אודות
תרומה / חברות

הלכות תלמוד תורה פרק ז

🎓 שיעורים / Shiurim
🎧 שמיעה / Listen
▶ וידאו / Video
▶ לצפייה ללא יוטיוב / Watch without YouTube ✕ חזרה ליוטיוב / Back to YouTube
📖 טקסט הפרק / Chapter Text (Sefaria)
א
חָכָם זָקֵן בְּחָכְמָה וְכֵן נָשִׂיא אוֹ אַב בֵּית דִּין שֶׁסָּרַח אֵין מְנַדִּין אוֹתוֹ בְּפַרְהֶסְיָא לְעוֹלָם. אֶלָּא אִם כֵּן עָשָׂה כְּיָרָבְעָם בֶּן נְבָט וַחֲבֵרָיו. אֲבָל כְּשֶׁחָטָא שְׁאָר חַטָּאוֹת מַלְקִין אוֹתוֹ בְּצִנְעָה. שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ד ה) "וְכָשַׁלְתָּ הַיּוֹם וְכָשַׁל גַּם נָבִיא עִמְּךָ לָיְלָה" אַף עַל פִּי שֶׁכָּשַׁל כַּסֵּהוּ כְּלַיְלָה. וְאוֹמְרִים לוֹ הִכָּבֵד וְשֵׁב בְּבֵיתְךָ. וְכֵן כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁנִּתְחַיֵּב נִדּוּי אָסוּר לְבֵית דִּין לִקְפֹּץ וּלְנַדּוֹתוֹ בִּמְהֵרָה אֶלָּא בּוֹרְחִין מִדָּבָר זֶה וְנִשְׁמָטִין מִמֶּנּוּ. וַחֲסִידֵי הַחֲכָמִים הָיוּ מִשְׁתַּבְּחִים שֶׁלֹּא נִמְנוּ מֵעוֹלָם לְנַדּוֹת תַּלְמִיד חָכָם אַף עַל פִּי שֶׁנִּמְנִין לְהַלְקוֹתוֹ אִם נִתְחַיֵּב מַלְקוֹת. וַאֲפִלּוּ מַכַּת מַרְדּוּת נִמְנִין עָלָיו לְהַכּוֹתוֹ:
ב
וְכֵיצַד הוּא הַנִּדּוּי, אוֹמֵר פְּלוֹנִי יְהֵא בְּשַׁמָּתָא. וְאִם נִדּוּהוּ בְּפָנָיו אוֹמֵר לוֹ פְּלוֹנִי זֶה בְּשַׁמָּתָא. וְהַחֵרֶם, אוֹמֵר לוֹ פְּלוֹנִי מֻחְרָם. וְאָרוּר בּוֹ אָלָה בּוֹ שְׁבוּעָה בּוֹ נִדּוּי:
ג
וְכֵיצַד מַתִּירִין הַנִּדּוּי אוֹ הַחֵרֶם. אוֹמֵר לוֹ שָׁרוּי לְךָ וּמָחוּל לְךָ. וְאִם הִתִּירוּהוּ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו אוֹמֵר לוֹ פְּלוֹנִי שָׁרוּי לוֹ וּמָחוּל לוֹ:
ד
מַהוּ הַמִּנְהָג שֶׁיִּנְהֹג הַמְנֻדֶּה בְּעַצְמוֹ וְשֶׁנּוֹהֲגִין עִמּוֹ. מְנֻדֶּה אָסוּר לְסַפֵּר וּלְכַבֵּס כְּאָבֵל כָּל יְמֵי נִדּוּיוֹ. וְאֵין מְזַמְּנִין עָלָיו. וְלֹא כּוֹלְלִין אוֹתוֹ בַּעֲשָׂרָה לְכָל דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ עֲשָׂרָה. וְלֹא יוֹשְׁבִין עִמּוֹ בְּאַרְבַּע אַמּוֹת. אֲבָל שׁוֹנֶה הוּא לַאֲחֵרִים וְשׁוֹנִין לוֹ וְנִשְׂכָּר וְשׂוֹכֵר. וְאִם מֵת בְּנִדּוּי בֵּית דִּין שׁוֹלְחִין וּמַנִּיחִין אֶבֶן עַל אֲרוֹנוֹ כְּלוֹמַר שֶׁהֵן רוֹגְמִין אוֹתוֹ לְפִי שֶׁהוּא מֻבְדָּל מִן הַצִּבּוּר. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֵין מַסְפִּידִין אוֹתוֹ וְאֵין מְלַוִּין אֶת מִטָּתוֹ:
ה
יוֹתֵר עָלָיו הַמֻּחְרָם שֶׁאֵינוֹ שׁוֹנֶה לַאֲחֵרִים וְאֵין שׁוֹנִין לוֹ אֲבָל שׁוֹנֶה הוּא לְעַצְמוֹ שֶׁלֹּא יִשְׁכַּח תַּלְמוּדוֹ. וְאֵינוֹ נִשְׂכָּר וְאֵין נִשְׂכָּרִין לוֹ. וְאֵין נוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין עִמּוֹ. וְאֵין מִתְעַסְּקִין עִמּוֹ אֶלָּא מְעַט עֵסֶק כְּדֵי פַּרְנָסָתוֹ:
ו
מִי שֶׁיָּשַׁב בְּנִדּוּי שְׁלֹשִׁים יוֹם וְלֹא בִּקֵּשׁ לְהַתִּירוֹ מְנַדִּין אוֹתוֹ שְׁנִיָּה. יָשַׁב שְׁלֹשִׁים יוֹם אֲחֵרִים וְלֹא בִּקֵּשׁ לְהַתִּירוֹ מַחְרִימִין אוֹתוֹ:
ז
בְּכַמָּה מַתִּירִין הַנִּדּוּי אוֹ הַחֵרֶם. בִּשְׁלֹשָׁה אֲפִלּוּ הֶדְיוֹטוֹת. וְיָחִיד מֻמְחֶה מַתִּיר הַנִּדּוּי אוֹ הַחֵרֶם לְבַדּוֹ. וְיֵשׁ לְתַלְמִיד לְהַתִּיר הַנִּדּוּי אוֹ הַחֵרֶם וַאֲפִלּוּ בִּמְקוֹם הָרַב:
ח
שְׁלֹשָׁה שֶׁנִּדּוּ וְהָלְכוּ לָהֶן וְחָזַר זֶה מִדָּבָר שֶׁנִּדּוּהוּ בִּגְלָלוֹ בָּאִין שְׁלֹשָׁה אֲחֵרִים וּמַתִּירִין לוֹ:
ט
מִי שֶׁלֹּא יָדַע מִי שֶׁנִּדָּהוּ יֵלֵךְ לוֹ אֵצֶל הַנָּשִׂיא וְיַתִּיר לוֹ נִדּוּיוֹ:
י
נִדּוּי עַל תְּנַאי אֲפִלּוּ עַל פִּי עַצְמוֹ צָרִיךְ הֲפָרָה. תַּלְמִיד חָכָם שֶׁנִּדָּה עַצְמוֹ וַאֲפִלּוּ נִדָּה עַצְמוֹ עַל דַּעַת פְּלוֹנִי וַאֲפִלּוּ עַל דָּבָר שֶׁחַיָּב עָלָיו נִדּוּי הֲרֵי זֶה מֵפֵר לְעַצְמוֹ:
יא
מִי שֶׁנִּדּוּהוּ בַּחֲלוֹם אֲפִלּוּ יָדַע מִי נִדָּהוּ צָרִיךְ עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם שֶׁשּׁוֹנִין הֲלָכוֹת לְהַתִּירוֹ מִנִּדּוּיוֹ. וְאִם לֹא מָצָא טוֹרֵחַ אַחֲרֵיהֶם עַד פַּרְסָא. לֹא מָצָא מַתִּירִים לוֹ אֲפִלּוּ עֲשָׂרָה שֶׁשּׁוֹנִים מִשְׁנָה. לֹא מָצָא מַתִּירִין לוֹ עֲשָׂרָה שֶׁיּוֹדְעִים לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה. לֹא מָצָא מַתִּירִין לוֹ אֲפִלּוּ עֲשָׂרָה שֵׁאֵינָן יוֹדְעִין לִקְרוֹת. לֹא מָצָא בִּמְקוֹמוֹ עֲשָׂרָה מַתִּירִין לוֹ אֲפִלּוּ שְׁלֹשָׁה:
יב
מִי שֶׁנִּדּוּהוּ בְּפָנָיו אֵין מַתִּירִין לוֹ אֶלָּא בְּפָנָיו. נִדּוּהוּ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו מַתִּירִין לוֹ בְּפָנָיו וְשֶׁלֹּא בְּפָנָיו. וְאֵין בֵּין נִדּוּי לַהֲפָרָה כְּלוּם אֶלָּא מְנַדִּין וּמַתִּירִין בְּרֶגַע אֶחָד כְּשֶׁיַּחֲזֹר הַמְנֻדֶּה לַמּוּטָב. וְאִם רָאוּ בֵּית דִּין לְהַנִּיחַ זֶה בְּנִדּוּי כַּמָּה שָׁנִים מַנִּיחִין כְּפִי רִשְׁעוֹ. וְכֵן אִם רָאוּ בֵּית דִּין לְהַחֲרִים לָזֶה לְכַתְּחִלָּה וּלְהַחֲרִים מִי שֶׁיֹּאכַל עִמּוֹ וְשׁוֹתֶה עִמּוֹ אוֹ מִי שֶׁיַּעֲמֹד עִמּוֹ בְּאַרְבַּע אַמּוֹת מַחְרִימִין כְּדֵי לְיַסְּרוֹ וּכְדֵי לַעֲשׂוֹת סְיָג לַתּוֹרָה עַד שֶׁלֹּא יִפְרְצוּ הַחוֹטְאִים. אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ רְשׁוּת לֶחָכָם לְנַדּוֹת לִכְבוֹדוֹ אֵינוֹ שֶׁבַח לְתַלְמִיד חָכָם לְהַנְהִיג עַצְמוֹ בְּדָבָר זֶה אֶלָּא מַעֲלִים אָזְנָיו מִדִּבְרֵי עַם הָאָרֶץ וְלֹא יָשִׁית לִבּוֹ לָהֶן כָּעִנְיָן שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה בְּחָכְמָתוֹ (קהלת ז כא) "גַּם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר יְדַבְּרוּ אַל תִּתֵּן לִבְּךָ". וְכֵן הָיָה דֶּרֶךְ חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים שׁוֹמְעִים חֶרְפָּתָם וְאֵינָן מְשִׁיבִין וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמּוֹחֲלִים לַמְחָרֵף וְסוֹלְחִים לוֹ. וַחֲכָמִים גְּדוֹלִים הָיוּ מִשְׁתַּבְּחִים בְּמַעֲשֵׂיהֶם הַנָּאִים וְאוֹמְרִים שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא נִדּוּ אָדָם וְלֹא הֶחְרִימוּהוּ לִכְבוֹדָן. וְזוֹ הִיא דַּרְכָּם שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁרָאוּי לֵילֵךְ בָּהּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁבִּזָּהוּ אוֹ חֵרְפָהוּ בַּסֵּתֶר. אֲבָל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁבִּזָּהוּ אוֹ חֵרְפוֹ אָדָם בְּפַרְהֶסְיָא אָסוּר לוֹ לִמְחל עַל כְּבוֹדוֹ וְאִם מָחַל נֶעֱנָשׁ שֶׁזֶּה בִּזְיוֹן תּוֹרָה אֶלָּא נוֹקֵם וְנוֹטֵר הַדָּבָר כְּנָחָשׁ עַד שֶׁיְּבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ מְחִילָה וְיִסְלַח לוֹ:
↗ קרא בספריה
📄 תמלולים / Transcripts
YI אידיש
📄 Download Transcript PDF סיכום השיעור 📋 סיכום פון דעם שיעור: הלכות תלמוד תורה פרק ז’ (רמב”ם) — כלל…

סיכום השיעור 📋

סיכום פון דעם שיעור: הלכות תלמוד תורה פרק ז’ (רמב”ם)

כללי’דיגע הקדמה צום פרק

דער רמב”ם’ס פרק ז’ איז דער לעצטער פרק פון הלכות תלמוד תורה, און ער באהאנדלט דעם נושא פון כבוד תלמידי חכמים — ספעציפיש, וויאזוי מען קנס’ט איינעם וואס איז מבזה תלמידי חכמים אדער מבזה דברי חכמים, דורך דעם אינסטיטוט פון נידוי.

פשט: דער פרק שטעלט אויף דעם מעכאניזם פון נידוי אלס דער הויפט-טול צו פראטעקטן כבוד תלמידי חכמים, און לערנט אויס די דינים פון נידוי, חרם, התרה, און דעם באלאנס צווישן ענפארסמענט און כבוד התורה.

חידושים און הסברים:

1. נידוי אלס קהילה’דיגער עונש, נישט א גוף’דיגער עונש: נידוי איז פונדאמענטאל אנדערש פון אנדערע עונשים (מיתות בית דין, מלקות, מכת מרדות). אנדערע עונשים זענען פעינפול פאר’ן גוף — מ’כאפט א פאטש, ס’טוט וויי. אבער בזיון פון א חכם איז נישט אן עבירה אזוי ווי מחלל שבת — עס איז אן עבירה קעגן דער קהילה, ער האט אראפגעברענגט די סמכות פון דעם רב. נידוי ברענגט צוריק די סמכות פון דעם רב דורך ארויסרוקן דעם טראבל-מעיקער פון דער קהילה, און דער רב בלייבט מיט זיין הויכן סטאנד.

2. פארוואס שטייט נידוי אין הלכות תלמוד תורה און נישט אין ספר שופטים? לכאורה באלאנגט הלכות עונשין אין ספר שופטים (הלכות ממרים, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם). דער תירוץ: אין הלכות ממרים / סנהדרין רעדט מען פון ממש’ע דינים פון עונשים — זקן ממרא, מענטשן וואס גייען קעגן דער אויטאריטעט פון סנהדרין. אבער דא אין הלכות תלמוד תורה רעדט מען מער ספעציפיש פון כבוד תלמידי חכמים — אז מ’שטייט אויף פאר אים, מ’איז אים מהדר, מ’טאר נישט חולק זיין על שמועת רבו, מורא רב — און נידוי איז א טול צו פראטעקטן דעם כבוד פון תלמידי חכמים, נישט סתם א עונש. דער חזון איש ניצט דעם רמב”ם’ס הלכה פון ווער איז א תלמיד חכם שנאות על כבודו צו לערנען אויס וואס איז א גוטער מענטש.

3. נידוי אלס פראקטישע מאכט: אפילו ווען בתי דין האבן נישט געהאט פולע מאכט פון עונשים (מיתה, מלקות), האט נידוי אלעמאל פונקציאנירט אלס א פראקטישע כח — ביז ממש לעצטנס האט מען געקענט טון א נידוי. אפילו א “צעטל” (פאשקוויל) קעגן איינעם איז א בחינה פון נידוי — עס איז אן ענין פון שעימינג, ארויסדרוקן א מענטש פון דער קהילה.

4. [דיגרעסיע: באקאנטע ביישפילן פון נידוי אין דער געשיכטע]: די מערסטע מפורש’ע פאלן פון נידוי אין דער גמרא זענען דוקא ביי חכמים — רבי אליעזר וואס מ’האט אים גערופן “שמותי” (מנודה); רבי יהושע בן פרחיה’ס תלמיד ישו וואס מ’האט אין חרם געלייגט (און דערפון זאגט מען “לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת”); ברוך שפינוזה וואס מ’האט “excommunicated”. פאר א פשוט’ן מענטש איז נידוי נישט אזא גרויסע עונש — זיין עקזיסטענץ ווענדט זיך נישט אין דער קהילה. אבער א חכם — נעמט מען אוועק זיין גאנצע עקזיסטענץ. (דאגעגן: מ’הערט נאר פון באקאנטע מענטשן, אבער מסתמא האט מען מנדה געווען אסאך פשוטע בעלי בתים אויך — ווי דער קצב אין מסכת פסחים וואס האט זיך אויסגעדריקט נישט שיין אויף א חכם.)

הלכה א — תלמיד חכם שסרח

דברי הרמב”ם: תלמיד חכם שסרח — אין מנדין אותו בפרהסיא לעולם… אלא אם כן עשה כירבעם בן נבט וחבריו. אבל כשחטא שאר חטאים — מלקין אותו בצנעא.

פשט: א תלמיד חכם וואס האט געזינדיגט — מ’מאכט אים נישט נידוי בפרהסיא, סיידן ער האט געטון אזעלכע הארבע זאכן ווי ירבעם בן נבט און זיינע חברים (מחטיא את הרבים). אבער ווען ער האט געטון אנדערע (שוואכערע) עבירות, געבט מען אים מלקות בצנעא.

חידושים און הסברים:

1. “סרח” — וואס מיינט עס? “סרח” מיינט לכאורה אז ער האט געטון איינע פון די 24 זאכן וואס מ’איז חייב נידוי, אדער אפשר אפילו ברייטער — ער האט זיך צעלאזט, ער האט זיך “קאליע געמאכט.” עס זעט אויס אז מ’רעדט אפילו ווען ער האט געטון אן עבירה וואס איז נישט נאר פון די 24 זאכן, נאר אפילו ברייטערע עבירות. דאס ווארט “סרח” איז א צנעא’דיגע לשון — ווי א קינד וואס האט זיך געמאכט א “סרחון” — עס איז א צנעא’דיגע זאך וואס “נאר די מאמע כאפט.” ער האט זיך פארקאלע געמאכט, מ’האט אים געכאפט, אבער עס איז נישט קיין גרויסע פרסום.

2. דער דילעמא פון נידוי ביי א תלמיד חכם: נידוי איז א טול וואס מ’האט באשאפן צו פראטעקטן כבוד תלמידי חכמים. וואס טוט זיך ווען מ’דארף ניצן דעם זעלבן טול קעגן א תלמיד חכם? דאס איז דער יסוד פון דער הלכה — ווי באלאנסירט מען צווישן דעם צורך צו ענטפערן אויף זיין עבירה, און דעם כבוד התורה וואס ווערט באשעדיגט ווען א תלמיד חכם ווערט מנודה בפרהסיא?

3. “לא תהדר פני גדול” vs. כבוד התורה: בכלל זאגט מען “לא תהדר פני גדול” — מ’זאל נישט מהדר זיין א חשוב’ן מענטש ווען ס’קומט צו דין. אבער דא זעט מען אז ס’איז יא דא א געוויסע פראטעקציע פאר א תלמיד חכם אין בית דין — נישט ווייל ער פערזענליך פארדינט עס, נאר ווייל ווען דער עולם הערט אז א תלמיד חכם איז בנידוי, איז דאס אליין א בזיון פון דער תורה.

4. “כירבעם בן נבט וחבריו” — דער שוועל פאר פרהסיא-נידוי: נאר ווען ער האט געטון אזעלכע חמורות ווי ירבעם — מחטיא את הרבים — דעמאלט יא מנדה מען אים בפרהסיא. “ירבעם בן נבט” מיינט א “ראשון מפורסם מאוד שחטא ברבים” — אין היינטיגע צייטן וואלט מען געזאגט “שבתאי צבי.” עס דארף צוויי תנאים: (א) א העכטיגע רב — א פובליקע מרידה, נישט סתם אז מענטשן ווייסן דערפון, נאר אז ער הייבט אויף די הענט און זאגט “איך מעג”; (ב) אן ערנסטע זאך — עפעס ווי עבודה זרה, כפירה, א חמור’דיגע זאך. דער פראקטישער טעסט: אויב מ’האט אים געכאפט ביי א גראבע עבירה — שעמט ער זיך דערמיט און באהאלט זיך? דאס איז “סרח” — מ’גיט בצנעא. אדער הייבט ער אויף די הענט און זאגט “איך מעג”? דאס איז “יד רמה” — דעמאלט קומט נידוי בפרהסיא, ווייל ער האט שוין אליין געמאכט די חילול השם, און דער נידוי איז פארקערט א קידוש השם.

5. “מלקין אותו בצנעא” — וואס פאר א מלקות? דא איז א וויכטיגע חקירה:

ערשטע צד: עס מיינט ממש מלקות דאורייתא מיט עדים והתראה, נאר מ’טוט עס בצנעא אנשטאט בפרהסיא (ווייל נארמאלע מלקות איז “ונקלה אחיך לעיניך” — א חלק פון דער בזיון). פאר א תלמיד חכם מאכט מען עס בצנעא כדי נישט צו פארשעמען די תורה.

צווייטע צד (וואס ווערט מער פאווערט): עס איז א נייע יצירה — נארמאלערהייט וואלט מען אים געגעבן נידוי (וואס איז דער רגיל’ער עונש פאר די 24 זאכן), אבער ווייל נידוי פאר א תלמיד חכם איז א בזיון התורה, האט מען באשאפן אן אלטערנאטיוו: שטילע מלקות — בית דין רופט אים אריין אין א צימער און מ’געבט אים מלקות, נישט מיט די פולע דיני מלקות (39 מיט דעם סיסטעם), נאר א מין מכת מרדות בצנעא. דער מענטש פילט עס, אבער ס’איז “אונטער זיין בעקיטשע” — קיין פרהסיא-בזיון.

דריטע צד: אפילו ווען ס’איז מלקות דאורייתא, מאכט מען עס בצנעא ביי א תלמיד חכם. דער דעת פון נר”י השלם שטיצט דעם צד אז אפילו מלקות דאורייתא קען מען ביי א תלמיד חכם מאכן בצנעא — א ברייטע פלעקסיביליטי (“מרחב תמרון”) וואס בית דין האט אין הלכות עונשים.

6. דער עיקר חילוק צווישן “סרח” און “ירום ידו” איז בפרהסיא vs. נישט בפרהסיא, נישט דאורייתא vs. דרבנן: דער חילוק אין דעם רמב”ם איז נישט צווישן חומרת העבירה, נאר צווישן דעם אופן — צי עס איז געווען בפרהסיא אדער בצנעא.

7. ראיה פון דער גמרא וועגן מזלזל אין יום טוב שני: אפילו ווען א תלמיד חכם האט געזאגט פאר א נכרי אז יום טוב שני איז נישט קיין זאך — וואס איז מער ווי נאר פריוואט מזלזל זיין — מאכט מען נישט קיין נידוי בפרהסיא פאר א תלמיד חכם. דאס ווייזט אז עס איז דא א געוויסע פראטעקציע פאר א תלמיד חכם, וואס איז א חלק פון דעם דין פון כבוד התורה אליינס.

[דיגרעסיע: ביישפיל פון יום טוב שני]: א תלמיד חכם וואס איז מזלזל אין יום טוב שני — דאס איז גראדע א זאך וואס נאר א תלמיד חכם קען טון (ווייל ער ווייסט אז יום טוב שני איז “פעיק”/דרבנן), אבער מ’קען נישט מפרסם זיין דאס בפרהסיא.

הלכה: “וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה” — הכבד ושב בביתך

דברי הרמב”ם: דער רמב”ם ברענגט דעם פסוק (הושע ד:ה): “וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה” — אפילו א נביא וואס איז נכשל, “גוערים בו כיסוי כלילה” — מ’דעקט עס צו ווי נאכט, מ’האלט עס שטיל. “ואומרים לו: הכבד ושב בביתך.”

פשט: מ’זאגט דעם תלמיד חכם: זיי אזוי גוט, זיץ אין דערהיים. האלט אן דיין כבוד. אויב דו וועסט קומען אין פאבליק, וועט נישטא זיין קיין ברירה, וועט מען דיך מוזן מנדה זיין. מיר ווילן דיך נישט פארשעמען — בלייב אין דערהיים.

חידושים:

1. “הכבד ושב בביתך” — א האלבע נידוי: דאס איז א מין “האלבע נידוי” — מ’מאכט נישט א נידוי בפרהסיא, נאר מ’זאגט אים ער זאל זיך אליינס מנדה זיין. מ’דערגרייכט דעם ציל פון נידוי — אז ער זאל נישט קענען משפיע זיין לרעה — אבער אן דער השפלה פון א פובליקע נידוי.

2. דער מקור פון “הכבד ושב בביתך”: דער לשון איז א פסוק אין ספר מלכים (מלכים ב יד:י) — אמציה מלך יהודה האט געוואלט גיין אין מלחמה מיט מלך ישראל, און יענער האט אים געזאגט “הכבד ושב בביתך” — בלייב אין דערהיים. דער רמב”ם ברענגט נישט דעם פסוק פון מלכים, נאר דעם פסוק פון הושע.

3. “הכבד” — האלט אן דיין כבוד: דער ביאור פון “הכבד” איז: זיי דיך מכבד אליינס, בלייב אין דערהיים, קום נישט אין בית המדרש. דאס איז נישט א פארמעלער נידוי, נאר א פראקטישע אנווייזונג וואס דערגרייכט דעם זעלבן ציל.

4. נישט “מורידין מגדולתו”: דער רמב”ם נוצט נישט דעם לשון “יורד בדבר” אדער “מורידין אותו מגדולתו” (ווי מ’האט געטון ביי רבן גמליאל). מ’איז נישט מעביר אים פון זיין פאזיציע — מ’זאגט אים נאר ער זאל בלייבן אין דערהיים.

הלכה: “אסור לבית דין לקפוץ בנדויו במהרה”

דברי הרמב”ם: “וכן כל תלמיד חכם שנתחייב נידוי — אסור לבית דין לקפוץ בנדויו במהרה, אלא בורחין מדבר זה ומשמטין ממנו.”

פשט: אפילו ווען א תלמיד חכם איז חייב נידוי, טאר בית דין נישט שנעל שפרינגען צום נידוי. מ’דארף זיך פרובירן ארויסדרייען, זוכן אנדערע וועגן אים צו מאכן תשובה טון.

חידושים:

1. חילוק צווישן זקן ממרא און סתם תלמיד חכם: ביי א זקן ממרא טוט מען גארנישט (מ’מאכט נישט קיין נידוי כלל). ביי א נארמאלער תלמיד חכם, אויב ס’איז ממש נישטא קיין ברירה, מעג מען יא מנדה זיין — אבער בית דין דארף זיין זייער העזיטענט און פרובירן אלע אנדערע וועגן.

2. “תלמיד חכם” — אפילו א צורבא מרבנן: דאס גילט אפילו פאר א “תלמיד חכם” אין דעם זין פון א “ישיבה מאן” — א צורבא מרבנן — נישט נאר א גרויסער חכם מיט תלמידים. אפילו פאר אים דרייט מען זיך ארויס.

3. דער גמרא’ס מקור — רב פפא: רב פפא האט זיך משבח געווען: “תיתי לי דלא שמתי צורבא מרבנן” — ער איז קיינמאל נישט געקומען צו דער “אסיפה” וואו מ’גייט מנדה זיין א תלמיד חכם. אבער — “אפילו נימנו על הלל הכותו משום מלקות” — אויב מ’דארף געבן מלקות (אפילו מכות מרדות) פאר א תלמיד חכם, איז ער יא געווען א חלק דערפון — ווייל מלקות גיט מען בצנעא. נאר שמתא/נידוי, וואס איז א פובליקע בזיון, האט ער אוואוידעד.

4. ביאור “חסידי החכמים”: דער רמב”ם’ס לשון “חסידי החכמים” מיינט מדות חסידות פון א חכם — א חכם וואס פירט זיך מיט חסידות. דער צוגאב “חכמים” קען אויך מיינען אז מ’דארף חכמה צו וויסן ווען מ’זאל זיך ארויסדרייען, ווייל “חסידים שוטים” קענען מאכן חורבן.

5. פראקטישע אופנים פון “ארויסדרייען”: מ’זאגט נישט “ניין, מ’מאכט נישט קיין שמתא” — דאס אליין וואלט געווען אן עוולה. נאר מ’זאגט דעם קובל ער זאל צוריקקומען אין צוויי חדשים, מ’שיבט עס אפ, מ’זוכט אנדערע וועגן.

6. [דיגרעסיע: די מעשה מיט’ן בני יששכר און דעם ראפשיצער רב:] מ’האט געוואלט מאכן א חרם אויף פשיסחא, דער ראפשיצער רב האט גערופן אן אסיפה, און מ’האט גערופן דעם בני יששכר. דער בני יששכר האט זיך ארויסגעדרייט מיט א דרשה: ביי עקידת יצחק, אויף צו שעכטן יצחק האט דער אייבערשטער אליינס גערעדט, אבער אויף צו נישט שעכטן האט ער געשיקט א מלאך. מען זעט פון דא אז אויף צו “שעכטן” א איד (מנדה זיין) דארף דער אייבערשטער אליינס זאגן — אפילו דער רב וואס האט גערופן די אסיפה איז נאר א “מלאך.” א מושלם’ע אילוסטראציע פון “בורחין מדבר זה ומשמטין ממנו.”

הלכה: דער באלאנס צווישן כבוד התורה און פראטעקציע פון תלמידי חכמים

חידושים:

1. נישט פראטעקטן זיך איינס דעם צווייטן: דער ציל איז נישט אז חכמים זאלן פראטעקטן זיך איינס דעם צווייטן — דאס וואלט געווען א פארדרייטע מאטיוואציע. דער אמת’דיגער ציל איז אז כבוד התורה זאל זיין שטארק ביי דער עולם.

2. ווען כבוד התורה פאדערט דוקא נידוי: אסאך מאל קוקן מענטשן עס אן אז מ’פראטעקט “די אייגענע” — למשל ווען א תלמיד חכם האט באשווינדלט אדער באגנב’עט א מענטש. אין אזא פאל, אויב דער דעת הקהל זעט עס אן אז פראטעקציע, קען עס זיין אז דוקא א נידוי/השמטה איז דער וועג צו כבוד התורה — ווייל דאס ווייזט אז תורה מענטשן נעמען עבירות ערנסט.

3. דער דעת הקהל אלס פאקטאר: ווען דער דעת הקהל איז אנדערש — ווען מענטשן זעען עס אן אז פראטעקציע פון “אייגענע” — קען מען עס אנדערש אנקוקן, און אפשר דעמאלטס איז דוקא דער נידוי דער ריכטיגער וועג פאר כבוד התורה. מ’דארף פארשטיין די סיטואציע.

4. א פראקטישע סברא — עפעקטיוונעסס פון נידוי: ביי א תלמיד חכם וואס האט חסידים און תלמידים, קען נידוי פארלירן זיין עפעקטיוונעסס — ווייל זיינע אנהענגער וועלן אים נישט אפזאגן. מ’קען נאר נוצן נידוי ווי לאנג דער עולם אקצעפטירט עס. (דאס איז אבער “לאו דווקא” — נישט דער הויפט טעם.)

תשובת הרמב”ם בענין חזן שיש עליו רינון

דברי הרמב”ם (תשובה): מ’האט געפרעגט דעם רמב”ם וועגן א חזן וואס ס’איז געווען א שמועה (רינון) אז ער טוט עפעס וואס מ’טאר נישט, צי מ’זאל אים מעביר זיין פון זיין אמט.

פשט: דער רמב”ם זאגט זייער שארף אז מ’איז נישט מעביר קיינעם פון זיין אמט וועגן א שמועה אליין — אפשר איז דא עדות, אפשר נישט.

חידושים:

1. דער רמב”ם ברענגט אלס ראיה די גמרות וועגן “תלמיד חכם שסרח” — אז אפילו ווען ער האט יא געזינדיגט, דארף מען חולק זיין על כבודו. דער יסוד: אן אמת’דיגער תלמיד חכם האט אמת’דיגע תורה, ער קען לערנען, ער האט ווערט — און אפילו דער יצר הרע האט אים געברענגט צו זינדיגן, פאדערט דער כבוד התורה אז מ’זאל אים באהאנדלען בדרך כבוד.

2. אויסנאם: אויב ער נוצט זיין פאזיציע כדי צו באשווינדלען אדער מזיק זיין א צווייטן — דאן פארקערט, מ’דארף יא אקטיוו אריינטרעטן. ער ברענגט א מעשה פון מועד קטן וואו מ’האט דוקא יא מנדה געווען ווייל דער מענטש האט אויסגענוצט זיין שטעלונג אדער זיך פארשטעלט.

הלכה: כיצד היא הנידוי — וויאזוי מאכט מען א נידוי

דברי הרמב”ם: מ’מכריז און מ’זאגט “פלוני בשמתא”. ווען מ’איז אים מנדה שלא בפניו — זאגט מען “אמרנו פלוני זה בשמתא”. ווען מ’איז אים מנדה בפניו — זאגט מען עס דירעקט צו אים.

פשט: “שמתא” איז דער ארמישער/גמרא’דיגער לשון פאר נידוי. נידוי, חרם, און שמתא זענען דריי ווערטער וואס באצייכענען דעם זעלבן מושג.

חידושים:

1. בפניו vs. שלא בפניו: דער רמב”ם ברענגט ביידע אופנים — מ’קען מנדה זיין שלא בפניו, אבער ווען ער איז דא, זאגט מען עס אין זיין פנים. דער רמב”ם זאגט נישט אז מ’מוז עס טון בפניו, נאר אז אויב מ’טוט עס בפניו, איז דאס דער נוסח. ס’איז אן ענין פון ערלעכקייט — נישט טון אונטער זיין רוקן, נאר האבן דעם מוט עס צו זאגן אין זיין פנים.

הלכה: חרם — דער לשון

דברי הרמב”ם: ביי חרם זאגט מען “פלוני מוחרם”.

פשט: א פשוט’ער לשון — מ’זאגט “מוחרם” און ער ווערט מוחרם.

הלכה: לשון “ארור” — ארור בו אלה, בו שבועה, בו נדר

דברי הרמב”ם: “ארור בו אלה, בו שבועה, בו נדר” — דער לשון “ארור” כולל אין זיך אלה (קללה), שבועה, און נדר.

חידושים:

1. ארור אלס לשון נידוי: פון דעם זעט מען אז מ’קען אויך מנדה זיין מיט דעם לשון “ארור”, נישט נאר מיט “שמתא” אדער “מוחרם”.

2. ראיה פון ברק און מרוז: אילא האט געזאגט אז ברק האט מיט 400 שופרות משמת געווען מרוז (פון דעם פסוק “אורו מרוז”). דער לשון “ארור” אין פסוק ווערט אינטערפרעטירט אלס נידוי/שמתא. דאס באווייזט אז “ארור” קען מיינען ארור כפשוטו (אלה/קללה), אדער א לשון שבועה (“אם לא אעשה כן, ארור”), אדער נידוי.

הלכה: התרת נידוי וחרם

דברי הרמב”ם: וויאזוי איז מען מתיר א נידוי אדער חרם? מ’זאגט “שרוי לך ומחול לך”. ווען מ’איז מתיר שלא בפניו, זאגט מען “פלוני שרוי לו ומחול לו”.

חידושים:

1. פשטות פון נידוי: ס’איז זייער סימפל צו מאכן א נידוי און א חרם — ס’איז נאר א ווארט, מ’דארף נישט ברענגען קיין שופרות (כאטש מ’קען), מ’דארף נישט לעכט, נישט “פולסא דנורא”, נישט קיין פתקא.

הלכה: מהו המנהג שנוהג המנודה — דינים פון א מנודה

דברי הרמב”ם: א מנודה: (1) אסור לספר ולכבס כאבל כל ימי נידויו; (2) אין מזמנין עליו; (3) אין מצטרפין אותו לעשרה לכל דבר שצריך עשרה; (4) אין יושבין עמו בד’ אמות. אבער: שונה לאחרים ושונין לו — ער מעג לערנען מיט אנדערע און אנדערע מעגן לערנען מיט אים. ער מעג נשכר ושוכר — ער מעג פארדינען און דינגען ארבעטערס.

פשט: דער מנודה ווערט באהאנדלט ווי אן אבל אין געוויסע הינזיכטן, און ער ווערט ארויסגענומען פון דער ציבור’דיגער צוזאמענלעבונג — מ’ציילט אים נישט פאר א מנין, מ’זיצט נישט אין זיינע ד’ אמות, מ’מאכט נישט זימון מיט אים.

חידושים:

1. “אין מזמנין עליו” — דאפלטע משמעות: ס’קען מיינען (א) מ’עסט נישט מיט אים ברויט צוזאמען, אדער (ב) מ’קען נישט מאכן ברכת המזון בזימון מיט אים. אפשר ביידע צוזאמען — אפילו ער עסט, מ’קאונט אים נישט. דער עיקר: ער איז נישט קיין חלק פון ציבור.

2. לערנען בלייבט — דער יסוד פון “לערנען איז דאס לעבן”: פונקט ווי ביי עיר מקלט שיקט מען מיט דעם רב’ן מיט זיינע תלמידים (ווייל תורה איז דאס לעבן), אזוי אויך ביי נידוי — מ’קנס’ט אים, אבער מ’נעמט נישט צו זיין לעבן. לערנען איז דאס לעבן, דעריבער לאזט מען ווייטער לערנען מיט אים. אויב ער איז א מגיד שיעור, בלייבט ער א מגיד שיעור; אויב ער איז א תלמיד, בלייבט ער א תלמיד.

3. פרנסה בלייבט אויך: די זעלבע סברא — מ’נעמט נישט צו זיין בעיסיק פרנסה. ער מעג ווייטער פארדינען און דינגען ארבעטערס.

הלכה: מנודה שמת בנידויו

דברי הרמב”ם: אויב ער איז געשטארבן ווען ער איז נאך געווען מנודה, ווערט דער נידוי נישט אויטאמאטיש בטל. בית דין שולחין ומניחין אבן על ארונו — מ’לייגט א שטיין אויף זיין ארון. כלומר שאין רוגמין אותו — ס’איז א סימבאלישע סקילה. אין מספידין ואין מלווין — מ’איז אים נישט מספיד און נישט מלווה מיט תלמידי חכמים.

פשט: דער נידוי בלייבט באשטיין אפילו נאכן טויט — דער טויט אליין לייזט נישט אויס פון נידוי.

חידושים:

1. נידוי vs. פיזישע עונשים נאכן טויט: ביי אלע אנדערע עונשים (ווי מלקות) קען מען נישט ווייטער באשטראפן א מת. אבער נידוי איז נישט קיין עונש אויף דעם גוף — ס’איז א קאמיוניטי סטעיטמענט, א ענין פון כבוד. און כבוד איז שייך אויך ביי א מת (מ’גיבט כבוד פאר א מת). דעריבער קען דער נידוי ווייטער באשטיין.

2. אבן על ארונו — צוויי פירושים: (א) לויט דעם רי”ף: “זכר לסקילה” — א סימבאלישע דערמאנונג פון סקילה. (ב) דער רמב”ם’ס לשון “כלומר שאין רוגמין אותו” — אפשר מיינט ער: דאס וואס מ’לייגט א שטיין (נישט ווארפט) איז א סימן אז מ’דארף אים קוקן ווי סקילה, אבער מ’טוט עס נישט ממש — ס’איז נאר כדי שיהא מובדל מן הציבור.

3. טויט לייזט נישט אויס פון נידוי — חידוש: מ’וואלט געקענט טראכטן אז ווען ער שטארבט, רעכנט מען כאילו ער איז געקומען בעטן. דער חידוש: ניין — ווילאנג ער האט נישט למעשה געבעטן, בלייבט ער בנידוי. ער האט זיך גע’עקשנ’ט ביז די לעצטע מינוט, און אפילו דער טויט לייזט אים נישט אויס.

4. דאס העלפט פארשטיין דעם דין: מ’וואלט געקענט טראכטן אז מיטן טויט ווערט ער אויטאמאטיש פטור (ווי ביי מלקות — וועם גייסטו שלאגן?). אבער ווייל נידוי איז נישט א פיזישער עונש נאר א סטעיטמענט פון דער קהילה, בלייבט עס באשטיין אויך נאכן טויט — ער האט זיך גע’עקשנ’ט ביז צום סוף.

הלכה: חרם — חמורות יותר

דברי הרמב”ם: א מוחרם — אים איז אסור שונה לאחרים ושונין לו (ער טאר נישט לערנען מיט אנדערע, און אנדערע טארן נישט לערנען מיט אים). אבער: ער לערנט אליין כדי שלא ישכח תלמודו. אויך: אינו נשכר ואינו שוכר — ער טאר נישט דינגען ארבעטערס און מ’דינגט אים נישט. אין נושאין ונותנין עמו — מ’טוט נישט ביזנעס מיט אים. אין מתעסקין עמו אלא מעט עסק כדי פרנסתו — נאר א ביסל פרנסה מעג מען אים געבן.

פשט: חרם איז חמור’ער ווי נידוי — מ’נעמט צו כמעט אלעס.

חידושים:

1. חרם vs. נידוי — די חילוקים: ביי נידוי מעג ער לערנען מיט אנדערע (שונה ושונין לו); ביי חרם — נישט. ביי נידוי מעג ער דינגען ארבעטערס; ביי חרם — נישט. ביי חרם מעג מען נאר טון מעט עסק כדי פרנסתו — מ’האלט אים ביים חיות, אבער נישט מער.

2. כדי שלא ישכח תלמודו: אפילו ביי חרם, וואו מ’נעמט צו כמעט אלעס, לאזט מען אים לערנען אליין — ווייל דער חרם וועט זיך אמאל ענדיגן, און אין צווישן זאל ער נישט ווערן אן עם הארץ. דאס ווייזט אז תלמוד תורה איז אזוי פונדאמענטאל אז אפילו דער שטרענגסטער קנס נעמט עס נישט אינגאנצן צו.

הלכה: דער פראצעס פון נידוי צו חרם

דברי הרמב”ם: מי שישב בנידוי שלשים יום ולא ביקש להתיר לו — מנדין אותו שנית. נאך צוויי מאל דרייסיג טעג אן ער בעט נישט — מחרימין אותו.

פשט: א נידוי איז א דרייסיג-טעג פעריאד. נאך דרייסיג טעג דארף מען מאכן א פרישע נידוי. אויב נאך צוויי מאל דרייסיג טעג האט ער נאכאלץ נישט געבעטן, נעמט מען עס צום נעקסטן לעוועל — פון נידוי גייט מען צו חרם.

חידושים:

1. נידוי איז נישט אן עונש — ס’איז א טול: דער פשט פון נידוי איז נישט א שטראף ווי מלקות (וואו “ונקלותי בעיניך” — מיט דעם קומסטו אפ). נידוי איז א מעכאניזם צו ברענגען דעם מענטש צו תשובה. ער האט עפעס ראנג געטון, מ’לייגט אים אין נידוי ביז ער וועט זיך קומען בעטן. ס’איז נישט אזוי ווי אן עונש וואס מ’קומט אפ — ס’איז א פראצעס וואס דויערט ביז ער ברעכט זיך.

הלכה: אין בנידוי להפרה קצבה — קיין מינימום צייט פאר נידוי

דברי הרמב”ם: ואין בנידוי להפרה קצבה… מנדין ומתירין ברגע אחד, כשיחזור המנודה למוטב. ואם ראו בית דין להניח זה בנידוי על כמה שנים — מניחין כפי רשעו.

פשט: ס’איז נישטא קיין מינימום צייט פאר נידוי. מ’מוז נישט וואַרטן דרייסיג טעג — מ’קען מנדה זיין און מתיר זיין אין דעם זעלבן רגע, ווען דער מנודה חזרט למוטב. אויב דער “פרעשור טעקטיק” אַרבעט נישט גלייך, קען מען האַלטן דעם מענטש אין נידוי (לכאורה חרם, ווייל נאָך דרייסיג טעג גייט מען אַרויף צו חרם) פאַר יאָרן לאַנג.

חידושים:

1. נידוי איז א טול, נישט א שטראָף מיט א פיקסירטע צייט: מ’זעט קלאָר אז נידוי איז א “פרעשור טעקטיק” — א מיטל צו ברענגען צו תשובה. ס’איז נישט ווי א געפענגעניש-שטראָף וואָס מ’מוז “אָפּזיצן.” ווען דער צוועק ווערט דערגרייכט (דער מנודה טוט תשובה), פאַלט אַוועק דער נידוי גלייך.

2. קיין שיעור נישט למעלה און נישט למטה: מ’קען מאַכן פאַר א רגע, מ’קען מאַכן פאַר יאָרן. דאָס איז אפשר ביי אַן עלטערן מענטש וואָס מ’דאַרף וואַרטן ביז ער קומט צו תשובה.

הלכה: סדר פון נידוי צו חרם — מחרימין אותו

דברי הרמב”ם: וכן אם ראו בית דין להחרים — מנדים תחילה, ואם לא ישוב מן החטא מחרימין אותו מיד, ואין צריך לזה מנין עשרה. אלא מחרימין אותו על מי שאוכל ושותה עמו, או מי שעומד עמו בארבע אמות. כדי לייצרו וכדי לעשות סייג לתורה, כדי שילמדו ממנו עד שלא יוסיפו עוד לחטוא.

פשט: ווען בית דין וויל מחרים זיין, מנדה’ט מען ערשט, און אויב ער חזרט נישט, מחרים’ט מען אים גלייך. מ’דאַרף נישט צען מענטשן דערצו. דער חרם ווירקט אויף יעדן וואָס עסט און טרינקט מיט אים, אָדער שטייט מיט אים אין ד’ אמות.

חידושים:

1. חילוק צווישן “אין מזמנין עמו” און “מי שאוכל ושותה עמו”: פריער האָט דער רמב”ם געזאָגט “אין מזמנין עמו” (מ’מאַכט נישט מיט אים זימון), און דאָ שטייט “מי שאוכל ושותה עמו.” “מזמנין” דאַרף מען נישט דווקא אין ד’ אמות — פאַרקערט, אפילו ער זיצט נישט מיט די אַנדערע, זאָל ער זיך נישט מצטרף זיין צו זימון. אָבער “אוכל ושותה עמו” איז א ברייטערע קאַטעגאָריע פון פאַקטישן קאָנטאַקט.

2. דער צוועק פון חרם — סייג לתורה: נידוי/חרם איז געמאַכט געוואָרן פאַר זאַכן וואָס דאַרפן “עקסטרע פּראָטעקשן” — וואָלנעראַבלע זאַכן, למשל א זאַך וואָס איז נאָר א דרבנן, וואָס מענטשן וועלן נישט נעמען גענוג ערנסט. ווען איינער מזלזל און גאָרנישט געשעט, וועט יעדער מזלזל זיין. נידוי/חרם איז דער מיטל צו פאַרמיידן אַזאַ “פרצה.”

הלכה: וויאזוי איז מען מתיר נידוי או חרם?

דברי הרמב”ם: בשלשה — דריי מענטשן זענען מתיר. אבער א יחיד מומחה קען מתיר זיין אליין.

פשט: מאכן א נידוי קען אפילו איין מענטש (אפילו א הדיוט, לכבוד פון דעם חכם). אבער מתיר זיין דארף מען דריי הדיוטות, אדער איין יחיד מומחה.

חידושים:

1. אסימעטריע צווישן מאכן און מתיר זיין: מאכן א נידוי איז גרינגער (איין מענטש), מתיר זיין איז שווערער (דריי, אדער איין מומחה). דאס ווייזט אז דער אינסטיטוט פון נידוי האט א “ביילט-אין” שוועריקייט ארויסצוקומען.

הלכה: תלמיד מתיר אפילו במקום הרב

דברי הרמב”ם: ויש לתלמיד להתיר הנידוי או החרם אפילו במקום הרב.

פשט: אויב א תלמיד ווייסט אז דער מנודה האט חרטה געהאט און וויל תיקון, מעג אפילו א תלמיד מתיר זיין אפילו אין דעם רב’ס מקום.

