י מינכן 95 ובכ״י אוקספורד 366.

״אמר רבי יוחנן: באותה שעה הוציאו לגבריאל… וליכא דאשגח ביה״ — בדפוס וילנא בסוגריים מרובעים; הוא בכ״י מינכן 95, בכ״י אוקספורד 366 ובדפוס ונציה.

״עמד גבריאל מאחורי הפרגוד״ — בכ״י אוקספורד 366: ״עמד מיכאל״.

״אלא אמר רבי יצחק״ — בכ״י אוקספורד 366: ״אלא אמ׳ רב נחמן בר יצחק״; בכ״י מינכן 95 ראיה זו אחר ״ויעש כן הלוך ערום ויחף״.

רחיצה וסיכה מנא לן דאיקרי עינוי? דכתיב: לֶחֶם חֲמֻודוֹת לֹא אָכַלְתִּי וּבָשָׂר וָיַיִן לֹא בָא אֶל פִּי וְסוֹךְ לֹא סָכְתִּי(דניאל י, ג).

מאי לֶחֶם חֲמֻודוֹת לֹא אָכַלְתִּי?

אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת: אפילו נהמא דחיטי דכייתא לא אכל.

רש״י דחיטי דכייתא — חטים נאות ונקיות כדמתרגמינן את בגדי עשו החמודות (בראשית כז) דכייתא.

ומנא לן דחשיב כעינוי? דכתיב: וַיֹּאמֶר אֵלַי אַל תִּירָא דָנִיֵּאל כִּי מִן הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר נָתַתָּ אֶת לִבְּךָ לְהָבִין וּלְהִתְעַנּוֹת לִפְנֵי אֱלֹהֶיךָ נִשְׁמְעוּ דְבָרֶיךָ וַאֲנִי בָאתִי בִּדְבָרֶיךָ(דניאל י, יב) (כי חמודות אתה).

אשכחן סיכה; רחיצה מנא לן?

אמר רב זוטרא ברבי טוביה, אמר קרא: וַתָּבֹא כַמַּיִם בְּקִרְבּוֹ וְכַשֶּׁמֶן בְּעַצְמוֹתָיו(תהלים קט, יח).

ואימא כשתיה!

דומיא דשמן — מה שמן מאבראי, אף מים מאבראי.

רש״י דומיא דשמן — מים בקרבו דכתיבי בקרא דומיא דכשמן בעצמותיו מה שמן מבחוץ סכין אותו ונבלע בעצמותיו אף מים בקרבו הנבלעות דרך החוץ על ידי רחיצה.

והא תנא איפכא קא נסיב לה! דתנן: מנין לסיכה שהיא כשתיה ביום הכפורים? אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר, שנאמר: וַתָּבֹא כַמַּיִם בְּקִרְבּוֹ וְכַשֶּׁמֶן בְּעַצְמוֹתָיו.

רש״י שהיא כשתיה — אלמא מים דקרא שתיה הוא ושמן הוא דיליף ממים ואת ילפת מים משמן.

אלא אמר רב אשי: רחיצה מגופיה דקרא שמיע ליה, דכתיב וְסוֹךְ לֹא סָכְתִּי.

רש״י אלא אמר רב אשי רחיצה מגופיה דקרא — דדניאל דגבי סיכה נפקא לן מריבויא דלישנא וסוך לא סכתי ומצי למכתב ולא סכתי.

מאי וַאֲנִי בָאתִי בִּדְבָרֶיךָ?

רש״י מאי ואני באתי — מתי נגרש מתוכו שהוצרך ליכנס.

רש״י ואני באתי בדבריך — סיפיה דההוא קרא דלעיל אל תירא דניאל וגו׳ ואני באתי בדבריך נכנסתי לתוך הפרגוד בשבילך.

