רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק ד' לערנט אויס די הלכות פון בית המדרש: ווער מ'נעמט אריין אלס תלמיד (נאר הגון אדער תם), די ראלע פון דעם מתורגמן, און וויאזוי דער רבי זאל לערנען מיט די תלמידים. ס'ווערט באהאנדלט די סדר פון שאלות און תשובות - ווען מ'פרעגט, וויפיל מ'פרעגט, און וועלכע שאלות קומען פאר. די פרק שליסט מיט די הלכות פון קדושת בית המדרש: אז מ'טאר נישט שלאפן בשעת'ן לימוד און מ'רעדט נאר דברי תורה.
פשט: דער רמב”ם’ס סדר אין הלכות תלמוד תורה: פרק א’ – די חיוב צו לערנען; פרק ב’ – דער מלמד תינוקות און זיין ארבעט; פרק ג’ – דער כתר תורה, לערנען אויף דעם העכסטן לעוועל; פרק ד’ – וויאזוי מ’לערנט אויף דעם העכסטן לעוועל, דער סדר פון דער ישיבה, פון א רבי וואס לערנט אויס תורה באמת.
חידושים:
1. צוויי לעוועלס אין תלמוד תורה: לויט דעם רמב”ם זענען דא צוויי לעוועלס אין דער מצוה פון תלמוד תורה: (א) די מצוה כראוי – דער כתר תורה, וואו מ’איז נושא ונותן מדעת עצמו, מ’לערנט אויף דעם העכסטן לעוועל; (ב) די מצוה וואס איז שוה לכל נפש – אפשר בדיעבד, דער בסיסישער חיוב וואס יעדער מוז יוצא זיין. פרק ד’ באהאנדלט דעם ערשטן לעוועל – דעם בית המדרש / ישיבה, נישט דעם מלמד תינוקות.
2. מלמדי תינוקות vs. ישיבה: ביי מלמדי תינוקות (פרק ב’) איז נישט געשטאנען קיין באדינגונג פון “הגון” – מ’לערנט מיט יעדן קינד, ווייל דאס איז חינוך. פרק ד’ רעדט פון אן עליטע אינסטיטוציע – דער בית המדרש – וואו עס זענען שוין תנאים ווער מ’נעמט אריין.
—
דברי הרמב”ם: “אין מלמדין את התורה אלא לתלמיד הגון, נאה במעשיו, או תם. אבל אם היה הולך בדרך לא טובה – מחזירין אותו למוטב, ומדריכין אותו בדרך ישרה, ובודקין אותו, ואחר כך מכניסין אותו לבית המדרש ומלמדין אותו. אמרו חכמים: כל השונה לתלמיד שאינו הגון כזורק אבן למרקוליס, שנאמר ‘כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד’. ואין כבוד אלא תורה, שנאמר ‘כבוד חכמים ינחלו’. וכן הרב שאינו הולך בדרך טובה, אף על פי שהוא חכם גדול וכל העם צריכים לו, אין מתלמדין ממנו עד שיחזור למוטב, שנאמר ‘כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה’ צבאות הוא’. אמרו חכמים: אם דומה הרב למלאך ה’ צבאות – יבקשו תורה מפיהו, ואם לאו – אל יבקשו תורה מפיהו.”
מ’טאר נאר לערנען תורה (אויף דעם לעוועל פון בית המדרש) מיט א תלמיד וואס איז הגון – אדער “נאה במעשיו” (ער האט שוין גוטע מעשים), אדער “תם” (ער איז תמימות’דיג, נישט שלעכט). אויב דער תלמיד איז הולך בדרך לא טובה, דארף מען אים ערשט מחזיר זיין למוטב, אים בודק זיין, און ערשט דערנאך אריינברענגען אין בית המדרש. אויך א רב וואס גייט נישט אין א גוטן וועג – אפילו ער איז א גרויסער חכם – טאר מען נישט לערנען פון אים ביז ער טוט תשובה.
1. פירוש “תם” – דריי מהלכים:
(א) תם = ער האט נאך נישט קיין חזקה צו גוטס אדער שלעכטס. אזוי ווי דער חילוק צווישן “מועד” און “תם” ביי שור: “נאה במעשיו” איז ווי א “מועד לטובה” – ער האט שוין א חזקה פון גוטע מעשים. א “תם” האט נאך נישט “געשטויסן דריי מאל” – ער האט נישט קיין שלעכטע רעקארד, אבער אויך נישט קיין באוויזענע גוטע רעקארד.
(ב) תם = ער האט גוטע אינטענשענס אפילו אן גוטע מעשים. ער איז תמימות’דיג, ער וויל גוט, אבער ער האט נאך נישט אנגעהויבן צו טון.
(ג) תם = ער ווייסט נאך נישט וואס ער דארף טון. ער איז נישט שלעכט, ער איז פשוט נאך נישט אינפארמירט. ער איז אין א בחינה פון “תם” ווייל ער האט נאך נישט גענוג ידיעה צו זיין “הולך בדרך לא טובה” – מ’מוז שוין עפעס וויסן כדי צו קענען זיין א רשע.
2. “הולך בדרך לא טובה” – נאר ווען ער ווייסט שוין וואס ער דארף טון:
עס ווערט מדויק אז “הולך בדרך לא טובה” רעדט נאר פון איינעם וואס ווייסט שוין זיין חובת האדם, ער קען שוין אלע מצוות, און ער טוט עס נישט. אבער א מענטש וואס ווייסט נאך נישט – ער איז אין בחינה פון “תם”, און מיט אים לערנט מען יא כל התורה כולה.
3. דער רבי’ס אחריות צו מחזיר זיין למוטב – נישט בלויז ארויסווארפן:
דער רמב”ם זאגט נישט אז מ’ווארפט דעם תלמיד ארויס. “מחזירין אותו למוטב” – מ’דארף אקטיוו ארבעטן מיט אים. דער ראש ישיבה קען זיך נישט ארויסדרייען און זאגן “ס’האט נישט מיט מיר צו טון”. אויב דער תלמיד איז געקומען צו דיר, איז דיין פראבלעם. אויב ער איז נאך נישט ראוי צו לערנען, זאלסט קודם לערנען מיט אים מוסר, אים מדריך זיין. ס’איז נישט קיין תירוץ צו זאגן “איך גיי דיר נישט לערנען.” אבער ס’ווערט אויך אנערקענט אז אפשר איז דאס אן “אנדערע דעפארטמענט” – ס’איז דא אן ארגאניזאציע פאר בעלי תשובה, און דער בית המדרש אליין איז נישט דער פלאץ פאר דעם.
4. מחזיר למוטב דורך לערנען אליין:
לויט דעם וואס מ’מוז לערנען תורה כל ימיו וכל שנותיו (פרק ג’), קען מען זאגן אז “מחזירין אותו למוטב” מיינט אויך דורך לערנען – מ’לערנט מיט אים דעם חלק התורה וואס וועט אים ברענגען צו תשובה. לדוגמא: ספר המדע זאל מען לערנען מיט יעדן, ווייל דאס זענען יסודי הדת. א גאנצן רמב”ם לערנט מען מיט יעדן. דער איסור פון “אין מלמדין” רעדט זיך נאר פון דעם לעוועל פון דער ישיבה – דער העכסטער לעוועל פון לומדות.
5. דער בית המדרש אלס עליטע אינסטיטוציע:
דער בית המדרש איז נישט אפן פאר יעדן. ס’איז אן עליטע אינסטיטוציע וואו מענטשן זענען שוין זוכה (אדער גייען זוכה ווערן) לכתרה של תורה. איינע פון די תנאים איז גוטע מעשים. כשרונות איז אפשר פשוט (אזוי ווי ר’ חיים’ס ווארט וועגן א חזן – קודם דארף ער קענען זינגען, דאס דארף מען נישט זאגן; מ’רעדט אז אפילו ער קען שוין, דארף ער אויך זיין הגון).
6. פארגלייך צו די ארבע בנים פון דער הגדה:
אין דער הגדה לערנט מען מיט אלע פיר בנים – חכם, רשע, תם, שאינו יודע לשאול. דא לערנט מען נאר מיט דעם חכם און דעם תם. דעם רשע – מ’שרייט אים אן אין דער הגדה, און אפשר איז דאס דער ענין פון “מחזירין אותו למוטב” – מ’טרייט אים צו מחנך זיין אז ער זאל תשובה טון, אבער מ’לערנט נישט מיט אים אויף דעם לעוועל פון בית המדרש.
7. “כזורק אבן למרקוליס” – פארוואס דוקא דער משל:
דער פסוק איז “כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד” (משלי כ”ו, ח). דער פשוט פשט: אזוי ווי איינער ווארפט א שטיין מיט א שלינג, אזוי איז ווען מ’גיט א כסיל כבוד – ס’טוט א גרויסע שאדן. דער עיקר חידוש: דער מענטש מיינט ער טוט א גוטע זאך, אבער ער טוט פארקערט. ביי מרקוליס – דער עבודה זרה פון מרקוליס איז דורך ווארפן שטיינער. דער מענטש מיינט ער קלאפט אריין אין דער עבודה זרה (ער באקעמפט עס), אבער אין אמת’ן איז ער מכבד עס. די זעלבע זאך: דער רבי מיינט ער רוקט אריין תורה אין דעם תלמיד שאינו הגון, אבער אין אמת’ן גייט דער תלמיד נוצן די תורה פאר שלעכטע וועגן – ער וועט ווערן א “רשע נבל ברשות התורה.”
8. “כבוד” = תורה:
דער רמב”ם דרשנ’ט אז “כבוד” אין פסוק מיינט תורה, שנאמר “כבוד חכמים ינחלו.” ווען מ’גיט א כסיל “כבוד” – דאס הייסט ווען מ’לערנט מיט אים תורה – גייט ער נוצן דעם כבוד/תורה פאר שלעכטס. נאך א פשט: אויב מ’מיינט אז דורך אריינלייגן דעם תלמיד שאינו הגון צווישן רבנים און אים געבן כבוד וועט ער ווערן גוט – זאגט דער רמב”ם פארקערט: ער גייט נוצן דעם כבוד פאר שלעכטס, ער וועט ווערן מער קרום.
9. [Digression: רבי מאיר שפירא’ס שיטה:]
רבי מאיר שפירא פלעגט זאגן אז א רבי’ש אייניקל נעמט ער אלעמאל אריין אין ישיבה, אפילו ער קען נישט ביי דער פארהער – ווייל א רבי גייט ער סיי ווי סיי זיין, זאל ער כאטש קענען אביסל לערנען. דער קאונטער-פוינט: לויט דעם רמב”ם קען דאס זיין פארקערט – אויב ער איז אינו הגון, קען דאס אים מאכן ערגער, נישט בעסער. אבער רבי מאיר שפירא’ס מעשה רעדט נישט פון אן “אינו הגון” – סתם פון איינער וואס האלט נישט פון לערנען, וואס איז אן אנדערע קאטעגאריע.
10. דער רב שאינו הולך בדרך טובה:
אויך דער רב מוז זיין הגון. אפילו ער איז א חכם גדול, אפילו כל העם צריכים לו – אויב ער גייט נישט אין א גוטן וועג, טאר מען נישט לערנען פון אים ביז ער טוט תשובה. דאס רעדט פון א רב וואס לערנט ווייטער, גיט שיעורים, אבער טוט עבירות צו דער זייט – ער נוצט די תורה אלס “קרדום לחפור בה.” ער זאגט שיינע שיעורים, קיינער זאגט נישט אזא גוטע שיעורים ווי אים – אבער ער איז א רשע, א בעל מחלוקת, וכדומה. שאלה: ווער זאל אים מחזיר זיין למוטב? ער איז דאך אליין דער גרעסטער חכם, ס’איז נישטא קיין רבי’ס איבער אים. תשובה: ער וועט מוזן אליין תשובה טון – “עד שיחזור למוטב.”
11. “אם דומה הרב למלאך ה’ צבאות” – פירוש:
דער פסוק זאגט “כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה’ צבאות הוא” (מלאכי ב’, ז’). דער רמב”ם פירושט:
– “כהן” מיינט דא נישט דער כהן פון כתר כהונה, נאר אן עובד ה’ – ארידזשינעלי איז דאס געווען דער דזשאב פון די כהנים צו לערנען תורה מיט’ן פאלק.
– “יבקשו” – מלשון תלמיד, מ’קומט בעטן צו לערנען פון אים, “דורש ומבקש.”
– “כי מלאך ה’ צבאות הוא” – ער איז א צדיק וואס טוט דעם רצון ה’.
דער חידוש: “דומה למלאך” מיינט נישט קיין מיסטישע מדרגה – עס מיינט פשוט אז ער טוט דעם רצון ה’, ער טוט זיין שליחות. א מלאך טוט דעם רצון השם – אויב דער איד טוט אויך זיין שליחות, איז ער “דומה למלאך.” עס איז איינס אדער דאס אנדערע, נישט דא קיין מיטלוועג.
12. דער היתר פון רבי מאיר (ביי אחר):
די גמרא ברענגט א היתר פון רבי מאיר, אז אויב מ’איז אן אדם גדול קען מען תוכו אכל קליפתו זרק – מ’קען לערנען דעם אינהאלט און אוועקווארפן דעם שלעכטן חיצוניות. אבער פאר רוב מענטשן איז דער היתר נישט שייך. דער תוספות פארבינדט דאס מיט דער סוגיא פון אחר (אלישע בן אבויה). שפעטער ווערט דערמאנט אז א רבי דארף מען דן זיין לכף זכות, אבער דא רעדט מען אין א פאל וואו עס איז אבוויעסלי אז מ’קען אים נישט דן זיין לכף זכות.
13. דער רמב”ם’ס דרך צו ברענגען מאמרי חז”ל:
אין אלע פרקים פון הלכות תלמוד תורה ברענגט דער רמב”ם מאמרי חז”ל און פסוקים – וואס איז נישט זיין רגיל’ע דרך אין אנדערע הלכות. ער ברענגט “אמרו חכמים” און פסוקים אלס שטיצע. אפשר וויל ער ווייזן אז דאס איז א הלכה מיט א מקור, נישט בלויז א סברא.
14. [Digression: צוויי ראלעס אין דער ישיבה – ראש ישיבה vs. משגיח:]
אין דער ישיבה-סטרוקטור קען זיין א ראש ישיבה (דער וואס לערנט גמרא תוספות מיט דעם עולם) און א משגיח (דער וואס איז מדריך מענטשן, זאגט מוסר). דאס זענען צוויי פארשידענע פאזיציעס. דער רמב”ם רעדט דא פון דעם ראש ישיבה וואס לערנט, נישט פון דעם וואס איז מחזיר מענטשן למוטב. דער ראש ישיבה וואס לערנט מיט דעם עולם קען נישט אוועקגעבן צייט פאר יעדן איינעם’ס דרך טובה – ער דארף זיין כתרו של תורה, ער טאר נישט אוועקגעבן צייט פאר זיין אייגענע פרנסה, קאל וחומר פאר אנדערע ענינים. דערפאר דארף מען א סיסטעם.
—
רמב”ם’ס ווערטער: “התלמידים יושבים לפניו בכף (חצי עיגול), כדי שיהיו כולם רואים אותו ושומעים דבריו. ולא ישב הרב על הכסא ותלמידיו על הקרקע, אלא או כולם על הארץ או כולם על הספסלים. בראשונים היה הרב יושב ותלמידיו עומדים, ומקודם חורבן בית שני נהגו שיהיו כולם יושבים.”
די תלמידים זיצן אין א האלבע רינג ארום דעם רבי, כדי אלע זאלן אים זען און הערן. דער רבי זאל נישט זיצן אויף א בענקל ווען תלמידים זיצן אויף דער ערד – אלע אויף בענקלעך אדער אלע אויף דער ערד. פריער פלעגן תלמידים שטיין, אבער פאר חורבן בית שני האט מען אנגעהויבן אז אלע זיצן.
1. וויכטיגקייט פון זען דעם רבי: עס איז וויכטיג נישט נאר צו הערן דעם רבי, נאר אויך צו זען אים. דערפאר דארף מען זיצן אין א האלבע רינג, נישט אין גראדע רייען, ווייל אין גראדע רייען קענען די הינטערשטע נישט זען.
2. דער רבי זאל נישט זיצן העכער: מ’וואלט געקענט טראכטן אז עס איז כבוד התורה אז דער רבי זאל זיצן אויף א בענקל און תלמידים אויף דער ערד. אבער דער רמב”ם פסק’נט קעגן דעם. אין גמרא שטייט: “לא ילמד הרב כשהוא יושב על גבי מטה ותלמידיו על גבי קרקע” – דער רמב”ם’ס פסק שיינט צו גיין ווייטער ווי דער פשוט’ער לשון פון דער גמרא.
3. פארבינדונג צו דרך האמצעי אין כבוד: פריער האט דער רמב”ם געזאגט אז א תלמיד חכם דארף האלטן זיין כבוד, אבער נאר מיט א דרך האמצעי – נישט צו פיל גאוה. דא זעט מען דעם זעלבן מהלך: דער רבי זיצט בראש (א געוויסע כבוד – ער איז דער רבי, מ’דארף אים הערן), אבער נישט אויף א העכערע לעוועל – דאס וואלט שוין געווען צו פיל גאוה.
4. היסטארישע ענטוויקלונג – פון עמידה צו ישיבה: פריער פלעגן תלמידים שטיין (ווי ביי קריאת התורה – א כבוד התורה), אבער פאר חורבן בית שני האט מען שוין אנגעהויבן אז אלע זיצן, ווייל עס איז גרינגער צו לערנען ביים זיצן. דערפון קומט דער נאמען “ישיבה” – פריער האט עס געהייסן “עמידה”.
—
רמב”ם’ס ווערטער: “אם היה הרב מלמד בעצמו – [מלמד דירעקט]. ואם היה מלמד על ידי מתורגמן – המתורגמן עומד בין הרב ובין התלמידים, הרב אומר למתורגמן, והמתורגמן משמיע לתלמידים. ולא יגביה הרב קולו יותר מן המתורגמן, ולא יגביה המתורגמן קולו בעת ששואל לרב יותר מקול הרב. אין המתורגמן רשאי לא לבצות ולא להוסיף ולא לשנות.”
צוויי וועגן פון לערנען: (א) דער ראש ישיבה אליין איז דער מגיד שיעור; (ב) עס איז דא א מתורגמן (אין חב”ד הייסט עס א חוזר) וואס זאגט איבער דעם שיעור. דער מתורגמן שטייט צווישן דעם רבי און די תלמידים.
1. פראקטישער טעם פאר א מתורגמן: אמאל איז נישט געווען קיין מייקראפאון, האט דער מתורגמן געדארפט שרייען כדי אלע זאלן הערן. דאס זיצן אין רינגס העלפט אויך דערפאר – מ’איז נענטער צום רבי.
2. דער מתורגמן טאר נישט אליין ענטפערן שאלות: ווען א תלמיד פרעגט א שאלה, טאר דער מתורגמן נישט אליין ענטפערן. ער דארף פרעגן דעם רבי, דער רבי ענטפערט צום מתורגמן, און דער מתורגמן ענטפערט צום שואל. דאס איז א סדר פון כבוד – אלעס גייט דורך דעם רבי.
3. קול-רעגלען – געלערנט פון משה רבינו: דער רבי זאל נישט רעדן העכער ווי דער מתורגמן (ווייל דעם מתורגמן’ס דזשאב איז צו רעדן הויך). און דער מתורגמן, ווען ער רעדט צו דעם רבי, זאל רעדן שטילער ווי דער רבי – אויס כבוד. נאר ווען ער רעדט צו דעם עולם, רעדט ער יא העכער. דאס ווערט אלעס געלערנט פון משה רבינו – ווי משה האט גערעדט מיט’ן אייבערשטן און ווי ער האט גערעדט מיט די אידן.
4. דער מתורגמן טאר נישט טוישן: דער מתורגמן האט נישט די רעכט צו טוישן, צוגעבן, אדער אפנעמען. דאס איז די זעלבע יסוד ווי אז ער טאר נישט אליין ענטפערן – ער איז נישט דער רבי. עס איז זייער נאטורליך אז א מתורגמן הייבט אן זיך אנקוקן ווי ער איז דער רבי, ווייל ער האט דעם מייק. אבער מ’דארף געדענקען: דו ביסט נאר דער מתורגמן.
5. [Digression: א מגיד vs. א תלמיד חכם:] א מענטש קען זיין א גוטער מגיד – ער קען גוט מסביר זיין, ער קען גוט זאגן וואס שטייט – אבער דאס מיינט נישט אז ער איז א גדול בתורה. ער איז א מתורגמן, ער קען איבערזאגן וואס די חכמי התורה זאגן. ער מעג טאקע בעסער מסביר זיין מיט א קלארערן נוסח, אבער ער טאר נישט ארויפלייגן זיינע אייגענע מיינונגען, ווייל ער האט נישט אן אייגענע דעת תורה אויף דעם לעוועל פון דעם רבי.
6. דער ראב”ד’ס השגה – אב ובנו אדער רבו ותלמידו: דער ראב”ד מאכט א השגה: “מקורי חדוש היו – רב שמי תרגמין והרב שילא.” דער ראב”ד זאגט אז דאס וואס דער רמב”ם שרייבט איז באזירט אויף א איינמאליגע מעשה, נישט אויף א כלל’דיגע הלכה. דער ראב”ד’ס מהלך: בדרך כלל קען מען גלייבן אז דער מתורגמן איז א שוואכערער תלמיד חכם ווי דער רבי – דערפאר זאגט מען אים ער זאל נישט אליין ענטפערן. אבער ביי אב ובנו אדער רבו ותלמידו מאכט זיך אמאל אז א טאטע האט אזוי שטארק ליב זיין קינד, אדער א רבי האט אזוי שטארק ליב זיין תלמיד, אז הגם דער תלמיד/זון איז אליין א חשוב’ער תלמיד חכם, לאזט ער זיך זיין דעם מתורגמן. אין אזא פאל איז דער כלל אנדערש – מ’קען נישט אננעמען אז דער מתורגמן איז שוואכער.
7. דער מתורגמן זאגט דעם רבי’ס נאמען בפירוש: ווען דער מתורגמן זאגט איבער פאר דעם עולם, זאל ער זאגן “כך אמר רבנו פלוני” – מיט דעם רבי’ס נאמען בפירוש. דאס איז אינטערעסאנט ווייל דער רבי אליין טאר נישט זאגן זיין רבי’ס נאמען (ער זאגט “אבי מורי” אדער “מורי ורבי”), אבער דער מתורגמן, וואס ס’איז נישט זיין רבי, זאל יא ארויסזאגן דעם נאמען קלאר – כדי דער עולם זאל וויסן פון וועמען ער זאגט איבער. דאס איז א דין אין קלארקייט – “בשם אומרו.”
8. [Digression: אלטע מלמדים:] אסאך מאל ווארפט מען ארויס א מלמד ווייל ער איז שוין אלט – דאס איז א ווייטאגליכע זאך. דער רמב”ם’ס מהלך מיט’ן מתורגמן גיט א לייזונג: אויב דער רבי איז שוין אלט און מ’קען אים שווער הערן – נעם א מתורגמן, נעם א העלפער, אנשטאט אים אוועקצושיקן.
9. דער רמ”א’ס באמערקונג: דער רמ”א אין הלכות תלמוד תורה זאגט אז היינט איז נישט מצוי די גאנצע הלכות פון מתורגמן, דעריבער איז ער נישט מאריך אין דעם.
—
רמב”ם’ס ווערטער: “הרב שלמד ולא הבינו התלמידים, לא יכעוס עליהם וירגז, אלא חוזר ושונה הדבר אפילו כמה פעמים, עד שיבינו עומק ההלכה. וכן לא יאמר התלמיד ‘הבנתי’ והוא לא הבין, אלא חוזר ושואל אפילו כמה פעמים. ואם כעס עליו רבו ורגז, יאמר לו: ‘רבי, תורה היא וללמוד אני צריך, ודעתי קצרה.’ ולא יהא התלמיד בוש מחבריו שלמדו בפעם ראשונה או שניה והוא לא למד אלא לאחר כמה פעמים… שאם יתבייש, נמצא נכנס ויוצא לבית המדרש והוא אינו למד כלום.”
דער רבי זאל נישט ווערן אין כעס ווען תלמידים פארשטייען נישט, נאר ער זאל עס נאכאמאל און נאכאמאל איבערזאגן ביז זיי פארשטייען. דער תלמיד האט א חיוב נישט צו זאגן “הבנתי” ווען ער האט נישט פארשטאנען, און ער זאל זיך נישט שעמען פאר חברים וואס האבן שנעלער פארשטאנען.
1. דאס איז ווי א “דיעל” צווישן רבי און תלמיד: אזוי ווי א משא ומתן – דער רבי האט פארזען אז זיי גייען פארשטיין, און ביידע צדדים מוזן זיין ארנטליך דערוועגן. דער רבי’ס דזשאב איז צו זאגן עס צוויי מאל, דריי מאל – דאס איז זיין אחריות.
2. פארוואס ווערט דער רבי אין כעס: דער סברא איז אז דער רבי ווערט פראסטרעיטעד ווייל ער האלט אז ער זאגט עס נישט גענוג גוט – ער איז אין כעס אויף זיך אליין. ממילא, ווען דער תלמיד זאגט “רבי, דעתך צרופה, דו זאגסט גוט, איך פארשטיי נישט גוט” – נעמט ער אויף זיך די “בלעים” – און דער רבי באקומט די געדולד דאס איבערצוזאגן.
3. דער חיוב אויפ’ן תלמיד צו איבערפרעגן – א דין אין תורה: דער חיוב אויפ’ן תלמיד צו איבערפרעגן איז לכאורה א דין אין תורה, נישט בלויז א מוסר-זאך.
4. דער רמב”ם’ס עצה – “ודעתי קצרה”: דער תלמיד טראכט אמאל אז ס’איז נישט קיין דרך ארץ איבערצופרעגן אזויפיל מאל, ס’איז אן עזות. דער רמב”ם זאגט אז יעדע זאך קען מען טרעפן אן איידעלע וועג צו זאגן – “רבי, תורה היא וללמוד אני צריך, ודעתי קצרה.”
5. דער חשש פון “אויפ’ן חשבון פון אנדערע”: א מענטש וואלט געטראכט – וויאזוי מעג איך זיי מבטל זיין פון תורה? זיי פארשטייען שוין, און וועגן מיר דארף דער רבי נאכאמאל זאגן? דער ענטפער: זאלן זיי הערן נאכאמאל, ס’גייט נישט שטיין ווערן, זיי וועלן חזר’ן, ס’איז גארנישט געשען. אויסערדעם, דער רבי האט נישט טויזנט תלמידים – ער האט א קלענערע גרופע, און אלעס איז אויף פארשטאנען.
6. די ריעליטי פון “איינער פרעגט”: געווענליך, אויב ס’איז דא איינער וואס זאגט “רבי, איך האב נישט פארשטאנען”, איז דא בערך פופציג פראצענט פון די קלאס וואס האבן אויך נישט פארשטאנען – נאר זיי אלע שעמען זיך. געווענליך איז דער איינער וואס פרעגט נישט קיין שוטה, נאר ער איז מער א שפל בעיניו און שעמט זיך נישט. אסאך מאל איז דער אמת אז דער רבי האט עס נישט גוט מסביר געווען, אדער ס’פעלט טאקע אויס צוויי מאל צו זאגן אזא קאמפליצירטע זאך.
7. “אין הביישן למד ולא הקפדן מלמד” (אבות ב:ה): דער רמב”ם ברענגט דעם משנה – א ביישן קען נישט לערנען, א קפדן קען נישט מלמד זיין. ביידע צדדים מוזן אויפגעבן זייער נאטורליכע טענדענץ – דער תלמיד זיין בושה, דער רבי זיין כעס.
—
רמב”ם’ס ווערטער: “במה דברים אמורים? בשלא הבינו התלמידים הדברים מפני עומקן, או מפני דעתן שהיא קצרה. אבל אם ניכר לרב שהם מתרשלים בדברי תורה ומתרפים עליהם, ולפיכך לא יבינו – חייב לרגוז עליהם ולהכלימם בדברים כדי לחדדם. וכן הוא אומר: ‘זרוק מרה בתלמידים.'”
דער רבי’ס געדולד איז נאר ווען דער חסרון איז אין דער טיפקייט פון דער נושא אדער אין דער תלמיד’ס קאפ. אבער ווען זיי זענען פויל און שטרענגען זיך נישט אן – דעמאלט איז ער חייב זיך צו ברוגז’ן.
1. דער רמב”ם’ס “שיינע קומתא”: דער רמב”ם מאכט א קלארע סדר – דאס וואס שטייט “לא יכעוס” רעדט זיך אין איין אופן (ווען ס’איז טיף אדער שווער), און דאס וואס שטייט “זרוק מרה” רעדט זיך אין אן אנדער אופן (ווען זיי זענען פויל). ער פאראייניגט צוויי סותר’דיגע מאמרי חז”ל.
2. “חייב לרגוז” – נישט נאר act’ן: ער דארף טאקע באמת זיין אין כעס, נישט נאר act’ן כעס. ער זאל ארויסווייזן זיין כעס און זיי פארשעמען מיט שארפע ווערטער – “כדי לחדדם.”
—
רמב”ם’ס ווערטער: “אין ראוי לרב לנהוג קלות ראש לפני תלמידיו, ולא לשחוק בפניהם, ולא לאכול ולשתות עמהם – כדי שתהא אימתו עליהם.”
דער רבי זאל נישט זיין א ווערטל-זאגער, נישט לאכן מיט זיי, נישט שפילן מיט זיי, נישט עסן מיט זיי – כדי זיי זאלן האבן מורא פאר אים.
1. “קלות ראש” מיינט נישט דווקא א שלעכטע זאך: ס’מיינט מער אז ער זאל נישט זיין אויף דער זעלבער לעוועל ווי די תלמידים – ער זאל נישט דזשאוקן מיט זיי, נישט זיין צו נאנט. ס’דארף זיין א געוויסע “געפ” צווישן אים און זיי.
2. “הטל מורא על התלמידים” – ברייטער ווי נאר אנשרייען: דער טיפערער פשט: ווען מ’האט א שרעק/ערנסטקייט פאר איינעם וואס מ’נעמט ערנסט, וועט מען מער ארויסנעמען פון אים. די ערנסטקייט העלפט צו לערנען. אנשרייען איז נאר ווען מ’האלט שוין ביי אן עמערדזשענסי. אבער אויפן כלליות’דיגן אופן, “הטל מורא” מיינט א געוויסע ערנסטקייט וואס העלפט דעם לערנען גופא.
3. א רבי וואס פירט זיך מיט דיסטענס – לטובת די תלמידים: א רבי וואס האלט דיסטענס פון זיינע תלמידים טוט עס לטובתם – דאס העלפט זיי בעסער לערנען פון אים. דער עולם כאפט דאס נישט אלעמאל.
4. [Digression: חסידישע טישן:] די היינטיגע חסידישע רבי’ס עסן דאך איינמאל מיט זייערע תלמידים ביים טיש – אבער אפשר הייסט דאס נישט “עסן מיט זיי” אין דעם זין, ווייל דער רבי זיצט אויף א סטעידזש, ס’איז נישט א שמועס-מאלצייט.
—
רמב”ם’ס ווערטער: “אין שואלין את הרב כשיכנס לבית המדרש עד שתתיישב דעתו עליו. ואין התלמיד שואל מיד, אלא ימתין מעט עד שינוח הרב. ואין שני תלמידים שואלין כאחד. אין שואלין מעומד, ואין משיבין מעומד, ולא מגבוה, ולא מרחוק, ולא מאחורי הזקנים. ואין שואלין את הרב אלא בענין. ואין שואלין אלא מיראה. ולא ישאל בענין יותר משלוש הלכות.”
מ’זאל נישט באפאלן דעם רבי מיט שאלות ווען ער קומט אריין. מ’זאל אים געבן א טשענס זיך צו בארואיגן. מ’פרעגט נישט שטייענדיג, נישט פון הויך, נישט פון ווייט, נישט פון הינטער די זקנים. מ’פרעגט נאר אין דעם ענין, מיט יראת הכבוד, און נישט מער ווי דריי הלכות אויפאמאל.
1. דער רבי איז א מענטש: הגם ער ווייסט אלעס, קען מען אים נישט גלייך באפאלן מיט שאלות. ער דארף דרך ארץ – מ’זאל אים געבן א טשענס זיך צו קומען צו זיך.
2. אויך דער תלמיד דארף מנוחה פאר’ן פרעגן: נישט נאר דער רבי דארף זיך בארואיגן – אויך דער תלמיד זאל נישט פרעגן ווען ער קומט אריין, נאר ער זאל קודם זיך קומען צו זיך. ווייל “שאלת חכם חצי תשובה” – דער אופן וויאזוי מ’פרעגט מאכט אסאך אויס, אז ער זאל קענען גוט קלאר פרעגן.
3. “מעומד” – כבוד אדער איכות הלימוד? איז דאס בלויז אן ענין פון כבוד, אדער אויך אן ענין פון ישוב הדעת – אז א מענטש קען נישט האבן ישוב הדעת ווען ער שטייט? דער אלטער סדר (פאר דעם גלות) איז געווען אז תלמידים שטייען און דער רבי זיצט. נאך די תקנות הגלות האט זיך דאס געביטן – היינט זיצן אלע.
4. “ולא מרחוק, ולא מאחורי הזקנים” – כבוד אדער פראקטיש? איז דאס בלויז כבוד, אדער אויך א פראקטישע זאך – ווען איינער שרייט פון הינטן קען מען נישט הערן קלאר וואס ער זאגט? אפשר איז עס ביידע.
5. וואס מיינט “בענין” – עטליכע מהלכים:
– (א) “בענין” מיינט אין דעם ענין/סוגיא וואס מ’לערנט יעצט – נישט שפרינגען צו אן אנדער נושא.
– (ב) “בענין” מיינט א ספעציפישע שאלה – נישט א כלליות’דיגע שאלה ווי “זאג מיר אלעס וועגן שבת”, נאר קוק דיך פאר, לערן, און פרעג דאן א ספעציפישע הלכה.
– (ג) עס קען זיין אז “שואלין בענין” רעדט נישט פון בשעת דעם שיעור, נאר ווען דער חכם קומט אריין אין בית המדרש – מ’זאל אים נישט באפאלן מיט שאלות פון אלע ריכטונגען, נאר פרעגן בסדר, אין דעם ענין.
6. “לא ישאל יותר משלוש הלכות”: “ענין” קען זיין קלענער ווי א מסכת – עס מיינט די סוגיא/סובדזשעקט וואס מ’לערנט היינט. מ’זאל נישט פרעגן מער ווי דריי שאלות אויפאמאל, ווייל דער רבי’ס צייט איז נישט פריי – עס דארף גיין מיט א סדר און רעספעקט.
7. [Digression: היינטיגע מציאות:] היינט איז נישט דא די גאנצע פארמאלע מוסד פון שאלות דורכ’ן מתורגמן. אבער אמאל איז דער עיקר לימוד ביי די גאונים געווען דורך תשובות אויף שאלות – דאס איז געווען דער סדר.
—
רמב”ם’ס ווערטער (אויף בסיס די גמרא): דער תלמיד טאר נישט פרעגן דעם רבי טריק-שאלות כדי אים צו כאפן. אבער דער רבי האט רשות צו פרעגן די תלמידים אזעלכע שאלות כדי זיי אויסצושארפן – “לחדדן”. דער רבי מעג אפילו פרעגן פון אן אנדער ענין וואס זיי זענען נישט עוסק דערין.
עס איז א פונדאמענטאלער חילוק צווישן דעם תלמיד’ס ראלע און דעם רבי’ס ראלע אין שאלות-שטעלן. דער תלמיד דארף פרעגן בכבוד, אין דעם ענין; דער רבי דארף אויסשארפן די תלמידים, אפילו מיט שווערע אדער אומגעריכטע שאלות.
1. פארוואס טאר דער תלמיד נישט כאפן דעם רבי, אבער דער רבי מעג יא כאפן דעם תלמיד: דער חילוק איז צוויי-פאכיג: (א) כבוד – ווען א תלמיד כאפט דעם רבי ביי א טעות, פארשעמט ער אים, און דאס איז אן עוולה. אבער ווען דער רבי כאפט דעם תלמיד, איז דאס נישט קיין בושה, ווייל א תלמיד איז נאך א תלמיד – מ’עקספעקט נישט פון אים אז ער זאל אלעס וויסן. (ב) פונקציע – דער דזשאב פון דעם רבי איז אויסצושארפן די תלמידים (“לחדדן”), אבער דער דזשאב פון דעם תלמיד איז נישט אויסצושארפן דעם רבי.
2. פארוואס מעג דער רבי פרעגן פון אן אנדער ענין, אבער דער תלמיד נישט: א פסיכאלאגיש-אינטעלעקטועלער תירוץ: דער תלמיד הערט זיך איין כללים און קען לייכטער געדענקען פון פארשידענע פלעצער. אבער דער רבי, ווען ער לייגט זיך אריין אין אן ענין, איז ער “עכט דארט” – ער איז אזוי פארטיפט אז ער קען נישט אזוי גרינג ספרינגען צו אן אנדער נושא. ווערט געברענגט פון ר’ יוסף (הוטנער?) אז ווי עלטער א חכם ווערט, ווערט עס אים שווערער צו ענטפערן אויף א נושא וואס ער איז נישט דערין – נישט ווייל ער פ
ארלירט חריפות, נאר ווייל ער לייגט זיך מער אריין אין יעדן ענין, עס ווערט מער א טייל פון זיין וועזן.
3. צוויי נקודות וואס מישן זיך אינאיינעם – כבוד הרב און איכות הלימוד: דער רמב”ם מישט דא צוויי מאטיוון: (א) כבוד פאר דעם רבי, און (ב) עפעקטיוויטעט פון לערנען – וויאזוי מ’באקומט די בעסטע, קלארסטע ענטפערס. ביידע דארף מען האבן אין זינען. די צוויי נקודות זענען זייער קאנעקטעד – ווען מ’האט כבוד די ריכטיגע וועג, לערנט מען בעסער. כבוד הרב איז נישט בלויז אן עטיקעט, עס איז א חלק פון דעם לימוד-פראצעס.
4. [Digression: ר’ חיים קאניעווסקי:] דער סדר וויאזוי מענטשן האבן “געהארגעט” ר’ חיים קאניעווסקי מיט שאלות פון אלע ריכטונגען – געווארפן שאלות אן סדר – איז נישט געווען א ריכטיגע זאך לויט דעם כלל. הגם ער איז געווען גענוג א גדול אז בושה איז נישט שייך, אבער דער כלל בלייבט א כלל.
5. דער רבי האט אויך ליב שאלות – אבער מיט א תנאי: א רבי האט ליב ווען מ’פרעגט שאלות, ווייל עס מאכט אים גיין נאכקוקן. אבער דער תלמיד זאל “מחדש זיין” – פרעגן א שאלה וואס איז מחדד דעם רבי, נישט טריק-שאלות. א שאלה וואס קומט פון דעם ענין וואס מ’לערנט איז מחדד דעם רבי, און דאס איז גוט.
—
רמב”ם’ס ווערטער: “שנים שואלין – אחד שואל בענין ואחד שלא בענין, נזקקין לענין. מעשה ושאינו מעשה, נזקקין למעשה. הלכה ומדרש, נזקקין להלכה. מדרש ואגדה, נזקקין למדרש. אגדה וקל וחומר, נזקקין לקל וחומר. קל וחומר וגזירה שוה – נזקקין לקל וחומר.”
“אויב צוויי מענטשן פרעגן שאלות – אחד חכם ואחד תלמיד, איז מען נזקק קודם פאר’ן חכם. שניהם חכמים, שניהם תלמידים, שני עמי הארץ, אדער שאלו שניהם שתי הלכות/שאלות/תשובות/מעשים – איז עס ווי דער מתורגמן וויל.”
ווען צוויי מענטשן פרעגן אויפאמאל, איז דא א סדר פון קדימה: ענין פאר שלא בענין, מעשה פאר נישט-מעשה, הלכה פאר מדרש, מדרש פאר אגדה, קל וחומר פאר אגדה, קל וחומר פאר גזירה שוה. א חכם קומט פאר א תלמיד. אויב ביידע זענען אין דער זעלבער דרגא, האט דער מתורגמן די ברירה.
1. מ’דארף אפילו ענטפערן שלא בענין: פון דעם וואס דער רמב”ם זאגט “נזקקין לענין” (נישט “מ’ענטפערט נאר בענין”) זעט מען אז מ’דארף יא ענטפערן אויך דעם וואס פרעגט שלא בענין – נאר דער וואס פרעגט בענין האט קדימה. דאס איז א חידוש – מ’וואלט געמיינט אז שלא בענין טאר מען גאר נישט פרעגן.
2. וואס מיינט “מדרש” לעומת “אגדה”: “מדרש” מיינט מדרש הלכה – דאס הייסט, דער פשט פון וואו מ’לערנט ארויס א הלכה פון א פסוק (דרשת הפסוקים). “אגדה” מיינט אגדה כפשוטו – מוסר, מחשבה, מעשיות. דערפאר איז מדרש (הלכה) קודם צו אגדה.
3. פארוואס איז קל וחומר העכער ווי גזירה שוה: א קל וחומר איז א סברא-באזירטע זאך – עס שארפט אויס דעם תלמיד’ס דענקען, ווייל עס איז א ראציאנאלער פראצעס פון אויסארבעטן. א גזירה שוה איז א “piece of information” – א מסורה אז צוויי ווערטער זענען פארבונדן, אבער עס שארפט נישט אויס די מחשבה אזוי ווי א קל וחומר. דערפאר, ווען מ’שמועסט מיט דעם תלמיד, איז קל וחומר מער “מחדד” – מער למדנות, מער סעריעס.
4. “ענין” אין קאנטעקסט פון שלשים יום קודם החג: דער באגריף “ענין” קען אויך מיינן דעם ענין פון דער צייט – אזוי ווי ערב פסח, ווען “ענין” מיינט הלכות פסח, וואס נעמט איבער די רעגולערע סוגיא. אין געוויסע מפרשים שטייט אזוי אויף דעם ענין פון “נזקקין לענין”.
5. פארוואס קומט דער חכם קודם: דער חכם קומט מער כבוד. א תלמיד קומט מער כבוד ווי אן עם הארץ, אבער א חכם קומט נאך מער כבוד ווי א תלמיד. דער סדר קדימה איז אן ענין פון כבוד.
6. דאס זענען הלכות פאר’ן מתורגמן, נישט פאר’ן רבי: א וויכטיגער חידוש – די גאנצע הלכה רעדט צום מתורגמן. דער רבי אליין קען דאך אליין דעסיידן וואס ער וויל טון. אבער דער מתורגמן, וואס באקומט שאלות פון פארשידענע מענטשן, דארף וויסן וועמענס שאלה ער זאל איבערגעבן צום רבי ערשט. דער מתורגמן איז דער וואס מחליט וועמענס שאלה גייט ער יעצט פרעגן פאר’ן רבי ביים שיעור.
7. ווי אזוי עס האט פראקטיש געארבעט: מענטשן האבן געפרעגט שאלות פאר’ן מתורגמן (אפשר אזוי ווי מ’שיקט ארויף נאוטס), און דער מתורגמן האט דעסיידעד וועלכע שאלה ער גיט ווייטער צום רבי.
—
רמב”ם’ס ווערטער: “אין ישנים בבית המדרש. כל המתנמנם בבית המדרש – חכמתו נעשית קרעים קרעים.” “ואין משיחין בבית המדרש אלא בדברי תורה.” אפילו “מי שנתעטש” – מ’זאגט אים נישט “רפואה” אין בית המדרש. “קדושת בית המדרש חמורה מקדושת בית הכנסת.”
מ’טאר נישט שלאפן אין בית המדרש – אפילו נישט דרימלען (מתנמנם). דער וואס דרימלט, זיין חכמה ווערט צוריסן אין שטיקלעך – ער געדענקט א האלב שטיקל דא, א האלב שטיקל דארט. מ’טאר נישט רעדן קיין אנדערע שמועסן אין בית המדרש, נאר דברי תורה. אפילו אזא קליינע זאך ווי וואונטשן “רפואה” נאך אן עיטוש איז אסור – קל וחומר אנדערע זאכן. די קדושה פון בית המדרש איז נאך שטרענגער ווי בית הכנסת.
1. גרויסער חידוש – “בית המדרש” מיינט נישט דער בנין, נאר בשעת הלימוד: “בית המדרש” אין חז”ל מיינט נישט דווקא דער פיזישער געביידע. “בית המדרש” מיינט בשעת השיעור – דער זמן וואס דער רבי לערנט פאר די תלמידים. וואס מיר רופן “א שיעור” הייסט אין חז”ל “בית המדרש.” דער מקום איז דער זמן. אסאך מאל זעט מען אין חז”ל “נעשה בית המדרש” – דאס מיינט בשעת הלימוד.
2. ראיה פון דעם דיוק: וואס הייסט “אין משיחין בבית המדרש”? מ’טאר דאך זיכער נאכן שיעור זאגן “א גוט מארגן” אין דער בילדינג! עס מוז מיינען בשעת’ן לימוד.
3. תירוץ אויף א סתירה מיט’ן שולחן ערוך: אין שולחן ערוך הלכות תלמוד תורה (רמ”א) שטייט אז חכמים האבן יא געשלאפן אין בית המדרש. דאס איז לכאורה א סתירה צום רמב”ם’ס “אין ישנים בבית המדרש.” אבער לויט דעם חידוש איז גארנישט קיין סתירה: “אין ישנים בבית המדרש” מיינט בשעת’ן לימוד – ביים שיעור שלאפט מען נישט. אבער אין דער פיזישער בילדינג שלאפן, ווען ס’איז נישט קיין שיעור, איז בכלל נישט קיין פראבלעם.
4. חילוק צווישן בית הכנסת און בית המדרש: א בית הכנסת האט אפשר א קדושה אין דער בילדינג גופא (קדושת המקום). אבער א בית המדרש – די קדושה איז נישט אין דער בילדינג, נאר אין דער צייט וואס מ’לערנט. דערפאר שטייט “בית המדרש” (איינציק) און נישט “בתי מדרש” (מערצאל) – ווייל ס’רעדט נישט פון פיזישע געביידעס, נאר פון דעם מצב פון לערנען.
5. “חכמתו נעשית קרעים קרעים” – פשט’ער טעם: דער וואס דרימלט ביים שיעור, ער כאפט א האלב שטיקל דא און א האלב שטיקל דארט, און זיין חכמה ווערט ווי א צוריסענע מלבוש. דער וואס גייט בכלל נישט אין בית המדרש, ער קען זיך אינגאנצן ארומדרייען אן א העמד – אבער דער וואס דרימלט, האט א צוריסענע העמד, וואס איז אפשר נאך ערגער.
6. “רפואה” נאכן עיטוש – ווי שטרענג ס’איז: אפילו אזא קליינע זאך ווי זאגן “רפואה” (וואס איז א ענין פון נימוס) זאגט מען נישט בשעת’ן לערנען. דאס ווייזט ווי שטרענג מ’דארף זיין מיט’ן לערנען – ס’איז קוים דא אפאר סעקונדס וואס מ’קען לערנען, און אין יענע סעקונדס זאל מען נישט ענטפערן א טעלעפאן, נישט זאגן רפואה, גארנישט.
7. ס’איז נישט נאר כבוד פאר’ן רבי – ס’איז “סעריעס”: די הלכות זענען נישט בלויז אן ענין פון כבוד פאר’ן רבי. ס’איז אן ענין פון ווי אזוי מ’דארף לערנען – מיט פולער ערנסטקייט (סעריעסנעס). דער גאנצער פרק ד’ שטעלט אוועק אז דער בית המדרש / ישיבה איז אן ערנסטע אינסטיטוציע וואו מ’לערנט תורה אויף דעם העכסטן לעוועל, מיט א סדר, מיט כבוד, מיט ערנסטקייט – און דאס אלעס איז א חלק פון דעם כתר תורה.
Speaker 1: אקעי, רבותי, מיר גייען לערנען די רמב”ם הלכות תלמוד תורה פרק ד’.
זאג איך אן הקדמה. זאגט דער רמב”ם אזוי, ביז יעצט האבן מיר געלערנט פרק א’ אז מ’דארף לערנען, פרק ב’ איז וויאזוי דער מלמד תינוקות ארבעט, פרק ג’ אז מ’דארף לערנען אין לעוועל טו, וואס הייסט כתר תורה, נישט די המון שונה הלכות. און פרק ד’ לכאורה רעדט פון וויאזוי מ’לערנט אין דעם לעוועל טו, דאס הייסט נישט די סדר פון די מלמדי תינוקות, נאר די סדר פון די ישיבה, פון א רבי וואס ער לערנט אמת’דיג אויס די תורה.
קענסט זאגן אזוי ווי אז די מלמדי תינוקות איז אזוי ווי די מצוה פון חינוך צו לערנען, און דאס איז דארף לערנען אליין, ווען מ’איז שוין א בר דעת, און מ’לערנט שוין צו זאכן זיין א כתר של תורה.
Speaker 2: יא, אבער רוב מענטשן קומען נישט אן צו די מדריגה. רוב מענטשן זענען… ס’איז נישט נאר חינוך.
Speaker 1: איך זאג דיר, אזוי ווי ס’זעט אויס אין די רמב”ם איז דא צוויי לעוועלס פון די מצוה פון תלמוד תורה. ס’איז דא די מצוה כראוי, און ס’איז דא די מצוה וואס מ’מוז יוצא זיין, אפשר בדיעבד, אדער ס’איז אזוי שוה לכל נפש.
Speaker 2: דו מיינסט מיט די לעוועל ווען מ’איז שוין קורא ושונה, מ’איז שוין תלמוד, מ’לערנט שוין, מ’איז שוין נושא ונותן מדעת עצמו.
Speaker 1: דאס קען זיין, אבער דער רמב”ם לייגט עס אזוי אראפ. איך פארשטיי פארוואס, ווייל ס’וואלט געדארפט אזוי זיין. דער רמב”ם לייגט עס מער אראפ אז ס’איז דא כתר תלמוד תורה כראוי.
Speaker 1: אקעי, מיר גייען זען די רמב”ם הלכה א’.
אין מלמדין את התורה אלא לתלמיד הגון. מ’לערנט נאר תלמוד תורה צו א הגון, מיינט א לייטישער, אן איידעלער מענטש. ברענגט ער צוויי אפשענס: או נאה במעשיו, א מענטש וואס האט שיינע מעשים, א בעל מעשים, א מענטש וואס פירט זיך אויף מיט גוטע מעשים, או לתם, א מענטש וואס איז תמימות’דיג, אפילו ער האט נאך נישט גוטע מעשים, אבער ער האט גוטע אינטענשענס.
Speaker 2: א תם מיינט וואס? אזוי ווי דער תם פון די הגדה?
Speaker 1: איך פארשטיי פון די קאנטעקסט דא, אז א תם מיינט לאו דוקא ער איז נאך נישט קיין בעל מעשים, אבער נישט קיין שלעכטער, א תם איז א עובר.
Speaker 2: אפשר קען זיין א תם מיינט אזוי ווי ער האט נאך נישט קיין חזקה. נאה במעשיו מיינט אזוי ווי ער איז שוין א מועד, א מועד צו טון גוטע זאכן, און א תם איז ער האט נאך נישט געשטויסן דריי מאל, און ער ווייסט נאך נישט, איז נישט געטון שלעכט, ער האט נישט קיין שלעכטע רעקארד.
Speaker 1: סא רבותי, אויב דו ביסט נישט לייטיש, מאך צו דעם ווידעא און הייב אן צו מפרש זיין די משניות במתניתא. אונזער ווידעא איז אין בחינה פון מלמדי תינוקות. מלמדי תינוקות דארף מען אויך לערנען גאנץ תורה שבכתב, אזוי ווי ס’איז געשטאנען. און דאס איז נעקסט לעוועל, דאס איז פאר אן אנדערע שול, לכאורה. ווייל אזוי ווי איך זאג, לכאורה איז אויף די מצוה פון מלמדי תינוקות נישט געשטאנען “איין” מלמד. מלמדי תינוקות דארף מען לערנען פאר יעדן, ער איז דאך א סתם קינד.
איך מיין די נעקסטע, יעצט מ’וועט קלאר מאכן. וואס זאגט דער רמב”ם? אויב ער איז נישט קיין גוטער תלמיד, וואס זאל מען טון? זאל מען אים ארויסווארפן? חס ושלום. אבל מניחו והולך בדרך לא טובה. אה, אבער דער תלמיד איז דאך אן עני.
Speaker 2: אה, יא, אבער זייער גוט, אבער ער זאגט מ’נעמט אים נישט אריין. איך בין מסכים, מ’נעמט אים נישט אריין.
Speaker 1: ניין, אבער איך זאג, דער ראש ישיבה קען זיך נישט ארויסדרייען און זאגן ס’האט נישט מיט מיר. די עבודה ווען דער ראש ישיבה איז געקומען צו דיר, איז דיין פראבלעם. אויב ער איז נאך נישט ראוי צו לערנען, זאלסטו קודם לערנען מיט אים אביסל מוסר, זאלסטו קודם אים מדריך זיין.
Speaker 2: אקעי, זאגסט א גוט’ס. אבער דו פארשטייסט אז ביי די משנה’ס קינד צו מיר, עליסט אז ביי די מלמדי תינוקות איז אפילו נישט דא דאס. ס’איז נישט קיין יונגל וואס הולך בדרך לא טובה. קיין יונגל. קיין יונגל. פאר א קינד, קודם יא. דא רעדט מען, ביי א קינד שטייט מ’זאל אים שלאגן, געבן פעטש. מ’ארבעט מיט אים, אזוי ווי מ’ארבעט מיט קינדער. אבער אויך, אויך ביי די לעוועל פון תורה פאר קינדער איז דא די היתר. די לעוועל דא איז אז אויב איינער איז הולך בדרך לא טובה, איז בעצם ווייסט ער אז ער זאל נישט לערנען. אבער דו זאגסט זייער גוט, מ’דארף מאכן אז ס’איז אנדערע שיעורים, ס’איז נישט קיין תירוץ צו זאגן איך גיי דיר נישט לערנען. אבער בכלל, דאס איז א לעוועל וואס איז שוין א לעוועל… אבער דו ביסט גערעכט.
Speaker 1: קען זיין, אהא, ווען מ’רעדט דא פון א הויכע מדרגה פון לערנען, לערן נישט מיט אים ווייטער אויב ער איז נישט קיין אדם הגון. וואס מיינט אדם הגון? איינער וואס ווייסט שוין וואס א מענטש דארף צו טון, ער ווייסט די חובת האדם, ער ווייסט אלע מצוות, און ער טוט עס נישט. אה, דעמאלטס. אבער א מענטש וואס איז סתם אזוי, ער ווייסט נישט, לערן מיט אים, לערן מיט אים כל התורה כולה. ער איז אין בחינה פון תם. ער איז אין בחינה פון תם, ער זאגט אזוי, יא. עפעס מוז ער דאך שוין וויסן צו קענען זיין הולך בדרך לא טובה, ער איז נישט קיין בעיבי וואס ווייסט נישט גארנישט.
Speaker 1: אקעי. אבל מניחו והולך בדרך לא טובה הוא, ומחזירין אותו למוטב. זאל קודם דער רבי אים מחזיר זיין למוטב. לכאורה דער רבי, ניין? וואס מיר זאגן ס’איז אן אנדערע דעפארטמענט, ס’איז דא אן ארגאניזאציע פאר בעלי תשובה. אבער מ’דארף אויך זיך צוקוקן, פארשטיין, ווייל לויט די ארבעט פון דעם רבי’ן, אזוי ווי מיר האבן געלערנט פאריגע פרק, אז ער מוז לערנען תורה כל ימיו וכל שנותיו, קען מען מאכן אז מחזיר זיין למוטב מיינט אויך מיט לערנען. אז מ’זאל לערנען מיט אים די חלק התורה וואס ישמעו, מ’זאל לערנען מיט אים ספר המדע. יא, לכאורה ספר המדע זאל מען יא לערנען מיט יעדן, ווייל ס’איז נישט לומדות, דאס זענען דאך די יסודי הדת, מ’זאל לערנען דאס מיט די הלכה. א גאנצן רמב”ם לערנט מען מיט יעדן. דאס רעדט זיך פון די לעוועל פון די ישיבה.
It’s hard to know, די אלע הלכות בכלל, א גאנצן רמב”ם, מ’האט שוין גערעדט צו מ’קען פסק’ענען פון די רמב”ם, וואס זענען די כללים אין א געוויסע זין. פראקטיש דארף מען פרובירן צו ניצן מיט א שכל, אז איינער זאל לערנען מיט אים וואס זאל אים משיב זיין צו גוט, ער זאל אנהייבן גיין צו די גוטע וועג. מניחין אותו בדרך השערה, מ’ווייזט אים די דרך השערה, ובודקין אותו, מ’טשעקט אים אויס, ס’האט טאקע געהאלפן די ארבעט מיט אים, די מעשה תשובה זיין. אחר כך מכניסין אותו לבית המדרש ומלמדין אותו. נאר נאכדעם גייט מען אים נעמען אריין אין בית המדרש און מ’לערנט מיט אים.
Speaker 2: יא, סאו די בית המדרש איז אן עליטע אינסטיטוציע, ס’איז נישט פאר יעדער, ס’איז אן אנדערע לעוועל, אזויווי די מענטשן זענען שוין זוכה לכתרה של תורה. אדער דארט גייט מען זוכה זיין, איך ווייס נישט פונקטליך וועלכע לעוועל, אבער ס’איז נישט פאר יעדער, ס’איז נישט אפן פאר יעדער. איינע פון די תנאים איז מ’דארף האבן גוטע מעשים. פארשטייט זיך, קען זיין אז מ’דארף האבן כשרונות וכדומה, דאס איז אפשר פשוט, דאס דארף נישט דער רמב”ם שרייבן. אזויווי ר’ חיים וועגן א חזן, יא? קודם דארף ער קענען לערנען, מ’רעדט נישט פון דעם. מ’רעדט אז אפילו ער קען שוין לערנען איז…
Speaker 1: סאו אנדערש ווי די הגדה וואס מ’לערנט מיט די אלע פיר, חכם, תם, רשע, שאינו יודע לשאול, דא לערנט מען נאר מיט די חכם און מיט די תם. ווייל די הגדה לערנט נישט מיט די רשע, מ’שרייט אים אן. אפשר דאס איז מחזיר אותו למוטב, דאס איז פארט פון דעם, מ’טרייט אים יא צו מחנך זיין אז ער זאל תשובה טון.
Speaker 1: אחר כך מכניסין אותו לבית המדרש ומלמדין אותו. ער ברענגט אויף דעם די מאמר חכמים. ס’איז אינטערעסאנט אז אין די אלע פרקים האלט ער אין איין ברענגען א מאמר חז”ל, ס’איז נישט אמת’דיג זיין דרך אין אלע הלכות דאס צו טון, רייט? נאר דא ביי די הלכות דארף ער ברענגען מאמרי חז”ל. דאס איז די הלכה, דאס איז די הלכה. ניין, ער ברענגט א פסוק, א מדרש, א מאמר אויף דעם. אמרו חכמים, וויאזוי שטייט? אזוי האבן די חכמים געזאגט, כל השונה לתלמיד שאינו הגון. אפשר וויל ער ברענגען א פסוק, כדי צו ווייזן, ברענגט ער אז ס’איז א הלכה. כאילו זורק אבן למרקוליס, אז ס’איז א פגם אין ענין פון עבודה זרה.
פון איין זייט, פארוואס ברענגט ער פונקט די זאך פון אבן למרקוליס? איך מיין אז, און מ’כאפט אים צוריק איבער די מרגלית. איז פשט אזוי, ווען א מענטש מיינט אז ער טוט א גוטע זאך, טוט ער דא פארקערט. יא, ער מיינט אז ער באווייזט די עבודה זרה דורך אים אריינקלאפן. די זעלבע זאך, ער מיינט, ער האט דא א תלמיד שאינו הגון, זאגט ער, לאמיר אריינרוקן אין אים תורה. ס’גייט נישט טויגן, פארקערט, ער גייט נוצן די תורה אין שלעכטע וועגן. ס’איז דאך די זעלבע זאך, דו מיינסט דו טוסט א גוטע זאך, טוסטו א שלעכטע זאך. אזוי ווי איינער ווארפט צוריק אבן במרגלית, ער מיינט ער פארשעמט די מרגלית.
Speaker 2: אבער אפשר ווייל דאס שטייט אין פסוק? ער ברענגט א פסוק?
Speaker 1: אבער פארוואס דארשט מען אין פסוק בכלל די וועג? “כִּצְרוֹר אֶבֶן בְּמַרְגֵּמָה”, אזוי ווי א… שטייט דאך ווי אזוי די טייטש. אזוי ווי איינער ווארפט א שטיין מיט א שטיין שיסער, א “סלינג” זאגט ער, “כֵּן נוֹתֵן לִכְסִיל כָּבוֹד”. סאו דא שטייט פשוט פשט, פשוט פשט אין פסוק, פאר די פשט פיינדער, די פשוט פשט מיינט אז מ’געבט פאר א כסיל כבוד, טוט מען א גרויסע שאדן, ווייל ער גייט נאכדעם נעמען דעם כבוד און נוצן… אה, דאס איז די ווארט, ווייל אויב איז ער א תלמיד שאינו הגון, אבער דו זאגסט, ווייסט וואס, לאמיר אים לייגן צווישן די רבנים און אים געבן כבוד, אזוי גייט ער ווערן גוט. פארקערט, ער גייט נוצן די כבוד פאר שלעכטס, ער וועט ווערן מער קרום.
Speaker 2: אבער דאס דרייסטו דאך, איין כבוד איז די תורה. כבוד מיינט נישט נאר כבוד. ווי מ’לערנט אים תורה, שנאמר “כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ”. ס’איז א גוטע זאך, פארקערט, ער גייט נוצן די כבוד און ער גייט עס “עביוזן”, ער גייט זיין א רשע נבל ברשות התורה גייט ער זיין.
Speaker 1: ניין, גוט. ניין, ס’שטימט די זורק אבן במרגלית. דו מיינסט דו טוסט א גוטע זאך, דו מיינסט דאס גייט אים מחזיר בתשובה זיין? ניין, קודם דארף מען אים לערנען מיט אים וואס מיינט צו לערנען מיט אים. ניין, דאס אפילו גייט נוצן די תורה פאר שלעכט.
Speaker 2: האנדערט פראצענט, נו? סאו די שאלה איז צו… ווייסט, רבי מאיר שפירא האט געזאגט אז א רבי’ש אייניקל נעמט ער אריין אלעמאל אין די ישיבה, אפילו ער קען נישט ביי די פארהער, ווייל א רבי גייט ער דאך עניוועי זיין, זאל ער כאטש קענען אביסל לערנען. אבער דו זאגסט דאך אז ס’איז פארקערט, ענדערש זאל ער נישט קענען לערנען, ווייל ס’קען אים מאכן ערגער.
Speaker 1: אבער דאס איז אויך, די מעשה גייט נישט פון קיין אינו הגון. אמת, אמת. סתם, מ’האלט נישט פון לערנען. אקעי, דאס איז גערעכט. אבער מען קען אמאל טראכטן אין אזעלכע קעיסעס פון מענטשן וואס זאלן בעסער ווערן און זיי פארקויפן נישט קיין איינער אמת. יא, יא.
Speaker 1: זאגט דער רמב”ם ווייטער, “וכן הרב שאינו הולך בדרך טובה, אף על פי שהוא חכם גדול וכל העם צריכים לו, אין מתלמדין ממנו עד שיחזור למוטב”.
אבער וואס טוט זיך אז דער תלמיד איז נישט קיין הולך בדרך טובה? נעמט מען קער פון אים. אבער וואס טוט מען ווען דער מחזיר בתשובה אליין איז א רשע? “הרב שאינו הולך בדרך טובה, אף על פי שהוא חכם גדול וכל העם צריכים לו” – לא, ער איז א געוואלדיגער חכם, ער פארשטייט בעסער ווי יעדן, אבער ער טויגט נישט. “אין מתלמדין ממנו עד שיחזור למוטב” – ביז ער טוט תשובה.
איי, יעצט, דו קענסט אים נישט מחזיר זיין למוטב, ווייל ס’איז נישטא קיין רבי’ס וואס זאלן אים מחזיר זיין למוטב, וועט ער מוזן אליין. איי, ער איז אליין? אה, “יחזור למוטב”.
Speaker 1: שנאמר, אזוי ווי ס’שטייט, שנאמר, “כי שפתי כהן ישמרו דעת”. דאס איז דער שורש פון די פשט וואס דער רמב”ם האט פריער דערמאנט, יא? אה, לכאורה, ווייל ער איז נישט… וויאזוי האט ער אנגעהויבן צו לערנען? ניין, ער איז קיין “אין הולך בדרך טובה”. ער מיינט ער לערנט ווייטער. ער זאגט דאך, “כל העם צריכים לו”. ער מיינט ער לערנט ווייטער פאר שיעורים, אבער ער טוט עבירות צו דער זייט. ער נוצט די קרדום, די תורה קרדום, לחפור בה. ער טוט עבירות.
מ’ווייסט נישט קיין אזא אויפגעפרעגטע זאך? אונז אלע ווייסן פון אזא מין מציאות. “נאך, ער האט גרויסע רשות, א גרויסע תורה”. אה, ס’איז נישט קיין פשט פון א תורה, אבער ס’איז אזוי געווארן. ער זאגט זייער שיינע שיעורים, וועגן דעם שטייט “כל העם צריכים לו”, קיינער זאגט נישט אזא גוטע שיעורים ווי אים. אבער ער איז א רשע, ער איז א בעל מחלוקת, און אזעלכע זאכן. איי, גוט.
“אין מתלמדין ממנו עד שיחזור למוטב”, ביז ער קומט צוריק צו די גוטע וועג. שנאמר, “כי שפתי כהן ישמרו דעת, ותורה יבקשו מפיהו”. דער מויל פון דער כהן – דא מיינט מען נישט דער כהן פון כתר כהונה, מען מיינט דא מסתמא כהן מיינט אן עובד ה’, איך ווייס. אויך ארידזשינעלי איז דאס געווען דער דזשאב פון די כהנים. “ותורה יבקשו מפיהו”, מ’זאל לערנען פון אים תורה. “כי מלאך ה’ צבאות הוא”, ווייל ער איז זייער הייליג, ער איז א מלאך וואס טוט דער רצון ה’. “יבקשו” – מ’בעט, רייט? “יבקשו” מיינט אפשר מלשון תלמיד, מ’קומט לערנען פון אים, מ’קומט בעטן. דורש ומבקש, יא, מ’קומט לערנען תורה פון אים. פארוואס? “כי מלאך ה’ צבאות הוא”, ווייל ער איז א צדיק.
זעט מען דא, אמרו חכמים, “אם דומה הרב למלאך ה’ צבאות הוא”, וואס איז דאס? אז ער טוט די רצון ה’.
זעט איר, דער רמב”ם לייגט דא אריין און מאכט די מימרא פאר א מימרא וואס איך פארשטיי זייער פשוט. “אם דומה למלאך ה’ צבאות הוא” מיינט אז ער טוט די רצון ה’. וואס טוט א מלך? א מלך טוט דעם רצון השם, ער טוט זיין שליחות. אויב דער איד טוט זיין שליחות,
אבער אם לאו, אל יבקשו תורה מפיהו. איינס ווי דאס אנדערע, נישט דא קיין מיטלוועג. מיינט א וועג אז דער רבי דארף זיין דומה למלאך ה’, צו וואס? איך ווייס וואס ער מיינט, ער מוז פליען אין הימל? ניין, ס’מיינט אז ער טוט דאס וואס א מלאך טוט. וואס טוט א מלאך? א מלאך טוט שליחותו של מקום. ער טוט אויך שליחותו של מקום. ער איז נישט קאראפט, ער נוצט נישט אויס זיינע וועגן שלעכט.
די גמרא זאגט, כדי, אויף דעם הלכה איז דא א היתר פון רבי מאיר, אז אויב מ’איז אן אדם גדול און מ’קען מאכן תוכו אכל קליפתו זרק. אבער פאר רוב מענטשן איז נישט דא די היתר. די גמרא ברענגט די גמרא אין די סוגיא, זאגט דער תוספות, אה, די סוגיא מיט די מעשה מיט אחר. יא.
אקעי. מ’דארף אויך דאס וויסן, ווייל שפעטער מיינט מען דא אז א רבי דארף מען דן זיין לכף זכות. ניין, מ’טאר נישט מיט אחר זיין די רבי. אקעי. מ’רעדט דא באופן וואס איז זייער אבוויעסלי ווען מ’קען אים נישט דן זיין לכף זכות. אקעי.
סאו, עד כאן איז ווער איז דער תלמיד און ווער איז דער רבי. אה, אזוי שטייט שוין אפילו אין מיין קעפל.
—
און נאכדעם גייען מיר לערנען וויאזוי ארבעט די סדר, ווען מ’קומט אן, דאס איז די שער פון די ישיבה, מ’ווערט אנגענומען אריין. יעצט, וויאזוי זעט עס אויס פון אינעווייניג?
איז אזוי, ס’קען זיין אז דא זעט מען עפעס אזא אויטאריטי העכער פון דער ראש ישיבה, אזוי ווי ס’איז דא אזוי ווי דער נשיא המוסד וואס איז דער רבי. אפילו אויב דער ראש המוסד טויג נישט, דארף ער זיין דער רבי.
פארוואס וויל ער אים מחזיר זיין למוטב? ווייל מ’שטייט גראדע חוזר, ער גייט אליין, שיחזור אליין. ניין, ווייל אויך אין אנפאנג, ווער איז דער… איך האב געטראכט, דער רבי איז דער מחזיר נשים למוטב, מניח נשים איז לאו דווקא איז דער זעלבער מלמד, ווייל ער לערנט גמרא תוספות מיט די עולם. יעצט גייט ער אנהייבן אויך דארפן מדריך זיין מענטשן, און זאגן מוסר פאר מענטשן, אשר איז אן אנדערע פאזישן.
אקעי, מען דארף עס… again, this is a practical question. און די הלכה האט מען געזאגט אריגינעל אויף א אופן, וואס איז געווען פראקטיש פאר זיי. אויב עס איז היינט אנדערש, אויב עס איז די מציאות, מען דארף וויסן.
איך זאג אזוי, יוסט קענא, פאר דעם מיט דער ישיבה, ס’איז א מער ראש ישיבה און די משגיעה. רבי, עס דארף עס איז א סיסטעם פאר דעם. מען דריי, דער וואס זענען גוטע מענטשן פרובירן צו ניצן די סיסטעם אויף גוט, און דער וואס נישט, די סיסטעם העלפט נישט.
ניין, איך זאג, פארוואס? ווייל דער ישיבה דארף זיך זיין לערנען, ער איז דער וואס דיסט און לערנט מיט דעם עולם, און ער קען נישט פורי שיין, ער וועל דיך עקונען זיין כתרו של תורה. ער טאר נישט אוועקגעבן צייט פאר זיינע אייגענע פרנסה, און יעצט דארף ער אים אוועקגעבן צייט פאר יעדן איינעם’ס דרך טובה. וואס קומט צו אים? אקעי, וואטעווער, דאס איך ווייסט. איך זאג דיר הייבן אין ווייסט.
נאכאמאל, דאס האט געוואלטן מדהייגזענען, מען ווארט נישט ארויס אז עס איז אנגעקומען וואס דער גאנצע שטיקל תורה, אדער?
פאר תלמידים לפני, האבן בכף אים א טרה. די תלמידים מאכן א טרה ארום אים, זיי זיצן אין פראנט פון אים ארום, און זיי זיצן אין רינגס ארום אים. א האלבע רינג, יא. כדי שיקיל אמרויים ושרי ושמי דבריו, כדי אלעס וואלען אים זען און אים הערן.
ס’איז דא האט דער הלכה אז עס איז וויכטיג אים זען. ס’דארף זיין אזוי ווי א סירקל. ס’איז אז לאיפיקא אויב דו ראוז און דער אונטערשטער קען נישט זען, איז א פראבלעם, לכאורה. א גאמונז לערנען יא, אז עס איז ווי אים ראוז. אקעי. ס’איז דא דערערסט קענען אים בעסער זען, אבער רגעמנים, אלעס וואלען אים קענען עפעס זען און הערן.
ולא ישב, וראה ועל כתרו בתלמידים, ולא קרקה, ס’זאל נישט מאכן אז דער רבי זאל זיצן אויף א בענקל, און ער איז אויף די פלאר. פארוואס? ער האט אוי הכלל הארץ, אוי הכלל אן דעם השדות, ער זאלן אלע זיצן אויף בענקלעך, אדער זאלן אלע זיצן אויף די ערד. זייער וויכטיג.
דער קאלב האסטו געקענט דראכנט אז עס איז ענין פון כבוד התורה אז דער רבי זאל זיצן אויף א בענקל. ס’איז ענין וואס שטייט אין די גמרא, “לא ילמד הרב כשהוא יושב על גבי מטה ותלמידיו על גבי קרקע, אלא או הוא עומד והם עומדים, או הוא יושב והם יושבים”. ס’איז קעגן א מפורש’ע הלכה אין רמב”ם.
אבער ער לערנט, ס’איז אים נישט נוגע וואס ס’שטייט אין די גמרא. אקעי, מיר קענען זאגן פראקטיש, איך וויל קענען זען, איך ווייס נישט.
פריער האבן מיר אויך געלערנט, דער רמב”ם זאגט אז א תלמיד חכם דארף האלטן זיין כבוד, אבער נאר מיט א דרך האמצעי, ער טאר נישט זיין צו א גרויסער בעל גאוה. סאו ער זיצט בראש, ס’איז א געוויסע כבוד. ער איז דער רבי, און מיר דארפן קענען הערן פון אים. אויך, ער זיצט בראש, אבער נישט אויף א העכערע לעוועל, ווייל דאס איז שוין צו פיל גאוה. זאגט ער.
אבער ראשונים, אמאל איז יא געווען דער מנהג אז “היה הרב יושב ותלמידיו עומדים”. נישט אז אויף די זעלבע לעוועל, זיי זענען געשטאנען. אבער “מקודם חורבן בית שני”, שוין פון פאר דעם, נישט פון די תקופה, נאך פון פאר די תקופה, אזויווי פארן אנפאנג תקופה, “היה כל אחד לומד לתלמידיו כשהן יושבין”, אז אלע זאלן זיצן און לערנען.
ס’איז צייגט אז אפילו דער רבי, די תלמידים פלעגן שטיין, און ס’פלעגט זיין אז דער רבי זיצט און תלמידים שטייען, אבער ס’איז געווארן אז יעדער איינער זיצט. ס’איז אזוי ווי מ’פלעגט טון שטייעדיג, און מ’האט געהאלטן אז דאס איז דער כבוד התורה, אזויווי ביי קריאת התורה שטייט מען זאל שטיין. ס’איז דא וואס זאגן יא. אבער ס’איז שווער, ס’איז גרינגער צו זיצן און לערנען. ס’פלעגט הייסן אן עמידה, נאכדעם האט מען זיך געטוישט די נאמען צו א ישיבה. אקעי.
—
זאגט דער רמב”ם ווייטער, “אם היה הרב מלמד בפני התלמידים”, ס’איז דא צוויי וועגן פון לערנען. אדער אז דער ראש ישיבה אליין איז דער מגיד שיעור, דער ראש ישיבה האט א גוטע לשון לימודים און ער זאגט, אדער איז עס אזויווי משה און אהרן, יא, משה איז געווען דער רבי און אהרן איז געווען דער מולט, דער פה, דער מולט.
“ואם היה מלמד על ידי מתורגמן”, ס’איז דא איינער וואס זאגט איבער די שיעור, איינער וואס איז דער חוזר, אין חב”ד וואס הייסט א חוזר, יא. “המתורגמן עומד בין הרב ובין התלמידים”, איז דער מתורגמן דער וואס שטייט צווישן דעם רבי’ן און די תלמידים, הרב אויבן מיט’ן מתרגם, און דער מתרגם אומר לתלמידים.
איך מיין אז ס’קען אויך זיין אז דער רבי קען נישט רעדן אזוי הויך, אמאל איז נישט געווען קיין מייקראפאון, האט ער געדארפט שרייען פשוט. איז דער מתרגם… גראדע דאס זיצן אין רינגס העלפט אויך פאר דעם, ווייל ס’שטייט אז זיי זענען נענטער ווען מ’האט נישט די רינגס, אזוי זיצט מען מער אין א גראדע הארץ. ביי א שיעור אמאל איז דאך דא אזא… א שיעור צומישן נישט אמאל אזא חס? א חס, יא.
ס’שטייט אויב ווייסטו אז דער רבי זאל זיין אזא זקן, זאגט ער, זקן וחכם דארף מען נישט שוין האבן. דא, נאך א זאך, ווען דער פרעגט, דאך נארמאל פרעגט מען שאלות, יא? זאגט ער, אז ס’איז דא א מתרגם, זאל דער מתרגם נישט ענטפערן אליין. רייט. זעסט דא וואס דאס איז דער ווארט. זאל נישט מיינען אז ער ווייסט און ער איז דער מנהיג, נאר “והוא שואל לרב, והרב משיב למתרגם, והמתרגם משיב לשואל”.
