דער שיעור גייט דורך רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ז׳, וואס באהאנדלט די יסודות פון נבואה: וואס זענען די תנאים פאר א נביא (חכמה, גבורת המדות, דעה רחבה, שמחה, התבודדות), וויאזוי נבואה ארבעט דורך משל וחידה, און די פארשידענע מדריגות פון נביאים. א הויפט נקודה איז דער חילוק צווישן נבואת משה רבינו און אלע אנדערע נביאים אין פיר אופנים: משה איז ער ועומד (נישט אין חלום), ער באקומט נבואה דירעקט פון דעם אייבערשטער (נישט דורך א מלאך), ער ווערט נישט נבהל, און ער קען מתנבא זיין בכל עת שירצה. דער שיעור ענדיגט מיט דעם דין פון אות ומופת — אז מ׳גלייבט א נביא נישט נאר צוליב מופתים, נאר ער מוז קודם זיין ראוי לנבואה, און אפילו דעמאלט איז דער גלייבן א דין הנהגה על פי הנגלה, אזוי ווי מ׳פסק׳נט על פי שני עדים כשרים.
📖 טקסט הפרק / Chapter Text (Sefaria) ›
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
סיכום פון דעם שיעור – הלכות יסודי התורה, פרק ז'
---
הקדמה: ר"ח אדר און שמחה
דער שיעור האט אנגעהויבן מיט א באמערקונג אז היינט איז ר"ח אדר – „משנכנס אדר מרבין בשמחה." דאס איז פאסיג ווייל דער רמב"ם זאגט (שפעטער אין פרק) אז איינע פון די תנאים פון נבואה איז שמחה. דאס איז א קאונטער-אינטואיטיוו פוינט: מענטשן מיינען אז אנצוקומען צו גרויסע מדריגות פאדערט התבודדות און ערנסטקייט, אבער פארקערט – שמחה ברענגט גרויסע זאכן.
---
הלכה א': „מיסודי הדת לידע שהא-ל מנבא את בני אדם"
דער רמב"ם'ס ווערטער
„מיסודי הדת לידע שהא-ל מנבא את בני אדם."
פשט
עס איז א יסוד פון דער אידישער דת צו וויסן אז דער אייבערשטער גיט נבואה צו מענטשן.
חידושים און הסברות
א) „מיסודי הדת" – סטרוקטור פון ספר המדע
דער רמב"ם פאלגט דעם זעלבן סטרוקטור ווי אין אנהייב הלכות יסודי התורה: קודם שטעלט ער אוועק דעם יסוד (דאס וויסן אז עס איז דא אזא זאך ווי נבואה), און דערנאך קומט די מצוה (צו פאלגן דעם נביא). דאס איז פאראלעל צו „יסוד היסודות וגו' לידע שיש שם מצוי ראשון" – ערשט דער יסוד, דערנאך די מצוות וואס בויען זיך אויף דעם.
נפקא מינה: א יסוד איז וויכטיגער ווי א מצוה. א מענטש וואס פאלט דורך מיט א מצוה (למשל לשון הרע) האט נאך אלע אנדערע מצוות. אבער א מענטש וואס פעלט אים א יסוד – ווי נישט גלייבן אין נבואה אדער אין „אנכי ה' אלקיך" – ביי אים האבן אלע אנדערע מצוות נישט אויף וואס זיך אנצוליינען. (מקור: יגל מקרא אין פרשת משנה)
ב) „לידע" – נישט „להאמין"
דער רמב"ם ניצט דעם לשון „לידע" – צו וויסן, נישט „להאמין" – צו גלייבן. דאס איז קאנסיסטענט מיט דעם אנהייב פון ספר המדע: „יסוד היסודות... לידע שיש שם מצוי ראשון." נבואה איז א פאקט, א ידיעה, נישט בלויז אן אמונה.
ג) „דת" – באדייטונג פון דעם ווארט
דער רמב"ם ניצט „דת" אין דעם זין פון געזעץ/חוק – אזוי ווי עס שטייט אין מגילת אסתר „דת כל מדינה." אויך אין חומש: „מימינו אשדת למו" – „אשדת" מיינט די תורה. „יסודי הדת" מיינט אלזא: יסודות פון דעם געזעצליכן סיסטעם / רעליגיע.
ד) „מנבא את בני אדם" – נישט „בני ישראל"
א וויכטיגער חידוש: דער רמב"ם שרייבט „בני אדם" – מענטשן בכלל – נישט „בני ישראל." דער רמב"ם זאגט אין אגרת תימן אז די סיבה פארוואס מיר גלייבן נישט אין גוי'אישע נביאים איז נישט ווייל זיי זענען נישט אידן – א גוי קען אויך האבן מעלת הנבואה אויב ער איז זוכה און טוט אלע הכנות – נאר ווייל די נביאים אין וועם גוים גלייבן זענען סותר תורת משה רבינו, וואס דאס אליין איז די גרעסטע ראיה אז ער איז א נביא שקר.
שייכות צו דער מחלוקת רמב"ם–כוזרי: דער כוזרי האלט אז נבואה איז ספעציפיש פאר כלל ישראל, א ירושה פון „הענין האלקי." דער רמב"ם האלט אז נבואה איז א מענטשליכע שלימות וואס יעדער human being קען טעאָרעטיש דערגרייכן. דער לשון „בני אדם" שפיגלט אפ דעם רמב"ם'ס שיטה.
ה) „אל מנבא" – דריי שיטות אין נבואה (מורה נבוכים)
דער רמב"ם ברענגט אין מורה נבוכים (אנהייב פון פרקי הנבואה) דריי שיטות וועגן נבואה:
1. שיטה א': נבואה ליגט אינגאנצן אין די הענט פון דעם מענטש – אויב ער טוט די הכנות, ווערט ער אויטאמאטיש א נביא.
2. שיטה ב': נבואה ליגט אינגאנצן אין די הענט פון דער אייבערשטער – דער אייבערשטער קען נעמען א טיפש און פלוצלינג מאכן אים א נביא.
3. שיטת הרמב"ם (שיטה ג'): א מענטש דארף זיך אנשטרענגען און אנגרייטן מיט אלע מדריגות, אבער דער אייבערשטער האלט רעזערווירט די רעכט צו וועם ער וויל עס געבן אדער נישט.
מדויק'ערע פארשטאנד פון שיטה ג' (קארעקציע אין דער חברותא): די נבואה קומט על ידי די הכנה – עס איז א שלימות פון דעם מענטש צו זיין א נביא. אבער דער אייבערשטער קען מאנע'ן (פארמיידן) אז א מענטש זאל נישט קומען צו נבואה, אפילו ער האט אלע הכנות. דער אייבערשטער קען מער זאגן ניין ווי ער קען זאגן יא. מ'קען נישט „טרייען" צו ווערן א נביא – דער אייבערשטער האלט די פינאלע באשלוס.
ו) „אל מנבא" – נבואה אלס קאמיוניקאציע
דאס וואס דער רמב"ם שרייבט „אל מנבא" מיינט נישט דווקא אז עס איז א סופערנאטורעלע מתנה שלא על ידי דרך הטבע. נבואה איז א קאמיוניקאציע – „מדה שמגיעה מן הבורא אל האדם" (לשון הרמב"ם אין אן אנדער פלאץ) – א שפע פון knowledge וואס קומט פון דער אייבערשטער צום מענטש. „דיבור" מיינט נישט דווקא א קול, נאר א knowledge. די דירעקציע איז פון דער אייבערשטער צום מענטש – דאס איז א רילעישאנשיפ, נישט בלויז אז א מענטש טעפט אריין אין א וועלט פון חכמה.
חילוק צווישן נבואה און שכל'דיגע השגה: ווען א מענטש פארשטייט עפעס מיט זיין שכל, איז דאס נישט דווקא אז א מלאך האט אים געגעבן דעת – ער האט פארשטאנען א זאך וואס עקזיסטירט. אבער נבואה איז אנדערש: „אל מנבא בני אדם" – דער אייבערשטער האט אקטיוו קאמיוניקירט מיט דעם מענטש, דער אייבערשטער גיט אים עפעס.
[הערה: עס איז אנגעמערקט אז אפשר שטייט נישט אלעמאל אין מורה נבוכים די זעלבע זאך ווי אין משנה תורה, און מ'דארף זיין מדייק אין יעדן פלאץ באזונדער.]
מקורות
- גמרא (שבת/נדרים) – „אין הנבואה שורה אלא על חכם גיבור ועשיר"
- מורה נבוכים – פרקי הנבואה (דריי שיטות)
- אגרת תימן – א גוי קען אויך האבן נבואה
- ספר הכוזרי – קאנטראסט, נבואה ספעציפיש פאר ישראל
- יגל מקרא (פרשת משנה) – יסוד וויכטיגער ווי מצוה
- חומש „מימינו אשדת למו" – באדייטונג פון „דת"
- מגילת אסתר „דת כל מדינה" – באדייטונג פון „דת"
---
הלכה א' (המשך): תנאי הנבואה – „ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה, גיבור במדותיו..."
דער רמב"ם'ס ווערטער
„ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה, גיבור במדותיו... ולא יתאוה לדבר בעולם... אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד, בעל דעה רחבה נכונה עד מאד."
פשט
נבואה רוהט נאר אויף איינעם וואס איז א גרויסער חכם, שטארק אין זיינע מדות, האט קיין תאוות נישט, זיין שכל איז שטענדיג שטערקער פון זיין יצר, און ער האט א ברייטע און ריכטיגע דעה.
חידושים און הסברות
א) געבויט אויף דער גמרא – „אין הנבואה שורה אלא על חכם גיבור ועשיר"
דער רמב"ם'ס לשון איז געבויט אויף דער גמרא (שבת צב. / נדרים לח.): „אין הנבואה שורה אלא על חכם גיבור ועשיר." דער רמב"ם טייטשט אבער יעדע מדה:
- חכם – כפשוטו: א גרויסער חכם אין חכמה (נישט דווקא תורה, נאר חכמה בכלל).
- גיבור – שלא כפשוטו: דער רמב"ם בויעט אויף דער משנה (אבות ד:א) „איזהו גיבור – הכובש את יצרו."
ב) „גיבור במדותיו" – ער האט שוין כובש געווען
דער רמב"ם שרייבט „ולא יתאוה לדבר בעולם" – ער האט קיין תאוה מער צו קיין זאך אין דער וועלט. דאס מיינט נישט אז ער איז אינמיטן כובש זיין יצר (אז ער האט א סטראגל), נאר ער האט שוין כובש געווען – ער איז א „גיבור" אין דעם זין אז ער האט שוין געוואונען דעם קאמף. דאס שטימט מיט דעם וואס דער רמב"ם זאגט אין אנדערע פלעצער אז ס'איז דא א מדריגה וואו א מענטש דארף זיך בכלל נישט אנשטרענגען מער. דאס איז א חילוק: די משנה רעדט פון דעם פראצעס, דער רמב"ם רעדט פון דעם רעזולטאט.
[פארגעלייגט און אפגעווארפן: „גיבור במדותיו" קען גיין אויף מדותיו של הקב"ה – אז ער גייט בדרכיו של הקב"ה. אבער דאס איז א דרש, נישט דער פשט.]
ג) „דעה רחבה נכונה" – כמות און איכות פון חכמה, אדער מידות
„רחבה" (ברייט) און „נכונה" (ריכטיג/אמת'דיג) רעפרעזענטירן צוויי דימענסיעס: כמות (ברייטקייט – ער ווייסט זייער אסאך) און איכות (אמת'קייט – ער ווייסט דעם אמת לאמיתו). ס'איז דא מענטשן וואס ווייסן אסאך אבער ווייסן נישט דעם אמת; דער נביא דארף ביידע.
אלטערנאטיווע פארשטאנד: „דעה רחבה" קען גיין אויף מדות (אזוי ווי הלכות דעות), נישט אויף חכמה – ווייל דער רמב"ם'ס אייגענע „הלכות דעות" וואו „דעות" באדייט מידות און כאראקטער-אייגנשאפטן.
ד) „עשיר" – פארוואס האט דער רמב"ם עס „געסקיפט"?
די גמרא זאגט דריי תנאים: חכם, גיבור, ועשיר. דער רמב"ם דערמאנט נישט עשיר בפירוש.
תירוץ: דער רמב"ם טייטשט „עשיר" דורך דעם באגריף „דעה רחבה" – א מענטש וואס האט א „ברייטע דעה" מיינט אז ער האט נישט קיין גשמיות'דיגע דאגות וואס שלעפן אים אראפ. דאס איז פארבונדן מיט דער משנה אבות „איזהו עשיר? השמח בחלקו" – ער איז צופרידן מיט וואס ער האט, און דערפאר איז זיין דעת ברייט און פריי. איינער וואס דאגה'ט פאר קלייניגקייטן – עס מצמצם זיין דעת.
כללי'דיגער פשט אין דער גמרא: חכם, גיבור, עשיר, בעל קומה – אלע מיינען אז ער האט נישט קיין שום זאך וואס שלעפט אים אראפ פון זיין חכמה. די עיקר איז די חכמה – אלע אנדערע תנאים זענען נאר כדי צו באפרייען דעם מענטש פאר דער חכמה.
מקורות
- גמרא שבת צב. / נדרים לח. – „אין הנבואה שורה אלא על חכם גיבור ועשיר"
- משנה אבות ד:א – „איזהו גיבור הכובש את יצרו", „איזהו עשיר השמח בחלקו"
---
הלכה ב': „שלם בגופו" און „כשיכנס לפרדס"
דער רמב"ם'ס ווערטער
„אדם שהוא ממולא בכל המידות האלו והוא שלם בגופו, כשיכנס לפרדס וימשוך באותם הענינים הגדולים הרחוקים, ותהיה לו דעה נכונה להבין ולהשיג..."
חידושים
א) „שלם בגופו" – פארוואס דארף א נביא זיין געזונט?
דאס איז פארבונדן מיט וואס דער רמב"ם זאגט אין הלכות דעות אז א יסוד פון עבודת השם איז אז א מענטש זאל זיין געזונט: ער וועט נישט דארפן דאגה'ן וועגן זיין געזונט, ער פילט זיך גוט און קען זיך קאנצענטרירן, נבואה איז א „העווי עקספיריענס" אויף דעם גוף – ווי מ'זעט שפעטער אז נבואה איז פיזיש שווער, און קליינע פיזישע שוואכקייטן ווערן פארגרעסערט.
ב) „כשיכנס לפרדס" – דירעקטער קאנעקשאן צום פריערדיגן פרק
דער „פרדס" דא איז דער זעלבער פרדס וואס דער רמב"ם האט באשריבן סוף פריערדיגן פרק. די צוויי פרקים זענען ממש פארבונדן – פרק ו' ענדיגט מיט פרדס, פרק ז' הייבט אן מיט וואס פאסירט ווען מ'גייט אריין אין פרדס.
ג) „וימשוך" – לשון משך זמן
דאס ווארט „וימשוך" איז לשון משך זמן – ער וועט א לאנגע צייט עוסק זיין אין די ענינים הגדולים הרחוקים. ער וועט שווימען אין זיין דעת אין ווייטע גרויסע וועלטן – ער וועט טראכטן וועגן דער עולם המלאכים א.א.וו.
ד) „דעה נכונה להבין ולהשיג" – צוויי זאכן
(א) ער וועט אסאך צייט עוסק זיין אין דעם, (ב) ער וועט טאקע אנקומען צו די ריכטיגע הבנות – ער קען מתפוס זיין אלעס וואס גייט פאר. פאר דעם דארף ער זיין א חכם.
---
הלכה ב' (המשך): „והוא מתקדש והולך ופורש מדרכי כלל העם"
דער רמב"ם'ס ווערטער
„והוא מתקדש והולך ופורש מדרכי כלל העם ההולכים במחשכי הזמן, והולך ומזרז עצמו ומלמד נפשו שלא תהיה לו מחשבה כלל בדברים בטלים ולא מהבלי הזמן ותחבולותיו, אלא מכוון דעתו תמיד פנויה למעלה, קשורה תחת הכסא..."
חידושים
א) „מחשכי הזמן"
דאס האט א שייכות צו וואס דער רמב"ם זאגט אז א תלמיד חכם דרייט זיך נישט מיט א „מרעים." די „מרעים" זענען די וואס גייען במחשכי הזמן – זיי זענען די פינסטערניש. אזוי ווי משלי רופט אזעלכע זאכן „מלין" (פינסטער) – נישט די אמת'דיגע אור השם, נישט די אור הדעת.
ב) „והולך ומזרז עצמו" – זריזות אפילו נאך שלמות המידות
פארוואס דארף מען נאך זריזות? אפילו ער איז שוין גובר מידותיו, דארף מען נאך אלץ די גאנצע צייט זריזות. דער חילוק: די גובר מידותיו איז א דין פון שלמות המידות – דאס איז שוין פארטיג. אבער יעצט רעדט דער רמב"ם פון א נייע מדרגה: די עבודה השכלית, די התבוננות. דאס איז עקסטער מער אויף זיין פייט.
וואס מיינט די זריזות דא? עס מיינט נישט זריזות אז ער זאל נישט זיין אן עצלן. עס מיינט אז ער פושט זיך – ער איז נישט צופרידן, ער האלט נישט אז ער האט שוין אלעס געכאפט, נאר ער וויל א גאנצע צייט מער און מער. „ומלמד נפשו" – ער לערנט זיך אליין אויס. דאס איז א זייער טיפע לימוד.
מקור – סוף מורה נבוכים: ווען דער רמב"ם גייט אריין אין די עבודה, איז ער מסביר אז אפילו נאכ'ן וויסן איז דא די נייע עבודה פון פאוקוסן אויף וואס מ'ווייסט – פון זיין קאנצענטרירט אויף דעם.
ג) „הבלי הזמן ותחבולותיו" – א דבר והיפוכו
דער לשון זעט אויס ווי א סתירה:
- „הבלי הזמן" = די אויבנאויף נארישע זאכן
- „תחבולותיו" = די טיפערע זאכן – ווי פאליטיק, גרעסערע עובדות, טיפערע אנאליזן פון וועלטלעכע ענינים
אבער דער רמב"ם'ס נקודה: אפילו די „תחבולות" – די טיפערע סטאדי פון וועלטלעכע זאכן – איז ווייטער טיפשות. עס איז א „קאלער שיפט" – עס זעט אויס ווי עפעס טיפערס, אבער עס איז נאך גרעסערע טיפשות. [באמערקונג: דאס איז פאר א נביא – פאר פשוט'ע מענטשן טאר מען נישט אזוי זאגן.]
ד) „דעתו תמיד פנויה למעלה" – דאפלטע באדייטונג פון „פנוי"
1. פנוי מלשון „פונה" = זיין דעת איז מופנה למעלה – עס איז אוועילעבל צו קענען משיג זיין נייע זאכן. אפילו ער האט שוין אלעס משיג געווען, דארף זיין דעת זיין ליידיג און פריי צו משיג זיין נאך.
2. פנוי מיינט אז ער האט נישט גארנישט אנדערש וואס פארנעמט אים – קיין אנדערע מחשבות, נאר ער איז פאוקעסט למעלה.
דער רמב"ם'ס יסוד: וואס א מענטש טראכט, דארט איז ער. „וויסן" מיינט נישט „איך געדענק" – וויסן מיינט „איך ווייס עס יעצט." דו האסט געוואוסט נעכטן, יעצט ווייסטו עס נישט – דאס איז נישט וויסן. דערפאר דארף דער נביא זיך מרגיל זיין קיינמאל נישט צו טראכטן פון דעם עולם הזה, נאר פון די למעלה.
ה) „קשורה תחת הכסא" – טייטש
מקור: דאס איז א רעפערענץ צו חז"ל וועגן נשמות של צדיקים וואס זענען „תחת כסא הכבוד" (פארבונדן מיט „והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים").
דער „כסא" מיינט דער אייבערשטער אליינס (ווי געלערנט אין פריערדיגע פרקים). די חיות הקודש זענען „תחת הכסא" – אונטער דעם אייבערשטן. „קשורה תחת הכסא" מיינט אז זיין דעת איז צווישן די העכסטע מלאכים.
דער רמב"ם'ס פילאזאפישע טייטש: ווי קענען נשמות זיין „תחת כסא הכבוד"? זיי זענען דאך נישט קיין גוף! דאס מיינט וואס די דעת טוט ווען ס'איז נישט קיין גוף – די דעת איז תחת הכסא. ער קען מתבונן זיין אין די אוצרות הקדושה פון די תורה.
ו) „צורות הקדושות והטהורות" – צוויי קאטעגאריעס
באזירט אויף פריערדיגן פרק:
- קדושות = די גלגלים (ספערעס)
- טהורות = די צורות שאין להם חומר בכלל (ריינע אינטעלעקטן/מלאכים)
ז) „משתכל בחכמתו של הקב"ה כולה מן הצורה הראשונה עד טבור הארץ"
ער קוקט נישט נאר אויף די צורות הקדושות (מלאכים), נאר אויף די גאנצע חכמה של הקב"ה – ער פארגעסט אויך נישט פון די וועלט. „מן הצורה הראשונה" = די העכסטע מלאך. „עד טבור הארץ" = ביז דער צענטער פון די וועלט – פון דעם העכסטן ביז דעם נידריגסטן.
---
הלכה ב' (סוף): „מיד רוח הקודש שורה עליו"
דער רמב"ם'ס ווערטער
„מיד רוח הקודש שורה עליו"
חידושים
א) צי רוח הקודש דא איז נבואה
שיטה א': „רוח הקודש" דא איז נאכנישט נבואה – עס איז די זאך וואס איז די נאנטסטע צו נבואה, איין שטאפל פאר נבואה.
שיטה ב' (ווערט שטארק פארטיידיגט): „רוח הקודש" דא מיינט נבואה ממש. דער רמב"ם מאכט דא לכאורה סתירות מיט אנדערע פלעצער (וואו ער חילוקט צווישן רוח הקודש און נבואה), אבער דא שטייט בפירוש „מיד."
ב) „מיד" – וואס מיינט דאס ווארט?
קשיא: דער רמב"ם האט דאך פריער געזאגט אז מ'דארף דער אייבערשטער זאל אים געבן נאך א סטעפ – דער מענטש קען נישט אליין אנקומען צו נבואה. אבער דא שטייט „מיד" – גלייך!
תירוץ א': „מיד" מיינט נישט תיכף ומיד אין דער ממש'דיגער רגע. ראיה: דער רמב"ם שרייבט אין אן אנדער פלאץ אז איינער וואס האט רוב עונות – „מיד מיתתו בראשו", און דארט מיינט נישט אז ער שטארבט יענע רגע. „מיד" קען מיינען אז ער האט שוין געטון אלעס וואס ער דארף טון – עס קען נאך דויערן א טאג ביז ער באקומט עס. אזוי ווי די גמרא'ס באגריף פון „מחוסר זמן לאו דווקא מחוסר מעשה."
דער אנדערער צד: ער האלט אז דא שטייט קלאר „מיד" און עס מיינט גלייך, און דער פראבלעם פון דעם אנדער פלאץ (וואו דער רמב"ם זאגט מ'דארף נאך א סטעפ) איז א באזונדערע קשיא וואס געהערט צו יענעם אנדער פלאץ.
א שווערע נקודה: דער שפרינג פון „ער איז משתדל" צו „רוח הקודש שורה עליו" איז שווער צו פינפוינטן אפילו למעשה, ווייל דער פראצעס פון „מתקדש והולך" איז א לאנגע עבודה, און מען ווייסט נישט וועלכע מאמענט ער האט שוין „געענדיגט" זיין השתדלות.
צי רוח הקודש איז א באזונדערע סטעידזש: עס ווערט געפרעגט צי רוח הקודש איז א באזונדערע מדריגה נאך חכמה, אדער צי די ידיעה אליין איז שוין רוח הקודש. איין צד זאגט: „ס'קען זיין אז די ידיעה פון אלעס איז אליינס רוח הקודש." דער אנדערער צד האלט אז יא, עס איז דא א קלארע הבדלה – דער מענטש „גרעדזשועיטעד" פון חכמה און איז אריינגעגאנגען אין רוח הקודש, און ער ווייסט עס.
---
הלכה ג': „והריח לו ביראת ה'" און „ונערבה נפשו במעלת המלאכים הנקראים אישים"
דער רמב"ם'ס ווערטער
„והריח לו ביראת ה'... ונערבה נפשו במעלת המלאכים הנקראים אישים... ויהפך לאיש אחר, ויודע בדעתו שאינו כמקודם, אלא שנתעלה על מעלת שאר בני אדם החכמים, כמו שנאמר בשאול: והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר."
חידושים
א) „והריח" – אן אינטערעסאנטע לשון
„והריח" מיינט אז דער מענטש שפירט א געוויסע „ריח," א געוויסע אור החכמה, אור השכל, וואס קומט אויף אים. דאס איז א „תשורה" – ער איז זוכה געווען צו א מתנה/תשורה.
ב) „ונערבה נפשו במעלת המלאכים הנקראים אישים"
פארוואס דווקא „אישים": אישים איז די נידריגסטע מדריגה פון מלאכים, און זיי הייסן „אישים" ווייל זיי זענען קרוב למעלת בני אדם. דער חידוש דא איז אז דער נביא איז נישט בלויז „קרוב" צו דער מדריגה – ער איז ממש מעורב, ער האט די זעלבע לעוועל ווי דער מלאך.
דער טיפערער טעם – חומר וצורה: דער מענטש קען נישט געוויינטלעך זיין ווי א מלאך ווייל ער איז א קאמבינאציע פון חומר וצורה (גוף און שכל). אבער דער נביא האט מבטל געווען זיין חומר אין אזויפיל מיני וועגן, און מחזק געווען זיין צורה אין אזויפיל מיני וועגן, אז ער איז אנגעקומען צו די מדריגה פון אישים – וואס זענען אינגאנצן צורה אן חומר.
ג) „ויהפך לאיש אחר" – ער ווערט א נייער מענטש
שייכות צו פרק ד' – צוויי בחינות מענטש: ווי געלערנט אין פרק ד', איז דא צוויי בחינות פון „מענטש": (1) מענטש פון „עפר מן האדמה" וואס שטארבט, (2) א נייע סארט מענטש וואס האט א נשמה, דעת, און איז דומה למלאך. דער נביא איז ליטעראלי געווארן דער צווייטער סארט „איש" – דער „איש" אויף וועם עס שטייט „צורת אלוקים." ער איז דער „איש אחר" – דער מענטש מיט צורת אלוקים.
„מיד" – ראיה אז עס איז דא א ספעציפישער מאמענט: דער לשון „ויהפך לאיש אחר" ווייזט אז עס איז דא א געוויסע מאמענט פון טשעינדזש – נישט בלויז א גראדועלע פראצעס. דער מענטש ווייסט ווען עס איז געשען דער שיפט. דאס שטיצט דעם צד אז „מיד" מיינט טאקע א קלארע הבדלה צווישן חכמה און רוח הקודש.
דיוק – „שאר בני אדם החכמים": דער רמב"ם זאגט אז ער איז „נתעלה על מעלת שאר בני אדם החכמים" – ער איז העכער אפילו פון אלע חכמים. דאס ווייזט אז נבואה איז א קוואליטאטיווער שפרונג איבער חכמה, נישט בלויז א קוואנטיטאטיווער אונטערשייד.
שייכות צו הלכות תשובה: אזוי ווי דער רמב"ם זאגט אין הלכות תשובה אז א בעל תשובה ווערט אן „איש אחר", אזוי אויך דער נביא ווערט אן „איש אחר."
פראגע – צי מען קען פארלירן נבואה: ווען דער מענטש פאלט פון זיין מדריגה, איז ער אויך „ידוע בדעתו" אז ער איז שוין מער נישט אין דעם מדריגה?
פראגע – „בעל קומה" און עלטער ווערן: ווען דער נביא ווערט אלט, פארלירט ער עס? אדער מיינט עס בלויז אז ער דארף קודם זיין שטארק ווען ער באקומט עס?
שייכות צו „אישים" און דער פסוק: דער פסוק „ונהפכת לאיש אחר" ווערט אינטערעסאנט געטייטשט: פון א „איש" (מענטש) ווערסטו אן אנדערע „איש" (מלאך-מדריגה). ביידע הייסן „איש" – א מענטש הייסט איש און א מלאך הייסט אויך איש (אישים).
מקורות
- שמואל א' י:ו – „והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר"
- רמב"ם הלכות תשובה – דער מענטש ווערט אן „איש אחר"
- רמב"ם פרק ד' – צוויי בחינות מענטש
- קרבן תודה – „איש ואיש" קען מיינען מרדכי אדער המן
---
הלכה ד': „הנביאים מעלות מעלות הן"
דער רמב"ם'ס ווערטער
„הנביאים מעלות מעלות הן. כמו שיש בחכמה חכם גדול מחבירו, כך בנבואה נביא גדול מנביא."
פשט
נביאים האבן פארשידענע מדריגות, פונקט ווי ביי חכמה איז דא א חכם גדול מחבירו, אזוי אויך ביי נבואה איז דא א נביא גדול מנביא.
חידושים
א) „מעלות מעלות" – נישט טרעפ
ווי שוין געלערנט ביי מלאכים, „מעלות מעלות" מיינט נישט אז מ'שטייט אויף דיסקרעטע טרעפ, נאר עס זענען דא מדרגות – א ספעקטרום פון מדריגות.
ב) דער משל פון חכמה – א שטארקע פארמולירונג
דער משל ארבעט נאר אויב מען פארשטייט אז נבואה איז (כמינימום טיילווייז) א שלימות פון דעם מענטש אליין. אויב נבואה וואלט געמיינט בלויז אז דער אייבערשטער רעדט צו אים, וואלט נישט געווען קיין מעלות – דער אייבערשטער רעדט אדער ער רעדט נישט, עס איז איינס פון צוויי. דאס אז עס זענען דא מדריגות ווייזט אז נבואה האט צו טון מיט דעם מענטש'ס אייגענע מדריגה.
ג) וואס איז דער חילוק צווישן נביאים?
- דער חילוק איז נישט אין פון וואו ער באקומט (אלע באקומען פון גאט) – נאר אין דעם עצם מענטש, זיין מדריגה.
- דער גרעסערער נביא קען וויסן מער מדוקדק וועגן די וועלט, מער חלקים פון רעאליטעט.
- עס קען זיין א חילוק אין ווי קלאר ער באקומט עס.
- עס קען זיין א חילוק אין ווי גוט ער געט עס איבער – ווייל ער באקומט אין א חזון/משלים (ווי דער מורה נבוכים פרק ל' רעדט), און דער חילוק איז ווי גוט ער פארשטייט און איבערגעט די משלים.
ד) דער עיקר ציל פון דער הלכה
איינע פון די עיקר סיבות וואס דער רמב"ם וויל אוועקשטעלן אז נביאים האבן מעלות מעלות, איז צו מאכן דעם יסוד פאר דעם חילוק צווישן נבואת משה און די אנדערע נביאים – וואס קומט שפעטער אין דעם פרק.
מקורות
- חז"ל וועגן שמואל אלס גרעסטער נביא
- מורה נבוכים פרק ל' – נבואה דורך משלים
---
הלכה ה': אופן פון נבואה ביי אנדערע נביאים – חלום, מראה, ציטערן, משלים
דער רמב"ם'ס ווערטער
„כל הנביאים כשמתנבאים... בחלום או במראה... אבריהם מזדעזעין, וכח הגוף כושל, וחושיהם מסתרפים... שתהא הדעת פנויה להבין מה שתראה... הדברים שמודיעים לנביא במראה הנבואה, דרך משל מודיעין לו, ומיד יחקק בלבו פתרון המשל במראה הנבואה, וידע מה הוא."
חידושים
א) „מראה" = בייטאג, „חלום" = ביינאכט
„מראה" מיינט א מראה בייטאג, און „חלום" מיינט ביינאכט. בייטאג זעט מען מיט די אויגן, ביינאכט זעט מען מיט דעם כח הדמיון. דער באגריף „חזון הלילה" איז אן אינטערעסאנטער לשון – ביינאכט זעט מען נישט מיט די פיזישע אויגן, נאר מיט דעם דמיון.
מקור: דער פסוק „אם יהיה נביאכם ה', במראה אליו אתוודע, בחלום אדבר בו" (במדבר יב:ו).
ב) „אבריהם מזדעזעין, וכח הגוף כושל, וחושיהם מסתרפים" – דריי אויסדרוקן פאר דער זעלבער זאך
דער גוף ברעכט זיך צוזאם בשעת נבואה.
ג) „דעת פנויה" – פנויה פון, נישט פנויה צו
„שתהא הדעת פנויה להבין מה שתראה" – „פנויה" מיינט דא נישט „פנויה צו" (פריי צו עפעס טון), נאר „פנויה פון" (באפרייט פון עפעס). געווענליך גייט א חלק פון א מענטש'ס דעת אויף קאנטראלירן זיין גוף – האלטן קאפ פון וואס דער גוף טוט. ווען דער גוף ברעכט זיך צוזאם בשעת נבואה, איז דער דעת באפרייט פון דער אויפגאבע צו קאנטראלירן דעם גוף, און קען זיך פולשטענדיג אפגעבן צו פארשטיין די מראה הנבואה.
פארגלייך מיט שלאף: ווען א מענטש שלאפט, ארבעט דער חלק פון דעם מוח וואס קאנטראלירט דעם גוף נישט (דאס איז פארוואס ווען מען חלומ'ט אז מען רוקט זיך, רוקט זיך נישט די האנט אין דער אמת'ער וועלט). אזוי אויך ביי נבואה – דער גוף „שאט זיך אפ" און דער דעת ווערט פריי.
חילוק פון חלום סתם: געווענליך האט א מענטש חלומות פון זאכן פון זיין גוף, experiences פון דעם גוף – ווייל זיין דעת איז ביזי מיט'ן גוף. ביי נבואה, וואו דער גוף פאלט אוועק, איז דער דעת פריי צו זען אמת'ע זאכן, נישט בלויז רעפלעקשאנס פון גשמיות'דיגע עקספיריענסעס.
ד) שייכות צו פרק ב' – „נרתע לאחוריו ונפחד"
אין פרק ב' האט דער רמב"ם געזאגט אז ווען א מענטש הייבט אן משיג זיין די גדלות פון דעם אייבערשטן, איז ער אויך „נרתע לאחוריו ונפחד". אבער דער חילוק: אין פרק ב' איז דער טעם פון דעם ציטערן א רעאקציע אויף דער גדלות פון דעם אייבערשטן. דא ביי נבואה איז דער טעם אן אנדערער – עס איז ווייל דער חומר (גוף) איז מונע צו נבואה, און בשעת חלות הנבואה ברעכט זיך דער גוף צוזאם, כדי דער דעת זאל זיין פנויה.
ה) ראיות פון פסוקים – אברהם און דניאל
ביי אברהם – „והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו" (בראשית טו:יב) – ער איז געפאלן אין א גרויסן פינסטערניש, גשמיות'דיג האט ער גארנישט געזען – דער גוף האט זיך אפגעשלאסן.
ביי דניאל – „והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח" (דניאל י:ח) – זיין גוף איז כאילו צוגאנגען.
ראיה צו דער פריערדיגער דיסקוסיע: אויב עס געשעט אזויפיל פיזישע סענסאציעס (ציטערן, אראפפאלן, פינסטערניש), איז אוודאי ווייסט ער אז עפעס געשעט מיט אים.
אבער דער אנדערער צד חולק: דאס איז נישט דער סימן פון וואס ער ווייסט אז עס איז נבואה. מענטשן פאלן אראפ און האבן סתם אן אטאקע – דאס אליין באווייזט נישט אז עס איז נבואה. דער ווייסן אז עס איז נבואה איז א זייער אינערליכע ידיעה, א שכל'דיגע זאך, נישט באזירט אויף פיזישע סימנים. „ער ווייסט פון דעם וואס ער ווייסט" – נישט פון דעם וואס זיינע אברים זענען אראפגעפאלן.
דער ערשטער צד ענטפערט: פון דא זעט מען אז נבואה איז נישט נאך א לעוועל פון וויסן, נאר עס איז א געשעעניש – עפעס ספעציפישעס וואס געשעט מיט'ן מענטש.
ו) נבואה ווס. וויזשאנס סתם – וואס מאכט נבואה אמת?
וויזשאנס אליין באווייזן גארנישט. „איך קען אסאך מענטשן וואס פאלן אראפ און זעען חזיונות, און זיי זענען נאכנישט קיין נביאים." מ'קען אפילו נעמען דראגס און זען וויזשאנס.
דער תוכן פון די נבואה אדער דער מקור פון די נבואה – דאס איז וואס מאכט א נביא א נביא אמת. אלע אויסערליכע סימנים (ציטערן, אראפפאלן, וויזשאנס) זענען „צדדים חיצוניים" – זיי זענען נאר דער מעכאניזם דורך וועלכן עס קומט, ווייל רוב מענטשן זענען פאקוסד אויף זייער גוף, און דער איינציגסטער וועג ווי ער קען זען אמת איז ווען זיין גוף פאלט אוועק. אבער דאס אליין מאכט עס נאכנישט פאר נבואה.
דער חילוק פון א נביא און א טיפש וואס זעט וויזשאנס: א נביא קען נעמען א וויזשאן און זען די מעסעדזש דערין – „להבין מה שתראה." דער זעלבער וויזשאן ביי אן אנדערן מענטש וואס איז נישט קיין נביא, איז נישט קיין נבואה, ווייל ער האט נישט די חכמה צו פארשטיין.
„עיקר פנים הנבואה איז אין די לבובן": דער עיקר פון נבואה איז אין דעם אינערליכן אינהאלט (לבובן = תוכן), נישט אין די אויסערליכע מראות.
ז) „דרך משל מודיעין לו" – נבואה קומט דורך משלים
א נביא וואס ווייסט נישט דעם פתרון – איז נישט קיין נביא. דער רמב"ם שטעלט אוועק אז א נביא מוז וויסן דעם פתרון פון זיין אייגענע נבואה.
גרויסע מחלוקת: ווי באקומט דער נביא דעם פתרון?
צד א' (ר' יצחק): דער נביא באקומט דעם משל און דעם נמשל אויף איין מאל, אין איין פאקעט. דאס ווערט פארגליכן צו א דייאגראם: ווען איינער זעט א דייאגראם, פארשטייט ער דעם אינהאלט דורך דעם דייאגראם, אבער דער אמת'ער פארשטאנד איז נישט דער דייאגראם אליין – עס איז די „הבנה פנימית." דער נביא זעט דעם משל, און דער משל אליין טראגט שוין מיט זיך דעם נמשל. עס איז נישט צ
וויי באזונדערע שריט (ערשט א חלום, דערנאך זוכן א פותר חלומות), נאר איין אינטעגרירטע ידיעה.
קשיא אויף ר' יצחק'ס שיטה: אויב דער נביא באקומט דעם משל מיט דעם נמשל צוזאמען, פארוואס באקומט ער נישט דעם נמשל אליין? וואס איז דער צוועק פון דעם משל?
תשובה פון ר' יצחק: רוב מענטשן – אינקלודינג דער נביא – פארשטייען נישט א זאך אן א משל. דער משל איז דער כלי דורך וועלכן דער נביא פארשטייט דעם נמשל. עס איז נישט צוויי עקסטערנע באזונדערע זאכן; דער משל איז דער מיטל פון פארשטאנד.
צד ב': דער נביא זעט נאר דעם משל (דעם חזון/וויזשאן), און ווען ער וועקט זיך אויף, ניצט ער זיין „כח החכמה" – זיין געוואלדיגע חכמה – צו פארשטיין דעם נמשל. דאס איז דער גרונט פארוואס דער רמב"ם פאדערט אז א נביא זאל זיין א גרויסער חכם: א פשוט'ער מענטש וואלט אפשר אויך געקענט זען דעם משל, אבער ער וואלט קיינמאל נישט געקענט צושטעלן דעם ריכטיגן פתרון/נמשל.
אן אינטערעסאנטע איראניע אין דער מחלוקת: דער צווייטער לומד, וואס די גאנצע צייט האלט אז נבואה איז א שליחות פון דעם אייבערשטן (נישט א שלימות פון דעם מענטש), קומט דווקא ביים משל-נמשל ענין אויף דעם צד אז דער נביא'ס אייגענע חכמה שפילט דעם הויפט ראלע – דער אייבערשטער שיקט נאר א „פיקטשער" (משל), און דער נביא בחכמתו דערגייט דעם נמשל. דאס איז אייגנטלעך נענטער צום ערשטן לומד'ס כללות'דיגע שיטה אז נבואה איז א שלימות פון דעם מענטש.
„מודיעים לנביא" – ווער מודיע? דאס אימפליצירט אז עמיצער טיילט מיט דעם נביא – א פערזענליכע קאמוניקאציע פון דעם אייבערשטן צום נביא, נישט בלויז אז ער דערגרייכט א חכמה. איין צד זאגט: „מודיעים" ווייזט אז עס איז דירעקט פון דעם אייבערשטן. דער אנדערער צד ענטפערט: חכמה איז אויך פון דעם אייבערשטן, און חכמה איז אפשר נאך מער דירעקט ווי נבואה.
ח) דוגמאות פון משלים אין נבואה
סולם יעקב (בראשית כ"ח): יעקב האט געזען א סולם מיט מלאכים עולים ויורדים. דער רמב"ם זאגט: „והוא המשל למלכיות ושעבודם" – דאס איז דער מדרש אז ער האט געזען פיר מלכיות (בבל, פרס, יון, רומי) גייען ארויף און אראפ.
קשיא: אין אנדערע פלעצער (מורה נבוכים?) זאגט דער רמב"ם אז דער סולם איז א משל פאר מלאכים (נישט מלכיות). תירוץ: מלאכים און מלכיות האבן א שייכות – יעדע מלכות האט א „מלאך הממונה."
קשיא אויף יעקב'ס נבואה: יעקב'ס נבואה איז געקומען בשעת ער איז אנטלאפן פון עשו – ער איז געווען אינמיטן צרות, נישט אין מנוחה. ווי שטימט דאס מיט דעם כלל אז א נביא דארף זיין רואיג און שמח? תירוץ: יעקב אבינו איז געווען אויף אזא מדריגה אז ער איז געווען „שלם" אפילו אינמיטן צרות.
חיות יחזקאל: דער רמב"ם האט שוין פריער (פרק ב') געזאגט אז די „חיות" זענען דער ערשטער סוג מלאכים.
סיר נפוח און מקל שקד (ירמיהו): ירמיה האט געזען א הייסע טאפ (סיר נפוח) און א מקל שקד, און גלייך נאכדעם האט דער מנבא אים געזאגט דעם פתרון: „מקל שקד כי שקד אני."
מגילה עפה (יחזקאל) און איפה (זכריה).
ט) דריי קאטעגאריעס ווי נביאים געבן איבער זייער נבואה
1. משל ופתרונו – ווי ירמיה מיט דעם סיר נפוח, וואו ס'שטייט קלאר דער משל און דער נמשל.
2. פתרון בלבד – נביאים וואס זאגן נאר „כה אמר ה'" – די פראקטישע מוסר/בשורה, אן דעם משל.
3. משל בלבד בלא פתרון – „וזה רוב דברי יחזקאל וזכריה" – זיי שרייבן נאר דעם משל אן דעם נמשל.
באמערקונג: אפילו א נביא וואס שרייבט נאר דעם משל (אן פתרון), זאל מען נישט מיינען אז ער האט נישט געוואוסט דעם נמשל. ער האט עס נאר נישט אראפגעשריבן.
כלל: „וכולם במשל ודרך חידה הם מתנבאים" – אלע נביאים (חוץ משה) זעען דורך משל ודרך חידה.
מקורות
- בראשית טו:יב – „והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו"
- דניאל י:ח – „והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח"
- במדבר יב:ו – „אם יהיה נביאכם ה', במראה אליו אתוודע, בחלום אדבר בו"
- בראשית כ"ח – סולם יעקב
- ירמיהו א' – מקל שקד, סיר נפוח
- יחזקאל א' – חיות הקודש; יחזקאל ב' – מגילה עפה
- זכריה ה' – איפה
- מורה נבוכים פרק ל' – נבואה דורך משלים
---
הלכה ה' (המשך): „כל הנביאים אין מתנבאים בכל עת שירצו" – תנאי השמחה וההתבודדות
דער רמב"ם'ס ווערטער
„כל הנביאים אין מתנבאים בכל עת שירצו... מכוונים דעתם... יושבים שמחים וטובי לב... מתבודדים... שאין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות, אלא מתוך שמחה."
חידושים
א) שמחה אלס תנאי
שמחה איז א ממש'ער תנאי פאר נבואה. עצבות שלעפט דעם מענטש אראפ, עצלות אויך. נאר שמחה ערמעגלעכט נבואה.
ב) דער פסוק פון בני הנביאים
דער רמב"ם ברענגט דעם פסוק (שמואל א' י:ה): „בני הנביאים לפניהם נבל ותוף וחליל וכינור והמה מתנבאים." אין פראנט פון זיי שטייען מענטשן מיט מוזיק-אינסטרומענטן (נישט אז זיי אליין שפילן), און זיי זענען „מתנבאים."
באמערקונג: דער רמב"ם ברענגט נישט דעם פסוק וואס די גמרא ברענגט אין שבת (ל:): „ויהי כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'" (מלכים ב' ג:טו, וועגן אלישע). ער ברענגט דווקא דעם פסוק פון שמואל.
ג) „והמה מתנבאים" – טייטש
דער רמב"ם טייטשט „מתנבאים" נישט אז זיי האבן שוין נבואה, נאר אז זיי גרייטן זיך צו נבואה – „מהלכים בדרך הנביאים עד שיהיו נביאים."
דער משקל „התפעל" – דריי באדייטונגען:
1. ער מאכט זיך (פעיקערס) – אזוי ווי "מתחסדים" מיינט אמאל מענטשן וואס מאכן זיך פרום.
2. ער טוט עפעס צו זיך אליין – א רעפלעקסיווע אקציע.
3. ער גייט ווערן – א פראצעס, אזוי ווי "מתגדל" מיינט ער גייט towards גדולה.
דער רמב"ם מיינט דא די דריטע באדייטונג: "מתנבאים" הייסט זיי גייען towards נבואה.
ד) „בני הנביאים" – נאך נישט נביאים
דער רמב"ם זאגט זייער קלאר: זיי ווערן אנגערופן "בני הנביאים" – נישט "נביאים" – ווייל אף על פי שמכוונים דעתם, "אפשר שתשרה עליהם שכינה ואפשר שלא תשרה". דער סטאטוס איז אונגעוויס.
ה) דער לשון "שכינה" vs. "רוח הקודש" vs. "נבואה"
דא ניצט דער רמב"ם דאס ערשטע מאל דעם לשון "שכינה" (אנשטאט "רוח הקודש" אדער "נבואה"). דער מסקנא איז אז בפשטות מיינען אלע דריי ווערטער די זעלבע זאך, הגם אז אויף פי קבלה קען זיין אנדערע חילוקים. ראיה: אין הלכות חובל ומזיק ניצט דער רמב"ם אמאל "רוח הקודש" און אמאל "שכינה" אויף דער זעלבער זאך.
ו) התבודדות – וואס מיינט עס?
קשיא: אויב זיי דארפן זיין מתבודד (אפגעזונדערט), וויאזוי שטייט אז אין פראנט פון זיי שטייען מענטשן מיט מוזיק?
תירוץ 1 (רעיון פון קאצקער): התבודדות מיינט נישט פיזיש אליין זיין אין א וואלד. מען קען מאכן התבודדות צווישן מענטשן – „מתבודד בדעתם" – ער איז אין זיין אייגענע וועלט, אפילו ווען אנדערע זענען דא.
תירוץ 2 (כפשוטו): התבודדות מיינט אז זיי גייען ארויס פון שטאט – אבער צוזאמען מיט חברים. התבודדות מיינט אוועק פון דער וועלט, אבער א חבורה פון גלייכגעזינטע נביאים איז נאכאלץ התבודדות.
מקורות
- שמואל א' י:ה – בני הנביאים מיט נבל ותוף וחליל וכינור
- מלכים ב' ג:טו – „ויהי כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'" (דערמאנט אז דער רמב"ם ברענגט עס נישט)
- רעיון פון קאצקער – התבודדות צווישן מענטשן
---
הלכה ו': נבואת משה – „חוץ ממשה רבנו רבן של כל הנביאים"
דער רמב"ם'ס ווערטער
„כל הדברים שאמרנו הן דרך הנבואה לכל הנביאים הראשונים והאחרונים, חוץ ממשה רבנו רבן של כל הנביאים."
פשט
אלעס וואס ער האט ביז יעצט געזאגט גילט פאר אלע נביאים – ראשונים און אחרונים – חוץ פון משה רבינו.
חידושים
א) משה רבינו – אן אנדערע קאטעגאריע לגמרי
משה רבינו'ס נבואה איז נישט בלויז א העכערע מדריגה אינערהאלב דער זעלבער קאטעגאריע ווי אנדערע נביאים, נאר עס איז אינגאנצן אן אנדערע קאטעגאריע. דער רמב"ם זאגט ערגעץ אז משה רבינו ווערט גערופן א „נביא" בשם משותף (הומאנימיש) – דאס הייסט, דאס ווארט „נביא" האט נישט די זעלבע באדייטונג ווען מען זאגט עס אויף משה ווי ווען מען זאגט עס אויף אנדערע נביאים.
ב) „ראשונים ואחרונים"
„הנביאים הראשונים והאחרונים" מיינט אפשר פשוט: אלע נביאים וואס זענען אמאל געווען און אלע וואס וועלן נאך זיין.
ג) „רבנו" – צוויי באדייטונגען
„משה רבנו רבן של כל הנביאים": „רבנו" – דער רבי פון אלע אידן (ווייל ער האט אונז געגעבן די תורה), און „רבן של הנביאים" – דער רבי פון אלע נביאים (ווייל ער איז העכער אין מדריגת הנבואה).
---
הלכה ו' (המשך): ערשטער חילוק – חלום/מראה vs. ער ועומד
דער רמב"ם'ס ווערטער
„שכל הנביאים בחלום או במראה, ומשה רבנו נתנבא והוא ער ועומד."
חידושים
א) דער מקור – „בבוא משה אל אהל מועד... וישמע את הקול"
דער רמב"ם ברענגט דעם פסוק (במדבר ז:פט) אלס ראיה:
- „וישמע את הקול" – עס שטייט "וישמע" (ער האט געהערט), נישט "וירא את המראה" (ער האט געזען א וויזשאן). דאס איז משמע אז עס איז געווען א ריאלע שמיעה, נישט א חלום-ארטיגע ערפארונג. דאס איז דער עיקר ראיה.
- „בבוא משה" – גלייך ווען ער קומט אריין אין אוהל מועד האט ער געהערט די קול – ער האט נישט געדארפט קיין הכנה.
[Digression: „אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד" – משה רבינו שטייט אין אוהל מועד, ער זיצט נישט, ער ליגט נישט. דאס אונטערשטרייכט דעם „ער ועומד".]
---
הלכה ו' (המשך): צווייטער חילוק – על ידי מלאך vs. דירעקט פון הקב"ה
דער רמב"ם'ס ווערטער
„כל הנביאים על ידי מלאך, לפיכך רואים מה שהם רואים במשל וחידה. ומשה רבנו לא על ידי מלאך, שנאמר 'פה אל פה אדבר בו', ונאמר 'ודיבר ה' אל משה פנים אל פנים', ונאמר 'ותמונת ה' יביט' – כלומר שאין שם משל, אלא רואה הדבר על בוריו בלא חידה ובלא משל."
חידושים – דער הויפט חידוש
א) דער רמב"ם קאנעקטעד מלאך מיט משל וחידה
דאס איז א גרויסער חידוש: ווייל אלע נביאים באקומען נבואה דורך א מלאך, דעריבער זעען זיי עס במשל וחידה. דער מלאך איז דער סיבה פארוואס עס קומט אין משל-פארם. דאס איז א קאוזאלע פארבינדונג: מלאך = משל/חידה. ממילא, ווייל משה באקומט נבואה נישט דורך א מלאך, זעט ער עס אן משל, קלאר און דירעקט.
ב) די מראה אליין איז א מלאך
דער רמב"ם אין ערשטן פרק זאגט אז ווען נביאים זעען א "מראה" (וויזשאן), זעען זיי אייגנטליך א מלאך. די מראה גופא איז דער מלאך. זיי זעען נישט דעם אייבערשטן דירעקט – זיי זעען א מלאך, און דער מלאך איז דער "פילטער" וואס מאכט אז אלעס קומט אין משל-פארם.
ג) פסוקים אלס ראיות
- "פה אל פה אדבר בו" – פון מויל צו מויל, דירעקט, אן קיין שליח/מלאך.
- "ודיבר ה' אל משה פנים אל פנים" – דירעקטנעס.
- "ותמונת ה' יביט" – דער רמב"ם טייטשט: "כלומר שאין שם משל" – "תמונת ה'" מיינט נישט א פיזישע געשטאלט (ווייל „לא ראיתם כל תמונה"), נאר אז ער זעט דעם דבר על בוריו, אן משל, אן חידה.
ד) „רואה הדבר על בוריו" – וואס מיינט „הדבר"?
"הדבר" מיינט נישט דעם אייבערשטן אליין (ווייל אפילו משה האט נישט געקענט זען דעם אייבערשטן על בוריו). אפשר מיינט "הדבר" דעם אינהאלט/נושא פון זיין נבואה – דאס האט ער געזען קלאר.
ה) „מראה" ביי משה – אספקלריא המאירה
שיינבארע סתירה: פריער האט דער רמב"ם געזאגט אז אלע נביאים זענען "במראה או בחלום", און יעצט ביי משה שטייט אויך "במראה ולא בחידות" – אלזא אויך משה האט א "מראה"!
תירוץ: ביי אנדערע נביאים איז די מראה א חידה-מראה (דורך א מלאך). ביי משה איז די מראה א קלארע מראה – אספקלריא המאירה (א קלארער שפיגל). חז"ל זאגן: "כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה, משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה."
דער רמב"ם טייטשט "אספקלריא" ווי א שפיגל – ס'איז אלעמאל א מחיצה (קיין נביא זעט דעם אייבערשטן דירעקט), נאר משה האט געהאט א קלארע מחיצה. „על בוריו" מיינט מיט בירור, מיט קלארקייט.
---
הלכה ו' (המשך): דריטער חילוק – יראים ונבהלים vs. כאשר ידבר איש אל רעהו
דער רמב"ם'ס ווערטער
„כל הנביאים יראים ונבהלים ומזדעזעים, ומשה רבנו אינו כן, שנאמר 'כאשר ידבר איש אל רעהו' – כח בדעתו של משה רבנו להבין דברי הנבואה והוא עומד על עומדו שלם."
חידושים
א) „כאשר ידבר איש אל רעהו"
דער רמב"ם טייטשט: אז ער איז רואיג. א מענטש ביי זיין חבר איז נישט דערשראקן, ער איז קאמפארטאבל. אזוי אויך משה – „לא נבהל לשמוע."
ב) „כח בדעתו להבין" – דער שליסל ווארט
דער רמב"ם ניצט דעם ווארט "להבין" – ער האט געהאט כח אין זיין דעת צו פארשטיין דברי הנבואה. דאס איז קאנסיסטענט מיט דעם רמב"ם'ס גאנצן אפּרואטש: נבואה איז א שכל'דיגע דערגרייכונג. ער זאגט קיינמאל נישט "לשמוע" אדער "לראות" אלס דער עיקר – אלעס איז "להבין."
ג) „עומד על עומדו שלם"
משה בלייבט שטיין אויף זיין פלאץ, שלם – גאנץ, אנגעטאן, נישט צעבראכן פון דער ערפארונג.
---
הלכה ו' (המשך): פערטער חילוק – אין מתנבאים בכל עת שירצו vs. כל זמן שיחפוץ
דער רמב"ם'ס ווערטער
„כל הנביאים אין מתנבאים בכל עת שירצו. משה רבנו אינו כן, אלא כל זמן שיחפוץ רוח הקודש לובשתו ונבואה שורה עליו, ואינו צריך לכוין דעתו ולהזדמן לה, שהרי הוא מכוון ומזומן ועומד כמלאכי השרת. לפיכך מתנבא בכל עת."
חידושים
א) נייע לשונות ביי משה רבינו
(1) "רוח הקודש לובשתו" – ער ווערט אנגעקליידערט מיט רוח הקודש, א נייער מושג; (2) "נבואה שורה עליו" – פריער איז געניצט געווארן "שכינה שורה עליו", יעצט ווערט עס אנגעווענדט אויף נבואה גופא.
ב) „אינו צריך לכוין דעתו" – ער איז שוין כולו מוכן
ס'איז נישט פשוט אז משה דארף נישט קיין הכנה. דער אמת'ער פשט: משה רבינו איז שוין אייביג מוכן ומזומן, עס פעלט נישט קיין הכנה ווייל ער איז כסדר אין דעם מצב. „שהרי הוא מכוון ומזומן ועומד."
ג) ראיה פון בנות צלפחד – „עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם"
ווען בנות צלפחד פרעגן א שאלה, זאגט משה „שטעלט אייך אוועק, איך וועל הערן וואס ה' וועט באפעלן פאר אייך." אויב משה וואלט געווען א נביא ווי אלישע, וואלט ער געדארפט זאגן „מ'דארף טרייען, איך גיי מיך מתבודד זיין, אפשר וועט עס געלינגען." אבער משה זאגט „שטעלט אייך אוועק, צוויי מינוט, איך קום צוריק" – ער ווייסט מיט זיכערהייט אז ער וועט באקומען ענטפער. (רש"י ברענגט חז"ל אז דאס איז די גרויסע כח פון א בשר ודם.)
ד) „לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי"
נאך מתן תורה האבן אלע אידן געהאט א שטיקל מדרגה פון נבואה. ווען עס האט זיך געענדיגט, זאגט דער אייבערשטער: "שובו לכם לאהליכם" – אלע אידן גייען צוריק. אבער "ואתה פה עמוד עמדי" – משה בלייבט, די נבואה בלייבט ביי אים.
ה) „לאהלם" – בתורת משל, צורכי הגוף
דער רמב"ם טייטשט "לאהלם" נישט דוקא ווי א פיזישע אוהל, נאר בדרך משל – "לצורכי הגוף כולם." א דירה רעפרעזענטירט אלע צורכי הגוף.
ו) פרישות פון אשה – דער לאגישער המשך
ווייל אנדערע נביאים "חוזרים לאהלם" – צוריק צו צורכי הגוף – זענען זיי נישט פרוש פון זייערע ווייבער. אבער "משה רבינו לא חזר לאהלו הראשון" – ער איז קיינמאל נישט צוריקגעגאנגען. "לפיכך פירש מן האשה לעולם ומכל הדומה לה."
ז) „ונקשרה דעתו בצור העולמים"
דער רמב"ם האט א פרק אין מורה נבוכים וואו ער טייטשט "צור" – עס מיינט מקור, ווי א פעלז פון וואו שטיינער קומען (נישט וואס אלעס שטייט דערויף, נאר פון וואו עס קומט). "צור העולמים" מיינט אז דער אייבערשטער איז די מקור, די סיבה ראשונה פון אלעס.
ח) „ולא נסתלק ההוד מעליו לעולם"
דער פסוק איז "וקרן עור פניו." דער רמב"ם'ס "הוד" מיינט די רוח הקודש / שכינה / נבואה זעלבסט, נישט נאר דער אויסערליכער גלאנץ. ביי אן אנדערע נביא קען זיין אז זיין פנים לייכט בשעת נבואה, אבער דאס איז זעלטן. משה רבינו האט אייביג געלייכט ווייל ער איז אלעמאל געווען בבחינת נביא.
סיכום פון אלע פיר חילוקים
1. חלום – אנדערע נביאים באקומען נבואה אין חלום/חזיון; משה – ער'ט.
2. משל/מלאך – אנדערע באקומען דורך משל אדער מלאך; משה – פנים אל פנים.
3. נבהל – אנדערע ווערן דערשראקן; משה – נישט.
4. בכל עת – אנדערע קענען נישט מתנבא זיין ווען זיי ווילן; משה – יא.
[Digression: משה רבינו זאגט נישט „כה אמר ה'" – פארגלייך צום רמב"ם'ס משנה תורה]
ס'ווערט געברענגט (אפשר פון ר' חיים בריסקער) אז משה רבינו ווען ער זאגט זיינע מצוות, זאגט ער נישט אייביג "כה אמר ה'." דער טעם: ווייל משה האט אייביג די נבואה מיט זיך, ווען ער רעדט סתם, רעדט ער דעם דבר ה'. ווען משה רבינו וויל עפעס זאגן וואס איז נישט פונעם אייבערשטן, דארף ער זאגן "אזוי זאגט משה."
פארגלייך צום רמב"ם: דער רמב"ם אין משנה תורה פירט זיך אויף א ענליכע אופן: ווען ער רעדט סתם, "רעדט די תורה" – דער default איז אז דאס איז דבר התורה. ווען ער וויל זאגן זיין אייגענע מיינונג, שרייבט ער "יראה לי."
מקורות
- במדבר ז:פט – „בבוא משה אל אהל מועד... וישמע את הקול"
- במדבר יב:ח – „פה אל פה אדבר בו", „ותמונת ה' יביט"
- שמות לג:יא – „ודיבר ה' אל משה פנים אל פנים", „כאשר ידבר איש אל רעהו"
- דברים ד:טו – „לא ראיתם כל תמונה"
- שמות לד:כט – „וקרן עור פניו"
- במדבר כז:ה – „עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם"
- דברים ה:כז-כח – „שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי"
- חז"ל – אספקלריא המאירה / שאינה מאירה
- גמרא ברכות – אז ביים מעמד הר סיני האבן אלע אידן געהאט א שטיקל נבואה
- מורה נבוכים – פרק וואו דער רמב"ם טייטשט „צור" = מקור
---
הלכה ז': צוויי סארטן נבואה – נבואה לעצמו און נבואה כשליחות
דער רמב"ם'ס ווערטער
דער רמב"ם רעדט וועגן ווען דער אייבערשטער שיקט א נביא: „או לכל אנשי עיר או ממלכה... להורות להם מה יעשו או למנוע אותם ממעשים הרעים שבידיהם."
חידושים
א) נבואה לעצמו
אסאך מאל איז דער נביא נאר פאר זיך – דער אייבערשטער רעדט צו אים זאכן וואס זענען נוגע פאר אים אליין: „להרחיב דעתו ולהוסיף דעתו בדברים הגדולים" – ער זאל וויסן זאכן פון „דברים גדולים" ווי מעשי מרכבה. באמערקונג: ס'שטייט נישט אז דער אייבערשטער זאגט אים הלכות, ווייל אויף הלכה קען מען נישט זאגן אפילו „לעצמו" – דאס ווערט באהאנדלט אין דעם נעקסטן פרק.
ב) נבואה כשליחות – יוניווערסאלע פארמולירונג
דער רמב"ם לייגט עס אראפ אין א יוניווערסאלע וועג – „אנשי עיר או ממלכה" – נישט ספעציפיש אידן. ביישפילן: יונה איז געשיקט צו נינוה, אליהו צו מדין.
ג) „להורות" vs. „למנוע" – צוויי פונקציעס
- „להורות להם מה יעשו" – זיי זאלן וויסן וואס צו טון.
- „למנוע אותם ממעשים הרעים שבידיהם" – צו אפשטעלן זיי פון וואס זיי טוען שוין. דיוק: ער זאגט נישט "להודיע מה לא יעשו" (צו זאגן וואס נישט צו טון), נאר "למנוע" – צו אפשטעלן פון מעשים וואס זיי טוען שוין.
ד) עס איז געווען אסאך מער נבואות ווי וואס מיר זעען
נביאים האבן נאר אנגעשריבן נבואות וואס זענען נוגע לדורות – אבער אסאך נבואות זענען געווען „לעצמו" און נישט אנגעשריבן געווארן.
ה) נבואה אין גלות
דער רמב"ם זאגט אז היינט אין גלות האט מען נישט די שמחה וואס עס פעלט אויס צו קענען באקומען נבואה.
---
הלכה ז' (סוף) – הלכה ח' (אנהייב): אות ומופת
דער רמב"ם'ס ווערטער
„וכשמשלחו הקב"ה לנביא נותן לו אות ומופת כדי שידעו העם שהאל שלחו באמת."
חידושים
א) דער מופת איז נישט פאר'ן נביא – נאר פאר'ן פאלק
דער נביא אליין ווייסט שוין אז ער איז א נביא. דער מופת איז נאר „כדי שידעו העם."
ב) „תשמעון" מיינט „תקבלון" – פאלגן, נישט בלויז הערן
דער תרגום אויף "אליו תשמעון" איז "תקבלון" – גלייבן און פאלגן. ביידע באדייטונגען זענען אריינגערעכנט.
ג) דין הנהגה vs. דין בירור – א פונדאמענטאלער חילוק
„לשמוע ממנו" איז מעגליך א דין הנהגה (מ'מוז פאלגן דעם נביא), נישט א דין בירור (מ'ווייסט זיכער אז ער איז א נביא). דער נביא אליין ווייסט אז ער איז א נביא, אבער מיר ווייסן עס נישט מיט גמור'ע זיכערקייט. מיר האבן בלויז די עווידענס פון אותות ומופתים, און די תורה זאגט אונז צו פאלגן.
ד) ראוי לנבואה איז א תנאי קודם – אן דעם העלפט קיין מופת נישט
א מענטש קען מאכן אלע מופתים שבעולם, אבער אויב מיר זעען נישט אז ער איז ראוי לנבואה (חכם, גדול, פרום), העלפט עס גארנישט.
ה) היסטארישע אנווענדונג – אגרת תימן
דער רמב"ם אליין האט פראקטיש גענוצט דעם כלל ווען געוויסע מענטשן האבן געטענה'ט אז זיי זענען נביאים. אין דער אגרת תימן לייגט דער רמב"ם אראפ: „גלייבן" קען מען נאר הייסן גלייבן א זאך וואס איז מעגליך. א זאך וואס איז אוממעגליך (ווי איינער וואס איז א פרוץ זאל זיין א נביא) – עס איז בכלל נישט שייך א מצוה צו גלייבן.
ו) דער רמב"ם'ס קשיא אויף זיך אליין – מופת אן נבואה
דער רמב"ם שטעלט א קשיא: „אפשר שיש עושה מופת" – א מענטש קען יא מאכן אותות ומופתים אפילו ער איז נישט קיין נביא („יש לדברים בגו" – א טריק, כישוף, וכדומה). איי, אויב אזוי, פארוואס גלייבט מען אים?
ז) דער משל פון שני עדים כשרים – א מפתח-הבנה
דער רמב"ם'ס תירוץ: הואיל ער האט שוין א חזקה אז ער איז אן אדם גדול וחכם וראוי לנבואה, און ער מאכט א מופת – איז דא א מצוה אים צו גלייבן. דאס איז נישט א ראיה מוכרחת, נאר א דין הנהגה.
דער משל: „כמו שנצטווינו לחתוך את הדין על פי שני עדים כשרים" – אף על פי אז מ'ווייסט אז עס עקזיסטירן עדי שקר אויף דער וועלט, פסק'נט מען אויף זייער עדות. „מצווה להטות אחרי אותן המופתים, ואף על פי שאין סומכין על זה סמיכה ודאית."
א מענטש קען טראכטן טויזנט מאל אז די עדים זענען שקרנים – אבער ער טוט לויט זייער עדות נישט ווייל ער ווייסט אז ס'איז אמת, נאר ווייל די תורה האט געזאגט אז מ'זאל אזוי טון. „על פי הנגלה."
ח) פארוואס גענוגט נישט חזקת כשרות אליין?
אן אותות ומופתים ווייסט מען נישט צי ער איז סתם א חכם אדער טאקע א נביא, און אפילו אויב ער איז א נביא – ווייסט מען נישט צי ער האט א שליחות צו אנדערע. דער מופת באווייזט ספעציפיש אז ער איז א שליח מיט א באפעל פאר אנדערע. דאס איז פונקט ווי ביי עדים: אן עד אחד האט אויך א חזקת כשרות, אבער ער האט נישט קיין דין עדות – די תורה פאדערט שני עדים.
---
סיום הפרק: „הנסתרות לה' אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו"
דער רמב"ם'ס ווערטער
„דברים האלו וכיוצא בהם – הנסתרות לה' אלוקינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, וה' יראה ללבב."
חידושים
א) „הנגלות" – מיר גייען על פי הנגלה
מיר זענען נישט אין טשארדזש פון וואס ליגט אין יענעם'ס הארץ. אונזער חוב איז צו גיין על פי הנגלה – אויב ער האט די קוואליפיקעישאנס פון א נביא און ער ברענגט אן אות ומופת, דארפן מיר אים גלייבן. אויב ער איז אינעווייניג א שקרן – דאס איז צווישן אים און דעם אייבערשטן. (פונקט ווי רש"י'ס פשט אויפ'ן פסוק.)
ב) סיום אויף גאנץ הלכות נביאים
דער פסוק „הנסתרות לה' אלוקינו" איז נישט בלויז א סיום אויף דער לעצטער הלכה (וועגן אותות ומופתים), נאר א סיום אויף גאנץ הלכות נביאים. דער גאנצער ענין פון נבואה איז אן ענין פון „דברים נסתרים" – הייליגע, טיפע זאכן. אונזער תפקיד איז בלויז צו גיין לויט „הנגלות לנו ולבנינו."
מקורות
- דברים כ"ט – „הנסתרות לה' אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו"
- רש"י אויף „הנסתרות" – איך בין נישט מעניש אויף נסתרות
- אגרת תימן – גלייבן איז נאר שייך ביי א מעגליכע זאך
- דין שני עדים כשרים – משל פון רמב"ם
- „אליו תשמעון" (דברים) – מקור פאר די מצוה צו פאלגן דעם נביא
- תרגום אונקלוס – „תשמעון" = „תקבלון"
תמלול מלא 📝
הלכות יסודי התורה, פרק ז׳ – יסודי הנבואה
פתיחה: ראש חודש אדר און שמחה
חברותא א׳: א גוטן. מיר גייען היינט לערנען הלכות יסודי התורה, ספר המדע, פרק ז׳. דער פרק רעדט וועגן די ענין פון נבואה.
