הלכות יסודי התורה פרק ט
🎧 שמיעה / Listen

פרק ט׳ פון הלכות יסודי התורה באהאנדלט דעם יסוד אז די תורה איז אויף אייביג — מ׳טאר נישט צולייגן, אראפנעמען, אדער טוישן קיין מצוה, און א נביא וואס זאגט אנדערש איז א נביא שקר וואס איז חייב מיתה בחנק. דער פרק שטעלט אויס די דריי ראלעס פון א נביא: מחזק זיין די תורה, באפעלן אויף דברי הרשות, און מאכן א הוראת שעה וואו מ׳דארף אים פאלגן אפילו קעגן א מצוה — אזוי ווי אליהו הנביא אויפ׳ן הר הכרמל — אבער נאר לפי שעה און קיינמאל נישט ביי עבודה זרה. אויך ווערט באשפראכן אז א נביא טאר נישט הכריע זיין א הלכה׳שע מחלוקת בשם השם, ווייל „לא בשמים היא", און ווער ס׳פאלגט נישט דעם נביא אין זיינע ערלויבטע באפעלן איז חייב מיתה בידי שמים.

▶ וידאו / Video
📖 טקסט הפרק / Chapter Text (Sefaria)
א
דָּבָר בָּרוּר וּמְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה שֶׁהִיא מִצְוָה עוֹמֶדֶת לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים אֵין לָהּ לֹא שִׁנּוּי וְלֹא גֵּרָעוֹן וְלֹא תּוֹסֶפֶת שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג א) "אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ". וְנֶאֱמַר (דברים כט כח) "וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת". הָא לָמַדְתָּ שֶׁכָּל דִּבְרֵי תּוֹרָה מְצֻוִּין אָנוּ לַעֲשׂוֹתָן עַד עוֹלָם. וְכֵן הוּא אוֹמֵר חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם. וְנֶאֱמַר (דברים ל יב) "לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא". הָא לָמַדְתָּ שֶׁאֵין נָבִיא רַשַּׁאי לְחַדֵּשׁ דָּבָר מֵעַתָּה. לְפִיכָךְ אִם יַעֲמֹד אִישׁ בֵּין מִן הָאֻמּוֹת בֵּין מִיִּשְׂרָאֵל וְיַעֲשֶׂה אוֹת וּמוֹפֵת וְיֹאמַר שֶׁה' שְׁלָחוֹ לְהוֹסִיף מִצְוָה אוֹ לִגְרֹעַ מִצְוָה אוֹ לְפָרֵשׁ בְּמִצְוָה מִן הַמִּצְוֹת פֵּרוּשׁ שֶׁלֹּא שָׁמַעְנוּ מִמּשֶׁה. אוֹ שֶׁאָמַר שֶׁאוֹתָן הַמִּצְוֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בָּהֶן יִשְׂרָאֵל אֵינָן לְעוֹלָם וּלְדוֹרֵי דּוֹרוֹת אֶלָּא מִצְוֹת לְפִי זְמַן הָיוּ. הֲרֵי זֶה נְבִיא שֶׁקֶר שֶׁהֲרֵי בָּא לְהַכְחִישׁ נְבוּאָתוֹ שֶׁל משֶׁה. וּמִיתָתוֹ בְּחֶנֶק עַל שֶׁהֵזִיד לְדַבֵּר בְּשֵׁם ה' אֲשֶׁר לֹא צִוָּהוּ. שֶׁהוּא בָּרוּךְ שְׁמוֹ צִוָּה לְמשֶׁה שֶׁהַמִּצְוָה הַזֹּאת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם (במדבר כג יט) וְ"לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב":
ב
אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה (דברים יח יח) "נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ". לֹא לַעֲשׂוֹת דָּת הוּא בָּא אֶלָּא לְצַוּוֹת עַל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה וּלְהַזְהִיר הָעָם שֶׁלֹּא יַעַבְרוּ עָלֶיהָ. כְּמוֹ שֶׁאָמַר הָאַחֲרוֹן שֶׁבָּהֶן (מלאכי ג כב) "זִכְרוּ תּוֹרַת משֶׁה עַבְדִּי". וְכֵן אִם צִוָּנוּ בְּדִבְרֵי הָרְשׁוּת כְּגוֹן לְכוּ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי אוֹ אַל תֵּלְכוּ. עֲשׂוּ מִלְחָמָה הַיּוֹם אוֹ אַל תַּעֲשׂוּ. בְּנוּ חוֹמָה זוֹ אוֹ אַל תִּבְנוּהָ. מִצְוָה לִשְׁמֹעַ לוֹ. וְהָעוֹבֵר עַל דְּבָרָיו חַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח יט) "וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי אָנֹכִי אֶדְרשׁ מֵעִמּוֹ":
ג
וְכֵן נָבִיא שֶׁעָבַר עַל דִּבְרֵי עַצְמוֹ וְהַכּוֹבֵשׁ נְבוּאָתוֹ חַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם וּבִשְׁלָשְׁתָּן נֶאֱמַר (דברים יח יט) "אָנֹכִי אֶדְרשׁ מֵעִמּוֹ". וְכֵן אִם יֹאמַר לָנוּ הַנָּבִיא שֶׁנּוֹדַע לָנוּ שֶׁהוּא נָבִיא לַעֲבֹר עַל אַחַת מִכָּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה אוֹ עַל מִצְוֹת הַרְבֵּה בֵּין קַלּוֹת בֵּין חֲמוּרוֹת לְפִי שָׁעָה מִצְוָה לִשְׁמֹעַ לוֹ. וְכֵן לָמַדְנוּ מֵחֲכָמִים רִאשׁוֹנִים מִפִּי הַשְּׁמוּעָה בְּכָל אִם יֹאמַר לְךָ הַנָּבִיא עֲבֹר עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה כְּאֵלִיָּהוּ בְּהַר הַכַּרְמֶל שְׁמַע לוֹ חוּץ מֵעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַדָּבָר לְפִי שָׁעָה. כְּגוֹן אֵלִיָּהוּ בְּהַר הַכַּרְמֶל שֶׁהִקְרִיב עוֹלָה בַּחוּץ וִירוּשָׁלַיִם נִבְחֶרֶת לְכָךְ וְהַמַּקְרִיב בַּחוּץ חַיָּב כָּרֵת. וּמִפְּנֵי שֶׁהוּא נָבִיא מִצְוָה לִשְׁמֹעַ לוֹ וְגַם בָּזֶה נֶאֱמַר (דברים יח טו) "אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן". וְאִלּוּ שָׁאֲלוּ אֶת אֵלִיָּהוּ וְאָמְרוּ לוֹ הֵיאַךְ נַעֲקֹר מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (דברים יב יג) "פֶּן תַּעֲלֶה עלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם". הָיָה אוֹמֵר לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא הַמַּקְרִיב בַּחוּץ לְעוֹלָם חַיָּב כָּרֵת כְּמוֹ שֶׁצִּוָּה משֶׁה. אֲבָל אֲנִי אַקְרִיב הַיּוֹם בַּחוּץ בִּדְבַר ה' כְּדֵי לְהַכְחִישׁ נְבִיאֵי הַבַּעַל. וְעַל הַדֶּרֶךְ הַזֹּאת אִם צִוּוּ כָּל הַנְּבִיאִים לַעֲבֹר לְפִי שָׁעָה מִצְוָה לִשְׁמֹעַ לָהֶם. וְאִם אָמְרוּ שֶׁהַדָּבָר נֶעֱקַר לְעוֹלָם מִיתָתוֹ בְּחֶנֶק שֶׁהַתּוֹרָה אָמְרָה (דברים כט כח) "לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם":
ד
וְכֵן אִם עָקַר דָּבָר מִדְּבָרִים שֶׁלָּמַדְנוּ מִפִּי הַשְּׁמוּעָה אוֹ שֶׁאָמַר בְּדִין מִדִּינֵי תּוֹרָה שֶׁה' צִוָּה לוֹ שֶׁהַדִּין כָּךְ הוּא וַהֲלָכָה כְּדִבְרֵי פְּלוֹנִי הֲרֵי זֶה נְבִיא הַשֶּׁקֶר וְיֵחָנֵק. אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה אוֹת. שֶׁהֲרֵי בָּא לְהַכְחִישׁ הַתּוֹרָה שֶׁאָמְרָה (דברים ל יב) "לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא". אֲבָל לְפִי שָׁעָה שׁוֹמְעִין לוֹ בַּכּל:
ה
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּשְׁאָר מִצְוֹת. אֲבָל בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ וַאֲפִלּוּ לְפִי שָׁעָה. וַאֲפִלּוּ עָשָׂה אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים גְּדוֹלִים וְאָמַר שֶׁה' צִוָּהוּ שֶׁתֵּעָבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הַיּוֹם בִּלְבַד אוֹ בְּשָׁעָה זוֹ בִּלְבַד הֲרֵי זֶה דִּבֵּר סָרָה עַל ה'. וְעַל זֶה צִוָּה הַכָּתוּב וְאָמַר (דברים יג ג) "וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת" (דברים יג ד) "לֹא תִּשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא" (דברים יג ו) "כִּי דִּבֵּר סָרָה עַל ה' אֱלֹהֵיכֶם". שֶׁהֲרֵי בָּא לְהַכְחִישׁ נְבוּאָתוֹ שֶׁל משֶׁה. וּלְפִיכָךְ נֵדַע בְּוַדַּאי שֶׁהוּא נְבִיא שֶׁקֶר וְכָל מַה שֶּׁעָשָׂה בְּלָט וְכִשּׁוּף עָשָׂה וְיֵחָנֵק:
↗ קרא בספריה
📄 תמלולים / Transcripts
YI אידיש
סיכום השיעור 📋 זיכרון שיעור – רמב"ם הלכות יסודי התורה, פרק ט' --- כללות'דיגע הקדמה: הלכה און השקפה ביים רמב"ם מע…

סיכום השיעור 📋

זיכרון שיעור – רמב"ם הלכות יסודי התורה, פרק ט'

---

כללות'דיגע הקדמה: הלכה און השקפה ביים רמב"ם

מענטשן מיינען אז הלכה און השקפה זענען צוויי באזונדערע נושאים, און אז השקפה איז מער "פריי" – יעדער קען זאגן וויאזוי ער וויל. אבער דער רמב"ם האלט נישט אזוי. ביים רמב"ם איז הלכה אויך וויאזוי א מענטש טראכט, וואס א מענטש דארף וויסן – דערפאר שרייבט ער "הלכות דעות", "הלכות יסודי התורה". די השקפות זענען אויך הלכות.

---

הלכה א': די תורה איז אויף אייביק – לא תוסיף ולא תגרע

דברי הרמב"ם:

"דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים, אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת, שנאמר את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אתו תשמרו לעשות לא תסף עליו ולא תגרע ממנו, ונאמר והנגלת לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת... וכן הוא אומר חקת עולם לדרתיכם, ונאמר לא בשמים היא... הא למדת שכל דברי התורה מצווין אנו לעשותם עד עולם... ולא מעתה לומר אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה."

פשט:

ס'איז א קלארע זאך אין תורה אז די תורה איז אויף אייביק – מ'טאר נישט צולייגן, נישט אראפנעמען, נישט טוישן. דער רמב"ם ברענגט פיר פסוקים אלס ראיה: (1) "לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו", (2) "והנגלות לנו ולבנינו עד עולם", (3) "חוקת עולם לדורותיכם", (4) "לא בשמים היא". פון דעם קומט אויס אז קיין נביא טאר נישט מחדש זיין עפעס נייעס אין תורה.

חידושים און הסברות:

1) דער צוזאמענהאנג פון פרק ט' מיט פרק ח' – א דריטע סיבה פארוואס א נביא קען נישט גיין קעגן משה:

אין פרק ח' האט דער רמב"ם שוין געברענגט צוויי סיבות פארוואס א נביא קען נישט גיין קעגן נבואת משה: (א) נבואת משה איז אין א העכערע קאטעגאריע ווי אלע אנדערע נביאים, (ב) אלע אידן זענען אליין עדים געווען אויף נבואת משה ביי מתן תורה, און דורך נבואת משה ווייסן מיר אז מ'דארף פאלגן אנדערע נביאים. פרק ט' ברענגט א דריטע סיבה: אפילו אויב איינער וואלט געטענה'ט אז ער איז נישט סותר די תורה, נאר אז די תורה איז געווען "מצוות לפי זמן" – אויף דעם זאגט דער רמב"ם אז די תורה אליין זאגט בפירוש אז זי איז אויף אייביק. ממילא, יעדע טענה אז עפעס האט זיך געטוישט, איז אליין א סתירה צו נבואת משה.

2) דער רמב"ם'ס שיטה אין "לא תוסיף ולא תגרע" – אן ענין פון דעת, נישט נאר עשיה:

דער רמב"ם לערנט אפ דעם פסוק "לא תוסיפו ולא תגרעו" אנדערש ווי אנדערע ראשונים. אנדערע ראשונים לערנען אז דער איסור גייט אויף די עשיה אליין – מ'זאל נישט נעמען צוויי אתרוגים, מ'זאל נישט עסן מצה פערצן טעג אנשטאט זיבן. אבער דער רמב"ם לערנט אז דער עיקר איסור איז דער טוישן פון דער תורה כתורה – צו זאגן אז די תורה האט זיך געטוישט, אז עפעס איז צוגעלייגט אדער אראפגענומען. דאס איז אן ענין פון דעת (השקפה/אמונה), נישט בלויז אן ענין פון מעשה. דאס פאסט מיט דעם רמב"ם'ס כללות'דיגע שיטה אז הלכה אנטהאלט אויך וויאזוי א מענטש דארף טראכטן (אזוי ווי הלכות דעות).

3) דער פסוק "חוקת עולם לדורותיכם" – א קשיא אויפ'ן רמב"ם'ס ראיה:

דער פסוק "חוקת עולם לדורותיכם" שטייט אין תורה נישט אויף די גאנצע תורה, נאר אויף פארשידענע באזונדערע מצוות – ער קומט פאר צען, צוואנציק, דרייסיק מאל ביי ספעציפישע הלכות. ווי קען דער רמב"ם ברענגען דעם פסוק אלס ראיה אז די גאנצע תורה איז אויף אייביק? דער תירוץ: דער רמב"ם האלט אז די ערשטע צוויי פסוקים פון ספר דברים ("לא תוסיף ולא תגרע" און "והנגלות לנו ולבנינו עד עולם") זענען זיכער אויף די גאנצע תורה. ווען מען זעט שוין אז די גאנצע תורה איז אויף אייביק, פארשטייט מען אז "חוקת עולם" ביי יעדע מצוה באשטעטיקט דעם זעלבן עיקרון.

4) דער פסוק "לא בשמים היא" – דער רמב"ם'ס ספעציעלע דרשה:

דער רמב"ם לערנט "לא בשמים היא" אז די גאנצע תורה איז שוין אראפגעקומען אויף דער ערד – "לא נשאר ממנה כלום בשמים". ס'איז נישט אזוי אז דער אייבערשטער האט געגעבן איין מעסעדזש פאר משה, אבער ס'איז נאך דא אנדערע מעסעדזשעס אין הימל וואס א נביא קען אראפברענגען. נאר, "תורת ה' תמימה" – ער האט געגעבן די גאנצע זאך. ס'איז מער נישט געבליבן. ממילא קען קיין נביא נישט טענה'ן "איך בין געווען אין הימל, איך ווייס וואס ס'טוט זיך דארטן, און דארטן האט מען עפעס געטוישט" – ווייל ס'איז גארנישט מער אין הימל צו ברענגען. דערפון קומט אויס: "אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה."

---

הלכה ב': א נביא וואס גייט קעגן די תורה איז א נביא שקר

דברי הרמב"ם:

"לפיכך אם יעמוד איש בין מישראל בין מן האומות ויעשה אות ומופת ויאמר שהשם שלחו להוסיף מצוה או לגרוע מצוה או לפרש במצוה מן המצוות פירוש שלא שמענו ממשה, או שאמר שאותן מצוות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות אלא מצוות לפי זמן היו – הרי זה נביא שקר, שהרי בא להכחיש נבואתו של משה. ומיתתו בחנק, שהזיד לדבר בשם ה' אשר לא צוהו. שהוא ברוך שמו ציוה למשה שהמצוה הזאת לנו ולבנינו עד עולם, ולא איש אל ויכזב."

פשט:

אויב איינער – סיי א איד סיי א גוי – שטייט אויף, טוט אותות ומופתים, און זאגט אז דער אייבערשטער האט אים געשיקט צולייגן א מצוה, אראפנעמען א מצוה, טוישן דעם פירוש פון א מצוה (קעגן וואס מ'האט מקובל געווען פון משה), אדער זאגן אז די מצוות זענען נישט אויף אייביק נאר "מצוות לפי זמן" – איז ער א נביא שקר, ווייל ער איז מכחיש נבואת משה. זיין מיתה איז בחנק.

חידושים און הסברות:

1) "בין מישראל בין מן האומות" – פארוואס דערמאנט דער רמב"ם גוים?

דער רמב"ם שרייבט בפירוש "בין מן האומות" – וואס איז דאך לכאורה נישט שייך צו הלכות נבואה ביי אידן. דער רמב"ם מיינט דאס מעשה שהיה – עס זענען געקומען גוי'אישע נביאי שקר (ווי דער מייסד פון קריסטנטום) וואס האבן געזאגט אז די תורה האט זיך געטוישט. דאס שטימט מיט וואס ס'שטייט אין גמרא אז די קריסטן האבן אזוי געטענה'ט. דער רמב"ם וויל קלאר מאכן אז אפילו א גוי וואס טוט אותות ומופתים און זאגט אז ער איז א נביא, אויב ער גייט קעגן תורת משה, איז ער א נביא שקר.

2) "לפרש במצוה מן המצוות פירוש שלא שמענו ממשה" – וואס מיינט "פירוש" דא?

אלע מפרשי התורה לערנען דאך אריין נייע פשט'ן אין פסוקים – ווי קען דאס זיין נביא שקר? דער תירוץ: "פירוש" דא מיינט נישט אריינלערנען א פשט אין א פסוק (וואס אלע מפרשים טוען). דער רמב"ם מיינט דאס וואס ער רופט אין זיין הקדמה "פירושים המקובלים ממשה" – דאס הייסט, די תורה שבעל פה וואס משה רבינו האט איבערגעגעבן וויאזוי מ'טוט די מצוות בפועל. למשל, אויב איינער זאגט "פרי עץ הדר" מיינט נישט אתרוג נאר א לעמאן – דאס איז נישט א נייער פשט אין פסוק, דאס איז טוישן דעם פירוש המקובל ממשה אויף וויאזוי מ'איז מקיים די מצוה. דאס איז וואס דער רמב"ם פארבאט. אבער די תורה וואס איז "אפן" – וואס מ'קען מאכן נייע תורה'ליך דורך דרשות און סברות – דאס איז נישט קיין פראבלעם.

3) "מצוות לפי זמן היו" – א סובטילע טענה:

דער רמב"ם ברענגט א ספעציעלע טענה וואס א נביא שקר קען זאגן: ער זאגט נישט אז ער איז מחולק מיט משה, ער זאגט נישט אז דער אייבערשטער האט געברענגט א נייע תורה. נאר ער זאגט: "משה האט געזאגט פאר זיין צייט, און יעצט איז א נייע צייט." דאס איז א זייער סובטילע טענה, ווייל ער גיט צו אז משה האט אמת גערעדט – נאר ער זאגט אז ס'איז געווען צייטווייליק. דער רמב"ם זאגט אז אפילו דאס מאכט אים א נביא שקר, ווייל די תורה אליין זאגט "עד עולם".

4) "ומיתתו בחנק" – פארוואס ברענגט דער רמב"ם דא דעם דין מיתה?

דער רמב"ם'ס עיקר כוונה דא איז נישט צו פסק'ענען דעם דין מיתה (דאס געהערט צו הלכות סנהדרין). זיין כוונה איז צו באווייזן אז אזא מענטש איז א נביא שקר. ער ברענגט דעם פסוק "והנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי אשר לא צויתיו ומת הנביא ההוא" אלס ראיה אז די תורה אליין באהאנדלט אזא מענטש ווי א נביא שקר – די תורה האט שוין אנטיציפירט אז אזעלכע מענטשן וועלן קומען, און זי האט פסק'נט אז זיי זענען שקרנים.

5) "ולא איש אל ויכזב" – דער אייבערשטער טוישט נישט זיין מיינונג:

דער אייבערשטער איז נישט ווי א מענטש וואס טוישט זיין מיינונג אדער זאגט ליגנט. אויב דער אייבערשטער האט געזאגט דורך משה אז די תורה איז אויף אייביק, קען מען זיך פארלאזן אז ס'איז אויף אייביק. דאס איז אליין א ראיה אז יעדער וואס זאגט אנדערש איז א נביא שקר.

---

הלכה ב' (המשך): דער ראלע פון א נביא – "נביא אקים להם מקרב אחיהם"

דברי הרמב"ם:

"אם כן, למה נאמר בתורה נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך ונתתי דברי בפיו ודבר אליהם את כל אשר אצונו — לא לעשות דת בא, אלא לצוות על דברי התורה ולהזהיר העם שלא יעברו עליה, כמו שאמר האחרון שבהם: זכרו תורת משה עבדי."

"וכן אם צונו בדברי הרשות, כגון לכו למקום פלוני או אל תלכו, עשו מלחמה היום או אל תעשו, בנו חומה זו או אל תבנוה — מצוה לשמוע לו, והעובר על דבריו חייב מיתה בידי שמים, שנאמר והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי אנכי אדרש מעמו."

"וכן נביא שעבר על דברי עצמו, והכובש נבואתו — חייב מיתה בידי שמים, ובשלשתן נאמר אנכי אדרש מעמו."

פשט:

דער רמב"ם פארענטפערט א קשיא: אויב קיין נביא קען נישט טוישן די תורה, וואס מיינט דער פסוק אז דער אייבערשטער וועט אויפשטעלן א נביא "כמוך"? דער תירוץ: דער נביא קומט נישט מאכן א נייע דת, נאר מחזק זיין די תורה און ווארענען דאס פאלק. אויסערדעם קען א נביא באפעלן אויף דברי הרשות (זאכן וואס שטייען נישט אין תורה). ווער עס פאלגט נישט דעם נביא, אדער א נביא וואס איז עובר אויף זיינע אייגענע ווערטער, אדער א נביא וואס איז כובש נבואתו — אלע דריי זענען חייב מיתה בידי שמים.

חידושים און הסברות:

1) דער היסטארישער קאנטעקסט – קעגן קריסטנטום און איסלאם:

די שאלה "אם כן למה נאמר בתורה נביא אקים להם" איז נישט בלויז א לערנערישע קשיא, נאר ער קומט צו פארענטפערן א גרויסע טענה וואס קריסטן און מוסולמענער האבן געמאכט. זיי האבן גע'טענה'ט אז דער פסוק "נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך" איז א ראיה אז ס'קומט נאך א נביא מיט א נייע תורה. די מוסולמענער האבן ספעציפיש געמאכט א גימטריא אז "נביא מקרב אחיך" איז גימטריא מוחמד (דערמאנט אין אגרת תימן). דער רמב"ם ווייזט אז דער פסוק מיינט עפעס גאר אנדערש — דער נביא קומט נישט מאכן א נייע דת, נאר מחזק זיין די אלטע.

2) די ראיה פון מלאכי — "זכרו תורת משה עבדי":

דער רמב"ם ברענגט א זייער שיינע ראיה פון מלאכי, דער לעצטער נביא. דאס איז שיין ווייל עס ווייזט אז דער גאנצער ציקל פון נבואה ענדיגט זיך מיט מחזק זיין משה רבינו'ס תורה — נישט מיט עפעס נייעס. דער לעצטער נביא שרייט: "געדענקט תורת משה!" דאס באווייזט אז דער תפקיד פון אלע נביאים איז געווען "להזכיר" — צו דערמאנען וואס מ'ווייסט שוין, נישט צו מחדש זיין נייע מצוות. דאס ווערט פארגליכן מיט דעם מסילת ישרים'ס הקדמה, וואו ער זאגט אז ער קומט נישט זאגן קיין נייע זאך, נאר "להזכיר" וואס מ'ווייסט שוין.

3) דער באגריף "האחרון שבהם" – צי מלאכי איז טאקע דער לעצטער נביא:

דער רמב"ם רופט מלאכי "האחרון שבהם". דאס איז אינטערעסאנט, ווייל לויט וואס מ'האט פריער געלערנט, איז נישט דא קיין פארמעלער דין אז נבואה האט אויפגעהערט מיט מלאכי. "האחרון שבהם" מיינט דער לעצטער וואס ווערט גערופן מיט דעם טיטל "נביאים" אין חז"ל — שפעטער ווערן זיי שוין גערופן "אנשי כנסת הגדולה". אויף כל פנים, אין דעם ספר נביאים ווי עס איז געדרוקט, איז מלאכי זיכער דער לעצטער.

4) דער נביא איז בלויז א "מעורר" — די מצוה בלייבט פון משה:

אפילו נאכדעם וואס א נביא ווארנט אויף א געוויסע מצוה, איז מען ווייטער מקיים די מצוה ווייל משה רבינו האט געהייסן, נישט ווייל דער נביא הייסט. דער נביא איז בסך הכל א "מעורר". דאס ווערט פארגליכן צו א רב וואס קומט אין שול און זאגט מ'זאל זיך מחזק זיין אין לשון הרע — מ'דארף נישט היטן לשון הרע ווייל דער חפץ חיים האט געזאגט, נאר ווייל די תורה האט געזאגט; דער חפץ חיים איז געקומען ווארענען.

אבער דער חילוק פון א נביא און א סתם מוסר-זאגער: א מוסר-זאגער רעדט לפי זיין שכל וואס ער קומט אויס וואס דארף חיזוק; א נביא ברענגט אינפארמאציע פון דעם אייבערשטן – דער אייבערשטער האט יעצט א חשבון מיט א געוויסע זאך, ס'איז דא א מצוה וואס איז שוואכער געווארן וואס דארף חיזוק, אדער א נייע סיטואציע.

5) שאלה: ווען א נביא איז מעורר אויף א מצוה — וויפיל מצוות איז מען מקיים?

ווען א נביא קומט און זאגט "היט שבת", איז מען מקיים דריי מצוות? (1) די מצוה פון שבת אליין, (2) לשמוע לדברי הנביא, (3) די מצוה פון פאלגן משה רבינו'ס תורה? אדער איז עס "double" אדער "triple"? דאס בלייבט א צריך עיון.

6) דברי הרשות — דער נביא'ס ספעציעלער תפקיד:

ביי דברי הרשות — זאכן וואס שטייען נישט אין תורה (ווי מלחמה, בויען א חומה, גיין צו א געוויסן ארט) — דארט האט דער נביא א ספעציעלן תפקיד, ווייל דאס איז נאכנישט עפעס וואס משה רבינו האט שוין "געקאווערט". דארט איז מצוה לשמוע לו מדין "אליו תשמעון", און ווער עס פאלגט נישט איז חייב מיתה בידי שמים.

7) מיתה בידי שמים — נישט דאסזעלבע ווי מיתה בידי אדם, און נישט דווקא א לאו:

מיתה בידי שמים איז נישט דאסזעלבע ווי מיתה בידי אדם:

- מיתה בידי אדם דארף האבן א לאו (אזהרה).

- מיתה בידי שמים דארף נישט דווקא א לאו. עס מיינט אז ס'איז א "דבר חמור מאוד" — דער אייבערשטער וועט זיך אפרעכענען מיט אים, אבער ס'איז נישט אין מענטשנ'ס הענט.

- דער לשון פון פסוק "אנכי אדרש מעמו" מיינט: איך וועל פאדערן פון אים, איך וועל זיך אפרעכענען מיט אים.

- אפילו אויף דרבנן'ס קען אמאל שטיין "חייב מיתה בידי שמים" — דאס מיינט אז ס'איז א דבר חמור, נישט אז ער שטארבט ממש.

- דער רמב"ם ברענגט נישט קיין לאו אויף נישט פאלגן א נביא — ס'איז א מצות עשה (לשמוע לו) מיט א חיוב מיתה בידי שמים.

8) די אסימעטריע צווישן נביא שקר און דעם וואס פאלגט נישט:

א נביא שקר (זאגט שקר, אדער בשם עבודה זרה, אדער הייסט עובר זיין אויף מצוות) — איז חייב מיתה בידי אדם (חנק). דער וואס פאלגט נישט דעם אמת'ן נביא — איז חייב מיתה בידי שמים. דער "משמיע" (דער פאלשער נביא) ווערט געשטראפט דורך מענטשן; דער "שומע" (דער וואס הערט נישט) ווערט געשטראפט דורך הימל.

9) "אנכי אדרש מעמו" — אפשר א רמז אז דער נביא דארף נישט פייטן פאר זיין כבוד:

דער לשון "אנכי אדרש מעמו" איז אפשר מרמז אז דער נביא דארף נישט זיך פייטן פאר זיין אייגענעם כבוד — דער אייבערשטער האט זיך שוין אנגענומען פאר אים. דער אייבערשטער אליין וועט דעם מענטשן מחייב זיין.

10) "ובשלשתן נאמר אנכי אדרש מעמו" — דער פסוק קאווערט אלע דריי:

דער פסוק "והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי אנכי אדרש מעמו" קאווערט אלע דריי פאלן:

1. א פרעמדער וואס פאלגט נישט דעם נביא — "לא ישמע אל דברי".

2. דער נביא אליין וואס איז עובר אויף זיינע אייגענע ווערטער — "לא ישמע אל דברי" קען מיינען דער נביא אליין.

3. כובש נבואתו — ווען דער אייבערשטער זאגט אים ער זאל זאגן פאר אידן, און ער זאגט עס נישט, איז עס אויך "לא ישמע אל דברי".

11) דער חילוק צווישן "עובר על דברי עצמו" און "כובש נבואתו":

לכאורה איז "כובש נבואתו" דאך אויך א סארט "עובר על דברי עצמו" – דער אייבערשטער האט אים געזאגט ער זאל גיין צו אידן, און ער גייט נישט? דער חידוש: אפילו ווען דער אייבערשטער האט אים נישט געגעבן א קלארע "לשון ציווי" – ער האט נישט בפירוש געזאגט "גיי זאג דאס פאר אידן" – אבער דער נביא פארשטייט אז די נבואה איז באשטימט פאר'ן פאלק (נישט א פריוואטע נבואה פאר אים אליין, ווי מיר האבן פריער געלערנט אז א נביא האט אויך נבואות וואס ער דארף נישט איבערגעבן), אויב ער פארשטייט אז דאס איז א נבואה פאר'ן פאלק און ער זאגט עס נישט ווייטער – איז ער כובש נבואתו, כאטש ער איז נישט טעכניש "עובר על דברי עצמו" ווייל ס'איז נישט געווען א לשון ציווי. אויב ס'איז אבער יא געווען א לשון ציווי, איז ער "עובר על דברי עצמו".

דער ביישפיל פון יונה הנביא — ער איז געווען כובש נבואתו, ער האט נישט געוואלט גיין קיין נינוה, און דער אייבערשטער האט אים אריינגעשליידערט אין ים, אים געגעבן נאך א טשענס, אבער ער האט אנגעהויבן באקומען אן עונש.

[דיגרעסיע: דער צאנזער רב] – דער צאנזער רב האט געזאגט, ווען ער האט געשריבן א בריוו קעגן סאטמאר, אז ער האט געפילט אז ער וואלט געווען א "כובש נבואתו" אויב ער וואלט נישט גערעדט – ער האט געהאט א געוויסע השראה און האט געציטערט פון דעם חיוב.

דער דילעמא פון א נביא: א נביא וואס האט א געוויסע השראה מוז זייער אכטונג געבן – פון איין זייט ציטערט ער פון כובש נבואתו (אויב ער זאגט נישט), פון דער אנדערער זייט קען ער זייער שנעל ווערן א נביא שקר (אויב ער זאגט עפעס וואס דער אייבערשטער האט אים נישט געהייסן).

12) שאלה: צי "חייב מיתה בידי שמים" גילט אויך ווען דער נביא איז מעורר אויף א מצות עשה פון תורה:

צי דער חיוב מיתה בידי שמים פאר נישט פאלגן א נביא גילט אויך ווען דער נביא איז בלויז מעורר אויף א מצוה פון תורה (נישט נאר ביי דברי הרשות)? איין צד זאגט: דאס וואלט געמיינט אז אויף א רעגולערע מצות עשה (ווי ציצית) וואלט מען פלוצלינג חייב מיתה בידי שמים — וואס וואלט געווען א שינוי אין תורה! דער אנדערער צד ענטפערט: דאס איז נישט א שינוי אין תורה'ס הלכה — די הלכה בלייבט דיזעלבע, נאר דער חומרא ווערט מער פאר דעם ספעציפישן עולם וואס האט געהערט דעם נביא. דאס ווערט פארגליכן צו דער גמרא וואו א מלאך האט געזאגט פאר רב קטינא אז מ'ווערט געשטראפט אויף נישט טראגן ציצית — דאס איז א נבואה, אבער ס'טוישט נישט די הלכה, נאר ס'מאכט עס מער חמור פאר דעם ספעציפישן מענטש.

---

הלכה ב' (המשך): הוראת שעה – לעבור על דברי תורה לפי שעה

צוזאמענפאסונג פון די דריי ראלעס פון א נביא (חוץ פון משה):

1. מוסר / חיזוק אויף דברי תורה – מיט אינפארמאציע פון דעם אייבערשטן.

2. דברי הרשות – גיי למקום פלוני, מאך מלחמה, בוי א חומה, וכו'.

3. הוראת שעה – לעבור על דברי תורה לפי שעה.

דברי הרמב"ם:

"ובכן, אם יאמר לנו הנביא הידוע שהוא נביא לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה, או על מצוות הרבה, בין קלות בין חמורות, לפי שעה — מצוה לשמוע לו."

"וכן למדנו מחכמים ראשונים מפי השמועה: בכל אם יאמר לך הנביא עבור על דברי תורה, כגון אליהו בהר הכרמל — שמע לו, חוץ מעבודה זרה."

פשט:

א נביא וואס מיר ווייסן אז ער איז א נביא (ער איז א צדיק, א חכם, און ער האט געמאכט אותות ומופתים) – אויב ער זאגט פאר אידן מ'זאל עובר זיין אויף דברי תורה, אפילו אויף מערערע מצוות, אפילו אויף חמורות, אבער נאר לפי שעה (נישט לעולם) – איז א מצוה אים צו פאלגן. חוץ פון עבודה זרה – אויף עבודה זרה טאר מען קיינמאל נישט פאלגן א נביא.

חידושים:

1) "מפי השמועה" – דאס איז א קבלה פון משה רבינו:

דער כלל "בכל אם יאמר לך הנביא עבור על דברי תורה... שמע לו חוץ מעבודה זרה" איז נישט א זאך וואס דער רמב"ם האט אליין אויסגעטראכט – דאס האבן "חכמים ראשונים" מקבל געווען "מפי השמועה", דאס הייסט פון משה רבינו אליין. דער מקור איז פון ספרי אויפ'ן פסוק "אליו תשמעון". דער רמב"ם ברענגט דאס ווייל דאס איז א חידוש'דיגע זאך – אז מ'דארף פאלגן א נביא אפילו קעגן דברי תורה – און ער וויל באווייזן אז ס'איז נישט זיין אייגענע סברא נאר א מסורה.

2) דער מעשה פון אליהו בהר הכרמל:

דער רמב"ם ברענגט דעם מעשה פון אליהו אלס דוגמא: "שהקריב עולה בחוץ, וירושלים נבחרת" – נאכדעם וואס דער אייבערשטער האט שוין בחר געווען אין ירושלים, איז מקריב בחוץ חייב כרת. פונדעסטוועגן האט אליהו מקריב געווען אויפ'ן הר הכרמל, ווייל ער איז א נביא און "אליו תשמעון" גייט אפילו אויף א דבר איסור ווען ס'איז הוראת שעה.

3) דער רמב"ם'ס היפאטעטישע שאלה צו אליהו – א שליסל חילוק:

דער רמב"ם מאלט אויס א סצענע: "ואילו שאלו את אליהו באותה שעה ואמרו לו: האם נעקר הלאו 'פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה'?" – וואלט אליהו געענטפערט: "לא! חס ושלום! והמעלה בחוץ לעולם חייב כרת כמו שצוה משה. אבל אני היום אקריב בחוץ בדבר ה', כדי לעקור נביאי הבעל."

דער חילוק איז קריטיש: אליהו האט נישט געזאגט אז דער דין האט זיך געטוישט. ער האט געזאגט אז דער דין בלייבט אויף אייביק, נאר היינט האט ער א ספעציפישע הוראה פון דעם אייבערשטן פאר א ספעציפישע צוועק. דאס איז דער יסוד פון הוראת שעה – ס'איז נישט א שינוי אין תורה, ס'איז א איינמאליגע הוראה.

---

הלכה ב' (המשך): אויב ער זאגט ס'איז נעקר לעולם – מיתתו בחנק

דברי הרמב"ם:

"ולפיכך אם צוו כל הנביאים לעבור לפי שעה — מצוה לשמוע להם. ואם אמרו שהדבר נעקר לעולם — מיתתו בחנק, שהתורה אמרה 'לנו ולבנינו עד עולם'."