און דאס נעמט אסאך לענגער מיט דעם. און דאס איז דאך אן ענין פון כבוד, אז דער רבי זאל נישט ענטפערן דירעקט צו די שואל, נאר אויב גייט עס דורך א מתרגם, זאל עס אייביג גיין דורך א מתרגם. איך ווייס נישט. ס’איז דער סדר, אמאל דער סדר אז מ’דארף א מתרגם מאכט אזוי. יא.
“ולא יגביה הרב קולו יותר מן המתרגם, ולא יגביה המתרגם קולו בעת ששואל לרב יותר מקול הרב”.
סאו דער רבי זאל נישט רעדן העכער, ווייל די דזשאב פון דעם מתרגם איז צו רעדן העכער. די כבוד פון דעם חכם איז אז ער שטרענגט זיך נישט אן, אזוי זעט עס אויס. און די זעלבע פארקערט, ער זאל נישט שרייען ווען ער רעדט. ווען ער רעדט צו די עולם, רעדט ער יא העכער ווי דער רב, אבער ווען ער רעדט צו די רבי, זאל ער נישט שרייען העכער אויף אים, זאל ער רעדן שטילער ווי…
די אלע זאכן זענען גמרות וואס מ’לערנט עס ארויס פון פלעצער. יא, פאר אלעס איז דאך דא פסוקים, איך געדענק. פון משה רבינו האט געלערנט מיט די אידן. פון משה רבינו מיט’ן אייבערשטן און משה רבינו מיט די אידן, יא.
ס’איז נישט אזא שלעכטע מנהג אז מ’זאל טרעפן א מתורגמן. און אמאל, היינט איז שוין דא מייקס מיט אנדערע עצות, אבער אמאל דו האסט אן אלטן רבי וואס ער זאגט א שיעור, און דער רבי זאגט תורה ביים טיש, קיינער פארשטייט נישט, מ’דארף א מתורגמן. ס’איז דא רבי’ס וואס האבן. תורגמן.
מ’זעט דא אנדערע זאכן, אז מ’זאל נישט… ס’איז דא אסאך מאל א ווייטאגליכע זאך אז מ’ווארפט ארויס א מלמד ווייל ער איז שוין אביסל אלט. אסאך מאל איך פארשטיי עס נישט, זאגט קיין ברירה. אמאל די חדר. יא, אסאך מאל פארשטיי עס נישט, זאגט קיין ברירה. אבער דא זעט מיר עס א געוויסע מהלך, ער איז שוין אלט. נעם א מתרגם, נעם א העלפער. דא רעדט איך אין ישיבה, איז נישט די חדר.
זאגט דער רבי’ן ווייטער, איינעם א מתרגם’ער איז שוין לא לבחות ולא לעותו ולא לשנות. דער מתרגם, דא רופט ער אים תירגעמען, דער זעלבער מענטש, יא, אבער דער מתרגום האט נישט די רעכט צו טוישן. ס’איז די זעלבע זאך ווי ער טאר נישט אליין ענטפערן.
ס’איז זייער נאטורליך, אז דער מתרגום הייבט זיך אן אליין אנקוקן ווי ער איז דער רבי. יא, ער האט די מיק. אבער דו האסט א גאנצע זייט געדענקען, דו ביסט נאר דער מתרגום. דו ביסט נאר די בעל דרשי Award. ער איז א מיק. דו לאזט ער האט די מיק, און ער איז א מיק.
עס איז זייער וויכטיג צו דענקען, דו עס דא א מענטש איז א גוטע מגיד, דו ביסט נישט א גדול בתורה, ביסט א מגיד, ביסט א בתרגום מיט די תרגום, קענסט זאגן וואס שטייט, אדער קענסט זאגן וואס די חכמי התורה זאגן. עס מיינט נישט אז ער מעגן נישט א בעסערער מסביר זיין קלארע און דער געסערע נוסח, עמ’ס טאר נישט מיר ארויפט זייגן אייגענע כאילו, ווייל ער האט נישט א אייגענע דעת תורה, זיין אייגענע מיינונג הייסט נישט דער זעלבער חשוב ווי די רבי’ס.
ער איז נישט רשאי לא לבחות ולא להוסיף ולא לשנות, אילו האבן קיין רבי תרגום’ען אביב של חכם אויף רבו, ווייל דעמאלט איז דער רבי אויך מוצבו און כיבוד אב… ניין ער זאל קען בעסער טאקע, ער איז זיין טאטע אדער זיין רבי. ניין דעמאלט ער איז נישט מיט תורגמיין אז ער זעט זיך אליין אין דער CCP. ער איז דיין תורגמיין איז א דזשאב! עגען, ער האט דער גרויסן קול, ער קען זיך גוט מסביר זיין, אדערוועלט זיין דער cursor וואלט נישט געווען יענער חכם ודיר און ליבסט געווארן זיין מיתורגמען. יא.
פרעגסט אייך פראקטישע כאש ווי דאס איז געשען. ס’האט זיך געמאכט! אה, אה, אה, האסט מיך אלעך געווען צו דער ראב”ד’ס השגה. דער הייליגער ראב”ד… איך ווייט מיך אלעך דא האט נישט דא קיין ראב”ד. און דער הייליגער ראב”ד האט מיך אלעך געזאגט דער השגה. אמר אברהם, דא וואס איז דער מקורי חדוש היו. ווי, רב שמי תרגמין און הרב שילא.
ס’מאכט זיך! ס’איז ניכקיין נישט קיין אז אלע זאכס. איינמאל, מקורי חדוש, מיינט ער לכאורה אז עס איז פונקט אמאל געווען. דער הייליגער ראב”ד מאכט שוין דער מהלך. אז עס האט זיך אמאל געמאכט, איז געווען א מתורגמן פאר רב שילא.
ער זאגט טאקע אז בדרך כלל קענסטו גלייבן אז דער מתורגמן איז א שוואכערע תלמיד חכם ווי דער רבי. אבער אן אב ובנו, מאכט זיך אמאל אז א טאטע האט אזוי שטארק ליב זיין קינד און ער זעט אזוי שטארק זיין מעלה, אדער א רבי האט אזוי שטארק ליב זיין תלמיד, אז הגם אז ער איז אליין א חשוב’ער תלמיד חכם, לאזט ער זיין…
דאס איז די ווארט. די מתורגמן וועלן נישט זאגן אליין, ווייל אונז האבן א חזקה אז דו ביסט יענעמ’ס מתורגמן וועט ער זיין א שוואכערע תלמיד חכם, ווייל ער איז טאקע א שוואכערע תלמיד חכם. אויסער אן אב ובנו אדער רבו, איז דא אזא מציאות אז אן אב ובנו אדער רבו זאל זיין אזוי שטארק.
ער זאגט טאקע אז בדרך כלל קענסטו גלייבן אז דער מתורגמן איז א שוואכערער תלמיד חכם ווי דער רבי. אבער אב ובנו, רבי ותלמידו, מאכט זיך אמאל אז א טאטע האט אזוי שטארק ליב זיין קינד און ער זעט אזוי שטארק זיין מעלה, אדער א רבי האט אזוי שטארק ליב זיין תלמיד, אז הגם אז ער איז אליין א חשוב’ער תלמיד חכם, לאזט ער זיין… דאס איז דאס ווארט. דער מתורגמן זאל נישט זאגן אליין, ווייל אונז האבן א חזקה אז דו ביסט יענעם’ס מתורגמן ווייל דו ביסט טאקע א שוואכערער תלמיד חכם. אבער אב ובנו, רבו ותלמידו, איז דא אזא מציאות אז אב ובנו, רבו ותלמידו, זאל זיין א מתורגמן פאר איינעם וואס איז בדרגתו.
יא. על כל פנים, דא קען מען אפשר ענטפערן אויף די ראב”ד’ס קשיא אז דער ראב”ד מיינט צו זאגן אז ס’איז נישט קיין ראיה, ס’איז נאר געווען אמאל, א יוצא מן הכלל. אקעי. על כל פנים, ס’מאכט סענס די ראב”ד’ס א זאך, ס’איז נישט שווער צו פארשטיין. אקעי.
נאך א זאך, נאך א הלכה פאר די מתורגמנים. יא. דו האסט עס פארגעלערנט, וואס זאל זיין דער מתורגמן. אמר רב, דער מתורגמן… דער רמ”א אין הלכות תלמוד תורה זאגט אז היינט איז נישט מצוי די גאנצע הלכות פון מתורגמן, סאו ער איז נישט מאריך אין דעם. ס’האט זיך געענדיגט. היינט… ס’קען זיין, יעדע זאך איז געענדיגט. יא.
שטייט ווייטער, איינער האט א מתורגמן, א רב שלמד, זאגט ער, וואס טוט זיך מיט א… אמר רב, האסט געסקיפט די זאך. אמר רב, המתורגמן, כך אמר לי רבי, או כך אמר לי אבא מורי. דער רב, אין זיין שיעור, לערנט ער פאר פון זיין רבי, אזוי איז דער סדר. איז כשאומר המתורגמן הדברים לעם, זאל ער געדענקען די כבוד פון דער רבי, און ער זאל זאגן בשם החכם, ער זאל זאגן דער רבי האט מיר געזאגט בשם זיין רבי, און דארטן דערמאנט ער די נאמען פון דער רבי. ואומר כך, כך אמר רבנו פלוני רבנו בעל השיעור, אפילו שלא יזכור החכם שמו, שאין לו להזכיר שם רבו אלא בשמו. אה, אפילו דער חכם טאר נישט זאגן רבו בשמו, ער זאל זאגן אבי מורי אדער מורי ורבי, ווייל ער טאר נישט זאגן דער רבי’ס נאמען. אבער דער מתורגמן זאגט דאך נישט איבער אבי מורי, ווייל ס’איז נישט זיין רבי, זאל ער יא ארויסזאגן קלאר? דאס איז מסתמא א דין אין קלארקייט, כדי דער עולם זאל וויסן קלאר פון וועמען ער זאגט איבער. אבער בשם אומרו. די גמרא קומט אויס אז ס’איז מער טראטן מיט די הלכה פון אמורא נישט זאגן די רבי טאטע’ס נאמען, אבער דער מתורגמן טאר יא.
ער זאגט די ריכטיגע טייטש. ער איז נישט מדייק, אזוי ווי? ער איז נישט מדייק, ער איז נישט קיין מכניע’דיגע מדייק, ער איז א מענטשליכע מדייק. מ’זאגט אים אזוי, אזוי מאכט סענס. פארדעם דארף מען אויך וויסן ווער איז דער בעל הבית, פלוני וכדומה.
און יעצט גייען מיר לערנען געוויסע זאכן וואס מאכט סענס.
וויאזוי מ’לערנט? הרב שלמד ולא הבינו התלמידים, דער רבי האט געלערנט אבער די תלמידים פארשטייען נישט, לא יכעוס עליהם וירגז, זאל ער נישט ווערן אין כעס אויף זיי. אלא חוזר ושונה הדבר אפילו כמה פעמים, זאל ער עס נאכאמאל און נאכאמאל איבערזאגן, עד שיבינו עומק ההלכה, ביז זיי וועלן פארשטיין די עומק הדבר. דעמאלטס זאל ער נישט ווערן אין כעס.
וכן לא יאמר התלמיד הבנתי, דאס איז א ציווי אויף דער רבי. אויך איז דא א ציווי אויף דער תלמיד. דער תלמיד, ער פילט שלעכט אז ער פארשטייט נישט, זאל ער נישט זאגן “הבנתי” אויב ער האט נישט פארשטאנען. אלא, ס’איז א מצוה אויף אים, און דאס איז לכאורה נישט א דין אין מדרש נאר א דין אין תורה, אלא חוזר ושואל אפילו כמה פעמים, ער זאל איבערפרעגן און איבערפרעגן.
ואם כעס עליו רבו ורגז, אויב רעגט זיך דער רבי יא אויף, איז לכאורה דאס גייט גורם זיין אז ער זאל מער נישט וועלן איבערפרעגן נאכאמאל. זאגט דער רמב”ם אן עצה, יאמר לו, זאל ער זאגן, “רבי, תורה היא וללמוד אני צריך, ודעתי קצרה”, זאל ער רעדן תחנונים, “רבי, איך האב זייער ליב די תורה און איך וויל עס פארשטיין, און איך האב א קורצע דעת, מיין דעת פארשטייט נישט בעסער.”
ניין, דאס איז ווייל אמאל טראכט דער תלמיד אז ס’איז נישט קיין דרך ארץ איבערצוזאגן אזויפיל מאל. ס’איז אן עזות צו זאגן. דער רמב”ם זאגט, יעדע זאך קען מען טרעפן אן איידעלע וועג צו זאגן, ס’איז נישט קיין דרך ארץ צו זאגן.
אבער דא זעט מען אז ס’איז ווי א תביעה. דאס הייסט, דער רבי וואס לערנט פאר די תלמידים, דער תנאי, דער דיעל וואס זיי ביידע מאכן איז אז ער האט פארזען אז זיי גייען פארשטיין. און זיי ביידע מוזן זיין ארנטליך דערוועגן. דאס הייסט, אזוי ווי א משא ומתן בממונה, ער מוז זיך נישט רעגן ווען זיי פארשטייען נישט, ער זאל איבערזאגן צוויי מאל. דאס איז זיין דזשאב, זאג עס צוויי מאל.
די זעלבע זאך דער תלמיד, ער זאל איבערפרעגן אויב ער האט נישט פארשטאנען. לכאורה דער סברא פארוואס דער רבי וועט ווערן אין כעס, ער וועט ווערן פראסטרעיטעד, ווייל ער האלט אז ער זאגט עס נישט גענוג גוט, ער איז אין כעס אזוי אויף זיך אליין. איינמאל דער תלמיד זאגט אים, דעתך צרופה, דו זאגסט גוט, איך פארשטיי נישט גוט, נעם אויף דיר די בלעים, און דער רבי וועט באקומען די געדולד דאס איבערצוזאגן.
יעצט, נאך א פרט אין דעם, “ולא יהא התלמיד בוש מחבריו”. ער זאל זיך נישט שעמען ווען ער זיצט מיט אנדערע חברים, און זיינע חברים האבן עס געלערנט בפעם ראשונה או בפעם שניה, האבן זיי עס פארשטאנען, והוא לא למד אלא לאחר כמה פעמים, ער האט נאך געכאפט נאך זאגן אסאך מאל. זאגט דער רמב”ם, אויב ער וועט זיך שעמען, “נמצא נכנס ויוצא לבית המדרש והוא אינו למד כלום”, ער וועט זיך שעמען און ער וועט קומען און גיין פון בית המדרש און ער וועט גארנישט לערנען.
אבער לכאורה איז דאך אויך א דין אין דעם אז ס’איז אביסל אויפ’ן חשבון פון די צייט פון די אנדערע. א מענטש וואלט געטראכט, וויאזוי מעג איך זיי מבטל זיין פון תורה? זיי פארשטייען שוין, און זיי גייען יעצט אן פארשטייענדיג. יא, נו, זאלן זיי הערן נאכאמאל, ס’גייט נישט שטיין ווערן, זיי וועלן חזר’ן, ס’איז גארנישט געשען. יא, דאס איז אזוי. זאלן זיי נאכאמאל בעטן. א מענטש קען מיינען אז ס’איז נישט קיין גוטע מידה, ס’איז אויף יענעמ’ס חשבון. און וואס איז די מידה? אז ער זאל קומען אין קלאס און פארברענגען די צייט. ער קען הערן, אבער ס’איז דא דא הונדערט תלמידים, און וועגן דו ביסט א שוואכע קאפ דארף ער צו זאגן נאכאמאל.
אקעי, אפשר איינער, אפשר איינער. דו רעדסט פון א פאל וואס דער רבי איז ג’רייבט, אבער דער רבי האט נישט טויזנט תלמידים, ער האט א רבי פון צען תלמידים. וואס איז די שאלה? ס’איז אלעס אויף פארשטאנען.
ס’איז דא אן ענין פון ענוותנות, ס’איז דא אן ענין פון ענוותנות. איך ווייס נישט. די ערך הדברים איז, אז געווענליך, כמעט אן א כלל, אז די תלמידים זאגן אז ס’איז זייער שווער, אבער בדרך כלל, ווייסט דאך יעדער איינער, אז געווענליך אויב ס’איז דא איינער וואס זאגט “רבי, איך האב נישט פארשטאנען”, איז דא בערך פופציג פראצענט פון די קלאס האבן נישט פארשטאנען. נאר זיי אלע שעמען זיך, און ס’איז דא אלעמאל איין עניו, געווענליך איינער וואס איז מער א שפל בעיניו און שעמט זיך נישט צו זאגן אז ער האט נישט פארשטאנען. ס’איז געווענליך די סוד. אסאך מאל איז יענער נישט קיין שוטה, נאר ס’קען אפילו זיין דער קלוגער, אבער געווענליך איז ווייל טאקע די ענינים איז נישט קלאר, און דער רבי האט עס נישט גוט מסביר געווען, אדער ס’פעלט טאקע אויס צוויי מאל צו זאגן אזא זאך ווייל ס’איז קאמפליקירט. דאס איז געווענליך די ריעליטי.
סאו, די אלע הדרכות זענען נגד וואס די מנהג העולם, ווייל מ’פרעגט נישט גענוג אמאל. געווענליך, אויב מ’האלט ביי די צווייטע צאל דאס איבערצוזאגן, איינער פרעגט איבער, פארברענגט ער די איינעמ’ס צייט. און והו הדין, דארף יענער זאל נאר מאכן עס איינער. זאגט דער רמב”ם, לפיכך אמרו חכמים הראשונים, דאס וואס די חכמי המשנה האבן געזאגט אין אבות, אין הביישן למד, איינער וואס איז א ביישן און ער גייט זיך שעמען איבערצופרעגן, ער האט נישט געקענט לערנען, ער האט נישט אנגעקומען צו תורה. ולא הקפדן מלמד, איינער וואס איז א קפדן און ער ווערט ברוגז שנעל אויב וואס מען פרעגט אים איבער, ער האט נישט געקענט זיין א גוטע מלמד.
זאגט דער רמב”ם ווייטער, בדברים אמורים? במה שלא הבינו התלמידים הדברים לעומקן, דאס רעדט זיך ווען די סיבה פארוואס די תלמידים האבן נישט פארשטאנען איז וועגן די נושא איז א טיפע נושא, או מפני דעתן שהיא קצרה, אדער ווייל זיי פארשטייען, זיי זענען נישט אזוי שארפע קעפ. אבל אם ניכר לרב שהם מתרשלים בדברי תורה, פשוט זיי זענען פויל, זיי שטרענגען זיך נישט אן, ומתרפים עליהם, זיי זענען שוואך, לפיכך לא יבינו, דאס איז די סיבה פארוואס זיי פארשטייען נישט, ווייל זיי האבן זיך נישט גענוג אנגעשטרענגט, דעמאלט זאל ער נישט זיין אזוי געדולדיג און איבערזאגן נאכאמאל און נאכאמאל, ווייל עס וועט גארנישט אויפטון, אלא חייב לרגוז עליהם, דעמאלט איז ער חייב זיך צו ברוגז’ן אויף זיי, דאס הייסט, ער דארף ארויסווייזן ברוגז, ער דארף צו act’ן ברוגז, נישט אז ער דארף צו act’ן כעס, אזויווי דו האסט פריער געזאגט, נאר מ’דארף טאקע זיין באמת אין כעס, ער זאל ארויסווייזן זיין כעס, ולהכלימם בדברים, ער זאל זיי פארשעמען מיט שארפע ווערטער, כדי לחדדם, כדי זיי זאלן זיך אויסשארפן. וכן הוא אומר, אויף דעם זאגן די חכמים דארטן אין די משנה, זרוק מרה בתלמידים, נוץ שארפקייט ביי דיינע תלמידים.
יא, סאו דער רמב”ם מאכט אזא שיינע קומתא, דאס וואס שטייט דאס, דאס רעדט זיך אין אזא אופן, און דאס וואס שטייט דאס, דאס רעדט זיך אין אזא אופן, און ער מאכט אזא קלארע סדר מ’זאל פארשטיין וואס גייט פאר.
לפיכך, אויך ווייל ס’איז דא אזא ענין פון אמאל דארף מען נוצן שטרענגקייט, דארף דער רבי דאך האלטן א געוויסע… ווייל מצד שני איז אלעמאל דא דער חשש פון נתרפו, ס’איז דא טאקע אמאל וואס ער פארשטייט נישט ווייל ס’איז צו טיף, וכדומה. אבער אלעמאל, די זאך, מענטשן נעמען עס נישט גענוג ערנסט, ס’איז דא אויך א שוועריגקייט, און ער דארף אלעמאל גורם זיין אז זיינע תלמידים זאלן נעמען גענוג ערנסט וואס דער רבי זאגט.
ממילא, אין רבו לומד קלות ראש לפני תלמידיו, איז נישט ראוי פאר דער רבי צו נוהג זיין קלות ראש. קלות ראש מיינט לאו דווקא א שלעכטע זאך, מער א לץ, ער זאל נישט זיין א ווערטל זאגער, ער זאל זיין אויף די לעוועל פון די תלמידים. ולא לשחוק בפניהם, ער זאל נישט שפילן מיט זיי, ולא לאכול ולשתות עמהם, נישט עסן מיט זיי. לאכן אין פראנט פון זיי. ניין, שפילן, לאכן, וואס מיינט דאס? ער זאל נישט לאכן מיט זיי, ער זאל נישט דזשאוקן מיט זיי, ער זאל נישט זיין מיט זיי צו נאנט. עס דארף זיין אפשר א געוויסע געפ צווישן אים און זיי, כדי, שטייט, “תמתי עליהם”, כדי די תלמידים זאלן האבן א שטיקל מורא פאר אים. ווייל אויב האבן זיי מורא פאר אים, זאלן זיי קענען לערנען שנעלער, סאטש ווען זיי זענען זיך מסרב זאלן זיי קענען סטראשען.
איך מיין אז ס’איז נישט נאר דאס. ווען דו האסט א שרעק פאר איינער וואס דו נעמסט ערנסט, וועט מען אים מער ארויסנעמען. ס’איז נישט נאר וועגן דו גייסט אים אנשרייען. דאס מיין איך, דאס איז א ברייטערע זאך פון די אנשרייען. אנשרייען איז ווען ס’פעלט, האלט מען שוין ביי אן עמערדזשענסי, מ’דארף אים אנשרייען. אבער אויפן כלליות’דיגן אופן, “הטל מורא על התלמידים” מיינט אז ס’דארף זיין א געוויסע ערנסטקייט. די ערנסטקייט העלפט אויך צו לערנען.
און דער עולם כאפט נישט, ווען ס’איז דא רבי’ס וואס פירן זיך מיט דיסטענס. ס’איז דא א מחלוקת צווישן די רבי’ס וויאזוי מ’פירט זיך, מדות. אבער א רבי וואס פירט זיך מיט דיסטענס מיט זיינע תלמידים איז לטובתם, דאס העלפט זיי צו בעסער לערנען פון אים.
די היינטיגע חסידישע רבי’ס עסן איינמאל מיט זייערע תלמידים, איך ווייס נישט. מיר פירן דאך טיש. אפשר הייסט דאס נישט שמועסן, ווייל פארדעם זיצט ער אויף א סטעידזש דעמאלט.
אקעי, יעצט גייען מיר לערנען הלכות שאלה ותשובה. מיר האבן געלערנט פריער אז ס’איז דא פסולים וואס מען פרעגט די רב. זאגט ער, היינט איז נישט אזוי פארמאל. מ’זאל פרעגן באופן כבוד פון די רב. נישט נאר באופן כבוד, נאר באופן וואס מועיל לו. ס’איז אינטערעסאנט, היינט איז נישט דא די גאנצע מוסד. מ’פרעגט, מ’פרעגט דעם מתורגמן, ער פרעגט די שאלות. אגב, חוץ ביי ר’ דוד לאנדא, ווען ער מאכט זיין אסיפה פון חול המועד. איך זע אז ס’איז שווער צו מתרגם זיין די מעשה, די הלכות. ס’איז אמאל געווען אזוי, דער רבי איז געזעסן, און מ’האט געפרעגט שאלות. ס’איז א גאנצע סדר געווען. איך האב געמיינט אזוי, די עיקר וואס די גאונים האבן געלערנט מיט אידן איז געווען די תשובות וואס זיי האבן געענטפערט, רייט? אזוי מיין איך. יא, ער האט אפילו, דאס איז נאך פאר די רעפארם געווען נאכדעם.
זאגט דער רמב”ם אזוי, “אין שואלין את הרב כשיכנס לבית המדרש עד שתתיישב דעתו עליו, ואין התלמיד שואל מיד, אלא ימתין מעט עד שינוח הרב. ואין שני תלמידים שואלין כאחד.”
און ער זאגט אזוי, “אין שואלין את הרב כשיכנס לבית המדרש”, ווייל ער ווייסט אלעס, מילא קען מען אים גלייך באפאלן מיט שאלות. ער איז נישט קיין מענטש, ער האט נישט קיין דרך ארץ, דארף מען אים געבן א טשענס זיך צו קומען צו זיך, זיך בארואיגן, און דעמאלטס קען מען אים פרעגן. ווי איינער האט געזאגט, “אין התלמיד שואל כשהוא נכנס עד שישב וינוח”, אויך דער תלמיד זאל נישט פרעגן ווען ער קומט אריין פרעגן, זאל ער קודם זיך קומען צו זיך, אז ער זאל קענען פרעגן מיט א מנוחה. שאלת חכם איז חצי תשובה, ס’איז דאך די וועג וויאזוי ער פרעגט מאכט אסאך אויס, אז ער זאל קענען גוט קלאר פרעגן.
Speaker 1: דארף מען זיין אין די נושא וואו מ’איז. יא, זאגט דער רמב”ם ווייטער, מ’טאר נישט טרייען צו כאפן מיין רבי’ן. מ’טראכט אז דער רבי טאר אויך נישט פרעגן די תלמידים נאר איינציגע מאל. אבער דער רבי פון די תלמידים איז אנדערש. “ויש לרב רשות לומר לתלמידיו, ישאל דוקא כן”. זיי פרעגן טריקי קוועסטשאנס, “בשאלה זו ובמעשה זו אשר בפניו”. וואס מיינט דאס? ער זאגט, “אפשר יתיר דבר שאינו מותר כדי לחדדן, וידעו הזוכר מה מעשיו והיודע מה מעשיו”. דער רבי זאל דוקא יא.
ס’איז זייער אינטערעסאנט, דער רבי זיכט דיך אויסצושארפן. דער דזשאב פון די תלמידים איז נישט אויסצושארפן דער רבי, דער דזשאב פון דער רבי איז יא אויסצושארפן די תלמידים.
ער זאגט ווייטער, “וכן יש לו רשות לשאול אותם ענין אחר שאינם עוסקים בו”. דער רבי האט יא די רשות, ווייל ער דארף עס נישט געדענקען, עס איז פארט דער תלמיד’ס דזשאב צו געדענקען. איי, דער רבי דארף אויך געדענקען? אכן נמי.
ס’איז זייער אינטערעסאנט. איך וויל נאר זאגן, אז דו פארשעמסט, אז דו כאפסט דער רבי’ן ביי א נישט גוטע זאך, איז דאס אן עוולה, דו פארשעמסט אים. משא”כ ווען דער רבי כאפט דער תלמיד, איז דאס אים נישט פארשעמט. פארוואס ווערט דער תלמיד נישט פארשעמט? ווייל ס’איז נישט קיין בושה פאר א תלמיד, ער איז נאך א תלמיד, מ’עקספעקט נישט פון אים.
איך וועל דיר זאגן, ס’וועט זיין אזעלכע מענטשן וועלן מיך פרעגן, “לעצטע יאר האסטו דאך גע’פסק’נט…”. דו מיינסט איך געדענק וואס איך האב געזאגט לעצטע יאר? אבער מצד שני האלט איך אז יענער דארף טאקע געדענקען, ווייל וואס הייסט, איך לערן דיר פאר און דו הערסט נישט אויס?
ס’איז וואס איך טראכט, אז מ’קען זאגן א תירוץ אזוי. איך האב געזען פון ר’ יוסף הוטנער, מיין איך, ער האט געשריבן אויף איינעם, אז ווי עלטער ער ווערט, פילט ער אז ס’איז אים שווערער צו ענטפערן א נושא וואס ער איז נישט דארט. ווייל ווען מ’ווערט עלטער, איז נישט נאר מ’פארלירט די חריפות אז ער קען גלייך ענטפערן, ער לייגט זיך מער אריין אין די ענין, ס’ווערט מער פארט פון זיין.
ס’איז, דער רבי, ווען ער לייגט זיך אריין אין עפעס, איז ער עכט דארט. דער תלמיד, ער הערט זיך איין הכלל’ס, ער קען יא געדענקען פון אנדערע פלעצער. ס’איז זייער אינטערעסאנט.
ס’זעט דא אויס, מ’מישט צוויי זאכן. מ’מישט די ענין פון כבוד פון דער רבי, און די ענין פון וואס איז מער עפעקטיוו, וויאזוי דו באקומסט די בעסערע תשובות און וויאזוי דו באקומסט די קלארערע ענטפערס. ביידע, “שקדש על הצבא”, ס’איז נישט אן ענין אין די איכות פון די ענטפער, ס’איז אן ענין פון די כבוד פון דער רבי. מ’מישט די ביידע זאכן.
מ’דארף ביידע זאכן האבן אין זינען, אז דו זאלסט ארויסבאקומען די מערסטע פון דיין שאלה. סאו די וועג וויאזוי יעדער איינער האט געהארגעט ר’ חיים קאניעווסקי און מ’האט געווארפן שאלות, איך האלט נישט אז ס’איז געווען א ריכטיגע זאך. אקעי, זיינער איז געווען גענוג א גדול און ס’איז נישט געווען קיין שייך קיין בושה, אבער יא, ס’איז דאך א כלל. יא, אלעס האט א יוצא מן הכלל.
וואלט יא, איך מיין אויך אז מיר גייען זיך לערנען באלד וועגן כבוד הרב. די כבוד האט אויך צוטון מיט לערנען, ווייל ווען מ’האט כבוד די ריכטיגע וועג לערנט מען בעסער. סאו ס’קען זיין אז די צוויי נקודות פון כבוד פאר די רבי און וויאזוי מ’גייט בעסער די לימוד זענען זייער קאנעקטעד. ס’איז נישט אזוי ווייט איינע פון די צווייטע.
ס’איז אינטערעסאנט אויך, איך פערזענליך, איך האב זייער ליב ווען מענטשן פרעגן מיר שאלות, ווייל איך ווייס נישט שטענדיג, אבער ס’מאכט מיר גיין איך זאל נאכקוקן. יא, יענער מעג פרעגן, אבער ער זאל מחדש זיין, איך מיין צו זאגן, נישט פרעגן קיין טריק קוועסטשענס. אויב יענער האט א שאלה, איז דאס מחדד די רבי. ס’איז מחדד די רבי. וואדע, וואדע.
ער רעדט דא נישט פון אן אנדערע ענין. יעצט לערנט מען מסכת בבא בתרא, די תלמידים פרעגן שאלות, ס’האט צוטון מיט די נושא. אבער נישט, “רבי, דו געדענקסט וואס איך בין דיין… וואס דו געדענקסט איז געווען, איך בין דיין שפילער, איך בין דיין טריק, און זעען די רבי קען ענטפערן?” ס’וועט זיין ווייטער.
Speaker 1: זאגט די גמרא ווייטער, “אין שואלין מעומד” – מ’פרעגט נישט קיין שאלה שטייענדיג. “ואין משיבין מעומד” – מ’ענטפערט נישט קיין שאלה שטייענדיג. “ולא מגבוה” – נישט ווען מ’שטייט זייער הויך איינער פון די אנדערע. מ’זאל זיין, אזויווי ער האט פריער געזאגט, די רבי מיט די תלמיד זאלן זיין אויף די זעלבע לעוועל. “ולא מרחוק” – נישט פון אינדערווייטנס. “ולא מאחורי הזקנים” – מ’געבט א ספעיס אזוי אז די שואל זאל נישט שטיין אין בעק און פרעגן, נאר קומען נאנט און פרעגן.
Speaker 1: וואס איז דאס? איז דאס אן ענין פון כבוד אדער אויך אן ענין פון איכות הלימוד? ווייל ס’מאכט דאך קלאר, גיי ווייטער, ער שרייט פון די בעק, מ’קען נישט הערן קלאר וואס ער זאגט. אפשר איז דאס א פשוט’ע זאך.
איך וויל דיר וויסן, די סדר ביי רבי’ס איז אז דער וואס קומט אריין צו א רבי דארף שטיין. די גמרא גייט זאגן. אבער דא שטייט בעיסיקלי אז ס’איז אן ענין פון כבוד, אבער א מענטש קען נישט האבן א ישוב הדעת. ווען דו ביסט אים מכבד צו זיצן… יענער סדר איז וואס איז געווען פארן גלות.
איך ווייס נישט, די היינטיגע רבי’ס, געוויסע רבי’ס, זענען נאך פון די מדריגה פון נאך פאר די אלע תקנות הגלות, לפני החטא. אבער אין די גמרא וואס מיר האבן יעצט געלערנט, אמאל איז טאקע אזוי געווען, די תלמידים זענען געשטאנען און די רבי’ס זענען געזעסן, אבער היינט איז נישט אזוי. היינט צו טאג, ווען מען לערנט, אגעין, אויב דער רבי לערנט פון גמרא, שטעלט זיך שוין די שאלה. איך רעד נאר פון די רבי’ס וואס לערנען עפעס.
Speaker 1: “ואין שואלין את הרב אלא בענין”. פרעגט מען נאר אין דעם ענין וואס ער איז עוסק דערין.
Speaker 2: דאס האסטו שוין געזאגט.
Speaker 1: איך ווייס, עס איז די זעלבע זאך. איי דאונט נאו. נישט קלאר.
Speaker 2: וואס מיינט “בענין”?
Speaker 1: ס’איז די זאך.
Speaker 2: וואס מיינט “בענין”?
Speaker 1: “בענין” מיינט אזוי ווי מען פרעגט א ספעציפישע זאך, מען פרעגט נישט קיין כלליות’דיגע. מען פרעגט נישט…
Speaker 2: ניין, באלד וועט מען זען וועגן דעם.
Speaker 1: ניין, קדימה גייט מען זען. איי דאונט נאו. וואס טייטש “בענין”?
Speaker 2: אקעי, איי געס, לאמיר גיין ווייטער.
Speaker 1: “בענין” מיינט די ענין וואס מען איז עוסק דערין.
Speaker 1: “ואין שואלין אלא מיראה”. פרעגט מען מיראת הכבוד. אפשר איז עס פשוט אן אנדערע מאמר חז”ל וואס ער איז מצרף צוזאמען.
Speaker 1: “ולא ישאל בענין יותר משלוש הלכות”. אפילו ווען מען פרעגט פון די ענין וואס מען לערנט, זאל מען נישט פרעגן מער ווי דריי הלכות.
Speaker 2: ס’טייטש אין דעם ענין. קען זיין דער ענין איז אפילו קלענער פון א מסכת, אזוי ווי ס’איז געשטאנען פריער. סאו אין די פירע, אין די סובדזשעקט וואס מען לערנט היינט.
Speaker 1: ס’קען זיין אז “שואלין בענין” מיינט אזוי ווי אז דו דארפסט זיך פארקוקן. דו קענסט נישט קומען, “רבי, זאג מיר וואס איך האב צו טון, וויאזוי איך דארף זיך פירן שבת.” ניין, קוק דיך פאר, פרעג די ספעציפישע הלכה, און פרעג די ענין. אקעי, איי דאונט נאו. קען זיין ס’איז… אקעי, אדער דער רבי קען זאגן א שיעור וואס ער זאגט אלעס פאר דיר, אבער…
Speaker 2: רייט, ס’איז אזוי ווי דו זאגסט, אז נישט יעדער קען מטריח זיין דעם חכם ער זאל זאגן די גאנצע שיעור פאר דיר. דו דארפסט אויסהערן, און דאן קענסטו פרעגן וואס אין די ענין וואס ער האט געלערנט.
Speaker 1: אבער די שאלה איז, איז עס די זעלבע שאלה וואס מ’האט גערעדט פריער, וואס דער תלמיד זאגט “לא הבנתי”, אדער איז עס א נייע שאלה? די שאלה איז, מיינט עס סתם אז ס’איז דא א “קוועסטשן ענד ענסער פיריאד”, אדער מ’רעדט דא אזוי? ס’איז געווען א צייט ווען דער חכם איז נישט ביים שיעור, דער חכם איז אריינגעקומען אין בית המדרש, זאל מען אים נישט באפאלן.
Speaker 2: אה, סאו דאס איז אן אנדערע זאך. סאו א סדר וויאזוי די שאלות ארבעטן.
Speaker 1: אבער ווען מען לערנט, דארף מען פרעגן אסאך אדער מער, ס’איז נישט דוקא די זעלבע הלכות. ס’דארף גיין מיט א רעספעקט, דער רבי’ס צייט איז נישט פרי, ס’דארף גיין מיט א סדר. אקעי.
Speaker 2: “ולא ישאל בענין יותר משלוש הלכות”. ס’איז נישט מער ווי דריי שאלות. דריי הלכות אויפאמאל. אקעי. סאונדט סימפל. איך זע נישט… אקעי.
Speaker 1: ווייטער, יעצט גייט מען פרעגן דעם קדימה אין שואלין, מערערע מענטשן פרעגן. שנים שואלין, שואל אחד בענין, איינער פרעגט אין די ענין וואס מ’איז יעצט עוסק, ואחד שואל שלא בענין.
Speaker 2: קען זיין ענין, איך געדענק אז זיי האבן געלערנט ביי שלשים יום קודם החג, אז אמאל זאגט מען אז דער ענין היום הייסט ענין. קען זיין מער, אז ערב פסח, און די גאנצע צייט איז פסח, הייסט שואל בענין. אז בדרך כלל די וואס איז יעצט די סוגיא הייסט ענין, פאר פסח נעמט דאס איבער די סוגיא אזוי ווי.
Speaker 1: ניין, איך געדענק אז ס’שטייט אין געוויסע מפרשים אויף יענעם.
Speaker 2: יא, יא, יא. נזקקין לענין.
Speaker 1: ניין, גוט. גייט מען… ס’איז אינטערעסאנט, איך מיין אז ס’איז דאך פשוט, איך וואלט געזאגט אז מ’דארף אים אפילו נישט פרעגן שלא בענין. זעט אויס אז מ’דארף יא ענטפערן פאר יעדן וואס פרעגט. מ’דארף נאר ענטפערן דעם וואס האט געפרעגט לענין.
Speaker 1: מעשה ושאינו מעשה, איינער פרעגט הלכה למעשה און איינער פרעגט עפעס וואס איז נישט נוגע. נזקקין למעשה, זאל מען קודם… זאל מען זיך נוהג זיין, נישט קוקן, נאר זיך אפגעבן מיט דעם וואס פרעגט למעשה.
Speaker 1: הלכה ומדרש, איינער פרעגט א הלכה און איינער פרעגט א ענין פון אגדה, מדרש, נזקקין להלכה.
Speaker 2: איך מיין אז מדרש איז דאך פשטות פשט אין פסוקים, וואס איז נוגע צו אגדה?
Speaker 1: אה, מ’לערנט עס ארויס, זייער גוט. נזקקין להלכה, קודם די הלכה וואס מ’האט צו טון, נישט פון וואו מ’ווייסט די הלכה.
Speaker 1: אבער מ’פרעגט מדרש ואגדה, עפעס וואס מ’…
Speaker 2: אה, מדרש מיינט ער מדרש הלכה, פשט פון וואו מ’לערנט ארויס עפעס.
Speaker 1: אה, ס’איז אזוי. און א צווייטער פרעגט א ענין פון אגדה, נזקקין למדרש.
Speaker 1: אגדה וקל וחומר, איינער פרעגט אגדה און איינער פרעגט וואס, למדנות?
Speaker 2: א קל וחומר איז א קל וחומר, כפשוטו.
Speaker 1: א קל וחומר מיינט א סברא, איינע פון די…
Speaker 2: נישט א מדרש. איינע פון די י”ג מידות, ניין?
Speaker 1: אפשר איז דאס נישט די רמב”ם, אפשר אנדערע מענטשן. א קל וחומר, אקעי, לאמיר זאגן א שאלה, ער פרעגט פון די נושא פון א קל וחומר.
Speaker 2: איך ווייס נישט, איז א קל וחומר ענליך צו ענין פון מדרש ואגדה, יא?
Speaker 1: ניין, מדרש איז ווען מ’לערנט ארויס פון א פסוק. י”ג מידות, א קל וחומר איז איינע פון די י”ג מידות וואס מ’לערנט ארויס די תורה. אבער ס’זעט אויס אז ס’איז מער א חשוב’ע, ס’איז מער למדנות.
Speaker 2: א קל וחומר איז א ראציאנאלע זאך, ס’איז מער סעריעס.
Speaker 1: ס’זעט אויס אז מ’האלט עס מער ווי מער למדנות, איז מער גאר.
Speaker 1: אויך קל וחומר איז גזירה שוה, אויך ער איז די זעלבע זאך, נישט קוקן לחומרא.
Speaker 2: ווייטער, ווי איז א גזירה שוה איז א סברא דמדרש לחומרא?
Speaker 1: איי, איך קען פארשטיין, ווייל קל וחומר, ווען דו שמועסט מיט דעם תלמיד, דו שארפסט אויס זיין סברא מער ווי גזירה שוה. גזירה שוה איז א piece of information, אבער קל וחומר איז א וועג פון אויסארבעטן די מחשבה, ווייל עס איז אלץ סברות.
Speaker 2: נישט קלאר, דאס איז אלץ די זאכן וואס ער ברענגט דיר.
Speaker 1: הוי א שואל, איך חכם ואיך תלמיד. איינער איז שוין א חכם, און איינער איז שוין א חכם, און איינער איז שוין…
אויך קל וחומר וגזירה שווה אויך, ס’איז דאך אלעס קוקן אויף קל וחומר. ווייטער, ווייל גזירה שווה איז א סארט מדרש לחומה.
איך קען פארשטיין, ווייל קל וחומר, ווען דו שמועסט מיט דעם תלמיד, דו שארפסט אויס זיין סברא. מייבי גזירה שווה גזירה שווה, ווייל עס איז א פיס אוו אינפארמעישאן. אבער קל וחומר איז א וועג פון אויסצושארפן דעם מחשבה, ווייל עס איז אלץ סברא. ס’איז נישט קלאר, דאס איז אלץ דאס וואס ער ברענגט דיר.
הוי אשאלים, אחד חכם ואחד תלמיד? איינער איז שוין א חכם און איינער נאך א תלמיד פונעם חכם. ס’קומט צום חכם, קודם מען איז נזקק פארן חכם. אבער ס’איז אינטערסאנט – דער חכם ווייסט דאך שוין אלעס אליין. שניהם חכמים אלס איינס, דער חכם איז שוין נישט קיין תלמיד וואס ער ווייסט שוין אלעס אליין.
הלכה בשאלה, דער תלמיד דארף וויכטיגער צוקומען צום רבי’ן. אוקיי, ס’קומט צום חכם יא. יעדער חכם איז אמאל געווען א תלמיד, ס’קען זיין אז ס’איז יא מיט כבוד. דער חכם קומט מער כבוד, תלמיד וחכם – ס’קומט דעם תלמיד מער כבוד ווי דעם עם הארץ.
שני חכמים אדער שני תלמידים אדער שני עם הארץ, אדער שאלו שניהם שתי הלכות, אדער שתי שאלות, אדער שתי תשובות, אדער שתי מעשים, ס’איז ווי אזא מתורגמן מייעטו. יעצט קען דער תורגמן צוזאגן, דא רעדט מען אויב דער תורגמן איז דער וואס ענטפערט. אדער תלמיד חכם, אדער זיכער, א תלמיד חכם איז דאך זיכער אז ער קען ענטפערן.
ער מיינט דיר צו זאגן, אז אפשר דארף נישט דער תורגמן גיין פרעגן דעם חכם. ניין, ניין, דארף יא. ער מיינט זאגן, אז ער דעסיידט ווער איז קודם, ער דעסיידט וועמענס שאלה איבערצוגעבן צום רבי’ן. אהא. די הלכות, בכלל, די הלכות זענען די הלכות פארן מתורגמן, ווייל דער רבי אליין קען דאך אליין דעסיידן וואס ער וויל טון.
רעדט זיך דא, מען פרעגט, מען שיקט ארויף נאוטס פארן רבי’ן, איך ווייס נישט וויאזוי עס ארבעט. מען האט געפרעגט פארן מתורגמן שאלות, און דער מתורגמן דארף מחליט זיין וועמענס שאלה גייט ער יעצט זאגן ביים שיעור, גייט ער פרעגן פארן רבי’ן. זאגט ער אז אויב ביידע זענען די זעלבע, איז וואס ער וויל.
סאו, דער רמב”ם ווייטער, מ’האט פריער געלערנט אז מען דארף זיין ביינאכט אין בית המדרש לערנען. סאו, דער רמב”ם האט א פשט אז מען טאר נישט שלאפן אין בית המדרש, א ביסל אלע לערנען. בית המדרש איז דער פלאץ וואו דער רבי לערנט פאר די תלמידים. נישט פונקט ווי דער לעצטער ביידע האבן געזען בית הכנסת, מ’לערנט אליין. יעצט רעדט מען וואו דער רבי לערנט פאר די תלמידים. רייט? דער רמב”ם, אין ישנים בבית המדרש, מ’טאר נישט שלאפן אין בית המדרש.
יא. “כל המתנמנם בבית המדרש”, און מתנמנם מיינט שוין דרימלען, אפילו א שוואכערע שלאף.
דער חידוש איז, בית המדרש מיינט נישט דווקא דער בנין. איך מיין אז בית המדרש מיינט, אסאך מאל זעט מען “נעשה בית המדרש” מיינט בשעת הלימוד. וואס אונז רופן א שיעור הייסט אין חז”ל א בית המדרש. ס’איז נישט דוקא אין דער בילדינג. ס’איז דער זמן אויך, נישט מיט דארשן, וואס מ’לערנט. דער מקום איז דער זמן. בשעת’ן לערנען. דער בית המדרש, ווען ס’שטייט ביי בית המדרש, מיינט נישט אין דער שטאט, נישט קדושה בקדושת המקום, נאר ס’איז א פלאץ וואו אידן זיצן לערנען. אין די צייט וואס ער לערנט. נישט נאר די פלאץ, אין די צייט. ביים שיעור שלאפט מען נישט. דאס איז דער עיקר.
“כל המתנמנם בבית המדרש, אפילו ער האט געדרימלט אין בית המדרש, חכמתו נעשית קרעים קרעים.” ס’איז פשוט, ער וועט צורייסן, ווייל ער געדענקט א האלב שטיקל דא, א האלב שטיקל דארט. ס’איז זייער גוט. “חכמתו נעשית קרעים קרעים, תלמוד לומר ‘שנים עשר נשיאים’.” אז דער וואס שלאפט אין בית המדרש, ער וועט צוריקגיין צו א צוריסענע מלבוש.
דער וואס גייט בכלל נישט אין בית המדרש, ער קען זיך אינגאנצן ארומדרייען אן א העמד. אבער אפילו דער וואס מיינט אז ער איז זייער מיד, ער גייט אין בית המדרש און ער כאפט זיך א דרימל, זייער גוט.
“ואין משיחין בבית המדרש אלא בדברי תורה”. מ’טאר נישט רעדן קיין אנדערע שמועסן אין בית המדרש, נאר פון דברי תורה. אזוי ווייט זאגט ער, אפילו “מי שנתעטש”, איינער האט געמאכט אן עיטוש, און די געווענליכע סדר איז, ס’איז אן ענין פון נימוס אז מ’וואונטש אים אן רפואה, מ’זאגט אים אז דיין עיטוש זאל זיין א רפואה, זאגט מען נישט “רפואה” אין בית המדרש. אויב אזא זאך זאגט מען נישט, אנדערע זאכן טאר מען זיכער נישט טון. ס’איז א שטרענגע הלכה.
ניין, אז דער רבי וויל אריינווארפן איז איין זאך, אבער די אנדערע הלכות איז ווען מ’וויל נישט. ווען מ’וויל נישט, זאגט מען “העלאו, האלט אים מיט נאשי, קענסט פלאצן”. מ’רעדט דא אן ענין פון כבוד פאר’ן רבי, אז דאס איז אן ענין פון… ס’איז נישט כבוד, ס’איז סעריעס. אזוי זאל מען לערנען. דו געדענקסט מיר האבן געלערנט די תורה, ס’איז קוים דא אפאר סעקונדס וואס מ’קען לערנען, און אין יענע סעקונדס אויך ענטפערן די פאון, אויך זאגן רפואה? דאס איז דאך זייער שווער.
די רמב”ם, “קדושת בית המדרש”, די קדושה פון די פלאץ וואו מ’לערנט תורה, איז נאך חמור’ער און נאך הארבער פון קדושת בית הכנסת.
דאס מיינט די צייט וואס מ’לערנט, בשעת הישיבה. ס’איז נישטא קיין קדושה אין קיין בילדינג. א בית הכנסת האט אפשר א קדושה אין די בילדינג, אבער א בית המדרש, דאס הייסט “בית המדרש”, ס’שטייט נישט “בתי מדרש”. ס’איז נישטא קיין בתי מדרש. “בית המדרש” מיינט בשעת השיעור.
אזוי האלט איך, אבער ס’איז א חידוש וואס איך זאג, אפשר וועלן נישט די מענטשן כאפן דאס, נישט אבער אזוי זעט מיר אויס די דיוק פון די לשונות געווענליך. ווייל וואס הייסט “אין משיחין בבית המדרש”? דו טארסט נישט נאכן שיעור זאגן א גוט מארגן? ס’מיינט צו זאגן בשעת’ן לימוד.
יא, אין שולחן ערוך אין הלכות תלמוד תורה שטייט דא מער, מ’רעדט וועגן דעם, ס’איז דא די רמ”א און דאס, ס’איז אן אנדערע זאך. דארט שטייט קלאר פארקערט, אז מ’שלאפט יא, דארט האבן די חכמים געשלאפן אין בית המדרש אין אנדערע פלעצער. אבער דאס מיינט בשעת די לימוד, דאס איז וואס איך זאג. ס’איז נישט קיין פראבלעם בכלל, לפי דעתי.
אקעי, דאס איז פרק… וועלכע פרק האבן מיר יעצט געלערנט? פרק ד’?
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
פשט: דער רמב”ם’ס סדר אין הלכות תלמוד תורה: פרק א’ – די חיוב צו לערנען; פרק ב’ – דער מלמד תינוקות און זיין ארבעט; פרק ג’ – דער כתר תורה, לערנען אויף דעם העכסטן לעוועל; פרק ד’ – וויאזוי מ’לערנט אויף דעם העכסטן לעוועל, דער סדר פון דער ישיבה, פון א רבי וואס לערנט אויס תורה באמת.
חידושים:
1. צוויי לעוועלס אין תלמוד תורה: לויט דעם רמב”ם זענען דא צוויי לעוועלס אין דער מצוה פון תלמוד תורה: (א) די מצוה כראוי – דער כתר תורה, וואו מ’איז נושא ונותן מדעת עצמו, מ’לערנט אויף דעם העכסטן לעוועל; (ב) די מצוה וואס איז שוה לכל נפש – אפשר בדיעבד, דער בסיסישער חיוב וואס יעדער מוז יוצא זיין. פרק ד’ באהאנדלט דעם ערשטן לעוועל – דעם בית המדרש / ישיבה, נישט דעם מלמד תינוקות.
2. מלמדי תינוקות vs. ישיבה: ביי מלמדי תינוקות (פרק ב’) איז נישט געשטאנען קיין באדינגונג פון “הגון” – מ’לערנט מיט יעדן קינד, ווייל דאס איז חינוך. פרק ד’ רעדט פון אן עליטע אינסטיטוציע – דער בית המדרש – וואו עס זענען שוין תנאים ווער מ’נעמט אריין.
—
דברי הרמב”ם: “אין מלמדין את התורה אלא לתלמיד הגון, נאה במעשיו, או תם. אבל אם היה הולך בדרך לא טובה – מחזירין אותו למוטב, ומדריכין אותו בדרך ישרה, ובודקין אותו, ואחר כך מכניסין אותו לבית המדרש ומלמדין אותו. אמרו חכמים: כל השונה לתלמיד שאינו הגון כזורק אבן למרקוליס, שנאמר ‘כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד’. ואין כבוד אלא תורה, שנאמר ‘כבוד חכמים ינחלו’. וכן הרב שאינו הולך בדרך טובה, אף על פי שהוא חכם גדול וכל העם צריכים לו, אין מתלמדין ממנו עד שיחזור למוטב, שנאמר ‘כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה’ צבאות הוא’. אמרו חכמים: אם דומה הרב למלאך ה’ צבאות – יבקשו תורה מפיהו, ואם לאו – אל יבקשו תורה מפיהו.”
מ’טאר נאר לערנען תורה (אויף דעם לעוועל פון בית המדרש) מיט א תלמיד וואס איז הגון – אדער “נאה במעשיו” (ער האט שוין גוטע מעשים), אדער “תם” (ער איז תמימות’דיג, נישט שלעכט). אויב דער תלמיד איז הולך בדרך לא טובה, דארף מען אים ערשט מחזיר זיין למוטב, אים בודק זיין, און ערשט דערנאך אריינברענגען אין בית המדרש. אויך א רב וואס גייט נישט אין א גוטן וועג – אפילו ער איז א גרויסער חכם – טאר מען נישט לערנען פון אים ביז ער טוט תשובה.
1. פירוש “תם” – דריי מהלכים:
(א) תם = ער האט נאך נישט קיין חזקה צו גוטס אדער שלעכטס. אזוי ווי דער חילוק צווישן “מועד” און “תם” ביי שור: “נאה במעשיו” איז ווי א “מועד לטובה” – ער האט שוין א חזקה פון גוטע מעשים. א “תם” האט נאך נישט “געשטויסן דריי מאל” – ער האט נישט קיין שלעכטע רעקארד, אבער אויך נישט קיין באוויזענע גוטע רעקארד.
(ב) תם = ער האט גוטע אינטענשענס אפילו אן גוטע מעשים. ער איז תמימות’דיג, ער וויל גוט, אבער ער האט נאך נישט אנגעהויבן צו טון.
(ג) תם = ער ווייסט נאך נישט וואס ער דארף טון. ער איז נישט שלעכט, ער איז פשוט נאך נישט אינפארמירט. ער איז אין א בחינה פון “תם” ווייל ער האט נאך נישט גענוג ידיעה צו זיין “הולך בדרך לא טובה” – מ’מוז שוין עפעס וויסן כדי צו קענען זיין א רשע.
2. “הולך בדרך לא טובה” – נאר ווען ער ווייסט שוין וואס ער דארף טון:
עס ווערט מדויק אז “הולך בדרך לא טובה” רעדט נאר פון איינעם וואס ווייסט שוין זיין חובת האדם, ער קען שוין אלע מצוות, און ער טוט עס נישט. אבער א מענטש וואס ווייסט נאך נישט – ער איז אין בחינה פון “תם”, און מיט אים לערנט מען יא כל התורה כולה.
3. דער רבי’ס אחריות צו מחזיר זיין למוטב – נישט בלויז ארויסווארפן:
דער רמב”ם זאגט נישט אז מ’ווארפט דעם תלמיד ארויס. “מחזירין אותו למוטב” – מ’דארף אקטיוו ארבעטן מיט אים. דער ראש ישיבה קען זיך נישט ארויסדרייען און זאגן “ס’האט נישט מיט מיר צו טון”. אויב דער תלמיד איז געקומען צו דיר, איז דיין פראבלעם. אויב ער איז נאך נישט ראוי צו לערנען, זאלסט קודם לערנען מיט אים מוסר, אים מדריך זיין. ס’איז נישט קיין תירוץ צו זאגן “איך גיי דיר נישט לערנען.” אבער ס’ווערט אויך אנערקענט אז אפשר איז דאס אן “אנדערע דעפארטמענט” – ס’איז דא אן ארגאניזאציע פאר בעלי תשובה, און דער בית המדרש אליין איז נישט דער פלאץ פאר דעם.
4. מחזיר למוטב דורך לערנען אליין:
לויט דעם וואס מ’מוז לערנען תורה כל ימיו וכל שנותיו (פרק ג’), קען מען זאגן אז “מחזירין אותו למוטב” מיינט אויך דורך לערנען – מ’לערנט מיט אים דעם חלק התורה וואס וועט אים ברענגען צו תשובה. לדוגמא: ספר המדע זאל מען לערנען מיט יעדן, ווייל דאס זענען יסודי הדת. א גאנצן רמב”ם לערנט מען מיט יעדן. דער איסור פון “אין מלמדין” רעדט זיך נאר פון דעם לעוועל פון דער ישיבה – דער העכסטער לעוועל פון לומדות.
5. דער בית המדרש אלס עליטע אינסטיטוציע:
דער בית המדרש איז נישט אפן פאר יעדן. ס’איז אן עליטע אינסטיטוציע וואו מענטשן זענען שוין זוכה (אדער גייען זוכה ווערן) לכתרה של תורה. איינע פון די תנאים איז גוטע מעשים. כשרונות איז אפשר פשוט (אזוי ווי ר’ חיים’ס ווארט וועגן א חזן – קודם דארף ער קענען זינגען, דאס דארף מען נישט זאגן; מ’רעדט אז אפילו ער קען שוין, דארף ער אויך זיין הגון).
6. פארגלייך צו די ארבע בנים פון דער הגדה:
אין דער הגדה לערנט מען מיט אלע פיר בנים – חכם, רשע, תם, שאינו יודע לשאול. דא לערנט מען נאר מיט דעם חכם און דעם תם. דעם רשע – מ’שרייט אים אן אין דער הגדה, און אפשר איז דאס דער ענין פון “מחזירין אותו למוטב” – מ’טרייט אים צו מחנך זיין אז ער זאל תשובה טון, אבער מ’לערנט נישט מיט אים אויף דעם לעוועל פון בית המדרש.
7. “כזורק אבן למרקוליס” – פארוואס דוקא דער משל:
דער פסוק איז “כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד” (משלי כ”ו, ח). דער פשוט פשט: אזוי ווי איינער ווארפט א שטיין מיט א שלינג, אזוי איז ווען מ’גיט א כסיל כבוד – ס’טוט א גרויסע שאדן. דער עיקר חידוש: דער מענטש מיינט ער טוט א גוטע זאך, אבער ער טוט פארקערט. ביי מרקוליס – דער עבודה זרה פון מרקוליס איז דורך ווארפן שטיינער. דער מענטש מיינט ער קלאפט אריין אין דער עבודה זרה (ער באקעמפט עס), אבער אין אמת’ן איז ער מכבד עס. די זעלבע זאך: דער רבי מיינט ער רוקט אריין תורה אין דעם תלמיד שאינו הגון, אבער אין אמת’ן גייט דער תלמיד נוצן די תורה פאר שלעכטע וועגן – ער וועט ווערן א “רשע נבל ברשות התורה.”
8. “כבוד” = תורה:
דער רמב”ם דרשנ’ט אז “כבוד” אין פסוק מיינט תורה, שנאמר “כבוד חכמים ינחלו.” ווען מ’גיט א כסיל “כבוד” – דאס הייסט ווען מ’לערנט מיט אים תורה – גייט ער נוצן דעם כבוד/תורה פאר שלעכטס. נאך א פשט: אויב מ’מיינט אז דורך אריינלייגן דעם תלמיד שאינו הגון צווישן רבנים און אים געבן כבוד וועט ער ווערן גוט – זאגט דער רמב”ם פארקערט: ער גייט נוצן דעם כבוד פאר שלעכטס, ער וועט ווערן מער קרום.
9. [Digression: רבי מאיר שפירא’ס שיטה:]
רבי מאיר שפירא פלעגט זאגן אז א רבי’ש אייניקל נעמט ער אלעמאל אריין אין ישיבה, אפילו ער קען נישט ביי דער פארהער – ווייל א רבי גייט ער סיי ווי סיי זיין, זאל ער כאטש קענען אביסל לערנען. דער קאונטער-פוינט: לויט דעם רמב”ם קען דאס זיין פארקערט – אויב ער איז אינו הגון, קען דאס אים מאכן ערגער, נישט בעסער. אבער רבי מאיר שפירא’ס מעשה רעדט נישט פון אן “אינו הגון” – סתם פון איינער וואס האלט נישט פון לערנען, וואס איז אן אנדערע קאטעגאריע.
10. דער רב שאינו הולך בדרך טובה:
אויך דער רב מוז זיין הגון. אפילו ער איז א חכם גדול, אפילו כל העם צריכים לו – אויב ער גייט נישט אין א גוטן וועג, טאר מען נישט לערנען פון אים ביז ער טוט תשובה. דאס רעדט פון א רב וואס לערנט ווייטער, גיט שיעורים, אבער טוט עבירות צו דער זייט – ער נוצט די תורה אלס “קרדום לחפור בה.” ער זאגט שיינע שיעורים, קיינער זאגט נישט אזא גוטע שיעורים ווי אים – אבער ער איז א רשע, א בעל מחלוקת, וכדומה. שאלה: ווער זאל אים מחזיר זיין למוטב? ער איז דאך אליין דער גרעסטער חכם, ס’איז נישטא קיין רבי’ס איבער אים. תשובה: ער וועט מוזן אליין תשובה טון – “עד שיחזור למוטב.”
11. “אם דומה הרב למלאך ה’ צבאות” – פירוש:
דער פסוק זאגט “כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה’ צבאות הוא” (מלאכי ב’, ז’). דער רמב”ם פירושט:
– “כהן” מיינט דא נישט דער כהן פון כתר כהונה, נאר אן עובד ה’ – ארידזשינעלי איז דאס געווען דער דזשאב פון די כהנים צו לערנען תורה מיט’ן פאלק.
– “יבקשו” – מלשון תלמיד, מ’קומט בעטן צו לערנען פון אים, “דורש ומבקש.”
– “כי מלאך ה’ צבאות הוא” – ער איז א צדיק וואס טוט דעם רצון ה’.
דער חידוש: “דומה למלאך” מיינט נישט קיין מיסטישע מדרגה – עס מיינט פשוט אז ער טוט דעם רצון ה’, ער טוט זיין שליחות. א מלאך טוט דעם רצון השם – אויב דער איד טוט אויך זיין שליחות, איז ער “דומה למלאך.” עס איז איינס אדער דאס אנדערע, נישט דא קיין מיטלוועג.
12. דער היתר פון רבי מאיר (ביי אחר):
די גמרא ברענגט א היתר פון רבי מאיר, אז אויב מ’איז אן אדם גדול קען מען תוכו אכל קליפתו זרק – מ’קען לערנען דעם אינהאלט און אוועקווארפן דעם שלעכטן חיצוניות. אבער פאר רוב מענטשן איז דער היתר נישט שייך. דער תוספות פארבינדט דאס מיט דער סוגיא פון אחר (אלישע בן אבויה). שפעטער ווערט דערמאנט אז א רבי דארף מען דן זיין לכף זכות, אבער דא רעדט מען אין א פאל וואו עס איז אבוויעסלי אז מ’קען אים נישט דן זיין לכף זכות.
13. דער רמב”ם’ס דרך צו ברענגען מאמרי חז”ל:
אין אלע פרקים פון הלכות תלמוד תורה ברענגט דער רמב”ם מאמרי חז”ל און פסוקים – וואס איז נישט זיין רגיל’ע דרך אין אנדערע הלכות. ער ברענגט “אמרו חכמים” און פסוקים אלס שטיצע. אפשר וויל ער ווייזן אז דאס איז א הלכה מיט א מקור, נישט בלויז א סברא.
14. [Digression: צוויי ראלעס אין דער ישיבה – ראש ישיבה vs. משגיח:]
אין דער ישיבה-סטרוקטור קען זיין א ראש ישיבה (דער וואס לערנט גמרא תוספות מיט דעם עולם) און א משגיח (דער וואס איז מדריך מענטשן, זאגט מוסר). דאס זענען צוויי פארשידענע פאזיציעס. דער רמב”ם רעדט דא פון דעם ראש ישיבה וואס לערנט, נישט פון דעם וואס איז מחזיר מענטשן למוטב. דער ראש ישיבה וואס לערנט מיט דעם עולם קען נישט אוועקגעבן צייט פאר יעדן איינעם’ס דרך טובה – ער דארף זיין כתרו של תורה, ער טאר נישט אוועקגעבן צייט פאר זיין אייגענע פרנסה, קאל וחומר פאר אנדערע ענינים. דערפאר דארף מען א סיסטעם.
—
רמב”ם’ס ווערטער: “התלמידים יושבים לפניו בכף (חצי עיגול), כדי שיהיו כולם רואים אותו ושומעים דבריו. ולא ישב הרב על הכסא ותלמידיו על הקרקע, אלא או כולם על הארץ או כולם על הספסלים. בראשונים היה הרב יושב ותלמידיו עומדים, ומקודם חורבן בית שני נהגו שיהיו כולם יושבים.”
די תלמידים זיצן אין א האלבע רינג ארום דעם רבי, כדי אלע זאלן אים זען און הערן. דער רבי זאל נישט זיצן אויף א בענקל ווען תלמידים זיצן אויף דער ערד – אלע אויף בענקלעך אדער אלע אויף דער ערד. פריער פלעגן תלמידים שטיין, אבער פאר חורבן בית שני האט מען אנגעהויבן אז אלע זיצן.
1. וויכטיגקייט פון זען דעם רבי: עס איז וויכטיג נישט נאר צו הערן דעם רבי, נאר אויך צו זען אים. דערפאר דארף מען זיצן אין א האלבע רינג, נישט אין גראדע רייען, ווייל אין גראדע רייען קענען די הינטערשטע נישט זען.
2. דער רבי זאל נישט זיצן העכער: מ’וואלט געקענט טראכטן אז עס איז כבוד התורה אז דער רבי זאל זיצן אויף א בענקל און תלמידים אויף דער ערד. אבער דער רמב”ם פסק’נט קעגן דעם. אין גמרא שטייט: “לא ילמד הרב כשהוא יושב על גבי מטה ותלמידיו על גבי קרקע” – דער רמב”ם’ס פסק שיינט צו גיין ווייטער ווי דער פשוט’ער לשון פון דער גמרא.
3. פארבינדונג צו דרך האמצעי אין כבוד: פריער האט דער רמב”ם געזאגט אז א תלמיד חכם דארף האלטן זיין כבוד, אבער נאר מיט א דרך האמצעי – נישט צו פיל גאוה. דא זעט מען דעם זעלבן מהלך: דער רבי זיצט בראש (א געוויסע כבוד – ער איז דער רבי, מ’דארף אים הערן), אבער נישט אויף א העכערע לעוועל – דאס וואלט שוין געווען צו פיל גאוה.
4. היסטארישע ענטוויקלונג – פון עמידה צו ישיבה: פריער פלעגן תלמידים שטיין (ווי ביי קריאת התורה – א כבוד התורה), אבער פאר חורבן בית שני האט מען שוין אנגעהויבן אז אלע זיצן, ווייל עס איז גרינגער צו לערנען ביים זיצן. דערפון קומט דער נאמען “ישיבה” – פריער האט עס געהייסן “עמידה”.
—
רמב”ם’ס ווערטער: “אם היה הרב מלמד בעצמו – [מלמד דירעקט]. ואם היה מלמד על ידי מתורגמן – המתורגמן עומד בין הרב ובין התלמידים, הרב אומר למתורגמן, והמתורגמן משמיע לתלמידים. ולא יגביה הרב קולו יותר מן המתורגמן, ולא יגביה המתורגמן קולו בעת ששואל לרב יותר מקול הרב. אין המתורגמן רשאי לא לבצות ולא להוסיף ולא לשנות.”
צוויי וועגן פון לערנען: (א) דער ראש ישיבה אליין איז דער מגיד שיעור; (ב) עס איז דא א מתורגמן (אין חב”ד הייסט עס א חוזר) וואס זאגט איבער דעם שיעור. דער מתורגמן שטייט צווישן דעם רבי און די תלמידים.
1. פראקטישער טעם פאר א מתורגמן: אמאל איז נישט געווען קיין מייקראפאון, האט דער מתורגמן געדארפט שרייען כדי אלע זאלן הערן. דאס זיצן אין רינגס העלפט אויך דערפאר – מ’איז נענטער צום רבי.
2. דער מתורגמן טאר נישט אליין ענטפערן שאלות: ווען א תלמיד פרעגט א שאלה, טאר דער מתורגמן נישט אליין ענטפערן. ער דארף פרעגן דעם רבי, דער רבי ענטפערט צום מתורגמן, און דער מתורגמן ענטפערט צום שואל. דאס איז א סדר פון כבוד – אלעס גייט דורך דעם רבי.
3. קול-רעגלען – געלערנט פון משה רבינו: דער רבי זאל נישט רעדן העכער ווי דער מתורגמן (ווייל דעם מתורגמן’ס דזשאב איז צו רעדן הויך). און דער מתורגמן, ווען ער רעדט צו דעם רבי, זאל רעדן שטילער ווי דער רבי – אויס כבוד. נאר ווען ער רעדט צו דעם עולם, רעדט ער יא העכער. דאס ווערט אלעס געלערנט פון משה רבינו – ווי משה האט גערעדט מיט’ן אייבערשטן און ווי ער האט גערעדט מיט די אידן.
4. דער מתורגמן טאר נישט טוישן: דער מתורגמן האט נישט די רעכט צו טוישן, צוגעבן, אדער אפנעמען. דאס איז די זעלבע יסוד ווי אז ער טאר נישט אליין ענטפערן – ער איז נישט דער רבי. עס איז זייער נאטורליך אז א מתורגמן הייבט אן זיך אנקוקן ווי ער איז דער רבי, ווייל ער האט דעם מייק. אבער מ’דארף געדענקען: דו ביסט נאר דער מתורגמן.
5. [Digression: א מגיד vs. א תלמיד חכם:] א מענטש קען זיין א גוטער מגיד – ער קען גוט מסביר זיין, ער קען גוט זאגן וואס שטייט – אבער דאס מיינט נישט אז ער איז א גדול בתורה. ער איז א מתורגמן, ער קען איבערזאגן וואס די חכמי התורה זאגן. ער מעג טאקע בעסער מסביר זיין מיט א קלארערן נוסח, אבער ער טאר נישט ארויפלייגן זיינע אייגענע מיינונגען, ווייל ער האט נישט אן אייגענע דעת תורה אויף דעם לעוועל פון דעם רבי.
6. דער ראב”ד’ס השגה – אב ובנו אדער רבו ותלמידו: דער ראב”ד מאכט א השגה: “מקורי חדוש היו – רב שמי תרגמין והרב שילא.” דער ראב”ד זאגט אז דאס וואס דער רמב”ם שרייבט איז באזירט אויף א איינמאליגע מעשה, נישט אויף א כלל’דיגע הלכה. דער ראב”ד’ס מהלך: בדרך כלל קען מען גלייבן אז דער מתורגמן איז א שוואכערער תלמיד חכם ווי דער רבי – דערפאר זאגט מען אים ער זאל נישט אליין ענטפערן. אבער ביי אב ובנו אדער רבו ותלמידו מאכט זיך אמאל אז א טאטע האט אזוי שטארק ליב זיין קינד, אדער א רבי האט אזוי שטארק ליב זיין תלמיד, אז הגם דער תלמיד/זון איז אליין א חשוב’ער תלמיד חכם, לאזט ער זיך זיין דעם מתורגמן. אין אזא פאל איז דער כלל אנדערש – מ’קען נישט אננעמען אז דער מתורגמן איז שוואכער.
7. דער מתורגמן זאגט דעם רבי’ס נאמען בפירוש: ווען דער מתורגמן זאגט איבער פאר דעם עולם, זאל ער זאגן “כך אמר רבנו פלוני” – מיט דעם רבי’ס נאמען בפירוש. דאס איז אינטערעסאנט ווייל דער רבי אליין טאר נישט זאגן זיין רבי’ס נאמען (ער זאגט “אבי מורי” אדער “מורי ורבי”), אבער דער מתורגמן, וואס ס’איז נישט זיין רבי, זאל יא ארויסזאגן דעם נאמען קלאר – כדי דער עולם זאל וויסן פון וועמען ער זאגט איבער. דאס איז א דין אין קלארקייט – “בשם אומרו.”
8. [Digression: אלטע מלמדים:] אסאך מאל ווארפט מען ארויס א מלמד ווייל ער איז שוין אלט – דאס איז א ווייטאגליכע זאך. דער רמב”ם’ס מהלך מיט’ן מתורגמן גיט א לייזונג: אויב דער רבי איז שוין אלט און מ’קען אים שווער הערן – נעם א מתורגמן, נעם א העלפער, אנשטאט אים אוועקצושיקן.
9. דער רמ”א’ס באמערקונג: דער רמ”א אין הלכות תלמוד תורה זאגט אז היינט איז נישט מצוי די גאנצע הלכות פון מתורגמן, דעריבער איז ער נישט מאריך אין דעם.
—
רמב”ם’ס ווערטער: “הרב שלמד ולא הבינו התלמידים, לא יכעוס עליהם וירגז, אלא חוזר ושונה הדבר אפילו כמה פעמים, עד שיבינו עומק ההלכה. וכן לא יאמר התלמיד ‘הבנתי’ והוא לא הבין, אלא חוזר ושואל אפילו כמה פעמים. ואם כעס עליו רבו ורגז, יאמר לו: ‘רבי, תורה היא וללמוד אני צריך, ודעתי קצרה.’ ולא יהא התלמיד בוש מחבריו שלמדו בפעם ראשונה או שניה והוא לא למד אלא לאחר כמה פעמים… שאם יתבייש, נמצא נכנס ויוצא לבית המדרש והוא אינו למד כלום.”
דער רבי זאל נישט ווערן אין כעס ווען תלמידים פארשטייען נישט, נאר ער זאל עס נאכאמאל און נאכאמאל איבערזאגן ביז זיי פארשטייען. דער תלמיד האט א חיוב נישט צו זאגן “הבנתי” ווען ער האט נישט פארשטאנען, און ער זאל זיך נישט שעמען פאר חברים וואס האבן שנעלער פארשטאנען.
1. דאס איז ווי א “דיעל” צווישן רבי און תלמיד: אזוי ווי א משא ומתן – דער רבי האט פארזען אז זיי גייען פארשטיין, און ביידע צדדים מוזן זיין ארנטליך דערוועגן. דער רבי’ס דזשאב איז צו זאגן עס צוויי מאל, דריי מאל – דאס איז זיין אחריות.
2. פארוואס ווערט דער רבי אין כעס: דער סברא איז אז דער רבי ווערט פראסטרעיטעד ווייל ער האלט אז ער זאגט עס נישט גענוג גוט – ער איז אין כעס אויף זיך אליין. ממילא, ווען דער תלמיד זאגט “רבי, דעתך צרופה, דו זאגסט גוט, איך פארשטיי נישט גוט” – נעמט ער אויף זיך די “בלעים” – און דער רבי באקומט די געדולד דאס איבערצוזאגן.
3. דער חיוב אויפ’ן תלמיד צו איבערפרעגן – א דין אין תורה: דער חיוב אויפ’ן תלמיד צו איבערפרעגן איז לכאורה א דין אין תורה, נישט בלויז א מוסר-זאך.
4. דער רמב”ם’ס עצה – “ודעתי קצרה”: דער תלמיד טראכט אמאל אז ס’איז נישט קיין דרך ארץ איבערצופרעגן אזויפיל מאל, ס’איז אן עזות. דער רמב”ם זאגט אז יעדע זאך קען מען טרעפן אן איידעלע וועג צו זאגן – “רבי, תורה היא וללמוד אני צריך, ודעתי קצרה.”
5. דער חשש פון “אויפ’ן חשבון פון אנדערע”: א מענטש וואלט געטראכט – וויאזוי מעג איך זיי מבטל זיין פון תורה? זיי פארשטייען שוין, און וועגן מיר דארף דער רבי נאכאמאל זאגן? דער ענטפער: זאלן זיי הערן נאכאמאל, ס’גייט נישט שטיין ווערן, זיי וועלן חזר’ן, ס’איז גארנישט געשען. אויסערדעם, דער רבי האט נישט טויזנט תלמידים – ער האט א קלענערע גרופע, און אלעס איז אויף פארשטאנען.
6. די ריעליטי פון “איינער פרעגט”: געווענליך, אויב ס’איז דא איינער וואס זאגט “רבי, איך האב נישט פארשטאנען”, איז דא בערך פופציג פראצענט פון די קלאס וואס האבן אויך נישט פארשטאנען – נאר זיי אלע שעמען זיך. געווענליך איז דער איינער וואס פרעגט נישט קיין שוטה, נאר ער איז מער א שפל בעיניו און שעמט זיך נישט. אסאך מאל איז דער אמת אז דער רבי האט עס נישט גוט מסביר געווען, אדער ס’פעלט טאקע אויס צוויי מאל צו זאגן אזא קאמפליצירטע זאך.
7. “אין הביישן למד ולא הקפדן מלמד” (אבות ב:ה): דער רמב”ם ברענגט דעם משנה – א ביישן קען נישט לערנען, א קפדן קען נישט מלמד זיין. ביידע צדדים מוזן אויפגעבן זייער נאטורליכע טענדענץ – דער תלמיד זיין בושה, דער רבי זיין כעס.
—
רמב”ם’ס ווערטער: “במה דברים אמורים? בשלא הבינו התלמידים הדברים מפני עומקן, או מפני דעתן שהיא קצרה. אבל אם ניכר לרב שהם מתרשלים בדברי תורה ומתרפים עליהם, ולפיכך לא יבינו – חייב לרגוז עליהם ולהכלימם בדברים כדי לחדדם. וכן הוא אומר: ‘זרוק מרה בתלמידים.'”