ס׳איז זייער פאסיג אז היינט איז ראש חודש אדר, ומרבין בשמחה. דער רמב"ם גייט דא זאגן אז איינע פון די תנאים פון א נביא איז ער דארף זיין בשמחה. נישט אזוי ווי מענטשן מיינען אז אנצוקומען צו די גרויסע מדריגה העלפט אים התבודדות, און מען איז עפעס, וועט מען זיין נישט בשמחה. פארקערט — שמחה ברענגט גרויסע זאכן.
---
מיסודי הדת לידע שהא-ל מנבא את בני האדם
נבואה אלס יסוד הדת — נישט בלויז א מצוה
מיר האלטן נאך דא אין יסודי הדעת, יסודי התורה. נבואה איז איינע פון די יסודי התורה, ווייל משה רבינו האט די גאנצע תורה געגעבן געווארן מיט נבואה. און אויסער די תורה, נביאים וכתובים — מיר האבן געהאט א וועלט מיט נביאים, און ס׳איז א יסוד הדעת.
דאס הייסט, אויסער וואס ס׳איז א מצוה — איינע פון די מצוות אין הלכות יסודי התורה האט דער רמב"ם אויסגערעכנט צען מצוות, און די לעצטע צוויי פון די צען — מיר האבן שוין געלערנט אכט פון די צען — די לעצטע צוויי איז:
- פאלגן א נביא — א מצות עשה לשמוע מן הנביא
- און די מצות לא תעשה, אינטערעסאנט, איז נישט „נישט פאלגן," נאר שלא לנסותו — מ׳זאל אים נישט צופיל צומבלען, מ׳זאל אים נישט צופיל אויסטעסטן.
יעצט גייט דער רמב"ם, שפעטער גייט ער זאגן די מצוה, אבער מיסודי הדעת — ער הייבט אן: ס׳איז דא א מצות עשה פון פאלגן, אבער נאך פאר פאלגן איז דא די יסוד הדעת צו וויסן אז ס׳איז דא אזא זאך ווי נבואה, גלייבן אז ס׳איז דא אזא זאך ווי נבואה. מיסודי הדעת, פון די יסודי הדעת.
חידוש: דער סטרוקטור פון ספר המדע — יסוד קומט פאר מצוה
דאס איז זייער ענליך צו די סטרוקטור פון די ערשטע פרקים, כאפ איך. ווייל מיסודי היסודות איז לידע שיש שם מצוי ראשון — נישט יסוד היסודות, דער צווייטער יסוד, יסוד הדעת.
דאס הייסט אז די יסוד איז נאך וויכטיגער ווי די מצוה. לאמיר זאגן, א מענטש ווערט נישט גע׳הרג׳עט מיט א מצוה — ער פאלט אמאל אויך דורך מיט א לשון הרע. אבער אויב פאלט ער דורך מיט א יסוד פון נישט וויסן אנכי ה׳ אלקיך, אדער נישט גלייבן אין נבואה, פעלט אים א יסוד, און אלע אנדערע מצוות האבן נישט אויף וואס זיך אנצוליינען. אזוי שטייט אין די ענד פון די יגל מקרא אין פרשת משנה.
אבער אויך דא זעסטו אז די סטרוקטור גייט די זעלבע ווי די סטרוקטור פון די אלע הלכות — חוץ פון די צוויי פרקים וואס מיר האבן געהאט ביז יעצט — אבער גייט די זעלבע זאך: קודם זאגט ער די יסוד, אז ס׳איז דא א ידיעת דבר זה, אדער דא גייט עס זיין אביסל מער צו פאלגן. די נבואה איז א מצות עשה וואס איז געבויט אויף די יסוד, אויף די ריאליטי, בעיסיקלי.
„לידע" — נישט „להאמין"
מיסודי הדת, פון די יסודי הדת. און יסודות פון די אידישע דת.
חברותא ב׳: אינטערעסאנט, די ווארט דת — פאר׳ן רמב"ם זעט מען נישט די ווארט דת?
חברותא א׳: אין די מגילת אסתר.
חברותא ב׳: אה, למעשה, דת פון כל מדינות.
חברותא א׳: אהא, דאס מיינט...
חברותא ב׳: וואס מיינט דת? א חוק, א געזעץ.
חברותא א׳: אהא. דער רמב"ם ניצט עס... אונז קוקן אן דת׳ן מער ווי געזעצן.
חברותא ב׳: יא, יסוד פון אלע געזעצן. די יסודות פון די ביהיינד געזעצן. דער רמב"ם זאגט דת אזוי ווי אונז זאגן דת׳ן — יסודות פון די רעליגיע.
חברותא א׳: יא. אבער דארט מיינט עס אויף יסודות געזעץ. און דער געזעץ פון פרת איבדא.
חברותא ב׳: יא. דאס איז פרת אימדא. עס איז דא איינמאל וואס עס שטייט יא. און אין די חומש שטייט דאך מימינו אשדת למו — אשדת מיינט דער תורה.
חברותא א׳: געוואלדיג.
פון די יסודות הדת איז לידע — צו וויסן. ער ניצט נישט דער ווארט להאמין. אזוי ווי אויך אין אנפאנג ספר המדע איז לידע שיש — אז דא א באשעפער האבן דער וועלט. לידע מיינט אז עס איז פאקט.
לידע — צו וויסן — שהא-ל מנבא את בני האדם, אז דער באשעפער איז מנבא צו מענטשן. ער רעדט צו בני אדם. דער אייבערשטער קאמיוניקעיט מיט די בני אדם.
---
דיון: „אל מנבא" — דריי שיטות אין נבואה
דער אייבערשטער׳ס ראלע אין נבואה
א פאר זאכן וויל איך מיך דא אפשטעלן. איינס — איך מיין אז דאס איז א וויכטיגע זאך, ווייל שפעטער זענען עטעס אביסל מער מכרוב זיין.
חברותא ב׳: אבער איך געדענק, דו זאלסט זאגן בעסער, ווייל דו ביסט א גרעסערע בוקה אין תורת הרמב"ם — אז דער רמב"ם ברענגט אין אים דריי שיטות.
חברותא א׳: סאו דא וואס זאגן...
חברותא ב׳: וואס? אבער וואס זאגסט נישט א גרעסערע נביא?
חברותא א׳: עווענטשולי — מיר ביסט נאר ביי מיינע, איינע וואס קומט אן, עס איז אויפן וועג.
די דריי שיטות אין מורה נבוכים
דער רמב"ם זאגט אין אנדערע פלעצער אז עס איז דא דריי שיטות:
1. מענטשן וואס מיינען אז נבואה ליגט אינגאנצן אין די הענט פון דער מענטש — אז אויב ער טוט די מדריגות, ווערט ער א נביא.
2. א צווייטע שיטה אז עס ליגט אינגאנצן אין די הענט פון דער אייבערשטער — אז דער אייבערשטער קען נעמען א מענטש וואס איז א טיפש און פלוצלינג ווערט ער א נביא.
3. דער רמב"ם זאגט זיי זענען ביידע נישט גערעכט, נאר די אמת איז אז א מענטש דארף זיך אנשטרענגען און זיך אנגרייטן און האלטן ביי מדריגות, און נאכדעם, אויב איז ער זוכה, איז עס שוין א מתנה פון דער אייבערשטער — אז דער אייבערשטער גייט מנבא זיין צו אים.
אקעי, איך גיי דיר זאגן מער מדויק: אל מנבא — דער אייבערשטער געט אים די כח הנבואה.
חידוש: קארעקציע אין דער פארשטאנד פון שיטה ג׳
חברותא ב׳: איך קען דיר אביסל קארעקטן, מחילה, נישט א קליינע ביסל. אוודאי, די דריי שיטות שטייט אין די אנהייב פון ברכת הנביא אין מורה, איך געדענק נישט וואו. אבער דער רמב"ם לייגט אראפ די דריטע שיטה אביסל אנדערש לויט ווי איך פארשטיי, אביסל אנדערש ווי דו האסט אראפגעלייגט.
און אפשר דאס איז א סוד, אפשר דאס איז זאכן וואס דא דארף מען זיין מדייק אזוי ווי ס׳שטייט דא, אפשר נישט אלעמאל שטייט אין מורה די זעלבע זאך וואס ס׳שטייט דא. אפשר דאס איז א סוד — דו גייסט דאס זאגן פאר טויזנטער, טויזנטער, טויזנטער, אלפי רבבות ישראל.
חברותא א׳: יא. סאו איך זאל זאגן וויאזוי דער רמב"ם זאגט איז דארט מער קלאר?
חברותא ב׳: אזוי דער רמב"ם זאגט, אזוי ווי ס׳שטייט אויך דא, דרך אגב — ס׳שטייט וואס מען מערקט, ס׳שטייט נישט „שזה יסוד הדת שאל מנבא את בני ישראל" למשל.
חברותא א׳: אקעי, מיר רעדן וועגן די מורה. די דריי שיטות האבן מיר אויך גערעדט, יא.
חברותא ב׳: ס׳איז דא א מענטשליכע זאך. אין אנדערע ווערטער, ס׳איז יא א שלימות פון מענטשן. וואס דער רמב"ם זאגט איז, אז אוודאי ס׳איז נישט פשט — נישט עקזעקטלי, אפשר קען מען מדייק זיין וואס ער האט געמיינט — נישט פשט אז ווען א מענטש האט די הכנה, קומט אים א מתנה. די מתנה קומט, די נבואה קומט על ידי הכנה. ס׳איז יא א שלימות פון דעם מענטש צו זיין א נביא.
אבער דער אייבערשטער האלט רעזערווד די רעכטן, כביכול געזאגט, צו וועם ער וויל עס יא אדער נישט געבן. מען קען נישט טרייען צו זיין א נביא. דער אייבערשטער קען מער זאגן ניין ווי ער קען זאגן יא — אז דער אייבערשטער קען מאכן אז א מענטש זאל נישט קומען צו נבואה.
חברותא א׳: אבער נאך די קוואליפיקאציעס ווערן נישט.
חברותא ב׳: נישט ווער יא. אבער מער לאמדיש קען מען זאגן אז די הכנה מאכט די נבואה, נאר ס׳איז נישט אויטאמאטיש אינגאנצן, ווייל דער אייבערשטער האט די זכות — ער קען עס צונעמען פון וועמען ער וויל.
סאו דאס וואס שטייט דא אל מנבא איז נישט מוכרח אז ס׳גייט אויף לויט יענע הכרה, נאר ס׳קען זיין אז מ׳דארף געדענקען אז אלעס מאכט דער אייבערשטער, עניוועיס.
דיון: וואס מיינט „אל מנבא" — סופערנאטורעל אדער נאטירליך?
חברותא א׳: דאס צו זאגן אז דער אייבערשטער טוט עפעס — מיר מיינען נישט אז דער אייבערשטער טוט עס שלא על ידי דרך הטבע, שלא על ידי עפעס א שלימות וואס א מענטש גרייט זיך צו. דער אייבערשטער טוט עס, נאר ווייל די נבואה איז זיך מייחד דירעקט צו דער אייבערשטער.
און נבואה איז א טייטש אז דו זאגסט קאמיוניקעישאן — סאמהאו אז ס׳קומט, איך געדענק די לשון הרמב"ם אין די אנדערע פלאץ, אז מדה שמגיעה מן הבורא אל האדם — קומט עפעס א... דאס איז די שפע וואס קומט פון דער אייבערשטער צו מענטשן. דאס קומט פון דער אייבערשטער צו מענטשן — knowledge, רייט? עפעס א knowledge, עפעס א וואס מ׳רופט א דיבור. דיבור מיינט נישט דווקא אז מ׳זאל מאכן נויז, דיבור מיינט א knowledge.
סאו דאס איז זיכער אז ס׳קומט פון דער אייבערשטער צו מענטשן. די דירעקשאן איז זיכער אזוי. צו ווי אזוי עס ארבעט — אויב איך פארשטיי, אין די פרק איז מער דער רמב"ם מסביר די סדר הכנה לנבואה, ער פארציילט נישט ווי אזוי דער אייבערשטער טוט עס.
מ׳דארף נאך טראכטן וואס איז די חילוק צווישן אז דער אייבערשטער געט יא אדער אז דער אייבערשטער האלט אפ פון געוויסע נישט. אבער די פוינט איז: נישט סתם אז א מענטש איז אזוי ווי ס׳איז דא א וועלט פון knowledge, א וועלט פון חכמה אדער פון נבואה, און אז דער מענטש קען דארט אריינטעפן. ניין — דער אייבערשטער דארף עס אים געבן, ס׳איז א קאמיוניקעישאן, ס׳איז א רילעישאנשיפ כביכול.
חילוק צווישן נבואה און שכל׳דיגע השגה
חברותא ב׳: די גאנצע וועלט איז אזוי.
חברותא א׳: אמת, אבער אין וואס מ׳קען טראכטן — אזוי ווי ווען א מענטש איז משיג עפעס מיט זיין דעת, איז דאך נישט דווקא אז יעצט האט עפעס א מלאך אים געגעבן דעת. אקעי, דאס איז שוין א העכערע מדריגה, מ׳דארף רעדן וועגן דעם אויך. אבער אונז קענען נישט זאגן אז אויב איך האב יעצט עפעס פארשטאנען — א זאך וואס עקזיסטירט האב איך יעצט פארשטאנען. אבער דאס איז אל מנבא בני אדם — דער אייבערשטער האט געקאמיוניקעיט מיט דעם, דער אייבערשטער געט אים עפעס.
---
„בני אדם" — נישט „בני ישראל"
חברותא ב׳: אקעי, אל מנבא בני אדם איז די גערעכנטע, מ׳דארף רעדן וועגן דעם אויך. ווייל דער רמב"ם זאגט אין אגרת תימן, זאגט דער רמב"ם אז די סיבה פארוואס אונז גלייבן נישט אין די גוי׳אישע נביאים איז נישט וועגן זיי זענען נישט אידן, נאר א גוי קען אויך האבן מעלת הנבואה אויב ער איז זוכה און ער טוט אלע הכנות.
נאר די סיבה איז ווייל די נביאים אין וועם גוים גלייבן זענען טרייען סותר צו זיין תורת משה רבינו, וואס דאס איז א גרויסע ראיה ווי דער רמב"ם זאגט אין די נעקסטע פרק — אז אויב איינער טאטשט אן תורת משה רבינו איז דאס שוין אליין די גרעסטע ראיה אז ער איז א נביא שקר.
סאו על כל פנים, מ׳שטימט מיט דעם אז ער זאגט נישט די לשון אל מנבא בני ישראל, אזוי ווי אין די סביבה הכוזרי האט איינער אנגעצייכנט. ער זאגט די לשון אל מנבא בני אדם.
חידוש: מחלוקת רמב"ם–כוזרי
דאס האט א שייכות מיט די כלליות׳דיגע מחלוקת צווישן די רמב"ם און די כוזרי. דער רמב"ם האלט אז ס׳איז א מענטשליכע מדריגה וואס א מענטש, א human being, קען אנקומען. ס׳איז טאקע פון א גוי פאדערט מען דאך נישט די זעלבע זאך וואס מ׳פאדערט פון א איד, אבער אויב א גוי קומט אן צו זיין שלימות, טעקניקלי וואלט ער געקענט האבן נבואה אויב ער איז נישט סותר תורת משה. על כל פנים, דאס טייטשט בני אדם.
---
תנאי הנבואה: חכם, גיבור, בעל דעה רחבה
„ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה"
זאגט דער רמב"ם ווייטער — און דאס איז אויך מיסודי הדת. די המשך: ואין הנבואה חלה — די נבואה רוהט נישט, די נבואה גייט נישט אראפ — אלא על חכם גדול בחכמה. ס׳האט שוין געקענט זיין אזוי — קודם זאגט ער ווען דער אייבערשטער געבט, אבער ער זאגט פארדעם דארף דער מענטש... דא רעדט מען שוין מיט דעם מענטש און זיין הכנה.
חברותא ב׳: דו האסט דא אנגעלייגט א ביסל, האסט א ביסל געוואלט מחדש זיין אז דער אייבערשטער געבט, יא — אבער דאס איז אז דער רמב"ם גלייך גייט ער צו צו דער מענטשליכער הכנה. ער זאגט נישט אז „אין א-ל מונע רצונו" — ס׳איז פשוט אז דער אייבערשטער מאכט וואס ער וויל.
חברותא א׳: ער זאגט אז די נבואה איז דייקא אויף איינער וואס איז... אויף איינער וואס איז א חכם גדול בחכמה — איינער וואס איז א גרויסער חכם אין חכמה.
חברותא ב׳: חכם שטייט נישט בתורה, יא.
חברותא א׳: חכם גדול בחכמה, יא, אמת.
„גיבור במדותיו" — ער האט שוין כובש געווען
גיבור במדותיו — ער איז א גיבור מיט זיינע מדותיו.
חברותא ב׳: איך טראכט גראדע אז מדותיו גייט אויף הואיל — מדותיו של הקדוש ברוך הוא, אז ער גייט בדרכיו של הקדוש ברוך הוא.
חברותא א׳: אבער ס׳איז א דרש. אויפ׳ן פשט אז ער זאגט וכו׳.
אבער איך מיין, אויך גיבור במדותיו שטימט מיט דעם וואס דער רמב"ם אין אנדערע פלעצער זאגט אז ס׳איז דא דער וואס דארף זיך בכלל נישט אנשטרענגען. דאס הייסט גיבור במדותיו — נישט אז ער האלט זיך אין איין מתגבר זיין, נאר ער איז א גיבור.
„ולא יתאוה לדבר בעולם"
אקעי, לאמיר דירעקט זען די שטיקל: ולא יתאוה לדבר בעולם — ער האט קיין סטראגל מער, ס׳איז דאך נישט אוועקגעגעבן עקסטרע ענערדזשי פאר די סטראגל וואס געווענליכע מענטשן האבן.
אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד — זיין שכל איז אייביג שטערקער פון זיינע חושים און פון זיינע תאוות.
„בעל דעה רחבה נכונה עד מאד" — כמות און איכות
בעל דעה רחבה נכונה עד מאד — א ברייטע דעה און אן אמת׳דיגע דעה עד מאד.
איך מיין, רחבה נכונה איז זייער א שיינע זאך. ס׳איז אביסל אזוי ווי — ס׳איז דא מענטשן וואס ווייסן זייער אסאך, אבער וויסן דעם אמת, דעם אמת לאמיתו איז... ס׳איז דאך א חכמה אין כמות און א חכמה אין איכות.
חברותא ב׳: איך וואלט געטראכט אז דעה רחבה מיינט מדות, אזוי ווי מ׳זעט שפעטער דעות — וועלכע איז דעות. חכם, דו זאגסט חכם, גיבור.
חברותא א׳: ס׳קען זיין, איך טראכט יעצט א נייע זאך.
דיון: „חכם גיבור ועשיר" — דער רמב"ם׳ס טייטש פון דער גמרא
ס׳קען זיין — מיר ווייסן אז די לשון הרמב"ם איז געבויט אויף א גמרא וואס שטייט אין הנבואה שורה אלא על חכם גיבור ועשיר. און דער רמב"ם טייטשט דא איבער:
- חכם — כפשוטו: א גרויסער חכם
- גיבור — שלא כפשוטו: ער בויעט אויף די משנה איזהו גיבור הכובש את יצרו, יא? און דער רמב"ם לייגט צו אביסל מער — נישט נאר אז ער האלט זיך אינמיטן כובש זיין, כ׳מיין אז דו ביסט גערעכט, ער האט שוין כובש געווען.
קשיא: וואו איז „עשיר"?
און יעצט — וואס איז מיט עשיר? עשיר האט דער רמב"ם געסקיפט. דארף מען פארשטיין, פרעגן: וואס איז דא אויף די פלאץ? פארוואס האט דער רמב"ם געסקיפט עשיר?
ס׳קען זיין דער רמב"ם טייטשט עשיר איז די ד׳ חובות וואס ער שפרעכט אין עשירות. א מענטש קען מיינען אז די פראבלעם פון עשירות איז אז ער דארף צוקומען צו מענטשן, אז ער האט דאגות, אז ער דארף כאפן פון מענטשן — איז ער א שמח בחלקו. א מענטש וואס איז א... ס׳קען זיין דער רמב"ם מיינט טאקע אז ער האט שוין נישט קיין שום...
המשך פרק ז׳ הלכות יסודי התורה – תנאי הנבואה ודרך ההשגה
„דעה רחבה" – שייכות צו מידות
חברותא א: איך וואלט געטראכט אז „דעה רחבה" מיינט מידות, אזוי ווי מ׳זעט שפעטער „דעות" – הלכות דעות.
---
דער רמב״ם׳ס שייכות צו דער גמרא „חכם גיבור ועשיר"
חברותא א: חכם – איך זאג חכם. גיבור – איך טראכט יעצט א נייע זאך. ס׳קען זיין, דו ווייסט נאך, די לשון הרמב״ם איז געבויט אויף א גמרא וואס שטייט „אין הנבואה שורה אלא על חכם גיבור ועשיר", און דער רמב״ם טייטשט דא איבער: חכם כפשוטו – א גרויסער חכם. גיבור טייטשט דער רמב״ם נישט כפשוטו. ער בויעט עס אויף די משנה „איזהו גיבור הכובש את יצרו", און דער רמב״ם לייגט צו אביסל מער – נישט נאר ער איז זיך כובש אינמיטן, כובש את יצרו, נאר ער איז שוין כובש געווארן.
דיון: וואס איז מיט „עשיר"?
חברותא א: און יעצט, וואס איז מיט עשיר? עשיר האט דער רמב״ם געסקיפט. וועלן מיר פארשן פרעגן – איז דא אויף דער פלאץ אז דער רמב״ם האט געסקיפט עשיר.
ס׳קען זיין אז דער רמב״ם טייטשט עשיר איז די „דעה רחבה", וואס ער שפרייט זיך אין אן עשירות. איך מיין אז די פשט פון עשירות איז אז ער דארף נישט צוקומען צו מענטשן, אז ער האט דאגות, אז ער דארף חן פון מענטשן.
חברותא ב: איז דאך „שמח בחלקו".
חברותא א: איז עשיר – ס׳קען זיין אז דער רמב״ם מיינט טאקע אז ער האט נישט קיין גשמיות וואס שלעפט אים נישט אראפ. דאס הייסט, די דאגה פון וויאזוי צו קאווערן די באנק שלעפט אים נישט אראפ, אז ער האט א דעה רחבה. ווייל איינער וואס ער דאגה׳ט פאר עפעס א קלייניגקייט, איז עס מצמצם זיין דעת.
חברותא ב: סאו לויט דעם פשט אויך, די „דעה" מיינט נישט נאר knowledge, ס׳מיינט מער דעה וואס האט צוטון מיט מידות, אזוי ווי הלכות דעות. לאו דווקא אז ער מיינט די זעלבע הלכות דעות, אבער מער אן ענין פון...
ס׳איז זייער שיין וואס דו זאגסט – אז גיבור איז א כובש את יצרו, און ער איז שוין כובש געווארן. און די דעה רחבה איז א מענטש וואס האט נישט קיין דאגות פון געלט – ער איז דעה רחבה.
חברותא א: וויאזוי זאגט מען דאס?
חברותא ב: שמח בחלקו.
דער כלל׳דיגער פשט אין דער גמרא
חברותא א: מ׳דארף פארשטיין יענע גמרא, אז עשיר און בעל קומה מיינט פשט אז ער האט נישט קיין שום זאך וואס שלעפט אים אראפ. ער האט קיינמאל נישט מורא פון איינעם, ווייל ער איז א גיבור, ער איז א שטארקער מענטש. אז ער האט נישט זאכן וואס נעמט אים אוועק פון זיין חכמה, ווייל די עיקר איז דאך די חכמה.
חברותא ב: אזוי האט לכאורה דער רמב״ם געלערנט.
חברותא א: אזוי האט דער רמב״ם געלערנט.
---
הלכה ב׳ – דער וועג צו נבואה
„ממולא בכל המידות... שלם בגופו"
חברותא א: „אדם שהוא ממולא בכל המידות האלו" – א מענטש וואס איז ממולא מיט די אלע מידות – „והוא שלם בגופו", ער איז שלם בגופו. וואס איז די בעל הבית? ער דארף זיין שלם בגופו?
דאס איז לכאורה אזוי ווי דער אייבערשטער זאגט פלעין, אזוי ווי דער רמב״ם זאגט אין הלכות בריאות, אז א יסוד עבודת השם איז א מענטש זאל זיין געזונט – ווייל ער וועט נישט דארפן דאגה׳ן וועגן זיין געזונט, און ער איז אייביג געזונט, און ער פילט זיך גוט.
און שפעטער זעען מיר אויך אז ס׳איז זייער שווער אויף די גוף ווען די עבירות איז דא, און מ׳זעט שפעטער נבואה איז א זייער א העווי עקספיריענס. און דער אייבערשטער האט דאך געזאגט: א קליינע לאכעדיגע גיפט מאכט א גרויסע לאכעדיגע גיפט.
„כשיכנס לפרדס" – קאנעקשאן צום פריערדיגן פרק
חברותא א: „והוא שלם בגופו, והוא ממולא בכל המידות האלו, כשיכנס לפרדס" – און מיר ווייסן שוין וואס דער פרדס איז. דער רמב״ם האט געזאגט סוף פריערדיגע פרק. סאו דאס איז ממש א דירעקט קאנעקשאן – די צוויי פרקים צווישן זענען עפעס אזוי. ער האט אריינגעברענגט די אויבנדערמאנטע פרדס.
„וימשך" – לשון משך זמן
חברותא א: „וימשך בהם" – זייער גוט, אין יענע פרדס וואס – ענינים הגדולים הרחוקים. מיר ווייסן אלעס וואס דער אייבערשטער האט באשאפן.
„וימשך" – וואס מיינט דאס ווארט וימשך? ער וועט זיך מאריך זיין. ער מיינט לשון משך זמן – ער וועט א לאנגע צייט עוסק זיין אין אזא זאך. ווען „הוא עוסק בענינים הגדולים הרחוקים" – ס׳טייטש ער וועט נישט עוסק זיין נאר אויף די קליינע וועלטל, נאר ער וועט שווימען אין זיין דעת אין ווייטע גרויסע וועלטן. ס׳טייטש ער וועט טראכטן וועגן די עולם המלאכים און אזוי ווייטער.
„דעה נכונה להבין ולהשיג"
חברותא א: „ותהיה לו דעה נכונה להבין ולהשיג" – נישט נאר ער וועט נמשך ווערן. פאר דעם דארף ער זיין א חכם. מ׳שטעלט זיך דא נישט וועגן – סיי ער וועט אסאך צייט עוסק זיין אין דעם, און סיי ער וועט טאקע אנקומען צו די ריכטיגע הבנות, ווייל ער האט א דעה נכונה להבין ולהשיג. וואס מיינט לכאורה אז ער גייט געלונגען – ער וועט פארשטיין מיט זיין דעת, ער קען מתפוס זיין אלעס וואס גייט פאר.
---
„והוא מתקדש והולך" – פורש פון מחשכי הזמן
חברותא א: „והוא מתקדש והולך" – ס׳טייטש לכאורה, נאכדעם וואס ער ווייסט די אלע קלוגע זאכן, זעט ער די חשיבות פון וואס איז אמת׳דיג וויכטיג, און ער הייבט אן מער און מער מזלזל זיין אין נארישע זאכן. ער ווערט מתקדש, ער ווערט הייליג, ער איז זיך פורש פון פשוט׳ע זאכן.
ער גייט זאגן: „והולך ופורש מדרכי כלל העם ההולכים במחשכי הזמן" – ער גייט אוועק פון די ענינים פון די כלל העם. ס׳האט אפשר אביסל שייכות – נעכטן האבן מיר געלערנט אז א תלמיד חכם דרייט זיך נישט מיט א מרעים. מרעים זענען די וואס גייען במחשכי הזמן – זיי זענען די פינסטערניש, הולכים במחשכים. אזוי ווי משלי רופט צו א זאך מלין – זיי זענען נישט די אמת׳דיגע אור השם, זיי זענען נישט די אור הדעת, זיי זענען אין חושך. ער גייט אוועק פון די אלע מענטשן וואס שלעפן אריין אין די מחשכי הזמן, ער גייט ווייטער פון דעם.
---
„והולך ומזרז עצמו" – זריזות אפילו נאך שלמות המידות
חברותא א: און וואס טוט ער? נאר „והולך ומזרז עצמו" – ער איז זיך אייביג מזרז.
חברותא ב: אינטערעסאנט – אפילו ער איז שוין גובר מידותיו, דארף מען נאך אלץ די גאנצע צייט זריזות.
חברותא א: יא, זייער גוט. ווייל לכאורה די גובר מידותיו איז א דין פון שלמות המידות. יעצט רעדט ער שוין פון די עבודה השכלית, פון די התבוננות. ס׳טייטש ס׳איז שוין עקסטער מער אויף זיין פייט דא. אפילו נאכדעם וואס מ׳איז שוין ממשיך א לאנגע צייט, און מ׳האט שוין א דין – לכאורה דארף מען נאך אלץ זאגן זריזות אין זייער אסאך זאכן. ס׳איז נישט מידותיו, אז די זריזות איז מער א...
חברותא ב: איך וויל זאגן דעם רבי יצחק, אז אפילו ווען מיר וועלן נישט אנקומען צו הויכע מדרגות, דארף מען נאך אלץ ארבעטן מיט דעם.
חברותא א: אבער די זריזות איז נישט זריזות אז ער זאל נישט זיין אן עצלן. ס׳מיינט די זריזות אז ער זאל כדי „ומלמד נפשו" – ס׳איז ווייטערע דברים.
חברותא ב: יא. ער פושט זיך, קען מען זאגן. ער איז נישט צופרידן, ער האלט נאך נישט אז ער האט שוין אלעס געכאפט, נאר ער וויל א גאנצע צייט מער און מער.
חברותא א: „ומלמד נפשו" – ער לערנט זיך אליין אויס. „שלא תהיה לו מחשבה כלל בדברים בטלים" – וועלכע דברים בטלים? ס׳איז אן אינטערעסאנטע לשון. ס׳טייטש שוין, נאכדעם וואס ער וועט שוין אלעס מסדר זיין, קען ער נאך אלץ ווערן סטאק אין מחשכי הזמן מיט דברים בטלים, און ער דארף אלץ מלמד זיין, מלמד זיין. ער לערנט – ס׳איז זייער א טיפע לימוד, ס׳איז נישט אזוי ווי מ׳לערנט די פיר פרקים און מ׳ווייסט שוין אלעס.
חברותא ב: יא, יא, יא.
חברותא א: און איך בין גערעכט אז אזוי ווי מ׳איז מדייק אין די ענד פון מורה, ווען דער רמב״ם גייט אריין אביסל אין די עבודה, איז ער מסביר אז אפילו נאכ׳ן וויסן איז דא די נייע עבודה פון פאוקוסן אויף וואס מ׳ווייסט, פון זיין אזוי ווי מ׳רופט עס קאנצענטרירט.
---
„הבלי הזמן ותחבולותיו" – צוויי שטופן פון בטלות
חברותא א: און מ׳זאל נישט האבן מחשבה בעיקר אין דברים בטלים – „ולא מהבלי הזמן ותחבולותיו". ער זאל נישט טראכטן, ער זאל נישט האבן אפילו א מחשבה אין דברים בטלים. אפילו ער פאוקוסט נישט, ער איז מוסר נפש אין הייליגע זאכן, אין גרויסע זאכן – אבער אפילו א מחשבה אין דברים בטלים, און אין הבל הזמן ותחבולותיו, שלעפט ער אפ א מענטש.
חברותא ב: דאס איז פאר א נביא, פאר פשוט׳ע מענטשן טאר מען נישט.
חברותא א: „הבל הזמן ותחבולותיו" איז אביסל א שטיקל – זעט אויס א דבר והיפוכו. „הבל הזמן" מיינט די אויבנאויף זאכן, אבער אפילו די תחבולות – די תחבולות זענען שוין די טיפערע, די גאנצע טיפע זאכן אין פאליטיק.
חברותא ב: יא, נאך גרעסערע עובדות, נאך גרעסערע עובדות, אבער ווייטער ס׳איז די סטאדי אויף טיפשות, ס׳איז ווייטער טיפשות.
חברותא א: איך וואלט געזאגט, דער רמב״ם וואלט נישט געהאלטן מיט די סטאדי אויף טיפשות. ס׳איז קאלער שיפט, ס׳איז נאך גרעסערע טיפשות. די תחבולות פון הבלים איז הבלים, זאגט ער.
---
„דעתו תמיד פנויה למעלה" – וואס מיינט „פנוי"?
חברותא א: אלא וואס דען? „דעתו תמיד פנויה למעלה" – זיין דעת איז פנוי.
איך טראכט דא אן אינטערעסאנטע זאך: אפילו ער וועט שוין אלעס משיג געווען, ער דארף זיך מער נישט פלאגן אויף א נייע זאך, אבער ער קען טראכטן „איך פארשטיי שוין אלעס, יעצט קען איך שוין אויסנוצן אביסל הבל הזמן." אבער דעמאלטס איז נישט זיין דעת פנוי – זיין דעת איז נישט ליידיג צו משיג זיין נאך.
איך מיין אז „פנוי" מיינט מלשון פונה – ס׳איז פונה למעלה, ס׳איז אוועילעבל למעלה צו קענען משיג זיין נייע זאכן.
חברותא ב: איך מיין אז ס׳איז מער א דרך... איך ווייס נישט, איך מיין אז ס׳איז מער א דרך.
חברותא א: איך האב געטייטשט „פנוי" מלשון ס׳איז פונה למעלה, ס׳איז פונה, ס׳איז מופנה למעלה.
זיין דעת איז – דער רמב״ם זאגט פשוט אז וואס א מענטש טראכט, דארט איז ער. אויב דו ווילסט טראכטן זיינע מחשבות הזמן, די מחשבות פון די הבל הזמן – דו ווילסט די ווייסן, דו האסט געוואוסט נעכטן, יעצט ווייסטו עס נישט. יא, וויסן מיינט נישט „איך געדענק" – וויסן מיינט „איך ווייס עס יעצט." און אויב איז ממילא דער נביא, דער וואס איז זיך משלם אין נבואה, ער דארף זיך מרגיל זיין קיינמאל נישט צו טראכטן פון דעם עולם הזה – ער טראכט נאר פון די למעלה.
חברותא ב: אקעי, איך מיין אז ס׳מיינט ביידע – פנוי מיינט אז ער האט נישט גארנישט עפעס אנדערש וואס קען אים זיין פאוקעסט למעלה.
---
„קשורה תחת הכסא" – וואס מיינט דאס?
חברותא א: דא ליגט שטארקע ווערטער: „קשורה תחת הכסא". ס׳איז סתם, ס׳האט עפעס צו טון מיט „והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים", אדער קשורה תחת...
ס׳איז געווען תחת הכסא. ס׳איז געדענקען אז תחת הכסא איז די העכסטע מלאכים, יא?
חברותא ב: ניין, איך געדענק וואס איז געשטאנען אין חומש תורה – אז כסא מיינט דער אייבערשטער אליינס, און די חיות הקודש זענען תחת הכסא, זיי זענען אונטער דעם אייבערשטן.
חברותא א: סא „קשורה תחת הכסא" מיינט אז ער איז צווישן די העכסטע מלאכים – זיין דעת איז צווישן די העכסטע מלאכים.
אבער סתם ביסטו גערעכט, אז דאס איז א רעפערענץ צו די לשונות פון וואס שטייט אין חז״ל, וואס שטייט אין פסוקים, וועגן די נשמות של צדיקים וואס זענען תחת כסא הכבוד וכו׳.
און דער רמב״ם זאגט: אז וויאזוי זענען זיי תחת כסא הכבוד? זיי זענען דאך נישט קיין גוף. די אוצרות הקדושה וואס איז אין די תורה – ס׳איז קיין רמז, ס׳איז נישט קיין רמז, ס׳איז וואס די דעת ווען ס׳איז נישט קיין גוף טוט. די דעת איז תחת הכסא, אזוי ווי ס׳שטייט אין אנדערע פלעצער. און וואס ער קען טון – ער קען מתבונן זיין אין די אוצרות הקדושה פון די תורה. דאס איז וואס ס׳מיינט צו זיין תחת הכסא. וואס מיינט עס צו זיין תחת הכסא? ס׳איז דאך נישט קיין זאך וואס דו קענסט זען, ס׳איז דאך נישט קיין זאך וואס דו קענסט זען. אלע מדרגות.
---
„צורות הקדושות והטהורות" – צוויי קאטעגאריעס
חברותא א: גענוי, ער טראכט פון די „צורות הקדושות והטהורות". אויב איך געדענק די פריערדיגע פרק: קדושות איז די גלגלים, און טהורות איז די צורות שאין להם חומר בכלל. אזוי קומט מיר אויס ווען איך לערן פריער, די הגדרה פון פריער.
חברותא ב: יא.
„משתכל בחכמתו של הקב״ה כולה" – פון דער העכסטער ביז דער נידריגסטער
חברותא א: און „ומסתכל בחכמתו של הקב״ה כולה" – ס׳איז זייער אינטערעסאנט, ער קוקט נישט נאר אויף די צורות הקדושות, נאר ער קוקט אויף די גאנצע חכמה של הקב״ה. ער פארגעסט אויך נישט פון די וועלט.
זאגט ער מיר: „מן הצורה הראשונה" – פון די ערשטע צורה, וואס דאס טייטשט די העכסטע מלאך, וואס איז דאך די טהרת הקודש – „עד טבור הארץ", ביז די צענטער פון די וועלט. טבור – די טבור פון א מענטש איז די צענטער פון די וועלט. אזוי ווי טבורה של ארץ מיינט אינמיטן פון די לאנד. ביז דא אינמיטן פון די וועלט. פונקט דארט איז דאך די נידריגסטע פלאץ וואס איז נאך נישט געלערנט.
„ויודע מהם" – פון די אלע זאכן ווייסט ער די גדלות פון הקב״ה.
---
„מיד רוח הקודש שורה עליו" – וואס מיינט „רוח הקודש" דא?
חברותא א: „מיד רוח הקודש שורה עליו" – דעמאלטס קומט אן אויף אים א רוח הקודש.
רוח הקודש איז נאכנישט די נבואה – דאס איז די זאך וואס איז די נאנטסטע צו נבואה, איין זאך פאר נבואה.
חברותא ב: איך בין נישט מסכים. רוח הקודש דא מיינט נבואה. דער רמב״ם דא מאכט סתירות – ער שטייט אין אנדערע פלעצער...
חברותא א: ס׳איז עכט אן אנדערע פלאץ.
חברותא ב: יא?
דיון: וואס מיינט „מיד"?
חברותא א: קומט שפעטער, זעט איר אויס אז ס׳קומט נאכדעם עפעס א... האט איר דאס געזען אז ס׳שטייט?
חברותא ב: ניין?
חברותא א: מיד?
חברותא ב: דער רמב״ם איז דאך די גאנצע צייט געזאגט פריער אז מ׳דארף די אייבערשטער זאל אים געבן נאך א סטעפ. דאס זעט מען נישט דא. מען זעט דא בפירוש „מיד."
חברותא א: דער „מיד" איז מיר זייער וויכטיג.
חברותא ב: מיד?
חברותא א: אה, איך האב א ברוך השם, איך האב א תירוץ אויף דעם. גלייך. איך מיין אז ס׳איז נישט קיין סתירה. דער רמב״ם האלט, יא, אז נאכדעם דארף ער נאך באקומען. אבער „מיד" – דער רמב״ם זאגט למשל אז איינער וואס איז רוב עונות און ווייניגער, מיד מיתתו בראשו. און דארט מיינט נישט „מיד" אז ער שטארבט יענע רגע. נאר „מיד" קען מיינען אז ער האט שוין געטון אלעס וואס ער דארף טון. ס׳קען נאך דויערן א טאג ביז ער באקומט די...
חברותא ב: איך מיין אז דארט מיינט אז ער שטארבט גלייך.
חברותא א: איי ער שטארבט נישט?
חברותא ב: טאמער דו ביסט נישט געווען ביי די רוב עונות. דער רב פרעגט דיך א קשיא.
חברותא א: ס׳איז א גוטע קשיא, אבער דער רמב״ם האט געשריבן, האט ער געמיינט כפשוטו. און ס׳איז דא וואס לערנען אין רמב״ם אז „מיד" מיינט נישט תיכף ומיד, אזוי ווי איינער זאגט אויף „מיד" אז ס׳געשעט יענע רגע, נאר „מיד" מיינט אז ס׳איז שוין... אזוי ווי די גמרא זאגט, מחסר זמן איז לאו דוקא מחסר עפעס.
חברותא ב: יא, אבער איך בין נישט מסכים. גענוי, איך בין נישט מסכים מיט דיין טייטש אין רמב״ם דארט. ווייל דאס זעט מיר אויס קלאר אז מ׳פארשט דא. דא זאגט ער די גאנצע זאך וואס דו האסט אריינגעברענגט אין אן אנדער פלאץ איז א פראבלעם וואס שטייט אין אן אנדער פלאץ. דא שטייט בכלל נישט, דא שטייט ווען איינער – דער רמב״ם האט דאך געשריבן.
המשך פרק ז׳ הלכות יסודי התורה – מעלות הנבואה
המשך דיון: וואס מיינט „מיד רוח הקודש שורה עליו"?
Speaker 1: ער שטארבט נישט! איז דאס נישט געווען ביי די רוב עבירות, איז נישט קיין פראבלעם. דער רמב"ם האט געפרעגט די קשיא, ס׳איז א גוטע קשיא, אבער דער רמב"ם האט געשריבן, האט ער געמיינט כפשוטו.
Speaker 2: איך מיין אז „מיד" מיינט נישט תיכף ומיד אזוי ווי דו זאגסט „מיד" אז ס׳איז געשען יענע רגע. נאר „מיד" מיינט אז אזוי ווי די גמרא זאגט „מחוסר זמן איז לאו דווקא מחוסר מעשה."
Speaker 1: יא, אבער איך בין נישט מסכים מיט דיין טייטש אין רמב"ם דארט, ווייל ס׳זעט מיר אויס קלאר אז מ׳פארשטייט דא. דא זאגט ער די גאנצע זאך וואס דו האסט אריינגעברענגט פון אן אנדערע פלאץ, איז א פראבלעם וואס שטייט אין אן אנדערע פלאץ. דא שטייט בכלל נישט.
דער רמב"ם האט דאך געשריבן פאר מענטשן וואס לערנען נאר דאס, וואס זעען נאר דאס. דער רמב"ם זאגט אז מ׳קען אויך נישט באקומען נבואה. שפעטער וועט מען זען. ביז דערווייל איז געשטאנען דאס. סאו איך ווייס נישט, אפשר צו קוקן ווייטער.
Speaker 2: ביסט גערעכט אז ס׳מיינט דארטן ווי דער רמב"ם זאגט אז רוח הקודש שורה עליו, אפשר באשטייט פון פארשידענע לעוועלס. דארף מען וויסן, אפשר לפי התבוננות וועט זיין רוח הקודש וכו׳. אבער דא שטייט נישט אז „ומיד הקדוש ברוך הוא יחליט און ער וועט אים שיקן נבואה." ס׳שטייט ער באקומט רוח הקודש.
אבער בעצם, אפילו אין די — דער שפרינג דא איז זייער שווער צו זאגן אפילו למעשה, ווייל דו ווייסט נישט ווען דער מענטש איז שוין אנגעקומען צו דעם מדריגה. דאס איז דאך א לאנגע עבודה, דער מתקדש הולך, הולך ומתקדש. דער רמב"ם איז דאך מאריך און מאריך. דו ווייסט נישט וועלכע מאמענט איז דאס ווען ער האט שוין געענדיגט משתדל זיין במחשבתו, און דעמאלטס איז רוח הקודש שורה עליו.
דיון: צי רוח הקודש איז א באזונדערע סטעידזש נאך חכמה
Speaker 1: ס׳איז נישט צוויי לעוועלס! ס׳איז נישט צוויי לעוועלס! דאס איז — „מיד" מיינט נישט עפעס א געוויסע זמן וואס דעמאלטס איז געשען. נאר דער מענטש האט זיך מסכים געווען צו די אלע זאכן און איז אנגעקומען צו עפעס א לעוועל אין שלמות. אונז ווייסן נישט ווען די שלמות איז, אז ער ווייסט שוין אלעס פון הקדוש ברוך הוא? ס׳איז נישט וויסן! ס׳איז די רוח הקודש שורה עליו!
Speaker 2: איך ווייס נישט. איך ווייס אויך נישט אויב ס׳איז אפילו נאך א סטעידזש. ס׳קען זיין אז די ידיעה פון אלעס איז אליינס רוח הקודש. איך בין נישט זיכער אז ס׳איז נאך א סטעידזש.
יא, ס׳קען זיין אז מ׳באקומט נאך ידיעות. נאך איינמאל, מ׳באקומט זאכן נאך — ווער ס׳לערנט זעט אז מ׳באקומט נאך ידיעות יעדע מאל וואס מ׳לערנט. איך זע נישט די גרויסע חידוש. ס׳איז דא רוח הקודש אין יעדע לעוועל. אין יעדע לעוועל, לויט ווי ער איז זיך מתקדש, ווי ער פאוקוסט אויף דעם, באקומט ער רוח הקודש. איך זאג פארקערט, איך זאג אז די „מיד" איז...
Speaker 1: און דו זאגסט „מיד" מיינט א נביא, אדער די חכמה איז א נביא?
Speaker 2: איך זע אז ס׳איז ודאי דאס, צו גלייבן אז ער ארבעט עס. און ער זעט מיר נישט — איך זעה נישט די פראבלעם דערפון. איך לאז אים זעהן אז די דברים שטימען אין מיין אויער. אוודאי, מ׳דארף זיך נישט מתקדש זיין, וכאילו, אבער איך זעה נישט די קאמפליקעישן דא. איך מיין אז דו פילסט — מאכסט קאמפליקירט פשוט׳ע זאכן. אדער דו קומסט שוין פון דארטן, כפי הבנתי וואס דו קריגסט.
---
הלכה ג׳: „והריח לו ביראת ה׳" — „ונערבה נפשו במעלת המלאכים"
די לשון פון „והריח"
Speaker 1: זעט ער איין מאל ווייטער, „והריח לו ביראת ה׳." די לשון פון „והריח" איז אן אינטערעסאנטע לשון. אויך „תשורתו" — איז פשט אז ער איז זוכה געווען צו א תשורה, ער האט א תשורה געווען אויף אים. ער האט געשפירט א געוויסע ריח וואס קומט אויף אים, א געוויסע אור החכמה, אור השכל.
„ונערבה נפשו במעלת המלאכים הנקראים אישים"
דאס ערב נפשו דעמאלטס — וואס געשעט דעמאלטס איז ערב נפשו במעלת המלאכים הנקראים אישים. זיין נפש ווערט אויסגעמישט. די מחיצה וואס איז דא צווישן מענטשן און די מלאכים פאלט אזוי ווי אוועק. ער קומט יעצט אן צו די מדריגה, צו די מעלה פון מלאכים הנקראים אישים. ווייל דאס איז די קלענסטע מעלה פון אים, האבן מיר געלערנט. פארדעם הייסן זיי טאקע אישים, ווייל זיי זענען קרוב למעלת בני אדם.
> חידוש: דא זעסטו נאך טיפער, אז דער מענטש וואס איז א נביא איז אינגאנצן נישט נאר קרוב — ער איז מעורב, ער האט די זעלבע לעוועל פון דעם מלאך.
חומר וצורה — פארוואס דער נביא קען דערגרייכן די מדריגה פון מלאכים
איך מיין אז די סיבה פארוואס ער קען האבן די זעלבע לעוועל ווי דער מלאך איז ווייל די סיבה פארוואס אונז קענען מיר נישט האבן ווי א מלאך איז ווייל אונז זענען מיר א קאמבינאציע פון צורה און שכל און גוף, אדער חומר וצורה. דא, דער מענטש האט חרוב געקלאפט זיין חומר אין אזויפיל מיני וועגן, און ער האט מחזק געווען זיין צורה אין אזויפיל מיני וועגן, ממילא איז ער שוין אנגעקומען אויף די קלענסטע מדריגה פון אישים, וואס איז אויך אינגאנצן צורה אן חומר.
> חידוש: דער מענטש האט מבטל געווען זיין חומר.
---
„ויהפך לאיש אחר" — ער ווערט א נייער מענטש
דער רמב"ם׳ס לשון
Speaker 1: „ויהפך לאיש אחר" — און ער ווערט נהפך צו אן אנדערן מענטש, און נישט דער זעלבער מענטש וואס ער איז געווען פארדעם.
זייער גוט, ווייל מיר האבן געלערנט אין די פערטע פרק אז די אמת׳דיגע הגדרה פון א מענטש — ס׳איז דא צוויי בחינות מענטש. ס׳איז דא מענטש פון „עפר מן האדמה" וואס ער שטארבט, און ס׳איז דא א נייע סארט מענטש וואס א מענטש האט א נשמה, וואס ער האט דעת, ער איז דומה למלאך. ער איז ליטעראלי געווארן אן „איש אחר." ער איז דער נייער איש, ער איז דער איש וואס שטייט אויף אים „וצורו מלך אלוקים."
Speaker 2: צורת אלוקים, געוואלדיג, יא.
דיון: צי „ויהפך לאיש אחר" ווייזט אויף א ספעציפישער מאמענט
Speaker 1: „ויהפך לאיש אחר" — פשוט פשט איז פשוט פשט. איך מיין אז ס׳איז דא נאך עפעס. איך מיין אז דאס האט אויך צוטון מיט דעם וואס מיר האבן זיך דזשאסט מתחזק געווען, אז ס׳איז יא דא עפעס א געוויסע מאמענט. ס׳איז נישט פשט אז ס׳איז אלעס מדריגות, ער האלט אין איין ווערן בעסער און בעסער. ניין, ער ווייסט ווען ס׳איז געשען די טשעינדזש. ערגעץ וואו עס איז געשען א שיפט.
דו מיינסט אז ער איז א גרויסער חכם, איז געשען א שיפט? ניין, ער איז יעצט אן אנדערע מענטש אינגאנצן, ער איז אן אנדערע מדריגה.
אלזא זאגט ער קלאר: „ויודע בדעתו שאינו כמות שהיה, אלא שנתעלה על מעלת שאר בני אדם החכמים." ער איז אפילו פון אלע חכמים איז ער געווארן העכער פון די מעלה פון אלע אנדערע בני אדם החכמים.
„כמו שנאמר בשאול" — אזוי שטייט קלאר אין פסוק ביי שאול המלך: „והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר" (שמואל א׳ י:ו). מיט די אנדערע נביאים, א חבל נביאים וואס ער האט געטראפן דארט. שמואל האט געזאגט פאר שאול אז ער גייט טרעפן דארט א חבל נביאים, א גרופע פון נביאים, „והתנבית עמם", און ער וועט ווערן „ונהפכת לאיש אחר" — ער וועט איבערגעדרייט ווערן צו א נייעם מענטש.
Speaker 2: זייער גוט, דאס איז א גוטע פסוק, זייער — ממש די זעלבע לשון וואס דער רמב"ם האט גענוצט, אז ער ווערט א נייער מענטש. „ונהפכת לאיש אחר."
דיון: „מיד" — צי עס איז דא א קלארע הבדלה צווישן חכמה און רוח הקודש
Speaker 1: אבער איך מיין אז ס׳האט יא צוטון מיט דעם וואס דו זאגסט, מיט „ידוע רוח הקודש שורה עליו." ווי דו זאגסט, אז ווען מ׳קומט אן צו די אלע חכמה איז עס רוח הקודש. אבער איך מיין אז דא איז דא א געוויסע מאמענט וואס מ׳האט געגרעדזשועיטעד חכמה און מ׳איז אריינגעגאנגען אין עפעס וואס הייסט רוח הקודש. און דער רמב"ם זאגט אז דאס איז א זייער קלארע הבדלה, און דער מענטש ווייסט: „איך האב געענדיגט אלע מדריגות פון חכמה, און יעצט בין איך אריינגעגאנגען פון די חמישים שערי בינה צו די שער רוח הקודש."
Speaker 2: אבער דו ביסט גערעכט אז ס׳שטייט פון די לשון נישט אלע אלס שאר החכמים, וואס דו האסט גענומען דיין דיוק.
אבער איך זע נישט פון די גאנצע פאוקעס אז די פראבלעם וואס דער רמב"ם האט איז כולו די פראבלעם וואס דו — איך זע אז דו סטראגלסט מיט דעם, אז דו האסט נבואות און דו ביסט נישט זיכער אז ס׳איז טאקע, אפשר איז עס נאר א הבחנה. דאס איז נאר א ניצוץ. איך זע נישט אז דאס איז אן עכטע פראבלעם.
איך מיין אז דער רמב"ם אין אנדערע פלעצער רעדט וועגן דעם, אנדערע מענטשן רעדן וועגן דעם. אבער איך פיל אז דער רמב"ם וויל — זייער נוגע למעשה, ווען דער חכם האט געהאט חכמה, צו דאס איז מחייב אנדערע מענטשן.
איך פיל אז — אבער איך זע נישט אז דאס איז געקומען צו סאלווען נאר די פראבלעם בעצם דאך פון א נביא. איך פיל אז עס איז געקומען צו זאגן דאס: אז עס איז דא א סארט מענטש, אז דער נביא איז א מדריגה פאר מענטש, א נייע איש. ער איז א איש אחר. אזוי ווי אין הלכות תשובה האט דער רמב"ם אויך געזאגט אז דער מענטש איז אן אנדערע מענטש — און ער איז געווען א שנוי ומתועב, יעצט איז ער א נייער מענטש. און א מענטש קען ווערן א נייער מענטש אין אפאר וועגן.
פראגע: צי מען קען פארלירן נבואה?
Speaker 2: און איך טראכט נאר צו מען ווערט אויך אויס נביא — דאס הייסט, ווען דער מענטש פאלט פון זיין מדריגה, איז ער אויך ידוע בדעתו אז ער איז שוין מער נישט אין דעם מדריגה. מען דארף טראכטן וועגן דעם.
פראגע: „בעל קומה" — וואס געשעט ווען דער נביא ווערט אלט?
Speaker 2: און דאס האב איך אויך געטראכט — אז דער נביא איז נאר שורה פאר אדם גיבור ובעל קומה. עס מיינט אז ווען ער ווערט אלט פארלירט ער עס? אדער עס דארף עס קודם זיין ווען ער איז שטארק, ווייל דעמאלטס האט ער נישט קיין מגבלות. אבער ווען ער גייט ווערן אלט גייט ער עס פארלירן?
Speaker 1: און די נביאים — האט נאך געארבעט.
Speaker 2: ניין, נישט ווייל זיין אויג האט געארבעט, ווייל זיין נבואה האט געארבעט.
משה רבינו — אן אנדערע גדר
Speaker 2: ווייל משה רבינו האט סתם אפילו נישט געהאט די מגבלות.
Speaker 1: עס שטייט אז משה רבינו איז געווען א בעל קומה, און נאר ער וואלט נישט געווען א בעל קומה —
Speaker 2: ניין, דארף עס — איז א גדר פאר זיך. אבער ער האט געלעבט אין א גוף, ער האט געדארפט האבן זיין א גוף. אבער וואס איך מיין צו זאגן איז, אז נאר די נביאים וואס האבן די אלע תנאים — אז דער נביא קומט צוזאמען מיט כח הדמיון וכו׳ — אבער משה רבינו איז געווען פון אן אנדערע גדר, דארף געווען מיט שוין זעהן.
---
הלכה ד׳: „הנביאים מעלות מעלות הן"
דער רמב"ם׳ס ווערטער
Speaker 1: יעצט, לאמיר — יעצט איז דא נאך א סימן ד׳ ביי מיר, איך ווייס שוין ביי דיר אז עס איז אן אנדערע סימן, און איך האלט עס שוין סימן ד׳. אין די געדרוקטע רמב"ם איז עס סימן ד׳.
יעצט זאגט דער רמב"ם — איך האב א הקדמה, איך וועל פרעגן פארוואס איך בין די מגיד. נו, אבער דער רמב"ם — עד כאן ווייסן מיר נישט וואס איז די עצם הנבואה. ביסט גערעכט אז עס פעלט דא אסאך דיטעילס, און דאס איז א חלק פון די דיטעילס וואס גייט דער רמב"ם אליין משלים זיין.
„כמו שיש בחכמה חכם גדול מחבירו, כך בנבואה נביא גדול מנביא"
זאגט דער רמב"ם: „הנביאים מעלות מעלות הן." ס׳איז דא פארשידענע — זיי האבן שוין געלערנט אז „מעלות מעלות" מיינט נישט אז מ׳שטייט אויף טרעפ, עס מיינט — אזוי ווי עס איז געזאגט ביי מלאכים. ס׳איז דא מדרגות פון מלאכים, און ס׳איז דא מדרגות פון נביאים.
און דער רמב"ם נוצט אן אנדערע דוגמא. דער רמב"ם זאגט: „כמו שיש בחכמה חכם גדול מחבירו, כך בנבואה נביא גדול מנביא."
> חידוש: זייער אן אינטערעסאנטע חידוש. איך מיין אז פאר דער רמב"ם, אויב איך געדענק, קיינער זאגט נישט דאס. ס׳איז נישט דא קיין קלארע — אפשר איז דא מקורות. אוודאי איז דאס געבויט אויף מקורות, דער רמב"ם האט עס פארשטאנען. אבער דער רמב"ם מאכט א צושטעל: ווען מ׳זאגט אז צוויי מענטשן זענען חכמים, מוז זיין אז ביידע זענען פונקט די זעלבע חכמים? ניין, ס׳איז דא א חכם — ביידע זענען אין די גדר חכמים, אבער איינער איז מער חכם פון צווייטן. אזוי אויך אז מ׳זאגט נביא, קען זיין אז איין נביא איז מער נביא פון צווייטן.
חידוש: מעלות אין נבואה ווייזט אז נבואה איז א שלימות פון דעם מענטש
Speaker 2: דארפסטו פארשטיין, דאס שטימט נאר אויב מען פארשטייט אז נבואה איז, at least in some sense, א שלימות פון א מענטש. אויב נבואה פשט אז דער אייבערשטער רעדט, איז נישטא קיין מעלות אין נביא. דער אייבערשטער רעדט, אדער דער אייבערשטער רעדט נישט — ס׳איז איינס פון צוויי זאכן. אויב נבואה איז...
Speaker 1: אמת, חז"ל זאגן אז שמואל איז געווען די גרעסטע נביא.
Speaker 2: אמת, אמת. אבער דער רמב"ם, מיין איך, פארמולירט עס זייער שטארק.
דיון: וואס איז דער חילוק צווישן נביאים?
Speaker 2: דאס איז איין זאך — עס האט קודם כל צו טון מיט מדרגות.
Speaker 1: יעצט, דו זאגסט אן אינטערעסאנטע זאך, אז דער חילוק אין מדריגה איז נישט אין וואס ער האט באקומען, נאר אין די עצם מענטש — ער איז נישט די זעלבע, און נישט טיפה וואס ער האט זיין א דרייגער נביא.
Speaker 2: ס׳קען זיין אז למשל דער גרעסערע נביא וועט וויסן מער מדוקדק וועגן די וועלט, אדער מער חלקים פון די רעאליטעט וכדומה. ס׳קען זיין, אבער נישט אין פון וואו ער באקומט עס. די נבואה טייטש אז ער באקומט אינפארמאציע פון גאט — דאס קען זיך נישט טוישן. ס׳קען אפשר זיין וועלכע אינפארמאציע, אדער ווי קלאר עס איז.
ס׳קען אויך זיין ווי גוט ער געט עס איבער, ווייל ער באקומט דאך אין א געוויסע חזון, און די רבי האבן איבערגעזאגט אין פרק ל׳, אז מען זאלט עס זען אין געוויסע משלים. ס׳קען — דאס גייט עס יעצט.
דער עיקר ציל: דער חילוק צווישן נבואת משה און די אנדערע נביאים
Speaker 1: איך מיין אז די עיקר reason, אדער איינע פון די עיקר reasons וואס דער רמב"ם וויל — די עיקר מעלות פון נבואות וואס דער רמב"ם וויל דא צוטיילן, אז ווי מ׳וועט גיין זען אין די דריטע האלב פון די פרק, איז די חילוק פון נבואת משה און די אנדערע נביאים.
רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ז׳ – מדריגות הנבואה און דער חילוק פון נבואת משה
דער חילוק פון נבואת משה און אנדערע נביאים – הקדמה
Speaker 1: ער גייט עס יעצט צו טרענספערן דעם משל אין א קאנקרעטע זאך. דארף מען – ער איז אויך געווען באדרייגן פון א חכמה פון א ווענטש. אבער ביז דערוויילט אין דער רמב"ם האבן נאך נישט גערעדט פון די איבערגעבן צו אנדערע. ער רעדט נאך פון בינו לבין קונו, בינו לבין נביא.
יעצט, אונז גיין זען דער עיקר. איך מיין אז איינע פון דער עיקר ריזנ'ס וואס דער רמב"ם וויל, ווי אונז גיין זען אין דער דריטע האלב פון דער פרק, איז דער חילוק פון נבואת משה און אנדערע נביאים. פון ביי מיך, פאר הלכה איד, וואס ער גייט זאגן. אבער פאר ער קומט אן צו דעם, איז געווען דער חילוק פון מדריגות פון משה און אנדערע נביאים, גייט ער אדורך גיין אין א געוויסע פשוט'ע וועג – וועלכע פארשידענע מדריגות זענען דא צווישן איין נביא און צווייטן, נישט פאר נבואת משה.
משה רבינו – אן אנדערע קאטעגאריע לגמרי
Speaker 1: ער זאגט דערהיים אזוי, קודם כל – שטייטש, איך בין נישט איבעראשט – אבער משה זענען אינגאנצן אנדערע קאטעגאריעס. אלע נביאים זענען די זעלבע אין די זעלבע קאטעגאריע, נאר א העכערע מדריגה. משה איז אן אנדערע זאך, אדער ווי ער איז נישט צווישן די מלאכים – ער איז דעם העכער פאר דעם.
Speaker 2: איך האב צו נאך אלץ געבויט אויף דעם וואס א נביא מיינט איז מיינט, און א געוויסע וועג זענען ביידע נביאים. אבער עס איז אמת, עס איז קיין אנדערע קאטעגאריע נביא.
„בשם משותף" – דער רמב"ם'ס שיטה
Speaker 1: אבער כ'געדענק, דער רמב"ם זאגט ערגעץ אז משה רבינו ווערט גערופן א נביא בשם משותף, אבער ער איז א זאך פאר זיך.
Speaker 2: אמת, אמת, אבער עס איז געוויכט אז בשם משותף מיינט עס איז נישט די זעלבע מיינונג – דאס ווארט „נביא" האט נישט די זעלבע מיינונג ביי משה ווי ביי אנדערע נביאים.
---
הלכה ד׳ – אופן פון נבואה ביי אנדערע נביאים: בחלום בלילה
Speaker 1: דער רמב"ם זאגט: אלע נביאים זעען נבואה ביינאכט ווען זיי שלאפן. אדער ביום, אחר שתפול עליהם תרדמה – אז מ'זאל נישט זיין דווקא ביינאכט, אבער זיי זאלן זיין אין א חלום ווען זיי שלאפן אריין, און ער זעט.
עס איז אן אינטערעסאנטער לשון – „חזון הלילה" – וואס סתם איך וויל אויפמערקן. עס איז דא אזוי ווי א חזון הלילה: בייטאג זעט מען מיט די אויגן, ביינאכט זעט מען מיט דעם דמיון.
Speaker 2: ניין, ניין. „לילה" איז דער חלום.
Speaker 1: אויב ביום, אחר שתפול עליהם תרדמה – אויך מיט דמיון.
אזוי, וואס שטייט אין פסוק? „אם יהיה נביאכם ה׳, במראה אליו אתוודע, בחלום אדבר בו" – דער פסוק וואס רעדט פון דער חילוק פון משה און אנדערע נביאים. „מראה" מיינט א מראה בייטאג, און „חלום" – א חלום בלילה. דאס איז די איין זאך.
---
הלכה ה׳ – כח הגוף כושל בשעת נבואה
Speaker 1: די צווייטע זאך איז: וכל הנביאים כשמתנבאים, איבריהם מזדעזעין – זייערע אברים ציטערן, ווערן פארציטערט. וכח הגוף כושל – זייער גוף פאלט צוזאם. ועשתונותיהם מתטרפות – דאס איז דריי וועגן צו זאגן די זעלבע זאך.
„דעת פנויה" – פנויה פון, נישט פנויה צו
Speaker 1: דא שטייט יא: ותישאר הדעת פנויה להבין מה שתראה – און דער דעת איז ליידיג, זיי קענען משיג זיין די זאכן.
Speaker 2: פארוואס טייטשט ער דאס אזוי? נישט „פנויה צו," נאר „פנויה פון." רייט? „פנויה" דאס הייסט – וויבאלד אז זיין גוף ארבעט נישט, געווענליך א מענטש'ס דעת, א חלק פון דעם גייט אויף האלטן קאפ פון זיין גוף, האלטן קאפ פון די באדי וואס גייט פאר. ווען דער גוף איז צובראכן, דעמאלט איז זיין דעת ליידיג – פנויה – צו פארשטיין די זאכן.
פארגלייך מיט שלאף
Speaker 2: ס'איז אינטערעסאנט, א קליינע הערה. פריער אין פרק ב׳ ווען דער רמב"ם האט געזאגט אז ווען א מענטש הייבט אן משיג זיין די גדולה פון אייבערשטן, איז אויך ענליך צו מזדעזע זיין. ער שטייט: נרתע לאחוריו ונפחד. ס'איז דא אן אנפאנג – דו קענסט זאגן אז די קלענסטע מדריגה ווען א מענטש ווערט פלוצלינג א מענטש, איז ווען ער הייבט אן אביסל פארשטיין, נאר מ'מוז דאך אייביג זיין מזדעזע. ס'איז די ענליכקייט.
אבער דאס איז פאר א אנדער ריזאן. דא איז דער ריזאן: וויבאלד, אזוי ווי דו זאגסט די גאנצע צייט, דער חומר, די טראכטן פון דעם גוף, און דער רמב"ם זאגט דא אנהייב – טראכטן פון דעם גוף איז מונע צו טראכטן פון די נבואה. וויבאלד בשעת חלות הנבואה צוברעכט זיך זיין גוף, קען ער נישט טראכטן דערפון.
דא מיינט ער „דעת פנויה" – ס'איז ליידיג, ווייל דער גוף באדערט אים נישט. ווייל געווענליך א מענטש האט חלומות פון זאכן פון זיין גוף, עקספיריענסעס פון דעם גוף. דאס איז וואס איך האב דיר געזאגט – ער רעדט נישט וועגן די חלומות, ער רעדט וועגן דעם אז א מענטש געווענליך קען נישט חלומ'ען, ווייל זיין דעת איז ביזי קאנטראלירן זיין גוף.
דו ווייסט אז ווען מ'שלאפט, למשל, דער חלק פון דעם ברעין וואס קאנטראלירט געווענליך דעם גוף ארבעט נישט, דער דיסקאנעקשאן ארבעט נישט. ווען נישט, ווען א מענטש חלומ'ט וואלט זיין האנט זיך גערוקט יעדע מאל וואס ס'רוקט זיך אין דעם חלום. אבער ס'איז דא – אקעי, דאס איז נישט דער נושא יעצט.
אבער על כל פנים, דאס איז דער ווארט. איך מיין צו זאגן, נישט דווקא אז ער קען טראכטן נפשיות'דיגע זאכן. א חלום זעט מען נישט קיין דברים מופשטים, יא? דער פוינט פון א חלום איז אז ער איז פריי פון טראכטן. א גאנצן טאג דארפסטו האלטן אין קאפ וואו בין איך, וואו גיי איך – קענסטו נישט אפילו גוט חלומ'ען. דא קענסטו, דיין דעת איז פנויה צו קענען פארשטיין וואס ער זעט. אזוי זאגט דער רמב"ם.
---
ראיות פון פסוקים – אברהם און דניאל
Speaker 1: כמו שנאמר באברהם – און ער ברענגט צוויי ראיות וואס מ'זעט אז ס'איז אזוי.
איינס, ביי אברהם שטייט: „והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו" – מ'איז געפאלן אין א גרויסן פינסטערניש. דאס הייסט, לכאורה מיין איך דער רמב"ם, נישט קיין זען גארנישט – אז ער איז געווען גשמיות'דיג גארנישט, מ'האט גארנישט געזען.
אדער כמו שנאמר בדניאל: „והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח" – מיין הוד, מ'מיינט מיין וואס? מיין שיינקייט, מיין גוף, איז געווארן עקלדיג, פארדארבן – זעט אויס כאילו זיין גוף איז צוגאנגען. „ולא עצרתי כח" – ער האט נישט געהאט קיין כח צו גארנישט טון.
אזוי, דאס איז צוויי קאנדישאנס וויאזוי די נבואה גייט אין דעם גוף פון דעם מענטש.
---
דיסקוסיע: ווי ווייסט דער נביא אז ער באקומט נבואה?
Speaker 1: איך טראכט אז פון דא איז אויך דא אביסל א ראיה צו וואס אונז האבן פריער געשמועסט. פריער האט ער געזאגט אז דער מענטש ווייסט אז ער איז נישט דער זעלבער מענטש. אויב ס'געשעט אזויפיל פיזיקאלע סענסעישאנס, אוודאי ווייסט ער. וועגן דעם טראכט איך אז פריער האט ער געזאגט אז ער איז שוין אנגעקומען צו א מדריגה וואו ער קען באקומען נבואה. דער עקטשועל מראה הנבואה איז שוין א גאנצע געשעעניש – אז אוודאי ווייסט ער אז ער באקומט נבואה.
Speaker 2: איך וועל אפשר זיין מחולק מיט דיר, ווייל פארדעם, פאקט, ווייל איך האב געלערנט פריער אנדערש. ווייל דו ביסט נאך אלץ וואריד וועגן דעם – ווער זאגט אז ס'איז נבואה? אפשר פאנטאזיר איך! איך קען דאך פאנטאזירן, קען מען מאכן א גולם, שטייט אין אוצרות. דאס איז נישט סאלווד די פראבלעם.
