🎓 שיעורים / Shiurim
🎧 שמיעה / Listen

אין פרק ב׳ פון הלכות דעות ברענגט דער רמב"ם דעם משל פון א חולה הגוף וואס זיין טעם איז קאליע געגאנגען — אזוי אויך ביי חולי הנפשות, מענטשן וואס זייערע מידות זענען פארקרימט און זיי מיינען אז שלעכט איז גוט. די רפואה איז צו גיין צו חכמים און זיך מרגיל זיין אין דעם פארקערטן עקסטרעם — למשל א כעסן זאל זיך פירן ווי ער פילט גארנישט — ביז ער קומט צוריק צום דרך הממוצע. ביי גאוה און כעס אבער זאגט דער רמב"ם אז מען דארף שטענדיג בלייבן ביים עקסטרעם פון ענוה און רואיגקייט, ווייל די זענען מחלות וואס דארפן אייביגע רפואה. דער פרק באהאנדלט אויך שתיקה — אז מענטשן רעדן צופיל און א חכם זאל רעדן ווייניג ווערטער מיט אסאך תוכן — און דעם איסור פון גניבת דעת און חנופה, אז א מענטש דארף זיין תוכו כברו און נישט אפנארן אפילו מיט איין ווארט.

▶ וידאו / Video
📖 טקסט הפרק / Chapter Text (Sefaria)
א
חוֹלֵי הַגּוּף טוֹעֲמִים הַמַּר מָתוֹק וּמָתוֹק מַר. וְיֵשׁ מִן הַחוֹלִים מִי שֶׁמִּתְאַוְּה וְתָאֵב לְמַאֲכָלוֹת שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לַאֲכִילָה כְּגוֹן הֶעָפָר וְהַפֶּחָם וְשׂוֹנֵא הַמַּאֲכָלוֹת הַטּוֹבִים כְּגוֹן הַפַּת וְהַבָּשָׂר הַכּל לְפִי רֹב הַחלִי. כָּךְ בְּנֵי אָדָם שֶׁנַּפְשׁוֹתֵיהֶם חוֹלוֹת מִתְאַוִּים וְאוֹהֲבִים הַדֵּעוֹת הָרָעוֹת וְשׂוֹנְאִים הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה וּמִתְעַצְּלִים לָלֶכֶת בָּהּ וְהִיא כְּבֵדָה עֲלֵיהֶם לִמְאֹד לְפִי חָלְיָם. וְכֵן יְשַׁעְיָהוּ אוֹמֵר בַּאֲנָשִׁים הַלָּלוּ (ישעיה ה כ) "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר". וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (משלי ב יג) "הַעֹזְבִים אָרְחוֹת ישֶׁר לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי חשֶׁךְ". וּמַה הִיא תַּקָּנַת חוֹלֵי הַנְּפָשׁוֹת. יֵלְכוּ אֵצֶל הַחֲכָמִים שֶׁהֵן רוֹפְאֵי הַנְּפָשׁוֹת וִירַפְּאוּ חָלְיָם בַּדֵּעוֹת שֶׁמְּלַמְּדִין אוֹתָם עַד שֶׁיַּחֲזִירוּם לַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה. וְהַמַּכִּירִים בַּדֵּעוֹת הָרָעוֹת שֶׁלָּהֶם וְאֵינָם הוֹלְכִים אֵצֶל הַחֲכָמִים לְרַפֵּא אוֹתָם עֲלֵיהֶם אָמַר שְׁלֹמֹה (משלי א ז) "חָכְמָה וּמוּסָר אֱוִילִים בָּזוּ":
ב
וְכֵיצַד הִיא רְפוּאָתָם. מִי שֶׁהוּא בַּעַל חֵמָה אוֹמְרִים לוֹ לְהַנְהִיג עַצְמוֹ שֶׁאִם הֻכָּה וְקֻלַּל לֹא יַרְגִּישׁ כְּלָל. וְיֵלֵךְ בְּדֶרֶךְ זוֹ זְמַן מְרֻבֶּה עַד שֶׁיִּתְעַקֵּר הַחֵמָה מִלִּבּוֹ. וְאִם הָיָה גְּבַהּ לֵב יַנְהִיג עַצְמוֹ בְּבִזָּיוֹן הַרְבֵּה וְיֵשֵׁב לְמַטָּה מִן הַכּל וְיִלְבַּשׁ בְּלוֹיֵי סְחָבוֹת הַמְבַזּוֹת אֶת לוֹבְשֵׁיהֶם וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ עַד שֶׁיַּעֲקֹר גֹּבַהּ הַלֵּב מִמֶּנּוּ וְיַחֲזֹר לַדֶּרֶךְ הָאֶמְצָעִית שֶׁהוּא דֶּרֶךְ הַטּוֹבָה. וְלִכְשֶׁיַּחֲזֹר לַדֶּרֶךְ הָאֶמְצָעִית יֵלֵךְ בָּהּ כָּל יָמָיו. וְעַל קַו זֶה יַעֲשֶׂה בִּשְׁאָר כָּל הַדֵּעוֹת אִם הָיָה רָחוֹק לַקָּצֶה הָאֶחָד יַרְחִיק עַצְמוֹ לַקָּצֶה הַשֵּׁנִי וְיִנְהֹג בּוֹ זְמַן רַב עַד שֶׁיַּחֲזֹר בּוֹ לַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה וְהִיא מִדָּה בֵּינוֹנִית שֶׁבְּכָל דֵּעָה וְדֵעָה:
ג
וְיֵשׁ דֵּעוֹת שֶׁאָסוּר לוֹ לָאָדָם לִנְהֹג בָּהֶן בְּבֵינוֹנִית אֶלָּא יִתְרַחֵק מִן הַקָּצֶה הָאֶחָד עַד הַקָּצֶה הָאַחֵר. וְהוּא גֹּבַהּ לֵב. שֶׁאֵין דֶּרֶךְ הַטּוֹבָה שֶׁיִּהְיֶה אָדָם עָנָו בִּלְבַד אֶלָּא שֶׁיִּהְיֶה שְׁפַל רוּחַ וְתִהְיֶה רוּחוֹ נְמוּכָה לִמְאֹד. וּלְפִיכָךְ נֶאֱמַר בְּמשֶׁה רַבֵּנוּ (במדבר יב ג) "עָנָו מְאֹד" וְלֹא נֶאֱמַר עָנָו בִּלְבַד. וּלְפִיכָךְ צִוּוּ חֲכָמִים מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ. וְעוֹד אָמְרוּ שֶׁכָּל הַמַּגְבִּיהַּ לִבּוֹ כָּפַר בָּעִקָּר שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ח יד) "וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ". וְעוֹד אָמְרוּ בְּשַׁמָּתָא מַאן דְּאִית בֵּיהּ גַּסּוּת הָרוּחַ וַאֲפִלּוּ מִקְצָתָהּ. וְכֵן הַכַּעַס מִדָּה רָעָה הִיא עַד לִמְאֹד וְרָאוּי לָאָדָם שֶׁיִּתְרַחֵק מִמֶּנָּה עַד הַקָּצֶה הָאַחֵר. וִילַמֵּד עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יִכְעֹס וַאֲפִלּוּ עַל דָּבָר שֶׁרָאוּי לִכְעֹס עָלָיו. וְאִם רָצָה לְהַטִּיל אֵימָה עַל בָּנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ אוֹ עַל הַצִּבּוּר אִם הָיָה פַּרְנָס וְרָצָה לִכְעֹס עֲלֵיהֶן כְּדֵי שֶׁיַּחְזְרוּ לַמּוּטָב יַרְאֶה עַצְמוֹ בִּפְנֵיהֶם שֶׁהוּא כּוֹעֵס כְּדֵי לְיַסְּרָם וְתִהְיֶה דַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ כְּאָדָם שֶׁהוּא מְדַמֶּה כּוֹעֵס בִּשְׁעַת כַּעֲסוֹ וְהוּא אֵינוֹ כּוֹעֵס. אָמְרוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים כָּל הַכּוֹעֵס כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְאָמְרוּ שֶׁכָּל הַכּוֹעֵס אִם חָכָם הוּא חָכְמָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ וְאִם נָבִיא הוּא נְבוּאָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ. וּבַעֲלֵי כַּעַס אֵין חַיֵּיהֶם חַיִּים. לְפִיכָךְ צִוּוּ לְהִתְרַחֵק מִן הַכַּעַס עַד שֶׁיַּנְהִיג עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁ אֲפִלּוּ לַדְּבָרִים הַמַּכְעִיסִים וְזוֹ הִיא הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה. וְדֶרֶךְ הַצַּדִּיקִים הֵן עֲלוּבִין וְאֵינָן עוֹלְבִין שׁוֹמְעִים חֶרְפָּתָם וְאֵינָם מְשִׁיבִין עוֹשִׂין מֵאַהֲבָה וּשְׂמֵחִים בְּיִסּוּרִים. וַעֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר (שופטים ה לא) "וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ":
ד
לְעוֹלָם יַרְבֶּה אָדָם בִּשְׁתִיקָה וְלֹא יְדַבֵּר אֶלָּא אוֹ בִּדְבַר חָכְמָה אוֹ בִּדְבָרִים שֶׁצָּרִיךְ לָהֶם לְחַיֵּי גּוּפוֹ. אָמְרוּ עַל רַב תַּלְמִיד רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ שֶׁלֹּא שָׂח שִׂיחָה בְּטֵלָה כָּל יָמָיו. וְזוֹ הִיא שִׂיחַת רֹב כָּל אָדָם. וַאֲפִלּוּ בְּצָרְכֵי הַגּוּף לֹא יַרְבֶּה אָדָם דְּבָרִים. וְעַל זֶה צִוּוּ חֲכָמִים וְאָמְרוּ כָּל הַמַּרְבֶּה דְּבָרִים מֵבִיא חֵטְא. וְאָמְרוּ (משנה אבות א יז) "לֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה". וְכֵן בְּדִבְרֵי תּוֹרָה וּבְדִבְרֵי חָכְמָה יִהְיוּ דִּבְרֵי הָאָדָם מְעַטִּים וְעִנְיְנֵיהֶם מְרֻבִּים. וְהוּא שֶׁצִּוּוּ חֲכָמִים וְאָמְרוּ (גמרא פסחים ג ב) "לְעוֹלָם יִשְׁנֶה אָדָם לְתַלְמִידָיו דֶּרֶךְ קְצָרָה". אֲבָל אִם הָיוּ הַדְּבָרִים מְרֻבִּין וְהָעִנְיָן מֻעָט הֲרֵי זוֹ סִכְלוּת וְעַל זֶה נֶאֱמַר (קהלת ה ב) "כִּי בָּא הַחֲלוֹם בְּרֹב עִנְיָן וְקוֹל כְּסִיל בְּרֹב דְּבָרִים":
ה
(משנה אבות ג יג) "סְיָג לַחָכְמָה שְׁתִיקָה". לְפִיכָךְ לֹא יְמַהֵר לְהָשִׁיב וְלֹא יַרְבֶּה לְדַבֵּר. וִילַמֵּד לַתַּלְמִידִים בְּשׁוּבָה וָנַחַת בְּלֹא צְעָקָה וּבְלֹא אֲרִיכוּת לָשׁוֹן. הוּא שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה (קהלת ט יז) "דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים":
ו
אָסוּר לָאָדָם לְהַנְהִיג עַצְמוֹ בְּדִבְרֵי חֲלָקוֹת וּפִתּוּי. וְלֹא יִהְיֶה אֶחָד בַּפֶּה וְאֶחָד בַּלֵּב אֶלָּא תּוֹכוֹ כְּבָרוֹ וְהָעִנְיָן שֶׁבַּלֵּב הוּא הַדָּבָר שֶׁבַּפֶּה. וְאָסוּר לִגְנֹב דַּעַת הַבְּרִיּוֹת וַאֲפִלּוּ דַּעַת הַנָּכְרִי. כֵּיצַד. לֹא יִמְכֹּר לְנָכְרִי בְּשַׂר נְבֵלָה בִּמְקוֹם בְּשַׂר שְׁחוּטָה. וְלֹא מִנְעָל שֶׁל מֵתָה בִּמְקוֹם מִנְעָל שֶׁל שְׁחוּטָה. וְלֹא יְסַרְהֵב בַּחֲבֵרוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ וְהוּא יוֹדֵעַ שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל. וְלֹא יַרְבֶּה לוֹ בְּתִקְרֹבֶת וְהוּא יוֹדֵעַ שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל. וְלֹא יִפְתַּח לוֹ חֲבִיּוֹת שֶׁהוּא צָרִיךְ לְפָתְחָן לְמָכְרָן כְּדֵי לְפַתּוֹתוֹ שֶׁבִּשְׁבִיל כְּבוֹדוֹ פָּתַח וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בּוֹ. וַאֲפִלּוּ מִלָּה אַחַת שֶׁל פִּתּוּי וְשֶׁל גְּנֵבַת דַּעַת אָסוּר, אֶלָּא שְׂפַת אֱמֶת וְרוּחַ נָכוֹן וְלֵב טָהוֹר מִכָּל עָמָל וְהַוּוֹת:
ז
לֹא יְהֵא אָדָם בַּעַל שְׂחוֹק וּמַהֲתַלּוֹת וְלֹא עָצֵב וְאוֹנֵן אֶלָּא שָׂמֵחַ. כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ מַרְגִּילִין אֶת הָאָדָם לְעֶרְוָה. וְצִוּוּ שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם פָּרוּץ בִּצְחוֹק וְלֹא עָצֵב וּמִתְאַבֵּל אֶלָּא מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת. וְכֵן לֹא יִהְיֶה בַּעַל נֶפֶשׁ רְחָבָה נִבְהָל לַהוֹן וְלֹא עָצֵב וּבָטֵל מִמְּלָאכָה. אֶלָּא בַּעַל עַיִן טוֹבָה מְמַעֵט בְּעֵסֶק וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה. וְאוֹתוֹ הַמְּעַט שֶׁהוּא חֶלְקוֹ יִשְׂמַח בּוֹ. וְלֹא בַּעַל קְטָטָה וְלֹא בַּעַל קִנְאָה וְלֹא בַּעַל תַּאֲוָה וְלֹא רוֹדֵף אַחַר הַכָּבוֹד. כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר יֵלֵךְ בַּמִּדָּה הַבֵּינוֹנִית שֶׁבְּכָל דֵּעָה וְדֵעָה עַד שֶׁיִּהְיוּ כָּל דֵּעוֹתָיו מְכֻוָּנוֹת בָּאֶמְצָעוּת. וְהוּא שֶׁשְּׁלֹמֹה אָמַר (משלי ד כו) "פַּלֵּס מַעְגַּל רַגְלֶךָ וְכָל דְּרָכֶיךָ יִכֹּנוּ":
↗ קרא בספריה
📄 תמלולים / Transcripts
YI אידיש
סיכום השיעור 📋 סיכום פון דעם שיעור – רמב"ם הלכות דעות, פרק ב' --- כללי'דיגע סטרוקטו…

סיכום השיעור 📋

סיכום פון דעם שיעור – רמב"ם הלכות דעות, פרק ב'

---

כללי'דיגע סטרוקטור פון פרק א' און פרק ב'

פשט: פרק א' האט באהאנדלט דעם עיקר הדין – וואס איז דער דרך הישרה, דער דרך הממוצע אין יעדע מדה. פרק ב' גייט ווייטער מיט דער פראקטישער שאלה: פארוואס קענען מענטשן נישט דעם דרך הממוצע דערגרייכן, און וואס איז דער רפואה?

חידוש אין סטרוקטור (למדנ'ישער מהלך): מען קען די צוויי פרקים פארשטיין אויף א למדנ'ישן אופן, ענליך צו דער חילוק אין הלכה צווישן לכתחילה און בדיעבד. פרק א' איז דער „עיקר הדין" – וויאזוי עס וואלט געדארפט זיין אידעאל, ווי „ווען וועלט וואלט געווען וועלט" – דער דרך הממוצע. פרק ב' איז דער „בדיעבד" – ווען דער מענטש איז שוין נישט ביים אידעאלן נקודת ההתחלה, ווען ער איז שוין „קראנק" אין זיינע מדות, וויאזוי קען מען עס נאך מתקן זיין. דאס איז בעצם דרכי התשובה אין מדות – א פונדאמענטאלער חלק פון הלכות דעות, ווייל אלע מענטשן האבן נישט פערפעקטע מדות.

דער פרק גיט ספעציפישע עצות – ענליך צו רפואת הגוף, וואו א קראנקער מענטש דארף אנדערע הנהגות ווי א געזונטער מענטש (למשל, ער עסט אנדערש ווי דער אידעאל), אזוי אויך אין מדות דארף א „חולה הנפש" אנדערע הנהגות ווי דער אידעאלער דרך הממוצע, כדי צוריקצוקומען צום ריכטיגן וועג.

---

הלכה א' – משל החולה בגופו ונמשל לחולי הנפשות

דער רמב"ם'ס ווערטער (משל):

„יש מן החולים מי שמתאוה ויתאוה למאכלות שאינן ראויות לאכילה כגון העפר והפחם, וישנאו המאכלות הטובות כגון הפת והבשר, הכל לפי רוב החולי."

דער רמב"ם'ס ווערטער (נמשל):

„כן בני אדם אשר נפשותם חולות, מתאוין ואוהבין הדעות הרעות, ושונאין הדרך הטובה, ומתעצלין ללכת בה, ויכבד עליהם מאד לפי חליים."

פשט:

דער רמב"ם ברענגט א משל פון א גוף-קראנקער מענטש: ביי געוויסע חולאים ווערט דער טעם-זין קאליע – ביטער שמעקט זיס, זיס שמעקט ביטער. אין שווערערע פאלן גלוסט דער חולה זאכן וואס זענען בכלל נישט ראוי לאכילה (עפר, פחם), און ער האט פיינט נארמאלע גוטע מאכלים (ברויט, פלייש). דער נמשל: ווען די נפש איז קראנק, האט דער מענטש ליב שלעכטע מדות, האט פיינט דעם גוטן וועג, עס קומט אים שווער צו גיין אין דעם, און ער מיינט אז זיין שלעכטער וועג איז דער גוטער.

חידושים און ביאורים:

1) דער עיקר פון שלעכטע מדות איז א „טעיסט-פראבלעם" – דער מענטש וויל נישט ווילן:

מיט אנלענונג אויף שמונה פרקים: דער גרויסער חלק פון וואס א שלעכטע מדה באשטייט, איז נישט אז דער מענטש ווייסט נישט וואס איז ריכטיג – נאר אז ער וויל נישט ווילן. אפילו ווען ער ווייסט אינטעלעקטועל אז עפעס איז שלעכט, פילט ער אז עס איז גוט. זיין געפיל שטייט אין סתירה מיט זיין שכל'דיגע דעת. דאס איז ממש פאראלעל צום חולה הגוף – ער ווייסט אז ער טאר נישט עסן יענע זאך, אבער עס ציעט אים. „דעות" מיינט דא מדות – דער מענטש'ס אינערלעכער „טעיסט" פאר גוט און שלעכט איז פארדארבן.

2) צוויי מדרגות פון חולי הנפש:

דער רמב"ם ברענגט צוויי שטופן:

- ערשטע שטוף: דער מענטש'ס טעם איז פארדרייט – ביטער שמעקט זיס, זיס שמעקט ביטער. ער האלט אז זיין שלעכטע מדה איז גוט.

- צווייטע, שווערערע שטוף: ער גלוסט זאכן וואס זענען בכלל נישט ראוי – ער עסט עפר און פחם. דאס מיינט מענטשן וואס זייער מדות-סיסטעם איז אזוי קאליע אז זיי גלוסטן זאכן וואס זענען בכלל אויסערהאלב דעם נארמאלן ספעקטרום.

3) [דיגרעסיע: פארבינדונג צו מורה נבוכים – צי די תורה איז שווער אדער גרינג:]

דער רמב"ם זאגט אין מורה נבוכים אז די תורה איז בעצם גרינג, נישט שווער. ווען א מענטש טענה'ט אז עס איז שווער צו האלטן תורה ומצוות – למשל, א serial killer וואס עס איז אים שווער זיך איינצוהאלטן פון רציחה – איז דאס א סימן אז ער איז א חולה. פאר א נארמאלן מענטש איז נישט שווער זיך איינצוהאלטן פון רציחה. דער כלל: יעדע מדה וואס עס איז דיר שווער זיך איינצוהאלטן, ווייזט אז דו האסט א „קליינע חולי" – און דאס דארף א רפואה. דאס שטימט מיט דעם יסוד פון פרק ב': דער פרק איז דער „רפואה-פרק".

4) פסוקים אלס ראיות:

דער רמב"ם ברענגט ישעיה ה:כ – „הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע, שמים חושך לאור ואור לחושך, שמים מר למתוק ומתוק למר" – אלס באשרייבונג פון דעם חולי הנפש: מענטשן וואס זענען אזוי צעמישט אז אויף שלעכט זאגן זיי גוט, אויף גוט זאגן זיי שלעכט.

דערנאך ברענגט ער משלי ב:יג – „עוזבי אורחות יושר ללכת בדרכי חושך" – זיי פארלאזן דעם גלייכן וועג צו גיין אין טונקלע וועגן. דער חידוש: נישט ווייל זיי ווילן בכוונה גיין אין חושך, נאר ווייל זיי מיינען אז דער חושך איז אור – זייער טעיסט איז פארדארבן.

5) דער חולה הנפש דא איז נישט א פסיכאלאגיש-קראנקער מענטש:

דער רמב"ם רעדט דא נישט פון א מענטש מיט א פסיכאלאגישע שטערונג. ער רעדט פון א נארמאלן מענטש וואס האט שלעכטע מדות – ער איז נישט מושלם, זיין „טעיסט" פאר גוט און שלעכט איז פארדארבן. דאס איז יעדער מענטש אין א געוויסער מאס.

---

הלכה א' (המשך) – מה תקנתן של חולי הנפשות

דער רמב"ם'ס ווערטער:

„מה תקנתן? ילכו אצל החכמים שהם רופאי הנפשות, וירפאו חליים בדעות שמלמדים אותם."

פשט:

די רפואה פאר חולי הנפשות איז: גיין צו חכמים, וואס זענען „רופאי הנפשות", און זיי זאלן אויסהיילן דעם חולי דורך „דעות שמלמדים אותם".

חידושים און ביאורים:

1) וואס מיינט „מלמדים" – נישט בלויז מסביר זיין, נאר חינוך/הרגל:

א חקירה: צי „דעות שמלמדים אותם" מיינט אינטעלעקטועלע הסברה (מען דערקלערט אים וואס איז ריכטיג), אדער פראקטישער חינוך (מען איז אים מרגיל, מען דערמאנט אים, מען פירט אים)?

ווערט געברענגט (בשם לוי רעדער אדער ענליך) אז „מלמד" דא מיינט נישט פון לשון אויסלערנען אינטעלעקטועל, נאר פון לשון הרגל – מען פירט אים, מען געוואוינט אים אן.