דער רבי’ס געדולד איז נאר ווען דער חסרון איז אין דער טיפקייט פון דער נושא אדער אין דער תלמיד’ס קאפ. אבער ווען זיי זענען פויל און שטרענגען זיך נישט אן – דעמאלט איז ער חייב זיך צו ברוגז’ן.
1. דער רמב”ם’ס “שיינע קומתא”: דער רמב”ם מאכט א קלארע סדר – דאס וואס שטייט “לא יכעוס” רעדט זיך אין איין אופן (ווען ס’איז טיף אדער שווער), און דאס וואס שטייט “זרוק מרה” רעדט זיך אין אן אנדער אופן (ווען זיי זענען פויל). ער פאראייניגט צוויי סותר’דיגע מאמרי חז”ל.
2. “חייב לרגוז” – נישט נאר act’ן: ער דארף טאקע באמת זיין אין כעס, נישט נאר act’ן כעס. ער זאל ארויסווייזן זיין כעס און זיי פארשעמען מיט שארפע ווערטער – “כדי לחדדם.”
—
רמב”ם’ס ווערטער: “אין ראוי לרב לנהוג קלות ראש לפני תלמידיו, ולא לשחוק בפניהם, ולא לאכול ולשתות עמהם – כדי שתהא אימתו עליהם.”
דער רבי זאל נישט זיין א ווערטל-זאגער, נישט לאכן מיט זיי, נישט שפילן מיט זיי, נישט עסן מיט זיי – כדי זיי זאלן האבן מורא פאר אים.
1. “קלות ראש” מיינט נישט דווקא א שלעכטע זאך: ס’מיינט מער אז ער זאל נישט זיין אויף דער זעלבער לעוועל ווי די תלמידים – ער זאל נישט דזשאוקן מיט זיי, נישט זיין צו נאנט. ס’דארף זיין א געוויסע “געפ” צווישן אים און זיי.
2. “הטל מורא על התלמידים” – ברייטער ווי נאר אנשרייען: דער טיפערער פשט: ווען מ’האט א שרעק/ערנסטקייט פאר איינעם וואס מ’נעמט ערנסט, וועט מען מער ארויסנעמען פון אים. די ערנסטקייט העלפט צו לערנען. אנשרייען איז נאר ווען מ’האלט שוין ביי אן עמערדזשענסי. אבער אויפן כלליות’דיגן אופן, “הטל מורא” מיינט א געוויסע ערנסטקייט וואס העלפט דעם לערנען גופא.
3. א רבי וואס פירט זיך מיט דיסטענס – לטובת די תלמידים: א רבי וואס האלט דיסטענס פון זיינע תלמידים טוט עס לטובתם – דאס העלפט זיי בעסער לערנען פון אים. דער עולם כאפט דאס נישט אלעמאל.
4. [Digression: חסידישע טישן:] די היינטיגע חסידישע רבי’ס עסן דאך איינמאל מיט זייערע תלמידים ביים טיש – אבער אפשר הייסט דאס נישט “עסן מיט זיי” אין דעם זין, ווייל דער רבי זיצט אויף א סטעידזש, ס’איז נישט א שמועס-מאלצייט.
—
רמב”ם’ס ווערטער: “אין שואלין את הרב כשיכנס לבית המדרש עד שתתיישב דעתו עליו. ואין התלמיד שואל מיד, אלא ימתין מעט עד שינוח הרב. ואין שני תלמידים שואלין כאחד. אין שואלין מעומד, ואין משיבין מעומד, ולא מגבוה, ולא מרחוק, ולא מאחורי הזקנים. ואין שואלין את הרב אלא בענין. ואין שואלין אלא מיראה. ולא ישאל בענין יותר משלוש הלכות.”
מ’זאל נישט באפאלן דעם רבי מיט שאלות ווען ער קומט אריין. מ’זאל אים געבן א טשענס זיך צו בארואיגן. מ’פרעגט נישט שטייענדיג, נישט פון הויך, נישט פון ווייט, נישט פון הינטער די זקנים. מ’פרעגט נאר אין דעם ענין, מיט יראת הכבוד, און נישט מער ווי דריי הלכות אויפאמאל.
1. דער רבי איז א מענטש: הגם ער ווייסט אלעס, קען מען אים נישט גלייך באפאלן מיט שאלות. ער דארף דרך ארץ – מ’זאל אים געבן א טשענס זיך צו קומען צו זיך.
2. אויך דער תלמיד דארף מנוחה פאר’ן פרעגן: נישט נאר דער רבי דארף זיך בארואיגן – אויך דער תלמיד זאל נישט פרעגן ווען ער קומט אריין, נאר ער זאל קודם זיך קומען צו זיך. ווייל “שאלת חכם חצי תשובה” – דער אופן וויאזוי מ’פרעגט מאכט אסאך אויס, אז ער זאל קענען גוט קלאר פרעגן.
3. “מעומד” – כבוד אדער איכות הלימוד? איז דאס בלויז אן ענין פון כבוד, אדער אויך אן ענין פון ישוב הדעת – אז א מענטש קען נישט האבן ישוב הדעת ווען ער שטייט? דער אלטער סדר (פאר דעם גלות) איז געווען אז תלמידים שטייען און דער רבי זיצט. נאך די תקנות הגלות האט זיך דאס געביטן – היינט זיצן אלע.
4. “ולא מרחוק, ולא מאחורי הזקנים” – כבוד אדער פראקטיש? איז דאס בלויז כבוד, אדער אויך א פראקטישע זאך – ווען איינער שרייט פון הינטן קען מען נישט הערן קלאר וואס ער זאגט? אפשר איז עס ביידע.
5. וואס מיינט “בענין” – עטליכע מהלכים:
– (א) “בענין” מיינט אין דעם ענין/סוגיא וואס מ’לערנט יעצט – נישט שפרינגען צו אן אנדער נושא.
– (ב) “בענין” מיינט א ספעציפישע שאלה – נישט א כלליות’דיגע שאלה ווי “זאג מיר אלעס וועגן שבת”, נאר קוק דיך פאר, לערן, און פרעג דאן א ספעציפישע הלכה.
– (ג) עס קען זיין אז “שואלין בענין” רעדט נישט פון בשעת דעם שיעור, נאר ווען דער חכם קומט אריין אין בית המדרש – מ’זאל אים נישט באפאלן מיט שאלות פון אלע ריכטונגען, נאר פרעגן בסדר, אין דעם ענין.
6. “לא ישאל יותר משלוש הלכות”: “ענין” קען זיין קלענער ווי א מסכת – עס מיינט די סוגיא/סובדזשעקט וואס מ’לערנט היינט. מ’זאל נישט פרעגן מער ווי דריי שאלות אויפאמאל, ווייל דער רבי’ס צייט איז נישט פריי – עס דארף גיין מיט א סדר און רעספעקט.
7. [Digression: היינטיגע מציאות:] היינט איז נישט דא די גאנצע פארמאלע מוסד פון שאלות דורכ’ן מתורגמן. אבער אמאל איז דער עיקר לימוד ביי די גאונים געווען דורך תשובות אויף שאלות – דאס איז געווען דער סדר.
—
רמב”ם’ס ווערטער (אויף בסיס די גמרא): דער תלמיד טאר נישט פרעגן דעם רבי טריק-שאלות כדי אים צו כאפן. אבער דער רבי האט רשות צו פרעגן די תלמידים אזעלכע שאלות כדי זיי אויסצושארפן – “לחדדן”. דער רבי מעג אפילו פרעגן פון אן אנדער ענין וואס זיי זענען נישט עוסק דערין.
עס איז א פונדאמענטאלער חילוק צווישן דעם תלמיד’ס ראלע און דעם רבי’ס ראלע אין שאלות-שטעלן. דער תלמיד דארף פרעגן בכבוד, אין דעם ענין; דער רבי דארף אויסשארפן די תלמידים, אפילו מיט שווערע אדער אומגעריכטע שאלות.
1. פארוואס טאר דער תלמיד נישט כאפן דעם רבי, אבער דער רבי מעג יא כאפן דעם תלמיד: דער חילוק איז צוויי-פאכיג: (א) כבוד – ווען א תלמיד כאפט דעם רבי ביי א טעות, פארשעמט ער אים, און דאס איז אן עוולה. אבער ווען דער רבי כאפט דעם תלמיד, איז דאס נישט קיין בושה, ווייל א תלמיד איז נאך א תלמיד – מ’עקספעקט נישט פון אים אז ער זאל אלעס וויסן. (ב) פונקציע – דער דזשאב פון דעם רבי איז אויסצושארפן די תלמידים (“לחדדן”), אבער דער דזשאב פון דעם תלמיד איז נישט אויסצושארפן דעם רבי.
2. פארוואס מעג דער רבי פרעגן פון אן אנדער ענין, אבער דער תלמיד נישט: א פסיכאלאגיש-אינטעלעקטועלער תירוץ: דער תלמיד הערט זיך איין כללים און קען לייכטער געדענקען פון פארשידענע פלעצער. אבער דער רבי, ווען ער לייגט זיך אריין אין אן ענין, איז ער “עכט דארט” – ער איז אזוי פארטיפט אז ער קען נישט אזוי גרינג ספרינגען צו אן אנדער נושא. ווערט געברענגט פון ר’ יוסף (הוטנער?) אז ווי עלטער א חכם ווערט, ווערט עס אים שווערער צו ענטפערן אויף א נושא וואס ער איז נישט דערין – נישט ווייל ער פ
ארלירט חריפות, נאר ווייל ער לייגט זיך מער אריין אין יעדן ענין, עס ווערט מער א טייל פון זיין וועזן.
3. צוויי נקודות וואס מישן זיך אינאיינעם – כבוד הרב און איכות הלימוד: דער רמב”ם מישט דא צוויי מאטיוון: (א) כבוד פאר דעם רבי, און (ב) עפעקטיוויטעט פון לערנען – וויאזוי מ’באקומט די בעסטע, קלארסטע ענטפערס. ביידע דארף מען האבן אין זינען. די צוויי נקודות זענען זייער קאנעקטעד – ווען מ’האט כבוד די ריכטיגע וועג, לערנט מען בעסער. כבוד הרב איז נישט בלויז אן עטיקעט, עס איז א חלק פון דעם לימוד-פראצעס.
4. [Digression: ר’ חיים קאניעווסקי:] דער סדר וויאזוי מענטשן האבן “געהארגעט” ר’ חיים קאניעווסקי מיט שאלות פון אלע ריכטונגען – געווארפן שאלות אן סדר – איז נישט געווען א ריכטיגע זאך לויט דעם כלל. הגם ער איז געווען גענוג א גדול אז בושה איז נישט שייך, אבער דער כלל בלייבט א כלל.
5. דער רבי האט אויך ליב שאלות – אבער מיט א תנאי: א רבי האט ליב ווען מ’פרעגט שאלות, ווייל עס מאכט אים גיין נאכקוקן. אבער דער תלמיד זאל “מחדש זיין” – פרעגן א שאלה וואס איז מחדד דעם רבי, נישט טריק-שאלות. א שאלה וואס קומט פון דעם ענין וואס מ’לערנט איז מחדד דעם רבי, און דאס איז גוט.
—
רמב”ם’ס ווערטער: “שנים שואלין – אחד שואל בענין ואחד שלא בענין, נזקקין לענין. מעשה ושאינו מעשה, נזקקין למעשה. הלכה ומדרש, נזקקין להלכה. מדרש ואגדה, נזקקין למדרש. אגדה וקל וחומר, נזקקין לקל וחומר. קל וחומר וגזירה שוה – נזקקין לקל וחומר.”
“אויב צוויי מענטשן פרעגן שאלות – אחד חכם ואחד תלמיד, איז מען נזקק קודם פאר’ן חכם. שניהם חכמים, שניהם תלמידים, שני עמי הארץ, אדער שאלו שניהם שתי הלכות/שאלות/תשובות/מעשים – איז עס ווי דער מתורגמן וויל.”
ווען צוויי מענטשן פרעגן אויפאמאל, איז דא א סדר פון קדימה: ענין פאר שלא בענין, מעשה פאר נישט-מעשה, הלכה פאר מדרש, מדרש פאר אגדה, קל וחומר פאר אגדה, קל וחומר פאר גזירה שוה. א חכם קומט פאר א תלמיד. אויב ביידע זענען אין דער זעלבער דרגא, האט דער מתורגמן די ברירה.
1. מ’דארף אפילו ענטפערן שלא בענין: פון דעם וואס דער רמב”ם זאגט “נזקקין לענין” (נישט “מ’ענטפערט נאר בענין”) זעט מען אז מ’דארף יא ענטפערן אויך דעם וואס פרעגט שלא בענין – נאר דער וואס פרעגט בענין האט קדימה. דאס איז א חידוש – מ’וואלט געמיינט אז שלא בענין טאר מען גאר נישט פרעגן.
2. וואס מיינט “מדרש” לעומת “אגדה”: “מדרש” מיינט מדרש הלכה – דאס הייסט, דער פשט פון וואו מ’לערנט ארויס א הלכה פון א פסוק (דרשת הפסוקים). “אגדה” מיינט אגדה כפשוטו – מוסר, מחשבה, מעשיות. דערפאר איז מדרש (הלכה) קודם צו אגדה.
3. פארוואס איז קל וחומר העכער ווי גזירה שוה: א קל וחומר איז א סברא-באזירטע זאך – עס שארפט אויס דעם תלמיד’ס דענקען, ווייל עס איז א ראציאנאלער פראצעס פון אויסארבעטן. א גזירה שוה איז א “piece of information” – א מסורה אז צוויי ווערטער זענען פארבונדן, אבער עס שארפט נישט אויס די מחשבה אזוי ווי א קל וחומר. דערפאר, ווען מ’שמועסט מיט דעם תלמיד, איז קל וחומר מער “מחדד” – מער למדנות, מער סעריעס.
4. “ענין” אין קאנטעקסט פון שלשים יום קודם החג: דער באגריף “ענין” קען אויך מיינן דעם ענין פון דער צייט – אזוי ווי ערב פסח, ווען “ענין” מיינט הלכות פסח, וואס נעמט איבער די רעגולערע סוגיא. אין געוויסע מפרשים שטייט אזוי אויף דעם ענין פון “נזקקין לענין”.
5. פארוואס קומט דער חכם קודם: דער חכם קומט מער כבוד. א תלמיד קומט מער כבוד ווי אן עם הארץ, אבער א חכם קומט נאך מער כבוד ווי א תלמיד. דער סדר קדימה איז אן ענין פון כבוד.
6. דאס זענען הלכות פאר’ן מתורגמן, נישט פאר’ן רבי: א וויכטיגער חידוש – די גאנצע הלכה רעדט צום מתורגמן. דער רבי אליין קען דאך אליין דעסיידן וואס ער וויל טון. אבער דער מתורגמן, וואס באקומט שאלות פון פארשידענע מענטשן, דארף וויסן וועמענס שאלה ער זאל איבערגעבן צום רבי ערשט. דער מתורגמן איז דער וואס מחליט וועמענס שאלה גייט ער יעצט פרעגן פאר’ן רבי ביים שיעור.
7. ווי אזוי עס האט פראקטיש געארבעט: מענטשן האבן געפרעגט שאלות פאר’ן מתורגמן (אפשר אזוי ווי מ’שיקט ארויף נאוטס), און דער מתורגמן האט דעסיידעד וועלכע שאלה ער גיט ווייטער צום רבי.
—
רמב”ם’ס ווערטער: “אין ישנים בבית המדרש. כל המתנמנם בבית המדרש – חכמתו נעשית קרעים קרעים.” “ואין משיחין בבית המדרש אלא בדברי תורה.” אפילו “מי שנתעטש” – מ’זאגט אים נישט “רפואה” אין בית המדרש. “קדושת בית המדרש חמורה מקדושת בית הכנסת.”
מ’טאר נישט שלאפן אין בית המדרש – אפילו נישט דרימלען (מתנמנם). דער וואס דרימלט, זיין חכמה ווערט צוריסן אין שטיקלעך – ער געדענקט א האלב שטיקל דא, א האלב שטיקל דארט. מ’טאר נישט רעדן קיין אנדערע שמועסן אין בית המדרש, נאר דברי תורה. אפילו אזא קליינע זאך ווי וואונטשן “רפואה” נאך אן עיטוש איז אסור – קל וחומר אנדערע זאכן. די קדושה פון בית המדרש איז נאך שטרענגער ווי בית הכנסת.
1. גרויסער חידוש – “בית המדרש” מיינט נישט דער בנין, נאר בשעת הלימוד: “בית המדרש” אין חז”ל מיינט נישט דווקא דער פיזישער געביידע. “בית המדרש” מיינט בשעת השיעור – דער זמן וואס דער רבי לערנט פאר די תלמידים. וואס מיר רופן “א שיעור” הייסט אין חז”ל “בית המדרש.” דער מקום איז דער זמן. אסאך מאל זעט מען אין חז”ל “נעשה בית המדרש” – דאס מיינט בשעת הלימוד.
2. ראיה פון דעם דיוק: וואס הייסט “אין משיחין בבית המדרש”? מ’טאר דאך זיכער נאכן שיעור זאגן “א גוט מארגן” אין דער בילדינג! עס מוז מיינען בשעת’ן לימוד.
3. תירוץ אויף א סתירה מיט’ן שולחן ערוך: אין שולחן ערוך הלכות תלמוד תורה (רמ”א) שטייט אז חכמים האבן יא געשלאפן אין בית המדרש. דאס איז לכאורה א סתירה צום רמב”ם’ס “אין ישנים בבית המדרש.” אבער לויט דעם חידוש איז גארנישט קיין סתירה: “אין ישנים בבית המדרש” מיינט בשעת’ן לימוד – ביים שיעור שלאפט מען נישט. אבער אין דער פיזישער בילדינג שלאפן, ווען ס’איז נישט קיין שיעור, איז בכלל נישט קיין פראבלעם.
4. חילוק צווישן בית הכנסת און בית המדרש: א בית הכנסת האט אפשר א קדושה אין דער בילדינג גופא (קדושת המקום). אבער א בית המדרש – די קדושה איז נישט אין דער בילדינג, נאר אין דער צייט וואס מ’לערנט. דערפאר שטייט “בית המדרש” (איינציק) און נישט “בתי מדרש” (מערצאל) – ווייל ס’רעדט נישט פון פיזישע געביידעס, נאר פון דעם מצב פון לערנען.
5. “חכמתו נעשית קרעים קרעים” – פשט’ער טעם: דער וואס דרימלט ביים שיעור, ער כאפט א האלב שטיקל דא און א האלב שטיקל דארט, און זיין חכמה ווערט ווי א צוריסענע מלבוש. דער וואס גייט בכלל נישט אין בית המדרש, ער קען זיך אינגאנצן ארומדרייען אן א העמד – אבער דער וואס דרימלט, האט א צוריסענע העמד, וואס איז אפשר נאך ערגער.
6. “רפואה” נאכן עיטוש – ווי שטרענג ס’איז: אפילו אזא קליינע זאך ווי זאגן “רפואה” (וואס איז א ענין פון נימוס) זאגט מען נישט בשעת’ן לערנען. דאס ווייזט ווי שטרענג מ’דארף זיין מיט’ן לערנען – ס’איז קוים דא אפאר סעקונדס וואס מ’קען לערנען, און אין יענע סעקונדס זאל מען נישט ענטפערן א טעלעפאן, נישט זאגן רפואה, גארנישט.
7. ס’איז נישט נאר כבוד פאר’ן רבי – ס’איז “סעריעס”: די הלכות זענען נישט בלויז אן ענין פון כבוד פאר’ן רבי. ס’איז אן ענין פון ווי אזוי מ’דארף לערנען – מיט פולער ערנסטקייט (סעריעסנעס). דער גאנצער פרק ד’ שטעלט אוועק אז דער בית המדרש / ישיבה איז אן ערנסטע אינסטיטוציע וואו מ’לערנט תורה אויף דעם העכסטן לעוועל, מיט א סדר, מיט כבוד, מיט ערנסטקייט – און דאס אלעס איז א חלק פון דעם כתר תורה.
Speaker 1: אקעי, רבותי, מיר גייען לערנען די רמב”ם הלכות תלמוד תורה פרק ד’.
זאג איך אן הקדמה. זאגט דער רמב”ם אזוי, ביז יעצט האבן מיר געלערנט פרק א’ אז מ’דארף לערנען, פרק ב’ איז וויאזוי דער מלמד תינוקות ארבעט, פרק ג’ אז מ’דארף לערנען אין לעוועל טו, וואס הייסט כתר תורה, נישט די המון שונה הלכות. און פרק ד’ לכאורה רעדט פון וויאזוי מ’לערנט אין דעם לעוועל טו, דאס הייסט נישט די סדר פון די מלמדי תינוקות, נאר די סדר פון די ישיבה, פון א רבי וואס ער לערנט אמת’דיג אויס די תורה.
קענסט זאגן אזוי ווי אז די מלמדי תינוקות איז אזוי ווי די מצוה פון חינוך צו לערנען, און דאס איז דארף לערנען אליין, ווען מ’איז שוין א בר דעת, און מ’לערנט שוין צו זאכן זיין א כתר של תורה.
Speaker 2: יא, אבער רוב מענטשן קומען נישט אן צו די מדריגה. רוב מענטשן זענען… ס’איז נישט נאר חינוך.
Speaker 1: איך זאג דיר, אזוי ווי ס’זעט אויס אין די רמב”ם איז דא צוויי לעוועלס פון די מצוה פון תלמוד תורה. ס’איז דא די מצוה כראוי, און ס’איז דא די מצוה וואס מ’מוז יוצא זיין, אפשר בדיעבד, אדער ס’איז אזוי שוה לכל נפש.
Speaker 2: דו מיינסט מיט די לעוועל ווען מ’איז שוין קורא ושונה, מ’איז שוין תלמוד, מ’לערנט שוין, מ’איז שוין נושא ונותן מדעת עצמו.
Speaker 1: דאס קען זיין, אבער דער רמב”ם לייגט עס אזוי אראפ. איך פארשטיי פארוואס, ווייל ס’וואלט געדארפט אזוי זיין. דער רמב”ם לייגט עס מער אראפ אז ס’איז דא כתר תלמוד תורה כראוי.
Speaker 1: אקעי, מיר גייען זען די רמב”ם הלכה א’.
אין מלמדין את התורה אלא לתלמיד הגון. מ’לערנט נאר תלמוד תורה צו א הגון, מיינט א לייטישער, אן איידעלער מענטש. ברענגט ער צוויי אפשענס: או נאה במעשיו, א מענטש וואס האט שיינע מעשים, א בעל מעשים, א מענטש וואס פירט זיך אויף מיט גוטע מעשים, או לתם, א מענטש וואס איז תמימות’דיג, אפילו ער האט נאך נישט גוטע מעשים, אבער ער האט גוטע אינטענשענס.
Speaker 2: א תם מיינט וואס? אזוי ווי דער תם פון די הגדה?
Speaker 1: איך פארשטיי פון די קאנטעקסט דא, אז א תם מיינט לאו דוקא ער איז נאך נישט קיין בעל מעשים, אבער נישט קיין שלעכטער, א תם איז א עובר.
Speaker 2: אפשר קען זיין א תם מיינט אזוי ווי ער האט נאך נישט קיין חזקה. נאה במעשיו מיינט אזוי ווי ער איז שוין א מועד, א מועד צו טון גוטע זאכן, און א תם איז ער האט נאך נישט געשטויסן דריי מאל, און ער ווייסט נאך נישט, איז נישט געטון שלעכט, ער האט נישט קיין שלעכטע רעקארד.
Speaker 1: סא רבותי, אויב דו ביסט נישט לייטיש, מאך צו דעם ווידעא און הייב אן צו מפרש זיין די משניות במתניתא. אונזער ווידעא איז אין בחינה פון מלמדי תינוקות. מלמדי תינוקות דארף מען אויך לערנען גאנץ תורה שבכתב, אזוי ווי ס’איז געשטאנען. און דאס איז נעקסט לעוועל, דאס איז פאר אן אנדערע שול, לכאורה. ווייל אזוי ווי איך זאג, לכאורה איז אויף די מצוה פון מלמדי תינוקות נישט געשטאנען “איין” מלמד. מלמדי תינוקות דארף מען לערנען פאר יעדן, ער איז דאך א סתם קינד.
איך מיין די נעקסטע, יעצט מ’וועט קלאר מאכן. וואס זאגט דער רמב”ם? אויב ער איז נישט קיין גוטער תלמיד, וואס זאל מען טון? זאל מען אים ארויסווארפן? חס ושלום. אבל מניחו והולך בדרך לא טובה. אה, אבער דער תלמיד איז דאך אן עני.
Speaker 2: אה, יא, אבער זייער גוט, אבער ער זאגט מ’נעמט אים נישט אריין. איך בין מסכים, מ’נעמט אים נישט אריין.
Speaker 1: ניין, אבער איך זאג, דער ראש ישיבה קען זיך נישט ארויסדרייען און זאגן ס’האט נישט מיט מיר. די עבודה ווען דער ראש ישיבה איז געקומען צו דיר, איז דיין פראבלעם. אויב ער איז נאך נישט ראוי צו לערנען, זאלסטו קודם לערנען מיט אים אביסל מוסר, זאלסטו קודם אים מדריך זיין.
Speaker 2: אקעי, זאגסט א גוט’ס. אבער דו פארשטייסט אז ביי די משנה’ס קינד צו מיר, עליסט אז ביי די מלמדי תינוקות איז אפילו נישט דא דאס. ס’איז נישט קיין יונגל וואס הולך בדרך לא טובה. קיין יונגל. קיין יונגל. פאר א קינד, קודם יא. דא רעדט מען, ביי א קינד שטייט מ’זאל אים שלאגן, געבן פעטש. מ’ארבעט מיט אים, אזוי ווי מ’ארבעט מיט קינדער. אבער אויך, אויך ביי די לעוועל פון תורה פאר קינדער איז דא די היתר. די לעוועל דא איז אז אויב איינער איז הולך בדרך לא טובה, איז בעצם ווייסט ער אז ער זאל נישט לערנען. אבער דו זאגסט זייער גוט, מ’דארף מאכן אז ס’איז אנדערע שיעורים, ס’איז נישט קיין תירוץ צו זאגן איך גיי דיר נישט לערנען. אבער בכלל, דאס איז א לעוועל וואס איז שוין א לעוועל… אבער דו ביסט גערעכט.
Speaker 1: קען זיין, אהא, ווען מ’רעדט דא פון א הויכע מדרגה פון לערנען, לערן נישט מיט אים ווייטער אויב ער איז נישט קיין אדם הגון. וואס מיינט אדם הגון? איינער וואס ווייסט שוין וואס א מענטש דארף צו טון, ער ווייסט די חובת האדם, ער ווייסט אלע מצוות, און ער טוט עס נישט. אה, דעמאלטס. אבער א מענטש וואס איז סתם אזוי, ער ווייסט נישט, לערן מיט אים, לערן מיט אים כל התורה כולה. ער איז אין בחינה פון תם. ער איז אין בחינה פון תם, ער זאגט אזוי, יא. עפעס מוז ער דאך שוין וויסן צו קענען זיין הולך בדרך לא טובה, ער איז נישט קיין בעיבי וואס ווייסט נישט גארנישט.
Speaker 1: אקעי. אבל מניחו והולך בדרך לא טובה הוא, ומחזירין אותו למוטב. זאל קודם דער רבי אים מחזיר זיין למוטב. לכאורה דער רבי, ניין? וואס מיר זאגן ס’איז אן אנדערע דעפארטמענט, ס’איז דא אן ארגאניזאציע פאר בעלי תשובה. אבער מ’דארף אויך זיך צוקוקן, פארשטיין, ווייל לויט די ארבעט פון דעם רבי’ן, אזוי ווי מיר האבן געלערנט פאריגע פרק, אז ער מוז לערנען תורה כל ימיו וכל שנותיו, קען מען מאכן אז מחזיר זיין למוטב מיינט אויך מיט לערנען. אז מ’זאל לערנען מיט אים די חלק התורה וואס ישמעו, מ’זאל לערנען מיט אים ספר המדע. יא, לכאורה ספר המדע זאל מען יא לערנען מיט יעדן, ווייל ס’איז נישט לומדות, דאס זענען דאך די יסודי הדת, מ’זאל לערנען דאס מיט די הלכה. א גאנצן רמב”ם לערנט מען מיט יעדן. דאס רעדט זיך פון די לעוועל פון די ישיבה.
It’s hard to know, די אלע הלכות בכלל, א גאנצן רמב”ם, מ’האט שוין גערעדט צו מ’קען פסק’ענען פון די רמב”ם, וואס זענען די כללים אין א געוויסע זין. פראקטיש דארף מען פרובירן צו ניצן מיט א שכל, אז איינער זאל לערנען מיט אים וואס זאל אים משיב זיין צו גוט, ער זאל אנהייבן גיין צו די גוטע וועג. מניחין אותו בדרך השערה, מ’ווייזט אים די דרך השערה, ובודקין אותו, מ’טשעקט אים אויס, ס’האט טאקע געהאלפן די ארבעט מיט אים, די מעשה תשובה זיין. אחר כך מכניסין אותו לבית המדרש ומלמדין אותו. נאר נאכדעם גייט מען אים נעמען אריין אין בית המדרש און מ’לערנט מיט אים.
Speaker 2: יא, סאו די בית המדרש איז אן עליטע אינסטיטוציע, ס’איז נישט פאר יעדער, ס’איז אן אנדערע לעוועל, אזויווי די מענטשן זענען שוין זוכה לכתרה של תורה. אדער דארט גייט מען זוכה זיין, איך ווייס נישט פונקטליך וועלכע לעוועל, אבער ס’איז נישט פאר יעדער, ס’איז נישט אפן פאר יעדער. איינע פון די תנאים איז מ’דארף האבן גוטע מעשים. פארשטייט זיך, קען זיין אז מ’דארף האבן כשרונות וכדומה, דאס איז אפשר פשוט, דאס דארף נישט דער רמב”ם שרייבן. אזויווי ר’ חיים וועגן א חזן, יא? קודם דארף ער קענען לערנען, מ’רעדט נישט פון דעם. מ’רעדט אז אפילו ער קען שוין לערנען איז…
Speaker 1: סאו אנדערש ווי די הגדה וואס מ’לערנט מיט די אלע פיר, חכם, תם, רשע, שאינו יודע לשאול, דא לערנט מען נאר מיט די חכם און מיט די תם. ווייל די הגדה לערנט נישט מיט די רשע, מ’שרייט אים אן. אפשר דאס איז מחזיר אותו למוטב, דאס איז פארט פון דעם, מ’טרייט אים יא צו מחנך זיין אז ער זאל תשובה טון.
Speaker 1: אחר כך מכניסין אותו לבית המדרש ומלמדין אותו. ער ברענגט אויף דעם די מאמר חכמים. ס’איז אינטערעסאנט אז אין די אלע פרקים האלט ער אין איין ברענגען א מאמר חז”ל, ס’איז נישט אמת’דיג זיין דרך אין אלע הלכות דאס צו טון, רייט? נאר דא ביי די הלכות דארף ער ברענגען מאמרי חז”ל. דאס איז די הלכה, דאס איז די הלכה. ניין, ער ברענגט א פסוק, א מדרש, א מאמר אויף דעם. אמרו חכמים, וויאזוי שטייט? אזוי האבן די חכמים געזאגט, כל השונה לתלמיד שאינו הגון. אפשר וויל ער ברענגען א פסוק, כדי צו ווייזן, ברענגט ער אז ס’איז א הלכה. כאילו זורק אבן למרקוליס, אז ס’איז א פגם אין ענין פון עבודה זרה.
פון איין זייט, פארוואס ברענגט ער פונקט די זאך פון אבן למרקוליס? איך מיין אז, און מ’כאפט אים צוריק איבער די מרגלית. איז פשט אזוי, ווען א מענטש מיינט אז ער טוט א גוטע זאך, טוט ער דא פארקערט. יא, ער מיינט אז ער באווייזט די עבודה זרה דורך אים אריינקלאפן. די זעלבע זאך, ער מיינט, ער האט דא א תלמיד שאינו הגון, זאגט ער, לאמיר אריינרוקן אין אים תורה. ס’גייט נישט טויגן, פארקערט, ער גייט נוצן די תורה אין שלעכטע וועגן. ס’איז דאך די זעלבע זאך, דו מיינסט דו טוסט א גוטע זאך, טוסטו א שלעכטע זאך. אזוי ווי איינער ווארפט צוריק אבן במרגלית, ער מיינט ער פארשעמט די מרגלית.
Speaker 2: אבער אפשר ווייל דאס שטייט אין פסוק? ער ברענגט א פסוק?
Speaker 1: אבער פארוואס דארשט מען אין פסוק בכלל די וועג? “כִּצְרוֹר אֶבֶן בְּמַרְגֵּמָה”, אזוי ווי א… שטייט דאך ווי אזוי די טייטש. אזוי ווי איינער ווארפט א שטיין מיט א שטיין שיסער, א “סלינג” זאגט ער, “כֵּן נוֹתֵן לִכְסִיל כָּבוֹד”. סאו דא שטייט פשוט פשט, פשוט פשט אין פסוק, פאר די פשט פיינדער, די פשוט פשט מיינט אז מ’געבט פאר א כסיל כבוד, טוט מען א גרויסע שאדן, ווייל ער גייט נאכדעם נעמען דעם כבוד און נוצן… אה, דאס איז די ווארט, ווייל אויב איז ער א תלמיד שאינו הגון, אבער דו זאגסט, ווייסט וואס, לאמיר אים לייגן צווישן די רבנים און אים געבן כבוד, אזוי גייט ער ווערן גוט. פארקערט, ער גייט נוצן די כבוד פאר שלעכטס, ער וועט ווערן מער קרום.
Speaker 2: אבער דאס דרייסטו דאך, איין כבוד איז די תורה. כבוד מיינט נישט נאר כבוד. ווי מ’לערנט אים תורה, שנאמר “כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ”. ס’איז א גוטע זאך, פארקערט, ער גייט נוצן די כבוד און ער גייט עס “עביוזן”, ער גייט זיין א רשע נבל ברשות התורה גייט ער זיין.
Speaker 1: ניין, גוט. ניין, ס’שטימט די זורק אבן במרגלית. דו מיינסט דו טוסט א גוטע זאך, דו מיינסט דאס גייט אים מחזיר בתשובה זיין? ניין, קודם דארף מען אים לערנען מיט אים וואס מיינט צו לערנען מיט אים. ניין, דאס אפילו גייט נוצן די תורה פאר שלעכט.
Speaker 2: האנדערט פראצענט, נו? סאו די שאלה איז צו… ווייסט, רבי מאיר שפירא האט געזאגט אז א רבי’ש אייניקל נעמט ער אריין אלעמאל אין די ישיבה, אפילו ער קען נישט ביי די פארהער, ווייל א רבי גייט ער דאך עניוועי זיין, זאל ער כאטש קענען אביסל לערנען. אבער דו זאגסט דאך אז ס’איז פארקערט, ענדערש זאל ער נישט קענען לערנען, ווייל ס’קען אים מאכן ערגער.
Speaker 1: אבער דאס איז אויך, די מעשה גייט נישט פון קיין אינו הגון. אמת, אמת. סתם, מ’האלט נישט פון לערנען. אקעי, דאס איז גערעכט. אבער מען קען אמאל טראכטן אין אזעלכע קעיסעס פון מענטשן וואס זאלן בעסער ווערן און זיי פארקויפן נישט קיין איינער אמת. יא, יא.
Speaker 1: זאגט דער רמב”ם ווייטער, “וכן הרב שאינו הולך בדרך טובה, אף על פי שהוא חכם גדול וכל העם צריכים לו, אין מתלמדין ממנו עד שיחזור למוטב”.
אבער וואס טוט זיך אז דער תלמיד איז נישט קיין הולך בדרך טובה? נעמט מען קער פון אים. אבער וואס טוט מען ווען דער מחזיר בתשובה אליין איז א רשע? “הרב שאינו הולך בדרך טובה, אף על פי שהוא חכם גדול וכל העם צריכים לו” – לא, ער איז א געוואלדיגער חכם, ער פארשטייט בעסער ווי יעדן, אבער ער טויגט נישט. “אין מתלמדין ממנו עד שיחזור למוטב” – ביז ער טוט תשובה.
איי, יעצט, דו קענסט אים נישט מחזיר זיין למוטב, ווייל ס’איז נישטא קיין רבי’ס וואס זאלן אים מחזיר זיין למוטב, וועט ער מוזן אליין. איי, ער איז אליין? אה, “יחזור למוטב”.
Speaker 1: שנאמר, אזוי ווי ס’שטייט, שנאמר, “כי שפתי כהן ישמרו דעת”. דאס איז דער שורש פון די פשט וואס דער רמב”ם האט פריער דערמאנט, יא? אה, לכאורה, ווייל ער איז נישט… וויאזוי האט ער אנגעהויבן צו לערנען? ניין, ער איז קיין “אין הולך בדרך טובה”. ער מיינט ער לערנט ווייטער. ער זאגט דאך, “כל העם צריכים לו”. ער מיינט ער לערנט ווייטער פאר שיעורים, אבער ער טוט עבירות צו דער זייט. ער נוצט די קרדום, די תורה קרדום, לחפור בה. ער טוט עבירות.
מ’ווייסט נישט קיין אזא אויפגעפרעגטע זאך? אונז אלע ווייסן פון אזא מין מציאות. “נאך, ער האט גרויסע רשות, א גרויסע תורה”. אה, ס’איז נישט קיין פשט פון א תורה, אבער ס’איז אזוי געווארן. ער זאגט זייער שיינע שיעורים, וועגן דעם שטייט “כל העם צריכים לו”, קיינער זאגט נישט אזא גוטע שיעורים ווי אים. אבער ער איז א רשע, ער איז א בעל מחלוקת, און אזעלכע זאכן. איי, גוט.
“אין מתלמדין ממנו עד שיחזור למוטב”, ביז ער קומט צוריק צו די גוטע וועג. שנאמר, “כי שפתי כהן ישמרו דעת, ותורה יבקשו מפיהו”. דער מויל פון דער כהן – דא מיינט מען נישט דער כהן פון כתר כהונה, מען מיינט דא מסתמא כהן מיינט אן עובד ה’, איך ווייס. אויך ארידזשינעלי איז דאס געווען דער דזשאב פון די כהנים. “ותורה יבקשו מפיהו”, מ’זאל לערנען פון אים תורה. “כי מלאך ה’ צבאות הוא”, ווייל ער איז זייער הייליג, ער איז א מלאך וואס טוט דער רצון ה’. “יבקשו” – מ’בעט, רייט? “יבקשו” מיינט אפשר מלשון תלמיד, מ’קומט לערנען פון אים, מ’קומט בעטן. דורש ומבקש, יא, מ’קומט לערנען תורה פון אים. פארוואס? “כי מלאך ה’ צבאות הוא”, ווייל ער איז א צדיק.
זעט מען דא, אמרו חכמים, “אם דומה הרב למלאך ה’ צבאות הוא”, וואס איז דאס? אז ער טוט די רצון ה’.
זעט איר, דער רמב”ם לייגט דא אריין און מאכט די מימרא פאר א מימרא וואס איך פארשטיי זייער פשוט. “אם דומה למלאך ה’ צבאות הוא” מיינט אז ער טוט די רצון ה’. וואס טוט א מלך? א מלך טוט דעם רצון השם, ער טוט זיין שליחות. אויב דער איד טוט זיין שליחות,
אבער אם לאו, אל יבקשו תורה מפיהו. איינס ווי דאס אנדערע, נישט דא קיין מיטלוועג. מיינט א וועג אז דער רבי דארף זיין דומה למלאך ה’, צו וואס? איך ווייס וואס ער מיינט, ער מוז פליען אין הימל? ניין, ס’מיינט אז ער טוט דאס וואס א מלאך טוט. וואס טוט א מלאך? א מלאך טוט שליחותו של מקום. ער טוט אויך שליחותו של מקום. ער איז נישט קאראפט, ער נוצט נישט אויס זיינע וועגן שלעכט.
די גמרא זאגט, כדי, אויף דעם הלכה איז דא א היתר פון רבי מאיר, אז אויב מ’איז אן אדם גדול און מ’קען מאכן תוכו אכל קליפתו זרק. אבער פאר רוב מענטשן איז נישט דא די היתר. די גמרא ברענגט די גמרא אין די סוגיא, זאגט דער תוספות, אה, די סוגיא מיט די מעשה מיט אחר. יא.
אקעי. מ’דארף אויך דאס וויסן, ווייל שפעטער מיינט מען דא אז א רבי דארף מען דן זיין לכף זכות. ניין, מ’טאר נישט מיט אחר זיין די רבי. אקעי. מ’רעדט דא באופן וואס איז זייער אבוויעסלי ווען מ’קען אים נישט דן זיין לכף זכות. אקעי.
סאו, עד כאן איז ווער איז דער תלמיד און ווער איז דער רבי. אה, אזוי שטייט שוין אפילו אין מיין קעפל.
—
און נאכדעם גייען מיר לערנען וויאזוי ארבעט די סדר, ווען מ’קומט אן, דאס איז די שער פון די ישיבה, מ’ווערט אנגענומען אריין. יעצט, וויאזוי זעט עס אויס פון אינעווייניג?
איז אזוי, ס’קען זיין אז דא זעט מען עפעס אזא אויטאריטי העכער פון דער ראש ישיבה, אזוי ווי ס’איז דא אזוי ווי דער נשיא המוסד וואס איז דער רבי. אפילו אויב דער ראש המוסד טויג נישט, דארף ער זיין דער רבי.
פארוואס וויל ער אים מחזיר זיין למוטב? ווייל מ’שטייט גראדע חוזר, ער גייט אליין, שיחזור אליין. ניין, ווייל אויך אין אנפאנג, ווער איז דער… איך האב געטראכט, דער רבי איז דער מחזיר נשים למוטב, מניח נשים איז לאו דווקא איז דער זעלבער מלמד, ווייל ער לערנט גמרא תוספות מיט די עולם. יעצט גייט ער אנהייבן אויך דארפן מדריך זיין מענטשן, און זאגן מוסר פאר מענטשן, אשר איז אן אנדערע פאזישן.
אקעי, מען דארף עס… again, this is a practical question. און די הלכה האט מען געזאגט אריגינעל אויף א אופן, וואס איז געווען פראקטיש פאר זיי. אויב עס איז היינט אנדערש, אויב עס איז די מציאות, מען דארף וויסן.
איך זאג אזוי, יוסט קענא, פאר דעם מיט דער ישיבה, ס’איז א מער ראש ישיבה און די משגיעה. רבי, עס דארף עס איז א סיסטעם פאר דעם. מען דריי, דער וואס זענען גוטע מענטשן פרובירן צו ניצן די סיסטעם אויף גוט, און דער וואס נישט, די סיסטעם העלפט נישט.
ניין, איך זאג, פארוואס? ווייל דער ישיבה דארף זיך זיין לערנען, ער איז דער וואס דיסט און לערנט מיט דעם עולם, און ער קען נישט פורי שיין, ער וועל דיך עקונען זיין כתרו של תורה. ער טאר נישט אוועקגעבן צייט פאר זיינע אייגענע פרנסה, און יעצט דארף ער אים אוועקגעבן צייט פאר יעדן איינעם’ס דרך טובה. וואס קומט צו אים? אקעי, וואטעווער, דאס איך ווייסט. איך זאג דיר הייבן אין ווייסט.
נאכאמאל, דאס האט געוואלטן מדהייגזענען, מען ווארט נישט ארויס אז עס איז אנגעקומען וואס דער גאנצע שטיקל תורה, אדער?
פאר תלמידים לפני, האבן בכף אים א טרה. די תלמידים מאכן א טרה ארום אים, זיי זיצן אין פראנט פון אים ארום, און זיי זיצן אין רינגס ארום אים. א האלבע רינג, יא. כדי שיקיל אמרויים ושרי ושמי דבריו, כדי אלעס וואלען אים זען און אים הערן.
ס’איז דא האט דער הלכה אז עס איז וויכטיג אים זען. ס’דארף זיין אזוי ווי א סירקל. ס’איז אז לאיפיקא אויב דו ראוז און דער אונטערשטער קען נישט זען, איז א פראבלעם, לכאורה. א גאמונז לערנען יא, אז עס איז ווי אים ראוז. אקעי. ס’איז דא דערערסט קענען אים בעסער זען, אבער רגעמנים, אלעס וואלען אים קענען עפעס זען און הערן.
ולא ישב, וראה ועל כתרו בתלמידים, ולא קרקה, ס’זאל נישט מאכן אז דער רבי זאל זיצן אויף א בענקל, און ער איז אויף די פלאר. פארוואס? ער האט אוי הכלל הארץ, אוי הכלל אן דעם השדות, ער זאלן אלע זיצן אויף בענקלעך, אדער זאלן אלע זיצן אויף די ערד. זייער וויכטיג.
דער קאלב האסטו געקענט דראכנט אז עס איז ענין פון כבוד התורה אז דער רבי זאל זיצן אויף א בענקל. ס’איז ענין וואס שטייט אין די גמרא, “לא ילמד הרב כשהוא יושב על גבי מטה ותלמידיו על גבי קרקע, אלא או הוא עומד והם עומדים, או הוא יושב והם יושבים”. ס’איז קעגן א מפורש’ע הלכה אין רמב”ם.
אבער ער לערנט, ס’איז אים נישט נוגע וואס ס’שטייט אין די גמרא. אקעי, מיר קענען זאגן פראקטיש, איך וויל קענען זען, איך ווייס נישט.
פריער האבן מיר אויך געלערנט, דער רמב”ם זאגט אז א תלמיד חכם דארף האלטן זיין כבוד, אבער נאר מיט א דרך האמצעי, ער טאר נישט זיין צו א גרויסער בעל גאוה. סאו ער זיצט בראש, ס’איז א געוויסע כבוד. ער איז דער רבי, און מיר דארפן קענען הערן פון אים. אויך, ער זיצט בראש, אבער נישט אויף א העכערע לעוועל, ווייל דאס איז שוין צו פיל גאוה. זאגט ער.
אבער ראשונים, אמאל איז יא געווען דער מנהג אז “היה הרב יושב ותלמידיו עומדים”. נישט אז אויף די זעלבע לעוועל, זיי זענען געשטאנען. אבער “מקודם חורבן בית שני”, שוין פון פאר דעם, נישט פון די תקופה, נאך פון פאר די תקופה, אזויווי פארן אנפאנג תקופה, “היה כל אחד לומד לתלמידיו כשהן יושבין”, אז אלע זאלן זיצן און לערנען.
ס’איז צייגט אז אפילו דער רבי, די תלמידים פלעגן שטיין, און ס’פלעגט זיין אז דער רבי זיצט און תלמידים שטייען, אבער ס’איז געווארן אז יעדער איינער זיצט. ס’איז אזוי ווי מ’פלעגט טון שטייעדיג, און מ’האט געהאלטן אז דאס איז דער כבוד התורה, אזויווי ביי קריאת התורה שטייט מען זאל שטיין. ס’איז דא וואס זאגן יא. אבער ס’איז שווער, ס’איז גרינגער צו זיצן און לערנען. ס’פלעגט הייסן אן עמידה, נאכדעם האט מען זיך געטוישט די נאמען צו א ישיבה. אקעי.
—
זאגט דער רמב”ם ווייטער, “אם היה הרב מלמד בפני התלמידים”, ס’איז דא צוויי וועגן פון לערנען. אדער אז דער ראש ישיבה אליין איז דער מגיד שיעור, דער ראש ישיבה האט א גוטע לשון לימודים און ער זאגט, אדער איז עס אזויווי משה און אהרן, יא, משה איז געווען דער רבי און אהרן איז געווען דער מולט, דער פה, דער מולט.
“ואם היה מלמד על ידי מתורגמן”, ס’איז דא איינער וואס זאגט איבער די שיעור, איינער וואס איז דער חוזר, אין חב”ד וואס הייסט א חוזר, יא. “המתורגמן עומד בין הרב ובין התלמידים”, איז דער מתורגמן דער וואס שטייט צווישן דעם רבי’ן און די תלמידים, הרב אויבן מיט’ן מתרגם, און דער מתרגם אומר לתלמידים.
איך מיין אז ס’קען אויך זיין אז דער רבי קען נישט רעדן אזוי הויך, אמאל איז נישט געווען קיין מייקראפאון, האט ער געדארפט שרייען פשוט. איז דער מתרגם… גראדע דאס זיצן אין רינגס העלפט אויך פאר דעם, ווייל ס’שטייט אז זיי זענען נענטער ווען מ’האט נישט די רינגס, אזוי זיצט מען מער אין א גראדע הארץ. ביי א שיעור אמאל איז דאך דא אזא… א שיעור צומישן נישט אמאל אזא חס? א חס, יא.
ס’שטייט אויב ווייסטו אז דער רבי זאל זיין אזא זקן, זאגט ער, זקן וחכם דארף מען נישט שוין האבן. דא, נאך א זאך, ווען דער פרעגט, דאך נארמאל פרעגט מען שאלות, יא? זאגט ער, אז ס’איז דא א מתרגם, זאל דער מתרגם נישט ענטפערן אליין. רייט. זעסט דא וואס דאס איז דער ווארט. זאל נישט מיינען אז ער ווייסט און ער איז דער מנהיג, נאר “והוא שואל לרב, והרב משיב למתרגם, והמתרגם משיב לשואל”.
און דאס נעמט אסאך לענגער מיט דעם. און דאס איז דאך אן ענין פון כבוד, אז דער רבי זאל נישט ענטפערן דירעקט צו די שואל, נאר אויב גייט עס דורך א מתרגם, זאל עס אייביג גיין דורך א מתרגם. איך ווייס נישט. ס’איז דער סדר, אמאל דער סדר אז מ’דארף א מתרגם מאכט אזוי. יא.
“ולא יגביה הרב קולו יותר מן המתרגם, ולא יגביה המתרגם קולו בעת ששואל לרב יותר מקול הרב”.
סאו דער רבי זאל נישט רעדן העכער, ווייל די דזשאב פון דעם מתרגם איז צו רעדן העכער. די כבוד פון דעם חכם איז אז ער שטרענגט זיך נישט אן, אזוי זעט עס אויס. און די זעלבע פארקערט, ער זאל נישט שרייען ווען ער רעדט. ווען ער רעדט צו די עולם, רעדט ער יא העכער ווי דער רב, אבער ווען ער רעדט צו די רבי, זאל ער נישט שרייען העכער אויף אים, זאל ער רעדן שטילער ווי…
די אלע זאכן זענען גמרות וואס מ’לערנט עס ארויס פון פלעצער. יא, פאר אלעס איז דאך דא פסוקים, איך געדענק. פון משה רבינו האט געלערנט מיט די אידן. פון משה רבינו מיט’ן אייבערשטן און משה רבינו מיט די אידן, יא.
ס’איז נישט אזא שלעכטע מנהג אז מ’זאל טרעפן א מתורגמן. און אמאל, היינט איז שוין דא מייקס מיט אנדערע עצות, אבער אמאל דו האסט אן אלטן רבי וואס ער זאגט א שיעור, און דער רבי זאגט תורה ביים טיש, קיינער פארשטייט נישט, מ’דארף א מתורגמן. ס’איז דא רבי’ס וואס האבן. תורגמן.
מ’זעט דא אנדערע זאכן, אז מ’זאל נישט… ס’איז דא אסאך מאל א ווייטאגליכע זאך אז מ’ווארפט ארויס א מלמד ווייל ער איז שוין אביסל אלט. אסאך מאל איך פארשטיי עס נישט, זאגט קיין ברירה. אמאל די חדר. יא, אסאך מאל פארשטיי עס נישט, זאגט קיין ברירה. אבער דא זעט מיר עס א געוויסע מהלך, ער איז שוין אלט. נעם א מתרגם, נעם א העלפער. דא רעדט איך אין ישיבה, איז נישט די חדר.
זאגט דער רבי’ן ווייטער, איינעם א מתרגם’ער איז שוין לא לבחות ולא לעותו ולא לשנות. דער מתרגם, דא רופט ער אים תירגעמען, דער זעלבער מענטש, יא, אבער דער מתרגום האט נישט די רעכט צו טוישן. ס’איז די זעלבע זאך ווי ער טאר נישט אליין ענטפערן.
ס’איז זייער נאטורליך, אז דער מתרגום הייבט זיך אן אליין אנקוקן ווי ער איז דער רבי. יא, ער האט די מיק. אבער דו האסט א גאנצע זייט געדענקען, דו ביסט נאר דער מתרגום. דו ביסט נאר די בעל דרשי Award. ער איז א מיק. דו לאזט ער האט די מיק, און ער איז א מיק.
עס איז זייער וויכטיג צו דענקען, דו עס דא א מענטש איז א גוטע מגיד, דו ביסט נישט א גדול בתורה, ביסט א מגיד, ביסט א בתרגום מיט די תרגום, קענסט זאגן וואס שטייט, אדער קענסט זאגן וואס די חכמי התורה זאגן. עס מיינט נישט אז ער מעגן נישט א בעסערער מסביר זיין קלארע און דער געסערע נוסח, עמ’ס טאר נישט מיר ארויפט זייגן אייגענע כאילו, ווייל ער האט נישט א אייגענע דעת תורה, זיין אייגענע מיינונג הייסט נישט דער זעלבער חשוב ווי די רבי’ס.
ער איז נישט רשאי לא לבחות ולא להוסיף ולא לשנות, אילו האבן קיין רבי תרגום’ען אביב של חכם אויף רבו, ווייל דעמאלט איז דער רבי אויך מוצבו און כיבוד אב… ניין ער זאל קען בעסער טאקע, ער איז זיין טאטע אדער זיין רבי. ניין דעמאלט ער איז נישט מיט תורגמיין אז ער זעט זיך אליין אין דער CCP. ער איז דיין תורגמיין איז א דזשאב! עגען, ער האט דער גרויסן קול, ער קען זיך גוט מסביר זיין, אדערוועלט זיין דער cursor וואלט נישט געווען יענער חכם ודיר און ליבסט געווארן זיין מיתורגמען. יא.
פרעגסט אייך פראקטישע כאש ווי דאס איז געשען. ס’האט זיך געמאכט! אה, אה, אה, האסט מיך אלעך געווען צו דער ראב”ד’ס השגה. דער הייליגער ראב”ד… איך ווייט מיך אלעך דא האט נישט דא קיין ראב”ד. און דער הייליגער ראב”ד האט מיך אלעך געזאגט דער השגה. אמר אברהם, דא וואס איז דער מקורי חדוש היו. ווי, רב שמי תרגמין און הרב שילא.
ס’מאכט זיך! ס’איז ניכקיין נישט קיין אז אלע זאכס. איינמאל, מקורי חדוש, מיינט ער לכאורה אז עס איז פונקט אמאל געווען. דער הייליגער ראב”ד מאכט שוין דער מהלך. אז עס האט זיך אמאל געמאכט, איז געווען א מתורגמן פאר רב שילא.
ער זאגט טאקע אז בדרך כלל קענסטו גלייבן אז דער מתורגמן איז א שוואכערע תלמיד חכם ווי דער רבי. אבער אן אב ובנו, מאכט זיך אמאל אז א טאטע האט אזוי שטארק ליב זיין קינד און ער זעט אזוי שטארק זיין מעלה, אדער א רבי האט אזוי שטארק ליב זיין תלמיד, אז הגם אז ער איז אליין א חשוב’ער תלמיד חכם, לאזט ער זיין…
דאס איז די ווארט. די מתורגמן וועלן נישט זאגן אליין, ווייל אונז האבן א חזקה אז דו ביסט יענעמ’ס מתורגמן וועט ער זיין א שוואכערע תלמיד חכם, ווייל ער איז טאקע א שוואכערע תלמיד חכם. אויסער אן אב ובנו אדער רבו, איז דא אזא מציאות אז אן אב ובנו אדער רבו זאל זיין אזוי שטארק.
ער זאגט טאקע אז בדרך כלל קענסטו גלייבן אז דער מתורגמן איז א שוואכערער תלמיד חכם ווי דער רבי. אבער אב ובנו, רבי ותלמידו, מאכט זיך אמאל אז א טאטע האט אזוי שטארק ליב זיין קינד און ער זעט אזוי שטארק זיין מעלה, אדער א רבי האט אזוי שטארק ליב זיין תלמיד, אז הגם אז ער איז אליין א חשוב’ער תלמיד חכם, לאזט ער זיין… דאס איז דאס ווארט. דער מתורגמן זאל נישט זאגן אליין, ווייל אונז האבן א חזקה אז דו ביסט יענעם’ס מתורגמן ווייל דו ביסט טאקע א שוואכערער תלמיד חכם. אבער אב ובנו, רבו ותלמידו, איז דא אזא מציאות אז אב ובנו, רבו ותלמידו, זאל זיין א מתורגמן פאר איינעם וואס איז בדרגתו.
יא. על כל פנים, דא קען מען אפשר ענטפערן אויף די ראב”ד’ס קשיא אז דער ראב”ד מיינט צו זאגן אז ס’איז נישט קיין ראיה, ס’איז נאר געווען אמאל, א יוצא מן הכלל. אקעי. על כל פנים, ס’מאכט סענס די ראב”ד’ס א זאך, ס’איז נישט שווער צו פארשטיין. אקעי.
נאך א זאך, נאך א הלכה פאר די מתורגמנים. יא. דו האסט עס פארגעלערנט, וואס זאל זיין דער מתורגמן. אמר רב, דער מתורגמן… דער רמ”א אין הלכות תלמוד תורה זאגט אז היינט איז נישט מצוי די גאנצע הלכות פון מתורגמן, סאו ער איז נישט מאריך אין דעם. ס’האט זיך געענדיגט. היינט… ס’קען זיין, יעדע זאך איז געענדיגט. יא.
שטייט ווייטער, איינער האט א מתורגמן, א רב שלמד, זאגט ער, וואס טוט זיך מיט א… אמר רב, האסט געסקיפט די זאך. אמר רב, המתורגמן, כך אמר לי רבי, או כך אמר לי אבא מורי. דער רב, אין זיין שיעור, לערנט ער פאר פון זיין רבי, אזוי איז דער סדר. איז כשאומר המתורגמן הדברים לעם, זאל ער געדענקען די כבוד פון דער רבי, און ער זאל זאגן בשם החכם, ער זאל זאגן דער רבי האט מיר געזאגט בשם זיין רבי, און דארטן דערמאנט ער די נאמען פון דער רבי. ואומר כך, כך אמר רבנו פלוני רבנו בעל השיעור, אפילו שלא יזכור החכם שמו, שאין לו להזכיר שם רבו אלא בשמו. אה, אפילו דער חכם טאר נישט זאגן רבו בשמו, ער זאל זאגן אבי מורי אדער מורי ורבי, ווייל ער טאר נישט זאגן דער רבי’ס נאמען. אבער דער מתורגמן זאגט דאך נישט איבער אבי מורי, ווייל ס’איז נישט זיין רבי, זאל ער יא ארויסזאגן קלאר? דאס איז מסתמא א דין אין קלארקייט, כדי דער עולם זאל וויסן קלאר פון וועמען ער זאגט איבער. אבער בשם אומרו. די גמרא קומט אויס אז ס’איז מער טראטן מיט די הלכה פון אמורא נישט זאגן די רבי טאטע’ס נאמען, אבער דער מתורגמן טאר יא.
ער זאגט די ריכטיגע טייטש. ער איז נישט מדייק, אזוי ווי? ער איז נישט מדייק, ער איז נישט קיין מכניע’דיגע מדייק, ער איז א מענטשליכע מדייק. מ’זאגט אים אזוי, אזוי מאכט סענס. פארדעם דארף מען אויך וויסן ווער איז דער בעל הבית, פלוני וכדומה.
און יעצט גייען מיר לערנען געוויסע זאכן וואס מאכט סענס.
וויאזוי מ’לערנט? הרב שלמד ולא הבינו התלמידים, דער רבי האט געלערנט אבער די תלמידים פארשטייען נישט, לא יכעוס עליהם וירגז, זאל ער נישט ווערן אין כעס אויף זיי. אלא חוזר ושונה הדבר אפילו כמה פעמים, זאל ער עס נאכאמאל און נאכאמאל איבערזאגן, עד שיבינו עומק ההלכה, ביז זיי וועלן פארשטיין די עומק הדבר. דעמאלטס זאל ער נישט ווערן אין כעס.
וכן לא יאמר התלמיד הבנתי, דאס איז א ציווי אויף דער רבי. אויך איז דא א ציווי אויף דער תלמיד. דער תלמיד, ער פילט שלעכט אז ער פארשטייט נישט, זאל ער נישט זאגן “הבנתי” אויב ער האט נישט פארשטאנען. אלא, ס’איז א מצוה אויף אים, און דאס איז לכאורה נישט א דין אין מדרש נאר א דין אין תורה, אלא חוזר ושואל אפילו כמה פעמים, ער זאל איבערפרעגן און איבערפרעגן.
ואם כעס עליו רבו ורגז, אויב רעגט זיך דער רבי יא אויף, איז לכאורה דאס גייט גורם זיין אז ער זאל מער נישט וועלן איבערפרעגן נאכאמאל. זאגט דער רמב”ם אן עצה, יאמר לו, זאל ער זאגן, “רבי, תורה היא וללמוד אני צריך, ודעתי קצרה”, זאל ער רעדן תחנונים, “רבי, איך האב זייער ליב די תורה און איך וויל עס פארשטיין, און איך האב א קורצע דעת, מיין דעת פארשטייט נישט בעסער.”
ניין, דאס איז ווייל אמאל טראכט דער תלמיד אז ס’איז נישט קיין דרך ארץ איבערצוזאגן אזויפיל מאל. ס’איז אן עזות צו זאגן. דער רמב”ם זאגט, יעדע זאך קען מען טרעפן אן איידעלע וועג צו זאגן, ס’איז נישט קיין דרך ארץ צו זאגן.
אבער דא זעט מען אז ס’איז ווי א תביעה. דאס הייסט, דער רבי וואס לערנט פאר די תלמידים, דער תנאי, דער דיעל וואס זיי ביידע מאכן איז אז ער האט פארזען אז זיי גייען פארשטיין. און זיי ביידע מוזן זיין ארנטליך דערוועגן. דאס הייסט, אזוי ווי א משא ומתן בממונה, ער מוז זיך נישט רעגן ווען זיי פארשטייען נישט, ער זאל איבערזאגן צוויי מאל. דאס איז זיין דזשאב, זאג עס צוויי מאל.
די זעלבע זאך דער תלמיד, ער זאל איבערפרעגן אויב ער האט נישט פארשטאנען. לכאורה דער סברא פארוואס דער רבי וועט ווערן אין כעס, ער וועט ווערן פראסטרעיטעד, ווייל ער האלט אז ער זאגט עס נישט גענוג גוט, ער איז אין כעס אזוי אויף זיך אליין. איינמאל דער תלמיד זאגט אים, דעתך צרופה, דו זאגסט גוט, איך פארשטיי נישט גוט, נעם אויף דיר די בלעים, און דער רבי וועט באקומען די געדולד דאס איבערצוזאגן.
יעצט, נאך א פרט אין דעם, “ולא יהא התלמיד בוש מחבריו”. ער זאל זיך נישט שעמען ווען ער זיצט מיט אנדערע חברים, און זיינע חברים האבן עס געלערנט בפעם ראשונה או בפעם שניה, האבן זיי עס פארשטאנען, והוא לא למד אלא לאחר כמה פעמים, ער האט נאך געכאפט נאך זאגן אסאך מאל. זאגט דער רמב”ם, אויב ער וועט זיך שעמען, “נמצא נכנס ויוצא לבית המדרש והוא אינו למד כלום”, ער וועט זיך שעמען און ער וועט קומען און גיין פון בית המדרש און ער וועט גארנישט לערנען.
אבער לכאורה איז דאך אויך א דין אין דעם אז ס’איז אביסל אויפ’ן חשבון פון די צייט פון די אנדערע. א מענטש וואלט געטראכט, וויאזוי מעג איך זיי מבטל זיין פון תורה? זיי פארשטייען שוין, און זיי גייען יעצט אן פארשטייענדיג. יא, נו, זאלן זיי הערן נאכאמאל, ס’גייט נישט שטיין ווערן, זיי וועלן חזר’ן, ס’איז גארנישט געשען. יא, דאס איז אזוי. זאלן זיי נאכאמאל בעטן. א מענטש קען מיינען אז ס’איז נישט קיין גוטע מידה, ס’איז אויף יענעמ’ס חשבון. און וואס איז די מידה? אז ער זאל קומען אין קלאס און פארברענגען די צייט. ער קען הערן, אבער ס’איז דא דא הונדערט תלמידים, און וועגן דו ביסט א שוואכע קאפ דארף ער צו זאגן נאכאמאל.
אקעי, אפשר איינער, אפשר איינער. דו רעדסט פון א פאל וואס דער רבי איז ג’רייבט, אבער דער רבי האט נישט טויזנט תלמידים, ער האט א רבי פון צען תלמידים. וואס איז די שאלה? ס’איז אלעס אויף פארשטאנען.
ס’איז דא אן ענין פון ענוותנות, ס’איז דא אן ענין פון ענוותנות. איך ווייס נישט. די ערך הדברים איז, אז געווענליך, כמעט אן א כלל, אז די תלמידים זאגן אז ס’איז זייער שווער, אבער בדרך כלל, ווייסט דאך יעדער איינער, אז געווענליך אויב ס’איז דא איינער וואס זאגט “רבי, איך האב נישט פארשטאנען”, איז דא בערך פופציג פראצענט פון די קלאס האבן נישט פארשטאנען. נאר זיי אלע שעמען זיך, און ס’איז דא אלעמאל איין עניו, געווענליך איינער וואס איז מער א שפל בעיניו און שעמט זיך נישט צו זאגן אז ער האט נישט פארשטאנען. ס’איז געווענליך די סוד. אסאך מאל איז יענער נישט קיין שוטה, נאר ס’קען אפילו זיין דער קלוגער, אבער געווענליך איז ווייל טאקע די ענינים איז נישט קלאר, און דער רבי האט עס נישט גוט מסביר געווען, אדער ס’פעלט טאקע אויס צוויי מאל צו זאגן אזא זאך ווייל ס’איז קאמפליקירט. דאס איז געווענליך די ריעליטי.
סאו, די אלע הדרכות זענען נגד וואס די מנהג העולם, ווייל מ’פרעגט נישט גענוג אמאל. געווענליך, אויב מ’האלט ביי די צווייטע צאל דאס איבערצוזאגן, איינער פרעגט איבער, פארברענגט ער די איינעמ’ס צייט. און והו הדין, דארף יענער זאל נאר מאכן עס איינער. זאגט דער רמב”ם, לפיכך אמרו חכמים הראשונים, דאס וואס די חכמי המשנה האבן געזאגט אין אבות, אין הביישן למד, איינער וואס איז א ביישן און ער גייט זיך שעמען איבערצופרעגן, ער האט נישט געקענט לערנען, ער האט נישט אנגעקומען צו תורה. ולא הקפדן מלמד, איינער וואס איז א קפדן און ער ווערט ברוגז שנעל אויב וואס מען פרעגט אים איבער, ער האט נישט געקענט זיין א גוטע מלמד.
זאגט דער רמב”ם ווייטער, בדברים אמורים? במה שלא הבינו התלמידים הדברים לעומקן, דאס רעדט זיך ווען די סיבה פארוואס די תלמידים האבן נישט פארשטאנען איז וועגן די נושא איז א טיפע נושא, או מפני דעתן שהיא קצרה, אדער ווייל זיי פארשטייען, זיי זענען נישט אזוי שארפע קעפ. אבל אם ניכר לרב שהם מתרשלים בדברי תורה, פשוט זיי זענען פויל, זיי שטרענגען זיך נישט אן, ומתרפים עליהם, זיי זענען שוואך, לפיכך לא יבינו, דאס איז די סיבה פארוואס זיי פארשטייען נישט, ווייל זיי האבן זיך נישט גענוג אנגעשטרענגט, דעמאלט זאל ער נישט זיין אזוי געדולדיג און איבערזאגן נאכאמאל און נאכאמאל, ווייל עס וועט גארנישט אויפטון, אלא חייב לרגוז עליהם, דעמאלט איז ער חייב זיך צו ברוגז’ן אויף זיי, דאס הייסט, ער דארף ארויסווייזן ברוגז, ער דארף צו act’ן ברוגז, נישט אז ער דארף צו act’ן כעס, אזויווי דו האסט פריער געזאגט, נאר מ’דארף טאקע זיין באמת אין כעס, ער זאל ארויסווייזן זיין כעס, ולהכלימם בדברים, ער זאל זיי פארשעמען מיט שארפע ווערטער, כדי לחדדם, כדי זיי זאלן זיך אויסשארפן. וכן הוא אומר, אויף דעם זאגן די חכמים דארטן אין די משנה, זרוק מרה בתלמידים, נוץ שארפקייט ביי דיינע תלמידים.
יא, סאו דער רמב”ם מאכט אזא שיינע קומתא, דאס וואס שטייט דאס, דאס רעדט זיך אין אזא אופן, און דאס וואס שטייט דאס, דאס רעדט זיך אין אזא אופן, און ער מאכט אזא קלארע סדר מ’זאל פארשטיין וואס גייט פאר.
לפיכך, אויך ווייל ס’איז דא אזא ענין פון אמאל דארף מען נוצן שטרענגקייט, דארף דער רבי דאך האלטן א געוויסע… ווייל מצד שני איז אלעמאל דא דער חשש פון נתרפו, ס’איז דא טאקע אמאל וואס ער פארשטייט נישט ווייל ס’איז צו טיף, וכדומה. אבער אלעמאל, די זאך, מענטשן נעמען עס נישט גענוג ערנסט, ס’איז דא אויך א שוועריגקייט, און ער דארף אלעמאל גורם זיין אז זיינע תלמידים זאלן נעמען גענוג ערנסט וואס דער רבי זאגט.
ממילא, אין רבו לומד קלות ראש לפני תלמידיו, איז נישט ראוי פאר דער רבי צו נוהג זיין קלות ראש. קלות ראש מיינט לאו דווקא א שלעכטע זאך, מער א לץ, ער זאל נישט זיין א ווערטל זאגער, ער זאל זיין אויף די לעוועל פון די תלמידים. ולא לשחוק בפניהם, ער זאל נישט שפילן מיט זיי, ולא לאכול ולשתות עמהם, נישט עסן מיט זיי. לאכן אין פראנט פון זיי. ניין, שפילן, לאכן, וואס מיינט דאס? ער זאל נישט לאכן מיט זיי, ער זאל נישט דזשאוקן מיט זיי, ער זאל נישט זיין מיט זיי צו נאנט. עס דארף זיין אפשר א געוויסע געפ צווישן אים און זיי, כדי, שטייט, “תמתי עליהם”, כדי די תלמידים זאלן האבן א שטיקל מורא פאר אים. ווייל אויב האבן זיי מורא פאר אים, זאלן זיי קענען לערנען שנעלער, סאטש ווען זיי זענען זיך מסרב זאלן זיי קענען סטראשען.
איך מיין אז ס’איז נישט נאר דאס. ווען דו האסט א שרעק פאר איינער וואס דו נעמסט ערנסט, וועט מען אים מער ארויסנעמען. ס’איז נישט נאר וועגן דו גייסט אים אנשרייען. דאס מיין איך, דאס איז א ברייטערע זאך פון די אנשרייען. אנשרייען איז ווען ס’פעלט, האלט מען שוין ביי אן עמערדזשענסי, מ’דארף אים אנשרייען. אבער אויפן כלליות’דיגן אופן, “הטל מורא על התלמידים” מיינט אז ס’דארף זיין א געוויסע ערנסטקייט. די ערנסטקייט העלפט אויך צו לערנען.
און דער עולם כאפט נישט, ווען ס’איז דא רבי’ס וואס פירן זיך מיט דיסטענס. ס’איז דא א מחלוקת צווישן די רבי’ס וויאזוי מ’פירט זיך, מדות. אבער א רבי וואס פירט זיך מיט דיסטענס מיט זיינע תלמידים איז לטובתם, דאס העלפט זיי צו בעסער לערנען פון אים.
די היינטיגע חסידישע רבי’ס עסן איינמאל מיט זייערע תלמידים, איך ווייס נישט. מיר פירן דאך טיש. אפשר הייסט דאס נישט שמועסן, ווייל פארדעם זיצט ער אויף א סטעידזש דעמאלט.
אקעי, יעצט גייען מיר לערנען הלכות שאלה ותשובה. מיר האבן געלערנט פריער אז ס’איז דא פסולים וואס מען פרעגט די רב. זאגט ער, היינט איז נישט אזוי פארמאל. מ’זאל פרעגן באופן כבוד פון די רב. נישט נאר באופן כבוד, נאר באופן וואס מועיל לו. ס’איז אינטערעסאנט, היינט איז נישט דא די גאנצע מוסד. מ’פרעגט, מ’פרעגט דעם מתורגמן, ער פרעגט די שאלות. אגב, חוץ ביי ר’ דוד לאנדא, ווען ער מאכט זיין אסיפה פון חול המועד. איך זע אז ס’איז שווער צו מתרגם זיין די מעשה, די הלכות. ס’איז אמאל געווען אזוי, דער רבי איז געזעסן, און מ’האט געפרעגט שאלות. ס’איז א גאנצע סדר געווען. איך האב געמיינט אזוי, די עיקר וואס די גאונים האבן געלערנט מיט אידן איז געווען די תשובות וואס זיי האבן געענטפערט, רייט? אזוי מיין איך. יא, ער האט אפילו, דאס איז נאך פאר די רעפארם געווען נאכדעם.
זאגט דער רמב”ם אזוי, “אין שואלין את הרב כשיכנס לבית המדרש עד שתתיישב דעתו עליו, ואין התלמיד שואל מיד, אלא ימתין מעט עד שינוח הרב. ואין שני תלמידים שואלין כאחד.”
און ער זאגט אזוי, “אין שואלין את הרב כשיכנס לבית המדרש”, ווייל ער ווייסט אלעס, מילא קען מען אים גלייך באפאלן מיט שאלות. ער איז נישט קיין מענטש, ער האט נישט קיין דרך ארץ, דארף מען אים געבן א טשענס זיך צו קומען צו זיך, זיך בארואיגן, און דעמאלטס קען מען אים פרעגן. ווי איינער האט געזאגט, “אין התלמיד שואל כשהוא נכנס עד שישב וינוח”, אויך דער תלמיד זאל נישט פרעגן ווען ער קומט אריין פרעגן, זאל ער קודם זיך קומען צו זיך, אז ער זאל קענען פרעגן מיט א מנוחה. שאלת חכם איז חצי תשובה, ס’איז דאך די וועג וויאזוי ער פרעגט מאכט אסאך אויס, אז ער זאל קענען גוט קלאר פרעגן.
Speaker 1: דארף מען זיין אין די נושא וואו מ’איז. יא, זאגט דער רמב”ם ווייטער, מ’טאר נישט טרייען צו כאפן מיין רבי’ן. מ’טראכט אז דער רבי טאר אויך נישט פרעגן די תלמידים נאר איינציגע מאל. אבער דער רבי פון די תלמידים איז אנדערש. “ויש לרב רשות לומר לתלמידיו, ישאל דוקא כן”. זיי פרעגן טריקי קוועסטשאנס, “בשאלה זו ובמעשה זו אשר בפניו”. וואס מיינט דאס? ער זאגט, “אפשר יתיר דבר שאינו מותר כדי לחדדן, וידעו הזוכר מה מעשיו והיודע מה מעשיו”. דער רבי זאל דוקא יא.
ס’איז זייער אינטערעסאנט, דער רבי זיכט דיך אויסצושארפן. דער דזשאב פון די תלמידים איז נישט אויסצושארפן דער רבי, דער דזשאב פון דער רבי איז יא אויסצושארפן די תלמידים.
ער זאגט ווייטער, “וכן יש לו רשות לשאול אותם ענין אחר שאינם עוסקים בו”. דער רבי האט יא די רשות, ווייל ער דארף עס נישט געדענקען, עס איז פארט דער תלמיד’ס דזשאב צו געדענקען. איי, דער רבי דארף אויך געדענקען? אכן נמי.
ס’איז זייער אינטערעסאנט. איך וויל נאר זאגן, אז דו פארשעמסט, אז דו כאפסט דער רבי’ן ביי א נישט גוטע זאך, איז דאס אן עוולה, דו פארשעמסט אים. משא”כ ווען דער רבי כאפט דער תלמיד, איז דאס אים נישט פארשעמט. פארוואס ווערט דער תלמיד נישט פארשעמט? ווייל ס’איז נישט קיין בושה פאר א תלמיד, ער איז נאך א תלמיד, מ’עקספעקט נישט פון אים.
איך וועל דיר זאגן, ס’וועט זיין אזעלכע מענטשן וועלן מיך פרעגן, “לעצטע יאר האסטו דאך גע’פסק’נט…”. דו מיינסט איך געדענק וואס איך האב געזאגט לעצטע יאר? אבער מצד שני האלט איך אז יענער דארף טאקע געדענקען, ווייל וואס הייסט, איך לערן דיר פאר און דו הערסט נישט אויס?
