הלכות תלמוד תורה פרק ג
דער שיעור לערנט רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק ג׳ וועגן כתר תורה. דער רמב"ם באשרייבט די גרויסקייט פון תלמוד תורה איבער אנדערע מצוות, און ווי אזוי איינער וואס וויל זוכה זיין צו כתר תורה דארף זיך אוועקגעבן מיט מסירות נפש, לעבן מיט פת במלח, און נישט זוכן קיין עושר. ס'ווערט אויך באהאנדלט די מחלוקת צי מען טאר זיך נתפרנס זיין פון צדקה בשביל לערנען, און די חשיבות פון לערנען ביינאכט און מיט קול.
▶ לצפייה ללא יוטיוב / Watch without YouTube ✕ חזרה ליוטיוב / Back to YouTube
📖 טקסט הפרק / Chapter Text (Sefaria) ›
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
זיכרון שיעור – רמב”ם הלכות תלמוד תורה, פרק ג׳
—
כללות׳דיגער מהלך פון פרק ג׳
דריי פרקים פון הלכות תלמוד תורה האבן א קלארן סדר:
– פרק א׳ – די עצם מצות לימוד התורה: יעדער איד איז מחויב לערנען תורה, אפילו כל התורה כולה.
– פרק ב׳ – דער נארמאלער סדר: חינוך, לימוד תינוקות, חדר – דער פראקטישער וועג ווי יעדער איד לערנט תורה.
– פרק ג׳ – דער „נישט-נארמאלער” סדר: נישט יעדער איינער איז זוכה צו כתרה של תורה. דא רעדט מען פון א נייע מדרגה – צו ווערן אן אמת׳ער תלמיד חכם, וואס פאדערט אן אנדערע סארט לעבן.
פרק ג׳ איז נישט סתם א המשך פון פרק א׳-ב׳, נאר א קוואליטאטיוו אנדערע קאטעגאריע. אין חדר גייט יעדער, אבער „כתר תורה” איז פאר יחידים.
דאס איז פאראלעל צו הלכות דעות, וואו דער רמב״ם האט אויך צוויי לעוועלס: (א) דעות וואס זענען פאר יעדן מענטש, (ב) „כשם שהחכם ניכר” – א העכערע מדרגה פון הנהגה וואס איז ספעציעל פאר דעם חכם. אזוי אויך אין תלמוד תורה: (א) וואס יעדער איד איז מחויב, (ב) א לעוועל פאר יחידי סגולה – „שרידים אשר ה׳ קורא” – מיט אנדערע הלכות און אן אנדערע סארט סדר.
—
הלכה א׳: די דריי כתרים פון כלל ישראל
בשלשה כתרים נכתרו ישראל: כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות. כתר כהונה זכה בו אהרן, שנאמר „והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם”. כתר מלכות זכה בו דוד, שנאמר „זרעו לעולם יהיה וכסאו כשמש נגדי”. כתר תורה הרי מונח ועומד ומוכן לכל, שנאמר „תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב” – כל מי שירצה יבוא ויטול. שמא תאמר שכתר כהונה וכתר מלכות גדולים מכתר תורה? הרי הוא אומר „בי מלכים ימלוכו ורוזנים יחוקקו צדק, בי שרים ישורו” – הא למדת שכתר תורה גדול מכתר כהונה וכתר מלכות. ואמרו חכמים: ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ, שנאמר „יקרה היא מפנינים” – אפילו מלפני ולפנים.
פשט
דריי כתרים זענען דא ביי כלל ישראל. כתר כהונה איז פאר אהרן און זיינע קינדער, כתר מלכות פאר דוד און זיין זרע – ביידע זענען ירושה׳דיג פארשלאסן אין א משפחה. כתר תורה אבער איז אפן פאר יעדן איד וואס וויל קומען נעמען. און כתר תורה איז דער גרעסטער פון אלע דריי, ווי מ׳זעט פון פסוק און פון חז״ל. דער פסוק „יקרה היא מפנינים” ווערט געדרשנ׳ט: „אל תקרי מפנינים אלא מלפני ולפנים” – תורה איז טייערער ווי דער כהן גדול וואס גייט אריין לפני ולפנים (אין קודש הקדשים יום כיפור).
חידושים און ביאורים
1) דער באגריף „כתר” – נישט פאר יעדן:
א קרוין איז מעצם נישט עפעס וואס יעדער איינער טראגט. ווען מ׳שיקט א גאנצע קלאס קינדער מיט פעיפער-קרוינען, איז דאס א דזשאוק – ווייל אן אמת׳דיגע קרוין איז דוקא פאר איינער פון הונדערט טויזנט. כתר תורה מיינט אז איינער איז אנגעקומען צו שלמות פון תורה, נישט סתם אביסל תורה.
2) „מונח ועומד ומוכן לכל” – דריי לשונות, און וואס זיי מיינען נישט:
דער רמב״ם ברענגט דריי לשונות: „מונח”, „עומד”, „מוכן” – אלע דריי פאר כתר תורה. „מונח לכל” מיינט נישט אז יעדער האט עס שוין, און נישט אז יעדער וועט עס אויטאמאטיש באקומען. עס מיינט אז קיינער קען נישט זאגן „איך בין אויסגעשלאסן ווייל איך האב עס נישט גע׳ירש׳נט”. דער מענטש מוז זיין ארנטליך מיט זיך: ער איז נישט א תלמיד חכם נישט ווייל ער האט נישט געקענט, נאר ווייל ער האט נישט באשלאסן צו גיין נעמען די קרוין מיט אמת׳ער מסירות נפש.
3) „מורשה קהלת יעקב” – א ירושה פאר אלע, נישט פאר א משפחה:
דער פסוק „תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב” ווערט אויסגעטייטשט: אנדערש ווי כהונה (ירושה פאר אהרן׳ס משפחה) און מלכות (ירושה פאר דוד׳ס משפחה), איז תורה א „מורשה” פאר דער גאנצער קהלת יעקב. יעדער איד קען עס ירש׳ענען – „כל מי שירצה יבוא ויטול”.
4) צי קענען אלע אידן באמת האבן כתר תורה?
במציאות איז דאס נישט מעגליך. עס דארף זיין אין כלל ישראל אויך עובדי אדמה, אנדערע מלאכות – מ׳קען נישט אז יעדער זאל זיין א תלמיד חכם. אבער דער עיקר פון „מונח לכל” איז אז קיינער איז נישט אויסגעשלאסן מצד יחוס – יעדער איינער וואס וויל און האט די ריכטיגע כלים, קען.
5) כתר תורה איז נישט רעלאטיוו:
כתר תורה מיינט נישט ווער ס׳איז דער גרעסטער תלמיד חכם אין א דור (רעלאטיוו). כתר תורה איז אן אנדערע סארט לעבן – איינער וואס גיט אוועק זיין גאנצע לעבן פאר תורה. אפילו אויב ס׳איז געווען א דור וואו דער פשוט׳ער המון עם האט געוואוסט אזויפיל ווי דער גרויסער תלמיד חכם פון אן אנדער דור, איז אין יענעם דור אויך געווען יחידים וואס האבן געטראגן די כתר תורה. ס׳איז א קוואליטאטיווע מדרגה, נישט א קוואנטיטאטיווע.
6) [דיגרעסיע: קריטיק אויף דער מאדערנער „כולל-קולטור”]:
אפילו ווען א גאנצע שטאט אדער קהילה זיצט אין כולל, מיינט דאס נאך נישט אז אלע זענען גרייט צו „קריעת ים סוף פון תורה”. עס קען ווערן סתם א מנהג, א מנהג פון די חברה, אבער כתר תורה איז „עפעס א גאר א שווערע זאך” – עס פאדערט אמת׳ע מסירות נפש, נישט סתם אנפאסן צו א סאציאלע נארם.
7) „שמא תאמר שכתר כהונה וכתר מלכות גדולים” – די ראיה פון „בי מלכים ימלוכו”:
דער רמב״ם ענטפערט אויף א מהלך׳דיגן אופן: ערשט ברענגט ער א ראיה פון פסוק אז כתר תורה איז גרעסער ווי כתר מלכות – „בי מלכים ימלוכו” מיינט אז דורך תורה הערשן קעניגן, דורך תורה מאכן רוזנים געזעצן פון צדק. דער מלך אליין דארף אן עצה-געבער, א חכם וואס לערנט אים – „לי עצה ותושיה”. די קרוין פון מלכות איז אליין אפהענגיג פון כתר תורה.
8) „ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ” – ראיה פאר כתר תורה גרעסער ווי כתר כהונה:
נאכדעם וואס דער רמב״ם האט באוויזן אז כתר תורה איז גרעסער ווי כתר מלכות (פון פסוק), ברענגט ער א מער „ראדיקאלע” ראיה פאר כתר תורה גרעסער ווי כתר כהונה: די חכמים זאגן אז א ממזר וואס איז א תלמיד חכם איז קודם צו א כהן גדול עם הארץ. דער מקור איז א משנה אין מסכת הוריות, וואס רעדט לענין קדימה אין הצלה (פיקוח נפש) – נישט בלויז כבוד אדער צדקה. אפילו אין א פיקוח נפש סיטואציע, וואו מ׳מוז פראקטיש אויסקלייבן ווער לעבט, איז דער ממזר תלמיד חכם קודם צום כהן גדול עם הארץ. הגם אז נארמאל איז א ישראל קודם צו א ממזר (ווי עס שטייט פריער אין די משנה), אבער אויב דער ממזר איז א תלמיד חכם, דרייט זיך אום די קדימה.
9) די ראדיקאלע נאטור פון דעם חידוש:
ס׳איז נישט בלויז א סתם מעלה. דער כהן גדול האט דאך כתר כהונה, ער מאכט די עבודה יום כיפור, ער איז מכפר אויף כלל ישראל, ער גייט אריין לפני ולפנים – דאס איז דער העכסטער מדריגה אין עבודת ה’. און דאך, א ממזר – דער מענטש מיט דער מערסטע בושה’דיגע יחוס – אויב ער האט זוכה געווען צו כתר תורה, שטייט ער העכער. נישט נאר אז תורה איז גרעסער פון secular power (מלכות), נאר אפילו פון דער העכסטער רוחניות’דיגער מדריגה פון כהונה.
10) א שיינע הערה – פארוואס „לפני ולפנים” איז א פאסיגע משל:
דער משל פון „לפני ולפנים” איז באזונדערס שיין, ווייל די תורה (לוחות/ספר תורה) ליגט דאך ביי דער ארון אין קודש הקדשים א גאנץ יאר, בעת דער כהן גדול גייט נאר אריין איינמאל א יאר. די תורה איז דער שטענדיגער באוואוינער פון לפני ולפנים, דער כהן גדול איז נאר א באזוכער.
11) א ממזר קען ווערן א תלמיד חכם – בחירה:
פון דעם מאמר חז”ל זעט מען אז א ממזר קען ווערן א תלמיד חכם. ער קומט פון דער שוואכסטער פלאץ, אבער ס׳איז א בחירה – א מענטש וואס לייגט אריין די כוחות קען ווערן דער חשוב׳סטער.
12) „דעמאקראטיע” פון כתר תורה – און דער תירוץ אויף קרח’ס טענה:
מ׳זאל נישט האבן טענות אז א פאר פעמיליס האבן אלעס געכאפט (ווי קרח’ס טענה). כתר כהונה איז פאר אהרן’ס משפחה, כתר מלכות פאר דוד’ס משפחה – אבער די גרעסטע זאך, כתר תורה, איז געבליבן אפן אפילו פאר א ממזר. נאר מ’דארף צוטשיידן: ס’איז נישט דעמאקראטיע אין דעם זין אז יעדער איינער קריגט עס אויטאמאטיש. ס’איז תלוי אין א מענטש’ס מעשים.
13) כתר תורה – קולא און חומרא:
דאס וואס כתר תורה איז „מונח לכל” קען מען קוקן אלס א חומרא, נישט נאר א קולא. כהונה קען מען קונה זיין בירושה – אויב דיין טאטע איז א כהן, ביסטו א כהן. אבער תורה קען מען נישט קונה זיין בירושה – אפילו דיין טאטע איז געווען דער גרעסטער תלמיד חכם, מיינט עס נישט אז דו וועסט זיין. מ’מוז אליינס זיך איבערגעבן אין תורה. ס’קוקט אויס ווי א קולא (עס איז אפן פאר אלעמען), אבער ס’איז אויך א חומרא (קיינער קריגט עס אומזיסט). אבער ס’איז „פעיר” – ס’איז אינגאנצן תלוי אין עפערטס.
14) מקורות:
דער רמב״ם׳ס יסוד פון „שלושה כתרים” שטאמט פון רבי שמעון אין מסכת אבות (פרק ד׳). אין דער משנה שטייט נישט „נכתרו ישראל” – דאס איז דער רמב״ם׳ס אייגענע פארמולירונג, וואס אפשר רעפלעקטירט זיין פירוש אויף דער משנה: די כתרים זענען נישט סתם אבסטראקטע קאטעגאריעס, נאר כלל ישראל איז באקרוינט געווארן מיט זיי. דער „שמא תאמר” אפשניט קומט פון אן אנדער מקור אין יומא (נישט פון דער זעלבער משנה אין אבות).
—
הלכה ב׳: תלמוד תורה כנגד כל המצוות
אין לך מצוה בכל המצות כולן שהיא שקולה כנגד תלמוד תורה, אלא תלמוד תורה כנגד כל המצות כולן, שהתלמוד מביא לידי מעשה, לפיכך התלמוד קודם למעשה בכל מקום.
פשט
ס’איז נישטא קיין מצוה וואס איז אזוי חשוב ווי תלמוד תורה; תלמוד תורה איז שקול כנגד אלע מצוות צוזאמען. דער טעם: תלמוד ברענגט צו מעשה. דעריבער איז תלמוד קודם למעשה בכל מקום.
חידושים און ביאורים
1) דער מהלך פון דעם פרק – פון סאציאלער מעלה צו הלכתישער מעלה:
דער רמב”ם בויט דא אויס א סדר. ביז יעצט (הלכה א׳) האט ער גערעדט פון דער סאציאלער מעלה פון כתר תורה – ווי תלמידי חכמים שטייען אין דער געזעלשאפט. יעצט (הלכה ב׳) גייט ער איבער צו דער הלכתישער מעלה – ווי תלמוד תורה שטייט לגבי אנדערע מצוות. ס’איז נישט א סתם ליקוט פון מאמרי חז”ל במעלת התורה, נאר א סיסטעמאטישער אויפבוי.
2) „שקול כנגד” vs. „קודם למעשה” – צוויי באזונדערע נקודות:
אין פרק א׳ האט דער רמב”ם שוין געזאגט „תלמוד קודם למעשה” מיט דעם נימוק „שהתלמוד מביא לידי מעשה” – דארט איז עס געווען א דין אין קדימה (וואס טוט מען ערשט). דא אבער ברענגט ער א נייע נקודה: תלמוד תורה איז שקול כנגד כל המצוות – ס’איז נישט נאר אז מ’טוט עס ערשט, נאר אז ס’איז אינטרינסיש חשוב’ער, אפילו אויב ס’ברענגט נישט צו מעשים. די תורה אליין, אלס תורה, איז דוחה די מעשים. דאס איז א חידוש איבער דעם וואס ער האט געזאגט אין פרק א׳.
היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה
היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה – אם אפשר למצוה להעשות על ידי אחרים, לא יפסיק תלמודו. ואם לאו, יעשה המצוה ויחזור לתלמודו.
פשט
אויב איינער שטייט פאר א ברירה – טון א מצוה אדער לערנען תורה – אויב א צווייטער קען טון די מצוה, זאל ער נישט מפסיק זיין זיין לערנען. אויב נישט, זאל ער טון די מצוה און צוריקגיין לערנען.
חידושים און ביאורים
3) פארוואס איז תלמוד תורה נישט דוחה אלע מצוות אויב ס’איז אזוי חשוב?
אויב תלמוד תורה איז שקול כנגד כל המצוות, פארוואס אויב „אי אפשר למצוה להעשות על ידי אחרים” מוז מען דאך טון די מצוה? מצוות דארפן אויפגעטאן ווערן אויף דער וועלט. תורה איז געמאכט אז מ’זאל טון מצוות. ווען ס’איז נישטא קיין צווייטער, מוז דער מענטש טון די מצוה, אבער ער גייט צוריק לערנען.
4) דער חילוק פון „עוסק במצוה פטור מן המצוה”:
ביי יעדע מצוה, אויב מ’איז עוסק אין איינע, איז מען פטור פון דער צווייטער. וואס איז ספעציעל ביי תלמוד תורה? תלמוד תורה איז א מצוה וואס א מענטש טוט א גאנץ לעבן. „עוסק במצוה פטור מן המצוה” ארבעט נארמאל ווען מ’איז אינמיטן טון א מצוה. אבער ביי תלמוד תורה, וואס מ’טוט שטענדיג, וואלט מען געקענט טראכטן אז מ’קען קיינמאל נישט מפסיק זיין – און דעמאלט וואלט מען קיינמאל נישט געטון קיין אנדערע מצוה. דער רמב”ם ברענגט אבער יא אז „עוסק במצוה פטור מן המצוה” אפליקירט זיך אויף תלמוד תורה, כאטש ס’איז נישט גאנץ קלאר ווי דאס ארבעט.
5) א ברייטערע לעזונג – חלוקת תפקידים אין כלל ישראל:
אפשר מיינט „אפשר למצוה להעשות על ידי אחרים” נישט נאר די מינוטליכע שאלה (ס’איז דא א לויה, קען א צווייטער גיין?), נאר א ברייטערע חלוקת תפקידים אין כלל ישראל. ס’איז דא מענטשן וואס זענען עוסק בתורה (דער תלמיד חכם) און מענטשן וואס זענען עוסק במצוות (דער עסקן, דער גבאי צדקה). אויב איינער קען זיין דער „כתר של תורה”, זאל ער זיך נישט זארגן אז ער דארף זיין דער גבאי צדקה – זאל א צווייטער זיין דער גבאי צדקה. נאר אויב ער טרעפט זיך אן אן א גבאי צדקה (אי אפשר על ידי אחרים), מוז ער עס טון.
אויב מ’כאפט אז תלמוד תורה איז א טשויס פון וועלכע סארט לעבן דו האסט (נישט נאר א מינוטליכע שאלה), קען מען פארשטיין אז דער תלמיד חכם וואס האט אויסגעקליבן דעם וועג פון תורה, ביי אים וועט זיך נארמאל נישט שטעלן דער דין פון „אי אפשר לעשותה על ידי אחרים”, ווייל ער איז נישט אין דעם עולם פון עסקנות.
6) די סתירה: תורה פטור’ט פון מצוות, אבער תורה’ס תכלית איז מצוות:
תורה ווערט אייביג געזען ווי א הכנה צו מצוות – „תורה איז דאך על מנת לעשות”, „תלמוד מביא לידי מעשה”. אויב א מענטש האט אין קאפ גארנישט קיין מצוות, וועט דאך נישט געשען דער „תלמוד מביא לידי מעשה”. דאס שאפט א סתירה: ווי קען תורה פטור’ן פון מצוות, ווען תורה’ס גאנצער תכלית איז צו ברענגען צו מצוות?
7) צי איז עוסק בתורה פטור פון סוכה?
מיר ווייסן אז א ביינוני וואס איז עוסק במצוה פון פדיון שבויים איז פטור פון סוכה. אבער צי איז אן עוסק בתורה אויך פטור פון סוכה? לכאורה ניין – ווייל מ’קען דאך לערנען אין דער סוכה. אבער אפשר, ווען ס’איז טאקע א סתירה, איז ער יא פטור? עס קלינגט מאדנע אז איינער זאל נישט מאכן א סוכה ווייל ער זיצט און לערנט. תורה „סאונדעט שוואכער” פון מצוות אין דעם הינזיכט. דער ירושלמי פרעגט אויך די קשיא פון „על מנת לעשות” – אבער עס קומט נישט צו א קלארע מסקנא.
8) צוויי לעוועלס פון דער שאלה:
(א) איך האלט יעצט אינמיטן לערנען – זאל איך גיין צו דער לוויה? (דאס איז א מאמענטאנע שאלה פון עוסק במצוה פטור מן המצוה.) (ב) זאל איך זיין א מענטש וואס איז כסדר עוסק אין תורה און מיידט זיך פון אנדערע מצוות? (דאס איז א לעבנסשטייגער-שאלה.)
9) דער תלמיד חכם מיט כתר תורה און מצוה עוברת:
ווען איינער איז שוין זוכה צו „כיתרא של תורה”, דארף ער נאך אלץ רעכענען מיט מצוה עוברת – א מצוה וואס איר צייט איז יעצט. אויב דער תלמיד חכם איגנארירט אזעלכע מצוות, איז דער פשט אז ער איז נישט לומד על מנת לעשות. חז”ל ווילן אז דער תלמיד חכם זאל לעבן אין אן ענווייראנמענט פון מצוות – ווי גמילות חסדים וכדומה. אין דעם רמב”ם שטייט דאס ווארט „הסתלקות מדרכי החיים”, וואס רעדט מסתמא פון אזעלכע זאכן.
10) מסקנא: ס’איז דא א שטיקל מבוכה – און אפשר איז עס אן אמת’דיגע מבוכה. אבער דער רמב”ם’ס כוונה דא איז ארויסצוברענגען די מעלה פון תורה, אפילו איבער אנדערע מצוות.
תחילת דינו של אדם – תלמוד קודם למעשה
תחילת דינו של אדם אינו נידון אלא על התלמוד, ואחר כך על שאר מעשיו. לפיכך אמרו חכמים: לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה.
פשט
ווען מ’איז דן א מענטש אין שמים (דין וחשבון), הייבט מען אן מיט תלמוד תורה, און נאכדעם פרעגט מען אויף שאר מעשיו. דאס איז א גמרא אין קידושין: „כשם שתלמוד קודם למעשה, כך דינו קודם למעשה.” דעריבער זאגן חכמים: א מענטש זאל שטענדיג לערנען תורה, אפילו שלא לשמה, ווייל פון שלא לשמה קומט מען צו לשמה.
חידושים און ביאורים
11) וויאזוי קאנעקטעד דער רמב”ם „תחילת דינו” מיט „שלא לשמה”?
ערשטער פשט: ווייל מ’הייבט אן מיט תורה, איז תורה אזוי וויכטיג אז מ’זאל עס טון אפילו שלא לשמה. ביי מצוות דארף מען כוונה לשמה, אבער ביי תורה – ווייל עס איז דער ערשטער פריאריטעט – איז אפילו שלא לשמה גוט.
12) א טיפערער פשט אין דער קאנעקשאן:
דער פשט פון „תחילת דינו” איז אז קודם דארף מען לערנען, נאכדעם קומען קריטעריעס. אויב דו לערנסט נישט, הייבט זיך גארנישט אן. נאכדעם וועט מען פרעגן: איז עס לשמה? איז עס נישט לשמה? דאס איז ווי דער חינוך-פרינציפ: מ’מאכט קינדער לערנען שלא לשמה כדי זיי זאלן צוקומען צו לשמה. פון דער זעלבער סיבה פארוואס תחילת דינו איז תלמוד קודם למעשה, קען מען אויך נישט ווארטן פאר די לשמה – ווייל מ’וועט נישט אנקומען. דער ערשטער שריט איז צו לערנען, ווי עס איז, און נאכדעם קומט דער ענין פון לשמה. משל: ווי ביי א בחינה – מ’הייבט אן מיט דער אלף-בית, קודם זאלסטו קענען דעם אלף-בית, נאכדעם קומען ווייטערדיגע שאלות.
13) קשיא אויף דעם פשט:
אויב „לשמה” מיינט „לשם וויסן תורה” (אפשר דער גר”א‘ס פשט), דעמאלטס ווען ער לערנט כדי צו וויסן – איז דאס שוין לשמה, נישט שלא לשמה! עפעס פעלט אין דער הסבר. דאס בלייבט אלס אן אפענע שאלה.
14) „שלא לשמה” – וואס מיינט עס לויט דעם רמב”ם?
דער רמב”ם האט מאריך געווען אין דעם זייער שטארק אין זיין ספר תשובה (הקדמה צו פרק חלק) וועגן וואס מיינט שלא לשמה. לויט דעם רמב”ם מיינט „לשמה” – אהבת ה’, דביקות ה’, וואס איז קאמפליצירט. דא אין הלכות תלמוד תורה שטייט נישט אריין וואס מיינט שלא לשמה.
15) כתר תורה קען נישט זיין שלא לשמה:
דא רעדט דער רמב”ם נישט פון כתר תורה – ווייל כתר תורה קען זיכער נישט זיין שלא לשמה. דער רמב”ם זאגט עס „בדרך אגב” ווייל ער רעדט פון „תחילת דינו של אדם” – וואס גייט אויף יעדן מענטש, נישט נאר אויף דעם וואס שטרעבט צום כתר.
מי שנשאו לבו – דער וועג צו כתר תורה
מי שנשאו לבו לקיים מצוה זו כראוי לה ולהיות מוכתר בכתרה של תורה, לא יסיח דעתו לדברים אחרים, ולא ישים על לבו שיקנה תורה עם עושר וכבוד כאחד. כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל.
פשט
דער רמב”ם באשרייבט דעם וועג פאר איינעם וואס וויל מקיים זיין די מצוה פון תלמוד תורה „כראוי לה” – אויף דעם העכסטן לעוועל – און זוכה זיין צום כתר תורה. ער דארף נישט מסיח דעת זיין פאר אנדערע זאכן, נישט טראכטן אז ער קען קונה זיין תורה צוזאמען מיט עושר און כבוד. דער דרך איז: פת במלח, שלאפן אויף דער ערד, לעבן חיי צער, און עמל’ן אין תורה.
חידושים און ביאורים
16) „כראוי לה” – לעוועלס אין תלמוד תורה:
דער רמב”ם זאגט „כראוי לה” – דאס מיינט אז ס’איז דא לעוועלס אין תלמוד תורה. די סתם מצוה פון תלמוד תורה, ווי מיר האבן פריער געלערנט, איז אז א מענטש זאל צעטיילן זיין טאג אין דריי – א דריטל לערנען. אבער „כראוי לה” איז דער העכסטער לעוועל, וואס ברענגט צום כתר תורה. דאס פאדערט א גאנץ אנדערע דעדיקעישאן.
17) „לא ישים על לבו שיקנה תורה עם עושר וכבוד כאחד”:
א מענטש זאל נישט טראכטן אז ער קען האבן ביידע וועלטן – תורה און אויך עושר און כבוד. ס’ארבעט נישט אזוי. אויב א מענטש האט אין זינען „איך וויל אויך לעבן א באקוועמע לעבן און אויך לערנען תורה”, האט ער זיך נישט קענען אוועקגעבן דעם גאנצן קאפ און מוח פאר תורה. אויב דו מאכסט חשבונות, קומט מען ערגעץ נישט אן. די ערשטע זאך איז, מ’לייגט זיך אריין אין דעם.
„ולא עליך המלאכה לגמור” – שכר לפי הצער
ולא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין לבטל ממנה. אם הרבה תורה – הרבה שכר. והשכר לפי הצער.
פשט
לערנען תורה איז א גרויסע עבודה, ווערן א קונה כל התורה כולה איז א ריזיגע עבודה. מ’דארף נישט טראכטן פון ענדיגן (וואס קען ברענגען יאוש), אבער מ’איז אויך נישט פריי זיך מבטל צו זיין. אויב מ’האט מרבה געווען תורה, באקומט מען מער שכר, און דער שכר איז לפי הצער (לפום צערא אגרא).
חידושים און ביאורים
18) „ולא עליך המלאכה לגמור” – קעגן יאוש:
ווען א מענטש הייבט אן לערנען און ער קאמפערט וויפיל ער ווייסט שוין קעגן וויפיל ער דארף אלץ וויסן, קען דאס ברענגען א מורא’דיגע יאוש פון אן עם הארץ. דיין דזשאב איז נישט צו ענדיגן, דיין דזשאב איז צו טון יעדן טאג די עבודה.
19) „והשכר לפי הצער” – דער רמב”ם’ס שינוי לשון:
דער רמב”ם האט אביסל געענדערט דעם לשון פון „לפום צערא אגרא” (די לשון פון דער משנה) צו „והשכר לפי הצער”. דאס דארף מען פארענטפערן.
20) כתר תורה vs. כתר כהונה – דער חילוק אין שכר:
ביי כתר כהונה, ווען ס’וואלט געווען א וועג צו באקומען עס, וואלט מען געזאגט: אדער דו באקומסט עס, אדער נישט – און אויב נישט, איז אלעס ארויסגעווארפן. אבער כתר תורה ארבעט נישט אזוי – ס’איז נישט „אדער יא אדער נישט”, נאר ס’איז אלעס לפי ערך. איינער איז זוכה געווען צום גאנצן כתר, און איינער האט געלערנט אסאך יארן און נישט אלעס דערגרייכט – אבער ער האט נאך אלץ באקומען שכר. אפילו אויב דו גייסט נישט קענען ענדיגן, אפילו דו וועסט נישט ווערן ממש א גרויסער תלמיד חכם, אבער דו ביסט געווארן א שטיקל תלמיד חכם – און ס’האט זיך נאך אלץ געלוינט די יגיעה. דאס איז דער פשט אין „ולא עליך המלאכה לגמור” – ווייל אפילו אן ענדיגן באקומסטו שכר אויף יעדן ביסל.
21) דער גאנצער שטיקל איז איין מהלך – קעגן חשבונות:
מענטשן האבן דריי איידיעס: (א) קודם דארף איך האבן געלט, (ב) איך דארף מאכן זיכער אז איך גיי מצליח זיין, (ג) וואס איז דער ציל? דער ענטפער: ניין! דער וועג איז אנצוהייבן מיט דעדיקעישאן. דו זעצט זיך לערנען – צי ס’גייט יא געלונגען, צי נישט; צי דו גייסט יא האבן צו עסן, צי נישט. די שכר באקומט מען אויף דעם – אויף די דעדיקעישאן. דאס מיינט „לפי הצער”.
„עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי”
אם תעלה מחשבה זו על לבך – אינו זוכה לכתרה של תורה לעולם. אלא עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי. ואל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה.
פשט
איינער וואס טראכט „קודם וועל איך ענדיגן מיינע עסקים, מאכן געלט, קעיר נעמען פון אלע פראקטישע זאכן, און נאכדעם וועל איך זיך אראפזעצן לערנען” – דער וועט קיינמאל נישט זוכה זיין צו כתר של תורה. ער ברענגט דעם לשון המשנה: „אל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה.”
חידושים און ביאורים
22) צוויי פשט’ן אין דעם רמב”ם – „פרייז” אדער „חיזוק”:
איין צד זאגט אז דער רמב”ם קומט דא מחזק זיין איינעם וואס איז נישט מצליח – ער זאל זיך נישט אפשרעקן, ער זאל ווייטער לערנען אפילו אויב ס’איז שווער. דער אנדערער צד (וואס ווערט שטארק פארטיידיגט) איז אז דער רמב”ם שטעלט דא דעם פרייז – ער זאגט ווי טייער עס קאסט כתר של תורה, נישט ווי א חיזוק-רעדע נאר ווי א פאקטישע הלכה’דיגע אנזאג.
ראיה פאר דעם „פרייז”-צד: דער רמב”ם זאגט „אם תעלה מחשבה זו על לבך – אינו זוכה לכתרה של תורה לעולם.” דאס איז נישט א חיזוק-מעסעדזש, דאס איז א קלארע אנזאג וויפיל עס קאסט. ווער ס’איז נישט גרייט צו צאלן דעם פרייז, באקומט נישט דעם כתר.
23) דעדיקעישן מיינט מען איז מוותר אויף עפעס:
אויב איינער זאגט „ווען איך וועל האבן אלע צייט, וועל איך לערנען” – דאס איז נישט דעדיקעישן, ווייל ער איז נישט מוותר אויף גארנישט. דעדיקעישן מיינט אז מען צאלט עפעס דערפאר. דער מענטש וואס ווארט ביז ער וועט „פנוי” זיין, באווייזט דערמיט אז ער איז נישט מוכן צו צאלן דעם פרייז. און ווער ס’האלט נישט ביים צאלן יעצט די פרייז וואס ס’קאסט יעצט, וועט נישט צאלן מארגן די פרייז וואס ס’קאסט מארגן – ווייל מארגן וועלן זיין נייע עסקים, נייע תירוצים. „מענטשן וואס זענען ביזי וועלן אייביג זיין ביזי.”
24) דער מענטש וואס וויל זיין „פערפעקט” – א צווייטער פשט:
דער רמב”ם גייט אויך קעגן דעם מענטש וואס וויל פערפעקציע: „איך ווייס אז אויב איך דארף נאך קעיר נעמען פון אנדערע זאכן, וועל איך נישט קענען לערנען מיט הונדערט פראצענט פאוקעס, דעריבער וועל איך ווארטן.” דער ענטפער: לערן מיט ניינציג פראצענט פאוקעס, אבער לערן יעצט – נישט ווארטן א יאר ביז דו וועסט האבן הונדערט פראצענט. דאס איז מער דער „חיזוק-מהלך.”
25) כתר תורה מיינט ווירקליך קענען לערנען, נישט בלויז זיך מוטשען:
אויב איינער האט א גאנץ לעבן זיך מתעמל געווען אבער האט נישט קיין כשרונות – הייסט ער אז ער איז קונה געווען כתר של תורה? כתר תורה מיינט איינער וואס קען טאקע לערנען, נישט איינער וואס ער מוטשעט זיך. „מוטשעט זיך” איז א שיינע זאך – ער באקומט שכר לפי הצער – אבער דער רמב”ם רעדט דא נישט וועגן אים. יענער מענטש גייט צוריק אין די פריערדיגע קאפיטלעך.
26) „שכר לפי הצער” – נישט דער רמב”ם’ס נקודה דא:
„שכר לפום צערא” מיינט נישט אז דער וואס האט מער צער איז חשוב’ער אין כתר תורה. נאר: דער וואס האט מורא פון די פראבלעמען, זאל וויסן אז ער באקומט שכר אויף דעם צער. אבער דאס איז א באזונדערע נקודה, נישט דער עיקר פון דעם רמב”ם דא.
27) רוב מענטשן זענען נישט מקיים מצוותיה כראוי לה:
ס’איז דא מצוות וואס מ’איז יוצא – א „בעל הבית’ישער” איד. אבער דער רמב”ם רעדט דא פאר דעם וואס וויל טון „כראוי לה.” פאר אים: קיין תירוצים – אפילו חיזוק איז נאך א תירוץ! „דו גייסט לערנען די גאנצע תורה, אפילו אויפ’ן פרייז פון וואטעווער ס’קאסט, אן קיין תירוצים.”
28) על פי הלכה איז מען נישט מחויב אין חיי צער:
על פי הלכה איז קיינער נישט מחויב צו לעבן אין צער. מ’איז מחויב נאכדעם וואס מ’האט פרנסה. אין פרק א’ האט מען געלערנט אז מ’דארף מחלק זיין די צייט – א מענטש מעג לעבן ברחבה, אפשר איז עס אפילו א מצוה (צדקה וכדומה). דא רעדט מען פון אן אנדערע לעוועל – פאר דעם וואס וויל כתר של תורה.
29) „מסיח דעת” מיינט צאלן דעם פרייז:
„מסיח דעת” מיינט צאלן דעם פרייז. ס’מיינט נישט „איך זיץ מיט מנוחה” – דאס קאסט גארנישט. ס’דארף קאסטן. אין עולם הזה מוז עס געווענליך קאסטן. „לעולם” מיינט דא: געווענליך אין עולם הזה ארבעט עס אזוי – ווער ס’האלט נישט ביים צאלן יעצט, וועט נישט צאלן שפעטער.
[דיגרעסיע: דער רמב”ם’ס בריוו צו ר’ דזשאבאר:]
דער רמב”ם האט געשריבן א בריוו צו איינעם ר’ דזשאבאר (נישט ר’ עובדיה הגר) – א פשוט’ער איד וואס האט זיך געזעצט לערנען משנה תורה. מענטשן האבן חוזק געמאכט פון אים, געזאגט אז דער רמב”ם אליין לערנט נישט רמב”ם נאר גמרא מיט תוספות. דער רמב”ם האט אים געשריבן א שיינע בריוו מחזק צו זיין – יעדער איד וואס לערנט איז א מצוה. ווען יענער האט געוואלט צוריקשלאגן פאר דעם רמב”ם’ס כבוד, האט דער רמב”ם געשריבן: „שלאג זיך נישט פאר מיר – זעץ דיך לערנען.” דאס איז א דוגמא פון חיזוק – אבער דא אין דעם פרק איז דער רמב”ם’ס נקודה אנדערש: נישט חיזוק, נאר דער פרייז.
—
הלכה ג׳: „לא בשמים היא ולא מעבר לים היא” – ענוה, פרנסה, און תורה
כך אמרה תורה: „לא בשמים היא ולא מעבר לים היא.” לא בשמים היא – לא בגסי הרוח תמצא. ולא מעבר לים היא – לא במהלכים מעבר לים. אמרו חכמים: לא כל המרבה בסחורה מחכים. וצוו ואמרו: הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה.
פשט
„לא בשמים” – נישט ביי בעלי גאוה (גסי הרוח) וואס האלטן זיך אזוי הויך ביזן הימל. „ולא מעבר לים” – נישט ביי מענטשן וואס זענען ביזי מיט פרנסה, פארן פאר ביזנעס, א טרעוועלער וואס ס’נעמט אים אוועק די גאנצע לעבן. חז”ל זאגן: „לא כל המרבה בסחורה מחכים” – נישט דער וואס טוט סחורה וועט ווערן חכם בתורה. „הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה” – טו ווייניג עסק, נאר א קליינע פרנסה.
חידושים און ביאורים
1) „גסי הרוח” – צוויי פשט’ן:
(א) פשוט גאוה – א בעל גאוה וואס האלט זיך גרויס. (ב) אפשר מיינט עס דעות – א מענטש וואס לעבט א „בעסערע לעבן,” א מענטש וואס האט א העכערע לעבנס-שטאנדארט און וויל דאס נישט אויפגעבן.
דברי תורה נמשלו למים
**דברי תורה נמשלו למים, שנאמר „הוי
„הוי כל צמא לכו למים.” מה מים אינם מתכנסים במקום מדרון אלא נזחלים מעליו ומתקבצים במקום שפל – כך דברי תורה אינם נמצאים בגסי הרוח ולא בלב כל גבה לב, אלא בדכא ושפל רוח, שהוא מתאבק בעפר רגלי חכמים, ומסיר התאוות ותענוגי הזמן מלבו, ועושה מלאכה בכל יום מעט כדי חייו אם לא יהיה לו מה יאכל, ושאר יומו ולילו עוסק בתורה.**
פשט
תורה ווערט פארגליכן צו וואסער – אזוי ווי וואסער זאמלט זיך נישט אויף א שיפע בארג נאר גיסט זיך אראפ צום נידריגסטן פלאץ, אזוי טרעפט זיך תורה נישט ביי בעלי גאוה נאר ביי א מענטש וואס איז שפל רוח, מתאבק בעפר רגלי חכמים, מסיר התאוות, ארבעט נאר אביסל כדי חייו, און דעם רעשט פון טאג און נאכט לערנט תורה.
חידושים און ביאורים
2) וואס קומט אריין ענוה צו תורה – דער רמב”ם’ס הסבר:
א בעל גאוה גייט זיך נישט מכניע זיין צו אנדערע חכמים – ער קען נישט זיין „מתאבק בעפר רגלי חכמים.” ענוה איז נישט בלויז א מידה טובה, ס’איז א פראקטישע נויטווענדיקייט פאר תורה-לערנען: מ’דארף קענען זיצן ביי א רבי’ס פיס.
3) „ענוה” מיינט דא אויך מפקיר זיין תאוות עולם הזה:
„ענוה” דא מיינט נישט בלויז נישט שטאלצירן – עס מיינט אויך א מענטש וואס קען מפקיר זיין די תאוות עולם הזה: „מסיר התאוות ותענוגי הזמן מלבו.” דאס איז א ברייטערע ענוה – נישט נאר ווי מ’באציט זיך צו אנדערע מענטשן, נאר ווי מ’באציט זיך צו זיך אליין און צו עולם הזה.
4) גאוה אין קאנטעקסט פון פרנסה – א פראקטישער פשט:
„גאוה” קען אויך מיינען: ס’נעמט א גרויסע ענוה אז א מענטש זאל ארבעטן פאר פינף און צוואנציג דאלער א שעה, פארקויפן אביסל פרוכט ביינאכט כדי צו קענען לעבן. א מענטש וואס האט א „גבה לב” וויל נישט אזא לעבן – ער וויל א חשוב’ע פרנסה. דער וואס וויל כתר תורה דארף קענען אננעמען א נידריגע פרנסה, „מלאכה בכל יום מעט כדי חייו,” אפילו אויב דאס מיינט א באשיידענע, נישט-חשוב’ע ארבעט.
5) גאוה אלס פראקטישע פירונג, נישט בלויז א מחשבה:
„גאוה” ביים רמב”ם מיינט וויאזוי מען פירט זיך צווישן מענטשן – דער גאוותן פארט ארום מיט זיין גרויסן קאר, ער וועט זיך נישט זעצן „בעפר רגליהם” ביי די חכמים. דאס האט א דאפלטע קאנסעקווענץ: (א) ער וועט זיך נישט מכניע זיין צו גיין לערנען ביי א חכם אין א פשוט’ן בית מדרש, און (ב) ער וועט נישט נעמען א ביליגע, פשוטע ארבעט וואס נעמט נישט אוועק זיין פאוקוס פון לערנען.
6) דער פשט אין „בעפר רגליהם”:
דער לשון „הוי מתאבק בעפר רגליהם” ווייזט אז דער בית מדרש פון חכם איז נישט אלעמאל אויסגעקערט, עס איז אביסל ארימלעך, נישט קיין שיינע מארבל. מען דארף זיך מכניע זיין צו גיין וואו דער גרעסטער חכם איז, אפילו אויב דער פלאץ איז נישט גלאמעראז – און דארט טרעפט מען די תורה.
7) דער בעל גאוה’ס רעכענונג – „ווען איך וועל האבן גענוג געלט”:
דער בעל גאוה זאגט נישט חס ושלום אז ער וועט נישט לערנען. ער זאגט: „יעצט קען איך נישט פאוקוסן אויף לערנען, ווייל איך דארף מאכן אסאך געלט. יענער נעבעכער ארבעט יעדן טאג און דארף אוועקגיין פון לערנען. אבער איך – איינמאל איך מאך גענוג געלט, גיי איך א גאנצן טאג לערנען.” דאס איז דער גאוה-טראפ.
8) דער עניו’ס וועג – דער וואס ווערט יששכר:
דער פשוט’ער מענטש, דער עניו, זאגט: „איך בין נישט קיין תלמיד חכם, דער רב איז דער תלמיד חכם, איך בין מכניע פאר אים.” ער נעמט א פשוטע פרנסה, מאכט אביסל געלט אויף וויפיל ס’פעלט, און גייט לערנען ביים גרויסן חכם. דער ארימער יונגערמאן וואס גייט דעם וועג ווערט סוף כל סוף דער „יששכר”, בעת דער „שיינער איד” וואס האט זיך נישט מכניע געווען ווערט דער „זבולון”.
—
הלכה ד׳: „כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה”
כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה – הרי זה חילל את השם, ובזה את התורה, וכבה מאור הדת, וגורם רעה לעצמו, ונוטל חייו מן העולם הבא. לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה.
פשט
נאכדעם ער האט געזאגט אז תורה דארף זיין קבע, זאל מען נישט מיינען אז מען מעג זיין א כולל-יונגערמאן וואס לייגט זיך ארויף אויף אנדערע מענטשן. איינער וואס מאכט א פלאן צו לערנען תורה און גארנישט ארבעטן, און זיך מפרנס זיין פון צדקה – דער חלל’ט דעם שם ה׳, מבזה די תורה, לעשט אויס דעם ליכט פון דת, גורם רעה צו זיך אליין, און פארלירט זיין עולם הבא.
חידושים און ביאורים
1) דער רמב”ם’ס שיטה קעגן דעם עולם:
„כידוע, דער עולם איז נישט מסכים געווען צו דער רמב”ם” אין דעם ענין. דער רמב”ם גייט דא שארף קעגן דעם מנהג פון זיך שטיצן אויף צדקה כדי צו לערנען.
2) „בזה את התורה” – וויאזוי ווערט תורה מבוזה?
ווען אנשטאט געבן צדקה פאר א חולה, גייט מען געבן געלט פאר מענטשן וואס לערנען תורה – ווערט די תורה א מין „בעטלעריי”, און דאס איז א בזיון פאר די תורה אליין. די בעלי תורה ווערן „די וואס פאדערן” – אנשטאט מכובד’יגע מענטשן.
3) „וכבה מאור הדת” – מער ווי בלויז תורה:
דאס איז מער פון „דת” ברייטער – עס ווערט אז די בעלי תורה זענען די וואס פאדערן, און דאס שעדיגט דעם גאנצן אנזען פון רעליגיע.
4) דער רמב”ם’ס קריטיק אויף די גאונים:
דער רמב”ם האט „זייער נישט ליב געהאט” דעם מנהג פון די גאונים, וואס האבן געפאדערט געלט און געווען „תובע בפה”. ווען ס’איז געקומען א שאלה פאר די גאונים, האט מען געדארפט שיקן געלט צו באקומען א תשובה. דער רמב”ם קוקט דאס אן אלס „קבלת מתנות” – און דאס איז דער מקור פון דעם בזיון. דער עולם קוקט אן אז די לומדים זענען „אויסנוצער” – זיי קומען מיט איסורים און הלכות, און בעטן נאך געלט אויך, אפילו „בכח”, נישט נאר „בתור נעבעך”.
5) „גורם רעה לעצמו” – צוויי פשטים:
(א) ער מאכט חרוב זיין אייגענע נפש – ער ווערט א בעל מידות רעות דורך דעם וואס ער איז תלוי אין אנדערע.
(ב) דער בני יששכר (אין אגרא דפרקא) שרייבט זייער שארף: א רבי וואס איז „תובע בפה” פארלירט אלע זיינע מדרגות. ער האט געקענט פארשידענע גרויסע אידן וואס האבן אנגעהויבן צו בעטן געלט פון חסידים, און „ונסרוקנו מכל וכל” – זיי זענען געווארן „ליידיגע אייז”. דאס איז דער „גורם רעה לעצמו”.
6) „ונוטל חייו מן העולם הבא” – דער מעכאניזם:
דער יסוד איז „לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה.” די תורה איז טאקע א גרויסע הנאה, אבער דער שכר דערפאר איז רוחני – שכר עולם הבא. ווען איינער טוישט עס אויף פאר געלט, זאגט ער בעצם: „ביי מיר איז די תורה ווערט אזויפיל געלט.” ער באקומט שוין זיין שכר אויף דער וועלט, און ער וועט שוין נישט האבן קיין עולם הבא.
7) דער חילוק צווישן דער הלכה דא און די פריערדיגע הלכה וועגן באצאלט ווערן פאר לערנען מיט אנדערע:
פריער (אין הלכה ב׳) האט דער רמב”ם גערעדט פון איינער וואס נעמט געלט פאר לערנען *מיט אנדערע* (א סערוויס), און דארט האט ער געזאגט לכתחילה זאל מען נישט, אבער אויב ער האט נישט קיין ברירה, „שלינגט ער עס אראפ.” דא איז עס נאך הארבער – דא זאגט מען: ער נעמט געלט סתם כדי ער זאל קענען לערנען פאר זיך. דאס איז א שטופע ערגער.
8) דריי מקורות פון חז”ל:
(א) „כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם” – דאס איז דער מקור פאר דעם כלל אז מען טאר נישט הנאה האבן פון דברי תורה בעולם הזה.
(ב) „לא תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם”:
– „עטרה להתגדל” – די תורה איז טאקע א כתר, אבער נישט א כתר וואס מען מאניפולירט כדי צו באקומען כבוד. עס איז דא א חילוק צווישן נעטשורעלע כבוד (מענטשן זעען דעם כתר תורה און זענען מכניע זיך) און מאניפולירטע כבוד (פאדערן פון מענטשן כבוד ווייל ער איז א תלמיד חכם). עס קען זיין אן אמת’ע גדלות, אבער נישט „גדלות בעיני בני אדם” – א „גדלות אמיתית.”
– „קרדום לחפור” – אנשטאט נעמען א האק און אקערן פאר פרנסה, נעמט ער די תורה אלס זיין פרנסה-געצייג. דאס איז א בזיון – די תורה איז נישט קיין האק.
(ג) „אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות”:
– „מלאכה” מיינט ארבעט (יגיעת כפיים), נישט „עסק” (ביזנעס/מסחר).
– „רבנות” האט מערערע טייטשן: (א) באקומען באצאלט פאר לערנען, (ב) כפשוטו – זיך מתגדל זיין אויף אנדערע מענטשן, שליטה/פאוער.
– דער באקאנטער טייטש: „אהבת המלאכה שברבנות ושנאת הרבנות שברבנות” – ליב האבן דעם חלק המלאכה פון רבנות, און האבן פיינט דעם רדיפת השררה, קטטות מיט אנדערע רבנים, א.א.וו.
– דער מאמר חז”ל „כיון שנתמנה אדם מלמטה נעשה רשע מלמעלה” – יעדער וואס באקומט א מינוי פון אונטן ווערט אנגעקוקט אלס רשע פון אויבן.
9) „וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה”:
דאס איז דער „כיבוי מאור הדת” און „גורם רעה לעצמו” – סוף וועט ער גיין מאניפולירן, טרייען וואס ער קען, און צום סוף וועט ער נישט קענען לערנען מער. ער וועט סטאפן. משא”כ אויב ער וואלט גענומען א קליינע ארבעט צו די זייט, וואלט ער געקענט ממשיך זיין לערנען.
10) „וסוף אדם זה שיגזול את הבריות”:
סוף וועט ער דארפן גנב’ענען פון מענטשן – ער וועט מער נישט געבן געלט פאר זיינע באדערפענישן, ער וועט אויפקומען מיט תירוצים צו באקומען צדקה-געלט, פארקויפן פאר מענטשן אז ער איז א חולה, נעמען ריבית, נעמען שוחד. דער רמב”ם מיינט נישט ליטערעלע גנבה, נאר „חוקי’דיגע טריקס” – חתמת כוחם.
„מעלה גדולה היא למי שמתפרנס ממעשה ידיו”
מעלה גדולה היא למי שמתפרנס ממעשה ידיו, ומדת חסידים הראשונים.
פשט
נאכדעם נעגאטיוון גייט דער רמב”ם זאגן דעם פאזיטיוון: ס’איז א גרויסע מעלה פאר איינער וואס מפרנס זיך פון זיין אייגענע הענט-ארבעט, און דאס איז געווען דער מנהג פון די חסידים הראשונים.
חידושים און ביאורים
11) „ממעשה ידיו” – נישט מסחר:
„מעשה ידיו” מיינט ספעציפיש הענט-ארבעט (יגיעת כפיים), נישט ארומפארן מסחר זיין „מעבר לים.” דאס שטימט מיט דעם גאנצן יסוד אז די ארבעט זאל זיין קליין און פשוט, נישט אזוינס וואס נעמט אוועק דעם קאפ פון לערנען. הענט-ארבעט נעמט נישט אוועק דעם מענטאלן פאקוס אזוי שטארק ווי ביזנעס, וואו מען דארף שטענדיג טראכטן און פלאנירן.
12) פארבינדונג מיט די אמוראים:
אסאך פון די אמוראים האבן געהאט אן ארבעט. פריער (צוויי פרקים צוריק) האט דער רמב”ם געמיינט צו זאגן אז אפילו מיט ארבעט קען מען לערנען; יעצט גייט ער זאגן אז עס איז טאקע געווען דער לכתחילה’דיגער מנהג צו ארבעטן.
13) „כבוד וטובה” – „יגיע כפיך כי תאכל אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא שכולו טוב”:
דער „כבוד” דא איז נישט דער אויסערליכער כבוד וואס מען באקומט פון עולם, נאר דער אמת׳ער כבוד. דער „טוב” איז ממש שייך צו עולם הבא, ווייל אין עולם הזה איז נישטא אמת’דיג קיין טוב – נאר עולם הבא איז „שכולו טוב”.
[הערה וועגן מוסדות:] דער רמב”ם’ס קריטיק איז אויף דעם איינצלנעם מענטש וואס לייגט זיך ארויף אויף אנדערע, נישט נויטווענדיגערווייז אויף א מוסד וואס שטיצט לערנען. דער רמב”ם האט אויך געקענט דעם מוסד פון א ישיבה – דאס איז אן „אנדערע דין.”
—
הלכה ה׳: „אין דברי תורה מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהן”
אין דברי תורה מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהן, ולא בעלי שלומדים מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה, אלא במי שממית עצמו עליה ומצער גופו תמיד, ולא יתן שנה לעיניו ולעפעפיו תנומה.
פשט
תורה האלט זיך נישט – ס׳זאמלט זיך נישט אן צו א גרויסע קאלעקשאן – ביי איינעם וואס טוט עס לייכטקייט. מען וויל אז א מענטש זאל יעדן טאג לערנען, מחזק זיין אלעס וואס ער ווייסט שוין, און אזוי אויסוואקסן צו א גרויסער תלמיד חכם. דער וואס שטרענגט זיך נישט אן – צום סוף וועט ער טרעפן איינע פון די תירוצים וואס מען האט פריער באשריבן.
חידושים און ביאורים
1) „ממית עצמו עליה” – נישט סיגופים, נאר נישט אויפגעבן:
דער רמב”ם אין הלכות דעות רעדט שטארק קעגן סיגופים, מען דארף שלאפן גענוג, עסן גענוג. ווי שטימט דאס מיט „ממית עצמו” און „לא יתן שנה לעיניו”? דער תירוץ: דער רמב”ם מיינט נישט אז מען זאל זיך מאכן סיגופים. ער מיינט סך הכל אז ווען א מענטש שלאפט יא זיינע אכט שעה, אבער פלוצלינג קומט אן א טאג וואס ער איז מיד, וואס ס’פארט נישט אזוי געשמאק – זאל ער נישט זאגן „היינט גיי איך נישט לערנען”. דאס „ממית עצמו” איז א לשון גוזמא וואס מיינט: שטופ עס אדורך, לאז דיך נישט נארן פון נסיונות.
2) דער רמב”ן’ס פירוש – „המצער גופו תמיד”:
דער רמב”ן טייטשט „ממית עצמו” אז ער מצער זיין גוף, ער גיט נישט שנה לעיניו. ס’קען זיין אז דער תלמיד חכם שלאפט זיבן שעה אנשטאט אכט ווייל ער מוז ענדיגן א מסכתא, ער האט א פסק חוב – אבער ס’איז נישט א פרינציפיעלע שיטה פון סיגופים. דער רמב”ן זאגט אויך אז „ממית עצמו באהלי החכמה” מיינט אז ער לעבט נישט צו באקוועם.
3) „התרפית ביום צרה צר כחך” – דער פסוק פון שלמה:
אויב דו ביסט זיך מתרפה ביום צרה – א שווערע טאג, ווען דו ווילסט נישט לערנען – „צר כחך”, דיין כח התורה ווערט שוואך.
4) „חכמה שלמדתי באף עמדה לי” – דער חיזוק פון שווערע טעג:
חז”ל טייטשן: די תורה וואס איך האב געלערנט אפילו ווען ס’איז מיר אנגעקומען מיט חרון אף און צער – „עמדה לי”, דאס בלייבט. א מענטש מיינט אז לערנען וואלט געדארפט זיין גרינג, ווי א כתר תורה, און ווען ער זעט אז ס’איז שווער, ווערט ער צעבראכן. מען זאגט אים: ס’איז געמאכט אזוי, אפילו ביזנעס גייט נישט אלעמאל גרינג, ס’זענען תקופות. אפילו ווען ס’קומט דער טאג פון מרירות – שטארק דיך אן, ווייל דאס איז דער חלק וואס מוז זיין.
5) דער תירוץ אויף דעם סתירה מיט הלכות דעות:
דער רמב”ם מיינט נישט אז מען זאל נישט שלאפן. מען קען לערנען צוועלף שעה א טאג (וואס בלייבט נאכ’ן אראפנעמען אכט שעה שלאף). אבער אפילו א מענטש וואס שלאפט יא זיינע אכט שעה – ס’קומט אן א טאג וואס ס’פארט נישט, ער פילט מיד. דעמאלטס זאגט מען נישט „גיי שלאפן”, נאר: דאס זענען נסיונות, שטופ עס אדורך. ס’איז נישט סיגופים – ס’איז סך הכל נישט אויפגעבן.
6) דער רמב”ם אין הלכות תשובה פרק ח׳ – שכר ועונש:
דער רמב”ם אין הלכות תשובה האלט אז שכר ועונש איז נאר בדיעבד, לכתחילה דארף מען ענדזשויען דאס לערנען. דאס שטימט מיט דעם פירוש: ער מיינט נישט אז ס’מוז זיין שווער, נאר אז ווען ס’איז שווער זאל מען נישט אויפגעבן.
7) „אל תאמר לכשאפנה אשנה” – נאכאמאל:
א מענטש מאכט א חשבון – איך דארף לערנען 25,000 שעה, היינט נעם איך אראפ א שעה, איך וועל עס משלים זיין ערגעץ אנדערש. דאס איז דער „לכשאפנה אשנה”. א מענטש גייט אייביג האבן תירוצים, לאז דיך נישט נארן – וואס דיין קביעות איז, דאס איז נישט נאכלאזן.
[דיגרעסיע:] אמאל דווקא דער טאג ווען מען איז מיד האט מען א בעסערע אייגער, ס’איז א ספעציעלע סגולה. געווענליך זאל מען שלאפן גוט און לערנען, אבער אויב ס’איז א שווערע טאג, איז אין דעם אויך עפעס א סגולה.
—
הלכה ו׳: עצות ווי אזוי תורה זאל זיך מקיים זיין
א) לערנען אין בית הכנסת – נישט פארגעסן
ברית כרותה לכל הלומד תורה בבית הכנסת שלא ישכח מהרה.
פשט
ווער עס לערנט אין בית הכנסת (בית המדרש) וועט נישט שנעל פארגעסן.
חידושים
1) בית הכנסת מיינט ברבים:
אפשר מיינט „בית הכנסת” אז מען לערנט ברבים, מיט נאך מענטשן, און דעריבער פארגעסט מען נישט – ווייל דער לערנען מיט אנדערע גיט מער חיות, מען דארף עס זאגן בדרך קצרה פאר א תלמיד, און דעמאלטס געדענקט מען עס.
ב) לערנען בצנעה – מחכים
וכל הלומד בצנעה מחכים, שנאמר „ואת צנועים חכמה.”
פשט
ווער עס לערנט בצנעה ווערט קלוג (מחכים), אבער נישט נויטווענדיג אז ער וועט געדענקען.
חידושים
1) צוויי מדרגות – בקיאות און עיון:
„בית הכנסת” = נישט פארגעסן (בקיאות/שינון), „בצנעה” = מחכים (עיון). ווען מען לערנט אליין קען מען מער אריינגיין טיף, מען פארפט זיך נישט, מען טראכט צו מען זאגט גוט. אבער ווען מען לערנט מיט יענעם, לערנט מען מיט מער חיות און מען געדענקט עס.
2) צוויי עצות פאר יעדע סוגיא:
יעדע סוגיא זאל מען איינמאל לערנען אליין גוט בעיון (בצנעה – מחכים), און נאכדעם אויסלערנען מיט א חברותא (בית הכנסת – נישט פארגעסן).
3) אן אלטערנאטיווער פירוש – „בית הכנסת בצנעה”:
אפשר מיינט „בצנעה” אז מען גייט אין בית הכנסת ווען די עולם דאוונט נישט, און מען איז אליינס דארט.
4) דער כללות׳דיגער מסר – נישט זוכן תירוצים:
אלע דריי עצות קומען צו זאגן: זוך נישט קיין תירוצים. נישט אז דו דארפסט דווקא האבן דיין קהל (בית הכנסת), דו קענסט אויך לערנען בצנעה אינדערהיים. נישט אז דו דארפסט דווקא א חברותא – אליין איז אויך גוט.
ג) משמיע קולו – תלמודו מתקיים
כל המשמיע קולו בשעת תלמודו תלמודו מתקיים בידו, אבל הקורא בלחש מהרה הוא שוכח.
פשט
ווער עס לערנט אויפ’ן קול, זיין לערנען האלט זיך. ווער עס לערנט שטיל (בלחש), פארגעסט שנעל.
חידושים
1) די מעשה מיט ברוריא (עירובין):
ברוריא האט געטראפן א תלמיד וואס האט געלערנט בלחש, האט זי אים געגעבן א שטויס און געזאגט: „ערוכה בכל ושמורה” – אויב ס’איז אין די רמ”ח אברים איז עס שמורה. פארדעם האט זי אים געדארפט געבן א שטויס – ווייל סתם מיט ווערטער וואלט ער נישט געפילט עס אין זיינע רמ”ח אברים.
2) „משמיע קולו” איז מער א דין פון שינון:
ארויסזאגן איז מער א דין פון צו געדענקען (שינון/בקיאות), נישט פון פארשטיין. מען הערט עס אין די אייגענע קול, די אויער הערט די אייגענע קול, און ס’ווערט א טייל פון דיר. עס איז ענליך צו „affirmations” – ווען מען זאגט ארויס זאכן איז עס שטארקער.
3) „משמיע קולו” שטימט מיט „בית הכנסת”:
ביי ביידע איז דער ענין נישט פארגעסן (שינון/בקיאות). „בצנעה” איז א באזונדערער ענין – מחכים (עיון). ס’קען זיין אז מען ווערט קלוג אבער מען וועט פארגעסן – צוויי באזונדערע מדרגות.
ד) לערנען בלילה – „רוב חכמתו של אדם אלא בלילה”
אף על פי שמצוה ללמוד ביום ובלילה, אין אדם לומד רוב חכמתו אלא בלילה. לפיכך מי שרוצה לזכות בכתר התורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפילו אחת מהן בשינה ואכילה ושתיה ושיחה וכיוצא בהן, אלא בדברי תלמוד תורה ודברי חכמה.
פשט
די מצוה פון תלמוד תורה איז ביום ובלילה (פון פרק א׳ – „והגית בו יומם ולילה”). אבער דער עיקר פון „רוב חכמתו” ווערט נאר דערגרייכט ביינאכט. דעריבער, איינער וואס וויל זוכה זיין צום „כתר התורה” דארף היטן יעדע נאכט און נישט פארלירן אפילו איינע אויף שלאף, עסן, טרינקען, אדער שמועסן.
חידושים
1) „רוב חכמתו” – ביינאכט מיינט נישט בלויז מער שעות, נאר א העכערע מדריגה פון לערנען:
דער פשוט’ער טעם פארוואס ביינאכט איז בעסער צום לערנען איז ווייל ס’איז נישטא קיין טרדות – קיין שטערונגען. אבער א טיפערער פשט: דער רמב”ם’ס לשון „רוב חכמתו” און „דברי חכמה” קען מרמז זיין אויף חכמת הנסתרות – דער פרד”ס, דער דריטער חלק פון תלמוד תורה וואס דער רמב”ם האט פריער (אין פרק א׳) דעפינירט אלס „פרדס” (מעשה בראשית, מעשה מרכבה). די „דברי חכמה” דא זענען נישט סתם הלכות – עס איז דער טיפערער חלק פון תורה וואס מ’לערנט בצנעה, אליין, נישט מיט א חברותא. דאס פאסט מיט דער כלל „אין דורשין… אלא בצנעה” – מ’לערנט נסתרות בצנעה, און ביינאכט אינדערהיים איז דער נאטירליכער צייט דערפאר.
2) „יזהר בכל לילותיו” – די פאר שעות צווישן שלאפן זענען טייער:
דער רמב”ם רעדט נישט דערפון אז מ’זאל בכלל נישט שלאפן. נאר, די פאר שעות וואס זענען דא צווישן שלאפן און נישט-שלאפן – ווען ס’איז „ממש א גוטע צייט” – דארף מען זיי האלטן טייער, ווייל „ס’קומט נישט נאך, ס’איז נישטא אזויפיל אזעלכע שעות אין די טאג און אין די לעבן.”
3) „בלילה” – אפשר מיינט דער רמב”ם די פריסטע מארגן-שעות:
„בלילה” קען אפשר מיינען די פריסטע שעות ווען מ’וועקט זיך אויף, נאך פאר ס’ווערט טאג. דאס וואלט געשטימט מיט דעם רמב”ם’ס אייגענע הלכות בריאות (הלכות דעות) וואו ער זאגט אז מ’זאל גיין שלאפן פרי און זיין אויף גענוג פרי פאר ס’ווערט טאג. אזוי וואלט „בלילה” מיינען די שעות פאר עלות השחר – ווען ס’איז נאך טונקל אבער מ’איז שוין אויסגערוט.
