רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק ו' לערנט אויס די דינים פון כבוד תלמידי חכמים: ווען מען דארף זיך אויפשטעלן פאר א חכם, אב בית דין, און נשיא; די פריווילעגיעס פון תלמידי חכמים אין ציבור-ארבעט און שטייערן; און די דינים פון נידוי פאר איינעם וואס איז מבזה א תלמיד חכם. דער פרק שליסט אפ מיט א ליסט פון פיר-און-צוואנציג זאכן וואס מען איז חייב נידוי, רובם פארבונדן מיט כבוד חכמים און זייערע תקנות.
—
דער רמב”ם’ס ווערטער: “כל תלמיד חכם מצוה להדרו אף על פי שאינו רבו, שנאמר ‘מפני שיבה תקום והדרת פני זקן.'”
פשט: יעדער תלמיד חכם, אפילו ער איז נישט דיין רבי, איז דא א מצוה אים מכבד צו זיין, באזירט אויף דעם פסוק “מפני שיבה תקום והדרת פני זקן.”
חידושים און ביאורים:
1. דער באגריף “תלמיד חכם”: פארוואס רופט מען אזא מענטש “תלמיד חכם” און נישט “חכם” סתם? ס’איז דא א געציילטע “חכמים” וואס זענען אויף א זייער הויכן לעוועל, און “תלמידי חכמים” זענען די וואס לערנען שטענדיג פון די חכמים. אויב א מענטש האט א רבי מובהק, איז יעדער איינער א “תלמיד פון א חכם.” דער טערמין מיינט נישט דווקא דער חכם אליין, נאר די וואס לערנען פון חכמה.
2. “זקן” – “זה קנה חכמה”: חז”ל דרש’ענען אז “זקן” איז א ראשי תיבות פון “זה קנה” – איינער וואס האט קונה געווען חכמה. דאס איז נישט אזוי ווייט פון פשט, ווייל “זקן” אין תנ”ך מיינט אפט א מנהיג/עלדער (ווי “אספה לי שבעים איש מזקני ישראל”), נישט דווקא אן אלטער מענטש. געווענליך זענען די זקנים די תלמידי חכמים וואס האבן געהאט צייט צו לערנען און צו ווערן מנהיגים.
3. אויך א זקן בשנים האט “קנין חכמה”: די גמרא זאגט אז די סיבה פארוואס מ’איז מכבד א זקן בשנים איז אויך ווייל ער האט במשך זיין לעבן “כמה הרפתקאי” – אסאך לעבנס-ערפארונג דורכגעגאנגען, און דורך דעם האט ער קונה געווען עפעס. אייביג איז דער קנין החכמה די סיבה פאר כבוד, אפילו ביי א זקן בשנים.
4. דער מקור פון דעם פסוק – פרק ה’ vs. פרק ו’: אין ספר המצוות און אין מנין המצוות ברענגט דער רמב”ם דעם פסוק “מפני שיבה תקום” אלס מקור פאר די גאנצע מצוה פון כבוד רבו אויך. אינטערעסאנט איז אז דער רמב”ם ברענגט דעם פסוק ערשט דא אין פרק ו’ און נישט אין אנהייב פרק ה’ (כבוד רבו). אין ספר המצוות זעט עס אויס אז בעצם איז די מצוה “מפני שיבה תקום” (כבוד כל חכם), און ס’איז דא אן עקסטערע חיוב אויף דיין רבי. אבער דא אין משנה תורה זעט עס אויס פארקערט – דער עיקר איז כבוד רבו (פרק ה’), און דערנאך קומט אויך כבוד אנדערע חכמים (פרק ו’).
5. דער חילוק צווישן כבוד רבו און כבוד חכם: ביי א רבי מובהק איז דא אסאך מער – “כאילו מראה פני השכינה,” ער קומט פאר דעם טאטן, מיט אלע פרטים פון כבוד. ביי א סתם חכם איז דער עיקר פארמאלע קימה – מ’שטעלט זיך אויף צו ווייזן אז ער איז מורם מעם. אפילו מ’לערנט ביידע ארויס פון דעם זעלבן פסוק, אבער מדין הגמרא זענען די הלכות פון כבוד רבו אסאך מער הארב מיט אסאך מער תנאים.
—
דער רמב”ם’ס ווערטער: “אמנם אין חיוב לעמוד מפני חכם אלא כשיקרב ממנו בארבע אמות, עד שיעבור כנגד פניו.”
פשט: מ’דארף זיך אויפשטעלן פאר א חכם נאר ווען ער קומט נאנט צו ד’ אמות, און מ’בלייבט שטיין ביז ער גייט אדורך.
חידושים:
ביי א רבי מובהק שטייט מען אויף פון ווען מ’זעט אים – “מלא עיניו” – און מ’בלייבט שטיין ביז מ’זעט שוין נישט זיין קומה. ביי א סתם חכם איז דער שיעור אסאך קלענער: נאר פון ד’ אמות, און נאר ביז ער גייט אדורך. דאס ווייזט דעם חילוק אין לעוועלס פון כבוד. דער לשון “אין עומד מלפניו עד שיגיע לארבע אמותיו” מיינט אז ס’איז נישט א חשוב’ערע זאך אויב דו שטעלסט זיך אויף פון פריער – מ’דארף נאר אויפשטיין ווען ער קומט אין ד’ אמות, ווייל דאס איז מער דירעקט און פאסיג.
—
דער רמב”ם’ס ווערטער: “אין אומנין רשאין לעמוד מפני תלמידי חכמים בשעה שעוסקין במלאכתן… שנאמר ‘תקום והדרת’ – קימה שיש בה הידור.”
פשט: בעלי מלאכה וואס האלטן אינמיטן ארבעטן דארפן זיך נישט אויפשטעלן פאר א חכם. דער פסוק לערנט: “תקום והדרת” – נאר א קימה וואס האט אין זיך הידור, נישט א קימה וואס ברענגט חסרון כיס.
חידושים:
1. “קימה שיש בה הידור” – ברייטערע אנווענדונג: דער כלל פון “קימה שיש בה הידור” מיינט אז קימה געהערט נאר אין א פארמאלע סעטינג – וואו ס’איז דא פארמעליטי, ווי אין בית המדרש ווען מ’רופט דעם רבי’ן צו עליה, ביי א שמחה, א.ד.ג. אבער אין א דענטיסט אפיס, למשל, ווען א רבי וואקט אריין, איז לכאורה אויך נישט דא קיין דין קימה, ווייל ס’איז נישט “קימה שיש בה הידור.” (עס ווערט באמערקט אז דאס איז נישט נויטווענדיג גערעכט להלכה למעשה.)
2. “חסרון כיס” – נישט נאר געלט: דער רמב”ם לערנט ארויס פון “הידור” אז אזוי ווי הידור קאסט נישט קיין געלט, אזוי אויך קימה דארף נישט קאסטן קיין געלט. א בעל מלאכה וואס שטעלט זיך אויף אינמיטן ארבעט פארלירט פאוקוס און צייט, און דאס איז א חסרון כיס. און ס’איז נישט נאר איין סעקונדע – דער שיעור פון “משיכירנו מד’ אמות עד שיעבור מפניו” קען זיין א מינוט אדער מער.
3. בית המרחץ און בית הכסא: אויך דארט דארף מען זיך נישט אויפשטעלן, ווייל ס’איז נישט “קימה שיש בה הידור.”
—
דער רמב”ם’ס ווערטער: “ומנין שלא יעלים אדם עיניו מן החכם כדי שלא יעמוד מפניו? תלמוד לומר ‘ויראת מאלקיך’ – כל דבר שהוא מסור ללב נאמר בו ‘ויראת מאלקיך’.”
פשט: א מענטש טאר נישט פארמאכן די אויגן אדער זיך מאכן ווי ער זעט נישט דעם חכם כדי אויסצומיידן זיך אויפצושטעלן. אויף אזעלכע זאכן וואס זענען “מסור ללב” שטייט “ויראת מאלקיך.”
חידושים:
1. כבוד איז נישט נאר א פומבי’ע זאך: דער חכם גייט נישט ווערן נפגע (ער ווייסט נישט אז דו האסט אים געזען), און מענטשן גייען אויך נישט וויסן. אבער דער ענין פון כבוד איז פאר דיר אליין – אז דו זאלסט איינהאלטן וואס געהערט צום כבוד. כבוד מיינט נישט נאר אז ער זאל נישט ווערן נפגע; כבוד מיינט אז מ’דארף רעספעקטירן, מ’דארף געבן אנער פאר דעם חכם.
2. דער כלל פון “מסור ללב”: יעדע זאך וואס א מענטש קען טראכטן אז קיינער גייט נישט וויסן – דארט שטייט “ויראת מאלקיך.” א פאראלעל: ווען איינער האט אנגעטון פאלשע תכלת אויף ציצית, שטייט “וירא שמים יצא.” דאס זענען ענינים וואס דער בעל המוסר רעדט דערפון – זאכן וואס קיינער גייט נישט וויסן, אבער דו ווייסט.
—
דער רמב”ם’ס ווערטער: “אין ראוי לחכם שיטריח את העם ויכוין עצמו להם כדי שיעמדו מפניו, אלא ילך בדרך קצרה ומתכוין שלא יראוהו כדי שלא יטריחם לעמוד.”
פשט: דער חכם זאל נישט אויסנוצן זיין כבוד. ער זאל גיין אויף א קורצן וועג וואו ווייניגער מענטשן וועלן אים זען, כדי זיי זאלן זיך נישט דארפן מטריח זיין אויפצושטיין.
חידושים:
1. אינטערעסאנטער קאנטראסט מיט הלכה ג’: ביי דעם מענטש זאגט דער רמב”ם אז ער טאר זיך נישט ארויסדרייען פון כבוד (העלם עין). אבער ביי דעם חכם זאגט דער רמב”ם אז ער זאל זיך ארויסדרייען – ער זאל גיין אויף אן אומוועג כדי מענטשן זאלן אים נישט דארפן מכבד זיין. דאס איז א שיינער צוזאמענשטעל: דער מקבל הכבוד טאר נישט אויסמיידן, אבער דער נותן הכבוד (דער חכם) זאל יא אויסמיידן.
2. פארוואס נישט מזכה זיין אידן מיט א מצוה? לכאורה האט דער חכם א געלעגנהייט מזכה צו זיין אידן מיט א מצוות עשה דורך אריינגיין אין א הויפן. אבער דער רמב”ם זאגט אז ס’גייט סתם שטערן מענטשן, און דאס איז נישט דער וועג.
3. “חכמים הראשונים היו מקיפין והולכין בדרך החיצונה”: די פריערדיגע חכמים פלעגן ממש גיין אויף אן אומוועג, אויף א דרך החיצונה וואו ווייניגער מענטשן וואס קענען זיי זענען געווען. דאס איז אן ענין פון ענווה און נישט אויסנוצן מענטשן. ערנסטע חכמים ווייזן אז זיי ווילן נישט אז מ’זאל זיך שטענדיג אויפשטעלן פאר זיי.
—
דער רמב”ם’ס ווערטער: “רוכב הרי הוא כמהלך.”
פשט: ווען א חכם רייט אויף א בהמה, איז עס אזויווי ער גייט צו פוס, און מ’דארף זיך אויפשטעלן.
חידוש: פון דעם כלל אז מ’דארף זיך אויפשטעלן ווען א רבי “וואקט אדורך,” לערנט מען ארויס אז אויך ווען ער “רייט אדורך” איז דער זעלבער דין.
דער רמב”ם’ס ווערטער (סדר הליכה): ווען דריי מענטשן גייען צוזאמען, דער רב אינמיטן, דער גרעסערער (פחות שבחבורה) פון רעכטס, דער קלענערער (קטן שבחבורה) פון לינקס.
—
דער רמב”ם’ס ווערטער:
– חכם: “הרואה חכם – אין עומד מלפניו עד שיגיע לארבע אמותיו, וכיון שעבר יושב.”
– אב בית דין: “עומד מלפניו משיראנו מרחוק מלא עיניו, ואינו יושב עד שיעבור מאחוריו ארבע אמות.”
– נשיא: “עומד מלפניו מלוא עיניו, ואינו יושב עד שישב במקומו או עד שיתכסה מעיניו. ונשיא שמחל על כבודו כבודו מחול.”
פשט: ס’איז דא דריי לעוועלס פון קימה, יעדע מיט מער כבוד:
– פאר א חכם: אויפשטיין נאר אין ד’ אמות, אוועקזעצן תיכף ווי ער גייט אדורך.
– פאר אן אב בית דין: אויפשטיין פון ווען מ’זעט אים (מלא עיניו), אוועקזעצן ערשט ד’ אמות נאכדעם וואס ער גייט אדורך.
– פאר א נשיא: אויפשטיין פון ווען מ’זעט אים, אוועקזעצן ערשט ווען ער זעצט זיך אוועק אדער ווען מ’זעט אים מער נישט. דער נשיא קען מוחל זיין אויף זיין כבוד.
חידושים:
1. פיר לעוועלס אינגאנצן: צוזאמען מיט רבי מובהק (פון פרק ה’) זענען דא פיר לעוועלס: (א) חכם – ד’ אמות; (ב) אב בית דין – מלא עיניו, ד’ אמות נאך דעם; (ג) נשיא – מלא עיניו, ביז ער זעצט זיך אדער פארשווינדט; (ד) רבי מובהק – מלא עיניו, ביז מ’זעט נישט זיין קומה. דער נשיא’ס דין איז לכאורה דאס זעלבע ווי רבי מובהק’ס דין.
2. דער חילוק צווישן “אויף דער גאס” און “אין בית המדרש”: די הלכות דא (ד’ אמות, מלא עיניו, א.א.וו.) רעדן פון ווען דער חכם גייט אדורך אין דער גאס – דאס איז א דין אויפן יחיד. דערנאך קומט א נייע סיטואציע: ווי אזוי זעט אויס דער סדר ווען דער חכם קומט אריין אין בית המדרש פאר א ציבור.
3. א גאנצע סדר פון קימה: ס’איז דא א גאנצע אויסגעארבעטע סיסטעם פון קימה מיט פארשידענע לעוועלס – “ס’איז נישט קיין קליינע מעשיות.”
—
דער רמב”ם’ס ווערטער: “כשהנשיא נכנס – כל העם עומדים ואין יושבים עד שיאמר להם שבו. כשאב בית דין נכנס – עושים לו שורה אחת מכאן ושורה אחת מכאן, עד שנכנס ויושב במקומו, ושאר העם יושבים במקומם. חכם – כל שגילה בארבע אמות עומדים מפניו, אחד עומד ואחד יושב, עד שנכנס ויושב במקומו.”
פשט: דריי לעוועלס פון כבוד ביי כניסה אין בית המדרש: (1) נשיא – דער גאנצער עולם שטעלט זיך אויף, און מ’בלייבט שטיין ביז ער זאגט “שבו”; (2) אב בית דין – נאר די צוויי שורות נעבן וואו ער גייט אדורך שטעלן זיך אויף, ביז ער זעצט זיך אוועק, אבער מ’ווארט נישט אז ער זאל זאגן “זיץ”; (3) חכם – נאר די וואס זענען אין ד’ אמות פון אים שטעלן זיך אויף, און עס ווערט אן “אויף און אראפ” – ווי ער גייט אדורך שטעלט זיך יעדער אויף און זעצט זיך צוריק אוועק.
חידושים:
1. צוויי חילוקים צווישן נשיא און אב בית דין: ביי דעם אב בית דין זענען דא צוויי נקודות וואס זענען ווייניגער פון דעם נשיא: (א) נישט דער גאנצער עולם דארף זיך שטעלן, נאר די צוויי שורות לעבן וואו ער גייט אדורך; (ב) מ’ווארט נישט ביז ער זאגט “זיץ” – מ’זעצט זיך אוועק ווען ער זעצט זיך אוועק.
2. דער יסוד פון די דריי לעוועלס: דאס גאנצע איז אלעס דינים אין כבוד הנשיא – מ’זאל נישט געבן צופיל כבוד פאר די קלענערע, ווייל דאס וואלט אראפגענומען פון דעם כבוד הנשיא. פון דעם דין פון כבוד הנשיא שטאמט אז מ’גיבט אים א העכערע לעוועל, און ממילא פאר די אנדערע גיבט מען ווייניגער.
—
דער רמב”ם’ס ווערטער: “בני תלמידי חכמים ותלמידי חכמים, בזמן שהציבור צריכים להם, מקפצים על ראשי העם, ונכנסים ויושבים במקומם.”
פשט: קינדער פון חכמים און תלמידי חכמים, ווען דער ציבור דארף זיי, מעגן זיי זיך אדורכפושן צווישן די מענטשן וואס זיצן שוין, כדי צו קומען צו זייער פלאץ אויבן אן, אפילו עס זעט נישט אויס דרך ארץ’דיג.
חידושים:
1. פארוואס בני חכמים? דער חכם אליינס האט נישט דעם פראבלעם – פאר אים שטעלט מען זיך דאך אויף. דא רעדט מען פון בני חכמים – דער זון, דער גבאי, עפעס א נאנטער מענטש וואס קומט צו דינען דעם חכם.
2. דער פרישה’ס ביאור – כבוד החכם, נישט כבוד הבן: דער פרישה ערקלערט אז דאס איז נישט א כבוד פאר דעם זון אליינס, נאר א כבוד פאר’ן חכם – אז זיינע נאנטע תלמידים און קינדער זאלן קענען זיצן לעבן אים. דער זון איז כביכול א “פראפ” פאר דעם כבוד פון דעם חכם – “בניו כשתילי זיתים.”
3. רש”י’ס ביאור פון “מקפצים על ראשי העם”: רש”י ערקלערט אז בימיהם פלעגט מען זיצן אויף דער ערד, און ווען איינער גייט ארום צווישן מענטשן וואס זיצן אויף דער ערד, זעט עס אויס ווי ער וואקט אויף זייערע קעפ. ס’איז נישט כבוד הציבור, אבער פאר כבוד החכם מעג מען עס טון. ס’מיינט נישט ממש שפרינגען אויף קעפ, נאר אז ער פושט זיך אדורך.
4. “ואין שבח לתלמיד חכם שיכנס לאחרונה”: ס’איז נישט קיין שבח פאר א תלמיד חכם אז ער זאל אריינקומען שפעט צום שיעור און דארפן קריכן אויף יעדן איינעם. ער זאל קומען פריער, פאר דער עולם קומט. אבער אויב ער איז ארויסגעגאנגען לצורך (פאר א נויט), דעמאלטס מעג ער חוזר זיין למקומו און גיין דורך די מענטשן וואס זיצן שוין.
—
דער רמב”ם’ס ווערטער: “בני חכמים שיש בהם דעת לשמוע – הופכים פניהם כלפי אביהם. אם אין בהם דעת לשמוע – הופכים פניהם כלפי העם.”
פשט: אויב די קינדער פון חכמים האבן שוין גענוג דעת צו פארשטיין דעם שיעור, קוקן זיי צום טאטע (ווייל זיי זענען אויך תלמידים). אויב זיי האבן נישט גענוג דעת, קוקן זיי צום עולם.
חידושים:
ווען זיי האבן נישט קיין דעת לשמוע, זענען זיי נאר דארט אלס א “פראפ” פאר כבוד זייער טאטע. דעריבער זיצן זיי מיטן פנים צום עולם – אזוי ווי אן אויבן אן – כדי עס זאל קלאר זיין אז זיי זיצן דארטן פאר כבוד החכם, נישט ווייל זיי זענען תלמידים. אבער ווען זיי הערן און פארשטיין, זענען זיי אויך תלמידים, און דארפן קוקן צום רבי.
—
דער רמב”ם’ס ווערטער: “תלמיד היושב לפני רבו תמיד – אין רשאי לעמוד מפניו אלא שחרית וערבית, שלא יהא כבודו מרובה מכבוד שמים.”
פשט: א תלמיד וואס זיצט יעדן טאג פאר זיין רבי, דארף זיך נאר אויפשטעלן צוויי מאל א טאג – אינדערפרי און ביינאכט – כדי זיין כבוד זאל נישט זיין מער ווי כבוד שמים.
חידושים:
1. דער טעם – “שלא יהא כבודו מרובה מכבוד שמים”: וויפיל מאל שטעלט מען זיך אויף פאר כבוד שמים? ביי תפילת העמידה – צוויי מאל (שחרית וערבית). אויב דער תלמיד וואלט זיך אויפגעשטעלט יעדע מאל דער רבי גייט ארויס און קומט אריין, וואלט דאס געווען מער ווי פאר כבוד שמים. דעריבער באגרעניצט מען עס צו צוויי מאל א טאג. דאס איז א זייער וויכטיגער יסוד – מ’טאר נישט געבן מער כבוד פאר’ן רבי ווי פאר כבוד שמים.
2. דער רמב”ם’ס צוגאב פון “תמיד”: די מפרשים באמערקן אז דער רמב”ם האט צוגעלייגט דאס ווארט “תמיד” – “תלמיד היושב לפני רבו תמיד.” אין דער גמרא שטייט סתם “תלמיד היושב לפני רבו.” דער רמב”ם האט דאס צוגעלייגט כדי צו מדייק זיין אז דער דין איז דווקא ווען ער זיצט יעדן טאג כסדר. אבער דער זעלבער תלמיד, ווען ער טרעפט זיין רבי אינדרויסן אויף דער גאס, דארף ער זיך יא אויפשטעלן ווי נארמאל, ווייל דארט איז עס נישט א שאלה פון “מרובה מכבוד שמים.” דער דין פון נאר צוויי מאל א טאג איז נאר אין דער סיטואציע וואו ער זיצט תמיד פאר אים.
3. אויב עס פאסירט באקריעה (מקרה’דיג): אויב עס איז נישט א תמיד’דיגע זאך, נאר עס האט זיך אזוי אויסגעפאלן, דעמאלטס דארף מען זיך יא אויפשטעלן יעדע מאל.
—
דער רמב”ם’ס ווערטער: “‘מפני שיבה תקום’ – מופלג בזקנה, אפילו אינו חכם, עומדים מלפניו. ואפילו חכם שהוא ילד עומד בפני זקן מופלג בזקנה, ואינו חייב לעמוד מלוא קומתו.”
פשט: דער פסוק “מפני שיבה תקום” ווערט אויך געדרשנ’ט אויף א פשוט’ן אלטן מענטש וואס איז “מופלג בזקנה” – זייער אלט – אפילו ער איז נישט קיין חכם, דארף מען זיך אויפשטעלן פאר אים. אפילו א יונגער חכם דארף זיך אויפשטעלן פאר אזא אלטן מענטש, אבער ער דארף נישט אויפשטיין מלא קומתו (אין פולן הייך).
חידושים:
1. וואס מיינט “מופלג בזקנה”? דער רמב”ם גיבט נישט קיין ספעציפישע נומער. דאס איז א רעלאטיווע זאך – “לפי המקום והשעה.” אין פריערדיגע צייטן ווען מענטשן האבן געלעבט קירצער, האט א זיבעציג-יעריגער געקענט הייסן מופלג; היינט, ווען מענטשן לעבן לענגער, קען דאס הייסן א ניינציגער. רש”י אין גיטין זאגט אז “מופלג” מיינט ניינציג יאר, אבער עס ווערט באצווייפלט צו דער רמב”ם מיינט דעם זעלבן שיעור.
2. “מופלג” – מער ווי דאס געווענליכע: דער עיקר פשט איז אז “מופלג” מיינט עלטער ווי רוב מענטשן, עלטער ווי דאס נארמאלע. ס’האט צו טון מיט לעבנס-ערפארונג – די גמרא ברענגט אז דער כבוד פאר אן אלטן מענטש איז פארבונדן מיט וויפיל לעבנס-דערפארונג ער האט באקומען.
3. כבוד פאר עלטער איז נישט פאר’ן “סורווייוון”: דער כבוד איז נישט דערפאר וואס ער האט איבערגעלעבט אזוי לאנג, נאר פאר זיין עלטער אן זיך – ער איז עלטער פון מיר, עלטער פון רוב מענטשן, ער האט באקומען לעבנס-דערפארונג.
4. “ואינו חייב לעמוד מלוא קומתו” – פאר וועמען? דאס גייט אויף דעם חכם – דער יונגער חכם דארף נישט אויפשטיין אין פולן הייך פאר דעם אלטן מענטש, נאר ער שטעלט זיך אביסל אויף אים צו ווייזן כבוד. דאס איז ווייל דער חכם האט זיין אייגענע מעלה, און ער דארף נאר ווייזן א מאס פון רעספעקט.
—
דער רמב”ם’ס ווערטער: “אפילו זקן גוי מהדרין אותו בדברים ונותנין לו יד לסומכו, שנאמר מפני שיבה תקום – כל שיבה במשמע.”
פשט: אפילו אן אלטן גוי דארף מען באהאנדלען מיט דרך ארץ – מ’רעדט צו אים שיין און מ’העלפט אים פיזיש (מ’גיט אים א האנט אים צו שטיצן). דער פסוק זאגט “שיבה” סתם, נישט “שיבה ישראל” – אלזא יעדע שיבה איז אינבאגריפן.
חידושים:
1. דער גדר פון כבוד פאר א זקן גוי איז אנדערש ווי פאר א חכם: ביי א חכם שטייט אז מ’דארף זיך אויפשטעלן (קימה). ביי א זקן גוי שטייט נישט אז מ’דארף זיך אויפשטעלן – נאר “מהדרין בדברים” (מ’רעדט שיין) און “נותנין לו יד לסומכו” (מ’העלפט אים פיזיש). דאס איז א נייער גדר – נישט קימה, נאר פראקטישע הילף און רעספעקטפולע רייד.
2. דער באגריף “זקן” – פון ווען איז מען אלט? איין מיינונג איז אז א “זקן” איז איינער וואס האט שוין אייניקלעך – א זיידע – ווייל ער האט שוין א געוויסע לעבנס-ערפארונג. דער סברא איז אז איינער וואס האט חתונה געמאכט קינדער איז שוין אן אנדערע לעוועל מענטש ווי א יונגערמאן. אבער היינט מאכן אסאך מענטשן חתונה קינדער גאנץ יונג, סאו דער מדד קען זיין פראבלעמאטיש.
3. רבי יוחנן’ס הנהגה אלס ראיה פאר “לייף עקספיריענס”: די גמרא (קידושין לג.) ברענגט אז רבי יוחנן האט זיך אויפגעשטעלט פאר אן אלטן גוי און געזאגט “כמה הרפתקאי עדו עלייהו” – וויפיל זאכן זענען אריבערגעגאנגען אויף אים. לויט דעם איז דער כבוד פאר א זקן באזירט אויף זיין לעבנס-ערפארונג. עס קען אבער זיין אן אלטער מענטש וואס איז קיינמאל נישט ארויס פון זיין שטעטל און האט נישט קיין ערפארונג, און פארקערט – עס זענען דא יונגע מענטשן וואס זענען שוין אסאך אדורך. דער עיקר איז וויפיל א מענטש איז אדורך – נישט נאר צרות, נאר ערפארונגען וואס לערנען אויס א מענטש.
4. “להדר בדברים” – א ברייטערער פירוש: “מהדרין בדברים” קען אויך מיינען אים אויסהערן – ווייל א מענטש וואס איז אסאך אדורך האט עצות צו זאגן, ער האט וואס צו טיילן מיט מענטשן. דאס ווארט “דברים” דארף מען טראכטן ברייטער – נישט נאר שיין רעדן צו אים, נאר אויך צוהערן צו זיינע ווערטער.
—
דער רמב”ם’ס ווערטער: “תלמידי חכמים אין מוציאין אותן לעצמן עם כל הקהל בבנין וחפירה של מדינה… כדי שלא יתבזו בפני עם הארץ. ואין גובין מהן לבנין החומה ותיקון השערים ושכר השומרים וכיוצא בהן. ולא לרדת שירות המלך. ואין חייבין ליתן מס, בין מס הקצוב על בני העיר בין מס הקצוב על כל איש ואיש. שנאמר ‘גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם ויחלו מעט ממשא מלך ושרים.'”
פשט: תלמידי חכמים זענען פטור פון פיזישע ציבור-ארבעט (בויען חומות, גראבן) און פון אלע ארטן שטייערן – סיי א פלאט-רעיט שטייער אויף אלע שטאט-באוואוינער, סיי אן אינדיווידועלע שטייער וואס ווערט באשטימט פאר יעדן מענטש באזונדער. דאס איז כדי שלא יתבזו – זיי זאלן נישט ווערן ערנידריגט דורך זיין אויף דער זעלבער לעוועל ווי אלע.
חידושים:
1. צוויי ארטן שטייערן: דער רמב”ם חילוקט צווישן “מס הקצוב על בני העיר” (א באשטימטע שטייער אויף אלע) און “מס הקצוב על כל איש ואיש” (א יוניקע שטייער וואס ווערט באשטימט אינדיווידועל לויט וואס די אנשי המס זענען מחליט). פון ביידע איז דער תלמיד חכם פטור.
2. דער פסוק “גם כי יתנו בגוים”: דער רמב”ם ברענגט דעם פסוק (הושע ח:י) אלס מקור. די דרשה גייט אז “יתנו” איז מלשון “ישנו” (זיי וועלן לערנען), און “ויחלו מעט ממשא מלך ושרים” – זיי זענען פטור פון די משא (לאסט) פון מלך און שרים.
—
דער רמב”ם’ס ווערטער: “והמוכר סחורה לתלמיד חכם מניחין אותו למכור תחילה… ואין מעמידין בדין, ויושב בכל בעלי דינין הרבה, מקדימין אותו ומושיבין אותו.”
פשט: ווען א תלמיד חכם האט סחורה צו פארקויפן, גיט מען אים פריאריטעט – ער פארקויפט ערשט, און קיינער טאר נישט פארקויפן ביז ער האט געענדיגט. אויך אין בית דין, ווען עס זענען דא אסאך בעלי דינים, מ’גיט דעם תלמיד חכם קדימה.
חידושים:
1. [דיגרעסיע: די מעשה מיטן טשאנזער רב און די עפלעך:] עס ווערט דערציילט די באקאנטע מעשה (געברענגט אין ספרים פון אהבת ישראל) ווי דער טשאנזער רב האט אויסגענוצט זיין דין פון “למכור תחילה” פאר אן אלמנה. עס איז געקומען אן אלמנה וואס האט זיך באקלאגט אז זי קען נישט פארקויפן אירע עפלעך אין מארק. דער טשאנזער רב איז אליין געגאנגען אין מארק און האט אנגעהויבן אויסצורופן “עפלעך, עפלעך!” – און ווייל אלע חסידים זענען געלאפן כאפן ביים רבי’ן, איז עס שנעל אויספארקויפט געווארן. ער האט זיין פריווילעגיע אלס תלמיד חכם גענוצט צו העלפן דער אלמנה.
2. בית דין – דער חילוק צווישן קדימה און דין: געווענליך ביי דין ווייסט מען אז מ’טאר נישט מקדים זיין איין בעל דין איבער דעם אנדערן – ביידע דארפן זיצן גלייך. אבער דער רמב”ם מיינט אז די קדימה איז נאר אין דעם סדר ווען ער קומט אריין – מ’לאזט אים נישט שטיין ווארטן אין האלוועי, ער קומט אריין קודם. אבער דער דין אליין דארף זיין גלייך, מיט צדק – מ’גיט אים נישט קיין אנדערע באהאנדלונג אין דעם דין גופא.
—
דער רמב”ם’ס ווערטער: “עוון גדול לבזות את החכמים או לשנאותן. לא חרבה ירושלים עד שביזו בה תלמידי חכמים, שנאמר ‘ויהיו מלעיבים במלאכי האלקים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת ה’.’ לומר: בוזים מלמדי דבריו.”
פשט: עס איז א גרויסע עבירה צו מבזה זיין אדער פיינט האבן תלמידי חכמים. ירושלים איז נישט חרוב געווארן ביז מ’האט מבזה געווען תלמידי חכמים.
חידושים:
1. “בוזים דבריו” = “בוזים מלמדי דבריו”: דער רמב”ם טייטשט דעם פסוק (דברי הימים ב’ לו:טז) אז “בוזים דבריו” מיינט נישט אז מ’האט פארברענט ספרי תורה, נאר מ’האט מבזה געווען די מלמדים – די וואס לערנען אויס דעם דבר השם. דאס זעלבע פרינציפ: “חקותי תמאסו” מיינט “מלמדי חקותי תמאסו.”
2. פיינט האבן א תלמיד חכם איז מער ווי סתם שנאת ישראל: פיינט האבן יעדן איד איז אן עבירה, אבער פיינט האבן א תלמיד חכם איז א גרויסע עבירה – ווייל עס איז א ביזוי פון תורה אליין.
3. “כי דבר ה’ בזה – הכרת תכרת”: איינער וואס איז מבזה א חכם/רבי/מלמד גייט אריין אין דעם כלל פון “כי דבר ה’ בזה” (במדבר טו:לא), וואס דער עונש דערפאר איז “הכרת תכרת הנפש ההיא” – ער האט נישט קיין חלק לעולם הבא.
4. פארבינדונג צו פרק ג’: שוין אין פרק ג’ האט דער רמב”ם געלערנט אז אויך איינער וואס קען לערנען און לערנט נישט איז אויך “דבר ה’ בזה.” דאס שטימט זייער גוט צוזאמען: דער רבי איז מביא לחיי עולם הבא – אויב דו ביסט מבזה דעם רבי, האסטו נישט קיין חלק לעולם הבא, ווייל דו האסט נישט געלערנט. ביזוי פון דעם רבי פירט צו ביטול תורה, וואס פירט צו פארלירן עולם הבא.
—
דער רמב”ם’ס ווערטער: “כל המבזה את החכמים, אפילו בדברים, חייב נידוי. מנדין אותו בית דין ברבים, וקונסין אותו ליטרא זהב בכל מקום, ונותנין אותו לחכם.”
פשט: איינער וואס איז מבזה א חכם, אפילו נאר מיט ווערטער, ווערט מנודה דורך בית דין ברבים, און ער ווערט געקנס’ט א ליטרא זהב וואס מ’גיט דעם חכם.
חידושים:
צוויי עונשים – כלפי שמיא און כלפי אדם: מ’זאל נישט מיינען אז ווייל ער האט שוין דעם עונש פון “אין לו חלק לעולם הבא,” דארף ער נישט קיין עונש אויף דער וועלט. דער רמב”ם זאגט אז ביידע עונשים זענען דא – סיי דער רוחני’דיגער עונש (פארלירן עולם הבא) און סיי דער גשמי’דיגער עונש (נידוי און קנס). דאס איז אנדערש ווי געווענליך, וואו “אין לו חלק” מיינט אז עס איז נישטא קיין אנדערע עונש.
—
דער רמב”ם’ס ווערטער: “המבזה את החכם בדברים אפילו לאחר מותו מנדין אותו בית דין, ואין מתירין אותו עד שיחזור בתשובה. אבל מורד בחכם חי, אין מתירין לו עד שירצה.”
פשט: מבזה א חכם נאך זיין טויט – בית דין איז אים מנדה, און מ’איז אים מתיר ווען ער טוט תשובה. אבער מבזה א לעבעדיגן חכם – מ’איז אים נישט מתיר ביז דער חכם אליין ווערט מרוצה.
חידושים:
1. דער חילוק צווישן לאחר מותו און בחייו: ביי א טויטן חכם גענוגט תשובה כלפי שמיא – תהלים זאגן, דעם אייבערשטן בעטן. אבער ביי א לעבעדיגן חכם העלפט נישט נאר תשובה – ער דארף גיין צום חכם אליין און אים מרצה זיין.
2. פארוואס דארף מען נישט גיין צום קבר? צוויי תירוצים:
– ערשטער תירוץ: ביי א לעבעדיגן חכם איז דער ביזוי פערזענליך – ער האט באליידיגט א לעבעדיגן מענטש. אבער ביי א טויטן חכם איז עס מער אן ענין פון כבוד התורה בכלל, נישט א פערזענליכע באליידיגונג.
– צווייטער תירוץ: דער קבר האט נישט די כבוד התורה – דער כבוד התורה איז פארבונדן מיטן לעבעדיגן מענטש, נישט מיטן קבר.
דער רמב”ם’ס ווערטער: “בחיים, החכם עצמו מוחל על כבודו לעם הארץ שהפקיר בו, ואינו צריך לא יחיד ולא עשרה.”
פשט: דער חכם אליין קען מוחל זיין אויף זיין כבוד פאר דעם עם הארץ וואס האט אים מבזה געווען, און ער דארף נישט קיין יחיד אדער עשרה דערצו.
חידושים:
1. דער לשון “הפקיר בו”: דער רמב”ם נוצט אן אינטערעסאנטע לשון – “הפקיר בו” – דער עם הארץ האט כביכול הפקר געמאכט דעם כבוד פון דעם חכם. דער חכם דארף צוריקקלעימען זיין כבוד – ער דארף אליין זאגן אז “מיין כבוד איז נאך עומד במקומו, עס איז נישט הפקר.”
2. “ואינו צריך לא יחיד ולא עשרה”: קנסות (ווי ליטרא זהב) דארפן א בית דין. אבער דער חכם אליין קען מוחל זיין אן קיין בית דין – ער דארף נישט קיין יחיד און נישט קיין עשרה.
דער רמב”ם’ס ווערטער: “ואם מת החכם, באים שלשה על קברו ומתירים לו.”
פשט: אויב דער חכם איז שוין נפטר געווארן, קומען דריי מענטשן צום קבר און זענען מתיר דעם נידוי.
—
דער רמב”ם’ס ווערטער: “הרב שנידוהו לכבודו… חייבים כל ישראל לנהוג בו נידוי…”
פשט: ווען א רב איז מנדה געווען עמיצן וועגן כבוד תלמיד חכם, דארפן אלע תלמידים פון יענעם רב אננעמען די נידוי. דער רמב”ם לייגט אויס א גאנצע היעראַרכיע פון ווער איז מחויב צו נוהג זיין דעם נידוי.
חידושים:
1. תלמיד מנדה – רב נישט מחויב: ווען א תלמיד האט מנדה געווען איינעם וועגן כבוד תלמיד חכם (נישט כבוד עצמו פון דעם תלמיד), איז דער רב נישט מחויב צו נוהג זיין דעם נידוי, אבער כל העם (אלע אנדערע אידן) זענען יא מחויב. דער סברא איז אז דער רב איז אויף א העכערע מדרגה ווי דער תלמיד, און ער דארף זיך נישט אננעמען פאר דעם תלמיד’ס נידוי.
2. נשיא מנדה – אלע מחויבים; עם מנדה – נשיא נישט מחויב: די זעלבע היעראַרכיע: ווען דער נשיא האט מנדה געווען, דארפן אלע אידן נוהג זיין דעם נידוי. אבער ווען דאס פאלק האט מנדה געווען, איז דער נשיא נישט מחויב צו נוהג זיין.
3. שטאט-היעראַרכיע: ווען דעם מנודה’ס אייגענע שטאט האט אים מנדה געווען, איז דער נידוי חל אויף אלע אנדערע שטעט – כל שכן, ווייל זיינע אייגענע שטאט-לייט קענען אים בעסער, און אויב זיי האבן געהאלטן אז ער פארדינט נידוי, איז עס זיכער באגרינדעט. אבער פארקערט – אויב אן אנדערע שטאט האט אים מנדה געווען, איז זיין אייגענע שטאט נישט מחויב צו נוהג זיין דעם נידוי, ווייל זיינע שטאט-לייט ווייסן מיט וועמען זיי האבן צו טון, און אפשר ווייסן זיי אז ער איז נאר נכשל געווארן.
4. דער כלל: דער העכערער לעוועל דארף נישט אננעמען דעם נידוי פון דעם נידעריגערן לעוועל. דער רב דארף נישט אננעמען פון דעם תלמיד; דער נשיא דארף נישט אננעמען פון דעם עם; דעם מנודה’ס אייגענע שטאט דארף נישט אננעמען פון אן אנדערע שטאט.
5. שאלה: וויאזוי קען א תלמיד מנדה זיין? מ’האט דאך פריער געלערנט אז א תלמיד קען נישט פסק’נען און נישט טון זאכן בפני רבו. תירוץ: עס מוז זיין אז דער תלמיד האט מנדה געווען שלא בפני הרב, אין א מקום וואו ער האט יא א רעכט צו פסק’נען, ווייל עס איז נישט אין דעם רב’ס געגנט.
6. דער חילוק צווישן נידוי פאר כבוד הרב און נידוי פאר אנדערע דברים: ביי נידוי פאר כבוד הרב (כמורד בבית דין) גילטן די הקלות פון דער היעראַרכיע – דער רב דארף נישט נוהג זיין דעם תלמיד’ס נידוי, א.א.וו. אבער ביי נידוי פאר שאר דברים שחייבים עליהם נידוי גילטן קיין הקלות נישט. אפילו נתנדה קטן שבישראל – אפילו דער פשוט’סטער, קלענסטער איד האט אים מנדה געווען – חייב הנשיא וכל ישראל לנהוג בו נידוי עד שיחזור בתשובה מדבר שנתנדה עליו. “קטן” מיינט דא נישט א קטן ממש (א קינד), נאר דער פשוט’סטער מענטש אין דער חבורה.
7. דער יסוד פון נידוי – כבוד תורה, נישט כבוד פערזענליך: דער יסוד פון נידוי איז נישט ווייל מ’האט זיך צוקריגט מיט איין ספעציפישן רב, נאר ווייל מ’האט זיך צוקריגט מיט דער רבנות’שאפט – מיט די רבנים, מיט די משנה, מיט די חכמים. עס גייט אום כבוד התורה און כבוד תקנות חכמים.
8. גמרא-מקור: רב יוסף זאגט: “בכל דא בקומי בית דין מנדין על כבוד הרב, וכל שאין בו נידוי משמתינן ליה.” דער רמב”ם’ס חידוש איז אז “בית דין” מיינט נישט דווקא אז נאר בית דין קען מנדה זיין, נאר אז יעדער איינער קען מאכן די נידוי – “בית דין” מיינט אז דאס דארף מען טון, נישט אז נאר בית דין טוט עס.
—
דער רמב”ם’ס ווערטער: “על ארבעה ועשרים דברים מנדין את האדם, בין איש בין אשה.”
פשט: דער רמב”ם רעכנט אויס 24 זאכן וואס מאכן א מענטש (מאן אדער פרוי) חייב נידוי.
חידושים און ביאורים:
ווי שוין פריער געלערנט – מ’דארף מכבד זיין א חכם אפילו נאך זיין טויט.
ער איז מבזה נישט נאר דעם שליח, נאר דורך דעם שליח איז ער מבזה די בית דין אליין.
איינער וואס רופט זיין חבר “עבד” – חייב נידוי.
איינער וואס איז מזלזל אין א תקנת חכמים אדער א הלכה פון די רבנן, אדער איינער וואס מאכט לועג פון דברי תורה – חייב נידוי. דאס איז דער יסוד פון כבוד חכמים.
חילוק פון #2: אפילו ער איז געווען העפליך צום שליח בית דין (נישט מבזה דעם שליח), אבער למעשה איז ער נישט אנגעקומען צום זמן – איז עס אויך א בזיון פאר בית דין.
מנדין אותו עד שישלם – ביז ער באצאלט אדער פאלגט אויס וואס בית דין האט פסק’נט.
מנדין אותו עד שיסיר היזקו – ביז ער נעמט אוועק דעם מזיק. דאס איז א שארפע הלכה – עס קען אויך אנגייען איינעם וואס פארקויפט דענדזשערעס זאכן.
מ’רעדט ווען אידן אין דער געגנט דארפן עס האבן. מנדין אותו עד שיקבל עליו כל אונס שיבא מן הגוי לישראל חבירו בעל המצר – ער מוז מקבל זיין אויף זיך אלע שאדנס וואס דער גוי’אישער שכן וועט פארשאפן דעם אידישן שכן, ווייל דער גוי האט נישט קיין חושן משפט. ווען ער נעמט דאס אויף זיך, נעמט מען אראפ דעם נידוי.
איינער וואס גייט עדות זאגן אין גוי’אישע קאורטס, און דורך זיין עדות האט א איד געדארפט באצאלן געלט וואס לויט דין ישראל וואלט ער נישט געדארפט באצאלן – מנדין אותו עד שישלם, ביז ער באצאלט דעם הפסד.
א כהן וואס איז א שוחט/בוטשער און זאגט “איך בין אליין א כהן, האלט איך פאר מיר די מתנות” – חייב נידוי. דאס איז א דוגמא פון א זאך וואו דער חיוב איז נישט אזוי קלאר (ספק גורם), און דערפאר קומט א נידוי צו מחזק זיין.
אפילו ס’איז נאר א מנהג, איז ער חייב נידוי – ווייל ער איז נישט מכבד די חכמים וואס האבן עס מתקן געווען. דאס איז א דוגמא פון א זאך וואס איז קלאר (נישט קיין שאלה), אבער דער נידוי קומט ווייל ער איז מזלזל אין תקנות חכמים.
כללי’דיגער יסוד: דער סיבה פארוואס מען מאכט נידויים אויף די זאכן איז ווייל זיי דארפן עקסטרע חיזוק – סיי זאכן וואס דער חיוב איז נישט קלאר, סיי זאכן וואס זענען קלאר אבער מענטשן זענען מזלזל.
אפילו ס’איז נישט קיין איסור דאורייתא, נאר א תקנה – ווער עס טוט מלאכה נאך חצות ערב פסח איז חייב נידוי.
מ’רעדט נישט פון מבטל שבועה סתם, נאר עס איז א ענין פון חילול השם. עס ווערט געברענגט דער ירושלמי וועגן חוני המעגל – אז שמעון בן שטח האט געזאגט “אלמלא חוני אתה גזרתי עליך נידוי”, ווייל ער האט געמאכט אן עוגה (סירקל) און מתפלל געווען פאר רעגן, און אויב עס וואלט נישט געלונגען וואלט געווען א חילול השם. דער יסוד: א רבי וואס זאגט צו הבטחות, און אויב די הבטחה קומט נישט אן, און די תלמידים זאגן אז ס’איז א חילול השם – איז ער חייב נידוי.
איינער וואס איז מכשיל אנדערע מענטשן צו עסן קודשים בחוץ. מ’קען גוזר זיין אז עס זאל אויסזען ווי מען עסט קודשים בחוץ.
דער דין פון קידוש החודש באלאנגט פאר ארץ ישראל. איינער וואס טוט עס אין חוץ לארץ איז חייב נידוי. עס ווערט דערמאנט מסכת ראש השנה – אויך איינער וואס איז מעכב עדים פון צו קומען (אפילו מ’האט זיי נישט געדארפט), ווייל נעקסטע מאל וועלן זיי נישט קומען.
א שוחט וואס האט נישט גוט געטשעקט און האט מכשיל געווען מענטשן מיט טריפות.
א שוחט וואס האט נישט באוויזן זיין מעסער פאר א חכם.
דאס איז לכאורה שווער צו מנדה זיין איינעם דערפאר, אבער דער דין איז אז ער איז חייב נידוי.
איינער וואס האט גע’גט זיין ווייב, אבער ער טוט מיט איר ווייטער ביזנעס כדי צו בלייבן בקשר. כשבאו שניהם לבית דין מנדין אותם – ווען זיי קומען צו בית דין (ווייל זיי האבן א סכסוך אין זייער שותפות), לייגט מען ביידע אין נידוי.
א חכם וואס מ’רעדט אויף אים נישט גוטע זאכן (שם רע, רנינים) – ער איז חייב נידוי. דאס הייסט, דער חכם אליין ווערט מנודה, ווייל ער האט געפירט זיך אזוי אז מ’רעדט אויף אים.
איינער וואס מנדה זיין א מענטש שלא כדין – ער אליין איז חייב נידוי. דאס איז א “סעיפטי מעקאניזם” כדי צו פארמיידן אז דער כח פון נידוי זאל נישט ווערן מיסברויכט. עס ווערט פארגליכן צו א תענית חלום אויף א תענית – מ’פאסט אויף דעם וואס מ’האט געפאסט.
—
1. דער ראב”ד’ס השגה אויף “לפני עיוור”: דער ראב”ד זאגט אז ער האט זיך געמוטשעט מיט דעם פונקט פון “מכשיל את העיוור.” ער דערקלערט אז עס רעדט זיך פון דעם וואס שטייט אין מסכת קידושין – אז איינער וואס שלאגט זיין גרויסן זון איז עובר אויף לפני עיוור, ווייל ער איז מכשיל דעם זון אז ער זאל צוריקשלאגן דעם טאטן.
2. דער ראב”ד’ס השגה אז ס’איז דא מער ווי כ”ד: דער ראב”ד באמערקט אז אין אמת’ן זענען דא מער ווי פיר-און-צוואנציג זאכן וואס מ’איז חייב אויף זיי נידוי – דער רמב”ם’ס ליסט איז נישט ממצה.
3. דער קשר פון נידוי צו כבוד חכמים – פארוואס שטייט עס דא: רוב פון די כ”ד זאכן האבן צו טון מיט כבוד חכמים – מ’רעספעקטירט נישט די חכמים וואס האבן געמאכט תקנות, אדער מ’שוואכט אפ תקנות וואס מ’דארף מחזק זיין. דערפאר ברענגט דער רמב”ם דאס אריין אין הלכות תלמוד תורה אונטער “כבוד חכמים.” דער עיקר נידוי, זעט אויס, איז אריגינעל געווען בעיקר פאר כבוד חכמים – דאס איז דער יסוד פון דעם גאנצן מוסד פון נידוי.
4. צוויי גירסאות אין דער גמרא: אין דער גמרא זענען דא צוויי גירסאות פון דער ליסט פון כ”ד זאכן, און עס קען זיין אז דער רמב”ם האט געהאט א גירסא וואס איז אנדערש פון וואס מיר האבן.
5. חילוק צווישן נידוי און חרם: דער רמב”ם רעדט דא פון נידוי, נישט חרם. אין לשון העם נוצן מענטשן דאס ווארט “חרם,” אבער הלכה’דיג איז דא א חילוק צווישן נידוי און חרם – דאס ווערט אויסגעלייגט אין די קומענדיגע פרקים.
6. די נעקסטע פרקים: די קומענדיגע פרקים (נאך פרק ו’) זענען אינגאנצן הלכות נידוי – דער רמב”ם גייט ווייטער אויסברייטערן דעם ענין פון נידוי וואס ער האט דא אנגעהויבן. דאס איז דער סיום פון פרק ו’ פון הלכות תלמוד תורה.
מיר לערנען דעם רמב”ם, הלכות תלמוד תורה, ספר המדע, פרק ו’, כבוד תלמידי חכמים. מיר גייען געבן שישי דא פאר די תלמידי חכמים.
זאגט דער רמב”ם, מיר האבן שוין געלערנט אין דעם פאריגן פרק די הלכות פון כבוד רבו, ווי שטארק א מענטש דארף מכבד זיין זיין רבי. און אזוי ביי די סוף האט דער רמב”ם געזאגט אז עס איז דא צוויי מיני רבי’ס: עס איז דא רבי מובהק, דער רבי פון וועם ער האט געלערנט רוב תורה, און נאכדעם איז דא א רבי פון וועם ער האט געלערנט עפעס, אזוי ווי א רבי וואס איז א חבר. דאס איז אבער אלעס ענינים פון א מענטש’ס רבי, פון וועם א מענטש האט דירעקט געלערנט. אבער נאכדעם איז דא א הלכה, אפילו איינער וואס דו האסט נישט דירעקט געלערנט פון אים, אבער ער איז א תלמיד חכם, איז אויך דא די זעלבע מצוה פון אים מכבד צו זיין.
זאגט דער רמב”ם אזוי: “כל תלמיד חכם” – יעדער תלמיד חכם. תלמיד חכם. דער רמב”ם רופט, און אין די וועלט איז אנגערופן אונז תלמיד חכם. עס קען זיין אז עס איז באזירט אויף דעם, ווייל אויב א מענטש האט א רבי מובהק, איז יעדער איינער א תלמיד פון א חכם. אבער עס מיינט א תלמיד פון חכמים, לאו דווקא דער חכם אליין. לאמיר זאגן אז עס איז דא א געציילטע חכמים, דער לעוועל פון חכמים איז זייער הויך, נאר עס איז דא מערערע תלמידי חכמים, די וואס לערנען אייביג פון די חכמים. איז אז יעדער תלמיד חכם, יעדער איינער וואס לערנט פון חכמה, “מצוה להדרו” – מען דארף אים מהדר זיין און מכבד זיין. יא. “אף על פי שאינו רבו” – אפילו אויב ער איז נישט זיין רב, דארף מען אים מהדר זיין, “שנאמר ‘מפני שיבה תקום והדרת פני זקן'”. און חז”ל דרש’נען…
Speaker 1: עס מיינט נישט א זקן, אן אלטער מענטש?
Speaker 2: עס מיינט אויך, אבער קודם…
Speaker 1: אז דער פשוט’ער מקרא איז שיבה בלאט, אן אלטער מענטש?
Speaker 2: יא, מיר גייען זען דא. ווי דער רמב”ם ברענגט אויך חכם דא, און דער איז אלס בסודא?
Speaker 1: אבער עס מיינט ביידע, אבער עס מיינט בעיקר דער וואס איז “זה שקנה חכמה”. זקן מיינט, איז א ראשי תיבות, “זה קנה”. עס מיינט אז מען דארף מהדר זיין די פנים פון א תלמיד חכם וואס האט קונה געווען חכמה.
Speaker 2: יא, איך מיין אז עס איז נישט אזוי ווייט פון א פשט, ווייל זקן, אסאך מאל, מען שטייט “אספת לי שבעים איש מזקני ישראל”. עס מיינט נישט דווקא געוויסע אלט. אבער געווענליך די זקנים זענען די תלמידי חכמים, וואלט מען זיך צייט צו לערנען און צו ווערן א מנהיג. אבער זקן געווענליך מיינט אזוי ווי אויף ענגליש זאגט מען די עלדער, דער נשיא, דער וואס פירט דארט, דער בעל הבית. איך מיין אז די גמרא זאגט אז די סיבה פארוואס מ’איז מכבד א זקן איז אויך ווייל א זקן האט במשך זיין לעבן כמה הרפתקאי אדער איז אסאך אדורך, אזוי אז ער האט קונה געווען עפעס. דאס הייסט אז יעדער מענטש איז אויך עפעס א שטיקל חכם, ווייל ער האט געהאט אסאך לייף עקספיריענס. דאס איז די אינטערעסאנטסטע, אז אייביג איז דער קנין החכמה די סיבה.
דאס זאגט דער רמב”ם, “אמנם אין חיוב לעמוד מפני חכם אלא בשעה שהוא רבו”. מ’דארף וויסן, דער פסוק איז דער רמב”ם אין ספר המצוות, און דא אין די מנין המצוות, נישט אין די פראנט פון די הלכות אבער אין די אנהייב פון די ספר, האט ער געזאגט אז דאס איז דער מקור פאר די גאנצע מצוה פון כבוד רבו אויך. דאס הייסט אז מ’איז מכבד דעם רבין אויך זאלסטו שטיין מפני שיבה תקום. ס’איז אינטערעסאנט אז ער ברענגט נאר די פסוק דא אין פרק ו’, ער וואלט געקענט ברענגען אין אנהייב פרק ה’ אויך. ס’זעט אויס אין די לשון פון ספר המצוות, אז בעצם די מצוה איז מפני שיבה תקום, און ס’איז דא אן עקסטערע חיוב אויף דיין רבי אז דו דארפסט אים נאך מער מכבד זיין. דא זעט עס אויס פארקערט, דא זעט עס אויס אז דיין רבי, און נישט נאר דיין רבי נאר אויך די אנדערע.
ס’זעט אויס אין דעם רמב”ם אויבן אויף אז דער רבי איז אסאך א גרעסערע חיוב, ווייל דער רבי איז דא “כאילו מראה פני השכינה” און ס’איז דא די אלע, און אויך די אופן הכבוד. דא רעכנט ער אויס בעיקר זיך אויפשטעלן, דאס איז א פארמאלע זאך, מ’דארף וויסן אז ער איז מורא מורם מעם און מ’שטעלט זיך אויף פאר אים. אבער פאר דעם רבין איז דא די אלע אז ער קומט פאר דעם טאטן. דאס הייסט אז אפילו מ’לערנט עס ארויס פון די זעלבע פסוק, אבער מדין הגמרא, דאס הייסט מיט דעם חכמים, די הלכות איז שוין דא אסאך מער תנאים אויף כבוד רבו, ס’איז אסאך מער הארב.
ער הייבט אן מיט אויפשטעלן, “אמנם אין חיוב לעמוד מפני חכם” – דאס איז דאך די פסוק זאגט, אבער דארט מיינט יא יעדע מין כבוד, אבער “תקום” איז די עיקר מצוה, אז מ’דארף זיך אויפשטעלן פאר א חכם, פאר א זקן. זאגט דער רמב”ם, “אמנם אין חיוב לעמוד מפני חכם אלא כשיקרב ממנו בארבע אמות”. ביי רבי מובהק איז געשטאנען פון ווען מ’זעט אים, מלא עיניו, יא? אבער ביי א סתם חכם דארף נישט אזוי ווייט, נאר פון ווען ער קומט נאנט צו ארבע אמות, “עד שיעבור כנגד פניו” – ביז ער גייט אדורך. ביי רבי איז געשטאנען ביז מ’זעט שוין נישט זיין קומתו. ביי ביידע, פאר א רבי דארף מען זיך אסאך מער מחייב זיין ווי פאר א חכם. און מ’קען אויך זען נאך לעוועלס אין פרק, אין הלכה ו’ קען מען זען מער לעוועלס פון די קימה והידור.
“אין אומנות מפני תלמידי חכמים, ואין אומרים להם לעמוד מפניהם בשעה שהם עוסקים במלאכתם, ואין עומדים מפניהם לא בבית המרחץ ולא בבית הכסא, שנאמר ‘תקום והדרת’, קימה שיש בה הידור”. ווען א מענטש איז פארמאל, ער איז אנגעטון, ער איז אין א נארמאלע פלאץ, איז דא פארמאלע זאכן. אבער ווען… לכאורה, יעצט גייסטו אריין אין די דענטיסט אפיס, און ס’וואקט אריין דארט א רבי, לכאורה איז אויך נישט דא קיין דין קימה. דער דין קימה איז ווען מ’רופט אויף דעם רבי’ן צו עליה אין בית המדרש, דאס איז “קימה שיש בה הידור”, יא? איך ווייס נישט צו איך בין גערעכט להלכה למעשה, אבער לכאורה דאס מיינט “קימה שיש בה הידור” – ביי א שמחה, ביי א פלאץ וואו ס’איז דא עפעס פארמעליטי.
“בעלי אומניות חייבין לעמוד מפני תלמידי חכמים בשעה שעוסקין במלאכתן”. ווען איז מען נישט חייב? אויב א מענטש איז א בעל אומנות און ער האלט אינמיטן טון זיין ארבעט, דארף ער זיך אויפשטעלן. אבער אימתי? אויב ער האלט נישט אינמיטן ארבעטן. אבער אימתי איז ער נישט חייב? אויב איינער האלט אינמיטן ארבעטן און ער איז עוסק במלאכתו, ער האלט אינמיטן פיקסן עפעס, און ס’גייט דורך א חכם, דארף ער זיך נישט אויפשטעלן. שנאמר, מ’לערנט עס ארויס פון א פסוק, “תקום והדרת”. מה הידור? הידור מיינט “קימה שאין בה חסרון כיס” – אים געבן כבוד. כבוד קאסט נישט קיין געלט. “אף קימה שאין בה חסרון כיס” – נאר א קימה וואס דער וואס שטעלט זיך אויף גייט נישט האבן קיין חסרון כיס. יא, ס’גייט אים שטערן פון די ארבעט, פון די פאוקוס אויף די ארבעט פאר די קורצע צייט. און ס’איז נישט נאר א קורצע צייט, ס’איז דא א סדר פון ווען ער קומט אדורך, “משיכירנו מד’ אמות עד שיעבור מפניו”. ס’איז נישט נאר איין סעקונדע, ס’איז א מינוט, איך ווייס.
זייער גוט. ווייטער. “ומנין שלא יעלים אדם עיניו מן החכם כדי שלא יעמוד מפניו?” א מענטש וואלט געקענט טראכטן אז נאר אויב איך זע אים, דעמאלט דארף איך זיך אויפשטעלן, אבער איך קען אים איגנארירן און זיך מאכן ווי איך זע אים נישט, און ער גייט נישט ווערן נפגע ווייל ער זעט איך האב מיינע אויגן צוגעמאכט. אבער דאס איז אזא ערמה, דאס איז אזא אויבער-חכמ’ישע זאך. אויף דעם שטייט דער פסוק, תלמוד לומר “ויראת מאלקיך”. “כל דבר שהוא מסור ללב נאמר בו ‘ויראת מאלקיך'”. יעדע זאך וואס איז מסור ללב, וואס א מענטש טראכט אז מענטשן זאלן נישט וויסן. עס שטייט למשל, ווען ער האט נישט אנגעטון תכלת, ווייל די ציצית זענען אנגעטון פאלש, פעיק, שטייט דארטן “וירא שמים יצא”. אזעלכע סארט זאכן שטייט אין פסוק.
דאס איז ממש אן ענין וואס דער בעל המוסר… דער בעל המוסר מיינט אפשר נאך, אבער דער בעל המוסר מיינט אזעלכע זאכן וואס קיינער גייט נישט וויסן. ווייל דו ווייסט, עס שטייט דאך טאקע מיט צוגעמאכטע אויגן, אדער וואטעווער, ער האט געפונקט נישט געזען. ס’מאכט זיך אמאל א מענטש האט געפונקט נישט געזען. דו האסט גראדע יא געזען. ווער ווייסט אז דו האסט גראדע יא געזען? קיינער ווייסט נישט. אבער דו זעסט דא איז אביסל מער, אז די ענין פון כבוד איז נישט נאר אן ענין פומבי, נאר פאר דיר אליין. אז דו זאלסט איינהאלטן וואס געהערט צום כבוד. ער גייט נישט ווערן נפגע, מענטשן גייען נישט וויסן אז דו האסט אים געזען, אבער פאר דיר אליין איז דא אן ענין פון כבוד.
כבוד איז נישט אז ער וועט ווערן נפגע. כבוד איז אז מ’דארף רעספעקטן, מ’דארף געבן אנער פאר די חכם. יא.
זאגט דער רמב”ם ווייטער, “אין ראוי לחכם… אה, די מענטשן דארפן מכבד זיין די חכם, אבער דער חכם קען נישט נעמען אדווענטידזש דערפון, האבן הנאה א גאנצע צייט אריינגיין און ארויסגיין פון בית המדרש, ווייל יעדע מאל שטעלט מען זיך אויף. און טאקע חכמים, געווענליך ערנסטע חכמים ווייזן, קענסט שוין ארויסזעצן, “אין ראוי לחכם שיטריח את העם ויכוין עצמו להם כדי שיעמדו מפניו, אלא ילך בדרך קצרה”. ער זאל גיין אין א וועג וואו ס’זאל די ווייניגסטע מענטשן דארטן דורכגיין. “ומתכוין שלא יראוהו כדי שלא יטריחם לעמוד”**. ער זאל גיין אויף א וועג אז מענטשן זאלן אים ווי ווייניגער זען, זיך מטריח זיין אויפצושטיין.
דאס איז לכאורה אזויווי א המשך פון די פריערדיגע הלכה. הייסט, דער מענטש זאל זיך נישט ארויסדרייען, אבער דער חכם זאל זיך יא ארויסדרייען. אבער ס’איז אינטערעסאנט, ווייל לכאורה האט ער דא א געלעגנהייט מזכה צו זיין אידן מיט א מצוות עשה. אבער ער רעדט פון הויפן וואס עס גייט סתם שטערן. האסט דא אפשר א סדר, איך ווייס.
זאגט ער ווייטער, “חכמים הראשונים היו מקיפין והולכין בדרך החיצונה שאין המכירים מצויין שם כדי שלא יטריחום”. די חכמים פלעגן גיין נישט אין די רעגולערע וועג, זיי האבן געזוכט אן אומוועג כדי מענטשן זאלן זיך נישט דארפן אויפשטיין פאר זיי. דאס איז אן ענין פון ענווה, אדער אן ענין פון נישט אויסנוצן מענטשן, נישט מאכן מענטשן דארפן אויפשטיין פאר אים צופיל. ס’איז א טירחא. יא, ס’איז נישט מענטשלעך, ווייל מ’שטעלט זיך אויף פאר דיר, מיינט נאך אז דו דארפסט קומען, און א גאנצע צייט זיך אויפשטעלן, מ’זאל זיך אויפשטעלן פאר דיר, האסטו ענדזשויסט עס? נו נו.
יא, און ווייטער… יא, זאגט די רמב”ם ווייטער, “רוכב הרי הוא כמהלך”, דאס הייסט אז מ’זעט די רבי אריינקומען אויף א בעל חי, אויף א גמל, הייסט עס אויך אזויווי ער וואקט, און מ’דארף זיך אויך אויפשטעלן. און ממילא, פון איין מהלך, אזויווי מ’דארף זיך אויפשטעלן ווען א רבי וואקט אדורך, דארף מען אויך זיך אויפשטעלן ווען דער רבי רייט אדורך.
זאגט די רמב”ם ווייטער, ווען דריי מענטשן וואקן צוזאמען, און איינער פון זיי איז דער תלמיד חכם, איז דער רב, איז דער דרך כבוד אז דער רב זאל זיין אינמיטן, און דער פחות שבחבורה זאל גיין פון די רעכטע זייט, און דער קטן שבחבורה זאל זיין פון די לינקע זייט.
ווייטער, הרואה חכם… יעצט גייט מען לערנען, לאמיר טרייען צו זאגן וואס מ’גייט לערנען וועגן, ווייל אזוי ווער איך צומישט. יעצט גייט מען לערנען, מ’האט געלערנט נעכטן, מ’האט שוין געזען היינט, אז ס’איז דא א חילוק פון רבי מובהק וואס מ’דארף זיך אויפשטעלן כמלא עיניו, און א קלענערע חכם וואס מ’דארף זיך נאר אויפשטעלן אין ד’ אמות. יעצט גייען מיר זען מער פרטים וועגן דעם, ווי יעדע לעוועל, ס’איז דא א חכם, מ’גייט זען א אב בית דין, א נשיא, דריי לעוועלס. דאס הייסט, חוץ וואס ס’איז דא א פערטע לעוועל, רבי מובהק, וואס שטייט נישט דא, אבער דא גייט מען לערנען דריי לעוועלס פון ווי שטארק מ’דארף אויפשטיין. דאס הייסט, ס’איז דא א גאנצע סדר פון אויפשטיין, ס’איז נישט קיין קליינע מעשיות.
זאגט ער, “הרואה חכם”, ווען איינער זעט א חכם קומען, “אין עומד מלפניו עד שיגיע לארבע אמותיו”. ער זאגט דא “אין עומד”, דאס הייסט ס’איז נישט קיין חשוב’ערע זאך אויב דו שטעלסט זיך שוין אויף פון פריער, נאר מ’דארף זיך נאר אויפשטעלן ווען ער קומט אין די ד’ אמות. מ’וועט קענען זאגן אז דאס איז מער דירעקט, ווען דו קענסט זיין אין ד’ אמות און דו שטעלסט זיך אויף. אקעי, עד שיגיע לארבע אמותיו, “וכיון שעבר”, קען ער זיך שוין אוועקזעצן.
אבער א אב בית דין, דער אב בית דין, דאס הייסט דער ראש פון די בית דין, פון די סנהדרין, איז “עומד מלפניו”, דעמאלטס איז דא א גרעסערע כבוד דארף מען טון, אזויווי ביי די רבי, ער שטעלט זיך אויף “משיראנו מרחוק מלא עיניו”, פון ווען ער זעט אים פון די ווייטנס ווי ווייט די אויג קען זען, “ואינו יושב עד שיעבור מאחוריו ארבע אמות”. און נאכדעם וואס ער גייט אדורך, מער ווי ביי די חכם, וואס תיכף ווי ער איז אדורך געגאנגען, לאמיר ווארטן ד’ אמות.
“ראש הנשיא, הנשיא איז מרומם מפניו מלוא עיניו”, זיך אויפשטעלן דארף מען פון ווען מ’זעט אים פון די ווייטענס. “ואין יושב”, ער זעצט זיך נישט אוועק “עד שישב במקומו, או עד שיתכסה מעיניו”, ביז דער חכם זעצט זיך אוועק, או עד שיתכסה מעיניו, ביז ער זעט אים מער נישט. אזוי ווי ביי דער רבי מובהק, זיך אויפשטעלן דארף מען פון דער רבי מובהק, איז דאך דאס זעלבע דין פון יענעם נשיא. אבער ער זעט אויס
Speaker 1: מען דארף נישט, נאר אויפשטעלן ווען ער קומט אין ארבע אמות.
Speaker 2: דער אב בית דין, יא.
Speaker 1: דאס איז מער דירעקט, ווען ער קומט אין ארבע אמות שטעלט מען זיך אויף. אקעי, עד שיגיע לארבע אמות, ווען קען ער זיך שוין אוועקזעצן?
אבער דער אב בית דין, דער אב בית דין, ס’איז דער ראש פון די בית דין פון די סנהדרין, איז עומד מלפניו, דעמאלטס איז דא א גרעסערע כבוד, דארף מען טון אזוי ווי ביי א רבי, ער שטעלט זיך אויף משיראנו מרחוק מלא עיניו, פון ווען ער זעט אים פון די ווייטנס, ווי ווייט די אויג קען זען. ואינו יושב עד שיעבור מאחוריו ארבע אמות, נאכדעם וואס ער גייט אדורך, מער ווי ביי א רבי, א חכם גלייך וואס איז אדורך געגאנגען, דא ווארט מען ד’ אמות.
וראת הנשיא, הנשיא איז מער, עומד מלפניו מלא עיניו, דאס אויפשטעלן דארף מען פון ווען מ’זעט אים פון די ווייטנס. ואינו יושב, ער זעצט זיך נישט אוועק, עד שיושב במקומו, ביז דער חכם זעצט זיך אוועק, או עד שיתכסה מעיניו, ביז ער זעט אים מער נישט. אזוי ווי ביי א רבי מובהק דארף מען אויפשטעלן. דער רבי מובהק איז לכאורה די זעלבע דין ווי א נשיא, אזוי זעט אויס.
זאגט דער רמ”א ווייטער, אזוי ווי מ’האט געלערנט פריער ביי א רבי, א רבי קען מוחל זיין, ונשיא שמחל על כבודו כבודו מחול.
Speaker 1: זאגט ער ווייטער, זאגט יעצט דער רמ”א די סדר. סאו יעצט, לכאורה פריער האט מען גערעדט ווען ער גייט סתם, ער גייט אדורך אין די גאס, איך ווייס וואס. יעצט רעדט מען ווי ער קומט אריין ווען ס’איז א פסק הלכה, אדער ער זאגט א שיעור, צו איך ווייס וואס.
Speaker 2: יא.
Speaker 1: זאגט ער, כשהנשיא נכנס, ווען דער נשיא קומט אריין, כל העם עומדים, דער עולם שטעלט זיך אויף, ואין יושבים עד שיאמר להם שבו, ביז דער נשיא זאגט זיי קענען זיך זעצן.
זאגט ער, דאס איז לכאורה נישט די זעלבע פון פריער. פריער האט מען גערעדט ד’ אמות, ער גייט אדורך. דאס איז א נייע זאך, ווען ער שטייט פאר א ציבור. פריער האט מען גערעדט לכאורה פון א יחיד, וואס איז דא א מצוה אויף דיר. דא זאגט מען די סדר וויאזוי ס’זעט אויס אין בית המדרש, די סדר הדברים, די מנהג. דאס איז אויך, די פריערדיגע האט גערעדט לכאורה ווען נישט ווען ער קומט אריין אין בית המדרש, נאר ווען ער גייט אין די גאס, איך ווייס נישט וואו. און דא רעדט מען אדער פון דרויסן צום בית המדרש, איך ווייס נישט.
Speaker 2: יא.
Speaker 1: זאגט ער, כשהנשיא נכנס, כשאב בית דין נכנס, ווען דער אב בית דין קומט אריין, איז טוט מען אים אביסל אנדערש, אזוואס? ווייניגער, נישט די גאנצע עולם שטייט אויף. נישט די גאנצע עולם דארף זיך שטעלן, נאר די וואס זענען די נענסטע צו די וואו ער גייט אדורך שטעלן זיך אויף, עד שנכנס ויושב במקומו, ביז ער זעצט זיך אוועק. ושאר העם יושבים במקומם, די איבריגע עולם קען בלייבן זיצן. איז דא צוויי זאכן: קודם כל, נישט די גאנצע עולם, נאר צוויי שורות. און צווייטנס, מען ווארט נישט אז ער זאל זאגן “זיץ”.