חידושים:

1. צוויי מהלכים אין דעם: (א) אפשר איז התרת נידוי נישט אזא גרויסע זאך — ס’איז א “טשיפע” זאך, מ’קען עס געבן גרינג. (ב) אדער, ס’איז דוקא ווייל ס’איז דא אן ענין פון ווי שנעלער אויסלייזן א מענטש פון נידוי — די מינוט וואס ס’קומט זיך אים מער נישט, זאל מען אים העלפן ארויס פון דער בלאטע. דאס צווייטע טעם איז מער א ענין פון חסד — מ’וויל נישט אז ער זאל ליידן מער ווי נויטיג.

הלכה: שלושה שנידו והלכו להם

דברי הרמב”ם: אויב דריי (א בית דין) האבן מנדה געווען און זענען אוועקגעגאנגען, און דער מנודה האט זיך חרטה געהאט — מושיבין לו אחרים ומתירין לו, דריי אנדערע מענטשן קענען אים מתיר זיין.

פשט: מ’דארף נישט דוקא די זעלבע מענטשן וואס האבן מנדה געווען.

חידושים:

1. געוויינליך דארף מען איבערבעטן דעם וואס האט מנדה געווען: בדרך כלל, ווען איינער האט מנדה געווען א חבר, דארף מען אים איבערבעטן אז ער זאל מסכים זיין. אבער ווען זיי זענען נישט דא, קענען אנדערע מתיר זיין — דאס ווייזט אז דער נידוי איז נישט א “פערזענליכע” זאך צווישן צוויי מענטשן, נאר א קהילה’דיגע מציאות וואס אנדערע קענען אויך אויפהייבן.

הלכה: מי שלא ידע מי נידהו

דברי הרמב”ם: איינער וואס ווייסט נישט ווער האט אים מנדה געווען — ילך אצל הנשיא ויתיר לו נידויו.

פשט: דער נשיא איז דער “דיפאלט” אדרעס פאר התרת נידוי ווען מ’ווייסט נישט ווער ס’האט מנדה געווען.

הלכה: נידוי על תנאי — אפילו על פי עצמו

דברי הרמב”ם: א מענטש וואס מאכט א נידוי על תנאי — “הריני בנידוי אם לא אעשה כך וכך” — אדער אפילו א מענטש מאכט זיך אליין בנידוי, צריך התרה.

פשט: אפילו ווען ער האט מקיים געווען דעם תנאי (ער האט טאקע געטון וואס ער האט געזאגט), דארף ער נאך אלץ התרה.

חידושים:

1. קשיא: פארוואס דאר

ף מען התרה אויב דער תנאי איז נישט מקויים געווארן? דאס איז משונה — לכאורה איז דער נידוי קיינמאל נישט חל געווארן!

2. מקור פון יהודה: די גמרא ברענגט ראיה פון יהודה וואס האט געזאגט “אם לא אביאנו אליך וחטאתי לך כל הימים” — “וחטאתי לך” ווערט אויסגעטייטשט אז ער זאל זיין בנידוי. אפילו ער האט צום סוף אהיימגעברענגט בנימין, איז ער געבליבן בנידוי (מ’זעט פון זיין מיתה אז ער איז געווען בנידוי).

3. שולחן ערוך’ס מהלך: דער שולחן ערוך פסק’נט אז עס רעדט זיך באופן ווען ס’איז דא א גרויסע טשענס אז ער וועט נישט קענען איינהאלטן דעם תנאי — דעמאלט איז דער נידוי חל פון בעצם פון מאכן דעם נידוי, אפילו ס’איז א זאך וואס ס’קען זיין אז ער וועט נישט קענען האלטן.

הלכה: תלמיד חכם שנידה עצמו — מתיר לעצמו

דברי הרמב”ם: תלמיד חכם שנדה עצמו, אפילו נדה עצמו על דעת פלוני, אפילו בדבר שחייב עליו נידוי — הרי זה מתיר לעצמו.

פשט: א תלמיד חכם וואס האט זיך אליין מנדה געווען קען זיך אליין מתיר זיין — אפילו ער האט עס געטון “על דעת פלוני” (אויף יענעמ’ס חשבון), אפילו ס’איז א זאך וואס ער איז באמת חייב נידוי דערפאר.

חידושים:

1. שווער צו פארשטיין: וואס מיינט “אפילו על דעת פלוני”? אפשר מיינט עס: אפילו ער האט געזאגט אז אויב יענער וועט חרטה האבן וועט ער אים מוחל זיין — אפילו דאן קען ער זיך אליין מתיר זיין.

הלכה י”א: מנודה בחלום

דברי הרמב”ם: מי שנודה בחלום, אפילו ידע מי נידהו, צריך עשרה בני אדם ששונין הלכות להתיר לו נידויו. אויב ער טרעפט נישט — גייט ער ביז א פרסה זיי זוכן. טרעפט ער נישט — גענוג צען וואס קענען נאר משנה. טרעפט ער נישט — צען וואס קענען תורה. טרעפט ער נישט — אפילו צען פשוט’ע מענטשן. אויב ער טרעפט נישט אין א מקום — גענוג דריי.

פשט: איינער וואס ווערט מנודה אין א חלום דארף א העכערע מדרגה פון התרה — צען מענטשן וואס לערנען הלכות, מיט א סולם פון ירידה אויב מ’טרעפט נישט.

חידושים:

1. “שונין הלכות” — וואס מיינט דאס? דער שאילתות ברענגט א נוסח פון דער גמרא: “דגמירי אבות ומדות” — מענטשן וואס קענען לערנען משנה, מדרשות, מכילתות. נישט ממש גרויסע תלמידי חכמים, אבער עפעס א שטיקל תלמידי חכמים.

2. פארוואס דארף מען דא צען, ווען ביי א רעגולערע נידוי גענוג דריי הדיוטות? א נידוי בחלום איז פונדאמענטאל אנדערש — ס’איז נישט א מענטש וואס האט מנדה געווען, נאר א מעסעדזש פון אויבן (דער “שר החלום” האט זיך מתלבש געווען אין יענעם מענטש). דעריבער דארף מען מער מענטשן צו זיין מתיר.

3. וואס איז דער מציאות פון א נידוי בחלום? — צוויי מהלכים:

(א) רוחני’ער מהלך: א חלום איז א מעסעדזש פון הימל. דער מענטש וואס ער האט געזען אין חלום ווייסט גארנישט דערפון — “ווען איך קום צו דיר אין חלום, בין איך נישט דארט געווען, ס’איז נאר דיר — דער חלום האט דיך געשיקט.” דעריבער קען מען נישט גיין צו דעם מענטש וואס האט מנדה געווען אין חלום, ווייל ער ווייסט גארנישט דערפון. אלא מאי — ס’איז א מעסעדזש פון שמים.

(ב) ראציאנאליסטישער מהלך: א מענטש וואס חלומ’ט אז ער איז מנודה — דאס מיינט אז ער האט א זייער שוואכע סעלף-קאנפידענס, ער פילט זיך “עקסקאמיוניקעיטעד.” דארף ער צען מענטשן זאלן אים “בוסטן” — זאלן אים זאגן “דו ביסט גוט.”

4. דער רמב”ם’ס שיטה אין חלומות — א סתירה: דער רמב”ם פסק’נט “דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין” — ער גלייבט בכלל נישט אין חלומות. ער האט אויך געשריבן אין מעשה שני אז ער האט “געמאכט א מעשה שני אין חלומות.” פארוואס פסק’נט ער דאך דא אז א נידוי בחלום איז א סיריעזע זאך וואס דארף התרה?

תירוץ: אפשר איז יעדע זאך אנדערש — לגבי נידוי בחלום פסק’נט ער אנדערש ווי לגבי אנדערע חלום-ענינים. אדער: ס’דארף זיין אן אמת’ע חלום (נישט סתם דמיונות).

אנדער תירוץ: אפשר איז עס מער א פראקטישע זאך — ער פילט זיך מנודה, ער גייט זיך נישט וואשן, ער איז מסתבל — קומען צען מענטשן און זאגן אים “דו קענסט דיך וואשן.”

5. א געחלומט’ע פוסק וואס איז מתיר — העלפט נישט: אויב ס’איז אן אמת’ע זאך (דער רוחני’ער מהלך), דעמאלט א פוסק וואס מען חלומ’ט אז ער איז מתיר — העלפט נישט. מ’דארף אמת’ע מענטשן אין דער וועלט.

6. פראקטישע נפקא מינה: ר’ אריה שטערן (בעל ליקוטי שכחה) האט זייער געקאכט אין דעם ענין. אויך אין “בסודו של מורה הוראה” איז פארגעקומען א מעשה ווען איינער האט טאקע געקאלט מיט אזא שאלה — ער האט געחלומ’ט אז ער איז מנודה.

הלכה: נידוי בפניו — התרה דארף אויך זיין בפניו

דברי הרמב”ם: מי שנידה בפניו — ווען מ’האט מנדה געווען בפניו (מ’האט אים געזאגט “אתה מנודה” אין זיין פנים), דארף אויך די התרה זיין בפניו.

פשט: ס’איז א חילוק אין הלכה צווישן נידוי בפניו און שלא בפניו — ביי בפניו דארף אויך די התרה זיין בפניו.

הלכה: אין זו שיטת חכם — א תלמיד חכם זאָל נישט מנדה זיין פאַר זיין כבוד

דברי הרמב”ם: אין זו שיטת חכם ומנהג כבודו, אלא זו חולשת תלמיד חכם והנהגה שאינה טובה. אלא הדרך הטובה והישרה שיעלים אזנו מדברי עם הארץ ולא ישיב להם תשובה כלל, כדרך שאמרו חכמים הראשונים: שתיקה לעמי הארץ גדר לחכמה.

פשט: אויב א תלמיד חכם ניצט נידוי צו שטראָפן יעדן וואָס טשעפּעט אים, איז דאָס נישט כבוד — דאָס איז שוואַכקייט (“חולשת תלמיד חכם”) און א שלעכטע הנהגה. דער ריכטיגער וועג איז: מאַך זיך ווי דו האָסט נישט געהערט.

חידושים:

1. דריי מדרגות וויאַזוי צו ריאַגירן:

דרך הטובה והישרה (פאַר יעדן תלמיד חכם): מאַך זיך ווי דו האָסט נישט געהערט. דער רמב”ם ברענגט דעם פסוק (קהלת ז:כא): “גם לכל הדברים אשר ידברו אל תתן לבך, שלא תשמע את עבדך מקללך” — דיין עבד שעלט דיך, אָבער דו האָסט נישט געהערט. מאַך זיך ווי דו האָסט נישט געהערט.

דרך חסידים הראשונים: שומעים חרפתם ואינם משיבים, ולא עוד אלא שמוחלים למחרפיהם וסולחים להם. זיי האָבן אפילו געהערט די חרפה, אָבער נישט געענטפערט, און נאָך מוחל געווען.

ווען מ’איז מבזה בפרהסיא: דאָ איז אַן אויסנאַם — תלמיד חכם שביזהו יחיד בפרהסיא, אסור לו למחול על כבודו — ווייל דאָס איז שוין כבוד התורה, נישט זיין פּערזענלעכער כבוד. ואם מחל — נענש, ער ווערט באַשטראָפט, ווייל ער איז מבזה די תורה דורך דעם וואָס ער לאָזט צו אַז מ’זאָל מבזה זיין א תלמיד חכם אין פּובליק.

2. חילוק צווישן בסתר און בפרהסיא: מי שביזהו יחיד בסתר — נאָר צווישן זיי צוויי — דאָ קען ער מוחל זיין, דאָ איז עס חסידות. אָבער בפרהסיא — ווען יעדער האָט געזען — אסור לו למחול, ווייל דער ענין פון כבוד תלמיד חכם ווערט מחולל, מענטשן וועלן מיינען אז מ’קען מבזה זיין תלמידי חכמים.

3. “נוקם ונוטר כנחש” — וויאַזוי צו פאַרשטיין: דער רמב”ם ברענגט די גמרא (יומא כג.): כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם. דער טייטש: ביי אַן אַנדער בעל חי, ווען ער בייסט אַריין אין יענעם, האָט ער הנאה — א גוטע טעם. אָבער דער נחש פילט איבעראַל נאָר א טעם פון זאַמד. דער נחש איז נוקם נישט ווייל ער האָט הנאה דערפון, נאָר ווייל עס מוז זיין. אַזוי אויך א תלמיד חכם — ווען ער איז נוקם ונוטר, זאָל ער נישט פילן קיין גוטע טעם דערין, נאָר ער טוט עס ווייל כבוד התורה פאָדערט עס.

4. דער רמב”ם’ס גירסא — חילוק צווישן נקמה פאַר זיך און פאַר כבוד התורה: דער רמב”ם האָט א גירסא אין די גמרא אז דער חילוק איז: לא תיקום ולא תיטור גילט פאַר זיין אייגענע כבוד — ער טאָר נישט נוקם זיין פאַר זיך אַליין. אָבער ער איז נוקם פאַר כבוד התורה — ער מיינט בכלל נישט זיך. א פּראַקטישער טעסט: אויב ווען זיין ווייב טשעפּעט אים איז ער אויך נוקם ונוטר — דאַן מיינט ער זיך, נישט כבוד התורה. ווייל ביי זיין ווייב איז נישטאָ קיין ביזיון כבוד התורה.

5. וויאַזוי שטימט דאָס מיט “מלך שמחל על כבודו”: פריער האָבן מיר געלערנט אז א רבי און א נשיא מעגן מוחל זיין אויף זייער כבוד. ווי שטימט דאָס מיט דעם אז ער טאָר נישט מוחל זיין? דער תירוץ: דאָרט רעדט מען פון דער עקסטרע כבוד וואָס קומט זיך אים — אויפשטיין פאַר אים, אַזעלכע זאַכן. דאָס מעג ער מוחל זיין. אָבער ווען איינער איז אים מבזה בפרהסיא — דאָס איז א גאָר אַנדער קאַטעגאָריע, דאָ טאָר ער נישט מוחל זיין.

6. [דיגרעסיע: דער חזון איש’ס מהלך וועגן “היי אָפּיניענס” אויף מענטשן:] דער חזון איש זאָגט: מענטשן מיינען אז ווען זיי האָבן הויכע מיינונגען אויף אַנדערע מענטשן, זענען זיי גוטע מענטשן. אָבער דער אמת איז פאַרקערט — ווייל זיי האָבן הויכע עקספּעקטעישאַנס, באַקומען זיי א גאַנצע “אַטאַקע” ווען זיי זעען אז דער מענטש איז נישט אַזוי גוט ווי זיי האָבן געמיינט. דער חזון איש זאָגט: איך ווייס אז מענטשן זענען ביי דעפיניציע שוואַך — יצר לב האדם רע מנעוריו — ממילא ווער איך נישט נתפעל. פאַרקערט, איך האַלט אין איין ווערן נתפעל אז מענטשן זענען בעסער ווי איך האָב געמיינט. דאָס איז א מוסר וויאַזוי מ’זאָל קענען מקיים זיין דעם רמב”ם’ס עצה — “שלא תשמע את עבדך מקללך” — ווייל מ’נעמט נישט יעדן מענטש’ס ווערטער אַזוי ערנסט.

7. [דיגרעסיע: חילוק צווישן הלכות דעות און דאָ:] אין הלכות דעות האָט דער רמב”ם געלערנט אז מ’זאָל נישט זיין א “שוטה שאינו מרגיש” — איינער וואָס פילט בכלל נישט אז מ’איז אים מבזה. דאָרט איז דאָס א חסרון. אָבער דאָ זאָגט דער רמב”ם אז חסידים הראשונים זענען שומע חרפתם ואינם משיבים — וואָס קלינגט ווי דער זעלבער זאַך! דער תירוץ: דאָרט רעדט מען פון איינער וואָס פילט באמת נישט — ער איז א שוטה. דאָ רעדט מען פון איינער וואָס פילט יאָ, אָבער ער ענטפערט נישט — ער איז מוחל, ער לאָזט עס גיין. דאָס איז א גאָר אַנדער מדרגה.

הלכה: “במה תלמידי חכמים אין מצוין שתצא תורה מבניהם” — ברכת התורה תחילה

דברי הרמב”ם (ברענגט רבי יהודה הנשיא): במה תלמידי חכמים אין מצוין לוצאת תורה מבניהם? על שאינן מברכין בתורה תחילה.

פשט: דער רמב”ם ברענגט צוויי פשטים אין דעם מאמר:

איין פשט: א תלמיד חכם וואָס האַלט אז עס פּאַסט אים נישט צו זיין עולה לתורה תחילה (ער וויל א בעסערע עליה, למשל שישי), איז ער מבזה די תורה וועגן זיין אייגענע כבוד — און דערפאַר זענען זיינע קינדער נישט קיין תלמידי חכמים.

דער רמב”ם’ס פשט (פאַרקערט): “תחילה” מיינט אז דער תלמיד חכם דאַרף זיין דער ערשטער עולה. אויב מ’גיט אים נישט תחילה, אָדער ער לאָזט זיך נישט עולה זיין תחילה, איז ער מבזה כבוד התורה. “שלא ברכו בתורה תחילה” מיינט: מ’האָט נישט געגעבן פאַר’ן תלמיד חכם צו זיין מבורך בתורה תחילה.

חידושים:

1. מחלוקת ראשונים אין דעם פשט: ס’איז דאָ א מחלוקת ראשונים בכלל וועגן דער שאלה, און דאָס איז נוגע צו דעם חזון איש וואָס רעדט וועגן דעם.

2. דער רמב”ם’ס שיטה — כבוד התורה פאָדערט אז דער תלמיד חכם זאָל נעמען תחילה: לויט דעם רמב”ם, אויב דער תלמיד חכם לאָזט זיך עולה זיין נישט תחילה, איז ער מבזה כבוד התורה. דאָס שטימט מיט דעם כללות’דיגן יסוד פון דעם פּרק — אז כבוד התורה איז נישט דעם תלמיד חכם’ס פּערזענלעכער כבוד, נאָר א חיוב וואָס ער מוז אויפהאַלטן.

3. פּראַקטישע שאלה — צי מ’קען מוותר זיין אויף עליות פאַר א גוטן צוועק: אויב א רב גיט אַוועק זיינע עליות כדי מענטשן זאָלן מער קומען דאַווענען, און ער האַלט אז דאָס אַליין איז כבוד התורה — צי איז דאָס מותר? דאָס בלייבט אָפן, אָבער מ’דאַרף טראַכטן — צי כבוד התורה איז כבוד התורה אָביעקטיוו, אָדער עס קען זיך ענדערן לויט דעם מצב.

4. רבי נתן’ס מאמר — “נביאי הארץ”: דער רמב”ם ברענגט רבי נתן’ס מאמר אז “נחמה ומעשים בלא זמנם — לא מפני שהם נואפים ולא שהם גוזלים, אלא מפני שהם בוזים בעצמם” — זיי האָבן צרות נישט ווייל זיי זענען נואפים אָדער גוזלים, נאָר ווייל זיי זענען מבזה זייער אייגענע תורה’דיגע כבוד — זיי נעמען נישט אונטער זייער אייגענע כבוד וואָס קומט זיך זיי אַלס תלמידי חכמים.

כבוד התורה — סיום-דיון

חידושים:

1. ציטאט פון ר’ נתן אין פרי עץ חיים — “תלמידי חכמים אין להם מנוחה בעולם הזה”: תלמידי חכמים האבן נישט קיין מנוחה אין עולם הזה — נישט ווייל זיי ווערן נישט געטרייסט, און נישט ווייל זיי וואקסן נישט, נאר ווייל זיי זענען “בוזים את עצמם” — זיי זענען מבזה זיך אליין. דער פשט: תלמידי חכמים ווייזן ארויס די תורה דוקא ווייל זיי זענען נישט נוגע אין זייער אייגענע כבוד התורה אויף זיך. זיי נעמען נישט דעם כבוד התורה אלס א פּערזענלעכע זאך — זיי זענען מוותר אויף זייער אייגענע כבוד, און דערפאר קענען זיי ריכטיג מגלה זיין די תורה.

2. פּראקטישע מוסר-השכל — קודם טראכטן פון אנדערע: קודם דארף מען נעמען קעיר פון אונזערע חברים, אז זיי זאלן זיין תלמידי חכמים, און נאכדעם ערשט טראכטן פון די אייגענע. דער פאקוס פון כבוד התורה זאל זיין אויף אנדערע — אז מ’זאל זיך זארגן אז חברים זאלן האבן כבוד התורה — איידער מ’טראכט פון זיך אליין.

3. כבוד התורה איז א זאך וואס שטייט פאר זיך — עס איז נישט “גארנישט,” עס איז א ריעלע זאך וואס מ’דארף פשוט לעבן דערמיט.


תמלול מלא 📝

הלכות תלמוד תורה פרק ז׳ — הלכות נידוי

הקדמה כללית צום פרק

חברותא א: אקעי, סאו אונז לערנען היינט הלכות תלמוד תורה פרק ז’, די לעצטע פרק פון הלכות תלמוד תורה.

אונז לערנען דא, אונז האלטן אינמיטן די גרעסערע סוגיא פון הלכות תלמוד תורה. די סאב-קעטעגארי איז כבוד תלמידי חכמים, און די סאב-סאב-קעטעגארי איז וויאזוי מען קנס’ט איינער וואס איז מבזה תלמידי חכמים אדער מבזה דברי חכמים.

איז דא אויף דעם אן אינסטיטושן וואס הייסט נידוי. אזויווי ס’איז דא פארשידענע עונשים — ס’איז דא אלע מיני ד’ מיתות בית דין, ס’איז דא מלקות, איז דא אויך אפילו א מין דרבנ’דיגע מלקות וואס הייסט מכת מרדות — איז דא אויך א נייע מין זאך פון נידוי, פון, איך ווייס, עקס-קאמיוניקעיטן, אדער מ’וועט זען אין די פרק וואס פונקטליך די טייטש. אבער בעצם איז עס אזויווי א וועג פון ארויסרוקן א מענטש פון די קאמיוניטי, אים מאכן מנודה מוחרם, ווייל ער האט מבזה געווען א חכם.

און די רמב”ם האט אויסגערעכנט פיר און צוואנציק זאכן וואס אויף דעם איז די עונש אז מ’מאכט נידוי. רוב פון זיי זענען דרבנ’דיגע זאכן, אדער זאכן וואס מענטשן קענען מזלזל זיין אין דעם, און נידוי איז אן ענין פון צוריקברענגען די שארפקייט דורך אים ארויסווארפן פון די קהילה, דורך אים דערווייטערן פון מענטשן, זאל זיך די עולם מער דערשרעקן.

נידוי אלס קהילה’דיגער עונש

איך מיין אז ס’איז אלץ אן ענין פון קהילה’דיגע זאכן. אזויווי אנדערע עונשים איז א פעינפול זאך — מ’כאפט א פאטש, ס’טוט וויי אויף די באדי. אבער פאר שעבוד החכם איז דאך נישט אן עבירה מבחינת דער מענטש האט געטון אן עבירה אזויווי דער מענטש האט מחלל שבת געווען. ער האט געטון אן עבירה פאר די קאמיוניטי, ער האט אראפגעברענגט די סמכות פון די רב. נידוי ברענגט צוריק די סמכות פון די רב, ווייל דער מענטש וואס איז דער טראבל-מעיקער ווערט ארויסגערוקט פון די קהילה, בלייבט דער רב ווייטער מיט זיין הויכע סטאנד. איך מיין אז אלע זענען בערך די סארט ענין.

חברותא ב: יא?

דיון: פארוואס שטייט נידוי אין הלכות תלמוד תורה?

חברותא א: זייער גוט, דו זאגסט א גוטע פשט. איך טראכט אז ס’איז זייער גוט מעורר געווען אז לכאורה איז דא אזויווי הלכות עונשין, און בעצם דאס באלאנגט אין ספר שופטים. ס’איז דא הלכות ממרים, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם.

אבער וואס ס’זעט עפעס אויס, קודם כל באופן כללי איז דא אסאך א קאנעקשן פון הלכות ממרים מיט הלכות תלמוד תורה, בפרט די צווייטע פארט וואס מ’זאגט כבוד תלמידי חכמים. בעצם, דארט שטייט אפילו הלכות כיבוד אב ואם, ווער האט א דין תלמיד חכם? פאר וועמען זאל מען מאכן נידוי? שטייט אויך אין הלכות ממרים.

חברותא ב: קען זיין. אדער די סנהדרין. איך האב נישט געקוקט פונקטליך ווער איז א תלמיד חכם.

חברותא א: דארט שטייט עס, איך געדענק נישט. ס’קען זיין א פארט פון די סנהדרין.

חברותא ב: יא. יא. און… קען זיין אז דאס איז…

חברותא א: רייט, רייט, אויך דא, ס’איז טאקע נישט דא. מיר האבן געלערנט אין אן אנדערע שיעור די חזון איש וועגן וואס איז א גוטער מענטש, ער ברענגט שטארק די רמב”ם אויך אויף די הלכה, ווער איז א תלמיד חכם אז מ’איז נאות על כבודו. אויף דעם האט ער זיך אזוי נישט זייער שטארק געקאכט, אז אויף דעם לערנט מען זיך וואס איז א גוטער מענטש.

סאו יא. ס’לערנט אויס, אבער אפשר אזוי ווי דו זאגסט, אז ס’איז דא אזוי ווי עונשים, ס’איז דא ממש הלכות שופטים — אפשר שופטים איז ממש א דין, ממש א חיוב פון הלכות עונשים, אדער זקן ממרא, אנדערע מענטשן וואס זיי גייען קעגן די אויטאריטעט פון די סנהדרין. און נאכדעם דא איז מער ספעציפיש פאר כבוד תלמידי חכמים — אז מ’שטייט אויף פאר אים, און מ’איז אים מהדר, די אלע מען פאלגט אים, מ’טאר נישט חולק זיין על שמועת רבו, די וואס מיר האבן געלערנט עכט וועגן וואס הייסט עס, מורא רב, די סארט זאכן — און צו דעם קומט צו נידוי. ס’איז אינטערעסאנט אז ס’איז אזוי ווי א טול צו פראטעקטן די כבוד פון תלמידי חכמים.

חברותא ב: יא.

חברותא א: אגב, א חלק נידוי איז, אזוי ווי ס’שטייט, סתם אזוי ווי אזוי מ’איז עובר אויף די רבנן, אנדערע וואס זאגן, אבער די גמרא פרעגט, ס’איז אלעס פאר כבוד פון די רבנן האט מען געמאכט די תקנה.

מבנה פון דעם פרק

אקעי, און יעצט די פרק איז בעצם — דאס האבן מיר געלערנט אין די פריערדיגע פרק. די פרק איז אלעס הלכות וואס מ’טוט ווען מ’מאכט נידוי.

חברותא ב: ווען מ’מאכט נידוי האבן מיר שוין געלערנט, אבער…

חברותא א: מיר האבן שוין געלערנט ווען מ’מאכט א נידוי, און אביסל געטאטשט נידוי. דא גייען מיר זיין מער מאריך זיין וואס איז א נידוי מחויב, וואס מיינט עס, וואס דארף א בעל נידוי, דער מענטש וואס איז מנודה, וואס דארף ער טון אנדערש, און אזוי ווייטער.

מ’הייבט אן מיט א אויך מיט א דעטאל. דער דעטאל איז לכאורה — מ’דארף מנדה זיין א תלמיד חכם. ס’איז דאך א דילעמא, יא. א נידוי איז א טול וואס מ’האט באשאפן פאר תלמידי חכמים. וואס טוט זיך ווען מ’דארף ניצן די טול אקעגן א תלמיד חכם?

חברותא ב: זייער גוט.

הלכה א: תלמיד חכם שסרח

לימוד דעם רמב”ם

חברותא א: די ערשטע הלכה איז ממש א קאנעקשאן אויך פון כבוד תלמידי חכמים. חוץ פון כבוד תלמידי חכמים איז דא א חכם וואס איז חייב נידוי, אפשר נישט נאר נידוי, ער קען אפילו זיין מלקות, עס איז אנדערע זאכן וויאזוי מען פירט זיך מיט א תלמיד חכם וואס איז חייב עונש.

ס’איז נישט א דילעמא, וויאזוי דיעלט מען מיט כבוד תלמיד חכם וואס קומט זיך אים ביזיונות? א תלמיד חכם בכללו קומט זיך כבוד, אבער אויב ער האט געטון עבירות דארף מען אים דאך נישט… מיר זענען נישט “לא תהדר דל בריבו” — וואס איז די לשון הפסוק? אז ווען ס’קומט זיך פאר א דל, אבער פארקערט, “לא תהדר פני גדול” — א חשוב’ער מענטש זאל מען נישט מהדר זיין ווען ס’קומט צו בדין, און דא איז אויך ווען ער טוט עבירות.

אבער דא זעט מען אז ס’איז יא דא א געוויסע תלמיד חכם וואס קומט יא פראטעקציע אין בית דין, עט ליעסט לגבי די זאכן פון נידוי — אז ער האט גע’גנב’עט אדער געטון אפשר אזא זאך, ווייס איך נישט — אבער זאכן וואס איז אפשר טאקע אזוי ווי דו זאגסט, זאכן וואס איז ממש א נושא פון כבוד התורה, אז דער עולם האט געהערט אז די תלמידי חכמים זענען בנידוי איז אויך א בזיון פון די תורה.

באקאנטע ביישפילן פון נידוי אין דער געשיכטע

חברותא ב: איך מיין אז די נושא פון נידוי וואס מיר טרעפן אין די גמרא וואס זענען מפורשים זענען בעיקר וואס מען האט מנדה געווען א חכם. למשל, ס’איז באקאנט אז מען האט מנדה געווען רבי אליעזר, מען האט אים גערופן “שמותי”. און אויך האב איך געזען אז רבי יהושע בן פרחיה האט געהאט א תלמיד וואס האט געהייסן ישו, און ער האט געטון עבירות, האט מען אים געלייגט אין חרם. ס’שטייט אין די גמרא, “היינו דאמרי אינשי: לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת” — האט מען אים געלייגט אין חרם.

און אויך שפעטער, דא א גאר באקאנטע, דאס איז שוין געווען ממש אין די לעצטע צייטן, א איד וואס האט געהייסן ברוך שפינוזה, האט מען אים געלייגט אין נידוי, מען האט אים אין ענגליש גערופן “excommunicated” — דאס האט הלכות נידוי.

סאו, איך זאג, פאר א פשוט’ן מענטש איז א נידוי מסתמא נישט אזא גרויסע עונש, ווייל זיין עקזיסטענץ ווענדט זיך נישט אין די קאמיוניטי, ער איז ביי זיך אינדערהיים. אבער א חכם נעמט מען אוועק זיין גאנצע…

חברותא א: אקעי, יא. שוין, לאמיר גיין.

אבער דאס וואס מ’הערט נאר פון דעם איז פשוט ווייל פון פעימעס מענטשן הערט מען וואס ס’געשעט צו זיי. דו ווייסט וויפיל אלע בעלי בתים פון די צייט פון די גמרא האט מען מנדה געווען?

חברותא ב: יא, איך מיין געוויסע חכמים וואס זענען מנדה געווען על כבודם.

חברותא א: יא, יא, מ’טרעפט אין די גמרא, פאר פסחים. א קצב וואלט זיך אויסגעדריקט נישט שיין אויף וועם? איך געדענק נישט, רבא? איך ווייס שוין נישט. ס’איז דא הייליגע רבי’ס…

לשון הרמב”ם: חכם זקן בחכמה

חברותא ב: א חכם, זאגט מען בחכמה.

חברותא א: א חכם, זאגט מען, מיינט מען, איז זקן וקנה חכמה. דאס אנדערע האבן מען ניצט דאס דער ווארט זאפן ביי חכמה. ווייל ער מיינסט זאגן, אז עס קומט זיך אים בעצם כבוד אלץ מיני סיי ווי בתקים, וואס דארט דער פני זאגן.

אבער האט דער בחיון נשיא אויב בעזן — א נשיא אדער א בעזן פון די אנפירונגעס פון די סנהדרין, אדער פון א בעזן — איז שסרח. וואס טוט זיך וואס ער איז טאקע א חכם, אבער ער האט געזינדיגט, ער האט זיך קאליע געמאכט.

אין מנדין אותו בפרהסיא לעולם — עס איז נישט קיין מעשה פנים, און מען דארף אים אויך ענטלייגן אין נידוי.

דיון: וואס מיינט “סרח”?

חברותא ב: “סרח” מיינט אים עס נאמט צו זאגן איינע פון די פיר און צוואנציק זאכן וואס ס’קומט נידוי, אדער עס וועט זיך מיר זיך אויספאגן געווען פאר א גרעסערער וואס ציילסטו פון אים.

חברותא א: ס’זעט דא אויס נישט, ווייל ס’זעט דא אויס אז מ’רעדט — אז קוק פירה אויס די הלכה — עס זעט אויס מ’רעדט אפילו ער האט געטון אן עבירה, אפילו חמורה, און וואס סתם מיינט ער האט מחטיא את הרבים.

חברותא ב: יא, דאס איז געווענליך די קעטעגארי פון ירבעם.

חברותא א: מיינט אזוי מ’מאכט נידוי, אבער נישט מחטיא את הרבים. און ווי אז יעצט קומט אז מ’דארף מאכן א הדמה אויף באמבע, מ’מאכט די קלימער — האט מען צו זאגן אז ער מאכט עבודה זרה, אז דאס האט זאך מיט ליפט מיט ווען מורא די זערע. און לכאורה איז עס קומט זיך אים ממש מוסן?

חברותא ב: נישט קיין חילוק, דאס זאג איך.

חברותא א: אבער דער מענט זעט אויס אז יא, מ’רעדט א פולע פון… ס’קענט זיין… ס’איז א שווער, ווייל וואס דו מיינסט זאגן אז ס’איז שווער — אויב ער האט ממש חייב מלקות, עס איז דער חייב מלקות, עס איז ווי עד אייד. ס’קענט אויס אז ס’איז נישט ווי סימפל.

ס’קענט זיין, ווייל עס שטייט איין מינדן נושא, ס’איז וויבאלד עמ’ן זען וועגן מלקות א סעקנט. ס’קענט זיין, אויך מען רעדט ווען ס’איז גאר א הארבע זאך, אבער עס איז נישט קיין עדים והתראה, אדער אזוי ס’סארט זאך.

רייט, אדער ס’קען זיין אז… און למעשה אין רעאליטי אמת איז דא עונשים, סהילן און בית דין. אבער אין רעאליטי, אסאך מאל די עונשים פירט מען זיך נישט, אדער עס איז נישט בעז דארטיש קיין פאוער.

נידוי אלס פראקטישע מאכט

א נידוי האבן זיי אלעמאל די power, אזויווי ס’האט געברענגט אפילו ביז ממש לעצטנס איז געווען א זאך וואס מ’האט געקענט טון א נידוי. סאו דאס איז א זאך וואס מ’דארף… די האנט קענסטו אויך מאכן אן אותיות שבועה, אדער מאכן א צעטל קעגן אים, ס’איז אויך א בחינה פון נידוי.

חברותא ב: א צעטל איז שוין א שוואכע נידוי, ווייל מ’מאכט א צעטל פאר קינדער, אבער יא, אויב ס’איז דא א שטארקע קהילה קען ער ארויסדרוקן א מענטש פון די קהילה. אבער ס’איז אן ענין פון בזיונות, ס’איז נישט… ס’איז שעימינג, יא.

“אלא אם כן עשה כירבעם בן נבט וחבריו”

חברותא א: ווייטער, אבל כשחטא שאר חטאים — ער האט געטון אנדערע עבירות, און נישט אזוי הארבע ווי רבנן, וואס פונקטליך די גדר זאגט ער אונז נישט, אבער שוואכע עבירות — דעמאלט קוק, ציט מען אים נישט, מ’פארשעמט אים נישט ברבים.

נאר וואס דען? מלקין אותו בצנעא — מ’געבט אים מלקות בצנעא.

דיון: וואס פאר א מלקות איז “מלקין אותו בצנעא”?

די מלקות איז לכאורה א סארט מכת מרדות זאך, ס’איז ווי בית דין מאכן וענשו.

חברותא ב: ניין, ווען מ’איז מחייב מלקות מיט עדים והתראה, פשוט אז מ’געבט אים מלקות.

חברותא א: ניין, ניין, ס’איז נישט פשוט אז יעדער איד… א תלמיד חכם איז דאך אזויווי יעדער איד, וואס קומט אים אן עונש אזויווי יעדער איד, מלקות.

חברותא ב: איך ווייס נישט, אפשר…

חברותא א: ניין, ס’זעט אויס אז מלקות בצנעא מיינט אפילו ווען ס’איז נישט דא קיין דין מלקות, נאר נארמאלערהייט וואלט מען אים געגעבן נידוי — דאס איז די עונש נארמאלערהייט — אבער פאר א תלמיד חכם אז מ’גייט אים מאכן נידוי גייט עס זיין א בזיון התורה.

סאו איז דא א נייע יצירה, וואס הייסט, מ’געבט אים שטילע מלקות. בית דין רופט אים אריין אין א צימער און מ’געבט אים פשוט, נישט מיט די דיני מלקות אז ס’דארף זיין ניין און דרייסיג מיט די סיסטעם.

חברותא ב: סאו דו ביסט גערעכט אז די גמרא וואס רעדט וועגן דעם איז לכאורה אזעלכע סארט זאכן, פון אז ער וועט מזלזל זיין אין יום טוב שני למשל. דאס קען זיך מאכן, אז ער זאגט — דאס איז גראדע א זאך וואס נאר א תלמיד חכם, ער ווייסט אז יום טוב שני איז פעיק, איז ער מזלזל — אבער מ’קען נישט מפרסם זיין דאס אין בפרהסיא.

אבער ס’קען יא זיין…

חברותא א: מלקות איז פונקט פארקערט, איך וועל נישט איבערהאקן. נידוי איז דאך דא די פראבלעם אז דו פארשעמסט אים אבער דו פארשעמסט די תורה. מלקות, נאר ער גייט עס פילן, מ’פראקט אים אריין, ס’איז אונטער זיין בעקיטשע, און ער גייט פילן, אבער דאס גייט נישט זיין די בזיון וואס אונז ווילן דא אוואוידן.

א געווענליכע מלקות איז אמת’דיג “ונקלה אחיך לעיניך” — ס’איז א חלק פון די בזיון, אבער דא שטייט דאך בצנעא. סאו דאס הייסט אז ס’איז דא א סאמע מין מלקות בצנעא.

חברותא ב: אבער ס’קען זיין, מ’זעט אז ער ברענגט אן השלמה, ס’זעט אויס אז ער רעדט אפילו מלקות דאורייתא, קען אויך זיין אז בעת המלקות מאכן עס בצנעא, יא.

חברותא א: אזוי איז… אזוי איז סאונד עס. דאס הייסט, דאס וואס אסאך מאל זאגט מען אזוי הלכות ענוה און פרישות און גדרים און סייגים, אבער ביזנעס האט נאך אלץ א… וואס מ’רופט א מרחב תמרון, ווי זאגט מען? פלעקסיביליטי. ער קען צושטעלן, מען קען זיך רעכענען מיט דעם אז ער איז א תלמיד חכם, נישט טון בפרהסיא, יא, וכדומה.

מלקות בצנעא ביי א תלמיד חכם (המשך)

חברותא א: דאס קען זיך מאכן, ווי איך זאג, דאס איז גראדע א זאך וואס נאר א תלמיד חכם ווייסט דאס אז יום טוב שני איז פעיק, איז ער מזלזל, אבער מ’קען נישט מיינען אז ס’איז בפרהסיא. אבער ס’קען יא זיין א…

חברותא ב: מלקות איז דאך פונקט פארקערט, איך בין נישט איבערגעקומען. נידוי איז דאך דא די פראבלעם אז דו פארשעמסט אים, אבער דו פארשעמסט די תורה. מלקות איז נאר ער גייט עס פילן, מ’פראקט אים אריין, ס’איז אונטער זיין בעקידזש, און ער גייט פילן, אבער ס’גייט נישט זיין די בזיון וואס אונז ווילן דא אוואוידן.

א געווענליכע מלקות איז עס אמת’דיג, “ונקלה אחיך לעיניך”, ס’איז פארט פון די בזיון. אבער דא שטייט דאך בצנעא. סאו די סברא איז אז מ’זאל אים מלקות בצנעא.

חברותא א: אבער ס’קען זיין, מ’זעט, ס’זעט אויס, ער ברענגט דעם דעת נר”י השלם, ס’זעט אויס אז ער רעדט אפילו מלקות דאורייתא קען אויך זיין אז ביי א תלמיד חכם מאכט מען עס בצנעא, יא. אזוי איז סאונד עס.

פלעקסיביליטי פון בית דין אין הלכות עונשים

חברותא א: סאו דאס איז וואס מ’זאגט אסאך מאל אז די הלכות עונשים, פסקי דינים, איז דער בית דין האט א נחלת א… וואס מ’רופט א מרחב תמרון, וואס מ’זאגט מען, פלעקסיביליטי, מ’קען צושטעלן, מ’קען זיך רעכענען מיט דעם אז אזא תלמיד חכם זאל מען נישט טון בפרהסיא וכדומה.

דער חילוק צווישן “סרח” און “ירבעם בן נבט”

חברותא ב: סאו דו זאגסט אז די חילוק דא איז… איך דארף עס נאך פארשטיין אין דעם שטיקל פלאן. די חילוק דא איז נישט צווישן דאורייתא און דרבנן, די חילוק איז צווישן ירבעם בן נבט און סתם עבירה.

חברותא א: ניין, איך מיין אז די חילוק דא איז צווישן בפרהסיא און נישט בפרהסיא. דאס איז די ווארט “סרח”, איז א דאמי לשון. איינער איז א מסריח, יא, ס’איז אן ענין פון צנעא. יא, א קינד האט זיך געמאכט א סרחון, ס’איז אן ענין פון צנעא וואס נאר די מאמע כאפט, און מ’נעמט קעיר דערפון.

“סרח” דא מיינט ער האט זיך פארקאלע געמאכט, ער האט זיך נישט געקענט איינהאלטן פון עפעס אן עבירה. אבער אויב האט ער געטון ירבעם בן נבט, וואס דאס האט ער געטון אין די פרהסיא, ער האט געמאכט א חילול השם שמים, דעמאלטס קומט אים נידוי בפרהסיא, ווייל די חילול השם שמים איז געווען בפרהסיא. יא, אבער ווען די חילול השם שמים איז נישט געווען בפרהסיא, דעמאלטס טוט מען אים בצנעא. סאו דאס איז בעסיקלי די הבנה.

ביאור פון “ירום ידו” — צוויי תנאים

חברותא ב: ער האט זייער אזא צנעא’דיגע ווארט. ס’איז קודם כל, באט ווען דו זאגסט ירבעם בן נבט, געווענליך אז איינער זאגט, “עני עבירה וואס א תלמיד חכם טוט איז ממש ווי ירבעם בן נבט”, אז די היינט וואלטן געזאגט “שבתאי צבי”, דו ווייסט, עפעס אזא ראשון מפורסם מאוד שחטא ברבים. ס’איז נישט גענוג אז ער האט גע’פסק’נט טראגן ברבים אדער געטון עפעס א זאך ברבים. ס’איז זיכער אז ער רעדט פון עפעס א דבר חמור, א הארבע זאך.

אבער לכאורה די הארבקייט אליין, וואלט מען נאך אלץ, לאמיר זאגן מען האט אים געכאפט מיט אן אשת איש בשתיקה, וואלט מען נאך אלץ געדארפט קוקן אויב ער טוט מלקות בצינעא.

ירום ידו מיינט אז ער טוט עפעס אן עבירה ביד רמה. וואס די עבירה איז, קען עס דארפן זיין א גארנישט אזא חשוב’ע עבירה, אבער די פארט דערפון איז די יד רמה. ממילא דעמאלט קען מען אים געבן נידוי, ווייל דו פראטעקטסט אים נישט. ס’איז פארקערט, דו ביסט מיט דעם מאכסטו א קידוש השם, ווייל ער האט זיך שוין געמאכט די חילול השם.

אבער סרח מיינט אז ער האט געטון עפעס וואס מען האט אים געכאפט, ס’איז נישט קיין גרויסע ענין פון פרסום. ס’מוז אויך נישט מיינען אז נאר איינער ווייסט, קען זיין אפאר מענטשן ווייסן, אבער ס’איז נישט א פובליק זאך. ירום ידו מיינט אז ס’איז א פובליק זאך, א מרידה. א ירום ידו מענטש איז געווען אזוי ווי ער האט קורע טאגער געווען אויף די בית המקדש, אויף ירושלים.

חברותא א: יא, רייט, ס’איז אזוי צוויי תנאים. ס’דארף זיין סיי א העכטיגע רב, און סיי אן ערנסטע זאך. עפעס אזוי ווי עבודה זרה, אדער אזוי ווי כפירה, עפעס א זאך וואס איז גאר א חמור’דיגע זאך. נישט, אזויווי דו זאגסט, אפילו אויב יעדער איינער ווייסט אז מען האט אים געכאפט מיט עפעס א גרויסע עבירה, דאס הייסט נישט העכטיגע רב, דאס איז סתם א בזיון.

דיון: דער מפתח — מרידה לעומת בושה

חברותא ב: רייט, רייט. ניין, לאמיר זאגן, איך וואלט עס אפשר געזאגט אזוי: מען האט אים געכאפט ביי א גראבע ווייער, איז די שאלה, ער פארשעמט זיך דערמיט און ער באהאלט זיך, אדער ער הייבט אויף די הענט און זאגט “איך מעג”? דאס איז די ווארט, די מרידה, די יד רמה. דאס איז וואס ס’קומט אים די נידוי בפניו.

מה שאין כן ווען ס’איז אן ענין פון סרח, ער שעמט זיך דערמיט, דעמאלט גיבט מען אים בצינעא. דאס איז טאקע ריכטיג, דאס איז די פשט.

חברותא א: אבער ס’איז נישט נאר ווען ער שעמט זיך. דו זאגסט, אפילו ווען ער… דו זעהסט דאך די גמרא רעדט וועגן איינער וואס האט געגעבן מזלזל געווען אין יום טוב שני. ער האט נישט נאר געזעצן אינדערהיים יום טוב שני, ער האט געזאגט פאר דער נכרי אז יום טוב שני איז נישט קיין זאך. אפילו דעמאלט מאכט מען נישט קיין נידוי פאר א תלמיד חכם.

ס’איז דא דא א געוויסע פראטעקציע פאר א תלמיד חכם. ס’איז נישט נאר א פראטעקציע, דו זאגסט אז ס’איז א חלק פון די דין פון כבוד התורה אליינס.

חברותא ב: ס’קען זיין, סתם, ס’קען זיין אז נידוי וועט אויך נישט זיין עפעקטיוו, ווייל א תלמיד חכם האט דאך פשט אז ער האט חסידים, ער האט תלמידים. מען דארף זיין זייער קערפאל ווען מען איז מנדה א תלמיד חכם, ווייל ס’איז זייער גרינג אז ס’זאל פארלירן די עפעקטיוונעסס. ווייל דו קענסט עס נאר נוצן ווי לאנג ס’ארבעט, ווי לאנג דער עולם האט עס…

דער פסוק “וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה”

חברותא א: אקעי, אבער דאס איז לאו דווקא. לאמיר זען, ער ברענגט דא א תשובת הרמב”ם אויף א תלמיד חכם וואס האט שוין יא אביסל פרסום. אלמלא דאורייתא נמי סגי. אקעי, ס’קען זיין אז פאר דעם אליינס איז א ריזן נישט צו טון.