חידוש: פארוואס ברענגט ער דא נאכאמאל דעם פסוק "לנו ולבנינו עד עולם"?

דער רמב"ם האט שוין פריער (אין הלכה א') געברענגט דעם פסוק "והנגלת לנו ולבנינו עד עולם". דא ברענגט ער אים נאכאמאל ווייל דא איז דער פסוק דער יסוד פאר א חידוש וואס דער רמב"ם האט אליין מחדש געווען: אז אזא נביא איז חייב מיתה בחנק. דער מעקאניזם: וויבאלד די תורה זאגט "לנו ולבנינו עד עולם", און דער נביא זאגט אז א דין איז נעקר לעולם, איז ער מכחיש נבואתו של משה. אויב ער איז מכחיש נבואת משה, קומט אויס אז וואס ער זאגט בשם ה' איז שקר – ער איז א נביא שקר. און א נביא שקר – "הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי אשר לא ציויתיו" – איז חייב מיתה בחנק.

דער חידוש: ס'איז נישט א דירעקטע מיתה פאר'ן עובר זיין אויף דברי משה. ס'איז מיתה פאר'ן זיין א נביא שקר – ווייל דורך דעם פסוק "לנו ולבנינו" ווייסן מיר זיכער אז וואס ער זאגט איז נישט אמת, ממילא איז ער "הזד לדבר דבר בשמי אשר לא ציויתיו".

---

הלכה ב' (המשך): עוקר דברים מפי השמועה אדער פסק'נט א מחלוקת בשם ה'

דברי הרמב"ם:

"וכן אם עקר דברים שלמדנום מפי השמועה, או שאמר בדין מדיני התורה שה' ציוהו שהדין כך הוא והלכה כדברי פלוני — הרי זה נביא שקר, ויחנק. אף על פי שעשה אות."

פשט:

נישט נאר אויב ער איז עוקר עפעס וואס שטייט בפירוש אין תורה שבכתב, נאר אויך:

- אויב ער איז עוקר דברים מפי השמועה (תורה שבעל פה – ווי למשל אז אתרוג איז "פרי עץ הדר"),

- אויב ער זאגט בשם ה' אז די הלכה איז כדברי פלוני אין א מחלוקת צווישן חכמים (למשל א מחלוקת צווישן רבי עקיבא און רבי ישמעאל),

אין אלע פאלן איז ער א נביא שקר, אפילו אויב ער האט געמאכט אן אות.

חידושים:

1) דער יסוד פון "לא בשמים היא":

פארוואס ווייסן מיר זיכער אז דער אייבערשטער האט אים דאס נישט געזאגט? "שהרי נאמר בתורה 'לא בשמים היא'" – דער אייבערשטער האט אונז געזאגט אז הלכות ווערן נישט געמאכט אין הימל, הלכות ווערן איבערגעלאזט פאר די וועלט, פאר די חכמים. ווען א נביא קומט זאגן אז דער אייבערשטער האט אים געזאגט ווי צו פסק'ענען, איז ער מכחיש דעם פסוק "לא בשמים היא", ממילא ווייסן מיר אז ער זאגט שקר, ממילא איז ער א נביא שקר, ממילא איז ער חייב חנק מדין "הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי אשר לא ציויתיו".

2) דער מעשה פון רבי אליעזר (תנורו של עכנאי):

לויט דעם רמב"ם קומט אויס א שארפע מסקנא: דאס וואס מ'האט רבי אליעזר אין חרם געלייגט (אין דער מעשה פון תנורו של עכנאי) איז געווען א גרויסע קולא, ווייל לויט'ן רמב"ם'ס שיטה האט רבי אליעזר זיך מחייב געווען מיתה מדין נביא שקר – ער האט דאך געברענגט ראיות מיט מופתים (דער חרוב-בוים, דער וואסער-קאנאל, די ווענט פון בית המדרש, און די בת קול) צו באווייזן אז די הלכה איז כמותו. ער האט געברענגט נבואה'דיגע ראיות צו פסק'ענען א הלכה – און דאס איז פונקט וואס דער רמב"ם זאגט איז נביא שקר.

אבער – רבי אליעזר האט עס נישט געזאגט בתורת נבואה בפירוש, ער האט נישט געזאגט "דער אייבערשטער האט מיר אזוי געהייסן". ער האט געברענגט מופתים, אבער נישט אין דער פארמאט פון א נבואה. דאס איז אפשר דער חילוק פארוואס ער האט באקומען חרם און נישט מיתה. ס'איז דא מפרשים וואס רעדן וועגן דעם חילוק.

3) צי דארף א "נביא שקר" דוקא זאגן "כה אמר ה'"?

ווען איינער זאגט "אני סומך על אבי שבשמים" – אז ער טוט עפעס בשם דעם אייבערשטן – איז דאס שוין בגדר נבואה אדער נישט? איין צד האלט אז דאס איז נישט דוקא א נבואה-קלעים, ווייל ער האט נישט געזאגט "בתורת נבואה" און נישט געזאגט "דער אייבערשטער האט מיר געזאגט". אבער דער אנדערער צד האלט אז "אני סומך על אבי שבשמים" מיינט בעצם אז ער זאגט עס בשם דעם אייבערשטן – "אבי שבשמים" איז דאך דער אייבערשטער – און דאס איז בעצם די זעלבע זאך ווי "כה אמר ה'" נאר מיט אן אנדערע נוסח. ער טענה'ט עפעס בשמו של הקב"ה אשר לא ציווהו. און אין רמב"ם שטייט נישט ערגעץ א תנאי אז נביא שקר מוז דוקא זאגן "כה אמר ה'" – ער מוז נאר זאגן עפעס בשם דעם אייבערשטן.

4) פארוואס הרג'עט מען נישט מענטשן וואס זאגן היינט אז זיי זענען נביאים?

קיינער גלייבט זיי נישט. דער גאנצער פראבלעם פון נביא שקר איז נאר ווען מענטשן גלייבן אים. דערצו, ס'קען זיין אז אפילו אויף א נביא שקר גילט דער רמב"ם'ס תנאי אז ער מוז זיין "הולך בדרכי נבואה" – א סתם'ער ליצן וואס קומט און זאגט "איך בין א נביא" איז נישט אין דער קאטעגאריע.

5) "רוח הקודש" – צי איז דאס בגדר נבואה?

ווען א רבי אדער צדיק זאגט "איך זאג דיר מיט א רוח הקודש אז דו זאלסט אזוי טון" – "רוח הקודש" מיינט דאך אז דער אייבערשטער וויל דאס. וואס איז דער חילוק צווישן דעם און "כה אמר ה'"? למעשה איז דאס די זעלבע זאך – ער טענה'ט עפעס בשמו של הקב"ה. אויב עס איז יא ציווהו – זייער גוט. אבער אויב עס איז קעגן די תורה, איז דאס זיכער די זעלבע שאלה פון נביא שקר.

6) ראיה פון דעם בני יששכר (ספר "צבי לצדיק" מיט הגהות פון ר' שמואל'קע שפירא):

דער בני יששכר שרייבט באריכות אז געוויסע חסידים וואס מאכן מחלוקת אדער טוען עבירות און זאגן "דער רבי האט געהייסן" – דאס איז בכלל "ולא תשמעו אל דברי הנביא ההוא". מחלוקת איז א לאו אין די תורה. אפילו א נביא זאגט אז מ'זאל טון קעגן די תורה, טאר מען נישט פאלגן, און ער איז מחוייב מיתה בחנק. א רבי האט נישט קיין רעכט צו הייסן קעגן די תורה – אפילו א נביא האט נישט קיין רעכט. דער בני יששכר רעדט אויך וועגן אנדערע חסיד'ישע עבירות וואו מענטשן זאגן "מ'מעג ווייל דער רבי האט געהייסן."

7) דער פראקטישער טעסט – "לאמיר נעמען ערנסט!"

א פראקטישער טעסט: אויב א רבי הייסט טון עפעס קעגן די תורה, זאל מען אים פרעגן: "אויב דאס איז א הוראת שעה, בין איך מחוייב עס צו טון, און אויב איך פאלג נישט בין איך חייב מיתה. אויב דאס איז נישט קיין הוראת שעה, ביסטו חייב מיתה. רבי, לאמיר נעמען ערנסט!" מ'קען נישט סתם ווארפן ווערטער. אויב דער רבי מיינט עס ערנסט גענוג, זאל ער זאגן "דאס איז בתורת הוראת שעה." אויב ער מיינט עס נישט ערנסט גענוג, איז ער חייב מיתה. (מיט דער באמערקונג אז "חייב חנק" איז זייער הארב – קיינער זאל נישט צושרייבן דעם רבי'ן אז מ'דארף אים הרג'ענען, אבער מ'קען אים יא האלטן רעספאנסיבל.)

8) הכרעת הלכה על פי רוח הקודש – א קאמפליצירטע סוגיא:

דער ראב"ד, דער חולק אויפ'ן רמב"ם, זאגט אסאך מאל "סוד ה' ליראיו" – אז ער האט געזען אזוי. דער חזון איש האט געזאגט אז "סוד ה' ליראיו" מיינט אז ער האט געלערנט תורה לשמה אזוי טיף אז עס איז אים קלאר געווארן – נישט דוקא א הימלישע זאך. אבער די "שאלות ותשובות מן השמים" איז זיכער יא א הימלישע זאך (שאלת חלום).

לויט דעם רמב"ם, אפילו "שומעין לו לפי שעה" מיינט ווען ער זאגט "יעצט זאל מען זיך פירן אזוי" – נישט אז ער מכריע א הלכה אויף אייביק. דער חילוק: א נביא קען זאגן "יעצט זאל מען זיך פירן כשיטה פלונית" בתור הנהגה לזמן הזה – דאס איז מותר. אבער ער קען נישט זאגן "די הלכה איז אזוי" בתור הכרעת הלכה.

דוגמא: לגבי איסור חדש האבן חסידים געזאגט אז דער בעל שם טוב איז נתגלה געווארן די גרויסקייט פון דער ב"ח. אבער ס'איז נישט

אז ער האט געזאגט אז מ'דארף אייביק פסק'ענען אזוי – ס'איז געווען עפעס אן ענין פון הוראת שעה/הנהגה פאר זיינע מענטשן.

אויך: מ'האט נישט אנגענומען די שאלות ותשובות מן השמים ווייל ס'איז מן השמים. למשל, לויט די שאלות ותשובות מן השמים קען מען נאר יוצא זיין מיט וואלענע ציצית, אבער מ'האט נישט אנגענומען אזוי להלכה.

[עס ווערט דערמאנט אז דער רמב"ן אויף דער "בלבול המגולה" ברענגט באריכות אלע אחרונים וואס רעדן וועגן דעם ענין.]

---

הלכה ב' (סוף): עבודה זרה – אפילו הוראת שעה איז נישט שייך

דברי הרמב"ם:

"במה דברים אמורים — בשאר מצוות. אבל בעבודה זרה — אין שומעין לו אפילו לפי שעה. ואפילו עשה אותות ומופתים גדולים, ואמר שהשם ציוהו שתעבד עבודה זרה היום בלבד או בשעה זו בלבד — הרי זה דיבר סרה על ה'. ועל זה צוה הכתוב ואמר: ובא האות והמופת... לא תשמע אל דברי הנביא ההוא או אל חולם החלום ההוא, כי דבר סרה על ה' אלקיכם. למה? שהרי הוא בא להכחיש נבואתו של משה. לפיכך נדע בודאי שהוא נביא שקר, וכל אשר עשה — בלאט ובכשוף עשה, ויהרגנו."

פשט:

דער רמב"ם מאכט א קלארע חילוק: ביי אלע מצוות קען א נביא מאכן הוראת שעה. אבער ביי עבודה זרה – אפילו לפי שעה, אפילו מיט גרויסע מופתים – טאר מען נישט פאלגן. ער איז בהכרח א נביא שקר, און זיינע מופתים זענען כישוף.

חידושים און הסברות:

1) דער מקור פאר דעם חילוק פון עבודה זרה:

דער רמב"ם ברענגט נישט קיין ספעציעלן מקור פארוואס עבודה זרה איז אנדערש פון אנדערע מצוות. דער פסוק "נעבדה אלהים אחרים" איז דער מקור. אבער עס ווערט געפרעגט: דער פסוק אליין זאגט דאך נאר אז ווען א נביא זאגט "נעבדה אלהים אחרים" זאל מען אים נישט פאלגן – אבער וויאזוי ווייסט מען פון דעם אז הוראת שעה איז אויך נישט שייך ביי עבודה זרה?

2) דער לאגישער אויפבוי – א דין אין הלכות הוראת שעה:

דער פסוק איז נישט א דין אין הלכות נבואה אליין, נאר א דין אין הלכות הוראת שעה. דער לאגישער גאנג: מיר ווייסן אז הוראת שעה איז בכלל מותר (פון אליהו הנביא). איז דער פסוק קומט מוסיף זיין א קוואליפיקעישאן: אפילו הוראת שעה קען נישט זיין ביי עבודה זרה. דאס איז דער חילוק צווישן אליהו'ס הוראת שעה (וואס איז געווען ביי שאר מצוות – מאכן א במה בחוץ) און עבודה זרה (וואו קיין הוראת שעה איז נישט שייך).

3) וויאזוי ווייסט מען אז די מופתים זענען כישוף?

דער רמב"ם זאגט "כל אשר עשה בלאט ובכשוף עשה." ס'איז דאך אן אמת'דיגע אות ומופת – וויאזוי ווייסט מען אז ס'איז כישוף? דער תירוץ: מיר ווייסן עס נישט פון דער מציאות – מיר ווייסן עס פון דער לאגיק. ווייל די תורה (נבואת משה) האט געזאגט אז עבודה זרה איז אויף אייביק אסור, און א נביא וועט קיינמאל נישט קענען דאס טוישן. ממילא, אויב איינער טוט מופתים און זאגט עבודה זרה, ווייסן מיר בהכרח אז די מופתים זענען כישוף.

דאס איז א ברייטערער יסוד: אלע מופתים אויף דער וועלט זענען מסופק – יעדע מאל ס'איז דא א מופת איז דא א ספק צי דאס איז כישוף אדער נישט. וויאזוי ווייסט מען? אויב ס'שטימט מיט וואס מיר ווייסן (נבואת משה), קען מען גלייבן. אויב ס'שטימט נישט, פסק'ענען מיר אז ס'איז כישוף. ס'מאכט נישט אויס די מציאות – ס'מאכט אויס די ידיעה וואס מיר האבן פאר דעם. די נבואה פון משה איז מכריע אז די מופת איז געווען כישוף, און ממילא איז ער חייב חנק.

4) חקירה: וואס איז דער גדר פון "עבודה זרה" אין דעם דין?

וואס מיינט "עבודה זרה" אין דעם קאנטעקסט – עיקר עבודה זרה (ממש דינען א דבר נברא), אדער אויך אביזרייהו דעבודה זרה (אריינגיין אין א מקום עבודה זרה, עבודה זרה דרבנן, אנדערע הלכות עבודה זרה)?

ראיה אז ס'מוז זיין ממש עבודה זרה: אליהו הנביא אליינס האט געמאכט א במה (וואס איז אביזרייהו/גדר פון עבודה זרה), און ער האט עס געמאכט אויף דעם מקום וואו מ'האט מקריב געווען פאר בעל. אויב אביזרייהו דעבודה זרה וואלט אויך נישט שייך געווען בהוראת שעה, וואלט אליהו דאס נישט געקענט טון. ממילא זעט מען אז "עבודה זרה" אין דעם דין מיינט ממש "לא תעבדון אלהים אחרים" – ממש דינען עבודה זרה, אזויווי דער פסוק זאגט.

(מיט דער באמערקונג אז ס'איז דא פלעצער וואו מאכן א במה איז א יסוד/גדר פון עבודה זרה, און מ'דארף וויסן פונקטליך וואס די הלכה מיינט.)

5) צי איז דער עונש חנק אדער מסית ומדיח?

דער רמב"ם זאגט "ויהרגנו" – חנק. אבער עס ווערט געפרעגט: האט ער אויך א דין פון מסית ומדיח (וואס האט אן אנדער עונש)? מ'דארף טראכטן וואס זיין עונש וועט זיין צווישן די פארשידענע עונשים.

---

עד כאן פרק ט'.


תמלול מלא 📝

ספר המדע – הלכות יסודי התורה, פרק ט׳

די תורה איז אויף אייביג – א נביא קען נישט טוישן די תורה

---

הקדמה: צוזאמענהאנג מיט די פריערדיגע פרקים

א גוטן, מיר לערנען ספר המדע, הלכות יסודי התורה, פרק ט׳, די ניינטע פרק. ברוך השם, מיר האבן שוין געלערנט אכט פרקים, און מיר לערנען ווייטער אין די נושא פון נבואה.

איינע פון די יסודות, פון די עיקרים, איז אז דער אייבערשטער רעדט צו מענטשן דורך די נביאים, און דער רמב"ם איז ווייטער ממשיך מיט די הלכות.

איך האב געזאגט א קליינע הערה, אז מענטשן האבן אין זייער קאפ אז הלכה און השקפה זענען אזוי ווי צוויי נושאים, צוויי מיני זאכן, און לכבוד דעם קענען זיי מיינען אז השקפה איז מער אזוי ווי יעדער איינער קען זאגן וויאזוי ער וויל. אבער דער רמב"ם האלט נישט אזוי. הלכה — ס׳איז דא הלכות דעות. הלכה איז וויאזוי א מענטש טראכט, וואס א מענטש דארף וויסן, און אזוי ווייטער.

חזרה אויף פרק ח׳

נעכטן האבן מיר דא געלערנט וועגן דאס. קודם כל, די זאך אז דער אייבערשטער רעדט צו נביאים — אז מענטשן וואס קומען אן צו שלימות הנפש, שלימות הדעת, קענען, אויב דער אייבערשטער וויל, דער אייבערשטער געט זיי נאך א כלי. זיי טוען די הכנה, און דער אייבערשטער געט זיי נבואה. און איינמאל זיי באקומען נבואה, און די נבואה איז א נבואה וואס איז נוגע פאר מענטשן, נישט נאר פאר זיך אליין, דארף מען זיי פאלגן.

און די נעקסטע פרק האט דער רמב"ם גערעדט וועגן נבואת משה רבינו — אז נבואת משה רבינו איז געווען אן אנדערע קאטעגאריע, אן אנדערע וועג וויאזוי דער אייבערשטער האט גערעדט צו אים, און אז ס׳איז חשובער אין מעלה. און נישט נאר דאס, נאר צום סוף האט ער ארויסגעפירט אז די סיבה פארוואס מ׳דארף פאלגן אלע נביאים איז וועגן נבואת משה, ווייל נבואת משה איז אונז די מערסטע מחייב. און די סיבה פארוואס נבואת משה איז אונז די מערסטע מחייב, איז ווייל אונז אליין האבן עס געזען, און נבואת משה האט אונז געזאגט אז אונז זאלן פאלגן אויך די אנדערע נביאים.

א דריטע סיבה פארוואס א נביא קען נישט גיין קעגן משה

יעצט גייט דער רמב"ם ממשיך זיין מיט דעם. און ממילא, דאס איז די וויכטיגע מסקנא — וואס די פרק איז לכאורה די מסקנא פון יענץ — אז וויבאלד אז אלע נביאים זענען נאר שוואכער פון נבואת משה, און נבואת משה איז זייער סיבה פארוואס מ׳דארף זיי גלייבן, איז דערפאר, אויב ס׳קומט א נביא וואס איז קעגן נבואת משה, האט ער נישט וואס אריינצורעדן. די פרק איז בעצם די הגדרות פון פונקטליך אין וועלכע וועג קען א נביא גיין אביסל אנדערש ווי די תורה, אדער נישט אנדערש ווי די תורה. דאס איז דער תוכן פון דעם פרק.

זאל מען קענען זאגן צוויי סיבות פארוואס — לאמיר קודם לערנען אינעווייניג — אבער בייסט אויף די פאריגע פרק קען מען זאגן צוויי סיבות פארוואס א נביא קען נישט זאגן אנדערש ווי משה רבינו:

1. איינס — וועגן די נבואה פון משה האבן אונז אלע געזען אז דער אייבערשטער רעדט צו משה. ממילא זענען אונז אלע עדים אויף נבואת משה.

2. צוויי — ווייל די אטאריטי פון די נביאים קומט פון נבואת משה.

זאגט דער רמב"ם, ס׳איז דא א דריטע זאך וואס אונז גייען יעצט לערנען. אין אנדערע ווערטער, די דריטע זאך איז אז איינער קען נאך אלץ טענה׳ן: "אמת, די נבואה איז שוואכער פון משה, אבער ווער זאגט אז ווען איינער זאגט א נייע מצוה אדער אנדערש ווי ס׳שטייט אין די תורה — ווער זאגט אז ער איז סותר די תורה? אפשר די תורה איז געווען פאר דעמאלטס, און היינט איז א נייע תורה?" אויף דעם הייבט דער רמב"ם אן צו זאגן אז ניין, אז ס׳איז קלאר אין די תורה אז די תורה איז אויף אייביג. ממילא, אויב איינער זאגט אנדערש, איז ער אקעגן.

---

הלכה א׳: די תורה איז אויף אייביג — לא תוסיף ולא תגרע

זאגט דער רמב"ם:

"דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים, אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת."

וואס איז דאס? אז די תורה איז א מצוה, אלעס וואס שטייט אין די תורה איז א מצוה, איז א געזעץ. אז די תורה איז קבוע וקיים, די תורה טוישט זיך קיינמאל נישט. "אין לה לא שינוי" — ס׳ווערט נישט געטוישט מיט עפעס אנדערש, "ולא גרעון" — מ׳נעמט נישט אראפ, "ולא תוספת" — און מ׳לייגט נישט צו.

די פסוקים

"שנאמר: את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרו לעשות, לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו" — נאר דאס זאלט איר פאלגן צו טון, מ׳זאל נישט צולייגן און מ׳זאל נישט אראפנעמען.

"ונאמר: והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת."

"הא למדת שכל דברי התורה מצווין אנו לעשותם עד עולם" — לערנסטו ארויס פון די צוויי פסוקים, אז אלעס וואס שטייט אין די תורה איז מען מחויב אויף אייביג.

דער פסוק "חוקת עולם לדורותיכם"

ברענגט דער רמב"ם נאך פסוקים: "וכן הוא אומר: חוקת עולם לדורותיכם" — אז די תורה איז א חוקת עולם, איז אן אייביגע געזעץ, איז אן אייביגע וועגווייזער לדורותיכם.

> חידוש: איין פראבלעם פון דעם פסוק איז אז "חוקת עולם לדורותיכם" שטייט נישט אויף די גאנצע תורה — ס׳שטייט אויף פארשידענע מצוות. ס׳שטייט נישט אויף וויפיל מאל — צען, צוואנציג, דרייסיג מאל שטייט די תורה אויף געוויסע זאכן "חוקת עולם". מ׳קען טענה׳ן אז דאס איז דווקא אויף יענע הלכות. מען זעט אז דער רמב"ם האט פארשטאנען אז אויב מען זעט שוין די אנדערע פסוקים זענען יא זיכער אויף די גאנצע תורה — די צוויי פסוקים פון ספר דברים — אויב מען זעט אזוי, פארשטייט מען אז דאס וואס שטייט "חוקת עולם" מיינט אז די תורה איז אן אייביגע געזעץ.

דער פסוק "לא בשמים היא"

ווייטער זאגט דער רמב"ם: "ונאמר: לא בשמים היא" — ס׳שטייט אויף די תורה — "הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה."

וואס מיינט "לא בשמים היא"? ס׳איז נישט אין הימל.

> חידוש: ממילא, אז ס׳איז נישט אין הימל, קען נישט א נביא טוישן. ווייל ווען ס׳וואלט געווען אין הימל, וואלט א נביא געזאגט: "איך בין געווען אין הימל, איך ווייס וואס ס׳טוט זיך אין הימל, איך רעד מיט הימל, און אין הימל האט מען עפעס געטוישט." אבער ס׳איז נישט אזוי. נאר, די תורה איז שוין אראפגעברענגט געווארן אויף די ערד, און אונז אלע זענען מחוייבים אויף די תורה.

דער רמב"ם'ס פשט אין "לא בשמים היא" איז: "לא נשאר ממנה כלום בשמים" — די גאנצע תורה איז שוין אראפגעקומען אויף די ערד. ס׳איז נישט פשט אז דער אייבערשטער האט געגעבן איין מעסעדזש פאר משה, אבער ס׳איז נאך דא נאך מעסעדזשעס פון די תורה אין הימל וואס מ׳קען אראפברענגען. די גאנצע זאך איז שוין דא. אזוי ווי "תורת ה׳ תמימה" — ער האט געגעבן די גאנצע זאך, ס׳איז מער נישט געבליבן. ממילא איז "אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה".

דער רמב"ם'ס שיטה אין "לא תוסיפו ולא תגרעו"

> חידוש: איך וויל נאר א קליינע זאך זיך אפשטעלן — אז די וועג וויאזוי דער רמב"ם לערנט אפ דעם פסוק "לא תוסיפו ולא תגרעו" איז די שיטה פון דער רמב"ם. אנדערע ראשונים לערנען עס אפ אביסל אנדערש — אז ס׳איז אן אנדערע מין מצוה, אז מען זאל נישט טוישן די מצוה. ס׳טייטש, מען זאל נישט צולייגן, מען זאל נישט האבן צוויי אתרוגים, אדער עסן מצה פערצן טעג אנשטאט זיבן טעג — אלס די עשיה אליין.

>

> אבער דער רמב"ם זאגט אז דער עיקר איסור איז דער טוישן די תורה — זאגן אז די תורה האט זיך געטוישט, אדער זאגן אז עפעס פון די תורה האט זיך געטוישט. נישט אז א מענטש ביחידות טוט עפעס אנדערש — דאס איז אפשר אנדערע, דארף מען וויסן וואס איז דער פראבלעם מיט יענעם — אבער דאס איז אן ענין פון דעת, און נישט נאר אן ענין פון עשיה. זאגן אז עפעס האט זיך געטוישט — דאס איז דער איסור.

דא ווייזט ער אונז אן ממש — די פשוט׳ע פשט איז דער רמב"ם גערעכט — אז דאס איז די תורה: לייג נישט צו די תורה און נעם נישט אראפ. ס׳גייט אויף די גאנצע תורה, נישט אויף א פרטיות׳דיגע מצוה אזוי ווי פינף מינים בלולב. כל התורה כולה — נישט צו לייגן נאך א מצוה.

---

הלכה ב׳: א נביא וואס גייט קעגן די תורה איז א נביא שקר

"לפיכך, אם יעמוד איש, בין מישראל בין מן האומות" — דא זאגט ער זייער קלאר: ס׳וועט אויפשטיין איינער וואס מ׳וועט מיינען אפשר אז ער איז א נביא, "בין מישראל בין מן האומות".

> הערה: סתם, דער רמב"ם מיינט "מן האומות" ווייל יודן האבן געהאט די ענין, מעשה שהיה — אז ס׳איז געקומען גוי׳אישע נביאי שקר און געזאגט אז ס׳האט זיך געטוישט די תורה, אזוי ווי ס׳שטייט אין די גמרא אז די קריסטן האבן אזוי געטון. אונז האבן נעכטן מדייק געווען אז דער רמב"ם שרייבט "בני אדם" — דא זאגט ער זייער קלאר.

"ויעשה אות ומופת" — ער וועט טון אן אות ומופת, וואס אונז האבן געלערנט אז דאס איז ווי אזוי א נביא פרואווט זיך — זיין נבואה איז אויך דורך אותות ומופתים.

"ויאמר שה׳ שלחו להוסיף מצוה, או לגרוע מצוה, או לפרש במצוה מן המצוות פירוש שלא שמענו ממשה" — אדער צולייגן, אדער אראפנעמען א מצוה, אדער אפילו נאר צו טוישן די תורה שבעל פה.

דיון: וואס מיינט "לפרש" דא?

> חידוש: חלילה, ס׳איז נישט — דער רמב"ם מיינט דא נישט אריינלערנען א פשט אין פסוק. אריינלערנען א פשט אין פסוק איז דאך דאס וואס אלע מפרשי התורה טוען. ער מיינט לכאורה צו זאגן "לפרש" — ער מיינט צו זאגן אזוי ווי ער האט אנגעהויבן זיין הקדמה, אז תורה שבעל פה איז מפרש זיין. דאס הייסט, ער וועט נישט זאגן — ער וועט זאגן: "איך טויש נישט אנדערש, ס׳שטייט דאך אין פסוק 'פרי עץ הדר', איך זאג אז 'פרי עץ הדר' מיינט נישט קיין אתרוג, נאר ס׳מיינט א לעמאן."

חברותא: וואס מיינט א water mark?

Speaker 1: יא, אבער ער זאגט אז דאס איז פשוט א נייע פירוש. ער שטייט דאך גייט קעגן די תורה שבעל פה.

חברותא: רייט, אבער פירוש מיינט דא וואס דער רמב"ם רופט "פירושים המקובלים ממשה". דאס וואס משה רבינו האט — דאס איז דער עיקר תורה שבעל פה — וואס ער האט געזאגט אז די מצוות טוט מען אזוי. ער מיינט נישט די תורה וואס איז אפן, וואס מען קען מאכן נייע תורות׳ליך — ס׳איז נישט קיין פראבלעם. טוישן א מצוה, דורכמאכן און טוישן די פירוש.

"מצוות לפי זמן היו"

"או שאמר שאותן המצוות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות אלא מצוות לפי זמן היו" — אדער א נביא וועט זאגן אז די מצוות וואס די אידן זענען מצווה געווארן אין די תורה, אינן לעולם ולדורי דורות, אלא מצוות לפי זמן היו.

> חידוש: איינער קען זאגן אז די תורה איז געגעבן געווארן פאר די אידן דעמאלט, אבער היינט דארף מען עפעס טוישן. ער זאגט אפילו נישט אז דער אייבערשטער האט געקומען מיט א נייע מצוה — ער זאגט אז לכתחילה, "איך בין נישט מחולק מיט משה. משה האט געזאגט דעמאלט, משה איז געווען פאר א געוויסע צייט, און יעצט איז א נייע צייט."

דער פסק: נביא שקר

זאגט דער רמב"ם: "הרי זה נביא שקר." מיר זאלן וויסן אז דער מענטש וואס זאגט די זאך איז א נביא שקר.

פארוואס? "שהרי בא להכחיש נבואתו של משה" — ער קומט מכחיש זיין די נבואה פון משה רבינו, וואס ער האט פריער דערמאנט אז משה רבינו האט געזאגט נבואה אז די תורה איז פאר אייביג.

חברותא: יא, ער מיינט פון די פסוקים.

Speaker 1: רייט. נישט אז משה רבינו איז מנבא געווען — ס׳איז א חוק, די תורה שטייט אז ס׳איז אויף אייביג. און ער גייט קעגן די תורה, איז ער מכחיש נבואתו של משה.

"ומיתתו בחנק"

"ומיתתו בחנק."

חברותא: ווייסטו וועלכע פסוק?

Speaker 1: איך גיי דיר שוין זאגן.

"ומיתתו בחנק" — פארוואס? "שהזיד לדבר בשם ה׳ אשר לא צוהו." אזוי ווי ס׳שטייט אין פסוק: "והנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי אשר לא צויתיו... ומת הנביא ההוא." אבער די מיתה איז בחנק.

> הערה: ס׳איז אינטערעסאנט וואס ער דערמאנט דא די הלכה. ער וואלט נישט געדארפט דערמאנען — ער וואלט געקענט לערנען דאס ווען ער וואלט געלערנט מיתות בית דין. א נביא שקר איז חייב מיתה בחנק, אזוי ווי מיר וועלן גיין לערנען אין הלכות עבודה זרה. א נביא שקר איז מיתתו בחנק — אדער ער איז מתנבא בשם עבודה זרה, אדער ער איז מתנבא בשם ה׳ מה שלא שמע — איז ער מיתתו בחנק. אבער דאס איז נישט נוגע די נושא דא. דאס ווארט פונעם רמב"ם איז נישט צו פסק׳ענען די הלכה. דאס ווארט פונעם רמב"ם דא איז צו זאגן אז אויב ס׳קומט א נביא און ער זאגט קעגן נבואתו של משה, איז ער דאך א נביא שקר. וויאזוי ווייס איך אז ער איז א נביא שקר? אזוי ווי ער גייט אויספירן: "שהרי בא להכחיש נבואתו של משה."

"ולא איש אל ויכזב"

"שהוא ברוך שמו ציוה למשה שהמצוה הזאת לנו ולבנינו עד עולם, ולא איש אל ויכזב" — דער אייבערשטער האט אונז געזאגט דורך משה אז די מצוה איז פאר אייביג. און דער אייבערשטער איז נישט אזוי ווי א מענטש וואס טוישט זיין מיינונג און ער זאגט ליגנט. דער אייבערשטער האט אונז געזאגט, און מיר ווייסן אז ס׳איז פאר אייביג.

ממילא, אויב איינער קומט און ער זאגט אנדערש, איז ער קעגן משה, און דאס איז אליין א ראיה אז ער איז א נביא שקר, און ער איז חייב מיתה.

הלכה ג׳: "נביא אקים להם מקרב אחיהם" — וואס מיינט דער פסוק?

דער היסטארישער קאנטעקסט פון דער קשיא

גייט דער רמב"ם אן ווייטער: "אם כן, למה נאמר בתורה..." יעצט איז דא א פראבלעם. לאמיר ארויסשמועסן דאס. איך האב א מנהג צו מאכן כאילו ס׳איז דא איינער וואס איז א מקשן מיט א תירוץ — וואס דער רמב"ם מאכט נישט קיין שאלה מיט א תירוץ, אבער ווען מיר לערנען קענען מיר זיך פארשטעלן. ווער ס׳קען אביסל די קאנטעקסט, קען זיך פארשטעלן אז דער רמב"ם קומט אלץ צו פארענטפערן געוויסע קשיות וואס איינער וואלט געהאט.

יעצט, ווער ס׳לערנט — האבן מיר שוין דערמאנט אז איינע פון די גרויסע חידושים פון רמב"ם איז געקומען צו פארענטפערן פראבלעמען וואס מענטשן האבן געהאט. קריסטן אדער מוסולמענער וואס האבן געזאגט אז איינע פון די אלע תורות — אז דער אייבערשטער האט צוגעלייגט, אדער דער אייבערשטער האט געטוישט, אדער משה רבינו׳ס תורה איז נישט פאר אייביג, וכדומה.

און איינע פון זייערע גרויסע ראיות איז געווען אלעמאל אז ס׳שטייט דאך א פסוק, ס׳שטייט דאך מפורש אזא פסוק אז דער אייבערשטער זאגט פאר משה אז ער גייט ברענגען א נביא פאר דיר און דו וועסט אים פאלגן. און די מוסולמענער פלעגן נוצן דעם פסוק און זאגן אז דאס איז א רמז — מיר וועלן דערמאנען אין די אגרת תימן — עפעס א גימטריא, "נביא מקרב אחיך" איז גימטריא מוחמד. איך מיין אז עפעס אזוינס איז דא אין תורה. האבן זיי געטענה׳ט אז ס׳שטייט דאך מפורש אז ס׳קומט נאך א נביא און מיר דארפן פאלגן, און וואס זאגט איר אז מ׳פאלגט נישט קיין נייע נביא?

דער רמב"ם׳ס תירוץ: דער נביא קומט נישט מאכן א נייע דת

זאגט דער רמב"ם, ס׳איז נישט ריכטיג, ס׳מיינט עפעס אנדערש. ס׳שטייט דאך אין תורה: "נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך" — איך וועל אויפשטעלן נאך א נביא פון צווישן די אידן אזויווי דיך משה רבינו — "ונתתי דברי בפיו" — און איך וועל רעדן צו אים אויכעט — "ודבר אליהם את כל אשר אצונו" — ער וועט איבערגעבן פאר אידן מצוות.

איז אויבנאויף קען עס אויסקוקן א סתירה וואס דער רמב"ם זאגט. אבער זאגט דער רמב"ם: ניין — "לא לעשות דת בא" — דער פסוק מיינט נישט צו זאגן אז ס׳קען קומען נאך א נביא מאכן א נייע תורה, נייע מצוות. נאר דען — "אלא לצוות על דברי התורה ולהזהיר העם שלא יעברו עליה" — פשוט, דער נביא וועט קומען נאכאמאל מצווה זיין, נאכאמאל מחזק זיין די ערשטע תורה, און נאכאמאל ווארענען דאס פאלק "שלא יעברו עליה".

די ראיה פון מלאכי — "זכרו תורת משה עבדי"

"כמו שאמר האחרון שבהם" — זאגט ער, ברענגט ער א זייער שיינע ראיה: דער לעצטער פון די נביאים, דער נביא מלאכי, האט געזאגט "זכרו תורת משה עבדי".