4) ביינאכט אלס א „סטעיט אוו מיינד” – אנדערע מיני השגה:
ביינאכט און בייטאג זענען נישט בלויז אנדערע צייטן – זיי זענען „אנדערע מיני סטעיטס אוו מיינד.” בייטאג איז דא א געוויסע קלארקייט, אבער ביינאכט איז דא א געוויסע קריעטיוויטי. דער מוח איז „אנדערש משיג” ביינאכט. דעריבער דארף א מענטש לערנען אין פארשידענע אופנים: מיט חברותות, אליין, ביי א רבי, ביחידות, בייטאג, ביינאכט – ווייל „מ’איז אנדערש קונה תורה” אין יעדן אופן.
5) „מאך נאכט” – א פראקטישע הדרכה פאר היינט:
דער עיקר פון „ביינאכט” איז ווען „די פאון קלינגט נישט, קיין טעלעפאן איז נישט” – א צייט אן שטערונגען. דער בעלזער רב האט געקענט פארמאכן די פענסטערס אינמיטן טאג און מאכן אז ס’איז „נאכט.” פאר אונז היינט, ווען אפילו ביינאכט האט מען נאטיפיקעישאנס, דארף מען „מאכן די נאכט” – זיך אויסלעשן פון אלע שטערונגען. „כל עצמותי תאמרנה” – מ’דארף זיך מאכן ווי „גע’פגר’ט” פאר די וועלט, אויסלעשן אלע נאטיפיקעישאנס, כדי צו קענען לערנען מיט קאנצענטראציע.
6) „מי שרוצה לזכות” – נישט פאר יעדן:
דער רמב”ם זאגט „מי שרוצה לזכות בכתר התורה” – דאס איז נישט פאר א נארמאלע מענטש, נאר פאר איינעם וואס וויל ספעציפיש זוכה זיין צום כתר תורה.
ה) „אין גורן של תורה אלא בלילה”
אמרו חכמים, אין גורן של תורה אלא בלילה, שנאמר „קומי רוני בלילה.”
פשט
חז”ל זאגן אז דער „גורן” (שייער) פון תורה – די גרויסע זאמלונג פון תורה-ידיעות – ווערט נאר אויפגעבויט דורך לערנען ביינאכט. דער פסוק „קומי רוני בלילה” ווערט געדרשנ’ט: „רוני” איז ענליך צו „גורן” (אנאגראם/ווארטשפיל).
חידושים
1) „גורן” – וויאזוי ווערט א גרויסע פייל פון תורה:
א „גורן” איז וואו מ’זאמלט איין אלע תבואה. אזוי אויך וויל מען אז תורה זאל ווערן א „גרויסע זאמלונג” – מ’לערנט און לערנט ביז מ’האט א „ריזיגע פייל.” מציאות’דיגע דוגמא: מ’טרעפט א יונגערמאן אדער א בחור פון אכצן וואס איז אין ישיבה פון דרייצן, און ער זאגט „איך האב זעקס בלאט דא, און פיר בלאט דא.” וויאזוי ווערט אזא פייל? דורך לערנען ביינאכט – „אין גורן של תורה אלא בלילה.”
2) דער יסוד פון שיעור-קביעות:
„דאס איז זיכער פאר מענטשן, די זאך וואס הרג’עט די לערנען איז אלעמאל היינט, ס’איז נישטא קיין יוצא מן הכלל.” אויף דעם יסוד האט דער רמב”ם געבויט זיינע הלכות.
ו) „חוט של חסד נמשך עליו ביום”
שנאמר „יומם יצוה ה׳ חסדו ובלילה שירה עמי תפלה לאל חיי.” כל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד נמשך עליו ביום.
פשט
איינער וואס לערנט תורה ביינאכט, ציט זיך אויף אים א „חוט של חסד” בייטאג. „ובלילה שירה עמי” – ביינאכט לערנט ער תורה (שירה = לערנען), דעריבער „יומם יצוה ה׳ חסדו” – בייטאג שיקט דער אייבערשטער אים חסד.
חידושים
1) חוט של חסד – פראקטישע ברכה אין פרנסה:
דער „חוט של חסד” קען מיינען אז בייטאג, ווען דער לערנער איז עוסק אביסל אין פרנסה, האט ער א חסד – „ער דארף נישט ארבעטן צו שווער, ער דארף נישט ארבעטן צו סאך.” דאס פאסט מיט דעם רמב”ם’ס שיטה אז א תלמיד חכם ארבעט אביסל בייטאג און לערנט דעם רוב פון צייט.
2) „שירה עמי תפלה” – מ’דארף ביידע:
דער פסוק זאגט „שירה עמי תפלה לאל חיי” – ס’איז ביידע, שירה (תורה-לערנען) און תפלה. ביינאכט דארף מען ביידע.
ז) „כל בית שאין דברי תורה נשמעין בו בלילה אש אוכלתו”
כל בית שאין דברי תורה נשמעין בו בלילה אש אוכלתו.
פשט
א הויז וואו מ’הערט נישט קיין דברי תורה ביינאכט – „אש אוכלתו”, פייער פארצערט עס.
חידושים
1) פארוואס שטייט „בית” (הויז)?
ביינאכט איז מען דאך אינדערהיים. דעריבער רעדט דער מאמר פון א „בית” – אין א אידישע שטוב, אין א תלמיד חכם’ס שטוב, דארף זיך הערן תורה ביינאכט. „די ווענט דארפן באקומען אין שיינקייט.” דאס גיט אויך א חילוק: ביינאכט לערנט מען אינדערהיים אליין, און בייטאג לערנט מען אין בית המדרש.
2) חסיד’ישע טייטש – שכינה אדער תאוה (מהרש”א אין גמרא):
ווען א איד איז אינדערהיים ביינאכט, אויב ס’איז דא דברי תורה, איז שכינה ביי אים אינדערהיים. אבער אויב ס’איז נישטא קיין דברי תורה בלילה, וואס איז דא בלילה? תאוות. „אש אוכלתו” – דאס פייער פון תאוה פארצערט דעם הויז.
3) „אש אוכלתו” – נישט ממש, נאר „ראוי לו”:
עס מיינט נישט ממש אז די הויז וועט אפברענען. „ראוי לו” – ער איז ראוי דערצו. ער האט נישט דעם „חוט של חסד”, ער האט נישט די שמירה. אויך א שמייכלדיגער פשט: אויב דער טאטע איז אויף ביינאכט (ווייל ער לערנט), און ס’הייבט זיך אן א פייער אין שטוב, וועט ער שנעל אויסלעשן ווייל ער איז אויף.
—
הלכה י״ב: „כי דבר ה׳ בזה” – איינער וואס האט אויפגעהערט צו לערנען
„כי דבר ה׳ בזה ואת מצוותו הפר הכרת תכרת הנפש ההיא.” … אפילו מי שלא למד כלל… ואף על פי שאינו עוסק הוא גם כן בכלל „דבר ה׳ בזה.” ואף מי שקרא ושנה ופירש להבלי העולם והניח תלמודו וזנחו, הרי זה בכלל „כי דבר ה׳ בזה.”
פשט
דער רמב”ם ברענגט דעם פסוק „כי דבר ה׳ בזה” אויף צוויי קאטעגאריעס: (א) איינער וואס האט בכלל נישט געלערנט אין זיין לעבן – „לא למד כלום”; (ב) איינער וואס האט שוין „קרא ושנה” (געלערנט מקרא און משנה) אבער נאכדעם איז ער „פירש להבלי העולם” – אוועקגעגאנגען צו הבלי עולם, „והניח תלמודו בזוית חשוכה” – איבערגעלאזט זיין לערנען אין א טונקלע ווינקל.
חידושים און ביאורים
1) דער סדר פון סוף פרק – נסיון און חיזוק:
דער רמב”ם אין די לעצטע צוויי הלכות פון פרק ג׳ דעסקרייבט א מהלך: איינער וואס איז זיך מקדיש צו כתר של תורה, אמאל האט ער א נסיון אוועקצוגיין. דער רמב”ם טוט ביידע: (א) ער איז מזהיר אז מ’זאל נישט אוועקגיין, און (ב) ער גיט חיזוק אז „דרכה של תורה” – ס’גייט נישט בלייבן אלעמאל שווער, ס’גייט ווערן גרינג, ס’גייט ווערן בעסער, און מ’גייט באקומען ברכות דערפאר.
2) „קרא ושנה” – וואס מיינט עס?
„קרא” מיינט מקרא, „שנה” מיינט משנה (אדער אפשר דרשה). אבער דער מענטש האט נישט געטון דעם דריטן חלק – חלק התלמוד, וואס דער רמב”ם דעפינירט אלס מעשה מרכבה/פרד”ס. ער האט נאר „קרא ושנה” – מקרא און משנה – אבער נישט דערגרייכט דעם העכסטן חלק.
3) „קרא ושנה ופירש” – א גרעסערע בוזה דבר ה׳:
דער צווייטער פאל – איינער וואס האט שוין „קרא ושנה” און איז נאכדעם אוועקגעגאנגען – איז א גרעסערע „בוזה דבר ה׳” ווי איינער וואס האט בכלל נישט געלערנט. פארוואס? ווייל „דו ווייסט שוין יא וואס ס’איז.” דער רמב”ם’ס לשון „כשיודע ומכיר” – ער ווייסט שוין און ער דערקענט שוין דעם ווערט פון תורה, און פונדעסטוועגן גייט ער אוועק. דאס איז א שטארקע אזהרה: „יעדער איינער וואס איז געגאנגען אין ישיבה איז קרא ושנה, און מ’ווייסט אפילו נישט” – מ’ווייסט נישט וויפיל אחריות מ’האט שוין.
4) „אינו עוסק” – אפשר מיינט עס נישט סתם לערנען:
אפשר מיינט „אינו עוסק” נישט סתם לערנען, נאר „לעסוק” אין דעם וועג פון כתר התורה – דער העכערער מהלך. איינער וואס קען אנקומען צו דער הויכער מדריגה פון תורה „ואינו עוסק” – דאס איז אויך „דבר ה׳ בזה.”
5) פראקטישע מציאות – חתונה און ביזנעס:
„ס’מיינט איינער וואס האט געלערנט אין ישיבה, ער האט שוין קרא ושנה, און נאכדעם האט ער חתונה און ער גייט ווערן ביזי מיט ביזנעס, איז ער שוין א פירש, איז ער בוזה דבר ה׳.”
—
הלכה י״ג: „כל המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני”
אמרו חכמים, כל המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני. וכל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר.
פשט
איינער וואס איז מבטל תורה ווען ער האט עשירות, וועט סוף כל סוף מבטל זיין תורה פון ארימקייט – ער וועט נישט האבן קיין שיעורים. און פארקערט, איינער וואס איז מקיים תורה אפילו פון ארימקייט, וועט סוף כל סוף מקיים זיין תורה פון עשירות.
חידושים און ביאורים
**1) קשיא: וויאזוי
„סופו לקיימה מעושר” לויט דעם רמב”ם?**
דער רמב”ם האט דאך פריער געזאגט אז מ’טאר נישט נהנה זיין פון תורה, מ’טאר נישט נעמען געלט פון שטיצערס, מ’דארף ארבעטן מיט די הענט, מ’דארף „מעט עסק” האבן. אויב אזוי, וויאזוי וועט דער ארימער תלמיד חכם „מקיים זיין מעושר”? וואו וועט דער עושר קומען פון?
2) תוספות יום טוב’ס תירוץ:
דער תוספות יום טוב טראכט זיך אז דער איסור פון „נהנה מדברי תורה” האט אויך תנאים (באדינגונגען). למשל, אויב תלמידים קומען און ווילן בויען א ישיבה, און זיי ווילן אז דער רבי זאל לעבן אויף א העכערע פארנעם כדי ער זאל קענען לערנען – קען מען נהנה זיין פון תורה אין א געוויסן אופן.
3) דער רמב”ם’ס אייגענער פשט – „עושר” מיינט נישט רייכקייט:
דער רמב”ם מיינט אפשר נישט „עושר” אין זינען פון גרויס רייכקייט. „עושר מיינט אז ער האט א חלקה, ער האט געלט גענוג צו לעבן, ער וועט נישט דארפן זיך מוטשענען.” דאס הייסט, זיין ביזנעס (די קליינע מלאכה וואס ער טוט) וועט געלונגען גענוג אז ער זאל קענען לערנען אן צרות. דאס שטימט מיט דעם „חוט של חסד” – ער דארף נישט ארבעטן צו שווער.
4) „תחת אשר לא עבדת… בשמחה ובטוב לבב מרב כל” – דער פסוק פון תוכחה:
דער פסוק פון דברים כ”ח:מ”ז-מ”ח ווערט געברענגט אלס מקור פאר דעם מאמר חז”ל: ווען דו האסט נאך געהאט „מרב כל” – ווען דו האסט נאך אלעס געהאט – און דו האסט נישט געדינט דעם אייבערשטן בשמחה, וועסטו האבן די פארקערטע: „ועבדת את אויביך… ברעב ובצמא ובערום ובחסר כל” – סיי זיך מוטשענען, סיי דינען דיינע שונאים. דאס איז „מבטל מעושר סופו לבטלה מעוני.”
5) „למען ענותך למען היטיבך באחריתך” – פארקערט, ווען מ’לערנט מיט הכנעה:
ווען מ’לערנט מיט הכנעה – „למען ענותך” (וואס ווערט געטייטשט א לשון פון ענוה/עני) – וועט דער אייבערשטער מאכן עס נישט שווער. דאס איז „מקיים מעוני סופו לקיימה מעושר.”
6) פארבינדונג צו „אם אין קמח אין תורה” (אבות ג׳:י״ז):
דער עיקר כוונה פון „אם אין קמח אין תורה” איז דאס וואס דער רמב”ם רעדט דא – אז דער הויפט סכנה פון עניות איז „לבטלה מעוני”, מ’גייט די גאנצע צייט זיין אן עני און דערפאר נישט לערנען. דאס איז דער „אם אין קמח אין תורה” – אן פרנסה פאלט אוועק די תורה. אבער דער עצה איז: בעסער זאלסטו יעצט לערנען טאקע אין עניות, „ביז בעוני”, ווייל „צום סוף וועט זיין הרחבה, צום סוף הכבוד לבוא, צום סוף וועסטו האבן געלט, צום סוף וועסטו אלעס האבן.” דאס הייסט, די תורה אליין ברענגט צום סוף די קמח – „דאס שטייט אין די תורה שוין.”
7) דער יסוד פון נסיון:
עניות איז נישט א סתם שטראף נאר א נסיון – „ווען דער אייבערשטער מאכט נסיונות און ער געבט עניות, ער געבט שוועריקייטן” – און דער ריכטיקער תגובה איז ווייטער לערנען, נישט אויפגעבן, ווייל דער תכלית איז „חידוש של חסד” און „הרחבה” וואס קומט באחריתך.
8) צוויי צדדים פון דעם ענין – מרוב כל vs. מעוני:
א קלארע אנטיטעזע: ווען מ’האט געהאט „מרוב כל” – אלע מעגליכקייטן צו לערנען תורה און דינען דעם אייבערשטן – און מ’האט עס נישט אויסגענוצט, איז דאס שטראף: מ’דארף זיך סיי מוטשענען און סיי ארבעטן שווער פאר שונאים. אבער ווען מ’לערנט דווקא אין עניות – „למען ענותך” – דאן איז דאס א נסיון פון דעם אייבערשטן, און דער שכר איז „למען היטיבך באחריתך” – צום סוף קומט הרחבה און טובה.
תמלול מלא 📝
רמב”ם הלכות תלמוד תורה פרק ג׳ – כתר תורה
הקדמה: דער מהלך פון די דריי פרקים
Speaker 1: יא, א גוטן, מיר זענען אין די דריטע פרק פון הלכות תלמוד תורה אין ספר המדע.
ס’מיר האבן שוין געלערנט ביז דא די עצם מצות לימוד התורה, וואס דאס איז אז יעדער איד איז מחויב צו לערנען תורה, און מיר האבן געלערנט אין פרק ב’ וועגן די מצוה פון חינוך פון לערנען תורה, וויאזוי מ’לערנט תורה מיט קינדער, אדער על כל פנים די מצות לימוד התורה פאר קינדער.
דא גייען מיר לערנען אינגאנצן עפעס אן אנדערע זאך. מ’קען עס רופן, מ’קען זאגן אזוי, יעצט וואס איך כאפ, מ’קען עס זאגן אזוי: פרק א’ איז געשטאנען, יא, אזויווי דו זאגסט, אז מ’דארף לערנען די תורה, יעדער איד דארף לערנען די גאנצע תורה אפשר אפילו. פרק ב’ איז וויאזוי דער נארמאלער סדר, יעדער איינער גייט אין למוד תינוקות און גייט אין חדר.
יעצט גייען מיר לערנען די נישט נארמאלע סדר. דאס הייסט, דו האסט קינדער וואס גייען אין חדר, אין חדר גייט יעדער, אבער נישט יעדער איינער איז זוכה לכתרה של תורה, וואס דער רמב”ם רופט עס דא. ס’איז דא א נייע לעוועל פון זיין אן אמת’ער תלמיד חכם, וואס דאס גייען מיר טרייען צו רעדן אין דעם פרק.
יא, און דער פרק פאדערט דער רמב”ם גאר אסאך. און ס’קען זיין אז ס’איז קאנעקטעד מיט די ערשטע צוויי, אזויווי אז קודם זאל מען לערנען, קודם יעדער איד דארף עפעס קענען לערנען, אדער אזויווי ער זאגט, לערנען כל התורה כולה, און זיכער קינדער דארף מען לערנען, ווייל מיר ווייסן נאך נישט ווער איז דער וואס גייט זוכה זיין צו כתר תורה. סאו יעדער איינער דארף טרייען.
עווענטועלי וועלן טאקע נאר זיין די יחידים, די יחידים אשר ה’ קורא, די שרידים אשר ה’ קורא, וויאזוי דער רמב”ם רופט זיי, זאלן זיין ממש גרויסע תלמידי חכמים. אבער איך מיין ס’איז אויך דא א נחמה פאר יעדער, יעדער איד זאל טרייען. צום סוף וועסטו נישט זוכה זיין צו כתר תורה, איז וואס האסטו דערלייגט? האסט געלערנט אפאר יאר תורה? האסט אביסל אן עמי הארצות, דו ביסט טאקע נישט געווארן א תלמיד חכם, אבער דו האסט א שטיקל ידיעת התורה.
הלכה א’: די דריי כתרים
Speaker 1: יא, שוין. זאגט דער רמב”ם, בשלשה כתרים נכתרו ישראל.
און מיר זאלן נאר צולייגן צו דעם, נאך א וועג וואס מ’קען פארשטיין די כללות פון דעם פרק איז אזויווי מיר האבן געלערנט ענליך, מיין, מיר האבן געזען אזא זאך ענליך אין… וואו האבן מיר עס געזען? אין הלכות דעות, רייט?
מיר האבן געזען אז ס’איז דא דעות וואס איז פאר יעדער איינער, יעדער איינער דארף זיך טון. נאכדעם איז דא “כשם שהחכם ניכר”, דא איז דא אויך כך צרכי היחיד בהנהגותיו וכו’, עס איז נאך א לעוועל וואס איז געמאכט נישט פאר יעדן, עס איז געמאכט פאר דער וואס האלט ביי די מדרגה.
די זעלבע זאך אין די תורה איז דא וואס יעדער איד איז מחויב, וואס איז האבן מיר געלערנט, נאכדעם איז דא, מ’קען נישט זאגן אז קיינער איז נישט פטור דערפון, אבער עס איז דא א לעוועל וואס איז פאר די יחידי סגולה, פאר דער וואס איז אן אמת’דיגער תלמיד חכם, ער האט אן אנדערע סארט הלכות, אן אנדערע סארט סדר.
Speaker 2: דו זאגסט אזוי ווי אז די ערשטע פרק איז דרך המצוה פון תורה, און דא רעדט מען פון גיין צו די שלמות פון תורה, אזוי ווי לענין דרך השם, דרך המצוה.
Speaker 1: יא, די נושא פון דרך המצוה איז א ביסל מער קאמפליצירט, מיין איך, אבער וואס די וועלט רופט דרך המצוה, אבער וואס איז אמת’דיג דרך המצוה ווייס איך נישט. איך מיין אז דאס ליגט שוין אין די ווארט כתר תורה. א כתר איז נישט עפעס וואס יעדער איינער גייט. ווען מ’שיקט אהיים א גאנצע קלאס פון קינדער מיט א פעיפער קרוין, עס איז א דזשאוק, ווייל אן אמת’דיגע קרוין איז די גאנצע איידיע דערפון אז נאר איינס פון א פאר הונדערט טויזנט מענטשן גייען עס.
סאו עס איז דא א זאך ווי א קרוין פון תורה. יעדער האט אביסל תורה, אבער עס איז דא איינער וואס אים לייגט מען ארויף א קרוין, ווייל ער איז אנגעקומען צו שלמות פון תורה.
זאגט דער רמב”ם, עס איז דא דריי קרוינען וואס איז ביי אידן. שלושה כתרים נכתרו ישראל, יא?
Speaker 2: יא, יא, זיי געזונט.
די ערשטע פיר הלכות: די זאך כתר תורה
Speaker 1: די ערשטע… און איך מיין אז אין די דרוק איז דאס אלץ אזויווי צוויי דריי הלכות, איך האב עס אסאך מער צוטיילט לויט די אמת’דיגע חלוקה, אבער די ערשטע פיר הלכות דא זענען פשוט צו פארציילן אז ס’איז דא די זאך כתר תורה.
סאו עס איז דא דריי כתרים, דריי קרוינען מיט וואס די אידן זענען געווארן באקרוינט, כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות.
Speaker 2: סאו נכתרו ישראל מיינט אזוי ווי אז די קרוין וואס דער קעניג גייט איז אזויווי די קרוין פון די פאלק, אדער ווי?
Speaker 1: ניין. אלע אידן האבן א קרוין אז ס’איז דא די פאר כהנים, אדער אז ס’איז דא די פאר מלכות, אדער די איין מלך.
Speaker 2: דאס איז א משנה, רייט? רבי שמעון אומר שלושה כתרים, די משנה אין מסכת אבות.
Speaker 1: אזוי שטייט די לשון דארט.
Speaker 2: אה, דארט שטייט נישט נכתרו ישראל. אפשר די רמב”ם’ס פירוש אויף די משנה איז אזוי?
Speaker 1: איך וואלט געזאגן, ס’איז דא ביי אידן, און צווישן די אידן איז דא דריי סארטן, מ’קען זאגן, דריי סארט עליט, יא? דריי סארט…
Speaker 2: קוק, ער ברענגט פירוש המשניות, אז ס’איז דא דריי קרוינען, און צווישן די אידן איז דא די וואס כאפן די קרוין. דאס הייסט, די קרוין פון מלכות איז געגעבן געווארן פאר די פאלק, און דער איינער וואס איז געווארן אויסגעוועלט, ער איז געווארן אויסגעוועלט צו טראגן די קרוין.
Speaker 1: זאג גוט, ס’איז דא א זאך ווי ס’דארף זיין מענטשן וואס זאלן זיין די שליחא דרחמנא, שליחא דדן, שליחא דרחמנא, און מ’האט דא אויסגעוועלט שבט לוי. זאג גוט, ס’איז דא דריי סארטן העכערע מענטשן, אדער בעלי כתרים, מ’האט אויסגעוועלטע מענטשן, יא. כתר תורה, כתר כהונה, וכתר מלכות.
כתר כהונה וכתר מלכות – נישט עוועילעבל
Speaker 1: זאגט ער, כתר כהונה זכה בו אהרן, איז אהרן זוכה געווען, שנאמר והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם. אהרן איז זוכה געווען, און נאכדעם גייט עס אריבער ווי ירושה צו זיינע קינדער אחריו, ברית כהונת עולם, אן אייביגע כהונה.
Speaker 2: דא שטייט אויף פנחס, אינטערעסאנט.
Speaker 1: יא, ס’שטייט דאך שוין אין די פסוקים טאקע די וואך, אזוי ווי תצוה און כי תשא, וואס שטייט שוין אויך אז ער גיבט עס פאר אהרן, והיתה לאהרן ולזרעו אחריו, יא, בנים אשר יהיו אחריו.
Speaker 2: יא, דארט זעסטו אז ס’שטייט דא.
Speaker 1: יא, דא שטייט די לשון ברית כהונת עולם.
כתר מלכות זכה בו דוד, דוד המלך איז זוכה געווען צו כתר מלכות, שנאמר, ער איז זוכה געווען לדורות, זאגט ער דא.
Speaker 2: ס’איז דאך אויסער דעם, ס’איז דאך יעדער האט געקענט זיין א מלך, אבער אהרן האט זוכה געווען לדורות, און דוד האט זוכה געווען לדורות.
Speaker 1: שנאמר זרעו לעולם יהיה וכסאו כשמש נגדי. סאו די צוויי זענען שוין נישט עוועילעבל. דו זוכסט א קרוין, לאזטו גיין זוכן ווייטער.
כתר תורה – מונח לכל
Speaker 1: וואס איז יא עוועילעבל? כתר תורה, די קרוין פון תורה, הרי מונח ועומד, ס’ליגט און שטייט, ס’איז אן אינטערעסאנטע לשון, ס’איז עוועילעבל, מוכן לכל. מונח ועומד און מוכן, דריי לשונות פאר די דריטע קרוין. לכל.
Speaker 2: וואס איז די לשון פון די משנה? כתר תורה מונח לכל.
Speaker 1: שנאמר, און ער ברענגט אויך אויף דעם א פסוק, תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. ס’איז א ירושה פאר אלע אידן, אלע אידן קענען עס ירש’ענען, אנדערש ווי די אנדערע צוויי זאכן.
Speaker 2: וואס איז א ירושה וואס גייט מיט אין די family, איז דאס א מורשה פאר די גאנצע כלל ישראל.
Speaker 1: כל מי שירצה יבוא ויטול, יעדער וואס וויל נעמען קען קומען נעמען.
Speaker 2: וויל ער זאגט אזוי, מורשה קהילת יעקב, אויב אלע אידן וועלן זיך אוועקגעבן, וועלן ממש זוכה זיין און זיך אוועקגעבן זייער לעבן פאר דעם, וועלן אלע אידן קענען האבן די קרוין. אבער בדרך כלל איז די שטייגער נישט אזוי, עס איז טאקע נאר די דודים וואס טראגן די קרוין, די פראים זענען זוכה צו די כתר תורה.
דיסקוסיע: וואס מיינט “מונח לכל”?
Speaker 1: ס’איז נישט אזא פראבלעם, מ’דארף האלטן ביי יענע פראבלעם מיט זיך. דאס איז וואס אסאך מענטשן… איך זאג, די לשון איז אזוי, מונח לכל. ס’איז דא, דו קענסט נישט זאגן פארוואס בין איך נישט אזא תלמיד חכם, ווייל איך האב עס נישט גע’ירש’נט.
א מענטש דארף זיין ארנטליך מיט זיך, פארוואס בין איך נישט אזא תלמיד חכם? ווייל איך בין נישט געגאנגען נעמען די קרוין. איך בין געגאנגען נעמען אביסל, איך בין געגאנגען לערנען אביסל תורה, יוצא זיין די בעיסיקס פון לעבן א תורה’דיג לעבן, אבער די כתר תורה, וואס דאס מיינט צו גיין לערנען מיט אן אמת’ע מסירות נפש און אוועקווארפן אלע אנדערע זאכן, הבל הבלים, דאס האב איך נאך נישט מחליט געווען אז ס’איז מיינס.
רייט. סאו, מונח לכל מיינט נישט אז מ’דארף נישט טרייען צו משיג זיין. מונח לכל מיינט נישט אז יעדער איינער האט עס, אדער יעדער איינער קען עס באקומען. ס’קען אפילו זיין אז ס’איז נישט מעגליך במציאות אז יעדער איינער זאל עס באקומען. ס’דארף זיין אין כלל ישראל אויך עובדי אדמה, ס’דארף זיין ס’איז דא אנדערע דזשאבס. מ’קען נישט נאר יעדער איינער זאל זיין א תלמיד חכם. יעדער איינער קען אויב ער וויל, אויב ער האט די ריכטיגע כלים, אפשר דארף ער עס.
Speaker 2: און אפילו אויב יעדער איינער וואלט געגאנגען נעמען די כתר תורה, וואלט נאך אלץ געווען א כתר תורה. דער וואס איז דער גרעסטער תלמיד חכם וואלט געטראגן די כתר תורה. ס’וואלט נישט געווען… ס’איז דער אויסדערוויילטער, דער גאר גרויסער איז דער כתר תורה.
Speaker 1: איך וואלט געזאגט, אויב דו פרעגסט וואס וואלט געווען ווען יעדער איינער… ס’קען זיין אז ס’איז געווען דורות וואו דער פשוט’ער המון עם איז געווען אזוי ווי דער גרויסער תלמיד חכם פון א געוויסע דור, אבער אין יענע דור איז נאך אויך געווען די יחידים וואס האבן געטראגן די כתר תורה.
איך טראכט נישט אז ס’איז א רעלאטיוו. א כתר תורה מיינט נישט ווער ס’איז דער גרעסטער תלמיד חכם. כתר תורה איז אן אנדערע סארט לעבן. ס’איז דא איינער וואס ער געבט אוועק זיין גאנצע לעבן פאר תורה. דאס, אויב ס’איז דא א דור וואס יעדער איינער האט געסטענט, ס’איז נישטא אזא מעגליכקייט, ס’איז נישט ריאליטי אז יעדער איינער זאל עס טון.
Speaker 2: דאס וואס דו זאגסט אז ס’איז דא געוויסע פלעצער היינט וואס די רמב”ם שטייט אז יעדער איז א מלאכה…
Speaker 1: אקעי, ווען משיח וועט קומען, אזוי ווי ס’שטייט אין די ענד פון הלכות מלכים, אמת, מ’וועט קענען פנוי לחכמה. אבער ביזדערווייל, דאס איז די רעאליטעט נישט אזוי. אויב מ’וועט זען שפעטער, אויב איינער זאגט “איך וויל דן אזוי, און א צווייטער וועט מיך אויסהאלטן”, דאס מיינט עס אויך נישט, ווייל דאס איז נאך ווייטער “אויב זיינע תורה”.
און אויך, דרך אגב, אפילו אויב מ’נעמט א גאנצע שטאט און א גאנצע קהילה און מ’זאגט אז זיי זענען אלע לייט אין כולל, מיינט נאך נישט אז אלע זענען גרייט צו סיכונים אין קריעת ים סוף פון תורה. ס’ווערט סתם א מנהג, א מנהג פון די חברה, און דא רעדט מען דאך פון עפעס א גאר א שווערע זאך.
הלכה ב’-ד’: כתר תורה איז גרעסער פון די אנדערע כתרים
שמא תאמר – די ראיה פון “בי מלכים ימלוכו”
Speaker 1: יא, זאגט די רמב”ם ווייטער, “שמא תאמר”, אה, ס’איז א מדרש וואס ער ברענגט? דאס איז אלץ ווייטער די המשך פון א… נישט פון די זעלבע משנה, פון אן אנדערע מקור אין יומא.
Speaker 2: יא, “שמא תאמר”, האט א מענטש געטראכט אז די גרויסע קרוינען האט מען אוועקגעגעבן פאר דוד, פאר אהרן, און מ’האט אוועקגעלאזט עפעס א קליינערע קרוין, “שכתר כהונה וכתר מלכות גדולים מכתר תורה”.
Speaker 1: וואס ס’איז נישט אמת, א ראיה אויף דעם שטייט קלאר אין פסוק, “בי מלכים ימלוכו”, מיט די כתר תורה, די פסוקים דארטן רעדן וועגן די גרויסקייט פון תורה. “בי מלכים ימלוכו”, מיט די כתר תורה איז די קרוין מיט וואס קעניגן זענען מושל, און מיט וואס רוזנים, פריצים, חשוב’ע מענטשן, “יחוקקו צדק”, מאכן געזעצן פון צדק. “בי שרים ישורו”, יא, שרים, די… הערשן מיט די כתר פון תורה. שטייט אז די כתר תורה איז גאר די גרעסטע כתר.
Speaker 2: “ואולם”, דאס לערנסטו פון דא. ווייל פון וואו קומט די געזעצן פון די קעניג? פון א חכם וואס האט אים אויסגעלערנט אז מ’זאל דארפן מאכן די ריכטיגע געזעצן, פון לערנען די תורה. ס’איז נישט נאר אפילו א מדרש וואס איך זאג, “בי מלכים ימלוכו”, די זאך וואס ער זאגט אז א מלך דארף האבן א יועץ, ער דארף האבן איינער וואס זאגט… “לי עצה ותושיה”.
Speaker 1: יא, יא. יא. “ואולם”, דו לערנסט אראפ פון דא אז כתר תורה איז גאר גדול מכתר כהונה וכתר מלכות, ס’איז גרעסער ווי כתר כהונה און מלכות.
ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ
Speaker 1: דאס איז אפילו נישט סתם, חוץ פון דעם וואס מ’רעדט סתם פון א מלך, מ’זאגט אז א מלך דארף אן עצה-געבער, ער דארף האבן געזעצן פון די חכמים. קען איינער זאגן, וואס הייסט, א כהן גדול האט דאך מער קדושה, ס’שטייט דאך אין די תורה? אויף דעם ברענגט ער שוין א מער ראדיקאלע זאך וואס ער גייט ברענגען פון די חכמים, יא? “אמרו חכמים: ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ”.
Speaker 2: וואס רעדט מען דארטן? אין די ענין קדימה פון געבן צדקה פאר? פון וואס רעדט ער וועגן? קודם, אין וועלכע מין ענין רעדט ער זיך? לענין כבוד, מכבד זיין?
Speaker 1: ניין, דער רמב”ם ברענגט עס דא לענין… ס’איז חשוב, אבער וואס זאלן מיר פשוט הלכה… ס’איז א משנה אין הוריות א קטע, ס’רעדט זיך וועגן… ס’רעדט זיך וועגן… ס’רעדט זיך וועגן מציל זיין.
ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ (המשך)
אלא מאי, דו לערנסט ארויס פון דא, כתר תורה איז גדול מכתר כהונה ומלכות, עס איז גרעסער ווי כתר כהונה ומלכות. דא איז אפילו, ס’איז נישט סתם חוץ פון דאס וואס מ’רעדט סתם פון א מלך, מ’זאגט אז א מלך דארף אן עצה געבער, ער דארף די געזעצן פון די חכמים.
קען איינער זאגן, וואס הייסט, א כהן גדול האט דאך מער קדושה, ער שטייט דאך אין די תורה? אויף דעם, דא קומט שוין א פיל מער ראדיקאלע זאך וואס ער גייט ברענגען פון די חכמים. אמרו חכמים, ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ. אויף וואס רעדט מען דארט, לענין קדימה פון געבן צדקה פאר? פון וואס רעדט ער וועגן? קודם אין וועלכע מנין? לענין הצלה. נישט לענין כבוד, מכבד זיין? ניין, ניין, דער רמב”ם ברענגט עס דא לענין אז ס’איז חשוב, אבער די משנה אין הוריות זאגט ער, ס’רעדט זיך וועגן מציל זיין, ווער איז קודם להצלה. קודם איז אן עכטע הלכה, קודם איז א קדימה אין פיקוח נפש, אזוי מיין איך רעדט זיך הוריות. “איש קודם לאשה להחיות ולהשיב אבידה וכו'”. דאס רעדט זיך להחיות, מציל זיין פון א צרה, אויב מ’קען נאר ראטעווען איין מענטש פון די… הלוואי זאל נישט זיין אזעלכע זאכן, אבער אויב ס’מאכט זיך אזא גרויסע צרה, מ’קען נאר ראטעווען איינעם, זאל מען ראטעווען ענדערש דער ממזר תלמיד חכם ווי דער כהן גדול עם הארץ. הגם אז ווי ס’שטייט פריער אין די משנה, א ישראל און א ממזר איז מען מציל ישראל נישט דעם ממזר, אבער אויב איז דער ממזר א תלמיד חכם, איז ער קודם.
סאו א ממזר, אפילו ער איז א ממזר, ער האט דאך די מערסטע בושה’דיגע זאך, איך מיין צו זאגן אלס משפחה ווייז, אבער ער איז אויפגעוואקסן אלס תלמיד חכם, ער האט זוכה געווען צו כתר של תורה, ער טראגט א גרעסערע כתר ווי דער כתר פון דעם כהן. דער כהן האט דאך די כתר כהונה, אבער די כתר תורה איז גרעסער. סאו א ממזר תלמיד חכם איז חשוב’ער ווי אן עם הארץ וואס שטאמט פון א גאר גרויסע משפחה און ער איז געווארן דער כהן גדול. שנאמר “יקרה היא מפנינים”, דרשו חז”ל די פשוט’ע טייטש מיינט יקרה היא מפנינים אז די תורה איז טייערער ווי פנינים, ווי שיינע שטיינער. אבער חז”ל זאגן, יקרה היא מפנינים, אל תקרי מפנינים אלא מלפני ולפנים, אז פנינים זאל זיין א דאפלטע לשון, אזוי ווי א סובסטאנץ, פני פנים, פנינים, אז תורה איז חשוב’ער ווי אריינגיין לפני ולפנים, ווי דער כהן גדול וואס קען אריינגיין אין די ספעציעלע זאך. דאס איז שוין גאר א שארפע זאך, נישט נאר אז די מלכים, די secular power, האט power, ער קען מאכן די מלחמות און אלעס, די תורה איז חשוב’ער, אפילו דער כהן גדול וואס ער מאכט די עבודה יום כיפור און יעדער איינער ווייסט וואספארא גרויסע מדריגה דאס איז, לפני ולפנים, ער מאכט, ער איז מכפר אויף אלע אידן, א ממזר ערגעץ וואס קען לערנען שטייט העכער פון אים, און אפילו די הלכה זאגט אז מען גיבט אים דען קדימה לגבי נאך זאכן.
איך בין מעיר אז ס’איז זייער שיין, מען זאגט דער לפני ולפנים אלס די משל, ווייל די תורה ליגט דאך ביי די ארון, יא? דער כהן גדול גייט אריין איינמאל א יאר, אבער די תורה ליגט דארט א גאנץ יאר. ס’איז דא א מחלוקת אויב ס’איז אין די ארון, ס’איז געווען לעבן די ארון, אבער די ארון ליגט דארט. אבער דרך אגב, זעט מען אז ס’איז דא אן אינטערעסאנטע זאך אויך, אז א ממזר קען ווערן א תלמיד חכם. אזוי ווי מיר זעען שפעטער, יעדער איד קען ווערן א תלמיד חכם. איי, ער איז א ממזר, ער קומט נעבעך פון די שוואכסטע פלאץ, אבער ס’איז א בחירה, א מענטש קען, אויב ער וועט אריינלייגן די כוחות, קען ער ווערן א תלמיד חכם און ער איז דער חשוב’סטער.
אבער דא די עיקר, די עיקר כוונה איז צו זאגן די גרויסע חידוש, אז סיי איז דא א כתר תורה, סיי ס’איז מונח לכל, און סיי, איך קען אפילו זאגן, אויב ס’איז מונח לכל, די פשט פארוואס איז עס מונח לכל? ווייל קיינער וויל עס נישט, ווייל ס’איז שוואכער? ניין, ס’איז אזא זאך, אזוי ווי דו זאגסט, ס’איז טאקע ובחרת, און אפשר טאקע וועגן דעם, איך ווייס נישט, ווייל ס’איז א מענטש’ס אייגענע כח? איך ווייס נישט, אבער ס’איז אזא זאך וואס איז גרעסער פון די אנדערע כתרים.
דא ליגט באהאלטן עפעס א שטיקל דעמאקראטיע אזוי, אז דו זאלסט נישט האבן טענות אז דא א פאר פעמיליס… דאס איז דאך געווען די טענה פון קרח, א פאר פעמיליס האבן אלעס געכאפט. אבער די גרעסטע זאך איז נאך אלץ געבליבן אפן אפילו פאר א ממזר.
נאר מ’דארף צוטשיידן, ס’איז נישט פשט אז יעדער איינער קען, נישט דעמאקראטיע אז יעדער איינער קען. מ’דארף עכט… יא, אבער ס’איז תלוי אין א מענטש’ס מעשים, קענסטו זאגן.
זאגט דער רמב”ם ווייטער…
איך מיין צו זאגן, מ’קען עס קוקן אלס א חומרא. ס’הייסט, א כהונה קען מען קונה זיין בירושה, און תורה קען מען נישט קונה זיין בירושה. אפילו דיין טאטע איז געווען דער גרעסטער תלמיד חכם, מיינט עס נישט אז דו וועסט זיין. מוזט איך אליינס, עניוועי, זיי איבערגעבן עס אין די תורה. ס’קוקט אויס ווי א קולא, אבער ס’איז אויך א חומרא.
יא, אבער ס’איז פער, אזויווי ס’איז אינגאנצן תלוי אין עפערטס.
הלכה ב׳: תלמוד תורה כנגד כל המצוות
יא. זאגט דער רמב”ם ווייטער. יעצט גייט מען רעדן ווייטער. סאו ערשט האבן מיר גערעדט סאושעלי, ווי דער כתר תורה איז דער גרעסטער כתר. יעצט גייט ער אונז רעדן ווי די חומרא פון תורה לגבי אנדערע מצוות. סאו ס’איז זייער א גוטע המשך צו דעם. איך טריי דיך פשוט ארויסצוברענגען, ווייל מיר האבן גערעדט פאר די שיעור אז דו זעסט אויס אז ער האט א ליקוט פון מאמרי חז”ל במעלת התורה. איך טריי ארויסצוגעבן אז דער רמב”ם וויל דא אויסבויען א מהלך, א סדר פון וויאזוי ער ברענגט ארויס די מעלה פון די לעוועל תלמוד חכם’ס.
ביז יעצט האבן מיר גערעדט די סאושעל, די כתר תורה. יעצט קען ער זאגן אז אפילו לגבי אנדערע מצוות האט תלמוד תורה א מעלה, ס’איז מער העכער, ס’איז דאך הלכות, און ס’איז מער העכער פון אנדערע מצוות.
יא. אין לך מצוה בכל המצות כולן שהיא שקולה כנגד תלמוד תורה, אלא תלמוד תורה כנגד כל המצות כולן. יעצט, דער רמב”ם האט שוין געברענגט פריער אביסל ענליכע זאכן, ער האט געזאגט א תלמוד קודם למעשה, ואין לך תלמוד מביא לידי מעשה. דאס האט ער שוין געזאגט פריער אויך. אבער דא ברענגט ער אז ס’איז שקול כנגד, נישט נאר אז ס’איז קודם למעשה. דארטן איז עס געווען אזויווי א דין אין קדימה. דא זאגט ער אז ס’איז חשוב’ער, כנגד כל המצות, שהתלמוד מביא לידי מעשה, לפיכך התלמוד קודם למעשה בכל מקום.
אין די ערשטע פרק האט דער רמב”ם געגעבן די נימוק און די טעם, ווייל תלמוד ברענגט צו אלע מעשים. אבער דא זאגט ער נישט. דא זאגט ער אז ס’איז שקול כנגד מעשים אפילו אויב ס’ברענגט נישט צו די מעשים. ס’איז די תורה אליין, س’איז דוחה די מעשים.
למעשה: היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה
מיר וועלן זיך אויספירן די הלכה. קומט אויס למעלה להלכה, היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה, ער האט צוויי אפשענס, אדער טון זיין עוסק זיין אין מצוה, איך ווייס, גיין נאך געלט פאר אידן, אדער לערנען תורה. אם אפשר למצוה להעשות על ידי אחרים, לא יפסיק תלמודו, ער זאל נישט מפסיק זיין זיין לערנען, ווייל תלמוד איז חשוב’ער. ואם לאו, אויב איז די מצוה נישט שייך צו ווערן געטון דורך אן אנדערן, יא, ס’זאל ער טון די מצוה. יא, ס’זאל ער טון די מצוה, און ער זאל צוריקגיין לערנען. פשט, אז אפילו תלמוד תורה איז דאך עפעס וואס דו קענסט באלד משלים זיין. ניין, מ’קען נישט באלד משלים זיין. דאס איז וואס איך זאג, ביי די פאל פון יציאת מצרים, ווען ס’איז נישט אפשר לעשות על ידי אחרים, פשט, ס’איז נישט דו מבטל די מצות לימוד התורה, נאר פאר די שעה וואס דו ביסט עוסק אין די אנדערע זאך, און דו גייסט צוריקגיין לערנען. אבער דאך איז די… ניין, וואס איז די חידוש דא? וואלסט געזאגט, ווי די זאגסט, מ’קען נישט, די מינוט וואס מ’גייט אוועק, יעדע צייט וואס דו קענסט לערנען גייט מ’קיינמאל נישט צוריקבאקומען. ס’איז נישט אפשר, תורה איז נישט קיין זאך וואס דו גייסט זאגן, איך וועל מאכן א שיינע חוזר.
דיסקוסיע: פארוואס דארף מען טון די מצוה אויב תלמוד תורה איז אזוי חשוב?
דער רמ”א מיינט דא למשל אויך למשל תפילה, אזויווי די וואס לערנען תורה און זענען פטור פון תפילה לכל הדיעות? אבער וואדע. די גענדל הלכה פרטות פון תפילה דארף מען לערנען, צו עס איז תנוסו מנוסה וכו’ וכו’. אבער און פארוואס דעמאלטס אויב אי אפשר למצוה לעשות על ידי אחרים האט עס אויך געדארפט דוחה זיין? פארוואס דארף עס דעמאלטס בכלל טון די מצוה און יחזור לתלמודו, אויב עס איז תורה אזוי חשוב? ווייל מצוות דארפן אויפגעטאן ווערן אויף די וועלט. אה. דאס האבן מיר דאך געזאגט, תלמוד גדול ממעשה איז וואס דער פשט איז דאס גייט מאכן תלמוד און די גייסט דוחה זיין אלע מעשים. דאס ארבעט דאך נישט. ניין, אבער איך מיר פארשטיין, וואס העלפט אזא צווייטע סיטואציע פשט, אבער אין מעשה ליגט אויך אויף דיר החיוב? ניין, ניין, מצוות… אקעי, לאמיר טרייען צו מאכן קלארער. מצוות דא מיינט באופן כללי. מצוות מיינט זאכן וואס דארפן געטון ווערן אויף די וועלט. ווען עס רעדן פון תורה און מצוות, אז לויט וואס אונז פארשטייען אנהייב פון דעם פרק, אז ס’איז דא צוויי סארטן מענטשן. ס’איז דא מענטשן וואס זענען עוסק אין מצוות, ס’איז ווי א כהן גדול, ער טוט א גרויסע מצוה. און נאכדעם איז דא מענטשן וואס זענען עוסק בתורה. ס’איז נישט קיין מצוה אויף דיר. נישט קיין תפילה, אזויווי דו זאגסט, אפשר תפילה דארף מען טראכטן. אבער דא רעדט מען פון א מצוה, א חסד. מען דארף מאכן הלווית המת. דער מת דארף ווערן באגראבן. סאו אויב א צווייטער קען עס טון, דו טוסט דאך א חשוב’ערע מצוה, דו לערנסט תורה. אבער אויב א צווייטער קען עס טון, די זאך וואס האט געשען… נישט אויב די ווארט איז א חשוב’ערע מצוה. דו טוסט א חשוב’ערע זאך. אויב ס’איז נאך א מצוה דעמאלט איז ווייטער גדול. תלמוד תורה איז אויף אן אנדערע לעוועל פון מצוות. דו האסט דא א מצות תלמוד תורה און דו לערנסט די הלכות תלמוד תורה. באט תלמוד תורה איז גרעסער פון דעם. סאו אויב דו קענסט לערנען תורה, די מצוה וועט א צווייטער טון. אויב ס’איז טאקע נישטא קיין צווייטער, דעמאלטס קען קען מוסטו טון די מצוה. אוודאי, תורה איז געמאכט אז ס’זאל טון מצוות. אבער וואס איז דאס אנדערש פון די געווענליכע כלל פון עוסק במצוה פטור מן המצוה? פון יעדע מצוה? יא, בדרך כלל איז עוסק במצוה פטור מן המצוה. וואס איז דאס? הממ. אויך אן ענין. אזוי מען טוט שוין א מצוה, אבער ס’קען זיין אז תורה וואלט נישט געהאט יענע לעוועל, יענע כלל. איך טראכט, דו ווייסט, דו פרעגסט א גוטע שאלה. אה, דער רמב”ם אליינס, ער ברענגט אז דער רמב”ם אליינס איז נישט קלאר צו ער האט שוין געלערנט אין רמב”ם לעצטע וואך. ער האט געזאגט אז קען מען די לשון “עוסק במצוה פטור מן המצוה”? נישט קלאר. ס’קען זיין, דא וואלט מען געקענט טראכטן, מען קען טראכטן אז תלמוד תורה האט נישט קיין “עוסק במצוה פטור מן המצוה”. פארוואס נישט? ווייל ס’איז עפעס וואס מ’טוט א גאנץ לעבן. “עוסק במצוה פטור מן המצוה” איז פשט, יעצט האלט איך אינמיטן טון די מצוה, פארוואס זאל איך אוועקפארן איינס פאר די צווייטע? אבער לימוד התורה איז א מין מצוה וואס א מענטש וואלט ווען מיט דעם געקענט ווארטן אלע אנדערע מצוות, ווייל ער לערנט אייביג זיין גאנצע לעבן צו נישט צו טון קיין שום פון אלע אנדערע מצוות.
רייט, אזוי וואלט מען געקענט טראכטן. ער ברענגט אבער יא אז דער רמב”ם ברענגט די לשון “עוסק במצוה פטור מן המצוה” אויף תלמוד תורה. אפשר דארט מיינט עס נישט אזוי דווקא, איך ווייס נישט. אבער דא לכאורה קומט עס, ער ברענגט דא די הלכה, למעשה, אז אויב מ’טוט א מצוה. ס’איז זייער אינטערעסאנט, ווייל אפשר וויל איך דיר זאגן, איך טראכט אז דאס איז די נקודה פון די גאנצע זאך, רייט? ווייל וואס מיינט אפשר “מצוה על ידי אחרים”? אויב איינער איז גראדע א גבאי צדקה, יא, ס’איז נישטא קיין צווייטער וואס קען זיין דער גבאי צדקה, ווייל ער, דאס איז דיין דזשאב, ס’איז נישטא קיין אנדערע וואס קען דאס טון. אבער ס’איז דא א ברייטערע שאלה, ווערט איך געהייסן ווערן א גבאי צדקה? ס’איז דא אזוי ווי א חלוקת דזשאבס אין כלל ישראל. ס’איז דא איינער וואס איז דער תלמיד חכם און ער איז מערסטנס עוסק אין תורה, וואס דער צווייטער איז דער עסקן. ס’קען זיין אז די הלכה אז תלמיד גדול איז אויך א הלכה אז אויב איינער קען זיין די כתר של תורה, זאל ער זיך נישט זארגן אז ער דארף זיין דער גבאי צדקה, זאל א צווייטער זיין דער גבאי צדקה. אויב ער טרעפט זיך אנשטאט אן א גבאי צדקה, וועט ער מוזן ווערן דער גבאי צדקה, אז ס’איז נישטא קיין צווייטער וואס קען עס טון.
אבער פארשטייסט וואס איך זאג? ס’קען זיין אז אויב מ’כאפט אז תלמוד תורה איז א טשויס פון וועלכע סארט לעבן דו האסט, איז נישט נאר דא א שאלה די מינוטליכע גיין צו די לויה. דעמאלט קען מען שוין פארשטיין אז דער תלמיד גדול קען זאגן א גרעסערע זאך, אז איינער זאל זיך נישט זארגן אויב ער איז נאר עוסק בתורה. ער גייט נישט ווערן אן עסקן, ממילא גייט נישט זיין ביי אים דער דין פון “אי אפשר לעשותה על ידי אחרים”, ווייל ס’איז נישט נוגע צו אים. פון די אנדערע זייט, לכאורה למשל אזא ווי מיר האבן געלערנט אז דער ביינער
הלכה א (המשך): עוסק בתורה און פטור פון מצוות – די סתירה
Speaker 1:
דעמאלטס קען מען שוין פארשטיין אז דער תלמיד גדול קען זאגן א גרעסערע זאך, אז איינער זאל זיך נישט זארגן, אויב ער איז נאר עוסק בתורה, ער גייט נישט ווערן אן עוסק, ער גייט נישט זיין ביי אים דער דין פון אי אפשר לעשות על ידי אחרים, ווייל ס’איז נישט נוגע צו אים.
פון די אנדערע זייט, לכאורה, למשל אזוי ווי מיר האבן געלערנט אז דער ביינוני איז עוסק במצוה פון פדיון שבויים, איז ער פטור פון סוכה. נו. תורה האט אים פוטר געווען דווקא פון די מצוה. אבער פון די אנדערע זייט האט תורה א שוואכערע זאך כלפי מצוות, אז תורה ווערט אייביג געזען ווי א הכנה צו מצוות. דו גייסט לערנען און מ’דערמאנט וואס איז א מצוה, תורה איז דאך על מנת לעשות, תורה דארף זיין על מנת לעשות, אזוי ווי מיר האבן געלערנט פריער, תלמוד מביא לידי מעשה. אויב ער האט נישט אין קאפ קיין שום מצוות, וועט דאך נישט געשען דער תלמוד מביא לידי מעשה. איך ווייס נישט, איך ווייס אז די גאנצע איז א problem, איך ווייס, אבער דאס וואס דו פרעגסט איז א שאלה.
איך וויל זאגן אזוי, אז א מענטש קען זאגן, איך בין א גבאי צדקה, ממילא איך וועל טון מצוות פון צדקה. איי, ס’איז אויך דא א מצוה פון בואו נתעסק בה, אבער איך מיין job איז צו טון צדקה. וואלט איך געוואוסט אז א מענטש קען זאגן מיין job איז צו לערנען תורה, און ער איז שוין מפקיע פון מצוות? ווייל תורה איז דאך אויך א חלק פון הכנה צו מצוות, ווייל תלמוד מביא לידי מעשה.
Speaker 2:
אה, wait, דו מיינסט צו זאגן אז אן עוסק בתורה איז נישט פטור פון זיצן אין סוכה? ס’איז נאר דא עוסק במצוה, ס’איז לכאורה פשוט, right?
Speaker 1:
יא. אבער אפשר יא? אפשר יא, ווער זאגט אז נישט? אפשר איז פשוט נישט געווענליך קיין נפקא מינה, ווייל מ’קען דאך לערנען אין די סוכה. ס’איז דאך נאר א שאלה ווען ס’איז א סתירה. אפשר אויב ער איז עוסק במצוה איז א סתירה, אפשר איז ער יא פטור. אפשר הנחנמי. איך מיין, ס’איז פאני טאקע וואס ער זאל זיין פטור, ער מאכט נישט קיין סוכה ווייל ער זיצט און לערנט. ניין, ס’איז weird. ס’וואלט געסאונדט אז תורה איז שוואכער פון מצוות.
ס’איז דא, וואס זע איך? אז די ירושלמי פרעגט אויף דעם, זיי זאגן אז א מענטש איז פטור פון… אה, די ירושלמי פרעגט די קשיא, זיי זאגן אז… האבן זיי על מנת לעשות, זיי זאגן… ניין, איז וואס… פארוואס איז תפילה אנדערש דעמאלטס טאקע? נישט קלאר. מ’דארף פארשטיין בעסער.
ס’איז דא אזא שטיקל סתירה. איך זאג, וואס איז דא די צוויי לעוועלס? איז דא אלעמאל א שאלה, איך האלט יעצט אינמיטן לערנען, זאל איך גיין צו די לויה? און נאכדעם איז דא א צווייטע שאלה, זאל איך זיין א מענטש וואס איז עוסק אין תורה און ער מיידט זיך… און נאכדעם, דער חכם, א תלמיד חכם בויעט א סוכה, ער האט א גוי וואס מאכט די סוכה. ווען ער שטעלט דאס שוין ווען ער איז זוכה לכיתרא של תורה, דארף ער שוין די כיתרא של תורה אליין. דארף ער שוין רעכענען, קען זיין אז דאס אליין מיינט מצוה עוברת. מצוה עוברת מיינט די מצוה וואס אונז ווייסן. יעדער ווייסט אז פורים איז דא א מצוה פון מקיים זיין משלוח מנות ומתנות לאביונים. אויב דער תלמיד חכם האט עס איגנארירט איז פשט אז ער איז נישט לומד על מנת לעשות. סאו א מצוה עוברת האט מיינט די מין זאך, א מצוה וואס יעצט איז די צייט פון די מצוה. און דאס איז די זאך וואס דו זאגסט, אז וועלכע אז ס’איז דא א מצוה עוברת. און זיי ווילן אז דער תלמיד חכם זאל אויך לעבן אין אן ענווייראנמענט פון מצוות. דא איז נישט געשטאנען די ווארט מצוה עוברת, אבער דא איז געשטאנען די ווארט נאר אפשר הסתלקות מדרכי החיים. ס’איז מסתמא רעדט עס נאך פון אזעלכע זאכן, אזויווי גמילות חסדים וכדומה וואס איז נוגע צו אזא סארט דין.
אקעי, לאמיר גיין… סאו, סאו, לאמיר דאס מסכם זיין. ס’איז דא א שטיקל מבוכה, און ס’קען זיין אז ס’איז אן אמת’דיגע מבוכה אויך, נישט א הלכה למעשה. אבער דא איז לכאורה געקומען ארויסצוברענגען די מעלה פון תורה, אפילו איבער אנדערע מצוות. אקעי, אפשר וועלן מיר זיין מער מעיין אין די סוגיא און צוריקקומען דערצו, אפשר וועלן מיר מאכן עפעס א שיעור פון ענינים.
הלכה ב: תחילת דינו של אדם – תלמוד קודם למעשה
Speaker 1:
זאגט דער רמב”ם ווייטער: תחילת דינו של אדם אין נידון אלא על התלמוד. ווען מ’איז דן א מענטש, מ’מיינט דא דין וחשבון אין שמים? יא, דאס איז א גמרא. ווען מ’איז דן א מענטש, די תחילת, מיט וואס הייבט מען אן? מ’הייבט אן מיט לערנען, ואחר כך על שאר מעשיו. אזוי שטייט אין קידושין, כשם שתלמוד קודם למעשה, כך דינו קודם למעשה. ממש די לשון הגמרא איז דער רמב”ם’ס קאנעקשאן. לפיכך אמרו חכמים, לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. ווייל תחילת דינו של אדם…
דיסקוסיע: וויאזוי איז געקאנעקטעד תחילת דינו מיט שלא לשמה?
Speaker 1:
וויאזוי האסטו געקאנעקטעד די צוויי זאכן? וויאזוי זענען זיי געקאנעקטעד? וואס איז די ווילדע קאנעקשאן? איז דאס נישט קיין ענין. ווייל מ’הייבט אן מיט תורה, איז תורה אזוי וויכטיג, אז מ’זאל עס טון אפילו שלא לשמה. ס’איז דאך אפילו לגבי מצוות, איז מצוה שלא לשמה טויג נישט, ס’דארף זיין כוונה לשמה.
Speaker 2:
ניין, ס’איז דא א כוונה אין מצוות אויך, אדער שלא לשמה.
Speaker 1:
אפשר מיינט דער רמב”ם, אז וויבאלד תחילת דינו, אפשר, איך טראכט א פשט, שלא לשמה… ער צייכנט צו אז דער רמב”ם האט מאריך געווען אין דעם זייער שטארק אין זיין ספר תשובה, נאך די הקדמה צו פרק חלק, וואס איז דער פשט פון שלא לשמה. יעדער איינער געדענקט עס, ווער ס’ווייסט נישט, מאכט חזרה אן אנדערע מאל. אבער דא שטייט נישט אריין וואס מיינט שלא לשמה. ס’קען זיין אז די ווארט איז עפעס אנדערש. די ווארט איז וויבאלד פארוואס תחילת דינו של אדם? ווייל דאס איז די ערשטע זאך, קודם דארף מען לערנען, נאכדעם איז דא קריטעריע. ס’איז די זעלבע זאך, קודם דארף מען לערנען. אויב דו לערנסט נישט, הייבט זיך גארנישט אן. נאכדעם וועט מען פרעגן א שאלה, איז עס לשמה? איז עס נישט לשמה? איז עס לשם עשיית המצוות? איז עס נישט? סאו דאס איז די חינוך. אזוי ווי דער רמב”ם לערנט, אז מ’מאכט קינדער לערנען שלא לשמה, כדי זיי זאלן צוקומען צו לשמה. פון די זעלבע סיבה פארוואס תחילת דינו איז תלמוד קודם למעשה, איז אויך, מ’קען נישט ווארטן פאר די לשמה, ווייל מ’וועט נישט אנקומען. עפעס אזא סארט.
לכאורה דא רעדט ער אויך נישט פון די כתר תורה. כתר תורה קען דאך זיכער נישט זיין שלא לשמה. אבער דער רמב”ם זאגט עס אזוי בדרך אגב לכאורה, ווייל ער זאגט אז תחילת דינו של אדם. נאט קליר, דאס איז וואס איך זאג, איך ווייס נישט.
אקעי, עד כאן איז די הקדמות. יעצט גייען מיר אנקומען צו וואס גייט מען טון. אויב אזוי, איינער זעט אז די תורה איז אזוי גוט, וואס זאל ער טון? יא? יא.
Speaker 2:
אבער ניין, דער רמב”ם זאגט אז לשמה מיינט צו וויסן הלכות?
Speaker 1:
ניין, צו וויסן וויאזוי זיך אויפצופירן.
Speaker 2:
ווער האט דיר געזאגט אז דער רמב”ם זאגט אזוי? וואס איז די שיטה פון רמב”ם שלא לשמה אין פירוש המשניות?
Speaker 1:
אקעי, ס’זאל נישט פאר’יענ’ט ווערן.
Speaker 2:
לשמה לשם תורה?
Speaker 1:
ניין, ניין, מיר גייען נישט יעצט אריינגיין דערין. לשמה מיינט, וויבאלד אהבת ה’ דביקות ה’ וכו’, וואס איז קאמפליקירט.
Speaker 2:
אה, לשם שמים, פאר’ן אייבערשטן.
Speaker 1:
לעצט לייוו האבן מיר אנגעקומען אין הלכות תשובה, און נאך אפאר שיעורים גייט דער רמב”ם זאגן א הגדרה פאר שלא לשמה. איך מיין אז דעמאלטס איז די צייט. איך טראכט אזוי, מ’קען עס דא אריינלייגן אין ווייל תחילת דינו של אדם, אבער איך זע נישט טאקע לויט דעם רמב”ם לערנען דאס.
לויט דער פשט, לשמה מיינט לשם וויסן תורה. איך מיין אז דער גר”א לערנט אזוי, אדער דער אנדערער. לשמה מיינט צו וויסן הלכות, צו וויסן הלכות תורה. קענסטו זאגן אזוי, אז ווייל קודם פרעגט מען אים אויף תלמוד, און נאכדעם אויף מעשים, ממילא קודם מוז ער לערנען, ווייל מ’הייבט אן מיט תלמוד. אבער דעמאלטס איז עס שוין לשמה לויט די ערשטע פשט, נישט שלא לשמה. עפעס פעלט דא, עפעס פעלט א הסבר. איך טראכט אז מיין הסבר אפשר דאס איז די ווארט. ס’איז אביסל אפיקה די גאנצע מהלך פון די פערק. אבער די פשוט’ע טייטש קען מיינען אזויווי אז היות דאס גייט זיין די ערשטע שאלה, כאטש זאלסטו נישט בלייבן מיט די צונג אינדרויסן. מ’גייט דיך דאך פרעגן טויזנט מצוות, יא? געוויסע מצוות איז אביסל בעסער, אביסל שוואכער, אבער עט ליעסט, מ’הייבט אן די בחינה. יא, מ’זאגט פאר די אינגל, ער גייט אים איינהערן די אלף בית. קודם די אלף בית זאלסטו אביסל קענען, יא? זאלסט נישט בלייבן מיט די צונג אינדרויסן מיט די ערשטע שאלה. אקעי.
הלכה ב (המשך): מי שנשאו לבו – דער וועג צו כתר תורה
Speaker 1:
זאגט די הלכה ווייטער, זאגט דער רמב”ם, “מי שנסע לבו לקיים מצוה זו כראוי לה”, דא זאגט ער גאנץ קלאר “כראוי לה”, “ולהיות מוכתר בכתרה של תורה”, ס’איז דאך דא לעוועלס פון תורה וואס ס’איז נאכנישט די שפיץ. ווי מיר האבן געלערנט פריער, די סתם תלמוד תורה איז אז א מענטש זאל צעטיילן זיין טאג אין דריי, א דריטל פון טאג זאל ער לערנען. אבער אויב איינער וויל מקיים זיין כראוי לה, וואס דאס גייט אים ברענגען די כתרה של תורה, “לא יסיח דעתו לדברים אחרים”, ער זאל נישט מסיח דעת זיין פון לערנען פאר אנדערע זאכן, “ולא ישים על לבו שיקנה תורה עם עושר וכבוד כאחד”, עס זאל אים נישט איינפאלן א געדאנק אז ער קען אויך קונה זיין תורה מיט עושר און כבוד צוזאמען. ער וועט זוכה זיין צו אלע וועלטן, ער וועט האבן תורה און אויך כבוד און רייכקייט. ס’ארבעט נישט אזוי.