דער סברא: ביי דעם משל פון דער רפואה, רעדט מען פון א מענטש וואס האלט אז עס איז גוט צו עסן זאמד. פאר אזא מענטש העלפט נישט בלויז אים מסביר זיין. מען רעדט פון א מענטש וואס ער ווייסט אז עפעס שטימט נישט (ער זעט אז אנדערע מענטשן עסן נישט זאמד), אבער נאך אלץ ציעט עס אים. פאר אזא מענטש איז דער רפואה חינוך – מען האלט אים אינאיינעם, מען זאגט אים „טו עס, טו עס, טו עס", ביז דורך מערמאליגע טון קריגט ער א נייעם „טעיסט" דערצו. דאס שטימט מיט דעם יסוד פון פרק א': א מענטש האט ליב וואס ער טוט אפט, און דורך אפט טון דעם גוטן וועג, ווערט דאס זיין וועג.

2) „חכמים" = „רופאי הנפשות" – א הגדרה פון חכמה:

ווען דער רמב"ם זאגט „חכמים שהם רופאי הנפשות", מיינט ער נישט סתם חכמים אין אינטעלעקטועלע חכמה. חכמה דא מיינט פראקטישע חכמה פון מדות – דער חכם איז איינער וואס ווייסט וויאזוי צו מחנך זיין א מענטש, וויאזוי צו פירן אים צוריק צום דרך הממוצע. דאס איז א באזונדערע חכמה – נישט בלויז וויסן וואס איז ריכטיג, נאר וויסן וויאזוי מען ברענגט א קראנקן מענטש צוריק.

---

הלכה א' (סוף) – מי שמכיר בחליו ואינו הולך לרופא

דער רמב"ם'ס ווערטער:

„והמכירין בדעות הרעות שלהם ואינם הולכים אצל החכמים לרפאותם, עליהם אמר שלמה: מוסר אוילים בזו."

פשט:

מענטשן וואס ווייסן אז זייערע מדות זענען שלעכט, אבער גייען נישט צו חכמים זיך אויסצוהיילן. אויף זיי זאגט שלמה (משלי א:ז): „מוסר אוילים בזו" – נארישע מענטשן זענען מבזה מוסר.

חידושים און ביאורים:

1) צוויי קאטעגאריעס פון חולי הנפש:

דער רמב"ם חילק'ט צווישן:

- ערשטע קאטעגאריע: מענטשן וואס ווייסן נישט אז זיי זענען קראנק – זייער טעיסט איז אזוי פארדארבן אז זיי מיינען אז שלעכט איז גוט (דאס איז דער „הוי האומרים לרע טוב"). פאר זיי איז דער רפואה: גיין צו חכמים וואס זאלן זיי מחנך זיין.

- צווייטע קאטעגאריע (נאך ערגער): מענטשן וואס ווייסן אז זיי האבן שלעכטע מדות, אבער גייען נישט צום חכם זיך אויסצוהיילן. דאס איז דער „אויל" – ער איז מבזה מוסר. ער ווייסט אז ער דארף הילף, אבער ער גייט נישט.

2) „מוסר" מיינט דא חינוך/הרגל, נישט בלויז תוכחה:

אין קאנטעקסט פון דעם גאנצן שטיקל, „מוסר" מיינט דא דעם גאנצן פראצעס פון חינוך און הרגל וואס דער חכם גיט.

3) שאלה: פארוואס זאגט ער דווקא „מכירים בדעות הרעות שלהם"?

ס'קען דאך אויך זיין מענטשן וואס זענען נישט מכיר אז זייערע דעות זענען שלעכט, און זיי גייען אויך נישט צום חכם – יענער איז דאך אפילו ערגער! פארוואס רעדט דער רמב"ם נאר פון דעם וואס איז מכיר?

4) חידוש אין טייטש „מכירים בדעות הרעות שלהם" – א צווייטע לייענונג:

נישט אז זיי דערקענען אז זייערע דעות זענען שלעכט, נאר אז זיי זענען סטאק מיט זייערע דעות, זיי גלייבן אין זייערע דעות הרעות, זיי האלטן גוט פאר זייערע דעות. „מכירים" מיינט נישט „recognizing as bad" נאר „familiar with / attached to." אויף דעם אופן איז דאס די מער אפטע סיבה פארוואס א מענטש גייט נישט צום חכם – ווייל ער מיינט אז ער איז גוט.

5) דער חידוש פון דעם פשוט'ן פשט:

אויב מ'לייענט עס ווי פשוט – אז ער ווייסט אז עס איז שלעכט אבער גייט נישט צום חכם – איז דאס א שטיקל חידוש: וואס עפעס איז ער מוכן צו בלייבן אזוי? רוב מענטשן מיינען אז ס'איז נארמאל צו ליב האבן שלעכטע זאכן, זיי כאפן נישט אז זיי האבן א פראבלעם, און זיי כאפן נישט אז ס'איז דא א סאלושן. ס'איז דא מענטשן אויך ביי חולי הגופות וואס האלטן זיך קלוגער פון די דאקטוירים און גייען נישט – דאס איז א טבע'דיגע פראבלעם.

6) צו וועמען רעדט דער רמב"ם?

איינער וואס ליינט דעם ספר, האט ער שוין א שטיקל עצה – ער זאל גיין צו א חכם. דער רמב"ם מיינט צו זאגן אז ס'איז זייער וויכטיג צו גיין צום חכם, ווייל זיי האבן נישט קיין אנדערע וועג. ער רעדט נישט וועגן עמיצער וואס איז נישטא (ענליך צום ליובאוויטשער רבי'ס חידוש אויפ'ן קינד אין פרק א').

---

הלכה ב' – „וכיצד היא רפואתם?" – דער מעכאניזם פון רפואה

א) צו וועמען רעדט דער רמב"ם – צום פעישענט אדער צום דאקטער?

רמב"ם'ס ווערטער: „וכיצד היא רפואתם? ואיך ירפאו?"

חידוש: דאס איז א שאלה אויף גאנץ רמב"ם – גאנץ רמב"ם איז הלכות פסוקות, און ס'איז נישט קלאר אויב מ'קען פסק'ענען אזעלכע הלכות. ער רעדט צו ביידע – צום דאקטער (חכם/מחנך) און צום פעישענט. ער זאגט פאראויס וואס זיין מעטאד גייט זיין, אזוי ווי א דאקטער וואס דערקלערט פאראויס זיין טריטמענט פלאן.

ב) דער מעכאניזם: גיין צום פארקערטן עקסטרים

רמב"ם'ס ווערטער: „מי שהוא בעל חמה, אומרים לו להנהיג עצמו שאם הוכה וקולל לא ירגיש כלל, וילך בדרך זו זמן מרובה עד שתעקר החמה מלבו."

פשט: איינער וואס איז א גרויסער בעל כעס, זאגט מען אים אז אפילו ווען איינער האט אים געשלאגן אדער געשאלטן (וואס דעמאלטס איז נארמאלערווייז כעס באגרינדעט, ווי פרק א' האט געלערנט), זאל ער נישט ריעקטן בכלל – ער זאל זיך מאכן ווי ער פילט גארנישט. ער זאל גיין אין דעם וועג א לאנגע צייט ביז די חמה וועט אויסגעריסן ווערן פון זיין הארץ.

חידושים:

1) דער יסוד: אויב א מענטש איז נישט אויף דער דרך האמצעית, קען ער נישט ווערן אויף דער דרך האמצעית דורך דער דרך האמצעית. מ'קען נישט א גרויסן כעסן זאגן „כעס דיך נאר ווען ס'איז ריכטיג" – ער איז שוין אזוי פארקרומט אז מ'דארף גיין מיט דעם אנדערן עקסטרים.

2) דיוק אין „לא ירגיש כלל": „לא ירגיש" מיינט נישט אז ער זאל נישט וויסן – מ'קען דאך אים נישט זאגן ער זאל נישט וויסן. ער זאל עקטן ווי איינער וואס פילט נישט. שאלה: מיינט „לא ירגיש" אז ער פילט נישט, אדער אז ער ריעקט נישט מיט די פילינגס? ענטפער: ער ריעקט נישט אזוי ווי איינער וואס איז מרגיש.

3) מעשים vs. פילינגס – א יסוד'דיגער חידוש:

אלע מידות האבן פילינגס וואס זענען אטאטשט צו זיי, אבער דער רמב"ם רעדט פון די מעשה, נישט פון די פילינג. א כעסן וועט זיך נישט אויפהערן אויפרעגן, נאר ער וועט זיך איינהאלטן פון ריעקטן. מ'קען נישט גיין דירעקט צו זיינע פילינגס – מ'גייט דירעקט אויף זיינע מעשים, ער זאל גארנישט ריעקטן. און מיט דער צייט וועט ער זיך טאקע ווייניגער און ווייניגער אויפרעגן – זיינע מעשים גייען משפיע זיין אויף זיינע פילינגס. דאן וועט ער שוין נישט דארפן זיך אזוי אנשטרענגען צו נישט ענטפערן.

4) שאלה: וואס מיינט „עד שתעקר החמה"? מיינט דאס אז מ'וויל עוקר זיין די חמה לגמרי? אדער מיינט דאס נאר די עקסטרעמע חמה, און נאכדעם וועט מען אים צוריקברענגען צו דער מיטן? ווערט געלאזט אלס שאלה.

5) דיוק אין „בעל חמה": ביי דער רמב"ם איז „בעל חמה" דער נאמען פאר דעם עקסטרעמען – ווי „חמת המלך". א „נוח לכעוס" איז נישט דאסזעלבע ווי א „בעל חמה". א בינוני איז נישט קיין בעל חמה.

6) דער תפקיד פון חינוך און הרגל: דער מחנך דארף דעם מענטש מרגיל זיין – אים האלטן אין איין זאגן און חזר'ן, „עד שיחזירהו לדרך הטוב". איין מאל זאגן העלפט נישט. דער מחנך'ס ראלע איז צו האלטן אין איין זאגן: „געדענק, טו נאכאמאל דאס, מיר האבן געשמועסט, טו עס, טו עס" – ביז דער מענטש וועט עס טון מערערע מאל, וועט ער זען אז דאס איז דער ריכטיגער וועג, און ער וועט אויפהערן מיינען אויף רע אז עס איז טוב. דער עיקר מעכאניזם פון תיקון המידות איז נישט אינטעלעקטועלע איבערצייגונג, נאר הרגל דורך מעשה – ריפיטעד בעהאוויער אונטער אויפזיכט פון א מחנך.

ג) דוגמא פון גאוה

רמב"ם'ס ווערטער: „ואם היה גבה לב ביותר, ירחיק עצמו בזויון הרבה, וישב למטה מן הכל, וילבש בלויי סחבות המבזים את לובשיהם, וכיוצא בדברים אלו עד שיעקר גובה הלב ממנו, ויחזור לדרך האמצעית שהיא דרך הטובה, וכשיחזור לדרך האמצעית ילך בה כל ימיו."

פשט: איינער וואס איז א גרויסער בעל גאוה – ער זאל זיצן אינדערבעק, ער זאל זיך אנטון שמאטעס וואס פארשעמט דעם וואס גייט אזוי – ביז דער גובה הלב וועט אויסגעריסן ווערן. דאן זאל ער צוריקקומען צו דרך האמצעית און בלייבן דערביי כל ימיו.

חידושים:

1) דער פולער מהלך: „גבה לב" = צופיל גאוה. „שפל רוח" = צופיל ענוה (דאס אנדערע עקסטרים). דרך האמצעית = דער ציל. דער פראצעס: ערשט גיין צום פארקערטן עקסטרים, דאן צוריקקומען צו דער מיטן.

2) „ויחזור לדרך האמצעית... ילך בה כל ימיו": איינמאל ער האט שוין דערגרייכט די דרך האמצעית, זאל ער בלייבן אייביג מיט דעם. דאס איז דער ציל – נישט צו בלייבן אין דעם פארקערטן עקסטרים.

3) די משל פון א געקרימטן בוים: מלמדים ברענגען אייביג א משל פון א בוים וואס איז געקרימט אויף איין זייט – מ'דארף אים בייגן צו דער אנדערער זייט כדי ער זאל ווערן גלייך. דאס שטייט נישט אין רמב"ם – ס'קען זיין אין אריז"ל אדער אנדערע מקורות, אבער ס'איז נישט זיכער פון וואו עס שטאמט.

ד) דער כלל פאר אלע מידות

רמב"ם'ס ווערטער: „ועל קו זה יעשה בשאר כל הדעות. אם היה רחמן יתר על המידה, יאכזר עצמו ולא ירחם על בעלי חיים עד שיחזור לדרך הטובה, והיא מידה בינונית של כל דעה ודעה."

פשט: אויף דעם זעלבן קו זאל מען טון מיט אלע אנדערע מידות – למשל, איינער וואס איז צופיל א רחמן, זאל ער זיך מאכן אכזרי'דיג ביז ער קומט צוריק צו דער מידה בינונית.

חידוש – דער מענטש דארף געדענקען אז ער האלט אינמיטן רפואה: ווילאנג א מענטש איז נישט אין א סטעיט אוו מיינד אז „איך האלט מיך יעצט אינמיטן אויסהיילן," גייט ער זיך נישט ברעכן. ווען א מענטש זאגט: „איך האלט נאך אינמיטן מיין פעריאד פון רפואה – אה, איך ווער יעצט געטריגערט פון א כעס, אבער איך האלט יעצט אינמיטן א רפואה צייט" – דאס העלפט אים דורכהאלטן.

---

הלכה ג' – מידות וואס מ'דארף גיין עד הקצה האחר: גאוה און כעס

א) גאוה – „ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית"

רמב"ם'ס ווערטער: „ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית, אלא יתרחק עד הקצה האחר. והיא גבהות הלב, שאין הדרך הטובה שיהיה אדם עניו בלבד, אלא שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאד." ראיות: משה רבינו – „ענו מאד". חז"ל – „מאד מאד הוי שפל רוח" (אבות). „כל המגביה לבו כופר בעיקר, שנאמר ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך." „בשמתא דאיכא ביה גסות הרוח, ואפילו במקצת."

פשט: גאוה איז אנדערש פון אלע אנדערע מידות. ביי אלע אנדערע מידות איז דער דרך הממוצע דער אידעאל, אבער ביי גאוה טאר מען נישט בלייבן אין מיטן – מ'מוז גיין ביז דער אנדערער עקסטרעם פון שפלות און ענוה.

חידושים און הסברים:

1) פארוואס גאוה איז אנדערש – דער „אייביגע רפואה" חידוש:

א העכסט אינטערעסאנטער חידוש וואס פארבינדט דעם דין פון גאוה מיט דער גאנצער „דרך הרפואה" מהלך פון פרק ב'. דער יסוד: ביי אנדערע מידות (ווי כעס, תאוה, וכדומה) דארף מען נאר צייטווייליג גיין צו דער עקסטרעם – אלס רפואה – און דערנאך צוריקקומען צום דרך הממוצע. אבער ביי גאוה איז דער מענטש תמיד קראנק, ווייל יעדער נארמאלער מענטש האט א נאטירליכע נטיה צו גאוה. דער יצר הרע שטופט א מענטש תמיד צו גאוה. ממילא דארף מען דאס גאנצע לעבן פייטן קעגן גאוה, און דאס גאנצע לעבן בלייבן ביי דער עקסטרעם פון ענוה.

דאס איז דער טיפער פשט אין דעם חילוק: ביי אנדערע מידות איז דער עקסטרעם א צייטווייליגע רפואה (ווי א הוראת שעה), אבער ביי גאוה איז דער עקסטרעם א קבוע'דיגע רפואה, ווייל דער מחלה איז קבוע.

2) דער „חסיד" אלס אייביגער בעל תשובה:

דער חסיד (וואס דער רמב"ם האט אין פרק א' דערמאנט אז ער גייט אוועק פון דרך הממוצע) – דער פשט איז אז דער חסיד ווייסט אז ער האט א תמיד'דיגע נטיה צו שלעכטע מידות (בפרט גאוה), און דערפאר איז ער כעין בעל תשובה – ער טוט תמיד די עקסטרעמען פון רפואה. ער איז עוסק בבחינת רפואה דאס גאנצע לעבן. דאס איז דער פשט אין „מידת חסידות" – נישט אז ער איז פרום'ער, נאר אז ער ארבעט תמיד אויף זיך אויסצוהיילן.

3) דער משל פון „צייטווייליגע רפואה" – דער תלמיד ביים רבי:

א מענטש וואס גייט צום רבי (מחנך) ווייסט אז פאר די תקופה וואס ער איז אונטער דעם רבי'ס השגחה, וועט ער זיך מאכן ווי ער ווערט בכלל נישט אויפגערעגט – ער וועט בלייבן שטיל ווען איינער רעגט אים אויף. ער ווייסט אז דאס איז נאר צייטווייליג, ביז ער קען אנקומען צו דער דרך הממוצע. אבער ביי גאוה איז דאס נישט צייטווייליג – דאס איז אייביג.

4) דער משל פון הוראת שעה vs. תורת משה:

א זייער שיינער פאראלעל: דער רמב"ם'ס דרך הממוצע איז ווי תורת משה – דאס איז דער אייביגער אמת (חוקים ומשפטים צדיקים). אבער דער מחנך וואס ארבעט מיט א קראנקן מענטש און שיקט אים צו דער עקסטרעם – דאס איז ווי א הוראת שעה, א צייטווייליגע תיקון פאר א שווערע צייט. משה רבינו זאגט וואס דער אמת איז; דער מחנך ארבעט מיט דער שווערע צייט צו היילן. דאס פארענטפערט אויך דעם קשיא: וויאזוי קענען חז"ל מותר מאכן עקסטרעמע מידות? – ווייל דאס איז א הוראת שעה, א רפואה, נישט דער אייביגער דין.

5) צוויי הסברים פארוואס גאוה דארף עקסטרעם:

*הסבר א':* ווייל יעדער מענטש האט א תמיד'דיגע מחלה פון גאוה, דארף מען תמיד פייטן – ווי אויבן.

*הסבר ב' (אנדערער צד):* ווייל ביי אנדערע מידות זענען ביידע עקסטרעמען גלייך שלעכט, אבער ביי גאוה איז איין עקסטרעם (גאוה) אזויפיל ערגער ווי דער אנדערער עקסטרעם (שפלות), אז ס'לוינט זיך צו גיין צו דער ענוה-עקסטרעם. דער סכנה פון גאוה איז אזוי גרויס (כפירה בעיקר!) אז מ'דארף האבן אסאך מער מורא פון דער קצה פון גאוה ווי פון דער קצה פון שפלות.

6) „כל המגביה לבו כופר בעיקר" – צוויי פירושים:

*פירוש א':* דאס איז א מהות'דיגע זאך – גאוה איז אין עצם א סתירה צו אמונה, ווייל ס'איז א סתירה צו ניחא מיט גאט (ווי ס'שטייט „ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך").

*פירוש ב':* דאס איז א סיבה-תוצאה – גאוה גורם כפירה. א מענטש וואס גייט מיט זיין גאוה ביזן סוף, קומט ער טאקע אן צו כפירה בעיקר. דאס איז א „דעינדזשערעס מידה" – מ'טאר זיך נישט דערלאזן אפילו אביסל, ווייל ס'איז מסוכן.

7) מחלוקת אין גמרא (סוטה) – שמינית שבשמינית:

דער רמב"ם פסק'נט ווי איין שיטה אין א מפורש'ע מחלוקת אין גמרא סוטה:

- רב נחמן בר יצחק זאגט: „לא מיניה ולא מקצתיה" – מ'טאר בכלל נישט האבן קיין גאוה, ווייל „תועבת ה' כל גבה לב".

- רבא (און רב חייא) זאגט: א חכם דארף האבן א שמינית שבשמינית – א קליינע ביסל גאוה.

דער רמב"ם פסק'נט ווי רב נחמן בר יצחק – בכלל נישט קיין גאוה. מ'קען אפשר זאגן אז שמינית שבשמינית איז אויך נישט דער „מיטן" – ס'איז נאך אלץ זייער ווייניג, אבער דער רמב"ם האלט אז אפילו דאס איז צופיל.

8) אשכנזים vs. ספרדים אין דער פסיקה:

א וויכטיגער פראקטישער נקודה: אין אשכנז האט מען מער געפסק'נט ווי דער אנדערע שיטה (רבא/רב חייא – אז א חכם מעג האבן א שמינית שבשמינית), בעת דער רמב"ם (ספרדישע מסורה) פסק'נט אז מ'טאר בכלל נישט. ווען אשכנזים ברענגען חסידישע פסקים פון רמב"ם וועגן גאוה, דארפן זיי וויסן אז אין אשכנז האט מען א אנדערע שיטה. ס'איז דא צוויי קהילות אין דעם.

---

ב) כעס – „וכן הכעס, דעה רעה היא עד למאוד"

רמב"ם'ס ווערטער: „וכן הכעס, דעה רעה היא עד למאוד, וראוי לו לאדם שיתרחק ממנו עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעוס אפילו על דבר שראוי לכעוס עליו." אבער: „ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו... ויראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי להענישם, ותהיה דעתו מיושבת עליו בינו לבין עצמו." „כאדם שמדמה איש בשעת כעסו."

פשט: כעס איז אויך א מידה וואס מ'דארף גיין ביז דער אנדערער עקסטרעם – מ'זאל זיך מרגיל זיין בכלל נישט כועס צו ווערן, אפילו אויף א זאך וואס ס'איז ראוי צו כעס'ן. אבער ווען מ'דארף מחנך זיין אנדערע (קינדער, בני בית), מעג מען שפילן כעס – זיך ווייזן ווי מ'איז אין כעס – אבער אינעווייניג בלייבן רואיג.

חידושים און הסברים:

1) „ראוי לכעוס עליו" – וואס מיינט „ראוי"?

„ראוי" מיינט דא ראוי אליבא דאמת – ס'איז באמת א זאך וואס פארדינט כעס. נישט „ראוי" אין דעם זין ווי דער „דרך מצוותיך" (פרק א') האט עס געמיינט. אפילו ווען עפעס איז אמת'דיג ראוי צו כעס'ן, זאל מען זיך נישט כעס'ן.

2) דער חילוק צווישן „כעס קאנטראלירט דיר" און „דו קאנטראלירסט כעס":

דער רמב"ם זאגט נישט סתם „זאג שטרענגע זאכן" – ער זאגט מ'זאל עס זאגן מיט א פעשאן (passion), מיט אן עקט פון כעס. אבער דער שליסל: ער זאל קאנטראלירן די כעס, נישט די כעס זאל אים קאנטראלירן.