אה, זיין פערמיש ברענגט חסידות און סאטמאר, יא. אקעי, אזוי ווי עס שטייט א פסוק, זאגט ער, “שנאמר ‘וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה'”. וואס איז פשט? זאגט ער, עפעס איז דא די כשלין פון א נביא לילה. וואס איז פשט?

זאגט ער, “אף בשכשל, אפילו א נביא שנכשל, גוערים בו כיסוי כלילה”. דעק עס צו אזוי ווי נאכט, האלט עס פאר א ביינאכט אייסיק, א שטילע זאך. “ואומרים לו, ‘הכבד ושב בביתך'”. זיי אזוי גוט, זיץ אין דערהיים.

“הכבד ושב בביתך” — א האלבע נידוי

חברותא ב: אה, סאו דו זעסט אז אין א געוויסע זין… סאו דו זאגסט מען טוט א נידוי, אבער נישט א נידוי בפרהסיא?

חברותא א: נישט א נידוי. “הכבד ושב בביתך” מיין איך אז דאס רעדט כל זמן מ’טוט נישט תשובה, אויב איך מיין.

אה, אז דו זעסט ער ברענגט די לשון, ער זאגט נישט “יורד בדבר”. ס’איז געווען אזא זאך, ער האט געזינדיגט, “אין מורידין אותו מגדולתו”. נישט מ’איז מעביר. אז מ’איז מעביר געווען דארט רבן גמליאל, יא? נישט אזוי. “אלא אומרים לו, ‘הכבד ושב בביתך'”. וואס הייסט? מ’זאגט אים, זיי דיך מכבד אליינס און בלייב אין דערהיים, קום נישט אין בית המדרש, ווייל מ’זאל נישט קיין…

חברותא ב: ס’איז א האלבע נידוי. ס’איז דאך… מ’מאכט נישט די נידוי בפרהסיא, מ’זאגט אים, זיי דיך אליינס מנדה.

חברותא א: יא, סאו דו זאגסט אז ס’דארף נישט קיין כח, די כח פון די בית דין איז נישט מער, איך ווייס נישט. ס’איז מער אזויווי… מען טוט אויף די פוינט פון וואס א נידוי דארף אויפטון, אז ער זאל נישט קענען משפיע זיין לרעה. אבער מ’רעדט נישט אז מ’דארף מאכן א גאנצע פרהסיא מיט די זאך. אבער מ’רעדט נישט אז ס’דארף זיין די השפלה, יא?

דא רעדט מען דאך אז ער… “וכשלת”… יא, אבער קען זיין אז ער דארף תשובה טון, מיין רבי, ביז ער מאכט די מלקות, איך ווייס נישט. ס’איז מער…

דער מקור פון “הכבד ושב בביתך”

חברותא א: ס’איז זייער אינטערעסאנט, די “הכבד ושב בביתך” איז א פסוק, און ער ברענגט נישט דא די פסוק. ס’איז א פסוק אין ספר מלכים, מיין איך. דער מלך… דער מלך… אמציה מלך יהודה האט געשיקט פאר מלך ישראל, יא, יא, סאמוואן. ער האט געזאגט אז ער וויל גיין אין מלחמה מיט אים, און ער האט געזאגט, “הלו, טו מיר א טובה, בלייב אין דערהיים.”

סאו… איך זע נישט פארוואס ער ברענגט עס נישט. איך האב פריער געזען די פסוק.

סאו די לשון “הכבד” מיינט אזויווי, האלט אן דיין כבוד. אויב דו וועסט קומען אין פאבליק, וועט נישט זיין קיין ברירה, וועט מען דיך מוזן עפעס א שטיקל יום הנידוי זיין. זיי מוחל זיך אין דערהיים. מיר ווילן דיך נישט פארשעמען, בלייב אין דערהיים. זייער גוט.

הלכה ב׳: אסור לבית דין לקפוץ בנדויו במהרה

חברותא א: זאגט ער, “וכן כל תלמיד חכם ששנה חייב נידוי”. נישט נאר א זקן בחכמה, אדער א גרויסער נשיא אדער א בית דין. א תלמיד חכם וואס איז חייב נידוי, אלס איינער פון די זאכן וואס מ’האט פריער געלערנט ווען מ’איז חייב נידוי, איז דער בית דין דא אין א דילעמא.

זאגט ער, “אסור לבית דין לקפוץ בנדויו במהרה”. טאר נישט דער בית דין שפרינגען… “נדויו” איז אויך א לשון פון שפרינגען גראדע. טאר נישט דער בית דין שפרינגען אינעם מנדה זיין.

חברותא ב: וואס הייסט “לקפוץ”? יא, די אבן בי… ווארפן.

חברותא א: בית דין טאר נישט אויפשפרינגען אינעם זייער שנעל מנדה זיין. “אלא בורחין מדבר זה ומשמטין ממנו”. מ’דארף זיך פרובירן ארויסדרייען ווי לאנג מ’קען.

ס’איז אנדערש ווי ביי א זקן ממרא וואס מ’טוט נישט. א נארמאלער תלמיד חכם, אויב איז ממש נישטא קיין ברירה, מעג מען. אבער בית דין דארף זיין זייער העזיטענט און טרייען אלע אנדערע מיני וועגן אים צו מאכן תשובה טון אדער מאכן אז מ’זאל אים נישט דארפן מנדה זיין.

חידוש: אפילו א צורבא מרבנן

חברותא א: די גרויסע חידוש איז אפילו א תלמיד חכם, ס’הייסט א ישיבה מאן, נישט איינער וואס איז א חכם שוין. נאך וואס ער איז א חכם האט ער נאך א תלמיד, אדער ווי מ’זעט אין די גמרא רופט מען אים “צורבא מרבנן”. אפילו אים, מ’דרייט זיך ארויס.

ס’זעט אויס אזוי ווי מ’טוט אזוי ווי די ר’ יאנקעלע’ס עצה. ער זאגט, “קען זיין ס’קומט אים נידוי, אבער איך דארף נישט זיין דער רשע וואס טוט עס.”

די גמרא: רב פפא און נידוי פון צורבא מרבנן

חברותא א: די גמרא זאגט, “ממני הנגידה דצורבא מרבנן ולממני השמתא”. מ’האט אים אפילו געשלאגן, אזוי ווי מ’זאגט מלקות איז קיין מיתת בית דין. אבער מ’האט זיך נישט גענומען אים דארט צו האבן א מנין. מ’דארף זיך צוזאמזעצן די בית דין.

דיגרעסיע: די מעשה מיט’ן בני יששכר און דעם ראפשיצער רב

חברותא ב: ס’איז אזוי ווי דער בני יששכר, יא, דו קענסט די מעשה מיט’ן בני יששכר און דער ראפשיצער רב?

חברותא א: ניין?

חברותא ב: די הייליגע זיידעס, נו, ס’האט זיך געמאכט צווישן די צוויי הייליגע זיידעס. איך געדענק שוין נישט די דעטאלן. מ’האט געוואלט מאכן א חרם אויף פשיסחא, מיין איך, איך האב מיך דערמאנט. דער ראפשיצער רב האט גערופן אן אסיפה, און מ’האט גערופן דעם בני יששכר.

דער בני יששכר האט געזאגט אז ס’שטייט ביי יצחק אבינו, יא, דו קענסט, ביי די עקידת יצחק, אויף צו שעכטן יצחק האט דער אייבערשטער אליינס גערעדט. אויף צו נישט שעכטן האט ער געשיקט א מלאך. זעט מען פון דא אז אויף צו שעכטן א איד דארף דער אייבערשטער אליינס זאגן. אפילו דער רב וואס האט גערופן די אסיפה איז א מלאך.

חברותא א: סאו, דאס איז ממש אן עונש.

חברותא ב: יענער האט שטייט געטענה’ט אז ער האט געטון אן עוולה, מען דארף דא עפעס טון, ס’איז נישט פשוט אזא דזשאוק, ס’איז יענער עפעס אן ערנסטע דילעמע, עפעס אן ערנסטע שאלה. אבער ער זאגט, איך כאפ אים זאלאנג מען קען. ער האט זיך ארויסגעדרייט. ער זאגט…

חברותא א: ניין, ס’זעט טאקע אויס, ווייל אויב וועט מען זאגן ניין, אדער די בי”ד זאגט, איינער קומט זאגן דאס און דאס וואס דער תלמיד חכם האט געטון, זאגט מען אים ניין, מ’מאכט נישט קיין שמיתא, דאס אליין איז אן עוולה.

ניין, מ’זאגט אים, טראכט, מ’וועט אים זאגן, מ’וועט אים זאגן, ער זאל צוריקקומען אין צוויי חדשים ארום, מ’וועט מען מאכן די שמתא ווען ס’פארט יעצט. ס’איז דא א וועג, ס’איז דא וועגן זיך ארויסצודרייען. אמאל קומט עס צו נענט צו דעם שטיקל.

ביאור “חסידי החכמים”

חברותא א: זאגט ער, וחסידי החכמים… יא, ווער איז דער חסידי החכמים? ווער איז עס? דער רב פפא. תיתי לי דלא שמתי צורבא מרבנן.

חברותא ב: חסידי החכמים מיינט לכאורה חסידים חכמים, נישט חסידים פון די חכמים. קלוגע חסידים.

חברותא א: ניין, יא, ווייל די חסידים פון…

חברותא ב: ער מיינט יא. די נישט תלמידי חכמים.

חברותא א: יא יא, ער מיינט… די זענען מדות חסידות פון א חכם. קוקסטו, ער מיינט אפשר משמעות אויך קלוגע חסידים, ווייל ס’איז דא חסידים שוטים מאכט מען חורבן. דאס איז די צייט באקאנט פון רב פפא, אז דער רב האט געמאכט א פסק, אפשר דער אנדערער אויך האט אים דעמאלט געוואלט.

לא משתבחנא, צריכא למישבח נפשיה, דלא נימני מעולם לנדבת תלמיד חכם. ער איז קיינמאל נישט געווארן פארט, ער איז קיינמאל נישט געקומען צו די אסיפה, אזוי ווי דו זאגסט, וואו מ’גייט מנדב זיין א תלמיד חכם.

אפילו נימנו על הלל הכותו משום מלקות, אויב יא, אויב מ’דארף געבן מלקות פאר א תלמיד חכם, איז ער יא געווען א חלק פון דעם, ווייל מ’געבט מלקות בצנעא, יא. אפילו מכות מרדות נימנו על הלל הכותו, נישט נאר מלקות דאורייתא, און אפילו מלקות דרבנן איז ער דא אים צו געבן. אבער שמתא איז א גרויסער בדיעבד.

דער באלאנס צווישן כבוד התורה און פראטעקציע

חברותא א: זייער גוט. סאו ס’איז זייער וויכטיג, מ’דארף מאשר זיין דא. מ’מיינט נישט אז די חכמים זאלן פראטעקטן זיך איינס דעם צווייטן. ס’איז די אמת’דיגע וויכטיגע זאך אז די כבוד התורה זאל זיין שטארק ביי די עולם, און וועגן דעם, אפילו א תלמיד חכם, מ’הערט אז אין די ישיבה האט מען מנדה געווען איינער ווייל ער האט עפעס פארזינדיגט, ס’איז אויך נישט קיין וועג, און מ’דארף זיך זוכן שטארק ארויסצודרייען פון דעם.

מ’דארף טראכטן וויאזוי אויך, ס’קען זיין אז ווען די דעת הקהל איז אנדערש קען מען עס אנדערש אנקוקן. פארקערט, אסאך מאל מענטשן קוקן עס אן אז מ’פראטעקט די אייגענע, מ’איז נישט אננעסט, אויב דער תלמיד חכם וואס האט באשווינדלט און באגנב’עט א מענטש.

וועגן דעם וואס קען זיין אז דאס ווארט דא נישט מותר, אז זיי זאגן נישט קלאר און פנים אריין “אונז פראטעקטן אונזערע”. אויב ער איז נישטא קיין ברירה און פאר די כבוד התורה דארף מען אים דוקא יא מאכן א השמטה, אפשר מאכט מען דעמאלטס א השמטה, א נידוי, אויב דאס איז די כבוד התורה. מ’דארף פארשטיין די סיטואציע.

חברותא ב: יא, אבער דו זאגסט אז ס’איז דא…

תשובת הרמב”ם בענין חזן שיש עליו רינון

פארקערט, דער רמב”ם ברענגט אזא שיינע תשובה אין רמב”ם, וואס מ’האט געפרעגט אויף עפעס א חזן צו מ’זאל אים מעביר זיין, צו ער קען זיין אן עדות, נישט קענען זיין אן עדות. ס’איז געווען א רינון אז ער טוט עפעס זאכן וואס מ’טאר נישט טון.

זאגט דער רמב”ם זייער שארף אז מ’איז נישט מעביר קיינעם פון זיין אמט וועגן א שמועה. אפשר איז דא עדות, אפשר איז אנדערש. אבער ער ברענגט אויף דעם די אלע גמרות אז א תלמיד חכם שסרח, אפילו ווען ער האט יא געטון, דארף מען חולק זיין על כבודו.

די ווארט איז אזוי: א תלמיד חכם איז דאך אן אמת’דיגער תלמיד חכם, מ’רעדט דאך נישט אז ער איז סתם א פאסטן אין די ישיבה, ער קען דאך טאקע מער לערנען, ער האט דאך טאקע עפעס ווערט. און אפילו ער האט טאקע געזינדיגט, דער גאנצער יצר הרע האט אים געזינדיגט, איז דער כבוד התורה מחייב אז מ’זאל אים טריטן מער בדרך כבוד.

אבער ס’איז גערעכט, אז מסתמא אויב ער איז מזיק פאר א צווייטן, אויב פארקערט, ער נוצט זיין פאסטן כדי צו באשווינדלען, איז פארקערט. אזוי ווי ער ברענגט אז ס’איז געווען איינער, עפעס א מעשה אין מועד קטן וואס מ’האט דוקא יא מנדה געווען, ווייל ס’איז געווען עפעס אזא קעיס וואס ער האט געטון, ער האט קיצור אויסגענוצט אדער זיך פארשטעלט, וואטעווער. הכא נמי.

אבער ס’איז דא אזא זאך.

סדר הנידוי – כיצד הוא הנידוי

יעצט גייט דער רמב”ם זאגן וויאזוי ס’ארבעט.

אקעי, ס’איז דא א נידוי. כיצד הוא הנידוי? זאגט ער: “אומרים ‘פלוני בשמתא'”.

יענער איז אין שמתא — איז די ארמישע ווארט, די גמרא’דיגע לשון פאר נידוי, יא? נידוי, חרם, ושמתא. איך ווייס נישט, ס’איז דריי ווערטער וואס מיינען די זעלבע זאך. אזוי ווערט חל דער נידוי — מען קען אים שרייען “פלוני בשמתא”.

נידוי בפניו ושלא בפניו

אדער ווען מ’איז אים מנדה שלא בפניו. אבער ס’איז דא דער דין אז מ’זאל אים זאגן “אמרנו פלוני זה בשמתא” — מ’זאל עס זאגן אין זיין פנים.

חברותא א: זאל דער רמב”ם מיינען דא סתם די דיוק דיוק, אדער ווייסטו, א דין אז ווען מ’מאכט א נידוי זאל עס זיין אין זיין פעיס?

חברותא ב: אויך איז דא אז מ’קען אים מנדה זיין שלא בפניו. אויך איז דא אז מ’זאל אים זאגן דעם. פארוואס? ווייל כדי אונזער לשון הקודש זאל זיין פערפעקט, דער רמב”ם איז געווען דא א גרעמער פאליס?

ס’איז סתם אן ענין אז מ’זאל נישט טון אונטער זיין רוקן, נאר מ’זאל האבן די גאטס צו זאגן אין זיין פנים. ער זאגט נישט אז מ’זאל עס טון, ער זאגט אויב מ’טוט עס אין זיין פנים, טוט מען עס אזוי. דאס איז די וועג עס צו טון. ס’איז טאקע אז ווען ער איז אין בית המדרש ווען מ’מאכט א נידוי, זאגט מען נישט “יענער דארטן”, נאר מ’זאגט עס אין זיין פעיס — “דו”.

לשון חרם

א חרם… שוין, דאס איז נידוי. וואס איז חרם?

דער רמב”ם וועט שוין זאגן די חילוק צווישן נידוי און חרם. אויב מ’מאכט א חרם און נישט א נידוי — אומרים “פלוני מוחרם”.

בקיצור, ס’איז די לשון. מ’זאגט “מוחרם”, ווערט ער מוחרם.

לשון “ארור” – ארור בו אלה, בו שבועה, בו נדר

חברותא א: ואוחת… מ’זאגט מ’אנדערס? וואס איז ווייטער אנדערש דא? אדער דאס איז עס? ווען מ’מאכט א חרם, מאכט מען אויך “ארור”? איך ווייס נישט.

חברותא ב: “וארור בו” — דאס איז דאך סתם לשון הגמרא. “וארור בו, אלה בו, שבועה בו”?

חברותא א: ניין. “וארור… וארור…” ניין.

חברותא ב: “ארור בו” — דאס איז די לשון. “ארור”, אויב מ’זאגט “ארור”, “פלוני ארור”, איז “בו אלה, בו שבועה, בו נדר”.

דאס הייסט, די לשון “ארור” מיינט סיי אלה, וואס איז א קללה, סיי שבועה — דאס הייסט מ’קען זיין לשון שבועה, און סיי נדר.

סך הכל וואס מ’זעט פון דא אז מ’קען אויך מנדה זיין איינעם מיט לשון “ארור”, אזוי פארשטיי איך. ס’איז א לשון פון גמרא. אבער דאס איז אז אויך קען מען מאכן “ארור”, אדער “אלה”, אדער “שבועה”, אדער “נדר”. מ’קען עס נוצן איינע פון די ווערטער. אבער דאס איז א לשון הגמרא — “ארור בו נדר, בו קללה, בו שבועה”.

ראיה מברק ומרוז

בקיצור, ער ברענגט א ראיה, אז אילא האט געזאגט אז ברק האט געזאגט “אורו מרוז”, האט אילא געזאגט אז “בארבע מאות שופרות שמתיה ברק למרוז”. ער האט מיט פיר הונדערט שופרות משמת געווען מרוז.

ער האט געזאגט אז מען זעט אז די לשון ארור קען אויך מיינען — ס’קען מיינען אן אלה, די אלה מיינט ארור כפשוטו, אדער ס’קען מיינען א לשון שבועה, “אם לא אעשה כן ארור וכו'”, דאס קען אויך מיינען נידוי.

לכאורה איז דא א זאך וואס גיבט מיר צו טראכטן אז מען דארף נישט זאגן לשון שמתא, מען קען אויך זאגן לשון ארור. יא.

התרת נידוי וחרם

אזוי, און ער גייט זאגן אז אויב ער האט נישט חרטה נאך די נידוי מאכט מען א חרם.

חברותא א: אה, די נידוי איז אזוי ווי די אנפאנג, די ערשטע, אויב נישט?

חברותא ב: אקעי.

וויאזוי מען האט געלערנט… איז די קצות מתירים א נידוי או חרם — וויאזוי אנדוט מען עס, וויאזוי פיקסט מען עס?

“אומרים לו ‘שרוי לך ומחול לך'” — ביז מ’איז מתיר און ביז מ’איז מוחל, מ’איז מוחל. און ער ווערט מתיר שלא בפניו — “אומרים ‘פלוני שרוי לו ומחול לו'”.

די זעלבע זאך. בקיצור, ס’איז זייער סימפל צו מאכן א נידוי און א חרם — מ’דארף נאר זאגן, ס’איז נאר א ווארט. מ’דארף נישט ברענגען קיין שופרות. מ’קען ברענגען שופרות. מ’דארף נישט די לעכט, פולסא דנורא, פתקא…

הנהגת המנודה – מהו המנהג שנוהג המנודה בעצמו ומה שנוהגים בו

זאגט ער ווייטער: מהו המנהג שנוהג המנודה בעצמו ומה שנוהגים בו? וואס איז די מנהג, וויאזוי פירט זיך א מנודה, און וויאזוי פירט מען זיך מיט אים?

איסורי המנודה

זאגט ער אזוי: א מנודה אסור לספר ולכבס כאבל — די דין ווי אן אבל לגבי זיך וואשן און זיך גאלן — כל ימי נידויו, ווי לאנג ער איז א מנודה טאר ער זיך נישט וואשן און זיך שערן.

ואין מזמנין עליו — מ’רעכנט אים נישט.

חברותא א: ס’מיינט צו זאגן מ’עסט נישט מיט אים ברויט צוזאמען, אדער מ’קען נישט מאכן קיין ברכת המזון צוזאמען מיט אים?

חברותא ב: אפשר ביידע צוזאמען. אפילו ער עסט נישט מיט אים פת, אפילו ער עסט, מ’קאונט אים נישט. דאס מיינט אז ער איז נישט קיין חלק פון ציבור. וויאזוי מ’זאגט פאר א מענטש אז ער איז נישט אין ביהמ”ד, מ’ציילט אים נישט, מ’זאגט “אשרי יושבי ביתך” און נישט דו.

ולא מצטרפין אותו לעשרה לכל דבר שצריך עשרה — מ’רעכנט אים נישט פאר א צענטער לכל דבר שצריך עשרה.

ולא יושבין עמו בד’ אמות — מ’זיצט נישט אין זיינע ד’ אמות.

מה מותר למנודה

אבער וואס יא, וואס מעג מען יא?

שונה לאחרים — ער מעג יא שונה זיין.

חברותא א: מיינט דאס דווקא משנה זיין, נישט לערנען לכתחילה, אדער עס מיינט אז ער מעג לערנען?

חברותא ב: ניין, לערנען. שונה מיינט, איך מיין, לערנען משנה געווענליך. שונה ושונין לו, יא. ער מעג לערנען, ס’איז נישט קיין ביטול תורה. לערנען מעג מען. ער וועט נישט אויס מגיד שיעור.

שונה לאחרים הייסט אויב איז ער א מגיד שיעור, בלייבט ער. אויב איז ער א תלמיד, בלייבט ער א תלמיד.

היסוד: לערנען איז דאס לעבן

ס’איז דא אזא זאך ווי עיר מקלט, אז יא, דאס איז א חלק פון די לעבן — עיר מקלט שיקט מען מיט די תלמידים. פונקט ווי מ’קען זען אז א מנודה איז א… מ’וועט אים קנס’נען, אבער מ’וועט אים נישט צונעמען זיין לעבן. לערנען איז די לעבן, סאו לערנען לאזט מען ווייטער לערנען מיט אים, און מ’רעדט מיט אים.

מ’קען זען אז א מנודה איז אביסל מער, אבער אפילו א מנודה מעג לערנען פאר זיך אליין, ס’איז נישטא קיין אזא זאך.

פרנסה

און די זעלבע זאך אויך פאר זיין פרנסה — מ’נעמט נישט צו זיין בעיסיק פרנסה. ווען ס’איז נשכר, ער מעג ווייטער ווערן פארדינגען פאר זיין ארבעט, און א שכיר מעג דינגען ארבעטערס. דאס מעג ער יא טון.

מנודה שמת בנידויו

זאגט ער, ווען מ’איז מנדה אויף — אויב ער איז געשטארבן ווען ער איז נאך געווען מנודה, ווערט עס נישט אויטאמאטיש עקספייערד.

צענדליגער אבער אלע אנדערע עונשים — מ’געבט נישט ווייטער מלקות ווען ער איז געשטארבן, מ’קען נישט. אבער די נידוי זעט דאס אז ס’איז נישט קיין עונש אויף די גוף, ס’איז מער א קאמיוניטי זאך, ס’איז אזוי ווי א סטעיטמענט אז ער…

רייט, סאו זיין לויה קען אויך נישט זיין. קען נישט זיין אז א מנודה איז געשטארבן ווערט זיין לויה, ער קומט צו זיין לויה אין בית המדרש.

חברותא א: יא, ווען ס’איז א פיזיקל זאך, וועם גייסטו שלאגן? דער מענטש איז מער נישט דא.

חברותא ב: אבער די ענין פון כבוד — כבוד איז דאך שייך אויך ווען מ’איז געשטארבן. דאס קען זיין א זאך, ווייל סקילה איז נישט כבוד, אבער ס’איז דא א זאך ווי געבן כבוד פאר א מת. אונז געבן אים כבוד.

רייט, ס’איז א סטעיטמענט אז אונז זענען אים מחשיב. דא דארף מען ווייטער האלטן די סטעיטמענט אז אונז זענען אים אבער נאך נישט מחשיב.

אבן על ארונו

בית דין שולחין ומניחין אבן על ארונו — מ’לייגט א שטיין אויף זיין ארון.

כלומר שהן רוגמין אותו — ס’איז א סימבאליק סקילה.

חברותא א: אזוי, אזוי.

חברותא ב: אדער מ’קען פארשטיין אז די רמב”ם מיינט… אין די גמרא שטייט “מניחין אבן על ארונו”, ער ברענגט די לשון פון די רי”ף — “זכר לסקילה”.

אפשר די רמב”ם מיינט צו זאגן פארקערט, אז דאס וואס שטייט אין די גמרא “מניחין אבן על ארונו” מיינט אז מ’ווארפט די ארון מיט שטיינער. ניין — כלומר אז מ’דארף לייגן א ארון, איז דאס א סימן סטעיטמענט שאין רוגמין אותו. אז מ’מיינט צו זאגן מ’דארף אים קוקן ווי ס’איז אין סקילה. קען זיין זאכן וואס קומט אים נישט קיין סקילה, אבער ס’קומט אים סקילה — כדי שיהא מובדל מן הציבור.

סאו דער אבן דארף אזוי סימבאליזירן אז מ’איז נישט באשטראפן אים.

אין מספידין ואין מלווין

ווייטער זאגט ער: ואין צריך לומר — ס’איז א פשיטא — אז מ’איז נישט מספיד נושא, און מ’איז אים נישט מלווה מיט תלמידי חכמים.

ס’איז דאך נאר די מענטשן וואס זענען זיך מתעסק מיט אים טראגן זיין ארון, אבער מ’גייט נישט עקסטרע מענטשן אים באגלייטן.

דיני המוחרם – יתר עליו המוחרם

זאגט דער רמב”ם, דאס איז איינער וואס מ’האט געמאכט אין נידוי, אבער ס’איז דא אויך חרם, וואס דאס איז נאך א הארבערע זאך. און וואס איז אויף אים די הלכה?

חילוק בין נידוי לחרם בענין לימוד

ער, מ’גיבט אים אויך נישט די זאך אז ער מעג לערנען. שונה שונה — א חרם שונה לא, ער טאר נישט לערנען מיט אנדערע מענטשן, און מ’טאר נישט לערנען מיט אים.

אבל שונה הוא לעצמו כדי שלא ישכח תלמודו — ער לערנט אליין, כדי שלא ישכח תלמודו, און ער האט ווייטער א מצוה פון תלמוד תורה. ער זאל ווייטער לערנען כדי שלא ישכח תלמודו — מ’גייט דאך די חרם גייט זיך דאך אמאל ענדיגן, און אין צווישן זאל ער נישט ווערן אן עם הארץ.

חילוק בענין פרנסה

ואינו נשכר ואינו שוכר לו — מ’דינגט אים נישט, און ארבעטערס טארן נישט געדינגען פאר אים, ס’טייטש ער טאר נישט דינגען ארבעטערס.

ואין נושאין ונותנין עמו — מ’טוט נישט מיט אים ביזנעס. ווייל אין נידוי האט דאס געשטאנען, לכאורה מעג מען דאס אויך טון.

ואין מתעסקין עמו אלא מעט עסק כדי פרנסתו — מ’טוט א ביסל, מ’האלט אים ביים חיות, סאו אביסל פרנסה מעג מען אים געבן, אבער נישט מער פון דעם.

וויאזוי ווערט מען מוחרם – דער פראצעס פון נידוי צו חרם

אה, יעצט גייט מען זען וויאזוי ווערט מען מוחרם. וויאזוי ווערט מען מוחרם?

זאגט דער רמב”ם אזוי: מי שישב בנידוי שלשים יום ולא ביקש להתיר לו — איינער וואס איז געווען בנידוי שלשים יום, איינער איז בנידוי קען ער דאך קומען בעטן, ווען ער טוט תשובה, האט מען זיך געלערנט פריער, איז מתירין לו נידויו. איז ווי לאנג ער קומט נישט בעטן, איז דער פשט אז ער איז אזוי עומד במרדו.

מנדין אותו שנית — לייגט מען אים אריין נאכאמאל אין נידוי.

נידוי איז נישט אן עונש – ס’איז א טול

סאו דא זעט מען אז א נידוי איז נישט אן עונש עכט, ס’איז מער אזוי ווי א טול צו מאכן. ס’איז געמאכט אז דו זאלסט תשובה טון — דו האסט עפעס ראנג געטון, ס’איז א וועג אים צו צוברעכן. ער איז אן עקשן, לייגט מען אים אין נידוי ביז ער וועט זיך קומען בעטן.

ס’איז נישט אזוי ווי אן עונש דא אין שמים, אזוי ווי איך מלקא איז פשט “ונקלה אחיך לעיניך” — מיט דעם קומסטו אפ. א נידוי קומט מען נישט אפ. ס’איז נאר א… ס’איז נאר א… ס’איז נאר א…

פארשטיין דעם דין פון מנודה שמת

מיט דעם קען איך אפשר בעסער פארשטיין די פריערדיגע הלכה: ווען מען שטארבט, מען וואלט געקענט טראכטן איינמאל ער איז געשטארבן, רעכנט מען אז כאילו ער איז געקומען בעטן. דער חידוש איז ניין — ווילאנג ער האט נישט למעשה געבעטן, רעכנט מען ווי ער איז ווייטער בנידוי. ווייל ער האט זיך גע’עקשנ’ט ביז די לעצטע מינוט.

דאס איז משמע אז ער האט זיך ארויסגעדרייט — אפילו דער טויט האט דיך נישט אויסגעלייזט פון דיין נידוי. מ’דארף די לעצטע מינוט זאגן…

מנודה שמת בלא שביקש התרה

ס’איז נישט אזוי ווי אונזער אנשמועסן אזוי ווי איך, “מלכותא, פשט פון ניקולאיעך לייג איך”, מיט דעם קומסטו אפ. א נידוי קומט מען נישט אפ. ס’איז נאר א… ס’איז נאר א… ס’איז נאר א… מיט דעם קען איך אפשר בעסער פארשטיין די פריערדיגע הלכה אז ווען מען שטארבט… מען וואלט געקענט טראכטן, איינמאל ער איז געשטארבן, רעכנט מען אז כאילו ער איז געקומען בעטן. דער חידוש איז ניין, ווילאנג ער האט נישט למעשה געבעטן, רעכנט מען אים ווייטער בן נידוי. אז ער האט זיך גע’עקשנ’ט ביז די לעצטע מינוט. ס’איז נישטא קיין זאך אז ער זאל זיך ארויסדרייען, אפילו דער טויט האט אים נישט אויסגעלייזט פון זיין נידוי. ער דארף די לעצטע מינוט זאגן, “איי עם סארי, איך בעט זיך איבער”. אקעי.

הלכה ז’: ישב שלשים יום ולא ביקש להתיר

וואס איז אויב ער וויל טאקע נישט, ער לאזט זיך נישט? ישב שלשים יום בנידויו ולא יבקש להתיר — אויב ער זיצט דרייסיג טעג און ער בעט נישט אז מ’זאל אים מתיר זיין, טאקע די נידוי ארבעט נישט.

אה, ס’הייסט אז די נידוי איז געווען נאר פאר שלשים יום? דאס מיינט עס?

זעט אויס… וואס איז אויב ער האט געמאכט א נידוי פאר דרייסיג טעג? א נידוי איז א דרייסיג טעג פעריאד, און נאך דרייסיג טעג דארף מען מאכן א פרישע נידוי. אדער, אויב ס’איז שוין צוויי מאל דרייסיג טעג און ער האט נאכאלץ נישט געבעטן, מחרימין אותו. נעמט מען עס צום נעקסט לעוועל, מען מאכט עס שטרענגער. מען מאכט פון א נידוי גייט מען צו א חרם, וואס איז חמור ווי מיר האבן פריער געלערנט, אז מ’טאר נישט לערנען מיט אים און אזוי ווייטער.

הלכה ח’: היתר נידוי וחרם — בכמה מתירין?

אבער זאגט די רמב”ם ווייטער, ובמה מתירין הנידוי או החרם? וויאזוי איז מען עס מתיר? זאגט ער, בשלשה. דריי מענטשן זענען עס מתיר.

דארט מאכן א נידוי קען איין מענטש, אזוי איז געשטאנען פריער. פאר די כבוד פון די חכם קען אפילו א הדיוט מאכן א נידוי. מתיר זיין א נידוי דארף מען האבן דריי מומחים אדער דריי הדיוטות, דריי מענטשן.

זאגט ער, ויחיד מומחה מתיר הנידוי לבדו — אדער דריי הדיוטות. דאס הייסט, ווי לאנג ס’איז הדיוטות דארף מען דריי, אויב ס’איז א יחיד מומחה איז גענוג אפילו איין מענטש. יא.

תלמיד מתיר אפילו במקום הרב

ויש לתלמיד להתיר הנידוי או החרם אפילו במקום הרב. מיר האבן דאך פריער געלערנט הלכות וואס מ’טאר נישט טון ווען ס’איז דא א רב, מ’טאר נישט מורה זיין הוראות. אבער ס’איז דאך יא אן ענין פון מתיר זיין א נידוי ווען מ’קען.

דאס הייסט, אויב ווייסט א תלמיד אז איינער האט חרטה געהאט פון זיין עבירה און ער וויל א תיקון, מעג אפילו א תלמיד מתיר זיין די נידוי או חרם אפילו ווען ס’איז דא א רב.

פארוואס? זעט אויס ס’איז נישט אזא גרויסע זאך, ס’איז פאר א נידוי עפעס א טשיפע זאך בעיסיקלי, מ’קען עס געבן טשיפ. אדער דאס קען זיין ווייל ס’איז דא אן ענין פון ווי שנעלער אויסלייזן א מענטש פון נידוי, און די מינוט וואס ס’קומט זיך אים מער נישט, און אים העלפן זיך ארויסדרייען פון די בלאטע.

הלכה ט’: שלושה שנידו והלכו להם

זאגט דער רמב”ם ווייטער, שלושה שנידו והלכו להם — דאס הייסט וואס איז אויב ס’איז געווען…

אה, און מ’רעדט דא מיט די זעלבע מענטשן וואס האבן געמאכט דעם נידוי?

מ’ווייסט נישט, אפשר געווענליך. על כל פנים, מ’זעט אז געווענליך אז איינער האט מנדה געווען א חבר דארף מען אים איבערבעטן אז ער זאל מסכים זיין אז ס’זאל ווערן צוריק אויס, און נישט אז ס’איז נישט חשוב גענוג.

אבער וואס איז אויב זיי זענען נישט דא? אה, די דריי וואס האבן… א בית דין פון דריי וואס האבן געמאכט דעם נידוי און זענען אוועקגעגאנגען, וחזר זה המנודה בגללו — און דער מענטש איז נאך יא געבליבן דא, און ער האט זיך חרטה געהאט, זאגט מען נישט אז ער בלייבט יעצט טאקע מנודה, נאר מושיבין לו אחרים ומתירין לו — קענען דריי אנדערע מענטשן אים מתיר זיין.

מי שלא ידע מי נידהו

און וואס טוט זיך מי שלא ידע מי נידהו? איינער איז מנודה געווען, און ער ווייסט אבער נישט ווער ס’איז געווען. ילך אצל הנשיא ויתיר לו נידויו. ער זאל גיין צו די נשיא, און די נשיא זאל מתיר זיין זיין נידוי. אינטערעסאנט.

הלכה י’: נידוי על תנאי

זאגט ווייטער דער רמב”ם, נידוי על תנאי — אויב א מענטש מאכט א נידוי על תנאי, ער זאגט נישט סתם ער איז בנידוי, נאר ער זאגט ווי לאנג דו וועסט נישט אויפהערן טון כך וכך. אדער אפילו על פי עצמו — אפילו א מענטש מאכט זיך אליין בנידוי, א מענטש קען זיך אליין אריינלייגן בנידוי.

וויאזוי גייט עס? ער זאגט הריני בנידוי אם לא אעשה כך וכך. יא, אויב טו איך נישט אזוי. איז צריך התרה. ער דארף התרה.

דיון: פארוואס דארף מען התרה אויב דער תנאי איז נישט געשען?

אפילו ווען די תנאי האט זיך געענדיגט? אפילו ער האט נישט מקיים געווען די תנאי? וואס מיינט ער דארף התרה?

ניין, אפילו למעשה ער האט געטון די ריכטיגע זאך. ער זאגט, “אויב גיי איך מבזה זיין יום טוב שני, זאל איך זיין בנידוי”, און ער האט טאקע למעשה נישט מבזה געווען יום טוב שני, דארף ער דאך התרה.

וואס איז פשט? לכאורה, ס’איז נאר געשען דורך א תנאי, פארוואס זאל מען דארפן התרה אפילו אויב די תנאי איז נישט געשען? דעטס ווירד. איי דאונט נאו.

מקור פון יהודה

און נאכדעם זאגט ער, קוק ווייטער, וכן תלמיד חכם — פירט ער אפילו אויס אז דער רב איז שוין נישט טועה אין די הלכה. תלמיד חכם שנדה עצמו, אפילו נדה עצמו על דעת פלוני, אפילו בדבר שחייב עליו נידוי, הרי זה מתיר לעצמו. ער קען זיך אליין מתיר זיין זיין נידוי. אפילו ער האט עס געטון על דעת פלוני, אז אויב יענער וועט חרטה האבן וועט ער אים מוחל זיין, אז דאך דארפן בנידוי זיין בנידוי, אפילו דבר שחייב עליו נידוי קען ער יא מתיר זיין לעצמו.

איך ווייס נישט, דער רמב”ם איז נישט מסכים. בקיצור, איך כאפ נישט פונקטליך די הלכה פון די דאזיגע נידוי, איך פארשטיי נישט וואס ער מיינט.

די גמרא ברענגט עס פון יהודה, אז יהודה האט געזאגט אם לא אביאנו אליך וחטאתי לך, און מ’זעט פון וואס אז ער איז געווארן… איז ער געווען בנידוי, אפילו ער האט צום סוף אהיימגעברענגט בנימין? מעצם מיתתו קען מען זען א ראיה, ער האט זיך אליינס געלייגט בנידוי, ער האט אליינס געזאגט “וחטאתי לך”, און די גמרא זאגט אז “וחטאתי לך” מיינט ער זאל זיין בנידוי.

שולחן ערוך’ס מהלך

אבער וואס איז דער… סאו ער ברענגט אז דער שולחן ערוך פסק’נט די הלכה מיט א תנאי, מיט א… מיט א מהלך, אז ער מיינט צו זאגן באופן ווען ס’איז דא א גרויסע טשענס אז ער וועט נישט קענען איינהאלטן די תנאי, דעמאלט איז עס שוין חל פון בעצם פון מאכן די נידוי, אפילו ס’איז א זאך וואס ס’קען זיין אז ער וועט נישט קענען האלטן.

הלכה י”א: מנודה בחלום

אקעי, נידוי בחלום איז דאך מיר שוין נישט געשטאנען אזוי גוט. מנודה בחלום פארשטיי איך אויך נישט. קודם נעמען וואס ס’שטייט. זאג זאג זאג.

ווייטער זאגט דער רמב”ם, הלכה י”א, מי שנודה בחלום, אפילו ידע מי נידהו, צריך עשרה בני אדם ששונין הלכות להתיר לו נידויו. ס’איז אן אינטערעסאנטע הגדרה, צען מענטשן וואס לערנען הלכות, צען מענטשן וואס זענען א שטיקל תלמידי חכמים.

דיון: וואס מיינט “שונין הלכות”?

אה, די גאנצע נושא פון נידוי האט זייער שטארק צוטון מיט די נושא פון תלמידי חכמים. סאו די תלמידי חכמים, זיי זענען אין טשארדזש. סאו שונין הלכות מיינט אז ער קען באלד אומזען אז ס’איז דא משנה און הלכות. איך ווייס נישט פונקטליך וואס מיינט שונין הלכות, צו ס’מיינט הלכות גמרא? וואס פשט הלכות?

קוק, ער ברענגט פון די שאילתות א נוסח פון די גמרא, ער זאגט אז מ’דארף מענטשן “דגמירי אבות ומדות” — מענטשן וואס קענען לערנען משנה און מדרשות און מכילתות. נישט ממש גרויסע תלמידי חכמים, אבער עפעס א שטיקל תלמידי חכמים, צען מענטשן.

פארוואס דארף מען דא צען?

סאו נישט, פריער האבן מיר געלערנט דריי הדיוטות קענען. ס’זעט אויס אז א נידוי בחלום… ס’איז זייער אינטערעסאנט, ווייל א נידוי בחלום איז פשט ער זיצט אליינס, זיינע אייגענע דמיונות, זיינע אייגענע מחשבות האבן אים מנדה געווען.

ס’איז איינער טרייט צו זאגן אז ס’איז א מעסעדזש צו אים. אין די חלום זעט מען געוויסע מעסעדזשעס וואס א מענטש שיקט צו זיך אליין, כביכול, whatever דאס מיינט.

אביעסלי, די אסאמפשן דא איז אז ס’איז נישט זיך אליין. אביעסלי, די אסאמפשן דא איז, דער וואס האלט אז די ברכת חלומות איז אן ענין פון מרידין, דארף לכאורה האלטן אז דאס ארבעט נישט. אבער די הלכה פון א נידוי בחלום איז אזוי ווי א חלום איז אין הימל האט מען אים מנדה געווען.

דיון: וואס איז דער מציאות פון א נידוי בחלום?

אבער רב יהודה אמר רב, ער קען דאך גיין צו די מענטשן וואס האבן אים בחלום מנדה געווען.

אלא מאי, ס’האט נישט מיט די מענטשן. ס’איז א מעסעדזש, אזויווי דו זאגסט, ס’איז אן ענין השמים.

רייט, ווייל דאס איז נאר דער עליון נביא, איך ווייס נישט ווער, דער שר החלום האט געשיקט, האט זיך מתלבש געווען אין יענעם מענטש. מיינט נישט אז יענער מענטש ווייסט דערפון.

יא, ווען איך קום צו דיר אין חלום, בין איך נישט דארט געווען. ס’איז נאר דיר… דער חלום האט דיך געשיקט.

איך הער.

ראציאנאליסטישער מהלך

ס’קען זיין אז ס’איז א מין זאך, ווען א מענטש חלומ’ט אז ער איז מנודה אין חלום, וואס איז פשט? אז ער האט זייער א שוואכע סעלף-קאנפידענס, ער האלט אז ער איז עקסקאמיוניקעיטעד. דארף ער צען מענטשן זאלן אים בוסטן, זאלן אים זאגן: נישט, דו ביסט גוט, מ’זאל אים…

דו זאגסט א ראציאנאליסטישע פשט.

וואס איז שלעכט אז די חלום איז א סיריעס זאך? אגעין, ווער ס’נעמט נישט ערנסט זיינע חלומות, אפשר דארף ער טאקע נישט. אפשר דאס רעדט נישט פאר מענטשן וואס גלייבן אין חלומות. אבער איינער וואס גלייבט, איז מען טאקע נישט מנדה געווען אין חלום.

לא מצא — די שטופן פון התרה

ואם לא מצאו — אויב טרעפט ער נישט קיין צען תלמידי חכמים, טורח אחריהם עד פרסה — זאל ער גיין זיי זוכן ביז א פרסה דארט.

לא מצא — ער טרעפט ווייטער נישט. מתירין לו מי שיודע לשנות — איז גענוג צען מענטשן וואס קענען נאר משנה, נישט משנה והלכות.

לא מצא — ער טרעפט נישט, אפילו צען מענטשן וואס קענען תורה איז גענוג.

לא מצא — אפילו צען נארמאלע מענטשן, עם הארץ יודע לשנות, איז מענטשן וואס קענען נישט ליינען קיין לשון הקודש און קענען נישט לערנען קיין תורה, קענען אים מתיר זיין.

אויב לא מצא במקומו — ווי דעמאלטס אפילו שלושה קענען אים מתיר זיין.

אקעי.

דער רמב”ם’ס שיטה אין חלומות — א סתירה?

ס’איז א פלא ווייל די רמב”ם האלט אז אזוי שטייט אין די גמרא להלכה, אבער די רמב”ם אליין גלייבט נישט אין חלומות.

פארוואס דו ווייסט אז די רמב”ם גלייבט נישט אין חלומות? בייסט אויף וואס זאגסטו דאס?

די רמב”ם… וואו רעדט די רמב”ם וועגן חלומות? די רמב”ם פסק’נט נישט אז דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין?

לגבי וועלכע נושא?

ס’זעט אויס אז לגבי נידוי בחלום פסק’נט ער אנדערש, קען זיין אז יעדע זאך איז אנדערש.

ער זאגט אז די רמב”ם אין מעשה שני איז ער זאגט אז ער האט געמאכט א מעשה שני אין חלומות.

אויף וואס?

לא, דאס איז אבער פשוט, ווייל ס’דארף זיין אן עכטע חלום. א נידוי איז עפעס א… אפשר וואס דו זאגסט, ס’איז מער אזוי ווי א פראקטישע זאך. ער פילט זיך מנודה, סאו ער גייט זיך מסתבל זיין, ער גייט זיך נישט וואשן. קומען צען מענטשן און זיי זאגן אים, “דו קענסט דיך וואשן.”

זאגט דער חכם, “מתירין לו.”

יא, נאר דו געדענקסט אז דארט איז דא די תנאי אויף מתירין לו.

יא, מתירין לו איז נאר אויב ער האט תשובה געטאן.

אויב ער האט תשובה געטאן. סאו ס’איז נאכאמאל, אויב ער זאגט… אבער געחלומט האט מען אויך מ’האט געגעבן בחלום וועלכע מ’זאל זלזל’ן אין יום טוב שני. זאגט ער אים אויך, “אויב דו זלזל’סט טאקע, ביסטו טאקע חייב נידוי, דו דארפסט אויפהערן.”

ניין, ס’איז נישט… ניין, בעצם, איינמאל דו פארשטייסט אז א מענטש קען זיך אליין מנדה זיין, איז שוין נישט אזוי געפערליך. ס’איז דא א וועג פון זיך אליין מנדה זיין ווען מ’איז מבזה תלמיד חכם, ס’איז דא א וועג פון זיך אליין מנדה זיין בחלום. חרם, ווייס איך נישט.

אבער… זעט מיר אויס אז… ניין, אליין קען ער זיך אליין מתיר זיין אויך, אויב ער איז א תלמיד חכם.

א געחלומט’ע פוסק — העלפט נישט

אבער דער חכם, פארוואס זאל ער אים גלייבן אז ער האט געחלומט אז מ’האט אים מתיר געווען זיין נידוי? ער האט געחלומט אז צען מענטשן זענען מתיר.

כשר בא לידיך אל תחמיצנו.

ס’איז אנדערש, ס’איז אנדערש. די הלכה איז סאונד.

איך מיין אז ר’ אריה שטערן, דער חבר החבר, וואס האט ליקוטי שכחה, ער האט זייער געקאכט אמאל אין דעם. אבער מ’זעט דא אז ס’איז נישט זייער סימפל. א חלום איז יא, אבער אויב ס’איז אן אמת’ע זאך, דעמאלטס, א געחלומט’ע פוסק האט מתיר געווען די נידוי העלפט נישט, רייט?