“כך היא דרכה של תורה”, די דרך פון תורה איז אז מ’דארף אלע אנדערע אינטערעסן אוועקווארפן, און מ’דארף לערנען תורה אויף אן אופן אז אפילו ווען דו האסט נאר “פת במלח תאכל”. אויב א מענטש זאל זאגן, “לאמיר טון, איך גיי היינט קעיר נעמען פון צוויי זאכן: איינס, איך זאל האבן א רייכע סאפער, און אז איך זאל אויך קענען לערנען.” פארשטייט זיך אז דו גייסט נישט קענען אוועקגעבן דיין גאנצע אינטערעס פון די טאג פאר תורה, סאו די עסן זאל זיין אסאך א ווייניגערע אינטערעס. אפילו אויב דו האסט נאר פת במלח, זאלסטו נאך אלץ ווייטער לערנען. און אפילו אויב דו דארפסט שלאפן אויף די ערד, “על הארץ תישן”. אפילו אויב דו דארפסט לעבן חיי צער, עס וועט לעבן חיי צער, אבער אפילו בתורתי אומן. נאר אזוי קען מען זוכה זיין צו כתר של תורה, ווייל אזוי ווערט אנגערופן אז מ’קען נישט מסיח דעת זיין אויך לדברים אחרים. אויב א מענטש האט אין זינען “איך וויל אויך לעבן א באקוועמע לעבן און אויך לערנען תורה”, האט ער זיך נישט קענען אוועקגעבן די גאנצע קאפ און מוח פאר תורה.
הלכה ב (המשך): ולא עליך המלאכה לגמור – שכר לפי הצער
Speaker 1:
זאגט דער רמב”ם ווייטער, ער ברענגט די משנה, זאגט ער, לערנען תורה איז א גרויסע עבודה, ווערן א קונה כל התורה כולה איז א ריזיגע עבודה. “ולא עליך המלאכה לגמור”. ווען מ’הייבט אן לערנען, דארף מען נישט טראכטן פון ענדיגן, ווייל דאס קען ברענגען יאוש. יא, ווייל א מענטש קאמפערט וויפיל ער ווייסט שוין קעגן וויפיל ער דארף אלץ וויסן, קען ברענגען א מורא’דיגע יאוש פון אן עם הארץ. דיין דזשאב איז נישט צו ענדיגן, דיין דזשאב איז צו טון יעדן טאג די עבודה. יא? און דער רמב”ם זאגט דא בעיסיקלי מוסר והדרכה, יא? אגעין, “ולא אתה בן חורין לבטל”. דו ביסט נישט קיין בן חורין, דו האסט נישט די פרידאם, דו ביסט נישט א בן חורין זיך צו מבטל זיין פון תורה. דאס איז א חיוב, ווייל דו מוזט יעצט לערנען. “אבל אם הרבה תורה הרבה שכר”. אויב דו האסט געלערנט זייער אסאך תורה, דו האסט מרבה געווען תורה, האסטו מער שכר. “והשכר לפי הצער”. די שכר גייט מען באקומען, אדער ווי די לשון “לפום צערא אגרא”. די שכר גייסטו באקומען לויט וויפיל דו האסט זיך מיט צער געווען אויף תורה.
די גאנצע שטיקל איז לכאורה א המשך פון די איין זאך. ס’הייסט, איינער וויל מקיים זיין די מצוה. די מענטשן האבן איידיעס: קודם כל, קודם דארף איך האבן געלט. צווייטנס, דארף איך מאכן זיכער אז איך גיי טאקע מצליח זיין צו לערנען. דריטנס, וואס איז די ציל? זאגט דער רמב”ם: ניין! די וועג איז אנצוהייבן איז צו זיך האבן א דעדיקעישאן. דו זעצט זיך לערנען צו ס’גייט יא געלונגען, צו ס’גייט נישט געלונגען, צו דו גייסט יא האבן צו עסן, צו דו גייסט נישט האבן צו עסן. וויסן זאלסטו אז די שכר באקומט מען אויף דעם, אויף די דעדיקעישאן, אויף דעם מיינט ער “לפי הצער”. ווייל דער רמב”ם האט דאך אביסל געענדערט דעם לשון “לפום צערא אגרא”, דאס וועלן מיר דארפן פארענטפערן. דו גייסט האבן… דו קענסט נישט מאכן חשבונות. אויב דו מאכסט חשבונות, קומט מען ערגעץ נישט אן. די ערשטע זאך איז, מ’לייגט זיך אריין אין דעם.
לכאורה וואס ער מיינט צו זאגן איז אזוי: ווען ס’וואלט יא געווען, לאמיר זאגן, ס’וואלט געווען א מין וועג וויאזוי א מענטש זאל קענען באקומען כתר כהונה, וואלט מען געזאגט, אויב דו וועסט באקומען כתר כהונה, האט זיך געלוינט די גאנצע ארבעט, און נישט, איז עס ארויסגעווארפן די אלע יארן. אבער כתר תורה ארבעט נישט אזוי, ס’איז נישט פשט אדער יא אדער נישט, נאר ס’איז אלע פיר ערך. איינער איז זוכה געווען צו די גאנצע כתר, און איינער איז זוכה געווען אז ער האט געלערנט אסאך יארן, און ער האט נישט אלץ באקומען שכר. ניין, דאס איז וואס דער רמב”ם וויל דא זאגן, אז אפילו אויב דו גייסט נישט קענען ענדיגן, אפילו דו וועסט נישט קענען, אבער דו האסט באקומען על ביתו תורה ועל ביתו שכר. ס’האט זיך נאך אלץ געלוינט די יגיעה. צום סוף ביסטו נישט זוכה געווען, ביסט נישט געווארן ממש א גרויסער תלמיד חכם, אבער דו ביסט געווארן א שטיקל תלמיד חכם.
הלכה ב׳ (המשך): „עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי” – דער פרייז פון דעדיקעישן
Speaker 1:
דו האסט זיך מצער געווען אויף תורה, האסטו באקומען… ס’האט זיך נאך אלץ אומגעלוינט פאר די צער, אדער ביסט א כאטש א שטיקל תלמיד חכם. ניין, דאס איז וואס ער זאגט דא, אבער די ביסט די מחלק די אידן, מ’דארף מחלק זיין די אידן.
איך קוק עס אן א גאנצע צייט פון די פערספעקטיוו דא, אז דער רמב”ם וויל דא מצייר זיין ווי עקסטרעם, ווי שטארק עס דארף זיין די דעדיקעישאן. די אלע זאכן איז אראפצונעמען זאכן וואס א מענטש האט געטראכט אז מיין הבטחה צו די תורה איז קאנדישאנעל, אויב ס’האט געלונגען, אויב חלום געלט וכדומה. אזוי ער גייט ווייטער גיין מיט אזעלכע זאכן אין די נעקסטע שטיקל הלכות.
ס’פאר דעם איך פיל אז דער רמב”ם קומט דא מחזק זיין איינער וואס איז נישט מצליח געווען. אבער אוודאי דארף מען מחזק זיין, דער רמב”ם אליין האט געשריבן א בריוו, דו ווייסט אזא שיינע בריוו, אויב מ’רעדט פון חיזוק, אזא שיינע בריוו דער רמב”ם געשריבן צו איינער ר’ דזשאבאר? עפעס אזוי, א בעל תשובה אדער א גר, איך דענק נישט, איינער א מורא’דיגע… נישט ר’ עובדיה, ניין. ס’איז געווען איינער ר’ דזשאבאר מיין איך? א איד, א פשוט’ע איד, האט זיך געזעצט לערנען רמב”ם, ער האט געוואלט לערנען אים מורא’דיג. ער האט געהערט אז דא איז א ספר רמב”ם, משנה תורה, א פשוט’ע ספר וואס מ’קען לערנען, האט ער זיך געזעצט לערנען. און מענטשן האבן חוזק געמאכט פון אים, האבן געזאגט אז דער רמב”ם טוט נישט לערנען רמב”ם, ער לערנט גמרא, ס’קומט שוין יענע צייט, ער האט תוספות, ער פארשטייט אלעס. דער רמב”ם האט אים געשריבן א זייער שיינע בריוו מחזק צו זיין, זאגן אז יעדער איד וואס לערנט איז א מצוה, ער זאל זיך מחזק זיין, ער זאל זיך שלאגן. יענער האט געוואלט ענטפערן פאר די רמב”ם אויך אין די מחלוקת, צוריקשלאגן, האט אים דער רמב”ם געשריבן א בריוו אז ער זאל זיך נישט שלאגן פאר אים, דער רמב”ם זאגט “שלאג זיך נישט, דו זעץ דיך לערנען”.
אבער דא מיין איך קומט דער רמב”ם ארויסצוברענגען אז די עת וזמן חול וביטול איז מער מיין איך די נקודה דא. ער שטייט און זאגט אז ס’איז פשט ער זאגט דאך, דו ווילסט תורה? מאך נישט קיין חשבונות! דו דארפסט זיך מחייב זיין די גאנצע תורה, צו די גאנצע לעבן.
דיסקוסיע: כתר תורה – קענען אדער עמל?
Speaker 2:
לויט דעם רמב”ם, איינער וואס האט א גאנץ לעבן זיך מתעמל געווען, און לאמיר זאגן ער האט נישט קיין כשרונות, וועט ער הייסן אז ער איז קונה געווען כתר של תורה? ס’איז שוין כתר של תורה מיינט די כתר פון עמל התורה, פון לערנען אייביג.
Speaker 1:
ניין, דער וואס ער קען נישט, קען ער נישט. מ’רעדט נישט יעצט פון וואס ער קען נישט, יעצט רעדט מען פון וואס ער קען יא. ס’איז דא אזא זאך, שכר לפי הצער. אבער די הדרכה דא, דאס איז א הדרכה פאר איינער וואס וויל… רוב מענטשן זענען נישט מקיים מצוותיה כראוי לה, איך בין זייער מדגיש די לשון. רוב מענטשן זענען נישט מקיים מצוותיה כראוי לה. ס’איז דא מצוות וואס מ’איז יוצא, זייער א בעל הבית’ישער איד. אלעס איז די חלק וואס דו זאגסט, איז פאר יענץ. אויב דו ווילסט טון כראוי לה, און די אלע תירוצים, אפילו חיזוק איז דאך אויך נאך א תירוץ. עמוד, ניין, דו גייסט לערנען די גאנצע תורה, און אפילו אויפ’ן פרייז פון וואטעווער ס’קאסט, אן קיין תירוצים. אויב ס’איז דיר נישט געלונגען, דארף מען דיר מחזק זיין דעמאלטס. מ’דארף אבער יא, ס’זעט אויס אז אויב איינער… צוויי מענטשן זענען אנגעקומען צו כתר של תורה, איינער האט עס געטון מיט מער צער, דער וואס האט עס געטון מיט מער צער איז חשוב’ער.
Speaker 2:
ניין, אזוי האלט דער רמב”ם נישט אזוי.
Speaker 1:
ער מיינט נאר צו זאגן אז דאס איז די שכר לפום צערא, דער וואס ער האט מורא פון די פראבלעמען, אזוי וואס טוט מען? איך ווייס, איך ווייס, איך באקום שכר דערויף. דער רמב”ם קומט נישט… לאמיך ארויסזאגן זייער קלאר, דער רמב”ם, כתר תורה מיינט איינער וואס ער קען טאקע לערנען, נישט איינער וואס ער מוטשעט זיך. מוטשעט זיך איז א שיינע זאך, אבער דער רמב”ם זאגט נישט וועגן אים. יענער גייט צוריק אין די פריערדיגע קאפיטל, ער זאל לערנען וויפיל ער קען. דא רעדט מען נאך איינער וואס ער איז נישט מקבל די תירוצים. דער רמב”ם זאגט אז ס’איז דא א חיוב צער, נישט קיין תירוץ.
על פי הלכה, איינער וואס איז מחיוב צו לעבן אין צער, איז נישט מחיוב. על פי הלכה איז ער מחיוב נאכדעם וואס ער האט פרנסה. אפילו אז דו געדענקסט, אין פרק א’ האבן מיר געלערנט, אז מ’גייט וועגן מחלק זיין די צייט. אפילו אז דו געדענקסט דארט, מ’האט דארט געטראכט, איך האב געקוואקעט און געלאכט פון אים, איך האלט נישט חיי צער. א מענטש מעג לעבן ברחבה, נישט א מעגע, אפשר איז עס אפילו א מצוה, צו געבן צדקה וכדומה. דא רעדט מען פון אן אנדערע לעוועל, פון אן אנדערע לעוועל וואס ער טוט נישט יענץ, און דעמאלטס איז עס אן אנדערע זאך.
אקעי, גענוג גערעדט וועגן דעם. לאמיר גיין ווייטער.
„אם תעלה מחשבה זו על לבך” – דער רמב”ם’ס ווארענונג
Speaker 1:
כתוב בתורה, “שמעו תמימים”, א מענטש זאל טראכטן אזוי, “עד שיקראוהו שוטה ואכזר”, אקרא. נאכדעם, עד מיינט עד בכלל. קודם לאמיר גיין ארבעטן אביסל. און מאכן געלט, אזוי ווי דער רמב”ם האט פריער געזאגט אז קודם דארף מען זיין יתקן רם ישב, און נאכדעם. דא גייט דאך ממש פארקערט ווי ער האט אליין געזאגט.
Speaker 2:
ניין, פארוואס איז עס פארקערט?
Speaker 1:
ער זאגט דיר אז דו גייסט כאפן דעם מענטש? קודם דארף מען לערנען תורה, יא. אבער קודם וועלן מיר מאכן געלט, און נאכדעם וועלן מיר גיין לערנען. אדער, אדער, א טשעק אין מיין חשבון, וועלן מיר גיין איינהאנדלען וואס איך דארף, קויפן וואס איך דארף, און נאכדעם וועלן מיר עפענען א מסכת, און נאכדעם וועלן מיר ווערן עוועילעבל פון מיינע ביזי’ע געשעפטן, און דעמאלטס זיך אראפזעצן לערנען.
וואס איז דער עיקר? זאגט דער רמב”ם, “אם תעלה מחשבה זו על לבך”, אויב דו וועסט טראכטן דעם וועג, “אינו זוכה לכתרו של תורה לעולם”, וועסטו קיינמאל נישט זוכה זיין צו די כתר של תורה. דו וועסט אייביג האבן אנדערע תירוצים, די עסקים וועלן אייביג ווערן נייע עסקים. אזוי ארבעט עס, מענטשן וואס זענען ביזי וועלן אייביג זיין ביזי, און וועלן אייביג האבן אנדערע תירוצים.
אלא, עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי. לערן רוב צייט, און דו וועסט טרעפן אביסל צייט צו זיין ביזי מיט די וויכטיגע זאכן וואס דו דארפסט טון. “ואל תאמר”, ברענגט ער דעם לשון המשנה, “ואל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה”, דו וועסט קיינמאל נישט ווערן פנוי פאר תורה.
דעדיקעישן מיינט צאלן דעם פרייז
Speaker 1:
ווייטער, נאך מקורות. מ’קען הערן דעם געדאנק פון דעם מענטש. דער רמב”ם זאגט דא אזוי, דער מענטש טראכט אז לערנען תורה נעמט אזא גרויסע לעוועל פון דעדיקעישן, זאג איך יעצט נישט לערנען, און נאכדעם ווען איך וועל קעיר נעמען פון אלע אנדערע זאכן, דעמאלטס וועל איך זיך אראפזעצן לערנען. זאגט דער רמב”ם, ניין. דאס וואס דו זאגסט אז תורה דארף נעמען דיין גאנצע דעי, דארף שוין אנהייבן. איי, דו דארפסט קעיר נעמען פון נאך זאכן? וועסטו ווערן מוותר אויף דעם. דאס איז נישט דעדיקעישן. די איין דאזיגע מחשבה וואס זאגט אז יעצט ביז קודם וועל איך ענדיגן עפענען און נאכדעם וועל איך זיך דעדיקעיטן, האסטו נישט קיין דעדיקעישן בקיצור. ווייל דעדיקעישן מיינט אז דו ביסט מוותר עפעס דערפאר. דו זאגסט, ווען איך וועל האבן אלע צייט, וועל איך זיין טייער. בקיצור, דו טוסט נישט דערפאר גארנישט, דו ביסט נישט פארקומענט.
Speaker 2:
אזוי ווי דו זאגסט, קען אפשר זיין אביסל אן אנדערע פשט, אז ער גייט דא קעגן דעם מענטש וואס וויל זיין פערפעקט. דער מענטש זאגט אזוי, איך ווייס אז אויב איך גיי דארפן נאך קעיר נעמען פון עפעס, גיי איך נישט קענען א גאנץ טאג לערנען ממש מיט הונדערט פראצענט פאוקעס. זאגט דער רמב”ם, לערן מיט ניינציג פראצענט פאוקעס, אבער לערן יעצט, נישט אז דו וועסט גיין לערנען א יאר ארום.
Speaker 1:
דאס איז שוין ווייטער מיין חיזוק מהלך. און ער זאגט עס, דו וועסט האבן אביסל צייט, אבער די נעקסטע ברירה איז אז דו גייסט גארנישט לערנען, און נאכדעם גייסטו האבן א גאנצע טאג און א גאנצע נאכט צו לערנען. זאגט ער, ניין, ניין, ניין, לערן יעצט רוב שעות פון טאג.
איך בין אסאך מער אין די אידיע. אז דא שטייט די פרייז, נישט חיזוק. דא שטייט וויפיל ס’קאסט.
ווער איז פטור? – דער רמב”ם רעדט פאר דעם וואס וויל
Speaker 1:
ווער איז א פטור? יעדער איינער איז פטור. מ’איז נישט מחייב קיינעם צו מחזר זיין. דער רמב”ם זאגט נישט אז קיינער איז מחויב אין קיין מצוות עשה שהזמן גרמא. מ’דארף זיך מתעסק זיין מיט נתינת הלב. די גאנצע הלכה איז פאר ווער ס’וויל. דו דארפסט נישט קיין חיזוק. דו ווילסט נישט, מאך א לעבעדיגע לעבן, זיי אן עובד ה’. אבער דו זאגסט, ס’שטימט נאך מיט דעם וואס ער האט געזאגט אז מ’דארף מסיח דעת זיין פון אלעס. וועגן דעם, ווען דער מענטש טראכט, “איך בין נאך נישט גרייט צו מסיח דעת זיין פון אלעס,” זאגט דער רמב”ם, “פוש דיך, זיי די מערסטע מסיח דעת ווי דו קענסט.”
Speaker 2:
ניין, ניין, דאס זאג איך נישט.
Speaker 1:
איך זאג דער תירוץ איז אז מסיח דעת זיין מיינט צאלן פאר דעם. ס’מיינט נישט, “איך זיץ מיט מנוחה.” דאס צאלסטו נישט דערפאר גארנישט. ס’דארף קאסטן. ס’איז פשוט אז ס’דארף. אויב טעארעטיש איז מיר גענויגט, דארף איך נישט קיין מצוות לא קאסטן. אבער די דעדיקעישן מיינט, אין עולם הזה געווענליך מוז זיין אז ס’וועט קאסטן. איינער וואס איז נישט גענויגט צו צאלן פאר דעם, איז דאך מכל שכן אז… געווענליך, דא שטייט לעולם, לעולם קען אפשר זיין אז ער האט אן התעלות שבעת ימינו, ס’מיינט נישט דאס. ס’מיינט אזוי געווענליך, בעולם הזה ארבעט עס אזוי. ווער ס’האלט נישט ביים צאלן יעצט די פרייז וואס ס’קאסט יעצט, וועט נישט צאלן מארגן די פרייז וואס ס’קאסט מארגן. ס’איז אן אנדערע פרייז. ער וועט זיין במנוחה, ער וועט האבן אנדערע תענוגים וואס ער וויל טון, אז ער וויל על שם אלו תפנה.
זייער גוט.
הלכה ט׳: „לא בשמים היא ולא מעבר לים היא”
דער רמב”ם’ס דרשה
Speaker 1:
זאגט דער רמב”ם ווייטער, “כך אמרה תורה, ‘לא בשמים היא ולא מעבר לים היא'”. איין וועג האט עס שוין דער רמב”ם געלערנט לענין אז מ’קען נישט זאגן קיין נבואות און מופתים אויף תורה. אבער דא זאגט דער רמב”ם די פשט, ער רעדט די חשיבות פון תורה. די חשיבות איז די קאסט, די פרייז.
“לא בשמים היא”, לא בגסי הרוח תמצא. די תורה טרעפט זיך נישט ביי בעלי גאוה, די וואס האלטן זיך אזוי גרויס ביזן הימל. אינטערעסאנטע לשון. אבער גאוה מיינט ער דא גאוה אזוי געווענליך, אדער דא רעדט מען עפעס פון א מענטש וואס וויל אויך תומך חיי עולם הזה זיין, עפעס א מענטש וואס האט א… אקעי.
“ולא במהלכים מעבר לים היא”, די תורה געפינט זיך נישט ביי די וואס זענען ביזי אויך מיט מאכן פרנסה און פארן פאר ביזנעס. ער איז א זייגער צו זייגער, למשל. ווייל פרנסה מיינט אז איינער פארט פון דערווייטנס, ס’איז א גרויסע ביטול תורה, אדער א טרעוועלער וואס ס’נעמט אים אוועק די גאנצע לעבן.
“אמרו חכמים, לא כל המרבה בסחורה מחכים”. נישט דער וואס טוט סחורה וועט ווערן חכם בתורה, וועט ווערן קלוג. ס’מאכט זיך אמאל, ס’איז א גרויסע מורא וואס קען מאכן א מלאכה. וצוה ואמר, וועגן דעם האבן חז”ל געזאגט נאכאמאל, הוי מעט עסק, טו ווייניג עסק, נישט זייער אויבערדרוקן, נאר טו אפשר א קליינע פרנסה, ועסוק בתורה.
הלכה י׳: דברי תורה נמשלו למים – ענוה און תורה
דער משל פון וואסער
Speaker 1:
זאגט דער רמב”ם ווייטער, דברי תורה נמשלו למים, במים, ווערט זייער משל איז מים, שנאמר “הוי כל צמא לכו למים”, שטייט אויף תורה, ווער ס’איז דארשטיג זאל גיין למים צו תורה. למה לא? לערן אראפ אזוי, מה מים אינם מתכנסים במקום מדרון, ס’מאכט זיך נישט א פאדל מיט וואסער, א געזאמל פון וואסער אויף א שיפע בארג, נאר אונטן פון די בארג, אלא נזחלים מעליו, ס’גיסט זיך אראפ פון די בערגל, ומתקבצים במקום השבור, און ס’זאמלט זיך צוזאם אויף די גראדע פלאץ, אויף די פלאץ וואו ס’קען נעמען די וואסער, די נידריגסטע פלאץ מיינט מען דא צו זאגן, רייט?
כך, זאגט ער, כך דברי תורה אינם נמצאים בגסי הרוח, ס’געפינט זיך נישט ביי די מענטשן וואס זענען אויף די בארג, מענטשן וואס זענען בעלי גאוה, ולא בלב כל גבה לב, ס’געפינט זיך נישט בלב פון די בעלי גאוות, פון די מענטש וואס האט א הויכע גבה לב, אלא בדכא, נאר ביי א מענטש וואס איז נידריג, ושפל רוח, א מענטש וואס איז בעל ענוה.
פארוואס דוקא ענוה? – דער רמב”ם’ס הסבר
Speaker 1:
אה, יעצט געבט דער רמב”ם זייער א גוטע הסבר, וואס קומט אריין דוקא שפל רוח צו תורה? יעצט זאגט ער, אז פארוואס אן עניו, נאר אן עניו? ווייל איינער וואס איז א בעל גאוה גייט זיך נישט מכניע זיין צו אנדערע חכמים, איינער וואס איז זיך מתאבק בעפר רגלי חכמים, ומסיר התאוות ותענוגי הזמן מלבו.
איך מיין אז גסי הרוח מיינט אפשר דעות, איינער וואס לעבט א בעסערע לעבן, א מענטש וואס האט א בעסערע לעבן. און ענוה דא מיינט א מענטש וואס קען מפקיר זיין די תאוות עולם הזה, מסיר התאוות ותענוגי הזמן מלבו, ועושה מלאכה בכל יום מעט כדי חייו, ער ארבעט נאר אביסל כדי חייו, אם לא יהיה לו מה יאכל, אויב ער האט נישט וואס צו עסן, אויב דארף ער ניטאמאל דאס, לערנט ער א גאנצן טאג, ושאר יומו ולילו עוסק בתורה.
ענוה און פרנסה – א פראקטישער פשט
Speaker 1:
ס’קען אפשר זיין אן אנדערע פשט וויאזוי ס’קומט אריין גאוה, ווייל ס’נעמט א גרויסע ענוה אז א מענטש זאל זיין ארבעטן פאר פינף און צוואנציג דאלער א שעה, איך ווייס ער פארקויפט אביסל פרוכט ביינאכט צו קענען לעבן. ער וויל, אויב עפעס, זאל איך ארבעטן.
הלכה ג (המשך): גאוה און ענוה אין קאנטעקסט פון תורה-לערנען
Speaker 1: אבער דאס פאדערט די גאנצע פאוקוס. אפשר דאס איז ווי ס’קומט דא אריין גאוה און ענוה.
Speaker 2: יא, איך מיין אז ס’איז קאנעקטעד, אבער דער טייטש דארט איז “לכל ימיו”, ער איז אן ארימער ארבעטער, ער ארבעט אביסל, אבער ס’נעמט נישט אוועק זיין קאפ, ער טוט זיין ארבעט און ער גייט גלייך צוריק לערנען.
אבער וואס זעט מען אז וואס איז דא קלאר איז, אז די מידות זענען גאוה, וואס ער זאגט “גסות הרוח”, “גבה לב”, מיינט מען נישט אז ער האלט זיך גרויס, נישט די נושא. ס’איז א פעולה, אזויווי איך זאג אלעמאל אז גאוה מיינט וויאזוי מען פירט זיך צווישן מענטשן.
דער איינער וואס איז א גאוותן, ער גייט ארום אלעמאל מיט זיין גרויסן קאר מיט אלעס, ער איז נישט דער וואס זעצט זיך ביי די חכמים “בעפר רגליהם”. אפשר דא קומט אויך די לשון. ביידע זאכן זענען נישט גוט. ער וועט זיך נישט זעצן ביים חכם, און ער וועט נישט ארבעטן אויף א ביליגע ארבעט וואס נעמט נישט אוועק זיין פאוקוס פון לערנען.
רייט, איך טראכט אפשר וועגן די לשון “בעפר רגליהם”, ווייסט, ס’איז קומט צו ווייזן אז דער חכם איז נישט אלעמאל, מ’האט נישט אויסגעקערט דארטן אין בית המדרש, ס’איז אביסל ארימליך, און נישט אזוי קיין שיינע מארבל ווי מען זיצט. מ’דארף זיך אביסל מכניע זיין צו גיין וואו ס’איז דער גרעסטער חכם און וואו ס’איז צוגעפאסט צו לערנען, און דארט טרעפט מען די תורה.
איך מיין אז ס’שטימט אלעס דא זייער גוט, ווייל דאס טרעפט דעם מענטש וואס איז א בעל גאוה, ער וועט נישט זאגן חס ושלום ער וועט נישט לערנען. ער זאגט, “יעצט טאקע קען איך נישט פאוקוסן מורא’דיג אויף לערנען, ווייל איך דארף מאכן אסאך געלט. יענער, יענער נעבעכער ארבעט יעדן טאג, ער האט אוועקצוגיין פון לערנען. איך, איינמאל איך גיי מאכן גענוג געלט, גיי איך א גאנצן טאג לערנען.”
אקעי, דער פשוט’ער מענטש, איז סיי אזא עניו וואס זאגט “איך בין נישט קיין תלמיד חכם, דער רב איז דער תלמיד חכם, און מיר מאכן זיך מכניע פאר אים”, און “איך בין נישט ארבעטן א פענסי פרנסה, איך וועל טון מאכן אביסל געלט אויף וויפיל ס’פעלט אויס צו לערנען”, ער גייט צום זייער וואוילן תלמיד חכם. זייער גוט.
איז דאס אלעס ארויסגעקומען אז איינער איז א יונגערמאן, ער האט נישט קיין געלט, ער האט נישט גארנישט, אבער ער וויל זוכה זיין צו תורה, קען ער, און זאל ער, אין די וועג.
יעצט גייט מען צו די חלוקה צווישן יששכר און זבולון, ווייל דער ארימער מענטש, סוף כל סוף וועט ער ווערן א יששכר. דער שיינער איד וואס האט זיך נישט מכניע געווען, ער וועט ווערן דער זבולון.
הלכה ד: “כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה”
Speaker 2: און ער זאגט, סאו יעצט גייט מען גיין אויף די צווייטע זייט. יעצט גייט איר מיינען אז דאס מיינט אז מ’מעג זיין א כולל יונגערמאן. דארף מען לערנען ווייטער.
יא, זייער וויכטיג. דער רמב”ם גייט יעצט, כידוע אז דער עולם איז נישט מסכים געווען צו דער רמב”ם. אבער יעצט גייט דער רמב”ם גיין אויף די צווייטע זייט.
אויב האט ער אזא מחשבה ביי זיך, ווען ער לערנט, ער לאזט אפ תענוג הזמן, ער זעצט זיך נאר לערנען, דער מענטש מיינט אז מ’קען זיין א כולל יונגערמאן, זיך ארויפלייגן אויף אנדערע מענטשן. מ’מוז פארשטיין אז אמאל איז דא א מוסד, דאס הייסט כולל, דאס איז אן אנדערע דין. דער רמב”ם האט אויך געקענט די מוסד, וואס הייסט א ישיבה.
דער רמב”ם האט זייער נישט ליב געהאט די גאונים. כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, איינער וואס טראכט, ער מאכט אזא פלאן, שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ער גייט נישט טון אזויווי דער רמב”ם האט יעצט געזאגט אז ער זאל אביסל ארבעטן צו קענען זיך מפרנס זיין, נאר ער גייט אינגאנצן לערנען, נישט טון קיין מלאכה.
איי, וויאזוי גייט ער האבן פרנסה? ויתפרנס מן הצדקה, ער וויל זיך נתפרנס זיין פון צדקה. הרי זה חילל את השם, דאס איז א לאנגע ליסט פון זאכן וואס ער טוט. ובזה את התורה, ער מבזה די תורה. ס’טאקע, ווייל די תורה איז מער נישט קיין מכובד’יגע זאך. יעצט, אנשטאט געבן צדקה פאר א חולה, גייט מען געבן געלט פאר מענטשן וואס לערנען תורה. ס’איז א בזיון פאר די תורה.
וכבה מאור הדת, ער לעשט אויס די ליכטיגקייט פון דת. ס’טאקע, איך מיין אז ס’איז מער פון דת, ווייל ס’איז אויך כמעט אז ער… ס’ווערט אז די בעלי תורה זענען די וואס פאדערן.
דער רמב”ם האט אויך געקענט דעם מוסד וואס הייסט א ישיבה. דער רמב”ם האט זייער נישט ליב געהאט די גאונים.
דער רמב”ם’ס קריטיק אויף די גאונים
די גאונים האבן געפאדערט געלט, און געווען תובע בפה. ווען ס’איז געקומען א שאלה פאר די גאונים, האט מען געדארפט שיקן געלט צו באקומען די תשובה וכדומה. און דער רמב”ם קוקט דאס אן אלס קבלת מתנות.
יעדער איינער זאגט אז די תלמידי חכמים זענען אזעלכע מענטשן אויסנוצער. זיי קומען מיט איסורים, מיט הלכות פאר’ן עולם, און זיי בעטן נאך געלט אויך. ס’איז נישט נאר אז ער בעט נעבעך, אז ער בעט געלט, ער בעט אפילו געלט בכח, נישט נאר אזוי בתור נעבעך. און דאס איז די קבלת מתנות, אזויווי מ’קען זען היינט אויך. ס’איז נישט קיין חידוש.
דער עולם קוקט אן אז די לומדים, די אידן וואס זיי לערנען, זיי זענען אזעלכע אויסנוצער, זיי האלטן זיך פאר אייזן, וויאזוי זאגט מען? פאראזיטן, יא? זיי לעצן זיך לערנען, און זיי פארדערן נאך אז מ’זאל זיי אויסהאלטן פאר דעם אויך.
“וגורם רעה לעצמו ונוטל חייו מן העולם הבא”
Speaker 2: “וגורם רעה לעצמו” – ער איז גורם רעה לעצמו, נישט נאר פאר’ן עולם, אפשר פאר זיך אליינס אויך.
Speaker 1: דארף מען פארשטיין וואס איז שלעכט פאר זיך, ער מאכט א גוט לעבן.
Speaker 2: ער מיינט מסתמא בנפש, רייט? ער מאכט חרוב זיין אייגענע נפש סאמהאו.
Speaker 1: אפשר גורם רעה לעצמו ונוטל חייו מן העולם הבא איז איינס?
Speaker 2: אה, ס’איז די המשך. ונוטל חייו… אה, לפי דעת הרמב”ם, פארוואס?
Speaker 1: לפי… ס’איז נאך א זאך. אפשר בעולם הזה נאך, ונוטל חייו מן העולם הבא.
Speaker 2: ווייל ער ווערט אויך אז ער איז א נעבעך, און דאס איז א שלעכטע מידה אויך, ער קען ווערן א בעל מידות רעות.
דער בני יששכר האט געשריבן זייער שארף, איך מיין אין אגרא דפרקא, דו געדענקסט, אז א רבי וואס איז תובע בפה פארלירט אלע זיינע מדרגות. ער האט געקענט פארשידענע גרויסע אידן וואס האבן אנגעהויבן צו זיין תובע בפה, זיי האבן געבעטן פון די חסידים געלט, און ס’איז געווען “ונסרוקנו מכל וכל”, זיי זענען געווארן ליידיגע אייז. דאס איז א גורם רעה לעצמו.
יא, “וגורם רעה לעצמו ונוטל חייו מן העולם הבא”, און ער פארלירט זיין חייו אין עולם הבא, ווייל ער באקומט שוין זיין שכר קהילה אויף די וועלט. דאס איז דאך די זאך, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה. מ’טאר נישט הנאה האבן פון דברי תורה בעולם הזה.
דיסקוסיע: דער חילוק צווישן דא און די פריערדיגע הלכה
Speaker 1: דאס איז נישט די רעגולער הלכה וואס מ’האט געלערנט פריער אז מ’טאר נישט בעטן געלט פאר לערנען מיט אידן, פון מני בחינות ומפני בחינות. דאס איז נאך א מין וועג, נישט לערנען מיט אנדערע, נאר סתם אזוי באקומען באצאלט אז זיי זאלן קענען לערנען.
Speaker 2: ווייל דא איז נאך אסאך הארבער ווי דארטן. דארטן האט ער געזאגט אז לכתחילה זאל מען עס נישט טון, אבער אויב ער האט נישט קיין ברירה, ער שלינגט עס אראפ. דאס איז נאך הארבער.
Speaker 1: נאר אויף תורה שבעל פה. ווייל דארטן האט ער געזאגט אז די תורה שבעל פה געבט מען א סערוויס, דו טשארדזשסט אים פאר לערנען מיט אים. דא, זאגסטו, דו טשארדזשסט מיך פאר לערנען מיט מיר אליין.
Speaker 2: קען זיין. ווייל אויך דארט האט דער רמב”ם, ס’איז נישט די זעלבע זאך, איך ווייס אז ס’האט נישט קיין שייכות, אבער דארט האט מען גערעדט פון אויסלערנען. דער רמב”ם האט געזאגט אז תורה שבכתב מעג מען, און תורה שבעל פה זאגט ער מעג מען נישט, ער זאגט אז די וואס טוען עס, ס’איז נישט אז מען מעג.
אבער לכאורה די אוסרים וואס זענען מסביר מיינען דאס, אז די תורה איז טאקע א גרויסע הנאה, אבער נישט בעולם הזה. מען וועט באקומען שכר רוחני, שכר עולם הבא. אבער ער טוישט עס אויף פאר געלט, דער פשט איז, אה, ביי דיר איז די תורה ווערט אזויפיל געלט, סאו זאגט ער, דו קענסט באקומען געלט, דו וועסט שוין נישט האבן קיין עולם הבא.
דריי מקורות פון חז”ל
Speaker 2: יא, און ער ברענגט דריי מקורות פון די חכמים אויף דעם. “כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם.” דאס איז די פשט וויאזוי ער האט עס געזאגט, “נוטל חייו מן עולם הבא.” דער רמב”ם האט געטייטשט, און ער ברענגט די מקור פאר דעם פון די מאמרים פון די חכמים. יא.
און ווייטער, “ואוציאו וראו אמרי, לא תעשם עטרה להתגדל בהם.” מען זאל נישט מאכן די תורה… ס’איז אינטערעסאנט, די תורה איז א כתר, אבער מען מאכט עס נישט פאר א כתר להתגדל. ס’איז דא א זאך ווי ער באקומט נעטשורעל כבוד, ווייל מענטשן זאלן זען די כתר תורה און זיי זאלן זיך מכניע זיין. אבער ער זאל מאניפולירן אז ער זאל באקומען א כתר תורה, פאדערן פון מענטשן כבוד ווייל ער איז א תלמיד חכם, זיך מתגאה זיין מיט די תורה איז אן עבירה, זאלסט נישט טון.
“ולא קרדום לחפור בהם.” ער נוצט די תורה ווי א האק צו אקערן דעם. אנשטאט ער זאל עקטשועלי נעמען א האק און אקערן און דאס זאל זיין זיין פרנסה, נעמט ער די תורה און דאס איז זיין פרנסה. פארשטייסט, דאס איז א בזיון אז די תורה איז נישט קיין האק.
א תורה קען זיין אז די תורה איז אן עטרה, אבער ס’איז נישט אן עטרה וואס דו ביסט מתגאה דערביי. ס’איז אן עטרה, אפשר אן עכטע גדלות, אבער נישט גדלות בעיני בני אדם. ס’איז א גדלות אמיתית.
“ואוציאו וראו אמרי,” נאך האבן די חכמים געזאגט, “אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות.” דו זאלסט ליב האבן די מלאכה, אזויווי דו האסט פריער געזאגט, ארבעטן אביסל אין ממון בייסיקלי, וואס איז דאס?
Speaker 1: זייער גוט, מלאכה איז נישט עסק. מלאכה מיינט ארבעט.
Speaker 2: “ושנא את הרבנות.” יא.
Speaker 1: אה, דו מיינסט יגיע כפיים. יא.
Speaker 2: “ושנא את הרבנות.” און ס’איז פאראן וואס האבן פיינט די רבנות, דאס הייסט צו באקומען באצאלט פאר’ן לערנען. און רבנות מיינט כפשוטו זיך מתגדל זיין אויף אנדערע מענטשן, הייסט זיין א רב.
Speaker 1: לאו דווקא דאס ווארט רב, איך מיין גדלות, יא, אזויווי שליטה, עפעס אזוי, פאוער. יא.
Speaker 2: דו ווייסט די באקאנטע טייטש, אהבת המלאכה ושנאת הרבנות, אז ער האט ליב די חלק המלאכה פון די רבנות, און ער האט פיינט די רבנות שברבנות. מען קען אויך זיין א רב און…
Speaker 1: אקעי, איך מוז זאגן אז איך מיין אז אלעס איז מיט אחוזים.
Speaker 2: ניין, ניין, אבער דא איז דא אזא זאך אז א מענטש וואס לערנט תורה, אבער ער לערנט מיט אנדערע מענטשן און ער העלפט מענטשן, ס’איז דא א וועג עס צו טון אן דעם וואס דער רמב”ם זאגט. רדיפת השררה, רבנות מיינט אז ער ברענגט דא די לשון פון די משנה, רדיפת השררה, נאכדעם די קטטה מיט די צווייטע רב, וכדומה, וואס שטייט דא.
און ס’איז דא א מאמר חז”ל, “כיון שנתמנה אדם מלמטה נעשה רשע מלמעלה”. יעדער איינער וואס באקומט א מינוי מלמטה ווערט א רשע מלמעלה, דאס מיינט אז מען קוקט אים אן ווי א רשע.
Speaker 1: אקעי.
Speaker 2: און נאך א זאך האבן זיי געזאגט, “וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה”, ווייל סוף וועט דאס בטל ווערן. לכאורה דאס איז די “כיבוי מאור הדת” פון פריער, דאס איז די “גורם רעה לעצמו”.
Speaker 1: יא, ווייל סוף וועט ער גיין מאניפולירן, מאניפולירן, טרייען וואס ער קען, צום סוף וועט ער נישט קענען לערנען מער. ער וועט סטאפן. משא”כ אויב ער וואלט גענומען א קליינע ארבעט צו די זייט, וואלט ער געקענט ממשיך זיין לערנען.
Speaker 2: וסוף אדם זה שיגזול את הבריות, סוף וועט ער דארפן גנב’ענען פון מענטשן. ער וועט מער נישט געבן געלט פאר זיינע טפחה, און ער וועט אויפקומען מיט אנדערע תירוצים צו קענען באקומען צדקה געלט. ער וועט פארקויפן פאר מענטשן אז ער איז א חולה, אזעלכע מיני זאכן.
Speaker 1: וואס איז גזילות מיינט לכאורה נישט… אדער ער וועט נעמען ריבית, און ער וועט נעמען שוחד, אזעלכע סארט זאכן. ער וועט טון גרעסערע עבירות.
Speaker 2: איך מיין אז ער מיינט צו זאגן, ער גייט נישט… צו גנב’ענען איז אויך אן ארבעט. ער וועט אויסטרעפן א וועג וויאזוי צו גנב’ענען, נאר די חוקי’דיגע טריקס, די חתמת כוחם.
הלכה ד (המשך): “מעלה גדולה היא למי שמתפרנס ממעשה ידיו”
Speaker 2: און דער רמב”ם זאגט ווייטער, “מעלה גדולה היא למי שמתפרנס ממעשה ידיו”. יעצט גייט דער רמב”ם זאגן די פאזיטיוו, ביז יעצט איז געווען נעגאטיוו, יעצט גייט ער זאגן פאזיטיוו. “מעלה גדולה היא למי שמתפרנס ממעשה ידיו”, ס’איז א גרויסע מעלה, ס’איז א גרויסע חשיבות. ס’איז מדת חסידים הראשונים, ס’איז פון מדת חסידים הראשונים, אזוי ווי דער רמ”א האט געזאגט, מיין איך, אין… ווי דער רמ”א האט געזאגט אין הלכות תלמוד תורה, אז אסאך פון די אמוראים האבן געהאט אן ארבעט, האבן געהאט א שווערד.
און לעצטע פרייטאג, אדער צוויי פרקים צוריק, האט ער דארט געמיינט צו זאגן אז אפילו אזוי קען מען לערנען, און יעצט גייט ער זאגן אז ס’איז טאקע געווען דער מנהג אז מען זאל לכתחילה ארבעטן.
אבער דא מיינט ער די ווערטער “ממעשה ידיו”, זיי האבן נישט ארומגעפארן מסחר זיין דא מעבר לים.
הלכה ד׳ (סוף): „ממעשה ידיו” – דער אידעאל פון הענט-ארבעט
Speaker 1:
מידת חסידים הראשונים היא, ס’איז פון די מידות פון חסידים הראשונים, אזויווי דער רמב”ם האט געזאגט, מיין איך, אין אנהייב פון די הלכות תלמוד תורה, אז אסאך פון די אמוראים האבן געהאט א ארבעט, האבן געארבעט שווער.
יעצט, ער האט געזאגט דא, לעצטע פרייטאג, צוויי פרקים צוריק, האט ער דארט געמיינט צו זאגן אז אפילו אזוי קען מען לערנען.
יעצט גייט ער זאגן אז ס’איז טאקע געווען דער מנהג אז מ’זאל לכתחילה ארבעטן.
אבער דא מיינט ער די ווערטער „ממעשה ידיו”, אבער נישט ארומפארן במסחר זיין דא מיורדי הים.
דאס איז די וועג, דער רמב”ם האט א געוויסע וועג, ער וויל מ’זאל ארבעטן מיט די הענט, ווייל דאס איז עפעס וואס ס’נעמט נישט אוועק דיין פאקוס אזוי שטארק, דו גיבסט אוועק אביסל צייט, און דו קענסט נאך אלץ לערנען תורה.
ומידת חסידים הראשונים היא, ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה ולעולם הבא.
ס’איז טאקע נישט קיין כבוד, אזויווי דו האסט כבוד מיט דעם, אבער דאס איז די אמת’ע כבוד און טובה שבעולם הזה ולעולם הבא.
ווייל אפילו בעולם הזה, דער וואס ער לעבט אויף יענעמ’ס חשבון, צום סוף קוקט מען אים אראפ.
ניין, ער מיינט דא ביידע, ווערסעס דער וואס ווערט א ביזנעסמאן, און ווערסעס דער וואס באקומט כבוד פון לערנען.
אקעי.
שנאמר „יגיע כפיך כי תאכל אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא”, שכולו טוב.
ס’הייסט אז דעם „טוב” איז ממש שייך צו עולם הבא, ווייל עולם הבא איז דא טוב, דא אין עולם הזה איז נישטא אמת’דיג קיין טוב.
אקעי, עד כאן איז געווען די נושא.
—
הלכה ה׳: „אין דברי תורה מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהן”
Speaker 1:
יעצט גייט מען לערנען מער, יעצט קומט מען שוין אן צו מער חיזוק, מער פרטיות’דיגע חיזוק פון וויאזוי זיך צו מוטשען אין לערנען. יא?
זאגט דער רמב”ם, „אין דברי תורה מתקיימין”, דברי תורה מתקיימין מיינט ס’האלט זיך נישט, דהיינו, ס’זאל זיך אנזאמלען, ס’זאל ווערן א גרויסע קאלעקשאן פון תורה.
יא, מ’וויל אז א מענטש זאל לערנען, יעדן טאג תורה, זאל מחזק זיין אלעס וואס ער ווייסט שוין, און אזוי וואקסט ער ארויס א גרויסער תלמיד חכם.
ס’האלט זיך נישט, „במי שמרפה עצמו עליהן”, איינער וואס טוט עס לייכטקייט.
מ’קען אויך זאגן, ער בלייבט נישט ביים לערנען, ער ווערט נישט קיין תלמיד חכם, ער וועט נישט בלייבן.
צום סוף וועט ער טרעפן איינע פון די תירוצים וואס מ’האט יעצט געזאגט.
„במי שמרפה עצמו עליהן”, איינער וואס טוט עס שוואך, איינער וואס שטרענגט זיך נישט אזוי שטארק אן, „ולא בעלי שלומדים מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה”, „מי שממית עצמו עליה”, נאר איינער וואס הרג’עט זיך דערפאר, וואס דאס איז לכאורה א לשון גוזמא, איינער וואס… דער רמב”ן טייטשט, אהא, „המצער גופו תמיד”, „ולא יתן שנה לעינו ולעפעפיו תנומה”, ער האט נישט קיין שלאף אינמיטן לערנען.
דיסקוסיע: ווי שטימט „ממית עצמו” מיט די הלכות דעות?
Speaker 2:
לכאורה מיינט דער רמב”ן… זאגסטו אז דער רמב”ן מיינט אזוי ווי ער זאגט אין הלכות דעות אז א גוף דארף מען לערנען און שלאפן גענוג, און נישט נוגע זיין פאר דעם?
Speaker 1:
דער רמב”ן מיינט אז אפילו ס’מאכט זיך אמאל אז דו ביסט אינמיטן לערנען און ס’איז דיר אנגעשטרענגט, און דו ביסט געשלאגן מיט די מידיגקייט.
Speaker 2:
קודם כל, ס’קען זיין אז ווי דו זאגסט אז ער רעדט נישט אז ער שלאפט נישט קיין צען שעה א טאג, נאר אכט שעה.
Speaker 1:
ס’קען אויך זיין אז דער תלמיד חכם איז אפילו מער, ער מוטשעט זיך, ער שטרענגט זיך אן מער, ער שלאפט זיבן שעה ווייל ער מוז ענדיגן יענע מסכתא, ער האט א פסק חוב, איך ווייס, קען זיין.
דער רמב”ן’ס רמז: „אוהלי החכמה”
Speaker 1:
אה, ער ברענגט דרך רמז, נאר דער איינער וואס הרג’עט זיך „באהלי החכמה”, ס’טייטש אז ער לעבט נישט צו באקוועם, נאר ער איז מבקר זיין גוף.
פארוואס אוהל? ווייל ער האט געדענקסט פריער, ווען ער האט גערעדט פון נחת נביא, האט דער רמב”ן געזאגט אז דער אוהל איז א רמז אויף אלע עניני עולם הזה, לא חשיבי לכלום.
דא זאגט ער, נישט יענער אוהל, נאר דער אוהל החכמה. אקעי.
„התרפית ביום צרה צר כחך” – דער פסוק פון שלמה
Speaker 1:
„וכן אמר שלמה”, ער טייטשט די מאמר חז”ל, יא? אזוי האט שלמה געזאגט בחכמתו, ווי ס’שטייט אין דעם פסוק, „התרפית ביום צרה צר כחך”.
וואס איז די טייטש? איך ווייס נישט.
סא, ער זאגט אז די טייטש איז, אויב דו ביסט זיך מתרפה ביום צרה, אזויווי געזאגט פריער, מרפה עצמו על דברי תורה, ער לאזט נאך, ער שטרענגט זיך נישט אן ביום צרה, א שווערע טאג היינט, היינט וויל איך נישט לערנען.
אה, ס’איז שוין נישטא קיין כח, ס’איז שוין נישטא קיין… ס’איז שוין נישטא קיין זאך צו צר כחך, אז דיין כח התורה ווערט שוואך.
„ואולם אף חכמתי עמדה לי”, אויף דעם טייטשן חז”ל, „חכמה שלמדתי באף”, די תורה וואס איך האב געלערנט אפילו ווען ס’איז מיר אנגעקומען מיט א חרון אף, און ס’איז אנגעקומען מיט א צער, „עמדו לי”.
איך מיין אז די אלע זאכן, איך מיין אז ס’איז א חיזוק, אבער… איך מיין אז א מענטש מיינט אז ס’וואלט געדארפט זיין גרינג, ס’וואלט געדארפט זיין א כתר תורה, און נאכדעם ווען ער זעט אז ס’איז א שווערע טאג, ער האט נישט קיין כח, ווערט ער צעבראכן.
וואס זאגט מען אים? איך האב געוואלט שטארק, פארוואס האב איך נישט מצליח געווען מיין סענס?
זאגט מען אים אז ניין, ס’איז געמאכט אזוי, ס’ארבעט נישט אזוי. אפילו דעמאלטס, אזוי ווי דו זעסט אז נישט קיין ביזנעס גייט יא גרינג, רוב זאכן איז דא תקופות, ס’איז נישט אזוי אלעמאל איז אזוי.
אפילו ווען ס’קומט דער טאג וואס ס’איז א מרירות, שטארק דיך אן מיט א חיבה, ווייל דאס איז דאן דער חלק וואס מ’האט געמיינט, ס’מוז זיין.
דיסקוסיע: דער תירוץ אויף די סתירה מיט הלכות דעות
Speaker 2:
זייער גוט, דו זאגסט אז דאס האט פארענטפערט דאס וואס מיר האבן געפרעגט וועגן פריער געשטאנען אז מ’זאל שלאפן. ער זאגט נישט אז מ’מוז יעדן טאג לערנען… מ’קען לערנען יעדן טאג אכט שעה, איז גענוג, ניין, צוועלף שעה, וואס ס’בלייבט נאכ’ן אראפנעמען די אכט שעה פאר שלאף.
אבער ער זאגט אז אפילו א מענטש וואס שלאפט יא די אכט שעה, פלוצלינג גייט ער זיין מיד, ווייל נאטורליך איז אזוי, ווייל ס’קומט אן א צוג וואס ס’פארט נישט אזוי געשמאק, אדער א טאג וואס ס’פארט נישט אזוי געשמאק, ער גייט פילן מיד.
דעמאלטס זאגט מען, גיי דיך שלאפן. ניין, ס’זענען נסיונות וואס זענען נישט ווייל… אדער…
Speaker 1:
יא, יא, יא, איך פארשטיי וואס דו ווילסט ארויסברענגען. ס’מיינט נישט אז ס’איז נישט צוגעפאסט. דער רמב”ם האט גערעדט אזוי שטארק אין הלכות דעות קעגן סיגופים. ער מיינט נישט אז מ’זאל זיך מאכן סיגופים און מ’וועט פארשטיין בעסער די לערנען.
ער מיינט סך הכל צו זאגן אז א מענטש זאל נישט ווערן פארלוירן. אה, ס’איז געווען אביסל שווער. די תורה האט געמאכט אז אמאל איז שווער, און מ’שטופט עס אדורך. און אוודאי אסאך מאל איז עס גרינג. ער מיינט נישט אז ס’מוז זיין שווער, ס’איז נישט קיין חיוב.
Speaker 2:
ער האט געדענקט אז דער רמב”ם אין הלכות תשובה פרק ח’ האלט נישט אזוי שטארק פון שכר ועונש. ער זאגט אז דאס איז נאר בדיעבד, לכתחילה דארף זיין גוט, דארף מען ענדזשויען.
Speaker 1:
ער מיינט אז… אבער ס’וועט יא מיינען אז דו זאלסט נישט מיינען אז ווען דו האסט א שווערע טאג, „אקעי, היינט גיי איך נישט לערנען”. רייט. וואטעווער דיין קביעות איז, דאס איז נישט נאכלאזן.
אה, איך דארף פארענדיגן, איך האב געזאגט, אפשר דאס איז די טייטש פון „כי מציון תצא תורה”. א מענטש זאגט, היינט בין איך מיד, האב איך נישט קיין גוטע קאפ, איך קען נישט לערנען, ס’האט נישט געלונגען.
אויף דעם איז דא א ספעציעלע סגולה, אמאל דווקא יענע טאג ווען מ’איז מיד האט מען א בעסערע אייגער, ס’איז לוינט זיך. אוודאי געווענליך זאל מען שלאפן גוט, מ’זאל קענען לערנען, ס’איז גוט אלעס, מ’זאל קענען לערנען. אבער אויב ס’איז א שווערע טאג, איז דא אין דעם אויך עפעס א סגולה.
„אל תאמר לכשאפנה אשנה” – נאכאמאל
Speaker 2:
וואס איז טאקע פשט לכאורה? לאמיר זאגן אז א מענטש מאכט א חשבון, מ’דארף לערנען, איך ווייס אז מ’לערנט פינף און צוואנציג טויזנט שעה און מ’האט א תלמיד חכם. ער וועט זאגן, איך גיי לערנען די פינף און צוואנציג טויזנט שעה, יעצט וועל איך אראפנעמען א שעה, איך וועל עס משלים זיין ערגעץ אנדערש. דאס איז וואס שטייט אין די ווארט „אל תאמר לכשאפנה אשנה”.
Speaker 1:
זעט אויס אז דער רמב”ם זאגט דא אז א מענטש גייט אייביג האבן תירוצים און ס’גייט זיין נסיונות, און לאז דיך נישט נארן. ס’איז נישט א דין אז דו האסט נישט גענוג צייט אויך צו שלאפן אויך צו לערנען. נאר די ווארט איז אז דו גייסט האבן אסאך מאל נסיונות, אבער דעמאלטס ווען דו האסט אנגענומען די לערנען זאלסטו נישט סטאפן.
Speaker 2:
אזוי ווי דו ביסט מסביר, יא, זייער גוט. איך מיין אז ס’איז פשוט.
—
הלכה ו׳: עצות ווי אזוי תורה זאל זיך מקיים זיין
א) לערנען אין בית הכנסת – נישט פארגעסן
Speaker 1:
זאגט דער רמב”ם ווייטער, „אמרו חכמים, ברית כרותה לכל הלומד תורה בבית הכנסת שלא ישכח מהרה”.
ס’איז דא א ברית כרותה, דאס איז אזוי ווי אן הבטחה פאר א מענטש, אז ווען איינער איז זיך משתדל אויף לערנען אין בית הכנסת… געווענליך ווייסן מיר אז בית הכנסת איז וואו מ’דאווענט. דא זאגט מען אז בית הכנסת מיינט די פלאץ וואו מ’לערנט.
„לא במהרה הוא משכח”, ער וועט נישט פארגעסן די לערנען. לערנען אין בית המדרש העלפט אים צו געדענקען.
אפשר איז דאס פארט פון די גאנצע „לומד על מנת לעשות”, אז אין בית המדרש איז דא נאך עפעס מער.
ס’קען זיין אז בית הכנסת מיינט מ’לערנט ברבים, אפשר דאס איז די ווארט פארוואס מ’פארגעסט נישט, ווייל מ’לערנט מיט נאך מענטשן האט מען נישט פארגעסן.
ב) לערנען בצנעה – מחכים
Speaker 1:
„וכל הלומד בצנע מחכים, שנאמר ואת צנועים חכמה”.
ס’קען זיין אז די ווארט איז אז ווען מ’לערנט בצנע, איז טאקע מ’לערנט אליין, קען מען אפשר מער אריינגיין טיף, ווייל מ’פארפט זיך נישט, מ’לערנט נישט מיט יענעם. מ’לערנט אליין.
אבער ווען מ’לערנט מיט יענעם, אפשר לערנט מען מיט מער חיות, און מ’זאגט עס אין א שיינע וועג, ווייל מ’דארף עס זאגן בדרך קצרה פאר א תלמיד, דעמאלטס געדענקט מען עס.
ס’איז דא צוויי עצות ווי אזוי א מענטש לערנט צוויי מאל. איינמאל זאל מען לערנען אליין, ווייל ווען מ’איז אליין נוצט מען איין, מ’טראכט, מ’טראכט צו מ’זאגט גוט, מ’איז מחכים. נאכדעם דארף מען לערנען… ניין, מ’דארף ביידע. יעדע סוגיא זאלסטו איינמאל לערנען אליין גוט בעיון, און נאכדעם זאלסטו עס איינמאל אויסלערנען מיט דיין חברותא אדער אזא סארט זאך.
ס’איז נישט קלאר. אפשר די בית הכנסת בצנעה איז ווען די עולם דאוונט פארקערט, ער גייט אין בית הכנסת ווען מ’דאוונט נישט און ער איז אליינס דארט. איך ווייס נישט.
אפשר אמאל טוט מען די עצה, אמאל יענע עצה.
אפשר וויל איך דאך טראכטן פארקערט, אז דאס איז אלץ געקומען צו זאגן מ’זאל נישט זוכן קיין תירוצים. נישט אז דו דארפסט זיין אינדערהיים, דו דארפסט האבן דיין קהל. נישט אז דו דארפסט האבן דיין חברותא, דו קענסט זיין בצנעה איז אויך גוט, פארקערט, אינדערהיים איז אויך גוט. דאך האב איך דאך נאך א עצה.
איי, ס’איז נישט די בעסטע דריי עצות, ס’איז נישט קלאר.
ג) משמיע קולו – תלמודו מתקיים
Speaker 1:
„כל המשמיע קולו בשעת תלמודו, תלמודו מתקיים בידו”. ווייל ער לערנט אויפ’ן קול, תלמודו מתקיים בידו, ס’וועט זיך האלטן. דאס זאגן אויך העלפט דיר ארייננעמען.
„אבל הקורא בלחש, מהרה הוא שוכח”, ווייל ער לערנט שטיל, ער ווערט שנעל פארגעסן.
אינטערעסאנטע זאך. און די גמרא אין עירובין שטייט א מעשה אז ברוריא האט געטראפן א תלמיד וואס האט געלערנט בלחש, האט זי אים געגעבן א שטויס און געזאגט, ס’שטייט דאך „ערוכה בכל ושמורה”, אויב ס’איז אין די רמ”ח אברים איז עס שמורה.
איך האב געטראכט לעצטנס אז פארדעם האט זי אים געדארפט געבן א שטויס, ווייל סתם מיט די רמ”ח אברים, ער קען נישט סתם זאגן, ווייל ער האט געזאגט וואס גארנישט געווען. אינטערעסאנט.
דיסקוסיע: ווי שטימען די דריי עצות צוזאמען?
Speaker 2:
אבער נא, ס’איז אינטערעסאנט, ווייל משמיע קולו שטימט מיט בית הכנסת, ביי ביידע איז די ווארט נישט פארגעסן. און יוגה בתלמידו בצנעה איז נישט נישט פארגעסן, נאר מחכים. קען זיין אז דו ווערסט קלוג אבער דו וועסט פארגעסן. ס’איז צוויי זאכן, צוויי מדרגות, צוויי ענינים. ס’איז מער עיון, ס’איז מער בקיאות.
Speaker 1:
יא, אפילו ס’איז אויף שינון, איבער חזרה.
אקעי. זאגט די רמ”א ווייטער.
Speaker 2:
אקעי, טאקע דא, למשל איך קען זען אויב איך ליין די תורה אין שול, אקעי, ס’איז נישט ממש דאס, ווייל מען גרייט זיך צו, אבער דעמאלטס געדענק איך בעסער די פסוקים, די ווערטער. אבער צו פארשטיין איז לאו דווקא.
Speaker 1:
זיי זאגן עס אויך אפילו לגבי אנדערע זאכן, אז ווען מען זאגט ארויס זאכן, איך ווייס, affirmations, ווען מען זאגט עפעס איז עס שטארקער. מען הערט עס אין די אייגענע קול, די אויער הערט די אייגענע קול.
Speaker 2:
רייט, קען טאקע זיין אז דאס איז מער א דין פון שינון, פון צו געדענקען, מער ווי פון פארשטיין. מ’פארשטייט טאקע נישט, אבער ס’ווערט א פארט פון דיר, ס’ווערט מער.
—
הלכה ו׳ (סוף): לערנען בלילה
Speaker 1:
„אף על פי שמצוה ללמוד ביום ובלילה”, אפילו די מצוה איז ללמוד ביום ובלילה, אזוי ווי עס ווערט געזאגט אין די ערשטע פרק פון הלכות תלמוד תורה „והגית בו יומם ולילה”, „אין רוב חכמתו של אדם אלא בלילה”, רוב חכמה לערנט מען בלילה. דאס איז לכאורה פשוט, ווייל ס’איז נישט דא קיין טירדות.
„לפיכך מי שרוצה לזכות בכתר התורה יזהר בכל לילותיו”. פשט איז, נישט א נארמאלע מענטש, איינער וואס וויל זוכה זיין בכתר התורה.
—
הלכה ו׳ (המשך): לערנען ביינאכט – „רוב חכמתו אלא בלילה”
דער רמב”ם’ס ווערטער: אף על פי שמצוה ללמוד ביום ובלילה, אין אדם לומד רוב חכמתו אלא בלילה. לפיכך מי שרוצה לזכות בכתר התורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפילו אחת מהן בשינה ואכילה ושתיה ושיחה וכיוצא בהן, אלא בדברי תלמוד תורה ודברי חכמה.
מ’פארשטייט טאקע נישט, אבער ס’ווערט א פארט פון דיר, ס’ווערט מערער.
און ער גייט ווייטער: אף על פי שמצוה ללמוד ביום ובלילה, אף על פי אז די מצוה איז צו לערנען ביום ובלילה, אזוי ווי ס’איז געזאגט אין די ערשטע פרק פון די מצוה פון תלמוד תורה, והגית בו יומם ולילה, אבל אין אדם לומד רוב חכמתו אלא בלילה, רוב חכמה לערנט מען בלילה. דאס איז לכאורה פשוט, ווייל ס’איז נישטא קיין טרדות.
לפיכך מי שרוצה לזכות בכתר התורה יזהר בכל לילותיו, דאס איז נישט א נארמאלע מענטש, איינער וואס וויל זוכה זיין אין כתר התורה, יזהר בכל לילותיו, ער זאל נזהר זיין אין אלע נעכט, ולא יאבד אפילו אחת מהן בשינה ואכילה ושתיה ושיחה וכיוצא בהן, ער זאל נישט פארלירן קיין איין נאכט, אלא בדברי תלמוד תורה ודברי חכמה.
איך מיין אז ער מיינט ארויסצוברענגען אז די נאכט, די פאר שעה וואס איז דא ביינאכט, און רעדט ער דאך אז מ’דארף אויך שלאפן, די פאר שעה וואס איז דא וואס איז צווישן די שלאפן און די נישט שלאפן, ווען ס’איז ממש א גוטע צייט, דארף מען עס האלטן טייער, ווייל ס’קומט נישט נאך, ס’איז נישטא אזויפיל אזעלכע שעות אין די טאג און אין די לעבן.