נאכדעם, די לעצטע, די lowest level, א פשוט’ע חכם, כל שגילה בארבע אמות עומדים מפניו. ווען ער קומט אן, די מענטשן לעבן וועמען ער וואקט ארבע אמות לעבן זיי, עומדים מפניו, שטעלן זיך אויף. אחד עומד ואחד יושב, דאס הייסט, ס’ווערט אזא אפ און דאון, דער שטייט זיך אויף און דער זעצט זיך אוועק. וואו ער וואקט אדורך, דארט וואו ער וואקט אדורך, גיבט מען זיך א שטעל אויף, עד שנכנס ויושב במקומו.
איז דאס איז אלעס דינים אין די כבוד הנשיא, אז מ’זאל נישט געבן קיין סאך כבוד פאר די קלענערע. מדין כבוד הנשיא גיבט מען אים א העכערע לעוועל, ממילא פאר די אנדערע דארף מען געבן ווייניגער. דאס זענען די דריי לעוועלס.
Speaker 1: זאגט ער ווייטער, בני תלמידי חכמים ותלמידי חכמים, די קינדער פון די חכמים און תלמידי חכמים, איז אזוי, בזמן שהציבור צריכים להם, ווען מ’דארף זיי האבן, איך ווייס, מ’דארף זיי האבן זיי זאלן קומען צום שיעור, זיי זאלן קומען פסק’ענען פאר אידן, איז בדרך כלל איז נישט קיין דרך ארץ אז א מענטש זאל זיך אריינשטיפן און זאל אנקומען צו די פראנט, אדער זיך פושן צו די אויבן אן. אבער בני חכמים ותלמידי חכמים, ווען מ’דארף זיי האבן, מקפצים על ראשי העם, מיינט נישט ממש קריכן אויף די קאפ פון די עולם. ער זאגט אזא לשון, אז ס’זעט אויס נישט דרך ארץ’דיג ווען איינער פושט זיך אדורך אין פראנט פון אנדערע מענטשן, אבער פאר די כבוד פון די בני חכמים ותלמידי חכמים מעגן זיי זיך אריינפושן ונכנסים ויושבים במקומם, און אנקומען צו די אויבן אן, צו די פראנט.
Speaker 2: דו ווייסט אז ס’איז דא אזא מיינונג אז מ’טייטשט נישט “אויף די קאפ”? איך ווייס נישט, איך האב געהערט אמאל עפעס א זאך מיט צוברעכן קעפ, איך ווייס נישט.
Speaker 1: וואטעווער, ס’איז א לשון, ס’מיינט נישט מקפצים על ראשי העם.
Speaker 2: וואס איז די פשטות? דו מיינסט אז ס’מיינט כפשוטו? איך ווייס נישט, איך בין נישט קיין מומחה אין די זאכן, איך מיין, מ’קען רעדן וואס… איך ווייס נישט.
Speaker 1: ס’איז דאך נישט די ערשטע מאל וואס ס’איז דא א לשון וואס דו ווייסט בעסער פון מיר.
Speaker 2: וואס זאגט וואס? אז עס מיינט נישט וואס עס זעט אויס. ווען ער פשוט’עט זיך דארט, זעט אויס ווי ער וואקלט מענטשן צו קעפ. אקעי. ווי רש”י זאגט אמאל אז דער גנב איז מיין שונא, וויפיל דו ווייסט, זאגסטו אז עס שטייט אין רש”י, עס שטייט אין רש”י. יא.
Speaker 1: אבער מיר דארפן פארשטיין, וואס איז דער ענין פון בני חכמים? סתם בני חכמים האבן עפעס א פאזישאן? דער חכם אליינס, שטעלט מען זיך דאך אויף, ער האט נישט דעם פראבלעם. דא רעדט מען בני חכם, איז דאס דער גבאי, דער זון, ער קומט, איך ווייס וואס טון דארט? עפעס אזא זאך, ניין? איז נישט דאס דער פשט?
Speaker 2: צוויי זאכן. ער זאגט, דער פרישה זאגט אז עס איז אן ענין פון כבוד החכם אז זיינע נאנטע תלמידים און זיינע קינדער זאלן קענען זיצן לעבן אים. ס’איז נישט די כבוד פאר די זון, ס’איז די כבוד פאר’ן חכם. און ער זאגט אז רש”י איז מסביר אז בימיהם פלעגט מען זיצן אויף די ערד, און אויב איינער וואקט ארום ווען אלע מענטשן זיצן אויף די ערד, זעט אויס ווי ער וואקט אויף זייערע קעפ. ס’איז נישט קיין כבוד הציבור, אבער פאר די כבוד החכם מעג מען עס טון. אקעי.
Speaker 1: ווייטער. ואין שבח לתלמיד חכם שיכנס לאחרונה. ס’איז נישט קיין שבח, נישט קיין מעלה. אויב עס פעלט זיך אויס, מעג מען זיי אריינברענגען ווען דער גאנצער עולם זיצט שוין, אבער בדרך כלל איז נישט קיין שיינע זאך פאר א תלמיד חכם אז ער זאל אריינקומען שפעט צום שיעור און דארפן קריכן אויף יעדן איינעם. ענדערש זאל ער עס טון אויף א מער מסודר’דיגע וועג, ער זאל קומען פריער פאר דער עולם קומט. אבער יא, אויב איז ער ארויסגעגאנגען לצורך, איז דא א היתר, חוזר למקומו מעג מען אים לאזן, דעמאלטס לאזט מען אים טון דעם מקפץ על ראשי עם אז ער גייט דורך יעדער וואס זיצט שוין.
Speaker 1: זאגט ער ווייטער, בני חכמים שיש בהם דעת לשמוע, אויב בני חכמים האבן שוין די דעת צו פארשטיין די שיעור פון זייער טאטע, פון דעם רבי’ן, הופכים פניהם כלפי אביהם. דעמאלטס דארפן זיי קוקן צו זייער טאטע, זיי דארפן הערן די שיעור. אבער אם אין בהם דעת לשמוע, הופכים פניהם כלפי העם.
וואס איז דער פשט? וואס איז די הלכה, אינטערעסאנטע הלכה? וואס פעלט עס אויס? כדי עס זאל זיין ברור אז זיי זיצן דארטן פאר די כבוד פון זייער טאטע. פארשטייסט? ווייל דעמאלטס זענען זיי נאר א “פראפ”, יא? זיצן זיי אזוי מיטן פנים צום עולם, אזוי ווי אן אויבן אן. מ’זעט, דער רבי זיצט, בניו כשתילי זיתים, זיי זענען נאר פון כבוד פאר’ן רבי’ן. אבער ווען זיי הערן נישט אז זיי זענען אויך תלמידים, דארפן זיי זען זייער רבי.
Speaker 1: אקעי, נאך אן אינטערעסאנטע הלכה, תלמיד היושב לפני רבו תמיד, יא? א תלמיד וואס האט צוזאמגע’לערנט אלע מיני הלכות, מ’שטעלט זיך אויף און אזוי ווייטער. אבער וואס טוט זיך אמאל א תלמיד וואס זיצט יעדן טאג? ער זיצט פון אינדערפרי ביז ביינאכט זיצט ער דארט אין פראנט פון זיין רבי, דער רבי לערנט פאר. ער גייט זיך אויפשטעלן יעדע מאל דער רבי גייט ארויס, קומט אריין?
זאגט ער, ניין. אין רשאי לעמוד מפניו אלא שחרית וערבית. נאר צוויי מאל א טאג מעג ער מאכן די קימה פאר א חכם. פארוואס? שלא יהא כבודו מרובה מכבוד שמים. ווייל, אה, וויפיל מאל דאווענט ער תפילת העמידה? דריי מאל א טאג שטעלט ער זיך אויף פאר… צוויי מאל.
Speaker 2: דארפסט טאקע וויסן, פארוואס… פארוואס… נישט מער מאל אויפשטעלן פאר כבוד שמים?
Speaker 1: ס’איז זייער וויכטיג צו וויסן אז מ’טאר נישט געבן מער כבוד פאר די רבי ווי פאר די כבוד שמים. ס’איז וויכטיג צו געדענקען.
ער זאגט אז דאס איז דווקא ווען ער יושב פאר א רבי תמיד. ס’הייסט נישט אויב אמאל ס’איז באפן מקרה געשען, דעמאלטס יא. דאס איז ווען ער טוט עס יעדן טאג.
Speaker 1: און ס’איז געברענגט, זאגן די מפרשים פון די רמב”ם דא, אז דער רמב”ם האט צוגעלייגט דעם “יושב לפני רבו תמיד”. ס’שטייט נישט אזוי אין דער גמרא. אין דער גמרא שטייט סתם, “תלמיד היושב לפני רבו”. אבער דער רמב”ם האט פארשטאנען אז דאס מיינט אז ס’קען אפילו זיין דער זעלבער תלמיד ווען ער גייט אינדרויסן דארף ער יא, ווייל ס’איז נישט קיין כבוד פאר די רבי. דא ווייסטו שוין אז דו זיצסט דא יעדן טאג און שטעלסט זיך אזויפיל מאל אויף.
Speaker 1: זאגט די הלכה ווייטער. ביז יעצט האבן מיר געלערנט פון דעם דרש וואס האבן מיר געלערנט? אז “זקן” מיינט אזא איינער וואס איז א חכם. אבער וואס טוט זיך מיט די פשוט’ע מקרא, א פשוט’ע זקן? האבן מיר גערעדט, איך ווייס נישט אויב דאס איז די פשוט’ע מקרא, אבער על כל פנים.
זאגט דער רמב”ם, מפני שיבה תקום, מופלג בזקנה, איינער וואס איז אלט און איז זייער אלט. יא, ער זאגט נישט קיין נאמבערס. א גיל האט צו טון מיט לפי המקום והשעה. ס’איז יענע צייטן ווען מ’האט געלעבט א קורצערע צייט קען הייסן א זיבעציג יעריגער, היינט הייסט עס א ניינציג יעריגער.
Speaker 2: ס’ווענדט זיך ווי קלוג מ’איז. דו האסט א געוויסע, אזויווי מ’זאגט, די גמרא ברענגט אז דאס האט צו טון מיט וויפיל לייף עקספיריענס מ’האט באקומען. סאו ס’ווענדט זיך. אמאל פלעגט מען באקומען א לייף עקספיריענס ביי די צען, היינט באקומט מען עס אפילו נישט ביי די ניינציג. סאו מ’דארף וויסן.
Speaker 1: ער צייכנט צו עפעס א רש”י אין גיטין אז ס’מיינט ווען מ’איז ניינציג. יא, דארט ווען ס’שטייט מופלג, “כי יבואו ימי הרעה”, אבער איך ווייס נישט צו דער רמב”ם מיינט די זעלבע הגדרה ווי דא. אקעי, יא, דער רמב”ם זאגט אונז נישט. סאו וועגן דעם טראכט איך אז מופלג בזקנה מיינט אז אין דעם פלאץ הייסט ער זייער אלט. זקנה איז זייער א רעלאטיוו זאך. ס’איז דא עריעס אדער דורות, היינטיגע צייטן ווען א מענטש שטארבט ביי די אכציג, אוי, א שטיקל קריעה, ווייל אריכות ימים האט מען שוין היינט, ברוך השם, ס’איז דא מענטשן וואס לעבן אין די טיפע ניינציגערס. אבער דאס איז נישט געווען דרייסיג יאר צוריק.
Speaker 2: אבער דאס איז אמת מבחינת רפואה, אבער יעצט רעדט מען דאך לעניננו פון די נקודה פון וועמען מ’דארף רעספעקטן. ס’איז נישט די נושא צו ווייל ער לעבט לענגער. אבער מופלג מיינט מער ווי די געווענליכע. און ווען מ’זאגט געווענליכע, מיינט עס מופלג בחכמה אדער… איך ווייס נישט. מופלג פון רוב מענטשן.
Speaker 1: קלאפט אריין. דאס וואס דו זאגסט אז היינט איז נישט אזא שרעקליכע חידוש אז איינער שטארבט ביי די ניינציג, סאו מיינט נישט… כבוד באקומט מען נישט פאר’ן סורווייוון אזוי לאנג, רייט? מ’באקומט עס פאר עפעס א… פאר זיין עלטער, פאר זיין עלטער פון מיר, רייט? לאמיר זאגן אזוי, עלטער פון מיר, עלטער פון רוב מענטשן, עלטער פון… ער האט באקומען לייף עקספיריענס. איך ווייס נישט צו ס’האט צו טין צו ווייל אסאך מענטשן לעבן לאנג.
Speaker 2: אקעי.
Speaker 1: ער איז זייער אלט, אפילו אינו חכם, אפילו ער איז נישט קיין חכם, עומדים מלפניו, דארף מען זיך אויפשטעלן פאר אים. זאגט ער, ואפילו חכם שהוא ילד – א חכם וואס איז יונג, מ’מיינט נישט א קינד, ס’איז רעלאטיוו, איינער וואס איז א קינד קעגן דעם אלטן ניינציג יעריגער – עומד בפני זקן מופלג בזקנה, ער דארף זיך אויך אויפשטעלן פאר דעם אלטן איד, ואינו חייב לעמוד מלוא קומתו.
Speaker 2: איינער גייט ארויף אויף די חכם, אדער קיינער דארף נישט? לכאורה די חכם.
Speaker 1: די חכם דארף נישט אויפשטעלן מלא קומתו, ער שטעלט זיך אביסל אויף אים צו ווייזן דורך אים כבוד. ווי דער רבי זאגט אפילו זאגן גאר—
Speaker 1: פיין, לכאורה די חכם. לכאורה מ’דארף נישט אויפשטעלן מלוא קומתו, “אלא כדי להדרו”, נאר ער שטעלט זיך אביסל אויף אים צו ווייזן דורך אים כבוד. ווי די רמב”ם זאגט, “אפילו זקן גוי מהדרין אותו בדברים”, רעדט מען צו אים שיין, “ונותנין לו יד לסומכו”, און מ’לייגט אים אונטער א האנט אים צו…
ס’שטייט נישט אז מ’דארף זיך אויפשטעלן פאר אים, מ’דארף אים העלפן. ס’איז א נייע גדר.
אבער דא שטייט, מ’דארף אים האדר זיין בדברים, מ’דארף געבן א יד לסומכו, “שנאמר מפני שיבה תקום”. “כל שיבה במשמע”. ס’שטייט נישט שיבה ישראל, עפעס אזוי, דאס מיינט ער?
Speaker 2: יא.
Speaker 1: ס’שטייט נישט שיבה רעך, שיבה רעך, אדער וואס?
Speaker 2: אקעי, א וויכטיגע הלכה, מ’דארף געדענקען. אן אלטע גוי דארף מען געבן דרך ארץ און כבוד.
איך מיין אז אן אלטע איד, אלט איז מען פון ווען מ’האט אייניקלעך, אזוי האלט איך.
Speaker 1: אלט, אלט.
Speaker 2: האסט שוין חתונה געמאכט.
Speaker 1: איך וואלט געזאגט אז יעדער וואס איז א זיידע. איך מיין אז אין די פערציגערס.
Speaker 2: יא, איך ווייס נישט. פונקט אזוי ווי ס’גייט, דו זאגסט אז ס’ווערט מער קאלט, איך זאג אז ס’ווערט מער, ווייל היינט אסאך מענטשן מאכן חתונה די קינדער ווען זיי זענען גאנץ יונג, סאו איז שוין א זקן, איינער איז שוין א זיידע. אפשר זאגן מיר טייטש א זיידע. איך זאג נאר.
Speaker 1: ער זאגט דאך “מפליג בזקנה”.
Speaker 2: אה, האט שוין אור אייניקלעך.
Speaker 1: ער האט געוואלט ארויסברענגען אז א זיידע וואס האט א געוויסע לייף עקספיריענס, פון דעם וואס ער האט גערעדט. איינער וואס האט חתונה געמאכט קינדער איז שוין אן אנדערע לעוועל מענטש, און נישט דער זעלבער מענטש ווי א יונגערמאן. דו ביסט נישט מסכים?
Speaker 2: פארוואס בין איך נישט מסכים?
Speaker 1: סאו די גמרא זאגט, רבי יוחנן האט זיך אויפגעשטעלט פאר אן אלטע גוי, האט ער געזאגט, “כמה הרפתקאי עדו עלייכו”, אזויפיל זאכן זענען אריבערגעגאנגען אויף אים.
Speaker 2: נו.
Speaker 1: סאו לויט דעם לכאורה האט עס צוטון מיט לייף עקספיריענס. ס’קען דאך זיין אמאל אן אלטער זקן וואס איז קיינמאל נישט ארויסגעגאנגען פון זיין שטעטל, ער האט נישט קיין שום… ס’איז דאך דא מענטשן וואס זענען אין א יונגע עידזש.
איך מיין אז איך בין שוין א זקן, אן א כלפי פתקא יהיבנא. איך זאג, עס ווענדט זיך וויפיל ער איז אדורך. איינער איז מער אדורך דורך די יונגע יארן. עס איז נישט נאכן… איך מיין נישט א פתקא דווקא צרות. עקספיריענס, זאכן וואס לערנט אויס א מענטש זאכן. ס’איז טאקע אזוי, ווען א מענטש איז אסאך אדורך האט ער עצות צו זאגן, ער האט וואס צו שערן מיט מענטשן. איך וועל אים נעמען להדיר בדברים, אזויווי אים אויסהערן, אז אויף דברים דארף מען טראכטן.
Speaker 1: אקעי, זאגט דער רמב”ם ווייטער, תלמידי חכמים, יעצט גייען מיר דא לערנען וועלכע פאבליק, צרכי ציבור, זענען תלמידי חכמים פטור אלס כבוד התורה, און מ’פאטערט זיי פון געוויסע ארבעט.
זאגט דער רמב”ם, תלמידי חכמים אין מוציאין אותן לעצמן עם כל הקהל בבנין וחפירה של מדינה. א מלך קען הייסן יעדן איינעם טון עבודות פאר די לאנד, אבער תלמידי חכמים הייסט מען נישט טון די ארבעט. וואס איז דאס געמיינט די שטאט? יא, מ’דארף בויען א חומה וכדומה. תלמידי חכמים הייסט מען נישט טון די ארבעט, כדי שלא יתבזו בפני עם הארץ, זיי זאלן נישט ווערן מבזה אז זיי זענען אויף די זעלבע לעוועל ווי אלע.
ואין גובין מהן לבנין החומה ותיקון השערים ושכר השומרים וכיוצא בהן, זאכן וואס יעדער איינער דארף געבן צו שטייער, ולא רודת שירות המלך, מ’נעמט נישט פון זיי קיין שטייער. ואין חייבין ליתן מס, סיי וועלכע שטייער, בין מס הקצוב על בני העיר, סיי א באשטימטע שטייער, בין מס הקצוב על כל איש ואיש, סיי א שטייער וואס אויף יעדער מענטש מאכט מען א באזונדערע יוניק שטייער לויט וואס די אנשי המס זענען מחליט אויף אים.
שנאמר גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם, די דרשה גייט עפעס אז “יתנו” איז מלשון “ישנו”, מ’וועט וועסטו שוין א הלכות, ויחלו מעט ממשא מלך ושרים. ס’איז עפעס ווייטער די דרשה, ס’גייט עפעס אז… אז וואס? אז זיי זענען פטור פון די משא מלך. איך געדענק נישט פונקטליך וויאזוי די דרשה ארבעט. ער ברענגט נישט די דרשה. אקעי, מ’דארף מודיע זיין די איי-אר-עס וועגן דעם הלכה.
Speaker 1: זאגט דער רמב”ם ווייטער, והמוכר סחורה לתלמיד חכם, מניחין אותו למכור תחילה, דארף מען אים געבן כבוד… נישט כבוד, מ’דארף אים געבן… דאס איז שוין מער ווי כבוד. זיין וויסלע פריווילעדזשעס. יא, מ’געט אים א טשענס אין ביזנעס אז ער זאל קענען שנעלער פארקויפן. איינער וואס איז נישט אזוי ווי אים, שיק אים קודם ער זאל פארקויפן. קיינער טאר נישט פארקויפן ביז דער תלמיד חכם האט געענדיגט פארקויפן.
Speaker 1: מיר ווייסן סתם די מעשה ווען דער טשאנזער רב האט פארקויפט עפלעך. אונז ווייסן אז דער עולם איז געלאפן, ווייל אלע חסידים זענען געגאנגען כאפן. אבער דער טשאנזער רב האט געטראכט, ער גייט זיך אויסנוצן זיין… בפרט אן אלמנה, דארף מען איר אויך העלפן. איך ווייס נישט צו די אלמנה האט עס אים געגעבן צו פארקויפן.
ס’איז געקומען אן אלמנה און זיך באקלאגט אז זי האט נישט קיין געלט. האט דער טשאנזער רב געזאגט, “וואס טוסטו?” זי האט געזאגט אז זי פארשטייט אין מארק אז זי פארקויפט עפלעך. און קיינער וויל נישט קויפן. האט דער טשאנזער רב געזאגט, “נע, מענטשן ווייסן נישט וואספארא גוטע עפלעך דאס זענען.” און ער איז געגאנגען אין די מארק, און ער האט אנגעהויבן אויסצורופן “עפלעך, עפלעך”, ביז ס’איז געווארן שנעל אויספארקויפט. ס’איז א באקאנטע מעשה וואס ברענגט די רוסעס אין אהבת ישראל.
אבער ער האט געהאלטן אז בפרט פאר אן אלמנה קומט זיך אויך אז מ’זאל איר… ער האט געקומען נוצן זיין דין תלמיד חכם אז מ’זאל אים לאזן למכור תחילה.
Speaker 1: “ואין מעמידין בדין, ויושב בכל בעלי דינין הרבה, מקדימין אותו ומושיבין אותו.” דער רמב”ם מאכט עס זייער אינטערעסאנט, ווייל געווענליך ביי דין ווייסט מען אויך אז מ’טאר נישט מקדים זיין, מ’טאר נישט געבן כבוד פאר א… ביי דין טאר מען נישט געבן כבוד. מ’מאכט דעם בעל דין אליין. ביידע זאלן זיצן, דארף מען זיי מאכן די זעלבע. אבער אין די האלוועי אדער ווען ער קומט אריין, זאל ער אריינקומען קודם. מ’לאזט אים נישט שטיין ווארטן. ס’שטייט נישט אז מ’געבט אים… דער דין דארף זיין גלייך, מיט צדק.
Speaker 1: זאגט דער רמב”ם ווייטער, “עוון גדול לבזות את החכמים”. ביז יעצט איז געווען הלכות, די לעצטע צוויי הלכות איז געווען זאכן וואס תלמידי חכמים האבן א געוויסע פריווילעדזשעס, קען מען עס רופן, אין די מארק און כדומה. יעצט קומען מיר לערנען בכלל מוסר אויף די וואס מבזה תלמידי חכמים, און מ’גייט דא לערנען די עונש, הלכות פון ביזוי תלמיד חכם. קודם איז דא אן עונש כלפי שמיא, און נאכדעם גייט זיין אז מיר קענען אים לייגן אין חרם און מאכן נידוי אויף איינער וואס איז מבזה א תלמיד חכם.
זאגט דער רמב”ם, “עוון גדול הוא לבזות את החכמים או לשנאותן, עונשו גדול.” ס’איז א גרויסע עבירה. פיינט האבן יעדן איד איז אן עבירה, אבער א תלמיד חכם איז אן עבירה אן א גרויסע עבירה.
“לא חרבה ירושלים עד שביזו בה תלמידי חכמים.” ער זאגט נישט אז ס’איז געווען אן עונש, נאר דעמאלטס איז געשען די חורבן. מען זעט אז דאס האט געמאכט די חורבן. שנאוי מה לי מלאכי אלקים בוזים דבריו מתעתעים בנביאיו, און נאכדעם איז געווען אז ס’איז געקומען די חמת השם. אזוי ווי שטייט ווייטער אין פסוק.
Speaker 1: לומר, וואס טייטשט דבורה? אויף וואס האבן זיי פארשעמט די אייבערשטנ’ס ווערטער? נישט פארברענט ספר תורה. מבזה מלמדי דבורה, מען פארשעמט די וואס לערנען אויס די דבר השם. די זעלבע זאך, חז”ל זאגן, אומר תורה אין מן השמים, חקותי תמאסי, מען איז מואס אין די אייבערשטנ’ס חוקים, וואס מיינט דאס? מלמדי חקותי תמאסי. פשוט מיינט חקותי תמאסי אזויווי די פארקערטע פון ואם בחקותי תלכו. פשוט איז אויך פון יענע פסוק מיינט נביאים, אבער דאס איז וואס חז”ל זאגן.
Speaker 1: איינער וואס איז מבזה די חכם, איינער וואס איז מבזה די רבי, איינער וואס איז מבזה די תלמיד חכם, איינער וואס איז מבזה די מלמד, ער גייט אריין אין די כלל פון וואס די פסוק זאגט “כי דבר ה’ בזה”, וואס שטייט אויף דעם? פאר דעם שטייט די עונש פון “הכרת תכרת הנפש ההיא”, און אויף דעם איז “הכרת תכרת”. איז די “הכרת” נפש וואס די רמב”ם טייטשט מיינט אז ער האט נישט קיין חלק לעולם הבא.
מיר האבן געלערנט שוין אין פרק ג’ אז אויך איינער וואס קען לערנען און ער לערנט נישט איז אויך “דבר ה’ בזה”. בקיצור, ס’איז אויף די פארקערטע. אבער ס’שטימט זייער גוט, ווייל פריער האבן מיר געלערנט אז די רבי איז מביא לחיי עולם הבא. אויב דו ביסט מבזה די רבי, האסטו נישט קיין חלק לעולם הבא, ווייל דו האסט נישט געלערנט. פאר די זעלבע סיבה.
Speaker 1: זאגט די רמב”ם ווייטער, אפילו ער ווייסט אז ער האט נישט קיין חלק, אין בו דין אדם שביזה, ס’טייטש נישט אז ער באקומט שוין זיין עונש אויף יענע וועלט, און ס’איז דא עפעס א דין פון קום לייבא דרבנן, און ער באקומט נישט קיין עונש דא. ניין, ס’איז נישט אזוי. געווענליך ווען מ’זאגט “אין לו חלק”, מיינט עס אז ער האט נישט קיין אנדערע עונש נאר דאס. ס’איז נישטא קיין אנדערע עונש.
זאגט די רמב”ם, דא איז יא דא אן אנדערע עונש. וואס איז דאס? אין בו דין אדם שביזה, אפילו בדברים, חייב נידוי. אויב קומט אן עד, אפילו ער האט אים נאר מבזה געווען מיט ווערטער, דארף ער זיין מנודה. מנדין אותו בית דין ברבים, די בית דין זאל אים מנדה זיין ברבים, וקונסין אותו ליטרא זהב בכל מקום, מ’קנס’ט אים א שטיקל גאלד, א געוויסע סכום. און פאר וועם דארף מען געבן די גאלד? נותנין אותו לחכם, פאר די חכם וואס ער איז מבזה געווען. ס’איז א גוטע ביזנעס, א חכם וואס מ’איז מבזה, ער באקומט ליטרא זהב. אויב ס’איז דא א בית דין וואס קען עס אינפארסן.
Speaker 1: המבזה את החכם בדברים אפילו לאחר מותו, איינער וואס איז מבזה די חכם און ער רעדט אויף אים דיבורי בזיון אפילו לאחר מותו, מנדין אותו בית דין, די בית דין נעמט אים אין נדה. ואין מתירין אותו עד שיחזור בתשובה, אבל מורך חכם חי, דעמאלטס העלפט נישט תשובה כלפי שמיא, אזוי ווי ער זאגט תהלים און ער בעט דעם אייבערשטן, ער גייט חוזר זיין. אבל מורך חכם חי, אין מתירים לו עד שירצה, זעסט אז ער דארף גיין צו אים בשבילו. ווען עס שטייט אויך אז ווען א מענטש זאגט תהלים, ער מיינט אז ער גייט חוזר זיין, ער זאגט אז דער חכם איז יא גוט, אבער דא העלפט עס נישט, ער דארף אז יענער זאל מסכים זיין, ער זאל ווערן מרוצה.
Speaker 1: שטעלט זיך די שאלה, פארוואס דא זאגט מען נישט אז ער זאל גיין צו די קבר פון די חכם? ווייל דאס טייטש אז ער איז נישט קיין פערזענליכער. נאר ווען ער לעבט איז ער יא פערזענליך, אבער ווען ער איז טויט איז ער דארף תשובה טון, אויף דעם זאגט ער נישט אז ער דארף גיין צו די קבר. איך מיין אז ס’איז עפעס אנדערש, ווען מ’טשעפעט אזא מענטש איז זייער פערזענליך, דא איז עס אן ענין פון כבוד התורה, זיין קבר האט נישט די כבוד התורה.
Speaker 1: בחיים החכם עצמו מוחל על כבודו, ער דארף נישט ווארטן, אפילו ס’איז נישטא קיין בית דין, קען דער חכם אליין מוחל זיין על כבודו, לעם הארץ שהפקיר בו, דער עם הארץ האט מזכיר געווען זיין כבוד. אן אינטערעסאנטע לשון. ואינו צריך לא יחיד ולא עשרה. פריער האבן מיר געזען אז קנסות פארקומען אין א ליטרא זאל, אויף דעם דארף מען א בית דין זאלן מוחל זיין אפשר, אבער דער חכם אליין, ער איז דאך דארט, ס’איז קיין מוחל זיין אליין.
אינטערעסאנט, ווי דער עם הארץ האט געמאכט א הפקר פון די בית דין… דער חכם האט עפעס וואס הייסט כבודו של חכם, דער עם הארץ האט געזאגט ס’איז הפקר, ער איז מבזה געווען. דער חכם דארף צוריקקלעימען זיין כבוד, ער דארף אליין זאגן ס’איז נישט הפקר, מיין כבוד איז נאך עומד במקומו. זאגט ער, דער חכם דארף נישט קיין יחיד אדער קיין עשרה צו קענען מוחל זיין, ער קען מוחל זיין גלייך ווען יענער זאל באווייזן. אין מתירים לו עד שירצה את החכם, און מ’איז אים נישט מתיר ביז ער בעט איבער דעם חכם.
Speaker 1: ואם מת החכם, באים שלשה על קברו ומתירים לו.
זאגט דער רמב”ם ווייטער, כל זה אם החכם מקפיד על כבודו, אבער אויב מ’רעדט אז דער חכם למחל לו, אין דע, ירצה בידו, ער קען אויך מוחל זיין, אזוי ווי מיר האבן שוין פריער געלערנט אז א תלמיד חכם קען מוחל זיין אויף זיין כבוד, און א נשיא קען מוחל זיין אויף זיין כבוד.
Speaker 1: זאגט דער רמב”ם ווייטער, הרב שנידוהו לכבודו… נישט א חרם, מיר וועלן זען אז חרם איז אן אנדערע לעוועל אין די נעקסטע פרק מיין איך. נידוי, ער האט געמאכט א נידוי. מיר ווייסן אז דער לשון העם, מענטשן נוצן די ווארט חרם, אבער הלכה’דיג איז דא א חילוק, מיר וועלן עס זען שפעטער.
אבער יעצט גייט דער רבי שוין מאריך זיין וואס די הלכה איז אויפן חרם, וואס דארף טון א מענטש וואס איז בן נידוי. זאגט ער, דאס טוט ער אין אן אנדערע זאך, דא וויל ער רעדן צו וועמען איז נידוי איז חל אויף וועמען, ווער איז מחייב וועמען.
אויב דער רבי איז חייב נידוי, אויב לנדב בן לנדב, אלע תלמידים פון יענעם רב דארפן אננעמען די נידוי וואס דער רב האט גוזר געווען. אבער די תלמוד האט מנדה געווען וועגן כבוד תלמיד חכם.
דאס מיינט אז מען דארף אים מנדה זיין. אבער אין הלכה דארף מען נישט אזוי טון. מען דארף נאר וויסן די הלכה אז ער איז א מנודה, און וואס דארף טון א מענטש וואס איז בנידוי.
זאגט ער, דא וועט ער רעדן צו ווער איז מנדה, און איז חל אויף וועמען. וועמען איז מחייב וועמען. חייבים כל ישראל לנהוג בו נידוי. אלע תלמידים פון דעם רב דארפן אנעמען די נידוי וואס דער רב האט גוזר געווען.
אבער אז דער תלמיד האט מנדה געווען וועגן כבוד תלמיד חכם, אבער דער תלמיד איז נישט מנדה אויף כבוד עצמו, איז דער רב נישט מחייב לנהוג בו נידוי, אבער כל העם חייבים לנהוג בו נידוי. דער רב איז נישט מחויב ווייל דער תלמיד איז below level פון דעם רב.
די זעלבע זאך גייט לגבי די אידן מיט דעם נשיא. דער נשיא האט מנדה געווען איינעם, דארפן אלע אידן זיך פירן אין נידוי. אבער אויב די אידן האבן מנדה געווען איינעם, איז נישטא אז דער נשיא זאל זיך פירן אין נידוי.
דארף מען טראכטן וויאזוי האט דער תלמיד געקענט מנדה זיין. אפשר איז עס נישט בפני הרב, ווייל בפני הרב האט ער געלערנט אז ער קען נישט פסק’נען און ער קען נישט טון זאכן בפני רבו. אזוי זעט אויס, ווייל עס איז א כבוד תלמיד חכם, און ער האט א רעכט. אפשר איז עס באופן ווען ער האט יא געמעגט, ווען עס איז נישט אין דעם רב’ס געגנט.
די זעלבע זאך זענען מיר ממשיך ווייטער. אז מען האט מנדה געווען אין די שטאט, איז דער נידוי נוהג אין אלע שטעט, נישט נאר… דער פוינט איז, זיין שטאט איז א העכערע לעוועל ווי אנדערע שטעט. אז זיין שטאט האט אים מנדה געווען, איז כל שכן אלע אנדערע שטעט. אבער אויב אן אנדערע שטאט האט אים מנדה געווען, איז נישט זיין שטאט קיין מנודה.
וואס איז די סברא? זיי קענען אים דאך בעסער. זיי זענען דאך זיינע מענטשן. זיי ווייסן. זיי זענען נישט מחויב. די זעלבע סברא ווי דער נשיא און דער רב. דער תלמיד האט מנדה געווען, איז נישטא אז דער רב זאל מסכים זיין. די צווייטע שטאט האט מסכים געווען, איז נישטא אז זיינע זאלן מסכים זיין. דארט איז נישט.
די מענטשן פון די שטאט ווייסן מיט וועמען זיי האבן צו טון. אויב זיי האבן אים מנדה געווען, איז א סימן אז עס קומט זיך אים נידוי. אבער אויב איז ער אין א געוויסע שטאט און ער האט געטון אן עבירה, קען זיין אז די אנשי עירו ווייסן נאך אז ער איז נכשל געווארן, און זיי קענען אים בעסער.
זאגט דער רמב”ם, “אחד הדברים החמורים שאין נוהגים בו נידוי אלא אם כן שב בתשובה”. דעמאלט איז די אלע הלכות פון ווער איז חייב אויף וועלכע נידוי? דעמאלט איז אויב מ’האט געמאכט א נידוי ווייל ער איז געווען כמורד בבית דין, האט ער די הקלות ווען אז ער איז נאר מנודה פון זיין שטאט און אזוי ווייטער.
אבער מי שנתנדה על שאר דברים שחייבים עליהם נידוי, אויב מ’האט געמאכט אפילו אים א נידוי וועגן אנדערע זאכן, זאגט דער רמב”ם, גייט שוין אויסרעכענען אויף וועלכע נאך זאכן מ’דערקלערט א נידוי, איז דאס מחייב אפילו נתנדה קטן שבישראל, אפילו א פלענער קטן, א פלענער איד, מ’רעדט נישט פון א קטן ממש.
די קלענסטע. קטן מיינט די קלענסטע, נישט א קטן וואס דארף עסן עצה. אפילו די קלענסטע פון די חבורה, אפילו די פשוט’סטע איד האט אים מנדה געווען, איז עס מחייב יעדן איינעם, חייב הנשיא וכל ישראל לנהוג בו נדוי עד שיחזור בתשובה מדבר שנתנדה עליו. ביז ער טוט תשובה אויף די עבירה וואס ער האט געטון, וואס פאר דעם האט מען אים געמאכט די נידוי.
סאו דא זעט מען אז ס’איז נישט עקזעקטלי אזוי ווי זיי האבן געטרייט צו זאגן, ווייל ער ווייסט נישט וואס די הלכה איז. ס’איז ווייט נישט פון כבוד. דער רב דארף זיך נישט אננעמען פאר יענעמ’ס כבוד. מיין שטאט דארף נישט קערן אז אין יענע שטאט איז דא א תלמיד חכם וואס מ’האט נישט מכבד געווען. אונזער שטאט, אונזערע תלמידי חכמים איז אונזער כבוד.
יעצט גייט דער רמב”ם זאגן אויף וועלכע זאכן טאקע מאכט מען נידוי. זאגט דער רמב”ם אזוי, אל ארבעה ועשרים… ס’איז אבער געדענק אז ס’שטייט אין די גמרא אויף די אלע זאכן אז זיי זענען אלע לכבוד הרב, ווייל אלע פון זיי זענען בעצם, אדער כמעט אלע פון זיי זענען אן איידיע פון אז מ’איז נישט מכבד די תקנות חכמים. מ’דארף מכבד זיין די חכם וואס לעבט יעצט, אבער מער תקנות חכמים.
ס’שטייט אין די גמרא, אמר רב יוסף, בכל דא בקומי בית דין מנדין על כבוד הרב, וכל שאין בו נידוי משמתינן ליה. די איידיע פון די רמב”ם איז נישט דווקא בית דין, נאר אז יעדער איינער קען מאכן די נידוי. בית דין מיינט זאגן אז דאס דארף מען, נישט אז חייבי נידוי. ס’איז א חלק פון די זאכן איז בכלל שווער צו פארשטיין ווער גייט מנדה זיין. אבער די פוינט איז, דאס זענען די דברים וואס מ’איז חייב נידוי, נישט ווייל דו האסט זיך צוקריגט מיט איין רב, נאר ווייל דו האסט זיך צוקריגט מיט די רבנות’שאפט, מיט די רבנים, מיט די משנה, מיט די חכמים וכו’.
שלום, גייען מיר יעצט אויסרעכענען אויף וועלכע זאכן מ’איז חייב נידוי. “על ארבעה ועשרים דברים מנדין את האדם”. אויף פיר און צוואנציג זאכן קען מען לייגן א מענטש אין נידוי. “בין איש בין אשה”. מ’קען מנדה זיין א מענטש, אבער… ס’איז נישט מ’קען, מ’דארף פארקערט. מ’איז מנדה די איש אדער די אשה אויב זיי האבן עובר געווען אויף די זאכן.
א. די ערשטע זאך איז, א מבזה חכם אפילו לאחר מיתה. דאס האבן מיר געלערנט, דאס איז בעסיקלי די ערשטע וואס מיר האבן פריער געלערנט.
ב. א מבזה שליח בית דין. און מיט דעם מבזה שליח בית דין, איז ער מבזה די בית דין, קומט אים נידוי.
ג. א קורא לחברו עבד. אויב איינער רופט זיין חבר “עבד”, קומט אים נידוי.
ד. א מזלזל בדבר אחד מדברי סופרים. אויב איינער איז מזלזל אין א תקנת חכמים אדער א הלכה פון די רבנן, און איינער טוט דאס לועג מדברי תורה, איינער איז מזלזל אין דברי תורה, קומט אים נידוי.
ה. אונז האבן מיר געלערנט “מבזה שליח בית דין”, דאס איז ענליך. מי ששלחו לו בית דין, בית דין האט געשיקט א שליח ער זאל קומען צו בית דין, וקבעו לו זמן ולא בא. זיי האבן אים געגעבן א זמן, און ער איז נישט געקומען. אפילו ער איז געווען העפליך צו די שליח בית דין, אבער למעשה איז ער נישט אנגעקומען, און עס איז אויך א בזיון פאר די בית דין.
ו. מי שלא קיבל עליו את הדין. איינער איז געווען ביי א בית דין און ער האט נישט אנגענומען די דין, ער פאלגט עס נישט. ומנדין אותו עד שישלם. מען איז אים מנדה ביז ער באצאלט וואס די בית דין האט געזאגט מען דארף באצאלן, אדער ביז ער פאלגט אויס.
ז. מי שיש ברשותו דבר המזיק, א כלב רע או סולם רעוע. איינער האט א דבר המזיק, א כלב רע, א ווילדע כלב, אדער א סולם רעוע, אדער א לייטער וואס מען קען פון דעם ווערן געשעדיגט. ומנדין אותו עד שיסיר היזקו. מען איז אים מנדה ביז ער נעמט אוועק די היזק. א שארפע זאך. איינער פארקויפט דענדזשערעס דראגס אדער וואטעווער ס’איז, איך ווייס נישט.
ח. המוכר קרקע שלו לגוי. איינער פארקויפט זיין קרקע פאר א גוי. און מ’רעדט באופן ווען אידן אין דער געגנט דארפן עס האבן. ומנדין אותו עד שיקבל עליו כל אונס שיבא מן הגוי לישראל חבירו בעל המצר. מען איז אים מנדה ביז ווען, עד שיקבל עליו, ער זאל מקבל זיין אויף זיך כל אונס שיבא מן הגוי לישראל חבירו בעל המצר. ער האט א שכן לעבן דעם וואס גייט ליידן פון דעם גוי, ווייל דער גוי האט נישט קיין חושן משפט, און דער גוי גייט אים… אויב דער גוי האט אים באפוילן אז ער מוז באצאלן. מילא, אויב דער מוכר נעמט אונטער אז ער צאלט די הפסדים, דעמאלטס נעמט מען אראפ פון אים די נידוי.
די ניינטע זאך איז… המעיד ישראל בערכאות של גוים, אויב איינער איז געגאנגען עדות זאגן אין א גוי’אישע ערכאות, והוציא ממנו בדיתם ממון שלא כדין ישראל, און מיט זיין עדות האט ער געמאכט אז א איד האט געדארפט באצאלן געלט וואס ביי דין ישראל וואלט ער נישט געדארפט באצאלן, מנדין אותו עד שישלם, לייגט מען אים אין נידוי ביז ער באצאלט די הפסד פאר יענעם איד.
די צענטע זאך איז אזוי, טבח כהן שאינו מפריש המתנות ליתנם לכהן אחר, א כהן וואס איז א בוטשער, און ער זאגט “איך בין דאך אליין א כהן, האלט איך פאר מיר די מתנות”. מנדין אותו. דאס זענען זאכן וואס די חיוב איז נישט אזוי קלאר, אזויווי די פריערדיגע זאך, ספק גורם, אז דא וואס די חיוב איז נישט אזוי קלאר קומט א נידוי צו מחזק זיין.
אבער ס’איז אויך דא זאכן וואס זענען יא קלאר, למשל די עלפטע זאך, המזלזל בנטילת ידים, אפילו ס’איז נאר א מנהג, אבער דאס איז קלאר, ס’איז נישט קיין שאלה, אבער ער איז אין נידוי ווייל ער איז נישט מכבד די חכמים. איך מיין צו זאגן, זאכן וואס דארפן חיזוק. די סיבה פארוואס מען מאכט די נידויים איז ווייל ס’דארף עקסטרע חיזוק.
די צוועלפטע זאך, העושה מלאכה בערב פסח אחר חצות, אפילו ס’איז נישט קיין איסור דאורייתא אדער וואס, נאר מ’דארף עס פונקט… איי, מ’האט שוין אנגעהויבן צו טון פאר חצות, אבער נאך חצות איז יעדער איינער מחוייב צו טון נישט די מלאכה.
אקעי, די דרייצנטע זאך איז, הנשבע לשוא, מ’רעדט דא נישט פון מבטל עולה שבועה, וואס איז דארט די טייטש? סתם איינער… וואס טוט ער? ער מאכט יעצט א רב’ן? ניין, ס’איז א חילול השם, נישט די זעלבע זאך. עפעס וואס האט, איך מיין, א חילול השם דא. מ’האט געלערנט אין מסכת תורה פארשידענע סארט חילול השם. אויף וועלכע חילול השם ס’רעדט זיך וועגן.
Speaker 2: וואס הייסט דו פרעגסט דאך?
Speaker 1: יא, לאמיר זען צו איינער איז מסביר מער. ער ברענגט… ער ברענגט… ער ברענגט דער ירושלמי אז ס’רעדט זיך פון חוני המעגל. אז שמעון בן שטח האט געזאגט פאר חוני המעגל, “אלמלא חוני אתה גזרתי עליך נידוי”. פארוואס? ווייל ער האט געמאכט אז ווען ס’וואלט געווען זיין תפילה, ער האט געמאכט א תפילה, ווען די תפילה… ער האט געמאכט אן עוג עוגה, ווען ער האט געמאכט א סירקל. ער האט געזאגט, אויב ס’וואלט נישט געלונגען וואלט געווען א חילול השם. דאס מיינט, א רבי וואס זאגט צו הבטחות, און אויב ס’קומט נישט אן די הבטחה, און די תלמידים זאגן אז ס’איז א חילול השם, איז ער חייב נידוי.
ווייטער, המביא את הרבים לידי חילול קודשים בחוץ. וועלכע נאמבער זענען מיר יעצט?
Speaker 2: ט”ו.
Speaker 1: די פופצנטע זאך איז, המביא את הרבים לידי אכילת קודשים בחוץ. איינער איז מכשיל אנדערע מענטשן, אויך דאס איז א גמרא. דאס קומט פון די יסודות ישראל עמי, וואס ער… מ’קען גוזר זיין אז ס’זאל אויסזען ווי מען עסט קודשים בחוץ.
די זעכצנטע זאך איז, דער דין פון קובע זיין קידוש החודש און מאכן די חשבונות פאר די לוח באלאנגט פאר ארץ ישראל. און אויב איינער טוט עס אין חוץ לארץ, אזוי ווי ס’שטייט אין מסכת ראש השנה, אזוי ווי ער האט נישט אנגענומען די עדים וואס זענען געקומען, אפילו מ’האט זיי נישט געדארפט, אז ער איז מעכב את הרבים, ווייל נעקסטע מאל גייען זיי נישט קומען, ממילא איז ער חייב נידוי.
די ניינצנטע זאך איז, טבח שיצאה טריפה מתחת ידו. א טבח מיינט א שוחט, רייט? א שוחט וואס האט… ער האט נישט געטשעקט גוט. ער האט מכשיל געווען מענטשן.
Speaker 2: יא.
Speaker 1: די צוואנציגסטע זאך איז, טבח שלא בדק סכינו לפני חכם.
Speaker 2: יא, גוט.
Speaker 1: די איין-און-צוואנציגסטע זאך איז, המכנה עצמו לדבר עבירה, דאס איז אויך חייב נידוי. אבער דאס איז לכאורה זייער שווער צו מנדה זיין איינעם, אבער דאס מיינט אז ער איז חייב נידוי.
די צוויי-און-צוואנציגסטע זאך איז, מי שגירושיו עמו, איינער האט גע’גט זיין ווייב, והיה בינו לבינה שותפות במשא ומתן, האם אבינו נותן לזה גזילה זה? ער האט גע’גט זיין ווייב, אבער ער טוט מיט איר ווייטער ביזנעס, אזוי אז זיי זאלן בלייבן בקשר. כשבאו שניהם לבית דין מנדין אותם. ווען זיי קומען צו בית דין לייגט מען זיי אין נידוי. פארוואס קומען זיי אין בית דין? ווייל זיי האבן געהאט א סכסוך אין זייער שותפות, יא?
ער זאגט ווייטער, איך האב געדרייט א בלאט צוויי יאר…
דער רמב”ם’ס ווערטער:
כ”ב – מי שגירש את אשתו ועשה בינו לבינה שותפות או משא ומתן המביאין אותם לידי זנות, כשבאו שניהם לבית דין מנדין אותם.
איינער וואס האט מגרש געווען זיין פרוי, אבער ער פירט ווייטער מיט איר א שותפות אדער משא ומתן וואס ברענגט זיי צו א מצב פון זנות – ווען זיי קומען ביידע אין בית דין, לייגט מען אויף זיי ביידן נידוי.
פארוואס קומען זיי אין בית דין? ווייל זיי האבן געהאט א סכסוך אין זייער שותפות, יא?
זאגט ער ווייטער:
כ”ג – חכם שמוציאין עליו שם רע – א חכם וואס מ’זאגט אויף אים נישט גוטע זאכן, איז דא אויף אים רנינים, איז חייב נידוי.
כ”ד איז אן אינטערעסאנטע זאך. דאס איז צו מאכן אז די אלע זאכן זאלן נישט ווערן abused – א נידוי אויף דער וואס מאכט א נידוי איז ער איינער חייב נידוי. אזוי ווי מ’זאל פאסטן א תענית חלום אויף די תענית.
דער ראב”ד איז מסביר, זאגט ער, אז ער האט זיך געמוטשעט, א מכשיל את העיוור – וואס איז די חידוש?
זאגט דער ראב”ד, אז ס’רעדט זיך פון אזא זאך וואס שטייט אין מסכת קידושין, אז איינער שלאגט זיין גרויסן זון, איז ער מכשיל אים אז ער זאל צוריק שלאגן די טאטע, אדער ער זאל ווערן ערגער – דאס הייסט א לפני עיוור.
דער ראב”ד זאגט אז ס’איז דא נאך, מער ווי די פיר-און-צוואנציג.
Anyway, דאס איז א ליסט פון פיר-און-צוואנציג איסורים וואס מ’איז חייב אויף זיי נידוי.
און די אלע זענען בעצם רוב פון זיי – עס ליעסט נישט אלע קומען אין גמרא פארשטייט זיך – אבער רוב פון זיי האבן צו טון מיט כבוד חכמים: מ’רעספעקטירט נישט די חכמים וואס האבן געמאכט תקנות, אדער געוויסע תקנות וואס זענען רוב פון די הויפטזאכן וואס מ’דארף זיי מחזק זיין וכדומה.
פארדעם קומט עס אריין דא אין הלכות קללת החכם. די נעקסטע פרקים זענען אינגאנצן הלכות נידוי.
יא, אויך דאס איז דרך אגב, וויבאלד אז נידוי איז אריגינעל, זעט אויס, די עיקר נידוי מאכט מען פאר כבוד חכמים – דאס איז די זאך. פיר-און-צוואנציג זאכן וואס האט א קשר מיט כבוד חכמים.
די גמרא האט צוויי גירסאות אין די גמרא, די ליסט – קען זיין אז אלע פון זיי, מ’ווייסט נישט צו אפשר די גמרא האט געהאט אן אנדערע ליסט.
בקיצור, שוין, דאס איז די פרק ו’ פון הלכות תלמוד תורה.
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
—
דער רמב”ם’ס ווערטער: “כל תלמיד חכם מצוה להדרו אף על פי שאינו רבו, שנאמר ‘מפני שיבה תקום והדרת פני זקן.'”
פשט: יעדער תלמיד חכם, אפילו ער איז נישט דיין רבי, איז דא א מצוה אים מכבד צו זיין, באזירט אויף דעם פסוק “מפני שיבה תקום והדרת פני זקן.”
חידושים און ביאורים:
1. דער באגריף “תלמיד חכם”: פארוואס רופט מען אזא מענטש “תלמיד חכם” און נישט “חכם” סתם? ס’איז דא א געציילטע “חכמים” וואס זענען אויף א זייער הויכן לעוועל, און “תלמידי חכמים” זענען די וואס לערנען שטענדיג פון די חכמים. אויב א מענטש האט א רבי מובהק, איז יעדער איינער א “תלמיד פון א חכם.” דער טערמין מיינט נישט דווקא דער חכם אליין, נאר די וואס לערנען פון חכמה.
2. “זקן” – “זה קנה חכמה”: חז”ל דרש’ענען אז “זקן” איז א ראשי תיבות פון “זה קנה” – איינער וואס האט קונה געווען חכמה. דאס איז נישט אזוי ווייט פון פשט, ווייל “זקן” אין תנ”ך מיינט אפט א מנהיג/עלדער (ווי “אספה לי שבעים איש מזקני ישראל”), נישט דווקא אן אלטער מענטש. געווענליך זענען די זקנים די תלמידי חכמים וואס האבן געהאט צייט צו לערנען און צו ווערן מנהיגים.
3. אויך א זקן בשנים האט “קנין חכמה”: די גמרא זאגט אז די סיבה פארוואס מ’איז מכבד א זקן בשנים איז אויך ווייל ער האט במשך זיין לעבן “כמה הרפתקאי” – אסאך לעבנס-ערפארונג דורכגעגאנגען, און דורך דעם האט ער קונה געווען עפעס. אייביג איז דער קנין החכמה די סיבה פאר כבוד, אפילו ביי א זקן בשנים.
4. דער מקור פון דעם פסוק – פרק ה’ vs. פרק ו’: אין ספר המצוות און אין מנין המצוות ברענגט דער רמב”ם דעם פסוק “מפני שיבה תקום” אלס מקור פאר די גאנצע מצוה פון כבוד רבו אויך. אינטערעסאנט איז אז דער רמב”ם ברענגט דעם פסוק ערשט דא אין פרק ו’ און נישט אין אנהייב פרק ה’ (כבוד רבו). אין ספר המצוות זעט עס אויס אז בעצם איז די מצוה “מפני שיבה תקום” (כבוד כל חכם), און ס’איז דא אן עקסטערע חיוב אויף דיין רבי. אבער דא אין משנה תורה זעט עס אויס פארקערט – דער עיקר איז כבוד רבו (פרק ה’), און דערנאך קומט אויך כבוד אנדערע חכמים (פרק ו’).
5. דער חילוק צווישן כבוד רבו און כבוד חכם: ביי א רבי מובהק איז דא אסאך מער – “כאילו מראה פני השכינה,” ער קומט פאר דעם טאטן, מיט אלע פרטים פון כבוד. ביי א סתם חכם איז דער עיקר פארמאלע קימה – מ’שטעלט זיך אויף צו ווייזן אז ער איז מורם מעם. אפילו מ’לערנט ביידע ארויס פון דעם זעלבן פסוק, אבער מדין הגמרא זענען די הלכות פון כבוד רבו אסאך מער הארב מיט אסאך מער תנאים.
—
דער רמב”ם’ס ווערטער: “אמנם אין חיוב לעמוד מפני חכם אלא כשיקרב ממנו בארבע אמות, עד שיעבור כנגד פניו.”
פשט: מ’דארף זיך אויפשטעלן פאר א חכם נאר ווען ער קומט נאנט צו ד’ אמות, און מ’בלייבט שטיין ביז ער גייט אדורך.
חידושים:
ביי א רבי מובהק שטייט מען אויף פון ווען מ’זעט אים – “מלא עיניו” – און מ’בלייבט שטיין ביז מ’זעט שוין נישט זיין קומה. ביי א סתם חכם איז דער שיעור אסאך קלענער: נאר פון ד’ אמות, און נאר ביז ער גייט אדורך. דאס ווייזט דעם חילוק אין לעוועלס פון כבוד. דער לשון “אין עומד מלפניו עד שיגיע לארבע אמותיו” מיינט אז ס’איז נישט א חשוב’ערע זאך אויב דו שטעלסט זיך אויף פון פריער – מ’דארף נאר אויפשטיין ווען ער קומט אין ד’ אמות, ווייל דאס איז מער דירעקט און פאסיג.
—
דער רמב”ם’ס ווערטער: “אין אומנין רשאין לעמוד מפני תלמידי חכמים בשעה שעוסקין במלאכתן… שנאמר ‘תקום והדרת’ – קימה שיש בה הידור.”
פשט: בעלי מלאכה וואס האלטן אינמיטן ארבעטן דארפן זיך נישט אויפשטעלן פאר א חכם. דער פסוק לערנט: “תקום והדרת” – נאר א קימה וואס האט אין זיך הידור, נישט א קימה וואס ברענגט חסרון כיס.
חידושים:
1. “קימה שיש בה הידור” – ברייטערע אנווענדונג: דער כלל פון “קימה שיש בה הידור” מיינט אז קימה געהערט נאר אין א פארמאלע סעטינג – וואו ס’איז דא פארמעליטי, ווי אין בית המדרש ווען מ’רופט דעם רבי’ן צו עליה, ביי א שמחה, א.ד.ג. אבער אין א דענטיסט אפיס, למשל, ווען א רבי וואקט אריין, איז לכאורה אויך נישט דא קיין דין קימה, ווייל ס’איז נישט “קימה שיש בה הידור.” (עס ווערט באמערקט אז דאס איז נישט נויטווענדיג גערעכט להלכה למעשה.)
2. “חסרון כיס” – נישט נאר געלט: דער רמב”ם לערנט ארויס פון “הידור” אז אזוי ווי הידור קאסט נישט קיין געלט, אזוי אויך קימה דארף נישט קאסטן קיין געלט. א בעל מלאכה וואס שטעלט זיך אויף אינמיטן ארבעט פארלירט פאוקוס און צייט, און דאס איז א חסרון כיס. און ס’איז נישט נאר איין סעקונדע – דער שיעור פון “משיכירנו מד’ אמות עד שיעבור מפניו” קען זיין א מינוט אדער מער.
3. בית המרחץ און בית הכסא: אויך דארט דארף מען זיך נישט אויפשטעלן, ווייל ס’איז נישט “קימה שיש בה הידור.”
—
דער רמב”ם’ס ווערטער: “ומנין שלא יעלים אדם עיניו מן החכם כדי שלא יעמוד מפניו? תלמוד לומר ‘ויראת מאלקיך’ – כל דבר שהוא מסור ללב נאמר בו ‘ויראת מאלקיך’.”
פשט: א מענטש טאר נישט פארמאכן די אויגן אדער זיך מאכן ווי ער זעט נישט דעם חכם כדי אויסצומיידן זיך אויפצושטעלן. אויף אזעלכע זאכן וואס זענען “מסור ללב” שטייט “ויראת מאלקיך.”
חידושים:
1. כבוד איז נישט נאר א פומבי’ע זאך: דער חכם גייט נישט ווערן נפגע (ער ווייסט נישט אז דו האסט אים געזען), און מענטשן גייען אויך נישט וויסן. אבער דער ענין פון כבוד איז פאר דיר אליין – אז דו זאלסט איינהאלטן וואס געהערט צום כבוד. כבוד מיינט נישט נאר אז ער זאל נישט ווערן נפגע; כבוד מיינט אז מ’דארף רעספעקטירן, מ’דארף געבן אנער פאר דעם חכם.
2. דער כלל פון “מסור ללב”: יעדע זאך וואס א מענטש קען טראכטן אז קיינער גייט נישט וויסן – דארט שטייט “ויראת מאלקיך.” א פאראלעל: ווען איינער האט אנגעטון פאלשע תכלת אויף ציצית, שטייט “וירא שמים יצא.” דאס זענען ענינים וואס דער בעל המוסר רעדט דערפון – זאכן וואס קיינער גייט נישט וויסן, אבער דו ווייסט.
—
דער רמב”ם’ס ווערטער: “אין ראוי לחכם שיטריח את העם ויכוין עצמו להם כדי שיעמדו מפניו, אלא ילך בדרך קצרה ומתכוין שלא יראוהו כדי שלא יטריחם לעמוד.”
פשט: דער חכם זאל נישט אויסנוצן זיין כבוד. ער זאל גיין אויף א קורצן וועג וואו ווייניגער מענטשן וועלן אים זען, כדי זיי זאלן זיך נישט דארפן מטריח זיין אויפצושטיין.
חידושים:
1. אינטערעסאנטער קאנטראסט מיט הלכה ג’: ביי דעם מענטש זאגט דער רמב”ם אז ער טאר זיך נישט ארויסדרייען פון כבוד (העלם עין). אבער ביי דעם חכם זאגט דער רמב”ם אז ער זאל זיך ארויסדרייען – ער זאל גיין אויף אן אומוועג כדי מענטשן זאלן אים נישט דארפן מכבד זיין. דאס איז א שיינער צוזאמענשטעל: דער מקבל הכבוד טאר נישט אויסמיידן, אבער דער נותן הכבוד (דער חכם) זאל יא אויסמיידן.
2. פארוואס נישט מזכה זיין אידן מיט א מצוה? לכאורה האט דער חכם א געלעגנהייט מזכה צו זיין אידן מיט א מצוות עשה דורך אריינגיין אין א הויפן. אבער דער רמב”ם זאגט אז ס’גייט סתם שטערן מענטשן, און דאס איז נישט דער וועג.
3. “חכמים הראשונים היו מקיפין והולכין בדרך החיצונה”: די פריערדיגע חכמים פלעגן ממש גיין אויף אן אומוועג, אויף א דרך החיצונה וואו ווייניגער מענטשן וואס קענען זיי זענען געווען. דאס איז אן ענין פון ענווה און נישט אויסנוצן מענטשן. ערנסטע חכמים ווייזן אז זיי ווילן נישט אז מ’זאל זיך שטענדיג אויפשטעלן פאר זיי.
—
דער רמב”ם’ס ווערטער: “רוכב הרי הוא כמהלך.”
פשט: ווען א חכם רייט אויף א בהמה, איז עס אזויווי ער גייט צו פוס, און מ’דארף זיך אויפשטעלן.
חידוש: פון דעם כלל אז מ’דארף זיך אויפשטעלן ווען א רבי “וואקט אדורך,” לערנט מען ארויס אז אויך ווען ער “רייט אדורך” איז דער זעלבער דין.
דער רמב”ם’ס ווערטער (סדר הליכה): ווען דריי מענטשן גייען צוזאמען, דער רב אינמיטן, דער גרעסערער (פחות שבחבורה) פון רעכטס, דער קלענערער (קטן שבחבורה) פון לינקס.
—
דער רמב”ם’ס ווערטער:
– חכם: “הרואה חכם – אין עומד מלפניו עד שיגיע לארבע אמותיו, וכיון שעבר יושב.”
– אב בית דין: “עומד מלפניו משיראנו מרחוק מלא עיניו, ואינו יושב עד שיעבור מאחוריו ארבע אמות.”
– נשיא: “עומד מלפניו מלוא עיניו, ואינו יושב עד שישב במקומו או עד שיתכסה מעיניו. ונשיא שמחל על כבודו כבודו מחול.”
פשט: ס’איז דא דריי לעוועלס פון קימה, יעדע מיט מער כבוד:
– פאר א חכם: אויפשטיין נאר אין ד’ אמות, אוועקזעצן תיכף ווי ער גייט אדורך.
– פאר אן אב בית דין: אויפשטיין פון ווען מ’זעט אים (מלא עיניו), אוועקזעצן ערשט ד’ אמות נאכדעם וואס ער גייט אדורך.
– פאר א נשיא: אויפשטיין פון ווען מ’זעט אים, אוועקזעצן ערשט ווען ער זעצט זיך אוועק אדער ווען מ’זעט אים מער נישט. דער נשיא קען מוחל זיין אויף זיין כבוד.
חידושים:
1. פיר לעוועלס אינגאנצן: צוזאמען מיט רבי מובהק (פון פרק ה’) זענען דא פיר לעוועלס: (א) חכם – ד’ אמות; (ב) אב בית דין – מלא עיניו, ד’ אמות נאך דעם; (ג) נשיא – מלא עיניו, ביז ער זעצט זיך אדער פארשווינדט; (ד) רבי מובהק – מלא עיניו, ביז מ’זעט נישט זיין קומה. דער נשיא’ס דין איז לכאורה דאס זעלבע ווי רבי מובהק’ס דין.
2. דער חילוק צווישן “אויף דער גאס” און “אין בית המדרש”: די הלכות דא (ד’ אמות, מלא עיניו, א.א.וו.) רעדן פון ווען דער חכם גייט אדורך אין דער גאס – דאס איז א דין אויפן יחיד. דערנאך קומט א נייע סיטואציע: ווי אזוי זעט אויס דער סדר ווען דער חכם קומט אריין אין בית המדרש פאר א ציבור.
3. א גאנצע סדר פון קימה: ס’איז דא א גאנצע אויסגעארבעטע סיסטעם פון קימה מיט פארשידענע לעוועלס – “ס’איז נישט קיין קליינע מעשיות.”
—
דער רמב”ם’ס ווערטער: “כשהנשיא נכנס – כל העם עומדים ואין יושבים עד שיאמר להם שבו. כשאב בית דין נכנס – עושים לו שורה אחת מכאן ושורה אחת מכאן, עד שנכנס ויושב במקומו, ושאר העם יושבים במקומם. חכם – כל שגילה בארבע אמות עומדים מפניו, אחד עומד ואחד יושב, עד שנכנס ויושב במקומו.”
פשט: דריי לעוועלס פון כבוד ביי כניסה אין בית המדרש: (1) נשיא – דער גאנצער עולם שטעלט זיך אויף, און מ’בלייבט שטיין ביז ער זאגט “שבו”; (2) אב בית דין – נאר די צוויי שורות נעבן וואו ער גייט אדורך שטעלן זיך אויף, ביז ער זעצט זיך אוועק, אבער מ’ווארט נישט אז ער זאל זאגן “זיץ”; (3) חכם – נאר די וואס זענען אין ד’ אמות פון אים שטעלן זיך אויף, און עס ווערט אן “אויף און אראפ” – ווי ער גייט אדורך שטעלט זיך יעדער אויף און זעצט זיך צוריק אוועק.
חידושים:
1. צוויי חילוקים צווישן נשיא און אב בית דין: ביי דעם אב בית דין זענען דא צוויי נקודות וואס זענען ווייניגער פון דעם נשיא: (א) נישט דער גאנצער עולם דארף זיך שטעלן, נאר די צוויי שורות לעבן וואו ער גייט אדורך; (ב) מ’ווארט נישט ביז ער זאגט “זיץ” – מ’זעצט זיך אוועק ווען ער זעצט זיך אוועק.
2. דער יסוד פון די דריי לעוועלס: דאס גאנצע איז אלעס דינים אין כבוד הנשיא – מ’זאל נישט געבן צופיל כבוד פאר די קלענערע, ווייל דאס וואלט אראפגענומען פון דעם כבוד הנשיא. פון דעם דין פון כבוד הנשיא שטאמט אז מ’גיבט אים א העכערע לעוועל, און ממילא פאר די אנדערע גיבט מען ווייניגער.
—
דער רמב”ם’ס ווערטער: “בני תלמידי חכמים ותלמידי חכמים, בזמן שהציבור צריכים להם, מקפצים על ראשי העם, ונכנסים ויושבים במקומם.”
פשט: קינדער פון חכמים און תלמידי חכמים, ווען דער ציבור דארף זיי, מעגן זיי זיך אדורכפושן צווישן די מענטשן וואס זיצן שוין, כדי צו קומען צו זייער פלאץ אויבן אן, אפילו עס זעט נישט אויס דרך ארץ’דיג.
חידושים:
1. פארוואס בני חכמים? דער חכם אליינס האט נישט דעם פראבלעם – פאר אים שטעלט מען זיך דאך אויף. דא רעדט מען פון בני חכמים – דער זון, דער גבאי, עפעס א נאנטער מענטש וואס קומט צו דינען דעם חכם.
2. דער פרישה’ס ביאור – כבוד החכם, נישט כבוד הבן: דער פרישה ערקלערט אז דאס איז נישט א כבוד פאר דעם זון אליינס, נאר א כבוד פאר’ן חכם – אז זיינע נאנטע תלמידים און קינדער זאלן קענען זיצן לעבן אים. דער זון איז כביכול א “פראפ” פאר דעם כבוד פון דעם חכם – “בניו כשתילי זיתים.”
3. רש”י’ס ביאור פון “מקפצים על ראשי העם”: רש”י ערקלערט אז בימיהם פלעגט מען זיצן אויף דער ערד, און ווען איינער גייט ארום צווישן מענטשן וואס זיצן אויף דער ערד, זעט עס אויס ווי ער וואקט אויף זייערע קעפ. ס’איז נישט כבוד הציבור, אבער פאר כבוד החכם מעג מען עס טון. ס’מיינט נישט ממש שפרינגען אויף קעפ, נאר אז ער פושט זיך אדורך.
4. “ואין שבח לתלמיד חכם שיכנס לאחרונה”: ס’איז נישט קיין שבח פאר א תלמיד חכם אז ער זאל אריינקומען שפעט צום שיעור און דארפן קריכן אויף יעדן איינעם. ער זאל קומען פריער, פאר דער עולם קומט. אבער אויב ער איז ארויסגעגאנגען לצורך (פאר א נויט), דעמאלטס מעג ער חוזר זיין למקומו און גיין דורך די מענטשן וואס זיצן שוין.
—
דער רמב”ם’ס ווערטער: “בני חכמים שיש בהם דעת לשמוע – הופכים פניהם כלפי אביהם. אם אין בהם דעת לשמוע – הופכים פניהם כלפי העם.”
פשט: אויב די קינדער פון חכמים האבן שוין גענוג דעת צו פארשטיין דעם שיעור, קוקן זיי צום טאטע (ווייל זיי זענען אויך תלמידים). אויב זיי האבן נישט גענוג דעת, קוקן זיי צום עולם.
חידושים:
ווען זיי האבן נישט קיין דעת לשמוע, זענען זיי נאר דארט אלס א “פראפ” פאר כבוד זייער טאטע. דעריבער זיצן זיי מיטן פנים צום עולם – אזוי ווי אן אויבן אן – כדי עס זאל קלאר זיין אז זיי זיצן דארטן פאר כבוד החכם, נישט ווייל זיי זענען תלמידים. אבער ווען זיי הערן און פארשטיין, זענען זיי אויך תלמידים, און דארפן קוקן צום רבי.
—
דער רמב”ם’ס ווערטער: “תלמיד היושב לפני רבו תמיד – אין רשאי לעמוד מפניו אלא שחרית וערבית, שלא יהא כבודו מרובה מכבוד שמים.”
פשט: א תלמיד וואס זיצט יעדן טאג פאר זיין רבי, דארף זיך נאר אויפשטעלן צוויי מאל א טאג – אינדערפרי און ביינאכט – כדי זיין כבוד זאל נישט זיין מער ווי כבוד שמים.
חידושים:
1. דער טעם – “שלא יהא כבודו מרובה מכבוד שמים”: וויפיל מאל שטעלט מען זיך אויף פאר כבוד שמים? ביי תפילת העמידה – צוויי מאל (שחרית וערבית). אויב דער תלמיד וואלט זיך אויפגעשטעלט יעדע מאל דער רבי גייט ארויס און קומט אריין, וואלט דאס געווען מער ווי פאר כבוד שמים. דעריבער באגרעניצט מען עס צו צוויי מאל א טאג. דאס איז א זייער וויכטיגער יסוד – מ’טאר נישט געבן מער כבוד פאר’ן רבי ווי פאר כבוד שמים.
2. דער רמב”ם’ס צוגאב פון “תמיד”: די מפרשים באמערקן אז דער רמב”ם האט צוגעלייגט דאס ווארט “תמיד” – “תלמיד היושב לפני רבו תמיד.” אין דער גמרא שטייט סתם “תלמיד היושב לפני רבו.” דער רמב”ם האט דאס צוגעלייגט כדי צו מדייק זיין אז דער דין איז דווקא ווען ער זיצט יעדן טאג כסדר. אבער דער זעלבער תלמיד, ווען ער טרעפט זיין רבי אינדרויסן אויף דער גאס, דארף ער זיך יא אויפשטעלן ווי נארמאל, ווייל דארט איז עס נישט א שאלה פון “מרובה מכבוד שמים.” דער דין פון נאר צוויי מאל א טאג איז נאר אין דער סיטואציע וואו ער זיצט תמיד פאר אים.
3. אויב עס פאסירט באקריעה (מקרה’דיג): אויב עס איז נישט א תמיד’דיגע זאך, נאר עס האט זיך אזוי אויסגעפאלן, דעמאלטס דארף מען זיך יא אויפשטעלן יעדע מאל.
—
דער רמב”ם’ס ווערטער: “‘מפני שיבה תקום’ – מופלג בזקנה, אפילו אינו חכם, עומדים מלפניו. ואפילו חכם שהוא ילד עומד בפני זקן מופלג בזקנה, ואינו חייב לעמוד מלוא קומתו.”