היינו דכתיב: וְשִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי(יחזקאל ח, יא) [בֵית] יִשְׂרָאֵל וְיַאֲזַנְיָהוּ בֶן שָׁפָן עֹומֵד בְּתוֹכָם עֹומְדִים לִפְנֵיהֶם וְאִישׁ מִקְטַרְתּוֹ בְּיָדוֹ וַעֲתַר עֲנַן הַקְּטֹורֶת עֹולֶה,

וַיִּשְׁלַח תַּבְנִית יָד וַיִּקָּחֵנִי בְּצִיצִת רֹאשִׁי וַתִּשָּׂא אֹותִי רוּחַ בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם וַתָּבֵא אֹותִי יְרוּשָׁלְַימָה בְּמַרְאוֹת אֱלֹהִים אֶל פֶּתַח שַׁעַר הַפְּנִימִית הַפּוֹנֶה צָפוֹנָה אֲשֶׁר שָׁם מוֹשַׁב סֵמֶל הַקִּנְאָה הַמַּקְנֶה(יחזקאל ח, ג),

וַיָּבֵא אֹותִי אֶל חֲצַר בֵּית יְיָ הַפְּנִימִית וְהִנֵּה פֶתַח הֵיכַל יְיָ בֵּין הָאוּלָם וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ כְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ אֲחֹורֵיהֶם אֶל הֵיכַל יְיָ וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה וְהֵמָּה משתחוים קֵדְמָה לַשָּׁמֶשׁ(יחזקאל ח, טז).

ממשמע שנאמר וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה, איני יודע שאחוריהם אל היכל יי? אלא מה תלמוד לומר אֲחֹורֵיהֶם אֶל הֵיכַל יְיָ? מלמד שהיו פורעין עצמן והיו מתריזין כלפי מטה.

אמר לו הקדוש ברוך הוא למיכאל: מיכאל, סרחה אומתך!

אמר לפניו: רבונו של עולם, דיו לטובים שבהם!

אמר לו: אני שורף אותם ולטובים שבהם.

מיד — וַיֹּאמֶר(יחזקאל י, ב) (לאיש) לְבֻושׁ הַבַּדִּים וַיֹּאמֶר בֹּוא אֶל בֵּינוֹת לַגַּלְגַּל אֶל תַּחַת לַכְּרוּב וּמַלֵּא חׇפְנֶיךָ גַחֲלֵי אֵשׁ מִבֵּינוֹת לַכְּרֻובִים וּזְרֹוק עַל הָעִיר וַיָּבֹא לְעֵינָי;

מיד — וַיִּשְׁלַח הַכְּרוּב אֶת יָדוֹ מִבֵּינוֹת לַכְּרוּבִים אֶל הָאֵשׁ אֲשֶׁר בֵּינוֹת הַכְּרֻובִים וַיִּשָּׂא וַיִּתֵּן אֶל חׇפְנֵי לְבֻושׁ הַבַּדִּים וַיִּקַּח וַיֵּצֵא(יחזקאל י, ז).

רש״י לבוש הבדים — הוא גבריאל בספר דניאל.

אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא:

אילמלא לא נצטננו גחלים מידו של כרוב לידו של גבריאל — לא נשתיירו משונאיהן של ישראל שריד ופליט.

וכתיב: וְהִנֵּה הָאִישׁ לְבֻושׁ הַבַּדִּים אֲשֶׁר הַקֶּסֶת בְּמׇתְנָיו מֵשִׁיב דָּבָר לֵאמֹר עָשִׂיתִי כאשר צִוִּיתָנִי(יחזקאל ט, יא).

[אמר רבי יוחנן: באותה שעה הוציאו לגבריאל מאחורי הפרגוד ומחיוהו שיתין פולסי דנורא.

רש״י פולסא דנורא — מקלות של אור.

אמרו ליה: אי לא עבדת — לא עבדת;

רש״י אי לא עבדת — כלל.

אי עבדת — אמאי לא עבדת כדפקדוך? ועוד, דעבדת — לית לך אין משיבין על הקלקלה?