אקעי, סאונדס.

איך האב דיך שוין אמאל געהערט בסודו של מורה הוראה, אז איינער האט דיך אמאל געקאלט מיט אזא שאלה.

און ער מאכט זיך נישט. ווייסט, קיינער ווייסט וואס מיינט א נידוי, אפשר וועגן דעם. אבער דער מענטש וואס ווייסט, האט זיך אן עשה שאלתך, מ’האט געלערנט די רמב”ם.

אקעי.

הלכה י”ב: נידוי בפניו — התרה בפניו

זאגט דער רמב”ם ווייטער, מי שנידה בפניו. פריער האבן מיר געלערנט “בפניו” קען מען מנדה זיין בפניו, און מיר זאגן דו ביסט מנודה אדער קען מען מנדה זיין שלא בפניו.

זאגט ער, ס’איז א חילוק אין הלכה אויב מ’האט מנדה געווען בפניו, איינער האט געזאגט “אתה מנודה אלי בפניו”, דארף מען אויך די התרה דארף זיין בפניו, מ’קען אים נאר מתיר זיין בפניו.

אין בנידוי להפרה קצבה — קיין מינימום צייט פאר נידוי

זאגט דער רמב”ם ווייטער: ואין בנידוי להפרה קצבה. דער זעלבער וועג ווי ווען מ’מאכט נידוי מאכט מען הפרה — אלא מנדין ומתירין ברגע אחד. ס’מיינט אז ס’איז נישטא קיין מינימום זמן. ס’מוז נישט זיין קיין דרייסיג טעג, ס’קען געשען גלייך. מנדין ומתירין ברגע אחד, כשיחזור המנודה למוטב — מ’קען אים מתיר זיין גלייך ווען ער מאכט זיך למוטב.

סאו קענסטו טראכטן, וואס טוט זיך אויב דער זעלבער חכם האט אים מתיר געווען? זייער גוט.

אבער פאר א חכם, אויב… אפשר זאל איך אים נישט מנדה זיין — איינער דענקט זיך צופיל אויף מיין שיעור, ער איז בנידוי.

דו ווילסט מסכים זיין? נו, פראבירן אויס מנדה. איך וויל טראכטן אז מ’קען מנדה זיין לעבודה.

אקעי, מיר גייען אויספירן. דער רמב”ם גייט אויספירן אז מ’זאל עס נישט טון.

ואם ראו בית דין להניח זה בנידוי על כמה שנים

זאגט דער רמב”ם ווייטער: ואם ראו בית דין להניח זה בנידוי על כמה שנים — אויב בית דין האט מחליט געווען צו לאזן א מענטש בנידוי. לכאורה עכט איז עס בחרם, יא, ווייל נאך דרייסיג טעג גייט מען… אפשר געווען… נעמט מען זיך ארויף די לעוועל צו חרם. מ’מיינט דאס, עס רופט זיך אן די רעגולער לשון נידוי. מניחין כפי רשעו — אז אויב פעלט אויס אים צו האלטן אין חרם פאר לענגערע יארן, האלט מען אים אזוי.

ס’איז געסיינט אז דאס איז וועט א נייע זאך — דא נידוי ווערט יא אזוי, אזוי נישט. ביז יעצט מ’נעמט נידוי אלס א פרעשור טעקטיק, ביז עס איז תשובה. אקעי, דא איך קען, דא אויכעט. אז אויב דער פרעשור טעקטיק ארבעט נישט גלייך דארף דויערן יארן — אפשר ווען עס איז א אלטע אידער, האט עס שוין ממש יאכאלע שוין אזוי מען זאל אים קומען וויזיטן, עס איז דארמאל איז תשובה טון.

אקעי, די פוינט איז דא אז ס’איז נישט דא קיין שיעור — נישט למעלה און נישט למטה. מ’קען מאכן פאר א רגע, מען קען מאכן פאר א פאלער. ס’איז קלאר אז ס’איז א טול. וואס ווען ס’ארבעט און ווי לאנג ס’ארבעט קען מען עס ניצן?

וכן אם ראו בית דין להחרים — סדר פון נידוי צו חרם

ניין, מ’זעט קלאר אז מ’רעדט נישט פון נידוי. קוק די נעקסטע הלכה:

וכן אם ראו בית דין להחרים — מנדים תחילה, ואם לא ישוב מן החטא מחרימין אותו מיד, ואין צריך לזה מנין עשרה, אלא מחרימין אותו על מי שאוכל ושותה עמו.

חילוק צווישן “אין מזמנין עמו” און “מי שאוכל ושותה עמו”

אינטערעסאנט, ווייל דאס איז פריער געשטאנען “אין מזמנין עמו” — זעט יא וואס מ’מיינט עסן מיט אים? די לשון איז “אין מזמנין עמו.” ווייל דא שטייט אז ס’איז נאר אן ענין פון מי שאוכל ושותה עמו, איז דאס נישט קיין ד’ אמות אפילו… אפשר האבן זיי געזאגט אז מזמנין דארף מען נישט מיט די ד’ אמות — פארקערט, אפילו ער איז נישט געזעסן מיט די אנדערע זאל ער זיך נישט מזמן זיין.

אקעי. או מי שעומד עמו בארבע אמות — מחרימין אותו על זה הדרך כדי לייסרו וכדי לעשות סייג לתורה, כדי שילמדו ממנו עד שלא יוסיפו עוד לחטוא.

דער צוועק פון חרם — סייג לתורה

כדי די חטאים זאלן נישט זיין נארמאל. אזוי ווי ס’איז א גדר — אזוי ווי איינער וואס זאלזל אין א זאך וואס יעדער האט געזען אז מ’זאלזל און גארנישט געשעט, וועט יעדער מזלזל זיין. נידוי האט מען געמאכט פאר זאכן וואס דארפן עקסטרע פראטעקשן — וואלנעראבל זאכן, א זאך וואס איז נאר א דרבנן, ממילא וועלן מענטשן דאס נישט נעמען גענוג ערנסט. ווי לאנג ס’איז דא א פרצה, זאל מען עס טון.

פרצה, יא. דאס איז כדי ס’זאל נישט זיין קיין פרצה.

אין זו שיטת חכם — א תלמיד חכם זאל נישט מנדה זיין פאר זיין כבוד

אקעי, יעצט קומט מען צוריק צו דעם ענין צו מ’זאל טון אזוי ווי איך האב געזאגט אז מ’האט צו אים געזאגט. אויב אזוי, זעסטו אז מ’קען מנדה זיין לכבוד חכם — גייען זיי נעמען נאר איינער.

זאגט דער הייליגער רמב”ם אזוי: אין זו שיטת חכם ומנהג כבודו, אלא זו חולשת תלמיד חכם והנהגה שאינה טובה. ס’איז נישט קיין שיינע זאך, ס’איז נישט קיין שוואכקייט פאר א תלמיד חכם זיך צו פירן אזוי.

אלא הדרך הטובה והישרה שיעלים אזנו מדברי עם הארץ, ולא ישיב להם תשובה כלל, כדרך שאמרו חכמים הראשונים: שתיקה לעמי הארץ גדר לחכמה.

קודם כל, ער זאל זיך בכלל נישט דרייען מיט עמי הארץ, אזוי ווי מיר האבן שוין פריער געלערנט. אבער אפילו ער האט שוין יא געהערט וואס דער עם הארץ זאגט, זאל ער זיך מאכן ווי ער האט נישט געהערט.

ויוסיף על לבו, ולא יחוש לשלמה שאמר: “גם לכל הדברים אשר ידברו אל תתן לבך.” נישט אויף אלעס וואס מ’רעדט דארפסטו הערן. אבער ער זאגט א ווארט: “שלא תשמע את עבדך מקללך” — זאלסט נישט הערן ווי דיין עבד שעלט דיך. ער שעלט דיך, אבער דו האסט נישט געהערט. מאך דיך ווי דו האסט נישט געהערט.

דאס איז איינע פון די טריקס וויאזוי מען זאל זיין יענעם מאכן מען זאל זיין א בעסערע חבר זיין — ווייל דו נעמסט יעדען שמואל, דו נעמסט יעדען עמך אריין, דו נעמסט נישט ערנסט אזא עמך, דו ווייסט נישט, לאז.

דער חזון איש’ס מהלך וועגן “היי אפיניענס” אויף מענטשן

דער חזון איש האט זייער א שיינע מהלך אין דעם. ער זאגט אז מענטשן מיינען אז ווען זיי האבן זייער היי אפיניענס אויף מענטשן — זיי האבן געהאלטן אז מענטשן זענען זייער חשוב, מענטשן זענען זייער גוט — זענען זיי גוטע מענטשן. אבער דער אמת איז אז ס’איז פונקט פארקערט: ווייל זיי האבן היי אפיניענס אויף מענטשן, זיי האבן הויכע עקספעקטעישאנס פון מענטשן, און נאכדעם האבן זיי א גאנצע אטאקע מתנפש ווען זיי זעען אז דער מענטש איז גארנישט אזוי גוט, און אז דער מענטש איז נישט אזוי נייסער ווי מען האט געמיינט.

אבער מה שאין כן איך, זאגט ער, איך ווייס אז מענטשן זענען ביי דעפינישן שוואך — יצר לב האדם רע מנעוריו — ממילא ווער איך נישט נתפעל. פארקערט, איך האלט אין איין ווערן נתפעל אז מענטשן זענען אסאך בעסער ווי איך האב געמיינט.

זייער גוט.

דרך חסידים הראשונים

נאך א דרך — דרך חסידים הראשונים. וואס איז די דרך חסידים הראשונים? זייער מנהג איז געווען — די וועלט איז נאך געווען וועלט, יא, ווען ס’איז נאך געווען חסידים הראשונים.

שומעים חרפתם ואינם משיבים — אפילו אויב זיי האבן געהערט זייער חרפה האבן זיי גארנישט געענטפערט. ולא עוד אלא שמוחלים למחרפיהם וסולחים להם — זיי האבן מוחל געווען.

חילוק צווישן הלכות דעות און דא

לכאורה, דער ענין איז — לכאורה דארף מען ניצן שכל ווי ס’איז, ווייל אסאך מאל דער מוחל זיין אליין, דאס איז דער כבוד התורה. אויב ער גייט זאגן אזא…

ס’איז זייער אינטערעסאנט, אז פריער, למשל אין הלכות דעות, האבן מיר געלערנט אז ס’איז דא א דרך המצוה פון מען זאל נישט זיין קיין עקשן ונדרן — וואס שטייט דארט? מען זאל נישט זיין קיין איינער שוטה שאינו מרגיש, ער פילט נישט בכלל אז מ’איז אים מבזה. דאך דא שטייט אז ס’איז חסידים הראשונים, שטייט אז ס’איז מדת חסידות צו זיין א שומע חרפתו ואינו משיב.

דארט איז ווידער א מוסר אז יעדער תלמיד חכם זאל זיך אזוי פירן. יא. יא.

וואס איז דא וואס איז דא — זיי וויסן ווי דער חאמער שטייט איין, אבער ס’איז דא סאך מאל אז דאס פשוט איז די בעסערע מהלך, די בעסערע נקמה איז יענעם אזוי געבן אזא קיק און די נאר די מייסטע גיי מיך מיט דיר פייטן, און אזוי זאגן פארשטייט זיך.

אבער דא איז דא א מוסר פון א דף היומי חוזר, אז מ’זאגט אמאל וואס ער זאגט. יא.

תלמיד חכם שביזהו בפרהסיא — אסור לו למחול על כבודו

מי שביזהו יחיד בסתר — האט אים געטשעפעט אדער מבזה געווען בסתר, נאר צווישן זיי צוויי. אבער תלמיד חכם שביזהו יחיד בפרהסיא — מ’האט מבזה געווען א תלמיד חכם בפרהסיא — אסור לו למחול על כבודו. ווייל יעדער איינער האט דאך געזען ווי מ’איז מבזה א תלמיד חכם, און די ענין פון כבוד תלמיד חכם גייט ווערן מחולל — מענטשן זאלן מיינען אז מ’קען מבזה זיין תלמידי חכמים. דארף ער זיך יא אנעמען פאר זיין אייגענע כבוד, פאר די כבוד התורה.

ווען ער מוחל — נענש. מ’איז דאך מבזה די תורה! ס’הייסט דער תלמיד חכם אליינס איז יעצט מבזה די תורה, ווייל ער האט דאך געזען איינער איז מבזה א תלמיד חכם — גראד עס איז געווען איין, וואס א חילוק ס’איז נישט דיך, מ’רעדט דאך יעצט פון די תורה — ער איז נישט מוחל געווען.

נוקם ונוטר כנחש

אלא נוקם ונוטר כנחש — אזוי ווי א נחש וואס איז אייביג נוקם. ס’מיינט נישט ער איז נוקם אזוי ווי א נחש ממש. ס’זאל זיין אזוי ווי א נחש וואס איז אייביג נוקם — עד שיבקש ממנו מחילה, און דעמאלטס איז ער מחוייב מוחל צו זיין.

וויאזוי שטימט דאס מיט “מלך שמחל על כבודו”?

ס’הייסט אבער וויאזוי שטימט דאס — אונז האבן פריער געלערנט אז א רבי און א נשיא מעגן מוחל זיין? אבער דארט רעדט מען נישט ווען איינער איז אים מבזה — מעג מוחל זיין אויף די עקסטערע כבוד וואס קומט זיך אים. ס’זאלסט אויפשטיין נישט — דאס איז די גמרא, דאס ברענגט די גמרא אין יומא וואס שטייט:

כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם.

יא.

טייטש פון “נוקם ונוטר כנחש”

איך מיין, איך געדענק איינער האט געטייטשט א גוטע טייטש: אז ווען אן אנדערע בעל חי בייסט אריין אין יענעם, ענדזשויט ער דאס — ער האט א גוטע טעיסט. דער נחש פילט איבעראל עניוועי א טעם זאמד. סאו דער נחש איז נישט נוקם ווייל ער האט זיך דא געגעסן א שטיקל פלייש. זאל אויך א תלמיד חכם, ווען ער איז נוקם ונוטר, זאל ער נישט פילן קיין גוטע טעם דערין.

דער רמב”ם’ס גירסא — חילוק צווישן נקמה פאר זיך און פאר כבוד התורה

דער רמב”ם זאגט — דער רמב”ם האט א גירסא אין די גמרא — אז דאס איז דער חילוק וואס איינער לא תיקום ולא תיטור: ער איז נישט נוקם פאר זיך אליינס זיין אייגענע כבוד, ער איז נוקם אויף די כבוד התורה — ער מיינט בכלל נישט זיך.

ס’איז אן אנדערע ווערטער — וויאזוי מ’קען וויסן אויב ער איז דאך דער זעלבער נוקם ונוטר אויף זיך אליינס אדער פאר צווייטן? דעמאלטס וועט מען וויסן צי ער מיינט זיך אדער ער מיינט די תורה.

אזוי מען קען טראכטן: אויב ווען זיין ווייב טוט עס, איז ער אויך נוקם ונוטר? זיין ווייב טשעפעט אים — מוז ער נישט קיין ביזיון כבוד התורה, ער דארף זיך שטעלן מיט זיין ווייב. יא.

סיום הלכות נידוי וחרם

שוין, איז דאס עד כאן איז דער נושא פון… מיט דעם האבן מיר געענדיגט הלכות נידוי וחרם.

במה תלמידי חכמים אין מצוין שתצא תורה מבניהם — ברכת התורה תחילה

איך וויל דערמאנען א שטיקל, אן אינטערעסאנטע זאך. דער רמב”ם ברענגט, ס’שטייט, רבי יהודה הנשיא האט געזאגט: במה תלמידי חכמים אין מצוין שתצא תורה מבניהם? על שאינן מברכין בתורה תחילה.

צוויי פארקערטע פשטים

און דער רמב”ם ברענגט א פשט — איז אז די תלמידי חכמים פלעגן נישט… ער ברענגט צוויי פארקערטע פשטים. ס’איז זייער נוגע, ווייל אונז גייען מיר לערנען אין אנדערע שיעור די חזון איש וואס רעדט וועגן דעם, און דא זעט מען אז ס’איז דא א מחלוקת ראשונים בכלל וועגן די שאלה וואס ער האט.

איין פשט: אז ס’איז געווען איינער וואס האט געזאגט אז א תלמיד חכם פאסט אים נישט צו עולה זיין בתורה תחילה — ער וויל א בעסערע עליה, ער וויל שישי — איז ער מבזה די תורה וועגן זיין אייגענע כבוד. אויף דעם באקומט ער אן עונש אז זיינע קינדער זענען נישט קיין תלמידי חכמים.

און דער רמב”ם זאגט פארקערט: אז “תחילה” מיינט צו זאגן אז באמת דער ערשטער, דער כהן, דארף זיין דער תלמיד חכם. אויב דער תלמיד חכם לאזט זיך עולה זיין נישט תחילה, איז פשט אז ער איז מבזה כבוד התורה. און דאס איז דער גורם אז ס’שטייט “על נביאי הארץ שלא ברכו בתורה תחילה” — מיינט אז מ’האט נישט געגעבן פאר’ן תלמיד חכם צו זיין מבורך בתורה תחילה.

חילוק צווישן “דבר ה’ בזה” און דעם רמב”ם’ס שיטה

און דא זעט מען אז נישט אז דער פשט איז, ווי ס’שטייט אין חז”ל “דבר ה’ בזה” — אז ווען מ’רופט אים עולה און ער איז נישט עולה איז ער מבזה די תורה. נאר דא זעסטו אז דער רמב”ם האט געהאלטן אז ניין — אויב ער טוט עס נישט וועגן כבוד התורה, ווייל ער האלט אז ס’פאסט נישט פאר די תורה אז מ’זאל אים געבן די עליה, דעמאלט איז פארקערט, דאס דארף ער טון.

פראקטישע שאלה — צי מ’קען מוותר זיין אויף עליות פאר א גוטן צוועק

מיין שאלה איז אייביג ביי די סארט זאכן: צו דאס איז ווען דאס איז די מצב, ווען מענטשן אין שול גייען עס אנקוקן ווי די תורה ווערט מחולל, אדער ס’איז א דין אזוי.

למשל, איך געב אוועק אייביג די עליות — יא, אוקעי, איך בין נישט קיין תלמיד חכם, איך בין נישט קיין רב, און איך וויל אז מענטשן זאלן קומען מער דאווענען. נאר איך מיין צו זאגן יעצט, לאמיר זאגן אויף מיר, איך בין נישט קיין תלמיד חכם.

לאמיר זאגן אז א רב וואס גיבט אוועק די דאס, און ער האלט אז דאס איז א כבוד — אז די מענטשן זעען אז דער רב איז מוותר אויף זיין כבוד, און דאס איז אליין כבוד התורה. מ’דארף טראכטן וויאזוי — צו דאס קען זיין א נישט, די כבוד התורה איז כבוד התורה.

רבי נתן’ס מאמר — “נביאי הארץ”

ער ברענגט ארויס וואס רבי נתן ברענגט: זיי האבן נחמה ומעשים בלא זמנם — לא מפני שהם נואפים ולא שהם גוזלים, לא מפני שהם בוזים בעצמם — נאר זיי האבן נחמה ווייל זיי זענען מבזה די תורה, ווייל זיי נעמען נישט אונטער זייער אייגענע קאלטע תורה’דיגע זאכן.

די אמת איז, קודם דארף מען נעמען קעיר פון אונזערע חברים וואס אין זייער מצב זאלן זיי האבן נחמה, און נאכדעם טראכטן פון די אייגענע. יא, איך מיין אז ס’איז נישט אזא זאך אויף וואס מ’זאלט…

כבוד התורה — סיום-דיון

מען דארף טראכטן אזוי, אז דאס איז גארנישט — די כבוד התורה איז כבוד התורה.

ציטאט פון ר’ נתן אין פרי עץ חיים

ער ברענגט א ווארט פון ר’ נתן אין פרי עץ חיים: “תלמידי חכמים אין להם מנוחה בעולם הזה, לא מפני שהם מנוחמים ולא שהם גדלים, אלא מפני שהם בוזים את עצמם.”

תלמידי חכמים, זיי ווייזן די תורה, ווייל זיי זענען נישט נוגע אין זייער אייגענע כבוד התורה אויף זיך.

פּראקטישע מוסר-השכל

די אמת איז, קודם דארף מען נעמען קעיר פון אונזערע חברים, וואס זיי זאלן זיין תלמידי חכמים, נאכדעם טראכטן פון די אייגענע.

יא, איך מיין אז ס’איז נישט אזא זאך וואס מען דארף אזוי שטארק מעורר זיין. געוואלדיג.

✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Opus 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

HE עברית
📄 Download Transcript PDF תורגם אוטומטית סיכום השיעור 📋 סיכום השיעור: הלכות תלמוד תורה …
תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום השיעור: הלכות תלמוד תורה פרק ז’ (רמב”ם)

הקדמה כללית לפרק

פרק ז’ של הרמב”ם הוא הפרק האחרון בהלכות תלמוד תורה, והוא עוסק בנושא כבוד תלמידי חכמים — באופן ספציפי, כיצד קונסים את מי שמבזה תלמידי חכמים או מבזה דברי חכמים, באמצעות מוסד הנידוי.

פשט: הפרק מציב את מנגנון הנידוי כאמצעי העיקרי להגנה על כבוד תלמידי חכמים, ולומד את דיני נידוי, חרם, התרה, והאיזון בין אכיפה לבין כבוד התורה.

חידושים והסברים:

1. נידוי כעונש קהילתי, לא עונש גופני: נידוי שונה באופן יסודי מעונשים אחרים (מיתות בית דין, מלקות, מכת מרדות). עונשים אחרים כואבים לגוף — מקבלים מכה, זה כואב. אבל ביזיון של חכם אינו עבירה כמו חילול שבת — זו עבירה כנגד הקהילה, הוא הוריד את סמכות הרב. נידוי מחזיר את סמכות הרב על ידי הוצאת עושה הצרות מהקהילה, והרב נשאר במעמדו הגבוה.

2. מדוע נידוי נמצא בהלכות תלמוד תורה ולא בספר שופטים? לכאורה הלכות עונשין שייכות לספר שופטים (הלכות ממרים, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם). התירוץ: בהלכות ממרים / סנהדרין מדובר על דיני עונשים ממש — זקן ממרא, אנשים שהולכים נגד סמכות הסנהדרין. אבל כאן בהלכות תלמוד תורה מדובר יותר באופן ספציפי על כבוד תלמידי חכמים — שעומדים לפניו, מכבדים אותו, אסור לחלוק על שמועת רבו, מורא רב — ונידוי הוא כלי להגנה על כבוד תלמידי חכמים, לא סתם עונש. החזון איש משתמש בהלכת הרמב”ם של מי הוא תלמיד חכם שנאות על כבודו כדי ללמוד מהו אדם טוב.

3. נידוי ככוח מעשי: אפילו כאשר בתי דין לא היה להם כוח מלא של עונשים (מיתה, מלקות), נידוי תמיד תפקד ככוח מעשי — עד ממש לאחרונה אפשר היה לעשות נידוי. אפילו “צעטל” (פשקוויל) נגד מישהו הוא בחינת נידוי — זה ענין של השפלה, הוצאת אדם מהקהילה.

4. [דיגרסיה: דוגמאות מפורסמות של נידוי בהיסטוריה]: רוב המקרים המפורשים של נידוי בגמרא הם דווקא אצל חכמים — רבי אליעזר שקראו לו “שמותי” (מנודה); תלמידו של רבי יהושע בן פרחיה ישו שהטילו עליו חרם (ומכאן אומרים “לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת”); ברוך שפינוזה שהיה “excommunicated”. לאדם פשוט נידוי אינו עונש כה גדול — קיומו לא מסתובב בקהילה. אבל חכם — לוקחים ממנו את כל קיומו. (לעומת זאת: שומעים רק על אנשים מפורסמים, אבל בוודאי ניתקו בנידוי גם הרבה בעלי בתים פשוטים — כמו הקצב במסכת פסחים שהתבטא לא יפה על חכם.)

הלכה א — תלמיד חכם שסרח

דברי הרמב”ם: תלמיד חכם שסרח — אין מנדין אותו בפרהסיא לעולם… אלא אם כן עשה כירבעם בן נבט וחבריו. אבל כשחטא שאר חטאים — מלקין אותו בצנעא.

פשט: תלמיד חכם שחטא — אין עושים לו נידוי בפרהסיא, אלא אם כן עשה דברים חמורים כמו ירבעם בן נבט וחבריו (מחטיא את הרבים). אבל כאשר עשה עבירות אחרות (קלות יותר), נותנים לו מלקות בצנעא.

חידושים והסברים:

1. “סרח” — מה המשמעות? “סרח” משמעו לכאורה שעשה אחת מ-24 הדברים שחייבים עליהם נידוי, או אולי אפילו רחב יותר — הוא התפרע, הוא “התקלקל”. נראה שמדובר אפילו כאשר עשה עבירה שאינה רק מ-24 הדברים, אלא אפילו עבירות רחבות יותר. המילה “סרח” היא לשון צנועה — כמו ילד שעשה “סרחון” — זה דבר צנוע ש”רק האמא תופסת”. הוא התקלקל, תפסו אותו, אבל זה לא פרסום גדול.

2. הדילמה של נידוי אצל תלמיד חכם: נידוי הוא כלי שנוצר כדי להגן על כבוד תלמידי חכמים. מה קורה כאשר צריך להשתמש באותו כלי נגד תלמיד חכם? זהו היסוד של ההלכה — כיצד מאזנים בין הצורך להגיב על עבירתו, לבין כבוד התורה שנפגע כאשר תלמיד חכם מנודה בפרהסיא?

3. “לא תהדר פני גדול” לעומת כבוד התורה: בכלל אומרים “לא תהדר פני גדול” — אין להדר אדם חשוב כשמדובר בדין. אבל כאן רואים שיש כן הגנה מסוימת לתלמיד חכם בבית דין — לא משום שהוא אישית ראוי לכך, אלא משום שכאשר הציבור שומע שתלמיד חכם בנידוי, זה עצמו ביזיון של התורה.

4. “כירבעם בן נבט וחבריו” — הסף לנידוי בפרהסיא: רק כאשר עשה דברים חמורים כמו ירבעם — מחטיא את הרבים — אז כן מנדים אותו בפרהסיא. “ירבעם בן נבט” פירושו “ראשון מפורסם מאוד שחטא ברבים” — בימינו היינו אומרים “שבתאי צבי”. צריכים שני תנאים: (א) רב אמיתי — מרידה פומבית, לא סתם שאנשים יודעים על כך, אלא שהוא מרים ידיים ואומר “אני רשאי”; (ב) דבר חמור — משהו כמו עבודה זרה, כפירה, דבר חמור. המבחן המעשי: אם תפסו אותו בעבירה חמורה — האם הוא מתבייש בכך ומסתיר? זה “סרח” — נותנים בצנעא. או שהוא מרים ידיים ואומר “אני רשאי”? זה “יד רמה” — אז בא נידוי בפרהסיא, כי הוא כבר עצמו עשה את חילול השם, והנידוי להיפך הוא קידוש השם.

5. “מלקין אותו בצנעא” — איזו מלקות? כאן יש חקירה חשובה:

צד ראשון: הכוונה ממש למלקות דאורייתא עם עדים והתראה, רק שעושים זאת בצנעא במקום בפרהסיא (כי מלקות רגילה היא “ונקלה אחיך לעיניך” — חלק מהביזיון). לתלמיד חכם עושים זאת בצנעא כדי לא לבייש את התורה.

צד שני (שנראה יותר): זוהי יצירה חדשה — בדרך כלל היו נותנים לו נידוי (שהוא העונש הרגיל ל-24 הדברים), אבל מכיוון שנידוי לתלמיד חכם הוא ביזיון התורה, יצרו אלטרנטיבה: מלקות שקטה — בית דין קורא לו לחדר ונותנים לו מלקות, לא עם כל דיני מלקות (39 עם המערכת), אלא מין מכת מרדות בצנעא. האדם מרגיש זאת, אבל זה “מתחת לבגדו” — אין ביזיון פומבי.

צד שלישי: אפילו כשמדובר במלקות דאורייתא, עושים זאת בצנעא אצל תלמיד חכם. דעת נר”י השלם תומכת בצד שאפילו מלקות דאורייתא אפשר לעשות אצל תלמיד חכם בצנעא — גמישות רחבה (“מרחב תמרון”) שיש לבית דין בהלכות עונשים.

6. החילוק העיקרי בין “סרח” ל”ירום ידו” הוא בפרהסיא לעומת לא בפרהסיא, לא דאורייתא לעומת דרבנן: החילוק אצל הרמב”ם אינו בין חומרת העבירה, אלא בין האופן — האם היה בפרהסיא או בצנעא.

7. ראיה מהגמרא על מזלזל ביום טוב שני: אפילו כאשר תלמיד חכם אמר לנכרי שיום טוב שני אינו דבר — שזה יותר מסתם לזלזל באופן פרטי — אין עושים נידוי בפרהסיא לתלמיד חכם. זה מראה שיש הגנה מסוימת לתלמיד חכם, שהיא חלק מדין כבוד התורה עצמו.

[דיגרסיה: דוגמה של יום טוב שני]: תלמיד חכם שמזלזל ביום טוב שני — זה דווקא דבר שרק תלמיד חכם יכול לעשות (כי הוא יודע שיום טוב שני הוא “פייק”/דרבנן), אבל אי אפשר לפרסם זאת בפרהסיא.

הלכה: “וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה” — הכבד ושב בביתך

דברי הרמב”ם: הרמב”ם מביא את הפסוק (הושע ד:ה): “וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה” — אפילו נביא שנכשל, “גוערים בו כיסוי כלילה” — מכסים זאת כמו לילה, שומרים על זה בשקט. “ואומרים לו: הכבד ושב בביתך.”

פשט: אומרים לתלמיד החכם: בבקשה, שב בבית. שמור על כבודך. אם תבוא לציבור, לא תהיה ברירה, יצטרכו לנדות אותך. אנחנו לא רוצים לבייש אותך — הישאר בבית.

חידושים:

1. “הכבד ושב בביתך” — נידוי למחצה: זהו מעין “נידוי למחצה” — לא עושים נידוי בפרהסיא, אלא אומרים לו שינדה את עצמו. משיגים את מטרת הנידוי — שלא יוכל להשפיע לרעה — אבל בלי ההשפלה של נידוי פומבי.

2. מקור “הכבד ושב בביתך”: הלשון היא פסוק בספר מלכים (מלכים ב יד:י) — אמציה מלך יהודה רצה ללכת למלחמה עם מלך ישראל, והלה אמר לו “הכבד ושב בביתך” — הישאר בבית. הרמב”ם לא מביא את הפסוק ממלכים, אלא את הפסוק מהושע.

3. “הכבד” — שמור על כבודך: הביאור של “הכבד” הוא: כבד את עצמך, הישאר בבית, אל תבוא לבית המדרש. זה לא נידוי רשמי, אלא הנחיה מעשית שמשיגה את אותה מטרה.

4. לא “מורידין מגדולתו”: הרמב”ם לא משתמש בלשון “יורד בדבר” או “מורידין אותו מגדולתו” (כמו שעשו לרבן גמליאל). לא מעבירים אותו מתפקידו — רק אומרים לו שיישאר בבית.

הלכה: “אסור לבית דין לקפוץ בנדויו במהרה”

דברי הרמב”ם: “וכן כל תלמיד חכם שנתחייב נידוי — אסור לבית דין לקפוץ בנדויו במהרה, אלא בורחין מדבר זה ומשמטין ממנו.”

פשט: אפילו כאשר תלמיד חכם חייב נידוי, אסור לבית דין לקפוץ מהר לנידוי. צריך לנסות להתחמק, לחפש דרכים אחרות לגרום לו לעשות תשובה.

חידושים:

1. חילוק בין זקן ממרא לתלמיד חכם רגיל: אצל זקן ממרא לא עושים כלום (לא עושים נידוי כלל). אצל תלמיד חכם רגיל, אם באמת אין ברירה, מותר כן לנדות — אבל בית דין צריך להיות מהסס מאוד ולנסות את כל הדרכים האחרות.

2. “תלמיד חכם” — אפילו צורבא מרבנן: זה תקף אפילו ל”תלמיד חכם” במובן של “איש ישיבה” — צורבא מרבנן — לא רק חכם גדול עם תלמידים. אפילו לגביו מתחמקים.

3. מקור הגמרא — רב פפא: רב פפא התפאר: “תיתי לי דלא שמתי צורבא מרבנן” — הוא מעולם לא הגיע ל”אסיפה” שבה מנדים תלמיד חכם. אבל — “אפילו נימנו על הלל הכותו משום מלקות” — אם צריך לתת מלקות (אפילו מכות מרדות) לתלמיד חכם, הוא כן היה חלק מזה — כי מלקות נותנים בצנעא. רק שמתא/נידוי, שהוא ביזיון פומבי, הוא נמנע.

4. ביאור “חסידי החכמים”: לשון הרמב”ם “חסידי החכמים” פירושו מידות חסידות של חכם — חכם שמתנהג בחסידות. התוספת “חכמים” יכולה גם לומר שצריך חכמה לדעת מתי להתחמק, כי “חסידים שוטים” יכולים לעשות חורבן.

5. אופנים מעשיים של “התחמקות”: לא אומרים “לא, לא עושים שמתא” — זה עצמו היה עוולה. אלא אומרים למתלונן שיחזור בעוד חודשיים, דוחים, מחפשים דרכים אחרות.

6. [דיגרסיה: המעשה עם הבני יששכר והראפשיצער רב:] רצו לעשות חרם על פשיסחא, הראפשיצער רב קרא לאסיפה, וקראו לבני יששכר. הבני יששכר התחמק בדרשה: בעקידת יצחק, לשחוט את יצחק דיבר הקב”ה עצמו, אבל לא לשחוט שלח מלאך. רואים מכאן שכדי “לשחוט” יהודי (לנדות) צריך שהקב”ה עצמו יאמר — אפילו הרב שקרא לאסיפה הוא רק “מלאך”. המחשה מושלמת של “בורחין מדבר זה ומשמטין ממנו.”

הלכה: האיזון בין כבוד התורה להגנה על תלמידי חכמים

חידושים:

1. לא להגן אחד על השני: המטרה אינה שחכמים יגנו אחד על השני — זו הייתה מוטיבציה מעוותת. המטרה האמיתית היא שכבוד התורה יהיה חזק אצל הציבור.

2. כאשר כבוד התורה דורש דווקא נידוי: לעתים קרובות אנשים רואים זאת כהגנה על “שלנו” — למשל כאשר תלמיד חכם רימה או גנב מאדם. במקרה כזה, אם דעת הקהל רואה זאת כהגנה, יכול להיות שדווקא נידוי/השמטה הוא הדרך לכבוד התורה — כי זה מראה שאנשי תורה לוקחים עבירות ברצינות.

3. דעת הקהל כגורם: כאשר דעת הקהל שונה — כאשר אנשים רואים זאת כהגנה על “שלנו” — אפשר לראות זאת אחרת, ואולי אז דווקא הנידוי הוא הדרך הנכונה לכבוד התורה. צריך להבין את המצב.

4. סברא מעשית — יעילות הנידוי: אצל תלמיד חכם שיש לו חסידים ותלמידים, נידוי יכול לאבד את יעילותו — כי חסידיו לא יעזבו אותו. אפשר להשתמש בנידוי רק כל עוד הציבור מקבל זאת. (אבל זה “לאו דווקא” — לא הטעם העיקרי.)

תשובת הרמב”ם בענין חזן שיש עליו רינון

דברי הרמב”ם (תשובה): שאלו את הרמב”ם על חזן שהייתה שמועה (רינון) שהוא עושה משהו שאסור, האם להעביר אותו מתפקידו.

פשט: הרמב”ם אומר בחריפות שאין מעבירים אף אחד מתפקידו בגלל שמועה בלבד — אולי יש עדות, אולי לא.

חידושים:

1. הרמב”ם מביא כראיה את הגמרות על “תלמיד חכם שסרח” — שאפילו כאשר הוא כן חטא, צריך לחלוק על כבודו. היסוד: תלמיד חכם אמיתי יש לו תורה אמיתית, הוא יכול ללמוד, יש לו ערך — ואפילו היצר הרע הביא אותו לחטוא, כבוד התורה דורש שיתייחסו אליו בדרך כבוד.

2. חריג: אם הוא משתמש בתפקידו כדי לרמות או להזיק לאחר — אז להיפך, צריך כן להתערב באופן אקטיבי. הוא מביא מעשה ממועד קטן שבו דווקא כן ניתקו בנידוי כי האדם ניצל את מעמדו או התחזה.

הלכה: כיצד היא הנידוי — כיצד עושים נידוי

דברי הרמב”ם: מכריזים ואומרים “פלוני בשמתא”. כאשר מנדים אותו שלא בפניו — אומרים “אמרנו פלוני זה בשמתא”. כאשר מנדים אותו בפניו — אומרים זאת ישירות אליו.

פשט: “שמתא” היא הלשון הארמית/גמראית לנידוי. נידוי, חרם ושמתא הם שלושה מילים המציינות את אותו מושג.

חידושים:

1. בפניו לעומת שלא בפניו: הרמב”ם מביא את שני האופנים — אפשר לנדות שלא בפניו, אבל כאשר הוא נוכח, אומרים זאת בפניו. הרמב”ם לא אומר שחייבים לעשות זאת בפניו, אלא שאם עושים זאת בפניו, זה הנוסח. זה ענין של יושר — לא לעשות מאחורי גבו, אלא להיות אמיץ לומר זאת בפניו.

הלכה: חרם — הלשון

דברי הרמב”ם: בחרם אומרים “פלוני מוחרם”.

פשט: לשון פשוט — אומרים “מוחרם” והוא נעשה מוחרם.

הלכה: לשון “ארור” — ארור בו אלה, בו שבועה, בו נדר

דברי הרמב”ם: “ארור בו אלה, בו שבועה, בו נדר” — הלשון “ארור” כולל בתוכו אלה (קללה), שבועה ונדר.

חידושים:

1. ארור כלשון נידוי: מכאן רואים שאפשר גם לנדות בלשון “ארור”, לא רק ב”שמתא” או “מוחרם”.

2. ראיה מברק ומרוז: אילא אמרה שברק עם 400 שופרות שימתו את מרוז (מהפסוק “אורו מרוז”). הלשון “ארור” בפסוק מתפרש כנידוי/שמתא. זה מוכיח ש”ארור” יכול לומר ארור כפשוטו (אלה/קללה), או לשון שבועה (“אם לא אעשה כן, ארור”), או נידוי.

הלכה: התרת נידוי וחרם

דברי הרמב”ם: כיצד מתירים נידוי או חרם? אומרים “שרוי לך ומחול לך”. כאשר מתירים שלא בפניו, אומרים “פלוני שרוי לו ומחול לו”.

חידושים:

1. פשטות הנידוי: מאוד פשוט לעשות נידוי וחרם — זה רק מילה, לא צריך להביא שופרות (אם כי אפשר), לא צריך נרות, לא “פולסא דנורא”, לא שום פתקא.

הלכה: מהו המנהג שנוהג המנודה — דינים של מנודה

דברי הרמב”ם: **מנודה: (1) אסור לספר ולכבס כאבל כל ימי נידויו; (2) אין מזמנין עליו; (3) אין מצטרפין אותו לעשרה לכל דבר שצריך עשרה; (4) אין יושבין עמו בד’ אמות. אבל: שונה לאחרים ושונין לו — הוא רשאי ללמוד עם אחרים ואחרים רשאים ללמוד עמו. הוא רשאי נשכר ושוכר — הו

א רשאי להשתכר ולשכור פועלים.**

פשט: המנודה מטופל כאבל בהיבטים מסוימים, והוא מוצא מהחיים הציבוריים המשותפים — אין סופרים אותו למנין, אין יושבים בד’ אמותיו, אין עושים זימון עמו.

חידושים:

1. “אין מזמנין עליו” — משמעות כפולה: יכול לומר (א) אין אוכלים עמו לחם ביחד, או (ב) אי אפשר לעשות ברכת המזון בזימון עמו. אולי שניהם ביחד — אפילו הוא אוכל, אין סופרים אותו. העיקר: הוא אינו חלק מהציבור.

2. לימוד נשאר — היסוד של “לימוד הוא החיים”: בדיוק כמו בעיר מקלט ששולחים עם הרב את תלמידיו (כי תורה היא החיים), כך גם בנידוי — קונסים אותו, אבל לא לוקחים את חייו. לימוד הוא החיים, לכן ממשיכים ללמוד עמו. אם הוא מגיד שיעור, הוא נשאר מגיד שיעור; אם הוא תלמיד, הוא נשאר תלמיד.

3. פרנסה גם נשארת: אותה סברא — לא לוקחים את פרנסתו הבסיסית. הוא רשאי להמשיך להשתכר ולשכור פועלים.

הלכה: מנודה שמת בנידויו

דברי הרמב”ם: אם הוא מת כשהוא עדיין מנודה, הנידוי לא מתבטל אוטומטית. בית דין שולחין ומניחין אבן על ארונו — מניחים אבן על ארונו. כלומר שאין רוגמין אותו — זו סקילה סמלית. אין מספידין ואין מלווין — אין מספידים אותו ואין מלווים אותו עם תלמידי חכמים.

פשט: הנידוי נשאר בתוקף אפילו לאחר המוות — המוות עצמו לא משחרר מנידוי.

חידושים:

1. נידוי לעומת עונשים פיזיים לאחר המוות: בכל העונשים האחרים (כמו מלקות) אי אפשר להמשיך להעניש מת. אבל נידוי אינו עונש על הגוף — זו הצהרה קהילתית, ענין של כבוד. וכבוד שייך גם במת (נותנים כבוד למת). לכן הנידוי יכול להישאר בתוקף.

2. אבן על ארונו — שני פירושים: (א) לפי הרי”ף: “זכר לסקילה” — תזכורת סמלית לסקילה. (ב) לשון הרמב”ם “כלומר שאין רוגמין אותו” — אולי הוא מתכוון: זה שמניחים אבן (לא זורקים) הוא סימן שצריך לראות אותו כסקילה, אבל לא עושים זאת ממש — זה רק כדי שיהא מובדל מן הציבור.

3. מוות לא משחרר מנידוי — חידוש: יכולנו לחשוב שכאשר הוא מת, רואים כאילו הוא בא לבקש. החידוש: לא — כל עוד הוא לא ביקש בפועל, הוא נשאר בנידוי. הוא התעקש עד הרגע האחרון, ואפילו המוות לא משחרר אותו.

4. זה עוזר להבין את הדין: יכולנו לחשוב שעם המוות הוא נעשה פטור אוטומטית (כמו במלקות — את מי תכו?). אבל מכיוון שנידוי אינו עונש פיזי אלא הצהרה של הקהילה, הוא נשאר בתוקף גם לאחר המוות — הוא התעקש עד הסוף.

הלכה: חרם — חמור יותר

דברי הרמב”ם: מוחרם — אסור לו שונה לאחרים ושונין לו (הוא אינו רשאי ללמוד עם אחרים, ואחרים אינם רשאים ללמוד עמו). אבל: הוא לומד לבדו כדי שלא ישכח תלמודו. גם: אינו נשכר ואינו שוכר — הוא אינו רשאי לשכור פועלים ואין שוכרים אותו. אין נושאין ונותנין עמו — אין עושים עמו עסקים. אין מתעסקין עמו אלא מעט עסק כדי פרנסתו — רק מעט פרנסה מותר לתת לו.

פשט: חרם חמור יותר מנידוי — לוקחים כמעט הכל.

חידושים:

1. חרם לעומת נידוי — ההבדלים: בנידוי הוא רשאי ללמוד עם אחרים (שונה ושונין לו); בחרם — לא. בנידוי הוא רשאי לשכור פועלים; בחרם — לא. בחרם מותר רק לעשות מעט עסק כדי פרנסתו — שומרים אותו בחיים, אבל לא יותר.

2. כדי שלא ישכח תלמודו: אפילו בחרם, שבו לוקחים כמעט הכל, נותנים לו ללמוד לבדו — כי החרם יסתיים מתישהו, ובינתיים לא יהפוך לעם הארץ. זה מראה שתלמוד תורה כל כך יסודי שאפילו הקנס החמור ביותר לא לוקח אותו לגמרי.

הלכה: תהליך הנידוי לחרם

דברי הרמב”ם: מי שישב בנידוי שלשים יום ולא ביקש להתיר לו — מנדין אותו שנית. לאחר פעמיים שלושים יום והוא לא מבקש — מחרימין אותו.

פשט: נידוי הוא תקופה של שלושים יום. לאחר שלושים יום צריך לעשות נידוי חדש. אם לאחר פעמיים שלושים יום הוא עדיין לא ביקש, עולים לרמה הבאה — מנידוי עוברים לחרם.

חידושים:

1. נידוי אינו עונש — זה כלי: הפשט של נידוי אינו עונש כמו מלקות (שבו “ונקלה בעיניך” — בזה מסיימים). נידוי הוא מנגנון להביא את האדם לתשובה. הוא עשה משהו לא נכון, מכניסים אותו לנידוי עד שיבוא לבקש. זה לא כמו עונש שמסיימים — זה תהליך שנמשך עד שהוא נשבר.

הלכה: אין בנידוי להפרה קצבה — אין זמן מינימום לנידוי

דברי הרמב”ם: ואין בנידוי להפרה קצבה… מנדין ומתירין ברגע אחד, כשיחזור המנודה למוטב. ואם ראו בית דין להניח זה בנידוי על כמה שנים — מניחין כפי רשעו.

פשט: אין זמן מינימום לנידוי. לא חייבים לחכות שלושים יום — אפשר לנדות ולהתיר באותו רגע, כאשר המנודה חוזר למוטב. אם “טקטיקת הלחץ” לא עובדת מיד, אפשר להחזיק את האדם בנידוי (לכאורה חרם, כי לאחר שלושים יום עולים לחרם) במשך שנים.

חידושים:

1. נידוי הוא כלי, לא עונש עם זמן קבוע: רואים בבירור שנידוי הוא “טקטיקת לחץ” — אמצעי להביא לתשובה. זה לא כמו עונש מאסר שצריך “לרצות”. כאשר המטרה מושגת (המנודה עושה תשובה), הנידוי נופל מיד.

2. אין שיעור לא למעלה ולא למטה: אפשר לעשות לרגע, אפשר לעשות לשנים. זה אולי אצל אדם מבוגר שצריך לחכות עד שיבוא לתשובה.

הלכה: סדר מנידוי לחרם — מחרימין אותו

דברי הרמב”ם: וכן אם ראו בית דין להחרים — מנדים תחילה, ואם לא ישוב מן החטא מחרימין אותו מיד, ואין צריך לזה מנין עשרה. אלא מחרימין אותו על מי שאוכל ושותה עמו, או מי שעומד עמו בארבע אמות. כדי לייצרו וכדי לעשות סייג לתורה, כדי שילמדו ממנו עד שלא יוסיפו עוד לחטוא.

פשט: כאשר בית דין רוצה להחרים, מנדים תחילה, ואם הוא לא חוזר, מחרימים אותו מיד. לא צריך עשרה אנשים לכך. החרם פועל על כל מי שאוכל ושותה עמו, או עומד עמו בד’ אמות.

