הלכות יסודי התורה פרק י
🎧 שמיעה / Listen

דער שיעור גייט דורך רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק י׳-י״א — וויאזוי מ׳טעסט א נביא: א נביא דארף נישט מאכן קיין שינוי מנהגו של עולם ווי קריעת ים סוף, נאר ס׳איז גענוג אז ער זאגט עתידות וואס ווערן פונקטלעך מקוים, און מ׳בודק אים מערערע מאל ביז ער באקומט א חזקה. דער הויפט חילוק צווישן א נביא און א קוסם איז אז דער קוסם טרעפט נאר אמאל צו, אבער ביים נביא מוז יעדע איינציגע זאך שטימען — אפילו א קליין פרט וואס שטימט נישט מאכט אים פאר א נביא שקר. דערצו ווערט באהאנדלט דער חילוק צווישן נבואה לרעה (וואס קען בטל ווערן דורך תשובה) און נבואה לטובה (וואס מוז אלעמאל מקוים ווערן), ווי א נביא קען באשטעטיגן א צווייטן נביא אן אותות ומופתים (ווי משה מיט יהושע), און דער איסור פון „לא תנסו את ה׳" — מ׳טאר דעם נביא נישט האלטן אין איין טעסטן נאכדעם וואס ער האט שוין באוויז

▶ וידאו / Video
📖 טקסט הפרק / Chapter Text (Sefaria)
א
כָּל נָבִיא שֶׁיַּעֲמֹד לָנוּ וְיֹאמַר שֶׁה' שְׁלָחוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת אוֹת כְּאֶחָד מֵאוֹתוֹת משֶׁה רַבֵּנוּ אוֹ כְּאוֹתוֹת אֵלִיָּהוּ וֶאֱלִישָׁע שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם שִׁנּוּי מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם. אֶלָּא הָאוֹת שֶׁלּוֹ שֶׁיֹּאמַר דְּבָרִים הָעֲתִידִים לִהְיוֹת בָּעוֹלָם וְיֵאָמְנוּ דְּבָרָיו שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח כא) "וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ אֵיכָה נֵדַע אֶת הַדָּבָר" וְגוֹ'. לְפִיכָךְ כְּשֶׁיָּבוֹא אָדָם הָרָאוּי לִנְבוּאָה בְּמַלְאֲכוֹת הַשֵּׁם וְלֹא יָבוֹא לְהוֹסִיף וְלֹא לִגְרֹעַ אֶלָּא לַעֲבֹד אֶת ה' בְּמִצְוֹת הַתּוֹרָה אֵין אוֹמְרִין לוֹ קְרַע לָנוּ הַיָּם אוֹ הַחֲיֵה מֵת וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ וְאַחַר כָּךְ נַאֲמִין בְּךָ. אֶלָּא אוֹמְרִים לוֹ אִם נָבִיא אַתָּה אֱמֹר דְּבָרִים הָעֲתִידִים לִהְיוֹת וְהוּא אוֹמֵר וְאָנוּ מְחַכִּים לִרְאוֹת הֲיָבוֹאוּ דְּבָרָיו אִם לֹא יָבוֹאוּ. וַאֲפִלּוּ נָפַל דָּבָר קָטָן בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא נְבִיא שֶׁקֶר. וְאִם בָּאוּ דְּבָרָיו כֻּלָּן יִהְיֶה בְּעֵינֵינוּ נֶאֱמָן:
ב
וּבוֹדְקִין אוֹתוֹ פְּעָמִים הַרְבֵּה. אִם נִמְצְאוּ דְּבָרָיו נֶאֱמָנִים כֻּלָּן הֲרֵי זֶה נְבִיא אֱמֶת. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בִּשְׁמוּאֵל (שמואל א ג כ) "וַיֵּדַע כָּל יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כִּי נֶאֱמָן שְׁמוּאֵל לְנָבִיא לַה'":
ג
וַהֲלֹא הַמְעוֹנְנִים וְהַקּוֹסְמִים אוֹמְרִים מַה שֶּׁעָתִיד לִהְיוֹת. וּמַה הֶפְרֵשׁ יֵשׁ בֵּין הַנָּבִיא וּבֵינָם. אֶלָּא שֶׁהַמְעוֹנְנִים וְהַקּוֹסְמִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִקְצָת דִּבְרֵיהֶם מִתְקַיְּמִין וּמִקְצָתָן אֵין מִתְקַיְּמִין. כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מז יג) "יַעַמְדוּ נָא וְיוֹשִׁיעֻךְ הֹבְרֵי שָׁמַיִם הַחֹזִים בַּכּוֹכָבִים מוֹדִעִים לֶחֳדָשִׁים מֵאֲשֶׁר יָבֹאוּ עָלָיִךְ". מֵאֲשֶׁר וְלֹא כָּל אֲשֶׁר. וְאֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִתְקַיֵּם מִדִּבְרֵיהֶם כְּלוּם אֶלָּא יִטְעוּ בַּכּל כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מד כה) "מֵפֵר אֹתוֹת בַּדִּים וְקֹסְמִים יְהוֹלֵל". אֲבָל הַנָּבִיא כָּל דְּבָרָיו קַיָּמִין שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב י י) "כִּי לֹא יִפּל מִדְּבַר ה' אַרְצָה". וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ירמיה כג כח) "הַנָּבִיא אֲשֶׁר אִתּוֹ חֲלוֹם יְסַפֵּר חֲלוֹם וַאֲשֶׁר דְּבָרִי אִתּוֹ יְדַבֵּר דִּבְרֵי אֱמֶת מַה לַּתֶּבֶן אֶת הַבָּר נְאֻם ה'". כְּלוֹמַר שֶׁדִּבְרֵי הַקּוֹסְמִים וְהַחֲלוֹמוֹת כְּתֶבֶן שֶׁנִּתְעָרֵב בּוֹ מְעַט בַּר וּדְבַר ה' כְּבַר שֶׁאֵין בּוֹ תֶּבֶן כְּלָל. וּבַדָּבָר הַזֶּה הַכָּתוּב הִבְטִיחַ וְאָמַר שֶׁאוֹתָן הַדְּבָרִים שֶׁמּוֹדִיעִין הַמְעוֹנְנִים וְהַקּוֹסְמִים לָאֻמּוֹת וּמְכַזְּבִין הַנָּבִיא יוֹדִיעַ לָכֶם דִּבְרֵי אֱמֶת וְאֵין אַתֶּם צְרִיכִין לִמְעוֹנֵן וְקוֹסֵם וְכַיּוֹצֵא בּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח י) "לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ" וְגוֹ' (דברים יח יד) "כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה" וְגוֹ'. וְאָמַר (דברים יח טו) "נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ" וְגוֹ'. הָא לָמַדְתָּ שֶׁאֵין הַנָּבִיא עוֹמֵד לָנוּ אֶלָּא לְהוֹדִיעֵנוּ דְּבָרִים הָעֲתִידִים לִהְיוֹת בָּעוֹלָם מִשֹּׂבַע וְרָעָב מִלְחָמָה וְשָׁלוֹם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וַאֲפִלּוּ צָרְכֵי יָחִיד מוֹדִיעַ לוֹ. כְּשָׁאוּל שֶׁאָבְדָה לוֹ אֲבֵדָה וְהָלַךְ לַנָּבִיא לְהוֹדִיעוֹ מְקוֹמָהּ. וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ הַדְּבָרִים הוּא שֶׁיֹּאמַר הַנָּבִיא לֹא שֶׁיַּעֲשֶׂה דָּת אַחֶרֶת אוֹ יוֹסִיף מִצְוָה אוֹ יִגְרַע:
ד
דִּבְרֵי הַפֻּרְעָנוּת שֶׁהַנָּבִיא אוֹמֵר כְּגוֹן שֶׁיֹּאמַר פְּלוֹנִי יָמוּת אוֹ שָׁנָה פְּלוֹנִית רָעָב אוֹ מִלְחָמָה וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ אִם לֹא עָמְדוּ דְּבָרָיו אֵין בָּזֶה הַכְחָשָׁה לִנְבוּאָתוֹ. וְאֵין אוֹמְרִים הִנֵּה דִּבֵּר וְלֹא בָּא. שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה וְאֶפְשָׁר שֶׁעָשׂוּ תְּשׁוּבָה וְנִסְלַח לָהֶם כְּאַנְשֵׁי נִינְוֵה. אוֹ שֶׁתָּלָה לָהֶם כְּחִזְקִיָּה. אֲבָל אִם הִבְטִיחַ עַל טוֹבָה וְאָמַר שֶׁיִּהְיֶה כָּךְ וְכָךְ וְלֹא בָּאָה הַטּוֹבָה שֶׁאָמַר בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא נְבִיא שֶׁקֶר. שֶׁכָּל דְּבַר טוֹבָה שֶׁיִּגְזֹר הָאֵל אֲפִלּוּ עַל תְּנַאי אֵינוֹ חוֹזֵר. וְלֹא מָצִינוּ שֶׁחָזַר בִּדְבַר טוֹבָה אֶלָּא בְּחֻרְבָּן רִאשׁוֹן כְּשֶׁהִבְטִיחַ לַצַּדִּיקִים שֶׁלֹּא יָמוּתוּ עִם הָרְשָׁעִים וְחָזַר בִּדְבָרָיו. וְזֶה מְפֹרָשׁ בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת. הָא לָמַדְתָּ שֶׁבְּדִבְרֵי הַטּוֹבָה בִּלְבַד יִבָּחֵן הַנָּבִיא. הוּא שֶׁיִּרְמְיָהוּ אָמַר בִּתְשׁוּבָתוֹ לַחֲנַנְיָה בֶּן עַזּוּר כְּשֶׁהָיָה יִרְמְיָה מִתְנַבֵּא לְרָעָה וַחֲנַנְיָה לְטוֹבָה. אָמַר לוֹ לַחֲנַנְיָה אִם לֹא יַעַמְדוּ דְּבָרַי אֵין בָּזֶה רְאָיָה שֶׁאֲנִי נְבִיא שֶׁקֶר אֲבָל אִם לֹא יַעַמְדוּ דְּבָרֶיךָ יִוָּדַע שֶׁאַתָּה נְבִיא שֶׁקֶר. שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה כח ז) "אַךְ שְׁמַע נָא אֶת הַדָּבָר הַזֶּה" וְגוֹ' הַנָּבִיא אֲשֶׁר יְדַבֵּר שָׁלוֹם בְּבֹא דְּבַר הַנָּבִיא יִוָּדַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' בֶּאֱמֶת:
ה
נָבִיא שֶׁהֵעִיד לוֹ נָבִיא אַחֵר שֶׁהוּא נָבִיא הֲרֵי הוּא בְּחֶזְקַת נָבִיא וְאֵין זֶה הַשֵּׁנִי צָרִיךְ חֲקִירָה. שֶׁהֲרֵי משֶׁה רַבֵּנוּ הֵעִיד לִיהוֹשֻׁעַ וְהֶאֱמִינוּ בּוֹ כָּל יִשְׂרָאֵל קֹדֶם שֶׁיַּעֲשֶׂה אוֹת. וְכֵן לְדוֹרוֹת. נָבִיא שֶׁנּוֹדְעָה נְבוּאָתוֹ וְהֶאֱמִינוּ בִּדְבָרָיו פַּעַם אַחַר פַּעַם אוֹ שֶׁהֵעִיד לוֹ נָבִיא וְהָיָה הוֹלֵךְ בְּדַרְכֵי הַנְּבוּאָה אָסוּר לַחְשֹׁב אַחֲרָיו וּלְהַרְהֵר בִּנְבוּאָתוֹ שֶׁמָּא אֵינָהּ אֱמֶת. וְאָסוּר לְנַסּוֹתוֹ יוֹתֵר מִדַּאי וְלֹא נִהְיֶה הוֹלְכִים וּמְנַסִּים לְעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו טז) "לֹא תְנַסּוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם כַּאֲשֶׁר נִסִּיתֶם בַּמַּסָּה" שֶׁאָמְרוּ (שמות יז ז) "הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן". אֶלָּא מֵאַחַר שֶׁנּוֹדַע שֶׁזֶּה נָבִיא יַאֲמִינוּ וְיֵדְעוּ כִּי ה' בְּקִרְבָּם וְלֹא יְהַרְהֲרוּ וְלֹא יַחְשְׁבוּ אַחֲרָיו. כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל ב ה) "וְיָדְעוּ כִּי נָבִיא הָיָה בְתוֹכָם":
↗ קרא בספריה
📄 תמלולים / Transcripts
YI אידיש
סיכום השיעור 📋 סיכום פון דער שיעור – רמב"ם הלכות יסודי התורה, פרק י"א --- הלכה א: ו…

סיכום השיעור 📋

סיכום פון דער שיעור – רמב"ם הלכות יסודי התורה, פרק י"א

---

הלכה א: וויאזוי טעסט מען א נביא – די אות ומופת

לשון הרמב"ם: "כל נביא שיעמוד לנו ויאמר שה' שלחו... אינו צריך לעשות אות כאחד ממופתי משה רבינו או כאותות אליהו ואלישע... אלא האות שלו שיאמר דברים העתידים להיות בעולם ויאמנו דבריו... שנאמר 'ובאו האות והמופת אשר דבר אליך לאמר'..."

פשט: א נביא וואס קומט זאגן אז ה' האט אים געשיקט, דארף נישט מאכן א גרויסן נס ווי קריעת ים סוף אדער תחיית המתים. ס'איז גענוג אז ער זאגט עתידות – זאכן וואס וועלן געשען אין דער וועלט – און זיינע ווערטער ווערן מאומת. אויב אפילו איין קליינע זאך פון זיינע ווערטער איז נישט אויסגעקומען, איז ער א נביא שקר. אויב אלעס איז מקויים געווארן, איז ער בעינינו נאמן.

חידושים און הסברות:

1) "שיעמוד לנו" – נבואה האט זיך נישט געענדיגט:

דער לשון "כל נביא שיעמוד לנו" ווייזט לכאורה אז דער רמב"ם האלט אז נבואה קען אייביג זיין, ס'איז נישט נאר א היסטארישע זאך. אבער ס'ווערט באמערקט אז דאס איז נישט א ממש'דיגע ראיה, ווייל דער רמב"ם שרייבט הלכות אזוי ווי זיי זענען – ער גיט איבער דעם דין פון תורה, אזוי ווי ער שרייבט אויך הלכות משיח. דאס איז שולחן ערוך, א גייד למעשה.

2) חילוק צווישן א נביא וואס רעדט פאר זיך און א נביא וואס איז א שליח:

אויף גרונט פון וואס מ'האט געלערנט אין פרק ח': ס'איז דא נביאים וואס האבן השגות פאר זיך אליין, נישט פאר דער עולם. אזא איינעם דארף מען נישט טעסטן – ס'איז גענוג אז מ'זעט אז ער איז ראוי לנבואה, א צדיק, א חכם גדול, און דער רמב"ם זאגט אז ס'איז א חזקה אז אזא איינער גייט נישט זאגן קיין ליגנט. אבער – אין דער מינוט ער זאגט "ה' שלחני", ער וויל האבן א כח אז מ'זאל אים מוזן פאלגן, דאן דארף ער שוין ברענגען אות ומופת. דאס איז דער חילוק: שליחות פאר כלל ישראל פאדערט באווייזן.

3) די קולא – ס'דארף נישט זיין א שינוי מנהגו של עולם:

דער רמב"ם מאכט א גרויסע קולא: מ'דארף נישט פאדערן פון דעם נביא אז ער זאל קרע'ן דעם ים, מחיה מתים זיין, אראפברענגען אש מן השמים (ווי אליהו), אדער אנפילן קריגלעך (ווי אלישע). אלע דאזיגע זענען שינוי מנהגו של עולם. ס'איז גענוג מיט א סאך שוואכערע צייכן – בלויז זאגן עתידות וואס ווערן מקויים.

4) וואס פאר א סארט עתידות – נישט סתם א "מזל טרעפער":

"דברים העתידים להיות" מיינט נישט סתם עפעס וואס איז 50/50. ס'מוז זיין עפעס וואס א מענטש וואלט סטאטיסטיש נישט געקענט וויסן. אויב ער זאגט "מארגן גייט די זון ארויפקומען" – רעדט מען נישט דערפון. אויב ער זאגט עפעס וואס איז 50/50 און ער האט "א מזל" – איז דאס אויך נישט גענוג פאר אן אות. ס'מוז זיין עפעס וואס ווייזט אז ער האט א וויסן וואס קומט נישט פון נאטירליכע חכמה. אבער ס'דארף נישט זיין א נס – ס'קען זיין א "פלעינע" זאך ווי זאגן וואס וועט פאסירן אין דער וועלט-פאליטיק, אזוי לאנג ס'איז עפעס וואס א מענטש וואלט נישט געקענט וויסן.

5) "ואפילו נפל דבר אחד קטן" – אבסאלוטע פרעציזיע:

אויב אפילו איין קליינע פרט פון זיינע ווערטער איז נישט אויסגעקומען, איז ער א נביא שקר. ס'מוז געשען על דרך הפשט – ער קען נישט נאכדעם זאגן "איך האב געמיינט עפעס אנדערש". אויב ער האט געזאגט "רעגן" און ס'איז געקומען א שטורעם, קען ער נישט זאגן "א שטורעם איז א בחינה פון רעגן". ס'מוז זיין עקזאקט אזוי ווי ער האט געזאגט, על פי פשט.

6) ער מוז זאגן מיט א צייט-ראם:

דער נביא מוז זאגן זיינע עתידות מיט א געוויסע צייט-ראם, ווייל אנדערש קען מען קיינמאל נישט וויסן צי ער איז אמת אדער נישט. מ'קען נישט זיין אין "לימבא" מיט א האלבער נביא פאר א יאר לאנג. ביז ער האט נישט געמאכט זיין אות, איז ער גארנישט – ער איז נישט קיין נביא, נישט קיין ספק נביא, ער האט נישט קיין חזקת נביא. דער רמב"ם האט א "חזקת משיח" (אין הלכות מלכים), אבער ס'איז נישטא אזא זאך ווי א "חזקת נביא" פאר ער האט געמאכט זיין אות.

7) מחלוקת: צי איין אות ומופת איז גענוג, אדער מ'דארף מערערע מאל טעסטן:

דא איז א חשוב'ע מחלוקת אין פארשטיין דעם רמב"ם:

- שיטה א': "ואם באו דבריו כולם יהיה בעינינו נאמן" מיינט אז שוין נאך איין מאל וואס אלע זיינע ווערטער זענען מקויים געווארן, גלייבט מען אים אויף די נבואה וואס ער האט געברענגט. איין אות ומופת איז גענוג.

- שיטה ב' (וואס ווערט שטארק פארטיידיגט): "יהיה בעינינו נאמן" מיינט נישט אז מ'גלייבט אים גלייך אויף אלעס. דער רמב"ם'ס הקדמה ברענגט קלארער אז "בודקין אותו פעמים הרבה" – מ'טעסט אים מערערע מאל. ערשט נאכדעם וואס ער איז געטעסט געווארן אסאך מאל און אלעמאל זענען זיינע ווערטער מקויים געווארן, ווערט ער אנגענומען אלס נביא אמת. דאס איז ווי א חזקה – אזוי ווי דריי מאל (לויט געוויסע מפרשים), אדער מער.

דער לשון "בודקין אותו פעמים הרבה" ווייזט קלאר אז איין מאל איז נישט גענוג. ביז מ'האט אים נישט געטעסט מערערע מאל, ווייסט מען נאך נישט. יעדע מאל וואס ער זאגט עפעס און ס'קומט אויס, ווערט ער מער גלויבווירדיג, ביז מ'קומט צו א פונקט וואס מ'נעמט אים אן.

8) ראיה פון שמואל הנביא:

דער רמב"ם ברענגט דעם פסוק (שמואל א', ג:כ): "וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא לה'" – אלע אידן, פון דן ביז באר שבע, האבן געוואוסט אז שמואל איז א נאמן'ער נביא. דאס ווייזט אז ס'האט גענומען צייט – שמואל האט געהאט נבואה שוין אלס יונגערמאן ביי דער מעשה פון "שוכב בהיכל ה'", אבער ס'האט גענומען צייט ביז דער עולם האט אים אנגענומען. דער פסוק זאגט "ולא הניח (השם) מכל דבריו ארצה" – קיין איין ווארט פון שמואל'ס ווערטער איז נישט אראפגעפאלן צו דער ערד, אלעס איז מקויים געווארן. דאס ווייזט אז ס'איז געווען א פראצעס פון מערערע מאל טעסטן ביז מ'האט אים אנגענומען. דער רמב"ם'ס לשון "אפילו לא נפל דבר אחד קטן" איז מסתמא באזירט אויף דעם פסוק "לא יפול מדבר ה' ארצה".

9) איין מאל פאלש – פארלירט אלעס:

אויב אפילו איין מאל זאגט ער עפעס וואס קומט נישט אויס, פארלירט ער אלעס – די גאנצע חזקה, אלעס וואס ער האט ביז יעצט אויפגעבויט. "הרי זה נביא שקר."

---

הלכה: דער חילוק צווישן א נביא און א קוסם/מעונן

לשון הרמב"ם: "והלא מעוננים וקוסמים אומרים העתידות, מה הפרש בין נביא לבעל מום?... אלא שהמעוננים והקוסמים וכיוצא בהם – מקצת דבריהם מתקיימים ומקצתם אינם מתקיימים... אבל הנביא – כל דבריו קיימין, שנאמר 'כי לא יפול מדבר ה' ארצה'..."

פשט: דער רמב"ם פרעגט: אויב א נביא דארף נישט מאכן א גרויסן נס, נאר בלויז זאגן עתידות – וואס איז דער חילוק צווישן אים און א קוסם אדער מעונן וואס קען אויך צוטרעפן זאכן? דער ענטפער: קוסמים טרעפן צו נאר אמאל, אבער א נביא טרעפט צו אלעמאל – הונדערט פראצענט פונקטליך.

חידושים און הסברים:

1) די קשיא איז שטארקער דוקא לויט דעם רמב"ם'ס שיטה:

די קשיא איז ספעציפיש א קשיא אויף דעם וואס דער רמב"ם האט מחדש געווען אז א נביא מוז נישט מאכן א מופת וואס איז משנה מנהגו של עולם. ווען א נביא וואלט געדארפט מאכן קריעת ים סוף, וואלט מען פשוט געקענט זאגן אז א קוסם מאכט נישט אזעלכע גרויסע ניסים. אבער אויב סך הכל דארף ער זאגן וואס גייט זיין מארגן – פרעגט זיך, וואס איז דער חילוק פון א ראדיא וועטער-באריכט?

2) דער רמב"ם'ס דרשה אויף "מאשר" – ולא כל אשר:

דער פסוק זאגט "מודיעים לחדשים מאשר יבואו עליך" – דער רמב"ם דרשנ'ט: "מאשר ולא כל אשר" – זיי קענען זאגן פון וואס גייט געשען, אבער נישט אלעס וואס גייט געשען. דאס ווייזט אז דער וועג פון מעונן וקוסם איז א "fuzzy" זאך – זיי טרעפן צו פון צייט צו צייט, אבער נישט קאנסיסטענט.

3) דער רמב"ם'ס שיטה אין כישוף – א נואנסירטע פאזיציע:

יעדער ווייסט אז דער רמב"ם האלט אז כישוף איז שקר (ווי ער זאגט אין פירוש המשניות עבודה זרה). אבער דא זעט מען קלאר אז דער רמב"ם גיט צו אז קוסמים טרעפן אמאל יא צו. ס'איז נישט אינגאנצן מדויק צו זאגן אז יעדע זאך איז סתם א פאנטאזיע – אסאך מאל טרעפן זיי צו. צי ס'איז דא עפעס א וועג, עפעס א סגולה, עפעס א כח – אבער ס'איז נישט קיין מדויק'דיגע זאך.

4) דער חילוק צווישן רמב"ם און רמב"ן אין "מפר אותות בדים":

דער פסוק "מפר אותות בדים וקוסמים יהולל" – דער רמב"ן טייטשט אז באמת די כוכבים ווייסן, נאר אמאל דער אייבערשטער איז זיך מתגבר אויף די כוכבים און צושטערט זייער ידיעה. דער רמב"ם טייטשט אנדערש: אמאל ווייסן זיי בכלל נישט וואס זיי רעדן, און דער אמת (דער אייבערשטער) צושטערט זיי אינגאנצן – ס'איז נישט אז דער אייבערשטער מוז זיך מתגבר זיין, נאר זיי האבן פון אנהייב נישט קיין אמת'ע ידיעה.

5) דער משל פון תבן און בר – פסוק אין ירמיה:

דער פסוק זאגט: "כה אמר ה' הנביא אשר אתו חלום יספר חלום ואשר דברי אתו ידבר דברי אמת – מה לתבן את הבר נאם ה'". דער רמב"ם טייטשט: דברי הקוסמים והחלומות זענען ווי תבן (שטרוי) וואס עס איז אריינגעמישט אביסל בר (גוטע תבואה) – אמאל זאגן זיי עפעס אמת'ס, אבער ס'איז פארמישט מיט שקר. אזוי ווי די גמרא זאגט אז אפילו א גוטע חלום האט דברים בטלים אריינגעמישט. אבער דבר ה' איז ווי בר שאין בו תבן כלל – ריינע תבואה אן קיין שום פסולת. אלעס וואס דער נביא זאגט גייט געשען.

6) דער רמב"ם'ס פירוש אין "תמים תהיה" און "נביא מקרבך":

דער אייבערשטער האט אסור געמאכט מעוננים, קוסמים, מכשפים. א מענטש קען טראכטן: איך בלייב באקריוודעט – די גוים האבן עקסעס צו אינפארמאציע וואס איך האב נישט! ענטפערט דער אייבערשטער: "כי הגוים האלה" – זיי האבן מעונן און קוסם, וואס איז אפטמאל פאלש. "אבל אתה לא כן נתן לך ה' אלקיך – נביא מקרבך מאחיך" – דו האסט אסאך בעסער, דו האסט א דירעקטע ליין צו דער אמת אליין. דו דארפסט נישט האבן די נאררישקייט, ווייל דו האסט א נביא.

7) דער נביא טוט "די זעלבע זאך" ווי דער קוסם – נאר בעסער:

מצד אחד, דער נביא טוט די זעלבע זאך וואס דער קוסם טוט – ער זאגט וואס גייט זיין. ס'איז נישט אז די אותות פון א נביא איז שינוי מערכות השמים. מצד שני, דער גרויסער חילוק איז נאר אז דער נביא זאגט דעם אמת – הונדערט פראצענט. דער רמב"ם זאגט נישט אז כישוף איז נישט אמת – ער זאגט נאר אז ס'איז נישט אלעמאל אמת. א נביא איז איינער וואס זאגט אלעמאל אמת.

8) די שארפע הגדרה – קולא שאתה לחומרא:

פון די קולא וואס זאגט אז א נביא מוז נישט מאכן קיין קריעת ים סוף, קומט ארויס א גרויסע חומרא: די גאנצע ווארט פון א נביא איז אז ער מוז זיין הונדערט פראצענט פונקטליך. איינמאל ער האט געזאגט איין פדיחה – איז ער שוין א נביא שקר. אפילו אויב א נבואה איז "מתערב בו טוב ורע" – ס'איז אריינגעמישט אמת מיט שקר – איז ער קיין נביא נישט, נאר א מעונן. א נביא איז הונדערט פראצענט אמת, איין פראצענט פאלש מאכט אים שוין צו א קוסם.

[דיגרעסיע: דער חכם-ארגומענט] איינער האט פארגעלייגט אז א חילוק צווישן נביא און קוסם איז אז דער נביא איז א חכם. דער ארגומענט איז אפגעווארפן געווארן: ס'קען אויך זיין א חכם וואס איז א קוסם – חכמה אליין איז נישט דער חילוק. דער אמת'ער חילוק איז נאר די הונדערט-פראצענט פונקטליכקייט.

9) די טיפערע סברא פארוואס דער רמב"ם האט אויסגעקליבן דעם מבחן פון עתידות:

דער רמב"ם האט פארשטאנען אז ביי מופתים קען שטענדיג איינער מאכן א גרעסערן מופת און איינער א קלענערן, און ס'איז קיין קלארע מדידה. ער האט געטראפן די איין זאך וואס נאר דער אמת קען האבן: פונקטלעכקייט אין זאגן עתידות. דאס איז אייביג, דאס איז אבסאלוט – אדער ס'שטימט הונדערט פראצענט אדער נישט. קיין נביא שקר קען נישט קאנסיסטענט זיין פונקטלעך אין אלע פרטים.

---

הלכה: דער נביא אלס א טעגליכע ערשיינונג – "נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך"

לשון הרמב"ם: "נביא אקים להם... אלא להודיענו דברים העתידים להיות בעולם, משובע ורעב, מלחמה ושלום, וכיוצא בהן. ולא עוד אלא שלצורך יחיד מודיע לו, כגון שאבדה לו אבידה והולך אצל הנביא כדי שיודיענו מקומה, וכן האתונות שאבדו לשאול, וכיוצא באלו הדברים הוא שיאמר הנביא. לא שיתחדש דת או יוסיף מצוה או יגרע."

פשט: דער רמב"ם לערנט פון דעם פסוק "נביא מקרבך" אז א נביא איז נישט איינער וואס קומט מאכן א נייע רעליגיע אדער א שינוי אין תורה. א נביא איז א טעגליכע ערשיינונג – ער זאגט ווען ס'גייט זיין שובע אדער רעב, מלחמה אדער שלום, און אפילו פאר א יחיד קען ער זאגן וואו זיין אבידה ליגט. דער פסוק רעדט נישט פון א נייע רעליגיע, נאר פון פראקטישע הדרכה.

חידושים:

1) דער פסוק "כי הגוים האלה" אלס מקור:

דער חילוק צווישן דעם נביא און די גוי'אישע קוסמים איז נישט אין מהות – ביידע רעדן וועגן עתידות, מלחמות, פראקטישע זאכן – נאר דער נביא איז בעסער, ער ווייסט פונקטלעך, ווייל דער אייבערשטער זאגט אים.

2) דער נביא שטייט אינדרויסן פון טבע אבער מאכט נישט נסים:

דער נביא מוז נישט מאכן נסים כדי צו זיין א נביא. ער זאגט וואס גייט געשען – ער איז מודיע, נישט פועל. מנהגו של עולם איז אז ס'איז דא מלחמות; דער נביא זאגט נאר ווער גייט געווינען. דער רמב"ם'ס שיטה איז אז דער נביא ווייסט וואס גייט געשען, נישט אז ער מאכט עס געשען.

3) דער מבחן ארבעט אויך אויף קליינע זאכן:

דער מבחן פון א נביא איז אויך אויף פשוט'ע, קליינע זאכן – נישט נאר אויף גרויסע וועלט-ערשיטערנדע נבואות. ווען מען זעט אז ער טרעפט קליינע זאכן פונקטלעך, ווייסט מען אז ער איז אמת. דאס איז דער "דזשאב" פון א נביא – אויסער דעם וואס ער קומט מחזק זיין די תורה.

4) דער בעל התניא'ס שיטה vs. דער רמב"ם – די אתונות פון שאול:

א פאשירנדער קאנטראסט:

- דער בעל התניא האט געשריבן א בריוו צו זיינע חסידים אז זיי זאלן אויפהערן קומען פרעגן דעם רבי'ן עצות אין גשמיות און ביזנעס. ער זאגט: נאר א נביא קען וויסן אזעלכע זאכן (ווי שמואל מיט שאול'ס אתונות), אבער א רבי איז נישט קיין נביא. ביי דעם בעל התניא איז דאס וויסן וועגן אתונות א מעלה פון דעם נביא – עפעס וואס א פשוט'ער איד אדער א רב קען נישט.

- דער רמב"ם נוצט דעם זעלבן מעשה פון שאול'ס אתונות פארקערט – צו מקטין זיין דעם נביא, צו ווייזן ווי קליין א נביא'ס ראלע איז: ער איז נישט קיין מחדש דת חלילה, ער איז סך הכל איינער וואס ווייסט וואו דיינע אתונות ליגן. דער רמב"ם ברענגט דאס אלס ראיה אז נבואה איז נישט קיין גרויסע רעוואלוציע, נאר א פראקטישע זאך.

דער קאנטראסט: ביידע נוצן דעם זעלבן מעשה – דער בעל התניא צו דערהויבן דעם נביא (ער קען אפילו אזעלכע זאכן!), דער רמב"ם צו באגרענעצן דעם נביא (ער טוט נאר אזעלכע זאכן, נישט מחדש דת).

5) שאול'ס אתונות – צי ס'איז געווען א צרכי יחיד:

קשיא: שאול'ס מעשה איז דאך געווען דרך השם וויאזוי שאול זאל אנקומען צו באקומען די מלוכה – ס'איז נישט קיין פשוט'ע צרכי יחיד!

תירוץ: שאול איז נאך נישט געווען דער מלך דעמאלט, ער איז געווען סתם א מענטש. און מ'זעט פון דעם וואס ער האט גערעדט מיט זיינע נערים אז ס'איז געווען דער מנהג צו גיין צום נביא (דעם "רואה") פרעגן אזעלכע זאכן – ווייל אנדערש וואלט ער דאך נישט געגאנגען. דאס וואס מיר ווייסן פון דעם מעשה איז נאר ווייל שאול איז שפעטער געווארן דער מלך, אבער דער מנהג אליין איז געווען א פארשפרייטע זאך.

נאך ראיות אז יחידים זענען געקומען צו נביאים: אלישע מיט דער אשה השונמית, און אנדערע מעשיות. נביאים זענען נישט נאר געווען פאר מלכים – כאטש רוב נביאים וואס מיר קענען (ירמיהו, ישעיהו) האבן גערעדט צו מלכים, איז דאס ווייל דאס איז וואס מ'האט אויפגעשריבן.

6) בני הנביאים אלס מחנכים:

[דיגרעסיע:] אין נאמען פון דעם פיאסעצנער: די בני הנביאים האבן געהאט א ראלע אלס מחנכים – זיי האבן געגעבן א דרך אין עבודת השם פאר'ן עולם, נאך פאר זיי זענען געווארן גרויסע נביאים. אבער דאס איז נישט א דין אין נבואה – דאס איז סתם ווייל זיי זענען געווען "קרוב לדעת", נישט ווייל דאס איז א חלק פון זייער נביאות-שליחות. דער רמב"ם'ס "רוב שפע להרחיב דעת" האט צו טון מיט שליחות, נישט מיט יחוס אדער פערזענליכע מדרגה.

7) דער נביא'ס התבוננות און זיין פארנעמען זיך מיט מענטשן – צי ס'איז א סתירה:

שאלה: דער רמב"ם האט פריער געזאגט אז דער נביא דארף זיך מתבודד זיין, מתבונן זיין נאר אין "דברים הקדושים והטהורים, שפלות הכסא" – ווי שטימט דאס מיט דעם אז ער זאל זיך פארנעמען מיט יחידים'ס אתונות?

תירוץ: ס'איז נישט קיין סתירה. נאכדעם וואס דער מענטש איז שוין אנגעקומען צו דער מדרגה, איז א חלק פון עבודת ה' זיין ביזי מיט מענטשן, מיט זייערע קיום, מיט זייערע קליינע זאכן – "ס'איז א צווייטן איד'ס גשמיות." די תורה אליין זאגט אז מ'דארף העלפן – א יחיד קען נאר אפלאדענען פון אן אייזל, אבער דער נביא קען מער טון, ער קען דיר זאגן וואו דער אייזל איז.

---

הלכה: דער חילוק צווישן נבואה לרעה און נבואה לטובה – ווי בוחן מען א נביא?

לשון הרמב"ם: "דברי הפורענות שהנביא אומר, כגון שיאמר פלוני ימות, או שנה פלונית תהיה רעב או מלחמה, וכיוצא בדברים אלו... אם לא עמדו דבריו, אין בזה יכחישוהו לנבואתו, ואין אומרים 'הנה דבר ולא בא' – שהקדוש ברוך הוא ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה... אפשר עשו תשובה ונסלח להם כאנשי נינוה, או שתלה להם כחזקיהו..."

פשט: ווען א נביא זאגט א פורעניות – אז יענער גייט שטארבן, אז ס'גייט זיין א מלחמה אדער הונגער – און עס געשעט נישט, איז דאס נישט קיין ראיה אז ער איז א נביא שקר. דער טעם איז ווייל דער אייבערשטער איז "נחם על הרעה" – ער קען צוריקציען א פורעניות. אפשר האבן די מענטשן תשובה געטון (ווי אנשי נינוה) און ס'איז אינגאנצן מבוטל געווארן, אדער אפשר האט דער אייבערשטער עס נאר אפגעשטופט (ווי ביי חזקיהו, וואו די פורעניות איז נישט געקומען בימיו נאר בימי בנו).

חידושים און הסברים:

1) דער חילוק צווישן "לא איש אל ויכזב" און "נחם על הרעה":

פריער איז געזאגט געווארן אז דער אייבערשטער איז "לא איש אל ויכזב" – ער ציעט נישט צוריק זיינע ווערטער. דאס גילט נאר אויף סתם זאכן אדער אויף טובות. אבער ביי פורעניות איז דא א באזונדערע מדה פון הקב"ה – "נחם על הרעה" – וואס ער קען יא מבטל זיין א גזירה. דאס איז נישט א סתירה, ווייל ס'איז צוויי פארשידענע מדות.

2) דער חילוק צווישן מבטל לגמרי און תולה (אפשטופן):

דער רמב"ם ברענגט צוויי מעגלעכקייטן: (א) תשובה קען אינגאנצן מבטל זיין די גזירה – ווי ביי אנשי נינוה, (ב) אדער עס קען נאר אפשטופן – ווי ביי חזקיהו, וואו ישעיהו האט אים געזאגט ער גייט שטארבן, ער האט תשובה געטון, און דער אייבערשטער האט אפגעשטופט די פורעניות אויף בימי בנו. דער באגריף "תלה" מיינט ווי "תלוי ועומד" – ווען א מענטש איז א בינוני, זיינע זאכן זענען תלויין ועומדין, ס'ווארט אויף זיינע ווייטערדיגע מעשים.

3) דער עיקר חידוש – נאר דבר טובה איז א מבחן פאר א נביא:

ביי א טובה – אפילו ער זאגט עס על תנאי ("אויב דו וועסט זיין גוט, וועט געשען גוט") – מוז עס נתקיים ווערן. דער אייבערשטער איז נישט חוזר פון א דבר טובה, אפילו אויב דער מענטש איז נישט געווען גוט. דאס מיינט: אויב א נביא זאגט א טובה און עס קומט נישט, ווייסט מען זיכער אז ער איז א נביא שקר – "שכל טובה שיגזור האל אפילו על תנאי אינו חוזר." דאס איז דער קלארער מבחן פאר א נביא.

4) דער תירוץ אויף דער פריערדיגער קשיא:

פריער איז אויפגעברענגט געווארן א גרויסע פראבלעם – ווי קען מען באמת בוחן זיין א נביא, אז ער קען שטענדיג זאגן "ס'איז נישט געשען ווייל..."? דער תירוץ: דער מבחן ארבעט נאר דורך דברי טובה. ביי טובה איז נישטא קיין וועג ארויס – אויב ס'איז נישט געשען, איז ער א נביא שקר, פונקט. ביי פורעניות איז נישטא קיין מבחן, ווייל דער אייבערשטער קען שטענדיג נחם זיין.