ס׳איז זייער שיין, ווייל וויאזוי מ׳ענדיגט נאכאמאל מיט די ערשטע... נישט ממש די ערשטע, ווייל ער האט נעכטן געברענגט אברהם, יצחק, יעקב, אבער על כל פנים, מ׳ענדיגט נאכאמאל מיט די גרויסע נביא, משה רבינו — מיט וואס ענדיגט מען? נאכאמאל מחזק זיין זיין תורה.

איז אויך דער פסוק "נביא אקים להם מקרב אחיהם" מיינט נישט צו זאגן ער וועט געבן א נייע תורה, נאר נאכאמאל אים געבן געוויסע חלקים פון די תורה וואס דארף פריש חיזוק, אדער ער זאל פריש ווארענען די אידן.

דיסקוסיע: צי א נביא איז בלויז א מוסר־זאגער

Speaker 2: סאו נישט געבן — סאו א נביא איז נאר א מוסר־זאגער. א נביא זאגט נישט וואס צו טון.

Speaker 1: ניין, ער זאגט דיר יא, מוסר זאגט ער דיר — תורת הנבואה. די אפעקט איז, ער זאגט דיר אז דו זאלסט נאכאמאל ווארענען די אידן נאכאמאל אויף געוויסע מצוות.

Speaker 2: יא, יא, יא, אבער נישט... נישט מיט תורה, נישט — ער איז נישט מחדש קיין מצוות.

Speaker 1: אזויווי ער ברענגט א ראיה פון מלאכי — הגם ס׳שטייט נישט ביי אלע נביאים די לשון, אבער אזויווי ער זאגט, מ׳קען זען פון די סוף אז דער נביא קומט און ער שרייט: פארוואס טוט איר פאלגן נישט די תורה? ער קומט דערמאנען — "זכרו".

אין אנדערע ווערטער, דער נביא איז אזויווי דער מסילת ישרים זאגט אין זיין הקדמה: ער קומט קיינמאל נישט זאגן קיין נייע זאך, נאר "להזכיר" וואס זיי ווייסן שוין יא.

דער באגריף "האחרון שבהם" — צי מלאכי איז טאקע דער לעצטער נביא

אבער ס׳איז אביסל אינטערעסאנט אז ער רופט אן מלאכי "הוא האחרון שבהם", ווייל ווי מיר האבן געלערנט נעכטן, האט משמע געווען אז נבואה האט זיך געלוינט דווקא... ס׳איז נישט דא קיין דין אז מלאכי איז דער לעצטער.

דאס מיינט צו זאגן: דער לעצטער וואס ווערט גערופן מיט דעם טיטל "נביאים" אין חז"ל — שפעטער ווערן זיי שוין גערופן אנשי כנסת הגדולה. אבער איך ווייס נישט, מ׳דארף וויסן צי דער רמב"ם האט געהאלטן אז דאס איז דער לעצטער. על כל פנים, דער לעצטער אין דעם ספר וואס הייסט נביאים — אין דעם געדרוקטן באָאָק — איז נישט קיין ספק.

דער נביא איז בלויז א "מעורר" — די מצוה בלייבט פון משה

און לכאורה, אויכעט ווען נאכדעם וואס דער נביא ווארנט, איז מען ווייטער מקיים די מצוה ווייל משה האט געהייסן, נישט ווייל דער נביא הייסט. דער נביא איז בסך הכל מעורר.

אזוי ווי ווען דער רב קומט אין די שול און ער זאגט מ׳זאל זיך מחזק זיין אין לשון הרע — מ׳דארף נישט היטן לשון הרע ווייל דער חפץ חיים האט געזאגט, נאר ווייל די תורה האט געזאגט. ער איז געקומען ווארענען זיי זאלן עס טון.

שאלה: ווען א נביא איז מעורר אויף א מצוה — וויפיל מצוות איז מען מקיים?

Speaker 2: אפשר איז עס לאו הבא מכלל עשה. דא האסטו א מצוה — דו האסט געלערנט אז ס׳איז דא א מצוה לשמוע לדברי הנביא. ס׳איז אמת, מ׳קען סתם אזוי פרעגן: ווען פאלגט מען די תורה און מ׳איז מקיים יענע מצוה ווייל ס׳איז א נביא משה, אדער ווען מ׳פאלגט יענעם איז מען מקיים די אנדערע מצוה? ס׳איז דאָבל, טריפּל?

Speaker 1: און נאכדעם קומט א נביא און ער זאגט: "רבותי, היט שבת." יא, היט שבת, גוט זיין. דאס איז געווען א נביא. ער זאגט — איז מען מקיים דריי מצוות? סיי לשמוע לדברי הנביא, און סיי די מצוה פון שבת, און סיי דער נביא פון משה רבינו... מ׳דארף טראכטן דערוועגן.

---

הלכה ד׳: דברי הרשות — דער נביא׳ס ספעציעלער תפקיד

דער רמב"ם׳ס ווערטער

זאגט דער רמב"ם ווייטער: "וכן אם ציונו בדברי הרשות" — ווי נאך האט א נביא א רעכט צו טון? אונז צו באפעלן אויף עפעס וואס ביז דער נביא האט עס געזאגט איז געווען דברי הרשות, א זאך וואס ס׳שטייט נישט וועגן דעם אין די תורה:

- "כגון לכו למקום פלוני או אל תלכו"

- "עשו מלחמה היום או אל תעשו"

- "בנו חומה זו או אל תבנוה"

דאס זענען נבואות וואס איז אמאל געווען. מלחמה איז זיכער געווען, און ירמיה האט געווארנט מ׳זאל נישט טון מלחמה. יא, סתם מיינט ער צו מרמז זיין אויף געוויסע זאכן וואס שטייט אין די ספרי נביאים — "בנו חומה" אדער...

מצוה לשמוע לו ביי דברי הרשות

אדער ער זאגט: די אלע זאכן וואס האבן נישט קיין שייכות, ס׳שטייט נישט וועגן דעם אין די תורה — דעמאלטס איז מצוה לשמוע לו, ווייל דער נביא האט דאך די רעכט דא, ס׳איז נאכנישט עפעס וואס משה רבינו האט שוין געקאווערט. דעמאלטס איז א מצוה אים צו פאלגן, אזויווי די מצוה וואס מיר האבן נעכטן געלערנט — די מצוה פון פאלגן א נביא. און אויף דעם מיינט דאך דער פסוק "נביא אקים להם... אליו תשמעון".

און אז ס׳איז דא א מצות עשה פון פאלגן, און אויך איז דא א מצות לא תעשה אויב מ׳פאלגט נישט. אפשר וועלן מיר דאס זען באלד.

---

הלכה ד׳ (המשך): חייב מיתה בידי שמים פאר נישט פאלגן א נביא

דער עונש: מיתה בידי שמים

אבער וואס ער זאגט איז אז ער איז חייב מיתה בידי שמים. אויב ער איז עובר אויף די דברי הנביא אין די ענינים פון רשות, איז ער חייב מיתה בידי שמים. שנאמר: "והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי אנכי אדרוש מעמו".

דיסקוסיע: צי דער חיוב גילט אויך ווען דער נביא איז מזהיר אויף תורה

Speaker 2: אפשר אויך ווען ער איז מזהיר אויף די תורה דארף מען זיך וואונדערן וועגן דעם, אקעי. לכאורה גייט ער ארויף אויף די לעצטע זאך וואס ער האט געזאגט.

Speaker 1: אקעי.

דיסקוסיע: מיתה בידי שמים — צי ס׳דארף זיין א לאו

Speaker 2: אז ס׳איז דאך נישט קיין לא תעשה. א לא תעשה איז נאר דא "שלא יגרע ולא יוסיף". אבער אז ער איז חייב מיתה — געווענליך ווען ס׳איז דא חייב מיתה איז אויך דא א לאו.

Speaker 1: מיתה בידי שמים איז נישט דווקא א לאו. מיתה בידי שמים מיינט נישט גארנישט. ס׳איז דא אזא זאך — למשל ווען די גמרא זאגט אז ער איז חייב מיתה, זאגט די גמרא: ניין, מיתה בידי שמים. מיתה בידי שמים מיינט אז ס׳קומט זיך אים אז ער זאל חייב זיין, אבער דער אייבערשטער האט זיינע חשבונות. ס׳מיינט נישט קיין כלל׳דיגע חיוב מיתה. מ׳דארף נישט קיין נפקא מינה פאר גארנישט. מיתה בידי אדם דארף זיין א לאו.

Speaker 2: אבער ווי דו זאגסט, מיתה בידי שמים — אויב איך פארשטיי ריכטיג, אפשר וועלן מיר זען שפעטער — ער זאגט דאך אז ער איז פטור, איז דאך נישט נוגע לגבי תשובה. ס׳איז מער ביי אדם למקום.

Speaker 1: בקיצור, דער אייבערשטער... א גרויסע תשובה מיינט אז ס׳ווייזט אז ס׳איז א דבר חמור, אז מ׳דארף גרויסע תשובה טון, נישט קיין קליינע עבירה. אבער ס׳איז נישט א זאך וואס מ׳דארף א לאו צו זאגן אז ער איז חייב מיתה בידי שמים.

אזוי ווי ווען ס׳איז דא אזהרה, שטייט "אזהרה שמענו עונש מנין" — און ווען ס׳איז דא אזהרה מוז שטיין... פארקערט, איך מיין "עונש שמענו אזהרה מנין". אבער בידי שמים איז לאו דווקא.

אקעי, עניוועי, מיר האבן נישט געזען אין רמב"ם אז ס׳זאל זיין א לאו. ס׳איז א מצות עשה, און ס׳איז א דבר וואס מ׳איז חייב מיתה בידי שמים.

Speaker 2: ובשלשתן נאמר... איך געדענק אז אפילו אויף דרבנן׳ס קען אמאל שטיין חייב מיתה בידי שמים. דאס הייסט, ער איז נישט חייב מיתה, און די מפרשים זאגן אז דאס מיינט מיתה בידי שמים.

Speaker 1: וואס הייסט ער איז נישט חייב מיתה? מיתה בידי שמים מיינט אז ס׳איז א דבר חמור מאוד, און ער איז חייב מיתה — זאל דער שמים אים שוין נעמען קער, נישט בידי אדם.

דער לשון פון פסוק — "אנכי אדרוש מעמו"

די לשון איז טאקע דא אזוי: "והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי אנכי אדרוש מעמו" — איך וועל פאדערן פון אים, איך וועל זיך אפרעכענען מיט אים, כביכול.

[חידוש:] דאס מיינט אפשר מרמז זיין אזוי ווי אז דער נביא דארף נישט זיך פייטן פאר זיין אייגענעם כבוד. דער אייבערשטער האט זיך שוין אנגענומען פאר אים — דער אייבערשטער וועט אים מחייב זיין.

---

די אסימעטריע צווישן נביא שקר און דעם וואס פאלגט נישט

זאגט דער רמב"ם זייער אן אינטערעסאנטע הלכה. די דריי הלכות זענען חייב. אבער די עיקר חילוק איז אז מה שאין כן א נביא וואס זאגט א נבואת שקר — איז יא חייב מיתה בידי אדם. דאס איז די חילוק:

- דער נביא אליין, וואס ער זאגט שקר אדער בשם עבודה זרה אדער בשם של עבר על המצוות — איז ער חייב מיתה בידי אדם, מיתתו בחנק, אזוי האבן מיר געלערנט. דאס איז מיתה בידי אדם.

- דער וואס פאלגט נישט דעם נביא — אויף דעם זאגט זייער שיין, ס׳איז דא א נישט א סימעטריע צווישן דער משמיע און דער שומע.

[חידוש:] דער נביא, ווען ער זאגט א שקר, ווען ער איז א נישט קיין גוטע נביא — אונז זייגער נעמען. ווען אונז פאלגן נישט דעם נביא — וועט דער אייבערשטער נעמען קעיר. אינטערעסאנט.

דיסקוסיע: צי דער חיוב מיתה בידי שמים גילט אויך ביי חיזוק אויף תורה

Speaker 2: אבער איך מיין, דאס וואס דו האסט געזאגט אז "אשר לא ישמע אל דברי" מיינט אויך ווען ער קומט מעורר זיין אויף די תורה — איך גלייב נישט אז דאס קען זיין, ווייל אויב אזוי וואלט דאס געקומען אז אפילו אז ער איז מעורר אן עבירה, למשל א מצות עשה, מיר זענען חייב מיתה בידי שמים.

Speaker 1: ניין, דער נביא האט אויך געזאגט.

Speaker 2: איך גלייב נישט אז דאס קען זיין, ווייל דאס אליין וואלט געווען א שינוי אין די תורה, ניין?

Speaker 1: ניין, דאס זאגט די תורה — חייב מיתה בידי שמים. דאס איז נישט קיין שינוי אין די מציאות, דאס איז א שינוי אז יעצט, ווייל דער עולם וואס האט אים געהערט.

Speaker 2: דאס הייסט נישט קיין שינוי אין די תורה.

Speaker 1: אזוי ווי למשל שטייט א מצות עשה — האט דער מלאך געזאגט פאר רב קטינא אז מ׳איז מעניש אויף נישט קיין ציצית. דאס הייסט א נבואה, אבער צו קומען יעצט — דער אייבערשטער האט יעצט געשיקט א נביא.

Speaker 2: איך פארשטיי אז די הלכה האט זיך נישט געטוישט. דער נביא קען נישט זאגן אז אויף א רעגולער מצות עשה איז מען פון יעצט דא אויף דעם א חיוב מיתה, אבער ער קען זאגן אז פאר דעם עולם — וועלן זיי ווארענען זיי — וועט עס ווערן מער חמור, וועט ער חייב ווערן אויף דעם.

---

הלכה ה׳: נביא שעבר על דברי עצמו, וכובש נבואתו

דער רמב"ם׳ס ווערטער

זאגט דער רמב"ם ווייטער: נישט נאר א צווייטער מענטש וואס הערט פון דעם נביא, נאר דער נביא איז מחייב זיך אליין. ווייל דער נביא איז דאך פשוט אז ער האט געהערט דעם דבר השם. דעם דבר השם איז אים מחייב פונקט אזוי ווי יעדן, אפשר נאך מער, ווייל ער האט עס אליין דירעקט געהערט.

וועגן דעם: "נביא שעבר על דברי עצמו" — א נביא וואס איז עובר אויף זיינע אייגענע ווערטער — "והכובש נבואתו" — אדער נאך עפעס: איינער וואס ס׳קומט צו אים א נבואה און ער האלט עס איין, ער פאלגט עס נישט — נישט ער פאלגט עס נישט, ער גיט עס נישט איבער פאר דעם עולם, ער באהאלט עס — "חייב מיתה בידי שמים".

דער ביישפיל פון יונה הנביא

איך דערמאן מיך אז דאס איז געווען וואס יונה האט געטון. יונה איז געווען כובש נבואתו, און ס׳איז אים אנגעקומען אן עונש. דער אייבערשטער האט אים אריינגעשליידערט, ער האט אים געגעבן נאך א טשענס, אבער ער האט אנגעהויבן באקומען אן עונש ווייל ער איז געווען כובש נבואתו.

"ובשלשתן נאמר אנכי אדרוש מעמו" — דער פסוק קאווערט אלע דריי

"ובשלשתן" — און ביי די אלע דריי — ס׳טאטשט:

1. סיי ווען א פרעמדער פאלגט נישט דעם נביא,

2. סיי ווען דער נביא פאלגט זיך אליין נישט,

3. אדער ווען ער האלט איין זיין נבואה —

אויף די אלע דריי שטייט "אנכי אדרוש מעמו".

ווייל "והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי" קען מיינען דער נביא אליין. און עס איז אויך אין "לא ישמע אל דברי" — אז דער אייבערשטער זאגט אים מ׳זאל זאגן פאר אידן, און ער זאגט עס נישט, איז עס אויך א "לא ישמע אל דברי". אויף די אלע דריי שטייט "אנכי אדרוש מעמו".

דיסקוסיע: צי "כובש נבואתו" איז אויך א סוג "עובר על דברי עצמו"

Speaker 2: דאמאלסט איז אבער דאך א שאלה — איז דאך דאס דער כלל, איך טראכט, אז "כובש נבואתו" איז אויך: אויב מ׳זאל לערנען אז פשוט דער אייבערשטער האט אים געזאגט גיי צו די אידן, און ער האט נישט געפאלגט, איז ער דאך סתם אן עובר על דברי עצמו.

Speaker 1: איך טראכט אז אפשר די שאלה איז אז אפילו אויב א...

---

דער חילוק צווישן "עובר על דברי עצמו" און "כובש נבואתו"

Speaker 1: ווייל די "אשר לא ישמע אל דברי" קען מיינען דער נביא אליין. און ס'איז אויך "אשר לא ישמע אל דברי" אז דער אייבערשטער זאגט אים ער זאל זאגן פאר אידן, און ער זאגט עס נישט, איז ער אויך א "אשר לא ישמע אל דברי". די אלע דריי שטייט אין נביא אויך "אשר לא ישמע אל דברי".

דא האב איך א שאלה. ס'איז דאך די זעלבע זאך. איך טראכט, די כובש נבואתו איז דאך אויך אן עבירה על דברי עצמו. דער אייבערשטער האט אים געזאגט גיי צו די אידן, ער האט נישט געפאלגט. ער איז דאך סתם אן עבירה על דברי עצמו.

איך טראכט, אפשר די חידוש איז אז אפילו אויב דער אייבערשטער זאגט אים נישט — א נביא, אויב ער פארשטייט אז די נבואה איז נישט געווען א קלארע לשון ציווי, אבער ער ווייסט אז ס'איז א נבואה פאר די פאלק. מיר האבן דאך נעכטן געלערנט אז ער האט סתם נבואות וואס ער דארף נישט איבערגעבן. אבער אויב ער פארשטייט אז דאס איז א נבואה פאר די פאלק, אפילו אפשר איז ער נישט עובר על דברי עצמו ווייל ס'איז נישט געווען א לשון ציווי, איז ער סתם כובש נבואתו.

יא, דאס איז וואס דו האסט געוואלט זאגן?

Speaker 2: יא, יא.

Speaker 1: אויב ס'איז נישט קיין לשון ציווי אז ער מוז זאגן, איז ער כובש נבואתו. אויב ס'איז א לשון ציווי אז ער מוז זאגן, איז ער עובר על דברי עצמו.

---

דיגרעסיע: דער צאנזער רב

Speaker 1: איך געדענק אז דער צאנזער רב האט געזאגט, ווען ער האט געשריבן די בריוו קעגן סאטמאר, אז ער האט געזאגט אז ער איז געווען א כובש נבואתו. סאו, וועלן מיר רעדן מער וועגן דעם.

Speaker 2: יא.

---

דער דילעמא פון א נביא

Speaker 1: ובכן, אקעי, דאס איז — סאו די דריי זאכן. ס'איז א דילעמא, אז ער האט עפעס א געוויסע השראה און ער ציטערט פון זיין כובש נבואתו, ווייל ער קען אויך זייער שנעל זיין א נביא שקר. ער דארף אכטונג געבן וואס ער זאגט, תלוי וואס ער זאגט אלס נבואה.

---

די דריטע "דזשאב" פון א נביא: הוראת שעה לעבור על דברי תורה

צוזאמענפאסונג פון די ראלעס פון א נביא

Speaker 1: זאגט דער רמב"ם ווייטער: "ובכן, אם יאמר לנו הנביא..." סאו דאס איז נאך א זאך וואס א נביא קען טון. סאו ביז דערווייל האבן מיר געלערנט צוויי זאכן. וואס איז די דזשאב פון א נביא, נישט חוץ פון משה? וואס זענען די דזשאבס פון די נביאים?

סאו מיר האבן צוויי דזשאבס ביז דערווייל: זאגן מוסר פאר די עולם — אדער דאס איז נישט סתם מוסר, רייט? אזוי האבן מיר יעצט פארשטאנען. דער אייבערשטער האט יעצט עפעס א חשבון מיט דעם זאך, ס'איז דא עפעס אינפארמאציע. ס'קען זיין א נייע חיוב מיתה, אדער א מצוה וואס איז שוואכער געווארן וואס מען דארף חיזוק. יא.

אבער דו זאגסט אז ס'איז דא א חילוק פון סתם א נביא און א סתם א מוסר זאגער. א מוסר זאגער זאגט לפי דיין שכל וואס דו קומסט אויס וואס דארף חיזוק. א נביא —

Speaker 2: א נביא קען אויך געבן מלקות לפי צורך השעה.

Speaker 1: אמת. צורך השעה קען ער טון וואס ער וויל. אבער א נביא זאגט דיר אז דער אייבערשטער איז יעצט אינטערעסירט אז מ'זאל באמערקן אז ס'איז דא א פראבלעם. אמת? אמת? אמת?

---

דער רמב"ם: א נביא קען זאגן לעבור על דברי תורה לפי שעה

Speaker 1: יעצט איז דא א דריטע זאך וואס א נביא קען יא זאגן. דאס איז וואס דער רמב"ם זאגט, אז א נביא האט נישט קיין שום רעכט אריינצורעדן אין עפעס וואס שטייט אין די תורה — איז נישט אזוי פשוט. ער זאגט נישט אז ער טוישט די תורה, ער וויל נישט זאגן אז מ'איז נישט איינס מיט די תורה. אבער אויב ער זאגט אויף א געוויסע ספעציפישע זאך, פאר א געוויסע ספעציפישע צייט, אז מ'זאל טון עפעס — זאגט ער אזוי:

"אם יאמר לנו הנביא" — אבער וועלכער נביא מיינט ער? א נביא שנודע לנו שהוא נביא. מיר ווייסן אז ער איז א נביא, ווייל ער איז א צדיק, און אזוי ווי מיר האבן נעכטן געלערנט א חכם, און ער האט געמאכט אותות ומופתים. און נאכדעם זאגט ער אונז — לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה — ער זאגט פאר געוויסע מענטשן אז מען זאל עובר זיין אויף עפעס וואס שטייט אין די תורה. אבער נישט נאר אויב ער זאגט עס אויף איין געוויסע מצוה, נאר אפילו מצוות הרבה, בין קלות בין חמורות — אפילו נישט נאר קליינע לייכטע מצוות, נאר אויך די חמורות. אבער ער זאגט עס לפי שעה — ער זאגט יעצט איז א הוראת שעה, ער זאגט איך טויש נישט די תורה, נאר איך זאג אז יעצט איז דא א מצב אז יעצט זאל מען טון די זאך — דעמאלט מצוה לשמוע לו, דעמאלט איז א מצוה אים צו פאלגן.

---

דער מקור: מפי השמועה, פון משה רבינו

Speaker 1: "וכן למדנו מחכמים ראשונים מפי השמועה" — וואס טייטשט דאס "מפי השמועה"? "מפי השמועה" מיינט פון משה. די חכמים האבן זיך אויסגעטראפן — ווייל דעמאלטס אויף יענע חידוש וואלט דאס געווען אן ענטפער. דאס איז א זאך וואס זיי האבן געהערט פון די פארצייטישע חכמים, און פי השמועה וואס זיי האבן געהערט פון משה רבינו.

דער לשון וואס ער גייט דיר ברענגען — א לשון הגמרא און א לשון המשנה. לכאורה, די גמרא קוקט אין די זייט צו זען ווי זיי ברענגען די מקור. דאס איז — ער זאגט, ס'איז נישט קיין זאך וואס ער האט איינזאם אויסגעטראכט. דאס האבן די חכמים מקבל געווען.

Speaker 2: עקזעקטלי, מפי השמועה. יא יא. וואס זיי האבן אים איבערגעברענגט.

---

דער ספרי אויף "אליו תשמעון"

Speaker 1: איך געדענק נישט ווער ס'האט די לשון פון ספרי, ער האט אזא סארט לשון. על כל פנים, אויף א פסוק אין די תורה פון "אליו תשמעון", זאגן חז"ל אזוי: "בכל אם יאמר לך הנביא עבור על דברי תורה, כגון אליהו בהר הכרמל — שמע לו, חוץ מעבודה זרה."

ס'איז דאך געווען א איסור — מ'טאר נישט מקריב זיין, מ'טאר נישט מאכן קיין מזבח ענעוועי, אויסער איינמאל מ'בויט די בית המקדש מעג מען נאר בויען א מזבח ביי די מקום המקדש. אבער אליהו הנביא איז געגאנגען — דעמאלטס ווען ס'איז געווען די מחלוקת מיט די נביאי שקר פון אחאב — האט אליהו געזאגט: לאמיר מאכן א מזבח, לאמיר בויען במות אויף הר הכרמל. דארט דארף מען אים יא פאלגן. "שמע לו" — פאלג אים יא. "חוץ מעבודה זרה" — אויף עבודה זרה טאר מען קיינמאל נישט פאלגן דעם נביא.

זעען מיר פון חז"ל אז אויסער עבודה זרה דארף מען יא פאלגן דעם נביא, אפילו ווען ער זאגט אז מ'זאל עובר זיין אויף דברי תורה.

---

דער רמב"ם: "והוא שיהיה הדבר לפי שעה"

Speaker 1: ווי קען דאס זיין? זאגט דער רמב"ם: "והוא שיהיה הדבר לפי שעה" — ווייל ווען ס'איז לפי שעה, דארף מען יא פאלגן. "כגון אליהו בהר הכרמל, שהקריב עולה בחוץ" — ס'איז געווען א ספעציפישע מעשה, "שהקריב עולה בחוץ".

דער רמב"ם רעדט דאך אלעס קלאר, גערעכט?

Speaker 2: יא, ער רעדט קלאר.

Speaker 1: אליהו האט מקריב געווען עולה בחוץ, "וירושלים נבחרת" — ס'איז שוין געווען נאכדעם וואס דער אייבערשטער האט בחר געווען אין ירושלים, טאר מען מער נישט מקריב זיין במות, ווייל מקריב בחוץ איז דאך חייב כרת. וויאזוי האט אליהו געמעגט טון? "ומפני שהוא נביא מצוה לשמוע לו, וגם בזה נאמר 'אליו תשמעון'." "אליו תשמעון" גייט ארויף אפילו ווען ער זאגט דיר א דבר איסור, אויב ער זאגט דיר אז ס'איז הוראת שעה, איז "אליו תשמעון".

---

דער רמב"ם'ס היפאטעטישע שאלה צו אליהו

Speaker 1: זאגט דער רמב"ם אזא זאך: "ואילו שאלו את אליהו ואמרו לו" — אויב איינער וואלט געפרעגט אליהו הנביא: "נעקר מה שכתוב בתורה 'פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה'?" — פון יעצט האט זיך געטוישט די מצוה? האט זיך געטוישט דער "פן", וואס איז א לשון פון א לאו? האט זיך געטוישט דער לאו, דער איסור?

"היה אומר" — וואלט אליהו געענטפערט: "לא" — חס ושלום, דער איסור אין תורה האט זיך נישט געטוישט — "אלא המקריב בחוץ לעולם חייב כרת, כמו שציוה משה. אבל אני היום אקריב בחוץ בדבר ה', כדי להכחיש נביאי הבעל." האב איך א הוראת שעה. דעמאלטס דארף מען יא פאלגן דעם נביא.

---

אויב ער זאגט ס'איז נעקר לעולם — מיתתו בחנק

Speaker 1: זאגט ער ווייטער: "ועל הדרך הזאת אם ציוו כל הנביאים לעבור לפי שעה — מצוה לשמוע להם. ואם אמרו שהדבר נעקר לעולם — מיתתן בחנק, שהתורה אמרה 'לנו ולבנינו עד עולם'."

פארוואס ברענגט ער נאכאמאל דעם פסוק "לנו ולבנינו עד עולם"?

Speaker 1: פירט ער נאכאמאל אויס — אינטערעסאנט פארוואס ער ברענגט דא א נייע פסוק. ס'איז די זעלבע פסוק וואס ער האט געברענגט פריער: "והנגלות לנו ולבנינו עד עולם". דאס וואס ער ברענגט דאס דא איז ווייל דאס וואס ער שרייבט דא "מיתתו בחנק" — האט דער רמב"ם אליינס מחדש געווען. אפשר איז דא א מקור, אבער דא זעט מען אין דעם פרק אז ער האט מחדש געווען בייסט אויף די סברא: אז וויבאלד די תורה שטייט "לנו ולבנינו", און איינער זאגט אנדערש, ער מכחיש נבואתו של משה, קומט דאך אויס אז ער איז א נביא שקר, ממילא איז ער מיתתו בחנק.

ס'איז נישט מיתתו בחנק דירעקט פאר'ן עובר זיין על דברי משה — ס'איז מיתתו בחנק פאר'ן זיין א נביא שקר, ווייל ער איז דער "הזד לדבר דבר בשמי" — ער זאגט דאך א זאך וואס איז נישט אמת. סאו פאר דעם דארף ער ברענגען דעם פסוק "לנו ולבנינו", ווייל ער איז נאר א נביא שקר וויבאלד דער פסוק פון משה שטייט אנדערש.

Speaker 2: יא.

---

עוקר דברים מפי השמועה אדער פסק'נט א מחלוקת בשם ה' — נביא שקר

Speaker 1: "וכן אם עקר דבר מדברים שלמדנו מפי השמועה" — זאגט דער רמב"ם יעצט א שארפע זאך. נישט נאר אז ער איז עוקר עפעס וואס שטייט אין די תורה, ארויסגעשריבן אין תורה שבכתב, נאר "וכן אם עקר דברים שלמדנום מפי השמועה" — ער איז עוקר א זאך וואס איז מן התורה מפי השמועה, ווייל מ'האט אזוי מקבל געווען פון תורה שבעל פה.

אויב ער איז אומר בדין תורה — אפילו מער פון דעם, אפילו פירש מיר אזוי די פירוש ההלכות וואס מ'האט געלערנט פון משה רבינו, למשל אז אתרוג איז א פרי עץ הדר וכדומה.

אדער אפילו מער פון דעם — אויב ער איז אומר בדין מדיני התורה, אויף סיי וועלכע הלכה וואס די חכמים האבן אזוי גע'פסק'נט, אפילו א הלכה וואס די חכמים זענען מחולק ביניהם — אפילו די הלכה צווישן רבי עקיבא און רבי ישמעאל, סיי וועלכע הלכה וואס די חכמים זענען מחולק ביניהם, אזא זאך וואס דארף זיין א מחלוקת — קומט ער זאגן אז דער אייבערשטער האט אים געהייסן אז אזוי און אזוי זאל זיין די הלכה, און ער קומט זאגן אז "הלכה כדברי פלוני"הרי זה נביא שקר.

ווען ער זאגט די ווערטער, זאגט ער א דבר שקר. "ויחנק" — דארף ער באקומען חנק. ווייל נאכאמאל, ווייל ער זאגט עפעס בשם הקב"ה אשר לא ציווהו.

---

דער יסוד: "לא בשמים היא"

Speaker 1: זאגט דער רמב"ם: אפילו אם עשה אות — אפילו ער האט געמאכט אן אות. פארוואס דארף מען אים געבן מיתה? וויאזוי זאגט ער עפעס — פון וואו ווייסן מיר זיכער אז דאס האט דער אייבערשטער נישט געזאגט?

"שהרי נאמר בתורה 'לא בשמים היא'" — דער אייבערשטער האט אונז געזאגט "לא בשמים היא", אז אין הימל מאכט מען נישט קיין הלכות, הלכות לאזט מען פאר די וועלט. און ער קומט זאגן אקעגן דעם — ער קומט זאגן אז מ'פסק'נט אין הימל ווי א געוויסע שיטה — איז ער מכחיש התורה. קומט אויס אז דאס וואס ער זאגט איז נישט אמת, מיר ווייסן אז ס'איז נישט אמת וועגן "לא בשמים היא", ממילא איז ער יעצט עובר אויף "הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי אשר לא ציויתיו", און אויף דעם קומט מיתה.

---

חידוש: דער מעשה פון רבי אליעזר (תנורו של עכנאי)

Speaker 1: קומט אויס לויט'ן רמב"ם אז דאס וואס מ'האט נאר משמת געווען און מ'האט געלייגט רבי אליעזר אין חרם, איז געווען א גאנצע גרויסע קולא, ווייל ער האט זיך מחייב געווען מיתה מדין נביא שקר. ווייל ער האט דאך געזאגט אז אמת מאימתי — ער האט געברענגט ראיות מיט מופתים, מיט נבואות, צו זאגן אז די הלכה איז כמותו.

אבער וואס דען איז עס? די גמרא ברענגט דאך — דאס "לא בשמים היא" קומט דאך פון דעם, די גמרא זאגט דאך "לא בשמים היא". די גמרא ציטירט אויף נאך פלעצער. דער רמב"ם מיינט ער האט נאך מקורות, אבער די גמרא זאגט דארט אז דעמאלט האט ער געזאגט "לא בשמים היא". קומט אויס אז ער האט געטון אנדערש — איז לכאורה איז ער געווען א נביא שקר.

און ס'איז דא מפרשים וואס מ'רעדט וועגן דעם, און מ'איז מסביר געווען פארוואס ס'איז יא נביא שקר אדער נישט נביא שקר.

איך ברענג נאר ארויס אז אזוי קומט אויס לויט'ן רמב"ם, מיט די זעלבע משפחות און די זעלבע קאטעגאריע — נאר ער האט עס נישט געזאגט בתורת נבואה. ער האט נישט געזאגט בשם דער אייבערשטער אז אזוי איז דער פסק. דאס איז אפשר דער חילוק פארוואס ער האט באקומען חרם און נישט מיתה.

"אני סומך על אבי שבשמים" – צי איז דאס בגדר נבואה?

ער ברענגט נאר ארויס אז דאס זענען די משפחות, און דאס איז די קאטעגאריע וואו ער גייט אריין. ער האט נישט געזאגט בתורת נבואה, ער האט נישט געזאגט אז דער אייבערשטער האט אים געזאגט, ער האט געזאגט "אני סומך על אבי שבשמים".

---

איך בין נישט אזוי זיכער אין דיר, איך האב נישט דאס געזען. עס שטייט נישט נגד אז ער איז א נביא מוסמך. ער זאגט נאר אזויפיל, אז איינער זאגט "אני סומך על אבי שבשמים" – וואס מיינט ער צו זאגן? אז דער הימל – ווער איז דער הימל? דער אייבערשטער. וואס ער מאכט אן עבירה בשם השם, א פסוק אדער אן עבירה, ער זאגט עס בשם דער אייבערשטער. דאס איז וואס ער זאגט. ער זאגט "אני סומך על אבי שבשמים", ער זאגט עס בשם דער אייבערשטער, אז די הלכה איז אזוי. איך זע נישט אז עס שטייט אין רמב"ם ערגעץ א תנאי אז נביא שקר מוז זיין א פסוק, ער מוז זאגן "כה אמר ה'".

פארוואס הרג'עט מען נישט מענטשן וואס זאגן היינט אז זיי זענען נביאים?

די אנדערע זייט וואלט געקענט זיין – איך האב אמאל געפרעגט, אויב עס איז דא מענטשן היינט וואס זענען תולה אין נבואה? איך ווייס, עס איז שוין געווען די דרשה'לע מיט שוין דער איינער, ער זאגט אז ער איז א נביא. איז פארוואס הרג'עט מען אים נישט? דער תירוץ איז אז קיינער גלייבט אים נישט. דער גאנצער פראבלעם פון א נביא דארף דאך זיין אז מ'זאגט...

עס קען זיין אז אפילו אויף א נביא שקר איז דא די תנאי פון דער רמב"ם אז ער איז הולך בדרכי נבואה. געדענקסט אז דער רמב"ם זאגט אז איינער וואס איז נישט הולך בדרכי נבואה הייבט זיך בכלל נישט אן? איינער איז סתם אפשר א ליצן וואס קומט און ער זאגט "איך בין א נביא" – העלאו, ער האט עס געזאגט, עס איז מתוך פסחא לאס, תענה לנביא.

"רוח הקודש" – צי איז דאס בגדר נבואה?

אבער איך ווייס נישט אויב עס איז דא א חילוק אז איינער זאגט "רוח הקודש". למשל, וואס איינער זאגט – אבער קעגן דיר איז די לשון "אשר לא צויתי לדבר כן". דאס איז אויך א שאלה.

לאמיר עס צעטיילן, ווייל איך זאג דיר נישט הלכה למעשה, איך זאג עס נאר על דרך לעורר הלבבות. איך וואלט זיך נאכגעפרעגט די הלכה וואס זאגט מיר, אבער איך זאג דיר נאר לעורר הלבבות – אז ווען עס קומט א רבי למשל, א צדיק, איך ווייס וואס, און ער זאגט "איך זאג דיר מיט א רוח הקודש, האלט איך אז דו זאלסט אזוי טון" – וואס איז דאס, אן אנדערע נביא? וואס מיינט ער צו זאגן?

איך טראכט אריין, וואס מיינט ער צו זאגן? רוח הקודש מיינט אז דער אייבערשטער וויל דאס, אמת? "כה אמר ה'". וואס איז די חילוק צווישן "כה אמר ה'"? ער זאגט אן אנדערע נוסח. למעשה איז דאס די זעלבע זאך – ער טענה'ט עפעס בשמו של הקדוש ברוך הוא אשר לא ציווהו. איך מיין, אויב עס איז יא ציווהו, זייער גוט, מ'קען דארפן אריינגיין אין די אלע פרטים. אויב עס איז קעגן די תורה, דעמאלט איז זיכער די זעלבע שאלה.