פשט: דער פסוק “מפני שיבה תקום” ווערט אויך געדרשנ’ט אויף א פשוט’ן אלטן מענטש וואס איז “מופלג בזקנה” – זייער אלט – אפילו ער איז נישט קיין חכם, דארף מען זיך אויפשטעלן פאר אים. אפילו א יונגער חכם דארף זיך אויפשטעלן פאר אזא אלטן מענטש, אבער ער דארף נישט אויפשטיין מלא קומתו (אין פולן הייך).
חידושים:
1. וואס מיינט “מופלג בזקנה”? דער רמב”ם גיבט נישט קיין ספעציפישע נומער. דאס איז א רעלאטיווע זאך – “לפי המקום והשעה.” אין פריערדיגע צייטן ווען מענטשן האבן געלעבט קירצער, האט א זיבעציג-יעריגער געקענט הייסן מופלג; היינט, ווען מענטשן לעבן לענגער, קען דאס הייסן א ניינציגער. רש”י אין גיטין זאגט אז “מופלג” מיינט ניינציג יאר, אבער עס ווערט באצווייפלט צו דער רמב”ם מיינט דעם זעלבן שיעור.
2. “מופלג” – מער ווי דאס געווענליכע: דער עיקר פשט איז אז “מופלג” מיינט עלטער ווי רוב מענטשן, עלטער ווי דאס נארמאלע. ס’האט צו טון מיט לעבנס-ערפארונג – די גמרא ברענגט אז דער כבוד פאר אן אלטן מענטש איז פארבונדן מיט וויפיל לעבנס-דערפארונג ער האט באקומען.
3. כבוד פאר עלטער איז נישט פאר’ן “סורווייוון”: דער כבוד איז נישט דערפאר וואס ער האט איבערגעלעבט אזוי לאנג, נאר פאר זיין עלטער אן זיך – ער איז עלטער פון מיר, עלטער פון רוב מענטשן, ער האט באקומען לעבנס-דערפארונג.
4. “ואינו חייב לעמוד מלוא קומתו” – פאר וועמען? דאס גייט אויף דעם חכם – דער יונגער חכם דארף נישט אויפשטיין אין פולן הייך פאר דעם אלטן מענטש, נאר ער שטעלט זיך אביסל אויף אים צו ווייזן כבוד. דאס איז ווייל דער חכם האט זיין אייגענע מעלה, און ער דארף נאר ווייזן א מאס פון רעספעקט.
—
דער רמב”ם’ס ווערטער: “אפילו זקן גוי מהדרין אותו בדברים ונותנין לו יד לסומכו, שנאמר מפני שיבה תקום – כל שיבה במשמע.”
פשט: אפילו אן אלטן גוי דארף מען באהאנדלען מיט דרך ארץ – מ’רעדט צו אים שיין און מ’העלפט אים פיזיש (מ’גיט אים א האנט אים צו שטיצן). דער פסוק זאגט “שיבה” סתם, נישט “שיבה ישראל” – אלזא יעדע שיבה איז אינבאגריפן.
חידושים:
1. דער גדר פון כבוד פאר א זקן גוי איז אנדערש ווי פאר א חכם: ביי א חכם שטייט אז מ’דארף זיך אויפשטעלן (קימה). ביי א זקן גוי שטייט נישט אז מ’דארף זיך אויפשטעלן – נאר “מהדרין בדברים” (מ’רעדט שיין) און “נותנין לו יד לסומכו” (מ’העלפט אים פיזיש). דאס איז א נייער גדר – נישט קימה, נאר פראקטישע הילף און רעספעקטפולע רייד.
2. דער באגריף “זקן” – פון ווען איז מען אלט? איין מיינונג איז אז א “זקן” איז איינער וואס האט שוין אייניקלעך – א זיידע – ווייל ער האט שוין א געוויסע לעבנס-ערפארונג. דער סברא איז אז איינער וואס האט חתונה געמאכט קינדער איז שוין אן אנדערע לעוועל מענטש ווי א יונגערמאן. אבער היינט מאכן אסאך מענטשן חתונה קינדער גאנץ יונג, סאו דער מדד קען זיין פראבלעמאטיש.
3. רבי יוחנן’ס הנהגה אלס ראיה פאר “לייף עקספיריענס”: די גמרא (קידושין לג.) ברענגט אז רבי יוחנן האט זיך אויפגעשטעלט פאר אן אלטן גוי און געזאגט “כמה הרפתקאי עדו עלייהו” – וויפיל זאכן זענען אריבערגעגאנגען אויף אים. לויט דעם איז דער כבוד פאר א זקן באזירט אויף זיין לעבנס-ערפארונג. עס קען אבער זיין אן אלטער מענטש וואס איז קיינמאל נישט ארויס פון זיין שטעטל און האט נישט קיין ערפארונג, און פארקערט – עס זענען דא יונגע מענטשן וואס זענען שוין אסאך אדורך. דער עיקר איז וויפיל א מענטש איז אדורך – נישט נאר צרות, נאר ערפארונגען וואס לערנען אויס א מענטש.
4. “להדר בדברים” – א ברייטערער פירוש: “מהדרין בדברים” קען אויך מיינען אים אויסהערן – ווייל א מענטש וואס איז אסאך אדורך האט עצות צו זאגן, ער האט וואס צו טיילן מיט מענטשן. דאס ווארט “דברים” דארף מען טראכטן ברייטער – נישט נאר שיין רעדן צו אים, נאר אויך צוהערן צו זיינע ווערטער.
—
דער רמב”ם’ס ווערטער: “תלמידי חכמים אין מוציאין אותן לעצמן עם כל הקהל בבנין וחפירה של מדינה… כדי שלא יתבזו בפני עם הארץ. ואין גובין מהן לבנין החומה ותיקון השערים ושכר השומרים וכיוצא בהן. ולא לרדת שירות המלך. ואין חייבין ליתן מס, בין מס הקצוב על בני העיר בין מס הקצוב על כל איש ואיש. שנאמר ‘גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם ויחלו מעט ממשא מלך ושרים.'”
פשט: תלמידי חכמים זענען פטור פון פיזישע ציבור-ארבעט (בויען חומות, גראבן) און פון אלע ארטן שטייערן – סיי א פלאט-רעיט שטייער אויף אלע שטאט-באוואוינער, סיי אן אינדיווידועלע שטייער וואס ווערט באשטימט פאר יעדן מענטש באזונדער. דאס איז כדי שלא יתבזו – זיי זאלן נישט ווערן ערנידריגט דורך זיין אויף דער זעלבער לעוועל ווי אלע.
חידושים:
1. צוויי ארטן שטייערן: דער רמב”ם חילוקט צווישן “מס הקצוב על בני העיר” (א באשטימטע שטייער אויף אלע) און “מס הקצוב על כל איש ואיש” (א יוניקע שטייער וואס ווערט באשטימט אינדיווידועל לויט וואס די אנשי המס זענען מחליט). פון ביידע איז דער תלמיד חכם פטור.
2. דער פסוק “גם כי יתנו בגוים”: דער רמב”ם ברענגט דעם פסוק (הושע ח:י) אלס מקור. די דרשה גייט אז “יתנו” איז מלשון “ישנו” (זיי וועלן לערנען), און “ויחלו מעט ממשא מלך ושרים” – זיי זענען פטור פון די משא (לאסט) פון מלך און שרים.
—
דער רמב”ם’ס ווערטער: “והמוכר סחורה לתלמיד חכם מניחין אותו למכור תחילה… ואין מעמידין בדין, ויושב בכל בעלי דינין הרבה, מקדימין אותו ומושיבין אותו.”
פשט: ווען א תלמיד חכם האט סחורה צו פארקויפן, גיט מען אים פריאריטעט – ער פארקויפט ערשט, און קיינער טאר נישט פארקויפן ביז ער האט געענדיגט. אויך אין בית דין, ווען עס זענען דא אסאך בעלי דינים, מ’גיט דעם תלמיד חכם קדימה.
חידושים:
1. [דיגרעסיע: די מעשה מיטן טשאנזער רב און די עפלעך:] עס ווערט דערציילט די באקאנטע מעשה (געברענגט אין ספרים פון אהבת ישראל) ווי דער טשאנזער רב האט אויסגענוצט זיין דין פון “למכור תחילה” פאר אן אלמנה. עס איז געקומען אן אלמנה וואס האט זיך באקלאגט אז זי קען נישט פארקויפן אירע עפלעך אין מארק. דער טשאנזער רב איז אליין געגאנגען אין מארק און האט אנגעהויבן אויסצורופן “עפלעך, עפלעך!” – און ווייל אלע חסידים זענען געלאפן כאפן ביים רבי’ן, איז עס שנעל אויספארקויפט געווארן. ער האט זיין פריווילעגיע אלס תלמיד חכם גענוצט צו העלפן דער אלמנה.
2. בית דין – דער חילוק צווישן קדימה און דין: געווענליך ביי דין ווייסט מען אז מ’טאר נישט מקדים זיין איין בעל דין איבער דעם אנדערן – ביידע דארפן זיצן גלייך. אבער דער רמב”ם מיינט אז די קדימה איז נאר אין דעם סדר ווען ער קומט אריין – מ’לאזט אים נישט שטיין ווארטן אין האלוועי, ער קומט אריין קודם. אבער דער דין אליין דארף זיין גלייך, מיט צדק – מ’גיט אים נישט קיין אנדערע באהאנדלונג אין דעם דין גופא.
—
דער רמב”ם’ס ווערטער: “עוון גדול לבזות את החכמים או לשנאותן. לא חרבה ירושלים עד שביזו בה תלמידי חכמים, שנאמר ‘ויהיו מלעיבים במלאכי האלקים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת ה’.’ לומר: בוזים מלמדי דבריו.”
פשט: עס איז א גרויסע עבירה צו מבזה זיין אדער פיינט האבן תלמידי חכמים. ירושלים איז נישט חרוב געווארן ביז מ’האט מבזה געווען תלמידי חכמים.
חידושים:
1. “בוזים דבריו” = “בוזים מלמדי דבריו”: דער רמב”ם טייטשט דעם פסוק (דברי הימים ב’ לו:טז) אז “בוזים דבריו” מיינט נישט אז מ’האט פארברענט ספרי תורה, נאר מ’האט מבזה געווען די מלמדים – די וואס לערנען אויס דעם דבר השם. דאס זעלבע פרינציפ: “חקותי תמאסו” מיינט “מלמדי חקותי תמאסו.”
2. פיינט האבן א תלמיד חכם איז מער ווי סתם שנאת ישראל: פיינט האבן יעדן איד איז אן עבירה, אבער פיינט האבן א תלמיד חכם איז א גרויסע עבירה – ווייל עס איז א ביזוי פון תורה אליין.
3. “כי דבר ה’ בזה – הכרת תכרת”: איינער וואס איז מבזה א חכם/רבי/מלמד גייט אריין אין דעם כלל פון “כי דבר ה’ בזה” (במדבר טו:לא), וואס דער עונש דערפאר איז “הכרת תכרת הנפש ההיא” – ער האט נישט קיין חלק לעולם הבא.
4. פארבינדונג צו פרק ג’: שוין אין פרק ג’ האט דער רמב”ם געלערנט אז אויך איינער וואס קען לערנען און לערנט נישט איז אויך “דבר ה’ בזה.” דאס שטימט זייער גוט צוזאמען: דער רבי איז מביא לחיי עולם הבא – אויב דו ביסט מבזה דעם רבי, האסטו נישט קיין חלק לעולם הבא, ווייל דו האסט נישט געלערנט. ביזוי פון דעם רבי פירט צו ביטול תורה, וואס פירט צו פארלירן עולם הבא.
—
דער רמב”ם’ס ווערטער: “כל המבזה את החכמים, אפילו בדברים, חייב נידוי. מנדין אותו בית דין ברבים, וקונסין אותו ליטרא זהב בכל מקום, ונותנין אותו לחכם.”
פשט: איינער וואס איז מבזה א חכם, אפילו נאר מיט ווערטער, ווערט מנודה דורך בית דין ברבים, און ער ווערט געקנס’ט א ליטרא זהב וואס מ’גיט דעם חכם.
חידושים:
צוויי עונשים – כלפי שמיא און כלפי אדם: מ’זאל נישט מיינען אז ווייל ער האט שוין דעם עונש פון “אין לו חלק לעולם הבא,” דארף ער נישט קיין עונש אויף דער וועלט. דער רמב”ם זאגט אז ביידע עונשים זענען דא – סיי דער רוחני’דיגער עונש (פארלירן עולם הבא) און סיי דער גשמי’דיגער עונש (נידוי און קנס). דאס איז אנדערש ווי געווענליך, וואו “אין לו חלק” מיינט אז עס איז נישטא קיין אנדערע עונש.
—
דער רמב”ם’ס ווערטער: “המבזה את החכם בדברים אפילו לאחר מותו מנדין אותו בית דין, ואין מתירין אותו עד שיחזור בתשובה. אבל מורד בחכם חי, אין מתירין לו עד שירצה.”
פשט: מבזה א חכם נאך זיין טויט – בית דין איז אים מנדה, און מ’איז אים מתיר ווען ער טוט תשובה. אבער מבזה א לעבעדיגן חכם – מ’איז אים נישט מתיר ביז דער חכם אליין ווערט מרוצה.
חידושים:
1. דער חילוק צווישן לאחר מותו און בחייו: ביי א טויטן חכם גענוגט תשובה כלפי שמיא – תהלים זאגן, דעם אייבערשטן בעטן. אבער ביי א לעבעדיגן חכם העלפט נישט נאר תשובה – ער דארף גיין צום חכם אליין און אים מרצה זיין.
2. פארוואס דארף מען נישט גיין צום קבר? צוויי תירוצים:
– ערשטער תירוץ: ביי א לעבעדיגן חכם איז דער ביזוי פערזענליך – ער האט באליידיגט א לעבעדיגן מענטש. אבער ביי א טויטן חכם איז עס מער אן ענין פון כבוד התורה בכלל, נישט א פערזענליכע באליידיגונג.
– צווייטער תירוץ: דער קבר האט נישט די כבוד התורה – דער כבוד התורה איז פארבונדן מיטן לעבעדיגן מענטש, נישט מיטן קבר.
דער רמב”ם’ס ווערטער: “בחיים, החכם עצמו מוחל על כבודו לעם הארץ שהפקיר בו, ואינו צריך לא יחיד ולא עשרה.”
פשט: דער חכם אליין קען מוחל זיין אויף זיין כבוד פאר דעם עם הארץ וואס האט אים מבזה געווען, און ער דארף נישט קיין יחיד אדער עשרה דערצו.
חידושים:
1. דער לשון “הפקיר בו”: דער רמב”ם נוצט אן אינטערעסאנטע לשון – “הפקיר בו” – דער עם הארץ האט כביכול הפקר געמאכט דעם כבוד פון דעם חכם. דער חכם דארף צוריקקלעימען זיין כבוד – ער דארף אליין זאגן אז “מיין כבוד איז נאך עומד במקומו, עס איז נישט הפקר.”
2. “ואינו צריך לא יחיד ולא עשרה”: קנסות (ווי ליטרא זהב) דארפן א בית דין. אבער דער חכם אליין קען מוחל זיין אן קיין בית דין – ער דארף נישט קיין יחיד און נישט קיין עשרה.
דער רמב”ם’ס ווערטער: “ואם מת החכם, באים שלשה על קברו ומתירים לו.”
פשט: אויב דער חכם איז שוין נפטר געווארן, קומען דריי מענטשן צום קבר און זענען מתיר דעם נידוי.
—
דער רמב”ם’ס ווערטער: “הרב שנידוהו לכבודו… חייבים כל ישראל לנהוג בו נידוי…”
פשט: ווען א רב איז מנדה געווען עמיצן וועגן כבוד תלמיד חכם, דארפן אלע תלמידים פון יענעם רב אננעמען די נידוי. דער רמב”ם לייגט אויס א גאנצע היעראַרכיע פון ווער איז מחויב צו נוהג זיין דעם נידוי.
חידושים:
1. תלמיד מנדה – רב נישט מחויב: ווען א תלמיד האט מנדה געווען איינעם וועגן כבוד תלמיד חכם (נישט כבוד עצמו פון דעם תלמיד), איז דער רב נישט מחויב צו נוהג זיין דעם נידוי, אבער כל העם (אלע אנדערע אידן) זענען יא מחויב. דער סברא איז אז דער רב איז אויף א העכערע מדרגה ווי דער תלמיד, און ער דארף זיך נישט אננעמען פאר דעם תלמיד’ס נידוי.
2. נשיא מנדה – אלע מחויבים; עם מנדה – נשיא נישט מחויב: די זעלבע היעראַרכיע: ווען דער נשיא האט מנדה געווען, דארפן אלע אידן נוהג זיין דעם נידוי. אבער ווען דאס פאלק האט מנדה געווען, איז דער נשיא נישט מחויב צו נוהג זיין.
3. שטאט-היעראַרכיע: ווען דעם מנודה’ס אייגענע שטאט האט אים מנדה געווען, איז דער נידוי חל אויף אלע אנדערע שטעט – כל שכן, ווייל זיינע אייגענע שטאט-לייט קענען אים בעסער, און אויב זיי האבן געהאלטן אז ער פארדינט נידוי, איז עס זיכער באגרינדעט. אבער פארקערט – אויב אן אנדערע שטאט האט אים מנדה געווען, איז זיין אייגענע שטאט נישט מחויב צו נוהג זיין דעם נידוי, ווייל זיינע שטאט-לייט ווייסן מיט וועמען זיי האבן צו טון, און אפשר ווייסן זיי אז ער איז נאר נכשל געווארן.
4. דער כלל: דער העכערער לעוועל דארף נישט אננעמען דעם נידוי פון דעם נידעריגערן לעוועל. דער רב דארף נישט אננעמען פון דעם תלמיד; דער נשיא דארף נישט אננעמען פון דעם עם; דעם מנודה’ס אייגענע שטאט דארף נישט אננעמען פון אן אנדערע שטאט.
5. שאלה: וויאזוי קען א תלמיד מנדה זיין? מ’האט דאך פריער געלערנט אז א תלמיד קען נישט פסק’נען און נישט טון זאכן בפני רבו. תירוץ: עס מוז זיין אז דער תלמיד האט מנדה געווען שלא בפני הרב, אין א מקום וואו ער האט יא א רעכט צו פסק’נען, ווייל עס איז נישט אין דעם רב’ס געגנט.
6. דער חילוק צווישן נידוי פאר כבוד הרב און נידוי פאר אנדערע דברים: ביי נידוי פאר כבוד הרב (כמורד בבית דין) גילטן די הקלות פון דער היעראַרכיע – דער רב דארף נישט נוהג זיין דעם תלמיד’ס נידוי, א.א.וו. אבער ביי נידוי פאר שאר דברים שחייבים עליהם נידוי גילטן קיין הקלות נישט. אפילו נתנדה קטן שבישראל – אפילו דער פשוט’סטער, קלענסטער איד האט אים מנדה געווען – חייב הנשיא וכל ישראל לנהוג בו נידוי עד שיחזור בתשובה מדבר שנתנדה עליו. “קטן” מיינט דא נישט א קטן ממש (א קינד), נאר דער פשוט’סטער מענטש אין דער חבורה.
7. דער יסוד פון נידוי – כבוד תורה, נישט כבוד פערזענליך: דער יסוד פון נידוי איז נישט ווייל מ’האט זיך צוקריגט מיט איין ספעציפישן רב, נאר ווייל מ’האט זיך צוקריגט מיט דער רבנות’שאפט – מיט די רבנים, מיט די משנה, מיט די חכמים. עס גייט אום כבוד התורה און כבוד תקנות חכמים.
8. גמרא-מקור: רב יוסף זאגט: “בכל דא בקומי בית דין מנדין על כבוד הרב, וכל שאין בו נידוי משמתינן ליה.” דער רמב”ם’ס חידוש איז אז “בית דין” מיינט נישט דווקא אז נאר בית דין קען מנדה זיין, נאר אז יעדער איינער קען מאכן די נידוי – “בית דין” מיינט אז דאס דארף מען טון, נישט אז נאר בית דין טוט עס.
—
דער רמב”ם’ס ווערטער: “על ארבעה ועשרים דברים מנדין את האדם, בין איש בין אשה.”
פשט: דער רמב”ם רעכנט אויס 24 זאכן וואס מאכן א מענטש (מאן אדער פרוי) חייב נידוי.
חידושים און ביאורים:
ווי שוין פריער געלערנט – מ’דארף מכבד זיין א חכם אפילו נאך זיין טויט.
ער איז מבזה נישט נאר דעם שליח, נאר דורך דעם שליח איז ער מבזה די בית דין אליין.
איינער וואס רופט זיין חבר “עבד” – חייב נידוי.
איינער וואס איז מזלזל אין א תקנת חכמים אדער א הלכה פון די רבנן, אדער איינער וואס מאכט לועג פון דברי תורה – חייב נידוי. דאס איז דער יסוד פון כבוד חכמים.
חילוק פון #2: אפילו ער איז געווען העפליך צום שליח בית דין (נישט מבזה דעם שליח), אבער למעשה איז ער נישט אנגעקומען צום זמן – איז עס אויך א בזיון פאר בית דין.
מנדין אותו עד שישלם – ביז ער באצאלט אדער פאלגט אויס וואס בית דין האט פסק’נט.
מנדין אותו עד שיסיר היזקו – ביז ער נעמט אוועק דעם מזיק. דאס איז א שארפע הלכה – עס קען אויך אנגייען איינעם וואס פארקויפט דענדזשערעס זאכן.
מ’רעדט ווען אידן אין דער געגנט דארפן עס האבן. מנדין אותו עד שיקבל עליו כל אונס שיבא מן הגוי לישראל חבירו בעל המצר – ער מוז מקבל זיין אויף זיך אלע שאדנס וואס דער גוי’אישער שכן וועט פארשאפן דעם אידישן שכן, ווייל דער גוי האט נישט קיין חושן משפט. ווען ער נעמט דאס אויף זיך, נעמט מען אראפ דעם נידוי.
איינער וואס גייט עדות זאגן אין גוי’אישע קאורטס, און דורך זיין עדות האט א איד געדארפט באצאלן געלט וואס לויט דין ישראל וואלט ער נישט געדארפט באצאלן – מנדין אותו עד שישלם, ביז ער באצאלט דעם הפסד.
א כהן וואס איז א שוחט/בוטשער און זאגט “איך בין אליין א כהן, האלט איך פאר מיר די מתנות” – חייב נידוי. דאס איז א דוגמא פון א זאך וואו דער חיוב איז נישט אזוי קלאר (ספק גורם), און דערפאר קומט א נידוי צו מחזק זיין.
אפילו ס’איז נאר א מנהג, איז ער חייב נידוי – ווייל ער איז נישט מכבד די חכמים וואס האבן עס מתקן געווען. דאס איז א דוגמא פון א זאך וואס איז קלאר (נישט קיין שאלה), אבער דער נידוי קומט ווייל ער איז מזלזל אין תקנות חכמים.
כללי’דיגער יסוד: דער סיבה פארוואס מען מאכט נידויים אויף די זאכן איז ווייל זיי דארפן עקסטרע חיזוק – סיי זאכן וואס דער חיוב איז נישט קלאר, סיי זאכן וואס זענען קלאר אבער מענטשן זענען מזלזל.
אפילו ס’איז נישט קיין איסור דאורייתא, נאר א תקנה – ווער עס טוט מלאכה נאך חצות ערב פסח איז חייב נידוי.
מ’רעדט נישט פון מבטל שבועה סתם, נאר עס איז א ענין פון חילול השם. עס ווערט געברענגט דער ירושלמי וועגן חוני המעגל – אז שמעון בן שטח האט געזאגט “אלמלא חוני אתה גזרתי עליך נידוי”, ווייל ער האט געמאכט אן עוגה (סירקל) און מתפלל געווען פאר רעגן, און אויב עס וואלט נישט געלונגען וואלט געווען א חילול השם. דער יסוד: א רבי וואס זאגט צו הבטחות, און אויב די הבטחה קומט נישט אן, און די תלמידים זאגן אז ס’איז א חילול השם – איז ער חייב נידוי.
איינער וואס איז מכשיל אנדערע מענטשן צו עסן קודשים בחוץ. מ’קען גוזר זיין אז עס זאל אויסזען ווי מען עסט קודשים בחוץ.
דער דין פון קידוש החודש באלאנגט פאר ארץ ישראל. איינער וואס טוט עס אין חוץ לארץ איז חייב נידוי. עס ווערט דערמאנט מסכת ראש השנה – אויך איינער וואס איז מעכב עדים פון צו קומען (אפילו מ’האט זיי נישט געדארפט), ווייל נעקסטע מאל וועלן זיי נישט קומען.
א שוחט וואס האט נישט גוט געטשעקט און האט מכשיל געווען מענטשן מיט טריפות.
א שוחט וואס האט נישט באוויזן זיין מעסער פאר א חכם.
דאס איז לכאורה שווער צו מנדה זיין איינעם דערפאר, אבער דער דין איז אז ער איז חייב נידוי.
איינער וואס האט גע’גט זיין ווייב, אבער ער טוט מיט איר ווייטער ביזנעס כדי צו בלייבן בקשר. כשבאו שניהם לבית דין מנדין אותם – ווען זיי קומען צו בית דין (ווייל זיי האבן א סכסוך אין זייער שותפות), לייגט מען ביידע אין נידוי.
א חכם וואס מ’רעדט אויף אים נישט גוטע זאכן (שם רע, רנינים) – ער איז חייב נידוי. דאס הייסט, דער חכם אליין ווערט מנודה, ווייל ער האט געפירט זיך אזוי אז מ’רעדט אויף אים.
איינער וואס מנדה זיין א מענטש שלא כדין – ער אליין איז חייב נידוי. דאס איז א “סעיפטי מעקאניזם” כדי צו פארמיידן אז דער כח פון נידוי זאל נישט ווערן מיסברויכט. עס ווערט פארגליכן צו א תענית חלום אויף א תענית – מ’פאסט אויף דעם וואס מ’האט געפאסט.
—
1. דער ראב”ד’ס השגה אויף “לפני עיוור”: דער ראב”ד זאגט אז ער האט זיך געמוטשעט מיט דעם פונקט פון “מכשיל את העיוור.” ער דערקלערט אז עס רעדט זיך פון דעם וואס שטייט אין מסכת קידושין – אז איינער וואס שלאגט זיין גרויסן זון איז עובר אויף לפני עיוור, ווייל ער איז מכשיל דעם זון אז ער זאל צוריקשלאגן דעם טאטן.
2. דער ראב”ד’ס השגה אז ס’איז דא מער ווי כ”ד: דער ראב”ד באמערקט אז אין אמת’ן זענען דא מער ווי פיר-און-צוואנציג זאכן וואס מ’איז חייב אויף זיי נידוי – דער רמב”ם’ס ליסט איז נישט ממצה.
3. דער קשר פון נידוי צו כבוד חכמים – פארוואס שטייט עס דא: רוב פון די כ”ד זאכן האבן צו טון מיט כבוד חכמים – מ’רעספעקטירט נישט די חכמים וואס האבן געמאכט תקנות, אדער מ’שוואכט אפ תקנות וואס מ’דארף מחזק זיין. דערפאר ברענגט דער רמב”ם דאס אריין אין הלכות תלמוד תורה אונטער “כבוד חכמים.” דער עיקר נידוי, זעט אויס, איז אריגינעל געווען בעיקר פאר כבוד חכמים – דאס איז דער יסוד פון דעם גאנצן מוסד פון נידוי.
4. צוויי גירסאות אין דער גמרא: אין דער גמרא זענען דא צוויי גירסאות פון דער ליסט פון כ”ד זאכן, און עס קען זיין אז דער רמב”ם האט געהאט א גירסא וואס איז אנדערש פון וואס מיר האבן.
5. חילוק צווישן נידוי און חרם: דער רמב”ם רעדט דא פון נידוי, נישט חרם. אין לשון העם נוצן מענטשן דאס ווארט “חרם,” אבער הלכה’דיג איז דא א חילוק צווישן נידוי און חרם – דאס ווערט אויסגעלייגט אין די קומענדיגע פרקים.
6. די נעקסטע פרקים: די קומענדיגע פרקים (נאך פרק ו’) זענען אינגאנצן הלכות נידוי – דער רמב”ם גייט ווייטער אויסברייטערן דעם ענין פון נידוי וואס ער האט דא אנגעהויבן. דאס איז דער סיום פון פרק ו’ פון הלכות תלמוד תורה.
מיר לערנען דעם רמב”ם, הלכות תלמוד תורה, ספר המדע, פרק ו’, כבוד תלמידי חכמים. מיר גייען געבן שישי דא פאר די תלמידי חכמים.
זאגט דער רמב”ם, מיר האבן שוין געלערנט אין דעם פאריגן פרק די הלכות פון כבוד רבו, ווי שטארק א מענטש דארף מכבד זיין זיין רבי. און אזוי ביי די סוף האט דער רמב”ם געזאגט אז עס איז דא צוויי מיני רבי’ס: עס איז דא רבי מובהק, דער רבי פון וועם ער האט געלערנט רוב תורה, און נאכדעם איז דא א רבי פון וועם ער האט געלערנט עפעס, אזוי ווי א רבי וואס איז א חבר. דאס איז אבער אלעס ענינים פון א מענטש’ס רבי, פון וועם א מענטש האט דירעקט געלערנט. אבער נאכדעם איז דא א הלכה, אפילו איינער וואס דו האסט נישט דירעקט געלערנט פון אים, אבער ער איז א תלמיד חכם, איז אויך דא די זעלבע מצוה פון אים מכבד צו זיין.
זאגט דער רמב”ם אזוי: “כל תלמיד חכם” – יעדער תלמיד חכם. תלמיד חכם. דער רמב”ם רופט, און אין די וועלט איז אנגערופן אונז תלמיד חכם. עס קען זיין אז עס איז באזירט אויף דעם, ווייל אויב א מענטש האט א רבי מובהק, איז יעדער איינער א תלמיד פון א חכם. אבער עס מיינט א תלמיד פון חכמים, לאו דווקא דער חכם אליין. לאמיר זאגן אז עס איז דא א געציילטע חכמים, דער לעוועל פון חכמים איז זייער הויך, נאר עס איז דא מערערע תלמידי חכמים, די וואס לערנען אייביג פון די חכמים. איז אז יעדער תלמיד חכם, יעדער איינער וואס לערנט פון חכמה, “מצוה להדרו” – מען דארף אים מהדר זיין און מכבד זיין. יא. “אף על פי שאינו רבו” – אפילו אויב ער איז נישט זיין רב, דארף מען אים מהדר זיין, “שנאמר ‘מפני שיבה תקום והדרת פני זקן'”. און חז”ל דרש’נען…
Speaker 1: עס מיינט נישט א זקן, אן אלטער מענטש?
Speaker 2: עס מיינט אויך, אבער קודם…
Speaker 1: אז דער פשוט’ער מקרא איז שיבה בלאט, אן אלטער מענטש?
Speaker 2: יא, מיר גייען זען דא. ווי דער רמב”ם ברענגט אויך חכם דא, און דער איז אלס בסודא?
Speaker 1: אבער עס מיינט ביידע, אבער עס מיינט בעיקר דער וואס איז “זה שקנה חכמה”. זקן מיינט, איז א ראשי תיבות, “זה קנה”. עס מיינט אז מען דארף מהדר זיין די פנים פון א תלמיד חכם וואס האט קונה געווען חכמה.
Speaker 2: יא, איך מיין אז עס איז נישט אזוי ווייט פון א פשט, ווייל זקן, אסאך מאל, מען שטייט “אספת לי שבעים איש מזקני ישראל”. עס מיינט נישט דווקא געוויסע אלט. אבער געווענליך די זקנים זענען די תלמידי חכמים, וואלט מען זיך צייט צו לערנען און צו ווערן א מנהיג. אבער זקן געווענליך מיינט אזוי ווי אויף ענגליש זאגט מען די עלדער, דער נשיא, דער וואס פירט דארט, דער בעל הבית. איך מיין אז די גמרא זאגט אז די סיבה פארוואס מ’איז מכבד א זקן איז אויך ווייל א זקן האט במשך זיין לעבן כמה הרפתקאי אדער איז אסאך אדורך, אזוי אז ער האט קונה געווען עפעס. דאס הייסט אז יעדער מענטש איז אויך עפעס א שטיקל חכם, ווייל ער האט געהאט אסאך לייף עקספיריענס. דאס איז די אינטערעסאנטסטע, אז אייביג איז דער קנין החכמה די סיבה.
דאס זאגט דער רמב”ם, “אמנם אין חיוב לעמוד מפני חכם אלא בשעה שהוא רבו”. מ’דארף וויסן, דער פסוק איז דער רמב”ם אין ספר המצוות, און דא אין די מנין המצוות, נישט אין די פראנט פון די הלכות אבער אין די אנהייב פון די ספר, האט ער געזאגט אז דאס איז דער מקור פאר די גאנצע מצוה פון כבוד רבו אויך. דאס הייסט אז מ’איז מכבד דעם רבין אויך זאלסטו שטיין מפני שיבה תקום. ס’איז אינטערעסאנט אז ער ברענגט נאר די פסוק דא אין פרק ו’, ער וואלט געקענט ברענגען אין אנהייב פרק ה’ אויך. ס’זעט אויס אין די לשון פון ספר המצוות, אז בעצם די מצוה איז מפני שיבה תקום, און ס’איז דא אן עקסטערע חיוב אויף דיין רבי אז דו דארפסט אים נאך מער מכבד זיין. דא זעט עס אויס פארקערט, דא זעט עס אויס אז דיין רבי, און נישט נאר דיין רבי נאר אויך די אנדערע.
ס’זעט אויס אין דעם רמב”ם אויבן אויף אז דער רבי איז אסאך א גרעסערע חיוב, ווייל דער רבי איז דא “כאילו מראה פני השכינה” און ס’איז דא די אלע, און אויך די אופן הכבוד. דא רעכנט ער אויס בעיקר זיך אויפשטעלן, דאס איז א פארמאלע זאך, מ’דארף וויסן אז ער איז מורא מורם מעם און מ’שטעלט זיך אויף פאר אים. אבער פאר דעם רבין איז דא די אלע אז ער קומט פאר דעם טאטן. דאס הייסט אז אפילו מ’לערנט עס ארויס פון די זעלבע פסוק, אבער מדין הגמרא, דאס הייסט מיט דעם חכמים, די הלכות איז שוין דא אסאך מער תנאים אויף כבוד רבו, ס’איז אסאך מער הארב.
ער הייבט אן מיט אויפשטעלן, “אמנם אין חיוב לעמוד מפני חכם” – דאס איז דאך די פסוק זאגט, אבער דארט מיינט יא יעדע מין כבוד, אבער “תקום” איז די עיקר מצוה, אז מ’דארף זיך אויפשטעלן פאר א חכם, פאר א זקן. זאגט דער רמב”ם, “אמנם אין חיוב לעמוד מפני חכם אלא כשיקרב ממנו בארבע אמות”. ביי רבי מובהק איז געשטאנען פון ווען מ’זעט אים, מלא עיניו, יא? אבער ביי א סתם חכם דארף נישט אזוי ווייט, נאר פון ווען ער קומט נאנט צו ארבע אמות, “עד שיעבור כנגד פניו” – ביז ער גייט אדורך. ביי רבי איז געשטאנען ביז מ’זעט שוין נישט זיין קומתו. ביי ביידע, פאר א רבי דארף מען זיך אסאך מער מחייב זיין ווי פאר א חכם. און מ’קען אויך זען נאך לעוועלס אין פרק, אין הלכה ו’ קען מען זען מער לעוועלס פון די קימה והידור.
“אין אומנות מפני תלמידי חכמים, ואין אומרים להם לעמוד מפניהם בשעה שהם עוסקים במלאכתם, ואין עומדים מפניהם לא בבית המרחץ ולא בבית הכסא, שנאמר ‘תקום והדרת’, קימה שיש בה הידור”. ווען א מענטש איז פארמאל, ער איז אנגעטון, ער איז אין א נארמאלע פלאץ, איז דא פארמאלע זאכן. אבער ווען… לכאורה, יעצט גייסטו אריין אין די דענטיסט אפיס, און ס’וואקט אריין דארט א רבי, לכאורה איז אויך נישט דא קיין דין קימה. דער דין קימה איז ווען מ’רופט אויף דעם רבי’ן צו עליה אין בית המדרש, דאס איז “קימה שיש בה הידור”, יא? איך ווייס נישט צו איך בין גערעכט להלכה למעשה, אבער לכאורה דאס מיינט “קימה שיש בה הידור” – ביי א שמחה, ביי א פלאץ וואו ס’איז דא עפעס פארמעליטי.
“בעלי אומניות חייבין לעמוד מפני תלמידי חכמים בשעה שעוסקין במלאכתן”. ווען איז מען נישט חייב? אויב א מענטש איז א בעל אומנות און ער האלט אינמיטן טון זיין ארבעט, דארף ער זיך אויפשטעלן. אבער אימתי? אויב ער האלט נישט אינמיטן ארבעטן. אבער אימתי איז ער נישט חייב? אויב איינער האלט אינמיטן ארבעטן און ער איז עוסק במלאכתו, ער האלט אינמיטן פיקסן עפעס, און ס’גייט דורך א חכם, דארף ער זיך נישט אויפשטעלן. שנאמר, מ’לערנט עס ארויס פון א פסוק, “תקום והדרת”. מה הידור? הידור מיינט “קימה שאין בה חסרון כיס” – אים געבן כבוד. כבוד קאסט נישט קיין געלט. “אף קימה שאין בה חסרון כיס” – נאר א קימה וואס דער וואס שטעלט זיך אויף גייט נישט האבן קיין חסרון כיס. יא, ס’גייט אים שטערן פון די ארבעט, פון די פאוקוס אויף די ארבעט פאר די קורצע צייט. און ס’איז נישט נאר א קורצע צייט, ס’איז דא א סדר פון ווען ער קומט אדורך, “משיכירנו מד’ אמות עד שיעבור מפניו”. ס’איז נישט נאר איין סעקונדע, ס’איז א מינוט, איך ווייס.
זייער גוט. ווייטער. “ומנין שלא יעלים אדם עיניו מן החכם כדי שלא יעמוד מפניו?” א מענטש וואלט געקענט טראכטן אז נאר אויב איך זע אים, דעמאלט דארף איך זיך אויפשטעלן, אבער איך קען אים איגנארירן און זיך מאכן ווי איך זע אים נישט, און ער גייט נישט ווערן נפגע ווייל ער זעט איך האב מיינע אויגן צוגעמאכט. אבער דאס איז אזא ערמה, דאס איז אזא אויבער-חכמ’ישע זאך. אויף דעם שטייט דער פסוק, תלמוד לומר “ויראת מאלקיך”. “כל דבר שהוא מסור ללב נאמר בו ‘ויראת מאלקיך'”. יעדע זאך וואס איז מסור ללב, וואס א מענטש טראכט אז מענטשן זאלן נישט וויסן. עס שטייט למשל, ווען ער האט נישט אנגעטון תכלת, ווייל די ציצית זענען אנגעטון פאלש, פעיק, שטייט דארטן “וירא שמים יצא”. אזעלכע סארט זאכן שטייט אין פסוק.
דאס איז ממש אן ענין וואס דער בעל המוסר… דער בעל המוסר מיינט אפשר נאך, אבער דער בעל המוסר מיינט אזעלכע זאכן וואס קיינער גייט נישט וויסן. ווייל דו ווייסט, עס שטייט דאך טאקע מיט צוגעמאכטע אויגן, אדער וואטעווער, ער האט געפונקט נישט געזען. ס’מאכט זיך אמאל א מענטש האט געפונקט נישט געזען. דו האסט גראדע יא געזען. ווער ווייסט אז דו האסט גראדע יא געזען? קיינער ווייסט נישט. אבער דו זעסט דא איז אביסל מער, אז די ענין פון כבוד איז נישט נאר אן ענין פומבי, נאר פאר דיר אליין. אז דו זאלסט איינהאלטן וואס געהערט צום כבוד. ער גייט נישט ווערן נפגע, מענטשן גייען נישט וויסן אז דו האסט אים געזען, אבער פאר דיר אליין איז דא אן ענין פון כבוד.
כבוד איז נישט אז ער וועט ווערן נפגע. כבוד איז אז מ’דארף רעספעקטן, מ’דארף געבן אנער פאר די חכם. יא.
זאגט דער רמב”ם ווייטער, “אין ראוי לחכם… אה, די מענטשן דארפן מכבד זיין די חכם, אבער דער חכם קען נישט נעמען אדווענטידזש דערפון, האבן הנאה א גאנצע צייט אריינגיין און ארויסגיין פון בית המדרש, ווייל יעדע מאל שטעלט מען זיך אויף. און טאקע חכמים, געווענליך ערנסטע חכמים ווייזן, קענסט שוין ארויסזעצן, “אין ראוי לחכם שיטריח את העם ויכוין עצמו להם כדי שיעמדו מפניו, אלא ילך בדרך קצרה”. ער זאל גיין אין א וועג וואו ס’זאל די ווייניגסטע מענטשן דארטן דורכגיין. “ומתכוין שלא יראוהו כדי שלא יטריחם לעמוד”**. ער זאל גיין אויף א וועג אז מענטשן זאלן אים ווי ווייניגער זען, זיך מטריח זיין אויפצושטיין.
דאס איז לכאורה אזויווי א המשך פון די פריערדיגע הלכה. הייסט, דער מענטש זאל זיך נישט ארויסדרייען, אבער דער חכם זאל זיך יא ארויסדרייען. אבער ס’איז אינטערעסאנט, ווייל לכאורה האט ער דא א געלעגנהייט מזכה צו זיין אידן מיט א מצוות עשה. אבער ער רעדט פון הויפן וואס עס גייט סתם שטערן. האסט דא אפשר א סדר, איך ווייס.
זאגט ער ווייטער, “חכמים הראשונים היו מקיפין והולכין בדרך החיצונה שאין המכירים מצויין שם כדי שלא יטריחום”. די חכמים פלעגן גיין נישט אין די רעגולערע וועג, זיי האבן געזוכט אן אומוועג כדי מענטשן זאלן זיך נישט דארפן אויפשטיין פאר זיי. דאס איז אן ענין פון ענווה, אדער אן ענין פון נישט אויסנוצן מענטשן, נישט מאכן מענטשן דארפן אויפשטיין פאר אים צופיל. ס’איז א טירחא. יא, ס’איז נישט מענטשלעך, ווייל מ’שטעלט זיך אויף פאר דיר, מיינט נאך אז דו דארפסט קומען, און א גאנצע צייט זיך אויפשטעלן, מ’זאל זיך אויפשטעלן פאר דיר, האסטו ענדזשויסט עס? נו נו.
יא, און ווייטער… יא, זאגט די רמב”ם ווייטער, “רוכב הרי הוא כמהלך”, דאס הייסט אז מ’זעט די רבי אריינקומען אויף א בעל חי, אויף א גמל, הייסט עס אויך אזויווי ער וואקט, און מ’דארף זיך אויך אויפשטעלן. און ממילא, פון איין מהלך, אזויווי מ’דארף זיך אויפשטעלן ווען א רבי וואקט אדורך, דארף מען אויך זיך אויפשטעלן ווען דער רבי רייט אדורך.
זאגט די רמב”ם ווייטער, ווען דריי מענטשן וואקן צוזאמען, און איינער פון זיי איז דער תלמיד חכם, איז דער רב, איז דער דרך כבוד אז דער רב זאל זיין אינמיטן, און דער פחות שבחבורה זאל גיין פון די רעכטע זייט, און דער קטן שבחבורה זאל זיין פון די לינקע זייט.
ווייטער, הרואה חכם… יעצט גייט מען לערנען, לאמיר טרייען צו זאגן וואס מ’גייט לערנען וועגן, ווייל אזוי ווער איך צומישט. יעצט גייט מען לערנען, מ’האט געלערנט נעכטן, מ’האט שוין געזען היינט, אז ס’איז דא א חילוק פון רבי מובהק וואס מ’דארף זיך אויפשטעלן כמלא עיניו, און א קלענערע חכם וואס מ’דארף זיך נאר אויפשטעלן אין ד’ אמות. יעצט גייען מיר זען מער פרטים וועגן דעם, ווי יעדע לעוועל, ס’איז דא א חכם, מ’גייט זען א אב בית דין, א נשיא, דריי לעוועלס. דאס הייסט, חוץ וואס ס’איז דא א פערטע לעוועל, רבי מובהק, וואס שטייט נישט דא, אבער דא גייט מען לערנען דריי לעוועלס פון ווי שטארק מ’דארף אויפשטיין. דאס הייסט, ס’איז דא א גאנצע סדר פון אויפשטיין, ס’איז נישט קיין קליינע מעשיות.
זאגט ער, “הרואה חכם”, ווען איינער זעט א חכם קומען, “אין עומד מלפניו עד שיגיע לארבע אמותיו”. ער זאגט דא “אין עומד”, דאס הייסט ס’איז נישט קיין חשוב’ערע זאך אויב דו שטעלסט זיך שוין אויף פון פריער, נאר מ’דארף זיך נאר אויפשטעלן ווען ער קומט אין די ד’ אמות. מ’וועט קענען זאגן אז דאס איז מער דירעקט, ווען דו קענסט זיין אין ד’ אמות און דו שטעלסט זיך אויף. אקעי, עד שיגיע לארבע אמותיו, “וכיון שעבר”, קען ער זיך שוין אוועקזעצן.
אבער א אב בית דין, דער אב בית דין, דאס הייסט דער ראש פון די בית דין, פון די סנהדרין, איז “עומד מלפניו”, דעמאלטס איז דא א גרעסערע כבוד דארף מען טון, אזויווי ביי די רבי, ער שטעלט זיך אויף “משיראנו מרחוק מלא עיניו”, פון ווען ער זעט אים פון די ווייטנס ווי ווייט די אויג קען זען, “ואינו יושב עד שיעבור מאחוריו ארבע אמות”. און נאכדעם וואס ער גייט אדורך, מער ווי ביי די חכם, וואס תיכף ווי ער איז אדורך געגאנגען, לאמיר ווארטן ד’ אמות.
“ראש הנשיא, הנשיא איז מרומם מפניו מלוא עיניו”, זיך אויפשטעלן דארף מען פון ווען מ’זעט אים פון די ווייטענס. “ואין יושב”, ער זעצט זיך נישט אוועק “עד שישב במקומו, או עד שיתכסה מעיניו”, ביז דער חכם זעצט זיך אוועק, או עד שיתכסה מעיניו, ביז ער זעט אים מער נישט. אזוי ווי ביי דער רבי מובהק, זיך אויפשטעלן דארף מען פון דער רבי מובהק, איז דאך דאס זעלבע דין פון יענעם נשיא. אבער ער זעט אויס
Speaker 1: מען דארף נישט, נאר אויפשטעלן ווען ער קומט אין ארבע אמות.
Speaker 2: דער אב בית דין, יא.
Speaker 1: דאס איז מער דירעקט, ווען ער קומט אין ארבע אמות שטעלט מען זיך אויף. אקעי, עד שיגיע לארבע אמות, ווען קען ער זיך שוין אוועקזעצן?
אבער דער אב בית דין, דער אב בית דין, ס’איז דער ראש פון די בית דין פון די סנהדרין, איז עומד מלפניו, דעמאלטס איז דא א גרעסערע כבוד, דארף מען טון אזוי ווי ביי א רבי, ער שטעלט זיך אויף משיראנו מרחוק מלא עיניו, פון ווען ער זעט אים פון די ווייטנס, ווי ווייט די אויג קען זען. ואינו יושב עד שיעבור מאחוריו ארבע אמות, נאכדעם וואס ער גייט אדורך, מער ווי ביי א רבי, א חכם גלייך וואס איז אדורך געגאנגען, דא ווארט מען ד’ אמות.
וראת הנשיא, הנשיא איז מער, עומד מלפניו מלא עיניו, דאס אויפשטעלן דארף מען פון ווען מ’זעט אים פון די ווייטנס. ואינו יושב, ער זעצט זיך נישט אוועק, עד שיושב במקומו, ביז דער חכם זעצט זיך אוועק, או עד שיתכסה מעיניו, ביז ער זעט אים מער נישט. אזוי ווי ביי א רבי מובהק דארף מען אויפשטעלן. דער רבי מובהק איז לכאורה די זעלבע דין ווי א נשיא, אזוי זעט אויס.
זאגט דער רמ”א ווייטער, אזוי ווי מ’האט געלערנט פריער ביי א רבי, א רבי קען מוחל זיין, ונשיא שמחל על כבודו כבודו מחול.
Speaker 1: זאגט ער ווייטער, זאגט יעצט דער רמ”א די סדר. סאו יעצט, לכאורה פריער האט מען גערעדט ווען ער גייט סתם, ער גייט אדורך אין די גאס, איך ווייס וואס. יעצט רעדט מען ווי ער קומט אריין ווען ס’איז א פסק הלכה, אדער ער זאגט א שיעור, צו איך ווייס וואס.
Speaker 2: יא.
Speaker 1: זאגט ער, כשהנשיא נכנס, ווען דער נשיא קומט אריין, כל העם עומדים, דער עולם שטעלט זיך אויף, ואין יושבים עד שיאמר להם שבו, ביז דער נשיא זאגט זיי קענען זיך זעצן.
זאגט ער, דאס איז לכאורה נישט די זעלבע פון פריער. פריער האט מען גערעדט ד’ אמות, ער גייט אדורך. דאס איז א נייע זאך, ווען ער שטייט פאר א ציבור. פריער האט מען גערעדט לכאורה פון א יחיד, וואס איז דא א מצוה אויף דיר. דא זאגט מען די סדר וויאזוי ס’זעט אויס אין בית המדרש, די סדר הדברים, די מנהג. דאס איז אויך, די פריערדיגע האט גערעדט לכאורה ווען נישט ווען ער קומט אריין אין בית המדרש, נאר ווען ער גייט אין די גאס, איך ווייס נישט וואו. און דא רעדט מען אדער פון דרויסן צום בית המדרש, איך ווייס נישט.
Speaker 2: יא.
Speaker 1: זאגט ער, כשהנשיא נכנס, כשאב בית דין נכנס, ווען דער אב בית דין קומט אריין, איז טוט מען אים אביסל אנדערש, אזוואס? ווייניגער, נישט די גאנצע עולם שטייט אויף. נישט די גאנצע עולם דארף זיך שטעלן, נאר די וואס זענען די נענסטע צו די וואו ער גייט אדורך שטעלן זיך אויף, עד שנכנס ויושב במקומו, ביז ער זעצט זיך אוועק. ושאר העם יושבים במקומם, די איבריגע עולם קען בלייבן זיצן. איז דא צוויי זאכן: קודם כל, נישט די גאנצע עולם, נאר צוויי שורות. און צווייטנס, מען ווארט נישט אז ער זאל זאגן “זיץ”.
נאכדעם, די לעצטע, די lowest level, א פשוט’ע חכם, כל שגילה בארבע אמות עומדים מפניו. ווען ער קומט אן, די מענטשן לעבן וועמען ער וואקט ארבע אמות לעבן זיי, עומדים מפניו, שטעלן זיך אויף. אחד עומד ואחד יושב, דאס הייסט, ס’ווערט אזא אפ און דאון, דער שטייט זיך אויף און דער זעצט זיך אוועק. וואו ער וואקט אדורך, דארט וואו ער וואקט אדורך, גיבט מען זיך א שטעל אויף, עד שנכנס ויושב במקומו.
איז דאס איז אלעס דינים אין די כבוד הנשיא, אז מ’זאל נישט געבן קיין סאך כבוד פאר די קלענערע. מדין כבוד הנשיא גיבט מען אים א העכערע לעוועל, ממילא פאר די אנדערע דארף מען געבן ווייניגער. דאס זענען די דריי לעוועלס.
Speaker 1: זאגט ער ווייטער, בני תלמידי חכמים ותלמידי חכמים, די קינדער פון די חכמים און תלמידי חכמים, איז אזוי, בזמן שהציבור צריכים להם, ווען מ’דארף זיי האבן, איך ווייס, מ’דארף זיי האבן זיי זאלן קומען צום שיעור, זיי זאלן קומען פסק’ענען פאר אידן, איז בדרך כלל איז נישט קיין דרך ארץ אז א מענטש זאל זיך אריינשטיפן און זאל אנקומען צו די פראנט, אדער זיך פושן צו די אויבן אן. אבער בני חכמים ותלמידי חכמים, ווען מ’דארף זיי האבן, מקפצים על ראשי העם, מיינט נישט ממש קריכן אויף די קאפ פון די עולם. ער זאגט אזא לשון, אז ס’זעט אויס נישט דרך ארץ’דיג ווען איינער פושט זיך אדורך אין פראנט פון אנדערע מענטשן, אבער פאר די כבוד פון די בני חכמים ותלמידי חכמים מעגן זיי זיך אריינפושן ונכנסים ויושבים במקומם, און אנקומען צו די אויבן אן, צו די פראנט.
Speaker 2: דו ווייסט אז ס’איז דא אזא מיינונג אז מ’טייטשט נישט “אויף די קאפ”? איך ווייס נישט, איך האב געהערט אמאל עפעס א זאך מיט צוברעכן קעפ, איך ווייס נישט.
Speaker 1: וואטעווער, ס’איז א לשון, ס’מיינט נישט מקפצים על ראשי העם.
Speaker 2: וואס איז די פשטות? דו מיינסט אז ס’מיינט כפשוטו? איך ווייס נישט, איך בין נישט קיין מומחה אין די זאכן, איך מיין, מ’קען רעדן וואס… איך ווייס נישט.
Speaker 1: ס’איז דאך נישט די ערשטע מאל וואס ס’איז דא א לשון וואס דו ווייסט בעסער פון מיר.
Speaker 2: וואס זאגט וואס? אז עס מיינט נישט וואס עס זעט אויס. ווען ער פשוט’עט זיך דארט, זעט אויס ווי ער וואקלט מענטשן צו קעפ. אקעי. ווי רש”י זאגט אמאל אז דער גנב איז מיין שונא, וויפיל דו ווייסט, זאגסטו אז עס שטייט אין רש”י, עס שטייט אין רש”י. יא.
Speaker 1: אבער מיר דארפן פארשטיין, וואס איז דער ענין פון בני חכמים? סתם בני חכמים האבן עפעס א פאזישאן? דער חכם אליינס, שטעלט מען זיך דאך אויף, ער האט נישט דעם פראבלעם. דא רעדט מען בני חכם, איז דאס דער גבאי, דער זון, ער קומט, איך ווייס וואס טון דארט? עפעס אזא זאך, ניין? איז נישט דאס דער פשט?
Speaker 2: צוויי זאכן. ער זאגט, דער פרישה זאגט אז עס איז אן ענין פון כבוד החכם אז זיינע נאנטע תלמידים און זיינע קינדער זאלן קענען זיצן לעבן אים. ס’איז נישט די כבוד פאר די זון, ס’איז די כבוד פאר’ן חכם. און ער זאגט אז רש”י איז מסביר אז בימיהם פלעגט מען זיצן אויף די ערד, און אויב איינער וואקט ארום ווען אלע מענטשן זיצן אויף די ערד, זעט אויס ווי ער וואקט אויף זייערע קעפ. ס’איז נישט קיין כבוד הציבור, אבער פאר די כבוד החכם מעג מען עס טון. אקעי.
Speaker 1: ווייטער. ואין שבח לתלמיד חכם שיכנס לאחרונה. ס’איז נישט קיין שבח, נישט קיין מעלה. אויב עס פעלט זיך אויס, מעג מען זיי אריינברענגען ווען דער גאנצער עולם זיצט שוין, אבער בדרך כלל איז נישט קיין שיינע זאך פאר א תלמיד חכם אז ער זאל אריינקומען שפעט צום שיעור און דארפן קריכן אויף יעדן איינעם. ענדערש זאל ער עס טון אויף א מער מסודר’דיגע וועג, ער זאל קומען פריער פאר דער עולם קומט. אבער יא, אויב איז ער ארויסגעגאנגען לצורך, איז דא א היתר, חוזר למקומו מעג מען אים לאזן, דעמאלטס לאזט מען אים טון דעם מקפץ על ראשי עם אז ער גייט דורך יעדער וואס זיצט שוין.
Speaker 1: זאגט ער ווייטער, בני חכמים שיש בהם דעת לשמוע, אויב בני חכמים האבן שוין די דעת צו פארשטיין די שיעור פון זייער טאטע, פון דעם רבי’ן, הופכים פניהם כלפי אביהם. דעמאלטס דארפן זיי קוקן צו זייער טאטע, זיי דארפן הערן די שיעור. אבער אם אין בהם דעת לשמוע, הופכים פניהם כלפי העם.
וואס איז דער פשט? וואס איז די הלכה, אינטערעסאנטע הלכה? וואס פעלט עס אויס? כדי עס זאל זיין ברור אז זיי זיצן דארטן פאר די כבוד פון זייער טאטע. פארשטייסט? ווייל דעמאלטס זענען זיי נאר א “פראפ”, יא? זיצן זיי אזוי מיטן פנים צום עולם, אזוי ווי אן אויבן אן. מ’זעט, דער רבי זיצט, בניו כשתילי זיתים, זיי זענען נאר פון כבוד פאר’ן רבי’ן. אבער ווען זיי הערן נישט אז זיי זענען אויך תלמידים, דארפן זיי זען זייער רבי.
Speaker 1: אקעי, נאך אן אינטערעסאנטע הלכה, תלמיד היושב לפני רבו תמיד, יא? א תלמיד וואס האט צוזאמגע’לערנט אלע מיני הלכות, מ’שטעלט זיך אויף און אזוי ווייטער. אבער וואס טוט זיך אמאל א תלמיד וואס זיצט יעדן טאג? ער זיצט פון אינדערפרי ביז ביינאכט זיצט ער דארט אין פראנט פון זיין רבי, דער רבי לערנט פאר. ער גייט זיך אויפשטעלן יעדע מאל דער רבי גייט ארויס, קומט אריין?
זאגט ער, ניין. אין רשאי לעמוד מפניו אלא שחרית וערבית. נאר צוויי מאל א טאג מעג ער מאכן די קימה פאר א חכם. פארוואס? שלא יהא כבודו מרובה מכבוד שמים. ווייל, אה, וויפיל מאל דאווענט ער תפילת העמידה? דריי מאל א טאג שטעלט ער זיך אויף פאר… צוויי מאל.
Speaker 2: דארפסט טאקע וויסן, פארוואס… פארוואס… נישט מער מאל אויפשטעלן פאר כבוד שמים?
Speaker 1: ס’איז זייער וויכטיג צו וויסן אז מ’טאר נישט געבן מער כבוד פאר די רבי ווי פאר די כבוד שמים. ס’איז וויכטיג צו געדענקען.
ער זאגט אז דאס איז דווקא ווען ער יושב פאר א רבי תמיד. ס’הייסט נישט אויב אמאל ס’איז באפן מקרה געשען, דעמאלטס יא. דאס איז ווען ער טוט עס יעדן טאג.
Speaker 1: און ס’איז געברענגט, זאגן די מפרשים פון די רמב”ם דא, אז דער רמב”ם האט צוגעלייגט דעם “יושב לפני רבו תמיד”. ס’שטייט נישט אזוי אין דער גמרא. אין דער גמרא שטייט סתם, “תלמיד היושב לפני רבו”. אבער דער רמב”ם האט פארשטאנען אז דאס מיינט אז ס’קען אפילו זיין דער זעלבער תלמיד ווען ער גייט אינדרויסן דארף ער יא, ווייל ס’איז נישט קיין כבוד פאר די רבי. דא ווייסטו שוין אז דו זיצסט דא יעדן טאג און שטעלסט זיך אזויפיל מאל אויף.
Speaker 1: זאגט די הלכה ווייטער. ביז יעצט האבן מיר געלערנט פון דעם דרש וואס האבן מיר געלערנט? אז “זקן” מיינט אזא איינער וואס איז א חכם. אבער וואס טוט זיך מיט די פשוט’ע מקרא, א פשוט’ע זקן? האבן מיר גערעדט, איך ווייס נישט אויב דאס איז די פשוט’ע מקרא, אבער על כל פנים.
זאגט דער רמב”ם, מפני שיבה תקום, מופלג בזקנה, איינער וואס איז אלט און איז זייער אלט. יא, ער זאגט נישט קיין נאמבערס. א גיל האט צו טון מיט לפי המקום והשעה. ס’איז יענע צייטן ווען מ’האט געלעבט א קורצערע צייט קען הייסן א זיבעציג יעריגער, היינט הייסט עס א ניינציג יעריגער.
Speaker 2: ס’ווענדט זיך ווי קלוג מ’איז. דו האסט א געוויסע, אזויווי מ’זאגט, די גמרא ברענגט אז דאס האט צו טון מיט וויפיל לייף עקספיריענס מ’האט באקומען. סאו ס’ווענדט זיך. אמאל פלעגט מען באקומען א לייף עקספיריענס ביי די צען, היינט באקומט מען עס אפילו נישט ביי די ניינציג. סאו מ’דארף וויסן.
Speaker 1: ער צייכנט צו עפעס א רש”י אין גיטין אז ס’מיינט ווען מ’איז ניינציג. יא, דארט ווען ס’שטייט מופלג, “כי יבואו ימי הרעה”, אבער איך ווייס נישט צו דער רמב”ם מיינט די זעלבע הגדרה ווי דא. אקעי, יא, דער רמב”ם זאגט אונז נישט. סאו וועגן דעם טראכט איך אז מופלג בזקנה מיינט אז אין דעם פלאץ הייסט ער זייער אלט. זקנה איז זייער א רעלאטיוו זאך. ס’איז דא עריעס אדער דורות, היינטיגע צייטן ווען א מענטש שטארבט ביי די אכציג, אוי, א שטיקל קריעה, ווייל אריכות ימים האט מען שוין היינט, ברוך השם, ס’איז דא מענטשן וואס לעבן אין די טיפע ניינציגערס. אבער דאס איז נישט געווען דרייסיג יאר צוריק.
Speaker 2: אבער דאס איז אמת מבחינת רפואה, אבער יעצט רעדט מען דאך לעניננו פון די נקודה פון וועמען מ’דארף רעספעקטן. ס’איז נישט די נושא צו ווייל ער לעבט לענגער. אבער מופלג מיינט מער ווי די געווענליכע. און ווען מ’זאגט געווענליכע, מיינט עס מופלג בחכמה אדער… איך ווייס נישט. מופלג פון רוב מענטשן.
Speaker 1: קלאפט אריין. דאס וואס דו זאגסט אז היינט איז נישט אזא שרעקליכע חידוש אז איינער שטארבט ביי די ניינציג, סאו מיינט נישט… כבוד באקומט מען נישט פאר’ן סורווייוון אזוי לאנג, רייט? מ’באקומט עס פאר עפעס א… פאר זיין עלטער, פאר זיין עלטער פון מיר, רייט? לאמיר זאגן אזוי, עלטער פון מיר, עלטער פון רוב מענטשן, עלטער פון… ער האט באקומען לייף עקספיריענס. איך ווייס נישט צו ס’האט צו טין צו ווייל אסאך מענטשן לעבן לאנג.
Speaker 2: אקעי.
Speaker 1: ער איז זייער אלט, אפילו אינו חכם, אפילו ער איז נישט קיין חכם, עומדים מלפניו, דארף מען זיך אויפשטעלן פאר אים. זאגט ער, ואפילו חכם שהוא ילד – א חכם וואס איז יונג, מ’מיינט נישט א קינד, ס’איז רעלאטיוו, איינער וואס איז א קינד קעגן דעם אלטן ניינציג יעריגער – עומד בפני זקן מופלג בזקנה, ער דארף זיך אויך אויפשטעלן פאר דעם אלטן איד, ואינו חייב לעמוד מלוא קומתו.
Speaker 2: איינער גייט ארויף אויף די חכם, אדער קיינער דארף נישט? לכאורה די חכם.
Speaker 1: די חכם דארף נישט אויפשטעלן מלא קומתו, ער שטעלט זיך אביסל אויף אים צו ווייזן דורך אים כבוד. ווי דער רבי זאגט אפילו זאגן גאר—
Speaker 1: פיין, לכאורה די חכם. לכאורה מ’דארף נישט אויפשטעלן מלוא קומתו, “אלא כדי להדרו”, נאר ער שטעלט זיך אביסל אויף אים צו ווייזן דורך אים כבוד. ווי די רמב”ם זאגט, “אפילו זקן גוי מהדרין אותו בדברים”, רעדט מען צו אים שיין, “ונותנין לו יד לסומכו”, און מ’לייגט אים אונטער א האנט אים צו…
ס’שטייט נישט אז מ’דארף זיך אויפשטעלן פאר אים, מ’דארף אים העלפן. ס’איז א נייע גדר.
אבער דא שטייט, מ’דארף אים האדר זיין בדברים, מ’דארף געבן א יד לסומכו, “שנאמר מפני שיבה תקום”. “כל שיבה במשמע”. ס’שטייט נישט שיבה ישראל, עפעס אזוי, דאס מיינט ער?
Speaker 2: יא.
Speaker 1: ס’שטייט נישט שיבה רעך, שיבה רעך, אדער וואס?
Speaker 2: אקעי, א וויכטיגע הלכה, מ’דארף געדענקען. אן אלטע גוי דארף מען געבן דרך ארץ און כבוד.
איך מיין אז אן אלטע איד, אלט איז מען פון ווען מ’האט אייניקלעך, אזוי האלט איך.
Speaker 1: אלט, אלט.
Speaker 2: האסט שוין חתונה געמאכט.
Speaker 1: איך וואלט געזאגט אז יעדער וואס איז א זיידע. איך מיין אז אין די פערציגערס.
Speaker 2: יא, איך ווייס נישט. פונקט אזוי ווי ס’גייט, דו זאגסט אז ס’ווערט מער קאלט, איך זאג אז ס’ווערט מער, ווייל היינט אסאך מענטשן מאכן חתונה די קינדער ווען זיי זענען גאנץ יונג, סאו איז שוין א זקן, איינער איז שוין א זיידע. אפשר זאגן מיר טייטש א זיידע. איך זאג נאר.
Speaker 1: ער זאגט דאך “מפליג בזקנה”.
Speaker 2: אה, האט שוין אור אייניקלעך.
Speaker 1: ער האט געוואלט ארויסברענגען אז א זיידע וואס האט א געוויסע לייף עקספיריענס, פון דעם וואס ער האט גערעדט. איינער וואס האט חתונה געמאכט קינדער איז שוין אן אנדערע לעוועל מענטש, און נישט דער זעלבער מענטש ווי א יונגערמאן. דו ביסט נישט מסכים?
Speaker 2: פארוואס בין איך נישט מסכים?
Speaker 1: סאו די גמרא זאגט, רבי יוחנן האט זיך אויפגעשטעלט פאר אן אלטע גוי, האט ער געזאגט, “כמה הרפתקאי עדו עלייכו”, אזויפיל זאכן זענען אריבערגעגאנגען אויף אים.
Speaker 2: נו.
Speaker 1: סאו לויט דעם לכאורה האט עס צוטון מיט לייף עקספיריענס. ס’קען דאך זיין אמאל אן אלטער זקן וואס איז קיינמאל נישט ארויסגעגאנגען פון זיין שטעטל, ער האט נישט קיין שום… ס’איז דאך דא מענטשן וואס זענען אין א יונגע עידזש.
איך מיין אז איך בין שוין א זקן, אן א כלפי פתקא יהיבנא. איך זאג, עס ווענדט זיך וויפיל ער איז אדורך. איינער איז מער אדורך דורך די יונגע יארן. עס איז נישט נאכן… איך מיין נישט א פתקא דווקא צרות. עקספיריענס, זאכן וואס לערנט אויס א מענטש זאכן. ס’איז טאקע אזוי, ווען א מענטש איז אסאך אדורך האט ער עצות צו זאגן, ער האט וואס צו שערן מיט מענטשן. איך וועל אים נעמען להדיר בדברים, אזויווי אים אויסהערן, אז אויף דברים דארף מען טראכטן.
Speaker 1: אקעי, זאגט דער רמב”ם ווייטער, תלמידי חכמים, יעצט גייען מיר דא לערנען וועלכע פאבליק, צרכי ציבור, זענען תלמידי חכמים פטור אלס כבוד התורה, און מ’פאטערט זיי פון געוויסע ארבעט.
זאגט דער רמב”ם, תלמידי חכמים אין מוציאין אותן לעצמן עם כל הקהל בבנין וחפירה של מדינה. א מלך קען הייסן יעדן איינעם טון עבודות פאר די לאנד, אבער תלמידי חכמים הייסט מען נישט טון די ארבעט. וואס איז דאס געמיינט די שטאט? יא, מ’דארף בויען א חומה וכדומה. תלמידי חכמים הייסט מען נישט טון די ארבעט, כדי שלא יתבזו בפני עם הארץ, זיי זאלן נישט ווערן מבזה אז זיי זענען אויף די זעלבע לעוועל ווי אלע.
ואין גובין מהן לבנין החומה ותיקון השערים ושכר השומרים וכיוצא בהן, זאכן וואס יעדער איינער דארף געבן צו שטייער, ולא רודת שירות המלך, מ’נעמט נישט פון זיי קיין שטייער. ואין חייבין ליתן מס, סיי וועלכע שטייער, בין מס הקצוב על בני העיר, סיי א באשטימטע שטייער, בין מס הקצוב על כל איש ואיש, סיי א שטייער וואס אויף יעדער מענטש מאכט מען א באזונדערע יוניק שטייער לויט וואס די אנשי המס זענען מחליט אויף אים.
שנאמר גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם, די דרשה גייט עפעס אז “יתנו” איז מלשון “ישנו”, מ’וועט וועסטו שוין א הלכות, ויחלו מעט ממשא מלך ושרים. ס’איז עפעס ווייטער די דרשה, ס’גייט עפעס אז… אז וואס? אז זיי זענען פטור פון די משא מלך. איך געדענק נישט פונקטליך וויאזוי די דרשה ארבעט. ער ברענגט נישט די דרשה. אקעי, מ’דארף מודיע זיין די איי-אר-עס וועגן דעם הלכה.
Speaker 1: זאגט דער רמב”ם ווייטער, והמוכר סחורה לתלמיד חכם, מניחין אותו למכור תחילה, דארף מען אים געבן כבוד… נישט כבוד, מ’דארף אים געבן… דאס איז שוין מער ווי כבוד. זיין וויסלע פריווילעדזשעס. יא, מ’געט אים א טשענס אין ביזנעס אז ער זאל קענען שנעלער פארקויפן. איינער וואס איז נישט אזוי ווי אים, שיק אים קודם ער זאל פארקויפן. קיינער טאר נישט פארקויפן ביז דער תלמיד חכם האט געענדיגט פארקויפן.
Speaker 1: מיר ווייסן סתם די מעשה ווען דער טשאנזער רב האט פארקויפט עפלעך. אונז ווייסן אז דער עולם איז געלאפן, ווייל אלע חסידים זענען געגאנגען כאפן. אבער דער טשאנזער רב האט געטראכט, ער גייט זיך אויסנוצן זיין… בפרט אן אלמנה, דארף מען איר אויך העלפן. איך ווייס נישט צו די אלמנה האט עס אים געגעבן צו פארקויפן.
ס’איז געקומען אן אלמנה און זיך באקלאגט אז זי האט נישט קיין געלט. האט דער טשאנזער רב געזאגט, “וואס טוסטו?” זי האט געזאגט אז זי פארשטייט אין מארק אז זי פארקויפט עפלעך. און קיינער וויל נישט קויפן. האט דער טשאנזער רב געזאגט, “נע, מענטשן ווייסן נישט וואספארא גוטע עפלעך דאס זענען.” און ער איז געגאנגען אין די מארק, און ער האט אנגעהויבן אויסצורופן “עפלעך, עפלעך”, ביז ס’איז געווארן שנעל אויספארקויפט. ס’איז א באקאנטע מעשה וואס ברענגט די רוסעס אין אהבת ישראל.
אבער ער האט געהאלטן אז בפרט פאר אן אלמנה קומט זיך אויך אז מ’זאל איר… ער האט געקומען נוצן זיין דין תלמיד חכם אז מ’זאל אים לאזן למכור תחילה.
