רחל היתה אישה גדולה. היא עסקה תמיד רק בדברים גדולים. לנקות את הבית, לבשל ארוחה לבעלה וילדיה, לא היתה שם פשוט אישה שמבשלת לבעלה. היא היתה כהן גדול שמכין את הקטורת להקטיר על המזבח. שולחנה דמה למזבח ומיטתה לקודש הקדשים. ככה לימדו אותה בבית ספר, והיא הפנימה את זה. האוכל שאתה אוכל, אינו סתם. החברות שאתה רוקם, אינם סתם. כולם הם דברים גדולים. בית יהודי זה לא סתם גבר ואשה שפגשו זה את זה בשוק והחליטה להתחתן. זה בנין בית המקדש. אי אפשר לתאר דברים יותר גדולים מזה.
לא היה אצלה דבר אישי. לא שביטלה את אישיותה, או שהיתה אישה כנועה לגברים או לרעיונות. היא פשוט היתה גדולה, כל דבר שהיא עשתה התאים לרעיונות גדולים. לרעיונות נצחיים. ואם יש דברים שנראים זמניים, פעוטים, טריוויאליים, הם לא באמת. זה הם נראים ככה, אבל הם דברים גדולים. ייתכן והם נסיונות. דברים אימתניים נוראיים שהסטרא אחרא בעצמה טורחת ושולחת דרכה להסיט אותה מהדברים האמיתיים, מה שהופך גם אותם לגדולים. או שהיו דברים גדולים באמת שהסתתרו כדברים פעוטים.
דברים גדולים אינם במקרה, היא שמעה את ר משה מצטט את המהר”ל פעמים רבות. והיא חשבה לעצמה, אכן חייה הם דבר גדול. אין ספק כי אינם במקרה. וכי איפה יש בכלל דבר קטן בעולם שכל כולו גילויים של אלוהים. אז המקרה שהפגיש אותה עם הבעל הזה, הבחור הראשון והאחרון שהיא פגשה, המקרה שנמצאה במשפחה כזאת, בעולם כזה. בטח אינו במקרה, הוא דבר גדול. כשהיא שכבה עם בעלה, זה היה דבר גדול. הם לא היו אישים פרטיים, הם השתייכו למשהו הרבה יותר גדול. היו שם יצרים, היתה שם אהבה, ועוד הרבה דברים, רגילים, נורמליים, שכל זני המין האנושי חווים אותם, אבל אצלם הם התארגנו במערכת גדולה.
כשהיא חיפשה זוג לגרב שאבד את בן זוגו, זה היה נראה כסתם אשה שעושה כביסה, אבל היה ידעה שיש כאן הרבה יותר מזה. היא שמעה בקלטות של הרב אפרים על ייחוד קודש אבריך הוא ושכינתיה, על כך שהשכינה אבדה בגלות ובעל אבידה מחזר אחר אבידתו. הוא אמר שכל זיווג בעולם הוא משל ודוגמה לענין הזה. לא סתם משל, זה הדבר בעצמו, הוא קרא לזה מרכבה. והסביר שכל עבודתנו בעולם זה לעשות את עצמנו מרכבה לשכינה בכל תנועה ותנועה. הוא הסביר שהשכינה נקראת רגליה יורדות מוות, כי המדרגות התחתונות שבה יורדים ומתלבשים בכל מיני מקומות עכורים ואבודים. הוא לא אמר את זה, אבל ככה היא הסיקה, שהגרב המשומש, השחור עם פס אדום כזה בצד, שאבדה לו בת זוגו, שמצפה למצוא אותו כדי שיוכל להלביש את הרגל אינו אלא התלבשות של הקב”ה שמחפש את שכינתו האבודה. זה היה סוד אישי שלה, היא לא גילתה את זה לאף אחד, אף לא לבעלה החשוב ר’ מלכיאל, שהיה פוסק עבורה את דעת התורה ברוב מקצועות החיים. היא לא ידעה אם הוא יצחק עליה או יבטל את הרעיון שלה. זה היה סוד, משהו קטן, קצת שובב, קורץ, מפלרטט, בינה ובין אלוהים. ככה בשקט בשקט היא עמדה ומיינה את הכביסה, ודמעות יורדות מעיניה. בוכה על גלות השכינה הנוגע ללב. בוכה על הייחוד של השטויות הקטנות של החיים שלה עם השכינה. לא היה רגע מאושר מזה.