5) דער מקור פון ירמיהו און חנניה בן עזור:

דער אבן עזרא ברענגט א ראיה פון דער וויכוח צווישן ירמיהו און חנניה בן עזור (ירמיהו כ"ח). ירמיהו האט מתנבא געווען אויף פורעניות – אז מ'זאל נישט גיין אין מלחמה מיט בבל. חנניה האט מתנבא געווען אויף טובה – אז מ'גייט געווינען. ירמיהו האט אים געזאגט: "אויב מיינע ווערטער וועלן נישט מקוים ווערן, איז דאס נישט קיין ראיה אז איך בין א נביא שקר, ווייל איך האב געזאגט אויף פורעניות. אבער אויב דיינע ווערטער וועלן נישט מקוים ווערן, ווייסט מען אז דו ביסט א נביא שקר." דער פסוק (ירמיהו כ"ח:ח-ט): "הנביאים אשר היו לפני ולפניך מן העולם וינבאו אל ארצות רבות ועל ממלכות גדולות למלחמה ולרעה ולדבר. הנביא אשר ינבא לשלום, בבוא דבר הנביא יודע הנביא אשר שלחו ה' באמת." דער פשט: דער וואס זאגט צו שלום (טובה) – קען מען אים לייכט בוחן זיין; דער וואס זאגט צו מלחמה (פורעניות) – קען מען אים נישט דורכדעם מכחיש זיין.

6) ירמיהו'ס טענה – "דו נעמסט א גרעסערע אחריות":

דער פשט אין דער וויכוח: ירמיהו זאגט צו חנניה, "דו ביסט אסאך מער קרוב צו זיין א נביא שקר ווי מיר – ווייל איך ווארן נאר אז מ'זאל נישט טון עפעס, אבער דו זאגסט צו אז ס'גייט זיין גוט, דארפסטו נעמען אסאך מער אחריות, ווייל ס'קען נאך זיין אז דו ביסט א נביא שקר."

7) א הערה וועגן דער רמב"ם'ס מקורות:

דער רמב"ם'ס שיטה אז "דבר טובה אפילו על תנאי אינו חוזר" שטאמט פון דער גמרא, און אויף פארשידענע פלעצער ברענגט ער אז עס שטייט אין ירושלמי.

[דיגרעסיע: א פראקטישע נפקא מינה – צדיקים וואס זאגן צו טובות:] דערפאר, צדיקים וואס זאגן צו אויף מענטשן אז ס'גייט געשען גוטע זאכן, דארפן אסאך מער נזהר זיין ווי דער וואס זאגט שלעכטע זאכן. אגב, זיי זאגן אז זיי זענען נישט קיין נביאים – וואס ברענגט צוריק די חקירה: וויאזוי ווערט מען פונקטלעך "נישט א נביא"?

[דיגרעסיע: דער ווערט פון נבואה לרעה אפילו ווען זי ווערט נישט מקוים:] דער וואס זאגט פורעניות איז מעורר דעם עולם צו תשובה. אפילו אויב די פורעניות געשעט נישט, האט עס שוין אויפגעטון – מענטשן האבן תשובה געטון. "העכסטנס האט מען תשובה געטון פאר גארנישט" – אבער דאס אליין האט זיך אויסגעצאלט. דער וואס זאגט אז אלעס איז גוט, איז א "דעינדזשערעס זאך" – ווייל דאס מאכט מענטשן זאלן נישט קיינמאל תשובה טון.

---

הלכה: נביא שהעיד לו נביא אחר – א צווייטער וועג צו באשטעטיגן א נביא

לשון הרמב"ם: "נביא שהעיד לו נביא אחר שהוא נביא – הרי הוא בחזקת נביא, ואין זה השני צריך חקירה. שהרי משה רבינו העיד ליהושע, והאמינו בו כל ישראל קודם שיעשה אות."

פשט: א נביא קען באשטעטיגט ווערן נישט נאר דורך אותות ומופתים, נאר אויך דורכדעם וואס א שוין-באוויזענער נביא זאגט עדות אויף אים אז ער איז א נביא. דער צווייטער נביא דארף שוין נישט קיין חקירה. דער מקור איז פון משה רבינו וואס האט מעיד געווען אויף יהושע, און כלל ישראל האבן אים געגלייבט נאך פאר ער האט געטון אותות.

חידושים און הסברים:

1) דער לאגיק – פארוואס דארף דער צווייטער נישט קיין חקירה:

דער ערשטער נביא האט שוין געהאט אותות ומופתים. א נביא זאגט נישט קיין ליגנט. ממילא, אויב ער זאגט אז דער צווייטער איז א נביא, איז דאס גענוג.

2) דער ראיה פון יהושע – "מלא רוח חכמה כי סמך משה ידיו עליו":

דער רמב"ם ברענגט דעם פסוק (דברים ל"ד:ט): "ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה ידיו עליו, וישמעו אליו בני ישראל ויעשו כאשר צוה ה' את משה." משה האט סמך געווען יהושע, און דורכדעם האבן בני ישראל אים געפאלגט – נאך פאר ער האט געמאכט אייגענע מופתים.

3) א קשיא – ס'איז דאך שפעטער געווען נאך א באשטעטיגונג פאר יהושע:

אין תחילת ספר יהושע שטייט "היום הזה אחל גדלך בעיני כל העם" – נאכדעם וואס יהושע האט געמאכט מופתים (קריעת הירדן), "למען ידעון כאשר הייתי עם משה אהיה עמך." דאס ווייזט אז עס איז יא געווען עפעס וואס האט זיי נאך געפעלט – א ווייטערדיגע באשטעטיגונג דורך מופתים. דער תירוץ: דער ערשטער פסוק ("וישמעו אליו") ווייזט אז זיי האבן אים שוין געגלייבט פריער, נאר שפעטער איז נאך צוגעקומען א העכערע מדרגה. מופתים זענען א מעלה און מאכן א גרעסערע רושם, אבער זענען נישט א תנאי פאר'ן גלייבן א נביא.

4) "רוח חכמה" מיינט נבואה, נישט סתם חכמה:

מען קען דעם פסוק "מלא רוח חכמה" טייטשן אז מען האט אים געפאלגט בתור א חכם, נישט בתור א נביא. דער ענטפער: "רוח חכמה" איז נישט סתם חכמה – א חכמה איז א חכמה, אבער "רוח חכמה" מיינט נבואה. דאס איז וואס משה האט אים געגעבן דורך סמיכת ידיו. ממילא, ווען דער פסוק זאגט "וישמעו אליו", מיינט עס אז זיי האבן אים געגלייבט בתור נביא – נישט נאר בתור חכם.

5) משה'ס עדות אויף יהושע איז געווען בתור נביא, נישט בתור חכם:

דער רמב"ם זאגט נישט אז יהושע איז געווען א תלמיד חכם וואס מ'דארף פאלגן – ער זאגט אז משה האט מעיד געווען אויף אים בתור נביא, און דורכדעם האבן זיי אים "האמינו בו" – מיט אמונה, נישט סתם ציות צו א בית דין אדער א גדול הדור.

6) "וישמעו אליו... ויעשו כאשר צוה ה' את משה" – וואס מיינט "געפאלגט"?

ס'מיינט נישט בלויז אז מ'האט איבערגע'חזר'ט תורת משה – נאר אז מ'האט געפאלגט הוראות על עובדא – פראקטישע אנווייזונגען ווי גיין אין ירדן, שיקן מרגלים, א.א.וו. דאס ווייזט אז מ'האט אים אנערקענט אלס נביא מיט סמכות צו געבן הוראות.

7) אלישע – אויך באשטעטיגט דורך א פריערדיגן נביא:

"ואת אלישע בן שפט תמשח לנביא תחתיך" – אליהו האט אים געמאכט פאר א נביא. ביי אלישע אויך – ער האט שפעטער יא געמאכט אותות, אבער מ'האט אים געגלייבט פארדעם, ווייל אליהו האט אים באשטעטיגט.

---

הלכה: דער איסור פון להרהר אחרי הנביא און לנסותו יותר מדאי

לשון הרמב"ם: "אסור להרהר אחריו... להרהר בנבואתו שמא אינה אמת. ואסור לנסותו יותר מדאי, ולא נהיה הולכים ומנסים אותו לעולם, שנאמר לא תנסו את ה' אלקיכם כאשר נסיתם במסה – שאמרו היש ה' בקרבנו אם אין."

פשט: נאכדעם וואס א נביא איז שוין באוויזן געווארן פעם אחר פעם, איז דא א לאו נישט צו טעסטן אים מער, און אפילו נישט צו טראכטן שלעכטע מחשבות אויף זיין נבואה.

חידושים און הסברות:

1) "להרהר" – אפילו במחשבה:

דער רמב"ם מיינט נישט בלויז מעשים, נאר אפילו מחשבות – מ'טאר נישט טראכטן אז זיין נבואה איז אפשר נישט אמת. דאס איז א חידוש אז ס'איז דא אן איסור אויף הרהורים אליין.

2) "יותר מדאי" – נישט לגמרי, נאר צופיל:

דער רמב"ם זאגט נישט אז מ'טאר בכלל נישט מנסה זיין – נאר יותר מדאי. א ביסל מנסה זיין איז ערלויבט (ווי ער האט פריער געזאגט "פעם אחר פעם"), אבער נאכדעם וואס מ'האט זיך איבערצייגט, איז ווייטער טעסטן אן איסור.

3) דער טיפערער פשט אין "היש ה' בקרבנו":

דער רמב"ם לערנט אז דער פסוק "לא תנסו את ה' כאשר נסיתם במסה" גייט אויף מנסה זיין דעם נביא. וואס הייסט "מנסה זיין דעם אייבערשטן"? – דער אייבערשטער אליין דארף מען דאך נישט טעסטן, יעדער ווייסט אז ער איז דא! נאר דער נסיון איז: אפשר דער נביא ווייסט נישט פונקט וואס ער רעדט, אפשר איז ער נישט אמת'דיג בשם ה'. דאס איז דער חידוש: "עשרה נסיונות ניסו אבותינו את המקום" – מיינט ניסו את הנביא. מנסה זיין דעם נביא איז ווי מנסה זיין דעם אייבערשטן, ווייל דער נביא איז דער כלי דורך וועלכן דער אייבערשטער רעדט.

4) "היש ה' בקרבנו" – א שוואכקייט אין אמונה אין זיך:

אסאך מאל קומט דאס האלטן אין איין טעסטן נישט פון א שוואכע אמונה אין גאט, נאר פון א שוואכע אמונה אין זיך – אז זיי גלייבן נישט אז זיי האבן זוכה געווען צו האבן דעם אייבערשטן צווישן זיי. דער פסוק זאגט "היש ה' בקרבנו" – צי איז דער אייבערשטער צווישן אונז. דאס איז א פראגע אויף זייער אייגענע ווערדיגקייט.

5) דער פסוק "וידעו כי נביא היה בתוכם" (יחזקאל):

דער רמב"ם ברענגט דעם פסוק אז אפילו ווען דער עולם איז עקשנים און פאלגט נישט, וויל דער אייבערשטער אז זיי זאלן וויסן אז א נביא איז געווען צווישן זיי. דאס לערנט ער אריין אז נאכדעם וואס מ'האט שוין באוויזן דעם נביא, טאר מען נישט מער מהרהר זיין.

---

די שטרוקטור פון דעם גאנצן פרק –

די שטרוקטור פון דעם גאנצן פרק – דרך הממוצע

חידוש: דער גאנצער פרק איז געבויט אויף א דרך הממוצע:

- די צוויי מצוות אויף א נביא זענען: (1) יא פאלגן א נביא, (2) נישט צופיל מנסה זיין – "לא תנסוהו יותר מדאי".

- דער רמב"ם איז מאריך מיט ווי אזוי מ'דארף מנסה זיין – אבער ס'איז אויך דא א גרענעץ. די ריכטיגע דרך איז די exact amount אין דער מיטן – נישט צו ווייניג טעסטן (דעמאלט קען מען פאלגן א נביא שקר), און נישט צופיל (דעמאלט איז מען עובר אויף "לא תנסו").

- דאס פאסט מיט דעם רמב"ם'ס כללות'דיגע שיטה פון דרך הממוצע – אזוי ווי "לא תוסיף ולא תגרע" – נישט מער און נישט ווייניגער.

---

סיום הלכות יסודי התורה

דער שיעור ענדיגט מיט דעם סיום פון הלכות יסודי התורה. דער רמב"ם'ס טעקסט אליין האט נישט "ברוך רחמנא דסייען", אבער אין אנדערע מהדורות שטייט עס. דער שיעור גייט ווייטער אנהייבן הלכות דעות.


תמלול מלא 📝

רמב"ם הלכות יסודי התורה, פרק י"א – וויאזוי טעסט מען א נביא: די אות ומופת

איינפירונג: די הלכות פון בדיקת נבואה

זאגט דער הייליגער רמב"ם, און זיי זענען ווייטער אין הלכות יסודי התורה, פרק י"א, די לעצטע פרק איבער די מצוות פון נבואה. דא גייט זיין א הלכה למעשה פון וויאזוי טעסט מען א נביא.

ס'קומט א איד און ער זאגט אז ער איז א נביא. האבן מיר דארט געלערנט אז קודם כל דארף מען וויסן אז ער איז טאקע אן ערליכער איד, אזויווי דער רמב"ם האט געזאגט אלע תנאים – וואס מיינט אז ער איז א חכם גדול און אזוי ווייטער. אבער נאכדעם דארף ער נאך ברענגען אויך אן אות ומופת, ער דארף ווייזן פלא'דיגע זאכן, און דאס זאל זיין א ראיה אז דער אייבערשטער האט אים געשיקט. איז גייט דער רמב"ם אריינגיין אין די הלכות: וויאזוי מאכט מען די אות ומופת?

---

הלכה א: דער נביא דארף נישט מאכן א שינוי מנהגו של עולם

לשון הרמב"ם

זאגט דער רמב"ם: "כל נביא שיעמוד לנו ויאמר שה' שלחו, אינו צריך לעשות אות כאחד מאותות משה רבינו, או כאותות אליהו ואלישע, שיש בהן שינוי מנהגו של עולם, אלא האות שלו שיאמר דברים העתידין להיות בעולם וייאמנו דבריו, שנאמר 'וכי תאמר בלבבך איכה נדע את הדבר' וכו'."

חידוש: "שיעמוד לנו" – נבואה האט זיך נישט געענדיגט

יעדער נביא וואס שטעלט זיך אויף פאר אונז אידן – פון דא גראדע זעט מען אז דער רמב"ם האלט אז די נבואה האט זיך נאכנישט געענדיגט, די נבואה קען אייביג זיין, ווייל ער זאגט שוין "שיעמוד לנו". "ויאמר שה' שלחו" – און ער זאגט אז דער אייבערשטער האט אים געשיקט צו רעדן צו אידן.

דאס איז א זכר אז דער רמב"ם שרייבט הלכות – ס'איז נישט קיין ממש'דיגע ראיה, ווייל דער רמב"ם שרייבט אויך הלכות פון משיח. יא, דער רמב"ם שרייבט די הלכות אזויווי ס'איז. דער רמב"ם גיבט די תורה, די תורה וואס דער אייבערשטער האט געגעבן, זאגט דער רמב"ם. צו אונז איז עס א גייד למעשה, דאס איז שוין שולחן ערוך.

חילוק: א נביא פאר זיך אליין לעגאבער א נביא אלס שליח

יא, ס'איז אינטערעסאנט אויך, ווייל אין די אכטע פרק האבן מיר אונז געלערנט אז ס'איז אויך דא אסאך נביאים וואס זיי רעדן צום אייבערשטן נישט פאר די עולם, נאר סתם זיי האבן השגות. און אזא איינעם, ס'איז נישט קיין טרחה אים צו גלייבן – מ'דארף אים נישט געבן שישי, נאר מ'דארף אים זאגן "יא, זייער גוט." לאמיר זאגן אז ער מאכט קלארער די ענינים פון די מידות ודעות ווייל ער איז א נביא – זייער חשוב. ווי לאנג ער קומט נישט זאגן אז ער איז א שליח פון אייבערשטן איבערצוגעבן עפעס פאר כלל ישראל, דארף מען אים נישט טעסטן. ס'איז גענוג די פשט אז ער איז ראוי צו זיין א נביא, מ'זעט אז ער איז א צדיק, און דער רמב"ם זאגט אז ס'איז א סארט חזקה אז אזא איינער גייט נישט זאגן קיין ליגנט. מ'זעט אז דו רעדסט צו די זאך, דו זאגסט נישט קיין סתירות מיט גארנישט – ס'איז זייער גוט.

אבער אין די מינוט ער זאגט שוין "ה' שלחני" – דאס איז שוין די ווארט – ער זאגט אז דער אייבערשטער האט אים געשיקט, ממילא וויל ער דא האבן עפעס א כח אז מ'זאל אים מוזן פאלגן. זאגט ער, האבן מיר אונז געלערנט אז ער דארף טון געוויסע אות ומופת.

די קולא: ס'איז גענוג צו זאגן עתידות

קודם מאכט דער רמב"ם א קולא. קודם איז דא א קולא אין די הלכה, נאכדעם וועלן מיר טרעפן אפשר חומרות אדער חילוקים. קודם איז דא א קולא.

זאגט דער רמב"ם: איינער צריך לעשות אות – עס מיינט אז ער דארף מאכן אן אות ומופת. עס מיינט אז ער דארף אפשטעלן די זון אינמיטן הימל אזויווי יהושע האט געטון, איך ווייס נישט וואס. זאגט דער רמב"ם: "אינו צריך לעשות אות כאחד מאותות משה רבינו" – וואס טייטש, וואס איז ממש א שינוי פון מנהגו של עולם, וואס ער גייט שוין זאגן – "או כאותות אליהו ואלישע" – וואס אליהו הנביא האט מחיה מתים געווען, אלישע האט מחיה מתים געווען. אליהו הנביא האט אראפגעברענגט אש מן השמים, אדער אלישע האט געמאכט קריגלעך זאלן זיך צוריק אנפילן – ס'איז אלץ שינוי מנהגו של עולם.

"אלא האות שלו" – אפילו אסאך א שוואכערע, ס'איז גענוג אז ער טוט אסאך א שוואכערע צייכן – "שיאמר דברים העתידין להיות בעולם וייאמנו דבריו". ס'איז גענוג אז ער זאגט עתידות, ער זאגט א זאך וואס גייט געשען בעולם, און זיינע ווערטער ווערן מאומת – מען זעט אז ער איז גערעכט, אז ס'איז טאקע געשען.

דאס הייסט, אפילו ס'איז נישט ממש א שינוי מנהגו של עולם – לאמיר זאגן אז סטאטיסטיש איז עס נאך וואטענס, ס'איז נישט ממש א פלא – אבער דאס איז גענוג פאר נבואה.

שנאמר, אזוי שטייט אין פסוק: "וכי תאמר בלבבך איכה נדע את הדבר" – דאס איז די דבר אז ער איז א נביא. דארט שטייט דאך אין די פסוקים, וואס שטייט נאכדעם – שטייט אז אויב גייט ער מאכן א... שלא יהיה הדבר. דאס איז וואס שטייט. שטייט דארט ווייטער: אויב ס'איז נישט זיין, אויב גייט ער זאגן עפעס בשם השם און ס'איז נישט געשען, איז מען וויסן אז ער איז נישט קיין נביא. אבער אויב ס'איז יא געשען, איז מען וויסן אז ער איז א נביא.

פשט: אז די אות וואס ער דארף מאכן, די סימן וואס ער דארף מאכן, איז זאגן עתידות.

חידוש: וואס פאר א סארט עתידות – נישט סתם א "מזל טרעפער"

דאס הייסט, ער מוז נישט זאגן קיין שום נס – ער קען פלעין זאגן אז מארגן גייט רעגענען. אקעי, לאמיר וויסן – נישט אויב ער פארשטייט די עפפעקט פון די וועטער. ניין, איך רעד אז ער זאגט מיט א חכמה. איך רעד אז ער זאגט עפעס וואס ער וואלט נישט געקענט וויסן סתם אזוי, נאר די וויסן ווייזט אז ער...

איך וויל נאר ארויסברענגען אז ס'איז נישט וואס מען מיינט אז "דבר שאינו שינוי מנהגו של עולם" – ס'מוז נישט אפילו זיין א רעיר זאך, ס'קען זיין א פלעינע זאך, אז אמעריקע גייט אטאקירן איראן, איך ווייס. ניין, אבער לכאורה דארף עס נאך אלץ זיין עפעס וואס סטאטיסטיש איז געווען זייער שווער אז א מענטש זאל עס וויסן. אבער נישט אז ס'איז נאר א צייכן אויף חכמה.

פארשטייט זיך, אויב ער זאגט אז מארגן גייט די זון ארויפקומען – רעדט מען נישט. אבער זאכן וואס ס'קען זיין – איך זאג נישט סטאטיסטיש וועט עס נישט זיין. ניין, אבער דאס וואס ער האט געהאט א מזל, אז ס'איז געווען עפעס וואס איז געווען 50/50 און ער האט געהאט א מזל – איך גלייב נישט אז ס'איז געווען פאר א אות.

---

הלכה ב: דער סדר פון בדיקת הנביא

לשון הרמב"ם

"לפיכך כשיבוא אדם הראוי לנבואה במלאכות ה'" – במלאכות השם, יא, בלשון שליחות. חגי: "ויתנבא חגי נביא במלאכות ה'".

איינער וואס איז אדם הראוי, אזוי ווי מיר האבן געלערנט אין די אכטע פרק – וואס מיינט א אדם הראוי? אז ער איז א גרויסער מענטש בידיעות, לבו פנוי, לבו כשר, די אלע גרויסע זאכן.

און ער קומט זאגן אז ער האט געהאט א נבואה, "ולא יבוא להוסיף ולא לגרוע" – זיין נבואה איז נישט מוסיף אדער מגרע פון די מצוות. נאר פארקערט, ער קומט מעורר זיין לעבודת השם ומצוות התורה, ער קומט מחזק זיין עפעס א מצוה.

איז "אין אומרים לו" – זאגט מען אים נישט – "קרע לנו את הים או החיה לנו את המת וכיוצא באלו". מ'זאגט אים נישט: "טו אונז עפעס אזא מין מופת וואס איז א פלא קעגן די מנהגו של עולם." "ואחר כך נאמין בך" – נאר נאכדעם וועלן מיר אים גלייבן – אזוי ווי דער דין אז א נביא דארף מאכן א מופת.

"אלא אומרים לו: אם נביא אתה, אמור לנו דברים העתידין להיות" – זאג אונז עפעס וואס גייט געשען. "והוא אומר" – און ער זאגט. "ואנו מחכים לו לראות היבואו דבריו אם לא יבואו" – מיר ווארטן אויס.

דיון: דער נביא דארף זאגן מיט א צייט-ראם

חברותא א: פארוואס דארף ער דאס אבער זאגן מיט א געוויסע דעיט?

חברותא ב: ניין, איך ווייס נישט. ס'קען נישט זיין אויף אייביג, מ'וועט קיינמאל נישט וויסן. ס'דארף אנקומען מיט א וויסן. כלומר, מ'גייט נישט זיין אין לימבא מיט עפעס א האלבער נביא פאר א יאר לאנג. ס'דארף נישט זיין אין לימבא. ביז ווי לאנג ער איז נישט געקומען מיט די אות, איז ער נישט קיין נביא, ער איז נישט קיין ספק נביא, ער האט נישט קיין חזקת נביא.

חידוש: ס'איז נישטא אזא זאך ווי "חזקת נביא" פאר דער אות

די רמב"ם האט א חזקת משיח – ער האט נישט אזא זאך ווי א חזקת נביא. ער איז גארנישט ביז ער האט נישט געמאכט זיין אות.

---

הלכה ג: "ואפילו נפל דבר אחד קטן" – אבסאלוטע פרעציזיע

לשון הרמב"ם

"ואפילו נפל דבר אחד קטן" – אפילו נאר אביסל פון וואס ער האט געזאגט איז נישט געשען – "בידוע שהוא נביא שקר". ווייסט מען אז ער איז א נביא שקר, וואס איז נישט געשען עקזעקטלי אזוי ווי ער האט געזאגט.

"ואם באו דבריו כולם" – אויב אלעס וואס ער האט געזאגט איז נתקיים געווארן – "יהיה בעינינו נאמן" – זענען זיי בעינינו נאמן אז ער איז טאקע א נביא.

חידוש: עס מוז געשען על דרך הפשט

פשט איז אז עס מוז אויך געשען על דרך הפשט. אויב ער זאגט אז עס גייט רעגענען, און שפעטער רעגנט נישט, אבער ער זאגט "איך האב געמיינט צו זאגן אז עס גייט זיין א שרעקליכע שטורעם וואס איז א בחינה פון רעגן" – לכאורה איז דאס אויך נישט גוט. עס מוז געשען על פי פשט.

---

דיון: צי איין אות ומופת איז גענוג, אדער מ'דארף מערערע מאל טעסטן

חברותא א: אפשר דעמאלטס וועט מען גלייבן נאר זיין נבואה על פי...

חברותא ב: איך האב געמיינט צו זאגן אז איך פאלג עס. אבער ער שרייבט דאך "יהיה בעינינו נאמן" – זעט דא אויס אז אפילו נאך פאר ער האט א חזקה, נאך פאר ער האט געטון מערערע אותות ומופתים, אויף די נבואה אליין איז גענוג די איין אות ומופת. און גלייבט מען אים שוין אז ער איז א נביא.

חברותא א: ניין, דאס איז לויט די תנאים וואס ער האט געזאגט פריער.

חברותא ב: ניין – "ואם באו דבריו כולם, יהיה בעינינו נאמן". ס'זעט אויס אז "ואם באו דבריו כולם יהיה בעינינו נאמן" אויף די ערשטע נבואה. ער קומט מיט זיין נבואה, און ער מאכט די אות ומופת, "כולם" – נעמט מען אן די נבואה.

חברותא א: ניין, איך בין נישט מסכים. קלאר אז ס'איז דא אין רמב"ם אזא חזקת נבואה. אלע נביאים זענען נאר א חזקה, אזויווי מיר האבן געלערנט פריער. ווייל "יהיה בעינינו נאמן" מיין איך פשוט אזויווי מיר האבן געלערנט פריער. דער רמב"ם זאגט נישט אז ער איז נאמן – דער רמב"ם זאגט דאך להלכה ווער איז דער "יהיה בעינינו נאמן". אבער די ודאי, די "בודקין אותו הרבה" איז אלעמאל געווען. איך זע נישט אז ער מאכט סטעפס. דאס שטייט אין סטעפס ווייל מ'קען נישט שרייבן אלעס אויף איינמאל, אבער איך זע נישט אז דער רמב"ם האט אזא סטעפ.

ראיה פון דער הקדמה צום רמב"ם

מ'דארף וויסן – אפשר יא, ס'איז דא אזא שטיקל אין רש"י. אז ביי די ערשטע נבואה, ס'איז דאך אויסגעקומען אן אמת'ע זאך, אז די בודקין אותו קען דאך דויערן צייט, יא? איז איינמאל ער איז געקומען מיט די ערשטע נבואה און ער האט געברענגט אן אות ומופת...

חברותא ב: ס'שטייט נישט די ווערטער.

חברותא א: מ'ווייסט מיר נאך נישט אז ער איז א נביא.

חברותא ב: איינמאל ער האט געמאכט איין אות ומופת, גלייבט מען אים אויף דעם וואס ער האט שוין געזאגט.

חברותא א: ניין.

חברותא ב: און יעצט צו וויסן בכלליות אז ער איז א נביא און פון יעצט גלייבן אויף אלעס, איז שוין א נעקסטע סטעפ.

חברותא א: איך בין נישט מסכים. קוק, איך וועל דיר ברענגען א לשון פון די הקדמה. און ער זאגט אז ער האט געדענקט אז ער איז אין הקדמה צו פרשת... דער עמוד זאגט די הלכות אביסל קלארער. קוק דא אויפן מיין סקרין, און עס צו זעהן אז דער צדיק אויף דער זייט ברענגט דעם לשון אויף דער הקדמה, און ס'שטייט קלאר: לויט עס קומט עס גיין דברי – לויט עס קען מען זעהן – ווערט געליינט אין תליהו. תליהו מיינט נישט אז מען דארף פאלגן, עס מיינט נאר אז זיי האבן שוין א ספק, ביז עס וועט זיין א סאך מאל.

"בודקין אותו פעמים הרבה" – מ'טעסט אים מערערע מאל

חברותא א: זיי גוט. ער "בודקין אותו פעמים הרבה". מ'זעט – בודקט מערערע מאל. געוויסע מפרשים זאגן אזוי, אז דער "פעמים הרבה" מיינט ער דריי מאל, אזוי מיט דער חזקה. יא, אבער דאס איז נאר א תירוץ. זיי דווקא – ווייס נישט. זאגט נישט אז דער "פעמים הרבה" וויפיל מאל ס'איז. אזויער אסאך מאל.

חברותא ב: ביי דער פשט'ס – דער יעצט קומען צו שאלה פון דעם פרינציפ. מ'האלט עס ווידער צו זאגן: איינער זאגט אז מארגן גייט רעגענען, און אסאך טעג רעגנט עס – איז נאך נישט קיין ראיה. ער האט איבערגעזאגט, היינט גייט רעגענען, און מארגן גייט נישט רעגענען. נאך צוואנציג, פופציג, דרייסיג מאל – ווייסטו שוין אז ער ווייסט ווען ס'גייט רעגענען.

חברותא א: אבער איך שווער, ווייל מען איז אים מנסה – מער וואס מ'טעסט, ווערט עס שוין לויטער. מען טאר נישט אויסקרייען. א מינוט – ווייסט מען נאך נישט, באלד זעט מען. יעדע זאך איז פארשידן. צען אדער אכט – איך מיין, ס'איז נישט קיין נאמבער. ביי א געוויסע מאל ביסטו שוין עליו. ס'איז – מ'דארף פארשטיין.

ראיה פון שמואל הנביא

חברותא א: דער רמב"ם גייט דערמאנען די ווארט חזקה. ניין – חזקה האט ער דערמאנט אז ער איז א טייפ פון א נביא, אז ער האט די מעלות פון נביא. אבער אומנעמט זיך דברי – אויב מען האט אים בודק געווען מערערע מאל, און מ'זעט אז ער איז אייביג נאמן, אלעמאל ווען מ'האט אים געטעסט – "הרי זה נביא אמת, כמו שנאמר בשמואל".

יא, איין מאל ראנג – פארלירט ער די גאנצע חזקה.

"הרי זה נביא אמת, כמו שנאמר בשמואל" – אז דאס שטייט אין פסוק אויף דער נביא שמואל. אויף וואס גייט דערויף דער פסוק? מען דארף טראכטן אויף די קאנטעקסט, יא?

"וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע" – אלע אידן, פון איינער עק ביז די אנדערע, האבן געוואוסט – "כי נאמן שמואל לנביא לה'". נאכדעם וואס מען האט אים געטעסט, זייער גוט. נאכדעם וואס ער האט אפאר מאל געוויזן מופתים, יא?

דאס שטייט נישט עקזעקטלי. ס'שטייט "ולא הניח מכל דבריו ארצה" – דאס איז דאך פארן געוואוסט אראפ אויף צו... אפילו אן אונקלוס איז דאך "ולא הניח" קודם פארשטאנען.

סיכום: ס'האט גענומען צייט ביז דער עולם האט אנגענומען שמואל

ס'שטייט אין פסוק – אין אנדערע ווערטער, וואס דער רמב"ם נעמט דא פון דעם פסוק איז אז ס'איז דא אזא איידיע אז מ'גלייבט נישט א נביא אזוי שנעל. שמואל האט דער אייבערשטער געמאכט א נביא שוין ווען ער איז געווען א יונגערמאן דארט ביי די מעשה פון "שוכב בהיכל ה'". און דער פסוק זאגט אז ס'האט גענומען צייט ביז דער עולם האט געוואוסט דאס.

רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק י׳ (המשך) – ההבדל בין נביא לקוסם

"וידע כל ישראל כי נאמן הוא שמואל" – דאס הייסט, ס׳קען זיין אין אנהייב, אזוי ווי דו זאגסט, אין אנהייב האט ער געהאט א פאר חסידים וואס האבן אים געגלייבט, אדער א פאר מענטשן האבן אים געגלייבט אביסל, אבער אז ס׳זאל ווערן נאמן אלס נביא, אז ער זאל ווערן א נביא, האט טאקע גענומען אסאך צייט. און דאס איז דער רמב"ם׳ס מקור אז נישט איינמאל ווערט מען א נביא.

ס׳איז זייער אינטערעסאנט אז פריער האט דער רמב"ם געזאגט די לשון "אפילו נפל דבר אחד קטן" – ס׳איז סתם אז ער האט געמיינט די לשון, אדער קען זיין אז דער רמב"ם האט פשוט דורכגעלערנט די אלע פסוקים פון נביאים, און יעצט איז דאס געווען א שגור על לשונו.

---

הלכה ד׳: דער חילוק צווישן א נביא און א קוסם

די קשיא

פרעגט דער רמב"ם א קשיא, זייער א וויכטיגע קשיא, און ס׳וועט ארויסברענגען וואס ער מיינט צו זאגן מיט דעם "דבר אחד". מיר זאגן דאך יעצט אז איינמאל ער טוט א פאר מאל אותות ומופתים, דארף מען אים אננעמען אז ער איז א נביא. וויאזוי שטימט עס? והלא – מיר ווייסן דאך אז ס׳איז דא כישוף מאכערס, ס׳איז דא מעוננים, מענטשן וואס קענען צוטרעפן זאכן לויט די צייט, וקוסמים, און אנדערע סארטן כישוף. אומרים העתידות – זיי זאגן די עתידות. ומה הפרש בין נביא לבעל מום? וויאזוי ווייסן מיר? וואס איז דער חילוק צווישן א נביא און א סתם מענטש וואס קען זאגן?

פארוואס די קשיא איז שטארק דוקא לויט דעם רמב"ם

לאמיר קודם מאכן א זאך. ער ברענגט טאקע די לשון אין הקדמה צו פרק משניות, ער איז אביסל מסביר די קשיא. די קשיא איז א קשיא אויף דעם וואס דער רמב"ם האט דאך מחדש געווען אדער קלאר געמאכט, אז א נביא מוז נישט מאכן ממש א מופת וואס איז משנה מנהגו של עולם. ווען ער דארף מאכן א קריעת ים סוף, דעמאלט איז פשוט, אז יעדער איינער קען זאגן – א קוסם מאכט נישט קיין קריעת ים סוף. אויב ער וועט מאכן, נעמט זיך אן דעמאלט די פראבלעם וואס מיר האבן געלערנט פריער.

אבער געווענליך, קוסמים מאכן קליינע זאכן וואס יעדער איינער ווייסט – גייסט צו א כישוף מאכער, ער זאגט דיר יעצט, דו האסט יעצט איין בעיבי, דו האסט יעצט צוויי בעיביס. אזעלכע זאכן איז שכיח אז קוסמים טוען. גרויסע ניסים, קען מען אלעמאל זאגן, מ׳דארף א נביא צו מאכן א גרעסערע נס. אבער אויב דער רמב"ם האט געזאגט אז סך הכל דארף א נביא זאגן וואס גייט זיין מארגן, אבער מיר זאלן אים גלייבן – פרעגט יעדער איינער די קשיא: וואס הייסט? דער ראדיא זאגט מיר אז ס׳גייט רעגענען מארגן, אויף דעם דארף איך א נביא?

דער ענטפער: "מאשר ולא כל אשר"

אויף דעם זאגט דער רמב"ם: ניין, איך וועל דיר ווייזן אז דא איז דא א חילוק.

אלא שהמעוננים והקוסמים וכיוצא בהם – די מעוננים און קוסמים – מקצת דבריהם מתקיימים – אסאך מאל געלונגט זיי, אמאל געלונגט זיי – ומקצתם אינם מתקיימים – אסאך מאל קומט נישט אן דער בליזארד וואס ער האט געווארנט.

כמו שנאמר: "יעמדו נא ויושיעוך הוברי שמים החוזים בכוכבים" – דער נביא זאגט פאר די וואס גלייבן אין פאלשע זאכן, ער זאגט: לאמיר זען, זאלן זיי קומען און דיך העלפן, די הוברי שמים, די וואס קוקן זאכן אויפ׳ן הימל, החוזים בכוכבים – "מודיעים לחדשים מאשר יבואו עליך" – זיי זענען מודיע נייע זאכן וואס גייט געשען צו דיר.

טייטשט דער רמב"ם די ווערטער "מאשר יבואו עליך" – אז די הוברי שמים, די חוזים בכוכבים, זיי קענען נאר זאגן פון וואס ס׳גייט געשען. זיי קענען צוטרעפן פון צו וויסן געשעענישן, קענען זיי עפעס צוטרעפן. "אבל אפשר שלא יתקיימו דבריהם כלום""מאשר" ולא "כל אשר".

דער רמב"ם מאכט א גרויסע זאך: "מאשר" ולא "כל אשר". דאס איז דער וועג פון מעונן וקוסם – אז זיי טרעפן צו פון צייט צו צייט.

דיסקוסיע: דער חכם-ארגומענט

דרך אגב, וואס דו האסט געזאגט אז דא איז א חילוק וואס דער נביא איז א חכם – ס׳קען אויך זיין א חכם וואס איז א קוסם. איך פארשטיי נישט וואס דו זאגסט.

דער רמב"ם׳ס שיטה אין כישוף – א נואנסירטע פאזיציע

[חידוש:] און נישט נאר דעם – "ואפשר שלא יתקיימו דבריהם כלל, אלא יטעו בכל, כענין שנאמר: 'מפר אותות בדים וקוסמים יהולל'".

וואס מיינט דאס צו זאגן מיט דעם פסוק? ער רעדט דאך פון אן אומגעלונגענעם מעונן, און מ׳האט דאך נישט געפרעגט. די קשיא האט זיך דאך אנגעהויבן מיט די גוטע מעוננים. לאמיר פארשטיין. דער רמב"ם וויל ברענגען פסוקים – ווידער, ער ברענגט דאך א פסוק, ער ברענגט פסוקים אז מעוננים זענען טאקע א זאך.

ס׳איז זייער אינטערעסאנט – יעדער איינער ווייסט אז דער רמב"ם האט געהאלטן אז די אלע כישוף, ווי ער זאגט אין פירוש המשניות עבודה זרה, און מיר וועלן נאך אנקומען באלד, איז שקר, קיין איין זאך איז נישט אמת. דא זעט מען קלאר אז דער רמב"ם האלט אז אומכל זה – נישט אינגאנצן מדויק צו זאגן אז יעדע זאך איז סתם א פאנטאזיע. אסאך מאל טרעפן זיי צו. צו איז דא טאקע עפעס א וועג, עפעס א סגולה וואס טרעפט צו, עפעס א כח, צו for some other way – זיי טרעפן אמאל יא צו.