Speaker 1: “ואין מעמידין בדין, ויושב בכל בעלי דינין הרבה, מקדימין אותו ומושיבין אותו.” דער רמב”ם מאכט עס זייער אינטערעסאנט, ווייל געווענליך ביי דין ווייסט מען אויך אז מ’טאר נישט מקדים זיין, מ’טאר נישט געבן כבוד פאר א… ביי דין טאר מען נישט געבן כבוד. מ’מאכט דעם בעל דין אליין. ביידע זאלן זיצן, דארף מען זיי מאכן די זעלבע. אבער אין די האלוועי אדער ווען ער קומט אריין, זאל ער אריינקומען קודם. מ’לאזט אים נישט שטיין ווארטן. ס’שטייט נישט אז מ’געבט אים… דער דין דארף זיין גלייך, מיט צדק.
Speaker 1: זאגט דער רמב”ם ווייטער, “עוון גדול לבזות את החכמים”. ביז יעצט איז געווען הלכות, די לעצטע צוויי הלכות איז געווען זאכן וואס תלמידי חכמים האבן א געוויסע פריווילעדזשעס, קען מען עס רופן, אין די מארק און כדומה. יעצט קומען מיר לערנען בכלל מוסר אויף די וואס מבזה תלמידי חכמים, און מ’גייט דא לערנען די עונש, הלכות פון ביזוי תלמיד חכם. קודם איז דא אן עונש כלפי שמיא, און נאכדעם גייט זיין אז מיר קענען אים לייגן אין חרם און מאכן נידוי אויף איינער וואס איז מבזה א תלמיד חכם.
זאגט דער רמב”ם, “עוון גדול הוא לבזות את החכמים או לשנאותן, עונשו גדול.” ס’איז א גרויסע עבירה. פיינט האבן יעדן איד איז אן עבירה, אבער א תלמיד חכם איז אן עבירה אן א גרויסע עבירה.
“לא חרבה ירושלים עד שביזו בה תלמידי חכמים.” ער זאגט נישט אז ס’איז געווען אן עונש, נאר דעמאלטס איז געשען די חורבן. מען זעט אז דאס האט געמאכט די חורבן. שנאוי מה לי מלאכי אלקים בוזים דבריו מתעתעים בנביאיו, און נאכדעם איז געווען אז ס’איז געקומען די חמת השם. אזוי ווי שטייט ווייטער אין פסוק.
Speaker 1: לומר, וואס טייטשט דבורה? אויף וואס האבן זיי פארשעמט די אייבערשטנ’ס ווערטער? נישט פארברענט ספר תורה. מבזה מלמדי דבורה, מען פארשעמט די וואס לערנען אויס די דבר השם. די זעלבע זאך, חז”ל זאגן, אומר תורה אין מן השמים, חקותי תמאסי, מען איז מואס אין די אייבערשטנ’ס חוקים, וואס מיינט דאס? מלמדי חקותי תמאסי. פשוט מיינט חקותי תמאסי אזויווי די פארקערטע פון ואם בחקותי תלכו. פשוט איז אויך פון יענע פסוק מיינט נביאים, אבער דאס איז וואס חז”ל זאגן.
Speaker 1: איינער וואס איז מבזה די חכם, איינער וואס איז מבזה די רבי, איינער וואס איז מבזה די תלמיד חכם, איינער וואס איז מבזה די מלמד, ער גייט אריין אין די כלל פון וואס די פסוק זאגט “כי דבר ה’ בזה”, וואס שטייט אויף דעם? פאר דעם שטייט די עונש פון “הכרת תכרת הנפש ההיא”, און אויף דעם איז “הכרת תכרת”. איז די “הכרת” נפש וואס די רמב”ם טייטשט מיינט אז ער האט נישט קיין חלק לעולם הבא.
מיר האבן געלערנט שוין אין פרק ג’ אז אויך איינער וואס קען לערנען און ער לערנט נישט איז אויך “דבר ה’ בזה”. בקיצור, ס’איז אויף די פארקערטע. אבער ס’שטימט זייער גוט, ווייל פריער האבן מיר געלערנט אז די רבי איז מביא לחיי עולם הבא. אויב דו ביסט מבזה די רבי, האסטו נישט קיין חלק לעולם הבא, ווייל דו האסט נישט געלערנט. פאר די זעלבע סיבה.
Speaker 1: זאגט די רמב”ם ווייטער, אפילו ער ווייסט אז ער האט נישט קיין חלק, אין בו דין אדם שביזה, ס’טייטש נישט אז ער באקומט שוין זיין עונש אויף יענע וועלט, און ס’איז דא עפעס א דין פון קום לייבא דרבנן, און ער באקומט נישט קיין עונש דא. ניין, ס’איז נישט אזוי. געווענליך ווען מ’זאגט “אין לו חלק”, מיינט עס אז ער האט נישט קיין אנדערע עונש נאר דאס. ס’איז נישטא קיין אנדערע עונש.
זאגט די רמב”ם, דא איז יא דא אן אנדערע עונש. וואס איז דאס? אין בו דין אדם שביזה, אפילו בדברים, חייב נידוי. אויב קומט אן עד, אפילו ער האט אים נאר מבזה געווען מיט ווערטער, דארף ער זיין מנודה. מנדין אותו בית דין ברבים, די בית דין זאל אים מנדה זיין ברבים, וקונסין אותו ליטרא זהב בכל מקום, מ’קנס’ט אים א שטיקל גאלד, א געוויסע סכום. און פאר וועם דארף מען געבן די גאלד? נותנין אותו לחכם, פאר די חכם וואס ער איז מבזה געווען. ס’איז א גוטע ביזנעס, א חכם וואס מ’איז מבזה, ער באקומט ליטרא זהב. אויב ס’איז דא א בית דין וואס קען עס אינפארסן.
Speaker 1: המבזה את החכם בדברים אפילו לאחר מותו, איינער וואס איז מבזה די חכם און ער רעדט אויף אים דיבורי בזיון אפילו לאחר מותו, מנדין אותו בית דין, די בית דין נעמט אים אין נדה. ואין מתירין אותו עד שיחזור בתשובה, אבל מורך חכם חי, דעמאלטס העלפט נישט תשובה כלפי שמיא, אזוי ווי ער זאגט תהלים און ער בעט דעם אייבערשטן, ער גייט חוזר זיין. אבל מורך חכם חי, אין מתירים לו עד שירצה, זעסט אז ער דארף גיין צו אים בשבילו. ווען עס שטייט אויך אז ווען א מענטש זאגט תהלים, ער מיינט אז ער גייט חוזר זיין, ער זאגט אז דער חכם איז יא גוט, אבער דא העלפט עס נישט, ער דארף אז יענער זאל מסכים זיין, ער זאל ווערן מרוצה.
Speaker 1: שטעלט זיך די שאלה, פארוואס דא זאגט מען נישט אז ער זאל גיין צו די קבר פון די חכם? ווייל דאס טייטש אז ער איז נישט קיין פערזענליכער. נאר ווען ער לעבט איז ער יא פערזענליך, אבער ווען ער איז טויט איז ער דארף תשובה טון, אויף דעם זאגט ער נישט אז ער דארף גיין צו די קבר. איך מיין אז ס’איז עפעס אנדערש, ווען מ’טשעפעט אזא מענטש איז זייער פערזענליך, דא איז עס אן ענין פון כבוד התורה, זיין קבר האט נישט די כבוד התורה.
Speaker 1: בחיים החכם עצמו מוחל על כבודו, ער דארף נישט ווארטן, אפילו ס’איז נישטא קיין בית דין, קען דער חכם אליין מוחל זיין על כבודו, לעם הארץ שהפקיר בו, דער עם הארץ האט מזכיר געווען זיין כבוד. אן אינטערעסאנטע לשון. ואינו צריך לא יחיד ולא עשרה. פריער האבן מיר געזען אז קנסות פארקומען אין א ליטרא זאל, אויף דעם דארף מען א בית דין זאלן מוחל זיין אפשר, אבער דער חכם אליין, ער איז דאך דארט, ס’איז קיין מוחל זיין אליין.
אינטערעסאנט, ווי דער עם הארץ האט געמאכט א הפקר פון די בית דין… דער חכם האט עפעס וואס הייסט כבודו של חכם, דער עם הארץ האט געזאגט ס’איז הפקר, ער איז מבזה געווען. דער חכם דארף צוריקקלעימען זיין כבוד, ער דארף אליין זאגן ס’איז נישט הפקר, מיין כבוד איז נאך עומד במקומו. זאגט ער, דער חכם דארף נישט קיין יחיד אדער קיין עשרה צו קענען מוחל זיין, ער קען מוחל זיין גלייך ווען יענער זאל באווייזן. אין מתירים לו עד שירצה את החכם, און מ’איז אים נישט מתיר ביז ער בעט איבער דעם חכם.
Speaker 1: ואם מת החכם, באים שלשה על קברו ומתירים לו.
זאגט דער רמב”ם ווייטער, כל זה אם החכם מקפיד על כבודו, אבער אויב מ’רעדט אז דער חכם למחל לו, אין דע, ירצה בידו, ער קען אויך מוחל זיין, אזוי ווי מיר האבן שוין פריער געלערנט אז א תלמיד חכם קען מוחל זיין אויף זיין כבוד, און א נשיא קען מוחל זיין אויף זיין כבוד.
Speaker 1: זאגט דער רמב”ם ווייטער, הרב שנידוהו לכבודו… נישט א חרם, מיר וועלן זען אז חרם איז אן אנדערע לעוועל אין די נעקסטע פרק מיין איך. נידוי, ער האט געמאכט א נידוי. מיר ווייסן אז דער לשון העם, מענטשן נוצן די ווארט חרם, אבער הלכה’דיג איז דא א חילוק, מיר וועלן עס זען שפעטער.
אבער יעצט גייט דער רבי שוין מאריך זיין וואס די הלכה איז אויפן חרם, וואס דארף טון א מענטש וואס איז בן נידוי. זאגט ער, דאס טוט ער אין אן אנדערע זאך, דא וויל ער רעדן צו וועמען איז נידוי איז חל אויף וועמען, ווער איז מחייב וועמען.
אויב דער רבי איז חייב נידוי, אויב לנדב בן לנדב, אלע תלמידים פון יענעם רב דארפן אננעמען די נידוי וואס דער רב האט גוזר געווען. אבער די תלמוד האט מנדה געווען וועגן כבוד תלמיד חכם.
דאס מיינט אז מען דארף אים מנדה זיין. אבער אין הלכה דארף מען נישט אזוי טון. מען דארף נאר וויסן די הלכה אז ער איז א מנודה, און וואס דארף טון א מענטש וואס איז בנידוי.
זאגט ער, דא וועט ער רעדן צו ווער איז מנדה, און איז חל אויף וועמען. וועמען איז מחייב וועמען. חייבים כל ישראל לנהוג בו נידוי. אלע תלמידים פון דעם רב דארפן אנעמען די נידוי וואס דער רב האט גוזר געווען.
אבער אז דער תלמיד האט מנדה געווען וועגן כבוד תלמיד חכם, אבער דער תלמיד איז נישט מנדה אויף כבוד עצמו, איז דער רב נישט מחייב לנהוג בו נידוי, אבער כל העם חייבים לנהוג בו נידוי. דער רב איז נישט מחויב ווייל דער תלמיד איז below level פון דעם רב.
די זעלבע זאך גייט לגבי די אידן מיט דעם נשיא. דער נשיא האט מנדה געווען איינעם, דארפן אלע אידן זיך פירן אין נידוי. אבער אויב די אידן האבן מנדה געווען איינעם, איז נישטא אז דער נשיא זאל זיך פירן אין נידוי.
דארף מען טראכטן וויאזוי האט דער תלמיד געקענט מנדה זיין. אפשר איז עס נישט בפני הרב, ווייל בפני הרב האט ער געלערנט אז ער קען נישט פסק’נען און ער קען נישט טון זאכן בפני רבו. אזוי זעט אויס, ווייל עס איז א כבוד תלמיד חכם, און ער האט א רעכט. אפשר איז עס באופן ווען ער האט יא געמעגט, ווען עס איז נישט אין דעם רב’ס געגנט.
די זעלבע זאך זענען מיר ממשיך ווייטער. אז מען האט מנדה געווען אין די שטאט, איז דער נידוי נוהג אין אלע שטעט, נישט נאר… דער פוינט איז, זיין שטאט איז א העכערע לעוועל ווי אנדערע שטעט. אז זיין שטאט האט אים מנדה געווען, איז כל שכן אלע אנדערע שטעט. אבער אויב אן אנדערע שטאט האט אים מנדה געווען, איז נישט זיין שטאט קיין מנודה.
וואס איז די סברא? זיי קענען אים דאך בעסער. זיי זענען דאך זיינע מענטשן. זיי ווייסן. זיי זענען נישט מחויב. די זעלבע סברא ווי דער נשיא און דער רב. דער תלמיד האט מנדה געווען, איז נישטא אז דער רב זאל מסכים זיין. די צווייטע שטאט האט מסכים געווען, איז נישטא אז זיינע זאלן מסכים זיין. דארט איז נישט.
די מענטשן פון די שטאט ווייסן מיט וועמען זיי האבן צו טון. אויב זיי האבן אים מנדה געווען, איז א סימן אז עס קומט זיך אים נידוי. אבער אויב איז ער אין א געוויסע שטאט און ער האט געטון אן עבירה, קען זיין אז די אנשי עירו ווייסן נאך אז ער איז נכשל געווארן, און זיי קענען אים בעסער.
זאגט דער רמב”ם, “אחד הדברים החמורים שאין נוהגים בו נידוי אלא אם כן שב בתשובה”. דעמאלט איז די אלע הלכות פון ווער איז חייב אויף וועלכע נידוי? דעמאלט איז אויב מ’האט געמאכט א נידוי ווייל ער איז געווען כמורד בבית דין, האט ער די הקלות ווען אז ער איז נאר מנודה פון זיין שטאט און אזוי ווייטער.
אבער מי שנתנדה על שאר דברים שחייבים עליהם נידוי, אויב מ’האט געמאכט אפילו אים א נידוי וועגן אנדערע זאכן, זאגט דער רמב”ם, גייט שוין אויסרעכענען אויף וועלכע נאך זאכן מ’דערקלערט א נידוי, איז דאס מחייב אפילו נתנדה קטן שבישראל, אפילו א פלענער קטן, א פלענער איד, מ’רעדט נישט פון א קטן ממש.
די קלענסטע. קטן מיינט די קלענסטע, נישט א קטן וואס דארף עסן עצה. אפילו די קלענסטע פון די חבורה, אפילו די פשוט’סטע איד האט אים מנדה געווען, איז עס מחייב יעדן איינעם, חייב הנשיא וכל ישראל לנהוג בו נדוי עד שיחזור בתשובה מדבר שנתנדה עליו. ביז ער טוט תשובה אויף די עבירה וואס ער האט געטון, וואס פאר דעם האט מען אים געמאכט די נידוי.
סאו דא זעט מען אז ס’איז נישט עקזעקטלי אזוי ווי זיי האבן געטרייט צו זאגן, ווייל ער ווייסט נישט וואס די הלכה איז. ס’איז ווייט נישט פון כבוד. דער רב דארף זיך נישט אננעמען פאר יענעמ’ס כבוד. מיין שטאט דארף נישט קערן אז אין יענע שטאט איז דא א תלמיד חכם וואס מ’האט נישט מכבד געווען. אונזער שטאט, אונזערע תלמידי חכמים איז אונזער כבוד.
יעצט גייט דער רמב”ם זאגן אויף וועלכע זאכן טאקע מאכט מען נידוי. זאגט דער רמב”ם אזוי, אל ארבעה ועשרים… ס’איז אבער געדענק אז ס’שטייט אין די גמרא אויף די אלע זאכן אז זיי זענען אלע לכבוד הרב, ווייל אלע פון זיי זענען בעצם, אדער כמעט אלע פון זיי זענען אן איידיע פון אז מ’איז נישט מכבד די תקנות חכמים. מ’דארף מכבד זיין די חכם וואס לעבט יעצט, אבער מער תקנות חכמים.
ס’שטייט אין די גמרא, אמר רב יוסף, בכל דא בקומי בית דין מנדין על כבוד הרב, וכל שאין בו נידוי משמתינן ליה. די איידיע פון די רמב”ם איז נישט דווקא בית דין, נאר אז יעדער איינער קען מאכן די נידוי. בית דין מיינט זאגן אז דאס דארף מען, נישט אז חייבי נידוי. ס’איז א חלק פון די זאכן איז בכלל שווער צו פארשטיין ווער גייט מנדה זיין. אבער די פוינט איז, דאס זענען די דברים וואס מ’איז חייב נידוי, נישט ווייל דו האסט זיך צוקריגט מיט איין רב, נאר ווייל דו האסט זיך צוקריגט מיט די רבנות’שאפט, מיט די רבנים, מיט די משנה, מיט די חכמים וכו’.
שלום, גייען מיר יעצט אויסרעכענען אויף וועלכע זאכן מ’איז חייב נידוי. “על ארבעה ועשרים דברים מנדין את האדם”. אויף פיר און צוואנציג זאכן קען מען לייגן א מענטש אין נידוי. “בין איש בין אשה”. מ’קען מנדה זיין א מענטש, אבער… ס’איז נישט מ’קען, מ’דארף פארקערט. מ’איז מנדה די איש אדער די אשה אויב זיי האבן עובר געווען אויף די זאכן.
א. די ערשטע זאך איז, א מבזה חכם אפילו לאחר מיתה. דאס האבן מיר געלערנט, דאס איז בעסיקלי די ערשטע וואס מיר האבן פריער געלערנט.
ב. א מבזה שליח בית דין. און מיט דעם מבזה שליח בית דין, איז ער מבזה די בית דין, קומט אים נידוי.
ג. א קורא לחברו עבד. אויב איינער רופט זיין חבר “עבד”, קומט אים נידוי.
ד. א מזלזל בדבר אחד מדברי סופרים. אויב איינער איז מזלזל אין א תקנת חכמים אדער א הלכה פון די רבנן, און איינער טוט דאס לועג מדברי תורה, איינער איז מזלזל אין דברי תורה, קומט אים נידוי.
ה. אונז האבן מיר געלערנט “מבזה שליח בית דין”, דאס איז ענליך. מי ששלחו לו בית דין, בית דין האט געשיקט א שליח ער זאל קומען צו בית דין, וקבעו לו זמן ולא בא. זיי האבן אים געגעבן א זמן, און ער איז נישט געקומען. אפילו ער איז געווען העפליך צו די שליח בית דין, אבער למעשה איז ער נישט אנגעקומען, און עס איז אויך א בזיון פאר די בית דין.
ו. מי שלא קיבל עליו את הדין. איינער איז געווען ביי א בית דין און ער האט נישט אנגענומען די דין, ער פאלגט עס נישט. ומנדין אותו עד שישלם. מען איז אים מנדה ביז ער באצאלט וואס די בית דין האט געזאגט מען דארף באצאלן, אדער ביז ער פאלגט אויס.
ז. מי שיש ברשותו דבר המזיק, א כלב רע או סולם רעוע. איינער האט א דבר המזיק, א כלב רע, א ווילדע כלב, אדער א סולם רעוע, אדער א לייטער וואס מען קען פון דעם ווערן געשעדיגט. ומנדין אותו עד שיסיר היזקו. מען איז אים מנדה ביז ער נעמט אוועק די היזק. א שארפע זאך. איינער פארקויפט דענדזשערעס דראגס אדער וואטעווער ס’איז, איך ווייס נישט.
ח. המוכר קרקע שלו לגוי. איינער פארקויפט זיין קרקע פאר א גוי. און מ’רעדט באופן ווען אידן אין דער געגנט דארפן עס האבן. ומנדין אותו עד שיקבל עליו כל אונס שיבא מן הגוי לישראל חבירו בעל המצר. מען איז אים מנדה ביז ווען, עד שיקבל עליו, ער זאל מקבל זיין אויף זיך כל אונס שיבא מן הגוי לישראל חבירו בעל המצר. ער האט א שכן לעבן דעם וואס גייט ליידן פון דעם גוי, ווייל דער גוי האט נישט קיין חושן משפט, און דער גוי גייט אים… אויב דער גוי האט אים באפוילן אז ער מוז באצאלן. מילא, אויב דער מוכר נעמט אונטער אז ער צאלט די הפסדים, דעמאלטס נעמט מען אראפ פון אים די נידוי.
די ניינטע זאך איז… המעיד ישראל בערכאות של גוים, אויב איינער איז געגאנגען עדות זאגן אין א גוי’אישע ערכאות, והוציא ממנו בדיתם ממון שלא כדין ישראל, און מיט זיין עדות האט ער געמאכט אז א איד האט געדארפט באצאלן געלט וואס ביי דין ישראל וואלט ער נישט געדארפט באצאלן, מנדין אותו עד שישלם, לייגט מען אים אין נידוי ביז ער באצאלט די הפסד פאר יענעם איד.
די צענטע זאך איז אזוי, טבח כהן שאינו מפריש המתנות ליתנם לכהן אחר, א כהן וואס איז א בוטשער, און ער זאגט “איך בין דאך אליין א כהן, האלט איך פאר מיר די מתנות”. מנדין אותו. דאס זענען זאכן וואס די חיוב איז נישט אזוי קלאר, אזויווי די פריערדיגע זאך, ספק גורם, אז דא וואס די חיוב איז נישט אזוי קלאר קומט א נידוי צו מחזק זיין.
אבער ס’איז אויך דא זאכן וואס זענען יא קלאר, למשל די עלפטע זאך, המזלזל בנטילת ידים, אפילו ס’איז נאר א מנהג, אבער דאס איז קלאר, ס’איז נישט קיין שאלה, אבער ער איז אין נידוי ווייל ער איז נישט מכבד די חכמים. איך מיין צו זאגן, זאכן וואס דארפן חיזוק. די סיבה פארוואס מען מאכט די נידויים איז ווייל ס’דארף עקסטרע חיזוק.
די צוועלפטע זאך, העושה מלאכה בערב פסח אחר חצות, אפילו ס’איז נישט קיין איסור דאורייתא אדער וואס, נאר מ’דארף עס פונקט… איי, מ’האט שוין אנגעהויבן צו טון פאר חצות, אבער נאך חצות איז יעדער איינער מחוייב צו טון נישט די מלאכה.
אקעי, די דרייצנטע זאך איז, הנשבע לשוא, מ’רעדט דא נישט פון מבטל עולה שבועה, וואס איז דארט די טייטש? סתם איינער… וואס טוט ער? ער מאכט יעצט א רב’ן? ניין, ס’איז א חילול השם, נישט די זעלבע זאך. עפעס וואס האט, איך מיין, א חילול השם דא. מ’האט געלערנט אין מסכת תורה פארשידענע סארט חילול השם. אויף וועלכע חילול השם ס’רעדט זיך וועגן.
Speaker 2: וואס הייסט דו פרעגסט דאך?
Speaker 1: יא, לאמיר זען צו איינער איז מסביר מער. ער ברענגט… ער ברענגט… ער ברענגט דער ירושלמי אז ס’רעדט זיך פון חוני המעגל. אז שמעון בן שטח האט געזאגט פאר חוני המעגל, “אלמלא חוני אתה גזרתי עליך נידוי”. פארוואס? ווייל ער האט געמאכט אז ווען ס’וואלט געווען זיין תפילה, ער האט געמאכט א תפילה, ווען די תפילה… ער האט געמאכט אן עוג עוגה, ווען ער האט געמאכט א סירקל. ער האט געזאגט, אויב ס’וואלט נישט געלונגען וואלט געווען א חילול השם. דאס מיינט, א רבי וואס זאגט צו הבטחות, און אויב ס’קומט נישט אן די הבטחה, און די תלמידים זאגן אז ס’איז א חילול השם, איז ער חייב נידוי.
ווייטער, המביא את הרבים לידי חילול קודשים בחוץ. וועלכע נאמבער זענען מיר יעצט?
Speaker 2: ט”ו.
Speaker 1: די פופצנטע זאך איז, המביא את הרבים לידי אכילת קודשים בחוץ. איינער איז מכשיל אנדערע מענטשן, אויך דאס איז א גמרא. דאס קומט פון די יסודות ישראל עמי, וואס ער… מ’קען גוזר זיין אז ס’זאל אויסזען ווי מען עסט קודשים בחוץ.
די זעכצנטע זאך איז, דער דין פון קובע זיין קידוש החודש און מאכן די חשבונות פאר די לוח באלאנגט פאר ארץ ישראל. און אויב איינער טוט עס אין חוץ לארץ, אזוי ווי ס’שטייט אין מסכת ראש השנה, אזוי ווי ער האט נישט אנגענומען די עדים וואס זענען געקומען, אפילו מ’האט זיי נישט געדארפט, אז ער איז מעכב את הרבים, ווייל נעקסטע מאל גייען זיי נישט קומען, ממילא איז ער חייב נידוי.
די ניינצנטע זאך איז, טבח שיצאה טריפה מתחת ידו. א טבח מיינט א שוחט, רייט? א שוחט וואס האט… ער האט נישט געטשעקט גוט. ער האט מכשיל געווען מענטשן.
Speaker 2: יא.
Speaker 1: די צוואנציגסטע זאך איז, טבח שלא בדק סכינו לפני חכם.
Speaker 2: יא, גוט.
Speaker 1: די איין-און-צוואנציגסטע זאך איז, המכנה עצמו לדבר עבירה, דאס איז אויך חייב נידוי. אבער דאס איז לכאורה זייער שווער צו מנדה זיין איינעם, אבער דאס מיינט אז ער איז חייב נידוי.
די צוויי-און-צוואנציגסטע זאך איז, מי שגירושיו עמו, איינער האט גע’גט זיין ווייב, והיה בינו לבינה שותפות במשא ומתן, האם אבינו נותן לזה גזילה זה? ער האט גע’גט זיין ווייב, אבער ער טוט מיט איר ווייטער ביזנעס, אזוי אז זיי זאלן בלייבן בקשר. כשבאו שניהם לבית דין מנדין אותם. ווען זיי קומען צו בית דין לייגט מען זיי אין נידוי. פארוואס קומען זיי אין בית דין? ווייל זיי האבן געהאט א סכסוך אין זייער שותפות, יא?
ער זאגט ווייטער, איך האב געדרייט א בלאט צוויי יאר…
דער רמב”ם’ס ווערטער:
כ”ב – מי שגירש את אשתו ועשה בינו לבינה שותפות או משא ומתן המביאין אותם לידי זנות, כשבאו שניהם לבית דין מנדין אותם.
איינער וואס האט מגרש געווען זיין פרוי, אבער ער פירט ווייטער מיט איר א שותפות אדער משא ומתן וואס ברענגט זיי צו א מצב פון זנות – ווען זיי קומען ביידע אין בית דין, לייגט מען אויף זיי ביידן נידוי.
פארוואס קומען זיי אין בית דין? ווייל זיי האבן געהאט א סכסוך אין זייער שותפות, יא?
זאגט ער ווייטער:
כ”ג – חכם שמוציאין עליו שם רע – א חכם וואס מ’זאגט אויף אים נישט גוטע זאכן, איז דא אויף אים רנינים, איז חייב נידוי.
כ”ד איז אן אינטערעסאנטע זאך. דאס איז צו מאכן אז די אלע זאכן זאלן נישט ווערן abused – א נידוי אויף דער וואס מאכט א נידוי איז ער איינער חייב נידוי. אזוי ווי מ’זאל פאסטן א תענית חלום אויף די תענית.
דער ראב”ד איז מסביר, זאגט ער, אז ער האט זיך געמוטשעט, א מכשיל את העיוור – וואס איז די חידוש?
זאגט דער ראב”ד, אז ס’רעדט זיך פון אזא זאך וואס שטייט אין מסכת קידושין, אז איינער שלאגט זיין גרויסן זון, איז ער מכשיל אים אז ער זאל צוריק שלאגן די טאטע, אדער ער זאל ווערן ערגער – דאס הייסט א לפני עיוור.
דער ראב”ד זאגט אז ס’איז דא נאך, מער ווי די פיר-און-צוואנציג.
Anyway, דאס איז א ליסט פון פיר-און-צוואנציג איסורים וואס מ’איז חייב אויף זיי נידוי.
און די אלע זענען בעצם רוב פון זיי – עס ליעסט נישט אלע קומען אין גמרא פארשטייט זיך – אבער רוב פון זיי האבן צו טון מיט כבוד חכמים: מ’רעספעקטירט נישט די חכמים וואס האבן געמאכט תקנות, אדער געוויסע תקנות וואס זענען רוב פון די הויפטזאכן וואס מ’דארף זיי מחזק זיין וכדומה.
פארדעם קומט עס אריין דא אין הלכות קללת החכם. די נעקסטע פרקים זענען אינגאנצן הלכות נידוי.
יא, אויך דאס איז דרך אגב, וויבאלד אז נידוי איז אריגינעל, זעט אויס, די עיקר נידוי מאכט מען פאר כבוד חכמים – דאס איז די זאך. פיר-און-צוואנציג זאכן וואס האט א קשר מיט כבוד חכמים.
די גמרא האט צוויי גירסאות אין די גמרא, די ליסט – קען זיין אז אלע פון זיי, מ’ווייסט נישט צו אפשר די גמרא האט געהאט אן אנדערע ליסט.
בקיצור, שוין, דאס איז די פרק ו’ פון הלכות תלמוד תורה.
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
—
דברי הרמב”ם: “כל תלמיד חכם מצוה להדרו אף על פי שאינו רבו, שנאמר ‘מפני שיבה תקום והדרת פני זקן.'”
פשט: כל תלמיד חכם, אפילו אינו רבך, יש מצוה לכבדו, על פי הפסוק “מפני שיבה תקום והדרת פני זקן.”
חידושים וביאורים:
1. המושג “תלמיד חכם”: מדוע קוראים לאדם כזה “תלמיד חכם” ולא “חכם” סתם? יש מספר “חכמים” שנמצאים ברמה גבוהה מאוד, ו”תלמידי חכמים” הם אלו שלומדים תמיד מהחכמים. אם לאדם יש רב מובהק, כל אחד הוא “תלמיד של חכם.” המונח אינו מתייחס דווקא לחכם עצמו, אלא לאלו שלומדים מחכמה.
2. “זקן” – “זה קנה חכמה”: חז”ל דרשו ש”זקן” הוא ראשי תיבות של “זה קנה” – מי שקנה חכמה. זה לא רחוק מהפשט, שכן “זקן” בתנ”ך מתייחס לעתים קרובות למנהיג/זקן (כמו “אספה לי שבעים איש מזקני ישראל”), ולא דווקא לאדם זקן. בדרך כלל הזקנים הם תלמידי החכמים שהיה להם זמן ללמוד ולהיות מנהיגים.
3. גם זקן בשנים יש לו “קניין חכמה”: הגמרא אומרת שהסיבה שמכבדים זקן בשנים היא גם משום שיש לו במהלך חייו “כמה הרפתקאי” – ניסיון חיים רב, ובכך קנה משהו. תמיד קניין החכמה הוא הסיבה לכבוד, אפילו אצל זקן בשנים.
4. מקור הפסוק – פרק ה’ לעומת פרק ו’: בספר המצוות ובמניין המצוות מביא הרמב”ם את הפסוק “מפני שיבה תקום” כמקור לכל מצוות כבוד רבו גם כן. מעניין שהרמב”ם מביא את הפסוק רק כאן בפרק ו’ ולא בתחילת פרק ה’ (כבוד רבו). בספר המצוות נראה שבעצם המצוה היא “מפני שיבה תקום” (כבוד כל חכם), ויש חיוב נוסף על רבך. אבל כאן במשנה תורה נראה להיפך – העיקר הוא כבוד רבו (פרק ה’), ואחר כך גם כבוד חכמים אחרים (פרק ו’).
5. ההבדל בין כבוד רבו וכבוד חכם: אצל רב מובהק יש הרבה יותר – “כאילו מראה פני השכינה,” הוא בא לפני האב, עם כל פרטי הכבוד. אצל חכם סתם העיקר הוא קימה פורמלית – עומדים כדי להראות שהוא מרומם מהעם. אף שלומדים את שניהם מאותו פסוק, אבל מדין הגמרא הלכות כבוד רבו הרבה יותר מחמירות עם הרבה יותר תנאים.
—
דברי הרמב”ם: “אמנם אין חיוב לעמוד מפני חכם אלא כשיקרב ממנו בארבע אמות, עד שיעבור כנגד פניו.”
פשט: צריך לעמוד לפני חכם רק כשהוא מתקרב לארבע אמות, ונשארים עומדים עד שהוא עובר.
חידושים:
אצל רב מובהק עומדים משרואים אותו – “מלא עיניו” – ונשארים עומדים עד שלא רואים את קומתו. אצל חכם סתם השיעור הרבה יותר קטן: רק מארבע אמות, ורק עד שהוא עובר. זה מראה את ההבדל ברמות הכבוד. הלשון “אין עומד מלפניו עד שיגיע לארבע אמותיו” מתכוון שאין זה דבר חשוב יותר אם עומדים מקודם – צריך לעמוד רק כשהוא מגיע לארבע אמות, כי זה יותר ישיר ומתאים.
—
דברי הרמב”ם: “אין אומנין רשאין לעמוד מפני תלמידי חכמים בשעה שעוסקין במלאכתן… שנאמר ‘תקום והדרת’ – קימה שיש בה הידור.”
פשט: בעלי מלאכה שעוסקים באמצע עבודתם אינם צריכים לעמוד לפני חכם. הפסוק מלמד: “תקום והדרת” – רק קימה שיש בה הידור, לא קימה שמביאה חסרון כיס.
חידושים:
1. “קימה שיש בה הידור” – יישום רחב יותר: הכלל של “קימה שיש בה הידור” מתכוון שקימה שייכת רק במסגרת פורמלית – היכן שיש פורמליות, כמו בבית המדרש כשקוראים לרב לעלייה, בשמחה, וכדומה. אבל במשרד רופא שיניים, למשל, כשרב נכנס, לכאורה גם אין דין קימה, כי אין זו “קימה שיש בה הידור.” (מצוין שזה לא בהכרח נכון להלכה למעשה.)
2. “חסרון כיס” – לא רק כסף: הרמב”ם לומד מ”הידור” שכשם שהידור לא עולה כסף, כך גם קימה לא צריכה לעלות כסף. בעל מלאכה שעומד באמצע עבודה מפסיד מיקוד וזמן, וזה חסרון כיס. וזה לא רק שנייה אחת – השיעור של “משיכירנו מד’ אמות עד שיעבור מפניו” יכול להיות דקה או יותר.
3. בית המרחץ ובית הכסא: גם שם אין צורך לעמוד, כי אין זו “קימה שיש בה הידור.”
—
דברי הרמב”ם: “ומנין שלא יעלים אדם עיניו מן החכם כדי שלא יעמוד מפניו? תלמוד לומר ‘ויראת מאלקיך’ – כל דבר שהוא מסור ללב נאמר בו ‘ויראת מאלקיך’.”
פשט: אדם לא רשאי לעצום עיניים או להעמיד פנים שאינו רואה את החכם כדי להימנע מלעמוד. על דברים כאלה שהם “מסור ללב” נאמר “ויראת מאלקיך.”
חידושים:
1. כבוד אינו רק עניין פומבי: החכם לא ייפגע (הוא לא יודע שראית אותו), וגם אנשים לא ידעו. אבל עניין הכבוד הוא בשבילך עצמך – שתקיים את מה ששייך לכבוד. כבוד לא אומר רק שהוא לא ייפגע; כבוד אומר שצריך לכבד, צריך לתת הכרה לחכם.
2. הכלל של “מסור ללב”: כל דבר שאדם יכול לחשוב שאף אחד לא ידע – שם נאמר “ויראת מאלקיך.” דוגמה מקבילה: כשמישהו לבש תכלת מזויפת על ציצית, נאמר “וירא שמים יצא.” אלו עניינים שבעל המוסר מדבר עליהם – דברים שאף אחד לא ידע, אבל אתה יודע.
—
דברי הרמב”ם: “אין ראוי לחכם שיטריח את העם ויכוין עצמו להם כדי שיעמדו מפניו, אלא ילך בדרך קצרה ומתכוין שלא יראוהו כדי שלא יטריחם לעמוד.”
פשט: החכם לא צריך לנצל את כבודו. הוא צריך ללכת בדרך קצרה שבה פחות אנשים יראו אותו, כדי שלא יצטרכו להטריח עצמם לעמוד.
חידושים:
1. ניגוד מעניין עם הלכה ג’: אצל האדם אומר הרמב”ם שהוא לא רשאי להתחמק מכבוד (העלם עין). אבל אצל החכם אומר הרמב”ם שהוא צריך להתחמק – הוא צריך ללכת בעקיפין כדי שאנשים לא יצטרכו לכבדו. זה צירוף יפה: מקבל הכבוד לא רשאי להימנע, אבל נותן הכבוד (החכם) צריך כן להימנע.
2. מדוע לא לזכות יהודים במצוה? לכאורה יש לחכם הזדמנות לזכות יהודים במצוות עשה על ידי כניסה לקהל. אבל הרמב”ם אומר שזה סתם מפריע לאנשים, וזו לא הדרך.
3. “חכמים הראשונים היו מקיפין והולכין בדרך החיצונה”: החכמים הקודמים היו ממש הולכים בעקיפין, בדרך החיצונה שבה פחות אנשים שמכירים אותם היו נמצאים. זה עניין של ענווה ואי ניצול אנשים. חכמים רציניים מראים שהם לא רוצים שיעמדו לפניהם כל הזמן.
—
דברי הרמב”ם: “רוכב הרי הוא כמהלך.”
פשט: כשחכם רוכב על בהמה, זה כאילו הוא הולך ברגל, וצריך לעמוד.
חידוש: מהכלל שצריך לעמוד כשרב “עובר,” לומדים שגם כשהוא “רוכב עובר” אותו דין.
דברי הרמב”ם (סדר הליכה): כששלושה אנשים הולכים יחד, הרב באמצע, הגדול יותר (פחות שבחבורה) מימין, הקטן יותר (קטן שבחבורה) משמאל.
—
דברי הרמב”ם:
– חכם: “הרואה חכם – אין עומד מלפניו עד שיגיע לארבע אמותיו, וכיון שעבר יושב.”
– אב בית דין: “עומד מלפניו משיראנו מרחוק מלא עיניו, ואינו יושב עד שיעבור מאחוריו ארבע אמות.”
– נשיא: “עומד מלפניו מלוא עיניו, ואינו יושב עד שישב במקומו או עד שיתכסה מעיניו. ונשיא שמחל על כבודו כבודו מחול.”
פשט: יש שלוש רמות של קימה, כל אחת עם יותר כבוד:
– לפני חכם: לעמוד רק בארבע אמות, לשבת מיד כשהוא עובר.
– לפני אב בית דין: לעמוד משרואים אותו (מלא עיניו), לשבת רק ארבע אמות אחרי שהוא עובר.
– לפני נשיא: לעמוד משרואים אותו, לשבת רק כשהוא יושב או כשלא רואים אותו יותר. הנשיא יכול למחול על כבודו.
חידושים:
1. ארבע רמות בסך הכל: יחד עם רב מובהק (מפרק ה’) יש ארבע רמות: (א) חכם – ארבע אמות; (ב) אב בית דין – מלא עיניו, ארבע אמות אחרי כן; (ג) נשיא – מלא עיניו, עד שהוא יושב או נעלם; (ד) רב מובהק – מלא עיניו, עד שלא רואים את קומתו. דין הנשיא לכאורה זהה לדין רב מובהק.
2. ההבדל בין “ברחוב” ו”בבית המדרש”: ההלכות כאן (ארבע אמות, מלא עיניו, וכו’) מדברות על כשהחכם עובר ברחוב – זה דין על היחיד. אחר כך מגיע מצב חדש: איך נראה הסדר כשהחכם נכנס לבית המדרש לפני ציבור.
3. סדר שלם של קימה: יש מערכת שלמה ומפותחת של קימה עם רמות שונות – “זה לא עניין קטן.”
—
דברי הרמב”ם: “כשהנשיא נכנס – כל העם עומדים ואין יושבים עד שיאמר להם שבו. כשאב בית דין נכנס – עושים לו שורה אחת מכאן ושורה אחת מכאן, עד שנכנס ויושב במקומו, ושאר העם יושבים במקומם. חכם – כל שגילה בארבע אמות עומדים מפניו, אחד עומד ואחד יושב, עד שנכנס ויושב במקומו.”
פשט: שלוש רמות של כבוד בכניסה לבית המדרש: (1) נשיא – כל הציבור עומד, ונשארים עומדים עד שהוא אומר “שבו”; (2) אב בית דין – רק שתי השורות ליד המקום שבו הוא עובר עומדות, עד שהוא יושב, אבל לא ממתינים שיאמר “שבו”; (3) חכם – רק אלו שנמצאים בארבע אמות ממנו עומדים, וזה “למעלה ולמטה” – כשהוא עובר כל אחד עומד ויושב בחזרה.
חידושים:
1. שני הבדלים בין נשיא לאב בית דין: אצל אב בית דין יש שתי נקודות שפחותות מהנשיא: (א) לא כל הציבור צריך לעמוד, אלא שתי השורות ליד המקום שבו הוא עובר; (ב) לא ממתינים עד שיאמר “שבו” – יושבים כשהוא יושב.
2. היסוד של שלוש הרמות: כל זה דינים בכבוד הנשיא – שלא לתת יותר מדי כבוד לקטנים יותר, כי זה היה גורע מכבוד הנשיא. מדין כבוד הנשיא נובע שנותנים לו רמה גבוהה יותר, וממילא לאחרים נותנים פחות.
—
דברי הרמב”ם: “בני תלמידי חכמים ותלמידי חכמים, בזמן שהציבור צריכים להם, מקפצים על ראשי העם, ונכנסים ויושבים במקומם.”
פשט: ילדי חכמים ותלמידי חכמים, כשהציבור צריך אותם, רשאים לדחוף את דרכם בין האנשים שכבר יושבים, כדי להגיע למקומם למעלה, אף שזה לא נראה דרך ארץ.
חידושים:
1. מדוע בני חכמים? החכם עצמו אין לו את הבעיה – בשבילו עומדים. כאן מדובר על בני חכמים – הבן, הגבאי, מישהו קרוב שבא לשרת את החכם.
2. ביאור הפרישה – כבוד החכם, לא כבוד הבן: הפרישה מסביר שזה לא כבוד לבן עצמו, אלא כבוד לחכם – שתלמידיו הקרובים וילדיו יוכלו לשבת לידו. הבן הוא כביכול “אביזר” לכבוד החכם – “בניו כשתילי זיתים.”
3. ביאור רש”י ל”מקפצים על ראשי העם”: רש”י מסביר שבימיהם היו יושבים על הארץ, וכשמישהו הולך בין אנשים שיושבים על הארץ, זה נראה כאילו הוא הולך על ראשיהם. זה לא כבוד הציבור, אבל לכבוד החכם מותר לעשות זאת. זה לא אומר ממש לקפוץ על ראשים, אלא שהוא דוחף את דרכו.
4. “ואין שבח לתלמיד חכם שיכנס לאחרונה”: אין זה שבח לתלמיד חכם שייכנס מאוחר לשיעור ויצטרך לזחול על כולם. הוא צריך לבוא מוקדם יותר, לפני שהציבור מגיע. אבל אם יצא לצורך (לצורך), אז רשאי לחזור למקומו וללכת דרך האנשים שכבר יושבים.
—
דברי הרמב”ם: “בני חכמים שיש בהם דעת לשמוע – הופכים פניהם כלפי אביהם. אם אין בהם דעת לשמוע – הופכים פניהם כלפי העם.”
פשט: אם ילדי החכמים יש להם כבר מספיק דעת להבין את השיעור, הם מסתכלים לאביהם (כי הם גם תלמידים). אם אין להם מספיק דעת, הם מסתכלים לציבור.
חידושים:
כשאין להם דעת לשמוע, הם רק שם כ”אביזר” לכבוד אביהם. לכן הם יושבים עם הפנים לציבור – כמו שער – כדי שיהיה ברור שהם יושבים שם לכבוד החכם, לא כי הם תלמידים. אבל כשהם שומעים ומבינים, הם גם תלמידים, וצריכים להסתכל לרב.
—
דברי הרמב”ם: “תלמיד היושב לפני רבו תמיד – אין רשאי לעמוד מפניו אלא שחרית וערבית, שלא יהא כבודו מרובה מכבוד שמים.”
פשט: תלמיד שיושב כל יום לפני רבו, צריך לעמוד רק פעמיים ביום – בבוקר ובערב – כדי שכבודו לא יהיה יותר מכבוד שמים.
חידושים:
1. הטעם – “שלא יהא כבודו מרובה מכבוד שמים”: כמה פעמים עומדים לכבוד שמים? בתפילת העמידה – פעמיים (שחרית וערבית). אם התלמיד היה עומד כל פעם שהרב יוצא ונכנס, זה היה יותר מלכבוד שמים. לכן מגבילים את זה לפעמיים ביום. זה יסוד חשוב מאוד – אסור לתת יותר כבוד לרב מאשר לכבוד שמים.
2. תוספת הרמב”ם של “תמיד”: המפרשים מציינים שהרמב”ם הוסיף את המילה “תמיד” – “תלמיד היושב לפני רבו תמיד.” בגמרא כתוב סתם “תלמיד היושב לפני רבו.” הרמב”ם הוסיף זאת כדי לדייק שהדין הוא דווקא כשהוא יושב כל יום כסדר. אבל אותו תלמיד, כשהוא פוגש את רבו בחוץ ברחוב, הוא צריך כן לעמוד כרגיל, כי שם אין זו שאלה של “מרובה מכבוד שמים.” הדין של רק פעמיים ביום הוא רק במצב שבו הוא יושב תמיד לפניו.
3. אם זה קורה באקראי (מקרה): אם זה לא דבר תמידי, אלא שזה קרה ככה, אז צריך כן לעמוד כל פעם.
—
דברי הרמב”ם: “‘מפני שיבה תקום’ – מופלג בזקנה, אפילו אינו חכם, עומדים מלפניו. ואפילו חכם שהוא ילד עומד בפני זקן מופלג בזקנה, ואינו חייב לעמוד מלוא קומתו.”
פשט: הפסוק “מפני שיבה תקום” נדרש גם על אדם זקן פשוט שהוא “מופלג בזקנה” – זקן מאוד – אפילו אינו חכם, צריך לעמוד לפניו. אפילו חכם צעיר צריך לעמוד לפני אדם זקן כזה, אבל אינו צריך לעמוד מלא קומתו (לא בגובה מלא).
חידושים:
1. מה זה “מופלג בזקנה”? הרמב”ם לא נותן מספר ספציפי. זה דבר יחסי – “לפי המקום והשעה.” בזמנים קודמים כשאנשים חיו פחות, בן שבעים יכול היה להיקרא מופלג; היום, כשאנשים חיים יותר, זה יכול להיות בן תשעים. רש”י בגיטין אומר ש”מופלג” פירושו תשעים שנה, אבל מפקפקים אם הרמב”ם מתכוון לאותו שיעור.
2. “מופלג” – יותר מהרגיל: העיקר פשט הוא ש”מופלג” פירושו מבוגר מרוב האנשים, מבוגר מהנורמלי. יש לזה קשר לניסיון חיים – הגמרא מביאה שהכבוד לאדם זקן קשור לכמה ניסיון חיים הוא קיבל.
3. כבוד לזקן אינו על ה”הישרדות”: הכבוד אינו
3. כבוד לזקן אינו על ה”הישרדות”: הכבוד אינו על כך ששרד כל כך הרבה זמן, אלא על זקנתו עצמה – הוא מבוגר ממני, מבוגר מרוב האנשים, הוא קיבל ניסיון חיים.
4. “ואינו חייב לעמוד מלוא קומתו” – לפני מי? זה מתייחס לחכם – החכם הצעיר אינו צריך לעמוד בגובה מלא לפני האדם הזקן, אלא הוא עומד מעט כדי להראות כבוד. זה משום שלחכם יש מעלה משלו, והוא צריך רק להראות מידה של כבוד.
—
דברי הרמב”ם: “אפילו זקן גוי מהדרין אותו בדברים ונותנין לו יד לסומכו, שנאמר מפני שיבה תקום – כל שיבה במשמע.”
פשט: אפילו זקן גוי צריך להתייחס אליו בדרך ארץ – מדברים אליו יפה ועוזרים לו פיזית (נותנים לו יד לתמוך בו). הפסוק אומר “שיבה” סתם, לא “שיבה ישראל” – אז כל שיבה כלולה.
חידושים:
1. גדר הכבוד לזקן גוי שונה מלחכם: אצל חכם כתוב שצריך לעמוד (קימה). אצל זקן גוי לא כתוב שצריך לעמוד – אלא “מהדרין בדברים” (מדברים יפה) ו”נותנין לו יד לסומכו” (עוזרים לו פיזית). זה גדר חדש – לא קימה, אלא עזרה מעשית ודיבור מכבד.
2. המושג “זקן” – ממתי אדם זקן? דעה אחת היא ש”זקן” הוא מי שיש לו כבר נכדים – סבא – כי יש לו כבר ניסיון חיים מסוים. הסברא היא שמי שנישא והוליד ילדים הוא כבר ברמה אחרת של אדם מאשר בחור צעיר. אבל היום הרבה אנשים מתחתנים ומולידים ילדים צעירים מאוד, אז המדד יכול להיות בעייתי.
3. הנהגת רבי יוחנן כראיה ל”ניסיון חיים”: הגמרא (קידושין לג.) מביאה שרבי יוחנן עמד לפני זקן גוי ואמר “כמה הרפתקאי עדו עלייהו” – כמה דברים עברו עליו. לפי זה הכבוד לזקן מבוסס על ניסיון חייו. אבל יכול להיות אדם זקן שמעולם לא יצא מעירו ואין לו ניסיון, ולהיפך – יש צעירים שכבר עברו הרבה. העיקר הוא כמה אדם עבר – לא רק צרות, אלא חוויות שמלמדות אדם.
4. “להדר בדברים” – פירוש רחב יותר: “מהדרין בדברים” יכול גם להתכוון להקשיב לו – כי אדם שעבר הרבה יש לו עצות לומר, יש לו מה לחלוק עם אנשים. את המילה “דברים” צריך לחשוב רחב יותר – לא רק לדבר אליו יפה, אלא גם להקשיב לדבריו.
—
דברי הרמב”ם: “תלמידי חכמים אין מוציאין אותן לעצמן עם כל הקהל בבנין וחפירה של מדינה… כדי שלא יתבזו בפני עם הארץ. ואין גובין מהן לבנין החומה ותיקון השערים ושכר השומרים וכיוצא בהן. ולא לרדת שירות המלך. ואין חייבין ליתן מס, בין מס הקצוב על בני העיר בין מס הקצוב על כל איש ואיש. שנאמר ‘גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם ויחלו מעט ממשא מלך ושרים.'”
פשט: תלמידי חכמים פטורים מעבודת ציבור פיזית (בניית חומות, חפירה) ומכל סוגי המיסים – בין מס קבוע על כל תושבי העיר, בין מס אישי שנקבע לכל אדם בנפרד. זה כדי שלא יתבזו – שלא יושפלו על ידי היותם באותה רמה כמו כולם.
חידושים:
1. שני סוגי מיסים: הרמב”ם מבחין בין “מס הקצוב על בני העיר” (מס קבוע על כולם) ו”מס הקצוב על כל איש ואיש” (מס ייחודי שנקבע באופן אישי לפי מה שאנשי המס מחליטים). משניהם תלמיד חכם פטור.
2. הפסוק “גם כי יתנו בגוים”: הרמב”ם מביא את הפסוק (הושע ח:י) כמקור. הדרשה היא ש”יתנו” הוא מלשון “ישנו” (הם ילמדו), ו”ויחלו מעט ממשא מלך ושרים” – הם פטורים מהמשא (נטל) של מלך ושרים.
—
דברי הרמב”ם: “והמוכר סחורה לתלמיד חכם מניחין אותו למכור תחילה… ואין מעמידין בדין, ויושב בכל בעלי דינין הרבה, מקדימין אותו ומושיבין אותו.”
פשט: כשתלמיד חכם יש לו סחורה למכור, נותנים לו עדיפות – הוא מוכר ראשון, ואף אחד לא רשאי למכור עד שהוא סיים. גם בבית דין, כשיש הרבה בעלי דין, נותנים לתלמיד חכם קדימה.
חידושים:
1. [סטייה: המעשה עם הצאנזר רב והתפוחים:] מסופר המעשה המפורסמת (מובאת בספרים של אהבת ישראל) איך הצאנזר רב ניצל את דינו של “למכור תחילה” לאלמנה. באה אלמנה שהתלוננה שהיא לא יכולה למכור את התפוחים שלה בשוק. הצאנזר רב הלך בעצמו לשוק והתחיל לקרוא “תפוחים, תפוחים!” – ומכיוון שכל החסידים רצו לקנות מהרבי, זה נמכר מהר. הוא השתמש בהטבה שלו כתלמיד חכם כדי לעזור לאלמנה.
2. בית דין – ההבדל בין קדימה לדין: בדרך כלל בדין יודעים שאסור להקדים בעל דין אחד על השני – שניהם צריכים לשבת שווה. אבל הרמב”ם מתכוון שהקדימה היא רק בסדר כשהוא נכנס – לא משאירים אותו לעמוד ולחכות במסדרון, הוא נכנס קודם. אבל הדין עצמו צריך להיות שווה, בצדק – לא נותנים לו יחס אחר בדין עצמו.
—
דברי הרמב”ם: “עוון גדול לבזות את החכמים או לשנאותן. לא חרבה ירושלים עד שביזו בה תלמידי חכמים, שנאמר ‘ויהיו מלעיבים במלאכי האלקים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת ה’.’ לומר: בוזים מלמדי דבריו.”
פשט: זו עבירה גדולה לבזות או לשנוא תלמידי חכמים. ירושלים לא נחרבה עד שביזו בה תלמידי חכמים.
חידושים:
1. “בוזים דבריו” = “בוזים מלמדי דבריו”: הרמב”ם מפרש את הפסוק (דברי הימים ב’ לו:טז) ש”בוזים דבריו” אינו אומר ששרפו ספרי תורה, אלא שביזו את המלמדים – אלו שמלמדים את דבר ה’. אותו עיקרון: “חקותי תמאסו” פירושו “מלמדי חקותי תמאסו.”
2. שנאת תלמיד חכם היא יותר מסתם שנאת ישראל: שנאת כל יהודי היא עבירה, אבל שנאת תלמיד חכם היא עבירה גדולה – כי זה ביזוי התורה עצמה.
3. “כי דבר ה’ בזה – הכרת תכרת”: מי שמבזה חכם/רב/מלמד נכלל בכלל של “כי דבר ה’ בזה” (במדבר טו:לא), שהעונש עליו הוא “הכרת תכרת הנפש ההיא” – אין לו חלק לעולם הבא.
4. קשר לפרק ג’: כבר בפרק ג’ למד הרמב”ם שגם מי שיכול ללמוד ואינו לומד הוא גם “דבר ה’ בזה.” זה מתאים מאוד יחד: הרב מביא לחיי עולם הבא – אם אתה מבזה את הרב, אין לך חלק לעולם הבא, כי לא למדת. ביזוי הרב מוביל לביטול תורה, שמוביל לאיבוד עולם הבא.
—
דברי הרמב”ם: “כל המבזה את החכמים, אפילו בדברים, חייב נידוי. מנדין אותו בית דין ברבים, וקונסין אותו ליטרא זהב בכל מקום, ונותנין אותו לחכם.”
פשט: מי שמבזה חכם, אפילו רק במילים, מנודה על ידי בית דין ברבים, והוא נקנס ליטרא זהב שנותנים לחכם.
חידושים:
שני עונשים – כלפי שמיא וכלפי אדם: לא לחשוב שמכיוון שיש לו כבר את העונש של “אין לו חלק לעולם הבא,” אין לו עונש בעולם הזה. הרמב”ם אומר ששני העונשים קיימים – גם העונש הרוחני (איבוד עולם הבא) וגם העונש הגשמי (נידוי וקנס). זה שונה מהרגיל, שבו “אין לו חלק” אומר שאין עונש אחר.
—
דברי הרמב”ם: “המבזה את החכם בדברים אפילו לאחר מותו מנדין אותו בית דין, ואין מתירין אותו עד שיחזור בתשובה. אבל מורד בחכם חי, אין מתירין לו עד שירצה.”
פשט: מבזה חכם אחרי מותו – בית דין מנדה אותו, ומתירים לו כשהוא עושה תשובה. אבל מבזה חכם חי – לא מתירים לו עד שהחכם עצמו יתרצה.
חידושים:
1. ההבדל בין לאחר מותו ובחייו: אצל חכם מת מספיקה תשובה כלפי שמיא – לומר תהילים, לבקש מהקב”ה. אבל אצל חכם חי לא עוזרת רק תשובה – הוא צריך ללכת לחכם עצמו ולרצותו.
2. מדוע לא צריך ללכת לקבר? שני תירוצים:
– תירוץ ראשון: אצל חכם חי הביזוי הוא אישי – הוא העליב אדם חי. אבל אצל חכם מת זה יותר עניין של כבוד התורה בכלל, לא העלבה אישית.
– תירוץ שני: לקבר אין את כבוד התורה – כבוד התורה קשור לאדם החי, לא לקבר.
דברי הרמב”ם: “בחיים, החכם עצמו מוחל על כבודו לעם הארץ שהפקיר בו, ואינו צריך לא יחיד ולא עשרה.”
פשט: החכם עצמו יכול למחול על כבודו לעם הארץ שביזה אותו, והוא לא צריך לא יחיד ולא עשרה לכך.
חידושים:
1. הלשון “הפקיר בו”: הרמב”ם משתמש בלשון מעניין – “הפקיר בו” – עם הארץ כביכול הפקיר את כבוד החכם. החכם צריך לתבוע בחזרה את כבודו – הוא צריך בעצמו לומר ש”כבודי עדיין עומד במקומו, הוא לא הפקר.”
2. “ואינו צריך לא יחיד ולא עשרה”: קנסות (כמו ליטרא זהב) צריכים בית דין. אבל החכם עצמו יכול למחול בלי בית דין – הוא לא צריך לא יחיד ולא עשרה.
דברי הרמב”ם: “ואם מת החכם, באים שלשה על קברו ומתירים לו.”
פשט: אם החכם כבר נפטר, באים שלושה אנשים לקבר ומתירים את הנידוי.
—
דברי הרמב”ם: “הרב שנידוהו לכבודו… חייבים כל ישראל לנהוג בו נידוי…”
פשט: כשרב נידה מישהו בגלל כבוד תלמיד חכם, כל תלמידי אותו רב צריכים לקבל את הנידוי. הרמב”ם מפרט היררכיה שלמה של מי חייב לנהוג את הנידוי.
חידושים:
1. תלמיד מנדה – רב לא חייב: כשתלמיד נידה מישהו בגלל כבוד תלמיד חכם (לא כבוד עצמו של התלמיד), הרב לא חייב לנהוג את הנידוי, אבל כל העם (כל שאר היהודים) כן חייבים. הסברא היא שהרב נמצא ברמה גבוהה יותר מהתלמיד, והוא לא צריך לקבל את נידוי התלמיד.
2. נשיא מנדה – כולם חייבים; עם מנדה – נשיא לא חייב: אותה היררכיה: כשהנשיא נידה, כל היהודים צריכים לנהוג את הנידוי. אבל כשהעם נידה, הנשיא לא חייב לנהוג.
3. היררכיית עיר: כשעירו של המנודה ניתה אותו, הנידוי חל על כל שאר הערים – כל שכן, כי אנשי עירו מכירים אותו טוב יותר, ואם הם סברו שהוא ראוי לנידוי, זה בוודאי מבוסס. אבל להיפך – אם עיר אחרת ניתה אותו, עירו שלו לא חייבת לנהוג את הנידוי, כי אנשי עירו יודעים עם מי יש להם עסק, ואולי יודעים שהוא רק נכשל.
4. הכלל: הרמה הגבוהה יותר לא צריכה לקבל את הנידוי של הרמה הנמוכה יותר. הרב לא צריך לקבל מהתלמיד; הנשיא לא צריך לקבל מהעם; עירו של המנודה לא צריכה לקבל מעיר אחרת.
5. שאלה: איך תלמיד יכול לנדות? הרי למדנו קודם שתלמיד לא יכול לפסוק ולא לעשות דברים בפני רבו. תירוץ: זה חייב להיות שהתלמיד ניתה שלא בפני הרב, במקום שיש לו כן זכות לפסוק, כי זה לא באזור הרב.
6. ההבדל בין נידוי לכבוד הרב ונידוי לדברים אחרים: בנידוי לכבוד הרב (כמורד בבית דין) חלות הקלות של ההיררכיה – הרב לא צריך לנהוג את נידוי התלמיד, וכו’. אבל בנידוי לשאר דברים שחייבים עליהם נידוי לא חלות הקלות. אפילו נתנדה קטן שבישראל – אפילו היהודי הפשוט והקטן ביותר ניתה אותו – חייב הנשיא וכל ישראל לנהוג בו נידוי עד שיחזור בתשובה מדבר שנתנדה עליו. “קטן” כאן לא אומר קטן ממש (ילד), אלא האדם הפשוט ביותר בחבורה.
7. יסוד הנידוי – כבוד תורה, לא כבוד אישי: יסוד הנידוי אינו משום שהתקוטט עם רב ספציפי אחד, אלא משום שהתקוטט עם הרבנות – עם הרבנים, עם המשנה, עם החכמים. זה עניין של כבוד התורה וכבוד תקנות חכמים.
8. מקור בגמרא: רב יוסף אומר: “בכל דא בקומי בית דין מנדין על כבוד הרב, וכל שאין בו נידוי משמתינן ליה.” חידוש הרמב”ם הוא ש”בית דין” לא אומר דווקא שרק בית דין יכול לנדות, אלא שכל אחד יכול לעשות את הנידוי – “בית דין” אומר שזה מה שצריך לעשות, לא שרק בית דין עושה זאת.
—
דברי הרמב”ם: “על ארבעה ועשרים דברים מנדין את האדם, בין איש בין אשה.”
פשט: הרמב”ם מונה 24 דברים שגורמים לאדם (איש או אישה) להיות חייב נידוי.
חידושים וביאורים:
כפי שכבר למדנו קודם – צריך לכבד חכם אפילו אחרי מותו.
הוא מבזה לא רק את השליח, אלא דרך השליח הוא מבזה את בית הדין עצמו.
מי שקורא לחברו “עבד” – חייב נידוי.
מי שמזלזל בתקנת חכמים או בהלכה מהרבנן, או מי שלועג לדברי תורה – חייב נידוי. זה יסוד כבוד חכמים.
הבדל מ-#2: אפילו היה מנומס לשליח בית דין (לא ביזה את השליח), אבל למעשה לא הגיע לזמן – זה גם ביזיון לבית דין.
מנדין אותו עד שישלם – עד שישלם או יציית למה שבית דין פסק.
מנדין אותו עד שיסיר היזקו – עד שיסיר את המזיק. זו הלכה חריפה – זה יכול גם להתייחס למי שמוכר דברים מסוכנים.
מדובר כשיהודים באזור צריכים את זה. מנדין אותו עד שיקבל עליו כל אונס שיבוא מן הגוי לישראל חבירו בעל המצר – הוא חייב לקבל על עצמו את כל הנזקים שהשכן הגוי יגרום לשכן היהודי, כי לגוי אין חושן משפט. כשהוא מקבל זאת על עצמו, מסירים את הנידוי.
מי שהולך להעיד בבתי משפט גויים, ובגלל עדותו יהודי נאלץ לשלם כסף שלפי דין ישראל לא היה צריך לשלם – מנדין אותו עד שישלם, עד שישלם את ההפסד.
כהן שהוא שוחט/קצב ואומר “אני בעצמי כהן, אז אני שומר לעצמי את המתנות” – חייב נידוי. זו דוגמה לדבר שבו החיוב לא כל כך ברור (ספק גורם), ולכן בא נידוי לחזק.
אפילו זה רק מנהג, הוא חייב נידוי – כי הוא לא מכבד את החכמים שתיקנו את זה. זו דוגמה לדבר שברור (אין שאלה), אבל הנידוי בא כי הוא מזלזל בתקנות חכמים.
יסוד כללי: הסיבה שעושים נידויים על הדברים האלה היא כי הם צריכים חיזוק נוסף – בין דברים שהחיוב לא ברור, בין דברים שברורים אבל אנשים מזלזלים.
אפילו זה לא איסור דאורייתא, אלא תקנה – מי שעושה מלאכה אחרי חצות ערב פסח חייב נידוי.
לא מדובר על ביטול שבועה סתם, אלא זה עניין של חילול השם. מובא הירושלמי על חוני המעגל – ששמעון בן שטח אמר “אלמלא חוני אתה גזרתי עליך נידוי”, כי הוא עשה עיגול (מעגל) והתפלל לגשם, ואם זה לא היה מצליח היה חילול השם. היסוד: רב שאומר הבטחות, ואם ההבטחה לא מתקיימת,
והתלמידים אומרים שזה חילול השם – הוא חייב נידוי.
מי שמכשיל אנשים אחרים לאכול קודשים בחוץ. אפשר לגזור שייראה כאילו אוכלים קודשים בחוץ.
דין קידוש החודש שייך לארץ ישראל. מי שעושה זאת בחוץ לארץ חייב נידוי. מוזכרת מסכת ראש השנה – גם מי שמעכב עדים מלבוא (אפילו לא היו צריכים אותם), כי בפעם הבאה הם לא יבואו.
שוחט שלא בדק היטב והכשיל אנשים בטריפות.
שוחט שלא הראה את הסכין שלו לחכם.
זה לכאורה קשה לנדות מישהו על כך, אבל הדין הוא שהוא חייב נידוי.
מי שגירש את אשתו, אבל הוא ממשיך לעשות איתה עסקים כדי להישאר בקשר. כשבאו שניהם לבית דין מנדין אותם – כששניהם באים לבית דין (כי יש להם סכסוך בשותפות שלהם), שמים את שניהם בנידוי.
חכם שמדברים עליו דברים לא טובים (שם רע, רכילות) – הוא חייב נידוי. כלומר, החכם עצמו מנודה, כי הוא התנהג כך שמדברים עליו.
מי שמנדה אדם שלא כדין – הוא עצמו חייב נידוי. זה “מנגנון בטיחות” כדי למנוע שכוח הנידוי לא יהיה מנוצל לרעה. זה מושווה לתענית חלום על תענית – מתענים על מה שהתענו.
—
1. השגת הראב”ד על “לפני עיוור”: הראב”ד אומר שהוא התקשה עם הנקודה של “מכשיל את העיוור.” הוא מסביר שזה מדבר על מה שכתוב במסכת קידושין – שמי שמכה את בנו הגדול עובר על לפני עיוור, כי הוא מכשיל את הבן שיכה בחזרה את האב.
2. השגת הראב”ד שיש יותר מכ”ד: הראב”ד מציין שבאמת יש יותר מעשרים וארבעה דברים שחייבים עליהם נידוי – רשימת הרמב”ם אינה ממצה.
3. הקשר של נידוי לכבוד חכמים – מדוע זה כאן: רוב כ”ד הדברים קשורים לכבוד חכמים – לא מכבדים את החכמים שעשו תקנות, או מחלישים תקנות שצריך לחזק. לכן הרמב”ם מביא זאת בהלכות תלמוד תורה תחת “כבוד חכמים.” נראה שהנידוי העיקרי היה במקור בעיקר לכבוד חכמים – זה יסוד כל מוסד הנידוי.
4. שתי גירסאות בגמרא: בגמרא יש שתי גירסאות של רשימת כ”ד הדברים, וייתכן שהרמב”ם היה לו גירסה שונה ממה שיש לנו.
5. הבדל בין נידוי וחרם: הרמב”ם מדבר כאן על נידוי, לא חרם. בשפת העם משתמשים במילה “חרם,” אבל הלכתית יש הבדל בין נידוי וחרם – זה מוסבר בפרקים הבאים.
6. הפרקים הבאים: הפרקים הבאים (אחרי פרק ו’) הם כולם הלכות נידוי – הרמב”ם ממשיך להרחיב את עניין הנידוי שהתחיל כאן. זה סיום פרק ו’ של הלכות תלמוד תורה.
אנחנו לומדים את הרמב”ם, הלכות תלמוד תורה, ספר המדע, פרק ו’, כבוד תלמידי חכמים. אנחנו הולכים לתת שישי כאן לתלמידי חכמים.
אומר הרמב”ם, כבר למדנו בפרק הקודם את ההלכות של כבוד רבו, כמה חזק אדם צריך לכבד את רבו. ובסוף אמר הרמב”ם שיש שני מיני רבנים: יש רב מובהק, הרב שממנו למד רוב תורה, ואחר כך יש רב שממנו למד משהו, כמו רב שהוא חבר. אבל כל זה עניינים של רבו של אדם, ממי שאדם למד ישירות. אבל אחר כך יש הלכה, אפילו מי שלא למדת ממנו ישירות, אבל הוא תלמיד חכם, יש גם את אותה מצווה לכבדו.
אומר הרמב”ם כך: “כל תלמיד חכם” – כל תלמיד חכם. תלמיד חכם. הרמב”ם קורא, ובעולם קוראים לנו תלמיד חכם. יכול להיות שזה מבוסס על זה, כי אם לאדם יש רב מובהק, כל אחד הוא תלמיד של חכם. אבל זה אומר תלמיד של חכמים, לאו דווקא החכם עצמו. נניח שיש חכמים ספורים, רמת החכמים גבוהה מאוד, אבל יש יותר תלמידי חכמים, אלה שלומדים תמיד מהחכמים. אז כל תלמיד חכם, כל מי שלומד מחכמה, “מצוה להדרו” – צריכים להדרו ולכבדו. כן. “אף על פי שאינו רבו” – אפילו אם הוא לא רבו, צריכים להדרו, “שנאמר ‘מפני שיבה תקום והדרת פני זקן'”. וחז”ל דרשו…
דובר 1: זה לא אומר זקן, אדם מבוגר?
דובר 2: זה גם, אבל קודם…
דובר 1: אז הפשט הפשוט של המקרא הוא שיבה ממש, אדם מבוגר?
דובר 2: כן, נראה כאן. איך הרמב”ם מביא גם חכם כאן, וזה הכל בסודא?
דובר 1: אבל זה אומר שניהם, אבל זה אומר בעיקר מי ש“זה שקנה חכמה”. זקן פירושו, זה ראשי תיבות, “זה קנה”. זה אומר שצריכים להדר את פניו של תלמיד חכם שקנה חכמה.
דובר 2: כן, אני חושב שזה לא כל כך רחוק מהפשט, כי זקן, הרבה פעמים, כתוב “אספת לי שבעים איש מזקני ישראל”. זה לא אומר דווקא מבוגרים מסוימים. אבל בדרך כלל הזקנים הם תלמידי החכמים, שהיה להם זמן ללמוד ולהיות מנהיג. אבל זקן בדרך כלל פירושו כמו שאומרים באנגלית די עלדער, הנשיא, מי שמנהיג שם, בעל הבית. אני חושב שהגמרא אומרת שהסיבה שמכבדים זקן היא גם כי לזקן יש במשך חייו כמה הרפתקאות או עבר הרבה, אז הוא קנה משהו. זה אומר שכל אדם הוא גם קצת חכם, כי היה לו הרבה ניסיון חיים. זה המעניין, שתמיד קניין החכמה הוא הסיבה.
זה אומר הרמב”ם, “אמנם אין חיוב לעמוד מפני חכם אלא בשעה שהוא רבו”. צריך לדעת, הפסוק הוא הרמב”ם בספר המצוות, וכאן במנין המצוות, לא בחזית ההלכות אבל בתחילת הספר, אמר שזה המקור לכל המצווה של כבוד רבו גם. זה אומר שמכבדים את הרב גם תעמוד מפני שיבה תקום. מעניין שהוא מביא רק את הפסוק כאן בפרק ו’, הוא יכול היה להביא בתחילת פרק ה’ גם. נראה בלשון ספר המצוות, שבעצם המצווה היא מפני שיבה תקום, ויש חיוב נוסף על רבך שאתה צריך לכבדו עוד יותר. כאן זה נראה הפוך, כאן זה נראה שרבך, ולא רק רבך אלא גם האחרים.