„רוב חכמתו” – חכמת הנסתרות
איך טראכט אפשר, איך ווייס נישט, לכאורה איז נישט פשט, אז ביינאכט איז דאך ווען מ’דארף לערנען נסתרות התורה, יא, פרד”ס. זאגט ער, די מצוה איז אייביג, אבער די „רוב חכמתו”, די גרעסערע תורה וואס דער רמב”ם האט פריער געזאגט איז די חכמת הנסתרות, דאס איז די תורה וואס איז איינגעלייגט מיט דברי חכמה. דברי חכמה קען מיינען פרד”ס.
אמרו חכמים… און דאס איז אויך די חילוק צווישן דאס וואס מ’לערנט אין בתי כנסיות און דאס וואס מ’לערנט אליין. מ’ווערט קלוג, געווענליך לערנט מען נישט מיט קיין חברותא. אין דורשין… אלא בצנעה.
„בלילה” – אפשר די פריסטע מארגן-שעות
סאו, אמרו חכמים… ער ברענגט דא א דרשה פון חכמים, א שארפע זאך. אמרו חכמים, אין גורן של תורה… ווייל דאס איז זיכער פאר מענטשן, די זאך וואס הרג’עט די לערנען איז אלעמאל היינט, ס’איז נישטא קיין יוצא מן הכלל. אויף דעם יסוד האט דער רמב”ם געבויט זיינע הלכות. און דאס איז דער יסוד פון די שיעור, אז אפילו די שיעור איז יעדן טאג, אפילו נישט מורא’דיג, און ס’קומט נישט אן גרינג שבת און זונטאג אדער פרייטאג, מ’דארף זיך אסאך מער אנשטרענגען.
זאגט דער רמב”ם, אמרו חכמים, אין גורן של תורה. גורן איז דער שייער איז וואו מען זאמלט איין אלע תבואה. די זעלבע זאך, אונז ווילן אז די תורה זאל ווערן א גרויסע זאמלונג. דו לערנסט, דו לערנסט, דו לערנסט, דו לערנסט, דו לערנסט, דו האסט א ריזיגע פייל. דו טרעפסט א יונגערמאן, אדער אפילו א בחור פון אכצן, דו ביסט שוין אין ישיבה פון דרייצן, זאגט ער, “איך האב זעקס בלאט דא, און פיר בלאט דא.” וויאזוי ווערט די פייל? אין כל רינה של תורה אלא בלילה. די לערנען ביינאכט, דאס איז גורם א גרויסע פייל. שטייט, קומי רוני בלילה. „רוני” איז ענליך צו „גורן,” איז דא אזא דרש. דאס איז געשען ביינאכט.
אינטערעסאנט. וואס איז פשט? פאר די זעלבע סיבה, לכאורה. וואס איז מיט „גורן”? און אין הלכות בריאות האט דער רמב”ם געזאגט אז מען זאל גיין שלאפן פרי, און מען זאל זיין אויף גענוג פרי פאר ס’ווערט טאג. ס’קען זיין דאס מיינט „בלילה.” קען זיין „בלילה” מיינט דער רמב”ם. די פריסטע שעות וואס מען וועקט זיך אויף. אקעי, מ’דארף טראכטן, ס’איז דא ווינטער און זומער. ער גייט נישט אריין אין דיטעילס. אקעי, דאס איז הדרכות, קלאר.
„מאך נאכט” – א פראקטישע הדרכה פאר היינט
וואס איז די חכמה פונקט ביינאכט? די רמב”ם פארשטייט שוין אז דו טראכסט אויף די ווארט „ביינאכט” ווען די פאון קלינגט נישט, קיין טעלעפאן איז נישט. קען זיין ס’איז דא א סוד פון תלמיד חכם מאפיל בתליסא. מ’קען פארמאכן די פאון אינמיטן טאג און די פענסטערס. דער בעלזער רב האט געקענט מאכן די פענסטערס צו זאגן אז ס’איז נאכט. אדער עפעס אזוי. מאך נאכט. אונז האבן מיר שווערער. אונז מוזן מיר זיך דיסעפלינען, עניוועיס, ווייל אונז האבן מיר ביינאכט אויך די נאטיפיקעישאנס. סאו אונז מוזן מיר מאכן די נאכט. א נייע דרך. מ’דארף מאכן די נאכט. אקעי.
אז מ’דארף זיך מאכן גע’פגר’ט, כל עצמותי תאמרנה. מ’דארף זיך מאכן געשטארבן. אויסלעשן אלע נאטיפיקעישאנס.
ביינאכט אלס א „סטעיט אוו מיינד” – אנדערע מיני השגה
ס’איז אויך דא עפעס, די קאפ ארבעט, עט ליעסט וויאזוי איך שפיר עס, בייטאג און ביינאכט זענען אנדערע מיני סטעיטס אוו מיינד. ס’איז דא געוויסע קלארקייט פון בייטאג, אבער ס’איז אויך דא אפשר א געוויסע קריעטיוויטי פון ביינאכט. ס’איז דא מיני וועגן פון לערנען. וועגן דעם קען זיין ס’איז דא מחכים און ס’איז דא „און פארגעסט נישט.” אקעי, אבער דאס שטייט נישט ביי לילה. ניין, ניין, ניין. ס’איז דא אזא זאך אז מ’דארף לערנען אלע מיני זאכן. מ’דארף לערנען מיט חברותות, מ’דארף לערנען אליין, מ’דארף לערנען ביי א רבי, מ’דארף לערנען ביחידות, מ’דארף לערנען בייטאג, מ’דארף לערנען ביינאכט. ווייל אין אנדערע מיני, די מוח איז אנדערש משיג אייביג. מ’איז אנדערש קונה תורה.
—
הלכה ו׳ (המשך): „חוט של חסד נמשך עליו ביום”
סאו דער רמב”ם גייט ווייטער. ס’שטייט אין פסוק, יצוה ה’ חסדו יומם ובלילה שירה עמי תפלה לאל חיי.
כל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד נמשך עליו ביום.
דאס איז פונקט וואס דו האסט געזאגט. זייער גוט. א מענטש לערנט ביינאכט, אינדערפרי האט ער אפשר א חוט של חסד, ער האט אפשר א מציאות חיים, ער האט אפשר א שייכות צו טאג און צו נאכט. אבער ווי וואס ער שטייט, ס’קען זיין אז דער חוט של חסד העלפט אז בייטאג ווען ער איז עוסק אביסל אין פרנסה, ער האט דארט א חסד, ער דארף נישט ארבעטן צו שווער, ער דארף נישט ארבעטן צו סאך, שנאמר יומם יצוה ה’ חסדו. און פארוואס איז בייטאג חסד? פארוואס גייט ער דארפן צו קומען צו חסד? ווייל ובלילה שירה עמי, ווייל ביינאכט ביסטו עוסק בשירה, שירה מיינט לערנען די תורה, זמירות, שירה עמי תפלה לאל חיי, ס’איז ביידע, מ’דארף שירה און תפלה.
—
הלכה ו׳ (המשך): „כל בית שאין דברי תורה נשמעין בו בלילה אש אוכלתו”
כל בית שאין דברי תורה נשמעין בו בלילה אש אוכלתו. א הויז וואס מ’הערט נישט דארטן קיין לערנען ביינאכט, אש אוכלתו. ס’שטייט אין רש”י אז ס’מיינט… פארוואס שטייט אז ס’מיינט א הויז? ס’מיינט א הויז, ווייל ביינאכט איז מען דאך אינדערהיים. איז אויב זיי זענען זוכה, ווי די גמרא זאגט אין מהרש”א, איז ווען ס’איז דא דער איד איז שכינה בן אהיים, אבער נישט איז דא תאוה. אויב ס’איז נישטא קיין דברי תורה בלילה, וואס איז דא בלילה? זענען תאוות בלילה, אש אוכלתו. ס’איז א חסיד’ישע טייטש.
אקעי, אבער א פשוט’ע פשט, וואס מיינט פשוט? אז די הויז גייט אפברענען? יא, קודם כל ס’מיינט אז ס’איז ראוי אפצוברענען. דארף איך לערנען? וויאזוי לערן איך אלעמאל הגדות? ס’מיינט אז די הויז וועט אפברענען? ס’מיינט נישט אז יעדע הויז ברענט אפ. ניין, ראוי לו. ער האט נישט די חוט של חסד, ער האט נישט די שמירה. אבער די ווארט איז זיך פשוט, ביינאכט איז מען דאך אינדערהיים, און ביינאכט דארף אין א אידישע שטוב, אין א תלמיד חכם’ס שטוב, דארף זיך הערן די תורה. דאס איז די ווארט. אפשר קען אויך זיין אז אויב די טאטע איז אויף, און ס’הייבט זיך אן א פייער אין שטוב, וועט ער שנעל אויסלעשן ווייל ער איז אויף. ס’איז טייטערליך, ס’מיינט נישט… ס’מיינט ראוי. אבער די ווארט איז אז ס’איז א דין אין די הויז, אז א הויז פון א תלמיד חכם דארף ביינאכט זיך הערן דארטן די דברי תורה, די ווענט דארפן ווערן באקומען אין שיינקייט. ס’קען זיין אז דאס איז די… ביינאכט לערנט מען אינדערהיים אליין, און בייטאג לערנט מען אין בית המדרש.
—
הלכה י״ב: „כי דבר ה׳ בזה” – איינער וואס האט אויפגעהערט צו לערנען
אקעי, אמר רב יצחק בר שמואל משמיה דרב, כל האוכל ושותה ואחר כך מתפלל עליו הכתוב אומר ‘ואותי השלכת אחרי גוך’. אה, יעצט, אז ס’איז עד כאן דא קומט אפשר א נייע… דא קומט שוין צום סוף פון די פרק, סאו מ’גייט רעדן פון וואס איז וואס איינער האט אנגעהויבן צו לערנען, און ער האט נישט אויפגעגעבן צו לערנען. אדער וואס איז מער מהלך, זיך טון א מהלך דא. ס’איז א סדר איינער וואס איז זיך מקדיש צו כתר של תורה, אמאל געשעט אז ער האט א נסיון אויף וואס ער זאל אוועקגיין. אמאל געלונגט עס, און שפעטער געלונגט עס אים בעסער. דאס איז וואס דער רמב”ם איז עוסק אין די לעצטע צוויי הלכות, ער דעסקרייבט, סיי ער איז מזהיר אז איינער זאל נישט אוועקגיין, און סיי ער גיבט ארויס אז דאס וואס מיר האבן יעצט געזאגט אז דרכה של תורה, ס’גייט נישט בלייבן אלעמאל שווער, ס’גייט ווערן גרינג, ס’גייט ווערן בעסער, און מען גייט באקומען ברכות דערפאר.
כי דבר ה’ בזה, וואס שטייט צום פסוק? ואת מצוותו הפר נפש ההיא תכרת. לויט פשט, כי אין אהבת הארץ בידו. מ’זעט אז ער האט זיך נישט געמוטשעט אויף דברי תורה כל עיקר. איינער וואס האט זיך בכלל נישט אנגעשטרענגט אין זיין לעבן. אה, אפשר מיינט עס בכלל דברי תורה פשוט פשט? ער האט גענוי די תורה. אזוי, אפשר לא למד כלל. אה, איינער וואס האט נישט געלערנט בכלל. בחיים. בחיים, כלום, אפשר לא למד כלום, ואף על פי שאינו עוסק, הוא גם כן בכלל דבר ה’ בזה. וואס איז דאס דבר ה’ בזה? די תורה וואס… אפשר „לעסוק” מיינט אין דעם וועג, ער קען זיין א כתר של תורה, יא? נישט סתם לערנען, סתם פשוט. איינער וואס קען אנקומען צו די הויכע מדריגה פון תורה ואינו עוסק.
אדער, איינער וואס איז שוין קרא ושנה, ער האט שוין געלערנט, און ער האט שוין גע’חזר’ט אויך, און נאכדעם איז ער פורש און ער איז אוועקגעגאנגען פון דעם, להבלי עולם, והניח תלמודו בזוית חשוכה, ער האט איבערגעלאזט די לערנען וואס ער האט שוין געלערנט און ער איז נישט געווען א רייזע בכלל, בזה דבר ה’ בזה, ער האט פארשעמט די דבר ה’. ס’איז זייער הארב. ס’מיינט איינער וואס האט געלערנט אין ישיבה, ער האט שוין קרא ושנה, און נאכדעם האט ער חתונה און ער גייט ווערן ביזי מיט ביזנעס, איז ער שוין א פירש, איז ער בוזה דבר ה’. „שנה” מיינט, מיין איך, משניות. קרא מקרא ושנה משנה. אדער די דרשה איז „שנה” דרשה? אה, ער האט נישט געטון די דריטע חלק, חלק התלמוד. ער האט נישט געטון די לערנען, די מעשה מרכבה, וואס דער רמב”ם זאגט איז די דריטע חלק. ס’איז אינטערעסאנט, יעדער איינער וואס איז געגאנגען אין ישיבה איז קרא ושנה, און מ’ווייסט אפילו נישט. דאס איז דאס וואס ער זאגט, דאס איז א חיזוק, אדער אן אזהרה, אז איינער וואס האט שוין אביסל אנגעהויבן, דו ביסט א גרעסערע בוזה דבר ה’, ווייל דו ווייסט שוין יא וואס ס’איז. ס’איז אזא „קרא ושנה” פירש, כשיודע ומכיר, ווייל דו ווייסט שוין יא. איינער ווייסט נישט.
—
הלכה י״ג: „כל המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני”
יעצט זאגסטו, וואלסט געמיינט אז יעדער איינער גייט בלייבן מרור, און מ’רעדט דרכה של תורה? זאגט דער רמב”ם, ניין. אמרו חכמים, כל המבטל את התורה מעושר, איינער וואס אפילו ווען ער איז אן עושר, אפילו ער האט געלט און ער איז מבטל תורה, זיין עונש גייט זיין סופו לבטל מעוני, ער וועט מבטל זיין תורה מתוך עוני, ער וועט נישט האבן קיין שיעורים.
און פארקערט, וכל המקיים את התורה מעוני, אפילו ווען ער איז ארימער, ער מוטשעט זיך, אזויווי דו האסט פריער געזאגט, חיי צער לעבט ער און ער איז עוסק בתורה, סופו לקיימה מעושר.
קשיא: וויאזוי „סופו לקיימה מעושר” לויט דעם רמב”ם?
דארף מען פארשטיין, וויאזוי גייט ער עס מקיים זיין מעושר? דער רמב”ם לאזט אים נישט נהנה זיין פון תורה, ער טאר נישט נעמען געלט פון שטיצערס. זיין ביזנעס האט ער געווארפן, ער האט נישט קיין ביזנעס, ער טוט דאך עבודת הקודש. דער תוספות יום טוב איז נישט געשטאנען קלאר, אבער ער טראכט זיך אז דער נישט נהנה זיין פון תורה האט אויך מסתם תנאים. אויב עס קומען תלמידים וואס ווילן אים בויען א ישיבה און זיי ווילן דער רבי זאל לעבן אויף א העכערע פארנעם וואס זיי קענען לערנען, קען מען נהנה זיין פון די תורה. מיינט אין א געוויסן אופן, עס איז א היינטיגע תוספות יום טוב, וואס עס קען זיין די מעשה, אבער דער רמב”ם האט זיך געטראכט, דער רמב”ם מיינט צו זאגן אז זיין ביזנעס האט געלונגען. דער תוספות יום טוב זאגט אז ער מעג נישט האבן קיין ביזנעס, ער דארף זיין מעט עסק, ער דארף טון מלאכות, צוויי זאכן. דער רמב”ם האט עס נישט אויסגעקוקט ווי ער וויל נישט מען זאל צווייערן. עס איז „גדול חלק מעושר”, און מיר נישט מיינען עושר. עושר מיינט אז ער האט א חלקה, ער האט געלט גענוג צו לעבן, ער וועט נישט דארפן זיך מוטשענען. זע איך נישט אז ס’איז א… דער רמב”ם ווייטער וועגן דעם.
זעען מיר פילע מאל די זאך, אז אויב מען לערנט תורה מתוך עוני האט מען זוכה זיין צו עושר. עס שטייט אין די תורה, ביי די תוכחה, אז די תוכחה און די אלע קללות קומען תחת אשר לא עבדת את ה’ אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל. דו האסט נישט געדינט דעם אייבערשטן ווען דו האסט אלעס געהאט, ווען דו האסט אלעס געהאט, ועבדת את אויביך, וועסטו זיך יעצט פלאגן. אנשטאט, ווייל דו האסט נישט געדינט דעם אייבערשטן ווען דו האסט געהאט, וועסטו יעצט דינען דיין שונא ווען דו וועסט נישט האבן. ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה’ בך ברעב ובצמא ובערום ובחסר כל. ווען דו האסט נאך געהאט די טשענס צו לערנען תורה, צו דינען דעם אייבערשטן „מרב כל”, ווען דו האסט נאך אלעס געהאט, און דו האסט עס נישט אויסגענוצט, וועסטו האבן די פארקערטע, סיי זיך מוטשענען און סיי דו וועסט האבן שווער פאר דיינע שונאים.
און פארקערט שטייט ער אויך מיט. אבער אויב מ’איז יא, זאגט דער אייבערשטער אז ווען מ’לערנט מיט הכנעה, למען ענותך, ענותך טייטשט ער א לשון הנאה, פאראייניגן, אקעי? אדער דאך פאראייניגן, א לשון פון עני, ענוה. למען ענותך, וועט דער אייבערשטער מאכן נישט שווער פארקערטער.
בקיצור, ווען האסט נאך געהאט די טשענס צו לערנען תורה, צו דינען דעם אייבערשטן מרוב כל, ווען דו האסט נאך אלעס געהאט, און דו האסט עס נישט אויסגענוצט, איז דאך די פארקערטע, דו דארפסט זיך סיי מיטשענען און סיי דארפסטו ארבעטן שווער פאר דיינע שונאים.
און פארקערט שטייט אויך, אבער אויב איז יא, למען… זאגט דער אייבערשטער אז ווען מ’לערנט מיט עניות, „למען ענותך”. ענותך טייטשט ער, א לשון עניות, אדער זיך פייניגן, א לשון פון עוני. „למען ענותך”, ווען דער אייבערשטער מאכט נסיונות און ער געבט עניות, ער געבט שוועריקייטן, און מ’דארף לערנען, „למען היטיבך באחריתך”, צום סוף זאל מען זוכה זיין צו טובה, צו חידוש של חסד, צו הרחבה, ויהי רצון שנזכה.
פארבינדונג צו „אם אין קמח אין תורה”
איינגעטיילט איז דאס לכאורה אויך אזוי ווי דער אלטער ענין פון „אם אין קמח אין תורה”, ווייל „אם אין קמח אין תורה” איז דאס הויפט לבטלה מעוני. דו גייסט די גאנצע צייט זיין אן עני און נישט לערנען.
בעסער זאלסטו יעצט לערנען, טאקע ביז בעוני, און צום סוף וועט זיין הרחבה, צום סוף הכבוד לבוא, צום סוף וועסטו האבן געלט, צום סוף וועסטו אלעס האבן. דאס שטייט אין די תורה שוין.
HE עברית ›
סיכום השיעור 📋
זיכרון שיעור – רמב”ם הלכות תלמוד תורה, פרק ג׳
—
המהלך הכללי של פרק ג׳
שלושת הפרקים של הלכות תלמוד תורה יש להם סדר ברור:
– פרק א׳ – עצם מצוות לימוד התורה: כל יהודי חייב ללמוד תורה, אפילו כל התורה כולה.
– פרק ב׳ – הסדר הרגיל: חינוך, לימוד תינוקות, חדר – הדרך המעשית שבה כל יהודי לומד תורה.
– פרק ג׳ – הסדר ה”לא-רגיל”: לא כל אחד זוכה לכתרה של תורה. כאן מדובר במדרגה חדשה – להיות תלמיד חכם אמיתי, שדורש סוג אחר של חיים.
פרק ג׳ אינו רק המשך של פרק א׳-ב׳, אלא קטגוריה שונה איכותית. לחדר הולך כל אחד, אבל “כתר תורה” הוא ליחידים.
זה מקביל להלכות דעות, שבהן גם לרמב”ם יש שתי רמות: (א) דעות שהן לכל אדם, (ב) “כשם שהחכם ניכר” – מדרגה גבוהה יותר של התנהגות שהיא במיוחד לחכם. כך גם בתלמוד תורה: (א) מה שכל יהודי חייב, (ב) רמה ליחידי סגולה – “שרידים אשר ה׳ קורא” – עם הלכות אחרות וסוג אחר של סדר.
—
הלכה א׳: שלושת הכתרים של כלל ישראל
בשלשה כתרים נכתרו ישראל: כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות. כתר כהונה זכה בו אהרן, שנאמר “והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם”. כתר מלכות זכה בו דוד, שנאמר “זרעו לעולם יהיה וכסאו כשמש נגדי”. כתר תורה הרי מונח ועומד ומוכן לכל, שנאמר “תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב” – כל מי שירצה יבוא ויטול. שמא תאמר שכתר כהונה וכתר מלכות גדולים מכתר תורה? הרי הוא אומר “בי מלכים ימלוכו ורוזנים יחוקקו צדק, בי שרים ישורו” – הא למדת שכתר תורה גדול מכתר כהונה וכתר מלכות. ואמרו חכמים: ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ, שנאמר “יקרה היא מפנינים” – אפילו מלפני ולפנים.
פשט
שלושה כתרים יש לכלל ישראל. כתר כהונה הוא לאהרן ולבניו, כתר מלכות לדוד ולזרעו – שניהם נעולים בירושה במשפחה. כתר תורה לעומת זאת פתוח לכל יהודי שרוצה לבוא וליטול. וכתר תורה הוא הגדול מכל שלושתם, כפי שרואים מהפסוק ומחז”ל. הפסוק “יקרה היא מפנינים” נדרש: “אל תקרי מפנינים אלא מלפני ולפנים” – תורה יקרה יותר מהכהן גדול שנכנס לפני ולפנים (לקודש הקדשים ביום כיפור).
חידושים וביאורים
1) המושג “כתר” – לא לכל אחד:
כתר אינו מעצם דבר שכל אחד עוטה. כאשר שולחים כיתה שלמה של ילדים עם כתרי נייר, זה בדיחה – כי כתר אמיתי הוא דווקא לאחד ממאה אלף. כתר תורה פירושו שאדם הגיע לשלמות בתורה, לא רק קצת תורה.
2) “מונח ועומד ומוכן לכל” – שלוש לשונות, ומה שהן לא מתכוונות:
הרמב”ם מביא שלוש לשונות: “מונח”, “עומד”, “מוכן” – כולן לכתר תורה. “מונח לכל” פירושו לא שכל אחד כבר יש לו, ולא שכל אחד יקבל אותו אוטומטית. פירושו שאף אחד לא יכול לומר “אני מודר כי לא ירשתי זאת”. האדם צריך להיות ישר עם עצמו: הוא לא תלמיד חכם לא משום שלא יכול היה, אלא משום שלא החליט ללכת וליטול את הכתר במסירות נפש אמיתית.
3) “מורשה קהלת יעקב” – ירושה לכולם, לא למשפחה:
הפסוק “תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב” מתפרש: בניגוד לכהונה (ירושה למשפחת אהרן) ומלכות (ירושה למשפחת דוד), תורה היא “מורשה” לכל קהלת יעקב. כל יהודי יכול לרשת אותה – “כל מי שירצה יבוא ויטול”.
4) האם כל היהודים יכולים באמת לקבל כתר תורה?
במציאות זה לא אפשרי. צריכים להיות בכלל ישראל גם עובדי אדמה, מלאכות אחרות – לא יכול להיות שכולם יהיו תלמידי חכמים. אבל העיקר של “מונח לכל” הוא שאף אחד לא מודר מצד יחוס – כל אחד שרוצה ויש לו את הכלים הנכונים, יכול.
5) כתר תורה אינו יחסי:
כתר תורה פירושו לא מי שהוא תלמיד החכם הגדול ביותר בדור (יחסי). כתר תורה הוא סוג אחר של חיים – אדם שנותן את כל חייו לתורה. אפילו אם היה דור שבו המון העם הפשוט ידע כמו תלמיד החכם הגדול של דור אחר, גם באותו דור היו יחידים שנשאו את כתר התורה. זו מדרגה איכותית, לא כמותית.
6) [דיגרסיה: ביקורת על תרבות ה”כולל” המודרנית]:
אפילו כאשר עיר או קהילה שלמה יושבת בכולל, זה עדיין לא אומר שכולם מוכנים ל”קריעת ים סוף של תורה”. זה יכול להיות רק מנהג, מנהג של החברה, אבל כתר תורה הוא “דבר קשה מאוד” – הוא דורש מסירות נפש אמיתית, לא רק הסתגלות לנורמה חברתית.
7) “שמא תאמר שכתר כהונה וכתר מלכות גדולים” – הראיה מ”בי מלכים ימלוכו”:
הרמב”ם עונה באופן שיטתי: תחילה הוא מביא ראיה מפסוק שכתר תורה גדול מכתר מלכות – “בי מלכים ימלוכו” פירושו שדרך תורה מולכים מלכים, דרך תורה שרים מחוקקים חוקי צדק. המלך עצמו צריך יועץ, חכם שילמד אותו – “לי עצה ותושיה”. כתר המלכות עצמו תלוי בכתר תורה.
8) “ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ” – ראיה שכתר תורה גדול מכתר כהונה:
לאחר שהרמב”ם הוכיח שכתר תורה גדול מכתר מלכות (מהפסוק), הוא מביא ראיה “רדיקלית” יותר שכתר תורה גדול מכתר כהונה: החכמים אומרים שממזר שהוא תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ. המקור הוא משנה במסכת הוריות, המדברת לענין קדימה בהצלה (פיקוח נפש) – לא רק כבוד או צדקה. אפילו במצב של פיקוח נפש, שבו צריך למעשה לבחור מי יחיה, ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ. אף על פי שבדרך כלל ישראל קודם לממזר (כפי שכתוב קודם במשנה), אבל אם הממזר הוא תלמיד חכם, הקדימה מתהפכת.
9) האופי הרדיקלי של חידוש זה:
זה לא רק מעלה פשוטה. הכהן גדול יש לו כתר כהונה, הוא עושה את העבודה ביום כיפור, הוא מכפר על כלל ישראל, הוא נכנס לפני ולפנים – זו המדרגה הגבוהה ביותר בעבודת ה’. ובכל זאת, ממזר – האדם עם היחוס המביש ביותר – אם זכה לכתר תורה, הוא עומד גבוה יותר. לא רק שתורה גדולה מכוח חילוני (מלכות), אלא אפילו מהמדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר של כהונה.
10) הערה יפה – מדוע “לפני ולפנים” הוא משל מתאים:
המשל של “לפני ולפנים” יפה במיוחד, כי התורה (לוחות/ספר תורה) מונחת אצל הארון בקודש הקדשים כל השנה, בעוד שהכהן גדול נכנס רק פעם בשנה. התורה היא התושבת הקבועה של לפני ולפנים, הכהן גדול הוא רק אורח.
11) ממזר יכול להיות תלמיד חכם – בחירה:
ממאמר חז”ל זה רואים שממזר יכול להיות תלמיד חכם. הוא בא מהמקום החלש ביותר, אבל זו בחירה – אדם שמשקיע את הכוחות יכול להיות החשוב ביותר.
12) “דמוקרטיה” של כתר תורה – והתשובה לטענת קרח:
לא יהיו טענות שכמה משפחות תפסו הכל (כמו טענת קרח). כתר כהונה הוא למשפחת אהרן, כתר מלכות למשפחת דוד – אבל הדבר הגדול ביותר, כתר תורה, נשאר פתוח אפילו לממזר. רק צריך להבחין: זו לא דמוקרטיה במובן שכל אחד מקבל אותו אוטומטית. זה תלוי במעשי האדם.
13) כתר תורה – קולא וחומרא:
העובדה שכתר תורה “מונח לכל” אפשר לראות כחומרא, לא רק כקולא. כהונה אפשר לקנות בירושה – אם אביך כהן, אתה כהן. אבל תורה לא אפשר לקנות בירושה – אפילו אביך היה תלמיד החכם הגדול ביותר, זה לא אומר שאתה תהיה. צריך בעצמך למסור את עצמך לתורה. זה נראה כקולא (זה פתוח לכולם), אבל זו גם חומרא (אף אחד לא מקבל זאת בחינם). אבל זה “הוגן” – זה תלוי לגמרי במאמץ.
14) מקורות:
יסוד הרמב”ם של “שלושה כתרים” מקורו ברבי שמעון במסכת אבות (פרק ד׳). במשנה לא כתוב “נכתרו ישראל” – זו ניסוח משלו של הרמב”ם, שאולי משקף את פירושו למשנה: הכתרים אינם רק קטגוריות מופשטות, אלא כלל ישראל הוכתר בהם. קטע “שמא תאמר” בא ממקור אחר ביומא (לא מאותה משנה באבות).
—
הלכה ב׳: תלמוד תורה כנגד כל המצוות
אין לך מצוה בכל המצות כולן שהיא שקולה כנגד תלמוד תורה, אלא תלמוד תורה כנגד כל המצות כולן, שהתלמוד מביא לידי מעשה, לפיכך התלמוד קודם למעשה בכל מקום.
פשט
אין שום מצווה שהיא חשובה כמו תלמוד תורה; תלמוד תורה שקול כנגד כל המצוות ביחד. הטעם: תלמוד מביא למעשה. לכן תלמוד קודם למעשה בכל מקום.
חידושים וביאורים
1) המהלך של הפרק – ממעלה חברתית למעלה הלכתית:
הרמב”ם בונה כאן סדר. עד כה (הלכה א׳) דיבר על המעלה החברתית של כתר תורה – איך תלמידי חכמים עומדים בחברה. כעת (הלכה ב׳) הוא עובר למעלה ההלכתית – איך תלמוד תורה עומד ביחס למצוות אחרות. זה לא רק ליקוט של מאמרי חז”ל במעלת התורה, אלא בנייה שיטתית.
2) “שקול כנגד” לעומת “קודם למעשה” – שתי נקודות נפרדות:
בפרק א׳ הרמב”ם כבר אמר “תלמוד קודם למעשה” עם הנימוק “שהתלמוד מביא לידי מעשה” – שם זה היה דין בקדימה (מה עושים קודם). כאן לעומת זאת הוא מביא נקודה חדשה: תלמוד תורה שקול כנגד כל המצוות – זה לא רק שעושים אותו קודם, אלא שהוא חשוב יותר באופן מהותי, אפילו אם הוא לא מביא למעשים. התורה עצמה, כתורה, דוחה את המעשים. זה חידוש מעבר למה שאמר בפרק א׳.
היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה
היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה – אם אפשר למצוה להעשות על ידי אחרים, לא יפסיק תלמודו. ואם לאו, יעשה המצוה ויחזור לתלמודו.
פשט
אם אדם עומד בפני ברירה – לעשות מצווה או ללמוד תורה – אם אחר יכול לעשות את המצווה, לא יפסיק את לימודו. אם לא, יעשה את המצווה ויחזור ללמוד.
חידושים וביאורים
3) מדוע תלמוד תורה לא דוחה את כל המצוות אם הוא כל כך חשוב?
אם תלמוד תורה שקול כנגד כל המצוות, מדוע אם “אי אפשר למצוה להעשות על ידי אחרים” צריך בכל זאת לעשות את המצווה? מצוות צריכות להיעשות בעולם. תורה נעשתה כדי שיעשו מצוות. כאשר אין אחר, האדם צריך לעשות את המצווה, אבל הוא חוזר ללמוד.
4) ההבדל מ”עוסק במצוה פטור מן המצוה”:
בכל מצווה, אם עוסקים באחת, פטורים מהשנייה. מה מיוחד בתלמוד תורה? תלמוד תורה הוא מצווה שאדם עושה כל החיים. “עוסק במצוה פטור מן המצוה” עובד בדרך כלל כאשר נמצאים באמצע עשיית מצווה. אבל בתלמוד תורה, שעושים תמיד, אפשר היה לחשוב שאפשר לעולם לא להפסיק – ואז לעולם לא היו עושים שום מצווה אחרת. הרמב”ם מביא בכל זאת ש”עוסק במצוה פטור מן המצוה” חל על תלמוד תורה, אף על פי שלא לגמרי ברור איך זה עובד.
5) פירוש רחב יותר – חלוקת תפקידים בכלל ישראל:
אולי “אפשר למצוה להעשות על ידי אחרים” פירושו לא רק השאלה הרגעית (יש הלוואה, אחר יכול ללכת?), אלא חלוקת תפקידים רחבה יותר בכלל ישראל. יש אנשים שעוסקים בתורה (תלמיד החכם) ואנשים שעוסקים במצוות (העסקן, גבאי הצדקה). אם אדם יכול להיות “כתר של תורה”, לא יטריד את עצמו שהוא צריך להיות גבאי הצדקה – אחר יהיה גבאי הצדקה. רק אם הוא נתקל במצב שאין גבאי צדקה (אי אפשר על ידי אחרים), עליו לעשות זאת.
אם מבינים שתלמוד תורה הוא בחירה של איזה סוג חיים יש לך (לא רק שאלה רגעית), אפשר להבין שתלמיד החכם שבחר בדרך התורה, אצלו בדרך כלל לא יתעורר הדין של “אי אפשר לעשותה על ידי אחרים”, כי הוא לא בעולם של עסקנות.
6) הסתירה: תורה פוטרת ממצוות, אבל תכלית התורה היא מצוות:
תורה תמיד נראית כהכנה למצוות – “תורה היא על מנת לעשות”, “תלמוד מביא לידי מעשה”. אם לאדם אין בראש כלל מצוות, לא יקרה “תלמוד מביא לידי מעשה”. זה יוצר סתירה: איך תורה יכולה לפטור ממצוות, כאשר כל תכלית התורה היא להביא למצוות?
7) האם עוסק בתורה פטור מסוכה?
אנו יודעים שבינוני שעוסק במצוות פדיון שבויים פטור מסוכה. אבל האם עוסק בתורה גם פטור מסוכה? לכאורה לא – כי אפשר ללמוד בסוכה. אבל אולי, כאשר יש באמת סתירה, הוא כן פטור? זה נשמע מוזר שאדם לא יעשה סוכה כי הוא יושב ולומד. תורה “נשמעת חלשה” ממצוות מבחינה זו. הירושלמי גם שואל את הקושיא של “על מנת לעשות” – אבל לא מגיע למסקנה ברורה.
8) שתי רמות של השאלה:
(א) אני כרגע באמצע לימוד – האם אלך להלוויה? (זו שאלה רגעית של עוסק במצוה פטור מן המצוה.) (ב) האם אהיה אדם שעוסק תמיד בתורה ונמנע ממצוות אחרות? (זו שאלת אורח חיים.)
9) תלמיד החכם עם כתר תורה ומצווה עוברת:
כאשר אדם כבר זכה ל”כיתרא של תורה”, עליו עדיין להתחשב במצווה עוברת – מצווה שזמנה עכשיו. אם תלמיד החכם מתעלם ממצוות כאלה, הפשט הוא שהוא לא לומד על מנת לעשות. חז”ל רוצים שתלמיד החכם יחיה בסביבה של מצוות – כמו גמילות חסדים וכדומה. ברמב”ם כתוב המילה “הסתלקות מדרכי החיים”, שמדברת כנראה על דברים כאלה.
10) מסקנה: יש קצת בלבול – ואולי זה בלבול אמיתי. אבל כוונת הרמב”ם כאן היא להוציא את מעלת התורה, אפילו מעל מצוות אחרות.
תחילת דינו של אדם – תלמוד קודם למעשה
תחילת דינו של אדם אינו נידון אלא על התלמוד, ואחר כך על שאר מעשיו. לפיכך אמרו חכמים: לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה.
פשט
כאשר דנים אדם בשמים (דין וחשבון), מתחילים בתלמוד תורה, ואחר כך שואלים על שאר מעשיו. זו גמרא בקידושין: “כשם שתלמוד קודם למעשה, כך דינו קודם למעשה.” לכן אומרים חכמים: אדם ילמד תורה תמיד, אפילו שלא לשמה, כי משלא לשמה באים לשמה.
חידושים וביאורים
11) איך הרמב”ם מקשר “תחילת דינו” עם “שלא לשמה”?
פשט ראשון: מכיוון שמתחילים בתורה, תורה כל כך חשובה שצריך לעשות אותה אפילו שלא לשמה. במצוות צריך כוונה לשמה, אבל בתורה – כי זה העדיפות הראשונה – אפילו שלא לשמה טוב.
12) פשט עמוק יותר בקשר:
הפשט של “תחילת דינו” הוא שקודם צריך ללמוד, אחר כך באים קריטריונים. אם אתה לא לומד, כלום לא מתחיל. אחר כך ישאלו: האם זה לשמה? האם זה לא לשמה? זה כמו עקרון החינוך: מכניסים ילדים ללמוד שלא לשמה כדי שיגיעו לשמה. מאותה סיבה שתחילת דינו הוא תלמוד קודם למעשה, גם לא יכולים לחכות ללשמה – כי לא יגיעו. הצעד הראשון הוא ללמוד, כמו שזה, ואחר כך בא הענין של לשמה. משל: כמו במבחן – מתחילים באלף-בית, קודם תדע את האלף-בית, אחר כך באות שאלות נוספות.
13) קושיא על הפשט:
אם “לשמה” פירושו “לשם ידיעת תורה” (אולי פשט הגר”א), אז כאשר הוא לומד כדי ל
דעת – זה כבר לשמה, לא שלא לשמה! משהו חסר בהסבר. זה נשאר כשאלה פתוחה.
14) “שלא לשמה” – מה זה אומר לפי הרמב”ם?
הרמב”ם האריך בזה מאוד בספר תשובה (הקדמה לפרק חלק) על מה פירוש שלא לשמה. לפי הרמב”ם “לשמה” פירושו – אהבת ה’, דביקות ה’, שזה מסובך. כאן בהלכות תלמוד תורה לא כתוב מה פירוש שלא לשמה.
15) כתר תורה לא יכול להיות שלא לשמה:
כאן הרמב”ם לא מדבר על כתר תורה – כי כתר תורה בוודאי לא יכול להיות שלא לשמה. הרמב”ם אומר זאת “בדרך אגב” כי הוא מדבר על “תחילת דינו של אדם” – שחל על כל אדם, לא רק על מי ששואף לכתר.
מי שנשאו לבו – הדרך לכתר תורה
מי שנשאו לבו לקיים מצוה זו כראוי לה ולהיות מוכתר בכתרה של תורה, לא יסיח דעתו לדברים אחרים, ולא ישים על לבו שיקנה תורה עם עושר וכבוד כאחד. כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל.
פשט
הרמב”ם מתאר את הדרך למי שרוצה לקיים את מצוות תלמוד תורה “כראוי לה” – ברמה הגבוהה ביותר – ולזכות בכתר תורה. הוא לא צריך להסיח דעתו לדברים אחרים, לא לחשוב שיכול לקנות תורה יחד עם עושר וכבוד. הדרך היא: פת במלח, לישון על הארץ, לחיות חיי צער, ולעמול בתורה.
חידושים וביאורים
16) “כראוי לה” – רמות בתלמוד תורה:
הרמב”ם אומר “כראוי לה” – זה אומר שיש רמות בתלמוד תורה. מצוות תלמוד תורה הפשוטה, כפי שלמדנו קודם, היא שאדם יחלק את יומו לשלושה – שליש ללמוד. אבל “כראוי לה” היא הרמה הגבוהה ביותר, שמביאה לכתר תורה. זה דורש מסירות אחרת לגמרי.
17) “לא ישים על לבו שיקנה תורה עם עושר וכבוד כאחד”:
אדם לא יחשוב שיכול להיות לו שני העולמות – תורה וגם עושר וכבוד. זה לא עובד ככה. אם לאדם יש בראש “אני רוצה גם לחיות חיים נוחים וגם ללמוד תורה”, הוא לא יכול היה למסור את כל הראש והמוח לתורה. אם עושים חשבונות, לא מגיעים לשום מקום. הדבר הראשון הוא, משקיעים את עצמך בזה.
“ולא עליך המלאכה לגמור” – שכר לפי הצער
ולא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין לבטל ממנה. אם הרבה תורה – הרבה שכר. והשכר לפי הצער.
פשט
ללמוד תורה היא עבודה גדולה, להיות קונה כל התורה כולה היא עבודה עצומה. לא צריך לחשוב על סיום (שיכול להביא ייאוש), אבל גם לא חופשי להתבטל. אם הרבה תורה, מקבלים יותר שכר, והשכר לפי הצער (לפום צערא אגרא).
חידושים וביאורים
18) “ולא עליך המלאכה לגמור” – נגד ייאוש:
כאשר אדם מתחיל ללמוד והוא משווה כמה הוא כבר יודע לכמה הוא עדיין צריך לדעת, זה יכול להביא ייאוש נורא של עם הארץ. תפקידך אינו לסיים, תפקידך לעשות כל יום את העבודה.
19) “והשכר לפי הצער” – שינוי הלשון של הרמב”ם:
הרמב”ם שינה מעט את הלשון מ”לפום צערא אגרא” (לשון המשנה) ל”והשכר לפי הצער”. צריך לענות על זה.
20) כתר תורה לעומת כתר כהונה – ההבדל בשכר:
בכתר כהונה, אם היה דרך לקבל אותו, היו אומרים: או שמקבלים אותו, או לא – ואם לא, הכל לשווא. אבל כתר תורה לא עובד ככה – זה לא “או כן או לא”, אלא הכל לפי ערך. אחד זכה לכתר השלם, ואחד למד הרבה שנים ולא הגיע להכל – אבל הוא עדיין קיבל שכר. אפילו אם לא תוכל לסיים, אפילו לא תהיה ממש תלמיד חכם גדול, אבל הפכת להיות קצת תלמיד חכם – ועדיין היה שווה את המאמץ. זה הפשט ב”ולא עליך המלאכה לגמור” – כי אפילו בלי לסיים מקבלים שכר על כל מעט.
21) כל הקטע הוא מהלך אחד – נגד חשבונות:
לאנשים יש שלושה רעיונות: (א) קודם צריך שיהיה לי כסף, (ב) צריך לוודא שאצליח, (ג) מה המטרה? התשובה: לא! הדרך היא להתחיל במסירות. אתה מתיישב ללמוד – בין אם זה יצליח, בין אם לא; בין אם יהיה לך מה לאכול, בין אם לא. השכר מקבלים על זה – על המסירות. זה פירוש “לפי הצער”.
“עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי”
אם תעלה מחשבה זו על לבך – אינו זוכה לכתרה של תורה לעולם. אלא עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי. ואל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה.
פשט
מי שחושב “קודם אסיים את העסקים שלי, אעשה כסף, אטפל בכל העניינים המעשיים, ואחר כך אשב ללמוד” – הוא לעולם לא יזכה לכתר של תורה. הוא מביא את לשון המשנה: “אל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה.”
חידושים וביאורים
22) שני פשטים ברמב”ם – “מחיר” או “חיזוק”:
צד אחד אומר שהרמב”ם בא כאן לחזק מי שלא מצליח – שלא יפחד, שימשיך ללמוד אפילו אם זה קשה. הצד השני (שמוגן בחוזקה) הוא שהרמב”ם מציב כאן את המחיר – הוא אומר כמה יקר עולה כתר של תורה, לא כנאום חיזוק אלא כהצהרה הלכתית עובדתית.
ראיה לצד ה”מחיר”: הרמב”ם אומר “אם תעלה מחשבה זו על לבך – אינו זוכה לכתרה של תורה לעולם.” זה לא מסר של חיזוק, זו הצהרה ברורה כמה זה עולה. מי שלא מוכן לשלם את המחיר, לא מקבל את הכתר.
23) מסירות פירושה שמוותרים על משהו:
אם אדם אומר “כשיהיה לי כל הזמן, אלמד” – זו לא מסירות, כי הוא לא מוותר על כלום. מסירות פירושה שמשלמים משהו עבור זה. האדם שמחכה עד שיהיה “פנוי”, מוכיח בכך שהוא לא מוכן לשלם את המחיר. ומי שלא מוכן לשלם עכשיו את המחיר שזה עולה עכשיו, לא ישלם מחר את המחיר שזה יעלה מחר – כי מחר יהיו עסקים חדשים, תירוצים חדשים. “אנשים שעסוקים תמיד יהיו עסוקים.”
24) האדם שרוצה להיות “מושלם” – פשט שני:
הרמב”ם גם הולך נגד האדם שרוצה שלמות: “אני יודע שאם אצטרך עוד לטפל בדברים אחרים, לא אוכל ללמוד במאה אחוז ריכוז, לכן אחכה.” התשובה: למד בתשעים אחוז ריכוז, אבל למד עכשיו – אל תחכה שנה עד שיהיה לך מאה אחוז. זה יותר מהלך ה”חיזוק”.
25) כתר תורה פירושו באמת לדעת ללמוד, לא רק להתייסר:
אם אדם התאמץ כל החיים אבל אין לו כישרונות – האם זה אומר שהוא קנה כתר של תורה? כתר תורה פירושו מי שבאמת יודע ללמוד, לא מי שמתייסר. “מתייסר” זה דבר יפה – הוא מקבל שכר לפי הצער – אבל הרמב”ם לא מדבר כאן עליו. אותו אדם חוזר לפרקים הקודמים.
26) “שכר לפי הצער” – לא הנקודה של הרמב”ם כאן:
“שכר לפום צערא” פירושו לא שמי שיש לו יותר צער הוא חשוב יותר בכתר תורה. אלא: מי שפוחד מהבעיות, ידע שהוא מקבל שכר על הצער. אבל זו נקודה נפרדת, לא העיקר של הרמב”ם כאן.
27) רוב האנשים לא מקיימים מצוותיה כראוי לה:
יש מצוות שיוצאים בהן – יהודי “בעל בית”. אבל הרמב”ם מדבר כאן למי שרוצה לעשות “כראוי לה.” עבורו: אין תירוצים – אפילו חיזוק הוא עוד תירוץ! “אתה הולך ללמוד את כל התורה, אפילו במחיר של מה שזה לא יעלה, בלי שום תירוצים.”
28) על פי הלכה לא חייבים בחיי צער:
על פי הלכה אף אחד לא חייב לחיות בצער. חייבים לפי מה שיש פרנסה. בפרק א’ למדנו שצריך לחלק את הזמן – אדם רשאי לחיות ברווחה, אולי זו אפילו מצווה (צדקה וכדומה). כאן מדברים על רמה אחרת – למי שרוצה כתר של תורה.
29) “מסיח דעת” פירושו לשלם את המחיר:
“מסיח דעת” פירושו לשלם את המחיר. זה לא אומר “אני יושב במנוחה” – זה לא עולה כלום. זה צריך לעלות. בעולם הזה זה בדרך כלל צריך לעלות. “לעולם” פירושו כאן: בדרך כלל בעולם הזה זה עובד ככה – מי שלא מוכן לשלם עכשיו, לא ישלם מאוחר יותר.
[דיגרסיה: מכתב הרמב”ם לר’ ג’באר:]
הרמב”ם כתב מכתב לאחד ר’ ג’באר (לא ר’ עובדיה הגר) – יהודי פשוט שהתיישב ללמוד משנה תורה. אנשים צחקו עליו, אמרו שהרמב”ם עצמו לא לומד רמב”ם אלא גמרא עם תוספות. הרמב”ם כתב לו מכתב יפה לחזק אותו – כל יהודי שלומד זו מצווה. כאשר ההוא רצה להחזיר לרמב”ם על כבודו, הרמב”ם כתב: “אל תכה את עצמך בשבילי – שב ללמוד.” זו דוגמה של חיזוק – אבל כאן בפרק זה נקודת הרמב”ם שונה: לא חיזוק, אלא המחיר.
—
הלכה ג׳: “לא בשמים היא ולא מעבר לים היא” – ענווה, פרנסה ותורה
כך אמרה תורה: “לא בשמים היא ולא מעבר לים היא.” לא בשמים היא – לא בגסי הרוח תמצא. ולא מעבר לים היא – לא במהלכים מעבר לים. אמרו חכמים: לא כל המרבה בסחורה מחכים. וצוו ואמרו: הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה.
פשט
“לא בשמים” – לא אצל בעלי גאווה (גסי הרוח) שמחזיקים את עצמם גבוה עד השמים. “ולא מעבר לים” – לא אצל אנשים שעסוקים בפרנסה, נוסעים לעסקים, נוסע שלוקח את כל חייו. חז”ל אומרים: “לא כל המרבה בסחורה מחכים” – לא מי שעושה סחורה יהיה חכם בתורה. “הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה” – עשה מעט עסק, רק פרנסה קטנה.
חידושים וביאורים
1) “גסי הרוח” – שני פשטים:
(א) גאווה פשוטה – בעל גאווה שמחזיק את עצמו גדול. (ב) אולי פירושו דעות – אדם שחי “חיים טובים יותר,” אדם שיש לו רמת חיים גבוהה יותר ולא רוצה לוותר על זה.
דברי תורה נמשלו למים
דברי תורה נמשלו למים, שנאמר “הוי כל צמא לכו למים.” מה מים אינם מתכנסים במקום מדרון אלא נזחלים מעליו ומתקבצים במקום שפל – כך דברי תורה אינם נמצאים בגסי הרוח ולא בלב כל גבה לב, אלא בדכא ושפל רוח, שהוא מתאבק בעפר רגלי חכמים, ומסיר התאוות ותענוגי הזמן מלבו, ועושה מלאכה בכל יום מעט כדי חייו אם לא יהיה לו מה יאכל, ושאר יומו ולילו עוסק בתורה.
פשט
תורה מושווית למים – כשם שמים לא מתכנסים על הר תלול אלא נשפכים למקום הנמוך ביותר, כך תורה לא נמצאת אצל בעלי גאווה אלא אצל אדם שהוא שפל רוח, מתאבק בעפר רגלי חכמים, מסיר התאוות, עובד רק מעט כדי חייו, ואת שאר היום והלילה לומד תורה.
חידושים וביאורים
2) מה קשור ענווה לתורה – הסבר הרמב”ם:
בעל גאווה לא יכנע לחכמים אחרים – הוא לא יכול להיות “מתאבק בעפר רגלי חכמים.” ענווה אינה רק מידה טובה, זו הכרח מעשי ללימוד תורה: צריך לדעת לשבת לרגלי רבי.
3) “ענווה” פירושה כאן גם להפקיר תאוות עולם הזה:
“ענווה” כאן פירושה לא רק לא להתגאות – היא פירושה גם אדם שיכול להפקיר את תאוות עולם הזה: “מסיר התאוות ותענוגי הזמן מלבו.” זו ענווה רחבה יותר – לא רק איך מתייחסים לאנשים אחרים, אלא איך מתייחסים לעצמך ולעולם הזה.
4) גאווה בהקשר של פרנסה – פשט מעשי:
“גאווה” יכולה גם לומר: צריך ענווה גדולה שאדם יעבוד בעשרים וחמישה דולר לשעה, ימכור קצת פירות בלילה כדי לחיות. אדם שיש לו “גבה לב” לא רוצה חיים כאלה – הוא רוצה פרנסה חשובה. מי שרוצה כתר תורה צריך לדעת לקבל פרנסה נמוכה, “מלאכה בכל יום מעט כדי חייו,” אפילו אם זה אומר עבודה צנועה, לא-חשובה.
5) גאווה כהתנהגות מעשית, לא רק מחשבה:
“גאווה” אצל הרמב”ם פירושה איך מתנהגים בין אנשים – הגאוותן נוסע ברכב הגדול שלו, הוא לא ישב “בעפר רגליהם” אצל החכמים. יש לזה השלכה כפולה: (א) הוא לא יכנע ללכת ללמוד אצל חכם בבית מדרש פשוט, ו-(ב) הוא לא ייקח עבודה זולה, פשוטה שלא לוקחת את המיקוד שלו מהלימוד.
6) הפשט ב”בעפר רגליהם”:
הלשון “הוי מתאבק בעפר רגליהם” מראה שבית המדרש של החכם לא תמיד מסודר, הוא קצת עני, לא שיש יפה. צריך להכנע ללכת לאן שהחכם הגדול ביותר נמצא, אפילו אם המקום לא מפואר – ושם מוצאים את התורה.
7) החשבון של בעל הגאווה – “כשיהיה לי מספיק כסף”:
בעל הגאווה לא אומר חס ושלום שהוא לא ילמד. הוא אומר: “עכשיו אני לא יכול להתמקד בלימוד, כי אני צריך לעשות הרבה כסף. אותו מסכן עובד כל יום וצריך להפסיק מהלימוד. אבל אני – ברגע שאעשה מספיק כסף, אלמד כל היום.” זו מלכודת הגאווה.
8) דרך הענו – מי שהופך ליששכר:
האדם הפשוט, הענו, אומר: “אני לא תלמיד חכם, הרב הוא תלמיד החכם, אני נכנע לפניו.” הוא לוקח פרנסה פשוטה, עושה קצת כסף כמה שחסר, והולך ללמוד אצל החכם הגדול. הבחור העני שהולך בדרך זו הופך בסופו של דבר ל”יששכר”, בעוד ש”היהודי היפה” שלא נכנע הופך ל”זבולון”.
—
הלכה ד׳: “כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה”
כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה – הרי זה חילל את השם, ובזה את התורה, וכבה מאור הדת, וגורם רעה לעצמו, ונוטל חייו מן העולם הבא. לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה.
פשט
אחרי שאמר שתורה צריכה להיות קבע, לא יחשוב שמותר להיות בחור כולל שנשען על אחרים. מי שעושה תוכנית ללמוד תורה ולא לעבוד כלל, ולהתפרנס מצדקה – הוא מחלל את שם ה’, מבזה את התורה, מכבה את אור הדת, גורם רעה לעצמו, ומאבד את עולמו הבא.
חידושים וביאורים
1) שיטת הרמב”ם נגד העולם:
“כידוע, העולם לא הסכים עם הרמב”ם” בענין זה. הרמב”ם הולך כאן בחדות נגד המנהג של להישען על צדקה כדי ללמוד.
2) “בזה את התורה” – איך התורה מתבזה?
כאשר במקום לתת צדקה לחולה, הולכים לתת כסף לאנשים שלומדים תורה – התורה הופכת לסוג של “קבצנות”, וזה ביזיון לתורה עצמה. בעלי התורה הופכים ל”מי שדורשים” – במקום אנשים מכובדים.
3) “וכבה מאור הדת” – יותר מסתם תורה:
זה יותר מ”דת” ברחב – זה הופך לכך שבעלי התורה הם אלה שדורשים, וזה פוגע בכל המראה של הדת.
4) ביקורת הרמב”ם על הגאונים:
הרמב”ם “מאוד לא אהב” את המנהג של הגאונים, שדרשו כסף והיו “תובע בפה”. כאשר הגיעה שאלה לגאונים, היו צריכים לשלוח כסף כדי לקבל תשובה. הרמב”ם רואה זאת כ”קבלת מתנות” – וזה מקור הביזיון. העולם רואה שהלומדים הם “מנצלים” – הם באים עם איסורים והלכות, ודורשים עוד כסף גם, אפילו “בכוח”, לא רק “כנבך”.
5) “גורם רעה לעצמו” – שני פשטים:
(א) הוא הורס את נפשו – הוא הופך לבעל מידות רעות דרך העובדה שהוא תלוי באחרים.
(ב) הבני יששכר (באגרא דפרקא) כותב בחדות: רבי ש”תובע בפה” מאבד את כל מדרגותיו. הוא הכיר יהודים גדולים שונים שהתחילו לבקש כסף מחסידים, ו”ונסרוקנו מכל וכל” – הם הפכו ל”קרח ריק”. זה ה”גורם רעה לעצמו”.
6) “ונוטל חייו מן העולם הבא” – המנגנון:
היסוד הוא “לפי שאסור ליהנות מדברי ת
ורה בעולם הזה.” התורה היא אמנם הנאה גדולה, אבל השכר עליה הוא רוחני – שכר עולם הבא. כאשר אדם מחליף אותה על כסף, הוא למעשה אומר: “אצלי התורה שווה כל כך כסף.” הוא מקבל כבר את שכרו בעולם הזה, והוא כבר לא יקבל עולם הבא.
7) ההבדל בין ההלכה כאן להלכה הקודמת על תשלום עבור לימוד עם אחרים:
קודם (בהלכה ב׳) הרמב”ם דיבר על מי שלוקח כסף עבור ללמד *אחרים* (שירות), ושם אמר שלכתחילה לא צריך, אבל אם אין לו ברירה, “בולע את זה.” כאן זה עוד יותר קשה – כאן מדובר: הוא לוקח כסף סתם כדי שיוכל ללמוד לעצמו. זו דרגה גרועה יותר.
8) שלושה מקורות מחז”ל:
(א) “כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם” – זה המקור לכלל שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה.
(ב) “לא תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם”:
– “עטרה להתגדל” – התורה היא אמנם כתר, אבל לא כתר שמתמרנים אותו כדי לקבל כבוד. יש הבדל בין כבוד טבעי (אנשים רואים את כתר התורה ונכנעים) לבין כבוד ממורמן (לדרוש מאנשים כבוד כי הוא תלמיד חכם). יכולה להיות גדולה אמיתית, אבל לא “גדלות בעיני בני אדם” – “גדלות אמיתית.”
– “קרדום לחפור” – במקום לקחת מעדר ולחרוש לפרנסה, הוא לוקח את התורה ככלי הפרנסה שלו. זה ביזיון – התורה אינה מעדר.
(ג) “אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות”:
– “מלאכה” פירושה עבודה (יגיעת כפיים), לא “עסק” (עסקים/מסחר).
– “רבנות” יש לה מספר פירושים: (א) לקבל תשלום עבור לימוד, (ב) כפשוטו – להתגדל על אחרים, שליטה/כוח.
– הפירוש המפורסם: “אהבת המלאכה שברבנות ושנאת הרבנות שברבנות” – לאהוב את חלק העבודה של הרבנות, ולשנוא את רדיפת השררה, קטטות עם רבנים אחרים, וכו’.
– מאמר חז”ל “כיון שנתמנה אדם מלמטה נעשה רשע מלמעלה” – כל מי שמקבל מינוי מלמטה נחשב כרשע מלמעלה.
9) “וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה”:
זה ה”כיבוי מאור הדת” וה”גורם רעה לעצמו” – בסוף הוא ילך לתמרן, ינסה מה שיוכל, ובסוף לא יוכל ללמוד יותר. הוא יפסיק. משא”כ אם היה לוקח עבודה קטנה בצד, היה יכול להמשיך ללמוד.
10) “וסוף אדם זה שיגזול את הבריות”:
בסוף הוא יצטרך לגנוב מאנשים – הוא לא יתן יותר כסף לצרכיו, הוא יעלה תירוצים כדי לקבל כסף צדקה, ימכור לאנשים שהוא חולה, ייקח ריבית, ייקח שוחד. הרמב”ם לא מתכוון לגניבה ממש, אלא “טריקים חוקיים” – חכמת כוחם.
“מעלה גדולה היא למי שמתפרנס ממעשה ידיו”
מעלה גדולה היא למי שמתפרנס ממעשה ידיו, ומדת חסידים הראשונים.
פשט
אחרי השלילי הרמב”ם הולך לומר את החיובי: זו מעלה גדולה למי שמתפרנס מעבודת ידיו, וזה היה המנהג של החסידים הראשונים.
חידושים וביאורים
11) “ממעשה ידיו” – לא מסחר:
“מעשה ידיו” פירושו ספציפית עבודת ידיים (יגיעת כפיים), לא לנסוע ולעסוק במסחר “מעבר לים.” זה מתאים ליסוד כולו שהעבודה צריכה להיות קטנה ופשוטה, לא משהו שלוקח את הראש מהלימוד. עבודת ידיים לא לוקחת את המיקוד המנטלי כמו עסקים, שבהם צריך לחשוב ולתכנן כל הזמן.
12) קשר לאמוראים:
הרבה מהאמוראים היו להם עבודות. קודם (שני פרקים אחורה) הרמב”ם התכוון לומר שאפילו עם עבודה אפשר ללמוד; עכשיו הוא הולך לומר שזה באמת היה המנהג הלכתחילי לעבוד.
13) “כבוד וטובה” – “יגיע כפיך כי תאכל אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא שכולו טוב”:
ה”כבוד” כאן אינו הכבוד החיצוני שמקבלים מהעולם, אלא הכבוד האמיתי. ה”טוב” שייך ממש לעולם הבא, כי בעולם הזה אין באמת שום טוב – רק עולם הבא הוא “שכולו טוב”.
[הערה על מוסדות:] ביקורת הרמב”ם היא על האדם הבודד שנשען על אחרים, לא בהכרח על מוסד שתומך בלימוד. הרמב”ם גם הכיר את המוסד של ישיבה – זה “דין אחר.”
—
הלכה ה׳: “אין דברי תורה מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהן”
אין דברי תורה מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהן, ולא בעלי שלומדים מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה, אלא במי שממית עצמו עליה ומצער גופו תמיד, ולא יתן שנה לעיניו ולעפעפיו תנומה.
פשט
תורה לא מתקיימת – לא מצטברת לאוסף גדול – אצל מי שעושה זאת בקלילות. רוצים שאדם ילמד כל יום, יחזק את כל מה שהוא כבר יודע, וכך יגדל לתלמיד חכם גדול. מי שלא מתאמץ – בסוף ימצא אחד מהתירוצים שתוארו קודם.
חידושים וביאורים
1) “ממית עצמו עליה” – לא סיגופים, אלא לא לוותר:
הרמב”ם בהלכות דעות מדבר בחוזקה נגד סיגופים, צריך לישון מספיק, לאכול מספיק. איך זה מתאים עם “ממית עצמו” ו”לא יתן שנה לעיניו”? התירוץ: הרמב”ם לא מתכוון שצריך לעשות סיגופים. הוא מתכוון רק שכאשר אדם ישן כן את שמונה השעות שלו, אבל פתאום בא יום שהוא עייף, שזה לא הולך כל כך טוב – לא יאמר “היום אני לא הולך ללמוד”. ה”ממית עצמו” הוא לשון גוזמא שפירושו: דחוף את זה, אל תיתן לניסיונות להערים עליך.
2) פירוש הרמב”ן – “המצער גופו תמיד”:
הרמב”ן מפרש “ממית עצמו” שהוא מצער את גופו, הוא לא נותן שינה לעיניו. יכול להיות שתלמיד החכם ישן שבע שעות במקום שמונה כי הוא צריך לסיים מסכתא, יש לו חוב – אבל זה לא שיטה עקרונית של סיגופים. הרמב”ן גם אומר ש”ממית עצמו באהלי החכמה” פירושו שהוא לא חי בנוחות.
3) “התרפית ביום צרה צר כחך” – הפסוק של שלמה:
אם אתה מתרפה ביום צרה – יום קשה, כשאתה לא רוצה ללמוד – “צר כחך”, כוח התורה שלך נחלש.
4) “חכמה שלמדתי באף עמדה לי” – החיזוק של ימים קשים:
חז”ל מפרשים: התורה שלמדתי אפילו כשבא לי בחרון אף ובצער – “עמדה לי”, זה נשאר. אדם חושב שלימוד צריך להיות קל, כמו כתר תורה, וכשהוא רואה שזה קשה, הוא נשבר. אומרים לו: זה נעשה ככה, אפילו עסקים לא תמיד הולכים קל, יש תקופות. אפילו כשבא יום של מרירות – התחזק, כי זה החלק שצריך להיות.
5) התירוץ לסתירה עם הלכות דעות:
הרמב”ם לא מתכוון שלא צריך לישון. אפשר ללמוד שתים עשרה שעות ביום (שנשארות אחרי הורדת שמונה שעות שינה). אבל אפילו אדם שישן כן את שמונה השעות שלו – בא יום שזה לא הולך, הוא מרגיש עייף. אז לא אומרים “לך לישון”, אלא: אלה ניסיונות, דחוף את זה. זה לא סיגופים – זה רק לא לוותר.
6) הרמב”ם בהלכות תשובה פרק ח׳ – שכר ועונש:
הרמב”ם בהלכות תשובה סובר ששכר ועונש הוא רק בדיעבד, לכתחילה צריך ליהנות מהלימוד. זה מתאים לפירוש: הוא לא מתכוון שזה חייב להיות קשה, אלא שכשזה קשה לא צריך לוותר.
7) “אל תאמר לכשאפנה אשנה” – שוב:
אדם עושה חשבון – אני צריך ללמוד 25,000 שעות, היום אוריד שעה, אשלים את זה איפשהו אחר. זה ה”לכשאפנה אשנה”. לאדם תמיד יהיו תירוצים, אל תיתן להערים עליך – מה שהקביעות שלך היא, זה לא מוותרים.
[דיגרסיה:] לפעמים דווקא ביום שאדם עייף יש לו עיון טוב יותר, זו סגולה מיוחדת. בדרך כלל צריך לישון טוב וללמוד, אבל אם זה יום קשה, יש גם בזה איזושהי סגולה.
—
הלכה ו׳: עצות איך תורה תתקיים
א) ללמוד בבית הכנסת – לא לשכוח
ברית כרותה לכל הלומד תורה בבית הכנסת שלא ישכח מהרה.
פשט
מי שלומד בבית הכנסת (בית המדרש) לא ישכח במהירות.