דאס וואס שטייט פריער איז נישט אז דאס איז אמונה – ער האט א סימן, ער זעט אז ער איז אראפגעפאלן, ווייסט ער אז ס'איז געווען א נבואה? מענטשן פאלן אראפ און האבן סתם געהאט אן אטאקע פון איך ווייס נישט וואס.
סאו איך מיין אז די ידיעה וואס שטייט פריער איז א זייער אן אינערליכע ידיעה. יענע ידיעה איז נישט קיין פרוף, ווייל ווער זאגט אז דו ווייסט? איך האב דיר געזאגט, איך זע נישט אז ס'האט סאלווד יענע פראבלעם. יענע פראבלעם איז בכלל אן אנדערע סארט פראבלעם. דאס וואס דער רמב"ם זאגט פריער איז אן עקטשועל זאך, ס'איז א שכל'דיגע זאך. ס'איז נישט אז ס'איז... ווייל מ'האט נישט געוואלט – ס'איז נישט פון, אין אנדערע ווערטער, נישט פון דעם וואס זיינע אברים זענען אראפגעפאלן לערן איך אז ער ווייסט. ער ווייסט פון דעם וואס ער ווייסט. איך בין מחולק מיט דיר, מחלוקת.
Speaker 1: אבער איך מיין וואס איך ברענג ארויף פון דא איז אז נבואה איז נישט נאך א לעוועל פון וויסן, נאר ס'איז עפעס א געשעעניש.
Speaker 2: זעט אויס ווי ס'איז דא א געשעעניש. נאכדעם וואס דער מענטש איז אנגעקומען צו א לעוועל וואס מיר ווייסן נישט, קומט עפעס א געוויסע געשעעניש, זייער א ספעציפיקע – נישט א מדריגה פון א ידיעה וואס ווערט אנגערופן נבואה, נאר נאכדעם וואס ער האט די מדריגה פון ידיעה, געשעט עפעס...
Speaker 1: ניין, אבער דאס, דו ווייסט, דאס איז צו מאכן ערגער, נישט בעסער. ווייל וויזשאנס איז נישט – דאס מאכט נישט – דאס איז נאר וויזשאנס.
Speaker 2: אבער וואספארא וויזשאנס? נישט וויזשאנס וואס געשעט צו א פשוט'ער מענטש, נאר די וויזשאנס וואס געשעט צו אים – די חכמה – דאס איז די נבואה.
Speaker 1: ניין, איך פארשטיי, איך פארשטיי. דער זעלבער וויזשאן געשעט צו אן אנדערן מענטש, איז ער נישט קיין נביא, ווייל דער מענטש איז נישט קיין נביא. די וויזשאן...
---
וואס מאכט נבואה אמת? – וויזשאנס אליין זענען נישט נבואה
Speaker 2: איך וויל נאר גיין ווייטער ווייל ס'נעמט אביסל צו לאנג, אבער איך וויל נאר ענדיגן דאס. דו דארפסט געדענקען אז נבואת משה גייט נישט אין די אלע זאכן. דאס וואס דו רעדסט איז ביי די ווייניגסטע – נבואת משה.
און צווייטנס, אפילו ביי די אנדערע נביאים, ביי דעם איך טראכט אביסל אנדערש. עס שטייט אז „דעת פנויה להבין מה שתראה" – יא? דאס הייסט, צו זען מראות, דאס איז אן ענין פון כח הדמיון. דאס איז נישט קיין גרויסע – ס'איז נישט קיין ראיה. איך קען אסאך מענטשן וואס פאלן אראפ און זעען חזיונות, און זיי זענען נאכנישט קיין נביאים. פארוואס? ווייל די חזיונות זייערע זענען נישט אמת.
וואס איז דער חילוק? חזיונות, חזיונות איז נישט דער סימן. אונז גראדע, רוב פון אונז זענען נישט צוגעוואוינט צו זען מראות. ס'איז נישט אזא דבר דלא נפיץ ביי אונז – ס'מאכט זיך זייער אסאך. און אויך אין פלעצער, און אויך – זאג נישט אויס פאר קיינעם – אין אמעריקע געשעט עס אויך. מ'קען נעמען דראגס און זען וויזשאנס. יעצט, דאס איז זייער קלאר.
דער חילוק וואס דו האסט – דאס טוט עס אויף, אבער ס'מאכט עס נאכנישט אמת. וואס מאכט א נביא א נביא אמת, איז דער תוכן פון די נבואה, אדער דער מקור פון די נבואה. דו קענסט זאגן אז ס'איז אפשר די זעלבע זאך, אדער אפשר צוויי זאכן, אבער ס'קומט פון אייבערשטן. און דאס איז דער פנימיות, דאס איז וואס מאכט עס נבואה.
דאס איז אלעס צדדים חיצוניים. וויבאלד רוב מענטשן זענען פאקוסד אויף זייער גוף, ממילא די איינציגסטע וועג וויאזוי ער קען זען די אמת איז ווען זיין גוף פאלט אראפ, וכדומה. אבער ס'מיינט נאכנישט אז דאס מאכט עס פאר נבואה.
דער חילוק פון א נביא און א טיפש וואס זעט וויזשאנס
Speaker 2: ס'איז דאקעגן זאכן, ווייל מ'קען לערנען אנדערש „להבין מה שתראה". ס'שטייט שוין אזוי אז וויזשאנס זענען שטארקע זאכן, אבער טיפשים האבן נישט קיין שום טול צו קענען אפלערנען בכלל גארנישט דערפון. א נביא קען נעמען א וויזשאן און זען די מעסעדזש דערין – ער קען פארשטיין „להבין מה שתראה". קען זיין.
ווייל עיקר פנים הנבואה איז אין דעם לבובן און נישט אין משה רבינו. אמת, אמת. איך זאג אז אונז זענען מער – אונזער גרויסע עבודה איז אין דעם לבובן. אונז ווערן זייער אימפרעסד מיט די מעשיות פון מראות, אבער עס איז נישט באמת אימפרעסיוו.
---
הלכה ו׳ – דרך משל מודיעין לו
Speaker 1: אקעי, יעצט, ווילסט לערנען? זאג.
Speaker 2: דרך משל, זאגט דער רמב"ם: הדברים שמודיעין לנביא במראה הנבואה, דרך משל מודיעין לו.
Speaker 1: דא אויך מודיעין לנביא – קיינער זאגט נישט אז ס'איז נישט מודיעין, איך האב נישט געזאגט אז קיינער זאגט נישט אזוי. ס'איז אזוי ווי פערסאן צו פערסאן, נישט פערסאן צו וועלט.
Speaker 2: דאס שטייט נישט. יעצט דו ביסט מוסיף עפעס וואס עס שטייט נישט, רייט? „פערסאן" מיין איך נישט דווקא פערסאן, אבער א ביאינג, א אישיות, א ביאינג צו א מענטש.
Speaker 1: נו וואס דען איז עס? פון דעם אייבערשטן!
Speaker 2: נישט א חכמה, נישט נאר א חכמה.
Speaker 1: וואס איז חכמה? חכמה איז פון דעם אייבערשטן, אבער ס'איז דירעקט. ס'איז דער אייבערשטער שיקט אים א מעסעדזש.
Speaker 2: חכמה איז מער דירעקט פון נבואה.
Speaker 1: אקעי, ניין, אקעי, אקעי. ס'שטייט נישט, דאס מיט יענע אלע זאכן שטייט נישט.
דער משל און דער פתרון
Speaker 2: הדברים שמודיעין לנביא במראה הנבואה, דרך משל מודיעין לו. ומיד ייחקק בלבו פתרון המשל במראה הנבואה, וידע מה הוא. דער רמב"ם האט שוין פריער אויך געזאגט, אין אנהייב ספר המדע האט ער אויך געזאגט די ווערטער – דרך משל. גלייך ווען ער זעט דעם משל, ווערט נחקק בלבו אויך דער פתרון פון דעם משל – וואס דער נמשל פון דעם משל איז, וואס ער האט געזען במראה הנבואה, וידע מה הוא.
> חידוש: א נביא וואס ווייסט נישט דעם פתרון פון זיין אייגענע נבואה, איז נישט קיין נביא.
דיסקוסיע: ווי באקומט דער נביא דעם פתרון?
Speaker 1: מיין שאלה איז, ווען איך האב עס געלערנט האב איך געוואלט פארשטיין – ער באקומט אויך דעם פתרון אין א נבואה, אדער די נבואה מאכט אים מיט זיין חכמה?
Speaker 2: איך מיין אז די חכמה מאכט אים דעם פתרון. ער זעט א וויזשאן, און די געוואלדיגע חכמה וואס ער האט מאכט אים...
Speaker 1: דאס איז אלץ געבויט אויף דיין פאני איידיע אז ס'איז דא א חילוק, אן עכטער חילוק פון חכמה און נבואה.
Speaker 2: און דאס איז א בעיסיק חילוק.
Speaker 1: וואס עס שטייט דא איז אז ער זעט דעם פתרון אזוי ווי – לאמיר נישט זאגן – אזוי ווי איינער זעט א דיאגראם וואס איז געמאכט עפעס מסביר צו זיין. דער דיאגראם האט אים עס מסביר געווען, אבער דורך דעם דיאגראם ווייסט ער עס – ווייסט ער עס נישט אין דעם דיאגראם, ער ווייסט עס אין זיין הארץ.
Speaker 2: סאו, די ידיעות הנביא אינקלודעד ביידע זאכן אויף איינמאל. ס'איז אינקלודעד סיי דער פתרון און סיי דער מראה – נישט אז ער באקומט א מראה און ער גייט שוין געוואויר ווערן דעם פתרון.
המשך פרק ז׳ הלכות יסודי התורה – משל ונמשל אין נבואה, תנאי השמחה וההתבודדות
---
המשך דיון: וויאזוי באקומט דער נביא דעם פתרון פון דעם משל?
דער משל און נמשל קומען צוזאמען – שיטת ר׳ יצחק
ר׳ יצחק: ניין. און די געוואלדיגע חכמה וואס ער האט איז — דאס איז אלעס געבויט אויף דיין פאני איידיע אז ס׳איז דא א חילוק, אן עכטע חילוק פון חכמה און נבואה. א ווערי בעיסיק חילוק. וואס ס׳שטייט דא איז אז ער זעט דעם פתרון אזוי ווי — לאמיר נישט זאגן — אזוי ווי איינער זעט א דייעגרעם וואס איז געמאכט עפעס מסביר צו זיין. דער דייעגרעם האט אים מסביר געווען, אבער דאך, דער דייעגרעם ווייסט ער, ס׳איז נישט אין די דייעגרעם — ער ווייסט עס אין זיין הארץ.
סאו די ידיעת הנבואה אינקלודעד ביידע זאכן אויף איין מאל. ס׳איז אינקלודעד סיי די פתרון און סיי די מראה. נישט אז ער באקומט א מראה און ער שטייט אויף אינדערפרי, אזוי ווי א חלום — דאס איז א חלום נישט פון א נביא, רייט? ער שטייט אויף אינדערפרי און ער זוכט א פותר חלומות. אדער פארקערט, וואס איינער איז סתם א סופר וואס ער האט אן איידיע, און ער זוכט וועלכע משל קען ער עס מסביר זיין. די ביידע זאכן זאגט דער רמב״ם נישט אויף א נביא.
דער באגריף „מיד" אין קאנטעקסט פון משל/נמשל
חברותא: ס׳דארף וויסן, ס׳שטייט דאך דא „מיד", מיינט גלייך. ווייל אויב „מיד" מיינט גלייך, מיינט עס אז בשעת ווען ער שלאפט נאך, האט ער שוין די חקיקה. אדער אפשר דארף מען זאגן לאו דווקא — ער ווען ער שלאפט האט ער א וויזשאן, האט ער א משל, און מיט זיין געוואלדיגע כח החכמה ווייסט ער פונקטליך וואס צו טון מיט דעם משל.
ר׳ יצחק: ניין, איך בין נישט מסכים, ווייל דעמאלט שטייט אין רמב״ם „מיד". איך ווייס אז דו פארשטייסט די חילוק אין דעם טייטש פון „מיד" פון פריער.
אבער ס׳איז אלעס גוט, אלעס שטימט דא לשיטתך. סאו די מקשיבים, די לומדי השיעור, וועלן קענען פארשטיין מיט די טייטש פון ר׳ יצחק טרייט צו לערנען, און אנדערע — מ׳קען אריינשיקן אין די הערות. מ׳דארף קוקן אין די אנדערע לשונות פון די רמב״ם, וואס דאס מאכט א סענס באלד. ווי נאר מ׳זעט די לשון פון „מיד" אין די רמב״ם, איז עס „מיד" ממש.
דו ביסט גערעכט, אויב „מיד" בפשטות מיינט אז אין די חלום באקומט ער שוין די חקיקה. אבער ביי יעקב שטייט „ויקץ יעקב משנתו ויאמר מה נורא". איי מינוט, ער גייט ברענגען די דוגמאות. יא, לאמיר רעדן אין א סעקונדע ווען ער גייט זאגן די דוגמאות. און מ׳גייט די חקיקה דעמאלט.
---
דער אנדערער צד: דער נביא ניצט זיין חכמה צום פתרון
חברותא: וואס איך טראכט וויאזוי דאס מיינט איז אז ער זעט די וויזשאן, און ווען ער וועקט זיך אויף, ניצט ער זיין כח החכמה צו וויסן די נמשל.
ר׳ יצחק: אבער ר׳ יצחק האט געזאגט ניין, אז ער באקומט א משל מיט א נמשל.
קשיא: פארוואס באקומט דער נביא נישט דעם נמשל אליין?
חברותא: אבער מיר איז עס שווער צו פארשטיין, ווייל אויב באקומט ער די משל מיט די נמשל, פארוואס באקומט ער נישט די נמשל אליין?
ר׳ יצחק: ווייל רוב מענטשן פארשטייען נישט א משל אן א נמשל, אינקלודינג די נביא.
חברותא: מ׳באקומט די משל כדי עס צו קענען איבערגעבן.
ר׳ יצחק: כדי עס צו קענען פארשטיין! ער פארשטייט עס על ידי המשל. נישט ער פארשטייט עס — ס׳איז נישט צוויי עקסטערע זאכן.
אזוי ווי איך האב דיר פריער געגעבן די דוגמא פון אן אילוסטרעישאן, יא? אויב דו פארשטייסט א טיפה אין נוסח, מאך איך פאר דיר א chart, וואס איז כאילו א סארט משל. יעצט פארשטייסטו עס, יא? ס׳וועט דיר רעדן די chart, ס׳וועט דיר מגיד זיין די מהלך פון די סוגיא. די chart האט דיר עס געגעבן, אבער די תוכן ההבנה איז נישט די chart — די תוכן ההבנה איז די הבנה פנימית, די עקטשועל אנדערסטענדינג.
---
דוגמאות פון משלים אין נבואה — דער רמב״ם׳ס רשימה
סולם יעקב
ר׳ יצחק: לאמיר זען אביסל ווייטער. די נבואה פון יעקב איז דאך אויך געווען ממש אזוי ווי ער זאגט, ווייל יעקב איז געגאנגען שלאפן, ער איז געווען בחלום הלילה.
קשיא: יעקב׳ס נבואה בשעת צרות
און ס׳איז אביסל אינטערעסאנט, ווייל פריער האבן מיר דאך געזען אז ער דארף זיין זייער רואיג. יעקב האט דאך געהאט זיין נבואה while לויפנדיג, אנטלויפנדיג.
חברותא: אבער דאס איז געווען יעקב אבינו איז געווען אזא מדריגה, ער איז געווען שלם אפילו ווען ער איז געהאלטן אינמיטן אין די צרות.
ר׳ יצחק: ניין, איך האב געזאגט, דער רמב״ם לייגט אראפ אז ער דארף זיין מער כללות׳דיג — ער דארף זיין גיבור אז קיינער זאל אים נישט שעפן, ער דארף זיין א חכם. יעקב אבינו איז געווען אנטלויפן. אקעי, ווייטער.
דער רמב״ם׳ס פירוש אויף סולם יעקב
יעקב אבינו האט געזען די סולם אין פרשת ויצא, און ער זעט דארט מלאכים עולים ויורדים בו. זאגט דער רמב״ם, דאס איז א משל. און דער רמב״ם זאגט דאך צו וואס איז א משל? זאגט דער רמב״ם: „והוא המשל למלכויות ושעבודן" — די מלאכים עולים ויורדים זענען א משל צו מלכיות וואס גייען ארויף און מלכיות וואס גייען אראפ.
דאס איז דער איינער מדרש וואס איז דא אויף דעם, אז ער האט געזען פיר מלאכים גייען ארויף, און — סארי — אז יעדע מלכות גייט ארויף און אראפ, עולים ויורדים, און דאס האט אים געוויזן אז די אידן גייען ארויף און זיי גייען נישט אראפ. דאס איז אזוי ווי די ענדע חלומות פון דניאל, וואס מ׳זעט אז די מלכים זענען אראפ, אבער די אידן בלייבן אייביג שטארק.
קשיא: סולם אלס משל פאר מלאכים אדער מלכיות?
חברותא: איך האב געזען געוויסע פרעגן אז אין אנדערע פלעצער זאגט דער רמב״ם אז די סולם איז א משל פאר מלאכים. און ס׳איז דא וואס זאגן אז מלאכים און מלכיות האבן אויך א שייכות, ווייל געוויסע מלכיות זענען ממסמל געוויסע מלאכים, אדער מלאכים זענען אזוי ווי ס׳איז דא א מלאך הממונה אויף א געוויסע מלכות.
חיות יחזקאל
ר׳ יצחק: „וכן החיות שראה יחזקאל" — די באקאנטע נבואת המרכבה פון יחזקאל. איך מיין אז דער רמב״ם האט פריער שוין דערמאנט אויכעט...
חברותא: דער רמב״ם האט שוין געזאגט פאר אונז וואס איז דער טייטש פון די חיות, אמת? ער האט געזאגט אז ס׳איז משלים.
ר׳ יצחק: ניין, ער האט געזאגט שוין אין פרק ב׳ אדער א׳ אז די חיות זענען די ערשטע מלאכים.
חברותא: אה, ער האט געזען די מלאכים?
ר׳ יצחק: דער ערשטער מלאך הייסט חיות. די חיות פון יחזקאל, וואס יחזקאל האט אויך באקומען די נמשל דערפון.
סיר נפוח און מקל שקד — ירמיהו
און ירמיה הנביא האט געזען א הייסע סיר נפוח, א הייסע טאפ, און ער האט געזען א מקל שקד, און גלייך נאכדעם שטייט אז דער אייבערשטער האט געזאגט פאר ירמיה — ס׳איז דא דער מנבא, דער וואס זאגט די נבואה צו ירמיה — זאגט אים: „מקל שקד כי שקד אני" — עפעס דער אייבערשטער זאגט אים אז ס׳איז מרמז אויף גלות און אזעלכע זאכן.
מגילה עפה און איפה
און מגילה שראה יחזקאל — יחזקאל הנביא אויסער די חיות האט געזען א מגילה עפה. און איפה שראה זכריה — זכריה האט געזען א געוויסע כלי וואס איז דער שיעור פון אן איפה, וואס נשים טראגן עס אין הימל.
סיכום פון די דוגמאות
די אלע זאכן — האבן די נביאים געזען א געוויסע וויזשאן, א געוויסע משל, און צו דעם האבן זיי אדער, ווי ר׳ יצחק לערנט, האבן זיי באקומען גלייך די נמשל, אדער האבן זיי אפגעלערנט צו דעם די משל.
---
דריי קאטעגאריעס ווי נביאים געבן איבער זייער נבואה (הלכה ז׳)
דער רמב״ם׳ס חילוק
ר׳ יצחק: יעצט — „וכן שאר הנביאים, יש מהם אומרים המשל ופתרונו כמו אלה" — ס׳שטייט אז ווען זיי רעדן צו אידן, ווען נביאים רעדן צו אידן, אזוי ווי אין די ספרי נביאים וכתובים, איז דא ווען דער נביא זאגט אונז וואס ער האט געזען, און נאכדעם זאגן זיי די פתרון. אזוי ווי „אלה" מיינט די סיר נפוח און די מקל שקד, וואס ס׳שטייט קלאר די משל און די נמשל. דו זעסט קלאר אז אזוי ארבעט עס.
„ויש מהם אומרים הפתרון בלבד" — אמאל איז דא נביאים וואס זיי זאגן אונז נישט איבער די משל, זיי זאגן אונז נאר א געוויסע מוסר רייד, „כה אמר ה׳", וואס גייט זיין, און זיי זאגן אונז נישט אז דאס האט ער געזען מיט אן אנדערע משל — זיי זאגן אונז נאר די פתרון, וואס איז די פראקטישע נגיעה.
„ויש מהם אומרים המשל בלבד בלא פתרון, וזה רוב דברי יחזקאל וזכריה" — וואס זיי זאגן אונז נאר די משל און זיי זאגן אונז נישט די נמשל.
דיון: סולם יעקב — וועלכע קאטעגאריע?
חברותא: ער האט אבער נאך נישט געזאגט סולם יעקב, ער האט נאר געזאגט...
ר׳ יצחק: ער זאגט דאס נישט. ס׳שטייט אבער אויך נישט אז יעקב זאגט די סיבה — ס׳שטייט נאר אז די תורה פארציילט אונז די מעשה.
חברותא: אמת.
ר׳ יצחק: אה, אפשר מיינט ער נביאים... אנדערע זענען געווען נביאים במובן אז זיי זענען שליחים צו רעדן צו אידן, און יעקב פארשטייט נישט אז ער רעדט צו אידן.
חברותא: אקעי.
דער כלל: „וכולם במשל ודרך חידה הם מתנבאים"
ר׳ יצחק: זאגט דער רמב״ם: „וכולם במשל ודרך חידה הם מתנבאים" — די טייטש איז א גם, אז אין די פסוק זעט מען נישט אלעמאל אז ס׳איז א משל וחידה, און דער פתרון, אבער געזען האבן זיי א משל מיט א דרך חידה.
חברותא: אמת. און זאלסט זיך פארקערט — אפילו דער נביא וואס שטייט נאר דער משל, זאלסטו נישט מיינען אז דער נביא האט נישט געוואוסט דער נמשל. ער האט עס נאר נישט אראפגעשריבן, ער האט נישט געהאלטן אז מ׳דארף עס אראפשרייבן.
דיון: וואס מיינט „במשל ודרך חידה" — וואס זעט דער נביא, און וואס לייגט ער צו?
ר׳ יצחק: איך זאג אז וואס זיי זעען איז דער משל און חידה, און דער פתרון איז וואס זיי לייגן צו.
חברותא: אבער... עס איז נאך אפן. איך זאג אז דער איז אביסל משמע אזוי אין זיין לשון.
ר׳ יצחק: ס׳איז נישט קיין סתירה, ווייל איך זאג דיר אויך אז וואס ער זעט, על ידי חידה זעט דער נביא, אבער פאר אים פעלט זיך עפעס אויס. ס׳איז נישט קיין סתירה.
און איך מיין, אזוי ווי איך לערן עס, קען מען אביסל פארשטיין פארוואס ס׳פעלט אויס סיי מ׳זאל זיין א געוואלדיגער חכם, און נאכדעם קען מען באקומען נבואה, ווייל ס׳קען זיין אז אויך דער פשוט׳ער מענטש וואלט געקענט זען דעם משל, אבער דער פשוט׳ער מענטש וואלט קיינמאל נישט געקענט צושטעלן צו דעם א פתרון, א פתרון פון א נמשל.
אן אינטערעסאנטע איראניע אין דער מחלוקת
חברותא: דו ווייסט אז ס׳איז זייער א פאני זאך וועגן דיין פשט? ווייל דו ביסט די גאנצע צייט מחולק מיט מיר, אז איך גיי מער נוטה צו דערציילן אז נבואה איז א שלימות פון דער מענטש וואס ער איז משיג עפעס, און דו זאגסט אז ניין, דער אייבערשטער שיקט. נאכדעם ווען ס׳קומט צו די משל ביסטו אויף מיין זייט. דו זאגסט אז דער נביא זעט נאר א משל, דער אייבערשטער שיקט נאר א פיקטשער, און דער נביא זאגט ווייס פשט, און פאר דעם דארף ער זיין א חכם. קומט אויס אז דער עיקר תוכן פון נבואה וואס דו פשט׳לסט — דו ביסט אינגאנצן אויף מיין זייט, אז דער נביא בחכמתו איז וואס זאגט.
ר׳ יצחק: ניין, איך וואלט נישט געזאגט אז ס׳איז דער עיקר. ס׳קען זיין אז דער חזון איז דער עיקר, ווייל ער באקומט עפעס א שטיקל אינפארמעישאן, א שטיקל מעסעדזש, וואס א צווייטער יומען ביאינג קען נישט באקומען. און ווייל ער איז אזא גרויסער חכם, טרעפט ער אויך די ווערטער וויאזוי דאס איבערצוגעבן פאר׳ן פאלק, און ס׳קען זיין אז ס׳איז ארויסצוברענגען אויף למעשה.
חברותא: אקעי, אקעי. דער עולם זאל טראכטן צי ס׳איז די שיטת ר׳ יוסף אלבו אדער אפשר זאל מען נישט מאכן קיין שיטה. אדער זאל מען פרעגן אויב איינער ווייסט פון עפעס א נביא, פון א בן הנביא, א בעל רוח הקודש.
ר׳ יצחק: אה, דער רמב״ם וועט מען גיין נישט טראסטן.
חברותא: מ׳וועט זאגן די רמב״ם אן ווייטער.
---
הלכה ח׳: „כל הנביאים אין מתנבאים בכל עת שירצו" — תנאי השמחה וההתבודדות
דער רמב״ם׳ס כלל
ר׳ יצחק: זאגט דער רמב״ם ווייטער — נאך אן אינטערעסאנטער כלל. יא.
„כל הנביאים אין מתנבאים בכל עת שירצו" — אפילו די וואס זענען שוין אין די מדריגת נבואה, קענען זיי נישט מתנבא זיין ווען זיי ווילן. אלא, וואס דען? זיי דארפן זיך אנגרייטן.
- „מכוונים דעתם" — זיי זענען מכוון, זיי לייגן זייער דעת פאוקוסד צו דער זאך.
- „ויושבים שמחים וטובי לב" — זיי זיצן סתם ווען מען דארף קענען איינשלאפן, יא? און נישט אראפפאלן. זיי דארפן נישט אראפפאלן אין נרדמה. זיי זיצן, אבער זיי מוזן זיין שמחים וטובי לב.
- „ומתבודדים" — זיי טארן נישט ווערן געבאדערט פון אנדערע מענטשן, און זיי דארפן זיין שמחים וטובי לב.
שמחה אלס תנאי פאר נבואה
חברותא: ס׳איז א פלא׳דיגע זאך.
ר׳ יצחק: וואס איז די פלא ביי דיר?
חברותא: אז מ׳מוז זיין בשמחה. שמחה איז א תנאי דא.
ר׳ יצחק: „שאין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות, אלא מתוך שמחה" — זייער גוט. נבואה קען נישט קומען אויף א מענטש ווען ער איז בעצבות, ווייל עצבות שלעפט אים אראפ, און נישט מתוך עצלות, אלא מתוך שמחה.
דער פסוק פון בני הנביאים
לפיכך, שטייט אין פסוק: „בני הנביאים" — בני הנביאים מיינט די תלמידי הנביאים — „לפניהם" — דער רמב״ם גייט זאגן וואס ער מיינט „לפניהם" — „לפניהם נבל ותוף וחליל וכינור, והמה מתנבאים". זיי זינגען, זיי זענען בשמחה, זיי זינגען, זיי שפילן מוזיק. „וזהו שנאמר והמה מתנבאים".
דיון: ווער שפילט די מוזיק?
חברותא: ס׳שטייט נישט אז זיי זינגען, ס׳שטייט אז אין פראנט פון זיי זינגט.
ר׳ יצחק: ווער?
חברותא: די בני הנביאים זענען די וואס זינגען?
ר׳ יצחק: ניין. אין פראנט פון די בני הנביאים שטייען מענטשן מיט בעלי מנגנים.
דיון: התבודדות צווישן מענטשן
חברותא: ס׳שטייט אז אויב זיי זענען נישט ממש מתבודד...
ר׳ יצחק: ס׳קען זיין מתבודד בדעתם. ס׳איז דא א רעיון פון די קאצקער אז מ׳קען מאכן התבודדות צווישן מענטשן. התבודדות מיינט נישט אז ער מוז זיין אליינס אין א וואלד. ס׳מיינט אז ער האט זיך נישט מיט מענטשן, ער איז אין זיין אייגענע וועלט. ס׳מיינט אז ער האט געמאכט א חבורה פון נביאים. א חבורה פון נביאים איז נאכאלץ גוט.
חברותא: ער איז זיך מתחבר מיט מחברים דעתם.
ר׳ יצחק: אה, ניין, ס׳איז וואס... איך מיין אז ער מיינט כפשוטו, אבער ס׳מיינט די לוקה. די לוקה איז נישט אינמיטן שטאט. זיי זענען געגאנגען אין וואלד forever, און דארט צוזאמען מיט דריי חברים. התבודדות איז נישט זיין אן קיין חברים.
חברותא: פארוואס פאלט דיר איין?
ר׳ יצחק: התבודדות איז מיט חברים.
באמערקונג: דער רמב״ם ברענגט נישט דעם פסוק פון אלישע
חברותא: דער רמב״ם ברענגט נישט די פסוק וואס די גמרא ברענגט: „ויהי כנגן המנגן ותהי עליו יד ה׳" — וואס די גמרא ברענגט אין ראש השנה. ס׳איז אן אנדערע פסוק פון שמואל וואס דער רמב״ם ברענגט די גאנצע צייט.
טייטש פון „והמה מתנבאים" — הכנה צו נבואה, נישט נבואה ממש
ר׳ יצחק: „וזהו שנאמר והמה מתנבאים, כלומר מהלכים בדרך הנבואה עד שיינבאו" — ביז זיי באקומען די נבואה. זיי זענען מתנבאים, זיי זענען זיך עוסק, זיי זענען זיך משמח, זיי זענען זיך המתקת, זיי זענען זיך מתנבא מיינט — מתנבא מיינט, זיי זענען זיך הכנה צו נביא, זיי גרייטן זיך צו נביא.
„כמו שאתה אומר פלוני מתגדל" — א מענטש איז מתגדל, ס׳מיינט נאכנישט אז ער איז גרויס, אבער ער גייט טו-וואורדס גדולה, ער קומט אן צו גרויס. קומט אויס מתנבא מיינט — זיי גרייטן זיך אן, זיי ווערן...
נבואת משה רבינו – המשך פרק ז' הלכות יסודי התורה
דער באגריף "מתנבאים" – בני הנביאים און זייער סטאטוס
דער טייטש פון "מתנבאים" – א פראצעס, נישט א רעזולטאט
Speaker 1: זיי "מתנבאים" מיינט זיי זענען זיך עוסק, זיי זענען מכוון דעתם, זיי טוען אלע הכנות צו נבואה, זיי גרייטן זיך צו נבואה. כמו שאתה אומר פלוני מתגדל – א מענטש איז מתגדל, ס'מיינט נאכנישט אז ער איז יעצט גרויס, אבער ער גייט towards גדולה, ער קומט אן צו גדולה. קען זיין אזוי זאגט ער – "מתנבאים" מיינט זיי גרייטן זיך אן, זיי ווערן גרייט פאר נבואה.
איך טראכט א טריק – אזוי ווי איך האב אן ענטפער, זאל איך עס ענדיגן, און דו דארפסט נישט זאגן צוויי מאל, ווייל איך האב מורא אז מענטשן ווערן צומישט. אויב זאגט מען צוויי חברים לערנען, און יעדער איינער דארף זאגן, דארף יעדער זאגן.
Speaker 2: ניין, יא, מתגדל, אזוי ווי...
דיון: דער משקל "התפעל" – דריי באדייטונגען
Speaker 1: ס'איז דאך אינטערעסאנט, דער שורש – וויאזוי רופט זיך דאס אין דקדוק?
Speaker 2: התפעל?
Speaker 1: יא, התפעל קען מיינען ער מאכט זיך, ער איז א פעיקער. ס'קען מיינען ער מאכט זיך אין דעם סענס אז ער טוט עפעס צו זיך אליינס. און ס'קען מיינען ער מאכט זיך אין דעם סענס אז ער מאכט זיך אז ער גייט ווערן. דריי זאכן.
נישט אזוי ווי מ'זאגט אמאל אויף פעיקערס זאגט מען "מתחסדים" – זיי זענען נישט קיין חסידים, זיי זענען מתחסדים. איך מיין אז צום סוף, אויב זעט מען אז זיי זענען גאר חסידים, ווייסט מען אז זיי זענען געווען גרייטן אויף חסידות אדער אויף גדולה אדער... יא.
הלכה ט': בני הנביאים – אפשר שתשרה ואפשר שלא תשרה
Speaker 1: גייט ער אבער ווייטער: אלו שהם מבקשים להתנבא, און דאס איז וואס דו האסט געברענגט די פסוק פון שמואל, הם הנקראים בני הנביאים. ער האט אנגעהויבן "בני הנביאים לפניהם והמה מתנבאים." זאגט ער די זעלבע זאך – "בני הנביאים" מיינט די וואס פרובירן, זענען עוסק אין די חכמה און די מדריגה פון נבואה.
ואף על פי שמכוונים דעתם – זאגט דער רמב"ם זייער קלאר, זיי ווערן אנגערופן "בני הנביאים", נאכנישט "נביאים", ווייל אפשר זענען זיי יא אנגעקומען און אפשר נישט. אף על פי שמכוונים דעתם, אפשר שתשרה עליהם שכינה ואפשר שלא תשרה.
דיון: דער לשון "שכינה" לעומת "רוח הקודש" און "נבואה"
Speaker 1: דא זאגט ער דעם לשון דאס ערשטע מאל "שכינה", און פריער האט ער געזאגט "רוח הקודש" אדער "נבואה". ס'דארף נאך קומען עפעס א זאך וואס הייסט שכינה, עפעס א מדריגה, עפעס א גילוי שכינה.
רייט. ואפשר שתשרה עליהם שכינה ואפשר שלא תשרה. און דער רמב"ם, קען זיין אז ער מאכט יא חילוקים, אבער געווענליך – למשל אין הלכות חובל ומזיק – טרעפט מען אמאל די לשון "רוח הקודש", אמאל "שכינה", און בפשטות, אפשר על פי קבלה אדער על פי וואס איך ווייס, איז דא אן אנדערע מינינג פאר די אלע ווערטער, אבער בפשטות מיינען די אלע זאכן די זעלבע זאך. די שכינה הייסט אויך רוח הקודש, און די רוח הקודש איז אויך שכינה, וכדומה.
דיון: דער לשון "אישים" און "ונהפכת לאיש אחר"
Speaker 1: אקעי. דער רמב"ם, ס'איז אינטערעסאנט, ווייל דער רמב"ם האט אונז דא געזאגט אז אמאל רופט ער עס נבואה און דא רופט ער עס שכינה, אבער פריער האט ער אויך געזאגט אז ער רעדט צו אישים, ער רעדט צו די מלאכים.
Speaker 2: אמת. באט ס'איז נישט דא אזא לשון "שתשרה עליהם אישים". ס'איז נישטא.
Speaker 1: אה, "ונהפכת לאיש אחר" – אפשר דאס איז די לשון. ער רופט אים אישים, "שתשרה עליהם נבואה." ער זאגט "ונהפכת לאיש אחר" – קען זיין אזוי ווי דו ווערסט אן אנדערע איש. דא איז "איש" – פון איש צו אישים, פון א איש צו א איש. ביידע הייסן "איש" – א מענטש הייסט איש, און א מלאך הייסט איש. דו ווערסט אן אנדערע איש.
אזוי ווי ס'שטייט אין די תורה "וירא איש" – איז דא א מפרש וואס זאגט ער האט געזען א מענטש און ער האט געזען א מלאך. דער קרבן תודה – "איש ואיש" קען מיינען מרדכי און ס'קען מיינען המן. קען וויסן וועלכע איש. איי איי איי.
---
נבואת משה – דער חילוק פון אלע אנדערע נביאים
הלכה י': כל הנביאים חוץ ממשה רבינו
Speaker 1: אקעי. יעצט, עד כאן איז כל הנביאים. יעצט גייט דער רמב"ם רעדן צו אונז וועגן נבואת משה. זאגט דער רמב"ם: כל הדברים שאמרנו הן דרך הנבואה לכל הנביאים הראשונים והאחרונים – די וואס זענען אמאל געווען און די וואס זענען אלע אנדערע נביאים.
איך מיין אז ס'איז דא א גמרא, דא איז א מושג פון די נביאים ראשונים און די נביאים אחרונים. די נביאים אחרונים ווערן גערופן חגי זכריה מלאכי, ניין? איך ווייס נישט וואס ער מיינט דאס דא. קען זיין. די פריערדיגע נביאים.
חוץ ממשה רבנו – משה וואס איז רבנו, וואס איז דער רבי פון אונז אלע אידן, רבן של כל הנביאים – און דער רבי פון אלע נביאים. ווייסט פארוואס? ווייל ער איז העכער אין מדריגה פון אונז און פון אלע נביאים. ניין, דאס איז דאך תורה – אונזער רבי וואס איז "רבן של הנביאים". אדער קען מען זאגן: אונזער רבי ביי די אידן, און דער רבי פון די נביאים.
---
הלכה י"א: ערשטער חילוק – חלום/מראה לעומת ער ועומד
Speaker 1: אקעי. און וואס איז דער חילוק? משה רבנו איז אן אנדערע גדר. ומה הפרש יש בין נבואת משה לשאר כל הנביאים? וואס איז טאקע די חילוק?
זאגט דער רמב"ם, ער האט געזאגט די אלע פיר זאכן וואס ער האט געזאגט פריער. דו וועסט זען, איך האב געמאכט דא נאמבערס. ער גייט אדורך גיין אלעס וואס ער האט געזאגט פריער, און ווייזן אז משה איז אנדערש פון אלע נביאים. אדער פינף אפילו.
שכל הנביאים – אלע נביאים – זעען זייער נבואה בחלום או במראה, אזוי ווי ער האט געזאגט, בחלום אדער בייטאג אבער במראה, דורך א וויזשאן, דורך עפעס ענליך צו א חלום. ומשה רבנו נתנבא והוא ער ועומד – ער איז אויף, ער איז וואכזאם און שטייט.
Speaker 2: און ס'שטייט להדיא אז ער פאלט אראפ און ער...
Speaker 1: אויף די אפטע נושא. ער זאגט עס שפעטער, ער זאגט עס שפעטער, עקסטער.
דיון: דער מקור – "בבוא משה אל אהל מועד... וישמע את הקול"
Speaker 1: משה רבינו קומט אריין אין אוהל מועד און ער שטייט נאך דארט. אזוי איז משמע פון דעם פסוק "וישמע את הקול".
Speaker 2: אינטערעסאנט, ס'איז נישט קיין מפורש'דיגע ראיה. דער פסוק וואלט געדארפט זיין... וואס שטייט, וואס דער פסוק ברענגט? "במראה אליו אתודע", "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא".
Speaker 1: דער רמב"ם ווייטער ברענגט עס. ער ברענגט נאך, ער ברענגט קלאר אויף אלעס.
אקעי. איך זע נישט קלאר אין דעם פסוק וואו מען זעט אז ס'איז נישט א דרך חלום. ס'קען זיין א דעב דאונזל קידור החלום.
Speaker 2: ניין, איך פארשטיי – דער מקור איז "וישמע את הקול". ס'שטייט נישט אז "וירא את המראה" אדער "וישמע את הקול" – דאס איז לכאורה די ראיה.
Speaker 1: אבער אויך "בבוא משה אל אהל מועד" – דאס איז משמע, דער קלאנג פון דעם פסוק איז אז ער קומט יעצט אריין און ער שטייט ביים אנפאנג פון אוהל מועד. נישט "בבואו" מיינט ביים אריינקומען, נישט אז ער איז דארטן אפאר שעה. ביים אריינקומען האט ער גלייך געהערט די קול.
אבער דאס איז נאך א זאך – אז ער דארף נישט קיין הכנה. דאס קען זיין די הכנה. ס'איז נישט קיין הכנה וואס שטייט. לכאורה דאס איז די עיקר ראיה. דער "וישמע את הקול" איז מער די עיקר ראיה. יא.
הערה: "אין ישיבה בעזרה" און משה'ס שטייען
Speaker 1: און איך מיין נאך א זאך – איך מיין אין אוהל מועד טאר מען נישט, "אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד", אדער זיכער אינעווייניג. משה רבינו טאר נישט זיצן אין די עזרה, אבער אין אוהל מועד שטייט ער.
איך געדענק עפעס אז דער רמב"ם אין אנדערע פלעצער איז זייער ביזי מיט די נושא פון די קול, אז משה האט ממש געהערט א קול אדער עפעס אזעלכע לשונות. ס'קען זיין אז פון דעם האט ער געדרינגען דעם.
---
הלכה י"ב: צווייטער חילוק – על ידי מלאך לעומת דירעקט פון הקב"ה
Speaker 2: אקעי, צווייטע זאך, כל הנביאים, יא, איך לאז דיר זאגן.
Speaker 1: זייער וואויל. כל הנביאים על ידי מלאך.
Speaker 2: אה, דאס איז נישט געשטאנען ביז יעצט. ס'איז געשטאנען ס'איז אריין אין נפשו מלאך, ס'איז געשטאנען דא אז ער זעט א מראה, אז ער זעט וועגן ס'איז א מלאך.
חידוש: דער רמב"ם קאנעקטעד מלאך מיט משל וחידה
Speaker 1: ווייל דא ביי דעם קומט צו נבואת משה, גייט דער רמב"ם אן און ער זאגט: כל הנביאים על ידי מלאך, לפיכך רואים מה שהם רואים במשל וחידה. דו האסט געכאפט דאס? דער רמב"ם האט קאנעקטעד צוויי זאכן: וויבאלד ס'איז על ידי מלאך, ממילא איז מודיעין להם על ידי משל וחידות. דאס איז נישט געשטאנען פריער. ביי די ערשטע זאך, דא האט ער עס אויסגעזאגט.
אבער משה רבינו לא על ידי מלאך, אזוי ווי ס'שטייט... איך מיין אז די אנדערע פלאץ זאגט דער רמב"ם וועלכע מלאך ס'רעדט זיך פון – די שכל הפועל, די העכסטע מלאך, העכסטע פון די מלאכים.
Speaker 2: איך האב געזאגט דא א מלאך, אן אנדערע קשיא, דער צענטער מלאך.
Speaker 1: וכל הנביאים על ידי מלאך, לפיכך רואים מה שהם רואים במשל וחידה – עפעס א פלא, זעט וואס די צוויי זאכן זענען קאנעקטעד: א מלאך קען נישט רעדן נאר מיט די וועג פון משל וחידה.
די פסוקים: "פה אל פה", "פנים אל פנים", "ותמונת ה' יביט"
Speaker 1: אבער משה רבינו לא על ידי מלאך, משה רבינו זעט נישט דורך א מלאך, שנאמר "פה אל פה אדבר בו" – דער אייבערשטער זאגט איך רעד פון מויל צו מויל, כביכול, פון די אייבערשטער'ס מויל צו משה'ס. דער פוינט פון דעם פסוק איז דירעקטנעסס – לאפוקי אז איך שיק דיר א שליח אדער א בריוו אדער עפעס אזוי, אדער א מראה וואס איז אליין א מלאך. איך מיין אז דער סוד איז אז די מראה איז א מלאך.
ונאמר "ודיבר ה' אל משה פנים אל פנים" – אזוי ווי די זאגסט, דער רמב"ם זאגט אין ערשטן פרק דאכט זיך אז די מחזה איז א מלאך, זיי זעען א מלאך. זיי זעען נישט דעם אייבערשטן, זיי זעען א מלאך.
Speaker 2: איך האב נישט געזען ערגעץ אזוי געשטאנען, מ'קען אזוי לערנען.
Speaker 1: און דאס איז נאך א פסוק וואס שטייט לכאורה די זעלבע זאך – "פנים אל פנים" איז די זעלבע איידיע פון "פה אל פה", ס'איז נאר אנדערע ווערטער, פנים אדער פה, אבער די ווערטער איז די זעלבע – אז ס'איז דירעקטלי.
דיון: "ותמונת ה' יביט" – שאין שם משל
Speaker 1: ונאמר "ותמונת ה' יביט" – ער קען זען די תמונת ה'. כלומר שאין שם משל – סאו טייטשט דער רמב"ם, זייער אינטערעסאנט, ווייל דער פסוק איז דאך א פראבלעמאטישע פסוק. דער פסוק איז דאך משמע אז ס'איז דא א תמונה, דער רמב"ם האט דאך געזאגט "לא ראיתם כל תמונה" וכו'. טייטשט דער רמב"ם, וואס איז די טייטש "ותמונת ה' יביט"? כלומר שאין שם משל, אלא רואה הדבר על בוריו בלא חידה ובלא משל.
דיון: וואס מיינט "רואה הדבר על בוריו"?
Speaker 1: הגם מיר האבן געזען אין ערשטן פרק אז אפילו משה רבינו האט נישט געקענט זען דעם אייבערשטן על בוריו, אבער ס'שטייט יא אז ער האט געוואוסט ווער דער אייבערשטער איז, אפגעטיילט פון די מלאכים. ער האט געוואוסט דעם אייבערשטן אנדערש. "וראית את אחורי" – ער האט געוואוסט, ער האט געקענט דערקענען אז דאס איז דער אייבערשטער.
אפשר דער "דבר" דא מיינט נישט דעם אייבערשטן – אפשר דער "דבר" מיינט די נושא פון זיין נבואה האט ער געזען קלאר, און דאס הייסט "תמונת ה'", ווייל געווענליך א מלאך זעט נאר די תמונת ה'. משה – די נקודה הנקראת תמונת השם, וואס איז די נבואה? – האט ער געזען קלאר, אן קיין... וואס מען רופט באספקלריא המאירה.
דיון: אספקלריא המאירה – "במראה ולא בחידות"
Speaker 1: אין חז"ל שטייט: "הוא שהתורה מעידה עליו 'ומראה ולא בחידות'" – דו הערסט וואס די תורה מאיר, אז ער זעט מראה און נישט חידות.
אינטערעסאנט – "מראה" מיינט ער זעט די זאך אליין. טייטש? "אלא במראה" – מראה טייטשט ער רואה הדבר על בוריו, ער זעט עס. ס'הייסט אז אויך איז דא א מראה. פריער האט ער געזאגט אז אלע נביאים זענען במראה או בחלום, מיטאמאל דא ביי משה איז אויך דא א מראה, אבער די מראה איז נישט קיין חידה.
Speaker 2: ווייל אין אנדערע פלעצער זאגט דער רמב"ם אז די אנדערע זעען עס through מחיצות, און משה רבינו זעט עס אן מחיצות. אדער נאר נאך איין מחיצה, אזוי ווי איך געדענק די לשון אין פרק ז' פון יסודי התורה.
Speaker 1: "מראה" מיינט נישט אן מחיצות?
Speaker 2: ניין, אספקלריא המאירה טייטשט דער רמב"ם אז אספקלריא איז א שפיגל, סאו ס'איז אלעמאל א מחיצה, נאר משה האט געהאט א קלארע מחיצה.
Speaker 1: א קלארע – סאו, אפשר דאס איז די ווארט. א בירור – ער זעט די תמונה על בוריו, ער זעט נישט די זאך אליין, ער זעט נאך אלץ א שפיגל, אבער ער זעט עס קלאר.
---
הלכה י"ג: דריטער חילוק – יראים ונבהלים לעומת "כאשר ידבר איש אל רעהו"
Speaker 1: וואס נאך איז די חילוק צווישן משה און די נביאים? כל הנביאים יראים ונבהלים ומתמוגגים – די פאר לשונות פון פחד, זיי ווערן צוטרייסלט און צושראקן פון פחד.
Speaker 2: אפשר דארף מען זאגן צוטרייסלט און צעטראגן און צעשוידערט.
Speaker 1: יא, אבער אזוי ווי ס'שטייט, משה רבינו אינו כן, אזוי ווי דער פסוק זאגט אז משה רבינו רעדט צום אייבערשטן כאשר ידבר איש אל רעהו – אזוי ווי א מענטש רעדט צו זיין חבר.
טייטש: "כאשר ידבר איש אל רעהו" – רואיגקייט און פארשטאנד
Speaker 1: טייטשט דער רמב"ם ווייטער, וואס איז די פשט פון דעם משל? וואס איז די דעפינישאן אז א מענטש רעדט צו זיין חבר? אז ער איז רואיג מיט זיין חבר. משה רבינו לא נבהל לשמוע דברי חבירו – כח בדעתו של משה רבנו להבין דברי הנבואה והוא עומד על עמדו שלם – מען קען בלייבן שטיין רואיג און מ'איז מסוגל צו מבין זיין דברי הנבואה.
חידוש: דער שליסל ווארט "להבין"
Speaker 1: אינטערעסאנט אז ס'שטייט ווייטער "להבין" – הערסט? איך כאפ אזוי א רמב"ם – "בדעתו להבין."
Speaker 2: ניין, אבער ער זאגט קיינמאל נישט "לשמוע." האסטו באמערקט?
Speaker 1: פלא יועץ. די גאנצע צייט איז "להבין", אלעס איז "להבין." ס'שטייט נישט "לראות" – די גאנצע צייט ביי דברי הנבואה מוז מען "להבין."
Speaker 2: ניין, יא.
---
הלכה י"ד: פערטער חילוק – אין מתנבאים בכל עת שירצו לעומת כל זמן שיחפוץ
Speaker 1: וואס נאך איז דער חילוק? כל הנביאים אין מתנבאים בכל עת שירצו – ווי מיר האבן פריער געזאגט, זיי קענען זיך אנגרייטן, אבער אמאל זענען זיי יא זוכה, אמאל נישט.
משה רבינו אינו כן, אלא כל זמן שיחפוץ – ווען ער וויל – רוח הקודש לובשתו – קליידט אים אן א רוח הקודש, א נייע לשון, ער ווערט אנגעקליידט – ונבואה שורה עליו – פריער איז געווען "שכינה שורה עליו" – ואינו צריך לכוין דעתו...
פרק ז הלכות יסודי התורה (המשך) – חילוקים צווישן משה רבינו און אנדערע נביאים; שליחות הנביאים; אות ומופת
---
דער פערטער חילוק: משה רבינו מתנבא בכל עת שירצה
דער רמב"ם'ס ווערטער – הלכה י"ד
מעניין. זאגער, וואס איז נאך דער חילוק?
"כל הנביאים אין מתנבאין בכל עת שירצו" – ווערט פריער געזאגט, זיי קענען זיך אנגרייטן, אמאל זענען זיי יא זוכה, אמאל נישט.
"משה רבינו אינו כן, אלא כל זמן שיחפוץ, רוח הקודש לובשתו" – קליידט אים אן א רוח הקודש. א נייע מושג – ער ווערט אנגעקליידערט. "ונבואה שורה עליו" – א נייע לשון, פריער איז געווען "שכינה שורה עליו", יא.
"ואינו צריך לכוין דעתו ולהזדמן לה, שהרי הוא מכוון ומזומן ועומד כמלאכי השרת" – ער דארף נישט טון עפעס עקסטער. אז ער האט געזאגט "מפנה את דעתו ומזדמן לה", נאר ווען ער וויל, רעדט צו אים דער אייבערשטער. "שהרי מכוון ומזומן ועומד" – ער דארף נישט עקסטער אנגרייטן, ווייל ער איז די גאנצע צייט אנגעגרייט.
חידוש: משה רבינו איז שוין כולו מוכן
רייט, דאס איז אביסל – עס איז נישט פשוט אז ער דארף נישט א הכנה. משה רבינו איז שוין כולו מוכן, עס פעלט נישט נאך הכנה, ווייל ער איז שוין אייביג מוכן ומזומן, "כמלאכי השרת". "לפיכך מתנבא בכל עת" – וועגן דעם קען משה רבינו מתנבא זיין בכל עת.
ראיה פון בנות צלפחד – "עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם"
"שנאמר" – ברענגט דער רמב"ם א פסוק. וואס איז די ראיה? אז נאכדעם וואס די בנות צלפחד פרעגן פון משה רבינו א שאלה, זאגט ער זיי "עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם". און איך מיין, דארטן ברענגט רש"י די חז"ל, אז דאס איז די גרויסע כח פון א בשר ודם, אז ער ווייסט ווען אז דער אייבערשטער גייט אים ענטפערן.
רייט, דער דיוק איז: אויב וואלט ער געווען א נביא אזוי ווי אלישע, אזוי ווי עס שטייט ביי שמואל, שאול – וואלט ער געדארפט זאגן "מ'טרייען, מ'גייט מיר זיך מתבודד זיין, אפשר וועט עס געלינגען." ער זאגט "ניין, שטעלט אייך אוועק, צוויי מינוט, איך קום צוריק."
---
הלכה ט"ו – "שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי"
דער מקור פאר משה'ס אייביגע נבואה
זאגט דער רמב"ם: "ובזה הבטיחו האל" – דער אייבערשטער האט אים דאס צוגעזאגט, אז ער האט געקענט זוכה זיין צו דעם מדרגה פון נבואה.
"שנאמר" – נאך מתן תורה זאגט דער אייבערשטער צו משה רבינו: "לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי".
זאגט דער רמב"ם דא א פלא'דיגע זאך – דער רמב"ם גייט עס שפעטער מפרש זיין. מיר זאגן אין ברכות אז ביים מעמד הר סיני האבן אלע אידן געהאט עפעס א שטיקל מדרגה פון נבואה. יעצט האט זיך געענדיגט די נבואה פון אלע אנדערע אידן, איז "שובו לכם לאהליכם" – אלע אידן זאלן צוריקגיין פון וואו זיי קומען, ס'האט זיך געענדיגט די נבואה. אבער "ואתה פה עמוד עמדי" – דו בלייבסט מיט מיר, דאס הייסט, די נבואה בלייבט דא.
"לאהלם" – צורכי הגוף
"הא למדת" – לערנסטו דא ארויס – "שכל הנביאים כשהנבואה מסתלקת חוזרין לאהלם". וואס טייטש אהלם? "שהוא צרכי הגוף כולן".
ס'מיינט נישט "לאהליהם" – טייטשט ער אים אביסל אזוי ווי בתורת משל. ס'מיינט נישט דוקא נאר לאהליהם, ווייל די גמרא לערנט "לכו לשכון באהליכם" וכו', ס'מיינט בדרך כלל צורכי הגוף. א דירה מיינט אלע צורכי הגוף. צו צורכי הגוף כולם חוזרים אליהם. לפיכך – איינער פארשטייט שוין אליין – פאר די סיבה זענען זיי נישט פרוש פון זייערע ווייבער, ווייל זיי גייען צוריק צו זייערע צורכי הגוף, און צורכי הגוף דארף מען האבן א ווייב.
משה רבינו – פרישות פון אשה און גופניות
אבער "משה רבינו לא חזר לאהלו הראשון" – משה רבינו איז קיינמאל נישט צוריקגעגאנגען צו זיין אוהל, ער איז אייביג געווען אזוי ווי כמלאכי השרת. "לפיכך פירש מן האשה לעולם ומכל הדומה לה" – ער איז געווען מופרש פון סיי וועלכע גופניות'דיגע זאך, און פון אלעס וואס איז דומה צו דעם.
"ונקשרה דעתו בצור העולמים" – טייטש פון "צור"
"ונקשרה דעתו בצור העולמים" – זיין דעת איז געווען אייביג קשור, צוגעבונדן – אזוי ווי ס'האט פריער געזאגט די לשון – בצור העולמים, אין דעם באשעפער וואס איז די כח. צור העולמים – אזוי ווי די מוציא וואס איז ממציא אלעס. יא, צור מיינט די שטארקייט פון אלע וועלטן.
דער רמב"ם האט א פרק אין מורה וואס טייטשט די ווארט "צור". ער זאגט אז צור איז טייטש מקור. צור איז טייטש די פעלז אזוי ווי פון וואו די שטיינער קומען – נישט וואס אלעס שטייט, נאר פון וואו ס'קומט. ער זאגט אז "צור העולמים" איז פשט אז דער אייבערשטער איז די מקור, די סיבה ראשונה פון אלעס.
"ולא נסתלק ההוד מעליו לעולם" – וואס מיינט "הוד"?
"ולא נסתלק ההוד מעליו לעולם" – דא זאגט ער אזוי ווי "הודי נהפך עלי", דאס איז נישט קלאר. די "הוד" מיינט אבער אנדערש – ער מיינט הוד, די אורה פון די נבואה. "וקרן עור פניו" – ער איז דער פסוק. אבער שטייט דארטן "הוד"? ניין, דארט שטייט "עור פניו" שטייט דארט. די הוד מיינט די רוח הקודש אדער די שכינה אדער די נבואה – איז קיינמאל נישט אוועקגעגאנגען פון אים. פארדעם "וקרן עור פניו" ווען ער איז געקומען אראפ פון בארג.
חידוש: משה'ס פנים האבן אייביג געלייכט
לאמיר מאכן א שנעלע סיכום. ער האט אייביג געלייכט, ווייל ס'קען זיין אן אנדערע נביא לייכט בשעת ער האט נבואה, אבער אזוי זעלטן איז עס. אז געווענליך א נביא – נבואה איז א געוויסע הוד וואס קומט אויף אים, אבער משה רבינו האט אייביג געלייכט. בקרן אור פניו – דאס הייסט, א נארמאלער נביא ווען ער רעדט צום אייבערשטן, אפשר קען מען נישט קוקן אויף אים ווייל זיין פנים לייכט, אבער ווען ער גייט אהיים איז "ושב אל מחנהו." משה רבינו האט נישט געקענט רעדן צו אים, ווייל ער איז אלעמאל געווען בבחינת נביא אדער בבחינת מוכן לנבואה.
---
סיכום: פיר חילוקים צווישן משה און אנדערע נביאים
סך הכל איז דא פיר חילוקים צווישן משה און אנדערע נביאים:
1. חלום – אנדערע נביאים בחלום, משה ער'ט ועומד
2. משל אדער מלאך – אנדערע דורך משל אדער מלאך, משה פנים אל פנים
3. נבהל – אנדערע ווערן נבהל, משה נישט
4. בכל עת – אנדערע קענען נישט מתנבא זיין ווען זיי ווילן, משה יא
---
דיגרעסיע: משה רבינו זאגט נישט "כה אמר ה'" – און א פארגלייך צום רמב"ם'ס משנה תורה
איך מיין אז איך געדענק גוט – אפשר פון ר' חיים בריסקער אדער אנדערע – אז משה רבינו ווען ער זאגט זיינע מצוות, זאגט ער נישט אייביג "כה אמר ה'." ווייל אונז ווייסן אז היות משה רבינו האט אייביג די נבואה מיט זיך, ווען ער רעדט סתם, רעדט ער דעם אמת, ער רעדט דעם דבר ה'. ווען משה רבינו וויל עפעס זאגן און ס'איז נישט פונעם אייבערשטן, דארף ער זאגן "אזוי זאגט משה."
פארגלייך צום רמב"ם'ס משנה תורה
אבער איך טראכט, ס'איז אינטערעסאנט, ווייל דער רמב"ם – ווען דער רמב"ם רעדט אין משנה תורה, זאגט ער "רעדט די תורה." ווער רעדט דא? די תורה רעדט. און ווען דער רמב"ם רעדט נישט די תורה, זאגט ער "יראה לי."
איך מיין, אן אנדערע ספר – א גאנצע צייט רעדט דער בעל הספר, ווייל ער איז נישט אויף אזא מדריגה. פונקט פארקערט, זאגן זיי א גאנצע צייט "יראה לי." משה האט – משה לקח כמוהר"ר – אנדערע ספרים זאגן "איך זאג", "נראה לי." דער רמב"ם, ווען ער רעדט סתם, איז עס בבחינת משה, אז דאס איז די דבר התורה. ממילא ווען ער וויל עפעס זאגן, זאגט ער "יראה לי" – איך וויל יעצט זאגן, זאלסטו וויסן, יעצט רעד איך נישט די תורה, יעצט רעד איך.
זוכן א מקור
אקעי, אבער מ'זעט נישט אז ס'איז אזא זאך – איך זע נישט אזא ווארט פון ר' חיים. מ'דארף עס נאך קענען הערן, ווייל אויב איז ער אייביג זוכה צו נבואה, איז פשט אז אייביג רעדט ער דבר ה'. איי, איך פארשטיי, ווען ער וויל עפעס זאגן, דארף ער זאגן "יראה לי."
דאס ווארט – מ'דארף טרעפן. למעשה זאגט ער יא, משה געווענליך איז דבר ה', און משה חס ושלום זאגט. אבער ס'שטייט – מ'דארף טרעפן אויב ס'איז דא א קלארע מקור, אפשר ביי די פרשה פון שמיני. מ'דארף טרעפן, ס'איז דא אזא ווארט, ס'איז געווארן געברענגט ערגעץ, איך געדענק נאר נישט וואו מ'זעט אז משה רבינו רעדט און ער זאגט נישט בשם ה', אבער מ'נעמט אן אז ס'איז בשם ה'. אפשר איז יא דא עפעס אזא זאך, איך געדענק נישט.
איך געדענק ס'שטייט למשל אויף יהושע – ס'שטייט אין די גמרא אז יהושע איז דורש, איינער האט געזאגט פאר'ן צווייטן, דו געדענקסט די מעשה? און ער זאגט נישט א גאנצע צייט "משה רבינו", ער זאגט "ואלה המשפטים." זאגן זיי, חז"ל האבן א לימוד פון וואו מ'ווייסט אז דאס איז מסיני. זאגן זיי, וואס איז... דאס איז א שווערע שטיקל.
וואס איז פשט פון יענער מיט רש"י? נאר וואס דענער איז געווען.
---
הלכה ט"ז – שליחות הנביאים: נבואה לעצמו און נבואה כשליחות
צוויי סארטן נבואה
אקעי, יעצט גייט מען לערנען א נייע הלכה. עד כאן דער – איך מיין אז דאס איז נאך א געוויסע נביאות'ס. אבער עס איז אויך דא א זאך ווי אז דער אייבערשטער שיקט א נביא, אז ער וויל רעדן צום פאלק. און מיר האבן נאך נישט געוואלד געזעהן צופיל וועגן דעם, זאגן דער היינטמאל. עס קומט וועגן דעם.
דא צוויי סארט – האט געדארפט א נביא. אפשר נישט דער טייער נביא אסור לעצמו בלבד. ס'איז דא אמאל ווען דער נביא האט נאר א נבואה פאר אים אליין – דער אייבערשטער רעדט צו אים זאכן וואס איז נוגע פאר אים.
נבואה לעצמו – "להרחיב ליבו ולהוסיף דעתו בדברים הגדולים"
דער רמב"ם זאגט: "הנביא אפשר שתהיה נבואתו לעצמו בלבד, להרחיב ליבו ולהוסיף דעתו" – ער זאל וויסן זאכן וואס זענען נאך נישט געוואוסט פון גדולים.
"גדולים" איז פשוט אזוי – ס'שטייט "דבר גדול" – מעשי מרכבה. פון די גרויסע זאכן, איז דאס איינער פון מעשי מרכבה. ס'האט פריער אויסגערעכנט די אלע זאכן וואס זענען מקשר נפשו מיט די הלכה.
ס'שטייט נישט אז אמאל זאגט אים דער אייבערשטער א הלכה פון הלכה, ווייל אויף הלכה קענען אים נישט זאגן אפילו לעצמו – עס איז געווארן געזאגט זינט דעם נעקסטן פרק. אויף די מעשי מרכבה קען מען זיך זיין מחזון אויף די נביא, אזוי זעט מען דארט.
חידוש: עס איז געווען אסאך מער נבואות ווי וואס מיר זעען
עס איז א פלא'דיגע זאך – דאס זעט א פשט פון דא, אז קיינמאל זענען זיי געווען זייער אסאך מער נביאות ווי וואס אונז זעהן, ווייל די נביאים – די זאכן זיי שרייבן, די נבואה וואס זיי באקומען – זיי זאגן נישט איבער די נבואה.
פארוואס זאגסט א גאנצע צייט אז עס איז געווען? וואס? פארוואס זאגסט א גאנצע צייט אז עס איז געווען – שטייט מיר סודי הדעת לידע, שאל מן הבית בני אדם, בהוויי... ראשונה ואחרונה האט ער געפרעגט געווען דארט, יא? ראשונה מיינט היינט אינגער. יא?
דיסקוסיע: נבואה אין גלות
אקעי. ניין, איך מיין דער רמב"ם זאגט דא אויף א פלאץ אז היינט האט מען נישט – ווייל מען זענען אין גלות – האט מען נישט די שמחה וואס עס פעלט אויס צו קענען באקומען נבואה.
אפשר יענץ איז נאר פאר די שליחות? אפשר דער עולם האט נישט קיין שמחה, סאו ער גלייבט נישט אין נביאים. עס שטייט נישט אז דער עולם דארף נביאים שמחה צו פארשטיין ווי.
עס זעט – איך האב דער פאקט אז עס איז דא נביאים, און דער עולם גלייבט זיי נישט. סאו מוז מען זאגן אז עס איז דער פשט. טאקע נישט, ווייל מען... סאו ער שמחה. סאו ער זאגט דער רמב"ם.
אבער אפשר – ס'איז "ישולח לעם מעמי הארץ."
נבואה כשליחות – דער נביא ווערט געשיקט צו א פאלק
ס'קען אבער אויך זיין אז דער אייבערשטער זאל שיקן צו א געוויסע פאלק, אדער ווי מ'זעט: "או לכל אנשי עיר או ממלכה" – צו א געוויסע פאלק אדער ממלכה. אזוי ווי מ'זעט, יונה איז געווארן געשיקט צו נינוה, און אויך אליהו צו מדין, וואטעווער.
חידוש: דער רמב"ם'ס יוניווערסאלע פארמולירונג
אבער ס'איז זייער אינטערעסאנט אז דא דער רמב"ם – דער רמב"ם לכתחילה לייגט עס אראפ אין א יוניווערסאלע וועג. ער זאגט נישט – דו טראכסט א גאנצע צייט פון יונה ווייל דו זוכסט, אלע נביאים זענען דאך פאר די אידן, וואו טרעפט מען א נביא פאר א גוי? דאס שטייט נישט. דער רמב"ם זאגט אז אמאל שיקט דער אייבערשטער א נביא פאר עפעס א פאלק. גראדע אמאל זאגט ער צו די אידן אויך.
"להורות" vs. "למנוע" – צוויי פונקציעס
"להורות להם מה יעשו או למנוע אותם ממעשים הרעים שבידיהם" – דער אייבערשטער שיקט אמאל א נביא צו א געוויסע פאלק.
ווי מיר האבן שוין פריער געזאגט, אסאך מאל איז דער נביא נאר פאר זיך. אסאך מאל איז דער נביא א שליח – דער אייבערשטער זאגט אים די נבואה, און די נבואה איז געשיקט צו א געוויסע פאלק אדער א געוויסע שטאט. נישטא קיין זאך פון א נביא צו די גאנצע וועלט.
און ס'איז זייער אינטערעסאנט – אפילו די נבואה איז דאך, אמאל זאגט ער איז "להורות להם" – זיי זאלן וויסן וואס זיי האבן צו טון. קען זיין אז א נביא זאל נאר פארדעם קומען, זיי זאלן וויסן. אזוי ווי דער רמב"ם האלט אז ס'איז דא מצוות פון ידיעה, אזוי ווי יסודי התורה. קען זיין אז דאס איז דא אלע זאכן וואס צו טון אדער וואס נישט צו טון.
אינטערעסאנט – ער זאגט נישט "להודיע מה לא יעשו", נאר ער זאגט "למנוע אותם" – צו אפשטעלן צו טון וואס עפעס טוען זיי שוין. אנגענומען אז ס'איז דא, לכאורה, א ידיעה פון דעות וואס מ'טאר נישט טון. אפשר די ידיעה האט צו טון מיט דאס וואס מ'גייט לערנען שפעטער וועגן וועלכע מצוות א נביא מעג מאכן, איך ווייס נישט.
---
אות ומופת – דער נביא באקומט א סימן פאר'ן פאלק
הלכה ט"ז (המשך)
זאגט דער רמב"ם: "וכשמשלחין אותו, נותנין לו אות ומופת, כדי שידעו העם שהאל שלחו באמת".
מ'גיט אים – אזוי ווי משה רבינו פרעגט און זאגט פאר'ן אייבערשטן, אפשר וועלן זיי אים נישט הערן, און דער אייבערשטער גיט אים אות ומופת. ער גיט אים א כח צו טון מופתים, אדער ער מאכט מיט אים אן אות ומופת – א סימן, א ראיה – "כדי שידעו העם שהאל שלחו באמת" – אז די פאלק זאל וויסן אז דער אייבערשטער האט אים טאקע געשיקט. זייער גוט.
חידוש: דער מופת איז נישט פאר'ן נביא – נאר פאר'ן פאלק
סאו זעט מען קלאר אז די מופת איז נישט פאר'ן נביא אליין. דער נביא אליין ווייסט אליין somehow אז ער איז א נביא. ער וויל רעדן צו א צווייטן, און דער צווייטער קען זיך נישט וויסן. ווען ס'איז דא אזא נביא, גיט אים דער אייבערשטער א מופת. ער האט זייער גוט – אזוי ווי פריער איז געשטאנען אז דער נביא ווייסט אז ער איז א נביא, גיט אים דער אייבערשטער א מופת אז די מענטשן זאלן עס וויסן.
---
הלכה י"ז – "ולא כל העושה אות ומופת מאמינין אותו שהוא נביא"
זאגט דער רמב"ם א וויכטיגע הלכה, זייער א וויכטיגע הלכה: "ולא כל העושה אות ומופת מאמינין אותו שהוא נביא". ס'מיינט נישט אז ווייל איך האב דיר יעצט געזאגט אז—
אות ומופת און דער דין פון גלייבן א נביא – הלכות יסודי התורה פרק ז
דער ראָלע פון אות ומופת אין באשטעטיגן א נביא'ס שליחות
דאס הייסט, נאכדעם וואס ער גרייט זיך אן און ער איז אין א געהויבענע מדריגה פון נבואה, און ער באקומט נבואה, ווייסן מיר אבער נישט צו זיין נבואה איז א שליחות פאר אלע, אדער ס'איז נאר א נבואה פאר אים. דא קומט אריין די אות ומופת. אויב מאכט ער אן אות ומופת, באקומען מיר די מצוה אים צו גלייבן אז דער אייבערשטער האט אים געשיקט צו אונז — מצוה לשמוע ממנו — צו הערן, פאלגן, און צו טון. אויסהערן. שנאמר "אליו תשמעון".