דער פראבלעם פון כעס איז אז דו פארלירסט זיך – דו ביסט נישט מער אין קאנטראל. ווען א מענטש איז באמת אין כעס, אפילו ער האט „קאנטראלירט" ווען ער זאל ווערן אין כעס, אבער איינמאל ער איז אין כעס האט ער שוין פארלוירן קאנטראל – ער שרייט, ער טוט משוגע'נע זאכן, ער צוברעכט כלים בחמתו. אבער ווען א מחנך מאכט זיך ווי ער איז אין כעס, האט ער נישט געטון קיין משוגע'נע זאכן, ווייל ער איז נאך גענוג אין קאנטראל. „ותהיה דעתו מיושבת עליו" – ער געדענקט נאך וואס ער טוט.

3) צוויי לעוועלס אין „כאדם שמדמה":

דער רמב"ם זאגט נישט אז מען זאל פשוט „עקטן" כעס – ער זאגט אז מען זאל זיין ווי איינער וואס עקט כעס. דאס הייסט, ער ווערט יא אביסל כועס (ס'איז נישט ריין א שפיל), אבער ער האלט קאנטראל. ער צעברעכט נישט קיין משוגענע זאכן, ער געדענקט נאך וואס ער טוט. דאס איז א סובטילער חילוק – נישט גאר קאלט, אבער אויך נישט פארלוירן.

4) כעס איז א פנימיות'דיגע פראבלעם:

פון דעם שטיקל רמב"ם זעט מען אז דער פראבלעם פון כעס איז א פנימיות'דיגע פראבלעם – נישט דער אויסערליכער אויסדרוק (שרייען, שטראפן) איז דער עיקר פראבלעם, נאר דער אינערליכער צושטאנד פון פארלירן קאנטראל. דערפאר מעג מען אויסערליך ווייזן כעס, אזוי לאנג ווי אינערליך איז מען רואיג.

5) דער משל פון דתן ואבירם:

ווען דתן ואבירם קומען צום פתח אהל מועד, דארף דער מנהיג טראכטן: וויאזוי גיי איך מיין עולם מחנך זיין אז דאס איז א גרויסע עבירה? ער גייט זיך פארווענדן אין כעס – נישט ווייל ער איז באמת אין כעס, נאר כדי שיחזרו למוטב.

6) „כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה" – וואו שטייט עס?

דער לשון „כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה" שטייט אפשר אין זוהר, אבער אין נגלה פון חז"ל שטייט נישט אזא לשון ממש. דער רמב"ם'ס מקור איז די גמרא שבת וואס זאגט: „היום אומר לו כך, למחר אומר לו כך, עד שאומר לו לך עבוד עבודה זרה" – די גמרא זאגט נישט אז כעס אליין איז עבודה זרה, נאר אז כעס ברענגט צו עבודה זרה, ווייל כעס איז נישט קאנטראלעבל. איינער וואס גייט נאך זיין כעס, קענסטו נישט וויסן וואס מארגן וועט זיין כעס אים זאגן צו טון.

7) דאס איז גראדע דער רמב"ם'ס ראיה פאר „עד הקצה האחר":

אויב דער עיקר סכנה פון כעס איז אז ס'איז נישט קאנטראלעבל – אפילו אביסל כעס קען ברענגען צו עבודה זרה – דאן מאכט עס זייער גוט סענס אז דער רמב"ם נעמט פון דעם א ראיה אז מען דארף גיין צו די אנדערע עקסטרעם. ס'איז נישט אז די כעס אליין איז עבודה זרה, נאר אז נארמאלע כעס קען ברענגען צו גרעסערע כעס וואס קען ברענגען צו עבודה זרה – דערפאר דארף מען אינגאנצן אוועק פון כעס.

8) „כל הכועס, אם חכם הוא חכמתו מסתלקת הימנו, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת הימנו":

כעס נעמט אוועק חכמה און נבואה. דאס איז ווייל כעס לאזט די אימאושענס איבערנעמען דעם גאנצן מענטש. אויב מ'איז נישט קיין חכם קען מען שוין נישט זיין קיין נביא – ביידע זענען קאנעקטעד. נישט יעדער חכם איז א נביא, אבער א נביא מוז זיין א חכם.

9) „איך בין געווען אין כעס" איז נישט קיין תירוץ:

אסאך מאל זאגט א מענטש „איך בין נישט געווען אין קאנטראל, איך בין געווען אין כעס" אלס א תירוץ פאר זיינע מעשים. לויט דעם רמב"ם איז דאס נישט קיין תירוץ – פארקערט, נישט ווערן אין קאנטראל איז גופא די ערגסטע זאך. דאס איז דער רעזולטאט וואס ברענגט צו עבודה זרה.

10) „בעלי כעס אין חייהם חיים":

כעסנים לעבן נישט קיין לעבן. דאס ווערט פארבונדן מיט דער גמרא „שלושה חייהם אינם חיים" (ברענגט דער כסף משנה) – א רחמן, א „ניני הדעת", און א כעסן. דער כעסן האט אלעמאל „גוטע תירוצים" – „עכט בין איך א נארמאלער מענטש, נאר יעצט האט יענער מיך אויפגערעגט" – אבער דער פשט איז אז דער מענטש איז נישט אין קאנטראל פון זיין לעבן. ער איז א וויקטים – היינט איז ער ברוגז אויף דעם, מארגן אויף יענעם, דער קאר אין פראנט האט אים אויפגערעגט, די פעקל איז צו קליין. ער איז שטענדיג איבערגעבן קאנטראל פון זיך פאר אנדערע און פאר סירקומסטענסעס.

11) „לפיכך ציוו חכמים... התרחק מן הכעס עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו בדברים המכעיסים, וזוהי הדרך הטובה":

דער רמב"ם מסכם אז די דרך המיצוע ביי כעס איז יא עקסטרעם – געווענליך איז די דרך המיצוע די מיטן, אבער ביי כעס איז עס צו גיין ביז מ'פילט גארנישט אפילו ביי זאכן וואס זאלן מכעיס זיין.

---

ג) „דרך הצדיקים" – שמחה ביסורים

רמב"ם'ס ווערטער: „דרך הצדיקים היא שהם עלובים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עושים מאהבה ושמחים ביסורים. ועליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו."

חידושים און הסברים:

1) „שמחים ביסורים" – נישט דווקא א גרויסע מדריגה:

מ'דארף נישט זאגן אז זיי פרייען זיך ממש מיט די יסורים. ווי דער רמב"ם זאגט אין הלכות ברכות – ער ווייסט נישט אלעס, די יסורים איז נישט די גאנצע וועלט. זיי פרייען זיך אפילו זיי האבן יסורים, ווייל אפשר נאך די יסורים קומט א גוטע זאך.

2) דער משל פון די שמש – א ראיה אז מ'דארף גיין צום עקסטרעם:

דער פסוק „ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" – די ש

מש איז נישט א טראפ מער לעכטיג ווי די לבנה – די שמש איז א מעידזשער ריזיגע ליכט. אזוי אויך, די צדיקים ווייסן אז זיי קענען נישט זיין דרך הממוצע ווען ס'קומט צו די זאכן – זיי מוזן גיין צום עקסטרעם.

3) קאנעקשן צו אהבת ה' – „בכל מדה ומדה שהוא מודד לך":

דאס ווארט „ואוהביו" איז קאנעקטעד מיט „ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". די אהבת ה' מיינט אז וואס דער אייבערשטער ברענגט אים, נעמט ער עס אן בשמחה – „בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו". דאס איז דער טיפערער טעם פארוואס צדיקים ווערן נישט אין כעס: זיי ווייסן אז אלעס קומט פון שמים, און ממילא איז נישטא קיין סיבה צו כעס'ן אויף מענטשן אדער סירקומסטענסעס.

4) דער רמב"ם זאגט דאס „בדרך רמז":

דער רמב"ם זאגט דא עפעס בדרך רמז וואס שטייט אויך אין חסידישע ספרים – אז די סיבה פארוואס צדיקים ווערן קיינמאל נישט אין כעס איז וועגן די שמחה ביסורים, ווייל „עלובים ואינם עולבים" – זיי ווייסן אז אלעס איז פון שמים. דער רמב"ם זאגט עס נישט בפירוש, אבער ער מקשר די שמחה ביסורים מיט „שומעים חרפתם ואינם משיבים". דאס איז ענליך צו רש"י'ס פשט דארט, און צו דער אבן עזרא'ס פשט אין „ולא יסחם" – אז זיי ווייסן אז אלעס איז פון שמים.

5) קאנעקשן צווישן כעס, גאוה, און אהבת ה':

ביידע מדות – גאוה (פריער באהאנדלט מיט „בכל לבבך" – גילוי עריות) און כעס – האבן א קאנעקשן מיט אהבת ה' און דביקות בה'. ביידע פאדערן צו גיין צום עקסטרעם, און ביידע זענען פארבונדן מיט דעם פסוק „ואהבת את ה' אלקיך".

---

הלכה ד' – שתיקה, דיבור, און דרך החכמים

א) „לעולם ירבה אדם בשתיקה"

רמב"ם'ס ווערטער: „לעולם ירבה אדם בשתיקה, ולא ידבר אלא או בדברי חכמה או בדברים שהן צורך למחיית גופו." דער רמב"ם ברענגט: „אמר רב, תלמידו דרבינו הקדוש: שלא לסוף שיחה בטלה כל ימיו." און ער מסביר: „זוהי שיחת רוב כל אדם" – רוב מענטשן רעדן שיחה בטלה. „אפילו בצורך הגוף, לא ירבה אדם דברים." ער ברענגט: „כל המרבה דברים מביא חטא" און „לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה".

פשט: שתיקה איז א מדה וואס מ'דארף גיין מער צו א זייט (נישט עד הקצה ווי כעס און גאוה, אבער מער ווי דרך הממוצע). דיבור איז געמאכט געווארן אלס א כלי שרת פאר וואס א מענטש דארף – דברי חכמה/תורה אדער צרכי הגוף.

חידושים און הסברים:

1) שיחה בטלה = רוב רעדן פון רוב מענטשן:

דער רמב"ם דעפינירט „שיחה בטלה" נישט ווי עפעס א מאדנע אדער שלעכטע זאך – „זוהי שיחת רוב כל אדם". רוב מענטשן רעדן שיחה בטלה, ווייל רוב מענטשן רעדן נישט נאר דברי חכמה אדער דברים הצריכים לגופו.

2) „כל המרבה דברים מביא חטא" – אפילו ביי ערלויבטע רייד:

דער רמב"ם מאכט א שארפן חילוק: „כל המרבה דברים מביא חטא" מיינט נישט דברים בטלים – דברים בטלים רעדט מען עניוועי נישט, דאס איז גארנישט קיין חידוש. ער מיינט אפילו זאכן וואס מ'מעג יא רעדן (צרכי הגוף), אויב מ'רעדט צו אריכות'דיג, צו סאך, איז עס מביא חטא. מ'זאל רעדן מער בקיצור, מער צום ענין.

3) „לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה" – אפילו פאר'ן גוף:

אפילו פאר צרכי הגוף – וואו מ'דארף יא רעדן – איז בעסער שווייגן ווי רעדן. דער גוף האט צרכים וואס מ'דארף רעדן, אבער אפילו דארט איז שתיקה בעסער. דאס איז „די גרעסטע חידוש וואס קען נאר זיין" – ווייל פאר די נפש פעלט זיך נישט אויס צו רעדן, אבער פאר'ן גוף פעלט זיך אסאך מאל אויס. און נישט נאר בדברי רגילה, אפילו בדברי תורה גילט דאס.

4) פארוואס ברענגט דער רמב"ם דעם נאמען „רב, תלמידו דרבינו הקדוש"?

דער רמב"ם ברענגט כמעט קיינמאל נישט נעמען אין דעם ספר – ער זאגט שטענדיג „אמרו חכמי הראשונים" אנאנים. פלוצלינג ברענגט ער „רב, תלמידו דרבינו הקדוש"? דאס איז ווייל דער רמב"ם האט ליב צו רעדן פון רבינו הקדוש (רבי יהודה הנשיא, דער מחבר פון די משנה), און דערפאר ברענגט ער דעם ייחוס פון רב צו רבינו הקדוש. אויף רב שטייט קלאר אין גמרא „שלא שח שיחה בטלה כל ימיו", בעת אויף רבינו הקדוש אליין האט מען אפשר נישט געקענט דאס זאגן, ווייל ער האט געדארפט דיעלן מיט אנטונינוס און מיט אסאך וועלטליכע ענינים. כאטש רבינו הקדוש'ס קדושה זעט מען אין זיין לשון המשנה, אבער אויף רב איז דער ראיה קלארער.

5) שתיקה איז א מדה וואס מ'דארף גיין „אביסל מער צו א זייט" – נישט „עד הקצה":

נאך דעם וואס דער רמב"ם האט באהאנדלט גאוה און כעס (וואו מ'דארף גיין ממש ביז איין קצה), גייט ער אריבער צו זאכן וואו מ'דארף גיין אביסל מער צו א זייט און זיך מאכן גדרים וסייגים, אבער נישט עד הסוף. שתיקה איז איינע פון די.

---

ב) דברי תורה ודברי חכמה – מועט המחזיק את המרובה

רמב"ם'ס ווערטער: „וכן בדברי תורה ובדברי חכמה, יהיו דברי החכם מעטים ועניניהם מרובים."

פשט: אפילו אין תורה און חכמה זאל מען רעדן ווייניג ווערטער מיט אסאך תוכן – „מועט המחזיק את המרובה."

חידושים:

1) דער רמב"ם אליין איז „נאה דורש ונאה מקיים": ער האט א לשון קצרה, א שיינע לשון. ער גייט אין דעם שטייגער פון רבינו הקדוש, בעל המשנה, וואס האט אויך א זייער קורצע לשון.

2) „לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה": דער רמב"ם ברענגט דעם כלל אז מ'זאל אויסלערנען תלמידים דרך קצרה. דאס מיינט נישט אז מ'זאל אויסלערנען ווייניגער – נאר מ'זאל אריינלייגן מער תוכן אין ווייניגער ווערטער. אין חינוך איז דאס א שטארקע זאך: א מענטש קען מיינען אז ער דארף אלעס אויסשפרייטן כדי תלמידים זאלן פארשטיין, אבער אפשר וועלן זיי עוועניטשועלי מער פארשטיין ווען מ'לייגט אריין אסאך און זיי דארפן זיך אביסל פלאגן. די היינטיגע ספרים און מגידי שיעורים האלטן אפט אז זייערע ליינער/צוהערער זענען „דאם" און מ'דארף אלעס אויסשפרייטן – אבער דער רמב"ם'ס שיטה איז פארקערט.

---

ג) סכלות – אסאך ווערטער מיט ווייניג תוכן

רמב"ם'ס ווערטער: „אבל אם היו הדברים מרובים והענין מועט, הרי זו סכלות. והוא שאמרו 'כי בא החלום ברוב ענין וקול כסיל ברוב דברים'."

חידושים:

1) „דענסיטי" פון חכמה: מ'קען דאס פארשטיין דורך א משל פון „דענסיטי" (density) פון תוכן. אויב א מענטש האט הונדערט חכמות אין הונדערט ווערטער – יעדע ווארט האט איין חכמה. אויב ער האט צוויי הונדערט ווערטער פאר הונדערט חכמות – איז יעדע ווארט נאר האלב אזוי קלוג, ווייל אסאך ווערטער זענען סתם „פילערס" אן תוכן. די סכלות ווייזט זיך אין דעם נידריגן ראציא פון חכמה צו ווערטער.

---

ד) סייג לחכמה שתיקה

רמב"ם'ס ווערטער: „סייג לחכמה שתיקה."

חידושים:

1) צוויי פירושים אין „סייג": „סייג" מיינט א מחיצה – שתיקה היט אפ זיין חכמה (ווי „עשו סייג לתורה"). אבער „סייג" מיינט אויך אז מ'גייט ווייטער פון דעם שטריקטן דין – מ'טוט מער ווי נויטיג כדי צו היטן.

---

ה) לא ימהר להשיב – נישט איילן צו ענטפערן

רמב"ם'ס ווערטער: „לפיכך לא ימהר להשיב."

חידושים:

1) דער חילוק צווישן איילן און איבערקלערן: א מענטש וואס איילט זיך צו ענטפערן טראכט אזוי: „לאמיך ענטפערן, אויב דער ענטפער איז נישט גוט, וועל איך ענטפערן נאך איינס, איך וועל ענטפערן פינף תירוצים." אבער א חכם ווייסט: „איך גיי ענטפערן איין תירוץ, און דער תירוץ גייט זיין דער ריכטיגער, ווייל איך האב עס זייער גוט איבערגעקלערט." דער „קול כסיל ברוב דברים" איז דער וואס רעדט אסאך תירוצים; דער חכם זאגט איין תירוץ.

2) איינס ברענגט דאס צווייטע: ווען א מענטש יאגט זיך צו רעדן, דארף ער זיך נאכדעם בעסער מסביר זיין, צוריקציען, דרייען אהין און צוריק. אבער א מענטש וואס קלערט זייער גוט איבער – „דברים מעטים וענינים רבים" – וועט נאר זאגן די ריכטיגע זאך.

---

ו) מלמד את תלמידיו בנחת – בלא צעקה, בלא אריכות לשון

רמב"ם'ס ווערטער: „מלמד את תלמידיו בנחת, בלא צעקה, בלא אריכות לשון."

פשט: א מלמד זאל לערנען מיט רואיגקייט, נישט שרייען, אן אריכות לשון.

חידושים:

1) שרייען קומט פון אומקלארקייט: אפט קומט שרייען פון דעם וואס א מענטש ווייסט נישט גוט וואס ער וויל זאגן. ער ווערט „frustrated" – פארוואס פארשטייט מען אים נישט – און ער דארף שרייען. אזוי ווי מ'זאגט: ביי א „weak point" שרייט ער העכער. אבער אויב דו ווייסט וואס דו ווילסט זאגן, רעדסטו קלאר.

2) איינס ברענגט דאס צווייטע: אויב א מענטש רעדט אן איבערקלערן, פארשטייט מען אים נישט אזוי גוט, ער דארף זיך בעסער מסביר זיין, ער דארף שרייען. אבער אויב ער קלערט זייער אסאך איבער אין זיינע ווערטער און זאגט שטארקע קלארע ווערטער, קען ער רעדן בנחת, מיט רואיגקייט.

3) ראיה פון שלמה המלך: „דברי חכמים בנחת נשמעים" – ווען חכמים רעדן רואיג, דעמאלטס הערט מען זיי. מ'הערט זיי נישט ווייל זיי שרייען, נאר ווייל זייערע ווערטער זענען קלאר.

[הערה:] דער רמב"ם רעדט דא ממש א דרך ארץ פאר תלמידי חכמים וואס לערנען תורה. שפעטער אין הלכות דעות האט ער א ספעציעלן פרק וועגן תלמידי חכמים.

---

ז) חנופה, גניבת דעת, און תוכו כברו
„לא ינהוג בדברי חלקות ופיתוי"

רמב"ם'ס ווערטער: „ולא ינהוג עצמו בדברי חלקות ופיתוי. לא יהיה בעל עלילה ובעל תרמית."

פשט: א מענטש זאל זיך נישט פירן מיט גליטשעדיגע, חנופה'דיגע ווערטער. ער זאל נישט זיין א מענטש וואס מאכט זיך, וואס רעדט זיך איין, וואס האט א פאלשע מיינונג.

חידושים:

1) „חלקות" – גליטשעדיגקייט: דאס ווארט „חלקות" איז א לשון פון גליטשעדיגקייט – „דרך חלקלקות" – ווי „slippery." מ'גליטשט אראפ, מ'זאגט אלעס אזעלכע שיינע זאכן, מ'איז אייביג א „סעילס פערסאן." ווען מ'דארף פארקויפן זאכן, מעג מען אמאל זיין א סעילס פערסאן, אבער מ'טאר נישט א גאנץ לעבן זיין א סעילס פערסאן – אייביג טרייען צו חנפ'ענען און מאכן א גוטע רושם.

2) משל צו ChatGPT: ס'איז דא אזא סארט מענטש וואס רעדט איבערגעטריבן – אזוי ווי ChatGPT וואס זאגט דיר וואס דו ווילסט הערן.

„תוכו כברו – ולא תהיה אחד בפה ואחד בלב"

רמב"ם'ס ווערטער: „ולא תהיה אחד בפה ואחד בלב. אלא תוכו כברו, וענין שבלב יהיה הדבר שבפה."

פשט: א מענטש טאר נישט זיין איין וועג אין הארצן און איין וועג אין מויל. ער דארף זיין אינעווייניג אזוי ווי אינדרויסן.

חידושים:

1) ריכטונג פון „תוכו כברו": דער רמב"ם זאגט נישט אז ער דארף זיין אינדרויסן אזוי ווי אינעווייניג – ווייל דעמאלט איז צרות (מ'וואלט געדארפט ארויסזאגן יעדע נעגאטיווע מחשבה). נאר פארקערט: ער זאל רעדן שיין צו מענטשן, אבער ער זאל טאקע טרייען צו טראכטן גוט אויף מענטשן. אויב דו האלטסט יענעם פאר א נאר און זאגסט אים עס נישט – דאס איז זיכער א רשעות'דיגע זאך. נאר ארבעט אויף דעם: רעד שיין, אבער ארבעט אז דו זאלסט טאקע באמת טראכטן גוט אויף אים.

2) שייכות צו נקימה/נטירה: דער רמב"ם האט פריער געלערנט ביי נקימה ונטירה אז א מענטש דארף זיין אפן מיט מענטשן, ער דארף זאגן פאר מענטשן באמת וואס ער טראכט („או חרף תחרף אותו"). דאס שטימט מיט דעם כלל פון תוכו כברו.

3) „איש אמת" מיינט נישט אלעס ארויסזאגן: אן „איש אמת" מיינט: אלעס וואס ער זאגט, מיינט ער. דאס האט אויך שייכות מיט רעדן ווייניג: אפילו זאכן וואס דו האלטסט, נישט אלעס זאגסטו – אבער וואס דו זאגסט, מיינסטו.

4) דער לשון „ענין" און „דבר" ביים רמב"ם: „וענין שבלב יהיה הדבר שבפה" – „ענין" ביים רמב"ם מיינט אלעמאל די משמעות, די מיינונג, דער תוכן – דאס וואס דו האסט אין הארצן. „דבר" מיינט די פעולת הדיבור – דאס וואס קומט ארויס פון פה. דער רמב"ם נוצט דעם לשון „ענין" קאנסיסטענט אין דעם זין.

גניבת דעת – אפילו דעת הגוי

רמב"ם'ס ווערטער: „ואסור לגנוב דעת הבריות, ואפילו דעת הגוי."

פשט: מ'טאר נישט אפנארן מענטשן מיט חנופה'דיגע ווערטער – אפילו נישט א גוי.

חידושים:

1) וואס מיינט „גניבת דעת"? גניבה איז אנדערש ווי גזילה – ביי גניבה כאפט מען נישט ביי יענעם, נאר מ'באהאלט עפעס וואס באלאנגט צו אים. ביי גניבת דעת: ווען דו רעדסט מיט איינעם, „you owe that person" צו זיין אפן מיט אים. ווען דו באהאלטסט פון אים עפעס וואס דו קענסט אים זאגן – דו באהאלטסט פון אים די „פולע סטארי" – דאס איז גניבה. דער אנדערער מענטש האט א רעכט צו זען די פולע סטארי און מאכן זיין אייגענע דיסיזשן.