נראה ברמב”ם למעלה שהרב הוא חיוב הרבה יותר גדול, כי הרב יש “כאילו מראה פני השכינה” ויש את כל אלה, וגם אופן הכבוד. כאן הוא מפרט בעיקר להתייצב, זה דבר פורמלי, צריך לדעת שהוא מורא מורם מעם ומתייצבים לפניו. אבל לרב יש את כל זה שהוא בא לפני האב. זה אומר שאפילו לומדים את זה מאותו פסוק, אבל מדין הגמרא, כלומר עם החכמים, ההלכות יש כבר הרבה יותר תנאים על כבוד רבו, זה הרבה יותר חמור.
הוא מתחיל בהתייצבות, “אמנם אין חיוב לעמוד מפני חכם” – זה הרי הפסוק אומר, אבל שם זה כן כל מיני כבוד, אבל “תקום” היא עיקר המצווה, שצריכים להתייצב לפני חכם, לפני זקן. אומר הרמב”ם, “אמנם אין חיוב לעמוד מפני חכם אלא כשיקרב ממנו בארבע אמות”. ברב מובהק היה עומד משרואהו, מלא עיניו, כן? אבל בחכם סתם לא צריך כל כך רחוק, אלא משמתקרב לארבע אמות, “עד שיעבור כנגד פניו” – עד שיעבור. ברב היה עומד עד שלא רואה עוד את קומתו. בשניהם, לפני רב צריכים להתחייב הרבה יותר מאשר לפני חכם. ואפשר לראות עוד רמות בפרק, בהלכה ו’ אפשר לראות יותר רמות של הקימה וההידור.
“אין אומנין עומדין מפני תלמידי חכמים, ואין אומרים להם לעמוד מפניהם בשעה שהם עוסקים במלאכתם, ואין עומדים מפניהם לא בבית המרחץ ולא בבית הכסא, שנאמר ‘תקום והדרת’, קימה שיש בה הידור”. כשאדם פורמלי, הוא לבוש, הוא במקום רגיל, יש דברים פורמליים. אבל כש… לכאורה, עכשיו אתה נכנס למשרד הרופא שיניים, ונכנס שם רב, לכאורה גם אין דין קימה. דין הקימה הוא כשקוראים לרב לעלייה בבית המדרש, זה “קימה שיש בה הידור”, כן? אני לא יודע אם אני צודק להלכה למעשה, אבל לכאורה זה אומר “קימה שיש בה הידור” – בשמחה, במקום שיש משהו פורמליות.
“בעלי אומניות חייבין לעמוד מפני תלמידי חכמים בשעה שעוסקין במלאכתן”. מתי לא חייבים? אם אדם הוא בעל אומנות והוא באמצע עבודתו, צריך להתייצב. אבל אימתי? אם הוא לא באמצע עבודה. אבל אימתי הוא לא חייב? אם מישהו באמצע עבודה והוא עוסק במלאכתו, הוא באמצע תיקון משהו, ועובר חכם, לא צריך להתייצב. שנאמר, לומדים את זה מפסוק, “תקום והדרת”. מה הידור? הידור פירושו “קימה שאין בה חסרון כיס” – לתת לו כבוד. כבוד לא עולה כסף. “אף קימה שאין בה חסרון כיס” – אלא קימה שמי שמתייצב לא יהיה לו חסרון כיס. כן, זה יפריע לו מהעבודה, מהמיקוד בעבודה לזמן קצר. וזה לא רק זמן קצר, יש סדר של כשהוא עובר, “משיכירנו מד’ אמות עד שיעבור מפניו”. זה לא רק שנייה אחת, זו דקה, אני יודע.
טוב מאוד. הלאה. “ומנין שלא יעלים אדם עיניו מן החכם כדי שלא יעמוד מפניו?” אדם יכול היה לחשוב שרק אם אני רואה אותו, אז צריך להתייצב, אבל אני יכול להתעלם ממנו ולעשות כאילו אני לא רואה אותו, והוא לא ייפגע כי הוא רואה שעיניי עצומות. אבל זו ערמה כזו, זה דבר חכמתי כזה. על זה עומד הפסוק, תלמוד לומר “ויראת מאלקיך”. “כל דבר שהוא מסור ללב נאמר בו ‘ויראת מאלקיך'”. כל דבר שמסור ללב, שאדם חושב שאנשים לא צריכים לדעת. כתוב למשל, כשהוא לא לבש תכלת, כי הציצית לבושות מזויף, פייק, כתוב שם “וירא שמים יצא”. סוגים כאלה של דברים כתוב בפסוק.
זה ממש ענין שבעל המוסר… בעל המוסר מתכוון אולי עוד, אבל בעל המוסר מתכוון לדברים כאלה שאף אחד לא ידע. כי אתה יודע, הרי כתוב ממש בעיניים עצומות, או מה שזה לא יהיה, הוא פשוט לא ראה. לפעמים אדם פשוט לא ראה. אתה ראית בדיוק כן. מי יודע שראית בדיוק כן? אף אחד לא יודע. אבל אתה רואה כאן זה קצת יותר, שהענין של כבוד הוא לא רק ענין פומבי, אלא בשבילך עצמך. שאתה תקיים מה ששייך לכבוד. הוא לא ייפגע, אנשים לא ידעו שראית אותו, אבל בשבילך עצמך יש ענין של כבוד.
כבוד הוא לא שהוא ייפגע. כבוד הוא שצריכים לכבד, צריכים לתת כבוד לחכם. כן.
אומר הרמב”ם הלאה, “אין ראוי לחכם… אה, האנשים צריכים לכבד את החכם, אבל החכם לא יכול לנצל את זה, ליהנות כל הזמן להיכנס ולצאת מבית המדרש, כי כל פעם מתייצבים. ודווקא חכמים, בדרך כלל חכמים רציניים מראים, אפשר לראות, “אין ראוי לחכם שיטריח את העם ויכוין עצמו להם כדי שיעמדו מפניו, אלא ילך בדרך קצרה”. הוא ילך בדרך שיהיו הכי מעט אנשים שם עוברים. “ומתכוין שלא יראוהו כדי שלא יטריחם לעמוד”**. הוא ילך בדרך שאנשים יראו אותו כמה שפחות, להטריח אותם להתייצב.
זה לכאורה כמו המשך של ההלכה הקודמת. כלומר, האדם לא יתחמק, אבל החכם כן יתחמק. אבל זה מעניין, כי לכאורה יש לו כאן הזדמנות לזכות את ישראל במצוות עשה. אבל הוא מדבר על המון שזה סתם יפריע. יש כאן אולי סדר, אני יודע.
אומר הוא הלאה, “חכמים הראשונים היו מקיפין והולכין בדרך החיצונה שאין המכירים מצויין שם כדי שלא יטריחום”. החכמים היו הולכים לא בדרך הרגילה, הם חיפשו עקיפה כדי שאנשים לא יצטרכו להתייצב לפניהם. זה ענין של ענווה, או ענין של לא לנצל אנשים, לא לגרום לאנשים להצטרך להתייצב לפניו יותר מדי. זו טרחה. כן, זה לא אנושי, כי מתייצבים לפניך, פירושו עוד שאתה צריך לבוא, וכל הזמן להתייצב, שיתייצבו לפניך, אתה נהנה מזה? נו נו.
כן, והלאה… כן, אומר הרמב”ם הלאה, “רוכב הרי הוא כמהלך”, כלומר רואים את הרב נכנס על בעל חי, על גמל, פירושו גם כמו שהוא הולך, וצריכים גם להתייצב. וממילא, מאחד מהלך, כמו שצריכים להתייצב כשרב הולך, צריכים גם להתייצב כשהרב רוכב.
אומר הרמב”ם הלאה, כששלושה אנשים הולכים ביחד, ואחד מהם הוא תלמיד חכם, הוא הרב, דרך הכבוד היא שהרב יהיה באמצע, והפחות שבחבורה ילך מצד ימין, והקטן שבחבורה יהיה משמאל.
הלאה, הרואה חכם… עכשיו הולכים ללמוד, בואו ננסה לומר מה הולכים ללמוד עליו, כי ככה אני מתבלבל. עכשיו הולכים ללמוד, למדנו אתמול, כבר ראינו היום, שיש חילוק של רב מובהק שצריכים להתייצב כמלא עיניו, וחכם קטן יותר שצריכים רק להתייצב בד’ אמות. עכשיו נראה יותר פרטים על זה, איך כל רמה, יש חכם, נראה אב בית דין, נשיא, שלוש רמות. כלומר, מלבד שיש רמה רביעית, רב מובהק, שלא עומד כאן, אבל כאן הולכים ללמוד שלוש רמות של כמה חזק צריכים להתייצב. כלומר, יש סדר שלם של התייצבות, זה לא מעשה קטן.
אומר הוא, “הרואה חכם”, כשמישהו רואה חכם בא, “אין עומד מלפניו עד שיגיע לארבע אמותיו”. הוא אומר כאן “אין עומד”, כלומר זה לא דבר חשוב יותר אם אתה מתייצב כבר מקודם, אלא צריכים רק להתייצב כשהוא מגיע לד’ אמות. אפשר לומר שזה יותר ישיר, כשאתה יכול להיות בד’ אמות ואתה מתייצב. אוקיי, עד שיגיע לארבע אמותיו, “וכיון שעבר”, יכול כבר לשבת.
אבל אב בית דין, אב בית דין, כלומר ראש בית הדין, של הסנהדרין, הוא “עומד מלפניו”, אז יש כבוד גדול יותר צריכים לעשות, כמו ברב, הוא מתייצב “משיראנו מרחוק מלא עיניו”, משרואהו מרחוק כמה שהעין יכולה לראות, “ואינו יושב עד שיעבור מאחוריו ארבע אמות”. ואחרי שהוא עובר, יותר מאשר בחכם, שמיד כשעבר, כאן ממתינים ד’ אמות.
“ראש הנשיא, הנשיא הוא עומד מלפניו מלא עיניו”, להתייצב צריכים משרואים אותו מרחוק. “ואינו יושב”, הוא לא יושב, “עד שישב במקומו, או עד שיתכסה מעיניו”, עד שהחכם יושב, או עד שיתכסה מעיניו, עד שלא רואה אותו יותר. כמו ברב מובהק, צריכים להתייצב. הרב מובהק הוא לכאורה אותו דין כמו נשיא, כך נראה.
אומר הרמ”א הלאה, כמו שלמדנו קודם ברב, רב יכול למחול, “ונשיא שמחל על כבודו כבודו מחול”.
דובר 1: אומר הוא הלאה, אומר עכשיו הרמב”ם את הסדר. אז עכשיו, לכאורה קודם דיברנו כשהוא הולך סתם, הוא עובר ברחוב, אני יודע מה. עכשיו מדברים איך הוא נכנס כשיש פסק הלכה, או הוא אומר שיעור, או אני יודע מה.
דובר 2: כן.
דובר 1: אומר הוא, “כשהנשיא נכנס”, כשהנשיא נכנס, “כל העם עומדים”, הציבור מתייצב, “ואין יושבים עד שיאמר להם שבו”, עד שהנשיא אומר להם שיכולים לשבת.
אומר הוא, זה לכאורה לא אותו דבר מקודם. קודם דיברנו ד’ אמות, הוא עובר. זה דבר חדש, כשהוא עומד לפני ציבור. קודם דיברנו לכאורה על יחיד, שיש מצווה עליך. כאן אומרים את הסדר איך זה נראה בבית המדרש, סדר הדברים, המנהג. זה גם, הקודם דיבר לכאורה לא כשהוא נכנס לבית המדרש, אלא כשהוא הולך ברחוב, אני לא יודע איפה. וכאן מדברים או מחוץ לבית המדרש, אני לא יודע.
דובר 2: כן.
דובר 1: אומר הוא, “כשהנשיא נכנס”, “כשאב בית דין נכנס”, כשאב בית דין נכנס, עושים לו קצת אחרת, מה? פחות, לא כל הציבור עומד. לא כל הציבור צריך להתייצב, אלא אלה שהכי קרובים לאן שהוא עובר מתייצבים, “עד שנכנס ויושב במקומו”, עד שהוא יושב. “ושאר העם יושבים במקומם”, שאר הציבור יכול להישאר יושב. יש שני דברים: קודם כל, לא כל הציבור, אלא שתי שורות. ושנית, לא ממתינים שהוא יאמר “שב”.
אחר כך, האחרון, הרמה הנמוכה ביותר, חכם פשוט, “כל שגילה בארבע אמות עומדים מפניו”. כשהוא מגיע, האנשים ליד מי שהוא הולך ארבע אמות לידם, “עומדים מפניו”, מתייצבים. “אחד עומד ואחד יושב”, כלומר, זה נעשה כזה למעלה ולמטה, זה מתייצב וזה יושב. איפה שהוא עובר, שם איפה שהוא עובר, מתייצבים, “עד שנכנס ויושב במקומו”.
זה הכל דינים בכבוד הנשיא, שלא ליתן יותר מדי כבוד לקטנים יותר. מדין כבוד הנשיא נותנים לו רמה גבוהה יותר, ממילא לאחרים צריך לתת פחות. אלו הם שלושת הרמות.
דובר 1: אומר הוא הלאה, בני תלמידי חכמים ותלמידי חכמים, הבנים של החכמים ותלמידי חכמים, זה כך, בזמן שהציבור צריכים להם, כשצריכים אותם, אני יודע, צריכים אותם שיבואו לשיעור, שיבואו לפסוק לאנשים, אז בדרך כלל אין זה דרך ארץ שאדם ידחוף את עצמו ויגיע לפנים, או ידחוף את עצמו למעלה. אבל בני חכמים ותלמידי חכמים, כשצריכים אותם, מקפצים על ראשי העם, לא ממש זוחלים על הראשים של הקהל. הוא אומר לשון כזו, שזה נראה לא מכובד כשאחד דוחף את עצמו קדימה לפני אנשים אחרים, אבל לכבוד בני חכמים ותלמידי חכמים רשאים הם לדחוף את עצמם ונכנסים ויושבים במקומם, ולהגיע למעלה, לפנים.
דובר 2: אתה יודע שיש דעה שלא מתרגמים “על הראשים”? אני לא יודע, שמעתי פעם משהו עם שבירת ראשים, אני לא יודע.
דובר 1: מה שיהיה, זו לשון, זה לא אומר ממש מקפצים על ראשי העם.
דובר 2: מה הפשט? אתה חושב שזה כפשוטו? אני לא יודע, אני לא מומחה בדברים האלה, אני מתכוון, אפשר לדבר מה… אני לא יודע.
דובר 1: זה לא הפעם הראשונה שיש לשון שאתה יודע טוב יותר ממני.
דובר 2: מה אומר מה? שזה לא אומר מה שזה נראה. כשהוא פשוט דוחף את עצמו שם, נראה כאילו הוא מדשדש על ראשי אנשים. אוקיי. כמו שרש”י אומר פעם שהגנב הוא שונא שלי, כמה שאתה יודע, אתה אומר שזה כתוב ברש”י, זה כתוב ברש”י. כן.
דובר 1: אבל אנחנו צריכים להבין, מה הענין של בני חכמים? סתם בני חכמים יש להם איזו עמדה? החכם עצמו, עומדים בפניו, אין לו את הבעיה הזו. כאן מדברים על בן חכם, זה הגבאי, הבן, הוא בא, אני יודע לעשות שם משהו? משהו כזה, לא? האם זה לא הפשט?
דובר 2: שני דברים. הוא אומר, הפרישה אומר שזה ענין של כבוד החכם שתלמידיו הקרובים ובניו יוכלו לשבת לידו. זה לא הכבוד לבן, זה הכבוד לחכם. והוא אומר שרש”י מסביר שבימיהם היו יושבים על הארץ, ואם מישהו הולך כשכל האנשים יושבים על הארץ, נראה כאילו הוא הולך על ראשיהם. אין זה כבוד הציבור, אבל לכבוד החכם מותר לעשות זאת. אוקיי.
דובר 1: הלאה. ואין שבח לתלמיד חכם שיכנס לאחרונה. אין זה שבח, לא מעלה. אם נדרש, מותר להכניס אותם כשכל הקהל כבר יושב, אבל בדרך כלל אין זה דבר יפה לתלמיד חכם שיכנס מאוחר לשיעור ויצטרך לזחול על כולם. אחרת שיעשה זאת בדרך מסודרת יותר, שיבוא מוקדם לפני שהקהל בא. אבל כן, אם יצא לצורך, יש היתר, חוזר למקומו מותר לו, אז מתירים לו לעשות את המקפץ על ראשי עם שהוא עובר על כל מי שכבר יושב.
דובר 1: אומר הוא הלאה, בני חכמים שיש בהם דעת לשמוע, אם לבני חכמים יש כבר את הדעת להבין את השיעור של אביהם, של הרבי, הופכים פניהם כלפי אביהם. אז הם צריכים להסתכל על אביהם, הם צריכים לשמוע את השיעור. אבל אם אין בהם דעת לשמוע, הופכים פניהם כלפי העם.
מה הפשט? מה ההלכה, הלכה מעניינת? מה נדרש? כדי שיהיה ברור שהם יושבים שם לכבוד אביהם. מבין? כי אז הם רק “אביזר”, כן? יושבים כך עם הפנים אל הקהל, כמו למעלה. רואים, הרבי יושב, בניו כשתילי זיתים, הם רק מכבוד לרבי. אבל כשהם שומעים שהם גם תלמידים, הם צריכים לראות את רבם.
דובר 1: אוקיי, עוד הלכה מעניינת, תלמיד היושב לפני רבו תמיד, כן? תלמיד שלמד יחד כל מיני הלכות, עומדים בפניו וכן הלאה. אבל מה קורה לפעמים לתלמיד שיושב כל יום? הוא יושב מהבוקר עד הלילה יושב הוא שם לפני רבו, הרבי מלמד. הוא יקום כל פעם שהרבי יוצא, נכנס?
אומר הוא, לא. אין רשאי לעמוד מפניו אלא שחרית וערבית. רק פעמיים ביום רשאי הוא לעשות את הקימה לחכם. למה? שלא יהא כבודו מרובה מכבוד שמים. כי, אה, כמה פעמים הוא מתפלל תפילת העמידה? שלוש פעמים ביום הוא עומד ל… פעמיים.
דובר 2: צריך באמת לדעת, למה… למה… לא לעמוד יותר פעמים לכבוד שמים?
דובר 1: חשוב מאוד לדעת שאסור לתת יותר כבוד לרבי מאשר לכבוד שמים. חשוב לזכור.
הוא אומר שזה דווקא כשהוא יושב לפני רבי תמיד. זה לא אומר שאם לפעמים זה קרה במקרה, אז כן. זה כשהוא עושה זאת כל יום.
דובר 1: ומובא, אומרים המפרשים של הרמב”ם כאן, שהרמב”ם הוסיף את “יושב לפני רבו תמיד”. לא כתוב כך בגמרא. בגמרא כתוב סתם, “תלמיד היושב לפני רבו”. אבל הרמב”ם הבין שזה אומר שזה יכול להיות אפילו אותו תלמיד כשהוא יוצא החוצה צריך כן, כי אין זה כבוד לרבי. כאן אתה יודע שאתה יושב כאן כל יום ועומד כל כך הרבה פעמים.
דובר 1: אומרת ההלכה הלאה. עד עכשיו למדנו מהדרש מה למדנו? ש”זקן” פירושו מי שהוא חכם. אבל מה קורה עם הפשט של המקרא, זקן פשוט? דיברנו, אני לא יודע אם זה הפשט של המקרא, אבל על כל פנים.
אומר הרמב”ם, מפני שיבה תקום, מופלג בזקנה, מי שהוא זקן וזקן מאוד. כן, הוא לא אומר מספרים. גיל קשור למקום ולשעה. יש תקופות שבהן חיו זמן קצר יותר יכול להיות שבן שבעים, היום זה בן תשעים.
דובר 2: זה תלוי כמה חכם הוא. יש לך מסוים, כמו שאומרים, הגמרא מביאה שזה קשור לכמה ניסיון חיים קיבל. אז זה תלוי. לפעמים היו מקבלים ניסיון חיים בגיל עשר, היום לא מקבלים אותו אפילו בגיל תשעים. אז צריך לדעת.
דובר 1: הוא מציין איזה רש”י בגיטין שזה אומר כשהוא בן תשעים. כן, שם כשכתוב מופלג, “כי יבואו ימי הרעה”, אבל אני לא יודע אם הרמב”ם מתכוון לאותה הגדרה כמו כאן. אוקיי, כן, הרמב”ם לא אומר לנו. אז בגלל זה אני חושב שמופלג בזקנה אומר שבמקום הזה הוא נחשב זקן מאוד. זקנה היא דבר יחסי מאוד. יש אזורים או דורות, בימינו כשאדם מת בגיל שמונים, אוי, קצת קריעה, כי אריכות ימים יש היום, ברוך השם, יש אנשים שחיים בתשעים המאוחרות. אבל זה לא היה לפני שלושים שנה.
דובר 2: אבל זה נכון מבחינת רפואה, אבל עכשיו מדברים לעניננו מהנקודה של למי צריך לכבד. זה לא הנושא כי הוא חי יותר זמן. אבל מופלג אומר יותר מהרגיל. וכשאומרים רגיל, זה אומר מופלג בחכמה או… אני לא יודע. מופלג מרוב האנשים.
דובר 1: מסתדר. מה שאתה אומר שהיום זה לא חידוש נורא שמישהו מת בגיל תשעים, אז זה לא אומר… כבוד מקבלים לא על השרידות כל כך הרבה זמן, נכון? מקבלים אותו על משהו… על זקנתו, על היותו זקן ממני, נכון? נגיד ככה, זקן ממני, זקן מרוב האנשים, זקן מ… הוא קיבל ניסיון חיים. אני לא יודע אם זה קשור לכך שהרבה אנשים חיים הרבה זמן.
דובר 2: אוקיי.
דובר 1: הוא זקן מאוד, אפילו אינו חכם, אפילו הוא לא חכם, עומדים מלפניו, צריך לעמוד בפניו. אומר הוא, ואפילו חכם שהוא ילד – חכם שהוא צעיר, לא מתכוונים לילד ממש, זה יחסי, מי שהוא ילד ביחס לזקן בן התשעים – עומד בפני זקן מופלג בזקנה, הוא צריך גם לעמוד בפני היהודי הזקן, ואינו חייב לעמוד מלוא קומתו.
דובר 2: מי עולה על החכם, או אף אחד לא צריך? לכאורה החכם.
דובר 1: החכם לא צריך לעמוד מלוא קומתו, הוא עומד מעט כדי להראות לו כבוד. כמו שהרבי אומר אפילו לומר בכלל—
דובר 1: טוב, לכאורה החכם. לכאורה לא צריך לעמוד מלוא קומתו, “אלא כדי להדרו”, רק הוא עומד מעט כדי להראות לו כבוד. כמו שהרמב”ם אומר, “אפילו זקן גוי מהדרין אותו בדברים”, מדברים אליו יפה, “ונותנין לו יד לסומכו”, ונותנים לו יד לתמוך בו…
לא כתוב שצריך לעמוד בפניו, צריך לעזור לו. זו גדר חדש.
אבל כאן כתוב, צריך להדר אותו בדברים, צריך לתת יד לסומכו, “שנאמר מפני שיבה תקום”. “כל שיבה במשמע”. לא כתוב שיבה ישראל, משהו כזה, זה מה שהוא מתכוון?
דובר 2: כן.
דובר 1: לא כתוב שיבה רק, שיבה רק, או מה?
דובר 2: אוקיי, הלכה חשובה, צריך לזכור. יהודי זקן צריך לתת דרך ארץ וכבוד.
אני חושב שיהודי זקן, זקן הוא מאימתי שיש לו נכדים, כך אני סבור.
דובר 1: זקן, זקן.
דובר 2: עשית כבר חתונה.
דובר 1: הייתי אומר שכל מי שהוא סבא. אני חושב שבארבעים ומשהו.
דובר 2: כן, אני לא יודע. בדיוק כמו שזה הולך, אתה אומר שזה נעשה יותר קר, אני אומר שזה נעשה יותר, כי היום הרבה אנשים עושים חתונה לילדים כשהם צעירים מאוד, אז כבר זקן, מישהו כבר סבא. אולי אומרים אנחנו סבא. אני רק אומר.
דובר 1: הוא אומר “מופלג בזקנה”.
דובר 2: אה, יש לו כבר נכדים.
דובר 1: הוא רצה להוציא שסבא שיש לו ניסיון חיים מסוים, ממה שהוא דיבר. מי שעשה חתונה לילדים זו כבר רמה אחרת של אדם, ולא אותו אדם כמו בחור. אתה לא מסכים?
דובר 2: למה אני לא מסכים?
דובר 1: אז הגמרא אומרת, רבי יוחנן עמד בפני זקן גוי, אמר, “כמה הרפתקאי עדו עלייכו”, כל כך הרבה דברים עברו עליו.
דובר 2: נו.
דובר 1: אז לפי זה לכאורה זה קשור לניסיון חיים. יכול להיות לפעמים זקן שמעולם לא יצא מהעיירה שלו, אין לו שום… יש אנשים שהם בגיל צעיר.
אני חושב שאני כבר זקן, בלי כלפי פתקא יהיבנא. אני אומר, זה תלוי כמה הוא עבר. מישהו עבר יותר בשנים הצעירות. זה לא לפי… אני לא מתכוון לפתקא דווקא צרות. ניסיון, דברים שמלמדים אדם דברים. זה באמת כך, כשאדם עבר הרבה יש לו עצות לומר, יש לו מה לשתף עם אנשים. אני אקח אותו להדיר בדברים, כמו להקשיב לו, אז על דברים צריך לחשוב.
דובר 1: אוקיי, אומר הרמב”ם הלאה, תלמידי חכמים, עכשיו נלך ללמוד אילו ציבוריות, צרכי ציבור, תלמידי חכמים פטורים כבוד התורה, ופוטרים אותם מעבודות מסוימות.
אומר הרמב”ם, תלמידי חכמים אין מוציאין אותן לעצמן עם כל הקהל בבנין וחפירה של מדינה. מלך יכול לצוות על כל אחד לעשות עבודות למען הארץ, אבל תלמידי חכמים לא מצווים לעשות את העבודה. מה זה אומר העיר? כן, צריך לבנות חומה וכדומה. תלמידי חכמים לא מצווים לעשות את העבודה, כדי שלא יתבזו בפני עם הארץ, שלא יהיו מבוזים שהם באותה רמה כמו כולם.
ואין גובין מהן לבנין החומה ותיקון השערים ושכר השומרים וכיוצא בהן, דברים שכל אחד צריך לתת למס, ולא רודת שירות המלך, לא לוקחים מהם שום מס. ואין חייבין ליתן מס, כל מס שהוא, בין מס הקצוב על בני העיר, בין מס קבוע, בין מס הקצוב על כל איש ואיש, בין מס שעל כל אדם עושים מס ייחודי לפי מה שאנשי המס מחליטים עליו.
שנאמר גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם, הדרשה הולכת משהו ש”יתנו” מלשון “ישנו”, תדע כבר הלכות, ויחלו מעט ממשא מלך ושרים. יש משהו נוסף בדרשה, זה הולך משהו ש… שמה? שהם פטורים ממשא מלך. אני לא זוכר בדיוק איך הדרשה עובדת. הוא לא מביא את הדרשה. אוקיי, צריך להודיע למס הכנסה על ההלכה הזו.
דובר 1: אומר הרמב”ם הלאה, והמוכר סחורה לתלמיד חכם, מניחין אותו למכור תחילה, צריך לתת לו כבוד… לא כבוד, צריך לתת לו… זה כבר יותר מכבוד. אלו פריבילגיות מסוימות. כן, נותנים לו הזדמנות בעסקים שיוכל למכור מהר יותר. מי שלא כמוהו, שולחים אותו קודם שימכור. אף אחד לא רשאי למכור עד שתלמיד החכם סיים למכור.
דובר 1: אנחנו יודעים סתם את המעשה כשהצאנזר רב מכר תפוחים. אנחנו יודעים שהקהל רץ, כי כל החסידים הלכו לתפוס. אבל הצאנזר רב חשב, הוא הולך לנצל את… בפרט אלמנה, צריך גם לעזור לה. אני לא יודע אם האלמנה נתנה לו למכור.
באה אלמנה והתלוננה שאין לה כסף. אמר הצאנזר רב, “מה את עושה?” היא אמרה שהיא מבינה בשוק שהיא מוכרת תפוחים. ואף אחד לא רוצה לקנות. אמר הצאנזר רב, “קח, אנשים לא יודעים איזה תפוחים טובים אלה.” והוא הלך לשוק, והוא התחיל לקרוא “תפוחים, תפוחים”, עד שנמכר מהר. זה מעשה ידוע שמביא הרוסס באהבת ישראל.
אבל הוא סבר שבפרט לאלמנה מגיע גם ש… הוא בא לנצל את דינו כתלמיד חכם שיתנו לו למכור תחילה.
דובר 1: “ואין מעמידין בדין, ויושב בכל בעלי דינין הרבה, מקדימין אותו ומושיבין אותו.” הרמב”ם עושה זאת מעניין מאוד, כי בדרך כלל בדין יודעים גם שאסור להקדים, אסור לתת כבוד ל… בדין אסור לתת כבוד. עושים את בעל הדין עצמו. שניהם צריכים לשבת, צריך לעשות להם אותו דבר. אבל במסדרון או כשהוא נכנס, שיכנס קודם. לא מניחים לו לעמוד ולחכות. לא כתוב שנותנים לו… הדין צריך להיות שווה, בצדק.
דובר 1: אומר הרמב”ם הלאה, “עוון גדול לבזות את החכמים”. עד עכשיו היו הלכות, שתי ההלכות האחרונות היו דברים שלתלמידי חכמים יש פריבילגיות מסוימות, אפשר לקרוא לזה, בשוק וכדומה. עכשיו באים ללמוד בכלל מוסר על מי שמבזה תלמידי חכמים, ונלך כאן ללמוד את העונש, הלכות של ביזוי תלמיד חכם. קודם יש עונש כלפי שמיא, ואחר כך יהיה שאנחנו יכולים לשים אותו בחרם ולעשות נידוי על מי שמבזה תלמיד חכם.
אומר הרמב”ם, “עוון גדול הוא לבזות את החכמים או לשנאותן, עונשו גדול.” זו עבירה גדולה. לשנוא כל יהודי זו עבירה, אבל תלמיד חכם זו עבירה גדולה.
“לא חרבה ירושלים עד שביזו בה תלמידי חכמים.” הוא לא אומר שזה היה עונש, אלא אז קרה החורבן. רואים שזה עשה את החורבן. שנאמר ויהיו מלעיבים במלאכי האלקים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו, ואחר כך היה שבאה חמת ה’. כמו שכתוב הלאה בפסוק.
דובר 1: לומר, מה פירוש דבריו? על מה ביזו את דברי הקב”ה? לא שרפו ספר תורה. מבזה מלמדי דבריו, מבזים את מי שמלמדים את דבר ה’. אותו דבר, חז”ל אומרים, אומר תורה אין מן השמים, חקותי תמאסו, מואסים בחוקי הקב”ה, מה זה אומר? מלמדי חקותי תמאסו. פשוט אומר חקותי תמאסו כמו ההיפך של ואם בחקותי תלכו. פשוט גם מאותו פסוק אומר נביאים, אבל זה מה שחז”ל אומרים.
דובר 1: מי שמבזה את החכם, מי שמבזה את הרבי, מי שמבזה את תלמיד החכם, מי שמבזה את המלמד, הוא נכלל במה שהפסוק אומר “כי דבר ה’ בזה”, מה עומד על זה? על זה עומד העונש של “הכרת תכרת הנפש ההיא”, ועל זה “הכרת תכרת”. “הכרת” הנפש שהרמב”ם מפרש פירושו שאין לו חלק לעולם הבא.
למדנו כבר בפרק ג’ שגם מי שיכול ללמוד והוא אינו לומד הוא גם כן “דבר ה’ בזה”. בקיצור, זה הפוך. אבל זה מתאים מאוד, כי קודם למדנו שהרבי מביא לחיי עולם הבא. אם אתה מבזה את הרבי, אין לך חלק לעולם הבא, כי לא למדת. מאותה סיבה.
דובר 1: אומר הרמב”ם הלאה, אף על פי שהוא יודע שאין לו חלק, אין בו דין אדם שביזה, פירושו לא שהוא מקבל כבר את עונשו בעולם הבא, ויש כאן משהו של דין קום לייבא דרבנן, והוא לא מקבל שום עונש כאן. לא, זה לא כך. בדרך כלל כשאומרים “אין לו חלק”, פירושו שאין לו עונש אחר אלא זה. אין שום עונש אחר.
אומר הרמב”ם, כאן יש כן עונש אחר. מה זה? אין בו דין אדם שביזה, אפילו בדברים, חייב נידוי. אם בא עד, אפילו הוא רק בזה אותו בדברים, צריך להיות מנודה. מנדין אותו בית דין ברבים, בית הדין ינדה אותו ברבים, וקונסין אותו ליטרא זהב בכל מקום, קונסים אותו חתיכת זהב, סכום מסוים. ולמי צריך לתת את הזהב? נותנין אותו לחכם, לחכם שבזה אותו. זה עסק טוב, חכם שמבזים אותו, הוא מקבל ליטרא זהב. אם יש בית דין שיכול לאכוף זאת.
דובר 1: המבזה את החכם בדברים אפילו לאחר מותו, מי שמבזה את החכם והוא מדבר עליו דברי בזיון אפילו לאחר מותו, מנדין אותו בית דין, בית הדין מנדה אותו. ואין מתירין אותו עד שיחזור בתשובה, אבל לגבי חכם חי, אז לא עוזרת תשובה כלפי שמיא, כמו שהוא אומר תהלים והוא מבקש מהקב”ה, הוא יחזור בתשובה. אבל לגבי חכם חי, אין מתירים לו עד שירצה, רואים שהוא צריך ללכת אליו בעצמו. כשכתוב גם שכאשר אדם אומר תהלים, הוא מתכוון שהוא יחזור בתשובה, הוא אומר שהחכם הוא כן טוב, אבל כאן זה לא עוזר, הוא צריך שהלה יסכים, הוא יהיה מרוצה.
דובר 1: עולה השאלה, למה כאן לא אומרים שהוא צריך ללכת לקבר של החכם? כי זה פירושו שזה לא אישי. אלא כשהוא חי זה כן אישי, אבל כשהוא מת הוא צריך לעשות תשובה, על זה הוא לא אומר שהוא צריך ללכת לקבר. אני חושב שזה משהו אחר, כשתופסים אדם כזה זה מאוד אישי, כאן זה עניין של כבוד התורה, הקבר שלו אין לו את כבוד התורה.
דובר 1: בחיים החכם עצמו מוחל על כבודו, הוא לא צריך לחכות, אפילו אין בית דין, החכם עצמו יכול למחול על כבודו, לעם הארץ שהפקיר בו, עם הארץ הפקיר את כבודו. לשון מעניינת. ואינו צריך לא יחיד ולא עשרה. קודם ראינו שקנסות מתרחשים בליטרא זהב, על זה צריך בית דין שימחלו אולי, אבל החכם עצמו, הוא הרי שם, זה למחול בעצמו.
מעניין, איך עם הארץ עשה הפקר מבית הדין… לחכם יש משהו שנקרא כבודו של חכם, עם הארץ אמר שזה הפקר, הוא בזה אותו. החכם צריך לתבוע בחזרה את כבודו, הוא צריך בעצמו לומר שזה לא הפקר, הכבוד שלי עדיין עומד במקומו. אומר הוא, החכם לא צריך לא יחיד ולא עשרה כדי למחול, הוא יכול למחול מיד כשהלה יראה. אין מתירים לו עד שירצה את החכם, ואין מתירים לו עד שיפייס את החכם.
דובר 1: ואם מת החכם, באים שלשה על קברו ומתירים לו.
אומר הרמב”ם הלאה, כל זה אם החכם מקפיד על כבודו, אבל אם מדברים שהחכם למחול לו, אין דעת, ירצה בידו, הוא יכול גם למחול, כמו שכבר למדנו קודם שתלמיד חכם יכול למחול על כבודו, ונשיא יכול למחול על כבודו.
דובר 1: אומר הרמב”ם הלאה, הרב שנידוהו לכבודו… לא חרם, נראה שחרם הוא רמה אחרת בפרק הבא אני חושב. נידוי, הוא עשה נידוי. אנחנו יודעים שלשון העם, אנשים משתמשים במילה חרם, אבל הלכתית יש חילוק, נראה זאת אחר כך.
אבל עכשיו הרבי כבר יאריך מה ההלכה לגבי החרם, מה צריך לעשות אדם שהוא בן נידוי. אומר הוא, זאת הוא עושה בדבר אחר, כאן הוא רוצה לדבר על מי נידוי חל על מי, מי מחייב את מי.
אם הרבי חייב נידוי, אם נידה בן נידה, כל התלמידים של אותו רב צריכים לקבל את הנידוי שהרב גזר. אבל התלמיד נידה בגלל כבוד תלמיד חכם.
זה אומר שצריך לנדות אותו. אבל בהלכה לא צריך לעשות כך. צריך רק לדעת את ההלכה שהוא מנודה, ומה צריך לעשות אדם שהוא בנידוי.
אומר הוא, כאן הוא ידבר על מי מנודה, וחל על מי. מי מחייב את מי. חייבים כל ישראל לנהוג בו נידוי. כל התלמידים של אותו רב צריכים לקבל את הנידוי שהרב גזר.
אבל אם התלמיד נידה בגלל כבוד תלמיד חכם, אבל התלמיד לא נידה על כבוד עצמו, הרב לא מחויב לנהוג בו נידוי, אבל כל העם חייבים לנהוג בו נידוי. הרב לא מחויב כי התלמיד הוא ברמה נמוכה יותר מהרב.
אותו דבר לגבי היהודים עם הנשיא. הנשיא נידה מישהו, כל היהודים צריכים לנהוג בנידוי. אבל אם היהודים נידו מישהו, אין שהנשיא ינהג בנידוי.
צריך לחשוב איך התלמיד יכול היה לנדות. אולי זה לא בפני הרב, כי בפני הרב הוא למד שהוא לא יכול לפסוק והוא לא יכול לעשות דברים בפני רבו. כך נראה, כי זה כבוד תלמיד חכם, ויש לו זכות. אולי זה באופן שהוא כן יכול היה, כשזה לא באזור של הרב.
אותו דבר אנחנו ממשיכים הלאה. אם נידו בעיר, הנידוי נוהג בכל הערים, לא רק… הנקודה היא, העיר שלו היא ברמה גבוהה יותר מערים אחרות. אם העיר שלו נידתה אותו, כל שכן כל הערים האחרות. אבל אם עיר אחרת נידתה אותו, העיר שלו לא מנודה.
מה הסברא? הם יכולים להכיר אותו טוב יותר. הם הרי האנשים שלו. הם יודעים. הם לא מחויבים. אותה סברא כמו הנשיא והרב. התלמיד נידה, אין שהרב יסכים. העיר השנייה הסכימה, אין ששלו יסכימו. שם זה לא.
אנשי העיר יודעים עם מי יש להם עסק. אם הם נידו אותו, זה סימן שמגיע לו נידוי. אבל אם הוא בעיר מסוימת והוא עשה עבירה, יכול להיות שאנשי עירו יודעים עדיין שהוא נכשל, והם מכירים אותו טוב יותר.
אומר הרמב”ם, “אחד הדברים החמורים שאין נוהגים בו נידוי אלא אם כן שב בתשובה”. אז כל ההלכות של מי חייב על איזה נידוי? אז אם עשו נידוי כי הוא היה כמורד בבית דין, יש לו את ההקלות שהוא רק מנודה מהעיר שלו וכן הלאה.
אבל מי שנתנדה על שאר דברים שחייבים עליהם נידוי, אם עשו אפילו לו נידוי בגלל דברים אחרים, אומר הרמב”ם, הולך כבר לפרט על אילו דברים נוספים מכריזים נידוי, זה מחייב אפילו נתנדה קטן שבישראל, אפילו קטן פשוט, יהודי פשוט, לא מדברים על קטן ממש.
הקטן ביותר. קטן פירושו הקטן ביותר, לא קטן שצריך לאכול עצה. אפילו הקטן ביותר מהחבורה, אפילו היהודי הפשוט ביותר נידה אותו, זה מחייב כל אחד, חייב הנשיא וכל ישראל לנהוג בו נדוי עד שיחזור בתשובה מדבר שנתנדה עליו. עד שהוא עושה תשובה על העבירה שהוא עשה, שבגללה עשו לו את הנידוי.
אז כאן רואים שזה לא בדיוק כמו שניסו לומר, כי הוא לא יודע מה ההלכה. זה רחוק מאוד מכבוד. הרב לא צריך לקבל בגלל הכבוד של הלה. העיר שלי לא צריכה לדאוג שבעיר ההיא יש תלמיד חכם שלא כיבדו אותו. העיר שלנו, תלמידי החכמים שלנו זה הכבוד שלנו.
עכשיו הרמב”ם יאמר על אילו דברים באמת עושים נידוי. אומר הרמב”ם כך, על ארבעה ועשרים… אבל זכור שכתוב בגמרא על כל הדברים האלה שהם כולם לכבוד הרב, כי כולם בעצם, או כמעט כולם הם רעיון של שלא מכבדים את תקנות חכמים. צריך לכבד את החכם שחי עכשיו, אבל יותר מכך תקנות חכמים.
כתוב בגמרא, אמר רב יוסף, בכל דא בקומי בית דין מנדין על כבוד הרב, וכל שאין בו נידוי משמתינן ליה. הרעיון של הרמב”ם הוא לא דווקא בית דין, אלא שכל אחד יכול לעשות את הנידוי. בית דין פירושו לומר שזה צריך, לא שחייבי נידוי. זה חלק מהדברים שקשה להבין מי ינדה. אבל הנקודה היא, אלה הדברים שחייבים נידוי, לא בגלל שהתקוטטת עם רב אחד, אלא בגלל שהתקוטטת עם הרבנות, עם הרבנים, עם המשנה, עם החכמים וכו’.
שלום, בואו נפרט עכשיו על אילו דברים חייבים נידוי. “על ארבעה ועשרים דברים מנדין את האדם”. על עשרים וארבעה דברים אפשר לשים אדם בנידוי. “בין איש בין אשה”. אפשר לנדות אדם, אבל… זה לא אפשר, צריך להיפך. מנדים את האיש או את האשה אם הם עברו על הדברים האלה.
א. הדבר הראשון הוא, מבזה חכם אפילו לאחר מיתה. זאת למדנו, זה בעצם הראשון שלמדנו קודם.
ב. מבזה שליח בית דין. ובזה שמבזה שליח בית דין, הוא מבזה את בית הדין, מגיע לו נידוי.
ג. קורא לחברו עבד. אם מישהו קורא לחברו “עבד”, מגיע לו נידוי.
ד. מזלזל בדבר אחד מדברי סופרים. אם מישהו מזלזל בתקנת חכמים או בהלכה של הרבנן, ומישהו עושה זאת לועג לדברי תורה, מישהו מזלזל בדברי תורה, מגיע לו נידוי.
ה. אותנו למדנו “מבזה שליח בית דין”, זה דומה. מי ששלחו לו בית דין, בית דין שלח שליח שיבוא לבית דין, וקבעו לו זמן ולא בא. הם נתנו לו זמן, והוא לא בא. אפילו הוא היה מנומס לשליח בית דין, אבל למעשה הוא לא בא, וזה גם בזיון לבית הדין.
ו. מי שלא קיבל עליו את הדין. מישהו היה בבית דין והוא לא קיבל את הדין, הוא לא מקיים אותו. ומנדין אותו עד שישלם. מנדים אותו עד שהוא משלם מה שבית הדין אמר שצריך לשלם, או עד שהוא מקיים.
ז. מי שיש ברשותו דבר המזיק, כלב רע או סולם רעוע. למישהו יש דבר מזיק, כלב רע, כלב פראי, או סולם רעוע, או סולם שאפשר להיפגע ממנו. ומנדין אותו עד שיסיר היזקו. מנדים אותו עד שהוא מסיר את ההיזק. דבר חד. מישהו מוכר סמים מסוכנים או מה שזה לא יהיה, אני לא יודע.
ח. המוכר קרקע שלו לגוי. מישהו מוכר את הקרקע שלו לגוי. ומדברים באופן שיהודים באזור צריכים את זה. ומנדין אותו עד שיקבל עליו כל אונס שיבא מן הגוי לישראל חבירו בעל המצר. מנדים אותו עד שכן, עד שיקבל עליו, הוא יקבל על עצמו כל אונס שיבא מן הגוי לישראל חבירו בעל המצר. יש לו שכן ליד זה שיסבול מהגוי, כי לגוי אין חושן משפט, והגוי יעשה לו… אם הגוי חייב אותו לשלם. מילא, אם המוכר מקבל על עצמו שהוא משלם את ההפסדים, אז מסירים ממנו את הנידוי.
הדבר התשיעי הוא… המעיד ישראל בערכאות של גוים, אם מישהו הלך להעיד בערכאות גויים, והוציא ממנו בדיתם ממון שלא כדין ישראל, ובעדותו הוא גרם שיהודי נאלץ לשלם כסף שלפי דין ישראל לא היה צריך לשלם, מנדין אותו עד שישלם, שמים אותו בנידוי עד שהוא משלם את ההפסד לאותו יהודי.
הדבר העשירי הוא כך, טבח כהן שאינו מפריש המתנות ליתנם לכהן אחר, כהן שהוא קצב, והוא אומר “אני בעצמי כהן, אז אני שומר לעצמי את המתנות”. מנדין אותו. אלה דברים שהחיוב לא כל כך ברור, כמו הדבר הקודם, ספק גורם, שכאן שהחיוב לא כל כך ברור בא נידוי לחזק.
אבל יש גם דברים שהם כן ברורים, למשל הדבר האחד עשר, המזלזל בנטילת ידים, אפילו זה רק מנהג, אבל זה ברור, אין שאלה, אבל הוא בנידוי כי הוא לא מכבד את החכמים. אני מתכוון לומר, דברים שצריכים חיזוק. הסיבה שעושים את הנידויים האלה היא כי צריך חיזוק נוסף.
הדבר השנים עשר, העושה מלאכה בערב פסח אחר חצות, אפילו זה לא איסור דאורייתא או משהו, אלא צריך את זה בדיוק… אה, התחילו כבר לעשות לפני חצות, אבל אחרי חצות כל אחד מחויב לא לעשות את המלאכה.
אוקיי, הדבר השלושה עשר הוא, הנשבע לשוא, לא מדברים כאן על מבטל שבועה, מה הפירוש שם? סתם מישהו… מה הוא עושה? הוא עושה עכשיו רבנות? לא, זה חילול השם, לא אותו דבר. משהו שיש, אני מתכוון, חילול השם כאן. למדנו במסכת תורה סוגים שונים של חילול השם. על איזה חילול השם מדברים.
דובר 2: מה פירוש השאלה שלך?
דובר 1: כן, בואו נראה אם מישהו מסביר יותר. הוא מביא… הוא מביא… הוא מביא את הירושלמי שמדובר על חוני המעגל. ששמעון בן שטח אמר לחוני המעגל, “אלמלא חוני אתה גזרתי עליך נידוי”. למה? כי הוא עשה שאם התפילה שלו הייתה, הוא עשה תפילה, כשהתפילה… הוא עשה עיגול, כשהוא עשה מעגל. הוא אמר, אם זה לא היה מצליח היה חילול השם. זה אומר, רבי שנותן הבטחות, ואם לא מתקיימת ההבטחה, והתלמידים אומרים שזה חילול השם, הוא חייב נידוי.
הלאה, המביא את הרבים לידי חילול קודשים בחוץ. באיזה מספר אנחנו עכשיו?
דובר 2: ט”ו.
דובר 1: הדבר החמישה עשר הוא, המביא את הרבים לידי אכילת קודשים בחוץ. מישהו מכשיל אנשים אחרים, גם זה גמרא. זה בא מהיסודות ישראל עמי, שהוא… אפשר לגזור שזה ייראה כאילו אוכלים קודשים בחוץ.
הדבר השישה עשר הוא, הדין של קביעת קידוש החודש ועשיית החשבונות ללוח שייך לארץ ישראל. ואם מישהו עושה זאת בחוץ לארץ, כמו שכתוב במסכת ראש השנה, כמו שלא קיבל את העדים שבאו, אפילו לא היה צריך אותם, שהוא מעכב את הרבים, כי בפעם הבאה לא יבואו, ממילא הוא חייב נידוי.
הדבר התשעה עשר הוא, טבח שיצאה טריפה מתחת ידו. טבח פירושו שוחט, נכון? שוחט שיש לו… הוא לא בדק היטב. הוא הכשיל אנשים.
דובר 2: כן.
דובר 1: הדבר העשרים הוא, טבח שלא בדק סכינו לפני חכם.
דובר 2: כן, טוב.
דובר 1: הדבר העשרים ואחד הוא, המכנה עצמו לדבר עבירה, גם זה חייב נידוי. אבל זה לכאורה קשה מאוד לנדות מישהו, אבל הכוונה שהוא חייב נידוי.
הדבר העשרים ושניים הוא, מי שגירושיו עמו, מישהו גירש את אשתו, והיה בינו לבינה שותפות במשא ומתן, האם אבינו נותן לזה גזילה זה? הוא גירש את אשתו, אבל הוא ממשיך לעשות איתה עסקים, כדי שיישארו בקשר. כשבאו שניהם לבית דין מנדין אותם. כשהם באים לבית דין שמים אותם בנידוי. למה הם באים לבית דין? כי היה להם סכסוך בשותפות שלהם, כן?
הוא אומר הלאה, הפכתי דף שנתיים…
דברי הרמב”ם:
כ”ב – מי שגירש את אשתו ועשה בינו לבינה שותפות או משא ומתן המביאין אותם לידי זנות, כשבאו שניהם לבית דין מנדין אותם.
מי שגירש את אשתו, אבל הוא ממשיך לנהל איתה שותפות או משא ומתן שמביא אותם למצב של זנות – כשהם באים שניהם לבית דין, שמים על שניהם נידוי.
למה הם באים לבית דין? כי היה להם סכסוך בשותפות שלהם, כן?
הוא אומר הלאה:
כ”ג – חכם שמוציאין עליו שם רע – חכם שאומרים עליו דברים לא טובים, יש עליו רכילות, חייב נידוי.
כ”ד הוא דבר מעניין. זה כדי למנוע שכל הדברים האלה לא ינוצלו לרעה – נידוי על מי שעושה נידוי שלא כדין הוא עצמו חייב נידוי. כמו שצריך לצום תענית חלום על התענית.
הראב”ד מסביר, אומר הוא, שהוא התקשה, מכשיל את העיוור – מה החידוש?
אומר הראב”ד, שמדובר על דבר כזה שכתוב במסכת קידושין, שמי שמכה את בנו הגדול, הוא מכשיל אותו שיחזיר מכה לאביו, או שיהיה גרוע יותר – זה נקרא לפני עיוור.
הראב”ד אומר שיש עוד, יותר מעשרים וארבעה.
בכל אופן, זו רשימה של עשרים וארבעה איסורים שחייבים עליהם נידוי.
וכל אלה הם בעצם רובם – לא כולם מופיעים בגמרא מובן מאליו – אבל רובם קשורים לכבוד חכמים: לא מכבדים את החכמים שעשו תקנות, או תקנות מסוימות שהן רוב העיקרים שצריך לחזק אותם וכדומה.
לכן זה נכנס כאן בהלכות קללת החכם. הפרקים הבאים הם כולם הלכות נידוי.
כן, גם זה דרך אגב, מכיוון שנידוי הוא במקור, נראה, העיקר של נידוי עושים לכבוד חכמים – זה העניין. עשרים וארבעה דברים שיש להם קשר לכבוד חכמים.
לגמרא יש שתי גירסאות בגמרא, הרשימה – יכול להיות שכולם, לא יודעים אם אולי לגמרא הייתה רשימה אחרת.
בקיצור, אז זה פרק ו’ של הלכות תלמוד תורה.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
—
דברי הרמב”ם: “כל תלמיד חכם מצוה להדרו אף על פי שאינו רבו, שנאמר ‘מפני שיבה תקום והדרת פני זקן.'”
פשט: כל תלמיד חכם, אפילו אינו רבך, יש מצוה לכבדו, על פי הפסוק “מפני שיבה תקום והדרת פני זקן.”
חידושים וביאורים:
1. המושג “תלמיד חכם”: מדוע קוראים לאדם כזה “תלמיד חכם” ולא “חכם” סתם? יש מספר “חכמים” שנמצאים ברמה גבוהה מאוד, ו”תלמידי חכמים” הם אלו שלומדים תמיד מהחכמים. אם לאדם יש רב מובהק, כל אחד הוא “תלמיד של חכם.” המונח אינו מתייחס דווקא לחכם עצמו, אלא לאלו שלומדים מחכמה.
2. “זקן” – “זה קנה חכמה”: חז”ל דרשו ש”זקן” הוא ראשי תיבות של “זה קנה” – מי שקנה חכמה. זה לא רחוק מהפשט, שכן “זקן” בתנ”ך מתייחס לעתים קרובות למנהיג/זקן (כמו “אספה לי שבעים איש מזקני ישראל”), ולא דווקא לאדם זקן. בדרך כלל הזקנים הם תלמידי החכמים שהיה להם זמן ללמוד ולהיות מנהיגים.
3. גם זקן בשנים יש לו “קניין חכמה”: הגמרא אומרת שהסיבה שמכבדים זקן בשנים היא גם משום שיש לו במהלך חייו “כמה הרפתקאי” – ניסיון חיים רב, ובכך קנה משהו. תמיד קניין החכמה הוא הסיבה לכבוד, אפילו אצל זקן בשנים.
4. מקור הפסוק – פרק ה’ לעומת פרק ו’: בספר המצוות ובמניין המצוות מביא הרמב”ם את הפסוק “מפני שיבה תקום” כמקור לכל מצוות כבוד רבו גם כן. מעניין שהרמב”ם מביא את הפסוק רק כאן בפרק ו’ ולא בתחילת פרק ה’ (כבוד רבו). בספר המצוות נראה שבעצם המצוה היא “מפני שיבה תקום” (כבוד כל חכם), ויש חיוב נוסף על רבך. אבל כאן במשנה תורה נראה להיפך – העיקר הוא כבוד רבו (פרק ה’), ואחר כך גם כבוד חכמים אחרים (פרק ו’).
5. ההבדל בין כבוד רבו וכבוד חכם: אצל רב מובהק יש הרבה יותר – “כאילו מראה פני השכינה,” הוא בא לפני האב, עם כל פרטי הכבוד. אצל חכם סתם העיקר הוא קימה פורמלית – עומדים כדי להראות שהוא מרומם מהעם. אף שלומדים את שניהם מאותו פסוק, אבל מדין הגמרא הלכות כבוד רבו הרבה יותר מחמירות עם הרבה יותר תנאים.
—
דברי הרמב”ם: “אמנם אין חיוב לעמוד מפני חכם אלא כשיקרב ממנו בארבע אמות, עד שיעבור כנגד פניו.”
פשט: צריך לעמוד לפני חכם רק כשהוא מתקרב לארבע אמות, ונשארים עומדים עד שהוא עובר.
חידושים:
אצל רב מובהק עומדים משרואים אותו – “מלא עיניו” – ונשארים עומדים עד שלא רואים את קומתו. אצל חכם סתם השיעור הרבה יותר קטן: רק מארבע אמות, ורק עד שהוא עובר. זה מראה את ההבדל ברמות הכבוד. הלשון “אין עומד מלפניו עד שיגיע לארבע אמותיו” מתכוון שאין זה דבר חשוב יותר אם עומדים מקודם – צריך לעמוד רק כשהוא מגיע לארבע אמות, כי זה יותר ישיר ומתאים.
—
דברי הרמב”ם: “אין אומנין רשאין לעמוד מפני תלמידי חכמים בשעה שעוסקין במלאכתן… שנאמר ‘תקום והדרת’ – קימה שיש בה הידור.”
פשט: בעלי מלאכה שעוסקים באמצע עבודתם אינם צריכים לעמוד לפני חכם. הפסוק מלמד: “תקום והדרת” – רק קימה שיש בה הידור, לא קימה שמביאה חסרון כיס.
חידושים:
1. “קימה שיש בה הידור” – יישום רחב יותר: הכלל של “קימה שיש בה הידור” מתכוון שקימה שייכת רק במסגרת פורמלית – היכן שיש פורמליות, כמו בבית המדרש כשקוראים לרב לעלייה, בשמחה, וכדומה. אבל במשרד רופא שיניים, למשל, כשרב נכנס, לכאורה גם אין דין קימה, כי אין זו “קימה שיש בה הידור.” (מצוין שזה לא בהכרח נכון להלכה למעשה.)
2. “חסרון כיס” – לא רק כסף: הרמב”ם לומד מ”הידור” שכשם שהידור לא עולה כסף, כך גם קימה לא צריכה לעלות כסף. בעל מלאכה שעומד באמצע עבודה מפסיד מיקוד וזמן, וזה חסרון כיס. וזה לא רק שנייה אחת – השיעור של “משיכירנו מד’ אמות עד שיעבור מפניו” יכול להיות דקה או יותר.
3. בית המרחץ ובית הכסא: גם שם אין צורך לעמוד, כי אין זו “קימה שיש בה הידור.”
—
דברי הרמב”ם: “ומנין שלא יעלים אדם עיניו מן החכם כדי שלא יעמוד מפניו? תלמוד לומר ‘ויראת מאלקיך’ – כל דבר שהוא מסור ללב נאמר בו ‘ויראת מאלקיך’.”
פשט: אדם לא רשאי לעצום עיניים או להעמיד פנים שאינו רואה את החכם כדי להימנע מלעמוד. על דברים כאלה שהם “מסור ללב” נאמר “ויראת מאלקיך.”
חידושים:
1. כבוד אינו רק עניין פומבי: החכם לא ייפגע (הוא לא יודע שראית אותו), וגם אנשים לא ידעו. אבל עניין הכבוד הוא בשבילך עצמך – שתקיים את מה ששייך לכבוד. כבוד לא אומר רק שהוא לא ייפגע; כבוד אומר שצריך לכבד, צריך לתת הכרה לחכם.
2. הכלל של “מסור ללב”: כל דבר שאדם יכול לחשוב שאף אחד לא ידע – שם נאמר “ויראת מאלקיך.” דוגמה מקבילה: כשמישהו לבש תכלת מזויפת על ציצית, נאמר “וירא שמים יצא.” אלו עניינים שבעל המוסר מדבר עליהם – דברים שאף אחד לא ידע, אבל אתה יודע.
—
דברי הרמב”ם: “אין ראוי לחכם שיטריח את העם ויכוין עצמו להם כדי שיעמדו מפניו, אלא ילך בדרך קצרה ומתכוין שלא יראוהו כדי שלא יטריחם לעמוד.”
פשט: החכם לא צריך לנצל את כבודו. הוא צריך ללכת בדרך קצרה שבה פחות אנשים יראו אותו, כדי שלא יצטרכו להטריח עצמם לעמוד.
חידושים:
1. ניגוד מעניין עם הלכה ג’: אצל האדם אומר הרמב”ם שהוא לא רשאי להתחמק מכבוד (העלם עין). אבל אצל החכם אומר הרמב”ם שהוא צריך להתחמק – הוא צריך ללכת בעקיפין כדי שאנשים לא יצטרכו לכבדו. זה צירוף יפה: מקבל הכבוד לא רשאי להימנע, אבל נותן הכבוד (החכם) צריך כן להימנע.
2. מדוע לא לזכות יהודים במצוה? לכאורה יש לחכם הזדמנות לזכות יהודים במצוות עשה על ידי כניסה לקהל. אבל הרמב”ם אומר שזה סתם מפריע לאנשים, וזו לא הדרך.
3. “חכמים הראשונים היו מקיפין והולכין בדרך החיצונה”: החכמים הקודמים היו ממש הולכים בעקיפין, בדרך החיצונה שבה פחות אנשים שמכירים אותם היו נמצאים. זה עניין של ענווה ואי ניצול אנשים. חכמים רציניים מראים שהם לא רוצים שיעמדו לפניהם כל הזמן.
—
דברי הרמב”ם: “רוכב הרי הוא כמהלך.”
פשט: כשחכם רוכב על בהמה, זה כאילו הוא הולך ברגל, וצריך לעמוד.
חידוש: מהכלל שצריך לעמוד כשרב “עובר,” לומדים שגם כשהוא “רוכב עובר” אותו דין.
דברי הרמב”ם (סדר הליכה): כששלושה אנשים הולכים יחד, הרב באמצע, הגדול יותר (פחות שבחבורה) מימין, הקטן יותר (קטן שבחבורה) משמאל.
—
דברי הרמב”ם:
– חכם: “הרואה חכם – אין עומד מלפניו עד שיגיע לארבע אמותיו, וכיון שעבר יושב.”
– אב בית דין: “עומד מלפניו משיראנו מרחוק מלא עיניו, ואינו יושב עד שיעבור מאחוריו ארבע אמות.”
– נשיא: “עומד מלפניו מלוא עיניו, ואינו יושב עד שישב במקומו או עד שיתכסה מעיניו. ונשיא שמחל על כבודו כבודו מחול.”
פשט: יש שלוש רמות של קימה, כל אחת עם יותר כבוד:
– לפני חכם: לעמוד רק בארבע אמות, לשבת מיד כשהוא עובר.
– לפני אב בית דין: לעמוד משרואים אותו (מלא עיניו), לשבת רק ארבע אמות אחרי שהוא עובר.
– לפני נשיא: לעמוד משרואים אותו, לשבת רק כשהוא יושב או כשלא רואים אותו יותר. הנשיא יכול למחול על כבודו.
חידושים:
1. ארבע רמות בסך הכל: יחד עם רב מובהק (מפרק ה’) יש ארבע רמות: (א) חכם – ארבע אמות; (ב) אב בית דין – מלא עיניו, ארבע אמות אחרי כן; (ג) נשיא – מלא עיניו, עד שהוא יושב או נעלם; (ד) רב מובהק – מלא עיניו, עד שלא רואים את קומתו. דין הנשיא לכאורה זהה לדין רב מובהק.
2. ההבדל בין “ברחוב” ו”בבית המדרש”: ההלכות כאן (ארבע אמות, מלא עיניו, וכו’) מדברות על כשהחכם עובר ברחוב – זה דין על היחיד. אחר כך מגיע מצב חדש: איך נראה הסדר כשהחכם נכנס לבית המדרש לפני ציבור.
3. סדר שלם של קימה: יש מערכת שלמה ומפותחת של קימה עם רמות שונות – “זה לא עניין קטן.”
—
דברי הרמב”ם: “כשהנשיא נכנס – כל העם עומדים ואין יושבים עד שיאמר להם שבו. כשאב בית דין נכנס – עושים לו שורה אחת מכאן ושורה אחת מכאן, עד שנכנס ויושב במקומו, ושאר העם יושבים במקומם. חכם – כל שגילה בארבע אמות עומדים מפניו, אחד עומד ואחד יושב, עד שנכנס ויושב במקומו.”
פשט: שלוש רמות של כבוד בכניסה לבית המדרש: (1) נשיא – כל הציבור עומד, ונשארים עומדים עד שהוא אומר “שבו”; (2) אב בית דין – רק שתי השורות ליד המקום שבו הוא עובר עומדות, עד שהוא יושב, אבל לא ממתינים שיאמר “שבו”; (3) חכם – רק אלו שנמצאים בארבע אמות ממנו עומדים, וזה “למעלה ולמטה” – כשהוא עובר כל אחד עומד ויושב בחזרה.
חידושים:
1. שני הבדלים בין נשיא לאב בית דין: אצל אב בית דין יש שתי נקודות שפחותות מהנשיא: (א) לא כל הציבור צריך לעמוד, אלא שתי השורות ליד המקום שבו הוא עובר; (ב) לא ממתינים עד שיאמר “שבו” – יושבים כשהוא יושב.
2. היסוד של שלוש הרמות: כל זה דינים בכבוד הנשיא – שלא לתת יותר מדי כבוד לקטנים יותר, כי זה היה גורע מכבוד הנשיא. מדין כבוד הנשיא נובע שנותנים לו רמה גבוהה יותר, וממילא לאחרים נותנים פחות.
—
דברי הרמב”ם: “בני תלמידי חכמים ותלמידי חכמים, בזמן שהציבור צריכים להם, מקפצים על ראשי העם, ונכנסים ויושבים במקומם.”
פשט: ילדי חכמים ותלמידי חכמים, כשהציבור צריך אותם, רשאים לדחוף את דרכם בין האנשים שכבר יושבים, כדי להגיע למקומם למעלה, אף שזה לא נראה דרך ארץ.
חידושים:
1. מדוע בני חכמים? החכם עצמו אין לו את הבעיה – בשבילו עומדים. כאן מדובר על בני חכמים – הבן, הגבאי, מישהו קרוב שבא לשרת את החכם.
2. ביאור הפרישה – כבוד החכם, לא כבוד הבן: הפרישה מסביר שזה לא כבוד לבן עצמו, אלא כבוד לחכם – שתלמידיו הקרובים וילדיו יוכלו לשבת לידו. הבן הוא כביכול “אביזר” לכבוד החכם – “בניו כשתילי זיתים.”
3. ביאור רש”י ל”מקפצים על ראשי העם”: רש”י מסביר שבימיהם היו יושבים על הארץ, וכשמישהו הולך בין אנשים שיושבים על הארץ, זה נראה כאילו הוא הולך על ראשיהם. זה לא כבוד הציבור, אבל לכבוד החכם מותר לעשות זאת. זה לא אומר ממש לקפוץ על ראשים, אלא שהוא דוחף את דרכו.
4. “ואין שבח לתלמיד חכם שיכנס לאחרונה”: אין זה שבח לתלמיד חכם שייכנס מאוחר לשיעור ויצטרך לזחול על כולם. הוא צריך לבוא מוקדם יותר, לפני שהציבור מגיע. אבל אם יצא לצורך (לצורך), אז רשאי לחזור למקומו וללכת דרך האנשים שכבר יושבים.
—
דברי הרמב”ם: “בני חכמים שיש בהם דעת לשמוע – הופכים פניהם כלפי אביהם. אם אין בהם דעת לשמוע – הופכים פניהם כלפי העם.”
פשט: אם ילדי החכמים יש להם כבר מספיק דעת להבין את השיעור, הם מסתכלים לאביהם (כי הם גם תלמידים). אם אין להם מספיק דעת, הם מסתכלים לציבור.
חידושים:
כשאין להם דעת לשמוע, הם רק שם כ”אביזר” לכבוד אביהם. לכן הם יושבים עם הפנים לציבור – כמו שער – כדי שיהיה ברור שהם יושבים שם לכבוד החכם, לא כי הם תלמידים. אבל כשהם שומעים ומבינים, הם גם תלמידים, וצריכים להסתכל לרב.
—
דברי הרמב”ם: “תלמיד היושב לפני רבו תמיד – אין רשאי לעמוד מפניו אלא שחרית וערבית, שלא יהא כבודו מרובה מכבוד שמים.”
פשט: תלמיד שיושב כל יום לפני רבו, צריך לעמוד רק פעמיים ביום – בבוקר ובערב – כדי שכבודו לא יהיה יותר מכבוד שמים.
חידושים:
1. הטעם – “שלא יהא כבודו מרובה מכבוד שמים”: כמה פעמים עומדים לכבוד שמים? בתפילת העמידה – פעמיים (שחרית וערבית). אם התלמיד היה עומד כל פעם שהרב יוצא ונכנס, זה היה יותר מלכבוד שמים. לכן מגבילים את זה לפעמיים ביום. זה יסוד חשוב מאוד – אסור לתת יותר כבוד לרב מאשר לכבוד שמים.
2. תוספת הרמב”ם של “תמיד”: המפרשים מציינים שהרמב”ם הוסיף את המילה “תמיד” – “תלמיד היושב לפני רבו תמיד.” בגמרא כתוב סתם “תלמיד היושב לפני רבו.” הרמב”ם הוסיף זאת כדי לדייק שהדין הוא דווקא כשהוא יושב כל יום כסדר. אבל אותו תלמיד, כשהוא פוגש את רבו בחוץ ברחוב, הוא צריך כן לעמוד כרגיל, כי שם אין זו שאלה של “מרובה מכבוד שמים.” הדין של רק פעמיים ביום הוא רק במצב שבו הוא יושב תמיד לפניו.
3. אם זה קורה באקראי (מקרה): אם זה לא דבר תמידי, אלא שזה קרה ככה, אז צריך כן לעמוד כל פעם.
—
דברי הרמב”ם: “‘מפני שיבה תקום’ – מופלג בזקנה, אפילו אינו חכם, עומדים מלפניו. ואפילו חכם שהוא ילד עומד בפני זקן מופלג בזקנה, ואינו חייב לעמוד מלוא קומתו.”
פשט: הפסוק “מפני שיבה תקום” נדרש גם על אדם זקן פשוט שהוא “מופלג בזקנה” – זקן מאוד – אפילו אינו חכם, צריך לעמוד לפניו. אפילו חכם צעיר צריך לעמוד לפני אדם זקן כזה, אבל אינו צריך לעמוד מלא קומתו (לא בגובה מלא).
חידושים:
1. מה זה “מופלג בזקנה”? הרמב”ם לא נותן מספר ספציפי. זה דבר יחסי – “לפי המקום והשעה.” בזמנים קודמים כשאנשים חיו פחות, בן שבעים יכול היה להיקרא מופלג; היום, כשאנשים חיים יותר, זה יכול להיות בן תשעים. רש”י בגיטין אומר ש”מופלג” פירושו תשעים שנה, אבל מפקפקים אם הרמב”ם מתכוון לאותו שיעור.
2. “מופלג” – יותר מהרגיל: העיקר פשט הוא ש”מופלג” פירושו מבוגר מרוב האנשים, מבוגר מהנורמלי. יש לזה קשר לניסיון חיים – הגמרא מביאה שהכבוד לאדם זקן קשור לכמה ניסיון חיים הוא קיבל.
3. כבוד לזקן אינו על ה”הישרדות”: הכבוד אינו
3. כבוד לזקן אינו על ה”הישרדות”: הכבוד אינו על כך ששרד כל כך הרבה זמן, אלא על זקנתו עצמה – הוא מבוגר ממני, מבוגר מרוב האנשים, הוא קיבל ניסיון חיים.
4. “ואינו חייב לעמוד מלוא קומתו” – לפני מי? זה מתייחס לחכם – החכם הצעיר אינו צריך לעמוד בגובה מלא לפני האדם הזקן, אלא הוא עומד מעט כדי להראות כבוד. זה משום שלחכם יש מעלה משלו, והוא צריך רק להראות מידה של כבוד.
—
דברי הרמב”ם: “אפילו זקן גוי מהדרין אותו בדברים ונותנין לו יד לסומכו, שנאמר מפני שיבה תקום – כל שיבה במשמע.”
פשט: אפילו זקן גוי צריך להתייחס אליו בדרך ארץ – מדברים אליו יפה ועוזרים לו פיזית (נותנים לו יד לתמוך בו). הפסוק אומר “שיבה” סתם, לא “שיבה ישראל” – אז כל שיבה כלולה.
חידושים:
1. גדר הכבוד לזקן גוי שונה מלחכם: אצל חכם כתוב שצריך לעמוד (קימה). אצל זקן גוי לא כתוב שצריך לעמוד – אלא “מהדרין בדברים” (מדברים יפה) ו”נותנין לו יד לסומכו” (עוזרים לו פיזית). זה גדר חדש – לא קימה, אלא עזרה מעשית ודיבור מכבד.
2. המושג “זקן” – ממתי אדם זקן? דעה אחת היא ש”זקן” הוא מי שיש לו כבר נכדים – סבא – כי יש לו כבר ניסיון חיים מסוים. הסברא היא שמי שנישא והוליד ילדים הוא כבר ברמה אחרת של אדם מאשר בחור צעיר. אבל היום הרבה אנשים מתחתנים ומולידים ילדים צעירים מאוד, אז המדד יכול להיות בעייתי.
3. הנהגת רבי יוחנן כראיה ל”ניסיון חיים”: הגמרא (קידושין לג.) מביאה שרבי יוחנן עמד לפני זקן גוי ואמר “כמה הרפתקאי עדו עלייהו” – כמה דברים עברו עליו. לפי זה הכבוד לזקן מבוסס על ניסיון חייו. אבל יכול להיות אדם זקן שמעולם לא יצא מעירו ואין לו ניסיון, ולהיפך – יש צעירים שכבר עברו הרבה. העיקר הוא כמה אדם עבר – לא רק צרות, אלא חוויות שמלמדות אדם.