ראיה פון דעם בני יששכר – ספר "צבי לצדיק"

איך האב א שטיקל ראיה לדברי. דער הייליגער בני יששכר האט געשריבן א ספר – דאס איז א וויכטיגע ספר וואס יעדער חסידישער איד דארף לערנען, כידוע – דאס הייסט "צבי לצדיק" פון אונזער זיידע ר' הערש'לע זיסקער, און אויף דעם איז דא א פירוש פון די בני יששכר. פון רבי שמואל'קע שפירא, הגהות, זייער א שיינע ספר, מרתחא מיינעך הייסט עס. און דארט איז דא אריכות וועגן דעם, אז ער איז ברוגז אז דא איז געוויסע חסידים וואס זיי מאכן מחלוקת אדער זיי טוען סתם עבירות, און זיי זאגן אז דער רבי האט געהייסן.

זאגט דער בני יששכר: וואס הייסט מחלוקת? דאס איז א לאו אין די תורה. אפילו אז א נביא זאגט אז מ'זאל טון קעגן די תורה, טאר מען נישט פאלגן, און ער איז מחוייב מיתה בחנק. איינער זאגט אז מיין רבי האט געהייסן מ'זאל זיך קריגן מיט דיר? א רבי האט נישט קיין רעכט צו הייסן קעגן די תורה, אפילו א נביא האט נישט קיין רעכט. און ער רעדט אויך וועגן אנדערע חסיד'ישע עבירות, אז ס'איז דא מענטשן וואס זאגן מ'מעג טון פארשידענע עבירות ווייל דער רבי האט געהייסן. זאגט ער, דאס איז אלץ בכלל "ולא תשמעו אל דברי הנביא ההוא".

דער פראקטישער טעסט – "לאמיר נעמען ערנסט!"

פארשטייט זיך, ס'איז דא דער היתר פון הוראת שעה. דעמאלט דארף מען אנהייבן טראכטן צו ס'איז טאקע א נביא וואס ער קען מאכן הוראת שעה וכו'. אבער אויב ס'איז א זאך וואס איז קלאר, למשל מאכן א מחלוקת מיט א צווייטן איד נאר ווייל ער האט אן אנדערע שיטה, און דאס איז זיכער אן איסור דאורייתא, איז במילא קלאר אז אפילו דער גרעסטער רבי זאגט – אזוי זאגט דער בני יששכר – טאר מען נישט פאלגן, און ס'קען אפילו זיין אז דער רבי איז חייב חנק.

איך מיין אז חייב חנק איז זייער הארב, קיינער זאל נישט צושטרייבן דעם רבי'ן, קיינער זאל נישט זאגן אז זיין רבי דארף מען הרג'ענען צוליב דעם. אבער איך מיין אז מ'קען אים יא האלטן רעספאנסיבל און אים פרעגן אזוי: "טייערער רבי, אויב איז דאס א הוראת שעה, בין איך מחוייב עס צו טון, און אויב נישט בין איך חייב מיתה פאר'ן נישט פאלגן א נביא. אויב איז דאס נישט קיין הוראת שעה, ביסטו חייב מיתה. רבי, לאמיר נעמען ערנסט! מ'קען נישט סתם ווארפן זאכן."

א רבי הייסט מאכן מחלוקת? יא, ער זאגט א זייער שטארקע זאך. אויב דער רבי נעמט עס גענוג ערנסט, זאל דער רבי זאגן "דאס איז בתורת הוראת שעה, און ווער ס'גייט נישט פאלגן איז חייב מיתה." און אויב דער רבי מיינט עס נישט גענוג ערנסט, איז ער חייב מיתה. מ'קען נישט סתם ווארפן ווערטער. אויב ער זאגט עס לשם יחוד קודשא בריך הוא, אויב ער זאגט עס לשם שמים – דאס איז נישט קיין רבי. פשוט אז מ'דארף נישט.

הכרעת הלכה על פי רוח הקודש – "שומעין לו בכל" און זיינע גדרים

"אף על פי שאין שומעין לו בכל" – דאס איז אלעס ווען ער וויל זאגן אופן כללי אז אזוי איז די זאך בשמים. אבער אויב ער וויל זאגן אז יעצט זאל מען זיך פירן אזוי און אזוי, דעמאלט שומעין לו בכל.

ס'איז דא אזעלכע זאכן, אזויווי איך מיין למשל לגבי איסור חדש האבן חסידים געזאגט אז דער בעל שם טוב איז נתגלה געווארן די גרויסקייט פון די ב"ח. אבער ס'איז נישט אז ער האט געזאגט אז מ'דארף אייביג פסק'ענען אזוי און אזוי. ס'איז געווען עפעס אן ענין פון הוראת שעה, האט ער געפסק'נט אזוי פאר זיינע מענטשן.

דער ראב"ד, "סוד ה' ליראיו", און שאלות ותשובות מן השמים

מ'מעג דערמאנען אז ס'איז נישט אזוי פשוט, ס'איז אביסל מער קאמפליצירט לגבי די נושא פון הכרעת הלכה על פי רוח הקודש אדער בת קול. און אויך דער ראב"ד, וואס איז דער חולק אויף דער רמב"ם, זאגט ער אסאך מאל, דערמאנט ער אז "סוד ה' ליראיו", ער האט געזען אזוי געזען. און דאכט זיך אויף דעם איז דאך דער חזון איש האט געזאגט: "סוד ה' ליראיו" מיינט אז ער האט געלערנט תורה לשמה, ער האט געלערנט אזוי טיף און אזוי איז אים קלאר געווארן – נישט אז ס'איז דוקא א הימלישע זאך. אבער די שאלות ותשובות מן השמים איז זיכער יא א הימלישע זאך, ס'איז שאלת חלום.

ס'איז דא דער רמב"ן אויף דער בלבול המגולה, ס'איז באריכות, ער ברענגט אלע אחרונים וואס רעדן וועגן דעם, ס'איז דא אויף אים א ספר שנקרא. אבער דער רמב"ם איז זייער מחמיר אין דעם, און ס'זעט אויס אז דער רמב"ם וואלט געזאגט אז אפילו לפי שעה, שומעין לו, מיינט אויך ווען ער איז מכריע אין א מחלוקת. אבער נישט אז ער זאגט אז די הלכה איז אזוי – ער זאגט יעצט זאל מען זיך פירן כשיטת התורה אזוי. צו אין דעם קען זיין ער זאגט יעצט זאל מען זיך פירן אזוי די שיטה, נישט בתור הכרעת הלכה נאר בתור הנהגה לזמן הזה – איז יא מותר, איז יא דארף מען פאלגן.

אזוי אויך האט מען נישט אנגענומען מער די שאלות ותשובות מן השמים ווייל ס'איז מן השמים. למשל, לויט די שאלות ותשובות מן השמים קען מען נאר יוצא זיין מיט וואלענע ציצית, אבער מ'האט נישט אנגענומען אזוי להלכה.

---

הלכה י': עבודה זרה – אפילו הוראת שעה איז נישט שייך

דברי הרמב"ם

זאגט דער רמב"ם ווייטער: במה דברים אמורים, בשאר מצוות. די אלע זאכן וואס מ'האט געזאגט אז לפי שעה קען א נביא גיין אנטקעגן עפעס וואס שטייט אין די תורה, דאס איז נאר בשאר מצוות. אבל בעבודה זרה – שוין פריער האט דער רמב"ם דערמאנט אז ביי עבודה זרה אין שומעין לו אפילו לפי שעה. עבודה זרה טאר מען נישט אויסהערן דעם נביא אפילו לפי שעה.

ואפילו עשה אותות ומופתים גדולים – אפילו ער האט געטאן גרויסע מופתים – ואמר שהשם ציוהו שתיעבד עבודה זרה היום בלבד – נאר היינט זאל מען דינען עבודה זרה – או בשעה זו בלבד, הרי זה דיבר סרה על ה' – ער האט געזאגט פאלשע זאכן בשם ה'.

דאס איז די לשון הפסוק וואס ער גייט יעצט ברענגען: "ובא האות והמופת... לא תשמע אל דברי הנביא ההוא או אל חולם החלום ההוא, כי דבר סרה על ה' אלקיכם" – אפילו ער ברענגט א מופת, אבער ער זאגט זאכן וואס איז פאלש, "לא תשמע אל דברי הנביא ההוא" – ער האט געזאגט פאלשע זאכן אויף דעם אייבערשטן.

פארוואס? – ער איז מכחיש נבואת משה

למה? פארוואס? שהרי הוא בא להכחיש נבואתו של משה – ער קומט דאך מכחיש זיין די נבואה פון משה. לפיכך נדע בודאי שהוא נביא שקר – ווייל ער איז מכחיש די נבואה פון משה, וואס מיר ווייסן שוין אז דער אייבערשטער האט צוגעזאגט אז ס'וועט קיינמאל נישט געשען און ער זאל נישט מאכן ווי משה, ווייל עבודה זרה איז אויף אייביג אסור.

דיון: דער מקור פאר דעם חילוק פון עבודה זרה

דער רמב"ם זאגט אונז נישט קיין מקור. ער ברענגט נישט קיין מקור אז עבודה זרה איז נישט קיין הוראת שעה. דאס איז דער פסוק אליין. דער פסוק זאגט "נעבדה אלהים אחרים" – אז איינער זאגט דיר נעבדה אלהים אחרים, זאגט דער רמב"ם פון דא איז א ראיה אז ווען א נביא שקר זאגט נעבדה אלהים אחרים, איז עס אייביג בהכרח אסור, עס קען נישט זיין.

דער רמב"ם האט זיך לכאורה געדארפט א קשיא, ווייל דא זעען מיר אז אליהו הנביא קען טוישן, מאכן אן עולה, און דא זעען מיר אז ווען א נביא זאגט עבודה זרה דארף מען אים גלייך הרג'ענען. מוז זיין, דאס איז דער חילוק – אז ביי הוראת שעה ביי אנדערע מצוות איז שייך הוראת שעה, ביי עבודה זרה איז נישט שייך.

דער לאגישער אויפבוי – א דין אין הלכות הוראת שעה

זאג איך צו, אין אנדערע ווערטער: דאס וואס דער פסוק זאגט אז מ'זאל נישט פאלגן עבודה זרה איז נישט ווייל א נביא קען נישט זאגן גארנישט קעגן די תורה – דאס איז א פרט אין הלכות הוראת שעה כביכול.

אין אנדערע ווערטער, איינער וואלט געקענט זאגן אז אויף עבודה זרה איז אויך דא הוראת שעה, אבער דאס וואס עס שטייט "נעבדה אלהים אחרים" מיינט אויף אייביג. ס'איז נישט קלאר ווי דער רמב"ם האט דא ארויסגענומען א ראיה פאר דעם. איך זע נישט דא א ראיה פאר דעם. איך מיין אז עס שטייט דארטן אזוי ווי ער זאגט פאר דיר דין עבודה זרה.

אקעי, מ'קען רעדן די גאנצע טאג. אבער מ'קען גרינג זאגן אז לכאורה איז עס טאקע פון דעם לאדזשיק: וויבאלד אונז ווייסן דאך אז הוראת שעה מעג מען אלעמאל טון, איז א נביא מעג יא מאכן הוראת שעה. איז דער פסוק איז א דין אין הלכות הוראת שעה, נישט קיין דין אין הלכות נבואה – איך מיין צו זאגן, ס'איז א דין אין הלכות נבואה, אבער ס'איז אן הנחה אז דו דארפסט האבן א קוואליפיקעישאן פון הלכות הוראת שעה – אז הוראת שעה, דאס הייסט אפילו הוראת שעה, קען נישט זיין ביי עבודה זרה.

וויאזוי ווייסט מען אז די מופתים זענען כישוף?

לפיכך נדע בודאי שהוא נביא שקר, אם הוא עשה כשוף, וכל אשר עשה – וואס ער האט געטון, איך מיין אז ער האט געטון אותות ומופתים – איז בלאט ובכשוף – וואס ער האט געטון מיט כישוף – ויהרגנו – מ'דארף אים געבן חנק.

ס'איז מיר אינטערעסאנט אז מ'דארף אים געבן חנק – אדער ער האט אויך א דין מסית ומדיח, דארף מען טראכטן וואס זיין עונש וועט זיין צווישן די עונשים.

אבער ס'איז אינטערעסאנט: וויאזוי ווייס איך אז ס'איז כישוף? ס'איז אינטערעסאנט אז דער רמב"ם זאגט דא אן אינטערעסאנטע זאך, אזוי ווי די גאנצע לאדזשיק גייט דאך אין דעם. וויאזוי ווייס איך אז דו האסט געמאכט כישוף? איז דאס נישט אן אמת'דיגע אות ומופת?

איז די תירוץ: נישט. פארוואס נישט? ווייל די תורה האט דיר געזאגט אז א נביא וועט קיינמאל נישט זאגן – ווייל מיר ווייסן די נבואה פון משה. ממילא ווייסט מען אז עס איז כישוף.

סאו, וויסן זאלט איר: אלע מופתים אויף דער וועלט, זאגט דער רמב"ם, זענען מסופק. יעדע מאל ס'איז דא א מופת איז דא א ספק צו דאס איז א כישוף אדער נישט. איז וויאזוי ווייסט מען? אויב ס'שטימט מיט וואס מיר ווייסן און די מופתים, דעמאלטס קען מען גלייבן – נאר די הלכה איז אז מען זאל גלייבן. אויב ס'שטימט נישט, דעמאלטס פסק'ענען מיר – ס'מאכט נישט די מציאות, ס'מאכט נאר די ידיעה וואס מיר האבן פאר דעם – און די נבואה פון משה איז מכריע אז די מופת איז געווען כישוף, און ממילא איז ער חייב חנק. און דאס איז די דין.

חקירה: וואס איז דער גדר פון "עבודה זרה" אין דעם דין?

איין חקירה האב איך דא, א הלכה וואס מ'דארף פרעגן די רבנים. איך מיין נישט אז ס'איז אזוי נוגע – הלכות עבודה זרה פרעגט מען קיינמאל נישט קיין שאלות פון די רבנים – אבער איך וויל וויסן: וואס איז די גדר פון די נביא לעבור על עבודה זרה?

ס'איז דא עיקר עבודה זרה, און ס'איז דא אביזרייהו. ס'איז דא עיקר עבודה זרה – ממש א דין פון א דבר נברא – אביזרייהו דעבודה זרה. יא, וואס איז מיט אריינגיין אין א מקום עבודה זרה, אדער ס'איז ממש עבודה זרה דרבנן, אדער אנדערע הלכות עבודה זרה?

ראיה אז ס'מוז זיין ממש עבודה זרה: איך האב פאר דיר א ראיה אז ס'מוז זיין ממש עבודה זרה, ווייל אליהו הנביא אליינס האט געכאפט א שטיקל עבודה זרה – יא, ער האט געגאנגען מאכן במות, און א חלק עולם האט מקריב געווען פאר עבודה זרה, פאר בעל. זייער מקום געווען, דאס איז זיכער נישט מיטגעווארן. אבער מדאורייתא עבודה זרה – איז זייער מעגליך אז ער איז זיך משתתף מיט עבודה זרה, ס'איז אפשר א לפני עיוור. אבער ס'קען זיין אז דא איז א ראיה אז עבודה זרה מיינט מען ממש "לא תעבדון אלהים אחרים" אזויווי דער פסוק זאגט, מיר רעדן.

אבער מ'קען זאגן אביסל בעסער – ס'איז דא פלעצער וואו ס'זעט אויס אז מאכן א במה איז א יסוד עבודה זרה, ס'איז א גדר פאר עבודה זרה. יא, אבער מ'דארף וויסן פונקטליך וואס די הלכה מיינט.

---

עד כאן פרק ט'.

✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Opus 4.6, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

HE עברית
תורגם אוטומטית סיכום השיעור 📋 …
תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

זיכרון שיעור – רמב"ם הלכות יסודי התורה, פרק ט'

---

הקדמה כללית: הלכה והשקפה אצל הרמב"ם

אנשים סבורים שהלכה והשקפה הם שני נושאים נפרדים, ושהשקפה היא יותר "חופשית" – כל אחד יכול לומר כרצונו. אבל הרמב"ם אינו סובר כך. אצל הרמב"ם, הלכה כוללת גם את אופן החשיבה של האדם, מה שאדם צריך לדעת – לכן הוא כותב "הלכות דעות", "הלכות יסודי התורה". ההשקפות הן גם כן הלכות.

---

הלכה א': התורה היא לעולם – לא תוסיף ולא תגרע

דברי הרמב"ם:

"דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים, אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת, שנאמר את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אתו תשמרו לעשות לא תסף עליו ולא תגרע ממנו, ונאמר והנגלת לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת... וכן הוא אומר חקת עולם לדרתיכם, ונאמר לא בשמים היא... הא למדת שכל דברי התורה מצווין אנו לעשותם עד עולם... ולא מעתה לומר אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה."

פשט:

זהו דבר ברור בתורה שהתורה היא לעולם – אין להוסיף, אין לגרוע, אין לשנות. הרמב"ם מביא ארבעה פסוקים כראיה: (1) "לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו", (2) "והנגלות לנו ולבנינו עד עולם", (3) "חוקת עולם לדורותיכם", (4) "לא בשמים היא". מכאן יוצא שאין נביא רשאי לחדש דבר חדש בתורה.

חידושים והסברות:

1) הקשר של פרק ט' לפרק ח' – סיבה שלישית מדוע נביא אינו יכול לחלוק על משה:

בפרק ח' כבר הביא הרמב"ם שתי סיבות מדוע נביא אינו יכול לחלוק על נבואת משה: (א) נבואת משה היא בקטגוריה עליונה מכל שאר הנביאים, (ב) כל ישראל היו עדים בעצמם לנבואת משה במתן תורה, ודרך נבואת משה אנו יודעים שצריך לשמוע לנביאים אחרים. פרק ט' מביא סיבה שלישית: אפילו אם מישהו היה טוען שאינו סותר את התורה, אלא שהתורה הייתה "מצוות לפי זמן" – על כך אומר הרמב"ם שהתורה עצמה אומרת בפירוש שהיא לעולם. ממילא, כל טענה שמשהו השתנה, היא כשלעצמה סתירה לנבואת משה.

2) שיטת הרמב"ם ב"לא תוסיף ולא תגרע" – עניין של דעת, לא רק של עשייה:

הרמב"ם לומד את הפסוק "לא תוסיפו ולא תגרעו" באופן שונה מראשונים אחרים. ראשונים אחרים לומדים שהאיסור חל על העשייה עצמה – שלא ליטול שני אתרוגים, שלא לאכול מצה ארבעה עשר יום במקום שבעה. אבל הרמב"ם לומד שהעיקר האיסור הוא שינוי התורה כתורה – לומר שהתורה השתנתה, שמשהו נוסף או נגרע. זהו עניין של דעת (השקפה/אמונה), לא רק עניין של מעשה. זה מתאים לשיטתו הכללית של הרמב"ם שהלכה כוללת גם את אופן החשיבה של האדם (כמו הלכות דעות).

3) הפסוק "חוקת עולם לדורותיכם" – קושיה על ראיית הרמב"ם:

הפסוק "חוקת עולם לדורותיכם" כתוב בתורה לא על כלל התורה, אלא על מצוות שונות בנפרד – הוא מופיע עשר, עשרים, שלושים פעם אצל הלכות ספציפיות. כיצד יכול הרמב"ם להביא פסוק זה כראיה שכל התורה היא לעולם? התירוץ: הרמב"ם סובר ששני הפסוקים הראשונים מספר דברים ("לא תוסיף ולא תגרע" ו"והנגלות לנו ולבנינו עד עולם") מתייחסים בוודאות לכל התורה. כשכבר רואים שכל התורה היא לעולם, מבינים ש"חוקת עולם" בכל מצוה מאשר את אותו עיקרון.

4) הפסוק "לא בשמים היא" – דרשתו המיוחדת של הרמב"ם:

הרמב"ם לומד "לא בשמים היא" שהתורה כולה כבר ירדה לארץ – "לא נשאר ממנה כלום בשמים". אין הדבר כך שהקב"ה נתן מסר אחד למשה, אבל יש עוד מסרים בשמים שנביא יכול להוריד. אלא "תורת ה' תמימה" – הוא נתן את הכל. לא נשאר עוד דבר. ממילא אין נביא יכול לטעון "הייתי בשמים, אני יודע מה קורה שם, ושם שינו משהו" – כי אין עוד דבר בשמים להביא. מכאן יוצא: "אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה."

---

הלכה ב': נביא שחולק על התורה הוא נביא שקר

דברי הרמב"ם:

"לפיכך אם יעמוד איש בין מישראל בין מן האומות ויעשה אות ומופת ויאמר שהשם שלחו להוסיף מצוה או לגרוע מצוה או לפרש במצוה מן המצוות פירוש שלא שמענו ממשה, או שאמר שאותן מצוות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות אלא מצוות לפי זמן היו – הרי זה נביא שקר, שהרי בא להכחיש נבואתו של משה. ומיתתו בחנק, שהזיד לדבר בשם ה' אשר לא צוהו. שהוא ברוך שמו ציוה למשה שהמצוה הזאת לנו ולבנינו עד עולם, ולא איש אל ויכזב."

פשט:

אם מישהו – בין יהודי בין גוי – קם, עושה אותות ומופתים, ואומר שהקב"ה שלחו להוסיף מצוה, לגרוע מצוה, לשנות את פירוש המצוה (כנגד מה שקיבלנו ממשה), או לומר שהמצוות אינן לעולם אלא "מצוות לפי זמן" – הרי זה נביא שקר, כי הוא מכחיש נבואת משה. מיתתו בחנק.

חידושים והסברות:

1) "בין מישראל בין מן האומות" – מדוע מזכיר הרמב"ם גויים?

הרמב"ם כותב בפירוש "בין מן האומות" – שלכאורה אינו שייך להלכות נבואה אצל ישראל. הרמב"ם מתכוון למעשה שהיה – באו נביאי שקר מן האומות (כמו מייסד הנצרות) שאמרו שהתורה השתנתה. זה מתאים למה שמובא בגמרא שהנוצרים טענו כך. הרמב"ם רוצה להבהיר שאפילו גוי שעושה אותות ומופתים ואומר שהוא נביא, אם הוא חולק על תורת משה, הרי זה נביא שקר.

2) "לפרש במצוה מן המצוות פירוש שלא שמענו ממשה" – מה פירוש "פירוש" כאן?

הרי כל מפרשי התורה מחדשים פשטים בפסוקים – כיצד זה נביא שקר? התירוץ: "פירוש" כאן אינו חידוש פשט בפסוק (שכל המפרשים עושים). הרמב"ם מתכוון למה שהוא קורא בהקדמתו "פירושים המקובלים ממשה" – כלומר, תורה שבעל פה שמשה רבינו מסר כיצד מקיימים את המצוות בפועל. למשל, אם מישהו אומר ש"פרי עץ הדר" אינו אתרוג אלא לימון – זה אינו פשט חדש בפסוק, זהו שינוי הפירוש המקובל ממשה על אופן קיום המצוה. זה מה שהרמב"ם אוסר. אבל התורה ה"פתוחה" – שאפשר לחדש תורה חדשה דרך דרשות וסברות – אין בכך בעיה.

3) "מצוות לפי זמן היו" – טענה עדינה:

הרמב"ם מביא טענה מיוחדת שנביא שקר יכול לטעון: הוא אינו אומר שהוא חולק על משה, אינו אומר שהקב"ה הביא תורה חדשה. אלא הוא אומר: "משה אמר לזמנו, ועכשיו הגיע זמן חדש." זו טענה עדינה מאוד, כי הוא מודה שמשה דיבר אמת – אלא שהוא אומר שזה היה זמני. הרמב"ם אומר שאפילו זה עושה אותו נביא שקר, כי התורה עצמה אומרת "עד עולם".

4) "ומיתתו בחנק" – מדוע מביא הרמב"ם כאן את דין המיתה?

עיקר כוונת הרמב"ם כאן אינה לפסוק את דין המיתה (זה שייך להלכות סנהדרין). כוונתו להוכיח שאדם כזה הוא נביא שקר. הוא מביא את הפסוק "והנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי אשר לא צויתיו ומת הנביא ההוא" כראיה שהתורה עצמה מתייחסת לאדם כזה כנביא שקר – התורה כבר צפתה שאנשים כאלה יבואו, והיא פסקה שהם שקרנים.

5) "ולא איש אל ויכזב" – הקב"ה אינו משנה דעתו:

הקב"ה אינו כאדם שמשנה דעתו או אומר שקר. אם הקב"ה אמר דרך משה שהתורה היא לעולם, אפשר לסמוך שהיא לעולם. זו כשלעצמה ראיה שכל מי שאומר אחרת הוא נביא שקר.

---

הלכה ב' (המשך): תפקיד הנביא – "נביא אקים להם מקרב אחיהם"

דברי הרמב"ם:

"אם כן, למה נאמר בתורה נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך ונתתי דברי בפיו ודבר אליהם את כל אשר אצונו — לא לעשות דת בא, אלא לצוות על דברי התורה ולהזהיר העם שלא יעברו עליה, כמו שאמר האחרון שבהם: זכרו תורת משה עבדי."

"וכן אם צונו בדברי הרשות, כגון לכו למקום פלוני או אל תלכו, עשו מלחמה היום או אל תעשו, בנו חומה זו או אל תבנוה — מצוה לשמוע לו, והעובר על דבריו חייב מיתה בידי שמים, שנאמר והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי אנכי אדרש מעמו."

"וכן נביא שעבר על דברי עצמו, והכובש נבואתו — חייב מיתה בידי שמים, ובשלשתן נאמר אנכי אדרש מעמו."

פשט:

הרמב"ם מתרץ קושיה: אם אין נביא יכול לשנות את התורה, מה פירוש הפסוק שהקב"ה יעמיד נביא "כמוך"? התירוץ: הנביא אינו בא לעשות דת חדשה, אלא לחזק את התורה ולהזהיר את העם. בנוסף, נביא יכול לצוות על דברי הרשות (דברים שאינם כתובים בתורה). מי שאינו שומע לנביא, או נביא שעובר על דברי עצמו, או נביא שכובש נבואתו – שלושתם חייבים מיתה בידי שמים.

חידושים והסברות:

1) ההקשר ההיסטורי – כנגד הנצרות והאסלאם:

השאלה "אם כן למה נאמר בתורה נביא אקים להם" אינה רק קושיה לימודית, אלא היא באה לענות על טענה גדולה שנוצרים ומוסלמים העלו. הם טענו שהפסוק "נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך" הוא ראיה שעתיד לבוא נביא עם תורה חדשה. המוסלמים עשו במיוחד גימטריה ש"נביא מקרב אחיך" בגימטריה מוחמד (מוזכר באגרת תימן). הרמב"ם מראה שהפסוק מתכוון לדבר אחר לגמרי – הנביא אינו בא לעשות דת חדשה, אלא לחזק את הישנה.

2) הראיה ממלאכי – "זכרו תורת משה עבדי":

הרמב"ם מביא ראיה יפה מאוד ממלאכי, הנביא האחרון. זה יפה כי זה מראה שכל מחזור הנבואה מסתיים בחיזוק תורת משה רבינו – לא בדבר חדש. הנביא האחרון קורא: "זכרו תורת משה!" זה מוכיח שתפקיד כל הנביאים היה "להזכיר" – להזכיר מה שכבר ידוע, לא לחדש מצוות חדשות. זה מושווה להקדמת מסילת ישרים, שם הוא אומר שאינו בא לומר דבר חדש, אלא "להזכיר" מה שכבר ידוע.

3) המושג "האחרון שבהם" – האם מלאכי הוא אכן הנביא האחרון:

הרמב"ם קורא למלאכי "האחרון שבהם". זה מעניין, כי לפי מה שלמדנו קודם, אין דין פורמלי שהנבואה פסקה עם מלאכי. "האחרון שבהם" פירושו האחרון שנקרא בתואר "נביאים" אצל חז"ל – מאוחר יותר הם כבר נקראים "אנשי כנסת הגדולה". בכל מקרה, בספר הנביאים כפי שהוא מודפס, מלאכי הוא בוודאי האחרון.

4) הנביא הוא רק "מעורר" – המצוה נשארת ממשה:

אפילו אחרי שנביא מזהיר על מצוה מסוימת, ממשיכים לקיים את המצוה כי משה רבינו ציווה, לא כי הנביא ציווה. הנביא הוא בסך הכל "מעורר". זה מושווה לרב שבא לבית הכנסת ואומר שצריך להתחזק בשמירת לשון הרע – אין צריך לשמור לשון הרע כי החפץ חיים אמר, אלא כי התורה אמרה; החפץ חיים בא להזהיר.

אבל ההבדל בין נביא לבין סתם אומר מוסר: אומר מוסר מדבר לפי שכלו מה שנראה לו שצריך חיזוק; נביא מביא מידע מהקב"ה – הקב"ה יש לו עכשיו חשבון עם עניין מסוים, יש מצוה שנחלשה וצריכה חיזוק, או מצב חדש.

5) שאלה: כשנביא מעורר על מצוה – כמה מצוות מקיימים?

כשנביא בא ואומר "שמרו שבת", האם מקיימים שלוש מצוות? (1) מצות שבת עצמה, (2) לשמוע לדברי הנביא, (3) מצות ציות לתורת משה רבינו? או שזה "כפול" או "משולש"? זה נשאר בצריך עיון.

6) דברי הרשות – תפקידו המיוחד של הנביא:

בדברי הרשות – דברים שאינם כתובים בתורה (כמו מלחמה, בניית חומה, הליכה למקום מסוים) – שם יש לנביא תפקיד מיוחד, כי זה עדיין לא דבר שמשה רבינו כבר "כיסה". שם יש מצוה לשמוע לו מדין "אליו תשמעון", ומי שאינו שומע חייב מיתה בידי שמים.

7) מיתה בידי שמים – אינה כמיתה בידי אדם, ולא דווקא לאו:

מיתה בידי שמים אינה כמיתה בידי אדם:

- מיתה בידי אדם צריכה לאו (אזהרה).

- מיתה בידי שמים אינה צריכה דווקא לאו. פירושה שזה "דבר חמור מאוד" – הקב"ה יתחשבן עמו, אבל אין זה בידי אדם.

- לשון הפסוק "אנכי אדרש מעמו" פירושו: אני אתבע ממנו, אני אתחשבן עמו.

- אפילו על דרבנן יכול לפעמים להיכתב "חייב מיתה בידי שמים" – פירושו שזה דבר חמור, לא שהוא מת ממש.

- הרמב"ם אינו מביא לאו על אי-ציות לנביא – זו מצות עשה (לשמוע לו) עם חיוב מיתה בידי שמים.

8) האסימטריה בין נביא שקר לבין מי שאינו שומע:

נביא שקר (אומר שקר, או בשם עבודה זרה, או מצווה לעבור על מצוות) – חייב מיתה בידי אדם (חנק). מי שאינו שומע לנביא האמיתי – חייב מיתה בידי שמים. ה"משמיע" (הנביא השקרי) נענש בידי אדם; ה"שומע" (מי שאינו שומע) נענש בידי שמים.

9) "אנכי אדרש מעמו" – אולי רמז שהנביא אינו צריך להילחם על כבודו:

הלשון "אנכי אדרש מעמו" אולי מרמז שהנביא אינו צריך להילחם על כבודו – הקב"ה כבר לקח על עצמו את עניינו. הקב"ה עצמו יחייב את האדם.

10) "ובשלשתן נאמר אנכי אדרש מעמו" – הפסוק מכסה את כל השלושה:

הפסוק "והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי אנכי אדרש מעמו" מכסה את כל שלושת המקרים:

1. אדם זר שאינו שומע לנביא – "לא ישמע אל דברי".

2. הנביא עצמו שעובר על דברי עצמו – "לא ישמע אל דברי" יכול להתפרש על הנביא עצמו.

3. כובש נבואתו – כשהקב"ה אומר לו שיאמר לישראל, והוא אינו אומר, גם זה "לא ישמע אל דברי".

11) ההבדל בין "עובר על דברי עצמו" ל"כובש נבואתו":

לכאורה "כובש נבואתו" הוא גם סוג של "עובר על דברי עצמו" – הקב"ה אמר לו שילך לישראל, והוא אינו הולך? החידוש: אפילו כשהקב"ה לא נתן לו "לשון ציווי" מפורש – לא אמר לו בפירוש "לך אמור זאת לישראל" – אבל הנביא מבין שהנבואה מיועדת לעם (לא נבואה פרטית לו עצמו, כפי שלמדנו קודם שלנביא יש גם נבואות שאינו צריך למסור), אם הוא מבין שזו נבואה לעם ואינו מוסר אותה – הרי זה כובש נבואתו, אף שאינו טכנית "עובר על דברי עצמו" כי לא היה לשון ציווי. אבל אם כן היה לשון ציווי, הרי זה "עובר על דברי עצמו".

הדוגמה מיונה הנביא – הוא היה כובש נבואתו, לא רצה ללכת לנינוה, והקב"ה השליכו לים, נתן לו הזדמנות נוספת, אבל הוא התחיל לקבל עונש.

[סטייה: הצאנזער רב] – הצאנזער רב אמר, כשכתב מכתב נגד סאטמאר, שהרגיש שהיה "כובש נבואתו" אילו לא דיבר – הייתה לו השראה מסוימת ורעד מחיוב זה.

הדילמה של נביא: נביא שיש לו השראה מסוימת חייב להיזהר מאוד – מצד אחד הוא רועד מכובש נבואתו (אם אינו אומר), מצד שני הוא יכול מהר מאוד להיעשות נביא שקר (אם אומר דבר שהקב"ה לא ציווהו).

12) שאלה: האם "חייב מיתה בידי שמים" חל גם כשהנביא מעורר על מצות עשה מן התורה:

האם חיוב מיתה בידי שמים על אי-ציות לנביא חל גם כשהנביא רק מעורר על מצוה מן התורה (לא רק בדברי הרשות)? צד אחד אומר: זה היה אומר שעל מצות עשה רגילה (כמו ציצית) היו פתאום חייבים מיתה בידי שמים – שהיה שינוי בתורה!

הצד השני עונה: אין זה שינוי בהלכת התורה – ההלכה נשארת אותו דבר, אלא שהחומרה גדלה יותר עבור אותו ציבור ששמע את הנביא. זה מושווה לגמרא שבה מלאך אמר לרב קטינא שנענשים על אי-לבישת ציצית – זו נבואה, אבל אינה משנה את ההלכה, אלא עושה את הדבר חמור יותר עבור אותו אדם ספציפי.

---

הלכה ב' (המשך): הוראת שעה – לעבור על דברי תורה לפי שעה

סיכום שלושת תפקידי הנביא (חוץ ממשה):

1. מוסר / חיזוק על דברי תורה – עם מידע מהקב"ה.

2. דברי הרשות – לך למקום פלוני, עשה מלחמה, בנה חומה, וכו'.

3. הוראת שעה – לעבור על דברי תורה לפי שעה.

דברי הרמב"ם:

"ובכן, אם יאמר לנו הנביא הידוע שהוא נביא לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה, או על מצוות הרבה, בין קלות בין חמורות, לפי שעה — מצוה לשמוע לו."

"וכן למדנו מחכמים ראשונים מפי השמועה: בכל אם יאמר לך הנביא עבור על דברי תורה, כגון אליהו בהר הכרמל — שמע לו, חוץ מעבודה זרה."

פשט:

נביא שאנו יודעים שהוא נביא (הוא צדיק, חכם, ועשה אותות ומופתים) – אם הוא אומר לישראל לעבור על דברי תורה, אפילו על מצוות רבות, אפילו על חמורות, אבל רק לפי שעה (לא לעולם) – מצוה לשמוע לו. חוץ מעבודה זרה – על עבודה זרה אין לשמוע לנביא לעולם.

חידושים:

1) "מפי השמועה" – זו קבלה ממשה רבינו:

הכלל "בכל אם יאמר לך הנביא עבור על דברי תורה... שמע לו חוץ מעבודה זרה" אינו דבר שהרמב"ם המציא מעצמו – "חכמים ראשונים" קיבלו זאת "מפי השמועה", כלומר ממשה רבינו עצמו. המקור הוא מספרי על הפסוק "אליו תשמעון". הרמב"ם מביא זאת כי זה דבר מחודש – שצריך לשמוע לנביא אפילו כנגד דברי תורה – והוא רוצה להוכיח שאין זו סברתו אלא מסורה.

2) המעשה של אליהו בהר הכרמל:

הרמב"ם מביא את מעשה אליהו כדוגמה: "שהקריב עולה בחוץ, וירושלים נבחרת" – אחרי שהקב"ה כבר בחר בירושלים, המקריב בחוץ חייב כרת. ובכל זאת הקריב אליהו על הר הכרמל, כי הוא נביא ו"אליו תשמעון" חל אפילו על דבר איסור כשזו הוראת שעה.

3) השאלה ההיפותטית של הרמב"ם לאליהו – הבחנה מפתח:

הרמב"ם מצייר תרחיש: "ואילו שאלו את אליהו באותה שעה ואמרו לו: האם נעקר הלאו 'פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה'?" – היה אליהו עונה: "לא! חס ושלום! והמעלה בחוץ לעולם חייב כרת כמו שצוה משה. אבל אני היום אקריב בחוץ בדבר ה', כדי לעקור נביאי הבעל."