2) משל – בעסטע פרענד: א מענטש דיעלט מיט א מענטש לויט ווי נאנט ער איז מיט אים. ווען דו זאגסט: „קוק, איך בין נישט דיין בעסטע פרענד, אבער איך בין מיט דיר א גוטער ידיד, און איך בעט דיר א טובה" – דאס איז ערליך. אבער ווען דו זאגסט: „דו ביסט מיין בעסטע, בעסטע פרענד, ממילא קום צו מיין חתונה" – האסטו אים בא'גנב'עט, האסט אים נישט געלאזט מאכן זיין דיסיזשן בעיסד אויף די פולע ריעליטי. אמאל ווערט מען טאקע א בעסטע פרענד דורך דעם וואס מ'מאכט זיך אזוי פיל – און סוף כל סוף ווערט „תוכו כברו."

ביישפילן פון גניבת דעת

רמב"ם'ס ווערטער:

- „לא ימכור לגוי בשר נבילה בכלל שחוטה" – מ'טאר נישט פארקויפן א גוי נבילה-פלייש אלס שחוטה-פלייש. פאר דעם גוי איז בעצם נישט קיין חילוק, אבער פאר דיר איז שחוטה מער ווערט – דו מאכסט זיך אז דו פארקויפסט אים דיין „בעסטע פלייש."

- „ולא ימכור לו מנעל של מתה במקום מנעל של שחוטה" – מ'פארקויפט שיך פון א נבילה אלס שיך פון א שחוטה.

- „ולא ישלחנו בחבית שיעורו אלא אם כן הודיעו שאין בה אלא כך" – מ'זאל נישט שיקן א פאס וויין וואס איז נישט פול, אן צו מודיע זיין.

חידושים:

1) אפילו פאר א גוי: דער רמב"ם באטאנט אז אפילו פאר א גוי טאר מען נישט אפנארן – דאס איז א חידוש.

2) פראקטישער ביישפיל – שלש סעודות: ביי שלש סעודות (סעודה שלישית), ווען מ'איז מכבד מענטשן מיט בענטשן, האט מען אמאל א נסיון: מ'זעט אז געוויסע מענטשן האבן זיך נישט געוואשן, ממילא קענען זיי נישט בענטשן. מ'איז זיי מכבד מיט בענטשן ווייל מ'ווייסט אז זיי גייען עניוועי נישט אננעמען. לכאורה איז דאס איינע פון גניבת דעת – מ'מאכט זיך אז מ'גיט זיי א כבוד, בעת מ'ווייסט אז ס'איז נישט אמת'דיג.

„אפילו מילה אחת של פיתוי ושל גניבת דעת אסור"

רמב"ם'ס ווערטער: „וכן כל כיוצא באלו, ואפילו מילה אחת של פיתוי ושל גניבת דעת אסור, אלא שפת אמת ורוח נכון ולב טהור מכל עמל והוות."

חידושים:

1) גניבת דעת איז אן איסור, נישט בלויז א מידה רעה: דער רמב"ם נוצט דעם לשון „אסור" – דאס איז נישט סתם א הנהגה טובה אדער א מידה רעה, נאר אן עבירה ממש. אפילו מילה אחת פון גניבת דעת איז אסור. ס'איז אפשר א שוואכע עבירה, אבער ס'איז אן איסור.

2) „עמל והוות" – לשון פסוק: דער לשון „לב טהור מכל עמל והוות" איז א לשון פסוק. „עמל" גייט צוזאמען מיט „הוות" – ס'מיינט שלעכטע מחשבות, פאלשקייט. א מענטש זאל זיין אמת'דיג אין גאנצן – שפת אמת, רוח נכון, לב טהור.

---

הלכה ד' (המשך) – שמחה: דרך הממוצע

רמב"ם'ס ווערטער: „לא יהא אדם בעל שחוק והיתול, ולא עצב ואונן, אלא שמח." און: „כך אמרו חכמים: שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה." און: „וציוו שלא יהא אדם פרוץ בשחוק, ולא עצב ומתאבל, אלא מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות."

פשט: א מענטש זאל נישט זיין א לץ וואס לאכט איבערגעטריבן, און אויך נישט טרויעריג – נאר גוטמוטיג, פרייליך, און מקבל יעדן מענטש מיט א פרייליכע פנים.

חידושים:

1) פארוואס איז שחוק שלעכט – ס'ברענגט צו עבירה: דער רמב"ם ברענגט דעם טעם „שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה" – ס'איז נישט ווייל שחוק אליין איז אן עבירה, נאר ווייל ס'ברענגט צו עבירה.

2) „סבר פנים יפות" טאר נישט האבן קיין חנופה: דער רמב"ם זאגט מ'זאל זיין „מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות" – אבער דאס טאר נישט האבן קיין טראפ חנופה. דאס איז שווער, ווייל חנופה איז „פעיק" (פייהיק צו זיין אנגעמישט), אבער סוף כל סוף דארף מען זיין פרייליך און אמת'דיג צוגלייך.

---

הלכה ד' (המשך) – ממון: נפש רחבה ווערסעס עין טובה

רמב"ם'ס ווערטער: „וכן לא יהא בעל נפש רחבה נבהל להון, ולא עצל ובטלן ממלאכה, אלא איש חיל, בעל עין טובה, וימעט עסק ויעסוק בתורה, ואף על פי שחלקו ישמח בו."

פשט: א מענטש זאל נישט זיין „נבהל להון" – וואס לויפט נאך געלט ווי משוגע – און אויך נישט פויל און בטלן. ער זאל זיין אן „איש חיל" מיט „עין טובה", ווייניג עסק, און זיך פרייען מיט וואס ער האט.

חידושים:

1) דער רמב"ם'ס פירוש אויף „עין טובה" – לגבי געלט, נישט פארגינען: דער פשוט'ער פשט איז אז „עין טובה" מיינט פארגינען אנדערע – נישט זיין מקנא. אבער דער רמב"ם דא לערנט עס לגבי זיך אליין און געלט: „עין טובה" מיינט אז א מענטש שאצט אפ וויפיל געלט ער דארף האבן, און ער איז צופרידן דערמיט. ס'איז די היפוך פון „נפש רחבה" – וואס מיינט אז ער לויפט נאך געלט אן א גרעניץ, ער ווייסט נישט וויפיל ער וויל האבן.

2) „נבהל להון" – ער איז דזשריוון, ער קען נישט שלאפן: דער לשון „נבהל להון" ווערט אויסגעטייטשט אז ער איז אזוי דזשריוון נאך געלט אז ער קען נישט שלאפן, ער מוז האבן א מיליאן דאלאר. ס'איז נישט בלויז אז ער וויל געלט, נאר אז ער איז פארכאפט דערפון.

3) „חלקו ישמח בו" – צוויי פשטים: דער לשון „חלקו" קען מיינען: (1) דאס ביסל וואס ער ארבעט – ער זאל נישט קלאגן אז ער מוז ארבעטן, ארבעטן איז נישט קיין שלעכטע זאך; (2) דאס וואס ער האט שוין – „דאס איז מיין פארט (portion)", ער זאל צופרידן זיין מיט זיין חלק. דער צווייטער פשט איז מסתבר'ער – „חלקו" איז א לשון פון „דאס איז מיין פארשן."

---

הלכה ד' (סוף) – קטטה, קנאה, תאוה, כבוד

רמב"ם'ס ווערטער: „לא יהא בעל קטטה, ולא בעל קנאה, ולא בעל תאוה, ולא רודף אחר הכבוד." און: „הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם."

פשט: א מענטש זאל נישט זיין א קריגער, א מקנא, א בעל תאוה, אדער א רודף כבוד. אלע זאכן זאלן זיין בדרך הממוצע.

חידושים:

1) דער לשון „בעל" – נישט די מעשה, נאר דער סארט מענטש: דער רמב"ם'ס לשון איז דורכגייענדיג „בעל" – בעל שחוק, בעל קנאה, בעל תאוה. ס'מיינט נישט אז מ'טאר נישט טון א מעשה, נאר אז מ'זאל נישט זיין אזא סארט מענטש – „נישט די עולה (מעשה), נאר די קיינד אוו מענטש (סארט מענטש)."

2) „מוציאין את האדם מן העולם" – דער רמב"ם'ס פירוש: דער רמב"ם אין זיין פירוש המשניות לערנט אז „עולם" קען מיינען די סאציאלע וועלט – א מענטש מיט שלעכטע מידות ווערט ארויסגעשטויסן פון געזעלשאפט, ווייל ער איז א קנאי, ער דארף אלעס פאר זיך. רש"י זאגט אז ס'מיינט ביידע – סאציאלע וועלט און עולם הבא, ווייל ער האט שלעכטע מידות, ער לערנט גארנישט, ער טראכט נאר פון קנאה.

3) דאס זענען נישט עבירות, נאר שלעכטע מידות וואס ברענגען עבירות: צו זיין א לץ, א בעל קנאה, א בעל תאוה – ס'איז נישט קיין עבירה אליין. אבער ס'איז א שלעכטע סארט מענטש צו זיין, ווייל „מוציאין את האדם מן העולם" – ס'ברענגט אלע מיני שלעכטע זאכן.

4) ביי די לעצטע נושאים גייט דער רמב"ם צוריק צו דרך הממוצע: ביי קנאה, תאוה, כבוד זעט מען אז דער רמב"ם גייט צוריק צו דרך הממוצע, כאטש פריער (ביי כעס און גאווה) האט ער געזאגט מ'דארף גיין צו א עק. דאס ווייזט אז בכלל איז דרך הממוצע דער עיקר, נאר ביי ספעציפישע זאכן (כעס, גאווה, דיבור) דארף מען גיין ווייטער.

---

כללו של דבר – דער סיכום פון פרק ב'

רמב"ם'ס ווערטער: „כללו של דבר: ילך במידה בינונית שבכל דעה ודעה, עד שיהיו כל דעותיו מכוונות באמצעית, הוא ששלמה אמר 'בכל דרכיך דעהו'."

חידושים:

1) דער שווער פון דעם פרק – דער רמב"ם גייט אוועק און קומט צוריק: דער פרק איז „היפש שווער" ווייל דער רמב"ם גייט אוועק פון מידת בינונית (ביי כעס, גאווה) צו ענינים וואו מ'דארף גיין צו א עק, אבער נאכדעם גייט ער צוריק צו מידת בינונית. דער כלל בלייבט: דרך הממוצע איז דער עיקר, נאר ביי ספעציפישע זאכן דארף מען גיין ווייטער.

2) דער לחם משנה'ס קשיא – סתירה צווישן פרק א' און פרק ב': דער לחם משנה פרעגט: אין פרק א' שטייט בפירוש אז די מצוה איז צו גיין בדרך הממוצע אפילו אין ענוה (גאווה/כעס). אבער אין פרק ב' זאגט דער רמב"ם אז ביי כעס און גאווה דארף מען גיין צום עק. ווי שטימט דאס?

תירוץ: ווען א מענטש טוט עס דרך תשובה – ער ארבעט אויף זיך – איז דער פשט אז ער געדענקט אז די תכלית איז צו זיין דרך הממוצע, נאר ער האלט אינמיטן ארבעטן דערויף. ער גייט צום עק ווייל ער האלט נאך אינמיטן דעם פראצעס, נישט ווייל דאס איז דער ציל. דער ציל בלייבט דרך הממוצע, אבער דער וועג אהין איז דורך גיין צום עק.

3) משה רבינו – דער גרעסטער מענטש און ענוה: משה רבינו – דער גרעסטער מענטש, און דאך „עניו מכל אדם". דאס ווייזט אז מ'קען זיין דער גרעסטער און דאך האבן ענוה.

4) דער רמב"ם'ס פריאריטעטן אין דעם פרק: דער רמב"ם האט אריינגעלייגט אין דעם פרק:

- דיבור – נישט רעדן צופיל, נישט זיין קיין חנף, נישט גנב'ענען דעת

- גאווה/כעס – גיין צום עק פון ענוה

- שמחה, ממון, קנאה, תאוה, כבוד – דרך הממוצע

פאר מער באריכות דארף מען לערנען דעם רמב"ם'ס שמונה פרקים, וואו ער איז מער מאריך אויף די זעלבע נושאים.


תמלול מלא 📝

רמב"ם הלכות דעות פרק ב׳ – משל החולה בגופו ורפואת חולי הנפשות

הקדמה: סטרוקטור פון פרק א׳ און פרק ב׳

שמעון: מיר זענען אין צווייטן פרק פון הלכות דעות אין ספר המדע פון דעם רמב"ם. דאס איז א המשך פון דעם פריערדיגן פרק. אין דעם ערשטן פרק האט דער רמב"ם געזאגט אז ס׳איז דא דער ריכטיגער וועג – דער דרך הישר, דרך ה׳ – און דאס איז דער דרך הממוצע. האט ער געזאגט אז אין יעדע מדה איז דא וועגן עס צו טון עקסטרעם, און דער עקסטרעם איז נישט גוט. דער עקסטרעם למשל מיינט איינער וואס גיסט אויס זיינע אלע געלט; דער אנדערע עקסטרעם מיינט איינער וואס קארגט און האלט זיינע אלע געלט; און דרך הממוצע מיינט ווען מען ווייסט וויאזוי צו נוצן די געלט אין דעם ריכטיגן וועג. און אזוי מיט פארשידענע דוגמאות וואס דער רמב"ם האט געשמועסט.

אין דעם פרק גייט דער רמב"ם גיין ווייטער אין דעם – אז פארוואס טאקע איז דאס אזוי שווער? פארוואס זענען מענטשן נישט, פארוואס זעען נישט מענטשן דעם דרך הממוצע? יעדער איינער וואלט דאך געוואלט זיין גוט, יעדער איינער וואלט דאך געוואלט האבן גוטע רגילות׳ן. גייט דא דער רמב"ם אריינגיין: וואס איז ראנג? פארוואס האבן מענטשן נישט דעם גוטן טעיסט צו וויסן וואס דער ריכטיגער וועג איז און דאס טון? פארוואס טוט מען נישט דעם גוטן וועג?

---

דיסקוסיע: דער למדנ׳ישער מהלך פון פרק א׳ און פרק ב׳ – לכתחילה און בדיעבד אין מדות

יצחק: יא, מער ווייניגער. מיר וואלטן געקענט אביסל, לאמיר זאגן נאך – איך וויל טראכטן א וועג וויאזוי מיר קענען געבן דעם סטרוקטור פון די צוויי פרקים מער אויף א סגנון למדנ׳ישן וועג, און זאגן אזוי: אז אין יעדע הלכה איז דאך דא דער עיקר הדין, אזוי ווי די זאך וואלט געדארפט זיין – למשל מעשר וואלט געדארפט זיין אזוי און אזוי. נאכדעם זעט מען אסאך הלכות וואס גייען וואס געשעט בדיעבד, אויב ס׳איז נישט געלונגען, אויב ס׳איז דא א ראיה, ס׳איז דא אלע מיני פרטי דינים. ס׳איז נישט ממש דאס זעלבע, אבער קען זיין אז מ׳קען פארשטיין אז דער ערשטער פרק האט דער רמב"ם געגעבן וואס איז בעצם דער ריכטיגער וועג. יעצט איז בעצם דרכי התשובה. מיר האבן שוין געזאגט אן הערה די לעצטע וואך, אז דרכי התשובה איז זייער א בעיסיק פארט פון מידות, ווייל אלע מענטשן האבן דאך נישט גוטע מידות.

סאו יעצט גייט ער אריין אין פרטי דינים, אבער די פרטי דינים זענען קריטיש, ווייל נישט אלעמאל הייבט מען אן מיט דעם ריכטיגן נקודת ההתחלה, אדער א מענטש איז נישט מושלם, אדער ער איז א פיקח אבער ער איז נישט מושלם. סאו ממילא גייט ער אריינברענגען הלכות וואס פאסט אריין פאר יענעם חלק, פאר דעם חלק הרפואה.

שמעון: סאו דו זאגסט אזוי, אז דער פריערדיגער פרק איז ווען וועלט וואלט געווען וועלט – אזוי ווי מ׳זאגט, ווען וועלט וואלט געווען געלט – וואלט יעדער איינער גלייך געזען אז דעם דרך הממוצע זאל מען טון. גייט דער רמב"ם אריינגיין פארוואס איז וועלט נישט וועלט. וואס געשעט, רייט?

יצחק: יא, און אויך דאס ספעציפישע עצות. ס׳איז דא אזוי ווי מ׳גייט זען שפעטער ביי דער רפואת הגוף – ווען ביי אידן דארף א מענטש עסן אזוי און אזוי. פון נאכדעם וואס א מענטש איז שוין קראנק, קען ער שוין נישט דאס טון, דארף ער טון אנדערע זאכן. סאו וויבאלד אזא מענטש איז קראנק, דארף ער שוין מאכן אנדערש ווי ס׳איז ריכטיג אידעאל אז ס׳זאל זיין אין דער וועלט, כדי ס׳זאל זיין אזוי, און אנדערע זאכן.

שמעון: און ער זאגט אזוי ווי א תשובה פון ווען דאס פאריגע האט זיך נישט אויסגעארבעט, ווען דער מצב איז געווארן אביסל קאליע – וויאזוי קען מען עס נאך פיקסן.

---

הלכה א׳ – משל החולה בגופו

שמעון: זאגט דער רמב"ם, ער הייבט אן מיט א משל. זאגט דער רמב"ם אזוי: בכלל הגוף איז דא א מין פענאמענאן, אזא מין זאך, אז ס׳איז דא מענטשן וואס זענען קראנק, און זייערע טעם המר מתוק ומתוק מר – זייערע טעיסט באדס זענען קאליע געגאנגען. זיי, זאכן וואס זענען באמת פאר אנדערע מענטשן זיס, איז פאר זיי ביטער, און פאר אנדערע מענטשן ביטער איז פאר זיי זיס.

און ס׳איז דא נאך א סעוויר קעיס, ווען יש מן החולים מי שמתאוה ויתאוה למאכלות שאינן ראויות לאכילה – חולים וואס זייער תחושת האוכל איז אזוי קאליע, אז זיי גלוסטן און זיי זענען זיך מרגיל צו עסן מאכלים וואס זענען בכלל נישט ראוי לאכילה, כגון העפר והפחם – זיי עסן עפר און פחם, זיי עסן זאמד און אש – וישנאו המאכלות הטובות, און זיי האבן פיינט גוטע מאכלים, כגון הפת והבשר – ברויט און פלייש – הכל לפי רוב החולי. לויט ווי שטארק דער חולי איז, זענען זיי בוחר צו עסן די שלעכטע זאכן, זענען זיי תאווה צו עסן שלעכטע זאכן.

יצחק: דו האסט אמאל געזאגט, ר׳ יצחק, אז ס׳איז דא א געוויסע מחלה פון מענטשן וואס האבן א געוויסע דעפישענסי, און וועגן דעם זוכן זיי... ס׳איז דא אזא מציאות, מענטשן זענען נישט אוועיר פארוואס זוכן זיי עס. זיי האבן אפשר א דעפישענסי אין... ס׳פעלט זיי מינעראלס, וועגן דעם עסן זיי יעדע סארט מאכלים. סאו ס׳ווייזט נאר אויף עפעס א מחלה, יא?

שמעון: יא, איך טראכט אבער אז בכלל, דער אמת איז דא אזעלכע מחלות. ס׳קען אפילו זיין אז ס׳קומט מיט יעדע מחלה – ווייסטו דאך אז דער אפעטיט ווערט אראפגענומען געווענליך, ווען א מענטש איז קראנק האט ער נישט קיין געהעריגע אפעטיט.

---

דיגרעסיע: פארבינדונג צו שמונה פרקים און מורה נבוכים – דער עיקר פון שלעכטע מדות איז א „טעיסט-פראבלעם"

שמעון: איך טראכט אבער אויך, איך מיין אז מ׳האט גערעדט פון דעם אין די שיעורים אין שמונה פרקים וועגן דעם. דער פרק – יא, מ׳זאגט אז מורה נבוכים איז דער גמרא פון לאזאת תורת האדם. לכאורה דער גמרא פון די פרקים איז נישט שמונה פרקים, דאס איז נישט קיין גמרא. אבער איך וויל רעדן אביסל דארט אויף די נושאים.

דארט איז נתבאר, דער פשט איז אז א גרויסער חלק פון וואס א מידה באשטייט – מ׳זאגט פארוואס טאקע איז א מענטש נישט גוט? בעיסיקלי ווייל ער וויל נישט ווילן. אפילו ווען ער ווייסט, פרעגט ער און האלט אז ס׳איז גוט צו זיין אזא מענטש וואס מ׳ווייסט אז ס׳איז נישט גוט – אבער נאך אלץ ער פילט אז ס׳איז גוט. סאו זיין פילינג איז א סתירה מיט זיין שכל׳דיגע דעת. ווייל דעת מיינט מדות. אדער ווען א מענטש ווייסט דעם אמת, זיין פילינג איז א סתירה – ער פילט אז ס׳איז גוט, ער ווייסט אבער אז ס׳איז נישט גוט. סאו דאס איז ממש ענליך צו דעם חולה הגוף, וואס ער ווייסט אז ס׳פאסט נישט צו עסן, אבער ער פילט אבער אז ס׳ציעט זיך אים.

---

הלכה א׳ (המשך) – דער נמשל: חולי הנפשות

שמעון: ס׳איז גוט. אדער א מענטש וואס זיין מחלה איז אז ער ספענדט אלע געלט – ער ווייסט נישט אז ער איז ביי דער קצה, ער טוט ראנג, ער איז געוואוינט, דאס איז וואס ציעט אים, ער האט א משיכה צו דעם – אזויווי דער מענטש האט א משיכה צו עסן שלעכטע זאכן.

זאגט דער רמב"ם, כן בני אדם אשר נפשותם חולות – דער משל איז געווען פון א גוף חולה, זאגט ער, ווען דער נפש איז חולה, דאס הייסט דער חלק הנפש פון דעם מענטש, דאס איז א חולי אויף די מדות – מתאוין ואוהבין הדעות הרעות, זיי גלוסטן, זיי האבן ליב די שלעכטע געוואוינהייטן, די שלעכטע מדות, ושונאין הדרך הטובה, זיי האבן פיינט דעם גוטן וועג, ומתעצלין ללכת בה, ס׳קומט זיי אן שווער צו גיין אין דעם וועג, ווייל זיי גלוסטן עס נישט, זיי האבן עס נישט ליב, ויכבד עליהם מאד לפי חליים – ווייל זיי זענען קראנק, זיי ווייסן נישט אז זיי זענען קראנק, אז זייער טעיסט איז זייער שלעכט. זיי האלטן אין איין בוחן זיין, זיי האלטן אין איין טון די ראנגע זאכן, אבער זיי מיינען אז דאס איז די גוטע זאכן.