חידושים
1) בית הכנסת פירושו ברבים:
אולי “בית הכנסת” פירושו שלומדים ברבים, עם אנשים נוספים, ולכן לא שוכחים – כי הלימוד עם אחרים נותן יותר חיות, צריך לומר את זה בקצרה לתלמיד, ואז זוכרים את זה.
ב) ללמוד בצנעה – מחכים
וכל הלומד בצנעה מחכים, שנאמר “ואת צנועים חכמה.”
פשט
מי שלומד בצנעה נעשה חכם (מחכים), אבל לא בהכרח יזכור.
חידושים
1) שתי מדרגות – בקיאות ועיון:
“בית הכנסת” = לא לשכוח (בקיאות/שינון), “בצנעה” = מחכים (עיון). כשלומדים לבד אפשר להיכנס יותר לעומק, לא מתבלבלים, חושבים אם אומרים נכון. אבל כשלומדים עם מישהו, לומדים עם יותר חיות וזוכרים את זה.
2) שתי עצות לכל סוגיה:
כל סוגיה צריך ללמוד פעם אחת לבד היטב בעיון (בצנעה – מחכים), ואחר כך ללמוד עם חברותא (בית הכנסת – לא לשכוח).
3) פירוש אלטרנטיבי – “בית הכנסת בצנעה”:
אולי “בצנעה” פירושו שהולכים לבית הכנסת כשהקהל לא מתפלל, ונמצאים שם לבד.
4) המסר הכללי – לא לחפש תירוצים:
כל שלוש העצות באות לומר: אל תחפש תירוצים. לא שאתה חייב דווקא להיות בקהל שלך (בית הכנסת), אתה יכול גם ללמוד בצנעה בבית. לא שאתה חייב דווקא חברותא – לבד זה גם טוב.
ג) משמיע קולו – תלמודו מתקיים
כל המשמיע קולו בשעת תלמודו תלמודו מתקיים בידו, אבל הקורא בלחש מהרה הוא שוכח.
פשט
מי שלומד בקול, לימודו מתקיים. מי שלומד בשקט (בלחש), שוכח מהר.
חידושים
1) המעשה עם ברוריה (עירובין):
ברוריה פגשה תלמיד שלמד בלחש, נתנה לו בעיטה ואמרה: “ערוכה בכל ושמורה” – אם זה ב-רמ”ח אברים זה שמור. בשביל זה היא הייתה צריכה לתת לו בעיטה – כי סתם במילים הוא לא היה מרגיש את זה ברמ”ח האברים שלו.
2) “משמיע קולו” זה יותר דין של שינון:
להגיד בקול זה יותר דין של לזכור (שינון/בקיאות), לא של להבין. שומעים את זה בקול שלך, האוזן שומעת את הקול שלך, וזה הופך לחלק ממך. זה דומה ל”affirmations” – כשאומרים דברים בקול זה חזק יותר.
3) “משמיע קולו” מתאים ל”בית הכנסת”:
בשניהם הענין הוא לא לשכוח (שינון/בקיאות). “בצנעה” הוא ענין נפרד – מחכים (עיון). יכול להיות שנעשים חכמים אבל שוכחים – שתי מדרגות נפרדות.
ד) ללמוד בלילה – “רוב חכמתו של אדם אלא בלילה”
אף על פי שמצוה ללמוד ביום ובלילה, אין אדם לומד רוב חכמתו אלא בלילה. לפיכך מי שרוצה לזכות בכתר התורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפילו אחת מהן בשינה ואכילה ושתיה ושיחה וכיוצא בהן, אלא בדברי תלמוד תורה ודברי חכמה.
פשט
מצוות תלמוד תורה היא ביום ובלילה (מפרק א׳ – “והגית בו יומם ולילה”). אבל העיקר של “רוב חכמתו” מושג רק בלילה. לכן, מי שרוצה לזכות ב”כתר התורה” צריך לשמור על כל לילה ולא לאבד אפילו אחד על שינה, אכילה, שתייה, או שיחה.
חידושים
1) “רוב חכמתו” – לילה פירושו לא רק יותר שעות, אלא מדרגה גבוהה יותר של לימוד:
הטעם הפשוט למה לילה טוב יותר ללימוד הוא כי אין טרדות – אין הפרעות. אבל פשט עמוק יותר: לשון הרמב”ם “רוב חכמתו” ו”דברי חכמה” יכול לרמוז על חכמת הנסתרות – הפרד”ס, החלק השלישי של תלמוד תורה שהרמב”ם הגדיר קודם (בפרק א׳) כ”פרדס” (מעשה בראשית, מעשה מרכבה). “דברי חכמה” כאן אינם רק הלכות – זה החלק העמוק יותר של תורה שלומדים בצנעה, לבד, לא עם חברותא. זה מתאים לכלל “אין דורשין… אלא בצנעה” – לומדים נסתרות בצנעה, ולילה בבית הוא הזמן הטבעי לכך.
2) “יזהר בכל לילותיו” – ארבע השעות בין שינה יקרות:
הרמב”ם לא מדבר על לא לישון בכלל. אלא, ארבע השעות שיש בין שינה ללא-שינה – כש”זה ממש זמן טוב” – צריך להחזיק בהן יקרות, כי “זה לא חוזר, אין כל כך הרבה שעות כאלה ביום ובחיים.”
3) “בלילה” – אולי הרמב”ם מתכוון לשעות המוקדמות של הבוקר:
“בלילה” יכול אולי לומר את השעות המוקדמות ביותר כשמתעוררים, עוד לפני שמאיר היום. זה היה מתאים להלכות הבריאות של הרמב”ם עצמו (הלכות דעות) שבהן הוא אומר שצריך ללכת לישון מוקדם ולהיות ער מוקדם מספיק לפני שמאיר היום. כך “בלילה” היה אומר את השעות לפני עלות השחר – כשעדיין חושך אבל כבר מנוחים.
4) לילה כ”מצב נפשי” – סוגים אחרים של השגה:
לילה ויום אינם רק זמנים שונים – הם “מצבי נפש שונים.” ביום יש בהירות מסוימת, אבל בלילה יש יצירתיות מסוימת. המוח “משיג אחרת” בלילה. לכן אדם צריך ללמוד באופנים שונים: עם חברותות, לבד, אצל רבי, ביחידות, ביום, בלילה – כי “קונים תורה אחרת” בכל אופן.
5) “עשה לילה” – הדרכה מעשית להיום:
העיקר של “בלילה” הוא כש”הטלפון לא מצלצל, אין טלפון” – זמן בלי הפרעות. הרב מבעלז ידע לסגור את החלונות באמצע היום ולעשות שזה “לילה.” עבורנו היום, כשאפילו בלילה יש התראות, צריך “לעשות את הלילה” – להתנתק מכל ההפרעות. “כל עצמותי תאמרנה” – צריך להפוך כמו “פגר” לעולם, לכבות את כל ההתראות, כדי לוכל ללמוד בריכוז.
6) “מי שרוצה לזכות” – לא לכל אחד:
הרמב”ם אומר “מי שרוצה לזכות בכתר התורה” – זה לא לאדם רגיל, אלא למי שרוצה ספציפית לזכות בכתר תורה.
ה) “אין גורן של תורה אלא בלילה”
אמרו חכמים, אין גורן של תורה אלא בלילה, שנאמר “קומי רוני בלילה.”
פשט
חז”ל אומרים שה”גורן” (אסם) של תורה – האוסף הגדול של ידע תורני – נבנה רק דרך לימוד בלילה. הפסוק “קומי רוני בלילה” נדרש: “רוני” דומה ל”גורן” (אנגרמה/משחק מילים).
חידושים
1) “גורן” – איך נעשה ערימה גדולה של תורה:
“גורן” הוא איפה שאוספים את כל התבואה. כך גם רוצים שתורה תהיה “אוסף גדול” – לומדים ולומדים עד שיש “ערימה ענקית.” דוגמה מציאותית: פוגשים בחור או יונגרמן בן שמונה עשרה שבישיבה משלוש עשרה, והוא אומר “יש לי שישה דפים כאן, וארבעה דפים כאן.” איך נעשית ערימה כזו? דרך לימוד בלילה – “אין גורן של תורה אלא בלילה.”
2) היסוד של קביעות שיעור:
“זה בטוח לאנשים, הדבר שהורג את הלימוד הוא תמיד היום, אין יוצא מן הכלל.” על יסוד זה הרמב”ם בנה את הלכותיו.
ו) “חוט של חסד נמשך עליו ביום”
שנאמר “יומם יצוה ה׳ חסדו ובלילה שירה עמי תפלה לאל חיי.” כל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד נמשך עליו ביום.
פשט
מי שלומד תורה בלילה, נמשך עליו “חוט של חסד” ביום. “ובלילה שירה עמי” – בלילה הוא לומד תורה (שירה = לימוד), לכן “יומם יצוה ה׳ חסדו” – ביום השם שולח לו חסד.
חידושים
1) חוט של חסד – ברכה מעשית בפרנסה:
“חוט של חסד” יכול לומר שביום, כשהלומד עוסק קצת בפרנסה, יש לו חסד – “הוא לא צריך לעבוד קשה מדי, הוא לא צריך לעבוד הרבה.” זה מתאים לשיטת הרמב”ם שתלמיד חכם עובד קצת ביום ולומד את רוב הזמן.
2) “שירה עמי תפלה” – צריך את שניהם:
הפסוק אומר “שירה עמי תפלה לאל חיי” –
זה שניהם, שירה (לימוד תורה) ותפלה. בלילה צריך את שניהם.
ז) “כל בית שאין דברי תורה נשמעין בו בלילה אש אוכלתו”
כל בית שאין דברי תורה נשמעין בו בלילה אש אוכלתו.
פשט
בית שלא שומעים בו דברי תורה בלילה – “אש אוכלתו”, אש אוכלת אותו.
חידושים
1) מדוע כתוב “בית” (בית)?
בלילה נמצאים בבית. לכן המאמר מדבר על “בית” – בבית יהודי, בבית של תלמיד חכם, צריך להישמע תורה בלילה. “הקירות צריכים לקבל יופי.” זה גם נותן הבדל: בלילה לומדים בבית לבד, וביום לומדים בבית המדרש.
2) פירוש חסידי – שכינה או תאווה (מהרש”א בגמרא):
כאשר יהודי נמצא בבית בלילה, אם יש דברי תורה, השכינה אצלו בבית. אבל אם אין דברי תורה בלילה, מה יש בלילה? תאוות. “אש אוכלתו” – אש התאווה אוכלת את הבית.
3) “אש אוכלתו” – לא ממש, אלא “ראוי לו”:
זה לא אומר ממש שהבית ישרף. “ראוי לו” – הוא ראוי לכך. אין לו את “חוט של חסד”, אין לו את השמירה. גם פשט מחייך: אם האבא ער בלילה (כי הוא לומד), ומתחילה שריפה בבית, הוא יכבה מהר כי הוא ער.
—
הלכה י״ב: “כי דבר ה׳ בזה” – מי שהפסיק ללמוד
“כי דבר ה׳ בזה ואת מצוותו הפר הכרת תכרת הנפש ההיא.” … אפילו מי שלא למד כלל… ואף על פי שאינו עוסק הוא גם כן בכלל “דבר ה׳ בזה.” ואף מי שקרא ושנה ופירש להבלי העולם והניח תלמודו וזנחו, הרי זה בכלל “כי דבר ה׳ בזה.”
פשט
הרמב”ם מביא את הפסוק “כי דבר ה׳ בזה” על שתי קטגוריות: (א) מי שבכלל לא למד בחייו – “לא למד כלום”; (ב) מי שכבר “קרא ושנה” (למד מקרא ומשנה) אבל אחר כך “פירש להבלי העולם” – הלך להבלי עולם, “והניח תלמודו בזוית חשוכה” – עזב את לימודו בפינה חשוכה.
חידושים וביאורים
1) הסדר של סוף הפרק – ניסיון וחיזוק:
הרמב”ם בשתי ההלכות האחרונות של פרק ג׳ מתאר מהלך: מי שמקדיש את עצמו לכתר של תורה, לפעמים יש לו ניסיון ללכת. הרמב”ם עושה שניהם: (א) הוא מזהיר שלא ללכת, ו-(ב) הוא נותן חיזוק ש”דרכה של תורה” – זה לא יישאר תמיד קשה, זה יהיה קל, זה יהיה טוב יותר, ויקבלו ברכות על כך.
2) “קרא ושנה” – מה זה אומר?
“קרא” פירושו מקרא, “שנה” פירושו משנה (או אולי דרשה). אבל האדם לא עשה את החלק השלישי – חלק התלמוד, שהרמב”ם מגדיר כמעשה מרכבה/פרד”ס. הוא עשה רק “קרא ושנה” – מקרא ומשנה – אבל לא הגיע לחלק הגבוה ביותר.
3) “קרא ושנה ופירש” – בוזה דבר ה׳ גדול יותר:
המקרה השני – מי שכבר “קרא ושנה” ואחר כך הלך – הוא “בוזה דבר ה׳” גדול יותר ממי שבכלל לא למד. למה? כי “אתה כבר יודע מה זה.” לשון הרמב”ם “כשיודע ומכיר” – הוא כבר יודע והוא כבר מכיר את ערך התורה, ובכל זאת הוא הולך. זו אזהרה חזקה: “כל מי שהלך לישיבה הוא קרא ושנה, ואפילו לא יודעים” – לא יודעים כמה אחריות כבר יש.
4) “אינו עוסק” – אולי זה לא אומר סתם לימוד:
אולי “אינו עוסק” לא אומר סתם לימוד, אלא “לעסוק” בדרך של כתר התורה – המהלך הגבוה יותר. מי שיכול להגיע למדרגה הגבוהה של תורה “ואינו עוסק” – זה גם “דבר ה׳ בזה.”
5) מציאות מעשית – חתונה ועסקים:
“זה אומר מי שלמד בישיבה, הוא כבר קרא ושנה, ואחר כך יש לו חתונה והוא הולך להיות עסוק בעסקים, הוא כבר פירש, הוא בוזה דבר ה׳.”
—
הלכה י״ג: “כל המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני”
אמרו חכמים, כל המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני. וכל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר.
פשט
מי שמבטל תורה כשיש לו עושר, בסופו של דבר יבטל תורה מעוני – לא יהיו לו שיעורים. ולהיפך, מי שמקיים תורה אפילו מעוני, בסופו של דבר יקיים תורה מעושר.
חידושים וביאורים
1) קושיא: איך “סופו לקיימה מעושר” לפי הרמב”ם?
הרמב”ם אמר קודם שאסור ליהנות מתורה, אסור לקחת כסף מתומכים, צריך לעבוד בידיים, צריך “מעט עסק”. אם כך, איך התלמיד חכם העני “יקיים מעושר”? מאיפה יבוא העושר?
2) תירוץ התוספות יום טוב:
התוספות יום טוב חושב שגם לאיסור “נהנה מדברי תורה” יש תנאים. למשל, אם תלמידים באים ורוצים לבנות ישיבה, והם רוצים שהרבי יחיה ברמה גבוהה יותר כדי שיוכל ללמוד – אפשר ליהנות מתורה באופן מסוים.
3) הפשט של הרמב”ם עצמו – “עושר” לא אומר עושר:
הרמב”ם אולי לא מתכוון ל”עושר” במובן של עושר גדול. “עושר פירושו שיש לו חלקה, יש לו מספיק כסף לחיות, הוא לא יצטרך להתייסר.” כלומר, העסק שלו (המלאכה הקטנה שהוא עושה) יצליח מספיק שיוכל ללמוד בלי צרות. זה מתאים ל”חוט של חסד” – הוא לא צריך לעבוד קשה מדי.
4) “תחת אשר לא עבדת… בשמחה ובטוב לבב מרב כל” – הפסוק של תוכחה:
הפסוק מדברים כ”ח:מ”ז-מ”ח מובא כמקור למאמר חז”ל: כאשר עדיין היה לך “מרב כל” – כשעדיין היה לך הכל – ולא עבדת את ה’ בשמחה, יהיה לך ההיפך: “ועבדת את אויביך… ברעב ובצמא ובערום ובחסר כל” – גם להתייסר, גם לשרת את אויביך. זה “מבטל מעושר סופו לבטלה מעוני.”
5) “למען ענותך למען היטיבך באחריתך” – להיפך, כשלומדים בהכנעה:
כשלומדים בהכנעה – “למען ענותך” (שמתפרש לשון ענווה/עני) – ה’ יעשה שזה לא יהיה קשה. זה “מקיים מעוני סופו לקיימה מעושר.”
6) קשר ל”אם אין קמח אין תורה” (אבות ג׳:י״ז):
הכוונה העיקרית של “אם אין קמח אין תורה” היא מה שהרמב”ם מדבר כאן – שהסכנה העיקרית של עוני היא “לבטלה מעוני”, הולכים להיות כל הזמן עני ולכן לא ללמוד. זה ה”אם אין קמח אין תורה” – בלי פרנסה נופלת התורה. אבל העצה היא: עדיף שתלמד עכשיו באמת בעוני, “עד בעוני”, כי “בסוף יהיה הרחבה, בסוף יבוא הכבוד, בסוף יהיה כסף, בסוף יהיה הכל.” כלומר, התורה עצמה מביאה בסוף את הקמח – “זה כתוב בתורה כבר.”
7) היסוד של ניסיון:
עוני אינו רק עונש אלא ניסיון – “כשה’ עושה ניסיונות והוא נותן עוני, הוא נותן קשיים” – והתגובה הנכונה היא להמשיך ללמוד, לא לוותר, כי התכלית היא “חידוש של חסד” ו”הרחבה” שבאה באחריתך.
8) שני צדדים של הענין – מרוב כל לעומת מעוני:
אנטיתזה ברורה: כשהיה “מרוב כל” – כל האפשרויות ללמוד תורה ולעבוד את ה’ – ולא ניצלו את זה, זה עונש: צריך גם להתייסר וגם לעבוד קשה לאויבים. אבל כשלומדים דווקא בעוני – “למען ענותך” – אז זה ניסיון מה’, והשכר הוא “למען היטיבך באחריתך” – בסוף באה הרחבה וטובה.
תמלול מלא 📝
רמב”ם הלכות תלמוד תורה פרק ג׳ – כתר תורה
הקדמה: המהלך של שלושת הפרקים
דובר 1: כן, טוב, אנחנו בפרק השלישי של הלכות תלמוד תורה בספר המדע.
עד כאן למדנו את עצם מצוות לימוד התורה, שכל יהודי חייב ללמוד תורה, ולמדנו בפרק ב’ על מצוות החינוך של לימוד תורה, איך לומדים תורה עם ילדים, או על כל פנים מצוות לימוד התורה לילדים.
כאן נלמד משהו אחר לגמרי. אפשר לקרוא לזה, אפשר לומר כך, עכשיו שאני מבין, אפשר לומר כך: פרק א’ עמד, כן, כמו שאתה אומר, שצריך ללמוד את התורה, כל יהודי צריך ללמוד את כל התורה אולי אפילו. פרק ב’ הוא איך הסדר הרגיל, כל אחד הולך ללימוד תינוקות והולך לחדר.
עכשיו נלמד את הסדר הלא רגיל. כלומר, יש לך ילדים שהולכים לחדר, לחדר הולך כל אחד, אבל לא כל אחד זוכה לכתרה של תורה, שהרמב”ם קורא לזה כאן. יש רמה חדשה של להיות תלמיד חכם אמיתי, ועל זה ננסה לדבר בפרק הזה.
כן, והפרק דורש מהרמב”ם הרבה מאוד. ויכול להיות שזה מחובר לשניים הראשונים, כמו שקודם צריך ללמוד, קודם כל יהודי צריך לדעת ללמוד משהו, או כמו שהוא אומר, ללמוד כל התורה כולה, ובוודאי ילדים צריך ללמד, כי אנחנו עדיין לא יודעים מי הוא זה שיזכה לכתר תורה. אז כל אחד צריך לנסות.
בסופו של דבר יהיו רק היחידים, היחידים אשר ה’ קורא, השרידים אשר ה’ קורא, כמו שהרמב”ם קורא להם, שיהיו ממש תלמידי חכמים גדולים. אבל אני חושב שיש גם נחמה לכל אחד, כל יהודי ינסה. בסוף לא תזכה לכתר תורה, אז מה הפסדת? למדת כמה שנים תורה? יש לך קצת עם הארצות, אתה באמת לא נעשית תלמיד חכם, אבל יש לך קצת ידיעת התורה.
הלכה א’: שלושת הכתרים
דובר 1: כן, נו. אומר הרמב”ם, בשלשה כתרים נכתרו ישראל.
ונוסיף לזה, עוד דרך שאפשר להבין את כללות הפרק היא כמו שלמדנו דומה, כלומר, ראינו דבר כזה דומה ב… איפה ראינו את זה? בהלכות דעות, נכון?
ראינו שיש דעות שהן לכל אחד, כל אחד צריך לעשות. אחר כך יש “כשם שהחכם ניכר”, כאן יש גם כך צרכי היחיד בהנהגותיו וכו’, יש עוד רמה שנעשתה לא לכל אחד, היא נעשתה למי שמחזיק במדרגה.
אותו דבר בתורה יש מה שכל יהודי חייב, מה שלמדנו, אחר כך יש, אי אפשר לומר שאף אחד לא פטור מזה, אבל יש רמה שהיא ליחידי סגולה, למי שהוא תלמיד חכם אמיתי, יש לו סוג אחר של הלכות, סוג אחר של סדר.
דובר 2: אתה אומר כמו שהפרק הראשון הוא דרך המצווה של תורה, וכאן מדברים על ללכת לשלמות של תורה, כמו לענין דרך ה’, דרך המצווה.
דובר 1: כן, הנושא של דרך המצווה הוא קצת יותר מסובך, אני חושב, אבל מה שהעולם קורא דרך המצווה, אבל מה באמת דרך המצווה אני לא יודע. אני חושב שזה טמון כבר במילה כתר תורה. כתר הוא לא משהו שכל אחד הולך. כששולחים הביתה כיתה שלמה של ילדים עם כתר נייר, זה בדיחה, כי כתר אמיתי כל הרעיון שלו שרק אחד מכמה מאות אלף אנשים הולכים עליו.
אז יש דבר כמו כתר של תורה. לכל אחד יש קצת תורה, אבל יש אחד ששמים עליו כתר, כי הוא הגיע לשלמות של תורה.
אומר הרמב”ם, יש שלושה כתרים שיש ליהודים. שלושה כתרים נכתרו ישראל, כן?
דובר 2: כן, כן, היה בריא.
ארבע ההלכות הראשונות: הדבר כתר תורה
דובר 1: הארבע… ואני חושב שבדפוס זה הכל כמו שתיים שלוש הלכות, חילקתי את זה הרבה יותר לפי החלוקה האמיתית, אבל ארבע ההלכות הראשונות כאן הן פשוט לספר שיש את הדבר כתר תורה.
אז יש שלושה כתרים, שלושה כתרים שהיהודים הוכתרו בהם, כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות.
דובר 2: אז נכתרו ישראל פירושו כמו שהכתר שהמלך הולך הוא כמו הכתר של העם, או איך?
דובר 1: לא. לכל היהודים יש כתר שיש את זה לכהנים, או שיש את זה למלכות, או המלך האחד.
דובר 2: זו משנה, נכון? רבי שמעון אומר שלושה כתרים, המשנה במסכת אבות.
דובר 1: כך עומד הלשון שם.
דובר 2: אה, שם לא עומד נכתרו ישראל. אולי פירוש הרמב”ם על המשנה הוא כך?
דובר 1: הייתי אומר, יש ליהודים, ובין היהודים יש שלושה סוגים, אפשר לומר, שלושה סוגי עילית, כן? שלושה סוגי…
דובר 2: תראה, הוא מביא פירוש המשניות, שיש שלושה כתרים, ובין היהודים יש את אלה שתופסים את הכתר. כלומר, הכתר של מלכות ניתן לעם, והאחד שנבחר, הוא נבחר לשאת את הכתר.
דובר 1: אמור טוב, יש דבר כמו שצריך להיות אנשים שיהיו שליחא דרחמנא, שליחא דדן, שליחא דרחמנא, ובחרו כאן את שבט לוי. אמור טוב, יש שלושה סוגי אנשים גבוהים יותר, או בעלי כתרים, אנשים נבחרים, כן. כתר תורה, כתר כהונה, וכתר מלכות.
כתר כהונה וכתר מלכות – לא זמינים
דובר 1: אומר הוא, כתר כהונה זכה בו אהרן, אהרן זכה, שנאמר והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם. אהרן זכה, ואחר כך זה עובר כירושה לילדיו אחריו, ברית כהונת עולם, כהונה נצחית.
דובר 2: כאן זה עומד על פנחס, מעניין.
דובר 1: כן, זה עומד כבר בפסוקים ממש השבוע, כמו תצווה וכי תשא, שעומד כבר גם שהוא נותן את זה לאהרן, והיתה לאהרן ולזרעו אחריו, כן, בנים אשר יהיו אחריו.
דובר 2: כן, שם אתה רואה שזה עומד כאן.
דובר 1: כן, כאן עומד הלשון ברית כהונת עולם.
כתר מלכות זכה בו דוד, דוד המלך זכה לכתר מלכות, שנאמר, הוא זכה לדורות, אומר הוא כאן.
דובר 2: זה בכל זאת, זה בכל זאת כל אחד יכול היה להיות מלך, אבל אהרן זכה לדורות, ודוד זכה לדורות.
דובר 1: שנאמר זרעו לעולם יהיה וכסאו כשמש נגדי. אז השניים כבר לא זמינים. אתה מחפש כתר, לך תחפש הלאה.
כתר תורה – מונח לכל
דובר 1: מה כן זמין? כתר תורה, הכתר של תורה, הרי מונח ועומד, הוא מונח ועומד, הוא זמין, מוכן לכל. מונח ועומד ומוכן, שלושה לשונות לכתר השלישי. לכל.
דובר 2: מה הלשון של המשנה? כתר תורה מונח לכל.
דובר 1: שנאמר, והוא מביא גם על זה פסוק, תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. זו ירושה לכל היהודים, כל היהודים יכולים לרשת אותה, אחרת משני הדברים האחרים.
דובר 2: מה זו ירושה שהולכת עם המשפחה, האם זו מורשה לכל כלל ישראל.
דובר 1: כל מי שירצה יבוא ויטול, כל מי שרוצה לקחת יכול לבוא לקחת.
דובר 2: כי הוא אומר כך, מורשה קהילת יעקב, אם כל היהודים ימסרו את עצמם, יזכו ממש וימסרו את חייהם לזה, כל היהודים יוכלו לקבל את הכתר. אבל בדרך כלל הדרך היא לא כך, זה באמת רק היחידים שנושאים את הכתר, הבודדים זוכים לכתר תורה.
דיון: מה פירוש “מונח לכל”?
דובר 1: זו לא בעיה כזו, צריך להחזיק בבעיה ההיא עם עצמו. זה מה שהרבה אנשים… אני אומר, הלשון היא כך, מונח לכל. זה קיים, אתה לא יכול לומר למה אני לא תלמיד חכם כזה, כי לא ירשתי את זה.
אדם צריך להיות כנה עם עצמו, למה אני לא תלמיד חכם כזה? כי לא הלכתי לקחת את הכתר. הלכתי לקחת קצת, הלכתי ללמוד קצת תורה, לצאת ידי חובת היסודות של לחיות חיים תורניים, אבל כתר תורה, שפירושו ללכת ללמוד עם מסירות נפש אמיתית ולזרוק את כל שאר הדברים, הבל הבלים, על זה עדיין לא החלטתי שזה שלי.
נכון. אז, מונח לכל לא אומר שלא צריך לנסות להשיג. מונח לכל לא אומר שכל אחד יש לו את זה, או שכל אחד יכול לקבל את זה. יכול אפילו להיות שזה לא אפשרי במציאות שכל אחד יקבל את זה. צריך להיות בכלל ישראל גם עובדי אדמה, צריך להיות שיש עבודות אחרות. לא יכול להיות שרק כל אחד יהיה תלמיד חכם. כל אחד יכול אם הוא רוצה, אם יש לו את הכלים הנכונים, אולי הוא צריך את זה.
דובר 2: ואפילו אם כל אחד היה הולך לקחת את כתר תורה, עדיין היה כתר תורה. מי שהוא תלמיד החכם הגדול ביותר היה נושא את כתר תורה. לא היה… זה הנבחר, הגדול ביותר הוא כתר תורה.
דובר 1: הייתי אומר, אם אתה שואל מה היה כשכל אחד… יכול להיות שהיו דורות שהמון העם הפשוט היה כמו תלמיד החכם הגדול של דור מסוים, אבל באותו דור היו גם היחידים שנשאו את כתר תורה.
אני לא חושב שזה יחסי. כתר תורה לא אומר מי שהוא תלמיד החכם הגדול ביותר. כתר תורה הוא סוג אחר של חיים. יש מישהו שהוא נותן את כל חייו לתורה. זה, אם יש דור שכל אחד עמד, אין אפשרות כזו, זה לא מציאות שכל אחד יעשה את זה.
דובר 2: מה שאתה אומר שיש מקומות מסוימים היום שהרמב”ם עומד שכל אחד הוא מלאכה…
דובר 1: אוקיי, כשמשיח יבוא, כמו שעומד בסוף הלכות מלכים, אמת, יוכלו להיות פנויים לחכמה. אבל בינתיים, המציאות היא לא כך. אם נראה מאוחר יותר, אם אחד אומר “אני רוצה כך, ואחר יפרנס אותי”, זה גם לא אומר, כי זה עדיין “אם תורתו”.
וגם, דרך אגב, אפילו אם לוקחים עיר שלמה וקהילה שלמה ואומרים שהם כולם יושבים בכולל, עדיין לא אומר שכולם מוכנים לסיכונים בקריעת ים סוף של תורה. זה פשוט נעשה מנהג, מנהג של החברה, וכאן מדברים בכל זאת על משהו דבר מאוד קשה.
הלכה ב’-ד’: כתר תורה גדול יותר משאר הכתרים
שמא תאמר – הראיה מ”בי מלכים ימלוכו”
דובר 1: כן, אומר הרמב”ם הלאה, “שמא תאמר”, אה, זה מדרש שהוא מביא? זה הכל המשך של… לא מאותה משנה, ממקור אחר ביומא.
דובר 2: כן, “שמא תאמר”, אדם חשב שהכתרים הגדולים נתנו לדוד, לאהרן, והשאירו איזה כתר קטן יותר, “שכתר כהונה וכתר מלכות גדולים מכתר תורה”.
דובר 1: מה שזה לא אמת, ראיה על זה עומדת ברור בפסוק, “בי מלכים ימלוכו”, עם כתר תורה, הפסוקים שם מדברים על גדולת התורה. “בי מלכים ימלוכו”, עם כתר תורה הוא הכתר שמלכים שולטים בו, ושבו שרים, אנשים חשובים, “יחוקקו צדק”, עושים חוקים של צדק. “בי שרים ישורו”, כן, שרים, ה… שולטים עם כתר התורה. עומד שכתר תורה הוא הכתר הגדול ביותר.
דובר 2: “ואולם”, זה לומד מכאן. כי מאיפה באים החוקים של המלך? מחכם שלימד אותו שצריך לעשות את החוקים הנכונים, מלימוד התורה. זה לא רק אפילו מדרש שאני אומר, “בי מלכים ימלוכו”, הדבר שהוא אומר שמלך צריך להיות לו יועץ, הוא צריך להיות לו מישהו שאומר… “לי עצה ותושיה”.
דובר 1: כן, כן. כן. “ואולם”, אתה לומד מכאן שכתר תורה גדול מכתר כהונה וכתר מלכות, הוא גדול יותר מכתר כהונה ומלכות.
ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ
דובר 1: זה אפילו לא סתם, חוץ מזה שמדברים סתם על מלך, אומרים שמלך צריך נותן עצה, הוא צריך להיות לו חוקים מהחכמים. יכול אחד לומר, מה זה אומר, כהן גדול יש לו יותר קדושה, זה עומד בכל זאת בתורה? על זה הוא מביא כבר דבר יותר רדיקלי שהוא הולך להביא מהחכמים, כן? “אמרו חכמים: ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ”.
דובר 2: על מה מדברים שם? בענין קדימה של לתת צדקה ל? על מה הוא מדבר? קודם, באיזה מין ענין הוא מדבר? לענין כבוד, לכבד?
דובר 1: לא, הרמב”ם מביא את זה כאן לענין… זה חשוב, אבל מה נאמר פשוט הלכה… זו משנה בהוריות קטע, זה מדבר על… זה מדבר על… זה מדבר על להציל.
ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ (המשך)
אלא מאי, אתה לומד מכאן, כתר תורה גדול מכתר כהונה ומלכות, הוא גדול יותר מכתר כהונה ומלכות. כאן זה אפילו, זה לא סתם חוץ מזה שמדברים סתם על מלך, אומרים שמלך צריך נותן עצה, הוא צריך את החוקים מהחכמים.
יכול אחד לומר, מה זה אומר, כהן גדול יש לו יותר קדושה, הוא עומד בכל זאת בתורה? על זה, כאן בא כבר דבר הרבה יותר רדיקלי שהוא הולך להביא מהחכמים. אמרו חכמים, ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ. על מה מדברים שם, לענין קדימה של לתת צדקה ל? על מה הוא מדבר? קודם באיזה מין? לענין הצלה. לא לענין כבוד, לכבד? לא, לא, הרמב”ם מביא את זה כאן לענין שזה חשוב, אבל המשנה בהוריות אומרת, זה מדבר על להציל, מי קודם להצלה. קודם היא הלכה אמיתית, קודם היא קדימה בפיקוח נפש, כך אני חושב מדברת הוריות. “איש קודם לאשה להחיות ולהשיב אבידה וכו'”. זה מדבר להחיות, להציל מצרה, אם אפשר רק להציל אדם אחד מה… הלוואי שלא יהיו דברים כאלה, אבל אם נעשית צרה גדולה כזו, אפשר רק להציל אחד, צריך להציל אחרת את הממזר תלמיד חכם מאשר את הכהן גדול עם הארץ. למרות שכמו שעומד קודם במשנה, ישראל וממזר מצילים את הישראל לא את הממזר, אבל אם הממזר הוא תלמיד חכם, הוא קודם.
אז ממזר, אפילו הוא ממזר, יש לו בכל זאת את הדבר הכי מביש, אני מתכוון לומר מבחינת משפחה, אבל הוא גדל כתלמיד חכם, הוא זכה לכתר של תורה, הוא נושא כתר גדול יותר מהכתר של הכהן. לכהן יש בכל זאת את כתר כהונה, אבל כתר תורה גדול יותר. אז ממזר תלמיד חכם חשוב יותר מעם הארץ שמגיע ממשפחה מאוד גדולה והוא נעשה הכהן גדול. שנאמר “יקרה היא מפנינים”, דרשו חז”ל הפירוש הפשוט פירושו יקרה היא מפנינים שהתורה יקרה יותר מפנינים, מאבנים יפות. אבל חז”ל אומרים, יקרה היא מפנינים, אל תקרי מפנינים אלא מלפני ולפנים, שפנינים יהיה לשון כפול, כמו חומר, פני פנים, פנינים, שתורה חשובה יותר מלהיכנס לפני ולפנים, מהכהן גדול שיכול להיכנס לדבר המיוחד. זה כבר דבר חד מאוד, לא רק שהמלכים, הכוח החילוני, יש לו כוח, הוא יכול לעשות את המלחמות והכל, התורה חשובה יותר, אפילו הכהן גדול שהוא עושה את העבודה ביום כיפור וכל אחד יודע איזו מדרגה גדולה זו, לפני ולפנים, הוא עושה, הוא מכפר על כל היהודים, ממזר איפשהו שיודע ללמוד עומד גבוה יותר ממנו, ואפילו ההלכה אומרת שנותנים לו את הקדימה לגבי דברים אחרים.
אני מעיר שזה יפה מאוד, אומרים את הלפני ולפנים כמשל, כי התורה מונחת בכל זאת ליד הארון, כן? הכהן גדול נכנס פעם בשנה, אבל התורה מונחת שם כל השנה. יש מחלוקת אם זה בארון, זה היה ליד הארון, אבל הארון מונח שם. אבל דרך אגב, רואים שיש דבר מעניין גם, שממזר יכול להיות תלמיד חכם. כמו שנראה מאוחר יותר, כל יהודי יכול להיות תלמיד חכם. אוי, הוא ממזר, הוא בא נבוך מהמקום החלש ביותר, אבל זו בחירה, אדם יכול, אם הוא ישקיע את הכוחות, הוא יכול להיות תלמיד חכם והוא החשוב ביותר.
אבל כאן העיקר, הכוונה העיקרית היא לומר את החידוש הגדול, שגם יש כתר תורה, גם הוא מונח לכל, וגם, אני יכול אפילו לומר, אם הוא מונח לכל, הפשט למה הוא מונח לכל? כי אף אחד לא רוצה אותו, כי הוא חלש? לא, זה דבר כזה, כמו שאתה אומר, זה באמת ובחרת, ואולי באמת בגלל זה, אני לא יודע, כי זה כוח של האדם עצמו? אני לא יודע, אבל זה דבר כזה שהוא גדול יותר משאר הכתרים.
זה מכיל בתוכו קצת דמוקרטיה, כך שלא תהיה לך טענה שכמה משפחות… הרי זו היתה הטענה של קרח, כמה משפחות תפסו הכל. אבל הדבר הגדול ביותר עדיין נשאר פתוח אפילו לממזר.
אבל צריך להבחין, זה לא פשוט שכל אחד יכול, לא דמוקרטיה שכל אחד יכול. צריך באמת… כן, אבל זה תלוי במעשיו של האדם, אפשר לומר.
אומר הרמב”ם הלאה…
אני מתכוון לומר, אפשר לראות את זה כחומרא. כלומר, כהונה אפשר לקנות בירושה, ותורה אי אפשר לקנות בירושה. אפילו אביך היה התלמיד חכם הגדול ביותר, לא אומר שאתה תהיה. אני בעצמי, בכל מקרה, צריך להיות עוסק בתורה. זה נראה כקולא, אבל זה גם חומרא.
כן, אבל זה הוגן, כמו שזה לגמרי תלוי במאמץ.
הלכה ב׳: תלמוד תורה כנגד כל המצוות
כן. אומר הרמב”ם הלאה. עכשיו הולכים לדבר הלאה. עד עכשיו דיברנו חברתית, איך כתר תורה הוא הכתר הגדול ביותר. עכשיו הוא הולך לדבר איתנו על החומרא של תורה לגבי מצוות אחרות. אז זה המשך מאוד טוב לזה. אני מנסה פשוט להוציא, כי דיברנו לפני השיעור שאתה נראה כאילו יש לו ליקוט של מאמרי חז”ל במעלת התורה. אני מנסה להוציא שהרמב”ם רוצה כאן לבנות מהלך, סדר של איך הוא מוציא את המעלה של רמת תלמידי החכמים.
עד עכשיו דיברנו על החברתי, כתר תורה. עכשיו הוא יכול לומר שאפילו לגבי מצוות אחרות יש לתלמוד תורה מעלה, זה יותר גבוה, זה הרי הלכות, וזה יותר גבוה ממצוות אחרות.
כן. אין לך מצוה בכל המצות כולן שהיא שקולה כנגד תלמוד תורה, אלא תלמוד תורה כנגד כל המצות כולן. עכשיו, הרמב”ם כבר הביא קודם דברים קצת דומים, הוא אמר תלמוד קודם למעשה, ואין לך תלמוד מביא לידי מעשה. את זה הוא כבר אמר קודם גם. אבל כאן הוא מביא שזה שקול כנגד, לא רק שזה קודם למעשה. שם זה היה כמו דין בקדימה. כאן הוא אומר שזה חשוב יותר, כנגד כל המצות, שהתלמוד מביא לידי מעשה, לפיכך התלמוד קודם למעשה בכל מקום.
בפרק הראשון הרמב”ם נתן את הנימוק והטעם, כי תלמוד מביא לכל המעשים. אבל כאן הוא לא אומר. כאן הוא אומר שזה שקול כנגד מעשים אפילו אם זה לא מביא למעשים. זה התורה עצמה, זה דוחה את המעשים.
למעשה: היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה
נוציא לפועל את ההלכה. יוצא למעלה להלכה, היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה, יש לו שתי אפשרויות, או לעסוק במצוה, אני יודע, ללכת לאסוף כסף ליהודים, או ללמוד תורה. אם אפשר למצוה להעשות על ידי אחרים, לא יפסיק תלמודו, הוא לא יפסיק את לימודו, כי תלמוד חשוב יותר. ואם לאו, אם המצוה לא יכולה להיעשות על ידי אחר, כן, שיעשה את המצוה. כן, שיעשה את המצוה, והוא יחזור ללמוד. פשוט, שאפילו תלמוד תורה הרי זה משהו שאפשר להשלים מיד. לא, אי אפשר להשלים מיד. זה מה שאני אומר, במקרה של יציאת מצרים, כשאי אפשר לעשות על ידי אחרים, פשוט, זה לא שמבטלים את מצוות לימוד התורה, אלא לשעה שאתה עוסק בדבר האחר, ואתה חוזר ללמוד. אבל הרי זה… לא, מה החידוש כאן? היית אומר, כמו שאתה אומר, אי אפשר, הרגע שהולכים, כל זמן שאפשר ללמוד לעולם לא חוזרים. זה לא אפשרי, תורה זה לא דבר שתאמר, אני אעשה חזרה יפה.
דיון: למה צריך לעשות את המצוה אם תלמוד תורה כל כך חשוב?
הרמ”א מתכוון כאן למשל גם למשל תפילה, כמו אלו שלומדים תורה ופטורים מתפילה לכל הדעות? אבל בוודאי. את פרטי ההלכה הכלליים של תפילה צריך ללמוד, האם זה תנוסו מנוסה וכו’ וכו’. אבל ולמה אז אם אי אפשר למצוה לעשות על ידי אחרים גם זה היה צריך להידחות? למה צריך אז בכלל לעשות את המצוה ויחזור לתלמודו, אם תורה כל כך חשובה? כי מצוות צריכות להיעשות בעולם. אה. את זה אמרנו הרי, תלמוד גדול ממעשה הפשט הוא שהולכים לעשות תלמוד והולכים לדחות את כל המעשים. זה לא עובד הרי. לא, אבל אני מבין, מה עוזר מצב שני פשוט, אבל במעשה מוטל עליך גם החיוב? לא, לא, מצוות… אוקיי, בוא ננסה לעשות יותר ברור. מצוות כאן מתכוון באופן כללי. מצוות מתכוון לדברים שצריכים להיעשות בעולם. כשמדברים על תורה ומצוות, לפי מה שאנחנו מבינים בתחילת הפרק, שיש שני סוגי אנשים. יש אנשים שעוסקים במצוות, זה כמו כהן גדול, הוא עושה מצוה גדולה. ואחר כך יש אנשים שעוסקים בתורה. זה לא מצוה עליך. לא תפילה, כמו שאתה אומר, אולי תפילה צריך לחשוב. אבל כאן מדברים על מצוה, חסד. צריך לעשות הלוויית המת. המת צריך להיקבר. אז אם אחר יכול לעשות את זה, אתה עושה הרי מצוה חשובה יותר, אתה לומד תורה. אבל אם אחר יכול לעשות את זה, הדבר שקרה… לא אם המילה היא מצוה חשובה יותר. אתה עושה דבר חשוב יותר. אם זו עדיין מצוה אז זה עדיין גדול. תלמוד תורה הוא ברמה אחרת ממצוות. יש לך כאן מצוות תלמוד תורה ואתה לומד את הלכות תלמוד תורה. אבל תלמוד תורה גדול מזה. אז אם אתה יכול ללמוד תורה, המצוה יעשה אחר. אם באמת אין אחר, אז אתה חייב לעשות את המצוה. בוודאי, תורה נעשתה כדי לעשות מצוות. אבל מה זה שונה מהכלל הרגיל של עוסק במצוה פטור מן המצוה? מכל מצוה? כן, בדרך כלל עוסק במצוה פטור מן המצוה. מה זה? הממ. גם עניין. אז עושים כבר מצוה, אבל יכול להיות שתורה לא היתה באותה רמה, אותו כלל. אני חושב, אתה יודע, אתה שואל שאלה טובה. אה, הרמב”ם עצמו, הוא מביא שהרמב”ם עצמו לא ברור האם הוא כבר למד ברמב”ם שבוע שעבר. הוא אמר שאפשר ללמוד את הלשון “עוסק במצוה פטור מן המצוה”? לא ברור. יכול להיות, כאן היית יכול לחשוב, אפשר לחשוב שתלמוד תורה אין לו “עוסק במצוה פטור מן המצוה”. למה לא? כי זה משהו שעושים כל החיים. “עוסק במצוה פטור מן המצוה” זה פשוט, עכשיו אני באמצע עשיית המצוה, למה אני אעזוב אחת בשביל השנייה? אבל לימוד התורה הוא סוג של מצוה שאדם היה יכול עם זה להיפטר מכל המצוות האחרות, כי הוא לומד תמיד כל חייו כדי לא לעשות שום אחת מכל המצוות האחרות.
נכון, אז היית יכול לחשוב. הוא מביא אבל כן שהרמב”ם מביא את הלשון “עוסק במצוה פטור מן המצוה” על תלמוד תורה. אולי שם זה לא מתכוון כל כך דווקא, אני לא יודע. אבל כאן לכאורה יוצא, הוא מביא כאן את ההלכה, למעשה, שאם עושים מצוה. זה מאוד מעניין, כי אולי אני רוצה לומר לך, אני חושב שזו הנקודה של כל הדבר, נכון? כי מה אולי אומר “מצוה על ידי אחרים”? אם מישהו הוא בדיוק גבאי צדקה, כן, אין אחר שיכול להיות גבאי הצדקה, כי הוא, זו העבודה שלך, אין אחר שיכול לעשות את זה. אבל יש שאלה רחבה יותר, האם אני נדרש להיות גבאי צדקה? יש כמו חלוקת עבודות בכלל ישראל. יש מישהו שהוא תלמיד החכם והוא בעיקר עוסק בתורה, והשני הוא העסקן. יכול להיות שההלכה שתלמיד גדול היא גם הלכה שאם מישהו יכול להיות כתר של תורה, הוא לא צריך לדאוג שהוא צריך להיות גבאי הצדקה, שאחר יהיה גבאי הצדקה. אם הוא נמצא במקום של גבאי צדקה, הוא יצטרך להיות גבאי הצדקה, שאין אחר שיכול לעשות את זה.
אבל מבין מה אני אומר? יכול להיות שאם תופסים שתלמוד תורה הוא בחירה של איזה סוג חיים יש לך, זה לא רק שאלה של הרגע ללכת להלוויה. אז אפשר כבר להבין שתלמיד גדול יכול לומר דבר גדול יותר, שמישהו לא צריך לדאוג אם הוא רק עוסק בתורה. הוא לא יהיה עסקן, ממילא לא יהיה אצלו הדין של “אי אפשר לעשותה על ידי אחרים”, כי זה לא נוגע אליו. מהצד השני, לכאורה למשל כמו שלמדנו שהבינוני שעוסק במצוה של פדיון שבויים, הוא פטור מסוכה. נו. תורה פטרה אותו דווקא מהמצוה. אבל מהצד השני יש לתורה דבר חלש יותר כלפי מצוות, שתורה תמיד נראית כהכנה למצוות. אתה הולך ללמוד ומזכירים מה זו מצוה, תורה היא הרי על מנת לעשות, תורה צריכה להיות על מנת לעשות, כמו שלמדנו קודם, תלמוד מביא לידי מעשה. אם אין לו בראש שום מצוות, לא יקרה הרי תלמוד מביא לידי מעשה. אני לא יודע, אני יודע שכל זה בעיה, אני יודע, אבל מה ששואל זו שאלה.
אני רוצה לומר ככה, שאדם יכול לומר, אני גבאי צדקה, ממילא אני אעשה מצוות של צדקה. כן, יש גם מצוה של בואו נתעסק בה, אבל אני העבודה שלי היא לעשות צדקה. האם הייתי יודע שאדם יכול לומר העבודה שלי היא ללמוד תורה, והוא כבר פוטר ממצוות? כי תורה היא גם חלק מהכנה למצוות, כי תלמוד מביא לידי מעשה.
דובר 2:
אה, רגע, אתה מתכוון לומר שעוסק בתורה לא פטור מלשבת בסוכה? זה רק עוסק במצוה, זה לכאורה פשוט, נכון?
דובר 1:
כן. אבל אולי כן? אולי כן, מי אומר שלא? אולי זה פשוט לא נפקא מינה רגילה, כי אפשר הרי ללמוד בסוכה. זו רק שאלה כשיש סתירה. אולי אם הוא עוסק במצוה יש סתירה, אולי הוא כן פטור. אולי הנחנמי. אני מתכוון, זה מצחיק באמת שהוא יהיה פטור, הוא לא עושה סוכה כי הוא יושב ולומד. לא, זה מוזר. זה היה נשמע שתורה חלשה יותר ממצוות.
יש, מה אני רואה? שהירושלמי שואל על זה, הם אומרים שאדם פטור מ… אה, הירושלמי שואל את הקושיא, הם אומרים ש… יש להם על מנת לעשות, הם אומרים… לא, מה… למה תפילה שונה אז באמת? לא ברור. צריך להבין יותר טוב.
יש קצת סתירה. אני אומר, מה יש כאן שתי רמות? יש תמיד שאלה, אני עכשיו באמצע לימוד, אני אלך להלוויה? ואחר כך יש שאלה שנייה, האם אני אהיה אדם שעוסק בתורה והוא נמנע… ואחר כך, החכם, תלמיד חכם בונה סוכה, יש לו גוי שעושה את הסוכה. כשהוא מגיע לזה כשהוא זוכה לכתרא של תורה, הוא צריך כבר את כתרא של תורה עצמה. הוא צריך כבר לחשב, יכול להיות שזה עצמו אומר מצוה עוברת. מצוה עוברת אומרת המצוה שאנחנו יודעים. כולם יודעים שבפורים יש מצוה לקיים משלוח מנות ומתנות לאביונים. אם תלמיד החכם התעלם מזה פשוט שהוא לא לומד על מנת לעשות. אז מצוה עוברת אומרת את הסוג הזה של דבר, מצוה שעכשיו זה הזמן של המצוה. וזה הדבר שאתה אומר, שאיזו שיש מצוה עוברת. והם רוצים שתלמיד החכם גם יחיה בסביבה של מצוות. כאן לא כתוב המילה מצוה עוברת, אבל כאן כתוב המילה רק אולי הסתלקות מדרכי החיים. זה מסתמא מדבר עוד על דברים כאלה, כמו גמילות חסדים וכדומה שזה נוגע לסוג כזה של דין.
אוקיי, בוא נלך… אז, אז, בוא נסכם את זה. יש קצת מבוכה, ויכול להיות שזו מבוכה אמיתית גם, לא הלכה למעשה. אבל כאן לכאורה בא להוציא את המעלה של תורה, אפילו מעל מצוות אחרות. אוקיי, אולי נהיה יותר מעיינים בסוגיא ונחזור לזה, אולי נעשה איזה שיעור של עניינים.
הלכה ב: תחילת דינו של אדם – תלמוד קודם למעשה
דובר 1:
אומר הרמב”ם הלאה: תחילת דינו של אדם אין נידון אלא על התלמוד. כשדנים אדם, מתכוונים כאן דין וחשבון בשמים? כן, זו גמרא. כשדנים אדם, ההתחלה, במה מתחילים? מתחילים בלימוד, ואחר כך על שאר מעשיו. כך כתוב בקידושין, כשם שתלמוד קודם למעשה, כך דינו קודם למעשה. ממש לשון הגמרא היא הקשר של הרמב”ם. לפיכך אמרו חכמים, לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. כי תחילת דינו של אדם…
דיון: איך מקושר תחילת דינו עם שלא לשמה?
דובר 1:
איך קישרת את שני הדברים? איך הם מקושרים? מה הקשר המוזר? זה לא שום עניין. כי מתחילים בתורה, תורה כל כך חשובה, שצריך לעשות אותה אפילו שלא לשמה. הרי אפילו לגבי מצוות, מצוה שלא לשמה לא טובה, צריך להיות כוונה לשמה.
דובר 2:
לא, יש כוונה במצוות גם, או שלא לשמה.
דובר 1:
אולי הרמב”ם מתכוון, שמאחר ותחילת דינו, אולי, אני חושב פשט, שלא לשמה… הוא מציין שהרמב”ם האריך בזה מאוד בספר תשובה שלו, אחרי ההקדמה לפרק חלק, מה הפשט של שלא לשמה. כל אחד זוכר את זה, מי שלא יודע, יעשה חזרה פעם אחרת. אבל כאן לא כתוב מה אומר שלא לשמה. יכול להיות שהמילה היא משהו אחר. המילה היא מאחר ולמה תחילת דינו של אדם? כי זה הדבר הראשון, קודם צריך ללמוד, אחר כך יש קריטריון. זה אותו דבר, קודם צריך ללמוד. אם אתה לא לומד, כלום לא מתחיל. אחר כך ישאלו שאלה, האם זה לשמה? האם זה לא לשמה? האם זה לשם עשיית המצוות? האם לא? אז זה החינוך. כמו שהרמב”ם לומד, שמלמדים ילדים ללמוד שלא לשמה, כדי שיגיעו ללשמה. מאותה סיבה שתחילת דינו הוא תלמוד קודם למעשה, גם, אי אפשר לחכות ללשמה, כי לא יגיעו. משהו כזה.
לכאורה כאן הוא גם לא מדבר על כתר תורה. כתר תורה בוודאי לא יכול להיות שלא לשמה. אבל הרמב”ם אומר את זה כך בדרך אגב לכאורה, כי הוא אומר שתחילת דינו של אדם. לא ברור, זה מה שאני אומר, אני לא יודע.
אוקיי, עד כאן ההקדמות. עכשיו נגיע למה הולכים לעשות. אם כך, מישהו רואה שהתורה כל כך טובה, מה הוא יעשה? כן? כן.
דובר 2:
אבל לא, הרמב”ם אומר שלשמה אומר לדעת הלכות?
דובר 1:
לא, לדעת איך להתנהג.
דובר 2:
מי אמר לך שהרמב”ם אומר כך? מה השיטה של רמב”ם שלא לשמה בפירוש המשניות?
דובר 1:
אוקיי, זה לא יתבלבל.
דובר 2:
לשמה לשם תורה?
דובר 1:
לא, לא, לא נכנס לזה עכשיו. לשמה אומר, מאחר ואהבת ה’ דביקות ה’ וכו’, וזה מסובך.
דובר 2:
אה, לשם שמים, בשביל הקב”ה.
דובר 1:
בסוף נגיע בהלכות תשובה, ועוד כמה שיעורים הרמב”ם יאמר הגדרה לשלא לשמה. אני חושב שאז זה הזמן. אני חושב כך, אפשר לשים את זה כאן כי תחילת דינו של אדם, אבל אני לא רואה באמת לפי הרמב”ם ללמוד את זה.
לפי הפשט, לשמה אומר לשם ידיעת תורה. אני חושב שהגר”א לומד כך, או האחר. לשמה אומר לדעת הלכות, לדעת הלכות תורה. אפשר לומר כך, שכיון שקודם שואלים אותו על תלמוד, ואחר כך על מעשים, ממילא קודם הוא חייב ללמוד, כי מתחילים בתלמוד. אבל אז זה כבר לשמה לפי הפשט הראשון, לא שלא לשמה. משהו חסר כאן, משהו חסר הסבר. אני חושב שההסבר שלי אולי זו המילה. זה קצת אפיקורסות כל המהלך של הפרק. אבל הפירוש הפשוט יכול לומר כמו שהיות זו תהיה השאלה הראשונה, אף שלא תישאר עם הלשון בחוץ. הרי ישאלו אותך אלף מצוות, כן? מצוות מסוימות קצת יותר טוב, קצת חלש יותר, אבל לפחות, מתחילים את הבחינה. כן, אומרים לילד, הולכים להשמיע לו את האלף בית. קודם את האלף בית צריך קצת לדעת, כן? לא תישאר עם הלשון בחוץ עם השאלה הראשונה. אוקיי.
הלכה ב (המשך): מי שנשאו לבו – הדרך לכתר תורה
תרגום לעברית
דובר 1:
אומרת ההלכה הלאה, אומר הרמב”ם, “מי שנסע לבו לקיים מצוה זו כראוי לה”, כאן הוא אומר בבירור “כראוי לה”, “ולהיות מוכתר בכתרה של תורה”, הרי יש רמות בתורה שעדיין אינן השיא. כפי שלמדנו קודם, תלמוד תורה הרגיל הוא שאדם יחלק את יומו לשלושה, שליש מהיום ילמד. אבל אם מישהו רוצה לקיים כראוי לה, מה שיביא לו את כתר התורה, “לא יסיח דעתו לדברים אחרים”, לא יסיח דעת מלימוד לדברים אחרים, “ולא ישים על לבו שיקנה תורה עם עושר וכבוד כאחד”, לא יעלה במחשבתו שיוכל לקנות תורה עם עושר וכבוד יחד. הוא יזכה לכל העולמות, יהיה לו תורה וגם כבוד ועושר. זה לא עובד כך.
“כך היא דרכה של תורה”, דרך התורה היא שצריך לזרוק את כל שאר העניינים, וצריך ללמוד תורה באופן שאפילו כשיש לך רק “פת במלח תאכל”. אם אדם יאמר, “בואו נעשה, אני אדאג היום לשני דברים: אחד, שיהיה לי סעודה עשירה, ושאוכל גם ללמוד.” מובן שלא תוכל להקדיש את כל העניין של היום לתורה, כך שהאוכל יהיה עניין הרבה פחות חשוב. אפילו אם יש לך רק פת במלח, תמשיך ללמוד. ואפילו אם אתה צריך לישון על הארץ, “על הארץ תישן”. אפילו אם אתה צריך לחיות חיי צער, תחיה חיי צער, אבל אפילו בתורתי אומן. רק כך אפשר לזכות לכתר של תורה, כי כך נקרא שאי אפשר להסיח דעת גם לדברים אחרים. אם אדם חושב “אני רוצה גם לחיות חיים נוחים וגם ללמוד תורה”, לא יכול היה להקדיש את כל הראש והמוח לתורה.
הלכה ב (המשך): ולא עליך המלאכה לגמור – שכר לפי הצער
דובר 1:
אומר הרמב”ם הלאה, הוא מביא את המשנה, אומר, ללמוד תורה היא עבודה גדולה, להיות קונה כל התורה כולה היא עבודה עצומה. “ולא עליך המלאכה לגמור”. כשמתחילים ללמוד, אין צורך לחשוב על הסיום, כי זה יכול להביא ייאוש. כן, כי אדם משווה כמה הוא כבר יודע לעומת כמה הוא עוד צריך לדעת, יכול להביא ייאוש נורא של עם הארץ. התפקיד שלך אינו לסיים, התפקיד שלך הוא לעשות כל יום את העבודה. כן? והרמב”ם אומר כאן בעצם מוסר והדרכה, כן? שוב, “ולא אתה בן חורין לבטל”. אתה לא בן חורין, אין לך את החופש, אתה לא בן חורין להתבטל מתורה. זו חובה, כי אתה חייב עכשיו ללמוד. “אבל אם הרבה תורה הרבה שכר”. אם למדת הרבה מאוד תורה, הרבית תורה, יש לך יותר שכר. “והשכר לפי הצער”. את השכר מקבלים, או כלשון “לפום צערא אגרא”. את השכר תקבל לפי כמה התייסרת על התורה.
כל הקטע הוא לכאורה המשך של אותו דבר. כלומר, מישהו רוצה לקיים את המצווה. לאנשים יש רעיונות: קודם כל, קודם אני צריך להיות בעל כסף. שנית, צריך לוודא שאני אכן אצליח ללמוד. שלישית, מה המטרה? אומר הרמב”ם: לא! הדרך להתחיל היא להיות מסור. אתה מתחיל ללמוד בין אם זה יצליח ובין אם לא, בין אם יהיה לך מה לאכול ובין אם לא. דע שהשכר מקבלים על זה, על המסירות, על זה הוא מתכוון “לפי הצער”. כי הרמב”ם שינה מעט את הלשון “לפום צערא אגרא”, זה נצטרך לענות. תהיה לך… אתה לא יכול לעשות חשבונות. אם אתה עושה חשבונות, לא מגיעים לשום מקום. הדבר הראשון הוא, משקיעים את עצמך בזה.
לכאורה מה שהוא מתכוון לומר הוא כך: אם היה, נניח, היה איזו דרך שאדם יכול לקבל כתר כהונה, היינו אומרים, אם תקבל כתר כהונה, היה שווה את כל העבודה, ואם לא, זה בזבוז של כל השנים. אבל כתר תורה לא עובד כך, זה לא הכל או כלום, אלא זה כולו ערך. מישהו זכה לכתר השלם, ומישהו זכה שלמד הרבה שנים, והוא לא קיבל הכל שכר. לא, זה מה שהרמב”ם רוצה לומר כאן, שאפילו אם לא תוכל לסיים, אפילו לא תוכל, אבל קיבלת על כל תורה ועל כל שכר. עדיין היה שווה את המאמץ. בסוף לא זכית, לא הפכת ממש לתלמיד חכם גדול, אבל הפכת לתלמיד חכם קטן.
הלכה ב׳ (המשך): „עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי” – המחיר של המסירות
דובר 1:
התייסרת על תורה, קיבלת… עדיין היה שווה את הצער, או לפחות תלמיד חכם קטן. לא, זה מה שהוא אומר כאן, אבל זה מחלק את היהודים, צריך לחלק את היהודים.
אני רואה את זה כל הזמן מהפרספקטיבה כאן, שהרמב”ם רוצה לצייר כאן כמה קיצוני, כמה חזקה צריכה להיות המסירות. כל הדברים האלה הם להוריד דברים שאדם חשב שההתחייבות שלו לתורה היא מותנית, אם זה הצליח, אם יש כסף וכדומה. אז הוא ממשיך עם דברים כאלה בחלקי ההלכות הבאים.
לפני זה אני מרגיש שהרמב”ם בא כאן לחזק מישהו שלא הצליח. אבל בוודאי צריך לחזק, הרמב”ם עצמו כתב מכתב, אתה יודע מכתב כל כך יפה, אם מדברים על חיזוק, מכתב כל כך יפה כתב הרמב”ם למישהו ר’ ג’באר? משהו כזה, בעל תשובה או גר, אני לא חושב, מישהו נורא… לא ר’ עובדיה, לא. היה מישהו ר’ ג’באר אני חושב? יהודי, יהודי פשוט, התיישב ללמוד רמב”ם, הוא רצה ללמוד אותו נורא. הוא שמע שיש ספר רמב”ם, משנה תורה, ספר פשוט שאפשר ללמוד, התיישב ללמוד. ואנשים צחקו עליו, אמרו שהרמב”ם לא לומד רמב”ם, הוא לומד גמרא, מגיע כבר אותו זמן, יש לו תוספות, הוא מבין הכל. הרמב”ם כתב לו מכתב יפה מאוד לחזק אותו, לומר שכל יהודי שלומד זו מצווה, הוא צריך להתחזק, הוא צריך להילחם. אותו אדם רצה לענות בעד הרמב”ם גם במחלוקת, להשיב, כתב לו הרמב”ם מכתב שלא יילחם בשבילו, הרמב”ם אומר “אל תילחם, אתה שב ללמוד”.
אבל כאן אני חושב שהרמב”ם בא להוציא שהעת והזמן חול וביטול הוא יותר אני חושב הנקודה כאן. הוא עומד ואומר שזה פשוט הוא אומר הרי, אתה רוצה תורה? אל תעשה חשבונות! אתה צריך להתחייב לכל התורה, לכל החיים.
דיון: כתר תורה – יכולת או עמל?
דובר 2:
לפי הרמב”ם, מישהו שכל החיים התעמל, ונניח שאין לו כישרונות, האם ייקרא שהוא קנה כתר של תורה? זה כבר כתר של תורה פירושו הכתר של עמל התורה, של לימוד תמידי.
דובר 1:
לא, מה שהוא לא יכול, הוא לא יכול. לא מדברים עכשיו על מה שהוא לא יכול, עכשיו מדברים על מה שהוא כן יכול. יש דבר כזה, שכר לפי הצער. אבל ההדרכה כאן, זו הדרכה למי שרוצה… רוב האנשים לא מקיימים מצוותיה כראוי לה, אני מאוד מדגיש את הלשון. רוב האנשים לא מקיימים מצוותיה כראוי לה. יש מצוות שיוצאים בהן, יהודי בעל בית מאוד. הכל זה החלק שאתה אומר, הוא לאותו אדם. אם אתה רוצה לעשות כראוי לה, וכל התירוצים האלה, אפילו חיזוק הוא גם עוד תירוץ. עמוד, לא, אתה הולך ללמוד את כל התורה, ואפילו במחיר של מה שזה לא יעלה, בלי שום תירוצים. אם לא הצלחת, צריך לחזק אותך אז. צריך אבל כן, נראה שאם מישהו… שני אנשים הגיעו לכתר של תורה, אחד עשה זאת עם יותר צער, מי שעשה זאת עם יותר צער הוא יותר חשוב.