ההבחנה היא קריטית: אליהו לא אמר שהדין השתנה. הוא אמר שהדין נשאר לעולם, אלא היום יש לו הוראה ספציפית מהקב"ה למטרה ספציפית. זהו יסוד הוראת שעה – אין זה שינוי בתורה, זו הוראה חד-פעמית.

---

הלכה ב' (המשך): אם אמר שנעקר לעולם – מיתתו בחנק

דברי הרמב"ם:

"ולפיכך אם צוו כל הנביאים לעבור לפי שעה — מצוה לשמוע להם. ואם אמרו שהדבר נעקר לעולם — מיתתו בחנק, שהתורה אמרה 'לנו ולבנינו עד עולם'."

חידוש: מדוע מביא כאן שוב את הפסוק "לנו ולבנינו עד עולם"?

הרמב"ם כבר הביא קודם (בהלכה א') את הפסוק "והנגלת לנו ולבנינו עד עולם". כאן הוא מביאו שוב כי כאן הפסוק הוא היסוד לחידוש שהרמב"ם עצמו מחדש: שנביא כזה חייב מיתה בחנק. המנגנון: מכיוון שהתורה אומרת "לנו ולבנינו עד עולם", והנביא אומר שדין נעקר לעולם, הרי הוא מכחיש נבואתו של משה. אם הוא מכחיש נבואת משה, יוצא שמה שהוא אומר בשם ה' הוא שקר – הרי זה נביא שקר. ונביא שקר – "הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי אשר לא ציויתיו" – חייב מיתה בחנק.

החידוש: אין זו מיתה ישירה על עבירה על דברי משה. זו מיתה על היותו נביא שקר – כי דרך הפסוק "לנו ולבנינו" אנו יודעים בוודאות שמה שהוא אומר אינו אמת, וממילא הוא "הזיד לדבר דבר בשמי אשר לא ציויתיו".

---

הלכה ב' (המשך): עוקר דברים מפי השמועה או פוסק מחלוקת בשם ה'

דברי הרמב"ם:

"וכן אם עקר דברים שלמדנום מפי השמועה, או שאמר בדין מדיני התורה שה' ציוהו שהדין כך הוא והלכה כדברי פלוני — הרי זה נביא שקר, ויחנק. אף על פי שעשה אות."

פשט:

לא רק אם הוא עוקר דבר הכתוב בפירוש בתורה שבכתב, אלא גם:

- אם הוא עוקר דברים מפי השמועה (תורה שבעל פה – כגון שאתרוג הוא "פרי עץ הדר"),

- אם הוא אומר בשם ה' שההלכה כדברי פלוני במחלוקת בין חכמים (למשל מחלוקת בין רבי עקיבא ורבי ישמעאל),

בכל המקרים הרי זה נביא שקר, אפילו אם עשה אות.

חידושים:

1) היסוד של "לא בשמים היא":

מדוע אנו יודעים בוודאות שהקב"ה לא אמר לו זאת? "שהרי נאמר בתורה 'לא בשמים היא'" – הקב"ה אמר לנו שהלכות אינן נעשות בשמים, הלכות נמסרות לעולם, לחכמים. כשנביא בא לומר שהקב"ה אמר לו כיצד לפסוק, הוא מכחיש את הפסוק "לא בשמים היא", וממילא אנו יודעים שהוא אומר שקר, וממילא הוא נביא שקר, וממילא חייב חנק מדין "הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי אשר לא ציויתיו".

2) המעשה של רבי אליעזר (תנורו של עכנאי):

לפי הרמב"ם יוצאת מסקנה חריפה: מה שהחרימו את רבי אליעזר (במעשה תנורו של עכנאי) היה קולא גדולה, כי לפי שיטת הרמב"ם רבי אליעזר חייב את עצמו מיתה מדין נביא שקר – הרי הוא הביא ראיות עם מופתים (עץ החרוב, אמת המים, כותלי בית המדרש, ובת קול) להוכיח שההלכה כמותו. הוא הביא ראיות נבואיות לפסוק הלכה – וזה בדיוק מה שהרמב"ם אומר שהוא נביא שקר.

אבל – רבי אליעזר לא אמר זאת בתורת נבואה בפירוש, לא אמר "הקב"ה ציווני כך". הוא הביא מופתים, אבל לא בפורמט של נבואה. זה אולי ההבדל מדוע קיבל חרם ולא מיתה. יש מפרשים שדנים בהבדל זה.

3) האם "נביא שקר" צריך דווקא לומר "כה אמר ה'"?

כשמישהו אומר "אני סומך על אבי שבשמים" – שהוא עושה דבר בשם הקב"ה – האם זה כבר בגדר נבואה או לא? צד אחד סובר שאין זה דווקא טענת נבואה, כי לא אמר "בתורת נבואה" ולא אמר "הקב"ה אמר לי". אבל הצד השני סובר ש"אני סומך על אבי שבשמים" פירושו בעצם שהוא אומר זאת בשם הקב"ה – "אבי שבשמים" הוא הרי הקב"ה – וזה בעצם אותו דבר כמו "כה אמר ה'" רק בנוסח אחר. הוא טוען דבר בשמו של הקב"ה אשר לא ציווהו. וברמב"ם לא כתוב בשום מקום תנאי שנביא שקר חייב דווקא לומר "כה אמר ה'" – הוא צריך רק לומר דבר בשם הקב"ה.

4) מדוע אין הורגים אנשים שאומרים היום שהם נביאים?

אף אחד אינו מאמין להם. כל הבעיה של נביא שקר היא רק כשאנשים מאמינים לו. בנוסף, ייתכן שאפילו על נביא שקר חל תנאי הרמב"ם שצריך להיות "הולך בדרכי נבואה" – ליצן סתם שבא ואומר "אני נביא" אינו בקטגוריה זו.

5) "רוח הקודש" – האם זה בגדר נבואה?

כשרב או צדיק אומר "אני אומר לך ברוח הקודש שתעשה כך" – "רוח הקודש" פירושה הרי שהקב"ה רוצה זאת. מה ההבדל בין זה לבין "כה אמר ה'"? למעשה זה אותו דבר – הוא טוען דבר בשמו של הקב"ה. אם אכן ציווהו – טוב מאוד. אבל אם זה כנגד התורה, זו בוודאי אותה שאלה של נביא שקר.

6) ראיה מהבני יששכר (ספר "צבי לצדיק" עם הגהות מר' שמואלקע שפירא):

הבני יששכר כותב באריכות שחסידים מסוימים שעושים מחלוקת או עבירות ואומרים "הרבי ציווה" – זה בכלל "ולא תשמעו אל דברי הנביא ההוא". מחלוקת היא לאו בתורה. אפילו נביא אומר לעבור על התורה, אין לשמוע לו, והוא חייב מיתה בחנק. לרבי אין זכות לצוות כנגד התורה – אפילו לנביא אין זכות כזו. הבני יששכר מדבר גם על עבירות חסידיות אחרות שבהן אנשים אומרים "מותר כי הרבי ציווה."

7) המבחן המעשי – "בואו ניקח ברצינות!"

מבחן מעשי: אם רבי מצווה לעשות דבר כנגד התורה, יש לשאול אותו: "אם זו הוראת שעה, אני מחויב לעשות זאת, ואם איני שומע אני חייב מיתה. אם זו אינה הוראת שעה, אתה חייב מיתה. רבי, בואו ניקח ברצינות!" אי אפשר סתם לזרוק מילים. אם הרבי מתכוון ברצינות מספקת, שיאמר "זה בתורת הוראת שעה." אם אינו מתכוון ברצינות מספקת, הוא חייב מיתה. (עם ההערה ש"חייב חנק" זה חמור מאוד – שאיש לא ייחס לרבי שצריך להורגו, אבל אפשר כן לתבוע ממנו אחריות.)

8) הכרעת הלכה על פי רוח הקודש – סוגיה מורכבת:

הראב"ד, החולק על הרמב"ם, אומר הרבה פעמים "סוד ה' ליראיו" – שהוא ראה כך. החזון איש אמר ש"סוד ה' ליראיו" פירושו שלמד תורה לשמה כל כך לעומק שנתברר לו – לא דווקא דבר שמימי. אבל "שאלות ותשובות מן השמים" זה בוודאי דבר שמימי (שאלת חלום).

לפי הרמב"ם, אפילו "שומעין לו לפי שעה" פירושו כשהוא אומר "עכשיו יש להתנהג כך" – לא שהוא מכריע הלכה לעולם. ההבדל: נביא יכול לומר "עכשיו יש להתנהג כשיטת פלוני" בתור הנהגה לזמן הזה – זה מותר. אבל אינו יכול לומר "ההלכה היא כך" בתור הכרעת הלכה.

דוגמה: לגבי איסור חדש אמרו חסידים שלבעל שם טוב נתגלתה גדולתו של הב"ח. אבל אין הכוונה שאמר שצריך לפסוק כך לעולם – היה זה עניין של הוראת שעה/הנהגה לאנשיו.

גם: לא קיבלו את השאלות ותשובות מן השמים משום שהן מן השמים. למשל, לפי השאלות ותשובות מן השמים אפשר לצאת ידי חובה רק בציצית של צמר, אבל לא קיבלו כך להלכה.

[מוזכר שהרמב"ן על ה"בלבול המגולה" מביא באריכות את כל האחרונים שדנים בעניין זה.]

---

הלכה ב' (סוף): עבודה זרה – אפילו הוראת שעה אינה שייכת

דברי הרמב"ם:

"במה דברים אמורים — בשאר מצוות. אבל בעבודה זרה — אין שומעין לו אפילו לפי שעה. ואפילו עשה אותות ומופתים גדולים, ואמר שהשם ציוהו שתעבד עבודה זרה היום בלבד או בשעה זו בלבד — הרי זה דיבר סרה על ה'. ועל זה צוה הכתוב ואמר: ובא האות והמופת... לא תשמע אל דברי הנביא ההוא או אל חולם החלום ההוא, כי דבר סרה על ה' אלקיכם. למה? שהרי הוא בא להכחיש נבואתו של משה. לפיכך נדע בודאי שהוא נביא שקר, וכל אשר עשה — בלאט ובכשוף עשה, ויהרגנו."

פשט:

הרמב"ם עושה הבחנה ברורה: בכל המצוות יכול נביא לעשות הוראת שעה. אבל בעבודה זרה – אפילו לפי שעה, אפילו עם מופתים גדולים – אין לשמוע לו. הוא בהכרח נביא שקר, ומופתיו הם כישוף.

חידושים והסברות:

1) המקור להבחנה של עבודה זרה:

הרמב"ם אינו מביא מקור מיוחד מדוע עבודה זרה שונה משאר מצוות. הפסוק "נעבדה אלהים אחרים" הוא המקור. אבל נשאלת שאלה: הפסוק עצמו הרי אומר רק שכשנביא אומר "נעבדה אלהים אחרים" אין לשמוע לו – אבל מניין יודעים מכך שהוראת שעה גם אינה שייכת בעבודה זרה?

2) המבנה הלוגי – דין בהלכות הוראת שעה:

הפסוק אינו דין בהלכות נבואה בלבד, אלא דין בהלכות הוראת שעה. המהלך הלוגי: אנו יודעים שהוראת שעה מותרת בכלל (מאליהו הנביא). הפסוק בא להוסיף סייג: אפילו הוראת שעה אינה שייכת בעבודה זרה. זו ההבחנה בין הוראת השעה של אליהו (שהייתה בשאר מצוות – עשיית במה בחוץ) לבין עבודה זרה (שבה אין הוראת שעה כלל).

3) כיצד יודעים שהמופתים הם כישוף?

הרמב"ם אומר "כל אשר עשה בלאט ובכשוף עשה." הרי זה אות ומופת אמיתי – כיצד יודעים שזה כישוף? התירוץ: אין אנו יודעים זאת מן המציאות – אנו יודעים זאת מן הלוגיקה. כיוון שהתורה (נבואת משה) אמרה שעבודה זרה אסורה לעולם, ונביא לעולם לא יוכל לשנות זאת. ממילא, אם מישהו עושה מופתים ואומר עבודה זרה, אנו יודעים בהכרח שהמופתים הם כישוף.

זהו יסוד רחב יותר: כל המופתים בעולם הם מסופקים – בכל פעם שיש מופת יש ספק אם זה כישוף או לא. כיצד יודעים? אם זה מתאים למה שאנו יודעים (נבואת משה), אפשר להאמין. אם אינו מתאים, אנו פוסקים שזה כישוף. לא משנה המציאות – משנה הידיעה שיש לנו מקודם. נבואת משה היא המכריעה שהמופת היה כישוף, וממילא הוא חייב חנק.

4) חקירה: מהו גדר "עבודה זרה" בדין זה?

מה פירוש "עבודה זרה" בהקשר זה – עיקר עבודה זרה (ממש לעבוד דבר נברא), או גם אביזרייהו דעבודה זרה (להיכנס למקום עבודה זרה, עבודה זרה דרבנן, הלכות אחרות של עבודה זרה)?

ראיה שחייב להיות ממש עבודה זרה: אליהו הנביא עצמו עשה במה (שהיא אביזרייהו/גדר של עבודה זרה), ועשה זאת במקום שבו הקריבו לבעל. אילו אביזרייהו דעבודה זרה גם לא הייתה שייכת בהוראת שעה, לא היה אליהו יכול לעשות זאת. ממילא רואים ש"עבודה זרה" בדין זה פירושה ממש "לא תעבדון אלהים אחרים" – ממש לעבוד עבודה זרה, כפי שהפסוק אומר.

(עם ההערה שיש מקומות שבהם עשיית במה היא יסוד/גדר של עבודה זרה, וצריך לדעת בדיוק מה ההלכה מתכוונת.)

5) האם העונש חנק או מסית ומדיח?

הרמב"ם אומר "ויהרגנו" – חנק. אבל נשאלת שאלה: האם יש לו גם דין של מסית ומדיח (שיש לו עונש אחר)? צריך לחשוב מה יהיה עונשו בין העונשים השונים.

---

עד כאן פרק ט'.


תמלול מלא 📝

ספר המדע – הלכות יסודי התורה, פרק ט׳

התורה היא לנצח – נביא אינו יכול לשנות את התורה

---

הקדמה: הקשר לפרקים הקודמים

בוקר טוב, אנחנו לומדים ספר המדע, הלכות יסודי התורה, פרק ט׳, הפרק התשיעי. ברוך השם, כבר למדנו שמונה פרקים, ואנחנו ממשיכים בנושא הנבואה.

אחד מהיסודות, מהעיקרים, הוא שהקב"ה מדבר אל בני אדם דרך הנביאים, והרמב"ם ממשיך עם ההלכות.

אמרתי הערה קטנה, שאנשים חושבים בראשם שהלכה והשקפה הם כמו שני נושאים, שני סוגי דברים, ולכן הם יכולים לחשוב שהשקפה היא יותר כזו שכל אחד יכול לומר כרצונו. אבל הרמב"ם לא סובר כך. הלכה — יש הלכות דעות. הלכה היא כיצד אדם חושב, מה אדם צריך לדעת, וכן הלאה.

חזרה על פרק ח׳

אתמול למדנו כאן על כך. קודם כל, העניין שהקב"ה מדבר אל נביאים — שאנשים שמגיעים לשלימות הנפש, שלימות הדעת, יכולים, אם הקב"ה רוצה, הקב"ה נותן להם כלי נוסף. הם עושים את ההכנה, והקב"ה נותן להם נבואה. וברגע שהם מקבלים נבואה, והנבואה היא נבואה הנוגעת לאנשים, לא רק לעצמם, צריך לשמוע להם.

ובפרק הבא דיבר הרמב"ם על נבואת משה רבינו — שנבואת משה רבינו הייתה קטגוריה אחרת, דרך אחרת שבה הקב"ה דיבר אליו, ושהיא חשובה יותר במעלה. ולא רק זאת, אלא בסוף הוציא שהסיבה שצריך לשמוע לכל הנביאים היא בגלל נבואת משה, כי נבואת משה היא המחייבת אותנו ביותר. והסיבה שנבואת משה מחייבת אותנו ביותר, היא כי אנחנו עצמנו ראינו אותה, ונבואת משה אמרה לנו שנשמע גם לנביאים האחרים.

סיבה שלישית מדוע נביא אינו יכול לחלוק על משה

עכשיו הרמב"ם ממשיך עם זה. וממילא, זו המסקנה החשובה — שפרק זה הוא לכאורה המסקנה של אותו עניין — שמכיוון שכל הנביאים הם רק חלשים יותר מנבואת משה, ונבואת משה היא הסיבה שצריך להאמין להם, לכן, אם בא נביא שהוא נגד נבואת משה, אין לו מה להתערב. הפרק הוא בעצם ההגדרות של בדיוק באיזה אופן יכול נביא ללכת קצת אחרת מהתורה, או לא אחרת מהתורה. זה תוכן הפרק.

אפשר לומר שתי סיבות מדוע — בואו קודם נלמד בפנים — אבל על בסיס הפרק הקודם אפשר לומר שתי סיבות מדוע נביא אינו יכול לומר אחרת ממשה רבינו:

1. אחת — לגבי הנבואה של משה, כולנו ראינו שהקב"ה מדבר אל משה. ממילא כולנו עדים על נבואת משה.

2. שתיים — כי הסמכות של הנביאים באה מנבואת משה.

אומר הרמב"ם, יש דבר שלישי שאנחנו הולכים ללמוד עכשיו. במילים אחרות, הדבר השלישי הוא שמישהו עדיין יכול לטעון: "נכון, הנבואה חלשה יותר ממשה, אבל מי אומר שכשמישהו אומר מצווה חדשה או אחרת ממה שכתוב בתורה — מי אומר שהוא סותר את התורה? אולי התורה הייתה לאז, והיום יש תורה חדשה?" על זה מתחיל הרמב"ם לומר שלא, שברור בתורה שהתורה היא לנצח. ממילא, אם מישהו אומר אחרת, הוא מתנגד.

---

הלכה א׳: התורה היא לנצח — לא תוסיף ולא תגרע

אומר הרמב"ם:

"דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים, אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת."

מה זה? שהתורה היא מצווה, כל מה שכתוב בתורה הוא מצווה, הוא חוק. שהתורה קבועה וקיימת, התורה לא משתנה לעולם. "אין לה לא שינוי" — היא לא מוחלפת בדבר אחר, "ולא גרעון" — לא מורידים ממנה, "ולא תוספת" — ולא מוסיפים עליה.

הפסוקים

"שנאמר: את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרו לעשות, לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו" — רק את זה תשמרו לעשות, לא להוסיף ולא לגרוע.

"ונאמר: והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת."

"הא למדת שכל דברי התורה מצווין אנו לעשותם עד עולם" — למדת משני הפסוקים הללו, שכל מה שכתוב בתורה אנו מחויבים בו לנצח.

הפסוק "חוקת עולם לדורותיכם"

מביא הרמב"ם עוד פסוקים: "וכן הוא אומר: חוקת עולם לדורותיכם" — שהתורה היא חוקת עולם, היא חוק נצחי, היא מורה דרך נצחית לדורותיכם.

> חידוש: בעיה אחת עם פסוק זה היא ש"חוקת עולם לדורותיכם" לא נאמר על כל התורה — הוא נאמר על מצוות שונות. לא ידוע כמה פעמים — עשר, עשרים, שלושים פעם אומרת התורה על דברים מסוימים "חוקת עולם". אפשר לטעון שזה דווקא על אותן הלכות. רואים שהרמב"ם הבין שאם כבר רואים שהפסוקים האחרים הם בוודאי על כל התורה — שני הפסוקים מספר דברים — אם רואים כך, מבינים שמה שכתוב "חוקת עולם" פירושו שהתורה היא חוק נצחי.

הפסוק "לא בשמים היא"

ממשיך הרמב"ם: "ונאמר: לא בשמים היא" — כתוב על התורה — "הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה."

מה פירוש "לא בשמים היא"? היא לא בשמים.

> חידוש: ממילא, כשהיא לא בשמים, נביא אינו יכול לשנות. כי אילו הייתה בשמים, היה נביא אומר: "הייתי בשמים, אני יודע מה קורה בשמים, אני מדבר עם השמים, ובשמים שינו משהו." אבל זה לא כך. אלא, התורה כבר הורדה לארץ, וכולנו מחויבים בתורה.

פשט הרמב"ם ב"לא בשמים היא" הוא: "לא נשאר ממנה כלום בשמים" — כל התורה כבר ירדה לארץ. הפירוש אינו שהקב"ה נתן מסר אחד למשה, אבל יש עוד מסרים מהתורה בשמים שאפשר להוריד. כל העניין כבר כאן. כמו "תורת ה׳ תמימה" — הוא נתן את הכל, לא נשאר יותר. ממילא "אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה".

שיטת הרמב"ם ב"לא תוסיפו ולא תגרעו"

> חידוש: רוצה רק לעצור רגע בנקודה קטנה — שהדרך שבה הרמב"ם לומד את הפסוק "לא תוסיפו ולא תגרעו" היא שיטת הרמב"ם. ראשונים אחרים לומדים אותו קצת אחרת — שזו מצווה מסוג אחר, שלא לשנות את המצווה. כלומר, שלא להוסיף, שלא יהיו שני אתרוגים, או לאכול מצה ארבעה עשר יום במקום שבעה ימים — כמעשה עצמו.

>

> אבל הרמב"ם אומר שהעיקר איסור הוא שינוי התורה — לומר שהתורה השתנתה, או לומר שמשהו מהתורה השתנה. לא שאדם ביחידות עושה משהו אחר — זה אולי עניין אחר, צריך לדעת מה הבעיה עם זה — אבל זהו עניין של דעת, ולא רק עניין של מעשה. לומר שמשהו השתנה — זה האיסור.

כאן הוא מראה לנו ממש — הפשט הפשוט הוא שהרמב"ם צודק — שזו התורה: אל תוסיף על התורה ואל תגרע. זה הולך על כל התורה, לא על מצווה פרטית כמו חמישה מינים בלולב. כל התורה כולה — לא להוסיף עוד מצווה.

---

הלכה ב׳: נביא שהולך נגד התורה הוא נביא שקר

"לפיכך, אם יעמוד איש, בין מישראל בין מן האומות" — כאן הוא אומר בבירור: יקום מישהו שיחשבו אולי שהוא נביא, "בין מישראל בין מן האומות".

> הערה: סתם, הרמב"ם מתכוון "מן האומות" כי ליהודים היה העניין הזה, מעשה שהיה — שבאו נביאי שקר גויים ואמרו שהתורה השתנתה, כמו שכתוב בגמרא שהנוצרים עשו כך. אתמול דייקנו שהרמב"ם כותב "בני אדם" — כאן הוא אומר בבירור.

"ויעשה אות ומופת" — הוא יעשה אות ומופת, שלמדנו שכך נביא מוכיח את עצמו — נבואתו גם באמצעות אותות ומופתים.

"ויאמר שה׳ שלחו להוסיף מצוה, או לגרוע מצוה, או לפרש במצוה מן המצוות פירוש שלא שמענו ממשה" — או להוסיף, או לגרוע מצווה, או אפילו רק לשנות את התורה שבעל פה.

דיון: מה פירוש "לפרש" כאן?

> חידוש: חלילה, זה לא — הרמב"ם לא מתכוון כאן ללמוד פשט בפסוק. ללמוד פשט בפסוק הרי זה מה שכל מפרשי התורה עושים. הוא מתכוון כנראה לומר "לפרש" — הוא מתכוון לומר כמו שהתחיל בהקדמתו, שתורה שבעל פה היא לפרש. כלומר, הוא לא יאמר — הוא יאמר: "אני לא משנה כלום, הרי כתוב בפסוק 'פרי עץ הדר', אני אומר ש'פרי עץ הדר' לא מתכוון לאתרוג, אלא מתכוון ללימון."

חברותא: מה הכוונה?

דובר 1: כן, אבל הוא אומר שזה פשוט פירוש חדש. הרי הוא הולך נגד התורה שבעל פה.

חברותא: נכון, אבל פירוש כאן הכוונה למה שהרמב"ם קורא "פירושים המקובלים ממשה". מה שמשה רבינו — זה עיקר תורה שבעל פה — מה שהוא אמר שכך עושים את המצוות. הוא לא מתכוון לתורה הפתוחה, שאפשר לחדש חידושי תורה — זו לא בעיה. לשנות מצווה, לעבור ולשנות את הפירוש.

"מצוות לפי זמן היו"

"או שאמר שאותן המצוות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות אלא מצוות לפי זמן היו" — או שנביא יאמר שהמצוות שהיהודים נצטוו בתורה, אינן לעולם ולדורי דורות, אלא מצוות לפי זמן היו.

> חידוש: מישהו יכול לומר שהתורה ניתנה ליהודים אז, אבל היום צריך לשנות משהו. הוא אפילו לא אומר שהקב"ה בא עם מצווה חדשה — הוא אומר שלכתחילה, "אני לא חולק על משה. משה אמר אז, משה היה לזמן מסוים, ועכשיו זמן חדש."

הפסק: נביא שקר

אומר הרמב"ם: "הרי זה נביא שקר." עלינו לדעת שהאדם שאומר דבר זה הוא נביא שקר.

מדוע? "שהרי בא להכחיש נבואתו של משה" — הוא בא להכחיש את נבואתו של משה רבינו, שהזכיר קודם שמשה רבינו אמר בנבואה שהתורה היא לנצח.

חברותא: כן, הוא מתכוון מהפסוקים.

דובר 1: נכון. לא שמשה רבינו התנבא — זה חוק, התורה אומרת שזה לנצח. והוא הולך נגד התורה, אז הוא מכחיש נבואתו של משה.

"ומיתתו בחנק"

"ומיתתו בחנק."

חברותא: אתה יודע מאיזה פסוק?

דובר 1: אני כבר אגיד לך.

"ומיתתו בחנק" — מדוע? "שהזיד לדבר בשם ה׳ אשר לא צוהו." כמו שכתוב בפסוק: "והנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי אשר לא צויתיו... ומת הנביא ההוא." אבל המיתה היא בחנק.

> הערה: מעניין שהוא מזכיר כאן את ההלכה. הוא לא היה צריך להזכיר — הוא יכול היה ללמוד את זה כשילמד מיתות בית דין. נביא שקר חייב מיתה בחנק, כמו שנלמד בהלכות עבודה זרה. נביא שקר מיתתו בחנק — או שהוא מתנבא בשם עבודה זרה, או שהוא מתנבא בשם ה׳ מה שלא שמע — מיתתו בחנק. אבל זה לא נוגע לנושא כאן. הנקודה של הרמב"ם אינה לפסוק את ההלכה. הנקודה של הרמב"ם כאן היא לומר שאם בא נביא ואומר נגד נבואתו של משה, הרי הוא נביא שקר. מניין אני יודע שהוא נביא שקר? כמו שהוא מסביר: "שהרי בא להכחיש נבואתו של משה."

"ולא איש אל ויכזב"

"שהוא ברוך שמו ציוה למשה שהמצוה הזאת לנו ולבנינו עד עולם, ולא איש אל ויכזב" — הקב"ה אמר לנו דרך משה שהמצווה היא לנצח. והקב"ה אינו כאדם שמשנה את דעתו ומשקר. הקב"ה אמר לנו, ואנו יודעים שזה לנצח.

ממילא, אם מישהו בא ואומר אחרת, הוא נגד משה, וזו כשלעצמה ראיה שהוא נביא שקר, והוא חייב מיתה.

הלכה ג׳: "נביא אקים להם מקרב אחיהם" — מה פירוש הפסוק?

ההקשר ההיסטורי של הקושיה

ממשיך הרמב"ם הלאה: "אם כן, למה נאמר בתורה..." עכשיו יש בעיה. בואו נדון בזה. יש לי מנהג לעשות כאילו יש מישהו שמקשה עם תירוץ — שהרמב"ם לא עושה שאלה ותירוץ, אבל כשאנחנו לומדים אנחנו יכולים לדמיין. מי שמכיר קצת את ההקשר, יכול לדמיין שהרמב"ם בא כל הזמן לענות על קושיות מסוימות שמישהו היה שואל.

עכשיו, מי שלומד — כבר הזכרנו שאחד מהחידושים הגדולים של הרמב"ם בא לענות על בעיות שהיו לאנשים. נוצרים או מוסלמים שאמרו שאחת מכל התורות — שהקב"ה הוסיף, או שהקב"ה שינה, או שתורת משה רבינו אינה לנצח, וכדומה.

ואחת מהראיות הגדולות שלהם הייתה תמיד שהרי כתוב פסוק, הרי כתוב מפורש פסוק כזה שהקב"ה אומר למשה שהוא הולך להביא נביא בשבילך ותשמע לו. והמוסלמים נהגו להשתמש בפסוק הזה ולומר שזה רמז — נזכיר באגרת תימן — איזו גימטריה, "נביא מקרב אחיך" בגימטריה מוחמד. אני חושב שמשהו כזה יש בתורה. הם טענו שהרי כתוב מפורש שבא עוד נביא וצריך לשמוע לו, ומה אתם אומרים שלא שומעים לנביא חדש?

תירוץ הרמב"ם: הנביא לא בא לעשות דת חדשה

אומר הרמב"ם, זה לא נכון, הכוונה למשהו אחר. הרי כתוב בתורה: "נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך" — אקים עוד נביא מתוך היהודים כמוך משה רבינו — "ונתתי דברי בפיו" — ואדבר אליו גם כן — "ודבר אליהם את כל אשר אצונו" — הוא ימסור ליהודים מצוות.

על פניו זה יכול להיראות כסתירה למה שהרמב"ם אומר. אבל אומר הרמב"ם: לא — "לא לעשות דת בא" — הפסוק לא מתכוון לומר שיכול לבוא עוד נביא לעשות תורה חדשה, מצוות חדשות. אלא — "אלא לצוות על דברי התורה ולהזהיר העם שלא יעברו עליה" — פשוט, הנביא יבוא שוב לצוות, שוב לחזק את התורה הראשונה, ושוב להזהיר את העם "שלא יעברו עליה".

הראיה ממלאכי — "זכרו תורת משה עבדי"

"כמו שאמר האחרון שבהם" — אומר, מביא ראיה יפה מאוד: האחרון מהנביאים, הנביא מלאכי, אמר "זכרו תורת משה עבדי".

זה מאוד יפה, כי איך מסיימים שוב עם הראשון... לא ממש הראשון, כי אתמול הביא את אברהם, יצחק, יעקב, אבל על כל פנים, מסיימים שוב עם הנביא הגדול, משה רבינו — במה מסיימים? שוב לחזק את תורתו.

גם הפסוק "נביא אקים להם מקרב אחיהם" לא מתכוון לומר שייתן תורה חדשה, אלא שוב ייתן לו חלקים מסוימים מהתורה שצריכים חיזוק מחדש, או שיזהיר את היהודים מחדש.

דיון: האם נביא הוא רק אומר מוסר

דובר 2: אז לא לתת — אז נביא הוא רק אומר מוסר. נביא לא אומר מה לעשות.

דובר 1: לא, הוא כן אומר לך, מוסר הוא אומר לך — תורת הנבואה. התפקיד הוא, הוא אומר לך שתזהיר שוב את היהודים שוב על מצוות מסוימות.

דובר 2: כן, כן, כן, אבל לא... לא עם תורה, לא — הוא לא מחדש מצוות.

דובר 1: כמו שהוא מביא ראיה ממלאכי — אף שלא כתוב אצל כל הנביאים לשון זו, אבל כמו שהוא אומר, אפשר לראות מהסוף שהנביא בא וצועק: למה אתם לא שומעים לתורה? הוא בא להזכיר — "זכרו".

במילים אחרות, הנביא הוא כמו שמסילת ישרים אומר בהקדמתו: הוא לעולם לא בא לומר דבר חדש, אלא "להזכיר" מה שהם כבר יודעים.

המושג "האחרון שבהם" — האם מלאכי הוא באמת הנביא האחרון

אבל קצת מעניין שהוא קורא למלאכי "הוא האחרון שבהם", כי כמו שלמדנו אתמול, משמע היה שנבואה כדאית דווקא... אין דין שמלאכי הוא האחרון.

הכוונה לומר: האחרון שנקרא בתואר "נביאים" בחז"ל — אחר כך הם כבר נקראים אנשי כנסת הגדולה. אבל אני לא יודע, צריך לדעת אם הרמב"ם סבר שזה האחרון. על כל פנים, האחרון בספר שנקרא נביאים — בספר המודפס — אין ספק.

הנביא הוא רק "מעורר" — המצווה נשארת ממשה

ולכאורה, גם כאשר לאחר שהנביא מזהיר, ממשיכים לקיים את המצווה כי משה ציווה, לא כי הנביא ציווה. הנביא רק מעורר.

כמו כשהרב בא לבית הכנסת ואומר שצריך להתחזק בשמירת לשון הרע — לא צריך לשמור מלשון הרע כי החפץ חיים אמר, אלא כי התורה אמרה. הוא בא להזהיר אותם שיעשו זאת.

שאלה: כשנביא מעורר על מצווה — כמה מצוות מקיימים?

דובר 2: אולי זה לאו הבא מכלל עשה. כאן יש לך מצווה — למדת שיש מצווה לשמוע לדברי הנביא. זה נכון, אפשר סתם לשאול: כשמציתים לתורה ומקיימים אותה מצווה כי זה נביא משה, או כשמציתים לו מקיימים את המצווה האחרת? זה כפול, משולש?

דובר 1: ואחר כך בא נביא ואומר: "רבותי, שמרו שבת." כן, שמרו שבת, טוב מאוד. זה היה נביא. הוא אומר — אז מקיימים שלוש מצוות? גם לשמוע לדברי הנביא, וגם מצוות השבת, וגם הנביא של משה רבינו... צריך לחשוב על כך.

---

הלכה ד׳: דברי הרשות — תפקידו המיוחד של הנביא

דברי הרמב"ם

אומר הרמב"ם הלאה: "וכן אם ציונו בדברי הרשות" — מה עוד יש לנביא זכות לעשות? לצוות אותנו על דבר שעד שהנביא אמר אותו היה דברי רשות, דבר שלא כתוב עליו בתורה:

- "כגון לכו למקום פלוני או אל תלכו"

- "עשו מלחמה היום או אל תעשו"

- "בנו חומה זו או אל תבנוה"

אלו נבואות שהיו לפעמים. מלחמה בוודאי הייתה, וירמיהו הזהיר שלא לעשות מלחמה. כן, סתם הוא מתכוון לרמוז על דברים מסוימים הכתובים בספרי הנביאים — "בנו חומה" או...

מצוה לשמוע לו בדברי הרשות

או שהוא אומר: כל אותם דברים שאין להם שייכות, שלא כתוב עליהם בתורה — אז מצוה לשמוע לו, כי הרי לנביא יש כאן את הזכות, זה עדיין לא דבר שמשה רבינו כבר כיסה. אז יש מצווה לציית לו, כמו המצווה שלמדנו אתמול — המצווה של ציות לנביא. ועל זה הרי מתכוון הפסוק "נביא אקים להם... אליו תשמעון".

ושיש מצוות עשה לציית, וגם יש מצוות לא תעשה אם לא מציתים. אולי נראה את זה בקרוב.

---

הלכה ד׳ (המשך): חייב מיתה בידי שמים על אי-ציות לנביא

העונש: מיתה בידי שמים

אבל מה שהוא אומר הוא שחייב מיתה בידי שמים. אם עובר על דברי הנביא בעניני רשות, חייב מיתה בידי שמים. שנאמר: "והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי אנכי אדרוש מעמו".

דיון: האם החיוב חל גם כשהנביא מזהיר על התורה

דובר 2: אולי גם כשהוא מזהיר על התורה צריך לתהות על כך, אוקיי. לכאורה זה מתייחס לדבר האחרון שאמר.

דובר 1: אוקיי.

דיון: מיתה בידי שמים — האם צריך להיות לאו

דובר 2: הרי אין כאן לא תעשה. לא תעשה יש רק "שלא יגרע ולא יוסיף". אבל שהוא חייב מיתה — בדרך כלל כשיש חייב מיתה יש גם לאו.

דובר 1: מיתה בידי שמים אינה דווקא לאו. מיתה בידי שמים לא אומרת כלום. יש דבר כזה — למשל כשהגמרא אומרת שחייב מיתה, הגמרא אומרת: לא, מיתה בידי שמים. מיתה בידי שמים פירושה שמגיע לו שיהיה חייב, אבל לקב"ה יש חשבונות שלו. זה לא אומר חיוב מיתה כללי. לא צריך נפקא מינה לשום דבר. מיתה בידי אדם צריכה לאו.

דובר 2: אבל כמו שאתה אומר, מיתה בידי שמים — אם אני מבין נכון, אולי נראה מאוחר יותר — הוא הרי אומר שפטור, אז זה לא נוגע לגבי תשובה. זה יותר בין אדם למקום.

דובר 1: בקיצור, הקב"ה... תשובה גדולה פירושה שזה מראה שזה דבר חמור, שצריך לעשות תשובה גדולה, לא עבירה קטנה. אבל זה לא דבר שצריך לאו כדי לומר שחייב מיתה בידי שמים.