רש״י כדפקדוך — שתהא אתה נוטל הגחלים מבינות לכרובים ואתה אמרת אל הכרוב לתתם לך.

רש״י לא עבדת — והיינו מצדיקים אותך לומר דוחה הוא את הדבר אולי ישוב הקדוש ברוך הוא מחרונו ויתרצה להם.

אייתוה לדוביאל שרא דפרסאי ואוקמיה בחריקיה, ושמש עשרים ואחד יום,

רש״י בחריקיה — במקומו.

היינו דכתיב: וְשַׂר מַלְכוּת פָּרַס עֹומֵד לְנֶגְדִּי עֶשְׂרִים וְאֶחָד יוֹם וְהִנֵּה מִיכָאֵל אַחַד הַשָּׂרִים הָרִאשֹׁונִים בָּא לְעׇזְרֵנִי וַאֲנִי נוֹתַרְתִּי שָׁם אֵצֶל מַלְכֵי פָרָס(דניאל י, יג).

רש״י עומד לנגדי — גבריאל אמר כן לדניאל.

יהבו ליה עשרין וחד מלכי ופרוותא דמשהיג.

רש״י ופרוותא דמשמהיג — נמל שקורין פורט.

רש״י דמשמהיג — דבר מלכות בלשון פרסי לפי שהוא מעלה שם מרגליות כדאמרינן בר״ה.

אמר: כתיבו לי לישראל באכרגא — כתבו ליה;

כתיבו לי רבנן באכרגא — כתבו ליה.

בעידנא דבעו למיחתם, עמד גבריאל מאחורי הפרגוד ואמר: שָׁוְא לָכֶם מַשְׁכִּימֵי קוּם מְאַחֲרֵי שֶׁבֶת אֹוכְלֵי לֶחֶם הָעֲצָבִים כֵּן יִתֵּן לִידִידוֹ שֵׁנָא(תהלים קכז, ב).

רש״י שוא לכם וכו׳ — כלומר כלום הגונים האומות להיות החכמים מסורים בידם והלא המקרא משבחן שאף נשותיהם מנדדות שינה מעיניהן שוא לכם בעלי אומנות המשכימים ומאחרים למלאכתם אוכלי לחם בעצב וביגיעה כן יתן הזן את העולם מזונות ופרנסה לידידו שנא למי שנדד שינה בשבילו.

מאי כֵּן יִתֵּן לִידִידוֹ שֵׁנָא?

אמר רבי יצחק: אלו נשותיהן של תלמידי חכמים, שמנדדות שינה בעולם הזה וזוכות לעולם הבא.

ולא השגיחו עליו.

רש״י אכרגא — כסף גולגלתא.

אמר לפניו: רבונו של עולם, אם יהיו כל חכמי אומות העולם בכף מאזנים, ודניאל איש חמודות בכף שניה — לא נמצא מכריע את כולם?

אמר הקדוש ברוך הוא: מי הוא זה שמלמד זכות על בני?

אמרו לפניו: רבונו של עולם, גבריאל.

אמר להם: יבא, שנאמר וַאֲנִי בָאתִי בִּדְבָרֶיךָ.

רש״י באתי בדבריך — על שדברתי בך.

אמר להו: ליעול; אעיילוהו.

אתא, אשכחיה לדוביאל דנקט ליה לאיגרתיה בידיה; בעא למרמא מיניה — בלעה.

רש״י אשכחיה לדוביאל דהוה נקט איגרתא — .

איכא דאמרי: מיכתב הוה כתיבא, מיחתם לא הוי חתמא;

איכא דאמרי: אף מיחתם נמי הוה חתמא, כדבלעיה מחיק לה מיניה.

היינו דבמלכותא דפרס איכא דיהיב כרגא ואיכא דלא יהיב כרגא.

וַאֲנִי יוֹצֵא וְהִנֵּה שַׂר יָוָן בָּא(דניאל י, כ) — עוי עוי, וליכא דאשגח ביה]:

רש״י ואני יוצא והנה שר יון בא — וכשהגיע זמן מלכות יון לבא אצא על כרחי שכבר נגזרה גזרה ושר יון יבא במקומי.