אבער דער רמב"ם ברענגט ארויס אז זיי טרעפן נישט אלעמאל צו. דאס איז די פראבלעם פון זיי. ס׳איז נישט קיין מדויק׳דיגע זאך, ס׳איז א fuzzy זאך. און ער זאגט, אמאל די פסוק וואס מאכט חוזק פון זיי זאגט "מאשר" – זעט מען אז נישט אלעמאל טרעפן זיי צו, אמאל. און נישט נאר דעם, ס׳איז אויך דא פסוקים וואס רעדן אז דער אייבערשטער איז אינגאנצן "מפר אותות בדים" – דער אייבערשטער מאכט צושטערט דאס וואס זיי זאגן.

דער חילוק צווישן רמב"ם און רמב"ן אין "מפר אותות בדים"

[חידוש:] דער רמב"ם, מ׳קען טייטשן – דער רמב"ן מיין איך טייטשט אזוי – אז באמת די כוכבים ווייסן, נאר אמאל דער אייבערשטער איז זיך מתגבר אויף די כוכבים, אויף דאס. דער רמב"ם טייטשט אנדערש. דער רמב"ם טייטשט אז אמאל זיי ווייסן בכלל נישט וואס זיי רעדן, און ממילא דער אייבערשטער – דאס הייסט דער אמת – איז צושטערט זיי אינגאנצן.

---

הלכה ה׳: דער נביא – כל דבריו קיימין

זייער גוט. דאס איז מיט די מעוננים וקוסמים.

אבל הנביא – כל דבריו קיימין, שנאמר: "כי לא יפול מדבר ה׳ ארצה". דארטן וואו ס׳שטייט אז מ׳האט געזען אמת׳ע נבואות שמואל הנביא, שטייט אז קיין שום זאך וואס ער האט געזאגט איז נישט אראפגעפאלן און נישט... "לא יפול" מיינט ס׳איז נישט אראפגעפאלן.

די ווארט איז אז דאס איז א כלל. "דבר ה׳" – דאס מיינט ארויסצוברענגען אז דאס איז א נביא, אן אמונה. ער האט געזאגט אן אמונה אז "דבר ה׳", אדער דער פסוק, איך מיין, אז דאס שרייבט... ווער שרייבט דאס? ווייסטו ווער? איינער זאגט עס דארט אין נביא. על כל פנים, דאס זאגט אין נביא א כלל, אז דבר ה׳ – קיין איין ווארט נישט. דאס איז דער חילוק פון א מנחש. מנחש איז איינער וואס ער טרעפט צו. מנחש האט אפשר א געוויסע חוש צו געסן, אבער דער נביא האט דאך עקסעס צו דער אייבערשטער וואס ער איז מנהיג די טבע, און ווען ער זאגט עפעס מוז עס זיין עקזעקטלי אזוי ווי עס האט געשען. דאס איז דער טייטש "דבר ה׳".

דער משל פון תבן און בר

און אזוי ברענגט ער דאך א פסוק: "הנביא אשר אתו חלום יספר חלום ואשר דברי אתו ידבר דברי אמת – מה לתבן את הבר נאם ה׳".

און דער רמב"ם פארטייטשט דאס: כלומר, שדברי הקוסמים והחלומות כתבן שנתערב בו מעט בר – איז אזוי ווי שטרוי וואס עס איז דא אריינגעמישט אין דעם עכט אביסל גוטע תבואה. טייטש, אמאל זאגן זיי – אזוי ווי די גמרא זאגט אז אפילו א גוטע חלום האט דברים בטלים אריינגעמישט. אבער דבר ה׳ – כבר שאין בו תבן כלל – דאס איז דער חילוק, אז דבר ה׳ איז אינגאנצן אזוי ווי ריינע תבואה אן קיין שום פסולת.

טייטש, וואס דער נביא זאגט איז נישט אז א חלק פון וואס ער זאגט גייט געשען און א חלק נישט, נאר אלעס וואס ער זאגט גייט געשען.

---

הלכה ו׳: "תמים תהיה" – דער נביא אנשטאט דער קוסם

ועל דבר זה הבטיח הכתוב ואמר – און דאס איז וואס די תורה האט מבטיח געווען, ווען זי האט געזאגט אז מען זאל נישט אויסהערן די וואס זאגן אז זיי זענען מגידים, מעוננים וקוסמים ומכשפים. די זאכן וואס די מעוננים און קוסמים זאגן זאכן וואס דו זאלסט גלייבן אין זיי – זיי זאגן ליגנט. "הנביא יודיע לכם דברי אמת ואתם אין אתם צריכים למעוננים וקוסמים וכיוצא בהם".

דאס איז וואס דער אייבערשטער... ער לערנט אריין אזוי שיין די פסוקים. דער אייבערשטער זאגט אונז אז דער אייבערשטער האט גע׳אסר׳ט נביא השקר אדער מעוננים וקוסמים ומכשפים. וועט א מענטש טראכטן: אוי, איך גיי יעצט בלייבן באקריוודעט, איך גיי נישט האבן דאס וואס די גוים האבן – עקסעס צו אינפארמאציע וואס איך האב נישט און די אידן נישט.

ניין, פארקערט – דו דארפסט נישט האבן די נאררישקייט, ווייל דו האסט אסאך בעסער, דו האסט א דירעקט ליין צו די אמת אליין. אז די זאכן וואס די מעוננים און קוסמים זאגן איז מכזבים, זיי זאגן ליגנט. אבער דער נביא האט ענק זאגן די אמת.

אזוי ווי עס שטייט אין פסוק: "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש" – און ווייטער אין די פסוקים שטייט די אלע "קסם קסמים, מעונן ומנחש". די פסוקים רעדן אויף פארשידענע סארטן כישוף, די אלע זאכן זאלסטו נישט טון. און נאר וואס דען? זאלסט זיין "תמים תהיה עם ה׳ אלקיך".

ס׳איז דאך – איך גיי יעצט בלייבן אזוי ווי א חוטא נזכר, און איך גיי בלייבן אן עקסעס צו די אינפארמאציע צו די פיוטשער? זאגט ער: ניין, דו האסט אסאך בעסער, דו האסט א נביא. "כי הגוים האלה" – גייען האבן פאלשע... זיי גייען האבן מעונן און קוסם, ס׳איז נישט פאלש, אבער ס׳איז אפטמאל פאלש. "אבל אתה לא כן נתן לך ה׳ אלקיך" – נאר דו וועסט האבן א נביא, "נביא מקרבך מאחיך" – דו וועסט האבן אסאך א בעסערע.

---

סיכום: דער רמב"ם׳ס חילוק – נביא און קוסם

זייער גוט. דאס איז דער רמב"ם׳ס חילוק. זייער אינטערעסאנט ווי דער רמב"ם איז מסביר, אז מצד אחד טוט דער נביא די זעלבע זאך וואס דער קוסם טוט. ס׳איז נישט – די אותות וואס א נביא מאכט איז נישט זיין שינוי מערכות השמים, ס׳איז נאר ער זאגט וואס גייט זיין. מצד שני, דער גרויסער חילוק איז נאר אז דער נביא זאגט דעם אמת.

אין אנדערע ווערטער: אלע מיני – וויאזוי רופט מען עס? – אלע מיני מעדזשיק און אלע מיני מיסטישע זאכן וואס מענטשן זאגן, דער רמב"ם זאגט אז ס׳איז אלעס זייער קיוט, ער זאגט נישט אז ס׳איז נישט אמת. ער זאגט נאר אז ס׳איז נישט אלעמאל אמת. א נביא איז איינער וואס זאגט אלעמאל אמת.

די שארפע הגדרה: קולא שאתה לחומרא

[חידוש:] איינמאל ער האט געזאגט א מיסטעיק, זאגט ער – אפילו ער זאגט איינמאל א פדיחה, איז ער שוין א נביא שקר. "דבר ה׳" איז אזוי ווי א בר אן מיט טבע, ס׳איז נאר די ריינע תבואה. דאס איז די גאנצע חילוק פון א נביא אמת און א נביא שקר.

אבער דאס איז א געוויסע גרויסע חומרא אין א נביא, רייט? איינער האט צו אים זאגן – א נביא איז אויך געווען עפעס א נבואה שמתערב בו טוב ורע, איז נישט קיין נביא, איז א מעונן. ס׳איז זייער א שארפע הגדרה אז א נביא איז הונדערט פראצענט אמת. איין פראצענט... איינער זאגט: ניין, איך האב געזען, אבער איך האב נישט געזען אזוי גוט. אזוי ווי רש"י זאגט אויף די פרות – זיי האבן טועה געווען, יא? זיי האבן געמיינט אז ס׳איז איין בלוט, ס׳איז געווען עפעס אנדערש. דער רמב"ם זאגט: דאס איז נישט קיין נביא. א נביא – וואס ער זעט, פונקטליך אזוי, אדער וואס ער זאגט, פונקטליך אזוי דארף געשען.

מ׳דארף פארשטיין פארוואס דער רמב"ם טוט דאס, פארוואס איז אים אזוי וויכטיג דאס, אז א נביא דארף נישט מאכן א... די קולא מאכט דאך א גרויסע קולא. ס׳איז א קולא שאתה לחומרא, רייט? פון די קולא וואס זאגט אז א נביא מוז נישט מאכן קיין קריעת ים סוף, איז ארויסגעקומען א גרויסע חומרא – אז די גאנצע ווארט פון א נביא איז אז ער מוז זיין הונדערט פראצענט פונקטליך. לכאורה האט דער רמב"ם פארשטאנען אז דאס איז די גרויסע חילוק פון די נביאי ישראל, פון די נביאי אמת.

רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק י׳ (המשך) – דער נביא אלס מודיע עתידות, נישט מחדש דת

דער רמב"ם'ס טיפערע סברא: פארוואס פונקטלעכקייט איז דער מבחן

Speaker 1: זייער אינטערעסאנט וואס דער רמב"ם טוט. לאמיר איך מאכן א קליינע הקדמה. דאס איז דער ביז יעצט — מ'דארף פארשטיין פארוואס דער רמב"ם טוט דאס. פארוואס איז אים אזוי וויכטיג דאס, אז א נביא דארף נישט מאכן די קהילה... ער מאכט דא א גרויסע קהילה — ס'איז א קהילה של חומרא, רייט? פון דער קהילה וואס זאגט אז א נביא מוז נישט מאכן קיין קריעת ים, וואס איז אויסגעקומען אין א גרויסע חומרא, אז די גאנצע ווארט פון א נביא איז אז ער מוז זיין הונדערט פראצענט פונקטלעך.

לכאורה דער רמב"ם האט פארשטאנען אז דאס איז דער גרויסער חילוק פון דער נביא ישראל, פון דער נביא אמת, מיט נביא שקר — פון די אלע הגלים וואס מענטשן אינטער איינעם אונטער נביא, אזוי ווי מ'מוטשעט זיך איינעמען פראצענט מענטשן. דער רמב"ם האט פארשטאנען אז אויב ער וואלט מאכן דעם חילוק א גרעסערע מופת — אלעמאל דא וואו מען קען, איינער מאכט א גרעסערע מופת, איינער מאכט א קלענערע מופת... דער רמב"ם האט געטראפן די איין זאך וואס דאס נאר דער אמת קען זיין: זאגן פונקטלעך, די אייביגקייט. דאס איז אייביג.

---

הלכה ז – דער נביא איז נישט א מחדש דת, נאר א מודיע עתידות

דער פסוק "נביא מקרבך" – א טעגליכע ערשיינונג

Speaker 1: יעצט, דער רמב"ם וויל אויך ארויסברענגען מיט דעם, סאמהאו, צוריקגיין צו זיין פריערדיגער פוינט וואס ער האט געהאט אין פריערדיגע הלכות. דער רמב"ם וויל ארויסברענגען אז א נביא איז נישט איינער — דאס שטייט "נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך" — און עס בעט אים זייער א פשוט'ע זאך. עס ווייזט, א נביא וואס זאגט דיר אז עס זאלסט גיין אין מלחמה, אדער אז דער מלחמה וועט געלונגען, אזעלכע סארט זאכן. א נביא איז א גאנצע טאג טעגליכע ערשיינונג. איז נישט קיין נביא — חוץ פון נבואת משה — איז נישט קיין זאך וואס קומט מאכן א נייע רעליגיע. עס קומט נישט מגלה זיין דער אמת אויף די וועלט — דער אמת ווייסן מיר שוין, עס שטייט אין תורה. א נביא קומט סך הכל זאגן: היינט דארפסט זיין אזוי, מארגן זאלסט טון אזוי.

און דאס לערנט ער ארויס פון דעם, וואס עס ווערט דא גאנצע צייט, אז דער מבחן פון דעם נביא איז אויכעט אויף פשוט'ע זאכן, נישט אויף גרויסע זאכן. און נישט איבערקערן די וועלט. נאר מ'זעט קליינע זאכן, זעט מען אז אזעלכע זאכן — דאס איז דער דזשאב פון א נביא. כאטש אויסער דעם וואס א נביא קומט מחזק זיין די תורה, אזוי ווערט שוין געזאגט, אז עס וועט נישט קומען ווארנען אויף עפעס פון תורת משה. ניין, דערצו דער פשט, דערצו.

Speaker 2: אבער דער רמב"ם האט נישט געוואלט זאגן אז דאס איז פון תורה?

Speaker 1: אוודאי איז עס בתור שליחות, אבער וואס ער וויל זאגן — אלעס וואס א נביא זאגט פאר'ן עולם איז זיין שליחות. איך מיין אז וואס ער וויל זאגן איז, אהלן מן התורה איז פון דעם פסוק וואס ער האט געברענגט, אז "כי הגוים האלה" זענען אזוי.

דער חילוק צווישן דעם נביא און די גוי'אישע קוסמים

Speaker 1: וואס איז דער חילוק? דער נביא איז בעסער ווי די גוים, אז ער זאגט בעסער ווי די קוסמים. און דאס איז נאך א... און ער זאגט מלחמות. אז דער נביא, דער פסוק, די פרשה, רעדט זיך נישט פון א נייע רעליגיע חלילה, עס רעדט זיך פון אזעלכע סארט זאכן.

Speaker 2: יעצט כאפ איך די ראיה. איך האב געטראכט אז דו גייסט זאגן עפעס נישט על פי פשט, אבער...

דיסקוסיע: דער נביא — מאכט ער נסים אדער ווייסט ער וואס גייט געשען?

Speaker 2: דער נביא מוז זיך דאך — א מצוה צו פאלגן דעם נביא, און אויך די טבע דארף פאלגן דעם נביא. דער מעונן וקוסם, ווען מען האט נישט — די טבע האט נישט א מצוה צו פאלגן, ס'איז אמאל געלונגען, ס'איז אמאל נישט. אבער דער נביא, אז ער זאגט ס'גייט זיין א מלחמה, מוז געשען א מלחמה.

Speaker 1: דער רמב"ם זאגט עקזעקטלי נישט דאס, ווייל דער רמב"ם זאגט אז א נביא מוז נישט מאכן קיין נסים. ס'שטייט נישט — די מלחמה ווערט ווייל דער נביא האט געזאגט. מנהגו של עולם איז אז ס'איז דא מלחמות. דער נביא זאגט אז ס'גייט זיין א מלחמה, אדער ווער גייט געווינען — נישט ווייל די טבע דארף זיך צושטעלן צו אים.

Speaker 2: אבער דו זעסט וואס ער זאגט פון די ראשונים —

Speaker 1: א נביא, איך האב דיר געזאגט, א נביא דארף זאגן על פי פשט, און דו מעגסט זאגן דרשות. אבער דער רמב"ם פארשטייט נישט אזוי. דער רמב"ם פארשטייט אז דער נביא שטייט אינדרויסן פון די טבע — ער זאגט וואס גייט געשען, נישט אז ער מאכט די נסים. ער קען מאכן נסים, אפשר איז דאס אן אנדערע נושא — צו א נביא קען מאכן נסים. אבער די ווארט איז, ער מוז נישט מאכן נסים כדי צו זיין א נביא.

לשון הרמב"ם – הלכה ז

Speaker 1: אבער ער לערנט פון דעם פסוק, פארשטיי איך, "נביא אקים להם""אלא להודיענו דברים העתידים להיות בעולם", נישט אז ער גייט מאכן שינוי מנהגו של טבע, נאר ער איז אונז מודיע די זאכן וואס גייט געשען: "משובע ורעב" — ער גייט זאגן ווען ס'גייט זיין שובע, ווען ס'גייט זיין רעב.

Speaker 2: אינטערעסאנט איז ווי יוסף איז געווען עפעס אן ענין פון נבואה, ווייסט נישט? א חלום?

Speaker 1: יא. מיט מלחמה...

Speaker 2: ניין, ער האט גע'פותר'ט, אבער יוסף איז געווען — די נבואה אין האלב, די משל מיט די נמשל. דאס איז דער חילוק וואס מיר האבן געלערנט, דער חילוק פון א נביא מיט א חלום. א חלום איז — די משל און די נמשל צוויי מענטשן. א נביא ווייסט ביידע.

Speaker 1: "משובע ורעב, מלחמה ושלום, וכיוצא בהן. ולא עוד אלא שלצורך יחיד מודיע לו, כגון שאבדה לו אבידה והולך אצל הנביא כדי שיודיענו מקומה, וכן האתונות שאבדו לשאול, וכיוצא באלו הדברים הוא שיאמר הנביא. לא שיתחדש דת או יוסיף מצוה או יגרע."

---

דער בעל התניא vs. דער רמב"ם – די אתונות פון שאול

דער קאנטראסט: ווי קליין אדער ווי גרויס איז דער נביא?

Speaker 1: גוט, ווען מיר פארשטיין דאס, איז דא א להפיכתא — די פשט אין דעם פסוק "נביא מקרבך יקים לך", וואס איז כביכול א נייע זאך. ס'איז די אידיע אז ס'איז דא א מחלוקת געווען ביי די רבי'ס און אנדערע מענטשן וויאזוי צו פארשטיין די פרשה פון די אתונות פון שאול המלך.

דער בעל התניא האט געשריבן א בריוו פאר זיינע חסידים אז זיי זאלן אויפהערן צו קומען פרעגן די רבי'ס עצות אין גשמיות און ביזנעס, און ער זאגט אז מ'דארף זיין א נביא פאר דעם, און נאר א נביא קען זאגן אזויווי שאול מיט די אתונות, אבער נישט קיין רבי. ווייל א רבי, אבער, טוט יא וואס דער נביא דארף עיקר בעיקר טון, וואס דאס איז להזהיר על התורה.

Speaker 2: יא, ס'איז אביסל פאני. דער רמב"ם נוצט דעם פסוק צו ווארענען אז דער נביא — צו מקטין זיין דעם נביא, כדי דער נביא איז נישט א מחדש דת חלילה. דער נביא איז סך הכל — ס'איז פארלוירן אן אתון, אמאל דער נביא ווייסט. וויאזוי ווייסט ער? דער אייבערשטער זאגט אים. אבער אמאל א נביא ווייסט.

און דער בעל התניא, ביי אים איז דאס א מעלה פון דעם נביא. א פשוט'ער איד קען נאר זאגן וואס די תורה שטייט. א נביא, ווייל ער קען וויסן עצות אין ביזנעס.

דיסקוסיע: צי איז דאס א מעלה אדער א מיעוט?

Speaker 1: ווען ער זאגט וואס ס'שטייט שוין אין די תורה, איז דאך נישט מחדש. ס'איז סך הכל די גדלות פון די תורה. ער זאגט נישט עפעס... מודיע זיין עפעס פאר א מענטש, איז דאך עפעס וואס ס'שטייט נישט אין ערגעץ.

Speaker 2: יא, אבער דו כאפסט וואס איך זאג? דער בעל התניא האט קאמפליינט אז איך בין א גרויסער רב, מיר פאסט נישט זיך צו נעמען קעיר פון די אתונות. גיי צו איינעם — איך ווייס אויך נישט, איך האב נישט וואס צו וויסן. איך בין עפעס א נביא וואס ווייסט וועלכע ביזנעס גייט דיר יא געלונגען? א נביא וואלט געוואוסט.

אבער דער רמב"ם זאגט ניין — א נביא איז איינער וואס ווייסט אזעלכע זאכן. אוודאי, ס'איז אן אמת דער חילוק, אז א נביא ווייסט ווייל דער אייבערשטער האט אים געזאגט — אויב דער רבונו של עולם האט דיר נישט געזאגט, ווייסטו נישט.

אבער ער זאגט אז ס'איז אינטערעסאנט אז דער רמב"ם נוצט דאס נישט אלס א ראיה ווי גרויס א נביא איז — ער ווייסט אפילו וואו דיינע אתונות איז — נאר ווי קליין א נביא איז, אז סך הכל ער פארנעמט זיך מיט אזעלכע זאכן.

---

שאול'ס אתונות – צי ס'איז געווען א צרכי יחיד

דיסקוסיע: צי איז דאס א ראיה פאר צרכי יחיד?

Speaker 1: סאווי, ער ברענגט דאך למעשה א ראיה פון עפעס וואס איז געזאגט פאר א מלך. ס'מיינט נישט אז יעדער יחיד איז געקומען פרעגן וואו ס'ליגט מיין אבידה. שאול המלך איז געקומען פרעגן דעם נביא.

Speaker 2: ער איז נאך נישט געווען דער מלך דעמאלט.

Speaker 1: ס'איז א גמרא אין שבת ביי נביאים.

Speaker 2: פארקערט, שאול איז נאך נישט געווען דער מלך, ער איז געווען סתם א מענטש, און מ'זעט אז ס'איז געווען דער מנהג. אבער למעשה איז עס געווען גאר א גרויסע זאך, ווייל א דאנק דעם איז ער אנגעקומען צו באקומען די מלוכה. ער האט פארלוירן די אתונות.

Speaker 1: איך מיין צו זאגן, מען קען זאגן אז דאס איז נישט קיין צרכי יחיד בכלל, ווייל ס'איז געווען דרך השם וויאזוי שאול זאל אנקומען צו די נביאים.

Speaker 2: ניין, דו ביסט גערעכט אז די מעשה איז נישט קיין מעשה וואס אונז ווייסן וועגן — ס'איז א צרכי יחיד. ווייל ווען ס'איז נישט געווען קיין שאול המלך, וואס איז דאך געווארן דער מלך, וואלט מען נישט געוואוסט די מעשה. אבער מ'זעט פון דעם אז שאול האט גערעדט מיט זיינע נערים און אזוי ווייטער — מ'זעט אז ס'איז געווען דער מנהג צו פרעגן דעם נביא אזעלכע זאכן, ווייל נישט וואלט ער דאך נישט געגאנגען.

דער מנהג צו גיין צום נביא

Speaker 1: שאול האט געזוכט זיינע אתונות, און מ'האט געזאגט אז ס'איז דארט א רואה, און מ'גייט גיין אים פרעגן וואו די אתונות זענען. דער רואה האט אים געזאגט אז ער גייט טרעפן די אתונות אויפ'ן וועג. על כל פנים, די פוינט איז אז מ'זעט פון די מעשה אז ס'איז געווען אן אנגענומענע זאך — אז מ'זוכט די אתונות, גייט מען צום נביא.

יחידים ביי נביאים — נישט נאר מלכים

Speaker 2: אקעי, מ'זעט אויך אז שלמה איז געקומען פרעגן אלישע. מ'זעט אז יחידים זענען געקומען צו די נביאים. נביאים זענען נישט נאר געווען... אסאך מאל האלט מען אז נאר דער מלך האט גערעדט צו די נביאים. אבער אין אסאך אנדערע פלעצער זעט מען יא אז אלישע האט גערעדט מיט די אשה השונמית, און אז יחידים האבן גערעדט צו די נביאים, אזויווי מ'זעט דא.

Speaker 1: אבער רוב נביאים, ער זאגט, ער רעדט צו דעם מלך. ירמיהו הנביא, ישעיהו — ער רעדט צו דעם מלך. דאס זענען די נביאים, די מעשיות וואס אונז ווייסן. ווייל ווער שרייבט מיט? און פארציילט נישט קיין מעשיות פון פשוט'ע אידן געווענליך אין די תורה.

---

בני הנביאים אלס מחנכים

Speaker 2: אויך שטייט אזוי, איך מיין אין דעם פיאסעצנער, וועגן דעם, אז די עבודה פון די בני הנביאים זענען געווען מחנכים. די בני הנביאים, נאך פאר זיי זענען געווען די גרויסע נביאים, האבן זיי געגעבן א דרך אין עבודת השם פאר'ן עולם.

Speaker 1: אבער דאס איז נישט א דין אין נבואה, דאס איז סתם א דין ווייל זיי זענען געווען קרוב לדעת, ווייל זיי זענען געווען...

Speaker 2: יא, דאס איז נישט די זעלבע.

Speaker 1: דער רמב"ם האט דא נישט דערמאנט פריער, ווען ער האט גערעדט וועגן די רוב שפע להרחיב דעת — דאס האט נישט צוטון מיט יחוס, דאס האט צוטון מיט שליחות.

---

דער נביא'ס התבוננות און זיין פארנעמען זיך מיט מענטשן — צי ס'איז א סתירה

דיסקוסיע: ווי שטימט התבודדות מיט צרכי יחיד?

Speaker 2: אבער דאס איז א כאפילע — נאכדעם וואס דער מענטש איז שוין אנגעקומען צו דער מדרגה, שוין בדרגת איש, זיין ביזי מיט מענטשן — ס'איז אוודאי נישט קיין סתירה. א חלק פון עבודת ה' איז זיין ביזי מיט מענטשן, מיט זייערע קיום, מיט זייערע ישות, מיט זייערע קליינע זאכן. ס'איז א צווייטן איד'ס גשמיות.

די תורה זאגט דאך אזוי — איך דארף שוין נישט זאגן אז מ'דארף טון אזויפיל, מ'האט געזאגט אזויפיל מאל אויף א נביא. א יחיד קען נאר אפלאדענען פון אן אייזל, דער נביא קען מער טון ווי דעם — ער קען דיר זאגן וואו דער אייזל איז. פארוואס זאל ער עס נישט טון?

Speaker 1: נכון, נכון, אמת.

Speaker 2: ניין, איך מיין אז דו האסט עס געזאגט אויף א שטיקל מינוט קאנטראסט. אויב ס'שטערט עס דעם נביא פון זיין עבודת ה', ס'איז קעגן די תכלית, און זיי האבן דאך געזאגט אז ער זאל זיך מתבודד זיין מיט בני אדם.

Speaker 1: אבער דאס קען זיין ס'האט צו טון מיט וואס דער רמב"ם האט פריער געזאגט — נחלת סודות התורה, און אויך שפעטער נחלת דעת, וויפיל א תלמיד חכם זאל זיין מעורב בהבריות, און וויפיל ער זאל זיך נישט דרייען מיט ישיבות עם הארץ.

Speaker 2: ניין, איך האב געטראכט אז ס'האט צו טון מיט דאס וואס מ'האט געלערנט, אז דער נביא איז דאך מתבונן נאר אין די דברים הקדושים והטהורים, שפלות הכסא, און ער קוקט דאך אויף די עתידות. נאר ס'איז געשטאנען דארט אויך אז "ידע חכמתו להשיב" — אפשר ווען ער קוקט אויף די עתידות, גייט ער זיך אויך מיט פראקטישע זאכן. ס'איז א וויכטיגע כלל.

---

הקדמה צום נעקסטן נושא: דברי פורענות שהנביא אומר

הלכה ח – א יוצא מן הכלל: ווען דער נביא'ס ווערטער ווערן נישט מקוים

Speaker 1: דאס וואס מ'האט געלערנט, אז דער עיקר מבחן פון דעם נביא איז צו וויסן פונקטלעך וואס גייט זיין, דארף מען טרעפן א זייער אינטערעסאנטע יוצא מן הכלל. מ'קען דאס זייער זיך מאריך זיין אין די פרטים פון דעם, ווייל ס'מאכט זאכן זייער קאמפליקעטעד.

ביז יעצט איז געווען זייער קלאר און זייער פשוט: א נביא, אלעס וואס ער זאגט איז אמת. וועט מען אבער גיין זען אז ס'איז דא כללים אז נישט אלעמאל איז עס אזוי, און ס'איז דא א וועג צו קריגן פאר וואס ס'איז זייער וויכטיג, זייער יסודות'דיג אין דעם נושא פון נבואה אז ס'איז אזוי. און דאס איז די נעקסטע צוויי דריי פרקים.

לשון הרמב"ם – הלכה ח

Speaker 1: "דברי הפורענות שהנביא אומר, כגון שיאמר פלוני ימות, או שנה פלונית תהיה רעב או מלחמה, וכיוצא בדברים אלו" — ביז יעצט האט ער גערעדט אז דער נביא זאגט זאכן וואס גייט געשען אין דער צוקונפט. אבער וואס טוט זיך ווען ער זאגט עפעס א פורענות? כגון שיאמר פלוני ימות, אדער ער זאגט אז ער קען זאגן עפעס פון מלחמה אדער שלום, אדער שובע אדער רעב. וואס טוט זיך אז ער זאגט "שנה פלונית תהיה רעב או מלחמה" וכיוצא בדברים אלו?

האבן מיר געלערנט אז אלעס וואס דער נביא זאגט מוז מקוים ווערן. וואס טוט זיך אם לא יקום דברו? יענער איז נישט געשטארבן, יענער האט געזאגט יענער גייט נישט מוציא שנתו זיין און ער האט פיין מוציא שנתו געווען, און ס'איז געשען קיין מלחמה.

רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק י׳ (המשך) – דער חילוק צווישן נבואה לרעה און נבואה לטובה, און נביא שהעיד לו נביא אחר

---

ביז יעצט האט ער געזאגט אז דער נביא זאגט זאכן וואס גייט געשען אין די פיטשער. אבער וואס טוט זיך ווען ער זאגט עפעס א פורענות? כגון שיאמר פלוני ימות – ער זאגט, דער רמב"ם האט פריער געזאגט אז ער קען זאגן עפעס פון מלחמה אדער שלום, אדער שובע אדער רעב. וואס טוט זיך אז ער זאגט שנת פלונית שנת רעב ומלחמה וכיוצא בדברים אלו, און אונז האבן דאך געלערנט אז אלעס וואס דער נביא זאגט מוז מקוים ווערן?

וואס טוט זיך אם לא עמדו דבריו? יענער איז נישט געשטארבן – ער האט געזאגט יענער גייט נישט מוציא שנתו זיין, און ער האט פיין מוציא שנתו געווען. אונז איז נישט געשען קיין מלחמה. אין בזה הכחשה לנבואתו – דאס, אז א פורענות איז נישט געשען, דאס איז נישט מכחיש די נבואה. ואין אומרים – אויף דעם זאגט מען נישט "הנה דיבר ולא בא", און ממילא ס׳איז א ראיה אז ער איז א נביא שקר.

דער טעם: "ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה"

פארוואס? טאקע דא א נייע תנאי: שהקדוש ברוך הוא ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה. איך האב פריער געזאגט אז דער אייבערשטער איז "לא איש אל ויכזב" – דער אייבערשטער גייט נישט צוריקציען אדער מכזב זיין דבריו. דאס איז אויף סתם א זאך, אויף א זאך וואס גייט געשען אין די פיטשער וואס איז נישט קיין פורענות. אבער ווען ס׳רעדט זיך פון פורענות, איז דאך דער אייבערשטער יא נחם על הרעה. דער אייבערשטער קען דאך יא – נישט נאר ער קען, נאר אונז בעטן דעם אייבערשטן, ס׳איז א מדרגה פון אייבערשטן – דער אייבערשטער האט דאך יא די ענין פון נחם על הרעה, ער קען צוריקציען אויף פורענות וואס ער האט געזאגט, וואס ס׳האט זיך געהייסן כביכול, וואס ס׳איז געווען א גזירה, און ער קען עס יא מבטל זיין.

תשובה אדער תלייה – צוויי מעגלעכקייטן

פארוואס טאקע? גייט דא דער רמב"ם ווייטער: ווייל אפשר עשו תשובה ונסלח להם, כאנשי נינוה, או שתלה להם. יא, ער האט עס תולה געווען. אמאל תשובה העלפט אז ס׳גייט אינגאנצן אויס די עבירות, אז ס׳ווערט אינגאנצן אויס די פורענות, און אמאל שטופט ער עס נאר אפ.

אזוי ווי חזקיהו האט תשובה געטאן – שטייט אז דער אייבערשטער האט אפגעשטופט די פורענות אז ס׳גייט נישט זיין בימיו נאר בימי בנו. ס׳האט עס נישט אינגאנצן מבער געווען די גזירה, ס׳האט עס נאר אפגעשטופט. אבער על כל פנים זעט מען אז ווען דער נביא האט יא געזאגט אז ס׳גייט געשען צו אים, אז ער גייט שטארבן, למעשה גייט ער נישט שטארבן ווייל ער האט תשובה געטאן.

"תלה" מיינט אזוי ווי וואס שטייט "תלוי ועומד" – ווען א מענטש איז א בינוני, זיינע זאכן זענען תלויין ועומדין.

ווען עס רעדט זיך פון א פורענות, איז אסאך מאל איז דער אייבערשטער חוזר. אדער, דער אייבערשטער, בכלל די פורענות, איז געווען געוואנדן אין תשובה. דער אייבערשטער האט געזאגט אז פורענות, אויב מען האט נישט תשובה געטון, אדער אפילו ווען די פורענות קומט און ווארט אויף די מענטש׳ס ווייטערדיגע מעשים.

---

הלכה ט – דבר טובה: דער קלארער מבחן פאר א נביא

א טובה ציעט דער אייבערשטער נישט צוריק

אבל אם הבטיח על טובה, ואמר שיהיה כך וכך, ולא באה הטובה שאמר – בידוע שהוא נביא שקר. פארוואס? שכל דבר טובה שיגזור האל, אפילו על תנאי, אינו חוזר. א גוטע זאך וואס דער אייבערשטער איז גוזר, אפילו אויב על תנאי – ציעט ער נישט צוריק. איינער וואס דער אייבערשטער זאגט צו א דבר טובה, קומט עס אייביג. און אויף דעם איז דער כלל אז דער אייבערשטער ציעט נישט צוריק.

דער תירוץ אויף דער פריערדיגער קשיא

הא למדת – און דא לערנסטו – שבדברי הטובה בלבד ייבחן הנביא. ווען מען וויל בוחן זיין א נביא, זאל מען דוקא ניצן דבר טובה. ווייל דבר פורענות קען נישט זיין קיין ראיה – אויב ס׳גייט נישט געשען, איז דאך ווייטער נישט מכחיש דעם נביא. אבער דבר טובה איז יא א גוטע וועג צו בוחן זיין דעם נביא, ווייל אויב ס׳געשעט נישט, ווייסן מיר אז ער איז נישט קיין אמת׳ער נביא.

פריער האב איך געזאגט אז ס׳איז א גרויסע פראבלעם – ווייל דא איז דאך א וועג ארויס. תירוץ, זאגט דער רמב"ם, דאס איז דער תירוץ. דער תירוץ איז: ווען ער זאגט א טובה, איז זייער גרינג אים צו פרואוון. ממילא, דארט איז נבחן א נביא.

חידוש: אפילו על תנאי ביי טובה מוז נתקיים ווערן

נאכדעם, ביי א טובה – אפילו ער זאגט "אויב דו וועסט זיין גוט, וועט געשען גוט" – אפילו דעמאלטס מוז געשען די גוטע זאך. ער קען נישט זאגן "איך האב דיר געזאגט א תנאי." ניין, א נבואה.

פריער האבן מיר געזאגט, ווען דער נביא זאגט א דבר רע על תנאי, דער פשט איז אז אויב ס׳איז נישט נתקיים געווארן דער תנאי, גייט עס נישט געשען. דאס וואס מען זאגט אז לרעה חוזר, איז אפילו ער זאגט נישט על תנאי – ער זאגט קלאר "דו גייסט שטארבן" – אזוי ווי ישעיהו האט געזאגט פאר חזקיהו אז ער גייט שטארבן, איז ער נישט געשטארבן.

אבער ביי א טובה, אפילו ער זאגט עס על תנאי, מוז עס נתקיים ווערן. דער אייבערשטער איז נישט חוזר פון א דבר טובה, אפילו אויב דער מענטש איז נישט געווען גוט. ממילא קומט אויס, אז אויב א נביא זאגט א דבר טוב, איז דאס אלץ א מבחן.

א שאלה: ווען פונקטלעך איז דער דין?

דארף מען פארשטיין: ווען איז עס א נבואה? ס׳שטייט אין די תורה אז סאך נבואות לטובה זענען על תנאי. דארף מען פארשטיין ווען פונקטלעך איז דער דין אז דאס דארף נישט נתקיים ווערן.

דער רמב"ם׳ס מקורות

דו זאגסט מ׳קען לערנען אנדערש די גמרא, און אזוי ווייטער קען מען. אבער דער רמב"ם האט דאס אלץ געלערנט, און דער רמב"ם זאגט "אפילו על תנאי אינו חוזר" – זאגט דאס די גמרא. איז אפשר ירושלמי? יא, אויף פארשידענע פלעצער זאגט ער אז ס׳שטייט אין ירושלמי. אונז לערנען מיר נישט יעצט צו וויסן צו דער רמב"ם איז גערעכט לויט זיינע מקורות. לויט וואס דער רמב"ם זאגט, קומט אויס אז ביי א טובה איז דא דער קלארער מבחן.

---

הלכה י – דער מקור פון ירמיהו און חנניה בן עזור

דער וויכוח צווישן ירמיהו און חנניה

דער אבן עזרא ברענגט א ראיה פון ירמיהו – ירמיהו במשאו לחנניה בן עזור. ס׳איז געקומען א נביא שקר, חנניה בן עזור. און בשעה ירמיהו האט מתנבא געווען א רעה – ירמיהו האט געווארנט דעם מלך צדקיהו ער זאל תשובה טון און זאל נישט גיין אין מלחמה מיט בבל.

חנניה האט געזאגט אז ס׳גייט זיין גוט, מ׳גייט געווינען די מלחמה. האט ירמיהו אים געזאגט: "חנניה, אם לא יעמדו דברי – אויב מיינע ווערטער וועלן נישט מקוים ווערן – אין בזה ראיה שאני נביא שקר, ווייל איך האב דאך געזאגט אויף פורענות. און אויב וועלן די אידן תשובה טון, וועלן ירמיהו׳ס נבואות פורענות נישט געשען. אבל אם לא יעמדו דבריך, יודע שאתה נביא שקר." און ער ברענגט דארטן די פסוק.

דער פסוק

איך האב נישט געדענקט די פסוק, איך האב נישט געדענקט דעם רמב"ם. איך האב געדענקט אז דער רמב"ם איז געמאכט פון מענטשן וואס האבן געלערנט תנ"ך, און ווען ס׳פעלט אין תורה שבעל פה, זאגט דער רמב"ם פשט. אבער אונז וואס זענען נישט געלערנט גענוג די פסוקים, קענען נישט פארשטיין קיין רמב"ם.

די פסוק וואס שטייט דארטן זאגט אזוי: "הנביאים אשר היו לפני ולפניך מן העולם וינבאו אל ארצות רבות ועל ממלכות גדולות למלחמה ולרעה ולדבר. הנביא אשר ינבא לשלום, בבוא דבר הנביא יודע הנביא אשר שלחו ה׳ באמת."