---

דיגרעסיע: מורה נבוכים – צי די תורה איז שווער אדער גרינג?

שמעון: איך געדענק וואס ס׳איז דערמאנט מיט דער לשון אין מורה נבוכים – דא א פלאץ וואו דער רמב"ם רעדט צו מענטשן צו זאגן אז די תורה איז גוט אדער שלעכט.

ניין, סארי, ס׳איז עס זיכער גוט. די תורה איז גרינג אדער שווער? איך וואלט געזאגט אז צו זיין א גוטער מענטש וואס פאלגט די תורה איז שווער. זאגט דער רמב"ם: ניין, די תורה איז גרינג. אה, אמאל איז דא א מענטש וואס איז שווער? זאגט ער: יא. ס׳איז דא למשל איינער וואס איז א סיריעל קילער – פאר אים איז זייער שווער זיך איינצוהאלטן פון נישט הרג׳ענען. דאס מאכט אים נאכנישט, אבער ס׳איז אים זייער שווער. דו ביסט א חולה, ביי דיר איז דאס שווער ווייל דו ביסט א חולה וואס פירט דיך צו רציחה חס ושלום. אבער א נארמאלער מענטש איז נישט שווער זיך איינצוהאלטן פון רציחה.

זאגט ער, פרעגט דער רמב"ם: באמת, יעדע מידה וואס ס׳איז דיר שווער זיך איינצוהאלטן – דו האסט א קליינע חולי, there is something wrong with you, דאס דארף א רפואה.

---

הלכה א׳ (המשך) – פסוקים אלס ראיות

שמעון: זאגט דער רמב"ם אז דער משל איז פון וואס ישעיה הנביא אומר: הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע – מענטשן זענען צעמישט, און אויף שלעכט זאגן זיי אז ס׳איז גוט, און אויף גוט זאגן זיי אז ס׳איז שלעכט. שמים חושך לאור ואור לחושך – אויף טונקלקייט זאגן זיי אז ס׳איז לעכטיג, און אויף לעכטיג טונקלקייט. שמים מר למתוק ומתוק למר – אויף זיסע זאכן זאגן זיי אז ס׳איז ביטער, און אויף ביטערע זאכן אז ס׳איז זיס.

עליהם נאמר, אויף זיי זאגט שלמה המלך אין משלי: עוזבי אורחות יושר ללכת בדרכי חושך – נישט ווייל זיי ווילן נישט גיין אין דעם גוטן און דעם ליכטיגן וועג, נאר ווייל זיי ווייסן נישט – זיי מיינען אז דער חושך איז גוט.

---

מה תקנתן של חולי הנפשות – דער רפואה

שמעון: ס׳איז א גרויסער פראבלעם אז דער דרך המצוות איז דער גוטער וועג, אבער דער מענטש זעט נישט אז דאס איז דער גוטער וועג. וואס טוט מען?

זאגט דער רמב"ם: מה תקנת חולי הנפשות? וויאזוי היילט מען אויס דעם חולי הנפשות? וויאזוי פאררעכט מען אז זיי זאלן אנהייבן גיין אין דעם דרך המצוות?

זאגט דער רמב"ם: ילכו אצל החכמים – די מענטשן זאלן זיך הכנעה׳ן, זיי זאלן זען אז זיי דארפן אן הדרכה, זאלן זיי גיין צו די חכמים – שהם רופאי הנפשות. די חכמים׳ס ארבעט איז דאס: אויסצוהיילן די נפשות. וירפאו חליים בדעות שמלמדים אותם – זיי זאלן אויסהיילן דעם חולי פון דעם מענטש, דער צעמישעניש פון דעם מענטש – דאס אז ער האלט אז ברוגז זיין איז שלעכט, דאס אז ער האט א טעיסט פאר שלעכטס – זאל מען אויסהיילן מיט מידות, מיט אויסלערנען א גאנצע צייט די מידות, זייער א גאנצע צייט אינקארעדזשן.

---

דיסקוסיע: וואס מיינט „דעות שמלמדים אותם" – אינטעלעקטועלע הסברה אדער פראקטישער חינוך?

שמעון: אדער... וויאזוי עס מיינט מסביר זיין, אדער ער רעדט נישט דא דווקא פון מסביר זיין? עס זעט עפעס אויס ווי מרגיל זיין, יא?

יצחק: איינער זאגט מיר אז ביי די לוי רעדער געשריבענער, אז „מלמד" דא מיינט פון לשון... מלמד אבוקל... וויאזוי ווי א... מלשון הרגל, מיינט נישט פון אויסלערנען. ווייל אויף וואס איך פארשטיי, קיינס ווענס, דא דער נעקסטע שטיקל פון דעם שטוב רעדט זיך לכאורה יא – איינער וואס זיין אפיניאן, זיין נאלעדזש, וואס איז גיין מיט און צו נישט.

אבער געווענליך, דער רפואות חולה הנפש, רעדט מען נישט פון איינער – אזויווי ביי דעם משל פון דער רפואה, רעדט פון איינער וואס ער האלט טאקע אז עס איז גוט צו עסן זאמד. איינער וואס האלט אזויווי אז ס׳איז גוט צו עסן זאמד – איך ווייס נישט וואס פאר א רבי׳שע שמועס מ׳קען אים געבן. מען רעדט פון איינער וואס ער ווייסט, ער זעט אז אלע אנדערע מענטשן עסן נישט דאס, און עס זעט אז עפעס איז נישט ריכטיג מיט אים, אבער נאך אלץ ציעט עס אים.

דער רפואה הנפש דא איז נישט קיין טאק-טעראפיע וואס מ׳זאגט אים און מ׳איז מסביר. מען רעדט דא פון חינוך, פון דערציען. מען טוט מיט קינדער – מען האלט אין איין זאגן צו אזא, צו אזוי, מען האלט אין איין דערמאנען. ווייל ווען דער מענטש האט עס שוין טון אסאך מאל, האט ער שוין אנגעהויבן א גוטע טעיסט דערצו.

שמעון: יא, רופאי נפשות איז כפשוטו א חכם. ווען ער זאגט חכמים איז שוין רופאי נפשות – מיינט ער נישט געוויסע חכמים וואס זיי רופאי נפשות איז זייער דזשאב. חכמה איז דא חכמה פון דער דא פראקטישע חכמה, אבער חכמה פון אין חיי׳ות איז צו זיין א גוטער מענטש.

ביי דעם רמב"ם מיט חולה – דא מיינט א מענטש וואס איז אלעס אין חולה. ווען נישט, פאר אים נישט דא. ער רעדט נישט דא פון איינער וואס האט א פסיכאלאגישע פראבלעם, וואס ער גייט נישט אויף אים זאגן. און מ׳דארף אים מרגיל זיין, תשיח זורם לדרך התבל. ווייל א מענטש טוט דאס וואס ער האט ליב, און וויאזוי האט ער ליב? פון עס טוען מערערע אמאל – אזוי ווי זיי האבן פריער געלערנט: גיי מערערע אמאל אין דעם וועג, גייט ער אים מאכן אז דאס זאל ווערן זיין וועג.

סאו דער וועג איז: עס זאל זיין א גוטער מחנך, דער מחנך זאל אים האלטן אין איין זאגן – געדענק, טו נאכאמאל דאס וואס זיי האבן געשמועסט, טו עס, טו עס – ביז ער, צו טוען מערערע אמאל, האט ער געזען אז דאס איז דער וועג. ער וועט אויפהערן מיינען אויף רע אז עס איז טוב, ער גייט זען דעם קלארקייט.

---

המכירין בדעות הרעות שלהם – ווער וואס ווייסט און טוט נישט

שמעון: זאגט דער רמב"ם, און נאכמער דא – דער מענטשן וואס האבן א גרויסע פראבלעם: המכירין בדעות הרעות שלהם. ס׳זענען דא מענטשן וואס זענען נאך א גרעסערע פראבלעם – זיי ווייסן אז וואס זיי טוען איז עפעס וואס וואלט געקענט נוצן חינוך, אבער זיי גייען נישט צום מחנך לרפאותם, זיי גייען נישט צום חכם לרפאותם.

על זה אמר שלמה: מוסר אוילים בזו. אוילים, טפשים, זענען די וואס זענען מבזה מוסר. מוסר מיינט דאס.

רמב"ם הלכות דעות פרק ב' (המשך) – רפואת המידות דורך הרגל און דער וועג צום דרך האמצעית

---

דער תפקיד פון חינוך און הרגל – "עד שיחזירהו לדרך הטוב"

Speaker 1: אבער איך מיין, וואס דער רמב"ם זאגט דא איז: ס'גייט נישט העלפן אים איין מאל זאגן, ס'גייט נישט העלפן אים זאגן, נאר מ'דארף אים מרגיל זיין, עד שיחזירהו לדרך הטוב. ווייל א מענטש טוט דאס וואס ער האט ליב, און וויאזוי האט ער ליב? פון עס טון מערערע מאל. אזויווי זיי האבן פריער געלערנט – גיי מערערע מאל אין די וועג, האט ער געמאכט אז דאס זאל ווערן זיין וועג.

סאו די וועג איז צו האבן א גוטע מחנך, און די מחנך זאל אים האלטן אין איין זאגן: "געדענק, טו נאכאמאל דאס, אונז האבן געשמועסט, טו עס, טו עס." און ביז ער וועט עס טון מערערע מאל, וועט ער זען אז דאס איז די וועג – ער וועט אויפהערן מיינען אויף רע אז עס איז טוב.

---

"מכירים בדעות הרעות שלהם" – דער וואס גייט נישט צום חכם

Speaker 1: זאגט דער רמב"ם, און נעם איך דא די מענטשן וואס האבן א גרויסע פראבלעם: מכירים בדעות הרעות שלהם – ס'איז דא מענטשן וואס האבן נאך א גרעסערע פראבלעם. זיי ווייסן אז וואס זיי טוען איז עפעס וואס מ'קען נוצן חינוך, אבער זיי גייען נישט צו די מחנך לרפאותם, זיי גייען נישט צו די חכם לרפאותם. עליהם אמר שלמה: "אוילים בוזי מוסר" – אוילים, טיפשים, זענען די וואס זענען מבזה מוסר. מוסר מיינט דאס – אז מ'האלט אים אין איין מחנך זיין און מוסר'ן צו טון די ריכטיגע זאך, אבער טיפשים האבן נישט קיין עצה.

ער זאגט: מאי תקנתו? ס'איז דא א תקנה, אבער פאר זיי נישט געזאגט קיין תקנה, ווייל זיי נעמען נישט אן די תקנה. דער רמב"ם האט נישט קיין עצה סתם פאר די וואס ווילן נישט גיין צו חכמים.

חידוש: צו וועמען רעדט דער רמב"ם?

Speaker 1: איך מיין אז דאס מיינט צו זאגן – איינער וואס ליינט די ספר, ער האט שוין א שטיקל עצה, ער זאל גיין צו א חכם. ווייל פאר דעם האט ער געזאגט די ספר, ער האט אים מחזק געווען. ער מיינט צו זאגן אז ס'איז זייער וויכטיג צו גיין צו דעם חכם, ווייל זיי האבן נישט קיין אנדערע וועג. ער מיינט נישט עמיצער צו רעדן וועגן איינער וואס איז נישטא – אזויווי די פריערדיגע קינד פון משל, דער ליובאוויטשער רבי האט געזאגט ער איז נישטא, און ער רעדט נישט פון אים.

---

דיון: פארוואס זאגט ער דווקא "מכירים בדעות הרעות שלהם"?

Speaker 1: אבער ס'איז אינטערעסאנט – פארוואס אויף די מענטשן זאגט ער מכירים בדעות הרעות שלהם? ס'קען אויך יעצט זיין מענטשן וואס זענען נישט מכיר, אבער זיי גייען דאך נישט צו קיין חכם, איינער אזויווי די פריערדיגע פאל. יענער איז אפילו ערגער.

Speaker 2: סאו דאס איז אויך – איך האב געזען אז ער האט אויך געמיינט אז דאס רעדט זיך פון דער וואס ער מיינט טאקע אז ער איז גערעכט אויך.

Speaker 1: ניין, דאס רעדט ער איינמאל, לכאורה פאר איינער וואס ווייסט, ער איז מכיר, אבער ער גייט נישט צו דעם חכם, ער טוט נישט די... ס'איז דאך א שווערע זאך, ער זאגט איך וויל זיך מחנך זיין.

Speaker 2: ניין, ס'איז אינטערעסאנט, ווייל געווענליך די סיבה פארוואס נישט צו גיין צו א חכם איז ווייל מען מיינט אז מען איז גוט.

Speaker 1: דאס איז אבער א שטיקל חידוש פון א מענטש – ער ווייסט אז עס איז שלעכט, אבער וואס עפעס איז ער מוכן צו זיין אז די קאמפארט זאון איז צו שטארק גרויס אזוי? וואס? איך מיין אז רוב מענטשן, אויב מ'רעדט שוין פון די שמועסן אלע, רוב מענטשן מיינען אז ס'איז נארמאל צו ליב האבן שלעכטע זאכן.

חידוש: א צווייטע לייענונג פון "מכירים בדעות הרעות שלהם"

Speaker 2: ניין, אבער דא רעדט מען נישט פון דעם, מ'רעדט פון א מענטש וואס איז מכיר אז זיין זייער איז רע.

Speaker 1: רייט, אבער ס'איז שטייט אין די זאכן פון נטיות הרע. דער רמב"ם האלט דאך אז אויב איינער האט א נטיה הרע, איז עפעס ראנג מיט אים, רייט? פארוואס זאלסטו ליב האבן צו זיין... רוב מענטשן כאפן נישט אז זיי האבן א פראבלעם, און זיי כאפן נישט אז ס'איז דא א סאלושן דערפאר. זיי מיינען אז דאס איז די לאגע.

ס'קען זיין אז זיי האבן עס נישט אזוי גוט געלערנט און מאכיר געווען מיט די דעות הרעות ווי מ'מיינט. מענטשן זענען אזוי ווי זיי זענען סטאק מיט זייערע דעות הרעות – זיי זענען מכיר אז דאס איז די ריכטיגע. נישט ברוע הדעות, נישט אז זיי זענען מכיר אז זייער דעה איז שלעכט, נאר כאילו זיי גלייבן אין זייערע דעות.

Speaker 2: ניין? זיי זענען מכיר אין זייערע דעות, זיי האלטן יא גוט פאר זייערע דעות.

Speaker 1: איך וואלט דעם חלק געטייטשט אזוי. און דאס איז לכאורה די מער אפטע סיבה פארוואס א מענטש זאל נישט גיין צו א חכם – ווייל ער מיינט אז ער איז גוט.

Speaker 2: ניין, אבער יענער מיינט... איך האב מורא אז ס'שטייט בכלל נישט אין רמב"ם אזא מימרא פון...

Speaker 1: אבער ס'איז דאך א פסוק, ס'איז דאך א פסוק. זאגט ער דארט, ער ברענגט דאך די פסוק.

Speaker 2: וואס זאגט די פסוק?

Speaker 1: איך מיין אז דו האסט רעכט, אבער וואס שטייט אין פסוק? כי מוסר אביך ופסוק?

איך מיין יא, אז דער רמב"ם האלט נישט אז מ'ליידט, ער האלט נישט אז מ'ווערט בעסער. און ער וויל ארויסברענגען אז ס'איז א ספעציפישע סארט פראבלעם אז ער גייט נישט צו א דאקטער.

משל פון חולי הגופות

Speaker 1: ס'איז דא מענטשן אויך די חולי הגופות וואס האלטן זיך קלוגער פון די דאקטוירים און זיי גייען נישט. פארוואס? ווייל ס'איז נישט פשוט א טבע – ער גייט נישט צום דאקטער. ס'איז דא אזא זאך.

---

"וכיצד היא רפואתם?" – צו וועמען רעדט דער רמב"ם?

Speaker 2: יא. זאגט דער רמב"ם: וכיצד היא רפואתם? ואיך ירפאו? ס'איז פריער געפרעגט געווארן – צו וועם רעדט ער דא? צו די פעישענט אדער צו די דאקטער?

Speaker 1: ניין.

Speaker 2: און מ'זעט אז ס'איז לכאורה א שאלה אויף גאנץ רמב"ם, ווייל גאנץ רמב"ם איז דאך הלכות פסוקות, און ס'איז נישט קלאר אויב מ'קען פסק'ענען די הלכות פסוקות. מ'האט גערעדט אין אן אנדערע שיעור באריכות וועגן דעם.

אבער ס'איז קלאר, בייסיקלי קלאר, אז מ'האט געוואלט פסק'ענען די הלכות פסוקות אין די הלכות. ס'איז עכט א שאלה, ווייל איך מיין, למשל, דו גייסט צו א דאקטער, א דאקטער וואס איז ניי, זאגט ער דיר פאראויס וואס זיין מעטאד גייט זיין. און דער מענטש וואס האט זיך שוין מודה געווען אז ער איז נישט אין די גוטע וועג – אקעי, ער זאל נאר וויסן.

ער זאגט צו ביידע – ער זאגט וואס איז די וועג וויאזוי ענק גייען ארבעטן, וויאזוי דער דאקטער גייט ארבעטן מיט'ן חולה.

---

דער מעכאניזם פון רפואה: גיין צום פארקערטן עקסטרים

דוגמא א': בעל חמה – כעס

Speaker 2: מי שהוא בעל חמה, איינער וואס איז א גרויסע בעל כעס – חמה איז נאך א לשון פון כעס – אומרים לו להנהיג עצמו שאם הוכה וקולל לא ירגיש כלל.

וואס דער רמב"ם גייט דא זאגן איז אז אויב מ'איז נישט אויף די דרך האמצעית, קען מען נישט ווערן אויף די דרך האמצעית דורך די דרך האמצעית. מ'קען נישט אים זאגן – איינער וואס איז א גרויסע כעסן קען מען אים נישט זאגן "כעס דיך נאר ווען ס'איז ריכטיג," ווייל ער איז דאך שוין אזוי פארקרומט אז מ'דארף גיין מיט די אנדערע עקסטרים.

זאגט דער רמב"ם אזוי: איינער וואס איז א גרויסע כעסן, זאגט מען אים אז אפילו ווען איינער האט אים געשלאגן אדער געשאלטן – וואס דעמאלטס איז יא נארמאל, האט אונז געלערנט אין די פריערדיגע פרק אז א מענטש זאל ווערן א בעל כעס, פאר דעם איז כעס געמאכט געווארן – אבער אים זאגט מען אז אפילו דעמאלטס לא ירגיש כלל, זאל ער נישט... ער זאל זיך מאכן סתם ווי ער פילט נישט, ווייל מ'קען דאך אים נישט זאגן ער זאל נישט וויסן. לא ירגיש כלל – ער זאל עקטן ווי איינער וואס איז נישט מרגיש כלל.

וילך בדרך זו זמן מרובה עד שתעקר החמה מלבו – ביז ער וועט טאקע נישט פילן די כעס.

דיון: וואס מיינט "עד שתעקר החמה"?

Speaker 1: און ער גייט ווייטער, ער זאגט אז מ'וויל דיך טאקע נעקר זיין די חמה, און מ'וויל דיך אמאל צוריקברענגען צו די חמה. דארף מען זען – אפשר איז דאס נישט אזוי פשוט.

Speaker 2: אז דו וועסט עוקר זיין די חמה מיינט דאס די עקסטרימס חמה, אדער ס'איז דא א וועג וויאזוי מ'זאל מאכן די אנדערע עקסטרימס און נאכדעם וועט מען אים צוריקברענגען צו די מיטן.

דיוק: וואס מיינט "בעל חמה"?

Speaker 1: דארף מען זען – בעל חמה, וואס מיינט דאס די לשון בעל חמה? איז דאס א בעל חמה א מענטש וואס איז עקסטרים?

Speaker 2: יא, בעל חמה. בעל חמה ביי די רמב"ם איז געווען די נאמען פון איינער וואס איז עקסטרים. לא יהא בעל חמה נוח לכעוס – נוח לכעוס איז נישט פון א בעל חמה.

Speaker 1: זאגט ער, מ'גייט זיך מאכן שווער. מ'גייט זיין א בעל חמה, מ'גייט ווייזן אז מ'איז א בעל חמה – חמת המלך. א בינוני איז נישט קיין בעל חמה, ער איז א כעסן, ער איז א כועס.

דיון: וואס מיינט "לא ירגיש" – פילינגס אדער מעשים?

Speaker 2: דא שטייט די לשון משלא ירגיש. ער זאגט אז די מרגיש זאל נישט זיין.

Speaker 1: אקעי.

---

דוגמא ב': גבה לב – גאוה

Speaker 2: ווייטער. ומהו גבה לב? איינער וואס איז א גרויסער בעל גאוה – גבה לב, א הויכע הארץ, איך ווייס נישט פונקט וואס די משל פאר א בעל גאוה.

Speaker 1: איינער וואס איז א בעל גאוה, דו האסט פריער געזאגט, יא. גבה לב ויותר – דאס איז וואס איז שפל רוח, און דאס איז וואס איז שפל רוח.

Speaker 2: אקעי, צוריק. יא, וואס זיי טוען? איינער וואס איז א גרויסער בעל גאוה – ירחיק עצמו בזויון הרבה. אים צוריקצוברענגען צו דרך האמצעית איז נישט גענוג אז מ'מאכט אים ער זאל זיין נישט א גרויסער בעל גאוה, נאר ער זאל זיין ממש א פארקערטער בעל גאוה. וישב למטה מן הכל – ער זאל נישט זיצן אינמיטן ווי ער באלאנגט, ער זאל זיצן אינדערבעק. וילבש בלויי סחבות המבזים את לובשיהם – ער זאל זיך אנטון שמאטעס וואס פארשעמט דער וואס גייט אזוי. וכיוצא בדברים אלו עד שיעקר גובה הלב ממנו – ביז דער גובה הלב וועט זיך אויסגעריסן ווערן, די עקסטרעמע וועט ווערן אויסגעריסן.

אבער ער זאגט דאס קלאר: ויחזור לדרך האמצעית שהיא דרך הטובה, וכשיחזור לדרך האמצעית ילך בה כל ימיו – איינמאל ער האט שוין דערוועלט די דרך האמצעית, זאל ער בלייבן אייביג מיט דעם.

חידוש: דער פולער מהלך פון רמב"ם

Speaker 1: דאס איז דאך די רמב"ם בשלימות – אז גבה לב מיינט, די טייטש פון די רמב"ם, צופיל גאוה; שפל רוח איז, די טייטש פון די רמב"ם, צופיל ענוה; און אנפאנג וועט ער טייטלען דרך האמצעית.

די משל פון א געקרימטן בוים

Speaker 2: די מלמדים וואס ברענגען אייביג אויף דעם אזא דוגמא פון א בוים וואס איז געקרימט אויף איין זייט – די משל איז ערגעץ אין רמב"ם אדער ווייסטו פון וואו מ'ברענגט עס?