רש״י עוי עוי — צעק וצוח גבריאל על זאת שלא ימשלו מלכי יון בישראל.

ואי בעית אימא: רחיצה דאיקרי ענוי מנא לן? מהכא, דכתיב: וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן אָמַר הַמֶּלֶךְ עֲנָתֹות לֵךְ עַל שָׂדֶךָ כִּי אִישׁ מָוֶת אָתָּה וּבַיּוֹם הַזֶּה לֹא אֲמִיתֶךָ כִּי נָשָׂאתָ(מלכים א ב, כו) [אֶת] אֲרוֹן יי לִפְנֵי דָּוִד אָבִי וְכִי הִתְעַנִּיתָ בְּכֹל אֲשֶׁר הִתְעַנָּה אָבִי;

רש״י ולאביתר הכהן וגו׳ כי נשאת את ארון ה׳ לפני דוד אבי — כשהיה בורח מפני אבשלום.

רש״י וכי התענית בכל אשר התענה אבי — למדנו שנקראת בריחתו של דוד מפני אבשלום עינוי וכתיב כי אמרו העם רעב ועיף וצמא במדבר.

וכתיב ביה בדוד: כִּי אָמְרוּ הָעָם רָעֵב וְעָיֵף וְצָמֵא בַּמִּדְבָּר(שמואל ב יז, כט).

רעב — מלחם, וצמא — ממים; עיף ממאי? לאו מרחיצה?

ודילמא מנעילת הסנדל!

אלא אמר רבי יצחק, מהכא: מַיִם קָרִים עַל נֶפֶשׁ עֲיֵפָה(משלי כה, כה).

רש״י מים קרים על נפש עיפה — אלמא מרחיצה מיקרי עיף ולא מנעילת הסנדל וקרי ליה עינוי דכתיב בכל אשר התענה אבי.

ודילמא משתיה!

מי כתיב ״בנפש עיפה״? ״על נפש עיפה״ כתיב.

ונעילת הסנדל מנא לן? דכתיב: וְדָוִד עֹולֶה בְמַעֲלֵה הַזֵּיתִים עֹולֶה וּבוֹכֶה וְרֹאשׁ לוֹ חָפוּי(שמואל ב טו, ל) (והולך) יָחֵף.

יחף ממאי? לאו מנעילת הסנדל?

ודילמא מסוסיא ומרטקא!

רש״י מרטקא — שוט הסוס.

אלא אמר רב נחמן בר יצחק, מהכא: לֵךְ וּפִתַּחְתָּ הַשַּׂק מֵעַל מׇתְנֶיךָ וְנַעַלְךָ תַחֲלֹוץ מֵעַל רַגְלֶךָ(ישעיה כ, ב), וכתיב: וַיַּעַשׂ כֵּן הָלֹוךְ עָרוֹם וְיָחֵף.

רש״י ויעש כן — בישעיה כתיב ישעיה לא היה רגיל במרכבת סוסים ויחף דידיה בנעילת סנדל הוא והוא יגלה על יחוף דדוד נמי דמנעילת הסנדל הוא.

יחף ממאי? לאו מנעילת הסנדל?

ואימא במנעלים המטולאים! דאי לא תימא הכי, ערום — ערום ממש? אלא בבגדים בלויים; הכא נמי במנעלים המטולאים.

אלא אמר רב נחמן בר יצחק, מהכא: מִנְעִי רַגְלֵךְ מִיָּחֵף וּגְרוֹנֵךְ מִצִּמְאָה(ירמיה ב, כה) —

מנעי עצמך מן החטא, כדי שלא יבא רגלך לידי יחוף;

רש״י שלא יבוא רגלך לידי יחוף — בצאתך בגולה.

מנעי לשונך מדברים בטלים, כדי שלא יבא גרונך לידי צמאה.