חידושים:

1. חילוק בין “אין מזמנין עמו” ל”מי שאוכל ושותה עמו”: קודם אמר הרמב”ם “אין מזמנין עמו” (לא עושים עמו זימון), וכאן כתוב “מי שאוכל ושותה עמו”. “מזמנין” לא צריך דווקא בד’ אמות — להיפך, אפילו הוא לא יושב עם האחרים, לא יצטרף לזימון. אבל “אוכל ושותה עמו” היא קטגוריה רחבה יותר של מגע ממשי.

2. מטרת החרם — סייג לתורה: נידוי/חרם נעשה לדברים שצריכים “הגנה נוספת” — דברים פגיעים, למשל דבר שהוא רק דרבנן, שאנשים לא ייקחו ברצינות מספיק. כאשר אחד מזלזל ולא קורה כלום, כולם יזלזלו. נידוי/חרם הוא האמצעי למנוע “פרצה” כזו.

הלכה: כיצד מתירים נידוי או חרם?

דברי הרמב”ם: בשלושה — שלושה אנשים מתירים. אבל יחיד מומחה יכול להתיר לבדו.

פשט: לעשות נידוי יכול אפילו אדם אחד (אפילו הדיוט, לכבוד החכם). אבל להתיר צריך שלושה הדיוטות, או יחיד מומחה אחד.

חידושים:

1. אסימטריה בין עשייה להתרה: לעשות נידוי קל יותר (אדם אחד), להתיר קשה יותר (שלושה, או מומחה אחד). זה מראה שלמוסד הנידוי יש “קושי מובנה” לצאת ממנו.

הלכה: תלמיד מתיר אפילו במקום הרב

דברי הרמב”ם: ויש לתלמיד להתיר הנידוי או החרם אפילו במקום הרב.

פשט: אם תלמיד יודע שהמנודה התחרט ורוצה תיקון, אפילו תלמיד רשאי להתיר אפילו במקום הרב.

חידושים:

1. שני מהלכים בזה: (א) אולי התרת נידוי אינה דבר כה גדול — זה דבר “זול”, אפשר לתת אותו בקלות. (ב) או, זה דווקא כי יש ענין של כמה מהר לשחרר אדם מנידוי — ברגע שלא מגיע לו יותר, יעזרו לו לצאת מהבוץ. הטעם השני הוא יותר ענין של חסד — לא רוצים שיסבול יותר מהנדרש.

הלכה: שלושה שנידו והלכו להם

דברי הרמב”ם: אם שלושה (בית דין) ניתקו בנידוי והלכו להם, והמנודה התחרט — מושיבין לו אחרים ומתירין לו, שלושה אנשים אחרים יכולים להתיר לו.

פשט: לא צריך דווקא אותם אנשים שניתקו בנידוי.

חידושים:

1. בדרך כלל צריך לבקש מחילה ממי שניתק בנידוי: בדרך כלל, כאשר מישהו ניתק בנידוי חבר, צריך לבקש ממנו שיסכים. אבל כאשר הם לא נמצאים, אחרים יכולים להתיר — זה מראה שהנידוי אינו דבר “אישי” בין שני אנשים, אלא מציאות קהילתית שאחרים יכולים גם להסיר.

הלכה: מי שלא ידע מי נידהו

דברי הרמב”ם: מי שאינו יודע מי ניתק אותו בנידוי — ילך אצל הנשיא ויתיר לו נידויו.

פשט: הנשיא הוא הכתובת ה”דיפולטית” להתרת נידוי כאשר לא יודעים מי ניתק בנידוי.

הלכה: נידוי על תנאי — אפילו על פי עצמו

דברי הרמב”ם: אדם שעושה נידוי על תנאי — “הריני בנידוי אם לא אעשה כך וכך” — או אפילו אדם עושה לעצמו נידוי, צריך התרה.

פשט: אפילו כאשר הוא קיים את התנאי (הוא אכן עשה מה שאמר), הוא עדיין צריך התרה.

חידושים:

1. קושיא: מדוע צריך התרה אם התנאי לא התקיים? זה משונה — לכאורה הנידוי מעולם לא חל!

2. מקור מיהודה: הגמרא מביאה ראיה מיהודה שאמר “אם לא אביאנו אליך וחטאתי לך כל הימים” — “וחטאתי לך” מתפרש שיהיה בנידוי. אפילו הוא בסוף הביא את בנימין, הוא נשאר בנידוי (רואים ממיתתו שהיה בנידוי).

3. מהלך השולחן ערוך: השולחן ערוך פוסק שמדובר באופן שיש סיכוי גדול שלא יוכל לקיים את התנאי — אז הנידוי חל מעצם עשיית הנידוי, אפילו זה דבר שיכול להיות שלא יוכל לקיים.

הלכה: תלמיד חכם שנידה עצמו — מתיר לעצמו

דברי הרמב”ם: תלמיד חכם שנדה עצמו, אפילו נדה עצמו על דעת פלוני, אפילו בדבר שחייב עליו נידוי — הרי זה מתיר לעצמו.

פשט: תלמיד חכם שניתק את עצמו בנידוי יכול להתיר לעצמו — אפילו הוא עשה זאת “על דעת פלוני” (על חשבונו של אחר), אפילו זה דבר שהוא באמת חייב נידוי עליו.

חידושים:

1. קשה להבין: מה הכוונה “אפילו על דעת פלוני”? אולי פירושו: אפילו הוא אמר שאם אותו אדם יתחרט הוא ימחל לו — אפילו אז הוא יכול להתיר לעצמו.

הלכה י”א: מנודה בחלום

דברי הרמב”ם: מי שנודה בחלום, אפילו ידע מי נידהו, צריך עשרה בני אדם ששונין הלכות להתיר לו נידויו. אם הוא לא מוצא — הוא הולך עד פרסה לחפש אותם. לא מוצא — מספיק עשרה שיודעים רק משנה. לא מוצא — עשרה שיודעים תורה. לא מוצא — אפילו עשרה אנשים פשוטים. אם הוא לא מוצא במקום — מספיק שלושה.

פשט: מי שמנודה בחלום צריך רמה גבוהה יותר של התרה — עשרה אנשים שלומדים הלכות, עם סולם ירידה אם לא מוצאים.

חידושים:

1. “שונין הלכות” — מה הכוונה? השאילתות מביא נוסח מהגמרא: “דגמירי אבות ומדות” — אנשים שיכולים ללמוד משנה, מדרשות, מכילתות. לא ממש תלמידי חכמים גדולים, אבל משהו של תלמידי חכמים.

2. מדוע צריך כאן עשרה, כאשר בנידוי רגיל מספיק שלושה הדיוטות? נידוי בחלום שונה באופן יסודי — זה לא אדם שניתק בנידוי, אלא מסר מלמעלה (ה”שר החלום” התלבש באותו אדם). לכן צריך יותר אנשים כדי להתיר.

3. מהי המציאות של נידוי בחלום? — שני מהלכים:

(א) מהלך רוחני: חלום הוא מסר מהשמים. האדם שהוא ראה בחלום לא יודע כלום על כך — “כשאני בא אליך בחלום, אני לא הייתי שם, זה רק אתה — החלום שלח אותך.” לכן אי אפשר ללכת לאדם שניתק בנידוי בחלום, כי הוא לא יודע כלום על כך. אלא מאי — זה מסר מהשמים.

(ב) מהלך רציונליסטי: אדם שחולם שהוא מנודה — זה אומר שיש לו ביטחון עצמי חלש מאוד, הוא מרגיש “מנודה”. הוא צריך עשרה אנשים “יחזקו” אותו — יאמרו לו “אתה טוב.”

4. שיטת הרמב”ם בחלומות — סתירה: הרמב”ם פוסק “דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין” — הוא בכלל לא מאמין בחלומות. הוא גם כתב במעשה שני שהוא “עשה מעשה שני בחלומות.” מדוע הוא פוסק כאן שנידוי בחלום הוא דבר רציני שצריך התרה?

תירוץ: אולי כל דבר שונה — לגבי נידוי בחלום הוא פוסק אחרת מאשר לגבי עניני חלום אחרים. או: צריך להיות חלום אמיתי (לא סתם דמיונות).

תירוץ אחר: אולי זה יותר דבר מעשי — הוא מרגיש מנודה, הוא לא הולך להתרחץ, הוא מסולסל — באים עשרה אנשים ואומרים לו “אתה יכול להתרחץ.”

5. פוסק שחלמו עליו שמתיר — לא עוזר: אם זה דבר אמיתי (המהלך הרוחני), אז פוסק שחולמים שהוא מתיר — לא עוזר. צריך אנשים אמיתיים בעולם.

6. נפקא מינה מעשית: ר’ אריה שטרן (בעל ליקוטי שכחה) התעסק מאוד בענין זה. גם ב”בסודו של מורה הוראה” התרחש מעשה כאשר מישהו אכן התקשר עם שאלה כזו — הוא חלם שהוא מנודה.

הלכה: נידוי בפניו — התרה צריכה גם להיות בפניו

דברי הרמב”ם: מי שנידה בפניו — כאשר ניתקו בנידוי בפניו (אמרו לו “אתה מנודה” בפניו), גם ההתרה צריכה להיות בפניו.

פשט: יש חילוק בהלכה בין נידוי בפניו לשלא בפניו — בבפניו גם ההתרה צריכה להיות בפניו.

הלכה: אין זו שיטת חכם — תלמיד חכם לא ינדה בגלל כבודו

דברי הרמב”ם: אין זו שיטת חכם ומנהג כבודו, אלא זו חולשת תלמיד חכם והנהגה שאינה טובה. אלא הדרך הטובה והישרה שיעלים אזנו מדברי עם הארץ ולא ישיב להם תשובה כלל, כדרך שאמרו חכמים הראשונים: שתיקה לעמי הארץ גדר לחכמה.

פשט: אם תלמיד חכם משתמש בנידוי כדי להעניש כל מי שמציק לו, זה לא כבוד — זו חולשה (“חולשת תלמיד חכם”) והנהגה רעה. הדרך הנכונה היא: תעשה כאילו לא שמעת.

חידושים:

1. שלוש מדרגות כיצד להגיב:

דרך הטובה והישרה (לכל תלמיד חכם): תעשה כאילו לא שמעת. הרמב”ם מביא את הפסוק (קהלת ז:כא): “גם לכל הדברים אשר ידברו אל תתן לבך, שלא תשמע את עבדך מקללך” — עבדך מקלל אותך, אבל אתה לא שמעת. תעשה כאילו לא שמעת.

דרך חסידים הראשונים: שומעים חרפתם ואינם משיבים, ולא עוד אלא שמוחלים למחרפיהם וסולחים להם. הם אפילו שמעו את החרפה, אבל לא ענו, ועוד מחלו.

כאשר מבזים בפרהסיא: כאן יש חריג — תלמיד חכם שביזהו יחיד בפרהסיא, אסור לו למחול על כבודו — כי זה כבר כבוד התורה, לא כבודו האישי. ואם מחל — נענש, הוא נענש, כי הוא מבזה את התורה בכך שהוא מאפשר לבזות תלמיד חכם בפומבי.

2. חילוק בין בסתר לבפרהסיא: מי שביזהו יחיד בסתר — רק ביניהם — כאן הוא יכול למחול, כאן זו חסידות. אבל בפרהסיא — כאשר כולם ראו — אסור לו למחול, כי ענין כבוד תלמיד חכם מתחלל, אנשים יחשבו שאפשר לבזות תלמידי חכמים.

3.

“נוקם ונוטר כנחש” — כיצד להבין: הרמב”ם מביא את הגמרא (יומא כג.): כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם. הפירוש: אצל בעל חי אחר, כאשר הוא נושך את השני, יש לו הנאה — טעם טוב. אבל הנחש מרגיש בכל מקום רק טעם של חול. הנחש נוקם לא כי יש לו הנאה מזה, אלא כי זה חייב להיות. כך גם תלמיד חכם — כאשר הוא נוקם ונוטר, לא ירגיש שום טעם טוב בזה, אלא הוא עושה זאת כי כבוד התורה דורש זאת.

4. גירסת הרמב”ם — חילוק בין נקמה לעצמו ולכבוד התורה: לרמב”ם יש גירסה בגמרא שהחילוק הוא: לא תיקום ולא תיטור תקף לכבודו שלו — הוא אינו רשאי לנקום לעצמו. אבל הוא כן נוקם לכבוד התורה — הוא בכלל לא מתכוון לעצמו. מבחן מעשי: אם כאשר אשתו מציקה לו הוא גם נוקם ונוטר — אז הוא מתכוון לעצמו, לא לכבוד התורה. כי אצל אשתו אין ביזיון כבוד התורה.

5. כיצד זה מתיישב עם “מלך שמחל על כבודו”: קודם למדנו שרבי ונשיא רשאים למחול על כבודם. כיצד זה מתיישב עם זה שהוא אינו רשאי למחול? התירוץ: שם מדובר על הכבוד הנוסף שמגיע לו — לעמוד לפניו, דברים כאלה. על זה הוא רשאי למחול. אבל כאשר מישהו מבזה אותו בפרהסיא — זו קטגוריה אחרת לגמרי, כאן הוא אינו רשאי למחול.

6. [דיגרסיה: מהלך החזון איש על “דעות גבוהות” על אנשים:] החזון איש אומר: אנשים חושבים שכאשר יש להם דעות גבוהות על אנשים אחרים, הם אנשים טובים. אבל האמת היא להיפך — כי יש להם ציפיות גבוהות, הם מקבלים “התקף” שלם כאשר הם רואים שהאדם לא כל כך טוב כפי שחשבו. החזון איש אומר: אני יודע שאנשים חלשים בהגדרה — יצר לב האדם רע מנעוריו — ממילא אני לא מתפעל. להיפך, אני כל הזמן מתפעל שאנשים טובים יותר ממה שחשבתי. זה מוסר כיצד אפשר לקיים את עצת הרמב”ם — “שלא תשמע את עבדך מקללך” — כי לא לוקחים את דברי כל אדם כל כך ברצינות.

7. [דיגרסיה: חילוק בין הלכות דעות לכאן:] בהלכות דעות הרמב”ם למד שאין להיות “שוטה שאינו מרגיש” — מי שבכלל לא מרגיש שמבזים אותו. שם זה חיסרון. אבל כאן הרמב”ם אומר שחסידים הראשונים שומעים חרפתם ואינם משיבים — שנשמע כמו אותו דבר! התירוץ: שם מדובר על מי שבאמת לא מרגיש — הוא שוטה. כאן מדובר על מי שכן מרגיש, אבל הוא לא עונה — הוא מוחל, הוא משחרר. זו מדרגה אחרת לגמרי.

הלכה: “במה תלמידי חכמים אין מצוין שתצא תורה מבניהם” — ברכת התורה תחילה

דברי הרמב”ם (מביא רבי יהודה הנשיא): במה תלמידי חכמים אין מצוין לצאת תורה מבניהם? על שאינן מברכין בתורה תחילה.

פשט: הרמב”ם מביא שני פירושים במאמר זה:

פירוש אחד: תלמיד חכם שחושב שלא מתאים לו לעלות לתורה תחילה (הוא רוצה עלייה טובה יותר, למשל שישי), הוא מבזה את התורה בגלל כבודו שלו — ולכן ילדיו אינם תלמידי חכמים.

פירוש הרמב”ם (להיפך): “תחילה” פירושו שהתלמיד חכם צריך להיות העולה הראשון. אם לא נותנים לו תחילה, או שהוא לא נותן לעצמו לעלות תחילה, הוא מבזה כבוד התורה. “שלא ברכו בתורה תחילה” פירושו: לא נתנו לתלמיד חכם להתברך בתורה תחילה.

חידושים:

1. מחלוקת ראשונים בפירוש: יש מחלוקת ראשונים בכלל בשאלה זו, וזה נוגע לחזון איש שמדבר על כך.

2. שיטת הרמב”ם — כבוד התורה דורש שהתלמיד חכם ייקח תחילה: לפי הרמב”ם, אם התלמיד חכם נותן לעצמו לעלות לא תחילה, הוא מבזה כבוד התורה. זה מתיישב עם היסוד הכללי של הפרק — שכבוד התורה אינו כבודו האישי של תלמיד החכם, אלא חובה שהוא חייב לשמור.

3. שאלה מעשית — האם אפשר לוותר על עליות למטרה טובה: אם רב נותן את עלייתו כדי שאנשים יבואו יותר להתפלל, והוא חושב שזה עצמו כבוד התורה — האם זה מותר? זה נשאר פתוח, אבל צריך לחשוב — האם כבוד התורה הוא כבוד התורה אובייקטיבי, או שהוא יכול להשתנות לפי המצב.

4. מאמר רבי נתן — “נביאי הארץ”: הרמב”ם מביא מאמר של רבי נתן ש“נחמה ומעשים בלא זמנם — לא מפני שהם נואפים ולא שהם גוזלים, אלא מפני שהם בוזים בעצמם” — יש להם צרות לא כי הם נואפים או גוזלים, אלא כי הם מבזים את כבודם התורני שלהם — הם לא לוקחים את הכבוד שמגיע להם כתלמידי חכמים.

כבוד התורה — דיון סיום

חידושים:

1. ציטוט מר’ נתן בפרי עץ חיים — “תלמידי חכמים אין להם מנוחה בעולם הזה”: לתלמידי חכמים אין מנוחה בעולם הזה — לא כי הם לא מתנחמים, ולא כי הם לא גדלים, אלא כי הם “בוזים את עצמם” — הם מבזים את עצמם. הפירוש: תלמידי חכמים מראים את התורה דווקא כי הם לא נוגעים בכבוד התורה שלהם על עצמם. הם לא לוקחים את כבוד התורה כדבר אישי — הם מוותרים על כבודם שלהם, ולכן הם יכולים באמת לגלות את התורה.

2. מוסר השכל מעשי — קודם לחשוב על אחרים: קודם צריך לדאוג לחברים שלנו, שהם יהיו תלמידי חכמים, ורק אחר כך לחשוב על עצמנו. המיקוד של כבוד התורה צריך להיות על אחרים — שנדאג שלחברים יהיה כבוד התורה — לפני שחושבים על עצמנו.

3. כבוד התורה הוא דבר העומד בפני עצמו — זה לא “כלום,” זה דבר אמיתי שצריך פשוט לחיות איתו.


תמלול מלא 📝

הלכות תלמוד תורה פרק ז׳ — הלכות נידוי

הקדמה כללית לפרק

חברותא א: אוקיי, בואו נלמד היום הלכות תלמוד תורה פרק ז’, הפרק האחרון של הלכות תלמוד תורה.

אנחנו לומדים כאן, אנחנו נמצאים באמצע הסוגיה הגדולה יותר של הלכות תלמוד תורה. תת-הקטגוריה היא כבוד תלמידי חכמים, ותת-תת-הקטגוריה היא כיצד קונסים מי שמבזה תלמידי חכמים או מבזה דברי חכמים.

יש על כך מוסד שנקרא נידוי. כשם שיש עונשים שונים — יש כל מיני ד’ מיתות בית דין, יש מלקות, יש אפילו סוג של מלקות דרבנן שנקרא מכת מרדות — יש גם סוג חדש של דבר של נידוי, של, איך אומרים, אקס-קומוניקציה, או נראה בפרק מה בדיוק המשמעות. אבל בעצם זה כמו דרך להוציא אדם מהקהילה, לעשותו מנודה מוחרם, כי הוא ביזה חכם.

והרמב”ם מנה עשרים וארבעה דברים שעליהם העונש הוא שעושים נידוי. רובם הם דברים דרבנן, או דברים שאנשים יכולים לזלזל בהם, ונידוי הוא עניין של להחזיר את החומרה על ידי הוצאתו מהקהילה, על ידי ריחוקו מאנשים, כדי שהציבור יפחד יותר.

נידוי כעונש קהילתי

אני חושב שזה הכל עניין של דברים קהילתיים. כשם שעונשים אחרים הם דבר כואב — מקבלים מכה, זה כואב על הגוף. אבל שיבוד החכם הרי אינו עבירה מבחינת שהאדם עשה עבירה כמו שהאדם חילל שבת. הוא עשה עבירה כלפי הקהילה, הוא הוריד את הסמכות של הרב. נידוי מחזיר את הסמכות של הרב, כי האדם שהוא עושה הצרות מוצא מהקהילה, נשאר הרב עם מעמדו הגבוה. אני חושב שכולם בערך אותו סוג עניין.

חברותא ב: כן?

דיון: מדוע נידוי נמצא בהלכות תלמוד תורה?

חברותא א: טוב מאוד, אתה אומר פשט טוב. אני חושב שזה מעורר מאוד שלכאורה יש כמו הלכות עונשין, ובעצם זה שייך לספר שופטים. יש הלכות ממרים, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם.

אבל מה שנראה, קודם כל באופן כללי יש הרבה קשר של הלכות ממרים עם הלכות תלמוד תורה, בפרט החלק השני שאומרים כבוד תלמידי חכמים. בעצם, שם נמצא אפילו הלכות כיבוד אב ואם, מי יש לו דין תלמיד חכם? למי צריך לעשות נידוי? נמצא גם בהלכות ממרים.

חברותא ב: יכול להיות. או בסנהדרין. לא בדקתי בדיוק מי הוא תלמיד חכם.

חברותא א: שם זה כתוב, אני לא זוכר. יכול להיות חלק מהסנהדרין.

חברותא ב: כן. כן. ו… יכול להיות שזה…

חברותא א: נכון, נכון, גם כאן, זה באמת לא נמצא. למדנו בשיעור אחר את החזון איש על מה זה אדם טוב, הוא מביא מאוד את הרמב”ם גם על ההלכה, מי הוא תלמיד חכם שמוותרים על כבודו. על זה הוא לא התרגש כל כך, שמזה לומדים מה זה אדם טוב.

אז כן. זה מסתבר, אבל אולי כמו שאתה אומר, שיש כמו עונשים, יש ממש הלכות שופטים — אולי שופטים זה ממש דין, ממש חיוב של הלכות עונשים, או זקן ממרא, אנשים אחרים שהם הולכים נגד הסמכות של הסנהדרין. ואחר כך כאן זה יותר ספציפי לכבוד תלמידי חכמים — שעומדים לפניו, ומכבדים אותו, כולם מקשיבים לו, אסור לחלוק על שמועת רבו, מה שלמדנו ממש על מה זה אומר, מורא רב, סוג הדברים האלה — ולזה מצטרף נידוי. זה מעניין שזה כמו כלי להגן על הכבוד של תלמידי חכמים.

חברותא ב: כן.

חברותא א: אגב, חלק מנידוי הוא, כמו שכתוב, סתם כמו איך עוברים על הרבנן, אחרים שאומרים, אבל הגמרא שואלת, הכל בשביל כבוד של הרבנן עשו את התקנה.

מבנה הפרק

אוקיי, ועכשיו הפרק הוא בעצם — את זה למדנו בפרק הקודם. הפרק הוא כל ההלכות מה עושים כשעושים נידוי.

חברותא ב: מתי עושים נידוי כבר למדנו, אבל…

חברותא א: כבר למדנו מתי עושים נידוי, ונגענו קצת בנידוי. כאן נהיה יותר מאריכים מה זה חיוב נידוי, מה זה אומר, מה צריך בעל נידוי, האדם שמנודה, מה הוא צריך לעשות אחרת, וכן הלאה.

מתחילים עם פרט. הפרט הוא לכאורה — צריך לנדות תלמיד חכם. זו דילמה, כן. נידוי הוא כלי שנוצר בשביל תלמידי חכמים. מה קורה כשצריך להשתמש בכלי נגד תלמיד חכם?

חברותא ב: טוב מאוד.

הלכה א: תלמיד חכם שסרח

לימוד הרמב”ם

חברותא א: ההלכה הראשונה היא ממש קשר גם של כבוד תלמידי חכמים. מלבד כבוד תלמידי חכמים יש חכם שחייב נידוי, אולי לא רק נידוי, הוא יכול אפילו להיות מלקות, יש דברים אחרים איך מתנהגים עם תלמיד חכם שחייב עונש.

זו לא דילמה, איך מתמודדים עם כבוד תלמיד חכם שמגיע לו ביזיונות? תלמיד חכם בכלל מגיע לו כבוד, אבל אם הוא עשה עבירות צריך אותו לא… אנחנו לא “לא תהדר דל בריבו” — מה הלשון של הפסוק? שכשמדובר בדל, אבל להיפך, “לא תהדר פני גדול” — אדם חשוב לא צריך לכבד כשמדובר בדין, וכאן גם כשהוא עושה עבירות.

אבל כאן רואים שיש כן הגנה מסוימת לתלמיד חכם בבית דין, לגבי הדברים של נידוי — שהוא גנב או עשה אולי דבר כזה, לא יודע — אבל דברים שזה אולי באמת כמו שאתה אומר, דברים שזה ממש נושא של כבוד התורה, שהציבור שמע שתלמידי החכמים בנידוי זה גם ביזיון התורה.

דוגמאות מפורסמות של נידוי בהיסטוריה

חברותא ב: אני חושב שהנושא של נידוי שאנחנו מוצאים בגמרא שהם מפורשים הם בעיקר שנידו חכם. למשל, ידוע שנידו את רבי אליעזר, קראו לו “שמותי”. וגם ראיתי שלרבי יהושע בן פרחיה היה תלמיד ששמו ישו, והוא עשה עבירות, שמו אותו בחרם. כתוב בגמרא, “היינו דאמרי אינשי: לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת” — שמו אותו בחרם.

וגם מאוחר יותר, יש מאוד מפורסם, זה כבר היה ממש בזמנים האחרונים, יהודי ששמו ברוך שפינוזה, שמו אותו בנידוי, קראו לו באנגלית “excommunicated” — זה הלכות נידוי.

אז, אני אומר, לאדם פשוט נידוי כנראה לא עונש כל כך גדול, כי קיומו לא תלוי בקהילה, הוא בביתו. אבל חכם לוקחים ממנו את כל…

חברותא א: אוקיי, כן. בוא נמשיך.

אבל מה ששומעים רק על זה זה פשוט כי על אנשים מפורסמים שומעים מה קורה להם. אתה יודע כמה כל בעלי בתים מזמן הגמרא נידו?

חברותא ב: כן, אני מתכוון חכמים מסוימים שנידו על כבודם.

חברותא א: כן, כן, מוצאים בגמרא, במסכת פסחים. קצב היה מתבטא לא יפה על מי? אני לא זוכר, רבא? אני כבר לא יודע. יש רבנים קדושים…

לשון הרמב”ם: חכם זקן בחכמה

חברותא ב: חכם, אומרים בחכמה.

חברותא א: חכם, אומרים, כלומר, זקן וקנה חכמה. האחר השתמש במילה זקן אצל חכמה. כי הוא מתכוון לומר, שמגיע לו בעצם כבוד בכל מיני מקרים, מה שאומר שם הפני.

אבל יש הבחינה נשיא או ביזיון — נשיא או ביזיון של ההנהגה של הסנהדרין, או של ביזיון — שסרח. מה קורה שהוא באמת חכם, אבל הוא חטא, הוא התקלקל.

אין מנדין אותו בפרהסיא לעולם — זה לא משוא פנים, וצריך גם לשים אותו בנידוי.

דיון: מה המשמעות של “סרח”?

חברותא ב: “סרח” אומר שהוא עשה אחד מעשרים וארבעה הדברים שמגיע נידוי, או שהוא התנהג בצורה שלא ראויה לגדול ממנו.

חברותא א: לא נראה כאן, כי נראה כאן שמדברים — אם תסתכל על ההלכה — נראה שמדברים אפילו הוא עשה עבירה, אפילו חמורה, ומה שסתם אומר הוא מחטיא את הרבים.

חברותא ב: כן, זו בדרך כלל הקטגוריה של ירבעם.

חברותא א: כלומר כך עושים נידוי, אבל לא מחטיא את הרבים. ואיך שעכשיו מגיע שצריך לעשות השוואה לבומבה, עושים את הקלים — צריך לומר שהוא עושה עבודה זרה, שזה קשור עם מורא הזרה. ולכאורה מגיע לו ממש מוסר?

חברותא ב: אין הבדל, זה אני אומר.

חברותא א: אבל הכוונה נראית שכן, מדברים על מלא של… יכול להיות… זה קשה, כי מה שאתה מתכוון לומר שזה קשה — אם הוא ממש חייב מלקות, זה חייב מלקות, זה כמו עד אחד. יכול להיות שזה לא כל כך פשוט.

יכול להיות, כי כתוב נושא אחד, זה בגלל שרואים על מלקות בסעיף. יכול להיות, גם מדברים כשזה דבר חמור, אבל אין עדים והתראה, או סוג הדברים.

נכון, או יכול להיות ש… ולמעשה במציאות באמת יש עונשים, סנהדרין ובית דין. אבל במציאות, הרבה פעמים את העונשים לא מבצעים, או שאין שם כוח.

נידוי ככוח מעשי

נידוי יש להם תמיד את הכוח, כמו שהביא אפילו עד ממש לאחרונה היה דבר שיכלו לעשות נידוי. אז זה דבר שצריך… את היד אתה יכול גם לעשות אותיות שבועה, או לעשות צעטל נגדו, זה גם בחינה של נידוי.

חברותא ב: צעטל זה כבר נידוי חלש, כי עושים צעטל לילדים, אבל כן, אם יש קהילה חזקה הוא יכול להוציא אדם מהקהילה. אבל זה עניין של ביזיונות, זה לא… זה שיימינג, כן.

“אלא אם כן עשה כירבעם בן נבט וחבריו”

חברותא א: הלאה, אבל כשחטא שאר חטאים — הוא עשה עבירות אחרות, ולא כל כך חמורות כמו רבנן, מה בדיוק הגדר הוא לא אומר לנו, אבל עבירות קלות — אז תראה, לא מושכים אותו, לא מבזים אותו ברבים.

אלא מה? מלקין אותו בצנעא — נותנים לו מלקות בצנעא.

דיון: מה סוג המלקות של “מלקין אותו בצנעא”?

המלקות היא לכאורה סוג של מכת מרדות, זה כמו בית דין שעושה עונש.

חברותא ב: לא, כשחייבים מלקות עם עדים והתראה, פשוט שנותנים לו מלקות.

חברותא א: לא, לא, לא פשוט שכל יהודי… תלמיד חכם הוא כמו כל יהודי, שמגיע לו עונש כמו כל יהודי, מלקות.

חברותא ב: אני לא יודע, אולי…

חברותא א: לא, נראה שמלקות בצנעא אומר אפילו כשאין דין מלקות, אלא בדרך כלל היו נותנים לו נידוי — זה העונש בדרך כלל — אבל לתלמיד חכם אם הולכים לעשות לו נידוי זה יהיה ביזיון התורה.

אז יש יצירה חדשה, שאומרת, נותנים לו מלקות שקטות. בית דין קורא לו לחדר ונותנים לו פשוט, לא עם דיני מלקות שצריך להיות שלושים ותשע עם המערכת.

חברותא ב: אז אתה צודק שהגמרא שמדברת על זה היא לכאורה סוג הדברים האלה, של שהוא יזלזל ביום טוב שני למשל. זה יכול להיות, שהוא אומר — זה דווקא דבר שרק תלמיד חכם, הוא יודע שיום טוב שני הוא פייק, אז הוא מזלזל — אבל אי אפשר לפרסם את זה בפרהסיא.

אבל יכול להיות כן…

חברותא א: מלקות זה בדיוק להיפך, אני לא אעמוד על זה. נידוי הרי יש כאן הבעיה שאתה מבזה אותו אבל אתה מבזה את התורה. מלקות, רק הוא ירגיש את זה, מכניסים אותו פנימה, זה מתחת לבגד שלו, והוא ירגיש, אבל זה לא יהיה הביזיון שאנחנו רוצים כאן להימנע ממנו.

מלקות רגילה היא באמת “ונקלה אחיך לעיניך” — זה חלק מהביזיון, אבל כאן כתוב בצנעא. אז זה אומר שיש סוג של מלקות בצנעא.

חברותא ב: אבל יכול להיות, רואים שהוא מביא השלמה, נראה שהוא מדבר אפילו מלקות דאורייתא, יכול גם להיות שבעת המלקות עושים את זה בצנעא, כן.

חברותא א: אז זה… אז זה נשמע. כלומר, מה שהרבה פעמים אומרים כך הלכות ענווה ופרישות וגדרים וסייגים, אבל בעסקים יש עדיין… מה שקוראים מרחב תמרון, איך אומרים? גמישות. הוא יכול להתאים, אפשר להתחשב בזה שהוא תלמיד חכם, לא לעשות בפרהסיא, כן, וכדומה.

מלקות בצנעא אצל תלמיד חכם (המשך)

חברותא א: זה יכול להיות, כמו שאני אומר, זה דווקא דבר שרק תלמיד חכם יודע את זה שיום טוב שני הוא פייק, אז הוא מזלזל, אבל אי אפשר לחשוב שזה בפרהסיא. אבל יכול להיות כן…

חברותא ב: מלקות זה הרי בדיוק להיפך, אני לא התגברתי על זה. נידוי הרי יש כאן הבעיה שאתה מבזה אותו, אבל אתה מבזה את התורה. מלקות זה רק הוא ירגיש את זה, מכניסים אותו פנימה, זה מתחת לבגד שלו, והוא ירגיש, אבל זה לא יהיה הביזיון שאנחנו רוצים כאן להימנע ממנו.

מלקות רגילה היא באמת, “ונקלה אחיך לעיניך”, זה חלק מהביזיון. אבל כאן כתוב בצנעא. אז הסברא היא שנותנים לו מלקות בצנעא.

חברותא א: אבל יכול להיות, רואים, נראה, הוא מביא את דעת נר”י השלם, נראה שהוא מדבר אפילו מלקות דאורייתא יכול גם להיות שאצל תלמיד חכם עושים את זה בצנעא, כן. אז זה נשמע.

גמישות של בית דין בהלכות עונשים

חברותא א: אז זה מה שאומרים הרבה פעמים שהלכות עונשים, פסקי דינים, בית הדין יש לו… מה שקוראים מרחב תמרון, מה שאומרים, גמישות, אפשר להתאים, אפשר להתחשב בזה שתלמיד חכם כזה לא צריך לעשות בפרהסיא וכדומה.

ההבדל בין “סרח” ל”ירבעם בן נבט”

חברותא ב: אז אתה אומר שההבדל כאן הוא… אני צריך עדיין להבין את החלק הזה בתכנית. ההבדל כאן הוא לא בין דאורייתא לדרבנן, ההבדל הוא בין ירבעם בן נבט לעבירה סתם.

חברותא א: לא, אני חושב שההבדל כאן הוא בין בפרהסיא ללא בפרהסיא. זו המילה “סרח”, היא לשון דומה. מישהו מסריח, כן, זה עניין של צניעות. כן, ילד עשה סרחון, זה עניין של צניעות שרק האמא תופסת, ומטפלים בזה.

“סרח” כאן אומר שהוא התקלקל, הוא לא יכול היה להתאפק מעבירה כלשהי. אבל אם הוא עשה כירבעם בן נבט, מה שהוא עשה בפרהסיא, הוא עשה חילול השם שמים, אז מגיע לו נידוי בפרהסיא, כי חילול השם שמים היה בפרהסיא. כן, אבל כשחילול השם שמים לא היה בפרהסיא, אז עושים לו בצנעא. אז זו בעצם ההבנה.

ביאור של “ירום ידו” — שני תנאים

חברותא ב: יש לו מילה מאוד צנועה כזו. זה קודם כל, אבל כשאתה אומר ירבעם בן נבט, בדרך כלל כשמישהו אומר, “עבירה שתלמיד חכם עושה היא ממש כמו ירבעם בן נבט”, שהיום היו אומרים “שבתאי צבי”, אתה יודע, מישהו ראשון מפורסם מאוד שחטא ברבים. זה לא מספיק שהוא פסק לשאת ברבים או עשה משהו ברבים. זה בטוח שהוא מדבר על משהו דבר חמור, דבר חמור.

אבל לכאורה החומרה עצמה, עדיין היו, נניח תפסו אותו עם אשת איש בשתיקה, עדיין היו צריכים לראות אם הוא עושה מלקות בצנעא.

ירום ידו אומר שהוא עושה עבירה ביד רמה. מה העבירה היא, יכולה להיות לא עבירה כל כך חשובה, אבל החלק ממנה הוא היד רמה. ממילא אז אפשר לתת לו נידוי, כי אתה לא מגן עליו. זה להיפך, אתה בזה עושה קידוש השם, כי הוא כבר עשה את חילול השם.

אבל סרח אומר שהוא עשה משהו שתפסו אותו, זה לא עניין גדול של פרסום. זה גם לא חייב לומר שרק אחד יודע, יכול להיות כמה אנשים יודעים, אבל זה לא דבר פומבי. ירום ידו אומר שזה דבר פומבי, מרידה. אדם ירום ידו היה כמו שהוא קרע את הבגדים על בית המקדש, על ירושלים.

חברותא א:

כן, נכון, יש כאן שני תנאים. צריך להיות גם רב אמיתי, וגם עניין רציני. משהו כמו עבודה זרה, או כמו כפירה, משהו שהוא דבר חמור מאוד. לא, כמו שאתה אומר, אפילו אם כולם יודעים שתפסו אותו במשהו עבירה גדולה, זה לא נקרא רב אמיתי, זה סתם ביזיון.

דיון: המפתח — מרידה לעומת בושה

חברותא ב: נכון, נכון. לא, בוא נגיד, אני הייתי אולי אומר ככה: תפסו אותו בעבירה חמורה, השאלה היא, הוא מתבייש בזה ומסתיר את עצמו, או שהוא מרים את הידיים ואומר “אני רשאי”? זו המילה, המרידה, היד רמה. זה מה שמגיע לו הנידוי בפניו.

מה שאין כן כשזה עניין של סרח, הוא מתבייש בזה, אז נותנים לו בצינעא. זה באמת נכון, זה הפשט.

חברותא א: אבל זה לא רק כשהוא מתבייש. אתה אומר, אפילו כש… אתה רואה שהגמרא מדברת על מישהו שזלזל ביום טוב שני. הוא לא רק ישב בבית ביום טוב שני, הוא אמר לנכרי שיום טוב שני אינו כלום. אפילו אז לא עושים נידוי לתלמיד חכם.

יש כאן הגנה מסוימת לתלמיד חכם. זה לא רק הגנה, אתה אומר שזה חלק מהדין של כבוד התורה עצמה.

חברותא ב: יכול להיות, סתם, יכול להיות שנידוי גם לא יהיה אפקטיבי, כי לתלמיד חכם יש פשוט חסידים, יש לו תלמידים. צריך להיות זהיר מאוד כשמנדים תלמיד חכם, כי קל מאוד שזה יאבד את האפקטיביות. כי אתה יכול להשתמש בזה רק כל עוד זה עובד, כל עוד הציבור מכבד את זה…

הפסוק “וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה”

חברותא א: אוקיי, אבל זה לאו דווקא. בוא נראה, הוא מביא כאן תשובת הרמב”ם על תלמיד חכם שכבר יש לו קצת פרסום. אלמלא דאורייתא נמי סגי. אוקיי, יכול להיות שבשביל זה עצמו זה סיבה גדולה לא לעשות.

אה, הפרמיש שלו מביא חסידות וסאטמר, כן. אוקיי, כמו שכתוב פסוק, אומר הוא, “שנאמר ‘וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה'”. מה הפשט? אומר הוא, יש כאן כשלון של נביא לילה. מה הפשט?

אומר הוא, “אף בשכשל, אפילו נביא שנכשל, גוערים בו כיסוי כלילה”. כסה את זה כמו לילה, החזק את זה כמו לילה, דבר שקט. “ואומרים לו, ‘הכבד ושב בביתך'”. אנא, שב בבית.

“הכבד ושב בביתך” — נידוי חלקי

חברותא ב: אה, אז אתה רואה שבמובן מסוים… אז אתה אומר עושים נידוי, אבל לא נידוי בפרהסיא?

חברותא א: לא נידוי. “הכבד ושב בביתך” אני חושב שזה מדבר כל זמן שלא עושה תשובה, אם אני מבין.

אה, אז אתה רואה הוא מביא את הלשון, הוא לא אומר “יורד בדבר”. היה דבר כזה, הוא חטא, “אין מורידין אותו מגדולתו”. לא שמעבירים. כשהעבירו שם את רבן גמליאל, כן? לא כך. “אלא אומרים לו, ‘הכבד ושב בביתך'”. מה זה אומר? אומרים לו, כבד את עצמך ושאר בבית, אל תבוא לבית המדרש, כדי שלא יהיה…

חברותא ב: זה נידוי חלקי. זה בעצם… לא עושים את הנידוי בפרהסיא, אומרים לו, נדה את עצמך בעצמך.

חברותא א: כן, אז אתה אומר שזה לא צריך כוח, הכוח של בית הדין אינו עוד, אני לא יודע. זה יותר כמו… עושים את הנקודה של מה שנידוי צריך לעשות, שהוא לא יוכל להשפיע לרעה. אבל לא מדברים שצריך לעשות פרסום שלם עם הדבר. אבל לא מדברים שצריך להיות השפלה, כן?

כאן מדברים שהוא… “וכשלת”… כן, אבל יכול להיות שהוא צריך לעשות תשובה, רבי, עד שהוא מקבל את המלקות, אני לא יודע. זה יותר…

המקור של “הכבד ושב בביתך”

חברותא א: זה מאוד מעניין, ה”הכבד ושב בביתך” זה פסוק, והוא לא מביא כאן את הפסוק. זה פסוק בספר מלכים, אני חושב. המלך… המלך… אמציה מלך יהודה שלח למלך ישראל, כן, כן, מישהו. הוא אמר שהוא רוצה ללכת למלחמה איתו, והוא אמר לו, “הלוא, עשה לי טובה, שאר בבית.”

אז… אני לא רואה למה הוא לא מביא את זה. ראיתי קודם את הפסוק.

אז הלשון “הכבד” מתכוון כמו, שמור על כבודך. אם תבוא לפומבי, לא תהיה ברירה, יצטרכו לנדות אותך קצת. סלח לעצמך בבית. אנחנו לא רוצים לבייש אותך, שאר בבית. טוב מאוד.

הלכה ב׳: אסור לבית דין לקפוץ בנדויו במהרה

חברותא א: אומר הוא, “וכן כל תלמיד חכם ששנה חייב נידוי”. לא רק זקן בחכמה, או נשיא גדול או בית דין. תלמיד חכם שחייב נידוי, כאחד מהדברים שלמדנו קודם מתי חייבים נידוי, בית הדין כאן בדילמה.

אומר הוא, “אסור לבית דין לקפוץ בנדויו במהרה”. אסור לבית דין לקפוץ… “נדויו” זה גם לשון של קפיצה דווקא. אסור לבית דין לקפוץ לנדות אותו.

חברותא ב: מה זה “לקפוץ”? כן, האבן… לזרוק.

חברותא א: בית דין אסור לקפוץ מהר מדי לנדות. “אלא בורחין מדבר זה ומשמטין ממנו”. צריך לנסות להתחמק כמה שאפשר.

זה שונה מזקן ממרא שלא עושים. תלמיד חכם רגיל, אם באמת אין ברירה, מותר. אבל בית דין צריך להיות מהסס מאוד ולנסות כל הדרכים האחרות לגרום לו לעשות תשובה או לעשות שלא יצטרכו לנדות אותו.

חידוש: אפילו צורבא מרבנן

חברותא א: החידוש הגדול הוא אפילו תלמיד חכם, כלומר בחור ישיבה, לא מישהו שכבר חכם. עוד לפני שהוא חכם יש לו עדיין תלמיד, או כמו שרואים בגמרא קוראים לו “צורבא מרבנן”. אפילו אותו, מתחמקים.

נראה שעושים כמו עצת ר’ יאנקלה. הוא אומר, “יכול להיות שמגיע לו נידוי, אבל אני לא צריך להיות הרשע שעושה את זה.”

הגמרא: רב פפא ונידוי של צורבא מרבנן

חברותא א: הגמרא אומרת, “ממני הנגידה דצורבא מרבנן ולממני השמתא”. אפילו הכו אותו, כמו שאומרים מלקות אינה מיתת בית דין. אבל לא לקחו אותו שם להיות במנין. צריך להתכנס בית הדין.

דיגרסיה: המעשה עם הבני יששכר והראפשיצער רב

חברותא ב: זה כמו הבני יששכר, כן, אתה מכיר את המעשה עם הבני יששכר והראפשיצער רב?

חברותא א: לא?

חברותא ב: הזקנים הקדושים, נו, היה ביניהם בין שני הזקנים הקדושים. אני כבר לא זוכר את הפרטים. רצו לעשות חרם על פשיסחא, אני חושב, נזכרתי. הראפשיצער רב קרא לאסיפה, וקראו לבני יששכר.

הבני יששכר אמר שכתוב ביצחק אבינו, כן, אתה יודע, בעקידת יצחק, לשחוט את יצחק הקב”ה עצמו דיבר. לא לשחוט הוא שלח מלאך. רואים מכאן שלשחוט יהודי צריך הקב”ה עצמו לומר. אפילו הרב שקרא לאסיפה הוא מלאך.

חברותא א: אז, זה ממש עונש.

חברותא ב: ההוא טען שהוא עשה עוולה, צריך לעשות כאן משהו, זה לא פשוט כזה צחוק, זה משהו דילמה רצינית, משהו שאלה רצינית. אבל הוא אומר, אני תופס אותו כל עוד אפשר. הוא התחמק. הוא אומר…

חברותא א: לא, זה באמת נראה, כי אם יגידו לא, או שבית הדין אומר, מישהו בא לומר את זה ואת זה שתלמיד החכם עשה, אומרים לו לא, לא עושים שמתא, זה עצמו עוולה.

לא, אומרים לו, חכה, יגידו לו, יגידו לו, שיחזור בעוד חודשיים, יעשו את השמתא כשזה מתאים עכשיו. יש דרך, יש דרכים להתחמק. לפעמים זה מגיע קרוב לנקודה.

ביאור “חסידי החכמים”

חברותא א: אומר הוא, וחסידי החכמים… כן, מי הם חסידי החכמים? מי זה? רב פפא. תיתי לי דלא שמתי צורבא מרבנן.

חברותא ב: חסידי החכמים משמע לכאורה חכמים חסידים, לא חסידים של החכמים. חסידים חכמים.

חברותא א: לא, כן, כי החסידים של…

חברותא ב: הוא מתכוון כן. אלה שאינם תלמידי חכמים.

חברותא א: כן כן, הוא מתכוון… אלה מידות חסידות של חכם. תראה, הוא מתכוון אולי גם חכמים חסידים, כי יש חסידים שוטים שעושים חורבן. זה הזמן הידוע של רב פפא, שהרב עשה פסק, אולי האחר גם רצה אותו אז.

לא משתבחנא, צריכא למישבח נפשיה, דלא נימני מעולם לנדבת תלמיד חכם. הוא מעולם לא נמנה, הוא מעולם לא בא לאסיפה, כמו שאתה אומר, שבה מנדים תלמיד חכם.

אפילו נימנו על הלל הכותו משום מלקות, אם כן, אם צריך לתת מלקות לתלמיד חכם, הוא כן היה חלק מזה, כי נותנים מלקות בצנעא, כן. אפילו מכות מרדות נימנו על הלל הכותו, לא רק מלקות דאורייתא, ואפילו מלקות דרבנן הוא כאן לתת לו. אבל שמתא זה בדיעבד גדול.

