האם בין מילים

האכתוב עד שיבלו שפתי,
ואבטא את עצמי במילים עד שייגמרו,
ואז אשיר על דרכי נפשי,
בפואטיקה את מלחמותיה ללחום,
מול העולם העוין,
בשורות החרוזים לבקש לי דודים,
ובנחמת הספרים להתנחם.

היהיו לי מילים לאקדחים,
ושורות לרמחים.
או הישמשו לי המילים כלי תעופה,
לעוף בהם אל על,
ולכבוש את השמיים.

היסכימו החרוזים,
לשמש שופכי דמים,
אינם מוותרים במלחמתם
עד לראש אחרון שונאיהם נערפים.

הנאה להשתמש עם הנאצל כל כך
ככלי במטרה תוקפנית כל כך.
או האם אני באמת תוקף,
או רק מבקש לי שלום מכל צד.

הניחו לי, הניחו לי,
נפשי רוצה לבכות לה מאין מפריע,
על ברק הנעורים,
המתאבדת בשטף מלחמות מיותרות,
על התקוות הגדולות, על החלומות.
הגם זה לקרב ייקרא?

הלבקש לנפש,
מקום פעוט ומוגן, משלה
שבה תוכל לבכות מבלי בושה,
לצחוק מבלי שיצחקו עליה,
להשתעשע עם עצמה,
הגם לזה אין דרך פתוח אלא בקרב.

האם הקוטף פרח יפה במדבר,
צריך להקדים ארטילריה.
אם כה עצוב הוא העולם,
שהמבקש לו מקום שקט,
חייב להרעישנה בהפגזה?
או שסופר ישרטט כמה מילים,
צריך שיישבר בדכאונו?

כתבתי, ואכתוב עוד,
האמצא את שאני מחפש?
או שאפסיק לחפש,
ובפחזות אכריז על מקום שביתת חיפושי: מצאתי.
בעוד שרק לחפש הפסקתי.

והנפש היקרה,
העדינה מכל יהלום,
המחפשת לה חום,
אהבה רבה ושימת לב אינסופית,
התמצא לה מקום בגשם הקר,
בעולם הסדר הזועף?
התוכל לנוח תוך חיק אוהביה,
ליפול לתוך כנפי השמש הזורחת,
או שתנקוף את כל אבריה
בנסיונותיה למצוא רוך בעולם קשוח, קר.

זו בת המלך,
העטופה ברוך,
המסובבת מעדנים,
הזוהרת בין אבני חן.
התסתגל לחיים ברבריים,
למלחמת קיום,
לעולם אכזר?
התוכל לאמן את ידיה בנשק,
או שנשאירנה ללחום את מלחמת העולם
בחן שעליה לבד.

וכי תרצה בניצחון שהורווחה בנשק,
או שלא תרצה אלא בניצחון הרוח,
בעדינות שתכבוש את הגסות,
העיניים המחפשות
שיכבשו את הידיים האמונות בקרב,
תשוקת הלב שתכבוש את הפצצות.