בובה. ככה קראו לה כולם בילדותה. כתינוקת הקסימה את כולם בחיוכה המזהיר מערסלה. כילדה הדהימה את סובביה בחכמותיה ובמענה המהיר שלה לשאלות – חן. התחילו סימני בגרות להיות ניכרים בה, וחינה לא סר מעליה. התבגרה ויופייה התעצם, אך הכינוי הילדותי לא סר. בת כ’ כבת ז’ ליופי, המליצו עליה. פצעי בגרות, מרד נעורים, טלטלות גיל טיפש-עשרה, היו מושגים שאך חלפו לידה. היא שמעה עליהם מחברות, אך התפלאה מה מפריע להם, למה הם כאלה ילדותיים, למה הם לא מסוגלים להיות מסוגלים להיות טיפ-טופ בסדר כמותה מבלי עיקולים בדרך.
היא הייתה מלכת הכיתה, אך לא כוכבת. מוכשרת שבבנות, אך לא מתבלטת. היא יצרה שירים, כתבה סיפורים, אבל לא היתה סופרת או משוררת. כאשר נעמדה על הבמה לשיר בקולה העדין והחזק בו היתה מחשמלת את כל האולם, אבל לא היתה זמרת. שעות היתה יושבת, ואצבעותיה מרקדות על הפסנתר, מכניסה את עצמה ואת שומעיה לאותה עולם שרק הצירוף של המוזיקה, המילים, האוויר, והתנועות, יכולים ליצור. אבל היא לא ידעה את זה. לא התכוונה למשוך, להקסים, או להופיע. היא היתה שפרה, הבובה, הילדה. זה היה מרכז אישיותה, וכל המעלות, הכישורים, והכוחות שלה, אך נעו סביבה המרכז הזה, ככוכבי לכת המתהלכים בעצלנות סביב השמש שלהם, ובה לא נגעו.
המילים החרוטות מעל דלתי ה’בית יעקב’ שבה בילתה ארבע עשרה משנות נעוריה, כל כבודה בת מלך פנימה. כאילו לא נכתבו להזהיר עליה אלא לתאר אותה. כבודה היה יקר לה מאד, לא אחת מחברותיה למדו את זה על בשרם כאשר שנים לא החליפה אתה מילה על כי נגעו בכבודה. וכבודה, כמה היה היתה פנימה, וכבדה. לא היו אלה הערות על המראה שלה, או על ההתנהגות שלה, שהפריעו לה. אלא מה שנגע בכבודה, במרכז הכובד שלה. גם היא עצמה לא ידעה לתאר למה נפגעה. לפעמים מילה אחת, מבט אחת שלא במקום, והרגישה כאילו נרצחה, נלקח ממנה כבודה. והזיכרון הטוב שלה עזרה לה לא לשכוח את זה מהר.
שתי תחביבים היו לה בחייה, מתמטיקה וסטייל. והם התערבו זה בזה. במספרים היא ראתה יופי, וחוש היופי שלה היה מדויק וקפדני ברמה של מתמטיקה. כשהיא סידרה למישהי את השער, זה היה עם דיוק מתמטי. הסדר המדויק, היות הדברים ניתנים לניבוי מתמיד עד לפרט הכי קטן, הוא שהעניק לחייה את היופי ואת החן ואת הכבוד שהיה כה חשוב לה. את שתי התחביבים שלה השכילה להפוך לרווחיים, כאשר למדה להיות רואה חשבונות וסטייליסטית. הסטייל שלה היה מאופק ושמרני, אבל היא נהנתה לקשט את חברותיה בצורות יותר פרובוקטיביות, כך סיפקה גם את חוש היופי המתפרע שלה וגם את השאיפה שלה לסדר ובסיס.