"תשמעון" מיינט "תקבלון" — פאלגן, נישט בלויז הערן
די "תשמעון" — איך מיין אז ס'מיינט... דער רמב"ם זאגט אין דעם תרגום, מ'האט אסאך מאל געטייטשט דעם תרגום "תשמעון" — "תקבלון", יא? ס'מיינט נישט הערן, ס'איז נישט קיין ענין פון הערן, ס'איז אן ענין צו גלייבן אדער צו פאלגן.
למעשה, אבער נישט מיין ביידע — פאלגן? יא, פשוט פשט יא. איך זאג עס נאר נישט אויס פאר דיין רבי אין חדר וואס האט געזאגט אז ס'מיינט הערן. פשוט'ע טייטש איז נישט מער א טייטש פאלגן.
דין הנהגה אדער דין בירור?
זייער גוט, "לשמוע ממנו" מיינט חובת פאלגן. זייער גוט. מיר וועלן דארפן זען — ס'קען זיין אז מיר וועלן זען שפעטער — אז ס'קען זיין אז דאס איז א דין הנהגה, נישט קיין דין בירור. מ'מוז פאלגן דעם נביא, אדער מ'מוז גלייבן אויך. אבער ס'איז נישט פשוט אז איך מוז וויסן. וויסן קען איך נישט. דער נביא אליין ווייסט, און ס'איז נאר ווי איך ווייס. און איך האב עדות פון די אותות ומופתים, אבער איך ווייס נישט זיכער — איך ווייס נאר אז די תורה זאגט.
ראוי לנבואה — א תנאי קודם צום מופת
אבער דאס איז זייער א וויכטיגע קאנדישען וואס דער רמב"ם לייגט צו: אז א מענטש קען מאכן אלע מופתים שבעולם — ווי לאנג אונז זעען נישט אז ער איז ראוי לנבואה, העלפט עס נישט!
דאס איז דער ריזען פארוואס אונז גלייבן נישט אויף רוב מענטשן וואס זאגן אז זיי זענען נביאים. דאס איז דער רמב"ם אליינס, אזוי ווי ער ברענגט פון דער גמרא אין אנדערע פלעצער.
היסטארישע אנווענדונג — אגרת תימן
יא, אבער דאס איז אויך אין אנדערע פלעצער האט ער דאס. איך מיין אז די אנדערע זאך איז אביסל שווער ווייל דו פרעגסט מיט אים. ערשט האט ער געהאט א יאר וואס ער האט זיך נישט... עס קומט דיין חבר, און דו געדענקסט אז דער חבר איז נישט געווען קיין גרויסער צדיק. ער זאגט עס בפירוש, און איך מיין אז איך געדענק אז איך מיין דער רבי יעקב'ישע שפארט, אדער אנדערע, וואס האבן גערעדט — ווען געוויסע מענטשן האבן געטענה'ט אז זיי זענען נביאים, האבן גענוצט דעם רמב"ם. ער איז זייער קלאר צו זאגן אז אפילו ער מאכט א מופת, ער האט זיך נישט אויפגעפירט אינגאנצן מיט דרך נביאים.
די עיקר זאך — אז דער סותר תורת משה איז דער נביא שקר — איז דער הרבה ווי סתם.
דער רמב"ם אין אגרת תימן — גלייבן איז נאר שייך ביי א מעגליכע זאך
אבער דאס לאמיר פארשטיין דרך אגב. באלד האבן זיי אים ווען גענץ, אבער דער שטיקל ווען דער רמב"ם דאס איז אראפגעלייגט, אזוי ווי ער לייגט עס אראפ אין אגרת — וועלכע אגרת רעדט ער וועגן? די אגרת תימן.
ער לייגט אראפ אז פשט די הלכות פון גלייבן — גלייבן קען מען נאר הייסן גלייבן, אדער א מצוה, א זאך וואס איז מעגליך. א זאך וואס איז מעגליך — עס קען זיין עס זאל זיין א נביא, עס קען זיין עס נישט. קומט דער אות ומופת און מכריע.
א זאך וואס איז אוממעגליך — עס קומט איינער וואס זאגט דיר אז א שטיין איז... אז יעצט א טאג איז נאכט, איך מיין אז עס איז א זאך וואס איז אוממעגליך — און עס זאגט אז עס איז נישט שייך א מצוה צו גלייבן.
די זעלבע זאך: איינער וואס איז א פרוץ אדער נישט קיין פרומער וואס עס איז א נביא — עס איז פלען אוממעגליך. זאלסטו דער רמב"ם זאגט אזויפיל צו זאגן אז א שטיין איז א נביא — עס הייבט נישט אן די מצוה.
נאכדעם וואס עס איז מעגליך — אז ווי זאגט, אפילו וואס עס איז מעגליך, אמאל איז ער א נביא אמאל נישט — דעמאלסט קומט אריין דער אות ומופת.
און נאכדעם וואס עס איז מעגליך — אפשר איז ער בכלל א נביא, אפשר נישט; אפשר איז ער א נביא אבער עס איז נאר נוגע פאר אים, און ער באקומט נישט די שליחות און די רעזאלטס פאר אנדערע — דער עושה מופת זאגט אז דאס וואס ער איז ראוי לנבואה, האט ער טאקע זוכה געווען, און אז מען האט אים טאקע געשיקט.
דער רמב"ם'ס קשיא — מופת אן נבואה
א מענטש קען מאכן א מופת און נישט זיין א נביא
יעצט זאגט ער א וויכטיגע זאך. ער זאגט אזוי: אפשר, וויסן זאלסטו, אפשר איז — שיש עושה מופת — אז א מענטש זאל יא מאכן אותות ומופתים און נאך אלץ זאל ער נישט זיין א נביא.
איי, ער האט געמאכט א מופת? אה, יש לדברים בגו — ס'איז דא עפעס א בגו, ס'איז דא עפעס א סיקרעט אין דעם וויאזוי א מענטש קען מאכן אותות ומופתים אפילו ער איז נישט קיין נביא. לכאורה מיינט ער צו זאגן ס'איז א טריק, ער האט געמאכט א כישוף, וואטעווער ער האט געטון.
אף על פי כן, מצווים אנו לשמוע לו.
צוויי צדדים — מופת אן נבואה, און נבואה אן מופת
אה, זאגט ער נאכאמאל, ס'איז דא צוויי זאכן:
- מ'קען מאכן אותות ומופתים און נישט זיין א נביא.
- און אומגעקערט — ס'קען זיין א מענטש וואס איז א חכם און ער האט נישט געמאכט א מופת.
אף על פי שאין מצווים אנו לשמוע לו — גייט ער אויף די אותות ומופתים.
דער רמב"ם'ס תירוץ — משל פון שני עדים כשרים
לאמיר דיר ליינען, איך מיין ער זאגט זייער גוט.
די קשיא
הואיל ואדם גדול וחכם וראוי לנבואה... ער פרעגט א קשיא: איך האב דיר יעצט געזאגט א הלכה — ס'קומט איינער וואס אונז ווייסן אז ער איז א חכם וכו', ער מאכט א מופת, איז א מצוה אים צו גלייבן. פרעגט מען א קשיא: סאו דו מיינסט צו זאגן אז נאר א נביא קען מאכן א מופת, און ס'איז א ראיה מוכרחת?
דער תירוץ — חזקה פלוס מצוה
זאגט דער רמב"ם: ניין, ס'איז נישט קיין ראיה מוכרחת. איך בין מודה צו דיר, אדער איך זאג דיר אליין, איך בין מודה צו דיר אז מ'קען מאכן א מופת אן א נבואה.
איי, אויב אזוי, פארוואס זאל איך דאס גלייבן דעם מענטש?
זאגט דער רמב"ם: הואיל ואדם גדול הוא וחכם וראוי לנבואה — ער האט דאך קודם ראיות. אוודאי, אויב ס'איז נישט מעגליך, הייבט זיך נישט אן די שאלה. אבער די הלכה איז — במיודעינו שהוא כך — ער האט דאך א חזקה, ער איז אן אדם חכם, ער איז נישט קיין שקרן. אין פשטות, ער האט דאך א חזקה.
שכך נצטווינו — דאס איז די מצוה.
דער משל פון עדים
כמו שנצטווינו לחתוך את הדין על פי שני עדים כשרים — אף על פי... און ער איז מצווה להטות אחרי אותן המופתים, ואף על פי שאין סומכין על זה סמיכה ודאית, אבל הואיל וציוונו להאמין בו, מאמינים בו על כל פנים כשרות.
דיסקוסיע: דער משל פון עדים — חזקה און דין
אקעי, סאו דאס איז פונקט די זעלבע קשיא. פארוואס א עד אחד האט נישט די חזקת כשרות? ווייל דער דין זאגט אז ס'איז ממש א דין — דו קענסט נישט פארשטיין די לאדזשיק דערפון.
אבער דער פוינט וואס דער רמב"ם מאכט דא איז: אז איינער פרעגט א קשיא — "דו ווייסט זיכער אז ער איז א נביא?" — זאגט דער רמב"ם: "איך ווייס נישט."
ער זאגט: "ווען ס'קומט צוויי עדים ביי דיר אין בית דין, על פי דין פסק'נט מען — הייסט עס דו ווייסט זיכער? דו ווייסט נישט זיכער. ס'איז דא עדי שקר אויף דער וועלט. אלא מאי? דאס הייסט חזקה."
די תורה — דאס איז דער דין. דער דין איז נישט קיין דין פון גזירת הכתוב, ס'איז נישט פשט אז ס'איז מעדזשיק. ס'איז א סברא'דיגע דין, אבער פשט איז — דער דין זאגט אז מ'דארף זיך אזוי פירן.
אויב ס'איז דא צוויי עדים און ס'איז א כשר'ער מענטש — אוודאי, זאגט ער, עדים וואס זענען נישט מוחזקים בכשרות גלייבט מען נישט. פארוואס נישט? שטייט אין דער תורה אז מ'זאל גלייבן צוויי עדים. שטייט שוין, ס'זענען דא אנדערע זאכן.
פארוואס דווקא אות ומופת — פארוואס גענוגט נישט חזקת כשרות אליין?
ווען נישט אז די תורה זאגט אונז וועגן עשה מופת, וואלטן מיר סתם אזוי געדארפט גלייבן א צדיק, ווייל ער וואלט נישט געזאגט אליין. איך ווייס נישט.
אבער די תורה האט אונז געזאגט עפעס א עשה מופת — אז נאר דעמאלט גלייבט מען אים אז ער איז א שליח איבערצוגעבן.
Speaker 2: איי, איך וואלט געזאגט פארקערט — אז די חזקה קומט נאכדעם וואס ס'איז דא דער דין, אזויווי עדים. די תורה זאגט אז מ'זאל גלייבן אין עדים, און קומט נאכדעם און זאגט "והוא כשהיו להם חזקת כשרות". דאס הייסט, עדים וואס האבן נישט קיין חזקת כשרות גלייבט מען טאקע נישט.
Speaker 1: איז אזויווי דער רואה את הנולד, אזויווי דער רואה את הנולד.
דיסקוסיע: מקור פאר חזקת כשרות ביי עדים
איך טראכט יעצט — דער רמב"ם שטעלט צו, יא, וואו איז דא א מקור אין דער גמרא פארוואס מ'גלייבט נישט קיין רשע? יא, א רשע איז דא א מקור אז א רשע איז פסול לעדות, יא — "אל תשת ידך עם רשע". אבער די מעשה איז א סברא: פארוואס גלייבט מען אן אנדערן מענטש? אפשר איז ער א רשע? דער תירוץ איז — ער האט א חזקה.
אבער איך גלייב נישט אז די חזקה אליינס... אזויווי עד אחד האט דאך א חזקת כשרות — פארוואס גלייבט מען אים נישט? ווייל ער האט נישט קיין עדות.
Speaker 2: דו ביסט גערעכט, אבער מ'דארף דאך אלץ פארשטיין דא — פארוואס טאקע אן אות ומופת?
Speaker 1: פארדעם איז לכאורה דער תירוץ די פריערדיגע סיבה — אז דער סדר איז אז מ'דארף צוגעבן א מופת, ווי ס'שטייט דא: "כשמשלחין אותו נותנין לו אות ומופת". אזוי איז דער סדר, ס'שטייט אין דער תורה, דאס איז דער מסורה.
חידוש: דער רמב"ם ברענגט נישט חזקת כשרות אליין אלס גענוג
דאכט זיך מיר אז דאס איז דער רמב"ם'ס אן אינטערעסאנטע זאך. ער ברענגט דאך נישט אן אות ומופת — ער זאגט נישט אז ס'איז א מצוה אים צו גלייבן, מ'קען אים גלייבן אזויווי א חזקת כשרות לכל הפחות. פארוואס נישט?
אזויווי מיין חבר זאגט אז ער האט געהאט א נבואה. איך קען אים — אזא חכם, נישט קיין מדומיין.
Speaker 2: וועלכע? איך גלייב אים. אבער וועלכע מצוות איז ער מחייב?
Speaker 1: אויב ער זאגט קעגן דער תורה, אפשר העלפט עס נישט, וכדומה. אפילו די שעה, אפילו באופן וואס מען...
"הנסתרות לה' אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו" — סיום הלכות נביאים
דער רמב"ם'ס סיום
זאגט דער רמב"ם: "דברים האלו וכיוצא בהם — הנסתרות לה' אלוקינו, והנגלות לנו ולבנינו".
Speaker 2: אפשר ליגט דא אויך נאך א זאך — אז הכי נמי, א מורא'דיגע זאך, דער רמב"ם האט דאך... זעט, דער רמב"ם פרעגט דא מיט א פראבלעם — ער זאגט אז ס'איז דא נביאים, גלייך קומען די נעקסטע בלאף, און אויספרעגן וויאזוי ס'איז אויסגעהאלטן מיט אלע הלכות נביאים און דעם גלייבן. זאגט דער רמב"ם: "הנסתרות לה' אלוקינו".
חידוש: סיום אויף גאנץ הלכות נביאים
אפשר איז דער לעצטע שטיקל פון רמב"ם נישט נאר א סיום אויף דער לעצטער הלכה, נאר ס'איז א סיום אויף גאנץ הלכות נביא. אזוי ווי ער ענדיגט "דברים עמוקים" — ס'זעהט אויס אז די זאכן זענען דברים נסתרים, זיי זענען הייליגע זאכן. אזוי ווי ער ענדיגט אויך גאנץ הלכות נביאים מיט דעם — אז דער ענין פון נבואה איז אן ענין פון "הנסתרות לה' אלוקינו".
"על פי הנגלה" — מיר גייען לויט וואס מיר זעען
איך גיי נאך ווייטער, איך גיי נאך ווייטער. אבער פשוט פשט מיין איך — ער מיינט דאס: אז דער עיקר, אז די "נגלות" מיינט ער צו זאגן — אונז גייען על פי הנגלה.
הגם, בטח פשוט פשט איז דאס דאך די תורה, וואס שטייט דאך אין רש"י דארט אויף "הנסתרות לה' אלוקינו" — אז איך בין נישט מעניש אויף נסתרות, איך בין דיר דאך מברר. איך קען דיך נישט וויסן. דער בית דין זאגט: איך דארף טון לויט וואס איך זע. ס'איז פשוט.
דער פשט אין "הנסתרות" — מיר זענען נישט אין טשארדזש פון יענעם'ס הארץ
ער מיינט צו זאגן: ער מאכט אן אות ומופת — אז דער מענטש קען זען וואס ער קען זען. אזוי גייט ער. ער זאגט: איי, יעדער איז א בלאפער? "הנסתרות לה' אלוקינו". אונז זענען נישט אין טשארדזש פון וואס עס ליגט אין יענעם'ס הארץ. אונז דארפן גיין מיט דער הלכה — "על פי הנגלה לנו ולבנינו".
די הלכה זאגט אז אויב האט ער די קוואליפיקעישאנס פון א נביא, און ער ברענגט אן אות ומופת, דארפן אונז אים גלייבן אז ער איז א נביא.
Speaker 2: עקזעקטלי.
Speaker 1: איי, אפשר איז ער א שקרן? אמת — ווייל א מענטש איז דאך לימיטעד וויפיל ער קען מברר זיין.
הכי נמי ביי עדים — מ'גייט על פי הנגלה
און הכי נמי, וואס דער רמב"ם מיינט צו זאגן — הכי נמי, אפילו ביי עדים: אויב דו ווייסט אז ס'זענען רמאים, וועסטו טרעפן א וועג. ווען א מענטש הערט עפעס פון צוויי עדים כשרים, ער קען טראכטן ביי זיך טויזנט מאל אז זיי זענען עדי שקר.
זאג איך: איך טו עס נישט ווייל ס'איז אמת, נאר איך טו עס ווייל די תורה האט געזאגט אז איך זאל עס טון. און מ'טוט על פי הנגלה.
"וה' יראה ללבב"
אפשר ליגט דא אויך נאך א זאך — אז הכי נמי, א מורא'דיגע זאך. דער רמב"ם האט דאך — זעט, דער רמב"ם פרעגט דא מיט א פראבלעם: ער זאגט אז ס'איז דא נביאים, גלייך קומען די נעקסטע בלאף, און אויספרעגן וויאזוי ס'איז אויסגעהאלטן מיט אלע הלכות נביאים און דעם גלייבן. זאגט דער רמב"ם: "הנסתרות לה' אלוקינו".
ונאמר "כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב". אזוי גייט ער.
אקעי.
HE עברית ›
סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור – הלכות יסודי התורה, פרק ז'
---
הקדמה: ראש חודש אדר ושמחה
השיעור פתח בהערה שהיום הוא ראש חודש אדר – „משנכנס אדר מרבין בשמחה." הדבר מתאים משום שהרמב"ם אומר (בהמשך הפרק) שאחד התנאים לנבואה הוא שמחה. זוהי נקודה מנוגדת לאינטואיציה: אנשים סבורים שהגעה למדרגות גבוהות דורשת התבודדות ורצינות, אך להיפך – שמחה מביאה דברים גדולים.
---
הלכה א': „מיסודי הדת לידע שהא-ל מנבא את בני אדם"
לשון הרמב"ם
„מיסודי הדת לידע שהא-ל מנבא את בני אדם."
פשט
יסוד מיסודות הדת היהודית הוא לדעת שהקב"ה נותן נבואה לבני אדם.
חידושים והסברות
א) „מיסודי הדת" – מבנה ספר המדע
הרמב"ם הולך באותו מבנה כמו בתחילת הלכות יסודי התורה: תחילה הוא מעמיד את היסוד (הידיעה שיש דבר כזה נבואה), ואחר כך באה המצוה (לשמוע לנביא). הדבר מקביל ל„יסוד היסודות וגו' לידע שיש שם מצוי ראשון" – קודם היסוד, ואחר כך המצוות הנבנות עליו.
נפקא מינה: יסוד חשוב יותר ממצוה. אדם שנכשל במצוה (למשל לשון הרע) עדיין יש לו את כל שאר המצוות. אבל אדם שחסר לו יסוד – כגון שאינו מאמין בנבואה או ב„אנכי ה' אלקיך" – אצלו אין לכל שאר המצוות על מה להישען. (מקור: יגל מקרא בפרשת משנה)
ב) „לידע" – לא „להאמין"
הרמב"ם משתמש בלשון „לידע" – לדעת, ולא „להאמין" – להאמין. הדבר עקבי עם תחילת ספר המדע: „יסוד היסודות... לידע שיש שם מצוי ראשון." נבואה היא עובדה, ידיעה, ולא רק אמונה.
ג) „דת" – משמעות המילה
הרמב"ם משתמש ב„דת" במובן של חוק/תורה – כמו שכתוב במגילת אסתר „דת כל מדינה." וכן בחומש: „מימינו אשדת למו" – „אשדת" פירושו התורה. „יסודי הדת" משמעו אפוא: יסודות המערכת החוקית / הדת.
ד) „מנבא את בני אדם" – לא „בני ישראל"
חידוש חשוב: הרמב"ם כותב „בני אדם" – בני אדם בכלל – ולא „בני ישראל." הרמב"ם אומר באגרת תימן שהסיבה שאין אנו מאמינים בנביאי הגויים אינה משום שאינם יהודים – גוי יכול גם הוא להגיע למעלת הנבואה אם הוא זוכה ועושה את כל ההכנות – אלא משום שהנביאים שהגויים מאמינים בהם סותרים תורת משה רבינו, וזו כשלעצמה הראיה הגדולה ביותר שהוא נביא שקר.
שייכות למחלוקת רמב"ם–כוזרי: הכוזרי סובר שנבואה מיוחדת לכלל ישראל, ירושה מ„הענין האלקי." הרמב"ם סובר שנבואה היא שלמות אנושית שכל בן אדם יכול תיאורטית להגיע אליה. הלשון „בני אדם" משקפת את שיטת הרמב"ם.
ה) „א-ל מנבא" – שלוש שיטות בנבואה (מורה נבוכים)
הרמב"ם מביא במורה נבוכים (בתחילת פרקי הנבואה) שלוש שיטות בענין הנבואה:
1. שיטה א': הנבואה נתונה כולה בידי האדם – אם הוא עושה את ההכנות, הוא נעשה נביא באופן אוטומטי.
2. שיטה ב': הנבואה נתונה כולה בידי הקב"ה – הקב"ה יכול לקחת טיפש ולעשותו נביא בפתאומיות.
3. שיטת הרמב"ם (שיטה ג'): האדם צריך להתאמץ ולהתכונן בכל המדרגות, אולם הקב"ה שומר לעצמו את הזכות למי ירצה לתת או לא.
הבנה מדויקת יותר של שיטה ג' (תיקון בחברותא): הנבואה באה על ידי ההכנה – יש שלמות לאדם להיות נביא. אולם הקב"ה יכול למנוע מאדם שלא יגיע לנבואה, אפילו יש לו כל ההכנות. הקב"ה יכול יותר לומר לא מאשר לומר כן. אי אפשר „לנסות" להיות נביא – הקב"ה מחזיק בהחלטה הסופית.
ו) „א-ל מנבא" – נבואה כתקשורת
מה שהרמב"ם כותב „א-ל מנבא" אין פירושו בהכרח שזו מתנה על-טבעית שלא בדרך הטבע. נבואה היא תקשורת – „מדה שמגיעה מן הבורא אל האדם" (לשון הרמב"ם במקום אחר) – שפע של ידיעה הבא מהקב"ה אל האדם. „דיבור" אין פירושו בהכרח קול, אלא ידיעה. הכיוון הוא מהקב"ה אל האדם – זהו יחס, ולא רק שאדם שואב מעולם של חכמה.
חילוק בין נבואה להשגה שכלית: כשאדם מבין דבר בשכלו, אין זה בהכרח שמלאך נתן לו דעת – הוא הבין דבר קיים. אבל נבואה שונה: „א-ל מנבא בני אדם" – הקב"ה תקשר באופן פעיל עם האדם, הקב"ה נותן לו משהו.
[הערה: צוין שייתכן שלא תמיד כתוב במורה נבוכים אותו דבר כמו במשנה תורה, ויש לדייק בכל מקום בפני עצמו.]
מקורות
- גמרא (שבת/נדרים) – „אין הנבואה שורה אלא על חכם גיבור ועשיר"
- מורה נבוכים – פרקי הנבואה (שלוש שיטות)
- אגרת תימן – גוי יכול גם הוא להגיע לנבואה
- ספר הכוזרי – ניגוד, נבואה מיוחדת לישראל
- יגל מקרא (פרשת משנה) – יסוד חשוב יותר ממצוה
- חומש „מימינו אשדת למו" – משמעות „דת"
- מגילת אסתר „דת כל מדינה" – משמעות „דת"
---
הלכה א' (המשך): תנאי הנבואה – „ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה, גיבור במדותיו..."
לשון הרמב"ם
„ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה, גיבור במדותיו... ולא יתאוה לדבר בעולם... אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד, בעל דעה רחבה נכונה עד מאד."
פשט
הנבואה שורה רק על מי שהוא חכם גדול, חזק במידותיו, אין לו תאוות, שכלו גובר תמיד על יצרו, ויש לו דעה רחבה ונכונה.
חידושים והסברות
א) בנוי על הגמרא – „אין הנבואה שורה אלא על חכם גיבור ועשיר"
לשון הרמב"ם בנוי על הגמרא (שבת צב. / נדרים לח.): „אין הנבואה שורה אלא על חכם גיבור ועשיר." אולם הרמב"ם מפרש כל מידה:
- חכם – כפשוטו: חכם גדול בחכמה (לאו דווקא תורה, אלא חכמה בכלל).
- גיבור – שלא כפשוטו: הרמב"ם בונה על המשנה (אבות ד:א) „איזהו גיבור – הכובש את יצרו."
ב) „גיבור במדותיו" – כבר כבש
הרמב"ם כותב „ולא יתאוה לדבר בעולם" – אין לו עוד תאוה לשום דבר בעולם. אין הכוונה שהוא באמצע כיבוש יצרו (שיש לו מאבק), אלא שכבר כבש – הוא „גיבור" במובן שכבר ניצח את המלחמה. הדבר מתאים למה שהרמב"ם אומר במקומות אחרים שיש מדרגה שבה אדם אינו צריך להתאמץ כלל יותר. זהו חילוק: המשנה מדברת על התהליך, הרמב"ם מדבר על התוצאה.
[הוצע ונדחה: „גיבור במדותיו" יכול להתייחס למידותיו של הקב"ה – שהוא הולך בדרכיו של הקב"ה. אולם זהו דרש, לא הפשט.]
ג) „דעה רחבה נכונה" – כמות ואיכות של חכמה, או מידות
„רחבה" (רחבה) ו„נכונה" (נכונה/אמיתית) מייצגות שני ממדים: כמות (רוחב – הוא יודע הרבה מאוד) ואיכות (אמיתיות – הוא יודע את האמת לאמיתה). יש אנשים שיודעים הרבה אך אינם יודעים את האמת; הנביא צריך את שניהם.
הבנה חלופית: „דעה רחבה" יכולה להתייחס למידות (כמו הלכות דעות), ולא לחכמה – שהרי „הלכות דעות" של הרמב"ם עצמו, שם „דעות" משמען מידות ותכונות אופי.
ד) „עשיר" – מדוע הרמב"ם „דילג" עליו?
הגמרא אומרת שלושה תנאים: חכם, גיבור, ועשיר. הרמב"ם אינו מזכיר עשיר במפורש.
תירוץ: הרמב"ם מפרש „עשיר" דרך המושג „דעה רחבה" – אדם שיש לו „דעה רחבה" פירושו שאין לו דאגות גשמיות המושכות אותו למטה. הדבר קשור למשנה אבות „איזהו עשיר? השמח בחלקו" – הוא מרוצה ממה שיש לו, ולכן דעתו רחבה וחופשית. מי שדואג לקטנות – זה מצמצם את דעתו.
פשט כללי בגמרא: חכם, גיבור, עשיר, בעל קומה – כולם פירושם שאין לו שום דבר המושך אותו למטה מחכמתו. העיקר היא החכמה – כל שאר התנאים הם רק כדי לשחרר את האדם לחכמה.
מקורות
- גמרא שבת צב. / נדרים לח. – „אין הנבואה שורה אלא על חכם גיבור ועשיר"
- משנה אבות ד:א – „איזהו גיבור הכובש את יצרו", „איזהו עשיר השמח בחלקו"
---
הלכה ב': „שלם בגופו" ו„כשיכנס לפרדס"
לשון הרמב"ם
„אדם שהוא ממולא בכל המידות האלו והוא שלם בגופו, כשיכנס לפרדס וימשוך באותם הענינים הגדולים הרחוקים, ותהיה לו דעה נכונה להבין ולהשיג..."
חידושים
א) „שלם בגופו" – מדוע צריך הנביא להיות בריא?
הדבר קשור למה שהרמב"ם אומר בהלכות דעות שיסוד מיסודות עבודת ה' הוא שהאדם יהיה בריא: לא יצטרך לדאוג לבריאותו, ירגיש טוב ויוכל להתרכז, הנבואה היא חוויה כבדה על הגוף – כפי שנראה בהמשך שהנבואה קשה פיזית, וחולשות פיזיות קטנות מתגברות.
ב) „כשיכנס לפרדס" – קשר ישיר לפרק הקודם
ה„פרדס" כאן הוא אותו פרדס שהרמב"ם תיאר בסוף הפרק הקודם. שני הפרקים מחוברים ממש – פרק ו' מסתיים בפרדס, פרק ז' מתחיל במה שקורה כשנכנסים לפרדס.
ג) „וימשוך" – לשון משך זמן
המילה „וימשוך" היא לשון משך זמן – הוא יעסוק זמן רב בענינים הגדולים הרחוקים. הוא ישוט בדעתו בעולמות גדולים ורחוקים – יחשוב על עולם המלאכים וכדומה.
ד) „דעה נכונה להבין ולהשיג" – שני דברים
(א) הוא יעסוק זמן רב בכך, (ב) הוא אכן יגיע להבנות הנכונות – הוא מסוגל לתפוס את כל מה שמתרחש. לשם כך צריך הוא להיות חכם.
---
הלכה ב' (המשך): „והוא מתקדש והולך ופורש מדרכי כלל העם"
לשון הרמב"ם
„והוא מתקדש והולך ופורש מדרכי כלל העם ההולכים במחשכי הזמן, והולך ומזרז עצמו ומלמד נפשו שלא תהיה לו מחשבה כלל בדברים בטלים ולא מהבלי הזמן ותחבולותיו, אלא מכוון דעתו תמיד פנויה למעלה, קשורה תחת הכסא..."
חידושים
א) „מחשכי הזמן"
לדבר זה שייכות למה שהרמב"ם אומר שתלמיד חכם אינו מתהלך עם „מרעים." ה„מרעים" הם אלה שהולכים במחשכי הזמן – הם החושך. כמו שמשלי קורא לדברים כאלה „מלין" (חושך) – לא האור האמיתי של ה', לא אור הדעת.
ב) „והולך ומזרז עצמו" – זריזות אפילו אחרי שלמות המידות
מדוע עוד צריך זריזות? אפילו שכבר גובר על מידותיו, צריך עדיין כל הזמן זריזות. החילוק: הגבורה על המידות היא דין של שלמות המידות – זה כבר הושלם. אבל כעת הרמב"ם מדבר על מדרגה חדשה: העבודה השכלית, ההתבוננות. זה הרבה יותר מעל רמתו.
מה פירוש הזריזות כאן? אין הכוונה זריזות שלא יהיה עצלן. הכוונה שהוא דוחף את עצמו – אינו מסתפק, אינו סבור שכבר תפס הכל, אלא רוצה כל הזמן עוד ועוד. „ומלמד נפשו" – הוא מלמד את עצמו. זהו לימוד עמוק מאוד.
מקור – סוף מורה נבוכים: כשהרמב"ם נכנס לענין העבודה, הוא מסביר שאפילו אחרי הידיעה יש עבודה חדשה של התמקדות במה שיודעים – של ריכוז בכך.
ג) „הבלי הזמן ותחבולותיו" – דבר והיפוכו
הלשון נראית כסתירה:
- „הבלי הזמן" = הדברים השטחיים הטפשיים
- „תחבולותיו" = הדברים העמוקים יותר – כמו פוליטיקה, עניינים גדולים יותר, ניתוחים עמוקים יותר של ענייני העולם
אולם נקודת הרמב"ם: אפילו ה„תחבולות" – העיון העמוק בענייני העולם – עדיין טיפשות. זהו „שינוי צבע" – נראה כמשהו עמוק יותר, אבל זו טיפשות גדולה עוד יותר. [הערה: זה לגבי נביא – לגבי אנשים פשוטים אין לומר כך.]
ד) „דעתו תמיד פנויה למעלה" – משמעות כפולה של „פנוי"
1. פנוי מלשון „פונה" = דעתו מופנית למעלה – היא זמינה להשיג דברים חדשים. אפילו כבר השיג הכל, צריכה דעתו להיות פנויה וחופשית להשיג עוד.
2. פנוי פירושו שאין לו שום דבר אחר שמעסיק אותו – אין מחשבות אחרות, אלא הוא ממוקד למעלה.
יסוד הרמב"ם: במה שאדם חושב, שם הוא נמצא. „לדעת" אין פירושו „אני זוכר" – לדעת פירושו „אני יודע עכשיו." ידעת אתמול, עכשיו אינך יודע – זו אינה ידיעה. לכן צריך הנביא להרגיל עצמו לעולם לא לחשוב על העולם הזה, אלא על הלמעלה.
ה) „קשורה תחת הכסא" – פירוש
מקור: זוהי התייחסות לחז"ל על נשמות של צדיקים ש„תחת כסא הכבוד" (קשור ל„והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים").
ה„כסא" פירושו הקב"ה עצמו (כפי שנלמד בפרקים קודמים). החיות הקודש הן „תחת הכסא" – תחת הקב"ה. „קשורה תחת הכסא" פירושו שדעתו בין המלאכים הגבוהים ביותר.
פירוש הרמב"ם הפילוסופי: כיצד יכולות נשמות להיות „תחת כסא הכבוד"? הרי אינן גוף! הכוונה למה שהדעת עושה כשאין גוף – הדעת היא תחת הכסא. הוא יכול להתבונן באוצרות הקדושה של התורה.
ו) „צורות הקדושות והטהורות" – שתי קטגוריות
על פי הפרק הקודם:
- קדושות = הגלגלים (ספירות)
- טהורות = הצורות שאין להם חומר כלל (שכלים נבדלים/מלאכים)
ז) „משתכל בחכמתו של הקב"ה כולה מן הצורה הראשונה עד טבור הארץ"
הוא מסתכל לא רק על הצורות הקדושות (מלאכים), אלא על כל חכמתו של הקב"ה – הוא אינו שוכח גם את העולם. „מן הצורה הראשונה" = המלאך הגבוה ביותר. „עד טבור הארץ" = עד מרכז העולם – מהגבוה ביותר עד הנמוך ביותר.
---
הלכה ב' (סוף): „מיד רוח הקודש שורה עליו"
לשון הרמב"ם
„מיד רוח הקודש שורה עליו"
חידושים
א) האם רוח הקודש כאן היא נבואה
שיטה א': „רוח הקודש" כאן עדיין אינה נבואה – היא הדבר הקרוב ביותר לנבואה, מדרגה אחת לפני הנבואה.
שיטה ב' (מוגנת בחוזקה): „רוח הקודש" כאן פירושה נבואה ממש. הרמב"ם עושה כאן לכאורה סתירות עם מקומות אחרים (שם הוא מחלק בין רוח הקודש לנבואה), אולם כאן כתוב במפורש „מיד."
ב) „מיד" – מה פירוש המילה?
קושיא: הרי הרמב"ם אמר קודם שצריך שהקב"ה ייתן לו עוד שלב – האדם אינו יכול להגיע לנבואה בעצמו. אולם כאן כתוב „מיד" – מיד!
תירוץ א': „מיד" אין פירושו תיכף ומיד באותו רגע ממש. ראיה: הרמב"ם כותב במקום אחר שמי שרוב עוונות – „מיד מיתתו בראשו", ושם אין הכוונה שמת באותו רגע. „מיד" יכול לפרש שהוא כבר עשה כל מה שצריך לעשות – עוד יכול לעבור זמן עד שיקבל. כמו מושג הגמרא „מחוסר זמן לאו דווקא מחוסר מעשה."
הצד השני: הוא סובר שכאן כתוב בבירור „מיד" ופירושו מיד, והבעיה מהמקום האחר (שם הרמב"ם אומר שצריך עוד שלב) היא קושיא נפרדת השייכת לאותו מקום אחר.
נקודה קשה: הקפיצה מ„הוא משתדל" ל„רוח הקודש שורה עליו" קשה לאתר אפילו למעשה, שכן תהליך ה„מתקדש והולך" הוא ע
בודה ארוכה, ואין יודעים באיזה רגע כבר „סיים" את השתדלותו.
האם רוח הקודש היא שלב נפרד: נשאלת השאלה האם רוח הקודש היא מדרגה נפרדת אחרי חכמה, או שמא הידיעה עצמה היא כבר רוח הקודש. צד אחד אומר: „ייתכן שהידיעה של הכל היא כשלעצמה רוח הקודש." הצד השני סובר שכן, יש הבדלה ברורה – האדם „סיים" את החכמה ונכנס לרוח הקודש, והוא יודע זאת.
---
הלכה ג': „והריח לו ביראת ה'" ו„ונערבה נפשו במעלת המלאכים הנקראים אישים"
לשון הרמב"ם
„והריח לו ביראת ה'... ונערבה נפשו במעלת המלאכים הנקראים אישים... ויהפך לאיש אחר, ויודע בדעתו שאינו כמקודם, אלא שנתעלה על מעלת שאר בני אדם החכמים, כמו שנאמר בשאול: והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר."
חידושים
א) „והריח" – לשון מעניינת
„והריח" פירושו שהאדם חש „ריח" מסוים, אור חכמה מסוים, אור שכל, הבא עליו. זוהי „תשורה" – הוא זכה למתנה/תשורה.
ב) „ונערבה נפשו במעלת המלאכים הנקראים אישים"
מדוע דווקא „אישים": אישים היא המדרגה הנמוכה ביותר של מלאכים, והם נקראים „אישים" משום שהם קרובים למעלת בני אדם. החידוש כאן הוא שהנביא אינו רק „קרוב" למדרגה – הוא ממש מעורב, הוא באותה רמה כמו המלאך.
הטעם העמוק יותר – חומר וצורה: האדם אינו יכול בדרך כלל להיות כמלאך משום שהוא שילוב של חומר וצורה (גוף ושכל). אולם הנביא ביטל את חומרו בכל כך הרבה דרכים, וחיזק את צורתו בכל כך הרבה דרכים, שהגיע למדרגת אישים – שהם כולם צורה בלא חומר.
ג) „ויהפך לאיש אחר" – הוא נעשה אדם חדש
שייכות לפרק ד' – שתי בחינות אדם: כפי שנלמד בפרק ד', יש שתי בחינות של „אדם": (1) אדם מ„עפר מן האדמה" שמת, (2) סוג חדש של אדם שיש לו נשמה, דעת, והוא דומה למלאך. הנביא נעשה ממש אותו סוג שני של „איש" – ה„איש" שעליו נאמר „צורת אלוקים." הוא ה„איש אחר" – האדם בעל צורת אלוקים.
„מיד" – ראיה שיש רגע ספציפי: הלשון „ויהפך לאיש אחר" מראה שיש רגע מסוים של שינוי – לא רק תהליך הדרגתי. האדם יודע מתי התרחש המעבר. הדבר תומך בצד ש„מיד" פירושו אכן הבדלה ברורה בין חכמה לרוח הקודש.
דיוק – „שאר בני אדם החכמים": הרמב"ם אומר שהוא „נתעלה על מעלת שאר בני אדם החכמים" – הוא גבוה אפילו מכל החכמים. הדבר מראה שנבואה היא קפיצה איכותית מעל חכמה, ולא רק הבדל כמותי.
שייכות להלכות תשובה: כשם שהרמב"ם אומר בהלכות תשובה שבעל תשובה נעשה „איש אחר", כך גם הנביא נעשה „איש אחר."
שאלה – האם אפשר לאבד נבואה: כשהאדם נופל ממדרגתו, האם הוא גם „יודע בדעתו" שאינו עוד באותה מדרגה?
שאלה – „בעל קומה" והזדקנות: כשהנביא מזדקן, האם הוא מאבד את הנבואה? או שמא הכוונה רק שצריך להיות חזק כשמקבל אותה?
שייכות ל„אישים" ולפסוק: הפסוק „ונהפכת לאיש אחר" מתפרש באופן מעניין: מ„איש" (אדם) אתה נהפך ל„איש" אחר (מדרגת מלאך). שניהם נקראים „איש" – אדם נקרא איש ומלאך נקרא גם איש (אישים).
מקורות
- שמואל א' י:ו – „והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר"
- רמב"ם הלכות תשובה – האדם נעשה „איש אחר"
- רמב"ם פרק ד' – שתי בחינות אדם
- קרבן תודה – „איש ואיש" יכול לפרש מרדכי או המן
---
הלכה ד': „הנביאים מעלות מעלות הן"
לשון הרמב"ם
„הנביאים מעלות מעלות הן. כמו שיש בחכמה חכם גדול מחבירו, כך בנבואה נביא גדול מנביא."
פשט
לנביאים מדרגות שונות, בדיוק כמו שבחכמה יש חכם גדול מחברו, כך בנבואה יש נביא גדול מנביא.
חידושים
א) „מעלות מעלות" – לא מדרגות בדידות
כפי שכבר נלמד אצל מלאכים, „מעלות מעלות" אין פירושו שעומדים על מדרגות בדידות, אלא יש מדרגות – ספקטרום של מדרגות.
ב) המשל מחכמה – ניסוח חזק
המשל עובד רק אם מבינים שנבואה היא (לפחות בחלקה) שלמות של האדם עצמו. אילו נבואה היתה פירושה רק שהקב"ה מדבר אליו, לא היו מעלות – הקב"ה מדבר או אינו מדבר, זה אחד משניים. העובדה שיש מדרגות מראה שנבואה קשורה למדרגת האדם עצמו.
ג) מהו החילוק בין נביאים?
- החילוק אינו בממי הוא מקבל (כולם מקבלים מהקב"ה) – אלא בעצם האדם, מדרגתו.
- הנביא הגדול יותר יכול לדעת בצורה מדויקת יותר על העולם, חלקים רבים יותר של המציאות.
- ייתכן חילוק במידת הבהירות שבה הוא מקבל.
- ייתכן חילוק במידת היכולת להעביר – שכן הוא מקבל בחזון/משלים (כפי שמורה נבוכים פרק ל' מדבר), והחילוק הוא עד כמה הוא מבין ומעביר את המשלים.
ד) המטרה העיקרית של ההלכה
אחת הסיבות העיקריות שהרמב"ם רוצה לקבוע שלנביאים יש מעלות מעלות, היא להניח את היסוד לחילוק בין נבואת משה לשאר הנביאים – הבא בהמשך הפרק.
מקורות
- חז"ל על שמואל כנביא הגדול ביותר
- מורה נבוכים פרק ל' – נבואה דרך משלים
---
הלכה ה': אופן הנבואה אצל שאר נביאים – חלום, מראה, רעד, משלים
לשון הרמב"ם
„כל הנביאים כשמתנבאים... בחלום או במראה... אבריהם מזדעזעין, וכח הגוף כושל, וחושיהם מסתרפים... שתהא הדעת פנויה להבין מה שתראה... הדברים שמודיעים לנביא במראה הנבואה, דרך משל מודיעין לו, ומיד יחקק בלבו פתרון המשל במראה הנבואה, וידע מה הוא."
חידושים
א) „מראה" = ביום, „חלום" = בלילה
„מראה" פירושה מראה ביום, ו„חלום" פירושו בלילה. ביום רואים בעיניים, בלילה רואים בכח הדמיון. המושג „חזון הלילה" הוא לשון מעניינת – בלילה אין רואים בעיניים הפיזיות, אלא בדמיון.
מקור: הפסוק „אם יהיה נביאכם ה', במראה אליו אתוודע, בחלום אדבר בו" (במדבר יב:ו).
ב) „אבריהם מזדעזעין, וכח הגוף כושל, וחושיהם מסתרפים" – שלושה ביטויים לאותו דבר
הגוף מתמוטט בשעת נבואה.
ג) „דעת פנויה" – פנויה מ-, לא פנויה ל-
„שתהא הדעת פנויה להבין מה שתראה" – „פנויה" פירושה כאן לא „פנויה ל-" (חופשית לעשות משהו), אלא „פנויה מ-" (משוחררת ממשהו). בדרך כלל חלק מדעתו של אדם הולך על שליטה בגופו – לשמור על מה שהגוף עושה. כשהגוף מתמוטט בשעת נבואה, הדעת משתחררת מהמשימה של שליטה בגוף, ויכולה להתמסר לחלוטין להבנת מראה הנבואה.
השוואה לשינה: כשאדם ישן, החלק במוח השולט בגוף אינו פועל (לכן כשחולמים שזזים, היד אינה זזת במציאות). כך גם בנבואה – הגוף „נכבה" והדעת משתחררת.
חילוק מחלום סתם: בדרך כלל יש לאדם חלומות מדברים של גופו, חוויות הגוף – משום שדעתו עסוקה בגוף. בנבואה, כשהגוף נופל, הדעת חופשית לראות דברים אמיתיים, ולא רק השתקפויות של חוויות גשמיות.
ד) שייכות לפרק ב' – „נרתע לאחוריו ונפחד"
בפרק ב' אמר הרמב"ם שכשאדם מתחיל להשיג את גדלות הקב"ה, הוא גם „נרתע לאחוריו ונפחד". אולם החילוק: בפרק ב' הטעם לרעד הוא תגובה על גדלות הקב"ה. כאן בנבואה הטעם אחר – משום שהחומר (הגוף) מונע נבואה, ובשעת חלות הנבואה הגוף מתמוטט, כדי שהדעת תהיה פנויה.
ה) ראיות מפסוקים – אברהם ודניאל
אצל אברהם – „והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו" (בראשית טו:יב) – נפל עליו חושך גדול, מבחינה גשמית לא ראה כלום – הגוף נסגר.
אצל דניאל – „והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח" (דניאל י:ח) – גופו כאילו נמס.
ראיה לדיון הקודם: אם מתרחשות כל כך הרבה תחושות פיזיות (רעד, נפילה, חושך), בוודאי הוא יודע שמשהו קורה לו.
אולם הצד השני חולק: זה אינו הסימן שממנו הוא יודע שזו נבואה. אנשים נופלים וחווים סתם התקף – זה כשלעצמו אינו מוכיח שזו נבואה. הידיעה שזו נבואה היא ידיעה פנימית מאוד, דבר שכלי, שאינו מבוסס על סימנים פיזיים. „הוא יודע ממה שהוא יודע" – לא ממה שאבריו נפלו.
הצד הראשון עונה: מכאן רואים שנבואה אינה עוד רמה של ידיעה, אלא היא אירוע – משהו ספציפי שקורה לאדם.
ו) נבואה לעומת חזיונות סתם – מה עושה את הנבואה אמיתית?
חזיונות כשלעצמם אינם מוכיחים כלום. „אני מכיר הרבה אנשים שנופלים ורואים חזיונות, ועדיין אינם נביאים." אפשר אפילו לקחת סמים ולראות חזיונות.
תוכן הנבואה או מקור הנבואה – זה מה שעושה נביא לנביא אמת. כל הסימנים החיצוניים (רעד, נפילה, חזיונות) הם „צדדים חיצוניים" – הם רק המנגנון שדרכו הדבר בא, משום שרוב בני האדם ממוקדים בגופם, והדרך היחידה שבה הם יכולים לראות אמת היא כשגופם נופל. אולם זה כשלעצמו עדיין אינו הופך את הדבר לנבואה.
החילוק בין נביא לטיפש הרואה חזיונות: נביא יכול לקחת חזיון ולראות את המסר שבו – „להבין מה שתראה." אותו חזיון אצל אדם אחר שאינו נביא, אינו נבואה, משום שאין לו החכמה להבין.
„עיקר פנים הנבואה הוא בלבובן": עיקר הנבואה הוא בתוכן הפנימי (לבובן = תוכן), לא במראות החיצוניים.
ז) „דרך משל מודיעין לו" – נבואה באה דרך משלים
נביא שאינו יודע את הפתרון – אינו נביא. הרמב"ם קובע שנביא חייב לדעת את פתרון נבואתו שלו.
מחלוקת גדולה: כיצד מקבל הנביא את הפתרון?
צד א' (ר' יצחק): הנביא מקבל את המשל ואת הנמשל בבת אחת, בחבילה אחת. הדבר מושווה לדיאגרמה: כשאדם רואה דיאגרמה, הוא מבין את התוכן דרך הדיאגרמה, אולם ההבנה האמיתית אינה הדיאגרמה עצמה – היא ה„הבנה הפנימית." הנביא רואה את המשל, והמשל עצמו כבר נושא בתוכו את הנמשל. אין כאן שני שלבים נפרדים (קודם חלום, אחר כך חיפוש פותר חלומות), אלא ידיעה אחת משולבת.
קושיא על שיטת ר' יצחק: אם הנביא מקבל את המשל עם הנמשל יחד, מדוע אינו מקבל את הנמשל לבדו? מה תכלית המשל?
תשובת ר' יצחק: רוב בני האדם – כולל הנביא – אינם מבינים דבר בלא משל. המשל הוא הכלי שדרכו הנביא מבין את הנמשל. אין כאן שני דברים חיצוניים נפרדים; המשל הוא אמצעי ההבנה.
צד ב': הנביא רואה רק את המשל (החזון/המראה), וכשהוא מתעורר, הוא משתמש ב„כח החכמה" שלו – חכמתו האדירה – כדי להבין את הנמשל. זהו הטעם שהרמב"ם דורש שנביא יהיה חכם גדול: אדם פשוט אולי היה יכול גם הוא לראות את המשל, אבל לעולם לא היה יכול לספק את הפתרון/נמשל הנכון.
אירוניה מעניינת במחלוקת: הלומד השני, שכל הזמן סובר שנבואה היא שליחות מהקב"ה (לא שלמות של האדם), דווקא בענין המשל-נמשל מגיע לצד שחכמתו של הנביא עצמו ממלאת את התפקיד המרכזי – הקב"ה שולח רק „תמונה" (משל), והנביא בחכמתו מגיע לנמשל. זה למעשה קרוב יותר לשיטת הלומד הראשון הכללית שנבואה היא שלמות של האדם.
„מודיעים לנביא" – מי מודיע? הדבר מרמז שמישהו מוסר לנביא – תקשורת אישית מהקב"ה לנביא, ולא רק שהוא מגיע לחכמה. צד אחד אומר: „מודיעים" מראה שזה ישירות מהקב"ה. הצד השני עונה: חכמה גם מהקב"ה, וחכמה אולי ישירה עוד יותר מנבואה.
ח) דוגמאות למשלים בנבואה
סולם יעקב (בראשית כ"ח): יעקב ראה סולם עם מלאכים עולים ויורדים. הרמב"ם אומר: „והוא המשל למלכיות ושעבודם" – זהו המדרש שראה ארבע מלכויות (בבל, פרס, יון, רומי) עולות ויורדות.
קושיא: במקומות אחרים (מורה נבוכים?) הרמב"ם אומר שהסולם הוא משל למלאכים (לא למלכויות). תירוץ: למלאכים ולמלכויות יש קשר – לכל מלכות יש „מלאך הממונה."
קושיא על נבואת יעקב: נבואת יעקב באה בשעה שברח מעשו – היה באמצע צרות, לא במנוחה. כיצד מתיישב הדבר עם הכלל שנביא צריך להיות רגוע ושמח? תירוץ: יעקב אבינו היה במדרגה כזו שהיה „שלם" אפילו באמצע צרות.
חיות יחזקאל: הרמב"ם כבר אמר קודם (פרק ב') שה„חיות" הן הסוג הראשון של מלאכים.
סיר נפוח ומקל שקד (ירמיהו): ירמיה ראה סיר רותח (סיר נפוח) ומקל שקד, ומיד אחר כך אמר לו המנבא את הפתרון: „מקל שקד כי שקד אני."
מגילה עפה (יחזקאל) ואיפה (זכריה).
ט) שלוש קטגוריות כיצד נביאים מוסרים את נבואתם
1. משל ופתרונו – כמו ירמיה עם הסיר הנפוח, שם כתובים המשל והנמשל בבירור.
2. פתרון בלבד – נביאים שאומרים רק „כה אמר ה'" – המוסר/הבשורה המעשית, בלא המשל.
3. משל בלבד בלא פתרון – „וזה רוב דברי יחזקאל וזכריה" – הם כותבים רק את המשל בלא הנמשל.
הערה: אפילו נביא שכותב רק את המשל (בלא פתרון), אין לחשוב שלא ידע את הנמשל. הוא פשוט לא כתב אותו.
כלל: „וכולם במשל ודרך חידה הם מתנבאים" – כל הנביאים (חוץ ממשה) רואים דרך משל ודרך חידה.
מקורות
- בראשית טו:יב – „והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו"
- דניאל י:ח – „והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח"
- במדבר יב:ו – „אם יהיה נביאכם ה', במראה אליו אתוודע, בחלום אדבר בו"
- בראשית כ"ח – סולם יעקב
- ירמיהו א' – מקל שקד, סיר נפוח
- יחזקאל א' – חיות הקודש; יחזקאל ב' – מגילה עפה
- זכריה ה' – איפה
- מורה נבוכים פרק ל' – נבואה דרך משלים
---
הלכה ה' (המשך): „כל הנביאים אין מתנבאים בכל עת שירצו" – תנאי השמחה וההתבודדות
לשון הרמב"ם
„כל הנביאים אין מתנבאים בכל עת שירצו... מכוונים דעתם... יושבים שמחים וטובי לב... מתבודדים... שאין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות, אלא מתוך שמחה."
חידושים
א) שמחה כתנאי
שמחה היא תנאי ממשי לנבואה. עצבות מושכת את האדם למטה, עצלות גם כן. רק שמחה מאפשרת נבואה.
ב) הפסוק מבני הנביאים
הרמב"ם מביא את הפסוק (שמואל א' י:ה): „בני הנביאים לפניהם נבל ותוף וחליל וכינור והמה מתנבאים." לפניהם עומדים אנשים עם כלי נגינה (לא שהם עצמם מנגנים), והם „מתנבאים."
הערה: הרמב"ם אינו מביא את הפסוק שהגמרא מביאה בשבת (ל.): „ויהי כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'" (מלכים ב' ג:טו, על אלישע). הוא מביא דווקא את הפסוק משמואל.
ג) „והמה מתנבאים" – פירוש
הרמב"ם מפרש „מתנבאים" לא שכבר יש להם נבואה, אלא שהם מתכוננים לנבואה – „מהלכים בדרך הנביאים עד שיהיו נביאים."
משקל „התפעל" – שלוש משמעויות:
1. הוא מעמיד פנים (מזייפים) – כמו „מתחסדים" שפירושו לפעמים אנשים שמעמידים פנים של חסידות.
2. הוא עושה משהו לעצמו – פעולה רפלקסיבית.
3. הוא הולך ונעשה – תה
ליך, כמו „מתגדל" שפירושו הולך לקראת גדולה.
הרמב"ם מתכוון כאן למשמעות השלישית: „מתנבאים" פירושו הולכים לקראת נבואה.
ד) „בני הנביאים" – עדיין לא נביאים
הרמב"ם אומר בבירור: הם נקראים „בני הנביאים" – לא „נביאים" – משום שאף על פי שמכוונים דעתם, „אפשר שתשרה עליהם שכינה ואפשר שלא תשרה." המעמד אינו ודאי.
ה) הלשון „שכינה" לעומת „רוח הקודש" לעומת „נבואה"
כאן משתמש הרמב"ם לראשונה בלשון „שכינה" (במקום „רוח הקודש" או „נבואה"). המסקנה היא שבפשטות כל שלוש המילים פירושן אותו דבר, אף שעל פי קבלה ייתכנו חילוקים אחרים. ראיה: בהלכות חובל ומזיק משתמש הרמב"ם לפעמים ב„רוח הקודש" ולפעמים ב„שכינה" על אותו דבר.
ו) התבודדות – מה פירושה?
קושיא: אם הם צריכים להתבודד (להיות מופרשים), כיצד כתוב שלפניהם עומדים אנשים עם כלי נגינה?
תירוץ 1 (רעיון מקוצק): התבודדות אין פירושה להיות לבד פיזית ביער. אפשר להתבודד בין אנשים – „מתבודד בדעתם" – הוא בעולם שלו, אפילו כשאחרים נמצאים.
תירוץ 2 (כפשוטו): התבודדות פירושה שהם יוצאים מהעיר – אבל יחד עם חברים. התבודדות פירושה הרחק מהעולם, אבל חבורה של נביאים בעלי דעה דומה היא עדיין התבודדות.
מקורות
- שמואל א' י:ה – בני הנביאים עם נבל ותוף וחליל וכינור
- מלכים ב' ג:טו – „ויהי כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'" (צוין שהרמב"ם אינו מביא אותו)
- רעיון מקוצק – התבודדות בין אנשים
---
הלכה ו': נבואת משה – „חוץ ממשה רבנו רבן של כל הנביאים"
לשון הרמב"ם
„כל הדברים שאמרנו הן דרך הנבואה לכל הנביאים הראשונים והאחרונים, חוץ ממשה רבנו רבן של כל הנביאים."
פשט
כל מה שאמר עד כה חל על כל הנביאים – ראשונים ואחרונים – חוץ ממשה רבינו.
חידושים
א) משה רבינו – קטגוריה אחרת לגמרי
נבואת משה רבינו אינה רק מדרגה גבוהה יותר בתוך אותה קטגוריה כמו שאר הנביאים, אלא היא קטגוריה אחרת לגמרי. הרמב"ם אומר במקום מסוים שמשה רבינו נקרא „נביא" בשם משותף (הומונימי) – כלומר, למילה „נביא" אין אותה משמעות כשאומרים אותה על משה כמו כשאומרים אותה על שאר הנביאים.
ב) „ראשונים ואחרונים"
„הנביאים הראשונים והאחרונים" פירושו אולי פשוט: כל הנביאים שהיו אי פעם וכל אלה שעוד יהיו.
ג) „רבנו" – שתי משמעויות
„משה רבנו רבן של כל הנביאים": „רבנו" – הרב של כל ישראל (משום שנתן לנו את התורה), ו„רבן של הנביאים" – הרב של כל הנביאים (משום שהוא גבוה יותר במדרגת הנבואה).
---
הלכה ו' (המשך): חילוק ראשון – חלום/מראה לעומת ער ועומד
לשון הרמב"ם
„שכל הנביאים בחלום או במראה, ומשה רבנו נתנבא והוא ער ועומד."
חידושים
א) המקור – „בבוא משה אל אהל מועד... וישמע את הקול"
הרמב"ם מביא את הפסוק (במדבר ז:פט) כראיה:
- „וישמע את הקול" – כתוב „וישמע" (הוא שמע), לא „וירא את המראה" (הוא ראה מראה). משמע שהיתה שמיעה ממשית, לא חוויה דמוית חלום. זו הראיה העיקרית.
- „בבוא משה" – מיד כשנכנס לאוהל מועד שמע את הקול – לא הצטרך הכנה.
[הרחבה: „אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד" – משה רבינו עומד באוהל מועד, אינו יושב, אינו שוכב. הדבר מדגיש את ה„ער ועומד".]
---
הלכה ו' (המשך): חילוק שני – על ידי מלאך לעומת ישירות מהקב"ה
לשון הרמב"ם
„כל הנביאים על ידי מלאך, לפיכך רואים מה שהם רואים במשל וחידה. ומשה רבנו לא על ידי מלאך, שנאמר 'פה אל פה אדבר בו', ונאמר 'ודיבר ה' אל משה פנים אל פנים', ונאמר 'ותמונת ה' יביט' – כלומר שאין שם משל, אלא רואה הדבר על בוריו בלא חידה ובלא משל."
חידושים – החידוש המרכזי
א) הרמב"ם מקשר מלאך למשל וחידה
זהו חידוש גדול: משום שכל הנביאים מקבלים נבואה דרך מלאך, לפיכך הם רואים במשל וחידה. המלאך הוא הסיבה שהדבר בא בצורת משל. זהו קשר סיבתי: מלאך = משל/חידה. ממילא, משום שמשה מקבל נבואה שלא דרך מלאך, הוא רואה בלא משל, בבהירות וישירות.
ב) המראה עצמה היא מלאך
הרמב"ם בפרק הראשון אומר שכשנביאים רואים „מראה" (חזון), הם רואים למעשה מלאך. המראה גופה היא המלאך. הם אינם רואים את הקב"ה ישירות – הם רואים מלאך, והמלאך הוא ה„פילטר" שגורם לכל דבר לבוא בצורת משל.
ג) פסוקים כראיות
- „פה אל פה אדבר בו" – מפה לפה, ישירות, בלא שליח/מלאך.
- „ודיבר ה' אל משה פנים אל פנים" – ישירות.
- „ותמונת ה' יביט" – הרמב"ם מפרש: „כלומר שאין שם משל" – „תמונת ה'" אין פירושה דמות פיזית (שהרי „לא ראיתם כל תמונה"), אלא שהוא רואה את הדבר על בוריו, בלא משל, בלא חידה.
ד) „רואה הדבר על בוריו" – מה פירוש „הדבר"?
„הדבר" אין פירושו הקב"ה עצמו (שהרי אפילו משה לא יכול היה לראות את הקב"ה על בוריו). אולי פירוש „הדבר" הוא התוכן/נושא נבואתו – את זה ראה בבהירות.
ה) „מראה" אצל משה – אספקלריא המאירה
סתירה לכאורה: קודם אמר הרמב"ם שכל הנביאים „במראה או בחלום", ועכשיו אצל משה כתוב גם „במראה ולא בחידות" – אם כן גם למשה יש „מראה"!
תירוץ: אצל שאר הנביאים המראה היא מראה של חידה (דרך מלאך). אצל משה המראה היא מראה בהירה – אספקלריא המאירה (מראה בהירה). חז"ל אומרים: „כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה, משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה."
הרמב"ם מפרש „אספקלריא" כמראה (מירור) – תמיד יש מחיצה (אין נביא רואה את הקב"ה ישירות), אלא שלמשה היתה מחיצה בהירה. „על בוריו" פירושו בבירור, בבהירות.
---
הלכה ו' (המשך): חילוק שלישי – יראים ונבהלים לעומת כאשר ידבר איש אל רעהו
לשון הרמב"ם
„כל הנביאים יראים ונבהלים ומזדעזעים, ומשה רבנו אינו כן, שנאמר 'כאשר ידבר איש אל רעהו' – כח בדעתו של משה רבנו להבין דברי הנבואה והוא עומד על עומדו שלם."
חידושים
א) „כאשר ידבר איש אל רעהו"
הרמב"ם מפרש: שהוא רגוע. אדם אצל חברו אינו מפוחד, הוא בנוח. כך גם משה – „לא נבהל לשמוע."
ב) „כח בדעתו להבין" – מילת המפתח
הרמב"ם משתמש במילה „להבין" – היה לו כח בדעתו להבין דברי הנבואה. הדבר עקבי עם כל גישת הרמב"ם: נבואה היא השגה שכלית. הוא אינו אומר לעולם „לשמוע" או „לראות" כעיקר – הכל „להבין."
ג) „עומד על עומדו שלם"
משה נשאר עומד במקומו, שלם – שלם, לבוש, לא שבור מהחוויה.
---
הלכה ו' (המשך): חילוק רביעי – אין מתנבאים בכל עת שירצו לעומת כל זמן שיחפוץ
לשון הרמב"ם
„כל הנביאים אין מתנבאים בכל עת שירצו. משה רבנו אינו כן, אלא כל זמן שיחפוץ רוח הקודש לובשתו ונבואה שורה עליו, ואינו צריך לכוין דעתו ולהזדמן לה, שהרי הוא מכוון ומזומן ועומד כמלאכי השרת. לפיכך מתנבא בכל עת."
חידושים
א) לשונות חדשים אצל משה רבינו
(1) „רוח הקודש לובשתו" – הוא מתלבש ברוח הקודש, מושג חדש; (2) „נבואה שורה עליו" – קודם נאמר „שכינה שורה עליו", עכשיו הדבר מיושם על הנבואה עצמה.
ב) „אינו צריך לכוין דעתו" – הוא כבר כולו מוכן
אין הדבר פשוט שמשה אינו צריך הכנה. הפשט האמיתי: משה רבינו כבר תמיד מוכן ומזומן, אין חסרה הכנה משום שהוא כל הזמן במצב הזה. „שהרי הוא מכוון ומזומן ועומד."
ג) ראיה מבנות צלפחד – „עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם"
כשבנות צלפחד שואלות שאלה, משה אומר „עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם." אילו משה היה נביא כאלישע, היה צריך לומר „צריך לנסות, אני הולך להתבודד, אולי יצליח." אבל משה אומר „עמדו, שתי דקות, אני חוזר" – הוא יודע בוודאות שיקבל תשובה. (רש"י מביא חז"ל שזהו הכח הגדול של בשר ודם.)
ד) „לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי"
אחרי מתן תורה היתה לכל ישראל מעין מדרגה של נבואה. כשהדבר נסתיים, אומר הקב"ה: „שובו לכם לאהליכם" – כל ישראל חוזרים. אבל „ואתה פה עמוד עמדי" – משה נשאר, הנבואה נשארת אצלו.
ה) „לאהלם" – בדרך משל, צורכי הגוף
הרמב"ם מפרש „לאהלם" לא דווקא כאוהל פיזי, אלא בדרך משל – „לצורכי הגוף כולם." דירה מייצגת את כל צורכי הגוף.
ו) פרישות מאשה – ההמשך ההגיוני
משום ששאר הנביאים „חוזרים לאהלם" – חזרה לצורכי הגוף – אינם פרושים מנשותיהם. אבל „משה רבינו לא חזר לאהלו הראשון" – מעולם לא חזר. „לפיכך פירש מן האשה לעולם ומכל הדומה לה."
ז) „ונקשרה דעתו בצור העולמים"
לרמב"ם יש פרק במורה נבוכים שבו הוא מפרש „צור" – פירושו מקור, כסלע שממנו באים אבנים (לא שהכל עומד עליו, אלא ממנו הכל בא). „צור העולמים" פירושו שהקב"ה הוא המקור, הסיבה הראשונה של הכל.
ח) „ולא נסתלק ההוד מעליו לעולם"
הפסוק הוא „וקרן עור פניו." „ההוד" של הרמב"ם פירושו רוח הקודש / שכינה / נבואה עצמה, לא רק הזוהר החיצוני. אצל נביא אחר ייתכן שפניו מאירות בשעת נבואה, אבל זה נדיר. משה רבינו האיר תמיד משום שתמיד היה בבחינת נביא.
סיכום כל ארבעת החילוקים
1. חלום – שאר הנביאים מקבלים נבואה בחלום/חזיון; משה – ער.
2. משל/מלאך – שאר מקבלים דרך משל או מלאך; משה – פנים אל פנים.
3. נבהל – שאר נבהלים; משה – לא.
4. בכל עת – שאר אינם יכולים להתנבא מתי שרוצים; משה – כן.
[הרחבה: משה רבינו אינו אומר „כה אמר ה'" – השוואה למשנה תורה של הרמב"ם]
מובא (אולי מר' חיים מבריסק) שמשה רבינו כשאומר את מצוותיו, אינו אומר תמיד „כה אמר ה'." הטעם: משום שלמשה הנבואה עמו תמיד, כשהוא מדבר סתם, הוא מדבר דבר ה'. כשמשה רבינו רוצה לומר משהו שאינו מהקב"ה, הוא צריך לומר „כך אומר משה."
השוואה לרמב"ם: הרמב"ם במשנה תורה נוהג באופן דומה: כשהוא מדבר סתם, „התורה מדברת" – ברירת המחדל היא שזהו דבר התורה. כשהוא רוצה לומר את דעתו שלו, הוא כותב „יראה לי."
מקורות
- במדבר ז:פט – „בבוא משה אל אהל מועד... וישמע את הקול"
- במדבר יב:ח – „פה אל פה אדבר בו", „ותמונת ה' יביט"
- שמות לג:יא – „ודיבר ה' אל משה פנים אל פנים", „כאשר ידבר איש אל רעהו"
- דברים ד:טו – „לא ראיתם כל תמונה"
- שמות לד:כט – „וקרן עור פניו"
- במדבר כז:ה – „עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם"
- דברים ה:כז-כח – „שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי"
- חז"ל – אספקלריא המאירה / שאינה מאירה
- גמרא ברכות – שבמעמד הר סיני היתה לכל ישראל מעין נבואה
- מורה נבוכים – פרק שבו הרמב"ם מפרש „צור" = מקור
---
הלכה ז': שני סוגי נבואה – נבואה לעצמו ונבואה כשליחות
לשון הרמב"ם
הרמב"ם מדבר על כשהקב"ה שולח נביא: „או לכל אנשי עיר או ממלכה... להורות להם מה יעשו או למנוע אותם ממעשים הרעים שבידיהם."
חידושים
א) נבואה לעצמו
פעמים רבות הנביא הוא רק לעצמו – הקב"ה מדבר אליו דברים הנוגעים לו בלבד: „להרחיב דעתו ולהוסיף דעתו בדברים הגדולים" – שידע דברים מ„דברים גדולים" כמו מעשי מרכבה. הערה: לא כתוב שהקב"ה אומר לו הלכות, משום שעל הלכה אי אפשר לומר אפילו „לעצמו" – הדבר נידון בפרק הבא.
ב) נבואה כשליחות – ניסוח אוניברסלי
הרמב"ם מנסח זאת באופן אוניברסלי – „אנשי עיר או ממלכה" – לא ספציפית יהודים. דוגמאות: יונה נשלח לנינוה, אליהו למדין.
ג) „להורות" לעומת „למנוע" – שתי פונקציות
- „להורות להם מה יעשו" – שידעו מה לעשות.
- „למנוע אותם ממעשים הרעים שבידיהם" – לעצור אותם ממה שכבר עושים. דיוק: אינו אומר „להודיע מה לא יעשו" (לומר מה לא לעשות), אלא „למנוע" – לעצור ממעשים שכבר עושים.
ד) היו הרבה יותר נבואות ממה שאנו רואים
נביאים כתבו רק נבואות הנוגעות לדורות – אבל נבואות רבות היו „לעצמו" ולא נכתבו.
ה) נבואה בגלות
הרמב"ם אומר שהיום בגלות אין לנו את השמחה הנדרשת כדי לקבל נבואה.
---
הלכה ז' (סוף) – הלכה ח' (תחילה): אות ומופת
לשון הרמב"ם
„וכשמשלחו הקב"ה לנביא נותן לו אות ומופת כדי שידעו העם שהאל שלחו באמת."