Speaker 1: נישט אין רמב"ם. ס'קען זיין אז ס'איז אין אריז"ל אדער איינס פון די ערטער, אבער איך טראכט אז ס'איז א גוטע משל. ס'איז עפעס אן הקדמה, מ'רעדט נישט פון א בוים וואס איז... איך דארף מדייק זיין פון וואו די משל איז, איך בין נישט זיכער.

---

יסוד: מעשים משפיע'ן אויף פילינגס

Speaker 1: בכלל, מ'דארף פארשטיין וויאזוי דאס ארבעט. ווייל א מענטש וואס איז למשל א כעסן, ער גייט זיך נישט אויפהערן אויפרעגן, נאר ער גייט זיך איינהאלטן פון ריעקטן. און מ'קען נישט גיין דירעקט צו זיינע פילינגס – ער גייט דירעקט אויף זיינע מעשים, ער זאל גארנישט ריעקטן.

און מיט דער צייט האט ער זיך טאקע ווייניגער און ווייניגער אויפגערעגט.

Speaker 2: יא?

Speaker 1: דאס הייסט, זיינע מעשים גייען משפיע זיין אויף זיינע פילינגס, און אים גייט עס ווייניגער אויפרעגן, גייט ער שוין נישט דארפן זיך אזוי אנשטרענגען צו נישט ענטפערן.

חידוש: דער רמב"ם רעדט פון מעשה, נישט פון פילינג

Speaker 1: איך מיין אז אלע מידות – וואס הייסט, ווען מ'רעדט פון זיי – אלע מידות האבן פילינגס וואס איז אטאטשט צו זיי, אבער אלע מידות, דער רמב"ם רעדט פון די מעשה, נישט פון די פילינג. איך מיין, אזוי איז דאך.

איך מיין, טראכט איך – אפשר איז דאך אפילו נישט... אמאל ווען מ'זאגט איינער איז מרגיש, מיינט מען צו זאגן ער פילט נישט, אדער מיינט מען צו זאגן ער ריעקט נישט מיט די פילינגס?

Speaker 2: ער ריעקט נישט אזוי ווי איינער וואס איז מרגיש.

---

דער כלל פאר אלע מידות

Speaker 1: זאגט דער רמב"ם: ועל קו זה יעשה בשאר כל הדעות – אויף די ליין זאל ער טון מיט אלע אנדערע מידות. אם היה רחמן יתר על המידה, יאכזר עצמו ולא ירחם על בעלי חיים עד שיחזור לדרך הטובה, והיא מידה בינונית של כל דעה ודעה. און אזוי וועט ער אנקומען.

חידוש: דער מענטש דארף געדענקען אז ער האלט אינמיטן רפואה

Speaker 2: ס'קען זיין אז די נקודה דא איז אז א מענטש זאל געדענקען אז ער האלט אינמיטן די רפואה. ווילאנג א מענטש איז נישט אין א סטעיט אוו מיינד אז "איך האלט מיך יעצט אינמיטן אויסהיילן," גייט ער זיך נישט ברעכן. ווען א מענטש זאגט: "איך האלט נאך אינמיטן מיין פעריאד פון רפואה – אה, איך ווער יעצט געטריגערט פון א כעס, אבער איך האלט יעצט אינמיטן א רפואה צייט," יא?

Speaker 1: נו, ס'איז טאקע א טעאריע, מ'דארף עס פארשטיין בעסער. איך פארשטיי עס נישט אזוי גוט. איך פארשטיי נישט אזוי גוט וויאזוי צו ארבעטן, צו גיין צו די אנדערע עקסטרימס. ס'איז מיר עפעס נישט קלאר וויאזוי ס'ארבעט. איך דארף שטארק מעיין זיין אויף די שמונה פרקים צו פארשטיין וואס ער מיינט. אבער לכאורה, למדנות'דיג קען איך עס גרינגער צו זאגן ווי צו פארשטיין למעשה צו ווערן א מענטש.

---

חידוש בסטרוקטור: דער "ואין תמה" – די באהאלטענע קשיא

Speaker 1: אבער למדנות'דיג טראכט איך אז די הקדמה דא איז געקומען צו פארענטפערן א קשיא. מ'לערנט דאך א גאנצע הקדמה, אלעמאל איז דא א "ואין תמה," א באהאלטענע "ואין תמה." ס'שטייט נישט קיין קשיא, אבער ס'איז דא א "ואין תמה" וואס די הקדמה זאגט.

---

די קשיא: ענוה, גאוה, און דער דרך הממוצע

Speaker 1: די הקדמה זאגט אז די דרך השם איז די דרך הישרה. וועט איר פרעגן – וואס הייסט? ס'שטייט אין די תורה "והאיש משה עניו מאד". איך גיי ברענגען די ראיות פון א מינוט פאר דעם. יא, איך האב אסאך ענווה, מאד – איך האב דאך מער ווי די דרך האמצעית. ער זאל דאך זיין עניו בדיוק אינמיטן.

אדער עס שטייט "שפלות" – מיינט בוידא דשפלות רוח – אדער עס שטייט... מיר לערנען די מקורות, מיר לערנען חז"ל און פוסקים, טרעפט מען אסאך מאל שבחים אויף מידות וואס זעען אויס זייער עקסטרעם. עס זעט אויס כמעט די פירוש אז חז"ל האבן נישט געוואלט מ'זאל האבן אביסל גסות הרוח, און די מסקנא פון די גמרא – אדער איין שיטה איז זיכער – אז מ'טאר נישט האבן קיין שום גסות הרוח.

דאס איז דאך רעדט גאנץ סותר מיט'ן רמב"ם'ס כלל אויף דרך הממוצע, דער...

רמב"ם הלכות דעות פרק ב' – מידות וואס מ'דארף גיין עד הקצה האחר: גאוה און כעס

---

הלכה ג': גאוה – "ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית"

דער קשיא: ענו מאד vs. דרך הממוצע

Speaker 1: ס'איז דאך ענו מאד, ער דארף זיין מער ווי די דרך הממוצע. ער זאל דארפן זיין ענו בדיוק אין דערמיטן, יא? אדער ס'שטייט "מאד מאד הוי שפל רוח", אדער ס'שטייט... לאמיר לערנען די מקורות. ווען מ'לערנט חז"ל און פסוקים, טרעפט מען אסאך מאל שבחים אויף מידות, ס'זעט אויס זייער עקסטרעם. ס'זעט אויס כמעט בפשטות אז חז"ל האבן נישט גערעדט אז מ'מעג האבן אביסל גאוה, און די מסקנא פון די גמרא האט איין שיטה זיכער אז מ'טאר נישט האבן קיין שום גאוה. ס'איז דאך לכאורה א סתירה מיט'ן רמב"ם'ס כלל אז די דרך הממוצע איז די ריכטיגע דרך, רייט?

דער תירוץ: "אייביגע רפואה" – גאוה איז א תמיד'דיגע מחלה

Speaker 1: און לכאורה מיט די יסוד קען מען פארענטפערן די אלע קשיות. אבער דאס האט דאך שוין דער רמב"ם גע'טענה'ט אין פרק א' מהלכות דעות, אז די וואס גייען אוועק על הקצוות האחרים, זיי זענען א חסיד.

Speaker 2: דאס איז מידת חסידות.

Speaker 1: מידת חסידות, אמת, אמת. אבער לכאורה, אקעי, אפשר איז טאקע צוויי תירוצים. אדער אפשר, איך מיין אמת'דיג, אז ס'קען זיין אז מידת חסידות איז וועגן די דריטע פיר. ווייל די מידת חסידות זענען מענטשן וואס האלטן זיך אין איין מחנך זיין, אין איין זיך אויסהיילן. וויבאלד א חסיד ווייסט אז געווענליך איז ער קראנק, ממילא איז ער עוסק בבחינת רפואה. מ'דארף פארשטיין, רפואה מיינט נישט נאר קראנק – דאס איז ביי מענטשן וואס נויטיגן זיך, יא?

וועלכע זאכן גייען מיר פירן? וועלכע זאכן זאגט דער רמב"ם אז מ'זאל פירן בבינונית? וועלכע זאכן? די תאוות וואו א נפש איז שטארק נוטה צו זיי, רייט? כעס וכדומה. דאס איז נישט פשט אז פאר מאדנע מענטשן וואס איז א בעל גאוה, רייט? א נארמאלער מענטש איז א בעל גאוה.

Speaker 2: שוין לחוד די תאוה ציט צו גאוה.

Speaker 1: יא. וויבאלד דער חסיד, ווייל ער ווייסט אז די תאוה ציט אים, איז ער שוין גלייך ווי א כעין בעל תשובה. ער טוט שוין די עקסטרעמען אביסל פון בעל תשובה אלעמאל.

דיון: דער משל פון "צייטווייליגע רפואה" – דער תלמיד ביים רבי

Speaker 2: איך האב געטראכט אז די זעלבע... איך האב נישט גענוג קלאר פארשטאנען די נושא פון חסידות, אז ס'איז מארטש אין מיין זעלבע צד מער ווי נישט. אבער לכאורה איך טראכט אז ס'האט צוטון מיט דעם אז א מענטש ווייסט אז דאס איז א צייטווייליגע זאך. אז געווענליך ווער איך... אז א מענטש רעגט מיר אויף, ווער איך אויפגערעגט. אבער יעצט, ווייל איך בין אונטער א רבי, יא? ס'איז דא א צייט ווען ער גייט אוועק פון דערהיים, ער גייט צום רבי'ן, און דער רבי איז אים מחנך. ממילא, פאר די גאנצע תקופה גיי איך מיך מאכן ווי איך ווער בכלל נישט אויפגערעגט. איך גיי בלייבן שטיל ווען איינער רעגט מיר אויף. איך ווייס אז ס'איז נאר צייטווייליג, ביז איך קען אנקומען צו די דרך הממוצע. דער רמב"ם זאגט דאך גלייך נאכדעם אבער ביז מ'קומט אן צוריק צו דרך הממוצע.

און א חסרון וואס דאס רעגט מיר מיין גאנצע לעבן צייט, פארוואס האבן זיי נישט געקענט זאגן...

Speaker 1: יא. אקעי, מ'דערעגט, דאס איז שוין א דין, מ'קען דאך אלעמאל זאגן יענץ, נאר מ'האט אמאל געמיינט יענץ פאר די למדנות, רייט? אבער וויאזוי קענען זיי מותר צו מאכן מידות רעות? דאס איז אזא רעה שעה, אז ס'איז א פחד.

חידוש: דער פאראלעל צו הוראת שעה vs. תורת משה

Speaker 2: אה, אזוי ווי ס'איז די חילוק צווישן די הוראת שעה און נבואה דארטן, יא. זייער שיין.

Speaker 1: ניין, ס'שטימט עכט, ווייל דער רמב"ם זאגט דאך אז בתורת משה חוקים ומשפטים צדיקים – איך טייטש שטער פיינער – תורת משה איז דאס וואס איז אייביג גוט, און נאר מ'האט דא א הוראת שעה, פאר א געוויסע צייט דארף מען א געוויסע תיקון.

Speaker 2: אה, אזוי גוט. עס מאכט זייער סענס. פארוואס זאל יואל בן פתואל מאכן אזא שלום עליכם? אבער די וועגן דאך וועט די זרע. באלד מ'זאגט אזוי ווייט, עס מאכט סענס. עס איז ממש די זעלבע ביי דיר. ס'איז משה רבינו נישט א מחנך. משה רבינו זאגט וואס די אמת איז. נאר מ'האט דא דער מחנך וואס ארבעט מיט די שווערע צייט, צו היילן די שווערע צייט.

---

דער רמב"ם'ס ווערטער: "ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית"

Speaker 1: אקעי, ס'איז אזוי. זאגט דער רמב"ם ווייטער, אויסער די דרך הרפואה איז דא עפעס מער. זאגט דער רמב"ם, "ויש דעות". דאס איז א פראט פון די דרך הרפואה, אבער דער רמב"ם זאגט נישט דאס.

Speaker 2: אה, ס'איז דא זאכן וואס מ'דארף אייביג רפואה אזוי.

Speaker 1: דער נושא פון דרך הרפואה זאגט דאך, מ'מוז פארענטפערן די אלע מאמרי חז"ל וואס מ'זעט אויס אז זיי גייען פארקערט. וועט ער נישט שלמה, אז דאס איז ווייל מענטשן דארפן אלעמאל א רפואה אויף זיי.

אה, זאגט דער רמב"ם: "ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית" – ס'איז דא מידות, אנדערש ווי דער רמב"ם האט אנגעהויבן אז מ'דארף גיין בדרך הממוצע, ס'איז דא זאכן וואס מ'טאר נישט גיין אין דרך הממוצע – "אלא יתרחק עד הקצה האחר" – מ'דארף זיך גיין ביז די אנדערע עק.

"והיא גבהות הלב, שאין הדרך הטובה שיהיה אדם עניו בלבד" – ס'איז נישט גענוג אז א מענטש איז נאר מידה בינונית פון ענווה, ס'איז נישט גענוג אז א מענטש איז נאר א ביסל עניו – "אלא שיהיה שפל רוח, ותהיה רוחו נמוכה למאד" – א מענטש דארף זיין ממש גיין ביז די עק און זיין א שפל רוח, א שטארקע ענווה, ארבעטן אויף א שטארקע ענווה.

דער הסבר: גאוה דארף אייביג רפואה

Speaker 1: און אזוי ווי ער האט עס יעצט מסביר געווען ר' יצחק, ווייל גאוה איז עפעס וואס דארף אייביג – אזוי ווי יעדער מענטש האט א געוויסע מחלה פאר גאוה, מיינט דאס אז מ'דארף אייביג פייטן. ס'איז דא זאכן וואס מ'דארף נאר פאר א שטיקל צייט פייטן, און גאוה דארף מען דאס גאנצע לעבן פייטן, און א גאנצע צייט גיין צו די אנדערע עקסטרעם.

Speaker 2: כדי נישט אנצוקומען צו די אנדערע. כאילו ס'איז זייער שווער צו זיין אינדערמיטן מיט גאוה.

Speaker 1: אדער ער קען זאגן אז אפילו איינער וועט זיין אינדערמיטן, וועט ער מארגן שוין אראפפאלן, ווייל דער יצר הרע וועט אים גלייך געבן א שטופ אראפ.

ער זאגט, דערפאר האט משה רבינו גענומען ענוה מאוד, נישט נאר ענוה בלבד. מאוד מיינט מער ווי די מיטן, אזוי ווי ער האט פריער גערופן די פרושים – זיי גייען ענוה מאוד.

ראיות פון חז"ל

Speaker 1: לפיכך צוו חכמים – וועגן דעם זאגן חכמים אין אבות: "מאוד מאוד הוי שפל רוח". דאס איז נאך א מאוד.

עוד אמרו – און וועגן דעם זאגן חז"ל: "שכל המגביה לבו כופר בעיקר". דאס איז נאך א הסבר פארוואס ער זאגט די זעלבע זאך.

דיון: "כל המגביה לבו כופר בעיקר" – צוויי פירושים

Speaker 1: אונז וואלטן געמיינט אז "כל המגביה לבו כופר בעיקר" איז א ראיה פארוואס מען זאל גיין דרך הממוצע. פארקערט, פארוואס זאל מען גיין עקסטרעם? אויב כפירה איז אזא זאך וואס מען טאר נישט קיין טראפ דערפון, אויב ס'איז א כפירה בעיקר, איז דאך דאס דער חורבן. אויב איך בין גערעכט אז דאס איז די פנימיות הרפואה, און פשט אז חכמים האבן געזאגט אזא שארפע הגזמה אויף די נושא פון גאוה, איז ווייל אין דעם דארף מען גיין עקסטרעם.

Speaker 2: ניין, איך וואלט געזאגט פונקט פארקערט – אז ווייל ביי אנדערע זאכן ביידע עקסטרעמען זענען שלעכט, אבער דא איין עקסטרעם איז אזויפיל ערגער ווי די אנדערע עקסטרעם, אז ס'איז ענדערש אז דו זאלסט גיין צו די אנדערע עקסטרעם ווי אינדערמיטן.

Speaker 1: אבער דא איז דאך א ריזן פארוואס מען זאל גיין מיט די... אדם קרוב אצל עצמו... אבער דא קען מען זען אז וויבאלד ס'איז גורם...

אפשר לאמיר טייטשן "שכל המגביה לבו כופר בעיקר" – נישט פשט אז ס'איז כפירה גורם, נאר פשט אז ס'איז מסביר ווייל ס'איז תאוה. אבער דאס איז פשט אין די טיפע תורות. פשוט פשט איז אפשר אז ס'איז גורם – אמאל א מענטש גייט מיט זיין גאוה ביזן סוף, קומט ער טאקע אן צו כפירה בעיקר, ווייל ס'איז טאקע א סתירה צו ניחא מיט גאט. אזוי ווי ס'שטייט אין פסוק "ורם לבבך ושכחת" – מ'קען נעמען אז ווייל ס'קומט צו שכחה, ממילא דארף מען זיך מרחק זיין. ס'איז זייער א דעינדזשערעס מידה, זיך צו דערלאזן אפילו אביסל.

ווייל זיי האבן געזאגט "כל המגביה לבו כופר בעיקר", שנאמר "ורם לבבך" – אויב דו האסט א גרויסע גאוה – "ושכחת את ה' אלקיך" – דו וועסט פארגעסן פונעם אייבערשטן. ממילא, אזוי ווי ס'איז מסוכן, זאל מען גיין צו די אנדערע עקסטרעם, ווייל מ'דארף האבן אסאך מער מורא פון די קצה פון גאוה ווי פון די קצה פון שפלות וענוה.

"אמרו בשמתא דאיכא ביה גסות הרוח" – די חכמים זאגן, איינער וואס האט אין זיך גסות הרוח זאל זיין אין חרם – ואפילו במקצת – אפילו איינער וואס האט נאר אביסל גסות הרוח.

---

דיון: מחלוקת אין גמרא סוטה – שמינית שבשמינית

Speaker 2: אבער אויב איך געדענק, איז דאס א מפורש'ע מחלוקת אין די גמרא. דער רמב"ם רעדט נישט דא – די גמרא זאגט אז א חכם זאל האבן א שמינית שבשמינית. אויך פריער ווען ער האט גערעדט וועגן א חכם, האט ער זיך אויסגעדרוקט אז א חכם זאל האבן אביסל כבוד עצמו, זיך אכטונג געבן ווי ווייט זיין ענווה גייט.

סאו, אויב איך געדענק איז דאס ממש א מחלוקת. רב נחמן בר יצחק האט געזאגט "לא מיניה ולא מקצתיה" – ער זאל טאקע נישט האבן, ווייל ס'שטייט "תועבת ה' כל גבה לב". אבער רבא, אויב איך געדענק, האט ער געזאגט ניין, ער דארף האבן א שמינית שבשמינית. די גמרא איז אין סוטה, אויב איך געדענק. סאו, דו זעסט אז ס'איז ממש א מחלוקת. דער רמב"ם פסק'נט ווי איין שיטה.

Speaker 1: ס'קען זיין, ער טענה'ט אז דער רמב"ם פסק'נט אזוי ווי... א שמינית שבשמינית איז אויך זייער א קליינע אמאונט, ס'איז נאך אלץ נישט דער מיטן. אקעי, קען מען אפשר זאגן אז דאס איז דער ריכטיגער מיטן פאר די מידה.

Speaker 2: אבער אויב איך געדענק איז דאס פשוט א מחלוקת, און דער רמב"ם האט אפגעמאכט צו פסק'ענען ווי איין גמרא.

הערה: אשכנזים vs. ספרדים אין דער פסיקה

Speaker 1: אזוי אז דו זעסט אז גאוה איז באמת משוללת רע. אויב איינער וויל וויסן – אה, זייער וויכטיג – ווען די אשכנזים גייען מער מיט די גאוה באמת, ברענגען זיי חסידישע פסקים פון רמב"ם, דארפן זיי וויסן אז אין אשכנז האט מען געזאגט אז מ'ברענגט די אנדערע שיטה – רבא און רב חייא, א מחלוקת אין די גמרא. סאו, מ'דארף וויסן אז ס'איז דא צוויי קהילות אין דעם. אויב איינער פרעגט זיך מיט אביסל גאוה, אז ס'איז דא א חילוק אין דעם.

---

כעס – "וכן הכעס, דעה רעה היא עד למאוד"

Speaker 1: אזוי, ווען מ'האט געענדיגט די דרך הרפואה, זאגט דער רמב"ם ווייטער: "וכן הכעס". ער האט אויסגערעכנט גאוה וואס מ'דארף גיין אל הקצה פון ענוה, זאגט ער אזוי אויך כעס: "דעה רעה היא עד למאוד". דא רופט ער נישט חולי, דא רעדט ער שוין יא וועגן כעס, וואס אונז האבן פריער געהאלטן אז כעס איז מער דער ממוצע'דיגער. ניין, ער זאגט, אפילו אביסל כעס איז "דעה רעה היא עד למאוד, וראוי לו לאדם שיתרחק ממנו עד הקצה האחר" – ער זאל גיין ביז די אנדערע עק פון ווייניג כעס – "וילמד עצמו שלא יכעוס אפילו על דבר שראוי לכעוס עליו" – אפילו א זאך וואס ס'איז ראוי אז מ'זאל זיך כעס'ן, זאל א מענטש זיך מרגיל זיין און נישט ווערן אין כעס.

Speaker 2: ראוי אליבא דאמת, נישט ראוי וואס דער דרך מצוותיך זאגט אין פרק א'.

ווען דארף מען האבן כעס? – דער עקט פון כעס

Speaker 1: יעצט גייט ער אריין אז ביי כעס זאגט ער זייער א שיינע תורה. ער מאכט דעם וואס יא – אויב דו זאגסט אז ס'איז דא זאכן וואס איז ראוי לכעוס, וואס איז פארבאטן, זאגט ער: חיינו ורוצי, ווען דארף מען האבן כעס? ווען מ'וויל אז מענטשן זאלן אזוי ווארפן א פחד אויף די ארומיגע, אז דאס טאר מען נישט טון.

חיינו ורוצי על היתר איימאל – באו דתן ואבירם אל פתח אהל מועד, אהרן איז א מנהיג פון די ציבור, ער טראכט איבער וויאזוי גייט ער מארגן זיין עולם אז דאס איז א גרויסע עבירה, דאס טוט מען נישט. ער גייט זיך פארווענדן אין כעס – ורוצה לחזור להם כדי שיחזרו למוטב – ער וויל זיין אין כעס כדי זיי זאלן צוריקקומען צו די גוטע וועג, כדי זיי זאלן אויפהערן טון די עבירה, און נישט זאל ער ווערן באמת אין כעס, ווייל ער האט געזאגט אז די כעס איז א שלעכטע מדה.

"יראה את עצמו בפניהם שכועס כדי להענישם" – ער זאל שפילן די כעס, ער זאל קאנטראלירן זיין כעס.

חידוש: דער חילוק צווישן "כעס קאנטראלירט דיר" און "דו קאנטראלירסט כעס"

Speaker 2: קענסט זאגן ער זאל נישט לאזן די כעס אים קאנטראלירן, ער זאל קאנטראלירן די כעס, ער זאל נוצן אן עקט פון כעס כדי להענישם, זיי צו שטראפן.