בבוא העת הראוי והקבוע, ראשונה מבין חברי כיתתה, היא התארסה עם בחיר לב אביה. ושלא תגידו שהיא לא אהבה אותו, או לא ידעה לאהוב. היא ידעה לאהוב, והיא אהבה. ויותר ממה שהיא ידעה לאהוב, היא ידעה לכבד. פנימה. לא היה באהבתה תשוקה, ואם הייתה, היא ידעה להסתיר את זה. פנימה. והכל היה טוב ויפה ומסודר והם חיו באושר ובעושר, ואילו שאלתי לדעתה, הייתי כותב והם הולידו בנים ובני בנים טובים ויפים וחכמים, וכאן היה נגמר הסיפור.
כאן היה נגמר הסיפור, אילו סיפור כזה היה אפשרי. אבל החיים אינם אפשריים, יש להם חיים משל עצמם. והחיים הובילו את בובת החרסינה המקושטת להתרסקות, להתנפץ לאלף שברים קטנטנים, מחכה לאוהב עם תשוקה שירים אותם וידביק את הקטעים אחד אל אחד. אבל היא מחכה. והוא לא בא. החרסינה עדינה מדי בשביל הישבר ולהישאר שלימה. אילו היתה אמנית מורנית, היתה יודעת שגם שברי זכוכית וחרסינה בצבעים שונים מפוזרים על המדרכה יכולים להחזיר את אור השמש באלף ואחד גוונים. אבל היא לא, האמנות שלה היא חיקוי מדויק של החיים. יותר מדויק, החיים שלה הם חיקוי מדויק של האמנות המנסה לחקות את החיים בשלימותם. אבל הוא לא חיקוי, הוא הדבר בעצמו.
יש דברים בעולם שמתפרקים כשמגיע זמנם לעשות כן. אנשים מתים, חברים נפרדים, מפעלים נסגרים, וחפצים נשברים. יש דברים שאינם יכולים להתפרק, הם יכולים רק להתנפץ. לניפוץ שלהם אין סדר משטר וצורה, היא כמעט לא קורה, שכן על חפצים יקרי ערך כאלה שומרים מכל משמר, אבל כשהוא קורה, הוא קורה ללא כל התראה מוקדמת, ללא כל צורה, וללא כל שם. הוא פשוט קורה. רגע אחד הבובה יושבת על המדף, כולה נוצצת ומסודרת. וברגע השני שבריה על הרצפה, שברים קטנטנים בלתי ניתנים לזיהוי.
כזה היה ההתרסקות של שפרה. אמנם הוא לא קרה בשנייה אחת. גם לא בשעה אחת. אבל אין לה דימוי או הסבר אחר. ברגע אחד היא איבדה את כל עולמה. את הכבוד שלה, את הכובד שלה, את החלום שלה, ואת עולם החלומות השל שבה היא קיטלגה את כל התופעות. זה היה תהליך של שנה ויותר, אבל כשהיא הסתכלה אחורה, היא לא ראתה כלום. אף לא הרס. רק שברי חרסינה מנופצים על החול. לא היה קול לניפוץ, היא פשוט נכבתה בשנייה אחת, ולא היו אלא שברים. כרוח היוצאת דרך החלון והיא מתנפצת, כך התרסקה. התרסקות שקטה, אילמת. וכה כואבת.
מה קרה, איך זה קרה, מה הוביל לזה, האם היו לזה סימנים מוקדמים, איך אפשר להיזהר מזה, שאלו כל מכיריה, ואף היא עצמה מצאה את עצמה פתאום שואלת אותם השאלות, כאשר מצאה את עצמה לבד. אבל מענה לא היה בפיה. באותה כבדות, באותו שקט, ובאותו יעילות מתמטית שבה ניהלה את נפשה עד אז, היא התרסקה. היא יכלה רק לשחזר את כל סיפור חייה עד לאותו רגע, לחזור במוחה על האנשים, הקולות, המראות, שעברו עליה. שוב ושוב היא העבירה את הסרטים האלה בראשה, והם סיפור התרסקותה. תשובה ברורה לא גילתה, הסיפור הוא התשובה.