ס’איז וואס איך טראכט, אז מ’קען זאגן א תירוץ אזוי. איך האב געזען פון ר’ יוסף הוטנער, מיין איך, ער האט געשריבן אויף איינעם, אז ווי עלטער ער ווערט, פילט ער אז ס’איז אים שווערער צו ענטפערן א נושא וואס ער איז נישט דארט. ווייל ווען מ’ווערט עלטער, איז נישט נאר מ’פארלירט די חריפות אז ער קען גלייך ענטפערן, ער לייגט זיך מער אריין אין די ענין, ס’ווערט מער פארט פון זיין.
ס’איז, דער רבי, ווען ער לייגט זיך אריין אין עפעס, איז ער עכט דארט. דער תלמיד, ער הערט זיך איין הכלל’ס, ער קען יא געדענקען פון אנדערע פלעצער. ס’איז זייער אינטערעסאנט.
ס’זעט דא אויס, מ’מישט צוויי זאכן. מ’מישט די ענין פון כבוד פון דער רבי, און די ענין פון וואס איז מער עפעקטיוו, וויאזוי דו באקומסט די בעסערע תשובות און וויאזוי דו באקומסט די קלארערע ענטפערס. ביידע, “שקדש על הצבא”, ס’איז נישט אן ענין אין די איכות פון די ענטפער, ס’איז אן ענין פון די כבוד פון דער רבי. מ’מישט די ביידע זאכן.
מ’דארף ביידע זאכן האבן אין זינען, אז דו זאלסט ארויסבאקומען די מערסטע פון דיין שאלה. סאו די וועג וויאזוי יעדער איינער האט געהארגעט ר’ חיים קאניעווסקי און מ’האט געווארפן שאלות, איך האלט נישט אז ס’איז געווען א ריכטיגע זאך. אקעי, זיינער איז געווען גענוג א גדול און ס’איז נישט געווען קיין שייך קיין בושה, אבער יא, ס’איז דאך א כלל. יא, אלעס האט א יוצא מן הכלל.
וואלט יא, איך מיין אויך אז מיר גייען זיך לערנען באלד וועגן כבוד הרב. די כבוד האט אויך צוטון מיט לערנען, ווייל ווען מ’האט כבוד די ריכטיגע וועג לערנט מען בעסער. סאו ס’קען זיין אז די צוויי נקודות פון כבוד פאר די רבי און וויאזוי מ’גייט בעסער די לימוד זענען זייער קאנעקטעד. ס’איז נישט אזוי ווייט איינע פון די צווייטע.
ס’איז אינטערעסאנט אויך, איך פערזענליך, איך האב זייער ליב ווען מענטשן פרעגן מיר שאלות, ווייל איך ווייס נישט שטענדיג, אבער ס’מאכט מיר גיין איך זאל נאכקוקן. יא, יענער מעג פרעגן, אבער ער זאל מחדש זיין, איך מיין צו זאגן, נישט פרעגן קיין טריק קוועסטשענס. אויב יענער האט א שאלה, איז דאס מחדד די רבי. ס’איז מחדד די רבי. וואדע, וואדע.
ער רעדט דא נישט פון אן אנדערע ענין. יעצט לערנט מען מסכת בבא בתרא, די תלמידים פרעגן שאלות, ס’האט צוטון מיט די נושא. אבער נישט, “רבי, דו געדענקסט וואס איך בין דיין… וואס דו געדענקסט איז געווען, איך בין דיין שפילער, איך בין דיין טריק, און זעען די רבי קען ענטפערן?” ס’וועט זיין ווייטער.
Speaker 1: זאגט די גמרא ווייטער, “אין שואלין מעומד” – מ’פרעגט נישט קיין שאלה שטייענדיג. “ואין משיבין מעומד” – מ’ענטפערט נישט קיין שאלה שטייענדיג. “ולא מגבוה” – נישט ווען מ’שטייט זייער הויך איינער פון די אנדערע. מ’זאל זיין, אזויווי ער האט פריער געזאגט, די רבי מיט די תלמיד זאלן זיין אויף די זעלבע לעוועל. “ולא מרחוק” – נישט פון אינדערווייטנס. “ולא מאחורי הזקנים” – מ’געבט א ספעיס אזוי אז די שואל זאל נישט שטיין אין בעק און פרעגן, נאר קומען נאנט און פרעגן.
Speaker 1: וואס איז דאס? איז דאס אן ענין פון כבוד אדער אויך אן ענין פון איכות הלימוד? ווייל ס’מאכט דאך קלאר, גיי ווייטער, ער שרייט פון די בעק, מ’קען נישט הערן קלאר וואס ער זאגט. אפשר איז דאס א פשוט’ע זאך.
איך וויל דיר וויסן, די סדר ביי רבי’ס איז אז דער וואס קומט אריין צו א רבי דארף שטיין. די גמרא גייט זאגן. אבער דא שטייט בעיסיקלי אז ס’איז אן ענין פון כבוד, אבער א מענטש קען נישט האבן א ישוב הדעת. ווען דו ביסט אים מכבד צו זיצן… יענער סדר איז וואס איז געווען פארן גלות.
איך ווייס נישט, די היינטיגע רבי’ס, געוויסע רבי’ס, זענען נאך פון די מדריגה פון נאך פאר די אלע תקנות הגלות, לפני החטא. אבער אין די גמרא וואס מיר האבן יעצט געלערנט, אמאל איז טאקע אזוי געווען, די תלמידים זענען געשטאנען און די רבי’ס זענען געזעסן, אבער היינט איז נישט אזוי. היינט צו טאג, ווען מען לערנט, אגעין, אויב דער רבי לערנט פון גמרא, שטעלט זיך שוין די שאלה. איך רעד נאר פון די רבי’ס וואס לערנען עפעס.
Speaker 1: “ואין שואלין את הרב אלא בענין”. פרעגט מען נאר אין דעם ענין וואס ער איז עוסק דערין.
Speaker 2: דאס האסטו שוין געזאגט.
Speaker 1: איך ווייס, עס איז די זעלבע זאך. איי דאונט נאו. נישט קלאר.
Speaker 2: וואס מיינט “בענין”?
Speaker 1: ס’איז די זאך.
Speaker 2: וואס מיינט “בענין”?
Speaker 1: “בענין” מיינט אזוי ווי מען פרעגט א ספעציפישע זאך, מען פרעגט נישט קיין כלליות’דיגע. מען פרעגט נישט…
Speaker 2: ניין, באלד וועט מען זען וועגן דעם.
Speaker 1: ניין, קדימה גייט מען זען. איי דאונט נאו. וואס טייטש “בענין”?
Speaker 2: אקעי, איי געס, לאמיר גיין ווייטער.
Speaker 1: “בענין” מיינט די ענין וואס מען איז עוסק דערין.
Speaker 1: “ואין שואלין אלא מיראה”. פרעגט מען מיראת הכבוד. אפשר איז עס פשוט אן אנדערע מאמר חז”ל וואס ער איז מצרף צוזאמען.
Speaker 1: “ולא ישאל בענין יותר משלוש הלכות”. אפילו ווען מען פרעגט פון די ענין וואס מען לערנט, זאל מען נישט פרעגן מער ווי דריי הלכות.
Speaker 2: ס’טייטש אין דעם ענין. קען זיין דער ענין איז אפילו קלענער פון א מסכת, אזוי ווי ס’איז געשטאנען פריער. סאו אין די פירע, אין די סובדזשעקט וואס מען לערנט היינט.
Speaker 1: ס’קען זיין אז “שואלין בענין” מיינט אזוי ווי אז דו דארפסט זיך פארקוקן. דו קענסט נישט קומען, “רבי, זאג מיר וואס איך האב צו טון, וויאזוי איך דארף זיך פירן שבת.” ניין, קוק דיך פאר, פרעג די ספעציפישע הלכה, און פרעג די ענין. אקעי, איי דאונט נאו. קען זיין ס’איז… אקעי, אדער דער רבי קען זאגן א שיעור וואס ער זאגט אלעס פאר דיר, אבער…
Speaker 2: רייט, ס’איז אזוי ווי דו זאגסט, אז נישט יעדער קען מטריח זיין דעם חכם ער זאל זאגן די גאנצע שיעור פאר דיר. דו דארפסט אויסהערן, און דאן קענסטו פרעגן וואס אין די ענין וואס ער האט געלערנט.
Speaker 1: אבער די שאלה איז, איז עס די זעלבע שאלה וואס מ’האט גערעדט פריער, וואס דער תלמיד זאגט “לא הבנתי”, אדער איז עס א נייע שאלה? די שאלה איז, מיינט עס סתם אז ס’איז דא א “קוועסטשן ענד ענסער פיריאד”, אדער מ’רעדט דא אזוי? ס’איז געווען א צייט ווען דער חכם איז נישט ביים שיעור, דער חכם איז אריינגעקומען אין בית המדרש, זאל מען אים נישט באפאלן.
Speaker 2: אה, סאו דאס איז אן אנדערע זאך. סאו א סדר וויאזוי די שאלות ארבעטן.
Speaker 1: אבער ווען מען לערנט, דארף מען פרעגן אסאך אדער מער, ס’איז נישט דוקא די זעלבע הלכות. ס’דארף גיין מיט א רעספעקט, דער רבי’ס צייט איז נישט פרי, ס’דארף גיין מיט א סדר. אקעי.
Speaker 2: “ולא ישאל בענין יותר משלוש הלכות”. ס’איז נישט מער ווי דריי שאלות. דריי הלכות אויפאמאל. אקעי. סאונדט סימפל. איך זע נישט… אקעי.
Speaker 1: ווייטער, יעצט גייט מען פרעגן דעם קדימה אין שואלין, מערערע מענטשן פרעגן. שנים שואלין, שואל אחד בענין, איינער פרעגט אין די ענין וואס מ’איז יעצט עוסק, ואחד שואל שלא בענין.
Speaker 2: קען זיין ענין, איך געדענק אז זיי האבן געלערנט ביי שלשים יום קודם החג, אז אמאל זאגט מען אז דער ענין היום הייסט ענין. קען זיין מער, אז ערב פסח, און די גאנצע צייט איז פסח, הייסט שואל בענין. אז בדרך כלל די וואס איז יעצט די סוגיא הייסט ענין, פאר פסח נעמט דאס איבער די סוגיא אזוי ווי.
Speaker 1: ניין, איך געדענק אז ס’שטייט אין געוויסע מפרשים אויף יענעם.
Speaker 2: יא, יא, יא. נזקקין לענין.
Speaker 1: ניין, גוט. גייט מען… ס’איז אינטערעסאנט, איך מיין אז ס’איז דאך פשוט, איך וואלט געזאגט אז מ’דארף אים אפילו נישט פרעגן שלא בענין. זעט אויס אז מ’דארף יא ענטפערן פאר יעדן וואס פרעגט. מ’דארף נאר ענטפערן דעם וואס האט געפרעגט לענין.
Speaker 1: מעשה ושאינו מעשה, איינער פרעגט הלכה למעשה און איינער פרעגט עפעס וואס איז נישט נוגע. נזקקין למעשה, זאל מען קודם… זאל מען זיך נוהג זיין, נישט קוקן, נאר זיך אפגעבן מיט דעם וואס פרעגט למעשה.
Speaker 1: הלכה ומדרש, איינער פרעגט א הלכה און איינער פרעגט א ענין פון אגדה, מדרש, נזקקין להלכה.
Speaker 2: איך מיין אז מדרש איז דאך פשטות פשט אין פסוקים, וואס איז נוגע צו אגדה?
Speaker 1: אה, מ’לערנט עס ארויס, זייער גוט. נזקקין להלכה, קודם די הלכה וואס מ’האט צו טון, נישט פון וואו מ’ווייסט די הלכה.
Speaker 1: אבער מ’פרעגט מדרש ואגדה, עפעס וואס מ’…
Speaker 2: אה, מדרש מיינט ער מדרש הלכה, פשט פון וואו מ’לערנט ארויס עפעס.
Speaker 1: אה, ס’איז אזוי. און א צווייטער פרעגט א ענין פון אגדה, נזקקין למדרש.
Speaker 1: אגדה וקל וחומר, איינער פרעגט אגדה און איינער פרעגט וואס, למדנות?
Speaker 2: א קל וחומר איז א קל וחומר, כפשוטו.
Speaker 1: א קל וחומר מיינט א סברא, איינע פון די…
Speaker 2: נישט א מדרש. איינע פון די י”ג מידות, ניין?
Speaker 1: אפשר איז דאס נישט די רמב”ם, אפשר אנדערע מענטשן. א קל וחומר, אקעי, לאמיר זאגן א שאלה, ער פרעגט פון די נושא פון א קל וחומר.
Speaker 2: איך ווייס נישט, איז א קל וחומר ענליך צו ענין פון מדרש ואגדה, יא?
Speaker 1: ניין, מדרש איז ווען מ’לערנט ארויס פון א פסוק. י”ג מידות, א קל וחומר איז איינע פון די י”ג מידות וואס מ’לערנט ארויס די תורה. אבער ס’זעט אויס אז ס’איז מער א חשוב’ע, ס’איז מער למדנות.
Speaker 2: א קל וחומר איז א ראציאנאלע זאך, ס’איז מער סעריעס.
Speaker 1: ס’זעט אויס אז מ’האלט עס מער ווי מער למדנות, איז מער גאר.
Speaker 1: אויך קל וחומר איז גזירה שוה, אויך ער איז די זעלבע זאך, נישט קוקן לחומרא.
Speaker 2: ווייטער, ווי איז א גזירה שוה איז א סברא דמדרש לחומרא?
Speaker 1: איי, איך קען פארשטיין, ווייל קל וחומר, ווען דו שמועסט מיט דעם תלמיד, דו שארפסט אויס זיין סברא מער ווי גזירה שוה. גזירה שוה איז א piece of information, אבער קל וחומר איז א וועג פון אויסארבעטן די מחשבה, ווייל עס איז אלץ סברות.
Speaker 2: נישט קלאר, דאס איז אלץ די זאכן וואס ער ברענגט דיר.
Speaker 1: הוי א שואל, איך חכם ואיך תלמיד. איינער איז שוין א חכם, און איינער איז שוין א חכם, און איינער איז שוין…
אויך קל וחומר וגזירה שווה אויך, ס’איז דאך אלעס קוקן אויף קל וחומר. ווייטער, ווייל גזירה שווה איז א סארט מדרש לחומה.
איך קען פארשטיין, ווייל קל וחומר, ווען דו שמועסט מיט דעם תלמיד, דו שארפסט אויס זיין סברא. מייבי גזירה שווה גזירה שווה, ווייל עס איז א פיס אוו אינפארמעישאן. אבער קל וחומר איז א וועג פון אויסצושארפן דעם מחשבה, ווייל עס איז אלץ סברא. ס’איז נישט קלאר, דאס איז אלץ דאס וואס ער ברענגט דיר.
הוי אשאלים, אחד חכם ואחד תלמיד? איינער איז שוין א חכם און איינער נאך א תלמיד פונעם חכם. ס’קומט צום חכם, קודם מען איז נזקק פארן חכם. אבער ס’איז אינטערסאנט – דער חכם ווייסט דאך שוין אלעס אליין. שניהם חכמים אלס איינס, דער חכם איז שוין נישט קיין תלמיד וואס ער ווייסט שוין אלעס אליין.
הלכה בשאלה, דער תלמיד דארף וויכטיגער צוקומען צום רבי’ן. אוקיי, ס’קומט צום חכם יא. יעדער חכם איז אמאל געווען א תלמיד, ס’קען זיין אז ס’איז יא מיט כבוד. דער חכם קומט מער כבוד, תלמיד וחכם – ס’קומט דעם תלמיד מער כבוד ווי דעם עם הארץ.
שני חכמים אדער שני תלמידים אדער שני עם הארץ, אדער שאלו שניהם שתי הלכות, אדער שתי שאלות, אדער שתי תשובות, אדער שתי מעשים, ס’איז ווי אזא מתורגמן מייעטו. יעצט קען דער תורגמן צוזאגן, דא רעדט מען אויב דער תורגמן איז דער וואס ענטפערט. אדער תלמיד חכם, אדער זיכער, א תלמיד חכם איז דאך זיכער אז ער קען ענטפערן.
ער מיינט דיר צו זאגן, אז אפשר דארף נישט דער תורגמן גיין פרעגן דעם חכם. ניין, ניין, דארף יא. ער מיינט זאגן, אז ער דעסיידט ווער איז קודם, ער דעסיידט וועמענס שאלה איבערצוגעבן צום רבי’ן. אהא. די הלכות, בכלל, די הלכות זענען די הלכות פארן מתורגמן, ווייל דער רבי אליין קען דאך אליין דעסיידן וואס ער וויל טון.
רעדט זיך דא, מען פרעגט, מען שיקט ארויף נאוטס פארן רבי’ן, איך ווייס נישט וויאזוי עס ארבעט. מען האט געפרעגט פארן מתורגמן שאלות, און דער מתורגמן דארף מחליט זיין וועמענס שאלה גייט ער יעצט זאגן ביים שיעור, גייט ער פרעגן פארן רבי’ן. זאגט ער אז אויב ביידע זענען די זעלבע, איז וואס ער וויל.
סאו, דער רמב”ם ווייטער, מ’האט פריער געלערנט אז מען דארף זיין ביינאכט אין בית המדרש לערנען. סאו, דער רמב”ם האט א פשט אז מען טאר נישט שלאפן אין בית המדרש, א ביסל אלע לערנען. בית המדרש איז דער פלאץ וואו דער רבי לערנט פאר די תלמידים. נישט פונקט ווי דער לעצטער ביידע האבן געזען בית הכנסת, מ’לערנט אליין. יעצט רעדט מען וואו דער רבי לערנט פאר די תלמידים. רייט? דער רמב”ם, אין ישנים בבית המדרש, מ’טאר נישט שלאפן אין בית המדרש.
יא. “כל המתנמנם בבית המדרש”, און מתנמנם מיינט שוין דרימלען, אפילו א שוואכערע שלאף.
דער חידוש איז, בית המדרש מיינט נישט דווקא דער בנין. איך מיין אז בית המדרש מיינט, אסאך מאל זעט מען “נעשה בית המדרש” מיינט בשעת הלימוד. וואס אונז רופן א שיעור הייסט אין חז”ל א בית המדרש. ס’איז נישט דוקא אין דער בילדינג. ס’איז דער זמן אויך, נישט מיט דארשן, וואס מ’לערנט. דער מקום איז דער זמן. בשעת’ן לערנען. דער בית המדרש, ווען ס’שטייט ביי בית המדרש, מיינט נישט אין דער שטאט, נישט קדושה בקדושת המקום, נאר ס’איז א פלאץ וואו אידן זיצן לערנען. אין די צייט וואס ער לערנט. נישט נאר די פלאץ, אין די צייט. ביים שיעור שלאפט מען נישט. דאס איז דער עיקר.
“כל המתנמנם בבית המדרש, אפילו ער האט געדרימלט אין בית המדרש, חכמתו נעשית קרעים קרעים.” ס’איז פשוט, ער וועט צורייסן, ווייל ער געדענקט א האלב שטיקל דא, א האלב שטיקל דארט. ס’איז זייער גוט. “חכמתו נעשית קרעים קרעים, תלמוד לומר ‘שנים עשר נשיאים’.” אז דער וואס שלאפט אין בית המדרש, ער וועט צוריקגיין צו א צוריסענע מלבוש.
דער וואס גייט בכלל נישט אין בית המדרש, ער קען זיך אינגאנצן ארומדרייען אן א העמד. אבער אפילו דער וואס מיינט אז ער איז זייער מיד, ער גייט אין בית המדרש און ער כאפט זיך א דרימל, זייער גוט.
“ואין משיחין בבית המדרש אלא בדברי תורה”. מ’טאר נישט רעדן קיין אנדערע שמועסן אין בית המדרש, נאר פון דברי תורה. אזוי ווייט זאגט ער, אפילו “מי שנתעטש”, איינער האט געמאכט אן עיטוש, און די געווענליכע סדר איז, ס’איז אן ענין פון נימוס אז מ’וואונטש אים אן רפואה, מ’זאגט אים אז דיין עיטוש זאל זיין א רפואה, זאגט מען נישט “רפואה” אין בית המדרש. אויב אזא זאך זאגט מען נישט, אנדערע זאכן טאר מען זיכער נישט טון. ס’איז א שטרענגע הלכה.
ניין, אז דער רבי וויל אריינווארפן איז איין זאך, אבער די אנדערע הלכות איז ווען מ’וויל נישט. ווען מ’וויל נישט, זאגט מען “העלאו, האלט אים מיט נאשי, קענסט פלאצן”. מ’רעדט דא אן ענין פון כבוד פאר’ן רבי, אז דאס איז אן ענין פון… ס’איז נישט כבוד, ס’איז סעריעס. אזוי זאל מען לערנען. דו געדענקסט מיר האבן געלערנט די תורה, ס’איז קוים דא אפאר סעקונדס וואס מ’קען לערנען, און אין יענע סעקונדס אויך ענטפערן די פאון, אויך זאגן רפואה? דאס איז דאך זייער שווער.
די רמב”ם, “קדושת בית המדרש”, די קדושה פון די פלאץ וואו מ’לערנט תורה, איז נאך חמור’ער און נאך הארבער פון קדושת בית הכנסת.
דאס מיינט די צייט וואס מ’לערנט, בשעת הישיבה. ס’איז נישטא קיין קדושה אין קיין בילדינג. א בית הכנסת האט אפשר א קדושה אין די בילדינג, אבער א בית המדרש, דאס הייסט “בית המדרש”, ס’שטייט נישט “בתי מדרש”. ס’איז נישטא קיין בתי מדרש. “בית המדרש” מיינט בשעת השיעור.
אזוי האלט איך, אבער ס’איז א חידוש וואס איך זאג, אפשר וועלן נישט די מענטשן כאפן דאס, נישט אבער אזוי זעט מיר אויס די דיוק פון די לשונות געווענליך. ווייל וואס הייסט “אין משיחין בבית המדרש”? דו טארסט נישט נאכן שיעור זאגן א גוט מארגן? ס’מיינט צו זאגן בשעת’ן לימוד.
יא, אין שולחן ערוך אין הלכות תלמוד תורה שטייט דא מער, מ’רעדט וועגן דעם, ס’איז דא די רמ”א און דאס, ס’איז אן אנדערע זאך. דארט שטייט קלאר פארקערט, אז מ’שלאפט יא, דארט האבן די חכמים געשלאפן אין בית המדרש אין אנדערע פלעצער. אבער דאס מיינט בשעת די לימוד, דאס איז וואס איך זאג. ס’איז נישט קיין פראבלעם בכלל, לפי דעתי.
אקעי, דאס איז פרק… וועלכע פרק האבן מיר יעצט געלערנט? פרק ד’?
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
פשט: סדר הרמב”ם בהלכות תלמוד תורה: פרק א’ – חיוב הלימוד; פרק ב’ – מלמד התינוקות ועבודתו; פרק ג’ – כתר תורה, לימוד ברמה הגבוהה ביותר; פרק ד’ – כיצד לומדים ברמה הגבוהה ביותר, סדר הישיבה, של רב המלמד תורה באמת.
חידושים:
1. שתי רמות בתלמוד תורה: לפי הרמב”ם ישנן שתי רמות במצוות תלמוד תורה: (א) המצווה כראוי – כתר תורה, שבו נושא ונותן מדעת עצמו, לומד ברמה הגבוהה ביותר; (ב) המצווה השווה לכל נפש – אולי בדיעבד, החיוב הבסיסי שכל אחד חייב לצאת בו. פרק ד’ עוסק ברמה הראשונה – בית המדרש/ישיבה, לא במלמד תינוקות.
2. מלמדי תינוקות לעומת ישיבה: אצל מלמדי תינוקות (פרק ב’) לא הוזכר תנאי של “הגון” – מלמדים כל ילד, כי זהו חינוך. פרק ד’ מדבר על מוסד עילית – בית המדרש – שבו כבר יש תנאים למי מקבלים.
—
דברי הרמב”ם: “אין מלמדין את התורה אלא לתלמיד הגון, נאה במעשיו, או תם. אבל אם היה הולך בדרך לא טובה – מחזירין אותו למוטב, ומדריכין אותו בדרך ישרה, ובודקין אותו, ואחר כך מכניסין אותו לבית המדרש ומלמדין אותו. אמרו חכמים: כל השונה לתלמיד שאינו הגון כזורק אבן למרקוליס, שנאמר ‘כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד’. ואין כבוד אלא תורה, שנאמר ‘כבוד חכמים ינחלו’. וכן הרב שאינו הולך בדרך טובה, אף על פי שהוא חכם גדול וכל העם צריכים לו, אין מתלמדין ממנו עד שיחזור למוטב, שנאמר ‘כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה’ צבאות הוא’. אמרו חכמים: אם דומה הרב למלאך ה’ צבאות – יבקשו תורה מפיהו, ואם לאו – אל יבקשו תורה מפיהו.”
מותר ללמד תורה (ברמת בית המדרש) רק לתלמיד הגון – או “נאה במעשיו” (כבר יש לו מעשים טובים), או “תם” (תמים, לא רע). אם התלמיד הולך בדרך לא טובה, יש להחזירו למוטב תחילה, לבדקו, ורק אחר כך להכניסו לבית המדרש. גם רב שאינו הולך בדרך טובה – אפילו הוא חכם גדול – אין ללמוד ממנו עד שיעשה תשובה.
1. פירוש “תם” – שלושה מהלכים:
(א) תם = אין לו עדיין חזקה לטוב או לרע. כמו החילוק בין “מועד” ל”תם” בשור: “נאה במעשיו” הוא כמו “מועד לטובה” – יש לו חזקת מעשים טובים. “תם” עדיין לא “נגח שלוש פעמים” – אין לו רקורד רע, אבל גם לא רקורד טוב מוכח.
(ב) תם = יש לו כוונות טובות אף ללא מעשים טובים. הוא תמים, רוצה בטוב, אך עדיין לא התחיל לעשות.
(ג) תם = עדיין אינו יודע מה עליו לעשות. הוא לא רע, פשוט עדיין לא מודע. הוא בבחינת “תם” כי אין לו עדיין מספיק ידע כדי להיות “הולך בדרך לא טובה” – צריך לדעת משהו כדי להיות רשע.
2. “הולך בדרך לא טובה” – רק כשיודע מה עליו לעשות:
מדויק ש”הולך בדרך לא טובה” מדבר רק על מי שיודע את חובת האדם, יודע את כל המצוות, ואינו עושה. אבל אדם שעדיין אינו יודע – הוא בבחינת “תם”, ואיתו כן מלמדים את כל התורה כולה.
3. אחריות הרב להחזיר למוטב – לא רק להוציא:
הרמב”ם לא אומר שמוציאים את התלמיד. “מחזירין אותו למוטב” – יש לעבוד איתו באופן אקטיבי. ראש הישיבה לא יכול להתחמק ולומר “זה לא קשור אלי”. אם התלמיד בא אליך, זו בעייתך. אם הוא עדיין לא ראוי ללמוד, למד איתו תחילה מוסר, הדרך אותו. אין זה תירוץ לומר “לא אלמד אותך”. אך מוכר גם שאולי זהו “מחלקה אחרת” – יש ארגון לבעלי תשובה, ובית המדרש עצמו אינו המקום לכך.
4. החזרה למוטב דרך הלימוד עצמו:
לפי מה שצריך ללמוד תורה כל ימיו וכל שנותיו (פרק ג’), אפשר לומר ש”מחזירין אותו למוטב” פירושו גם דרך לימוד – לומדים איתו את חלק התורה שיביא אותו לתשובה. לדוגמה: ספר המדע יש ללמד עם כולם, כי אלו יסודי הדת. רמב”ם שלם לומדים עם כולם. האיסור של “אין מלמדין” מדבר רק על רמת הישיבה – הרמה הגבוהה ביותר של למדנות.
5. בית המדרש כמוסד עילית:
בית המדרש אינו פתוח לכולם. זהו מוסד עילית שבו אנשים כבר זוכים (או עומדים לזכות) לכתרה של תורה. אחד התנאים הוא מעשים טובים. כישרונות הם אולי פשוטים (כמו דברי ר’ חיים על חזן – תחילה עליו לדעת לשיר, זה לא צריך לומר; מדברים שאפילו אם הוא יודע, עליו גם להיות הגון).
6. השוואה לארבעת הבנים בהגדה:
בהגדה מלמדים את כל ארבעת הבנים – חכם, רשע, תם, שאינו יודע לשאול. כאן מלמדים רק את החכם ואת התם. את הרשע – צועקים עליו בהגדה, ואולי זהו ענין “מחזירין אותו למוטב” – מנסים לחנך אותו שיעשה תשובה, אך לא מלמדים אותו ברמת בית המדרש.
7. “כזורק אבן למרקוליס” – מדוע דווקא משל זה:
הפסוק הוא “כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד” (משלי כ”ו, ח). הפשט הפשוט: כמו שמישהו זורק אבן בקלע, כך כשנותנים לכסיל כבוד – זה גורם נזק גדול. החידוש העיקרי: האדם חושב שהוא עושה דבר טוב, אך עושה הפוך. אצל מרקוליס – עבודת האלילים של מרקוליס היא דרך זריקת אבנים. האדם חושב שהוא מכה בעבודה זרה (נלחם בה), אך באמת הוא מכבד אותה. כך גם כאן: הרב חושב שהוא משפיע תורה בתלמיד שאינו הגון, אך באמת התלמיד ישתמש בתורה לדרכים רעות – יהפוך ל”רשע נבל ברשות התורה.”
8. “כבוד” = תורה:
הרמב”ם דורש ש”כבוד” בפסוק פירושו תורה, שנאמר “כבוד חכמים ינחלו.” כשנותנים לכסיל “כבוד” – כלומר כשמלמדים אותו תורה – הוא ישתמש בכבוד/תורה לרעה. פשט נוסף: אם חושבים שעל ידי הכנסת התלמיד שאינו הגון בין רבנים ומתן כבוד לו יהפוך לטוב – אומר הרמב”ם להפך: הוא ישתמש בכבוד לרעה, יהפוך יותר רע.
9. [סטייה: שיטת רבי מאיר שפירא:]
רבי מאיר שפירא היה אומר שנכד של רב הוא תמיד מקבל לישיבה, אפילו אינו יודע במבחן – כי רב הוא ממילא יהיה, שלפחות ידע ללמוד מעט. הטענה הנגדית: לפי הרמב”ם זה יכול להיות הפוך – אם הוא אינו הגון, זה יכול לעשות אותו יותר גרוע, לא טוב יותר. אך מעשה רבי מאיר שפירא לא מדבר על “אינו הגון” – רק על מי שאינו מתאמץ בלימוד, שזו קטגוריה אחרת.
10. הרב שאינו הולך בדרך טובה:
גם הרב חייב להיות הגון. אפילו הוא חכם גדול, אפילו כל העם צריכים לו – אם אינו הולך בדרך טובה, אין ללמוד ממנו עד שיעשה תשובה. זה מדבר על רב שממשיך ללמד, נותן שיעורים, אך עושה עבירות בצד – משתמש בתורה כ”קרדום לחפור בה.” הוא אומר שיעורים יפים, אף אחד לא אומר שיעורים טובים כמוהו – אך הוא רשע, בעל מחלוקת, וכדומה. שאלה: מי יחזיר אותו למוטב? הרי הוא עצמו החכם הגדול ביותר, אין רב מעליו. תשובה: הוא יצטרך בעצמו לעשות תשובה – “עד שיחזור למוטב.”
11. “אם דומה הרב למלאך ה’ צבאות” – פירוש:
הפסוק אומר “כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה’ צבאות הוא” (מלאכי ב’, ז’). הרמב”ם מפרש:
– “כהן” פירושו כאן לא הכהן מכתר כהונה, אלא עובד ה’ – במקור זו הייתה משימת הכהנים ללמד תורה לעם.
– “יבקשו” – לשון תלמיד, באים לבקש ללמוד ממנו, “דורש ומבקש.”
– “כי מלאך ה’ צבאות הוא” – הוא צדיק העושה רצון ה’.
החידוש: “דומה למלאך” לא פירושו מדרגה מיסטית – פירושו פשוט שהוא עושה רצון ה’, עושה שליחותו. מלאך עושה רצון ה’ – אם היהודי גם עושה שליחותו, הוא “דומה למלאך.” זה או זה, אין דרך אמצע.
12. ההיתר של רבי מאיר (אצל אחר):
הגמרא מביאה היתר מרבי מאיר, שאם הוא אדם גדול יכול תוכו אכל קליפתו זרק – אפשר ללמוד את התוכן ולזרוק את החיצוניות הרעה. אך לרוב האנשים ההיתר אינו שייך. התוספות מקשר זאת לסוגיית אחר (אלישע בן אבויה). מאוחר יותר מוזכר שרב צריך לדון לכף זכות, אך כאן מדובר במקרה שבו ברור שאי אפשר לדון לכף זכות.
13. דרך הרמב”ם להביא מאמרי חז”ל:
בכל פרקי הלכות תלמוד תורה מביא הרמב”ם מאמרי חז”ל ופסוקים – מה שאינו דרכו הרגילה בהלכות אחרות. הוא מביא “אמרו חכמים” ופסוקים כתמיכה. אולי רוצה להראות שזו הלכה עם מקור, לא רק סברא.
14. [סטייה: שני תפקידים בישיבה – ראש ישיבה לעומת משגיח:]
במבנה הישיבה יכול להיות ראש ישיבה (המלמד גמרא תוספות) ומשגיח (המדריך אנשים, אומר מוסר). אלו שני תפקידים שונים. הרמב”ם מדבר כאן על ראש הישיבה המלמד, לא על המחזיר אנשים למוטב. ראש הישיבה המלמד לא יכול להקדיש זמן לדרך הטובה של כל אחד – הוא צריך להיות כתרו של תורה, אסור לו להקדיש זמן לפרנסתו, קל וחומר לענינים אחרים. לכן צריך מערכת.
—
דברי הרמב”ם: “התלמידים יושבים לפניו בכף (חצי עיגול), כדי שיהיו כולם רואים אותו ושומעים דבריו. ולא ישב הרב על הכסא ותלמידיו על הקרקע, אלא או כולם על הארץ או כולם על הספסלים. בראשונים היה הרב יושב ותלמידיו עומדים, ומקודם חורבן בית שני נהגו שיהיו כולם יושבים.”
התלמידים יושבים בחצי עיגול סביב הרב, כדי שכולם יראו וישמעו אותו. הרב לא ישב על ספסל כשתלמידים יושבים על הרצפה – כולם על ספסלים או כולם על הרצפה. בעבר התלמידים היו עומדים, אך לפני חורבן בית שני התחילו שכולם יושבים.
1. חשיבות ראיית הרב: חשוב לא רק לשמוע את הרב, אלא גם לראות אותו. לכן צריך לשבת בחצי עיגול, לא בשורות ישרות, כי בשורות ישרות האחרונים לא יכולים לראות.
2. הרב לא ישב גבוה יותר: אפשר היה לחשוב שזה כבוד התורה שהרב ישב על ספסל והתלמידים על הרצפה. אך הרמב”ם פוסק נגד זה. בגמרא כתוב: “לא ילמד הרב כשהוא יושב על גבי מטה ותלמידיו על גבי קרקע” – נראה שפסק הרמב”ם הולך רחוק יותר מהלשון הפשוטה של הגמרא.
3. קשר לדרך האמצע בכבוד: קודם אמר הרמב”ם שתלמיד חכם צריך לשמור כבודו, אך רק בדרך האמצע – לא יותר מדי גאווה. כאן רואים את אותו מהלך: הרב יושב בראש (כבוד מסוים – הוא הרב, צריך לשמוע אותו), אך לא ברמה גבוהה יותר – זו הייתה גאווה מופרזת.
4. התפתחות היסטורית – מעמידה לישיבה: בעבר התלמידים היו עומדים (כמו בקריאת התורה – כבוד התורה), אך לפני חורבן בית שני התחילו שכולם יושבים, כי קל יותר ללמוד בישיבה. מכאן השם “ישיבה” – בעבר נקרא “עמידה”.
—
דברי הרמב”ם: “אם היה הרב מלמד בעצמו – [מלמד ישירות]. ואם היה מלמד על ידי מתורגמן – המתורגמן עומד בין הרב ובין התלמידים, הרב אומר למתורגמן, והמתורגמן משמיע לתלמידים. ולא יגביה הרב קולו יותר מן המתורגמן, ולא יגביה המתורגמן קולו בעת ששואל לרב יותר מקול הרב. אין המתורגמן רשאי לא לבצות ולא להוסיף ולא לשנות.”
שתי דרכי הוראה: (א) ראש הישיבה עצמו מגיד שיעור; (ב) יש מתורגמן (בחב”ד נקרא חוזר) שחוזר על השיעור. המתורגמן עומד בין הרב והתלמידים.
1. טעם מעשי למתורגמן: פעם לא היה מיקרופון, והמתורגמן היה צריך לצעוק כדי שכולם ישמעו. הישיבה בעיגולים עוזרת גם לכך – קרוב יותר לרב.
2. המתורגמן לא יענה בעצמו על שאלות: כששואלים שאלה, המתורגמן לא יענה בעצמו. עליו לשאול את הרב, הרב עונה למתורגמן, והמתורגמן עונה לשואל. זהו סדר של כבוד – הכל עובר דרך הרב.
3. כללי קול – נלמדים ממשה רבינו: הרב לא ידבר חזק יותר מהמתורגמן (כי תפקיד המתורגמן לדבר בקול רם). והמתורגמן, כשמדבר אל הרב, ידבר בשקט יותר מהרב – מכבוד. רק כשמדבר אל הקהל, מדבר בקול רם יותר. כל זה נלמד ממשה רבינו – איך משה דיבר עם הקב”ה ואיך דיבר עם ישראל.
4. המתורגמן לא ישנה: למתורגמן אין זכות לשנות, להוסיף או לגרוע. זהו אותו יסוד שאינו יכול לענות בעצמו – הוא אינו הרב. טבעי מאוד שמתורגמן מתחיל לראות את עצמו כהוא הרב, כי לו יש את המיקרופון. אך צריך לזכור: אתה רק המתורגמן.
5. [סטייה: מגיד לעומת תלמיד חכם:] אדם יכול להיות מגיד טוב – יכול להסביר היטב, יכול לומר היטב מה כתוב – אך זה לא אומר שהוא גדול בתורה. הוא מתורגמן, יכול לחזור על מה שחכמי התורה אומרים. הוא אולי מסביר טוב יותר בנוסח ברור יותר, אך אסור לו להוסיף דעותיו, כי אין לו דעת תורה משלו ברמת הרב.
6. השגת הראב”ד – אב ובנו או רבו ותלמידו: הראב”ד משיג: “מקורי חדוש היו – רב שמי תרגמין והרב שילא.” הראב”ד אומר שמה שהרמב”ם כותב מבוסס על מעשה חד פעמי, לא על כלל הלכתי. מהלך הראב”ד: בדרך כלל אפשר להניח שהמתורגמן הוא תלמיד חכם חלש יותר מהרב – לכן אומרים לו שלא יענה בעצמו. אך באב ובנו או רבו ותלמידו קורה לפעמים שאב אוהב כל כך את בנו, או רב אוהב כל כך את תלמידו, שאף על פי שהתלמיד/בן הוא בעצמו תלמיד חכם חשוב, הוא מסכים להיות המתורגמן. במקרה כזה הכלל שונה – אי אפשר להניח שהמתורגמן חלש יותר.
7. המתורגמן אומר את שם הרב בפירוש: כשהמתורגמן חוזר לקהל, יאמר “כך אמר רבנו פלוני” – עם שם הרב בפירוש. זה מעניין כי הרב עצמו לא יאמר את שם רבו (הוא אומר “אבי מורי” או “מורי ורבי”), אך המתורגמן, שזה לא רבו, כן יאמר את השם בבירור – כדי שהקהל ידע ממי הוא חוזר. זהו דין בבהירות – “בשם אומרו.”
8. [סטייה: מלמדים זקנים:] לעתים קרובות מפטרים מלמד כי הוא כבר זקן – זה דבר כואב. מהלך הרמב”ם עם המתורגמן נותן פתרון: אם הרב כבר זקן וקשה לשמוע אותו – קח מתורגמן, קח עוזר, במקום לשלח אותו.
9. הערת הרמ”א: הרמ”א בהלכות תלמוד תורה אומר שכיום לא מצויות כל ההלכות של מתורגמן, לכן אינו מאריך בכך.
—
דברי הרמב”ם: **”הרב שלמד ולא הבינו התלמידים, לא יכעוס עליהם וירגז, אלא חוזר ושונה הדבר אפילו כמה פעמים, עד שיבינו עומק ההלכה. וכן לא יאמר התלמיד ‘הבנתי’ והוא לא הבין, אלא חוזר ושואל אפילו כמ
ה פעמים. ואם כעס עליו רבו ורגז, יאמר לו: ‘רבי, תורה היא וללמוד אני צריך, ודעתי קצרה.’ ולא יהא התלמיד בוש מחבריו שלמדו בפעם ראשונה או שניה והוא לא למד אלא לאחר כמה פעמים… שאם יתבייש, נמצא נכנס ויוצא לבית המדרש והוא אינו למד כלום.”**
הרב לא יכעס כשתלמידים לא מבינים, אלא יחזור ויאמר שוב ושוב עד שיבינו. התלמיד חייב לא לומר “הבנתי” כשלא הבין, ולא יתבייש מחברים שהבינו מהר יותר.
1. זהו כמו “עסקה” בין רב ותלמיד: כמו משא ומתן – הרב התחייב שיבינו, ושני הצדדים חייבים להיות רציניים בכך. תפקיד הרב לומר פעמיים, שלוש פעמים – זו אחריותו.
2. מדוע הרב כועס: הסברא היא שהרב מתוסכל כי חושב שאינו אומר זאת מספיק טוב – הוא כועס על עצמו. לפיכך, כשהתלמיד אומר “רבי, דעתך צרופה, אתה אומר היטב, אני לא מבין היטב” – הוא לוקח על עצמו את ה”אשמה” – והרב מקבל סבלנות לחזור.
3. החיוב על התלמיד לשאול שוב – דין בתורה: החיוב על התלמיד לשאול שוב הוא לכאורה דין בתורה, לא רק ענין מוסרי.
4. עצת הרמב”ם – “ודעתי קצרה”: התלמיד חושב לפעמים שאין זה דרך ארץ לשאול כל כך הרבה פעמים, זו חוצפה. הרמב”ם אומר שכל דבר אפשר למצוא דרך עדינה לומר – “רבי, תורה היא וללמוד אני צריך, ודעתי קצרה.”
5. החשש מ”על חשבון אחרים”: אדם היה חושב – איך אני רשאי לבטל אותם מתורה? הם כבר מבינים, ובגללי הרב צריך לחזור? התשובה: ישמעו שוב, זה לא יזיק, יחזרו, לא קרה כלום. חוץ מזה, לרב אין אלף תלמידים – יש לו קבוצה קטנה יותר, והכל על הבנה.
6. המציאות של “אחד שואל”: בדרך כלל, אם יש אחד שאומר “רבי, לא הבנתי”, יש בערך חמישים אחוז מהכיתה שגם לא הבינו – רק הם מתביישים. בדרך כלל מי ששואל אינו טיפש, אלא הוא יותר שפל בעיניו ואינו מתבייש. לעתים קרובות האמת היא שהרב לא הסביר היטב, או שצריך באמת פעמיים לומר דבר כל כך מסובך.
7. “אין הביישן למד ולא הקפדן מלמד” (אבות ב:ה): הרמב”ם מביא משנה זו – ביישן לא יכול ללמוד, קפדן לא יכול ללמד. שני הצדדים חייבים לוותר על נטייתם הטבעית – התלמיד על בושתו, הרב על כעסו.
—
דברי הרמב”ם: “במה דברים אמורים? בשלא הבינו התלמידים הדברים מפני עומקן, או מפני דעתן שהיא קצרה. אבל אם ניכר לרב שהם מתרשלים בדברי תורה ומתרפים עליהם, ולפיכך לא יבינו – חייב לרגוז עליהם ולהכלימם בדברים כדי לחדדם. וכן הוא אומר: ‘זרוק מרה בתלמידים.'”
סבלנות הרב היא רק כשהחסרון בעומק הנושא או בשכל התלמיד. אך כשהם עצלים ולא משתדלים – אז הוא חייב לכעוס.
1. “קומתא יפה” של הרמב”ם: הרמב”ם עושה סדר ברור – מה שכתוב “לא יכעוס” מדבר באופן אחד (כשזה עמוק או קשה), ומה שכתוב “זרוק מרה” מדבר באופן אחר (כשהם עצלים). הוא מאחד שני מאמרי חז”ל סותרים.
2. “חייב לרגוז” – לא רק להתנהג: הוא צריך באמת להיות כועס, לא רק להתנהג בכעס. עליו להראות כעסו ולהכלימם בדברים חדים – “כדי לחדדם.”
—
דברי הרמב”ם: “אין ראוי לרב לנהוג קלות ראש לפני תלמידיו, ולא לשחוק בפניהם, ולא לאכול ולשתות עמהם – כדי שתהא אימתו עליהם.”
הרב לא יהיה בדחן, לא יצחק איתם, לא ישחק איתם, לא יאכל איתם – כדי שיהיה להם יראה ממנו.
1. “קלות ראש” לא בהכרח דבר רע: פירושו יותר שלא יהיה באותה רמה של התלמידים – לא יתבדח איתם, לא יהיה קרוב מדי. צריך להיות “פער” מסוים בינו לבינם.
2. “הטל מורא על התלמידים” – רחב יותר מסתם צעקות: הפשט העמוק יותר: כשיש יראה/רצינות כלפי מי שלוקחים ברצינות, ילמדו ממנו יותר. הרצינות עוזרת ללימוד. צעקות הן רק כשמגיעים למצב חירום. אך באופן כללי, “הטל מורא” פירושו רצינות מסוימת שעוזרת ללימוד עצמו.
3. רב שמתנהג במרחק – לטובת התלמידים: רב ששומר מרחק מתלמידיו עושה זאת לטובתם – זה עוזר להם ללמוד ממנו טוב יותר. הקהל לא תמיד מבין זאת.
4. [סטייה: טישים חסידיים:] רבנים חסידיים של היום אוכלים עם תלמידיהם בטיש – אך אולי זה לא נקרא “אוכל איתם” במובן זה, כי הרב יושב על במה, זו לא סעודת שיחה.
—
דברי הרמב”ם: “אין שואלין את הרב כשיכנס לבית המדרש עד שתתיישב דעתו עליו. ואין התלמיד שואל מיד, אלא ימתין מעט עד שינוח הרב. ואין שני תלמידים שואלין כאחד. אין שואלין מעומד, ואין משיבין מעומד, ולא מגבוה, ולא מרחוק, ולא מאחורי הזקנים. ואין שואלין את הרב אלא בענין. ואין שואלין אלא מיראה. ולא ישאל בענין יותר משלוש הלכות.”
לא יתקפו את הרב בשאלות כשנכנס. יתנו לו הזדמנות להירגע. לא שואלים בעמידה, לא מגבוה, לא מרחוק, לא מאחורי הזקנים. שואלים רק בענין, ביראת כבוד, ולא יותר משלוש הלכות בבת אחת.
1. הרב הוא אדם: אף על פי שיודע הכל, אי אפשר לתקוף אותו מיד בשאלות. הוא צריך דרך ארץ – יתנו לו הזדמנות להתאושש.
2. גם התלמיד צריך מנוחה לפני השאלה: לא רק הרב צריך להירגע – גם התלמיד לא ישאל כשנכנס, אלא יתאושש תחילה. כי “שאלת חכם חצי תשובה” – האופן שבו שואלים משנה הרבה, שיוכל לשאול היטב בבהירות.
3. “מעומד” – כבוד או איכות לימוד? האם זה רק ענין של כבוד, או גם ענין של ישוב הדעת – שאדם לא יכול להיות בישוב הדעת כשעומד? הסדר הישן (לפני הגלות) היה שתלמידים עומדים והרב יושב. אחרי תקנות הגלות זה השתנה – היום כולם יושבים.
4. “ולא מרחוק, ולא מאחורי הזקנים” – כבוד או מעשי? האם זה רק כבוד, או גם דבר מעשי – כשמישהו צועק מאחור לא שומעים בבירור מה הוא אומר? אולי שניהם.
5. מה פירוש “בענין” – כמה מהלכים:
– (א) “בענין” פירושו בענין/סוגיא שלומדים עכשיו – לא לקפוץ לנושא אחר.
– (ב) “בענין” פירושו שאלה ספציפית – לא שאלה כללית כמו “ספר לי הכל על שבת”, אלא הכן את עצמך, למד, ואז שאל הלכה ספציפית.
– (ג) יתכן ש”שואלין בענין” לא מדבר בזמן השיעור, אלא כשהחכם נכנס לבית המדרש – לא יתקפו אותו בשאלות מכל הכיוונים, אלא ישאלו בסדר, בענין.
6. “לא ישאל יותר משלוש הלכות”: “ענין” יכול להיות קטן ממסכת – פירושו הסוגיא/נושא שלומדים היום. לא ישאלו יותר משלוש שאלות בבת אחת, כי זמן הרב אינו פנוי – צריך ללכת בסדר ובכבוד.
7. [סטייה: המציאות כיום:] היום אין את כל המוסד הפורמלי של שאלות דרך המתורגמן. אך פעם הלימוד העיקרי אצל הגאונים היה דרך תשובות לשאלות – זה היה הסדר.
—
דברי הרמב”ם (על בסיס הגמרא): התלמיד לא ישאל לרב שאלות מלכודת כדי ללכוד אותו. אך הרב רשאי לשאול לתלמידים שאלות כאלה כדי לחדד אותם – “לחדדן”. הרב רשאי אפילו לשאול מענין אחר שאינם עוסקים בו.
יש חילוק יסודי בין תפקיד התלמיד לתפקיד הרב בשאלות. התלמיד צריך לשאול בכבוד, בענין; הרב צריך לחדד את התלמידים, אפילו בשאלות קשות או לא נכונות.
1. מדוע התלמיד לא יתפוס את הרב, אך הרב רשאי לתפוס את התלמיד: החילוק הוא כפול: (א) כבוד – כשתלמיד תופס את הרב בטעות, הוא מבייש אותו, וזו עוולה. אך כשהרב תופס את התלמיד, אין זו בושה, כי תלמיד הוא עדיין תלמיד – לא מצפים ממנו שידע הכל. (ב) תפקיד – תפקיד הרב לחדד את התלמידים (“לחדדן”), אך תפקיד התלמיד אינו לחדד את הרב.
2. מדוע הרב רשאי לשאול מענין אחר, אך התלמיד לא: תירוץ פסיכולוגי-אינטלקטואלי: התלמיד שומע כללים ויכול לזכור בקלות ממקומות שונים. אך הרב, כשמתעמק בענין, הוא “באמת שם” – הוא כל כך שקוע שלא יכול לקפוץ בקלות לנושא אחר. מובא מר’ יוסף (הוטנר?) שככל שחכם מזדקן, קשה לו יותר לענות על נושא שאינו בו – לא כי הוא מאבד חריפות, אלא כי הוא מתעמק יותר בכל ענין, זה הופך לחלק מהווייתו.
3. שתי נקודות שמתערבבות – כבוד הרב ואיכות הלימוד: הרמב”ם מערבב כאן שני מניעים: (א) כבוד לרב, ו(ב) אפקטיביות הלימוד – כיצד מקבלים את התשובות הטובות והברורות ביותר. צריך את שניהם בחשבון. שתי הנקודות מאוד קשורות – כשיש כבוד בדרך הנכונה, לומדים טוב יותר. כבוד הרב אינו רק נימוס, זה חלק מתהליך הלימוד.
4. [סטייה: ר’ חיים קנייבסקי:] הסדר שבו אנשים “הרגו” את ר’ חיים קנייבסקי בשאלות מכל הכיוונים – זרקו שאלות ללא סדר – לא היה דבר נכון לפי הכלל. אף על פי שהיה גדול מספיק שבושה אינה שייכת, אך הכלל נשאר כלל.
5. הרב גם אוהב שאלות – אך בתנאי: רב אוהב כששואלים שאלות, כי זה גורם לו לחפש. אך התלמיד “יחדש” – ישאל שאלה שמחדדת את הרב, לא שאלות מלכודת. שאלה שבאה מהענין שלומדים מחדדת את הרב, וזה טוב.
—
דברי הרמב”ם: “שנים שואלין – אחד שואל בענין ואחד שלא בענין, נזקקין לענין. מעשה ושאינו מעשה, נזקקין למעשה. הלכה ומדרש, נזקקין להלכה. מדרש ואגדה, נזקקין למדרש. אגדה וקל וחומר, נזקקין לקל וחומר. קל וחומר וגזירה שוה – נזקקין לקל וחומר.”
“אם שני אנשים שואלים – אחד חכם ואחד תלמיד, נזקקין תחילה לחכם. שניהם חכמים, שניהם תלמידים, שני עמי הארץ, או ששאלו שניהם שתי הלכות/שאלות/תשובות/מעשים – כרצון המתורגמן.”
כששני אנשים שואלים בבת אחת, יש סדר קדימה: ענין לפני שלא בענין, מעשה לפני לא-מעשה, הלכה לפני מדרש, מדרש לפני אגדה, קל וחומר לפני אגדה, קל וחומר לפני גזירה שווה. חכם קודם לתלמיד. אם שניהם באותה דרגה, המתורגמן בוחר.
1. צריך לענות אפילו שלא בענין: מכך שהרמב”ם אומר “נזקקין לענין” (לא “עונים רק בענין”) רואים שצריך כן לענות גם למי ששואל שלא בענין – רק שמי ששואל בענין קודם. זהו חידוש – היינו חושבים ששלא בענין אסור לשאול כלל.
2. מה פירוש “מדרש” לעומת “אגדה”: “מדרש” פירושו מדרש הלכה – כלומר, הפשט של מהיכן לומדים הלכה מפסוק (דרשת הפסוקים). “אגדה” פירושה אגדה כפשוטה – מוסר, מחשבה, סיפורים. לכן מדרש (הלכה) קודם לאגדה.
3. מדוע קל וחומר גבוה מגזירה שווה: קל וחומר הוא דבר מבוסס סברא – הוא מחדד את חשיבת התלמיד, כי זהו תהליך רציונלי של עיבוד. גזירה שווה היא “פיסת מידע” – מסורה ששתי מילים קשורות, אך היא לא מחדדת את המחשבה כמו קל וחומר. לכן, כששוחחים עם התלמיד, קל וחומר יותר “מחדד” – יותר למדנות, יותר רציני.
4. “ענין” בהקשר של שלושים יום לפני החג: המושג “ענין” יכול גם להתכוון לענין הזמן – כמו ערב פסח, כש”ענין” פירושו הלכות פסח, שמחליף את הסוגיא הרגילה. במפרשים מסוימים כך כתוב על ענין “נזקקין לענין”.
5. מדוע החכם קודם: החכם מקבל יותר כבוד. תלמיד מקבל יותר כבוד מעם הארץ, אך חכם מקבל עוד יותר כבוד מתלמיד. סדר הקדימה הוא ענין של כבוד.
6. אלו הלכות למתורגמן, לא לרב: חידוש חשוב – כל ההלכה מדברת אל המתורגמן. הרב עצמו יכול להחליט בעצמו מה הוא רוצה לעשות. אך המתורגמן, שמקבל שאלות מאנשים שונים, צריך לדעת את שאלת מי להעביר לרב תחילה. המתורגמן הוא זה שמחליט איזו שאלה הוא ישאל עכשיו לרב בשיעור.
7. כיצד זה עבד בפועל: אנשים שאלו שאלות למתורגמן (אולי כמו שליחת פתקים), והמתורגמן החליט איזו שאלה להעביר לרב.
—
דברי הרמב”ם: “אין ישנים בבית המדרש. כל המתנמנם בבית המדרש – חכמתו נעשית קרעים קרעים.” “ואין משיחין בבית המדרש אלא בדברי תורה.” אפילו “מי שנתעטש” – לא אומרים לו “רפואה” בבית המדרש. “קדושת בית המדרש חמורה מקדושת בית הכנסת.”
אסור לישון בבית המדרש – אפילו לא לנמנם. מי שמנמנם, חכמתו נקרעת לגזרים – הוא זוכר חצי חלק כאן, חצי חלק שם. אסור לדבר שיחות אחרות בבית המדרש, רק דברי תורה. אפילו דבר קטן כמו לאחל “רפואה” אחרי עיטוש אסור – קל וחומר דברים אחרים. קדושת בית המדרש חמורה יותר מבית הכנסת.
1. חידוש גדול – “בית המדרש” לא פירושו הבניין, אלא בשעת הלימוד: “בית המדרש” בחז”ל לא פירושו דווקא הבניין הפיזי. “בית המדרש” פירושו בשעת השיעור – הזמן שהרב מלמד את התלמידים. מה שאנו קורים “שיעור” נקרא בחז”ל “בית המדרש.” המקום הוא הזמן. לעתים קרובות רואים בחז”ל “נעשה בית המדרש” – פירושו בשעת הלימוד.
2. ראיה מהדיוק: מה פירוש “אין משיחין בבית המדרש”? בוודאי מותר לומר “בוקר טוב” בבניין אחרי השיעור! זה חייב להתכוון בשעת הלימוד.
3. תירוץ לסתירה עם השולחן ערוך: בשולחן ערוך הלכות תלמוד תורה (רמ”א) כתוב שחכמים כן ישנו בבית המדרש. זו לכאורה סתירה ל”אין ישנים בבית המדרש” של הרמב”ם. אך לפי החידוש אין שום סתירה: “אין ישנים בבית המדרש” פירושו בשעת הלימוד – בשיעור לא ישנים. אך לישון בבניין הפיזי, כשאין שיעור, אין בזה שום בעיה.
4. חילוק בין בית הכנסת ובית המדרש: לבית הכנסת אולי יש קדושה בבניין עצמו (קדושת המקום). אך בית המדרש – הקדושה אינה בבניין, אלא בזמן שלומדים. לכן כתוב “בית המדרש” (יחיד) ולא “בתי מדרש” (רבים) – כי זה לא מדבר על בניינים פיזיים, אלא על מצב הלימוד.
5. “חכמתו נעשית קרעים קרעים” – טעם פשוט: מי שמנמנם בשיעור, הוא תופס חצי חלק כאן וחצי חלק שם, וחכמתו נעשית כמו בגד קרוע. מי שכלל לא הולך לבית המדרש, יכול להסתובב לגמרי בלי חולצה – אך מי שמנמנם, יש לו חולצה קרועה, שאולי אפילו יותר גרוע.
6. “רפואה” אחרי עיטוש – כמה זה חמור: אפילו דבר קטן כמו לומר “רפואה” (שזה ענין של נימוס) לא אומרים בשעת הלימוד. זה מראה כמה צריך להיות רציניים בלימוד – בקושי יש כמה שניות ללמוד, ובאותן שניות לא עונים לטלפון, לא אומרים רפואה, כלום.
7. זה לא רק כבוד לרב – זה “רצינות”: ההלכות אינן רק ענין של כבוד לרב. זה ענין של איך צריך ללמוד – ברצינות מלאה. כל פרק ד’ קובע שבית המדרש/ישיבה ה
וא מוסד רציני שבו לומדים תורה ברמה הגבוהה ביותר, עם סדר, עם כבוד, עם רצינות – וכל זה חלק מכתר תורה.
—
פרק ד’ של הרמב”ם בהלכות תלמוד תורה מציג מערכת שלמה של כיצד צריך להיראות בית המדרש/ישיבה ברמה הגבוהה ביותר – רמת כתר תורה. הפרק עובר בסדר לוגי:
1. מי נכנס (הלכה א’) – רק תלמיד הגון או תם
2. כיצד יושבים (הלכה ב’) – בחצי עיגול, כולם באותה רמה
3. מערכת ההוראה (הלכה ב’ המשך) – הרב או המתורגמן
4. יחסי רב-תלמיד בלימוד (הלכה ג’) – סבלנות הרב, אחריות התלמיד
5. גבולות היחסים (הלכה ד’) – שמירת מרחק מתאים
6. סדר השאלות (הלכה ה’-ו’) – כללי שאילה וקדימה
7. קדושת המקום/זמן (הלכה ז’) – אין ישנים, אין משיחים
1. בית המדרש כמוסד עילית:
בית המדרש אינו מוסד המוני. זהו מקום לאנשים שכבר הגיעו (או עומדים להגיע) לרמה גבוהה בתורה ובמידות. יש תנאי כניסה – “הגון” או “תם” – וזה לא בושה, זו המציאות של מוסד שמטרתו להגיע לכתר תורה.
2. האיזון בין כבוד לאפקטיביות:
לאורך כל הפרק רואים איזון עדין בין שני עקרונות: (א) כבוד התורה וכבוד הרב, (ב) אפקטיביות הלימוד. שני העקרונות הללו אינם סותרים – הם משלימים. כבוד נכון מוביל ללימוד טוב יותר, ולימוד טוב דורש כבוד.
3. אחריות הדדית:
הרב והתלמיד שניהם נושאים באחריות. הרב חייב לחזור ולהסביר, להיות סבלני (אלא אם כן התלמידים עצלים), לא להתנהג בקלות ראש. התלמיד חייב לשאול כשלא מבין, לא להתבייש, לשמור כבוד, לא לנסות ללכוד את הרב.
4. המתורגמן כמערכת:
המתורגמן אינו רק פתרון טכני לבעיית קול. הוא מייצג מערכת – דרך לארגן את הלימוד, לסנן שאלות, לשמור על סדר. המתורגמן צריך לדעת את מקומו – הוא אינו הרב, אך יש לו תפקיד חשוב.
5. “בית המדרש” כזמן, לא רק כמקום:
החידוש המרכזי בהלכה ז’ – “בית המדרש” פירושו העיקרי הוא זמן הלימוד, לא הבניין הפיזי. זה משנה את כל ההבנה של ההלכות – הן מדברות על מצב של לימוד רציני, לא על מקום גיאוגרפי.
6. הרצינות כערך מרכזי:
המילה “serious” (רציני) חוזרת שוב ושוב בביאור. בית המדרש הוא מקום רציני. הלימוד הוא עניין רציני. אי אפשר לנמנם, אי אפשר לשוחח, אי אפשר אפילו לומר “רפואה” – כי כל שנייה של לימוד יקרה.
7. הסדר כתנאי להצלחה:
הפרק מלא בכללי סדר – מי שואל ראשון, איך יושבים, מתי שואלים, כמה שאלות. הסדר הזה אינו בירוקרטיה מיותרת – הוא תנאי הכרחי ללימוד ברמה גבוהה. בלי סדר, יש כאוס. עם סדר, יש אפשרות להגיע לכתר תורה.
– פרק א’ הציג את החיוב הבסיסי ללמוד תורה
– פרק ב’ דיבר על חינוך ילדים – הרמה הבסיסית
– פרק ג’ הציג את כתר תורה – המטרה הגבוהה ביותר
– פרק ד’ מראה כיצד מגיעים לכתר תורה – דרך מוסד מסודר, רציני, עם כללים ברורים
הרמב”ם לא כותב תיאוריה מופשטת. הוא מתאר מוסד קונקרטי – ישיבה שבה אפשר באמת להגיע לרמה הגבוהה ביותר בתורה. המסר הוא שכתר תורה לא מגיע במקרה – הוא דורש:
1. סלקציה – לא כולם מתאימים לרמה הזו (לפחות לא מיד)
2. מבנה – סדר ברור של הוראה ולימוד
3. יחסים נכונים – בין רב לתלמיד, בין תלמידים לעצמם
4. רצינות – התייחסות לזמן הלימוד כקדוש
5. אחריות הדדית – כל אחד צריך לעשות את חלקו
1. האם המודל הזה רלוונטי היום?
רוב ההלכות הטכניות (מתורגמן, ישיבה בעיגול) אינן מצויות היום. אך העקרונות – סדר, כבוד, רצינות, אחריות הדדית – הם נצחיים ורלוונטיים לכל דור.
2. האיזון בין עילית לשוויון:
הרמב”ם לא מתנצל על כך שבית המדרש הוא מוסד עילית. אך הוא גם דואג למי שעדיין לא שם – “מחזירין אותו למוטב.” יש מקום לשני סוגי המוסדות – זה שמכין אנשים, וזה שמביא אותם לפסגה.
3. תפקיד הרב כמורה דרך:
הרב אינו רק מקור מידע. הוא מורה דרך – בהתנהגותו, בסבלנותו, בדרך שהוא שומר על כבודו מבלי להיות מתנשא. התלמידים לומדים לא רק מהשיעורים אלא מהדוגמה האישית.
4. הקדושה של זמן הלימוד:
בעולם שבו הכל מתחרה על תשומת הלב שלנו, המסר של “אין משיחין בבית המדרש אלא בדברי תורה” הוא מהפכני. יש זמנים שבהם צריך להיות מנותק לגמרי מכל השאר ומרוכז רק בלימוד.
5. החשיבות של מערכות:
הרמב”ם מבין שאי אפשר לבנות מוסד גדול רק על כוחו של אדם אחד. צריך מערכות – מתורגמן, סדר קדימה בשאלות, כללים ברורים. זה לא פוגע בגדלות הרב – זה מאפשר לה להתבטא.
פרק ד’ של הרמב”ם הוא תכנית אדריכלית לבניית מוסד תורני ברמה הגבוהה ביותר. הוא משלב חוכמה פדגוגית, הבנה פסיכולוגית, ורגישות למציאות האנושית. הוא מכיר בכך שאנשים שונים – יש מי שמבין מהר ומי שלאט, יש רב ויש תלמיד, יש חכם ויש עם הארץ – אך כולם יכולים למצוא את מקומהם במערכת הנכונה.
העיקר הוא שהמטרה תמיד ברורה: כתר תורה – לא רק ידיעה, אלא דרך חיים, מצב של התמדה והתעמקות, קשר אמיתי עם התורה. וזה דורש לא רק כישרון או חריצות, אלא מסגרת נכונה – וזו בדיוק מה שפרק ד’ בא ליצור.
דובר 1: אז, רבותי, אנחנו הולכים ללמוד את הרמב”ם הלכות תלמוד תורה פרק ד’.
אני אומר הקדמה. אומר הרמב”ם כך, עד עכשיו למדנו פרק א’ שצריכים ללמוד, פרק ב’ זה איך מלמד התינוקות עובד, פרק ג’ שצריכים ללמוד ברמה גבוהה, מה זה כתר תורה, לא ההמון שונה הלכות. ופרק ד’ לכאורה מדבר על איך לומדים ברמה הגבוהה הזו, כלומר לא הסדר של מלמדי התינוקות, אלא הסדר של הישיבה, של רב שהוא לומד באמת את התורה.
אפשר לומר כך שמלמדי התינוקות זה כמו מצוות החינוך ללמוד, וזה צריך ללמוד בעצמו, כשהוא כבר בר דעת, והוא לומד כדי להיות כתר של תורה.
דובר 2: כן, אבל רוב האנשים לא מגיעים למדרגה הזו. רוב האנשים הם… זה לא רק חינוך.
דובר 1: אני אומר לך, כפי שנראה ברמב”ם יש שתי רמות של מצוות תלמוד תורה. יש את המצווה כראוי, ויש את המצווה שצריכים לצאת בה, אולי בדיעבד, או שזה שווה לכל נפש.
דובר 2: אתה מתכוון לרמה כשהוא כבר קורא ושונה, הוא כבר תלמוד, הוא לומד, הוא כבר נושא ונותן מדעת עצמו.
דובר 1: זה יכול להיות, אבל הרמב”ם מניח את זה כך. אני מבין למה, כי כך היה צריך להיות. הרמב”ם מניח את זה יותר שיש כתר תלמוד תורה כראוי.
דובר 1: אז, נראה את הרמב”ם הלכה א’.
אין מלמדין את התורה אלא לתלמיד הגון. מלמדים רק תלמוד תורה להגון, כלומר למישהו הגון, אדם נאה. הוא מביא שתי אפשרויות: או נאה במעשיו, אדם שיש לו מעשים יפים, בעל מעשים, אדם שמתנהג במעשים טובים, או לתם, אדם שהוא תמים, אפילו אין לו עדיין מעשים טובים, אבל יש לו כוונות טובות.
דובר 2: תם זה מה? כמו התם של ההגדה?
דובר 1: אני מבין מההקשר כאן, שתם זה לאו דווקא שהוא עדיין לא בעל מעשים, אבל לא רע, תם זה עובר.
דובר 2: אולי יכול להיות שתם זה כמו שאין לו עדיין חזקה. נאה במעשיו זה כמו שהוא כבר מועד, מועד לעשות דברים טובים, ותם זה שהוא עדיין לא נגח שלוש פעמים, והוא עדיין לא יודע, לא עשה רע, אין לו רקורד רע.
דובר 1: אז רבותי, אם אתה לא הגון, תכבה את הסרטון הזה ותתחיל לפרש את המשניות במתניתא. הסרטון שלנו הוא בבחינת מלמדי תינוקות. מלמדי תינוקות צריכים גם ללמד את כל תורה שבכתב, כמו שכתוב. וזה הרמה הבאה, זה לבית ספר אחר, לכאורה. כי כמו שאני אומר, לכאורה על מצוות מלמדי תינוקות לא כתוב “אין” מלמדים. מלמדי תינוקות צריכים ללמד לכל אחד, הרי הוא סתם ילד.
אני מתכוון לבא, עכשיו נבהיר. מה אומר הרמב”ם? אם הוא לא תלמיד טוב, מה צריכים לעשות? צריכים לזרוק אותו? חס ושלום. אבל מניחו והולך בדרך לא טובה. אה, אבל התלמיד הוא עני.
דובר 2: אה, כן, אבל טוב מאוד, אבל הוא אומר שלא מקבלים אותו. אני מסכים, לא מקבלים אותו.
דובר 1: לא, אבל אני אומר, ראש הישיבה לא יכול להתחמק ולומר שזה לא קשור אליו. העבודה כשראש הישיבה בא אליך, זו הבעיה שלך. אם הוא עדיין לא ראוי ללמוד, אתה צריך קודם ללמד איתו קצת מוסר, אתה צריך קודם להדריך אותו.
דובר 2: אוקיי, אתה אומר דבר טוב. אבל אתה מבין שבמשניות הילד אצלי, נראה שבמלמדי תינוקות אפילו אין את זה. אין ילד שהולך בדרך לא טובה. שום ילד. שום ילד. לילד, קודם כן. כאן מדברים, בילד כתוב שצריך להכות אותו, לתת לו מכות. עובדים איתו, כמו שעובדים עם ילדים. אבל גם, גם ברמה של תורה לילדים יש את ההיתר. הרמה כאן היא שאם מישהו הולך בדרך לא טובה, בעצם הוא יודע שהוא לא צריך ללמוד. אבל אתה אומר טוב מאוד, צריכים לעשות שיהיו שיעורים אחרים, אין תירוץ לומר שאני לא אלמד אותך. אבל בכלל, זו רמה שהיא כבר רמה… אבל אתה צודק.
דובר 1: יכול להיות, אהה, כשמדברים כאן על מדרגה גבוהה של לימוד, לא ללמד איתו יותר אם הוא לא אדם הגון. מה זה אדם הגון? מישהו שיודע כבר מה אדם צריך לעשות, הוא יודע את חובת האדם, הוא יודע את כל המצוות, והוא לא עושה את זה. אה, אז. אבל אדם שהוא סתם כך, הוא לא יודע, ללמד איתו, ללמד איתו את כל התורה כולה. הוא בבחינת תם. הוא בבחינת תם, הוא אומר כך, כן. משהו הוא בכל זאת צריך כבר לדעת כדי להיות הולך בדרך לא טובה, הוא לא תינוק שלא יודע כלום.
דובר 1: אוקיי. אבל מניחו והולך בדרך לא טובה הוא, ומחזירין אותו למוטב. צריך קודם שהרב יחזיר אותו למוטב. לכאורה הרב, לא? מה שאנחנו אומרים שזה מחלקה אחרת, יש ארגון לבעלי תשובה. אבל צריכים גם להסתכל, להבין, כי לפי עבודת הרב, כמו שלמדנו בפרק הקודם, שהוא חייב ללמוד תורה כל ימיו וכל שנותיו, אפשר לעשות שמחזיר למוטב זה גם עם לימוד. שילמדו איתו את החלק של התורה שישמעו, שילמדו איתו את ספר המדע. כן, לכאורה ספר המדע צריכים כן ללמד עם כולם, כי זה לא למדנות, אלו יסודי הדת, צריכים ללמוד את זה עם ההלכה. רמב”ם שלם לומדים עם כולם. זה מדבר על רמת הישיבה.
קשה לדעת, כל ההלכות האלה בכלל, רמב”ם שלם, כבר דיברנו שאפשר לפסוק מהרמב”ם, מה הם הכללים במובן מסוים. למעשה צריכים לנסות להשתמש בשכל, שמישהו ילמד איתו מה שיחזיר אותו לטוב, שהוא יתחיל ללכת בדרך הטובה. מניחין אותו בדרך השערה, מראים לו את דרך השערה, ובודקין אותו, בודקים אותו, האם באמת עזרה העבודה איתו, מעשה התשובה שלו. אחר כך מכניסין אותו לבית המדרש ומלמדין אותו. רק אחר כך הולכים לקבל אותו לבית המדרש ומלמדים אותו.
דובר 2: כן, אז בית המדרש הוא מוסד עילית, זה לא לכולם, זו רמה אחרת, כמו שהאנשים כבר זוכים לכתרה של תורה. או שם הולכים לזכות, אני לא יודע בדיוק באיזו רמה, אבל זה לא לכולם, זה לא פתוח לכולם. אחד התנאים הוא שצריכים להיות בעלי מעשים טובים. מובן, יכול להיות שצריכים להיות בעלי כישרונות וכדומה, זה אולי פשוט, את זה לא צריך הרמב”ם לכתוב. כמו ר’ חיים על חזן, נכון? קודם הוא צריך לדעת ללמוד, לא מדברים על זה. מדברים שאפילו הוא כבר יודע ללמוד…
דובר 1: אז אחרת מההגדה שמלמדים את כל הארבעה, חכם, תם, רשע, שאינו יודע לשאול, כאן מלמדים רק את החכם ואת התם. כי ההגדה לא מלמדת את הרשע, צועקים עליו. אולי זה מחזיר אותו למוטב, זה עדיין חלק מזה, מנסים לחנך אותו שיעשה תשובה.
דובר 1: אחר כך מכניסין אותו לבית המדרש ומלמדין אותו. הוא מביא על זה את מאמר חכמים. מעניין שבכל הפרקים הוא ממשיך להביא מאמר חז”ל, זה לא באמת דרכו בכל ההלכות לעשות את זה, נכון? רק כאן בהלכות הוא צריך להביא מאמרי חז”ל. זו ההלכה, זו ההלכה. לא, הוא מביא פסוק, מדרש, מאמר על זה. אמרו חכמים, איך כתוב? כך אמרו החכמים, כל השונה לתלמיד שאינו הגון. אולי הוא רוצה להביא פסוק, כדי להראות, מביא שזו הלכה. כאילו זורק אבן למרקוליס, שזה פגם בענין של עבודה זרה.
מצד אחד, למה הוא מביא דווקא את הדבר של אבן למרקוליס? אני מתכוון ש, ותופסים אותו בחזרה על המרגלית. הפשט הוא כך, כשאדם חושב שהוא עושה דבר טוב, הוא עושה כאן הפוך. כן, הוא חושב שהוא מכבד את העבודה זרה על ידי שזורק לה אבן. אותו דבר, הוא חושב, יש לו כאן תלמיד שאינו הגון, אומר, בואו נכניס לתוכו תורה. זה לא טוב, להפך, הוא ישתמש בתורה בדרכים רעות. זה אותו דבר, אתה חושב שאתה עושה דבר טוב, אתה עושה דבר רע. כמו מי שזורק אבן במרגלית, הוא חושב שהוא מבזה את המרגלית.
דובר 2: אבל אולי כי זה כתוב בפסוק? הוא מביא פסוק?
דובר 1: אבל למה דורשים בפסוק בכלל בדרך הזו? “כִּצְרוֹר אֶבֶן בְּמַרְגֵּמָה”, כמו ש… כתוב איך התרגום. כמו מי שזורק אבן עם קלע, “סלינג” הוא אומר, “כֵּן נוֹתֵן לִכְסִיל כָּבוֹד”. אז כאן כתוב פשוט פשט, פשוט פשט בפסוק, לחובבי הפשט, הפשט הפשוט אומר שנותנים לכסיל כבוד, עושים נזק גדול, כי הוא ייקח אחר כך את הכבוד וישתמש… אה, זו המילה, כי אם הוא תלמיד שאינו הגון, אבל אתה אומר, יודע מה, בוא נשים אותו בין הרבנים וניתן לו כבוד, כך הוא יהיה טוב. להפך, הוא ישתמש בכבוד לרעה, הוא יהיה יותר עקום.
דובר 2: אבל את זה אתה הופך, כבוד אחד זו התורה. כבוד לא אומר רק כבוד. כשמלמדים אותו תורה, שנאמר “כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ”. זה דבר טוב, להפך, הוא ישתמש בכבוד והוא יעשה בו שימוש לרעה, הוא יהיה רשע נבל ברשות התורה הוא יהיה.
דובר 1: לא, טוב. לא, זה מתאים לזורק אבן במרגלית. אתה חושב שאתה עושה דבר טוב, אתה חושב שזה יחזיר אותו בתשובה? לא, קודם צריכים ללמד איתו מה זה אומר ללמוד איתו. לא, זה אפילו ישתמש בתורה לרעה.