Speaker 1: דאס איז פשט אין די ענין פון כעס, דאס איז די פראבלעם פון כעס. ווי די פראבלעם פון כעס איז עפעס אז דו פארלירסט זיך, דעמאלטס דארפסטו נישט אנקומען צו דעם.

Speaker 2: אפילו ביי די וואס איז יא כועס, לכאורה האט ער זיך פארלוירן, ער איז כועס מיט די ראיה.

Speaker 1: על כל פנים, כעס איז א פראבלעם פון אינטערנעל פראבלעמס. ס'שטייט פון דעם שטיקל תוספות דא אויבן אז די פראבלעם פון כעס איז א פנימיות'דיגע פראבלעם.

דיון: וואס מיינט "פארלירן זיך" ביי כעס?

Speaker 2: דערנאך טראכט איך אז כעס איז דאס אז דו פארלירסט זיך. אבער איך פרעג דיך, אויב איינער וואס איז קאנטראלירט ווען ער פארלירט זיך, איז ער נאך אלץ פארלוירן?

Speaker 1: ער האט זיך פארלוירן, ער האט זיך פארלוירן. ער קען זיין איינמאל דו האסט זיך פארלוירן טוסטו עניטינג, אדער דו ביסט נאך אלץ אין קאנטראל ווי שטארק דו זאלסט שרייען – דאס איז וואס איך מיין צו זאגן.

איינער וואס איז אין כעס, פשט איז אז יעצט ווייס איך שוין, אפילו ער טרייט אויף עקסטרים, ווייל ער איז יעצט אין כעס, דאס הייסט די כעס קאנטראלט אים. אפילו ער וועט קאנטראלירן ווען ער זאל ווערן אין כעס, אבער איינמאל ער איז אין כעס האט ער שוין געשריגן און ער האט שוין געטון משוגע'נע זאכן, צובראכן כלים בחמתו.

אבער משה רבינו ווען ער מאכט זיך ווי ער איז אין כעס, האט ער נישט געטון – אויך דעמאלטס האט ער נישט געטון קיין משוגע'נע זאכן, ווייל ער איז נאך גענוג אין קאנטראל. ס'איז נישט נאר אן עקט, ס'איז נישט סתם כעס – ער זאגט נישט נאר זאגן שטרענגע זאכן, נאר ער זאל עס זאגן מיט א פעשאן, ער איז נאך אלץ גענוג און ער געדענקט נאך וואס ער טוט, ער איז נאך גענוג אין קאנטראל אז יא – "ותהיה דעתו מיושבת עליו בינו לבין עצמו".

אזוי איז דאס נישט קלאר, איך געדענק איך האב געלערנט נאך די שבת, און א רמב"ם מיט א רמב"ן...

רמב"ם הלכות דעות פרק ב' (המשך) – כעס, קאנטראל, און שתיקה

---

הלכה ג' (המשך) – "דעתו מיושבת בינו לבין עצמו": קאנטראל אין כעס

אבער מאשקע, ווען ער מאכט זיך ווי ער איז אין כעס, טוט ער נישט – אויך דעמאלט טוט ער נישט קיין משוגענע זאכן, ווייל ער האט נאך גענוג קאנטראל. ס'איז נישט נאר אן עקט, ס'איז נישט... ער זאגט נישט נאר שטרענגע זאכן, נאר ער זאל עס זאגן מיט א פעטש, אבער ער האט נאך אלץ גענוג... ער געדענקט נאך וואס ער טוט, ער האט נאך גענוג אים אין קאנטראל אז... יא, ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו, אזוי ס'איז נישט קלאר. איך געדענק איך האב געלערנט נאך שבת א רמב"ם, מיט א רמב"ם ווערט ער ווערט דיך נישט...

---

דיון: די גמרא "מקרע את כסותו" – צעברעכן כלים אין כעס

יא, ס'איז דא א גמרא, ס'איז דא א גמרא וואס זאגט מקרע את כסותו, מקרע את כסותו, יא. איי, ס'איז עובד עבודה זרה? ס'איז געווען א שאלה, איך געדענק שוין נישט אין צווייטן תוספות. דער רמב"ם איז מילא אנדערש, אבער ס'קען זיין לויט דעם רמב"ם אז ער צעברעכט יא כלים, נאר כדי להראות כעס, כדי... סאו, איי דאונט נאו.

> חידוש: אבער וואס איז פשוט – אפילו דער וואס זאגט אז כעס איז א דרך המיצוע, איז ער אויך מודה אז מ'טאר זיך שטרענגן קיינמאל נישט אינגאנצן צו פארלירן. סאו, דארף מען בעסער פארשטיין, דארף מען בעסער לערנען די ענין דאס.

---

צוויי לעוועלס אין "כאדם שמדמה"

און דער רמב"ם, ותהיה דעתו – אפילו דעמאלט ווען ער איז אין כעס, זאל זיין דעתו מיושבת בינו לבין עצמו, אז די מענטשן ארום זאלן זען כעס, אבער ער אליין זאל זיין אין קאנטראל, ער זאל וויסן וואס ער טוט. כאדם שמדמה איש בשעת כעסו – ווי איינער כועס, ער זאל עקטן... זאל עקטן כעס.

> חידוש: ניין, ער זאגט נישט ער זאל עקטן כעס – ער זאגט ער זאל זיין א בעל גאוה ווי איינער וואס עקט כעס, רייט? צוויי לעוועלס. כאדם שמדמה – ער זאגט נישט ווי א דעת איש בשעת כעסו, וואס ווערט ער עקטן? איך ווייס נישט. ניין, נישט פארקערט – ער ווערט יא אביסל כועס, אבער ער האלט קאנטראל.

איך פיל אז מ'דארף עפעס בעסער קרעטשן די ווערטער, איך בין נישט העפי מיט וויאזוי ס'גייט דא פאר.

---

"כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה" – וואו שטייט עס?

אקעי, לאמיר גיין צום ראשון אין דעם. איך האב נישט קיין קלארע מקור אויף דעם. אבער דאס וואס דו האסט געזאגט, לאמיר זאגן אז דו האסט געזאגט פון וועגן דעם וואס חז"ל זאגן אז ס'איז אזוי הארב – אמרו חכמינו הראשונים, כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה.

> חידוש: יא, דאס איז געווען א שיינע טעות וואס מ'האט מיר אמאל איינגערעדט אז ס'איז דא אזא לשון חז"ל, כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה. דער רמב"ם זאגט, ס'שטייט אפשר אין זוהר, אבער אין נגלה פון חז"ל שטייט נישט אזא לשון.

---

דער אמת'ער מקור: די גמרא אין שבת

און ס'איז זיכער אז דער רמב"ם האט געמיינט די גמרא אין שבת וואס מיר האבן גערעדט, "שוב אינו חושש". ס'שטייט דאך "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה", און די גמרא איז מסביר פארוואס: "היום אומר לו כך, למחר אומר לו כך, עד שאומר לו לך עבוד עבודה זרה".

מיט אנדערע ווערטער, די גמרא זאגט פונקט וואס איר האט געזאגט – אז די עיקר איז אז כעס איז נישט קאנטראלעבל. איינער וואס גייט נאך זיין כעס, קענסטו נישט וויסן וואס מארגן וועט זיין כעס אים זאגן.

> חידוש: אויב אזוי, איז דאך ממש – אויב דאס איז די ראיה פון כעס, איז דאך זייער גוט אז דער רמב"ם פארשטייט פון דעם א ראיה אז מען דארף גיין צו די אנדערע עקסטרעם, ווייל ס'איז נישט קאנטראלעבל. ס'איז טאקע געווען א כעס מיט אן ערנסטן לשון, נישט קיין חילוק, אבער כל הכועס מיינט דאך אפילו אביסל קען דאך אנקומען צו עבודה זרה – איז דאך נעמט דער רמב"ם פון דעם א ראיה אז מען דארף גיין צו די אנדערע עקסטרעם.

---

דיון: שטייט דארט טאקע דער ענין?

ס'איז נישט קיין ראיה פון אז ס'שטייט דארט די לשון – ס'שטייט דארט בכלל נישט די ענין. מענטשן זאגן, ס'שטייט דארט נישט די ענין, ס'שטייט דארט די ענין אז כעס איז שטארק, נישט נאר שוב אינו חושש, נאר אויך ווייל ער גייט צוקומען צו עבודה זרה. ס'שטייט נישט אז די כעס אליין איז עבודה זרה.

> חידוש: אבער אויב מ'שטעלט אז די גאנצע ראיה פון וואס דער רמב"ם רעדט איז די נארמאלע כעס וואס קען ברענגען צו די גרעסערע כעס וואס קען ברענגען צו עבודה זרה, דאן מאכט עס סענס אז...

---

חכמה, נבואה, און קאנטראל

איך מיין, די נעקסטע שטיקל גייט אויך אין די ריכטונג. ער זאגט "כל הכועס, אם חכם הוא חכמתו מסתלקת הימנו" – ער פארלירט זיין חכמה. ס'איז טאקע, ער לאזט זיין אימאושענס איבערנעמען די גאנצע מענטש. "אם נביא הוא נבואתו מסתלקת הימנו".

גראדע, אויב מ'איז נישט קיין חכם קען מען שוין נישט זיין קיין נביא – ס'איז אויך קאנעקטעד איינס מיט די אנדערע. א חכם וואס איז אפשר א נביא, דאס איז קיין יאוסער. נישט יעדער חכם איז א נביא, דאס איז קלאר. אבער ער זאגט דאך, ער זאל ווייטער לאזן זיין דעת אין קאנטראל און נישט זיין כעס.

---

"איך בין געווען אין כעס" – איז דאס א תירוץ?

אזוי ווי א מענטש וועט למשל אסאך מאל טון זאכן אין כעס, און וועט אים פארהאלטן וועט ער זאגן, "איך בין נישט געווען אין קאנטראל, איך בין געווען אין כעס."

> חידוש: איז דאס א תירוץ? לויט דעם רמב"ם איז דאס נישט קיין תירוץ, ווייל דו דארפסט די גאנצע צייט בלייבן אין קאנטראל. דאס איז די קשיא – נישט ווערן אין קאנטראל איז די ערגסטע זאך. דאס איז די רעזולטאט וואס ברענגט צוזאמען צו עבודה זרה, הלואי קיינמאל נישט.

---

"בעלי כעס אין חייהם חיים" – כעסנים לעבן נישט קיין לעבן

זאגט דער רמב"ם, "בעלי כעס אין חייהם חיים" – זיי לעבן נישט קיין לעבן. דאס איז לכאורה אויך א לשון חז"ל, אדער? יא, יא, יא. האסטו געזען ער ברענגט עס? דאס איז ווייטער ארויסצוברענגען דאס.

דא זעט מען אז ער גייט אביסל פון כעס צו מער אזוי ווי... ס'איז טאקע פון כעס, אין די ריכטונג צו די צווייטע סייד. ס'איז עכט נאר כעס, אז "אין חייהם חיים". ווייל יעדן טאג טרעפט ער עפעס – היינט איז ער ברוגז אויף דעם, אז ער האט אים געקאט אויפן טראפיק. און מארגן איז נישט געווען צו גרויס די פעקל און היינט איז צו קליין.

---

"שלושה חייהם אינם חיים" – דער כעסן אלס וויקטים

ער ברענגט די לשון פון די כסף משנה, "שלושה חייהם אינם חיים". איינער איז א רחמן – ווייל יעדע זאך ווערט ער, ער קען ליידן בלוט דרוק. ער זאגט אז איינער וואס איז אן עמפאטישער, ער ווערט אלעמאל גע'דזשאדזש'ט פאר יענעם'ס צרה – "הרחמנים והניני הדעת".

אויך איינער וואס איז א כעסן – אזויווי ער האט אלעמאל גוטע תירוצים: "עכט בין איך א נארמאלער מענטש, נאר יעצט און יעצט און יעצט און יעצט האט יענער מיך אויפגערעגט, די זאך האט נישט געשטימט."

> חידוש: אלזא מיר קענען זען, אין אנדערע ווערטער, אז כעס איז אזויווי א שטארקע וויקטים – ער איז קיינמאל נישט... יענער האט מיך אויפגערעגט, אזויווי איך האב נישט געטון, דער קאר אין פראנט פון מיר האט מיך ממש אויפגערעגט, און יענער האט מיך אויפגערעגט. ס'איז איבערגעבן קאנטראל פון זיך פאר אנדערע, פאר סירקומסטענסעס. די אלע תירוצים – פשט איז אז דער מענטש איז נישט אין קאנטראל פון זיין לעבן.

---

"התרחק מן הכעס" – די דרך המיצוע ביי כעס איז עקסטרעם

זאגט די גמרא ווייטער, "לפיכך ציוו חכמים ואמרו התרחק מן הכעס עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו בדברים המכעיסים, וזוהי הדרך הטובה."

> חידוש: וואס דער רמב"ם זאגט – אז די דרך המיצוע בכעס איז יא עקסטרעם. געווענליך די דרך המיצוע איז די מיטן, אבער ביי כעס איז עס יא.

---

"דרך הצדיקים" – שמחה ביסורים און אהבת ה'

זאגט דער רמב"ם ווייטער, "דרך הצדיקים היא שהם עלובים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עושים מאהבה ושמחים ביסורים."

יא, לכאורה מ'דארף נישט זאגן אזא גרויסע מדריגה אז זיי פרייען זיך מיט די יסורים, אזויווי דער רמב"ם זאגט אין הלכות ברכות אז... ס'איז דאך דא עפעס, ער ווייסט נישט אלעס, די יסורים איז נישט די גאנצע וועלט. זיי פרייען זיך אפילו זיי האבן יסורים ווייל אפשר נאך די יסורים קומט א גוטע זאך.

---

דער משל פון די שמש

"ועליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו." דאס איז אויך א גמרא דארט.

> חידוש: דו קענסט זאגן, די שמש איז נישט קיין מידה המצוע – די שמש איז נישט א טראפ מער לעכטיג ווי די לבנה. די שמש ווייסט אז ער דארף זיין די מעידזשער ריזיגע שמש. די צדיקים ווייסן אז זיי קענען נישט זיין דרך הממוצע ווען ס'קומט צו די זאכן.

אה, ניין, איך האב געוואלט זאגן – די ווארט "ואהבת" איז דאך לכאורה קאנעקטעד מיט וואס דו האסט געזאגט פארדעם.

---

קאנעקשן צו אהבת ה' – "בכל מדה ומדה שהוא מודד לך"

וואס איז די צדיקים? "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך." איז די אהבת ה' – דאס איז וואס דער אייבערשטער ברענגט אים, ער נעמט עס אן העפי. "בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו." איך טראכט אז דאס איז...

> חידוש: סאו דער רמב"ם זאגט דא א מורא'דיגע זאך. דא זאגט ער עפעס בדרך רמז, עפעס וואס שטייט אויך אין חסידישע ספרים – אז די סיבה פארוואס זיי ווערן נישט קיין מאל נישט אין כעס איז וועגן די שמחה ביסורים, ווייל "עלובים ואינם עולבים", ווייל זיי ווייסן אז אלעס קומט פון שמים, אדער ווי רש"י זאגט דארט. אזויווי די אבן עזרא'ס פשט אין "ולא יסחם" – איז עפעס אזא סארט ענין, יא? אז זיי ווייסן אז אלעס איז פון שמים, און ממילא... דער רמב"ם זאגט נישט דאס דא, אבער ער זאגט צו מקשר זיין די שמחה ביסורים און די "שומעים חרפתם ואינם משיבים".

---

קאנעקשן צווישן כעס, גאוה, און אהבת ה'

אזוי זאגט דער רמב"ם ווייטער... ס'שטימט, ס'קאנעקט זיך מיט די פריערדיגע מדה פון גילוי עריות, "בכל לבבך". די ביידע האבן עפעס א קאנעקשן מיט די אהבת ה' אדער וואס ס'איז, די דביקות בה'.

שוין, עד כאן איז די צוויי זאכן וואס מ'דארף גיין ממש ביז איין קצה.

---

הלכה ד' – שתיקה: "לעולם ירבה אדם בשתיקה"

יעצט גייט ער אריבער ברענגען נאך זאכן וואס מ'דארף גיין אביסל מער צו א זייט, און זיך מאכן גדרים וסייגים, אבער מ'דארף נישט גיין עד הסוף.

זאגט ער, "לעולם ירבה אדם בשתיקה" – א מענטש זאל מער גיין צו די שתיקה. ער זאל נישט בלייבן ביי די מינימום מצוה פון רעדן אפט, נאר מער שתיקה. איך מיין אז דאס איז די דרך ארץ איינער מיט דעם, איך געדענק נישט וואו איך האב דאס געזען.

דער רמב"ם האלט אז מענטשן נוצן צו סאך זייער מויל. זיי עסן צו סאך, שפעטער וועט ער זאגן מ'עסט צו סאך, מ'רעדט צו סאך. "ולעולם ירבה אדם בשתיקה, ולא ידבר אלא או בדברי חכמה" – אדער דברי תורה אדער דברי חכמה – "דברים שהן צורך למחיית גופו". איז די דיבור געמאכט געווארן אלס א כלי שרת פאר וואס א מענטש דארף האבן.

---

פארוואס ברענגט דער רמב"ם דעם נאמען "רב, תלמידו דרבינו הקדוש"?

אמר רב, תלמידו דרבינו הקדוש – מען זאגט אויף די אמורא רב וואס איז געווען א תלמיד פון רבינו הקדוש.

> חידוש: ס'איז אינטערעסאנט אז ער מייחס רב אלס א תלמיד פון רבינו הקדוש. רב איז א גרויסער פלוגתא מיט רבינו הקדוש, אבער ס'איז געווען אזוי לאנג צוריק, אז ס'איז דא וואס זאגן אז דער רב איז געווען א תלמיד פון רבינו הקדוש. ס'קען זיין אז דער רמב"ם האט געהאלטן אזוי. רב, מ'רעדט אפילו נישט פון רב – אמר רב, וואס איז אפשטאמל פון רב. ער זאגט אז רב, דער מענטש, דער געוויסער מענטש וואס הייסט רב, תלמידו דרבינו הקדוש, מ'קען זאגן אז ער איז אן אמורא רב.

דער רמב"ם ברענגט נישט קיין נעמען כמעט אין דעם ספר, סאו ס'איז זייער ווירד. דער חכם פרעגט שוין א גוטע קשיא. ער זאגט אזוי – חכמי הראשונים, אלע מאל, אפילו ווען ער ברענגט יא, זאגט ער אמרו חכמי הראשונים, אנאנימעס. פלוצלינג רב? אזוי. ס'קען זיין דאס איז די זאך – ווייל ער האט ליב צו רעדן פון רבינו הקדוש, סאו ער איז אזוי ווי מיוחד צו רבינו הקדוש. אה, דאס איז אינטערעסאנט.

---

"שיחה בטלה" = רוב רעדן פון רוב מענטשן

שלא לסוף שיחה בטלה כל ימיו.

זאגט דער רמב"ם, וואס טייטש שיחה בטלה? דו וועסט מיינען שיחה בטלה מיינט עפעס א מאדנע זאך? ניין. וואס איז שיחה בטלה? זוהי שיחת רוב כל אדם. רוב מענטשן רעדן שיחה בטלה, ווייל רוב מענטשן רעדן נישט נאר דברי חכמה אדער דברים הצריכים לגופו.

---

"כל המרבה דברים מביא חטא" – אפילו ביי ערלויבטע רייד

זאגט דער רמב"ם, אפילו בצורך הגוף, לא ירבה אדם דברים. איך האב געזאגט אז פאר צורך הגוף זאל מען רעדן, אבער וויאזוי זאל מען רעדן? מ'קען אפילו זאכן וואס מ'דארף רעדן, קען מען רעדן באריכות, און מ'קען רעדן מער צום ענין.

דאס איז וואס ער זאגט, וכן אמרו, כל המרבה דברים מביא חטא.

> חידוש: ס'מיינט, אפילו זאכן וואס מ'דארף, אויב מ'רעדט צו אריכות'דיג, צו סאך, איז עס מביא חטא. סאו דער רמב"ם מאכט אונז ווי א קאנטראסט. ער זאגט, כל המרבה דברים מביא חטא – וואס האסטו געמיינט צו מיינען? נישט רעדן קיין דברים בטלים? ניין, דברים בטלים רעדט מען עניוועי נישט, דאס איז גארנישט קיין חידוש אז מ'טאר נישט רעדן. ער מיינט, דאס מיינט שוין די זאכן וואס מ'מעג יא רעדן – אפילו דעמאלטס זאל מען רעדן מער בקיצור, דאס העלפט נישט.

---

"לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה" – אפילו פאר'ן גוף

אויך דאס, ואמרו, לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה. אפילו לגוף – זאכן וואס מ'דארף רעדן פאר'ן גוף. דער גוף האט דאך צרכים וואס מ'דארף רעדן – אפילו פאר די גוף איז בעסער די שווייגן ווי די רעדן.

> חידוש: דאס איז דאך די גרעסטע חידוש וואס קען נאר זיין. און איך מיין אזוי – אפילו בצער הגוף זאל מען טון אלע שתיקה. פשוט אז די נפש איז דאך זיכער אז עס פעלט נישט אויס צו רעדן, אבער פאר די גוף פעלט זיך אסאך מאל אויס צו רעדן. און נישט נאר בדברי רגילה, אפילו בדברי תורה – אלעס וואס גייט דא פאר.

רמב"ם הלכות דעות פרק ב' הלכה ד' (המשך) – שתיקה, דיבור, חנופה, און גניבת דעת

---

שתיקה – אפילו לצרכי הגוף

די אויף דעם, ווייל אמרו "לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה" – אפילו א גוף, די זאכן וואס מ'דארף רעדן, די גוף האט דאך צרכים וואס מ'דארף רעדן, אפילו פאר די גוף איז בעסער די שווייגן ווי די רעדן.

יעצט גיי איך אריין אין א נייע שטיקל אין די משנה. אפילו אזוי, ער זאגט אז אפילו לצרכי הגוף זאל מען ציען אלע שתיקה. פשוט פאר די נפש איז דאך זיכער אז ס'פעלט נישט אויס צו רעדן, אבער פאר די גוף פעלט דיר אסאך מאל אויס צו רעדן. און נישט נאר בדברי הגוף, אפילו בדברי תורה. דאס איז קיין דאך פאר. דער רמב"ם איז זייער קינדיג אין די פעלד, נישט נארמאל.

---

דברי תורה ודברי חכמה – מועט המחזיק את המרובה

"וכן בדברי תורה ובדברי חכמה, יהיו דברי החכם מעטים ועניניהם מרובים."

ס'איז דא אסאך מאל וואס מ'קען האבן זייער ווייניג קאנטענט, ווייניג תוכן, מיט אסאך ווערטער. דער רמב"ם זאגט, זיי צו אז דיינע ווערטער זאלן זיין מועט המחזיק את המרובה – זאל האבן אסאך תוכן, אסאך ענינים, געקאווערט מיט ווייניג ווערטער.