דובר 2:
לא, כך הרמב”ם לא סובר.
דובר 1:
הוא מתכוון רק לומר שזה השכר לפום צערא, מי שפחד מהבעיות, אז מה עושים? אני יודע, אני יודע, אני מקבל שכר על זה. הרמב”ם לא בא… תן לי להגיד מאוד ברור, הרמב”ם, כתר תורה פירושו מי שהוא יכול באמת ללמוד, לא מי שמתייסר. להתייסר זה דבר יפה, אבל הרמב”ם לא מדבר עליו. אותו אדם חוזר לפרקים הקודמים, הוא ילמד כמה שהוא יכול. כאן מדברים על מי שהוא לא מקבל את התירוצים. הרמב”ם אומר שיש חובת צער, לא תירוץ.
על פי הלכה, מי שחייב לחיות בצער, אינו חייב. על פי הלכה הוא חייב לפי מה שיש לו פרנסה. אפילו אם אתה זוכר, בפרק א’ למדנו, שמחלקים את הזמן. אפילו אם אתה זוכר שם, חשבו שם, התווכחתי וצחקתי עליו, אני לא סובר חיי צער. אדם רשאי לחיות ברווחה, לא במותרות, אולי זו אפילו מצווה, לתת צדקה וכדומה. כאן מדברים על רמה אחרת, על רמה אחרת שהוא לא עושה את זה, ואז זה דבר אחר.
אוקיי, מספיק דיברנו על זה. בואו נמשיך הלאה.
„אם תעלה מחשבה זו על לבך” – אזהרת הרמב”ם
דובר 1:
כתוב בתורה, “שמעו תמימים”, אדם צריך לחשוב כך, “עד שיקראוהו שוטה ואכזר”, אכזר. אחר כך, עד פירושו עד בכלל. קודם בואו נלך לעבוד קצת. ולעשות כסף, כמו שהרמב”ם אמר קודם שקודם צריך להיות יתקן רם ישב, ואחר כך. כאן זה הולך ממש הפוך ממה שהוא עצמו אמר.
דובר 2:
לא, למה זה הפוך?
דובר 1:
הוא אומר לך שאתה תתפוס את האדם הזה? קודם צריך ללמוד תורה, כן. אבל קודם נעשה כסף, ואחר כך נלך ללמוד. או, או, צ’ק בחשבון שלי, נלך לקנות מה שאני צריך, לקנות מה שאני צריך, ואחר כך נפתח מסכת, ואחר כך נהיה פנויים מהעסקים העמוסים שלי, ואז נשב ללמוד.
מה העיקר? אומר הרמב”ם, “אם תעלה מחשבה זו על לבך”, אם תחשוב בדרך הזו, “אינו זוכה לכתרו של תורה לעולם”, לעולם לא תזכה לכתר של תורה. תמיד יהיו לך תירוצים אחרים, העסקים תמיד יהפכו לעסקים חדשים. כך זה עובד, אנשים שעסוקים תמיד יהיו עסוקים, ותמיד יהיו להם תירוצים אחרים.
אלא, עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי. למד רוב הזמן, ותמצא קצת זמן להיות עסוק בדברים החשובים שאתה צריך לעשות. “ואל תאמר”, מביא הוא את לשון המשנה, “ואל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה”, לעולם לא תהיה פנוי לתורה.
מסירות פירושה לשלם את המחיר
דובר 1:
הלאה, עוד מקורות. אפשר לשמוע את המחשבה של האדם הזה. הרמב”ם אומר כאן כך, האדם חושב שללמוד תורה לוקח רמה כל כך גבוהה של מסירות, אז אני אומר עכשיו לא ללמוד, ואחר כך כשאדאג לכל שאר הדברים, אז אשב ללמוד. אומר הרמב”ם, לא. מה שאתה אומר שתורה צריכה לקחת את כל דעתך, צריך להתחיל כבר. אה, אתה צריך לדאוג לדברים נוספים? תוותר על זה. זו לא מסירות. אותה מחשבה שאומרת שעכשיו עד קודם אסיים לפתוח ואחר כך אתמסר, אין לך שום מסירות בקיצור. כי מסירות פירושה שאתה מוותר על משהו בשביל זה. אתה אומר, כשיהיה לי כל הזמן, אהיה מסור. בקיצור, אתה לא עושה בשביל זה כלום, אתה לא מחויב.
דובר 2:
כמו שאתה אומר, אולי יש פשט קצת אחר, שהוא הולך כאן נגד האדם שרוצה להיות מושלם. האדם אומר כך, אני יודע שאם אצטרך עוד לדאוג למשהו, לא אוכל ללמוד כל היום ממש עם מאה אחוז פוקוס. אומר הרמב”ם, למד עם תשעים אחוז פוקוס, אבל למד עכשיו, לא שתלך ללמוד בעוד שנה.
דובר 1:
זה כבר הלאה מהלך החיזוק שלי. והוא אומר את זה, יהיה לך קצת זמן, אבל הברירה הבאה היא שלא תלמד כלום, ואחר כך יהיה לך כל היום וכל הלילה ללמוד. אומר הוא, לא, לא, לא, למד עכשיו רוב שעות היום.
אני הרבה יותר ברעיון. שכאן עומד המחיר, לא חיזוק. כאן עומד כמה זה עולה.
מי פטור? – הרמב”ם מדבר למי שרוצה
דובר 1:
מי פטור? כל אחד פטור. לא מחייבים אף אחד לחזר. הרמב”ם לא אומר שאף אחד חייב בשום מצוות עשה שהזמן גרמא. צריך להתעסק בנתינת הלב. כל ההלכה היא למי שרוצה. אתה לא צריך שום חיזוק. אתה לא רוצה, עשה חיים טובים, היה עובד ה’. אבל אתה אומר, זה מתאים עם מה שהוא אמר שצריך להסיח דעת מהכל. בגלל זה, כשהאדם חושב, “אני עדיין לא מוכן להסיח דעת מהכל,” אומר הרמב”ם, “דחוף את עצמך, היה הכי הרבה מסיח דעת שאתה יכול.”
דובר 2:
לא, לא, זה אני לא אומר.
דובר 1:
אני אומר התירוץ הוא שלהסיח דעת פירושו לשלם בעד זה. זה לא אומר, “אני יושב במנוחה.” על זה אתה לא משלם כלום. זה צריך לעלות. זה פשוט שזה צריך. אם תיאורטית מספיק לי, אני לא צריך שום מצווה שלא תעלה. אבל המסירות פירושה, בעולם הזה בדרך כלל חייב להיות שזה יעלה. מי שלא מוכן לשלם בעד זה, הרי מכל שכן ש… בדרך כלל, כאן כתוב לעולם, לעולם אולי יכול להיות שיש לו התעלות בזמנו, זה לא אומר את זה. זה אומר כך בדרך כלל, בעולם הזה זה עובד כך. מי שלא מחזיק בלשלם עכשיו את המחיר שזה עולה עכשיו, לא ישלם מחר את המחיר שזה עולה מחר. זה מחיר אחר. הוא יהיה במנוחה, יהיו לו תענוגים אחרים שהוא רוצה לעשות, אם הוא רוצה על שם אלו תפנה.
מצוין.
הלכה ט׳: „לא בשמים היא ולא מעבר לים היא”
דרשת הרמב”ם
דובר 1:
אומר הרמב”ם הלאה, “כך אמרה תורה, ‘לא בשמים היא ולא מעבר לים היא'”. דרך אחת כבר למד הרמב”ם לעניין שאי אפשר לומר נבואות ומופתים על תורה. אבל כאן אומר הרמב”ם את הפשט, הוא מדבר על חשיבות התורה. החשיבות היא העלות, המחיר.
“לא בשמים היא”, לא בגסי הרוח תמצא. התורה לא נמצאת אצל בעלי גאווה, אלה שמחזיקים את עצמם גבוהים עד השמיים. לשון מעניינת. אבל גאווה הוא מתכוון כאן גאווה כך בדרך כלל, או כאן מדברים משהו על אדם שרוצה גם להיות תומך חיי עולם הזה, משהו אדם שיש לו… אוקיי.
“ולא במהלכים מעבר לים היא”, התורה לא נמצאת אצל אלה שעסוקים גם בעשיית פרנסה ונוסעים לעסקים. הוא נוסע כל הזמן, למשל. כי פרנסה פירושה שמישהו נוסע למרחקים, זה ביטול תורה גדול, או נוסע שזה לוקח לו את כל החיים.
“אמרו חכמים, לא כל המרבה בסחורה מחכים”. לא מי שעושה סחורה יהפוך לחכם בתורה, יהפוך חכם. זה קורה לפעמים, זה פחד גדול מה שיכולה לעשות מלאכה. וציווה ואמר, בגלל זה אמרו חז”ל שוב, הוי מעט בעסק, עשה מעט עסק, לא להיות עמוס מדי, אלא עשה אולי פרנסה קטנה, ועסוק בתורה.
הלכה י׳: דברי תורה נמשלו למים – ענווה ותורה
משל המים
דובר 1:
אומר הרמב”ם הלאה, דברי תורה נמשלו למים, במים, המשל שלהם הוא מים, שנאמר “הוי כל צמא לכו למים”, עומד על תורה, מי שצמא ילך למים לתורה. למה לא? למד כך, מה מים אינם מתכנסים במקום מדרון, לא נוצרת שלולית עם מים, אוסף של מים על הר משופע, אלא למטה מההר, אלא נזחלים מעליו, זה זורם מההרים, ומתקבצים במקום השבור, ומתאסף יחד במקום השווה, במקום שיכול לקבל את המים, המקום הנמוך ביותר מתכוונים כאן לומר, נכון?
כך, אומר הוא, כך דברי תורה אינם נמצאים בגסי הרוח, לא נמצא אצל האנשים שנמצאים על ההר, אנשים שהם בעלי גאווה, ולא בלב כל גבה לב, לא נמצא בלב של בעלי גאווה, של האדם שיש לו גבה לב גבוה, אלא בדכא, אלא אצל אדם שהוא נמוך, ושפל רוח, אדם שהוא בעל ענווה.
למה דווקא ענווה? – הסבר הרמב”ם
דובר 1:
אה, עכשיו נותן הרמב”ם הסבר טוב מאוד, מה בא דווקא שפל רוח לתורה? עכשיו הוא אומר, למה עניו, רק עניו? כי מי שהוא בעל גאווה לא יכנע לחכמים אחרים, מי שמתאבק בעפר רגלי חכמים, ומסיר התאוות ותענוגי הזמן מלבו.
תרגום לעברית
אני מתכוון שגסות הרוח פירושו אולי דעות, מישהו שחי חיים טובים יותר, אדם שיש לו חיים טובים יותר. וענווה כאן פירושה אדם שיכול להפקיר את תאוות עולם הזה, מסיר התאוות ותענוגי הזמן מלבו, ועושה מלאכה בכל יום מעט כדי חייו, הוא עובד רק מעט כדי חייו, אם לא יהיה לו מה יאכל, אם אין לו מה לאכול, אם הוא לא צריך אפילו את זה, הוא לומד כל היום, ושאר יומו ולילו עוסק בתורה.
ענווה ופרנסה – פשט מעשי
דובר 1:
יכול להיות פשט אחר איך נכנסת כאן גאווה, כי צריך ענווה גדולה שאדם יעבוד עבור עשרים וחמישה דולר לשעה, אני יודע שהוא מוכר קצת פירות בלילה כדי להתפרנס. הוא רוצה, אם בכלל, שאני אעבוד.
הלכה ג (המשך): גאווה וענווה בהקשר של לימוד תורה
דובר 1: אבל זה דורש את כל הפוקוס. אולי זה איך נכנסת כאן גאווה וענווה.
דובר 2: כן, אני חושב שזה קשור, אבל הפירוש שם הוא “לכל ימיו”, הוא עובד עני, הוא עובד קצת, אבל זה לא לוקח את הראש שלו, הוא עושה את עבודתו והוא חוזר מיד ללמוד.
אבל מה רואים שמה שברור כאן הוא, שהמידות הן גאווה, שהוא אומר “גסות הרוח”, “גבה לב”, לא מתכוון שהוא מחשיב את עצמו גדול, לא הנושא. זו פעולה, כמו שאני אומר תמיד שגאווה פירושה איך מתנהגים בין אנשים.
זה שהוא גאוותן, הוא מסתובב תמיד עם המכונית הגדולה שלו עם הכל, הוא לא זה שיושב אצל החכמים “בעפר רגליהם”. אולי כאן נכנסת גם הלשון. שני הדברים לא טובים. הוא לא ישב אצל החכם, והוא לא יעבוד בעבודה זולה שלא תיקח את הפוקוס שלו מהלימוד.
נכון, אני חושב אולי על הלשון “בעפר רגליהם”, אתה יודע, זה בא להראות שהחכם לא תמיד, לא טאטאו שם בבית המדרש, זה קצת עני, ולא שיש שם שיש מרבל יפה שיושבים עליו. צריך להכניע את עצמו קצת ללכת לאן שנמצא החכם הגדול ביותר ולאן שמתאים ללמוד, ושם מוצאים את התורה.
אני חושב שהכל מסתדר כאן מאוד יפה, כי זה פוגע באדם שהוא בעל גאווה, הוא לא יגיד חס ושלום שהוא לא ילמד. הוא אומר, “עכשיו דווקא אני לא יכול להתמקד כראוי בלימוד, כי אני צריך להרוויח הרבה כסף. פלוני, פלוני נבוך עובד כל יום, הוא צריך להתרחק מהלימוד. אני, ברגע שאני ארוויח מספיק כסף, אלמד כל היום.”
אוקיי, האדם הפשוט, הוא כזה עניו שאומר “אני לא תלמיד חכם, הרב הוא תלמיד חכם, ואנחנו מכניעים את עצמנו לפניו”, ו”אני לא עובד פרנסה מפוארת, אני אעשה קצת כסף כמה שצריך כדי ללמוד”, הוא הולך לתלמיד חכם הכי טוב. מאוד יפה.
אז כל זה יצא שאחד הוא אברך, אין לו כסף, אין לו כלום, אבל הוא רוצה לזכות לתורה, הוא יכול, והוא צריך, בדרך הזו.
עכשיו עוברים לחלוקה בין יששכר וזבולון, כי האדם העני, בסופו של דבר הוא יהיה יששכר. היהודי היפה שלא היה מכניע את עצמו, הוא יהיה הזבולון.
הלכה ד: “כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה”
דובר 2: והוא אומר, אז עכשיו עוברים לצד השני. עכשיו תחשבו שזה אומר שמותר להיות אברך כולל. צריך ללמוד הלאה.
כן, חשוב מאוד. הרמב”ם הולך עכשיו, כידוע שהעולם לא הסכים עם הרמב”ם. אבל עכשיו הרמב”ם הולך לצד השני.
אם יש לו מחשבה כזו אצלו, כשהוא לומד, הוא מניח תענוג הזמן, הוא רק יושב ולומד, האדם חושב שאפשר להיות אברך כולל, להישען על אנשים אחרים. צריך להבין שלפעמים יש מוסד, זה נקרא כולל, זה דין אחר. הרמב”ם גם הכיר את המוסד, שנקרא ישיבה.
הרמב”ם מאוד לא אהב את הגאונים. כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, מי שחושב, הוא עושה תוכנית כזו, שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, הוא לא יעשה כמו שהרמב”ם אמר עכשיו שהוא יעבוד קצת כדי להתפרנס, אלא הוא ילמד לגמרי, לא יעשה שום מלאכה.
אה, איך תהיה לו פרנסה? ויתפרנס מן הצדקה, הוא רוצה להתפרנס מצדקה. הרי זה חילל את השם, זו רשימה ארוכה של דברים שהוא עושה. ובזה את התורה, הוא מבזה את התורה. זה דווקא, כי התורה כבר לא דבר מכובד. עכשיו, במקום לתת צדקה לחולה, נותנים כסף לאנשים שלומדים תורה. זה ביזיון לתורה.
וכבה מאור הדת, הוא מכבה את האור של הדת. זה דווקא, אני חושב שזה יותר מדת, כי זה גם כמעט שהוא… זה נעשה שבעלי התורה הם אלה שדורשים.
הרמב”ם גם הכיר את המוסד שנקרא ישיבה. הרמב”ם מאוד לא אהב את הגאונים.
ביקורת הרמב”ם על הגאונים
הגאונים דרשו כסף, והיו תובעים בפה. כשהגיעה שאלה לגאונים, היו צריכים לשלוח כסף כדי לקבל את התשובה וכדומה. והרמב”ם רואה את זה כקבלת מתנות.
כל אחד אומר שתלמידי החכמים הם אנשים מנצלים כאלה. הם באים עם איסורים, עם הלכות לעולם, והם מבקשים עוד כסף גם. זה לא רק שהוא מבקש נבוך, שהוא מבקש כסף, הוא מבקש אפילו כסף בכוח, לא רק כך בתור נבוך. וזו קבלת מתנות, כמו שאפשר לראות היום גם. זה לא חידוש.
העולם רואה שהלומדים, היהודים שהם לומדים, הם מנצלים כאלה, הם מחשיבים את עצמם איך אומרים? פרזיטים, כן? הם מתענגים ללמוד, והם דורשים עוד שיפרנסו אותם בשביל זה גם.
“וגורם רעה לעצמו ונוטל חייו מן העולם הבא”
דובר 2: “וגורם רעה לעצמו” – הוא גורם רעה לעצמו, לא רק לעולם, אולי לעצמו גם.
דובר 1: צריך להבין מה רע לעצמו, הוא עושה חיים טובים.
דובר 2: הוא מתכוון כנראה בנפש, נכון? הוא הורס את נפשו איכשהו.
דובר 1: אולי גורם רעה לעצמו ונוטל חייו מן העולם הבא זה אחד?
דובר 2: אה, זה ההמשך. ונוטל חייו… אה, לפי דעת הרמב”ם, למה?
דובר 1: לפי… זה עוד דבר. אולי בעולם הזה עוד, ונוטל חייו מן העולם הבא.
דובר 2: כי הוא נעשה גם שהוא נבוך, וזו מידה רעה גם, הוא יכול להיות בעל מידות רעות.
הבני יששכר כתב מאוד חד, אני חושב באגרא דפרקא, אתה זוכר, שרב שהוא תובע בפה מאבד את כל מדרגותיו. הוא הכיר יהודים גדולים שונים שהתחילו להיות תובעים בפה, הם ביקשו מהחסידים כסף, והיה “ונסרוקנו מכל וכל”, הם נעשו קרח ריק. זה גורם רעה לעצמו.
כן, “וגורם רעה לעצמו ונוטל חייו מן העולם הבא”, והוא מאבד את חייו בעולם הבא, כי הוא מקבל כבר את שכרו כולו בעולם הזה. זה הרי הדבר, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה. אסור להנות מדברי תורה בעולם הזה.
דיון: ההבדל בין כאן להלכה הקודמת
דובר 1: זה לא ההלכה הרגילה שלמדנו קודם שאסור לבקש כסף עבור ללמד יהודים, מכמה בחינות ומפני בחינות. זו עוד דרך, לא ללמד אחרים, אלא סתם לקבל תשלום כדי שיוכלו ללמוד.
דובר 2: כי כאן זה הרבה יותר חמור משם. שם הוא אמר שלכתחילה לא צריך לעשות את זה, אבל אם אין לו ברירה, הוא בולע את זה. זה עוד יותר חמור.
דובר 1: רק על תורה שבעל פה. כי שם הוא אמר שתורה שבעל פה נותנים שירות, אתה גובה ממנו עבור ללמד אותו. כאן, אתה אומר, אתה גובה ממני עבור ללמוד עם עצמי.
דובר 2: יכול להיות. כי גם שם הרמב”ם, זה לא אותו דבר, אני יודע שאין לזה קשר, אבל שם דיברו על הוראה. הרמב”ם אמר שתורה שבכתב מותר, ותורה שבעל פה הוא אומר שאסור, הוא אומר שאלה שעושים את זה, זה לא שמותר.
אבל לכאורה האוסרים שמסבירים מתכוונים לזה, שהתורה היא דווקא הנאה גדולה, אבל לא בעולם הזה. יקבלו שכר רוחני, שכר עולם הבא. אבל הוא מחליף את זה על כסף, הפשט הוא, אה, אצלך התורה שווה כל כך כסף, אז הוא אומר, אתה יכול לקבל כסף, לא יהיה לך עולם הבא.
שלושה מקורות מחז”ל
דובר 2: כן, והוא מביא שלושה מקורות מהחכמים על זה. “כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם.” זה הפשט איך הוא אמר את זה, “נוטל חייו מן עולם הבא.” הרמב”ם פירש, והוא מביא את המקור לזה ממאמרי החכמים. כן.
והלאה, “ואוציאו וראו אמרי, לא תעשם עטרה להתגדל בהם.” לא לעשות את התורה… זה מעניין, התורה היא כתר, אבל לא עושים אותה לכתר להתגדל. יש דבר שהוא מקבל כבוד טבעי, כי אנשים יראו את כתר התורה והם יכניעו את עצמם. אבל הוא יתמרן שהוא יקבל כתר תורה, לדרוש מאנשים כבוד כי הוא תלמיד חכם, להתגאות בתורה זו עבירה, לא צריך לעשות.
“ולא קרדום לחפור בהם.” הוא משתמש בתורה כמו מעדר לחפור בזה. במקום שהוא יקח בפועל מעדר ויחפור וזו תהיה פרנסתו, הוא לוקח את התורה וזו פרנסתו. מבינים, זה ביזיון שהתורה לא מעדר.
התורה יכולה להיות שהתורה היא עטרה, אבל זו לא עטרה שאתה מתגאה בה. זו עטרה, אולי גדולה אמיתית, אבל לא גדולה בעיני בני אדם. זו גדולה אמיתית.
“ואוציאו וראו אמרי,” עוד אמרו החכמים, “אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות.” אתה צריך לאהוב את המלאכה, כמו שאמרת קודם, לעבוד קצת בממון בעיקר, מה זה?
דובר 1: מאוד יפה, מלאכה זה לא עסק. מלאכה פירושה עבודה.
דובר 2: “ושנא את הרבנות.” כן.
דובר 1: אה, אתה מתכוון יגיע כפיים. כן.
דובר 2: “ושנא את הרבנות.” ויש שונאים את הרבנות, זה אומר לקבל תשלום עבור הלימוד. ורבנות פירושה כפשוטו להתגדל על אנשים אחרים, להיות רב.
דובר 1: לאו דווקא המילה רב, אני מתכוון גדולה, כן, כמו שליטה, משהו כזה, כוח. כן.
דובר 2: אתה יודע את הפירוש המפורסם, אהבת המלאכה ושנאת הרבנות, שהוא אוהב את חלק המלאכה של הרבנות, והוא שונא את הרבנות שברבנות. אפשר גם להיות רב ו…
דובר 1: אוקיי, אני חייב לומר שאני חושב שהכל באחוזים.
דובר 2: לא, לא, אבל כאן יש דבר כזה שאדם שלומד תורה, אבל הוא לומד עם אנשים אחרים והוא עוזר לאנשים, יש דרך לעשות את זה בלי מה שהרמב”ם אומר. רדיפת השררה, רבנות פירושה שהוא מביא כאן את הלשון מהמשנה, רדיפת השררה, אחר כך הקטטה עם הרב השני, וכדומה, שעומד כאן.
ויש מאמר חז”ל, “כיון שנתמנה אדם מלמטה נעשה רשע מלמעלה”. כל מי שמקבל מינוי מלמטה נעשה רשע מלמעלה, זה אומר שרואים אותו כרשע.
דובר 1: אוקיי.
דובר 2: ועוד דבר אמרו, “וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה”, כי בסוף זה יתבטל. לכאורה זה “כיבוי מאור הדת” מקודם, זה “גורם רעה לעצמו”.
דובר 1: כן, כי בסוף הוא ילך לתמרן, לתמרן, לנסות מה שהוא יכול, בסוף הוא לא יוכל ללמוד יותר. הוא יפסיק. משא”כ אם הוא היה לוקח עבודה קטנה בצד, היה יכול להמשיך ללמוד.
דובר 2: וסוף אדם זה שיגזול את הבריות, בסוף הוא יצטרך לגנוב מאנשים. הוא לא יתן יותר כסף לטפחה שלו, והוא יעלה תירוצים אחרים כדי לקבל כסף צדקה. הוא ימכור לאנשים שהוא חולה, מיני דברים כאלה.
דובר 1: מה זה גזילות פירושו לכאורה לא… או שהוא ילקח ריבית, והוא ילקח שוחד, סוגים כאלה של דברים. הוא יעשה עבירות גדולות יותר.
דובר 2: אני חושב שהוא מתכוון לומר, הוא לא… לגנוב זו גם עבודה. הוא ימצא דרך איך לגנוב, רק הטריקים החוקיים, החכמת כוחם.
הלכה ד (המשך): “מעלה גדולה היא למי שמתפרנס ממעשה ידיו”
דובר 2: והרמב”ם אומר הלאה, “מעלה גדולה היא למי שמתפרנס ממעשה ידיו”. עכשיו הולך הרמב”ם לומר את החיובי, עד עכשיו היה שלילי, עכשיו הוא הולך לומר חיובי. “מעלה גדולה היא למי שמתפרנס ממעשה ידיו”, זו מעלה גדולה, זו חשיבות גדולה. זו מדת חסידים הראשונים, זו ממדת חסידים הראשונים, כמו שהרמ”א אמר, אני חושב, ב… כמו שהרמ”א אמר בהלכות תלמוד תורה, שהרבה מהאמוראים היו להם עבודה, היו להם חרב.
ובשבת שעברה, או שני פרקים אחורה, הוא התכוון שם לומר שאפילו כך אפשר ללמוד, ועכשיו הוא הולך לומר שזה דווקא היה המנהג שצריך לכתחילה לעבוד.
אבל כאן הוא מתכוון למילים “ממעשה ידיו”, הם לא נסעו לסחור שם מעבר לים.
הלכה ד (סוף): “ממעשה ידיו” – האידיאל של עבודת ידיים
דובר 1:
מידת חסידים הראשונים היא, זו ממידות חסידים הראשונים, כמו שהרמב”ם אמר, אני חושב, בתחילת הלכות תלמוד תורה, שהרבה מהאמוראים היו להם עבודה, עבדו קשה.
עכשיו, הוא אמר כאן, בשבת שעברה, שני פרקים אחורה, הוא התכוון שם לומר שאפילו כך אפשר ללמוד.
עכשיו הוא הולך לומר שזה דווקא היה המנהג שצריך לכתחילה לעבוד.
אבל כאן הוא מתכוון למילים “ממעשה ידיו”, אבל לא לנסוע במסחר להיות שם יורדי הים.
זו הדרך, לרמב”ם יש דרך מסוימת, הוא רוצה שיעבדו בידיים, כי זה משהו שלא לוקח את הפוקוס שלך כל כך חזק, אתה נותן קצת זמן, ואתה יכול עדיין ללמוד תורה.
ומידת חסידים הראשונים היא, ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה ולעולם הבא.
זה דווקא לא כבוד, כמו שיש לך כבוד עם זה, אבל זה הכבוד האמיתי וטובה שבעולם הזה ולעולם הבא.
כי אפילו בעולם הזה, מי שהוא חי על חשבון אחרים, בסוף מסתכלים עליו למטה.
לא, הוא מתכוון כאן לשניהם, לעומת מי שנעשה איש עסקים, ולעומת מי שמקבל כבוד מהלימוד.
אוקיי.
שנאמר “יגיע כפיך כי תאכל אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא”, שכולו טוב.
זה אומר שה”טוב” שייך ממש לעולם הבא, כי עולם הבא יש שם טוב, כאן בעולם הזה אין באמת שום טוב.
אוקיי, עד כאן היה הנושא.
—
הלכה ה: “אין דברי תורה מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהן”
דובר 1:
עכשיו עוברים ללמוד יותר, עכשיו מגיעים כבר ליותר חיזוק, יותר פרטים של חיזוק איך להתאמץ בלימוד. כן?
אומר הרמב”ם, “אין דברי תורה מתקיימין”, דברי תורה מתקיימין פירושו שזה לא מחזיק מעמד, כלומר, שזה יצטבר, שזה יהיה אוסף גדול של תורה.
כן, רוצים שאדם ילמד, כל יום תורה, יחזק את כל מה שהוא כבר יודע, וכך הוא גדל להיות תלמיד חכם גדול.
זה לא מחזיק מעמד, “במי שמרפה עצמו עליהן”, מי שעושה את זה בקלילות.
אפשר גם לומר, הוא לא נשאר בלימוד, הוא לא יהיה תלמיד חכם, הוא לא יישאר.
בסוף הוא ימצא אחד מהתירוצים שאמרנו עכשיו.
“במי שמרפה עצמו עליהן”, מי שעושה את זה חלש, מי שלא מתאמץ כל כך חזק, “ולא בעלי שלומדים מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה”, “מי שממית עצמו עליה”, אלא מי שמוסר את נפשו על זה, שזו לכאורה לשון גוזמא, מי ש… הרמב”ן מפרש, אהה, “המצער גופו תמיד”, “ולא יתן שנה לעינו ולעפעפיו תנומה”, אין לו שינה באמצע הלימוד.
דיון: איך מסתדר “ממית עצמו” עם הלכות דעות?
דובר 2:
לכאורה מתכוון הרמב”ן… אתה אומר שהרמב”ן מתכוון כמו שהוא אומר בהלכות דעות שגוף צריך ללמוד ולישון מספיק, ולא להתעלם מזה?
דובר 1:
הרמב”ן מתכוון שאפילו קורה לפעמים שאתה באמצע הלימוד וזה מתאמץ לך, ואתה מוכה בעייפות.
דובר 2:
קודם כל, יכול להיות שכמו שאתה אומר שהוא לא מדבר שהוא לא ישן עשר שעות ביום, אלא שמונה שעות.
דובר 1:
יכול גם להיות שתלמיד החכם אפילו יותר, הוא מתאמץ, הוא מתאמץ יותר, הוא ישן שבע שעות כי הוא חייב לסיים את המסכת ההיא, יש לו פסק חוב, אני יודע, יכול להיות.
רמז הרמב”ן: “אוהלי החכמה”
דובר 1:
אה, הוא מביא דרך רמז, אלא מי שמוסר את נפשו “באוהלי החכמה”, זה אומר שהוא לא חי בנוחות, אלא הוא מבקר את גופו.
למה אוהל? כי הוא חשב קודם לכן, כאשר דיבר על נחת נביא, אמר הרמב”ן שהאוהל הוא רמז על כל ענייני עולם הזה, לא חשיבי לכלום.
כאן הוא אומר, לא אותו אוהל, אלא אוהל החכמה. בסדר.
“התרפית ביום צרה צר כחך” – הפסוק של שלמה
דובר 1:
“וכן אמר שלמה”, הוא מפרש את מאמר חז”ל, כן? כך אמר שלמה בחכמתו, כמו שכתוב בפסוק, “התרפית ביום צרה צר כחך”.
מה הפירוש? אני לא יודע.
אז הוא אומר שהפירוש הוא, אם אתה מתרפה ביום צרה, כמו שנאמר קודם, מרפה עצמו על דברי תורה, הוא מרפה, הוא לא מתאמץ ביום צרה, יום קשה היום, היום אני לא רוצה ללמוד.
אה, אין כבר כוח, אין כבר… אין כבר שום דבר צר כחך, שכוח התורה שלך נעשה חלש.
“ואולם אף חכמתי עמדה לי”, על זה מפרשים חז”ל, “חכמה שלמדתי באף”, התורה שלמדתי אפילו כשבא עלי בחרון אף, ובא עם צער, “עמדו לי”.
אני חושב שכל הדברים האלה, אני חושב שזה חיזוק, אבל… אני חושב שאדם חושב שזה היה צריך להיות קל, זה היה צריך להיות כתר תורה, ואחר כך כשהוא רואה שזה יום קשה, אין לו כוח, הוא נשבר.
מה אומרים לו? רציתי חזק, למה לא הצלחתי בסנס שלי?
אומרים לו שלא, זה עשוי כך, זה לא עובד כך. אפילו אז, כמו שאתה רואה שאף עסק לא הולך קל, רוב הדברים יש תקופות, זה לא כך תמיד זה כך.
אפילו כשבא היום שיש מרירות, התחזק באהבה, כי זה אז החלק שהתכוונו, זה חייב להיות.
דיון: התירוץ על הסתירה עם הלכות דעות
דובר 2:
טוב מאוד, אתה אומר שזה ענה על מה ששאלנו לגבי מה שעמד קודם שצריך לישון. הוא לא אומר שצריך ללמוד כל יום… אפשר ללמוד כל יום שמונה שעות, זה מספיק, לא, שתים עשרה שעות, מה שנשאר אחרי הורדת שמונה השעות לשינה.
אבל הוא אומר שאפילו אדם שישן כן את שמונה השעות, פתאום הוא יהיה עייף, כי כמובן זה כך, כי בא תקופה שזה לא הולך כל כך טוב, או יום שזה לא הולך כל כך טוב, הוא ירגיש עייף.
אז אומרים, לך לישון. לא, אלה ניסיונות שהם לא כי… או…
דובר 1:
כן, כן, כן, אני מבין מה אתה רוצה להוציא. זה לא אומר שזה לא מתאים. הרמב”ם דיבר כל כך חזק בהלכות דעות נגד סיגופים. הוא לא מתכוון שצריך לעשות סיגופים ונבין יותר טוב את הלימוד.
הוא מתכוון בסך הכל לומר שאדם לא יאבד. אה, זה היה קצת קשה. התורה עשתה שלפעמים זה קשה, ודוחפים את זה. וודאי הרבה פעמים זה קל. הוא לא מתכוון שזה חייב להיות קשה, זה לא חיוב.
דובר 2:
הוא חשב שהרמב”ם בהלכות תשובה פרק ח’ לא מחזיק כל כך חזק בשכר ועונש. הוא אומר שזה רק בדיעבד, לכתחילה צריך להיות טוב, צריך ליהנות.
דובר 1:
הוא מתכוון ש… אבל זה יתכוון שאתה לא תחשוב שכשיש לך יום קשה, “בסדר, היום אני לא הולך ללמוד”. נכון. מה שהקביעות שלך, זה לא מורפה.
אה, אני צריך לסיים, אמרתי, אולי זה הפירוש של “כי מציון תצא תורה”. אדם אומר, היום אני עייף, אין לי ראש טוב, אני לא יכול ללמוד, זה לא הצליח.
על זה יש סגולה מיוחדת, לפעמים דווקא אותו יום כשעייפים יש יותר טוב עיון, זה כדאי. וודאי בדרך כלל צריך לישון טוב, כדי שנוכל ללמוד, זה טוב הכל, כדי שנוכל ללמוד. אבל אם זה יום קשה, יש בזה גם משהו סגולה.
“אל תאמר לכשאפנה אשנה” – שוב
דובר 2:
מה הפשט למעשה לכאורה? נניח שאדם עושה חשבון, צריך ללמוד, אני יודע שלומדים עשרים וחמישה אלף שעות ויש תלמיד חכם. הוא יאמר, אני הולך ללמוד את עשרים וחמישה אלף השעות, עכשיו אוריד שעה, אני אשלים את זה איפשהו אחר. זה מה שכתוב במילה “אל תאמר לכשאפנה אשנה”.
דובר 1:
נראה שהרמב”ם אומר כאן שאדם תמיד יהיו לו תירוצים ויהיו ניסיונות, ואל תיתן לעצמך להתרמות. זה לא דין שאין לך מספיק זמן גם לישון גם ללמוד. אלא המילה היא שיהיו לך הרבה פעמים ניסיונות, אבל אז כשקיבלת על עצמך את הלימוד אל תפסיק.
דובר 2:
כמו שאתה מסביר, כן, טוב מאוד. אני חושב שזה פשוט.
—
הלכה ו’: עצות איך התורה תתקיים
א) ללמוד בבית הכנסת – לא לשכוח
דובר 1:
אומר הרמב”ם הלאה, “אמרו חכמים, ברית כרותה לכל הלומד תורה בבית הכנסת שלא ישכח מהרה”.
יש ברית כרותה, זה כמו הבטחה לאדם, שכאשר מישהו משתדל ללמוד בבית הכנסת… בדרך כלל אנחנו יודעים שבית הכנסת הוא איפה שמתפללים. כאן אומרים שבית הכנסת מתכוון למקום שלומדים.
“לא במהרה הוא משכח”, הוא לא ישכח את הלימוד. ללמוד בבית המדרש עוזר לו לזכור.
אולי זה חלק מכל ה”לומד על מנת לעשות”, שבבית המדרש יש עוד משהו יותר.
יכול להיות שבית הכנסת מתכוון שלומדים ברבים, אולי זו המילה למה לא שוכחים, כי לומדים עם עוד אנשים לא שוכחים.
ב) ללמוד בצנעה – מחכים
דובר 1:
“וכל הלומד בצנע מחכים, שנאמר ואת צנועים חכמה”.
יכול להיות שהמילה היא שכאשר לומדים בצנע, זה באמת כשלומדים לבד, אפשר אולי יותר להיכנס לעומק, כי לא מתבלבלים, לא לומדים עם מישהו אחר. לומדים לבד.
אבל כשלומדים עם מישהו אחר, אולי לומדים עם יותר חיות, ואומרים את זה בדרך יפה, כי צריך לומר את זה בדרך קצרה לתלמיד, אז זוכרים את זה.
יש שתי עצות איך אדם לומד פעמיים. פעם אחת צריך ללמוד לבד, כי כשלבד משתמשים באחד, חושבים, חושבים עד שאומרים טוב, מחכימים. אחר כך צריך ללמוד… לא, צריך שניהם. כל סוגיא צריך פעם אחת ללמוד לבד טוב בעיון, ואחר כך צריך פעם אחת ללמוד את זה עם החברותא שלך או משהו כזה.
זה לא ברור. אולי בית הכנסת בצנעה זה כשהציבור מתפלל להיפך, הוא הולך לבית הכנסת כשלא מתפללים והוא לבד שם. אני לא יודע.
אולי לפעמים עושים את העצה הזו, לפעמים את אותה עצה.
אולי אני רוצה בכל זאת לחשוב להיפך, שזה הכל בא לומר שלא יחפשו תירוצים. לא שאתה צריך להיות בבית, אתה צריך להיות עם הקהל שלך. לא שאתה צריך להיות עם החברותא שלך, אתה יכול להיות בצנעה זה גם טוב, להיפך, בבית זה גם טוב. בכל זאת יש לי עוד עצה.
איי, זה לא שלוש העצות הטובות ביותר, זה לא ברור.
ג) משמיע קולו – תלמודו מתקיים
דובר 1:
“כל המשמיע קולו בשעת תלמודו, תלמודו מתקיים בידו”. כי הוא לומד בקול, תלמודו מתקיים בידו, זה יחזיק מעמד. האמירה הזו גם עוזרת לך לקלוט.
“אבל הקורא בלחש, מהרה הוא שוכח”, כי הוא לומד בשקט, הוא שוכח מהר.
דבר מעניין. ובגמרא בעירובין כתוב מעשה שברוריא פגשה תלמיד שלמד בלחש, היא נתנה לו דחיפה ואמרה, הרי כתוב “ערוכה בכל ושמורה”, אם זה ברמ”ח אברים זה שמור.
חשבתי לאחרונה שבגלל זה היא הייתה צריכה לתת לו דחיפה, כי סתם עם רמ”ח אברים, הוא לא יכול סתם לומר, כי הוא לא אמר כלום בכלל. מעניין.
דיון: איך שלוש העצות מתאימות ביחד?
דובר 2:
אבל הנה, זה מעניין, כי משמיע קולו מתאים לבית הכנסת, בשניהם המילה היא לא לשכוח. ויגה בתלמידו בצנעה זה לא לא לשכוח, אלא מחכים. יכול להיות שאתה תהיה חכם אבל תשכח. זה שני דברים, שתי מדרגות, שני ענינים. זה יותר עיון, זה יותר בקיאות.
דובר 1:
כן, אפילו זה על שינון, על חזרה.
בסדר. אומר הרמב”ם הלאה.
דובר 2:
בסדר, באמת כאן, למשל אני יכול לראות אם אני קורא את התורה בבית הכנסת, בסדר, זה לא ממש זה, כי מתכוננים, אבל אז אני זוכר יותר טוב את הפסוקים, את המילים. אבל להבין זה לאו דווקא.
דובר 1:
אומרים את זה גם אפילו לגבי דברים אחרים, שכאשר אומרים דברים, אני יודע, affirmations, כשאומרים משהו זה יותר חזק. שומעים את זה בקול של עצמך, האוזן שומעת את הקול של עצמך.
דובר 2:
נכון, יכול באמת להיות שזה יותר דין של שינון, של לזכור, יותר מאשר של להבין. לא מבינים באמת, אבל זה נעשה חלק ממך, זה נעשה יותר.
—
הלכה ו’ (סוף): ללמוד בלילה
דובר 1:
“אף על פי שמצוה ללמוד ביום ובלילה”, אף על פי שהמצווה היא ללמוד ביום ובלילה, כמו שנאמר בפרק הראשון של הלכות תלמוד תורה “והגית בו יומם ולילה”, “אין רוב חכמתו של אדם אלא בלילה”, רוב החכמה לומדים בלילה. זה לכאורה פשוט, כי אין שום טרדות.
“לפיכך מי שרוצה לזכות בכתר התורה יזהר בכל לילותיו”. הפשט הוא, לא אדם רגיל, מישהו שרוצה לזכות בכתר התורה.
—
הלכה ו’ (המשך): ללמוד בלילה – “רוב חכמתו אלא בלילה”
דברי הרמב”ם: אף על פי שמצוה ללמוד ביום ובלילה, אין אדם לומד רוב חכמתו אלא בלילה. לפיכך מי שרוצה לזכות בכתר התורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפילו אחת מהן בשינה ואכילה ושתיה ושיחה וכיוצא בהן, אלא בדברי תלמוד תורה ודברי חכמה.
לא מבינים באמת, אבל זה נעשה חלק ממך, זה נעשה יותר.
והוא ממשיך: אף על פי שמצוה ללמוד ביום ובלילה, אף על פי שהמצווה היא ללמוד ביום ובלילה, כמו שנאמר בפרק הראשון של מצוות תלמוד תורה, והגית בו יומם ולילה, אבל אין אדם לומד רוב חכמתו אלא בלילה, רוב החכמה לומדים בלילה. זה לכאורה פשוט, כי אין שום טרדות.
לפיכך מי שרוצה לזכות בכתר התורה יזהר בכל לילותיו, זה לא אדם רגיל, מישהו שרוצה לזכות בכתר התורה, יזהר בכל לילותיו, הוא יהיה נזהר בכל הלילות, ולא יאבד אפילו אחת מהן בשינה ואכילה ושתיה ושיחה וכיוצא בהן, הוא לא יאבד אף לילה אחד, אלא בדברי תלמוד תורה ודברי חכמה.
אני חושב שהוא מתכוון להוציא שהלילה, ארבע השעות שיש בלילה, והוא מדבר בכל זאת שצריך גם לישון, ארבע השעות שיש שהם בין השינה ללא שינה, כשזה ממש זמן טוב, צריך להחזיק את זה יקר, כי זה לא חוזר, אין כל כך הרבה שעות כאלה ביום ובחיים.
“רוב חכמתו” – חכמת הנסתרות
אני חושב אולי, אני לא יודע, לכאורה זה לא פשט, שבלילה זה בכל זאת כשצריך ללמוד נסתרות התורה, כן, פרד”ס. אומר, המצווה היא תמיד, אבל “רוב חכמתו”, התורה הגדולה יותר שהרמב”ם אמר קודם היא חכמת הנסתרות, זו התורה שמלאה בדברי חכמה. דברי חכמה יכול להתכוון לפרד”ס.
אמרו חכמים… וזה גם ההבדל בין מה שלומדים בבתי כנסיות ובין מה שלומדים לבד. נעשים חכמים, בדרך כלל לא לומדים עם שום חברותא. אין דורשין… אלא בצנעה.
“בלילה” – אולי שעות הבוקר המוקדמות ביותר
אז, אמרו חכמים… הוא מביא כאן דרשה מחכמים, דבר חד. אמרו חכמים, אין גורן של תורה… כי זה בטוח לאנשים, הדבר שהורג את הלימוד הוא תמיד היום, אין יוצא מן הכלל. על היסוד הזה בנה הרמב”ם את הלכותיו. וזה היסוד של השיעור, שאפילו השיעור הוא כל יום, אפילו לא מפחיד, וזה לא בא קל שבת וראשון או יום שישי, צריך להתאמץ הרבה יותר.
אומר הרמב”ם, אמרו חכמים, אין גורן של תורה. גורן זה השדה שבו אוספים את כל התבואה. אותו דבר, אנחנו רוצים שהתורה תהיה אוסף גדול. אתה לומד, אתה לומד, אתה לומד, אתה לומד, אתה לומד, יש לך ערימה ענקית. אתה פוגש אברך, או אפילו בחור בן שמונה עשרה, אתה כבר בישיבה משלוש עשרה, הוא אומר, “יש לי שישה דפים כאן, וארבעה דפים כאן.” איך נעשית הערימה? אין כל רינה של תורה אלא בלילה. הלימוד בלילה, זה גורם לערימה גדולה. כתוב, קומי רוני בלילה. “רוני” דומה ל”גורן,” יש דרש כזה. זה קרה בלילה.
מעניין. מה הפשט? מאותה סיבה, לכאורה. מה עם “גורן”? ובהלכות בריאות אמר הרמב”ם שצריך ללכת לישון מוקדם, וצריך להיות ער מוקדם מספיק לפני שמתחיל היום. יכול להיות שזה מתכוון “בלילה.” יכול להיות “בלילה” מתכוון הרמב”ם. השעות המוקדמות ביותר שקמים. בסדר, צריך לחשוב, יש חורף וקיץ. הוא לא נכנס לפרטים. בסדר, זה הדרכות, ברור.
“עשה לילה” – הדרכה מעשית להיום
מה החכמה דווקא בלילה? הרמב”ם מבין כבר שאתה חושב על המילה “בלילה” כשהטלפון לא מצלצל, אין טלפון. יכול להיות שיש סוד של תלמיד חכם מאפיל בתליסא. אפשר לסגור את הטלפון באמצע היום ואת החלונות. האדמו”ר מבעלזא יכול היה לעשות את החלונות לומר שזה לילה. או משהו כזה. עשה לילה. אצלנו יש לנו יותר קשה. אצלנו אנחנו צריכים להתמיד, בכל מקרה, כי אצלנו יש לנו בלילה גם את ההתראות. אז אצלנו אנחנו צריכים לעשות את הלילה. דרך חדשה. צריך לעשות את הלילה. בסדר.
שצריך לעשות את עצמך פגר, כל עצמותי תאמרנה. צריך לעשות את עצמך מת. לכבות את כל ההתראות.
בלילה כ”מצב נפשי” – מיני השגה אחרים
יש גם משהו, הראש עובד, זה נראה איך אני מרגיש את זה, ביום ובלילה הם מיני מצבי נפש אחרים. יש בהירות מסוימת של יום, אבל יש גם אולי יצירתיות מסוימת של לילה. יש מיני דרכים של לימוד. בגלל זה יכול להיות שיש מחכים ויש “ולא תשכח.” בסדר, אבל זה לא כתוב אצל לילה. לא, לא, לא. יש דבר כזה שצריך ללמוד כל מיני דברים. צריך ללמוד עם חברותות, צריך ללמוד לבד, צריך ללמוד אצל רבי, צריך ללמוד ביחידות, צריך ללמוד ביום, צריך ללמוד בלילה. כי במיני, המוח משיג אחרת תמיד. קונים תורה אחרת.
—
הלכה ו’ (המשך): “חוט של חסד נמשך עליו ביום”
אז הרמב”ם ממשיך. כתוב בפסוק, יצוה ה’ חסדו יומם ובלילה שירה עמי תפלה לאל חיי.
כל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד נמשך עליו ביום.
זה בדיוק מה שאמרת. טוב מאוד. אדם לומד בלילה, בבוקר יש לו אולי חוט של חסד, יש לו אולי מציאות חיים, יש לו אולי שייכות ליום ולילה. אבל כמו שהוא כתוב, יכול להיות שחוט של חסד עוזר שביום כשהוא עוסק קצת בפרנסה, יש לו שם חסד, הוא לא צריך לעבוד קשה מדי, הוא לא צריך לעבוד הרבה מדי, שנאמר יומם יצוה ה’ חסדו. ולמה ביום חסד? למה הוא יצטרך לבוא לחסד? כי ובלילה שירה עמי, כי בלילה אתה עוסק בשירה, שירה מתכוון ללמוד את התורה, זמירות, שירה עמי תפלה לאל חיי, זה שניהם, צריך שירה ותפילה.
—
הלכה ו’ (המשך): “כל בית שאין דברי תורה נשמעין בו בלילה אש אוכלתו”
כל בית שאין דברי תורה נשמעין בו בלילה אש אוכלתו. בית ששם לא שומעים לימוד בלילה, אש אוכלתו. כתוב ברש”י שזה מתכוון… למה כתוב שזה מתכוון בית? זה מתכוון בית, כי בלילה הרי נמצאים בבית. אז אם הם זוכים, כמו שהגמרא אומרת במהרש”א, זה כשיש את היהודי יש שכינה בן אהיים, אבל אם לא יש תאווה. אם אין דברי תורה בלילה, מה יש בלילה? יש תאוות בלילה, אש אוכלתו. זה פירוש חסידי.
בסדר, אבל פשט פשוט, מה מתכוון פשוט? שהבית ישרף? כן, קודם כל זה מתכוון שראוי לשרוף. צריך אני ללמוד? איך אני לומד תמיד אגדות? זה מתכוון שהבית ישרף? זה לא מתכוון שכל בית נשרף. לא, ראוי לו. אין לו את חוט של חסד, אין לו את השמירה. אבל המילה היא פשוטה, בלילה הרי נמצאים בבית, ובלילה צריך בבית יהודי, בבית של תלמיד חכם, צריך להישמע התורה. זו המילה. אולי יכול גם להיות שאם האבא ער, ומתחילה שריפה בבית, הוא יכבה מהר כי הוא ער. זה מילולי, זה לא מתכוון… זה מתכוון ראוי. אבל המילה היא שיש דין בבית, שבית של תלמיד חכם צריך בלילה להישמע שם דברי התורה, הקירות צריכים להתמלא ביופי. יכול להיות שזה ה… בלילה לומדים בבית לבד, וביום לומדים בבית המדרש.
—
הלכה י”ב: “כי דבר ה’ בזה” – מי שהפסיק ללמוד
הנה, אמר רב יצחק בר שמואל משמיה דרב, כל האוכל ושותה ואחר כך מתפלל עליו הכתוב אומר ‘ואותי השלכת אחרי גוך’. אה, עכשיו, אז זה עד כאן, כאן מגיע אולי חדש… כאן מגיעים כבר לסוף הפרק, כך שמדברים על מה זה שמישהו התחיל ללמוד, והוא לא הפסיק ללמוד. או מה יותר הליכה, לעשות הליכה כאן. יש סדר של מישהו שמקדיש עצמו לכתר של תורה, לפעמים קורה שיש לו ניסיון שהוא יעזוב. לפעמים מצליח, ומאוחר יותר מצליח לו יותר טוב. זה מה שהרמב”ם עוסק בשתי ההלכות האחרונות, הוא מתאר, הן הוא מזהיר שמישהו לא יעזוב, והן הוא מוציא שמה שאמרנו עכשיו שדרכה של תורה, זה לא ישאר תמיד קשה, זה יהיה קל, זה יהיה טוב יותר, ומקבלים ברכות על זה.
כי דבר ה’ בזה, מה כתוב בפסוק? ואת מצוותו הפר נפש ההיא תכרת. לפי הפשט, כי אין אהבת הארץ בידו. רואים שהוא לא התאמץ על דברי תורה כלל. מישהו שבכלל לא השתדל בחייו. אה, אולי זה מתכוון בכלל לדברי תורה פשוט פשט? הוא בזה את התורה. כך, אפשר לא למד כלל. אה, מישהו שלא למד בכלל. בחיים. בחיים, כלום, אפשר לא למד כלום, ואף על פי שאינו עוסק, הוא גם כן בכלל דבר ה’ בזה. מה זה דבר ה’ בזה? התורה ש… אולי “לעסוק” מתכוון בדרך זו, הוא יכול להיות כתר של תורה, כן? לא סתם ללמוד, סתם פשוט. מישהו שיכול להגיע למדרגה הגבוהה של תורה ואינו עוסק.
או, מישהו שכבר קרא ושנה, הוא כבר למד, והוא כבר חזר גם, ואחר כך הוא פורש והוא הלך מזה, להבלי עולם, והניח תלמודו בזוית חשוכה, הוא השאיר את הלימוד שכבר למד והוא לא היה מסוגל בכלל, בזה דבר ה’ בזה, הוא ביזה את דבר ה’. זה מאוד קשה. זה מתכוון למישהו שלמד בישיבה, הוא כבר קרא ושנה, ואחר כך יש לו חתונה והוא הולך להיות עסוק בעסקים, אז הוא כבר פורש, אז הוא בוזה דבר ה’. “שנה” מתכוון, לדעתי, משניות. קרא מקרא ושנה משנה. או הדרשה היא “שנה” דרשה? אה, הוא לא עשה את החלק השלישי, חלק התלמוד. הוא לא עשה את הלימוד, מעשה מרכבה, שהרמב”ם אומר שזה החלק השלישי. זה מעניין, כל אחד שהלך בישיבה הוא קרא ושנה, ואפילו לא יודעים. זה מה שהוא אומר, זה חיזוק, או אזהרה, שמישהו שכבר התחיל קצת, אתה בוזה דבר ה’ יותר גדול, כי אתה כבר יודע כן מה זה. זה כזה “קרא ושנה” פורש, כשיודע ומכיר, כי אתה כבר יודע כן. מישהו לא יודע.
—
הלכה י״ג: “כל המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני”
עכשיו אתה אומר, היית חושב שכל אחד ישאר מר, ומדברים דרכה של תורה? אומר הרמב”ם, לא. אמרו חכמים, כל המבטל את התורה מעושר, מישהו שאפילו כשהוא עשיר, אפילו יש לו כסף והוא מבטל תורה, העונש שלו יהיה סופו לבטל מעוני, הוא יבטל תורה מתוך עוני, לא יהיו לו שיעורים.
ולהיפך, וכל המקיים את התורה מעוני, אפילו כשהוא עני, הוא מתאמץ, כמו שאמרת קודם, חיי צער הוא חי והוא עוסק בתורה, סופו לקיימה מעושר.
קושיא: איך “סופו לקיימה מעושר” לפי הרמב”ם?
צריך להבין, איך הוא יקיים זאת מעושר? הרמב”ם לא נותן לו ליהנות מתורה, הוא לא רשאי לקחת כסף מתומכים. העסק שלו הוא זרק, אין לו עסק, הוא עושה עבודת הקודש. התוספות יום טוב לא היה ברור לו, אבל הוא חושב שהלא ליהנות מתורה יש גם כנראה תנאים. אם באים תלמידים שרוצים לבנות לו ישיבה והם רוצים שהרבי יחיה ברמה גבוהה יותר שהם יוכלו ללמוד, אפשר ליהנות מהתורה. מתכוון באופן מסוים, זה תוספות יום טוב של היום, שזה יכול להיות המעשה, אבל הרמב”ם חשב, הרמב”ם מתכוון לומר שהעסק שלו הצליח. התוספות יום טוב אומר שהוא לא רשאי להיות בעל עסק, הוא צריך להיות מעט עסק, הוא צריך לעשות מלאכות, שני דברים. הרמב”ם לא נראה כאילו הוא לא רוצה שיהיו שניים. זה “גדול חלק מעושר”, ואנחנו לא מתכוונים לעושר. עושר מתכוון שיש לו חלקה, יש לו כסף מספיק לחיות, הוא לא יצטרך להתאמץ. אני לא רואה שזה… הרמב”ם עוד על זה.
רואים הרבה פעמים את הדבר, שאם לומדים תורה מתוך עוני זוכים לעושר. כתוב בתורה, בתוכחה, שהתוכחה וכל הקללות באות תחת אשר לא עבדת את ה’ אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל. לא עבדת את ה’ כשהיה לך הכל, כשהיה לך הכל, ועבדת את אויביך, תתייסר עכשיו. במקום, כי לא עבדת את ה’ כשהיה לך, תעבוד עכשיו את האויב שלך כשלא יהיה לך. ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה’ בך ברעב ובצמא ובערום ובחסר כל. כשעוד היה לך את ההזדמנות ללמוד תורה, לעבוד את ה’ “מרב כל”, כשעוד היה לך הכל, ולא ניצלת את זה, יהיה לך ההיפך, גם להתאמץ וגם יהיה לך קשה בגלל האויבים שלך.
ולהיפך כתוב גם. אבל אם כן, אומר ה’ שכאשר לומדים בהכנעה, למען ענותך, ענותך מתרגם לשון הנאה, לאחד, בסדר? או בכל זאת לאחד, לשון של עני, ענווה. למען ענותך, ה’ לא יעשה קשה להיפך.
בקיצור, כשעוד היה לך את ההזדמנות ללמוד תורה, לעבוד את ה’ מרוב כל, כשעוד היה לך הכל, ולא ניצלת את זה, זה ההיפך, אתה צריך גם להתאמץ וגם צריך לעבוד קשה בשביל האויבים שלך.
ולהיפך כתוב גם, אבל אם כן, למען… אומר ה’ שכאשר לומדים בעניות, “למען ענותך”. ענותך מתרגם, לשון עניות, או להתייסר, לשון של עוני. “למען ענותך”, כאשר ה’ עושה ניסיונות והוא נותן עניות, הוא נותן קשיים, וצריך ללמוד, “למען היטיבך באחריתך”, בסוף יזכו לטובה, לחידוש של חסד, להרחבה, ויהי רצון שנזכה.
קשר ל”אם אין קמח אין תורה”
מחולק זה לכאורה גם כמו הענין הישן של “אם אין קמח אין תורה”, כי “אם אין קמח אין תורה” זה העיקר לבטלה מעוני. אתה תהיה כל הזמן עני ולא תלמד.
עדיף שתלמד עכשיו, דווקא בעוני, ובסוף יהיה הרחבה, בסוף הכבוד יבוא, בסוף יהיה לך כסף, בסוף יהיה לך הכל. זה כתוב בתורה כבר.
EN English ›
📋 Shiur Overview
Lecture Notes – Rambam Hilchot Talmud Torah, Chapter 3
—
Overall Structure of Chapter 3
The three chapters of Hilchot Talmud Torah have a clear order:
– Chapter 1 – The essential mitzvah of Torah study: every Jew is obligated to learn Torah, even the entire Torah.
– Chapter 2 – The normal order: education, teaching children, cheder – the practical way that every Jew learns Torah.
– Chapter 3 – The “non-normal” order: not everyone merits the crown of Torah. Here we speak of a new level – to become a true talmid chacham, which requires a different kind of life.
Chapter 3 is not simply a continuation of Chapters 1-2, but a qualitatively different category. Everyone goes to cheder, but “keter Torah” is for individuals.
This parallels Hilchot Deot, where the Rambam also has two levels: (a) character traits that are for every person, (b) “keshem shehachacham nikar” – a higher level of conduct that is specifically for the chacham. So too in Talmud Torah: (a) what every Jew is obligated in, (b) a level for yechidei segulah – “seridim asher Hashem korei” – with different halachot and a different kind of order.
—
Halachah 1: The Three Crowns of Klal Yisrael
“Bishloshah ketarim nichteru Yisrael: keter Torah, keter kehunah, and keter malchut. Keter kehunah zocheh bo Aharon, as it says ‘vehayetah lo ulezar’o acharav brit kehunah olam.’ Keter malchut zocheh bo David, as it says ‘zar’o le’olam yihyeh vechis’o kashemesh negdi.’ Keter Torah harei munach ve’omed umuchen lechol, as it says ‘Torah tzivah lanu Moshe morashah kehilat Ya’akov’ – whoever wants may come and take it. Lest you say that keter kehunah and keter malchut are greater than keter Torah? Behold it says ‘bi melachim yimlochu veroznim yechokeiku tzedek, bi sarim yashoru’ – thus you learn that keter Torah is greater than keter kehunah and keter malchut. And the Sages said: A mamzer talmid chacham takes precedence over a kohen gadol am ha’aretz, as it says ‘yekarah hi mipenenim’ – even from lifnei velifnim.”
Plain Meaning
There are three crowns among Klal Yisrael. Keter kehunah is for Aharon and his children, keter malchut for David and his descendants – both are hereditary, locked within a family. But keter Torah is open to any Jew who wants to come and take it. And keter Torah is the greatest of all three, as we see from the verse and from Chazal. The verse “yekarah hi mipenenim” is expounded: “al tikrei mipenenim ela milifnei velifnim” – Torah is more precious than the kohen gadol who enters lifnei velifnim (into the Holy of Holies on Yom Kippur).
Insights and Explanations
1) The concept of “keter” – not for everyone:
A crown is inherently not something that everyone wears. When you send a whole class of children with paper crowns, it’s a joke – because a real crown is specifically for one out of a hundred thousand. Keter Torah means that someone has reached perfection in Torah, not just a little Torah.
2) “Munach ve’omed umuchen lechol” – three expressions, and what they don’t mean:
The Rambam brings three expressions: “munach,” “omed,” “muchen” – all three for keter Torah. “Munach lechol” means not that everyone already has it, and not that everyone will automatically receive it. It means that no one can say “I’m excluded because I didn’t inherit it.” A person must be honest with himself: he’s not a talmid chacham not because he couldn’t be, but because he didn’t decide to go take the crown with true mesirut nefesh.
3) “Morashah kehilat Ya’akov” – an inheritance for all, not for a family:
The verse “Torah tzivah lanu Moshe morashah kehilat Ya’akov” is explained: unlike kehunah (inheritance for Aharon’s family) and malchut (inheritance for David’s family), Torah is a “morashah” for the entire kehilat Ya’akov. Every Jew can inherit it – “kol mi sheritzeh yavo veyitol.”
4) Can all Jews truly have keter Torah?
In reality this is not possible. There must be in Klal Yisrael also farmers, other craftsmen – not everyone can be a talmid chacham. But the essence of “munach lechol” is that no one is excluded because of lineage – anyone who wants and has the right tools, can.
5) Keter Torah is not relative:
Keter Torah means not whoever is the greatest talmid chacham in a generation (relative). Keter Torah is a different kind of life – someone who gives over his entire life to Torah. Even if there was a generation where the simple masses knew as much as the great talmid chacham of another generation, in that generation there were also individuals who bore the keter Torah. It’s a qualitative level, not a quantitative one.
6) [Digression: Critique of modern “kollel culture”]:
Even when an entire city or community sits in kollel, that doesn’t yet mean that everyone is ready for “kriyat Yam Suf of Torah.” It can become just a custom, a custom of the society, but keter Torah is “something very difficult” – it requires true mesirut nefesh, not just conforming to a social norm.
7) “Shema tomar sheketer kehunah uketer malchut gedolim” – the proof from “bi melachim yimlochu”:
The Rambam answers in a logical way: first he brings a proof from a verse that keter Torah is greater than keter malchut – “bi melachim yimlochu” means that through Torah kings rule, through Torah nobles make laws of justice. The king himself needs an advisor, a chacham who teaches him – “li etzah vetushiyah.” The crown of kingship itself depends on keter Torah.
8) “Mamzer talmid chacham kodem lekohen gadol am ha’aretz” – proof that keter Torah is greater than keter kehunah:
After the Rambam showed that keter Torah is greater than keter malchut (from a verse), he brings a more “radical” proof that keter Torah is greater than keter kehunah: the Sages say that a mamzer who is a talmid chacham takes precedence over a kohen gadol am ha’aretz. The source is a Mishnah in Masechet Horayot, which speaks regarding precedence in rescue (pikuach nefesh) – not just honor or charity. Even in a pikuach nefesh situation, where one must practically choose who lives, the mamzer talmid chacham precedes the kohen gadol am ha’aretz. Although normally a Yisrael precedes a mamzer (as stated earlier in the Mishnah), but if the mamzer is a talmid chacham, the precedence reverses.
9) The radical nature of this innovation:
It’s not just a simple virtue. The kohen gadol has keter kehunah, he performs the service on Yom Kippur, he atones for Klal Yisrael, he enters lifnei velifnim – this is the highest level in avodat Hashem. And yet, a mamzer – the person with the most shameful lineage – if he merited keter Torah, he stands higher. Not only that Torah is greater than secular power (malchut), but even than the highest spiritual level of kehunah.
10) A beautiful note – why “lifnei velifnim” is an appropriate metaphor:
The metaphor of “lifnei velifnim” is particularly beautiful, because the Torah (tablets/sefer Torah) lies by the Ark in the Holy of Holies all year, while the kohen gadol only enters once a year. The Torah is the permanent resident of lifnei velifnim, the kohen gadol is only a visitor.