דובר 2: מאה אחוז, נכון? אז השאלה היא אם… יודע, רבי מאיר שפירא אמר שנכד של רב הוא מקבל תמיד לישיבה, אפילו הוא לא יודע במבחן, כי רב הוא בכל מקרה יהיה, שלפחות ידע קצת ללמוד. אבל אתה אומר שזה להפך, אחרת שלא ידע ללמוד, כי זה יכול לעשות אותו יותר גרוע.
דובר 1: אבל זה גם, המעשה לא הולך על אינו הגון. אמת, אמת. סתם, לא מחזיק מלימוד. אוקיי, זה צודק. אבל אפשר לפעמים לחשוב על מקרים כאלה של אנשים שצריכים להשתפר והם לא מוכרים לאף אחד אמת. כן, כן.
דובר 1: אומר הרמב”ם הלאה, “וכן הרב שאינו הולך בדרך טובה, אף על פי שהוא חכם גדול וכל העם צריכים לו, אין מתלמדין ממנו עד שיחזור למוטב”.
אבל מה קורה כשהתלמיד לא הולך בדרך טובה? לא מתעסקים איתו. אבל מה עושים כשהמחזיר בתשובה עצמו הוא רשע? “הרב שאינו הולך בדרך טובה, אף על פי שהוא חכם גדול וכל העם צריכים לו” – לא, הוא חכם אדיר, הוא מבין יותר מכולם, אבל הוא לא טוב. “אין מתלמדין ממנו עד שיחזור למוטב” – עד שהוא עושה תשובה.
אה, עכשיו, אתה לא יכול להחזיר אותו למוטב, כי אין רבנים שיחזירו אותו למוטב, הוא יצטרך בעצמו. אה, הוא בעצמו? אה, “יחזור למוטב”.
דובר 1: שנאמר, כמו שכתוב, שנאמר, “כי שפתי כהן ישמרו דעת”. זה השורש של הפשט שהרמב”ם הזכיר קודם, נכון? אה, לכאורה, כי הוא לא… איך הוא התחיל ללמוד? לא, הוא “אינו הולך בדרך טובה”. הוא מתכוון שהוא ממשיך ללמד. הוא אומר, “כל העם צריכים לו”. הוא מתכוון שהוא ממשיך ללמד שיעורים, אבל הוא עושה עבירות בצד. הוא משתמש בקרדום, קרדום התורה, לחפור בה. הוא עושה עבירות.
לא יודעים דבר כזה מפורסם? כולנו יודעים על מציאות כזו. “אבל יש לו רשות גדולה, תורה גדולה”. אה, זה לא פשט של תורה, אבל כך זה נעשה. הוא אומר שיעורים יפים מאוד, על זה כתוב “כל העם צריכים לו”, אף אחד לא אומר שיעורים טובים כמוהו. אבל הוא רשע, הוא בעל מחלוקת, ודברים כאלה. אה, טוב.
“אין מתלמדין ממנו עד שיחזור למוטב”, עד שהוא חוזר לדרך הטובה. שנאמר, “כי שפתי כהן ישמרו דעת, ותורה יבקשו מפיהו”. הפה של הכהן – כאן לא מתכוונים לכהן של כתר כהונה, מתכוונים כאן כנראה כהן זה עובד ה’, אני יודע. גם במקור זו היתה העבודה של הכהנים. “ותורה יבקשו מפיהו”, ילמדו ממנו תורה. “כי מלאך ה’ צבאות הוא”, כי הוא קדוש מאוד, הוא מלאך שעושה את רצון ה’. “יבקשו” – מבקשים, נכון? “יבקשו” אומר אולי מלשון תלמיד, באים ללמוד ממנו, באים לבקש. דורש ומבקש, כן, באים ללמוד תורה ממנו. למה? “כי מלאך ה’ צבאות הוא”, כי הוא צדיק.
רואים כאן, אמרו חכמים, “אם דומה הרב למלאך ה’ צבאות הוא”, מה זה? שהוא עושה את רצון ה’.
רואים, הרמב”ם מכניס כאן ועושה את המימרא למימרא שאני מבין מאוד פשוט. “אם דומה למלאך ה’ צבאות הוא” אומר שהוא עושה את רצון ה’. מה עושה מלאך? מלאך עושה את רצון ה’, הוא עושה את שליחותו. אם היהודי עושה את שליחותו,
אבל אם לאו, אל יבקשו תורה מפיהו. אחד כמו השני, אין דרך אמצע. כלומר דרך שהרב צריך להיות דומה למלאך ה’, למה? אני יודע למה הוא מתכוון, הוא צריך לעוף בשמים? לא, זה אומר שהוא עושה את מה שמלאך עושה. מה עושה מלאך? מלאך עושה שליחותו של מקום. הוא גם עושה שליחותו של מקום. הוא לא מושחת, הוא לא משתמש בדרכיו לרעה.
הגמרא אומרת, על ההלכה הזו יש היתר של רבי מאיר, שאם הוא אדם גדול ואפשר לעשות תוכו אכל קליפתו זרק. אבל לרוב האנשים אין את ההיתר. הגמרא מביאה את הגמרא בסוגיא, אומר התוספות, אה, הסוגיא עם המעשה עם אחר. כן.
אוקיי. צריכים גם לדעת את זה, כי אחר כך חושבים כאן שרב צריכים לדון לכף זכות. לא, אסור להיות עם אחר הרב. אוקיי. מדברים כאן באופן שהוא מאוד ברור כשאי אפשר לדון אותו לכף זכות. אוקיי.
אז, עד כאן מי הוא התלמיד ומי הוא הרב. אה, כך כתוב אפילו בראש שלי.
—
ואחר כך נלמד איך עובד הסדר, כשבאים, זה שער הישיבה, מתקבלים פנימה. עכשיו, איך זה נראה מבפנים?
זה כך, יכול להיות שכאן רואים איזושהי סמכות גבוהה יותר מראש הישיבה, כמו שיש כמו נשיא המוסד שהוא הרב. אפילו אם נשיא המוסד לא טוב, הוא צריך להיות הרב.
למה הוא רוצה להחזיר אותו למוטב? כי כתוב ממש חוזר, הוא הולך בעצמו, שיחזור בעצמו. לא, כי גם בהתחלה, מי ה… חשבתי, הרב הוא המחזיר למוטב, מניח אינו בהכרח אותו מלמד, כי הוא לומד גמרא תוספות עם העולם. עכשיו הוא יתחיל גם צריך להדריך אנשים, ולומר מוסר לאנשים, שזה תפקיד אחר.
אוקיי, צריכים את זה… שוב, זו שאלה מעשית. וההלכה נאמרה במקור באופן, שהיה מעשי עבורם. אם זה שונה היום, אם זו המציאות, צריכים לדעת.
אני אומר כך, רק כדי לדעת, לגבי הישיבה, יש יותר ראש ישיבה ומשגיח. רבי, צריך שיהיה מערכת לזה. מי שהם אנשים טובים מנסים להשתמש במערכת לטובה, ומי שלא, המערכת לא עוזרת.
כן, אני אומר, למה? כי ראש הישיבה צריך ללמוד, הוא זה שדורש ולומד עם העולם, והוא לא יכול להיות פנוי, הוא יאבד את כתרו של תורה. הוא לא רשאי להקדיש זמן לפרנסתו שלו, ועכשיו הוא צריך להקדיש זמן לדרך הטובה של כל אחד ואחד. מה יצא לו? אוקיי, ווטאבר, זה אני יודע. אני אומר לך הבן אתה יודע.
שוב, זה רצה להדגיש, לא מצפים שיגיע מה שכל חלק התורה, נכון?
לפני התלמידים, יושבים לפניו בחצי עיגול. התלמידים עושים חצי עיגול סביבו, הם יושבים מולו מסביב, והם יושבים בטבעות סביבו. חצי עיגול, כן. כדי שיקבלו אמריו וישרו וישמעו דבריו, כדי שכולם יוכלו לראות אותו ולשמוע אותו.
יש כאן הלכה שחשוב לראות אותו. זה צריך להיות כמו מעגל. זה שלכאורה אם אתה רואה והתחתון לא יכול לראות, זו בעיה, לכאורה. הגמרא לומדת כן, שזה כמו רואה. אוקיי. יש כאן הראשונים יכולים לראות אותו טוב יותר, אבל בכל אופן, כולם יוכלו לראות משהו ולשמוע.
ולא ישב הרב על גבי כר ותלמידיו על הקרקע, לא יעשה שהרבי ישב על ספסל, והם על הרצפה. למה? הוא אומר הכלל הוא, על הכלל והשדות, שכולם ישבו על ספסלים, או שכולם ישבו על הארץ. מאוד חשוב.
הקולב היית יכול לחשוב שזה ענין של כבוד התורה שהרבי ישב על ספסל. יש ענין שעומד בגמרא, “לא ילמד הרב כשהוא יושב על גבי מטה ותלמידיו על גבי קרקע, אלא או הוא עומד והם עומדים, או הוא יושב והם יושבים”. זו הלכה מפורשת ברמב”ם.
אבל הוא לומד, לא נוגע לו מה שכתוב בגמרא. אוקיי, אנחנו יכולים לומר למעשה, אני רוצה לראות, אני לא יודע.
קודם למדנו גם, הרמב”ם אומר שתלמיד חכם צריך לשמור על כבודו, אבל רק בדרך האמצעי, הוא לא רשאי להיות בעל גאווה גדול מדי. אז הוא יושב בראש, יש כבוד מסוים. הוא הרבי, ואנחנו צריכים לשמוע ממנו. גם, הוא יושב בראש, אבל לא ברמה גבוהה יותר, כי זה כבר יותר מדי גאווה. אומר הוא.
אבל ראשונים, פעם כן היה המנהג ש“היה הרב יושב ותלמידיו עומדים”. לא שעל אותה רמה, הם עמדו. אבל “מקודם חורבן בית שני”, כבר מלפני זה, לא מהתקופה, עוד מלפני התקופה, כמו לפני תחילת התקופה, “היה כל אחד לומד לתלמידיו כשהן יושבין”, שכולם ישבו וילמדו.
זה מראה שאפילו הרבי, התלמידים היו עומדים, והיה שהרבי יושב והתלמידים עומדים, אבל נעשה שכל אחד יושב. זה כמו שהיו עושים בעמידה, והחזיקו שזה כבוד התורה, כמו בקריאת התורה עומדים צריכים לעמוד. יש מי שאומרים כן. אבל זה קשה, יותר קל לשבת וללמוד. זה היה נקרא עמידה, אחר כך שינו את השם לישיבה. אוקיי.
—
אומר הרמב”ם הלאה, “אם היה הרב מלמד בפני התלמידים”, יש שתי דרכים של לימוד. או שראש הישיבה עצמו הוא המגיד שיעור, לראש הישיבה יש לשון למודים טובה והוא אומר, או שזה כמו משה ואהרן, כן, משה היה הרבי ואהרן היה המולט, הפה, המולט.
“ואם היה מלמד על ידי מתורגמן”, יש מישהו שאומר את השיעור, מישהו שהוא החוזר, בחב”ד זה נקרא חוזר, כן. “המתורגמן עומד בין הרב ובין התלמידים”, המתורגמן הוא זה שעומד בין הרבי והתלמידים, הרב למעלה עם המתרגם, והמתרגם אומר לתלמידים.
אני חושב שזה יכול להיות גם שהרבי לא יכול לדבר כל כך חזק, פעם לא היה מיקרופון, הוא היה צריך לצעוק פשוט. אז המתרגם… דווקא הישיבה בעיגולים עוזרת גם לזה, כי כתוב שהם קרובים יותר כשאין את העיגולים, אז יושבים יותר בשורה ישרה. בשיעור פעם יש כזה… שיעור לפעמים לא פעם כזה חס? חס, כן.
כתוב אם אתה יודע שהרבי צריך להיות כזה זקן, אומר הוא, זקן וחכם לא צריכים כבר להיות. כאן, עוד דבר, כששואלים, הרי בדרך כלל שואלים שאלות, כן? אומר הוא, שאם יש מתרגם, המתרגם לא יענה בעצמו. נכון. רואה כאן מה זה הדבר. לא יחשוב שהוא יודע והוא המנהיג, אלא “והוא שואל לרב, והרב משיב למתרגם, והמתרגם משיב לשואל”.
וזה לוקח הרבה יותר זמן עם זה. וזה הרי ענין של כבוד, שהרבי לא יענה ישירות לשואל, אלא אם זה עובר דרך מתרגם, שזה תמיד יעבור דרך מתרגם. אני לא יודע. זה הסדר, פעם הסדר שצריכים מתרגם עושה כך. כן.
“ולא יגביה הרב קולו יותר מן המתורגמן, ולא יגביה המתורגמן קולו בעת ששואל לרב יותר מקול הרב”.
אז הרבי לא ידבר חזק יותר, כי התפקיד של המתרגם הוא לדבר חזק יותר. הכבוד של החכם הוא שהוא לא מתאמץ, כך זה נראה. ואותו דבר להיפך, הוא לא יצעק כשהוא מדבר. כשהוא מדבר לעולם, מדבר הוא כן חזק יותר מהרב, אבל כשהוא מדבר לרבי, לא יצעק חזק יותר עליו, ידבר שקט יותר מ…
כל הדברים האלה הם גמרות שלומדים אותם ממקומות. כן, לכל דבר הרי יש פסוקים, אני זוכר. ממשה רבינו שלמד עם היהודים. ממשה רבינו עם הקב”ה ומשה רבינו עם היהודים, כן.
זה לא מנהג רע שימצאו מתורגמן. ופעם, היום כבר יש מיקרופונים ועצות אחרות, אבל פעם יש לך רבי זקן שהוא אומר שיעור, והרבי אומר תורה ליד השולחן, אף אחד לא מבין, צריכים מתורגמן. יש רבנים שיש להם. מתורגמן.
רואים כאן דברים אחרים, שלא… יש הרבה פעמים דבר כואב שמפטרים מלמד כי הוא כבר קצת זקן. הרבה פעמים אני לא מבין את זה, אומרים אין ברירה. פעם החדר. כן, הרבה פעמים לא מבין את זה, אומרים אין ברירה. אבל כאן רואים מהלך מסוים, הוא כבר זקן. קח מתרגם, קח עוזר. כאן אני מדבר בישיבה, לא החדר.
אומר הרבי הלאה, המתורגמן אינו רשאי לא לגרוע ולא להוסיף ולא לשנות. המתורגמן, כאן קורא לו מתורגמן, אותו אדם, כן, אבל המתורגמן אין לו זכות לשנות. זה אותו דבר כמו שהוא לא רשאי לענות בעצמו.
זה מאוד טבעי, שהמתורגמן מתחיל להסתכל על עצמו כאילו הוא הרבי. כן, יש לו את המיקרופון. אבל יש לך דף שלם לזכור, אתה רק המתורגמן. אתה רק בעל הדרשה Award. הוא מיקרופון. אתה נותן לו את המיקרופון, והוא מיקרופון.
זה מאוד חשוב לחשוב, יש לך אדם שהוא מגיד טוב, אתה לא גדול בתורה, אתה מגיד, אתה מתורגמן עם התרגום, יכול לומר מה כתוב, או יכול לומר מה חכמי התורה אומרים. זה לא אומר שהוא לא יכול להיות מסביר טוב יותר ברור ובנוסח טוב יותר, אבל הוא לא רשאי להעלות את שלו כאילו, כי אין לו דעת תורה משלו, הדעה שלו לא נחשבת אותו דבר חשוב כמו הרבנים.
הוא אינו רשאי לא לגרוע ולא להוסיף ולא לשנות, אפילו היה מתורגמן של חכם על רבו, כי אז הרבי הוא גם מחויב בכיבוד אב… לא הוא יכול טוב יותר דווקא, הוא אביו או רבו. לא אז הוא לא מתורגמן שהוא רואה את עצמו בעצמו ב-CCP. הוא מתורגמן זו עבודה! שוב, יש לו את הקול הגדול, הוא יכול להסביר את עצמו טוב, אחרת לא היה אותו חכם ודיר ולא היה נבחר להיות מתורגמן. כן.
שואל אתכם מעשית איך זה קרה. זה קרה! אה, אה, אה, הגעת אליי להשגת הראב”ד. הראב”ד הקדוש… אני מגיע אליי כאן אין כאן ראב”ד. והראב”ד הקדוש אמר אליי את ההשגה. אמר אברהם, כאן מה המקור לחידוש הזה. איך, רב שמי תרגמן והרב שילא.
זה קורה! זה לא שכל הדברים. פעם, מקור לחידוש, הוא מתכוון לכאורה שזה היה רק פעם אחת. הראב”ד הקדוש עושה כבר את המהלך. שזה קרה פעם, היה מתורגמן לרב שילא.
הוא אומר דווקא שבדרך כלל אתה יכול להאמין שהמתורגמן הוא תלמיד חכם חלש יותר מהרבי. אבל אב ובנו, קורה פעם שאב אוהב כל כך את ילדו והוא רואה כל כך את מעלתו, או רבי אוהב כל כך את תלמידו, שאף על פי שהוא בעצמו תלמיד חכם חשוב, הוא נותן לו להיות…
זה הדבר. המתורגמן לא יאמר בעצמו, כי יש לנו חזקה שאתה מתורגמן של מישהו כי אתה דווקא תלמיד חכם חלש יותר. מלבד אב ובנו או רבו, יש מציאות כזו שאב ובנו או רבו יהיה כל כך חזק.
הוא אומר דווקא שבדרך כלל אתה יכול להאמין שהמתורגמן הוא תלמיד חכם חלש יותר מהרבי. אבל אב ובנו, רבי ותלמידו, קורה פעם שאב אוהב כל כך את ילדו והוא רואה כל כך את מעלתו, או רבי אוהב כל כך את תלמידו, שאף על פי שהוא בעצמו תלמיד חכם חשוב, הוא נותן לו להיות… זה הדבר. המתורגמן לא יאמר בעצמו, כי יש לנו חזקה שאתה מתורגמן של מישהו כי אתה דווקא תלמיד חכם חלש יותר. אבל אב ובנו, רבו ותלמידו, יש מציאות כזו שאב ובנו, רבו ותלמידו, יהיה מתורגמן למישהו שהוא בדרגתו.
כן. על כל פנים, כאן אפשר לענות על קושיית הראב”ד שהראב”ד מתכוון לומר שזו לא ראיה, זה היה רק פעם אחת, יוצא מן הכלל. אוקיי. על כל פנים, זה הגיוני הדבר של הראב”ד, לא קשה להבין. אוקיי.
עוד דבר, עוד הלכה למתורגמנים. כן. למדת את זה, מה צריך להיות המתורגמן. אמר רב, המתורגמן… הרמ”א בהלכות תלמוד תורה אומר שהיום לא מצוי כל ההלכות של מתורגמן, אז הוא לא מאריך בזה. זה הסתיים. היום… יכול להיות, כל דבר הסתיים. כן.
כתוב הלאה, למישהו יש מתורגמן, רב שלמד, אומר הוא, מה קורה עם… אמר רב, דילגת על הדבר. אמר רב, המתורגמן, כך אמר לי רבי, או כך אמר לי אבא מורי. הרב, בשיעור שלו, לומד הוא מרבו, כך הסדר. כשאומר המתורגמן הדברים לעם, יזכור את כבוד הרבי, ויאמר בשם החכם, יאמר הרבי אמר לי בשם רבו, ושם מזכיר את שם הרבי. ואומר כך, כך אמר רבנו פלוני רבנו בעל השיעור, אפילו שלא יזכור החכם שמו, שאין לו להזכיר שם רבו אלא בשמו. אה, אפילו החכם לא רשאי לומר רבו בשמו, הוא יאמר אבי מורי או מורי ורבי, כי הוא לא רשאי לומר את שם הרבי. אבל המתורגמן לא אומר הרי אבי מורי, כי זה לא רבו, יאמר כן בפירוש ברור? זה בוודאי דין בבהירות, כדי שהעולם ידע ברור ממי הוא אומר. אבל בשם אומרו. הגמרא יוצאת שזה יותר נוגע להלכה של אמורא לא לומר את שם אביו הרבי, אבל המתורגמן רשאי כן.
הוא אומר את התרגום הנכון. הוא לא מדייק, איך? הוא לא מדייק, הוא לא מדייק מכניעדיגע, הוא מדייק אנושי. אומרים לו כך, כך הגיוני. בגלל זה צריך גם לדעת מי הבעל הבית, פלוני וכדומה.
ועכשיו נלמד דברים מסוימים שהגיוניים.
איך לומדים? הרב שלמד ולא הבינו התלמידים, הרבי למד אבל התלמידים לא מבינים, לא יכעוס עליהם וירגז, לא יכעס עליהם. אלא חוזר ושונה הדבר אפילו כמה פעמים, יחזור ויאמר שוב ושוב, עד שיבינו עומק ההלכה, עד שיבינו את עומק הדבר. אז לא יכעס.
וכן לא יאמר התלמיד הבנתי, זו ציווי על הרבי. גם יש ציווי על התלמיד. התלמיד, הוא מרגיש רע שהוא לא מבין, לא יאמר “הבנתי” אם הוא לא הבין. אלא, זו מצווה עליו, וזה לכאורה לא דין במדרש אלא דין בתורה, אלא חוזר ושואל אפילו כמה פעמים, הוא ישאל שוב ושוב.
ואם כעס עליו רבו ורגז, אם הרבי כן כועס, זה לכאורה גורם שהוא לא ירצה לשאול שוב יותר. אומר הרמב”ם עצה, יאמר לו, יאמר, “רבי, תורה היא וללמוד אני צריך, ודעתי קצרה”, ידבר תחנונים, “רבי, אני אוהב מאוד את התורה ואני רוצה להבין, ויש לי דעת קצרה, הדעת שלי לא מבינה טוב יותר.”
לא, זה כי פעם התלמיד חושב שזה לא דרך ארץ לומר כל כך הרבה פעמים. זו עזות לומר. הרמב”ם אומר, כל דבר אפשר למצוא דרך עדינה לומר, זה לא דרך ארץ לומר.
אבל כאן רואים שזה כמו תביעה. כלומר, הרבי שלומד לפני התלמידים, התנאי, העסקה ששניהם עושים היא שהוא התחייב שהם יבינו. ושניהם חייבים להיות רציניים בזה. כלומר, כמו משא ומתן בממון, הוא לא צריך לכעוס כשהם לא מבינים, הוא יאמר פעמיים. זו עבודתו, אמור פעמיים.
אותו דבר התלמיד, הוא ישאל אם הוא לא הבין. לכאורה הסברא למה הרבי יכעס, הוא יהיה מתוסכל, כי הוא חושב שהוא לא אומר מספיק טוב, הוא כועס כך על עצמו. ברגע שהתלמיד אומר לו, דעתך צרופה, אתה אומר טוב, אני לא מבין טוב, קח על עצמך את האשמה, והרבי יקבל את הסבלנות לומר זאת שוב.
עכשיו, עוד פרט בזה, “ולא יהא התלמיד בוש מחבריו”. הוא לא יתבייש כשהוא יושב עם חברים אחרים, וחבריו למדו בפעם ראשונה או בפעם שניה, הם הבינו, והוא לא למד אלא לאחר כמה פעמים, הוא עדיין תפס רק אחרי שאמרו הרבה פעמים. אומר הרמב”ם, אם הוא יתבייש, “נמצא נכנס ויוצא לבית המדרש והוא אינו למד כלום”, הוא יתבייש והוא יבוא ויצא מבית המדרש והוא לא ילמד כלום.
אבל לכאורה יש גם דין בזה שזה קצת על חשבון הזמן של האחרים. אדם היה חושב, איך אני רשאי לבטל אותם מתורה? הם מבינים כבר, והם הולכים עכשיו לא מבינים. כן, נו, שישמעו שוב, זה לא יזיק, הם יחזרו, לא קרה כלום. כן, זה כך. שיבקשו שוב. אדם יכול לחשוב שזו לא מידה טובה, זה על חשבון של מישהו אחר. ומה המידה? שהוא יבוא לכיתה ויבזבז את הזמן. הוא יכול לשמוע, אבל יש כאן מאה תלמידים, ובגללך שאתה ראש חלש הוא צריך לומר שוב.
אוקיי, אולי אחד, אולי אחד. אתה מדבר על מקרה שהרבי רגיל, אבל לרבי אין אלף תלמידים, יש לו רבי של עשרה תלמידים. מה השאלה? הכל על הבנה.
יש כאן ענין של ענווה, יש כאן ענין של ענווה. אני לא יודע. ערך הדברים הוא, שבדרך כלל, כמעט בלי כלל, שהתלמידים אומרים שזה מאוד קשה, אבל בדרך כלל, יודע כל אחד, שבדרך כלל אם יש מישהו שאומר “רבי, אני לא הבנתי”, יש בערך חמישים אחוז מהכיתה שלא הבינו. אבל כולם מתביישים, ויש תמיד אחד ענו, בדרך כלל אחד שהוא יותר שפל בעיניו ולא מתבייש לומר שהוא לא הבין. זה בדרך כלל הסוד. הרבה פעמים זה לא שוטה, אלא זה יכול אפילו להיות החכם, אבל בדרך כלל זה בגלל שבאמת הענינים לא ברורים, והרבי לא הסביר זאת היטב, או שחסר באמת לומר פעמיים דבר כזה כי זה מסובך. זו בדרך כלל המציאות.
אז כל ההדרכות האלה הן נגד מה שהמנהג בעולם, כי לא שואלים מספיק לפעמים. בדרך כלל, אם עומדים בפעם השנייה לחזור על זה, מישהו שואל שוב, הוא מבזבז את הזמן של האחרים. וכן הדין, צריך שזה יהיה רק פעם אחת. אומר הרמב”ם, לפיכך אמרו חכמים הראשונים, מה שחכמי המשנה אמרו באבות, אין הביישן למד, מי שהוא ביישן והוא הולך להתבייש לשאול שוב, הוא לא יכול ללמוד, הוא לא הגיע לתורה. ולא הקפדן מלמד, מי שהוא קפדן והוא כועס מהר אם שואלים אותו שוב, הוא לא יכול להיות מלמד טוב.
אומר הרמב”ם הלאה, במה דברים אמורים? במה שלא הבינו התלמידים הדברים לעומקן, זה מדבר כשהסיבה שהתלמידים לא הבינו היא בגלל שהנושא הוא נושא עמוק, או מפני דעתן שהיא קצרה, או בגלל שהם מבינים, הם לא ראשים כל כך חדים. אבל אם ניכר לרב שהם מתרשלים בדברי תורה, פשוט הם עצלנים, הם לא משתדלים, ומתרפים עליהם, הם חלשים, לפיכך לא יבינו, זו הסיבה שהם לא מבינים, כי הם לא השתדלו מספיק, אז הוא לא צריך להיות כל כך סבלני ולחזור שוב ושוב, כי זה לא יועיל כלום, אלא חייב לרגוז עליהם, אז הוא חייב לכעוס עליהם, כלומר, הוא צריך להראות כעס, הוא צריך להתנהג בכעס, לא שהוא צריך להתנהג בכעס, כמו שאמרת קודם, אלא צריך באמת להיות בכעס, הוא צריך להראות את כעסו, ולהכלימם בדברים, הוא צריך לבייש אותם בדברים חדים, כדי לחדדם, כדי שהם יתחדדו. וכן הוא אומר, על זה אומרים חכמים שם במשנה, זרוק מרה בתלמידים, השתמש בחריפות אצל תלמידיך.
כן, אז הרמב”ם עושה קומתא יפה כזו, מה שכתוב כאן, זה מדבר באופן כזה, ומה שכתוב שם, זה מדבר באופן כזה, והוא עושה סדר ברור שיבינו מה קורה.
לפיכך, גם בגלל שיש ענין כזה שלפעמים צריך להשתמש בחומרה, הרבי צריך לשמור על מסוים… כי מצד שני תמיד יש חשש של נתרפו, יש באמת לפעמים שהוא לא מבין כי זה עמוק מדי, וכדומה. אבל תמיד, הדבר, אנשים לא לוקחים את זה מספיק ברצינות, יש גם קושי, והוא צריך תמיד לגרום לכך שתלמידיו יקחו ברצינות מה שהרבי אומר.
ממילא, אין רבו לומד קלות ראש לפני תלמידיו, לא ראוי לרבי לנהוג קלות ראש. קלות ראש לא בהכרח דבר רע, יותר ליצן, הוא לא צריך להיות מספר בדיחות, הוא צריך להיות ברמה של התלמידים. ולא לשחוק בפניהם, הוא לא צריך לשחק איתם, ולא לאכול ולשתות עמהם, לא לאכול איתם. לצחוק מולם. לא, לשחק, לצחוק, מה זה אומר? הוא לא צריך לצחוק איתם, הוא לא צריך להתבדח איתם, הוא לא צריך להיות קרוב אליהם מדי. צריך להיות אולי פער מסוים ביניו לבינם, כדי, כתוב, “תמתי עליהם”, כדי שהתלמידים יהיה להם קצת מורא ממנו. כי אם יש להם מורא ממנו, הם יוכלו ללמוד מהר יותר, כך שכשהם מתעצלים יוכלו להפחיד אותם.
אני חושב שזה לא רק זה. כשיש לך פחד ממישהו שאתה לוקח ברצינות, יוציאו ממנו יותר. זה לא רק שתצעק עליו. זה מה שאני מתכוון, זה דבר רחב יותר מהצעקות. צעקות זה כשחסר, כבר מגיעים למצב חירום, צריך לצעוק עליו. אבל באופן כללי, “הטל מורא על התלמידים” אומר שצריך להיות רצינות מסוימת. הרצינות עוזרת גם ללמוד.
והעולם לא תופס, כשיש רבנים שמתנהגים במרחק. יש מחלוקת בין הרבנים איך מתנהגים, מידות. אבל רבי שמתנהג במרחק מתלמידיו זה לטובתם, זה עוזר להם ללמוד טוב יותר ממנו.
הרבנים החסידיים של היום אוכלים פעם עם תלמידיהם, אני לא יודע. אנחנו עורכים טיש. אולי זה לא אומר לשוחח, כי בשביל זה הוא יושב על במה אז.
אוקיי, עכשיו נלמד הלכות שאלה ותשובה. למדנו קודם שיש פסולים בשאילת הרב. אומר הוא, היום זה לא כמו פעם. צריך לשאול באופן של כבוד את הרב. לא רק באופן כבוד, אלא באופן שמועיל לו. זה מעניין, היום אין את כל המוסד. שואלים, שואלים את המתורגמן, הוא שואל את השאלות. אגב, חוץ מאצל ר’ דוד לנדא, כשהוא עושה את האסיפה שלו בחול המועד. אני רואה שקשה לתרגם את המעשה, ההלכות. פעם היה כך, הרבי ישב, ושאלו שאלות. היה סדר שלם. חשבתי כך, העיקר שהגאונים למדו עם יהודים היה התשובות שהם ענו, נכון? כך אני חושב. כן, הוא אפילו, זה היה עוד לפני הרפורם אחר כך.
אומר הרמב”ם כך, “אין שואלין את הרב כשיכנס לבית המדרש עד שתתיישב דעתו עליו, ואין התלמיד שואל מיד, אלא ימתין מעט עד שינוח הרב. ואין שני תלמידים שואלין כאחד.”
והוא אומר כך, “אין שואלין את הרב כשיכנס לבית המדרש”, כי הוא יודע הכל, אז אפשר להציף אותו מיד בשאלות. הוא לא אדם, אין לו דרך ארץ, צריך לתת לו הזדמנות להתארגן, להירגע, ואז אפשר לשאול אותו. כמו שמישהו אמר, “אין התלמיד שואל כשהוא נכנס עד שישב וינוח”, גם התלמיד לא צריך לשאול כשהוא נכנס לשאול, הוא צריך קודם להתארגן, שהוא יוכל לשאול במנוחה. שאלת חכם חצי תשובה, הרי הדרך שהוא שואל משנה הרבה, שהוא יוכל לשאול היטב בבירור.
דובר 1: צריך להיות בנושא שבו נמצאים. כן, אומר הרמב”ם הלאה, אסור לנסות לתפוס את הרבי שלי. חושבים שהרבי גם לא יכול לשאול את התלמידים אלא פעם אחת. אבל הרבי מהתלמידים זה אחרת. “ויש לרב רשות לומר לתלמידיו, ישאל דוקא כן”. הם שואלים שאלות טריקיות, “בשאלה זו ובמעשה זו אשר בפניו”. מה זה אומר? הוא אומר, “אפשר יתיר דבר שאינו מותר כדי לחדדן, וידעו הזוכר מה מעשיו והיודע מה מעשיו”. הרבי צריך דווקא כן.
זה מאוד מעניין, הרבי מחפש לחדד אותך. התפקיד של התלמידים הוא לא לחדד את הרבי, התפקיד של הרבי הוא כן לחדד את התלמידים.
הוא אומר הלאה, “וכן יש לו רשות לשאול אותם ענין אחר שאינם עוסקים בו”. לרבי יש כן את הרשות, כי הוא לא צריך לזכור את זה, זה עדיין תפקיד התלמיד לזכור. אה, הרבי צריך גם לזכור? אכן כן.
זה מאוד מעניין. אני רק רוצה לומר, שאתה מבייש, שאתה תופס את הרבי בדבר לא טוב, זו עוולה, אתה מבייש אותו. משא”כ כשהרבי תופס את התלמיד, זה לא מבייש אותו. למה התלמיד לא מתבייש? כי זו לא בושה לתלמיד, הוא עדיין תלמיד, לא מצפים ממנו.
אני אגיד לך, יהיו אנשים כאלה ששואלים אותי, “בשנה שעברה פסקת…”. אתה חושב שאני זוכר מה אמרתי בשנה שעברה? אבל מצד שני אני מחזיק שזה צריך באמת לזכור, כי מה זה אומר, אני מלמד אותך ואתה לא מקשיב?
זה מה שאני חושב, שאפשר לומר תירוץ כך. ראיתי מר’ יוסף הוטנר, אני חושב, הוא כתב על מישהו, שככל שהוא מזדקן, הוא מרגיש שקשה לו יותר לענות על נושא שהוא לא שם. כי כשמזדקנים, זה לא רק שמאבדים את החריפות שהוא יכול לענות מיד, הוא משקיע יותר בענין, זה נעשה יותר חלק ממנו.
זה, הרבי, כשהוא משקיע בעניין, הוא באמת שם. התלמיד, הוא מקשיב בכלליות, הוא כן יכול לזכור ממקומות אחרים. זה מאוד מעניין.
נראה כאן, מערבבים שני דברים. מערבבים את הענין של כבוד הרבי, ואת הענין של מה יותר אפקטיבי, איך מקבלים את התשובות הטובות יותר ואיך מקבלים את התשובות הברורות יותר. שניהם, “שקדש על הצבא”, זה לא ענין באיכות של התשובה, זה ענין של כבוד הרבי. מערבבים את שני הדברים.
צריך לזכור את שני הדברים, שתוציא את המירב מהשאלה שלך. אז הדרך שכל אחד הציק לר’ חיים קנייבסקי והשליכו שאלות, אני לא חושב שזה היה דבר נכון. אוקיי, שלו היה מספיק גדול ולא היה שייך שום בושה, אבל כן, זה כלל. כן, לכל דבר יש יוצא מן הכלל.
כן, אני חושב גם שנלמד בקרוב על כבוד הרב. הכבוד גם קשור ללימוד, כי כשיש כבוד בדרך הנכונה לומדים טוב יותר. אז יכול להיות ששתי הנקודות של כבוד לרבי ואיך הולך טוב יותר הלימוד מאוד מחוברות. זה לא כל כך רחוק אחת מהשנייה.
זה מעניין גם, אני אישית, אני מאוד אוהב כששואלים אותי שאלות, כי אני לא תמיד יודע, אבל זה גורם לי ללכת לבדוק. כן, זה יכול לשאול, אבל הוא צריך לחדש, אני מתכוון לומר, לא לשאול שאלות טריק. אם לזה יש שאלה, זה מחדד את הרבי. זה מחדד את הרבי. ודאי, ודאי.
הוא לא מדבר כאן על ענין אחר. עכשיו לומדים מסכת בבא בתרא, התלמידים שואלים שאלות, זה קשור לנושא. אבל לא, “רבי, אתה זוכר שאני… מה אתה זוכר שהיה, אני השחקן שלך, אני הטריק שלך, ולראות שהרבי יכול לענות?” יהיה המשך.
דובר 1: אומרת הגמרא הלאה, “אין שואלין מעומד” – לא שואלים שאלה בעמידה. “ואין משיבין מעומד” – לא עונים על שאלה בעמידה. “ולא מגבוה” – לא כשעומדים גבוה מאוד אחד מהשני. צריך להיות, כמו שאמר קודם, הרבי עם התלמיד צריכים להיות באותה רמה. “ולא מרחוק” – לא מרחוק. “ולא מאחורי הזקנים” – נותנים מרחב כך שהשואל לא יעמוד מאחור וישאל, אלא יתקרב וישאל.
דובר 1: מה זה? האם זה ענין של כבוד או גם ענין של איכות הלימוד? כי זה ברור, תמשיך, הוא צועק מאחור, לא שומעים בבירור מה הוא אומר. אולי זה דבר פשוט.
אני רוצה שתדע, הסדר אצל רבנים הוא שמי שנכנס לרבי צריך לעמוד. הגמרא הולכת לומר. אבל כאן כתוב בעצם שזה ענין של כבוד, אבל אדם לא יכול להיות בישוב הדעת. כשאתה מכבד אותו לשבת… אותו סדר הוא מה שהיה לפני הגלות.
אני לא יודע, הרבנים של היום, רבנים מסוימים, הם עדיין במדרגה של עוד לפני כל התקנות של הגלות, לפני החטא. אבל בגמרא שלמדנו עכשיו, פעם באמת היה כך, התלמידים עמדו והרבנים ישבו, אבל היום זה לא כך. היום, כשלומדים, שוב, אם הרבי לומד מגמרא, כבר עולה השאלה. אני מדבר רק על הרבנים שמלמדים משהו.
דובר 1: “ואין שואלין את הרב אלא בענין”. שואלים רק בענין שהוא עוסק בו.
דובר 2: זה כבר אמרת.
דובר 1: אני יודע, זה אותו דבר. אני לא יודע. לא ברור.
דובר 2: מה זה אומר “בענין”?
דובר 1: זה הדבר.
דובר 2: מה זה אומר “בענין”?
דובר 1: “בענין” אומר כמו ששואלים דבר ספציפי, לא שואלים כלליות. לא שואלים…
דובר 2: לא, בקרוב נראה על זה.
דובר 1: לא, קדימה נראה. אני לא יודע. מה זה אומר “בענין”?
דובר 2: אוקיי, אני מניח, בוא נמשיך.
דובר 1: “בענין” אומר הענין שעוסקים בו.
דובר 1: “ואין שואלין אלא מיראה”. שואלים מיראת הכבוד. אולי זה פשוט מאמר חז”ל אחר שהוא מצרף ביחד.
דובר 1: “ולא ישאל בענין יותר משלוש הלכות”. אפילו כששואלים מהענין שלומדים, לא צריך לשאול יותר משלוש הלכות.
דובר 2: זה אומר בענין. יכול להיות שהענין הוא אפילו קטן יותר ממסכת, כמו שהיה כתוב קודם. אז בנושא, בסובייקט שלומדים היום.
דובר 1: יכול להיות ש”שואלין בענין” אומר כמו שאתה צריך להתכונן. אתה לא יכול לבוא, “רבי, תגיד לי מה אני צריך לעשות, איך אני צריך להתנהג בשבת.” לא, תתכונן, שאל את ההלכה הספציפית, ושאל את הענין. אוקיי, אני לא יודע. יכול להיות שזה… אוקיי, או שהרבי יכול לומר שיעור שהוא אומר הכל לך, אבל…
דובר 2: נכון, זה כמו שאתה אומר, שלא כל אחד יכול להטריח את החכם שהוא יאמר את כל השיעור בשבילך. אתה צריך להקשיב, ואז אתה יכול לשאול מה בענין שהוא למד.
דובר 1: אבל השאלה היא, האם זו אותה שאלה שדיברנו עליה קודם, שהתלמיד אומר “לא הבנתי”, או שזו שאלה חדשה? השאלה היא, האם זה אומר סתם שיש “תקופת שאלות ותשובות”, או שמדברים כאן כך? הייתה תקופה שהחכם לא היה בשיעור, החכם נכנס לבית המדרש, לא צריך להציף אותו.
דובר 2: אה, אז זה דבר אחר. אז סדר איך השאלות עובדות.
דובר 1: אבל כשלומדים, צריך לשאול הרבה או יותר, זה לא דווקא אותן הלכות. זה צריך ללכת בכבוד, זמן הרבי לא פנוי, זה צריך ללכת בסדר. אוקיי.
דובר 2: “ולא ישאל בענין יותר משלוש הלכות”. זה לא יותר משלוש שאלות. שלוש הלכות בבת אחת. אוקיי. נשמע פשוט. אני לא רואה… אוקיי.
דובר 1: הלאה, עכשיו הולכים לשאול על הקדימה בשואלין, כמה אנשים שואלים. שנים שואלין, שואל אחד בענין, אחד שואל בענין שעוסקים בו עכשיו, ואחד שואל שלא בענין.
דובר 2: יכול להיות ענין, אני זוכר שהם למדו בשלושים יום קודם החג, שלפעמים אומרים שהענין היום אומר ענין. יכול להיות יותר, שערב פסח, וכל הזמן זה פסח, נקרא שואל בענין. שבדרך כלל מה שהוא עכשיו הסוגיא נקרא ענין, לפני פסח זה לוקח את מקום הסוגיא כביכול.
דובר 1: לא, אני זוכר שכתוב במפרשים מסוימים על זה.
דובר 2: כן, כן, כן. נזקקין לענין.
דובר 1: לא, טוב. הולכים… זה מעניין, אני חושב שזה ברור, הייתי אומר שלא צריך לשאול אותו אפילו שלא בענין. נראה שצריך כן לענות לכל מי ששואל. צריך רק לענות למי ששאל לענין.
דובר 1: מעשה ושאינו מעשה, אחד שואל הלכה למעשה ואחד שואל משהו שלא נוגע. נזקקין למעשה, צריך קודם… צריך להתנהג, לא להסתכל, אלא לעסוק במי ששואל למעשה.
דובר 1: הלכה ומדרש, אחד שואל הלכה ואחד שואל ענין של אגדה, מדרש, נזקקין להלכה.
דובר 2: אני חושב שמדרש זה פשוט פשט בפסוקים, מה זה קשור לאגדה?
דובר 1: אה, לומדים את זה, מאוד טוב. נזקקין להלכה, קודם ההלכה שצריך לעשות, לא מאיפה יודעים את ההלכה.
דובר 1: אבל שואלים מדרש ואגדה, משהו ש…
דובר 2: אה, מדרש הוא מתכוון למדרש הלכה, פשט מאיפה לומדים משהו.
דובר 1: אה, זה כך. ושני שואל ענין של אגדה, נזקקין למדרש.
דובר 1: אגדה וקל וחומר, אחד שואל אגדה ואחד שואל מה, למדנות?
דובר 2: קל וחומר זה קל וחומר, כפשוטו.
דובר 1: קל וחומר זה אומר סברא, אחת מה…
דובר 2: לא מדרש. אחת מי”ג המידות, לא?
דובר 1: אולי זה לא הרמב”ם, אולי אנשים אחרים. קל וחומר, בסדר, נגיד שאלה, הוא שואל מהנושא של קל וחומר.
דובר 2: אני לא יודע, האם קל וחומר דומה לענין של מדרש ואגדה, כן?
דובר 1: לא, מדרש זה כשלומדים מפסוק. י”ג מידות, קל וחומר זה אחת מי”ג המידות שלומדים את התורה. אבל נראה שזה יותר חשוב, זה יותר למדנות.
דובר 2: קל וחומר זה דבר רציונלי, זה יותר רציני.
דובר 1: נראה שמחשיבים את זה יותר כלמדנות, זה יותר גבוה.
דובר 1: גם קל וחומר וגזירה שוה, גם הוא אותו דבר, לא מסתכלים לחומרא.
דובר 2: עוד, איך גזירה שוה היא סברא דמדרש לחומרא?
דובר 1: אה, אני יכול להבין, כי קל וחומר, כשאתה מדבר עם התלמיד, אתה משחיז את סברתו יותר מגזירה שוה. גזירה שוה היא פיסת מידע, אבל קל וחומר זו דרך של עיבוד המחשבה, כי הכל סברות.
דובר 2: לא ברור, זה כל הדברים שהוא מביא לך.
דובר 1: הוי שואלים, אחד חכם ואחד תלמיד. אחד כבר חכם, ואחד כבר חכם, ואחד כבר…
גם קל וחומר וגזירה שוה גם כן, הכל מסתכלים על קל וחומר. עוד, כי גזירה שוה היא סוג של מדרש לחומרא.
אני יכול להבין, כי קל וחומר, כשאתה מדבר עם התלמיד, אתה משחיז את סברתו. אולי גזירה שוה גזירה שוה, כי זו פיסת מידע. אבל קל וחומר זו דרך של השחזת המחשבה, כי הכל סברא. זה לא ברור, זה כל מה שהוא מביא לך.
הוי שואלים, אחד חכם ואחד תלמיד? אחד כבר חכם ואחד עדיין תלמיד של החכם. קודמים לחכם, קודם נזקקים לחכם. אבל זה מעניין – החכם יודע הכל בעצמו. שניהם חכמים כאחד, החכם כבר לא תלמיד שהוא יודע הכל בעצמו.
הלכה בשאלה, התלמיד צריך יותר לבוא אל הרבי. בסדר, קודמים לחכם כן. כל חכם היה פעם תלמיד, יכול להיות שכן זה מכבוד. החכם מגיע לו יותר כבוד, תלמיד וחכם – מגיע לתלמיד יותר כבוד מעם הארץ.
שני חכמים או שני תלמידים או שני עמי הארץ, או ששאלו שניהם שתי הלכות, או שתי שאלות, או שתי תשובות, או שתי מעשים, זה כמו מתורגמן כזה. עכשיו יכול המתורגמן לומר, כאן מדברים אם המתורגמן הוא זה שעונה. או תלמיד חכם, או בטח, תלמיד חכם בטח שהוא יכול לענות.
הוא מתכוון לומר לך, שאולי לא צריך המתורגמן ללכת לשאול את החכם. לא, לא, צריך כן. הוא מתכוון לומר, שהוא מחליט מי קודם, הוא מחליט איזו שאלה להעביר לרבי. אהא. ההלכות, בכלל, ההלכות הן ההלכות למתורגמן, כי הרבי עצמו יכול בעצמו להחליט מה הוא רוצה לעשות.
מדברים כאן, שואלים, שולחים פתקאות לרבי, אני לא יודע איך זה עובד. שאלו למתורגמן שאלות, והמתורגמן צריך להחליט איזו שאלה הוא עכשיו יגיד בשיעור, ילך לשאול את הרבי. אומר הוא שאם שניהם אותו דבר, זה מה שהוא רוצה.
אז, הרמב”ם הלאה, למדנו קודם שצריכים להיות בלילה בבית המדרש ללמוד. אז, לרמב”ם יש פשט שאסור לישון בבית המדרש, קצת כולם לומדים. בית המדרש הוא המקום שהרבי לומד לתלמידים. לא בדיוק כמו האחרון ששניהם ראו בית הכנסת, לומדים לבד. עכשיו מדברים איפה הרבי לומד לתלמידים. נכון? הרמב”ם, אין ישנים בבית המדרש, אסור לישון בבית המדרש.
כן. “כל המתנמנם בבית המדרש”, ומתנמנם זה אומר כבר מנמנם, אפילו שינה חלשה יותר.
החידוש הוא, בית המדרש לא פירושו דווקא הבניין. אני מתכוון שבית המדרש פירושו, הרבה פעמים רואים “נעשה בית המדרש” פירושו בשעת הלימוד. מה שאנחנו קוראים שיעור נקרא בחז”ל בית המדרש. זה לא דווקא בבניין. זה גם הזמן, לא עם דרשן, שלומדים. המקום הוא הזמן. בשעת הלימוד. בית המדרש, כשכתוב בית המדרש, לא פירושו בעיר, לא קדושה בקדושת המקום, אלא זה מקום שיהודים יושבים לומדים. בזמן שהוא לומד. לא רק המקום, בזמן. בשיעור לא ישנים. זה העיקר.
“כל המתנמנם בבית המדרש, אפילו הוא נמנם בבית המדרש, חכמתו נעשית קרעים קרעים.” זה פשוט, הוא יקרע, כי הוא זוכר חצי חתיכה כאן, חצי חתיכה שם. זה טוב מאוד. “חכמתו נעשית קרעים קרעים, תלמוד לומר ‘שנים עשר נשיאים’.” שמי שישן בבית המדרש, הוא יחזור לבגד קרוע.
מי שלא הולך כלל לבית המדרש, הוא יכול להסתובב לגמרי בלי חולצה. אבל אפילו מי שחושב שהוא מאוד עייף, הוא הולך לבית המדרש והוא תופס מנומה, טוב מאוד.
“ואין משיחין בבית המדרש אלא בדברי תורה”. אסור לדבר שיחות אחרות בבית המדרש, רק מדברי תורה. עד כדי כך אומר הוא, אפילו “מי שנתעטש”, אחד עשה עיטוש, והסדר הרגיל הוא, זה ענין של נימוס שמאחלים לו רפואה, אומרים לו שהעיטוש שלך יהיה רפואה, לא אומרים “רפואה” בבית המדרש. אם דבר כזה לא אומרים, דברים אחרים בטח אסור לעשות. זו הלכה מחמירה.
לא, אם הרבי רוצה להכניס זה דבר אחד, אבל ההלכות האחרות הן כשלא רוצים. כשלא רוצים, אומרים “שלום, תחזיק אותו עם חטיפים, אתה יכול לפוצץ”. מדברים כאן ענין של כבוד לרבי, שזה ענין של… זה לא כבוד, זה רציני. כך צריכים ללמוד. אתה זוכר למדנו את התורה, יש בקושי כמה שניות שאפשר ללמוד, ובאותן שניות גם לענות לטלפון, גם לומר רפואה? זה מאוד קשה.
הרמב”ם, “קדושת בית המדרש”, הקדושה של המקום שלומדים תורה, היא עוד יותר חמורה ועוד יותר גבוהה מקדושת בית הכנסת.
זה אומר הזמן שלומדים, בשעת הישיבה. אין שום קדושה בשום בניין. בית הכנסת יש אולי קדושה בבניין, אבל בית המדרש, זה נקרא “בית המדרש”, לא כתוב “בתי מדרש”. אין בתי מדרש. “בית המדרש” פירושו בשעת השיעור.
כך אני סובר, אבל זה חידוש שאני אומר, אולי לא האנשים יתפסו את זה, לא אבל כך נראה לי הדיוק של הלשונות בדרך כלל. כי מה זה אומר “אין משיחין בבית המדרש”? אתה לא יכול אחרי השיעור לומר בוקר טוב? זה אומר בשעת הלימוד.
כן, בשולחן ערוך בהלכות תלמוד תורה כתוב כאן יותר, מדברים על זה, יש את הרמ”א וזה, זה דבר אחר. שם כתוב ברור להיפך, שכן ישנים, שם החכמים ישנו בבית המדרש במקומות אחרים. אבל זה אומר בשעת הלימוד, זה מה שאני אומר. אין שום בעיה בכלל, לדעתי.
בסדר, זה פרק… איזה פרק למדנו עכשיו? פרק ד’?
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
פשט: סדר הרמב”ם בהלכות תלמוד תורה: פרק א’ – חיוב הלימוד; פרק ב’ – מלמד התינוקות ועבודתו; פרק ג’ – כתר תורה, לימוד ברמה הגבוהה ביותר; פרק ד’ – כיצד לומדים ברמה הגבוהה ביותר, סדר הישיבה, של רב המלמד תורה באמת.
חידושים:
1. שתי רמות בתלמוד תורה: לפי הרמב”ם ישנן שתי רמות במצוות תלמוד תורה: (א) המצווה כראוי – כתר תורה, שבו נושא ונותן מדעת עצמו, לומד ברמה הגבוהה ביותר; (ב) המצווה השווה לכל נפש – אולי בדיעבד, החיוב הבסיסי שכל אחד חייב לצאת בו. פרק ד’ עוסק ברמה הראשונה – בית המדרש/ישיבה, לא במלמד תינוקות.
2. מלמדי תינוקות לעומת ישיבה: אצל מלמדי תינוקות (פרק ב’) לא הוזכר תנאי של “הגון” – מלמדים כל ילד, כי זהו חינוך. פרק ד’ מדבר על מוסד עילית – בית המדרש – שבו כבר יש תנאים למי מקבלים.
—
דברי הרמב”ם: “אין מלמדין את התורה אלא לתלמיד הגון, נאה במעשיו, או תם. אבל אם היה הולך בדרך לא טובה – מחזירין אותו למוטב, ומדריכין אותו בדרך ישרה, ובודקין אותו, ואחר כך מכניסין אותו לבית המדרש ומלמדין אותו. אמרו חכמים: כל השונה לתלמיד שאינו הגון כזורק אבן למרקוליס, שנאמר ‘כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד’. ואין כבוד אלא תורה, שנאמר ‘כבוד חכמים ינחלו’. וכן הרב שאינו הולך בדרך טובה, אף על פי שהוא חכם גדול וכל העם צריכים לו, אין מתלמדין ממנו עד שיחזור למוטב, שנאמר ‘כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה’ צבאות הוא’. אמרו חכמים: אם דומה הרב למלאך ה’ צבאות – יבקשו תורה מפיהו, ואם לאו – אל יבקשו תורה מפיהו.”
מותר ללמד תורה (ברמת בית המדרש) רק לתלמיד הגון – או “נאה במעשיו” (כבר יש לו מעשים טובים), או “תם” (תמים, לא רע). אם התלמיד הולך בדרך לא טובה, יש להחזירו למוטב תחילה, לבדקו, ורק אחר כך להכניסו לבית המדרש. גם רב שאינו הולך בדרך טובה – אפילו הוא חכם גדול – אין ללמוד ממנו עד שיעשה תשובה.
1. פירוש “תם” – שלושה מהלכים:
(א) תם = אין לו עדיין חזקה לטוב או לרע. כמו החילוק בין “מועד” ל”תם” בשור: “נאה במעשיו” הוא כמו “מועד לטובה” – יש לו חזקת מעשים טובים. “תם” עדיין לא “נגח שלוש פעמים” – אין לו רקורד רע, אבל גם לא רקורד טוב מוכח.
(ב) תם = יש לו כוונות טובות אף ללא מעשים טובים. הוא תמים, רוצה בטוב, אך עדיין לא התחיל לעשות.
(ג) תם = עדיין אינו יודע מה עליו לעשות. הוא לא רע, פשוט עדיין לא מודע. הוא בבחינת “תם” כי אין לו עדיין מספיק ידע כדי להיות “הולך בדרך לא טובה” – צריך לדעת משהו כדי להיות רשע.
2. “הולך בדרך לא טובה” – רק כשיודע מה עליו לעשות:
מדויק ש”הולך בדרך לא טובה” מדבר רק על מי שיודע את חובת האדם, יודע את כל המצוות, ואינו עושה. אבל אדם שעדיין אינו יודע – הוא בבחינת “תם”, ואיתו כן מלמדים את כל התורה כולה.
3. אחריות הרב להחזיר למוטב – לא רק להוציא:
הרמב”ם לא אומר שמוציאים את התלמיד. “מחזירין אותו למוטב” – יש לעבוד איתו באופן אקטיבי. ראש הישיבה לא יכול להתחמק ולומר “זה לא קשור אלי”. אם התלמיד בא אליך, זו בעייתך. אם הוא עדיין לא ראוי ללמוד, למד איתו תחילה מוסר, הדרך אותו. אין זה תירוץ לומר “לא אלמד אותך”. אך מוכר גם שאולי זהו “מחלקה אחרת” – יש ארגון לבעלי תשובה, ובית המדרש עצמו אינו המקום לכך.
4. החזרה למוטב דרך הלימוד עצמו:
לפי מה שצריך ללמוד תורה כל ימיו וכל שנותיו (פרק ג’), אפשר לומר ש”מחזירין אותו למוטב” פירושו גם דרך לימוד – לומדים איתו את חלק התורה שיביא אותו לתשובה. לדוגמה: ספר המדע יש ללמד עם כולם, כי אלו יסודי הדת. רמב”ם שלם לומדים עם כולם. האיסור של “אין מלמדין” מדבר רק על רמת הישיבה – הרמה הגבוהה ביותר של למדנות.
5. בית המדרש כמוסד עילית:
בית המדרש אינו פתוח לכולם. זהו מוסד עילית שבו אנשים כבר זוכים (או עומדים לזכות) לכתרה של תורה. אחד התנאים הוא מעשים טובים. כישרונות הם אולי פשוטים (כמו דברי ר’ חיים על חזן – תחילה עליו לדעת לשיר, זה לא צריך לומר; מדברים שאפילו אם הוא יודע, עליו גם להיות הגון).
6. השוואה לארבעת הבנים בהגדה:
בהגדה מלמדים את כל ארבעת הבנים – חכם, רשע, תם, שאינו יודע לשאול. כאן מלמדים רק את החכם ואת התם. את הרשע – צועקים עליו בהגדה, ואולי זהו ענין “מחזירין אותו למוטב” – מנסים לחנך אותו שיעשה תשובה, אך לא מלמדים אותו ברמת בית המדרש.
7. “כזורק אבן למרקוליס” – מדוע דווקא משל זה:
הפסוק הוא “כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד” (משלי כ”ו, ח). הפשט הפשוט: כמו שמישהו זורק אבן בקלע, כך כשנותנים לכסיל כבוד – זה גורם נזק גדול. החידוש העיקרי: האדם חושב שהוא עושה דבר טוב, אך עושה הפוך. אצל מרקוליס – עבודת האלילים של מרקוליס היא דרך זריקת אבנים. האדם חושב שהוא מכה בעבודה זרה (נלחם בה), אך באמת הוא מכבד אותה. כך גם כאן: הרב חושב שהוא משפיע תורה בתלמיד שאינו הגון, אך באמת התלמיד ישתמש בתורה לדרכים רעות – יהפוך ל”רשע נבל ברשות התורה.”
8. “כבוד” = תורה:
הרמב”ם דורש ש”כבוד” בפסוק פירושו תורה, שנאמר “כבוד חכמים ינחלו.” כשנותנים לכסיל “כבוד” – כלומר כשמלמדים אותו תורה – הוא ישתמש בכבוד/תורה לרעה. פשט נוסף: אם חושבים שעל ידי הכנסת התלמיד שאינו הגון בין רבנים ומתן כבוד לו יהפוך לטוב – אומר הרמב”ם להפך: הוא ישתמש בכבוד לרעה, יהפוך יותר רע.
9. [סטייה: שיטת רבי מאיר שפירא:]
רבי מאיר שפירא היה אומר שנכד של רב הוא תמיד מקבל לישיבה, אפילו אינו יודע במבחן – כי רב הוא ממילא יהיה, שלפחות ידע ללמוד מעט. הטענה הנגדית: לפי הרמב”ם זה יכול להיות הפוך – אם הוא אינו הגון, זה יכול לעשות אותו יותר גרוע, לא טוב יותר. אך מעשה רבי מאיר שפירא לא מדבר על “אינו הגון” – רק על מי שאינו מתאמץ בלימוד, שזו קטגוריה אחרת.
10. הרב שאינו הולך בדרך טובה:
גם הרב חייב להיות הגון. אפילו הוא חכם גדול, אפילו כל העם צריכים לו – אם אינו הולך בדרך טובה, אין ללמוד ממנו עד שיעשה תשובה. זה מדבר על רב שממשיך ללמד, נותן שיעורים, אך עושה עבירות בצד – משתמש בתורה כ”קרדום לחפור בה.” הוא אומר שיעורים יפים, אף אחד לא אומר שיעורים טובים כמוהו – אך הוא רשע, בעל מחלוקת, וכדומה. שאלה: מי יחזיר אותו למוטב? הרי הוא עצמו החכם הגדול ביותר, אין רב מעליו. תשובה: הוא יצטרך בעצמו לעשות תשובה – “עד שיחזור למוטב.”
11. “אם דומה הרב למלאך ה’ צבאות” – פירוש:
הפסוק אומר “כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה’ צבאות הוא” (מלאכי ב’, ז’). הרמב”ם מפרש:
– “כהן” פירושו כאן לא הכהן מכתר כהונה, אלא עובד ה’ – במקור זו הייתה משימת הכהנים ללמד תורה לעם.
– “יבקשו” – לשון תלמיד, באים לבקש ללמוד ממנו, “דורש ומבקש.”
– “כי מלאך ה’ צבאות הוא” – הוא צדיק העושה רצון ה’.
החידוש: “דומה למלאך” לא פירושו מדרגה מיסטית – פירושו פשוט שהוא עושה רצון ה’, עושה שליחותו. מלאך עושה רצון ה’ – אם היהודי גם עושה שליחותו, הוא “דומה למלאך.” זה או זה, אין דרך אמצע.
12. ההיתר של רבי מאיר (אצל אחר):
הגמרא מביאה היתר מרבי מאיר, שאם הוא אדם גדול יכול תוכו אכל קליפתו זרק – אפשר ללמוד את התוכן ולזרוק את החיצוניות הרעה. אך לרוב האנשים ההיתר אינו שייך. התוספות מקשר זאת לסוגיית אחר (אלישע בן אבויה). מאוחר יותר מוזכר שרב צריך לדון לכף זכות, אך כאן מדובר במקרה שבו ברור שאי אפשר לדון לכף זכות.
13. דרך הרמב”ם להביא מאמרי חז”ל:
בכל פרקי הלכות תלמוד תורה מביא הרמב”ם מאמרי חז”ל ופסוקים – מה שאינו דרכו הרגילה בהלכות אחרות. הוא מביא “אמרו חכמים” ופסוקים כתמיכה. אולי רוצה להראות שזו הלכה עם מקור, לא רק סברא.
14. [סטייה: שני תפקידים בישיבה – ראש ישיבה לעומת משגיח:]
במבנה הישיבה יכול להיות ראש ישיבה (המלמד גמרא תוספות) ומשגיח (המדריך אנשים, אומר מוסר). אלו שני תפקידים שונים. הרמב”ם מדבר כאן על ראש הישיבה המלמד, לא על המחזיר אנשים למוטב. ראש הישיבה המלמד לא יכול להקדיש זמן לדרך הטובה של כל אחד – הוא צריך להיות כתרו של תורה, אסור לו להקדיש זמן לפרנסתו, קל וחומר לענינים אחרים. לכן צריך מערכת.
—
דברי הרמב”ם: “התלמידים יושבים לפניו בכף (חצי עיגול), כדי שיהיו כולם רואים אותו ושומעים דבריו. ולא ישב הרב על הכסא ותלמידיו על הקרקע, אלא או כולם על הארץ או כולם על הספסלים. בראשונים היה הרב יושב ותלמידיו עומדים, ומקודם חורבן בית שני נהגו שיהיו כולם יושבים.”
התלמידים יושבים בחצי עיגול סביב הרב, כדי שכולם יראו וישמעו אותו. הרב לא ישב על ספסל כשתלמידים יושבים על הרצפה – כולם על ספסלים או כולם על הרצפה. בעבר התלמידים היו עומדים, אך לפני חורבן בית שני התחילו שכולם יושבים.
1. חשיבות ראיית הרב: חשוב לא רק לשמוע את הרב, אלא גם לראות אותו. לכן צריך לשבת בחצי עיגול, לא בשורות ישרות, כי בשורות ישרות האחרונים לא יכולים לראות.
2. הרב לא ישב גבוה יותר: אפשר היה לחשוב שזה כבוד התורה שהרב ישב על ספסל והתלמידים על הרצפה. אך הרמב”ם פוסק נגד זה. בגמרא כתוב: “לא ילמד הרב כשהוא יושב על גבי מטה ותלמידיו על גבי קרקע” – נראה שפסק הרמב”ם הולך רחוק יותר מהלשון הפשוטה של הגמרא.
3. קשר לדרך האמצע בכבוד: קודם אמר הרמב”ם שתלמיד חכם צריך לשמור כבודו, אך רק בדרך האמצע – לא יותר מדי גאווה. כאן רואים את אותו מהלך: הרב יושב בראש (כבוד מסוים – הוא הרב, צריך לשמוע אותו), אך לא ברמה גבוהה יותר – זו הייתה גאווה מופרזת.
4. התפתחות היסטורית – מעמידה לישיבה: בעבר התלמידים היו עומדים (כמו בקריאת התורה – כבוד התורה), אך לפני חורבן בית שני התחילו שכולם יושבים, כי קל יותר ללמוד בישיבה. מכאן השם “ישיבה” – בעבר נקרא “עמידה”.
—
דברי הרמב”ם: “אם היה הרב מלמד בעצמו – [מלמד ישירות]. ואם היה מלמד על ידי מתורגמן – המתורגמן עומד בין הרב ובין התלמידים, הרב אומר למתורגמן, והמתורגמן משמיע לתלמידים. ולא יגביה הרב קולו יותר מן המתורגמן, ולא יגביה המתורגמן קולו בעת ששואל לרב יותר מקול הרב. אין המתורגמן רשאי לא לבצות ולא להוסיף ולא לשנות.”
שתי דרכי הוראה: (א) ראש הישיבה עצמו מגיד שיעור; (ב) יש מתורגמן (בחב”ד נקרא חוזר) שחוזר על השיעור. המתורגמן עומד בין הרב והתלמידים.
1. טעם מעשי למתורגמן: פעם לא היה מיקרופון, והמתורגמן היה צריך לצעוק כדי שכולם ישמעו. הישיבה בעיגולים עוזרת גם לכך – קרוב יותר לרב.
2. המתורגמן לא יענה בעצמו על שאלות: כששואלים שאלה, המתורגמן לא יענה בעצמו. עליו לשאול את הרב, הרב עונה למתורגמן, והמתורגמן עונה לשואל. זהו סדר של כבוד – הכל עובר דרך הרב.
3. כללי קול – נלמדים ממשה רבינו: הרב לא ידבר חזק יותר מהמתורגמן (כי תפקיד המתורגמן לדבר בקול רם). והמתורגמן, כשמדבר אל הרב, ידבר בשקט יותר מהרב – מכבוד. רק כשמדבר אל הקהל, מדבר בקול רם יותר. כל זה נלמד ממשה רבינו – איך משה דיבר עם הקב”ה ואיך דיבר עם ישראל.
4. המתורגמן לא ישנה: למתורגמן אין זכות לשנות, להוסיף או לגרוע. זהו אותו יסוד שאינו יכול לענות בעצמו – הוא אינו הרב. טבעי מאוד שמתורגמן מתחיל לראות את עצמו כהוא הרב, כי לו יש את המיקרופון. אך צריך לזכור: אתה רק המתורגמן.
5. [סטייה: מגיד לעומת תלמיד חכם:] אדם יכול להיות מגיד טוב – יכול להסביר היטב, יכול לומר היטב מה כתוב – אך זה לא אומר שהוא גדול בתורה. הוא מתורגמן, יכול לחזור על מה שחכמי התורה אומרים. הוא אולי מסביר טוב יותר בנוסח ברור יותר, אך אסור לו להוסיף דעותיו, כי אין לו דעת תורה משלו ברמת הרב.
6. השגת הראב”ד – אב ובנו או רבו ותלמידו: הראב”ד משיג: “מקורי חדוש היו – רב שמי תרגמין והרב שילא.” הראב”ד אומר שמה שהרמב”ם כותב מבוסס על מעשה חד פעמי, לא על כלל הלכתי. מהלך הראב”ד: בדרך כלל אפשר להניח שהמתורגמן הוא תלמיד חכם חלש יותר מהרב – לכן אומרים לו שלא יענה בעצמו. אך באב ובנו או רבו ותלמידו קורה לפעמים שאב אוהב כל כך את בנו, או רב אוהב כל כך את תלמידו, שאף על פי שהתלמיד/בן הוא בעצמו תלמיד חכם חשוב, הוא מסכים להיות המתורגמן. במקרה כזה הכלל שונה – אי אפשר להניח שהמתורגמן חלש יותר.
7. המתורגמן אומר את שם הרב בפירוש: כשהמתורגמן חוזר לקהל, יאמר “כך אמר רבנו פלוני” – עם שם הרב בפירוש. זה מעניין כי הרב עצמו לא יאמר את שם רבו (הוא אומר “אבי מורי” או “מורי ורבי”), אך המתורגמן, שזה לא רבו, כן יאמר את השם בבירור – כדי שהקהל ידע ממי הוא חוזר. זהו דין בבהירות – “בשם אומרו.”
8. [סטייה: מלמדים זקנים:] לעתים קרובות מפטרים מלמד כי הוא כבר זקן – זה דבר כואב. מהלך הרמב”ם עם המתורגמן נותן פתרון: אם הרב כבר זקן וקשה לשמוע אותו – קח מתורגמן, קח עוזר, במקום לשלח אותו.
9. הערת הרמ”א: הרמ”א בהלכות תלמוד תורה אומר שכיום לא מצויות כל ההלכות של מתורגמן, לכן אינו מאריך בכך.
—
דברי הרמב”ם: **”הרב שלמד ולא הבינו התלמידים, לא יכעוס עליהם וירגז, אלא חוזר ושונה הדבר אפילו כמה פעמים, עד שיבינו עומק ההלכה. וכן לא יאמר התלמיד ‘הבנתי’ והוא לא הבין, אלא חוזר ושואל אפילו כמ
ה פעמים. ואם כעס עליו רבו ורגז, יאמר לו: ‘רבי, תורה היא וללמוד אני צריך, ודעתי קצרה.’ ולא יהא התלמיד בוש מחבריו שלמדו בפעם ראשונה או שניה והוא לא למד אלא לאחר כמה פעמים… שאם יתבייש, נמצא נכנס ויוצא לבית המדרש והוא אינו למד כלום.”**
הרב לא יכעס כשתלמידים לא מבינים, אלא יחזור ויאמר שוב ושוב עד שיבינו. התלמיד חייב לא לומר “הבנתי” כשלא הבין, ולא יתבייש מחברים שהבינו מהר יותר.
1. זהו כמו “עסקה” בין רב ותלמיד: כמו משא ומתן – הרב התחייב שיבינו, ושני הצדדים חייבים להיות רציניים בכך. תפקיד הרב לומר פעמיים, שלוש פעמים – זו אחריותו.
2. מדוע הרב כועס: הסברא היא שהרב מתוסכל כי חושב שאינו אומר זאת מספיק טוב – הוא כועס על עצמו. לפיכך, כשהתלמיד אומר “רבי, דעתך צרופה, אתה אומר היטב, אני לא מבין היטב” – הוא לוקח על עצמו את ה”אשמה” – והרב מקבל סבלנות לחזור.
3. החיוב על התלמיד לשאול שוב – דין בתורה: החיוב על התלמיד לשאול שוב הוא לכאורה דין בתורה, לא רק ענין מוסרי.
4. עצת הרמב”ם – “ודעתי קצרה”: התלמיד חושב לפעמים שאין זה דרך ארץ לשאול כל כך הרבה פעמים, זו חוצפה. הרמב”ם אומר שכל דבר אפשר למצוא דרך עדינה לומר – “רבי, תורה היא וללמוד אני צריך, ודעתי קצרה.”
5. החשש מ”על חשבון אחרים”: אדם היה חושב – איך אני רשאי לבטל אותם מתורה? הם כבר מבינים, ובגללי הרב צריך לחזור? התשובה: ישמעו שוב, זה לא יזיק, יחזרו, לא קרה כלום. חוץ מזה, לרב אין אלף תלמידים – יש לו קבוצה קטנה יותר, והכל על הבנה.
6. המציאות של “אחד שואל”: בדרך כלל, אם יש אחד שאומר “רבי, לא הבנתי”, יש בערך חמישים אחוז מהכיתה שגם לא הבינו – רק הם מתביישים. בדרך כלל מי ששואל אינו טיפש, אלא הוא יותר שפל בעיניו ואינו מתבייש. לעתים קרובות האמת היא שהרב לא הסביר היטב, או שצריך באמת פעמיים לומר דבר כל כך מסובך.
7. “אין הביישן למד ולא הקפדן מלמד” (אבות ב:ה): הרמב”ם מביא משנה זו – ביישן לא יכול ללמוד, קפדן לא יכול ללמד. שני הצדדים חייבים לוותר על נטייתם הטבעית – התלמיד על בושתו, הרב על כעסו.
—
דברי הרמב”ם: “במה דברים אמורים? בשלא הבינו התלמידים הדברים מפני עומקן, או מפני דעתן שהיא קצרה. אבל אם ניכר לרב שהם מתרשלים בדברי תורה ומתרפים עליהם, ולפיכך לא יבינו – חייב לרגוז עליהם ולהכלימם בדברים כדי לחדדם. וכן הוא אומר: ‘זרוק מרה בתלמידים.'”
סבלנות הרב היא רק כשהחסרון בעומק הנושא או בשכל התלמיד. אך כשהם עצלים ולא משתדלים – אז הוא חייב לכעוס.
1. “קומתא יפה” של הרמב”ם: הרמב”ם עושה סדר ברור – מה שכתוב “לא יכעוס” מדבר באופן אחד (כשזה עמוק או קשה), ומה שכתוב “זרוק מרה” מדבר באופן אחר (כשהם עצלים). הוא מאחד שני מאמרי חז”ל סותרים.
2. “חייב לרגוז” – לא רק להתנהג: הוא צריך באמת להיות כועס, לא רק להתנהג בכעס. עליו להראות כעסו ולהכלימם בדברים חדים – “כדי לחדדם.”
—
דברי הרמב”ם: “אין ראוי לרב לנהוג קלות ראש לפני תלמידיו, ולא לשחוק בפניהם, ולא לאכול ולשתות עמהם – כדי שתהא אימתו עליהם.”
הרב לא יהיה בדחן, לא יצחק איתם, לא ישחק איתם, לא יאכל איתם – כדי שיהיה להם יראה ממנו.
1. “קלות ראש” לא בהכרח דבר רע: פירושו יותר שלא יהיה באותה רמה של התלמידים – לא יתבדח איתם, לא יהיה קרוב מדי. צריך להיות “פער” מסוים בינו לבינם.
2. “הטל מורא על התלמידים” – רחב יותר מסתם צעקות: הפשט העמוק יותר: כשיש יראה/רצינות כלפי מי שלוקחים ברצינות, ילמדו ממנו יותר. הרצינות עוזרת ללימוד. צעקות הן רק כשמגיעים למצב חירום. אך באופן כללי, “הטל מורא” פירושו רצינות מסוימת שעוזרת ללימוד עצמו.
3. רב שמתנהג במרחק – לטובת התלמידים: רב ששומר מרחק מתלמידיו עושה זאת לטובתם – זה עוזר להם ללמוד ממנו טוב יותר. הקהל לא תמיד מבין זאת.
4. [סטייה: טישים חסידיים:] רבנים חסידיים של היום אוכלים עם תלמידיהם בטיש – אך אולי זה לא נקרא “אוכל איתם” במובן זה, כי הרב יושב על במה, זו לא סעודת שיחה.
—
דברי הרמב”ם: “אין שואלין את הרב כשיכנס לבית המדרש עד שתתיישב דעתו עליו. ואין התלמיד שואל מיד, אלא ימתין מעט עד שינוח הרב. ואין שני תלמידים שואלין כאחד. אין שואלין מעומד, ואין משיבין מעומד, ולא מגבוה, ולא מרחוק, ולא מאחורי הזקנים. ואין שואלין את הרב אלא בענין. ואין שואלין אלא מיראה. ולא ישאל בענין יותר משלוש הלכות.”
לא יתקפו את הרב בשאלות כשנכנס. יתנו לו הזדמנות להירגע. לא שואלים בעמידה, לא מגבוה, לא מרחוק, לא מאחורי הזקנים. שואלים רק בענין, ביראת כבוד, ולא יותר משלוש הלכות בבת אחת.
1. הרב הוא אדם: אף על פי שיודע הכל, אי אפשר לתקוף אותו מיד בשאלות. הוא צריך דרך ארץ – יתנו לו הזדמנות להתאושש.
2. גם התלמיד צריך מנוחה לפני השאלה: לא רק הרב צריך להירגע – גם התלמיד לא ישאל כשנכנס, אלא יתאושש תחילה. כי “שאלת חכם חצי תשובה” – האופן שבו שואלים משנה הרבה, שיוכל לשאול היטב בבהירות.
3. “מעומד” – כבוד או איכות לימוד? האם זה רק ענין של כבוד, או גם ענין של ישוב הדעת – שאדם לא יכול להיות בישוב הדעת כשעומד? הסדר הישן (לפני הגלות) היה שתלמידים עומדים והרב יושב. אחרי תקנות הגלות זה השתנה – היום כולם יושבים.
4. “ולא מרחוק, ולא מאחורי הזקנים” – כבוד או מעשי? האם זה רק כבוד, או גם דבר מעשי – כשמישהו צועק מאחור לא שומעים בבירור מה הוא אומר? אולי שניהם.
5. מה פירוש “בענין” – כמה מהלכים:
– (א) “בענין” פירושו בענין/סוגיא שלומדים עכשיו – לא לקפוץ לנושא אחר.
– (ב) “בענין” פירושו שאלה ספציפית – לא שאלה כללית כמו “ספר לי הכל על שבת”, אלא הכן את עצמך, למד, ואז שאל הלכה ספציפית.