דאס פירט נישט אויס בפירוש, אבער דער רמב"ם האט פארשטאנען, געבויט אויף די גמרא, אז דאס מיינט צו זאגן אזוי: דו וואס זאגסט צו שלום, קען מען זייער גרינג וויסן צו ס׳איז געשען זיינע זאכן. און ער וואס זאגט צו מלחמה – אז איך וואס איך זאג צו מלחמה, אז מ׳וועט פארלירן די מלחמה – קען אמאל זיין נישט. ס׳שטייט נישט בפירוש די צווייטע צד, אבער אזוי פארשטייט מען פשט וואס איז די וויכוח. ווייל אויב נישט, וואס איז די וויכוח? וואס זאגט ירמיהו?

דער פשט אין דער וויכוח

האט די גמרא געלערנט אז דאס איז די וויכוח. ער זאגט: "דו נעמסט א גרעסערע אחריות. דו ביסט אסאך מער קרוב צו זיין א נביא שקר ווי מיר, ווייל איך טו איך נאר ווארענען אז מ׳זאל נישט טון עפעס, אבער דו זאגסט צו אז ס׳גייט זיין גוט – דארפסטו נעמען אסאך מער אחריות, ווייל ס׳קען נאך זיין אז דו ביסט א נביא שקר."

---

דער ווערט פון נבואה לרעה – מעורר זיין תשובה

זאלן מיר זאגן אז דאס איז עפעס אן אינסענטיוו צו סטראשען מער מיט פורענות, צו קומען זאגן אז סטראשען אויף עונשים איז א בעסערע סטראטעגיע ווי זאגן ברכות? רייט, ס׳איז א בעסערע סטראטעגיע, ווייל די פוינט פון נבואה איז...

אבער אפילו ווען ס׳איז נישטא דער כלל אז די טובה דארף זיין חוזר, איז נאך אלץ שוין א פראבלעם. ווייל דער וואס גייט ארום זאגן פאר יעדן אז אלעס איז גוט און ס׳וועט זיין גוט, דאס איז זייער א דעינדזשערעס זאך – אזוי לערנט מען דא. ווייל דאס מאכט מענטשן זאלן נישט קיינמאל תשובה טון.

דער נביא וואס זאגט אז ס׳גייט זיין שלעכט, און דורכדעם איז מען מעורר דעם עולם צו תשובה – אפילו אויב ס׳געשעט נישט דאס שלעכטס, האט עס שוין אויפגעטון עפעס. ווייל יעצט יענער זאגט: העכסטנס האט מען תשובה געטון פאר גארנישט. ווייסט, מען האט מורא ס׳איז געקומען עפעס א מלחמה און מען טוט תשובה. וואס איז דאך די ערשטע זאך – און מ׳איז געווארן בעסער, און ס׳איז פאר גארנישט? נו, ס׳האט זיך אויסגעצאלט דאס אליינס.

---

א פראקטישע נפקא מינה – צדיקים וואס זאגן צו טובות

דערפאר, די אלע צדיקים וואס זאגן צו אויף מענטשן אז ס׳גייט געשען גוטע זאכן, דארפן אסאך מער נזהר זיין ווי דער וואס זאגט שלעכטע זאכן. אגב, זיי זאגן אז זיי זענען נישט קיין נביאים. האב איך שוין מיין פריערדיגע חקירה: וויאזוי ווערט מען פונקטלעך נישט א נביא?

---

הלכה יא – נביא שהעיד לו נביא אחר

דער כלל

זאגט דער רמב"ם ווייטער. יעצט איז דא נאך איין פרט: נישט יעדער נביא מוז מאכן אותות ומופתים. עס איז דא נאך א וועג צו פרואוון א נביא.

זאגט דער רמב"ם: "נביא שהעיד לו נביא אחר שהוא נביא" – א נביא קען אויך ווערן א נביא דורכדעם וואס א צווייטער נביא האט מעיד געווען אז ער איז א נביא. הרי זה בחזקת נביא! ער דארף שוין נישט קיין אותות ומופתים, ווייל אונז האבן דאך א נביא אז ער איז א נביא!

דער לאגיק

קען זיין – ס׳איז דאך דער ערשטער נביא האט געהאט אותות ומופתים. דו זאגסט אז ער דארף זיין א עדות בפי הנביא? איך ווייס נישט! אים אפשר טראסט מען אים מער. ס׳הייסט: פון וואו ווייסט ער? ער האט אים צוזאמען געזען א נביא! אדער ער ווייסט – א נביא! א נביא זאגט נישט קיין ליגנט! ווייל איינער דארף חקירה, דער צווייטער דארף מען נישט חוקר זיין!

דער ראיה פון יהושע

וואס ברענגט ער? שהרי משה רבינו העיד ליהושע, והאמינו בו כל ישראל קודם שיעשה אות. אפילו נאך פאר ער האט געטון א אות, האבן זיי שוין געגלייבט אין יהושע.

ס׳איז זייער אינטערעסאנט – ס׳איז דא פסוקים! ווייל ווער ס׳קוקט אין סוף ספר דברים און אין ספר יהושע, זעט אז ס׳איז יא געווען עפעס א אויפטו נאכדעם וואס יהושע האט געמאכט מופתים.

דער פסוק "מלא רוח חכמה"

ער ברענגט זייער גוט, אז עס שטייט אין פסוק: "ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה ידיו עליו, וישמעו אליו בני ישראל ויעשו כאשר צוה ה׳ את משה." משה האט געזאגט ער סומך זיין יהושע, ער האט געמאכט פון אים א גדול הדור – האבן זיי אים געפאלגט.

דיסקוסיע: "רוח חכמה" – חכמה אדער נבואה?

שפעטער, אין תחילת ספר יהושע, שטייט "היום הזה אחל גדלך בעיני כל העם" – נאכדעם וואס ער האט געמאכט מופתים – "למען ידעון כאשר הייתי עם משה אהיה עמך", און אזוי ווייטער. זעט מען אז עס איז יא געווען עפעס וואס האט זיי געפעלט פון אים.

סתם אזוי, יענעם פסוק האט מען נאך געקענט זאגן אז זיי האבן אים געגלייבט בתור חכם. אזוי ווי ס׳שטייט "מלא רוח חכמה" – גלייבט מען וואס ער זאגט.

Speaker 2: דו זאגסט אז משה איז געווען א... גערעכט, ער איז געווען א חכם. אין דעם פסוק, און אזוי, נישטא וואס צו גלייבן איינער בתור חכם.

Speaker 1: "רוח חכמה" מיינט נבואה, עס מיינט נישט סתם "מלא רוח חכמה." א חכמה איז א חכמה, אדער איז עס א חכמה, אדער נישט קיין רוח חכמה. "רוח חכמה" איז נבואה. אוודאי, דאס איז דאס וואס משה האט אים געגעבן – נבואה.

Speaker 2: עס איז א מיינונג, "חכם עדיף מנביא", ווייס נישט.

Speaker 1: זאגט דער רמב"ם, אז משה רבינו אליין האט מעיד געווען – ער זאגט דאך "והאמינו בו" ווייל ער איז א נביא. נישט אזוי סתם, ער איז א תלמיד חכם דארף מען אים פאלגן.

Speaker 2: עס זענען געווען נאך תלמידים פון משה וואס האבן געלערנט.

Speaker 1: רייט. די בית דין דארף מען פאלגן, דארף מען וויסן פונקט נאך. אבער דער רמב"ם זאגט אזוי: עס איז אינטערעסאנט – שפעטער זעט מען יא פסוקים וואס זאגן אז דער אייבערשטער פארגינט אים נאך. דער רמב"ם׳ס נקודה איז אז משה׳ס עדות אויף יהושע איז געווען בתור נביא, נישט בתור חכם – און דורכדעם האבן זיי אים "האמינו בו" מיט אמונה, נישט סתם ציות צו א בית דין אדער א גדול הדור.

רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק י׳ (המשך) – נביא שהעיד לו נביא אחר, און דער איסור פון לנסותו יותר מדאי

---

חכמה vs. רוח חכמה – וואס האט משה געגעבן יהושע?

א חכמה איז אדער א חכמה אדער נישט קיין רוח חכמה. רוח חכמה איז א נבואה. וואס הייסט דען אז משה האט אים געגעבן נבואה? דאס איז אים אייניג. מיט א שמלתא פריחא חכמה? איך ווייס נישט, ס׳איז דא צוויי סארט חכמה. א יאר דער וואלף קען דאך געזאגט אזוי ווי א זעתר. ס׳איז א חכמה, ס׳איז א חכמה.

נישט אזוי, סתם א תלמיד חכם דארף מען נישט פאלגן עניוועי. ס׳איז געווען נאך תלמידים פון משה רבינו, אזוי ווי זיי האבן געלערנט די הקדמות, גייט? דער בית דין דארף מען פאלגן, דארף מען וויסן פונקטליך.

---

יהושע – מ׳האט אים געגלייבט קודם שיעשה אות

אבער דער רמב"ם זאגט אזוי, ס׳איז זייער אינטערעסאנט. און שפעטער זעט מען יא פסוקים וואס זאגן אז דער אייבערשטער האט געמאכט גרויסע ישועות אזוי ווי משה – נאכדעם וואס ער האט געמאכט צוריסן די ירדן, דארט האט ער געמאכט די ירדן זאל סטאפן, דעמאלטס האט מען זיך געגלייבט אזוי ווי משה.

זאגט דער רמב"ם: אמת, אבער דו זעסט אז מ׳האט אים געפאלגט פארדעם. זעט מען פון דעם אז מ׳דארף נישט – אז ס׳איז טאקע דא א מעלה, ס׳איז א גוטע זאך, ס׳מאכט זיכער א גרעסערע רושם אז ער קען מאכן נסים אזוי ווי משה, אבער מ׳זעט פון דעם אז מ׳האט שוין געגלייבט פאר ער האט געמאכט די אות.

---

אלישע – א נביא קען מאכן א צווייטן נביא

מילא בחייו דורות, אבער אליהו זאגט אז אלישע – ס׳שטייט אים א פסוק: "ואת אלישע בן שפט תמשח לנביא תחתיך" – אליהו האט געמאכט אלישע פאר א נביא. דאס הייסט, אים האט מען געגלייבט. נאכדעם זעט מען אז ער האט טאקע געמאכט אותות אויכעט, אבער ס׳זעט אויס אז מ׳האט אים דאך געגלייבט פארדעם.

וואס זעט מען? אז א נביא קען מאכן א צווייטן נביא, און נישט יעדער נביא דארף עקסטער די משה־זאכן.

---

חקירה: וואס מיינט "וישמעו אליו בני ישראל"?

ווייל דארט שטייט אויך נישט קלאר אז מ׳האט געפאלגט עפעס וואס יהושע האט געזאגט. ס׳שטייט אז יהושע האט געזאגט וואס דער אייבערשטער האט שוין געהייסן פאר משה. ניין, ניין – "וישמעו אליו בני ישראל ויעשו כאשר צוה ה׳ את משה". גייט אויף דעם וואס דער אייבערשטער האט געזאגט פאר משה אז מ׳זאל פאלגן יהושע. נישט אז מ׳האט געפאלגט וואס יהושע האט נאכאמאל איבערגע׳חזר׳ט די תורת משה.

ניין, וואס עפעס? מ׳רעדט דאך אז ער האט געהייסן על עובדא – תורת משה אויך. ער האט געהייסן זיי זאלן גיין אין די ירדן אין דעם טאג, שיקן די מרגלים – אז מ׳האט אים געפאלגט. "וישמעו אליו" מיינט אז מ׳האט געפאלגט די תורה? וואס מיינט אז מ׳האט געפאלגט יהושע? צו וואס?

---

זייער געזאגט, זייער שיין. אין צריך חקירה – של רבי, משה רבינו – היינו ליהושע, והאמינו בו כל ישראל קודם שיעשה אות. לכל הדורות – יא, דאס האב איך שוין געזאגט.

---

הלכה י"ב – אסור להרהר אחריו ולנסותו יותר מדאי

מצוות עשה צו פאלגן א נביא

יעצט קומט די צווייטע: זיי האבן געלערנט אז ס׳איז דא א מצוות עשה צו פאלגן א נביא. יעצט ווייסן מיר ווען פונקטליך צו פאלגן א נביא? לאחר כל המעשה ההוא.

איז נאכדעם, איז דער רמב"ם האט געזאגט אז מ׳דארף מאכן פעמים הרבה אז ער זאל זיין א נביא נתקיים ווערן, אבער ס׳מיינט נישט אז א גאנץ לעבן קען מען דרייען א קאפ דעם נביא – טו נאך א מופת, טו נאך א מופת. נאר נביא שנודעה די נביאים, סאו והאמנו דבריו פעם אחר פעם.

די תנאים פון דער הלכה

אוי, אדער די אנדערע תנאי וואס ער האט דארט געזאגט: שהעיד לו נביא – א צווייטע נביא האט געזאגט עדות – והלך בדרכי הנבואה. האסטו דא צוויי נייע תנאים, ס׳גייט ארויף אויף ביידע מסתמא.

איינער זאגט: א צדיק וואס גייט בדרכי הנבואה – די תנאי איז אלעמאל. איינער זאגט: איינער וואס גייט נישט בדרכי הנבואה – איז אזוי ווי איינער זאגט "איך האב א מופת אויף די שטיינער דא." נישט, נישט, נישט נאכגיין.

וואס הייסט "אסור להרהר"?

אסור להרהר אחריו – טאר מען נישט מהרהר זיין אויף אים. וואס הייסט מהרהר זיין? סתם במחשבה? ס׳מיינט אויך מחשבות? ס׳טייטש מ׳טאר נישט טראכטן שלעכטע מחשבות אויף אים?

דער רמב"ם זאגט, ער זאגט יא: להרהר בנבואתו שמא אינה אמת. און נישט נאר דאס, נאר ואסור לנסותו יותר מדאי – מ׳טאר נישט צופיל טעסטן. איך ווייס נישט צו דו ווילסט זאגן אז ס׳איז נישט דא קיין נסיון במחשבה, אבער דא שטייט יא אז מ׳טאר נישט.

לא תנסו את ה׳ – דער מקור

אסור לנסותו יותר מדאי – מ׳טאר נישט צופיל טעסטן. ולא נהיה הולכים ומנסים אותו לעולם – מ׳זאל נישט אייביג טעסטן – שנאמר "לא תנסו את ה׳ אלקיכם כאשר נסיתם במסה".

וואס איז דארט געווען די נסיון? זיי האבן מנסה געווען משה רבינו, זיי האבן געזאגט: "היש ה׳ בקרבנו אם אין". אין טייטש דער רמב"ם, אין אנדערע ווערטער: צו רעדט טאקע דער אייבערשטער מיט משה.

"יאמינו וידעו כי ה׳ בקרבם"

איז, נאר וואס דען, מ׳טאר נישט צופיל מנסה זיין. אלא מאחר שנודע שזה נביא, נאכדעם וואס מ׳ווייסט אז ער איז א נביא – אויף בעסט אויף אפאר מאל נסים ונפלאות, אותות ומופתים – יאמינו וידעו כי ה׳ בקרבם. זיי זאלן וויסן אז דער נביא איז צווישן זיי, איז דער אייבערשטער צווישן זיי טרו דעם נביא.

ס׳טייטש, אלע אידן האבן עקסעס צו דעם אייבערשטער דורך די נביאים. דאס קומט פון דעם פסוק "היש ה׳ בקרבנו".

חידוש: דאס האלטן אין איין טעסטן קומט פון א שוואכע אמונה אין זיך

זעט אויס אז אסאך מאל די מהרהר זיין איז נישט ווייל זיי גלייבן נישט אין נביא – ווייל זיי גלייבן נישט אין זיך. זיי גלייבן נישט אז זיי האבן זוכה געווען צו האבן דעם אייבערשטער צווישן זיי. "היש ה׳ בקרבנו" – אסאך מאל קומט דאס האלטן אין איין טעסטן פון א שוואכע אמונה אין זיך, אז זיי האבן א זכות צו האבן א נביא צווישן זיך.

"וידעו כי נביא היה בתוכם"

אבער דארט דרשנ׳ט ער פאלטשע נביא – נו נו, די דרשה איז נישט קיין שלעכטע זאך. ולא יהרהרו ולא יחשבו אחריו, כענין שנאמר "וידעו כי נביא היה בתוכם".

און מיט דעם האבן מיר געענדיגט. דאס זעט מען – דא זעט מען אז דער אייבערשטער זאגט פאר יחזקאל אז דער עולם איז עקשנים, זיי פאלגן נישט, אבער ער וויל "וידעו" – "וידעו" שטייט – "כי נביא היה בתוכם". זיי האבן געוואוסט אז שפעטער, ווען דער חורבן רעדט עס נאכדעם וואס ער איז געגאנגען וועגן נביאים, זענען זיי דאס וויסן.

---

דער לאו פון "לא תנסו" – מנסה זיין דעם נביא איז מנסה זיין דעם אייבערשטן

על כל פנים, ער לערנט אריין פון דעם פסוק אז נאכדעם, נאכדעם וואס מ׳האט געמאכט פעם אחר פעם, נאכדעם וואס מ׳האט געמאכט אלעס, איז דא אן איסור פון מנסה זיין את ה׳ צופיל. און דאס לערנט ער אויך – ער ברענגט די פסוקים פון די נסיונות: "לא תנסו את ה׳ כאשר נסיתם במסה" – די אלע נסיונות וואס מ׳האט מנסה געווען את ה׳ ביים מדבר.

וואס הייסט מנסה געווען את ה׳? מ׳האט מנסה געווען א נביא! ס׳איז נישט קיין נסיונות אויף דעם אייבערשטן – נסיונות אז אפשר משה ווייסט נישט פונקט וואס ער רעדט, אפשר איז ער נישט אמת׳דיג בשם ה׳. דאס איז וואס דער רמב"ם שטייט: "עשרה נסיונות ניסו אבותינו את המקום" – זאגט דער רמב"ם: "ניסו את הנביא".

ס׳איז זייער אינטערעסאנט – פארוואס זאל מען מנסה זיין דעם אייבערשטן? יעדער איינער ווייסט אז ס׳איז דא אן אייבערשטער. נאר מ׳איז מנסה אז אפשר דער נביא, "דבר ה׳ בקרבו" – אפשר דער נביא ווייסט נישט פונקט, אדער ווי דו זאגסט, אפשר איז ער נישט ראוי פאר א נביא, וואס עס איז – למעשה, די סוף איז אז דער נביא איז נישט עכט.

אויף דעם זאגט דער רמב"ם אז ס׳איז דא א לאו פון "לא תנסוהו יותר מדאי".

---

דער גאנצער פרק – א דרך הממוצע

ס׳איז זייער אינטערעסאנט, ווייל די גאנצע פרק איז די צוויי מצוות וואס איז דא אויף דעם נביא:

1. איינמאל יא פאלגן א נביא

2. "לא תנסוהו יותר מדאי" – אין דעם הלכה

נאכדעם איז דא הלכות נביא שקר וואס מ׳האט געזען.

און דא איז דא זייער אינטערעסאנט אז די גאנצע פרק איז אזא דרך הממוצע. וואס איז די דרך? אז דער רמב"ם איז מאריך מיט אסאך מנסה זיין, און ס׳איז אויך דא צופיל. סאו, די ריכטיגע איז די עקזעקט אמאונט אין דער מיטן. ווען מ׳איז זוכה צו די עקזעקט אמאונט, דעמאלט גייט מען ווייטער צו דער נעקסטע דרך הממוצע.

ס׳שטייט נישט דא, אבער אסאך מצוות – איך ווייס אז דרך הממוצע איז א נארמאלע זאך, אסאך זאכן גייט אזוי: אזויפיל אבער נישט מער און נישט ווייניגער. אקעי. די "לא תוסיף ולא תגרע" איז די חוכא וואס דער רמב"ם האט גערעדט ווי אזוי מ׳איז זוכה צו דער דרך הממוצע. זייער גוט.

---

סיום הלכות יסודי התורה

און מ׳ענדיגט מיט די ווערטער וואס דער רמב"ם האט צוגעלייגט: "ברוך רחמנא דסייען." יא, דאס איז נישט די לשון הרמב"ם – אין הרמב"ם שטייט עס נישט, אבער אין אלע אנדערע מהדורות שטייט עס.

דאנקען דעם אייבערשטן אז מ׳האט זוכה געווען צו ענדיגן הלכות יסודי התורה. לאמיר זיך ווייטער מחזק זיין, און מ׳גייט אנהייבן לערנען הלכות דעות.

✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Opus 4.6, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

HE עברית
תורגם אוטומטית סיכום השיעור 📋 …
תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום השיעור – רמב"ם הלכות יסודי התורה, פרק י"א

---

הלכה א: כיצד בוחנים נביא – האות והמופת

לשון הרמב"ם: "כל נביא שיעמוד לנו ויאמר שה' שלחו... אינו צריך לעשות אות כאחד ממופתי משה רבינו או כאותות אליהו ואלישע... אלא האות שלו שיאמר דברים העתידים להיות בעולם ויאמנו דבריו... שנאמר 'ובאו האות והמופת אשר דבר אליך לאמר'..."

פשט: נביא שבא ואומר שה' שלחו, אינו צריך לעשות נס גדול כקריעת ים סוף או תחיית המתים. די לו שיאמר עתידות – דברים שעתידים להתרחש בעולם – ודבריו יתאמתו. אם אפילו דבר קטן אחד מדבריו לא התקיים, הרי זה נביא שקר. אם הכל התקיים, הרי הוא בעינינו נאמן.

חידושים והסברות:

1) "שיעמוד לנו" – הנבואה לא פסקה:

הלשון "כל נביא שיעמוד לנו" מורה לכאורה שהרמב"ם סובר שנבואה יכולה להיות לעולם, ואינה רק עניין היסטורי. אולם יש להעיר שאין זו ראיה ממשית, שכן הרמב"ם כותב הלכות כפי שהן – הוא מוסר את דין התורה, כשם שהוא כותב גם הלכות משיח. זהו שולחן ערוך, מדריך למעשה.

2) החילוק בין נביא המדבר לעצמו לנביא שהוא שליח:

על יסוד מה שנלמד בפרק ח': ישנם נביאים שיש להם השגות לעצמם, לא לציבור. כזה אין צריך לבחון אותו – די בכך שרואים שהוא ראוי לנבואה, צדיק, חכם גדול, והרמב"ם אומר שיש חזקה שאדם כזה אינו הולך לשקר. אולם – ברגע שהוא אומר "ה' שלחני", הוא רוצה שיהיה לו כוח שחייבים לשמוע לו, אז הוא צריך כבר להביא אות ומופת. זהו החילוק: שליחות לכלל ישראל דורשת הוכחות.

3) הקולא – אין צורך בשינוי מנהגו של עולם:

הרמב"ם מקל מאוד: אין צריך לדרוש מהנביא שיקרע את הים, יחיה מתים, יוריד אש מן השמים (כאליהו), או ימלא כדים (כאלישע). כל אלה הם שינוי מנהגו של עולם. די באותות חלשים הרבה יותר – רק לומר עתידות שמתקיימות.

4) איזה סוג עתידות – לא סתם "מזל טרף":

"דברים העתידים להיות" אין פירושו דבר שהוא חמישים-חמישים. צריך שיהיה דבר שאדם לא יכול היה לדעת מבחינה סטטיסטית. אם הוא אומר "מחר תזרח השמש" – אין מדברים על כך. אם הוא אומר דבר שהוא חמישים-חמישים ו"היה לו מזל" – גם זה אינו מספיק לאות. צריך שיהיה דבר המראה שיש לו ידיעה שאינה באה מחכמה טבעית. אבל אין צורך בנס – יכול להיות דבר "פשוט" כגון לומר מה יקרה בפוליטיקה העולמית, כל עוד זה דבר שאדם לא יכול היה לדעת.

5) "ואפילו נפל דבר אחד קטן" – דיוק מוחלט:

אם אפילו פרט קטן אחד מדבריו לא התקיים, הרי זה נביא שקר. הדבר צריך להתקיים על דרך הפשט – הוא אינו יכול לומר אחר כך "התכוונתי לדבר אחר". אם אמר "גשם" ובאה סופה, אינו יכול לומר "סופה היא בחינת גשם". צריך שיהיה בדיוק כפי שאמר, על פי פשט.

6) חייב לומר עם מסגרת זמן:

הנביא חייב לומר את עתידותיו עם מסגרת זמן מסוימת, שכן אחרת אי אפשר לעולם לדעת אם הוא אמת או לא. אי אפשר להיות ב"לימבו" עם חצי נביא למשך שנה. כל עוד לא עשה את אותו, אינו כלום – אינו נביא, אינו ספק נביא, אין לו חזקת נביא. לרמב"ם יש "חזקת משיח" (בהלכות מלכים), אבל אין דבר כזה "חזקת נביא" לפני שעשה את אותו.

7) מחלוקת: האם אות ומופת אחד מספיק, או שצריך לבחון פעמים רבות:

כאן יש מחלוקת חשובה בהבנת הרמב"ם:

- שיטה א': "ואם באו דבריו כולם יהיה בעינינו נאמן" פירושו שכבר אחרי פעם אחת שכל דבריו התקיימו, מאמינים לו על הנבואה שהביא. אות ומופת אחד מספיק.

- שיטה ב' (שמגנים עליה בתוקף): "יהיה בעינינו נאמן" אין פירושו שמאמינים לו מיד על הכל. הקדמת הרמב"ם מבהירה יותר ש"בודקין אותו פעמים הרבה" – בוחנים אותו פעמים רבות. רק לאחר שנבחן פעמים רבות ותמיד דבריו התקיימו, מתקבל כנביא אמת. זה כמו חזקה – כמו שלוש פעמים (לפי מפרשים מסוימים), או יותר.

הלשון "בודקין אותו פעמים הרבה" מראה בבירור שפעם אחת אינה מספיקה. כל עוד לא נבחן פעמים רבות, עדיין אין יודעים. כל פעם שאומר דבר והוא מתקיים, נעשה יותר מהימן, עד שמגיעים לנקודה שמקבלים אותו.

8) ראיה משמואל הנביא:

הרמב"ם מביא את הפסוק (שמואל א', ג:כ): "וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא לה'" – כל ישראל, מדן ועד באר שבע, ידעו ששמואל הוא נביא נאמן. זה מראה שלקח זמן – לשמואל הייתה נבואה כבר כצעיר במעשה "שוכב בהיכל ה'", אבל לקח זמן עד שהציבור קיבל אותו. הפסוק אומר "ולא הניח (השם) מכל דבריו ארצה" – אף מילה אחת מדברי שמואל לא נפלה ארצה, הכל התקיים. זה מראה שהיה תהליך של בחינה פעמים רבות עד שקיבלו אותו. לשון הרמב"ם "אפילו לא נפל דבר אחד קטן" מבוסס כנראה על הפסוק "לא יפול מדבר ה' ארצה".

9) פעם אחת שקר – מאבד הכל:

אם אפילו פעם אחת אומר דבר שאינו מתקיים, מאבד הכל – את כל החזקה, את כל מה שבנה עד כה. "הרי זה נביא שקר."

---

הלכה: החילוק בין נביא לקוסם/מעונן

לשון הרמב"ם: "והלא מעוננים וקוסמים אומרים העתידות, מה הפרש בין נביא לבעל מום?... אלא שהמעוננים והקוסמים וכיוצא בהם – מקצת דבריהם מתקיימים ומקצתם אינם מתקיימים... אבל הנביא – כל דבריו קיימין, שנאמר 'כי לא יפול מדבר ה' ארצה'..."

פשט: הרמב"ם שואל: אם נביא אינו צריך לעשות נס גדול, אלא רק לומר עתידות – מה ההבדל בינו לבין קוסם או מעונן שגם הוא יכול לכוון דברים? התשובה: קוסמים מכוונים רק לפעמים, אבל נביא מכוון תמיד – מאה אחוז בדיוק.

חידושים והסברים:

1) הקושיא חזקה יותר דווקא לפי שיטת הרמב"ם:

הקושיא היא ספציפית על מה שהרמב"ם חידש שנביא אינו חייב לעשות מופת שהוא שינוי מנהגו של עולם. אילו נביא היה צריך לעשות קריעת ים סוף, היה אפשר פשוט לומר שקוסם אינו עושה ניסים גדולים כאלה. אבל אם סך הכל צריך לומר מה יהיה מחר – נשאלת השאלה, מה ההבדל מתחזית מזג אוויר?

2) דרשת הרמב"ם על "מאשר" – ולא כל אשר:

הפסוק אומר "מודיעים לחדשים מאשר יבואו עליך" – הרמב"ם דורש: "מאשר ולא כל אשר" – הם יכולים לומר מתוך מה שיקרה, אבל לא את כל מה שיקרה. זה מראה שדרכם של מעונן וקוסם היא דבר "מטושטש" – הם מכוונים מפעם לפעם, אבל לא באופן עקבי.

3) שיטת הרמב"ם בכישוף – עמדה מנואנסת:

כולם יודעים שהרמב"ם סובר שכישוף הוא שקר (כפי שאומר בפירוש המשניות עבודה זרה). אולם כאן רואים בבירור שהרמב"ם מודה שקוסמים מכוונים לפעמים כן. אין זה מדויק לומר שכל דבר הוא סתם פנטזיה – הרבה פעמים הם מכוונים. אם יש איזה דרך, איזו סגולה, איזה כוח – אבל אין זה דבר מדויק.

4) החילוק בין רמב"ם לרמב"ן ב"מפר אותות בדים":

הפסוק "מפר אותות בדים וקוסמים יהולל" – הרמב"ן מפרש שבאמת הכוכבים יודעים, אלא שלפעמים הקב"ה מתגבר על הכוכבים ומבטל את ידיעתם. הרמב"ם מפרש אחרת: לפעמים הם כלל אינם יודעים מה הם מדברים, והאמת (הקב"ה) מבטלת אותם לגמרי – לא שהקב"ה צריך להתגבר, אלא שמלכתחילה אין להם ידיעה אמיתית.

5) משל התבן והבר – פסוק בירמיה:

הפסוק אומר: "כה אמר ה' הנביא אשר אתו חלום יספר חלום ואשר דברי אתו ידבר דברי אמת – מה לתבן את הבר נאם ה'". הרמב"ם מפרש: דברי הקוסמים והחלומות הם כתבן (קש) שמעורב בו מעט בר (תבואה טובה) – לפעמים אומרים דבר אמת, אבל מעורב בשקר. כמו שהגמרא אומרת שאפילו חלום טוב יש בו דברים בטלים מעורבים. אבל דבר ה' הוא כבר שאין בו תבן כלל – תבואה טהורה ללא שום פסולת. כל מה שהנביא אומר יתקיים.

6) פירוש הרמב"ם ב"תמים תהיה" ו"נביא מקרבך":

הקב"ה אסר מעוננים, קוסמים, מכשפים. אדם עלול לחשוב: אני נשאר מקופח – לגויים יש גישה למידע שאין לי! עונה הקב"ה: "כי הגוים האלה" – להם יש מעונן וקוסם, שלעתים קרובות שקר. "אבל אתה לא כן נתן לך ה' אלקיך – נביא מקרבך מאחיך" – לך יש הרבה יותר טוב, לך יש קו ישיר אל האמת עצמה. אינך צריך את השטויות, כי יש לך נביא.

7) הנביא עושה "אותו דבר" כמו הקוסם – רק טוב יותר:

מצד אחד, הנביא עושה אותו דבר שהקוסם עושה – הוא אומר מה יהיה. אין האותות של נביא שינוי מערכות השמים. מצד שני, ההבדל הגדול הוא רק שהנביא אומר את האמת – מאה אחוז. הרמב"ם אינו אומר שכישוף אינו אמת – הוא אומר רק שאינו תמיד אמת. נביא הוא מי שאומר תמיד אמת.

8) ההגדרה החדה – קולא שהיא לחומרא:

מהקולא שאומרת שנביא אינו חייב לעשות קריעת ים סוף, יוצאת חומרא גדולה: כל ערכו של נביא הוא שחייב להיות מדויק מאה אחוז. פעם אחת שאמר דבר שגוי – כבר הוא נביא שקר. אפילו אם נבואה "מתערב בו טוב ורע" – מעורב בה אמת עם שקר – אינו נביא, אלא מעונן. נביא הוא מאה אחוז אמת, אחוז אחד שקר הופך אותו כבר לקוסם.

[סטייה: טענת החכם] מישהו הציע שהחילוק בין נביא לקוסם הוא שהנביא הוא חכם. הטענה נדחתה: יכול להיות גם חכם שהוא קוסם – חכמה כשלעצמה אינה החילוק. החילוק האמיתי הוא רק הדיוק של מאה אחוז.

9) הסברא העמוקה מדוע הרמב"ם בחר את מבחן העתידות:

הרמב"ם הבין שבמופתים תמיד אפשר שאחד יעשה מופת גדול יותר ואחד קטן יותר, ואין מדידה ברורה. הוא מצא את הדבר האחד שרק האמת יכולה להחזיק: דיוק באמירת עתידות. זה נצחי, זה מוחלט – או שמתקיים מאה אחוז או לא. שום נביא שקר אינו יכול להיות עקבי בדיוק בכל הפרטים.

---

הלכה: הנביא כתופעה יומיומית – "נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך"

לשון הרמב"ם: "נביא אקים להם... אלא להודיענו דברים העתידים להיות בעולם, משובע ורעב, מלחמה ושלום, וכיוצא בהן. ולא עוד אלא שלצורך יחיד מודיע לו, כגון שאבדה לו אבידה והולך אצל הנביא כדי שיודיענו מקומה, וכן האתונות שאבדו לשאול, וכיוצא באלו הדברים הוא שיאמר הנביא. לא שיתחדש דת או יוסיף מצוה או יגרע."

פשט: הרמב"ם לומד מהפסוק "נביא מקרבך" שנביא אינו מי שבא לעשות דת חדשה או שינוי בתורה. נביא הוא תופעה יומיומית – הוא אומר מתי יהיה שובע או רעב, מלחמה או שלום, ואפילו ליחיד יכול לומר היכן אבידתו מונחת. הפסוק אינו מדבר על דת חדשה, אלא על הדרכה מעשית.

חידושים:

1) הפסוק "כי הגוים האלה" כמקור:

החילוק בין הנביא לקוסמים הגויים אינו במהות – שניהם מדברים על עתידות, מלחמות, דברים מעשיים – אלא שהנביא טוב יותר, הוא יודע בדיוק, כי הקב"ה אומר לו.

2) הנביא עומד מחוץ לטבע אך אינו עושה ניסים:

הנביא אינו חייב לעשות ניסים כדי להיות נביא. הוא אומר מה יקרה – הוא מודיע, לא פועל. מנהגו של עולם הוא שיש מלחמות; הנביא רק אומר מי ינצח. שיטת הרמב"ם היא שהנביא יודע מה יקרה, לא שהוא גורם לזה לקרות.

3) המבחן עובד גם על דברים קטנים:

מבחן הנביא הוא גם על דברים פשוטים וקטנים – לא רק על נבואות גדולות מזעזעות עולם. כשרואים שהוא מכוון דברים קטנים בדיוק, יודעים שהוא אמת. זו ה"עבודה" של נביא – מלבד זה שהוא בא לחזק את התורה.

4) שיטת בעל התניא לעומת הרמב"ם – אתונות שאול:

ניגוד מרתק:

- בעל התניא כתב מכתב לחסידיו שיפסיקו לבוא לשאול את הרבי עצות בגשמיות ובעסקים. הוא אומר: רק נביא יכול לדעת דברים כאלה (כשמואל עם אתונות שאול), אבל רבי אינו נביא. אצל בעל התניא, הידיעה על אתונות היא מעלה של הנביא – דבר שאדם פשוט או רב אינו יכול.

- הרמב"ם משתמש באותו מעשה של אתונות שאול להפך – להקטין את הנביא, להראות כמה קטן תפקידו של הנביא: אינו מחדש דת חלילה, הוא סך הכל מי שיודע היכן האתונות שלך מונחות. הרמב"ם מביא זאת כראיה שנבואה אינה מהפכה גדולה, אלא דבר מעשי.

הניגוד: שניהם משתמשים באותו מעשה – בעל התניא כדי לרומם את הנביא (הוא יכול אפילו דברים כאלה!), הרמב"ם כדי להגביל את הנביא (הוא עושה רק דברים כאלה, אינו מחדש דת).

5) אתונות שאול – האם זה היה צרכי יחיד:

קושיא: הרי מעשה שאול היה דרך ה' כיצד שאול יגיע לקבל את המלוכה – אין זה צרכי יחיד פשוטים!

תירוץ: שאול עדיין לא היה המלך אז, הוא היה סתם אדם. ורואים ממה שדיבר עם נעריו שזה היה המנהג ללכת לנביא (ה"רואה") לשאול דברים כאלה – שכן אחרת לא היה הולך. מה שאנו יודעים מהמעשה הוא רק מפני ששאול נעשה אחר כך מלך, אבל המנהג עצמו היה דבר נפוץ.

ראיות נוספות שיחידים באו לנביאים: אלישע עם האשה השונמית, ומעשיות אחרות. נביאים לא היו רק למלכים – אף שרוב הנביאים שאנו מכירים (ירמיהו, ישעיהו) דיברו למלכים, זה מפני שזה מה שנכתב.

6) בני הנביאים כמחנכים:

[סטייה:] בשם הפיאסצ'נער: לבני הנביאים היה תפקיד כמחנכים – הם נתנו דרך בעבודת ה' לציבור, עוד לפני שנעשו נביאים גדולים. אולם אין זה דין בנבואה – זה סתם מפני שהיו "קרוב לדעת", לא מפני שזה חלק משליחות הנבואה שלהם. "רוב שפע להרחיב דעת" של הרמב"ם קשור לשליחות, לא ליחוס או למדרגה אישית.

7) התבוננות הנביא ועיסוקו עם אנשים – האם יש סתירה:

שאלה: הרמב"ם אמר קודם שהנביא צריך להתבודד, להתבונן רק ב"דברים הקדושים והטהורים, שפלות הכסא" – כיצד מתיישב זה עם שיעסוק באתונות של יחידים?

תירוץ: אין כאן סתירה. לאחר שהאדם כבר הגיע למדרגה, חלק מעבודת ה' הוא להיות עסוק עם אנשים, עם קיומם, עם דבריהם הקטנים – "זו גשמיות של יהודי אחר." התורה עצמה אומרת שצריך לעזור – יחיד יכול רק לפרוק מחמור, אבל הנביא יכול לעשות יותר, הוא יכול לומר לך היכן החמור נמצא.

---

הלכה: החילוק בין נבואה לרעה לנבואה לטובה – כיצד בוחנים נביא?

לשון הרמב"ם: "דברי הפורענות שהנביא אומר, כגון שיאמר פלוני ימות, או שנה פלונית תהיה רעב או מלחמה, וכיוצא בדברים אלו... אם לא עמדו דבריו, אין בזה יכחישוהו לנבואתו, ואין אומרים 'הנה דבר ולא בא' – שהקדוש ברוך הוא ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה... אפשר עשו תשובה ונסלח להם כאנשי נינוה, או שתלה להם כחזקיהו..."

פשט: כשנביא אומר פורענות – שפלוני ימות, שתהיה מלחמה או רעב – ואינו מתקיים, אין זו ראיה שהוא נביא שקר. הטעם הוא שהקב"ה "נחם על הרעה" – הוא יכול לחזור מפורענ

ות. אפשר שהאנשים עשו תשובה (כאנשי נינוה) והגזירה בוטלה לגמרי, או שהקב"ה רק דחה אותה (כמו אצל חזקיהו, שהפורענות לא באה בימיו אלא בימי בנו).