האיזון בין כבוד התורה והגנה

חברותא א: טוב מאוד. אז זה מאוד חשוב, צריך להבהיר כאן. לא מתכוונים שהחכמים יגנו זה על זה. זה הדבר החשוב והאמיתי שכבוד התורה יהיה חזק אצל הציבור, ובגלל זה, אפילו תלמיד חכם, שומעים שבישיבה נידו מישהו כי הוא חטא במשהו, זה גם לא דרך, וצריך לחפש מאוד להתחמק מזה.

צריך לחשוב איך גם, יכול להיות שכשדעת הקהל שונה אפשר להסתכל על זה אחרת. להיפך, הרבה פעמים אנשים מסתכלים על זה שמגנים על שלהם, לא הוגנים, אם תלמיד החכם שרימה וגנב מאדם.

בגלל זה יכול להיות שהמילה כאן לא מותרת, שהם לא אומרים ברור ובפנים “אנחנו מגנים על שלנו”. אם אין ברירה ובשביל כבוד התורה צריך דווקא כן לעשות לו השמטה, אולי עושים אז השמטה, נידוי, אם זה כבוד התורה. צריך להבין את המצב.

חברותא ב: כן, אבל אתה אומר שיש…

תשובת הרמב”ם בעניין חזן שיש עליו רינון

להיפך, הרמב”ם מביא תשובה כל כך יפה ברמב”ם, ששאלו על איזה חזן האם להעביר אותו, האם הוא יכול להיות עד, לא יכול להיות עד. היה שמועה שהוא עושה דברים שאסור לעשות.

אומר הרמב”ם בחריפות שלא מעבירים אף אחד מתפקידו בגלל שמועה. אולי יש עדות, אולי אחרת. אבל הוא מביא על זה את כל הגמרות שתלמיד חכם שסרח, אפילו כשהוא כן עשה, צריך לחוס על כבודו.

המילה היא כך: תלמיד חכם הוא תלמיד חכם אמיתי, לא מדברים שהוא סתם תפקיד בישיבה, הוא יכול באמת ללמוד יותר, יש לו באמת ערך. ואפילו הוא באמת חטא, כל היצר הרע גרם לו לחטוא, כבוד התורה מחייב שינהגו בו יותר בדרך כבוד.

אבל זה צודק, שכנראה אם הוא מזיק לאחר, אם להיפך, הוא משתמש בתפקידו כדי לרמות, אז להיפך. כמו שהוא מביא שהיה מישהו, איזו מעשה במועד קטן שדווקא כן נידו, כי היה איזה מקרה כזה שהוא עשה, הוא בקיצור ניצל או התחזה, מה שלא יהיה. הכא נמי.

אבל יש דבר כזה.

סדר הנידוי – כיצד הוא הנידוי

עכשיו הולך הרמב”ם לומר איך זה עובד.

אוקיי, יש נידוי. כיצד הוא הנידוי? אומר הוא: “אומרים ‘פלוני בשמתא'”.

פלוני בשמתא — זו המילה הארמית, הלשון הגמראית לנידוי, כן? נידוי, חרם, ושמתא. אני לא יודע, זה שלוש מילים שמתכוונות לאותו דבר. כך חל הנידוי — אפשר לקרוא לו “פלוני בשמתא”.

נידוי בפניו ושלא בפניו

או כשמנדים אותו שלא בפניו. אבל יש את הדין שיגידו לו “אמרנו פלוני זה בשמתא” — שיגידו את זה בפניו.

חברותא א: האם הרמב”ם מתכוון כאן סתם הדיוק הדיוק, או יודע אתה, דין שכשעושים נידוי יהיה זה בפניו?

חברותא ב: גם יש שאפשר לנדות אותו שלא בפניו. גם יש שיגידו לו את זה. למה? כדי שלשון הקודש שלנו תהיה מושלמת, הרמב”ם היה כאן משטרת דקדוק?

זה סתם עניין שלא יעשו מאחורי גבו, אלא שיהיה להם האומץ לומר בפניו. הוא לא אומר שצריך לעשות את זה, הוא אומר אם עושים את זה בפניו, עושים את זה כך. זו הדרך לעשות את זה. זה באמת שכשהוא בבית המדרש כשעושים נידוי, לא אומרים “ההוא שם”, אלא אומרים את זה בפניו — “אתה”.

לשון חרם

חרם… כבר, זה נידוי. מה זה חרם?

הרמב”ם כבר יגיד את החילוק בין נידוי וחרם. אם עושים חרם ולא נידוי — אומרים “פלוני מוחרם”.

בקיצור, זו הלשון. אומרים “מוחרם”, נעשה מוחרם.

לשון “ארור” – ארור בו אלה, בו שבועה, בו נדר

חברותא א: ואוחת… אומרים אחרת? מה עוד שונה כאן? או זה זה? כשעושים חרם, עושים גם “ארור”? אני לא יודע.

חברותא ב: “וארור בו” — זו בעצם לשון הגמרא. “וארור בו, אלה בו, שבועה בו”?

חברותא א: לא. “וארור… וארור…” לא.

חברותא ב: “ארור בו” — זו הלשון. “ארור”, אם אומרים “ארור”, “פלוני ארור”, זה “בו אלה, בו שבועה, בו נדר”.

כלומר, הלשון “ארור” מתכוון או אלה, שזו קללה, או שבועה — כלומר אפשר להיות לשון שבועה, או נדר.

בסך הכל מה שרואים מכאן שאפשר גם לנדות מישהו בלשון “ארור”, כך אני מבין. זו לשון מהגמרא. אבל זה שגם אפשר לעשות “ארור”, או “אלה”, או “שבועה”, או “נדר”. אפשר להשתמש באחת מהמילים האלה. אבל זו לשון הגמרא — “ארור בו נדר, בו קללה, בו שבועה”.

ראיה מברק ומרוז

בקיצור, הוא מביא ראיה, שדבורה אמרה שברק אמר “אורו מרוז”, דבורה אמרה ש”בארבע מאות שופרות שמתיה ברק למרוז”. הוא עם ארבע מאות שופרות שימת את מרוז.

הוא אמר שרואים שהלשון ארור יכול גם לכוון — יכול לכוון אלה, האלה מתכוון ארור כפשוטו, או יכול לכוון לשון שבועה, “אם לא אעשה כן ארור וכו'”, זה יכול גם לכוון נידוי.

לכאורה יש דבר שנותן לי לחשוב שלא צריך לומר לשון שמתא, אפשר גם לומר לשון ארור. כן.

התרת נידוי וחרם

אז, והוא הולך לומר שאם אין לו חרטה אחרי הנידוי עושים חרם.

חברותא א: אה, הנידוי זה כמו ההתחלה, הראשון, אם לא?

חברותא ב: אוקיי.

איך שלמדנו… איך מתירים נידוי או חרם — איך מבטלים את זה, איך מתקנים את זה?

“אומרים לו ‘שרוי לך ומחול לך'” — עד שמתירים ועד שמוחלים, מוחלים. והוא נעשה מותר שלא בפניו — “אומרים ‘פלוני שרוי לו ומחול לו'”.

אותו דבר. בקיצור, זה מאוד פשוט לעשות נידוי וחרם — צריך רק לומר, זו רק מילה. לא צריך להביא שופרות. אפשר להביא שופרות. לא צריך נרות, פולסא דנורא, פתקא…

הנהגת המנודה – מהו המנהג שנוהג המנודה בעצמו ומה שנוהגים בו

אומר הוא הלאה: מהו המנהג שנוהג המנודה בעצמו ומה שנוהגים בו? מה המנהג, איך מתנהג מנודה, ואיך מתנהגים איתו?

איסורי המנודה

אומר הוא כך: מנודה אסור לספר ולכבס כאבל — הדין כמו אבל לגבי רחיצה וגילוח — כל ימי נידויו, כל עוד הוא מנודה אסור לו לרחוץ ולהסתפר.

ואין מזמנין עליו — לא סופרים אותו.

חברותא א: זה אומר שלא אוכלים איתו לחם ביחד, או שלא יכולים לעשות ברכת המזון ביחד איתו?

חברותא ב: אולי שניהם ביחד. אפילו הוא לא אוכל איתו פת, אפילו הוא אוכל, לא סופרים אותו. זה אומר שהוא לא חלק מהציבור. כמו שאומרים לאדם שהוא לא בבית המדרש, לא סופרים אותו, אומרים “אשרי יושבי ביתך” ולא אתה.

ולא מצטרפין אותו לעשרה לכל דבר שצריך עשרה — לא סופרים אותו למניין לכל דבר שצריך עשרה.

ולא יושבין עמו בד’ אמות — לא יושבים בארבע אמותיו.

מה מותר למנודה

אבל מה כן, מה מותר?

שונה לאחרים — הוא מותר ללמד.

חברותא א: זה מתכוון דווקא ללמד משנה, לא ללמוד לכתחילה, או זה אומר שהוא מותר ללמוד?

חברותא ב: לא, ללמוד. שונה מתכוון, אני חושב, ללמוד משנה בדרך כלל. שונה ושונין לו, כן. הוא מותר ללמוד, זה לא ביטול תורה. ללמוד מותר. הוא לא יפסיק להיות מגיד שיעור.

שונה לאחרים אומר שאם הוא מגיד שיעור, הוא נשאר. אם הוא תלמיד, הוא נשאר תלמיד.

היסוד: לימוד הוא החיים

תרגום לעברית

יש דבר כזה עיר מקלט, אז כן, זה חלק מהחיים — עיר מקלט שולחים עם התלמידים. בדיוק כמו שרואים שמנודה הוא… יקנסו אותו, אבל לא ייקחו ממנו את חייו. לימוד הוא החיים, אז לימוד נותנים לו להמשיך ללמוד איתו, ומדברים איתו.

רואים שמנודה זה קצת יותר, אבל אפילו מנודה מותר ללמוד לעצמו, אין דבר כזה.

פרנסה

ואותו דבר גם לגבי פרנסתו — לא לוקחים ממנו את פרנסתו הבסיסית. כשהוא נשכר, הוא מותר להמשיך להשתכר עבור עבודתו, ושכיר מותר לשכור פועלים. זה הוא כן מותר לעשות.

מנודה שמת בנידויו

אומר הוא, כשמנדים מישהו — אם הוא מת כשהוא עדיין היה מנודה, זה לא מסתיים אוטומטית.

בניגוד לכל שאר העונשים — לא נותנים עוד מלקות כשהוא מת, אי אפשר. אבל הנידוי מראה שזה לא עונש על הגוף, זה יותר עניין קהילתי, זה כמו הצהרה שהוא…

נכון, אז הלוויה שלו גם לא יכולה להיות. לא יכול להיות שמנודה מת תהיה לו לוויה, הוא בא ללוויה שלו בבית המדרש.

חברותא א’: כן, כשזה דבר פיזי, את מי תכו? האדם כבר לא כאן.

חברותא ב’: אבל העניין של כבוד — כבוד שייך גם כשמתים. זה יכול להיות דבר, כי סקילה זה לא כבוד, אבל יש דבר כזה לתת כבוד למת. אנחנו נותנים לו כבוד.

נכון, זו הצהרה שאנחנו מחשיבים אותו. כאן צריך להמשיך להחזיק בהצהרה שאנחנו עדיין לא מחשיבים אותו.

אבן על ארונו

בית דין שולחין ומניחין אבן על ארונו — מניחים אבן על ארונו.

כלומר שהן רוגמין אותו — זו סקילה סימבולית.

חברותא א’: כן, כן.

חברותא ב’: או אפשר להבין שהרמב”ם מתכוון… בגמרא כתוב “מניחין אבן על ארונו”, הוא מביא את לשון הרי”ף — “זכר לסקילה”.

אולי הרמב”ם מתכוון לומר להיפך, שמה שכתוב בגמרא “מניחין אבן על ארונו” פירושו שזורקים על הארון אבנים. לא — כלומר שצריך להניח ארון, זה סימן הצהרה שאין רוגמין אותו. שמתכוונים לומר שצריך להתייחס אליו כמו בסקילה. יכול להיות דברים שלא מגיע לו סקילה, אבל מגיע לו סקילה — כדי שיהא מובדל מן הציבור.

אז האבן צריכה לסמל כך שלא עונשים אותו.

אין מספידין ואין מלווין

עוד אומר הוא: ואין צריך לומר — זה פשיטא — שאין מספידין אותו, ואין מלווין אותו עם תלמידי חכמים.

רק האנשים שעוסקים בו נושאים את ארונו, אבל לא הולכים אנשים נוספים ללוות אותו.

דיני המוחרם – יתר עליו המוחרם

אומר הרמב”ם, זה מי שעשו אותו בנידוי, אבל יש גם חרם, שזה דבר חמור יותר. ומה הדין עליו?

חילוק בין נידוי לחרם בענין לימוד

הוא, גם לא נותנים לו את הדבר שהוא מותר ללמוד. שונה שונה — חרם שונה לא, הוא לא רשאי ללמוד עם אנשים אחרים, ולא רשאים ללמוד איתו.

אבל שונה הוא לעצמו כדי שלא ישכח תלמודו — הוא לומד לבד, כדי שלא ישכח תלמודו, ויש לו עדיין מצוה של תלמוד תורה. הוא ימשיך ללמוד כדי שלא ישכח תלמודו — הרי החרם יסתיים פעם, ובינתיים לא יהפוך לעם הארץ.

חילוק בענין פרנסה

ואינו נשכר ואינו שוכר לו — לא שוכרים אותו, ופועלים לא רשאים להשתכר עבורו, כלומר הוא לא רשאי לשכור פועלים.

ואין נושאין ונותנין עמו — לא עושים איתו עסקים. כי בנידוי זה היה כתוב, לכאורה מותר גם לעשות זאת.

ואין מתעסקין עמו אלא מעט עסק כדי פרנסתו — עושים קצת, מחזיקים אותו בחיים, אז קצת פרנסה מותר לתת לו, אבל לא יותר מזה.

איך הופכים למוחרם – התהליך מנידוי לחרם

אה, עכשיו נראה איך הופכים למוחרם. איך הופכים למוחרם?

אומר הרמב”ם כך: מי שישב בנידוי שלשים יום ולא ביקש להתיר לו — מי שהיה בנידוי שלושים יום, מי שבנידוי יכול הוא לבוא לבקש, כשהוא עושה תשובה, למדנו קודם, מתירין לו נידויו. אז כל עוד הוא לא בא לבקש, הפשט שהוא עומד במרדו.

מנדין אותו שנית — מכניסים אותו שוב לנידוי.

נידוי אינו עונש – זה כלי

אז כאן רואים שנידוי אינו עונש ממש, זה יותר כמו כלי לעשות. זה נעשה כדי שתעשה תשובה — עשית משהו לא נכון, זו דרך לשבור אותו. הוא עקשן, מכניסים אותו לנידוי עד שיבוא לבקש.

זה לא כמו עונש כאן בשמים, כמו שמלקות הפשט “ונקלה אחיך לעיניך” — בזה יוצאים ידי חובה. בנידוי לא יוצאים ידי חובה. זה רק… זה רק… זה רק…

להבין את הדין של מנודה שמת

בזה אולי אוכל להבין טוב יותר את ההלכה הקודמת: כשמתים, היינו יכולים לחשוב שפעם אחת הוא מת, חושבים כאילו הוא בא לבקש. החידוש הוא לא — כל עוד הוא לא ביקש למעשה, חושבים שהוא עדיין בנידוי. כי הוא התעקש עד הרגע האחרון.

זה משמע שהוא התחמק — אפילו המוות לא שחרר אותך מהנידוי שלך. צריך ברגע האחרון לומר…

מנודה שמת בלא שביקש התרה

זה לא כמו השיחה שלנו כמו שאני, “מלקות, פשט של ניקולאיך אני מניח”, בזה יוצאים ידי חובה. בנידוי לא יוצאים ידי חובה. זה רק… זה רק… זה רק… בזה אולי אוכל להבין טוב יותר את ההלכה הקודמת שכשמתים… היינו יכולים לחשוב, פעם אחת הוא מת, חושבים כאילו הוא בא לבקש. החידוש הוא לא, כל עוד הוא לא ביקש למעשה, חושבים שהוא עדיין בנידוי. שהוא התעקש עד הרגע האחרון. אין דבר כזה שהוא יתחמק, אפילו המוות לא שחרר אותו מהנידוי שלו. הוא צריך ברגע האחרון לומר, “אני מצטער, אני מתנצל”. אוקיי.

הלכה ז’: ישב שלשים יום ולא ביקש להתיר

מה אם הוא באמת לא רוצה, הוא לא מוותר? ישב שלשים יום בנידויו ולא יבקש להתיר — אם הוא יושב שלושים יום והוא לא מבקש שיתירו לו, באמת הנידוי לא עובד.

אה, זה אומר שהנידוי היה רק לשלושים יום? זה מה שזה אומר?

נראה… מה אם הוא עשה נידוי לשלושים יום? נידוי הוא תקופה של שלושים יום, ואחרי שלושים יום צריך לעשות נידוי חדש. או, אם זה כבר פעמיים שלושים יום והוא עדיין לא ביקש, מחרימין אותו. לוקחים את זה לרמה הבאה, עושים את זה יותר חמור. עושים מנידוי עוברים לחרם, שהוא חמור כמו שלמדנו קודם, שאסור ללמוד איתו וכן הלאה.

הלכה ח’: היתר נידוי וחרם — בכמה מתירין?

אבל אומר הרמב”ם עוד, ובמה מתירין הנידוי או החרם? איך מתירים אותו? אומר הוא, בשלשה. שלושה אנשים מתירים אותו.

שם לעשות נידוי יכול אדם אחד, כך היה כתוב קודם. לכבוד החכם יכול אפילו הדיוט לעשות נידוי. להתיר נידוי צריך שיהיו שלושה מומחים או שלושה הדיוטות, שלושה אנשים.

אומר הוא, ויחיד מומחה מתיר הנידוי לבדו — או שלושה הדיוטות. כלומר, כל עוד הם הדיוטות צריך שלושה, אם זה יחיד מומחה מספיק אפילו אדם אחד. כן.

תלמיד מתיר אפילו במקום הרב

ויש לתלמיד להתיר הנידוי או החרם אפילו במקום הרב. הרי למדנו קודם הלכות שאסור לעשות כשיש רב, אסור להורות הוראות. אבל זה כן עניין של להתיר נידוי כשאפשר.

כלומר, אם יודע תלמיד שמישהו התחרט על עבירתו והוא רוצה תיקון, מותר אפילו לתלמיד להתיר את הנידוי או החרם אפילו כשיש רב.

למה? נראה שזה לא דבר כל כך גדול, זה לגבי נידוי משהו דבר זול בעצם, אפשר לתת אותו בזול. או זה יכול להיות כי יש עניין של כמה שיותר מהר לשחרר אדם מנידוי, וברגע שלא מגיע לו יותר, ולעזור לו להשתחרר מהבוץ.

הלכה ט’: שלושה שנידו והלכו להם

אומר הרמב”ם עוד, שלושה שנידו והלכו להם — כלומר מה אם היה…

אה, ומדברים כאן על אותם אנשים שעשו את הנידוי?

לא יודעים, אולי בדרך כלל. על כל פנים, רואים שבדרך כלל שמי שנידה חבר צריך לבקש ממנו שיסכים שזה יבוטל, ולא שזה לא חשוב מספיק.

אבל מה אם הם לא כאן? אה, השלושה ש… בית דין של שלושה שעשו את הנידוי והלכו, וחזר זה המנודה בגללו — והאדם עדיין כן נשאר כאן, והוא התחרט, לא אומרים שהוא נשאר עכשיו באמת מנודה, אלא מושיבין לו אחרים ומתירין לו — יכולים שלושה אנשים אחרים להתיר לו.

מי שלא ידע מי נידהו

ומה קורה מי שלא ידע מי נידהו? מישהו היה מנודה, והוא לא יודע מי זה היה. ילך אצל הנשיא ויתיר לו נידויו. הוא ילך לנשיא, והנשיא יתיר את נידויו. מעניין.

הלכה י’: נידוי על תנאי

אומר עוד הרמב”ם, נידוי על תנאי — אם אדם עושה נידוי על תנאי, הוא לא אומר סתם שהוא בנידוי, אלא הוא אומר כל עוד לא תפסיק לעשות כך וכך. או אפילו על פי עצמו — אפילו אדם עושה את עצמו בנידוי, אדם יכול להכניס את עצמו לנידוי.

איך זה הולך? הוא אומר הריני בנידוי אם לא אעשה כך וכך. כן, אם לא אעשה כך. אז צריך התרה. הוא צריך התרה.

דיון: למה צריך התרה אם התנאי לא התקיים?

אפילו כשהתנאי הסתיים? אפילו הוא לא קיים את התנאי? מה זה אומר שהוא צריך התרה?

לא, אפילו למעשה הוא עשה את הדבר הנכון. הוא אומר, “אם אבזה יום טוב שני, אהיה בנידוי”, והוא באמת למעשה לא ביזה יום טוב שני, הוא צריך התרה.

מה הפשט? לכאורה, זה רק קרה דרך תנאי, למה צריך התרה אפילו אם התנאי לא התקיים? זה מוזר. אני לא יודע.

מקור מיהודה

ואחר כך אומר הוא, תראה עוד, וכן תלמיד חכם — הוא מוציא אפילו שהרב כבר לא טועה בהלכה. תלמיד חכם שנדה עצמו, אפילו נדה עצמו על דעת פלוני, אפילו בדבר שחייב עליו נידוי, הרי זה מתיר לעצמו. הוא יכול להתיר לעצמו את נידויו. אפילו הוא עשה זאת על דעת פלוני, שאם אותו אדם יתחרט הוא ימחל לו, שצריך להיות בנידוי, אפילו דבר שחייב עליו נידוי יכול הוא כן להתיר לעצמו.

אני לא יודע, הרמב”ם לא מסכים. בקיצור, אני לא תופס בדיוק את ההלכה של הנידוי הזה, אני לא מבין מה הוא מתכוון.

הגמרא מביאה זאת מיהודה, שיהודה אמר אם לא אביאנו אליך וחטאתי לך, ורואים ממה שהוא היה… הוא היה בנידוי, אפילו הוא בסוף הביא את בנימין? מעצם מיתתו אפשר לראות ראיה, הוא הכניס את עצמו לנידוי, הוא עצמו אמר “וחטאתי לך”, והגמרא אומרת ש”וחטאתי לך” פירושו שהוא יהיה בנידוי.

מהלך השולחן ערוך

אבל מה ה… אז הוא מביא שהשולחן ערוך פוסק את ההלכה עם תנאי, עם… עם מהלך, שהוא מתכוון לומר באופן שיש סיכוי גדול שהוא לא יוכל לקיים את התנאי, אז זה כבר חל מעצם עשיית הנידוי, אפילו זה דבר שיכול להיות שהוא לא יוכל לקיים.

הלכה י”א: מנודה בחלום

אוקיי, נידוי בחלום לא עמד לי כל כך טוב. מנודה בחלום גם אני לא מבין. קודם ניקח מה שכתוב. אמור אמור אמור.

עוד אומר הרמב”ם, הלכה י”א, מי שנודה בחלום, אפילו ידע מי נידהו, צריך עשרה בני אדם ששונין הלכות להתיר לו נידויו. זו הגדרה מעניינת, עשרה אנשים שלומדים הלכות, עשרה אנשים שהם קצת תלמידי חכמים.

דיון: מה זה “שונין הלכות”?

אה, כל הנושא של נידוי קשור מאוד לנושא של תלמידי חכמים. אז תלמידי החכמים, הם אחראים. אז שונין הלכות פירושו שהוא יכול מיד לראות שיש משנה והלכות. אני לא יודע בדיוק מה זה שונין הלכות, האם זה אומר הלכות גמרא? מה הפשט הלכות?

תראה, הוא מביא מהשאילתות נוסח מהגמרא, הוא אומר שצריך אנשים “דגמירי אבות ומדות” — אנשים שיודעים ללמוד משנה ומדרשות ומכילתות. לא ממש תלמידי חכמים גדולים, אבל משהו קצת תלמידי חכמים, עשרה אנשים.

למה צריך כאן עשרה?

אז לא, קודם למדנו שלושה הדיוטות יכולים. נראה שנידוי בחלום… זה מאוד מעניין, כי נידוי בחלום הפשט הוא יושב לבד, הדמיונות שלו, המחשבות שלו ניתקו אותו.

יש מי שמנסה לומר שזה מסר אליו. בחלום רואים מסרים מסוימים שאדם שולח לעצמו, כביכול, מה שזה אומר.

קצת, ההנחה כאן היא שזה לא הוא עצמו. קצת, ההנחה כאן היא, מי שסובר שברכת חלומות היא עניין של מרידין, צריך לכאורה לסבור שזה לא עובד. אבל ההלכה של נידוי בחלום היא כאילו חלום הוא בשמים ניתקו אותו.

דיון: מה המציאות של נידוי בחלום?

אבל רב יהודה אמר רב, הוא יכול הרי ללכת לאנשים שניתקו אותו בחלום.

אלא מאי, זה לא קשור לאנשים. זה מסר, כמו שאתה אומר, זה עניין השמים.

נכון, כי זה רק העליון נביא, אני לא יודע מי, שר החלום שלח, התלבש באותו אדם. לא אומר שאותו אדם יודע על זה.

כן, כשאני בא אליך בחלום, אני לא הייתי שם. זה רק לך… החלום שלח לך.

אני שומע.

מהלך רציונליסטי

יכול להיות שזה סוג של דבר, כשאדם חולם שהוא מנודה בחלום, מה הפשט? שיש לו ביטחון עצמי מאוד חלש, הוא חושב שהוא מנותק. הוא צריך עשרה אנשים שיחזקו אותו, שיגידו לו: לא, אתה טוב, צריך לו…

אתה אומר פשט רציונליסטי.

מה רע שהחלום הוא דבר רציני? שוב, מי שלא לוקח ברצינות את החלומות שלו, אולי הוא באמת לא צריך. אולי זה לא מדבר על אנשים שמאמינים בחלומות. אבל מי שמאמין, האם באמת לא היה מנודה בחלום.

לא מצא — שלבי ההיתר

ואם לא מצאו — אם הוא לא מוצא עשרה תלמידי חכמים, טורח אחריהם עד פרסה — הוא ילך לחפש אותם עד פרסה משם.

לא מצא — הוא עדיין לא מוצא. מתירין לו מי שיודע לשנות — מספיק עשרה אנשים שיודעים רק משנה, לא משנה והלכות.

לא מצא — הוא לא מוצא, אפילו עשרה אנשים שיודעים תורה מספיק.

לא מצא — אפילו עשרה אנשים רגילים, עם הארץ יודע לשנות, אז אנשים שלא יודעים לקרוא לשון הקודש ולא יודעים ללמוד תורה, יכולים להתיר לו.

אם לא מצא במקומו — אז אפילו שלושה יכולים להתיר לו.

אוקיי.

שיטת הרמב”ם בחלומות — סתירה?

זה פלא כי הרמב”ם סובר שכך כתוב בגמרא להלכה, אבל הרמב”ם עצמו לא מאמין בחלומות.

למה אתה יודע שהרמב”ם לא מאמין בחלומות? על מה אתה אומר זאת?

הרמב”ם… איפה הרמב”ם מדבר על חלומות? הרמב”ם לא פוסק שדברי חלומות לא מעלין ולא מורידין?

לגבי איזה נושא?

נראה שלגבי נידוי בחלום הוא פוסק אחרת, יכול להיות שכל דבר שונה.

הוא אומר שהרמב”ם במעשה שני הוא אומר שהוא עשה מעשה שני בחלומות.

על מה?

לא, זה אבל פשוט, כי צריך להיות חלום אמיתי. נידוי הוא משהו… אולי מה שאתה אומר, זה יותר כמו דבר מעשי. הוא מרגיש מנודה, אז הוא הולך להסתבך, הוא לא הולך להתרחץ. באים עשרה אנשים והם אומרים לו, “אתה יכול להתרחץ.”

אומר החכם, “מתירין לו.”

כן, אבל אתה זוכר שיש שם את התנאי על מתירין לו.

כן, מתירין לו רק אם הוא עשה תשובה.

אם הוא עשה תשובה. אז זה שוב, אם הוא אומר… אבל חלמו גם נתנו בחלום על מה לזלזל ביום טוב שני. אומרים לו גם, “אם אתה מזלזל באמת, אתה באמת חייב נידוי, אתה צריך להפסיק.”

לא, זה לא… לא, בעצם, פעם אחת אתה מבין שאדם יכול לנתק את עצמו, זה כבר לא כל כך מסוכן. יש דרך לנתק את עצמו כשמבזים תלמיד חכם, יש דרך לנתק את עצמו בחלום. חרם, אני לא יודע.

אבל… נראה לי ש… לא, לבד הוא יכול להתיר את עצמו גם כן, אם הוא תלמיד חכם.

פוסק שחלם — לא עוזר

אבל החכם, למה שיאמין לו שחלם שהתירו לו את נידויו? הוא חלם שעשרה אנשים מתירים.

כשר בא לידך אל תחמיצנו.

זה אחרת, זה אחרת. ההלכה סאונד.

אני חושב שר’ אריה שטרן, החבר החבר, שיש לו ליקוטי שכחה, הוא התבשל מאוד פעם בזה. אבל רואים כאן שזה לא כל כך פשוט. חלום כן, אבל אם זה דבר אמיתי, אז פוסק שחלם שהתיר את הנידוי לא עוזר, נכון?

אוקיי, סאונדס.

כבר שמעתי אותך פעם בסודו של מורה הוראה, שמישהו התקשר אליך פעם עם שאלה כזו.

והוא לא מתלוצץ. יודע, אף אחד לא יודע מה זה אומר נידוי, אולי בגלל זה. אבל האדם שיודע, יש לו עשה שאלתך, למדנו את הרמב”ם.

אוקיי.

הלכה י”ב: נידוי בפניו — התרה בפניו

אומר הרמב”ם הלאה, מי שנידה בפניו. קודם למדנו “בפניו” אפשר לנדות בפניו, ואומרים לו אתה מנודה או אפשר לנדות שלא בפניו.

אומר, יש חילוק בהלכה אם נידו בפניו, מישהו אמר “אתה מנודה אלי בפניו”, צריך גם ההתרה צריכה להיות בפניו, אפשר להתיר לו רק בפניו.

אין בנידוי להפרה קצבה — אין זמן מינימום לנידוי

אומר הרמב”ם הלאה: ואין בנידוי להפרה קצבה. באותו אופן שעושים נידוי עושים הפרה — אלא מנדין ומתירין ברגע אחד. זה אומר שאין זמן מינימום. לא צריך להיות שלושים יום, זה יכול לקרות מיד. מנדין ומתירין ברגע אחד, כשיחזור המנודה למוטב — אפשר להתיר לו מיד כשהוא חוזר למוטב.

אז אתה יכול לחשוב, מה קורה אם אותו חכם התיר לו? טוב מאוד.

אבל לחכם, אם… אולי לא אנדה אותו — מישהו חושב יותר מדי על השיעור שלי, הוא בנידוי.

אתה רוצה להסכים? נו, ננסה לנדות. אני רוצה לחשוב שאפשר לנדות לעבודה.

אוקיי, נבצע. הרמב”ם ימשיך שלא לעשות את זה.

ואם ראו בית דין להניח זה בנידוי על כמה שנים

אומר הרמב”ם הלאה: ואם ראו בית דין להניח זה בנידוי על כמה שנים — אם בית דין החליט להשאיר אדם בנידוי. לכאורה באמת זה בחרם, כן, כי אחרי שלושים יום עוברים… אולי היה… מעלים את הרמה לחרם. כוונתו לזה, זה נקרא בלשון הרגילה נידוי. מניחין כפי רשעו — שאם צריך להחזיק אותו בחרם לשנים ארוכות יותר, מחזיקים אותו כך.

נראה שזה יהיה דבר חדש — כאן נידוי הופך כן, כך לא. עד עכשיו לוקחים נידוי כטקטיקת לחץ, עד שיש תשובה. אוקיי, כאן אני יכול, כאן גם כן. שאם טקטיקת הלחץ לא עובדת מיד צריך להימשך שנים — אולי כשזה זקן, כבר ממש יכול להיות כך שיבואו לבקר אותו, זה אז לעשות תשובה.

אוקיי, הנקודה כאן שאין שיעור — לא למעלה ולא למטה. אפשר לעשות לרגע, אפשר לעשות לנצח. ברור שזה כלי. מה כשזה עובד וכמה זמן זה עובד אפשר להשתמש בזה?

וכן אם ראו בית דין להחרים — סדר מנידוי לחרם

לא, רואים ברור שלא מדברים על נידוי. תראה את ההלכה הבאה:

וכן אם ראו בית דין להחרים — מנדים תחילה, ואם לא ישוב מן החטא מחרימין אותו מיד, ואין צריך לזה מנין עשרה, אלא מחרימין אותו על מי שאוכל ושותה עמו.

חילוק בין “אין מזמנין עמו” ל”מי שאוכל ושותה עמו”

מעניין, כי זה קודם עמד “אין מזמנין עמו” — רואה כן מה זה אומר לאכול איתו? הלשון היא “אין מזמנין עמו.” כי כאן כתוב שזה רק ענין של מי שאוכל ושותה עמו, האם זה לא ד’ אמות אפילו… אולי אמרו שמזמנין לא צריך עם הד’ אמות — להיפך, אפילו הוא לא ישב עם האחרים שלא יזמן.

אוקיי. או מי שעומד עמו בארבע אמות — מחרימין אותו על זה הדרך כדי לייסרו וכדי לעשות סייג לתורה, כדי שילמדו ממנו עד שלא יוסיפו עוד לחטוא.

מטרת החרם — סייג לתורה

כדי שהחטאים לא יהיו נורמליים. כמו שיש גדר — כמו מישהו שמזלזל בדבר שכולם ראו שמזלזלים ושום דבר לא קרה, כולם יזלזלו. נידוי עשו לדברים שצריכים הגנה נוספת — דברים פגיעים, דבר שהוא רק דרבנן, ממילא אנשים לא ייקחו את זה מספיק ברצינות. כל עוד יש פרצה, שיעשו את זה.

פרצה, כן. זה כדי שלא תהיה פרצה.

אין זו שיטת חכם — תלמיד חכם לא ינדה לכבודו

אוקיי, עכשיו חוזרים לענין שלא לעשות כמו שאמרתי שאמרו לו. אם כך, רואה שאפשר לנדות לכבוד חכם — הם ילקחו רק אחד.

אומר הרמב”ם הקדוש כך: אין זו שיטת חכם ומנהג כבודו, אלא זו חולשת תלמיד חכם והנהגה שאינה טובה. זה לא דבר יפה, זה חולשה לתלמיד חכם להתנהג כך.

אלא הדרך הטובה והישרה שיעלים אזנו מדברי עם הארץ, ולא ישיב להם תשובה כלל, כדרך שאמרו חכמים הראשונים: שתיקה לעמי הארץ גדר לחכמה.

קודם כל, הוא בכלל לא יתעסק עם עמי הארץ, כמו שכבר למדנו קודם. אבל אפילו הוא כבר כן שמע מה עם הארץ אומר, יעשה כאילו לא שמע.

ויוסיף על לבו, ולא יחוש לשלמה שאמר: “גם לכל הדברים אשר ידברו אל תתן לבך.” לא על כל מה שמדברים אתה צריך לשמוע. אבל הוא אומר דבר: “שלא תשמע את עבדך מקללך” — לא תשמע איך עבדך מקלל אותך. הוא מקלל אותך, אבל אתה לא שמעת. תעשה כאילו לא שמעת.

זה אחד הטריקים איך להיות טוב יותר לזולת — כי אתה לוקח כל שמואל, אתה לוקח כל עמך פנימה, אתה לא לוקח ברצינות עמך כזה, אתה לא יודע, תעזוב.

דרכו של החזון איש לגבי “היי אופיניונס” על אנשים

לחזון איש יש דרך יפה מאוד בזה. הוא אומר שאנשים חושבים שכשיש להם היי אופיניונס על אנשים — הם חושבים שאנשים חשובים מאוד, אנשים טובים מאוד — הם אנשים טובים. אבל האמת היא שזה בדיוק להיפך: כי יש להם היי אופיניונס על אנשים, יש להם ציפיות גבוהות מאנשים, ואחר כך יש להם התקף כשהם רואים שהאדם בכלל לא כל כך טוב, ושהאדם לא כל כך נחמד כמו שחשבו.

אבל מה שאין כן אני, אומר הוא, אני יודע שאנשים בהגדרה חלשים — יצר לב האדם רע מנעוריו — ממילא אני לא מתפעל. להיפך, אני כל הזמן מתפעל שאנשים הרבה יותר טובים ממה שחשבתי.

טוב מאוד.

דרך חסידים הראשונים

עוד דרך — דרך חסידים הראשונים. מה דרך חסידים הראשונים? המנהג שלהם היה — העולם עדיין היה עולם, כן, כשעדיין היו חסידים הראשונים.

שומעים חרפתם ואינם משיבים — אפילו אם שמעו את חרפתם לא ענו כלום. ולא עוד אלא שמוחלים למחרפיהם וסולחים להם — הם מחלו.

חילוק בין הלכות דעות לכאן

לכאורה, הענין הוא — לכאורה צריך להשתמש בשכל כמו שזה, כי הרבה פעמים המחילה עצמה, זה כבוד התורה. אם הוא הולך לומר כזה…

זה מאוד מעניין, שקודם, למשל בהלכות דעות, למדנו שיש דרך המצווה שלא להיות עקשן ונוטר — מה כתוב שם? לא להיות שוטה שאינו מרגיש, הוא בכלל לא מרגיש שמבזים אותו. אבל כאן כתוב שזה חסידים הראשונים, כתוב שזה מידת חסידות להיות שומע חרפתו ואינו משיב.

שם שוב מוסר שכל תלמיד חכם יתנהג כך. כן. כן.

מה יש מה יש — הם יודעים איך המצב עומד, אבל יש הרבה פעמים שזה פשוט הדרך הטובה יותר, הנקמה הטובה יותר היא לתת לו מבט כזה ורק הכי הרבה לך תלחם איתך, וכך לומר מובן מאליו.

אבל כאן יש מוסר מדף היומי חוזר, שאומרים פעם מה שהוא אומר. כן.

תלמיד חכם שביזהו בפרהסיא — אסור לו למחול על כבודו

מי שביזהו יחיד בסתר — תפס אותו או ביזה אותו בסתר, רק ביניהם שניים. אבל תלמיד חכם שביזהו יחיד בפרהסיא — ביזו תלמיד חכם בפרהסיא — אסור לו למחול על כבודו. כי כל אחד ראה איך מבזים תלמיד חכם, והענין של כבוד תלמיד חכם הולך להתחלל — אנשים יחשבו שאפשר לבזות תלמידי חכמים. הוא צריך כן לדאוג לכבודו שלו, לכבוד התורה.

כשהוא מוחל — נענש. הרי מבזים את התורה! זה אומר שתלמיד החכם עצמו עכשיו מבזה את התורה, כי הוא ראה שמישהו מבזה תלמיד חכם — בדיוק זה היה אחד, מה ההבדל זה לא אתה, מדברים עכשיו על התורה — הוא לא מחל.

נוקם ונוטר כנחש

אלא נוקם ונוטר כנחש — כמו נחש שתמיד נוקם. זה לא אומר שהוא נוקם כמו נחש ממש. זה יהיה כמו נחש שתמיד נוקם — עד שיבקש ממנו מחילה, ואז הוא חייב למחול.

איך זה מסתדר עם “מלך שמחל על כבודו”?

זה אומר אבל איך זה מסתדר — למדנו קודם שרבי ונשיא יכולים למחול? אבל שם לא מדברים כשמישהו מבזה אותו — יכול למחול על הכבוד הנוסף שמגיע לו. לא לעמוד — זה הגמרא, זה מביא הגמרא ביומא שכתוב:

כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם.

כן.

פירוש “נוקם ונוטר כנחש”

אני חושב, אני זוכר שמישהו פירש פירוש טוב: שכשבעל חי אחר נושך את זה, הוא נהנה מזה — יש לו טעם טוב. הנחש מרגיש בכל מקרה טעם חול. אז הנחש לא נוקם כי הוא אכל כאן חתיכת בשר. כך גם תלמיד חכם, כשהוא נוקם ונוטר, לא ירגיש שום טעם טוב בזה.

גירסת הרמב”ם — חילוק בין נקמה לעצמו ולכבוד התורה

הרמב”ם אומר — לרמב”ם יש גירסה בגמרא — שזה החילוק שמישהו לא תיקום ולא תיטור: הוא לא נוקם לכבודו שלו עצמו, הוא נוקם על כבוד התורה — הוא בכלל לא מתכוון לעצמו.

זה מילים אחרות — איך אפשר לדעת אם הוא אותו נוקם ונוטר על עצמו או לשניים? אז ידעו אם הוא מתכוון לעצמו או מתכוון לתורה.

כך אפשר לחשוב: אם כשאשתו עושה את זה, הוא גם נוקם ונוטר? אשתו תופסת אותו — לא צריך שום ביזיון כבוד התורה, הוא צריך להסתדר עם אשתו. כן.

סיום הלכות נידוי וחרם

טוב, זה עד כאן הנושא של… בזה סיימנו הלכות נידוי וחרם.

במה תלמידי חכמים אין מצויין שתצא תורה מבניהם — ברכת התורה תחילה

אני רוצה להזכיר קצת, דבר מעניין. הרמב”ם מביא, כתוב, רבי יהודה הנשיא אמר: במה תלמידי חכמים אין מצויין שתצא תורה מבניהם? על שאינן מברכין בתורה תחילה.

שני פירושים הפוכים

והרמב”ם מביא פירוש — שתלמידי החכמים לא היו… הוא מביא שני פירושים הפוכים. זה מאוד נוגע, כי אנחנו הולכים ללמוד בשיעור אחר את החזון איש שמדבר על זה, וכאן רואים שיש מחלוקת ראשונים בכלל על השאלה שיש לו.

פירוש אחד: שהיה מישהו שאמר שתלמיד חכם לא מתאים לו לעלות לתורה תחילה — הוא רוצה עלייה טובה יותר, הוא רוצה שישי — הוא מבזה את התורה בגלל כבודו שלו. על זה הוא מקבל עונש שילדיו לא תלמידי חכמים.

והרמב”ם אומר להיפך: ש”תחילה” אומר שבאמת הראשון, הכהן, צריך להיות תלמיד החכם. אם תלמיד החכם לא נותן לעצמו לעלות תחילה, פירושו שהוא מבזה כבוד התורה. וזה הגורם ש“על נביאי הארץ שלא ברכו בתורה תחילה” — אומר שלא נתנו לתלמיד החכם להיות מבורך בתורה תחילה.

חילוק בין “דבר ה’ בזה” לשיטת הרמב”ם

וכאן רואים שלא שהפירוש הוא, כמו שכתוב בחז”ל “דבר ה’ בזה” — שכשקוראים לו לעלות והוא לא עולה הוא מבזה את התורה. אלא כאן רואה שהרמב”ם סבר שלא — אם הוא לא עושה את זה בגלל כבוד התורה, כי הוא סובר שלא מתאים לתורה שייתנו לו את העלייה, אז להיפך, זה הוא צריך לעשות.

שאלה מעשית — האם אפשר לוותר על עליות למטרה טובה

השאלה שלי תמיד בסוג הדברים האלה: האם זה כשזה המצב, כשאנשים בבית הכנסת הולכים להסתכל איך התורה מתחללת, או שיש דין כך.

למשל, אני תמיד נותן את העליות — כן, אוקיי, אני לא תלמיד חכם, אני לא רב, ואני רוצה שאנשים יבואו יותר להתפלל. אבל אני מתכוון לומר עכשיו, נניח עלי, אני לא תלמיד חכם.

נניח שרב שנותן את זה, והוא סובר שזה כבוד — שהאנשים רואים שהרב מוותר על כבודו, וזה עצמו כבוד התורה. צריך לחשוב איך — האם זה יכול להיות לא, כבוד התורה הוא כבוד התורה.

מאמר רבי נתן — “נביאי הארץ”

הוא מוציא מה שרבי נתן מביא: הם לא היו להם מנוחה ומעשים בלא זמנם — לא מפני שהם נואפים ולא שהם גוזלים, לא מפני שהם בוזים בעצמם — אלא יש להם נחמה כי הם מבזים את התורה, כי הם לא לוקחים את הדברים התורניים שלהם ברצינות.

האמת היא, קודם צריך לדאוג לחברים שלנו שבמצבם יהיה להם נחמה, ואחר כך לחשוב על שלנו. כן, אני חושב שזה לא דבר שצריך…

כבוד התורה — סיום-דיון

צריך לחשוב כך, שזה בכלל לא — כבוד התורה הוא כבוד התורה.

ציטוט מר’ נתן בפרי עץ חיים

הוא מביא דבר מר’ נתן בפרי עץ חיים: “תלמידי חכמים אין להם מנוחה בעולם הזה, לא מפני שהם מנוחמים ולא שהם גדלים, אלא מפני שהם בוזים את עצמם.”

תלמידי חכמים, הם מראים את התורה, כי הם לא נוגעים בכבוד התורה שלהם על עצמם.

מוסר-השכל מעשי

האמת היא, קודם צריך לדאוג לחברים שלנו, שהם יהיו תלמידי חכמים, אחר כך לחשוב על שלנו.

כן, אני חושב שזה לא דבר שצריך כל כך להתעורר עליו. נפלא.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

EN English
📄 Download Transcript PDF Auto Translated 📋 Shiur Overview Summary of the Shiur: Laws o…
Auto Translated

📋 Shiur Overview

Summary of the Shiur: Laws of Torah Study Chapter 7 (Rambam)

General Introduction to the Chapter

Rambam’s Chapter 7 is the final chapter of Hilchos Talmud Torah, and it deals with the topic of kavod talmidei chachamim — specifically, how one punishes someone who disgraces Torah scholars or disgraces the words of the sages, through the institution of niddui.

Simple explanation: The chapter establishes the mechanism of niddui as the primary tool to protect the honor of Torah scholars, and teaches the laws of niddui, cherem, hatarah, and the balance between enforcement and kavod haTorah.

Novel insights and explanations:

1. Niddui as a communal punishment, not a physical punishment: Niddui is fundamentally different from other punishments (death penalties of beis din, lashes, makkas mardus). Other punishments are painful for the body — you get hit, it hurts. But disgracing a sage is not a sin like desecrating Shabbos — it’s a sin against the community, he has brought down the authority of the rav. Niddui restores the authority of the rav by expelling the troublemaker from the community, and the rav remains with his high standing.

2. Why does niddui appear in Hilchos Talmud Torah and not in Sefer Shoftim? Seemingly, laws of punishments belong in Sefer Shoftim (Hilchos Mamrim, Hilchos Sanhedrin VeHaOnashin HaMesurin Lahem). The answer: In Hilchos Mamrim/Sanhedrin we speak of actual laws of punishments — zakein mamrei, people who go against the authority of the Sanhedrin. But here in Hilchos Talmud Torah we speak more specifically of kavod talmidei chachamim — that one stands up for him, honors him, may not dispute his teacher’s teaching, mora rav — and niddui is a tool to protect the honor of Torah scholars, not just a punishment. The Chazon Ish uses the Rambam’s law of who is a talmid chacham she’nas al kevodo to derive what is a good person.

3. Niddui as practical power: Even when batei din didn’t have full power of punishments (death, lashes), niddui always functioned as a practical force — until very recently one could impose a niddui. Even a “tzettel” (pashkevil) against someone is a form of niddui — it’s a matter of shaming, expelling a person from the community.