תשמיש המטה דאיקרי ענוי מנא לן? דכתיב: אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹותַי וְאִם תִּקַּח נָשִׁים(בראשית לא, נ) —

״אם תענה״ — מתשמיש, ״ואם תקח״ — מצרות.

רש״י אם תענה מתשמיש — להשבית עונתן.

רש״י ואם תקח מצרות — השביעו כמשמעו שלא יוסיף להן צרות. הכי גרסינן: ואימא אידי ואידי מצרות מי כתיב אם תקח ואם תקח כתיב ואימא אידי ואידי מצרות חד לצרות דידיה וחד לצרות דאתיין ליה מעלמא דומיא דואם תקח מי כתיב אם תקח ואם תענה אם תענה ואם תקח כתיב — הכי פירושא ואימא אידי ואידי מצרות והכי קאמר אם תענה את בנותי ליקח נשים עליהן מי כתיב אם תענה אם תקח דליהוי אם תקא פי׳ דאם תענה ואם תקח כתיב מילתא אחריתי היא.

ואימא אידי ואידי מצרות!

מי כתיב אִם תִּקַּח? ״ואם תקח״ כתיב.

ואימא אידי ואידי מצרות: חד לצרות דידיה, וחד לצרות דאתיין ליה מעלמא!

רש״י ואימא אידי ואידי מצרות חד לצרות דידיה — שלא יעשה בלהה וזלפה גבירות שוות להן והדר אשבעיה אם תקח נשים דהיינו צרות דאתיין להו לבתר הכי מעלמא והכי מסתברא דומיא דואם תקח.

דומיא דאם תקח — מי כתיב אִם תִּקַּח ״ואם תענה״? ״אם תענה ואם תקח״ כתיב.

רש״י מי כתיב אם תקח ואם תענה — צרות דעלמא קשות להן מן הראשונות וברישא הוה ליה לאשבועיה אצרות דעלמא והדר הוה ליה לאשבועיה אצרות דידיה דלא מישתעי איניש הכי להזהירו תחילה על הקל ולבסוף על הקשה.

אמר ליה רב פפא לאביי: הא תשמיש גופה איקרי ענוי, דכתיב: וַיִּשְׁכַּב אֹותָהּ וַיְעַנֶּהָ(בראשית לד, ב)!

אמר ליה: התם — שעינה מביאות אחרות.

רש״י מביאות אחרות — שהיתה מתאוה לו ולא בא עליה בעונתה בימים שעמדה אצלו ואני שמעתי שעינה מביאות אחרות שבא עליה שלא כדרכה וקשיא לי א״כ אימא אם תענה את בנותי נמי הכי אשבעיה שלא יענה אותן מביאות אחרות ועוד שעינה בביאות אחרות מיבעי ליה.

חילופי נוסח והשלמות

יומא פרק ח, עו ע״ב – עז ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§67§§

שארה כסותה ועונתה

כתובות פרק ד (נערה שנתפתתה), מז ע״ב – מח ע״א

אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹתַי(בראשית לא, נ)

§§cover-end§§

דברי רבא על ״האי תנא״ והברייתות על ״שארה כסותה ועונתה״, עד ״תני רב יוסף: שארה זו קרוב בשר״ ודברי רב הונא; לפניהן ״תיקנו מזונותיה תחת מעשה ידיה״ (על משנה כתובות ד, ד, ״חייב במזונותיה״) ודברי אביי ״תיקנו מצוי למצוי״, ואחריהן ״רבי יהודה אומר: אפילו עני שבישראל״ — סעיף אחר במשנה.

״רבי אלעזר אומר: שארה זו עונה״ — בכ״י וטיקן 113 ובכ״י וטיקן 130: ״ר׳ אליעזר״.

אמר רבא:

האי תנא סבר מזונות מדאורייתא, דתניא:

שְׁאֵרָהּ(שמות כא, י) — אלו מזונות, וכן הוא אומר: וַאֲשֶׁר אָכְלוּ שְׁאֵר עַמִּי(מיכה ג, ג);

כסותה — כמשמעו;

עונתה — זו עונה האמורה בתורה, וכן הוא אומר: אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹותַי(בראשית לא, נ).