היא עבדה במרכז לקירוב, שם היתה פוגשת הרבה חברים, אנשים חדשים, מוזרים, מכל מיני קצוות רחוקים של העולם, פיזית ומנטלית. והם לימדו אותה הרבה דברים חדשים, על העולם הענקי הקיים אי שם, על שפע של רעיונות, דתות, איזורים, ארצות, ושלל סוגי הדברים. היא היתה סקרנית, וכמהה לדעת עוד ועוד דברים על העולם. אבל אף פעם לא ערער לה המפגש הזה את עולמה, את אמונתה. כל שיחה שקיימה עם חוזר מהודו או נוסע לגרמניה, היה דבר גדול. היא עבדה על דברים גדולים. והיא היתה חייבת לדעת ולהבין את הלכי הרוח בעולם, מה משפיע על האנשים, ואיך הוא משפיע, ומה מקומה בכל זה.
יום אחד היא פגשה את ברוך. ברוך היה הדבר הכי רחוק מדבר גדול שאפשר להעלות על הדעת. בחור עם שער ארוך מגושם כזה. מכנסי ג’ינס מחוספסים, איש שהאמין במה שעשה ועשה את מה שהאמין בו. אם הוא האמין שעליו להשיג בחורה מסוימת, הוא עשה את זה. אף פעם הוא לא הרגיש רגשות אשמה, חרטה, או בכלל התלבטויות והרהורים. זה לא שהוא היה טיפש, או שאחז מעשה אבותיו בידיו, כרוב האנשים הדומים שהוא הכירה. האנשים המשעממים, הקטנים, שמשכו את המשכיות החיים מתוך החברה מתוך מה שכולם והמשיכו לצעוד אותם צעדים קטנים ולא משמעותיים כל יום. הוא היה טיפוס עצמאי וחושב, משנה דת דעה ודרך כל חצי שנה, ודובק בה באינטימיות. אבל אף פעם הוא לא התחרט, לא תהה על הראשונות, לא חי בספיקות ובלבולים והתעוררויות. הוא מצא את מה שטוב לו ופשוט עשה את זה. ומשך את כל מי שפגש בדרכו לעשות את זה.
גם אופי הפגישה שלה איתו היה הדבר הכי רחוק מדבר גדול. היא לא פגשה אותו במסגרת הפגישות שהיתה מקיימת עם תלמידים בשעות הקבלה שלה, וגם לא במסגרת שיעורים שהיתה מוסרת לקבוצות. היא פגשה אותו בסיטואציה שלא התאים לשום דבר שאפשר לקרוא לו גדול. ברוך היה איש עם ידיים טובות, הוא היה מתקן כל דבר שנשב בקלות. הטלפון שלה נשבר יום אחד, וכאשר ראתה אותו עובר במסדרון, ידיו תחובים לו בכיסי הג’ינס שלו, הבריק לה לשאול אותו אם יכול לתקן את זה עבורה. אז הוא בא לביתה ותיקן לה את הטלפון.
כאשר הוא סיים לתקן את זה, היא אמרה לו תודה רבה, והוא חייך לה בחזרה. ויצא מביתה. משהו בחיוך הזה לא הרשה לו לעזוב אותו. והיא צעקה אחריו, הנה יש לי עוד משהו לתקן, אולי תבוא לתקן גם את זה. היא עוד לא ידעה מה עוד שבור בביתה, אבל בבית כמו שלה, שמסתובב רק סביב דברים גדולים, בטח יש איזה צינור קטן שאף אחד עוד לא שם לב שהוא שבור. הוא הסתובב, והשיב בחיוך אין בעיה, מה עוד תרצי לתקן, היא הראתה לא על חדר הילדים, אני חושבת שהמסגרת לעריסה של התינוק שבור, תעיף עליו מבט ותנסה לתקן. הוא נכנס אחריה לחדר הילדים, והיא ידעה מה הוא רוצה שהוא יתקן.