חידושים והסברים:

1) החילוק בין "לא איש אל ויכזב" ל"נחם על הרעה":

קודם נאמר שהקב"ה הוא "לא איש אל ויכזב" – אינו חוזר מדבריו. זה חל רק על דברים סתם או על טובות. אבל בפורענות יש מידה מיוחדת של הקב"ה – "נחם על הרעה" – שהוא יכול כן לבטל גזירה. אין כאן סתירה, כי אלו שתי מידות שונות.

2) החילוק בין ביטול לגמרי לתלייה (דחייה):

הרמב"ם מביא שתי אפשרויות: (א) תשובה יכולה לבטל את הגזירה לגמרי – כמו אצל אנשי נינוה, (ב) או שיכולה רק לדחות – כמו אצל חזקיהו, שישעיהו אמר לו שימות, הוא עשה תשובה, והקב"ה דחה את הפורענות לבימי בנו. המושג "תלה" פירושו כמו "תלוי ועומד" – כשאדם הוא בינוני, עניניו תלויים ועומדים, ממתינים למעשיו הבאים.

3) העיקר חידוש – רק דבר טובה הוא מבחן לנביא:

בטובה – אפילו אם אמרה על תנאי ("אם תהיה טוב, יקרה טוב") – חייבת להתקיים. הקב"ה אינו חוזר מדבר טובה, אפילו אם האדם לא היה טוב. פירוש הדבר: אם נביא אומר טובה ואינה מתקיימת, יודעים בוודאות שהוא נביא שקר – "שכל טובה שיגזור האל אפילו על תנאי אינו חוזר." זהו המבחן הברור לנביא.

4) התירוץ על הקושיא הקודמת:

קודם הועלתה בעיה גדולה – כיצד אפשר באמת לבחון נביא, שהרי הוא יכול תמיד לומר "לא התקיים כי..."? התירוץ: המבחן עובד רק דרך דברי טובה. בטובה אין דרך מילוט – אם לא התקיימה, הרי זה נביא שקר, נקודה. בפורענות אין מבחן, כי הקב"ה יכול תמיד להינחם.

5) המקור מירמיהו וחנניה בן עזור:

האבן עזרא מביא ראיה מהוויכוח בין ירמיהו לחנניה בן עזור (ירמיהו כ"ח). ירמיהו התנבא על פורענות – שלא ילכו למלחמה עם בבל. חנניה התנבא על טובה – שינצחו. ירמיהו אמר לו: "אם דברי לא יתקיימו, אין זו ראיה שאני נביא שקר, כי אמרתי על פורענות. אבל אם דבריך לא יתקיימו, יודעים שאתה נביא שקר." הפסוק (ירמיהו כ"ח:ח-ט): "הנביאים אשר היו לפני ולפניך מן העולם וינבאו אל ארצות רבות ועל ממלכות גדולות למלחמה ולרעה ולדבר. הנביא אשר ינבא לשלום, בבוא דבר הנביא יודע הנביא אשר שלחו ה' באמת." הפשט: מי שמבטיח שלום (טובה) – אפשר לבחון אותו בקלות; מי שאומר מלחמה (פורענות) – אי אפשר להכחישו על ידי כך.

6) טענת ירמיהו – "אתה לוקח אחריות גדולה יותר":

הפשט בוויכוח: ירמיהו אומר לחנניה, "אתה הרבה יותר קרוב להיות נביא שקר ממני – כי אני רק מזהיר שלא לעשות דבר, אבל אתה מבטיח שיהיה טוב, אתה צריך לקחת הרבה יותר אחריות, כי עדיין ייתכן שאתה נביא שקר."

7) הערה על מקורות הרמב"ם:

שיטת הרמב"ם ש"דבר טובה אפילו על תנאי אינו חוזר" מקורה בגמרא, ובמקומות שונים הוא מביא שכתוב בירושלמי.

[סטייה: נפקא מינה מעשית – צדיקים שמבטיחים טובות:] לכן, צדיקים שמבטיחים לאנשים שיקרו דברים טובים, צריכים להיזהר הרבה יותר ממי שאומר דברים רעים. אגב, הם אומרים שאינם נביאים – מה שמחזיר את החקירה: כיצד נהיים בדיוק "לא נביא"?

[סטייה: ערכה של נבואה לרעה אפילו כשאינה מתקיימת:] מי שאומר פורענות מעורר את הציבור לתשובה. אפילו אם הפורענות אינה מתרחשת, כבר עשתה את שלה – אנשים עשו תשובה. "לכל היותר עשו תשובה לחינם" – אבל זה כשלעצמו השתלם. מי שאומר שהכל טוב, זה "דבר מסוכן" – כי זה גורם לאנשים שלא יעשו לעולם תשובה.

---

הלכה: נביא שהעיד לו נביא אחר – דרך שנייה לאשר נביא

לשון הרמב"ם: "נביא שהעיד לו נביא אחר שהוא נביא – הרי הוא בחזקת נביא, ואין זה השני צריך חקירה. שהרי משה רבינו העיד ליהושע, והאמינו בו כל ישראל קודם שיעשה אות."

פשט: נביא יכול להתאשר לא רק על ידי אותות ומופתים, אלא גם על ידי שנביא מוכח כבר מעיד עליו שהוא נביא. הנביא השני אינו צריך עוד חקירה. המקור הוא ממשה רבינו שהעיד על יהושע, וכלל ישראל האמינו בו עוד לפני שעשה אותות.

חידושים והסברים:

1) ההיגיון – מדוע השני אינו צריך חקירה:

הנביא הראשון כבר היו לו אותות ומופתים. נביא אינו משקר. ממילא, אם הוא אומר שהשני הוא נביא, זה מספיק.

2) הראיה מיהושע – "מלא רוח חכמה כי סמך משה ידיו עליו":

הרמב"ם מביא את הפסוק (דברים ל"ד:ט): "ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה ידיו עליו, וישמעו אליו בני ישראל ויעשו כאשר צוה ה' את משה." משה סמך את יהושע, ועל ידי כך שמעו לו בני ישראל – עוד לפני שעשה מופתים משלו.

3) קושיא – הרי אחר כך הייתה עוד אישור ליהושע:

בתחילת ספר יהושע כתוב "היום הזה אחל גדלך בעיני כל העם" – לאחר שיהושע עשה מופתים (קריעת הירדן), "למען ידעון כאשר הייתי עם משה אהיה עמך." זה מראה שכן היה משהו שעוד חסר להם – אישור נוסף על ידי מופתים. התירוץ: הפסוק הראשון ("וישמעו אליו") מראה שכבר האמינו בו קודם, רק שאחר כך נוספה מדרגה גבוהה יותר. מופתים הם מעלה ועושים רושם גדול יותר, אבל אינם תנאי להאמין לנביא.

4) "רוח חכמה" פירושו נבואה, לא סתם חכמה:

אפשר לפרש את הפסוק "מלא רוח חכמה" שנשמעו לו בתור חכם, לא בתור נביא. התשובה: "רוח חכמה" אינה סתם חכמה – חכמה היא חכמה, אבל "רוח חכמה" פירושה נבואה. זה מה שמשה נתן לו על ידי סמיכת ידיו. ממילא, כשהפסוק אומר "וישמעו אליו", פירושו שהאמינו בו בתור נביא – לא רק בתור חכם.

5) עדות משה על יהושע הייתה בתור נביא, לא בתור חכם:

הרמב"ם אינו אומר שיהושע היה תלמיד חכם שצריך לשמוע לו – הוא אומר שמשה העיד עליו בתור נביא, ועל ידי כך "האמינו בו" – באמונה, לא סתם ציות לבית דין או לגדול הדור.

6) "וישמעו אליו... ויעשו כאשר צוה ה' את משה" – מה פירוש "שמעו"?

אין פירושו רק שחזרו על תורת משה – אלא ששמעו הוראות על עובדא – הנחיות מעשיות כמו ללכת בירדן, לשלוח מרגלים, וכדומה. זה מראה שהכירו בו כנביא בעל סמכות לתת הוראות.

7) אלישע – גם אושר על ידי נביא קודם:

"ואת אלישע בן שפט תמשח לנביא תחתיך" – אליהו עשה אותו לנביא. גם אצל אלישע – הוא אחר כך כן עשה אותות, אבל האמינו בו לפני כן, כי אליהו אישר אותו.

---

הלכה: האיסור להרהר אחרי הנביא ולנסותו יותר מדאי

לשון הרמב"ם: "אסור להרהר אחריו... להרהר בנבואתו שמא אינה אמת. ואסור לנסותו יותר מדאי, ולא נהיה הולכים ומנסים אותו לעולם, שנאמר לא תנסו את ה' אלקיכם כאשר נסיתם במסה – שאמרו היש ה' בקרבנו אם אין."

פשט: לאחר שנביא כבר הוכח פעם אחר פעם, יש לאו שלא לנסות אותו עוד, ואפילו לא לחשוב מחשבות רעות על נבואתו.

חידושים והסברות:

1) "להרהר" – אפילו במחשבה:

הרמב"ם מתכוון לא רק למעשים, אלא אפילו למחשבות – אסור לחשוב שנבואתו אולי אינה אמת. זהו חידוש שיש איסור על הרהורים בלבד.

2) "יותר מדאי" – לא לגמרי, אלא יותר מדי:

הרמב"ם אינו אומר שאסור כלל לנסות – אלא יותר מדאי. מעט ניסיון מותר (כפי שאמר קודם "פעם אחר פעם"), אבל לאחר שהשתכנעו, להמשיך לנסות הוא איסור.

3) הפשט העמוק ב"היש ה' בקרבנו":

הרמב"ם לומד שהפסוק "לא תנסו את ה' כאשר נסיתם במסה" מתייחס לניסיון הנביא. מה פירוש "לנסות את ה'"? – את הקב"ה עצמו הרי אין צריך לנסות, כולם יודעים שהוא קיים! אלא הניסיון הוא: אולי הנביא אינו יודע בדיוק מה הוא מדבר, אולי אינו אמיתי בשם ה'. זהו החידוש: "עשרה נסיונות ניסו אבותינו את המקום" – פירושו ניסו את הנביא. לנסות את הנביא כמוהו כלנסות את הקב"ה, כי הנביא הוא הכלי שדרכו הקב"ה מדבר.

4) "היש ה' בקרבנו" – חולשה באמונה בעצמם:

הרבה פעמים הניסיון החוזר ונשנה בא לא מחולשת אמונה בה', אלא מחולשת אמונה בעצמם – שאינם מאמינים שהם זכו שהקב"ה יהיה בתוכם. הפסוק אומר "היש ה' בקרבנו" – האם הקב"ה בתוכנו. זו שאלה על ערכם שלהם.

5) הפסוק "וידעו כי נביא היה בתוכם" (יחזקאל):

הרמב"ם מביא את הפסוק שאפילו כשהציבור עקשנים ואינם שומעים, הקב"ה רוצה שידעו שנביא היה בתוכם. מכאן הוא לומד שלאחר שכבר הוכח הנביא, אסור עוד להרהר אחריו.

---

המבנה של כל הפרק – דרך הממוצע

חידוש: כל הפרק בנוי על דרך הממוצע:

- שתי המצוות על נביא הן: (1) כן לשמוע לנביא, (2) לא לנסותו יותר מדאי – "לא תנסוהו יותר מדאי".

- הרמב"ם מאריך בכיצד צריך לנסות – אבל יש גם גבול. הדרך הנכונה היא הכמות המדויקת באמצע – לא מעט מדי ניסיון (אז עלולים לשמוע לנביא שקר), ולא יותר מדי (אז עוברים על "לא תנסו").

- זה מתאים לשיטת הרמב"ם הכללית של דרך הממוצע – כמו "לא תוסיף ולא תגרע" – לא יותר ולא פחות.

---

סיום הלכות יסודי התורה

השיעור מסתיים עם סיום הלכות יסודי התורה. בטקסט הרמב"ם עצמו אין "ברוך רחמנא דסייען", אבל במהדורות אחרות כתוב. השיעור ממשיך להתחיל הלכות דעות.


תמלול מלא 📝

רמב"ם הלכות יסודי התורה, פרק י"א – כיצד בוחנים נביא: האות והמופת

הקדמה: הלכות בדיקת נבואה

אומר הרמב"ם הקדוש, ואנו ממשיכים בהלכות יסודי התורה, פרק י"א, הפרק האחרון בעניין מצוות הנבואה. כאן תהיה הלכה למעשה כיצד בוחנים נביא.

בא יהודי ואומר שהוא נביא. למדנו שם שקודם כל צריך לדעת שהוא אכן יהודי כשר, כפי שהרמב"ם פירט את כל התנאים – כלומר שהוא חכם גדול וכדומה. אבל לאחר מכן הוא צריך גם להביא אות ומופת, הוא צריך להראות דברים מופלאים, וזו תהיה ראיה שהקב"ה שלח אותו. ועתה הרמב"ם נכנס להלכות: כיצד עושים את האות והמופת?

---

הלכה א: הנביא אינו צריך לעשות שינוי מנהגו של עולם

לשון הרמב"ם

אומר הרמב"ם: "כל נביא שיעמוד לנו ויאמר שה' שלחו, אינו צריך לעשות אות כאחד מאותות משה רבינו, או כאותות אליהו ואלישע, שיש בהן שינוי מנהגו של עולם, אלא האות שלו שיאמר דברים העתידין להיות בעולם וייאמנו דבריו, שנאמר 'וכי תאמר בלבבך איכה נדע את הדבר' וכו'."

חידוש: "שיעמוד לנו" – הנבואה לא פסקה

כל נביא שעומד לפנינו היהודים – מכאן ממש רואים שהרמב"ם סובר שהנבואה עדיין לא פסקה, הנבואה יכולה להיות לעולם, שהרי הוא אומר "שיעמוד לנו". "ויאמר שה' שלחו" – והוא אומר שהקב"ה שלח אותו לדבר אל היהודים.

זהו זכר לכך שהרמב"ם כותב הלכות – אין זו ראיה ממשית, כיוון שהרמב"ם כותב גם הלכות משיח. כן, הרמב"ם כותב את ההלכות כפי שהן. הרמב"ם מוסר את התורה, את התורה שהקב"ה נתן, אומר הרמב"ם. עבורנו זהו מדריך למעשה, זהו כבר שולחן ערוך.

חילוק: נביא לעצמו לעומת נביא כשליח

כן, זה מעניין גם כן, כיוון שבפרק השמיני למדנו שיש גם הרבה נביאים שמדברים עם הקב"ה לא עבור הציבור, אלא סתם יש להם השגות. ואדם כזה, אין טורח להאמין לו – אין צריך לתת לו כיבוד מיוחד, אלא צריך לומר לו "כן, טוב מאוד." נניח שהוא מבהיר את ענייני המידות והדעות מכיוון שהוא נביא – חשוב מאוד. כל עוד הוא לא בא לומר שהוא שליח מהקב"ה למסור משהו לכלל ישראל, אין צריך לבחון אותו. מספיק הפשט שהוא ראוי להיות נביא, רואים שהוא צדיק, והרמב"ם אומר שיש מעין חזקה שאדם כזה לא ילך לומר שקר. רואים שאתה מדבר לעניין, אינך אומר סתירות לשום דבר – טוב מאוד.

אבל ברגע שהוא אומר "ה' שלחני" – זו כבר המילה – הוא אומר שהקב"ה שלח אותו, וממילא הוא רוצה שיהיה לו כוח שיחויבו לשמוע לו. אומר הרמב"ם, למדנו שהוא צריך לעשות אותות ומופתים מסוימים.

הקולא: מספיק לומר עתידות

קודם הרמב"ם מקל. קודם יש קולא בהלכה, ואחר כך נמצא אולי חומרות או חילוקים. קודם יש קולא.

אומר הרמב"ם: אחד צריך לעשות אות – פירושו שהוא צריך לעשות אות ומופת. פירושו שהוא צריך לעצור את השמש באמצע השמים כמו שיהושע עשה, מה שלא יהיה. אומר הרמב"ם: "אינו צריך לעשות אות כאחד מאותות משה רבינו" – כלומר, מה שהוא ממש שינוי מנהגו של עולם, כפי שהוא עומד לומר – "או כאותות אליהו ואלישע" – שאליהו הנביא החיה מתים, אלישע החיה מתים. אליהו הנביא הוריד אש מן השמים, או אלישע עשה שכדים יתמלאו מחדש – הכל שינוי מנהגו של עולם.

"אלא האות שלו" – אפילו הרבה יותר חלש, מספיק שהוא עושה סימן הרבה יותר חלש – "שיאמר דברים העתידין להיות בעולם וייאמנו דבריו". מספיק שהוא אומר עתידות, הוא אומר דבר שעתיד לקרות בעולם, ודבריו מתאמתים – רואים שהוא צדק, שזה אכן קרה.

כלומר, אפילו שזה לא ממש שינוי מנהגו של עולם – נניח שסטטיסטית זה עדיין בגדר האפשר, זה לא ממש פלא – אבל זה מספיק לנבואה.

שנאמר, כך כתוב בפסוק: "וכי תאמר בלבבך איכה נדע את הדבר" – זהו הדבר שהוא נביא. הרי שם בפסוקים, מה כתוב אחר כך – כתוב שאם הוא יעשה... שלא יהיה הדבר. זה מה שכתוב. כתוב שם בהמשך: אם לא יהיה, אם הוא יאמר משהו בשם ה' ולא קרה, אז יודעים שהוא לא נביא. אבל אם כן קרה, אז יודעים שהוא נביא.

הפשט: שהאות שהוא צריך לעשות, הסימן שהוא צריך לעשות, הוא לומר עתידות.

חידוש: איזה סוג עתידות – לא סתם "מזל טרף"

כלומר, הוא לא חייב לומר שום נס – הוא יכול פשוט לומר שמחר ירד גשם. בסדר, נדע – לא אם הוא מבין את ההשפעות של מזג האוויר. לא, אני מדבר שהוא אומר בחכמה. אני מדבר שהוא אומר משהו שלא היה יכול לדעת סתם כך, אלא הידיעה מראה שהוא...

אני רק רוצה להבהיר שזה לא מה שחושבים ש"דבר שאינו שינוי מנהגו של עולם" – זה לא חייב להיות אפילו דבר נדיר, זה יכול להיות דבר פשוט, שאמריקה תתקוף את איראן, מה שלא יהיה. לא, אבל לכאורה זה עדיין צריך להיות משהו שסטטיסטית היה קשה מאוד שאדם ידע אותו. אבל לא שזה רק סימן לחכמה.

מובן מאליו, אם הוא אומר שמחר תזרח השמש – לא על זה מדברים. אבל דברים שיכולים להיות – אני לא אומר שסטטיסטית זה לא יקרה. לא, אבל העובדה שהיה לו מזל, שהיה משהו שהיה חמישים-חמישים והיה לו מזל – אני לא מאמין שזה מספיק לאות.

---

הלכה ב: סדר בדיקת הנביא

לשון הרמב"ם

"לפיכך כשיבוא אדם הראוי לנבואה במלאכות ה'" – במלאכות ה', כן, בלשון שליחות. חגי: "ויתנבא חגי נביא במלאכות ה'".

אחד שהוא אדם הראוי, כפי שלמדנו בפרק השמיני – מה פירוש אדם הראוי? שהוא אדם גדול בידיעות, לבו פנוי, לבו כשר, כל הדברים הגדולים הללו.

והוא בא לומר שהייתה לו נבואה, "ולא יבוא להוסיף ולא לגרוע" – נבואתו אינה מוסיפה או גורעת מהמצוות. אלא להפך, הוא בא לעורר לעבודת ה' ומצוות התורה, הוא בא לחזק מצוה כלשהי.

אז "אין אומרים לו" – אין אומרים לו – "קרע לנו את הים או החיה לנו את המת וכיוצא באלו". אין אומרים לו: "עשה לנו מופת כזה שהוא פלא כנגד מנהגו של עולם." "ואחר כך נאמין בך" – ורק אחר כך נאמין בו – כמו הדין שנביא צריך לעשות מופת.

"אלא אומרים לו: אם נביא אתה, אמור לנו דברים העתידין להיות" – אמור לנו משהו שעתיד לקרות. "והוא אומר" – והוא אומר. "ואנו מחכים לו לראות היבואו דבריו אם לא יבואו" – אנו ממתינים לראות.

דיון: הנביא צריך לומר עם מסגרת זמן

חברותא א: למה הוא צריך לומר את זה עם תאריך מסוים?

חברותא ב: לא, אני לא יודע. זה לא יכול להיות לנצח, לעולם לא נדע. זה צריך להגיע עם ידיעה. כלומר, לא הולכים להיות בלימבו עם איזה חצי נביא למשך שנה. זה לא צריך להיות בלימבו. כל עוד הוא לא הגיע עם האות, הוא לא נביא, הוא לא ספק נביא, אין לו חזקת נביא.

חידוש: אין דבר כזה "חזקת נביא" לפני האות

לרמב"ם יש חזקת משיח – אין לו דבר כזה חזקת נביא. הוא כלום עד שלא עשה את האות שלו.

---

הלכה ג: "ואפילו נפל דבר אחד קטן" – דיוק מוחלט

לשון הרמב"ם

"ואפילו נפל דבר אחד קטן" – אפילו רק מעט ממה שאמר לא קרה – "בידוע שהוא נביא שקר". יודעים שהוא נביא שקר, שלא קרה בדיוק כפי שאמר.

"ואם באו דבריו כולם" – אם כל מה שאמר נתקיים – "יהיה בעינינו נאמן" – הוא בעינינו נאמן שהוא אכן נביא.

חידוש: זה חייב לקרות על דרך הפשט

הפשט הוא שזה חייב גם לקרות על דרך הפשט. אם הוא אומר שירד גשם, ואחר כך לא ירד גשם, אבל הוא אומר "התכוונתי לומר שתהיה סערה נוראה שהיא בבחינת גשם" – לכאורה גם זה לא טוב. זה חייב לקרות על פי פשט.

---

דיון: האם אות ומופת אחד מספיק, או צריך לבחון כמה פעמים

חברותא א: אולי אז יאמינו רק לנבואתו על פי...

חברותא ב: התכוונתי לומר שאני מקבל את זה. אבל הרי הוא כותב "יהיה בעינינו נאמן" – נראה כאן שאפילו עוד לפני שיש לו חזקה, עוד לפני שעשה אותות ומופתים מרובים, על הנבואה עצמה מספיק האות והמופת האחד. ומאמינים לו כבר שהוא נביא.

חברותא א: לא, זה לפי התנאים שאמר קודם.

חברותא ב: לא – "ואם באו דבריו כולם, יהיה בעינינו נאמן". נראה ש"ואם באו דבריו כולם יהיה בעינינו נאמן" על הנבואה הראשונה. הוא בא עם נבואתו, והוא עושה את האות והמופת, "כולם" – מקבלים את הנבואה.

חברותא א: לא, אני לא מסכים. ברור שיש ברמב"ם חזקת נבואה כזו. כל הנביאים הם רק חזקה, כפי שלמדנו קודם. כי "יהיה בעינינו נאמן" אני מבין פשוט כמו שלמדנו קודם. הרמב"ם לא אומר שהוא נאמן – הרמב"ם אומר להלכה מיהו ה"יהיה בעינינו נאמן". אבל הוודאי, ה"בודקין אותו הרבה" תמיד היה. אני לא רואה שהוא עושה שלבים. זה כתוב בשלבים כי אי אפשר לכתוב הכל בבת אחת, אבל אני לא רואה שלרמב"ם יש שלב כזה.

ראיה מההקדמה לרמב"ם

צריך לדעת – אולי כן, יש קטע כזה ברש"י. שבנבואה הראשונה, הרי יצא דבר אמת, שה"בודקין אותו" יכול להימשך זמן, נכון? אז ברגע שהוא בא עם הנבואה הראשונה והביא אות ומופת...

חברותא ב: לא כתובות המילים הללו.

חברותא א: עדיין לא יודעים שהוא נביא.

חברותא ב: ברגע שעשה אות ומופת אחד, מאמינים לו על מה שכבר אמר.

חברותא א: לא.

חברותא ב: ועכשיו לדעת באופן כללי שהוא נביא ומעתה להאמין על הכל, זה כבר שלב הבא.

חברותא א: אני לא מסכים. תראה, אביא לך לשון מההקדמה. והוא אומר שהוא זוכר שהוא בהקדמה לפרשת... העמוד אומר את ההלכות קצת יותר ברור. תסתכל כאן על המסך שלי, ותראה שהצדיק בצד מביא את הלשון מההקדמה, וכתוב ברור: לפי זה הולך דברי – לפי זה אפשר לראות – נקרא "תליהו". תליהו לא אומר שצריך לשמוע לו, זה אומר רק שכבר יש להם ספק, עד שיהיה הרבה פעמים.

"בודקין אותו פעמים הרבה" – בוחנים אותו כמה פעמים

חברותא א: בבקשה. הוא "בודקין אותו פעמים הרבה". רואים – בודקים כמה פעמים. מפרשים מסוימים אומרים כך, שה"פעמים הרבה" פירושו שלוש פעמים, כמו חזקה. כן, אבל זה רק תירוץ. דווקא הם – לא יודע. לא אומר שה"פעמים הרבה" כמה פעמים זה. כלומר הרבה פעמים.

חברותא ב: לפי הפשט – עכשיו באים לשאלה מהעיקרון. חוזרים לומר: אחד אומר שמחר ירד גשם, והרבה ימים יורד גשם – עדיין אין זו ראיה. הוא חזר ואמר, היום ירד גשם, ומחר לא ירד גשם. אחרי עשרים, חמישים, שלושים פעם – כבר יודעים שהוא יודע מתי ירד גשם.

חברותא א: אבל אני נשבע, כי בוחנים אותו – ככל שבוחנים יותר, זה נעשה ברור יותר. אסור להכריז. רגע – עדיין לא יודעים, עוד מעט רואים. כל דבר שונה. עשר או שמונה – כלומר, אין מספר קבוע. בנקודה מסוימת כבר סומכים עליו. זה – צריך להבין.

ראיה משמואל הנביא

חברותא א: הרמב"ם הולך להזכיר את המילה חזקה. לא – חזקה הוא הזכיר שהוא סוג של נביא, שיש לו מעלות של נביא. אבל מתקבלים דבריו – אם בדקו אותו כמה פעמים, ורואים שהוא תמיד נאמן, בכל פעם שבדקו אותו – "הרי זה נביא אמת, כמו שנאמר בשמואל".

כן, פעם אחת טועה – מאבד את כל החזקה.

"הרי זה נביא אמת, כמו שנאמר בשמואל" – שזה כתוב בפסוק על הנביא שמואל. על מה הולך הפסוק? צריך לחשוב על ההקשר, נכון?

"וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע" – כל ישראל, מקצה אחד עד השני, ידעו – "כי נאמן שמואל לנביא לה'". אחרי שבדקו אותו, טוב מאוד. אחרי שהראה כמה פעמים מופתים, נכון?

זה לא כתוב בדיוק. כתוב "ולא הניח מכל דבריו ארצה" – הרי זה נודע קודם לכן... אפילו אונקלוס הרי "ולא הניח" מובן קודם.

סיכום: לקח זמן עד שהעולם קיבל את שמואל

כתוב בפסוק – במילים אחרות, מה שהרמב"ם לומד כאן מהפסוק הוא שיש רעיון כזה שלא מאמינים לנביא כל כך מהר. את שמואל הקב"ה עשה נביא כבר כשהיה בחור צעיר שם במעשה של "שוכב בהיכל ה'". והפסוק אומר שלקח זמן עד שהעולם ידע את זה.

רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק י' (המשך) – ההבדל בין נביא לקוסם

"וידע כל ישראל כי נאמן הוא שמואל" – כלומר, יכול להיות שבהתחלה, כמו שאתה אומר, בהתחלה היו לו כמה חסידים שהאמינו לו, או כמה אנשים האמינו לו קצת, אבל שייעשה נאמן כנביא, שייעשה נביא, אכן לקח הרבה זמן. וזהו מקורו של הרמב"ם שלא בפעם אחת נעשים נביא.

מעניין מאוד שקודם הרמב"ם אמר את הלשון "אפילו נפל דבר אחד קטן" – סתם שהתכוון ללשון הזו, או יכול להיות שהרמב"ם פשוט למד את כל הפסוקים מנביאים, ועכשיו זה היה שגור על לשונו.

---

הלכה ד: החילוק בין נביא לקוסם

הקושיה

שואל הרמב"ם קושיה, קושיה חשובה מאוד, ותוציא לאור מה שהוא מתכוון לומר עם ה"דבר אחד". הרי אנו אומרים עכשיו שברגע שהוא עושה כמה פעמים אותות ומופתים, צריך לקבל אותו כנביא. איך זה מסתדר? והלא – הרי אנו יודעים שיש מכשפים, יש מעוננים, אנשים שיכולים לנחש דברים לפי הזמן, וקוסמים, וסוגים אחרים של כישוף. אומרים העתידות – הם אומרים את העתידות. ומה הפרש בין נביא לבעל מום? איך יודעים? מה ההבדל בין נביא לאדם סתם שיכול לומר?

למה הקושיה חזקה דווקא לפי הרמב"ם

נקדים דבר אחד. הוא אכן מביא את הלשון הזו בהקדמה לפרק משניות, הוא מסביר קצת את הקושיה. הקושיה היא קושיה על מה שהרמב"ם חידש או הבהיר, שנביא אינו חייב לעשות ממש מופת שהוא משנה מנהגו של עולם. כשהוא צריך לעשות קריעת ים סוף, אז פשוט, שכל אחד יכול לומר – קוסם לא עושה קריעת ים סוף. אם הוא יעשה, אז מתעוררת הבעיה שלמדנו קודם.

אבל בדרך כלל, קוסמים עושים דברים קטנים שכולם יודעים – הולכים למכשף, הוא אומר לך עכשיו, יש לך תינוק אחד, יש לך שני תינוקות. דברים כאלה שכיח שקוסמים עושים. ניסים גדולים, תמיד אפשר לומר, צריך נביא לעשות נס גדול יותר. אבל אם הרמב"ם אמר שסך הכל נביא צריך לומר מה יהיה מחר, ושנאמין לו – שואל כל אחד את הקושיה: מה פירוש? הרדיו אומר לי שירד גשם מחר, לזה אני צריך נביא?

התשובה: "מאשר ולא כל אשר"

על זה אומר הרמב"ם: לא, אראה לך שיש כאן הבדל.

אלא שהמעוננים והקוסמים וכיוצא בהם – המעוננים והקוסמים – מקצת דבריהם מתקיימים – הרבה פעמים מצליח להם, לפעמים מצליח להם – ומקצתם אינם מתקיימים – הרבה פעמים לא מגיעה הסופה שהזהיר עליה.

כמו שנאמר: "יעמדו נא ויושיעוך הוברי שמים החוזים בכוכבים" – הנביא אומר לאלה שמאמינים בדברים כוזבים, הוא אומר: בואו נראה, שיבואו ויעזרו לך, הוברי שמים, אלה שמסתכלים בדברים בשמים, החוזים בכוכבים – "מודיעים לחדשים מאשר יבואו עליך" – הם מודיעים דברים חדשים שעתידים לקרות לך.

הרמב"ם מפרש את המילים "מאשר יבואו עליך" – שהוברי שמים, החוזים בכוכבים, יכולים רק לומר ממה שעתיד לקרות. הם יכולים לכוון חלק מהאירועים, יכולים הם לכוון משהו. "אבל אפשר שלא יתקיימו דבריהם כלום""מאשר" ולא "כל אשר".

הרמב"ם עושה מזה דבר גדול: "מאשר" ולא "כל אשר". זוהי דרכו של מעונן וקוסם – שהם מכוונים מפעם לפעם.

דיון: טענת החכם

אגב, מה שאמרת שיש כאן חילוק שהנביא הוא חכם – יכול להיות גם חכם שהוא קוסם. אני לא מבין מה אתה אומר.

שיטת הרמב"ם בכישוף – עמדה מנואנסת

[חידוש:] ולא רק זאת – "ואפשר שלא יתקיימו דבריהם כלל, אלא יטעו בכל, כענין שנאמר: 'מפר אותות בדים וקוסמים יהולל'".

מה הכוונה בפסוק הזה? הרי הוא מדבר על מעונן שלא הצליח, והרי לא על כך נשאלה השאלה. הקושיה הרי התחילה מהמעוננים המוצלחים. בואו נבין. הרמב"ם רוצה להביא פסוקים – שוב, הרי הוא מביא פסוק, הוא מביא פסוקים שמעוננים הם אכן דבר של ממש.

זה מאוד מעניין – כולם יודעים שהרמב"ם סבר שכל הכישוף, כפי שהוא אומר בפירוש המשניות עבודה זרה, ועוד נגיע לזה בקרוב, הוא שקר, שום דבר אינו אמת. כאן רואים בבירור שהרמב"ם סובר שלמרות הכל – לא מדויק לגמרי לומר שכל דבר הוא סתם פנטזיה. הרבה פעמים הם מכוונים. האם יש אכן איזה דרך, איזו סגולה שמכוונת, איזה כוח, או בדרך אחרת כלשהי – הם מכוונים לפעמים כן.

אבל הרמב"ם מוציא מכאן שהם לא מכוונים תמיד. זו הבעיה שלהם. זה לא דבר מדויק, זה דבר מטושטש. והוא אומר, לפעמים הפסוק שמלגלג עליהם אומר "מאשר" – רואים שלא תמיד הם מכוונים, רק לפעמים. ולא רק זאת, יש גם פסוקים שמדברים על כך שהקב"ה לגמרי "מפר אותות בדים" – הקב"ה מפר את מה שהם אומרים.

החילוק בין הרמב"ם והרמב"ן ב"מפר אותות בדים"

[חידוש:] הרמב"ם, אפשר לפרש – הרמב"ן כוונתי מפרש כך – שבאמת הכוכבים יודעים, אלא שלפעמים הקב"ה מתגבר על הכוכבים, על כך. הרמב"ם מפרש אחרת. הרמב"ם מפרש שלפעמים הם לא יודעים כלל על מה הם מדברים, וממילא הקב"ה – כלומר האמת – מפר אותם לגמרי.

---

הלכה ה': הנביא – כל דבריו קיימין

טוב מאוד. זה לגבי המעוננים והקוסמים.

אבל הנביא – כל דבריו קיימין, שנאמר: "כי לא יפול מדבר ה' ארצה". שם שכתוב שראו נבואות אמיתיות של שמואל הנביא, כתוב ששום דבר שאמר לא נפל ולא... "לא יפול" פירושו שלא נפל.

העניין הוא שזהו כלל. "דבר ה'" – הכוונה להוציא שזהו נביא, אמונה. הוא אמר אמונה ש"דבר ה'", או הפסוק, כלומר, שזה כותב... מי כותב את זה? אתה יודע מי? מישהו אומר את זה שם בנביא. על כל פנים, זה אומר בנביא כלל, שדבר ה' – אף מילה אחת לא. זהו החילוק מהמנחש. מנחש הוא אחד שמכוון. למנחש יש אולי חוש מסוים לנחש, אבל לנביא יש הרי גישה לקב"ה שהוא מנהיג את הטבע, וכשהוא אומר משהו זה חייב להיות בדיוק כפי שקרה. זהו הפירוש של "דבר ה'".

המשל של תבן ובר

וכך הוא מביא פסוק: "הנביא אשר אתו חלום יספר חלום ואשר דברי אתו ידבר דברי אמת – מה לתבן את הבר נאם ה'".

והרמב"ם מפרש זאת: כלומר, שדברי הקוסמים והחלומות כתבן שנתערב בו מעט בר – זה כמו תבן שמעורב בו מעט תבואה טובה אמיתית. כלומר, לפעמים הם אומרים – כמו שהגמרא אומרת שאפילו חלום טוב יש בו דברים בטלים מעורבים. אבל דבר ה' – כבר שאין בו תבן כלל – זהו החילוק, שדבר ה' הוא לגמרי כמו תבואה טהורה ללא שום פסולת.

כלומר, מה שהנביא אומר אינו שחלק ממה שהוא אומר יתקיים וחלק לא, אלא כל מה שהוא אומר יתקיים.

---

הלכה ו': "תמים תהיה" – הנביא במקום הקוסם

ועל דבר זה הבטיח הכתוב ואמר – וזה מה שהתורה הבטיחה, כשאמרה שלא לשמוע לאלה שאומרים שהם מגידים, מעוננים וקוסמים ומכשפים. הדברים שהמעוננים והקוסמים אומרים שאתה צריך להאמין בהם – הם אומרים שקר. "הנביא יודיע לכם דברי אמת ואתם אין אתם צריכים למעוננים וקוסמים וכיוצא בהם".

זה מה שהקב"ה... הוא מכניס כך יפה את הפסוקים. הקב"ה אומר לנו שהקב"ה אסר נביא שקר או מעוננים וקוסמים ומכשפים. אדם יחשוב: אוי, אני הולך להישאר מקופח, לא יהיה לי מה שיש לגויים – גישה למידע שאין לי ואין ליהודים.

לא, להיפך – אתה לא צריך את השטות הזו, כי יש לך הרבה יותר טוב, יש לך קו ישיר לאמת עצמה. שהדברים שהמעוננים והקוסמים אומרים הם מכזבים, הם אומרים שקר. אבל הנביא יגיד לכם את האמת.

כמו שכתוב בפסוק: "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש" – ובהמשך הפסוקים כתובים כל ה"קסם קסמים, מעונן ומנחש". הפסוקים מדברים על סוגים שונים של כישוף, כל הדברים האלה אל תעשה. ומה אז? תהיה "תמים תהיה עם ה' אלקיך".

הרי – אני הולך להישאר כמו חוטא נזכר, ואני הולך להישאר בלי גישה למידע על העתיד? אומר הוא: לא, יש לך הרבה יותר טוב, יש לך נביא. "כי הגוים האלה" – הולכים להיות להם כוזבים... להם יהיו מעונן וקוסם, זה לא כוזב, אבל זה הרבה פעמים כוזב. "אבל אתה לא כן נתן לך ה' אלקיך" – אלא לך יהיה נביא, "נביא מקרבך מאחיך" – יהיה לך הרבה יותר טוב.

---

סיכום: חילוקו של הרמב"ם – נביא וקוסם

טוב מאוד. זהו חילוקו של הרמב"ם. מאוד מעניין איך הרמב"ם מסביר, שמצד אחד הנביא עושה את אותו הדבר שהקוסם עושה. זה לא – האותות שנביא עושה אינם שינוי מערכות השמים שלו, אלא רק שהוא אומר מה עתיד להיות. מצד שני, החילוק הגדול הוא רק שהנביא אומר את האמת.

במילים אחרות: כל מיני – איך קוראים לזה? – כל מיני קסמים וכל מיני דברים מיסטיים שאנשים אומרים, הרמב"ם אומר שהכל מאוד נחמד, הוא לא אומר שזה לא אמת. הוא אומר רק שזה לא תמיד אמת. נביא הוא אחד שאומר תמיד אמת.