4. “להדר בדברים” – פירוש רחב יותר: “מהדרין בדברים” יכול גם להתכוון להקשיב לו – כי אדם שעבר הרבה יש לו עצות לומר, יש לו מה לחלוק עם אנשים. את המילה “דברים” צריך לחשוב רחב יותר – לא רק לדבר אליו יפה, אלא גם להקשיב לדבריו.
—
דברי הרמב”ם: “תלמידי חכמים אין מוציאין אותן לעצמן עם כל הקהל בבנין וחפירה של מדינה… כדי שלא יתבזו בפני עם הארץ. ואין גובין מהן לבנין החומה ותיקון השערים ושכר השומרים וכיוצא בהן. ולא לרדת שירות המלך. ואין חייבין ליתן מס, בין מס הקצוב על בני העיר בין מס הקצוב על כל איש ואיש. שנאמר ‘גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם ויחלו מעט ממשא מלך ושרים.'”
פשט: תלמידי חכמים פטורים מעבודת ציבור פיזית (בניית חומות, חפירה) ומכל סוגי המיסים – בין מס קבוע על כל תושבי העיר, בין מס אישי שנקבע לכל אדם בנפרד. זה כדי שלא יתבזו – שלא יושפלו על ידי היותם באותה רמה כמו כולם.
חידושים:
1. שני סוגי מיסים: הרמב”ם מבחין בין “מס הקצוב על בני העיר” (מס קבוע על כולם) ו”מס הקצוב על כל איש ואיש” (מס ייחודי שנקבע באופן אישי לפי מה שאנשי המס מחליטים). משניהם תלמיד חכם פטור.
2. הפסוק “גם כי יתנו בגוים”: הרמב”ם מביא את הפסוק (הושע ח:י) כמקור. הדרשה היא ש”יתנו” הוא מלשון “ישנו” (הם ילמדו), ו”ויחלו מעט ממשא מלך ושרים” – הם פטורים מהמשא (נטל) של מלך ושרים.
—
דברי הרמב”ם: “והמוכר סחורה לתלמיד חכם מניחין אותו למכור תחילה… ואין מעמידין בדין, ויושב בכל בעלי דינין הרבה, מקדימין אותו ומושיבין אותו.”
פשט: כשתלמיד חכם יש לו סחורה למכור, נותנים לו עדיפות – הוא מוכר ראשון, ואף אחד לא רשאי למכור עד שהוא סיים. גם בבית דין, כשיש הרבה בעלי דין, נותנים לתלמיד חכם קדימה.
חידושים:
1. [סטייה: המעשה עם הצאנזר רב והתפוחים:] מסופר המעשה המפורסמת (מובאת בספרים של אהבת ישראל) איך הצאנזר רב ניצל את דינו של “למכור תחילה” לאלמנה. באה אלמנה שהתלוננה שהיא לא יכולה למכור את התפוחים שלה בשוק. הצאנזר רב הלך בעצמו לשוק והתחיל לקרוא “תפוחים, תפוחים!” – ומכיוון שכל החסידים רצו לקנות מהרבי, זה נמכר מהר. הוא השתמש בהטבה שלו כתלמיד חכם כדי לעזור לאלמנה.
2. בית דין – ההבדל בין קדימה לדין: בדרך כלל בדין יודעים שאסור להקדים בעל דין אחד על השני – שניהם צריכים לשבת שווה. אבל הרמב”ם מתכוון שהקדימה היא רק בסדר כשהוא נכנס – לא משאירים אותו לעמוד ולחכות במסדרון, הוא נכנס קודם. אבל הדין עצמו צריך להיות שווה, בצדק – לא נותנים לו יחס אחר בדין עצמו.
—
דברי הרמב”ם: “עוון גדול לבזות את החכמים או לשנאותן. לא חרבה ירושלים עד שביזו בה תלמידי חכמים, שנאמר ‘ויהיו מלעיבים במלאכי האלקים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת ה’.’ לומר: בוזים מלמדי דבריו.”
פשט: זו עבירה גדולה לבזות או לשנוא תלמידי חכמים. ירושלים לא נחרבה עד שביזו בה תלמידי חכמים.
חידושים:
1. “בוזים דבריו” = “בוזים מלמדי דבריו”: הרמב”ם מפרש את הפסוק (דברי הימים ב’ לו:טז) ש”בוזים דבריו” אינו אומר ששרפו ספרי תורה, אלא שביזו את המלמדים – אלו שמלמדים את דבר ה’. אותו עיקרון: “חקותי תמאסו” פירושו “מלמדי חקותי תמאסו.”
2. שנאת תלמיד חכם היא יותר מסתם שנאת ישראל: שנאת כל יהודי היא עבירה, אבל שנאת תלמיד חכם היא עבירה גדולה – כי זה ביזוי התורה עצמה.
3. “כי דבר ה’ בזה – הכרת תכרת”: מי שמבזה חכם/רב/מלמד נכלל בכלל של “כי דבר ה’ בזה” (במדבר טו:לא), שהעונש עליו הוא “הכרת תכרת הנפש ההיא” – אין לו חלק לעולם הבא.
4. קשר לפרק ג’: כבר בפרק ג’ למד הרמב”ם שגם מי שיכול ללמוד ואינו לומד הוא גם “דבר ה’ בזה.” זה מתאים מאוד יחד: הרב מביא לחיי עולם הבא – אם אתה מבזה את הרב, אין לך חלק לעולם הבא, כי לא למדת. ביזוי הרב מוביל לביטול תורה, שמוביל לאיבוד עולם הבא.
—
דברי הרמב”ם: “כל המבזה את החכמים, אפילו בדברים, חייב נידוי. מנדין אותו בית דין ברבים, וקונסין אותו ליטרא זהב בכל מקום, ונותנין אותו לחכם.”
פשט: מי שמבזה חכם, אפילו רק במילים, מנודה על ידי בית דין ברבים, והוא נקנס ליטרא זהב שנותנים לחכם.
חידושים:
שני עונשים – כלפי שמיא וכלפי אדם: לא לחשוב שמכיוון שיש לו כבר את העונש של “אין לו חלק לעולם הבא,” אין לו עונש בעולם הזה. הרמב”ם אומר ששני העונשים קיימים – גם העונש הרוחני (איבוד עולם הבא) וגם העונש הגשמי (נידוי וקנס). זה שונה מהרגיל, שבו “אין לו חלק” אומר שאין עונש אחר.
—
דברי הרמב”ם: “המבזה את החכם בדברים אפילו לאחר מותו מנדין אותו בית דין, ואין מתירין אותו עד שיחזור בתשובה. אבל מורד בחכם חי, אין מתירין לו עד שירצה.”
פשט: מבזה חכם אחרי מותו – בית דין מנדה אותו, ומתירים לו כשהוא עושה תשובה. אבל מבזה חכם חי – לא מתירים לו עד שהחכם עצמו יתרצה.
חידושים:
1. ההבדל בין לאחר מותו ובחייו: אצל חכם מת מספיקה תשובה כלפי שמיא – לומר תהילים, לבקש מהקב”ה. אבל אצל חכם חי לא עוזרת רק תשובה – הוא צריך ללכת לחכם עצמו ולרצותו.
2. מדוע לא צריך ללכת לקבר? שני תירוצים:
– תירוץ ראשון: אצל חכם חי הביזוי הוא אישי – הוא העליב אדם חי. אבל אצל חכם מת זה יותר עניין של כבוד התורה בכלל, לא העלבה אישית.
– תירוץ שני: לקבר אין את כבוד התורה – כבוד התורה קשור לאדם החי, לא לקבר.
דברי הרמב”ם: “בחיים, החכם עצמו מוחל על כבודו לעם הארץ שהפקיר בו, ואינו צריך לא יחיד ולא עשרה.”
פשט: החכם עצמו יכול למחול על כבודו לעם הארץ שביזה אותו, והוא לא צריך לא יחיד ולא עשרה לכך.
חידושים:
1. הלשון “הפקיר בו”: הרמב”ם משתמש בלשון מעניין – “הפקיר בו” – עם הארץ כביכול הפקיר את כבוד החכם. החכם צריך לתבוע בחזרה את כבודו – הוא צריך בעצמו לומר ש”כבודי עדיין עומד במקומו, הוא לא הפקר.”
2. “ואינו צריך לא יחיד ולא עשרה”: קנסות (כמו ליטרא זהב) צריכים בית דין. אבל החכם עצמו יכול למחול בלי בית דין – הוא לא צריך לא יחיד ולא עשרה.
דברי הרמב”ם: “ואם מת החכם, באים שלשה על קברו ומתירים לו.”
פשט: אם החכם כבר נפטר, באים שלושה אנשים לקבר ומתירים את הנידוי.
—
דברי הרמב”ם: “הרב שנידוהו לכבודו… חייבים כל ישראל לנהוג בו נידוי…”
פשט: כשרב נידה מישהו בגלל כבוד תלמיד חכם, כל תלמידי אותו רב צריכים לקבל את הנידוי. הרמב”ם מפרט היררכיה שלמה של מי חייב לנהוג את הנידוי.
חידושים:
1. תלמיד מנדה – רב לא חייב: כשתלמיד נידה מישהו בגלל כבוד תלמיד חכם (לא כבוד עצמו של התלמיד), הרב לא חייב לנהוג את הנידוי, אבל כל העם (כל שאר היהודים) כן חייבים. הסברא היא שהרב נמצא ברמה גבוהה יותר מהתלמיד, והוא לא צריך לקבל את נידוי התלמיד.
2. נשיא מנדה – כולם חייבים; עם מנדה – נשיא לא חייב: אותה היררכיה: כשהנשיא נידה, כל היהודים צריכים לנהוג את הנידוי. אבל כשהעם נידה, הנשיא לא חייב לנהוג.
3. היררכיית עיר: כשעירו של המנודה ניתה אותו, הנידוי חל על כל שאר הערים – כל שכן, כי אנשי עירו מכירים אותו טוב יותר, ואם הם סברו שהוא ראוי לנידוי, זה בוודאי מבוסס. אבל להיפך – אם עיר אחרת ניתה אותו, עירו שלו לא חייבת לנהוג את הנידוי, כי אנשי עירו יודעים עם מי יש להם עסק, ואולי יודעים שהוא רק נכשל.
4. הכלל: הרמה הגבוהה יותר לא צריכה לקבל את הנידוי של הרמה הנמוכה יותר. הרב לא צריך לקבל מהתלמיד; הנשיא לא צריך לקבל מהעם; עירו של המנודה לא צריכה לקבל מעיר אחרת.
5. שאלה: איך תלמיד יכול לנדות? הרי למדנו קודם שתלמיד לא יכול לפסוק ולא לעשות דברים בפני רבו. תירוץ: זה חייב להיות שהתלמיד ניתה שלא בפני הרב, במקום שיש לו כן זכות לפסוק, כי זה לא באזור הרב.
6. ההבדל בין נידוי לכבוד הרב ונידוי לדברים אחרים: בנידוי לכבוד הרב (כמורד בבית דין) חלות הקלות של ההיררכיה – הרב לא צריך לנהוג את נידוי התלמיד, וכו’. אבל בנידוי לשאר דברים שחייבים עליהם נידוי לא חלות הקלות. אפילו נתנדה קטן שבישראל – אפילו היהודי הפשוט והקטן ביותר ניתה אותו – חייב הנשיא וכל ישראל לנהוג בו נידוי עד שיחזור בתשובה מדבר שנתנדה עליו. “קטן” כאן לא אומר קטן ממש (ילד), אלא האדם הפשוט ביותר בחבורה.
7. יסוד הנידוי – כבוד תורה, לא כבוד אישי: יסוד הנידוי אינו משום שהתקוטט עם רב ספציפי אחד, אלא משום שהתקוטט עם הרבנות – עם הרבנים, עם המשנה, עם החכמים. זה עניין של כבוד התורה וכבוד תקנות חכמים.
8. מקור בגמרא: רב יוסף אומר: “בכל דא בקומי בית דין מנדין על כבוד הרב, וכל שאין בו נידוי משמתינן ליה.” חידוש הרמב”ם הוא ש”בית דין” לא אומר דווקא שרק בית דין יכול לנדות, אלא שכל אחד יכול לעשות את הנידוי – “בית דין” אומר שזה מה שצריך לעשות, לא שרק בית דין עושה זאת.
—
דברי הרמב”ם: “על ארבעה ועשרים דברים מנדין את האדם, בין איש בין אשה.”
פשט: הרמב”ם מונה 24 דברים שגורמים לאדם (איש או אישה) להיות חייב נידוי.
חידושים וביאורים:
כפי שכבר למדנו קודם – צריך לכבד חכם אפילו אחרי מותו.
הוא מבזה לא רק את השליח, אלא דרך השליח הוא מבזה את בית הדין עצמו.
מי שקורא לחברו “עבד” – חייב נידוי.
מי שמזלזל בתקנת חכמים או בהלכה מהרבנן, או מי שלועג לדברי תורה – חייב נידוי. זה יסוד כבוד חכמים.
הבדל מ-#2: אפילו היה מנומס לשליח בית דין (לא ביזה את השליח), אבל למעשה לא הגיע לזמן – זה גם ביזיון לבית דין.
מנדין אותו עד שישלם – עד שישלם או יציית למה שבית דין פסק.
מנדין אותו עד שיסיר היזקו – עד שיסיר את המזיק. זו הלכה חריפה – זה יכול גם להתייחס למי שמוכר דברים מסוכנים.
מדובר כשיהודים באזור צריכים את זה. מנדין אותו עד שיקבל עליו כל אונס שיבוא מן הגוי לישראל חבירו בעל המצר – הוא חייב לקבל על עצמו את כל הנזקים שהשכן הגוי יגרום לשכן היהודי, כי לגוי אין חושן משפט. כשהוא מקבל זאת על עצמו, מסירים את הנידוי.
מי שהולך להעיד בבתי משפט גויים, ובגלל עדותו יהודי נאלץ לשלם כסף שלפי דין ישראל לא היה צריך לשלם – מנדין אותו עד שישלם, עד שישלם את ההפסד.
כהן שהוא שוחט/קצב ואומר “אני בעצמי כהן, אז אני שומר לעצמי את המתנות” – חייב נידוי. זו דוגמה לדבר שבו החיוב לא כל כך ברור (ספק גורם), ולכן בא נידוי לחזק.
אפילו זה רק מנהג, הוא חייב נידוי – כי הוא לא מכבד את החכמים שתיקנו את זה. זו דוגמה לדבר שברור (אין שאלה), אבל הנידוי בא כי הוא מזלזל בתקנות חכמים.
יסוד כללי: הסיבה שעושים נידויים על הדברים האלה היא כי הם צריכים חיזוק נוסף – בין דברים שהחיוב לא ברור, בין דברים שברורים אבל אנשים מזלזלים.
אפילו זה לא איסור דאורייתא, אלא תקנה – מי שעושה מלאכה אחרי חצות ערב פסח חייב נידוי.
לא מדובר על ביטול שבועה סתם, אלא זה עניין של חילול השם. מובא הירושלמי על חוני המעגל – ששמעון בן שטח אמר “אלמלא חוני אתה גזרתי עליך נידוי”, כי הוא עשה עיגול (מעגל) והתפלל לגשם, ואם זה לא היה מצליח היה חילול השם. היסוד: רב שאומר הבטחות, ואם ההבטחה לא מתקיימת,
והתלמידים אומרים שזה חילול השם – הוא חייב נידוי.
מי שמכשיל אנשים אחרים לאכול קודשים בחוץ. אפשר לגזור שייראה כאילו אוכלים קודשים בחוץ.
דין קידוש החודש שייך לארץ ישראל. מי שעושה זאת בחוץ לארץ חייב נידוי. מוזכרת מסכת ראש השנה – גם מי שמעכב עדים מלבוא (אפילו לא היו צריכים אותם), כי בפעם הבאה הם לא יבואו.
שוחט שלא בדק היטב והכשיל אנשים בטריפות.
שוחט שלא הראה את הסכין שלו לחכם.
זה לכאורה קשה לנדות מישהו על כך, אבל הדין הוא שהוא חייב נידוי.
מי שגירש את אשתו, אבל הוא ממשיך לעשות איתה עסקים כדי להישאר בקשר. כשבאו שניהם לבית דין מנדין אותם – כששניהם באים לבית דין (כי יש להם סכסוך בשותפות שלהם), שמים את שניהם בנידוי.
חכם שמדברים עליו דברים לא טובים (שם רע, רכילות) – הוא חייב נידוי. כלומר, החכם עצמו מנודה, כי הוא התנהג כך שמדברים עליו.
מי שמנדה אדם שלא כדין – הוא עצמו חייב נידוי. זה “מנגנון בטיחות” כדי למנוע שכוח הנידוי לא יהיה מנוצל לרעה. זה מושווה לתענית חלום על תענית – מתענים על מה שהתענו.
—
1. השגת הראב”ד על “לפני עיוור”: הראב”ד אומר שהוא התקשה עם הנקודה של “מכשיל את העיוור.” הוא מסביר שזה מדבר על מה שכתוב במסכת קידושין – שמי שמכה את בנו הגדול עובר על לפני עיוור, כי הוא מכשיל את הבן שיכה בחזרה את האב.
2. השגת הראב”ד שיש יותר מכ”ד: הראב”ד מציין שבאמת יש יותר מעשרים וארבעה דברים שחייבים עליהם נידוי – רשימת הרמב”ם אינה ממצה.
3. הקשר של נידוי לכבוד חכמים – מדוע זה כאן: רוב כ”ד הדברים קשורים לכבוד חכמים – לא מכבדים את החכמים שעשו תקנות, או מחלישים תקנות שצריך לחזק. לכן הרמב”ם מביא זאת בהלכות תלמוד תורה תחת “כבוד חכמים.” נראה שהנידוי העיקרי היה במקור בעיקר לכבוד חכמים – זה יסוד כל מוסד הנידוי.
4. שתי גירסאות בגמרא: בגמרא יש שתי גירסאות של רשימת כ”ד הדברים, וייתכן שהרמב”ם היה לו גירסה שונה ממה שיש לנו.
5. הבדל בין נידוי וחרם: הרמב”ם מדבר כאן על נידוי, לא חרם. בשפת העם משתמשים במילה “חרם,” אבל הלכתית יש הבדל בין נידוי וחרם – זה מוסבר בפרקים הבאים.
6. הפרקים הבאים: הפרקים הבאים (אחרי פרק ו’) הם כולם הלכות נידוי – הרמב”ם ממשיך להרחיב את עניין הנידוי שהתחיל כאן. זה סיום פרק ו’ של הלכות תלמוד תורה.
אנחנו לומדים את הרמב”ם, הלכות תלמוד תורה, ספר המדע, פרק ו’, כבוד תלמידי חכמים. אנחנו הולכים לתת שישי כאן לתלמידי חכמים.
אומר הרמב”ם, כבר למדנו בפרק הקודם את ההלכות של כבוד רבו, כמה חזק אדם צריך לכבד את רבו. ובסוף אמר הרמב”ם שיש שני מיני רבנים: יש רב מובהק, הרב שממנו למד רוב תורה, ואחר כך יש רב שממנו למד משהו, כמו רב שהוא חבר. אבל כל זה עניינים של רבו של אדם, ממי שאדם למד ישירות. אבל אחר כך יש הלכה, אפילו מי שלא למדת ממנו ישירות, אבל הוא תלמיד חכם, יש גם את אותה מצווה לכבדו.
אומר הרמב”ם כך: “כל תלמיד חכם” – כל תלמיד חכם. תלמיד חכם. הרמב”ם קורא, ובעולם קוראים לנו תלמיד חכם. יכול להיות שזה מבוסס על זה, כי אם לאדם יש רב מובהק, כל אחד הוא תלמיד של חכם. אבל זה אומר תלמיד של חכמים, לאו דווקא החכם עצמו. נניח שיש חכמים ספורים, רמת החכמים גבוהה מאוד, אבל יש יותר תלמידי חכמים, אלה שלומדים תמיד מהחכמים. אז כל תלמיד חכם, כל מי שלומד מחכמה, “מצוה להדרו” – צריכים להדרו ולכבדו. כן. “אף על פי שאינו רבו” – אפילו אם הוא לא רבו, צריכים להדרו, “שנאמר ‘מפני שיבה תקום והדרת פני זקן'”. וחז”ל דרשו…
דובר 1: זה לא אומר זקן, אדם מבוגר?
דובר 2: זה גם, אבל קודם…
דובר 1: אז הפשט הפשוט של המקרא הוא שיבה ממש, אדם מבוגר?
דובר 2: כן, נראה כאן. איך הרמב”ם מביא גם חכם כאן, וזה הכל בסודא?
דובר 1: אבל זה אומר שניהם, אבל זה אומר בעיקר מי ש“זה שקנה חכמה”. זקן פירושו, זה ראשי תיבות, “זה קנה”. זה אומר שצריכים להדר את פניו של תלמיד חכם שקנה חכמה.
דובר 2: כן, אני חושב שזה לא כל כך רחוק מהפשט, כי זקן, הרבה פעמים, כתוב “אספת לי שבעים איש מזקני ישראל”. זה לא אומר דווקא מבוגרים מסוימים. אבל בדרך כלל הזקנים הם תלמידי החכמים, שהיה להם זמן ללמוד ולהיות מנהיג. אבל זקן בדרך כלל פירושו כמו שאומרים באנגלית די עלדער, הנשיא, מי שמנהיג שם, בעל הבית. אני חושב שהגמרא אומרת שהסיבה שמכבדים זקן היא גם כי לזקן יש במשך חייו כמה הרפתקאות או עבר הרבה, אז הוא קנה משהו. זה אומר שכל אדם הוא גם קצת חכם, כי היה לו הרבה ניסיון חיים. זה המעניין, שתמיד קניין החכמה הוא הסיבה.
זה אומר הרמב”ם, “אמנם אין חיוב לעמוד מפני חכם אלא בשעה שהוא רבו”. צריך לדעת, הפסוק הוא הרמב”ם בספר המצוות, וכאן במנין המצוות, לא בחזית ההלכות אבל בתחילת הספר, אמר שזה המקור לכל המצווה של כבוד רבו גם. זה אומר שמכבדים את הרב גם תעמוד מפני שיבה תקום. מעניין שהוא מביא רק את הפסוק כאן בפרק ו’, הוא יכול היה להביא בתחילת פרק ה’ גם. נראה בלשון ספר המצוות, שבעצם המצווה היא מפני שיבה תקום, ויש חיוב נוסף על רבך שאתה צריך לכבדו עוד יותר. כאן זה נראה הפוך, כאן זה נראה שרבך, ולא רק רבך אלא גם האחרים.
נראה ברמב”ם למעלה שהרב הוא חיוב הרבה יותר גדול, כי הרב יש “כאילו מראה פני השכינה” ויש את כל אלה, וגם אופן הכבוד. כאן הוא מפרט בעיקר להתייצב, זה דבר פורמלי, צריך לדעת שהוא מורא מורם מעם ומתייצבים לפניו. אבל לרב יש את כל זה שהוא בא לפני האב. זה אומר שאפילו לומדים את זה מאותו פסוק, אבל מדין הגמרא, כלומר עם החכמים, ההלכות יש כבר הרבה יותר תנאים על כבוד רבו, זה הרבה יותר חמור.
הוא מתחיל בהתייצבות, “אמנם אין חיוב לעמוד מפני חכם” – זה הרי הפסוק אומר, אבל שם זה כן כל מיני כבוד, אבל “תקום” היא עיקר המצווה, שצריכים להתייצב לפני חכם, לפני זקן. אומר הרמב”ם, “אמנם אין חיוב לעמוד מפני חכם אלא כשיקרב ממנו בארבע אמות”. ברב מובהק היה עומד משרואהו, מלא עיניו, כן? אבל בחכם סתם לא צריך כל כך רחוק, אלא משמתקרב לארבע אמות, “עד שיעבור כנגד פניו” – עד שיעבור. ברב היה עומד עד שלא רואה עוד את קומתו. בשניהם, לפני רב צריכים להתחייב הרבה יותר מאשר לפני חכם. ואפשר לראות עוד רמות בפרק, בהלכה ו’ אפשר לראות יותר רמות של הקימה וההידור.
“אין אומנין עומדין מפני תלמידי חכמים, ואין אומרים להם לעמוד מפניהם בשעה שהם עוסקים במלאכתם, ואין עומדים מפניהם לא בבית המרחץ ולא בבית הכסא, שנאמר ‘תקום והדרת’, קימה שיש בה הידור”. כשאדם פורמלי, הוא לבוש, הוא במקום רגיל, יש דברים פורמליים. אבל כש… לכאורה, עכשיו אתה נכנס למשרד הרופא שיניים, ונכנס שם רב, לכאורה גם אין דין קימה. דין הקימה הוא כשקוראים לרב לעלייה בבית המדרש, זה “קימה שיש בה הידור”, כן? אני לא יודע אם אני צודק להלכה למעשה, אבל לכאורה זה אומר “קימה שיש בה הידור” – בשמחה, במקום שיש משהו פורמליות.
“בעלי אומניות חייבין לעמוד מפני תלמידי חכמים בשעה שעוסקין במלאכתן”. מתי לא חייבים? אם אדם הוא בעל אומנות והוא באמצע עבודתו, צריך להתייצב. אבל אימתי? אם הוא לא באמצע עבודה. אבל אימתי הוא לא חייב? אם מישהו באמצע עבודה והוא עוסק במלאכתו, הוא באמצע תיקון משהו, ועובר חכם, לא צריך להתייצב. שנאמר, לומדים את זה מפסוק, “תקום והדרת”. מה הידור? הידור פירושו “קימה שאין בה חסרון כיס” – לתת לו כבוד. כבוד לא עולה כסף. “אף קימה שאין בה חסרון כיס” – אלא קימה שמי שמתייצב לא יהיה לו חסרון כיס. כן, זה יפריע לו מהעבודה, מהמיקוד בעבודה לזמן קצר. וזה לא רק זמן קצר, יש סדר של כשהוא עובר, “משיכירנו מד’ אמות עד שיעבור מפניו”. זה לא רק שנייה אחת, זו דקה, אני יודע.
טוב מאוד. הלאה. “ומנין שלא יעלים אדם עיניו מן החכם כדי שלא יעמוד מפניו?” אדם יכול היה לחשוב שרק אם אני רואה אותו, אז צריך להתייצב, אבל אני יכול להתעלם ממנו ולעשות כאילו אני לא רואה אותו, והוא לא ייפגע כי הוא רואה שעיניי עצומות. אבל זו ערמה כזו, זה דבר חכמתי כזה. על זה עומד הפסוק, תלמוד לומר “ויראת מאלקיך”. “כל דבר שהוא מסור ללב נאמר בו ‘ויראת מאלקיך'”. כל דבר שמסור ללב, שאדם חושב שאנשים לא צריכים לדעת. כתוב למשל, כשהוא לא לבש תכלת, כי הציצית לבושות מזויף, פייק, כתוב שם “וירא שמים יצא”. סוגים כאלה של דברים כתוב בפסוק.
זה ממש ענין שבעל המוסר… בעל המוסר מתכוון אולי עוד, אבל בעל המוסר מתכוון לדברים כאלה שאף אחד לא ידע. כי אתה יודע, הרי כתוב ממש בעיניים עצומות, או מה שזה לא יהיה, הוא פשוט לא ראה. לפעמים אדם פשוט לא ראה. אתה ראית בדיוק כן. מי יודע שראית בדיוק כן? אף אחד לא יודע. אבל אתה רואה כאן זה קצת יותר, שהענין של כבוד הוא לא רק ענין פומבי, אלא בשבילך עצמך. שאתה תקיים מה ששייך לכבוד. הוא לא ייפגע, אנשים לא ידעו שראית אותו, אבל בשבילך עצמך יש ענין של כבוד.
כבוד הוא לא שהוא ייפגע. כבוד הוא שצריכים לכבד, צריכים לתת כבוד לחכם. כן.
אומר הרמב”ם הלאה, “אין ראוי לחכם… אה, האנשים צריכים לכבד את החכם, אבל החכם לא יכול לנצל את זה, ליהנות כל הזמן להיכנס ולצאת מבית המדרש, כי כל פעם מתייצבים. ודווקא חכמים, בדרך כלל חכמים רציניים מראים, אפשר לראות, “אין ראוי לחכם שיטריח את העם ויכוין עצמו להם כדי שיעמדו מפניו, אלא ילך בדרך קצרה”. הוא ילך בדרך שיהיו הכי מעט אנשים שם עוברים. “ומתכוין שלא יראוהו כדי שלא יטריחם לעמוד”**. הוא ילך בדרך שאנשים יראו אותו כמה שפחות, להטריח אותם להתייצב.
זה לכאורה כמו המשך של ההלכה הקודמת. כלומר, האדם לא יתחמק, אבל החכם כן יתחמק. אבל זה מעניין, כי לכאורה יש לו כאן הזדמנות לזכות את ישראל במצוות עשה. אבל הוא מדבר על המון שזה סתם יפריע. יש כאן אולי סדר, אני יודע.
אומר הוא הלאה, “חכמים הראשונים היו מקיפין והולכין בדרך החיצונה שאין המכירים מצויין שם כדי שלא יטריחום”. החכמים היו הולכים לא בדרך הרגילה, הם חיפשו עקיפה כדי שאנשים לא יצטרכו להתייצב לפניהם. זה ענין של ענווה, או ענין של לא לנצל אנשים, לא לגרום לאנשים להצטרך להתייצב לפניו יותר מדי. זו טרחה. כן, זה לא אנושי, כי מתייצבים לפניך, פירושו עוד שאתה צריך לבוא, וכל הזמן להתייצב, שיתייצבו לפניך, אתה נהנה מזה? נו נו.
כן, והלאה… כן, אומר הרמב”ם הלאה, “רוכב הרי הוא כמהלך”, כלומר רואים את הרב נכנס על בעל חי, על גמל, פירושו גם כמו שהוא הולך, וצריכים גם להתייצב. וממילא, מאחד מהלך, כמו שצריכים להתייצב כשרב הולך, צריכים גם להתייצב כשהרב רוכב.
אומר הרמב”ם הלאה, כששלושה אנשים הולכים ביחד, ואחד מהם הוא תלמיד חכם, הוא הרב, דרך הכבוד היא שהרב יהיה באמצע, והפחות שבחבורה ילך מצד ימין, והקטן שבחבורה יהיה משמאל.
הלאה, הרואה חכם… עכשיו הולכים ללמוד, בואו ננסה לומר מה הולכים ללמוד עליו, כי ככה אני מתבלבל. עכשיו הולכים ללמוד, למדנו אתמול, כבר ראינו היום, שיש חילוק של רב מובהק שצריכים להתייצב כמלא עיניו, וחכם קטן יותר שצריכים רק להתייצב בד’ אמות. עכשיו נראה יותר פרטים על זה, איך כל רמה, יש חכם, נראה אב בית דין, נשיא, שלוש רמות. כלומר, מלבד שיש רמה רביעית, רב מובהק, שלא עומד כאן, אבל כאן הולכים ללמוד שלוש רמות של כמה חזק צריכים להתייצב. כלומר, יש סדר שלם של התייצבות, זה לא מעשה קטן.
אומר הוא, “הרואה חכם”, כשמישהו רואה חכם בא, “אין עומד מלפניו עד שיגיע לארבע אמותיו”. הוא אומר כאן “אין עומד”, כלומר זה לא דבר חשוב יותר אם אתה מתייצב כבר מקודם, אלא צריכים רק להתייצב כשהוא מגיע לד’ אמות. אפשר לומר שזה יותר ישיר, כשאתה יכול להיות בד’ אמות ואתה מתייצב. אוקיי, עד שיגיע לארבע אמותיו, “וכיון שעבר”, יכול כבר לשבת.
אבל אב בית דין, אב בית דין, כלומר ראש בית הדין, של הסנהדרין, הוא “עומד מלפניו”, אז יש כבוד גדול יותר צריכים לעשות, כמו ברב, הוא מתייצב “משיראנו מרחוק מלא עיניו”, משרואהו מרחוק כמה שהעין יכולה לראות, “ואינו יושב עד שיעבור מאחוריו ארבע אמות”. ואחרי שהוא עובר, יותר מאשר בחכם, שמיד כשעבר, כאן ממתינים ד’ אמות.
“ראש הנשיא, הנשיא הוא עומד מלפניו מלא עיניו”, להתייצב צריכים משרואים אותו מרחוק. “ואינו יושב”, הוא לא יושב, “עד שישב במקומו, או עד שיתכסה מעיניו”, עד שהחכם יושב, או עד שיתכסה מעיניו, עד שלא רואה אותו יותר. כמו ברב מובהק, צריכים להתייצב. הרב מובהק הוא לכאורה אותו דין כמו נשיא, כך נראה.
אומר הרמ”א הלאה, כמו שלמדנו קודם ברב, רב יכול למחול, “ונשיא שמחל על כבודו כבודו מחול”.
דובר 1: אומר הוא הלאה, אומר עכשיו הרמב”ם את הסדר. אז עכשיו, לכאורה קודם דיברנו כשהוא הולך סתם, הוא עובר ברחוב, אני יודע מה. עכשיו מדברים איך הוא נכנס כשיש פסק הלכה, או הוא אומר שיעור, או אני יודע מה.
דובר 2: כן.
דובר 1: אומר הוא, “כשהנשיא נכנס”, כשהנשיא נכנס, “כל העם עומדים”, הציבור מתייצב, “ואין יושבים עד שיאמר להם שבו”, עד שהנשיא אומר להם שיכולים לשבת.
אומר הוא, זה לכאורה לא אותו דבר מקודם. קודם דיברנו ד’ אמות, הוא עובר. זה דבר חדש, כשהוא עומד לפני ציבור. קודם דיברנו לכאורה על יחיד, שיש מצווה עליך. כאן אומרים את הסדר איך זה נראה בבית המדרש, סדר הדברים, המנהג. זה גם, הקודם דיבר לכאורה לא כשהוא נכנס לבית המדרש, אלא כשהוא הולך ברחוב, אני לא יודע איפה. וכאן מדברים או מחוץ לבית המדרש, אני לא יודע.
דובר 2: כן.
דובר 1: אומר הוא, “כשהנשיא נכנס”, “כשאב בית דין נכנס”, כשאב בית דין נכנס, עושים לו קצת אחרת, מה? פחות, לא כל הציבור עומד. לא כל הציבור צריך להתייצב, אלא אלה שהכי קרובים לאן שהוא עובר מתייצבים, “עד שנכנס ויושב במקומו”, עד שהוא יושב. “ושאר העם יושבים במקומם”, שאר הציבור יכול להישאר יושב. יש שני דברים: קודם כל, לא כל הציבור, אלא שתי שורות. ושנית, לא ממתינים שהוא יאמר “שב”.
אחר כך, האחרון, הרמה הנמוכה ביותר, חכם פשוט, “כל שגילה בארבע אמות עומדים מפניו”. כשהוא מגיע, האנשים ליד מי שהוא הולך ארבע אמות לידם, “עומדים מפניו”, מתייצבים. “אחד עומד ואחד יושב”, כלומר, זה נעשה כזה למעלה ולמטה, זה מתייצב וזה יושב. איפה שהוא עובר, שם איפה שהוא עובר, מתייצבים, “עד שנכנס ויושב במקומו”.
זה הכל דינים בכבוד הנשיא, שלא ליתן יותר מדי כבוד לקטנים יותר. מדין כבוד הנשיא נותנים לו רמה גבוהה יותר, ממילא לאחרים צריך לתת פחות. אלו הם שלושת הרמות.
דובר 1: אומר הוא הלאה, בני תלמידי חכמים ותלמידי חכמים, הבנים של החכמים ותלמידי חכמים, זה כך, בזמן שהציבור צריכים להם, כשצריכים אותם, אני יודע, צריכים אותם שיבואו לשיעור, שיבואו לפסוק לאנשים, אז בדרך כלל אין זה דרך ארץ שאדם ידחוף את עצמו ויגיע לפנים, או ידחוף את עצמו למעלה. אבל בני חכמים ותלמידי חכמים, כשצריכים אותם, מקפצים על ראשי העם, לא ממש זוחלים על הראשים של הקהל. הוא אומר לשון כזו, שזה נראה לא מכובד כשאחד דוחף את עצמו קדימה לפני אנשים אחרים, אבל לכבוד בני חכמים ותלמידי חכמים רשאים הם לדחוף את עצמם ונכנסים ויושבים במקומם, ולהגיע למעלה, לפנים.
דובר 2: אתה יודע שיש דעה שלא מתרגמים “על הראשים”? אני לא יודע, שמעתי פעם משהו עם שבירת ראשים, אני לא יודע.
דובר 1: מה שיהיה, זו לשון, זה לא אומר ממש מקפצים על ראשי העם.
דובר 2: מה הפשט? אתה חושב שזה כפשוטו? אני לא יודע, אני לא מומחה בדברים האלה, אני מתכוון, אפשר לדבר מה… אני לא יודע.
דובר 1: זה לא הפעם הראשונה שיש לשון שאתה יודע טוב יותר ממני.
דובר 2: מה אומר מה? שזה לא אומר מה שזה נראה. כשהוא פשוט דוחף את עצמו שם, נראה כאילו הוא מדשדש על ראשי אנשים. אוקיי. כמו שרש”י אומר פעם שהגנב הוא שונא שלי, כמה שאתה יודע, אתה אומר שזה כתוב ברש”י, זה כתוב ברש”י. כן.
דובר 1: אבל אנחנו צריכים להבין, מה הענין של בני חכמים? סתם בני חכמים יש להם איזו עמדה? החכם עצמו, עומדים בפניו, אין לו את הבעיה הזו. כאן מדברים על בן חכם, זה הגבאי, הבן, הוא בא, אני יודע לעשות שם משהו? משהו כזה, לא? האם זה לא הפשט?
דובר 2: שני דברים. הוא אומר, הפרישה אומר שזה ענין של כבוד החכם שתלמידיו הקרובים ובניו יוכלו לשבת לידו. זה לא הכבוד לבן, זה הכבוד לחכם. והוא אומר שרש”י מסביר שבימיהם היו יושבים על הארץ, ואם מישהו הולך כשכל האנשים יושבים על הארץ, נראה כאילו הוא הולך על ראשיהם. אין זה כבוד הציבור, אבל לכבוד החכם מותר לעשות זאת. אוקיי.
דובר 1: הלאה. ואין שבח לתלמיד חכם שיכנס לאחרונה. אין זה שבח, לא מעלה. אם נדרש, מותר להכניס אותם כשכל הקהל כבר יושב, אבל בדרך כלל אין זה דבר יפה לתלמיד חכם שיכנס מאוחר לשיעור ויצטרך לזחול על כולם. אחרת שיעשה זאת בדרך מסודרת יותר, שיבוא מוקדם לפני שהקהל בא. אבל כן, אם יצא לצורך, יש היתר, חוזר למקומו מותר לו, אז מתירים לו לעשות את המקפץ על ראשי עם שהוא עובר על כל מי שכבר יושב.
דובר 1: אומר הוא הלאה, בני חכמים שיש בהם דעת לשמוע, אם לבני חכמים יש כבר את הדעת להבין את השיעור של אביהם, של הרבי, הופכים פניהם כלפי אביהם. אז הם צריכים להסתכל על אביהם, הם צריכים לשמוע את השיעור. אבל אם אין בהם דעת לשמוע, הופכים פניהם כלפי העם.
מה הפשט? מה ההלכה, הלכה מעניינת? מה נדרש? כדי שיהיה ברור שהם יושבים שם לכבוד אביהם. מבין? כי אז הם רק “אביזר”, כן? יושבים כך עם הפנים אל הקהל, כמו למעלה. רואים, הרבי יושב, בניו כשתילי זיתים, הם רק מכבוד לרבי. אבל כשהם שומעים שהם גם תלמידים, הם צריכים לראות את רבם.
דובר 1: אוקיי, עוד הלכה מעניינת, תלמיד היושב לפני רבו תמיד, כן? תלמיד שלמד יחד כל מיני הלכות, עומדים בפניו וכן הלאה. אבל מה קורה לפעמים לתלמיד שיושב כל יום? הוא יושב מהבוקר עד הלילה יושב הוא שם לפני רבו, הרבי מלמד. הוא יקום כל פעם שהרבי יוצא, נכנס?
אומר הוא, לא. אין רשאי לעמוד מפניו אלא שחרית וערבית. רק פעמיים ביום רשאי הוא לעשות את הקימה לחכם. למה? שלא יהא כבודו מרובה מכבוד שמים. כי, אה, כמה פעמים הוא מתפלל תפילת העמידה? שלוש פעמים ביום הוא עומד ל… פעמיים.
דובר 2: צריך באמת לדעת, למה… למה… לא לעמוד יותר פעמים לכבוד שמים?
דובר 1: חשוב מאוד לדעת שאסור לתת יותר כבוד לרבי מאשר לכבוד שמים. חשוב לזכור.
הוא אומר שזה דווקא כשהוא יושב לפני רבי תמיד. זה לא אומר שאם לפעמים זה קרה במקרה, אז כן. זה כשהוא עושה זאת כל יום.
דובר 1: ומובא, אומרים המפרשים של הרמב”ם כאן, שהרמב”ם הוסיף את “יושב לפני רבו תמיד”. לא כתוב כך בגמרא. בגמרא כתוב סתם, “תלמיד היושב לפני רבו”. אבל הרמב”ם הבין שזה אומר שזה יכול להיות אפילו אותו תלמיד כשהוא יוצא החוצה צריך כן, כי אין זה כבוד לרבי. כאן אתה יודע שאתה יושב כאן כל יום ועומד כל כך הרבה פעמים.
דובר 1: אומרת ההלכה הלאה. עד עכשיו למדנו מהדרש מה למדנו? ש”זקן” פירושו מי שהוא חכם. אבל מה קורה עם הפשט של המקרא, זקן פשוט? דיברנו, אני לא יודע אם זה הפשט של המקרא, אבל על כל פנים.
אומר הרמב”ם, מפני שיבה תקום, מופלג בזקנה, מי שהוא זקן וזקן מאוד. כן, הוא לא אומר מספרים. גיל קשור למקום ולשעה. יש תקופות שבהן חיו זמן קצר יותר יכול להיות שבן שבעים, היום זה בן תשעים.
דובר 2: זה תלוי כמה חכם הוא. יש לך מסוים, כמו שאומרים, הגמרא מביאה שזה קשור לכמה ניסיון חיים קיבל. אז זה תלוי. לפעמים היו מקבלים ניסיון חיים בגיל עשר, היום לא מקבלים אותו אפילו בגיל תשעים. אז צריך לדעת.
דובר 1: הוא מציין איזה רש”י בגיטין שזה אומר כשהוא בן תשעים. כן, שם כשכתוב מופלג, “כי יבואו ימי הרעה”, אבל אני לא יודע אם הרמב”ם מתכוון לאותה הגדרה כמו כאן. אוקיי, כן, הרמב”ם לא אומר לנו. אז בגלל זה אני חושב שמופלג בזקנה אומר שבמקום הזה הוא נחשב זקן מאוד. זקנה היא דבר יחסי מאוד. יש אזורים או דורות, בימינו כשאדם מת בגיל שמונים, אוי, קצת קריעה, כי אריכות ימים יש היום, ברוך השם, יש אנשים שחיים בתשעים המאוחרות. אבל זה לא היה לפני שלושים שנה.
דובר 2: אבל זה נכון מבחינת רפואה, אבל עכשיו מדברים לעניננו מהנקודה של למי צריך לכבד. זה לא הנושא כי הוא חי יותר זמן. אבל מופלג אומר יותר מהרגיל. וכשאומרים רגיל, זה אומר מופלג בחכמה או… אני לא יודע. מופלג מרוב האנשים.
דובר 1: מסתדר. מה שאתה אומר שהיום זה לא חידוש נורא שמישהו מת בגיל תשעים, אז זה לא אומר… כבוד מקבלים לא על השרידות כל כך הרבה זמן, נכון? מקבלים אותו על משהו… על זקנתו, על היותו זקן ממני, נכון? נגיד ככה, זקן ממני, זקן מרוב האנשים, זקן מ… הוא קיבל ניסיון חיים. אני לא יודע אם זה קשור לכך שהרבה אנשים חיים הרבה זמן.
דובר 2: אוקיי.
דובר 1: הוא זקן מאוד, אפילו אינו חכם, אפילו הוא לא חכם, עומדים מלפניו, צריך לעמוד בפניו. אומר הוא, ואפילו חכם שהוא ילד – חכם שהוא צעיר, לא מתכוונים לילד ממש, זה יחסי, מי שהוא ילד ביחס לזקן בן התשעים – עומד בפני זקן מופלג בזקנה, הוא צריך גם לעמוד בפני היהודי הזקן, ואינו חייב לעמוד מלוא קומתו.
דובר 2: מי עולה על החכם, או אף אחד לא צריך? לכאורה החכם.
דובר 1: החכם לא צריך לעמוד מלוא קומתו, הוא עומד מעט כדי להראות לו כבוד. כמו שהרבי אומר אפילו לומר בכלל—
דובר 1: טוב, לכאורה החכם. לכאורה לא צריך לעמוד מלוא קומתו, “אלא כדי להדרו”, רק הוא עומד מעט כדי להראות לו כבוד. כמו שהרמב”ם אומר, “אפילו זקן גוי מהדרין אותו בדברים”, מדברים אליו יפה, “ונותנין לו יד לסומכו”, ונותנים לו יד לתמוך בו…
לא כתוב שצריך לעמוד בפניו, צריך לעזור לו. זו גדר חדש.
אבל כאן כתוב, צריך להדר אותו בדברים, צריך לתת יד לסומכו, “שנאמר מפני שיבה תקום”. “כל שיבה במשמע”. לא כתוב שיבה ישראל, משהו כזה, זה מה שהוא מתכוון?
דובר 2: כן.
דובר 1: לא כתוב שיבה רק, שיבה רק, או מה?
דובר 2: אוקיי, הלכה חשובה, צריך לזכור. יהודי זקן צריך לתת דרך ארץ וכבוד.
אני חושב שיהודי זקן, זקן הוא מאימתי שיש לו נכדים, כך אני סבור.
דובר 1: זקן, זקן.
דובר 2: עשית כבר חתונה.
דובר 1: הייתי אומר שכל מי שהוא סבא. אני חושב שבארבעים ומשהו.
דובר 2: כן, אני לא יודע. בדיוק כמו שזה הולך, אתה אומר שזה נעשה יותר קר, אני אומר שזה נעשה יותר, כי היום הרבה אנשים עושים חתונה לילדים כשהם צעירים מאוד, אז כבר זקן, מישהו כבר סבא. אולי אומרים אנחנו סבא. אני רק אומר.
דובר 1: הוא אומר “מופלג בזקנה”.
דובר 2: אה, יש לו כבר נכדים.
דובר 1: הוא רצה להוציא שסבא שיש לו ניסיון חיים מסוים, ממה שהוא דיבר. מי שעשה חתונה לילדים זו כבר רמה אחרת של אדם, ולא אותו אדם כמו בחור. אתה לא מסכים?
דובר 2: למה אני לא מסכים?
דובר 1: אז הגמרא אומרת, רבי יוחנן עמד בפני זקן גוי, אמר, “כמה הרפתקאי עדו עלייכו”, כל כך הרבה דברים עברו עליו.
דובר 2: נו.
דובר 1: אז לפי זה לכאורה זה קשור לניסיון חיים. יכול להיות לפעמים זקן שמעולם לא יצא מהעיירה שלו, אין לו שום… יש אנשים שהם בגיל צעיר.
אני חושב שאני כבר זקן, בלי כלפי פתקא יהיבנא. אני אומר, זה תלוי כמה הוא עבר. מישהו עבר יותר בשנים הצעירות. זה לא לפי… אני לא מתכוון לפתקא דווקא צרות. ניסיון, דברים שמלמדים אדם דברים. זה באמת כך, כשאדם עבר הרבה יש לו עצות לומר, יש לו מה לשתף עם אנשים. אני אקח אותו להדיר בדברים, כמו להקשיב לו, אז על דברים צריך לחשוב.
דובר 1: אוקיי, אומר הרמב”ם הלאה, תלמידי חכמים, עכשיו נלך ללמוד אילו ציבוריות, צרכי ציבור, תלמידי חכמים פטורים כבוד התורה, ופוטרים אותם מעבודות מסוימות.
אומר הרמב”ם, תלמידי חכמים אין מוציאין אותן לעצמן עם כל הקהל בבנין וחפירה של מדינה. מלך יכול לצוות על כל אחד לעשות עבודות למען הארץ, אבל תלמידי חכמים לא מצווים לעשות את העבודה. מה זה אומר העיר? כן, צריך לבנות חומה וכדומה. תלמידי חכמים לא מצווים לעשות את העבודה, כדי שלא יתבזו בפני עם הארץ, שלא יהיו מבוזים שהם באותה רמה כמו כולם.
ואין גובין מהן לבנין החומה ותיקון השערים ושכר השומרים וכיוצא בהן, דברים שכל אחד צריך לתת למס, ולא רודת שירות המלך, לא לוקחים מהם שום מס. ואין חייבין ליתן מס, כל מס שהוא, בין מס הקצוב על בני העיר, בין מס קבוע, בין מס הקצוב על כל איש ואיש, בין מס שעל כל אדם עושים מס ייחודי לפי מה שאנשי המס מחליטים עליו.
שנאמר גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם, הדרשה הולכת משהו ש”יתנו” מלשון “ישנו”, תדע כבר הלכות, ויחלו מעט ממשא מלך ושרים. יש משהו נוסף בדרשה, זה הולך משהו ש… שמה? שהם פטורים ממשא מלך. אני לא זוכר בדיוק איך הדרשה עובדת. הוא לא מביא את הדרשה. אוקיי, צריך להודיע למס הכנסה על ההלכה הזו.
דובר 1: אומר הרמב”ם הלאה, והמוכר סחורה לתלמיד חכם, מניחין אותו למכור תחילה, צריך לתת לו כבוד… לא כבוד, צריך לתת לו… זה כבר יותר מכבוד. אלו פריבילגיות מסוימות. כן, נותנים לו הזדמנות בעסקים שיוכל למכור מהר יותר. מי שלא כמוהו, שולחים אותו קודם שימכור. אף אחד לא רשאי למכור עד שתלמיד החכם סיים למכור.
דובר 1: אנחנו יודעים סתם את המעשה כשהצאנזר רב מכר תפוחים. אנחנו יודעים שהקהל רץ, כי כל החסידים הלכו לתפוס. אבל הצאנזר רב חשב, הוא הולך לנצל את… בפרט אלמנה, צריך גם לעזור לה. אני לא יודע אם האלמנה נתנה לו למכור.
באה אלמנה והתלוננה שאין לה כסף. אמר הצאנזר רב, “מה את עושה?” היא אמרה שהיא מבינה בשוק שהיא מוכרת תפוחים. ואף אחד לא רוצה לקנות. אמר הצאנזר רב, “קח, אנשים לא יודעים איזה תפוחים טובים אלה.” והוא הלך לשוק, והוא התחיל לקרוא “תפוחים, תפוחים”, עד שנמכר מהר. זה מעשה ידוע שמביא הרוסס באהבת ישראל.
אבל הוא סבר שבפרט לאלמנה מגיע גם ש… הוא בא לנצל את דינו כתלמיד חכם שיתנו לו למכור תחילה.
דובר 1: “ואין מעמידין בדין, ויושב בכל בעלי דינין הרבה, מקדימין אותו ומושיבין אותו.” הרמב”ם עושה זאת מעניין מאוד, כי בדרך כלל בדין יודעים גם שאסור להקדים, אסור לתת כבוד ל… בדין אסור לתת כבוד. עושים את בעל הדין עצמו. שניהם צריכים לשבת, צריך לעשות להם אותו דבר. אבל במסדרון או כשהוא נכנס, שיכנס קודם. לא מניחים לו לעמוד ולחכות. לא כתוב שנותנים לו… הדין צריך להיות שווה, בצדק.
דובר 1: אומר הרמב”ם הלאה, “עוון גדול לבזות את החכמים”. עד עכשיו היו הלכות, שתי ההלכות האחרונות היו דברים שלתלמידי חכמים יש פריבילגיות מסוימות, אפשר לקרוא לזה, בשוק וכדומה. עכשיו באים ללמוד בכלל מוסר על מי שמבזה תלמידי חכמים, ונלך כאן ללמוד את העונש, הלכות של ביזוי תלמיד חכם. קודם יש עונש כלפי שמיא, ואחר כך יהיה שאנחנו יכולים לשים אותו בחרם ולעשות נידוי על מי שמבזה תלמיד חכם.
אומר הרמב”ם, “עוון גדול הוא לבזות את החכמים או לשנאותן, עונשו גדול.” זו עבירה גדולה. לשנוא כל יהודי זו עבירה, אבל תלמיד חכם זו עבירה גדולה.
“לא חרבה ירושלים עד שביזו בה תלמידי חכמים.” הוא לא אומר שזה היה עונש, אלא אז קרה החורבן. רואים שזה עשה את החורבן. שנאמר ויהיו מלעיבים במלאכי האלקים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו, ואחר כך היה שבאה חמת ה’. כמו שכתוב הלאה בפסוק.
דובר 1: לומר, מה פירוש דבריו? על מה ביזו את דברי הקב”ה? לא שרפו ספר תורה. מבזה מלמדי דבריו, מבזים את מי שמלמדים את דבר ה’. אותו דבר, חז”ל אומרים, אומר תורה אין מן השמים, חקותי תמאסו, מואסים בחוקי הקב”ה, מה זה אומר? מלמדי חקותי תמאסו. פשוט אומר חקותי תמאסו כמו ההיפך של ואם בחקותי תלכו. פשוט גם מאותו פסוק אומר נביאים, אבל זה מה שחז”ל אומרים.
דובר 1: מי שמבזה את החכם, מי שמבזה את הרבי, מי שמבזה את תלמיד החכם, מי שמבזה את המלמד, הוא נכלל במה שהפסוק אומר “כי דבר ה’ בזה”, מה עומד על זה? על זה עומד העונש של “הכרת תכרת הנפש ההיא”, ועל זה “הכרת תכרת”. “הכרת” הנפש שהרמב”ם מפרש פירושו שאין לו חלק לעולם הבא.
למדנו כבר בפרק ג’ שגם מי שיכול ללמוד והוא אינו לומד הוא גם כן “דבר ה’ בזה”. בקיצור, זה הפוך. אבל זה מתאים מאוד, כי קודם למדנו שהרבי מביא לחיי עולם הבא. אם אתה מבזה את הרבי, אין לך חלק לעולם הבא, כי לא למדת. מאותה סיבה.
דובר 1: אומר הרמב”ם הלאה, אף על פי שהוא יודע שאין לו חלק, אין בו דין אדם שביזה, פירושו לא שהוא מקבל כבר את עונשו בעולם הבא, ויש כאן משהו של דין קום לייבא דרבנן, והוא לא מקבל שום עונש כאן. לא, זה לא כך. בדרך כלל כשאומרים “אין לו חלק”, פירושו שאין לו עונש אחר אלא זה. אין שום עונש אחר.
אומר הרמב”ם, כאן יש כן עונש אחר. מה זה? אין בו דין אדם שביזה, אפילו בדברים, חייב נידוי. אם בא עד, אפילו הוא רק בזה אותו בדברים, צריך להיות מנודה. מנדין אותו בית דין ברבים, בית הדין ינדה אותו ברבים, וקונסין אותו ליטרא זהב בכל מקום, קונסים אותו חתיכת זהב, סכום מסוים. ולמי צריך לתת את הזהב? נותנין אותו לחכם, לחכם שבזה אותו. זה עסק טוב, חכם שמבזים אותו, הוא מקבל ליטרא זהב. אם יש בית דין שיכול לאכוף זאת.
דובר 1: המבזה את החכם בדברים אפילו לאחר מותו, מי שמבזה את החכם והוא מדבר עליו דברי בזיון אפילו לאחר מותו, מנדין אותו בית דין, בית הדין מנדה אותו. ואין מתירין אותו עד שיחזור בתשובה, אבל לגבי חכם חי, אז לא עוזרת תשובה כלפי שמיא, כמו שהוא אומר תהלים והוא מבקש מהקב”ה, הוא יחזור בתשובה. אבל לגבי חכם חי, אין מתירים לו עד שירצה, רואים שהוא צריך ללכת אליו בעצמו. כשכתוב גם שכאשר אדם אומר תהלים, הוא מתכוון שהוא יחזור בתשובה, הוא אומר שהחכם הוא כן טוב, אבל כאן זה לא עוזר, הוא צריך שהלה יסכים, הוא יהיה מרוצה.
דובר 1: עולה השאלה, למה כאן לא אומרים שהוא צריך ללכת לקבר של החכם? כי זה פירושו שזה לא אישי. אלא כשהוא חי זה כן אישי, אבל כשהוא מת הוא צריך לעשות תשובה, על זה הוא לא אומר שהוא צריך ללכת לקבר. אני חושב שזה משהו אחר, כשתופסים אדם כזה זה מאוד אישי, כאן זה עניין של כבוד התורה, הקבר שלו אין לו את כבוד התורה.
דובר 1: בחיים החכם עצמו מוחל על כבודו, הוא לא צריך לחכות, אפילו אין בית דין, החכם עצמו יכול למחול על כבודו, לעם הארץ שהפקיר בו, עם הארץ הפקיר את כבודו. לשון מעניינת. ואינו צריך לא יחיד ולא עשרה. קודם ראינו שקנסות מתרחשים בליטרא זהב, על זה צריך בית דין שימחלו אולי, אבל החכם עצמו, הוא הרי שם, זה למחול בעצמו.
מעניין, איך עם הארץ עשה הפקר מבית הדין… לחכם יש משהו שנקרא כבודו של חכם, עם הארץ אמר שזה הפקר, הוא בזה אותו. החכם צריך לתבוע בחזרה את כבודו, הוא צריך בעצמו לומר שזה לא הפקר, הכבוד שלי עדיין עומד במקומו. אומר הוא, החכם לא צריך לא יחיד ולא עשרה כדי למחול, הוא יכול למחול מיד כשהלה יראה. אין מתירים לו עד שירצה את החכם, ואין מתירים לו עד שיפייס את החכם.
דובר 1: ואם מת החכם, באים שלשה על קברו ומתירים לו.
אומר הרמב”ם הלאה, כל זה אם החכם מקפיד על כבודו, אבל אם מדברים שהחכם למחול לו, אין דעת, ירצה בידו, הוא יכול גם למחול, כמו שכבר למדנו קודם שתלמיד חכם יכול למחול על כבודו, ונשיא יכול למחול על כבודו.
דובר 1: אומר הרמב”ם הלאה, הרב שנידוהו לכבודו… לא חרם, נראה שחרם הוא רמה אחרת בפרק הבא אני חושב. נידוי, הוא עשה נידוי. אנחנו יודעים שלשון העם, אנשים משתמשים במילה חרם, אבל הלכתית יש חילוק, נראה זאת אחר כך.
אבל עכשיו הרבי כבר יאריך מה ההלכה לגבי החרם, מה צריך לעשות אדם שהוא בן נידוי. אומר הוא, זאת הוא עושה בדבר אחר, כאן הוא רוצה לדבר על מי נידוי חל על מי, מי מחייב את מי.
אם הרבי חייב נידוי, אם נידה בן נידה, כל התלמידים של אותו רב צריכים לקבל את הנידוי שהרב גזר. אבל התלמיד נידה בגלל כבוד תלמיד חכם.
זה אומר שצריך לנדות אותו. אבל בהלכה לא צריך לעשות כך. צריך רק לדעת את ההלכה שהוא מנודה, ומה צריך לעשות אדם שהוא בנידוי.
אומר הוא, כאן הוא ידבר על מי מנודה, וחל על מי. מי מחייב את מי. חייבים כל ישראל לנהוג בו נידוי. כל התלמידים של אותו רב צריכים לקבל את הנידוי שהרב גזר.
אבל אם התלמיד נידה בגלל כבוד תלמיד חכם, אבל התלמיד לא נידה על כבוד עצמו, הרב לא מחויב לנהוג בו נידוי, אבל כל העם חייבים לנהוג בו נידוי. הרב לא מחויב כי התלמיד הוא ברמה נמוכה יותר מהרב.
אותו דבר לגבי היהודים עם הנשיא. הנשיא נידה מישהו, כל היהודים צריכים לנהוג בנידוי. אבל אם היהודים נידו מישהו, אין שהנשיא ינהג בנידוי.
צריך לחשוב איך התלמיד יכול היה לנדות. אולי זה לא בפני הרב, כי בפני הרב הוא למד שהוא לא יכול לפסוק והוא לא יכול לעשות דברים בפני רבו. כך נראה, כי זה כבוד תלמיד חכם, ויש לו זכות. אולי זה באופן שהוא כן יכול היה, כשזה לא באזור של הרב.
אותו דבר אנחנו ממשיכים הלאה. אם נידו בעיר, הנידוי נוהג בכל הערים, לא רק… הנקודה היא, העיר שלו היא ברמה גבוהה יותר מערים אחרות. אם העיר שלו נידתה אותו, כל שכן כל הערים האחרות. אבל אם עיר אחרת נידתה אותו, העיר שלו לא מנודה.
מה הסברא? הם יכולים להכיר אותו טוב יותר. הם הרי האנשים שלו. הם יודעים. הם לא מחויבים. אותה סברא כמו הנשיא והרב. התלמיד נידה, אין שהרב יסכים. העיר השנייה הסכימה, אין ששלו יסכימו. שם זה לא.
אנשי העיר יודעים עם מי יש להם עסק. אם הם נידו אותו, זה סימן שמגיע לו נידוי. אבל אם הוא בעיר מסוימת והוא עשה עבירה, יכול להיות שאנשי עירו יודעים עדיין שהוא נכשל, והם מכירים אותו טוב יותר.
אומר הרמב”ם, “אחד הדברים החמורים שאין נוהגים בו נידוי אלא אם כן שב בתשובה”. אז כל ההלכות של מי חייב על איזה נידוי? אז אם עשו נידוי כי הוא היה כמורד בבית דין, יש לו את ההקלות שהוא רק מנודה מהעיר שלו וכן הלאה.
אבל מי שנתנדה על שאר דברים שחייבים עליהם נידוי, אם עשו אפילו לו נידוי בגלל דברים אחרים, אומר הרמב”ם, הולך כבר לפרט על אילו דברים נוספים מכריזים נידוי, זה מחייב אפילו נתנדה קטן שבישראל, אפילו קטן פשוט, יהודי פשוט, לא מדברים על קטן ממש.
הקטן ביותר. קטן פירושו הקטן ביותר, לא קטן שצריך לאכול עצה. אפילו הקטן ביותר מהחבורה, אפילו היהודי הפשוט ביותר נידה אותו, זה מחייב כל אחד, חייב הנשיא וכל ישראל לנהוג בו נדוי עד שיחזור בתשובה מדבר שנתנדה עליו. עד שהוא עושה תשובה על העבירה שהוא עשה, שבגללה עשו לו את הנידוי.
אז כאן רואים שזה לא בדיוק כמו שניסו לומר, כי הוא לא יודע מה ההלכה. זה רחוק מאוד מכבוד. הרב לא צריך לקבל בגלל הכבוד של הלה. העיר שלי לא צריכה לדאוג שבעיר ההיא יש תלמיד חכם שלא כיבדו אותו. העיר שלנו, תלמידי החכמים שלנו זה הכבוד שלנו.
עכשיו הרמב”ם יאמר על אילו דברים באמת עושים נידוי. אומר הרמב”ם כך, על ארבעה ועשרים… אבל זכור שכתוב בגמרא על כל הדברים האלה שהם כולם לכבוד הרב, כי כולם בעצם, או כמעט כולם הם רעיון של שלא מכבדים את תקנות חכמים. צריך לכבד את החכם שחי עכשיו, אבל יותר מכך תקנות חכמים.
כתוב בגמרא, אמר רב יוסף, בכל דא בקומי בית דין מנדין על כבוד הרב, וכל שאין בו נידוי משמתינן ליה. הרעיון של הרמב”ם הוא לא דווקא בית דין, אלא שכל אחד יכול לעשות את הנידוי. בית דין פירושו לומר שזה צריך, לא שחייבי נידוי. זה חלק מהדברים שקשה להבין מי ינדה. אבל הנקודה היא, אלה הדברים שחייבים נידוי, לא בגלל שהתקוטטת עם רב אחד, אלא בגלל שהתקוטטת עם הרבנות, עם הרבנים, עם המשנה, עם החכמים וכו’.
שלום, בואו נפרט עכשיו על אילו דברים חייבים נידוי. “על ארבעה ועשרים דברים מנדין את האדם”. על עשרים וארבעה דברים אפשר לשים אדם בנידוי. “בין איש בין אשה”. אפשר לנדות אדם, אבל… זה לא אפשר, צריך להיפך. מנדים את האיש או את האשה אם הם עברו על הדברים האלה.
א. הדבר הראשון הוא, מבזה חכם אפילו לאחר מיתה. זאת למדנו, זה בעצם הראשון שלמדנו קודם.
ב. מבזה שליח בית דין. ובזה שמבזה שליח בית דין, הוא מבזה את בית הדין, מגיע לו נידוי.
ג. קורא לחברו עבד. אם מישהו קורא לחברו “עבד”, מגיע לו נידוי.
ד. מזלזל בדבר אחד מדברי סופרים. אם מישהו מזלזל בתקנת חכמים או בהלכה של הרבנן, ומישהו עושה זאת לועג לדברי תורה, מישהו מזלזל בדברי תורה, מגיע לו נידוי.
ה. אותנו למדנו “מבזה שליח בית דין”, זה דומה. מי ששלחו לו בית דין, בית דין שלח שליח שיבוא לבית דין, וקבעו לו זמן ולא בא. הם נתנו לו זמן, והוא לא בא. אפילו הוא היה מנומס לשליח בית דין, אבל למעשה הוא לא בא, וזה גם בזיון לבית הדין.
ו. מי שלא קיבל עליו את הדין. מישהו היה בבית דין והוא לא קיבל את הדין, הוא לא מקיים אותו. ומנדין אותו עד שישלם. מנדים אותו עד שהוא משלם מה שבית הדין אמר שצריך לשלם, או עד שהוא מקיים.
ז. מי שיש ברשותו דבר המזיק, כלב רע או סולם רעוע. למישהו יש דבר מזיק, כלב רע, כלב פראי, או סולם רעוע, או סולם שאפשר להיפגע ממנו. ומנדין אותו עד שיסיר היזקו. מנדים אותו עד שהוא מסיר את ההיזק. דבר חד. מישהו מוכר סמים מסוכנים או מה שזה לא יהיה, אני לא יודע.
ח. המוכר קרקע שלו לגוי. מישהו מוכר את הקרקע שלו לגוי. ומדברים באופן שיהודים באזור צריכים את זה. ומנדין אותו עד שיקבל עליו כל אונס שיבא מן הגוי לישראל חבירו בעל המצר. מנדים אותו עד שכן, עד שיקבל עליו, הוא יקבל על עצמו כל אונס שיבא מן הגוי לישראל חבירו בעל המצר. יש לו שכן ליד זה שיסבול מהגוי, כי לגוי אין חושן משפט, והגוי יעשה לו… אם הגוי חייב אותו לשלם. מילא, אם המוכר מקבל על עצמו שהוא משלם את ההפסדים, אז מסירים ממנו את הנידוי.
הדבר התשיעי הוא… המעיד ישראל בערכאות של גוים, אם מישהו הלך להעיד בערכאות גויים, והוציא ממנו בדיתם ממון שלא כדין ישראל, ובעדותו הוא גרם שיהודי נאלץ לשלם כסף שלפי דין ישראל לא היה צריך לשלם, מנדין אותו עד שישלם, שמים אותו בנידוי עד שהוא משלם את ההפסד לאותו יהודי.
הדבר העשירי הוא כך, טבח כהן שאינו מפריש המתנות ליתנם לכהן אחר, כהן שהוא קצב, והוא אומר “אני בעצמי כהן, אז אני שומר לעצמי את המתנות”. מנדין אותו. אלה דברים שהחיוב לא כל כך ברור, כמו הדבר הקודם, ספק גורם, שכאן שהחיוב לא כל כך ברור בא נידוי לחזק.
אבל יש גם דברים שהם כן ברורים, למשל הדבר האחד עשר, המזלזל בנטילת ידים, אפילו זה רק מנהג, אבל זה ברור, אין שאלה, אבל הוא בנידוי כי הוא לא מכבד את החכמים. אני מתכוון לומר, דברים שצריכים חיזוק. הסיבה שעושים את הנידויים האלה היא כי צריך חיזוק נוסף.
הדבר השנים עשר, העושה מלאכה בערב פסח אחר חצות, אפילו זה לא איסור דאורייתא או משהו, אלא צריך את זה בדיוק… אה, התחילו כבר לעשות לפני חצות, אבל אחרי חצות כל אחד מחויב לא לעשות את המלאכה.
אוקיי, הדבר השלושה עשר הוא, הנשבע לשוא, לא מדברים כאן על מבטל שבועה, מה הפירוש שם? סתם מישהו… מה הוא עושה? הוא עושה עכשיו רבנות? לא, זה חילול השם, לא אותו דבר. משהו שיש, אני מתכוון, חילול השם כאן. למדנו במסכת תורה סוגים שונים של חילול השם. על איזה חילול השם מדברים.
דובר 2: מה פירוש השאלה שלך?
דובר 1: כן, בואו נראה אם מישהו מסביר יותר. הוא מביא… הוא מביא… הוא מביא את הירושלמי שמדובר על חוני המעגל. ששמעון בן שטח אמר לחוני המעגל, “אלמלא חוני אתה גזרתי עליך נידוי”. למה? כי הוא עשה שאם התפילה שלו הייתה, הוא עשה תפילה, כשהתפילה… הוא עשה עיגול, כשהוא עשה מעגל. הוא אמר, אם זה לא היה מצליח היה חילול השם. זה אומר, רבי שנותן הבטחות, ואם לא מתקיימת ההבטחה, והתלמידים אומרים שזה חילול השם, הוא חייב נידוי.
הלאה, המביא את הרבים לידי חילול קודשים בחוץ. באיזה מספר אנחנו עכשיו?
דובר 2: ט”ו.
דובר 1: הדבר החמישה עשר הוא, המביא את הרבים לידי אכילת קודשים בחוץ. מישהו מכשיל אנשים אחרים, גם זה גמרא. זה בא מהיסודות ישראל עמי, שהוא… אפשר לגזור שזה ייראה כאילו אוכלים קודשים בחוץ.
הדבר השישה עשר הוא, הדין של קביעת קידוש החודש ועשיית החשבונות ללוח שייך לארץ ישראל. ואם מישהו עושה זאת בחוץ לארץ, כמו שכתוב במסכת ראש השנה, כמו שלא קיבל את העדים שבאו, אפילו לא היה צריך אותם, שהוא מעכב את הרבים, כי בפעם הבאה לא יבואו, ממילא הוא חייב נידוי.
הדבר התשעה עשר הוא, טבח שיצאה טריפה מתחת ידו. טבח פירושו שוחט, נכון? שוחט שיש לו… הוא לא בדק היטב. הוא הכשיל אנשים.
דובר 2: כן.
דובר 1: הדבר העשרים הוא, טבח שלא בדק סכינו לפני חכם.
דובר 2: כן, טוב.
דובר 1: הדבר העשרים ואחד הוא, המכנה עצמו לדבר עבירה, גם זה חייב נידוי. אבל זה לכאורה קשה מאוד לנדות מישהו, אבל הכוונה שהוא חייב נידוי.
הדבר העשרים ושניים הוא, מי שגירושיו עמו, מישהו גירש את אשתו, והיה בינו לבינה שותפות במשא ומתן, האם אבינו נותן לזה גזילה זה? הוא גירש את אשתו, אבל הוא ממשיך לעשות איתה עסקים, כדי שיישארו בקשר. כשבאו שניהם לבית דין מנדין אותם. כשהם באים לבית דין שמים אותם בנידוי. למה הם באים לבית דין? כי היה להם סכסוך בשותפות שלהם, כן?
הוא אומר הלאה, הפכתי דף שנתיים…
דברי הרמב”ם:
כ”ב – מי שגירש את אשתו ועשה בינו לבינה שותפות או משא ומתן המביאין אותם לידי זנות, כשבאו שניהם לבית דין מנדין אותם.