– (ג) יתכן ש”שואלין בענין” לא מדבר בזמן השיעור, אלא כשהחכם נכנס לבית המדרש – לא יתקפו אותו בשאלות מכל הכיוונים, אלא ישאלו בסדר, בענין.
6. “לא ישאל יותר משלוש הלכות”: “ענין” יכול להיות קטן ממסכת – פירושו הסוגיא/נושא שלומדים היום. לא ישאלו יותר משלוש שאלות בבת אחת, כי זמן הרב אינו פנוי – צריך ללכת בסדר ובכבוד.
7. [סטייה: המציאות כיום:] היום אין את כל המוסד הפורמלי של שאלות דרך המתורגמן. אך פעם הלימוד העיקרי אצל הגאונים היה דרך תשובות לשאלות – זה היה הסדר.
—
דברי הרמב”ם (על בסיס הגמרא): התלמיד לא ישאל לרב שאלות מלכודת כדי ללכוד אותו. אך הרב רשאי לשאול לתלמידים שאלות כאלה כדי לחדד אותם – “לחדדן”. הרב רשאי אפילו לשאול מענין אחר שאינם עוסקים בו.
יש חילוק יסודי בין תפקיד התלמיד לתפקיד הרב בשאלות. התלמיד צריך לשאול בכבוד, בענין; הרב צריך לחדד את התלמידים, אפילו בשאלות קשות או לא נכונות.
1. מדוע התלמיד לא יתפוס את הרב, אך הרב רשאי לתפוס את התלמיד: החילוק הוא כפול: (א) כבוד – כשתלמיד תופס את הרב בטעות, הוא מבייש אותו, וזו עוולה. אך כשהרב תופס את התלמיד, אין זו בושה, כי תלמיד הוא עדיין תלמיד – לא מצפים ממנו שידע הכל. (ב) תפקיד – תפקיד הרב לחדד את התלמידים (“לחדדן”), אך תפקיד התלמיד אינו לחדד את הרב.
2. מדוע הרב רשאי לשאול מענין אחר, אך התלמיד לא: תירוץ פסיכולוגי-אינטלקטואלי: התלמיד שומע כללים ויכול לזכור בקלות ממקומות שונים. אך הרב, כשמתעמק בענין, הוא “באמת שם” – הוא כל כך שקוע שלא יכול לקפוץ בקלות לנושא אחר. מובא מר’ יוסף (הוטנר?) שככל שחכם מזדקן, קשה לו יותר לענות על נושא שאינו בו – לא כי הוא מאבד חריפות, אלא כי הוא מתעמק יותר בכל ענין, זה הופך לחלק מהווייתו.
3. שתי נקודות שמתערבבות – כבוד הרב ואיכות הלימוד: הרמב”ם מערבב כאן שני מניעים: (א) כבוד לרב, ו(ב) אפקטיביות הלימוד – כיצד מקבלים את התשובות הטובות והברורות ביותר. צריך את שניהם בחשבון. שתי הנקודות מאוד קשורות – כשיש כבוד בדרך הנכונה, לומדים טוב יותר. כבוד הרב אינו רק נימוס, זה חלק מתהליך הלימוד.
4. [סטייה: ר’ חיים קנייבסקי:] הסדר שבו אנשים “הרגו” את ר’ חיים קנייבסקי בשאלות מכל הכיוונים – זרקו שאלות ללא סדר – לא היה דבר נכון לפי הכלל. אף על פי שהיה גדול מספיק שבושה אינה שייכת, אך הכלל נשאר כלל.
5. הרב גם אוהב שאלות – אך בתנאי: רב אוהב כששואלים שאלות, כי זה גורם לו לחפש. אך התלמיד “יחדש” – ישאל שאלה שמחדדת את הרב, לא שאלות מלכודת. שאלה שבאה מהענין שלומדים מחדדת את הרב, וזה טוב.
—
דברי הרמב”ם: “שנים שואלין – אחד שואל בענין ואחד שלא בענין, נזקקין לענין. מעשה ושאינו מעשה, נזקקין למעשה. הלכה ומדרש, נזקקין להלכה. מדרש ואגדה, נזקקין למדרש. אגדה וקל וחומר, נזקקין לקל וחומר. קל וחומר וגזירה שוה – נזקקין לקל וחומר.”
“אם שני אנשים שואלים – אחד חכם ואחד תלמיד, נזקקין תחילה לחכם. שניהם חכמים, שניהם תלמידים, שני עמי הארץ, או ששאלו שניהם שתי הלכות/שאלות/תשובות/מעשים – כרצון המתורגמן.”
כששני אנשים שואלים בבת אחת, יש סדר קדימה: ענין לפני שלא בענין, מעשה לפני לא-מעשה, הלכה לפני מדרש, מדרש לפני אגדה, קל וחומר לפני אגדה, קל וחומר לפני גזירה שווה. חכם קודם לתלמיד. אם שניהם באותה דרגה, המתורגמן בוחר.
1. צריך לענות אפילו שלא בענין: מכך שהרמב”ם אומר “נזקקין לענין” (לא “עונים רק בענין”) רואים שצריך כן לענות גם למי ששואל שלא בענין – רק שמי ששואל בענין קודם. זהו חידוש – היינו חושבים ששלא בענין אסור לשאול כלל.
2. מה פירוש “מדרש” לעומת “אגדה”: “מדרש” פירושו מדרש הלכה – כלומר, הפשט של מהיכן לומדים הלכה מפסוק (דרשת הפסוקים). “אגדה” פירושה אגדה כפשוטה – מוסר, מחשבה, סיפורים. לכן מדרש (הלכה) קודם לאגדה.
3. מדוע קל וחומר גבוה מגזירה שווה: קל וחומר הוא דבר מבוסס סברא – הוא מחדד את חשיבת התלמיד, כי זהו תהליך רציונלי של עיבוד. גזירה שווה היא “פיסת מידע” – מסורה ששתי מילים קשורות, אך היא לא מחדדת את המחשבה כמו קל וחומר. לכן, כששוחחים עם התלמיד, קל וחומר יותר “מחדד” – יותר למדנות, יותר רציני.
4. “ענין” בהקשר של שלושים יום לפני החג: המושג “ענין” יכול גם להתכוון לענין הזמן – כמו ערב פסח, כש”ענין” פירושו הלכות פסח, שמחליף את הסוגיא הרגילה. במפרשים מסוימים כך כתוב על ענין “נזקקין לענין”.
5. מדוע החכם קודם: החכם מקבל יותר כבוד. תלמיד מקבל יותר כבוד מעם הארץ, אך חכם מקבל עוד יותר כבוד מתלמיד. סדר הקדימה הוא ענין של כבוד.
6. אלו הלכות למתורגמן, לא לרב: חידוש חשוב – כל ההלכה מדברת אל המתורגמן. הרב עצמו יכול להחליט בעצמו מה הוא רוצה לעשות. אך המתורגמן, שמקבל שאלות מאנשים שונים, צריך לדעת את שאלת מי להעביר לרב תחילה. המתורגמן הוא זה שמחליט איזו שאלה הוא ישאל עכשיו לרב בשיעור.
7. כיצד זה עבד בפועל: אנשים שאלו שאלות למתורגמן (אולי כמו שליחת פתקים), והמתורגמן החליט איזו שאלה להעביר לרב.
—
דברי הרמב”ם: “אין ישנים בבית המדרש. כל המתנמנם בבית המדרש – חכמתו נעשית קרעים קרעים.” “ואין משיחין בבית המדרש אלא בדברי תורה.” אפילו “מי שנתעטש” – לא אומרים לו “רפואה” בבית המדרש. “קדושת בית המדרש חמורה מקדושת בית הכנסת.”
אסור לישון בבית המדרש – אפילו לא לנמנם. מי שמנמנם, חכמתו נקרעת לגזרים – הוא זוכר חצי חלק כאן, חצי חלק שם. אסור לדבר שיחות אחרות בבית המדרש, רק דברי תורה. אפילו דבר קטן כמו לאחל “רפואה” אחרי עיטוש אסור – קל וחומר דברים אחרים. קדושת בית המדרש חמורה יותר מבית הכנסת.
1. חידוש גדול – “בית המדרש” לא פירושו הבניין, אלא בשעת הלימוד: “בית המדרש” בחז”ל לא פירושו דווקא הבניין הפיזי. “בית המדרש” פירושו בשעת השיעור – הזמן שהרב מלמד את התלמידים. מה שאנו קורים “שיעור” נקרא בחז”ל “בית המדרש.” המקום הוא הזמן. לעתים קרובות רואים בחז”ל “נעשה בית המדרש” – פירושו בשעת הלימוד.
2. ראיה מהדיוק: מה פירוש “אין משיחין בבית המדרש”? בוודאי מותר לומר “בוקר טוב” בבניין אחרי השיעור! זה חייב להתכוון בשעת הלימוד.
3. תירוץ לסתירה עם השולחן ערוך: בשולחן ערוך הלכות תלמוד תורה (רמ”א) כתוב שחכמים כן ישנו בבית המדרש. זו לכאורה סתירה ל”אין ישנים בבית המדרש” של הרמב”ם. אך לפי החידוש אין שום סתירה: “אין ישנים בבית המדרש” פירושו בשעת הלימוד – בשיעור לא ישנים. אך לישון בבניין הפיזי, כשאין שיעור, אין בזה שום בעיה.
4. חילוק בין בית הכנסת ובית המדרש: לבית הכנסת אולי יש קדושה בבניין עצמו (קדושת המקום). אך בית המדרש – הקדושה אינה בבניין, אלא בזמן שלומדים. לכן כתוב “בית המדרש” (יחיד) ולא “בתי מדרש” (רבים) – כי זה לא מדבר על בניינים פיזיים, אלא על מצב הלימוד.
5. “חכמתו נעשית קרעים קרעים” – טעם פשוט: מי שמנמנם בשיעור, הוא תופס חצי חלק כאן וחצי חלק שם, וחכמתו נעשית כמו בגד קרוע. מי שכלל לא הולך לבית המדרש, יכול להסתובב לגמרי בלי חולצה – אך מי שמנמנם, יש לו חולצה קרועה, שאולי אפילו יותר גרוע.
6. “רפואה” אחרי עיטוש – כמה זה חמור: אפילו דבר קטן כמו לומר “רפואה” (שזה ענין של נימוס) לא אומרים בשעת הלימוד. זה מראה כמה צריך להיות רציניים בלימוד – בקושי יש כמה שניות ללמוד, ובאותן שניות לא עונים לטלפון, לא אומרים רפואה, כלום.
7. זה לא רק כבוד לרב – זה “רצינות”: ההלכות אינן רק ענין של כבוד לרב. זה ענין של איך צריך ללמוד – ברצינות מלאה. כל פרק ד’ קובע שבית המדרש/ישיבה ה
וא מוסד רציני שבו לומדים תורה ברמה הגבוהה ביותר, עם סדר, עם כבוד, עם רצינות – וכל זה חלק מכתר תורה.
—
פרק ד’ של הרמב”ם בהלכות תלמוד תורה מציג מערכת שלמה של כיצד צריך להיראות בית המדרש/ישיבה ברמה הגבוהה ביותר – רמת כתר תורה. הפרק עובר בסדר לוגי:
1. מי נכנס (הלכה א’) – רק תלמיד הגון או תם
2. כיצד יושבים (הלכה ב’) – בחצי עיגול, כולם באותה רמה
3. מערכת ההוראה (הלכה ב’ המשך) – הרב או המתורגמן
4. יחסי רב-תלמיד בלימוד (הלכה ג’) – סבלנות הרב, אחריות התלמיד
5. גבולות היחסים (הלכה ד’) – שמירת מרחק מתאים
6. סדר השאלות (הלכה ה’-ו’) – כללי שאילה וקדימה
7. קדושת המקום/זמן (הלכה ז’) – אין ישנים, אין משיחים
1. בית המדרש כמוסד עילית:
בית המדרש אינו מוסד המוני. זהו מקום לאנשים שכבר הגיעו (או עומדים להגיע) לרמה גבוהה בתורה ובמידות. יש תנאי כניסה – “הגון” או “תם” – וזה לא בושה, זו המציאות של מוסד שמטרתו להגיע לכתר תורה.
2. האיזון בין כבוד לאפקטיביות:
לאורך כל הפרק רואים איזון עדין בין שני עקרונות: (א) כבוד התורה וכבוד הרב, (ב) אפקטיביות הלימוד. שני העקרונות הללו אינם סותרים – הם משלימים. כבוד נכון מוביל ללימוד טוב יותר, ולימוד טוב דורש כבוד.
3. אחריות הדדית:
הרב והתלמיד שניהם נושאים באחריות. הרב חייב לחזור ולהסביר, להיות סבלני (אלא אם כן התלמידים עצלים), לא להתנהג בקלות ראש. התלמיד חייב לשאול כשלא מבין, לא להתבייש, לשמור כבוד, לא לנסות ללכוד את הרב.
4. המתורגמן כמערכת:
המתורגמן אינו רק פתרון טכני לבעיית קול. הוא מייצג מערכת – דרך לארגן את הלימוד, לסנן שאלות, לשמור על סדר. המתורגמן צריך לדעת את מקומו – הוא אינו הרב, אך יש לו תפקיד חשוב.
5. “בית המדרש” כזמן, לא רק כמקום:
החידוש המרכזי בהלכה ז’ – “בית המדרש” פירושו העיקרי הוא זמן הלימוד, לא הבניין הפיזי. זה משנה את כל ההבנה של ההלכות – הן מדברות על מצב של לימוד רציני, לא על מקום גיאוגרפי.
6. הרצינות כערך מרכזי:
המילה “serious” (רציני) חוזרת שוב ושוב בביאור. בית המדרש הוא מקום רציני. הלימוד הוא עניין רציני. אי אפשר לנמנם, אי אפשר לשוחח, אי אפשר אפילו לומר “רפואה” – כי כל שנייה של לימוד יקרה.
7. הסדר כתנאי להצלחה:
הפרק מלא בכללי סדר – מי שואל ראשון, איך יושבים, מתי שואלים, כמה שאלות. הסדר הזה אינו בירוקרטיה מיותרת – הוא תנאי הכרחי ללימוד ברמה גבוהה. בלי סדר, יש כאוס. עם סדר, יש אפשרות להגיע לכתר תורה.
– פרק א’ הציג את החיוב הבסיסי ללמוד תורה
– פרק ב’ דיבר על חינוך ילדים – הרמה הבסיסית
– פרק ג’ הציג את כתר תורה – המטרה הגבוהה ביותר
– פרק ד’ מראה כיצד מגיעים לכתר תורה – דרך מוסד מסודר, רציני, עם כללים ברורים
הרמב”ם לא כותב תיאוריה מופשטת. הוא מתאר מוסד קונקרטי – ישיבה שבה אפשר באמת להגיע לרמה הגבוהה ביותר בתורה. המסר הוא שכתר תורה לא מגיע במקרה – הוא דורש:
1. סלקציה – לא כולם מתאימים לרמה הזו (לפחות לא מיד)
2. מבנה – סדר ברור של הוראה ולימוד
3. יחסים נכונים – בין רב לתלמיד, בין תלמידים לעצמם
4. רצינות – התייחסות לזמן הלימוד כקדוש
5. אחריות הדדית – כל אחד צריך לעשות את חלקו
1. האם המודל הזה רלוונטי היום?
רוב ההלכות הטכניות (מתורגמן, ישיבה בעיגול) אינן מצויות היום. אך העקרונות – סדר, כבוד, רצינות, אחריות הדדית – הם נצחיים ורלוונטיים לכל דור.
2. האיזון בין עילית לשוויון:
הרמב”ם לא מתנצל על כך שבית המדרש הוא מוסד עילית. אך הוא גם דואג למי שעדיין לא שם – “מחזירין אותו למוטב.” יש מקום לשני סוגי המוסדות – זה שמכין אנשים, וזה שמביא אותם לפסגה.
3. תפקיד הרב כמורה דרך:
הרב אינו רק מקור מידע. הוא מורה דרך – בהתנהגותו, בסבלנותו, בדרך שהוא שומר על כבודו מבלי להיות מתנשא. התלמידים לומדים לא רק מהשיעורים אלא מהדוגמה האישית.
4. הקדושה של זמן הלימוד:
בעולם שבו הכל מתחרה על תשומת הלב שלנו, המסר של “אין משיחין בבית המדרש אלא בדברי תורה” הוא מהפכני. יש זמנים שבהם צריך להיות מנותק לגמרי מכל השאר ומרוכז רק בלימוד.
5. החשיבות של מערכות:
הרמב”ם מבין שאי אפשר לבנות מוסד גדול רק על כוחו של אדם אחד. צריך מערכות – מתורגמן, סדר קדימה בשאלות, כללים ברורים. זה לא פוגע בגדלות הרב – זה מאפשר לה להתבטא.
פרק ד’ של הרמב”ם הוא תכנית אדריכלית לבניית מוסד תורני ברמה הגבוהה ביותר. הוא משלב חוכמה פדגוגית, הבנה פסיכולוגית, ורגישות למציאות האנושית. הוא מכיר בכך שאנשים שונים – יש מי שמבין מהר ומי שלאט, יש רב ויש תלמיד, יש חכם ויש עם הארץ – אך כולם יכולים למצוא את מקומהם במערכת הנכונה.
העיקר הוא שהמטרה תמיד ברורה: כתר תורה – לא רק ידיעה, אלא דרך חיים, מצב של התמדה והתעמקות, קשר אמיתי עם התורה. וזה דורש לא רק כישרון או חריצות, אלא מסגרת נכונה – וזו בדיוק מה שפרק ד’ בא ליצור.
דובר 1: אז, רבותי, אנחנו הולכים ללמוד את הרמב”ם הלכות תלמוד תורה פרק ד’.
אני אומר הקדמה. אומר הרמב”ם כך, עד עכשיו למדנו פרק א’ שצריכים ללמוד, פרק ב’ זה איך מלמד התינוקות עובד, פרק ג’ שצריכים ללמוד ברמה גבוהה, מה זה כתר תורה, לא ההמון שונה הלכות. ופרק ד’ לכאורה מדבר על איך לומדים ברמה הגבוהה הזו, כלומר לא הסדר של מלמדי התינוקות, אלא הסדר של הישיבה, של רב שהוא לומד באמת את התורה.
אפשר לומר כך שמלמדי התינוקות זה כמו מצוות החינוך ללמוד, וזה צריך ללמוד בעצמו, כשהוא כבר בר דעת, והוא לומד כדי להיות כתר של תורה.
דובר 2: כן, אבל רוב האנשים לא מגיעים למדרגה הזו. רוב האנשים הם… זה לא רק חינוך.
דובר 1: אני אומר לך, כפי שנראה ברמב”ם יש שתי רמות של מצוות תלמוד תורה. יש את המצווה כראוי, ויש את המצווה שצריכים לצאת בה, אולי בדיעבד, או שזה שווה לכל נפש.
דובר 2: אתה מתכוון לרמה כשהוא כבר קורא ושונה, הוא כבר תלמוד, הוא לומד, הוא כבר נושא ונותן מדעת עצמו.
דובר 1: זה יכול להיות, אבל הרמב”ם מניח את זה כך. אני מבין למה, כי כך היה צריך להיות. הרמב”ם מניח את זה יותר שיש כתר תלמוד תורה כראוי.
דובר 1: אז, נראה את הרמב”ם הלכה א’.
אין מלמדין את התורה אלא לתלמיד הגון. מלמדים רק תלמוד תורה להגון, כלומר למישהו הגון, אדם נאה. הוא מביא שתי אפשרויות: או נאה במעשיו, אדם שיש לו מעשים יפים, בעל מעשים, אדם שמתנהג במעשים טובים, או לתם, אדם שהוא תמים, אפילו אין לו עדיין מעשים טובים, אבל יש לו כוונות טובות.
דובר 2: תם זה מה? כמו התם של ההגדה?
דובר 1: אני מבין מההקשר כאן, שתם זה לאו דווקא שהוא עדיין לא בעל מעשים, אבל לא רע, תם זה עובר.
דובר 2: אולי יכול להיות שתם זה כמו שאין לו עדיין חזקה. נאה במעשיו זה כמו שהוא כבר מועד, מועד לעשות דברים טובים, ותם זה שהוא עדיין לא נגח שלוש פעמים, והוא עדיין לא יודע, לא עשה רע, אין לו רקורד רע.
דובר 1: אז רבותי, אם אתה לא הגון, תכבה את הסרטון הזה ותתחיל לפרש את המשניות במתניתא. הסרטון שלנו הוא בבחינת מלמדי תינוקות. מלמדי תינוקות צריכים גם ללמד את כל תורה שבכתב, כמו שכתוב. וזה הרמה הבאה, זה לבית ספר אחר, לכאורה. כי כמו שאני אומר, לכאורה על מצוות מלמדי תינוקות לא כתוב “אין” מלמדים. מלמדי תינוקות צריכים ללמד לכל אחד, הרי הוא סתם ילד.
אני מתכוון לבא, עכשיו נבהיר. מה אומר הרמב”ם? אם הוא לא תלמיד טוב, מה צריכים לעשות? צריכים לזרוק אותו? חס ושלום. אבל מניחו והולך בדרך לא טובה. אה, אבל התלמיד הוא עני.
דובר 2: אה, כן, אבל טוב מאוד, אבל הוא אומר שלא מקבלים אותו. אני מסכים, לא מקבלים אותו.
דובר 1: לא, אבל אני אומר, ראש הישיבה לא יכול להתחמק ולומר שזה לא קשור אליו. העבודה כשראש הישיבה בא אליך, זו הבעיה שלך. אם הוא עדיין לא ראוי ללמוד, אתה צריך קודם ללמד איתו קצת מוסר, אתה צריך קודם להדריך אותו.
דובר 2: אוקיי, אתה אומר דבר טוב. אבל אתה מבין שבמשניות הילד אצלי, נראה שבמלמדי תינוקות אפילו אין את זה. אין ילד שהולך בדרך לא טובה. שום ילד. שום ילד. לילד, קודם כן. כאן מדברים, בילד כתוב שצריך להכות אותו, לתת לו מכות. עובדים איתו, כמו שעובדים עם ילדים. אבל גם, גם ברמה של תורה לילדים יש את ההיתר. הרמה כאן היא שאם מישהו הולך בדרך לא טובה, בעצם הוא יודע שהוא לא צריך ללמוד. אבל אתה אומר טוב מאוד, צריכים לעשות שיהיו שיעורים אחרים, אין תירוץ לומר שאני לא אלמד אותך. אבל בכלל, זו רמה שהיא כבר רמה… אבל אתה צודק.
דובר 1: יכול להיות, אהה, כשמדברים כאן על מדרגה גבוהה של לימוד, לא ללמד איתו יותר אם הוא לא אדם הגון. מה זה אדם הגון? מישהו שיודע כבר מה אדם צריך לעשות, הוא יודע את חובת האדם, הוא יודע את כל המצוות, והוא לא עושה את זה. אה, אז. אבל אדם שהוא סתם כך, הוא לא יודע, ללמד איתו, ללמד איתו את כל התורה כולה. הוא בבחינת תם. הוא בבחינת תם, הוא אומר כך, כן. משהו הוא בכל זאת צריך כבר לדעת כדי להיות הולך בדרך לא טובה, הוא לא תינוק שלא יודע כלום.
דובר 1: אוקיי. אבל מניחו והולך בדרך לא טובה הוא, ומחזירין אותו למוטב. צריך קודם שהרב יחזיר אותו למוטב. לכאורה הרב, לא? מה שאנחנו אומרים שזה מחלקה אחרת, יש ארגון לבעלי תשובה. אבל צריכים גם להסתכל, להבין, כי לפי עבודת הרב, כמו שלמדנו בפרק הקודם, שהוא חייב ללמוד תורה כל ימיו וכל שנותיו, אפשר לעשות שמחזיר למוטב זה גם עם לימוד. שילמדו איתו את החלק של התורה שישמעו, שילמדו איתו את ספר המדע. כן, לכאורה ספר המדע צריכים כן ללמד עם כולם, כי זה לא למדנות, אלו יסודי הדת, צריכים ללמוד את זה עם ההלכה. רמב”ם שלם לומדים עם כולם. זה מדבר על רמת הישיבה.
קשה לדעת, כל ההלכות האלה בכלל, רמב”ם שלם, כבר דיברנו שאפשר לפסוק מהרמב”ם, מה הם הכללים במובן מסוים. למעשה צריכים לנסות להשתמש בשכל, שמישהו ילמד איתו מה שיחזיר אותו לטוב, שהוא יתחיל ללכת בדרך הטובה. מניחין אותו בדרך השערה, מראים לו את דרך השערה, ובודקין אותו, בודקים אותו, האם באמת עזרה העבודה איתו, מעשה התשובה שלו. אחר כך מכניסין אותו לבית המדרש ומלמדין אותו. רק אחר כך הולכים לקבל אותו לבית המדרש ומלמדים אותו.
דובר 2: כן, אז בית המדרש הוא מוסד עילית, זה לא לכולם, זו רמה אחרת, כמו שהאנשים כבר זוכים לכתרה של תורה. או שם הולכים לזכות, אני לא יודע בדיוק באיזו רמה, אבל זה לא לכולם, זה לא פתוח לכולם. אחד התנאים הוא שצריכים להיות בעלי מעשים טובים. מובן, יכול להיות שצריכים להיות בעלי כישרונות וכדומה, זה אולי פשוט, את זה לא צריך הרמב”ם לכתוב. כמו ר’ חיים על חזן, נכון? קודם הוא צריך לדעת ללמוד, לא מדברים על זה. מדברים שאפילו הוא כבר יודע ללמוד…
דובר 1: אז אחרת מההגדה שמלמדים את כל הארבעה, חכם, תם, רשע, שאינו יודע לשאול, כאן מלמדים רק את החכם ואת התם. כי ההגדה לא מלמדת את הרשע, צועקים עליו. אולי זה מחזיר אותו למוטב, זה עדיין חלק מזה, מנסים לחנך אותו שיעשה תשובה.
דובר 1: אחר כך מכניסין אותו לבית המדרש ומלמדין אותו. הוא מביא על זה את מאמר חכמים. מעניין שבכל הפרקים הוא ממשיך להביא מאמר חז”ל, זה לא באמת דרכו בכל ההלכות לעשות את זה, נכון? רק כאן בהלכות הוא צריך להביא מאמרי חז”ל. זו ההלכה, זו ההלכה. לא, הוא מביא פסוק, מדרש, מאמר על זה. אמרו חכמים, איך כתוב? כך אמרו החכמים, כל השונה לתלמיד שאינו הגון. אולי הוא רוצה להביא פסוק, כדי להראות, מביא שזו הלכה. כאילו זורק אבן למרקוליס, שזה פגם בענין של עבודה זרה.
מצד אחד, למה הוא מביא דווקא את הדבר של אבן למרקוליס? אני מתכוון ש, ותופסים אותו בחזרה על המרגלית. הפשט הוא כך, כשאדם חושב שהוא עושה דבר טוב, הוא עושה כאן הפוך. כן, הוא חושב שהוא מכבד את העבודה זרה על ידי שזורק לה אבן. אותו דבר, הוא חושב, יש לו כאן תלמיד שאינו הגון, אומר, בואו נכניס לתוכו תורה. זה לא טוב, להפך, הוא ישתמש בתורה בדרכים רעות. זה אותו דבר, אתה חושב שאתה עושה דבר טוב, אתה עושה דבר רע. כמו מי שזורק אבן במרגלית, הוא חושב שהוא מבזה את המרגלית.
דובר 2: אבל אולי כי זה כתוב בפסוק? הוא מביא פסוק?
דובר 1: אבל למה דורשים בפסוק בכלל בדרך הזו? “כִּצְרוֹר אֶבֶן בְּמַרְגֵּמָה”, כמו ש… כתוב איך התרגום. כמו מי שזורק אבן עם קלע, “סלינג” הוא אומר, “כֵּן נוֹתֵן לִכְסִיל כָּבוֹד”. אז כאן כתוב פשוט פשט, פשוט פשט בפסוק, לחובבי הפשט, הפשט הפשוט אומר שנותנים לכסיל כבוד, עושים נזק גדול, כי הוא ייקח אחר כך את הכבוד וישתמש… אה, זו המילה, כי אם הוא תלמיד שאינו הגון, אבל אתה אומר, יודע מה, בוא נשים אותו בין הרבנים וניתן לו כבוד, כך הוא יהיה טוב. להפך, הוא ישתמש בכבוד לרעה, הוא יהיה יותר עקום.
דובר 2: אבל את זה אתה הופך, כבוד אחד זו התורה. כבוד לא אומר רק כבוד. כשמלמדים אותו תורה, שנאמר “כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ”. זה דבר טוב, להפך, הוא ישתמש בכבוד והוא יעשה בו שימוש לרעה, הוא יהיה רשע נבל ברשות התורה הוא יהיה.
דובר 1: לא, טוב. לא, זה מתאים לזורק אבן במרגלית. אתה חושב שאתה עושה דבר טוב, אתה חושב שזה יחזיר אותו בתשובה? לא, קודם צריכים ללמד איתו מה זה אומר ללמוד איתו. לא, זה אפילו ישתמש בתורה לרעה.
דובר 2: מאה אחוז, נכון? אז השאלה היא אם… יודע, רבי מאיר שפירא אמר שנכד של רב הוא מקבל תמיד לישיבה, אפילו הוא לא יודע במבחן, כי רב הוא בכל מקרה יהיה, שלפחות ידע קצת ללמוד. אבל אתה אומר שזה להפך, אחרת שלא ידע ללמוד, כי זה יכול לעשות אותו יותר גרוע.
דובר 1: אבל זה גם, המעשה לא הולך על אינו הגון. אמת, אמת. סתם, לא מחזיק מלימוד. אוקיי, זה צודק. אבל אפשר לפעמים לחשוב על מקרים כאלה של אנשים שצריכים להשתפר והם לא מוכרים לאף אחד אמת. כן, כן.
דובר 1: אומר הרמב”ם הלאה, “וכן הרב שאינו הולך בדרך טובה, אף על פי שהוא חכם גדול וכל העם צריכים לו, אין מתלמדין ממנו עד שיחזור למוטב”.
אבל מה קורה כשהתלמיד לא הולך בדרך טובה? לא מתעסקים איתו. אבל מה עושים כשהמחזיר בתשובה עצמו הוא רשע? “הרב שאינו הולך בדרך טובה, אף על פי שהוא חכם גדול וכל העם צריכים לו” – לא, הוא חכם אדיר, הוא מבין יותר מכולם, אבל הוא לא טוב. “אין מתלמדין ממנו עד שיחזור למוטב” – עד שהוא עושה תשובה.
אה, עכשיו, אתה לא יכול להחזיר אותו למוטב, כי אין רבנים שיחזירו אותו למוטב, הוא יצטרך בעצמו. אה, הוא בעצמו? אה, “יחזור למוטב”.
דובר 1: שנאמר, כמו שכתוב, שנאמר, “כי שפתי כהן ישמרו דעת”. זה השורש של הפשט שהרמב”ם הזכיר קודם, נכון? אה, לכאורה, כי הוא לא… איך הוא התחיל ללמוד? לא, הוא “אינו הולך בדרך טובה”. הוא מתכוון שהוא ממשיך ללמד. הוא אומר, “כל העם צריכים לו”. הוא מתכוון שהוא ממשיך ללמד שיעורים, אבל הוא עושה עבירות בצד. הוא משתמש בקרדום, קרדום התורה, לחפור בה. הוא עושה עבירות.
לא יודעים דבר כזה מפורסם? כולנו יודעים על מציאות כזו. “אבל יש לו רשות גדולה, תורה גדולה”. אה, זה לא פשט של תורה, אבל כך זה נעשה. הוא אומר שיעורים יפים מאוד, על זה כתוב “כל העם צריכים לו”, אף אחד לא אומר שיעורים טובים כמוהו. אבל הוא רשע, הוא בעל מחלוקת, ודברים כאלה. אה, טוב.
“אין מתלמדין ממנו עד שיחזור למוטב”, עד שהוא חוזר לדרך הטובה. שנאמר, “כי שפתי כהן ישמרו דעת, ותורה יבקשו מפיהו”. הפה של הכהן – כאן לא מתכוונים לכהן של כתר כהונה, מתכוונים כאן כנראה כהן זה עובד ה’, אני יודע. גם במקור זו היתה העבודה של הכהנים. “ותורה יבקשו מפיהו”, ילמדו ממנו תורה. “כי מלאך ה’ צבאות הוא”, כי הוא קדוש מאוד, הוא מלאך שעושה את רצון ה’. “יבקשו” – מבקשים, נכון? “יבקשו” אומר אולי מלשון תלמיד, באים ללמוד ממנו, באים לבקש. דורש ומבקש, כן, באים ללמוד תורה ממנו. למה? “כי מלאך ה’ צבאות הוא”, כי הוא צדיק.
רואים כאן, אמרו חכמים, “אם דומה הרב למלאך ה’ צבאות הוא”, מה זה? שהוא עושה את רצון ה’.
רואים, הרמב”ם מכניס כאן ועושה את המימרא למימרא שאני מבין מאוד פשוט. “אם דומה למלאך ה’ צבאות הוא” אומר שהוא עושה את רצון ה’. מה עושה מלאך? מלאך עושה את רצון ה’, הוא עושה את שליחותו. אם היהודי עושה את שליחותו,
אבל אם לאו, אל יבקשו תורה מפיהו. אחד כמו השני, אין דרך אמצע. כלומר דרך שהרב צריך להיות דומה למלאך ה’, למה? אני יודע למה הוא מתכוון, הוא צריך לעוף בשמים? לא, זה אומר שהוא עושה את מה שמלאך עושה. מה עושה מלאך? מלאך עושה שליחותו של מקום. הוא גם עושה שליחותו של מקום. הוא לא מושחת, הוא לא משתמש בדרכיו לרעה.
הגמרא אומרת, על ההלכה הזו יש היתר של רבי מאיר, שאם הוא אדם גדול ואפשר לעשות תוכו אכל קליפתו זרק. אבל לרוב האנשים אין את ההיתר. הגמרא מביאה את הגמרא בסוגיא, אומר התוספות, אה, הסוגיא עם המעשה עם אחר. כן.
אוקיי. צריכים גם לדעת את זה, כי אחר כך חושבים כאן שרב צריכים לדון לכף זכות. לא, אסור להיות עם אחר הרב. אוקיי. מדברים כאן באופן שהוא מאוד ברור כשאי אפשר לדון אותו לכף זכות. אוקיי.
אז, עד כאן מי הוא התלמיד ומי הוא הרב. אה, כך כתוב אפילו בראש שלי.
—
ואחר כך נלמד איך עובד הסדר, כשבאים, זה שער הישיבה, מתקבלים פנימה. עכשיו, איך זה נראה מבפנים?
זה כך, יכול להיות שכאן רואים איזושהי סמכות גבוהה יותר מראש הישיבה, כמו שיש כמו נשיא המוסד שהוא הרב. אפילו אם נשיא המוסד לא טוב, הוא צריך להיות הרב.
למה הוא רוצה להחזיר אותו למוטב? כי כתוב ממש חוזר, הוא הולך בעצמו, שיחזור בעצמו. לא, כי גם בהתחלה, מי ה… חשבתי, הרב הוא המחזיר למוטב, מניח אינו בהכרח אותו מלמד, כי הוא לומד גמרא תוספות עם העולם. עכשיו הוא יתחיל גם צריך להדריך אנשים, ולומר מוסר לאנשים, שזה תפקיד אחר.
אוקיי, צריכים את זה… שוב, זו שאלה מעשית. וההלכה נאמרה במקור באופן, שהיה מעשי עבורם. אם זה שונה היום, אם זו המציאות, צריכים לדעת.
אני אומר כך, רק כדי לדעת, לגבי הישיבה, יש יותר ראש ישיבה ומשגיח. רבי, צריך שיהיה מערכת לזה. מי שהם אנשים טובים מנסים להשתמש במערכת לטובה, ומי שלא, המערכת לא עוזרת.
כן, אני אומר, למה? כי ראש הישיבה צריך ללמוד, הוא זה שדורש ולומד עם העולם, והוא לא יכול להיות פנוי, הוא יאבד את כתרו של תורה. הוא לא רשאי להקדיש זמן לפרנסתו שלו, ועכשיו הוא צריך להקדיש זמן לדרך הטובה של כל אחד ואחד. מה יצא לו? אוקיי, ווטאבר, זה אני יודע. אני אומר לך הבן אתה יודע.
שוב, זה רצה להדגיש, לא מצפים שיגיע מה שכל חלק התורה, נכון?
לפני התלמידים, יושבים לפניו בחצי עיגול. התלמידים עושים חצי עיגול סביבו, הם יושבים מולו מסביב, והם יושבים בטבעות סביבו. חצי עיגול, כן. כדי שיקבלו אמריו וישרו וישמעו דבריו, כדי שכולם יוכלו לראות אותו ולשמוע אותו.
יש כאן הלכה שחשוב לראות אותו. זה צריך להיות כמו מעגל. זה שלכאורה אם אתה רואה והתחתון לא יכול לראות, זו בעיה, לכאורה. הגמרא לומדת כן, שזה כמו רואה. אוקיי. יש כאן הראשונים יכולים לראות אותו טוב יותר, אבל בכל אופן, כולם יוכלו לראות משהו ולשמוע.
ולא ישב הרב על גבי כר ותלמידיו על הקרקע, לא יעשה שהרבי ישב על ספסל, והם על הרצפה. למה? הוא אומר הכלל הוא, על הכלל והשדות, שכולם ישבו על ספסלים, או שכולם ישבו על הארץ. מאוד חשוב.
הקולב היית יכול לחשוב שזה ענין של כבוד התורה שהרבי ישב על ספסל. יש ענין שעומד בגמרא, “לא ילמד הרב כשהוא יושב על גבי מטה ותלמידיו על גבי קרקע, אלא או הוא עומד והם עומדים, או הוא יושב והם יושבים”. זו הלכה מפורשת ברמב”ם.
אבל הוא לומד, לא נוגע לו מה שכתוב בגמרא. אוקיי, אנחנו יכולים לומר למעשה, אני רוצה לראות, אני לא יודע.
קודם למדנו גם, הרמב”ם אומר שתלמיד חכם צריך לשמור על כבודו, אבל רק בדרך האמצעי, הוא לא רשאי להיות בעל גאווה גדול מדי. אז הוא יושב בראש, יש כבוד מסוים. הוא הרבי, ואנחנו צריכים לשמוע ממנו. גם, הוא יושב בראש, אבל לא ברמה גבוהה יותר, כי זה כבר יותר מדי גאווה. אומר הוא.
אבל ראשונים, פעם כן היה המנהג ש“היה הרב יושב ותלמידיו עומדים”. לא שעל אותה רמה, הם עמדו. אבל “מקודם חורבן בית שני”, כבר מלפני זה, לא מהתקופה, עוד מלפני התקופה, כמו לפני תחילת התקופה, “היה כל אחד לומד לתלמידיו כשהן יושבין”, שכולם ישבו וילמדו.
זה מראה שאפילו הרבי, התלמידים היו עומדים, והיה שהרבי יושב והתלמידים עומדים, אבל נעשה שכל אחד יושב. זה כמו שהיו עושים בעמידה, והחזיקו שזה כבוד התורה, כמו בקריאת התורה עומדים צריכים לעמוד. יש מי שאומרים כן. אבל זה קשה, יותר קל לשבת וללמוד. זה היה נקרא עמידה, אחר כך שינו את השם לישיבה. אוקיי.
—
אומר הרמב”ם הלאה, “אם היה הרב מלמד בפני התלמידים”, יש שתי דרכים של לימוד. או שראש הישיבה עצמו הוא המגיד שיעור, לראש הישיבה יש לשון למודים טובה והוא אומר, או שזה כמו משה ואהרן, כן, משה היה הרבי ואהרן היה המולט, הפה, המולט.
“ואם היה מלמד על ידי מתורגמן”, יש מישהו שאומר את השיעור, מישהו שהוא החוזר, בחב”ד זה נקרא חוזר, כן. “המתורגמן עומד בין הרב ובין התלמידים”, המתורגמן הוא זה שעומד בין הרבי והתלמידים, הרב למעלה עם המתרגם, והמתרגם אומר לתלמידים.
אני חושב שזה יכול להיות גם שהרבי לא יכול לדבר כל כך חזק, פעם לא היה מיקרופון, הוא היה צריך לצעוק פשוט. אז המתרגם… דווקא הישיבה בעיגולים עוזרת גם לזה, כי כתוב שהם קרובים יותר כשאין את העיגולים, אז יושבים יותר בשורה ישרה. בשיעור פעם יש כזה… שיעור לפעמים לא פעם כזה חס? חס, כן.
כתוב אם אתה יודע שהרבי צריך להיות כזה זקן, אומר הוא, זקן וחכם לא צריכים כבר להיות. כאן, עוד דבר, כששואלים, הרי בדרך כלל שואלים שאלות, כן? אומר הוא, שאם יש מתרגם, המתרגם לא יענה בעצמו. נכון. רואה כאן מה זה הדבר. לא יחשוב שהוא יודע והוא המנהיג, אלא “והוא שואל לרב, והרב משיב למתרגם, והמתרגם משיב לשואל”.
וזה לוקח הרבה יותר זמן עם זה. וזה הרי ענין של כבוד, שהרבי לא יענה ישירות לשואל, אלא אם זה עובר דרך מתרגם, שזה תמיד יעבור דרך מתרגם. אני לא יודע. זה הסדר, פעם הסדר שצריכים מתרגם עושה כך. כן.
“ולא יגביה הרב קולו יותר מן המתורגמן, ולא יגביה המתורגמן קולו בעת ששואל לרב יותר מקול הרב”.
אז הרבי לא ידבר חזק יותר, כי התפקיד של המתרגם הוא לדבר חזק יותר. הכבוד של החכם הוא שהוא לא מתאמץ, כך זה נראה. ואותו דבר להיפך, הוא לא יצעק כשהוא מדבר. כשהוא מדבר לעולם, מדבר הוא כן חזק יותר מהרב, אבל כשהוא מדבר לרבי, לא יצעק חזק יותר עליו, ידבר שקט יותר מ…
כל הדברים האלה הם גמרות שלומדים אותם ממקומות. כן, לכל דבר הרי יש פסוקים, אני זוכר. ממשה רבינו שלמד עם היהודים. ממשה רבינו עם הקב”ה ומשה רבינו עם היהודים, כן.
זה לא מנהג רע שימצאו מתורגמן. ופעם, היום כבר יש מיקרופונים ועצות אחרות, אבל פעם יש לך רבי זקן שהוא אומר שיעור, והרבי אומר תורה ליד השולחן, אף אחד לא מבין, צריכים מתורגמן. יש רבנים שיש להם. מתורגמן.
רואים כאן דברים אחרים, שלא… יש הרבה פעמים דבר כואב שמפטרים מלמד כי הוא כבר קצת זקן. הרבה פעמים אני לא מבין את זה, אומרים אין ברירה. פעם החדר. כן, הרבה פעמים לא מבין את זה, אומרים אין ברירה. אבל כאן רואים מהלך מסוים, הוא כבר זקן. קח מתרגם, קח עוזר. כאן אני מדבר בישיבה, לא החדר.
אומר הרבי הלאה, המתורגמן אינו רשאי לא לגרוע ולא להוסיף ולא לשנות. המתורגמן, כאן קורא לו מתורגמן, אותו אדם, כן, אבל המתורגמן אין לו זכות לשנות. זה אותו דבר כמו שהוא לא רשאי לענות בעצמו.
זה מאוד טבעי, שהמתורגמן מתחיל להסתכל על עצמו כאילו הוא הרבי. כן, יש לו את המיקרופון. אבל יש לך דף שלם לזכור, אתה רק המתורגמן. אתה רק בעל הדרשה Award. הוא מיקרופון. אתה נותן לו את המיקרופון, והוא מיקרופון.
זה מאוד חשוב לחשוב, יש לך אדם שהוא מגיד טוב, אתה לא גדול בתורה, אתה מגיד, אתה מתורגמן עם התרגום, יכול לומר מה כתוב, או יכול לומר מה חכמי התורה אומרים. זה לא אומר שהוא לא יכול להיות מסביר טוב יותר ברור ובנוסח טוב יותר, אבל הוא לא רשאי להעלות את שלו כאילו, כי אין לו דעת תורה משלו, הדעה שלו לא נחשבת אותו דבר חשוב כמו הרבנים.
הוא אינו רשאי לא לגרוע ולא להוסיף ולא לשנות, אפילו היה מתורגמן של חכם על רבו, כי אז הרבי הוא גם מחויב בכיבוד אב… לא הוא יכול טוב יותר דווקא, הוא אביו או רבו. לא אז הוא לא מתורגמן שהוא רואה את עצמו בעצמו ב-CCP. הוא מתורגמן זו עבודה! שוב, יש לו את הקול הגדול, הוא יכול להסביר את עצמו טוב, אחרת לא היה אותו חכם ודיר ולא היה נבחר להיות מתורגמן. כן.
שואל אתכם מעשית איך זה קרה. זה קרה! אה, אה, אה, הגעת אליי להשגת הראב”ד. הראב”ד הקדוש… אני מגיע אליי כאן אין כאן ראב”ד. והראב”ד הקדוש אמר אליי את ההשגה. אמר אברהם, כאן מה המקור לחידוש הזה. איך, רב שמי תרגמן והרב שילא.
זה קורה! זה לא שכל הדברים. פעם, מקור לחידוש, הוא מתכוון לכאורה שזה היה רק פעם אחת. הראב”ד הקדוש עושה כבר את המהלך. שזה קרה פעם, היה מתורגמן לרב שילא.
הוא אומר דווקא שבדרך כלל אתה יכול להאמין שהמתורגמן הוא תלמיד חכם חלש יותר מהרבי. אבל אב ובנו, קורה פעם שאב אוהב כל כך את ילדו והוא רואה כל כך את מעלתו, או רבי אוהב כל כך את תלמידו, שאף על פי שהוא בעצמו תלמיד חכם חשוב, הוא נותן לו להיות…
זה הדבר. המתורגמן לא יאמר בעצמו, כי יש לנו חזקה שאתה מתורגמן של מישהו כי אתה דווקא תלמיד חכם חלש יותר. מלבד אב ובנו או רבו, יש מציאות כזו שאב ובנו או רבו יהיה כל כך חזק.
הוא אומר דווקא שבדרך כלל אתה יכול להאמין שהמתורגמן הוא תלמיד חכם חלש יותר מהרבי. אבל אב ובנו, רבי ותלמידו, קורה פעם שאב אוהב כל כך את ילדו והוא רואה כל כך את מעלתו, או רבי אוהב כל כך את תלמידו, שאף על פי שהוא בעצמו תלמיד חכם חשוב, הוא נותן לו להיות… זה הדבר. המתורגמן לא יאמר בעצמו, כי יש לנו חזקה שאתה מתורגמן של מישהו כי אתה דווקא תלמיד חכם חלש יותר. אבל אב ובנו, רבו ותלמידו, יש מציאות כזו שאב ובנו, רבו ותלמידו, יהיה מתורגמן למישהו שהוא בדרגתו.
כן. על כל פנים, כאן אפשר לענות על קושיית הראב”ד שהראב”ד מתכוון לומר שזו לא ראיה, זה היה רק פעם אחת, יוצא מן הכלל. אוקיי. על כל פנים, זה הגיוני הדבר של הראב”ד, לא קשה להבין. אוקיי.
עוד דבר, עוד הלכה למתורגמנים. כן. למדת את זה, מה צריך להיות המתורגמן. אמר רב, המתורגמן… הרמ”א בהלכות תלמוד תורה אומר שהיום לא מצוי כל ההלכות של מתורגמן, אז הוא לא מאריך בזה. זה הסתיים. היום… יכול להיות, כל דבר הסתיים. כן.
כתוב הלאה, למישהו יש מתורגמן, רב שלמד, אומר הוא, מה קורה עם… אמר רב, דילגת על הדבר. אמר רב, המתורגמן, כך אמר לי רבי, או כך אמר לי אבא מורי. הרב, בשיעור שלו, לומד הוא מרבו, כך הסדר. כשאומר המתורגמן הדברים לעם, יזכור את כבוד הרבי, ויאמר בשם החכם, יאמר הרבי אמר לי בשם רבו, ושם מזכיר את שם הרבי. ואומר כך, כך אמר רבנו פלוני רבנו בעל השיעור, אפילו שלא יזכור החכם שמו, שאין לו להזכיר שם רבו אלא בשמו. אה, אפילו החכם לא רשאי לומר רבו בשמו, הוא יאמר אבי מורי או מורי ורבי, כי הוא לא רשאי לומר את שם הרבי. אבל המתורגמן לא אומר הרי אבי מורי, כי זה לא רבו, יאמר כן בפירוש ברור? זה בוודאי דין בבהירות, כדי שהעולם ידע ברור ממי הוא אומר. אבל בשם אומרו. הגמרא יוצאת שזה יותר נוגע להלכה של אמורא לא לומר את שם אביו הרבי, אבל המתורגמן רשאי כן.
הוא אומר את התרגום הנכון. הוא לא מדייק, איך? הוא לא מדייק, הוא לא מדייק מכניעדיגע, הוא מדייק אנושי. אומרים לו כך, כך הגיוני. בגלל זה צריך גם לדעת מי הבעל הבית, פלוני וכדומה.
ועכשיו נלמד דברים מסוימים שהגיוניים.
איך לומדים? הרב שלמד ולא הבינו התלמידים, הרבי למד אבל התלמידים לא מבינים, לא יכעוס עליהם וירגז, לא יכעס עליהם. אלא חוזר ושונה הדבר אפילו כמה פעמים, יחזור ויאמר שוב ושוב, עד שיבינו עומק ההלכה, עד שיבינו את עומק הדבר. אז לא יכעס.
וכן לא יאמר התלמיד הבנתי, זו ציווי על הרבי. גם יש ציווי על התלמיד. התלמיד, הוא מרגיש רע שהוא לא מבין, לא יאמר “הבנתי” אם הוא לא הבין. אלא, זו מצווה עליו, וזה לכאורה לא דין במדרש אלא דין בתורה, אלא חוזר ושואל אפילו כמה פעמים, הוא ישאל שוב ושוב.
ואם כעס עליו רבו ורגז, אם הרבי כן כועס, זה לכאורה גורם שהוא לא ירצה לשאול שוב יותר. אומר הרמב”ם עצה, יאמר לו, יאמר, “רבי, תורה היא וללמוד אני צריך, ודעתי קצרה”, ידבר תחנונים, “רבי, אני אוהב מאוד את התורה ואני רוצה להבין, ויש לי דעת קצרה, הדעת שלי לא מבינה טוב יותר.”
לא, זה כי פעם התלמיד חושב שזה לא דרך ארץ לומר כל כך הרבה פעמים. זו עזות לומר. הרמב”ם אומר, כל דבר אפשר למצוא דרך עדינה לומר, זה לא דרך ארץ לומר.
אבל כאן רואים שזה כמו תביעה. כלומר, הרבי שלומד לפני התלמידים, התנאי, העסקה ששניהם עושים היא שהוא התחייב שהם יבינו. ושניהם חייבים להיות רציניים בזה. כלומר, כמו משא ומתן בממון, הוא לא צריך לכעוס כשהם לא מבינים, הוא יאמר פעמיים. זו עבודתו, אמור פעמיים.
אותו דבר התלמיד, הוא ישאל אם הוא לא הבין. לכאורה הסברא למה הרבי יכעס, הוא יהיה מתוסכל, כי הוא חושב שהוא לא אומר מספיק טוב, הוא כועס כך על עצמו. ברגע שהתלמיד אומר לו, דעתך צרופה, אתה אומר טוב, אני לא מבין טוב, קח על עצמך את האשמה, והרבי יקבל את הסבלנות לומר זאת שוב.
עכשיו, עוד פרט בזה, “ולא יהא התלמיד בוש מחבריו”. הוא לא יתבייש כשהוא יושב עם חברים אחרים, וחבריו למדו בפעם ראשונה או בפעם שניה, הם הבינו, והוא לא למד אלא לאחר כמה פעמים, הוא עדיין תפס רק אחרי שאמרו הרבה פעמים. אומר הרמב”ם, אם הוא יתבייש, “נמצא נכנס ויוצא לבית המדרש והוא אינו למד כלום”, הוא יתבייש והוא יבוא ויצא מבית המדרש והוא לא ילמד כלום.
אבל לכאורה יש גם דין בזה שזה קצת על חשבון הזמן של האחרים. אדם היה חושב, איך אני רשאי לבטל אותם מתורה? הם מבינים כבר, והם הולכים עכשיו לא מבינים. כן, נו, שישמעו שוב, זה לא יזיק, הם יחזרו, לא קרה כלום. כן, זה כך. שיבקשו שוב. אדם יכול לחשוב שזו לא מידה טובה, זה על חשבון של מישהו אחר. ומה המידה? שהוא יבוא לכיתה ויבזבז את הזמן. הוא יכול לשמוע, אבל יש כאן מאה תלמידים, ובגללך שאתה ראש חלש הוא צריך לומר שוב.
אוקיי, אולי אחד, אולי אחד. אתה מדבר על מקרה שהרבי רגיל, אבל לרבי אין אלף תלמידים, יש לו רבי של עשרה תלמידים. מה השאלה? הכל על הבנה.
יש כאן ענין של ענווה, יש כאן ענין של ענווה. אני לא יודע. ערך הדברים הוא, שבדרך כלל, כמעט בלי כלל, שהתלמידים אומרים שזה מאוד קשה, אבל בדרך כלל, יודע כל אחד, שבדרך כלל אם יש מישהו שאומר “רבי, אני לא הבנתי”, יש בערך חמישים אחוז מהכיתה שלא הבינו. אבל כולם מתביישים, ויש תמיד אחד ענו, בדרך כלל אחד שהוא יותר שפל בעיניו ולא מתבייש לומר שהוא לא הבין. זה בדרך כלל הסוד. הרבה פעמים זה לא שוטה, אלא זה יכול אפילו להיות החכם, אבל בדרך כלל זה בגלל שבאמת הענינים לא ברורים, והרבי לא הסביר זאת היטב, או שחסר באמת לומר פעמיים דבר כזה כי זה מסובך. זו בדרך כלל המציאות.
אז כל ההדרכות האלה הן נגד מה שהמנהג בעולם, כי לא שואלים מספיק לפעמים. בדרך כלל, אם עומדים בפעם השנייה לחזור על זה, מישהו שואל שוב, הוא מבזבז את הזמן של האחרים. וכן הדין, צריך שזה יהיה רק פעם אחת. אומר הרמב”ם, לפיכך אמרו חכמים הראשונים, מה שחכמי המשנה אמרו באבות, אין הביישן למד, מי שהוא ביישן והוא הולך להתבייש לשאול שוב, הוא לא יכול ללמוד, הוא לא הגיע לתורה. ולא הקפדן מלמד, מי שהוא קפדן והוא כועס מהר אם שואלים אותו שוב, הוא לא יכול להיות מלמד טוב.
אומר הרמב”ם הלאה, במה דברים אמורים? במה שלא הבינו התלמידים הדברים לעומקן, זה מדבר כשהסיבה שהתלמידים לא הבינו היא בגלל שהנושא הוא נושא עמוק, או מפני דעתן שהיא קצרה, או בגלל שהם מבינים, הם לא ראשים כל כך חדים. אבל אם ניכר לרב שהם מתרשלים בדברי תורה, פשוט הם עצלנים, הם לא משתדלים, ומתרפים עליהם, הם חלשים, לפיכך לא יבינו, זו הסיבה שהם לא מבינים, כי הם לא השתדלו מספיק, אז הוא לא צריך להיות כל כך סבלני ולחזור שוב ושוב, כי זה לא יועיל כלום, אלא חייב לרגוז עליהם, אז הוא חייב לכעוס עליהם, כלומר, הוא צריך להראות כעס, הוא צריך להתנהג בכעס, לא שהוא צריך להתנהג בכעס, כמו שאמרת קודם, אלא צריך באמת להיות בכעס, הוא צריך להראות את כעסו, ולהכלימם בדברים, הוא צריך לבייש אותם בדברים חדים, כדי לחדדם, כדי שהם יתחדדו. וכן הוא אומר, על זה אומרים חכמים שם במשנה, זרוק מרה בתלמידים, השתמש בחריפות אצל תלמידיך.
כן, אז הרמב”ם עושה קומתא יפה כזו, מה שכתוב כאן, זה מדבר באופן כזה, ומה שכתוב שם, זה מדבר באופן כזה, והוא עושה סדר ברור שיבינו מה קורה.
לפיכך, גם בגלל שיש ענין כזה שלפעמים צריך להשתמש בחומרה, הרבי צריך לשמור על מסוים… כי מצד שני תמיד יש חשש של נתרפו, יש באמת לפעמים שהוא לא מבין כי זה עמוק מדי, וכדומה. אבל תמיד, הדבר, אנשים לא לוקחים את זה מספיק ברצינות, יש גם קושי, והוא צריך תמיד לגרום לכך שתלמידיו יקחו ברצינות מה שהרבי אומר.
ממילא, אין רבו לומד קלות ראש לפני תלמידיו, לא ראוי לרבי לנהוג קלות ראש. קלות ראש לא בהכרח דבר רע, יותר ליצן, הוא לא צריך להיות מספר בדיחות, הוא צריך להיות ברמה של התלמידים. ולא לשחוק בפניהם, הוא לא צריך לשחק איתם, ולא לאכול ולשתות עמהם, לא לאכול איתם. לצחוק מולם. לא, לשחק, לצחוק, מה זה אומר? הוא לא צריך לצחוק איתם, הוא לא צריך להתבדח איתם, הוא לא צריך להיות קרוב אליהם מדי. צריך להיות אולי פער מסוים ביניו לבינם, כדי, כתוב, “תמתי עליהם”, כדי שהתלמידים יהיה להם קצת מורא ממנו. כי אם יש להם מורא ממנו, הם יוכלו ללמוד מהר יותר, כך שכשהם מתעצלים יוכלו להפחיד אותם.
אני חושב שזה לא רק זה. כשיש לך פחד ממישהו שאתה לוקח ברצינות, יוציאו ממנו יותר. זה לא רק שתצעק עליו. זה מה שאני מתכוון, זה דבר רחב יותר מהצעקות. צעקות זה כשחסר, כבר מגיעים למצב חירום, צריך לצעוק עליו. אבל באופן כללי, “הטל מורא על התלמידים” אומר שצריך להיות רצינות מסוימת. הרצינות עוזרת גם ללמוד.
והעולם לא תופס, כשיש רבנים שמתנהגים במרחק. יש מחלוקת בין הרבנים איך מתנהגים, מידות. אבל רבי שמתנהג במרחק מתלמידיו זה לטובתם, זה עוזר להם ללמוד טוב יותר ממנו.
הרבנים החסידיים של היום אוכלים פעם עם תלמידיהם, אני לא יודע. אנחנו עורכים טיש. אולי זה לא אומר לשוחח, כי בשביל זה הוא יושב על במה אז.
אוקיי, עכשיו נלמד הלכות שאלה ותשובה. למדנו קודם שיש פסולים בשאילת הרב. אומר הוא, היום זה לא כמו פעם. צריך לשאול באופן של כבוד את הרב. לא רק באופן כבוד, אלא באופן שמועיל לו. זה מעניין, היום אין את כל המוסד. שואלים, שואלים את המתורגמן, הוא שואל את השאלות. אגב, חוץ מאצל ר’ דוד לנדא, כשהוא עושה את האסיפה שלו בחול המועד. אני רואה שקשה לתרגם את המעשה, ההלכות. פעם היה כך, הרבי ישב, ושאלו שאלות. היה סדר שלם. חשבתי כך, העיקר שהגאונים למדו עם יהודים היה התשובות שהם ענו, נכון? כך אני חושב. כן, הוא אפילו, זה היה עוד לפני הרפורם אחר כך.
אומר הרמב”ם כך, “אין שואלין את הרב כשיכנס לבית המדרש עד שתתיישב דעתו עליו, ואין התלמיד שואל מיד, אלא ימתין מעט עד שינוח הרב. ואין שני תלמידים שואלין כאחד.”
והוא אומר כך, “אין שואלין את הרב כשיכנס לבית המדרש”, כי הוא יודע הכל, אז אפשר להציף אותו מיד בשאלות. הוא לא אדם, אין לו דרך ארץ, צריך לתת לו הזדמנות להתארגן, להירגע, ואז אפשר לשאול אותו. כמו שמישהו אמר, “אין התלמיד שואל כשהוא נכנס עד שישב וינוח”, גם התלמיד לא צריך לשאול כשהוא נכנס לשאול, הוא צריך קודם להתארגן, שהוא יוכל לשאול במנוחה. שאלת חכם חצי תשובה, הרי הדרך שהוא שואל משנה הרבה, שהוא יוכל לשאול היטב בבירור.
דובר 1: צריך להיות בנושא שבו נמצאים. כן, אומר הרמב”ם הלאה, אסור לנסות לתפוס את הרבי שלי. חושבים שהרבי גם לא יכול לשאול את התלמידים אלא פעם אחת. אבל הרבי מהתלמידים זה אחרת. “ויש לרב רשות לומר לתלמידיו, ישאל דוקא כן”. הם שואלים שאלות טריקיות, “בשאלה זו ובמעשה זו אשר בפניו”. מה זה אומר? הוא אומר, “אפשר יתיר דבר שאינו מותר כדי לחדדן, וידעו הזוכר מה מעשיו והיודע מה מעשיו”. הרבי צריך דווקא כן.
זה מאוד מעניין, הרבי מחפש לחדד אותך. התפקיד של התלמידים הוא לא לחדד את הרבי, התפקיד של הרבי הוא כן לחדד את התלמידים.
הוא אומר הלאה, “וכן יש לו רשות לשאול אותם ענין אחר שאינם עוסקים בו”. לרבי יש כן את הרשות, כי הוא לא צריך לזכור את זה, זה עדיין תפקיד התלמיד לזכור. אה, הרבי צריך גם לזכור? אכן כן.
זה מאוד מעניין. אני רק רוצה לומר, שאתה מבייש, שאתה תופס את הרבי בדבר לא טוב, זו עוולה, אתה מבייש אותו. משא”כ כשהרבי תופס את התלמיד, זה לא מבייש אותו. למה התלמיד לא מתבייש? כי זו לא בושה לתלמיד, הוא עדיין תלמיד, לא מצפים ממנו.
אני אגיד לך, יהיו אנשים כאלה ששואלים אותי, “בשנה שעברה פסקת…”. אתה חושב שאני זוכר מה אמרתי בשנה שעברה? אבל מצד שני אני מחזיק שזה צריך באמת לזכור, כי מה זה אומר, אני מלמד אותך ואתה לא מקשיב?
זה מה שאני חושב, שאפשר לומר תירוץ כך. ראיתי מר’ יוסף הוטנר, אני חושב, הוא כתב על מישהו, שככל שהוא מזדקן, הוא מרגיש שקשה לו יותר לענות על נושא שהוא לא שם. כי כשמזדקנים, זה לא רק שמאבדים את החריפות שהוא יכול לענות מיד, הוא משקיע יותר בענין, זה נעשה יותר חלק ממנו.
זה, הרבי, כשהוא משקיע בעניין, הוא באמת שם. התלמיד, הוא מקשיב בכלליות, הוא כן יכול לזכור ממקומות אחרים. זה מאוד מעניין.
נראה כאן, מערבבים שני דברים. מערבבים את הענין של כבוד הרבי, ואת הענין של מה יותר אפקטיבי, איך מקבלים את התשובות הטובות יותר ואיך מקבלים את התשובות הברורות יותר. שניהם, “שקדש על הצבא”, זה לא ענין באיכות של התשובה, זה ענין של כבוד הרבי. מערבבים את שני הדברים.
צריך לזכור את שני הדברים, שתוציא את המירב מהשאלה שלך. אז הדרך שכל אחד הציק לר’ חיים קנייבסקי והשליכו שאלות, אני לא חושב שזה היה דבר נכון. אוקיי, שלו היה מספיק גדול ולא היה שייך שום בושה, אבל כן, זה כלל. כן, לכל דבר יש יוצא מן הכלל.
כן, אני חושב גם שנלמד בקרוב על כבוד הרב. הכבוד גם קשור ללימוד, כי כשיש כבוד בדרך הנכונה לומדים טוב יותר. אז יכול להיות ששתי הנקודות של כבוד לרבי ואיך הולך טוב יותר הלימוד מאוד מחוברות. זה לא כל כך רחוק אחת מהשנייה.
זה מעניין גם, אני אישית, אני מאוד אוהב כששואלים אותי שאלות, כי אני לא תמיד יודע, אבל זה גורם לי ללכת לבדוק. כן, זה יכול לשאול, אבל הוא צריך לחדש, אני מתכוון לומר, לא לשאול שאלות טריק. אם לזה יש שאלה, זה מחדד את הרבי. זה מחדד את הרבי. ודאי, ודאי.
הוא לא מדבר כאן על ענין אחר. עכשיו לומדים מסכת בבא בתרא, התלמידים שואלים שאלות, זה קשור לנושא. אבל לא, “רבי, אתה זוכר שאני… מה אתה זוכר שהיה, אני השחקן שלך, אני הטריק שלך, ולראות שהרבי יכול לענות?” יהיה המשך.
דובר 1: אומרת הגמרא הלאה, “אין שואלין מעומד” – לא שואלים שאלה בעמידה. “ואין משיבין מעומד” – לא עונים על שאלה בעמידה. “ולא מגבוה” – לא כשעומדים גבוה מאוד אחד מהשני. צריך להיות, כמו שאמר קודם, הרבי עם התלמיד צריכים להיות באותה רמה. “ולא מרחוק” – לא מרחוק. “ולא מאחורי הזקנים” – נותנים מרחב כך שהשואל לא יעמוד מאחור וישאל, אלא יתקרב וישאל.
דובר 1: מה זה? האם זה ענין של כבוד או גם ענין של איכות הלימוד? כי זה ברור, תמשיך, הוא צועק מאחור, לא שומעים בבירור מה הוא אומר. אולי זה דבר פשוט.
אני רוצה שתדע, הסדר אצל רבנים הוא שמי שנכנס לרבי צריך לעמוד. הגמרא הולכת לומר. אבל כאן כתוב בעצם שזה ענין של כבוד, אבל אדם לא יכול להיות בישוב הדעת. כשאתה מכבד אותו לשבת… אותו סדר הוא מה שהיה לפני הגלות.
אני לא יודע, הרבנים של היום, רבנים מסוימים, הם עדיין במדרגה של עוד לפני כל התקנות של הגלות, לפני החטא. אבל בגמרא שלמדנו עכשיו, פעם באמת היה כך, התלמידים עמדו והרבנים ישבו, אבל היום זה לא כך. היום, כשלומדים, שוב, אם הרבי לומד מגמרא, כבר עולה השאלה. אני מדבר רק על הרבנים שמלמדים משהו.
דובר 1: “ואין שואלין את הרב אלא בענין”. שואלים רק בענין שהוא עוסק בו.
דובר 2: זה כבר אמרת.
דובר 1: אני יודע, זה אותו דבר. אני לא יודע. לא ברור.
דובר 2: מה זה אומר “בענין”?
דובר 1: זה הדבר.
דובר 2: מה זה אומר “בענין”?
דובר 1: “בענין” אומר כמו ששואלים דבר ספציפי, לא שואלים כלליות. לא שואלים…
דובר 2: לא, בקרוב נראה על זה.
דובר 1: לא, קדימה נראה. אני לא יודע. מה זה אומר “בענין”?
דובר 2: אוקיי, אני מניח, בוא נמשיך.
דובר 1: “בענין” אומר הענין שעוסקים בו.
דובר 1: “ואין שואלין אלא מיראה”. שואלים מיראת הכבוד. אולי זה פשוט מאמר חז”ל אחר שהוא מצרף ביחד.
דובר 1: “ולא ישאל בענין יותר משלוש הלכות”. אפילו כששואלים מהענין שלומדים, לא צריך לשאול יותר משלוש הלכות.
דובר 2: זה אומר בענין. יכול להיות שהענין הוא אפילו קטן יותר ממסכת, כמו שהיה כתוב קודם. אז בנושא, בסובייקט שלומדים היום.
דובר 1: יכול להיות ש”שואלין בענין” אומר כמו שאתה צריך להתכונן. אתה לא יכול לבוא, “רבי, תגיד לי מה אני צריך לעשות, איך אני צריך להתנהג בשבת.” לא, תתכונן, שאל את ההלכה הספציפית, ושאל את הענין. אוקיי, אני לא יודע. יכול להיות שזה… אוקיי, או שהרבי יכול לומר שיעור שהוא אומר הכל לך, אבל…
דובר 2: נכון, זה כמו שאתה אומר, שלא כל אחד יכול להטריח את החכם שהוא יאמר את כל השיעור בשבילך. אתה צריך להקשיב, ואז אתה יכול לשאול מה בענין שהוא למד.
דובר 1: אבל השאלה היא, האם זו אותה שאלה שדיברנו עליה קודם, שהתלמיד אומר “לא הבנתי”, או שזו שאלה חדשה? השאלה היא, האם זה אומר סתם שיש “תקופת שאלות ותשובות”, או שמדברים כאן כך? הייתה תקופה שהחכם לא היה בשיעור, החכם נכנס לבית המדרש, לא צריך להציף אותו.
דובר 2: אה, אז זה דבר אחר. אז סדר איך השאלות עובדות.
דובר 1: אבל כשלומדים, צריך לשאול הרבה או יותר, זה לא דווקא אותן הלכות. זה צריך ללכת בכבוד, זמן הרבי לא פנוי, זה צריך ללכת בסדר. אוקיי.
דובר 2: “ולא ישאל בענין יותר משלוש הלכות”. זה לא יותר משלוש שאלות. שלוש הלכות בבת אחת. אוקיי. נשמע פשוט. אני לא רואה… אוקיי.
דובר 1: הלאה, עכשיו הולכים לשאול על הקדימה בשואלין, כמה אנשים שואלים. שנים שואלין, שואל אחד בענין, אחד שואל בענין שעוסקים בו עכשיו, ואחד שואל שלא בענין.
דובר 2: יכול להיות ענין, אני זוכר שהם למדו בשלושים יום קודם החג, שלפעמים אומרים שהענין היום אומר ענין. יכול להיות יותר, שערב פסח, וכל הזמן זה פסח, נקרא שואל בענין. שבדרך כלל מה שהוא עכשיו הסוגיא נקרא ענין, לפני פסח זה לוקח את מקום הסוגיא כביכול.
דובר 1: לא, אני זוכר שכתוב במפרשים מסוימים על זה.
דובר 2: כן, כן, כן. נזקקין לענין.
דובר 1: לא, טוב. הולכים… זה מעניין, אני חושב שזה ברור, הייתי אומר שלא צריך לשאול אותו אפילו שלא בענין. נראה שצריך כן לענות לכל מי ששואל. צריך רק לענות למי ששאל לענין.
דובר 1: מעשה ושאינו מעשה, אחד שואל הלכה למעשה ואחד שואל משהו שלא נוגע. נזקקין למעשה, צריך קודם… צריך להתנהג, לא להסתכל, אלא לעסוק במי ששואל למעשה.
דובר 1: הלכה ומדרש, אחד שואל הלכה ואחד שואל ענין של אגדה, מדרש, נזקקין להלכה.
דובר 2: אני חושב שמדרש זה פשוט פשט בפסוקים, מה זה קשור לאגדה?
דובר 1: אה, לומדים את זה, מאוד טוב. נזקקין להלכה, קודם ההלכה שצריך לעשות, לא מאיפה יודעים את ההלכה.
דובר 1: אבל שואלים מדרש ואגדה, משהו ש…
דובר 2: אה, מדרש הוא מתכוון למדרש הלכה, פשט מאיפה לומדים משהו.
דובר 1: אה, זה כך. ושני שואל ענין של אגדה, נזקקין למדרש.
דובר 1: אגדה וקל וחומר, אחד שואל אגדה ואחד שואל מה, למדנות?
דובר 2: קל וחומר זה קל וחומר, כפשוטו.
דובר 1: קל וחומר זה אומר סברא, אחת מה…
דובר 2: לא מדרש. אחת מי”ג המידות, לא?
דובר 1: אולי זה לא הרמב”ם, אולי אנשים אחרים. קל וחומר, בסדר, נגיד שאלה, הוא שואל מהנושא של קל וחומר.
דובר 2: אני לא יודע, האם קל וחומר דומה לענין של מדרש ואגדה, כן?
דובר 1: לא, מדרש זה כשלומדים מפסוק. י”ג מידות, קל וחומר זה אחת מי”ג המידות שלומדים את התורה. אבל נראה שזה יותר חשוב, זה יותר למדנות.
דובר 2: קל וחומר זה דבר רציונלי, זה יותר רציני.
דובר 1: נראה שמחשיבים את זה יותר כלמדנות, זה יותר גבוה.
דובר 1: גם קל וחומר וגזירה שוה, גם הוא אותו דבר, לא מסתכלים לחומרא.
דובר 2: עוד, איך גזירה שוה היא סברא דמדרש לחומרא?
דובר 1: אה, אני יכול להבין, כי קל וחומר, כשאתה מדבר עם התלמיד, אתה משחיז את סברתו יותר מגזירה שוה. גזירה שוה היא פיסת מידע, אבל קל וחומר זו דרך של עיבוד המחשבה, כי הכל סברות.
דובר 2: לא ברור, זה כל הדברים שהוא מביא לך.
דובר 1: הוי שואלים, אחד חכם ואחד תלמיד. אחד כבר חכם, ואחד כבר חכם, ואחד כבר…
גם קל וחומר וגזירה שוה גם כן, הכל מסתכלים על קל וחומר. עוד, כי גזירה שוה היא סוג של מדרש לחומרא.
אני יכול להבין, כי קל וחומר, כשאתה מדבר עם התלמיד, אתה משחיז את סברתו. אולי גזירה שוה גזירה שוה, כי זו פיסת מידע. אבל קל וחומר זו דרך של השחזת המחשבה, כי הכל סברא. זה לא ברור, זה כל מה שהוא מביא לך.
הוי שואלים, אחד חכם ואחד תלמיד? אחד כבר חכם ואחד עדיין תלמיד של החכם. קודמים לחכם, קודם נזקקים לחכם. אבל זה מעניין – החכם יודע הכל בעצמו. שניהם חכמים כאחד, החכם כבר לא תלמיד שהוא יודע הכל בעצמו.
הלכה בשאלה, התלמיד צריך יותר לבוא אל הרבי. בסדר, קודמים לחכם כן. כל חכם היה פעם תלמיד, יכול להיות שכן זה מכבוד. החכם מגיע לו יותר כבוד, תלמיד וחכם – מגיע לתלמיד יותר כבוד מעם הארץ.
שני חכמים או שני תלמידים או שני עמי הארץ, או ששאלו שניהם שתי הלכות, או שתי שאלות, או שתי תשובות, או שתי מעשים, זה כמו מתורגמן כזה. עכשיו יכול המתורגמן לומר, כאן מדברים אם המתורגמן הוא זה שעונה. או תלמיד חכם, או בטח, תלמיד חכם בטח שהוא יכול לענות.
הוא מתכוון לומר לך, שאולי לא צריך המתורגמן ללכת לשאול את החכם. לא, לא, צריך כן. הוא מתכוון לומר, שהוא מחליט מי קודם, הוא מחליט איזו שאלה להעביר לרבי. אהא. ההלכות, בכלל, ההלכות הן ההלכות למתורגמן, כי הרבי עצמו יכול בעצמו להחליט מה הוא רוצה לעשות.
מדברים כאן, שואלים, שולחים פתקאות לרבי, אני לא יודע איך זה עובד. שאלו למתורגמן שאלות, והמתורגמן צריך להחליט איזו שאלה הוא עכשיו יגיד בשיעור, ילך לשאול את הרבי. אומר הוא שאם שניהם אותו דבר, זה מה שהוא רוצה.
אז, הרמב”ם הלאה, למדנו קודם שצריכים להיות בלילה בבית המדרש ללמוד. אז, לרמב”ם יש פשט שאסור לישון בבית המדרש, קצת כולם לומדים. בית המדרש הוא המקום שהרבי לומד לתלמידים. לא בדיוק כמו האחרון ששניהם ראו בית הכנסת, לומדים לבד. עכשיו מדברים איפה הרבי לומד לתלמידים. נכון? הרמב”ם, אין ישנים בבית המדרש, אסור לישון בבית המדרש.
כן. “כל המתנמנם בבית המדרש”, ומתנמנם זה אומר כבר מנמנם, אפילו שינה חלשה יותר.
החידוש הוא, בית המדרש לא פירושו דווקא הבניין. אני מתכוון שבית המדרש פירושו, הרבה פעמים רואים “נעשה בית המדרש” פירושו בשעת הלימוד. מה שאנחנו קוראים שיעור נקרא בחז”ל בית המדרש. זה לא דווקא בבניין. זה גם הזמן, לא עם דרשן, שלומדים. המקום הוא הזמן. בשעת הלימוד. בית המדרש, כשכתוב בית המדרש, לא פירושו בעיר, לא קדושה בקדושת המקום, אלא זה מקום שיהודים יושבים לומדים. בזמן שהוא לומד. לא רק המקום, בזמן. בשיעור לא ישנים. זה העיקר.
“כל המתנמנם בבית המדרש, אפילו הוא נמנם בבית המדרש, חכמתו נעשית קרעים קרעים.” זה פשוט, הוא יקרע, כי הוא זוכר חצי חתיכה כאן, חצי חתיכה שם. זה טוב מאוד. “חכמתו נעשית קרעים קרעים, תלמוד לומר ‘שנים עשר נשיאים’.” שמי שישן בבית המדרש, הוא יחזור לבגד קרוע.