ההגדרה החדה: קולא שהיא לחומרא

[חידוש:] ברגע שאמר טעות אחת, הוא אומר – אפילו אם אמר פעם אחת דבר שגוי, הוא כבר נביא שקר. "דבר ה'" הוא כמו בר בלי תבן, זו רק תבואה טהורה. זהו כל החילוק בין נביא אמת לנביא שקר.

אבל זוהי חומרא גדולה מסוימת בנביא, נכון? מישהו צריך לומר לו – נביא שהייתה לו גם נבואה שמתערב בה טוב ורע, אינו נביא, הוא מעונן. זוהי הגדרה חדה מאוד שנביא הוא מאה אחוז אמת. אחוז אחד... מישהו אומר: לא, ראיתי, אבל לא ראיתי כל כך טוב. כמו שרש"י אומר על הפרות – הן טעו, כן? הן חשבו שזה דם אחד, והיה משהו אחר. הרמב"ם אומר: זה לא נביא. נביא – מה שהוא רואה, בדיוק כך, או מה שהוא אומר, בדיוק כך צריך לקרות.

צריך להבין מדוע הרמב"ם עושה זאת, מדוע כל כך חשוב לו שנביא לא צריך לעשות... הקולא הרי יוצרת חומרא גדולה. זו קולא שהיא לחומרא, נכון? מהקולא שאומרת שנביא לא צריך לעשות קריעת ים סוף, יצאה חומרא גדולה – שכל ערכו של נביא הוא שהוא חייב להיות מאה אחוז מדויק. לכאורה הרמב"ם הבין שזהו החילוק הגדול של נביאי ישראל, של נביאי האמת.

רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק י' (המשך) – הנביא כמודיע עתידות, לא כמחדש דת

הסברא העמוקה של הרמב"ם: מדוע דיוק הוא המבחן

דובר 1: מאוד מעניין מה שהרמב"ם עושה. הרשו לי לעשות הקדמה קטנה. זה עד כאן – צריך להבין מדוע הרמב"ם עושה זאת. מדוע כל כך חשוב לו שנביא לא צריך לעשות את הקהילה... הוא עושה כאן קהילה גדולה – זו קהילה של חומרא, נכון? מהקהילה שאומרת שנביא לא צריך לעשות קריעת ים, שיצאה לחומרא גדולה, שכל ערכו של נביא הוא שהוא חייב להיות מאה אחוז מדויק.

לכאורה הרמב"ם הבין שזהו החילוק הגדול של נביאי ישראל, של נביאי האמת, מנביא שקר – מכל הגלים שאנשים מכניסים תחת הכותרת נביא, כמו שמתאמצים להכניס אחוזי אנשים. הרמב"ם הבין שאם היה עושה את החילוק במופת גדול יותר – תמיד שם שאפשר, אחד עושה מופת גדול יותר, אחד עושה מופת קטן יותר... הרמב"ם מצא את הדבר האחד שרק האמת יכולה להיות: לומר בדיוק, הנצחיות. זה נצחי.

---

הלכה ז' – הנביא אינו מחדש דת, אלא מודיע עתידות

הפסוק "נביא מקרבך" – תופעה יומיומית

דובר 1: עכשיו, הרמב"ם רוצה גם להוציא מכאן, איכשהו, לחזור לנקודה הקודמת שלו שהייתה בהלכות הקודמות. הרמב"ם רוצה להוציא שנביא אינו אחד – כתוב "נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך" – וזה מבקש דבר פשוט מאוד. זה מראה, נביא שאומר לך שתלך למלחמה, או שהמלחמה תצליח, דברים מסוג כזה. נביא הוא תופעה יומיומית לגמרי. אין נביא – חוץ מנבואת משה – שבא לעשות דת חדשה. הוא לא בא לגלות את האמת לעולם – את האמת אנחנו כבר יודעים, היא כתובה בתורה. נביא בא סך הכל לומר: היום צריך להיות כך, מחר תעשה כך.

וזאת הוא לומד מכך, שמופיע כאן כל הזמן, שהמבחן של הנביא הוא גם על דברים פשוטים, לא על דברים גדולים. ולא להפוך את העולם. אלא רואים דברים קטנים, רואים שדברים כאלה – זהו התפקיד של נביא. אם כי מלבד זה שנביא בא לחזק את התורה, כך כבר נאמר, שלא יבוא להזהיר על משהו מתורת משה. לא, לכך הפשט, לכך.

דובר 2: אבל הרמב"ם לא רצה לומר שזה מהתורה?

דובר 1: ודאי שזה בתור שליחות, אבל מה שהוא רוצה לומר – כל מה שנביא אומר לציבור הוא שליחותו. אני חושב שמה שהוא רוצה לומר הוא, מהתורה זה מהפסוק שהביא, ש"כי הגוים האלה" הם כך.

החילוק בין הנביא לקוסמי הגויים

דובר 1: מה החילוק? הנביא טוב יותר מהגויים, שהוא אומר טוב יותר מהקוסמים. וזה עוד... והוא אומר מלחמות. שהנביא, הפסוק, הפרשה, לא מדברת על דת חדשה חלילה, היא מדברת על דברים מסוג כזה.

דובר 2: עכשיו אני תופס את הראיה. חשבתי שאתה הולך לומר משהו לא על פי פשט, אבל...

דיון: הנביא – האם הוא עושה נסים או יודע מה עתיד לקרות?

דובר 2: הנביא הרי חייב – יש מצוה לשמוע לנביא, וגם הטבע צריך לשמוע לנביא. המעונן והקוסם, כשאין – הטבע אין לו מצוה לשמוע, לפעמים הצליח, לפעמים לא. אבל הנביא, כשהוא אומר שתהיה מלחמה, חייבת לקרות מלחמה.

דובר 1: הרמב"ם אומר בדיוק לא כך, כי הרמב"ם אומר שנביא לא צריך לעשות נסים. לא כתוב – המלחמה קורית בגלל שהנביא אמר. מנהגו של עולם הוא שיש מלחמות. הנביא אומר שתהיה מלחמה, או מי ינצח – לא בגלל שהטבע צריך להתאים את עצמו אליו.

דובר 2: אבל אתה רואה מה שהוא אומר מהראשונים –

דובר 1: נביא, אמרתי לך, נביא צריך לומר על פי פשט, ואתה רשאי לומר דרשות. אבל הרמב"ם לא מבין כך. הרמב"ם מבין שהנביא עומד מחוץ לטבע – הוא אומר מה עתיד לקרות, לא שהוא עושה את הנסים. הוא יכול לעשות נסים, אולי זה נושא אחר – האם נביא יכול לעשות נסים. אבל העניין הוא, הוא לא חייב לעשות נסים כדי להיות נביא.

לשון הרמב"ם – הלכה ז'

דובר 1: אבל הוא לומד מהפסוק, כפי שאני מבין, "נביא אקים להם""אלא להודיענו דברים העתידים להיות בעולם", לא שהוא הולך לעשות שינוי מנהגו של טבע, אלא הוא מודיע לנו את הדברים שעתידים לקרות: "משובע ורעב" – הוא הולך לומר מתי יהיה שובע, מתי יהיה רעב.

דובר 2: מעניין איך יוסף היה קשור לעניין של נבואה, אתה יודע? חלום?

דובר 1: כן. עם מלחמה...

דובר 2: לא, הוא פתר, אבל יוסף היה – הנבואה בחצי, המשל עם הנמשל. זהו החילוק שלמדנו, החילוק בין נביא לחלום. חלום – המשל והנמשל שני אנשים. נביא יודע את שניהם.

דובר 1: "משובע ורעב, מלחמה ושלום, וכיוצא בהן. ולא עוד אלא שלצורך יחיד מודיע לו, כגון שאבדה לו אבידה והולך אצל הנביא כדי שיודיענו מקומה, וכן האתונות שאבדו לשאול, וכיוצא באלו הדברים הוא שיאמר הנביא. לא שיתחדש דת או יוסיף מצוה או יגרע."

---

בעל התניא מול הרמב"ם – האתונות של שאול

הניגוד: כמה קטן או כמה גדול הנביא?

דובר 1: טוב, כשאנחנו מבינים את זה, יש כאן להיפך – הפשט בפסוק "נביא מקרבך יקים לך", שהוא כביכול דבר חדש. זה הרעיון שהייתה מחלוקת אצל הרבי'ם ואנשים אחרים כיצד להבין את הפרשה של האתונות של שאול המלך.

בעל התניא כתב מכתב לחסידיו שיפסיקו לבוא לשאול את הרבי'ם עצות בגשמיות ובעסקים, והוא אומר שצריך להיות נביא בשביל זה, ורק נביא יכול לומר כמו שאול עם האתונות, אבל לא רבי. כי רבי, לעומת זאת, כן עושה את מה שהנביא צריך בעיקר לעשות, שזה להזהיר על התורה.

דובר 2: כן, זה קצת מצחיק. הרמב"ם משתמש בפסוק כדי להזהיר שהנביא – להקטין את הנביא, כדי שהנביא לא יהיה מחדש דת חלילה. הנביא הוא סך הכל – אבד אתון, לפעמים הנביא יודע. איך הוא יודע? הקב"ה אומר לו. אבל לפעמים נביא יודע.

ובעל התניא, אצלו זו מעלה של הנביא. יהודי פשוט יכול רק לומר מה שכתוב בתורה. נביא, כיוון שהוא יכול לדעת עצות בעסקים.

דיון: האם זו מעלה או מיעוט?

דובר 1: כשהוא אומר מה שכבר כתוב בתורה, הרי אינו מחדש. זו סך הכל גדלות התורה. הוא לא אומר משהו... להודיע משהו לאדם, הרי זה משהו שלא כתוב בשום מקום.

דובר 2: כן, אבל אתה תופס מה שאני אומר? בעל התניא התלונן שאני רב גדול, לא מתאים לי לטפל באתונות. לך למישהו – גם אני לא יודע, אין לי מה לדעת. האם אני איזה נביא שיודע איזה עסק יצליח לך? נביא היה יודע.

אבל הרמב"ם אומר לא – נביא הוא אחד שיודע דברים כאלה. ודאי, זה אמת החילוק, שנביא יודע כי הקב"ה אמר לו – אם ריבונו של עולם לא אמר לך, אתה לא יודע.

אבל הוא אומר שמעניין שהרמב"ם משתמש בזה לא כראיה כמה גדול נביא – הוא יודע אפילו איפה האתונות שלך – אלא כמה קטן נביא, שסך הכל הוא עוסק בדברים כאלה.

---

האתונות של שאול – האם זה היה צרכי יחיד

דיון: האם זו ראיה לצרכי יחיד?

דובר 1: רגע, הרי הוא מביא למעשה ראיה ממשהו שנאמר למלך. זה לא אומר שכל יחיד בא לשאול היכן נמצאת אבידתו. שאול המלך בא לשאול את הנביא.

דובר 2: הוא עדיין לא היה המלך אז.

דובר 1: יש גמרא בשבת אצל נביאים.

דובר 2: להיפך, שאול עדיין לא היה המלך, הוא היה סתם אדם, ורואים שזה היה המנהג. אבל למעשה זה היה דבר גדול מאוד, כי בזכות זה הוא הגיע לקבל את המלוכה. הוא איבד את האתונות.

דובר 1: כוונתי לומר, אפשר לומר שזה לא צרכי יחיד כלל, כי זה היה דרך ה' כיצד שאול יגיע אל הנביאים.

דובר 2: לא, אתה צודק שהמעשה הזו אינה מעשה שאנו יודעים עליה — זה צרכי יחיד. כי אילולא היה שאול המלך, שהרי נעשה המלך, לא היינו יודעים את המעשה. אבל רואים מזה ששאול דיבר עם נעריו וכן הלאה — רואים שהיה המנהג לשאול את הנביא דברים כאלה, שהרי אחרת הוא לא היה הולך.

המנהג ללכת אל הנביא

דובר 1: שאול חיפש את אתונותיו, ואמרו שיש שם רואה, והולכים לשאול אותו היכן האתונות. הרואה אמר לו שהוא ימצא את האתונות בדרך. על כל פנים, הנקודה היא שרואים מהמעשה שזה היה דבר מקובל — כשמחפשים את האתונות, הולכים אל הנביא.

יחידים אצל נביאים — לא רק מלכים

דובר 2: אוקיי, רואים גם ששלמה בא לשאול את אלישע. רואים שיחידים באו אל הנביאים. נביאים לא היו רק... הרבה פעמים סוברים שרק המלך דיבר עם הנביאים. אבל בהרבה מקומות אחרים רואים שכן אלישע דיבר עם האשה השונמית, ושיחידים דיברו עם הנביאים, כמו שרואים כאן.

דובר 1: אבל רוב הנביאים, הוא אומר, הוא מדבר אל המלך. ירמיהו הנביא, ישעיהו — הוא מדבר אל המלך. אלה הנביאים, המעשיות שאנו יודעים. כי מי כותב? ואין מספרים מעשיות מיהודים פשוטים בדרך כלל בתורה.

---

בני הנביאים כמחנכים

דובר 2: גם כתוב כך, כוונתי בפיאסצ'נער, על כך שעבודת בני הנביאים הייתה חינוך. בני הנביאים, עוד לפני שהיו הנביאים הגדולים, נתנו דרך בעבודת ה' לציבור.

דובר 1: אבל זה לא דין בנבואה, זה סתם דין מפני שהיו קרובים לדעת, מפני שהיו...

דובר 2: כן, זה לא אותו דבר.

דובר 1: הרמב"ם לא הזכיר כאן קודם, כשדיבר על רוב שפע להרחיב דעת — זה לא קשור ליחוס, זה קשור לשליחות.

---

התבוננות הנביא ועיסוקו עם בני אדם — האם יש סתירה

דיון: כיצד מתיישבת התבודדות עם צרכי יחיד?

דובר 2: אבל זה תפיסה — אחרי שהאדם כבר הגיע למדרגה, כבר בדרגת איש, להיות עסוק עם בני אדם — זה ודאי לא סתירה. חלק מעבודת ה' הוא להיות עסוק עם בני אדם, עם קיומם, עם ישותם, עם דבריהם הקטנים. זו גשמיותו של יהודי אחר.

התורה אומרת הרי כך — אני כבר לא צריך לומר שצריך לעשות כל כך הרבה, אמרו כל כך הרבה פעמים על נביא. יחיד יכול רק לפרוק מחמור, הנביא יכול לעשות יותר מזה — הוא יכול לומר לך היכן החמור. למה שלא יעשה זאת?

דובר 1: נכון, נכון, אמת.

דובר 2: לא, כוונתי שאמרת את זה ברגע של ניגוד. אם זה מפריע לנביא מעבודת ה' שלו, זה נגד התכלית, והרי אמרו שיתבודד מבני אדם.

דובר 1: אבל יכול להיות שזה קשור למה שהרמב"ם אמר קודם — נחלת סודות התורה, וגם אחר כך נחלת דעת, כמה תלמיד חכם צריך להיות מעורב בבריות, וכמה לא יתעסק בישיבת עם הארץ.

דובר 2: לא, חשבתי שזה קשור למה שלמדנו, שהנביא הרי מתבונן רק בדברים הקדושים והטהורים, שפלות הכסא, והוא מסתכל על העתידות. אלא שכתוב שם גם ש"ידע חכמתו להשיב" — אולי כשהוא מסתכל על העתידות, הוא עוסק גם בדברים מעשיים. זה כלל חשוב.

---

הקדמה לנושא הבא: דברי פורענות שהנביא אומר

הלכה ח – יוצא מן הכלל: כשדברי הנביא אינם מתקיימים

דובר 1: מה שלמדנו, שעיקר המבחן של הנביא הוא לדעת בדיוק מה יהיה, צריך למצוא יוצא מן הכלל מאוד מעניין. אפשר להאריך מאוד בפרטי הדבר, כי זה מסבך את העניינים מאוד.

עד עכשיו היה ברור מאוד ופשוט: נביא, כל מה שאומר הוא אמת. אבל נלך לראות שיש כללים שלא תמיד כך, ויש דרך להבין למה זה חשוב מאוד, יסודי מאוד בנושא הנבואה שכך הוא. וזה שני שלושת הפרקים הבאים.

לשון הרמב"ם – הלכה ח

דובר 1: "דברי הפורענות שהנביא אומר, כגון שיאמר פלוני ימות, או שנה פלונית תהיה רעב או מלחמה, וכיוצא בדברים אלו" — עד עכשיו דיבר שהנביא אומר דברים שיקרו בעתיד. אבל מה קורה כשהוא אומר משהו של פורענות? כגון שיאמר פלוני ימות, או שהוא אומר שיכול לומר משהו על מלחמה או שלום, או שובע או רעב. מה קורה כשהוא אומר "שנה פלונית תהיה רעב או מלחמה" וכיוצא בדברים אלו?

למדנו שכל מה שהנביא אומר חייב להתקיים. מה קורה אם לא יקום דברו? אותו אדם לא מת, הוא אמר שאותו אדם לא יוציא שנתו והוא יפה הוציא שנתו, ולא הייתה מלחמה.

רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק י' (המשך) – החילוק בין נבואה לרעה ונבואה לטובה, ונביא שהעיד לו נביא אחר

---

עד עכשיו אמר שהנביא אומר דברים שיקרו בעתיד. אבל מה קורה כשהוא אומר משהו של פורענות? כגון שיאמר פלוני ימות — הוא אומר, הרמב"ם אמר קודם שיכול לומר משהו על מלחמה או שלום, או שובע או רעב. מה קורה כשהוא אומר שנת פלונית שנת רעב ומלחמה וכיוצא בדברים אלו, והרי למדנו שכל מה שהנביא אומר חייב להתקיים?

מה קורה אם לא עמדו דבריו? אותו אדם לא מת — הוא אמר שאותו אדם לא יוציא שנתו, והוא יפה הוציא שנתו. לא הייתה לנו מלחמה. אין בזה הכחשה לנבואתו — זה, שפורענות לא קרתה, אינו מכחיש את הנבואה. ואין אומרים — על זה אין אומרים "הנה דיבר ולא בא", וממילא זו ראיה שהוא נביא שקר.

הטעם: "ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה"

למה? כאן תנאי חדש: שהקדוש ברוך הוא ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה. אמרתי קודם שהקב"ה "לא איש אל ויכזב" — הקב"ה לא חוזר בו ולא מכזב דבריו. זה על סתם דבר, על דבר שיקרה בעתיד שאינו פורענות. אבל כשמדובר בפורענות, הרי הקב"ה כן נחם על הרעה. הקב"ה יכול — לא רק שיכול, אלא אנו מבקשים מהקב"ה, זו מדרגה של הקב"ה — הקב"ה הרי יש לו את העניין של נחם על הרעה, הוא יכול לחזור בו מפורענות שאמר, שנגזרה כביכול, שהייתה גזירה, והוא יכול לבטלה.

תשובה או תלייה — שתי אפשרויות

למה באמת? ממשיך כאן הרמב"ם: כי אפשר עשו תשובה ונסלח להם, כאנשי נינוה, או שתלה להם. כן, תלה להם. לפעמים תשובה מועילה שנמחקות העבירות לגמרי, שנמחקת הפורענות לגמרי, ולפעמים רק דוחה אותה.

כמו חזקיהו שעשה תשובה — כתוב שהקב"ה דחה את הפורענות שלא תהיה בימיו אלא בימי בנו. לא ביער את הגזירה לגמרי, רק דחה אותה. אבל על כל פנים רואים שכשהנביא כן אמר שיקרה לו, שהוא ימות, למעשה הוא לא מת כי עשה תשובה.

"תלה" פירושו כמו מה שכתוב "תלוי ועומד" — כשאדם הוא בינוני, עניניו תלויין ועומדין.

כשמדובר בפורענות, הרבה פעמים הקב"ה חוזר בו. או שהקב"ה, בכלל הפורענות, הייתה תלויה בתשובה. הקב"ה אמר פורענות, אם לא עשו תשובה, או אפילו כשהפורענות באה וממתינה למעשיו הבאים של האדם.

---

הלכה ט – דבר טובה: המבחן הברור לנביא

טובה אין הקב"ה חוזר בו ממנה

אבל אם הבטיח על טובה, ואמר שיהיה כך וכך, ולא באה הטובה שאמר – בידוע שהוא נביא שקר. למה? שכל דבר טובה שיגזור האל, אפילו על תנאי, אינו חוזר. דבר טוב שהקב"ה גוזר, אפילו על תנאי — אינו חוזר בו ממנו. מי שהקב"ה מבטיח לו דבר טובה, הוא בא לעולם. ועל זה הכלל שהקב"ה אינו חוזר בו.

התירוץ על הקושיה הקודמת

הא למדת — וכאן אתה למד — שבדברי הטובה בלבד ייבחן הנביא. כשרוצים לבחון נביא, צריך דווקא להשתמש בדבר טובה. כי דבר פורענות אינו יכול להיות ראיה — אם לא קרה, הרי עדיין אינו מכחיש את הנביא. אבל דבר טובה כן דרך טובה לבחון את הנביא, כי אם לא קרה, יודעים אנו שאינו נביא אמת.

קודם אמרתי שיש בעיה גדולה — כי הנה יש מוצא. תירוץ, אומר הרמב"ם, זה התירוץ. התירוץ הוא: כשהוא אומר טובה, קל מאוד לנסותו. ממילא, שם נבחן הנביא.

חידוש: אפילו על תנאי בטובה חייב להתקיים

עוד דבר, בטובה — אפילו הוא אומר "אם תהיה טוב, יקרה טוב" — אפילו אז חייב לקרות הדבר הטוב. הוא לא יכול לומר "אמרתי לך תנאי." לא, נבואה.

קודם אמרנו, כשהנביא אומר דבר רע על תנאי, הפירוש הוא שאם לא נתקיים התנאי, לא יקרה. מה שאומרים שלרעה חוזר, זה אפילו אם לא אומר על תנאי — אומר בבירור "אתה הולך למות" — כמו שישעיהו אמר לחזקיהו שהוא הולך למות, והוא לא מת.

אבל בטובה, אפילו אומר על תנאי, חייב להתקיים. הקב"ה אינו חוזר מדבר טובה, אפילו אם האדם לא היה טוב. ממילא יוצא, שאם נביא אומר דבר טוב, זה תמיד מבחן.

שאלה: מתי בדיוק חל הדין?

צריך להבין: מתי זו נבואה? כתוב בתורה שהרבה נבואות לטובה הן על תנאי. צריך להבין מתי בדיוק חל הדין שזה לא חייב להתקיים.

מקורות הרמב"ם

אתה אומר שאפשר ללמוד אחרת את הגמרא, וכן הלאה אפשר. אבל הרמב"ם למד את הכל, והרמב"ם אומר "אפילו על תנאי אינו חוזר" — אומרת זאת הגמרא. אולי ירושלמי? כן, במקומות שונים הוא אומר שכתוב בירושלמי. אנחנו לא לומדים עכשיו לדעת אם הרמב"ם צודק לפי מקורותיו. לפי מה שהרמב"ם אומר, יוצא שבטובה יש את המבחן הברור.

---

הלכה י – המקור מירמיהו וחנניה בן עזור

הוויכוח בין ירמיהו לחנניה

האבן עזרא מביא ראיה מירמיהו — ירמיהו במשאו לחנניה בן עזור. בא נביא שקר, חנניה בן עזור. ובשעה שירמיהו התנבא רעה — ירמיהו הזהיר את המלך צדקיהו שיעשה תשובה ולא ילך למלחמה עם בבל.

חנניה אמר שיהיה טוב, שננצח במלחמה. אמר לו ירמיהו: "חנניה, אם לא יעמדו דברי — אם דברי לא יתקיימו — אין בזה ראיה שאני נביא שקר, כי הרי אמרתי על פורענות. ואם יעשו ישראל תשובה, לא תתקיימנה נבואות הפורענות של ירמיהו. אבל אם לא יעמדו דבריך, דע שאתה נביא שקר." והוא מביא שם את הפסוק.

הפסוק

לא זכרתי את הפסוק, לא זכרתי את הרמב"ם. זכרתי שהרמב"ם נכתב על ידי אנשים שלמדו תנ"ך, וכשחסר בתורה שבעל פה, הרמב"ם אומר פשט. אבל אנחנו שלא למדנו מספיק את הפסוקים, לא יכולים להבין רמב"ם.

הפסוק שכתוב שם אומר כך: "הנביאים אשר היו לפני ולפניך מן העולם וינבאו אל ארצות רבות ועל ממלכות גדולות למלחמה ולרעה ולדבר. הנביא אשר ינבא לשלום, בבוא דבר הנביא יודע הנביא אשר שלחו ה' באמת."

זה לא יוצא בפירוש, אבל הרמב"ם הבין, בנוי על הגמרא, שהכוונה לומר כך: אתה שאומר שלום, אפשר בקלות לדעת אם קרו דבריו. והוא שאומר מלחמה — שאני שאומר מלחמה, שיפסידו במלחמה — יכול לפעמים שלא יקרה. לא כתוב בפירוש הצד השני, אבל כך מבינים את פשט הוויכוח. כי אם לא, מה הוויכוח? מה אומר ירמיהו?

הפשט בוויכוח

למדה הגמרא שזהו הוויכוח. הוא אומר: "אתה לוקח אחריות גדולה יותר. אתה הרבה יותר קרוב להיות נביא שקר ממני, כי אני רק מזהיר שלא יעשו משהו, אבל אתה מבטיח שיהיה טוב — אתה צריך לקחת הרבה יותר אחריות, כי עדיין יכול להיות שאתה נביא שקר."

---

ערך נבואה לרעה — לעורר תשובה

האם נאמר שזה תמריץ לאיים יותר בפורענות, לבוא ולומר שאיום בעונשים הוא אסטרטגיה טובה יותר מאמירת ברכות? נכון, זו אסטרטגיה טובה יותר, כי מטרת הנבואה היא...

אבל אפילו כשאין את הכלל שהטובה צריכה לחזור, עדיין יש בעיה. כי מי שהולך ואומר לכולם שהכל טוב ויהיה טוב, זה דבר מסוכן מאוד — כך לומדים כאן. כי זה גורם לאנשים שלא יעשו תשובה לעולם.

הנביא שאומר שיהיה רע, ועל ידי כך מעורר את הציבור לתשובה — אפילו אם הרע לא קרה, כבר הועיל משהו. כי עכשיו אותו אדם אומר: לכל היותר עשו תשובה לחינם. יודעים, פחדו שבאה מלחמה ועשו תשובה. מה הרי הדבר הראשון — ונעשו טובים יותר, וזה לחינם? נו, זה כשלעצמו כבר השתלם.

---

נפקא מינה מעשית — צדיקים שמבטיחים טובות

לכן, כל אותם צדיקים שמבטיחים לאנשים שיקרו דברים טובים, צריכים להיזהר הרבה יותר ממי שאומר דברים רעים. אגב, הם אומרים שאינם נביאים. הרי כבר יש לי את חקירתי הקודמת: כיצד בדיוק לא נעשים נביא?

---

הלכה יא – נביא שהעיד לו נביא אחר

הכלל

אומר הרמב"ם הלאה. עכשיו יש עוד פרט: לא כל נביא צריך לעשות אותות ומופתים. יש עוד דרך לבחון נביא.

אומר הרמב"ם: "נביא שהעיד לו נביא אחר שהוא נביא" — נביא יכול גם להיעשות נביא על ידי שנביא אחר העיד עליו שהוא נביא. הרי זה בחזקת נביא! הוא כבר לא צריך אותות ומופתים, כי הרי יש לנו נביא שהוא נביא!

ההיגיון

יכול להיות — הרי הנביא הראשון היו לו אותות ומופתים. אתה אומר שצריכה להיות עדות בפי הנביא? איני יודע! אותו אולי סומכים עליו יותר. כלומר: מניין הוא יודע? הוא ראה אותו ביחד נביא! או שהוא יודע — נביא! נביא אינו אומר שקר! כי אחד צריך חקירה, את השני אין צריך לחקור!

הראיה מיהושע

מה הוא מביא? שהרי משה רבינו העיד ליהושע, והאמינו בו כל ישראל קודם שיעשה אות. אפילו עוד לפני שעשה אות, כבר האמינו ביהושע.

זה מאוד מעניין — יש פסוקים! כי מי שמסתכל בסוף ספר דברים ובספר יהושע, רואה שכן היה משהו שהתחדש אחרי שיהושע עשה מופתים.

הפסוק "מלא רוח חכמה"

הוא מביא יפה מאוד, שכתוב בפסוק: "ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה ידיו עליו, וישמעו אליו בני ישראל ויעשו כאשר צוה ה' את משה." משה אמר שהוא סומך את יהושע, עשה ממנו גדול הדור — ושמעו לו.

דיון: "רוח חכמה" — חכמה או נבואה?

אחר כך, בתחילת ספר יהושע, כתוב "היום הזה אחל גדלך בעיני כל העם" — אחרי שעשה מופתים — "למען ידעון כאשר הייתי עם משה אהיה עמך", וכן הלאה. רואים שכן היה משהו שחסר להם ממנו.

סתם כך, לפסוק הזה עוד היה אפשר לומר שהם האמינו לו בתור חכם. כמו שכתוב "מלא רוח חכמה" – מאמינים למה שהוא אומר.

דובר 2: אתה אומר שמשה היה... נכון, הוא היה חכם. בפסוק הזה, וכך, אין מה להאמין למישהו בתור חכם.

דובר 1: "רוח חכמה" פירושו נבואה, זה לא סתם "מלא רוח חכמה." חכמה היא חכמה, או שזו חכמה, או שזו לא רוח חכמה. "רוח חכמה" זו נבואה. ודאי, זה מה שמשה נתן לו – נבואה.

דובר 2: יש דעה ש"חכם עדיף מנביא", לא יודע.

דובר 1: אומר הרמב"ם, שמשה רבינו בעצמו העיד – הרי הוא אומר "והאמינו בו" כי הוא נביא. לא סתם כך, שהוא תלמיד חכם וצריך לשמוע לו.

דובר 2: היו עוד תלמידים של משה שלמדו.

דובר 1: נכון. את בית הדין צריך לשמוע, צריך לדעת בדיוק עוד. אבל הרמב"ם אומר כך: זה מעניין – מאוחר יותר רואים כן פסוקים שאומרים שהקב"ה מפרגן לו עוד. הנקודה של הרמב"ם היא שעדותו של משה על יהושע הייתה בתור נביא, לא בתור חכם – ובאמצעות זה "האמינו בו" באמונה, לא סתם ציות לבית דין או לגדול הדור.

רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק י' (המשך) – נביא שהעיד לו נביא אחר, והאיסור לנסותו יותר מדאי

---

חכמה לעומת רוח חכמה – מה נתן משה ליהושע?

חכמה היא או חכמה או שאינה רוח חכמה. רוח חכמה היא נבואה. מה פירוש שמשה נתן לו נבואה? זה מובן מאליו. עם איזו חכמה פורחת? אני לא יודע, יש שני סוגי חכמה. שנה הזאב יכול היה לומר כמו זעתר. זו חכמה, זו חכמה.

לא כך, סתם תלמיד חכם לא צריך לשמוע לו בכל מקרה. היו עוד תלמידים של משה רבינו, כפי שלמדו בהקדמות, מובן? את בית הדין צריך לשמוע, צריך לדעת בדיוק.

---

יהושע – האמינו לו קודם שיעשה אות

אבל הרמב"ם אומר כך, זה מאוד מעניין. ומאוחר יותר רואים כן פסוקים שאומרים שהקב"ה עשה ישועות גדולות כמו משה – אחרי שקרע את הירדן, שם הוא עשה שהירדן ייעצר, אז האמינו בו כמו במשה.

אומר הרמב"ם: אמת, אבל אתה רואה ששמעו לו לפני כן. רואים מזה שלא צריך – שאכן יש מעלה, זה דבר טוב, זה בוודאי עושה רושם גדול יותר שהוא יכול לעשות ניסים כמו משה, אבל רואים מזה שכבר האמינו לפני שעשה את האות.

---

אלישע – נביא יכול לעשות נביא שני

בסדר בחייו של אותו דור, אבל אליהו אומר על אלישע – כתוב לו פסוק: "ואת אלישע בן שפט תמשח לנביא תחתיך" – אליהו עשה את אלישע לנביא. כלומר, בו האמינו. אחר כך רואים שאכן עשה אותות גם כן, אבל נראה שהאמינו בו לפני כן.

מה רואים? שנביא יכול לעשות נביא שני, ולא כל נביא צריך במיוחד את הדברים של משה.

---

חקירה: מה פירוש "וישמעו אליו בני ישראל"?

כי שם גם לא כתוב בבירור ששמעו למשהו שיהושע אמר. כתוב שיהושע אמר מה שהקב"ה כבר ציווה למשה. לא, לא – "וישמעו אליו בני ישראל ויעשו כאשר צוה ה' את משה". זה מתייחס למה שהקב"ה אמר למשה שישמעו ליהושע. לא ששמעו למה שיהושע חזר שוב על תורת משה.

לא, מה הכוונה? הרי מדברים שהוא ציווה על מעשה – תורת משה גם כן. הוא ציווה להם ללכת בירדן באותו יום, לשלוח מרגלים – ששמעו לו. "וישמעו אליו" פירושו ששמעו לתורה? מה פירוש ששמעו ליהושע? לשם מה?

---

מאוד יפה נאמר, מאוד יפה. אין צריך חקירה – של רבי, משה רבינו – היינו ליהושע, והאמינו בו כל ישראל קודם שיעשה אות. לכל הדורות – כן, את זה כבר אמרתי.

---

הלכה י"ב – אסור להרהר אחריו ולנסותו יותר מדאי

מצוות עשה לשמוע לנביא

עכשיו באה השנייה: למדנו שיש מצוות עשה לשמוע לנביא. עכשיו יודעים אנו מתי בדיוק לשמוע לנביא? לאחר כל המעשה ההוא.

אז אחרי כן, הרמב"ם אמר שצריך לעשות פעמים הרבה שיהיה נביא שנתקיים, אבל אין הכוונה שכל החיים אפשר לסובב את הראש לנביא – עשה עוד מופת, עשה עוד מופת. אלא נביא שנודעה נבואתו, והאמינו דבריו פעם אחר פעם.

התנאים של ההלכה

אוי, או התנאי האחר שאמר שם: שהעיד לו נביא – נביא שני העיד עליו – והלך בדרכי הנבואה. יש כאן שני תנאים חדשים, מסתמא מתייחס לשניהם.

אחד אומר: צדיק שהולך בדרכי הנבואה – התנאי הזה תמיד. אחד אומר: מי שלא הולך בדרכי הנבואה – זה כמו מי שאומר "יש לי מופת על האבנים כאן." לא, לא, לא ללכת אחריו.

מה פירוש "אסור להרהר"?

אסור להרהר אחריו – אסור להרהר עליו. מה פירוש להרהר? סתם במחשבה? הכוונה גם למחשבות? פירושו שאסור לחשוב מחשבות רעות עליו?

הרמב"ם אומר, הוא אומר כן: להרהר בנבואתו שמא אינה אמת. ולא רק זה, אלא ואסור לנסותו יותר מדאי – אסור לבחון יותר מדי. אני לא יודע אם אתה רוצה לומר שאין ניסיון במחשבה, אבל כאן כתוב כן שאסור.

לא תנסו את ה' – המקור

אסור לנסותו יותר מדאי – אסור לבחון יותר מדי. ולא נהיה הולכים ומנסים אותו לעולם – שלא נבחן לנצח – שנאמר "לא תנסו את ה' אלקיכם כאשר נסיתם במסה".

מה היה שם הניסיון? הם ניסו את משה רבינו, הם אמרו: "היש ה' בקרבנו אם אין". בפירוש הרמב"ם, במילים אחרות: האם באמת הקב"ה מדבר עם משה.

"יאמינו וידעו כי ה' בקרבם"

אז, אלא מה, אסור לנסות יותר מדי. אלא מאחר שנודע שזה נביא, אחרי שיודעים שהוא נביא – במיטב על כמה פעמים ניסים ונפלאות, אותות ומופתים – יאמינו וידעו כי ה' בקרבם. שידעו שהנביא ביניהם, שהקב"ה ביניהם דרך הנביא.

פירוש, כל ישראל יש להם גישה לקב"ה דרך הנביאים. זה בא מהפסוק "היש ה' בקרבנו".

חידוש: ההתמדה בבחינה נובעת מאמונה חלשה בעצמם

נראה שהרבה פעמים ההרהור אינו משום שאינם מאמינים בנביא – אלא משום שאינם מאמינים בעצמם. הם לא מאמינים שזכו שיהיה הקב"ה ביניהם. "היש ה' בקרבנו" – הרבה פעמים ההתמדה בבחינה נובעת מאמונה חלשה בעצמם, שיש להם זכות שיהיה נביא ביניהם.

"וידעו כי נביא היה בתוכם"

אבל שם הוא דורש על נביא שקר – נו נו, הדרשה אינה דבר רע. ולא יהרהרו ולא יחשבו אחריו, כענין שנאמר "וידעו כי נביא היה בתוכם".

ובזה סיימנו. זה רואים – כאן רואים שהקב"ה אומר ליחזקאל שהעם עקשנים, אינם שומעים, אבל הוא רוצה "וידעו" – "וידעו" כתוב – "כי נביא היה בתוכם". הם ידעו שמאוחר יותר, כשהחורבן – זה מדבר אחרי שהלך בעניין נביאים, הם ידעו זאת.

---

הלאו של "לא תנסו" – לנסות את הנביא זה לנסות את הקב"ה

על כל פנים, הוא לומד מהפסוק הזה שאחר כך, אחרי שעשו פעם אחר פעם, אחרי שעשו הכל, יש איסור לנסות את ה' יותר מדי. וזה הוא גם לומד – הוא מביא את הפסוקים מהניסיונות: "לא תנסו את ה' כאשר נסיתם במסה" – כל הניסיונות שניסו את ה' במדבר.

מה פירוש ניסו את ה'? ניסו נביא! אין אלו ניסיונות על הקב"ה – ניסיונות שאולי משה לא יודע בדיוק מה הוא מדבר, אולי אינו אמיתי בשם ה'. זה מה שהרמב"ם כותב: "עשרה נסיונות ניסו אבותינו את המקום" – אומר הרמב"ם: "ניסו את הנביא".

זה מאוד מעניין – למה לנסות את הקב"ה? כל אחד יודע שיש קב"ה. אלא מנסים שאולי הנביא, "דבר ה' בקרבו" – אולי הנביא לא יודע בדיוק, או כמו שאתה אומר, אולי אינו ראוי לנביא, מה שזה לא יהיה – למעשה, הסוף הוא שהנביא אינו אמיתי.

על זה אומר הרמב"ם שיש לאו של "לא תנסוהו יותר מדאי".

---

כל הפרק – דרך הממוצע

זה מאוד מעניין, כי כל הפרק הוא שתי המצוות שיש על הנביא:

1. פעם אחת כן לשמוע לנביא

2. "לא תנסוהו יותר מדאי" – בהלכה הזו

אחר כך יש הלכות נביא שקר שראינו.

וכאן יש דבר מאוד מעניין שכל הפרק הוא כזו דרך ממוצעת. מהי הדרך? שהרמב"ם מאריך עם הרבה ניסיון, ויש גם יותר מדי. אז, הנכון הוא הכמות המדויקת באמצע. כשזוכים לכמות המדויקת, אז ממשיכים לדרך הממוצעת הבאה.