כמו כשיש אזהרה, כתוב "אזהרה שמענו עונש מנין" — וכשיש אזהרה חייב לכתוב... להפך, אני מתכוון "עונש שמענו אזהרה מנין". אבל בידי שמים זה לאו דווקא.

אוקיי, בכל אופן, לא ראינו ברמב"ם שיהיה לאו. יש מצוות עשה, ויש דבר שחייבים עליו מיתה בידי שמים.

דובר 2: ובשלשתן נאמר... אני זוכר שאפילו על דרבנן יכול לפעמים לכתוב חייב מיתה בידי שמים. כלומר, הוא לא חייב מיתה, והמפרשים אומרים שהכוונה מיתה בידי שמים.

דובר 1: מה פירוש הוא לא חייב מיתה? מיתה בידי שמים פירושה שזה דבר חמור מאוד, והוא חייב מיתה — שהשמים כבר יטפלו בו, לא בידי אדם.

לשון הפסוק — "אנכי אדרוש מעמו"

הלשון אכן כאן כך: "והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי אנכי אדרוש מעמו" — אני אדרוש ממנו, אני אתחשבן איתו, כביכול.

[חידוש:] זה אולי רומז כאילו שהנביא לא צריך להילחם על כבודו. הקב"ה כבר לקח על עצמו — הקב"ה יחייב אותו.

---

האסימטריה בין נביא שקר לבין מי שלא מציית

אומר הרמב"ם הלכה מאוד מעניינת. שלוש ההלכות הן חייב. אבל עיקר החילוק הוא שמה שאין כן נביא שאומר נבואת שקר — הוא כן חייב מיתה בידי אדם. זה החילוק:

- הנביא עצמו, שאומר שקר או בשם עבודה זרה או בשם של עבר על המצוות — חייב מיתה בידי אדם, מיתתו בחנק, כפי שלמדנו. זו מיתה בידי אדם.

- מי שלא מציית לנביא — על זה נאמר יפה מאוד, יש אי-סימטריה בין המשמיע לשומע.

[חידוש:] הנביא, כשהוא אומר שקר, כשהוא נביא לא טוב — אנחנו מטפלים בו. כשאנחנו לא מציתים לנביא — הקב"ה יטפל. מעניין.

דיון: האם חיוב מיתה בידי שמים חל גם בחיזוק על התורה

דובר 2: אבל אני מתכוון, מה שאמרת ש"אשר לא ישמע אל דברי" כולל גם כשהוא בא לעורר על התורה — אני לא מאמין שזה יכול להיות, כי אם כך היה יוצא שאפילו כשהוא מעורר על עבירה, למשל מצוות עשה, אנחנו חייבים מיתה בידי שמים.

דובר 1: לא, גם הנביא אמר.

דובר 2: אני לא מאמין שזה יכול להיות, כי זה לבד היה שינוי בתורה, לא?

דובר 1: לא, זה התורה אומרת — חייב מיתה בידי שמים. זה לא שינוי במציאות, זה שינוי שעכשיו, בגלל הציבור ששמע אותו.

דובר 2: כלומר לא שינוי בתורה.

דובר 1: כמו למשל כתוב מצוות עשה — המלאך אמר לרב קטינא שנענשים על אי-לבישת ציצית. כלומר זו נבואה, אבל לבוא עכשיו — הקב"ה שלח עכשיו נביא.

דובר 2: אני מבין שההלכה לא השתנתה. הנביא לא יכול לומר שעל מצוות עשה רגילה יש מעכשיו חיוב מיתה, אבל הוא יכול לומר שלציבור הזה — יזהירו אותם — זה יהפוך לחמור יותר, יתחייבו על כך.

---

הלכה ה׳: נביא שעבר על דברי עצמו, וכובש נבואתו

דברי הרמב"ם

אומר הרמב"ם הלאה: לא רק אדם אחר ששומע מהנביא, אלא הנביא מחייב את עצמו. כי הנביא הרי פשוט ששמע את דבר ה'. דבר ה' מחייב אותו בדיוק כמו כל אחד, אולי אף יותר, כי הוא שמע את זה ישירות בעצמו.

על כן: "נביא שעבר על דברי עצמו" — נביא שעובר על דבריו שלו — "והכובש נבואתו" — או עוד דבר: מי שבאה אליו נבואה והוא כובש אותה, הוא לא מציית לה — לא שהוא לא מציית, הוא לא מוסר אותה לציבור, הוא מסתיר אותה — "חייב מיתה בידי שמים".

הדוגמה מיונה הנביא

אני זוכר שזה מה שיונה עשה. יונה היה כובש נבואתו, והגיע לו עונש. הקב"ה השליך אותו, נתן לו עוד הזדמנות, אבל הוא התחיל לקבל עונש כי היה כובש נבואתו.

"ובשלשתן נאמר אנכי אדרוש מעמו" — הפסוק מכסה את כל השלושה

"ובשלשתן" — ובכל השלושה — כלומר:

1. גם כשזר לא מציית לנביא,

2. גם כשהנביא לא מציית לעצמו,

3. או כשהוא כובש את נבואתו —

על כל השלושה כתוב "אנכי אדרוש מעמו".

כי "והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי" יכול להתכוון לנביא עצמו. וגם ב"לא ישמע אל דברי" — שהקב"ה אומר לו שיאמר ליהודים, והוא לא אומר, זה גם "לא ישמע אל דברי". על כל השלושה כתוב "אנכי אדרוש מעמו".

דיון: האם "כובש נבואתו" הוא גם סוג של "עובר על דברי עצמו"

דובר 2: אז יש כאן שאלה — הרי זה הכלל, אני חושב, ש"כובש נבואתו" הוא גם: אם נלמד שפשוט הקב"ה אמר לו לך ליהודים, והוא לא ציית, הרי הוא סתם עובר על דברי עצמו.

דובר 1: אני חושב שאולי השאלה היא שאפילו אם...

---

החילוק בין "עובר על דברי עצמו" ל"כובש נבואתו"

דובר 1: כי "אשר לא ישמע אל דברי" יכול להתכוון לנביא עצמו. וגם "אשר לא ישמע אל דברי" שהקב"ה אומר לו שיאמר ליהודים, והוא לא אומר, הוא גם "אשר לא ישמע אל דברי". כל השלושה כתובים בנביא גם "אשר לא ישמע אל דברי".

כאן יש לי שאלה. הרי זה אותו דבר. אני חושב, כובש נבואתו הוא הרי גם עבירה על דברי עצמו. הקב"ה אמר לו לך ליהודים, הוא לא ציית. הוא הרי סתם עובר על דברי עצמו.

אני חושב, אולי החידוש הוא שאפילו אם הקב"ה לא אומר לו — נביא, אם הוא מבין שהנבואה לא הייתה בלשון ציווי ברורה, אבל הוא יודע שזו נבואה לעם. הרי למדנו אתמול שיש לו סתם נבואות שהוא לא צריך למסור. אבל אם הוא מבין שזו נבואה לעם, אפילו אולי הוא לא עובר על דברי עצמו כי לא הייתה לשון ציווי, הוא סתם כובש נבואתו.

כן, זה מה שרצית לומר?

דובר 2: כן, כן.

דובר 1: אם אין לשון ציווי שהוא חייב לומר, הוא כובש נבואתו. אם יש לשון ציווי שהוא חייב לומר, הוא עובר על דברי עצמו.

---

סטייה: הרב מצאנז

דובר 1: אני זוכר שהרב מצאנז אמר, כשכתב את המכתבים נגד סאטמאר, שאמר שהיה כובש נבואתו. אז, נדבר יותר על כך.

דובר 2: כן.

---

הדילמה של נביא

דובר 1: ובכן, אוקיי, זה — אז שלושת הדברים. יש דילמה, שיש לו השראה מסוימת והוא חושש מכובש נבואתו, כי הוא יכול גם מהר מאוד להיות נביא שקר. הוא צריך להיזהר מה שהוא אומר, תלוי מה הוא אומר כנבואה.

---

התפקיד השלישי של נביא: הוראת שעה לעבור על דברי תורה

סיכום תפקידי הנביא

דובר 1: אומר הרמב"ם הלאה: "ובכן, אם יאמר לנו הנביא..." אז זה עוד דבר שנביא יכול לעשות. אז עד כה למדנו שני דברים. מה התפקיד של נביא, מלבד משה? מה הם תפקידי הנביאים?

אז יש לנו שני תפקידים עד כה: לומר מוסר לציבור — או שזה לא סתם מוסר, נכון? כך הבנו עכשיו. לקב"ה יש עכשיו חשבון עם הדבר הזה, יש מידע מסוים. יכול להיות חיוב מיתה חדש, או מצווה שנחלשה שצריכה חיזוק. כן.

אבל אתה אומר שיש חילוק בין סתם נביא לסתם אומר מוסר. אומר מוסר אומר לפי שכלו מה שהוא מגיע למסקנה מה צריך חיזוק. נביא —

דובר 2: נביא יכול גם לתת מלקות לפי צורך השעה.

דובר 1: נכון. צורך השעה הוא יכול לעשות מה שרוצה. אבל נביא אומר לך שהקב"ה מעוניין עכשיו שישימו לב שיש בעיה. נכון? נכון? נכון?

---

הרמב"ם: נביא יכול לומר לעבור על דברי תורה לפי שעה

דובר 1: עכשיו יש דבר שלישי שנביא כן יכול לומר. זה מה שהרמב"ם אומר, שלנביא אין שום זכות להתערב בדבר שכתוב בתורה — זה לא כל כך פשוט. הוא לא אומר שהוא משנה את התורה, הוא לא רוצה לומר שלא מסכימים עם התורה. אבל אם הוא אומר על דבר ספציפי מסוים, לזמן ספציפי מסוים, שיעשו משהו — הוא אומר כך:

"אם יאמר לנו הנביא" — אבל איזה נביא הוא מתכוון? נביא שנודע לנו שהוא נביא. אנחנו יודעים שהוא נביא, כי הוא צדיק, וכפי שלמדנו אתמול חכם, והוא עשה אותות ומופתים. ואחר כך הוא אומר לנו — לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה — הוא אומר לאנשים מסוימים שיעברו על דבר שכתוב בתורה. אבל לא רק אם הוא אומר על מצווה אחת מסוימת, אלא אפילו מצוות הרבה, בין קלות בין חמורות — אפילו לא רק מצוות קלות, אלא גם החמורות. אבל הוא אומר את זה לפי שעה — הוא אומר עכשיו זו הוראת שעה, הוא אומר אני לא משנה את התורה, אלא אני אומר שעכשיו יש מצב שעכשיו צריך לעשות את הדבר הזה — אז מצוה לשמוע לו, אז יש מצווה לציית לו.

---

המקור: מפי השמועה, ממשה רבינו

דובר 1: "וכן למדנו מחכמים ראשונים מפי השמועה" — מה פירוש "מפי השמועה"? "מפי השמועה" פירושו ממשה. החכמים קיבלו — כי אז על אותו חידוש זו הייתה תשובה. זה דבר ששמעו מחכמים קדומים, ומפי השמועה ששמעו ממשה רבינו.

הלשון שהוא הולך להביא לך — לשון הגמרא ולשון המשנה. לכאורה, הגמרא מסתכלת בצד לראות איך הם מביאים את המקור. זה — הוא אומר, זה לא דבר שהמציא לבד. את זה החכמים קיבלו.

דובר 2: בדיוק, מפי השמועה. כן כן. מה שמסרו לו.

---

הספרי על "אליו תשמעון"

דובר 1: אני לא זוכר מי שיש לו את לשון הספרי, יש לו לשון כזו. על כל פנים, על פסוק בתורה של "אליו תשמעון", אומרים חז"ל כך: "בכל אם יאמר לך הנביא עבור על דברי תורה, כגון אליהו בהר הכרמל — שמע לו, חוץ מעבודה זרה."

הרי היה איסור — אסור להקריב, אסור לבנות מזבח בכלל, חוץ מפעם אחת שבונים את בית המקדש מותר רק לבנות מזבח במקום המקדש. אבל אליהו הנביא הלך — באותו זמן שהייתה המחלוקת עם נביאי השקר של אחאב — אליהו אמר: בואו נעשה מזבח, בואו נבנה במות על הר הכרמל. שם צריך כן לציית לו. "שמע לו" — ציית לו כן. "חוץ מעבודה זרה" — על עבודה זרה אסור לעולם לציית לנביא.

רואים מחז"ל שחוץ מעבודה זרה צריך כן לציית לנביא, אפילו כשהוא אומר לעבור על דברי תורה.

---

הרמב"ם: "והוא שיהיה הדבר לפי שעה"

דובר 1: איך זה יכול להיות? אומר הרמב"ם: "והוא שיהיה הדבר לפי שעה" — כי כשזה לפי שעה, צריך כן לציית. "כגון אליהו בהר הכרמל, שהקריב עולה בחוץ" — זה היה מעשה ספציפי, "שהקריב עולה בחוץ".

הרמב"ם הרי מדבר הכל ברור, נכון?

דובר 2: כן, הוא מדבר ברור.

דובר 1: אליהו הקריב עולה בחוץ, "וירושלים נבחרת" — זה כבר היה אחרי שהקב"ה בחר בירושלים, אסור יותר להקריב בבמות, כי מקריב בחוץ הרי חייב כרת. איך אליהו היה מותר לעשות? "ומפני שהוא נביא מצוה לשמוע לו, וגם בזה נאמר 'אליו תשמעון'." "אליו תשמעון" חל אפילו כשהוא אומר לך דבר איסור, אם הוא אומר לך שזו הוראת שעה, אז "אליו תשמעון".

---

השאלה ההיפותטית של הרמב"ם לאליהו

דובר 1: אומר הרמב"ם דבר כזה: "ואילו שאלו את אליהו ואמרו לו" — אם מישהו היה שואל את אליהו הנביא: "נעקר מה שכתוב בתורה 'פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה'?" — מעכשיו השתנתה המצוה? השתנה ה"פן", שהוא לשון של לאו? השתנה הלאו, האיסור?

"היה אומר" — היה אליהו עונה: "לא" — חס ושלום, האיסור בתורה לא השתנה — "אלא המקריב בחוץ לעולם חייב כרת, כמו שציוה משה. אבל אני היום אקריב בחוץ בדבר ה', כדי להכחיש נביאי הבעל." יש לי הוראת שעה. אז צריך כן לשמוע לנביא.

---

אם הוא אומר שנעקר לעולם — מיתתו בחנק

דובר 1: אומר הוא הלאה: "ועל הדרך הזאת אם ציוו כל הנביאים לעבור לפי שעה — מצוה לשמוע להם. ואם אמרו שהדבר נעקר לעולם — מיתתן בחנק, שהתורה אמרה 'לנו ולבנינו עד עולם'."

למה הוא מביא שוב את הפסוק "לנו ולבנינו עד עולם"?

דובר 1: הוא מוציא שוב — מעניין למה הוא מביא כאן פסוק חדש. זה אותו פסוק שהביא קודם: "והנגלות לנו ולבנינו עד עולם". מה שהוא מביא את זה כאן הוא משום שמה שהוא כותב כאן "מיתתו בחנק" — הרמב"ם עצמו חידש זאת. אולי יש מקור, אבל כאן רואים בפרק הזה שהוא חידש על בסיס הסברא: שמכיוון שהתורה כתובה "לנו ולבנינו", ומישהו אומר אחרת, הוא מכחיש נבואתו של משה, יוצא אפוא שהוא נביא שקר, וממילא מיתתו בחנק.

זה לא מיתתו בחנק ישירות על שעבר על דברי משה — זה מיתתו בחנק על שהוא נביא שקר, כי הוא ה"הזד לדבר דבר בשמי" — הרי הוא אומר דבר שאינו אמת. לכן הוא צריך להביא את הפסוק "לנו ולבנינו", כי הוא נביא שקר רק מכיוון שהפסוק של משה אומר אחרת.

דובר 2: כן.

---

עוקר דברים מפי השמועה או פוסק מחלוקת בשם ה' — נביא שקר

דובר 1: "וכן אם עקר דבר מדברים שלמדנו מפי השמועה" — אומר הרמב"ם עכשיו דבר חד. לא רק שהוא עוקר משהו שכתוב בתורה, כתוב מפורש בתורה שבכתב, אלא "וכן אם עקר דברים שלמדנום מפי השמועה" — הוא עוקר דבר שהוא מן התורה מפי השמועה, כי כך קיבלו מתורה שבעל פה.

אם הוא אומר בדין תורה — אפילו יותר מזה, אפילו פירש לנו כך את פירוש ההלכות שלמדנו ממשה רבינו, למשל שאתרוג הוא פרי עץ הדר וכדומה.

או אפילו יותר מזה — אם הוא אומר בדין מדיני התורה, על כל הלכה שהחכמים פסקו כך, אפילו הלכה שהחכמים חלוקים בה — אפילו הלכה בין רבי עקיבא ורבי ישמעאל, כל הלכה שהחכמים חלוקים בה, דבר כזה שצריך להיות מחלוקת — בא הוא ואומר שהקב"ה ציווה אותו שכך וכך תהיה ההלכה, והוא בא ואומר ש"הלכה כדברי פלוני"הרי זה נביא שקר.

כשהוא אומר את המילים האלה, הוא אומר דבר שקר. "ויחנק" — צריך לקבל חנק. כי שוב, כי הוא אומר משהו בשם הקב"ה אשר לא ציווהו.

---

היסוד: "לא בשמים היא"

דובר 1: אומר הרמב"ם: אפילו אם עשה אות — אפילו הוא עשה אות. למה צריך לתת לו מיתה? איך הוא אומר משהו — מנין אנו יודעים בוודאות שהקב"ה לא אמר את זה?

"שהרי נאמר בתורה 'לא בשמים היא'" — הקב"ה אמר לנו "לא בשמים היא", שבשמים לא עושים הלכות, הלכות משאירים לעולם הזה. והוא בא לומר נגד זה — הוא בא לומר שפוסקים בשמים כשיטה מסוימת — הרי הוא מכחיש התורה. יוצא שמה שהוא אומר אינו אמת, אנו יודעים שזה לא אמת בגלל "לא בשמים היא", וממילא הוא עכשיו עובר על "הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי אשר לא ציויתיו", ועל זה באה מיתה.

---

חידוש: המעשה של רבי אליעזר (תנורו של עכנאי)

דובר 1: יוצא לפי הרמב"ם שמה שרק נידו אותו ושמו את רבי אליעזר בחרם, היה קולא גדולה מאוד, כי הוא היה מתחייב מיתה מדין נביא שקר. שהרי הוא אמר שאמת מאימתי — הוא הביא ראיות עם מופתים, עם נבואות, לומר שההלכה כמותו.

אבל מה זה? הגמרא הרי מביאה — ה"לא בשמים היא" בא הרי מזה, הגמרא הרי אומרת "לא בשמים היא". הגמרא מצטטת גם במקומות אחרים. הרמב"ם סובר שיש לו עוד מקורות, אבל הגמרא אומרת שם שאז הוא אמר "לא בשמים היא". יוצא שהוא עשה אחרת — לכאורה הוא היה נביא שקר.

ויש מפרשים שמדברים על כך, ומסבירים למה זה כן נביא שקר או לא נביא שקר.

אני רק מעלה שכך יוצא לפי הרמב"ם, עם אותן משפחות ואותה קטגוריה — רק שהוא לא אמר את זה בתורת נבואה. הוא לא אמר בשם הקב"ה שכך הפסק. זה אולי החילוק למה הוא קיבל חרם ולא מיתה.

"אני סומך על אבי שבשמים" – האם זה בגדר נבואה?

הוא רק מעלה שאלו המשפחות, וזו הקטגוריה שהוא נכנס אליה. הוא לא אמר בתורת נבואה, הוא לא אמר שהקב"ה אמר לו, הוא אמר "אני סומך על אבי שבשמים".

---

אני לא כל כך בטוח בך, לא ראיתי את זה. לא כתוב נגד שהוא נביא מוסמך. הוא אומר רק כך הרבה, שמישהו אומר "אני סומך על אבי שבשמים" — מה הוא מתכוון לומר? שהשמים — מי הם השמים? הקב"ה. כלומר הוא עושה עבירה בשם ה', פסוק או עבירה, הוא אומר את זה בשם הקב"ה. זה מה שהוא אומר. הוא אומר "אני סומך על אבי שבשמים", הוא אומר את זה בשם הקב"ה, שההלכה היא כך. אני לא רואה שכתוב ברמב"ם איפשהו תנאי שנביא שקר חייב להיות פסוק, שהוא חייב לומר "כה אמר ה'".

למה לא הורגים אנשים שאומרים היום שהם נביאים?

הצד השני יכול להיות — שאלתי פעם, אם יש אנשים היום שתולים בנבואה? אני יודע, כבר היתה הדרשה עם אותו אחד, הוא אומר שהוא נביא. אז למה לא הורגים אותו? התשובה היא שאף אחד לא מאמין לו. כל הבעיה של נביא צריכה הרי להיות שאומרים...

יכול להיות שאפילו על נביא שקר יש את התנאי של הרמב"ם שהוא הולך בדרכי נבואה. זוכרים שהרמב"ם אומר שמי שאינו הולך בדרכי נבואה לא מתחילים בכלל? מישהו הוא סתם אולי ליצן שבא ואומר "אני נביא" — הלו, הוא אמר את זה, זה מתוך פסחא לאס, תענה לנביא.

"רוח הקודש" – האם זה בגדר נבואה?

אבל אני לא יודע אם יש חילוק כשמישהו אומר "רוח הקודש". למשל, מה שמישהו אומר — אבל נגדך הלשון היא "אשר לא צויתי לדבר כן". זו גם שאלה.

בואו נפריד, כי אני לא אומר לך הלכה למעשה, אני אומר את זה רק על דרך לעורר הלבבות. הייתי מתעניין בהלכה מה שאומרת לי, אבל אני אומר לך רק לעורר הלבבות — שכאשר בא רבי למשל, צדיק, אני יודע מה, והוא אומר "אני אומר לך ברוח הקודש, אני סבור שאתה צריך לעשות כך" — מה זה, נביא אחר? מה הוא מתכוון לומר?

אני חושב, מה הוא מתכוון לומר? רוח הקודש פירושו שהקב"ה רוצה את זה, נכון? "כה אמר ה'". מה ההבדל בין "כה אמר ה'"? הוא אומר נוסח אחר. למעשה זה אותו דבר — הוא טוען משהו בשמו של הקדוש ברוך הוא אשר לא ציווהו. כלומר, אם כן ציווהו, מצוין, אפשר להיכנס לכל הפרטים. אם זה נגד התורה, אז בוודאי אותה שאלה.

ראיה מהבני יששכר — ספר "צבי לצדיק"

יש לי קצת ראיה לדברי. הבני יששכר הקדוש כתב ספר — זה ספר חשוב שכל יהודי חסידי צריך ללמוד, כידוע — הנקרא "צבי לצדיק" מסבנו ר' הירשלה זיסקער, ועליו יש פירוש מהבני יששכר. מרבי שמואלקע שפירא, הגהות, ספר יפה מאוד, מרתחא מיינעך נקרא. ושם יש אריכות על כך, שהוא כועס שיש חסידים מסוימים שעושים מחלוקת או עושים סתם עבירות, ואומרים שהרבי ציווה.

אומר הבני יששכר: מה פירוש מחלוקת? זה לאו בתורה. אפילו שנביא אומר שיעשו נגד התורה, אסור לשמוע, והוא מחויב מיתה בחנק. מישהו אומר שהרבי שלי ציווה שיריבו איתך? לרבי אין שום זכות לצוות נגד התורה, אפילו לנביא אין זכות. והוא מדבר גם על עבירות חסידיות אחרות, שיש אנשים שאומרים שמותר לעשות עבירות שונות כי הרבי ציווה. אומר הוא, זה הכל בכלל "ולא תשמעו אל דברי הנביא ההוא".

המבחן המעשי — "בואו ניקח ברצינות!"

מובן מאליו, יש את ההיתר של הוראת שעה. אז צריך להתחיל לחשוב אם זה באמת נביא שיכול לעשות הוראת שעה וכו'. אבל אם זה דבר ברור, למשל לעשות מחלוקת עם יהודי אחר רק כי יש לו שיטה אחרת, וזה בוודאי איסור דאורייתא, ממילא ברור שאפילו הרבי הגדול ביותר אומר — כך אומר הבני יששכר — אסור לשמוע, ויכול אפילו להיות שהרבי חייב חנק.

אני חושב שחייב חנק זה מאוד חמור, שאף אחד לא ייחס לרבי, אף אחד לא יאמר שצריך להרוג את הרבי שלו בגלל זה. אבל אני חושב שאפשר כן להחזיק אותו אחראי ולשאול אותו כך: "רבי יקר, אם זו הוראת שעה, אני מחויב לעשות את זה, ואם לא אני חייב מיתה על שלא שמעתי לנביא. אם זו לא הוראת שעה, אתה חייב מיתה. רבי, בואו ניקח ברצינות! אי אפשר סתם לזרוק דברים."

רבי מצווה לעשות מחלוקת? כן, הוא אומר דבר חזק מאוד. אם הרבי לוקח את זה מספיק ברצינות, שיאמר הרבי "זה בתורת הוראת שעה, ומי שלא ישמע חייב מיתה." ואם הרבי לא מתכוון לזה מספיק ברצינות, הוא חייב מיתה. אי אפשר סתם לזרוק מילים. אם הוא אומר את זה לשם יחוד קודשא בריך הוא, אם הוא אומר את זה לשם שמים — זה לא רבי. פשוט שלא צריך.

הכרעת הלכה על פי רוח הקודש — "שומעין לו בכל" וגדריו

"אף על פי שאין שומעין לו בכל" — כל זה כשהוא רוצה לומר באופן כללי שכך הדבר בשמים. אבל אם הוא רוצה לומר שעכשיו צריך להתנהג כך וכך, אז שומעין לו בכל.

יש דברים כאלה, כמו שאני מתכוון למשל לגבי איסור חדש אמרו חסידים שלבעל שם טוב נתגלתה גדולתו של הב"ח. אבל זה לא שהוא אמר שצריך לעולם לפסוק כך וכך. זה היה משהו עניין של הוראת שעה, הוא פסק כך לאנשיו.

הראב"ד, "סוד ה' ליראיו", ושאלות ותשובות מן השמים

ראוי להזכיר שזה לא כל כך פשוט, זה קצת יותר מסובך לגבי הנושא של הכרעת הלכה על פי רוח הקודש או בת קול. וגם הראב"ד, שהוא החולק על הרמב"ם, אומר הרבה פעמים, מזכיר ש"סוד ה' ליראיו", הוא ראה כך ראה. ונדמה שעל זה הרי החזון איש אמר: "סוד ה' ליראיו" פירושו שהוא למד תורה לשמה, הוא למד כל כך עמוק וכך נתברר לו — לא שזה דווקא דבר שמימי. אבל השאלות ותשובות מן השמים זה בוודאי דבר שמימי, זה שאלת חלום.

יש את הרמב"ן על הבלבול המגולה, באריכות, הוא מביא את כל האחרונים שמדברים על כך, יש עליו ספר שנקרא. אבל הרמב"ם מחמיר מאוד בזה, ונראה שהרמב"ם היה אומר שאפילו לפי שעה, שומעין לו, פירושו גם כשהוא מכריע במחלוקת. אבל לא שהוא אומר שההלכה היא כך — הוא אומר עכשיו שצריך להתנהג כשיטת התורה כך. האם בזה יכול להיות שהוא אומר עכשיו שצריך להתנהג כך לפי השיטה, לא בתור הכרעת הלכה אלא בתור הנהגה לזמן הזה — זה כן מותר, זה כן צריך לשמוע.

כך גם לא קיבלו יותר את השאלות ותשובות מן השמים מפני שזה מן השמים. למשל, לפי השאלות ותשובות מן השמים אפשר לצאת ידי חובה רק עם ציצית של צמר, אבל לא קיבלו כך להלכה.

---

הלכה י': עבודה זרה — אפילו הוראת שעה אינה שייכת

דברי הרמב"ם

אומר הרמב"ם הלאה: במה דברים אמורים, בשאר מצוות. כל הדברים שאמרנו שלפי שעה יכול נביא ללכת נגד משהו שכתוב בתורה, זה רק בשאר מצוות. אבל בעבודה זרה — כבר קודם הזכיר הרמב"ם שבעבודה זרה אין שומעין לו אפילו לפי שעה. עבודה זרה אסור לשמוע לנביא אפילו לפי שעה.

ואפילו עשה אותות ומופתים גדולים — אפילו הוא עשה מופתים גדולים — ואמר שהשם ציוהו שתיעבד עבודה זרה היום בלבד — רק היום לעבוד עבודה זרה — או בשעה זו בלבד, הרי זה דיבר סרה על ה' — הוא אמר דברי שקר בשם ה'.

זו לשון הפסוק שהוא הולך עכשיו להביא: "ובא האות והמופת... לא תשמע אל דברי הנביא ההוא או אל חולם החלום ההוא, כי דבר סרה על ה' אלקיכם" — אפילו הוא מביא מופת, אבל הוא אומר דברים שקריים, "לא תשמע אל דברי הנביא ההוא" — הוא אמר דברי שקר על הקב"ה.

למה? — הוא מכחיש נבואת משה

למה? למה? שהרי הוא בא להכחיש נבואתו של משה — הרי הוא בא להכחיש את הנבואה של משה. לפיכך נדע בודאי שהוא נביא שקר — כי הוא מכחיש את הנבואה של משה, שאנו כבר יודעים שהקב"ה הבטיח שלעולם לא יקרה והוא לא יעשה כמשה, כי עבודה זרה אסורה לעולם.

דיון: המקור לחילוק של עבודה זרה

הרמב"ם לא אומר לנו מקור. הוא לא מביא מקור שעבודה זרה אינה הוראת שעה. זה הפסוק עצמו. הפסוק אומר "נעבדה אלהים אחרים" — שמישהו אומר לך נעבדה אלהים אחרים, אומר הרמב"ם מכאן יש ראיה שכאשר נביא שקר אומר נעבדה אלהים אחרים, זה בהכרח אסור לעולם, זה לא יכול להיות.

הרמב"ם לכאורה היה צריך קושיה, כי כאן רואים שאליהו הנביא יכול לשנות, לעשות עולה, וכאן רואים שכאשר נביא אומר עבודה זרה צריך מיד להרוג אותו. מוכרח, זה החילוק — שבהוראת שעה במצוות אחרות שייכת הוראת שעה, בעבודה זרה לא שייכת.

הבנייה הלוגית — דין בהלכות הוראת שעה

אני מוסיף, במילים אחרות: מה שהפסוק אומר שלא לשמוע לעבודה זרה זה לא משום שנביא לא יכול לומר כלום נגד התורה — זה פרט בהלכות הוראת שעה כביכול.

במילים אחרות, מישהו היה יכול לומר שגם על עבודה זרה יש הוראת שעה, אבל מה שכתוב "נעבדה אלהים אחרים" פירושו לעולם. זה לא ברור איך הרמב"ם הוציא כאן ראיה לזה. אני לא רואה כאן ראיה לזה. אני חושב שכתוב שם כמו שהוא אומר לך דין עבודה זרה.

אוקיי, אפשר לדבר כל היום. אבל אפשר בקלות לומר שלכאורה זה אכן מהלוגיקה: מכיוון שאנו יודעים הרי שהוראת שעה מותר תמיד לעשות, ונביא כן רשאי לעשות הוראת שעה. אז הפסוק הוא דין בהלכות הוראת שעה, לא דין בהלכות נבואה — כוונתי לומר, זה דין בהלכות נבואה, אבל זו הנחה שאתה צריך קוואליפיקציה מהלכות הוראת שעה — שהוראת שעה, כלומר אפילו הוראת שעה, לא יכולה להיות בעבודה זרה.

איך יודעים שהמופתים הם כישוף?

לפיכך נדע בודאי שהוא נביא שקר, אם הוא עשה כשוף, וכל אשר עשה — מה שהוא עשה, כלומר שהוא עשה אותות ומופתים — הוא בלאט ובכשוף — מה שהוא עשה בכישוף — ויהרגנו — צריך לתת לו חנק.

מעניין אותי שצריך לתת לו חנק — או שיש לו גם דין מסית ומדיח, צריך לחשוב מה יהיה עונשו בין העונשים.

אבל מעניין: איך אני יודע שזה כישוף? מעניין שהרמב"ם אומר כאן דבר מעניין, כמו שכל הלוגיקה הולכת בזה. איך אני יודע שעשית כישוף? האם זה לא אות ומופת אמיתי?

התירוץ הוא: לא. למה לא? כי התורה אמרה לך שנביא לעולם לא יאמר כך – כי אנחנו יודעים את נבואתו של משה. ממילא יודעים שזה כישוף.

אז, דעו לכם: כל המופתים בעולם, אומר הרמב"ם, הם מסופקים. כל פעם שיש מופת, יש ספק אם זה כישוף או לא. אז איך יודעים? אם זה מתאים למה שאנחנו יודעים ולמופתים, אז אפשר להאמין – אלא שההלכה היא שצריך להאמין. אם זה לא מתאים, אז אנחנו פוסקים – לא המציאות קובעת, אלא רק הידיעה שיש לנו מקודם – ונבואתו של משה מכריעה שהמופת היה כישוף, וממילא הוא חייב חנק. וזהו הדין.

חקירה: מהו הגדר של "עבודה זרה" בדין זה?

חקירה אחת יש לי כאן, הלכה שצריך לשאול את הרבנים. אני לא חושב שזה כל כך נוגע למעשה – בהלכות עבודה זרה לעולם לא שואלים שאלות מהרבנים – אבל אני רוצה לדעת: מהו הגדר של נביא לעבור על עבודה זרה?

יש עיקר עבודה זרה, ויש אביזרייהו. יש עיקר עבודה זרה – ממש דין של דבר נברא – אביזרייהו דעבודה זרה. כן, מה עם להיכנס למקום עבודה זרה, או שזה ממש עבודה זרה דרבנן, או הלכות עבודה זרה אחרות?

ראיה שחייב להיות ממש עבודה זרה: יש לי ראיה שחייב להיות ממש עבודה זרה, כי אליהו הנביא בעצמו תפס חתיכת עבודה זרה – כן, הוא הלך לעשות במות, וחלק מהעולם הקריב לעבודה זרה, לבעל. המקום שלהם היה, זה בוודאי לא נמנע. אבל מדאורייתא עבודה זרה – ייתכן מאוד שהוא משתתף עם עבודה זרה, אולי זה לפני עיוור. אבל ייתכן שכאן יש ראיה שעבודה זרה הכוונה ממש "לא תעבדון אלהים אחרים" כמו שהפסוק אומר, שעליו אנחנו מדברים.

אבל אפשר לומר קצת יותר טוב – יש מקומות שנראה שלעשות במה זה יסוד עבודה זרה, זה גדר של עבודה זרה. כן, אבל צריך לדעת בדיוק מה ההלכה מתכוונת.

---

עד כאן פרק ט'.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

EN English
Auto Translated 📋 Shiur Overview …
Auto Translated

📋 Shiur Overview

Lecture Summary – Rambam, Laws of the Foundations of the Torah, Chapter 9

---

General Introduction: Halacha and Hashkafa in the Rambam

People think that halacha (Jewish law) and hashkafa (worldview/philosophy) are two separate subjects, and that hashkafa is more "free" – everyone can say whatever they want. But the Rambam doesn't hold that way. For the Rambam, halacha also includes how a person thinks, what a person needs to know – that's why he writes "Laws of Character Traits" (Hilchot De'ot), "Laws of the Foundations of the Torah" (Hilchot Yesodei HaTorah). The philosophical outlooks are also halachot.

---

Halacha 1: The Torah is Eternal – Do Not Add and Do Not Subtract (Bal Tosif and Bal Tigra)

The Rambam's Words:

"It is a clear and explicit matter in the Torah that it is an eternally binding commandment, for all time and eternity. It has no change, no diminishment, and no addition, as it says: 'Everything that I command you, you shall be careful to do; you shall not add to it nor subtract from it.' And it says: 'And the revealed things are for us and for our children forever, to do all the words of this Torah...' And similarly it says: 'An eternal statute for your generations,' and it says: 'It is not in heaven...' From this you learn that all the words of the Torah we are commanded to fulfill forever... and from now on, it follows that no prophet has the right to innovate anything new."

The Plain Meaning:

It is a clear matter in the Torah that the Torah is eternal – one may not add, not remove, not change. The Rambam brings four verses as proof: (1) "You shall not add to it nor subtract from it," (2) "And the revealed things are for us and for our children forever," (3) "An eternal statute for your generations," (4) "It is not in heaven." From this it follows that no prophet may innovate anything new in the Torah.

Novel Insights and Explanations:

1) The connection between Chapter 9 and Chapter 8 – a third reason why a prophet cannot contradict Moses:

In Chapter 8, the Rambam already brought two reasons why a prophet cannot contradict the prophecy of Moses: (a) Moses' prophecy is in a higher category than all other prophets, (b) all Jews were themselves witnesses to Moses' prophecy at the Giving of the Torah, and through Moses' prophecy we know that we must follow other prophets. Chapter 9 brings a third reason: even if someone were to claim that he is not contradicting the Torah, but rather that the Torah was "commandments for a specific time" – to this the Rambam says that the Torah itself explicitly states that it is eternal. Therefore, any claim that something has changed is itself a contradiction of Moses' prophecy.