4. [Digression: Famous examples of niddui in history]: The most explicit cases of niddui in the Gemara are specifically with sages — Rabbi Eliezer who was called “shamusi” (excommunicated); Rabbi Yehoshua ben Perachya’s student Yeshu who was placed in cherem (and from this they say “always let the left hand push away and the right hand draw near”); Baruch Spinoza who was “excommunicated.” For a simple person, niddui is not such a great punishment — his existence doesn’t revolve around the community. But a sage — you take away his entire existence. (On the other hand: we only hear about famous people, but presumably many simple householders were also excommunicated — like the butcher in Maseches Pesachim who expressed himself improperly about a sage.)

Halacha 1 — A Torah Scholar Who Sinned

Words of the Rambam: A Torah scholar who sinned — we never excommunicate him publicly… unless he acted like Yerovam ben Nevat and his associates. But when he committed other sins — we lash him privately.

Simple explanation: A Torah scholar who sinned — we don’t excommunicate him publicly, unless he did such terrible things like Yerovam ben Nevat and his associates (causing the masses to sin). But when he committed other (lesser) sins, we give him lashes privately.

Novel insights and explanations:

1. “Sarach” — what does it mean? “Sarach” seemingly means that he did one of the 24 things for which one is liable to niddui, or perhaps even broader — he let himself go, he “made himself dirty.” It appears that we’re speaking even when he committed a sin that is not just from the 24 things, but even broader sins. The word “sarach” is a modest expression — like a child who made a “mess” — it’s a modest thing that “only the mother catches.” He made himself dirty, he was caught, but it’s not a great publicity.

2. The dilemma of niddui for a Torah scholar: Niddui is a tool that was created to protect the honor of Torah scholars. What happens when we need to use that same tool against a Torah scholar? This is the foundation of the law — how do we balance between the need to respond to his sin, and the honor of Torah that is damaged when a Torah scholar is excommunicated publicly?

3. “Lo sehadar pnei gadol” vs. kavod haTorah: Generally we say “lo sehadar pnei gadol” — we shouldn’t honor an important person when it comes to judgment. But here we see that there is indeed a certain protection for a Torah scholar in beis din — not because he personally deserves it, but because when the public hears that a Torah scholar is excommunicated, that itself is a disgrace to the Torah.

4. “Like Yerovam ben Nevat and his associates” — the threshold for public niddui: Only when he did such severe things like Yerovam — causing the masses to sin — then yes, we excommunicate him publicly. “Yerovam ben Nevat” means a “very famous leader who sinned publicly” — in today’s times one would say “Shabtai Tzvi.” There must be two conditions: (a) a real rav — a public rebellion, not just that people know about it, but that he raises his hands and says “I may”; (b) a serious matter — something like idolatry, heresy, a severe thing. The practical test: if he was caught in a grave sin — is he ashamed of it and hides? That’s “sarach” — we punish privately. Or does he raise his hands and say “I may”? That’s “yad ramah” — then comes public niddui, because he has already himself made the chilul Hashem, and the niddui is conversely a kiddush Hashem.

5. “We lash him privately” — what kind of lashes? Here is an important inquiry:

First side: It means actual Torah lashes with witnesses and warning, but we do it privately instead of publicly (because normal lashes is “veniklah achicha le’einecha” — a part of the disgrace). For a Torah scholar we do it privately so as not to shame the Torah.

Second side (which is more favored): It’s a new creation — normally we would give him niddui (which is the usual punishment for the 24 things), but because niddui for a Torah scholar is a disgrace to Torah, an alternative was created: quiet lashes — beis din calls him into a room and gives him lashes, not with the full laws of lashes (39 with the system), but a kind of makkas mardus privately. The person feels it, but it’s “under his coat” — no public disgrace.

Third side: Even when it’s Torah lashes, we do it privately for a Torah scholar. The opinion of Netziv HaShalem supports the side that even Torah lashes can be done privately for a Torah scholar — a broad flexibility (“merhav tamrun”) that beis din has in laws of punishments.

6. The main distinction between “sarach” and “yarum yado” is public vs. not public, not Torah vs. Rabbinic: The distinction in the Rambam is not between the severity of the sin, but between the manner — whether it was public or private.

7. Proof from the Gemara about being contemptuous of Yom Tov Sheni: Even when a Torah scholar told a non-Jew that Yom Tov Sheni is nothing — which is more than just privately being contemptuous — we don’t make a public niddui for a Torah scholar. This shows that there is a certain protection for a Torah scholar, which is part of the law of kavod haTorah itself.

[Digression: Example of Yom Tov Sheni]: A Torah scholar who is contemptuous of Yom Tov Sheni — this is precisely something that only a Torah scholar can do (because he knows that Yom Tov Sheni is “fake”/Rabbinic), but one cannot publicize this publicly.

Halacha: “And you shall stumble in the day, and the prophet shall also stumble with you at night” — Be honored and sit in your house

Words of the Rambam: The Rambam brings the verse (Hoshea 4:5): “And you shall stumble in the day, and the prophet shall also stumble with you at night” — even a prophet who stumbled, “we rebuke him like covering at night” — we cover it like night, we keep it quiet. “And we say to him: Be honored and sit in your house.”

Simple explanation: We tell the Torah scholar: please, sit at home. Maintain your honor. If you come in public, there will be no choice, we will have to excommunicate you. We don’t want to shame you — stay home.

Novel insights:

1. “Be honored and sit in your house” — a half niddui: This is a kind of “half niddui” — we don’t make a public niddui, but we tell him he should excommunicate himself. We achieve the goal of niddui — that he shouldn’t be able to influence for bad — but without the humiliation of a public niddui.

2. The source of “Be honored and sit in your house”: The language is a verse in Sefer Melachim (Melachim II 14:10) — Amatzyah king of Yehuda wanted to go to war with the king of Israel, and the latter told him “Be honored and sit in your house” — stay home. The Rambam doesn’t bring the verse from Melachim, but the verse from Hoshea.

3. “Be honored” — maintain your honor: The explanation of “be honored” is: honor yourself, stay home, don’t come to the beis midrash. This is not a formal niddui, but a practical instruction that achieves the same goal.

4. Not “we demote him from his greatness”: The Rambam doesn’t use the language “descends in status” or “we demote him from his greatness” (as was done with Rabban Gamliel). We don’t remove him from his position — we just tell him he should stay home.

Halacha: “It is forbidden for beis din to jump to excommunicate him quickly”

Words of the Rambam: “And so too any Torah scholar who became liable to niddui — it is forbidden for beis din to jump to excommunicate him quickly, rather they flee from this matter and avoid it.”

Simple explanation: Even when a Torah scholar is liable to niddui, beis din may not quickly jump to niddui. We must try to get out of it, seek other ways to make him do teshuva.

Novel insights:

1. Distinction between zakein mamrei and a regular Torah scholar: With a zakein mamrei we do nothing (we don’t make any niddui at all). With a normal Torah scholar, if there’s really no choice, we may indeed excommunicate — but beis din must be very hesitant and try all other ways.

2. “Torah scholar” — even a tzurba merabanan: This applies even to a “Torah scholar” in the sense of a “yeshiva man” — a tzurba merabanan — not just a great sage with students. Even for him we try to avoid it.

3. The Gemara’s source — Rav Papa: Rav Papa praised himself: “May it come to me that I never excommunicated a tzurba merabanan” — he never came to the “gathering” where one goes to excommunicate a Torah scholar. But — “even if they counted on beating him for lashes” — if we must give lashes (even makkas mardus) to a Torah scholar, he was indeed part of it — because lashes are given privately. Only shamta/niddui, which is a public disgrace, he avoided.

4. Explanation of “pious sages”: The Rambam’s language “pious sages” means pious character traits of a sage — a sage who conducts himself with piety. The addition “sages” can also mean that one needs wisdom to know when to avoid, because “pious fools” can cause destruction.

5. Practical ways of “avoiding”: We don’t say “no, we won’t make a shamta” — that itself would be an injustice. Rather we tell the complainant he should come back in two months, we postpone it, we seek other ways.

6. [Digression: The story with the Bnei Yissaschar and the Ropshitzer Rav:] They wanted to make a cherem on Peshischa, the Ropshitzer Rav called a gathering, and they called the Bnei Yissaschar. The Bnei Yissaschar avoided it with a drasha: At the Binding of Isaac, to slaughter Isaac the Almighty Himself spoke, but not to slaughter He sent an angel. We see from here that to “slaughter” a Jew (excommunicate) the Almighty Himself must say — even the rav who called the gathering is only an “angel.” A perfect illustration of “they flee from this matter and avoid it.”

Halacha: The balance between kavod haTorah and protection of Torah scholars

Novel insights:

1. Not protecting each other: The goal is not that sages should protect each other — that would be a twisted motivation. The true goal is that kavod haTorah should be strong among the public.

2. When kavod haTorah specifically demands niddui: Often people view it as protecting “our own” — for example when a Torah scholar swindled or stole from a person. In such a case, if the public opinion sees it as protection, it may be that specifically a niddui/excommunication is the way to kavod haTorah — because this shows that Torah people take sins seriously.

3. Public opinion as a factor: When public opinion is different — when people see it as protection of “our own” — one can view it differently, and perhaps then specifically the niddui is the right way for kavod haTorah. One must understand the situation.

4. A practical reasoning — effectiveness of niddui: With a Torah scholar who has chassidim and students, niddui can lose its effectiveness — because his followers won’t abandon him. One can only use niddui as long as the public accepts it. (This is however “not necessarily” — not the main reason.)

Responsum of the Rambam regarding a cantor about whom there is gossip

Words of the Rambam (responsum): They asked the Rambam about a cantor about whom there was a rumor (rinun) that he does something improper, whether they should remove him from his position.

Simple explanation: The Rambam says very sharply that one doesn’t remove anyone from his position because of a rumor alone — perhaps there is testimony, perhaps not.

Novel insights:

1. The Rambam brings as proof the Gemaras about “a Torah scholar who sinned” — that even when he did sin, one must dispute his honor. The foundation: a true Torah scholar has true Torah, he can learn, he has worth — and even if the evil inclination brought him to sin, kavod haTorah demands that he be treated with respect.

2. Exception: If he uses his position to swindle or harm another — then conversely, one must indeed actively intervene. He brings a story from Moed Katan where they specifically did excommunicate because the person exploited his position or pretended.

Halacha: How is niddui done

Words of the Rambam: We announce and say “So-and-so is in shamta.” When we excommunicate him not in his presence — we say “We said this so-and-so is in shamta.” When we excommunicate him in his presence — we say it directly to him.

Simple explanation: “Shamta” is the Aramaic/Talmudic term for niddui. Niddui, cherem, and shamta are three words that denote the same concept.

Novel insights:

1. In his presence vs. not in his presence: The Rambam brings both ways — one can excommunicate not in his presence, but when he is there, we say it to his face. The Rambam doesn’t say that one must do it in his presence, but that if one does it in his presence, this is the formula. It’s a matter of honesty — not doing behind his back, but having the courage to say it to his face.

Halacha: Cherem — the language

Words of the Rambam: For cherem we say “So-and-so is muchram.”

Simple explanation: A simple language — we say “muchram” and he becomes muchram.

Halacha: The language “arur” — cursed with an oath, with a vow, with a curse

Words of the Rambam: “Cursed with an oath, with a vow, with a curse” — the language “arur” includes oath (curse), vow, and oath.

Novel insights:

1. Arur as language of niddui: From this we see that one can also excommunicate with the language “arur,” not just with “shamta” or “muchram.”

2. Proof from Barak and Meroz: Elijah said that Barak excommunicated Meroz with 400 shofars (from the verse “curse Meroz”). The language “arur” in the verse is interpreted as niddui/shamta. This proves that “arur” can mean arur literally (curse), or a language of oath (“if I don’t do thus, cursed”), or niddui.

Halacha: Releasing niddui and cherem

Words of the Rambam: How does one release a niddui or cherem? We say “You are released and forgiven.” When releasing not in his presence, we say “So-and-so is released and forgiven.”

Novel insights:

1. Simplicity of niddui: It’s very simple to make a niddui and a cherem — it’s just a word, one doesn’t need to bring any shofars (though one can), one doesn’t need candles, not “pulsa denura,” not any note.

Halacha: What is the custom that the excommunicated person observes — laws of an excommunicated person

Words of the Rambam: An excommunicated person: (1) forbidden to cut hair and launder like a mourner all the days of his niddui; (2) we don’t include him in a zimun; (3) we don’t count him for ten for anything that requires ten; (4) we don’t sit with him within four amos. But: he teaches others and others teach him — he may learn with others and others may learn with him. He may hire and be hired — he may earn and hire workers.

Simple explanation: The excommunicated person is treated like a mourner in certain respects, and he is removed from communal life — we don’t count him for a minyan, we don’t sit within his four amos, we don’t make zimun with him.

Novel insights:

1. “We don’t include him in zimun” — double meaning: It can mean (a) we don’t eat bread together with him, or (b) we can’t make Birkas HaMazon with zimun with him. Perhaps both together — even if he eats, we don’t count him. The main point: he is not part of the community.

2. Learning remains — the foundation of “learning is life”: Just as with a city of refuge we send the rav with his students (because Torah is life), so too with niddui — we punish him, but we don’t take away his life. Learning is life, therefore we continue to learn with him. If he is a maggid shiur, he remains a maggid shiur; if he is a student, he remains a student.

3. Livelihood also remains: The same reasoning — we don’t take away his basic livelihood. He may continue to earn and hire workers.

Halacha: An excommunicated person who died in his niddui

Words of the Rambam: If he died while he was still excommunicated, the niddui doesn’t automatically become void. Beis din sends and places a stone on his coffin — we place a stone on his coffin. That is to say that we don’t stone him — it’s a symbolic stoning. We don’t eulogize and don’t accompany — we don’t eulogize him and don’t accompany him with Torah scholars.

Simple explanation: The niddui remains in effect even after death — death itself doesn’t release from niddui.

Novel insights:

1. Niddui vs. physical punishments after death: With all other punishments (like lashes) one cannot continue to punish a dead person. But niddui is not a punishment on the body — it’s a community statement, a matter of honor. And honor is relevant even for a dead person (we give honor to a dead person). Therefore the niddui can continue to exist.

2. A stone on his coffin — two interpretations: (a) According to the Rif: “a reminder of stoning” — a symbolic reminder of stoning. (b) The Rambam’s language “that is to say that we don’t stone him” — perhaps he means: the fact that we place a stone (not throw) is a sign that we should view him like stoning, but we don’t actually do it — it’s only so that he should be separated from the community.

3. Death doesn’t release from niddui — a novelty: One might have thought that when he dies, we consider as if he came to ask. The novelty: no — as long as he didn’t actually ask, he remains excommunicated. He was stubborn until the last minute, and even death doesn’t release him.

4. This helps understand the law: One might have thought that with death he automatically becomes exempt (like with lashes — whom will you hit?). But because niddui is not a physical punishment but a statement of the community, it remains in effect even after death — he was stubborn until the end.

Halacha: Cherem — more severe

Words of the Rambam: One who is muchram — he is forbidden to teach others and others teach him (he may not learn with others, and others may not learn with him). But: he learns alone so that he won’t forget his learning. Also: he doesn’t hire and isn’t hired — he may not hire workers and he isn’t hired. We don’t do business with him. We don’t engage with him except a little business for his livelihood — only a little livelihood may we give him.

Simple explanation: Cherem is more severe than niddui — we take away almost everything.

Novel insights:

1. Cherem vs. niddui — the distinctions: With niddui he may learn with others (teaches and is taught); with cherem — not. With niddui he may hire workers; with cherem — not. With cherem we may only do a little business for his livelihood — we keep him alive, but no more.

2. So that he won’t forget his learning: Even with cherem, where we take away almost everything, we let him learn alone — because the cherem will someday end, and in the meantime he shouldn’t become an am ha’aretz. This shows that Talmud Torah is so fundamental that even the strictest punishment doesn’t take it away entirely.

Halacha: The process from niddui to cherem

Words of the Rambam: One who sat in niddui thirty days and didn’t ask to be released — we excommunicate him a second time. After two times thirty days and he still doesn’t ask — we place him in cherem.

Simple explanation: A niddui is a thirty-day period. After thirty days we must make a fresh niddui. If after two times thirty days he still hasn’t asked, we take it to the next level — from niddui we go to cherem.

Novel insights:

1. Niddui is not a punishment — it’s a tool: The simple meaning of niddui is not a punishment like lashes (where “veniklosi be’einecha” — with that you’re done). Niddui is a mechanism to bring the person to teshuva. He did something wrong, we place him in niddui until he comes to ask. It’s not like a punishment that you complete — it’s a process that lasts until he breaks.

Halacha: There is no set time for releasing niddui — no minimum time for niddui

Words of the Rambam: And there is no set time for releasing niddui… we excommunicate and release in one moment, when the excommunicated person returns to good. And if beis din saw fit to leave this one in niddui for several years — they leave him according to his wickedness.

Simple explanation: There is no minimum time for niddui. We don’t have to wait thirty days — we can excommunicate and release in the same moment, when the excommunicated person returns to good. If the “pressure tactic” doesn’t work immediately, we can keep the person in niddui (seemingly cherem, because after thirty days we go up to cherem) for years.

Novel insights:

1. Niddui is a tool, not a punishment with a fixed time: We see clearly that niddui is a “pressure tactic” — a means to bring to teshuva. It’s not like a prison sentence that one must “serve.” When the purpose is achieved (the excommunicated person does teshuva), the niddui falls away immediately.

2. No measure neither above nor below: We can make it for a moment, we can make it for years. This is perhaps with an elderly person whom we must wait until he comes to teshuva.

Halacha: Order from niddui to cherem — we place him in cherem

Words of the Rambam: And so too if beis din saw fit to place in cherem — we excommunicate first, and if he doesn’t return from the sin we place him in cherem immediately, and we don’t need ten people for this. Rather we place in cherem on whoever eats and drinks with him, or whoever stands with him within four amos. In order to distress him and in order to make a fence for the Torah, so that they will learn from him not to continue to sin.

Simple explanation: When beis din wants to place in cherem, we first excommunicate, and if he doesn’t return, we place him in cherem immediately. We don’t need ten people for this. The cherem affects anyone who eats and drinks with him, or stands with him within four amos.

Novel insights:

1. Distinction between “we don’t include him in zimun” and “whoever eats and drinks with him”: Earlier the Rambam said “we don’t include him in zimun” (we don’t make zimun with him), and here it says “whoever eats and drinks with him.” “Zimun” doesn’t necessarily need to be within four amos — conversely, even if he doesn’t sit with the others, he shouldn’t join the zimun. But “eats and drinks with him” is a broader category of actual contact.

2. The purpose of cherem — a fence for the Torah: Niddui/cherem was made for things that need “extra protection” — vulnerable things, for example something that is only Rabbinic, which people won’t take seriously enough. When one is contemptuous and nothing happens, everyone will be contemptuous. Niddui/cherem is the means to avoid such a “breach.”

Halacha: How does one release niddui or cherem?

Words of the Rambam: With three — three people release. But a single expert can release alone.

Simple explanation: Making a niddui can even be one person (even a layman, for the honor of the sage). But to release requires three laymen, or one expert.

Novel insights:

1. Asymmetry between making and releasing: Making a niddui is easier (one person), releasing is harder (three, or one expert). This shows that the institution of niddui has a “built-in” difficulty in getting out.

Halacha: A student releases even in the place of the rav

Words of the Rambam: And a student may release the niddui or cherem even in the place of the rav.

Simple explanation: If a student knows that the excommunicated person had regret and wants correction, even a student may release even in the rav’s place.

Novel insights:

1. Two approaches in this: (a) Perhaps releasing niddui is not such a big thing — it’s a “cheap” thing, one can give it easily. (b) Or, it’s specifically because there’s a matter of how quickly to release a person from niddui — the minute it no longer applies to him, we should help him out of the mud. This second reason is more a matter of kindness — we don’t want him to suffer more than necessary.

Halacha: Three who excommunicated and left

Words of the Rambam: If three (a beis din) excommunicated and left, and the excommunicated person had regret — we seat others for him and release him, three other people can release him.

Simple explanation: We don’t necessarily need the same people who excommunicated.

Novel insights:

1. Usually one needs to ask forgiveness from the one who excommunicated: Generally, when someone excommunicated a friend, one must ask him to agree. But when they’re not there, others can release — this shows that the niddui is not a “personal” thing between two people, but a communal reality that others can also lift.

Halacha: One who doesn’t know who excommunicated him

Words of the Rambam: One who doesn’t know who excommunicated him — he should go to the Nasi and he will release his niddui.

Simple explanation: The Nasi is the “default” address for releasing niddui when one doesn’t know who excommunicated.

Halacha: Conditional niddui — even on himself

Words of the Rambam: A person who makes a conditional niddui — “I am in niddui if I don’t do thus and thus” — or even a person makes himself in niddui, requires release.

Simple explanation: Even when he fulfilled the condition (he actually did what he said), he still needs release.

Novel insights:

1. Question: Why does he need release if the condition wasn’t fulfilled? This is strange — seemingly the niddui never took effect!

2. Source from Yehuda: The Gemara brings proof from Yehuda who said “if I don’t bring him to you, I will have sinned to you all the days” — “I will have sinned to you” is interpreted that he should be in niddui. Even though he ultimately brought Binyamin home, he remained in niddui (we see from his death that he was in niddui).

3. Shulchan Aruch’s approach: The Shulchan Aruch rules that it speaks of a case where there’s a great chance that he won’t be able to keep the condition — then the niddui takes effect from the essence of making the niddui, even though it’s something that it may be that he won’t be able to keep.

Halacha: A Torah scholar who excommunicated himself — releases himself

Words of the Rambam: A Torah scholar who excommunicated himself, even if he excommunicated himself on account of so-and-so, even for something he is liable to niddui for — he releases himself.

Simple explanation: A Torah scholar who excommunicated himself can release himself — even if he did it “on account of so-and-so” (on that person’s account), even if it’s something he is truly liable to niddui for.

Novel insights:

1. Hard to understand: What does “even on account of so-and-so” mean? Perhaps it means: even if he said that if that person has regret he will forgive him — even then he can release himself.

Halacha 11: Excommunicated in a dream

Words of the Rambam: One who was excommunicated in a dream, even if he knows who excommunicated him, requires ten people who study halachos to release his niddui. If he doesn’t find — he goes up to a parsah to seek them. If he doesn’t find — ten who know only Mishna suffice. If he doesn’t find — ten who know Torah. If he doesn’t find — even ten simple people. If he doesn’t find in one place — three suffice.

**

Simple explanation:** Someone who is excommunicated in a dream needs a higher level of release — ten people who study halachos, with a ladder of descent if one doesn’t find.

Novel insights:

1. “Who study halachos” — what does this mean? The Sha’alos U’Teshuvos brings a version from the Gemara: “who have learned Avos and Midos” — people who can learn Mishna, Midrashim, Mechiltos. Not exactly great Torah scholars, but somewhat Torah scholars.

2. Why do we need ten here, when for a regular niddui three laymen suffice? A niddui in a dream is fundamentally different — it’s not a person who excommunicated, but a message from Above (the “angel of dreams” clothed himself in that person). Therefore we need more people to release.

3. What is the reality of a niddui in a dream? — two approaches:

(a) Spiritual approach: A dream is a message from Heaven. The person he saw in the dream knows nothing about it — “when I come to you in a dream, I wasn’t there, it’s only you — the dream sent you.” Therefore one cannot go to the person who excommunicated in the dream, because he knows nothing about it. Rather what — it’s a message from Heaven.

(b) Rationalist approach: A person who dreams that he is excommunicated — this means he has very weak self-confidence, he feels “excommunicated.” He needs ten people to “boost” him — to tell him “you are good.”

4. The Rambam’s approach to dreams — a contradiction: The Rambam rules “words of dreams neither raise nor lower” — he doesn’t believe in dreams at all. He also wrote in a responsum that he “made a responsum about dreams.” Why does he nevertheless rule here that a niddui in a dream is a serious thing that requires release?

Answer: Perhaps each thing is different — regarding niddui in a dream he rules differently than regarding other dream matters. Or: it must be a true dream (not just imaginations).

Another answer: Perhaps it’s more a practical thing — he feels excommunicated, he doesn’t wash himself, he’s disheveled — ten people come and tell him “you can wash yourself.”

5. A dreamed posek who releases — doesn’t help: If it’s a true thing (the spiritual approach), then a posek whom one dreams releases — doesn’t help. We need real people in the world.

6. Practical ramification: Rabbi Aryeh Stern (author of Likutei Shichecha) was very involved in this matter. Also in “Besodo Shel Moreh Hora’ah” there occurred a case when someone actually called with such a question — he dreamed that he was excommunicated.

Halacha: Niddui in his presence — release must also be in his presence

Words of the Rambam: One who was excommunicated in his presence — when we excommunicated in his presence (we told him “you are excommunicated” to his face), the release must also be in his presence.

Simple explanation: There is a distinction in halacha between niddui in his presence and not in his presence — with in his presence, the release must also be in his presence.

Halacha: This is not the way of a sage — a Torah scholar should not excommunicate for his honor

Words of the Rambam: This is not the way of a sage and his honorable conduct, rather this is the weakness of a Torah scholar and conduct that is not good. Rather the good and straight path is that he should turn his ear away from the words of an am ha’aretz and not answer them at all, in the way that the early sages said: Silence for the ignorant is a fence for wisdom.

Simple explanation: If a Torah scholar uses niddui to punish everyone who bothers him, this is not honor — this is weakness (“weakness of a Torah scholar”) and bad conduct. The right way is: act as if you didn’t hear.

Novel insights:

1. Three levels of how to react:

The good and straight path (for every Torah scholar): Act as if you didn’t hear. The Rambam brings the verse (Koheles 7:21): “Also to all the words that they speak, don’t give your heart, lest you hear your servant cursing you” — your servant curses you, but you didn’t hear. Act as if you didn’t hear.

The way of the early pious ones: They hear their disgrace and don’t respond, and not only that but they forgive those who disgrace them and pardon them. They even heard the disgrace, but didn’t respond, and even forgave.

When one is disgraced publicly: Here is an exception — a Torah scholar whom an individual disgraced publicly, it is forbidden for him to forgive his honor — because this is already kavod haTorah, not his personal honor. And if he forgave — he is punished, he is punished, because he disgraces the Torah by allowing a Torah scholar to be disgraced in public.

2. Distinction between privately and publicly: One who disgraced him individually in private — only between the two of them — here he can forgive, here it is piety. But publicly — when everyone saw — it is forbidden for him to forgive, because the matter of kavod talmid chacham is desecrated, people will think that one can disgrace Torah scholars.

3. “Takes revenge and bears a grudge like a snake” — how to understand: The Rambam brings the Gemara (Yoma 23a): Any Torah scholar who doesn’t take revenge and bear a grudge like a snake is not a Torah scholar. The explanation: With another creature, when it bites into another, it has pleasure — a good taste. But the snake feels everywhere only a taste of sand. The snake takes revenge not because it has pleasure from it, but because it must be. So too a Torah scholar — when he takes revenge and bears a grudge, he should not feel any good taste in it, but he does it because kavod haTorah demands it.

4. The Rambam’s version — distinction between revenge for himself and for kavod haTorah: The Rambam has a version in the Gemara that the distinction is: “Do not take revenge and do not bear a grudge” applies to his own honor — he may not take revenge for himself. But he does take revenge for kavod haTorah — he doesn’t mean himself at all. A practical test: if when his wife bothers him he also takes revenge and bears a grudge — then he means himself, not kavod haTorah. Because with his wife there is no disgrace of kavod haTorah.

5. How does this fit with “a king who forgave his honor”: Earlier we learned that a rabbi and a nasi may forgive their honor. How does this fit with that he may not forgive? The answer: There we speak of the extra honor that is due to him — standing up for him, such things. That he may forgive. But when someone disgraces him publicly — that is a completely different category, there he may not forgive.

6. [Digression: The Chazon Ish’s approach about “high opinions” of people:] The Chazon Ish says: People think that when they have high opinions of other people, they are good people. But the truth is the opposite — because they have high expectations, they get a whole “attack” when they see that the person is not as good as they thought. The Chazon Ish says: I know that people are by definition weak — the inclination of man’s heart is evil from his youth — consequently I’m not impressed. Conversely, I keep being impressed that people are better than I thought. This is a moral lesson how one should be able to fulfill the Rambam’s advice — “lest you hear your servant cursing you” — because one doesn’t take every person’s words so seriously.

7. [Digression: Distinction between Hilchos Deos and here:] In Hilchos Deos the Rambam taught that one shouldn’t be a “fool who doesn’t feel” — one who doesn’t feel at all that he’s being disgraced. There that is a deficiency. But here the Rambam says that the early pious ones hear their disgrace and don’t respond — which sounds like the same thing! The answer: There we speak of one who truly doesn’t feel — he is a fool. Here we speak of one who does feel, but he doesn’t respond — he forgives, he lets it go. This is a completely different level.

Halacha: “Why are Torah scholars not commonly found to have Torah emerge from their sons” — blessing over Torah first

Words of the Rambam (brings Rabbi Yehuda HaNasi): Why are Torah scholars not commonly found to have Torah emerge from their sons? Because they don’t bless over the Torah first.

Simple explanation: The Rambam brings two interpretations of this statement:

One interpretation: A Torah scholar who holds that it’s not fitting for him to be called up to the Torah first (he wants a better aliyah, for example shishi), he disgraces the Torah for his own honor — and therefore his children are not Torah scholars.

The Rambam’s interpretation (opposite): “First” means that the Torah scholar must be the first one called up. If they don’t give him first, or he doesn’t let himself be called up first, he disgraces kavod haTorah. “That they didn’t bless over the Torah first” means: they didn’t give the Torah scholar to be blessed with Torah first.

Novel insights:

1. Dispute of Rishonim in this interpretation: There is a dispute of Rishonim in general about the question, and this is relevant to the Chazon Ish who speaks about this.

2. The Rambam’s approach — kavod haTorah demands that the Torah scholar take first: According to the Rambam, if the Torah scholar lets himself be called up not first, he disgraces kavod haTorah. This fits with the general foundation of the chapter — that kavod haTorah is not the Torah scholar’s personal honor, but an obligation that he must maintain.

3. Practical question — whether one can waive aliyos for a good purpose: If a rav gives away his aliyos so that people will come daven more, and he holds that this itself is kavod haTorah — is this permitted? This remains open, but one must think — whether kavod haTorah is objectively kavod haTorah, or it can change according to the situation.

4. Rabbi Nosson’s statement — “prophets of the land”: The Rambam brings Rabbi Nosson’s statement that “Nechemiah and deeds without their time — not because they are adulterers and not because they are robbers, but because they disgrace themselves” — they have troubles not because they are adulterers or robbers, but because they disgrace their own Torah honor — they don’t take upon themselves their own honor that is due to them as Torah scholars.

Kavod HaTorah — Concluding Discussion

Novel insights:

1. Quote from Rabbi Nosson in Pri Etz Chaim — “Torah scholars have no rest in this world”: Torah scholars have no rest in this world — not because they are not comforted, and not because they don’t grow, but because they “disgrace themselves” — they disgrace themselves. The explanation: Torah scholars display the Torah specifically because they are not concerned with their own kavod haTorah upon themselves. They don’t take kavod haTorah as a personal thing — they waive their own honor, and therefore they can properly reveal the Torah.

2. Practical moral lesson — first think of others: First one must take care of our friends, that they should be Torah scholars, and only afterwards think of oneself. The focus of kavod haTorah should be on others — that one should be concerned that friends should have kavod haTorah — before thinking of oneself.

3. Kavod haTorah is something that stands on its own — it’s not “nothing,” it’s a real thing that one must simply live with.


📝 Full Transcript

Laws of Torah Study Chapter 7 — Laws of Excommunication

General Introduction to the Chapter

Study Partner A: Okay, so let’s learn today Laws of Torah Study Chapter 7, the last chapter of Laws of Torah Study.

We’re learning here, we’re holding in the middle of the larger topic of Laws of Torah Study. The sub-category is honor of Torah scholars, and the sub-sub-category is how one punishes someone who disgraces Torah scholars or disgraces the words of the sages.

There is an institution for this called niddui (excommunication). Just as there are various punishments — there are all kinds of the four death penalties of the court, there is lashes, there is even a type of rabbinic lashes called makat mardut — there is also a new kind of thing of niddui, of, I don’t know, excommunication, or we’ll see in this chapter what exactly the translation is. But essentially it’s like a way of expelling a person from the community, making him menudeh muchrám (excommunicated and banned), because he disgraced a sage.

And the Rambam enumerated twenty-four things for which the punishment is that one makes niddui. Most of them are rabbinic matters, or things that people can be contemptuous about, and niddui is a matter of restoring the severity by expelling him from the community, by distancing him from people, so that the public should be more frightened.

Niddui as a Communal Punishment

I think it’s all a matter of communal things. Just as other punishments are a painful thing — one gets a slap, it hurts on the body. But for disgracing the sage, it’s not a sin in terms of the person having committed a sin like the person was mechalel Shabbat (desecrated the Sabbath). He committed a sin against the community, he brought down the authority of the rabbi. Niddui restores the authority of the rabbi, because the person who is the troublemaker is expelled from the community, the rabbi remains with his high standing. I think they’re all roughly this sort of matter.

Study Partner B: Yes?

Discussion: Why Does Niddui Appear in Laws of Torah Study?

Study Partner A: Very good, you’re saying a good explanation. I think it’s very well raised that seemingly there are Laws of Punishments, and essentially this belongs in the Book of Judges. There are Laws of Rebels, Laws of the Sanhedrin and the Punishments Entrusted to Them.

But what it seems like, first of all in general there is a lot of connection between Laws of Rebels and Laws of Torah Study, especially the second part which discusses honor of Torah scholars. Essentially, there it even states Laws of Honoring Father and Mother, who has the status of a Torah scholar? For whom should one make niddui? It also appears in Laws of Rebels.

Study Partner B: Could be. Or the Sanhedrin. I didn’t look exactly where it defines who is a Torah scholar.

Study Partner A: There it states it, I don’t remember. It could be part of the Sanhedrin.

Study Partner B: Yes. Yes. And… could be that this is…

Study Partner A: Right, right, also here, it’s actually not here. We learned in another lesson the Chazon Ish about what is a good person, he brings strongly this Rambam also on this law, who is a Torah scholar that one is noach al kevodo (forgiving of his honor). On this he didn’t get so very worked up, that from this one learns what is a good person.

So yes. It works out, but perhaps as you say, that there are like punishments, there are actual Laws of Judges — perhaps Judges is actually a law, actually an obligation from Laws of Punishments, or a rebellious elder, other people who go against the authority of the Sanhedrin. And then here it’s more specific to honor of Torah scholars — that one stands up for him, and one honors him, all these one follows him, one may not disagree with one’s teacher’s teaching, these things that we learned actually about what it means, fear of one’s teacher, these sorts of things — and to this comes niddui. It’s interesting that it’s like a tool to protect the honor of Torah scholars.

Study Partner B: Yes.

Study Partner A: By the way, part of niddui is, as it states, just like how one transgresses against the rabbis, others who say, but the Gemara asks, it’s all for the honor of the rabbis that they made the enactment.

Structure of This Chapter

Okay, and now this chapter is essentially — this we learned in the previous chapter. This chapter is all the laws of what one does when one makes niddui.

Study Partner B: When one makes niddui we already learned, but…

Study Partner A: We already learned when one makes a niddui, and touched a bit on niddui. Here we’re going to elaborate more on what is an obligation of niddui, what it means, what a baal niddui must do, the person who is menudeh, what must he do differently, and so forth.

We begin with also with a detail. The detail is seemingly — one must excommunicate a Torah scholar. It’s a dilemma, yes. A niddui is a tool that was created for Torah scholars. What happens when one needs to use this tool against a Torah scholar?

Study Partner B: Very good.

Law 1: A Torah Scholar Who Sinned

Learning the Rambam

Study Partner A: The first law is actually a connection also from honor of Torah scholars. Besides honor of Torah scholars, there is a sage who is liable for niddui, perhaps not only niddui, he could even be liable for lashes, there are other things how one conducts oneself with a Torah scholar who is liable for punishment.

It’s not a dilemma, how does one deal with honor of a Torah scholar when disgrace is appropriate for him? A Torah scholar in general deserves honor, but if he has committed sins, one shouldn’t… we’re not “lo tehdar dal berivo” — what is the language of the verse? That when it comes to a poor person, but on the contrary, “lo tehdar pnei gadol” — an important person one should not honor when it comes to judgment, and here too when he commits sins.

But here we see that there is indeed a certain Torah scholar who does get protection in court, at least regarding matters of niddui — if he stole or did perhaps such a thing, I don’t know — but things that are perhaps actually as you say, things that are actually a matter of honor of the Torah, that the public heard that the Torah scholars are in niddui is also a disgrace of the Torah.

Famous Examples of Niddui in History

Study Partner B: I think the topic of niddui that we find in the Gemara that are explicit are mainly where one excommunicated a sage. For example, it’s known that they excommunicated Rabbi Eliezer, they called him “shamuti.” And also I saw that Rabbi Yehoshua ben Perachya had a student who was called Yeshu, and he committed sins, so they placed him in cherem. It states in the Gemara, “this is what people say: always let the left hand push away and the right hand draw near” — they placed him in cherem.

And also later, here’s a very famous one, this was already in recent times, a Jew who was called Baruch Spinoza, they placed him in niddui, they called him in English “excommunicated” — this has laws of niddui.

So, I’m saying, for a simple person a niddui is probably not such a great punishment, because his existence doesn’t revolve around the community, he’s at home by himself. But a sage you take away his entire…

Study Partner A: Okay, yes. Already, let’s go.

But what one only hears about this is simply because from famous people one hears what happens to them. Do you know how many householders from the time of the Gemara were excommunicated?

Study Partner B: Yes, I mean certain sages who were menudeh al kevodám (for their honor).

Study Partner A: Yes, yes, one finds in the Gemara, in Pesachim. A butcher would have expressed himself not nicely about whom? I don’t remember, Rava? I don’t know anymore. There are holy rabbis…

Language of the Rambam: A Sage Elder in Wisdom

Study Partner B: A sage, it says in wisdom.

Study Partner A: A sage, it says, means, is an elder who acquired wisdom. The others we use the word old with wisdom. Because you mean to say, that he deserves honor essentially in all kinds of situations, what there the face says.

But has the nasi or the av beit din sinned — a nasi or an av beit din of the leadership of the Sanhedrin, or of an av beit din — is shesarach (who sinned). What happens that he is indeed a sage, but he has sinned, he has disgraced himself.

One excommunicates him publicly forever — it’s not favoritism, and one must also place him in niddui.

Discussion: What Does “Sarach” Mean?

Study Partner B: “Sarach” means does it mean one of the twenty-four things for which niddui comes, or will it turn out he sinned in a greater way than what you expect from him.

Study Partner A: It doesn’t seem so here, because it seems here that we’re talking — if you look at how the law continues — it seems we’re talking even if he committed a sin, even a severe one, and what simply means he caused the masses to sin.

Study Partner B: Yes, that’s usually the category of Jeroboam.

Study Partner A: Means so one makes niddui, but not causing the masses to sin. And how now it comes that one must make a comparison to a bomb, one makes the smaller — must one say that he makes idolatry, that this has to do with when fear of the sages. And seemingly it’s appropriate for him to actually die?

Study Partner B: No difference, that’s what I say.

Study Partner A: But the language seems that yes, we’re talking about a full… It could be… It’s difficult, because what you mean to say that it’s difficult — if he is actually liable for lashes, it is liable for lashes, it is like one witness. It could be that it’s not so simple.

It could be, because it states one topic, it’s because we’ll see about lashes in a second. It could be, also we’re talking when it’s a very bad thing, but there are no witnesses and warning, or such sort of thing.

Right, or it could be that… and in practice in reality truly there are punishments, Sanhedrin and court. But in reality, many times the punishments are not carried out, or there isn’t currently any power.

Niddui as Practical Power

A niddui they always have the power, as it brought even until very recently there was a thing that one could do a niddui. So this is a thing that one must… The hand you can also make an oath, or make a poster against him, it’s also an aspect of niddui.

Study Partner B: A poster is already a weak niddui, because one makes a poster for children, but yes, if there is a strong community he can expel a person from the community. But it’s a matter of disgrace, it’s not… It’s shaming, yes.

“Unless He Did Like Jeroboam ben Nebat and His Associates”

Study Partner A: Further, but when he sinned other sins — he committed other sins, and not as severe as the rabbis, what exactly the boundary is he doesn’t tell us, but lesser sins — then look, one doesn’t pull him, one doesn’t shame him publicly.

But what then? One lashes him privately — one gives him lashes privately.

Discussion: What Kind of Lashes is “One Lashes Him Privately”?

These lashes are seemingly a sort of makat mardut thing, it’s like the court making punishment.

Study Partner B: No, when one is liable for lashes with witnesses and warning, obviously one gives him lashes.

Study Partner A: No, no, it’s not obvious that every Jew… a Torah scholar is like every Jew, who deserves a punishment like every Jew, lashes.

Study Partner B: I don’t know, perhaps…

Study Partner A: No, it seems that lashes privately means even when there is no law of lashes, but normally one would give him niddui — that’s the normal punishment — but for a Torah scholar if one goes to make him niddui it will be a disgrace of the Torah.

So there is a new creation, which means, one gives him quiet lashes. The court calls him into a room and one simply gives him, not with the laws of lashes that it must be thirty-nine with the system.

Study Partner B: So you’re right that the Gemara that talks about this is seemingly such sorts of things, like if he will be contemptuous of the second day of Yom Tov for example. This can happen, that he says — this is precisely a thing that only a Torah scholar, he knows that the second day of Yom Tov is fake, so he is contemptuous — but one cannot publicize this publicly.

But it can indeed be…

Study Partner A: Lashes is exactly the opposite, I won’t argue. Niddui there is the problem that you shame him but you shame the Torah. Lashes, only he will feel it, one takes him in, it’s under his coat, and he will feel it, but it won’t be the disgrace that we want to avoid here.

A regular lashes is truly “veniklah achicha le’einecha” — it’s part of the disgrace, but here it states privately. So this means that there is some kind of lashes privately.

Study Partner B: But it could be, we see that he brings a completion, it seems that he’s talking even lashes from the Torah, it could also be that at the time of lashes one does it privately, yes.

Study Partner A: So it is… so it sounds. That means, what many times one says so laws of humility and abstinence and boundaries and safeguards, but business still has a… what do you call a maneuvering space, how do you say? Flexibility. He can adjust, one can take into account that he is a Torah scholar, not do it publicly, yes, and so forth.

Lashes Privately for a Torah Scholar (Continued)

Study Partner A: This can happen, as I say, this is precisely a thing that only a Torah scholar knows that the second day of Yom Tov is fake, so he is contemptuous, but one cannot mean that it’s publicly. But it can indeed be a…

Study Partner B: Lashes is exactly the opposite, I haven’t gotten over it. Niddui there is the problem that you shame him, but you shame the Torah. Lashes is only he will feel it, one takes him in, it’s under his baggage, and he will feel it, but it won’t be the disgrace that we want to avoid here.

A regular lashes it is truly, “veniklah achicha le’einecha”, it’s part of the disgrace. But here it states privately. So the reasoning is that one should lash him privately.

Study Partner A: But it could be, we see, it seems, he brings the opinion of the Ran, it seems that he’s talking even lashes from the Torah it could also be that for a Torah scholar one does it privately, yes. So it sounds.

Flexibility of the Court in Laws of Punishments

Study Partner A: So this is what one says many times that the laws of punishments, legal rulings, the court has an inheritance of a… what do you call a maneuvering space, what do you say, flexibility, one can adjust, one can take into account that such a Torah scholar one should not do publicly and so forth.

The Distinction Between “Sarach” and “Jeroboam ben Nebat”

Study Partner B: So you’re saying that the distinction here is… I still need to understand this piece of the plan. The distinction here is not between Torah law and rabbinic law, the distinction is between Jeroboam ben Nebat and a simple sin.

Study Partner A: No, I think the distinction here is between publicly and not publicly. This is the word “sarach”, it’s a similar language. Someone is mesariach, yes, it’s a matter of privacy. Yes, a child made himself a mess, it’s a matter of privacy that only the mother catches, and one takes care of it.

“Sarach” here means he disgraced himself, he couldn’t restrain himself from some sin. But if he did Jeroboam ben Nebat, what he did in public, he made a desecration of God’s name, then he deserves niddui publicly, because the desecration of God’s name was public. Yes, but when the desecration of God’s name was not public, then one does it to him privately. So that’s basically the understanding.

Explanation of “Raised His Hand” — Two Conditions

Study Partner B: He has such a private word. It’s first of all, but when you say Jeroboam ben Nebat, usually when someone says, “any sin that a Torah scholar does is just like Jeroboam ben Nebat”, that today they would say “Shabtai Tzvi”, you know, some such famous leader who sinned publicly. It’s not enough that he ruled to carry publicly or did some thing publicly. It’s certain that he’s talking about some severe matter, a bad thing.

But seemingly the severity itself, one would still, let’s say one caught him with a married woman quietly, one would still need to look if he gets lashes privately.

Raised his hand means that he does some sin with a high hand. What the sin is, it can need to be not such an important sin, but the part of it is the high hand. Therefore then one can give him niddui, because you’re not protecting him. It’s the opposite, you with this you make a sanctification of God’s name, because he already made himself the desecration of God’s name.

But sarach means that he did something that one caught him, it’s not a big matter of publicity. It also doesn’t have to mean that only one person knows, it could be several people know, but it’s not a public thing. Raised his hand means that it’s a public thing, a rebellion. A raised his hand person was like he tore his garments at the Temple, at Jerusalem.

Chavruta A: Yeah, right, so there are two conditions. It has to be both a genuine rav, and also a serious matter. Something like avodah zarah (idolatry), or like kefirah (heresy), something that is a very serious thing. Not, as you say, even if everyone knows that he was caught with some great aveirah (transgression), that’s not a genuine rav, that’s just a disgrace.

Discussion: The Key — Rebellion versus Shame

Chavruta B: Right, right. No, let me say, I would perhaps say it like this: He was caught by a non-Jew, so the question is, does he feel ashamed about it and restrain himself, or does he raise his hands and say “I’m allowed”? That’s the point, the meredah (rebellion), the yad ramah (high-handedness). That’s what brings him the niddui befanav (excommunication in his presence).

Mah she’ein kein (whereas) when it’s a matter of serach (transgression), he’s ashamed about it, then we give it to him batznea (privately). That’s actually correct, that’s the pshat (plain meaning).

Chavruta A: But it’s not only when he’s ashamed. You’re saying, even when he… You see the Gemara talks about someone who was mezalzel (disrespectful) on Yom Tov Sheni (the second day of Yom Tov). He didn’t just sit at home on Yom Tov Sheni, he told the non-Jew that Yom Tov Sheni is nothing. Even then we don’t make a niddui for a talmid chacham (Torah scholar).

There’s a certain protection for a talmid chacham. It’s not just a protection, you’re saying it’s part of the din (law) of kavod haTorah (honor of the Torah) itself.

Chavruta B: It could be, simply, it could be that niddui also won’t be effective, because a talmid chacham obviously has chassidim (followers), he has talmidim (students). One must be very careful when being menudeh (excommunicating) a talmid chacham, because it’s very easy for it to lose its effectiveness. Because you can only use it as long as it works, as long as the olam (community) has it…

The Verse “Vechashalta Hayom Vechashol Gam Navi Imcha Lailah”

Chavruta A: Okay, but that’s not necessarily so. Let’s see, he brings here a teshuvat haRambam (responsum of the Rambam) about a talmid chacham who already has a bit of publicity. Ilmalei d’oraita nami sagi (if not for the Torah it would also suffice). Okay, it could be that for that itself it’s a reason not to do it.