חידושים
א) המופת אינו לנביא – אלא לעם
הנביא עצמו כבר יודע שהוא נביא. המופת הוא רק „כדי שידעו העם."
ב) „תשמעון" פירושו „תקבלון" – לשמוע, לא רק לשמוע
התרגום על „אליו תשמעון" הוא „תקבלון" – להאמין ולשמוע. שתי המשמעויות כלולות.
ג) דין הנהגה לעומת דין בירור – חילוק יסודי
„לשמוע ממנו" ייתכן שהוא דין הנהגה (חייבים לשמוע לנביא), לא דין בירור (יודעים בוודאות שהוא נביא). הנביא עצמו יודע שהוא נביא, אבל אנו אין אנו יודעים בוודאות גמורה. יש לנו רק את הראיות מאותות ומופתים, והתורה אומרת לנו לשמוע.
ד) ראוי לנבואה הוא תנאי מוקדם – בלעדיו אין מופת מועיל
אדם יכול לעשות את כל המופתים שבעולם, אבל אם אין אנו רואים שהוא ראוי לנבואה (חכם, גדול, ירא שמים), אין זה מועיל כלום.
ה) יישום היסטורי – אגרת תימן
הרמב"ם עצמו השתמש למעשה בכלל זה כשאנשים מסוימים טענו שהם נביאים. באגרת תימן הרמב"ם קובע: „להאמין" אפשר לצוות רק על דבר אפשרי. דבר בלתי אפשרי (כגון שפרוץ יהיה נביא) – בכלל לא שייכת מצוה להאמין.
ו) קושיית הרמב"ם על עצמו – מופת בלא נבואה
הרמב"ם מקשה: „אפשר שיש עושה מופת" – אדם יכול אכן לעשות אותות ומופתים אפילו אינו נביא („יש לדברים בגו" – תחבולה, כישוף, וכדומה). אם כן, מדוע מאמינים לו?
ז) המשל משני עדים כשרים – מפתח להבנה
תירוץ הרמב"ם: הואיל ויש לו כבר חזקה שהוא אדם גדול וחכם וראוי לנבואה, וגם הוא עושה מופת – יש מצוה להאמין לו. אין זו ראיה מוכרחת, אלא דין הנהגה.
המשל: „כמו שנצטווינו לחתוך את הדין על פי שני עדים כשרים" – אף על פי שיודעים שקיימים עדי שקר בעולם, פוסקים על פי עדותם. „מצווה להטות אחרי אותן המופתים, ואף על פי שאין סומכין על זה סמיכה ודאית."
אדם יכול לחשוב אלף פעמים שהעדים שקרנים – אבל הוא נוהג לפי עדותם לא משום שהוא יודע שזה אמת, אלא משום שהתורה אמרה לנהוג כך. „על פי הנגלה."
ח) מדוע אין חזקת כשרות לבדה מספיקה?
בלא אותות ומופ
תים אין יודעים אם הוא סתם חכם או אכן נביא, ואפילו אם הוא נביא – אין יודעים אם יש לו שליחות לאחרים. המופת מוכיח ספציפית שהוא שליח עם ציווי לאחרים. הדבר בדיוק כמו אצל עדים: לעד אחד יש גם חזקת כשרות, אבל אין לו דין עדות – התורה דורשת שני עדים.
---
סיום הפרק: „הנסתרות לה' אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו"
לשון הרמב"ם
„דברים האלו וכיוצא בהם – הנסתרות לה' אלוקינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, וה' יראה ללבב."
חידושים
א) „הנגלות" – אנו הולכים על פי הנגלה
אין אנו אחראים על מה שבלבו של הזולת. חובתנו היא ללכת על פי הנגלה – אם יש לו את הכישורים של נביא והוא מביא אות ומופת, עלינו להאמין לו. אם הוא בפנים שקרן – זה בינו לבין הקב"ה. (בדיוק כפשט רש"י על הפסוק.)
ב) סיום על כל הלכות נביאים
הפסוק „הנסתרות לה' אלוקינו" אינו רק סיום על ההלכה האחרונה (בענין אותות ומופתים), אלא סיום על כל הלכות נביאים. כל ענין הנבואה הוא ענין של „דברים נסתרים" – דברים קדושים ועמוקים. תפקידנו הוא רק ללכת לפי „הנגלות לנו ולבנינו."
מקורות
- דברים כ"ט – „הנסתרות לה' אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו"
- רש"י על „הנסתרות" – איני מעניש על נסתרות
- אגרת תימן – להאמין שייך רק בדבר אפשרי
- דין שני עדים כשרים – משל הרמב"ם
- „אליו תשמעון" (דברים) – מקור למצוה לשמוע לנביא
- תרגום אונקלוס – „תשמעון" = „תקבלון"
תמלול מלא 📝
הלכות יסודי התורה, פרק ז׳ – יסודי הנבואה
פתיחה: ראש חודש אדר ושמחה
חברותא א׳: שלום. אנחנו הולכים היום ללמוד הלכות יסודי התורה, ספר המדע, פרק ז׳. הפרק עוסק בעניין הנבואה.
זה מאוד מתאים שהיום ראש חודש אדר, ומרבין בשמחה. הרמב"ם הולך כאן לומר שאחד מהתנאים של נביא הוא שצריך להיות בשמחה. לא כמו שאנשים חושבים שכדי להגיע למדרגה הגדולה עוזרת לו התבודדות, ואדם נמצא במצב מסוים, ואז הוא לא יהיה בשמחה. להיפך — שמחה מביאה דברים גדולים.
---
מיסודי הדת לידע שהא-ל מנבא את בני האדם
נבואה כיסוד הדת — לא רק מצווה
אנחנו עדיין כאן ביסודי הדעת, יסודי התורה. נבואה היא אחד מיסודי התורה, כי משה רבינו — כל התורה כולה ניתנה באמצעות נבואה. ומלבד התורה, נביאים וכתובים — היה לנו עולם מלא נביאים, וזהו יסוד הדעת.
כלומר, מלבד מה שזו מצווה — אחת מהמצוות בהלכות יסודי התורה מנה הרמב"ם עשר מצוות, ושתי האחרונות מתוך העשר — כבר למדנו שמונה מתוך העשר — שתי האחרונות הן:
- לשמוע לנביא — מצות עשה לשמוע מן הנביא
- ומצות הלא תעשה, מעניין, היא לא "לא לשמוע," אלא שלא לנסותו — שלא להטריד אותו יותר מדי, שלא לבחון אותו יותר מדי.
עכשיו הרמב"ם, מאוחר יותר הוא יאמר את המצווה, אבל מיסודי הדעת — הוא מתחיל: יש מצות עשה לשמוע, אבל עוד לפני השמיעה יש יסוד הדעת לדעת שיש דבר כזה כנבואה, להאמין שיש דבר כזה כנבואה. מיסודי הדעת, מיסודי הדעת.
חידוש: המבנה של ספר המדע — היסוד קודם למצווה
זה מאוד דומה למבנה של הפרקים הראשונים, אני תופס. כי מיסודי היסודות הוא לידע שיש שם מצוי ראשון — לא יסוד היסודות, היסוד השני, יסוד הדעת.
כלומר שהיסוד חשוב עוד יותר מהמצווה. נאמר, אדם לא נהרג בגלל מצווה — הוא נכשל לפעמים גם בלשון הרע. אבל אם הוא נכשל ביסוד של לא לדעת אנכי ה׳ אלקיך, או לא להאמין בנבואה, חסר לו יסוד, וכל שאר המצוות אין להן על מה להישען. כך כתוב בסוף היגל מקרא בפרשת משנה.
אבל גם כאן אתה רואה שהמבנה הולך באותו אופן כמו המבנה של כל ההלכות — חוץ משני הפרקים שהיו לנו עד עכשיו — אבל הולך אותו דבר: קודם הוא אומר את היסוד, שיש ידיעת דבר זה, או כאן זה יהיה קצת יותר לשמוע. הנבואה היא מצות עשה שבנויה על היסוד, על המציאות, בעצם.
„לידע" — לא „להאמין"
מיסודי הדת, מיסודי הדת. ויסודות של הדת היהודית.
חברותא ב׳: מעניין, המילה דת — לפני הרמב"ם לא רואים את המילה דת?
חברותא א׳: במגילת אסתר.
חברותא ב׳: אה, למעשה, דת של כל מדינות.
חברותא א׳: כן, זה אומר...
חברותא ב׳: מה פירוש דת? חוק, חוק.
חברותא א׳: כן. הרמב"ם משתמש בזה... אנחנו מסתכלים על דתות יותר כחוקים.
חברותא ב׳: כן, יסוד של כל החוקים. היסודות שמאחורי החוקים. הרמב"ם אומר דת כמו שאנחנו אומרים דתות — יסודות של הדת.
חברותא א׳: כן. אבל שם הכוונה ליסודות חוק. והחוק של פרת איבדא.
חברותא ב׳: כן. זה פרת אימדא. יש פעם אחת שכן כתוב. ובחומש הרי כתוב מימינו אשדת למו — אשדת פירושו התורה.
חברותא א׳: נפלא.
מיסודות הדת הוא לידע — לדעת. הוא לא משתמש במילה להאמין. כמו גם בתחילת ספר המדע לידע שיש — שיש בורא לעולם. לידע פירושו שזו עובדה.
לידע — לדעת — שהא-ל מנבא את בני האדם, שהבורא מנבא לבני אדם. הוא מדבר אל בני אדם. הקב"ה מתקשר עם בני האדם.
---
דיון: „אל מנבא" — שלוש שיטות בנבואה
תפקידו של הקב"ה בנבואה
כמה דברים אני רוצה לעצור כאן. אחד — אני חושב שזה דבר חשוב, כי מאוחר יותר נהיה קצת יותר מקרוב.
חברותא ב׳: אבל אני זוכר, תגיד אתה יותר טוב, כי אתה בקיא יותר בתורת הרמב"ם — שהרמב"ם מביא אצלו שלוש שיטות.
חברותא א׳: אז כאן מה שאומרים...
חברותא ב׳: מה? אבל למה אתה לא אומר נביא גדול יותר?
חברותא א׳: בסופו של דבר — אני רק אצל שלי, אחד שמגיע, זה בדרך.
שלוש השיטות במורה נבוכים
הרמב"ם אומר במקומות אחרים שיש שלוש שיטות:
1. אנשים שסוברים שהנבואה מונחת לגמרי בידי האדם — שאם הוא עושה את המדרגות, הוא נעשה נביא.
2. שיטה שנייה שזה מונח לגמרי בידי הקב"ה — שהקב"ה יכול לקחת אדם שהוא טיפש ופתאום הוא נעשה נביא.
3. הרמב"ם אומר ששניהם אינם צודקים, אלא האמת היא שאדם צריך להתאמץ ולהתכונן ולהגיע למדרגות, ואחר כך, אם הוא זוכה, זו כבר מתנה מהקב"ה — שהקב"ה הולך לנבא אותו.
טוב, אני אגיד לך יותר מדויק: אל מנבא — הקב"ה נותן לו את כוח הנבואה.
חידוש: תיקון בהבנת שיטה ג׳
חברותא ב׳: אני יכול לתקן אותך קצת, מחילה, לא תיקון קטן. ודאי, שלוש השיטות כתובות בתחילת פרק הנבואה במורה, אני לא זוכר איפה. אבל הרמב"ם מניח את השיטה השלישית קצת אחרת לפי מה שאני מבין, קצת אחרת ממה שאתה הנחת.
ואולי זה סוד, אולי אלה דברים שכאן צריך לדייק כמו שכתוב כאן, אולי לא תמיד כתוב במורה אותו דבר שכתוב כאן. אולי זה סוד — אתה הולך לומר את זה לאלפים, אלפים, אלפים, אלפי רבבות ישראל.
חברותא א׳: כן. אז אני אגיד איך הרמב"ם אומר שם יותר ברור?
חברותא ב׳: כך הרמב"ם אומר, כמו שכתוב גם כאן, דרך אגב — כתוב מה ששמים לב, לא כתוב „שזה יסוד הדת שאל מנבא את בני ישראל" למשל.
חברותא א׳: טוב, אנחנו מדברים על המורה. שלוש השיטות דיברנו עליהן גם, כן.
חברותא ב׳: זה דבר אנושי. במילים אחרות, זו כן שלמות של בני אדם. מה שהרמב"ם אומר הוא, שוודאי זה לא הפשט — לא בדיוק, אולי אפשר לדייק מה הוא התכוון — לא הפשט שכשלאדם יש את ההכנה, מגיעה לו מתנה. המתנה באה, הנבואה באה על ידי הכנה. זו כן שלמות של האדם להיות נביא.
אבל הקב"ה שומר לעצמו את הזכות, כביכול, למי הוא רוצה לתת או לא. אי אפשר לנסות להיות נביא. הקב"ה יכול יותר לומר לא מאשר הוא יכול לומר כן — שהקב"ה יכול לעשות שאדם לא יגיע לנבואה.
חברותא א׳: אבל אחרי הכשירויות לא נעשה.
חברותא ב׳: לא נעשה כן. אבל יותר למדנית אפשר לומר שההכנה עושה את הנבואה, רק זה לא אוטומטי לגמרי, כי לקב"ה יש את הזכות — הוא יכול לקחת את זה ממי שהוא רוצה.
אז מה שכתוב כאן אל מנבא לא מוכרח שזה הולך לפי אותה הכרה, אלא יכול להיות שצריך לזכור שהכל עושה הקב"ה, בכל מקרה.
דיון: מה פירוש „אל מנבא" — על-טבעי או טבעי?
חברותא א׳: לומר שהקב"ה עושה משהו — אנחנו לא מתכוונים שהקב"ה עושה את זה שלא על ידי דרך הטבע, שלא על ידי איזו שלמות שאדם מכין את עצמו אליה. הקב"ה עושה את זה, אלא מפני שהנבואה מתייחסת ישירות לקב"ה.
ונבואה פירושה שאתה אומר תקשורת — איכשהו שמגיע, אני זוכר את לשון הרמב"ם במקום אחר, שמדה שמגיעה מן הבורא אל האדם — מגיע משהו... זהו השפע שבא מהקב"ה לבני אדם. זה בא מהקב"ה לבני אדם — ידיעה, נכון? איזו ידיעה, איזה מה שנקרא דיבור. דיבור לא פירושו דווקא להשמיע קול, דיבור פירושו ידיעה.
אז זה ודאי שבא מהקב"ה לבני אדם. הכיוון הוא ודאי כך. לגבי איך זה עובד — אם אני מבין, בפרק הזה הרמב"ם מסביר יותר את סדר ההכנה לנבואה, הוא לא מספר איך הקב"ה עושה את זה.
צריך עוד לחשוב מה ההבדל בין שהקב"ה כן נותן לבין שהקב"ה מונע מאנשים מסוימים. אבל הנקודה היא: לא סתם שאדם — כאילו יש עולם של ידיעה, עולם של חכמה או של נבואה, והאדם יכול לגשת לשם ולשאוב. לא — הקב"ה צריך לתת לו את זה, זו תקשורת, זו מערכת יחסים כביכול.
ההבדל בין נבואה להשגה שכלית
חברותא ב׳: כל העולם הוא כך.
חברותא א׳: נכון, אבל במה שאפשר לחשוב — כמו כשאדם משיג משהו בדעתו, הרי לא דווקא שעכשיו מלאך נתן לו דעת. טוב, זו כבר מדרגה גבוהה יותר, צריך לדבר על זה גם. אבל אנחנו לא יכולים לומר שאם הבנתי עכשיו משהו — דבר שקיים הבנתי עכשיו. אבל זה אל מנבא בני אדם — הקב"ה תקשר עם זה, הקב"ה נותן לו משהו.
---
„בני אדם" — לא „בני ישראל"
חברותא ב׳: טוב, אל מנבא בני אדם זה הנקודה, צריך לדבר על זה גם. כי הרמב"ם אומר באגרת תימן, אומר הרמב"ם שהסיבה שאנחנו לא מאמינים בנביאי הגויים היא לא בגלל שהם לא יהודים, אלא גוי גם יכול להיות לו מעלת הנבואה אם הוא זוכה ועושה את כל ההכנות.
אלא הסיבה היא שהנביאים שהגויים מאמינים בהם מנסים לסתור את תורת משה רבינו, וזו ראיה גדולה כמו שהרמב"ם אומר בפרק הבא — שאם מישהו נוגע בתורת משה רבינו זו כבר לבדה הראיה הגדולה ביותר שהוא נביא שקר.
אז בכל מקרה, מסכימים עם זה שהוא לא אומר את הלשון אל מנבא בני ישראל, כמו שבסביבת הכוזרי מישהו ציין. הוא אומר את הלשון אל מנבא בני אדם.
חידוש: מחלוקת רמב"ם–כוזרי
לזה יש שייכות למחלוקת הכללית בין הרמב"ם לכוזרי. הרמב"ם סובר שזו מדרגה אנושית שאדם, בן אנוש, יכול להגיע אליה. אמנם מגוי לא דורשים אותו דבר שדורשים מיהודי, אבל אם גוי מגיע לשלמותו, טכנית הוא היה יכול לקבל נבואה אם הוא לא סותר תורת משה. בכל מקרה, זה פירוש בני אדם.
---
תנאי הנבואה: חכם, גיבור, בעל דעה רחבה
„ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה"
אומר הרמב"ם הלאה — וגם זה מיסודי הדת. ההמשך: ואין הנבואה חלה — הנבואה לא שורה, הנבואה לא יורדת — אלא על חכם גדול בחכמה. כבר היה יכול להיות כך — קודם הוא אומר שהקב"ה נותן, אבל הוא אומר שלפני כן צריך האדם... כאן כבר מדברים על האדם והכנתו.
חברותא ב׳: הנחת כאן קצת, רצית קצת לחדש שהקב"ה נותן, כן — אבל זה שהרמב"ם מיד עובר להכנה האנושית. הוא לא אומר ש"אין א-ל מונע רצונו" — פשוט שהקב"ה עושה מה שהוא רוצה.
חברותא א׳: הוא אומר שהנבואה היא דווקא על מי ש... על מי שהוא חכם גדול בחכמה — מי שהוא חכם גדול בחכמה.
חברותא ב׳: חכם לא כתוב בתורה, כן.
חברותא א׳: חכם גדול בחכמה, כן, נכון.
„גיבור במדותיו" — הוא כבר כבש
גיבור במדותיו — הוא גיבור במידותיו.
חברותא ב׳: אני חושב דווקא שמדותיו הולך על — מדותיו של הקדוש ברוך הוא, שהוא הולך בדרכיו של הקדוש ברוך הוא.
חברותא א׳: אבל זה דרש. על הפשט הוא אומר וכו׳.
אבל אני מתכוון, גם גיבור במדותיו מתאים למה שהרמב"ם אומר במקומות אחרים שיש מי שבכלל לא צריך להתאמץ. כלומר גיבור במדותיו — לא שהוא כל הזמן מתגבר, אלא הוא גיבור.
„ולא יתאוה לדבר בעולם"
טוב, בואו נראה ישירות את הקטע: ולא יתאוה לדבר בעולם — אין לו יותר מאבק, הרי הוא לא מוציא אנרגיה מיותרת על המאבק שלאנשים רגילים יש.
אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד — שכלו תמיד חזק יותר מחושיו ומתאוותיו.
„בעל דעה רחבה נכונה עד מאד" — כמות ואיכות
בעל דעה רחבה נכונה עד מאד — דעה רחבה ודעה אמיתית עד מאד.
אני מתכוון, רחבה נכונה זה דבר יפה מאוד. זה קצת כמו — יש אנשים שיודעים הרבה מאוד, אבל לדעת את האמת, את האמת לאמיתה זה... הרי יש חכמה בכמות וחכמה באיכות.
חברותא ב׳: הייתי חושב שדעה רחבה פירושה מידות, כמו שרואים מאוחר יותר דעות — מהן דעות. חכם, אתה אומר חכם, גיבור.
חברותא א׳: יכול להיות, אני חושב עכשיו דבר חדש.
דיון: „חכם גיבור ועשיר" — פירוש הרמב"ם לגמרא
יכול להיות — אנחנו יודעים שלשון הרמב"ם בנויה על גמרא שכתוב אין הנבואה שורה אלא על חכם גיבור ועשיר. והרמב"ם מפרש כאן מחדש:
- חכם — כפשוטו: חכם גדול
- גיבור — שלא כפשוטו: הוא בונה על המשנה איזהו גיבור הכובש את יצרו, כן? והרמב"ם מוסיף קצת יותר — לא רק שהוא באמצע כיבוש, כוונתי שאתה צודק, הוא כבר כבש.
קושיה: איפה „עשיר"?
ועכשיו — מה עם עשיר? עשיר הרמב"ם דילג עליו. צריך להבין, לשאול: מה יש כאן במקומו? למה הרמב"ם דילג על עשיר?
יכול להיות שהרמב"ם מפרש עשיר זה הדעה הרחבה שהוא מדבר עליה בעשירות. אדם יכול לחשוב שהבעיה של עשירות היא שהוא צריך לפנות לאנשים, שיש לו דאגות, שהוא צריך לקבל מאנשים — אז הוא שמח בחלקו. אדם שהוא... יכול להיות שהרמב"ם מתכוון באמת שאין לו שום...
המשך פרק ז׳ הלכות יסודי התורה – תנאי הנבואה ודרך ההשגה
„דעה רחבה" – שייכות למידות
חברותא א: הייתי חושב שדעה רחבה פירושה מידות, כמו שרואים מאוחר יותר דעות — הלכות דעות.
---
שייכות הרמב"ם לגמרא „חכם גיבור ועשיר"
חברותא א: חכם — אני אומר חכם. גיבור — אני חושב עכשיו דבר חדש. יכול להיות, אתה יודע עוד, לשון הרמב"ם בנויה על גמרא שכתוב „אין הנבואה שורה אלא על חכם גיבור ועשיר", והרמב"ם מפרש כאן מחדש: חכם כפשוטו — חכם גדול. גיבור מפרש הרמב"ם שלא כפשוטו. הוא בונה על המשנה „איזהו גיבור הכובש את יצרו", והרמב"ם מוסיף קצת יותר — לא רק שהוא באמצע כיבוש, כובש את יצרו, אלא הוא כבר כבש.
דיון: מה עם „עשיר"?
חברותא א: ועכשיו, מה עם עשיר? עשיר הרמב"ם דילג עליו. נרצה לחקור ולשאול — יש כאן במקום שהרמב"ם דילג על עשיר.
יכול להיות שהרמב"ם מפרש עשיר זו ה"דעה רחבה", שהוא מתפרש בעשירות. אני מתכוון שהפשט של עשירות הוא שהוא לא צריך לפנות לאנשים, שיש לו דאגות, שהוא צריך חן מאנשים.
חברותא ב: הרי „שמח בחלקו".
חברותא א: אז עשיר — יכול להיות שהרמב"ם מתכוון באמת שאין לו שום גשמיות שמושכת אותו למטה. כלומר, הדאגה של איך לכסות את הבנק לא מושכת אותו למטה, שיש לו דעה רחבה. כי מי שדואג לאיזה דבר קטן, זה מצמצם את דעתו.
חברותא ב: אז לפי הפשט הזה גם, ה"דעה" לא פירושה רק ידיעה, פירושה יותר דעה שקשורה למידות, כמו הלכות דעות. לאו דווקא שהוא מתכוון לאותן הלכות דעות, אבל יותר עניין של...
זה מאוד יפה מה שאתה אומר — שגיבור הוא כובש את יצרו, והוא כבר כבש. ודעה רחבה זה אדם שאין לו דאגות של כסף — הוא דעה רחבה.
חברותא א: איך אומרים את זה?
חברותא ב: שמח בחלקו.
הפשט הכללי בגמרא
חברותא א: צריך להבין את אותה גמרא, שעשיר ובעל קומה פירושו פשוט שאין לו שום דבר שמושך אותו למטה. הוא אף פעם לא מפחד ממישהו, כי הוא גיבור, הוא אדם חזק. שאין לו דברים שלוקחים אותו מחכמתו, כי העיקר הרי היא החכמה.
חברותא ב: כך לכאורה למד הרמב"ם.
חברותא א: כך למד הרמב"ם.
---
הלכה ב׳ – הדרך לנבואה
„ממולא בכל המידות... שלם בגופו"
חברותא א: „אדם שהוא ממולא בכל המידות האלו" – אדם שממולא בכל המידות הללו – „והוא שלם בגופו", הוא שלם בגופו. מה העניין כאן? הוא צריך להיות שלם בגופו?
זה לכאורה כמו שהקב"ה אומר בפירוש, כמו שהרמב"ם אומר בהלכות בריאות, שיסוד עבודת ה' הוא שהאדם יהיה בריא – כי אז הוא לא יצטרך לדאוג לבריאותו, והוא תמיד בריא, והוא מרגיש טוב.
ובהמשך אנחנו רואים גם שזה קשה מאוד על הגוף כשיש עבירות, ורואים בהמשך שנבואה היא חוויה כבדה מאוד. והקב"ה הרי אמר: מתנה קטנה עושה מתנה גדולה.
„כשיכנס לפרדס" – הקשר לפרק הקודם
חברותא א: „והוא שלם בגופו, והוא ממולא בכל המידות האלו, כשיכנס לפרדס" – ואנחנו כבר יודעים מהו הפרדס. הרמב"ם אמר זאת בסוף הפרק הקודם. אז זה ממש קשר ישיר – שני הפרקים שביניהם הם כעין כך. הוא הכניס את הפרדס שהוזכר לעיל.
„וימשך" – לשון משך זמן
חברותא א: „וימשך בהם" – יפה מאוד, באותו פרדס של – ענינים הגדולים הרחוקים. אנחנו יודעים את כל מה שהקב"ה ברא.
„וימשך" – מה פירוש המילה וימשך? הוא יאריך. הכוונה לשון משך זמן – הוא יעסוק זמן רב בדבר כזה. כאשר „הוא עוסק בענינים הגדולים הרחוקים" – הפירוש שהוא לא יעסוק רק בעולם הקטן, אלא הוא ישוט בדעתו בעולמות גדולים ורחוקים. הפירוש שהוא יחשוב על עולם המלאכים וכדומה.
„דעה נכונה להבין ולהשיג"
חברותא א: „ותהיה לו דעה נכונה להבין ולהשיג" – לא רק שהוא יימשך. לשם כך הוא צריך להיות חכם. לא מדובר כאן רק על – גם הוא יעסוק זמן רב בזה, וגם הוא באמת יגיע להבנות הנכונות, כי יש לו דעה נכונה להבין ולהשיג. מה שמשמע לכאורה שהוא מצליח – הוא יבין בדעתו, הוא יכול לתפוס את כל מה שמתרחש.
---
„והוא מתקדש והולך" – פורש ממחשכי הזמן
חברותא א: „והוא מתקדש והולך" – הפירוש לכאורה, אחרי שהוא יודע את כל הדברים החכמים הללו, הוא רואה את החשיבות של מה שבאמת חשוב, והוא מתחיל יותר ויותר לזלזל בדברים שטותיים. הוא מתקדש, הוא נעשה קדוש, הוא פורש מדברים פשוטים.
הוא הולך לומר: „והולך ופורש מדרכי כלל העם ההולכים במחשכי הזמן" – הוא מתרחק מענייני כלל העם. אולי יש קצת שייכות – אתמול למדנו שתלמיד חכם לא מתחבר עם מרעים. מרעים הם אלה שהולכים במחשכי הזמן – הם החושך, הולכים במחשכים. כמו שמשלי קורא לדבר מלין – הם אינם האור האמיתי של ה', הם אינם אור הדעת, הם בחושך. הוא מתרחק מכל האנשים האלה שסוחבים לתוך מחשכי הזמן, הוא הולך הלאה מזה.
---
„והולך ומזרז עצמו" – זריזות אפילו אחרי שלמות המידות
חברותא א: ומה הוא עושה? אלא „והולך ומזרז עצמו" – הוא תמיד מזרז את עצמו.
חברותא ב: מעניין – אפילו שהוא כבר גובר על מידותיו, עדיין צריך כל הזמן זריזות.
חברותא א: כן, יפה מאוד. כי לכאורה הגובר על מידותיו הוא דין של שלמות המידות. עכשיו הוא כבר מדבר על העבודה השכלית, על ההתבוננות. הפירוש שזה כבר הרבה יותר על הצד שלו כאן. אפילו אחרי שכבר נמשך זמן רב, וכבר יש דין – לכאורה עדיין צריך לומר זריזות בהרבה מאוד דברים. זה לא מידותיו, שהזריזות היא יותר...
חברותא ב: אני רוצה לומר את רבי יצחק, שאפילו כשלא נגיע למדרגות גבוהות, עדיין צריך לעבוד עם זה.
חברותא א: אבל הזריזות היא לא זריזות שלא יהיה עצלן. הכוונה לזריזות כדי „ומלמד נפשו" – אלה דברים נוספים.
חברותא ב: כן. הוא דוחף את עצמו, אפשר לומר. הוא לא מרוצה, הוא עדיין לא סבור שהוא כבר תפס הכל, אלא הוא רוצה כל הזמן יותר ויותר.
חברותא א: „ומלמד נפשו" – הוא מלמד את עצמו. „שלא תהיה לו מחשבה כלל בדברים בטלים" – אילו דברים בטלים? זה לשון מעניין. הפירוש כבר, אחרי שהוא יסדר הכל, הוא עדיין יכול להיתקע במחשכי הזמן עם דברים בטלים, והוא צריך עדיין ללמד, ללמד. הוא לומד – זה לימוד עמוק מאוד, זה לא כמו שלומדים את ארבעת הפרקים וכבר יודעים הכל.
חברותא ב: כן, כן, כן.
חברותא א: ואני צודק שכמו שמדייקים בסוף המורה, כשהרמב"ם נכנס קצת לעבודה, הוא מסביר שאפילו אחרי הידיעה יש עבודה חדשה של התמקדות במה שיודעים, של להיות מה שקוראים לזה מרוכז.
---
„הבלי הזמן ותחבולותיו" – שתי דרגות של בטלות
חברותא א: ושלא תהיה לו מחשבה בעיקר בדברים בטלים – „ולא מהבלי הזמן ותחבולותיו". שלא יחשוב, שלא תהיה לו אפילו מחשבה בדברים בטלים. אפילו שהוא לא מתמקד, הוא מוסר נפש בדברים קדושים, בדברים גדולים – אבל אפילו מחשבה בדברים בטלים, ובהבלי הזמן ותחבולותיו, גוררת את האדם.
חברותא ב: זה לנביא, לאנשים פשוטים אסור.
חברותא א: „הבלי הזמן ותחבולותיו" זה קצת – נראה כדבר והיפוכו. „הבלי הזמן" הכוונה לדברים שטחיים, אבל אפילו התחבולות – התחבולות הן כבר הדברים העמוקים יותר, כל הדברים העמוקים בפוליטיקה.
חברותא ב: כן, עוד עובדות גדולות יותר, עוד עובדות גדולות יותר, אבל עדיין זה עיסוק בשטויות, זה עדיין שטויות.
חברותא א: הייתי אומר, הרמב"ם לא היה מחזיק מהעיסוק בשטויות. זה שינוי גוון, זה שטויות גדולות עוד יותר. התחבולות של הבלים הן הבלים, הוא אומר.
---
„דעתו תמיד פנויה למעלה" – מה פירוש „פנוי"?
חברותא א: אלא מה? „דעתו תמיד פנויה למעלה" – דעתו פנויה.
אני חושב כאן דבר מעניין: אפילו שהוא כבר השיג הכל, הוא כבר לא צריך להתייגע על דבר חדש, אבל הוא יכול לחשוב „אני כבר מבין הכל, עכשיו אני יכול כבר לנצל קצת הבלי הזמן." אבל אז דעתו אינה פנויה – דעתו אינה פנויה להשיג עוד.
אני חושב ש„פנוי" מלשון פונה – הוא פונה למעלה, הוא זמין למעלה כדי להשיג דברים חדשים.
חברותא ב: אני חושב שזה יותר דרך... אני לא יודע, אני חושב שזה יותר דרך.
חברותא א: פירשתי „פנוי" מלשון שהוא פונה למעלה, פונה, מופנה למעלה.
דעתו – הרמב"ם אומר פשוט שבמה שאדם חושב, שם הוא נמצא. אם אתה רוצה לחשוב מחשבות הזמן, מחשבות של הבלי הזמן – אתה רוצה לדעת, ידעת אתמול, עכשיו אתה לא יודע את זה. כן, לדעת לא אומר „אני זוכר" – לדעת אומר „אני יודע את זה עכשיו." ואם כן ממילא הנביא, מי שמשלים את עצמו בנבואה, הוא צריך להרגיל את עצמו לעולם לא לחשוב מהעולם הזה – הוא חושב רק מהלמעלה.
חברותא ב: אוקיי, אני חושב שהכוונה לשניהם – פנוי אומר שאין לו שום דבר אחר שיכול למשוך את תשומת לבו מלמעלה.
---
„קשורה תחת הכסא" – מה פירוש הדבר?
חברותא א: כאן יש מילים חזקות: „קשורה תחת הכסא". סתם, יש לזה קשר ל„והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים", או קשורה תחת...
היה תחת הכסא. זוכרים שתחת הכסא הם המלאכים הגבוהים ביותר, כן?
חברותא ב: לא, אני זוכר מה שכתוב בחומש תורה – שכסא הכוונה הקב"ה עצמו, וחיות הקודש הן תחת הכסא, הן מתחת לקב"ה.
חברותא א: אז „קשורה תחת הכסא" פירושו שהוא בין המלאכים הגבוהים ביותר – דעתו בין המלאכים הגבוהים ביותר.
אבל סתם אתה צודק, שזו הפניה ללשונות שכתובים בחז"ל, שכתובים בפסוקים, על נשמות של צדיקים שהן תחת כסא הכבוד וכו'.
והרמב"ם אומר: איך הן תחת כסא הכבוד? הרי הן אינן גוף. אוצרות הקדושה שבתורה – זה לא רמז, זה לא רמז, זה מה שהדעת עושה כשאין גוף. הדעת היא תחת הכסא, כמו שכתוב במקומות אחרים. ומה הוא יכול לעשות – הוא יכול להתבונן באוצרות הקדושה של התורה. זה מה שפירושו להיות תחת הכסא. מה פירוש להיות תחת הכסא? הרי זה לא דבר שאפשר לראות, הרי זה לא דבר שאפשר לראות. כל המדרגות.
---
„צורות הקדושות והטהורות" – שתי קטגוריות
חברותא א: בדיוק, הוא חושב על „צורות הקדושות והטהורות". אם אני זוכר מהפרק הקודם: קדושות הם הגלגלים, וטהורות הם הצורות שאין להם חומר כלל. כך נראה לי כשאני לומד קודם, ההגדרה מקודם.
חברותא ב: כן.
„משתכל בחכמתו של הקב"ה כולה" – מהגבוה ביותר עד הנמוך ביותר
חברותא א: ו„ומסתכל בחכמתו של הקב"ה כולה" – זה מאוד מעניין, הוא לא מסתכל רק על הצורות הקדושות, אלא הוא מסתכל על כל חכמתו של הקב"ה. הוא גם לא שוכח מהעולם.
הוא אומר לי: „מן הצורה הראשונה" – מהצורה הראשונה, שפירושה המלאך הגבוה ביותר, שהיא הרי טהרת הקודש – „עד טבור הארץ", עד מרכז העולם. טבור – הטבור של אדם הוא מרכז העולם. כמו שטבורה של ארץ פירושו באמצע הארץ. עד כאן באמצע העולם. בדיוק שם הוא הרי המקום הנמוך ביותר שעדיין לא נלמד.
„ויודע מהם" – מכל הדברים האלה הוא יודע את גדלותו של הקב"ה.
---
„מיד רוח הקודש שורה עליו" – מה פירוש „רוח הקודש" כאן?
חברותא א: „מיד רוח הקודש שורה עליו" – אז שורה עליו רוח הקודש.
רוח הקודש זה עדיין לא הנבואה – זה הדבר הקרוב ביותר לנבואה, דרגה אחת לפני הנבואה.
חברותא ב: אני לא מסכים. רוח הקודש כאן פירושו נבואה. הרמב"ם כאן עושה סתירות – הוא כותב במקומות אחרים...
חברותא א: זה באמת מקום אחר.
חברותא ב: כן?
דיון: מה פירוש „מיד"?
חברותא א: בוא נראה בהמשך, נראה שבא אחר כך משהו... ראית שכתוב?
חברותא ב: לא?
חברותא א: מיד?
חברותא ב: הרמב"ם הרי כל הזמן אמר קודם שצריך שהקב"ה ייתן לו עוד שלב. את זה לא רואים כאן. כאן רואים בפירוש „מיד."
חברותא א: ה„מיד" חשוב לי מאוד.
חברותא ב: מיד?
חברותא א: אה, יש לי ברוך ה', יש לי תירוץ על זה. מיד. אני חושב שזו לא סתירה. הרמב"ם סובר, כן, שאחרי זה הוא עדיין צריך לקבל. אבל „מיד" – הרמב"ם אומר למשל שמי שרוב עוונות ומיעוט, מיד מיתתו בראשו. ושם לא פירוש „מיד" שהוא מת באותו רגע. אלא „מיד" יכול לפרש שהוא כבר עשה כל מה שהוא צריך לעשות. עוד יכול לקחת יום עד שהוא מקבל את ה...
חברותא ב: אני חושב ששם הכוונה שהוא מת מיד.
חברותא א: הרי הוא לא מת?
חברותא ב: אולי לא היית אצל רוב העוונות. הרב שואל אותך קושיה.
חברותא א: זו קושיה טובה, אבל הרמב"ם כתב, והתכוון כפשוטו. ויש מה ללמוד ברמב"ם ש„מיד" לא פירושו תיכף ומיד, כמו שמישהו אומר על „מיד" שזה קורה באותו רגע, אלא „מיד" פירושו שכבר... כמו שהגמרא אומרת, מחוסר זמן אינו בהכרח מחוסר משהו.
חברותא ב: כן, אבל אני לא מסכים. בדיוק, אני לא מסכים עם הפירוש שלך ברמב"ם שם. כי זה נראה לי ברור שמפרשים כאן. כאן הוא אומר את כל העניין שהבאת ממקום אחר הוא בעיה שכתובה במקום אחר. כאן לא כתוב בכלל, כאן כתוב כשמישהו – הרמב"ם הרי כתב.
המשך פרק ז' הלכות יסודי התורה – מעלות הנבואה
המשך דיון: מה פירוש „מיד רוח הקודש שורה עליו"?
דובר א: הוא לא מת! אז זה לא היה אצל רוב העבירות, אין בעיה. הרמב"ם שאל את הקושיה, זו קושיה טובה, אבל הרמב"ם כתב, והתכוון כפשוטו.
דובר ב: אני חושב ש„מיד" לא פירושו תיכף ומיד כמו שאתה אומר „מיד" שזה קרה באותו רגע. אלא „מיד" פירושו שכמו שהגמרא אומרת „מחוסר זמן אינו בהכרח מחוסר מעשה."
דובר א: כן, אבל אני לא מסכים עם הפירוש שלך ברמב"ם שם, כי נראה לי ברור שמפרשים כאן. כאן הוא אומר את כל העניין שהבאת ממקום אחר, הוא בעיה שכתובה במקום אחר. כאן לא כתוב בכלל.
הרמב"ם הרי כתב לאנשים שלומדים רק את זה, שרואים רק את זה. הרמב"ם אומר שאפשר גם לא לקבל נבואה. בהמשך נראה. בינתיים כתוב כך. אז אני לא יודע, אולי להמשיך הלאה.
דובר ב: אתה צודק שהכוונה שם כשהרמב"ם אומר שרוח הקודש שורה עליו, אולי מורכב מרמות שונות. צריך לדעת, אולי לפי ההתבוננות תהיה רוח הקודש וכו'. אבל כאן לא כתוב ש„ומיד הקדוש ברוך הוא יחליט והוא ישלח לו נבואה." כתוב שהוא מקבל רוח הקודש.
אבל בעצם, אפילו ב– הקפיצה כאן קשה מאוד לומר אפילו למעשה, כי אתה לא יודע מתי האדם כבר הגיע למדרגה הזו. הרי זו עבודה ארוכה, המתקדש הולך, הולך ומתקדש. הרמב"ם הרי מאריך ומאריך. אתה לא יודע באיזה רגע זה כשהוא כבר סיים להשתדל במחשבתו, ואז רוח הקודש שורה עליו.
דיון: האם רוח הקודש היא שלב נפרד אחרי חכמה
דובר א: זה לא שתי רמות! זה לא שתי רמות! זה – „מיד" לא פירושו זמן מסוים שאז קרה. אלא האדם הסכים לכל הדברים האלה והגיע לרמה מסוימת של שלמות. אנחנו לא יודעים מתי השלמות הזו, שהוא כבר יודע הכל מהקב"ה? זה לא ידיעה! זו רוח הקודש ששורה עליו!
דובר ב: אני לא יודע. אני גם לא יודע אם זה בכלל עוד שלב. יכול להיות שהידיעה של הכל היא עצמה רוח הקודש. אני לא בטוח שזה עוד שלב.
כן, יכול להיות שמקבלים עוד ידיעות. שוב, מקבלים דברים עוד – מי שלומד רואה שמקבלים עוד ידיעות בכל פעם שלומדים. אני לא רואה את החידוש הגדול. יש רוח הקודש בכל רמה. בכל רמה, לפי מה שהוא מתקדש, לפי מה שהוא מתמקד בזה, הוא מקבל רוח הקודש. אני אומר להפך, אני אומר שה„מיד" הוא...
דובר א: ואתה אומר „מיד" פירושו נביא, או שהחכמה היא נביא?
דובר ב: אני רואה שזה ודאי כך, להאמין שהוא עובד על זה. ואני לא רואה – אני לא רואה את הבעיה בזה. אני נותן לו לראות שהדברים מתיישבים באוזני. ודאי, לא צריך להתקדש, כביכול, אבל אני לא רואה את הסיבוך כאן. אני חושב שאתה מרגיש – מסבך דברים פשוטים. או שאתה כבר בא משם, כפי הבנתי ממה שאתה מקבל.
---
הלכה ג': „והריח לו ביראת ה'" — „ונערבה נפשו במעלת המלאכים"
הלשון של „והריח"
דובר א: ראו עוד פעם הלאה, „והריח לו ביראת ה'." הלשון של „והריח" היא לשון מעניינת. גם „תשורתו" – הפשט שהוא זכה לתשורה, הוא קיבל תשורה עליו. הוא הרגיש ריח מסוים שבא עליו, אור חכמה מסוים, אור השכל.
„ונערבה נפשו במעלת המלאכים הנקראים אישים"
אז נפשו נערבה אז – מה שקורה אז הוא שנערבה נפשו במעלת המלאכים הנקראים אישים. נפשו מתערבבת. המחיצה שיש בין בני אדם למלאכים נופלת כביכול. הוא מגיע עכשיו למדרגה, למעלה של מלאכים הנקראים אישים. כי זו המעלה הקטנה ביותר שלהם, כפי שלמדנו. לכן הם נקראים דווקא אישים, כי הם קרובים למעלת בני אדם.
> חידוש: כאן רואים עוד יותר עמוק, שהאדם שהוא נביא אינו רק קרוב – הוא מעורב, יש לו אותה רמה של המלאך.
חומר וצורה – מדוע הנביא יכול להגיע למדרגת מלאכים
אני חושב שהסיבה שהוא יכול להיות באותה רמה כמו המלאך היא כי הסיבה שאנחנו לא יכולים להיות כמלאך היא שאנחנו שילוב של צורה ושכל וגוף, או חומר וצורה. כאן, האדם הרס את חומרו בכל כך הרבה דרכים, והוא חיזק את צורתו בכל כך הרבה דרכים, וממילא הוא כבר הגיע למדרגה הקטנה ביותר של אישים, שהיא גם כולה צורה בלי חומר.
> חידוש: האדם ביטל את חומרו.
---
„ויהפך לאיש אחר" — הוא נהפך לאדם חדש
לשון הרמב"ם
דובר א: „ויהפך לאיש אחר" – והוא נהפך לאיש אחר, ולא אותו אדם שהיה קודם.
טוב מאוד, כי למדנו בפרק הרביעי שההגדרה האמיתית של אדם — יש שתי בחינות של אדם. יש אדם של „עפר מן האדמה" שהוא מת, ויש סוג חדש של אדם שיש לו נשמה, שיש לו דעת, שהוא דומה למלאך. הוא ממש הפך ל„איש אחר." הוא האיש החדש, הוא האיש שעליו נאמר „וצורו מלך אלוקים."
דובר 2: צורת אלוקים, נפלא, כן.
דיון: האם „ויהפך לאיש אחר" מצביע על רגע ספציפי
דובר 1: „ויהפך לאיש אחר" — הפשט הפשוט הוא פשט פשוט. אני חושב שיש כאן עוד משהו. אני חושב שזה קשור גם למה שזה עתה התחזקנו בו, שכן יש רגע מסוים. אין הפשט שהכל מדרגות, שהוא הולך ונעשה טוב יותר ויותר. לא, הוא יודע מתי קרה השינוי. איפשהו קרה מעבר.
אתה חושב שהוא חכם גדול, קרה מעבר? לא, הוא עכשיו אדם אחר לגמרי, הוא במדרגה אחרת.
אם כן הוא אומר בבירור: „ויודע בדעתו שאינו כמות שהיה, אלא שנתעלה על מעלת שאר בני אדם החכמים." הוא אפילו מכל החכמים נעשה גבוה ממעלת כל שאר בני אדם החכמים.
„כמו שנאמר בשאול" — כך כתוב בבירור בפסוק אצל שאול המלך: „והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר" (שמואל א׳ י:ו). עם הנביאים האחרים, חבל נביאים שפגש שם. שמואל אמר לשאול שהוא עתיד לפגוש שם חבל נביאים, קבוצה של נביאים, „והתנבית עמם", והוא ייהפך „ונהפכת לאיש אחר" — הוא ייהפך לאדם חדש.
דובר 2: טוב מאוד, זה פסוק טוב, מאוד — ממש אותו לשון שהרמב"ם השתמש בו, שהוא נעשה אדם חדש. „ונהפכת לאיש אחר."
דיון: „מיד" — האם יש הבדלה ברורה בין חכמה לרוח הקודש
דובר 1: אבל אני חושב שזה כן קשור למה שאתה אומר, ל„ידוע רוח הקודש שורה עליו." כמו שאתה אומר, שכשמגיעים לכל החכמה הזו זה רוח הקודש. אבל אני חושב שיש כאן רגע מסוים שבו סיימו את החכמה ונכנסו למשהו שנקרא רוח הקודש. והרמב"ם אומר שזו הבדלה ברורה מאוד, והאדם יודע: „סיימתי את כל מדרגות החכמה, ועכשיו נכנסתי מחמישים שערי בינה לשער רוח הקודש."
דובר 2: אבל אתה צודק שמהלשון עולה שהוא לא כשאר החכמים, שמשם לקחת את הדיוק שלך.
אבל אני לא רואה מכל ההקשר שהבעיה שהרמב"ם עוסק בה היא כולה הבעיה שאתה — אני רואה שאתה מתחבט בזה, שיש לך נבואות ואתה לא בטוח שזה באמת, אולי זו רק הבחנה. זה רק ניצוץ. אני לא רואה שזו בעיה אמיתית.
אני חושב שהרמב"ם במקומות אחרים מדבר על זה, אנשים אחרים מדברים על זה. אבל אני מרגיש שהרמב"ם רוצה — מאוד נוגע למעשה, כשהחכם היה לו חכמה, האם זה מחייב אנשים אחרים.
אני מרגיש ש— אבל אני לא רואה שזה בא לפתור רק את הבעיה של נביא בעצם. אני מרגיש שזה בא לומר את זה: שיש סוג של אדם, שהנביא הוא מדרגה של אדם, איש חדש. הוא איש אחר. כמו שבהלכות תשובה הרמב"ם גם אמר שהאדם הוא אדם אחר — והוא היה שנוי ומתועב, עכשיו הוא אדם חדש. ואדם יכול להיעשות אדם חדש בכמה דרכים.
שאלה: האם אפשר לאבד נבואה?
דובר 2: ואני רק חושב האם גם נפסקת הנבואה — כלומר, כשהאדם נופל ממדרגתו, האם הוא גם יודע בדעתו שהוא כבר לא באותה מדרגה. צריך לחשוב על זה.
שאלה: „בעל קומה" — מה קורה כשהנביא מזדקן?
דובר 2: וגם על זה חשבתי — שהנבואה שורה רק על אדם גיבור ובעל קומה. זה אומר שכשהוא מזדקן הוא מאבד אותה? או שצריך שיהיה קודם כשהוא חזק, כי אז אין לו מגבלות. אבל כשהוא הולך ומזדקן הוא הולך לאבד אותה?
דובר 1: והנביאים — עוד עבד.
דובר 2: לא, לא בגלל שעינו עבדה, אלא בגלל שנבואתו עבדה.
משה רבינו — גדר אחר
דובר 2: כי משה רבינו סתם אפילו לא היו לו המגבלות האלה.
דובר 1: כתוב שמשה רבינו היה בעל קומה, ורק אם לא היה בעל קומה —
דובר 2: לא, צריך — זה גדר בפני עצמו. אבל הוא חי בגוף, הוא היה צריך שיהיה לו גוף. אבל מה שאני רוצה לומר הוא, שרק הנביאים שיש להם כל התנאים — שהנביא בא יחד עם כח הדמיון וכו׳ — אבל משה רבינו היה מגדר אחר, צריך היה כבר לראות.
---
הלכה ד׳: „הנביאים מעלות מעלות הן"
דברי הרמב"ם
דובר 1: עכשיו, בואו — עכשיו יש עוד סימן ד׳ אצלי, אני יודע שאצלך זה סימן אחר, ואני כבר בסימן ד׳. ברמב"ם המודפס זה סימן ד׳.
עכשיו אומר הרמב"ם — יש לי הקדמה, אשאל למה אני המגיד. נו, אבל הרמב"ם — עד כאן לא ידענו מהי עצם הנבואה. אתה צודק שחסרים כאן הרבה פרטים, וזה חלק מהפרטים שהרמב"ם עצמו הולך להשלים.
„כמו שיש בחכמה חכם גדול מחבירו, כך בנבואה נביא גדול מנביא"
אומר הרמב"ם: „הנביאים מעלות מעלות הן." יש שונות — כבר למדנו ש„מעלות מעלות" אין הכוונה שעומדים על מדרגות, אלא — כמו שנאמר אצל מלאכים. יש מדרגות של מלאכים, ויש מדרגות של נביאים.
והרמב"ם משתמש בדוגמה אחרת. הרמב"ם אומר: „כמו שיש בחכמה חכם גדול מחבירו, כך בנבואה נביא גדול מנביא."
> חידוש: חידוש מאוד מעניין. אני חושב שלפני הרמב"ם, אם אני זוכר, אף אחד לא אומר את זה. אין מקור ברור — אולי יש מקורות. ודאי שזה בנוי על מקורות, הרמב"ם הבין את זה. אבל הרמב"ם עושה השוואה: כשאומרים ששני אנשים הם חכמים, האם בהכרח שניהם בדיוק אותם חכמים? לא, יש חכם — שניהם בגדר חכמים, אבל אחד חכם יותר מהשני. כך גם כשאומרים נביא, יכול להיות שנביא אחד הוא יותר נביא מהשני.
חידוש: מעלות בנבואה מראות שנבואה היא שלמות של האדם
דובר 2: צריך להבין, זה נכון רק אם מבינים שנבואה היא, לפחות במובן מסוים, שלמות של האדם. אם נבואה פירושה פשוט שהקב"ה מדבר, אין מעלות בנביא. הקב"ה מדבר, או שהקב"ה לא מדבר — זה אחד משניים. אם נבואה היא...
דובר 1: נכון, חז"ל אומרים ששמואל היה הנביא הגדול ביותר.
דובר 2: נכון, נכון. אבל הרמב"ם, לדעתי, מנסח את זה בצורה חזקה מאוד.
דיון: מהו החילוק בין נביאים?
דובר 2: זה דבר אחד — זה קשור קודם כל למדרגות.
דובר 1: עכשיו, אתה אומר דבר מעניין, שהחילוק במדרגה אינו במה שקיבל, אלא בעצם האדם — הוא לא אותו דבר, ולא רק שהוא נושא נבואה.
דובר 2: יכול להיות שלמשל הנביא הגדול יותר ידע בצורה מדויקת יותר על העולם, או על חלקים נוספים מהמציאות וכדומה. יכול להיות, אבל לא מאיפה הוא מקבל את זה. הנבואה פירושה שהוא מקבל מידע מהקב"ה — זה לא יכול להשתנות. אולי יכול להשתנות איזה מידע, או כמה ברור הוא.
יכול להיות גם כמה טוב הוא מעביר את זה, כי הוא מקבל הרי בחזון מסוים, וחכמים אמרו בפרק ל׳, שצריך לראות את זה במשלים מסוימים. יכול — זה מה שהולך עכשיו.
המטרה העיקרית: החילוק בין נבואת משה לשאר הנביאים
דובר 1: אני חושב שהסיבה העיקרית, או אחת הסיבות העיקריות שהרמב"ם רוצה — המעלות העיקריות של נבואות שהרמב"ם רוצה כאן לחלק, כפי שנראה בחלק השלישי של הפרק, הוא החילוק בין נבואת משה לשאר הנביאים.
רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ז׳ – מדרגות הנבואה והחילוק של נבואת משה
החילוק בין נבואת משה לשאר הנביאים – הקדמה
דובר 1: הוא הולך עכשיו להעביר את המשל לדבר קונקרטי. צריך — הוא גם היה מונע מחכמה של אדם. אבל עד עכשיו ברמב"ם עוד לא דיברנו על ההעברה לאחרים. הוא עדיין מדבר על בינו לבין קונו, בינו לבין הנביא.
עכשיו, אנחנו הולכים לראות את העיקר. אני חושב שאחת הסיבות העיקריות שהרמב"ם רוצה, כפי שנראה בחלק השלישי של הפרק, הוא החילוק בין נבואת משה לשאר הנביאים. מבחינתי, עבור יהודי של הלכה, מה שהוא הולך לומר. אבל לפני שהוא מגיע לזה, לפני החילוק של מדרגות משה ושאר הנביאים, הוא הולך לעבור בדרך פשוטה — אילו מדרגות שונות יש בין נביא אחד לשני, לא לגבי נבואת משה.
משה רבינו — קטגוריה אחרת לגמרי
דובר 1: הוא אומר כך, קודם כל — מובן מאליו, אני לא מופתע — אבל משה הוא קטגוריה אחרת לגמרי. כל הנביאים הם באותה קטגוריה, רק במדרגה גבוהה יותר. משה הוא דבר אחר, או כמו שהוא לא בין המלאכים — הוא למעלה מזה.
דובר 2: אני עדיין בונה על מה שנביא פירושו, ובמובן מסוים שניהם נביאים. אבל נכון, זו קטגוריה אחרת של נביא.
„בשם משותף" — שיטת הרמב"ם
דובר 1: אבל אני זוכר, הרמב"ם אומר איפשהו שמשה רבינו נקרא נביא בשם משותף, אבל הוא דבר בפני עצמו.
דובר 2: נכון, נכון, אבל חשוב ש„בשם משותף" פירושו שזו לא אותה משמעות — המילה „נביא" אין לה אותה משמעות אצל משה כמו אצל שאר הנביאים.
---
הלכה ד׳ – אופן הנבואה אצל שאר הנביאים: בחלום בלילה
דובר 1: הרמב"ם אומר: כל הנביאים רואים נבואה בלילה כשהם ישנים. או ביום, אחר שתפול עליהם תרדמה — שלא יהיה דווקא בלילה, אבל שיהיו בחלום כשנרדמים, והוא רואה.
יש לשון מעניין — „חזון הלילה" — שסתם רוצה אני להעיר. יש כמו חזון הלילה: ביום רואים בעיניים, בלילה רואים בדמיון.
דובר 2: לא, לא. „לילה" הוא החלום.
דובר 1: אם ביום, אחר שתפול עליהם תרדמה — גם בדמיון.
אם כן, מה כתוב בפסוק? „אם יהיה נביאכם ה׳, במראה אליו אתוודע, בחלום אדבר בו" — הפסוק שמדבר על החילוק בין משה לשאר הנביאים. „מראה" פירושו מראה ביום, ו„חלום" — חלום בלילה. זה הדבר האחד.
---
הלכה ה׳ – כח הגוף כושל בשעת נבואה
דובר 1: הדבר השני הוא: וכל הנביאים כשמתנבאים, איבריהם מזדעזעין — אבריהם רועדים, מרעידים. וכח הגוף כושל — גופם מתמוטט. ועשתונותיהם מתטרפות — אלו שלוש דרכים לומר את אותו דבר.
„דעת פנויה" — פנויה מ, לא פנויה ל
דובר 1: כאן כתוב: ותישאר הדעת פנויה להבין מה שתראה — והדעת פנויה, הם יכולים להשיג את הדברים.
דובר 2: למה הוא מפרש את זה כך? לא „פנויה ל," אלא „פנויה מ." נכון? „פנויה" פירושו — מכיוון שגופו לא עובד, בדרך כלל דעתו של אדם, חלק ממנה הולך על שליטה בגופו, שליטה על מה שקורה בגוף. כשהגוף שבור, אז דעתו פנויה — ריקה — להבין את הדברים.
השוואה לשינה
דובר 2: זה מעניין, הערה קטנה. קודם בפרק ב׳ כשהרמב"ם אמר שכשאדם מתחיל להשיג את גדולת ה׳, גם דומה להזדעזעות. הוא כותב: נרתע לאחוריו ונפחד. יש התחלה — אפשר לומר שהמדרגה הקטנה ביותר כשאדם נעשה פתאום אדם, היא כשהוא מתחיל קצת להבין, אבל תמיד צריך להזדעזע. זו הדמיון.
אבל זה מסיבה אחרת. כאן הסיבה היא: מכיוון, כמו שאתה אומר כל הזמן, החומר, המחשבות של הגוף, והרמב"ם אומר כאן בתחילה — מחשבות הגוף מונעות מחשבות הנבואה. מכיוון שבשעת חלות הנבואה מתפרק גופו, הוא לא יכול לחשוב על כך.
כאן הוא מתכוון ל„דעת פנויה" — היא ריקה, כי הגוף לא מטריד אותו. כי בדרך כלל לאדם יש חלומות מדברים של גופו, חוויות של הגוף. זה מה שאמרתי לך — הוא לא מדבר על החלומות, הוא מדבר על כך שאדם בדרך כלל לא יכול לחלום, כי דעתו עסוקה בשליטה על גופו.
אתה יודע שכשישנים, למשל, החלק במוח ששולט בדרך כלל על הגוף לא עובד, הניתוק לא עובד. אחרת, כשאדם חולם הייתה ידו זזה כל פעם שהיא זזה בחלום. אבל יש — בסדר, זה לא הנושא עכשיו.
אבל על כל פנים, זה העניין. אני מתכוון לומר, לא דווקא שהוא יכול לחשוב דברים נפשיים. בחלום לא רואים דברים מופשטים, כן? הנקודה של חלום היא שהוא חופשי ממחשבות. כל היום אתה צריך להחזיק בראש איפה אני, לאן אני הולך — אתה לא יכול אפילו לחלום טוב. כאן אתה יכול, דעתך פנויה לפרש מה שהוא רואה. כך אומר הרמב"ם.
---
ראיות מפסוקים — אברהם ודניאל
דובר 1: כמו שנאמר באברהם — והוא מביא שתי ראיות שרואים שכך הוא.
אחת, אצל אברהם כתוב: „והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו" — נפל לחשכה גדולה. כלומר, לכאורה כוונת הרמב"ם, לא שלא ראה כלום — שהוא היה גשמית כלום, לא ראה כלום.
או כמו שנאמר בדניאל: „והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח" — הודי, הכוונה מה? יופיי, גופי, נעשה מגעיל, מושחת — נראה כאילו גופו התפרק. „ולא עצרתי כח" — לא היה לו כח לעשות כלום.
אם כן, אלו שני תנאים כיצד הנבואה פועלת בגופו של האדם.
---
דיון: כיצד יודע הנביא שהוא מקבל נבואה?
דובר 1: אני חושב שמכאן יש גם קצת ראיה למה שדיברנו קודם. קודם הוא אמר שהאדם יודע שהוא לא אותו אדם. אם קורות כל כך הרבה תחושות פיזיות, ודאי שהוא יודע. על כן אני חושב שקודם הוא אמר שהוא כבר הגיע למדרגה שבה הוא יכול לקבל נבואה. מראה הנבואה עצמו הוא כבר אירוע שלם — שודאי הוא יודע שהוא מקבל נבואה.
דובר 2: אולי אחלוק עליך, כי קודם לכן, למעשה, כי למדתי קודם אחרת. כי אתה עדיין מודאג מזה — מי אומר שזו נבואה? אולי אני מדמיין! הרי אפשר לדמיין, אפשר לעשות גולם, כתוב באוצרות. זה לא פתר את הבעיה.
מה שכתוב קודם אינו שזו אמונה — יש לו סימן, הוא רואה שנפל, אז הוא יודע שהייתה נבואה? אנשים נופלים וסתם היה להם התקף של מי יודע מה.
אז אני חושב שהידיעה שכתובה קודם היא ידיעה פנימית מאוד. אותה ידיעה אינה הוכחה, כי מי אומר שאתה יודע? אמרתי לך, אני לא רואה שזה פתר את הבעיה ההיא. הבעיה ההיא היא בכלל סוג אחר של בעיה. מה שהרמב"ם אומר קודם הוא דבר ממשי, דבר שכלי. זה לא ש... כי לא רצו — זה לא מכך, במילים אחרות, לא מכך שאבריו נפלו אני למד שהוא יודע. הוא יודע ממה שהוא יודע. אני חולק עליך, מחלוקת.
דובר 1: אבל מה שאני מעלה מכאן הוא שנבואה אינה עוד רמה של ידיעה, אלא היא משהו — אירוע.
דובר 2: נראה שיש כאן אירוע. אחרי שהאדם הגיע לרמה שאיננו יודעים, מגיע אירוע מסוים, מאוד ספציפי — לא מדרגה של ידיעה שנקראת נבואה, אלא אחרי שיש לו את מדרגת הידיעה, קורה משהו...
דובר 1: לא, אבל זה, אתה יודע, זה מחמיר, לא מקל. כי חזיונות זה לא — זה לא עושה — אלו רק חזיונות.
דובר 2: אבל איזה חזיונות? לא חזיונות שקורים לאדם פשוט, אלא החזיונות שקורים לו — החכמה — זו הנבואה.
דובר 1: לא, אני מבין, אני מבין. אותה חזות קורית לאדם אחר, הוא אינו נביא, כי אותו אדם אינו נביא. החזות...
---
מה הופך נבואה לאמת? – חזיונות לבדם אינם נבואה
דובר 2: אני רוצה רק להמשיך הלאה כי זה לוקח קצת יותר מדי זמן, אבל אני רוצה רק לסיים את זה. צריך לזכור שנבואת משה אינה נכנסת בכל הדברים האלה. מה שאתה מדבר עליו זה אצל המעטים ביותר – נבואת משה.
ושנית, אפילו אצל שאר הנביאים, בעניין זה אני חושב קצת אחרת. כתוב „דעת פנויה להבין מה שתראה" – כן? כלומר, לראות מראות, זה עניין של כוח הדמיון. זה לא דבר גדול – זו אינה ראיה. אני מכיר הרבה אנשים שנופלים ורואים חזיונות, והם עדיין אינם נביאים. למה? כי החזיונות שלהם אינם אמת.
מה ההבדל? חזיונות, חזיונות אינם הסימן. אנחנו דווקא, רוב מאיתנו לא רגילים לראות מראות. זה לא דבר כל כך נדיר אצלנו – זה קורה הרבה מאוד. וגם במקומות, וגם – אל תגיד לאף אחד – גם באמריקה זה קורה. אפשר לקחת סמים ולראות חזיונות. עכשיו, זה ברור מאוד.
ההבדל שיש לך – זה פותח את זה, אבל עדיין לא הופך את זה לאמת. מה שהופך נביא לנביא אמת, הוא תוכן הנבואה, או מקור הנבואה. אפשר לומר שאולי זה אותו דבר, או אולי שני דברים, אבל זה בא מהקב"ה. וזהו הפנימיות, זה מה שהופך את זה לנבואה.
כל אלה צדדים חיצוניים. מכיוון שרוב בני האדם ממוקדים בגופם, ממילא הדרך היחידה שבה הוא יכול לראות את האמת היא כשגופו נופל, וכדומה. אבל עדיין אין זה אומר שזה הופך את זה לנבואה.
ההבדל בין נביא לטיפש שרואה חזיונות
דובר 2: לעומת זאת יש דברים, כי אפשר ללמוד אחרת את „להבין מה שתראה". כבר כתוב כך שחזיונות הם דברים חזקים, אבל טיפשים אין להם שום כלי ללמוד מהם כלום. נביא יכול לקחת חזון ולראות את המסר שבו – הוא יכול להבין „להבין מה שתראה". ייתכן.
כי עיקר פנים הנבואה הוא בתוכן ולא במשה רבינו. נכון, נכון. אני אומר שאנחנו יותר – העבודה הגדולה שלנו היא בתוכן. אנחנו מתרשמים מאוד מהסיפורים של מראות, אבל זה לא באמת מרשים.
---
הלכה ו׳ – דרך משל מודיעין לו
דובר 1: אוקיי, עכשיו, רוצה ללמוד? אמור.
דובר 2: דרך משל, אומר הרמב"ם: הדברים שמודיעין לנביא במראה הנבואה, דרך משל מודיעין לו.
דובר 1: גם כאן "מודיעין לנביא" – אף אחד לא אומר שזה לא "מודיעין", לא אמרתי שאף אחד לא אומר כך. זה כמו אישיות לאישיות, לא אישיות לעולם.
דובר 2: זה לא כתוב. עכשיו אתה מוסיף משהו שלא כתוב, נכון? "אישיות" אני לא מתכוון דווקא לאישיות, אלא ישות, אישיות, ישות לאדם.
דובר 1: נו אז מה זה? מהקב"ה!
דובר 2: לא חכמה, לא רק חכמה.
דובר 1: מה זה חכמה? חכמה היא מהקב"ה, אבל זה ישיר. הקב"ה שולח לו מסר.
דובר 2: חכמה היא יותר ישירה מנבואה.
דובר 1: אוקיי, לא, אוקיי, אוקיי. זה לא כתוב, כל הדברים האלה לא כתובים.
המשל והפתרון
דובר 2: הדברים שמודיעין לנביא במראה הנבואה, דרך משל מודיעין לו. ומיד ייחקק בלבו פתרון המשל במראה הנבואה, וידע מה הוא. הרמב"ם כבר אמר קודם גם כן, בתחילת ספר המדע הוא גם אמר את המילים – דרך משל. מיד כשהוא רואה את המשל, נחקק בלבו גם הפתרון של המשל – מה הנמשל של המשל, מה שהוא ראה במראה הנבואה, וידע מה הוא.
> חידוש: נביא שאינו יודע את הפתרון של נבואתו שלו, אינו נביא.
דיון: כיצד מקבל הנביא את הפתרון?
דובר 1: שאלתי היא, כשלמדתי את זה רציתי להבין – הוא מקבל גם את הפתרון בנבואה, או שהנבואה מאפשרת לו בחכמתו?
דובר 2: אני חושב שהחכמה היא שנותנת לו את הפתרון. הוא רואה חזון, והחכמה האדירה שיש לו עושה לו...
דובר 1: כל זה בנוי על הרעיון המוזר שלך שיש הבדל, הבדל אמיתי בין חכמה לנבואה.
דובר 2: וזהו הבדל בסיסי.
דובר 1: מה שכתוב כאן הוא שהוא רואה את הפתרון כמו – בלי לומר – כמו מישהו שרואה דיאגרמה שנעשתה כדי להסביר משהו. הדיאגרמה הסבירה לו, אבל דרך הדיאגרמה הוא יודע את זה – הוא לא יודע את זה בדיאגרמה, הוא יודע את זה בלבו.
דובר 2: אם כן, ידיעת הנביא כוללת את שני הדברים בבת אחת. זה כולל הן את הפתרון והן את המראה – לא שהוא מקבל מראה ואחר כך הולך לגלות את הפתרון.
המשך פרק ז׳ הלכות יסודי התורה – משל ונמשל בנבואה, תנאי השמחה וההתבודדות
---
המשך דיון: כיצד מקבל הנביא את הפתרון של המשל?
המשל והנמשל באים יחד – שיטת ר׳ יצחק
ר׳ יצחק: לא. והחכמה האדירה שיש לו היא — כל זה בנוי על הרעיון המוזר שלך שיש הבדל, הבדל אמיתי בין חכמה לנבואה. הבדל בסיסי מאוד. מה שכתוב כאן הוא שהוא רואה את הפתרון כמו — בלי לומר — כמו מישהו שרואה דיאגרמה שנעשתה כדי להסביר משהו. הדיאגרמה הסבירה לו, אבל בכל זאת, הדיאגרמה הוא יודע, זה לא בדיאגרמה — הוא יודע את זה בלבו.
אם כן ידיעת הנבואה כוללת את שני הדברים בבת אחת. זה כולל הן את הפתרון והן את המראה. לא שהוא מקבל מראה וקם בבוקר, כמו חלום — זה חלום שלא של נביא, נכון? הוא קם בבוקר ומחפש פותר חלומות. או להפך, מישהו שהוא סתם סופר שיש לו רעיון, והוא מחפש איזה משל יכול להסביר את זה. את שני הדברים האלה הרמב"ם לא אומר על נביא.
המושג "מיד" בהקשר של משל/נמשל
חברותא: צריך לדעת, הרי כתוב כאן "מיד", כלומר מיד. כי אם "מיד" פירושו מיד, משמע שבזמן שהוא עדיין ישן, כבר יש לו את החקיקה. או אולי צריך לומר לאו דווקא — כשהוא ישן יש לו חזון, יש לו משל, ובכוח החכמה האדיר שלו הוא יודע בדיוק מה לעשות עם המשל.
ר׳ יצחק: לא, אני לא מסכים, כי אז כתוב ברמב"ם "מיד". אני יודע שאתה מבין את ההבדל בפירוש של "מיד" מקודם.