2) The Rambam's approach to "do not add and do not subtract" – a matter of belief, not just action:

The Rambam interprets the verse "you shall not add and you shall not subtract" differently from other Rishonim (early authorities). Other Rishonim understand that the prohibition applies to the action itself – one should not take two etrogim, one should not eat matza for fourteen days instead of seven. But the Rambam understands that the primary prohibition is changing the Torah as Torah – to say that the Torah has changed, that something has been added or removed. This is a matter of belief (hashkafa/emuna), not merely a matter of action. This fits with the Rambam's general approach that halacha also encompasses how a person must think (just like the Laws of Character Traits).

3) The verse "an eternal statute for your generations" – a question on the Rambam's proof:

The verse "an eternal statute for your generations" appears in the Torah not regarding the entire Torah, but regarding various individual commandments – it appears ten, twenty, thirty times by specific laws. How can the Rambam bring this verse as proof that the entire Torah is eternal? The answer: The Rambam holds that the first two verses from the Book of Deuteronomy ("you shall not add nor subtract" and "the revealed things are for us and our children forever") certainly refer to the entire Torah. Once we already see that the entire Torah is eternal, we understand that "an eternal statute" by each individual commandment confirms the same principle.

4) The verse "it is not in heaven" – the Rambam's special interpretation:

The Rambam interprets "it is not in heaven" to mean that the entire Torah has already come down to earth – "nothing of it remains in heaven." It's not that God gave one message to Moses, but there are still other messages in heaven that a prophet could bring down. Rather, "the Torah of God is perfect" – He gave the entire thing. Nothing more remains. Therefore, no prophet can claim "I was in heaven, I know what's going on there, and there they changed something" – because there is nothing more in heaven to bring. From this it follows: "No prophet has the right to innovate anything new from now on."

---

Halacha 2: A Prophet Who Contradicts the Torah is a False Prophet

The Rambam's Words:

"Therefore, if a person arises, whether from Israel or from the nations, and performs signs and wonders, and says that God sent him to add a commandment or to subtract a commandment, or to interpret one of the commandments with an interpretation that we did not hear from Moses, or if he says that those commandments that Israel was commanded are not eternal and for all generations but were commandments for a specific time – this person is a false prophet, for he has come to deny the prophecy of Moses. His death is by strangulation (chenek), for he has spoken presumptuously in the name of God that which He did not command him. For He, blessed be His name, commanded Moses that this commandment is for us and for our children forever, and 'God is not a man that He should lie.'"

The Plain Meaning:

If someone – whether a Jew or a non-Jew – arises, performs signs and wonders, and says that God sent him to add a commandment, remove a commandment, change the interpretation of a commandment (contrary to what was received from Moses), or say that the commandments are not eternal but "commandments for a specific time" – he is a false prophet, because he denies the prophecy of Moses. His death penalty is strangulation.

Novel Insights and Explanations:

1) "Whether from Israel or from the nations" – why does the Rambam mention non-Jews?

The Rambam explicitly writes "whether from the nations" – which seemingly has nothing to do with the laws of prophecy among Jews. The Rambam means this as a reference to actual events – non-Jewish false prophets came (like the founder of Christianity) who said that the Torah had changed. This accords with what is stated in the Gemara that the Christians made such claims. The Rambam wants to make clear that even a non-Jew who performs signs and wonders and says he is a prophet, if he contradicts the Torah of Moses, he is a false prophet.

2) "To interpret one of the commandments with an interpretation that we did not hear from Moses" – what does "interpretation" mean here?

All Torah commentators introduce new explanations of verses – how can that make someone a false prophet? The answer: "Interpretation" here does not mean introducing a new understanding of a verse (which all commentators do). The Rambam means what he calls in his introduction "interpretations received from Moses" – that is, the Oral Torah that Moses transmitted regarding how to actually perform the commandments. For example, if someone says "the fruit of a beautiful tree" doesn't mean an etrog but a lemon – that's not a new interpretation of a verse, that's changing the interpretation received from Moses about how to fulfill the commandment. That is what the Rambam prohibits. But the Torah that is "open" – where one can create new Torah insights through exegesis and reasoning – that is not a problem.

3) "Commandments for a specific time" – a subtle claim:

The Rambam brings a specific claim that a false prophet might make: he doesn't say he disagrees with Moses, he doesn't say that God brought a new Torah. Rather he says: "Moses spoke for his time, and now it's a new time." This is a very subtle claim, because he concedes that Moses spoke truth – he just says it was temporary. The Rambam says that even this makes him a false prophet, because the Torah itself says "forever."

4) "His death is by strangulation" – why does the Rambam bring the death penalty here?

The Rambam's primary intention here is not to rule on the death penalty (that belongs in the Laws of the Sanhedrin). His intention is to demonstrate that such a person is a false prophet. He brings the verse "and the prophet who speaks presumptuously a word in My name that I did not command him, that prophet shall die" as proof that the Torah itself treats such a person as a false prophet – the Torah already anticipated that such people would come, and it ruled that they are liars.

5) "God is not a man that He should lie" – God does not change His mind:

God is not like a person who changes his mind or tells lies. If God said through Moses that the Torah is eternal, one can rely that it is eternal. This is itself a proof that anyone who says otherwise is a false prophet.

---

Halacha 2 (continued): The Role of a Prophet – "I will raise up a prophet for them from among their brothers"

The Rambam's Words:

"If so, why does the Torah say 'I will raise up a prophet for them from among their brothers like you, and I will put My words in his mouth, and he will speak to them all that I command him' – he does not come to establish a new religion, but rather to command regarding the words of the Torah and to warn the people not to transgress it, as the last of them said: 'Remember the Torah of Moses My servant.'"

"And similarly, if he commands us regarding optional matters, such as 'go to such-and-such a place' or 'don't go,' 'wage war today' or 'don't wage war,' 'build this wall' or 'don't build it' – it is a commandment to listen to him, and one who transgresses his words is liable to death at the hands of Heaven, as it says: 'And the man who does not listen to My words that he speaks in My name, I will demand it of him.'"

"And similarly, a prophet who transgresses his own words, or one who suppresses his prophecy – is liable to death at the hands of Heaven, and regarding all three it says 'I will demand it of him.'"

The Plain Meaning:

The Rambam answers a question: if no prophet can change the Torah, what does the verse mean that God will raise up a prophet "like you"? The answer: the prophet does not come to create a new religion, but to strengthen the Torah and warn the people. Additionally, a prophet can command regarding optional matters (things not stated in the Torah). One who doesn't follow the prophet, or a prophet who transgresses his own words, or a prophet who suppresses his prophecy – all three are liable to death at the hands of Heaven.

Novel Insights and Explanations:

1) The historical context – against Christianity and Islam:

The question "if so, why does the Torah say 'I will raise up a prophet for them'" is not merely an academic question, but comes to answer a major claim that Christians and Muslims made. They claimed that the verse "I will raise up a prophet for them from among their brothers like you" is proof that another prophet with a new Torah is coming. The Muslims specifically made a gematria (numerical calculation) that "a prophet from among your brothers" equals Muhammad (mentioned in the Epistle to Yemen). The Rambam shows that the verse means something entirely different – the prophet comes not to create a new religion, but to strengthen the old one.

2) The proof from Malachi – "Remember the Torah of Moses My servant":

The Rambam brings a very beautiful proof from Malachi, the last prophet. This is elegant because it shows that the entire cycle of prophecy ends with strengthening the Torah of Moses – not with something new. The last prophet cries out: "Remember the Torah of Moses!" This proves that the role of all prophets was "to remind" – to recall what is already known, not to innovate new commandments. This is compared to the introduction of the Mesillat Yesharim (Path of the Just), where he says he doesn't come to say anything new, but "to remind" what is already known.

3) The concept of "the last of them" – whether Malachi is truly the last prophet:

The Rambam calls Malachi "the last of them." This is interesting, because according to what was learned previously, there is no formal law that prophecy ceased with Malachi. "The last of them" means the last one who is called by the title "prophets" in the words of the Sages – later ones are already called "the Men of the Great Assembly." In any case, in the Book of Prophets as it is printed, Malachi is certainly the last.

4) The prophet is merely an "awakener" – the commandment remains from Moses:

Even after a prophet warns about a certain commandment, one continues to fulfill the commandment because Moses commanded it, not because the prophet commands it. The prophet is merely an "awakener." This is compared to a rabbi who comes to a synagogue and says people should strengthen themselves regarding evil speech (lashon hara) – one doesn't need to guard against evil speech because the Chafetz Chaim said so, but because the Torah said so; the Chafetz Chaim came to warn.

However, the distinction between a prophet and an ordinary moral preacher: a moral preacher speaks according to his own intellect about what he concludes needs strengthening; a prophet brings information from God – God now has an accounting regarding a certain matter, there is a commandment that has weakened and needs strengthening, or a new situation.

5) Question: When a prophet awakens people regarding a commandment – how many commandments is one fulfilling?

When a prophet comes and says "observe Shabbat," is one fulfilling three commandments? (1) The commandment of Shabbat itself, (2) to listen to the words of the prophet, (3) the commandment to follow the Torah of Moses? Or is it "double" or "triple"? This remains a matter requiring further investigation.

6) Optional matters – the prophet's special role:

Regarding optional matters – things not stated in the Torah (like war, building a wall, going to a certain place) – there the prophet has a special role, because this is not something that Moses already "covered." There it is a commandment to listen to him by virtue of "you shall listen to him" (elav tishma'un), and one who doesn't follow is liable to death at the hands of Heaven.

7) Death at the hands of Heaven – not the same as death at the hands of man, and not necessarily a negative commandment:

Death at the hands of Heaven is not the same as death at the hands of man:

- Death at the hands of man requires a negative commandment (a warning).

- Death at the hands of Heaven doesn't necessarily require a negative commandment. It means it is a "very serious matter" – God will reckon with him, but it is not in human hands.

- The language of the verse "I will demand it of him" (anochi edrosh me'imo) means: I will demand from him, I will reckon with him.

- Even regarding rabbinic laws it sometimes says "liable to death at the hands of Heaven" – this means it is a serious matter, not that he literally dies.

- The Rambam doesn't bring a negative commandment for not following a prophet – it is a positive commandment (to listen to him) with a liability of death at the hands of Heaven.

8) The asymmetry between a false prophet and one who doesn't follow:

A false prophet (who speaks falsely, or in the name of idolatry, or commands transgression of commandments) – is liable to death at the hands of man (strangulation). The one who doesn't follow the true prophet – is liable to death at the hands of Heaven. The "speaker" (the false prophet) is punished by humans; the "listener" (the one who doesn't listen) is punished by Heaven.

9) "I will demand it of him" – perhaps a hint that the prophet need not fight for his own honor:

The language "I will demand it of him" perhaps hints that the prophet need not fight for his own honor – God has already taken up his cause. God Himself will hold the person accountable.

10) "And regarding all three it says 'I will demand it of him'" – the verse covers all three:

The verse "and the man who does not listen to My words that he speaks in My name, I will demand it of him" covers all three cases:

1. An outsider who doesn't follow the prophet – "does not listen to My words."

2. The prophet himself who transgresses his own words – "does not listen to My words" can refer to the prophet himself.

3. One who suppresses his prophecy – when God tells him to tell the Jews, and he doesn't say it, that is also "does not listen to My words."

11) The distinction between "transgressing his own words" and "suppressing his prophecy":

At first glance, "suppressing his prophecy" is also a type of "transgressing his own words" – God told him to go to the Jews, and he doesn't go? The novel insight: even when God didn't give him a clear "language of command" – He didn't explicitly say "go tell this to the Jews" – but the prophet understands that the prophecy is intended for the people (not a private prophecy for himself alone, as we learned previously that a prophet also has prophecies he doesn't need to transmit), if he understands that this is a prophecy for the people and he doesn't pass it on – he is suppressing his prophecy, even though he is not technically "transgressing his own words" because there was no language of command. But if there was indeed a language of command, then he is "transgressing his own words."

The example of Jonah the Prophet – he was suppressing his prophecy, he didn't want to go to Nineveh, and God hurled him into the sea, gave him another chance, but he began receiving punishment.

[Digression: The Tsanzer Rav] – The Tsanzer Rav said, when he wrote a letter against Satmar, that he felt he would have been "suppressing his prophecy" if he hadn't spoken – he had a certain inspiration and trembled from the obligation.

The dilemma of a prophet: A prophet who has a certain inspiration must be very careful – on one hand he trembles from suppressing his prophecy (if he doesn't speak), on the other hand he can very quickly become a false prophet (if he says something God didn't command him).

12) Question: Does "liable to death at the hands of Heaven" also apply when the prophet awakens regarding a positive commandment from the Torah:

Does the liability of death at the hands of Heaven for not following a prophet also apply when the prophet is merely awakening regarding a Torah commandment (not just regarding optional matters)? One side says: that would mean that for a regular positive commandment (like tzitzit) one would suddenly be liable to death at the hands of Heaven – which would be a change in the Torah! The other side answers: this is not a change in the Torah's law – the law remains the same, only the severity becomes greater for the specific audience that heard the prophet. This is compared to the Gemara where an angel told Rav Ketina that one is punished for not wearing tzitzit – that is a prophecy, but it doesn't change the law, it just makes it more severe for that specific person.

---

Halacha 2 (continued): Hora'at Sha'ah – Transgressing Torah Law Temporarily

Summary of the Three Roles of a Prophet (other than Moses):

1. Moral guidance / strengthening Torah observance – with information from God.

2. Optional matters – go to such-and-such a place, wage war, build a wall, etc.

3. Hora'at sha'ah (temporary ruling) – to transgress Torah law temporarily.

The Rambam's Words:

"And so, if the prophet who is known to be a prophet tells us to transgress one of all the commandments stated in the Torah, or many commandments, whether minor or major, temporarily – it is a commandment to listen to him."

"And so we learned from the early Sages through the oral tradition: regarding everything, if the prophet tells you to transgress Torah law, such as Elijah on Mount Carmel – listen to him, except for idolatry."

The Plain Meaning:

A prophet whom we know to be a prophet (he is righteous, wise, and has performed signs and wonders) – if he tells the Jews to transgress Torah law, even multiple commandments, even severe ones, but only temporarily (not forever) – it is a commandment to follow him. Except for idolatry – regarding idolatry one may never follow a prophet.

Novel Insights:

1) "Through the oral tradition" – this is a tradition from Moses himself:

The principle "regarding everything, if the prophet tells you to transgress Torah law... listen to him, except for idolatry" is not something the Rambam invented himself – the "early Sages" received this "through the oral tradition" (mi-pi ha-shemu'ah), meaning from Moses himself. The source is from the Sifrei on the verse "you shall listen to him." The Rambam brings this because it is a novel matter – that one must follow a prophet even against Torah law – and he wants to prove that it is not his own reasoning but a tradition.

2) The incident of Elijah on Mount Carmel:

The Rambam brings the incident of Elijah as an example: "He offered a burnt offering outside [the Temple], and Jerusalem had already been chosen" – after God had already chosen Jerusalem, offering sacrifices outside is punishable by karet (spiritual excision). Nevertheless, Elijah offered a sacrifice on Mount Carmel, because he is a prophet and "you shall listen to him" applies even to a prohibited matter when it is a temporary ruling.

3) The Rambam's hypothetical question to Elijah – a key distinction:

The Rambam paints a scene: "And if they had asked Elijah at that time and said to him: 'Has the negative commandment "lest you offer your burnt offerings in every place that you see" been uprooted?'" – Elijah would have answered: "No! God forbid! And one who offers outside [the Temple] is forever liable to karet as Moses commanded. But I today will offer outside by the word of God, in order to uproot the prophets of Baal."

The distinction is critical: Elijah did not say that the law had changed. He said that the law remains eternal forever, but today he has a specific instruction from God for a specific purpose. This is the foundation of hora'at sha'ah – it is not a change in the Torah, it is a one-time instruction.

---

Halacha 2 (continued): If He Says It Is Uprooted Forever – His Death Is by Strangulation

The Rambam's Words:

"And therefore, if all the prophets commanded to transgress temporarily – it is a commandment to listen to them. But if they said that the matter is uprooted forever – his death is by strangulation, for the Torah said 'for us and for our children forever.'"

Novel Insight: Why does he bring the verse "for us and for our children forever" again here?

The Rambam already brought the verse "and the revealed things are for us and for our children forever" earlier (in Halacha 1). Here he brings it again because here the verse is the foundation for a novel ruling that the Rambam himself innovated: that such a prophet is liable to death by strangulation. The mechanism: since the Torah says "for us and for our children forever," and the prophet says that a law is uprooted forever, he is denying the prophecy of Moses. If he denies Moses' prophecy, it follows that what he says in God's name is false – he is a false prophet. And a false prophet – "the prophet who speaks presumptuously a word in My name that I did not command him" – is liable to death by strangulation.

The novel point: It is not a direct death penalty for transgressing the words of Moses. It is a death penalty for being a false prophet – because through the verse "for us and for our children" we know with certainty that what he says is not true, therefore he is "one who spoke presumptuously a word in My name that I did not command him."

---

Halacha 2 (continued): Uprooting Matters from the Oral Tradition or Ruling on a Dispute in God's Name

The Rambam's Words:

"And similarly, if he uprooted matters that we learned through the oral tradition, or if he said regarding one of the laws of the Torah that God commanded him that the law is such-and-such and the halacha follows so-and-so – this person is a false prophet, and he is strangled. Even though he performed a sign."

The Plain Meaning:

Not only if he uproots something explicitly stated in the Written Torah, but also:

- If he uproots matters from the oral tradition (the Oral Torah – for example, that an etrog is "the fruit of a beautiful tree"),

- If he says in God's name that the halacha follows a particular opinion in a dispute between Sages (for example, a dispute between Rabbi Akiva and Rabbi Yishmael),

In all cases he is a false prophet, even if he performed a sign.

Novel Insights:

1) The foundation of "it is not in heaven":

Why do we know with certainty that God did not tell him this? "For it says in the Torah 'it is not in heaven'" – God told us that laws are not made in heaven, laws are left to the world, to the Sages. When a prophet comes to say that God told him how to rule, he is denying the verse "it is not in heaven," therefore we know he is speaking falsely, therefore he is a false prophet, therefore he is liable to strangulation by virtue of "the prophet who speaks presumptuously a word in My name that I did not command him."

2) The incident of Rabbi Eliezer (the Oven of Akhnai):

According to the Rambam, a sharp conclusion emerges: the fact that Rabbi Eliezer was placed in excommunication (cherem) (in the incident of the Oven of Akhnai) was actually a great leniency, because according to the Rambam's approach, Rabbi Eliezer had made himself liable to death as a false prophet – for he brought proofs through wonders (the carob tree, the water channel, the walls of the study hall, and the Heavenly voice) to prove that the law follows his opinion. He brought prophetic-type proofs to decide a law – and that is exactly what the Rambam says constitutes a false prophet.

However – Rabbi Eliezer did not say it explicitly as prophecy, he did not say "God commanded me thus." He brought wonders, but not in the format of a prophecy. This is perhaps the distinction for why he received excommunication and not death. There are commentators who discuss this distinction.

3) Does a "false prophet" specifically need to say "thus says God"?

When someone says "I rely on my Father in Heaven" – that he does something in God's name – is that already in the category of prophecy or not? One side holds that this is not specifically a prophetic claim, because he didn't say "as prophecy" and didn't say "God told me." But the other side holds that "I rely on my Father in Heaven" essentially means he is saying it in God's name – "my Father in Heaven" is God – and this is essentially the same thing as "thus says God" just in different wording. He is claiming something in God's name that He did not command him. And nowhere in the Rambam is there a condition that a false prophet must specifically say "thus says God" – he just needs to say something in God's name.

4) Why don't we execute people who say today that they are prophets?

Nobody believes them. The entire problem of a false prophet is only when people believe him. Additionally, it's possible that even regarding a false prophet, the Rambam's condition applies that he must be "walking in the ways of prophecy" – an ordinary clown who comes and says "I'm a prophet" is not in that category.

5) "Holy spirit" (ruach hakodesh) – is that in the category of prophecy?

When a rabbi or righteous person says "I tell you with holy spirit that you should do such-and-such" – "holy spirit" means that God wants this. What is the difference between this and "thus says God"? In practice, it is the same thing – he is claiming something in God's name. If God indeed commanded it – very well. But if it is against the Torah, this is certainly the same question of a false prophet.

6) Proof from the Bnei Yissachar (the book "Tzvi LaTzaddik" with glosses from Rabbi Shmuelke Shapira):

The Bnei Yissachar writes at length that certain Chassidim who create disputes or commit transgressions and say "the Rebbe commanded it" – this falls under "you shall not listen to the words of that prophet." Dispute (machloket) is a prohibition in the Torah. Even if a prophet says to act against the Torah, one may not follow him, and he is liable to death by strangulation. A Rebbe has no right to command against the Torah – even a prophet has no right. The Bnei Yissachar also discusses other Chassidic transgressions where people say "it's permitted because the Rebbe commanded it."

7) The practical test – "Let's take this seriously!"

A practical test: If a Rebbe commands something against the Torah, one should ask him: "If this is a hora'at sha'ah (temporary ruling), I am obligated to do it, and if I don't follow I am liable to death. If this is not a hora'at sha'ah, you are liable to death. Rebbe, let's take this seriously!" One can't just throw around words. If the Rebbe means it seriously enough, let him say "this is as a hora'at sha'ah." If he doesn't mean it seriously enough, he is liable to death. (With the caveat that "liable to strangulation" is very harsh – no one should attribute to the Rebbe that he needs to be killed, but one can hold him responsible.)

8) Deciding halacha based on holy spirit – a complicated topic:

The Ra'avad, who disputes the Rambam, says many times "the secret of God is for those who fear Him" (sod Hashem li-yerei'av) – that he saw it thus. The Chazon Ish said that "the secret of God is for those who fear Him" means that he learned Torah for its own sake so deeply that it became clear to him – not necessarily a heavenly matter. But the "Responsa from Heaven" (She'elot U-Teshuvot Min HaShamayim) is certainly a heavenly matter (a dream-question).

According to the Rambam, even "we listen to him temporarily" means when he says "now one should conduct oneself this way" – not that he decides a law for eternity. The distinction: a prophet can say "now one should conduct oneself according to such-and-such an opinion" as guidance for this time – that is permitted. But he cannot say "the law is such" as a definitive halachic ruling.

Example: Regarding the prohibition of chadash (new grain), Chassidim said that the greatness of the Bach (a halachic authority) was revealed to the Baal Shem Tov. But it's not that he said one must always rule that way – it was something of a hora'at sha'ah/guidance for his people.

Also: The Responsa from Heaven were not accepted because they came from Heaven. For example, according to the Responsa from Heaven, one can only fulfill the obligation of tzitzit with woolen fringes, but this was not accepted as halacha.

[It is mentioned that the Ramban on the "public disputation" (Vikuach HaRamban) brings at length all the later authorities who discuss this topic.]

---

Halacha 2 (end): Idolatry – Even a Temporary Ruling Does Not Apply

The Rambam's Words:

**"When are these things said? Regarding other commandments. But regarding idolatry – one does not listen to him even temporarily. And even if he performed great signs and wonders, and said that God commanded him to worship idolatry today alone or at this moment alone – this person has spoken perversely against God. And regarding this the Scripture commanded and said:

'And if the sign and the wonder come to pass... you shall not listen to the words of that prophet or that dreamer of dreams, for he has spoken perversely against the Lord your God.' Why? Because he has come to deny the prophecy of Moses. Therefore we know with certainty that he is a false prophet, and everything he did – he did through trickery and sorcery, and he shall be executed."**

The Plain Meaning:

The Rambam makes a clear distinction: regarding all commandments, a prophet can make a hora'at sha'ah (temporary ruling). But regarding idolatry – even temporarily, even with great wonders – one may not follow him. He is necessarily a false prophet, and his wonders are sorcery.

Novel Insights and Explanations:

1) The source for the distinction regarding idolatry:

The Rambam doesn't bring a specific source for why idolatry is different from other commandments. The verse "let us worship other gods" is the source. But a question is raised: The verse itself only says that when a prophet says "let us worship other gods" one should not follow him – but how do we know from this that hora'at sha'ah also doesn't apply regarding idolatry?

2) The logical structure – a law within the laws of hora'at sha'ah:

The verse is not a law within the laws of prophecy alone, but a law within the laws of hora'at sha'ah. The logical progression: we know that hora'at sha'ah is generally permitted (from Elijah the Prophet). So the verse comes to add a qualification: even hora'at sha'ah cannot apply regarding idolatry. This is the distinction between Elijah's hora'at sha'ah (which involved other commandments – making an altar outside the Temple) and idolatry (where no hora'at sha'ah is possible).

3) How do we know that the wonders are sorcery?

The Rambam says "everything he did, he did through trickery and sorcery." But it's a genuine sign and wonder – how do we know it's sorcery? The answer: We don't know it from the reality – we know it from the logic. Because the Torah (the prophecy of Moses) said that idolatry is forever forbidden, and a prophet will never be able to change this. Therefore, if someone performs wonders and promotes idolatry, we know by necessity that the wonders are sorcery.

This is a broader principle: all wonders in the world are subject to doubt – every time there is a wonder, there is a question whether it is sorcery or not. How do we know? If it accords with what we already know (the prophecy of Moses), we can believe it. If it doesn't accord, we rule that it is sorcery. The reality doesn't matter – what matters is the knowledge we had beforehand. The prophecy of Moses determines that the wonder was sorcery, and therefore he is liable to strangulation.

4) Investigation: What is the definition of "idolatry" in this law?

What does "idolatry" mean in this context – the essence of idolatry (actually worshipping a created being), or also secondary aspects of idolatry (entering a place of idol worship, rabbinic prohibitions related to idolatry, other laws of idolatry)?

Proof that it must be actual idolatry: Elijah the Prophet himself made an altar (which is a secondary aspect/fence related to idolatry), and he made it on the place where they had been offering sacrifices to Baal. If secondary aspects of idolatry were also not subject to hora'at sha'ah, Elijah could not have done this. Therefore we see that "idolatry" in this law means specifically "you shall not worship other gods" – actually worshipping idolatry, as the verse states.

(With the caveat that there are places where making an altar is a foundational element/fence of idolatry, and one needs to know precisely what the law means.)

5) Is the punishment strangulation or that of an inciter (mesit u-mediach)?

The Rambam says "and he shall be executed" – strangulation. But a question is raised: does he also have the status of an inciter (mesit u-mediach) (which carries a different punishment)? One needs to consider what his punishment would be among the various punishments.

---

This concludes Chapter 9.


📝 Full Transcript

Sefer HaMadda – Hilkhot Yesodei HaTorah, Chapter 9

The Torah Is Forever – A Prophet Cannot Change the Torah

---

Introduction: Connection to the Previous Chapters

Good evening, we are learning Sefer HaMadda, Hilkhot Yesodei HaTorah, Chapter 9, the ninth chapter. Barukh Hashem, we have already learned eight chapters, and we continue with the topic of prophecy (nevuah).

One of the foundations, one of the principles (ikkarim), is that the Almighty speaks to people through the prophets (nevi'im), and the Rambam continues with these laws.

I made a small observation, that people have in their minds that halakhah and hashkafah are like two separate topics, two different kinds of things, and because of that they might think that hashkafah is more like everyone can say whatever they want. But the Rambam does not hold this way. Halakhah — there are Hilkhot De'ot. Halakhah is how a person thinks, what a person needs to know, and so forth.

Review of Chapter 8

Yesterday we learned about this here. First of all, the matter that the Almighty speaks to prophets — that people who reach perfection of the soul (shleimut hanefesh), perfection of knowledge (shleimut hada'at), can, if the Almighty wills it, the Almighty gives them an additional tool. They do the preparation, and the Almighty gives them prophecy. And once they receive prophecy, and the prophecy is a prophecy that is relevant for other people, not just for themselves, one must obey them.

And in the next chapter, the Rambam spoke about the prophecy of Moshe Rabbeinu — that the prophecy of Moshe Rabbeinu was a different category, a different way in which the Almighty spoke to him, and that it is greater in level. And not only that, but at the end he derived that the reason we must obey all prophets is because of the prophecy of Moshe, because the prophecy of Moshe is the most binding upon us. And the reason why the prophecy of Moshe is the most binding upon us is because we ourselves saw it, and the prophecy of Moshe told us that we should also obey the other prophets.

A Third Reason Why a Prophet Cannot Go Against Moshe

Now the Rambam continues with this. And consequently, this is the important conclusion — which this chapter is apparently the conclusion of that — that since all prophets are only weaker than the prophecy of Moshe, and the prophecy of Moshe is their reason why we must believe them, therefore, if a prophet comes who goes against the prophecy of Moshe, he has no standing to speak. This chapter is essentially the definitions of precisely in what way a prophet can go somewhat differently from the Torah, or not differently from the Torah. That is the content of this chapter.

One should be able to say two reasons why — let us first learn the text inside — but based on the previous chapter, one can say two reasons why a prophet cannot say differently from Moshe Rabbeinu:

1. First — regarding the prophecy of Moshe, we all saw that the Almighty speaks to Moshe. Consequently, we are all witnesses to the prophecy of Moshe.

2. Second — because the authority of the prophets comes from the prophecy of Moshe.

Says the Rambam, there is a third thing that we are now going to learn. In other words, the third thing is that someone could still argue: "True, the prophecy is weaker than Moshe's, but who says that when someone says a new commandment (mitzvah) or something different from what is written in the Torah — who says he is contradicting the Torah? Perhaps the Torah was for that time, and today there is a new Torah?" To this, the Rambam begins to say that no, it is clear in the Torah that the Torah is forever. Consequently, if someone says otherwise, he is going against it.

---

Halakhah 1: The Torah Is Forever — Lo Tosif v'Lo Tigra

The Rambam says:

"Davar barur u'mforash baTorah she'hi mitzvah omedet l'olam u'l'olmei olamim, ein lah lo shinui v'lo gira'on v'lo tosefet."

What does this mean? That the Torah is a commandment, everything written in the Torah is a commandment, is a law. That the Torah is fixed and enduring, the Torah never changes. "Ein lah lo shinui" — it is not exchanged for something else, "v'lo gira'on" — nothing is taken away, "v'lo tosefet" — and nothing is added.

The Verses

"Shene'emar: et kol hadavar asher anokhi metzaveh etkhem oto tishmeru la'asot, lo tosef alav v'lo tigra mimenu" — only this shall you observe to do, one shall not add and one shall not take away.

"V'ne'emar: v'haniglot lanu u'l'vaneinu ad olam la'asot et kol divrei haTorah hazot."

"Ha lamadta she'kol divrei haTorah metzuvin anu la'asotam ad olam" — you learn from these two verses that everything written in the Torah we are obligated to fulfill forever.

The Verse "Chukat Olam L'doroteikhem"

The Rambam brings additional verses: "V'khen hu omer: chukat olam l'doroteikhem" — that the Torah is an eternal statute (chukat olam), is an everlasting law, is an everlasting guide for your generations.

> Insight: One problem with this verse is that "chukat olam l'doroteikhem" is not stated about the entire Torah — it is stated about various individual commandments. It doesn't appear just once — ten, twenty, thirty times the Torah states about certain things "chukat olam." One could argue that this applies specifically to those laws. We see that the Rambam understood that if we already see that the other verses are certainly about the entire Torah — the two verses from the Book of Devarim — if we see that, then we understand that what is written "chukat olam" means that the Torah is an everlasting law.

The Verse "Lo Bashamayim Hi"

Further, the Rambam says: "V'ne'emar: lo bashamayim hi" — it is written about the Torah — "ha lamadta she'ein navi rashai l'chadesh davar me'atah."

What does "lo bashamayim hi" mean? It is not in heaven.

> Insight: Consequently, since it is not in heaven, a prophet cannot change it. Because if it were in heaven, a prophet could say: "I was in heaven, I know what is happening in heaven, I speak with heaven, and in heaven something was changed." But it is not so. Rather, the Torah has already been brought down to earth, and we are all obligated in the Torah.

The Rambam's interpretation of "lo bashamayim hi" is: "Lo nishar mimenah klum bashamayim" — nothing of the Torah remains in heaven. The entire Torah has already come down to earth. It does not mean that the Almighty gave one message to Moshe, but there are still more messages of the Torah in heaven that can be brought down. The entire thing is already here. Just as "Torat Hashem temimah" — He gave the entire thing, nothing more remains. Consequently, "ein navi rashai l'chadesh davar me'atah" — a prophet is not permitted to innovate anything from now on.

The Rambam's Approach to "Lo Tosifu v'Lo Tigre'u"

> Insight: I just want to pause briefly on a small point — that the way the Rambam derives the verse "lo tosifu v'lo tigre'u" is the Rambam's approach. Other Rishonim learn it somewhat differently — that it is a different type of commandment, that one should not change the commandment. Meaning, one should not add, one should not have two etrogim, or eat matzah fourteen days instead of seven days — as the action itself.

>

> But the Rambam says that the primary prohibition is changing the Torah — saying that the Torah has changed, or saying that something in the Torah has changed. Not that an individual person does something differently — that is perhaps a different issue, one needs to know what the problem is with that — but this is a matter of belief (da'at), and not merely a matter of action (asiyah). Saying that something has changed — that is the prohibition.

Here he shows us clearly — the straightforward reading is that the Rambam is correct — that this is what the Torah means: do not add to the Torah and do not take away. It applies to the entire Torah, not to a specific commandment like five species in the lulav. The entire Torah — not to add another commandment.

---

Halakhah 2: A Prophet Who Goes Against the Torah Is a False Prophet

"L'fikhakh, im ya'amod ish, bein miYisrael bein min ha'umot" — here he says very clearly: someone will arise whom people might think is perhaps a prophet, "whether from Israel or from the nations."

> Note: Incidentally, the Rambam means "from the nations" because Jews have had this experience, a historical occurrence — that gentile false prophets came and said that the Torah had changed, just as it says in the Gemara that the Christians did so. Yesterday we were precise that the Rambam writes "bnei adam" (human beings) — here he says it very clearly.

"V'ya'aseh ot u'mofet" — he will perform a sign and wonder, which we learned is how a prophet proves himself — his prophecy is also through signs and wonders.

"V'yomar she'Hashem sh'lacho l'hosif mitzvah, o ligro'a mitzvah, o l'faresh b'mitzvah min hamitzvot perush shelo shamanu miMoshe" — either to add, or to take away a commandment, or even just to change the Oral Torah (Torah sheb'al peh).

Discussion: What Does "L'faresh" Mean Here?

> Insight: Heaven forbid, the Rambam does not mean here to offer an interpretation of a verse. Offering an interpretation of a verse is what all commentators on the Torah do. He apparently means to say "l'faresh" — he means to say, as he began in his introduction, that the Oral Torah is the interpretation. That is, he won't say — he will say: "I'm not changing anything, it says in the verse 'pri etz hadar' (fruit of a beautiful tree), I say that 'pri etz hadar' doesn't mean an etrog, rather it means a lemon."

Chavruta: What does a watermark mean?

Speaker 1: Yes, but he says that this is simply a new interpretation. He is going against the Oral Torah.

Chavruta: Right, but "interpretation" here means what the Rambam calls "perushim hamekubalim miMoshe" — the interpretations received from Moshe. What Moshe Rabbeinu said — that is the essence of the Oral Torah — how he said the commandments are to be performed. He doesn't mean the Torah that is open, where one can create new Torah insights — that's not a problem. Changing a commandment, going through and changing the interpretation.

"Mitzvot L'fi Zman Hayu"

"O she'amar she'otan hamitzvot sheniztavu bahen Yisrael einan l'olam u'l'dorei dorot ela mitzvot l'fi zman hayu" — or a prophet will say that the commandments that the Jews were commanded in the Torah are not forever and for all generations, but rather were commandments for a specific time.

> Insight: Someone could say that the Torah was given for the Jews at that time, but today something needs to change. He doesn't even say that the Almighty came with a new commandment — he says that from the outset, "I don't disagree with Moshe. Moshe said it then, Moshe was for a certain time, and now it's a new time."

The Ruling: False Prophet

Says the Rambam: "Harei zeh navi sheker." We should know that the person who says this thing is a false prophet.

Why? "Sheharei ba l'hakhchish nevuato shel Moshe" — he comes to deny the prophecy of Moshe Rabbeinu, as he previously mentioned that Moshe Rabbeinu prophesied that the Torah is forever.

Chavruta: Yes, he means from the verses.

Speaker 1: Right. Not that Moshe Rabbeinu prophesied it — it is a statute, the Torah states that it is forever. And he goes against the Torah, so he denies the prophecy of Moshe.

"U'mitato B'chenek"

"U'mitato b'chenek" — his death is by strangulation.

Chavruta: Do you know which verse?

Speaker 1: I'm going to tell you.

"U'mitato b'chenek" — why? "Shehezid l'daber b'shem Hashem asher lo tzivahu." As it says in the verse: "V'hanavi asher yazid l'daber davar bishmi asher lo tzivitiv... u'met hanavi hahu." But the death penalty is by strangulation (chenek).