11) A mamzer can become a talmid chacham – free choice:
From this statement of Chazal we see that a mamzer can become a talmid chacham. He comes from the weakest position, but it’s a choice – a person who puts in the effort can become the most distinguished.
12) The “democracy” of keter Torah – and the answer to Korach’s claim:
One shouldn’t have complaints that a few families grabbed everything (like Korach’s claim). Keter kehunah is for Aharon’s family, keter malchut for David’s family – but the greatest thing, keter Torah, remained open even for a mamzer. But one must distinguish: it’s not democracy in the sense that everyone gets it automatically. It’s dependent on a person’s actions.
13) Keter Torah – leniency and stringency:
That keter Torah is “munach lechol” can be seen as a stringency, not just a leniency. Kehunah can be acquired through inheritance – if your father is a kohen, you’re a kohen. But Torah cannot be acquired through inheritance – even if your father was the greatest talmid chacham, it doesn’t mean you will be. One must dedicate oneself to Torah. It looks like a leniency (it’s open to everyone), but it’s also a stringency (no one gets it for free). But it’s “fair” – it’s entirely dependent on effort.
14) Sources:
The Rambam’s foundation of “sheloshah ketarim” comes from Rabbi Shimon in Masechet Avot (Chapter 4). In the Mishnah it doesn’t say “nichteru Yisrael” – that’s the Rambam’s own formulation, which perhaps reflects his commentary on the Mishnah: the crowns are not just abstract categories, but Klal Yisrael was crowned with them. The “shema tomar” section comes from another source in Yoma (not from the same Mishnah in Avot).
—
Halachah 2: Talmud Torah Equals All the Mitzvot
“Ein lecha mitzvah bechol hamitzvot kulam shehi shekula keneged talmud Torah, ela talmud Torah keneged kol hamitzvot kulam, shehatalmud mevi lidei ma’aseh, lefikach hatalmud kodem lema’aseh bechol makom.”
Plain Meaning
There is no mitzvah that is as important as talmud Torah; talmud Torah equals all the mitzvot together. The reason: study leads to action. Therefore study precedes action in every case.
Insights and Explanations
1) The structure of this chapter – from social merit to halachic merit:
The Rambam builds here an order. Until now (Halachah 1) he spoke of the social merit of keter Torah – how talmidei chachamim stand in society. Now (Halachah 2) he moves to the halachic merit – how talmud Torah stands relative to other mitzvot. It’s not just a collection of statements of Chazal about the virtue of Torah, but a systematic construction.
2) “Shekul keneged” vs. “kodem lema’aseh” – two separate points:
In Chapter 1 the Rambam already said “talmud kodem lema’aseh” with the reason “shehatalmud mevi lidei ma’aseh” – there it was a law of precedence (what do you do first). Here however he brings a new point: talmud Torah is shekul keneged kol hamitzvot – it’s not just that you do it first, but that it’s intrinsically more important, even if it doesn’t lead to actions. The Torah itself, as Torah, overrides the actions. This is an innovation beyond what he said in Chapter 1.
If One Has Before Him Performing a Mitzvah and Torah Study
“Hayah lefanav asiyat mitzvah vetalmud Torah – im efshar lamitzvah leha’asot al yedei acherim, lo yafsik talmudo. Ve’im lav, ya’aseh hamitzvah veyachzor letalmudo.”
Plain Meaning
If someone faces a choice – do a mitzvah or learn Torah – if someone else can do the mitzvah, he should not interrupt his learning. If not, he should do the mitzvah and return to learning.
Insights and Explanations
3) Why doesn’t talmud Torah override all mitzvot if it’s so important?
If talmud Torah is shekul keneged kol hamitzvot, why if “i efshar lamitzvah leha’asot al yedei acherim” must one do the mitzvah? Mitzvot need to be performed in the world. Torah is made so that one should do mitzvot. When there’s no one else, the person must do the mitzvah, but he returns to learning.
4) The distinction from “osek bemitzvah patur min hamitzvah”:
With every mitzvah, if one is engaged in one, he’s exempt from the other. What’s special about talmud Torah? Talmud Torah is a mitzvah that a person does his whole life. “Osek bemitzvah patur min hamitzvah” normally works when one is in the middle of doing a mitzvah. But with talmud Torah, which one does constantly, one might think that one can never interrupt – and then one would never do any other mitzvah. The Rambam brings however that “osek bemitzvah patur min hamitzvah” does apply to talmud Torah, though it’s not entirely clear how this works.
5) A broader reading – division of roles in Klal Yisrael:
Perhaps “efshar lamitzvah leha’asot al yedei acherim” means not just the immediate question (there’s a funeral, can someone else go?), but a broader division of roles in Klal Yisrael. There are people who are osek baTorah (the talmid chacham) and people who are osek bemitzvot (the activist, the gabbai tzedakah). If someone can be the “keter shel Torah,” he shouldn’t worry that he needs to be the gabbai tzedakah – let someone else be the gabbai tzedakah. But if he finds himself without a gabbai tzedakah (i efshar al yedei acherim), he must do it.
If one grasps that talmud Torah is a choice of what kind of life you have (not just a momentary question), one can understand that the talmid chacham who has chosen the path of Torah, for him the law of “i efshar la’asotah al yedei acherim” won’t normally arise, because he’s not in the world of activism.
6) The contradiction: Torah exempts from mitzvot, but Torah’s purpose is mitzvot:
Torah is always seen as preparation for mitzvot – “Torah is al menat la’asot,” “talmud mevi lidei ma’aseh.” If a person has nothing of mitzvot in mind, then “talmud mevi lidei ma’aseh” won’t happen. This creates a contradiction: how can Torah exempt from mitzvot, when Torah’s entire purpose is to bring to mitzvot?
7) Is one engaged in Torah exempt from sukkah?
We know that an average person engaged in the mitzvah of pidyon shevuyim is exempt from sukkah. But is one engaged in Torah also exempt from sukkah? Apparently no – because one can learn in the sukkah. But perhaps, when it’s truly a contradiction, he is exempt? It sounds strange that someone shouldn’t make a sukkah because he sits and learns. Torah “sounds weaker” than mitzvot in this respect. The Yerushalmi also asks the question of “al menat la’asot” – but doesn’t reach a clear conclusion.
8) Two levels of the question:
(a) I’m now in the middle of learning – should I go to the funeral? (This is a momentary question of osek bemitzvah patur min hamitzvah.) (b) Should I be a person who is constantly engaged in Torah and avoids other mitzvot? (This is a life-path question.)
9) The talmid chacham with keter Torah and mitzvah overet:
When someone already merits “kitara shel Torah,” he must still reckon with mitzvah overet – a mitzvah whose time is now. If the talmid chacham ignores such mitzvot, the plain meaning is that he is not lomed al menat la’asot. Chazal want the talmid chacham to live in an environment of mitzvot – like gemilut chasadim and the like. In this Rambam appears the phrase “histalkut midarchei hachayim,” which presumably speaks of such things.
10) Conclusion: There’s a bit of confusion – and perhaps it’s a real confusion. But the Rambam’s intention here is to bring out the virtue of Torah, even over other mitzvot.
The Beginning of a Person’s Judgment – Study Precedes Action
“Techilat dino shel adam eino nidon ela al hatalmud, ve’achar kach al she’ar ma’asav. Lefikach amru chachamim: le’olam ya’asok adam baTorah afilu shelo lishmah, shemitoch shelo lishmah ba lishmah.”
Plain Meaning
When one judges a person in Heaven (din vecheshbon), one begins with talmud Torah, and afterwards asks about his other deeds. This is a Gemara in Kiddushin: “keshem shetalmud kodem lema’aseh, kach dino kodem lema’aseh.” Therefore the Sages say: a person should always learn Torah, even shelo lishmah, because from shelo lishmah one comes to lishmah.
Insights and Explanations
11) How does the Rambam connect “techilat dino” with “shelo lishmah”?
First explanation: because one begins with Torah, Torah is so important that one should do it even shelo lishmah. With mitzvot one needs intention lishmah, but with Torah – because it’s the first priority – even shelo lishmah is good.
12) A deeper explanation of the connection:
The meaning of “techilat dino” is that first one must learn, afterwards come criteria. If you don’t learn, nothing begins. Afterwards they’ll ask: is it lishmah? Is it not lishmah? This is like the chinuch principle: we make children learn shelo lishmah so they’ll come to lishmah. For the same reason that techilat dino is talmud kodem lema’aseh, one also cannot wait for lishmah – because one won’t arrive. The first step is to learn, as it is, and afterwards comes the matter of lishmah. Analogy: like with a test – one begins with the alphabet, first you should know the alphabet, afterwards come further questions.
13) Question on this explanation:
If “lishmah” means “for the sake of knowing Torah” (perhaps the Gra’s explanation), then when he learns in order to know – that’s already lishmah, not shelo lishmah! Something is missing in the explanation. This remains an open question.
14) “Shelo lishmah” – what does it mean according to the Rambam?
The Rambam elaborated on this very strongly in his Sefer Teshuvah (introduction to Perek Chelek) about what shelo lishmah means. According to the Rambam, “lishmah” means – love of Hashem, devekut in Hashem, which is complicated. Here in Hilchot Talmud Torah it doesn’t say what shelo lishmah means.
15) Keter Torah cannot be shelo lishmah:
Here the Rambam is not speaking of keter Torah – because keter Torah certainly cannot be shelo lishmah. The Rambam says it “bederech agav” because he’s speaking of “techilat dino shel adam” – which applies to every person, not only to one who strives for the crown.
One Whose Heart Moves Him – The Path to Keter Torah
“Mi shenasa’o libo lekayem mitzvah zo kera’ui lah velehiyot muchtar bechitrah shel Torah, lo yasiach da’ato lidvarim acherim, velo yasim al libo sheYikneh Torah im osher vechavod ke’echad. Kach hi darchah shel Torah: pat bemelach tochal, ve’al ha’aretz tishan, vechayei tza’ar tichyeh, uvaTorah atah amel.”
Plain Meaning
The Rambam describes the path for someone who wants to fulfill the mitzvah of talmud Torah “kera’ui lah” – at the highest level – and merit the keter Torah. He must not be distracted by other things, not think that he can acquire Torah together with wealth and honor. The path is: bread with salt, sleep on the ground, live a life of hardship, and toil in Torah.
Insights and Explanations
16) “Kera’ui lah” – levels in talmud Torah:
The Rambam says “kera’ui lah” – this means that there are levels in talmud Torah. The simple mitzvah of talmud Torah, as we learned earlier, is that a person should divide his day into three – a third learning. But “kera’ui lah” is the highest level, which brings to keter Torah. This requires an entirely different dedication.
17) “Lo yasim al libo sheYikneh Torah im osher vechavod ke’echad”:
A person shouldn’t think that he can have both worlds – Torah and also wealth and honor. It doesn’t work that way. If a person has in mind “I want to also live a comfortable life and also learn Torah,” he hasn’t been able to give over his entire head and mind to Torah. If you make calculations, you don’t arrive anywhere. The first thing is, you throw yourself into it.
“Velo alecha hamelacha ligmor” – Reward According to Effort
“Velo alecha hamelacha ligmor, velo atah ben chorin levatel mimenah. Im hirbah Torah – hirbah sachar. Vehasachar lefi hatza’ar.”
Plain Meaning
Learning Torah is a great work, becoming a koneh kol haTorah kulah is a huge work. One doesn’t need to think about finishing (which can bring despair), but one is also not free to be idle. If one increased Torah, one receives more reward, and the reward is according to the effort (lefum tza’ara agra).
Insights and Explanations
18) “Velo alecha hamelacha ligmor” – against despair:
When a person begins learning and he compares how much he already knows against how much he still needs to know, this can bring a terrible despair of an am ha’aretz. Your job is not to finish, your job is to do the work each day.
19) “Vehasachar lefi hatza’ar” – the Rambam’s change of language:
The Rambam slightly changed the language from “lefum tza’ara agra” (the language of the Mishnah) to “vehasachar lefi hatza’ar.” This needs to be explained.
20) Keter Torah vs. keter kehunah – the difference in reward:
With keter kehunah, if there were a way to receive it, one would say: either you get it, or not – and if not, everything is wasted. But keter Torah doesn’t work that way – it’s not “either yes or no,” but everything is proportional. One person merited the entire crown, and one person learned many years and didn’t achieve everything – but he still received reward. Even if you won’t be able to finish, even if you won’t become truly a great talmid chacham, but you became a bit of a talmid chacham – and it was still worth the effort. This is the meaning of “velo alecha hamelacha ligmor” – because even without finishing you receive reward for every bit.
21) The entire piece is one approach – against calculations:
People have three ideas: (a) first I need to have money, (b) I need to make sure I’ll succeed, (c) what’s the goal? The answer: No! The way is to begin with dedication. You sit down to learn – whether it will succeed or not; whether you’ll have food or not. The reward is received on this – on the dedication. This means “lefi hatza’ar.”
“Make Your Torah Fixed and Your Work Temporary”
“Im ta’aleh machashavah zo al libcha – eino zocheh lechitrah shel Torah le’olam. Ela aseh Toratcha keva umelachtecha arai. Ve’al tomar lecheshe’efneh eshneh, shema lo tifneh.”
Plain Meaning
Someone who thinks “first I’ll finish my business, make money, take care of all practical matters, and afterwards I’ll sit down to learn” – he will never merit keter shel Torah. He brings the language of the Mishnah: “al tomar lecheshe’efneh eshneh, shema lo tifneh.”
Insights and Explanations
22) Two explanations in the Rambam – “price” or “encouragement”:
One side says that the Rambam comes here to strengthen someone who is not succeeding – he shouldn’t be frightened, he should continue learning even if it’s difficult. The other side (which is strongly defended) is that the Rambam sets here the price – he says how much keter shel Torah costs, not as an encouraging speech but as a factual halachic statement.
Proof for the “price” side: The Rambam says “im ta’aleh machashavah zo al libcha – eino zocheh lechitrah shel Torah le’olam.” This is not an encouraging message, this is a clear statement of how much it costs. Whoever is not ready to pay the price, doesn’t get the crown.
23) Dedication means one gives up something:
If someone says “when I have all the time, I’ll learn” – that’s not dedication, because he’s not giving up anything. Dedication means that one pays something for it. The person who waits until he’ll be “free,” shows thereby that he’s not willing to pay the price. And whoever doesn’t pay now the price it costs now, will not pay tomorrow the price it costs tomorrow – because tomorrow there will be new business, new excuses. “People who are busy will always be busy.”
24) The person who wants to be “perfect” – a second explanation:
The Rambam also goes against the person who wants perfection: “I know that if I still need to take care of other things, I won’t be able to learn with one hundred percent focus, therefore I’ll wait.” The answer: Learn with ninety percent focus, but learn now – don’t wait a year until you’ll have one hundred percent. This is more the “encouragement approach.”
25) Keter Torah means truly being able to learn, not just struggling:
If someone struggled his whole life but has no talents – does that mean he acquired keter shel Torah? Keter Torah means someone who can truly learn, not someone who struggles. “Struggling” is a beautiful thing – he receives reward lefi hatza’ar – but the Rambam is not speaking here about him. That person goes back to the previous chapters.
26) “Sachar lefi hatza’ar” – not the Rambam’s point here:
“Sachar lefum tza’ara” means not that whoever has more hardship is more distinguished in keter Torah. Rather: whoever fears the problems, should know that he receives reward for the hardship. But this is a separate point, not the essence of the Rambam here.
27) Most people don’t fulfill mitzvoteiha kera’ui lah:
There are mitzvot where one fulfills – a “baal habayit” Jew. But the Rambam speaks here for one who wants to do “kera’ui lah.” For him: no excuses – even encouragement is still an excuse! “You’re going to learn the entire Torah, even at the price of whatever it costs, without any excuses.”
28) According to halachah one is not obligated in a life of hardship:
According to halachah no one is obligated to live in hardship. One is obligated according to what one has for livelihood. In Chapter 1 we learned that one must divide the time – a person may live comfortably, perhaps it’s even a mitzvah (tzedakah and the like). Here we speak of a different level – for one who wants keter shel Torah.
29) “Mesiach da’at” means paying the price:
“Mesiach da’at” means paying the price. It doesn’t mean “I sit with peace of mind” – that costs nothing. It must cost. In this world it usually must cost. “Le’olam” means here: usually in this world it works this way – whoever doesn’t pay now, won’t pay later.
[Digression: The Rambam’s letter to R’ Jabar:]
The Rambam wrote a letter to one R’ Jabar (not R’ Ovadiah the convert) – a simple Jew who sat down to learn Mishneh Torah. People made fun of him, saying that the Rambam himself doesn’t learn Rambam but Gemara with Tosafot. The Rambam wrote him a beautiful letter to strengthen him – every Jew who learns is a mitzvah. When he wanted to repay the Rambam’s honor, the Rambam wrote: “Don’t fight for me – sit down and learn.” This is an example of encouragement – but here in this chapter the Rambam’s point is different: not encouragement, but the price.
—
Halachah 3: “Lo bashamayim hi velo me’ever layam hi” – Humility, Livelihood, and Torah
“Kach amrah Torah: ‘lo bashamayim hi velo me’ever layam hi.’ Lo bashamayim hi – lo begasei haru’ach timatzei. Velo me’ever layam hi – lo bemahlechim me’ever layam. Amru chachamim: lo chol hamarbeh bisechorah machkim. Vetzivvu ve’amru: hevei mema’et be’esek ve’esok baTorah.”
Plain Meaning
“Lo bashamayim” – not among the arrogant (gasei haru’ach) who hold themselves as high as the heavens. “Velo me’ever layam” – not among people who are busy with livelihood, travel for business, a traveler whose entire life is taken away. Chazal say: “lo chol hamarbeh bisechorah machkim” – not one who does business will become wise in Torah. “Hevei mema’et be’esek ve’esok baTorah” – do little business, just a small livelihood.
Insights and Explanations
1) “Gasei haru’ach” – two explanations:
(a) Simple arrogance – a baal ga’avah who considers himself great. (b) Perhaps it means attitudes – a person who lives a “better life,” a person who has a higher standard of living and doesn’t want to give that up.
Words of Torah Are Compared to Water
**”Divrei Torah nimshal lemayim, shene’emar ‘hoy kol tzamei lechu lamayim.’ Mah mayim einam mitkansim bemakom midron ela nizchallim me’alav umitkabtzim bemakom
shafal – kach divrei Torah einam nimtza’im begasei haru’ach velo belev kol gevoha lev, ela bedacha ushefal ru’ach, shehu mitabek ba’afar raglei chachamim, umesir hata’avot veta’anugei hazeman milibo, ve’oseh melacha bechol yom me’at kedei chayav im lo yihyeh lo mah yochal, ush’ar yomo velailo osek baTorah.”**
Plain Meaning
Torah is compared to water – just as water doesn’t collect on a sloping mountain but flows down from it and gathers in the lowest place, so words of Torah are not found among the arrogant nor in the heart of anyone haughty, but in one who is humble and lowly of spirit, who covers himself in the dust of the feet of the wise, and removes desires and worldly pleasures from his heart, and works each day just a little for his livelihood if he has nothing to eat, and the rest of his day and night he is engaged in Torah.
Insights and Explanations
2) What does humility have to do with Torah – the Rambam’s explanation:
A baal ga’avah will not submit himself to other chachamim – he cannot be “mitabek ba’afar raglei chachamim.” Humility is not just a good character trait, it’s a practical necessity for Torah learning: one must be able to sit at a rebbe’s feet.
3) “Anavah” here also means abandoning worldly desires:
“Anavah” here means not only not being arrogant – it also means a person who can abandon worldly desires: “mesir hata’avot veta’anugei hazeman milibo.” This is a broader humility – not just how one relates to other people, but how one relates to oneself and to this world.
4) Arrogance in the context of livelihood – a practical explanation:
“Ga’avah” can also mean: it takes great humility for a person to work for twenty-five dollars an hour, to sell a little fruit at night in order to live. A person who has a “gevoha lev” doesn’t want such a life – he wants a distinguished livelihood. One who wants keter Torah must be able to accept a lowly livelihood, “melacha bechol yom me’at kedei chayav,” even if that means a modest, undistinguished job.
5) Arrogance as practical conduct, not just a thought:
“Ga’avah” by the Rambam means how one conducts oneself among people – the arrogant person rides around in his big car, he won’t sit “ba’afar ragleihem” by the chachamim. This has a double consequence: (a) he won’t submit himself to go learn by a chacham in a simple beit midrash, and (b) he won’t take a cheap, simple job that doesn’t take away his focus from learning.
6) The meaning of “ba’afar ragleihem”:
The language “hevei mitabek ba’afar ragleihem” shows that the beit midrash of the chacham is not always swept, it’s a bit poor, not beautiful marble. One must submit oneself to go where the greatest chacham is, even if the place is not glamorous – and there one finds the Torah.
7) The baal ga’avah’s calculation – “when I have enough money”:
The baal ga’avah doesn’t say, God forbid, that he won’t learn. He says: “Now I can’t focus on learning, because I need to make a lot of money. That poor person works every day and must leave from learning. But I – once I make enough money, I’ll learn the whole day.” This is the ga’avah trap.
8) The anav’s way – the one who becomes Yissachar:
The simple person, the anav, says: “I’m not a talmid chacham, the rav is the talmid chacham, I submit to him.” He takes a simple livelihood, makes a little money for what’s needed, and goes to learn by the great chacham. The poor young man who goes this way eventually becomes the “Yissachar,” while the “fine Jew” who didn’t submit becomes the “Zevulun.”
—
Halachah 4: “Kol Hasam al Libo She’ya’asok baTorah velo Ya’aseh Melacha Veyitparnes min Hatzedakah”
“Kol hasam al libo she’ya’asok baTorah velo ya’aseh melacha veyitparnes min hatzedakah – harei zeh chilel et Hashem, uvizah et haTorah, vechivah me’or hadat, vegorem ra’ah le’atzmo, venotel chayav min ha’olam haba. Lefi she’asur lehanot midivrei Torah ba’olam hazeh.”
Plain Meaning
After he said that Torah must be fixed, one shouldn’t think that one may be a kollel young man who relies on other people. Someone who makes a plan to learn Torah and not work at all, and support himself from charity – he desecrates Hashem’s name, disgraces the Torah, extinguishes the light of religion, causes evil to himself, and loses his World to Come.
Insights and Explanations
1) The Rambam’s position against the world:
“As is known, the world did not agree with the Rambam” on this matter. The Rambam goes here sharply against the custom of relying on charity in order to learn.
2) “Bizah et haTorah” – how is Torah disgraced?
When instead of giving charity for a sick person, one gives money for people who learn Torah – the Torah becomes a kind of “begging,” and this is a disgrace to the Torah itself. The Torah scholars become “those who demand” – instead of honored people.
3) “Vechivah me’or hadat” – more than just Torah:
This is more than “dat” broadly – it becomes that the Torah scholars are those who demand, and this damages the entire appearance of religion.
4) The Rambam’s critique of the Geonim:
The Rambam “very much disliked” the custom of the Geonim, who demanded money and were “tovei’a befeh.” When a question came to the Geonim, one had to send money to receive an answer. The Rambam views this as “kabalat matanot” – and this is the source of the disgrace. The world sees that the learners are “exploiters” – they come with prohibitions and laws, and ask for money too, even “beko’ach,” not just “bitor nebach.”
5) “Gorem ra’ah le’atzmo” – two explanations:
(a) He destroys his own soul – he becomes a baal middot ra’ot through being dependent on others.
(b) The Bnei Yissachar (in Agra Deperka) writes very sharply: a rabbi who is “tovei’a befeh” loses all his levels. He knew various great Jews who began to ask for money from chassidim, and “venisruknu mikol vechol” – they became “empty vessels.” This is the “gorem ra’ah le’atzmo.”
6) “Venotel chayav min ha’olam haba” – the mechanism:
The foundation is “lefi she’asur lehanot midivrei Torah ba’olam hazeh.” The Torah is indeed a great pleasure, but the reward for it is spiritual – reward of the World to Come. When someone exchanges it for money, he essentially says: “For me the Torah is worth this much money.” He already receives his reward in this world, and he will no longer have any World to Come.
7) The distinction between this halachah and the previous halachah about being paid for learning with others:
Earlier (in Halachah 2) the Rambam spoke of someone who takes money for learning *with others* (a service), and there he said lechatchilah one shouldn’t, but if he has no choice, “he swallows it down.” Here it’s even harsher – here we say: he takes money simply so he can learn for himself. This is a level worse.
8) Three sources from Chazal:
(a) “Kol haneheneh midivrei Torah notel chayav min ha’olam” – this is the source for the principle that one may not have benefit from words of Torah in this world.
(b) “Lo ta’asem atarah lehitgadel bahem velo kardom lachpor bahem”:
– “Atarah lehitgadel” – the Torah is indeed a crown, but not a crown that one manipulates in order to receive honor. There’s a distinction between natural honor (people see the keter Torah and submit themselves) and manipulated honor (demanding honor from people because he’s a talmid chacham). There can be true greatness, but not “greatness in the eyes of people” – a “true greatness.”
– “Kardom lachpor” – instead of taking a hoe and plowing for livelihood, he takes the Torah as his livelihood tool. This is a disgrace – the Torah is not a hoe.
(c) “Ehov et hamelacha usena et harabanut”:
– “Melacha” means work (yegi’at kapayim), not “esek” (business/commerce).
– “Rabanut” has several meanings: (a) being paid for learning, (b) literally – becoming great over other people, dominance/power.
– The well-known interpretation: “ahavat hamelacha shebarabanut useni’at harabanut shebarabanut” – love the work part of rabbinate, and hate the pursuit of power, quarrels with other rabbis, etc.
– The statement of Chazal “keivan shenitmaneh adam milematah na’aseh rasha milema’alah” – anyone who receives an appointment from below is viewed as wicked from above.
9) “Vechol Torah she’ein imah melacha sofah betelah”:
This is the “kibui me’or hadat” and “gorem ra’ah le’atzmo” – eventually he’ll go manipulate, try what he can, and in the end he won’t be able to learn anymore. He’ll stop. Whereas if he had taken a small job on the side, he could have continued learning.
10) “Vesofo shel adam zeh sheyigzol et haberiyot”:
Eventually he’ll need to steal from people – he’ll no longer give money for his needs, he’ll come up with excuses to receive charity money, sell to people that he’s sick, take interest, take bribes. The Rambam doesn’t mean literal theft, but “legal tricks” – chatmat kocham.
“Me’alah Gedolah Hi Lemi Shemitparnes Mima’aseh Yadav”
“Me’alah gedolah hi lemi shemitparnes mima’aseh yadav, umidat chasidim harishonim.”
Plain Meaning
After the negative, the Rambam says the positive: it’s a great virtue for someone who supports himself from his own handiwork, and this was the custom of the early pious ones.
Insights and Explanations
11) “Mima’aseh yadav” – not commerce:
“Ma’aseh yadav” means specifically handiwork (yegi’at kapayim), not traveling around doing commerce “me’ever layam.” This fits with the entire foundation that the work should be small and simple, not something that takes away the mind from learning. Handiwork doesn’t take away the mental focus as strongly as business, where one must constantly think and plan.
12) Connection to the Amoraim:
Many of the Amoraim had a job. Earlier (two chapters back) the Rambam meant to say that even with work one can learn; now he goes to say that it was indeed the lechatchilah custom to work.
13) “Kavod vetuvah” – “yegi’a kapecha ki tochel ashrecha ba’olam hazeh vetov lecha le’olam haba shekhulo tov”:
The “kavod” here is not the external honor that one receives from the world, but the true honor. The “tov” is truly connected to the World to Come, because in this world there is truly no good – only the World to Come is “shekhulo tov.”
[Note about institutions:] The Rambam’s critique is on the individual person who relies on others, not necessarily on an institution that supports learning. The Rambam also knew the institution of a yeshiva – that’s a “different law.”
—
Halachah 5: “Ein Divrei Torah Mitkaymin Bemi Shemerafeh Atzmo Aleihen”
“Ein divrei Torah mitkaymin bemi shemerafeh atzmo aleihen, velo ba’alei ta’anugim shelomedin mitoch eidun umitoch achilah ushtiyah, ela bemi shememit atzmo aleha umetzaer gufo tamid, velo yiten shenah le’einav vele’afapav tenumah.”
Plain Meaning
Torah doesn’t hold – it doesn’t accumulate into a great collection – by someone who does it lightly. One wants a person to learn every day, strengthen everything he already knows, and thus grow into a great talmid chacham. One who doesn’t exert himself – in the end he’ll find one of the excuses described earlier.
Insights and Explanations
1) “Memit atzmo aleha” – not mortifications, but not giving up:
The Rambam in Hilchot Deot speaks strongly against mortifications, one must sleep enough, eat enough. How does this fit with “memit atzmo” and “lo yiten shenah le’einav”? The answer: The Rambam doesn’t mean that one should mortify oneself. He means simply that when a person does sleep his eight hours, but suddenly comes a day when he’s tired, when it doesn’t go so pleasantly – he shouldn’t say “today I won’t learn.” This “memit atzmo” is an exaggerated expression that means: push through it, don’t let yourself be fooled by temptations.
2) The Ramban’s explanation – “hametzaer gufo tamid”:
The Ramban explains “memit atzmo” that he pains his body, he doesn’t give sleep to his eyes. It can be that the talmid chacham sleeps seven hours instead of eight because he must finish a tractate, he has a deadline – but it’s not a principled system of mortifications. The Ramban also says that “memit atzmo be’ahalei hachochmah” means that he doesn’t live comfortably.
3) “Hitrapita beyom tzarah tzar kochecha” – the verse from Shlomo:
If you are slack on a day of trouble – a difficult day, when you don’t want to learn – “tzar kochecha,” your strength in Torah becomes weak.
4) “Chochmah shelamadeti be’af amdah li” – the encouragement of difficult days:
Chazal explain: the Torah that I learned even when it came to me with anger and pain – “amdah li,” that remains. A person thinks that learning should be easy, like a keter Torah, and when he sees that it’s difficult, he becomes broken. One tells him: it’s made that way, even business doesn’t always go easily, there are periods. Even when comes the day of bitterness – strengthen yourself, because this is the part that must be.
5) The answer to the contradiction with Hilchot Deot:
The Rambam doesn’t mean that one shouldn’t sleep. One can learn twelve hours a day (which remains after taking away eight hours of sleep). But even a person who does sleep his eight hours – comes a day when it doesn’t go, he feels tired. Then one doesn’t say “go sleep,” but: these are tests, push through it. It’s not mortifications – it’s simply not giving up.
6) The Rambam in Hilchot Teshuvah Chapter 8 – reward and punishment:
The Rambam in Hilchot Teshuvah holds that reward and punishment is only bedi’eved, lechatchilah one must enjoy the learning. This fits with the explanation: he doesn’t mean that it must be difficult, but that when it’s difficult one shouldn’t give up.
7) “Al tomar lecheshe’efneh eshneh” – again:
A person makes a calculation – I need to learn 25,000 hours, today I’ll take off an hour, I’ll make it up somewhere else. This is the “lecheshe’efneh eshneh.” A person will always have excuses, don’t let yourself be fooled – what your fixed schedule is, that’s not to be abandoned.
[Digression:] Sometimes specifically the day when one is tired one has a better clarity, it’s a special segulah. Usually one should sleep well and learn, but if it’s a difficult day, there’s also something of a segulah in that.
—
Halachah 6: Advice for How Torah Should Be Retained
a) Learning in the Synagogue – Not Forgetting
“Brit kerutah lechol halomed Torah bebeit hakeneset shelo yishkach meherah.”
Plain Meaning
Whoever learns in the synagogue (beit midrash) will not quickly forget.
Insights
1) Beit kenesset means in public:
Perhaps “beit kenesset” means that one learns in public, with other people, and therefore one doesn’t forget – because learning with others gives more vitality, one must say it briefly to a student, and then one remembers it.
b) Learning in Privacy – Becomes Wise
“Vechol halomed bitzne’ah machkim, shene’emar ‘ve’et tzenu’im chochmah.'”
Plain Meaning
Whoever learns in privacy becomes wise (machkim), but not necessarily that he’ll remember.
Insights
1) Two levels – bekiyut and iyun:
“Beit kenesset” = not forgetting (bekiyut/shinun), “bitzne’ah” = becomes wise (iyun). When one learns alone one can go deeper, one doesn’t get confused, one thinks before one speaks well. But when one learns with someone else, one learns with more vitality and one remembers it.
2) Two pieces of advice for each sugya:
Each sugya one should once learn alone well be’iyun (bitzne’ah – machkim), and afterwards learn it out with a chavruta (beit kenesset – not forget).
3) An alternative explanation – “beit kenesset bitzne’ah”:
Perhaps “bitzne’ah” means that one goes to the beit kenesset when the congregation isn’t davening, and one is alone there.
4) The overall message – don’t look for excuses:
All three pieces of advice come to say: don’t look for excuses. Not that you specifically need to have your congregation (beit kenesset), you can also learn bitzne’ah at home. Not that you specifically need a chavruta – alone is also good.
c) Making One’s Voice Heard – His Learning Is Retained
“Kol hamashmi’a kolo bish’at talmudo talmudo mitkayem beyado, aval hakorei belachash meherah hu shoche’ach.”
Plain Meaning
Whoever learns out loud, his learning is retained. Whoever learns silently (belachash), forgets quickly.
Insights
1) The story with Beruriah (Eruvin):
Beruriah met a student who was learning belachash, she gave him a push and said: “aruchah bachol ushemurah” – if it’s in the 248 limbs it’s guarded. For this she had to give him a push – because simply with words he wouldn’t have felt it in his 248 limbs.
2) “Mashmi’a kolo” is more a law of review:
Saying out loud is more a law of remembering (shinun/bekiyut), not of understanding. One hears it in one’s own voice, the ear hears one’s own voice, and it becomes part of you. It’s similar to “affirmations” – when one says things out loud it’s stronger.
3) “Mashmi’a kolo” fits with “beit kenesset”:
In both the matter is not forgetting (shinun/bekiyut). “Bitzne’ah” is a separate matter – machkim (iyun). It can be that one becomes wise but will forget – two separate levels.
d) Learning at Night – “Rov Chochmato shel Adam Ela Balailah”
“Af al pi shemitzvah lilmod bayom uvalailah, ein adam lomed rov chochmato ela balailah. Lefikach mi sherotze lizkot becheter haTorah yizaher bechol leilotav velo ye’abed afilu achat mehen beshenah va’achilah ushtiyah vesicha vechayotzei vahen, ela bedivrei talmud Torah vedivrei chochmah.”
Plain Meaning
The mitzvah of talmud Torah is by day and by night (from Chapter 1 – “vehagita bo yomam valailah”). But the essence of “rov chochmato” is only achieved at night. Therefore, one who wants to merit the “keter haTorah” must guard every night and not lose even one to sleep, eating, drinking, or conversation.
Insights
1) “Rov chochmato” – at night means not just more hours, but a higher level of learning:
The simple reason why at night is better for learning is because there are no distractions – no interruptions. But a deeper explanation: The Rambam’s language “rov chochmato” and “divrei chochmah” can hint at chochmat hanistarot – the Pardes, the third part of talmud Torah that the Rambam earlier (in Chapter 1) defined as “Pardes” (ma’aseh bereishit, ma’aseh merkavah). The “divrei chochmah” here are not just halachot – it’s the deeper part of Torah that one learns bitzne’ah, alone, not with a chavruta. This fits with the principle “ein dorshin… ela bitzne’ah” – one learns nistarot bitzne’ah, and at night at home is the natural time for it.
2) “Yizaher bechol leilotav” – the few hours between sleeping are precious:
The Rambam doesn’t speak of not sleeping at all. Rather, the few hours that exist between sleeping and not-sleeping – when it’s “truly a good time” – one must hold them dear, because “it doesn’t come again, there aren’t so many such hours in the day and in life.”
3) “Balailah” – perhaps the Rambam means the earliest morning hours:
“Balailah” can perhaps mean the earliest hours when one wakes up, still before it becomes day. This would fit with the Rambam’s own health laws (Hilchot Deot) where he says that one should go to sleep early and be up early enough before it becomes day. Thus “balailah” would mean the hours before alot hashachar – when it’s still dark but one is already rested.
4) At night as a “state of mind” – different kinds of comprehension:
Night and day are not just different times – they are “different kinds of states of mind.” During the day there’s a certain clarity, but at night there’s a certain creativity. The mind “comprehends differently” at night. Therefore a person must learn in different ways: with chavrutot, alone, by a rebbe, in solitude, by day, at night – because “one acquires Torah differently” in each way.
5) “Make night” – practical guidance for today:
The essence of “at night” is when “the phone doesn’t ring, no telephone” – a time without interruptions. The Belzer Rebbe could close the windows in the middle of the day and make it “night.” For us today, when even at night one has notifications, one must “make the night” – disconnect from all interruptions. “Kol atzmotai tomarnah” – one must make oneself like “disconnected” from the world, turn off all notifications, in order to be able to learn with concentration.
6) “Mi sherotze lizkot” – not for everyone:
The Rambam says “mi sherotze lizkot becheter haTorah” – this is not for a normal person, but for someone who specifically wants to merit keter Torah.
e) “Ein Goren shel Torah Ela Balailah”
“Amru chachamim, ein goren shel Torah ela balailah, shene’emar ‘kumi roni balailah.'”
Plain Meaning
Chazal say that the “goren” (threshing floor) of Torah – the great collection of Torah knowledge – is only built through learning at night. The verse “kumi roni balailah” is expounded: “roni” is similar to “goren” (anagram/wordplay).
Insights
1) “Goren” – how a great pile of Torah is made:
A “goren” is where one gathers all the grain. So too one wants Torah to become a “great collection” – one learns and learns until one has a “huge pile.” Real-life example: one meets a young man or bachur of eighteen who is in yeshiva from thirteen, and he says “I have six blatt here, and four blatt there.” How does such a pile come about? Through learning at night – “ein goren shel Torah ela balailah.”
2) The foundation of fixed study sessions:
“This is certainly for people, the thing that kills the learning is always today, there’s no exception.” On this foundation the Rambam built his laws.
f) “Chut shel Chesed Nimshach Alav Bayom”
“Shene’emar ‘yomam yetzaveh Hashem chasdo uvalailah shirah imi tefilah le’El chayai.’ Kol ha’osek baTorah balailah chut shel chesed nimshach alav bayom.”
Plain Meaning
One who learns Torah at night, a “thread of kindness” is drawn upon him by day. “Uvalailah shirah imi” – at night he learns Torah (shirah = learning), therefore “yomam yetzaveh Hashem chasdo” – by day the Almighty sends him kindness.
Insights
1) Chut shel chesed – practical blessing in livelihood:
The “chut shel chesed” can mean that by day, when the learner is engaged a bit in livelihood, he has kindness – “he doesn’t need to work too hard, he doesn’t need to work too much.” This fits with the Rambam’s position that a talmid chacham works a little by day and learns most of the time.
2) “Shirah imi tefilah” – one needs both:
The verse says “shirah imi tefilah le’El chayai” – it’s both, shirah (Torah learning) and tefilah. At night one needs both.
g) “Kol Bayit She’ein Divrei Torah Nishma’in Bo Balailah Esh Ochalto”
“Kol bayit she’ein divrei Torah nishma’in bo balailah esh ochalto.”
Plain Meaning
A house where words of Torah are not heard at night – “esh ochalto,” fire consumes it.
Insights
1) Why does it say “bayit” (house)?
At night one is at home. Therefore the statement speaks of a “bayit” – in a Jewish home, in a talmid chacham’s home, Torah must be heard at night. “The walls must receive beauty.” This also gives a distinction: at night one learns at home alone, and by day one learns in the beit midrash.
2) Chassidic interpretation – Shechinah or desire (Maharsha in Gemara):
When a Jew is at home at night, if there are words of Torah, the Shechinah is with him at home. But if there are no words of Torah at night, what is there at night? Desires. “Esh ochalto” – the fire of desire consumes the house.
3) “Esh ochalto” – not literally, but “ra’ui lo”:
It doesn’t mean literally that the house will burn down. “Ra’ui lo” – he is worthy of it. He doesn’t have the “chut shel chesed,” he doesn’t have the protection. Also a smiling explanation: if the father is up at night (because he’s learning), and a fire starts in the house, he’ll quickly extinguish it because he’s up.
—
Halachah 12: “Ki Devar Hashem Bazah” – One Who Stopped Learning
“‘Ki devar Hashem bazah ve’et mitzvato hefer hicharet tikaret hanefesh hahi.’ … Afilu mi shelo lamad kelal… ve’af al pi she’eino osek hu gam ken biklal ‘devar Hashem bazah.’ Ve’af mi shekarah veshanah ufeirash lehevlei ha’olam vehiniyach talmudo uzanacho, harei zeh biklal ‘ki devar Hashem bazah.'”
Plain Meaning
The Rambam brings the verse “ki devar Hashem bazah” on two categories: (a) someone who didn’t learn at all in his life – “lo lamad kelum”; (b) someone who already “karah veshanah” (learned Scripture and Mishnah) but afterwards “feirash lehevlei ha’olam” – went away to worldly vanities, “vehiniyach talmudo bezavit chashuchah” – abandoned his learning in a dark corner.
Insights and Explanations
1) The order of the end of the chapter – trial and encouragement:
The Rambam in the last two halachot of Chapter 3 describes a process: someone who dedicates himself to keter shel Torah, sometimes he has a trial to leave. The Rambam does both: (a) he warns not to leave, and (b) he gives encouragement that “darchah shel Torah” – it won’t always remain difficult, it will become easy, it will become better, and one will receive blessings for it.
2) “Karah veshanah” – what does it mean?
“Karah” means Scripture, “shanah” means Mishnah (or perhaps drashah). But the person didn’t do the third part – the part of Talmud, which the Rambam defines as ma’aseh merkavah/Pardes. He only did “karah veshanah” – Scripture and Mishnah – but didn’t reach the highest part.
3) “Karah veshanah ufeirash” – a greater disgrace of Hashem’s word:
The second case – someone who already “karah veshanah” and afterwards left – is a greater “disgrace of Hashem’s word” than someone who didn’t learn at all. Why? Because “you already know what it is.” The Rambam’s language “kesheyodei’a umakir” – he already knows and already recognizes the value of Torah, and therefore he leaves. This is a strong warning: “everyone who went to yeshiva is karah veshanah, and one doesn’t even know” – one doesn’t know how much responsibility one already has.
4) “Eino osek” – perhaps it doesn’t mean just learning:
Perhaps “eino osek” doesn’t mean just learning, but “la’asok” in the way of keter haTorah – the higher path. Someone who can reach the high level of Torah “ve’eino osek” – that’s also “devar Hashem bazah.”
5) Practical reality – marriage and business:
“It means someone who learned in yeshiva, he already has karah veshanah, and afterwards he has a wedding and he goes to become busy with business, he’s already a feirash, he’s a disgrace of Hashem’s word.”
—
Halachah 13: “Kol Hamevatel et haTorah Me’osher Sofo Levatlah Me’oni”
**”Amru chachamim, kol hamevatel et haTorah me’osher sofo
levatlah me’oni. Vechol hamekayem et haTorah me’oni sofo lekayemah me’osher.”**
Plain Meaning
One who neglects Torah when he has wealth, will eventually neglect Torah from poverty – he won’t have any study sessions. And conversely, one who maintains Torah even from poverty, will eventually maintain Torah from wealth.
Insights and Explanations
1) Question: How “sofo lekayemah me’osher” according to the Rambam?
The Rambam said earlier that one may not benefit from Torah, one may not take money from supporters, one must work with one’s hands, one must have “little business.” If so, how will the poor talmid chacham “maintain it from wealth”? Where will the wealth come from?
2) Tosafot Yom Tov’s answer:
The Tosafot Yom Tov thinks that the prohibition of “neheneh midivrei Torah” also has conditions. For example, if students come and want to build a yeshiva, and they want the rebbe to live at a higher level so he can learn – one can benefit from Torah in a certain way.
3) The Rambam’s own explanation – “osher” doesn’t mean wealth:
The Rambam perhaps doesn’t mean “osher” in the sense of great wealth. “Osher means that he has a portion, he has enough money to live, he won’t need to struggle.” That is, his business (the small craft that he does) will succeed enough that he can learn without troubles. This fits with the “chut shel chesed” – he doesn’t need to work too hard.
4) “Tachat asher lo avadta… besimchah uvetuv levav merov kol” – the verse from the rebuke:
The verse from Devarim 28:47-48 is brought as a source for this statement of Chazal: when you still had “merov kol” – when you still had everything – and you didn’t serve the Almighty with joy, you’ll have the opposite: “ve’avadta et oyvecha… bera’av uvetzama uve’eyrom uvechoser kol” – both struggle and serve your enemies. This is “mevatel me’osher sofo levatlah me’oni.”
5) “Lema’an anotcha lema’an heitevcha be’acharitecha” – conversely, when one learns with humility:
When one learns with humility – “lema’an anotcha” (which is interpreted as a language of humility/poverty) – the Almighty will not make it difficult. This is “mekayem me’oni sofo lekayemah me’osher.”
6) Connection to “im ein kemach ein Torah” (Avot 3:17):
The main intention of “im ein kemach ein Torah” is what the Rambam speaks of here – that the main danger of poverty is “levatlah me’oni,” one will always be poor and therefore not learn. This is the “im ein kemach ein Torah” – without livelihood the Torah falls away. But the advice is: better you should learn now indeed in poverty, “even in poverty,” because “in the end there will be expansion, in the end honor will come, in the end you’ll have money, in the end you’ll have everything.” That is, the Torah itself brings in the end the kemach – “this is already written in the Torah.”
7) The foundation of trial:
Poverty is not just a punishment but a trial – “when the Almighty makes trials and He gives poverty, He gives difficulties” – and the right response is to continue learning, not give up, because the purpose is “renewal of kindness” and “expansion” that comes be’acharitecha.
8) Two sides of this matter – merov kol vs. me’oni:
A clear antithesis: when one had “merov kol” – all possibilities to learn Torah and serve the Almighty – and one didn’t utilize it, this is punishment: one must both struggle and work hard for enemies. But when one learns specifically in poverty – “lema’an anotcha” – then this is a trial from the Almighty, and the reward is “lema’an heitevcha be’acharitecha” – in the end comes expansion and good.
📝 Full Transcript
Rambam Laws of Torah Study Chapter 3 – The Crown of Torah
Introduction: The Progression of the Three Chapters
Speaker 1: Yes, good, we are in the third chapter of Laws of Torah Study in Sefer HaMadda.
We have already learned until now the essential mitzvah of Torah study, which is that every Jew is obligated to learn Torah, and we learned in Chapter 2 about the mitzvah of chinuch (education) of learning Torah, how one learns Torah with children, or in any case the mitzvah of Torah study for children.
Here we are going to learn something completely different. One can call it, one can say it like this, now that I understand it, one can say it like this: Chapter 1 stated, yes, as you say, that one must learn the Torah, every Jew must learn the entire Torah perhaps even. Chapter 2 is how the normal order is, everyone goes to talmud tinokot (children’s Torah study) and goes to cheder.
Now we are going to learn the not-normal order. That is, you have children who go to cheder, everyone goes to cheder, but not everyone merits the crown of Torah, as the Rambam calls it here. There is a new level of being a true talmid chacham (Torah scholar), which we are going to try to discuss in this chapter.
Yes, and the chapter demands a great deal from the Rambam. And it may be that it’s connected to the first two, in that first one should learn, first every Jew must be able to learn something, or as he says, learn the entire Torah, and certainly one must teach children, because we don’t yet know who will merit the crown of Torah. So everyone must try.
Eventually there will indeed only be the yechidim (select individuals), the yechidim asher Hashem korei (the select individuals whom God calls), the sridim asher Hashem korei (the survivors whom God calls), as the Rambam calls them, who will be truly great talmidei chachamim. But I think there is also consolation for everyone, everyone should try. In the end you won’t merit the crown of Torah, so what have you gained? You learned Torah for a few years? You have a bit of am ha’aratzut (ignorance), you didn’t actually become a talmid chacham, but you have some yediat haTorah (knowledge of Torah).
Halacha 1: The Three Crowns
Speaker 1: Yes, good. The Rambam says, “Israel was crowned with three crowns.”
And we should just add to this, another way to understand the entirety of this chapter is like we learned something similar, I mean, we saw such a thing similarly in… where did we see it? In Laws of Character Traits, right?
We saw that there are character traits that are for everyone, everyone must do them. Then there is “just as the wise person is recognizable,” here there is also “so too the individual’s needs in his conduct etc.,” there is another level that is made not for everyone, it is made for one who is at that level.
The same thing with Torah – there is what every Jew is obligated in, which we learned, then there is, one cannot say that no one is exempt from it, but there is a level that is for the yechidei segulah (select individuals), for one who is a true talmid chacham, he has a different kind of laws, a different kind of order.
Speaker 2: You’re saying that the first chapter is the derech hamitzvah (way of the commandment) of Torah, and here we’re talking about going to the shlemut (perfection) of Torah, like regarding derech Hashem (the way of God), derech hamitzvah.
Speaker 1: Yes, the topic of derech hamitzvah is a bit more complicated, I mean, but what the world calls derech hamitzvah, but what is truly derech hamitzvah I don’t know. I think that this lies in the very word keter Torah (crown of Torah). A crown is not something that everyone gets. When you send home an entire class of children with a paper crown, it’s a joke, because a true crown – the whole idea of it is that only one out of a few hundred thousand people gets it.
So there is such a thing as a crown of Torah. Everyone has a bit of Torah, but there is one upon whom a crown is placed, because he has reached the perfection of Torah.
The Rambam says, there are three crowns that the Jews have. “Israel was crowned with three crowns,” yes?
Speaker 2: Yes, yes, be well.
The First Four Halachot: The Matter of Keter Torah
Speaker 1: The first… and I think in the printed edition this is all like two or three halachot, I have divided it much more according to the true division, but the first four halachot here are simply to relate that there is such a thing as keter Torah.
So there are three crowns, three crowns with which the Jews were crowned, “the crown of Torah, the crown of priesthood, and the crown of kingship.”
Speaker 2: So “Israel was crowned” means like the crown that the king wears is like the crown of the nation, or what?
Speaker 1: No. All Jews have a crown in that there is one for kohanim (priests), or that there is one for kingship, or the one king.
Speaker 2: That’s a Mishnah, right? Rabbi Shimon says three crowns, the Mishnah in Tractate Avot.
Speaker 1: That’s how the language appears there.
Speaker 2: Ah, there it doesn’t say “Israel was crowned.” Perhaps the Rambam’s explanation of the Mishnah is like this?
Speaker 1: I would say, there exists among the Jews, and among the Jews there are three types, one can say, three types of elite, yes? Three types of…
Speaker 2: Look, he brings Perush HaMishnayot (Commentary on the Mishnah), that there are three crowns, and among the Jews there are those who grasp the crown. That is, the crown of kingship was given to the nation, and the one who was chosen, he was chosen to wear the crown.
Speaker 1: Say well, there is such a thing that there must be people who should be the agents of the Merciful One, agents of judgment, agents of the Merciful One, and Shevet Levi (the tribe of Levi) was chosen. Say well, there are three types of higher people, or ba’alei ketarim (crown bearers), chosen people, yes. The crown of Torah, the crown of priesthood, and the crown of kingship.
Keter Kehunah and Keter Malchut – Not Available
Speaker 1: He says, “The crown of priesthood – Aharon merited it,” Aharon merited it, “as it says ‘and it shall be for him and his descendants after him a covenant of eternal priesthood.'” Aharon merited it, and then it passes as an inheritance to his children after him, a covenant of eternal priesthood, an eternal priesthood.
Speaker 2: Here it’s written about Pinchas, interesting.
Speaker 1: Yes, it’s already written in the verses actually this week, like Tetzaveh and Ki Tisa, where it already says that He gives it to Aharon, “and it shall be for Aharon and his descendants after him,” yes, “sons who will be after him.”
Speaker 2: Yes, there you see that it’s written here.
Speaker 1: Yes, here the language “covenant of eternal priesthood” appears.
“The crown of kingship – David merited it,” King David merited the crown of kingship, “as it says,” he merited it for generations, he says here.
Speaker 2: But besides that, everyone could have been a king, but Aharon merited it for generations, and David merited it for generations.
Speaker 1: “As it says ‘his seed shall be forever and his throne as the sun before Me.'” So these two are no longer available. You’re looking for a crown, go look further.
Keter Torah – Available to All
Speaker 1: What is available? “The crown of Torah,” the crown of Torah, “behold it lies and stands,” it’s an interesting language, it’s available, “prepared for all.” Lying and standing and prepared, three expressions for the third crown. For all.
Speaker 2: What is the language of the Mishnah? “The crown of Torah is available to all.”
Speaker 1: “As it says,” and he also brings a verse on this, “‘Torah commanded us Moses, an inheritance for the congregation of Jacob.'” It’s an inheritance for all Jews, all Jews can inherit it, unlike the other two things.
Speaker 2: What is an inheritance that goes within the family, is this a heritage for all of Klal Yisrael (the Jewish people).
Speaker 1: “Whoever wishes may come and take,” anyone who wants to take can come and take.
Speaker 2: He’s saying, morashah kehilat Yaakov (heritage of the congregation of Jacob), if all Jews will give themselves over, will truly merit and give over their lives for this, all Jews will be able to have the crown. But generally the situation is not like this, it is indeed only the select few who wear the crown, the individuals merit the crown of Torah.
Discussion: What Does “Available to All” Mean?
Speaker 1: It’s not such a problem, one must hold onto that problem with oneself. That’s what many people… I’m saying, the language is like this, available to all. It exists, you can’t say why am I not such a talmid chacham, because I didn’t inherit it.
A person must be honest with himself, why am I not such a talmid chacham? Because I didn’t go take the crown. I went to take a little, I went to learn a bit of Torah, to fulfill the basics of living a Torah life, but the crown of Torah, which means to go learn with true mesirut nefesh (self-sacrifice) and throw away all other things, hevel havalim (vanity of vanities), that I haven’t yet decided is mine.
Right. So, available to all doesn’t mean that one doesn’t need to try to achieve it. Available to all doesn’t mean that everyone has it, or everyone can get it. It may even be that it’s not possible in reality for everyone to get it. There must be among Klal Yisrael also farmers, there must be other jobs. Not everyone can just be a talmid chacham. Everyone can if he wants, if he has the right vessels, perhaps he needs it.
Speaker 2: And even if everyone would go take the crown of Torah, there would still be a crown of Torah. The one who is the greatest talmid chacham would wear the crown of Torah. It wouldn’t be… it’s the chosen one, the very great one is the crown of Torah.
Speaker 1: I would say, if you ask what would be if everyone… It may be that there were generations where the simple masses were like the great talmid chacham of a certain generation, but in that generation there were still also the yechidim who wore the crown of Torah.
I don’t think it’s relative. A crown of Torah doesn’t mean who is the greatest talmid chacham. Crown of Torah is a different kind of life. There is one who gives over his entire life for Torah. This, if there is a generation where everyone stood, there is no such possibility, it’s not reality that everyone should do it.
Speaker 2: What you’re saying that there are certain places today where the Rambam says that everyone has a trade…
Speaker 1: Okay, when Mashiach (Messiah) comes, as it says at the end of Laws of Kings, truly, one will be able to be free for wisdom. But meanwhile, the reality is not like this. If we’ll see later, if one says “I want to judge like this, and another will support me,” that also doesn’t mean, because that is still “if his Torah.”
And also, by the way, even if you take an entire city and an entire community and you say they are all sitting in kollel (full-time Torah study), it still doesn’t mean that all are ready for the dangers at the splitting of the Red Sea of Torah. It just becomes a custom, a custom of the society, and here we’re talking about something very difficult.
Halacha 2-4: Keter Torah is Greater Than the Other Crowns
Shema Tomar – The Proof from “Through Me Kings Reign”
Speaker 1: Yes, the Rambam says further, “‘Lest you say,'” ah, it’s a midrash that he brings? This is all still the continuation of a… not from the same Mishnah, from another source in Yoma.
Speaker 2: Yes, “lest you say,” a person might have thought that the great crowns were given to David, to Aharon, and a smaller crown was left, “that the crown of priesthood and the crown of kingship are greater than the crown of Torah.”
Speaker 1: Which is not true, a proof of this is clearly stated in the verse, “‘Through me kings reign,'” with the crown of Torah, the verses there speak about the greatness of Torah. “‘Through me kings reign,'” with the crown of Torah is the crown with which kings rule, and with which princes, important people, “‘decree righteousness,'” make laws of righteousness. “‘Through me princes rule,'” yes, princes, the… rule with the crown of Torah. It says that the crown of Torah is the very greatest crown.
Speaker 2: “And moreover,” you learn this from here. Because from where do the laws of the king come? From a wise person who taught him that one must make the correct laws, from learning the Torah. It’s not just even a midrash that I say, “through me kings reign,” the thing that he says that a king must have an advisor, he must have someone who says… “I have counsel and sound wisdom.”
Speaker 1: Yes, yes. Yes. “And moreover,” you learn from here that the crown of Torah is greater than the crown of priesthood and the crown of kingship, it’s greater than the crown of priesthood and kingship.
A Mamzer Talmid Chacham Takes Precedence Over a Kohen Gadol Am Ha’aretz
Speaker 1: This is not even just, aside from what we’re talking about simply regarding a king, we say that a king needs an advisor, he needs laws from the sages. One might say, what does it mean, a Kohen Gadol (High Priest) has more holiness, it’s written in the Torah? On this he brings an even more radical thing that he will bring from the Sages, yes? “The Sages said: A mamzer (illegitimate child) who is a talmid chacham takes precedence over a Kohen Gadol who is an am ha’aretz (ignoramus).”
Speaker 2: What are they talking about there? Regarding the matter of precedence in giving charity to? What is he talking about? Precedence, in what kind of matter is he talking? Regarding honor, honoring?
Speaker 1: No, the Rambam brings it here regarding… it’s important, but what should we simply halacha… It’s a Mishnah in Horayot, it talks about… it talks about… it talks about saving.
A Mamzer Talmid Chacham Takes Precedence Over a Kohen Gadol Am Ha’aretz (Continued)
Rather what, you learn from here, the crown of Torah is greater than the crown of priesthood and kingship, it’s greater than the crown of priesthood and kingship. Here it’s not even just, aside from what we’re talking about simply regarding a king, we say that a king needs an advisor, he needs the laws from the sages.
One might say, what does it mean, a Kohen Gadol has more holiness, he’s written in the Torah? On this, here comes an even much more radical thing that he will bring from the Sages. The Sages said, a mamzer who is a talmid chacham takes precedence over a Kohen Gadol who is an am ha’aretz. What are they talking about there, regarding precedence in giving charity to? What is he talking about? Precedence in what manner? Regarding saving. Not regarding honor, honoring? No, no, the Rambam brings it here regarding that it’s important, but the Mishnah in Horayot says, it talks about saving, who takes precedence for saving. Precedence is a real halacha, precedence is a priority in pikuach nefesh (saving a life), that’s what I think Horayot talks about. “‘A man takes precedence over a woman for saving life and returning a lost object etc.'” This talks about saving life, saving from trouble, if one can only save one person from the… God forbid there shouldn’t be such things, but if such a great trouble occurs, one can only save one, one should save the mamzer talmid chacham rather than the Kohen Gadol am ha’aretz. Even though as it says earlier in the Mishnah, a Jew and a mamzer – one saves the Jew not the mamzer, but if the mamzer is a talmid chacham, he takes precedence.
So a mamzer, even though he is a mamzer, he has the most shameful thing, I mean to say family-wise, but he grew up as a talmid chacham, he merited the crown of Torah, he wears a greater crown than the crown of the kohen. The kohen has the crown of priesthood, but the crown of Torah is greater. So a mamzer talmid chacham is more important than an am ha’aretz who comes from a very great family and he became the Kohen Gadol. As it says “‘She is more precious than pearls,'” the Sages expounded – the simple meaning is that the Torah is more precious than pearls, than beautiful stones. But the Sages say, “‘more precious than pearls’ – do not read ‘than pearls’ but rather ‘than the innermost chamber,'” that pearls should be a double language, like a substance, face to face, pearls, that Torah is more important than entering the innermost chamber, than the Kohen Gadol who can enter into the special thing. This is already a very sharp thing, not only that the kings, the secular power, has power, he can make wars and everything, the Torah is more important, even the Kohen Gadol who performs the service on Yom Kippur and everyone knows what a great level that is, the innermost chamber, he performs, he atones for all Jews, a mamzer somewhere who can learn stands higher than him, and even the halacha says that one gives him precedence regarding other matters.
I point out that it’s very beautiful, they say the innermost chamber as the parable, because the Torah lies by the Ark, yes? The Kohen Gadol goes in once a year, but the Torah lies there the whole year. There is a dispute whether it was in the Ark, it was next to the Ark, but the Ark lies there. But by the way, one sees that there is an interesting thing also, that a mamzer can become a talmid chacham. As we see later, every Jew can become a talmid chacham. Oh, he’s a mamzer, he comes unfortunately from the weakest place, but it’s a choice, a person can, if he will put in the effort, he can become a talmid chacham and he is the most important.
But here the main point, the main intention is to say the great novelty, that both there is a crown of Torah, both it’s available to all, and both, I can even say, if it’s available to all, the simple reason why is it available to all? Because no one wants it, because it’s weak? No, it’s such a thing, as you say, it’s truly “and you shall choose,” and perhaps truly because of this, I don’t know, because it’s a person’s own power? I don’t know, but it’s such a thing that is greater than the other crowns.
This contains an element of democracy, so that you shouldn’t have complaints that a few families… That was indeed Korach’s complaint, that a few families grabbed everything. But the greatest thing still remained open even for a mamzer.
But one must distinguish, it’s not simply that everyone can, not democracy that everyone can. One must truly… Yes, but it depends on a person’s actions, you could say.
The Rambam says further…
I mean to say, one can look at it as a stringency. That is, kehunah (priesthood) can be acquired through inheritance, and Torah cannot be acquired through inheritance. Even if your father was the greatest talmid chacham (Torah scholar), it doesn’t mean you will be. I must myself, anyway, be moser (transmit) it in the Torah. It looks like a leniency, but it’s also a stringency.
Yes, but it’s fair, just as it’s entirely dependent on effort.
Halacha 2: Talmud Torah Outweighs All the Mitzvos
Yes. The Rambam says further. Now we’re going to speak further. So first we spoke socially, how the keter Torah (crown of Torah) is the greatest crown. Now he’s going to speak to us about the stringency of Torah relative to other mitzvos. So it’s a very good continuation of this. I’m simply trying to bring out, because we spoke before the shiur that you see that he has a collection of maamarei Chazal b’maalas haTorah (statements of the Sages about the virtue of Torah). I’m trying to show that the Rambam wants to build here a progression, an order of how he brings out the virtue of the level of talmidei chachamim.
Until now we spoke about the social, the keter Torah. Now he can say that even relative to other mitzvos, Talmud Torah has a virtue, it’s higher, it’s halachos, and it’s higher than other mitzvos.
Yes. “There is no mitzvah among all the mitzvos that is equivalent to Talmud Torah, rather Talmud Torah is equivalent to all the mitzvos.” Now, the Rambam already brought earlier somewhat similar things, he said talmud kodem l’maaseh (study precedes action), and ein lecha talmud mevi lidei maaseh (there is nothing like study that leads to action). He already said that earlier too. But here he brings that it’s shakul keneged (equivalent to), not just that it’s kodem l’maaseh. There it was like a din (law) of precedence. Here he says that it’s more important, keneged kol hamitzvos (equivalent to all the mitzvos), “because the study leads to action, therefore the study precedes action in every place.”
In the first chapter the Rambam gave the reasoning and the reason, because talmud brings to all actions. But here he doesn’t say that. Here he says that it’s shakul keneged actions even if it doesn’t bring to the actions. It’s the Torah itself, it overrides the actions.
Practically: If One Has Before Him Performing a Mitzvah and Talmud Torah
We’ll work out the halacha. It comes out practically for halacha, “If one has before him performing a mitzvah and Talmud Torah,” he has two options, either to be engaged in a mitzvah, I don’t know, going to collect money for Jews, or learning Torah. “If it’s possible for the mitzvah to be done by others, he should not interrupt his learning,” he shouldn’t interrupt his learning, because talmud is more important. “And if not,” if the mitzvah cannot be done by another, yes, he should do the mitzvah. Yes, he should do the mitzvah, and he should return to learning. Simply, that even Talmud Torah is something you can quickly make up. No, you can’t quickly make up. That’s what I’m saying, in the case of yetzias Mitzrayim (the Exodus from Egypt), when it’s not possible for it to be done by others, simply, you’re not nullifying the mitzvah of Talmud Torah, but for the time that you’re engaged in the other thing, and you return to learning. But still the… No, what’s the novelty here? You would have said, as you say, one can’t, the minute one goes away, every time that you could learn you’ll never get back. It’s not possible, Torah isn’t something where you’ll say, I’ll make a nice review.
Discussion: Why Must One Do the Mitzvah If Talmud Torah Is So Important?