אבל הכל טוב, הכל מתאים כאן לשיטתך. אז המקשיבים, לומדי השיעור, יוכלו להבין עם הפירוש של ר׳ יצחק לנסות ללמוד, ואחרים — אפשר לשלוח בהערות. צריך לעיין בלשונות האחרים של הרמב"ם, שזה מתיישב מיד. ברגע שרואים את הלשון "מיד" ברמב"ם, זה "מיד" ממש.
אתה צודק, אם "מיד" בפשטות פירושו שבחלום הוא כבר מקבל את החקיקה. אבל אצל יעקב כתוב "ויקץ יעקב משנתו ויאמר מה נורא". רגע, הוא הולך להביא את הדוגמאות. כן, בואו נדבר בעוד שנייה כשהוא יאמר את הדוגמאות. ואז נדון בחקיקה.
---
הצד האחר: הנביא משתמש בחכמתו לפתרון
חברותא: מה שאני חושב שהכוונה היא שהוא רואה את החזון, וכשהוא מתעורר, הוא משתמש בכוח החכמה שלו לדעת את הנמשל.
ר׳ יצחק: אבל ר׳ יצחק אמר שלא, שהוא מקבל משל עם נמשל.
קושיה: למה הנביא לא מקבל את הנמשל לבדו?
חברותא: אבל קשה לי להבין, כי אם הוא מקבל את המשל עם הנמשל, למה הוא לא מקבל את הנמשל לבדו?
ר׳ יצחק: כי רוב בני האדם אינם מבינים משל בלי נמשל, כולל הנביא.
חברותא: הוא מקבל את המשל כדי שיוכל להעביר אותו.
ר׳ יצחק: כדי שיוכל להבין! הוא מבין על ידי המשל. לא שהוא מבין — אלה לא שני דברים נפרדים.
כמו שנתתי לך קודם את הדוגמה של איור, כן? אם אתה מבין קצת בנוסח, אני עושה לך טבלה, שהיא כעין סוג של משל. עכשיו אתה מבין, כן? הטבלה תדבר אליך, תגיד לך את המהלך של הסוגיה. הטבלה נתנה לך את זה, אבל תוכן ההבנה אינו הטבלה — תוכן ההבנה הוא ההבנה הפנימית, ההבנה בפועל.
---
דוגמאות של משלים בנבואה — רשימת הרמב"ם
סולם יעקב
ר׳ יצחק: בואו נראה קצת הלאה. הנבואה של יעקב הרי גם הייתה בדיוק כמו שהוא אומר, כי יעקב הלך לישון, הוא היה בחלום הלילה.
קושיה: נבואת יעקב בשעת צרות
וזה קצת מעניין, כי קודם הרי ראינו שהוא צריך להיות מאוד רגוע. ליעקב הרי הייתה נבואתו בזמן שהוא בורח, נמלט.
חברותא: אבל זה היה יעקב אבינו שהיה במדרגה כזו, הוא היה שלם אפילו כשהיה באמצע הצרות.
ר׳ יצחק: לא, אמרתי, הרמב"ם מניח שהוא צריך להיות יותר כללי — הוא צריך להיות גיבור שאף אחד לא ישבור אותו, הוא צריך להיות חכם. יעקב אבינו היה בורח. אוקיי, הלאה.
פירוש הרמב"ם על סולם יעקב
יעקב אבינו ראה את הסולם בפרשת ויצא, והוא רואה שם מלאכים עולים ויורדים בו. אומר הרמב"ם, זהו משל. והרמב"ם הרי אומר למה זה משל? אומר הרמב"ם: "והוא המשל למלכויות ושעבודן" — המלאכים עולים ויורדים הם משל למלכויות שעולות ומלכויות שיורדות.
זהו המדרש האחד שיש על זה, שהוא ראה ארבעה מלאכים עולים, ו— סליחה — שכל מלכות עולה ויורדת, עולים ויורדים, וזה הראה לו שהיהודים עולים ואינם יורדים. זה כמו סוף חלומות דניאל, שרואים שהמלכים ירדו, אבל היהודים נשארים חזקים לנצח.
קושיה: הסולם כמשל למלאכים או למלכויות?
חברותא: ראיתי שיש שואלים שבמקומות אחרים הרמב"ם אומר שהסולם הוא משל למלאכים. ויש אומרים שלמלאכים ולמלכויות יש גם שייכות, כי מלכויות מסוימות מסמלות מלאכים מסוימים, או שמלאכים הם כמו שיש מלאך הממונה על מלכות מסוימת.
חיות יחזקאל
ר׳ יצחק: "וכן החיות שראה יחזקאל" — נבואת המרכבה הידועה של יחזקאל. אני חושב שהרמב"ם כבר הזכיר קודם גם כן...
חברותא: הרמב"ם כבר אמר לנו מה פירוש החיות, נכון? הוא אמר שאלו משלים.
ר׳ יצחק: לא, הוא כבר אמר בפרק ב׳ או א׳ שהחיות הן המלאכים הראשונים.
חברותא: אה, הוא ראה את המלאכים?
ר׳ יצחק: המלאך הראשון נקרא חיות. החיות של יחזקאל, שיחזקאל גם קיבל את הנמשל שלהן.
סיר נפוח ומקל שקד — ירמיהו
וירמיהו הנביא ראה סיר נפוח, סיר חם, והוא ראה מקל שקד, ומיד אחר כך כתוב שהקב"ה אמר לירמיהו — יש את המנבא, מי שאומר את הנבואה לירמיהו — אומר לו: "מקל שקד כי שוקד אני" — משהו שהקב"ה אומר לו שזה רומז על גלות ודברים כאלה.
מגילה עפה ואיפה
ומגילה שראה יחזקאל — יחזקאל הנביא מלבד החיות ראה מגילה עפה. ואיפה שראה זכריה — זכריה ראה כלי מסוים שהוא בשיעור של איפה, שנשים נושאות אותו בשמים.
סיכום הדוגמאות
כל הדברים האלה — הנביאים ראו חזון מסוים, משל מסוים, ולזה הם או, כפי שר׳ יצחק לומד, קיבלו מיד את הנמשל, או שלמדו מתוך כך את המשל.
---
שלוש קטגוריות כיצד נביאים מוסרים את נבואתם (הלכה ז׳)
חילוק הרמב"ם
ר׳ יצחק: עכשיו — "וכן שאר הנביאים, יש מהם אומרים המשל ופתרונו כמו אלה" — כתוב שכשהם מדברים ליהודים, כשנביאים מדברים ליהודים, כמו בספרי נביאים וכתובים, יש כשהנביא אומר לנו מה שהוא ראה, ואחר כך אומרים את הפתרון. כמו "אלה" הכוונה לסיר נפוח ומקל שקד, שכתובים בבירור המשל והנמשל. רואים בבירור שכך זה עובד.
"ויש מהם אומרים הפתרון בלבד" — לפעמים יש נביאים שאינם מספרים לנו את המשל, הם אומרים לנו רק דברי מוסר, "כה אמר ה׳", מה שיקרה, והם אינם אומרים לנו שזה מה שהוא ראה במשל אחר — הם אומרים לנו רק את הפתרון, שהוא הנוגע למעשה.
"ויש מהם אומרים המשל בלבד בלא פתרון, וזה רוב דברי יחזקאל וזכריה" — שהם אומרים לנו רק את המשל ואינם אומרים לנו את הנמשל.
דיון: סולם יעקב — באיזו קטגוריה?
חברותא: הוא עדיין לא אמר סולם יעקב, הוא רק אמר...
ר׳ יצחק: הוא לא אומר את זה. אבל גם לא כתוב שיעקב אומר את הסיבה — כתוב רק שהתורה מספרת לנו את המעשה.
חברותא: נכון.
ר׳ יצחק: אה, אולי הוא מתכוון לנביאים... אחרים היו נביאים במובן שהם שליחים לדבר ליהודים, ויעקב לא מובן שהוא מדבר ליהודים.
חברותא: אוקיי.
הכלל: "וכולם במשל ודרך חידה הם מתנבאים"
ר׳ יצחק: אומר הרמב"ם: "וכולם במשל ודרך חידה הם מתנבאים" — הפירוש הוא גם כן, שבפסוק לא תמיד רואים שזה משל וחידה, והפתרון, אבל ראו הם ראו משל ודרך חידה.
חברותא: נכון. ולהפך — אפילו הנביא שכתוב רק המשל, אל תחשוב שהנביא לא ידע את הנמשל. הוא רק לא כתב אותו, הוא לא סבר שצריך לכתוב אותו.
דיון: מה פירוש "במשל ודרך חידה" — מה רואה הנביא, ומה הוא מוסיף?
ר׳ יצחק: אני אומר שמה שהם רואים הוא המשל והחידה, והפתרון הוא מה שהם מוסיפים.
חברותא: אבל... זה עדיין פתוח. אני אומר שזה קצת משמע כך בלשונו.
ר׳ יצחק: אין סתירה, כי אני אומר לך גם שמה שהוא רואה, על ידי חידה רואה הנביא, אבל בשבילו חסר משהו. אין סתירה.
ואני חושב, כפי שאני לומד את זה, אפשר קצת להבין למה צריך גם להיות חכם אדיר, ואחר כך אפשר לקבל נבואה, כי ייתכן שגם האדם הפשוט היה יכול לראות את המשל, אבל האדם הפשוט לעולם לא היה יכול לצרף לזה פתרון, פתרון של נמשל.
אירוניה מעניינת במחלוקת
חברותא: אתה יודע שזה דבר מצחיק מאוד בפירוש שלך? כי אתה כל הזמן חולק עליי, שאני נוטה יותר לומר שנבואה היא שלמות של האדם שהוא משיג משהו, ואתה אומר שלא, הקב"ה שולח. אחר כך כשמגיעים למשל אתה בצד שלי. אתה אומר שהנביא רואה רק משל, הקב"ה שולח רק תמונה, והנביא אומר פירוש, ולשם כך הוא צריך להיות חכם. יוצא שעיקר תוכן הנבואה לפי הפירוש שלך — אתה לגמרי בצד שלי, שהנביא בחכמתו הוא שאומר.
ר׳ יצחק: לא, לא הייתי אומר שזה העיקר. ייתכן שהחזון הוא העיקר, כי הוא מקבל חתיכת מידע, חתיכת מסר, שבן אדם אחר אינו יכול לקבל. וכיוון שהוא חכם כל כך גדול, הוא גם מוצא את המילים כיצד להעביר את זה לעם, וייתכן שזה להוציא לפועל.
חברותא: אוקיי, אוקיי. שהציבור יחשוב אם זו שיטת ר׳ יוסף אלבו או אולי לא לעשות מזה שיטה. או שישאלו אם מישהו יודע מנביא כלשהו, מבן נביא, מבעל רוח הקודש.
ר׳ יצחק: אה, את הרמב"ם לא הולכים לנחם.
חברותא: נמשיך לומר את הרמב"ם הלאה.
---
הלכה ח׳: "כל הנביאים אין מתנבאים בכל עת שירצו" — תנאי השמחה וההתבודדות
כלל הרמב"ם
ר׳ יצחק: אומר הרמב"ם הלאה — עוד כלל מעניין. כן.
"כל הנביאים אין מתנבאים בכל עת שירצו" — אפילו אלה שכבר נמצאים במדרגת הנבואה, אינם יכולים להתנבא מתי שהם רוצים. אלא, מה אם כן? הם צריכים להתכונן.
- "מכוונים דעתם" — הם מכוונים, הם שמים את דעתם ממוקדת לדבר.
- "ויושבים שמחים וטובי לב" — הם יושבים סתם כשצריך להיות מסוגלים להירדם, כן? ולא ליפול. הם לא צריכים ליפול בתרדמה. הם יושבים, אבל הם חייבים להיות שמחים וטובי לב.
- "ומתבודדים" — הם אינם יכולים להיות מוטרדים מאנשים אחרים, והם צריכים להיות שמחים וטובי לב.
שמחה כתנאי לנבואה
חברותא: זה דבר מפליא.
ר׳ יצחק: מה המפליא אצלך?
חברותא: שחייבים להיות בשמחה. שמחה היא תנאי כאן.
ר' יצחק: "שאין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות, אלא מתוך שמחה" — טוב מאוד. נבואה לא יכולה לבוא על אדם כשהוא בעצבות, כי עצבות מושכת אותו למטה, ולא מתוך עצלות, אלא מתוך שמחה.
הפסוק של בני הנביאים
לפיכך, כתוב בפסוק: "בני הנביאים" — בני הנביאים פירושו תלמידי הנביאים — "לפניהם" — הרמב"ם הולך לומר מה הוא מתכוון ב"לפניהם" — "לפניהם נבל ותוף וחליל וכינור, והמה מתנבאים". הם שרים, הם בשמחה, הם שרים, הם מנגנים. "וזהו שנאמר והמה מתנבאים".
דיון: מי מנגן?
חברותא: לא כתוב שהם שרים, כתוב שלפניהם מנגנים.
ר' יצחק: מי?
חברותא: בני הנביאים הם אלה ששרים?
ר' יצחק: לא. לפני בני הנביאים עומדים אנשים עם כלי נגינה.
דיון: התבודדות בין אנשים
חברותא: כתוב שאם הם לא ממש מתבודדים...
ר' יצחק: יכול להיות מתבודד בדעתם. יש רעיון מהקוצקער שאפשר לעשות התבודדות בין אנשים. התבודדות לא אומרת שהוא חייב להיות לבד ביער. הכוונה שהוא לא עסוק עם אנשים, הוא בעולם שלו. הכוונה שהוא עשה חבורה של נביאים. חבורה של נביאים זה עדיין טוב.
חברותא: הוא מתחבר עם מחברים דעתם.
ר' יצחק: אה, לא, זה מה ש... אני חושב שהוא מתכוון כפשוטו, אבל הכוונה ללוקה. הלוקה לא באמצע העיר. הם הלכו ליער לתמיד, ושם יחד עם שלושה חברים. התבודדות זה לא להיות בלי חברים.
חברותא: למה זה עולה לך?
ר' יצחק: התבודדות זה עם חברים.
הערה: הרמב"ם לא מביא את הפסוק של אלישע
חברותא: הרמב"ם לא מביא את הפסוק שהגמרא מביאה: "ויהי כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'" — שהגמרא מביאה בראש השנה. זה פסוק אחר משמואל שהרמב"ם מביא כל הזמן.
פירוש "והמה מתנבאים" — הכנה לנבואה, לא נבואה ממש
ר' יצחק: "וזהו שנאמר והמה מתנבאים, כלומר מהלכים בדרך הנבואה עד שיינבאו" — עד שהם מקבלים את הנבואה. הם מתנבאים, הם עוסקים, הם שמחים, הם ממתיקים, הם מתנבאים פירושו — מתנבא פירושו, הם בהכנה לנבואה, הם מכינים עצמם לנבואה.
"כמו שאתה אומר פלוני מתגדל" — אדם מתגדל, עדיין לא אומר שהוא גדול, אבל הוא הולך לכיוון גדולה, הוא מגיע לגדולה. יוצא שמתנבא פירושו — הם מכינים עצמם, הם נעשים...
נבואת משה רבינו – המשך פרק ז' הלכות יסודי התורה
המושג "מתנבאים" – בני הנביאים ומעמדם
פירוש "מתנבאים" – תהליך, לא תוצאה
דובר 1: הם "מתנבאים" פירושו שהם עוסקים, הם מכוונים דעתם, הם עושים את כל ההכנות לנבואה, הם מכינים עצמם לנבואה. כמו שאתה אומר פלוני מתגדל — אדם מתגדל, עדיין לא אומר שהוא עכשיו גדול, אבל הוא הולך לכיוון גדולה, הוא מגיע לגדולה. יכול להיות כך הוא אומר — "מתנבאים" פירושו שהם מכינים עצמם, הם נעשים מוכנים לנבואה.
אני חושב על טריק — כמו שיש לי תשובה, שאסיים אותה, ואתה לא צריך לומר פעמיים, כי אני חושש שאנשים מתבלבלים. אם אומרים ששני חברים לומדים, וכל אחד צריך לומר, צריך כל אחד לומר.
דובר 2: לא, כן, מתגדל, כמו...
דיון: משקל "התפעל" — שלוש משמעויות
דובר 1: זה הרי מעניין, השורש — איך קוראים לזה בדקדוק?
דובר 2: התפעל?
דובר 1: כן, התפעל יכול לפרש שהוא עושה עצמו, הוא מעמיד פנים. יכול לפרש שהוא עושה משהו לעצמו. ויכול לפרש שהוא עושה עצמו במובן שהוא הולך להיעשות. שלושה דברים.
לא כמו שאומרים לפעמים על מעמידי פנים אומרים "מתחסדים" — הם לא חסידים, הם מתחסדים. אני חושב שבסופו של דבר, אם רואים שהם באמת חסידים, יודעים שהם היו מכינים עצמם לחסידות או לגדולה או... כן.
הלכה ט': בני הנביאים — אפשר שתשרה ואפשר שלא תשרה
דובר 1: הוא ממשיך הלאה: אלו שהם מבקשים להתנבא, וזה מה שהבאת את הפסוק משמואל, הם הנקראים בני הנביאים. הוא התחיל "בני הנביאים לפניהם והמה מתנבאים." הוא אומר אותו דבר — "בני הנביאים" פירושו אלה שמנסים, עוסקים בחכמה ובמדרגה של נבואה.
ואף על פי שמכוונים דעתם — אומר הרמב"ם בבירור, הם נקראים "בני הנביאים", עדיין לא "נביאים", כי אולי הם כן הגיעו ואולי לא. אף על פי שמכוונים דעתם, אפשר שתשרה עליהם שכינה ואפשר שלא תשרה.
דיון: הלשון "שכינה" לעומת "רוח הקודש" ו"נבואה"
דובר 1: כאן הוא אומר את הלשון "שכינה" בפעם הראשונה, וקודם הוא אמר "רוח הקודש" או "נבואה". צריך עוד לבוא משהו שנקרא שכינה, איזו מדרגה, איזה גילוי שכינה.
נכון. ואפשר שתשרה עליהם שכינה ואפשר שלא תשרה. והרמב"ם, יכול להיות שהוא כן עושה חילוקים, אבל בדרך כלל — למשל בהלכות חובל ומזיק — מוצאים לפעמים את הלשון "רוח הקודש", לפעמים "שכינה", ובפשטות, אולי על פי קבלה או על פי מה שאני יודע, יש משמעות אחרת לכל המילים האלה, אבל בפשטות כל הדברים האלה מתכוונים לאותו דבר. השכינה היא גם רוח הקודש, ורוח הקודש היא גם שכינה, וכדומה.
דיון: הלשון "אישים" ו"ונהפכת לאיש אחר"
דובר 1: בסדר. הרמב"ם, זה מעניין, כי הרמב"ם אמר לנו כאן שלפעמים הוא קורא לזה נבואה וכאן הוא קורא לזה שכינה, אבל קודם הוא גם אמר שהוא מדבר לאישים, הוא מדבר למלאכים.
דובר 2: נכון. אבל אין לשון כזו "שתשרה עליהם אישים". זה לא קיים.
דובר 1: אה, "ונהפכת לאיש אחר" — אולי זו הלשון. הוא קורא להם אישים, "שתשרה עליהם נבואה." הוא אומר "ונהפכת לאיש אחר" — יכול להיות כמו שאתה נהפך לאיש אחר. כאן "איש" — מאיש לאישים, מאיש לאיש. שניהם נקראים "איש" — אדם נקרא איש, ומלאך נקרא איש. אתה נהפך לאיש אחר.
כמו שכתוב בתורה "וירא איש" — יש מפרש שאומר שהוא ראה אדם והוא ראה מלאך. הקרבן תודה — "איש ואיש" יכול לפרש מרדכי ויכול לפרש המן. צריך לדעת איזה איש. אוי אוי אוי.
---
נבואת משה — החילוק מכל שאר הנביאים
הלכה י': כל הנביאים חוץ ממשה רבינו
דובר 1: בסדר. עכשיו, עד כאן זה כל הנביאים. עכשיו הרמב"ם הולך לדבר אלינו על נבואת משה. אומר הרמב"ם: כל הדברים שאמרנו הן דרך הנבואה לכל הנביאים הראשונים והאחרונים — אלה שהיו פעם ואלה שהם כל שאר הנביאים.
אני חושב שיש גמרא, יש מושג של נביאים ראשונים ונביאים אחרונים. הנביאים האחרונים נקראים חגי זכריה מלאכי, לא? אני לא יודע מה הוא מתכוון כאן. יכול להיות. הנביאים הקודמים.
חוץ ממשה רבנו — משה שהוא רבנו, שהוא הרבי של כל היהודים, רבן של כל הנביאים — והרבי של כל הנביאים. יודעים למה? כי הוא גבוה במדרגה מאיתנו ומכל הנביאים. לא, הרי זו תורה — רבנו שהוא "רבן של הנביאים". או אפשר לומר: רבנו אצל היהודים, והרבי של הנביאים.
---
הלכה י"א: חילוק ראשון — חלום/מראה לעומת ער ועומד
דובר 1: בסדר. ומה החילוק? משה רבנו הוא גדר אחר. ומה הפרש יש בין נבואת משה לשאר כל הנביאים? מה באמת החילוק?
אומר הרמב"ם, הוא אמר את כל ארבעת הדברים שאמר קודם. תראו, עשיתי כאן מספרים. הוא הולך לעבור על כל מה שאמר קודם, ולהראות שמשה שונה מכל הנביאים. או אפילו חמישה.
שכל הנביאים — כל הנביאים — רואים את נבואתם בחלום או במראה, כמו שאמר, בחלום או ביום אבל במראה, דרך חזיון, דרך משהו דומה לחלום. ומשה רבנו נתנבא והוא ער ועומד — הוא ער, הוא ערני ועומד.
דובר 2: וכתוב בפירוש שהוא נופל ו...
דובר 1: על הנושא הזה. הוא אומר את זה אחר כך, הוא אומר את זה אחר כך, בנפרד.
דיון: המקור — "בבוא משה אל אהל מועד... וישמע את הקול"
דובר 1: משה רבינו נכנס לאוהל מועד והוא עדיין עומד שם. כך משמע מהפסוק "וישמע את הקול".
דובר 2: מעניין, זו לא ראיה מפורשת. הפסוק היה צריך להיות... מה כתוב, מה הפסוק מביא? "במראה אליו אתודע", "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא".
דובר 1: הרמב"ם בהמשך מביא את זה. הוא מביא עוד, הוא מביא בבירור על הכל.
בסדר. אני לא רואה בבירור בפסוק הזה היכן רואים שזה לא בדרך חלום. יכול להיות ויכוח על ירידת דרגה של החלום.
דובר 2: לא, אני מבין — המקור הוא "וישמע את הקול". לא כתוב "וירא את המראה" או "וישמע את הקול" — זו לכאורה הראיה.
דובר 1: אבל גם "בבוא משה אל אהל מועד" — זה משמע, הצליל של הפסוק הוא שהוא נכנס עכשיו והוא עומד בתחילת אוהל מועד. לא "בבואו" פירושו בזמן הכניסה, לא שהוא שם כמה שעות. בזמן הכניסה הוא מיד שמע את הקול.
אבל זה עוד דבר — שהוא לא צריך הכנה. זו יכולה להיות ההכנה. זו לא הכנה שכתובה. לכאורה זו עיקר הראיה. ה"וישמע את הקול" הוא יותר עיקר הראיה. כן.
הערה: "אין ישיבה בעזרה" ועמידת משה
דובר 1: ואני חושב עוד דבר — אני חושב שבאוהל מועד אסור, "אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד", או בוודאי בפנים. משה רבינו אסור לו לשבת בעזרה, אבל באוהל מועד הוא עומד.
אני זוכר משהו שהרמב"ם במקומות אחרים עסוק מאוד בנושא של הקול, שמשה ממש שמע קול או לשונות כאלה. יכול להיות שמזה הוא הסיק את זה.
---
הלכה י"ב: חילוק שני — על ידי מלאך לעומת ישירות מהקב"ה
דובר 2: בסדר, דבר שני, כל הנביאים, כן, אני נותן לך לומר.
דובר 1: טוב מאוד. כל הנביאים על ידי מלאך.
דובר 2: אה, זה לא היה כתוב עד עכשיו. היה כתוב שנכנס בנפשו מלאך, היה כתוב כאן שהוא רואה מראה, שהוא רואה על ידי מלאך.
חידוש: הרמב"ם מקשר מלאך עם משל וחידה
דובר 1: כי כאן בעניין נבואת משה, הרמב"ם ממשיך ואומר: כל הנביאים על ידי מלאך, לפיכך רואים מה שהם רואים במשל וחידה. תפסת את זה? הרמב"ם חיבר שני דברים: מכיוון שזה על ידי מלאך, ממילא מודיעין להם על ידי משל וחידות. זה לא היה כתוב קודם. בדבר הראשון, כאן הוא אמר את זה.
אבל משה רבינו לא על ידי מלאך, כמו שכתוב... אני חושב שבמקום אחר הרמב"ם אומר איזה מלאך מדובר — השכל הפועל, המלאך העליון, העליון שבמלאכים.
דובר 2: אמרתי כאן מלאך, קושיה אחרת, המלאך העשירי.
דובר 1: וכל הנביאים על ידי מלאך, לפיכך רואים מה שהם רואים במשל וחידה — משהו מפליא, ראו איך שני הדברים מחוברים: מלאך לא יכול לדבר אלא בדרך של משל וחידה.
הפסוקים: "פה אל פה", "פנים אל פנים", "ותמונת ה' יביט"
דובר 1: אבל משה רבינו לא על ידי מלאך, משה רבינו לא רואה דרך מלאך, שנאמר "פה אל פה אדבר בו" — הקב"ה אומר אני מדבר מפה אל פה, כביכול, מפיו של הקב"ה לפיו של משה. הנקודה של הפסוק היא ישירות — למעט שאני שולח לך שליח או מכתב או משהו כזה, או מראה שהיא עצמה מלאך. אני חושב שהסוד הוא שהמראה היא מלאך.
ונאמר "ודיבר ה' אל משה פנים אל פנים" — כמו שאתה אומר, הרמב"ם אומר בפרק הראשון נדמה לי שהמחזה היא מלאך, הם רואים מלאך. הם לא רואים את הקב"ה, הם רואים מלאך.
דובר 2: לא ראיתי שכתוב כך במקום כלשהו, אפשר ללמוד כך.
דובר 1: וזה עוד פסוק שלכאורה אומר אותו דבר — "פנים אל פנים" זה אותו רעיון של "פה אל פה", רק מילים אחרות, פנים או פה, אבל המשמעות זהה — שזה ישירות.
דיון: "ותמונת ה' יביט" — שאין שם משל
דובר 1: ונאמר "ותמונת ה' יביט" — הוא יכול לראות את תמונת ה'. כלומר שאין שם משל — כך מפרש הרמב"ם, מאוד מעניין, כי הפסוק הרי בעייתי. הפסוק הרי משמע שיש תמונה, והרמב"ם הרי אמר "לא ראיתם כל תמונה" וכו'. מפרש הרמב"ם, מה פירוש "ותמונת ה' יביט"? כלומר שאין שם משל, אלא רואה הדבר על בוריו בלא חידה ובלא משל.
דיון: מה פירוש "רואה הדבר על בוריו"?
דובר 1: אף שראינו בפרק הראשון שאפילו משה רבינו לא יכול היה לראות את הקב"ה על בוריו, אבל כן כתוב שהוא ידע מי הקב"ה, מופרד מהמלאכים. הוא ידע את הקב"ה אחרת. "וראית את אחורי" — הוא ידע, הוא יכול היה לזהות שזה הקב"ה.
אולי ה"דבר" כאן לא מתכוון לקב"ה — אולי ה"דבר" מתכוון לנושא של נבואתו שהוא ראה בבירור, וזה פירוש "תמונת ה'", כי בדרך כלל מלאך רואה רק את תמונת ה'. משה — הנקודה הנקראת תמונת השם, מה היא הנבואה? — הוא ראה בבירור, בלי שום... מה שנקרא אספקלריא המאירה.
דיון: אספקלריא המאירה — "במראה ולא בחידות"
דובר 1: בחז"ל כתוב: "הוא שהתורה מעידה עליו 'ומראה ולא בחידות'" — אתה שומע מה התורה מעידה, שהוא רואה מראה ולא חידות.
מעניין — "מראה" פירושו שהוא רואה את הדבר עצמו. פירוש? "אלא במראה" — מראה פירושו רואה הדבר על בוריו, הוא רואה אותו. כלומר שגם יש מראה. קודם הוא אמר שכל הנביאים הם במראה או בחלום, פתאום כאן אצל משה גם יש מראה, אבל המראה אינה חידה.
דובר 2: כי במקומות אחרים אומר הרמב"ם שהאחרים רואים את זה דרך מחיצות, ומשה רבינו רואה את זה בלי מחיצות. או רק עוד מחיצה אחת, כמו שאני זוכר את הלשון בפרק ז' מיסודי התורה.
דובר 1: "מראה" פירושו בלי מחיצות?
דובר 2: לא, אספקלריא המאירה מפרש הרמב"ם שאספקלריא היא מראה, אז תמיד יש מחיצה, רק למשה הייתה מחיצה ברורה.
דובר 1: ברורה — אז, אולי זו המילה. בירור — הוא רואה את התמונה על בוריו, הוא לא רואה את הדבר עצמו, הוא עדיין רואה מראה, אבל הוא רואה אותה בבירור.
---
הלכה י"ג: חילוק שלישי — יראים ונבהלים לעומת "כאשר ידבר איש אל רעהו"
דובר 1: מה עוד החילוק בין משה לנביאים? כל הנביאים יראים ונבהלים ומתמוגגים — כמה לשונות של פחד, הם מזדעזעים ונבהלים מפחד.
דובר 2: אולי צריך לומר מזדעזעים ומתפוררים ומשתוממים.
דובר 1: כן, אבל כמו שכתוב, משה רבינו אינו כן, כמו שהפסוק אומר שמשה רבינו מדבר לקב"ה כאשר ידבר איש אל רעהו — כמו שאדם מדבר לחברו.
פירוש: "כאשר ידבר איש אל רעהו" — רוגע והבנה
דובר 1: מפרש הרמב"ם הלאה, מה הפשט של המשל הזה? מה ההגדרה שאדם מדבר לחברו? שהוא רגוע עם חברו. משה רבינו לא נבהל לשמוע דברי חבירו — כח בדעתו של משה רבנו להבין דברי הנבואה והוא עומד על עמדו שלם — אפשר להישאר עומד ברוגע ולהיות מסוגל להבין דברי הנבואה.
חידוש: מילת המפתח "להבין"
דובר 1: מעניין שכתוב הלאה "להבין" — שומע? אני תופס כך רמב"ם — "בדעתו להבין."
דובר 2: לא, אבל הוא אף פעם לא אומר "לשמוע." שמת לב?
דובר 1: פלא יועץ. כל הזמן זה "להבין", הכל זה "להבין." לא כתוב "לראות" — כל הזמן אצל דברי הנבואה צריך "להבין."
דובר 2: לא, כן.
---
הלכה י"ד: חילוק רביעי — אין מתנבאים בכל עת שירצו לעומת כל זמן שיחפוץ
דובר 1: מה עוד החילוק? כל הנביאים אין מתנבאים בכל עת שירצו — כמו שאמרנו קודם, הם יכולים להתכונן, אבל לפעמים הם כן זוכים, לפעמים לא.
משה רבינו אינו כן, אלא כל זמן שיחפוץ — כשהוא רוצה — רוח הקודש לובשתו — מלבישה אותו רוח הקודש, לשון חדשה, הוא מתלבש — ונבואה שורה עליו — קודם היה "שכינה שורה עליו" — ואינו צריך לכוין דעתו...
פרק ז הלכות יסודי התורה (המשך) — חילוקים בין משה רבינו לשאר נביאים; שליחות הנביאים; אות ומופת
---
החילוק הרביעי: משה רבינו מתנבא בכל עת שירצה
דברי הרמב"ם — הלכה י"ד
מעניין. אומר, מה עוד החילוק?
"כל הנביאים אין מתנבאין בכל עת שירצו" — נאמר קודם, הם יכולים להתכונן, לפעמים הם כן זוכים, לפעמים לא.
"משה רבינו אינו כן, אלא כל זמן שיחפוץ, רוח הקודש לובשתו" — מלבישה אותו רוח הקודש. מושג חדש — הוא מתלבש. "ונבואה שורה עליו" — לשון חדשה, קודם היה "שכינה שורה עליו", כן.
"ואינו צריך לכוין דעתו ולהזדמן לה, שהרי הוא מכוון ומזומן ועומד כמלאכי השרת" – הוא לא צריך לעשות משהו נוסף. כשאמר "מפנה את דעתו ומזדמן לה", רק כשהוא רוצה, הקב"ה מדבר אליו. "שהרי מכוון ומזומן ועומד" – הוא לא צריך להתכונן במיוחד, כי הוא כל הזמן מוכן.
חידוש: משה רבינו כבר כולו מוכן
נכון, זה קצת – זה לא פשוט שהוא לא צריך הכנה. משה רבינו כבר כולו מוכן, לא חסרה עוד הכנה, כי הוא כבר תמיד מוכן ומזומן, "כמלאכי השרת". "לפיכך מתנבא בכל עת" – בגלל זה יכול משה רבינו להתנבא בכל עת.
ראיה מבנות צלפחד – "עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם"
"שנאמר" – הרמב"ם מביא פסוק. מה הראיה? שאחרי שבנות צלפחד שואלות את משה רבינו שאלה, הוא אומר להן "עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם". ואני חושב, שם מביא רש"י את חז"ל, שזה הכוח הגדול של בשר ודם, שהוא יודע מתי שהקב"ה הולך לענות לו.
נכון, הדיוק הוא: אילו היה נביא כמו אלישע, כמו שכתוב אצל שמואל, שאול – היה צריך לומר "ננסה, אלך להתבודד, אולי יצליח." הוא אומר "לא, עמדו כאן, שתי דקות, אני חוזר."
---
הלכה ט"ו – "שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי"
המקור לנבואתו התמידית של משה
אומר הרמב"ם: "ובזה הבטיחו האל" – הקב"ה הבטיח לו את זה, שהוא יכול היה לזכות למדרגה זו של נבואה.
"שנאמר" – אחרי מתן תורה אומר הקב"ה למשה רבינו: "לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי".
אומר הרמב"ם כאן דבר מופלא – הרמב"ם הולך לפרש את זה מאוחר יותר. אנחנו אומרים בברכות שבמעמד הר סיני היתה לכל ישראל מעין מדרגה של נבואה. עכשיו נסתיימה הנבואה של כל שאר ישראל, אז "שובו לכם לאהליכם" – כל ישראל יחזרו למקומם, נסתיימה הנבואה. אבל "ואתה פה עמוד עמדי" – אתה נשאר איתי, כלומר, הנבואה נשארת כאן.
"לאהלם" – צורכי הגוף
"הא למדת" – למדת מכאן – "שכל הנביאים כשהנבואה מסתלקת חוזרין לאהלם". מה פירוש אהלם? "שהוא צרכי הגוף כולן".
הכוונה לא "לאהליהם" – הוא מפרש את זה קצת בדרך משל. הכוונה לא דווקא רק לאהליהם, כי הגמרא לומדת "לכו לשכון באהליכם" וכו', הכוונה בדרך כלל צורכי הגוף. דירה פירושה כל צורכי הגוף. לצורכי הגוף כולם חוזרים אליהם. לפיכך – אדם מבין כבר בעצמו – בגלל זה הם לא פרושים מנשותיהם, כי הם חוזרים לצורכי הגוף שלהם, ולצורכי הגוף צריך אשה.
משה רבינו – פרישות מאשה ומגשמיות
אבל "משה רבינו לא חזר לאהלו הראשון" – משה רבינו מעולם לא חזר לאהלו, הוא תמיד היה כמלאכי השרת. "לפיכך פירש מן האשה לעולם ומכל הדומה לה" – הוא היה מופרש מכל דבר גשמי, ומכל מה שדומה לזה.
"ונקשרה דעתו בצור העולמים" – פירוש "צור"
"ונקשרה דעתו בצור העולמים" – דעתו היתה תמיד קשורה, מחוברת – כמו שאמר קודם את הלשון – בצור העולמים, בבורא שהוא הכוח. צור העולמים – כמו המוציא שממציא הכל. כן, צור פירושו החוזק של כל העולמות.
לרמב"ם יש פרק במורה שמפרש את המילה "צור". הוא אומר שצור פירושו מקור. צור פירושו הסלע כמו מאיפה שהאבנים באות – לא מה שהכל עומד עליו, אלא מאיפה שזה בא. הוא אומר ש"צור העולמים" פשוטו שהקב"ה הוא המקור, הסיבה הראשונה של הכל.
"ולא נסתלק ההוד מעליו לעולם" – מה פירוש "הוד"?
"ולא נסתלק ההוד מעליו לעולם" – כאן הוא אומר כמו "הודי נהפך עלי", זה לא ברור. ה"הוד" פירושו אחר – הוא מתכוון להוד, האורה של הנבואה. "וקרן עור פניו" – זה הפסוק. אבל כתוב שם "הוד"? לא, שם כתוב "עור פניו" כתוב שם. ההוד פירושו רוח הקודש או השכינה או הנבואה – שמעולם לא הסתלקה ממנו. לכן "וקרן עור פניו" כשירד מההר.
חידוש: פניו של משה האירו תמיד
נעשה סיכום מהיר. הוא האיר תמיד, כי יכול להיות שנביא אחר מאיר בשעה שיש לו נבואה, אבל זה כל כך נדיר. שבדרך כלל נביא – נבואה היא הוד מסוים שבא עליו, אבל משה רבינו האיר תמיד. בקרן אור פניו – כלומר, נביא רגיל כשהוא מדבר עם הקב"ה, אולי אי אפשר להסתכל עליו כי פניו מאירות, אבל כשהוא הולך הביתה "ושב אל מחנהו." משה רבינו לא יכלו לדבר אליו, כי הוא תמיד היה בבחינת נביא או בבחינת מוכן לנבואה.
---
סיכום: ארבעה חילוקים בין משה לשאר הנביאים
סך הכל יש כאן ארבעה חילוקים בין משה לשאר הנביאים:
1. חלום – שאר הנביאים בחלום, משה ער ועומד
2. משל או מלאך – שאר הנביאים דרך משל או מלאך, משה פנים אל פנים
3. נבהל – שאר הנביאים נבהלים, משה לא
4. בכל עת – שאר הנביאים אינם יכולים להתנבא מתי שרוצים, משה כן
---
דיגרסיה: משה רבינו אינו אומר "כה אמר ה'" – והשוואה למשנה תורה של הרמב"ם
אני חושב שאני זוכר היטב – אולי מר' חיים מבריסק או מאחרים – שמשה רבינו כשהוא אומר את מצוותיו, הוא לא תמיד אומר "כה אמר ה'." כי אנחנו יודעים שהיות שלמשה רבינו יש תמיד את הנבואה איתו, כשהוא מדבר סתם, הוא מדבר את האמת, הוא מדבר את דבר ה'. כשמשה רבינו רוצה לומר משהו וזה לא מהקב"ה, הוא צריך לומר "כך אומר משה."
השוואה למשנה תורה של הרמב"ם
אבל אני חושב, זה מעניין, כי הרמב"ם – כשהרמב"ם מדבר במשנה תורה, הוא אומר "התורה מדברת." מי מדבר כאן? התורה מדברת. וכשהרמב"ם לא מדבר את התורה, הוא אומר "יראה לי."
כלומר, ספר אחר – כל הזמן מדבר בעל הספר, כי הוא לא על מדרגה כזו. בדיוק להפך, הם אומרים כל הזמן "יראה לי." משה – משה לקח כמוהר"ר – ספרים אחרים אומרים "אני אומר", "נראה לי." הרמב"ם, כשהוא מדבר סתם, זה בבחינת משה, שזה דבר התורה. ממילא כשהוא רוצה לומר משהו, הוא אומר "יראה לי" – אני רוצה עכשיו לומר, שתדע, עכשיו אני לא מדבר את התורה, עכשיו אני מדבר.
חיפוש מקור
אוקיי, אבל לא רואים שיש דבר כזה – אני לא רואה מילה כזו מר' חיים. צריך עוד לשמוע את זה, כי אם הוא תמיד זוכה לנבואה, הפשט הוא שתמיד הוא מדבר דבר ה'. אם כן, אני מבין, כשהוא רוצה לומר משהו, הוא צריך לומר "יראה לי."
את הדבר הזה – צריך למצוא. למעשה הוא כן אומר, משה בדרך כלל זה דבר ה', ומשה חס ושלום אומר. אבל כתוב – צריך למצוא אם יש מקור ברור, אולי בפרשת שמיני. צריך למצוא, יש דבר כזה, זה הובא איפשהו, אני רק לא זוכר איפה רואים שמשה רבינו מדבר והוא לא אומר בשם ה', אבל מניחים שזה בשם ה'. אולי כן יש משהו כזה, אני לא זוכר.
אני זוכר שכתוב למשל על יהושע – כתוב בגמרא שיהושע דורש, אחד אמר לשני, אתה זוכר את המעשה? והוא לא אומר כל הזמן "משה רבינו", הוא אומר "ואלה המשפטים." אומרים חז"ל, יש לימוד מאיפה יודעים שזה מסיני. אומרים, מה זה... זה קטע קשה.
מה הפשט של אותו עניין עם רש"י? רק מה שהוא היה.
---
הלכה ט"ז – שליחות הנביאים: נבואה לעצמו ונבואה כשליחות
שני סוגי נבואה
אוקיי, עכשיו הולכים ללמוד הלכה חדשה. עד כאן – אני חושב שזה עוד עניין מסוים של נבואות. אבל יש גם דבר כזה שהקב"ה שולח נביא, שהוא רוצה לדבר אל העם. ועדיין לא ראינו הרבה על זה, נאמר היום. זה בא על זה.
כאן שני סוגים – צריך נביא. אולי לא אותו נביא אסור לעצמו בלבד. יש לפעמים שלנביא יש רק נבואה בשבילו עצמו – הקב"ה מדבר אליו דברים שנוגעים לו.
נבואה לעצמו – "להרחיב ליבו ולהוסיף דעתו בדברים הגדולים"
הרמב"ם אומר: "הנביא אפשר שתהיה נבואתו לעצמו בלבד, להרחיב ליבו ולהוסיף דעתו" – שידע דברים שעדיין לא נודעו מהגדולים.
"גדולים" פשוטו כך – כתוב "דבר גדול" – מעשי מרכבה. מהדברים הגדולים, זה אחד ממעשי מרכבה. קודם מנה את כל הדברים שמקשרים נפשו עם ההלכה.
לא כתוב שלפעמים הקב"ה אומר לו הלכה מהלכה, כי על הלכה אי אפשר לומר לו אפילו לעצמו – זה נאמר מהפרק הבא. על מעשי מרכבה אפשר להתחזק מחזון על הנביא, כך רואים שם.
חידוש: היו הרבה יותר נבואות ממה שאנו רואים
זה דבר מופלא – מכאן רואים פשט, שמעולם היו הרבה יותר נבואות ממה שאנו רואים, כי הנביאים – הדברים שהם כותבים, הנבואה שהם מקבלים – הם לא מוסרים את הנבואה.
למה אתה אומר כל הזמן שהיו? מה? למה אתה אומר כל הזמן שהיו – כתוב לי סודי הדעת לידע, שאל מן הבית בני אדם, בהוויי... ראשונה ואחרונה שאל שם, כן? ראשונה פירושו היום צעירים. כן?
דיון: נבואה בגלות
אוקיי. לא, אני מתכוון שהרמב"ם אומר כאן במקום אחד שהיום אין – כי אנחנו בגלות – אין לנו את השמחה שנדרשת כדי לקבל נבואה.
אולי זה רק לשליחות? אולי לעם אין שמחה, אז הוא לא מאמין בנביאים. לא כתוב שהעם צריך שמחה של נביאים כדי להבין איך.
נראה – יש לי את העובדה שיש נביאים, והעם לא מאמין בהם. אז צריך לומר שזה הפשט. באמת לא, כי... אז שמחה. אז אומר הרמב"ם.
אבל אולי – זה "ישולח לעם מעמי הארץ."
נבואה כשליחות – הנביא נשלח אל עם
יכול להיות גם שהקב"ה ישלח אל עם מסוים, או כמו שרואים: "או לכל אנשי עיר או ממלכה" – אל עם מסוים או ממלכה. כמו שרואים, יונה נשלח לנינוה, וגם אליהו למדין, וכדומה.
חידוש: הניסוח האוניברסלי של הרמב"ם
אבל מאוד מעניין שכאן הרמב"ם – הרמב"ם מלכתחילה מניח את זה בצורה אוניברסלית. הוא לא אומר – אתה חושב כל הזמן על יונה כי אתה מחפש, כל הנביאים הם הרי לישראל, איפה מוצאים נביא לגוי? זה לא כתוב. הרמב"ם אומר שלפעמים הקב"ה שולח נביא לעם מסוים. במקרה לפעמים הוא אומר גם לישראל.
"להורות" לעומת "למנוע" – שתי פונקציות
"להורות להם מה יעשו או למנוע אותם ממעשים הרעים שבידיהם" – הקב"ה שולח לפעמים נביא לעם מסוים.
כמו שכבר אמרנו קודם, הרבה פעמים הנביא הוא רק לעצמו. הרבה פעמים הנביא הוא שליח – הקב"ה אומר לו את הנבואה, והנבואה נשלחת לעם מסוים או לעיר מסוימת. אין דבר כזה נביא לכל העולם.
וזה מאוד מעניין – אפילו הנבואה הזו, לפעמים הוא אומר "להורות להם" – שידעו מה עליהם לעשות. יכול להיות שנביא יבוא רק בשביל זה, שידעו. כמו שהרמב"ם סובר שיש מצוות של ידיעה, כמו יסודי התורה. יכול להיות שזה כל הדברים מה לעשות או מה לא לעשות.
מעניין – הוא לא אומר "להודיע מה לא יעשו", אלא הוא אומר "למנוע אותם" – לעצור אותם מלעשות מה שהם כבר עושים. בהנחה שיש, לכאורה, ידיעה של דעות שאסור לעשות. אולי הידיעה קשורה למה שנלמד מאוחר יותר על אילו מצוות נביא רשאי לעשות, אני לא יודע.
---
אות ומופת – הנביא מקבל סימן לעם
הלכה ט"ז (המשך)
אומר הרמב"ם: "וכשמשלחין אותו, נותנין לו אות ומופת, כדי שידעו העם שהאל שלחו באמת".
נותנים לו – כמו שמשה רבינו שואל ואומר לפני הקב"ה, אולי לא ישמעו לו, והקב"ה נותן לו אות ומופת. הוא נותן לו כוח לעשות מופתים, או שהוא עושה איתו אות ומופת – סימן, ראיה – "כדי שידעו העם שהאל שלחו באמת" – שהעם ידע שהקב"ה אכן שלח אותו. יפה מאוד.
חידוש: המופת אינו בשביל הנביא – אלא בשביל העם
אז רואים בבירור שהמופת אינו בשביל הנביא עצמו. הנביא עצמו יודע בעצמו איכשהו שהוא נביא. הוא רוצה לדבר לאחר, והאחר אינו יכול לדעת. כשיש נביא כזה, הקב"ה נותן לו מופת. הוא הסביר יפה מאוד – כמו שקודם נאמר שהנביא יודע שהוא נביא, הקב"ה נותן לו מופת כדי שהאנשים ידעו.
---
הלכה י"ז – "ולא כל העושה אות ומופת מאמינין אותו שהוא נביא"
אומר הרמב"ם הלכה חשובה, הלכה חשובה מאוד: "ולא כל העושה אות ומופת מאמינין אותו שהוא נביא". אין הכוונה שבגלל שעכשיו אמרתי לך ש—
אות ומופת ודין האמנת נביא – הלכות יסודי התורה פרק ז
תפקיד האות ומופת באישור שליחות הנביא
כלומר, אחרי שהוא מתכונן והוא במדרגה מרוממת של נבואה, והוא מקבל נבואה, אנחנו עדיין לא יודעים אם נבואתו היא שליחות לכולם, או שזו רק נבואה בשבילו. כאן נכנסים האות ומופת. אם הוא עושה אות ומופת, מקבלים אנו את המצוה להאמין בו שהקב"ה שלח אותו אלינו — מצוה לשמוע ממנו — לשמוע, לציית ולעשות. להקשיב. שנאמר "אליו תשמעון".
"תשמעון" פירושו "תקבלון" — לציית, לא רק לשמוע
ה"תשמעון" – אני חושב שפירושו... הרמב"ם אומר בתרגום, תרגמו הרבה פעמים את התרגום "תשמעון" – "תקבלון", כן? אין הכוונה לשמוע, זה לא עניין של שמיעה, זה עניין של להאמין או לציית.
למעשה, אבל לא שניהם – לציית? כן, פשוט פשט כן. אני רק לא אומר את זה בפני הרבי שלך בחדר שאמר שפירושו לשמוע. הפשט הפשוט הוא לא יותר מאשר פירוש לציית.
דין הנהגה או דין בירור?
יפה מאוד, "לשמוע ממנו" פירושו חובת ציות. יפה מאוד. נצטרך לראות – יכול להיות שנראה מאוחר יותר – שיכול להיות שזה דין הנהגה, לא דין בירור. חייבים לציית לנביא, או חייבים גם להאמין. אבל לא פשוט שאני חייב לדעת. לדעת אני לא יכול. הנביא עצמו יודע, וזה רק כמו שאני יודע. ויש לי עדות מהאותות ומופתים, אבל אני לא יודע בוודאות – אני יודע רק שהתורה אומרת.
ראוי לנבואה – תנאי מוקדם למופת
אבל זה תנאי חשוב מאוד שהרמב"ם מוסיף: שאדם יכול לעשות את כל המופתים שבעולם – כל זמן שאנחנו לא רואים שהוא ראוי לנבואה, זה לא מועיל!
זו הסיבה שאנחנו לא מאמינים לרוב האנשים שאומרים שהם נביאים. זה הרמב"ם עצמו, כמו שהוא מביא מהגמרא במקומות אחרים.
יישום היסטורי – אגרת תימן
כן, אבל זה גם במקומות אחרים יש לו את זה. אני חושב שהדבר האחר קצת קשה כי אתה שואל עליו. קודם היתה לו שנה שהוא לא... בא חברך, ואתה זוכר שהחבר לא היה צדיק גדול. הוא אומר את זה בפירוש, ואני חושב שאני זוכר שאני מתכוון לרבי יעקב'ישע שפארט, או אחרים, שדיברו – כשאנשים מסוימים טענו שהם נביאים, השתמשו ברמב"ם הזה. הוא מאוד ברור לומר שאפילו אם הוא עושה מופת, הוא לא התנהג לגמרי בדרך נביאים.
העיקר – שהסותר תורת משה הוא נביא שקר – זה הרבה יותר מסתם.
הרמב"ם באגרת תימן – אמונה שייכת רק בדבר אפשרי
אבל בואו נבין דרך אגב. מיד כשהם... אבל הקטע שבו הרמב"ם הניח את זה, כמו שהוא מניח באגרת – באיזו אגרת הוא מדבר? אגרת תימן.
הוא מניח שפשט ההלכות של אמונה – להאמין אפשר רק לצוות להאמין, או מצוה, בדבר שהוא אפשרי. דבר שהוא אפשרי – יכול להיות שיהיה נביא, יכול להיות שלא. בא האות ומופת ומכריע.
דבר שהוא בלתי אפשרי — בא מישהו ואומר לך שאבן היא... שעכשיו יום הוא לילה, כלומר שזה דבר בלתי אפשרי — ונאמר שלא שייכת מצווה להאמין בכך.
אותו דבר: אדם שהוא פרוץ או שאינו ירא שמים שהוא נביא — זה פשוט בלתי אפשרי. כשם שהרמב"ם אומר שלומר שאבן היא נביא — המצווה כלל לא מתחילה.
לאחר שהדבר אפשרי — כפי שנאמר, אפילו מה שאפשרי, לפעמים הוא נביא ולפעמים לא — אז נכנס עניין האות והמופת.
ולאחר שהדבר אפשרי — אולי הוא בכלל נביא, אולי לא; אולי הוא נביא אבל זה נוגע רק לו, והוא לא מקבל שליחות ותוצאות עבור אחרים — עושה המופת אומר שמה שהוא ראוי לנבואה, אכן זכה לכך, ושאכן שלחו אותו.
קושיית הרמב"ם — מופת ללא נבואה
אדם יכול לעשות מופת ולא להיות נביא
עכשיו הוא אומר דבר חשוב. הוא אומר כך: אפשר, דע לך, אפשר — שיש עושה מופת — שאדם יעשה אותות ומופתים ובכל זאת לא יהיה נביא.
הרי הוא עשה מופת? אה, יש לדברים בגו — יש כאן משהו בגו, יש כאן איזה סוד כיצד אדם יכול לעשות אותות ומופתים אפילו שאינו נביא. לכאורה כוונתו לומר שזה תרגיל, הוא עשה כישוף, מה שלא יהיה.
אף על פי כן, מצווים אנו לשמוע לו.
שני צדדים — מופת ללא נבואה, ונבואה ללא מופת
אה, הוא אומר שוב, יש כאן שני דברים:
- אפשר לעשות אותות ומופתים ולא להיות נביא.
- ולהיפך — יכול להיות אדם שהוא חכם ולא עשה מופת.
אף על פי שאין מצווים אנו לשמוע לו — הולך על האותות ומופתים.
תירוץ הרמב"ם — משל משני עדים כשרים
בואו נקרא, כלומר הוא אומר יפה מאוד.
הקושיא
הואיל ואדם גדול וחכם וראוי לנבואה... הוא שואל קושיא: אמרתי לך עכשיו הלכה — בא מישהו שאנו יודעים שהוא חכם וכו', הוא עושה מופת, יש מצווה להאמין לו. שואלים קושיא: אתה מתכוון לומר שרק נביא יכול לעשות מופת, וזו ראיה מוכרחת?
התירוץ — חזקה בתוספת מצווה
אומר הרמב"ם: לא, זו אינה ראיה מוכרחת. אני מודה לך, או שאני אומר לך בעצמי, אני מודה לך שאפשר לעשות מופת ללא נבואה.
אם כן, למה שאאמין לאותו אדם?
אומר הרמב"ם: הואיל ואדם גדול הוא וחכם וראוי לנבואה — הרי יש לו ראיות מקודם. ודאי, אם הדבר בלתי אפשרי, השאלה כלל לא מתחילה. אבל ההלכה היא — במיודעינו שהוא כך — הרי יש לו חזקה, הוא אדם חכם, הוא אינו שקרן. בפשטות, יש לו חזקה.
שכך נצטווינו — זו המצווה.
המשל מעדים
כמו שנצטווינו לחתוך את הדין על פי שני עדים כשרים — אף על פי... והוא מצווה להטות אחרי אותן המופתים, ואף על פי שאין סומכין על זה סמיכה ודאית, אבל הואיל וציוונו להאמין בו, מאמינים בו על כל פנים כשרות.
דיון: המשל מעדים — חזקה ודין
אוקיי, אז זו בדיוק אותה קושיא. למה עד אחד אין לו חזקת כשרות? כי הדין אומר שזה ממש דין — אתה לא יכול להבין את הלוגיקה שבו.
אבל הנקודה שהרמב"ם עושה כאן היא: כשמישהו שואל קושיא — "אתה יודע בוודאות שהוא נביא?" — אומר הרמב"ם: "אני לא יודע."
הוא אומר: "כשבאים שני עדים אצלך בבית דין, על פי דין פוסקים — פירוש הדבר שאתה יודע בוודאות? אתה לא יודע בוודאות. יש עדי שקר בעולם. אלא מאי? זו חזקה."
התורה — זהו הדין. הדין אינו דין של גזירת הכתוב, אין הפשט שזה קסם. זהו דין סברתי, אבל הפשט הוא — הדין אומר שצריך לנהוג כך.
אם יש שני עדים והוא אדם כשר — ודאי, הוא אומר, עדים שאינם מוחזקים בכשרות אין מאמינים להם. למה לא? כתוב בתורה שצריך להאמין לשני עדים. כתוב כבר, יש דברים נוספים.
למה דווקא אות ומופת — למה לא מספיקה חזקת כשרות לבדה?
אילולא שהתורה אומרת לנו על עשה מופת, היינו צריכים סתם כך להאמין לצדיק, כי הוא לא היה אומר מעצמו. איני יודע.
אבל התורה אמרה לנו משהו על עשה מופת — שרק אז מאמינים לו שהוא שליח למסור.
דובר 2: הרי, הייתי אומר להיפך — שהחזקה באה אחרי שיש את הדין, כמו עדים. התורה אומרת שצריך להאמין בעדים, ובאה אחר כך ואומרת "והוא כשהיו להם חזקת כשרות". כלומר, עדים שאין להם חזקת כשרות אכן אין מאמינים להם.
דובר 1: זה כמו הרואה את הנולד, כמו הרואה את הנולד.
דיון: מקור לחזקת כשרות בעדים
אני חושב עכשיו — הרמב"ם מוסיף, כן, היכן יש מקור בגמרא למה לא מאמינים לרשע? כן, לרשע יש מקור שרשע פסול לעדות, כן — "אל תשת ידך עם רשע". אבל העניין הוא סברא: למה מאמינים לאדם אחר? אולי הוא רשע? התירוץ הוא — יש לו חזקה.
אבל אני לא מאמין שהחזקה לבדה... כמו שעד אחד הרי יש לו חזקת כשרות — למה לא מאמינים לו? כי אין לו עדות.
דובר 2: אתה צודק, אבל צריך בכל זאת להבין כאן — למה דווקא אות ומופת?
דובר 1: לכן לכאורה התירוץ הוא הסיבה הקודמת — שהסדר הוא שצריך להוסיף מופת, כמו שכתוב כאן: "כשמשלחין אותו נותנין לו אות ומופת". כך הוא הסדר, כתוב בתורה, זו המסורה.
חידוש: הרמב"ם אינו מביא חזקת כשרות לבדה כמספיקה
נראה לי שזהו דבר מעניין ברמב"ם. הרי הוא אינו מביא אות ומופת — הוא אינו אומר שיש מצווה להאמין לו, שאפשר להאמין לו כמו חזקת כשרות לכל הפחות. למה לא?
כמו שחברי אומר שהייתה לו נבואה. אני מכיר אותו — חכם כזה, לא מדומיין.
דובר 2: איזה? אני מאמין לו. אבל אילו מצוות הוא מחייב?
דובר 1: אם הוא אומר נגד התורה, אולי זה לא מועיל, וכדומה. אפילו הוראת שעה, אפילו באופן שבו...
"הנסתרות לה' אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו" — סיום הלכות נביאים
סיום הרמב"ם
אומר הרמב"ם: "דברים האלו וכיוצא בהם — הנסתרות לה' אלוקינו, והנגלות לנו ולבנינו".
דובר 2: אולי טמון כאן עוד דבר — שהכי נמי, דבר נורא, הרמב"ם הרי... ראו, הרמב"ם שואל כאן בעיה — הוא אומר שיש נביאים, מיד באים הבלופים הבאים, ולבדוק כיצד זה עומד עם כל הלכות נביאים והאמונה. אומר הרמב"ם: "הנסתרות לה' אלוקינו".
חידוש: סיום על כל הלכות נביאים
אולי הקטע האחרון ברמב"ם אינו רק סיום על ההלכה האחרונה, אלא הוא סיום על כל הלכות נביא. כמו שהוא מסיים "דברים עמוקים" — נראה שהדברים הללו הם דברים נסתרים, הם דברים קדושים. כמו שהוא מסיים גם את כל הלכות נביאים בכך — שעניין הנבואה הוא עניין של "הנסתרות לה' אלוקינו".
"על פי הנגלה" — אנו הולכים לפי מה שאנו רואים
אני ממשיך הלאה, אני ממשיך הלאה. אבל פשוט פשט כוונתי — הוא מתכוון לזה: שהעיקר, ש"הנגלות" כוונתו לומר — אנו הולכים על פי הנגלה.
אף שבוודאי הפשט הפשוט הוא הרי התורה, כמו שכתוב ברש"י שם על "הנסתרות לה' אלוקינו" — שאיני מעניש על נסתרות, הרי אני מברר לך. איני יכול לדעת אותך. בית הדין אומר: אני צריך לעשות לפי מה שאני רואה. זה פשוט.
הפשט ב"הנסתרות" — אנחנו לא אחראים על ליבו של הזולת
כוונתו לומר: הוא עושה אות ומופת — שהאדם יכול לראות מה שהוא יכול לראות. כך הוא הולך. הוא אומר: הרי, כולם בלופרים? "הנסתרות לה' אלוקינו". אנחנו לא אחראים על מה שטמון בליבו של הזולת. אנחנו צריכים ללכת עם ההלכה — "על פי הנגלה לנו ולבנינו".
ההלכה אומרת שאם יש לו את הכישורים של נביא, והוא מביא אות ומופת, אנו צריכים להאמין לו שהוא נביא.
דובר 2: בדיוק.
דובר 1: הרי, אולי הוא שקרן? נכון — כי אדם הרי מוגבל בכמה שהוא יכול לברר.
הכי נמי בעדים — הולכים על פי הנגלה
והכי נמי, מה שהרמב"ם מתכוון לומר — הכי נמי, אפילו בעדים: אם אתה יודע שהם רמאים, תמצא דרך. כשאדם שומע משהו משני עדים כשרים, הוא יכול לחשוב לעצמו אלף פעמים שהם עדי שקר.
אומר אני: אני לא עושה זאת כי זה אמת, אלא אני עושה זאת כי התורה אמרה שאעשה זאת. ועושים על פי הנגלה.
"וה' יראה ללבב"
אולי טמון כאן עוד דבר — שהכי נמי, דבר נורא. הרמב"ם הרי — ראו, הרמב"ם שואל כאן בעיה: הוא אומר שיש נביאים, מיד באים הבלופים הבאים, ולבדוק כיצד זה עומד עם כל הלכות נביאים והאמונה. אומר הרמב"ם: "הנסתרות לה' אלוקינו".
ונאמר "כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב". כך הוא הולך.
אוקיי.
EN English ›
📋 Shiur Overview
Summary of the Shiur – Hilkhot Yesodei HaTorah, Chapter 7
---
Introduction: Rosh Chodesh Adar and Joy
The shiur began with a remark that today is Rosh Chodesh Adar – "When Adar enters, we increase in joy." This is fitting because the Rambam says (later in the chapter) that one of the conditions for prophecy (nevuah) is joy (simchah). This is a counter-intuitive point: people think that reaching great spiritual levels requires seclusion and seriousness, but the opposite is true – joy brings about great things.
---
Halakhah 1: "It is a foundation of the religion to know that God grants prophecy to human beings"
The Rambam's Words
"It is a foundation of the religion to know that God grants prophecy to human beings."
Plain Meaning
It is a foundation of the Jewish religion to know that the Almighty gives prophecy to human beings.
Novel Insights and Explanations
A) "A foundation of the religion" – Structure of Sefer HaMada
The Rambam follows the same structure as at the beginning of Hilkhot Yesodei HaTorah: first he establishes the foundation (knowing that there is such a thing as prophecy), and then comes the commandment (to follow the prophet). This parallels "The foundation of foundations... to know that there exists a First Being" – first the foundation, then the commandments that are built upon it.
Practical implication (nafka minah): A foundation is more important than a commandment. A person who fails in a commandment (for example, lashon hara) still has all other commandments. But a person who lacks a foundation – such as not believing in prophecy or in "I am the Lord your God" – for him, all other commandments have nothing to stand on. (Source: Yagel Mikra in Parshat Mishneh)
B) "To know" – not "to believe"
The Rambam uses the language "to know" – not "to believe." This is consistent with the beginning of Sefer HaMada: "The foundation of foundations... to know that there exists a First Being." Prophecy is a fact, a piece of knowledge, not merely a belief.
C) "Dat" (religion) – meaning of the word
The Rambam uses "dat" in the sense of law/statute – as it appears in Megillat Esther: "the law of each province." Also in the Chumash: "From His right hand, a fiery law for them" – "eshdat" means the Torah. "Foundations of the religion" thus means: foundations of the legal system / religion.
D) "Human beings" – not "the Children of Israel"
An important novel insight: The Rambam writes "human beings" – people in general – not "the Children of Israel." The Rambam says in the Epistle to Yemen (Iggeret Teiman) that the reason we don't believe in gentile prophets is not because they aren't Jewish – a gentile can also attain the level of prophecy if he merits it and performs all the preparations – but rather because the prophets in whom gentiles believe contradict the Torah of Moshe Rabbeinu, which itself is the greatest proof that such a person is a false prophet.
Connection to the Rambam–Kuzari dispute: The Kuzari holds that prophecy is specific to the Jewish people, an inheritance of the "divine element." The Rambam holds that prophecy is a human perfection that any human being can theoretically achieve. The language "human beings" reflects the Rambam's approach.
E) "God grants prophecy" – Three views on prophecy (Guide for the Perplexed)
The Rambam brings in the Guide for the Perplexed (Moreh Nevukhim, beginning of the chapters on prophecy) three views regarding prophecy:
1. View One: Prophecy lies entirely in the hands of the person – if he does the preparations, he automatically becomes a prophet.
2. View Two: Prophecy lies entirely in the hands of God – God can take a fool and suddenly make him a prophet.
3. The Rambam's view (View Three): A person must exert himself and prepare with all the levels, but God reserves the right to decide to whom He wishes to give it or not.
More precise understanding of View Three (correction during the chavruta): Prophecy comes through the preparation – it is a perfection of the person to be a prophet. But God can prevent a person from reaching prophecy, even if he has all the preparations. God can say no more than He can say yes. One cannot "try" to become a prophet – God holds the final decision.
F) "God grants prophecy" – Prophecy as communication
The fact that the Rambam writes "God grants prophecy" does not necessarily mean it is a supernatural gift outside the way of nature. Prophecy is a communication – "a quality that reaches from the Creator to the person" (the Rambam's language elsewhere) – an overflow of knowledge that comes from God to the person. "Speech" does not necessarily mean a voice, but rather knowledge. The direction is from God to the person – this is a relationship, not merely a person tapping into a world of wisdom.
Distinction between prophecy and intellectual apprehension: When a person understands something with his intellect, it doesn't necessarily mean an angel gave him knowledge – he understood something that exists. But prophecy is different: "God grants prophecy to human beings" – God actively communicated with the person, God gives him something.
[Note: It was remarked that perhaps the Guide for the Perplexed doesn't always say the same thing as the Mishneh Torah, and one must be precise in each place separately.]
Sources
- Gemara (Shabbat/Nedarim) – "Prophecy rests only upon one who is wise, mighty, and wealthy"
- Guide for the Perplexed – Chapters on prophecy (three views)
- Epistle to Yemen – A gentile can also have prophecy
- Sefer HaKuzari – Contrast, prophecy specific to Israel
- Yagel Mikra (Parshat Mishneh) – A foundation is more important than a commandment
- Chumash "From His right hand, a fiery law for them" – meaning of "dat"
- Megillat Esther "the law of each province" – meaning of "dat"
---
Halakhah 1 (continued): Conditions for Prophecy – "Prophecy rests only upon one who is great in wisdom, mighty in his character traits..."
The Rambam's Words
"Prophecy rests only upon one who is great in wisdom, mighty in his character traits... and does not desire anything in the world... rather he constantly overcomes his inclination with his intellect, possessing an exceedingly broad and correct mind."
Plain Meaning
Prophecy rests only upon one who is a great sage, strong in his character traits, has no desires, whose intellect is constantly stronger than his evil inclination, and who has a broad and correct mind.
Novel Insights and Explanations
A) Built on the Gemara – "Prophecy rests only upon one who is wise, mighty, and wealthy"
The Rambam's language is built on the Gemara (Shabbat 92a / Nedarim 38a): "Prophecy rests only upon one who is wise, mighty, and wealthy." However, the Rambam interprets each trait:
- Wise (chakham) – literally: a great sage in wisdom (not necessarily Torah specifically, but wisdom in general).
- Mighty (gibor) – not literally: The Rambam builds on the Mishnah (Avot 4:1) "Who is mighty? One who conquers his inclination."
B) "Mighty in his character traits" – He has already conquered
The Rambam writes "and does not desire anything in the world" – he no longer has any desire for anything in the world. This doesn't mean he is in the middle of conquering his inclination (that he has a struggle), but rather he has already conquered – he is "mighty" in the sense that he has already won the battle. This accords with what the Rambam says elsewhere that there is a level where a person doesn't need to exert himself at all anymore. This is a distinction: the Mishnah speaks of the process, the Rambam speaks of the result.
[Suggested and rejected: "Mighty in his traits" could refer to the traits of God – that he walks in God's ways. But this is a homiletical reading, not the plain meaning.]
C) "A broad and correct mind" – Quantity and quality of wisdom, or character traits
"Broad" and "correct" (true) represent two dimensions: quantity (breadth – he knows a great deal) and quality (truthfulness – he knows the truth in its truest form). There are people who know a lot but don't know the truth; the prophet needs both.
Alternative understanding: "Broad mind" could refer to character traits (as in Hilkhot De'ot), not to wisdom – because the Rambam's own "Hilkhot De'ot" is where "de'ot" means character traits and dispositions.
D) "Wealthy" – Why did the Rambam "skip" it?
The Gemara states three conditions: wise, mighty, and wealthy. The Rambam does not mention wealthy explicitly.
Answer: The Rambam interprets "wealthy" through the concept of "a broad mind" – a person who has a "broad mind" means he doesn't have material worries dragging him down. This is connected to the Mishnah in Avot "Who is wealthy? One who is happy with his portion" – he is satisfied with what he has, and therefore his mind is broad and free. Someone who worries about trivialities – it constricts his mind.
General plain meaning of the Gemara: Wise, mighty, wealthy, of stature – all mean that he has nothing whatsoever that drags him down from his wisdom. The essential thing is the wisdom – all other conditions are only to free the person for wisdom.
Sources
- Gemara Shabbat 92a / Nedarim 38a – "Prophecy rests only upon one who is wise, mighty, and wealthy"
- Mishnah Avot 4:1 – "Who is mighty? One who conquers his inclination," "Who is wealthy? One who is happy with his portion"
---
Halakhah 2: "Sound in body" and "When he enters the Pardes"
The Rambam's Words
"A person who is filled with all these qualities and is sound in body, when he enters the Pardes and is drawn into those great and distant matters, and he has a correct mind to understand and grasp..."