מי שגירש את אשתו, אבל הוא ממשיך לנהל איתה שותפות או משא ומתן שמביא אותם למצב של זנות – כשהם באים שניהם לבית דין, שמים על שניהם נידוי.
למה הם באים לבית דין? כי היה להם סכסוך בשותפות שלהם, כן?
הוא אומר הלאה:
כ”ג – חכם שמוציאין עליו שם רע – חכם שאומרים עליו דברים לא טובים, יש עליו רכילות, חייב נידוי.
כ”ד הוא דבר מעניין. זה כדי למנוע שכל הדברים האלה לא ינוצלו לרעה – נידוי על מי שעושה נידוי שלא כדין הוא עצמו חייב נידוי. כמו שצריך לצום תענית חלום על התענית.
הראב”ד מסביר, אומר הוא, שהוא התקשה, מכשיל את העיוור – מה החידוש?
אומר הראב”ד, שמדובר על דבר כזה שכתוב במסכת קידושין, שמי שמכה את בנו הגדול, הוא מכשיל אותו שיחזיר מכה לאביו, או שיהיה גרוע יותר – זה נקרא לפני עיוור.
הראב”ד אומר שיש עוד, יותר מעשרים וארבעה.
בכל אופן, זו רשימה של עשרים וארבעה איסורים שחייבים עליהם נידוי.
וכל אלה הם בעצם רובם – לא כולם מופיעים בגמרא מובן מאליו – אבל רובם קשורים לכבוד חכמים: לא מכבדים את החכמים שעשו תקנות, או תקנות מסוימות שהן רוב העיקרים שצריך לחזק אותם וכדומה.
לכן זה נכנס כאן בהלכות קללת החכם. הפרקים הבאים הם כולם הלכות נידוי.
כן, גם זה דרך אגב, מכיוון שנידוי הוא במקור, נראה, העיקר של נידוי עושים לכבוד חכמים – זה העניין. עשרים וארבעה דברים שיש להם קשר לכבוד חכמים.
לגמרא יש שתי גירסאות בגמרא, הרשימה – יכול להיות שכולם, לא יודעים אם אולי לגמרא הייתה רשימה אחרת.
בקיצור, אז זה פרק ו’ של הלכות תלמוד תורה.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
—
The Rambam’s words: “Every Torah scholar, one is commanded to honor him even though he is not his teacher, as it says ‘You shall rise before the aged and honor the face of the elder.'”
Simple meaning: Every Torah scholar, even if he is not your teacher, there is a mitzvah to honor him, based on the verse “You shall rise before the aged and honor the face of the elder.”
Insights and explanations:
1. The concept of “talmid chacham”: Why do we call such a person a “talmid chacham” and not simply “chacham”? There are certain “chachamim” who are on a very high level, and “talmidei chachamim” are those who constantly learn from the chachamim. If a person has a primary teacher (rebbi muvhak), then everyone is a “student of a chacham.” The term doesn’t necessarily mean the chacham himself, but rather those who learn from wisdom.
2. “Zakein” – “Zeh kanah chochmah”: Chazal expound that “zakein” is an acronym for “zeh kanah” – one who has acquired wisdom. This is not so far from the simple meaning, because “zakein” in Tanach often means a leader/elder (like “Gather for me seventy men from the elders of Israel”), not necessarily an old person. Usually the elders are the talmidei chachamim who have had time to learn and become leaders.
3. Even an elderly person has “kinyan chochmah”: The Gemara says that the reason we honor an elderly person is also because throughout his life he has gone through “kamah harpatka’i” – much life experience, and through this he has acquired something. Always the acquisition of wisdom is the reason for honor, even for an elderly person.
4. The source of the verse – Chapter 5 vs. Chapter 6: In Sefer HaMitzvos and in the enumeration of mitzvos, the Rambam brings the verse “You shall rise before the aged” as the source for the entire mitzvah of honoring one’s teacher as well. Interestingly, the Rambam brings this verse only here in Chapter 6 and not at the beginning of Chapter 5 (honor of one’s teacher). In Sefer HaMitzvos it appears that essentially the mitzvah is “You shall rise before the aged” (honor of every scholar), and there is an additional obligation toward one’s teacher. But here in Mishneh Torah it appears the opposite – the primary focus is honor of one’s teacher (Chapter 5), and then comes also honor of other scholars (Chapter 6).
5. The difference between honor of one’s teacher and honor of a scholar: For a primary teacher there is much more – “as if showing the face of the Shechinah,” he comes before the father, with all the details of honor. For an ordinary scholar the primary thing is formal rising – one stands up to show that he is elevated above the people. Even though both are derived from the same verse, according to the law of the Gemara the laws of honoring one’s teacher are much more stringent with many more conditions.
—
The Rambam’s words: “However, there is no obligation to stand before a scholar except when he comes within four amos of him, until he passes before his face.”
Simple meaning: One must stand for a scholar only when he comes within four amos, and one remains standing until he passes by.
Insights:
For a primary teacher one stands from when one sees him – “as far as the eye can see” – and remains standing until one can no longer see his stature. For an ordinary scholar the measure is much smaller: only from four amos, and only until he passes by. This shows the difference in levels of honor. The language “one does not stand before him until he reaches his four amos” means that it is not a more honorable thing if you stand earlier – one should only stand when he comes within four amos, because this is more direct and appropriate.
—
The Rambam’s words: “Craftsmen are not permitted to stand before Torah scholars while they are engaged in their work… as it says ‘You shall rise and honor’ – rising that contains honor.”
Simple meaning: Craftsmen who are in the middle of working do not need to stand for a scholar. The verse teaches: “You shall rise and honor” – only rising that contains honor, not rising that brings financial loss.
Insights:
1. “Rising that contains honor” – broader application: The principle of “rising that contains honor” means that rising belongs only in a formal setting – where there is formality, like in the beis midrash when the rabbi is called to an aliyah, at a simcha, etc. But in a dentist’s office, for example, when a rabbi walks in, there is apparently also no law of rising, because it is not “rising that contains honor.” (It is noted that this is not necessarily correct for practical halacha.)
2. “Financial loss” – not just money: The Rambam derives from “honor” that just as honor doesn’t cost money, so too rising should not cost money. A craftsman who stands in the middle of work loses focus and time, and this is a financial loss. And it’s not just one second – the measure of “from when he recognizes him at four amos until he passes before him” can be a minute or more.
3. Bathhouse and bathroom: There too one does not need to stand, because it is not “rising that contains honor.”
—
The Rambam’s words: “From where do we know that a person should not hide his eyes from the scholar in order not to stand before him? The verse says ‘and you shall fear your God’ – anything that is given over to the heart, it says regarding it ‘and you shall fear your God.'”
Simple meaning: A person may not close his eyes or pretend he doesn’t see the scholar in order to avoid standing. For such things that are “given over to the heart” it says “and you shall fear your God.”
Insights:
1. Honor is not just a public matter: The scholar will not be offended (he doesn’t know that you saw him), and people also won’t know. But the matter of honor is for you yourself – that you should maintain what belongs to honor. Honor doesn’t just mean that he shouldn’t be offended; honor means that one must respect, one must give recognition to the scholar.
2. The principle of “given over to the heart”: Every matter where a person can think that no one will know – there it says “and you shall fear your God.” A parallel: when someone has put false techeles on tzitzis, it says “one who fears Heaven will fulfill.” These are matters that the masters of mussar speak about – things that no one will know, but you know.
—
The Rambam’s words: “It is not fitting for a scholar to burden the people and direct himself toward them so they will stand before him, rather he should go by a short route and intend that they not see him so as not to burden them to stand.”
Simple meaning: The scholar should not exploit his honor. He should go by a short route where fewer people will see him, so they won’t have to burden themselves to stand.
Insights:
1. Interesting contrast with Halacha 3: For the person, the Rambam says he may not avoid honor (hide his eyes). But for the scholar, the Rambam says he should avoid it – he should go out of his way so people won’t have to honor him. This is a beautiful juxtaposition: the recipient of honor may not avoid, but the giver of honor (the scholar) should indeed avoid.
2. Why not give Jews the opportunity for a mitzvah? Seemingly the scholar has an opportunity to give Jews the merit of a positive commandment by going into a crowd. But the Rambam says it will just disturb people, and that is not the way.
3. “The early scholars would go around by the outer route”: The earlier scholars would actually go out of their way, on an outer route where fewer people who know them were present. This is a matter of humility and not exploiting people. Serious scholars show that they don’t want people to constantly stand for them.
—
The Rambam’s words: “One riding is like one walking.”
Simple meaning: When a scholar rides on an animal, it is as if he is walking on foot, and one must stand.
Insight: From the principle that one must stand when a rabbi “walks by,” we derive that even when he “rides by” the same law applies.
The Rambam’s words (order of walking): When three people walk together, the rabbi in the middle, the greater one (the lesser of the group) on the right, the smaller one (the smallest of the group) on the left.
—
The Rambam’s words:
– Scholar: “One who sees a scholar – does not stand before him until he reaches his four amos, and once he has passed he sits.”
– Av Beis Din: “Stands before him when he sees him from afar as far as the eye can see, and does not sit until he passes behind him four amos.”
– Nasi: “Stands before him as far as the eye can see, and does not sit until he sits in his place or until he is hidden from his eyes. And a nasi who forgoes his honor, his honor is forgone.”
Simple meaning: There are three levels of rising, each with more honor:
– For a scholar: stand only within four amos, sit immediately when he passes by.
– For an av beis din: stand from when one sees him (as far as the eye can see), sit only four amos after he passes by.
– For a nasi: stand from when one sees him, sit only when he sits down or when one no longer sees him. The nasi can forgo his honor.
Insights:
1. Four levels in total: Together with the primary teacher (from Chapter 5) there are four levels: (a) scholar – four amos; (b) av beis din – as far as the eye can see, four amos after; (c) nasi – as far as the eye can see, until he sits or disappears; (d) primary teacher – as far as the eye can see, until one cannot see his stature. The nasi’s law is apparently the same as the primary teacher’s law.
2. The difference between “on the street” and “in the beis midrash”: These laws here (four amos, as far as the eye can see, etc.) speak of when the scholar passes by on the street – this is a law for the individual. Then comes a new situation: what is the order when the scholar enters the beis midrash before a congregation.
3. An entire system of rising: There is an entire elaborate system of rising with different levels – “it’s not a small matter.”
—
The Rambam’s words: “When the nasi enters – all the people stand and do not sit until he tells them to sit. When the av beis din enters – they make for him one row on this side and one row on that side, until he enters and sits in his place, and the rest of the people sit in their places. A scholar – all who are revealed within his four amos stand before him, one stands and one sits, until he enters and sits in his place.”
Simple meaning: Three levels of honor upon entry into the beis midrash: (1) nasi – the entire congregation stands, and remains standing until he says “sit”; (2) av beis din – only the two rows next to where he passes stand, until he sits down, but they don’t wait for him to say “sit”; (3) scholar – only those within four amos of him stand, and it becomes an “up and down” – as he passes by each one stands and sits back down.
Insights:
1. Two differences between nasi and av beis din: For the av beis din there are two points that are less than the nasi: (a) not the entire congregation must stand, only the two rows next to where he passes; (b) they don’t wait until he says “sit” – they sit when he sits.
2. The foundation of the three levels: The entire thing is all laws in honor of the nasi – one should not give too much honor to the lesser ones, because that would detract from the honor of the nasi. From the law of honor of the nasi it follows that we give him a higher level, and consequently for the others we give less.
—
The Rambam’s words: “Sons of Torah scholars and students of scholars, when the congregation needs them, jump over the heads of the people, and enter and sit in their place.”
Simple meaning: Children of scholars and students of scholars, when the congregation needs them, may push through between the people who are already sitting, in order to reach their place up front, even though it doesn’t look respectful.
Insights:
1. Why sons of scholars? The scholar himself doesn’t have this problem – for him people stand. Here we speak of sons of scholars – the son, the attendant, some close person who comes to serve the scholar.
2. The Prisha’s explanation – honor of the scholar, not honor of the son: The Prisha explains that this is not honor for the son himself, but honor for the scholar – that his close students and children should be able to sit near him. The son is as it were a “prop” for the honor of the scholar – “his sons like olive shoots.”
3. Rashi’s explanation of “jumping over the heads of the people”: Rashi explains that in their days they would sit on the ground, and when someone walks around between people sitting on the ground, it looks like he’s walking on their heads. It’s not respectful to the congregation, but for honor of the scholar one may do it. It doesn’t mean literally jumping on heads, but that he pushes through.
4. “And there is no praise for a Torah scholar who enters last”: It is no praise for a Torah scholar that he should come late to the lecture and have to crawl over everyone. He should come earlier, before the congregation comes. But if he went out for a need, then he may return to his place and go through the people who are already sitting.
—
The Rambam’s words: “Sons of scholars who have understanding to hear – turn their faces toward their father. If they do not have understanding to hear – turn their faces toward the people.”
Simple meaning: If the children of scholars already have enough understanding to comprehend the lecture, they look toward their father (because they are also students). If they don’t have enough understanding, they look toward the congregation.
Insights:
When they don’t have understanding to hear, they are there only as a “prop” for honor of their father. Therefore they sit with their faces toward the congregation – like up front – so it will be clear that they sit there for honor of the scholar, not because they are students. But when they listen and understand, they are also students, and must look toward the rabbi.
—
The Rambam’s words: “A student who sits before his teacher regularly – is not permitted to stand before him except morning and evening, so that his honor should not be greater than the honor of Heaven.”
Simple meaning: A student who sits every day before his teacher, must stand only twice a day – in the morning and at night – so that his honor should not be more than the honor of Heaven.
Insights:
1. The reason – “so that his honor should not be greater than the honor of Heaven”: How many times does one stand for the honor of Heaven? At the Amidah prayer – twice (morning and evening). If the student would stand every time the rabbi goes out and comes in, that would be more than for the honor of Heaven. Therefore it is limited to twice a day. This is a very important principle – one may not give more honor to the rabbi than to the honor of Heaven.
2. The Rambam’s addition of “regularly”: The commentators note that the Rambam added the word “regularly” – “a student who sits before his teacher regularly.” In the Gemara it simply says “a student who sits before his teacher.” The Rambam added this to be precise that the law is specifically when he sits every day regularly. But the same student, when he meets his rabbi outside on the street, must indeed stand as normal, because there it is not a question of “greater than the honor of Heaven.” The law of only twice a day is only in the situation where he sits regularly before him.
3. If it happens occasionally (by chance): If it is not a regular thing, but it just happened that way, then one must indeed stand every time.
—
The Rambam’s words: “‘You shall rise before the aged’ – one very advanced in age, even if he is not a scholar, one stands before him. And even a scholar who is young stands before an elder very advanced in age, but he is not obligated to stand to his full height.”
Simple meaning: The verse “You shall rise before the aged” is also expounded on a simple old person who is “very advanced in age” – very old – even if he is not a scholar, one must stand for him. Even a young scholar must stand for such an old person, but he does not need to stand to his full height.
Insights:
1. What does “very advanced in age” mean? The Rambam doesn’t give any specific number. This is a relative matter – “according to the place and time.” In earlier times when people lived shorter lives, a seventy-year-old could be called advanced; today, when people live longer, this might mean a ninety-year-old. Rashi in Gittin says that “advanced” means ninety years, but it is doubtful whether the Rambam means the same measure.
2. “Advanced” – more than the usual: The essential simple meaning is that “advanced” means older than most people, older than normal. It has to do with life experience – the Gemara brings that the honor for an old person is connected to how much life experience he has received.
3. Honor for the elderly is not for “survival”: The honor is not because he has survived so long, but for his age itself – he is older than me, older than most people, he has received life experience.
4. “And he is not obligated to stand to his full height” – for whom? This refers to the scholar – the young scholar does not need to stand to full height for the old person, but he stands a bit to show honor. This is because the scholar has his own merit, and he only needs to show a measure of respect.
—
The Rambam’s words: “Even an elderly non-Jew, one treats him with respectful words and gives him a hand to support him, as it says ‘You shall rise before the aged’ – all aged is included.”
Simple meaning: Even an elderly non-Jew must be treated with respect – one speaks to him nicely and helps him physically (gives him a hand to support him). The verse says “aged” simply, not “aged Israelite” – therefore every aged person is included.
Insights:
1. The definition of honor for an elderly non-Jew is different from for a scholar: For a scholar it says one must stand (rising). For an elderly non-Jew it doesn’t say one must stand – only “treat with respectful words” (speak nicely) and “give him a hand to support him” (help him physically). This is a new definition – not rising, but practical help and respectful speech.
2. The concept of “zakein” – from when is one old? One opinion is that a “zakein” is one who already has grandchildren – a grandfather – because he already has a certain life experience. The reasoning is that one who has married off children is already a different level person than a young man. But today many people marry off children quite young, so this measure can be problematic.
3. Rabbi Yochanan’s conduct as proof for “life experience”: The Gemara (Kiddushin 33a) brings that Rabbi Yochanan stood for an elderly non-Jew and said “how many adventures have passed over him.” According to this, the honor for an elder is based on his life experience. However, there can be an old person who never left his town and has no experience, and conversely – there are young people who have already been through a lot. The main thing is how much a person has been through – not just troubles, but experiences that educate a person.
4. “To honor with words” – a broader interpretation: “Treat with respectful words” can also mean listening to him – because a person who has been through a lot has advice to give, he has what to share with people. The word “words” must be thought of more broadly – not just speaking nicely to him, but also listening to his words.
—
The Rambam’s words: “Torah scholars are not taken out with all the community for building and digging of the city… so they will not be degraded before the ignorant. And they do not collect from them for building the wall and fixing the gates and the watchman’s wages and the like. And they do not go down to the king’s service. And they are not obligated to give tax, whether a tax fixed on the city residents or a tax fixed on each and every person. As it says ‘Even though they give among the nations, now I will gather them and they will begin a little from the burden of king and princes.'”
Simple meaning: Torah scholars are exempt from physical public work (building walls, digging) and from all types of taxes – whether a flat-rate tax on all city residents, or an individual tax that is determined for each person separately. This is so they will not be degraded – they should not be degraded by being on the same level as everyone.
Insights:
1. Two types of taxes: The Rambam distinguishes between “a tax fixed on the city residents” (a fixed tax on everyone) and “a tax fixed on each and every person” (a unique tax that is determined individually according to what the tax assessors decide). From both the Torah scholar is exempt.
2. The verse “Even though they give among the nations”: The Rambam brings this verse (Hosea 8:10) as a source. The exposition goes that “yitnu” is from the language of “yishnu” (they will learn), and “they will begin a little from the burden of king and princes” – they are exempt from the burden of king and princes.
—
The Rambam’s words: “And one who sells merchandise to a Torah scholar, they allow him to sell first… and they do not make him stand in judgment, and he sits among all the many litigants, they advance him and seat him.”
Simple meaning: When a Torah scholar has merchandise to sell, they give him priority – he sells first, and no one may sell until he has finished. Also in court, when there are many litigants, the Torah scholar is given precedence.
Insights:
1. [Digression: The story of the Sanz Rebbe and the apples:] The famous story is told (brought in books of Ahavas Yisrael) how the Sanz Rebbe used his law of “to sell first” for a widow. A widow came who complained that she couldn’t sell her apples in the market. The Sanz Rebbe himself went to the market and began calling out “Apples, apples!” – and because all the chassidim ran to grab from the Rebbe, it was quickly sold out. He used his privilege as a Torah scholar to help the widow.
2. Court – the difference between precedence and judgment: Usually in judgment we know that one may not give precedence to one litigant over the other – both must sit equally. But the Rambam means that the precedence is only in the order when he comes in – they don’t make him stand waiting in the hallway, he comes in first. But the judgment itself must be equal, with justice – they don’t give him different treatment in the judgment itself.
—
The Rambam’s words: “It is a great sin to degrade the scholars or to hate them. Jerusalem was not destroyed until they degraded Torah scholars in it, as it says ‘And they were mocking the messengers of God and despising His words and scoffing at His prophets until the wrath of God arose.’ Meaning: despising the teachers of His words.”
Simple meaning: It is a great transgression to degrade or hate Torah scholars. Jerusalem was not destroyed until they degraded Torah scholars.
Insights:
1. “Despising His words” = “despising the teachers of His words”: The Rambam interprets the verse (Chronicles II 36:16) that “despising His words” doesn’t mean that they burned Torah scrolls, but that they degraded the teachers – those who teach the word of God. The same principle: “you despise My statutes” means “you despise the teachers of My statutes.”
2. Hating a Torah scholar is more than just hatred of Israel: Hating any Jew is a transgression, but hating a Torah scholar is a great transgression – because it is a degradation of Torah itself.
3. “For he has despised the word of God – that soul shall be utterly cut off”: One who degrades a scholar/rabbi/teacher enters into the category of “for he has despised the word of God” (Numbers 15:31), for which the punishment is “that soul shall be utterly cut off” – he has no portion in the World to Come.
4. Connection to Chapter 3: Already in Chapter 3 the Rambam taught that even one who can learn and doesn’t learn is also “despising the word of God.” This fits very well together: the rabbi brings to life in the World to Come – if you degrade the rabbi, you have no portion in the World to Come, because you haven’t learned. Degradation of the rabbi leads to nullification of Torah, which leads to losing the World to Come.
—
The Rambam’s words: “Anyone who degrades the scholars, even with words, is liable to excommunication. The court excommunicates him publicly, and fines him a litra of gold everywhere, and gives it to the scholar.”
Simple meaning: One who degrades a scholar, even only with words, is excommunicated by the court publicly, and he is fined a litra of gold which is given to the scholar.
Insights:
Two punishments – toward Heaven and toward man: One should not think that because he already has the punishment of “he has no portion in the World to Come,” he doesn’t need punishment in this world. The Rambam says that both punishments exist – both the spiritual punishment (losing the World to Come) and the physical punishment (excommunication and fine). This is different from usual, where “he has no portion” means there is no other punishment.
—
The Rambam’s words: “One who degrades the scholar with words even after his death, the court excommunicates him, and they do not release him until he returns in repentance. But one who rebels against a living scholar, they do not release him until he appeases him.”
Simple meaning: Degrading a scholar after his death – the court excommunicates him, and they release him when he does repentance. But degrading a living scholar – they don’t release him until the scholar himself is appeased.
Insights:
1. The difference between after his death and during his life: For a deceased scholar, repentance toward Heaven suffices – saying Tehillim, asking the Almighty. But for a living scholar, repentance alone doesn’t help – he must go to the scholar himself and appease him.
2. Why doesn’t one need to go to the grave? Two answers:
– First answer: For a living scholar the degradation is personal – he has insulted a living person. But for a deceased scholar it is more a matter of honor of Torah in general, not a personal insult.
– Second answer: The grave doesn’t have the honor of Torah – the honor of Torah is connected to the living person, not to the grave.
The Rambam’s words: “During life, the scholar himself forgoes his honor to the ignoramus who degraded him, and he doesn’t need either an individual or ten.”
Simple meaning: The scholar himself can forgo his honor to the ignoramus who degraded him, and he doesn’t need an individual or ten for this.
Insights:
1. The language “degraded him”: The Rambam uses an interesting language – “degraded him” – the ignoramus has as it were made the honor of the scholar ownerless. The scholar must reclaim his honor – he must himself say that “my honor still stands in its place, it is not ownerless.”
2. “And he doesn’t need either an individual or ten”: Fines (like a litra of gold) require a court. But the scholar himself can forgo without any court – he doesn’t need an individual and not ten.
The Rambam’s words: “And if the scholar died, three come to his grave and release him.”
Simple meaning: If the scholar has already passed away, three people come to the grave and release the excommunication.
—
The Rambam’s words: “A rabbi who excommunicated for his honor… all Israel is obligated to conduct themselves with him in excommunication…”
Simple meaning: When a rabbi has excommunicated someone for honor of a Torah scholar, all students of that rabbi must accept the excommunication. The Rambam lays out an entire hierarchy of who is obligated to observe the excommunication.
Insights:
1. Student excommunicates – rabbi not obligated: When a student has excommunicated someone for honor of a Torah scholar (not for the student’s own honor), the rabbi is not obligated to observe the excommunication, but all the people (all other Jews) are indeed obligated. The reasoning is that the rabbi is on a higher level than the student, and he doesn’t need to accept the student’s excommunication.
2. Nasi excommunicates – all obligated; people excommunicate – nasi not obligated: The same hierarchy: when the nasi has excommunicated, all Jews must observe the excommunication. But when the people have excommunicated, the nasi is not obligated to observe.
3. City hierarchy: When the excommunicated person’s own city has excommunicated him, the excommunication applies to all other cities – all the more so, because his own townspeople know him better, and if they held that he deserves excommunication, it is certainly justified. But conversely – if another city has excommunicated him, his own city is not obligated to observe the excommunication, because his townspeople know with whom they are dealing, and perhaps they know that he only stumbled.
4. The principle: The higher level doesn’t need to accept the excommunication of the lower level. The rabbi doesn’t need to accept from the student; the nasi doesn’t need to accept from the people; the excommunicated person’s own city doesn’t need to accept from another city.
5. Question: How can a student excommunicate? We learned earlier that a student cannot rule and cannot do things before his rabbi. Answer: It must be that the student excommunicated not in the presence of the rabbi, in a place where he does indeed have the right to rule, because it is not in the rabbi’s area.
6. The difference between excommunication for honor of the rabbi and excommunication for other matters: For excommunication for honor of the rabbi (as one who rebels against the court) the leniencies of the hierarchy apply – the rabbi doesn’t need to observe the student’s excommunication, etc. But for excommunication for other matters for which one is liable to excommunication no leniencies apply. Even if the smallest of Israel excommunicated – even the simplest, smallest Jew has excommunicated him – the nasi and all Israel are obligated to conduct themselves with him in excommunication until he returns in repentance from the matter for which he was excommunicated. “Small” here doesn’t mean a minor (a child), but the simplest person in the group.
7. The foundation of excommunication – honor of Torah, not personal honor: The foundation of excommun
ication is not because one quarreled with one specific rabbi, but because one quarreled with the rabbinate – with the rabbis, with the Mishnah, with the scholars. It is about honor of Torah and honor of the enactments of the sages.
8. Gemara source: Rav Yosef says: “In all this, before the court they excommunicate for honor of the rabbi, and anything that doesn’t have excommunication, we excommunicate him.” The Rambam’s innovation is that “court” doesn’t necessarily mean that only a court can excommunicate, but that anyone can make the excommunication – “court” means that this is what must be done, not that only a court does it.
—
The Rambam’s words: “For twenty-four things one excommunicates a person, whether man or woman.”
Simple meaning: The Rambam lists 24 things that make a person (man or woman) liable to excommunication.
Insights and explanations:
As already learned earlier – one must honor a scholar even after his death.
He degrades not just the agent, but through the agent he degrades the court itself.
One who calls his fellow “slave” – is liable to excommunication.
One who treats lightly an enactment of the sages or a law from the rabbis, or one who mocks words of Torah – is liable to excommunication. This is the foundation of honor of scholars.
Different from #2: Even if he was polite to the agent of the court (didn’t degrade the agent), but in practice he didn’t come at the appointed time – this is also a degradation of the court.
They excommunicate him until he pays – until he pays or follows what the court ruled.
They excommunicate him until he removes his damage – until he removes the damaging thing. This is a sharp law – it can also apply to one who sells dangerous things.
We speak of when Jews in the area need to have it. They excommunicate him until he accepts upon himself any harm that will come from the non-Jew to his Jewish neighbor who borders – he must accept upon himself all damages that the non-Jewish neighbor will cause to the Jewish neighbor, because the non-Jew doesn’t have Choshen Mishpat. When he takes this upon himself, they remove the excommunication.
One who goes to give testimony in non-Jewish courts, and through his testimony a Jew had to pay money that according to Jewish law he would not have had to pay – they excommunicate him until he pays, until he pays the loss.
A kohen who is a slaughterer/butcher and says “I am myself a kohen, so I keep the gifts for myself” – is liable to excommunication. This is an example of something where the obligation is not so clear (doubtful cause), and therefore excommunication comes to strengthen it.
Even if it is only a custom, he is liable to excommunication – because he doesn’t honor the sages who enacted it. This is an example of something that is clear (no question), but the excommunication comes because he treats lightly the enactments of the sages.
General principle: The reason we make excommunications for these things is because they need extra strengthening – either things where the obligation is not clear, or things that are clear but people treat lightly.
Even if it is not a Torah prohibition, only an enactment – whoever does work after midday on Erev Pesach is liable to excommunication.
We don’t speak of simply nullifying an oath, but it is a matter of desecration of God’s Name. The Yerushalmi is brought regarding Choni HaMe’agel – that Shimon ben Shetach said “If you were not Choni, I would decree excommunication upon you,” because he made a circle and prayed for rain, and if it hadn’t succeeded it would have been a desecration of God’s Name. The principle: A rabbi who makes promises, and if the promise doesn’t come to pass, and the students say it is a desecration of God’s Name – he is liable to excommunication.
One who causes other people to eat holy things outside. One can decree that it should appear as if one is eating holy things outside.
The law of sanctification of the month belongs to the Land of Israel. One who does it outside the Land is liable to excommunication. Tractate Rosh Hashanah is mentioned – also one who delays witnesses from coming (even if they weren’t needed), because next time they won’t come.
A slaughterer who didn’t check properly and caused people to stumble with non-kosher meat.
A slaughterer who didn’t show his knife to a scholar.
This is apparently difficult to excommunicate someone for this, but the law is that he is liable to excommunication.
One who divorced his wife, but he continues to do business with her in order to remain in contact. When both of them come to court they excommunicate them – when they come to court (because they have a dispute in their partnership), they place both in excommunication.
A scholar about whom bad things are said (evil report, rumors) – he is liable to excommunication. That is, the scholar himself is excommunicated, because he conducted himself in such a way that people talk about him.
One who excommunicates a person not according to law – he himself is liable to excommunication. This is a “safety mechanism” to prevent the power of excommunication from being abused. It is compared to a fast-day dream fast on a fast – one fasts for having fasted.
—
1. The Raavad’s objection on “before the blind”: The Raavad says he struggled with the point of “causing the blind to stumble.” He explains that it speaks of what is stated in Tractate Kiddushin – that one who hits his grown son transgresses “before the blind,” because he causes the son to hit back the father.
2. The Raavad’s objection that there are more than 24: The Raavad notes that in truth there are more than twenty-four things for which one is liable to excommunication – the Rambam’s list is not exhaustive.
3. The connection of excommunication to honor of scholars – why it is stated here: Most of the 24 things have to do with honor of scholars – one doesn’t respect the scholars who made enactments, or one weakens enactments that need to be strengthened. Therefore the Rambam brings this into Hilchos Talmud Torah under “honor of scholars.” The primary excommunication, it appears, was originally mainly for honor of scholars – this is the foundation of the entire institution of excommunication.
4. Two versions in the Gemara: In the Gemara there are two versions of the list of 24 things, and it may be that the Rambam had a version that is different from what we have.
5. Difference between niddui and cherem: The Rambam speaks here of niddui, not cherem. In common language people use the word “cherem,” but halachically there is a difference between niddui and cherem – this is explained in the coming chapters.
6. The next chapters: The coming chapters (after Chapter 6) are entirely laws of excommunication – the Rambam continues to expand on the matter of excommunication that he began here. This is the conclusion of Chapter 6 of Hilchos Talmud Torah.
We are learning the Rambam, Laws of Torah Study, Sefer HaMada, Chapter 6, Honor of Torah Scholars. We’re going to give a shiur here about the Torah scholars.
The Rambam says, we already learned in the previous chapter the laws of honoring one’s teacher, how much a person must honor his teacher. And at the end, the Rambam said that there are two types of teachers: there is a rav muvhak, the teacher from whom he learned most of his Torah, and then there is a teacher from whom he learned something, like a teacher who is a colleague. But all of this concerns a person’s own teacher, from whom a person learned directly. But then there is a law, even someone from whom you did not learn directly, but he is a talmid chacham, there is also the same mitzvah to honor him.
The Rambam says: “Every talmid chacham” – every talmid chacham. Talmid chacham. The Rambam calls, and in the world we are called talmidei chachamim. It could be that it’s based on this, because if a person has a rav muvhak, then everyone is a student of a sage. But it means a student of sages, not necessarily the sage himself. Let’s say there are certain sages, the level of sages is very high, but there are more talmidei chachamim, those who always learn from the sages. So every talmid chacham, everyone who learns from wisdom, “it is a mitzvah to honor him” – one must honor and respect him. Yes. “Even though he is not his teacher” – even if he is not his teacher, one must honor him, “as it says ‘You shall rise before the aged and honor the face of the elder.'” And Chazal expounded…
Speaker 1: Doesn’t it mean a zaken, an old person?
Speaker 2: It also means that, but first…
Speaker 1: So the simple meaning of the verse is shiva literally, an old person?
Speaker 2: Yes, we’ll see here. How does the Rambam also bring chacham here, and is this all in the same context?
Speaker 1: But it means both, but it primarily means the one who is “zeh shekanah chochmah”. Zaken means, it’s an acronym, “zeh kanah”. It means that one must honor the face of a talmid chacham who has acquired wisdom.
Speaker 2: Yes, I think it’s not so far from the plain meaning, because zaken, often, it says “Gather to me seventy men from the elders of Israel”. It doesn’t necessarily mean certain old people. But usually the elders are the talmidei chachamim, because they would have time to learn and become a leader. But zaken usually means like in English we say the elder, the leader, the one who leads there, the master. I think the Gemara says that the reason we honor a zaken is also because a zaken has had many adventures during his life or has been through a lot, so he has acquired something. That means that every person is also somewhat wise, because he has had a lot of life experience. This is the interesting thing, that the acquisition of wisdom is always the reason.
The Rambam says this, “However, there is an obligation to stand before a sage only when he is his teacher.” We must know, the verse is in the Rambam in Sefer HaMitzvot, and here in the enumeration of the mitzvot, not at the front of the laws but at the beginning of the book, he said that this is the source for the entire mitzvah of honoring one’s teacher as well. That means that one honors the teacher also you should stand “before the aged you shall rise.” It’s interesting that he only brings the verse here in Chapter 6, he could have brought it at the beginning of Chapter 5 as well. It appears in the language of Sefer HaMitzvot, that essentially the mitzvah is “before the aged you shall rise,” and there is an extra obligation on your teacher that you must honor him even more. Here it appears reversed, here it appears that your teacher, and not just your teacher but also the others.
It appears in the Rambam above that the teacher is a much greater obligation, because the teacher is “as if showing the face of the Shechinah” and there are all these, and also the manner of honor. Here he mainly discusses standing up, this is a formal thing, one must know that he is elevated and distinguished and one stands up for him. But for the teacher there is all this that he comes before the father. That means that even though we learn it from the same verse, but from the law of the Gemara, that means with the sages, the laws already have many more conditions on honoring one’s teacher, it’s much more stringent.
He begins with standing up, “However, there is no obligation to stand before a sage” – this is what the verse says, but there it means yes every kind of honor, but “rise” is the main mitzvah, that one must stand up for a sage, for an elder. The Rambam says, “However, there is no obligation to stand before a sage except when he comes within four cubits of him”. For a rav muvhak it said from when one sees him, as far as the eye can see, yes? But for an ordinary sage it doesn’t need to be so far, only from when he comes close to four cubits, “until he passes before him” – until he passes by. For a teacher it said until one no longer sees his stature. For both, for a teacher one must be much more obligated than for a sage. And one can also see more levels in the chapter, in Law 6 one can see more levels of standing and honoring.
“Craftsmen do not stand before talmidei chachamim, and they are not told to stand before them when they are engaged in their work, and one does not stand before them neither in the bathhouse nor in the bathroom, as it says ‘rise and honor,’ standing that contains honor”. When a person is formal, he is dressed, he is in a normal place, there are formal things. But when… apparently, now you go into the dentist’s office, and a rabbi walks in there, apparently there is also no law of standing. The law of standing is when one calls the rabbi for an aliyah in the beit midrash, that is “standing that contains honor,” yes? I don’t know if I’m correct in practical halacha, but apparently this means “standing that contains honor” – at a simcha, at a place where there is some formality.
“Craftsmen are obligated to stand before talmidei chachamim when they are engaged in their work”. When is one not obligated? If a person is a craftsman and he is in the middle of doing his work, must he stand up. But when? If he is not in the middle of working. But when is he not obligated? If someone is in the middle of working and he is engaged in his craft, he is in the middle of fixing something, and a sage passes by, he does not need to stand up. As it says, we learn it from a verse, “rise and honor”. What is honor? Honor means “standing that does not involve financial loss” – giving him honor. Honor doesn’t cost money. “So too standing that does not involve financial loss” – but a standing where the one who stands up will not have any financial loss. Yes, it will disturb him from the work, from the focus on the work for the short time. And it’s not just a short time, there is an order of when he passes by, “from when he recognizes him from four cubits until he passes before him”. It’s not just one second, it’s a minute, I know.
Very good. Further. “And from where do we know that a person should not avert his eyes from the sage so as not to stand before him?” A person might think that only if I see him, then I must stand up, but I can ignore him and pretend I don’t see him, and he won’t be offended because he sees I have my eyes closed. But this is such a trick, this is such a clever thing. On this the verse states, the Torah says “and you shall fear your God”. “Everything that is given over to the heart, it says about it ‘and you shall fear your God'”. Everything that is given over to the heart, that a person thinks people shouldn’t know. It says for example, when he didn’t wear techelet, because the tzitzit are worn falsely, fake, it says there “and one who fears Heaven will go out.” Such types of things it says in the verse.
This is truly a matter that the master of mussar… The master of mussar perhaps means more, but the master of mussar means such things that no one will know. Because you know, it indeed says with closed eyes, or whatever, he just didn’t see. Sometimes a person just didn’t see. You actually did see. Who knows that you actually did see? No one knows. But you see here it’s a bit more, that the matter of honor is not just a public matter, but for yourself. That you should maintain what belongs to honor. He won’t be offended, people won’t know that you saw him, but for yourself there is a matter of honor.
Honor is not that he will be offended. Honor is that one must respect, one must give honor to the sage. Yes.
The Rambam says further, “It is not proper for a sage… ah, people must honor the sage, but the sage cannot take advantage of this, to have benefit all the time going in and out of the beit midrash, because every time people stand up. And indeed sages, usually serious sages show, you can already see, “It is not proper for a sage to burden the people and direct himself toward them so that they will stand before him, rather he should go by a short route”. He should go on a path where the fewest people will pass by there. “And intend that they should not see him so as not to burden them to stand”**. He should go on a path so that people will see him as little as possible, to burden themselves to stand up.
This is apparently like a continuation of the previous law. That is, the person should not turn away, but the sage should turn away. But it’s interesting, because apparently he has here an opportunity to give Jews merit with a positive commandment. But he’s talking about crowds where it will just disturb. You have here perhaps an order, I know.
He says further, “The early sages would go around and walk on the outer path where those who recognize them are not found there so as not to burden them”. The sages used to go not on the regular path, they sought a detour so that people wouldn’t have to stand up for them. This is a matter of humility, or a matter of not exploiting people, not making people have to stand up for him too much. It’s a burden. Yes, it’s not human, because people stand up for you, means also that you must come, and all the time stand up, people should stand up for you, do you enjoy it? Well well.
Yes, and further… yes, the Rambam says further, “One who rides is like one who walks”, that means if one sees the rabbi coming in on an animal, on a camel, it means also like he’s walking, and one must also stand up. And consequently, from one who walks, just as one must stand up when a rabbi walks by, one must also stand up when the rabbi rides by.
The Rambam says further, when three people walk together, and one of them is the talmid chacham, is the rabbi, then the way of honor is that the rabbi should be in the middle, and the lesser of the group should go on the right side, and the smallest of the group should be on the left side.
Further, one who sees a sage… now we’re going to learn, let’s try to say what we’re going to learn about, because otherwise I get confused. Now we’re going to learn, we learned yesterday, we already saw today, that there is a difference between a rav muvhak for whom one must stand as far as the eye can see, and a lesser sage for whom one must only stand within four cubits. Now we’re going to see more details about this, how each level, there is a sage, we’ll see an av beit din, a nasi, three levels. That means, besides the fact that there is a fourth level, rav muvhak, which doesn’t appear here, but here we’re going to learn three levels of how much one must stand up. That means, there is a whole order of standing up, it’s not a small matter.
He says, “One who sees a sage”, when someone sees a sage coming, “does not stand before him until he reaches within four cubits of him”. He says here “does not stand,” that means it’s not a more important thing if you already stand up earlier, but one only needs to stand up when he comes within four cubits. One could say that this is more direct, when you can be within four cubits and you stand up. Okay, until he reaches within four cubits of him, “and once he has passed”, he can already sit down.
But an av beit din, the av beit din, that means the head of the beit din, of the Sanhedrin, is “one stands before him”, then there is a greater honor one must do, like with the teacher, he stands up “from when he sees him from afar as far as the eye can see”, from when he sees him from a distance as far as the eye can see, “and does not sit until he passes behind him four cubits”. And after he passes by, more than with the sage, where immediately when he has passed by, let’s wait four cubits.
“The head of the nasi, the nasi is”, one stands before him as far as the eye can see, one must stand up from when one sees him from a distance. “And does not sit”, he doesn’t sit down “until he sits in his place, or until he is hidden from his eyes”, until the sage sits down, or until he is hidden from his eyes, until he no longer sees him. Just like with a rav muvhak, one must stand up. The rav muvhak is apparently the same law as a nasi, so it appears.
The Rama says further, just as we learned earlier with a teacher, a teacher can forgive, “and a nasi who forgives his honor, his honor is forgiven”.
Speaker 1: He says further, now the Rama says the order. So now, apparently earlier we spoke about when he’s just going, he’s passing by on the street, I know what. Now we’re talking about how he comes in when there is a halachic ruling, or he’s giving a shiur, or I know what.
Speaker 2: Yes.
Speaker 1: He says, “When the nasi enters”, when the nasi comes in, “all the people stand”, the public stands up, “and they do not sit until he tells them to sit”, until the nasi tells them they can sit.
He says, this is apparently not the same as before. Before we spoke about four cubits, he’s passing by. This is a new thing, when he stands before a congregation. Before we apparently spoke about an individual, where there is a mitzvah on you. Here we’re talking about the order of how it looks in the beit midrash, the order of things, the custom. This is also, the previous one apparently spoke not when he comes into the beit midrash, but when he’s going on the street, I don’t know where. And here we’re talking either from outside to the beit midrash, I don’t know.
Speaker 2: Yes.
Speaker 1: He says, “When the nasi enters”, “When the av beit din enters”, when the av beit din comes in, one does to him a bit differently, what? Less, not the whole public stands up. Not the whole public needs to stand, but those who are closest to where he passes by stand up, “until he enters and sits in his place”, until he sits down. “And the rest of the people sit in their places”, the rest of the public can remain sitting. So there are two things: first of all, not the whole public, but two rows. And secondly, one doesn’t wait for him to say “sit.”
Then, the last, the lowest level, a simple sage, “Wherever he is revealed within four cubits, they stand before him”. When he comes, the people near whom he walks four cubits near them, “stand before him”, stand up. “One stands and one sits”, that means, it becomes such an up and down, this one stands up and that one sits down. Where he walks by, there where he walks by, one gives a stand up, “until he enters and sits in his place”.
Speaker 1: He says further, bnei talmidei chachamim v’talmidei chachamim, the children of the scholars and Torah scholars, it’s like this, bizman shehatzibbur tzrichin lahem, when we need to have them, I don’t know, we need to have them come to the shiur, they should come to pasken for Jews, so generally it’s not derech eretz that a person should push in and come to the front, or push themselves to the top. But bnei chachamim v’talmidei chachamim, when we need to have them, mekaftzim al roshei ha’am, doesn’t literally mean crawling on the heads of the people. He uses such a language, that it doesn’t look like derech eretz when someone pushes through in front of other people, but for the honor of the bnei chachamim v’talmidei chachamim they may push in v’nichnasim v’yoshvim bimkomam, and come to the top, to the front.
Speaker 2: You know there’s such an opinion that it doesn’t translate as “on the heads”? I don’t know, I once heard something about breaking heads, I don’t know.
Speaker 1: Whatever, it’s a language, it doesn’t mean mekaftzim al roshei ha’am.
Speaker 2: What’s the simple meaning? You think it means literally? I don’t know, I’m not an expert in these things, I mean, one can talk about what… I don’t know.
Speaker 1: It’s not the first time there’s a language that you know better than me.
Speaker 2: What does it say? That it doesn’t mean what it looks like. When he simply pushes through there, it looks like he’s walking on people’s heads. Okay. Like Rashi says sometimes that the thief is my enemy, as much as you know, you say it’s in Rashi, it’s in Rashi. Yes.
Speaker 1: But we need to understand, what’s the matter with bnei chachamim? Do regular bnei chachamim have some position? The chacham himself, one stands up for him, he doesn’t have this problem. Here we’re talking about bnei chacham, is that the gabbai, the son, he comes, I don’t know what to do there? Something like that, no? Isn’t that the simple meaning?
Speaker 2: Two things. He says, the Prisha says that it’s a matter of kavod hachacham that his close students and his children should be able to sit near him. It’s not the honor for the son, it’s the honor for the chacham. And he says that Rashi explains that in their days they used to sit on the ground, and if someone walks around when all the people are sitting on the ground, it looks like he’s walking on their heads. It’s not kavod hatzibbur, but for kavod hachacham one may do it. Okay.
Speaker 1: Further. V’ein shevach l’talmid chacham sheyikanes l’acharona. It’s not a praise, not a virtue. If it happens, one may bring them in when the whole crowd is already sitting, but generally it’s not a nice thing for a talmid chacham that he should come late to the shiur and have to crawl over everyone. Otherwise he should do it in a more orderly way, he should come earlier before the crowd comes. But yes, if he went out l’tzorech, there’s a heter, chozer limkomo one may let him, then one lets him do the mekafetz al roshei am that he goes through everyone who’s already sitting.
Speaker 1: He says further, bnei chachamim sheyesh bahem da’at lishmoa, if bnei chachamim already have the understanding to comprehend the shiur from their father, from the rebbe, hofchim pneihem klapei avihem. Then they need to look at their father, they need to hear the shiur. But im ein bahem da’at lishmoa, hofchim pneihem klapei ha’am.
What’s the simple meaning? What’s the halacha, interesting halacha? What’s happening? So that it should be clear that they’re sitting there for the honor of their father. You understand? Because then they’re just a “prop”, yes? They sit facing the crowd, like at the top. One sees, the rebbe sits, banav kishtilei zeitim, they’re only from honor for the rebbe. But when they’re not hearing that they’re also students, they need to see their rebbe.
Speaker 1: Okay, another interesting halacha, talmid hayoshev lifnei rabbo tamid, yes? A student who has learned all kinds of halachos together, one stands up and so on. But what happens sometimes with a student who sits every day? He sits from early morning until night he sits there in front of his rebbe, the rebbe teaches. Does he stand up every time the rebbe goes out, comes in?
He says, no. Ein rashai la’amod mipanav ela shacharit v’arvit. Only twice a day may he make the standing for a chacham. Why? Shelo yehei chevodo merubeh mikevod shamayim. Because, ah, how many times does he daven tefillat ha’amida? Three times a day he stands up for… twice.
Speaker 2: You actually need to know, why… why… not stand more times for kavod shamayim?
Speaker 1: It’s very important to know that one may not give more honor to the rebbe than to kavod shamayim. It’s important to remember.
He says that this is specifically when he sits before a rebbe tamid. It doesn’t mean if sometimes it happened by chance, then yes. This is when he does it every day.
Speaker 1: And it’s brought, the commentators on the Rambam here say, that the Rambam added the “yoshev lifnei rabbo tamid”. It doesn’t say so in the Gemara. In the Gemara it just says, “talmid hayoshev lifnei rabbo”. But the Rambam understood that this means that it can even be the same student when he goes outside he must yes, because it’s not kavod for the rebbe. Here you already know that you sit here every day and stand up so many times.
Speaker 1: The halacha says further. Until now what have we learned from the derash? That “zaken” means one who is a chacham. But what happens with the simple mikra, a simple zaken? We talked, I don’t know if that’s the simple mikra, but in any case.
The Rambam says, mipnei seiva takum, muflag bizkeina, one who is old and very old. Yes, he doesn’t say any numbers. Age has to do with according to the place and time. There were those times when people lived a shorter time, a seventy-year-old could be considered, today it means a ninety-year-old.
Speaker 2: It depends how smart one is. You have a certain, as they say, the Gemara brings that this has to do with how much life experience one has received. So it depends. Sometimes people used to get life experience at ten, today one doesn’t even get it at ninety. So one needs to know.
Speaker 1: He points to some Rashi in Gittin that it means when one is ninety. Yes, there where it says muflag, “ki yavou yemei hara’a”, but I don’t know if the Rambam means the same definition as here. Okay, yes, the Rambam doesn’t tell us. So about this I think that muflag bizkeina means that in that place he’s considered very old. Zekeina is a very relative thing. There are areas or generations, nowadays when a person dies at eighty, oy, a bit of a tragedy, because longevity we already have today, baruch Hashem, there are people who live in their deep nineties. But that wasn’t the case thirty years ago.
Speaker 2: But that’s true from a medical perspective, but now we’re talking for our purposes from the point of whom one must respect. It’s not the topic because he lives longer. But muflag means more than the usual. And when we say usual, does it mean muflag in wisdom or… I don’t know. Muflag from most people.
Speaker 1: It fits in. What you’re saying that today it’s not such a terrible novelty that someone dies at ninety, so it doesn’t mean… One doesn’t get honor for surviving so long, right? One gets it for something… for his age, for his age compared to me, right? Let’s say like this, older than me, older than most people, older than… he received life experience. I don’t know if it has to do with many people living long.
Speaker 2: Okay.
Speaker 1: He’s very old, afilu eino chacham, even if he’s not a chacham, omdim milfanav, one must stand up for him. He says, v’afilu chacham shehu yeled – a chacham who is young, doesn’t mean a child, it’s relative, one who is a child compared to the old ninety-year-old – omed bifnei zaken muflag bizkeina, he must also stand up for the old Jew, v’eino chayav la’amod melo komato.
Speaker 2: Does one go up to the chacham, or no one needs to? Apparently the chacham.
Speaker 1: The chacham doesn’t need to stand up melo komato, he stands up a bit for him to show him honor. As the Rambam says even to say actually—
Speaker 1: Fine, apparently the chacham. Apparently one doesn’t need to stand up melo komato, “ela kedei lehadro”, only he stands up a bit for him to show him honor. As the Rambam says, “afilu zaken goy mehadrin oto bidvarim”, one speaks to him nicely, “v’notnin lo yad lisomcho”, and one gives him a hand to support him…
It doesn’t say that one must stand up for him, one must help him. It’s a new category.
But here it says, one must be mehadar him bidvarim, one must give a hand lisomcho, “shene’emar mipnei seiva takum”. “Kol seiva bamashma”. It doesn’t say seiva Yisrael, something like that, does he mean that?
Speaker 2: Yes.
Speaker 1: It doesn’t say seiva righteous, seiva righteous, or what?
Speaker 2: Okay, an important halacha, one must remember. An old non-Jew one must give derech eretz and honor.
I think that an old Jew, old is from when one has grandchildren, that’s what I hold.
Speaker 1: Old, old.
Speaker 2: You’ve already made a wedding.
Speaker 1: I would say that anyone who is a grandfather. I think in the forties.
Speaker 2: Yes, I don’t know. Just as it goes, you say it’s getting colder, I say it’s getting more, because today many people make weddings for their children when they’re quite young, so one is already a zaken, one is already a grandfather. Perhaps we’re saying in other words a grandfather. I’m just saying.
Speaker 1: He says “muflag bizkeina”.
Speaker 2: Ah, already has great-grandchildren.
Speaker 1: He wanted to bring out that a grandfather who has a certain life experience, from what he spoke about. One who has made weddings for children is already a different level person, and not the same person as a young man. You don’t agree?
Speaker 2: Why wouldn’t I agree?
Speaker 1: So the Gemara says, Rabbi Yochanan stood up for an old non-Jew, he said, “How many adventures have passed over you”.
Speaker 2: Nu.
Speaker 1: So according to this apparently it has to do with life experience. It can sometimes be an old zaken who never left his town, he doesn’t have any… there are people who are at a young age.
I think that I’m already a zaken, without giving a note. I say, it depends how much he’s been through. One is more through the young years. It’s not after the… I don’t mean a note specifically troubles. Experience, things that teach a person things. It’s actually so, when a person has been through a lot he has advice to say, he has what to share with people. I’ll take him lehadir bidvarim, like listening to him, so on words one needs to think.
Speaker 1: Okay, the Rambam says further, talmidei chachamim, now we’re going to learn here which public, tzorchei tzibbur, are talmidei chachamim exempt from as kavod haTorah, and we exempt them from certain work.
The Rambam says, talmidei chachamim ein motzi’in otan l’atzman im kol hakahal bivnin vachafira shel medina. A king can command everyone to do work for the land, but talmidei chachamim we don’t command to do the work. What does this mean for the city? Yes, one needs to build a wall and the like. Talmidei chachamim we don’t command to do the work, kedei shelo yitbazu bifnei am ha’aretz, they shouldn’t become degraded that they’re on the same level as everyone.
V’ein govin mehen livnin hachoma v’tikun hash’arim uschar hashomrim v’chiyotzeh bahen, things that everyone must give to taxes, v’lo rodat shirut hamelech, we don’t take any tax from them. V’ein chayavin liten mas, any tax, bein mas hakatzuv al bnei ha’ir, whether a set tax, bein mas hakatzuv al kol ish va’ish, whether a tax that on each person one makes a separate unique tax according to what the anshei hamas decide on him.
Shene’emar gam ki yitnu bagoyim ata akabtzem, the derash goes something that “yitnu” is from the language of “yishnu”, you’ll already know a halachos, v’yachelu me’at mimasa melech v’sarim. It’s something further the derash, it goes something that… that what? That they’re exempt from the masa melech. I don’t remember exactly how the derash works. He doesn’t bring the derash. Okay, one must inform the IRS about this halacha.
Speaker 1: The Rambam says further, v’hamocher schora l’talmid chacham, manichin oto limkor techila, one must give him honor… not honor, one must give him… this is already more than honor. His little privileges. Yes, one gives him a chance in business that he should be able to sell faster. One who is not like him, send him first he should sell. No one may sell until the talmid chacham has finished selling.
Speaker 1: We simply know the story when the Chozeh of Lublin sold apples. We know that the crowd ran, because all the Chassidim went to grab. But the Chozeh of Lublin thought, he’s going to use his… especially a widow, one must also help her. I don’t know if the widow gave it to him to sell.
A widow came and complained that she has no money. So the Chozeh of Lublin said, “What do you do?” She said that she understands in the market that she sells apples. And no one wants to buy. So the Chozeh of Lublin said, “Well, people don’t know what good apples these are.” And he went to the market, and he started calling out “Apples, apples”, until it was quickly sold out. It’s a well-known story that the Ruzhiner brings in Ahavat Yisrael.
But he held that especially for a widow it’s also fitting that one should… he came to use his law of talmid chacham that one should let him limkor techila.
Speaker 1: “V’ein ma’amidin badin, v’yoshev bichol ba’alei dinin harbe, makdimin oto umoshivin oto.” The Rambam makes it very interesting, because usually by din one also knows that one may not be makdim, one may not give honor to a… by din one may not give honor. One makes the ba’al din himself. Both should sit, one must make them the same. But in the hallway or when he comes in, he should come in first. One doesn’t let him stand waiting. It doesn’t say that one gives him… the din must be equal, with tzedek.
Speaker 1: The Rambam says further, “avon gadol levazot et hachachamim”. Until now there were halachos, the last two halachos were things that talmidei chachamim have certain privileges, one can call it, in the market and the like. Now we come to learn generally mussar on those who disgrace talmidei chachamim, and we’re going to learn here the punishment, halachos of disgracing a talmid chacham. First there’s a punishment from Heaven, and afterwards there will be that we can put him in cherem and make niddui on one who disgraces a talmid chacham.
The Rambam says, “avon gadol hu levazot et hachachamim o lisno’otan, onsho gadol.” It’s a great sin. Hating any Jew is a sin, but a talmid chacham is a sin, a great sin.
“Lo charva Yerushalayim ad shebizu ba talmidei chachamim.” He doesn’t say that it was a punishment, but then the destruction happened. One sees that this caused the destruction. Shene’emar malbizim mal’achei Elokim bozim devarav mit’at’im binvi’av, and afterwards it was that the wrath of Hashem came. As it says further in the verse.
Speaker 1: That is, what does “devarav” mean? What did they disgrace the Almighty’s words? Not burning a Sefer Torah. Mevazeh melamdei devora, one disgraces those who teach the word of Hashem. The same thing, Chazal say, omer Torah ein min hashamayim, chukotai tim’asu, one is disgusted with the Almighty’s statutes, what does this mean? Melamdei chukotai tim’asu. Simply chukotai tim’asu means like the opposite of v’im bechukotai telechu. Simply also from that verse means prophets, but this is what Chazal say.
Speaker 1: One who disgraces the sage, one who disgraces the rabbi, one who disgraces the Torah scholar, one who disgraces the teacher, he enters into the category of what the verse says “ki dvar Hashem baza” (for he has despised the word of God), what stands on this? For this stands the punishment of “hikaret tikaret hanefesh hahi” (that soul shall surely be cut off), and on this is “hikaret tikaret”. So the “karet” of the soul that the Rambam interprets means that he has no portion in the World to Come.
We already learned in Chapter 3 that also one who can learn and he doesn’t learn is also “dvar Hashem baza”. In short, it’s the opposite. But it fits very well, because earlier we learned that the rabbi brings to eternal life in the World to Come. If you disgrace the rabbi, you have no portion in the World to Come, because you didn’t learn. For the same reason.
Speaker 1: The Rambam says further, even though he knows that he has no portion, ein bo din adam shebiza, it doesn’t mean that he already gets his punishment in the next world, and there’s something of a principle of kum leiba deraban, and he doesn’t get any punishment here. No, it’s not so. Usually when one says “ein lo chelek”, it means that he has no other punishment except that. There is no other punishment.
The Rambam says, here there is indeed another punishment. What is it? Ein bo din adam shebiza, afilu bidevarim, chayav nidui. If a witness comes, even if he only disgraced him with words, he must be excommunicated. Menadem oto beit din berabim, the beit din should excommunicate him publicly, vekonsin oto litra zahav bechol makom, they fine him a piece of gold, a certain amount. And to whom must one give the gold? Notnin oto lechacham, to the sage whom he disgraced. It’s a good business, a sage who is disgraced, he receives a litra of gold. If there’s a beit din that can enforce it.
Speaker 1: Hamevazeh et hachacham bidevarim afilu le’achar moto, one who disgraces the sage and speaks words of disgrace about him even after his death, menadem oto beit din, the beit din puts him in excommunication. Ve’ein matirin oto ad sheyachzor biteshuva, but regarding a living sage, then teshuva doesn’t help before Heaven, just as he says Tehillim and he asks the Almighty, he will repent. Aval morech chacham chai, ein matirin lo ad sheyirtze, you see that he must go to him for his sake. When it also says that when a person says Tehillim, he means that he will repent, he says that the sage is indeed good, but here it doesn’t help, he needs that the other should agree, he should become appeased.
Speaker 1: The question arises, why here doesn’t one say that he should go to the grave of the sage? Because that means it’s not personal. Only when he’s alive is it indeed personal, but when he’s dead he must do teshuva, on this he doesn’t say that he must go to the grave. I think it’s something else, when one insults such a person it’s very personal, here it’s a matter of honor of the Torah, his grave doesn’t have the honor of the Torah.
Speaker 1: Bechaim hachacham atzmo mochel al kevodo, he doesn’t need to wait, even if there’s no beit din, the sage himself can forgive his honor, le’am ha’aretz shehifkir bo, the am ha’aretz made his honor ownerless. An interesting expression. Ve’eino tzarich lo yachid velo asara. Earlier we saw that fines occur in a litra of gold, for this one needs a beit din to forgive perhaps, but the sage himself, he’s there, it’s just forgiving himself.
Interesting, how the am ha’aretz made the beit din ownerless… The sage has something called his honor as a sage, the am ha’aretz said it’s ownerless, he disgraced him. The sage must reclaim his honor, he must himself say it’s not ownerless, my honor still stands in its place. He says, the sage doesn’t need a yachid or an asara to be able to forgive, he can forgive immediately when the other shows. Ein matirin lo ad sheyirtze et hachacham, and they don’t release him until he appeases the sage.
Speaker 1: Ve’im met hachacham, ba’im shlosha al kivro umatirin lo.
The Rambam says further, kol zeh im hachacham makpid al kevodo, but if one speaks of the sage forgiving him, indeed, yirtze beyado, he can also forgive, just as we already learned earlier that a Torah scholar can forgive his honor, and a nasi can forgive his honor.
Speaker 1: The Rambam says further, harav shenidahu lichvodo… Not a cherem, we’ll see that cherem is another level in the next chapter I think. Nidui, he made an excommunication. We know that the common language, people use the word cherem, but halachically there’s a distinction, we’ll see it later.
But now the rabbi is going to elaborate what the law is regarding the cherem, what a person who is ben nidui must do. He says, he does this in another thing, here he wants to speak to whom the nidui applies, who is obligated to whom.
If the rabbi is obligated in nidui, if the rabbi excommunicates, all the students of that rav must accept the nidui that the rav decreed. But the student excommunicated regarding honor of a Torah scholar.
This means that one must excommunicate him. But in halacha one doesn’t need to do so. One only needs to know the halacha that he is excommunicated, and what a person who is in excommunication must do.
He says, here he will speak to who is excommunicated, and applies to whom. Who obligates whom. Chayavim kol Yisrael linhog bo nidui. All the students of that rav must accept the nidui that the rav decreed.
But if the student excommunicated regarding honor of a Torah scholar, but the student is not excommunicated for his own honor, the rav is not obligated to observe the nidui with him, but all the people are obligated to observe the nidui with him. The rav is not obligated because the student is below the level of the rav.
The same thing goes regarding the Jews with the nasi. The nasi excommunicated someone, all Jews must conduct themselves in excommunication. But if the Jews excommunicated someone, there’s no obligation for the nasi to conduct himself in excommunication.
One must think how the student could have excommunicated. Perhaps it’s not in the presence of the rav, because in the presence of the rav he learned that he cannot rule and he cannot do things before his teacher. So it seems, because it’s honor of a Torah scholar, and he has a right. Perhaps it’s in a manner when he was indeed allowed, when it’s not in the rav’s area.
The same thing we continue further. If one was excommunicated in the city, the nidui is observed in all cities, not only… The point is, his city is a higher level than other cities. If his city excommunicated him, all the more so all other cities. But if another city excommunicated him, his city is not excommunicated.
What’s the reasoning? They know him better. They’re his people. They know. They’re not obligated. The same reasoning as the nasi and the rav. The student excommunicated, there’s no obligation for the rav to agree. The second city agreed, there’s no obligation for his people to agree. There it’s not.
The people of the city know with whom they’re dealing. If they excommunicated him, it’s a sign that excommunication is appropriate for him. But if he’s in a certain city and he committed a transgression, it could be that the people of his city know that he stumbled, and they know him better.
The Rambam says, “echad hadevarim hachamurim she’ein nohagim bo nidui ela im ken shav biteshuva”. Then all these laws of who is obligated for which excommunication? Then if one made an excommunication because he was rebellious against the beit din, he has the leniencies that he’s only excommunicated from his city and so forth.
But mi shenidah al she’ar devarim shechayavim aleihem nidui, if one made even an excommunication regarding other things, the Rambam says, go calculate on which other things one declares an excommunication, this obligates afilu nidah katan shebeYisrael, even a simple small one, a simple Jew, we’re not speaking of an actual minor.
The smallest. Katan means the smallest, not a minor who needs to eat advice. Even the smallest of the group, even the simplest Jew excommunicated him, it obligates everyone, chayav hanasi vechol Yisrael linhog bo nidui ad sheyachzor biteshuva midavar shenidah alav. Until he does teshuva for the transgression that he did, for which they made the excommunication.
So here one sees that it’s not exactly as they tried to say, because he doesn’t know what the halacha is. It’s far from honor. The rav doesn’t need to accept for the other’s honor. My city doesn’t need to care that in that city there’s a Torah scholar who wasn’t honored. Our city, our Torah scholars is our honor.
Now the Rambam is going to say on which things one actually makes excommunication. The Rambam says so, on twenty-four… But remember that it says in the Gemara on all these things that they’re all for honor of the rav, because all of them are essentially, or almost all of them are an idea that one doesn’t honor the enactments of the sages. One must honor the sage who lives now, but more the enactments of the sages.
It says in the Gemara, amar Rav Yosef, bechol da bekumei beit din menadem al kevod harav, vechol she’ein bo nidui meshamtin lei. The idea of the Rambam is not specifically beit din, but that each one can make the excommunication. Beit din means to say that this is what one must do, not that they’re obligated in excommunication. It’s a part of the things that are basically hard to understand who will excommunicate. But the point is, these are the things for which one is obligated in excommunication, not because you got into a fight with one rav, but because you got into a fight with the rabbinate, with the rabbis, with the Mishna, with the sages, etc.
Shalom, let’s now calculate on which things one is obligated in excommunication. “Al arba’a ve’esrim devarim menadem et ha’adam”. For twenty-four things one can put a person in excommunication. “Bein ish bein isha”. One can excommunicate a person, but… It’s not one can, one must on the contrary. One excommunicates the man or the woman if they transgressed on these things.
a. The first thing is, a mevazeh chacham afilu le’achar mita. This we learned, this is basically the first that we learned earlier.
b. A mevazeh shaliach beit din. And with this disgrace of an agent of beit din, he disgraces the beit din, excommunication comes to him.
c. A korei lechavero eved. If one calls his fellow “slave”, excommunication comes to him.
d. A mezalzel bedavar echad midivrei sofrim. If one treats lightly an enactment of the sages or a law of the rabbis, and one does this mocking words of Torah, one treats lightly words of Torah, excommunication comes to him.
e. We learned “one who disgraces an agent of beit din”, this is similar. Mi sheshalchu lo beit din, beit din sent an agent that he should come to beit din, vekavu lo zman velo ba. They gave him a time, and he didn’t come. Even if he was polite to the agent of beit din, but in practice he didn’t come, and it’s also a disgrace to the beit din.
f. Mi shelo kibel alav et hadin. One was at a beit din and he didn’t accept the judgment, he doesn’t follow it. Umenadem oto ad sheyeshalem. One excommunicates him until he pays what the beit din said one must pay, or until he carries out.
g. Mi sheyesh bireshuto davar hamazik, a kelev ra o sulam rua. One has a damaging thing, a bad dog, a wild dog, or a broken ladder, or a ladder from which one can be damaged. Umenadem oto ad sheyasir hizko. One excommunicates him until he removes the damage. A sharp thing. One sells dangerous drugs or whatever it is, I don’t know.
h. Hamocher karko shelo legoi. One sells his land to a non-Jew. And one speaks in a manner when Jews in the area need to have it. Umenadem oto ad sheyekabel alav kol ones sheyavo min hagoi leYisrael chavero ba’al hametzar. One excommunicates him until when, ad sheyekabel alav, he should accept upon himself all damages that will come from the non-Jew to his Jewish neighbor who borders. He has a neighbor next to him who will suffer from the non-Jew, because the non-Jew doesn’t have Choshen Mishpat, and the non-Jew will… If the non-Jew obligated him that he must pay. Fine, if the seller accepts that he pays the losses, then one removes from him the excommunication.
The ninth thing is… Hame’id Yisrael be’arkhaot shel goyim, if one went to give testimony in non-Jewish courts, vehotzi mimenu bedeitam mamon shelo kedin Yisrael, and with his testimony he caused that a Jew had to pay money that according to Jewish law he wouldn’t have had to pay, menadem oto ad sheyeshalem, one puts him in excommunication until he pays the loss to that Jew.
The tenth thing is so, tavach kohen she’eino mafrish hamatanot litnm lekohen acher, a kohen who is a butcher, and he says “I’m myself a kohen, so I keep the gifts for myself”. Menadem oto. These are things where the obligation isn’t so clear, like the previous thing, doubtful cause, that here where the obligation isn’t so clear an excommunication comes to strengthen.
But there are also things that are indeed clear, for example the eleventh thing, hamezalzel binetilat yadayim, even if it’s only a custom, but this is clear, there’s no question, but he’s in excommunication because he doesn’t honor the sages. I mean to say, things that need strengthening. The reason why one makes these excommunications is because it needs extra strengthening.
The twelfth thing, ha’oseh melacha be’erev Pesach achar chatzot, even if it’s not a Torah prohibition or what, only one must just… Eh, one already started to do before midday, but after midday everyone is obligated not to do the work.
Okay, the thirteenth thing is, hanishba lashav, we’re not speaking here of nullifying an oath, what’s the interpretation there? Just someone… What does he do? Is he making a rabbi now? No, it’s a desecration of God’s name, not the same thing. Something that has, I mean, a desecration of God’s name here. One learned in Tractate Torah various types of desecration of God’s name. About which desecration of God’s name it speaks.
Speaker 2: What do you mean you’re asking?
Speaker 1: Yes, let’s see if one explains more. He brings… He brings… He brings the Yerushalmi that it speaks of Choni HaMe’agel. That Shimon ben Shetach said to Choni HaMe’agel, “ilmalei Choni ata gazarti alecha nidui”. Why? Because he made it so that when it would have been his prayer, he made a prayer, when the prayer… He made a circle, when he made a circle. He said, if it wouldn’t have succeeded it would have been a desecration of God’s name. This means, a rabbi who makes promises, and if the promise doesn’t come, and the students say that it’s a desecration of God’s name, he’s obligated in excommunication.
Further, hamevi et harabim lidei achilat kodashim bachutz. Which number are we now?
Speaker 2: Fifteen.
Speaker 1: The fifteenth thing is, hamevi et harabim lidei achilat kodashim bachutz. One causes other people to stumble, this too is a Gemara. This comes from the foundations of Israel my people, that he… One can decree that it should look like one eats holy things outside.
The sixteenth thing is, the law of establishing kiddush hachodesh (sanctification of the new month) and making the calculations for the calendar belongs to Eretz Yisrael (the Land of Israel). And if someone does it in chutz la’aretz (outside the Land), as it says in tractate Rosh Hashanah, just as if he didn’t accept the witnesses who came, even if they weren’t needed, that he is me’akev et harabim (delaying the public), because next time they won’t come, therefore he is chayav niddui (liable for excommunication).
The nineteenth thing is, tavach sheyatza treifa mitachat yado (a butcher from whom a non-kosher animal emerged from his hand). A tavach means a shochet (ritual slaughterer), right? A shochet who… he didn’t check properly. He was machshil (caused to stumble) people.
Speaker 2: Yes.
Speaker 1: The twentieth thing is, tavach shelo badak sakino lifnei chacham (a butcher who didn’t check his knife before a sage).
Speaker 2: Yes, good.
Speaker 1: The twenty-first thing is, hamechaneh atzmo lidvar aveira (one who prepares himself for a transgression), this is also chayav niddui. But this is apparently very difficult to be menudeh (excommunicate) someone, but this means that he is chayav niddui.
The twenty-second thing is, mi shegerusheha imo (one whose divorcée is with him), someone divorced his wife, vehaya beino leveinah shutafut bemasa umatan (and there was between him and her a partnership in business), does our father give to this one theft? He divorced his wife, but he continues doing business with her, so that they should remain in contact. Ksheba’u shneihem lebeit din menadin otam (when both of them come to court, they excommunicate them). Why do they come to court? Because they had a dispute in their partnership, yes?
He says further, I turned a page for two years…
The Rambam’s Words:
22 – One who divorced his wife and made between him and her a partnership or business dealings that bring them to znut (promiscuity), when both of them come to court, they excommunicate them.
Someone who divorced his wife, but he continues with her a partnership or business dealings that bring them to a situation of znut – when they both come to court, they place on both of them niddui.
Why do they come to court? Because they had a dispute in their partnership, yes?
He says further:
23 – Chacham shemotzi’in alav shem ra (a sage about whom bad reports are spread) – a sage about whom people say bad things, there are rumors about him, is chayav niddui.
24 is an interesting thing. This is to ensure that all these things shouldn’t be abused – a niddui on the one who makes a niddui if he is one chayav niddui. Just as one should fast a ta’anit chalom (fast for a dream) on the fast.
The Ra’avad explains, he says, that he struggled, a machshil et ha’iver (placing a stumbling block before the blind) – what is the novelty?