רש״י עונה האמורה בתורה — כאן נאמרה עונת תשמיש ולקמן (דף סא:) תנן אימת היא עונה.

רבי אלעזר אומר:

שְׁאֵרָהּ — זו עונה, וכן הוא אומר: אִישׁ אִישׁ אֶל כׇּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה(ויקרא יח, ו);

כסותה — כמשמעו;

עונתה — אלו מזונות, וכן הוא אומר: וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִיבֶךָ(דברים ח, ג).

רבי אליעזר בן יעקב אומר:

שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ — לפום שארה תן כסותה, שלא יתן לה לא של ילדה לזקינה ולא של זקינה לילדה;

רש״י לפום שארה — זקינה קשה לה משאוי ואינה יכולה לסבול בגדים רחבים וילדה צריכה בגדים רחבים להתנאות בהם.

כסותה ועונתה — לפום עונתה תן כסותה, שלא יתן חדשים בימות החמה ולא שחקים בימות הגשמים:

רש״י לפום עונתה — לפי העת אם חמה אם צנה.

רש״י חדשים — חמים הם יותר מן השחקים.

תני רב יוסף: שְׁאֵרָהּ — זו קרוב בשר, שלא ינהג בה מנהג פרסיים שמשמשין מטותיהן בלבושיהן.

מסייע ליה לרב הונא, דאמר רב הונא: האומר ״אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה״ — יוציא ונותן כתובה:

חילופי נוסח והשלמות

כתובות פרק ד, מז ע״ב – מח ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§68§§

העונה האמורה בתורה

כתובות פרק ה, הלכה ז

אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹתַי(בראשית לא, נ)

§§cover-end§§

על המשנה ״העונה האמורה בתורה: הטיילין בכל יום…״ (משנה כתובות ה, ו; בכתב יד ליידן הלכה ז).

״[מה אם דברים שאין… מנא לה עונה?]״ — מה שבסוגריים המרובעים נוסף בגיליון בכ״י ליידן; בדפוס ונציה הוא בפנים.

העונה האמורה בתורה(משנה כתובות ה, ו).

אית תניי תני: שאר — זה דרך ארץ, עונה — זה המזון.

אית תניי תני: עונה — זה דרך ארץ, שאר — זה המזון.

מאן דמר: שאר זה דרך ארץ — אִישׁ אִישׁ אֶל כׇּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ(ויקרא יח, ו).

עונה זה המזון — וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִיבֶךָ(דברים ח, ג).

מאן דמר: שאר זה המזון — וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם כֶּעָפָר שְׁאֵר(תהלים עח, כז).

עונה זה דרך ארץ — אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹותַיי(בראשית לא, נ), זה דרך ארץ.

רבי ליעזר בן יעקב פתר קרייה:

שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ(שמות כא, י) — שתהא הכסות לפי השאר, שלא יתן לה את הילדה לזקינה ולא את הזקינה לילדה.

כְּסוּתָהּ וְעֹונָתָהּ — שתהא הכסות לפי העונה, שלא יתן שלקייץ בימות הגשמים ולא שלגשמים בקייץ.

מנא ליה מזון? [מה אם דברים שאין בהן קיום נפש אינו רשאי לימנע ממנה, דברים שהן קיום נפש לא כל שכן?

מנא לה עונה?] מה אם דברים עד שלא נישאת לכאן משעה ראשונה אינו רשאי לימנע ממנה, דברים שנישאת לכאן משעה ראשונה לא כל שכן?