Novel Insights
A) "Sound in body" – Why must a prophet be healthy?
This is connected to what the Rambam says in Hilkhot De'ot that a foundation of serving God is that a person should be healthy: he won't need to worry about his health, he feels well and can concentrate, prophecy is a "heavy experience" on the body – as we see later that prophecy is physically difficult, and small physical weaknesses become magnified.
B) "When he enters the Pardes" – Direct connection to the previous chapter
The "Pardes" here is the same Pardes that the Rambam described at the end of the previous chapter. The two chapters are truly connected – Chapter 6 ends with the Pardes, Chapter 7 begins with what happens when one enters the Pardes.
C) "And is drawn" – Language of duration
The word "and is drawn" (veyimashekh) is language of duration – he will spend a long time engaged in the great and distant matters. He will swim in his mind in distant, great worlds – he will contemplate the world of angels, etc.
D) "A correct mind to understand and grasp" – Two things
(1) He will spend much time engaged in this, (2) He will actually arrive at the correct understandings – he can grasp everything that is going on. For this he needs to be a sage.
---
Halakhah 2 (continued): "And he sanctifies himself progressively and separates from the ways of the general populace"
The Rambam's Words
"And he sanctifies himself progressively and separates from the ways of the general populace who walk in the darkness of the times, and he goes and spurs himself on and trains his soul not to have any thought whatsoever of idle matters or of the vanities of the times and their schemes, but rather directs his mind constantly, free and upward, bound beneath the Throne..."
Novel Insights
A) "Darkness of the times"
This has a connection to what the Rambam says that a Torah scholar doesn't associate with a "companion of evildoers." The "evildoers" are those who walk in the darkness of the times – they are the darkness. Just as Proverbs calls such things "dark" – not the true light of God, not the light of knowledge.
B) "And he goes and spurs himself on" – Diligence even after perfection of character
Why is diligence still needed? Even though he has already overcome his character traits, one still needs constant diligence. The distinction: Overcoming character traits is a matter of perfection of character – that is already done. But now the Rambam speaks of a new level: the intellectual work, the contemplation. This is extra on top of his plate.
What does diligence mean here? It does not mean diligence in the sense that he shouldn't be lazy. It means that he pushes himself – he is not satisfied, he doesn't think he has already grasped everything, but rather he constantly wants more and more. "And trains his soul" – he teaches himself. This is a very deep teaching.
Source – End of the Guide for the Perplexed: When the Rambam discusses the service of God, he explains that even after knowing, there is a new service of focusing on what one knows – of being concentrated on it.
C) "Vanities of the times and their schemes" – A thing and its opposite
The language appears to be a contradiction:
- "Vanities of the times" = the superficially foolish things
- "Their schemes" = the deeper things – like politics, greater enterprises, deeper analyses of worldly matters
But the Rambam's point: Even the "schemes" – the deeper study of worldly matters – is still foolishness. It's a "color shift" – it looks like something deeper, but it's even greater foolishness. [Note: This is for a prophet – for ordinary people one may not say this.]
D) "His mind constantly free and upward" – Double meaning of "free" (panui)
1. Panui from the root "poneh" = his mind is directed upward – it is available to be able to apprehend new things. Even though he has already apprehended everything, his mind must be empty and free to apprehend more.
2. Panui means he has nothing else occupying him – no other thoughts, he is only focused upward.
The Rambam's principle: Where a person's thoughts are, that is where he is. "Knowing" doesn't mean "I remember" – knowing means "I know it now." You knew it yesterday, now you don't know it – that is not knowing. Therefore the prophet must accustom himself never to think of this world, but only of the above.
E) "Bound beneath the Throne" – Meaning
Source: This is a reference to the Sages regarding the souls of the righteous that are "beneath the Throne of Glory" (connected to "And the soul of my lord shall be bound in the bundle of life").
The "Throne" means God Himself (as learned in previous chapters). The Holy Creatures (Chayot HaKodesh) are "beneath the Throne" – beneath God. "Bound beneath the Throne" means that his mind is among the highest angels.
The Rambam's philosophical interpretation: How can souls be "beneath the Throne of Glory"? They are not physical bodies! This means what the mind does when there is no body – the mind is beneath the Throne. He can contemplate the holy treasures of the Torah.
F) "Holy and pure forms" – Two categories
Based on the previous chapter:
- Holy = the spheres (galgalim)
- Pure = the forms that have no matter at all (pure intellects/angels)
G) "He contemplates the wisdom of God in its entirety, from the First Form to the navel of the earth"
He looks not only at the holy forms (angels), but at the entire wisdom of God – he also doesn't forget the world. "From the First Form" = the highest angel. "To the navel of the earth" = to the center of the world – from the highest to the lowest.
---
Halakhah 2 (end): "Immediately the holy spirit rests upon him"
The Rambam's Words
"Immediately the holy spirit rests upon him"
Novel Insights
A) Whether "holy spirit" here means prophecy
View One: "Holy spirit" (ruach hakodesh) here is not yet prophecy – it is the thing closest to prophecy, one step before prophecy.
View Two (strongly defended): "Holy spirit" here means prophecy itself. The Rambam seemingly creates contradictions with other places (where he distinguishes between holy spirit and prophecy), but here it explicitly says "immediately."
B) "Immediately" – What does this word mean?
Question: The Rambam previously said that God must give him an additional step – the person cannot reach prophecy on his own. But here it says "immediately" – right away!
Answer One: "Immediately" does not mean instantly at that very moment. Proof: The Rambam writes elsewhere that one who has a majority of sins – "immediately his death is upon his head," and there it doesn't mean he dies that very moment. "Immediately" can mean that he has already done everything he needs to do – it may still take a day until he receives it. Like the Gemara's concept of "lacking time is not necessarily lacking action."
The other side: He holds that here it clearly says "immediately" and it means right away, and the problem from the other place (where the Rambam says an additional step is needed) is a separate question that belongs to that other place.
A difficult point: The jump from "he is striving" to "the holy spirit rests upon him" is hard to pinpoint even practically, because the process of "sanctifying himself progressively" is a long endeavor, and one doesn't know at which moment he has already "finished" his effort.
Whether holy spirit is a separate stage: The question is raised whether holy spirit is a separate level after wisdom, or whether the knowledge itself is already holy spirit. One side says: "It could be that the knowledge of everything is itself holy spirit." The other side holds that yes, there is a clear distinction – the person "graduated" from wisdom and entered holy spirit, and he knows it.
---
Halakhah 3: "And he senses the fear of God" and "His soul mingles with the level of the angels called Ishim"
The Rambam's Words
"And he senses the fear of God... and his soul mingles with the level of the angels called Ishim... and he is transformed into a different person, and he knows in his mind that he is not as before, but rather he has been elevated above the level of other wise people, as it says regarding Saul: 'And you shall prophesy with them and be transformed into a different person.'"
Novel Insights
A) "And he senses" – An interesting expression
"And he senses" (veheriach) means the person feels a certain "scent," a certain light of wisdom, light of intellect, that comes upon him. This is a "gift" – he has merited a gift/tribute.
B) "His soul mingles with the level of the angels called Ishim"
Why specifically "Ishim": Ishim is the lowest level of angels, and they are called "Ishim" because they are close to the level of human beings. The novel insight here is that the prophet is not merely "close" to that level – he is truly mingled, he has the same level as the angel.
The deeper reason – matter and form: A person cannot ordinarily be like an angel because he is a combination of matter and form (body and intellect). But the prophet has nullified his matter in so many ways, and strengthened his form in so many ways, that he has reached the level of Ishim – which are entirely form without matter.
C) "And he is transformed into a different person" – He becomes a new person
Connection to Chapter 4 – Two aspects of a person: As learned in Chapter 4, there are two aspects of "person": (1) a person of "dust from the ground" who dies, (2) a new type of person who has a soul, knowledge, and is similar to an angel. The prophet has literally become the second type of "person" – the "person" about whom it says "the form of God." He is the "different person" – the person with the form of God.
"Immediately" – Proof that there is a specific moment: The language "and he is transformed into a different person" shows that there is a certain moment of change – not merely a gradual process. The person knows when the shift occurred. This supports the view that "immediately" indeed means a clear distinction between wisdom and holy spirit.
Precise reading – "other wise people": The Rambam says he is "elevated above the level of other wise people" – he is higher even than all sages. This shows that prophecy is a qualitative leap beyond wisdom, not merely a quantitative difference.
Connection to Hilkhot Teshuvah: Just as the Rambam says in Hilkhot Teshuvah that a penitent (baal teshuvah) becomes a "different person," so too the prophet becomes a "different person."
Question – Can one lose prophecy? When the person falls from his level, does he also "know in his mind" that he is no longer at that level?
Question – "Of stature" and aging: When the prophet grows old, does he lose it? Or does it only mean that he must first be strong when he receives it?
Connection to "Ishim" and the verse: The verse "and you shall be transformed into a different person" is interestingly interpreted: from a "person" (ish, human) you become a different "person" (ish, angel-level). Both are called "ish" – a human is called ish and an angel is also called ish (Ishim).
Sources
- I Samuel 10:6 – "And you shall prophesy with them and be transformed into a different person"
- Rambam, Hilkhot Teshuvah – The person becomes a "different person"
- Rambam, Chapter 4 – Two aspects of a person
- Korban Todah – "Ish va'ish" can mean Mordechai or Haman
---
Halakhah 4: "The prophets have varying levels"
The Rambam's Words
"The prophets have varying levels. Just as in wisdom there is one sage greater than another, so too in prophecy there is one prophet greater than another."
Plain Meaning
Prophets have different levels, just as in wisdom there is a sage greater than his fellow, so too in prophecy there is a prophet greater than another prophet.
Novel Insights
A) "Varying levels" – Not discrete steps
As already learned regarding angels, "varying levels" does not mean one stands on discrete steps, but rather there are gradations – a spectrum of levels.
B) The analogy from wisdom – A powerful formulation
The analogy only works if one understands that prophecy is (at minimum partially) a perfection of the person himself. If prophecy meant only that God speaks to him, there would be no levels – God either speaks or doesn't speak, it's one of two. The fact that there are levels shows that prophecy has to do with the person's own level.
C) What is the difference between prophets?
- The difference is not in from where he receives (all receive from God) – but in the person himself, his level.
- The greater prophet can know more precisely about the world, more parts of reality.
- There can be a difference in how clearly he receives it.
- There can be a difference in how well he conveys it – because he receives it in a vision/parables (as the Guide for the Perplexed Chapter 30 discusses), and the difference is how well he understands and conveys the parables.
D) The main purpose of this halakhah
One of the main reasons the Rambam wants to establish that prophets have varying levels is to lay the foundation for the distinction between the prophecy of Moshe and the other prophets – which comes later in the chapter.
Sources
- The Sages regarding Shmuel as the greatest prophet
- Guide for the Perplexed, Chapter 30 – Prophecy through parables
---
Halakhah 5: The manner of prophecy for other prophets – Dream, vision, trembling, parables
The Rambam's Words
"All the prophets when they prophesy... in a dream or in a vision... their limbs tremble, and the strength of the body fails, and their senses become confused... so that the mind is free to understand what it sees... The things communicated to the prophet in the prophetic vision are communicated by way of parable, and immediately the interpretation of the parable is engraved in his heart during the prophetic vision, and he knows what it is."
Novel Insights
A) "Vision" = daytime, "Dream" = nighttime
"Vision" (mar'eh) means a vision during the day, and "dream" (chalom) means at night. During the day one sees with the eyes, at night one sees with the power of imagination. The concept of "vision of the night" is an interesting expression – at night one doesn't see with physical eyes, but with the imagination.
Source: The verse "If there be a prophet among you, I the Lord make Myself known to him in a vision, I speak with him in a dream" (Numbers 12:6).
B) "Their limbs tremble, and the strength of the body fails, and their senses become confused" – Three expressions for the same thing
The body breaks down during prophecy.
C) "Mind free" – Free from, not free to
"So that the mind is free to understand what it sees" – "Free" (panuyah) here means not "free to" (available to do something), but "free from" (liberated from something). Normally, a portion of a person's mind goes toward controlling his body – keeping track of what the body is doing. When the body breaks down during prophecy, the mind is liberated from the task of controlling the body, and can fully devote itself to understanding the prophetic vision.
Comparison to sleep: When a person sleeps, the part of the brain that controls the body doesn't work (that's why when you dream that you're moving, your hand doesn't actually move in the real world). Similarly with prophecy – the body "shuts down" and the mind becomes free.
Distinction from ordinary dreams: Normally a person has dreams about things of his body, experiences of the body – because his mind is busy with the body. In prophecy, where the body falls away, the mind is free to see true things, not merely reflections of physical experiences.
D) Connection to Chapter 2 – "He recoils backward and is frightened"
In Chapter 2, the Rambam said that when a person begins to apprehend the greatness of God, he also "recoils backward and is frightened." But the distinction: In Chapter 2, the reason for the trembling is a reaction to the greatness of God. Here with prophecy, the reason is different – it is because the matter (body) is an obstacle to prophecy, and during the onset of prophecy the body breaks down, so that the mind can be free.
E) Proofs from verses – Avraham and Daniel
With Avraham – "And behold, a great dark dread fell upon him" (Genesis 15:12) – he fell into a great darkness, physically he saw nothing – the body shut down.
With Daniel – "And my splendor was turned to corruption, and I retained no strength" (Daniel 10:8) – his body practically disintegrated.
Proof for the earlier discussion: If so many physical sensations occur (trembling, falling, darkness), then certainly he knows that something is happening to him.
But the other side disagrees: This is not the sign by which he knows it is prophecy. People fall down and have ordinary attacks – that alone doesn't prove it is prophecy. Knowing that it is prophecy is a very internal knowledge, an intellectual thing, not based on physical signs. "He knows from what he knows" – not from the fact that his limbs collapsed.
The first side responds: From here we see that prophecy is not just another level of knowing, but rather it is an event – something specific that happens to the person.
F) Prophecy vs. ordinary visions – What makes prophecy true?
Visions alone prove nothing. "I know many people who fall down and see visions, and they are still not prophets." One can even take drugs and see visions.
The content of the prophecy or the source of the prophecy – that is what makes a prophet a true prophet. All external signs (trembling, falling, visions) are "external aspects" – they are merely the mechanism through which it comes, because most people are focused on their body, and the only way they can see truth is when their body falls away. But that alone doesn't make it prophecy.
The distinction between a prophet and a fool who sees visions: A prophet can take a vision and see the message within it – "to understand what he sees." The same vision in another person who is not a prophet is not prophecy, because he doesn't have the wisdom to understand.
"The essential face of prophecy is in its inner content": The essence of prophecy is in the internal content (libuvon = content), not in the external visions.
G) "They are communicated by way of parable" – Prophecy comes through parables
A prophet who doesn't know the interpretation – is not a prophet. The Rambam establishes that a prophet must know the interpretation of his own prophecy.
Major dispute: How does the prophet receive the interpretation?
Side One (R' Yitzchak): The prophet receives the parable and the meaning at once, in one package. This is compared to a diagram: when someone sees a diagram, he understands the content through the diagram, but the true understanding is not the diagram itself – it is the "inner understanding." The prophet sees the parable, and the parable itself already carries with it the meaning. It is not two separate steps (first a dream, then seeking a dream interpreter), but rather one integrated knowledge.
Question on R' Yitzchak's view: If the prophet receives the parable with the meaning together, why doesn't he receive the meaning alone? What is the purpose of the parable?
R' Yitzchak's answer: Most people – including the prophet – don't understand something without a parable. The parable is the vessel through which the prophet understands the meaning. It is not two separate external things; the parable is the medium of understanding.
Side Two: The prophet sees only the parable (the vision), and when he wakes up, he uses his "power of wisdom" – his tremendous wisdom – to understand the meaning. This is the reason the Rambam requires that a prophet be a great sage: an ordinary person might also be able to see the parable, but he would never be able to supply the correct interpretation/meaning.
An interesting irony in the dispute: The second study partner, who the entire time holds that prophecy is a mission from God (not a perfection of the person), specifically when it comes to the parable-meaning issue arrives at the view that the prophet's own wisdom plays the main role – God only sends a "picture" (parable), and the prophet through his wisdom arrives at the meaning. This is actually closer to the first study partner's general approach that prophecy is a perfection of the person.
"They communicate to the prophet" – Who communicates? This implies that someone shares with the prophet – a personal communication from God to the prophet, not merely that he achiev
es a wisdom. One side says: "They communicate" shows that it is directly from God. The other side responds: wisdom is also from God, and wisdom is perhaps even more direct than prophecy.
H) Examples of parables in prophecy
Jacob's Ladder (Genesis 28): Jacob saw a ladder with angels ascending and descending. The Rambam says: "And this is the parable for kingdoms and their subjugation" – this is the Midrash that he saw four kingdoms (Babylon, Persia, Greece, Rome) going up and down.
Question: In other places (Guide for the Perplexed?) the Rambam says that the ladder is a parable for angels (not kingdoms). Answer: Angels and kingdoms have a connection – each kingdom has an "appointed angel."
Question about Jacob's prophecy: Jacob's prophecy came while he was fleeing from Esav – he was in the middle of troubles, not at rest. How does this fit with the principle that a prophet must be calm and joyful? Answer: Jacob our patriarch was on such a level that he was "complete" even in the middle of troubles.
Ezekiel's Creatures: The Rambam already said earlier (Chapter 2) that the "creatures" (chayot) are the first type of angels.
The Boiling Pot and the Almond Branch (Jeremiah): Jeremiah saw a boiling pot (sir nafuach) and an almond branch (makel shaked), and immediately afterward the One who prophesied to him told him the interpretation: "An almond branch, for I am watching (shoked)."
The Flying Scroll (Ezekiel) and the Ephah (Zechariah).
I) Three categories of how prophets convey their prophecy
1. Parable and its interpretation – like Jeremiah with the boiling pot, where the parable and the meaning are stated clearly.
2. Interpretation only – prophets who say only "Thus says the Lord" – the practical message/tidings, without the parable.
3. Parable only without interpretation – "And this is most of the words of Ezekiel and Zechariah" – they write only the parable without the meaning.
Note: Even a prophet who writes only the parable (without the interpretation), one should not think that he didn't know the meaning. He simply didn't write it down.
Principle: "And all of them prophesy by way of parable and riddle" – all prophets (except Moshe) see through parable and riddle.
Sources
- Genesis 15:12 – "And behold, a great dark dread fell upon him"
- Daniel 10:8 – "And my splendor was turned to corruption, and I retained no strength"
- Numbers 12:6 – "If there be a prophet among you, I the Lord make Myself known to him in a vision, I speak with him in a dream"
- Genesis 28 – Jacob's Ladder
- Jeremiah 1 – Almond branch, boiling pot
- Ezekiel 1 – Holy Creatures; Ezekiel 2 – Flying scroll
- Zechariah 5 – Ephah
- Guide for the Perplexed, Chapter 30 – Prophecy through parables
---
Halakhah 5 (continued): "All the prophets do not prophesy whenever they wish" – The conditions of joy and seclusion
The Rambam's Words
"All the prophets do not prophesy whenever they wish... they direct their minds... they sit joyful and glad of heart... they seclude themselves... for prophecy does not rest from amidst sadness nor from amidst laziness, but rather from amidst joy."
Novel Insights
A) Joy as a condition
Joy is an actual condition for prophecy. Sadness drags a person down, laziness as well. Only joy enables prophecy.
B) The verse about the sons of the prophets
The Rambam brings the verse (I Samuel 10:5): "The sons of the prophets before them with harp, tambourine, flute, and lyre, and they are prophesying." In front of them stand people with musical instruments (not that they themselves play), and they are "prophesying."
Note: The Rambam does not bring the verse that the Gemara brings in Shabbat (30b): "And it was, when the musician played, that the hand of the Lord came upon him" (II Kings 3:15, regarding Elisha). He specifically brings the verse from Samuel.
C) "And they are prophesying" – Meaning
The Rambam interprets "prophesying" (mitnavim) not as meaning they already had prophecy, but that they were preparing themselves for prophecy – "walking in the way of the prophets until they would become prophets."
The hitpa'el verb form – Three meanings:
1. He pretends (fakers) – just as "mitchasdim" sometimes means people who pretend to be pious.
2. He does something to himself – a reflexive action.
3. He is in the process of becoming – a process, just as "mitgadel" means he is moving toward greatness.
The Rambam means here the third meaning: "mitnavim" means they are moving toward prophecy.
D) "Sons of the prophets" – Not yet prophets
The Rambam says very clearly: they are called "sons of the prophets" – not "prophets" – because even though they direct their minds, "it is possible that the Divine Presence will rest upon them and it is possible that it will not rest." The status is uncertain.
E) The term "Shekhinah" vs. "Holy Spirit" vs. "Prophecy"
Here the Rambam uses for the first time the term "Shekhinah" (instead of "holy spirit" or "prophecy"). The conclusion is that basically all three words mean the same thing, although according to Kabbalah there may be other distinctions. Proof: In Hilkhot Chovel U'Mazik the Rambam sometimes uses "holy spirit" and sometimes "Shekhinah" for the same thing.
F) Seclusion (hitbodedut) – What does it mean?
Question: If they need to be secluded (separated), how is it that in front of them stand people with music?
Answer 1 (idea from the Kotzker): Seclusion doesn't mean physically being alone in a forest. One can achieve seclusion among people – "secluded in their minds" – he is in his own world, even when others are present.
Answer 2 (literally): Seclusion means they go out of the city – but together with friends. Seclusion means away from the world, but a group of like-minded prophets is still seclusion.
Sources
- I Samuel 10:5 – The sons of the prophets with harp, tambourine, flute, and lyre
- II Kings 3:15 – "And it was, when the musician played, that the hand of the Lord came upon him" (mentioned that the Rambam does not bring it)
- Idea from the Kotzker – Seclusion among people
---
Halakhah 6: The prophecy of Moshe – "Except for Moshe Rabbeinu, the master of all the prophets"
The Rambam's Words
"All the things we have said are the way of prophecy for all the prophets, first and last, except for Moshe Rabbeinu, the master of all the prophets."
Plain Meaning
Everything he has said until now applies to all prophets – first and last – except for Moshe Rabbeinu.
Novel Insights
A) Moshe Rabbeinu – An entirely different category
Moshe Rabbeinu's prophecy is not merely a higher level within the same category as other prophets, but it is an entirely different category. The Rambam says somewhere that Moshe Rabbeinu is called a "prophet" homonymously (beshem meshutaf) – meaning the word "prophet" does not have the same meaning when said about Moshe as when said about other prophets.
B) "First and last"
"The first and last prophets" perhaps simply means: all prophets who ever were and all who will yet be.
C) "Rabbeinu" – Two meanings
"Moshe Rabbeinu, the master of all the prophets": "Rabbeinu" – the teacher of all Jews (because he gave us the Torah), and "the master of the prophets" – the teacher of all prophets (because he is higher in the level of prophecy).
---
Halakhah 6 (continued): First distinction – Dream/vision vs. awake and standing
The Rambam's Words
"For all the prophets [received prophecy] in a dream or in a vision, and Moshe Rabbeinu prophesied while awake and standing."
Novel Insights
A) The source – "When Moshe came to the Tent of Meeting... and he heard the Voice"
The Rambam brings the verse (Numbers 7:89) as proof:
- "And he heard the Voice" – it says "he heard" (vayishma), not "he saw the vision" (vayar et hamar'eh). This implies it was an actual hearing, not a dream-like experience. This is the main proof.
- "When Moshe came" – as soon as he entered the Tent of Meeting he heard the Voice – he didn't need any preparation.
[Digression: "There is no sitting in the Temple courtyard except for the kings of the House of David" – Moshe Rabbeinu stands in the Tent of Meeting, he doesn't sit, he doesn't lie down. This underscores the "awake and standing."]
---
Halakhah 6 (continued): Second distinction – Through an angel vs. directly from God
The Rambam's Words
"All the prophets [received prophecy] through an angel, therefore they see what they see by way of parable and riddle. But Moshe Rabbeinu [received] not through an angel, as it says 'Mouth to mouth I speak with him,' and it says 'And the Lord spoke to Moshe face to face,' and it says 'And the image of the Lord he beholds' – meaning there is no parable, but rather he sees the matter in its clarity without riddle and without parable."
Novel Insights – The Main Novel Insight
A) The Rambam connected angel with parable and riddle
This is a major novel insight: Because all prophets receive prophecy through an angel, therefore they see it by way of parable and riddle. The angel is the reason it comes in parable form. This is a causal connection: angel = parable/riddle. Consequently, because Moshe receives prophecy not through an angel, he sees it without parable, clearly and directly.
B) The vision itself is an angel
The Rambam in the first chapter says that when prophets see a "vision," they actually see an angel. The vision itself is the angel. They don't see God directly – they see an angel, and the angel is the "filter" that causes everything to come in parable form.
C) Verses as proofs
- "Mouth to mouth I speak with him" – from mouth to mouth, directly, without any messenger/angel.
- "And the Lord spoke to Moshe face to face" – directness.
- "And the image of the Lord he beholds" – The Rambam interprets: "meaning there is no parable" – "the image of the Lord" does not mean a physical form (because "you saw no form"), but rather that he sees the matter in its clarity, without parable, without riddle.
D) "He sees the matter in its clarity" – What does "the matter" mean?
"The matter" does not mean God Himself (because even Moshe could not see God in His clarity). Perhaps "the matter" means the content/subject of his prophecy – that he saw clearly.
E) "Vision" regarding Moshe – The clear lens (aspaklaria hame'irah)
Apparent contradiction: Earlier the Rambam said that all prophets receive "in a vision or in a dream," and now regarding Moshe it also says "in a vision and not in riddles" – so Moshe also has a "vision"!
Answer: For other prophets, the vision is a riddle-vision (through an angel). For Moshe, the vision is a clear vision – a clear lens (aspaklaria hame'irah). The Sages say: "All the prophets looked through a lens that does not shine; Moshe Rabbeinu looked through a lens that shines."
The Rambam interprets "aspaklaria" as a mirror – there is always a partition (no prophet sees God directly), but Moshe had a clear partition. "In its clarity" means with clarification, with clarity.
---
Halakhah 6 (continued): Third distinction – Fearful and terrified vs. as a man speaks to his fellow
The Rambam's Words
"All the prophets are fearful and terrified and trembling, but Moshe Rabbeinu is not so, as it says 'as a man speaks to his fellow' – the strength was in Moshe Rabbeinu's mind to understand the words of prophecy while standing in his place, complete."
Novel Insights
A) "As a man speaks to his fellow"
The Rambam interprets: that he is calm. A person with his friend is not frightened, he is comfortable. So too Moshe – "he was not terrified to hear."
B) "The strength was in his mind to understand" – The key word
The Rambam uses the word "to understand" – he had the strength in his mind to understand the words of prophecy. This is consistent with the Rambam's entire approach: prophecy is an intellectual attainment. He never says "to hear" or "to see" as the essential thing – everything is "to understand."
C) "Standing in his place, complete"
Moshe remains standing in his place, complete – whole, composed, not broken by the experience.
---
Halakhah 6 (continued): Fourth distinction – Cannot prophesy whenever they wish vs. whenever he desires
The Rambam's Words
"All the prophets cannot prophesy whenever they wish. Moshe Rabbeinu is not so, but rather whenever he desires, the holy spirit clothes him and prophecy rests upon him, and he does not need to direct his mind and prepare for it, for he is already directed and prepared and standing like the ministering angels. Therefore he prophesies at all times."
Novel Insights
A) New expressions regarding Moshe Rabbeinu
(1) "The holy spirit clothes him" – he is clothed with the holy spirit, a new concept; (2) "Prophecy rests upon him" – previously the term "the Shekhinah rests upon him" was used, now it is applied to prophecy itself.
B) "He does not need to direct his mind" – He is already entirely prepared
It is not simply that Moshe doesn't need preparation. The true meaning: Moshe Rabbeinu is already eternally prepared and ready, no preparation is lacking because he is constantly in that state. "For he is already directed and prepared and standing."
C) Proof from the daughters of Tzelofchad – "Stand and I will hear what the Lord commands for you"
When the daughters of Tzelofchad ask a question, Moshe says "Stand here, I will hear what the Lord commands for you." If Moshe had been a prophet like Elisha, he would have had to say "We need to try, I'll go seclude myself, maybe it will work." But Moshe says "Stand here, two minutes, I'll be right back" – he knows with certainty that he will receive an answer. (Rashi brings the Sages that this is the great power of a being of flesh and blood.)
D) "Go tell them, return to your tents, but you, stand here with Me"
After the giving of the Torah, all the Jews had a degree of prophecy. When it ended, God says: "Return to your tents" – all the Jews go back. But "and you, stand here with Me" – Moshe stays, the prophecy remains with him.
E) "To their tents" – In the manner of a parable, bodily needs
The Rambam interprets "to their tents" not specifically as a physical tent, but by way of parable – "to all bodily needs." A dwelling represents all bodily needs.
F) Separation from his wife – The logical continuation
Because other prophets "return to their tents" – back to bodily needs – they are not separated from their wives. But "Moshe Rabbeinu never returned to his first tent" – he never went back. "Therefore he separated from his wife forever and from everything similar to it."
G) "And his mind was bound to the Rock of the Worlds"
The Rambam has a chapter in the Guide for the Perplexed where he interprets "Rock" (tzur) – it means source, like a rock from which stones come (not something everything stands on, but from where it comes). "Rock of the Worlds" means that God is the source, the First Cause of everything.
H) "And the splendor never departed from him"
The verse is "And the skin of his face shone." The Rambam's "splendor" (hod) means the holy spirit / Shekhinah / prophecy itself, not merely the external radiance. With another prophet it may be that his face shines during prophecy, but that is rare. Moshe Rabbeinu always shone because he was always in the state of a prophet.
Summary of All Four Distinctions
1. Dream – Other prophets receive prophecy in a dream/vision; Moshe – while awake.
2. Parable/angel – Others receive through parable or angel; Moshe – face to face.
3. Terrified – Others become frightened; Moshe – not.
4. At all times – Others cannot prophesy whenever they wish; Moshe – yes.
[Digression: Moshe Rabbeinu doesn't say "Thus says the Lord" – Comparison to the Rambam's Mishneh Torah]
It is brought (perhaps from R' Chaim Brisker) that Moshe Rabbeinu when he states his commandments doesn't always say "Thus says the Lord." The reason: because Moshe always has prophecy with him, when he speaks ordinarily, he speaks the word of God. When Moshe Rabbeinu wants to say something that is not from God, he must say "So says Moshe."
Comparison to the Rambam: The Rambam in the Mishneh Torah conducts himself in a similar manner: when he speaks ordinarily, "the Torah speaks" – the default is that this is the word of the Torah. When he wants to state his own opinion, he writes "it appears to me" (yera'eh li).
Sources
- Numbers 7:89 – "When Moshe came to the Tent of Meeting... and he heard the Voice"
- Numbers 12:8 – "Mouth to mouth I speak with him," "And the image of the Lord he beholds"
- Exodus 33:11 – "And the Lord spoke to Moshe face to face," "as a man speaks to his fellow"
- Deuteronomy 4:15 – "You saw no form"
- Exodus 34:29 – "And the skin of his face shone"
- Numbers 27:5 – "Stand and I will hear what the Lord commands for you"
- Deuteronomy 5:27-28 – "Return to your tents, but you, stand here with Me"
- The Sages – The clear lens / the lens that does not shine
- Gemara Berakhot – That at the Giving of the Torah all the Jews had a degree of prophecy
- Guide for the Perplexed – Chapter where the Rambam interprets "Rock" = source
---
Halakhah 7: Two types of prophecy – Prophecy for oneself and prophecy as a mission
The Rambam's Words
The Rambam discusses when God sends a prophet: "Either to all the people of a city or a kingdom... to instruct them what to do or to prevent them from the evil deeds in their hands."
Novel Insights
A) Prophecy for oneself
Many times the prophet is only for himself – God tells him things that are relevant only to him: "to broaden his mind and add to his knowledge of great matters" – he should know things about "great matters" like the workings of the Divine Chariot (ma'aseh merkavah). Note: It does not say that God tells him halakhot, because regarding halakhah one cannot say even "for oneself" – that is dealt with in the next chapter.
B) Prophecy as a mission – Universal formulation
The Rambam lays it down in a universal way – "the people of a city or a kingdom" – not specifically Jews. Examples: Jonah was sent to Nineveh, Elijah to Midian.
C) "To instruct" vs. "To prevent" – Two functions
- "To instruct them what to do" – they should know what to do.
- "To prevent them from the evil deeds in their hands" – to stop them from what they are already doing. Precise reading: He doesn't say "to inform them what not to do" (to tell them what not to do), but "to prevent" – to stop them from deeds they are already doing.
D) There were many more prophecies than what we see
Prophets only wrote down prophecies that are relevant for all generations – but many prophecies were "for oneself" and were not written down.
E) Prophecy in exile
The Rambam says that today in exile we don't have the joy that is necessary to be able to receive prophecy.
---
Halakhah 7 (end) – Halakhah 8 (beginning): Sign and wonder
The Rambam's Words
"And when God sends a prophet, He gives him a sign and wonder so that the people will know that God truly sent him."
Novel Insights
A) The wonder is not for the prophet – only for the people
The prophet himself already knows that he is a prophet. The wonder is only "so that the people will know."
B) "You shall listen" means "you shall accept" – Obey, not merely hear
The Targum on "to him you shall listen" is "you shall accept" (tekablun) – believe and obey. Both meanings are included.
C) A law of conduct vs. a law of verification – A fundamental distinction
"To listen to him" is possibly a law of conduct (one must follow the prophet), not a law of verification (one knows for certain that he is a prophet). The prophet himself knows that he is a prophet, but we don't know it with absolute certainty. We only have the evidence of signs and wonders, and the Torah tells us to follow.
D) Being fit for prophecy is a prerequisite – Without it, no wonder helps
A person can perform all the wonders in the world, but if we don't see that he is fit for prophecy (wise, great, pious), it doesn't help at all.
E) Historical application – Epistle to Yemen
The Rambam himself practically used this principle when certain people claimed they were prophets. In the Epistle to Yemen the Rambam lays down: "Believing" can only be commanded regarding something that is possible. Something that is impossible (like a dissolute person being a prophet) – it is not at all relevant to command belief.
F) The Rambam's question on himself – A wonder without prophecy
The Rambam poses a question: "Perhaps there is one who performs a wonder" – a person can indeed perform signs and wonders even if he is not a prophet ("there is something behind it" – a trick, sorcery, etc.). If so, why do we believe him?
G) The analogy of two valid witnesses – A key understanding
The Rambam's answer: Since he already has a presumption that he is a great and wise person fit for prophecy, and he performs a wonder – there is a commandment to believe him. This is not a conclusive proof, but rather a law of conduct.
The analogy: "Just as we are commanded to decide a case based on two valid witnesses" – even though we know that false witnesses exist in the world, we rule based on their testimony. "It is a commandment to follow those wonders, even though we do not rely on this with absolute certainty."
A person can think a thousand times that the witnesses are liars – but he acts according to their testimony not because he knows it is true, but because the Torah said to do so. "Based on what is revealed."
H) Why isn't a presumption of fitness alone sufficient?
Without signs and wonders, one doesn't know whether he is merely a sage or actually a prophet, and even if he is a prophet – one doesn't know whether he has a mission to others. The wonder specifically proves that he is a messenger with a command for others. This is exactly like with witnesses: a single witness also has a presumption of fitness, but he doesn't have the legal status of testimony – the Torah requires two witnesses.
---
Conclusion of the Chapter: "The hidden things belong to the Lord our God, and the revealed things belong to us and our children"
The Rambam's Words
"These matters and the like – the hidden things belong to the Lord our God, and the revealed things belong to us and our children forever, and the Lord sees into the heart."
Novel Insights
A) "The revealed things" – We go according to what is revealed
We are not in charge of what lies in someone's heart. Our obligation is to go according to what is revealed – if he has the qualifications of a prophet and he brings a sign and wonder, we must believe him. If he is inwardly a liar – that is between him and God. (Exactly like Rashi's plain meaning on the verse.)
B) Conclusion for all the laws of prophets
The verse "The hidden things belong to the Lord our God" is not merely a conclusion to the last halakhah (regarding signs and wonders), but a conclusion for all the laws of prophets. The entire matter of prophecy is a matter of "hidden things" – holy, deep things. Our role is only to go according to "the revealed things belong to us and our children."
Sources
- Deuteronomy 29 – "The hidden things belong to the Lord our God, and the revealed things belong to us and our children"
- Rashi on "the hidden things" – I do not punish for hidden things
- Epistle to Yemen – Believing is only relevant regarding a possible thing
- The law of two valid witnesses – The Rambam's analogy
- "To him you shall listen" (Deuteronomy) – Source for the commandment to follow the prophet
- Targum Onkelos – "You shall listen" = "you shall accept"
📝 Full Transcript
Laws of Foundations of the Torah, Chapter 7 – Foundations of Prophecy
Introduction: Rosh Chodesh Adar and Joy
Chavrusa 1: Good day. We're going to learn today Laws of Foundations of the Torah, Sefer HaMada, Chapter 7. This chapter discusses the topic of prophecy (nevuah).
It's very fitting that today is Rosh Chodesh Adar, and we increase in joy. The Rambam is going to say here that one of the conditions of a prophet (navi) is that he must be in a state of joy (simcha). Not as people think, that reaching a great spiritual level is helped by seclusion (hitbodedut), and one is somehow — one won't be in a state of joy. On the contrary — joy brings about great things.
---
It Is a Foundation of the Faith to Know That God Grants Prophecy to Human Beings
Prophecy as a Foundation of the Faith — Not Merely a Commandment
We are still here in the foundations of knowledge, Foundations of the Torah. Prophecy is one of the Foundations of the Torah, because Moses our teacher — the entire Torah was given through prophecy. And besides the Torah, the Prophets and Writings — we had a world full of prophets, and it is a foundation of knowledge.
That means, besides the fact that it is a commandment (mitzvah) — among the commandments in Laws of Foundations of the Torah, the Rambam enumerated ten commandments, and the last two of the ten — we have already learned eight of the ten — the last two are:
- To obey a prophet — a positive commandment to listen to the prophet (mitzvat aseh lishmo'a min hanavi)
- And the negative commandment, interestingly, is not "not to obey," but rather not to test him excessively (shelo lenasoto) — one shouldn't trouble him too much, one shouldn't test him too much.
Now the Rambam — later he will state the commandment, but as a foundation of knowledge — he begins: there is a positive commandment to obey, but even before obeying there is the foundation of knowledge to know that such a thing as prophecy exists, to believe that such a thing as prophecy exists. From the foundations of knowledge, from the foundations of the faith.
Insight: The Structure of Sefer HaMada — Foundation Comes Before Commandment
This is very similar to the structure of the first chapters, I realize. Because the most fundamental foundation is to know that there exists a First Being (lida she'yesh sham matzui rishon) — not the first foundation, the second foundation, the foundation of knowledge.
That means the foundation is even more important than the commandment. Let's say, a person doesn't get killed over a commandment — he sometimes also fails with lashon hara (evil speech). But if he fails with a foundation of not knowing "I am the Lord your God" (Anochi Hashem Elokecha), or not believing in prophecy, he is missing a foundation, and all other commandments have nothing to rest upon. So it states at the end of the Yagel Mikra in Parshat Mishneh.
But also here you see that the structure follows the same pattern as the structure of all these laws — aside from the two chapters we've had until now — but the same thing applies: first he states the foundation, that there is a knowledge of this matter, or here it will be a bit more about obeying. Prophecy is a positive commandment that is built upon the foundation, upon the reality, basically.
"To Know" — Not "To Believe"
From the foundations of the faith, from the foundations of the faith. And foundations of the Jewish faith.
Chavrusa 2: Interesting, the word "dat" (faith/religion) — before the Rambam, do we see the word "dat"?
Chavrusa 1: In Megillat Esther (the Scroll of Esther).
Chavrusa 2: Ah, indeed, "dat" of every province.
Chavrusa 1: Yes, that means...
Chavrusa 2: What does "dat" mean? A statute, a law.
Chavrusa 1: Yes. The Rambam uses it... We view religions more as laws.
Chavrusa 2: Yes, the foundation of all laws. The foundations behind the laws. The Rambam says "dat" the way we say "religion" — foundations of the religion.
Chavrusa 1: Yes. But there it means foundations of law. And the law of Parat Ivda.
Chavrusa 2: Yes. That is Parat Imda. There is one instance where it does appear. And in the Chumash (Pentateuch) it says "mimino eshdat lamo" — "eshdat" means the Torah.
Chavrusa 1: Wonderful.
From the foundations of the faith is to know (lida) — to know. He does not use the word "to believe" (leha'amin). Just as also at the beginning of Sefer HaMada it says "to know that there exists" (lida she'yesh) — that there is a Creator of the world. "To know" means it is a fact.
To know — that God grants prophecy to human beings (she'ha'Kel menabeh et bnei ha'adam), that the Creator grants prophecy to people. He speaks to human beings. The Almighty communicates with human beings.
---
Discussion: "God Grants Prophecy" — Three Approaches to Prophecy
The Almighty's Role in Prophecy
A few things I want to pause on here. One — I think this is an important matter, because later they will be a bit more closely examined.
Chavrusa 2: But I remember, you should say it better, because you are a greater expert in the teachings of the Rambam — that the Rambam brings three approaches.
Chavrusa 1: So here what they say...
Chavrusa 2: What? But why don't you say a greater prophet?
Chavrusa 1: Eventually — I'm only at my own level, one who is arriving, it's on the way.
The Three Approaches in the Guide for the Perplexed (Moreh Nevuchim)
The Rambam says in other places that there are three approaches:
1. People who think that prophecy lies entirely in the hands of the person — that if he achieves the spiritual levels, he becomes a prophet.
2. A second approach that it lies entirely in the hands of the Almighty — that the Almighty can take a person who is a fool and suddenly he becomes a prophet.
3. The Rambam says they are both incorrect, rather the truth is that a person must exert himself and prepare himself and reach spiritual levels, and afterward, if he merits it, it is a gift from the Almighty — that the Almighty will grant him prophecy.
Okay, I'll tell you more precisely: "God grants prophecy" (Kel menabeh) — the Almighty gives him the power of prophecy.
Insight: A Correction in Understanding the Third Approach
Chavrusa 2: I can correct you a bit, pardon me, not a small bit. Certainly, the three approaches appear at the beginning of the chapter on prophecy in the Moreh, I don't remember exactly where. But the Rambam lays down the third approach a bit differently than how I understand it, a bit differently than how you laid it down.
And perhaps this is a secret, perhaps these are things where one needs to be precise with what it says here, perhaps what's in the Moreh doesn't always say the same thing as what's here. Perhaps this is a secret — you're going to say this before thousands, thousands, thousands, myriads of Israel.
Chavrusa 1: Yes. So should I say how the Rambam says it more clearly there?
Chavrusa 2: What the Rambam says, as it also states here, by the way — what one notices is that it doesn't say "that it is a foundation of the faith that God grants prophecy to the Children of Israel," for example.
Chavrusa 1: Okay, we're talking about the Moreh. The three approaches we've also discussed, yes.
Chavrusa 2: It's a human matter. In other words, it is indeed a perfection of human beings. What the Rambam says is that certainly the simple meaning is not — not exactly, perhaps one can be precise about what he meant — not simply that when a person has the preparation, a gift comes to him. The gift comes, the prophecy comes through preparation. It is indeed a perfection of the person to be a prophet.
But the Almighty reserves the rights, so to speak, to whom He wants to give it or not. One cannot try to be a prophet. The Almighty can say no more than He can say yes — that the Almighty can prevent a person from attaining prophecy.
Chavrusa 1: But even after the qualifications, one doesn't necessarily become one.
Chavrusa 2: Not necessarily. But more analytically one can say that the preparation produces the prophecy, only it's not entirely automatic, because the Almighty has the right — He can take it away from whomever He wants.
So what it says here "God grants prophecy" (Kel menabeh) doesn't necessarily mean it goes according to that understanding, rather it could be that one must remember that the Almighty makes everything happen, anyway.
Discussion: What Does "God Grants Prophecy" Mean — Supernatural or Natural?
Chavrusa 1: To say that the Almighty does something — we don't mean that the Almighty does it not through the way of nature, not through some perfection that a person prepares for. The Almighty does it, but because the prophecy is attributed directly to the Almighty.
And prophecy means, as you say, communication — somehow it comes, I remember the Rambam's language in the other place, that "a quality that reaches from the Creator to the person" (midah she'magi'a min haboreh el ha'adam) — something comes... This is the divine flow (shefa) that comes from the Almighty to people. This comes from the Almighty to people — knowledge, right? Some kind of knowledge, some kind of what is called speech (dibur). Speech doesn't necessarily mean making noise, speech means knowledge.
So it's certain that it comes from the Almighty to people. The direction is certainly so. As for how it works — if I understand correctly, in this chapter the Rambam explains more the order of preparation for prophecy, he doesn't describe how the Almighty does it.
One still needs to think about what the difference is between the Almighty granting it and the Almighty withholding it from certain people. But the point is: it's not simply that a person — as if there's a world of knowledge, a world of wisdom or of prophecy, and the person can tap into it. No — the Almighty must give it to him, it's a communication, it's a relationship, so to speak.
The Difference Between Prophecy and Intellectual Attainment
Chavrusa 2: The entire world is like that.
Chavrusa 1: True, but what one might think — just as when a person grasps something with his intellect, it's not necessarily that now an angel gave him knowledge. Okay, that's already a higher level, one needs to discuss that too. But we can't say that if I just now understood something — a thing that exists, I now understood. But this is "God grants prophecy to human beings" (Kel menabeh bnei adam) — the Almighty communicated with him, the Almighty gives him something.
---
"Human Beings" — Not "Children of Israel"
Chavrusa 2: Okay, "God grants prophecy to human beings" (Kel menabeh bnei adam) is the precise wording, one needs to discuss this too. Because the Rambam says in the Epistle to Yemen (Igeret Teiman), the Rambam says that the reason we don't believe in gentile prophets is not because they aren't Jewish, rather a gentile can also have the quality of prophecy if he merits it and performs all the preparations.
Rather, the reason is because the prophets in whom gentiles believe are trying to contradict the Torah of Moses our teacher, which is itself the greatest proof, as the Rambam says in the next chapter — that if someone touches the Torah of Moses our teacher, that alone is the greatest proof that he is a false prophet.
So in any case, it fits with the fact that he doesn't use the language "God grants prophecy to the Children of Israel," as someone noted in the context of the Kuzari. He uses the language "God grants prophecy to human beings" (Kel menabeh bnei adam).
Insight: The Dispute Between the Rambam and the Kuzari
This is connected to the general dispute between the Rambam and the Kuzari. The Rambam holds that it is a human level that a person, a human being, can reach. It's true that from a gentile one doesn't demand the same thing as from a Jew, but if a gentile reaches his perfection, technically he could have prophecy if he doesn't contradict the Torah of Moses. In any case, that's what "human beings" (bnei adam) means.
---
Conditions for Prophecy: Wise, Mighty, Broad-Minded
"Prophecy Only Rests Upon One Who Is Greatly Wise in Wisdom"
The Rambam continues — and this is also a foundation of the faith. The continuation: "Prophecy does not rest" (ve'ein hanevuah chalah) — prophecy does not rest, prophecy does not descend — "except upon one who is greatly wise in wisdom" (ela al chacham gadol bechochmah). It could have already been so — first he says when the Almighty gives, but he says before that the person must... Here we're already talking about the person and his preparation.
Chavrusa 2: You laid down a bit here, you wanted to be a bit innovative that the Almighty gives, yes — but the point is that the Rambam immediately moves on to the human preparation. He doesn't say "God does not withhold His will" — it's obvious that the Almighty does what He wants.
Chavrusa 1: He says that prophecy is specifically upon one who is... upon one who is a "greatly wise in wisdom" (chacham gadol bechochmah) — one who is a great sage in wisdom.
Chavrusa 2: "Wise" doesn't say specifically in Torah, yes.
Chavrusa 1: Greatly wise in wisdom, yes, true.
"Mighty in His Character Traits" — He Has Already Conquered
"Mighty in his character traits" (gibor bemidotav) — he is mighty with his character traits.
Chavrusa 2: I'm actually thinking that "his traits" (midotav) refers to — the traits of the Holy One, Blessed Be He (midotav shel HaKadosh Baruch Hu), that he walks in the ways of the Holy One, Blessed Be He.
Chavrusa 1: But that's a homiletical interpretation. On the plain meaning, he says etc.
But I mean, also "mighty in his character traits" fits with what the Rambam says in other places, that there is one who doesn't need to exert himself at all. That means "mighty in his character traits" — not that he's constantly in the process of conquering, but rather he is already mighty.
"He Does Not Desire Anything in the World"
Okay, let's directly see the passage: "He does not desire anything in the world" (velo yit'aveh ledavar ba'olam) — he has no more struggle, so he doesn't give away extra energy for the struggle that ordinary people have.
"Rather, he constantly overcomes his inclination with his intellect" (ela hu mitgaber beda'ato al yitzro tamid) — his intellect is perpetually stronger than his senses and his desires.
"One of Broad and Very Correct Understanding" — Quantity and Quality
"One of broad and very correct understanding" (ba'al de'ah rechavah nechonah ad me'od) — a broad understanding and a true understanding to the utmost degree.
I mean, "broad and correct" (rechavah nechonah) is a very beautiful thing. It's a bit like — there are people who know a great deal, but knowing the truth, the absolute truth, is... There is wisdom in quantity and wisdom in quality.
Chavrusa 2: I would have thought that "broad understanding" (de'ah rechavah) means character traits, just as we see later "de'ot" — which is character traits. Wise, you say wise, mighty.
Chavrusa 1: It could be, I'm thinking of something new now.
Discussion: "Wise, Mighty, and Wealthy" — The Rambam's Interpretation of the Gemara
It could be — we know that the Rambam's language is built upon a Gemara that states "Prophecy only rests upon one who is wise, mighty, and wealthy" (ein hanevuah shorah ela al chacham gibor ve'ashir). And the Rambam reinterprets here:
- Wise (chacham) — in its plain sense: a great sage
- Mighty (gibor) — not in its plain sense: he builds upon the Mishnah "Who is mighty? One who conquers his inclination" (eizehu gibor hakovesh et yitzro), yes? And the Rambam adds a bit more — not only that he's in the middle of conquering, I mean you're right, he has already conquered.
Question: Where Is "Wealthy"?
And now — what about wealthy (ashir)? The Rambam skipped wealthy. We need to understand, to ask: what is here in its place? Why did the Rambam skip wealthy?
It could be that the Rambam interprets wealthy as the "broad understanding" (de'ah rechavah) that he speaks of in terms of richness. A person might think that the problem of wealth is that he needs to come to people, that he has worries, that he needs to seek favor from people — so he is "content with his lot" (same'ach bechelko). A person who is a... It could be the Rambam indeed means that he no longer has any...
Continuation of Chapter 7, Laws of Foundations of the Torah – Conditions for Prophecy and the Path of Attainment
"Broad Understanding" – Connection to Character Traits
Chavrusa 1: I would have thought that "broad understanding" (de'ah rechavah) means character traits, just as we see later "de'ot" — which is character traits (hilchot de'ot).
---
The Rambam's Connection to the Gemara "Wise, Mighty, and Wealthy"
Chavrusa 1: Wise — I say wise. Mighty — I'm thinking of something new now. It could be, you know, the Rambam's language is built upon a Gemara that states "Prophecy only rests upon one who is wise, mighty, and wealthy", and the Rambam reinterprets here: wise in its plain sense — a great sage. Mighty, the Rambam interprets not in its plain sense. He builds it upon the Mishnah "Who is mighty? One who conquers his inclination," and the Rambam adds a bit more — not only that he's in the middle of conquering, conquering his inclination, but rather he has already conquered.
Discussion: What About "Wealthy"?
Chavrusa 1: And now, what about wealthy? The Rambam skipped wealthy. We want to investigate and ask — the Rambam skipped wealthy here.
It could be that the Rambam interprets wealthy as the "broad understanding" (de'ah rechavah), which he expresses in terms of richness. I mean, the plain meaning of wealth is that he doesn't need to come to people, that he has worries, that he needs favor from people.
Chavrusa 2: That's "content with his lot" (same'ach bechelko).
Chavrusa 1: So wealthy — it could be that the Rambam indeed means that he has no material concerns dragging him down. That is, the worry of how to cover the bank drags him down, so he has a broad understanding. Because someone who worries about some trivial matter, it constricts his mind.
Chavrusa 2: So according to this interpretation as well, "understanding" (de'ah) doesn't mean only knowledge, it means more of an understanding that has to do with character traits, like Laws of Character Traits (Hilchot De'ot). Not necessarily that he means the same Laws of Character Traits, but more of a matter of...
It's very beautiful what you're saying — that mighty is one who conquers his inclination, and he has already conquered. And the broad understanding is a person who has no worries about money — he has a broad understanding.
Chavrusa 1: How do we say that?
Chavrusa 2: Content with his lot.
The General Meaning of the Gemara
Chavrusa 1: One needs to understand that Gemara, that wealthy and of great stature means simply that he has nothing dragging him down. He is never afraid of anyone, because he is mighty, he is a strong person. That he has no things that take him away from his wisdom, because the main thing is the wisdom.
Chavrusa 2: That is apparently how the Rambam learned it.
Chavrusa 1: That is how the Rambam learned it.
---
Halacha 2 – The Path to Prophecy
"Filled with All the Qualities... Physically Complete"
Chavrusa A: "A person who is filled with all these character traits" – a person who is filled with all these traits – "and he is physically complete", he is physically complete. What does this mean? He needs to be physically complete?
This is apparently as the Almighty says plainly, just as the Rambam says in the Laws of Health, that a foundation of serving God is that a person should be healthy – because he won't need to worry about his health, and he is always healthy, and he feels good.
And later we also see that it is very difficult on the body when sins are present, and we see later that prophecy (nevuah) is a very heavy experience. And the Almighty did say: a small laughing gift makes a large laughing gift.
"When he enters the Pardes" – Connection to the Previous Chapter
Chavrusa A: "And he is physically complete, and he is filled with all these character traits, when he enters the Pardes" – and we already know what the Pardes is. The Rambam said it at the end of the previous chapter. So this is truly a direct connection – the two chapters in between are something like that. He brought in the aforementioned Pardes.
"Veyimashekh" – Language of Duration
Chavrusa A: "And he is drawn into them" – very good, into that Pardes of – great and distant matters. We know everything that the Almighty created.
"Veyimashekh" – what does the word "veyimashekh" mean? He will extend himself. He means the language of duration – he will be engaged in such a matter for a long time. When "he is engaged in great and distant matters" – this means he won't only be engaged in the small world, rather he will swim in his mind in distant, great worlds. This means he will think about the world of angels and so forth.
"Correct Knowledge to Understand and Grasp"
Chavrusa A: "And he will have correct knowledge to understand and grasp" – not only will he be drawn in. For this he needs to be a wise person (chakham). We're not talking here about – both that he will spend much time engaged in this, and also that he will actually arrive at the correct understandings, because he has correct knowledge to understand and grasp. This apparently means that he succeeds – he will understand with his intellect, he can grasp everything that is happening.
---
"And He Sanctifies Himself Continuously" – Separating from the Darkness of Time
Chavrusa A: "And he sanctifies himself continuously" – this apparently means, after he knows all these wise things, he sees the importance of what is truly important, and he begins more and more to disregard foolish things. He becomes sanctified, he becomes holy, he separates from simple matters.
He goes on to say: "And he continues and separates from the ways of the general populace who walk in the darkness of time" – he moves away from the concerns of the general populace. This perhaps has some connection – yesterday we learned that a Torah scholar (talmid chakham) doesn't associate with an evildoer. Evildoers are those who walk in the darkness of time – they are the darkness, walking in darkness. Just as Proverbs (Mishlei) calls something "mellin" – they are not the true light of God, they are not the light of knowledge, they are in darkness. He moves away from all those people who drag one into the darkness of time, he moves further from that.
---
"And He Continuously Spurs Himself" – Diligence Even After Perfection of Character
Chavrusa A: And what does he do? Rather, "and he continuously spurs himself" – he is always spurring himself on.
Chavrusa B: Interesting – even though he has already overcome his character traits, one still needs diligence (zerizut) the entire time.
Chavrusa A: Yes, very good. Because apparently the overcoming of character traits is a matter of perfection of character. Now he's already speaking about the intellectual work, about contemplation (hitbonenut). This means it's even more extra on his part here. Even after one has already been engaged for a long time, and one has already achieved a certain level – apparently one still needs to maintain diligence in very many things. It's not about character traits, the diligence is more of a...
Chavrusa B: I want to say to Rabbi Yitzchak, that even if we won't reach high levels, one still needs to work with this.
Chavrusa A: But the diligence here isn't diligence meaning he shouldn't be lazy. It means the diligence so that "he trains his soul" – these are further matters.
Chavrusa B: Yes. He pushes himself, one could say. He's not satisfied, he doesn't yet hold that he's already grasped everything, rather he wants more and more all the time.
Chavrusa A: "And he trains his soul" – he teaches himself. "That he should have no thought at all in idle matters" – which idle matters? It's an interesting expression. This means that even after he will have already arranged everything, he can still get stuck in the darkness of time with idle matters, and he still needs to train himself, train himself. He learns – it's a very deep learning, it's not like one learns the Four Chapters and already knows everything.
Chavrusa B: Yes, yes, yes.
Chavrusa A: And I'm correct that just as one is precise at the end of the Guide (Moreh), when the Rambam goes into the service a bit, he explains that even after knowing, there is the new work of focusing on what one knows, of being what one calls concentrated.
---
"The Vanities of Time and Its Schemes" – Two Levels of Futility
Chavrusa A: And one should not have thoughts primarily in idle matters – "nor in the vanities of time and its schemes." He should not think, he should not have even a thought in idle matters. Even if he doesn't focus, he devotes himself to holy things, to great things – but even a thought in idle matters, and in the vanity of time and its schemes, pulls a person away.
Chavrusa B: This is for a prophet; for ordinary people one may not.
Chavrusa A: "The vanity of time and its schemes" is a bit of a piece – it appears to be a statement and its opposite. "The vanity of time" means the superficial things, but even the schemes – the schemes are already the deeper things, all the deep things in politics.
Chavrusa B: Yes, even greater facts, even greater facts, but still it's the study of foolishness, it's still foolishness.
Chavrusa A: I would say the Rambam would not agree with "the study of foolishness." It's a color shift, it's even greater foolishness. The schemes of vanities are vanities, he says.
---
"His Mind Is Always Free and Directed Upward" – What Does "Free" Mean?
Chavrusa A: Rather, what then? "His mind is always free and directed upward" – his mind is free (panui).
I'm thinking of an interesting thing here: even if he will have already grasped everything, he no longer needs to toil over a new thing, but he could think "I already understand everything, now I can make use of a bit of the vanity of time." But then his mind is not free – his mind is not available to grasp more.
I think that "panui" means from the language of "poneh" (turning) – it turns upward, it is available upward to be able to grasp new things.
Chavrusa B: I think it's more of a way... I don't know, I think it's more of a way.
Chavrusa A: I interpreted "panui" from the language of it turns upward, it turns, it is directed upward.
His mind is – the Rambam simply says that where a person thinks, that's where he is. If you want to think his thoughts of time, the thoughts of the vanity of time – you want to know them, you knew yesterday, now you don't know it. Yes, knowing doesn't mean "I remember" – knowing means "I know it now." And if so, consequently the prophet, the one who is perfecting himself in prophecy, he needs to accustom himself never to think about this world – he thinks only about what is above.
Chavrusa B: Okay, I think it means both – "panui" means that he has nothing else whatsoever that could distract his focus from above.
---
"Bound Beneath the Throne" – What Does This Mean?
Chavrusa A: Here lie powerful words: "bound beneath the Throne." It's simply, it has something to do with "And the soul of my master shall be bound in the bundle of life", or bound beneath...
It was beneath the Throne. Remember that beneath the Throne refers to the highest angels, yes?
Chavrusa B: No, I remember what it said in the Chumash Torah – that the Throne (Kisei) means the Almighty Himself, and the holy creatures (chayot hakodesh) are beneath the Throne, they are beneath the Almighty.
Chavrusa A: So "bound beneath the Throne" means that he is among the highest angels – his mind is among the highest angels.
But you're simply right that this is a reference to the expressions found in the words of the Sages (Chazal), found in the verses, about the souls of the righteous that are beneath the Throne of Glory (Kisei HaKavod) and so forth.
And the Rambam says: how are they beneath the Throne of Glory? They are not physical bodies after all. The treasures of holiness that are in the Torah – it's not a hint, it's not a hint, it's what the intellect does when it is not physical. The intellect is beneath the Throne, as it says in other places. And what can he do – he can contemplate the treasures of holiness of the Torah. That is what it means to be beneath the Throne. What does it mean to be beneath the Throne? It's not something you can see after all, it's not something you can see after all. All the levels.
---
"Holy and Pure Forms" – Two Categories
Chavrusa A: Exactly, he thinks about the "holy and pure forms." If I remember the previous chapter: "holy" refers to the celestial spheres (galgalim), and "pure" refers to the forms that have no matter at all. That's how it seems to me when I learned earlier, the definition from before.
Chavrusa B: Yes.
"He Contemplates the Wisdom of the Holy One, Blessed Be He, in Its Entirety" – From the Highest to the Lowest
Chavrusa A: And "he contemplates the wisdom of the Holy One, Blessed Be He, in its entirety" – it's very interesting, he doesn't only look at the holy forms, rather he looks at the entire wisdom of the Holy One, Blessed Be He. He also doesn't forget about the world.
He tells us: "From the first form" – from the first form, which means the highest angel, which is the purity of holiness – "to the navel of the earth", to the center of the world. The navel – the navel of a person is the center of the world. Just as "the navel of the land" means the middle of the land. Down to the middle of the world. That is precisely the lowest place that has not yet been studied.
"And he knows from them" – from all these things he knows the greatness of the Holy One, Blessed Be He.
---
"Immediately the Holy Spirit Rests Upon Him" – What Does "Holy Spirit" Mean Here?
Chavrusa A: "Immediately the Holy Spirit (ruach hakodesh) rests upon him" – then a Holy Spirit comes upon him.
The Holy Spirit is not yet prophecy – this is the thing that is closest to prophecy, one step before prophecy.
Chavrusa B: I disagree. Holy Spirit here means prophecy. The Rambam here creates contradictions – he says in other places...
Chavrusa A: It's truly a different place.
Chavrusa B: Yes?
Discussion: What Does "Immediately" Mean?
Chavrusa A: It comes later, it appears that something comes after that... Did you see that it says?
Chavrusa B: No?
Chavrusa A: Immediately?
Chavrusa B: The Rambam has been saying the whole time earlier that one needs the Almighty to give him another step. You don't see that here. Here it clearly says "immediately."
Chavrusa A: The word "immediately" is very important to me.
Chavrusa B: Immediately?
Chavrusa A: Ah, I have, thank God, I have an answer to this. Right away. I think it's not a contradiction. The Rambam holds, yes, that afterward he still needs to receive. But "immediately" – the Rambam says for example that one who has a majority of sins and fewer merits, immediately his death is upon him. And there "immediately" doesn't mean he dies that very moment. Rather "immediately" can mean that he has already done everything he needs to do. It can still take a day until he receives the...
Chavrusa B: I think there it means he dies right away.
Chavrusa A: But he doesn't die!
Chavrusa B: Perhaps you weren't present at the discussion of majority of sins. The Rav is asking you a question.
Chavrusa A: It's a good question, but the Rambam wrote it, he meant it literally. And there are those who learn in the Rambam that "immediately" doesn't mean "right away at that instant," as one says about "immediately" that it happens that very moment, rather "immediately" means that it's already... Just as the Gemara says, "lacking time is not necessarily lacking an action."
Chavrusa B: Yes, but I disagree. Exactly, I disagree with your interpretation of the Rambam there. Because it seems clear to me that one is analyzing here. Here he says the whole thing that you brought in from another place is a problem that exists in another place. Here it doesn't say that at all.
The Rambam wrote for people who only learn this, who only see this. The Rambam says that one can also not receive prophecy. Later we will see. Until now this is what was written. So I don't know, perhaps we should look further.
Speaker 2: You're right that where the Rambam says that the Holy Spirit rests upon him, perhaps it consists of various levels. One needs to know, perhaps according to contemplation there will be Holy Spirit and so forth. But here it doesn't say that "and immediately the Holy One, Blessed Be He, will decide and send him prophecy." It says he receives Holy Spirit.
But actually, even in the – the jump here is very hard to say even practically, because you don't know when the person has already reached this level. This is after all a long process of work, the "sanctifying himself continuously, continuously sanctifying himself." The Rambam goes on and on at length. You don't know which moment it is when he has already finished striving in his thought, and then the Holy Spirit rests upon him.
Discussion: Whether the Holy Spirit Is a Separate Stage After Wisdom
Speaker 1: It's not two levels! It's not two levels! This is – "immediately" doesn't mean some specific time when it happened. Rather the person has agreed to all these things and has arrived at some level of perfection. We don't know when the perfection is, that he already knows everything about the Holy One, Blessed Be He? It's not knowing! It's the Holy Spirit resting upon him!
Speaker 2: I don't know. I also don't know if it's even another stage. It could be that the knowledge of everything is itself the Holy Spirit. I'm not sure that it's another stage.
Yes, it could be that one receives additional knowledge. Once again, one receives things further – whoever learns sees that one receives additional knowledge every time one learns. I don't see the great novelty (chiddush). There is Holy Spirit at every level. At every level, according to how he sanctifies himself, how he focuses on this, he receives Holy Spirit. I say the opposite, I say that the "immediately" is...
Speaker 1: And you're saying "immediately" means a prophet, or the wisdom is a prophet?
Speaker 2: I see that it's certainly that, to believe that he works at it. And he doesn't seem to me – I don't see the problem with it. I'll let him see that these words ring true in my ear. Certainly, one doesn't need to sanctify oneself, as it were, but I don't see the complication here. I think you feel – you're making simple things complicated. Or you're already coming from there, according to my understanding of what you're getting at.
---
Halakha 3: "And He Smelled the Fear of God" — "And His Soul Mingled with the Level of Angels"
The Expression "And He Smelled"
Speaker 1: Look one more time further, "And he smelled the fear of God." The expression "and he smelled" is an interesting expression. Also "his gift" – the plain meaning is that he merited a gift (teshurah), he had a gift bestowed upon him. He felt a certain fragrance that came upon him, a certain light of wisdom, light of intellect.
"And His Soul Mingled with the Level of Angels Called Ishim"
Then his soul became intermingled – what happens then is his soul mingles with the level of the angels called Ishim. His soul becomes mixed in. The partition that exists between humans and the angels falls away, as it were. He now arrives at the level, at the rank of the angels called Ishim. Because this is the lowest level of them, as we learned. That is precisely why they are called Ishim, because they are close to the level of human beings.
> Novel insight (chiddush): Here you see even deeper, that the person who is a prophet is not merely close – he is intermingled, he has the same level as the angel.
Matter and Form – Why the Prophet Can Reach the Level of Angels
I think the reason why he can have the same level as the angel is because the reason why we cannot be like an angel is because we are a combination of form and intellect and body, or matter and form (chomer v'tzurah). Here, the person has destroyed and beaten down his matter in so many ways, and he has strengthened his form in so many ways, consequently he has already arrived at the lowest level of Ishim, which is also entirely form without matter.
> Novel insight: The person has nullified his matter.
---
"And He Was Transformed into a Different Person" – He Becomes a New Person
The Rambam's Expression
Speaker 1: "And he was transformed into a different person" – and he is transformed into a different person, and not the same person he was before.
Very good, because we learned in the fourth chapter that the true definition of a person — there are two aspects of a person. There is a person of "dust from the ground" (afar min ha'adamah) who dies, and there is a new type of person where a person has a soul (neshama), where he has knowledge (da'at), he is similar to an angel (domeh l'malakh). He literally became an "other man" (ish acher). He is the new man, he is the man about whom it says "and his form is that of the King, God" (v'tzuro melekh Elokim).
Speaker 2: The form of God (tzurat Elokim), amazing, yes.
Discussion: Does "And He Was Transformed Into Another Man" Point to a Specific Moment?
Speaker 1: "And he was transformed into another man" (vayehafekh l'ish acher) — the simple meaning is the simple meaning. I think there's something more here. I think this also has to do with what we just strengthened ourselves in, that there is indeed a certain moment. The meaning isn't that it's all levels, that he keeps getting better and better. No, he knows when the change happened. Somewhere a shift occurred.
You think that because he's a great sage (chakham), a shift happened? No, he is now an entirely different person, he is a different level (madreiga).
So he says clearly: "And he knows in his own mind that he is not as he was before, but rather that he has been elevated above the level of all other wise people" (v'yode'a b'da'ato she'eino k'mot sheha'ya, ela shenitaleh al ma'alat she'ar bnei adam hachakhamim). He has become even higher than the level of all other wise people.
"As it says regarding Saul" (k'mo shene'emar b'Shaul) — so it says clearly in the verse regarding King Saul: "And you shall prophesy with them and be transformed into another man" (v'hitnabita imam v'nehpakhta l'ish acher) (I Samuel 10:6). With the other prophets, a band of prophets that he encountered there. Samuel told Saul that he would meet there a band of prophets, a group of prophets, "and you shall prophesy with them" (v'hitnabita imam), and he would become "transformed into another man" (v'nehpakhta l'ish acher) — he would be turned into a new person.
Speaker 2: Very good, that's a good verse, very — literally the same language that the Rambam used, that he becomes a new person. "And you shall be transformed into another man" (v'nehpakhta l'ish acher).
Discussion: "Immediately" — Is There a Clear Distinction Between Wisdom and Divine Inspiration?
Speaker 1: But I think it does have to do with what you're saying, with "he knows that divine inspiration (ruach hakodesh) rests upon him." As you say, that when one reaches all that wisdom, it is divine inspiration. But I think that here there is a certain moment when one has graduated from wisdom and entered into something called divine inspiration. And the Rambam says that this is a very clear distinction, and the person knows: "I have completed all the levels of wisdom, and now I have entered from the fifty gates of understanding (chamishim sha'arei binah) to the gate of divine inspiration."