מי שלא הולך כלל לבית המדרש, הוא יכול להסתובב לגמרי בלי חולצה. אבל אפילו מי שחושב שהוא מאוד עייף, הוא הולך לבית המדרש והוא תופס מנומה, טוב מאוד.
“ואין משיחין בבית המדרש אלא בדברי תורה”. אסור לדבר שיחות אחרות בבית המדרש, רק מדברי תורה. עד כדי כך אומר הוא, אפילו “מי שנתעטש”, אחד עשה עיטוש, והסדר הרגיל הוא, זה ענין של נימוס שמאחלים לו רפואה, אומרים לו שהעיטוש שלך יהיה רפואה, לא אומרים “רפואה” בבית המדרש. אם דבר כזה לא אומרים, דברים אחרים בטח אסור לעשות. זו הלכה מחמירה.
לא, אם הרבי רוצה להכניס זה דבר אחד, אבל ההלכות האחרות הן כשלא רוצים. כשלא רוצים, אומרים “שלום, תחזיק אותו עם חטיפים, אתה יכול לפוצץ”. מדברים כאן ענין של כבוד לרבי, שזה ענין של… זה לא כבוד, זה רציני. כך צריכים ללמוד. אתה זוכר למדנו את התורה, יש בקושי כמה שניות שאפשר ללמוד, ובאותן שניות גם לענות לטלפון, גם לומר רפואה? זה מאוד קשה.
הרמב”ם, “קדושת בית המדרש”, הקדושה של המקום שלומדים תורה, היא עוד יותר חמורה ועוד יותר גבוהה מקדושת בית הכנסת.
זה אומר הזמן שלומדים, בשעת הישיבה. אין שום קדושה בשום בניין. בית הכנסת יש אולי קדושה בבניין, אבל בית המדרש, זה נקרא “בית המדרש”, לא כתוב “בתי מדרש”. אין בתי מדרש. “בית המדרש” פירושו בשעת השיעור.
כך אני סובר, אבל זה חידוש שאני אומר, אולי לא האנשים יתפסו את זה, לא אבל כך נראה לי הדיוק של הלשונות בדרך כלל. כי מה זה אומר “אין משיחין בבית המדרש”? אתה לא יכול אחרי השיעור לומר בוקר טוב? זה אומר בשעת הלימוד.
כן, בשולחן ערוך בהלכות תלמוד תורה כתוב כאן יותר, מדברים על זה, יש את הרמ”א וזה, זה דבר אחר. שם כתוב ברור להיפך, שכן ישנים, שם החכמים ישנו בבית המדרש במקומות אחרים. אבל זה אומר בשעת הלימוד, זה מה שאני אומר. אין שום בעיה בכלל, לדעתי.
בסדר, זה פרק… איזה פרק למדנו עכשיו? פרק ד’?
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
Pshat: The Rambam’s order in Hilchos Talmud Torah: Chapter 1 – the obligation to learn; Chapter 2 – the melamed tinokos and his work; Chapter 3 – the keser Torah, learning on the highest level; Chapter 4 – how one learns on the highest level, the order of the yeshiva, of a rebbe who truly teaches Torah.
Chiddushim:
1. Two levels in Talmud Torah: According to the Rambam there are two levels in the mitzvah of Talmud Torah: (a) the mitzvah k’ra’ui – the keser Torah, where one is nosei v’nosein mida’as atzmo, one learns on the highest level; (b) the mitzvah that is shaveh l’chol nefesh – perhaps b’dieved, the basic obligation that everyone must fulfill. Chapter 4 deals with the first level – the beis hamidrash / yeshiva, not the melamed tinokos.
2. Melamdei tinokos vs. yeshiva: By melamdei tinokos (Chapter 2) there was no condition of “hagun” – one teaches every child, because this is chinuch. Chapter 4 speaks of an elite institution – the beis hamidrash – where there are already conditions for whom one accepts.
—
Divrei HaRambam: “One may teach Torah only to a worthy student, one who is beautiful in his deeds, or a tam. But if he was walking in a path that is not good – one returns him to the good, guides him on the straight path, and tests him, and afterwards brings him into the beis hamidrash and teaches him. The Sages said: Whoever teaches an unworthy student is like one who throws a stone to Markulis, as it says ‘Like binding a stone in a sling, so is giving honor to a fool.’ And there is no honor except Torah, as it says ‘The wise shall inherit honor.’ And similarly a rebbe who does not walk in a good path, even though he is a great sage and all the people need him, one does not learn from him until he returns to the good, as it says ‘For the lips of a kohen shall guard knowledge and they shall seek Torah from his mouth, for he is an angel of Hashem of hosts.’ The Sages said: If the rebbe is like an angel of Hashem of hosts – they shall seek Torah from his mouth, and if not – they shall not seek Torah from his mouth.”
One may only teach Torah (on the level of beis hamidrash) to a student who is hagun – either “na’eh b’ma’asav” (he already has good deeds), or “tam” (he is innocent, not bad). If the student is holech b’derech lo tovah, one must first return him to the good, test him, and only then bring him into the beis hamidrash. Also a rav who does not walk in a good path – even if he is a great sage – one may not learn from him until he does teshuva.
1. Explanation of “tam” – three approaches:
(a) Tam = he doesn’t yet have a chazakah for good or bad. Like the distinction between “mu’ad” and “tam” by an ox: “na’eh b’ma’asav” is like a “mu’ad l’tovah” – he already has a chazakah of good deeds. A “tam” hasn’t yet “gored three times” – he doesn’t have a bad record, but also not a proven good record.
(b) Tam = he has good intentions even without good deeds. He is innocent, he wants good, but he hasn’t yet begun to do.
(c) Tam = he doesn’t yet know what he should do. He is not bad, he is simply not yet informed. He is in a state of “tam” because he doesn’t yet have enough knowledge to be “holech b’derech lo tovah” – one must already know something in order to be able to be a rasha.
2. “Holech b’derech lo tovah” – only when he already knows what he should do:
It is precise that “holech b’derech lo tovah” speaks only of one who already knows his chovas ha’adam, he already knows all the mitzvos, and he doesn’t do it. But a person who doesn’t yet know – he is in the state of “tam”, and with him one does teach kol haTorah kulah.
3. The rebbe’s responsibility to return him to good – not just to throw him out:
The Rambam does not say that one throws the student out. “Machzirin oso l’mutav” – one must actively work with him. The rosh yeshiva cannot turn away and say “it has nothing to do with me.” If the student came to you, it’s your problem. If he is not yet ready to learn, you should first teach him mussar, guide him. It’s not an excuse to say “I won’t teach you.” But it is also recognized that perhaps this is a “different department” – there is an organization for baalei teshuva, and the beis hamidrash itself is not the place for this.
4. Machzir l’mutav through learning itself:
According to the fact that one must learn Torah kol yamav v’chol shnasav (Chapter 3), one can say that “machzirin oso l’mutav” means also through learning – one learns with him the part of Torah that will bring him to teshuva. For example: Sefer HaMada should be learned with everyone, because these are yesodei hadas. One learns the entire Rambam with everyone. The issur of “ein melamdim” speaks only of the level of the yeshiva – the highest level of lomdus.
5. The beis hamidrash as an elite institution:
The beis hamidrash is not open to everyone. It is an elite institution where people are already worthy (or will become worthy) of kisrah shel Torah. One of the conditions is good deeds. Talent is perhaps obvious (like Rav Chaim’s vort about a chazzan – first he must be able to sing, that doesn’t need to be said; we speak that even if he can already, he must also be hagun).
6. Comparison to the four sons of the Haggadah:
In the Haggadah one teaches all four sons – chacham, rasha, tam, she’eino yodei’a lish’ol. Here one teaches only the chacham and the tam. The rasha – one yells at him in the Haggadah, and perhaps this is the concept of “machzirin oso l’mutav” – one tries to educate him that he should do teshuva, but one doesn’t teach him on the level of beis hamidrash.
7. “K’zorek even l’Markulis” – why specifically this metaphor:
The verse is “K’tzror even b’margemah ken nosein l’chesil kavod” (Mishlei 26:8). The simple meaning: Just as one throws a stone with a sling, so is when one gives honor to a fool – it does great damage. The main chiddush: The person thinks he is doing a good thing, but he is doing the opposite. By Markulis – the avodah zarah of Markulis is through throwing stones. The person thinks he is striking the avodah zarah (he is fighting it), but in truth he is honoring it. The same thing: the rebbe thinks he is inserting Torah into the unworthy student, but in truth the student will use the Torah for bad ways – he will become a “rasha naval birshus haTorah.”
8. “Kavod” = Torah:
The Rambam expounds that “kavod” in the verse means Torah, as it says “kavod chachamim yinchalu.” When one gives a fool “kavod” – that means when one teaches him Torah – he will use the kavod/Torah for bad. Another pshat: If one thinks that by placing the unworthy student among rabbis and giving him honor he will become good – the Rambam says the opposite: he will use the honor for bad, he will become more crooked.
9. [Digression: Rabbi Meir Shapiro’s approach:]
Rabbi Meir Shapiro used to say that a rebbe’s grandchild he always accepts into yeshiva, even if he doesn’t know at the test – because a rebbe he will be anyway, let him at least know how to learn a bit. The counter-point: According to the Rambam this can be the opposite – if he is eino hagun, this can make him worse, not better. But Rabbi Meir Shapiro’s story doesn’t speak of an “eino hagun” – just of one who doesn’t hold from learning, which is a different category.
10. The rav she’eino holech b’derech tovah:
Also the rav must be hagun. Even if he is a great sage, even if kol ha’am tzrichin lo – if he doesn’t walk in a good path, one may not learn from him until he does teshuva. This speaks of a rav who continues to learn, gives shiurim, but does aveiros on the side – he uses the Torah as a “kardom lachpor bah.” He says beautiful shiurim, no one says such good shiurim as him – but he is a rasha, a baal machlokes, etc. Question: Who should return him to good? He is himself the greatest sage, there is no rebbe above him. Answer: He will have to himself do teshuva – “ad sheyachzor l’mutav.”
11. “Im domeh harav l’malach Hashem Tzevakos” – explanation:
The verse says “Ki sifsei kohen yishmeru da’as v’Torah yevakshu mipihu ki malach Hashem Tzevakos hu” (Malachi 2:7). The Rambam explains:
– “Kohen” here doesn’t mean the kohen of keser kehunah, but an oved Hashem – originally this was the job of the kohanim to teach Torah to the people.
– “Yevakshu” – in the language of a student, one comes asking to learn from him, “doresh u’mevakesh.”
– “Ki malach Hashem Tzevakos hu” – he is a tzaddik who does the will of Hashem.
The chiddush: “Domeh l’malach” doesn’t mean any mystical level – it simply means that he does the will of Hashem, he does his mission. An angel does the will of Hashem – if the Jew also does his mission, he is “domeh l’malach.” It’s one or the other, there is no middle ground.
12. The heter of Rabbi Meir (by Acher):
The Gemara brings a heter from Rabbi Meir, that if one is an adam gadol one can tocho ochel klipaso zerok – one can learn the content and throw away the bad externality. But for most people the heter is not applicable. Tosafos connects this with the sugya of Acher (Elisha ben Avuyah). Later it is mentioned that a rebbe one must judge favorably, but here we speak in a case where it is obvious that one cannot judge him favorably.
13. The Rambam’s way of bringing maamarei Chazal:
In all chapters of Hilchos Talmud Torah the Rambam brings maamarei Chazal and pesukim – which is not his usual way in other halachos. He brings “amru chachamim” and pesukim as support. Perhaps he wants to show that this is a halacha with a source, not just a sevara.
14. [Digression: Two roles in the yeshiva – rosh yeshiva vs. mashgiach:]
In the yeshiva structure there can be a rosh yeshiva (the one who learns Gemara Tosafos with the olam) and a mashgiach (the one who guides people, says mussar). These are two different positions. The Rambam speaks here of the rosh yeshiva who learns, not of the one who returns people to good. The rosh yeshiva who learns with the olam cannot give away time for each individual’s derech tovah – he must be kisro shel Torah, he may not give away time for his own parnassah, kal vachomer for other matters. Therefore one needs a system.
—
Rambam’s words: “The students sit before him in a kaf (semicircle), so that all of them see him and hear his words. And the rebbe should not sit on a chair and his students on the ground, but either all on the ground or all on benches. In earlier times the rebbe would sit and students would stand, and before the destruction of the Second Temple they instituted that all should sit.”
The students sit in a half-ring around the rebbe, so that all can see and hear him. The rebbe should not sit on a bench when students sit on the ground – all on benches or all on the ground. Earlier students would stand, but before the destruction of the Second Temple they began that all sit.
1. Importance of seeing the rebbe: It is important not only to hear the rebbe, but also to see him. Therefore one must sit in a half-ring, not in straight rows, because in straight rows the back ones cannot see.
2. The rebbe should not sit higher: One might have thought that it is kavod haTorah that the rebbe should sit on a bench and students on the ground. But the Rambam rules against this. In the Gemara it says: “Lo yilmad harav k’shehu yoshev al gabei mitah v’salmidav al gabei karka” – the Rambam’s psak seems to go further than the simple language of the Gemara.
3. Connection to derech ha’emtzai in kavod: Earlier the Rambam said that a talmid chacham must maintain his honor, but only with a derech ha’emtzai – not too much pride. Here we see the same approach: the rebbe sits at the head (a certain honor – he is the rebbe, one must hear him), but not on a higher level – that would already be too much pride.
4. Historical development – from standing to sitting: Earlier students would stand (like by krias haTorah – a kavod haTorah), but before the destruction of the Second Temple they already began that all sit, because it is easier to learn while sitting. From this comes the name “yeshiva” – earlier it was called “amidah”.
—
Rambam’s words: “If the rebbe teaches himself – [teaches directly]. And if he teaches through a meturgeman – the meturgeman stands between the rebbe and the students, the rebbe says to the meturgeman, and the meturgeman makes it heard to the students. And the rebbe should not raise his voice more than the meturgeman, and the meturgeman should not raise his voice when asking the rebbe more than the rebbe’s voice. The meturgeman is not permitted to diminish or add or change.”
Two ways of teaching: (a) the rosh yeshiva himself is the maggid shiur; (b) there is a meturgeman (in Chabad it’s called a chozer) who repeats the shiur. The meturgeman stands between the rebbe and the students.
1. Practical reason for a meturgeman: In the past there was no microphone, so the meturgeman had to shout so that all would hear. Sitting in rings also helps for this – one is closer to the rebbe.
2. The meturgeman may not answer questions himself: When a student asks a question, the meturgeman may not answer himself. He must ask the rebbe, the rebbe answers to the meturgeman, and the meturgeman answers to the questioner. This is an order of kavod – everything goes through the rebbe.
3. Voice rules – learned from Moshe Rabbeinu: The rebbe should not speak louder than the meturgeman (because the meturgeman’s job is to speak loudly). And the meturgeman, when he speaks to the rebbe, should speak quieter than the rebbe – out of respect. Only when he speaks to the olam, does he speak louder. This is all learned from Moshe Rabbeinu – how Moshe spoke with the Almighty and how he spoke with the Jews.
4. The meturgeman may not change: The meturgeman doesn’t have the right to change, add, or subtract. This is the same yesod as that he may not answer himself – he is not the rebbe. It is very natural that a meturgeman begins to see himself as he is the rebbe, because he has the mic. But one must remember: You are only the meturgeman.
5. [Digression: A maggid vs. a talmid chacham:] A person can be a good maggid – he can explain well, he can say well what is written – but that doesn’t mean he is a gadol b’Torah. He is a meturgeman, he can repeat what the chachmei haTorah say. He may indeed explain better with a clearer language, but he may not insert his own opinions, because he doesn’t have his own da’as Torah on the level of the rebbe.
6. The Ra’avad’s hasagah – av u’vno or rabo v’salmido: The Ra’avad makes a hasagah: “Mikurei chiddush hayu – Rav Shimi targimin v’harav Shila.” The Ra’avad says that what the Rambam writes is based on a one-time incident, not on a general halacha. The Ra’avad’s approach: Generally one can assume that the meturgeman is a weaker talmid chacham than the rebbe – therefore one tells him he should not answer himself. But by av u’vno or rabo v’salmido it sometimes happens that a father loves his child so much, or a rebbe loves his student so much, that even though the student/son is himself a distinguished talmid chacham, he allows himself to be the meturgeman. In such a case the rule is different – one cannot assume that the meturgeman is weaker.
7. The meturgeman says the rebbe’s name explicitly: When the meturgeman repeats for the olam, he should say “kach amar rabbeinu ploni” – with the rebbe’s name explicitly. This is interesting because the rebbe himself may not say his rebbe’s name (he says “avi mori” or “mori v’rabbi”), but the meturgeman, for whom it is not his rebbe, should indeed say the name clearly – so the olam should know from whom he is repeating. This is a din in clarity – “b’shem omro.”
8. [Digression: Old teachers:] Often one throws out a teacher because he is already old – this is a painful thing. The Rambam’s approach with the meturgeman gives a solution: if the rebbe is already old and one can hardly hear him – take a meturgeman, take a helper, instead of sending him away.
9. The Rema’s comment: The Rema in Hilchos Talmud Torah says that today the entire halachos of meturgeman are not common, therefore he is not lengthy in this.
—
Rambam’s words: “The rebbe who taught and the students did not understand, he should not be angry at them and rage, but should repeat the matter even several times, until they understand the depth of the halacha. And similarly the student should not say ‘I understood’ when he did not understand, but should repeat and ask even several times. And if his rebbe was angry at him and raged, he should say to him: ‘Rebbe, it is Torah and I need to learn, and my understanding is limited.’ And the student should not be embarrassed from his friends who learned on the first or second time and he did not learn except after several times… for if he is embarrassed, he will be entering and leaving the beis hamidrash and he learns nothing.”
The rebbe should not become angry when students don’t understand, but he should repeat it again and again until they understand. The student has an obligation not to say “I understood” when he didn’t understand, and he should not be embarrassed from friends who understood faster.
1. This is like a “deal” between rebbe and student: Like a business transaction – the rebbe promised that they will understand, and both sides must be honest about it. The rebbe’s job is to say it two times, three times – that is his responsibility.
2. Why does the rebbe become angry: The sevara is that the rebbe becomes frustrated because he thinks he is not saying it well enough – he is angry at himself. Therefore, when the student says “Rebbe, your understanding is refined, you say it well, I don’t understand well” – he takes the “blame” upon himself – and the rebbe gets the patience to repeat it.
3. The obligation on the student to ask again – a din in Torah: The obligation on the student to ask again is apparently a din in Torah, not just a mussar matter.
4. The Rambam’s advice – “v’da’ati ketzarah”: The student sometimes thinks that it is not derech eretz to ask so many times, it is chutzpah. The Rambam says that everything can be found a refined way to say – “Rebbe, it is Torah and I need to learn, and my understanding is limited.”
5. The concern of “at the expense of others”: A person would think – how may I be mevatel them from Torah? They already understand, and because of me the rebbe must say it again? The answer: let them hear again, it won’t hurt, they will review, nothing happened. Furthermore, the rebbe doesn’t have a thousand students – he has a smaller group, and everything is about understanding.
6. The reality of “one person asks”: Usually, if there is one who says “Rebbe, I didn’t understand”, there are about fifty percent of the class who also didn’t understand – but they are all embarrassed. Usually the one who asks is not a fool, but he is more humble and not embarrassed. Often the truth is that the rebbe didn’t explain it well, or it indeed needs to be said twice for such a complicated thing.
7. “Ein habayshan lamed v’lo hakafdan melamed” (Avos 2:5): The Rambam brings this Mishnah – an embarrassed person cannot learn, an impatient person cannot teach. Both sides must give up their natural tendency – the student his embarrassment, the rebbe his anger.
—
Rambam’s words: “In what case are these words said? When the students did not understand the matters because of their depth, or because their understanding is limited. But if it is apparent to the rebbe that they are negligent in matters of Torah and lax about them, and therefore they do not understand – he is obligated to rage at them and embarrass them with words in order to sharpen them. And so it says: ‘Throw bitterness at the students.'”
The rebbe’s patience is only when the deficiency is in the depth of the subject or in the student’s mind. But when they are lazy and don’t exert themselves – then he is obligated to be angry.
1. The Rambam’s “beautiful structure”: The Rambam makes a clear order – what is written “lo yich’os” speaks in one case (when it is deep or difficult), and what is written “zerok marah” speaks in another case (when they are lazy). He unifies two contradictory statements of Chazal.
2. “Chayav lirgoz” – not just to act: He must truly be angry, not just act angry. He should show his anger and embarrass them with sharp words – “kedei l’chadedam.”
—
Rambam’s words: “It is not proper for a rebbe to conduct himself with levity before his students, and not to laugh before them, and not to eat and drink with them – so that his awe should be upon them.”
The rebbe should not be a joker, not laugh with them, not play with them, not eat with them – so that they should have fear of him.
1. “Kalus rosh” doesn’t necessarily mean a bad thing: It means more that he should not be on the same level as the students – he should not joke with them, not be too close. There must be a certain “gap” between him and them.
2. “Hatel mora al hatalmidim” – broader than just yelling: The deeper meaning: when one has fear/seriousness for someone one takes seriously, one will get more out of him. The seriousness helps the learning itself. Yelling is only when one is already at an emergency. But in general, “hatel mora” means a certain seriousness that helps the learning itself.
3. A rebbe who conducts himself with distance – for the benefit of the students: A rebbe who maintains distance from his students does it for their benefit – this helps them learn better from him. The olam doesn’t always grasp this.
4. [Digression: Chassidic tishes:] Today’s chassidic rebbes do eat once with their students at the tish – but perhaps this doesn’t mean “eating with them” in this sense, because the rebbe sits on a stage, it’s not a conversation meal.
—
Rambam’s words: “One does not ask the rebbe when he enters the beis hamidrash until his mind settles on him. And the student does not ask immediately, but waits a bit until the rebbe rests. And two students do not ask at once. One does not ask while standing, and one does not answer while standing, and not from high, and not from far, and not from behind the elders. And one asks the rebbe only in the subject. And one asks only with fear. And one should not ask about a subject more than three halachos.”
One should not bombard the rebbe with questions when he enters. One should give him a chance to calm down. One doesn’t ask standing, not from high, not from far, not from behind the elders. One asks only in the subject, with fear of honor, and not more than three halachos at once.
1. The rebbe is a person: Even though he knows everything, one cannot immediately bombard him with questions. He needs derech eretz – one should give him a chance to come to himself.
2. Also the student needs rest before asking: Not only does the rebbe need to calm down – also the student should not ask when he enters, but he should first come to himself. Because “she’eilas chacham chatzi teshuvah” – the way one asks makes a lot of difference, so he should be able to ask clearly.
3. “Me’umad” – kavod or quality of learning? Is this only a matter of kavod, or also a matter of yishuv hada’as – that a person cannot have yishuv hada’as when he stands? The old order (before the exile) was that students stand and the rebbe sits. After the takanos hagalus this changed – today all sit.
4. “V’lo meirachok, v’lo mei’acharei hazekeinim” – kavod or practical? Is this only kavod, or also a practical thing – when someone shouts from behind one cannot hear clearly what he says? Perhaps it is both.
5. What does “b’inyan” mean – several approaches:
– (a) “B’inyan” means in the subject/sugya that one is learning now – not jumping to another topic.
– (b) “B’inyan” means a specific question – not a general question like “tell me everything about Shabbos”, but look beforehand, learn, and then ask a specific halacha.
– (c) It may be that “sho’alin b’inyan” doesn’t speak of during the shiur, but when the chacham enters the beis hamidrash – one should not bombard him with questions from all directions, but ask in order, in the subject.
6. “Lo yish’al yoser mishalosh halachos”: “Inyan” can be smaller than a masechta – it means the sugya/subject that one is learning today. One should not ask more than three questions at once, because the rebbe’s time is not free – it must go with order and respect.
7. [Digression: Today’s reality:] Today there is not the entire formal institution of questions through the meturgeman. But in the times of the Geonim the main learning was through answers to questions – that was the order.
—
Rambam’s words (based on the Gemara): The student may not ask the rebbe trick questions in order to catch him. But the rebbe has permission to ask the students such questions in order to sharpen them – “l’chadedan”. The rebbe may even ask from another subject that they are not engaged in.
There is a fundamental distinction between the student’s role and the rebbe’s role in asking questions. The student must ask with respect, in the subject; the rebbe must sharpen the students, even with difficult or inappropriate questions.
1. Why may the student not catch the rebbe, but the rebbe may catch the student: The distinction is twofold: (a) Kavod – when a student catches the rebbe at a mistake, he embarrasses him, and this is wrong. But when the rebbe catches the student, this is not embarrassment, because a student is still a student – one doesn’t expect from him that he should know everything. (b) Function – the job of the rebbe is to sharpen the students (“l’chadedan”), but the job of the student is not to sharpen the rebbe.
2. Why may the rebbe ask from another subject, but not the student: A psychological-intellectual answer: the student hears general rules and can more easily remember from different places. But the rebbe, when he delves into a subject, he is “really there” – he is so immersed that he cannot so easily jump to another topic. Brought from Rav Yosef (Hutner?) that the older a sage becomes, the harder it becomes for him to answer on a topic he is not in – not because he loses sharpness, but because he delves more into each subject, it becomes more a part of his being.
3. Two points that mix together – kavod harav and quality of learning: The Rambam mixes here two motives: (a) respect for the rebbe, and (b) effectiveness of learning – how one gets the best, clearest answers. Both must be kept in mind. The two points are very connected – when one has respect the right way, one learns better. Kavod harav is not just etiquette, it is part of the learning process.
4. [Digression: Rav Chaim Kanievsky:] The order how people “killed” Rav Chaim Kanievsky with questions from all directions – throwing questions without order – was not a proper thing according to this rule. Even though he was great enough that embarrassment is not relevant, but the rule remains a rule.
5. The rebbe also likes questions – but with a condition: A rebbe likes when one asks questions, because it makes him go look. But the student should “be mechadesh” – ask a question that sharpens the rebbe, not trick questions. A question that comes from the subject that one is learning
sharpens the rebbe, and this is good.
—
Rambam’s words: “Two who ask – one asks in the subject and one not in the subject, we attend to the subject. A practical matter and not a practical matter, we attend to the practical matter. Halacha and midrash, we attend to halacha. Midrash and aggadah, we attend to midrash. Aggadah and kal vachomer, we attend to kal vachomer. Kal vachomer and gezeirah shavah – we attend to kal vachomer.”
“If two people ask questions – one a chacham and one a student, one attends first to the chacham. Both chachamim, both students, two amei ha’aretz, or both asked two halachos/questions/answers/practical matters – it is as the meturgeman wishes.”
When two people ask at once, there is an order of precedence: subject before not in the subject, practical matter before non-practical, halacha before midrash, midrash before aggadah, kal vachomer before aggadah, kal vachomer before gezeirah shavah. A chacham comes before a student. If both are in the same level, the meturgeman has the choice.
1. One must even answer she’lo b’inyan: From the fact that the Rambam says “nizkakin l’inyan” (not “one answers only b’inyan”) we see that one must indeed answer also the one who asks she’lo b’inyan – but the one who asks b’inyan has precedence. This is a chiddush – one would have thought that she’lo b’inyan one may not ask at all.
2. What does “midrash” mean as opposed to “aggadah”: “Midrash” means midrash halacha – that is, the explanation of where one derives a halacha from a verse (drashas hapesukim). “Aggadah” means aggadah as it is – mussar, machshavah, stories. Therefore midrash (halacha) comes before aggadah.
3. Why is kal vachomer higher than gezeirah shavah: A kal vachomer is a sevara-based thing – it sharpens the student’s thinking, because it is a rational process of working out. A gezeirah shavah is a “piece of information” – a tradition that two words are connected, but it doesn’t sharpen the thought as much as a kal vachomer. Therefore, when one speaks with the student, kal vachomer is more “mechadeid” – more lomdus, more serious.
4. “Inyan” in the context of thirty days before the holiday: The concept “inyan” can also mean the subject of the time – like erev Pesach, when “inyan” means hilchos Pesach, which takes over the regular sugya. In certain commentators it says so on the subject of “nizkakin l’inyan”.
5. Why does the chacham come first: The chacham receives more honor. A student receives more honor than an am ha’aretz, but a chacham receives even more honor than a student. The order of precedence is a matter of kavod.
6. These are halachos for the meturgeman, not for the rebbe: An important chiddush – the entire halacha speaks to the meturgeman. The rebbe himself can decide what he wants to do. But the meturgeman, who receives questions from different people, must know whose question he should transmit to the rebbe first. The meturgeman is the one who decides whose question he will now ask the rebbe during the shiur.
7. How it worked practically: People asked questions to the meturgeman (perhaps like one sends up notes), and the meturgeman decided which question he gives over to the rebbe.
—
Rambam’s words: “One does not sleep in the beis hamidrash. Anyone who dozes in the beis hamidrash – his wisdom becomes torn to shreds.” “And one does not converse in the beis hamidrash except in words of Torah.” Even “one who sneezed” – one does not say “refuah” to him in the beis hamidrash. “The sanctity of the beis hamidrash is stricter than the sanctity of the beis haknesses.”
One may not sleep in the beis hamidrash – not even doze (misnamneim). The one who dozes, his wisdom becomes torn into pieces – he remembers a half piece here, a half piece there. One may not speak any other conversations in the beis hamidrash, only divrei Torah. Even such a small thing as wishing “refuah” after a sneeze is forbidden – kal vachomer other things. The kedushah of the beis hamidrash is even stricter than beis haknesses.
1. Great chiddush – “beis hamidrash” doesn’t mean the building, but during learning: “Beis hamidrash” in Chazal doesn’t necessarily mean the physical building. “Beis hamidrash” means during the shiur – the time when the rebbe teaches the students. What we call “a shiur” is called in Chazal “beis hamidrash.” The place is the time. Often one sees in Chazal “na’aseh beis hamidrash” – this means during learning.
2. Proof from the precision: What does “ein mesichin b’veis hamidrash” mean? One can certainly say “good morning” after the shiur in the building! It must mean during the learning.
3. Answer to a contradiction with the Shulchan Aruch: In Shulchan Aruch Hilchos Talmud Torah (Rema) it says that chachamim did indeed sleep in the beis hamidrash. This is apparently a contradiction to the Rambam’s “ein yesheinim b’veis hamidrash.” But according to this chiddush there is no contradiction at all: “ein yesheinim b’veis hamidrash” means during the learning – during the shiur one doesn’t sleep. But sleeping in the physical building, when there is no shiur, is not a problem at all.
4. Distinction between beis haknesses and beis hamidrash: A beis haknesses perhaps has a kedushah in the building itself (kedushas hamakom). But a beis hamidrash – the kedushah is not in the building, but in the time when one learns. Therefore it says “beis hamidrash” (singular) and not “batei midrash” (plural) – because it doesn’t speak of physical buildings, but of the state of learning.
5. “Chochmaso na’ases kera’im kera’im” – simple reason: The one who dozes during the shiur, he catches a half piece here and a half piece there, and his wisdom becomes like a torn garment. The one who doesn’t go to the beis hamidrash at all, he can completely turn around without a shirt – but the one who dozes, has a torn shirt, which is perhaps even worse.
6. “Refuah” after a sneeze – how strict it is: Even such a small thing as saying “refuah” (which is a matter of courtesy) one doesn’t say during learning. This shows how strict one must be with learning – there are barely a few seconds that one can learn, and in those seconds one should not answer a phone, not say refuah, nothing.
7. It’s not just kavod for the rebbe – it’s “serious”: The halachos are not just a matter of kavod for the rebbe. It is a matter of how one must learn – with full seriousness. The entire Chapter 4 establishes that the beis hamidrash / yeshiva is a serious institution where one learns Torah on the highest level, with order, with kavod, with seriousness – and all this is part of the keser Torah.
Speaker 1: Okay, gentlemen, we’re going to learn the Rambam Hilchot Talmud Torah Chapter 4.
Let me say an introduction. The Rambam says as follows: until now we learned Chapter 1 that one must learn, Chapter 2 is how the teacher of children works, Chapter 3 that one must learn on a higher level, meaning what is called keter Torah, not the masses who study halachot. And Chapter 4 apparently speaks of how one learns on that higher level, meaning not the system of the teachers of children, but rather the system of the yeshiva, of a rabbi who truly teaches out the Torah.
You could say that the teachers of children is like the mitzvah of chinuch to learn, and this is learning itself, when one is already a bar da’at, and one learns already to be a keter shel Torah.
Speaker 2: Yes, but most people don’t reach that level. Most people are… it’s not just chinuch.
Speaker 1: I’m telling you, as it appears in the Rambam there are two levels of the mitzvah of Talmud Torah. There is the mitzvah properly, and there is the mitzvah that one must fulfill, perhaps bedi’eved, or it’s something that applies to everyone.
Speaker 2: You mean the level when one is already korei v’shoneh, one is already in Talmud, one learns already, one is already nosei v’notein from one’s own understanding.
Speaker 1: That could be, but the Rambam presents it this way. I understand why, because that’s how it should be. The Rambam presents it more as there being keter Talmud Torah properly.
Speaker 1: Okay, we’re going to see the Rambam Halacha 1.
“Ein melamdim et haTorah ela l’talmid hagun.” We only teach Talmud Torah to a hagun, meaning a refined, noble person. He brings two options: “O na’eh b’ma’asav,” a person who has beautiful deeds, a ba’al ma’asim, a person who conducts himself with good deeds, “O l’tam,” a person who is innocent, even if he doesn’t yet have good deeds, but he has good intentions.
Speaker 2: A tam means what? Like the tam of the Haggadah?
Speaker 1: I understand from the context here, that a tam means not necessarily that he’s not yet a ba’al ma’asim, but not a bad person, a tam is a simple person.
Speaker 2: Perhaps a tam means like he doesn’t yet have a chazakah. Na’eh b’ma’asav means like he’s already a mu’ad, a mu’ad to do good things, and a tam is he hasn’t yet pushed three times, and he doesn’t yet know, hasn’t done bad, he doesn’t have a bad record.
Speaker 1: So gentlemen, if you’re not refined, close this video and start explaining the Mishnayot in the Matnitin. Our video is in the category of teachers of children. Teachers of children must also teach the entire Written Torah, as it is written. And this is the next level, this is for a different school, apparently. Because as I say, apparently the mitzvah of teachers of children doesn’t say “only” one teacher. Teachers of children must teach everyone, he’s just a regular child.
I mean the next, now it will become clear. What does the Rambam say? If he’s not a good student, what should one do? Should one throw him out? God forbid. “Aval manicho v’holech b’derech lo tovah.” Ah, but the student is poor.
Speaker 2: Ah, yes, but very good, but he says we don’t accept him in. I agree, we don’t accept him in.
Speaker 1: No, but I’m saying, the Rosh Yeshiva can’t turn around and say it has nothing to do with me. The work when the Rosh Yeshiva has come to you, is your problem. If he’s not yet worthy to learn, you should first learn with him a bit of mussar, you should first guide him.
Speaker 2: Okay, you’re saying something good. But you understand that with the Mishnah’s child coming to me, you read that with the teachers of children there isn’t even that. There’s no boy who is holech b’derech lo tovah. No boy. No boy. For a child, first yes. Here we’re talking, with a child it says one should hit him, give a slap. One works with him, as one works with children. But also, also at the level of Torah for children there is this heter. The level here is that if someone is holech b’derech lo tovah, essentially he knows that he shouldn’t learn. But you’re saying very well, one must make it so there are other classes, there’s no excuse to say I won’t teach you. But in general, this is a level that is already a level… But you’re right.
Speaker 1: Could be, aha, when we’re speaking here of a high level of learning, don’t learn with him further if he’s not an adam hagun. What does adam hagun mean? Someone who already knows what a person must do, he knows the chovat ha’adam, he knows all the mitzvot, and he doesn’t do it. Ah, then. But a person who is just like that, he doesn’t know, learn with him, learn with him kol haTorah kulah. He is in the category of tam. He is in the category of tam, he says so, yes. He must already know something to be able to be holech b’derech lo tovah, he’s not a baby who knows nothing.
Speaker 1: Okay. “Aval manicho v’holech b’derech lo tovah hu, u’machzirim oto l’mutav.” The rabbi should first be machzir him l’mutav. Apparently the rabbi, no? What we’re saying is it’s a different department, there’s an organization for ba’alei teshuvah. But one must also look, understand, because according to the work of the rabbi, as we learned in the previous chapter, that he must learn Torah kol yamav v’chol shnotav, one can make it so that machzir l’mutav also means through learning. That one should learn with him the part of Torah that they will listen to, one should learn with him Sefer HaMada. Yes, apparently Sefer HaMada one should indeed learn with everyone, because it’s not lomdut, these are the foundations of the faith, one should learn this with the halacha. An entire Rambam one learns with everyone. This speaks of the level of the yeshiva.
It’s hard to know, all these halachot in general, an entire Rambam, we’ve already spoken that one can pasken from the Rambam, what are the rules in a certain sense. Practically one must try to use common sense, that someone should learn with him what will return him to good, he should begin to go on the good path. “Manichin oto b’derech hash’arah,” we show him the path of estimation, “u’vodkin oto,” we check him out, did the work with him actually help, his act of doing teshuvah. “Achar kach machnisin oto l’beit hamidrash u’melamdim oto.” Only afterwards do we take him into the beit midrash and teach him.
Speaker 2: Yes, so the beit midrash is an elite institution, it’s not for everyone, it’s a different level, like people are already worthy of its crown of Torah. Or there one goes to be worthy, I don’t know exactly which level, but it’s not for everyone, it’s not open to everyone. One of the conditions is one must have good deeds. Understandably, could be that one must have talents and such, that’s perhaps obvious, the Rambam doesn’t need to write that. Like Rav Chaim about a chazzan, right? First he must be able to learn, we’re not talking about that. We’re talking that even if he can already learn…
Speaker 1: So different from the Haggadah where we teach all four, chacham, tam, rasha, she’eino yodei’a lish’ol, here we only teach the chacham and the tam. Because the Haggadah doesn’t teach the rasha, we yell at him. Perhaps that is machzir oto l’mutav, that’s still part of it, we do try to educate him that he should do teshuvah.
Speaker 1: “Achar kach machnisin oto l’beit hamidrash u’melamdim oto.” He brings on this the statement of the Sages. It’s interesting that in all these chapters he keeps bringing a statement of Chazal, it’s not truly his way in all halachot to do this, right? But here in these halachot he must bring statements of Chazal. This is the halacha, this is the halacha. No, he brings a verse, a midrash, a statement on this. “Amru chachamim,” how does it say? So the Sages said, “Kol hashaneh l’talmid she’eino hagun.” Perhaps he wants to bring a verse, in order to show, he brings that it’s a halacha. “K’ilu zorek even l’markulis,” that it’s a defect in the matter of idolatry.
On one hand, why does he bring specifically this thing of even l’markulis? I mean that, and one catches him back over the pearl. The simple meaning is this, when a person thinks he’s doing a good thing, he’s doing the opposite here. Yes, he thinks he’s honoring the idolatry by throwing at it. The same thing, he thinks, he has here a talmid she’eino hagun, he says, let’s push Torah into him. It won’t work, on the contrary, he’ll use the Torah in bad ways. It’s the same thing, you think you’re doing a good thing, you’re doing a bad thing. Like someone throws back a stone at a pearl, he thinks he’s shaming the pearl.
Speaker 2: But perhaps because this is in a verse? He brings a verse?
Speaker 1: But why do we expound in the verse at all this way? “Kitzror even b’margeimah,” like a… it says how the translation is. Like someone throws a stone with a stone shooter, a “sling” he says, “ken notein lichsil kavod.” So here stands simple pshat, simple pshat in the verse, for the pshat lovers, the simple pshat means that when one gives honor to a fool, one does great damage, because he will afterwards take that honor and use… ah, that’s the point, because if he’s a talmid she’eino hagun, but you say, you know what, let’s place him among the rabbis and give him honor, so he’ll become good. On the contrary, he’ll use the honor for bad, he’ll become more crooked.
Speaker 2: But you’re turning it, one honor is the Torah. Kavod doesn’t just mean honor. How we teach him Torah, as it says “Kavod chachamim yinchalu.” It’s a good thing, on the contrary, he’ll use the honor and he’ll “abuse” it, he’ll be a rasha naval birshut haTorah he’ll be.
Speaker 1: No, good. No, the zorek even b’margeimah fits. You think you’re doing a good thing, you think this will be machzir him in teshuvah? No, first one must learn with him what it means to learn with him. No, he’ll even use the Torah for bad.
Speaker 2: One hundred percent, nu? So the question is whether… You know, Rabbi Meir Shapiro said that a rabbi’s grandson he always accepts into the yeshiva, even if he can’t pass the test, because he’ll be a rabbi anyway, let him at least know how to learn a bit. But you’re saying that it’s the opposite, otherwise he shouldn’t know how to learn, because it can make him worse.
Speaker 1: But that’s also, the story doesn’t go from any eino hagun. True, true. Just, one doesn’t hold from learning. Okay, that’s right. But one can sometimes think in such cases of people who should become better and they’re not selling anyone truth. Yes, yes.
Speaker 1: The Rambam says further, “V’chen harav she’eino holech b’derech tovah, af al pi shehu chacham gadol v’chol ha’am tzrichin lo, ein mitlamdim mimenu ad sheyachzor l’mutav.”
But what happens if the student is not holech b’derech tovah? We take care of him. But what does one do when the one who is machzir in teshuvah himself is a rasha? “Harav she’eino holech b’derech tovah, af al pi shehu chacham gadol v’chol ha’am tzrichin lo” – no, he’s a tremendous sage, he understands better than anyone, but he’s no good. “Ein mitlamdim mimenu ad sheyachzor l’mutav” – until he does teshuvah.
Oy, now, you can’t be machzir him l’mutav, because there are no rabbis who should be machzir him l’mutav, he’ll have to do it himself. Oy, he’s alone? Ah, “yachzor l’mutav.”
Speaker 1: Sheneh’emar, as it says, sheneh’emar, “Ki siftei kohen yishmeru da’at.” This is the source of the pshat that the Rambam mentioned earlier, yes? Ah, apparently, because he’s not… How did he begin to learn? No, he’s “eino holech b’derech tovah.” He means he continues to learn. He says, “kol ha’am tzrichin lo.” He means he continues to give classes, but he does sins on the side. He uses the kardom, the Torah kardom, lachpor bah. He does sins.
Don’t we know of such an obvious thing? We all know of such a reality. “But, he has great authority, great Torah.” Ah, it’s not the simple meaning of Torah, but that’s how it’s become. He gives very beautiful classes, about this it says “kol ha’am tzrichin lo,” no one gives such good classes as him. But he’s a rasha, he’s a ba’al machloket, and such things. Oy, good.
“Ein mitlamdim mimenu ad sheyachzor l’mutav,” until he returns to the good path. Sheneh’emar, “Ki siftei kohen yishmeru da’at, v’Torah yevakshu mipihu.” The mouth of the kohen – here we don’t mean the kohen of keter kehunah, we mean here presumably kohen means a servant of Hashem, I know. Also originally this was the job of the kohanim. “V’Torah yevakshu mipihu,” one should learn Torah from him. “Ki malach Hashem Tzeva’ot hu,” because he’s very holy, he’s an angel who does the will of Hashem. “Yevakshu” – one asks, right? “Yevakshu” perhaps means in the language of student, one comes to learn from him, one comes to ask. Doresh u’mevakesh, yes, one comes to learn Torah from him. Why? “Ki malach Hashem Tzeva’ot hu,” because he’s a tzaddik.
We see here, amru chachamim, “Im domeh harav l’malach Hashem Tzeva’ot hu,” what is this? That he does the will of Hashem.
You see, the Rambam puts in here and makes the statement into a statement that I understand very simply. “Im domeh l’malach Hashem Tzeva’ot hu” means that he does the will of Hashem. What does an angel do? An angel does the will of Hashem, he does his mission. If the Jew does his mission,
“V’im lav, al yevakshu Torah mipihu.” One like the other, there’s no middle way. Meaning a way that the rabbi must be domeh l’malach Hashem, to what? I know what he means, must he fly in heaven? No, it means that he does what an angel does. What does an angel do? An angel does the mission of the Omnipresent. He also does the mission of the Omnipresent. He’s not corrupt, he doesn’t use his ways badly.
The Gemara says, in order, on this halacha there is a heter from Rabbi Meir, that if one is an adam gadol and one can do tocho achal klipato zarak. But for most people there isn’t this heter. The Gemara brings the Gemara in the sugya, says the Tosafot, ah, the sugya with the story with Acher. Yes.
Okay. One must also know this, because later one thinks here that a rabbi one must judge favorably. No, one may not be like Acher the rabbi. Okay. We’re speaking here in a manner that is very obvious when one cannot judge him favorably. Okay.
So, until here is who is the student and who is the rabbi. Ah, so it’s already even in my head.
—
And afterwards we’re going to learn how the order works, when one comes, this is the gate of the yeshiva, one is accepted in. Now, how does it look from the inside?
So, it could be that here one sees some such authority higher than the Rosh Yeshiva, like there is like the president of the institution who is the rabbi. Even if the head of the institution is no good, he must be the rabbi.
Why does he want to be machzir him l’mutav? Because it says exactly chozer, he goes himself, sheyachzor himself. No, because also in the beginning, who is the… I thought, the rabbi is the one who is machzir people l’mutav, maniach people is not necessarily the same melamed, because he learns Gemara Tosafot with the people. Now he’s going to also have to start guiding people, and saying mussar to people, which is a different position.
Okay, one must… again, this is a practical question. And the halacha was said originally in a manner, which was practical for them. If it’s different today, if it’s the reality, one must know.
I say this, just kena, for this with the yeshiva, there’s more a Rosh Yeshiva and the mashgiach. Rabbi, it must there is a system for this. One tries, those who are good people try to use the system for good, and those who aren’t, the system doesn’t help.
No, I say, why? Because the yeshiva needs to be learning, he is the one who teaches and learns with the community, and he cannot be free, he will lose his keter shel Torah (crown of Torah). He may not give away time for his own livelihood, and now he has to give away time for everyone’s derech tovah (good path). What comes to him? Okay, whatever, that I know. I’m telling you, you know.
Again, this wanted to be emphasized, one doesn’t expect that it came out that the whole piece of Torah, or?
Before the students, they made for him a tura. The students make a tura around him, they sit in front of him around, and they sit in rings around him. A half ring, yes. Kedei sheyuklu omrim veshorei veshomei devarav, so that everyone can see him and hear him.
There is here a halacha that it’s important to see him. It should be like a circle. It’s that l’ikuva if you’re far and the bottom one can’t see, it’s a problem, l’chora. A gamuna learning yes, that it’s like him far. Okay. There is here the first ones can see him better, but regemim, everyone should be able to somewhat see and hear him.
Velo yeshev, vera’ah ve’al kitro b’talmidim, velo karka, it shouldn’t be that the rebbe should sit on a bench, and he is on the floor. Why? He has oy haklal ha’aretz, oy haklal on the hasadot, they should all sit on benches, or they should all sit on the ground. Very important.
The kalb you could have thought that it’s an inyan of kavod haTorah that the rebbe should sit on a bench. It’s an inyan that stands in the Gemara, “Lo yilmod harav keshehu yoshev al gabei mitah vetalmidav al gabei karka, ela o hu omed vehem omdim, o hu yoshev vehem yoshvim.” It’s against an explicit halacha in the Rambam.
But he learns, it’s not relevant to him what it says in the Gemara. Okay, we can say practically, I want to be able to see, I don’t know.
Earlier we also learned, the Rambam says that a talmid chacham must maintain his kavod, but only with a derech ha’emtzai, he may not be too much of a baal ga’avah. So he sits b’rosh, it’s a certain kavod. He is the rebbe, and we need to be able to hear from him. Also, he sits b’rosh, but not on a higher level, because that is already too much ga’avah. He says.
But Rishonim, once it was yes the custom that “haya harav yoshev vetalmidav omdim.” Not that on the same level, they were standing. But “mikodem churban bayit sheni,” already from before that, not from that period, still from before that period, like before the beginning of the period, “haya kol echad lomed letalmidav keshehen yoshvin,” that everyone should sit and learn.
It shows that even the rebbe, the students used to stand, and it used to be that the rebbe sits and students stand, but it became that everyone sits. It’s like they used to do standing, and they held that this is the kavod haTorah, like by kriat haTorah one should stand. There are those who say yes. But it’s hard, it’s easier to sit and learn. It used to be called an amidah, afterwards they changed the name to a yeshiva. Okay.
—
The Rambam says further, “im haya harav melamed bifnei hatalmidim,” there are two ways of learning. Either that the rosh yeshiva himself is the maggid shiur, the rosh yeshiva has a good lashon limudim and he says, or it’s like Moshe and Aharon, yes, Moshe was the rebbe and Aharon was the mult, the peh, the mult.
“Ve’im haya melamed al yedei meturgeman,” there is someone who says over the shiur, someone who is the chozer, in Chabad what’s called a chozer, yes. “Hameturgeman omed bein harav uvein hatalmidim,” so the meturgeman is the one who stands between the rebbe and the students, harav above with the meturgam, and the meturgam omer letalmidim.
I think that it can also be that the rebbe can’t speak so loud, once there wasn’t any microphone, he had to simply shout. So the meturgam… precisely this sitting in rings also helps for this, because it says they are closer when you don’t have the rings, so you sit more in a straight line. By a shiur once there is such a… a shiur mixed not once such a chas? A chas, yes.
It says if you know that the rebbe should be such a zaken, he says, zaken vechacham one doesn’t need to have anymore. Here, another thing, when he asks, normally one asks questions, yes? He says, that if there is a meturgam, the meturgam should not answer himself. Right. You see here what this is the word. He should not think that he knows and he is the manhig, rather “vehu sho’el larav, veharav meshiv lameturgam, vehameturgam meshiv lasho’el.”
And this takes much longer with this. And this is indeed an inyan of kavod, that the rebbe should not answer directly to the questioner, but if it goes through a meturgam, it should always go through a meturgam. I don’t know. It’s the seder, once the seder that you need a meturgam makes it so. Yes.
“Velo yagbiah harav kolo yoter min hameturgam, velo yagbiah hameturgam kolo b’eit shesho’el larav yoter mikol harav.”
So the rebbe should not speak higher, because the job of the meturgam is to speak higher. The kavod of the chacham is that he doesn’t strain himself, so it looks. And the same opposite, he should not shout when he speaks. When he speaks to the olam, he speaks yes higher than the rav, but when he speaks to the rebbe, he should not shout higher at him, he should speak quieter than…
All these things are gemarot that one learns it out from places. Yes, for everything there are indeed pesukim, I remember. From Moshe Rabbeinu who learned with the Jews. From Moshe Rabbeinu with the Aibishter and Moshe Rabbeinu with the Jews, yes.
It’s not such a bad custom that one should find a meturgeman. And sometimes, today there are already mics with other advices, but sometimes you have an old rebbe who says a shiur, and the rebbe says Torah by the tish, no one understands, you need a meturgeman. There are rebbes who have. Turgeman.
One sees here other things, that one shouldn’t… There is many times a painful thing that one throws out a melamed because he is already a bit old. Many times I don’t understand it, says no choice. Sometimes the cheder. Yes, many times don’t understand it, says no choice. But here we see a certain mahalach, he is already old. Take a meturgam, take a helper. Here I’m speaking in yeshiva, not the cheder.
The rebbe says further, one meturgam is already lo livchot velo le’oto velo leshanot. The meturgam, here he calls him tirgemen, the same person, yes, but the meturgam doesn’t have the right to change. It’s the same thing as he may not answer himself.
It’s very natural, that the meturgam begins to look at himself like he is the rebbe. Yes, he has the mic. But you have a whole side to remember, you are only the meturgam. You are only the baal drashi Award. He is a mic. You let he has the mic, and he is a mic.
It’s very important to think, you there is a person is a good maggid, you’re not a gadol b’Torah, you’re a maggid, you’re a b’targum with the targum, you can say what it says, or you can say what the chachmei haTorah say. It doesn’t mean that he may not be a better mesbir be clear and the better nusach, one may not add one’s own ke’ilu, because he doesn’t have his own da’at Torah, his own opinion doesn’t mean the same chashuv as the rebbes.
He is not rashai lo livchot velo lehosif velo leshanot, ilu have no rebbe targum’en aviv shel chacham oyf rabo, because then the rebbe is also mutzvo and kibud av… no he should be able better indeed, he is his father or his rebbe. No then he is not with turgamin that he sees himself in the CCP. He is your turgamin is a job! Again, he has the great voice, he can be a good mesbir, otherwise the cursor wouldn’t have been that chacham vedir and would have become his meturgaman. Yes.
You ask a practical kash how this happened. It happened! Ah, ah, ah, you have me alech been to the Ra’avad’s hasaga. The holy Ra’avad… I know me alech here doesn’t have no Ra’avad. And the holy Ra’avad has me alech said the hasaga. Amar Avraham, here what is the mikori chidush hiyu. How, Rav Shmi turgamin veharav Shila.
It happens! It’s not no that all things. Once, mikori chidush, he means l’chora that it was exactly once. The holy Ra’avad already makes the mahalach. That it once happened, there was a meturgeman for Rav Shila.
He says indeed that b’derech klal you can believe that the meturgeman is a weaker talmid chacham than the rebbe. But an av uvno, it happens sometimes that a father loves his child so much and he sees so strongly his ma’alah, or a rebbe loves his student so much, that although he is himself a chashuv talmid chacham, he lets him be…
This is the word. The meturgeman won’t say himself, because we have a chazaka that you are that one’s meturgeman he will be a weaker talmid chacham, because he is indeed a weaker talmid chacham. Except an av uvno or rabo, there is such a metziut that an av uvno or rabo should be so strong.
He says indeed that b’derech klal you can believe that the meturgeman is a weaker talmid chacham than the rebbe. But av uvno, rabo vetalmido, it happens sometimes that a father loves his child so much and he sees so strongly his ma’alah, or a rebbe loves his student so much, that although he is himself a chashuv talmid chacham, he lets him be… This is the word. The meturgeman should not say himself, because we have a chazaka that you are that one’s meturgeman because you are indeed a weaker talmid chacham. But av uvno, rabo vetalmido, there is such a metziut that av uvno, rabo vetalmido, should be a meturgeman for someone who is b’dargato.
Yes. In any case, here one can perhaps answer on the Ra’avad’s kushya that the Ra’avad means to say that it’s not a proof, it was only once, a yotzei min haklal. Okay. In any case, it makes sense the Ra’avad’s thing, it’s not hard to understand. Okay.
Another thing, another halacha for the meturgemanim. Yes. You learned it, what should be the meturgeman. Amar Rav, the meturgeman… The Rema in Hilchot Talmud Torah says that today the whole laws of meturgeman are not common, so he is not lengthy in this. It ended. Today… It can be, every thing ended. Yes.
It says further, one has a meturgeman, a rav shlamed, he says, what happens with a… Amar Rav, you skipped the thing. Amar Rav, hameturgeman, kach amar li rebbi, o kach amar li aba mori. The rav, in his shiur, he learns from his rebbe, so is the seder. So keshe’omer hameturgeman hadevarim la’am, he should remember the kavod of the rebbe, and he should say b’shem hachacham, he should say the rebbe told me b’shem his rebbe, and there he mentions the name of the rebbe. Ve’omer kach, kach amar rabbeinu ploni rabbeinu ba’al hashiur, even shelo yizkor hachacham shemo, she’ein lo lehazkhir shem rabo ela bishmo. Ah, even the chacham may not say rabo bishmo, he should say avi mori or mori verabi, because he may not say the rebbe’s name. But the meturgeman doesn’t say over avi mori, because it’s not his rebbe, should he yes say clearly? This is presumably a din in clarity, kedei the olam should know clearly from whom he says over. But b’shem omro. The Gemara comes out that it’s more consistent with the halacha of an amora not saying the rebbe father’s name, but the meturgeman may yes.
He says the correct translation. He is not medayek, how? He is not medayek, he is not a machnia’dige medayek, he is a human medayek. One tells him so, so makes sense. Therefore one must also know who is the ba’al habayit, ploni vechdomeh.
And now we’re going to learn certain things that make sense.
How does one learn? Harav shlamed velo hevinu hatalmidim, the rebbe taught but the students don’t understand, lo yich’as aleihem veyirgaz, he should not become angry at them. Ela chozer veshaneh hadavar afilu kamah pe’amim, he should say it over again and again, ad sheyavinu omek hahalacha, until they will understand the depth of the matter. Then he should not become angry.
Vechen lo yomar hatalmid hevanti, this is a command on the rebbe. Also there is a command on the student. The student, he feels bad that he doesn’t understand, he should not say “hevanti” if he hasn’t understood. Ela, it’s a mitzvah on him, and this is l’chora not a din in midrash but a din in Torah, ela chozer vesho’el afilu kamah pe’amim, he should ask over and over again.
Ve’im ka’as alav rabo veragaz, if the rebbe does get angry at him, l’chora this will cause that he won’t want to ask over again. The Rambam says an advice, yomar lo, he should say, “rebbi, Torah hi velilmod ani tzarich, veda’ati ketzara”, he should speak pleadingly, “Rebbe, I love the Torah very much and I want to understand it, and I have a short da’at, my da’at doesn’t understand better.”
No, this is because sometimes the student thinks that it’s not derech eretz to say over so many times. It’s a chutzpah to say. The Rambam says, everything one can find a refined way to say, it’s not derech eretz to say.
But here one sees that it’s like a tevi’ah. That means, the rebbe who learns before the students, the tnai, the deal that they both make is that he has provided that they will understand. And they both must be responsible for this. That means, like a masa umatan b’mamonah, he must not get angry when they don’t understand, he should say it over twice. This is his job, say it twice.
The same thing the student, he should ask over if he hasn’t understood. L’chora the sevara why the rebbe will become angry, he will become frustrated, because he thinks that he doesn’t say it well enough, he is angry like at himself. Once the student tells him, da’atcha tzrufa, you say well, I don’t understand well, take upon yourself the blame, and the rebbe will get the patience to say it over.
Now, another detail in this, “velo yehi hatalmid bush mechaverav”. He should not be embarrassed when he sits with other friends, and his friends learned it b’fa’am rishona o b’fa’am shniya, they understood it, vehu lo lamad ela le’achar kamah pe’amim, he only caught on after saying it many times. The Rambam says, if he will be embarrassed, “nimtza nichnas veyotzei leveit hamidrash vehu eino lomed klum”, he will be embarrassed and he will come and go from the beit midrash and he will learn nothing.
But l’chora there is indeed also a din in this that it’s a bit at the expense of the time of the others. A person would think, how may I be mevatel them from Torah? They understand already, and they’re going now understanding. Yes, well, let them hear again, it won’t hurt, they’ll review, nothing happened. Yes, that’s so. Let them ask again. A person can think that it’s not a good middah, it’s at the other’s expense. And what is the middah? That he should come to class and waste the time. He can hear, but there are here a hundred students, and because you’re a weak head he has to say it again.
Okay, perhaps one, perhaps one. You’re speaking of a case where the rebbe is rushed, but the rebbe doesn’t have a thousand students, he has a rebbe of ten students. What’s the question? Everything is on understanding.
There is a concept of humility, there is a concept of humility. I don’t know. The reality is that usually, almost without exception, when students say it’s very difficult, but generally, everyone knows that usually if there’s one person who says “Rabbi, I didn’t understand,” there are approximately fifty percent of the class who didn’t understand. But they’re all embarrassed, and there’s always one humble person, usually someone who is more lowly in his own eyes and isn’t embarrassed to say that he didn’t understand. That’s usually the secret. Many times that person isn’t a fool, it can even be the smartest one, but usually it’s because the topics truly aren’t clear, and the rabbi didn’t explain it well, or it needs to be said twice because it’s complicated. That’s usually the reality.
So, all these instructions are against what the common practice is, because people don’t ask enough sometimes. Usually, if we’re holding by the second time to repeat it, if one person asks again, he’s wasting everyone’s time. And the same applies, that person should just do it alone. Says the Rambam, “Therefore the early Sages said,” what the Sages of the Mishnah said in Avos, “the bashful cannot learn,” someone who is bashful and will be embarrassed to ask again, he couldn’t learn, he didn’t arrive at Torah. “Nor the impatient teach,” someone who is impatient and gets angry quickly if someone asks him again, he couldn’t be a good teacher.
Says the Rambam further, “When does this apply? When the students didn’t understand the matters due to their depth,” this speaks of when the reason why the students didn’t understand is because the subject is a deep subject, “or because their minds are limited,” or because they understand, they’re not such sharp minds. “But if it’s apparent to the rabbi that they are negligent in matters of Torah,” simply they’re lazy, they don’t exert themselves, “and are lax about them,” they’re weak, “therefore they don’t understand,” that’s the reason why they don’t understand, because they didn’t exert themselves enough, then he shouldn’t be so patient and repeat it again and again, because it won’t help, “rather he is obligated to be angry with them,” then he is obligated to be angry at them, that is, he must show anger, he must act angry, not that he must act with rage, as you said before, but one must truly be in anger, he should show his anger, “and shame them with words,” he should embarrass them with sharp words, “in order to sharpen them,” so they should sharpen themselves. “And thus it says,” on this the Sages say there in the Mishnah, “cast bitterness upon the students,” use sharpness with your students.
Yes, so the Rambam makes such a beautiful distinction, what it says here, this speaks in such a manner, and what it says there, this speaks in such a manner, and he makes such a clear order so we should understand what’s going on.
“Therefore,” also because there is such a concept that sometimes one must use strictness, the rabbi must maintain a certain… because on the other hand there’s always the concern of becoming lax, there truly are times when he doesn’t understand because it’s too deep, and so forth. But always, the thing is, people don’t take it seriously enough, there’s also a difficulty, and he must always cause his students to take seriously enough what the rabbi says.
Therefore, “the rabbi should not conduct himself with levity before his students,” it’s not proper for the rabbi to conduct himself with levity. Levity doesn’t necessarily mean a bad thing, more like a jester, he shouldn’t be a joke-teller, he shouldn’t be on the level of the students. “Nor laugh before them,” he shouldn’t play with them, “nor eat and drink with them,” not eat with them. Laugh in front of them. No, play, laugh, what does that mean? He shouldn’t laugh with them, he shouldn’t joke with them, he shouldn’t be too close with them. There must perhaps be a certain gap between him and them, in order, it says, “so they will fear him,” so the students should have a bit of fear of him. Because if they have fear of him, they’ll be able to learn faster, such that when they’re reluctant they can be threatened.
I think it’s not just that. When you have fear of someone you take seriously, you’ll get more out of him. It’s not just about yelling at him. I mean, this is a broader thing than the yelling. Yelling is when it’s needed, we’re already holding by an emergency, you have to yell at him. But in the general manner, “cast fear upon the students” means there must be a certain seriousness. The seriousness also helps with learning.
And people don’t grasp, when there are rabbis who conduct themselves with distance. There’s a dispute among rabbis how one conducts oneself, character traits. But a rabbi who conducts himself with distance from his students is for their benefit, this helps them to learn better from him.
Today’s Chassidic rebbes eat once with their students, I don’t know. We do conduct tisch. Perhaps that doesn’t mean conversing, because he sits on a stage then.
Okay, now we’re going to learn laws of questions and answers. We learned earlier that there are disqualifications for asking the rav. He says, today it’s not like before. One should ask in a manner of honor to the rav. Not just in a manner of honor, but in a manner that’s beneficial to him. It’s interesting, today there isn’t this whole institution. One asks, one asks the meturgeman, he asks the questions. By the way, except by Rabbi Dovid Landau, when he makes his gathering on Chol HaMoed. I see that it’s hard to translate the story, the laws. It used to be like this, the rabbi sat, and people asked questions. There was a whole order. I thought so, the main way the Geonim learned with Jews was the responsa that they answered, right? That’s what I think. Yes, he even, this was still before the reform was afterward.
Says the Rambam thus, “One doesn’t ask the rabbi when he enters the beis medrash until his mind settles on him, and the student doesn’t ask immediately, rather he should wait a bit until the rabbi rests. And two students don’t ask at once.”
And he says thus, “One doesn’t ask the rabbi when he enters the beis medrash,” because he knows everything, so one can immediately bombard him with questions. He’s not a person, he has no derech eretz, one must give him a chance to come to himself, to calm down, and then one can ask him. As one said, “the student shouldn’t ask when he enters until he sits and rests,” also the student shouldn’t ask when he comes in to ask, he should first come to himself, so he can ask with composure. A wise man’s question is half the answer, it’s the way how he asks that makes a lot of difference, so he can ask clearly and well.
Speaker 1: One must be in the subject where one is. Yes, says the Rambam further, one may not try to catch my rabbi. One thinks that the rabbi also may not ask the students except once. But the rabbi is different from the students. “And the rabbi has permission to say to his students, let specifically this one ask.” They ask tricky questions, “with this question and this case that is before him.” What does that mean? He says, “Perhaps he will permit something that is not permitted in order to sharpen them, and they will know who remembers what his deeds are and who knows what his deeds are.” The rabbi should specifically yes.
It’s very interesting, the rabbi seeks to sharpen you. The job of the students is not to sharpen the rabbi, the job of the rabbi is yes to sharpen the students.
He says further, “And likewise he has permission to ask them about another matter they are not engaged in.” The rabbi has yes the permission, because he doesn’t need to remember it, it’s still the student’s job to remember. Oh, the rabbi must also remember? Indeed so.
It’s very interesting. I just want to say, that you embarrass, that you catch the rabbi at something not good, that’s a wrong, you embarrass him. However when the rabbi catches the student, that doesn’t embarrass him. Why doesn’t the student get embarrassed? Because it’s not a shame for a student, he’s still a student, one doesn’t expect from him.
I’ll tell you, there will be such people who will ask me, “Last year you ruled…”. You think I remember what I said last year? But on the other hand I hold that that person should indeed remember, because what does it mean, I teach you and you don’t listen?
It’s what I think, that one can say an answer thus. I saw from Rabbi Yosef Hutner, I think, he wrote about someone, that the older he gets, he feels it’s harder for him to answer a subject he’s not there. Because when one gets older, it’s not just that one loses the sharpness that he can answer immediately, he puts himself more into the matter, it becomes more part of him.
It’s, the rabbi, when he puts himself into something, he’s truly there. The student, he hears the general, he can yes remember from other places. It’s very interesting.
It appears here, one mixes two things. One mixes the concept of honor of the rabbi, and the concept of what is more effective, how you get the better answers and how you get the clearer answers. Both, “who stands over the army,” it’s not a concept in the quality of the answer, it’s a concept of the honor of the rabbi. One mixes both things.
One must have both things in mind, that you should get out the most from your question. So the way how everyone harassed Rabbi Chaim Kanievsky and threw questions, I don’t hold that it was a proper thing. Okay, his was enough of a gadol and there was no connection to any embarrassment, but yes, it’s a rule. Yes, everything has an exception.
Would yes, I also think that we’re going to learn soon about honor of the rabbi. The honor also has to do with learning, because when one has honor the right way one learns better. So it can be that the two points of honor for the rabbi and how one goes better in learning are very connected. It’s not so far one from the other.
It’s interesting also, I personally, I very much like when people ask me questions, because I don’t always know, but it makes me go I should look it up. Yes, that person may ask, but he should innovate, I mean to say, not ask trick questions. If that person has a question, that sharpens the rabbi. That sharpens the rabbi. Certainly, certainly.
He doesn’t speak here of another matter. Now one learns tractate Bava Basra, the students ask questions, it has to do with the subject. But not, “Rabbi, do you remember what I am your… what do you remember was, I am your player, I am your trick, and see if the rabbi can answer?” There will be further.
Speaker 1: Says the Gemara further, “One doesn’t ask while standing” – one doesn’t ask a question standing. “And one doesn’t answer while standing” – one doesn’t answer a question standing. “Nor from high” – not when one stands very high one from the other. One should be, as he said before, the rabbi with the student should be on the same level. “Nor from afar” – not from a distance. “Nor from behind the elders” – one gives a space so that the questioner shouldn’t stand in back and ask, but come close and ask.
Speaker 1: What is this? Is this a concept of honor or also a concept of quality of learning? Because it makes clear, go further, he shouts from the back, one can’t hear clearly what he says. Perhaps this is a simple thing.
I want you to know, the order by rabbis is that the one who comes in to a rabbi must stand. The Gemara will say. But here it basically says that it’s a concept of honor, but a person can’t have composure. When you honor him to sit… That order is what was before the exile.
I don’t know, today’s rabbis, certain rabbis, are still of the level of still before all these enactments of the exile, before the sin. But in the Gemara that we’ve now learned, once it truly was so, the students stood and the rabbis sat, but today it’s not so. Today, when one learns, again, if the rabbi learns from Gemara, the question already arises. I’m only speaking of the rabbis who learn something.
Speaker 1: “And one only asks the rabbi about the matter.” One only asks in the matter that he is engaged in.
Speaker 2: You already said that.
Speaker 1: I know, it’s the same thing. I don’t know. Not clear.
Speaker 2: What does “about the matter” mean?
Speaker 1: It’s the thing.
Speaker 2: What does “about the matter” mean?
Speaker 1: “About the matter” means like one asks a specific thing, one doesn’t ask generalities. One doesn’t ask…
Speaker 2: No, soon we’ll see about this.
Speaker 1: No, let’s go see. I don’t know. What does “about the matter” mean?
Speaker 2: Okay, I guess, let’s go further.
Speaker 1: “About the matter” means the matter that one is engaged in.
Speaker 1: “And one only asks from fear.” One asks from fear of honor. Perhaps it’s simply another saying of the Sages that he’s joining together.
Speaker 1: “And one shouldn’t ask about the matter more than three laws.” Even when one asks from the matter that one is learning, one shouldn’t ask more than three laws.
Speaker 2: It means in this matter. It can be the matter is even smaller than a tractate, as it said before. So in the chapter, in the subject that one is learning today.
Speaker 1: It can be that “asking about the matter” means like that you need to look it up. You can’t come, “Rabbi, tell me what I have to do, how I must conduct myself on Shabbos.” No, look it up beforehand, ask the specific law, and ask about the matter. Okay, I don’t know. It can be it’s… Okay, or the rabbi can give a shiur where he says everything for you, but…
Speaker 2: Right, it’s like you say, that not everyone can trouble the sage that he should give the whole shiur for you. You must listen, and then you can ask what in the matter that he learned.
Speaker 1: But the question is, is it the same question that was discussed before, where the student says “I didn’t understand,” or is it a new question? The question is, does it simply mean that there’s a “question and answer period,” or are we speaking here thus? There was a time when the sage wasn’t at the shiur, the sage came into the beis medrash, one shouldn’t bombard him.
Speaker 2: Ah, so that’s another thing. So an order how the questions work.
Speaker 1: But when one learns, one must ask a lot or more, it’s not specifically the same laws. It must go with respect, the rabbi’s time isn’t free, it must go with an order. Okay.
Speaker 2: “And one shouldn’t ask about the matter more than three laws.” It’s not more than three questions. Three laws at once. Okay. Sounds simple. I don’t see… Okay.
Speaker 1: Further, now we’re going to ask about priority in asking, several people ask. Two ask, one asks about the matter, one asks in the matter that we’re now engaged in, and one asks not about the matter.
Speaker 2: It can be matter, I remember that they learned by thirty days before the festival, that sometimes one says that the matter of the day is called matter. It can be more, that erev Pesach, and the whole time is Pesach, is called asking about the matter. That generally what is now the topic is called matter, before Pesach that takes over the topic like.
Speaker 1: No, I remember that it says in certain commentators on that.
Speaker 2: Yes, yes, yes. We attend to the matter.
Speaker 1: No, good. We go… It’s interesting, I think it’s simple, I would have said that one shouldn’t even ask him not about the matter. It appears that one must yes answer for everyone who asks. One must only answer the one who asked about the matter.
Speaker 1: Practical and not practical, one asks a practical law and one asks something that’s not relevant. We attend to the practical, one should first… one should conduct oneself, not look, but deal with the one who asks practically.
Speaker 1: Law and midrash, one asks a law and one asks a matter of aggadah, midrash, we attend to the law.
Speaker 2: I think that midrash is simply the plain meaning in verses, what is relevant to aggadah?
Speaker 1: Ah, one derives it, very good. We attend to the law, first the law that one has to do, not from where one knows the law.
Speaker 1: But one asks midrash and aggadah, something that one…
Speaker 2: Ah, midrash means midrash halacha, the simple meaning from where one derives something.
Speaker 1: Ah, that’s how it is. And a second one asks a matter of aggadah, nizkakkin l’midrash.
Speaker 1: Aggadah and kal vachomer, one asks aggadah and one asks what, scholarly learning?
Speaker 2: A kal vachomer is a kal vachomer, literally.
Speaker 1: A kal vachomer means a logical argument, one of the…
Speaker 2: Not a midrash. One of the thirteen principles, no?
Speaker 1: Perhaps this is not the Rambam, perhaps other people. A kal vachomer, okay, let’s say a question, he asks about the topic of a kal vachomer.
Speaker 2: I don’t know, is a kal vachomer similar to the matter of midrash and aggadah, yes?
Speaker 1: No, midrash is when one derives from a verse. Thirteen principles, a kal vachomer is one of the thirteen principles through which one derives the Torah. But it seems that it’s more important, it’s more scholarly learning.
Speaker 2: A kal vachomer is a rational thing, it’s more serious.
Speaker 1: It seems that one considers it more as scholarly learning, it’s more complete.
Speaker 1: Also kal vachomer is gezeirah shavah, also it is the same thing, not looking stringently.
Speaker 2: Further, how is a gezeirah shavah a logical argument of midrash stringently?
Speaker 1: Eh, I can understand, because kal vachomer, when you speak with the student, you sharpen his logical reasoning more than gezeirah shavah. Gezeirah shavah is a piece of information, but kal vachomer is a way of developing thought, because it’s all logical arguments.
Speaker 2: Not clear, that’s all the things that he brings you.
Speaker 1: Were there questioners, one sage and one student. One is already a sage, and one is already a sage, and one is already…
Also kal vachomer and gezeirah shavah also, it’s all looking at kal vachomer. Further, because gezeirah shavah is a type of midrash stringently.
I can understand, because kal vachomer, when you speak with the student, you sharpen his logical reasoning. Maybe gezeirah shavah gezeirah shavah, because it’s a piece of information. But kal vachomer is a way of sharpening thought, because it’s all logical reasoning. It’s not clear, that’s all that he brings you.
Were there questioners, one sage and one student? One is already a sage and one is still a student of the sage. It comes to the sage, first one attends to the sage. But it’s interesting – the sage already knows everything himself. Both are sages as one, the sage is no longer a student who already knows everything himself.
Halacha in the question, the student needs more urgently to come to the rabbi. Okay, it comes to the sage yes. Every sage was once a student, it could be that it’s yes with honor. The sage comes more honor, student and sage – the student comes more honor than the am ha’aretz.
Two sages or two students or two amei ha’aretz, or both asked two halachot, or two questions, or two answers, or two cases, it’s like such a meturgeman matters. Now the translator can say, here we’re speaking if the translator is the one who answers. Or a Torah scholar, or certainly, a Torah scholar is certainly that he can answer.
He means to tell you, that perhaps the translator doesn’t need to go ask the sage. No, no, he must yes. He means to say, that he decides who is first, he decides whose question to pass on to the rabbi. Aha. The laws, in general, the laws are the laws for the meturgeman, because the rabbi himself can decide himself what he wants to do.
We’re speaking here, one asks, one sends up notes for the rabbi, I don’t know how it works. One asked the meturgeman questions, and the meturgeman must decide whose question he will now say at the lecture, he will ask the rabbi. He says that if both are the same, it’s whatever he wants.
So, the Rambam further, we learned earlier that one must be at night in the study hall learning. So, the Rambam has an interpretation that one may not sleep in the study hall, a little all learning. The study hall is the place where the rabbi teaches the students. Not exactly like the last both have seen the synagogue, one learns alone. Now we’re speaking where the rabbi teaches the students. Right? The Rambam, no sleeping in the study hall, one may not sleep in the study hall.
Yes. “Anyone who dozes in the study hall”, and dozing means already drowsing, even a weaker sleep.
The innovation is, study hall doesn’t necessarily mean the building. I mean that study hall means, many times one sees “a study hall was made” means during study time. What we call a lecture is called in Chazal a study hall. It’s not necessarily in the building. It’s the time also, not with expounding, what one learns. The place is the time. During the learning. The study hall, when it says study hall, doesn’t mean in the city, not sanctity in the sanctity of the place, rather it’s a place where Jews sit learning. In the time that he learns. Not only the place, in the time. At the lecture one doesn’t sleep. That’s the main point.
“Anyone who dozes in the study hall, even if he dozed in the study hall, his wisdom becomes torn to shreds.” It’s simple, he will tear, because he remembers half a piece here, half a piece there. It’s very good. “His wisdom becomes torn to shreds, the teaching says ‘twelve princes’.” That the one who sleeps in the study hall, he will return to a torn garment.
The one who doesn’t go to the study hall at all, he can turn around completely without a shirt. But even the one who thinks he’s very tired, he goes to the study hall and he catches a nap, very good.
“And no conversation in the study hall except words of Torah”. One may not speak any other conversations in the study hall, only about words of Torah. So far he says, even “one who sneezed”, someone made a sneeze, and the usual order is, it’s a matter of etiquette that one wishes him a healing, one tells him that your sneeze should be a healing, one doesn’t say “healing” in the study hall. If such a thing one doesn’t say, other things one certainly may not do. It’s a strict law.