לא כתוב כאן, אבל הרבה מצוות – אני יודע שדרך הממוצע הוא דבר רגיל, הרבה דברים הולכים כך: כל כך הרבה אבל לא יותר ולא פחות. בסדר. ה"לא תוסיף ולא תגרע" היא החוכמה שהרמב"ם דיבר עליה כיצד זוכים לדרך הממוצע. יפה מאוד.

---

סיום הלכות יסודי התורה

ומסיימים במילים שהרמב"ם הוסיף: "ברוך רחמנא דסייען." כן, זו לא לשון הרמב"ם – ברמב"ם עצמו לא כתוב, אבל בכל שאר המהדורות כתוב.

להודות לקב"ה שזכינו לסיים הלכות יסודי התורה. נמשיך להתחזק, ומתחילים ללמוד הלכות דעות.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

EN English
Auto Translated 📋 Shiur Overview …
Auto Translated

📋 Shiur Overview

Summary of the Shiur – Rambam, Hilkhot Yesodei HaTorah, Chapter 11

---

Halakha 1: How to Test a Prophet – The Sign and Wonder (Ot U'Mofet)

The Rambam's language: "Any prophet who arises for us and says that God sent him... does not need to perform a sign like one of the wonders of Moshe Rabbeinu or like the signs of Eliyahu and Elisha... rather, his sign is that he says things that will happen in the future in the world, and his words are verified... as it says, 'And the sign and the wonder come about that he spoke to you, saying'..."

The straightforward meaning: A prophet who comes to say that God sent him does not need to perform a great miracle like the splitting of the Sea of Reeds or the resurrection of the dead. It is sufficient that he tells the future – things that will happen in the world – and his words are verified. If even one small detail of his words does not come true, he is a false prophet. If everything is fulfilled, he is trustworthy in our eyes.

Novel Insights and Explanations:

1) "Who arises for us" – Prophecy has not ended:

The language "any prophet who arises for us" seemingly indicates that the Rambam holds that prophecy can exist forever; it is not merely a historical matter. However, it is noted that this is not really a proof, because the Rambam writes halakhot as they are – he transmits the law of the Torah, just as he also writes the Laws of the Messiah (Hilkhot Melakhim). This is a Shulchan Arukh, a practical guide.

2) The distinction between a prophet who speaks for himself and a prophet who is an emissary:

Based on what was learned in Chapter 8: There are prophets who have prophetic experiences for themselves alone, not for the public. Such a person does not need to be tested – it is sufficient that one sees he is fit for prophecy, a righteous person, a great sage, and the Rambam says there is a presumption (chazakah) that such a person would not tell lies. However – the moment he says "God sent me," he wants to have the authority that people must obey him, then he must bring a sign and wonder. This is the distinction: a mission on behalf of the Jewish people (Klal Yisrael) requires proof.

3) The leniency – It does not need to be a change in the natural order:

The Rambam introduces a major leniency: one does not need to demand from the prophet that he split the sea, resurrect the dead, bring down fire from heaven (like Eliyahu), or fill jugs (like Elisha). All of these are changes in the natural order (shinui minhago shel olam). It is sufficient with much weaker signs – merely telling the future and having it fulfilled.

4) What kind of future predictions – not just a "lucky guess":

"Things that will happen in the future" does not mean just something that is 50/50. It must be something that a person statistically could not have known. If he says "tomorrow the sun will rise" – that is not what we are talking about. If he says something that is 50/50 and he "gets lucky" – that is also not sufficient as a sign. It must be something that shows he has knowledge that does not come from natural wisdom. But it does not need to be a miracle – it can be a "plain" thing like saying what will happen in world politics, as long as it is something a person could not have known.

5) "Even if one small detail fell" – Absolute precision:

If even one small detail of his words does not come true, he is a false prophet. It must happen according to the plain meaning – he cannot afterward say "I meant something else." If he said "rain" and a storm came, he cannot say "a storm is a type of rain." It must be exactly as he said, according to the plain meaning (al pi peshat).

6) He must state a timeframe:

The prophet must state his predictions with a specific timeframe, because otherwise one can never know whether he is true or not. One cannot be in "limbo" with a half-prophet for a year. Until he has performed his sign, he is nothing – he is not a prophet, not a possible prophet, he has no presumption of being a prophet (chezkat navi). The Rambam has a "presumptive Messiah" (chezkat Mashiach) in Hilkhot Melakhim, but there is no such thing as a "presumptive prophet" before he has performed his sign.

7) Dispute: Is one sign and wonder sufficient, or must one test multiple times:

Here there is an important dispute in understanding the Rambam:

- Approach A: "And if all his words come true, he shall be trustworthy in our eyes" means that already after one time when all his words are fulfilled, one believes him regarding the prophecy he brought. One sign and wonder is sufficient.

- Approach B (which is strongly defended): "He shall be trustworthy in our eyes" does not mean one believes him immediately about everything. The Rambam's introduction states more clearly that "one tests him many times" (bodkin oto pe'amim harbeh). Only after he has been tested many times and his words were always fulfilled does he become accepted as a true prophet. This is like a chazakah – similar to three times (according to certain commentators), or more.

The language "one tests him many times" clearly shows that one time is not sufficient. Until he has been tested multiple times, one still does not know. Each time he says something and it comes true, he becomes more credible, until one reaches the point where he is accepted.

8) Proof from Shmuel the Prophet:

The Rambam brings the verse (I Shmuel 3:20): "And all of Israel from Dan to Be'er Sheva knew that Shmuel was trustworthy as a prophet of God" – all Jews, from Dan to Be'er Sheva, knew that Shmuel was a trustworthy prophet. This shows that it took time – Shmuel had prophecy already as a young man during the episode of "lying in the Temple of God," but it took time until the public accepted him. The verse says "and He (God) did not let any of his words fall to the ground" – not a single word of Shmuel's words fell to the ground; everything was fulfilled. This shows that there was a process of testing multiple times until he was accepted. The Rambam's language "even if one small detail did not fall" is presumably based on the verse "none of God's words shall fall to the ground."

9) One time wrong – loses everything:

If even one time he says something that does not come true, he loses everything – the entire presumption, everything he has built up until now. "He is a false prophet."

---

Halakha: The Distinction Between a Prophet and a Diviner/Soothsayer (Kosem/Me'onen)

The Rambam's language: "But don't soothsayers and diviners also tell the future? What is the difference between a prophet and a person with a blemish?... Rather, the soothsayers and diviners and the like – some of their words are fulfilled and some are not... But the prophet – all of his words stand, as it says, 'For none of God's words shall fall to the ground'..."

The straightforward meaning: The Rambam asks: If a prophet does not need to perform a great miracle, but merely tell the future – what is the difference between him and a diviner or soothsayer who can also predict things? The answer: Diviners only predict correctly sometimes, but a prophet predicts correctly always – one hundred percent precisely.

Novel Insights and Explanations:

1) The question is stronger specifically according to the Rambam's approach:

The question is specifically a question on what the Rambam innovated – that a prophet does not need to perform a wonder that changes the natural order. If a prophet would need to split the Sea of Reeds, one could simply say that a diviner does not perform such great miracles. But if all he needs to do is say what will happen tomorrow – the question arises, what is the difference from a radio weather report?

2) The Rambam's exegesis on "me'asher" – and not "all that":

The verse says "they inform about the new months from what (me'asher) will come upon you" – the Rambam expounds: "me'asher and not kol asher" – they can say from what will happen, but not everything that will happen. This shows that the way of the soothsayer and diviner is a "fuzzy" thing – they predict correctly from time to time, but not consistently.

3) The Rambam's position on sorcery – a nuanced position:

Everyone knows that the Rambam holds that sorcery is false (as he says in his Commentary on the Mishnah, Avodah Zarah). But here one sees clearly that the Rambam concedes that diviners do sometimes predict correctly. It is not entirely accurate to say that everything is simply fantasy – many times they do predict correctly. Whether there is some pathway, some segulah, some power – but it is not a precise thing.

4) The distinction between the Rambam and the Ramban on "He frustrates the signs of impostors":

The verse "He frustrates the signs of impostors and makes diviners mad" – the Ramban explains that in truth the stars do know, only sometimes God overpowers the stars and disrupts their knowledge. The Rambam explains differently: sometimes they simply do not know what they are talking about, and the truth (God) disrupts them entirely – it is not that God must overpower them, rather they never had true knowledge from the beginning.

5) The parable of straw and grain – a verse in Yirmiyahu:

The verse says: "Thus says God: The prophet who has a dream, let him tell the dream, and he who has My word, let him speak My word of truth – what has straw to do with grain, says God." The Rambam explains: the words of diviners and dreams are like straw (teven) in which a bit of grain (bar, good produce) is mixed in – sometimes they say something true, but it is mixed with falsehood. Just as the Gemara says that even a good dream has idle matters mixed in. But the word of God is like grain with no straw at all – pure produce without any waste. Everything the prophet says will happen.

6) The Rambam's interpretation of "You shall be wholehearted" (tamim tihyeh) and "A prophet from your midst":

God forbade soothsayers, diviners, and sorcerers. A person might think: I am left at a disadvantage – the nations have access to information that I do not have! God answers: "For these nations" – they have soothsayers and diviners, which are often false. "But you, God your Lord has not given you such – a prophet from your midst, from your brothers" – you have something much better; you have a direct line to the truth itself. You do not need that foolishness, because you have a prophet.

7) The prophet does "the same thing" as the diviner – only better:

On one hand, the prophet does the same thing that the diviner does – he tells what will be. It is not that the signs of a prophet involve changing the heavenly systems. On the other hand, the great distinction is only that the prophet tells the truth – one hundred percent. The Rambam does not say that sorcery is untrue – he only says that it is not always true. A prophet is one who tells the truth always.

8) The sharp definition – a leniency that becomes a stringency:

From the leniency that says a prophet does not need to split the Sea of Reeds comes a great stringency: the entire worth of a prophet is that he must be one hundred percent precise. Once he has said one embarrassing mistake – he is already a false prophet. Even if a prophecy is "mixed with good and bad" – truth mixed with falsehood – he is not a prophet, but a soothsayer. A prophet is one hundred percent true; one percent false already makes him a diviner.

[Digression: The "sage" argument] Someone suggested that a distinction between a prophet and a diviner is that the prophet is a sage. The argument was rejected: there can also be a sage who is a diviner – wisdom alone is not the distinction. The true distinction is only the one-hundred-percent precision.

9) The deeper reasoning for why the Rambam chose the test of predicting the future:

The Rambam understood that with wonders, someone can always perform a greater wonder and someone a lesser one, and there is no clear measurement. He found the one thing that only the truth can have: precision in telling the future. This is eternal, this is absolute – either it is one hundred percent correct or not. No false prophet can consistently be precise in all details.

---

Halakha: The Prophet as an Everyday Phenomenon – "A Prophet from Your Midst, from Your Brothers, Like Me, He Will Raise Up for You"

The Rambam's language: "A prophet I will raise up for them... rather, to inform them of things that will happen in the world – plenty and famine, war and peace, and the like. Moreover, even for the needs of an individual he informs him, such as if someone lost a lost object and goes to the prophet so he can tell him its location, and similarly the donkeys that were lost to Shaul, and similar matters – this is what the prophet says. Not that he should innovate a religion or add a commandment or subtract one."

The straightforward meaning: The Rambam learns from the verse "a prophet from your midst" that a prophet is not one who comes to create a new religion or make changes in the Torah. A prophet is an everyday phenomenon – he tells when there will be plenty or famine, war or peace, and even for an individual he can tell where his lost object lies. The verse is not speaking about a new religion, but about practical guidance.

Novel Insights:

1) The verse "For these nations" as a source:

The distinction between the prophet and the gentile diviners is not in essence – both speak about the future, wars, practical matters – only the prophet is better; he knows precisely, because God tells him.

2) The prophet stands outside of nature but does not perform miracles:

The prophet does not need to perform miracles in order to be a prophet. He tells what will happen – he informs, he does not cause. The natural order is that there are wars; the prophet only says who will win. The Rambam's approach is that the prophet knows what will happen, not that he makes it happen.

3) The test works also on small matters:

The test of a prophet also applies to simple, small matters – not only to great world-shaking prophecies. When one sees that he predicts small things precisely, one knows he is true. This is the "job" of a prophet – aside from the fact that he comes to strengthen the Torah.

4) The Baal HaTanya's approach vs. the Rambam – Shaul's donkeys:

A fascinating contrast:

- The Baal HaTanya wrote a letter to his Chassidim that they should stop coming to ask the Rebbe for advice in material matters and business. He says: only a prophet can know such things (like Shmuel with Shaul's donkeys), but a Rebbe is not a prophet. For the Baal HaTanya, knowing about donkeys is a virtue of the prophet – something that an ordinary Jew or a rabbi cannot do.

- The Rambam uses the same story of Shaul's donkeys in the opposite way – to diminish the prophet, to show how small a prophet's role is: he is not one who innovates a religion, God forbid; he is merely someone who knows where your donkeys are. The Rambam brings this as proof that prophecy is not a great revolution, but a practical matter.

The contrast: Both use the same story – the Baal HaTanya to elevate the prophet (he can even know such things!), the Rambam to limit the prophet (he only does such things, not innovate a religion).

5) Shaul's donkeys – was it really a private individual's need?

Question: Shaul's story was actually God's way of bringing Shaul to receive the kingship – it is not a simple private individual's need!

Answer: Shaul was not yet the king at that time; he was just an ordinary person. And one sees from the fact that he spoke with his servants that it was the custom to go to the prophet (the "seer") to ask such things – because otherwise he would not have gone. The reason we know about this story is only because Shaul later became the king, but the custom itself was a widespread practice.

Additional proofs that individuals came to prophets: Elisha with the Shunamite woman, and other stories. Prophets were not only for kings – although most prophets we know (Yirmiyahu, Yeshayahu) spoke to kings, that is because that is what was written down.

6) The Bnei HaNevi'im (disciples of the prophets) as educators:

[Digression:] In the name of the Piaseczner Rebbe: The Bnei HaNevi'im had a role as educators – they gave a path in the service of God for the public, even before they became great prophets. But this is not a law of prophecy – it is simply because they were "close to knowledge" (karov la'da'at), not because this is part of their prophetic mission. The Rambam's concept of "an abundance of influence to broaden knowledge" has to do with mission, not with lineage or personal spiritual level.

7) The prophet's contemplation and his involvement with people – is there a contradiction?

Question: The Rambam previously said that the prophet must seclude himself, contemplate only "holy and pure matters, the lowliness of the Throne" – how does this fit with him dealing with individuals' donkeys?

Answer: There is no contradiction. After the person has already reached that level, part of serving God is being busy with people, with their sustenance, with their small matters – "it is another Jew's material needs." The Torah itself says one must help – an individual can only unload from a donkey, but the prophet can do more; he can tell you where the donkey is.

---

Halakha: The Distinction Between Prophecy of Calamity and Prophecy of Good – How Does One Test a Prophet?

The Rambam's language: "Words of calamity that the prophet says, such as if he says so-and-so will die, or such-and-such a year there will be famine or war, and similar matters... if his words do not come true, this does not disprove his prophecy, and one does not say 'behold, he spoke and it did not come' – for the Holy One, blessed be He, is slow to anger and abundant in kindness and relents from evil... perhaps they repented and were forgiven like the people of Nineveh, or perhaps He suspended it for them like Chizkiyahu..."

The straightforward meaning: When a prophet says a calamity – that someone will die, that there will be a war or famine – and it does not happen, this is not proof that he is a false prophet. The reason is that God "relents from evil" – He can withdraw a calamity. Perhaps the people repented (like the people of Nineveh) and it was entirely annulled, or perhaps God only postponed it (like with Chizkiyahu, where the calamity did not come in his days but in the days of his son).

Novel Insights and Explanations:

1) The distinction between "God is not a man that He should lie" and "He relents from evil":

Earlier it was stated that God is "not a man that He should lie" – He does not retract His words. This applies only to ordinary matters or to good things. But regarding calamity, there is a special attribute of God – "He relents from evil" – whereby He can indeed annul a decree. This is not a contradiction, because these are two different attributes.

2) The distinction between annulling entirely and suspending (postponing):

The Rambam brings two possibilities: (a) Repentance (teshuvah) can entirely annul the decree – as with the people of Nineveh, (b) or it can only postpone it – as with Chizkiyahu, where Yeshayahu told him he would die, he repented, and God postponed the calamity to the days of his son. The concept of "talah" (suspended) means like "hanging and standing" (talui ve'omed) – when a person is a beinoni (intermediate), his matters are suspended and standing, waiting for his further actions.

3) The main novel insight – Only a good prophecy is a test for a prophet:

Regarding a good prophecy – even if he says it conditionally ("if you will be good, good will happen") – it must be fulfilled. God does not retract a good prophecy, even if the person was not good. This means: if a prophet says something good and it does not come true, one knows for certain that he is a false prophet – "for any good thing that God decrees, even conditionally, He does not retract." This is the clear test for a prophet.

4) The answer to the earlier question:

Earlier, a major problem was raised – how can one truly test a prophet, when he can always say "it didn't happen because..."? The answer: The test works only through good prophecies (divrei tovah). With good prophecies, there is no way out – if it did not happen, he is a false prophet, period. With calamity, there is no test, because God can always relent.

5) The source from Yirmiyahu and Chananyah ben Azur:

The Ibn Ezra brings a proof from the debate between Yirmiyahu and Chananyah ben Azur (Yirmiyahu 28). Yirmiyahu prophesied about calamity – that one should not go to war with Bavel. Chananyah prophesied about good – that they would win. Yirmiyahu told him: "If my words are not fulfilled, that is not proof that I am a false prophet, because I spoke about calamity. But if your words are not fulfilled, one knows that you are a false prophet." The verse (Yirmiyahu 28:8-9): "The prophets who were before me and before you from of old prophesied about many lands and great kingdoms – of war, calamity, and pestilence. The prophet who prophesies of peace – when the word of the prophet comes to pass, the prophet will be known as one whom God truly sent." The meaning: The one who prophesies peace (good) – one can easily test him; the one who prophesies war (calamity) – one cannot thereby disprove him.

6) Yirmiyahu's argument – "You are taking on greater responsibility":

The meaning of the debate: Yirmiyahu says to Chananyah, "You are much more likely to be a false prophet than I am – because I am only warning that one should not do something, but you are promising that things will be good; you must take on much more responsibility, because it may yet turn out that you are a false prophet."

7) A note about the Rambam's sources:

The Rambam's position that "a good prophecy, even if conditional, He does not retract" stems from the Gemara, and in various places he notes that it is found in the Yerushalmi.

[Digression: A practical implication – Righteous people who promise good things:] Therefore, righteous people who promise people that good things will happen must be much more careful than one who says bad things. Incidentally, they say that they are not prophets – which brings back the inquiry: how does one become precisely "not a prophet"?

[Digression: The value of a prophecy of calamity even when it is not fulfilled:] The one who speaks of calamity arouses the public to repentance. Even if the calamity does not happen, it has already accomplished something – people have repented. "At worst, they repented for nothing" – but that alone was worthwhile. The one who says everything is fine is a "dangerous thing" – because that causes people to never repent.

---

Halakha: A Prophet Attested to by Another Prophet – A Second Way to Confirm a Prophet

The Rambam's language: "A prophet for whom another prophet testified that he is a prophet – he has the presumption of being a prophet (chezkat navi), and this second one does not require investigation. For Moshe Rabbeinu testified about Yehoshua, and all of Israel believed in him before he performed a sign."

The straightforward meaning: A prophet can be confirmed not only through signs and wonders, but also through an already-proven prophet testifying about him that he is a prophet. The second prophet no longer requires investigation. The source is from Moshe Rabbeinu, who testified about Yehoshua, and the Jewish people believed him before he performed signs.

Novel Insights and Explanations:

1) The logic – Why the second one does not need investigation:

The first prophet already had signs and wonders. A prophet does not tell lies. Therefore, if he says the second one is a prophet, that is sufficient.

2) The proof from Yehoshua – "Full of the spirit of wisdom, for Moshe laid his hands upon him":

The Rambam brings the verse (Devarim 34:9): "And Yehoshua bin Nun was full of the spirit of wisdom, for Moshe had laid his hands upon him, and the Children of Israel listened to him and did as God commanded Moshe." Moshe ordained Yehoshua, and through this the Children of Israel followed him – before he performed his own wonders.

3) A question – There was later an additional confirmation for Yehoshua:

At the beginning of the Book of Yehoshua it says "This day I will begin to magnify you in the eyes of all the people" – after Yehoshua performed wonders (the splitting of the Jordan), "so that they may know that as I was with Moshe, I will be with you." This shows that there was indeed something they still lacked – a further confirmation through wonders. The answer: The first verse ("and they listened to him") shows that they already believed him beforehand; only later was a higher level added. Wonders are a virtue and make a greater impression, but they are not a condition for believing a prophet.

4) "Spirit of wisdom" means prophecy, not mere wisdom:

One could interpret the verse "full of the spirit of wisdom" to mean that they followed him as a sage, not as a prophet. The answer: "Spirit of wisdom" is not mere wisdom – wisdom is wisdom, but "spirit of wisdom" means prophecy. This is what Moshe gave him through the laying on of hands. Therefore, when the verse says "and they listened to him," it means they believed him as a prophet – not merely as a sage.

5) Moshe's testimony about Yehoshua was as a prophet, not as a sage:

The Rambam does not say that Yehoshua was a Torah scholar whom one must obey – he says that Moshe testified about him as a prophet, and through this they "believed in him" – with faith (emunah), not merely obedience to a court (beit din) or a great leader of the generation.

6) "And they listened to him... and did as God commanded Moshe" – What does "listened" mean?

It does not mean merely that they reviewed the Torah of Moshe – rather, they followed practical directives (hora'ot al uvda) – practical instructions like entering the Jordan, sending spies, etc. This shows that they recognized him as a prophet with the authority to give directives.

7) Elisha – Also confirmed by a previous prophet:

"And Elisha ben Shafat you shall anoint as prophet in your place" – Eliyahu made him a prophet. With Elisha as well – he later did perform signs, but people believed him beforehand because Eliyahu had confirmed him.

---

Halakha: The Prohibition of Doubting the Prophet and Testing Him Excessively

The Rambam's language: "It is forbidden to doubt him... to doubt his prophecy that perhaps it is not true. And it is forbidden to test him excessively, and we should not keep testing him forever, as it says, 'Do not test the Lord your God as you tested Him at Massah' – when they said, 'Is God among us or not?'"

The straightforward meaning: After a prophet has already been proven time after time, there is a negative commandment not to test him further, and even not to think negative thoughts about his prophecy.

Novel Insights and Reasoning:

1) "To doubt" – even in thought:

The Rambam does not mean only actions, but even thoughts – one may not think that his prophecy is perhaps not true. This is a novel insight that there is a prohibition on thoughts (hirhurim) alone.

2) "Excessively" – not entirely, but too much:

The Rambam does not say that one may not test at all – only excessively. A bit of testing is permitted (as he said earlier, "time after time"), but after one has become convinced, further testing is a prohibition.

3) The deeper meaning of "Is God among us?":

The Rambam learns that the verse "Do not test God as you tested Him at Massah" refers to testing the prophet. What does it mean to "test God"? – God Himself does not need to be tested; everyone knows He exists! Rather, the test is: perhaps the prophet does not know exactly what he is talking about, perhaps he is not truly speaking in God's name. This is the novel insight: "Ten tests our forefathers tested God" – means they tested the prophet. Testing the prophet is like testing God, because the prophet is the vessel through which God speaks.

4) "Is God among us?" – A weakness in faith in oneself:

Many times, the constant testing comes not from a weak faith in God, but from a weak faith in oneself – that they do not believe that they have merited having God among them. The verse says "Is God among us" – is God in our midst. This is a question about their own worthiness.

5) The verse "And they shall know that a prophet was among them" (Yechezkel):

The Rambam brings the verse that even when the public is stubborn and does not listen, God wants them to know that a prophet was among them. He learns from this that after one has already proven the prophet, one may no longer doubt him.

---

The Structure of the Entire Chapter – The Middle Path (Derekh HaMemutza)

Novel insight: The entire chapter is built on a middle path:

- The two commandments regarding a prophet are: (1) Yes, obey a prophet, (2) Do not test excessively – "do not test him excessively" (lo tenassuhu yoter midai).

- The Rambam elaborates on how one must test – but there is also a limit. The proper path is the exact amount in the middle – not too little testing (then one might follow a false prophet), and not too much (then one violates "do not test").

- This fits with the Rambam's general approach of the middle path – just as "do not add and do not subtract" – not more and not less.

---

Conclusion of Hilkhot Yesodei HaTorah

The shiur concludes with the completion of Hilkhot Yesodei HaTorah. The Rambam's text itself does not have "Blessed is the Merciful One who has helped" (Barukh Rachmana de'saye'an), but in other editions it appears. The shiur will continue by beginning Hilkhot De'ot.


📝 Full Transcript

Rambam, Hilkhot Yesodei HaTorah, Chapter 11 – How One Tests a Prophet: The Sign and Wonder

Introduction: The Laws of Testing Prophecy

The holy Rambam says, and we continue in Hilkhot Yesodei HaTorah, Chapter 11, the last chapter about the mitzvot of prophecy. Here there will be a practical halakha (halakha l'ma'aseh) of how one tests a prophet.

A Jew comes and says that he is a prophet. We learned there that first of all, one needs to know that he is indeed a righteous Jew, as the Rambam stated all the conditions – meaning that he is a great sage (chakham gadol) and so forth. But afterward, he still needs to also bring a sign and wonder (os u'mofes), he needs to show wondrous things, and this should serve as proof that the Almighty sent him. So the Rambam is going to go into the laws: How does one perform the sign and wonder?

---

Halakha 1: The Prophet Does Not Need to Change the Natural Order of the World

The Language of the Rambam

The Rambam says: "Any prophet who arises for us and says that God sent him, does not need to perform a sign like one of the signs of Moshe Rabbeinu, or like the signs of Eliyahu and Elisha, which involved a change in the natural order of the world. Rather, his sign is that he says things that will happen in the future in the world, and his words are verified, as it says: 'And if you say in your heart, how shall we know the matter,' etc."

Novel Point: "Who Arises for Us" – Prophecy Has Not Ended

Any prophet who stands up for us Jews – from here one can actually see that the Rambam holds that prophecy has not yet ended, that prophecy can exist forever, because he already says "who arises for us." "And says that God sent him" – and he says that the Almighty sent him to speak to Jews.

This is a reminder that the Rambam is writing laws – it's not an absolute proof, because the Rambam also writes laws about Mashiach. Yes, the Rambam writes the laws as they are. The Rambam gives the Torah, the Torah that the Almighty gave, says the Rambam. For us it is a practical guide, this is already Shulchan Arukh.

Distinction: A Prophet for Himself Versus a Prophet as an Emissary

Yes, it's also interesting, because in the eighth chapter we learned that there are also many prophets who communicate with the Almighty not for the public, but simply they have spiritual perceptions (hasagos). And such a person, it's no trouble to believe him – one doesn't need to give him an aliyah, one just needs to say to him "yes, very good." Let's say he clarifies matters of character traits and beliefs (midos v'deos) because he is a prophet – very important. As long as he doesn't come to say that he is an emissary from the Almighty to transmit something to the Jewish people (Klal Yisrael), one doesn't need to test him. It's enough with the simple understanding that he is fit to be a prophet, one sees that he is a righteous person (tzaddik), and the Rambam says that there is a sort of presumption (chazakah) that such a person won't tell lies. One sees that you speak to the point, you don't say any contradictions with anything – very good.

But the minute he says "God sent me" – that is already the key word – he says that the Almighty sent him, and consequently he wants to have some authority that people must obey him. He says, we learned that he needs to perform certain signs and wonders.

The Leniency: It's Enough to Predict the Future

First the Rambam makes a leniency. First there is a leniency in this halakha, afterward we will find perhaps stringencies or distinctions. First there is a leniency.

The Rambam says: one needs to perform a sign – this means that he needs to make a sign and wonder. This means that he needs to stop the sun in the middle of the sky like Yehoshua did, I don't know what. The Rambam says: "He does not need to perform a sign like one of the signs of Moshe Rabbeinu" – meaning, which is truly a change in the natural order of the world, which he is about to say – "or like the signs of Eliyahu and Elisha" – that Eliyahu the Prophet revived the dead, Elisha revived the dead. Eliyahu the Prophet brought down fire from heaven, or Elisha made jugs refill themselves – it's all a change in the natural order of the world.

"Rather, his sign" – even a much weaker one, it's enough that he does a much weaker sign – "that he says things that will happen in the future in the world, and his words are verified." It's enough that he predicts the future, he says something that will happen in the world, and his words are confirmed – one sees that he was right, that it indeed happened.

This means, even if it's not truly a change in the natural order of the world – let's say that statistically it's still within odds, it's not truly a wonder – but this is enough for prophecy.

As it says, so it states in the verse: "And if you say in your heart, how shall we know the matter" – this is the matter of whether he is a prophet. There it says in the verses, what comes afterward – it says that if he is going to make a... that the thing shall not come to pass. That is what it says. It says there further: if it doesn't happen, if he says something in the name of God and it didn't happen, then one knows that he is not a prophet. But if it did happen, then one knows that he is a prophet.

The simple meaning: the sign he needs to make, the indication he needs to provide, is predicting the future.

Novel Point: What Kind of Predictions – Not Just a "Lucky Guess"

This means, he doesn't need to say any miracle – he can plainly say that tomorrow it will rain. Okay, let's understand – not if he understands the effects of the weather. No, I'm talking about him saying it with wisdom. I'm talking about him saying something that he couldn't have known just like that, but the knowledge shows that he...

I just want to bring out that it's not what one might think that "something that is not a change in the natural order of the world" – it doesn't even have to be a rare thing, it can be a plain thing, that America is going to attack Iran, I don't know. No, but apparently it still needs to be something that statistically it would have been very difficult for a person to know. But not that it's merely a sign of wisdom.

It's understood, if he says that tomorrow the sun will rise – we're not talking about that. But things that could be – I'm not saying statistically it won't happen. No, but the fact that he got lucky, that it was something that was 50/50 and he got lucky – I don't believe that would count as a sign.

---

Halakha 2: The Procedure for Testing the Prophet

The Language of the Rambam

"Therefore, when a person who is fit for prophecy comes on God's mission" – on God's mission, yes, in the language of being sent. Chaggai: "And Chaggai the prophet prophesied on God's mission."

Someone who is a fit person (adam ha'raui), as we learned in the eighth chapter – what does a fit person mean? That he is a great person in knowledge, his heart is free, his heart is proper, all those great things.

And he comes to say that he had a prophecy, "and he does not come to add or subtract" – his prophecy does not add to or subtract from the mitzvot. Rather the opposite, he comes to arouse people to the service of God and the mitzvot of the Torah, he comes to strengthen a certain mitzvah.

Then "we do not say to him" – one does not say to him – "split the sea for us, or revive a dead person for us, or things like these." One doesn't say to him: "Do for us some kind of wonder that is a marvel against the natural order of the world." "And afterward we will believe in you" – only then will we believe him – as per the law that a prophet needs to perform a wonder.

"Rather, we say to him: if you are a prophet, tell us things that will happen in the future" – tell us something that will happen. "And he says" – and he says it. "And we wait for him to see whether his words come true or not" – we wait it out.

Discussion: The Prophet Needs to Say It with a Timeframe

Study partner A: Why does he need to say it with a certain date though?

Study partner B: No, I don't know. It can't be forever, one will never know. It needs to come with knowledge. Meaning, one is not going to be in limbo with some half-prophet for a year. It shouldn't be in limbo. Until he has come with the sign, he is not a prophet, he is not a doubtful prophet, he has no presumption of being a prophet (chazkas navi).

Novel Point: There Is No Such Thing as "Chazkas Navi" Before the Sign

The Rambam has a concept of "chezkas Mashiach" (presumptive Mashiach) – he does not have such a concept as "chezkas navi." He is nothing until he has performed his sign.

---

Halakha 3: "Even If One Small Detail Falls" – Absolute Precision

The Language of the Rambam

"And even if one small detail fell through" – even if just a little bit of what he said did not happen – "it is known that he is a false prophet." One knows that he is a false prophet, because it did not happen exactly as he said.

"And if all his words came true" – if everything he said was fulfilled – "he shall be trustworthy in our eyes" – he is trustworthy in our eyes that he is indeed a prophet.

Novel Point: It Must Happen According to the Plain Meaning

The simple meaning is that it must also happen according to the plain meaning (al derekh ha'pshat). If he says it's going to rain, and later it doesn't rain, but he says "I meant to say that there will be a terrible storm which is an aspect of rain" – apparently that's also not good. It must happen according to the plain meaning.

---

Discussion: Is One Sign and Wonder Enough, or Must One Test Multiple Times

Study partner A: Perhaps then one will only believe his prophecy based on...

Study partner B: I meant to say that I follow it. But he does write "he shall be trustworthy in our eyes" – it looks here that even before he has a presumption, even before he has performed multiple signs and wonders, for that prophecy alone, one sign and wonder is enough. And one already believes him that he is a prophet.

Study partner A: No, that is according to the conditions he stated earlier.

Study partner B: No – "And if all his words came true, he shall be trustworthy in our eyes." It looks like "and if all his words came true, he shall be trustworthy in our eyes" applies to the first prophecy. He comes with his prophecy, and he performs the sign and wonder, "all of them" – one accepts the prophecy.

Study partner A: No, I disagree. Clearly there is in the Rambam such a concept of a presumption of prophecy (chazkas nevuah). All prophets are only a presumption, as we learned earlier. Because "he shall be trustworthy in our eyes" I simply mean as we learned earlier. The Rambam doesn't say that he is trustworthy – the Rambam says as halakha who is the one about whom "he shall be trustworthy in our eyes." But the certainty, the "we test him many times" was always there. I don't see that he makes steps. It's written in steps because one can't write everything at once, but I don't see that the Rambam has such a step.

Proof from the Rambam's Introduction

One needs to know – perhaps yes, there is such a passage in Rashi. That regarding the first prophecy, since it turned out to be a true thing, the "testing him" can take time, right? So once he came with the first prophecy and he brought a sign and wonder...

Study partner B: Those words aren't written there.

Study partner A: We don't yet know that he is a prophet.

Study partner B: Once he has performed one sign and wonder, one believes him regarding what he already said.

Study partner A: No.

Study partner B: And now, to know in general that he is a prophet and from now on to believe everything, that's already a next step.

Study partner A: I disagree. Look, I'll bring you a passage from the introduction. And he says that he remembered that he is in the introduction to Parshas... The page states the laws a bit more clearly. Look here on my screen, and see that the righteous one on that side brings the language from the introduction, and it states clearly: according to this it goes as words of – according to this one can see – it is read as "we suspend it" (talui). "Suspended" doesn't mean that one must obey, it only means that they already have a doubt, until it happens many times.

"We Test Him Many Times" – One Tests Him Multiple Times

Study partner A: Very well. He "tests him many times." One sees – one tests multiple times. Certain commentators say so, that the "many times" means three times, in accordance with the concept of presumption (chazakah). Yes, but that is only an answer. They specifically – I don't know. It doesn't say that the "many times" is a specific number of times. So, many times.

Study partner B: With the plain meaning – now we come to a question of principle. We hold again to say: someone says that tomorrow it will rain, and many days it rains – that's still not proof. He repeated, today it will rain, and tomorrow it won't rain. After twenty, fifty, thirty times – you already know that he knows when it will rain.

Study partner A: But I swear, because one is testing him – the more one tests, the clearer it becomes. One must not jump to conclusions. One minute – one doesn't know yet, soon one will see. Each thing is different. Ten or eight – I mean, there's no number. At a certain number of times you're already confident. It's – one needs to understand.

Proof from Shmuel the Prophet

Study partner A: The Rambam is going to mention the word "chazakah" (presumption). No – chazakah he mentioned regarding him being a type of prophet, that he has the qualities of a prophet. But regarding accepting his words – if one has tested him multiple times, and one sees that he is always trustworthy, every time he was tested – "this one is a true prophet, as it says regarding Shmuel."

Yes, one time wrong – he loses the entire presumption.

"This one is a true prophet, as it says regarding Shmuel" – that this is stated in a verse about the prophet Shmuel. What does the verse refer to? One needs to think about the context, right?

"And all of Israel knew, from Dan to Be'er Sheva" – all the Jews, from one end to the other, knew – "that Shmuel was trustworthy as a prophet of God." After he was tested, very well. After he showed wonders several times, right?

That's not exactly what it says. It says "and he did not let any of his words fall to the ground" – this is understood before coming down to... even without Onkelos, "and he did not let fall" is first understood.

Summary: It Took Time Until the Public Accepted Shmuel

It says in the verse – in other words, what the Rambam takes here from this verse is that there is such a concept that one doesn't believe a prophet so quickly. Shmuel – the Almighty made him a prophet already when he was a young man there by the story of "lying down in the Temple of God." And the verse says that it took time until the public knew this.

Rambam, Hilkhot Yesodei HaTorah Chapter 10 (continued) – The Difference Between a Prophet and a Diviner

"And all of Israel knew that Shmuel was trustworthy" – this means, it could be that in the beginning, as you say, in the beginning he had a few devoted followers (chassidim) who believed him, or a few people believed him somewhat, but for him to become trustworthy as a prophet, for him to become a prophet, indeed took a long time. And this is the Rambam's source that one doesn't become a prophet in one instance.

It's very interesting that earlier the Rambam said the language "even if one small detail fell through" – it's simply that he meant the language, or it could be that the Rambam had simply studied through all those verses from the Prophets, and now it was fluent on his tongue.

---

Halakha 4: The Distinction Between a Prophet and a Diviner

The Question

The Rambam asks a question, a very important question, and it will bring out what he means to say with the "one detail." We are saying now that once he performs signs and wonders a few times, one must accept him as a prophet. How does this work? But – we know that there are sorcerers, there are soothsayers (me'onenim), people who can predict things according to the time, and diviners (kosmim), and other types of sorcery. They predict the future – they tell the future. And what is the difference between a prophet and a charlatan? How do we know? What is the distinction between a prophet and an ordinary person who can make predictions?

Why the Question Is Particularly Strong According to the Rambam

Let's first make a point. He indeed brings this language in the introduction to Pirkei Avos, he explains the question a bit. The question is a question on what the Rambam had innovated or clarified, that a prophet doesn't need to perform an actual wonder that changes the natural order of the world. When he needs to perform a splitting of the sea, then it's obvious, that anyone can say – a diviner doesn't split the sea. If he were to do that, then the problem we learned about earlier would arise.

But usually, diviners do small things that everyone knows – you go to a sorcerer, he tells you now, you have one baby now, you have two babies now. Such things are common for diviners to do. Great miracles, one can always say, one needs a prophet to perform a greater miracle. But if the Rambam said that all a prophet needs to do is say what will happen tomorrow, and we should believe him – everyone asks the question: What do you mean? The radio tells me it's going to rain tomorrow, do I need a prophet for that?

The Answer: "Some But Not All"

To this the Rambam says: No, I will show you that there is a distinction here.

Rather, the soothsayers and diviners and the like – the soothsayers and diviners – some of their words come true – many times they succeed, sometimes they succeed – and some of them do not come true – many times the blizzard he warned about doesn't arrive.