Speaker 2: But you're right that it says from the language "not all like the rest of the sages," which is where you drew your inference.
But I don't see from the whole focus that the problem the Rambam has is entirely the problem that you — I see that you're struggling with this, that you have prophecies and you're not sure that it's real, maybe it's just a perception. That's just a spark. I don't see that this is a real problem.
I think the Rambam in other places talks about this, other people talk about this. But I feel that the Rambam wants — very practically relevant, when the sage had wisdom, does that obligate other people.
I feel that — but I don't see that this came just to solve the problem essentially of a prophet. I feel that it came to say this: that there is a type of person, that the prophet is a level for a person, a new man. He is another man (ish acher). Just as in the Laws of Repentance (Hilkhot Teshuva) the Rambam also said that the person is a different person — and he was changed and abhorrent, now he is a new person. And a person can become a new person in several ways.
Question: Can One Lose Prophecy?
Speaker 2: And I'm just thinking whether one also stops being a prophet — meaning, when the person falls from his level, does he also know in his mind that he is no longer at that level. One needs to think about this.
Question: "Of Strong Stature" — What Happens When the Prophet Gets Old?
Speaker 2: And I also thought about this — that prophecy only rests upon a person who is mighty and of strong stature (ba'al komah). Does this mean that when he gets old he loses it? Or it just needs to initially be when he is strong, because then he has no limitations. But when he starts getting old, will he lose it?
Speaker 1: And the prophets — it still worked.
Speaker 2: No, not because his eye worked, but because his prophecy worked.
Moses (Moshe Rabbeinu) — A Different Category Entirely
Speaker 2: Because Moses didn't simply have those limitations.
Speaker 1: It says that Moses was of strong stature, and had he not been of strong stature —
Speaker 2: No, that needs to be — it's a category of its own. But he lived in a body, he needed to have a body. But what I mean to say is that only the prophets who have all these conditions — that the prophet comes together with the power of imagination (ko'ach hadimyon) etc. — but Moses was of a different category entirely, that needed to be seen already.
---
Law 4: "The Prophets Are of Various Levels"
The Rambam's Words
Speaker 1: Now, let's — now there's another section 4 by me, I know by you it's a different section, and I'm holding it's already section 4. In the printed Rambam it's section 4.
Now the Rambam says — I have an introduction, I'll ask why I'm the one presenting. Well, but the Rambam — until now we don't know what the essence of prophecy is. You're right that many details are missing here, and this is part of the details that the Rambam himself is going to complete.
"Just as in Wisdom There Is a Sage Greater Than His Fellow, So in Prophecy There Is a Prophet Greater Than Another Prophet"
The Rambam says: "The prophets are of various levels" (haneviim ma'alot ma'alot hen). There are various — they already learned that "levels upon levels" (ma'alot ma'alot) doesn't mean that one stands on steps, it means — just as it is said regarding angels. There are levels of angels, and there are levels of prophets.
And the Rambam uses another analogy. The Rambam says: "Just as in wisdom there is a sage greater than his fellow, so in prophecy there is a prophet greater than another prophet" (k'mo sheyesh b'chokhmah chakham gadol mechaveiro, kakh binvu'ah navi gadol minavi).
> Novel insight (chiddush): A very interesting insight. I think that before the Rambam, if I remember correctly, nobody says this. There isn't a clear — perhaps there are sources. Certainly it's built on sources, the Rambam understood it. But the Rambam makes a comparison: when you say that two people are sages, must it be that both are exactly the same sages? No, there is a sage — both are in the category of sages, but one is more of a sage than the other. So too when you say prophet, it can be that one prophet is more of a prophet than another.
Novel Insight: Levels in Prophecy Show That Prophecy Is a Perfection of the Person
Speaker 2: You need to understand, this only works if one understands that prophecy is, at least in some sense, a perfection of a person. If prophecy simply means that God speaks, there are no levels in a prophet. God speaks, or God doesn't speak — it's one of two things. If prophecy is...
Speaker 1: True, the Sages (Chazal) say that Samuel was the greatest prophet.
Speaker 2: True, true. But the Rambam, I think, formulates it very strongly.
Discussion: What Is the Difference Between Prophets?
Speaker 2: That's one thing — it has first of all to do with levels.
Speaker 1: Now, you're saying an interesting thing, that the difference in level is not in what he received, but in the person himself — he is not the same, and not a bit that he is a carrier prophet.
Speaker 2: It could be that, for example, the greater prophet will know more precisely about the world, or more parts of reality and the like. It could be, but not in where he gets it from. Prophecy means that he receives information from God — that can't change. Perhaps it could be which information, or how clear it is.
It could also be how well he conveys it, because he receives it in a certain vision, and the masters have explained in chapter 30 that one should see it in certain parables. It could — that's what it's going into now.
The Main Goal: The Distinction Between the Prophecy of Moses and the Other Prophets
Speaker 1: I think the main reason, or one of the main reasons the Rambam wants — the main levels of prophecy that the Rambam wants to divide here, as we will see in the third half of the chapter, is the distinction between the prophecy of Moses and the other prophets.
Rambam, Laws of the Foundations of the Torah, Chapter 7 — Levels of Prophecy and the Distinction of the Prophecy of Moses
The Distinction Between the Prophecy of Moses and Other Prophets — Introduction
Speaker 1: He's now going to transfer the analogy into a concrete matter. One needs to — he was also driven by a wisdom of a venture. But until now in the Rambam we haven't yet spoken about conveying to others. He's still speaking about between him and his Creator, between him and the prophet.
Now, we're going to see the main point. I think that one of the main reasons the Rambam wants, as we're going to see in the third half of the chapter, is the distinction between the prophecy of Moses and other prophets. From my perspective, for a Jew who follows halakha, what he's going to say. But before he gets to that, before the distinction of levels between Moses and other prophets, he's going to go through in a somewhat straightforward way — what various levels exist between one prophet and another, not regarding the prophecy of Moses.
Moses — An Entirely Different Category
Speaker 1: He says at home like this, first of all — it's obvious, I'm not surprised — but Moses is entirely different categories. All prophets are the same in the same category, just a higher level. Moses is a different thing, or as he is not among the angels — he is above that one.
Speaker 2: I still built on what a prophet means is what it means, and in a certain way both are prophets. But it's true, it's a completely different category of prophet.
"By a Shared Name" (B'shem Meshutaf) — The Rambam's Approach
Speaker 1: But I remember, the Rambam says somewhere that Moses is called a prophet by a shared name (b'shem meshutaf), but he is a thing unto himself.
Speaker 2: True, true, but it's important that "by a shared name" means it's not the same meaning — the word "prophet" (navi) doesn't have the same meaning regarding Moses as it does regarding other prophets.
---
Law 4 — The Manner of Prophecy for Other Prophets: In a Dream at Night
Speaker 1: The Rambam says: All prophets see prophecy at night when they sleep. Or during the day, after a deep sleep falls upon them (achar shetipol aleihem tardeimah) — so it shouldn't necessarily be at night, but they should be in a dream when they fall asleep, and he sees.
There's an interesting expression — "a vision of the night" (chazon halailah) — which I just want to note. It's like a vision of the night: during the day one sees with the eyes, at night one sees with the imagination.
Speaker 2: No, no. "Night" (lailah) is the dream.
Speaker 1: If during the day, after a deep sleep falls upon them — also with imagination.
So, what does the verse say? "If there be a prophet among you, I the Lord make Myself known to him in a vision, I speak with him in a dream" (im yihyeh nevi'akhem Hashem, b'marah elav etvada, bachalome adaber bo) — the verse that speaks of the distinction between Moses and other prophets. "Vision" (marah) means a vision during the day, and "dream" (chalom) — a dream at night. That's the one thing.
---
Law 5 — The Body's Strength Fails During Prophecy
Speaker 1: The second thing is: "And all the prophets, when they prophesy, their limbs tremble" (v'khol haneviim k'shemitnab'im, eivreihem mizdaz'in) — their limbs shake, become trembling. "And the body's strength fails" (v'ko'ach haguf koshel) — their body collapses. "And their thoughts become confused" (v'eshtanoteihem mitarfot) — that's three ways of saying the same thing.
"The Mind Is Free" (Da'at Penuyah) — Free From, Not Free To
Speaker 1: Here it does say: "And the mind remains free to understand what it sees" (v'tisha'er hada'at penuyah l'havin mah shetireh) — and the mind is free, they can perceive the things.
Speaker 2: Why does he interpret it this way? Not "free to," but "free from." Right? "Free" (penuyah) means — since his body isn't working, usually a person's mind, a part of it goes to keeping track of his body, keeping track of what's going on with the body. When the body is broken down, then his mind is free — penuyah — to understand the things.
Comparison to Sleep
Speaker 2: It's interesting, a small note. Earlier in chapter 2, when the Rambam said that when a person begins to perceive the greatness of God, it's also similar to trembling. It says: he recoils backward and is frightened (nirta l'achorav v'nifchad). There's a beginning — you can say that the smallest level when a person suddenly becomes a person is when he begins to understand a little, but one must always be trembling. That's the similarity.
But that's for a different reason. Here the reason is: since, as you've been saying the whole time, the material, the thoughts of the body, and the Rambam says here at the beginning — thoughts of the body prevent thinking about prophecy. Since at the time prophecy occurs, his body breaks down, he can't think about it.
Here he means "the mind is free" (da'at penuyah) — it's empty, because the body doesn't bother him. Because usually a person has dreams about things of his body, experiences of the body. That's what I told you — he's not talking about the dreams, he's talking about the fact that a person usually can't dream, because his mind is busy controlling his body.
You know that when one sleeps, for example, the part of the brain that usually controls the body doesn't work, the disconnection doesn't work. Otherwise, when a person dreams, his hand would move every time it moves in the dream. But there is — okay, that's not the topic now.
But in any case, that's the point. I mean to say, not specifically that he can think spiritual things. In a dream one doesn't see abstract matters (devarim mufshatim), right? The point of a dream is that he is free from thinking. All day you have to keep in mind where am I, where am I going — you can't even dream well. Here you can, your mind is free (penuyah) to be able to understand what he sees. So says the Rambam.
---
Proofs from Verses — Abraham and Daniel
Speaker 1: "As it says regarding Abraham" (k'mo shene'emar b'Avraham) — and he brings two proofs that show it is so.
One, regarding Abraham it says: "And behold, a great dark dread fell upon him" (v'hineh eimah chasheikhah gedolah nofelet alav) — he fell into a great darkness. This means, apparently the Rambam means, not that he saw nothing — that he was physically nothing, one saw nothing at all.
Or "as it says regarding Daniel: 'My splendor was turned upon me to corruption, and I retained no strength'" (k'mo shene'emar b'Daniel: v'hodi nehpakh alai l'mashchit v'lo atzarti ko'ach) — my splendor, meaning my what? My beauty, my body, became disgusting, corrupted — it looked as if his body had deteriorated. "And I retained no strength" (v'lo atzarti ko'ach) — he had no strength to do anything.
So, these are two conditions of how prophecy affects the body of the person.
---
Discussion: How Does the Prophet Know He Is Receiving Prophecy?
Speaker 1: I think that from here there is also a bit of proof for what we discussed earlier. Earlier he said that the person knows that he is not the same person. If so many physical sensations occur, he certainly knows. Regarding this I think that earlier he said that he has already reached a level where he can receive prophecy. The actual prophetic vision (mareh hanevuah) is already an entire event — so he certainly knows that he is receiving prophecy.
Speaker 2: I will perhaps disagree with you, because before that, in fact, because I learned it differently before. Because you're still worried about this — who says it's prophecy? Maybe I'm fantasizing! I can fantasize, one can make a golem, it says in the Otzarot. This hasn't solved the problem.
What it says earlier is not that this is a belief — he has a sign, he sees that he collapsed, so he knows it was a prophecy? People collapse and simply had an attack of I don't know what.
So I think the knowledge that is mentioned earlier is a very internal knowledge. That knowledge is not a proof, because who says you know? I told you, I don't see that it solved that problem. That problem is an entirely different kind of problem. What the Rambam says earlier is an actual thing, it's an intellectual thing. It's not that it's... because one didn't want — it's not from, in other words, not from the fact that his limbs collapsed do I learn that he knows. He knows from what he knows. I disagree with you, it's a disagreement (machloket).
Speaker 1: But what I'm bringing up from here is that prophecy is not just another level of knowing, but it's an event, something that happens.
Speaker 2: It looks like there is an event. After the person has reached a level that we don't know, something happens, a certain event, a very specific one — not a level of knowledge that is called prophecy, but after he has the level of knowledge, something happens...
Speaker 1: No, but that, you know, that makes it worse, not better. Because visions are not — that doesn't make — those are just visions.
Speaker 2: But what kind of visions? Not visions that happen to an ordinary person, but the visions that happen to him — the wisdom — that is the prophecy.
Speaker 1: No, I understand, I understand. The same vision happens to another person, he's not a prophet, because that person is not a prophet. The vision...
---
What Makes Prophecy True? – Visions Alone Are Not Prophecy
Speaker 2: I just want to move forward because it's taking a bit too long, but I want to finish this. You need to remember that the prophecy of Moses (nevuat Moshe) doesn't fall into all these categories. What you're talking about is at the very least – the prophecy of Moses.
And secondly, even regarding the other prophets, on this point I think a bit differently. It says "da'at penuyah le-havin mah she-tireh" – "a mind free to understand what it sees" – yes? That is, to see visions (mar'ot), that is a matter of the imaginative faculty (koach ha-dimyon). That's not a great – it's not a proof. I know many people who fall into trances and see visions (chezyonot), and they are still not prophets. Why? Because their visions are not true.
What's the difference? Visions, visions are not the sign. We specifically, most of us are not accustomed to seeing visions. It's not such an uncommon thing among us – it happens very often. And also in other places, and also – don't tell anyone – in America it happens too. You can take drugs and see visions. Now, that's very clear.
The difference that you have – that opens it up, but it still doesn't make it true. What makes a prophet a true prophet is the content of the prophecy, or the source of the prophecy. You can say that it's perhaps the same thing, or perhaps two things, but it comes from God. And that is the inner essence (penimiyut), that is what makes it prophecy.
These are all external aspects (tzedadim chitzoniyim). Since most people are focused on their body, therefore the only way they can see the truth is when their body falls away, and the like. But it still doesn't mean that this makes it prophecy.
The Difference Between a Prophet and a Fool Who Sees Visions
Speaker 2: On the other hand, there are things, because one can learn differently "le-havin mah she-tireh" – "to understand what you see." It already states that visions are powerful things, but fools have no tool whatsoever to be able to derive anything from them at all. A prophet can take a vision and see the message in it – he can understand "le-havin mah she-tireh." It could be.
Because the essential inner aspect of prophecy (ikkar penim ha-nevuah) is in the inner content and not in Moses our teacher. True, true. I'm saying that we are more – our great work (avodah) is in the inner content. We become very impressed with the stories of visions, but it's not really impressive.
---
Halacha 6 – By Way of Parable They Inform Him
Speaker 1: Okay, now, do you want to learn? Go ahead.
Speaker 2: By way of parable, the Rambam says: "Ha-devarim she-modi'in la-navi be-mar'eh ha-nevuah, derech mashal modi'in lo" – "The things that are communicated to the prophet in the prophetic vision, they communicate to him by way of parable."
Speaker 1: Here too "they communicate to the prophet" – nobody says it's not communicated, I didn't say nobody says that. It's like person to person, not person to world.
Speaker 2: That's not what it says. Now you're adding something that it doesn't say, right? "Person" – I don't mean specifically a person, but a being, a personality, a being to a person.
Speaker 1: So what is it then? From God!
Speaker 2: Not wisdom (chochmah), not just wisdom.
Speaker 1: What is wisdom? Wisdom is from God, but it's direct. It's God sending him a message.
Speaker 2: Wisdom is more direct than prophecy.
Speaker 1: Okay, no, okay, okay. It doesn't say that, all those things don't say that.
The Parable and Its Interpretation
Speaker 2: "Ha-devarim she-modi'in la-navi be-mar'eh ha-nevuah, derech mashal modi'in lo. U-miyad yechakek be-libo pitron ha-mashal be-mar'eh ha-nevuah, ve-yeda mah hu." – "The things communicated to the prophet in the prophetic vision are communicated by way of parable. And immediately the interpretation of the parable is engraved in his heart during the prophetic vision, and he knows what it is." The Rambam already said this earlier too, at the beginning of Sefer ha-Madda he also said these words – by way of parable. Immediately when he sees the parable, the interpretation of the parable is also engraved in his heart – what the meaning (nimshal) of the parable is, what he saw in the prophetic vision, and he knows what it is.
> Novel point (chiddush): A prophet who doesn't know the interpretation of his own prophecy is not a prophet.
Discussion: How Does the Prophet Receive the Interpretation?
Speaker 1: My question is, when I learned this I wanted to understand – does he also receive the interpretation through prophecy, or does the prophecy enable him through his wisdom?
Speaker 2: I think that his wisdom produces the interpretation for him. He sees a vision, and the tremendous wisdom that he has makes him...
Speaker 1: This is all built on your funny idea that there's a distinction, a real distinction between wisdom and prophecy.
Speaker 2: And that's a basic distinction.
Speaker 1: What it says here is that he sees the interpretation just like – let's not say – just like someone sees a diagram that was made to explain something. The diagram explained it to him, but through the diagram he knows it – he doesn't know it in the diagram, he knows it in his heart.
Speaker 2: So, the prophet's knowledge included both things at once. It includes both the interpretation and the vision – not that he receives a vision and then goes to figure out the interpretation.
Continuation of Chapter 7, Laws of the Foundations of the Torah – Parable and Meaning in Prophecy, Conditions of Joy and Solitude
---
Continuation of Discussion: How Does the Prophet Receive the Interpretation of the Parable?
The Parable and Its Meaning Come Together – The Approach of R' Yitzchak
R' Yitzchak: No. And the tremendous wisdom that he has – this is all built on your funny idea that there's a distinction, a real distinction between wisdom and prophecy. A very basic distinction. What it says here is that he sees the interpretation just like – let's not say – just like someone sees a diagram that was made to explain something. The diagram explained it to him, but still, the diagram he knows, it's not in the diagram – he knows it in his heart.
So the knowledge of prophecy (yedi'at ha-nevuah) included both things at once. It includes both the interpretation and the vision. Not that he receives a vision and wakes up in the morning, like a dream – that's a dream not from a prophet, right? He wakes up in the morning and looks for a dream interpreter. Or the reverse, someone who is just a writer who has an idea, and he looks for which parable he can use to explain it. Both of these things the Rambam does not say about a prophet.
The Concept of "Immediately" (Miyad) in the Context of Parable/Meaning
Chavruta: One needs to know, it says here "miyad", meaning immediately. Because if "miyad" means immediately, it means that while he's still sleeping, he already has the engraving (chakikah). Or perhaps one should say it's not meant literally – when he sleeps he has a vision, he has a parable, and with his tremendous power of wisdom (koach ha-chochmah) he knows exactly what to do with the parable.
R' Yitzchak: No, I disagree, because then the Rambam says "miyad" – immediately. I know that you understand the distinction in the meaning of "miyad" from earlier.
But it's all fine, everything fits here according to your approach. So the listeners, the students of the shiur, will be able to understand according to R' Yitzchak's approach of learning, and others – one can send in comments. One needs to look at the other formulations of the Rambam, which will make sense shortly. As soon as one sees the language of "miyad" in the Rambam, it's "miyad" literally.
You're right, if "miyad" simply means that in the dream he already receives the engraving. But regarding Jacob it says "Va-yikatz Yaakov mi-shenato va-yomer mah nora" – "And Jacob awoke from his sleep and said, 'How awesome!'" Wait a minute, he's going to bring the examples. Yes, let's talk in a second when he's going to give the examples. And we'll discuss the engraving then.
---
The Other Side: The Prophet Uses His Wisdom for the Interpretation
Chavruta: What I think this means is that he sees the vision, and when he wakes up, he uses his power of wisdom to know the meaning (nimshal).
R' Yitzchak: But R' Yitzchak said no, that he receives a parable together with a meaning.
Question: Why Doesn't the Prophet Just Receive the Meaning Alone?
Chavruta: But it's hard for me to understand, because if he receives the parable together with the meaning, why doesn't he just receive the meaning alone?
R' Yitzchak: Because most people don't understand a parable without a meaning, including the prophet.
Chavruta: He receives the parable in order to be able to transmit it.
R' Yitzchak: In order to be able to understand it! He understands it through the parable. It's not that he understands it – they're not two separate things.
Just as I gave you the example earlier of an illustration, yes? If you understand a little bit of the structure (nusach), I make you a chart, which is like a kind of parable. Now you understand it, yes? The chart will speak to you, the chart will convey to you the flow (mahalach) of the Talmudic discussion (sugya). The chart gave it to you, but the content of the understanding is not the chart – the content of the understanding is the inner comprehension, the actual understanding.
---
Examples of Parables in Prophecy – The Rambam's List
Jacob's Ladder
R' Yitzchak: Let's see a bit further. The prophecy of Jacob was indeed exactly as he says, because Jacob went to sleep, he was in a nighttime dream (chalom ha-laylah).
Question: Jacob's Prophecy During a Time of Distress
And it's a bit interesting, because earlier we saw that he needs to be very calm. Jacob had his prophecy while running, while fleeing.
Chavruta: But that was Jacob our forefather who was on such a level (madreigah), he was complete (shalem) even when he was in the midst of troubles.
R' Yitzchak: No, I said, the Rambam lays down that it needs to be more general – he needs to be strong (gibor) so that no one disturbs him, he needs to be a wise person (chacham). Jacob our forefather was fleeing. Okay, continue.
The Rambam's Interpretation of Jacob's Ladder
Jacob our forefather saw the ladder in Parshat Vayetzei, and he sees there angels ascending and descending on it. The Rambam says this is a parable. And what does the Rambam say it's a parable for? The Rambam says: "Ve-hu ha-mashal le-malchuyot ve-shi'budan" – "And this is the parable for kingdoms and their subjugation" – the angels ascending and descending are a parable for kingdoms that rise and kingdoms that fall.
This is the one Midrash that exists on this, that he saw four angels going up, and – sorry – that each kingdom goes up and down, ascending and descending, and this showed him that the Jews go up and don't come down. This is like the end of the dreams of Daniel, where one sees that the kings fell, but the Jews remain eternally strong.
Question: The Ladder as a Parable for Angels or Kingdoms?
Chavruta: I've seen some who ask that in other places the Rambam says the ladder is a parable for angels. And there are those who say that angels and kingdoms also have a connection, because certain kingdoms symbolize certain angels, or angels are like – there is a ministering angel (malach ha-memuneh) over a certain kingdom.
The Living Creatures (Chayot) of Ezekiel
R' Yitzchak: "Ve-chen ha-chayot she-ra'ah Yechezkel" – "And similarly the living creatures that Ezekiel saw" – the well-known prophecy of the Chariot (nevuat ha-merkavah) of Ezekiel. I think the Rambam already mentioned this as well earlier...
Chavruta: The Rambam already told us what the meaning of the living creatures is, right? He said they are parables.
R' Yitzchak: No, he already said in chapter 2 or 1 that the living creatures are the first angels.
Chavruta: Ah, he saw the angels?
R' Yitzchak: The first angel is called "chayot." The living creatures of Ezekiel, for which Ezekiel also received the meaning.
The Boiling Pot and the Almond Branch – Jeremiah
And Jeremiah the prophet saw a boiling pot (sir nafuach), a hot pot, and he saw an almond branch (makel shaked), and immediately afterward it says that God told Jeremiah – there is the one who delivers the prophecy (ha-menabei), the one who says the prophecy to Jeremiah – tells him: "Makel shaked ki shoked ani" – "An almond branch, for I am watching" – something where God tells him it alludes to exile and such things.
The Flying Scroll and the Ephah
And the scroll that Ezekiel saw (megillah she-ra'ah Yechezkel) – Ezekiel the prophet, besides the living creatures, saw a flying scroll (megillah afah). And the ephah that Zechariah saw (eifah she-ra'ah Zechariah) – Zechariah saw a certain vessel that was the measure of an ephah, which women carry into the sky.
Summary of the Examples
All these things – the prophets saw a certain vision, a certain parable, and to this they either, as R' Yitzchak learns, received the meaning immediately, or they derived the meaning from the parable.
---
Three Categories of How Prophets Convey Their Prophecy (Halacha 7)
The Rambam's Distinction
R' Yitzchak: Now – "Ve-chen she'ar ha-nevi'im, yesh mehem omrim ha-mashal u-fitrono kemo eleh" – "And similarly the rest of the prophets, some of them state the parable and its interpretation like these" – it says that when they speak to Jews, when prophets speak to Jews, as in the books of Prophets (Nevi'im) and Writings (Ketuvim), there are times when the prophet tells us what he saw, and afterward they tell the interpretation. Just as "these" refers to the boiling pot and the almond branch, where the parable and the meaning are clearly stated. You see clearly that this is how it works.
"Ve-yesh mehem omrim ha-pitron bilvad" – "And some of them state only the interpretation" – sometimes there are prophets who don't tell us about the parable, they just tell us certain words of moral instruction, "Thus says God," what's going to happen, and they don't tell us that he saw this with a different parable – they tell us only the interpretation, which is the practical relevance.
"Ve-yesh mehem omrim ha-mashal bilvad belo pitron, ve-zeh rov divrei Yechezkel u-Zechariah" – "And some of them state only the parable without the interpretation, and this is most of the words of Ezekiel and Zechariah" – where they tell us only the parable and don't tell us the meaning.
Discussion: Jacob's Ladder – Which Category?
Chavruta: But he hasn't yet mentioned Jacob's ladder, he only said...
R' Yitzchak: He doesn't say that. But it also doesn't say that Jacob states the reason – it only says that the Torah tells us the story.
Chavruta: True.
R' Yitzchak: Ah, perhaps he means prophets... Others were prophets in the sense that they were emissaries to speak to Jews, and Jacob is not understood as speaking to Jews.
Chavruta: Okay.
The Principle: "And All of Them Prophesy by Way of Parable and Riddle"
R' Yitzchak: The Rambam says: "Ve-chulam be-mashal u-derech chidah hem mitnab'im" – "And all of them prophesy by way of parable and riddle" – the meaning is also that in the verse one doesn't always see that it's a parable and riddle with the interpretation, but what they saw was a parable in the manner of a riddle.
Chavruta: True. And conversely – even the prophet where only the parable is recorded, you shouldn't think that the prophet didn't know the meaning. He just didn't write it down, he didn't consider it necessary to write it down.
Discussion: What Does "By Way of Parable and Riddle" Mean – What Does the Prophet See, and What Does He Add?
R' Yitzchak: I'm saying that what they see is the parable and riddle, and the interpretation is what they add.
Chavruta: But... it's still open. I'm saying that his language somewhat implies this.
R' Yitzchak: There's no contradiction, because I'm also telling you that what he sees, through a riddle the prophet sees, but for him something is missing. There's no contradiction.
And I think, the way I learn it, one can understand a bit why it's necessary to be a tremendous sage (chacham), and afterward one can receive prophecy, because it could be that even an ordinary person could have seen the parable, but an ordinary person could never have added to it an interpretation, an interpretation of the meaning.
An Interesting Irony in the Dispute
Chavruta: You know there's a very funny thing about your interpretation? Because you've been disagreeing with me the whole time, where I tend more toward explaining that prophecy is a perfection of the person who attains something, and you say that no, God sends it. Then when it comes to the parable you're on my side. You say the prophet only sees a parable, God only sends a picture, and the prophet figures out the meaning, and for that he needs to be wise. It turns out that the essential content of prophecy according to your interpretation – you're entirely on my side, that the prophet through his wisdom is what determines it.
R' Yitzchak: No, I wouldn't say it's the essential part. It could be that the vision (chazon) is the essential part, because he receives a piece of information, a piece of message, that another human being cannot receive. And because he is such a great sage, he also finds the words for how to convey this to the people, and it could be that it's for bringing it out in practice.
Chavruta: Okay, okay. The audience should consider whether this is the approach of R' Yosef Albo or perhaps one shouldn't make it into a systematic approach. Or one should ask if anyone knows of a prophet, of a son of a prophet, a person with divine inspiration (ruach ha-kodesh).
R' Yitzchak: Ah, the Rambam we won't go console.
Chavruta: We'll continue saying the Rambam.
---
Halacha 8: "All the Prophets Cannot Prophesy Whenever They Wish" – The Conditions of Joy and Solitude
The Rambam's Principle
R' Yitzchak: The Rambam continues – another interesting principle. Yes.
"Kol ha-nevi'im ein mitnab'im be-chol et she-yirtzu" – "All the prophets cannot prophesy whenever they wish" – even those who are already at the level of prophecy, they cannot prophesy whenever they want. Rather, what then? They need to prepare themselves.
- "Mechavnim da'atam" – they focus, they direct their mind focused on the matter.
- "Ve-yoshvim semechim ve-tovei lev" – they sit, simply when one needs to be able to fall asleep, yes? And not collapse. They don't need to collapse into a trance (nirdemah). They sit, but they must be joyful and good-hearted.
- "U-mitbodedim" – they must not be bothered by other people, and they need to be joyful and good-hearted.
Joy as a Condition for Prophecy
Chavruta: That's a wondrous thing.
R' Yitzchak: What's wondrous to you about it?
Chavruta: That one must be in a state of joy (simchah). Joy is a condition here.
R' Yitzchak: "For prophecy does not rest upon a person from a state of sadness nor from a state of laziness, but rather from a state of joy" — very good. Prophecy cannot come upon a person when he is in sadness, because sadness drags him down, and not from laziness, but rather from joy.
The Verse About the Sons of the Prophets
Therefore, it says in the verse: "the sons of the prophets (bnei ha-nevi'im)" — the sons of the prophets means the students of the prophets — "before them" — the Rambam is going to explain what he means by "before them" — "before them were a harp, a drum, a flute, and a lyre, and they were prophesying." They sing, they are in joy, they sing, they play music. "And this is what is meant by 'and they were prophesying.'"
Discussion: Who Is Playing the Music?
Chavrusa: It doesn't say that they sing — it says that in front of them someone sings.
R' Yitzchak: Who?
Chavrusa: The sons of the prophets are the ones who sing?
R' Yitzchak: No. In front of the sons of the prophets stand people with musical instruments.
Discussion: Hisbodedus Among People
Chavrusa: It says that if they aren't truly secluded (misboded)...
R' Yitzchak: It's possible to be secluded in one's mind (misboded b'da'atam). There is a concept from the Kotzker that one can achieve hisbodedus among people. Hisbodedus doesn't mean that he must be alone in a forest. It means that he is not engaged with people — he is in his own world. It means that he made a group of prophets. A group of prophets is still good.
Chavrusa: He connects with companions who align their minds.
R' Yitzchak: Ah, no, it's what... I think he means it literally, but it refers to the locale. The locale is not in the middle of the city. They went into the forest forever, and there together with three friends. Hisbodedus doesn't mean being without any friends.
Chavrusa: Why does that occur to you?
R' Yitzchak: Hisbodedus is with friends.
Remark: The Rambam Doesn't Bring the Verse About Elisha
Chavrusa: The Rambam doesn't bring the verse that the Gemara brings: "And it was, when the musician played, that the hand of Hashem came upon him" — which the Gemara brings in Rosh Hashanah. It's a different verse from Shmuel that the Rambam brings the whole time.
The Meaning of "And They Were Prophesying" — Preparation for Prophecy, Not Actual Prophecy
R' Yitzchak: "And this is what is meant by 'and they were prophesying,' meaning they were walking on the path of prophecy until they would prophesy" — until they receive the prophecy. They were "prophesying" — they were engaged, they were rejoicing, they were sweetening, they were "prophesying" means — "prophesying" means they were preparing for prophecy, they were readying themselves for prophecy.
"Just as you would say 'so-and-so is becoming great (misgadel)'" — a person is misgadel, it doesn't yet mean that he is great, but he is going towards greatness, he is arriving at greatness. It comes out that "prophesying" means — they are preparing themselves, they are becoming...
The Prophecy of Moshe Rabbeinu – Continuation of Chapter 7, Laws of the Foundations of the Torah
The Concept of "Prophesying" – The Sons of the Prophets and Their Status
The Meaning of "Prophesying" – A Process, Not a Result
Speaker 1: They are "prophesying" means they are engaged, they are directing their minds, they are doing all the preparations for prophecy, they are readying themselves for prophecy. Just as you would say "so-and-so is becoming great (misgadel)" — a person is misgadel, it doesn't yet mean that he is now great, but he is going towards greatness, he is arriving at greatness. It could be that he's saying — "prophesying" means they are preparing themselves, they are becoming ready for prophecy.
I'm thinking of a trick — since I have an answer, let me finish it, and you don't need to say it twice, because I'm afraid people get confused. If two friends are learning together, and each one needs to say it, each one should say it.
Speaker 2: No, yes, misgadel, just like...
Discussion: The Hispa'el Verb Form – Three Meanings
Speaker 1: It's interesting, the root — what is this called in grammar (dikduk)?
Speaker 2: Hispa'el?
Speaker 1: Yes, hispa'el can mean he makes himself, he is a faker. It can mean he does something to himself. And it can mean he is in the process of becoming. Three things.
Not like how people sometimes say about fakers — they call them "mischasdim" — they're not chassidim, they're mischasdim. I think that ultimately, if you see that they actually are chassidim, then you know that they were preparing for chassidus or for greatness or... yes.
Halacha 9: The Sons of the Prophets — Perhaps It Will Rest and Perhaps It Won't
Speaker 1: But he continues further: "Those who seek to prophesy" — and this is the verse you brought from Shmuel — "they are called the sons of the prophets." He began with "the sons of the prophets, before them, and they were prophesying." He says the same thing — "the sons of the prophets" means those who are trying, who are engaged in the wisdom and the level of prophecy.
"And even though they direct their minds" — the Rambam says very clearly, they are called "sons of the prophets," not yet "prophets," because perhaps they have arrived and perhaps not. "Even though they direct their minds, perhaps the Divine Presence (Shechinah) will rest upon them and perhaps it will not rest."
Discussion: The Term "Shechinah" Versus "Ruach HaKodesh" and "Prophecy"
Speaker 1: Here he uses the term "Shechinah" for the first time, and earlier he said "ruach hakodesh (holy spirit)" or "prophecy." There still needs to come something called Shechinah, some level, some revelation of the Divine Presence.
Right. "And perhaps the Shechinah will rest upon them and perhaps it will not rest." And the Rambam, it could be that he does make distinctions, but generally — for example in the Laws of Injury and Damages — one sometimes finds the term "ruach hakodesh," sometimes "Shechinah," and simply, perhaps according to Kabbalah or according to whatever I know, there is a different meaning for all these words, but simply they all mean the same thing. The Shechinah also means ruach hakodesh, and the ruach hakodesh is also Shechinah, and so on.
Discussion: The Term "Ishim" and "You Shall Be Transformed Into a Different Man"
Speaker 1: Okay. The Rambam — it's interesting, because the Rambam told us here that sometimes he calls it prophecy and here he calls it Shechinah, but earlier he also said that he speaks to ishim, he speaks to the angels.
Speaker 2: True. But there's no such expression as "the ishim shall rest upon them." That doesn't exist.
Speaker 1: Ah, "and you shall be transformed into a different man (v'nehpachta l'ish acher)" — perhaps that is the expression. He calls them ishim, "that prophecy shall rest upon them." He says "and you shall be transformed into a different man" — it could be like you become a different ish. Here "ish" — from ish to ishim, from a man to an angel. Both are called "ish" — a person is called ish, and an angel is called ish. You become a different ish.
Just as it says in the Torah "and a man appeared (vayera ish)" — there is a commentator who says he saw a person and he saw an angel. The Korban Todah — "ish v'ish (a man and a man)" can mean Mordechai and it can mean Haman. You have to know which ish. Oh my.
---
The Prophecy of Moshe — The Distinction From All Other Prophets
Halacha 10: All the Prophets Except Moshe Rabbeinu
Speaker 1: Okay. Now, until here is about all the prophets. Now the Rambam is going to talk to us about the prophecy of Moshe. The Rambam says: "All the things we have said are the way of prophecy for all the prophets, the earlier ones and the later ones" — those who were once and all the other prophets.
I think there is a Gemara — there is a concept of the earlier prophets and the later prophets. The later prophets are called Chaggai, Zechariah, Malachi, right? I don't know what he means here. Could be. The earlier prophets.
"Except for Moshe Rabbeinu" — Moshe who is our teacher (rabbeinu), who is the teacher of all of us Jews, "the teacher of all the prophets" — and the teacher of all the prophets. You know why? Because he is higher in level than us and than all the prophets. No, this is Torah — our teacher who is "the teacher of the prophets." Or one can say: our teacher among the Jews, and the teacher of the prophets.
---
Halacha 11: First Distinction — Dream/Vision Versus Awake and Standing
Speaker 1: Okay. And what is the distinction? Moshe Rabbeinu is a different category. "And what is the difference between the prophecy of Moshe and all the other prophets?" What indeed is the distinction?
The Rambam says, he stated all the four things he said earlier. You'll see, I made numbers here. He's going to go through everything he said earlier and show that Moshe is different from all the prophets. Or even five.
"All the prophets" — all the prophets — see their prophecy "in a dream or in a vision (mareh)," as he said, in a dream or during the day but through a vision, through something similar to a dream. "But Moshe Rabbeinu prophesied while he was awake and standing" — he is up, he is alert and standing.
Speaker 2: And it says explicitly that he falls down and he...
Speaker 1: On that topic later. He says it later, he says it later, extra.
Discussion: The Source — "When Moshe Came to the Tent of Meeting... and He Heard the Voice"
Speaker 1: Moshe Rabbeinu comes into the Tent of Meeting (Ohel Moed) and he is still standing there. This is implied from the verse "and he heard the voice."
Speaker 2: Interesting — it's not an explicit proof. The verse should have been... What does it say, what verse does he bring? "In a vision I make Myself known to him," "Not so My servant Moshe, in all My house he is trusted."
Speaker 1: The Rambam brings it further. He brings more, he brings it clearly on everything.
Okay. I don't see clearly in this verse where one sees that it's not through a dream. It could be a step down from the dream.
Speaker 2: No, I understand — the source is "and he heard the voice." It doesn't say "and he saw the vision" or "and he heard the voice" — that is apparently the proof.
Speaker 1: But also "when Moshe came to the Tent of Meeting" — this implies, the sound of the verse is that he comes in now and he stands at the entrance of the Tent of Meeting. Not "when he came" meaning after he was there for a few hours. Upon entering, he immediately heard the voice.
But that's another thing — that he doesn't need preparation. That could be the preparation. There's no preparation mentioned. Apparently that is the main proof. The "and he heard the voice" is more the main proof. Yes.
Note: "There Is No Sitting in the Temple Courtyard" and Moshe's Standing
Speaker 1: And I think another thing — I think in the Tent of Meeting one may not, "there is no sitting in the Temple courtyard (azarah) except for the kings of the House of David," or certainly inside. Moshe Rabbeinu may not sit in the azarah, but in the Tent of Meeting he stands.
I remember something that the Rambam in other places is very occupied with the topic of the voice, that Moshe actually heard a voice or such expressions. It could be that from this he derived it.
---
Halacha 12: Second Distinction — Through an Angel Versus Directly From Hakadosh Baruch Hu
Speaker 2: Okay, second thing, all the prophets, yes, I'll let you say it.
Speaker 1: Very well. "All the prophets — through an angel."
Speaker 2: Ah, that wasn't stated until now. It was stated that an angel entered his soul, it was stated here that he sees a vision, that he sees something that is an angel.
Chiddush: The Rambam Connects Angel With Parable and Riddle
Speaker 1: Because here, when it comes to the prophecy of Moshe, the Rambam goes on and says: "All the prophets — through an angel, therefore they see what they see in parable and riddle." Did you catch that? The Rambam connected two things: since it is through an angel, therefore they are informed through parable and riddles. That wasn't stated earlier. With the first thing, here he spelled it out.
But "Moshe Rabbeinu — not through an angel," as it says... I think that in another place the Rambam says which angel is being discussed — the Active Intellect (sekhel hapo'el), the highest angel, the highest of the angels.
Speaker 2: I said here an angel, another question, the tenth angel.
Speaker 1: "And all the prophets — through an angel, therefore they see what they see in parable and riddle" — something wondrous, see how the two things are connected: an angel can only speak through the way of parable and riddle.
The Verses: "Mouth to Mouth," "Face to Face," "And the Image of Hashem He Beholds"
Speaker 1: But "Moshe Rabbeinu — not through an angel," Moshe Rabbeinu does not see through an angel, "as it says, 'Mouth to mouth I speak with him'" — Hashem says I speak from mouth to mouth, so to speak, from Hashem's mouth to Moshe's. The point of this verse is directness — to exclude that I send you a messenger or a letter or something like that, or a vision which is itself an angel. I think the secret is that the vision is an angel.
"And it says, 'And Hashem spoke to Moshe face to face'" — as you say, the Rambam says in the first chapter, I believe, that the vision is an angel — they see an angel. They don't see Hashem, they see an angel.
Speaker 2: I haven't seen it stated that way anywhere — one can learn it that way.
Speaker 1: And this is another verse that apparently says the same thing — "face to face" is the same idea as "mouth to mouth," it's just different words, face or mouth, but the meaning is the same — that it is directly.
Discussion: "And the Image of Hashem He Beholds" — There Is No Parable
Speaker 1: "And it says, 'And the image of Hashem he beholds (u'temunas Hashem yabit)'" — he can see the image of Hashem. "Meaning that there is no parable" — so the Rambam interprets, very interesting, because the verse is a problematic verse. The verse implies that there is an image, and the Rambam already said "you did not see any image" etc. So the Rambam interprets, what is the meaning of "and the image of Hashem he beholds"? "Meaning that there is no parable, rather he sees the matter in its clarity, without riddle and without parable."
Discussion: What Does "Sees the Matter in Its Clarity" Mean?
Speaker 1: Although we saw in the first chapter that even Moshe Rabbeinu could not see Hashem in His full clarity, but it does say that he knew who Hashem is, distinct from the angels. He knew Hashem differently. "And you shall see My back" — he knew, he was able to recognize that this is Hashem.
Perhaps the "matter" here doesn't mean Hashem — perhaps the "matter" means the subject of his prophecy he saw clearly, and that is what "the image of Hashem" means, because usually an angel sees only the image of Hashem. Moshe — the point called the image of the Name, which is the prophecy — he saw it clearly, without any... what is called a clear lens (aspaklaria ha-me'irah).
Discussion: Aspaklaria Ha-me'irah — "In a Vision and Not in Riddles"
Speaker 1: In Chazal it says: "This is what the Torah testifies about him: 'In a vision and not in riddles'" — you hear what the Torah illuminates, that he sees a vision and not riddles.
Interesting — "vision (mareh)" means he sees the thing itself. The meaning? "But in a vision" — vision means he sees the matter in its clarity, he sees it. So that means there is also a vision. Earlier he said that all prophets are in a vision or in a dream, and suddenly here with Moshe there is also a vision, but the vision is not a riddle.
Speaker 2: Because in other places the Rambam says that the others see it through barriers (mechitzos), and Moshe Rabbeinu sees it without barriers. Or only one more barrier, as I remember the language in Chapter 7 of the Foundations of the Torah.
Speaker 1: "Vision" means without barriers?
Speaker 2: No, aspaklaria ha-me'irah the Rambam interprets that aspaklaria is a mirror, so it's always a barrier, only Moshe had a clear barrier.
Speaker 1: A clear one — so, perhaps that is the word. A clarification — he sees the image in its clarity, he doesn't see the thing itself, he still sees a mirror, but he sees it clearly.
---
Halacha 13: Third Distinction — Fearful and Terrified Versus "As a Man Speaks to His Friend"
Speaker 1: What else is the distinction between Moshe and the prophets? "All the prophets are fearful and terrified and overwhelmed" — those expressions of fear, they become shaken and frightened from fear.
Speaker 2: Perhaps one should say shaken and shattered and awestruck.
Speaker 1: Yes, but as it says, "Moshe Rabbeinu was not so," as the verse says that Moshe Rabbeinu speaks to Hashem "as a man speaks to his friend" — just as a person speaks to his friend.
Interpretation: "As a Man Speaks to His Friend" — Calmness and Understanding
Speaker 1: The Rambam further interprets, what is the meaning of this analogy? What is the definition of a person speaking to his friend? That he is calm with his friend. "Moshe Rabbeinu was not frightened to hear the words of his friend" — "there was strength in the mind of Moshe Rabbeinu to understand the words of prophecy while he stands in his place, complete" — one can remain standing calmly and is capable of understanding the words of prophecy.
Chiddush: The Key Word "To Understand"
Speaker 1: It's interesting that it further says "to understand" — you hear? I grasp such a Rambam — "in his mind to understand."
Speaker 2: No, but he never says "to hear." Did you notice?
Speaker 1: How wondrous. The whole time it's "to understand," everything is "to understand." It doesn't say "to see" — the whole time with the words of prophecy one must "understand."
Speaker 2: No, yes.
---
Halacha 14: Fourth Distinction — They Cannot Prophesy Whenever They Want Versus Whenever He Wishes
Speaker 1: What else is the distinction? "All the prophets cannot prophesy whenever they want" — as we said earlier, they can prepare themselves, but sometimes they merit it, sometimes not.
"Moshe Rabbeinu was not so, rather whenever he wished" — when he wants — "ruach hakodesh clothes him" — a holy spirit clothes him, a new expression, he becomes clothed — "and prophecy rests upon him" — earlier it was "the Shechinah rests upon him" — "and he does not need to direct his mind"...
Chapter 7, Laws of the Foundations of the Torah (Continued) – Distinctions Between Moshe Rabbeinu and Other Prophets; The Mission of the Prophets; Sign and Wonder
---
The Fourth Distinction: Moshe Rabbeinu Prophesies Whenever He Wishes
The Rambam's Words — Halacha 14
Interesting. So, what else is the distinction?
"All the prophets cannot prophesy whenever they want" — as was said earlier, they can prepare themselves, sometimes they merit it, sometimes not.
"Moshe Rabbeinu was not so, rather whenever he wishes, ruach hakodesh clothes him" — clothes him with a holy spirit. A new concept — he becomes clothed. "And prophecy rests upon him" — a new expression, earlier it was "the Shechinah rests upon him," yes.
"And he does not need to direct his mind and prepare himself for it, for he is already directed and prepared and standing like the ministering angels" – he doesn't need to do anything extra. When he said "he turns his mind and prepares himself for it," that's only when he wants to; the Almighty speaks to him. "For he is already directed and prepared and standing" – he doesn't need to prepare extra, because he is prepared the entire time.
Chiddush: Moshe Rabbeinu is already entirely prepared
Right, this is a bit – it's not simple that he doesn't need preparation. Moshe Rabbeinu is already entirely prepared, no further preparation is lacking, because he is eternally prepared and ready, "like the ministering angels." "Therefore he prophesies at all times" – because of this, Moshe Rabbeinu can prophesy at all times.
Proof from the daughters of Tzelofchad – "Stand and I will hear what Hashem commands for you"
"As it says" – the Rambam brings a verse. What is the proof? After the daughters of Tzelofchad ask Moshe Rabbeinu a question, he tells them "Stand and I will hear what Hashem commands for you." And I believe, there Rashi brings the Chazal that this is the great power of a flesh-and-blood person, that he knows when the Almighty is going to answer him.
Right, the precise point is: if he had been a prophet like Elisha, like it says regarding Shmuel, Shaul – he would have had to say "Let's try, I'm going to seclude myself, maybe it will work out." He says "No, stand right here, two minutes, I'll be right back."
---
Halacha 15 – "Return to your tents, but you stand here with Me"
The source for Moshe's eternal prophecy
The Rambam says: "And with this God promised him" – the Almighty assured him of this, that he could merit this level of prophecy.
"As it says" – after the giving of the Torah, the Almighty says to Moshe Rabbeinu: "Go tell them, 'Return to your tents,' but you stand here with Me."
The Rambam says here a wondrous thing – the Rambam will explain it later. We say in Berachos that at the standing at Mount Sinai, all the Jews had some degree of the level of prophecy. Now the prophecy of all the other Jews ended, so "return to your tents" – all the Jews should go back to where they came from, the prophecy has ended. But "and you stand here with Me" – you remain with Me, meaning, the prophecy remains here.
"To their tents" – bodily needs
"From here you learn" – you derive from here – "that all the prophets, when the prophecy departs, return to their tents." What does "their tents" mean? "Which refers to all their bodily needs."
It doesn't mean literally "to their tents" – he interprets it somewhat allegorically. It doesn't mean specifically only to their tents, because the Gemara derives "go dwell in your tents" etc., it means generally bodily needs. A dwelling refers to all bodily needs. They all return to their bodily needs. Therefore – one already understands on their own – for this reason they are not separated from their wives, because they go back to their bodily needs, and for bodily needs one needs to have a wife.
Moshe Rabbeinu – separation from wife and physicality
But "Moshe Rabbeinu never returned to his original tent" – Moshe Rabbeinu never went back to his tent, he was eternally like the ministering angels. "Therefore he separated from his wife forever and from everything similar to it" – he was separated from any kind of physical matter, and from everything similar to it.
"And his mind was bound to the Rock of the worlds" – meaning of "Tzur"
"And his mind was bound to the Rock of the worlds (Tzur Ha'olamim)" – his mind was eternally bound, connected – as the language stated earlier – to the Rock of the worlds, to the Creator who is the power. Tzur Ha'olamim – like the One who brings forth, who brings everything into existence. Yes, Tzur means the strength of all worlds.
The Rambam has a chapter in the Moreh that explains the word "Tzur." He says that Tzur means source. Tzur means the rock from which the stones come – not what everything stands upon, but from where it comes. He says that "Tzur Ha'olamim" means that the Almighty is the source, the first cause of everything.
"And the glory never departed from him" – what does "hod" mean?
"And the glory (hod) never departed from him" – here he says it like "my glory was turned upon me," which is not clear. But the "hod" means something else – he means hod, the radiance of prophecy. "And the skin of his face shone" – that is the verse. But does it say "hod" there? No, there it says "the skin of his face" is what it says there. The hod means the Divine inspiration (ruach hakodesh) or the Divine Presence (Shechinah) or the prophecy – it never departed from him. Because of this, "the skin of his face shone" when he came down from the mountain.
Chiddush: Moshe's face always shone
Let's make a quick summary. He always shone, because it's possible that another prophet shines while he has prophecy, but that is so rare. Normally a prophet – prophecy is a certain radiance that comes upon him, but Moshe Rabbeinu always shone. With the radiance of his face – meaning, a normal prophet when he speaks to the Almighty, perhaps you can't look at him because his face shines, but when he goes home it's "and he returned to his camp." Moshe Rabbeinu – they couldn't speak to him, because he was always in the state of a prophet or in the state of being prepared for prophecy.
---
Summary: Four differences between Moshe and other prophets
In total there are four differences between Moshe and other prophets:
1. Dream – other prophets in a dream, Moshe while awake and standing
2. Parable or angel – others through a parable or angel, Moshe face to face
3. Terrified – others become terrified, Moshe does not
4. At all times – others cannot prophesy whenever they want, Moshe can
---
Digression: Moshe Rabbeinu doesn't say "Thus says Hashem" – and a comparison to the Rambam's Mishneh Torah
I believe I remember well – perhaps from R' Chaim Brisker or others – that Moshe Rabbeinu when he states his commandments, he doesn't always say "Thus says Hashem." Because we know that since Moshe Rabbeinu always has the prophecy with him, when he speaks plainly, he speaks the truth, he speaks the word of God. When Moshe Rabbeinu wants to say something and it's not from the Almighty, he has to say "So says Moshe."
Comparison to the Rambam's Mishneh Torah
But I think, it's interesting, because the Rambam – when the Rambam speaks in Mishneh Torah, he says "the Torah speaks." Who is speaking here? The Torah speaks. And when the Rambam is not speaking the Torah, he says "it appears to me (yireh li)."
I mean, another sefer – the whole time the author speaks, because he's not on such a level. Just the opposite, they say the whole time "it appears to me." Moshe had – "Moshe took like our teacher" – other seforim say "I say," "it appears to me." The Rambam, when he speaks plainly, it is in the manner of Moshe, that this is the word of the Torah. Therefore when he wants to say something, he says "yireh li" – I want to say now, you should know, now I'm not speaking the Torah, now I'm speaking.
Looking for a source
Okay, but we don't see that this is such a thing – I don't see such a statement from R' Chaim. One still needs to hear it, because if he is always meriting prophecy, then the plain meaning is that he always speaks the word of God. Well, I understand, when he wants to say something, he has to say "yireh li."
This idea – one needs to find it. In practice he does say, Moshe normally is the word of God, and Moshe, God forbid, says. But it says – one needs to find if there is a clear source, perhaps in the parsha of Shemini. One needs to find, there is such a statement, it was brought somewhere, I just don't remember where we see that Moshe Rabbeinu speaks and he doesn't say in the name of God, but it's assumed that it is in the name of God. Perhaps there is something like that, I don't remember.
I remember it says for example about Yehoshua – it says in the Gemara that Yehoshua expounds, someone said to the other, you remember the story? And he doesn't say the whole time "Moshe Rabbeinu," he says "And these are the laws." They say, Chazal have a derivation from where we know that this is from Sinai. They say, what is... this is a difficult piece.
What is the meaning of that one with Rashi? Only what the point was.
---
Halacha 16 – The mission of the prophets: Prophecy for oneself and prophecy as a mission
Two types of prophecy
Okay, now we're going to learn a new halacha. Until now the – I believe this is still about certain aspects of prophecy. But there is also such a thing that the Almighty sends a prophet, that He wants to speak to the people. And we haven't yet seen too much about this, let's say today. It's coming regarding this.
Here two types – a prophet was needed. Perhaps not the dear prophet is only for himself alone. There are times when the prophet has a prophecy only for himself – the Almighty speaks to him things that are relevant for him.
Prophecy for oneself – "to broaden his heart and increase his knowledge in great matters"
The Rambam says: "The prophet – it is possible that his prophecy is for himself alone, to broaden his heart and increase his knowledge" – he should know things that are not yet known about great matters.
"Great matters" simply means – it says "a great matter" – the workings of the Divine Chariot (maasei merkavah). Of the great matters, this is one of the maasei merkavah. It previously listed all those things that connect one's soul with the halacha.
It doesn't say that sometimes the Almighty tells him a halacha of law, because regarding halacha they cannot tell him even for himself – this was stated since the next chapter. Regarding the maasei merkavah one can receive through prophetic vision upon the prophet, as we see there.
Chiddush: There were many more prophecies than what we see
It's a wondrous thing – from here we see an explanation that there were always very many more prophecies than what we see, because the prophets – the things they write, the prophecy they receive – they don't relay the prophecy.
Why do you keep saying that there were? What? Why do you keep saying that there were – it says to me "the secrets of knowledge to know, ask from the house of people, in the way of..." First and last he had asked there, yes? First means today's youth. Yes?
Discussion: Prophecy in exile
Okay. No, I mean the Rambam says here in one place that today we don't have – because we are in exile – we don't have the joy that is necessary to be able to receive prophecy.
Perhaps that is only for the mission? Perhaps the public doesn't have joy, so they don't believe in prophets. It doesn't say that the public needs prophets' joy to understand how.
It seems – I have the fact that there are prophets, and the public doesn't believe them. So one must say that this is the explanation. Indeed not, because one... so his joy. So the Rambam says.
But perhaps – it is "he will be sent to a people from the peoples of the earth."
Prophecy as a mission – the prophet is sent to a people
It can also be that the Almighty sends to a certain people, or as we see: "or to all the people of a city or a kingdom" – to a certain people or kingdom. As we see, Yonah was sent to Nineveh, and also Eliyahu to Midian, whatever.
Chiddush: The Rambam's universal formulation
But it's very interesting that here the Rambam – the Rambam from the outset lays it down in a universal way. He doesn't say – you're thinking the whole time about Yonah because you're looking, all prophets are for the Jews, where do you find a prophet for a non-Jew? It doesn't say that. The Rambam says that sometimes the Almighty sends a prophet for some people. It happens that sometimes he tells the Jews too.
"To instruct" vs. "to prevent" – two functions
"To instruct them what to do, or to prevent them from the evil deeds in their hands" – the Almighty sometimes sends a prophet to a certain people.
As we already said earlier, many times the prophet is only for himself. Many times the prophet is a messenger – the Almighty tells him the prophecy, and the prophecy is sent to a certain people or a certain city. There is no such thing as a prophet for the entire world.
And it's very interesting – even the prophecy is, sometimes he says it is "to instruct them" – they should know what they have to do. It could be that a prophet comes only for that purpose, that they should know. Just as the Rambam holds that there are commandments of knowledge, like Yesodei HaTorah. It could be that this includes all things of what to do or what not to do.
Interesting – he doesn't say "to inform them what not to do," rather he says "to prevent them" – to stop them from doing what they are already doing. Assuming that there is, seemingly, a knowledge of beliefs that one may not do. Perhaps this knowledge has to do with what we will learn later about which commandments a prophet may institute, I don't know.
---
Sign and wonder – the prophet receives a sign for the people
Halacha 16 (continued)
The Rambam says: "And when they send him, they give him a sign and wonder, so that the people will know that God truly sent him."
They give him – just as Moshe Rabbeinu asks and says before the Almighty, perhaps they won't listen to him, and the Almighty gives him a sign and wonder. He gives him the power to perform wonders, or He makes with him a sign and wonder – a sign, a proof – "so that the people will know that God truly sent him" – so that the people should know that the Almighty indeed sent him. Very good.
Chiddush: The wonder is not for the prophet – only for the people
So we see clearly that the wonder is not for the prophet himself. The prophet himself somehow knows on his own that he is a prophet. He wants to speak to another person, and the other person cannot know. When there is such a prophet, the Almighty gives him a wonder. He has it very well – just as it stated earlier that the prophet knows that he is a prophet, the Almighty gives him a wonder so that the people should know it.
---
Halacha 17 – "Not everyone who performs a sign and wonder do we believe that he is a prophet"
The Rambam says a very important halacha, a very important halacha: "Not everyone who performs a sign and wonder do we believe that he is a prophet." It doesn't mean that because I just told you that—
Signs and wonders and the law of believing a prophet – Hilchos Yesodei HaTorah Chapter 7
The role of signs and wonders in confirming a prophet's mission
That means, after he prepares himself and he is at an elevated level of prophecy, and he receives prophecy, we still don't know whether his prophecy is a mission for everyone, or it's only a prophecy for himself. Here is where the sign and wonder comes in. If he performs a sign and wonder, we receive the mitzvah to believe him that the Almighty sent him to us — it is a mitzvah to listen to him — to hear, to obey, and to do. To listen. As it says, "You shall listen to him (eilav tishma'un)."
"Tishma'un" means "tekablun" — to obey, not merely to hear
The "tishma'un" — I believe it means... the Rambam says in the Targum, the Targum has been explained many times, "tishma'un" — "tekablun," yes? It doesn't mean to hear, it's not a matter of hearing, it's a matter of believing or obeying.
In practice, but don't mean both — to obey? Yes, the simple meaning is yes. I'm just not saying it out loud for your rebbi in cheder who said it means to hear. The simple meaning is nothing more than the meaning of obeying.
A law of conduct or a law of clarification?
Very good, "to listen to him" means an obligation to obey. Very good. We will need to see — it could be that we will see later — that it could be that this is a din hanhagah (law of conduct), not a din birur (law of clarification). One must obey the prophet, or one must believe as well. But it's not simple that I must know. Know I cannot. The prophet himself knows, and it's only as if I know. And I have testimony from the signs and wonders, but I don't know for certain — I only know that the Torah says.
Fit for prophecy — a precondition before the wonder
But this is a very important condition that the Rambam adds: that a person can perform all the wonders in the world — as long as we don't see that he is fit for prophecy (raui l'nevuah), it doesn't help!
This is the reason why we don't believe most people who say they are prophets. This is the Rambam himself, as he brings from the Gemara in other places.
Historical application — Iggeres Teiman
Yes, but this is also in other places he has this. I believe that the other thing is a bit difficult because you're asking with him. First he had a year that he didn't... your friend comes, and you remember that the friend was not a great tzaddik. He says it explicitly, and I believe I remember that I mean Rabbi Yaakov's spark, or others, who spoke — when certain people claimed that they were prophets, they used this Rambam. He is very clear to say that even if he performs a wonder, he didn't conduct himself entirely in the way of prophets.
The main thing — that one who contradicts the Torah of Moshe is a false prophet — is much more than just that.
The Rambam in Iggeres Teiman — believing is only applicable to a possible matter
But let us understand this incidentally. Soon they had him when entirely, but the piece when the Rambam laid this down, as he lays it down in the letter — which letter is he talking about? The Iggeres Teiman (Letter to Yemen).
He lays down that the meaning of the laws of believing — believing can only be called believing, or a mitzvah, regarding a matter that is possible. A matter that is possible — it could be that there is a prophet, it could be that there isn't. The sign and wonder comes and decides.
A thing that is impossible — someone comes and tells you that a stone is... that now day is night, I mean that it's something that is impossible — and it says that a mitzvah to believe doesn't apply.
The same thing: someone who is immoral or not religious who is a prophet — it is plainly impossible. The Rambam says so much as to say that a stone is a prophet — the mitzvah doesn't even begin.
After it is possible — as he says, even what is possible, sometimes he is a prophet and sometimes not — then the sign and wonder (os u'mofes) comes into play.
And after it is possible — maybe he is indeed a prophet, maybe not; maybe he is a prophet but it only pertains to him, and he doesn't receive the mission and the results for others — the one who performs the wonder says that since he is worthy of prophecy, he indeed merited it, and that he was indeed sent.
The Rambam's Question — A Wonder Without Prophecy
A Person Can Perform a Wonder and Not Be a Prophet
Now he says an important thing. He says as follows: perhaps, you should know, perhaps it is — sheyesh oseh mofes — that a person can indeed perform signs and wonders and still not be a prophet.
But wait, he performed a wonder? Ah, yesh la'devarim b'go — there is something behind it, there is some secret in how a person can perform signs and wonders even though he is not a prophet. Apparently he means to say it's a trick, he performed sorcery, whatever he did.
Af al pi khen, metzuvim anu lishmo'a lo — Nevertheless, we are commanded to listen to him.
Two Sides — A Wonder Without Prophecy, and Prophecy Without a Wonder
Ah, he says again, there are two things:
- One can perform signs and wonders and not be a prophet.
- And conversely — there can be a person who is a wise man and he did not perform a wonder.
Af al pi she'ein metzuvim anu lishmo'a lo — we are not commanded to listen to him — this refers to the signs and wonders.
The Rambam's Answer — The Parable of Two Kosher Witnesses
Let me read it to you, I mean he says it very well.
The Question
Ho'il v'adam gadol v'chakham v'ra'ui l'nevuah... He asks a question: I just told you a halakha — someone comes whom we know is a wise man etc., he performs a wonder, it's a mitzvah to believe him. So one asks a question: so you mean to say that only a prophet can perform a wonder, and it's a conclusive proof?
The Answer — Chazakah Plus Mitzvah
The Rambam says: No, it's not a conclusive proof. I concede to you, or I tell you myself, I concede to you that one can perform a wonder without prophecy.
But if so, why should I believe this person?
The Rambam says: Ho'il v'adam gadol hu v'chakham v'ra'ui l'nevuah — he already has prior evidence. Of course, if it's impossible, the question doesn't even begin. But the halakha is — b'miyud'enu shehu kakh — he already has a chazakah (presumption), he is a wise person, he is not a liar. Simply put, he has a chazakah.
Shekakh nitztavinu — this is the mitzvah.
The Parable of Witnesses
K'mo shenitztavinu lakhtokh es hadin al pi shnei edim kesheirim — just as we are commanded to decide the law based on two kosher witnesses — even though... and he is metzuveh lehatot acharei osan ha'mofsim, v'af al pi she'ein somkhin al zeh smikha vada'is, aval ho'il v'tzivanu leha'amin bo, ma'aminim bo al kol panim kashrut.
Discussion: The Parable of Witnesses — Chazakah and Din
Okay, so this is exactly the same question. Why doesn't a single witness have a chezkas kashrus (presumption of fitness)? Because the din says that it's literally a din — you can't understand the logic of it.
But the point the Rambam makes here is: when someone asks a question — "do you know for certain that he's a prophet?" — the Rambam says: "I don't know."
He says: "When two witnesses come before you in beis din, according to the law we rule — does that mean you know for certain? You don't know for certain. There are false witnesses in the world. So what then? This means chazakah."
The Torah — this is the din. The din is not a din of gezeiras hakasuv (scriptural decree), the meaning isn't that it's magic. It's a logical din, but the point is — the din says that one must conduct oneself this way.
If there are two witnesses and it's a kosher person — of course, he says, witnesses who are not established in their kashrus are not believed. Why not? It says in the Torah that one should believe two witnesses. It already says, there are other things.
Why Specifically a Sign and Wonder — Why Isn't Chezkas Kashrus Alone Sufficient?
If not for the Torah telling us about performing a wonder, we would have simply had to believe a righteous person, because he wouldn't have said it on his own. I don't know.
But the Torah told us something about performing a wonder — that only then do we believe him that he is an emissary to transmit.
Speaker 2: But I would say the opposite — that the chazakah comes after there is the din, just like with witnesses. The Torah says to believe witnesses, and then comes and says "v'hu k'shehayu lahem chezkas kashrus". That means, witnesses who don't have a chezkas kashrus we indeed don't believe.
Speaker 1: It's like the one who sees what will be born, like the one who sees what will be born.
Discussion: Source for Chezkas Kashrus by Witnesses
I'm thinking now — the Rambam adds, yes, where is there a source in the Gemara for why we don't believe a wicked person? Yes, for a wicked person there is a source that a wicked person is disqualified from testimony, yes — "al tashes yadkha im rasha" (do not join hands with a wicked person). But the matter is a sevara (logical reasoning): why do we believe another person? Maybe he's wicked? The answer is — he has a chazakah.
But I don't believe that the chazakah alone... just as a single witness has a chezkas kashrus — why don't we believe him? Because he doesn't have the status of testimony.
Speaker 2: You're right, but one still needs to understand here — why specifically a sign and wonder?
Speaker 1: Therefore the answer is apparently the earlier reason — that the order is that one must add a wonder, as it says here: "k'shemeshalchin oso nosnin lo os u'mofes" (when they send him, they give him a sign and wonder). This is the order, it says in the Torah, this is the tradition (mesorah).
Novel Insight: The Rambam Doesn't Bring Chezkas Kashrus Alone as Sufficient
It seems to me that this is an interesting point of the Rambam. He doesn't bring a sign and wonder — he doesn't say that it's a mitzvah to believe him, that one can believe him based on chezkas kashrus at the very least. Why not?
Like my friend says that he had a prophecy. I know him — such a wise person, not a delusional person.
Speaker 2: Which one? I believe him. But which mitzvos is he obligating?
Speaker 1: If he says against the Torah, perhaps it doesn't help, and the like. Even temporarily, even in a manner where one...
"The Hidden Things Belong to Hashem Our God, and the Revealed Things Are for Us and Our Children" — Conclusion of the Laws of Prophets
The Rambam's Conclusion
The Rambam says: "Devarim ha'eilu v'kayotzei bahem — hanistaros la'Hashem Elokeinu, v'haniglos lanu u'l'vaneinu" (These matters and similar ones — the hidden things belong to Hashem our God, and the revealed things are for us and our children).
Speaker 2: Perhaps there is also another thing here — that indeed, a tremendous thing, the Rambam has... look, the Rambam asks here with a problem: he says there are prophets, immediately come the next bluffs, and questioning how it holds up with all the laws of prophets and the believing. The Rambam says: "Hanistaros la'Hashem Elokeinu" (The hidden things belong to Hashem our God).
Novel Insight: A Conclusion on All of Hilchos Nevi'im
Perhaps the last piece of the Rambam is not just a conclusion on the last halakha, but it's a conclusion on all of Hilchos Navi (the Laws of Prophets). Just as he ends with "deep matters" — it appears that these things are hidden matters, they are holy things. Just as he also ends all of Hilchos Nevi'im with this — that the concept of prophecy is a matter of "hanistaros la'Hashem Elokeinu" (the hidden things belong to Hashem our God).
"According to What Is Revealed" — We Go by What We See
I'll go even further, I'll go even further. But the simple meaning I mean — he means this: that the main thing, that the "revealed things" he means to say — we go al pi hanigleh (according to what is revealed).
Although, certainly the simple meaning is that this is the Torah, as Rashi says there on "hanistaros la'Hashem Elokeinu" — that I don't punish for hidden things, I am indeed clarifying for you. I can't know you. The beis din says: I must act according to what I see. It's simple.
The Meaning of "The Hidden Things" — We Are Not in Charge of Another's Heart
He means to say: he performs a sign and wonder — a person can see what he can see. That's how he goes. He says: but what if everyone is a bluffer? "Hanistaros la'Hashem Elokeinu" (The hidden things belong to Hashem our God). We are not in charge of what lies in another person's heart. We must go with the halakha — "al pi hanigleh lanu u'l'vaneinu" (according to what is revealed to us and our children).
The halakha says that if he has the qualifications of a prophet, and he brings a sign and wonder, we must believe him that he is a prophet.
Speaker 2: Exactly.
Speaker 1: But maybe he's a liar? True — because a person is limited in how much he can verify.
The Same Applies to Witnesses — We Go According to What Is Revealed
And the same applies, what the Rambam means to say — the same applies, even with witnesses: if you know they are deceivers, you'll find a way. When a person hears something from two kosher witnesses, he can think to himself a thousand times that they are false witnesses.
I say: I don't do it because it's true, rather I do it because the Torah said that I should do it. And we act according to what is revealed.
"And Hashem Sees the Heart"
Perhaps there is also another thing here — that indeed, a tremendous thing. The Rambam has — look, the Rambam asks here with a problem: he says there are prophets, immediately come the next bluffs, and questioning how it holds up with all the laws of prophets and the believing. The Rambam says: "Hanistaros la'Hashem Elokeinu" (The hidden things belong to Hashem our God).
And it is said: "Ki ha'adam yireh la'einayim, va'Hashem yireh la'leivav" (For man sees with the eyes, but Hashem sees into the heart). That's how he goes.
Okay.