> Note: It is interesting that he mentions this law here. He wouldn't have needed to mention it — he could have taught this when he would learn the laws of court-imposed death penalties. A false prophet is liable for death by strangulation, as we will learn in Hilkhot Avodah Zarah. A false prophet — his death is by strangulation — whether he prophesies in the name of idolatry, or he prophesies in the name of God something he did not hear — his death is by strangulation. But this is not relevant to the topic here. The Rambam's point is not to rule on the law. The Rambam's point here is to say that if a prophet comes and says something against the prophecy of Moshe, he is a false prophet. How do I know he is a false prophet? As he goes on to explain: "Sheharei ba l'hakhchish nevuato shel Moshe."

"V'lo Ish El Vikhazev"

"She'hu barukh shmo tzivah l'Moshe she'hamitzvah hazot lanu u'l'vaneinu ad olam, v'lo ish El vikhazev" — the Almighty told us through Moshe that this commandment is forever. And the Almighty is not like a person who changes his mind and tells lies. The Almighty told us, and we know that it is forever.

Consequently, if someone comes and says otherwise, he is going against Moshe, and that alone is proof that he is a false prophet, and he is liable for the death penalty.

Halakhah 3: "Navi Akim Lahem Mikerev Acheihem" — What Does the Verse Mean?

The Historical Context of the Question

The Rambam continues: "Im ken, lamah ne'emar baTorah..." Now there is a problem. Let's discuss this. I have a custom to present it as if there is someone who raises a question with an answer — the Rambam doesn't frame it as a question and answer, but when we learn we can imagine it. Whoever knows a bit of the context can imagine that the Rambam is coming to answer certain questions that someone would have had.

Now, whoever studies — we have already mentioned that one of the great innovations of the Rambam came to answer problems that people had. Christians or Muslims who said that one of all the Torahs — that the Almighty added, or the Almighty changed, or Moshe Rabbeinu's Torah is not forever, and the like.

And one of their great proofs was always that there is a verse, there is an explicit verse that the Almighty tells Moshe that He will bring a prophet for you and you will obey him. And the Muslims used to use this verse and say that this is a hint — we will mention this in the Iggeret Teiman — some gematria, "navi mikerev achikha" is the gematria of Muhammad. I mean, something like that exists in the Torah. They argued that it says explicitly that another prophet is coming and we must obey him, and what do you mean that we don't obey a new prophet?

The Rambam's Answer: The Prophet Does Not Come to Make a New Religion

Says the Rambam, that is not correct, it means something else. It says in the Torah: "Navi akim lahem mikerev acheihem kamokha" — I will raise up another prophet from among the Jews like you, Moshe Rabbeinu — "v'natati devarai b'fiv" — and I will speak to him as well — "v'diber aleihem et kol asher atzavenu" — he will convey commandments to the Jews.

So on the surface it could look like a contradiction to what the Rambam says. But the Rambam says: No — "lo la'asot dat ba" — the verse does not mean to say that another prophet can come and make a new Torah, new commandments. Rather — "ela l'tzavot al divrei haTorah u'l'hazhir ha'am shelo ya'avru aleha" — simply, the prophet will come to once again command, once again strengthen the original Torah, and once again warn the people "shelo ya'avru aleha" — that they should not transgress it.

The Proof from Malakhi — "Zikhru Torat Moshe Avdi"

"K'mo she'amar ha'acharon shebahem" — he says, he brings a very beautiful proof: the last of the prophets, the prophet Malakhi, said "Zikhru Torat Moshe avdi" — "Remember the Torah of My servant Moshe."

It is very beautiful, because how one ends again with the first... not exactly the first, because yesterday he brought Avraham, Yitzchak, Yaakov, but in any case, one ends again with the great prophet, Moshe Rabbeinu — with what does one end? Once again strengthening his Torah.

So also the verse "Navi akim lahem mikerev acheihem" does not mean to say he will give a new Torah, but rather to once again give him certain parts of the Torah that need fresh strengthening, or that he should freshly warn the Jews.

Discussion: Is a Prophet Merely a Mussar-Sayer?

Speaker 2: So not give — so a prophet is only a mussar-sayer. A prophet doesn't say what to do.

Speaker 1: No, he does tell you, he tells you mussar — the teaching of prophecy. The effect is, he tells you to once again warn the Jews once again about certain commandments.

Speaker 2: Yes, yes, yes, but not... not with Torah, not — he doesn't innovate any commandments.

Speaker 1: Just as he brings a proof from Malakhi — although this language is not found by all prophets, but as he says, one can see from the end that the prophet comes and cries out: Why aren't you following the Torah? He comes to remind — "zikhru" (remember).

In other words, the prophet is like what the Mesillat Yesharim says in his introduction: he never comes to say anything new, but rather "l'hazkir" — to remind them of what they already know.

The Concept of "Ha'acharon Shebahem" — Is Malakhi Really the Last Prophet?

But it is a bit interesting that he calls Malakhi "hu ha'acharon shebahem" (the last of them), because as we learned yesterday, it seemed that prophecy was specifically worthwhile... there is no law that Malakhi is the last.

This means to say: the last one who is called by the title "prophets" (nevi'im) in the words of Chazal — later they are already called the Men of the Great Assembly (Anshei Knesset HaGedolah). But I don't know, one needs to know whether the Rambam held that this was the last one. In any case, the last one in the book called Nevi'im — in the printed book — is without question.

The Prophet Is Merely an "Awakener" — The Commandment Remains from Moshe

And seemingly, also when after the prophet warns, one continues to fulfill the mitzvah because Moshe commanded it, not because the prophet commands it. The prophet is merely arousing.

Just like when the rabbi comes to the synagogue and says one should strengthen oneself regarding lashon hara (evil speech) — one doesn't need to guard against lashon hara because the Chafetz Chaim said so, but because the Torah said so. He came to warn them that they should do it.

Question: When a prophet arouses regarding a mitzvah — how many mitzvos is one fulfilling?

Speaker 2: Perhaps it's a negative commandment implied by a positive one (lav ha-ba mi-klal aseh). Here you have a mitzvah — you learned that there is a mitzvah to listen to the words of the prophet. It's true, one can simply ask: when one follows the Torah and fulfills that mitzvah because it's a prophecy of Moshe, or when one follows that one, is one fulfilling the other mitzvah? Is it double, triple?

Speaker 1: And then a prophet comes and says: "Gentlemen, keep Shabbos." Yes, keep Shabbos, good. That was a prophet. He says it — so is one fulfilling three mitzvos? Both listening to the words of the prophet, and the mitzvah of Shabbos, and the prophecy of Moshe Rabbeinu... One needs to think about this.

---

Halacha 4: Matters of Permission — The Prophet's Special Role

The Rambam's Words

The Rambam continues: "And similarly, if he commands us in matters of permission (divrei ha-reshus)" — what else does a prophet have the right to do? To command us regarding something that until the prophet said it was a matter of permission, something that is not written about in the Torah:

- "Such as 'go to such-and-such a place' or 'don't go'"

- "'Make war today' or 'don't make war'"

- "'Build this wall' or 'don't build it'"

These are prophecies that occurred at times. War certainly occurred, and Yirmiyahu warned not to wage war. Yes, he generally means to hint at certain things that are written in the books of the Prophets — "build a wall" or...

The Mitzvah to Listen to Him Regarding Matters of Permission

Or he says: all these things that have no connection, that are not written about in the Torah — then it is a mitzvah to listen to him, because the prophet has the right here, it's not yet something that Moshe Rabbeinu already covered. Then it is a mitzvah to follow him, like the mitzvah we learned yesterday — the mitzvah of following a prophet. And this is what the verse means: "I will raise up a prophet for them... to him you shall listen (elav tishma'un)."

And there is a positive commandment (mitzvas aseh) to follow, and there is also a negative commandment (mitzvas lo sa'aseh) if one doesn't follow. Perhaps we will see this shortly.

---

Halacha 4 (Continued): Liable to Death at the Hands of Heaven for Not Following a Prophet

The Punishment: Death at the Hands of Heaven

But what he says is that one is liable to death at the hands of Heaven (chayav misah bi-yedei Shamayim). If one transgresses the words of the prophet in matters of permission, one is liable to death at the hands of Heaven. As it states: "And the man who does not listen to My words that he speaks in My name, I will demand of him (anochi edrosh me-imo)."

Discussion: Does the Obligation Also Apply When the Prophet Warns About Torah

Speaker 2: Perhaps also when he warns about the Torah one should wonder about this, okay. It seemingly refers to the last thing he said.

Speaker 1: Okay.

Discussion: Death at the Hands of Heaven — Does There Need to Be a Negative Commandment

Speaker 2: But there is no negative commandment (lo sa'aseh). A negative commandment only exists regarding "not to diminish and not to add." But if one is liable to death — usually when there is a liability of death there is also a negative commandment.

Speaker 1: Death at the hands of Heaven doesn't necessarily require a negative commandment. Death at the hands of Heaven doesn't mean nothing. There is such a thing — for example, when the Gemara says one is liable to death, the Gemara says: no, death at the hands of Heaven. Death at the hands of Heaven means that it is fitting for him to be liable, but the Almighty has His own calculations. It doesn't mean a general liability of death. One doesn't need any practical difference (nafka minah) for anything. Death at the hands of man (misah bi-yedei adam) requires a negative commandment.

Speaker 2: But as you say, death at the hands of Heaven — if I understand correctly, perhaps we'll see later — he says that one is exempt, so it's not relevant regarding repentance (teshuvah). It's more between man and God (bein adam la-Makom).

Speaker 1: In short, the Almighty... a great repentance means that it shows it's a serious matter (davar chamur), that one needs to do great repentance, not a small transgression. But it's not something where one needs a negative commandment to say one is liable to death at the hands of Heaven.

Just like when there is a warning (azharah), it states "we heard the warning, from where do we know the punishment" — and when there is a warning there must be... the opposite, I mean "we heard the punishment, from where do we know the warning." But at the hands of Heaven is not necessarily so.

Okay, anyway, we haven't seen in the Rambam that there should be a negative commandment. It's a positive commandment, and it's a matter for which one is liable to death at the hands of Heaven.

Speaker 2: "And regarding all three it states"... I remember that even regarding rabbinic matters (de-rabbanan) it can sometimes state liable to death at the hands of Heaven. That means, he's not liable to death, and the commentators say that this means death at the hands of Heaven.

Speaker 1: What do you mean he's not liable to death? Death at the hands of Heaven means it's an extremely serious matter, and he is liable to death — let Heaven take care of him, not at the hands of man.

The Language of the Verse — "I Will Demand of Him"

The language is indeed here as follows: "And the man who does not listen to My words that he speaks in My name, I will demand of him (anochi edrosh me-imo)" — I will demand from him, I will reckon with him, as it were.

[Insight:] This perhaps hints that the prophet doesn't need to fight for his own honor. The Almighty has already taken it upon Himself — the Almighty will hold him liable.

---

The Asymmetry Between a False Prophet and One Who Doesn't Follow

The Rambam states a very interesting halacha. The three halachos involve liability. But the main distinction is that in contrast, a prophet who says a false prophecy — he is indeed liable to death at the hands of man. This is the distinction:

- The prophet himself, who speaks falsely or in the name of idolatry or in the name of transgressing the commandments — he is liable to death at the hands of man, his death is by strangulation (chenek), as we learned. That is death at the hands of man.

- The one who doesn't follow the prophet — regarding this, it says beautifully, there is an asymmetry between the speaker and the listener.

[Insight:] The prophet, when he speaks falsely, when he is not a good prophet — we take care of him. When we don't follow the prophet — the Almighty will take care of it. Interesting.

Discussion: Does the Liability of Death at the Hands of Heaven Also Apply When Strengthening Torah

Speaker 2: But I mean, what you said that "who does not listen to My words" also means when he comes to arouse regarding the Torah — I don't believe that can be, because if so, it would come out that even when he arouses about a transgression, for example a positive commandment, we would be liable to death at the hands of Heaven.

Speaker 1: No, the prophet also said it.

Speaker 2: I don't believe that can be, because that alone would be a change in the Torah, no?

Speaker 1: No, the Torah says this — liable to death at the hands of Heaven. This is not a change in reality, this is a change that now, because the public that heard him.

Speaker 2: That means it's not a change in the Torah.

Speaker 1: Just like for example there is a positive commandment — the angel told Rav Ketina that one is punished for not wearing tzitzis. That means a prophecy, but to come now — the Almighty has now sent a prophet.

Speaker 2: I understand that the halacha hasn't changed. The prophet cannot say that for a regular positive commandment there is now a liability of death, but he can say that for this public — they will warn them — it will become more severe, he will become liable for it.

---

Halacha 5: A Prophet Who Transgresses His Own Words, and One Who Suppresses His Prophecy

The Rambam's Words

The Rambam continues: Not only another person who hears from the prophet, but the prophet obligates himself as well. Because the prophet obviously heard the word of God. The word of God obligates him just like everyone else, perhaps even more, because he heard it directly himself.

Regarding this: "A prophet who transgresses his own words" — a prophet who violates his own words — "and one who suppresses his prophecy (ha-kovesh nevuaso)" — or something else: someone who receives a prophecy and holds it in, doesn't follow it — not that he doesn't follow it, he doesn't transmit it to the public, he hides it — "is liable to death at the hands of Heaven."

The Example of Yonah the Prophet

I recall that this is what Yonah did. Yonah suppressed his prophecy, and punishment came upon him. The Almighty cast him in, He gave him another chance, but he began receiving punishment because he suppressed his prophecy.

"And Regarding All Three It States 'I Will Demand of Him'" — The Verse Covers All Three

"And regarding all three (u-vi-shloshtam)" — and regarding all three — it touches on:

1. Both when a stranger doesn't follow the prophet,

2. Both when the prophet doesn't follow himself,

3. Or when he suppresses his prophecy —

Regarding all three it states "I will demand of him (anochi edrosh me-imo)."

Because "and the man who does not listen to My words" can mean the prophet himself. And it is also in "does not listen to My words" — that the Almighty tells him to tell the Jews, and he doesn't say it, that is also "does not listen to My words." Regarding all three it states "I will demand of him."

Discussion: Is "Suppressing Prophecy" Also a Type of "Transgressing His Own Words"

Speaker 2: But then there is a question — this is the principle, I think, that "suppressing his prophecy" is also: if one would learn that simply the Almighty told him go to the Jews, and he didn't follow, then he's simply one who transgresses his own words.

Speaker 1: I think that perhaps the question is that even if a...

---

The Distinction Between "Transgressing His Own Words" and "Suppressing His Prophecy"

Speaker 1: Because "who does not listen to My words" can mean the prophet himself. And it is also "who does not listen to My words" that the Almighty tells him he should tell the Jews, and he doesn't say it, he is also "who does not listen to My words." All three are also found in the prophet in "who does not listen to My words."

Here I have a question. It's the same thing. I think, suppressing prophecy is also a transgression of his own words. The Almighty told him go to the Jews, he didn't follow. He's simply transgressing his own words.

I think, perhaps the novelty (chiddush) is that even if the Almighty doesn't tell him — a prophet, if he understands that the prophecy was not in a clear language of command, but he knows it's a prophecy for the people. We learned yesterday that he has ordinary prophecies that he doesn't need to transmit. But if he understands that this is a prophecy for the people, even though perhaps he is not transgressing his own words because there was no language of command, he is simply suppressing his prophecy.

Yes, is that what you wanted to say?

Speaker 2: Yes, yes.

Speaker 1: If there is no language of command that he must say it, he is suppressing his prophecy. If there is a language of command that he must say it, he is transgressing his own words.

---

Digression: The Tsanzer Rav

Speaker 1: I recall that the Tsanzer Rav said, when he wrote the letters against Satmar, that he said he had been suppressing his prophecy. So, we'll talk more about this.

Speaker 2: Yes.

---

The Dilemma of a Prophet

Speaker 1: And so, okay, that is — so the three things. It's a dilemma, that he has a certain inspiration (hashraah) and he trembles from his suppressing prophecy, because he can also very quickly become a false prophet. He needs to be careful about what he says, depending on what he says as prophecy.

---

The Third "Job" of a Prophet: Temporary Ruling to Transgress Torah Law

Summary of the Roles of a Prophet

Speaker 1: The Rambam continues: "And so, if the prophet tells us..." So this is another thing a prophet can do. So until now we've learned two things. What is the job of a prophet, other than Moshe? What are the jobs of the prophets?

So we have two jobs until now: telling the public mussar (ethical rebuke) — or this isn't just mussar, right? This is how we now understood it. The Almighty now has a reckoning with this matter, there is some information. It could be a new liability of death, or a mitzvah that has become weakened that needs strengthening. Yes.

But you're saying that there is a distinction between an ordinary prophet and an ordinary mussar speaker. A mussar speaker says according to his own understanding what he figures out needs strengthening. A prophet —

Speaker 2: A prophet can also administer lashes according to the need of the hour (tzorekh ha-sha'ah).

Speaker 1: True. For the need of the hour he can do what he wants. But a prophet tells you that the Almighty is now interested that one should notice that there is a problem. True? True? True?

---

The Rambam: A Prophet Can Say to Transgress Torah Law Temporarily

Speaker 1: Now there is a third thing that a prophet can indeed say. This is what the Rambam says, that a prophet has no right whatsoever to interfere with something that is written in the Torah — is not so simple. He doesn't say he's changing the Torah, he doesn't want to say that one disagrees with the Torah. But if he says regarding a certain specific thing, for a certain specific time, that one should do something — he says as follows:

"If the prophet tells us" — but which prophet does he mean? A prophet "who is known to us as a prophet (she-noda lanu she-hu navi)." We know he is a prophet, because he is righteous, and as we learned yesterday, a scholar (chacham), and he performed signs and wonders (osos u-mofsim). And then he tells us — to transgress one of all the commandments stated in the Torah — he tells certain people to transgress something written in the Torah. But not only if he says it about one particular mitzvah, but even many mitzvos, whether light or severe — even not only small, light mitzvos, but also the severe ones. But he says it temporarily (l'fi sha'ah) — he says now is a temporary ruling (horas sha'ah), he says I'm not changing the Torah, but I'm saying that now there is a situation that now one should do this thing — then it is a mitzvah to listen to him, then it is a mitzvah to follow him.

---

The Source: From Oral Tradition, from Moshe Rabbeinu

Speaker 1: "And so we learned from the early sages through oral tradition (mi-pi ha-shemu'ah)" — what does "mi-pi ha-shemu'ah" mean? "Mi-pi ha-shemu'ah" means from Moshe. The sages found — because then regarding that novelty, this would have been an answer. This is something they heard from the ancient sages, and through the oral tradition that they heard from Moshe Rabbeinu.

The language he is about to bring you — a language of the Gemara and a language of the Mishnah. Seemingly, the Gemara looks at the page to see how they bring the source. This is — he says, it's not something he thought up on his own. This is what the sages received through tradition.

Speaker 2: Exactly, mi-pi ha-shemu'ah. Yes, yes. What they transmitted to him.

---

The Sifrei on "To Him You Shall Listen"

Speaker 1: I don't remember who has the language of the Sifrei, he has such a sort of language. In any case, on a verse in the Torah of "to him you shall listen (elav tishma'un)," the Sages say as follows: "In everything — if the prophet tells you to transgress Torah law, such as Eliyahu on Mount Carmel — listen to him, except for idolatry (avodah zarah)."

There was a prohibition — one may not offer sacrifices, one may not build an altar anyway, once the Temple (Beis HaMikdash) is built one may only build an altar at the place of the Temple. But Eliyahu the prophet went — at the time when there was the dispute with the false prophets of Achav — Eliyahu said: let's make an altar, let's build a high place (bamos) on Mount Carmel. There one must indeed follow him. "Listen to him (shma lo)" — follow him indeed. "Except for idolatry" — regarding idolatry one may never follow the prophet.

We see from the Sages that except for idolatry one must indeed follow the prophet, even when he says to transgress Torah law.

---

The Rambam: "Provided That the Matter Is Temporary"

Speaker 1: How can this be? The Rambam says: "Provided that the matter is temporary (l'fi sha'ah)" — because when it's temporary, one must indeed follow. "Such as Eliyahu on Mount Carmel, who offered a burnt offering outside (she-hikriv olah ba-chutz)" — it was a specific act, "who offered a burnt offering outside."

The Rambam speaks clearly about everything, right?

Speaker 2: Yes, he speaks clearly.

Speaker 1: Eliyahu offered a burnt offering outside, "and Jerusalem had already been chosen (vi-Yerushalayim nivcheres)" — it was already after the Almighty had chosen Jerusalem, one may no longer offer sacrifices on high places, because offering outside is liable to excision (kareis). How was Eliyahu permitted to do this? "And because he is a prophet, it is a mitzvah to listen to him, and regarding this too it states 'to him you shall listen (elav tishma'un).'" "To him you shall listen" applies even when he tells you something prohibited, if he tells you it's a temporary ruling, then "to him you shall listen."

---

The Rambam's Hypothetical Question to Eliyahu

Speaker 1: The Rambam says such a thing: "And if they had asked Eliyahu and said to him" — if someone would have asked Eliyahu HaNavi: "Has what is written in the Torah been uprooted — 'lest you offer your burnt offerings in every place that you see'?" — from now on has the mitzvah changed? Has the "pen" changed, which is a language of a negative commandment? Has the prohibition changed?

"He would say" — Eliyahu would have answered: "No" — God forbid, the prohibition in the Torah has not changed — "rather, one who offers sacrifices outside the Temple is forever liable for karet, as Moshe commanded. But I today will offer outside by the word of God, in order to disprove the prophets of Baal." I have a temporary ruling (hora'at sha'ah). At that time one must indeed listen to the prophet.

---

If He Says It Is Uprooted Forever — His Death Is by Strangulation

Speaker 1: He continues: "And in this manner, if all the prophets commanded to transgress temporarily — it is a mitzvah to listen to them. And if they said that the matter is uprooted forever — their death is by strangulation, for the Torah said 'for us and for our children forever.'"

Why Does He Bring the Verse "For Us and For Our Children Forever" Again?

Speaker 1: He cites again — it's interesting why he brings a new verse here. It's the same verse he brought earlier: "And the revealed things are for us and for our children forever." The reason he brings it here is because what he writes here, "his death is by strangulation" — the Rambam himself originated this. Perhaps there is a source, but here one sees in this chapter that he originated it based on the reasoning: since the Torah states "for us and for our children," and someone says otherwise, he denies the prophecy of Moshe, it turns out that he is a false prophet, and therefore his death is by strangulation.

It's not death by strangulation directly for transgressing the words of Moshe — it's death by strangulation for being a false prophet, because he is the one "who presumes to speak a word in My name" — he is saying something that is not true. So for this he needs to bring the verse "for us and for our children," because he is only a false prophet since the verse of Moshe states otherwise.

Speaker 2: Yes.

---

One Who Uproots Matters from the Oral Tradition or Rules on a Dispute in God's Name — False Prophet

Speaker 1: "And similarly, if he uprooted a matter from things we learned from the oral tradition" — the Rambam now says a sharp thing. Not only if he uproots something that is written in the Torah, explicitly written in the Written Torah, but "and similarly, if he uprooted things we learned from the oral tradition" — he uproots something that is from the Torah through the oral tradition, because it was received this way from the Oral Torah.

If he states a Torah law — even more than that, even if he explains the interpretation of the laws that were learned from Moshe Rabbeinu, for example that an etrog is the "fruit of a beautiful tree" and the like.

Or even more than that — if he states regarding any law of the Torah, any halachah that the Sages ruled upon, even a halachah upon which the Sages disagree among themselves — even a halachah between Rabbi Akiva and Rabbi Yishmael, any halachah upon which the Sages disagree, something that is supposed to be a dispute — he comes and says that God told him that such and such should be the halachah, and he comes to say that "the halachah follows so-and-so"this one is a false prophet.

When he says those words, he is saying a false statement. "And he is strangled" — he must receive strangulation. Because again, because he says something in the name of the Holy One, blessed be He, which He did not command him.

---

The Foundation: "It Is Not in Heaven"

Speaker 1: The Rambam says: even if he performed a sign — even if he made a sign. Why must he be given death? How does he say something — from where do we know for certain that God did not say this?

"For it is stated in the Torah, 'It is not in heaven'" — God told us "lo bashamayim hi," that in heaven one does not make halachot, halachot are left for the world. And he comes to say against this — he comes to say that they rule in heaven according to a certain opinion — he denies the Torah. It turns out that what he says is not true, we know it is not true because of "lo bashamayim hi," and therefore he is now transgressing "the prophet who presumes to speak a word in My name which I did not command him," and for this comes death.

---

Chiddush: The Story of Rabbi Eliezer (The Oven of Achnai)

Speaker 1: It turns out according to the Rambam that the fact that they only excommunicated him and placed Rabbi Eliezer in cherem was actually a great leniency, because he should have been liable for death as a false prophet. Because he did say that it is truly so — he brought proofs with wonders, with prophecies, to say that the halachah follows his opinion.

But what is it then? The Gemara does bring — the "lo bashamayim hi" comes from there, the Gemara does say "lo bashamayim hi." The Gemara cites it in other places as well. The Rambam means he has additional sources, but the Gemara says there that at that time he said "lo bashamayim hi." It turns out that he acted differently — so seemingly he was a false prophet.

And there are commentators who discuss this, and they explain why he is or is not a false prophet.

I only bring out that this is how it turns out according to the Rambam, with the same categories and the same classification — only he did not say it as prophecy. He did not say in the name of God that this is the ruling. This is perhaps the distinction for why he received cherem and not death.

"I Rely on My Father in Heaven" — Is This in the Category of Prophecy?

He only brings out that these are the categories, and this is the classification where he falls. He did not say it as prophecy, he did not say that God told him, he said "I rely on my Father in Heaven."

---

I'm not so sure about you, I haven't seen that. It doesn't say against the idea that he is an established prophet. He only says this much, that when someone says "I rely on my Father in Heaven" — what does he mean to say? That Heaven — who is Heaven? God. What he is doing is committing a transgression in the name of God, a verse or a transgression, he says it in the name of God. That is what he is saying. He says "I rely on my Father in Heaven," he says it in the name of God, that the halachah is so. I don't see that it says anywhere in the Rambam a condition that a false prophet must have a verse, he must say "Thus says God."

Why Don't We Kill People Who Say Today That They Are Prophets?

The other side could be — I once asked, if there are people today who claim prophecy? I know, there was already that little speech about that one person, he says he is a prophet. So why don't we kill him? The answer is that nobody believes him. The whole problem of a prophet has to be that people say...

It could be that even for a false prophet there is the Rambam's condition that he follows the ways of prophecy. Remember that the Rambam says that someone who doesn't follow the ways of prophecy doesn't even begin? Someone is perhaps just a joker who comes and says "I am a prophet" — hello, he said it, it's from Pesach Los, answer the prophet.

"Ruach HaKodesh" — Is This in the Category of Prophecy?

But I don't know if there is a distinction when someone says "ruach hakodesh" (divine inspiration). For example, what someone says — but against you is the language "which I did not command him to speak thus." This is also a question.

Let's separate it, because I'm not telling you halachah l'ma'aseh, I'm only saying it in the manner of arousing hearts. I would investigate what the halachah tells me, but I'm only telling you to arouse hearts — that when a rebbe comes, for example, a tzaddik, I don't know what, and he says "I'm telling you with ruach hakodesh, I hold that you should do such and such" — what is this, another prophet? What does he mean to say?

I think about it, what does he mean to say? Ruach hakodesh means that God wants this, right? "Thus says God." What is the difference between "Thus says God"? He says a different formulation. In practice it's the same thing — he claims something in the name of the Holy One, blessed be He, which He did not command him. I mean, if He did command him, very well, one may need to go into all the details. If it's against the Torah, then it's certainly the same question.

Proof from the Bnei Yissachar — The Sefer "Tzvi LaTzaddik"

I have a bit of a proof for my words. The holy Bnei Yissachar wrote a sefer — this is an important sefer that every Chassidic Jew should learn, as is known — it's called "Tzvi LaTzaddik" from our grandfather Reb Hersh'ele Zisker, and on it there is a commentary from the Bnei Yissachar. From Rabbi Shmuel'ke Shapira, glosses, a very beautiful sefer, "Martacha Meinech" it's called. And there is an extensive discussion about this, that he is upset that there are certain Chassidim who make disputes or they simply commit transgressions, and they say that the Rebbe commanded it.

The Bnei Yissachar says: What do you mean, dispute? This is a negative commandment in the Torah. Even if a prophet says one should act against the Torah, one may not listen, and he is liable for death by strangulation. Someone says that my Rebbe commanded that one should fight with you? A Rebbe has no right to command against the Torah, even a prophet has no right. And he also speaks about other Chassidic transgressions, that there are people who say one may commit various transgressions because the Rebbe commanded it. He says, this is all included in "and you shall not listen to the words of that prophet."

The Practical Test — "Let's Take It Seriously!"

Of course, there is the allowance of hora'at sha'ah. Then one needs to start thinking whether he is truly a prophet who can make a hora'at sha'ah, etc. But if it's something that is clear, for example making a dispute with another Jew just because he has a different opinion, and this is certainly a Torah prohibition, then it's obviously clear that even if the greatest Rebbe says so — so says the Bnei Yissachar — one may not listen, and it could even be that the Rebbe is liable for strangulation.

I mean that liable for strangulation is very harsh, nobody should attribute this to the Rebbe, nobody should say that their Rebbe needs to be killed because of this. But I mean that one can hold him responsible and ask him thus: "Dear Rebbe, if this is a hora'at sha'ah, I am obligated to do it, and if not, I am liable for death for not listening to a prophet. If this is not a hora'at sha'ah, you are liable for death. Rebbe, let's take it seriously! One can't just throw things around."

A Rebbe commands making a dispute? Yes, he is saying a very strong thing. If the Rebbe takes it seriously enough, the Rebbe should say "this is in the manner of hora'at sha'ah, and whoever doesn't listen is liable for death." And if the Rebbe doesn't mean it seriously enough, he is liable for death. One can't just throw around words. If he says it for the sake of unifying the Holy One, blessed be He, if he says it for the sake of Heaven — that is not a Rebbe. It's simply that one doesn't need to.

Deciding Halachah Based on Ruach HaKodesh — "We Listen to Him in Everything" and Its Parameters

"Even though we don't listen to him in everything" — this is all when he wants to say in a general manner that this is how the matter is in Heaven. But if he wants to say that now one should conduct oneself in such and such a way, then we listen to him in everything.

There are such matters, like for example regarding the prohibition of chadash, Chassidim said that the Baal Shem Tov was revealed the greatness of the Bach. But it's not that he said one must forever rule such and such. It was something of a hora'at sha'ah matter, he ruled so for his people.

The Ra'avad, "The Secret of God Is for Those Who Fear Him," and Responsa from Heaven

One may mention that it's not so simple, it's a bit more complicated regarding the topic of deciding halachah based on ruach hakodesh or a heavenly voice (bat kol). And also the Ra'avad, who disputes the Rambam, says many times, he mentions that "the secret of God is for those who fear Him," he saw such and such. And it seems that regarding this, the Chazon Ish said: "The secret of God is for those who fear Him" means that he learned Torah lishmah, he learned so deeply and so it became clear to him — not that it's specifically a heavenly matter. But the Responsa from Heaven (She'elot U'Teshuvot Min HaShamayim) is certainly a heavenly matter, it's a dream inquiry.

There is the Ramban on the "Bilbul HaMegulah," it's at length, he brings all the Acharonim who discuss this, there is a sefer written about it. But the Rambam is very strict about this, and it appears that the Rambam would say that even temporarily, we listen to him, this also means when he decides a dispute. But not that he says the halachah is such — he says now one should conduct oneself according to such a Torah approach. Whether in this he can say now one should conduct oneself according to this approach, not as a halachic ruling but as a practice for this time — that is permitted, that one must listen to.

Similarly, the Responsa from Heaven were not accepted further because they are from Heaven. For example, according to the Responsa from Heaven one can only fulfill the mitzvah with woolen tzitzit, but this was not accepted as halachah.

---

Halachah 10: Idolatry — Even Hora'at Sha'ah Does Not Apply

The Words of the Rambam

The Rambam continues: In what case are these things said? Regarding other mitzvot. All the things that were said, that temporarily a prophet can go against something written in the Torah, that is only regarding other mitzvot. But regarding idolatry — already earlier the Rambam mentioned that with idolatry, we don't listen to him even temporarily. Regarding idolatry one may not listen to the prophet even temporarily.

And even if he performed great signs and wonders — even if he performed great wonders — and said that God commanded him that idolatry should be worshipped today alone — only today should one serve idolatry — or at this moment alone, this one has spoken falsely about God — he has said false things in God's name.

This is the language of the verse he is now going to bring: "And the sign and wonder comes to pass... you shall not listen to the words of that prophet or to that dreamer of dreams, for he has spoken falsely about the Lord your God" — even if he brings a wonder, but he says things that are false, "you shall not listen to the words of that prophet" — he has said false things about God.

Why? — He Denies the Prophecy of Moshe

Why? Why? For he comes to deny the prophecy of Moshe — he comes to deny the prophecy of Moshe. Therefore we know with certainty that he is a false prophet — because he denies the prophecy of Moshe, which we already know that God promised that it will never happen and he should not be like Moshe, because idolatry is forever forbidden.

Discussion: The Source for the Distinction of Idolatry

The Rambam does not give us a source. He does not bring a source that idolatry cannot have a hora'at sha'ah. This is the verse itself. The verse says "let us worship other gods" — when someone tells you "let us worship other gods," the Rambam says from here there is a proof that when a false prophet says "let us worship other gods," it is necessarily forever forbidden, it cannot be.

The Rambam should seemingly have had a difficulty, because here we see that Eliyahu HaNavi can change things, make a burnt offering, and here we see that when a prophet says idolatry one must immediately kill him. It must be, this is the distinction — that regarding hora'at sha'ah with other mitzvot, hora'at sha'ah is applicable, but regarding idolatry it is not applicable.

The Logical Structure — A Law in the Laws of Hora'at Sha'ah

I add, in other words: the fact that the verse says one should not follow idolatry is not because a prophet cannot say anything against the Torah — this is a detail in the laws of hora'at sha'ah, so to speak.

In other words, one could have said that regarding idolatry there is also hora'at sha'ah, but the fact that it states "let us worship other gods" means forever. It's not clear how the Rambam derived a proof for this here. I don't see a proof for this here. I mean that it states there as he tells you the law of idolatry.

Okay, one could talk all day. But one can easily say that seemingly it is indeed from the logic: since we know that hora'at sha'ah is always permitted, a prophet may indeed make a hora'at sha'ah. So the verse is a law in the laws of hora'at sha'ah, not a law in the laws of prophecy — I mean to say, it is a law in the laws of prophecy, but it is a premise that you need to have a qualification from the laws of hora'at sha'ah — that hora'at sha'ah, meaning even hora'at sha'ah, cannot apply to idolatry.

How Do We Know That the Wonders Are Sorcery?

Therefore we know with certainty that he is a false prophet, if he performed sorcery, and all that he did — what he did, I mean that he performed signs and wonders — is with trickery and sorcery — what he did with sorcery — and he shall be killed — he must be given strangulation.

It's interesting to me that he must be given strangulation — or he also has the status of one who incites and leads astray (meisit u'meidiach), one needs to consider what his punishment would be among the punishments.

But it's interesting: how do I know that it's sorcery? It's interesting that the Rambam says here an interesting thing, just as the entire logic goes in this direction. How do I know that you performed sorcery? Is this not a genuine sign and wonder?

The answer is: No. Why not? Because the Torah told you that a prophet will never say – because we know the prophecy of Moses. Therefore, we know that it is sorcery.

So, you should know: all wonders (mofsim) in the world, says the Rambam, are uncertain. Every time there is a wonder, there is a doubt whether it is sorcery or not. So how does one know? If it aligns with what we know and the wonders, then one can believe – rather, the halacha is that one should believe. If it doesn't align, then we rule – it's not the reality that matters, only the knowledge we had beforehand – and the prophecy of Moses is decisive that the wonder was sorcery, and therefore he is liable for death by strangulation (chenek). And that is the law.

An Inquiry: What is the Definition of "Idolatry" in This Law?

I have one inquiry here, a halacha that one needs to ask the rabbis about. I don't think it's so practically relevant – one never asks rabbis questions about the laws of idolatry (hilchos avoda zara) – but I want to know: what is the definition of the prophet [who commands] to transgress regarding idolatry?

There is the core prohibition of idolatry, and there are ancillary prohibitions (avizraihu). There is the core of idolatry – literally a law regarding a created being – ancillary aspects of idolatry. Yes, what about entering a place of idolatry, or something that is rabbinically considered idolatry, or other laws of idolatry?

A proof that it must be actual idolatry: I have a proof for you that it must be actual idolatry, because Elijah the Prophet himself took a piece of idolatry – yes, he went and made private altars (bamos), and some of the people offered sacrifices for idolatry, for Baal. Their place was there, that certainly wasn't cleaned up. But regarding biblical idolatry – it's very possible that he was participating with idolatry, it's perhaps a case of "placing a stumbling block before the blind" (lifnei iver). But it could be that here is a proof that idolatry means literally "you shall not worship other gods" (lo sa'avdun elohim acheirim) as the verse says, which we are discussing.

But one can say a bit better – there are places where it appears that making a private altar (bama) is a foundational aspect of idolatry, it's a category of idolatry. Yes, but one needs to know precisely what the halacha means.

---

This concludes Chapter 9.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.