חילופי נוסח והשלמות

כתובות פרק ה, הלכה ז. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
§§69§§

פגע בחיטי, שייר בחיטי

חולין פרק א (הכל שוחטין), יח ע״ב – יט ע״א

וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים(בראשית לב, ב)

§§cover-end§§

מן ״רבי שמעון בן לקיש אכשר בחודא דכובעא״ עד ״והלכתא משיפוי כובע ולמטה כשרה״, בסוגיית מקום השחיטה בקנה (על משנה חולין א, ג, ״השוחט מתוך הטבעת״); לפניה ״נהרא נהרא ופשטיה״ (על המוגרמת), ואחריה ״רב נחמן אכשר משיפוי כובע ולמטה״ והקושיא ״כמאן?״ — משא ומתן אחר.

״אמר רב פפי משמיה דרבא״ — בדפוס ונציה: ״אמ׳ רב פפא״.

אחר ״ויפגעו בו מלאכי אלהים״ — בכ״י מינכן 95: ״תיקו״; בכ״י וטיקן 120–121 ובכ״י וטיקן 122: ״ת״ש״ (תא שמע: ״דאיתמר״).

״קמיה דרב חייא״ — בדפוס וילנא: ״דר׳ חייא״; ״דרב חייא״ — כן בכ״י מינכן 95, וטיקן 120–121, וטיקן 122 ובדפוס ונציה.

״והלכתא משיפוי כובע ולמטה כשרה״ — בכ״י וטיקן 120–121 נוסף: ״משיפוי כוב׳ ולמע׳ טריפה״.

רבי שמעון בן לקיש אכשר בחודא דכובעא.

רש״י בחודא דכובעא — כמין כובע יש למעלה מן הקנה ככובע על הראש ואין זה אותו בשר קטן שנופל על פי הקנה לעכב את הקול אלא כמין כובע ממש הוא עשוי ומאמצעיתו ולמעלה הולך וכלה ונעשה חדוד כמין קולמוס שקורין הל״ם ואותו שיפוי נקרא שיפוי כובע. בחודא בעליונו של כובע בגגו.

קרי עליה רבי יוחנן: גיסא גיסא.

רש״י גיסא גיסא — הגס הגס כלומר יותר מדאי הכשרת דאין כשר אפילו לר׳ חנינא אלא ממקום שחידודו מתחיל לעלות.

אמר רב פפי משמיה דרבא:

פגע בחיטי, טרפה.

רש״י חיטי — גלאנ״ץ דומין לחיטין ומונחין על הקנה אצל הכובע.

איבעיא להו: פגע ונגע בהן, דכתיב: וַיִּפְגַּע בּוֹ וַיָּמֹת(מלכים א ב, כה)?

או דלמא פגע ולא נגע, כדכתיב: וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים(בראשית לב, ב)?

רש״י פגע ולא נגע — אבל סמוך להם מאד חתך.

איתמר: אמר רב פפא משמיה דרבא: שייר בחיטי כשרה.

אמר רב אמימר בר מר ינוקא:

הוה קאימנא קמיה דרב חייא בריה דרב אויא, ואמר לי: שייר בחיטי כשרה.

אמר ליה רבינא לרב אשי: אמר לי רב שמן מסוברא: איקלע מר זוטרא לאתרין, ודרש שייר בחיטי כשרה.

מר בר רב אשי אמר: פגע בחיטי כשרה, שייר בחיטי טרפה.

רש״י שייר בחיטי — הניח מקצת לצד הראש ומקצת לצד הקנה כגון שחתכו דהיינו פגע ונגע. ה״ג: מר בר רב אשי אמר פגע בחיטי כשרה שייר בחיטי טרפה.

והלכתא משיפוי כובע ולמטה כשרה, והיינו דשייר בחיטי.

רש״י והלכתא משיפוי כובע ולמטה כשרה — קודם שיתחיל הכובע לשפע ולעלות כשרה משם ולהלן טרפה.

רש״י והיינו דשייר בחיטי — כלומר כמ״ד שייר בחיטי כשרה.