As it is stated: "Let them stand now and save you, the astrologers, the stargazers" – the prophet says to those who believe in false things, he says: let's see, let them come and help you, the astrologers, those who look at things in the sky, the stargazers – "who announce monthly what will come upon you" – they announce new things about what will happen to you.

The Rambam interprets the words "from what will come upon you" – that the astrologers, the stargazers, they can only tell about some of what will happen. They can sometimes predict events correctly, they can sometimes get things right. "But it is possible that their words will not be fulfilled at all""from what" (me'asher) and not "all that" (kol asher).

The Rambam makes a big point: "me'asher" and not "kol asher". This is the way of the soothsayer (me'onen) and diviner (kosem) – that they predict correctly from time to time.

Discussion: The Sage Argument

By the way, what you said that there is a distinction that the prophet is a sage – it could also be that a sage is a diviner. I don't understand what you're saying.

The Rambam's Position on Sorcery – A Nuanced Position

[Chiddush:] And not only that – "And it is possible that their words will not be fulfilled at all, but they will err in everything, as it is stated: 'He frustrates the signs of imposters and makes diviners mad.'"

What does this mean with this verse? He is speaking about an unsuccessful soothsayer, and that wasn't even the question. The question began with the successful soothsayers. Let us understand. The Rambam wants to bring verses – again, he brings a verse, he brings verses that soothsayers are indeed a real thing.

It's very interesting – everyone knows that the Rambam held that all sorcery, as he says in his Commentary on the Mishnah on Avodah Zarah, and we will get to it soon, is falsehood, not a single thing is true. Here we see clearly that the Rambam holds that nevertheless – it's not entirely accurate to say that everything is simply fantasy. Many times they do predict correctly. Whether there is indeed some method, some segulah that works, some power, or for some other way – they do sometimes predict correctly.

But the Rambam brings out that they don't always predict correctly. That is the problem with them. It's not a precise thing, it's a fuzzy thing. And he says, sometimes the verse that mocks them says "me'asher" – we see that they don't always predict correctly, only sometimes. And not only that, there are also verses that speak about how the Almighty completely "frustrates the signs of imposters" – the Almighty destroys what they say.

The Distinction Between the Rambam and the Ramban on "He Frustrates the Signs of Imposters"

[Chiddush:] The Rambam, one can interpret – the Ramban I think interprets it this way – that in truth the stars do know, only sometimes the Almighty overpowers the stars, overrides that. The Rambam interprets it differently. The Rambam interprets that sometimes they don't know at all what they're talking about, and consequently the Almighty – meaning the truth – destroys them entirely.

---

Halachah 5: The Prophet – All His Words Are Fulfilled

Very good. That is regarding the soothsayers and diviners.

But the prophet – all his words are fulfilled, as it is stated: "For nothing of the word of God shall fall to the ground." There, where it states that one saw the true prophecies of Shmuel the Prophet, it states that not a single thing he said fell down and didn't... "shall not fall" means it didn't fall down.

The point is that this is a principle. "The word of God" – this means to bring out that this is a prophet, a matter of faith. He stated as a matter of faith that "the word of God," or the verse, I mean, that this writes... Who writes this? Do you know who? Someone says it there in the Prophets. In any case, the Prophets state a principle that the word of God – not a single word. This is the distinction from a diviner (menachesh). A diviner is someone who predicts correctly. A diviner perhaps has a certain sense for guessing, but the prophet has access to the Almighty who governs nature, and when he says something it must be exactly as it happened. That is the meaning of "the word of God."

The Parable of Straw and Grain

And so he brings a verse: "The prophet who has a dream, let him tell the dream, and he who has My word, let him speak My word of truth – what has straw to do with grain, says God."

And the Rambam explains this: That is to say, the words of the diviners and dreams are like straw in which a little grain is mixed – it is like straw in which a little bit of good produce is mixed in. Meaning, sometimes they say – just as the Gemara says that even a good dream has idle matters mixed in. But the word of God – is like grain that has no straw in it at all – this is the distinction, that the word of God is entirely like pure produce without any waste.

Meaning, what the prophet says is not that part of what he says will happen and part won't, but rather everything he says will happen.

---

Halachah 6: "Tamim Tihyeh" – The Prophet Instead of the Diviner

And regarding this matter the Scripture promised and said – and this is what the Torah promised when it said that one should not listen to those who claim to be fortune-tellers, soothsayers and diviners and sorcerers. The things that the soothsayers and diviners say, things that you should believe in them – they speak falsehood. "The prophet will inform you of words of truth, and you do not need soothsayers and diviners and the like."

This is what the Almighty... He reads the verses so beautifully. The Almighty tells us that the Almighty prohibited false prophets or soothsayers and diviners and sorcerers. A person might think: Oh, I'm going to be left deprived, I won't have what the nations have – access to information that I don't have and the Jews don't have.

No, the opposite – you don't need that foolishness, because you have something much better, you have a direct line to the truth itself. That the things the soothsayers and diviners say are false, they speak lies. But the prophet will tell you the truth.

As it states in the verse: "There shall not be found among you one who passes his son or daughter through fire" – and further in the verses it lists all the "one who practices divination, a soothsayer and an enchanter." The verses speak about different types of sorcery, all these things you shall not do. And what then instead? You shall be "tamim tihyeh im Hashem Elokecha" – "wholehearted shall you be with the Lord your God."

It's like – am I going to be left like a sinner remembered, and I'll be left without access to information about the future? He says: No, you have something much better, you have a prophet. "For these nations" – will have false... they will have soothsayers and diviners, it's not false, but it's often false. "But you, not so has the Lord your God given you" – rather you will have a prophet, "a prophet from your midst, from your brothers" – you will have something much better.

---

Summary: The Rambam's Distinction – Prophet and Diviner

Very good. This is the Rambam's distinction. Very interesting how the Rambam explains that on one hand the prophet does the same thing the diviner does. It's not – the signs that a prophet performs are not his changing the celestial systems, it's only that he says what will be. On the other hand, the great distinction is only that the prophet tells the truth.

In other words: all kinds of – what do you call it? – all kinds of magic and all kinds of mystical things that people say, the Rambam says it's all very cute, he doesn't say it's not true. He only says it's not always true. A prophet is one who always tells the truth.

The Sharp Definition: A Leniency That Becomes a Stringency

[Chiddush:] Once he made a mistake, he says – even if he says one wrong thing, he is already a false prophet. "The word of God" is like grain without straw, it's only pure produce. This is the entire distinction between a true prophet and a false prophet.

But this is a certain great stringency regarding a prophet, right? Someone would say to him – a prophet also had some prophecy in which good and bad are mixed, he's not a prophet, he's a soothsayer. It's a very sharp definition that a prophet is one hundred percent true. One percent... Someone says: No, I saw, but I didn't see so well. Just as Rashi says about the cows – they erred, yes? They thought it was one blood, it was something else. The Rambam says: That's not a prophet. A prophet – what he sees, exactly so, or what he says, exactly so must happen.

One must understand why the Rambam does this, why it is so important to him that a prophet must not make a... The leniency creates a great leniency. It's a leniency that becomes a stringency, right? From the leniency that says a prophet doesn't need to perform a splitting of the sea, a great stringency emerged – that the entire worth of a prophet is that he must be one hundred percent precise. Apparently the Rambam understood that this is the great distinction of the prophets of Israel, of the true prophets.

Rambam, Laws of Foundations of the Torah, Chapter 10 (continued) – The Prophet as One Who Informs of the Future, Not One Who Innovates Religion

The Rambam's Deeper Logic: Why Precision Is the Test

Speaker 1: Very interesting what the Rambam does. Let me make a small introduction. This is what we've had until now — one must understand why the Rambam does this. Why is it so important to him that a prophet doesn't need to make the community... He makes here a great leniency — it's a leniency that becomes a stringency, right? From the leniency that says a prophet doesn't need to perform a splitting of the sea, which resulted in a great stringency, that the entire worth of a prophet is that he must be one hundred percent precise.

Apparently the Rambam understood that this is the great distinction of the prophet of Israel, of the true prophet, from a false prophet — from all the waves of people that one confuses under the category of prophet, just as one struggles to take in percentages of people. The Rambam understood that if he would make the distinction a greater miracle — always where one can, one person performs a greater miracle, another performs a lesser miracle... The Rambam found the one thing that only the truth can be: saying precisely, the eternality. That is eternal.

---

Halachah 7 – The Prophet Does Not Innovate Religion, Only Informs of the Future

The Verse "A Prophet from Your Midst" – An Everyday Occurrence

Speaker 1: Now, the Rambam also wants to bring out with this, somehow, to go back to his earlier point that he had in earlier halachot. The Rambam wants to bring out that a prophet is not someone — it states "a prophet from your midst, from your brothers, like me, He will raise up for you" — and it asks him a very simple thing. It shows, a prophet who tells you that you should go to war, or that the war will succeed, those kinds of things. A prophet is an everyday occurrence. A prophet is not — except for the prophecy of Moshe — it's not something that comes to create a new religion. It doesn't come to reveal the truth to the world — the truth we already know, it's written in the Torah. A prophet simply comes to say: today you need to be like this, tomorrow you should do like that.

And he derives this from the fact that it is constantly mentioned here that the test of the prophet is also regarding simple things, not regarding great things. And not overturning the world. Rather one sees small things, one sees that such things — that is the job of a prophet. Although besides the fact that a prophet comes to strengthen the Torah, as is already stated, that he will not come to warn about something from the Torah of Moshe. No, that's the simple meaning, that's it.

Speaker 2: But the Rambam didn't want to say that this is from the Torah?

Speaker 1: Of course it is in the capacity of a mission, but what he wants to say — everything a prophet says to the public is his mission. I think what he wants to say is, the Torah source is from the verse he brought, that "for these nations" are like that.

The Distinction Between the Prophet and the Gentile Diviners

Speaker 1: What is the distinction? The prophet is better than the nations, in that he tells better than the diviners. And that is another... And he tells about wars. That the prophet, the verse, the passage, is not speaking about a new religion, God forbid, it's speaking about those kinds of things.

Speaker 2: Now I get the proof. I thought you were going to say something not according to the simple meaning, but...

Discussion: The Prophet – Does He Perform Miracles or Does He Know What Will Happen?

Speaker 2: The prophet must — there's a mitzvah to obey the prophet, and also nature must obey the prophet. The soothsayer and diviner, when one doesn't have — nature doesn't have a mitzvah to obey, sometimes it works, sometimes it doesn't. But the prophet, if he says there will be a war, there must be a war.

Speaker 1: The Rambam says exactly not that, because the Rambam says that a prophet doesn't need to perform miracles. It doesn't state — the war happens because the prophet said so. The natural course of the world is that there are wars. The prophet says there will be a war, or who will win — not because nature must conform to him.

Speaker 2: But you see what he says from the Rishonim —

Speaker 1: A prophet, I told you, a prophet must say according to the simple meaning, and you may offer homiletical interpretations. But the Rambam doesn't understand it that way. The Rambam understands that the prophet stands outside of nature — he says what will happen, not that he makes the miracles. He can perform miracles, perhaps that's a different topic — whether a prophet can perform miracles. But the point is, he doesn't need to perform miracles in order to be a prophet.

The Language of the Rambam – Halachah 7

Speaker 1: But he derives from the verse, I understand, "I will raise up a prophet for them""only to inform us of future events in the world," not that he will change the natural course of things, but rather he informs us of the things that will happen: "plenty and famine" — he will tell when there will be plenty, when there will be famine.

Speaker 2: It's interesting how Yosef was something of a matter of prophecy, you know? A dream?

Speaker 1: Yes. With war...

Speaker 2: No, he interpreted, but Yosef was — the prophecy in half, the parable and the meaning. That is the distinction we learned, the distinction between a prophet and a dream. A dream is — the parable and the meaning are two people. A prophet knows both.

Speaker 1: "Plenty and famine, war and peace, and the like. Moreover, even for the needs of an individual he informs him, such as when someone lost a lost object and goes to the prophet so that he will inform him of its location, and similarly the donkeys that were lost by Shaul, and regarding such matters the prophet speaks. Not to innovate a religion or add a mitzvah or subtract."

---

The Baal HaTanya vs. the Rambam – Shaul's Donkeys

The Contrast: How Small or How Great Is the Prophet?

Speaker 1: Good, when we understand this, there is a reversal — the interpretation of the verse "a prophet from your midst He will raise up for you," which is seemingly a new thing. It's the idea that there was a dispute among the Rebbes and other people about how to understand the passage about Shaul HaMelech's donkeys.

The Baal HaTanya wrote a letter to his chassidim that they should stop coming to ask the Rebbes for advice in material matters and business, and he says that one needs to be a prophet for that, and only a prophet can say things like Shaul with the donkeys, but not a Rebbe. Because a Rebbe, however, does do what the prophet must primarily do, which is to warn regarding the Torah.

Speaker 2: Yes, it's a bit funny. The Rambam uses the verse to warn that the prophet — to diminish the prophet, so that the prophet is not, God forbid, an innovator of religion. The prophet is simply — a donkey got lost, sometimes the prophet knows. How does he know? The Almighty tells him. But sometimes a prophet knows.

And the Baal HaTanya, for him this is a virtue of the prophet. An ordinary Jew can only say what the Torah states. A prophet, because he can know advice in business.

Discussion: Is This a Virtue or a Diminishment?

Speaker 1: When he says what is already written in the Torah, he's not innovating anything. It's simply the greatness of the Torah. He's not saying something... Informing a person of something is indeed something that isn't written anywhere.

Speaker 2: Yes, but you get what I'm saying? The Baal HaTanya complained that I am a great rabbi, it doesn't befit me to take care of donkeys. Go to someone — I also don't know, I have no way of knowing. Am I some kind of prophet who knows which business will succeed for you? A prophet would have known.

But the Rambam says no — a prophet is one who knows such things. Of course, the distinction is true, that a prophet knows because the Almighty told him — if the Master of the Universe didn't tell you, you don't know.

But he says it's interesting that the Rambam uses this not as a proof of how great a prophet is — he even knows where your donkeys are — but rather how small a prophet is, that he simply deals with such matters.

---

Shaul's Donkeys – Whether This Was a Need of an Individual

Discussion: Is This a Proof for Individual Needs?

Speaker 1: So look, he actually brings a proof from something that was said to a king. It doesn't mean that every individual came to ask where his lost object was. Shaul HaMelech came to ask the prophet.

Speaker 2: He wasn't yet the king at that time.

Speaker 1: There's a Gemara in Shabbos regarding prophets.

Speaker 2: On the contrary, Shaul was not yet the king, he was just an ordinary person, and we see that this was the custom. But in practice it was actually a very great thing, because thanks to this he came to receive the kingship. He had lost the donkeys.

Speaker 1: What I mean to say is, one could argue that this isn't a matter of individual needs (tzorchei yachid) at all, because it was the way of Hashem for Shaul to arrive at the prophets.

Speaker 2: No, you're right that the story isn't a story that we would know about — it's a matter of individual needs. Because if it weren't for Shaul HaMelech, who became the king, we wouldn't have known the story. But we see from this that Shaul spoke with his servants and so on — we see that it was the custom to ask the prophet such things, because otherwise he wouldn't have gone.

The Custom of Going to the Prophet

Speaker 1: Shaul was looking for his donkeys, and they told him that there was a seer there, and they would go ask him where the donkeys were. The seer told him that he would find the donkeys on the way. In any case, the point is that we see from this story that it was an accepted practice — when you're looking for donkeys, you go to the prophet.

Individuals Going to Prophets — Not Only Kings

Speaker 2: Okay, we also see that the Shunamite woman came to ask Elisha. We see that individuals came to the prophets. Prophets weren't only... Many times people assume that only the king spoke to the prophets. But in many other places we do see that Elisha spoke with the Shunamite woman, and that individuals spoke to the prophets, as we see here.

Speaker 1: But most prophets, he says, he speaks to the king. Jeremiah the prophet, Isaiah — he speaks to the king. Those are the prophets, the stories that we know. Because who is recording it? And the Torah generally doesn't tell stories about ordinary Jews.

---

Bnei HaNevi'im as Educators

Speaker 2: It also says so, I believe in the Piaseczner, regarding this, that the role of the bnei hanevi'im (disciples of the prophets) was as educators. The bnei hanevi'im, even before they became the great prophets, gave a path in serving Hashem (avodas Hashem) for the public.

Speaker 1: But that's not a law regarding prophecy, that's simply a law because they were close to knowledge (karov lada'as), because they were...

Speaker 2: Yes, that's not the same thing.

Speaker 1: The Rambam didn't mention here earlier, when he spoke about the abundance of influence to broaden knowledge — that has nothing to do with lineage (yichus), that has to do with mission (shlichus).

---

The Prophet's Contemplation and His Involvement with People — Is There a Contradiction?

Discussion: How Does Seclusion Fit with Individual Needs?

Speaker 2: But that's a catch — after a person has already reached that level, already at the level of a man of stature, being busy with people — that's certainly not a contradiction. Part of serving Hashem is being busy with people, with their existence, with their being, with their small matters. It's another Jew's material needs.

The Torah says so — I don't even need to say that one must do so much, it's been said so many times about a prophet. An individual can only unload from a donkey, but the prophet can do more than that — he can tell you where the donkey is. Why shouldn't he do it?

Speaker 1: Right, right, true.

Speaker 2: No, I mean that you said it with a slight tone of contrast. If it disturbs the prophet from his service of Hashem, it's against the purpose, and they did say that he should seclude himself from people (bnei adam).

Speaker 1: But that could have to do with what the Rambam said earlier — the inheritance of the secrets of Torah (nachalas sodos haTorah), and also later the inheritance of knowledge (nachalas da'as), how much a Torah scholar (talmid chacham) should mingle with people, and how much he should not associate with the company of ignorant people (am ha'aretz).

Speaker 2: No, I was thinking that it has to do with what we learned, that the prophet contemplates only the holy and pure matters, the lowliness of the throne, and he looks at future events. But it also said there that "yeda chochmaso l'hashiv" — "he knows his wisdom to respond" — perhaps when he looks at future events, he also deals with practical matters. That's an important principle.

---

Introduction to the Next Topic: Words of Calamity That the Prophet Says

Halacha 8 — An Exception: When the Prophet's Words Are Not Fulfilled

Speaker 1: What we learned, that the primary test of the prophet is to know precisely what will happen, we need to find a very interesting exception. One could go on at great length about the details of this, because it makes things very complicated.

Until now it was very clear and very simple: a prophet, everything he says is true. But we will go on to see that there are rules that it's not always so, and there is a way to understand why it is very important, very foundational in the topic of prophecy that it is so. And that is the next two or three chapters.

The Language of the Rambam — Halacha 8

Speaker 1: "Divrei hapuraniyos shehanavi omer, k'gon sheyomar ploni yamus, o sheshana plonis tihyeh ra'av o milchama, v'chayotza b'dvarim eilu" — "Words of calamity that the prophet says, for example, he says so-and-so will die, or such-and-such year there will be famine or war, and similar matters" — until now he spoke about the prophet saying things that will happen in the future. But what happens when he says something of calamity? For example, he says so-and-so will die, or he can say something about war or peace, or abundance or famine. What happens when he says "such-and-such year there will be famine or war" and similar matters?

We learned that everything the prophet says must be fulfilled. What happens if his words are not fulfilled? That person didn't die — he said that person won't survive the year, and he survived the year just fine, and no war happened.

Rambam, Laws of the Foundations of the Torah, Chapter 10 (continued) — The Distinction Between Prophecy of Evil and Prophecy of Good, and a Prophet Attested to by Another Prophet

---

Until now he said that the prophet says things that will happen in the future. But what happens when he says something of calamity? For example, he says so-and-so will die — the Rambam said earlier that he can say something about war or peace, or abundance or famine. What happens when he says "such-and-such year will be a year of famine and war, and similar matters," and we learned that everything the prophet says must be fulfilled?

What happens if his words did not stand? That person didn't die — he said that person won't survive the year, and he survived the year just fine. No war happened to us. "Ein b'zeh hachcasha linvu'aso" — this, that a calamity didn't happen, does not contradict his prophecy. And one does not say — about this one does not say "behold, he spoke and it did not come," and therefore it's proof that he's a false prophet.

The Reason: "Slow to Anger and Abundant in Kindness and Relents Concerning Evil"

Why? Here indeed is a new condition: Because the Holy One, blessed be He, is slow to anger and abundant in kindness and relents concerning evil (erech apayim v'rav chesed v'nicham al hara'ah). I said earlier that the Almighty is "not a man that He should lie" (lo ish El vichazev) — the Almighty will not retract or falsify His words. That applies to an ordinary matter, to something that will happen in the future that is not a calamity. But when it comes to calamity, the Almighty does relent concerning evil. The Almighty can — not only can He, but we beseech the Almighty, it is an attribute of the Almighty — the Almighty does have the concept of relenting concerning evil, He can retract a calamity that He said, that was decreed so to speak, that was a decree, and He can annul it.

Repentance or Suspension — Two Possibilities

Why indeed? The Rambam continues here: Because perhaps they repented and were forgiven, like the people of Nineveh, or it was suspended for them. Yes, He suspended it. Sometimes repentance helps so that the sins are completely erased, that the calamity is completely annulled, and sometimes He only pushes it off.

Just as Hezekiah (Chizkiyahu) repented — it says that the Almighty pushed off the calamity so that it wouldn't happen in his days but in the days of his son. It didn't completely eradicate the decree, it only pushed it off. But in any case, we see that when the prophet did say that something would happen to him, that he would die, in practice he didn't die because he repented.

"Suspended" (talah) means like what it says "suspended and standing" (talui v'omed) — when a person is a beinoni (intermediate), his matters are suspended and standing.

When it comes to calamity, many times the Almighty reverses it. Or, the Almighty, the calamity in general was dependent on repentance. The Almighty said that calamity, if they didn't repent, or even when the calamity comes and waits for the person's further actions.

---

Halacha 9 — A Good Matter: The Clear Test for a Prophet

A Good Thing the Almighty Does Not Retract

"But if he promised something good, and said it would be such and such, and the good thing he said did not come — it is known that he is a false prophet." Why? "Because every good thing that God decrees, even conditionally, He does not retract." A good thing that the Almighty decrees, even if conditionally — He does not retract it. Someone to whom the Almighty promises a good thing, it always comes. And upon this is the principle that the Almighty does not retract.

The Answer to the Previous Question

"From here you learn" — and here you learn — "that only through words of good is the prophet tested." When one wants to test a prophet, one should specifically use a good matter. Because a matter of calamity cannot serve as proof — if it doesn't happen, it still doesn't contradict the prophet. But a good matter is indeed a good way to test the prophet, because if it doesn't happen, we know that he is not a true prophet.

Earlier I said that there's a big problem — because here there is a way out. The answer, says the Rambam, this is the answer. The answer is: when he says something good, it's very easy to test him. Therefore, that is where a prophet is tested.

Novel Point: Even Conditionally, a Good Prophecy Must Be Fulfilled

Furthermore, regarding a good thing — even if he says "if you will be good, good will happen" — even then the good thing must happen. He can't say "I told you a condition." No, a prophecy.

Earlier we said, when the prophet says a bad thing conditionally, the meaning is that if the condition is not fulfilled, it won't happen. What we say that regarding evil He retracts — that's even if he doesn't say it conditionally — he says clearly "you will die" — just as Isaiah said to Hezekiah that he would die, and he didn't die.

But regarding a good thing, even if he says it conditionally, it must be fulfilled. The Almighty does not retract from a good thing, even if the person was not good. Therefore it comes out that if a prophet says a good thing, it is always a test.

A Question: When Precisely Does This Law Apply?

One needs to understand: when is it a prophecy? It says in the Torah that many prophecies of good are conditional. One needs to understand when precisely the law applies that it need not be fulfilled.

The Rambam's Sources

You say one can learn the Gemara differently, and so on one can. But the Rambam learned all this, and the Rambam says "even conditionally He does not retract" — does the Gemara say this? Perhaps it's the Yerushalmi? Yes, in various places he says it's in the Yerushalmi. We are not learning now to determine whether the Rambam is correct according to his sources. According to what the Rambam says, it comes out that regarding a good thing there is the clear test.

---

Halacha 10 — The Source from Jeremiah and Chananya ben Azur

The Dispute Between Jeremiah and Chananya

The Ibn Ezra brings a proof from Jeremiah — Jeremiah in his address to Chananya ben Azur. A false prophet came, Chananya ben Azur. And while Jeremiah was prophesying evil — Jeremiah warned King Zedekiah that he should repent and should not go to war with Babylonia.

Chananya said that things would be good, they would win the war. Jeremiah said to him: "Chananya, if my words are not fulfilled — that is no proof that I am a false prophet, because I spoke of calamity. And if the Jews repent, Jeremiah's prophecies of calamity won't happen. But if your words are not fulfilled, know that you are a false prophet." And he brings the verse there.

The Verse

I didn't remember the verse, I didn't remember the Rambam. I remembered that the Rambam was composed by people who had learned Tanach, and when something is lacking in the Oral Torah (Torah sheb'al peh), the Rambam explains the meaning. But we who haven't learned the verses sufficiently cannot understand the Rambam.

The verse that is written there says as follows: "Hanevi'im asher hayu l'fanai ul'fanecha min ha'olam vayinav'u el aratzos rabos v'al mamlachos gedolos l'milchama ul'ra'ah ul'davar. Hanavi asher yinave l'shalom, b'vo dvar hanavi yivada hanavi asher sh'lacho Hashem be'emes." — "The prophets who were before me and before you from of old prophesied against many lands and against great kingdoms, of war and of evil and of pestilence. The prophet who prophesies of peace — when the word of the prophet comes to pass, the prophet shall be known as one whom Hashem has truly sent."

This doesn't state it explicitly, but the Rambam understood, based on the Gemara, that this means to say as follows: You who promise peace — one can very easily know whether his things happened. But he who prophesies war — that I who prophesy war, that they will lose the war — it can sometimes not happen. The second side isn't stated explicitly, but that's how one understands the meaning of the dispute. Because otherwise, what is the dispute? What is Jeremiah saying?

The Meaning of the Dispute

The Gemara learned that this is the dispute. He says: "You are taking on a greater responsibility. You are much more likely to be a false prophet than me, because I am only warning that one should not do something, but you are promising that things will be good — you need to take much more responsibility, because it could still be that you are a false prophet."

---

The Value of Prophecy of Evil — Arousing Repentance

Should we say that this is some kind of incentive to threaten more with calamity, to come and say that threatening with punishments is a better strategy than saying blessings? Indeed, it's a better strategy, because the point of prophecy is...

But even without the principle that a good thing must be retracted, there's still already a problem. Because one who goes around telling everyone that everything is good and it will be good — that is a very dangerous thing — so we learn here. Because that causes people to never repent.

The prophet who says that things will be bad, and through that arouses the public to repentance — even if the bad thing doesn't happen, it has already accomplished something. Because now that person says: at most, they repented for nothing. You know, they were afraid some war was coming and they repented. What's the first thing — and they became better, and it was for nothing? Well, it was worth it in itself.

---

A Practical Ramification — Tzaddikim Who Promise Good Things

Therefore, all those tzaddikim who promise people that good things will happen need to be much more careful than one who says bad things. By the way, they say they are not prophets. So I already have my earlier inquiry: how exactly does one become not a prophet?

---

Halacha 11 — A Prophet Attested to by Another Prophet

The Principle

The Rambam continues. Now there is one more detail: not every prophet must perform signs and wonders (osos u'mofsim). There is another way to verify a prophet.

The Rambam says: "Navi she'he'id lo navi acher shehu navi" — "A prophet for whom another prophet testified that he is a prophet" — a prophet can also become a prophet through another prophet testifying that he is a prophet. He is presumed to be a prophet (harei zeh b'chezkas navi)! He no longer needs signs and wonders, because we already have a prophet saying he is a prophet!

The Logic

It could be — after all, the first prophet had signs and wonders. You say he needs to be testimony from the mouth of the prophet? I don't know! Perhaps he is trusted more. That means: how does he know? He saw him together as a prophet! Or he knows — a prophet! A prophet doesn't tell lies! Because one requires investigation, the second one doesn't need to be investigated!

The Proof from Joshua

What does he bring? "For Moshe Rabbeinu testified about Joshua, and all of Israel believed in him before he performed a sign." Even before he performed a sign, they already believed in Joshua.

It's very interesting — there are verses! Because whoever looks at the end of the Book of Deuteronomy (Sefer Devarim) and in the Book of Joshua (Sefer Yehoshua) sees that there was indeed something that happened after Joshua performed wonders.

The Verse "Full of the Spirit of Wisdom"

He brings it very well, that it says in the verse: "V'Yehoshua bin Nun malei ruach chochma ki samach Moshe yadav alav, vayishme'u eilav bnei Yisrael vaya'asu ka'asher tzivah Hashem es Moshe." — "And Joshua the son of Nun was full of the spirit of wisdom, for Moses had laid his hands upon him, and the Children of Israel hearkened to him and did as Hashem commanded Moses." Moses said he was ordaining Joshua, he made him the leader of the generation — and they followed him.

Discussion: "Spirit of Wisdom" — Wisdom or Prophecy?

Later, at the beginning of the Book of Joshua, it says "Hayom hazeh acheil gadlecha b'einei kol ha'am" — "This day I will begin to magnify you in the eyes of all the people" — after he performed wonders — "l'ma'an yeid'un ka'asher hayisi im Moshe ehyeh imach" — "so that they shall know that as I was with Moses, I will be with you," and so on. We see that there was indeed something they were lacking from him.

Just like that, that other verse one could still say that they believed him in the capacity of a sage. Just as it says "full of the spirit of wisdom" – one believes what he says.

Speaker 2: You're saying that Moshe was a... right, he was a sage. In that verse, and so, there's nothing to believe someone in the capacity of a sage.

Speaker 1: "Spirit of wisdom" means prophecy, it doesn't mean simply "full of the spirit of wisdom." Wisdom is wisdom, either it's wisdom or it's not "spirit of wisdom." "Spirit of wisdom" is prophecy. Certainly, that is what Moshe gave him – prophecy.

Speaker 2: There is an opinion, "a sage is preferable to a prophet" (chakham adif mi'navi), I don't know.

Speaker 1: The Rambam says that Moshe Rabbeinu himself testified – he says after all "ve'he'eminu vo" ("and they believed in him") because he is a prophet. Not just simply, he's a Torah scholar (talmid chakham) so one must follow him.

Speaker 2: There were other students of Moshe who had learned.

Speaker 1: Right. The court (beis din) one must follow, one needs to know precisely as well. But the Rambam says as follows: it's interesting – later one does see verses that say that the Almighty granted him further. The Rambam's point is that Moshe's testimony about Yehoshua was in the capacity of a prophet, not in the capacity of a sage – and through that they "believed in him" with faith (emunah), not merely obedience to a beis din or a great leader of the generation (gadol ha'dor).

Rambam, Laws of the Foundations of the Torah, Chapter 10 (continued) – A prophet for whom another prophet testified, and the prohibition of testing him excessively

---

Wisdom vs. Spirit of Wisdom – What did Moshe give Yehoshua?

Wisdom is either wisdom or it's not "spirit of wisdom." Spirit of wisdom is prophecy. What does it mean that Moshe gave him prophecy? That's what it comes down to. With some kind of floating garment of wisdom? I don't know, there are two types of wisdom. One year the wolf could have said it like a hyssop. It's wisdom, it's wisdom.

Not so, one doesn't need to simply follow a Torah scholar anyway. There were other students of Moshe Rabbeinu, just as they had learned the introductions, right? The beis din one must follow, one needs to know precisely.

---

Yehoshua – He was believed before he performed a sign

But the Rambam says as follows, it's very interesting. And later one does see verses that say that the Almighty performed great salvations just like Moshe – after he split the Jordan, there he made the Jordan stop, then they believed in him just like Moshe.

The Rambam says: true, but you see that they followed him before that. From this we see that one doesn't need to – that there is indeed a virtue, it's a good thing, it certainly makes a greater impression that he can perform miracles like Moshe, but we see from this that they already believed before he performed the sign.

---

Elisha – A prophet can make another prophet

Fine, in his generation's lifetime, but Eliyahu says about Elisha – there is a verse: "Ve'es Elisha ben Shafat timshach le'navi tachtecha" ("And Elisha the son of Shafat you shall anoint as prophet in your place") – Eliyahu made Elisha into a prophet. That means, they believed him. Afterward we see that he indeed performed signs as well, but it appears that they believed him before that.

What do we see? That a prophet can make another prophet, and not every prophet needs the extra Moshe-level things.

---

Investigation: What does "va'yishme'u eilav Bnei Yisrael" mean?

Because there it also doesn't clearly state that they followed something that Yehoshua said. It says that Yehoshua said what the Almighty had already commanded Moshe. No, no – "Va'yishme'u eilav Bnei Yisrael va'ya'asu ka'asher tzivah Hashem es Moshe" ("And the Children of Israel listened to him and did as God commanded Moshe"). This refers to what the Almighty told Moshe – that they should follow Yehoshua. Not that they followed what Yehoshua repeated again from the Torah of Moshe.

No, why would you think that? We're talking about the fact that he commanded regarding action – the Torah of Moshe as well. He commanded them to go into the Jordan on that day, to send the spies – that they followed him. "Va'yishme'u eilav" means that they followed the Torah? What does it mean that they followed Yehoshua? For what purpose?

---

Very well said, very nice. Ein tzarich chakirah – of the Rebbe, Moshe Rabbeinu – this applies to Yehoshua, and all of Israel believed in him before he performed a sign. For all generations – yes, I already said that.

---

Halacha 12 – It is forbidden to doubt him or to test him excessively

The positive commandment to follow a prophet

Now comes the second point: they learned that there is a positive commandment (mitzvas asei) to follow a prophet. Now, when exactly must we follow a prophet? After all of those procedures.

So afterward, the Rambam said that one must verify multiple times that he is a prophet whose prophecies are fulfilled, but it doesn't mean that one's entire life one can pester the prophet – do another miracle, do another miracle. Rather, a prophet who has become known as a prophet, once his words have been verified time after time.

The conditions of this halacha

Or the other conditions that he stated there: she'he'id lo navi – a second prophet testified about him – ve'halach be'darkei ha'nevuah – and he walks in the ways of prophecy. You have here two new conditions, which presumably apply to both cases.

One says: a righteous person who walks in the ways of prophecy – that condition always applies. One says: someone who doesn't walk in the ways of prophecy – it's like someone saying "I have a sign regarding these stones here." No, no, no – don't follow him.

What does "it is forbidden to doubt" mean?

Asur le'harher acharav – one may not have doubts about him. What does it mean to have doubts? Just in thought? It also means thoughts? It means one may not think bad thoughts about him?

The Rambam says, he does say: le'harher bi'nevuaso she'ma einah emes – to doubt his prophecy that perhaps it isn't true. And not only that, but ve'asur le'nasoso yoser mi'dai – it is forbidden to test him excessively. I don't know if you want to say that there is no test in thought, but here it does state that one may not.

"Lo senasu es Hashem" – The source

It is forbidden to test him excessively – one may not test too much. Ve'lo nihyeh holchim u'menasin oso le'olam – we should not go on testing him forever – she'ne'emar "Lo senasu es Hashem Elokeichem ka'asher nisitem ba'Masah" ("You shall not test the Lord your God as you tested Him at Masah").

What was the test there? They tested Moshe Rabbeinu, they said: "Ha'yesh Hashem be'kirbeinu im ayin" ("Is God among us or not?"). The Rambam's interpretation, in other words: does the Almighty truly speak with Moshe?

"Ya'aminu ve'yeid'u ki Hashem be'kirbam"

So, but what then, one may not test excessively. Ela me'achar she'noda she'zeh navi, after it is known that he is a prophet – at best after several miracles and wonders, signs and portents – ya'aminu ve'yeid'u ki Hashem be'kirbam – they should believe and know that God is among them. They should know that the prophet is among them, that the Almighty is among them through the prophet.

This means, all Jews have access to the Almighty through the prophets. This comes from the verse "Ha'yesh Hashem be'kirbeinu".

Insight: Constantly testing comes from a weak faith in oneself

It appears that many times the doubting is not because they don't believe in the prophet – but because they don't believe in themselves. They don't believe that they merited having the Almighty among them. "Ha'yesh Hashem be'kirbeinu" – many times the constant testing comes from a weak faith in oneself, that they have the merit to have a prophet among them.

"Ve'yad'u ki navi hayah be'socham"

But there he expounds regarding a false prophet – well, the exposition is not a bad thing. Ve'lo yeharher ve'lo yechashev acharav, ke'inyan she'ne'emar "ve'yad'u ki navi hayah be'socham" ("And they shall know that a prophet was among them").

And with this we have concluded. We see here – here we see that the Almighty tells Yechezkel that the people are stubborn, they don't listen, but He wants "ve'yad'u" – "ve'yad'u" it says – "ki navi hayah be'socham". They knew that later, when the destruction – it speaks about after he went regarding the prophets, they came to know this.

---

The prohibition of "lo senasu" – Testing the prophet is testing the Almighty

In any case, he derives from this verse that afterward, after one has verified time after time, after one has done everything, there is a prohibition of testing God excessively. And this he also derives – he brings the verses about the tests: "Lo senasu es Hashem ka'asher nisitem ba'Masah" – all the tests with which they tested God in the wilderness.

What does it mean they tested God? They tested a prophet! These aren't tests of the Almighty – they are tests that perhaps Moshe doesn't know exactly what he's talking about, perhaps he isn't truthful in the name of God. This is what the Rambam states: "Asarah nisyonos nisu avoseinu es ha'Makom" ("Ten tests our forefathers tested God") – the Rambam says: "They tested the prophet."

It's very interesting – why would one test the Almighty? Everyone knows there is a God. Rather, they were testing whether perhaps the prophet, "the word of God is within him" – perhaps the prophet doesn't know exactly, or as you say, perhaps he isn't worthy of being a prophet, whatever it may be – in practice, the conclusion is that the prophet isn't genuine.

Regarding this, the Rambam says that there is a negative commandment (lav) of "lo sensuhu yoser mi'dai" – do not test him excessively.

---

The entire chapter – A middle path

It's very interesting, because the entire chapter deals with the two commandments that apply regarding the prophet:

1. On one hand, to follow a prophet

2. "Lo sensuhu yoser mi'dai" – in this halacha

Afterward there are the laws of a false prophet which we have seen.

And here it is very interesting that the entire chapter is such a middle path (derech ha'memutza). What is the approach? That the Rambam elaborates extensively about testing, and there is also too much. So, the correct approach is the exact amount in the middle. When one merits the exact amount, then one proceeds to the next middle path.

It doesn't state here explicitly, but many commandments – I know that the middle path is a normal thing, many things work this way: this much but not more and not less. Okay. The "lo sosif ve'lo sigra" ("do not add and do not subtract") is the framework that the Rambam discussed regarding how one merits the middle path. Very good.

---

Conclusion of the Laws of the Foundations of the Torah

And we conclude with the words that the Rambam added: "Baruch Rachmana de'say'an" ("Blessed is the Merciful One who helped us"). Yes, that is not the language of the Rambam – in the Rambam it doesn't appear, but in all other editions it does appear.

We thank the Almighty that we merited to finish the Laws of the Foundations of the Torah. Let us continue to strengthen ourselves, and we will begin to learn the Laws of Character Traits (Hilchos De'os).

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.