Says the Ra’avad, that it’s speaking of such a thing that appears in tractate Kiddushin, that someone hits his grown son, he is machshil him that he should hit back the father, or he should become worse – this is called a lifnei iver (before the blind).
The Ra’avad says that there are more, more than the twenty-four.
Anyway, this is a list of twenty-four prohibitions for which one is chayav niddui.
And all of these are essentially most of them – not all of them appear in the Gemara, of course – but most of them have to do with kavod chachamim (honor of sages): one doesn’t respect the sages who made takanot (enactments), or certain takanot that are most of the main things that one must strengthen and the like.
Therefore it comes in here in the laws of cursing a sage. The next chapters are entirely laws of niddui.
Yes, this too is by the way, since niddui is originally, it appears, the main niddui is made for kavod chachamim – that’s the thing. Twenty-four things that have a connection with kavod chachamim.
The Gemara has two versions in the Gemara, the list – it could be that all of them, one doesn’t know whether perhaps the Gemara had a different list.
In short, so, this is chapter 6 of the laws of Talmud Torah.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
—
The Rambam’s words: “Every Torah scholar, one is commanded to honor him even though he is not his teacher, as it says ‘You shall rise before the aged and honor the face of the elder.'”
Simple meaning: Every Torah scholar, even if he is not your teacher, there is a mitzvah to honor him, based on the verse “You shall rise before the aged and honor the face of the elder.”
Insights and explanations:
1. The concept of “talmid chacham”: Why do we call such a person a “talmid chacham” and not simply “chacham”? There are certain “chachamim” who are on a very high level, and “talmidei chachamim” are those who constantly learn from the chachamim. If a person has a primary teacher (rebbi muvhak), then everyone is a “student of a chacham.” The term doesn’t necessarily mean the chacham himself, but rather those who learn from wisdom.
2. “Zakein” – “Zeh kanah chochmah”: Chazal expound that “zakein” is an acronym for “zeh kanah” – one who has acquired wisdom. This is not so far from the simple meaning, because “zakein” in Tanach often means a leader/elder (like “Gather for me seventy men from the elders of Israel”), not necessarily an old person. Usually the elders are the talmidei chachamim who have had time to learn and become leaders.
3. Even an elderly person has “kinyan chochmah”: The Gemara says that the reason we honor an elderly person is also because throughout his life he has gone through “kamah harpatka’i” – much life experience, and through this he has acquired something. Always the acquisition of wisdom is the reason for honor, even for an elderly person.
4. The source of the verse – Chapter 5 vs. Chapter 6: In Sefer HaMitzvos and in the enumeration of mitzvos, the Rambam brings the verse “You shall rise before the aged” as the source for the entire mitzvah of honoring one’s teacher as well. Interestingly, the Rambam brings this verse only here in Chapter 6 and not at the beginning of Chapter 5 (honor of one’s teacher). In Sefer HaMitzvos it appears that essentially the mitzvah is “You shall rise before the aged” (honor of every scholar), and there is an additional obligation toward one’s teacher. But here in Mishneh Torah it appears the opposite – the primary focus is honor of one’s teacher (Chapter 5), and then comes also honor of other scholars (Chapter 6).
5. The difference between honor of one’s teacher and honor of a scholar: For a primary teacher there is much more – “as if showing the face of the Shechinah,” he comes before the father, with all the details of honor. For an ordinary scholar the primary thing is formal rising – one stands up to show that he is elevated above the people. Even though both are derived from the same verse, according to the law of the Gemara the laws of honoring one’s teacher are much more stringent with many more conditions.
—
The Rambam’s words: “However, there is no obligation to stand before a scholar except when he comes within four amos of him, until he passes before his face.”
Simple meaning: One must stand for a scholar only when he comes within four amos, and one remains standing until he passes by.
Insights:
For a primary teacher one stands from when one sees him – “as far as the eye can see” – and remains standing until one can no longer see his stature. For an ordinary scholar the measure is much smaller: only from four amos, and only until he passes by. This shows the difference in levels of honor. The language “one does not stand before him until he reaches his four amos” means that it is not a more honorable thing if you stand earlier – one should only stand when he comes within four amos, because this is more direct and appropriate.
—
The Rambam’s words: “Craftsmen are not permitted to stand before Torah scholars while they are engaged in their work… as it says ‘You shall rise and honor’ – rising that contains honor.”
Simple meaning: Craftsmen who are in the middle of working do not need to stand for a scholar. The verse teaches: “You shall rise and honor” – only rising that contains honor, not rising that brings financial loss.
Insights:
1. “Rising that contains honor” – broader application: The principle of “rising that contains honor” means that rising belongs only in a formal setting – where there is formality, like in the beis midrash when the rabbi is called to an aliyah, at a simcha, etc. But in a dentist’s office, for example, when a rabbi walks in, there is apparently also no law of rising, because it is not “rising that contains honor.” (It is noted that this is not necessarily correct for practical halacha.)
2. “Financial loss” – not just money: The Rambam derives from “honor” that just as honor doesn’t cost money, so too rising should not cost money. A craftsman who stands in the middle of work loses focus and time, and this is a financial loss. And it’s not just one second – the measure of “from when he recognizes him at four amos until he passes before him” can be a minute or more.
3. Bathhouse and bathroom: There too one does not need to stand, because it is not “rising that contains honor.”
—
The Rambam’s words: “From where do we know that a person should not hide his eyes from the scholar in order not to stand before him? The verse says ‘and you shall fear your God’ – anything that is given over to the heart, it says regarding it ‘and you shall fear your God.'”
Simple meaning: A person may not close his eyes or pretend he doesn’t see the scholar in order to avoid standing. For such things that are “given over to the heart” it says “and you shall fear your God.”
Insights:
1. Honor is not just a public matter: The scholar will not be offended (he doesn’t know that you saw him), and people also won’t know. But the matter of honor is for you yourself – that you should maintain what belongs to honor. Honor doesn’t just mean that he shouldn’t be offended; honor means that one must respect, one must give recognition to the scholar.
2. The principle of “given over to the heart”: Every matter where a person can think that no one will know – there it says “and you shall fear your God.” A parallel: when someone has put false techeles on tzitzis, it says “one who fears Heaven will fulfill.” These are matters that the masters of mussar speak about – things that no one will know, but you know.
—
The Rambam’s words: “It is not fitting for a scholar to burden the people and direct himself toward them so they will stand before him, rather he should go by a short route and intend that they not see him so as not to burden them to stand.”
Simple meaning: The scholar should not exploit his honor. He should go by a short route where fewer people will see him, so they won’t have to burden themselves to stand.
Insights:
1. Interesting contrast with Halacha 3: For the person, the Rambam says he may not avoid honor (hide his eyes). But for the scholar, the Rambam says he should avoid it – he should go out of his way so people won’t have to honor him. This is a beautiful juxtaposition: the recipient of honor may not avoid, but the giver of honor (the scholar) should indeed avoid.
2. Why not give Jews the opportunity for a mitzvah? Seemingly the scholar has an opportunity to give Jews the merit of a positive commandment by going into a crowd. But the Rambam says it will just disturb people, and that is not the way.
3. “The early scholars would go around by the outer route”: The earlier scholars would actually go out of their way, on an outer route where fewer people who know them were present. This is a matter of humility and not exploiting people. Serious scholars show that they don’t want people to constantly stand for them.
—
The Rambam’s words: “One riding is like one walking.”
Simple meaning: When a scholar rides on an animal, it is as if he is walking on foot, and one must stand.
Insight: From the principle that one must stand when a rabbi “walks by,” we derive that even when he “rides by” the same law applies.
The Rambam’s words (order of walking): When three people walk together, the rabbi in the middle, the greater one (the lesser of the group) on the right, the smaller one (the smallest of the group) on the left.
—
The Rambam’s words:
– Scholar: “One who sees a scholar – does not stand before him until he reaches his four amos, and once he has passed he sits.”
– Av Beis Din: “Stands before him when he sees him from afar as far as the eye can see, and does not sit until he passes behind him four amos.”
– Nasi: “Stands before him as far as the eye can see, and does not sit until he sits in his place or until he is hidden from his eyes. And a nasi who forgoes his honor, his honor is forgone.”
Simple meaning: There are three levels of rising, each with more honor:
– For a scholar: stand only within four amos, sit immediately when he passes by.
– For an av beis din: stand from when one sees him (as far as the eye can see), sit only four amos after he passes by.
– For a nasi: stand from when one sees him, sit only when he sits down or when one no longer sees him. The nasi can forgo his honor.
Insights:
1. Four levels in total: Together with the primary teacher (from Chapter 5) there are four levels: (a) scholar – four amos; (b) av beis din – as far as the eye can see, four amos after; (c) nasi – as far as the eye can see, until he sits or disappears; (d) primary teacher – as far as the eye can see, until one cannot see his stature. The nasi’s law is apparently the same as the primary teacher’s law.
2. The difference between “on the street” and “in the beis midrash”: These laws here (four amos, as far as the eye can see, etc.) speak of when the scholar passes by on the street – this is a law for the individual. Then comes a new situation: what is the order when the scholar enters the beis midrash before a congregation.
3. An entire system of rising: There is an entire elaborate system of rising with different levels – “it’s not a small matter.”
—
The Rambam’s words: “When the nasi enters – all the people stand and do not sit until he tells them to sit. When the av beis din enters – they make for him one row on this side and one row on that side, until he enters and sits in his place, and the rest of the people sit in their places. A scholar – all who are revealed within his four amos stand before him, one stands and one sits, until he enters and sits in his place.”
Simple meaning: Three levels of honor upon entry into the beis midrash: (1) nasi – the entire congregation stands, and remains standing until he says “sit”; (2) av beis din – only the two rows next to where he passes stand, until he sits down, but they don’t wait for him to say “sit”; (3) scholar – only those within four amos of him stand, and it becomes an “up and down” – as he passes by each one stands and sits back down.
Insights:
1. Two differences between nasi and av beis din: For the av beis din there are two points that are less than the nasi: (a) not the entire congregation must stand, only the two rows next to where he passes; (b) they don’t wait until he says “sit” – they sit when he sits.
2. The foundation of the three levels: The entire thing is all laws in honor of the nasi – one should not give too much honor to the lesser ones, because that would detract from the honor of the nasi. From the law of honor of the nasi it follows that we give him a higher level, and consequently for the others we give less.
—
The Rambam’s words: “Sons of Torah scholars and students of scholars, when the congregation needs them, jump over the heads of the people, and enter and sit in their place.”
Simple meaning: Children of scholars and students of scholars, when the congregation needs them, may push through between the people who are already sitting, in order to reach their place up front, even though it doesn’t look respectful.
Insights:
1. Why sons of scholars? The scholar himself doesn’t have this problem – for him people stand. Here we speak of sons of scholars – the son, the attendant, some close person who comes to serve the scholar.
2. The Prisha’s explanation – honor of the scholar, not honor of the son: The Prisha explains that this is not honor for the son himself, but honor for the scholar – that his close students and children should be able to sit near him. The son is as it were a “prop” for the honor of the scholar – “his sons like olive shoots.”
3. Rashi’s explanation of “jumping over the heads of the people”: Rashi explains that in their days they would sit on the ground, and when someone walks around between people sitting on the ground, it looks like he’s walking on their heads. It’s not respectful to the congregation, but for honor of the scholar one may do it. It doesn’t mean literally jumping on heads, but that he pushes through.
4. “And there is no praise for a Torah scholar who enters last”: It is no praise for a Torah scholar that he should come late to the lecture and have to crawl over everyone. He should come earlier, before the congregation comes. But if he went out for a need, then he may return to his place and go through the people who are already sitting.
—
The Rambam’s words: “Sons of scholars who have understanding to hear – turn their faces toward their father. If they do not have understanding to hear – turn their faces toward the people.”
Simple meaning: If the children of scholars already have enough understanding to comprehend the lecture, they look toward their father (because they are also students). If they don’t have enough understanding, they look toward the congregation.
Insights:
When they don’t have understanding to hear, they are there only as a “prop” for honor of their father. Therefore they sit with their faces toward the congregation – like up front – so it will be clear that they sit there for honor of the scholar, not because they are students. But when they listen and understand, they are also students, and must look toward the rabbi.
—
The Rambam’s words: “A student who sits before his teacher regularly – is not permitted to stand before him except morning and evening, so that his honor should not be greater than the honor of Heaven.”
Simple meaning: A student who sits every day before his teacher, must stand only twice a day – in the morning and at night – so that his honor should not be more than the honor of Heaven.
Insights:
1. The reason – “so that his honor should not be greater than the honor of Heaven”: How many times does one stand for the honor of Heaven? At the Amidah prayer – twice (morning and evening). If the student would stand every time the rabbi goes out and comes in, that would be more than for the honor of Heaven. Therefore it is limited to twice a day. This is a very important principle – one may not give more honor to the rabbi than to the honor of Heaven.
2. The Rambam’s addition of “regularly”: The commentators note that the Rambam added the word “regularly” – “a student who sits before his teacher regularly.” In the Gemara it simply says “a student who sits before his teacher.” The Rambam added this to be precise that the law is specifically when he sits every day regularly. But the same student, when he meets his rabbi outside on the street, must indeed stand as normal, because there it is not a question of “greater than the honor of Heaven.” The law of only twice a day is only in the situation where he sits regularly before him.
3. If it happens occasionally (by chance): If it is not a regular thing, but it just happened that way, then one must indeed stand every time.
—
The Rambam’s words: “‘You shall rise before the aged’ – one very advanced in age, even if he is not a scholar, one stands before him. And even a scholar who is young stands before an elder very advanced in age, but he is not obligated to stand to his full height.”
Simple meaning: The verse “You shall rise before the aged” is also expounded on a simple old person who is “very advanced in age” – very old – even if he is not a scholar, one must stand for him. Even a young scholar must stand for such an old person, but he does not need to stand to his full height.
Insights:
1. What does “very advanced in age” mean? The Rambam doesn’t give any specific number. This is a relative matter – “according to the place and time.” In earlier times when people lived shorter lives, a seventy-year-old could be called advanced; today, when people live longer, this might mean a ninety-year-old. Rashi in Gittin says that “advanced” means ninety years, but it is doubtful whether the Rambam means the same measure.
2. “Advanced” – more than the usual: The essential simple meaning is that “advanced” means older than most people, older than normal. It has to do with life experience – the Gemara brings that the honor for an old person is connected to how much life experience he has received.
3. Honor for the elderly is not for “survival”: The honor is not because he has survived so long, but for his age itself – he is older than me, older than most people, he has received life experience.
4. “And he is not obligated to stand to his full height” – for whom? This refers to the scholar – the young scholar does not need to stand to full height for the old person, but he stands a bit to show honor. This is because the scholar has his own merit, and he only needs to show a measure of respect.
—
The Rambam’s words: “Even an elderly non-Jew, one treats him with respectful words and gives him a hand to support him, as it says ‘You shall rise before the aged’ – all aged is included.”
Simple meaning: Even an elderly non-Jew must be treated with respect – one speaks to him nicely and helps him physically (gives him a hand to support him). The verse says “aged” simply, not “aged Israelite” – therefore every aged person is included.
Insights:
1. The definition of honor for an elderly non-Jew is different from for a scholar: For a scholar it says one must stand (rising). For an elderly non-Jew it doesn’t say one must stand – only “treat with respectful words” (speak nicely) and “give him a hand to support him” (help him physically). This is a new definition – not rising, but practical help and respectful speech.
2. The concept of “zakein” – from when is one old? One opinion is that a “zakein” is one who already has grandchildren – a grandfather – because he already has a certain life experience. The reasoning is that one who has married off children is already a different level person than a young man. But today many people marry off children quite young, so this measure can be problematic.
3. Rabbi Yochanan’s conduct as proof for “life experience”: The Gemara (Kiddushin 33a) brings that Rabbi Yochanan stood for an elderly non-Jew and said “how many adventures have passed over him.” According to this, the honor for an elder is based on his life experience. However, there can be an old person who never left his town and has no experience, and conversely – there are young people who have already been through a lot. The main thing is how much a person has been through – not just troubles, but experiences that educate a person.
4. “To honor with words” – a broader interpretation: “Treat with respectful words” can also mean listening to him – because a person who has been through a lot has advice to give, he has what to share with people. The word “words” must be thought of more broadly – not just speaking nicely to him, but also listening to his words.
—
The Rambam’s words: “Torah scholars are not taken out with all the community for building and digging of the city… so they will not be degraded before the ignorant. And they do not collect from them for building the wall and fixing the gates and the watchman’s wages and the like. And they do not go down to the king’s service. And they are not obligated to give tax, whether a tax fixed on the city residents or a tax fixed on each and every person. As it says ‘Even though they give among the nations, now I will gather them and they will begin a little from the burden of king and princes.'”
Simple meaning: Torah scholars are exempt from physical public work (building walls, digging) and from all types of taxes – whether a flat-rate tax on all city residents, or an individual tax that is determined for each person separately. This is so they will not be degraded – they should not be degraded by being on the same level as everyone.
Insights:
1. Two types of taxes: The Rambam distinguishes between “a tax fixed on the city residents” (a fixed tax on everyone) and “a tax fixed on each and every person” (a unique tax that is determined individually according to what the tax assessors decide). From both the Torah scholar is exempt.
2. The verse “Even though they give among the nations”: The Rambam brings this verse (Hosea 8:10) as a source. The exposition goes that “yitnu” is from the language of “yishnu” (they will learn), and “they will begin a little from the burden of king and princes” – they are exempt from the burden of king and princes.
—
The Rambam’s words: “And one who sells merchandise to a Torah scholar, they allow him to sell first… and they do not make him stand in judgment, and he sits among all the many litigants, they advance him and seat him.”
Simple meaning: When a Torah scholar has merchandise to sell, they give him priority – he sells first, and no one may sell until he has finished. Also in court, when there are many litigants, the Torah scholar is given precedence.
Insights:
1. [Digression: The story of the Sanz Rebbe and the apples:] The famous story is told (brought in books of Ahavas Yisrael) how the Sanz Rebbe used his law of “to sell first” for a widow. A widow came who complained that she couldn’t sell her apples in the market. The Sanz Rebbe himself went to the market and began calling out “Apples, apples!” – and because all the chassidim ran to grab from the Rebbe, it was quickly sold out. He used his privilege as a Torah scholar to help the widow.
2. Court – the difference between precedence and judgment: Usually in judgment we know that one may not give precedence to one litigant over the other – both must sit equally. But the Rambam means that the precedence is only in the order when he comes in – they don’t make him stand waiting in the hallway, he comes in first. But the judgment itself must be equal, with justice – they don’t give him different treatment in the judgment itself.
—
The Rambam’s words: “It is a great sin to degrade the scholars or to hate them. Jerusalem was not destroyed until they degraded Torah scholars in it, as it says ‘And they were mocking the messengers of God and despising His words and scoffing at His prophets until the wrath of God arose.’ Meaning: despising the teachers of His words.”
Simple meaning: It is a great transgression to degrade or hate Torah scholars. Jerusalem was not destroyed until they degraded Torah scholars.
Insights:
1. “Despising His words” = “despising the teachers of His words”: The Rambam interprets the verse (Chronicles II 36:16) that “despising His words” doesn’t mean that they burned Torah scrolls, but that they degraded the teachers – those who teach the word of God. The same principle: “you despise My statutes” means “you despise the teachers of My statutes.”
2. Hating a Torah scholar is more than just hatred of Israel: Hating any Jew is a transgression, but hating a Torah scholar is a great transgression – because it is a degradation of Torah itself.
3. “For he has despised the word of God – that soul shall be utterly cut off”: One who degrades a scholar/rabbi/teacher enters into the category of “for he has despised the word of God” (Numbers 15:31), for which the punishment is “that soul shall be utterly cut off” – he has no portion in the World to Come.
4. Connection to Chapter 3: Already in Chapter 3 the Rambam taught that even one who can learn and doesn’t learn is also “despising the word of God.” This fits very well together: the rabbi brings to life in the World to Come – if you degrade the rabbi, you have no portion in the World to Come, because you haven’t learned. Degradation of the rabbi leads to nullification of Torah, which leads to losing the World to Come.
—
The Rambam’s words: “Anyone who degrades the scholars, even with words, is liable to excommunication. The court excommunicates him publicly, and fines him a litra of gold everywhere, and gives it to the scholar.”
Simple meaning: One who degrades a scholar, even only with words, is excommunicated by the court publicly, and he is fined a litra of gold which is given to the scholar.
Insights:
Two punishments – toward Heaven and toward man: One should not think that because he already has the punishment of “he has no portion in the World to Come,” he doesn’t need punishment in this world. The Rambam says that both punishments exist – both the spiritual punishment (losing the World to Come) and the physical punishment (excommunication and fine). This is different from usual, where “he has no portion” means there is no other punishment.
—
The Rambam’s words: “One who degrades the scholar with words even after his death, the court excommunicates him, and they do not release him until he returns in repentance. But one who rebels against a living scholar, they do not release him until he appeases him.”
Simple meaning: Degrading a scholar after his death – the court excommunicates him, and they release him when he does repentance. But degrading a living scholar – they don’t release him until the scholar himself is appeased.
Insights:
1. The difference between after his death and during his life: For a deceased scholar, repentance toward Heaven suffices – saying Tehillim, asking the Almighty. But for a living scholar, repentance alone doesn’t help – he must go to the scholar himself and appease him.
2. Why doesn’t one need to go to the grave? Two answers:
– First answer: For a living scholar the degradation is personal – he has insulted a living person. But for a deceased scholar it is more a matter of honor of Torah in general, not a personal insult.
– Second answer: The grave doesn’t have the honor of Torah – the honor of Torah is connected to the living person, not to the grave.
The Rambam’s words: “During life, the scholar himself forgoes his honor to the ignoramus who degraded him, and he doesn’t need either an individual or ten.”
Simple meaning: The scholar himself can forgo his honor to the ignoramus who degraded him, and he doesn’t need an individual or ten for this.
Insights:
1. The language “degraded him”: The Rambam uses an interesting language – “degraded him” – the ignoramus has as it were made the honor of the scholar ownerless. The scholar must reclaim his honor – he must himself say that “my honor still stands in its place, it is not ownerless.”
2. “And he doesn’t need either an individual or ten”: Fines (like a litra of gold) require a court. But the scholar himself can forgo without any court – he doesn’t need an individual and not ten.
The Rambam’s words: “And if the scholar died, three come to his grave and release him.”
Simple meaning: If the scholar has already passed away, three people come to the grave and release the excommunication.
—
The Rambam’s words: “A rabbi who excommunicated for his honor… all Israel is obligated to conduct themselves with him in excommunication…”
Simple meaning: When a rabbi has excommunicated someone for honor of a Torah scholar, all students of that rabbi must accept the excommunication. The Rambam lays out an entire hierarchy of who is obligated to observe the excommunication.
Insights:
1. Student excommunicates – rabbi not obligated: When a student has excommunicated someone for honor of a Torah scholar (not for the student’s own honor), the rabbi is not obligated to observe the excommunication, but all the people (all other Jews) are indeed obligated. The reasoning is that the rabbi is on a higher level than the student, and he doesn’t need to accept the student’s excommunication.
2. Nasi excommunicates – all obligated; people excommunicate – nasi not obligated: The same hierarchy: when the nasi has excommunicated, all Jews must observe the excommunication. But when the people have excommunicated, the nasi is not obligated to observe.
3. City hierarchy: When the excommunicated person’s own city has excommunicated him, the excommunication applies to all other cities – all the more so, because his own townspeople know him better, and if they held that he deserves excommunication, it is certainly justified. But conversely – if another city has excommunicated him, his own city is not obligated to observe the excommunication, because his townspeople know with whom they are dealing, and perhaps they know that he only stumbled.
4. The principle: The higher level doesn’t need to accept the excommunication of the lower level. The rabbi doesn’t need to accept from the student; the nasi doesn’t need to accept from the people; the excommunicated person’s own city doesn’t need to accept from another city.
5. Question: How can a student excommunicate? We learned earlier that a student cannot rule and cannot do things before his rabbi. Answer: It must be that the student excommunicated not in the presence of the rabbi, in a place where he does indeed have the right to rule, because it is not in the rabbi’s area.
6. The difference between excommunication for honor of the rabbi and excommunication for other matters: For excommunication for honor of the rabbi (as one who rebels against the court) the leniencies of the hierarchy apply – the rabbi doesn’t need to observe the student’s excommunication, etc. But for excommunication for other matters for which one is liable to excommunication no leniencies apply. Even if the smallest of Israel excommunicated – even the simplest, smallest Jew has excommunicated him – the nasi and all Israel are obligated to conduct themselves with him in excommunication until he returns in repentance from the matter for which he was excommunicated. “Small” here doesn’t mean a minor (a child), but the simplest person in the group.
7. The foundation of excommunication – honor of Torah, not personal honor: The foundation of excommun
ication is not because one quarreled with one specific rabbi, but because one quarreled with the rabbinate – with the rabbis, with the Mishnah, with the scholars. It is about honor of Torah and honor of the enactments of the sages.
8. Gemara source: Rav Yosef says: “In all this, before the court they excommunicate for honor of the rabbi, and anything that doesn’t have excommunication, we excommunicate him.” The Rambam’s innovation is that “court” doesn’t necessarily mean that only a court can excommunicate, but that anyone can make the excommunication – “court” means that this is what must be done, not that only a court does it.
—
The Rambam’s words: “For twenty-four things one excommunicates a person, whether man or woman.”
Simple meaning: The Rambam lists 24 things that make a person (man or woman) liable to excommunication.
Insights and explanations:
As already learned earlier – one must honor a scholar even after his death.
He degrades not just the agent, but through the agent he degrades the court itself.
One who calls his fellow “slave” – is liable to excommunication.
One who treats lightly an enactment of the sages or a law from the rabbis, or one who mocks words of Torah – is liable to excommunication. This is the foundation of honor of scholars.
Different from #2: Even if he was polite to the agent of the court (didn’t degrade the agent), but in practice he didn’t come at the appointed time – this is also a degradation of the court.
They excommunicate him until he pays – until he pays or follows what the court ruled.
They excommunicate him until he removes his damage – until he removes the damaging thing. This is a sharp law – it can also apply to one who sells dangerous things.
We speak of when Jews in the area need to have it. They excommunicate him until he accepts upon himself any harm that will come from the non-Jew to his Jewish neighbor who borders – he must accept upon himself all damages that the non-Jewish neighbor will cause to the Jewish neighbor, because the non-Jew doesn’t have Choshen Mishpat. When he takes this upon himself, they remove the excommunication.
One who goes to give testimony in non-Jewish courts, and through his testimony a Jew had to pay money that according to Jewish law he would not have had to pay – they excommunicate him until he pays, until he pays the loss.
A kohen who is a slaughterer/butcher and says “I am myself a kohen, so I keep the gifts for myself” – is liable to excommunication. This is an example of something where the obligation is not so clear (doubtful cause), and therefore excommunication comes to strengthen it.
Even if it is only a custom, he is liable to excommunication – because he doesn’t honor the sages who enacted it. This is an example of something that is clear (no question), but the excommunication comes because he treats lightly the enactments of the sages.
General principle: The reason we make excommunications for these things is because they need extra strengthening – either things where the obligation is not clear, or things that are clear but people treat lightly.
Even if it is not a Torah prohibition, only an enactment – whoever does work after midday on Erev Pesach is liable to excommunication.
We don’t speak of simply nullifying an oath, but it is a matter of desecration of God’s Name. The Yerushalmi is brought regarding Choni HaMe’agel – that Shimon ben Shetach said “If you were not Choni, I would decree excommunication upon you,” because he made a circle and prayed for rain, and if it hadn’t succeeded it would have been a desecration of God’s Name. The principle: A rabbi who makes promises, and if the promise doesn’t come to pass, and the students say it is a desecration of God’s Name – he is liable to excommunication.
One who causes other people to eat holy things outside. One can decree that it should appear as if one is eating holy things outside.
The law of sanctification of the month belongs to the Land of Israel. One who does it outside the Land is liable to excommunication. Tractate Rosh Hashanah is mentioned – also one who delays witnesses from coming (even if they weren’t needed), because next time they won’t come.
A slaughterer who didn’t check properly and caused people to stumble with non-kosher meat.
A slaughterer who didn’t show his knife to a scholar.
This is apparently difficult to excommunicate someone for this, but the law is that he is liable to excommunication.
One who divorced his wife, but he continues to do business with her in order to remain in contact. When both of them come to court they excommunicate them – when they come to court (because they have a dispute in their partnership), they place both in excommunication.
A scholar about whom bad things are said (evil report, rumors) – he is liable to excommunication. That is, the scholar himself is excommunicated, because he conducted himself in such a way that people talk about him.
One who excommunicates a person not according to law – he himself is liable to excommunication. This is a “safety mechanism” to prevent the power of excommunication from being abused. It is compared to a fast-day dream fast on a fast – one fasts for having fasted.
—
1. The Raavad’s objection on “before the blind”: The Raavad says he struggled with the point of “causing the blind to stumble.” He explains that it speaks of what is stated in Tractate Kiddushin – that one who hits his grown son transgresses “before the blind,” because he causes the son to hit back the father.
2. The Raavad’s objection that there are more than 24: The Raavad notes that in truth there are more than twenty-four things for which one is liable to excommunication – the Rambam’s list is not exhaustive.
3. The connection of excommunication to honor of scholars – why it is stated here: Most of the 24 things have to do with honor of scholars – one doesn’t respect the scholars who made enactments, or one weakens enactments that need to be strengthened. Therefore the Rambam brings this into Hilchos Talmud Torah under “honor of scholars.” The primary excommunication, it appears, was originally mainly for honor of scholars – this is the foundation of the entire institution of excommunication.
4. Two versions in the Gemara: In the Gemara there are two versions of the list of 24 things, and it may be that the Rambam had a version that is different from what we have.
5. Difference between niddui and cherem: The Rambam speaks here of niddui, not cherem. In common language people use the word “cherem,” but halachically there is a difference between niddui and cherem – this is explained in the coming chapters.
6. The next chapters: The coming chapters (after Chapter 6) are entirely laws of excommunication – the Rambam continues to expand on the matter of excommunication that he began here. This is the conclusion of Chapter 6 of Hilchos Talmud Torah.
We are learning the Rambam, Laws of Torah Study, Sefer HaMada, Chapter 6, Honor of Torah Scholars. We’re going to give a shiur here about the Torah scholars.
The Rambam says, we already learned in the previous chapter the laws of honoring one’s teacher, how much a person must honor his teacher. And at the end, the Rambam said that there are two types of teachers: there is a rav muvhak, the teacher from whom he learned most of his Torah, and then there is a teacher from whom he learned something, like a teacher who is a colleague. But all of this concerns a person’s own teacher, from whom a person learned directly. But then there is a law, even someone from whom you did not learn directly, but he is a talmid chacham, there is also the same mitzvah to honor him.
The Rambam says: “Every talmid chacham” – every talmid chacham. Talmid chacham. The Rambam calls, and in the world we are called talmidei chachamim. It could be that it’s based on this, because if a person has a rav muvhak, then everyone is a student of a sage. But it means a student of sages, not necessarily the sage himself. Let’s say there are certain sages, the level of sages is very high, but there are more talmidei chachamim, those who always learn from the sages. So every talmid chacham, everyone who learns from wisdom, “it is a mitzvah to honor him” – one must honor and respect him. Yes. “Even though he is not his teacher” – even if he is not his teacher, one must honor him, “as it says ‘You shall rise before the aged and honor the face of the elder.'” And Chazal expounded…
Speaker 1: Doesn’t it mean a zaken, an old person?
Speaker 2: It also means that, but first…
Speaker 1: So the simple meaning of the verse is shiva literally, an old person?
Speaker 2: Yes, we’ll see here. How does the Rambam also bring chacham here, and is this all in the same context?
Speaker 1: But it means both, but it primarily means the one who is “zeh shekanah chochmah”. Zaken means, it’s an acronym, “zeh kanah”. It means that one must honor the face of a talmid chacham who has acquired wisdom.
Speaker 2: Yes, I think it’s not so far from the plain meaning, because zaken, often, it says “Gather to me seventy men from the elders of Israel”. It doesn’t necessarily mean certain old people. But usually the elders are the talmidei chachamim, because they would have time to learn and become a leader. But zaken usually means like in English we say the elder, the leader, the one who leads there, the master. I think the Gemara says that the reason we honor a zaken is also because a zaken has had many adventures during his life or has been through a lot, so he has acquired something. That means that every person is also somewhat wise, because he has had a lot of life experience. This is the interesting thing, that the acquisition of wisdom is always the reason.
The Rambam says this, “However, there is an obligation to stand before a sage only when he is his teacher.” We must know, the verse is in the Rambam in Sefer HaMitzvot, and here in the enumeration of the mitzvot, not at the front of the laws but at the beginning of the book, he said that this is the source for the entire mitzvah of honoring one’s teacher as well. That means that one honors the teacher also you should stand “before the aged you shall rise.” It’s interesting that he only brings the verse here in Chapter 6, he could have brought it at the beginning of Chapter 5 as well. It appears in the language of Sefer HaMitzvot, that essentially the mitzvah is “before the aged you shall rise,” and there is an extra obligation on your teacher that you must honor him even more. Here it appears reversed, here it appears that your teacher, and not just your teacher but also the others.
It appears in the Rambam above that the teacher is a much greater obligation, because the teacher is “as if showing the face of the Shechinah” and there are all these, and also the manner of honor. Here he mainly discusses standing up, this is a formal thing, one must know that he is elevated and distinguished and one stands up for him. But for the teacher there is all this that he comes before the father. That means that even though we learn it from the same verse, but from the law of the Gemara, that means with the sages, the laws already have many more conditions on honoring one’s teacher, it’s much more stringent.
He begins with standing up, “However, there is no obligation to stand before a sage” – this is what the verse says, but there it means yes every kind of honor, but “rise” is the main mitzvah, that one must stand up for a sage, for an elder. The Rambam says, “However, there is no obligation to stand before a sage except when he comes within four cubits of him”. For a rav muvhak it said from when one sees him, as far as the eye can see, yes? But for an ordinary sage it doesn’t need to be so far, only from when he comes close to four cubits, “until he passes before him” – until he passes by. For a teacher it said until one no longer sees his stature. For both, for a teacher one must be much more obligated than for a sage. And one can also see more levels in the chapter, in Law 6 one can see more levels of standing and honoring.
“Craftsmen do not stand before talmidei chachamim, and they are not told to stand before them when they are engaged in their work, and one does not stand before them neither in the bathhouse nor in the bathroom, as it says ‘rise and honor,’ standing that contains honor”. When a person is formal, he is dressed, he is in a normal place, there are formal things. But when… apparently, now you go into the dentist’s office, and a rabbi walks in there, apparently there is also no law of standing. The law of standing is when one calls the rabbi for an aliyah in the beit midrash, that is “standing that contains honor,” yes? I don’t know if I’m correct in practical halacha, but apparently this means “standing that contains honor” – at a simcha, at a place where there is some formality.
“Craftsmen are obligated to stand before talmidei chachamim when they are engaged in their work”. When is one not obligated? If a person is a craftsman and he is in the middle of doing his work, must he stand up. But when? If he is not in the middle of working. But when is he not obligated? If someone is in the middle of working and he is engaged in his craft, he is in the middle of fixing something, and a sage passes by, he does not need to stand up. As it says, we learn it from a verse, “rise and honor”. What is honor? Honor means “standing that does not involve financial loss” – giving him honor. Honor doesn’t cost money. “So too standing that does not involve financial loss” – but a standing where the one who stands up will not have any financial loss. Yes, it will disturb him from the work, from the focus on the work for the short time. And it’s not just a short time, there is an order of when he passes by, “from when he recognizes him from four cubits until he passes before him”. It’s not just one second, it’s a minute, I know.
Very good. Further. “And from where do we know that a person should not avert his eyes from the sage so as not to stand before him?” A person might think that only if I see him, then I must stand up, but I can ignore him and pretend I don’t see him, and he won’t be offended because he sees I have my eyes closed. But this is such a trick, this is such a clever thing. On this the verse states, the Torah says “and you shall fear your God”. “Everything that is given over to the heart, it says about it ‘and you shall fear your God'”. Everything that is given over to the heart, that a person thinks people shouldn’t know. It says for example, when he didn’t wear techelet, because the tzitzit are worn falsely, fake, it says there “and one who fears Heaven will go out.” Such types of things it says in the verse.
This is truly a matter that the master of mussar… The master of mussar perhaps means more, but the master of mussar means such things that no one will know. Because you know, it indeed says with closed eyes, or whatever, he just didn’t see. Sometimes a person just didn’t see. You actually did see. Who knows that you actually did see? No one knows. But you see here it’s a bit more, that the matter of honor is not just a public matter, but for yourself. That you should maintain what belongs to honor. He won’t be offended, people won’t know that you saw him, but for yourself there is a matter of honor.
Honor is not that he will be offended. Honor is that one must respect, one must give honor to the sage. Yes.
The Rambam says further, “It is not proper for a sage… ah, people must honor the sage, but the sage cannot take advantage of this, to have benefit all the time going in and out of the beit midrash, because every time people stand up. And indeed sages, usually serious sages show, you can already see, “It is not proper for a sage to burden the people and direct himself toward them so that they will stand before him, rather he should go by a short route”. He should go on a path where the fewest people will pass by there. “And intend that they should not see him so as not to burden them to stand”**. He should go on a path so that people will see him as little as possible, to burden themselves to stand up.
This is apparently like a continuation of the previous law. That is, the person should not turn away, but the sage should turn away. But it’s interesting, because apparently he has here an opportunity to give Jews merit with a positive commandment. But he’s talking about crowds where it will just disturb. You have here perhaps an order, I know.
He says further, “The early sages would go around and walk on the outer path where those who recognize them are not found there so as not to burden them”. The sages used to go not on the regular path, they sought a detour so that people wouldn’t have to stand up for them. This is a matter of humility, or a matter of not exploiting people, not making people have to stand up for him too much. It’s a burden. Yes, it’s not human, because people stand up for you, means also that you must come, and all the time stand up, people should stand up for you, do you enjoy it? Well well.
Yes, and further… yes, the Rambam says further, “One who rides is like one who walks”, that means if one sees the rabbi coming in on an animal, on a camel, it means also like he’s walking, and one must also stand up. And consequently, from one who walks, just as one must stand up when a rabbi walks by, one must also stand up when the rabbi rides by.
The Rambam says further, when three people walk together, and one of them is the talmid chacham, is the rabbi, then the way of honor is that the rabbi should be in the middle, and the lesser of the group should go on the right side, and the smallest of the group should be on the left side.
Further, one who sees a sage… now we’re going to learn, let’s try to say what we’re going to learn about, because otherwise I get confused. Now we’re going to learn, we learned yesterday, we already saw today, that there is a difference between a rav muvhak for whom one must stand as far as the eye can see, and a lesser sage for whom one must only stand within four cubits. Now we’re going to see more details about this, how each level, there is a sage, we’ll see an av beit din, a nasi, three levels. That means, besides the fact that there is a fourth level, rav muvhak, which doesn’t appear here, but here we’re going to learn three levels of how much one must stand up. That means, there is a whole order of standing up, it’s not a small matter.
He says, “One who sees a sage”, when someone sees a sage coming, “does not stand before him until he reaches within four cubits of him”. He says here “does not stand,” that means it’s not a more important thing if you already stand up earlier, but one only needs to stand up when he comes within four cubits. One could say that this is more direct, when you can be within four cubits and you stand up. Okay, until he reaches within four cubits of him, “and once he has passed”, he can already sit down.
But an av beit din, the av beit din, that means the head of the beit din, of the Sanhedrin, is “one stands before him”, then there is a greater honor one must do, like with the teacher, he stands up “from when he sees him from afar as far as the eye can see”, from when he sees him from a distance as far as the eye can see, “and does not sit until he passes behind him four cubits”. And after he passes by, more than with the sage, where immediately when he has passed by, let’s wait four cubits.
“The head of the nasi, the nasi is”, one stands before him as far as the eye can see, one must stand up from when one sees him from a distance. “And does not sit”, he doesn’t sit down “until he sits in his place, or until he is hidden from his eyes”, until the sage sits down, or until he is hidden from his eyes, until he no longer sees him. Just like with a rav muvhak, one must stand up. The rav muvhak is apparently the same law as a nasi, so it appears.
The Rama says further, just as we learned earlier with a teacher, a teacher can forgive, “and a nasi who forgives his honor, his honor is forgiven”.
Speaker 1: He says further, now the Rama says the order. So now, apparently earlier we spoke about when he’s just going, he’s passing by on the street, I know what. Now we’re talking about how he comes in when there is a halachic ruling, or he’s giving a shiur, or I know what.
Speaker 2: Yes.
Speaker 1: He says, “When the nasi enters”, when the nasi comes in, “all the people stand”, the public stands up, “and they do not sit until he tells them to sit”, until the nasi tells them they can sit.
He says, this is apparently not the same as before. Before we spoke about four cubits, he’s passing by. This is a new thing, when he stands before a congregation. Before we apparently spoke about an individual, where there is a mitzvah on you. Here we’re talking about the order of how it looks in the beit midrash, the order of things, the custom. This is also, the previous one apparently spoke not when he comes into the beit midrash, but when he’s going on the street, I don’t know where. And here we’re talking either from outside to the beit midrash, I don’t know.
Speaker 2: Yes.
Speaker 1: He says, “When the nasi enters”, “When the av beit din enters”, when the av beit din comes in, one does to him a bit differently, what? Less, not the whole public stands up. Not the whole public needs to stand, but those who are closest to where he passes by stand up, “until he enters and sits in his place”, until he sits down. “And the rest of the people sit in their places”, the rest of the public can remain sitting. So there are two things: first of all, not the whole public, but two rows. And secondly, one doesn’t wait for him to say “sit.”
Then, the last, the lowest level, a simple sage, “Wherever he is revealed within four cubits, they stand before him”. When he comes, the people near whom he walks four cubits near them, “stand before him”, stand up. “One stands and one sits”, that means, it becomes such an up and down, this one stands up and that one sits down. Where he walks by, there where he walks by, one gives a stand up, “until he enters and sits in his place”.
Speaker 1: He says further, bnei talmidei chachamim v’talmidei chachamim, the children of the scholars and Torah scholars, it’s like this, bizman shehatzibbur tzrichin lahem, when we need to have them, I don’t know, we need to have them come to the shiur, they should come to pasken for Jews, so generally it’s not derech eretz that a person should push in and come to the front, or push themselves to the top. But bnei chachamim v’talmidei chachamim, when we need to have them, mekaftzim al roshei ha’am, doesn’t literally mean crawling on the heads of the people. He uses such a language, that it doesn’t look like derech eretz when someone pushes through in front of other people, but for the honor of the bnei chachamim v’talmidei chachamim they may push in v’nichnasim v’yoshvim bimkomam, and come to the top, to the front.
Speaker 2: You know there’s such an opinion that it doesn’t translate as “on the heads”? I don’t know, I once heard something about breaking heads, I don’t know.
Speaker 1: Whatever, it’s a language, it doesn’t mean mekaftzim al roshei ha’am.
Speaker 2: What’s the simple meaning? You think it means literally? I don’t know, I’m not an expert in these things, I mean, one can talk about what… I don’t know.
Speaker 1: It’s not the first time there’s a language that you know better than me.
Speaker 2: What does it say? That it doesn’t mean what it looks like. When he simply pushes through there, it looks like he’s walking on people’s heads. Okay. Like Rashi says sometimes that the thief is my enemy, as much as you know, you say it’s in Rashi, it’s in Rashi. Yes.
Speaker 1: But we need to understand, what’s the matter with bnei chachamim? Do regular bnei chachamim have some position? The chacham himself, one stands up for him, he doesn’t have this problem. Here we’re talking about bnei chacham, is that the gabbai, the son, he comes, I don’t know what to do there? Something like that, no? Isn’t that the simple meaning?
Speaker 2: Two things. He says, the Prisha says that it’s a matter of kavod hachacham that his close students and his children should be able to sit near him. It’s not the honor for the son, it’s the honor for the chacham. And he says that Rashi explains that in their days they used to sit on the ground, and if someone walks around when all the people are sitting on the ground, it looks like he’s walking on their heads. It’s not kavod hatzibbur, but for kavod hachacham one may do it. Okay.
Speaker 1: Further. V’ein shevach l’talmid chacham sheyikanes l’acharona. It’s not a praise, not a virtue. If it happens, one may bring them in when the whole crowd is already sitting, but generally it’s not a nice thing for a talmid chacham that he should come late to the shiur and have to crawl over everyone. Otherwise he should do it in a more orderly way, he should come earlier before the crowd comes. But yes, if he went out l’tzorech, there’s a heter, chozer limkomo one may let him, then one lets him do the mekafetz al roshei am that he goes through everyone who’s already sitting.
Speaker 1: He says further, bnei chachamim sheyesh bahem da’at lishmoa, if bnei chachamim already have the understanding to comprehend the shiur from their father, from the rebbe, hofchim pneihem klapei avihem. Then they need to look at their father, they need to hear the shiur. But im ein bahem da’at lishmoa, hofchim pneihem klapei ha’am.
What’s the simple meaning? What’s the halacha, interesting halacha? What’s happening? So that it should be clear that they’re sitting there for the honor of their father. You understand? Because then they’re just a “prop”, yes? They sit facing the crowd, like at the top. One sees, the rebbe sits, banav kishtilei zeitim, they’re only from honor for the rebbe. But when they’re not hearing that they’re also students, they need to see their rebbe.
Speaker 1: Okay, another interesting halacha, talmid hayoshev lifnei rabbo tamid, yes? A student who has learned all kinds of halachos together, one stands up and so on. But what happens sometimes with a student who sits every day? He sits from early morning until night he sits there in front of his rebbe, the rebbe teaches. Does he stand up every time the rebbe goes out, comes in?
He says, no. Ein rashai la’amod mipanav ela shacharit v’arvit. Only twice a day may he make the standing for a chacham. Why? Shelo yehei chevodo merubeh mikevod shamayim. Because, ah, how many times does he daven tefillat ha’amida? Three times a day he stands up for… twice.
Speaker 2: You actually need to know, why… why… not stand more times for kavod shamayim?
Speaker 1: It’s very important to know that one may not give more honor to the rebbe than to kavod shamayim. It’s important to remember.
He says that this is specifically when he sits before a rebbe tamid. It doesn’t mean if sometimes it happened by chance, then yes. This is when he does it every day.
Speaker 1: And it’s brought, the commentators on the Rambam here say, that the Rambam added the “yoshev lifnei rabbo tamid”. It doesn’t say so in the Gemara. In the Gemara it just says, “talmid hayoshev lifnei rabbo”. But the Rambam understood that this means that it can even be the same student when he goes outside he must yes, because it’s not kavod for the rebbe. Here you already know that you sit here every day and stand up so many times.
Speaker 1: The halacha says further. Until now what have we learned from the derash? That “zaken” means one who is a chacham. But what happens with the simple mikra, a simple zaken? We talked, I don’t know if that’s the simple mikra, but in any case.
The Rambam says, mipnei seiva takum, muflag bizkeina, one who is old and very old. Yes, he doesn’t say any numbers. Age has to do with according to the place and time. There were those times when people lived a shorter time, a seventy-year-old could be considered, today it means a ninety-year-old.
Speaker 2: It depends how smart one is. You have a certain, as they say, the Gemara brings that this has to do with how much life experience one has received. So it depends. Sometimes people used to get life experience at ten, today one doesn’t even get it at ninety. So one needs to know.
Speaker 1: He points to some Rashi in Gittin that it means when one is ninety. Yes, there where it says muflag, “ki yavou yemei hara’a”, but I don’t know if the Rambam means the same definition as here. Okay, yes, the Rambam doesn’t tell us. So about this I think that muflag bizkeina means that in that place he’s considered very old. Zekeina is a very relative thing. There are areas or generations, nowadays when a person dies at eighty, oy, a bit of a tragedy, because longevity we already have today, baruch Hashem, there are people who live in their deep nineties. But that wasn’t the case thirty years ago.
Speaker 2: But that’s true from a medical perspective, but now we’re talking for our purposes from the point of whom one must respect. It’s not the topic because he lives longer. But muflag means more than the usual. And when we say usual, does it mean muflag in wisdom or… I don’t know. Muflag from most people.
Speaker 1: It fits in. What you’re saying that today it’s not such a terrible novelty that someone dies at ninety, so it doesn’t mean… One doesn’t get honor for surviving so long, right? One gets it for something… for his age, for his age compared to me, right? Let’s say like this, older than me, older than most people, older than… he received life experience. I don’t know if it has to do with many people living long.
Speaker 2: Okay.
Speaker 1: He’s very old, afilu eino chacham, even if he’s not a chacham, omdim milfanav, one must stand up for him. He says, v’afilu chacham shehu yeled – a chacham who is young, doesn’t mean a child, it’s relative, one who is a child compared to the old ninety-year-old – omed bifnei zaken muflag bizkeina, he must also stand up for the old Jew, v’eino chayav la’amod melo komato.
Speaker 2: Does one go up to the chacham, or no one needs to? Apparently the chacham.
Speaker 1: The chacham doesn’t need to stand up melo komato, he stands up a bit for him to show him honor. As the Rambam says even to say actually—
Speaker 1: Fine, apparently the chacham. Apparently one doesn’t need to stand up melo komato, “ela kedei lehadro”, only he stands up a bit for him to show him honor. As the Rambam says, “afilu zaken goy mehadrin oto bidvarim”, one speaks to him nicely, “v’notnin lo yad lisomcho”, and one gives him a hand to support him…
It doesn’t say that one must stand up for him, one must help him. It’s a new category.
But here it says, one must be mehadar him bidvarim, one must give a hand lisomcho, “shene’emar mipnei seiva takum”. “Kol seiva bamashma”. It doesn’t say seiva Yisrael, something like that, does he mean that?
Speaker 2: Yes.
Speaker 1: It doesn’t say seiva righteous, seiva righteous, or what?
Speaker 2: Okay, an important halacha, one must remember. An old non-Jew one must give derech eretz and honor.
I think that an old Jew, old is from when one has grandchildren, that’s what I hold.
Speaker 1: Old, old.
Speaker 2: You’ve already made a wedding.
Speaker 1: I would say that anyone who is a grandfather. I think in the forties.
Speaker 2: Yes, I don’t know. Just as it goes, you say it’s getting colder, I say it’s getting more, because today many people make weddings for their children when they’re quite young, so one is already a zaken, one is already a grandfather. Perhaps we’re saying in other words a grandfather. I’m just saying.
Speaker 1: He says “muflag bizkeina”.
Speaker 2: Ah, already has great-grandchildren.
Speaker 1: He wanted to bring out that a grandfather who has a certain life experience, from what he spoke about. One who has made weddings for children is already a different level person, and not the same person as a young man. You don’t agree?
Speaker 2: Why wouldn’t I agree?
Speaker 1: So the Gemara says, Rabbi Yochanan stood up for an old non-Jew, he said, “How many adventures have passed over you”.
Speaker 2: Nu.
Speaker 1: So according to this apparently it has to do with life experience. It can sometimes be an old zaken who never left his town, he doesn’t have any… there are people who are at a young age.
I think that I’m already a zaken, without giving a note. I say, it depends how much he’s been through. One is more through the young years. It’s not after the… I don’t mean a note specifically troubles. Experience, things that teach a person things. It’s actually so, when a person has been through a lot he has advice to say, he has what to share with people. I’ll take him lehadir bidvarim, like listening to him, so on words one needs to think.
Speaker 1: Okay, the Rambam says further, talmidei chachamim, now we’re going to learn here which public, tzorchei tzibbur, are talmidei chachamim exempt from as kavod haTorah, and we exempt them from certain work.
The Rambam says, talmidei chachamim ein motzi’in otan l’atzman im kol hakahal bivnin vachafira shel medina. A king can command everyone to do work for the land, but talmidei chachamim we don’t command to do the work. What does this mean for the city? Yes, one needs to build a wall and the like. Talmidei chachamim we don’t command to do the work, kedei shelo yitbazu bifnei am ha’aretz, they shouldn’t become degraded that they’re on the same level as everyone.
V’ein govin mehen livnin hachoma v’tikun hash’arim uschar hashomrim v’chiyotzeh bahen, things that everyone must give to taxes, v’lo rodat shirut hamelech, we don’t take any tax from them. V’ein chayavin liten mas, any tax, bein mas hakatzuv al bnei ha’ir, whether a set tax, bein mas hakatzuv al kol ish va’ish, whether a tax that on each person one makes a separate unique tax according to what the anshei hamas decide on him.
Shene’emar gam ki yitnu bagoyim ata akabtzem, the derash goes something that “yitnu” is from the language of “yishnu”, you’ll already know a halachos, v’yachelu me’at mimasa melech v’sarim. It’s something further the derash, it goes something that… that what? That they’re exempt from the masa melech. I don’t remember exactly how the derash works. He doesn’t bring the derash. Okay, one must inform the IRS about this halacha.
Speaker 1: The Rambam says further, v’hamocher schora l’talmid chacham, manichin oto limkor techila, one must give him honor… not honor, one must give him… this is already more than honor. His little privileges. Yes, one gives him a chance in business that he should be able to sell faster. One who is not like him, send him first he should sell. No one may sell until the talmid chacham has finished selling.
Speaker 1: We simply know the story when the Chozeh of Lublin sold apples. We know that the crowd ran, because all the Chassidim went to grab. But the Chozeh of Lublin thought, he’s going to use his… especially a widow, one must also help her. I don’t know if the widow gave it to him to sell.
A widow came and complained that she has no money. So the Chozeh of Lublin said, “What do you do?” She said that she understands in the market that she sells apples. And no one wants to buy. So the Chozeh of Lublin said, “Well, people don’t know what good apples these are.” And he went to the market, and he started calling out “Apples, apples”, until it was quickly sold out. It’s a well-known story that the Ruzhiner brings in Ahavat Yisrael.
But he held that especially for a widow it’s also fitting that one should… he came to use his law of talmid chacham that one should let him limkor techila.
Speaker 1: “V’ein ma’amidin badin, v’yoshev bichol ba’alei dinin harbe, makdimin oto umoshivin oto.” The Rambam makes it very interesting, because usually by din one also knows that one may not be makdim, one may not give honor to a… by din one may not give honor. One makes the ba’al din himself. Both should sit, one must make them the same. But in the hallway or when he comes in, he should come in first. One doesn’t let him stand waiting. It doesn’t say that one gives him… the din must be equal, with tzedek.
Speaker 1: The Rambam says further, “avon gadol levazot et hachachamim”. Until now there were halachos, the last two halachos were things that talmidei chachamim have certain privileges, one can call it, in the market and the like. Now we come to learn generally mussar on those who disgrace talmidei chachamim, and we’re going to learn here the punishment, halachos of disgracing a talmid chacham. First there’s a punishment from Heaven, and afterwards there will be that we can put him in cherem and make niddui on one who disgraces a talmid chacham.
The Rambam says, “avon gadol hu levazot et hachachamim o lisno’otan, onsho gadol.” It’s a great sin. Hating any Jew is a sin, but a talmid chacham is a sin, a great sin.
“Lo charva Yerushalayim ad shebizu ba talmidei chachamim.” He doesn’t say that it was a punishment, but then the destruction happened. One sees that this caused the destruction. Shene’emar malbizim mal’achei Elokim bozim devarav mit’at’im binvi’av, and afterwards it was that the wrath of Hashem came. As it says further in the verse.
Speaker 1: That is, what does “devarav” mean? What did they disgrace the Almighty’s words? Not burning a Sefer Torah. Mevazeh melamdei devora, one disgraces those who teach the word of Hashem. The same thing, Chazal say, omer Torah ein min hashamayim, chukotai tim’asu, one is disgusted with the Almighty’s statutes, what does this mean? Melamdei chukotai tim’asu. Simply chukotai tim’asu means like the opposite of v’im bechukotai telechu. Simply also from that verse means prophets, but this is what Chazal say.
Speaker 1: One who disgraces the sage, one who disgraces the rabbi, one who disgraces the Torah scholar, one who disgraces the teacher, he enters into the category of what the verse says “ki dvar Hashem baza” (for he has despised the word of God), what stands on this? For this stands the punishment of “hikaret tikaret hanefesh hahi” (that soul shall surely be cut off), and on this is “hikaret tikaret”. So the “karet” of the soul that the Rambam interprets means that he has no portion in the World to Come.
We already learned in Chapter 3 that also one who can learn and he doesn’t learn is also “dvar Hashem baza”. In short, it’s the opposite. But it fits very well, because earlier we learned that the rabbi brings to eternal life in the World to Come. If you disgrace the rabbi, you have no portion in the World to Come, because you didn’t learn. For the same reason.
Speaker 1: The Rambam says further, even though he knows that he has no portion, ein bo din adam shebiza, it doesn’t mean that he already gets his punishment in the next world, and there’s something of a principle of kum leiba deraban, and he doesn’t get any punishment here. No, it’s not so. Usually when one says “ein lo chelek”, it means that he has no other punishment except that. There is no other punishment.
The Rambam says, here there is indeed another punishment. What is it? Ein bo din adam shebiza, afilu bidevarim, chayav nidui. If a witness comes, even if he only disgraced him with words, he must be excommunicated. Menadem oto beit din berabim, the beit din should excommunicate him publicly, vekonsin oto litra zahav bechol makom, they fine him a piece of gold, a certain amount. And to whom must one give the gold? Notnin oto lechacham, to the sage whom he disgraced. It’s a good business, a sage who is disgraced, he receives a litra of gold. If there’s a beit din that can enforce it.
Speaker 1: Hamevazeh et hachacham bidevarim afilu le’achar moto, one who disgraces the sage and speaks words of disgrace about him even after his death, menadem oto beit din, the beit din puts him in excommunication. Ve’ein matirin oto ad sheyachzor biteshuva, but regarding a living sage, then teshuva doesn’t help before Heaven, just as he says Tehillim and he asks the Almighty, he will repent. Aval morech chacham chai, ein matirin lo ad sheyirtze, you see that he must go to him for his sake. When it also says that when a person says Tehillim, he means that he will repent, he says that the sage is indeed good, but here it doesn’t help, he needs that the other should agree, he should become appeased.
Speaker 1: The question arises, why here doesn’t one say that he should go to the grave of the sage? Because that means it’s not personal. Only when he’s alive is it indeed personal, but when he’s dead he must do teshuva, on this he doesn’t say that he must go to the grave. I think it’s something else, when one insults such a person it’s very personal, here it’s a matter of honor of the Torah, his grave doesn’t have the honor of the Torah.
Speaker 1: Bechaim hachacham atzmo mochel al kevodo, he doesn’t need to wait, even if there’s no beit din, the sage himself can forgive his honor, le’am ha’aretz shehifkir bo, the am ha’aretz made his honor ownerless. An interesting expression. Ve’eino tzarich lo yachid velo asara. Earlier we saw that fines occur in a litra of gold, for this one needs a beit din to forgive perhaps, but the sage himself, he’s there, it’s just forgiving himself.
Interesting, how the am ha’aretz made the beit din ownerless… The sage has something called his honor as a sage, the am ha’aretz said it’s ownerless, he disgraced him. The sage must reclaim his honor, he must himself say it’s not ownerless, my honor still stands in its place. He says, the sage doesn’t need a yachid or an asara to be able to forgive, he can forgive immediately when the other shows. Ein matirin lo ad sheyirtze et hachacham, and they don’t release him until he appeases the sage.
Speaker 1: Ve’im met hachacham, ba’im shlosha al kivro umatirin lo.
The Rambam says further, kol zeh im hachacham makpid al kevodo, but if one speaks of the sage forgiving him, indeed, yirtze beyado, he can also forgive, just as we already learned earlier that a Torah scholar can forgive his honor, and a nasi can forgive his honor.
Speaker 1: The Rambam says further, harav shenidahu lichvodo… Not a cherem, we’ll see that cherem is another level in the next chapter I think. Nidui, he made an excommunication. We know that the common language, people use the word cherem, but halachically there’s a distinction, we’ll see it later.
But now the rabbi is going to elaborate what the law is regarding the cherem, what a person who is ben nidui must do. He says, he does this in another thing, here he wants to speak to whom the nidui applies, who is obligated to whom.
If the rabbi is obligated in nidui, if the rabbi excommunicates, all the students of that rav must accept the nidui that the rav decreed. But the student excommunicated regarding honor of a Torah scholar.
This means that one must excommunicate him. But in halacha one doesn’t need to do so. One only needs to know the halacha that he is excommunicated, and what a person who is in excommunication must do.
He says, here he will speak to who is excommunicated, and applies to whom. Who obligates whom. Chayavim kol Yisrael linhog bo nidui. All the students of that rav must accept the nidui that the rav decreed.
But if the student excommunicated regarding honor of a Torah scholar, but the student is not excommunicated for his own honor, the rav is not obligated to observe the nidui with him, but all the people are obligated to observe the nidui with him. The rav is not obligated because the student is below the level of the rav.
The same thing goes regarding the Jews with the nasi. The nasi excommunicated someone, all Jews must conduct themselves in excommunication. But if the Jews excommunicated someone, there’s no obligation for the nasi to conduct himself in excommunication.
One must think how the student could have excommunicated. Perhaps it’s not in the presence of the rav, because in the presence of the rav he learned that he cannot rule and he cannot do things before his teacher. So it seems, because it’s honor of a Torah scholar, and he has a right. Perhaps it’s in a manner when he was indeed allowed, when it’s not in the rav’s area.
The same thing we continue further. If one was excommunicated in the city, the nidui is observed in all cities, not only… The point is, his city is a higher level than other cities. If his city excommunicated him, all the more so all other cities. But if another city excommunicated him, his city is not excommunicated.
What’s the reasoning? They know him better. They’re his people. They know. They’re not obligated. The same reasoning as the nasi and the rav. The student excommunicated, there’s no obligation for the rav to agree. The second city agreed, there’s no obligation for his people to agree. There it’s not.
The people of the city know with whom they’re dealing. If they excommunicated him, it’s a sign that excommunication is appropriate for him. But if he’s in a certain city and he committed a transgression, it could be that the people of his city know that he stumbled, and they know him better.
The Rambam says, “echad hadevarim hachamurim she’ein nohagim bo nidui ela im ken shav biteshuva”. Then all these laws of who is obligated for which excommunication? Then if one made an excommunication because he was rebellious against the beit din, he has the leniencies that he’s only excommunicated from his city and so forth.
But mi shenidah al she’ar devarim shechayavim aleihem nidui, if one made even an excommunication regarding other things, the Rambam says, go calculate on which other things one declares an excommunication, this obligates afilu nidah katan shebeYisrael, even a simple small one, a simple Jew, we’re not speaking of an actual minor.
The smallest. Katan means the smallest, not a minor who needs to eat advice. Even the smallest of the group, even the simplest Jew excommunicated him, it obligates everyone, chayav hanasi vechol Yisrael linhog bo nidui ad sheyachzor biteshuva midavar shenidah alav. Until he does teshuva for the transgression that he did, for which they made the excommunication.
So here one sees that it’s not exactly as they tried to say, because he doesn’t know what the halacha is. It’s far from honor. The rav doesn’t need to accept for the other’s honor. My city doesn’t need to care that in that city there’s a Torah scholar who wasn’t honored. Our city, our Torah scholars is our honor.
Now the Rambam is going to say on which things one actually makes excommunication. The Rambam says so, on twenty-four… But remember that it says in the Gemara on all these things that they’re all for honor of the rav, because all of them are essentially, or almost all of them are an idea that one doesn’t honor the enactments of the sages. One must honor the sage who lives now, but more the enactments of the sages.
It says in the Gemara, amar Rav Yosef, bechol da bekumei beit din menadem al kevod harav, vechol she’ein bo nidui meshamtin lei. The idea of the Rambam is not specifically beit din, but that each one can make the excommunication. Beit din means to say that this is what one must do, not that they’re obligated in excommunication. It’s a part of the things that are basically hard to understand who will excommunicate. But the point is, these are the things for which one is obligated in excommunication, not because you got into a fight with one rav, but because you got into a fight with the rabbinate, with the rabbis, with the Mishna, with the sages, etc.
Shalom, let’s now calculate on which things one is obligated in excommunication. “Al arba’a ve’esrim devarim menadem et ha’adam”. For twenty-four things one can put a person in excommunication. “Bein ish bein isha”. One can excommunicate a person, but… It’s not one can, one must on the contrary. One excommunicates the man or the woman if they transgressed on these things.
a. The first thing is, a mevazeh chacham afilu le’achar mita. This we learned, this is basically the first that we learned earlier.
b. A mevazeh shaliach beit din. And with this disgrace of an agent of beit din, he disgraces the beit din, excommunication comes to him.
c. A korei lechavero eved. If one calls his fellow “slave”, excommunication comes to him.
d. A mezalzel bedavar echad midivrei sofrim. If one treats lightly an enactment of the sages or a law of the rabbis, and one does this mocking words of Torah, one treats lightly words of Torah, excommunication comes to him.
e. We learned “one who disgraces an agent of beit din”, this is similar. Mi sheshalchu lo beit din, beit din sent an agent that he should come to beit din, vekavu lo zman velo ba. They gave him a time, and he didn’t come. Even if he was polite to the agent of beit din, but in practice he didn’t come, and it’s also a disgrace to the beit din.
f. Mi shelo kibel alav et hadin. One was at a beit din and he didn’t accept the judgment, he doesn’t follow it. Umenadem oto ad sheyeshalem. One excommunicates him until he pays what the beit din said one must pay, or until he carries out.
g. Mi sheyesh bireshuto davar hamazik, a kelev ra o sulam rua. One has a damaging thing, a bad dog, a wild dog, or a broken ladder, or a ladder from which one can be damaged. Umenadem oto ad sheyasir hizko. One excommunicates him until he removes the damage. A sharp thing. One sells dangerous drugs or whatever it is, I don’t know.
h. Hamocher karko shelo legoi. One sells his land to a non-Jew. And one speaks in a manner when Jews in the area need to have it. Umenadem oto ad sheyekabel alav kol ones sheyavo min hagoi leYisrael chavero ba’al hametzar. One excommunicates him until when, ad sheyekabel alav, he should accept upon himself all damages that will come from the non-Jew to his Jewish neighbor who borders. He has a neighbor next to him who will suffer from the non-Jew, because the non-Jew doesn’t have Choshen Mishpat, and the non-Jew will… If the non-Jew obligated him that he must pay. Fine, if the seller accepts that he pays the losses, then one removes from him the excommunication.
The ninth thing is… Hame’id Yisrael be’arkhaot shel goyim, if one went to give testimony in non-Jewish courts, vehotzi mimenu bedeitam mamon shelo kedin Yisrael, and with his testimony he caused that a Jew had to pay money that according to Jewish law he wouldn’t have had to pay, menadem oto ad sheyeshalem, one puts him in excommunication until he pays the loss to that Jew.
The tenth thing is so, tavach kohen she’eino mafrish hamatanot litnm lekohen acher, a kohen who is a butcher, and he says “I’m myself a kohen, so I keep the gifts for myself”. Menadem oto. These are things where the obligation isn’t so clear, like the previous thing, doubtful cause, that here where the obligation isn’t so clear an excommunication comes to strengthen.
But there are also things that are indeed clear, for example the eleventh thing, hamezalzel binetilat yadayim, even if it’s only a custom, but this is clear, there’s no question, but he’s in excommunication because he doesn’t honor the sages. I mean to say, things that need strengthening. The reason why one makes these excommunications is because it needs extra strengthening.
The twelfth thing, ha’oseh melacha be’erev Pesach achar chatzot, even if it’s not a Torah prohibition or what, only one must just… Eh, one already started to do before midday, but after midday everyone is obligated not to do the work.
Okay, the thirteenth thing is, hanishba lashav, we’re not speaking here of nullifying an oath, what’s the interpretation there? Just someone… What does he do? Is he making a rabbi now? No, it’s a desecration of God’s name, not the same thing. Something that has, I mean, a desecration of God’s name here. One learned in Tractate Torah various types of desecration of God’s name. About which desecration of God’s name it speaks.
Speaker 2: What do you mean you’re asking?
Speaker 1: Yes, let’s see if one explains more. He brings… He brings… He brings the Yerushalmi that it speaks of Choni HaMe’agel. That Shimon ben Shetach said to Choni HaMe’agel, “ilmalei Choni ata gazarti alecha nidui”. Why? Because he made it so that when it would have been his prayer, he made a prayer, when the prayer… He made a circle, when he made a circle. He said, if it wouldn’t have succeeded it would have been a desecration of God’s name. This means, a rabbi who makes promises, and if the promise doesn’t come, and the students say that it’s a desecration of God’s name, he’s obligated in excommunication.
Further, hamevi et harabim lidei achilat kodashim bachutz. Which number are we now?
Speaker 2: Fifteen.
Speaker 1: The fifteenth thing is, hamevi et harabim lidei achilat kodashim bachutz. One causes other people to stumble, this too is a Gemara. This comes from the foundations of Israel my people, that he… One can decree that it should look like one eats holy things outside.
The sixteenth thing is, the law of establishing kiddush hachodesh (sanctification of the new month) and making the calculations for the calendar belongs to Eretz Yisrael (the Land of Israel). And if someone does it in chutz la’aretz (outside the Land), as it says in tractate Rosh Hashanah, just as if he didn’t accept the witnesses who came, even if they weren’t needed, that he is me’akev et harabim (delaying the public), because next time they won’t come, therefore he is chayav niddui (liable for excommunication).
The nineteenth thing is, tavach sheyatza treifa mitachat yado (a butcher from whom a non-kosher animal emerged from his hand). A tavach means a shochet (ritual slaughterer), right? A shochet who… he didn’t check properly. He was machshil (caused to stumble) people.
Speaker 2: Yes.
Speaker 1: The twentieth thing is, tavach shelo badak sakino lifnei chacham (a butcher who didn’t check his knife before a sage).
Speaker 2: Yes, good.
Speaker 1: The twenty-first thing is, hamechaneh atzmo lidvar aveira (one who prepares himself for a transgression), this is also chayav niddui. But this is apparently very difficult to be menudeh (excommunicate) someone, but this means that he is chayav niddui.
The twenty-second thing is, mi shegerusheha imo (one whose divorcée is with him), someone divorced his wife, vehaya beino leveinah shutafut bemasa umatan (and there was between him and her a partnership in business), does our father give to this one theft? He divorced his wife, but he continues doing business with her, so that they should remain in contact. Ksheba’u shneihem lebeit din menadin otam (when both of them come to court, they excommunicate them). Why do they come to court? Because they had a dispute in their partnership, yes?
He says further, I turned a page for two years…
The Rambam’s Words:
22 – One who divorced his wife and made between him and her a partnership or business dealings that bring them to znut (promiscuity), when both of them come to court, they excommunicate them.
Someone who divorced his wife, but he continues with her a partnership or business dealings that bring them to a situation of znut – when they both come to court, they place on both of them niddui.
Why do they come to court? Because they had a dispute in their partnership, yes?
He says further:
23 – Chacham shemotzi’in alav shem ra (a sage about whom bad reports are spread) – a sage about whom people say bad things, there are rumors about him, is chayav niddui.
24 is an interesting thing. This is to ensure that all these things shouldn’t be abused – a niddui on the one who makes a niddui if he is one chayav niddui. Just as one should fast a ta’anit chalom (fast for a dream) on the fast.
The Ra’avad explains, he says, that he struggled, a machshil et ha’iver (placing a stumbling block before the blind) – what is the novelty?
Says the Ra’avad, that it’s speaking of such a thing that appears in tractate Kiddushin, that someone hits his grown son, he is machshil him that he should hit back the father, or he should become worse – this is called a lifnei iver (before the blind).
The Ra’avad says that there are more, more than the twenty-four.
Anyway, this is a list of twenty-four prohibitions for which one is chayav niddui.
And all of these are essentially most of them – not all of them appear in the Gemara, of course – but most of them have to do with kavod chachamim (honor of sages): one doesn’t respect the sages who made takanot (enactments), or certain takanot that are most of the main things that one must strengthen and the like.
Therefore it comes in here in the laws of cursing a sage. The next chapters are entirely laws of niddui.
Yes, this too is by the way, since niddui is originally, it appears, the main niddui is made for kavod chachamim – that’s the thing. Twenty-four things that have a connection with kavod chachamim.
The Gemara has two versions in the Gemara, the list – it could be that all of them, one doesn’t know whether perhaps the Gemara had a different list.
In short, so, this is chapter 6 of the laws of Talmud Torah.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On