Does the Rema mean here for example also for example tefillah (prayer), like those who learn Torah and are exempt from tefillah according to all opinions? But certainly. The general halacha, the details of tefillah one must learn, whether it’s tenus menusah (forced circumstances) etc. etc. But and why then if it’s impossible for the mitzvah to be done by others should it also be overridden? Why must one then do the mitzvah at all and return to his learning, if Torah is so important? Because mitzvos need to be done in the world. Ah. That’s what we said, talmud gadol mi’maaseh (study is greater than action) – what the simple meaning is, one should do talmud and one should override all actions. That doesn’t work. No, but I understand, what helps such a second situation simply, but in action also lies upon you the obligation? No, no, mitzvos… Okay, let’s try to make it clearer. Mitzvos here means in a general sense. Mitzvos means things that need to be done in the world. When we speak of Torah and mitzvos, according to what we understand at the beginning of this chapter, that there are two types of people. There are people who are engaged in mitzvos, it’s like a kohen gadol (high priest), he does a great mitzvah. And then there are people who are engaged in Torah. It’s not a mitzvah upon you. Not tefillah, as you say, perhaps tefillah one must think about. But here we’re speaking of a mitzvah, a chesed (kindness). One must do halvayas hameis (accompanying the dead). The deceased must be buried. So if another can do it, you’re doing a more important mitzvah, you’re learning Torah. But if another can do it, the thing that happened… Not if the word is a more important mitzvah. You’re doing a more important thing. If it’s still a mitzvah then it’s even greater. Talmud Torah is on a different level from mitzvos. You have here a mitzvah of Talmud Torah and you’re learning the halachos of Talmud Torah. But Talmud Torah is greater than that. So if you can learn Torah, another will do the mitzvah. If there truly isn’t another, then you must do the mitzvah. Certainly, Torah is made so that one should do mitzvos. But what’s this different from the usual rule of osek b’mitzvah patur min hamitzvah (one engaged in a mitzvah is exempt from another mitzvah)? From every mitzvah? Yes, generally osek b’mitzvah patur min hamitzvah. What is this? Hmm. Also a matter. So one is already doing a mitzvah, but it could be that Torah wouldn’t have that level, that rule. I think, you know, you’re asking a good question. Ah, the Rambam himself, he brings that the Rambam himself, it’s not clear – he already learned in Rambam last week. He said that can one apply the language “osek b’mitzvah patur min hamitzvah”? Not clear. It could be, here one could have thought, one can think that Talmud Torah doesn’t have “osek b’mitzvah patur min hamitzvah.” Why not? Because it’s something one does a whole life. “Osek b’mitzvah patur min hamitzvah” is simply, now I’m in the middle of doing the mitzvah, why should I leave one for the second? But limud haTorah (Torah study) is a type of mitzvah that a person could with this wait out all other mitzvos, because he learns always his whole life so as not to do any of all the other mitzvos.
Right, so one could have thought. But he brings yes that the Rambam brings the language “osek b’mitzvah patur min hamitzvah” on Talmud Torah. Perhaps there it doesn’t mean so exactly, I don’t know. But here apparently it comes, he brings here the halacha, practically, that if one does a mitzvah. It’s very interesting, because perhaps I want to tell you, I think that this is the point of the whole thing, right? Because what does perhaps “mitzvah al yedei acheirim” (mitzvah through others) mean? If someone is specifically a gabbai tzedakah (charity collector), yes, there isn’t another who can be the gabbai tzedakah, because he, that’s your job, there isn’t another who can do this. But there’s a broader question, should I be told to become a gabbai tzedakah? There’s like a division of jobs in Klal Yisrael (the Jewish people). There’s one who is the talmid chacham and he’s mostly engaged in Torah, while the other is the askan (communal activist). It could be that the halacha that a talmid gadol (great scholar) is also a halacha that if someone can be the keter shel Torah (crown of Torah), he shouldn’t worry that he must be the gabbai tzedakah, let another be the gabbai tzedakah. If he happens to be instead of a gabbai tzedakah, he’ll have to become the gabbai tzedakah, if there isn’t another who can do it.
But do you understand what I’m saying? It could be that if one grasps that Talmud Torah is a choice of what kind of life you have, it’s not just a question of the minute-by-minute going to the funeral. Then one can already understand that the talmid gadol can say a greater thing, that one shouldn’t worry if he’s only engaged in Torah. He won’t become an askan, therefore won’t be by him the din of “i efshar la’asosah al yedei acheirim” (impossible to do through others), because it’s not relevant to him. On the other hand, apparently for example like we learned that the beinoni (intermediate person)…
Halacha 1 (Continuation): Engaged in Torah and Exempt from Mitzvos – The Contradiction
Speaker 1:
Then one can already understand that the talmid gadol can say a greater thing, that one shouldn’t worry, if he’s only engaged in Torah, he won’t become an askan, he won’t have by him the din of i efshar la’asos al yedei acheirim, because it’s not relevant to him.
On the other hand, apparently, for example like we learned that the beinoni is engaged in the mitzvah of pidyon shevuyim (redeeming captives), he’s exempt from sukkah. Nu. Torah exempted him specifically from the mitzvah. But on the other hand, Torah has a weaker thing regarding mitzvos, that Torah is always seen as a preparation for mitzvos. You go learn and one reminds what is a mitzvah, Torah is al menas la’asos (in order to do), Torah must be al menas la’asos, as we learned earlier, talmud mevi lidei maaseh (study leads to action). If he doesn’t have in mind any mitzvos, then won’t happen the talmud mevi lidei maaseh. I don’t know, I know the whole thing is a problem, I know, but what you’re asking is a question.
I want to say this, that a person can say, I’m a gabbai tzedakah, therefore I’ll do mitzvos of tzedakah. Eh, there’s also a mitzvah of bo’u nis’asek bah (come let us engage in it), but I mean my job is to do tzedakah. Would I have known that a person can say my job is to learn Torah, and he’s already exempt from mitzvos? Because Torah is also a part of preparation for mitzvos, because talmud mevi lidei maaseh.
Speaker 2:
Ah, wait, you mean to say that an osek b’Torah (one engaged in Torah) isn’t exempt from sitting in the sukkah? It’s only there’s osek b’mitzvah, it’s apparently simple, right?
Speaker 1:
Yes. But perhaps yes? Perhaps yes, who says not? Perhaps it’s simply not usually any practical difference, because one can learn in the sukkah. It’s only a question when there’s a contradiction. Perhaps if he’s osek b’mitzvah there’s a contradiction, perhaps he is yes exempt. Perhaps the Minchas Chinuch. I mean, it’s funny actually that he should be exempt, he doesn’t make a sukkah because he sits and learns. No, it’s weird. It would sound like Torah is weaker than mitzvos.
There is, what do I see? That the Yerushalmi asks on this, they say that a person is exempt from… Ah, the Yerushalmi asks the question, they say that… they have al menas la’asos, they say… No, what is… Why is tefillah different then actually? Not clear. One must understand better.
There’s a bit of a contradiction. I’m saying, what are there the two levels? There’s always a question, I’m now in the middle of learning, should I go to the funeral? And then there’s a second question, should I be a person who is engaged in Torah and he avoids… And then, the chacham (wise person), a talmid chacham builds a sukkah, he has a non-Jew who makes the sukkah. When he sets this up when he merits the kesera shel Torah (crown of Torah), he needs the kesera shel Torah itself. He must already calculate, it could be that this itself means mitzvah overes (a passing mitzvah). Mitzvah overes means the mitzvah that we know. Everyone knows that on Purim there’s a mitzvah to fulfill mishloach manos u’matanos la’evyonim (sending portions and gifts to the poor). If the talmid chacham ignored it, it’s simple that he’s not lomed al menas la’asos (learning in order to do). So a mitzvah overes means this type of thing, a mitzvah that now is the time of the mitzvah. And that’s the thing you’re saying, that which there’s a mitzvah overes. And they want that the talmid chacham should also live in an environment of mitzvos. Here the word mitzvah overes wasn’t written, but here was written the word but perhaps histaklus mi’darchei hachaim (withdrawal from the ways of life). It’s probably still speaking of such things, like gemilus chasadim (acts of kindness) and the like which is relevant to such a type of law.
Okay, let’s go… So, so, let’s summarize this. There’s a bit of confusion, and it could be that it’s a true confusion too, not a halacha l’maaseh (practical law). But here apparently came to bring out the virtue of Torah, even over other mitzvos. Okay, perhaps we’ll be more involved in this sugya (topic) and return to it, perhaps we’ll make some shiur on the matters.
Halacha 2: The Beginning of a Person’s Judgment – Talmud Precedes Action
Speaker 1:
The Rambam says further: “The beginning of a person’s judgment, he’s only judged on the study.” When one judges a person, we mean here din v’cheshbon ba’shamayim (judgment and accounting in Heaven)? Yes, that’s a Gemara. When one judges a person, the beginning, with what does one begin? One begins with learning, “and afterwards on his other deeds.” So it says in Kiddushin, “Just as study precedes action, so his judgment precedes action.” Literally the language of the Gemara is the Rambam’s connection. “Therefore the Sages said, a person should always engage in Torah even shelo lishmah (not for its own sake), because from shelo lishmah comes lishmah (for its own sake).” Because the beginning of a person’s judgment…
Discussion: How Is Connected the Beginning of Judgment with Shelo Lishmah?
Speaker 1:
How did you connect the two things? How are they connected? What’s the wild connection? This isn’t a matter. Because one begins with Torah, Torah is so important, that one should do it even shelo lishmah. Even regarding mitzvos, a mitzvah shelo lishmah isn’t good, it must be with intention lishmah.
Speaker 2:
No, there’s an intention in mitzvos too, or shelo lishmah.
Speaker 1:
Perhaps the Rambam means, that since the beginning of judgment, perhaps, I think a meaning, shelo lishmah… He notes that the Rambam was lengthy on this very strongly in his Sefer Teshuvah, after the introduction to Perek Chelek, what is the meaning of shelo lishmah. Everyone remembers it, whoever doesn’t know, review another time. But here it doesn’t say what shelo lishmah means. It could be that the word is something else. The word is since why the beginning of a person’s judgment? Because that’s the first thing, first one must learn, then there’s criteria. It’s the same thing, first one must learn. If you don’t learn, nothing begins. Then one will ask a question, is it lishmah? Is it not lishmah? Is it for the sake of doing mitzvos? Is it not? So that’s the education. As the Rambam learns, that one makes children learn shelo lishmah, so they should come to lishmah. For the same reason why the beginning of judgment is talmud kodem l’maaseh, also, one can’t wait for the lishmah, because one won’t arrive. Something like that.
Apparently here he’s also not speaking of the keter Torah. Keter Torah certainly can’t be shelo lishmah. But the Rambam says it so in passing apparently, because he says that the beginning of a person’s judgment. Not clear, that’s what I’m saying, I don’t know.
Okay, until here are the introductions. Now we’re going to come to what one will do. If so, one sees that the Torah is so good, what should he do? Yes? Yes.
Speaker 2:
But no, the Rambam says that lishmah means to know halachos?
Speaker 1:
No, to know how to conduct oneself.
Speaker 2:
Who told you that the Rambam says so? What’s the shitah (approach) of Rambam shelo lishmah in Perush HaMishnayos?
Speaker 1:
Okay, it shouldn’t be confused.
Speaker 2:
Lishmah for the sake of Torah?
Speaker 1:
No, no, we’re not going to go into it now. Lishmah means, since ahavas Hashem devekus Hashem (love of God, cleaving to God) etc., which is complicated.
Speaker 2:
Ah, for the sake of Heaven, for the Almighty.
Speaker 1:
Last year we came in Hilchos Teshuvah, and after a few shiurim the Rambam will say a definition for shelo lishmah. I think that then is the time. I think so, one can put it in here since the beginning of a person’s judgment, but I don’t really see according to the Rambam’s learning of this.
According to the simple meaning, lishmah means for the sake of knowing Torah. I think the Gra learns so, or the other. Lishmah means to know halachos, to know the halachos of Torah. You could say so, that since first one asks him about talmud, and then about actions, therefore first he must learn, because one begins with talmud. But then it’s already lishmah according to the first simple meaning, not shelo lishmah. Something is missing here, something is missing an explanation. I think that my explanation perhaps that’s the word. It’s a bit removed the whole progression of the chapter. But the simple interpretation can mean like that since it will be the first question, even if you shouldn’t remain with your tongue hanging out. One will ask you a thousand mitzvos, yes? Certain mitzvos are a bit better, a bit weaker, but at least, one begins the test. Yes, one says to the boy, he’s going to teach him the alef-beis. First the alef-beis you should know a bit, yes? You shouldn’t remain with your tongue hanging out with the first question. Okay.
Halacha 2 (Continuation): One Whose Heart Inspired Him – The Path to Keter Torah
English Translation
Speaker 1:
The halacha continues, says the Rambam, “One whose heart moves him to fulfill this mitzvah properly”, here he says very clearly “properly”, “and to be crowned with the crown of Torah”, there are levels of Torah that are not yet the peak. As we learned earlier, the basic talmud Torah is that a person should divide his day into three, a third of the day he should learn. But if someone wants to fulfill it properly, which will bring him the crown of Torah, “he should not turn his mind to other things”, he should not be distracted from learning for other things, “nor should he set his heart to acquire Torah together with wealth and honor”, it shouldn’t occur to him that he can also acquire Torah with wealth and honor together. He’ll merit all worlds, he’ll have Torah and also honor and wealth. It doesn’t work that way.
“Such is the way of Torah”, the way of Torah is that one must cast aside all other interests, and one must learn Torah in such a way that even when you have only “bread with salt you shall eat”. If a person should say, “Let me do this, I’ll take care of two things today: one, I should have a rich supper, and that I should also be able to learn.” Obviously you won’t be able to give your entire interest of the day to Torah, so the eating will be a much lesser interest. Even if you have only bread with salt, you should still continue learning. And even if you must sleep on the ground, “on the ground you shall sleep”. Even if you must live a life of suffering, it will be a life of suffering, but still in your Torah you shall toil. Only this way can one merit the crown of Torah, because this is what is called that one cannot be distracted by other things. If a person has in mind “I want to also live a comfortable life and also learn Torah”, he hasn’t been able to give his entire head and mind to Torah.
Halacha 2 (Continued): You Are Not Obligated to Complete the Work – Reward According to Effort
Speaker 1:
The Rambam continues, he brings the Mishna, he says, learning Torah is great work, becoming an acquirer of all the Torah is tremendous work. “You are not obligated to complete the work”. When one begins learning, one shouldn’t think about finishing, because that can bring despair. Yes, because a person compares how much he already knows against how much he still needs to know, can bring terrible despair to an am ha’aretz. Your job is not to finish, your job is to do the work each day. Yes? And the Rambam says here basically mussar and guidance, yes? Again, “but neither are you free to desist from it”. You are not free, you don’t have the freedom, you are not free to be idle from Torah. This is an obligation, because you must learn now. “But if you have learned much Torah, you receive much reward”. If you have learned very much Torah, you have increased Torah, you have more reward. “And the reward is according to the effort”. The reward one receives, or as the expression goes “according to the effort is the reward”. The reward you receive is according to how much you have exerted yourself with effort on Torah.
This entire piece is seemingly a continuation of one thing. That is, someone wants to fulfill the mitzvah. People have ideas: first of all, first I need to have money. Second, I need to make sure that I will actually succeed in learning. Third, what is the goal? The Rambam says: No! The way to begin is to have dedication. You sit down to learn whether it succeeds or it doesn’t succeed, whether you will have food to eat or you won’t have food to eat. You should know that the reward is received for this, for the dedication, for this he means “according to the effort”. Because the Rambam changed the language slightly from “according to the effort is the reward”, we will need to answer this. You will have… You can’t make calculations. If you make calculations, you don’t get anywhere. The first thing is, you put yourself into it.
Seemingly what he means to say is this: If there were, let’s say, there were some way that a person could receive the crown of priesthood, one would say, if you will receive the crown of priesthood, all the work was worthwhile, and if not, all those years were wasted. But the crown of Torah doesn’t work that way, it’s not either yes or no, rather it’s all relative. One merited the entire crown, and one merited that he learned many years, and he didn’t receive all the reward. No, this is what the Rambam wants to say here, that even if you won’t be able to finish, even if you won’t be able to, but you received for your Torah and for your reward. The effort was still worthwhile. In the end you didn’t merit, you didn’t become truly a great talmid chacham, but you became somewhat of a talmid chacham.
Halacha 2 (Continued): “Make Your Torah Fixed and Your Work Temporary” – The Price of Dedication
Speaker 1:
You exerted yourself on Torah, you received… It was still worthwhile for the effort, or you are at least somewhat of a talmid chacham. No, this is what he says here, but this is what divides the Jews, one must divide the Jews.
I look at it the whole time from this perspective, that the Rambam wants to portray here how extreme, how strong the dedication must be. All these things are to remove things that a person thought that my commitment to Torah is conditional, if it succeeded, if there’s money and so forth. So he continues to go with such things in the next sections of laws.
Before this I feel that the Rambam comes here to strengthen one who was not successful. But certainly one must strengthen, the Rambam himself wrote a letter, you know such a beautiful letter, if we’re talking about encouragement, such a beautiful letter the Rambam wrote to someone named R’ Jabar? Something like that, a ba’al teshuva or a convert, I don’t think, someone tremendously… not R’ Ovadia, no. There was someone R’ Jabar I think? A Jew, a simple Jew, sat down to learn Rambam, he wanted to learn tremendously. He heard that there is a book Rambam, Mishneh Torah, a simple book that one can learn, so he sat down to learn. And people made fun of him, said that the Rambam doesn’t learn Rambam, he learns Gemara, that time is coming, he has Tosafot, he understands everything. The Rambam wrote him a very beautiful letter to strengthen him, saying that every Jew who learns is a mitzvah, he should strengthen himself, he should fight. That person wanted to answer for the Rambam also in the dispute, to fight back, the Rambam wrote him a letter that he shouldn’t fight for him, the Rambam says “don’t fight, you sit and learn”.
But here I think the Rambam comes to bring out that the time and season of idleness and nullification is more I think the point here. He stands and says that it’s simple he says, you want Torah? Don’t make any calculations! You must commit yourself to the entire Torah, to the entire life.
Discussion: Crown of Torah – Ability or Effort?
Speaker 2:
According to the Rambam, someone who has toiled his entire life, and let’s say he has no talents, will it be said that he acquired the crown of Torah? Is the crown of Torah already the crown of the effort of Torah, of learning constantly.
Speaker 1:
No, what he cannot, he cannot. We’re not talking now about what he cannot, now we’re talking about what he can. There is such a thing, reward according to effort. But the guidance here, this is guidance for someone who wants… Most people don’t fulfill the mitzvah properly, I’m very emphasizing this language. Most people don’t fulfill the mitzvah properly. There are mitzvot that one fulfills, a very ba’al habayit-ish Jew. Everything is the part that you say, is for that person. If you want to do it properly, and all these excuses, even encouragement is also still an excuse. Stand, no, you’re going to learn the entire Torah, and even at the price of whatever it costs, without any excuses. If you didn’t succeed, one must strengthen you then. But one must yes, it seems that if someone… two people came to the crown of Torah, one did it with more effort, the one who did it with more effort is more important.
Speaker 2:
No, the Rambam doesn’t hold that way.
Speaker 1:
He only means to say that this is the reward according to effort, the one who is afraid of the problems, so what does one do? I know, I know, I receive reward for it. The Rambam doesn’t come… Let me say very clearly, the Rambam, crown of Torah means someone who can actually learn, not someone who struggles. Struggling is a nice thing, but the Rambam doesn’t say about him. That person goes back to the previous chapters, he should learn as much as he can. Here we’re talking about someone who doesn’t accept the excuses. The Rambam says that there is an obligation of effort, not an excuse.
According to halacha, someone who is obligated to live in suffering, is not obligated. According to halacha he is obligated after he has livelihood. Even if you remember, in chapter 1 we learned, that we’re going to divide the time. Even if you remember there, we thought there, I questioned and laughed at him, I don’t hold of a life of suffering. A person may live comfortably, not poorly, perhaps it’s even a mitzvah, to give charity and so forth. Here we’re talking about a different level, about a different level that he doesn’t do that, and then it’s a different thing.
Okay, enough talking about this. Let’s continue.
“If This Thought Arises in Your Heart” – The Rambam’s Warning
Speaker 1:
It is written in the Torah, “be wholehearted”, a person should think this way, “until they call him a fool and cruel”, cruel. Afterward, until means until inclusive. First let’s go work a bit. And make money, just as the Rambam said earlier that first one must be settled and established, and afterward. Here it goes completely opposite to what he himself said.
Speaker 2:
No, why is it opposite?
Speaker 1:
He tells you that you’re going to catch this person? First one must learn Torah, yes. But first we’ll make money, and afterward we’ll go learn. Or, or, a check in my account, we’ll go acquire what I need, buy what I need, and afterward we’ll open a tractate, and afterward we’ll become available from my busy businesses, and then sit down to learn.
What is the main point? Says the Rambam, “If this thought arises in your heart”, if you will think this way, “you will never merit the crown of Torah”, you will never merit the crown of Torah. You will always have other excuses, the businesses will always become new businesses. That’s how it works, people who are busy will always be busy, and will always have other excuses.
Rather, make your Torah fixed and your work temporary. Learn most of the time, and you will find a bit of time to be busy with the important things you need to do. “And do not say”, he brings the language of the Mishna, “And do not say when I am free I will study, for perhaps you will not become free”, you will never become free for Torah.
Dedication Means Paying the Price
Speaker 1:
Further, more sources. One can hear the thought of this person. The Rambam says here like this, the person thinks that learning Torah takes such a great level of dedication, I’ll say now not to learn, and afterward when I will take care of all other things, then I will sit down to learn. Says the Rambam, no. What you say that Torah must take your entire mind, must already begin. Eh, you need to take care of other things? You will forgo that. That’s not dedication. This one thought that says that now until first I will finish opening and afterward I will dedicate myself, you have no dedication in short. Because dedication means that you are forgoing something for it. You say, when I will have all the time, I will be dedicated. In short, you’re not doing anything for it, you’re not committed.
Speaker 2:
As you say, perhaps there can be a slightly different interpretation, that he goes here against the person who wants to be perfect. The person says like this, I know that if I will still need to take care of something, I won’t be able to learn a whole day truly with one hundred percent focus. Says the Rambam, learn with ninety percent focus, but learn now, not that you will go learn a year from now.
Speaker 1:
That’s already further my encouragement approach. And he says it, you will have a bit of time, but the next choice is that you won’t learn anything, and afterward you’ll have a whole day and a whole night to learn. He says, no, no, no, learn now most hours of the day.
I am much more in this idea. That here stands the price, not encouragement. Here stands how much it costs.
Who is Exempt? – The Rambam Speaks to One Who Wants
Speaker 1:
Who is exempt? Everyone is exempt. No one is obligated to pursue. The Rambam doesn’t say that anyone is obligated in any time-bound positive commandment. One must be engaged with dedication of the heart. The entire halacha is for whoever wants. You don’t need encouragement. You don’t want, make a living life, be a servant of Hashem. But you say, it still fits with what he said that one must be distracted from everything. About this, when the person thinks, “I’m not yet ready to be distracted from everything,” says the Rambam, “push yourself, be as distracted as you can.”
Speaker 2:
No, no, I don’t say that.
Speaker 1:
I say the answer is that being distracted means paying for it. It doesn’t mean, “I sit in tranquility.” You’re not paying anything for that. It must cost. It’s simple that it must. If theoretically I’m satisfied, I don’t need any mitzvot to cost. But the dedication means, in this world usually it must be that it will cost. Someone who is not satisfied to pay for it, is certainly that… Usually, here it says forever, forever can perhaps be that he has an elevation of his times, it doesn’t mean that. It means like this usually, in this world it works this way. Whoever doesn’t hold by paying now the price that it costs now, won’t pay tomorrow the price that it costs tomorrow. It’s a different price. He will be in tranquility, he will have other pleasures that he wants to do, if he wants for the sake of when you become free.
Very good.
Halacha 9: “It is Not in Heaven Nor Beyond the Sea”
The Rambam’s Exposition
Speaker 1:
The Rambam continues, “Thus said the Torah, ‘It is not in heaven nor beyond the sea'”. One way the Rambam already learned it regarding that one cannot say any prophecies and signs on Torah. But here the Rambam says the simple meaning, he speaks of the importance of Torah. The importance is the cost, the price.
“It is not in heaven”, it is not found among the arrogant. The Torah is not found among the haughty, those who hold themselves as high as the heavens. Interesting language. But arrogance he means here arrogance as usual, or here we’re talking about a person who also wants to support worldly life, a person who has a… Okay.
“Nor is it beyond the sea”, the Torah is not found among those who are busy also with making a living and traveling for business. He is a traveler to traveler, for example. Because livelihood means that someone travels from afar, it’s a great nullification of Torah, or a traveler whose entire life is taken away.
“The Sages said, not everyone who increases in commerce becomes wise”. Not the one who does commerce will become wise in Torah, will become clever. Sometimes it happens, it’s a great wonder what work can do. And they commanded and said, therefore the Sages said again, be little in business, do little business, not very overwhelmed, rather do perhaps a small livelihood, and engage in Torah.
Halacha 10: Words of Torah Are Compared to Water – Humility and Torah
The Parable of Water
Speaker 1:
The Rambam continues, Words of Torah are compared to water, to water, the parable is water, as it says “Ho, everyone who thirsts, come to the water”, stands for Torah, whoever is thirsty should go to water to Torah. Why not? Learn like this, Just as water does not gather in a sloping place, a puddle of water doesn’t form on a sloping mountain, but at the bottom of the mountain, rather it flows down from it, it pours down from the hills, and gathers in a low place, and it collects together in the flat place, in the place where it can take the water, the lowest place one means to say here, right?
So, he says, so words of Torah are not found among the arrogant, it’s not found among the people who are on the mountain, people who are haughty, nor in the heart of any proud-hearted person, it’s not found in the heart of the arrogant, of the person who has a high proud heart, but rather in the humble, but by a person who is lowly, and lowly of spirit, a person who is humble.
Why Specifically Humility? – The Rambam’s Explanation
Speaker 1:
Ah, now the Rambam gives a very good explanation, what comes in specifically lowly of spirit to Torah? Now he says, why a humble person, only a humble person? Because someone who is arrogant won’t submit himself to other sages, someone who is rolling in the dust at the feet of the sages, and removes the desires and pleasures of the time from his heart.
I think that gasut haruach (arrogance) perhaps means opinions, someone who lives a better life, a person who has a better life. And anavah (humility) here means a person who can be mafkir (renounce) the taavot olam hazeh (worldly desires), mesir hataavot vetaanugei hazman milibo, ve’oseh melacha bechol yom me’at kedei chayav (removes desires and temporal pleasures from his heart, and does a little work each day for his livelihood), he works only a little for his livelihood, im lo yihiyeh lo ma yochal (if he doesn’t have what to eat), if he doesn’t have what to eat, if he doesn’t even need that, he learns the whole day, ush’ar yomo velailo oseik baTorah (and the rest of his day and night he engages in Torah).
Anavah and Parnassah – A Practical Understanding
Speaker 1:
There could perhaps be another understanding of how gaavah (pride) comes in, because it takes great anavah for a person to be working for twenty-five dollars an hour, I know he sells a little fruit at night to be able to live. He wants, if anything, that I should work.
Halacha 3 (continued): Gaavah and Anavah in the Context of Torah Learning
Speaker 1: But that requires the whole focus. Perhaps that’s how gaavah and anavah come in here.
Speaker 2: Yes, I think it’s connected, but the meaning there is “lechol yamav” (for all his days), he’s a poor worker, he works a little, but it doesn’t take away his head, he does his work and he goes right back to learning.
But what we see is that what’s clear here is that the middot (character traits) are gaavah, what he says “gasut haruach,” “govah lev” (haughtiness of heart), doesn’t mean that he considers himself great, not the subject. It’s an action, as I always say that gaavah means how one conducts oneself among people.
The one who is a gaavatan (arrogant person), he always goes around with his big car with everything, he’s not the one who sits by the chachamim (sages) “be’afar ragleihem” (in the dust of their feet). Perhaps here also comes the expression. Both things are not good. He won’t sit by the chacham, and he won’t work at a cheap job that doesn’t take away his focus from learning.
Right, I’m thinking perhaps about the expression “be’afar ragleihem,” you know, it comes to show that the chacham isn’t always, they haven’t swept there in the beit midrash (study hall), it’s a bit poor, and not such nice marble where one sits. One must be a bit machnia (humble) oneself to go where the greatest chacham is and where it’s appropriate to learn, and there one finds the Torah.
I think everything fits here very well, because this affects the person who is a baal gaavah (arrogant person), he won’t say chas veshalom (God forbid) he won’t learn. He says, “Now I really can’t focus properly on learning, because I need to make a lot of money. That one, that poor one works every day, he has to go away from learning. I, once I go make enough money, I’ll learn the whole day.”
Okay, the simple person, is such an anav (humble person) who says “I’m not a talmid chacham (Torah scholar), the rav is the talmid chacham, and we make ourselves machnia before him,” and “I’m not working a fancy parnassah (livelihood), I’ll do making a little money as much as it works out to learn,” he goes to the very great talmid chacham. Very good.
So it all came out that one is a young man, he doesn’t have any money, he doesn’t have anything, but he wants to be zocheh (merit) Torah, he can, and he should, in this way.
Now one goes to the division between Yissachar and Zevulun, because the poor person, after all he will become a Yissachar. The fine Jew who wasn’t machnia himself, he will become the Zevulun.
Halacha 4: “Kol hasam al libo she’ya’asok baTorah velo ya’aseh melacha veyitparnes min hatzedakah”
Speaker 2: And he says, so now one goes to the other side. Now you’ll think that this means one may be a kollel young man. One must learn further.
Yes, very important. The Rambam now goes, as is known that the olam (world) didn’t agree with the Rambam. But now the Rambam goes to the other side.
If he has such a thought by himself, when he learns, he gives up taanug hazman (temporal pleasure), he only sits learning, the person thinks that one can be a kollel young man, to lay himself upon other people. One must understand that sometimes there is an institution, that is called kollel, that’s a different din (law). The Rambam also knew the institution, which is called a yeshiva.
The Rambam very much didn’t like the Geonim. Kol hasam al libo she’ya’asok baTorah velo ya’aseh melacha (Whoever sets his heart to engage in Torah and not do work), someone who thinks, he makes such a plan, she’ya’asok baTorah velo ya’aseh melacha, he won’t do as the Rambam has now said that he should work a little to be able to support himself, rather he’ll learn completely, not do any melacha (work).
Eh, how will he have parnassah? Veyitparnes min hatzedakah (and be supported from charity), he wants to be supported from tzedakah (charity). Harei zeh chilel et Hashem (behold this one has desecrated God’s name), this is a long list of things that he does. Uvizeh et haTorah (and disgraced the Torah), he disgraces the Torah. It’s actually, because the Torah is no longer an honorable thing. Now, instead of giving tzedakah for a sick person, one will give money for people who learn Torah. It’s a disgrace to the Torah.
Vechivah me’or hadat (and extinguishes the light of religion), he extinguishes the light of dat (religion). Actually, I think it’s more than dat, because it’s also almost as if he… It becomes that the baalei Torah (Torah scholars) are those who demand.
The Rambam also knew the institution called a yeshiva. The Rambam very much didn’t like the Geonim.
The Rambam’s Critique of the Geonim
The Geonim demanded money, and were toveh befeh (demanded verbally). When a question came to the Geonim, one had to send money to receive the answer and the like. And the Rambam views this as kabbalat matanot (receiving gifts).
Everyone says that the talmidei chachamim are such exploitative people. They come with issurim (prohibitions), with halachot (laws) for the olam, and they ask for money too. It’s not just that he asks nebach (pitifully), that he asks for money, he even asks for money bekoach (forcefully), not just as nebach. And this is the kabbalat matanot, as one can see today also. It’s not a chiddush (novelty).
The olam views that the lomdim (learners), the Jews who they learn, they are such exploiters, they consider themselves iron, how does one say? Parasites, yes? They enjoy learning, and they still demand that one should support them for this too.
“Vegorem ra’ah le’atzmo venotel chayav min ha’olam haba”
Speaker 2: “Vegorem ra’ah le’atzmo” (and causes evil to himself) – he causes evil to himself, not just to the olam, perhaps to himself alone also.
Speaker 1: One must understand what’s bad for himself, he makes a good living.
Speaker 2: He probably means benefesh (in the soul), right? He destroys his own nefesh (soul) somehow.
Speaker 1: Perhaps gorem ra’ah le’atzmo venotel chayav min ha’olam haba is one thing?
Speaker 2: Ah, it’s the continuation. Venotel chayav… ah, according to the Rambam’s view, why?
Speaker 1: According to… It’s another thing. Perhaps in olam hazeh (this world) still, venotel chayav min ha’olam haba.
Speaker 2: Because he also becomes that he’s a nebach, and that’s also a bad middah (trait), he can become a baal middot ra’ot (person of bad traits).
The Bnei Yissachar wrote very sharply, I think in Agra Deperka, you remember, that a rebbe who is toveh befeh loses all his madregot (levels). He knew various great Jews who began to be toveh befeh, they asked the chassidim for money, and it was “venisruknu mikol vechol” (and they were emptied of everything), they became empty ice. This is a gorem ra’ah le’atzmo.
Yes, “vegorem ra’ah le’atzmo venotel chayav min ha’olam haba,” and he loses his chayav in olam haba, because he already receives his reward kehillah (community) in this world. That’s the thing, lefi she’asur lehanot midivrei Torah be’olam hazeh (because it’s forbidden to benefit from words of Torah in this world). One may not have hana’ah (benefit) from divrei Torah in olam hazeh.
Discussion: The Difference Between Here and the Previous Halacha
Speaker 1: This isn’t the regular halacha that we learned earlier that one may not ask for money for learning with Jews, from many aspects and because of aspects. This is another kind of way, not learning with others, but just so to get paid so they should be able to learn.
Speaker 2: Because here it’s much harsher than there. There he said that lechatchila (ideally) one shouldn’t do it, but if he has no choice, he swallows it down. This is even harsher.
Speaker 1: Only on Torah shebe’al peh (Oral Torah). Because there he said that the Torah shebe’al peh one gives a service, you charge him for learning with him. Here, you say, you charge me for learning with myself.
Speaker 2: Could be. Because also there the Rambam, it’s not the same thing, I know it has no connection, but there we spoke about teaching. The Rambam said that Torah shebichtav (Written Torah) one may, and Torah shebe’al peh he says one may not, he says that those who do it, it’s not that one may.
But apparently the osrim (those who forbid) who explain mean this, that the Torah is actually a great hana’ah, but not be’olam hazeh. One will receive spiritual reward, reward of olam haba. But he exchanges it for money, the understanding is, ah, by you the Torah is worth so much money, so he says, you can receive money, you won’t have any olam haba anymore.
Three Sources from Chazal
Speaker 2: Yes, and he brings three sources from the Chachamim on this. “Kol haneheneh midivrei Torah notel chayav min ha’olam.” (Whoever benefits from words of Torah takes his life from the world.) This is the understanding of how he said it, “notel chayav min olam haba.” The Rambam explained, and he brings the source for this from the statements of the Chachamim. Yes.
And further, “Ve’otzi’u vera’u amrei, lo ta’asem atarah lehitgadel bahem.” (And Otzi’u and Re’u said, don’t make them a crown to aggrandize yourself with them.) One shouldn’t make the Torah… It’s interesting, the Torah is a keter (crown), but one doesn’t make it for a keter lehitgadel (to aggrandize oneself). There is such a thing where he receives natural kavod (honor), because people should see the keter Torah and they should be machnia themselves. But he should manipulate that he should receive a keter Torah, demand from people kavod because he’s a talmid chacham, to be mitga’eh (boastful) with the Torah is an aveirah (sin), you shouldn’t do.
“Velo kardom lachpor bahem.” (And not an axe to dig with them.) He uses the Torah like an axe to dig with this. Instead of him actually taking an axe and digging and that should be his parnassah, he takes the Torah and that is his parnassah. Understand, this is a disgrace that the Torah is not an axe.
A Torah can be that the Torah is an atarah, but it’s not an atarah that you are mitga’eh with it. It’s an atarah, perhaps a real gadlut (greatness), but not gadlut be’einei bnei adam (greatness in the eyes of people). It’s a true gadlut.
“Ve’otzi’u vera’u amrei,” the Chachamim also said, “ehov et hamelacha usna et harabbanut.” (Love work and hate rabbanut.) You should love the melacha, as you said earlier, working a little in money basically, what is this?
Speaker 1: Very good, melacha is not esek (business). Melacha means work.
Speaker 2: “Usna et harabbanut.” (And hate rabbanut.) Yes.
Speaker 1: Ah, you mean yegia kapayim (toil of hands). Yes.
Speaker 2: “Usna et harabbanut.” And there are those who hate rabbanut, that means to get paid for learning. And rabbanut means literally to aggrandize oneself over other people, means to be a rav.
Speaker 1: Not necessarily the word rav, I mean gadlut, yes, like authority, something like that, power. Yes.
Speaker 2: You know the well-known interpretation, ahavat hamelacha usna’at harabbanut, that he loves the part of melacha of the rabbanut, and he hates the rabbanut shebarabbanut (rabbanut within rabbanut). One can also be a rav and…
Speaker 1: Okay, I must say that I think everything is with percentages.
Speaker 2: No, no, but here there is such a thing that a person who learns Torah, but he learns with other people and he helps people, there is a way to do it without what the Rambam says. Redifat hasarah (pursuit of authority), rabbanut means that he brings here the language from the Mishnah, redifat hasarah, afterwards the kitah (dispute) with the second rav, and the like, which stands here.
And there is a statement of Chazal, “Keivan shenitmaneh adam milematah na’aseh rasha milema’alah” (Once a person is appointed from below he becomes wicked from above). Everyone who receives an appointment from below becomes a rasha from above, this means that one views him as a rasha.
Speaker 1: Okay.
Speaker 2: And another thing they said, “Vechol Torah she’ein imah melacha sofah beteilah” (And all Torah that doesn’t have work with it, in the end will be nullified), because in the end this will be nullified. Apparently this is the “kibui me’or hadat” from earlier, this is the “gorem ra’ah le’atzmo.”
Speaker 1: Yes, because in the end he’ll go manipulate, manipulate, try what he can, in the end he won’t be able to learn anymore. He’ll stop. Whereas if he would have taken a small job on the side, he would have been able to continue learning.
Speaker 2: Vesof adam zeh sheyigzol et haberiyot (and in the end this person will steal from people), in the end he’ll have to steal from people. They won’t give money anymore for his tefachah (palm), and he’ll come up with other excuses to be able to receive tzedakah money. He’ll sell to people that he’s a choleh (sick person), such kinds of things.
Speaker 1: What gezeilot (theft) means apparently not… Or he’ll take ribit (interest), and he’ll take shochad (bribery), such sorts of things. He’ll do greater aveirot.
Speaker 2: I think he means to say, he won’t… To steal is also work. He’ll find a way how to steal, only the legal tricks, the chatmat kocham (signature of their power).
Halacha 4 (continued): “Ma’alah gedolah hi lemi shemitparnes mima’aseh yadav”
Speaker 2: And the Rambam says further, “Ma’alah gedolah hi lemi shemitparnes mima’aseh yadav” (It is a great virtue for one who supports himself from the work of his hands). Now the Rambam will say the positive, until now it was negative, now he’ll say positive. “Ma’alah gedolah hi lemi shemitparnes mima’aseh yadav”, it’s a great ma’alah (virtue), it’s a great importance. It’s midat chassidim harishonim (the trait of the early pious ones), it’s from midat chassidim harishonim, as the Rema said, I think, in… as the Rema said in hilchot Talmud Torah, that many of the Amoraim had work, had a sword.
And last Friday, or two chapters back, he meant to say there that even so one can learn, and now he’ll say that it was actually the custom that one should lechatchila work.
But here he means the words “mima’aseh yadav,” they didn’t travel around being merchants there me’ever layam (overseas).
Halacha 4 (end): “Mima’aseh Yadav” – The Ideal of Manual Labor
Speaker 1:
Midat chassidim harishonim hi, it’s from the middot of chassidim harishonim, as the Rambam said, I think, at the beginning of hilchot Talmud Torah, that many of the Amoraim had work, worked hard.
Now, he said here, last Friday, two chapters back, he meant to say there that even so one can learn.
Now he’ll say that it was actually the custom that one should lechatchila work.
But here he means the words “mima’aseh yadav,” but not traveling around in business there yordei hayam (seafarers).
This is the way, the Rambam has a certain way, he wants one should work with the hands, because that’s something that doesn’t take away your focus so strongly, you give away a little time, and you can still learn Torah.
Umidat chassidim harishonim hi, uvezeh zocheh lechol kavod vetovah sheba’olam hazeh ule’olam haba.
It’s actually not kavod, as you have kavod with this, but this is the true kavod vetovah sheba’olam hazeh ule’olam haba.
Because even be’olam hazeh, the one who lives on someone else’s account, in the end one looks down on him.
No, he means here both, versus the one who becomes a businessman, and versus the one who receives kavod from learning.
Okay.
Shene’emar “yegia kapecha ki tochal ashrecha ba’olam hazeh vetov lecha le’olam haba”, shekullo tov.
It means that the “tov” is actually related to olam haba, because olam haba is there tov, here in olam hazeh there isn’t truly any tov.
Okay, until here was the subject.
—
Halacha 5: “Ein divrei Torah mitkaymin bemi shemerafeh atzmo aleihen”
Speaker 1:
Now one will learn more, now one comes already to more chizuk (strengthening), more detailed chizuk of how to toil in learning. Yes?
The Rambam says, “Ein divrei Torah mitkaymin” (words of Torah don’t endure), divrei Torah mitkaymin means it doesn’t hold, that is, it should accumulate, it should become a great collection of Torah.
Yes, one wants that a person should learn, every day Torah, should strengthen everything he already knows, and so he grows up a great talmid chacham.
It doesn’t hold, “bemi shemerafeh atzmo aleihen” (in one who is lax with them), one who does it lightly.
One can also say, he doesn’t remain by learning, he won’t become a talmid chacham, he won’t remain.
In the end he’ll find one of the excuses that were just said.
“Bemi shemerafeh atzmo aleihen”, one who does it weakly, one who doesn’t exert himself so strongly, “velo ba’alei seudim mitoch eidun umitoch achilah ushtiyah” (and not among those who feast in pleasure and from eating and drinking), “mi shemamit atzmo aleha” (but one who kills himself for it), which this is apparently a lashon guzma (exaggerated expression), one who… The Ramban explains, aha, “hametzaer gufo tamid” (who constantly afflicts his body), “velo yiten shenah le’einav vele’afapav tenumah” (and doesn’t give sleep to his eyes nor slumber to his eyelids), he has no sleep in the middle of learning.
Discussion: How Does “Mamit Atzmo” Fit with Hilchot Deot?
Speaker 2:
Apparently the Ramban means… You say that the Ramban means like he says in hilchot deot that a body one must learn and sleep enough, and not be afflicted for this?
Speaker 1:
The Ramban means that even it sometimes happens that you’re in the middle of learning and it’s strenuous for you, and you’re struck with tiredness.
Speaker 2:
First of all, it could be that as you say that he’s not speaking that he doesn’t sleep ten hours a day, but eight hours.
Speaker 1:
It could also be that the talmid chacham is even more, he toils, he exerts himself more, he sleeps seven hours because he must finish that tractate, he has a deadline, I know, could be.
The Ramban’s Hint: “Oholei Hachochmah”
Speaker 1:
Ah, he brings by way of hint, only the one who kills himself “be’oholei hachochmah” (in the tents of wisdom), it means that he doesn’t live comfortably, but he afflicts his body.
Why the tent? Because he mentioned earlier, when he spoke of Nachat Navi, the Ramban said that the tent is a hint to all matters of this world, which are not important at all.
Here he says, not that tent, but rather the tent of wisdom. Okay.
“Hitrafeita beyom tzara tzar kochecha” – The verse from Shlomo
Speaker 1:
“And so said Shlomo”, he explains the statement of Chazal, yes? So Shlomo said in his wisdom, as it says in the verse, “Hitrafeita beyom tzara tzar kochecha”.
What does it mean? I don’t know.
So, he says that the meaning is, if you are mitrafeih beyom tzara, as was said earlier, merapeh atzmo al divrei Torah, he lets go, he doesn’t exert himself beyom tzara, it’s a hard day today, today I don’t want to learn.
Ah, there’s no more strength, there’s no more… there’s nothing left to tzar kochecha, that your strength in Torah becomes weak.
“Ve’ulam af chochmati amda li”, on this Chazal explain, “chochma shelamadeti be’af”, the Torah that I learned even when I encountered charon af, and it came with pain, “amdu li”.
I think all these things, I think it’s a chizuk, but… I think a person thinks it should be easy, it should be a keter Torah, and then when he sees it’s a hard day, he has no strength, he becomes broken.
What do they tell him? I wanted to be strong, why wasn’t I successful in my sense?
They tell him that no, it’s made that way, it doesn’t work that way. Even then, as you see that no business goes easily, most things have periods, it’s not always like that.
Even when the day comes that there’s bitterness, strengthen yourself with love, because that’s the portion that was meant, it must be so.
Discussion: The answer to the contradiction with Hilchos Deos
Speaker 2:
Very good, you’re saying that this answered what we asked about earlier that one should sleep. He doesn’t say that one must learn every day… One can learn every day eight hours, it’s enough, no, twelve hours, which remains after taking away the eight hours for sleep.
But he says that even a person who sleeps the eight hours, suddenly he’ll be tired, because naturally it’s so, because there comes a period that doesn’t go so smoothly, or a day that doesn’t go so smoothly, he’ll feel tired.
Then they say, go sleep. No, these are tests that aren’t because… or…
Speaker 1:
Yes, yes, yes, I understand what you want to bring out. It doesn’t mean it’s not appropriate. The Rambam spoke so strongly in Hilchos Deos against afflictions. He doesn’t mean that one should make afflictions and will understand the learning better.
He means simply to say that a person shouldn’t become lost. Ah, it was a bit hard. The Torah made it that sometimes it’s hard, and one pushes through it. And certainly many times it’s easy. He doesn’t mean it must be hard, it’s not an obligation.
Speaker 2:
He mentioned that the Rambam in Hilchos Teshuva chapter 8 doesn’t hold so strongly of reward and punishment. He says that’s only bedi’eved, lechatchila it should be good, one should enjoy.
Speaker 1:
He means that… but it will mean that you shouldn’t think that when you have a hard day, “okay, today I’m not going to learn”. Right. Whatever your kevius is, that’s not to be abandoned.
Ah, I have to finish, I said, perhaps this is the meaning of “ki miTzion teitzei Torah”. A person says, today I’m tired, I don’t have a good head, I can’t learn, it didn’t work out.
For this there’s a special segulah, sometimes specifically that day when one is tired one has a better clarity, it’s worth it. Certainly usually one should sleep well, one should be able to learn, everything is good, one should be able to learn. But if it’s a hard day, there’s also in this something of a segulah.
“Al tomar lekshe’efneh eshneh” – Again
Speaker 2:
What is actually the simple meaning? Let’s say a person makes a calculation, one must learn, I know that one learns twenty-five thousand hours and one has a talmid chacham. He’ll say, I’m going to learn the twenty-five thousand hours, now I’ll take off an hour, I’ll make it up somewhere else. That’s what’s written in the words “al tomar lekshe’efneh eshneh”.
Speaker 1:
It seems that the Rambam says here that a person will always have excuses and there will be tests, and don’t fool yourself. It’s not a law that you don’t have enough time both to sleep and to learn. Rather the point is that you’ll have many times tests, but then when you’ve accepted the learning you shouldn’t stop.
Speaker 2:
As you’re explaining, yes, very good. I think it’s simple.
—
Halacha 6: Advice on how Torah should be retained
a) Learning in the beis haknesses – Not forgetting
Speaker 1:
The Rambam says further, “Amru chachamim, bris kerussa lechol halomed Torah bebeis haknesses shelo yishkach meheira”.
There’s a bris kerussa, this is like a promise for a person, that when someone exerts himself in learning in the beis haknesses… Usually we know that beis haknesses is where one davens. Here they say that beis haknesses means the place where one learns.
“Lo bemeheira hu shocheach”, he won’t forget the learning. Learning in the beis hamidrash helps him to remember.
Perhaps this continues from the whole “lomed al menas la’asos”, that in the beis hamidrash there’s something more.
It could be that beis haknesses means one learns berabim, perhaps that’s the point why one doesn’t forget, because one learns with other people one doesn’t forget.
b) Learning betzinah – Makes wise
Speaker 1:
“Vechol halomed betzinah mechakeim, shene’emar ve’es tzenu’im chochma”.
It could be that the point is that when one learns betzinah, indeed one learns alone, one can perhaps go deeper, because one doesn’t get distracted, one doesn’t learn with someone else. One learns alone.
But when one learns with someone else, perhaps one learns with more enthusiasm, and one says it in a nice way, because one must say it briefly for a student, then one remembers it.
There are two pieces of advice how a person learns twice. Once one should learn alone, because when one is alone one benefits, one thinks, one thinks until one says it well, one becomes wise. Then one must learn… no, one needs both. Every sugya you should once learn alone well with depth, and then you should once learn it through with your chavrusa or something like that.
It’s not clear. Perhaps the beis haknesses betzinah is when the crowd davens the opposite, he goes to the beis haknesses when they’re not davening and he’s alone there. I don’t know.
Perhaps sometimes one does this advice, sometimes that advice.
Perhaps I want to think the opposite, that this all came to say one shouldn’t look for excuses. Not that you need to be at home, you need to have your community. Not that you need to have your chavrusa, you can be betzinah is also good, the opposite, at home is also good. So I have another piece of advice.
Eh, it’s not the best three pieces of advice, it’s not clear.
c) Mashmi’a kolo – His learning is retained
Speaker 1:
“Kol hamashmi’a kolo bisha’as talmudo, talmudo miskayeim beyado”. Because he learns out loud, talmudo miskayeim beyado, it will be retained. This saying also helps you absorb.
“Aval hakorei belachash, meheira hu shocheach”, because he learns quietly, he quickly forgets.
Interesting thing. And the Gemara in Eruvin has a story that Berurya encountered a student who was learning belachash, she gave him a push and said, doesn’t it say “arucha bechol ushmura”, if it’s in the 248 limbs it’s preserved.
I thought recently that for that she had to give him a push, because just with the 248 limbs, he can’t just say it, because he said nothing at all. Interesting.
Discussion: How do the three pieces of advice fit together?
Speaker 2:
But now, it’s interesting, because mashmi’a kolo fits with beis haknesses, by both the point is not forgetting. And learning with a student betzinah is not not forgetting, but rather makes wise. It could be you become smart but you’ll forget. It’s two things, two levels, two matters. It’s more depth, it’s more bekius.
Speaker 1:
Yes, even it’s on review, on chazara.
Okay. The Rema says further.
Speaker 2:
Okay, actually here, for example I can see if I read the Torah in shul, okay, it’s not exactly that, because one prepares, but then I remember better the pesukim, the words. But to understand is not necessarily.
Speaker 1:
They say it also even regarding other things, that when one says things out, I know, affirmations, when one says something it’s stronger. One hears it in one’s own voice, the ear hears one’s own voice.
Speaker 2:
Right, it could actually be that this is more a law of review, of remembering, more than of understanding. One doesn’t actually understand, but it becomes a part of you, it becomes more.
—
Halacha 6 (end): Learning at night
Speaker 1:
“Af al pi shemitzva lilmod bayom uvalaylah”, even though the mitzvah is lilmod bayom uvalaylah, as it’s said in the first chapter of Hilchos Talmud Torah “vehagisa bo yomam valayla”, “ein rov chochmaso shel adam ela balayla”, most wisdom one learns at night. This is seemingly simple, because there are no distractions.
“Lefikach mi sherotze lizkos beketer haTorah yizaher bechol leilosav”. The simple meaning is, not a normal person, one who wants to be worthy of the keter Torah.
—
Halacha 6 (continued): Learning at night – “Rov chochmaso ela balayla”
The Rambam’s words: Af al pi shemitzva lilmod bayom uvalaylah, ein adam lomed rov chochmaso ela balayla. Lefikach mi sherotze lizkos beketer haTorah yizaher bechol leilosav velo ye’abed afilu achas meihen besheina va’achila ushtiya vesicha vechayotza bahen, ela bedivrei talmud Torah vedivrei chochma.
One doesn’t actually understand, but it becomes a part of you, it becomes more.
And he continues: af al pi shemitzva lilmod bayom uvalaylah, even though the mitzvah is to learn day and night, as it’s said in the first chapter of the mitzvah of Talmud Torah, vehagisa bo yomam valayla, but ein adam lomed rov chochmaso ela balayla, most wisdom one learns at night. This is seemingly simple, because there are no distractions.
Lefikach mi sherotze lizkos beketer haTorah yizaher bechol leilosav, this is not a normal person, one who wants to be worthy of the keter Torah, yizaher bechol leilosav, he should be careful with all his nights, velo ye’abed afilu achas meihen besheina va’achila ushtiya vesicha vechayotza bahen, he shouldn’t lose even one night, ela bedivrei talmud Torah vedivrei chochma.
I think he means to bring out that the night, the few hours that there are at night, and he’s already said that one must also sleep, the few hours that there are between the sleeping and the not sleeping, when it’s truly a good time, one must hold it dear, because it doesn’t come again, there aren’t so many such hours in the day and in life.
“Rov chochmaso” – Chochmas hanistaros
I think perhaps, I don’t know, seemingly it’s not the simple meaning, that at night is when one must learn nistaros haTorah, yes, Pardes. He says, the mitzvah is always, but the “rov chochmaso”, the greater Torah that the Rambam said earlier is the chochmas hanistaros, this is the Torah that’s filled with divrei chochma. Divrei chochma can mean Pardes.
Amru chachamim… and this is also the difference between what one learns in batei knesiyos and what one learns alone. One becomes wise, usually one doesn’t learn with a chavrusa. Ein dorshin… ela betzinah.
“Balayla” – Perhaps the earliest morning hours
So, amru chachamim… he brings here a derasha from the sages, a sharp thing. Amru chachamim, ein goren shel Torah… because this is certainly for people, the thing that kills the learning is always today, there’s no exception. On this foundation the Rambam built his halachos. And this is the foundation of the shiur, that even though the shiur is every day, even not frightening, and it doesn’t come easily Shabbos and Sunday or Friday, one must exert oneself much more.
The Rambam says, amru chachamim, ein goren shel Torah. Goren is the barn where one gathers all the grain. The same thing, we want the Torah to become a great collection. You learn, you learn, you learn, you learn, you learn, you have a huge pile. You meet a young man, or even a bachur of eighteen, you’re already in yeshiva from thirteen, he says, “I have six blatt here, and four blatt there.” How does the pile become? Ein kol rina shel Torah ela balayla. The learning at night, that causes a great pile. It says, kumi roni balayla. “Roni” is similar to “goren,” there’s such a drash. This happened at night.
Interesting. What’s the simple meaning? For the same reason, seemingly. What about “goren”? And in Hilchos Brius the Rambam said that one should go to sleep early, and one should be up early enough before it becomes day. It could be that means “balayla.” It could be “balayla” means the Rambam. The earliest hours when one wakes up. Okay, one must think, there’s winter and summer. He doesn’t go into details. Okay, these are guidelines, clear.
“Make night” – A practical guidance for today
What’s the wisdom specifically at night? The Rambam already understands that you’re thinking about the word “at night” when the phone doesn’t ring, no telephone. It could be there’s a secret of a talmid chacham closing himself in a room. One can close the phone in the middle of the day and the windows. The Belzer Rav could close the windows to say it’s night. Or something like that. Make night. We have it harder. We must discipline ourselves, anyway, because we have at night also the notifications. So we must make the night. A new way. One must make the night. Okay.
That one must make oneself closed off, kol atzmosai tomarna. One must make oneself dead. Turn off all notifications.
Night as a “state of mind” – Different types of comprehension
There’s also something, the head works, at least how I feel it, day and night are different types of states of mind. There’s a certain clarity of day, but there’s also perhaps a certain creativity of night. There are types of ways of learning. About this it could be there’s mechakeim and there’s “and doesn’t forget.” Okay, but that’s not written by layla. No, no, no. There’s such a thing that one must learn all types of things. One must learn with chavrusos, one must learn alone, one must learn by a rebbe, one must learn in private, one must learn by day, one must learn at night. Because in different types, the mind always comprehends differently. One acquires Torah differently.
—
Halacha 6 (continued): “Chut shel chesed nimshach alav bayom”
So the Rambam continues. It says in the verse, yetzaveh Hashem chasdo yomam uvalayla shira imi tefila le’El chayi.
Kol ha’oseik baTorah balayla chut shel chesed nimshach alav bayom.
This is exactly what you said. Very good. A person learns at night, early in the morning he perhaps has a chut shel chesed, he perhaps has a reality of life, he perhaps has a connection to day and to night. But as it says, it could be that the chut shel chesed helps that by day when he’s engaged a bit in livelihood, he has there a chesed, he doesn’t have to work too hard, he doesn’t have to work too much, shene’emar yomam yetzaveh Hashem chasdo. And why is there chesed by day? Why will he need to come to chesed? Because uvalayla shira imi, because at night you’re engaged in song, shira means learning the Torah, songs, shira imi tefila le’El chayi, it’s both, one needs song and prayer.
—
Halacha 6 (continued): “Kol bayis she’ein divrei Torah nishma’in bo balayla eish ochalto”
Kol bayis she’ein divrei Torah nishma’in bo balayla eish ochalto. A house where one doesn’t hear learning there at night, eish ochalto. It says in Rashi that it means… why does it say it means a house? It means a house, because at night one is at home. So if they’re worthy, as the Gemara says in the Maharsha, is when there’s the Jew the Shechina is at home, but if not there’s desire. If there are no divrei Torah balayla, what is there balayla? There are desires balayla, eish ochalto. It’s a Chassidic interpretation.
Okay, but a simple simple meaning, what does it simply mean? That the house will burn down? Yes, first of all it means that it’s worthy to burn down. Must I learn? How do I always learn Aggados? Does it mean the house will burn down? Does it mean every house burns down? No, ra’ui lo. He doesn’t have the chut shel chesed, he doesn’t have the protection. But the point is simply, at night one is at home, and at night in a Jewish home, in a talmid chacham’s home, the Torah must be heard. That’s the point. Perhaps it could also be that if the father is up, and a fire starts in the house, he’ll quickly extinguish it because he’s up. It’s literal, it doesn’t mean… it means ra’ui. But the point is that it’s a law in the house, that a house of a talmid chacham must at night be heard there the divrei Torah, the walls must be absorbed in beauty. It could be that this is the… at night one learns at home alone, and by day one learns in the beis hamidrash.
—
Halacha 12: “Ki devar Hashem baza” – One who stopped learning
Okay, said Rav Yitzchak bar Shmuel in the name of Rav, “Anyone who eats and drinks and then prays, about him the verse says ‘and Me you have cast behind your back (gev)'”. Ah, now, so it is until here, perhaps a new… here we come to the end of the chapter, so we’re going to talk about what is when someone has begun to learn, and he hasn’t given up learning. Or what is more the progression, doing a progression here. There’s an order for someone who is dedicating himself to the crown of Torah, sometimes it happens that he has a test where he should leave. Sometimes he succeeds, and later he succeeds better. This is what the Rambam is dealing with in the last two halachos, he describes, both he warns that one should not leave, and also he brings out that what we have now said that this is the way of Torah, it won’t always remain difficult, it will become easy, it will become better, and one will receive blessings for it.
“Ki dvar Hashem bazah”, what does it say in the verse? “Ve’es mitzvaso hefer nefesh hahi tikareis”. According to the simple meaning, “ki ein ahavas ha’aretz beyado”. We see that he didn’t toil at all in divrei Torah. Someone who didn’t exert himself at all in his life. Ah, perhaps it means simply divrei Torah in the simple sense? He despised the Torah. So, “efshar lo lamad klal”. Ah, someone who didn’t learn at all. In his life. In his life, at all, “efshar lo lamad klum, ve’af al pi she’eino oseik, hu gam kein biklal dvar Hashem bazah”. What is this dvar Hashem bazah? The Torah that… perhaps “la’asok” means in this way, he can be a crown of Torah, yes? Not just learning, just simply. Someone who can reach the high level of Torah ve’eino oseik.
Or, someone who is already “kara veshanah”, he has already learned, and he has already reviewed as well, and afterwards he withdraws and he has gone away from this, “lehevlei olam, vehiniyach talmudo bezavit chashuchah”, he has abandoned the learning that he already learned and he wasn’t a journey at all, “bazah dvar Hashem bazah”, he has shamed the word of Hashem. It’s very harsh. It means someone who learned in yeshiva, he has already kara veshanah, and afterwards he has a wedding and he goes to become busy with business, so he’s already a porush, so he is bozeh dvar Hashem. “Shanah” means, I think, Mishnayos. Kara Mikra veshanah Mishnah. Or is the interpretation “shanah” an interpretation? Ah, he didn’t do the third part, the part of Talmud. He didn’t do the learning, the ma’aseh merkavah, which the Rambam says is the third part. It’s interesting, everyone who went to yeshiva is kara veshanah, and we don’t even know. This is what he says, this is a strengthening, or a warning, that someone who has already begun a little, you are a greater bozeh dvar Hashem, because you already know yes what it is. It’s such a “kara veshanah” porush, “keshe’yodei’a umakir”, because you already know yes. Someone doesn’t know.
—
Halacha 13: “Anyone who neglects Torah from wealth will ultimately neglect it from poverty”
Now you say, you would have thought that everyone will remain bitter, and we’re talking about the way of Torah? The Rambam says, no. “Amru chachamim, kol hamevatel es haTorah me’osher”, someone who even when he is wealthy, even he has money and he neglects Torah, his punishment will be “sofo levatel me’oni”, he will neglect Torah from poverty, he won’t have any shiurim.
And conversely, “vechol hamekayeim es haTorah me’oni”, even when he is poor, he toils, as you said before, he lives a life of suffering and he is engaged in Torah, “sofo lekayemah me’osher”.
Question: How will “sofo lekayemah me’osher” work according to the Rambam?
One must understand, how will he fulfill it from wealth? The Rambam doesn’t let him benefit from Torah, he may not take money from supporters. He has thrown away his business, he has no business, he does holy work. The Tosafos Yom Tov wasn’t clear, but he thinks that not benefiting from Torah also presumably has conditions. If students come who want to build him a yeshiva and they want the rabbi to live at a higher level so they can learn, one can benefit from the Torah. Meaning in a certain way, it’s a contemporary Tosafos Yom Tov, which can be the case, but the Rambam thought, the Rambam means to say that his business succeeded. The Tosafos Yom Tov says that he may not have any business, he must be with little business, he must do crafts, two things. The Rambam didn’t look like he doesn’t want one to doubt. It’s “gadol chalak me’osher”, and we don’t mean wealth. Osher means that he has a portion, he has enough money to live, he won’t need to toil. I don’t see that it’s a… the Rambam further about this.
We see many times this thing, that if one learns Torah from poverty one merits wealth. It says in the Torah, by the rebuke, that the rebuke and all the curses come “tachas asher lo avadeta es Hashem Elokecha besimcha uvtuv levav meirov kol”. You didn’t serve the Almighty when you had everything, when you had everything, “ve’avadeta es oyvecha”, you will now toil. Instead, because you didn’t serve the Almighty when you had, you will now serve your enemy when you won’t have. “Ve’avadeta es oyvecha asher yeshalchenu Hashem becha bera’av uvtzama uv’eirom uvchaser kol”. When you still had the chance to learn Torah, to serve the Almighty “meirov kol”, when you still had everything, and you didn’t use it, you will have the opposite, both to toil and also you will have it hard for your enemies.
And conversely it also says. But if one is yes, the Almighty says that when one learns with humility, “lema’an anosecha”, anosecha he interprets as a language of affliction, to afflict, or indeed to afflict, a language of oni, humility. “Lema’an anosecha”, will the Almighty make not difficult the opposite.
In short, when you still had the chance to learn Torah, to serve the Almighty from abundance, when you still had everything, and you didn’t use it, then the opposite, you must both toil and also you must work hard for your enemies.
And conversely it also says, but if it is yes, lema’an… the Almighty says that when one learns with poverty, “lema’an anosecha”. Anosecha he interprets, a language of poverty, or to afflict oneself, a language of oni. “Lema’an anosecha”, when the Almighty makes tests and He gives poverty, He gives difficulties, and one must learn, “lema’an heitiv’cha be’acharisecha”, in the end one should merit goodness, to renewal of kindness, to expansion, may it be His will that we merit.
Connection to “Im ein kemach ein Torah”
This is divided, presumably also like the old matter of “im ein kemach ein Torah”, because “im ein kemach ein Torah” is mainly to neglect from poverty. You will be the whole time a pauper and not learn.
Better you should now learn, specifically in poverty, and in the end there will be expansion, in the end honor will come, in the end you will have money, in the end you will have everything. This is already stated in the Torah.