No, if the rabbi wants to throw in is one thing, but the other laws are when one doesn’t want. When one doesn’t want, one says “hello, hold him with treats, you can burst”. We’re speaking here a matter of honor for the rabbi, that this is a matter of… It’s not honor, it’s serious. That’s how one should learn. You remember we learned the Torah, there are barely a few seconds that one can learn, and in those seconds also answer the phone, also say healing? That’s very difficult.
The Rambam, “sanctity of the study hall”, the sanctity of the place where one learns Torah, is even more stringent and even higher than the sanctity of the synagogue.
This means the time when one learns, during the session. There is no sanctity in any building. A synagogue perhaps has sanctity in the building, but a study hall, that is called “study hall”, it doesn’t say “study halls”. There are no study halls. “Study hall” means during the lecture.
That’s what I hold, but it’s an innovation that I’m saying, perhaps people won’t grasp this, but that’s how the precision of the language usually seems to me. Because what does “no conversation in the study hall” mean? You may not say good morning after the lecture? It means to say during the study.
Yes, in the Shulchan Aruch in the Laws of Torah Study it says more here, one speaks about this, there’s the Rema and that, it’s a different thing. There it clearly says the opposite, that one does sleep yes, there the sages slept in the study hall in other places. But this means during the study, that’s what I’m saying. It’s no problem at all, in my opinion.
Okay, that’s chapter… which chapter did we just learn? Chapter 4?
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
Pshat: The Rambam’s order in Hilchos Talmud Torah: Chapter 1 – the obligation to learn; Chapter 2 – the melamed tinokos and his work; Chapter 3 – the keser Torah, learning on the highest level; Chapter 4 – how one learns on the highest level, the order of the yeshiva, of a rebbe who truly teaches Torah.
Chiddushim:
1. Two levels in Talmud Torah: According to the Rambam there are two levels in the mitzvah of Talmud Torah: (a) the mitzvah k’ra’ui – the keser Torah, where one is nosei v’nosein mida’as atzmo, one learns on the highest level; (b) the mitzvah that is shaveh l’chol nefesh – perhaps b’dieved, the basic obligation that everyone must fulfill. Chapter 4 deals with the first level – the beis hamidrash / yeshiva, not the melamed tinokos.
2. Melamdei tinokos vs. yeshiva: By melamdei tinokos (Chapter 2) there was no condition of “hagun” – one teaches every child, because this is chinuch. Chapter 4 speaks of an elite institution – the beis hamidrash – where there are already conditions for whom one accepts.
—
Divrei HaRambam: “One may teach Torah only to a worthy student, one who is beautiful in his deeds, or a tam. But if he was walking in a path that is not good – one returns him to the good, guides him on the straight path, and tests him, and afterwards brings him into the beis hamidrash and teaches him. The Sages said: Whoever teaches an unworthy student is like one who throws a stone to Markulis, as it says ‘Like binding a stone in a sling, so is giving honor to a fool.’ And there is no honor except Torah, as it says ‘The wise shall inherit honor.’ And similarly a rebbe who does not walk in a good path, even though he is a great sage and all the people need him, one does not learn from him until he returns to the good, as it says ‘For the lips of a kohen shall guard knowledge and they shall seek Torah from his mouth, for he is an angel of Hashem of hosts.’ The Sages said: If the rebbe is like an angel of Hashem of hosts – they shall seek Torah from his mouth, and if not – they shall not seek Torah from his mouth.”
One may only teach Torah (on the level of beis hamidrash) to a student who is hagun – either “na’eh b’ma’asav” (he already has good deeds), or “tam” (he is innocent, not bad). If the student is holech b’derech lo tovah, one must first return him to the good, test him, and only then bring him into the beis hamidrash. Also a rav who does not walk in a good path – even if he is a great sage – one may not learn from him until he does teshuva.
1. Explanation of “tam” – three approaches:
(a) Tam = he doesn’t yet have a chazakah for good or bad. Like the distinction between “mu’ad” and “tam” by an ox: “na’eh b’ma’asav” is like a “mu’ad l’tovah” – he already has a chazakah of good deeds. A “tam” hasn’t yet “gored three times” – he doesn’t have a bad record, but also not a proven good record.
(b) Tam = he has good intentions even without good deeds. He is innocent, he wants good, but he hasn’t yet begun to do.
(c) Tam = he doesn’t yet know what he should do. He is not bad, he is simply not yet informed. He is in a state of “tam” because he doesn’t yet have enough knowledge to be “holech b’derech lo tovah” – one must already know something in order to be able to be a rasha.
2. “Holech b’derech lo tovah” – only when he already knows what he should do:
It is precise that “holech b’derech lo tovah” speaks only of one who already knows his chovas ha’adam, he already knows all the mitzvos, and he doesn’t do it. But a person who doesn’t yet know – he is in the state of “tam”, and with him one does teach kol haTorah kulah.
3. The rebbe’s responsibility to return him to good – not just to throw him out:
The Rambam does not say that one throws the student out. “Machzirin oso l’mutav” – one must actively work with him. The rosh yeshiva cannot turn away and say “it has nothing to do with me.” If the student came to you, it’s your problem. If he is not yet ready to learn, you should first teach him mussar, guide him. It’s not an excuse to say “I won’t teach you.” But it is also recognized that perhaps this is a “different department” – there is an organization for baalei teshuva, and the beis hamidrash itself is not the place for this.
4. Machzir l’mutav through learning itself:
According to the fact that one must learn Torah kol yamav v’chol shnasav (Chapter 3), one can say that “machzirin oso l’mutav” means also through learning – one learns with him the part of Torah that will bring him to teshuva. For example: Sefer HaMada should be learned with everyone, because these are yesodei hadas. One learns the entire Rambam with everyone. The issur of “ein melamdim” speaks only of the level of the yeshiva – the highest level of lomdus.
5. The beis hamidrash as an elite institution:
The beis hamidrash is not open to everyone. It is an elite institution where people are already worthy (or will become worthy) of kisrah shel Torah. One of the conditions is good deeds. Talent is perhaps obvious (like Rav Chaim’s vort about a chazzan – first he must be able to sing, that doesn’t need to be said; we speak that even if he can already, he must also be hagun).
6. Comparison to the four sons of the Haggadah:
In the Haggadah one teaches all four sons – chacham, rasha, tam, she’eino yodei’a lish’ol. Here one teaches only the chacham and the tam. The rasha – one yells at him in the Haggadah, and perhaps this is the concept of “machzirin oso l’mutav” – one tries to educate him that he should do teshuva, but one doesn’t teach him on the level of beis hamidrash.
7. “K’zorek even l’Markulis” – why specifically this metaphor:
The verse is “K’tzror even b’margemah ken nosein l’chesil kavod” (Mishlei 26:8). The simple meaning: Just as one throws a stone with a sling, so is when one gives honor to a fool – it does great damage. The main chiddush: The person thinks he is doing a good thing, but he is doing the opposite. By Markulis – the avodah zarah of Markulis is through throwing stones. The person thinks he is striking the avodah zarah (he is fighting it), but in truth he is honoring it. The same thing: the rebbe thinks he is inserting Torah into the unworthy student, but in truth the student will use the Torah for bad ways – he will become a “rasha naval birshus haTorah.”
8. “Kavod” = Torah:
The Rambam expounds that “kavod” in the verse means Torah, as it says “kavod chachamim yinchalu.” When one gives a fool “kavod” – that means when one teaches him Torah – he will use the kavod/Torah for bad. Another pshat: If one thinks that by placing the unworthy student among rabbis and giving him honor he will become good – the Rambam says the opposite: he will use the honor for bad, he will become more crooked.
9. [Digression: Rabbi Meir Shapiro’s approach:]
Rabbi Meir Shapiro used to say that a rebbe’s grandchild he always accepts into yeshiva, even if he doesn’t know at the test – because a rebbe he will be anyway, let him at least know how to learn a bit. The counter-point: According to the Rambam this can be the opposite – if he is eino hagun, this can make him worse, not better. But Rabbi Meir Shapiro’s story doesn’t speak of an “eino hagun” – just of one who doesn’t hold from learning, which is a different category.
10. The rav she’eino holech b’derech tovah:
Also the rav must be hagun. Even if he is a great sage, even if kol ha’am tzrichin lo – if he doesn’t walk in a good path, one may not learn from him until he does teshuva. This speaks of a rav who continues to learn, gives shiurim, but does aveiros on the side – he uses the Torah as a “kardom lachpor bah.” He says beautiful shiurim, no one says such good shiurim as him – but he is a rasha, a baal machlokes, etc. Question: Who should return him to good? He is himself the greatest sage, there is no rebbe above him. Answer: He will have to himself do teshuva – “ad sheyachzor l’mutav.”
11. “Im domeh harav l’malach Hashem Tzevakos” – explanation:
The verse says “Ki sifsei kohen yishmeru da’as v’Torah yevakshu mipihu ki malach Hashem Tzevakos hu” (Malachi 2:7). The Rambam explains:
– “Kohen” here doesn’t mean the kohen of keser kehunah, but an oved Hashem – originally this was the job of the kohanim to teach Torah to the people.
– “Yevakshu” – in the language of a student, one comes asking to learn from him, “doresh u’mevakesh.”
– “Ki malach Hashem Tzevakos hu” – he is a tzaddik who does the will of Hashem.
The chiddush: “Domeh l’malach” doesn’t mean any mystical level – it simply means that he does the will of Hashem, he does his mission. An angel does the will of Hashem – if the Jew also does his mission, he is “domeh l’malach.” It’s one or the other, there is no middle ground.
12. The heter of Rabbi Meir (by Acher):
The Gemara brings a heter from Rabbi Meir, that if one is an adam gadol one can tocho ochel klipaso zerok – one can learn the content and throw away the bad externality. But for most people the heter is not applicable. Tosafos connects this with the sugya of Acher (Elisha ben Avuyah). Later it is mentioned that a rebbe one must judge favorably, but here we speak in a case where it is obvious that one cannot judge him favorably.
13. The Rambam’s way of bringing maamarei Chazal:
In all chapters of Hilchos Talmud Torah the Rambam brings maamarei Chazal and pesukim – which is not his usual way in other halachos. He brings “amru chachamim” and pesukim as support. Perhaps he wants to show that this is a halacha with a source, not just a sevara.
14. [Digression: Two roles in the yeshiva – rosh yeshiva vs. mashgiach:]
In the yeshiva structure there can be a rosh yeshiva (the one who learns Gemara Tosafos with the olam) and a mashgiach (the one who guides people, says mussar). These are two different positions. The Rambam speaks here of the rosh yeshiva who learns, not of the one who returns people to good. The rosh yeshiva who learns with the olam cannot give away time for each individual’s derech tovah – he must be kisro shel Torah, he may not give away time for his own parnassah, kal vachomer for other matters. Therefore one needs a system.
—
Rambam’s words: “The students sit before him in a kaf (semicircle), so that all of them see him and hear his words. And the rebbe should not sit on a chair and his students on the ground, but either all on the ground or all on benches. In earlier times the rebbe would sit and students would stand, and before the destruction of the Second Temple they instituted that all should sit.”
The students sit in a half-ring around the rebbe, so that all can see and hear him. The rebbe should not sit on a bench when students sit on the ground – all on benches or all on the ground. Earlier students would stand, but before the destruction of the Second Temple they began that all sit.
1. Importance of seeing the rebbe: It is important not only to hear the rebbe, but also to see him. Therefore one must sit in a half-ring, not in straight rows, because in straight rows the back ones cannot see.
2. The rebbe should not sit higher: One might have thought that it is kavod haTorah that the rebbe should sit on a bench and students on the ground. But the Rambam rules against this. In the Gemara it says: “Lo yilmad harav k’shehu yoshev al gabei mitah v’salmidav al gabei karka” – the Rambam’s psak seems to go further than the simple language of the Gemara.
3. Connection to derech ha’emtzai in kavod: Earlier the Rambam said that a talmid chacham must maintain his honor, but only with a derech ha’emtzai – not too much pride. Here we see the same approach: the rebbe sits at the head (a certain honor – he is the rebbe, one must hear him), but not on a higher level – that would already be too much pride.
4. Historical development – from standing to sitting: Earlier students would stand (like by krias haTorah – a kavod haTorah), but before the destruction of the Second Temple they already began that all sit, because it is easier to learn while sitting. From this comes the name “yeshiva” – earlier it was called “amidah”.
—
Rambam’s words: “If the rebbe teaches himself – [teaches directly]. And if he teaches through a meturgeman – the meturgeman stands between the rebbe and the students, the rebbe says to the meturgeman, and the meturgeman makes it heard to the students. And the rebbe should not raise his voice more than the meturgeman, and the meturgeman should not raise his voice when asking the rebbe more than the rebbe’s voice. The meturgeman is not permitted to diminish or add or change.”
Two ways of teaching: (a) the rosh yeshiva himself is the maggid shiur; (b) there is a meturgeman (in Chabad it’s called a chozer) who repeats the shiur. The meturgeman stands between the rebbe and the students.
1. Practical reason for a meturgeman: In the past there was no microphone, so the meturgeman had to shout so that all would hear. Sitting in rings also helps for this – one is closer to the rebbe.
2. The meturgeman may not answer questions himself: When a student asks a question, the meturgeman may not answer himself. He must ask the rebbe, the rebbe answers to the meturgeman, and the meturgeman answers to the questioner. This is an order of kavod – everything goes through the rebbe.
3. Voice rules – learned from Moshe Rabbeinu: The rebbe should not speak louder than the meturgeman (because the meturgeman’s job is to speak loudly). And the meturgeman, when he speaks to the rebbe, should speak quieter than the rebbe – out of respect. Only when he speaks to the olam, does he speak louder. This is all learned from Moshe Rabbeinu – how Moshe spoke with the Almighty and how he spoke with the Jews.
4. The meturgeman may not change: The meturgeman doesn’t have the right to change, add, or subtract. This is the same yesod as that he may not answer himself – he is not the rebbe. It is very natural that a meturgeman begins to see himself as he is the rebbe, because he has the mic. But one must remember: You are only the meturgeman.
5. [Digression: A maggid vs. a talmid chacham:] A person can be a good maggid – he can explain well, he can say well what is written – but that doesn’t mean he is a gadol b’Torah. He is a meturgeman, he can repeat what the chachmei haTorah say. He may indeed explain better with a clearer language, but he may not insert his own opinions, because he doesn’t have his own da’as Torah on the level of the rebbe.
6. The Ra’avad’s hasagah – av u’vno or rabo v’salmido: The Ra’avad makes a hasagah: “Mikurei chiddush hayu – Rav Shimi targimin v’harav Shila.” The Ra’avad says that what the Rambam writes is based on a one-time incident, not on a general halacha. The Ra’avad’s approach: Generally one can assume that the meturgeman is a weaker talmid chacham than the rebbe – therefore one tells him he should not answer himself. But by av u’vno or rabo v’salmido it sometimes happens that a father loves his child so much, or a rebbe loves his student so much, that even though the student/son is himself a distinguished talmid chacham, he allows himself to be the meturgeman. In such a case the rule is different – one cannot assume that the meturgeman is weaker.
7. The meturgeman says the rebbe’s name explicitly: When the meturgeman repeats for the olam, he should say “kach amar rabbeinu ploni” – with the rebbe’s name explicitly. This is interesting because the rebbe himself may not say his rebbe’s name (he says “avi mori” or “mori v’rabbi”), but the meturgeman, for whom it is not his rebbe, should indeed say the name clearly – so the olam should know from whom he is repeating. This is a din in clarity – “b’shem omro.”
8. [Digression: Old teachers:] Often one throws out a teacher because he is already old – this is a painful thing. The Rambam’s approach with the meturgeman gives a solution: if the rebbe is already old and one can hardly hear him – take a meturgeman, take a helper, instead of sending him away.
9. The Rema’s comment: The Rema in Hilchos Talmud Torah says that today the entire halachos of meturgeman are not common, therefore he is not lengthy in this.
—
Rambam’s words: “The rebbe who taught and the students did not understand, he should not be angry at them and rage, but should repeat the matter even several times, until they understand the depth of the halacha. And similarly the student should not say ‘I understood’ when he did not understand, but should repeat and ask even several times. And if his rebbe was angry at him and raged, he should say to him: ‘Rebbe, it is Torah and I need to learn, and my understanding is limited.’ And the student should not be embarrassed from his friends who learned on the first or second time and he did not learn except after several times… for if he is embarrassed, he will be entering and leaving the beis hamidrash and he learns nothing.”
The rebbe should not become angry when students don’t understand, but he should repeat it again and again until they understand. The student has an obligation not to say “I understood” when he didn’t understand, and he should not be embarrassed from friends who understood faster.
1. This is like a “deal” between rebbe and student: Like a business transaction – the rebbe promised that they will understand, and both sides must be honest about it. The rebbe’s job is to say it two times, three times – that is his responsibility.
2. Why does the rebbe become angry: The sevara is that the rebbe becomes frustrated because he thinks he is not saying it well enough – he is angry at himself. Therefore, when the student says “Rebbe, your understanding is refined, you say it well, I don’t understand well” – he takes the “blame” upon himself – and the rebbe gets the patience to repeat it.
3. The obligation on the student to ask again – a din in Torah: The obligation on the student to ask again is apparently a din in Torah, not just a mussar matter.
4. The Rambam’s advice – “v’da’ati ketzarah”: The student sometimes thinks that it is not derech eretz to ask so many times, it is chutzpah. The Rambam says that everything can be found a refined way to say – “Rebbe, it is Torah and I need to learn, and my understanding is limited.”
5. The concern of “at the expense of others”: A person would think – how may I be mevatel them from Torah? They already understand, and because of me the rebbe must say it again? The answer: let them hear again, it won’t hurt, they will review, nothing happened. Furthermore, the rebbe doesn’t have a thousand students – he has a smaller group, and everything is about understanding.
6. The reality of “one person asks”: Usually, if there is one who says “Rebbe, I didn’t understand”, there are about fifty percent of the class who also didn’t understand – but they are all embarrassed. Usually the one who asks is not a fool, but he is more humble and not embarrassed. Often the truth is that the rebbe didn’t explain it well, or it indeed needs to be said twice for such a complicated thing.
7. “Ein habayshan lamed v’lo hakafdan melamed” (Avos 2:5): The Rambam brings this Mishnah – an embarrassed person cannot learn, an impatient person cannot teach. Both sides must give up their natural tendency – the student his embarrassment, the rebbe his anger.
—
Rambam’s words: “In what case are these words said? When the students did not understand the matters because of their depth, or because their understanding is limited. But if it is apparent to the rebbe that they are negligent in matters of Torah and lax about them, and therefore they do not understand – he is obligated to rage at them and embarrass them with words in order to sharpen them. And so it says: ‘Throw bitterness at the students.'”
The rebbe’s patience is only when the deficiency is in the depth of the subject or in the student’s mind. But when they are lazy and don’t exert themselves – then he is obligated to be angry.
1. The Rambam’s “beautiful structure”: The Rambam makes a clear order – what is written “lo yich’os” speaks in one case (when it is deep or difficult), and what is written “zerok marah” speaks in another case (when they are lazy). He unifies two contradictory statements of Chazal.
2. “Chayav lirgoz” – not just to act: He must truly be angry, not just act angry. He should show his anger and embarrass them with sharp words – “kedei l’chadedam.”
—
Rambam’s words: “It is not proper for a rebbe to conduct himself with levity before his students, and not to laugh before them, and not to eat and drink with them – so that his awe should be upon them.”
The rebbe should not be a joker, not laugh with them, not play with them, not eat with them – so that they should have fear of him.
1. “Kalus rosh” doesn’t necessarily mean a bad thing: It means more that he should not be on the same level as the students – he should not joke with them, not be too close. There must be a certain “gap” between him and them.
2. “Hatel mora al hatalmidim” – broader than just yelling: The deeper meaning: when one has fear/seriousness for someone one takes seriously, one will get more out of him. The seriousness helps the learning itself. Yelling is only when one is already at an emergency. But in general, “hatel mora” means a certain seriousness that helps the learning itself.
3. A rebbe who conducts himself with distance – for the benefit of the students: A rebbe who maintains distance from his students does it for their benefit – this helps them learn better from him. The olam doesn’t always grasp this.
4. [Digression: Chassidic tishes:] Today’s chassidic rebbes do eat once with their students at the tish – but perhaps this doesn’t mean “eating with them” in this sense, because the rebbe sits on a stage, it’s not a conversation meal.
—
Rambam’s words: “One does not ask the rebbe when he enters the beis hamidrash until his mind settles on him. And the student does not ask immediately, but waits a bit until the rebbe rests. And two students do not ask at once. One does not ask while standing, and one does not answer while standing, and not from high, and not from far, and not from behind the elders. And one asks the rebbe only in the subject. And one asks only with fear. And one should not ask about a subject more than three halachos.”
One should not bombard the rebbe with questions when he enters. One should give him a chance to calm down. One doesn’t ask standing, not from high, not from far, not from behind the elders. One asks only in the subject, with fear of honor, and not more than three halachos at once.
1. The rebbe is a person: Even though he knows everything, one cannot immediately bombard him with questions. He needs derech eretz – one should give him a chance to come to himself.
2. Also the student needs rest before asking: Not only does the rebbe need to calm down – also the student should not ask when he enters, but he should first come to himself. Because “she’eilas chacham chatzi teshuvah” – the way one asks makes a lot of difference, so he should be able to ask clearly.
3. “Me’umad” – kavod or quality of learning? Is this only a matter of kavod, or also a matter of yishuv hada’as – that a person cannot have yishuv hada’as when he stands? The old order (before the exile) was that students stand and the rebbe sits. After the takanos hagalus this changed – today all sit.
4. “V’lo meirachok, v’lo mei’acharei hazekeinim” – kavod or practical? Is this only kavod, or also a practical thing – when someone shouts from behind one cannot hear clearly what he says? Perhaps it is both.
5. What does “b’inyan” mean – several approaches:
– (a) “B’inyan” means in the subject/sugya that one is learning now – not jumping to another topic.
– (b) “B’inyan” means a specific question – not a general question like “tell me everything about Shabbos”, but look beforehand, learn, and then ask a specific halacha.
– (c) It may be that “sho’alin b’inyan” doesn’t speak of during the shiur, but when the chacham enters the beis hamidrash – one should not bombard him with questions from all directions, but ask in order, in the subject.
6. “Lo yish’al yoser mishalosh halachos”: “Inyan” can be smaller than a masechta – it means the sugya/subject that one is learning today. One should not ask more than three questions at once, because the rebbe’s time is not free – it must go with order and respect.
7. [Digression: Today’s reality:] Today there is not the entire formal institution of questions through the meturgeman. But in the times of the Geonim the main learning was through answers to questions – that was the order.
—
Rambam’s words (based on the Gemara): The student may not ask the rebbe trick questions in order to catch him. But the rebbe has permission to ask the students such questions in order to sharpen them – “l’chadedan”. The rebbe may even ask from another subject that they are not engaged in.
There is a fundamental distinction between the student’s role and the rebbe’s role in asking questions. The student must ask with respect, in the subject; the rebbe must sharpen the students, even with difficult or inappropriate questions.
1. Why may the student not catch the rebbe, but the rebbe may catch the student: The distinction is twofold: (a) Kavod – when a student catches the rebbe at a mistake, he embarrasses him, and this is wrong. But when the rebbe catches the student, this is not embarrassment, because a student is still a student – one doesn’t expect from him that he should know everything. (b) Function – the job of the rebbe is to sharpen the students (“l’chadedan”), but the job of the student is not to sharpen the rebbe.
2. Why may the rebbe ask from another subject, but not the student: A psychological-intellectual answer: the student hears general rules and can more easily remember from different places. But the rebbe, when he delves into a subject, he is “really there” – he is so immersed that he cannot so easily jump to another topic. Brought from Rav Yosef (Hutner?) that the older a sage becomes, the harder it becomes for him to answer on a topic he is not in – not because he loses sharpness, but because he delves more into each subject, it becomes more a part of his being.
3. Two points that mix together – kavod harav and quality of learning: The Rambam mixes here two motives: (a) respect for the rebbe, and (b) effectiveness of learning – how one gets the best, clearest answers. Both must be kept in mind. The two points are very connected – when one has respect the right way, one learns better. Kavod harav is not just etiquette, it is part of the learning process.
4. [Digression: Rav Chaim Kanievsky:] The order how people “killed” Rav Chaim Kanievsky with questions from all directions – throwing questions without order – was not a proper thing according to this rule. Even though he was great enough that embarrassment is not relevant, but the rule remains a rule.
5. The rebbe also likes questions – but with a condition: A rebbe likes when one asks questions, because it makes him go look. But the student should “be mechadesh” – ask a question that sharpens the rebbe, not trick questions. A question that comes from the subject that one is learning
sharpens the rebbe, and this is good.
—
Rambam’s words: “Two who ask – one asks in the subject and one not in the subject, we attend to the subject. A practical matter and not a practical matter, we attend to the practical matter. Halacha and midrash, we attend to halacha. Midrash and aggadah, we attend to midrash. Aggadah and kal vachomer, we attend to kal vachomer. Kal vachomer and gezeirah shavah – we attend to kal vachomer.”
“If two people ask questions – one a chacham and one a student, one attends first to the chacham. Both chachamim, both students, two amei ha’aretz, or both asked two halachos/questions/answers/practical matters – it is as the meturgeman wishes.”
When two people ask at once, there is an order of precedence: subject before not in the subject, practical matter before non-practical, halacha before midrash, midrash before aggadah, kal vachomer before aggadah, kal vachomer before gezeirah shavah. A chacham comes before a student. If both are in the same level, the meturgeman has the choice.
1. One must even answer she’lo b’inyan: From the fact that the Rambam says “nizkakin l’inyan” (not “one answers only b’inyan”) we see that one must indeed answer also the one who asks she’lo b’inyan – but the one who asks b’inyan has precedence. This is a chiddush – one would have thought that she’lo b’inyan one may not ask at all.
2. What does “midrash” mean as opposed to “aggadah”: “Midrash” means midrash halacha – that is, the explanation of where one derives a halacha from a verse (drashas hapesukim). “Aggadah” means aggadah as it is – mussar, machshavah, stories. Therefore midrash (halacha) comes before aggadah.
3. Why is kal vachomer higher than gezeirah shavah: A kal vachomer is a sevara-based thing – it sharpens the student’s thinking, because it is a rational process of working out. A gezeirah shavah is a “piece of information” – a tradition that two words are connected, but it doesn’t sharpen the thought as much as a kal vachomer. Therefore, when one speaks with the student, kal vachomer is more “mechadeid” – more lomdus, more serious.
4. “Inyan” in the context of thirty days before the holiday: The concept “inyan” can also mean the subject of the time – like erev Pesach, when “inyan” means hilchos Pesach, which takes over the regular sugya. In certain commentators it says so on the subject of “nizkakin l’inyan”.
5. Why does the chacham come first: The chacham receives more honor. A student receives more honor than an am ha’aretz, but a chacham receives even more honor than a student. The order of precedence is a matter of kavod.
6. These are halachos for the meturgeman, not for the rebbe: An important chiddush – the entire halacha speaks to the meturgeman. The rebbe himself can decide what he wants to do. But the meturgeman, who receives questions from different people, must know whose question he should transmit to the rebbe first. The meturgeman is the one who decides whose question he will now ask the rebbe during the shiur.
7. How it worked practically: People asked questions to the meturgeman (perhaps like one sends up notes), and the meturgeman decided which question he gives over to the rebbe.
—
Rambam’s words: “One does not sleep in the beis hamidrash. Anyone who dozes in the beis hamidrash – his wisdom becomes torn to shreds.” “And one does not converse in the beis hamidrash except in words of Torah.” Even “one who sneezed” – one does not say “refuah” to him in the beis hamidrash. “The sanctity of the beis hamidrash is stricter than the sanctity of the beis haknesses.”
One may not sleep in the beis hamidrash – not even doze (misnamneim). The one who dozes, his wisdom becomes torn into pieces – he remembers a half piece here, a half piece there. One may not speak any other conversations in the beis hamidrash, only divrei Torah. Even such a small thing as wishing “refuah” after a sneeze is forbidden – kal vachomer other things. The kedushah of the beis hamidrash is even stricter than beis haknesses.
1. Great chiddush – “beis hamidrash” doesn’t mean the building, but during learning: “Beis hamidrash” in Chazal doesn’t necessarily mean the physical building. “Beis hamidrash” means during the shiur – the time when the rebbe teaches the students. What we call “a shiur” is called in Chazal “beis hamidrash.” The place is the time. Often one sees in Chazal “na’aseh beis hamidrash” – this means during learning.
2. Proof from the precision: What does “ein mesichin b’veis hamidrash” mean? One can certainly say “good morning” after the shiur in the building! It must mean during the learning.
3. Answer to a contradiction with the Shulchan Aruch: In Shulchan Aruch Hilchos Talmud Torah (Rema) it says that chachamim did indeed sleep in the beis hamidrash. This is apparently a contradiction to the Rambam’s “ein yesheinim b’veis hamidrash.” But according to this chiddush there is no contradiction at all: “ein yesheinim b’veis hamidrash” means during the learning – during the shiur one doesn’t sleep. But sleeping in the physical building, when there is no shiur, is not a problem at all.
4. Distinction between beis haknesses and beis hamidrash: A beis haknesses perhaps has a kedushah in the building itself (kedushas hamakom). But a beis hamidrash – the kedushah is not in the building, but in the time when one learns. Therefore it says “beis hamidrash” (singular) and not “batei midrash” (plural) – because it doesn’t speak of physical buildings, but of the state of learning.
5. “Chochmaso na’ases kera’im kera’im” – simple reason: The one who dozes during the shiur, he catches a half piece here and a half piece there, and his wisdom becomes like a torn garment. The one who doesn’t go to the beis hamidrash at all, he can completely turn around without a shirt – but the one who dozes, has a torn shirt, which is perhaps even worse.
6. “Refuah” after a sneeze – how strict it is: Even such a small thing as saying “refuah” (which is a matter of courtesy) one doesn’t say during learning. This shows how strict one must be with learning – there are barely a few seconds that one can learn, and in those seconds one should not answer a phone, not say refuah, nothing.
7. It’s not just kavod for the rebbe – it’s “serious”: The halachos are not just a matter of kavod for the rebbe. It is a matter of how one must learn – with full seriousness. The entire Chapter 4 establishes that the beis hamidrash / yeshiva is a serious institution where one learns Torah on the highest level, with order, with kavod, with seriousness – and all this is part of the keser Torah.
Speaker 1: Okay, gentlemen, we’re going to learn the Rambam Hilchot Talmud Torah Chapter 4.
Let me say an introduction. The Rambam says as follows: until now we learned Chapter 1 that one must learn, Chapter 2 is how the teacher of children works, Chapter 3 that one must learn on a higher level, meaning what is called keter Torah, not the masses who study halachot. And Chapter 4 apparently speaks of how one learns on that higher level, meaning not the system of the teachers of children, but rather the system of the yeshiva, of a rabbi who truly teaches out the Torah.
You could say that the teachers of children is like the mitzvah of chinuch to learn, and this is learning itself, when one is already a bar da’at, and one learns already to be a keter shel Torah.
Speaker 2: Yes, but most people don’t reach that level. Most people are… it’s not just chinuch.
Speaker 1: I’m telling you, as it appears in the Rambam there are two levels of the mitzvah of Talmud Torah. There is the mitzvah properly, and there is the mitzvah that one must fulfill, perhaps bedi’eved, or it’s something that applies to everyone.
Speaker 2: You mean the level when one is already korei v’shoneh, one is already in Talmud, one learns already, one is already nosei v’notein from one’s own understanding.
Speaker 1: That could be, but the Rambam presents it this way. I understand why, because that’s how it should be. The Rambam presents it more as there being keter Talmud Torah properly.
Speaker 1: Okay, we’re going to see the Rambam Halacha 1.
“Ein melamdim et haTorah ela l’talmid hagun.” We only teach Talmud Torah to a hagun, meaning a refined, noble person. He brings two options: “O na’eh b’ma’asav,” a person who has beautiful deeds, a ba’al ma’asim, a person who conducts himself with good deeds, “O l’tam,” a person who is innocent, even if he doesn’t yet have good deeds, but he has good intentions.
Speaker 2: A tam means what? Like the tam of the Haggadah?
Speaker 1: I understand from the context here, that a tam means not necessarily that he’s not yet a ba’al ma’asim, but not a bad person, a tam is a simple person.
Speaker 2: Perhaps a tam means like he doesn’t yet have a chazakah. Na’eh b’ma’asav means like he’s already a mu’ad, a mu’ad to do good things, and a tam is he hasn’t yet pushed three times, and he doesn’t yet know, hasn’t done bad, he doesn’t have a bad record.
Speaker 1: So gentlemen, if you’re not refined, close this video and start explaining the Mishnayot in the Matnitin. Our video is in the category of teachers of children. Teachers of children must also teach the entire Written Torah, as it is written. And this is the next level, this is for a different school, apparently. Because as I say, apparently the mitzvah of teachers of children doesn’t say “only” one teacher. Teachers of children must teach everyone, he’s just a regular child.
I mean the next, now it will become clear. What does the Rambam say? If he’s not a good student, what should one do? Should one throw him out? God forbid. “Aval manicho v’holech b’derech lo tovah.” Ah, but the student is poor.
Speaker 2: Ah, yes, but very good, but he says we don’t accept him in. I agree, we don’t accept him in.
Speaker 1: No, but I’m saying, the Rosh Yeshiva can’t turn around and say it has nothing to do with me. The work when the Rosh Yeshiva has come to you, is your problem. If he’s not yet worthy to learn, you should first learn with him a bit of mussar, you should first guide him.
Speaker 2: Okay, you’re saying something good. But you understand that with the Mishnah’s child coming to me, you read that with the teachers of children there isn’t even that. There’s no boy who is holech b’derech lo tovah. No boy. No boy. For a child, first yes. Here we’re talking, with a child it says one should hit him, give a slap. One works with him, as one works with children. But also, also at the level of Torah for children there is this heter. The level here is that if someone is holech b’derech lo tovah, essentially he knows that he shouldn’t learn. But you’re saying very well, one must make it so there are other classes, there’s no excuse to say I won’t teach you. But in general, this is a level that is already a level… But you’re right.
Speaker 1: Could be, aha, when we’re speaking here of a high level of learning, don’t learn with him further if he’s not an adam hagun. What does adam hagun mean? Someone who already knows what a person must do, he knows the chovat ha’adam, he knows all the mitzvot, and he doesn’t do it. Ah, then. But a person who is just like that, he doesn’t know, learn with him, learn with him kol haTorah kulah. He is in the category of tam. He is in the category of tam, he says so, yes. He must already know something to be able to be holech b’derech lo tovah, he’s not a baby who knows nothing.
Speaker 1: Okay. “Aval manicho v’holech b’derech lo tovah hu, u’machzirim oto l’mutav.” The rabbi should first be machzir him l’mutav. Apparently the rabbi, no? What we’re saying is it’s a different department, there’s an organization for ba’alei teshuvah. But one must also look, understand, because according to the work of the rabbi, as we learned in the previous chapter, that he must learn Torah kol yamav v’chol shnotav, one can make it so that machzir l’mutav also means through learning. That one should learn with him the part of Torah that they will listen to, one should learn with him Sefer HaMada. Yes, apparently Sefer HaMada one should indeed learn with everyone, because it’s not lomdut, these are the foundations of the faith, one should learn this with the halacha. An entire Rambam one learns with everyone. This speaks of the level of the yeshiva.
It’s hard to know, all these halachot in general, an entire Rambam, we’ve already spoken that one can pasken from the Rambam, what are the rules in a certain sense. Practically one must try to use common sense, that someone should learn with him what will return him to good, he should begin to go on the good path. “Manichin oto b’derech hash’arah,” we show him the path of estimation, “u’vodkin oto,” we check him out, did the work with him actually help, his act of doing teshuvah. “Achar kach machnisin oto l’beit hamidrash u’melamdim oto.” Only afterwards do we take him into the beit midrash and teach him.
Speaker 2: Yes, so the beit midrash is an elite institution, it’s not for everyone, it’s a different level, like people are already worthy of its crown of Torah. Or there one goes to be worthy, I don’t know exactly which level, but it’s not for everyone, it’s not open to everyone. One of the conditions is one must have good deeds. Understandably, could be that one must have talents and such, that’s perhaps obvious, the Rambam doesn’t need to write that. Like Rav Chaim about a chazzan, right? First he must be able to learn, we’re not talking about that. We’re talking that even if he can already learn…
Speaker 1: So different from the Haggadah where we teach all four, chacham, tam, rasha, she’eino yodei’a lish’ol, here we only teach the chacham and the tam. Because the Haggadah doesn’t teach the rasha, we yell at him. Perhaps that is machzir oto l’mutav, that’s still part of it, we do try to educate him that he should do teshuvah.
Speaker 1: “Achar kach machnisin oto l’beit hamidrash u’melamdim oto.” He brings on this the statement of the Sages. It’s interesting that in all these chapters he keeps bringing a statement of Chazal, it’s not truly his way in all halachot to do this, right? But here in these halachot he must bring statements of Chazal. This is the halacha, this is the halacha. No, he brings a verse, a midrash, a statement on this. “Amru chachamim,” how does it say? So the Sages said, “Kol hashaneh l’talmid she’eino hagun.” Perhaps he wants to bring a verse, in order to show, he brings that it’s a halacha. “K’ilu zorek even l’markulis,” that it’s a defect in the matter of idolatry.
On one hand, why does he bring specifically this thing of even l’markulis? I mean that, and one catches him back over the pearl. The simple meaning is this, when a person thinks he’s doing a good thing, he’s doing the opposite here. Yes, he thinks he’s honoring the idolatry by throwing at it. The same thing, he thinks, he has here a talmid she’eino hagun, he says, let’s push Torah into him. It won’t work, on the contrary, he’ll use the Torah in bad ways. It’s the same thing, you think you’re doing a good thing, you’re doing a bad thing. Like someone throws back a stone at a pearl, he thinks he’s shaming the pearl.
Speaker 2: But perhaps because this is in a verse? He brings a verse?
Speaker 1: But why do we expound in the verse at all this way? “Kitzror even b’margeimah,” like a… it says how the translation is. Like someone throws a stone with a stone shooter, a “sling” he says, “ken notein lichsil kavod.” So here stands simple pshat, simple pshat in the verse, for the pshat lovers, the simple pshat means that when one gives honor to a fool, one does great damage, because he will afterwards take that honor and use… ah, that’s the point, because if he’s a talmid she’eino hagun, but you say, you know what, let’s place him among the rabbis and give him honor, so he’ll become good. On the contrary, he’ll use the honor for bad, he’ll become more crooked.
Speaker 2: But you’re turning it, one honor is the Torah. Kavod doesn’t just mean honor. How we teach him Torah, as it says “Kavod chachamim yinchalu.” It’s a good thing, on the contrary, he’ll use the honor and he’ll “abuse” it, he’ll be a rasha naval birshut haTorah he’ll be.
Speaker 1: No, good. No, the zorek even b’margeimah fits. You think you’re doing a good thing, you think this will be machzir him in teshuvah? No, first one must learn with him what it means to learn with him. No, he’ll even use the Torah for bad.
Speaker 2: One hundred percent, nu? So the question is whether… You know, Rabbi Meir Shapiro said that a rabbi’s grandson he always accepts into the yeshiva, even if he can’t pass the test, because he’ll be a rabbi anyway, let him at least know how to learn a bit. But you’re saying that it’s the opposite, otherwise he shouldn’t know how to learn, because it can make him worse.
Speaker 1: But that’s also, the story doesn’t go from any eino hagun. True, true. Just, one doesn’t hold from learning. Okay, that’s right. But one can sometimes think in such cases of people who should become better and they’re not selling anyone truth. Yes, yes.
Speaker 1: The Rambam says further, “V’chen harav she’eino holech b’derech tovah, af al pi shehu chacham gadol v’chol ha’am tzrichin lo, ein mitlamdim mimenu ad sheyachzor l’mutav.”
But what happens if the student is not holech b’derech tovah? We take care of him. But what does one do when the one who is machzir in teshuvah himself is a rasha? “Harav she’eino holech b’derech tovah, af al pi shehu chacham gadol v’chol ha’am tzrichin lo” – no, he’s a tremendous sage, he understands better than anyone, but he’s no good. “Ein mitlamdim mimenu ad sheyachzor l’mutav” – until he does teshuvah.
Oy, now, you can’t be machzir him l’mutav, because there are no rabbis who should be machzir him l’mutav, he’ll have to do it himself. Oy, he’s alone? Ah, “yachzor l’mutav.”
Speaker 1: Sheneh’emar, as it says, sheneh’emar, “Ki siftei kohen yishmeru da’at.” This is the source of the pshat that the Rambam mentioned earlier, yes? Ah, apparently, because he’s not… How did he begin to learn? No, he’s “eino holech b’derech tovah.” He means he continues to learn. He says, “kol ha’am tzrichin lo.” He means he continues to give classes, but he does sins on the side. He uses the kardom, the Torah kardom, lachpor bah. He does sins.
Don’t we know of such an obvious thing? We all know of such a reality. “But, he has great authority, great Torah.” Ah, it’s not the simple meaning of Torah, but that’s how it’s become. He gives very beautiful classes, about this it says “kol ha’am tzrichin lo,” no one gives such good classes as him. But he’s a rasha, he’s a ba’al machloket, and such things. Oy, good.
“Ein mitlamdim mimenu ad sheyachzor l’mutav,” until he returns to the good path. Sheneh’emar, “Ki siftei kohen yishmeru da’at, v’Torah yevakshu mipihu.” The mouth of the kohen – here we don’t mean the kohen of keter kehunah, we mean here presumably kohen means a servant of Hashem, I know. Also originally this was the job of the kohanim. “V’Torah yevakshu mipihu,” one should learn Torah from him. “Ki malach Hashem Tzeva’ot hu,” because he’s very holy, he’s an angel who does the will of Hashem. “Yevakshu” – one asks, right? “Yevakshu” perhaps means in the language of student, one comes to learn from him, one comes to ask. Doresh u’mevakesh, yes, one comes to learn Torah from him. Why? “Ki malach Hashem Tzeva’ot hu,” because he’s a tzaddik.
We see here, amru chachamim, “Im domeh harav l’malach Hashem Tzeva’ot hu,” what is this? That he does the will of Hashem.
You see, the Rambam puts in here and makes the statement into a statement that I understand very simply. “Im domeh l’malach Hashem Tzeva’ot hu” means that he does the will of Hashem. What does an angel do? An angel does the will of Hashem, he does his mission. If the Jew does his mission,
“V’im lav, al yevakshu Torah mipihu.” One like the other, there’s no middle way. Meaning a way that the rabbi must be domeh l’malach Hashem, to what? I know what he means, must he fly in heaven? No, it means that he does what an angel does. What does an angel do? An angel does the mission of the Omnipresent. He also does the mission of the Omnipresent. He’s not corrupt, he doesn’t use his ways badly.
The Gemara says, in order, on this halacha there is a heter from Rabbi Meir, that if one is an adam gadol and one can do tocho achal klipato zarak. But for most people there isn’t this heter. The Gemara brings the Gemara in the sugya, says the Tosafot, ah, the sugya with the story with Acher. Yes.
Okay. One must also know this, because later one thinks here that a rabbi one must judge favorably. No, one may not be like Acher the rabbi. Okay. We’re speaking here in a manner that is very obvious when one cannot judge him favorably. Okay.
So, until here is who is the student and who is the rabbi. Ah, so it’s already even in my head.
—
And afterwards we’re going to learn how the order works, when one comes, this is the gate of the yeshiva, one is accepted in. Now, how does it look from the inside?
So, it could be that here one sees some such authority higher than the Rosh Yeshiva, like there is like the president of the institution who is the rabbi. Even if the head of the institution is no good, he must be the rabbi.
Why does he want to be machzir him l’mutav? Because it says exactly chozer, he goes himself, sheyachzor himself. No, because also in the beginning, who is the… I thought, the rabbi is the one who is machzir people l’mutav, maniach people is not necessarily the same melamed, because he learns Gemara Tosafot with the people. Now he’s going to also have to start guiding people, and saying mussar to people, which is a different position.
Okay, one must… again, this is a practical question. And the halacha was said originally in a manner, which was practical for them. If it’s different today, if it’s the reality, one must know.
I say this, just kena, for this with the yeshiva, there’s more a Rosh Yeshiva and the mashgiach. Rabbi, it must there is a system for this. One tries, those who are good people try to use the system for good, and those who aren’t, the system doesn’t help.
No, I say, why? Because the yeshiva needs to be learning, he is the one who teaches and learns with the community, and he cannot be free, he will lose his keter shel Torah (crown of Torah). He may not give away time for his own livelihood, and now he has to give away time for everyone’s derech tovah (good path). What comes to him? Okay, whatever, that I know. I’m telling you, you know.
Again, this wanted to be emphasized, one doesn’t expect that it came out that the whole piece of Torah, or?
Before the students, they made for him a tura. The students make a tura around him, they sit in front of him around, and they sit in rings around him. A half ring, yes. Kedei sheyuklu omrim veshorei veshomei devarav, so that everyone can see him and hear him.
There is here a halacha that it’s important to see him. It should be like a circle. It’s that l’ikuva if you’re far and the bottom one can’t see, it’s a problem, l’chora. A gamuna learning yes, that it’s like him far. Okay. There is here the first ones can see him better, but regemim, everyone should be able to somewhat see and hear him.
Velo yeshev, vera’ah ve’al kitro b’talmidim, velo karka, it shouldn’t be that the rebbe should sit on a bench, and he is on the floor. Why? He has oy haklal ha’aretz, oy haklal on the hasadot, they should all sit on benches, or they should all sit on the ground. Very important.
The kalb you could have thought that it’s an inyan of kavod haTorah that the rebbe should sit on a bench. It’s an inyan that stands in the Gemara, “Lo yilmod harav keshehu yoshev al gabei mitah vetalmidav al gabei karka, ela o hu omed vehem omdim, o hu yoshev vehem yoshvim.” It’s against an explicit halacha in the Rambam.
But he learns, it’s not relevant to him what it says in the Gemara. Okay, we can say practically, I want to be able to see, I don’t know.
Earlier we also learned, the Rambam says that a talmid chacham must maintain his kavod, but only with a derech ha’emtzai, he may not be too much of a baal ga’avah. So he sits b’rosh, it’s a certain kavod. He is the rebbe, and we need to be able to hear from him. Also, he sits b’rosh, but not on a higher level, because that is already too much ga’avah. He says.
But Rishonim, once it was yes the custom that “haya harav yoshev vetalmidav omdim.” Not that on the same level, they were standing. But “mikodem churban bayit sheni,” already from before that, not from that period, still from before that period, like before the beginning of the period, “haya kol echad lomed letalmidav keshehen yoshvin,” that everyone should sit and learn.
It shows that even the rebbe, the students used to stand, and it used to be that the rebbe sits and students stand, but it became that everyone sits. It’s like they used to do standing, and they held that this is the kavod haTorah, like by kriat haTorah one should stand. There are those who say yes. But it’s hard, it’s easier to sit and learn. It used to be called an amidah, afterwards they changed the name to a yeshiva. Okay.
—
The Rambam says further, “im haya harav melamed bifnei hatalmidim,” there are two ways of learning. Either that the rosh yeshiva himself is the maggid shiur, the rosh yeshiva has a good lashon limudim and he says, or it’s like Moshe and Aharon, yes, Moshe was the rebbe and Aharon was the mult, the peh, the mult.
“Ve’im haya melamed al yedei meturgeman,” there is someone who says over the shiur, someone who is the chozer, in Chabad what’s called a chozer, yes. “Hameturgeman omed bein harav uvein hatalmidim,” so the meturgeman is the one who stands between the rebbe and the students, harav above with the meturgam, and the meturgam omer letalmidim.
I think that it can also be that the rebbe can’t speak so loud, once there wasn’t any microphone, he had to simply shout. So the meturgam… precisely this sitting in rings also helps for this, because it says they are closer when you don’t have the rings, so you sit more in a straight line. By a shiur once there is such a… a shiur mixed not once such a chas? A chas, yes.
It says if you know that the rebbe should be such a zaken, he says, zaken vechacham one doesn’t need to have anymore. Here, another thing, when he asks, normally one asks questions, yes? He says, that if there is a meturgam, the meturgam should not answer himself. Right. You see here what this is the word. He should not think that he knows and he is the manhig, rather “vehu sho’el larav, veharav meshiv lameturgam, vehameturgam meshiv lasho’el.”
And this takes much longer with this. And this is indeed an inyan of kavod, that the rebbe should not answer directly to the questioner, but if it goes through a meturgam, it should always go through a meturgam. I don’t know. It’s the seder, once the seder that you need a meturgam makes it so. Yes.
“Velo yagbiah harav kolo yoter min hameturgam, velo yagbiah hameturgam kolo b’eit shesho’el larav yoter mikol harav.”
So the rebbe should not speak higher, because the job of the meturgam is to speak higher. The kavod of the chacham is that he doesn’t strain himself, so it looks. And the same opposite, he should not shout when he speaks. When he speaks to the olam, he speaks yes higher than the rav, but when he speaks to the rebbe, he should not shout higher at him, he should speak quieter than…
All these things are gemarot that one learns it out from places. Yes, for everything there are indeed pesukim, I remember. From Moshe Rabbeinu who learned with the Jews. From Moshe Rabbeinu with the Aibishter and Moshe Rabbeinu with the Jews, yes.
It’s not such a bad custom that one should find a meturgeman. And sometimes, today there are already mics with other advices, but sometimes you have an old rebbe who says a shiur, and the rebbe says Torah by the tish, no one understands, you need a meturgeman. There are rebbes who have. Turgeman.
One sees here other things, that one shouldn’t… There is many times a painful thing that one throws out a melamed because he is already a bit old. Many times I don’t understand it, says no choice. Sometimes the cheder. Yes, many times don’t understand it, says no choice. But here we see a certain mahalach, he is already old. Take a meturgam, take a helper. Here I’m speaking in yeshiva, not the cheder.
The rebbe says further, one meturgam is already lo livchot velo le’oto velo leshanot. The meturgam, here he calls him tirgemen, the same person, yes, but the meturgam doesn’t have the right to change. It’s the same thing as he may not answer himself.
It’s very natural, that the meturgam begins to look at himself like he is the rebbe. Yes, he has the mic. But you have a whole side to remember, you are only the meturgam. You are only the baal drashi Award. He is a mic. You let he has the mic, and he is a mic.
It’s very important to think, you there is a person is a good maggid, you’re not a gadol b’Torah, you’re a maggid, you’re a b’targum with the targum, you can say what it says, or you can say what the chachmei haTorah say. It doesn’t mean that he may not be a better mesbir be clear and the better nusach, one may not add one’s own ke’ilu, because he doesn’t have his own da’at Torah, his own opinion doesn’t mean the same chashuv as the rebbes.
He is not rashai lo livchot velo lehosif velo leshanot, ilu have no rebbe targum’en aviv shel chacham oyf rabo, because then the rebbe is also mutzvo and kibud av… no he should be able better indeed, he is his father or his rebbe. No then he is not with turgamin that he sees himself in the CCP. He is your turgamin is a job! Again, he has the great voice, he can be a good mesbir, otherwise the cursor wouldn’t have been that chacham vedir and would have become his meturgaman. Yes.
You ask a practical kash how this happened. It happened! Ah, ah, ah, you have me alech been to the Ra’avad’s hasaga. The holy Ra’avad… I know me alech here doesn’t have no Ra’avad. And the holy Ra’avad has me alech said the hasaga. Amar Avraham, here what is the mikori chidush hiyu. How, Rav Shmi turgamin veharav Shila.
It happens! It’s not no that all things. Once, mikori chidush, he means l’chora that it was exactly once. The holy Ra’avad already makes the mahalach. That it once happened, there was a meturgeman for Rav Shila.
He says indeed that b’derech klal you can believe that the meturgeman is a weaker talmid chacham than the rebbe. But an av uvno, it happens sometimes that a father loves his child so much and he sees so strongly his ma’alah, or a rebbe loves his student so much, that although he is himself a chashuv talmid chacham, he lets him be…
This is the word. The meturgeman won’t say himself, because we have a chazaka that you are that one’s meturgeman he will be a weaker talmid chacham, because he is indeed a weaker talmid chacham. Except an av uvno or rabo, there is such a metziut that an av uvno or rabo should be so strong.
He says indeed that b’derech klal you can believe that the meturgeman is a weaker talmid chacham than the rebbe. But av uvno, rabo vetalmido, it happens sometimes that a father loves his child so much and he sees so strongly his ma’alah, or a rebbe loves his student so much, that although he is himself a chashuv talmid chacham, he lets him be… This is the word. The meturgeman should not say himself, because we have a chazaka that you are that one’s meturgeman because you are indeed a weaker talmid chacham. But av uvno, rabo vetalmido, there is such a metziut that av uvno, rabo vetalmido, should be a meturgeman for someone who is b’dargato.
Yes. In any case, here one can perhaps answer on the Ra’avad’s kushya that the Ra’avad means to say that it’s not a proof, it was only once, a yotzei min haklal. Okay. In any case, it makes sense the Ra’avad’s thing, it’s not hard to understand. Okay.
Another thing, another halacha for the meturgemanim. Yes. You learned it, what should be the meturgeman. Amar Rav, the meturgeman… The Rema in Hilchot Talmud Torah says that today the whole laws of meturgeman are not common, so he is not lengthy in this. It ended. Today… It can be, every thing ended. Yes.
It says further, one has a meturgeman, a rav shlamed, he says, what happens with a… Amar Rav, you skipped the thing. Amar Rav, hameturgeman, kach amar li rebbi, o kach amar li aba mori. The rav, in his shiur, he learns from his rebbe, so is the seder. So keshe’omer hameturgeman hadevarim la’am, he should remember the kavod of the rebbe, and he should say b’shem hachacham, he should say the rebbe told me b’shem his rebbe, and there he mentions the name of the rebbe. Ve’omer kach, kach amar rabbeinu ploni rabbeinu ba’al hashiur, even shelo yizkor hachacham shemo, she’ein lo lehazkhir shem rabo ela bishmo. Ah, even the chacham may not say rabo bishmo, he should say avi mori or mori verabi, because he may not say the rebbe’s name. But the meturgeman doesn’t say over avi mori, because it’s not his rebbe, should he yes say clearly? This is presumably a din in clarity, kedei the olam should know clearly from whom he says over. But b’shem omro. The Gemara comes out that it’s more consistent with the halacha of an amora not saying the rebbe father’s name, but the meturgeman may yes.
He says the correct translation. He is not medayek, how? He is not medayek, he is not a machnia’dige medayek, he is a human medayek. One tells him so, so makes sense. Therefore one must also know who is the ba’al habayit, ploni vechdomeh.
And now we’re going to learn certain things that make sense.
How does one learn? Harav shlamed velo hevinu hatalmidim, the rebbe taught but the students don’t understand, lo yich’as aleihem veyirgaz, he should not become angry at them. Ela chozer veshaneh hadavar afilu kamah pe’amim, he should say it over again and again, ad sheyavinu omek hahalacha, until they will understand the depth of the matter. Then he should not become angry.
Vechen lo yomar hatalmid hevanti, this is a command on the rebbe. Also there is a command on the student. The student, he feels bad that he doesn’t understand, he should not say “hevanti” if he hasn’t understood. Ela, it’s a mitzvah on him, and this is l’chora not a din in midrash but a din in Torah, ela chozer vesho’el afilu kamah pe’amim, he should ask over and over again.
Ve’im ka’as alav rabo veragaz, if the rebbe does get angry at him, l’chora this will cause that he won’t want to ask over again. The Rambam says an advice, yomar lo, he should say, “rebbi, Torah hi velilmod ani tzarich, veda’ati ketzara”, he should speak pleadingly, “Rebbe, I love the Torah very much and I want to understand it, and I have a short da’at, my da’at doesn’t understand better.”
No, this is because sometimes the student thinks that it’s not derech eretz to say over so many times. It’s a chutzpah to say. The Rambam says, everything one can find a refined way to say, it’s not derech eretz to say.
But here one sees that it’s like a tevi’ah. That means, the rebbe who learns before the students, the tnai, the deal that they both make is that he has provided that they will understand. And they both must be responsible for this. That means, like a masa umatan b’mamonah, he must not get angry when they don’t understand, he should say it over twice. This is his job, say it twice.
The same thing the student, he should ask over if he hasn’t understood. L’chora the sevara why the rebbe will become angry, he will become frustrated, because he thinks that he doesn’t say it well enough, he is angry like at himself. Once the student tells him, da’atcha tzrufa, you say well, I don’t understand well, take upon yourself the blame, and the rebbe will get the patience to say it over.
Now, another detail in this, “velo yehi hatalmid bush mechaverav”. He should not be embarrassed when he sits with other friends, and his friends learned it b’fa’am rishona o b’fa’am shniya, they understood it, vehu lo lamad ela le’achar kamah pe’amim, he only caught on after saying it many times. The Rambam says, if he will be embarrassed, “nimtza nichnas veyotzei leveit hamidrash vehu eino lomed klum”, he will be embarrassed and he will come and go from the beit midrash and he will learn nothing.
But l’chora there is indeed also a din in this that it’s a bit at the expense of the time of the others. A person would think, how may I be mevatel them from Torah? They understand already, and they’re going now understanding. Yes, well, let them hear again, it won’t hurt, they’ll review, nothing happened. Yes, that’s so. Let them ask again. A person can think that it’s not a good middah, it’s at the other’s expense. And what is the middah? That he should come to class and waste the time. He can hear, but there are here a hundred students, and because you’re a weak head he has to say it again.
Okay, perhaps one, perhaps one. You’re speaking of a case where the rebbe is rushed, but the rebbe doesn’t have a thousand students, he has a rebbe of ten students. What’s the question? Everything is on understanding.
There is a concept of humility, there is a concept of humility. I don’t know. The reality is that usually, almost without exception, when students say it’s very difficult, but generally, everyone knows that usually if there’s one person who says “Rabbi, I didn’t understand,” there are approximately fifty percent of the class who didn’t understand. But they’re all embarrassed, and there’s always one humble person, usually someone who is more lowly in his own eyes and isn’t embarrassed to say that he didn’t understand. That’s usually the secret. Many times that person isn’t a fool, it can even be the smartest one, but usually it’s because the topics truly aren’t clear, and the rabbi didn’t explain it well, or it needs to be said twice because it’s complicated. That’s usually the reality.
So, all these instructions are against what the common practice is, because people don’t ask enough sometimes. Usually, if we’re holding by the second time to repeat it, if one person asks again, he’s wasting everyone’s time. And the same applies, that person should just do it alone. Says the Rambam, “Therefore the early Sages said,” what the Sages of the Mishnah said in Avos, “the bashful cannot learn,” someone who is bashful and will be embarrassed to ask again, he couldn’t learn, he didn’t arrive at Torah. “Nor the impatient teach,” someone who is impatient and gets angry quickly if someone asks him again, he couldn’t be a good teacher.
Says the Rambam further, “When does this apply? When the students didn’t understand the matters due to their depth,” this speaks of when the reason why the students didn’t understand is because the subject is a deep subject, “or because their minds are limited,” or because they understand, they’re not such sharp minds. “But if it’s apparent to the rabbi that they are negligent in matters of Torah,” simply they’re lazy, they don’t exert themselves, “and are lax about them,” they’re weak, “therefore they don’t understand,” that’s the reason why they don’t understand, because they didn’t exert themselves enough, then he shouldn’t be so patient and repeat it again and again, because it won’t help, “rather he is obligated to be angry with them,” then he is obligated to be angry at them, that is, he must show anger, he must act angry, not that he must act with rage, as you said before, but one must truly be in anger, he should show his anger, “and shame them with words,” he should embarrass them with sharp words, “in order to sharpen them,” so they should sharpen themselves. “And thus it says,” on this the Sages say there in the Mishnah, “cast bitterness upon the students,” use sharpness with your students.
Yes, so the Rambam makes such a beautiful distinction, what it says here, this speaks in such a manner, and what it says there, this speaks in such a manner, and he makes such a clear order so we should understand what’s going on.
“Therefore,” also because there is such a concept that sometimes one must use strictness, the rabbi must maintain a certain… because on the other hand there’s always the concern of becoming lax, there truly are times when he doesn’t understand because it’s too deep, and so forth. But always, the thing is, people don’t take it seriously enough, there’s also a difficulty, and he must always cause his students to take seriously enough what the rabbi says.
Therefore, “the rabbi should not conduct himself with levity before his students,” it’s not proper for the rabbi to conduct himself with levity. Levity doesn’t necessarily mean a bad thing, more like a jester, he shouldn’t be a joke-teller, he shouldn’t be on the level of the students. “Nor laugh before them,” he shouldn’t play with them, “nor eat and drink with them,” not eat with them. Laugh in front of them. No, play, laugh, what does that mean? He shouldn’t laugh with them, he shouldn’t joke with them, he shouldn’t be too close with them. There must perhaps be a certain gap between him and them, in order, it says, “so they will fear him,” so the students should have a bit of fear of him. Because if they have fear of him, they’ll be able to learn faster, such that when they’re reluctant they can be threatened.
I think it’s not just that. When you have fear of someone you take seriously, you’ll get more out of him. It’s not just about yelling at him. I mean, this is a broader thing than the yelling. Yelling is when it’s needed, we’re already holding by an emergency, you have to yell at him. But in the general manner, “cast fear upon the students” means there must be a certain seriousness. The seriousness also helps with learning.
And people don’t grasp, when there are rabbis who conduct themselves with distance. There’s a dispute among rabbis how one conducts oneself, character traits. But a rabbi who conducts himself with distance from his students is for their benefit, this helps them to learn better from him.
Today’s Chassidic rebbes eat once with their students, I don’t know. We do conduct tisch. Perhaps that doesn’t mean conversing, because he sits on a stage then.
Okay, now we’re going to learn laws of questions and answers. We learned earlier that there are disqualifications for asking the rav. He says, today it’s not like before. One should ask in a manner of honor to the rav. Not just in a manner of honor, but in a manner that’s beneficial to him. It’s interesting, today there isn’t this whole institution. One asks, one asks the meturgeman, he asks the questions. By the way, except by Rabbi Dovid Landau, when he makes his gathering on Chol HaMoed. I see that it’s hard to translate the story, the laws. It used to be like this, the rabbi sat, and people asked questions. There was a whole order. I thought so, the main way the Geonim learned with Jews was the responsa that they answered, right? That’s what I think. Yes, he even, this was still before the reform was afterward.
Says the Rambam thus, “One doesn’t ask the rabbi when he enters the beis medrash until his mind settles on him, and the student doesn’t ask immediately, rather he should wait a bit until the rabbi rests. And two students don’t ask at once.”
And he says thus, “One doesn’t ask the rabbi when he enters the beis medrash,” because he knows everything, so one can immediately bombard him with questions. He’s not a person, he has no derech eretz, one must give him a chance to come to himself, to calm down, and then one can ask him. As one said, “the student shouldn’t ask when he enters until he sits and rests,” also the student shouldn’t ask when he comes in to ask, he should first come to himself, so he can ask with composure. A wise man’s question is half the answer, it’s the way how he asks that makes a lot of difference, so he can ask clearly and well.
Speaker 1: One must be in the subject where one is. Yes, says the Rambam further, one may not try to catch my rabbi. One thinks that the rabbi also may not ask the students except once. But the rabbi is different from the students. “And the rabbi has permission to say to his students, let specifically this one ask.” They ask tricky questions, “with this question and this case that is before him.” What does that mean? He says, “Perhaps he will permit something that is not permitted in order to sharpen them, and they will know who remembers what his deeds are and who knows what his deeds are.” The rabbi should specifically yes.
It’s very interesting, the rabbi seeks to sharpen you. The job of the students is not to sharpen the rabbi, the job of the rabbi is yes to sharpen the students.
He says further, “And likewise he has permission to ask them about another matter they are not engaged in.” The rabbi has yes the permission, because he doesn’t need to remember it, it’s still the student’s job to remember. Oh, the rabbi must also remember? Indeed so.
It’s very interesting. I just want to say, that you embarrass, that you catch the rabbi at something not good, that’s a wrong, you embarrass him. However when the rabbi catches the student, that doesn’t embarrass him. Why doesn’t the student get embarrassed? Because it’s not a shame for a student, he’s still a student, one doesn’t expect from him.
I’ll tell you, there will be such people who will ask me, “Last year you ruled…”. You think I remember what I said last year? But on the other hand I hold that that person should indeed remember, because what does it mean, I teach you and you don’t listen?
It’s what I think, that one can say an answer thus. I saw from Rabbi Yosef Hutner, I think, he wrote about someone, that the older he gets, he feels it’s harder for him to answer a subject he’s not there. Because when one gets older, it’s not just that one loses the sharpness that he can answer immediately, he puts himself more into the matter, it becomes more part of him.
It’s, the rabbi, when he puts himself into something, he’s truly there. The student, he hears the general, he can yes remember from other places. It’s very interesting.
It appears here, one mixes two things. One mixes the concept of honor of the rabbi, and the concept of what is more effective, how you get the better answers and how you get the clearer answers. Both, “who stands over the army,” it’s not a concept in the quality of the answer, it’s a concept of the honor of the rabbi. One mixes both things.
One must have both things in mind, that you should get out the most from your question. So the way how everyone harassed Rabbi Chaim Kanievsky and threw questions, I don’t hold that it was a proper thing. Okay, his was enough of a gadol and there was no connection to any embarrassment, but yes, it’s a rule. Yes, everything has an exception.
Would yes, I also think that we’re going to learn soon about honor of the rabbi. The honor also has to do with learning, because when one has honor the right way one learns better. So it can be that the two points of honor for the rabbi and how one goes better in learning are very connected. It’s not so far one from the other.
It’s interesting also, I personally, I very much like when people ask me questions, because I don’t always know, but it makes me go I should look it up. Yes, that person may ask, but he should innovate, I mean to say, not ask trick questions. If that person has a question, that sharpens the rabbi. That sharpens the rabbi. Certainly, certainly.
He doesn’t speak here of another matter. Now one learns tractate Bava Basra, the students ask questions, it has to do with the subject. But not, “Rabbi, do you remember what I am your… what do you remember was, I am your player, I am your trick, and see if the rabbi can answer?” There will be further.
Speaker 1: Says the Gemara further, “One doesn’t ask while standing” – one doesn’t ask a question standing. “And one doesn’t answer while standing” – one doesn’t answer a question standing. “Nor from high” – not when one stands very high one from the other. One should be, as he said before, the rabbi with the student should be on the same level. “Nor from afar” – not from a distance. “Nor from behind the elders” – one gives a space so that the questioner shouldn’t stand in back and ask, but come close and ask.
Speaker 1: What is this? Is this a concept of honor or also a concept of quality of learning? Because it makes clear, go further, he shouts from the back, one can’t hear clearly what he says. Perhaps this is a simple thing.
I want you to know, the order by rabbis is that the one who comes in to a rabbi must stand. The Gemara will say. But here it basically says that it’s a concept of honor, but a person can’t have composure. When you honor him to sit… That order is what was before the exile.
I don’t know, today’s rabbis, certain rabbis, are still of the level of still before all these enactments of the exile, before the sin. But in the Gemara that we’ve now learned, once it truly was so, the students stood and the rabbis sat, but today it’s not so. Today, when one learns, again, if the rabbi learns from Gemara, the question already arises. I’m only speaking of the rabbis who learn something.
Speaker 1: “And one only asks the rabbi about the matter.” One only asks in the matter that he is engaged in.
Speaker 2: You already said that.
Speaker 1: I know, it’s the same thing. I don’t know. Not clear.
Speaker 2: What does “about the matter” mean?
Speaker 1: It’s the thing.
Speaker 2: What does “about the matter” mean?
Speaker 1: “About the matter” means like one asks a specific thing, one doesn’t ask generalities. One doesn’t ask…
Speaker 2: No, soon we’ll see about this.
Speaker 1: No, let’s go see. I don’t know. What does “about the matter” mean?
Speaker 2: Okay, I guess, let’s go further.
Speaker 1: “About the matter” means the matter that one is engaged in.
Speaker 1: “And one only asks from fear.” One asks from fear of honor. Perhaps it’s simply another saying of the Sages that he’s joining together.
Speaker 1: “And one shouldn’t ask about the matter more than three laws.” Even when one asks from the matter that one is learning, one shouldn’t ask more than three laws.
Speaker 2: It means in this matter. It can be the matter is even smaller than a tractate, as it said before. So in the chapter, in the subject that one is learning today.
Speaker 1: It can be that “asking about the matter” means like that you need to look it up. You can’t come, “Rabbi, tell me what I have to do, how I must conduct myself on Shabbos.” No, look it up beforehand, ask the specific law, and ask about the matter. Okay, I don’t know. It can be it’s… Okay, or the rabbi can give a shiur where he says everything for you, but…
Speaker 2: Right, it’s like you say, that not everyone can trouble the sage that he should give the whole shiur for you. You must listen, and then you can ask what in the matter that he learned.
Speaker 1: But the question is, is it the same question that was discussed before, where the student says “I didn’t understand,” or is it a new question? The question is, does it simply mean that there’s a “question and answer period,” or are we speaking here thus? There was a time when the sage wasn’t at the shiur, the sage came into the beis medrash, one shouldn’t bombard him.
Speaker 2: Ah, so that’s another thing. So an order how the questions work.
Speaker 1: But when one learns, one must ask a lot or more, it’s not specifically the same laws. It must go with respect, the rabbi’s time isn’t free, it must go with an order. Okay.
Speaker 2: “And one shouldn’t ask about the matter more than three laws.” It’s not more than three questions. Three laws at once. Okay. Sounds simple. I don’t see… Okay.
Speaker 1: Further, now we’re going to ask about priority in asking, several people ask. Two ask, one asks about the matter, one asks in the matter that we’re now engaged in, and one asks not about the matter.
Speaker 2: It can be matter, I remember that they learned by thirty days before the festival, that sometimes one says that the matter of the day is called matter. It can be more, that erev Pesach, and the whole time is Pesach, is called asking about the matter. That generally what is now the topic is called matter, before Pesach that takes over the topic like.
Speaker 1: No, I remember that it says in certain commentators on that.
Speaker 2: Yes, yes, yes. We attend to the matter.
Speaker 1: No, good. We go… It’s interesting, I think it’s simple, I would have said that one shouldn’t even ask him not about the matter. It appears that one must yes answer for everyone who asks. One must only answer the one who asked about the matter.
Speaker 1: Practical and not practical, one asks a practical law and one asks something that’s not relevant. We attend to the practical, one should first… one should conduct oneself, not look, but deal with the one who asks practically.
Speaker 1: Law and midrash, one asks a law and one asks a matter of aggadah, midrash, we attend to the law.
Speaker 2: I think that midrash is simply the plain meaning in verses, what is relevant to aggadah?
Speaker 1: Ah, one derives it, very good. We attend to the law, first the law that one has to do, not from where one knows the law.
Speaker 1: But one asks midrash and aggadah, something that one…
Speaker 2: Ah, midrash means midrash halacha, the simple meaning from where one derives something.
Speaker 1: Ah, that’s how it is. And a second one asks a matter of aggadah, nizkakkin l’midrash.
Speaker 1: Aggadah and kal vachomer, one asks aggadah and one asks what, scholarly learning?
Speaker 2: A kal vachomer is a kal vachomer, literally.
Speaker 1: A kal vachomer means a logical argument, one of the…
Speaker 2: Not a midrash. One of the thirteen principles, no?
Speaker 1: Perhaps this is not the Rambam, perhaps other people. A kal vachomer, okay, let’s say a question, he asks about the topic of a kal vachomer.
Speaker 2: I don’t know, is a kal vachomer similar to the matter of midrash and aggadah, yes?
Speaker 1: No, midrash is when one derives from a verse. Thirteen principles, a kal vachomer is one of the thirteen principles through which one derives the Torah. But it seems that it’s more important, it’s more scholarly learning.
Speaker 2: A kal vachomer is a rational thing, it’s more serious.
Speaker 1: It seems that one considers it more as scholarly learning, it’s more complete.
Speaker 1: Also kal vachomer is gezeirah shavah, also it is the same thing, not looking stringently.
Speaker 2: Further, how is a gezeirah shavah a logical argument of midrash stringently?
Speaker 1: Eh, I can understand, because kal vachomer, when you speak with the student, you sharpen his logical reasoning more than gezeirah shavah. Gezeirah shavah is a piece of information, but kal vachomer is a way of developing thought, because it’s all logical arguments.
Speaker 2: Not clear, that’s all the things that he brings you.
Speaker 1: Were there questioners, one sage and one student. One is already a sage, and one is already a sage, and one is already…
Also kal vachomer and gezeirah shavah also, it’s all looking at kal vachomer. Further, because gezeirah shavah is a type of midrash stringently.
I can understand, because kal vachomer, when you speak with the student, you sharpen his logical reasoning. Maybe gezeirah shavah gezeirah shavah, because it’s a piece of information. But kal vachomer is a way of sharpening thought, because it’s all logical reasoning. It’s not clear, that’s all that he brings you.
Were there questioners, one sage and one student? One is already a sage and one is still a student of the sage. It comes to the sage, first one attends to the sage. But it’s interesting – the sage already knows everything himself. Both are sages as one, the sage is no longer a student who already knows everything himself.
Halacha in the question, the student needs more urgently to come to the rabbi. Okay, it comes to the sage yes. Every sage was once a student, it could be that it’s yes with honor. The sage comes more honor, student and sage – the student comes more honor than the am ha’aretz.
Two sages or two students or two amei ha’aretz, or both asked two halachot, or two questions, or two answers, or two cases, it’s like such a meturgeman matters. Now the translator can say, here we’re speaking if the translator is the one who answers. Or a Torah scholar, or certainly, a Torah scholar is certainly that he can answer.
He means to tell you, that perhaps the translator doesn’t need to go ask the sage. No, no, he must yes. He means to say, that he decides who is first, he decides whose question to pass on to the rabbi. Aha. The laws, in general, the laws are the laws for the meturgeman, because the rabbi himself can decide himself what he wants to do.
We’re speaking here, one asks, one sends up notes for the rabbi, I don’t know how it works. One asked the meturgeman questions, and the meturgeman must decide whose question he will now say at the lecture, he will ask the rabbi. He says that if both are the same, it’s whatever he wants.
So, the Rambam further, we learned earlier that one must be at night in the study hall learning. So, the Rambam has an interpretation that one may not sleep in the study hall, a little all learning. The study hall is the place where the rabbi teaches the students. Not exactly like the last both have seen the synagogue, one learns alone. Now we’re speaking where the rabbi teaches the students. Right? The Rambam, no sleeping in the study hall, one may not sleep in the study hall.
Yes. “Anyone who dozes in the study hall”, and dozing means already drowsing, even a weaker sleep.
The innovation is, study hall doesn’t necessarily mean the building. I mean that study hall means, many times one sees “a study hall was made” means during study time. What we call a lecture is called in Chazal a study hall. It’s not necessarily in the building. It’s the time also, not with expounding, what one learns. The place is the time. During the learning. The study hall, when it says study hall, doesn’t mean in the city, not sanctity in the sanctity of the place, rather it’s a place where Jews sit learning. In the time that he learns. Not only the place, in the time. At the lecture one doesn’t sleep. That’s the main point.
“Anyone who dozes in the study hall, even if he dozed in the study hall, his wisdom becomes torn to shreds.” It’s simple, he will tear, because he remembers half a piece here, half a piece there. It’s very good. “His wisdom becomes torn to shreds, the teaching says ‘twelve princes’.” That the one who sleeps in the study hall, he will return to a torn garment.
The one who doesn’t go to the study hall at all, he can turn around completely without a shirt. But even the one who thinks he’s very tired, he goes to the study hall and he catches a nap, very good.
“And no conversation in the study hall except words of Torah”. One may not speak any other conversations in the study hall, only about words of Torah. So far he says, even “one who sneezed”, someone made a sneeze, and the usual order is, it’s a matter of etiquette that one wishes him a healing, one tells him that your sneeze should be a healing, one doesn’t say “healing” in the study hall. If such a thing one doesn’t say, other things one certainly may not do. It’s a strict law.
No, if the rabbi wants to throw in is one thing, but the other laws are when one doesn’t want. When one doesn’t want, one says “hello, hold him with treats, you can burst”. We’re speaking here a matter of honor for the rabbi, that this is a matter of… It’s not honor, it’s serious. That’s how one should learn. You remember we learned the Torah, there are barely a few seconds that one can learn, and in those seconds also answer the phone, also say healing? That’s very difficult.
The Rambam, “sanctity of the study hall”, the sanctity of the place where one learns Torah, is even more stringent and even higher than the sanctity of the synagogue.
This means the time when one learns, during the session. There is no sanctity in any building. A synagogue perhaps has sanctity in the building, but a study hall, that is called “study hall”, it doesn’t say “study halls”. There are no study halls. “Study hall” means during the lecture.
That’s what I hold, but it’s an innovation that I’m saying, perhaps people won’t grasp this, but that’s how the precision of the language usually seems to me. Because what does “no conversation in the study hall” mean? You may not say good morning after the lecture? It means to say during the study.
Yes, in the Shulchan Aruch in the Laws of Torah Study it says more here, one speaks about this, there’s the Rema and that, it’s a different thing. There it clearly says the opposite, that one does sleep yes, there the sages slept in the study hall in other places. But this means during the study, that’s what I’m saying. It’s no problem at all, in my opinion.
Okay, that’s chapter… which chapter did we just learn? Chapter 4?
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On