חילופי נוסח והשלמות

חולין פרק א, יח ע״ב – יט ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אדרבדר׳

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§70§§

ובהשחית ראה יי וינחם — מאי ראה

ברכות פרק ט (הרואה מקום שנעשו בו), סב ע״ב

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה(בראשית לב, ג)

§§cover-end§§

״אמר רבי אלעזר״ (סב ע״ב, ״ויאמר למלאך״) — בכ״י אוקספורד 366: ״אמר רב יהודה אמר רב״; בכ״י מינכן 95: ״אמר רבי אליעזר״. ובראש הסוגיא (״אם יי הסיתך״) אין ״אמר רבי אלעזר״ בכ״י מינכן 95.

״ובהשחית״ — בפסוק (דברי הימים א כא, טו): ״וכהשחית״.

אִם יְיָ הֱסִיתְךָ בִי יָרַח מִנְחָה(שמואל א כו, יט).

אמר רבי אלעזר:

אמר ליה הקדוש ברוך הוא לדוד: ״מסית״ קרית לי?

הרי אני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו,

דכתיב: כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻודֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ וגו׳(שמות ל, יב).

מיד: וַיַּעֲמֹוד שָׂטָן עַל יִשְׂרָאֵל(דברי הימים א כא, א),

וכתיב: וַיָּסֶת אֶת דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל(שמואל ב כד, א).

וכיון דמנינהו, לא שקל מינייהו כופר,

דכתיב: וַיִּתֵּן יְיָ דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל מֵהַבֹּקֶר וְעַד עֵת מוֹעֵד(שמואל ב כד, טו).

מאי עֵת מוֹעֵד?

אמר שמואל (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366, כ״י פריז 671: רבי ישמעאל) סבא חתניה דרבי חנינא משמיה דרבי חנינא:

משעת שחיטת התמיד עד שעת זריקתו.

רבי יוחנן אמר:

עד חצות ממש.

וַיֹּאמֶר לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית בָּעָם רַב(שמואל ב כד, טז).

אמר רבי אלעזר:

אמר ליה הקדוש ברוך הוא למלאך: טול לי רב שבהם, שיש בו ליפרע מהם כמה חובות.

רש״י שיש בו ליפרע כמה — שיש במיתתו כדי לכפר על כמה עונות.

באותה שעה מת אבישי בן צרויה, ששקול כרובה של סנהדרין.

ובהשחית רָאָה יְיָ וַיִּנָּחֶם(דברי הימים א כא, טו) — מאי ראה?

רש״י ובהשחית ראה ה׳ וינחם — מקרא הוא באותה פרשה בדברי הימים.

אמר רב:

ראה יעקב אבינו (כ״י אוקספורד 366, כ״י פריז 671: דמותו של יעקב),

דכתיב: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם(בראשית לב, ג).

ושמואל אמר:

אפרו של יצחק ראה,

שנאמר: אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה(בראשית כב, ח).

רבי יצחק נפחא אמר:

כסף כפורים ראה,

רש״י כסף כפורים ראה — שנתן במנין ראשון של ישראל למשכן והוא כפר על מנין זה שהרי לזכרון נתן כדכתיב והיה לבני ישראל לזכרון לכפר ועכשיו הוצרכו כפרתו.

שנאמר: וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּורִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳(שמות ל, טז).

רבי יוחנן אמר:

בית המקדש ראה,

דכתיב: בְּהַר יְיָ יֵרָאֶה(בראשית כב, יד).

פליגי בה רבי יעקב בר אידי ורבי שמואל בר נחמני;

חד אמר: כסף הכפורים ראה,

וחד אמר: בית המקדש ראה.

ומסתברא כמאן דאמר בית המקדש ראה,

שנאמר: אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר יְיָ יֵרָאֶה.

(כ״י אוקספורד 366, כ״י פריז 671: תניא כמאן דאמר בית המקדש ראה.)

חילופי נוסח והשלמות

ברכות פרק ט, סב ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
תוספתאמהדורת צוקרמנדל
תוספתאמהדורת ליברמן
תלמוד ירושלמידפוס ונציה רפ״ג