Ah, his example brings Chassidus and Satmar, yes. Okay, as it says in a pasuk (verse), he says, “shene’emar ‘vechashalta hayom vechashol gam navi imcha lailah'” (as it is said, “You shall stumble by day, and the prophet also shall stumble with you by night”). What’s the pshat? He says, there’s something about the stumbling of a prophet at night. What’s the pshat?

He says, “af beshechashol, afillu navi shenichshol, go’arim bo kisui kalailah” (even when a prophet stumbles, we rebuke him with a covering like night). Cover it up like night, keep it like a nighttime thing, a quiet matter. “Ve’omrim lo, ‘hekaved veshev beveisecha'” (And they say to him, “Honor yourself and sit in your house”). Please, sit at home.

“Hekaved Veshev Beveisecha” — A Half-Niddui

Chavruta B: Ah, so you see that in a certain sense… So you’re saying we do a niddui, but not a niddui befarhesia (public excommunication)?

Chavruta A: Not a niddui. “Hekaved veshev beveisecha” I think means as long as he doesn’t do teshuvah (repentance), if I understand.

Ah, so you see he brings the lashon (language), he doesn’t say “yored badavar” (descends from his position). There was such a thing, he sinned, “ein moridin oso migdulaso” (we don’t remove him from his greatness). Not that we remove him. When they removed Rabban Gamliel there, yes? Not like that. “Ela omrim lo, ‘hekaved veshev beveisecha'” (Rather we say to him, “Honor yourself and sit in your house”). What does it mean? We tell him, honor yourself and stay at home, don’t come to the beis hamedrash (study hall), so that there shouldn’t be any…

Chavruta B: It’s a half-niddui. It’s… We don’t make the niddui befarhesia, we tell him, be menudeh (excommunicated) yourself.

Chavruta A: Yes, so you’re saying that there doesn’t need to be force, the force of the beis din (rabbinical court) is no more, I don’t know. It’s more like… We accomplish the point of what a niddui needs to accomplish, that he shouldn’t be able to be mashpia lera’ah (influence for bad). But we’re not saying that we need to make a whole public spectacle with the thing. But we’re not saying that there needs to be the hashpalah (humiliation), yes?

Here we’re talking about him… “vechashalta”… yes, but it could be that he needs to do teshuvah, my rabbi, until he makes the malkos (lashes), I don’t know. It’s more…

The Source of “Hekaved Veshev Beveisecha”

Chavruta A: It’s very interesting, the “hekaved veshev beveisecha” is a pasuk, and he doesn’t bring the pasuk here. It’s a pasuk in Sefer Melachim (Book of Kings), I think. The king… the king… Amatziah melech Yehudah (King of Judah) sent to melech Yisrael (King of Israel), yes, yes, someone. He said that he wants to go to war with him, and he said, “Halo, do me a favor, stay at home.”

So… I don’t see why he doesn’t bring it. I saw the pasuk earlier.

So the lashon “hekaved” means like, maintain your honor. If you’ll come in public, there will be no choice, we’ll have to somewhat be yored beniddui (descend into excommunication). Forgive yourself at home. We don’t want to shame you, stay at home. Very good.

Halachah 2: It Is Forbidden for Beis Din to Rush into Excommunicating Him Quickly

Chavruta A: He says, “vechen kol talmid chacham sheshanah chayav niddui” (And so too any talmid chacham who repeated and is liable to niddui). Not just a zakein bechochmah (elder in wisdom), or a great nasi (prince) or a beis din. A talmid chacham who is chayav niddui, as one of the things we learned earlier when one is chayav niddui, the beis din is in a dilemma.

He says, “asur lebeis din likpotz beniddui bemeheirah” (It is forbidden for the beis din to jump into excommunicating him quickly). The beis din may not jump… “niddui” is also a lashon of jumping actually. The beis din may not jump into being menudeh him.

Chavruta B: What does “likpotz” mean? Yes, the even… throwing.

Chavruta A: The beis din may not jump into being menudeh him very quickly. “Ela borchin midavar zeh umeshamtin mimenu” (Rather they flee from this matter and avoid it). We have to try to get out of it as long as we can.

It’s different from a zakein mamrei (rebellious elder) where we don’t do it. A normal talmid chacham, if there’s absolutely no choice, we may. But the beis din must be very hesitant and try all other possible ways to make him do teshuvah or make it so we don’t have to be menudeh him.

The Innovation: Even a Tzurva Merabbanan

Chavruta A: The great chiddush (innovation) is even a talmid chacham, meaning a yeshiva man, not someone who is already a chacham (scholar). Even after he’s a chacham he still has a talmid, or as we see in the Gemara they call him “tzurva merabbanan” (Torah scholar). Even him, we get out of it.

It looks like we do like Reb Yankele’s advice. He says, “It could be he deserves niddui, but I don’t have to be the rasha (wicked one) who does it.”

The Gemara: Rav Pappa and Niddui of Tzurva Merabbanan

Chavruta A: The Gemara says, “Mimnei hanegidah detzurva merabbanan ulmimnei hashmata” (From counting for the flogging of a Torah scholar and from counting for the excommunication). They even hit him, as we say malkos is not misat beis din (death penalty of the court). But they didn’t take themselves to have a minyan (quorum) there. The beis din needs to assemble.

Digression: The Story with the Bnei Yissachar and the Ropshitzer Rav

Chavruta B: It’s like the Bnei Yissachar, yes, do you know the story with the Bnei Yissachar and the Ropshitzer Rav?

Chavruta A: No?

Chavruta B: The holy grandfathers, well, it happened between the two holy grandfathers. I don’t remember the details anymore. They wanted to make a cherem (ban) on Pshischa, I think, I remembered. The Ropshitzer Rav called an asifah (assembly), and they called the Bnei Yissachar.

The Bnei Yissachar said that it says by Yitzchak Avinu (Isaac our forefather), yes, you know, by the Akeidas Yitzchak (Binding of Isaac), to slaughter Yitzchak the Ribbono Shel Olam (Master of the Universe) Himself spoke. Not to slaughter him He sent a malach (angel). We see from here that to slaughter a Jew the Ribbono Shel Olam Himself must say. Even the rav who called the assembly is a malach.

Chavruta A: So, that’s literally a punishment.

Chavruta B: The other one stood and argued that he did a wrong, we need to do something here, it’s not a simple joke, it’s some serious dilemma, some serious question. But he says, I catch him as long as we can. He got out of it. He says…

Chavruta A: No, it actually looks like, because if we’ll say no, or the beis din says, someone comes to say this and that which the talmid chacham did, we tell him no, we’re not making a shamta (excommunication), that itself is a wrong.

No, we tell him, think, we’ll tell him, we’ll tell him, he should come back in two months, we’ll make the shamta when it’s appropriate now. There’s a way, there are ways to get out of it. Sometimes it comes close to that point.

Explanation of “Chasidei Hachachamim”

Chavruta A: He says, vechasidei hachachamim… yes, who is the chasidei hachachamim? Who is it? Rav Pappa. Teisi li dela shamtei tzurva merabbanan (Let it come to me that I never excommunicated a Torah scholar).

Chavruta B: Chasidei hachachamim means apparently pious scholars, not pious followers of the scholars. Wise pious people.

Chavruta A: No, yes, because the pious followers of…

Chavruta B: He means yes. Those who are not talmidei chachamim.

Chavruta A: Yes yes, he means… these are the midos chasidus (pious traits) of a chacham. Look, he perhaps also means wise chassidim, because there are chassidim shotim (foolish pious people) who make destruction. That’s the well-known time of Rav Pappa, when the rav made a psak (ruling), perhaps the other one also wanted him then.

Lo mishtabchana, tzricha lemishbach nafshei, dela nimni me’olam lenidvas talmid chacham (I don’t praise myself, I need to praise myself, that I was never counted for the excommunication of a talmid chacham). He was never counted, he never came to the assembly, as you say, where they go to be menudeh a talmid chacham.

Afillu nimnu al halel hakoso mishum malkos (Even if they counted for flogging him because of lashes), if yes, if we need to give malkos for a talmid chacham, he was yes part of that, because we give malkos batznea, yes. Afillu makos mardus nimnu al halel hakoso (Even lashes of rebellion they counted for flogging him), not just malkos d’oraisa (Torah lashes), and even malkos derabanan (rabbinic lashes) he’s there to give him. But shamta is a great bedi’eved (post facto measure).

The Balance Between Kavod HaTorah and Protection

Chavruta A: Very good. So it’s very important, we need to be clear here. We don’t mean that the chachamim should protect each other. It’s the true important thing that the kavod haTorah should be strong by the olam, and because of that, even a talmid chacham, we hear that in the yeshiva they were menudeh someone because he sinned something, it’s also not a way, and we need to try hard to get out of that.

We need to think how also, it could be that when the da’as hakahal (opinion of the community) is different we can look at it differently. On the contrary, many times people look at it as we’re protecting our own, we’re not honest, if the talmid chacham who swindled and stole from a person.

Because of that what could be that the word here is not permitted, that they don’t say clearly and directly “we protect our own.” If there’s no choice and for the kavod haTorah we specifically need to yes make a hashmata (excommunication), perhaps we then make a hashmata, a niddui, if that’s the kavod haTorah. We need to understand the situation.

Chavruta B: Yes, but you’re saying that there is…

Teshuvat HaRambam Regarding a Chazzan Who Has a Rumor About Him

On the contrary, the Rambam brings such a beautiful teshuvah in the Rambam, where they asked about some chazzan (cantor) whether to remove him, whether he can be a witness, not be able to be a witness. There was a rinun (rumor) that he does some things that one may not do.

The Rambam says very sharply that we don’t remove anyone from his position because of a rumor. Perhaps there’s testimony, perhaps it’s different. But he brings on this all the Gemaras that a talmid chacham shesarach (who transgressed), even when he did yes do it, we need to be choleik al kevodo (disagree for his honor).

The point is like this: A talmid chacham is an actual true talmid chacham, we’re not talking about him being just a position in the yeshiva, he can actually learn more, he actually has some worth. And even if he actually sinned, the whole yetzer hara (evil inclination) made him sin, the kavod haTorah obligates that we should treat him more bederech kavod (with honor).

But it’s correct, that presumably if he’s mazik (harmful) to another, if on the contrary, he uses his position in order to swindle, it’s the opposite. As he brings that there was someone, some story in Mo’ed Katan where they specifically yes were menudeh, because it was some such case that he did, he in short took advantage or pretended, whatever. Hacha nami (here too).

But there is such a thing.

Seder HaNiddui – How Is the Niddui

Now the Rambam will say how it works.

Okay, there is a niddui. Keitzad hu haniddui? (How is the niddui?) He says: “Omrim ‘ploni beshamta'” (They say “So-and-so is in shamta”).

That one is in shamta — that’s the Aramaic word, the Gemara’s lashon for niddui, yes? Niddui, cherem, and shamta. I don’t know, it’s three words that mean the same thing. That’s how the niddui becomes effective — we can call him “ploni beshamta.”

Niddui Befanav and Shelo Befanav

Or when we’re menudeh him shelo befanav (not in his presence). But there is the din that we should tell him “amarnu ploni zeh beshamta” (we said this so-and-so is in shamta) — we should say it in his presence.

Chavruta A: Should the Rambam mean here simply the exact precision, or you know, a din that when we make a niddui it should be in his face?

Chavruta B: Also there is that we can be menudeh him shelo befanav. Also there is that we should tell him this. Why? Because so that our lashon hakodesh (holy tongue) should be perfect, the Rambam was here a grammar police?

It’s simply a matter that we shouldn’t do it behind his back, rather we should have the guts to say it in his presence. He doesn’t say that we should do it, he says if we do it in his presence, we do it like this. That’s the way to do it. It’s actually that when he’s in the beis hamedrash when we make a niddui, we don’t say “that one there,” rather we say it in his face — “you.”

Lashon Cherem

A cherem… already, that’s niddui. What is cherem?

The Rambam will already say the difference between niddui and cherem. If we make a cherem and not a niddui — omrim “ploni muchrам” (they say “so-and-so is in cherem”).

In short, it’s the lashon. We say “muchram,” he becomes muchram.

Lashon “Arur” – Arur Bo Alah, Bo Shevuah, Bo Neder

Chavruta A: And… we say differently? What else is different here? Or is that it? When we make a cherem, do we also make “arur” (cursed)? I don’t know.

Chavruta B: “Ve’arur bo” (And cursed in it) — that’s simply lashon haGemara. “Ve’arur bo, alah bo, shevuah bo” (And cursed in it, oath in it, vow in it)?

Chavruta A: No. “Ve’arur… ve’arur…” No.

Chavruta B: “Arur bo” — that’s the lashon. “Arur,” if we say “arur,” “ploni arur,” it is “bo alah, bo shevuah, bo neder” (in it is an oath, in it is a vow, in it is a pledge).

That means, the lashon “arur” means either alah, which is a curse, or shevuah — that means it can be lashon shevuah, and also neder.

The total that we see from here that we can also be menudeh someone with lashon “arur,” that’s how I understand. It’s a lashon from Gemara. But that is that we can also make “arur,” or “alah,” or “shevuah,” or “neder.” We can use one of these words. But this is a lashon haGemara — “arur bo neder, bo kelalah, bo shevuah.”

Proof from Barak and Meroz

In short, he brings a proof, that the angel said that Barak said “oru Meroz” (curse Meroz), the angel said that “be’arba me’os shofros shamtei Barak leMeroz” (with four hundred shofars Barak excommunicated Meroz). He was meshamet Meroz with four hundred shofars.

He said that we see that the lashon arur can also mean — it can mean an alah, the alah means arur literally, or it can mean a lashon shevuah, “im lo e’eseh kein arur vego'” (if I don’t do thus cursed etc.), this can also mean niddui.

Apparently there’s something that gives me to think that we don’t need to say lashon shamta, we can also say lashon arur. Yes.

Hatarat Niddui VeCherem

So, and he’ll say that if he doesn’t have charatah (regret) after the niddui we make a cherem.

Chavruta A: Ah, the niddui is like the beginning, the first, if not?

Chavruta B: Okay.

How we learned… is the ketzos matirim (how do we release) a niddui or cherem — how do we undo it, how do we fix it?

“Omrim lo ‘sharui lach umechul lach'” (They say to him “it is released for you and forgiven for you”) — until we’re matir (release) and until we’re mochel (forgive), we forgive. And he becomes matir shelo befanav — “omrim ‘ploni sharui lo umechul lo'” (they say “so-and-so it is released for him and forgiven for him”).

The same thing. In short, it’s very simple to make a niddui and a cherem — we just need to say it, it’s just a word. We don’t need to bring any shofars. We can bring shofars. We don’t need the candles, pulsa denura (lashes of fire), note…

Conduct of the Menudeh – What Is the Custom That the Menudeh Conducts Himself and What They Conduct with Him

He says further: Mahu haminhag shenoheig hamenudeh be’atzmo umah shenohagin bo? (What is the custom that the menudeh conducts himself and what they conduct with him?) What is the custom, how does a menudeh conduct himself, and how do we conduct ourselves with him?

Prohibitions of the Menudeh

He says like this: A menudeh asur lesaper ulechabes ke’aveil (menudeh is forbidden to cut hair and to launder like a mourner) — the din like a mourner regarding washing himself and shaving — kol yemei niddui (all the days of his niddui), as long as he’s a menudeh he may not wash himself and shave.

Ve’ein mezamnin alav (And we don’t invite him) — we don’t count him.

Chavruta A: Does it mean to say we don’t eat bread together with him, or we can’t make a zimun (grace after meals together) with him?

Chavruta B: Perhaps both together. Even if he doesn’t eat pas (bread) with him, even if he eats, we don’t count him. That means that he’s not part of the tzibbur (community). How we say for a person that he’s not in shul, we don’t count him, we say “ashrei yoshvei veisecha” (happy are those who dwell in Your house) and not you.

Velo metzarfin oso la’asarah lechol davar shetzorich asarah (And we don’t join him to ten for anything that requires ten) — we don’t count him for a minyan for anything that requires ten.

Velo yoshvin imo bed’ amos (And we don’t sit with him within four cubits) — we don’t sit in his four amos.

What Is Permitted to the Menudeh

But what yes, what may we yes?

Shoneh la’acheirim (He teaches others) — he may yes be shoneh (teach).

Chavruta A: Does this specifically mean teaching Mishnah, not learning lechatchilah (initially), or does it mean that he may learn?

Chavruta B: No, learning. Shoneh means, I think, learning Mishnah usually. Shoneh veshanin lo (He teaches and they teach him), yes. He may learn, it’s not bitul Torah (neglect of Torah study). Learning is permitted. He won’t be a maggid shiur (lecturer).

Shoneh la’acheirim means if he is a maggid shiur, he remains. If he is a talmid, he remains a talmid.

The Foundation: Learning Is Life

There is such a thing as an ir miklat (city of refuge)

There is such a thing as an ir miklat (city of refuge), that yes, this is part of life — to an ir miklat one sends with the students. Just as we can see that a menudeh (one who is excommunicated) is a… they will penalize him, but they won’t take away his life. Learning is the life, so learning they let him continue to learn with him, and they speak with him.

We can see that a menudeh is a bit more, but even a menudeh may learn by himself, there’s no such thing.

Livelihood

And the same thing also for his livelihood — they don’t take away his basic livelihood. If he’s a hired worker, he may continue to be hired for his work, and an employer may hire workers. This he may do.

A Menudeh Who Dies in His Nidduy

He says, when one is menudeh — if he died while he was still a menudeh, it doesn’t automatically expire.

Certainly, however, all other punishments — they don’t continue giving lashes after he’s died, they can’t. But the nidduy shows that it’s not a punishment on the body, it’s more a community thing, it’s like a statement that he…

Right, so his funeral also can’t be. It can’t be that a menudeh died and his funeral takes place, he comes to his funeral in the beis hamidrash.

Chavrusa A: Yes, when it’s a physical thing, whom will you hit? The person is no longer here.

Chavrusa B: But the matter of kavod (honor) — kavod is relevant even when one has died. That can be a thing, because sekilah (stoning) is not kavod, but there is such a thing as giving kavod to a meis (deceased). We give him kavod.

Right, it’s a statement that we esteem him. Here one must continue to hold the statement that we still don’t esteem him.

A Stone on His Coffin

Beis din send and place a stone on his coffin — they place a stone on his coffin.

Meaning that they are stoning him — it’s a symbolic sekilah.

Chavrusa A: Yes, yes.

Chavrusa B: Or one can understand that the Rambam means… in the Gemara it says “they place a stone on his coffin,” he brings the language of the Rif — “a remembrance of sekilah.”

Perhaps the Rambam means to say the opposite, that what it says in the Gemara “they place a stone on his coffin” means that they throw stones at the coffin. No — meaning that one must place a coffin, this is a sign, a statement that they are stoning him. That one means to say one must view him as if he’s in sekilah. It could be things that don’t warrant sekilah, but it warrants sekilah — so that he should be separated from the community.

So the stone must symbolize that they are punishing him.

They Don’t Eulogize and Don’t Escort

Further he says: And needless to say — it’s obvious — that they don’t eulogize him, and they don’t escort him with Torah scholars.

It’s only the people who are dealing with him carry his coffin, but they don’t go extra people to escort him.

Laws of the Muchrам – More Than the Menudeh

The Rambam says, this is one who they put in nidduy, but there is also cherem, which is an even more severe thing. And what is the law upon him?

Distinction Between Nidduy and Cherem Regarding Learning

He, they also don’t give him the thing that he may learn. Shoneh shoneh — a cherem shoneh lo, he may not learn with other people, and they may not learn with him.

But he learns by himself so that he won’t forget his learning — he learns alone, so that he won’t forget his learning, and he still has a mitzvah of talmud Torah. He should continue learning so that he won’t forget his learning — the cherem will eventually end, and in the meantime he shouldn’t become an am ha’aretz.

Distinction Regarding Livelihood

And he is not hired and does not hire for himself — they don’t hire him, and workers may not be hired for him, meaning he may not hire workers.

And they don’t do business with him — they don’t do business with him. Because in nidduy it said, apparently one may do that.

And they only do minimal business with him, enough for his livelihood — they do a little, they keep him alive, so a bit of livelihood they may give him, but not more than that.

How Does One Become a Muchram – The Process from Nidduy to Cherem

Ah, now we’ll see how one becomes a muchram. How does one become a muchram?

The Rambam says thus: One who sat in nidduy for thirty days and didn’t ask to be released — one who was in nidduy for thirty days, one who is in nidduy can come and ask, when he does teshuvah, we learned earlier, they release his nidduy. So as long as he doesn’t come to ask, the meaning is that he is standing in his rebellion.

They excommunicate him a second time — they put him into nidduy again.

Nidduy Is Not a Punishment – It’s a Tool

So here we see that a nidduy is not truly a punishment, it’s more like a tool to make. It’s made so that you should do teshuvah — you did something wrong, it’s a way to break him. He’s stubborn, they put him in nidduy until he’ll come to ask.

It’s not like a punishment here in heaven, like malkos (lashes) is simply “and your brother will be cleared before your eyes” — with that you’re done. A nidduy you don’t finish. It’s only a… it’s only a… it’s only a…

Understanding the Law of a Menudeh Who Dies

With this I can perhaps better understand the previous law: when one dies, one might have thought, once he died, we consider it as if he came to ask. The novelty is no — as long as he didn’t actually ask, we consider him still in nidduy. Because he was stubborn until the last minute.

This implies that he turned himself around — even death didn’t release you from your nidduy. One must at the last minute say…

A Menudeh Who Dies Without Asking for Release

It’s not like our conversation like I, “the kingdom, the simple meaning of Nikolayev I place,” with that you’re done. A nidduy you don’t finish. It’s only a… it’s only a… it’s only a… With this I can perhaps better understand the previous law that when one dies… one might have thought, once he died, we consider it as if he came to ask. The novelty is no, as long as he didn’t actually ask, we consider him still in nidduy. That he was stubborn until the last minute. There’s no such thing that he should turn himself around, even death didn’t release him from his nidduy. He must at the last minute say, “I am sorry, I apologize.” Okay.

Law 7: He Sat Thirty Days and Didn’t Ask to Be Released

What if he really doesn’t want to, he won’t let himself? He sat thirty days in his nidduy and didn’t ask to be released — if he sits thirty days and he doesn’t ask that they should release him, the nidduy really doesn’t work.

Ah, does that mean that the nidduy was only for thirty days? Is that what it means?

It seems… what if he made a nidduy for thirty days? A nidduy is a thirty-day period, and after thirty days one must make a fresh nidduy. Or, if it’s already two times thirty days and he still hasn’t asked, they put him in cherem. They take it to the next level, they make it stricter. They make from a nidduy they go to a cherem, which is more severe as we learned earlier, that they may not learn with him and so forth.

Law 8: Release of Nidduy and Cherem — With How Many Do They Release?

But the Rambam says further, And with what do they release the nidduy or the cherem? How is it released? He says, with three. Three people release it.

There to make a nidduy one person can, as it said earlier. For the honor of the sage even a hedyot (layman) can make a nidduy. To release a nidduy one needs to have three experts or three hedyotim, three people.

He says, And a single expert releases the nidduy by himself — or three hedyotim. That means, as long as they’re hedyotim one needs three, if it’s a single expert even one person is enough. Yes.

A Student May Release Even in the Presence of the Rabbi

And a student may release the nidduy or cherem even in the presence of the rabbi. We learned earlier laws that one may not do when there’s a rabbi, one may not give rulings. But it is indeed a matter of releasing a nidduy when one can.

That means, if a student knows that someone had regret for his sin and he wants a correction, even a student may release the nidduy or cherem even when there’s a rabbi.

Why? It seems it’s not such a big thing, for a nidduy it’s something cheap basically, one can give it cheap. Or this can be because there’s a matter of how quickly to release a person from nidduy, and the minute it no longer applies to him, and to help him turn himself around from the mud.

Law 9: Three Who Excommunicated and Left

The Rambam says further, Three who excommunicated and left — that means what if there were…

Ah, and we’re talking here about the same people who made the nidduy?

We don’t know, perhaps usually. In any case, we see that usually if one excommunicated a friend one must ask him that he should agree that it should be reversed, and not that it’s not important enough.

But what if they’re not here? Ah, the three who… a beis din of three who made the nidduy and left, and this menudeh returned — and the person is still here, and he had regret, we don’t say that he now remains menudeh, rather they seat others for him and they release him — three other people can release him.

One Who Doesn’t Know Who Excommunicated Him

And what happens one who doesn’t know who excommunicated him? One was a menudeh, but he doesn’t know who it was. He should go to the nasi and he will release his nidduy. He should go to the nasi, and the nasi should release his nidduy. Interesting.

Law 10: Nidduy on Condition

The Rambam says further, Nidduy on condition — if a person makes a nidduy on condition, he doesn’t just say he’s in nidduy, rather he says as long as you won’t stop doing such and such. Or even on his own — even a person puts himself in nidduy, a person can put himself into nidduy.

How does it work? He says I am in nidduy if I don’t do such and such. Yes, if I don’t do thus. Then it requires release. He needs release.

Discussion: Why Does One Need Release if the Condition Wasn’t Fulfilled?

Even when the condition ended? Even he didn’t fulfill the condition? What does he mean he needs release?

No, even actually he did the right thing. He says, “If I go disrespect yom tov sheni, I should be in nidduy,” and he actually didn’t disrespect yom tov sheni, he still needs release.

What’s the meaning? Apparently, it only happened through a condition, why should one need release even if the condition didn’t happen? That’s weird. I don’t know.

Source from Yehudah

And then he says, look further, And so a Torah scholar — he even brings out that the rabbi is no longer mistaken in the law. A Torah scholar who excommunicated himself, even if he excommunicated himself on the mind of so-and-so, even in a matter for which he’s liable for nidduy, he may release himself. He can release his own nidduy. Even if he did it on the mind of so-and-so, that if that one will have regret he’ll forgive him, that he should be in nidduy, even a matter for which he’s liable for nidduy he can release himself.

I don’t know, the Rambam doesn’t agree. In short, I don’t exactly grasp the law of this nidduy, I don’t understand what he means.

The Gemara brings it from Yehudah, that Yehudah said if I don’t bring him to you I will have sinned to you, and we see from what that he became… was he in nidduy, even though he ultimately brought Binyamin home? From his very death one can see a proof, he put himself in nidduy, he himself said “and I will have sinned to you,” and the Gemara says that “and I will have sinned to you” means he should be in nidduy.

The Shulchan Aruch’s Approach

But what is the… so he brings that the Shulchan Aruch rules the law with a condition, with a… with an approach, that he means to say in a case when there’s a great chance that he won’t be able to keep the condition, then it already takes effect from the very making of the nidduy, even though it’s something that it could be that he won’t be able to keep.

Law 11: Menudeh in a Dream

Okay, nidduy in a dream I’m already not standing so well. Menudeh in a dream I also don’t understand. First let’s take what it says. Say say say.

Further the Rambam says, law 11, One who was excommunicated in a dream, even if he knows who excommunicated him, requires ten people who learn halachos to release his nidduy. It’s an interesting definition, ten people who learn halachos, ten people who are somewhat Torah scholars.

Discussion: What Does “Shonin Halachos” Mean?

Ah, the whole topic of nidduy has very much to do with the topic of Torah scholars. So the Torah scholars, they’re in charge. So shonin halachos means that he can immediately see that there’s Mishnah and halachos. I don’t know exactly what shonin halachos means, whether it means halachos of Gemara? What’s the meaning of halachos?

Look, he brings from the She’iltos a version of the Gemara, he says that one needs people “who have learned Avos and Midos” — people who can learn Mishnah and Midrashim and Mechiltos. Not exactly great Torah scholars, but somewhat Torah scholars, ten people.

Why Does One Need Ten Here?

So no, earlier we learned three hedyotim can. It seems that a nidduy in a dream… it’s very interesting, because a nidduy in a dream is simply he sits alone, his own imaginations, his own thoughts excommunicated him.

One tries to say that it’s a message to him. In the dream one sees certain messages that a person sends to himself, as it were, whatever that means.

Somewhat, the assumption here is that it’s not himself. Somewhat, the assumption here is, the one who holds that the blessing of dreams is a matter of demons, should apparently hold that this doesn’t work. But the law of a nidduy in a dream is as if a dream is in heaven they excommunicated him.

Discussion: What Is the Reality of a Nidduy in a Dream?

But Rav Yehudah said Rav, he can go to the people who excommunicated him in the dream.

Rather what, it has nothing to do with the people. It’s a message, as you say, it’s a matter of heaven.

Right, because that’s only the supernal prophet, I don’t know who, the prince of dreams sent, clothed himself in that person. Doesn’t mean that that person knows about it.

Yes, when I come to you in a dream, I wasn’t there. It’s only you… the dream sent you.

I hear.

Rationalist Approach

It could be that it’s a kind of thing, when a person dreams that he’s excommunicated in a dream, what’s the meaning? That he has very weak self-confidence, he thinks he’s excommunicated. He needs ten people to boost him, to tell him: no, you’re good, they should…

You’re saying a rationalist interpretation.

What’s wrong that the dream is a serious thing? Again, whoever doesn’t take his dreams seriously, perhaps he really doesn’t need to. Perhaps this doesn’t speak for people who believe in dreams. But one who believes, was he really excommunicated in a dream.

If He Didn’t Find — The Levels of Release

And if he didn’t find them — if he doesn’t find ten Torah scholars, he should trouble himself after them up to a parsah — he should go search for them up to a parsah away.

He didn’t find — he still doesn’t find. They release him whoever knows to repeat — then ten people who only know Mishnah are enough, not Mishnah and halachos.

He didn’t find — he doesn’t find, even ten people who know Torah is enough.

He didn’t find — even ten regular people, am ha’aretz who know to repeat, meaning people who can’t read Hebrew and can’t learn Torah, can release him.

If he didn’t find in his place — then even three can release him.

Okay.

The Rambam’s Position on Dreams — A Contradiction?

It’s a wonder because the Rambam holds that so it says in the Gemara as law, but the Rambam himself doesn’t believe in dreams.

Why do you know that the Rambam doesn’t believe in dreams? Based on what do you say this?

The Rambam… where does the Rambam speak about dreams? Doesn’t the Rambam rule that words of dreams neither raise nor lower?

Regarding which topic?

It seems that regarding nidduy in a dream he rules differently, it could be that each thing is different.

He says that the Rambam in a second incident he says that he made a second incident in dreams.

About what?

No, but that’s simple, because it must be a real dream. A nidduy is something a… perhaps what you say, it’s more like a practical thing. He feels excommunicated, so he goes and makes himself filthy, he doesn’t wash himself. Ten people come and they tell him, “You can wash yourself.”

The sage says, “They release him.”

Yes, but you remember that there’s the condition on releasing him.

Yes, releasing him is only if he did teshuvah.

If he did teshuvah. So it’s again, if he says… but they also dreamed, they gave in a dream which one should disrespect yom tov sheni. He also tells him, “If you really disrespect, you’re really liable for nidduy, you must stop.”

No, it’s not… no, actually, once you understand that a person can excommunicate himself, it’s not so dangerous anymore. There’s a way of excommunicating oneself when one disrespects a Torah scholar, there’s a way of excommunicating oneself in a dream. Cherem, I don’t know.

But… it seems to me that… no, he can permit himself on his own as well, if he is a talmid chacham (Torah scholar).

A Dreamed Posek (Halachic Decisor) — Doesn’t Help

But the chacham (sage), why should he believe him that he dreamed that his nidduy (excommunication) was annulled? He dreamed that ten people annulled it.

Kasher ba l’yadcha al tachmitzenu (When something kosher comes to your hand, don’t let it become leavened).

It’s different, it’s different. The halacha (Jewish law) is sound.

I think that Rabbi Aryeh Stern, the chaver hachaver (colleague), who has Likutei Shichecha, he once struggled greatly with this. But we see here that it’s not so simple. A dream, yes, but if it’s a true matter, then a dreamed posek who annulled the nidduy doesn’t help, right?

Okay, sounds.

I already heard from you once b’sodo shel moreh hora’ah (in the confidence of a halachic authority), that someone once called you with such a question.

And he doesn’t make himself. You know, no one knows what nidduy means, perhaps because of that. But the person who knows, has an eseh sha’alcha (ask your question), we learned the Rambam (Maimonides).

Okay.

Halacha 12: Nidduy in His Presence — Annulment in His Presence

The Rambam says further, Mi shenidah b’fanav (One who was excommunicated in his presence). Earlier we learned “b’fanav” — one can be excommunicated in his presence, and we say you are excommunicated, or one can be excommunicated not in his presence.

He says, there’s a distinction in halacha: if one was excommunicated in his presence, someone said “atah menudeh elai b’fanav” (you are excommunicated to me in his presence), then also the annulment must be in his presence, one can only permit him in his presence.

There Is No Set Time for Nidduy — No Minimum Time for Nidduy

The Rambam says further: V’ein b’nidduy l’hafara ketzava (And there is no set time for annulling nidduy). The same way that one makes nidduy, one makes annulment — ela menadin u’matirin b’rega echad (rather, they excommunicate and annul in one moment). This means there’s no minimum time. It doesn’t have to be thirty days, it can happen immediately. Menadin u’matirin b’rega echad, k’sheyachzor hamenudeh l’mutav (They excommunicate and annul in one moment, when the excommunicated person returns to good) — one can annul it immediately when he improves.

So you could think, what happens if the same chacham annulled it? Very good.

But for a chacham, if… perhaps I shouldn’t excommunicate him — someone thinks too much during my shiur (lecture), he is in nidduy.

Do you want to agree? Well, let’s try excommunicating. I want to think that one can excommunicate for work.

Okay, we’ll carry it out. The Rambam will carry out that one shouldn’t do it.

And If the Beit Din Saw to Leave This One in Nidduy for Several Years

The Rambam says further: V’im ra’u beit din l’haniach zeh b’nidduy al kama shanim (And if the beit din saw to leave this one in nidduy for several years) — if the beit din decided to leave a person in nidduy. Apparently it’s really in cherem (ban), yes, because after thirty days one goes… perhaps it was… one raises the level to cherem. This means, it’s called the regular language of nidduy. Manichin k’fi rish’o (They leave him according to his wickedness) — that if it’s appropriate to keep him in cherem for longer years, they keep him that way.

It’s signed that this will be a new thing — here nidduy becomes yes, so not. Until now we take nidduy as a pressure tactic, until there is teshuva (repentance). Okay, here I can, here also. That if the pressure tactic doesn’t work immediately, it must last years — perhaps when it’s an old person, it’s already really unbearable that someone should come visit him, then it’s time to do teshuva.

Okay, the point here is that there’s no measure — not above and not below. One can make it for a moment, one can make it for a while. It’s clear that it’s a tool. What when it works and how long it works can one use it?

And So If the Beit Din Saw to Place in Cherem — Order from Nidduy to Cherem

No, we see clearly that we’re not talking about nidduy. Look at the next halacha:

V’chen im ra’u beit din l’hacharim — menadin techila, v’im lo yashuv min hachet macharimin oto miyad, v’ein tzarich l’zeh minyan asara, ela macharimin oto al mi she’ochel v’shoteh imo (And so if the beit din saw to place in cherem — they excommunicate first, and if he doesn’t return from the sin they place him in cherem immediately, and this doesn’t require a quorum of ten, rather they place him in cherem regarding one who eats and drinks with him).

Distinction Between “Ein Mezamnin Imo” and “Mi She’ochel V’shoteh Imo”

Interesting, because earlier it said “ein mezamnin imo” (we don’t join him in a zimun) — do you see what eating with him means? The language is “ein mezamnin imo.” Because here it says that it’s only a matter of mi she’ochel v’shoteh imo (one who eats and drinks with him), is this not even four cubits… perhaps they said that one shouldn’t mezamen with the four cubits — on the contrary, even if he’s not sitting with the others, he shouldn’t join in the zimun.

Okay. O mi she’omed imo b’arba amot — macharimin oto al zeh haderech kedei l’yasro u’chedei la’asot seyag laTorah, kedei sheyilmedu mimenu ad shelo yosifu od lachato (Or one who stands with him within four cubits — they place him in cherem in this way in order to discipline him and in order to make a fence for the Torah, so that they will learn from him so they won’t continue to sin).

The Purpose of Cherem — Seyag LaTorah (Fence for the Torah)

So that sins won’t be normal. Just as there’s a fence — just as someone who is contemptuous in a matter that everyone saw that one was contemptuous and nothing happened, everyone will be contemptuous. Nidduy was made for things that need extra protection — vulnerable things, something that’s only rabbinic, therefore people won’t take it seriously enough. As long as there’s a breach, one should do it.

Breach, yes. This is so there won’t be any breach.

This Is Not the Way of a Sage — A Talmid Chacham Shouldn’t Excommunicate for His Honor

Okay, now we come back to the matter of doing as I said that was said to him. If so, you see that one can excommunicate for the honor of a sage — they’ll just take one person.

The holy Rambam says thus: Ein zo shitat chacham u’minhag kevodo, ela zo chulshat talmid chacham v’hanhaga she’eina tova (This is not the way of a sage and the custom of his honor, rather this is the weakness of a talmid chacham and conduct that is not good). It’s not a nice thing, it’s not a weakness for a talmid chacham to conduct himself this way.

Ela haderech hatova v’hayeshara she’ya’alim ozno midivrei am ha’aretz, v’lo yashiv lahem teshuva klal, k’derech she’amru chachamim harishonim: shetika l’amei ha’aretz geder l’chochma (Rather the good and straight path is that he should close his ear from the words of an am ha’aretz, and not answer them at all, as the early sages said: silence for the amei ha’aretz is a fence for wisdom).

First of all, he shouldn’t deal with amei ha’aretz at all, as we already learned earlier. But even if he already heard what the am ha’aretz says, he should act as if he didn’t hear.

V’yosif al libo, v’lo yachush l’Shlomo she’amar: “Gam l’chol hadevarim asher yedaberu al titen libecha” (And he should add to his heart, and not be concerned with what Solomon said: “Also to all the words that they speak, don’t give your heart”). Not everything that’s said do you need to hear. But he says a word: “Shelo tishma et avdecha mekalelecha” (So that you won’t hear your servant cursing you) — you shouldn’t hear how your servant curses you. He curses you, but you didn’t hear. Act as if you didn’t hear.

This is one of the tricks of how to be, how to make oneself be a better friend — because you take every insult, you take every offense in, you don’t take such an offense seriously, you don’t know, let it go.

The Chazon Ish’s Approach Regarding “High Opinions” of People

The Chazon Ish has a very beautiful approach in this. He says that people think that when they have very high opinions of people — they held that people are very important, people are very good — they are good people. But the truth is that it’s exactly the opposite: because they have high opinions of people, they have high expectations of people, and then they have a whole attack when they see that the person isn’t so good, and that the person isn’t as nice as they thought.

But mah she’ein ken ani (but not so I), he says, I know that people are by definition weak — yetzer lev ha’adam ra mi’ne’urav (the inclination of man’s heart is evil from his youth) — therefore I’m not impressed. On the contrary, I’m constantly impressed that people are much better than I thought.

Very good.

The Way of the Early Pious Ones

Another way — derech chasidim harishonim (the way of the early pious ones). What is the way of the early pious ones? Their custom was — the world was still a world, yes, when there were still early pious ones.

Shom’im cherpatan v’einam meshivim (They hear their disgrace and don’t respond) — even if they heard their disgrace they didn’t answer at all. V’lo od ela shemochlim l’mecharfeihem v’solchim lahem (And not only that, but they forgive those who disgrace them and pardon them) — they forgave.

Distinction Between Hilchot De’ot and Here

Apparently, the matter is — apparently one must use judgment as it is, because many times the forgiving itself, that is the honor of the Torah. If he’s going to say such a…

It’s very interesting, that earlier, for example in Hilchot De’ot (Laws of Character Traits), we learned that there’s a derech hamitzva (way of the commandment) that one shouldn’t be stubborn and vowing — what does it say there? One shouldn’t be one shoteh she’eino margish (a fool who doesn’t feel), he doesn’t feel at all that he’s being disgraced. Yet here it says that it’s chasidim harishonim, it says that it’s a trait of piety to be a shome’a cherpato v’eino meshiv (one who hears his disgrace and doesn’t respond).

There it’s again a mussar (moral teaching) that every talmid chacham should conduct himself this way. Yes. Yes.

What is here what is here — they know how the hammer stands in, but there are many times that this simply is the better approach, the better revenge is to give him such a look and just the most go fight with yourself, and so to say of course.

But here there’s a mussar from a daf yomi review, that one sometimes says what he says. Yes.

A Talmid Chacham Who Was Disgraced Publicly — It Is Forbidden for Him to Forgive His Honor

Mi shebizahu yachid b’seter (One who disgraced him individually in private) — insulted him or disgraced him in private, only between the two of them. But talmid chacham shebizahu yachid b’farheseya (a talmid chacham who was disgraced by an individual publicly) — one disgraced a talmid chacham publicly — asur lo limchol al kevodo (it is forbidden for him to forgive his honor). Because everyone saw how a talmid chacham was disgraced, and the matter of honor of a talmid chacham will become profaned — people will think that one can disgrace talmidei chachamim. He must indeed take care of his own honor, for the honor of the Torah.

When he forgives — he is punished. He’s disgracing the Torah! This means the talmid chacham himself is now disgracing the Torah, because he saw someone disgrace a talmid chacham — it just happened to be one, what difference does it make it’s not you, we’re talking now about the Torah — he didn’t forgive.

Nokem V’noter K’nachash (Vengeful and Bearing Grudge Like a Snake)

Ela nokem v’noter k’nachash (Rather vengeful and bearing grudge like a snake) — like a snake that is always vengeful. It doesn’t mean he’s vengeful exactly like a snake. It should be like a snake that is always vengeful — ad sheyevakesh mimenu mechila (until he asks forgiveness from him), and then he is obligated to forgive.

How Does This Fit with “Melech Shemachal Al Kevodo” (A King Who Forgave His Honor)?

But this means how does this fit — we learned earlier that a rabbi and a nasi (prince) may forgive? But there we’re not talking about when someone disgraces him — he may forgive the extra honor that is due to him. You shouldn’t stand up — this is the Gemara, the Gemara brings in Yoma what it says:

Kol talmid chacham she’eino nokem v’noter k’nachash eino talmid chacham (Any talmid chacham who is not vengeful and bearing grudge like a snake is not a talmid chacham).

Yes.

Interpretation of “Nokem V’noter K’nachash”

I mean, I remember someone interpreted a good interpretation: that when another animal bites into someone, he enjoys it — he has a good taste. The snake feels everywhere anyway a taste of sand. So the snake isn’t vengeful because he ate a piece of flesh here. So too a talmid chacham, when he is vengeful and bearing grudge, he shouldn’t feel any good taste in it.

The Rambam’s Version — Distinction Between Revenge for Oneself and for Honor of the Torah

The Rambam says — the Rambam has a version in the Gemara — that this is the distinction that one lo tikom v’lo titor (you shall not take vengeance nor bear a grudge): he’s not vengeful for his own honor, he’s vengeful for the honor of the Torah — he doesn’t mean himself at all.

It’s another question — how can one know if he’s the same vengeful and bearing grudge for himself or for others? Then one will know whether he means himself or he means the Torah.

So one can think: if when his wife does it, is he also vengeful and bearing grudge? His wife insults him — it’s not a disgrace to the honor of the Torah, he must deal with his wife. Yes.

Conclusion of Laws of Nidduy and Cherem

Well, this is ad kan (until here) is the topic of… with this we have finished the laws of nidduy and cherem.

Why Talmidei Chachamim Don’t Merit That Torah Should Come from Their Children — Blessing of the Torah First

I want to mention a piece, an interesting thing. The Rambam brings, it says, Rabbi Yehuda HaNasi said: Bameh talmidei chachamim ein metzuyin shetetzei Torah mibenihem? Al she’einan mevarchin baTorah techila (Why don’t talmidei chachamim merit that Torah should come from their children? Because they don’t bless the Torah first).

Two Opposite Interpretations

And the Rambam brings an interpretation — that the talmidei chachamim didn’t… he brings two opposite interpretations. It’s very relevant, because we’re going to learn in another shiur the Chazon Ish who talks about this, and here we see that there’s a dispute among Rishonim (early authorities) altogether about the question he has.

One interpretation: that there was someone who said that a talmid chacham isn’t fitting to go up to the Torah first — he wants a better aliya, he wants shishi — so he disgraces the Torah for his own honor. For this he receives a punishment that his children aren’t talmidei chachamim.

And the Rambam says the opposite: that “techila” (first) means to say that actually the first one, the kohen, should be the talmid chacham. If the talmid chacham doesn’t let himself go up first, the meaning is that he disgraces the honor of the Torah. And this is the cause that it says “al nevi’ei ha’aretz shelo berchu baTorah techila” (about the prophets of the land who didn’t bless the Torah first) — meaning that they didn’t give the talmid chacham to be blessed in the Torah first.

Distinction Between “Davar Hashem Baza” and the Rambam’s Position

And here we see that it’s not that the interpretation is, as it says in Chazal (our Sages) “davar Hashem baza” (he despised the word of God) — that when he’s called up and he doesn’t go up he disgraces the Torah. Rather here you see that the Rambam held that no — if he doesn’t do it for the honor of the Torah, because he holds that it’s not fitting for the Torah that he should be given the aliya, then on the contrary, this is what he should do.

Practical Question — Whether One Can Waive Aliyot for a Good Purpose

My question is always with these sorts of things: whether this is when this is the situation, when people in shul will look at it as the Torah being profaned, or it’s a law like this.

For example, I always give away the aliyot — yes, okay, I’m not a talmid chacham, I’m not a rabbi, and I want people to come daven more. But I mean to say now, let’s say about me, I’m not a talmid chacham.

Let’s say that a rabbi who gives away this, and he holds that this is an honor — that the people see that the rabbi waives his honor, and that itself is honor of the Torah. One must think how — whether this can be a no, the honor of the Torah is the honor of the Torah.

Rabbi Natan’s Statement — “Nevi’ei Ha’aretz”

He brings out what Rabbi Natan brings: They have comfort and deeds without their time — not because they are adulterers and not because they are robbers, not because they despise themselves — rather they have comfort because they disgrace the Torah, because they don’t take their own cold Torah matters.

The truth is, first one must take care of our friends who in their situation should have comfort, and then think of one’s own. Yes, I mean that it’s not such a thing that one should…

Honor of the Torah — Concluding Discussion

One must think this way, that this is nothing — the honor of the Torah is the honor of the Torah.

Quote from Rabbi Natan in Pri Etz Chaim

He brings a word from Rabbi Natan in Pri Etz Chaim: “Talmidei chachamim ein lahem menucha ba’olam hazeh, lo mipnei shehem menuchamim v’lo shehem gedolim, ela mipnei shehem bozim et atzman” (Talmidei chachamim have no rest in this world, not because they are comforted and not because they are great, but because they despise themselves).

Talmidei chachamim, they show the Torah, because they’re not concerned with their own honor of the Torah upon themselves.

Practical Moral Lesson

The truth is, first one must take care of our friends, that they should be talmidei chachamim, then think of one’s own.

Yes, I mean that it’s not such a thing that one needs to be so strongly aroused about. Wonderful.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.