דער רמב"ם'ס אייגענע לשון קצרה

איך מיין דער רמב"ם אליין איז נאה דורש, ער האט זייער א לשון קצרה, א שיינע לשון. איך מיין אז דער רמב"ם האט אויך ליב געהאט די לשון פון רבינו הקדוש בעל המשנה, ער האט אויך זייער א קורצע לשון. דער רמב"ם גייט אביסל די לשון המשנה.

קען זיין אז דערפאר ברענגט ער אויף רב – פשטות רבינו הקדוש זעט מען עס אין זיין לשון המשנה, אבער אפשר אויף רב שטייט עס קלאר אין די גמרא אז "שלא שח שיחה בטלה כל ימיו". קען זיין אז רבינו הקדוש אליין האט ער געדארפט דיעלן מיט אנטונינוס, און ער האט געדארפט דיעלן מיט אסאך ענינים, קען זיין אז מ'האט נישט געקענט זאגן אויף אים די... ער רעדט דאך אפילו מיט קדושה, רבינו הקדוש הייסט ער האט אפילו נישט נהנה געווען פון עולם הזה, עפעס א קדושה איז דא אין די מציאות.

לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה

זאגט ער, "והיא שתיבת חכם, ואמרו לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה." מ'זאל אויסלערנען מיט די תלמידים דרך קצרה. דאס טייטש מ'זאל טרייען אריינצולייגן אין די ווערטער ווי מער. דרך קצרה מיינט נישט אז מ'זאל אויסלערנען ווייניגער.

> חידוש: איך מיין אין חינוך איז דאס א שטארקע זאך. א מענטש קען זיך אמאל טראכטן אז איך וויל זיי זאלן זייער גוט פארשטיין, אבער אפשר איז דא א זאך ווי עווענטשועלי וועלן זיי אפשר מער פארשטיין אז דו וועסט אריינלייגן אסאך און זיי וועלן זיך דארפן אביסל פלאגן.

די היינטיגע ספרים אדער די מגידי שיעורים האלטן געווענליך אז זייערע ליינער זענען דאם, און מ'דארף אלעס זאגן. דעריבער טו איך דאס – איך האלט אז דו קענסט אויך פארשטיין. און אויב נישט, איך וועל נעמען א סעקונדע, איך וועל דיר מסביר זיין, און נאכדעם וועסטו זען אז איך האב געזאגט גוט. סאו לאמיר זען אז אונזערע ווידעא'ס זאלן ווערן קורצער, אונזערע שיעורים.

---

סכלות – אסאך ווערטער מיט ווייניג תוכן

זאגט דער רמב"ם, "אבל אם היו הדברים מרובים והענין מועט, הרי זו סכלות." אויב א מענטש רעדט אסאך ווערטער און ווייניג תוכן, ווייניג קאנטענט, "הרי זו סכלות" – דאס ווייזט, אדער דאס אליין איז טיפשות.

"והוא שאמרו 'כי בא החלום ברוב ענין'." חלומות קומען מיט אסאך תוכן'דיגע זאכן, זאגט מען אין קורצן. "וכן דברי חלומות ידובר בהם בדברים רבים." אזעלכע דברי חלומות רעדט מען מיט אסאך ווערטער. "וקול כסיל ברוב דברים." מ'הערט די קול פון די כסיל – וויאזוי ווייסט מען אז איינער איז א טיפש? ווען דו הערסט אז ער רעדט צופיל ווערטער, ער רעדט אסאך ווערטער.

דענסיטי פון חכמה

> חידוש: מ'קען זאגן די סכלות איז א שטייגער ווי, ס'ווענדט זיך אויף די דענסיטי פון די תוכן, פון די חכמה אין זיינע ווערטער. אויב ער האט הונדערט חכמה אין הונדערט ווערטער, פאלט אויס אז יעדע ווארט האט איין חכמה. אויב ער האט צוויי הונדערט ווערטער און הונדערט חכמה, איז יעדע ווארט נאר האלב אזוי קלוג, ווייל ס'אינקלודט אסאך נארישע ווערטער. די ווערטער זענען סתם פילערס, ס'איז אסאך ווערטער אן תוכן. אבער די סך הכל ווערטער רעלאטיוו צו די חכמה איז זייער ווייניג.

---

סייג לחכמה שתיקה

זאגט דער רמב"ם ווייטער, "סייג לחכמה שתיקה." אויסער דעם וואס א קלוגער מענטש רעדט קורץ, העלפט עס אויך – די שתיקה מאכט אויך אז דער מענטש זאל ווערן קלוגער. ס'היט אפ זיין חכמה, ניין?

איך טראכט, סייג איז משמע אזוי ווי די פשט אז דאס איז א מחיצה – ס'היט אפ זיין חכמה. סייג איז די לשון סייג, אזוי ווי "עשו סייג לתורה". אבער אויך אז מ'גייט ווייטער פון די דרך המצוות.

---

לא ימהר להשיב – נישט איילן צו ענטפערן

"לפיכך לא ימהר להשיב." א מענטש זאל נישט איילן צו ענטפערן.

> חידוש: א מענטש טראכט אזוי: קודם לאמיך ענטפערן, אויב דער ענטפער איז נישט אזא גוטע, וועל איך ענטפערן נאך איינס, איך וועל ענטפערן פינף תירוצים. אבער אויב ער איז זיך נישט מתמלא להשיב, ער ווייסט אזוי – איך גיי ענטפערן איין תירוץ, דער תירוץ גייט זיין די ריכטיגע תירוץ, ווייל איך האב עס זייער גוט איבערגעקלערט.

אזוי פירט זיך טאקע דער – ווייסט ווער איז א געוויסער "קול כסיל ברוב דברים"? דער איינער חכם אדם, ער ווייסט... ער רעדט אסאך. טאקע, ער זאגט איין תירוץ.

---

ולא ירבה לדבר – נישט רעדן אסאך ווערטער

און אין די נעקסטע שטיקל זאגט ער אויך אסאך חנופה. ולא ירבה לדבר – ער זאל נישט רעדן אסאך ווערטער.

זייער גוט. ווען א מענטש יאגט זיך צו רעדן, גייט ער דארפן זיך בעסער מסביר זיין, און צוריקציען, און דרייען אהין און צוריק. אבער א מענטש קלערט זייער זייער גוט איבער, אזוי ווי ער זאגט ער רעדט דברים מעטים וענינים רבים, גייט ער עס אסאך איבערקלערן פריער, און ער וועט נאר זאגן די ריכטיגע זאך.

---

מלמד את תלמידיו בנחת – בלא צעקה, בלא אריכות לשון

"מלמד את תלמידיו בנחת, בלא צעקה, בלא אריכות לשון." מיט א רואיגקייט, נישט שרייען, אן אריכות לשון.

> חידוש: איך מיין אז דאס איז אויך אזא שטיקל אזוי ווי איינס ברענגט די צווייטע. אויב ער רעדט אן איבערקלערן, גייט מען אים נישט אזוי גוט פארשטיין, ער דארף זיך בעסער מסביר זיין, ער דארף שרייען. אבער אויב א מענטש קלערט זייער אסאך איבער אין זיינע ווערטער, און ער זאגט זייער שטארקע קלארע ווערטער, וועט ער קענען רעדן בנחת, מיט א רואיגקייט.

שרייען קומט פון אומקלארקייט

אפט די שרייען קומט פון דעם וואס מ'ווייסט נישט עפעס וואס מ'וויל זאגן, ממילא ווערט ער פראסטרייטעד – פארוואס פארשטייט מען מיך נישט – און ער דארף שרייען. אזוי ווי ס'שטייט אין די צעטל, אז ס'איז א וויק פוינט, שרייט ער העכער. אויב דו ווייסט וואס דו ווילסט זאגן, דו רעדסט קלאר.

הוא ששלמה אמר – דאס איז וואס שלמה המלך זאגט – "דברי חכמים בנחת נשמעים." ווען זיי רעדן רואיג, דעמאלטס הערט מען זיי, נישט ווייל ער שרייט.

דרך ארץ פאר תלמידי חכמים

זאגט דער רמב"ם ווייטער, וואס נאך קען זיין דברים? ס'איז ממש א דרך ארץ פאר תלמידי חכמים וואס לערנען תורה. ס'איז נישט שייך צו קומען אריין, און שפעטער זאגט ער א פרק ספעציעל וועגן תלמידי חכמים.

ער האט שוין געהאט א פרק וועגן תלמידי חכמים אביסל פריער, אז א תלמיד חכם מאכט א קידוש השם. ס'איז דא זייער אסאך הלכות וואס זענען ספעציעל פאר תלמידי חכמים. אז דו לערנסט, און דו האלטסט זיך נישט ביים מקיים זיין, דארפסטו נאך אביסל נאך אינטערזוכן די זאך. אבער ער איז זיך מרגיל, ער וועט זיך – א תלמיד חכם וועט זיך מרגיל זיין. אבער לערן, דו האלטסט איין פרק – מאך א פרק.

---

חנופה, גניבת דעת, און תוכו כברו

לא ינהוג בדברי חלקות ופיתוי

"ולא ינהוג עצמו בדברי חלקות ופיתוי." ער זאל זיך נישט פירן מיט גליטשעדיגע, חנופה'דיגע ווערטער. אזוי ווי ער זאגט ווייטער, "לא יהיה בעל עלילה ובעל תרמית." ער זאל נישט זיין א מענטש וואס מאכט אזוי ווי "וואן וואן סטאר" – זיין זיין דעה, און ער האט אן אמת'ע זאך, נישט וואס ער וויל דאכט זיך אים, ער רעדט זיך איין.

"אלא ינהוג עצמו" – ס'איז דא אזא סארט מענטש וואס רעדט איבערגעטריבן, אזוי ווי ChatGPT זאגט, ער זאגט דיר וואס דו ווילסט הערן.

חלקות – איך מיין אז ס'איז א לשון פון גליטשעדיגקייט, "דרך חלקלקות". אזעלכע חנופה, אזוי ווי מ'גליטשט אראפ, ס'איז סליפּערי. מען זאגט אלעס אזעלכע, מען איז א סעילס פּערסאן אייביג. ווען דו דארפסט פארקויפן זאכן, מעג מען אמאל זיין א סעילס פּערסאן, אבער מען טאר נישט א גאנץ לעבן זיין א סעילס פּערסאן, אייביג טרייען צו חנפ'ענען און מאכן א גוטע רושם.

תוכו כברו – ולא תהיה אחד בפה ואחד בלב

"ולא תהיה אחד בפה ואחד בלב." א מענטש טאר נישט זיין איין וועג אין די הארץ און איין וועג אין די מויל.

איך מיין דער רמב"ם האט דאס אויך געזאגט – אויב איך האב גוט פארשטאנען וויאזוי דער רמב"ם האט געלערנט נקימה, נטירה, או חרף תחרף אותו – א מענטש דארף זיין אפן מיט מענטשן, א מענטש דארף זאגן פאר מענטשן באמת וואס ער טראכט.

"אלא תוכו כברו." א מענטש דארף זיין אינעווייניג אזוי ווי ער איז אינדרויסן.

> חידוש: ער זאגט נישט ער דארף זיין אינדרויסן אזוי ווי אינעווייניג, ווייל דעמאלט איז צרות. נאר פארקערט – ער זאל נישט אלעס וואס ער זאגט, ער זאל טראכטן. ער זאל רעדן שיין צו מענטשן, אבער ער זאל טאקע טרייען צו טראכטן גוט אויף מענטשן.

אויב דו האלטסט יענעם פאר א נאר, זאגסטו אים. דאס איז זיכער א רשעות'דיגע זאך. נאר ארבעט אויף דעם – רעד שיין, אבער ארבעט אז דו זאלסט טאקע באמת טראכטן גוט אויף אים.

איש אמת – נישט אלעס ארויסזאגן

אפילו ביי אמת, ער פרעגט איינער צו, מוז ער אלעס זאגן? אויב אן איש אמת מיינט אז אלעס וואס ער האט אין בויך זאגט ער – ניין, דאס איז סתם א משוגענער. אן איש אמת איז, אלעס וואס ער זאגט מיינט ער.

> חידוש: דאס האט אויך שייכות מיט רעדן ווייניג, וואס מיר האבן פריער געזאגט. וואס מיינט רעדן ווייניג? אפילו זאכן וואס דו האלטסט, נישט אלעס זאגסטו.

דער לשון "ענין" און "דבר" ביים רמב"ם

דער רמב"ם זאגט, "וענין שבלב יהיה הדבר שבפה." די ריכטיגע וועג איז אז דאס וואס דו טראכסט אין הארץ, דאס זאל מען זאגן.

> חידוש: א אינטערעסאנטע זאך – דער לשון "ענין" און "דבר". ענין מיינט ביי די רמב"ם די מיינונג, די תוכן. דאס איז א לשון וואס ער נוצט. אמאל ענין מיינט נישט דאס, אבער ביי די רמב"ם מיינט ענין אלעמאל די משמעות, די נושא וואס דו האסט אין הארץ – דאס איז די ענין. דבר, די פעולת הדיבור, דאס איז די פה.

---

גניבת דעת – אפילו דעת הגוי

וואס איז גניבת דעת?

די ווייטערדיגע: "ואסור לגנוב דעת הבריות" – מען טאר נישט... וואס איז דא די פירוש המילות? ס'מיינט אפפאפן מיט חנופה, אבער גונב זיין מיינד – ס'מיינט מיט ווערטער, מחניף זיין מיט ווערטער, אפילו דעת הגוי.

לאמיר זען די משולם, וועלן מיר פארשטיין וואס ער זאגט.

> חידוש: כיצד? איך טראכט, ס'קען זיין... איך האב געזען מענטשן מוטשען זיך וועגן דעם. וואס מיינט עס? די טייטש איז דאך ווי גניבה – אז איך באהאלט פון דיר עפעס וואס באלאנגט צו דיר. א גניבה איז אנדערש ווי א גזילה – איך כאפ נישט ביי דיר. מען גייט גארנישט. סך הכל, איך באהאלט די איין זאך. די איין זאך באלאנגט אין דיין הויז, און איך באהאלט עס פון דיר אין מיין הויז.

>

> דו האסט דאך א פארלאנג, דו האסט דאך אן ענין – ווען דו רעדסט מיט איינעם, יו אוו דעט פּערסאן צו זיין אפן מיט אים. ווען דו באהאלטסט פון אים עפעס וואס דו גלייבסט אז ער וועט נישט פארשטיין, אבער דו באהאלטסט פון אים עפעס וואס דו קענסט אים זאגן, דו באהאלטסט פון אים די פולע סטארי – ס'איז אזוי, ווען א מענטש איז אפן מיט איינעם, יענער זאל זען די פולע סטארי, און יענער זאל מאכן די דיסיזשן.

דיסקוסיע: משל פון "בעסטע פרענד"

Speaker 2: זייער גוט. למשל, א מענטש דיעלט מיט א מענטש לויט ווי נאנט ער איז מיט יענעם. סאו, ווען דו ביסט מיט דעם אפן – "קוק, איך בין נישט דיין בעסטע פרענד, אבער איך בין מיט דיר א גוטער ידיד, און איך בעט דיר א טובה." ניין, איך גיי מאכן איך בין דיין בעסטע, בעסטע פרענד, ממילא מוזטו מיר טון די טובה.

Speaker 1: ניין, דאס איז א זייער גוטע משל.

Speaker 2: א מענטש, מען אינווייט א מענטש פאר א חתונה, דארף מען אים זאגן: "קוק, דו ביסט נישט פון מיינע צען בעסטע פרענדס, אבער דו ביסט מיר א גוטער ידיד, און איך בעט דיר א טובה דו זאלסט קומען צו מיין חתונה." אבער אז מען זאגט פאר יענעם, "דו ביסט מיין בעסטע, בעסטע פרענד, ממילא קום צו די חתונה" – האסטו אים בא'גנב'עט, האסט אים נישט געלאזט מאכן זיין דיסיזשן בעיסד אויף די פולע ריעליטי, אויף די פולע סטארי.

Speaker 1: אדער דו מאכסט זיך פאר א בעסטע פרענד. אמאל ווערט מען א בעסטע פרענד, מען מאכט זיך אזוי פיל, נישט פון יעצט, ווייל איך וויל זיין א בעסטע פרענד, אבער סוף כל סוף ווערט תוכו כברו.

Speaker 2: זייער גוט.

---

ביישפילן פון גניבת דעת

דער רמב"ם קייצע:

"לא ימכור לגוי בשר נבילה בכלל שחוטה." א גוי, מען פארקויפט פאר א גוי פלייש. פאר דעם גוי איז נישט בעצם א חילוק צווישן נבילה אדער שחוטה, און פאר דיר איז שחוטה מער ווערט. סאו, קענסטו יעצט פארקויפן פאר דעם גוי – "זאלסט וויסן, איך פארקויף דיר מיין בעסטע פלייש."

אגב, ס'איז זייער אינטערעסאנט, ווייל דער רמב"ם זאגט אפילו פאר א גוי טאר מען נישט אפנארן. ער זאגט אפילו אז ס'איז א גוי.

"ולא ימכור לו מנעל של מתה במקום מנעל של שחוטה." מען פארקויפט איינעם שיך – ס'איז דאך נישט קיין חילוק. אבער "זאלסט וויסן, איך פארקויף דיר גאר א טייערע שיך," בשעת ס'איז נישט אזוי טייער.

ווייטער, "ולא ישלחנו בחבית שיעורו אלא אם כן הודיעו שאין בה אלא כך." איך ווייס אז יענער גייט נישט קומען צו מיר אהיים, ממילא קומט מיר אן זייער גרינג אים צו אינווייטן. זייער שטארק.

פראקטישער ביישפיל – שלש סעודות

למשל איך, ביי שלש סעודות, בין איך מכבד מענטשן. סאו, אסאך מאל האב איך א נסיון אז די מענטשן וואס איך האב געזען זיי האבן זיך נישט געוואשן, לאמיך זיי מכבד זיין מיט בענטשן. ווייל איך ווייס אז ער גייט עניוועי נישט אן. און מען קען נישט מכבד זיין צוויי מענטשן. איך קען מכבד זיין אויך דער וואס איך ווייס אז ער גייט נישט קענען בענטשן.

אבער לכאורה דאס איז איינע פון גניבת הדעת, ווייל נאכאמאל, אויב איך ווייס, אויב איך טו עס נאר פאר גניבת הדעת. נאכאמאל, קודם כל וויל איך נאר ארויסגעבן מיין סוד.

דאס דארף מען אריינווארפן – דאס איז ענליך צו די ענין פון חנופה און נישט להנות גארנישט. ס'איז דא אזעלכע מענטשן וואס דאס איז זייער יעדע זאך איז א בלאף, א חנופה.

רמב"ם הלכות דעות פרק ב' (המשך) – גניבת דעת, שמחה, ממון, און כללו של דבר

---

גניבת דעת – א פראקטישע שאלה

סאו, אסאך מאל האב איך אזא מין אופן אז די מענטשן וואס איך זעה, זיי זענען נישט געוואשן. לאמיך זיי מחבר זיין מיט בענטשן, ווייל איך ווייס אז ער גייט ענעוועי נישט ענטפערן. איך קען נישט מחבר זיין צוויי מענטשן. איך קען מחבר זיין אויך דער וואס איך ווייס אז ער גייט נישט קענען בענטשן. אבער לכאורה דאס איז אזא ענין פון גניבת דעת, ווייל נאכאמאל, אויב איך טו עס נאר פאר גניבת דעת – נאכאמאל, יא, קיצור, איך וויל נישט דא ארויסגעבן מיין סיקרעט.

---

דער רמב"ם'ס לשון – "אסור", נישט סתם הנהגה

אבער מ'דארף וויסן אז דאס איז א... די ווערטער פון דעם רמב"ם, דאס איז נישט סתם געזאגט בלשון הנהגה. דאס איז דאך א מענטש וואס דאס איז ער – יעדע זאך וואס ער זאגט איז א בלאף, א חנופה. זאלסט נישט זיין אזא מענטש.

ביישפילן פון גניבת דעת

אדער לרבות בתקרובות – ווען ער ווייסט, א מענטש גרייט אן א הערליכע טיש מיט גוטע זאכן, ווי ער איז שוין איינעם מקבל, ער ווייסט ענעוועי יענער גייט נישט עסן, נאר פארדעם לייגט ער עס.

אדער יפציר בו חבירו שיאכל עמו, והוא יודע שאינו אוכל – אדער ער זאגט איינעם, "יא, קום צו מיר אויף שבת," למעשה איז קיינמאל נישט געווען נישט.

אדער א מענטש ווייסט איינער עפנט אים אויף א נייע פאס, ובעצם דארף ער עס אויפעפענען למחר, כדי דער אורח זאל מיינען שבשביל כבודו פתח.

דער אורח'ס הכרת הטוב

דער אורח דארף יא זאגן, "כמה טרחות טרח בעל הבית זה בשבילי." יא, דאס איז א הכרת הטוב – מיר דארפן יא טראכטן יענער טוט אלעס פאר מיר. אבער מ'דארף וויסן.

---

אפילו מילה אחת – גניבת דעת איז אן איסור

וכן כל כיוצא באלו, זאגט דער רמב"ם, ואפילו מילה אחת של פיתוי ושל גניבת דעת אסור, און דארט זאגט ער אויסדרוקליך "אסור לדבר". ס'איז אסור.

> חידוש: גניבת דעת איז נישט סתם – "אסור" מיינט אזוי ווי עס איז די לשון, אז ס'איז נישט נאר א מידה רעה, ס'איז אן עבירה. ס'איז אן עבירה. יעדע ווארט פון גניבת דעת – א שוואכע עבירה איז עס, אבער גניבת דעת איז אן איסור.

---

שפת אמת ורוח נכון ולב טהור

אלא שפת אמת – אז ס'זאל זיין אן אמת'דיגע שפראך. ורוח נכון – דער רוח זאל זיין דארט, מ'זאל באמת יענעם ליב האבן. ולב טהור מכל עמל והוות – מ'זאל זיין ריין פון יעדע פאלשקייט.

"עמל והוות" – לשון פסוק

וואס טייטשט "עמל והוות"? שלעכטע... ניין, ס'איז א לשון פסוק. "עמל" גייט צוזאמען מיט "הוות." ס'טייטשט ווייל מ'האט נישט קיין שלעכטע מחשבות, ס'איז נישט דא אזא זאך. א מענטש זאל זיין אמת'דיג. א מענטש זאל זיין אמת'דיג.

---

סיכום: חנופה און דיבור

ס'זאל זיין אמת'דיג – די ענין פון חנופה. מיר האבן גערעדט וועגן חנופה ווערסעס זיין אמת'דיג. האב איך געקנעקט זיך מיט די נושא פון דיבור, רייט? איך האב געזאגט די עיקר זאכן מיט דיבור.

---

שמחה – דרך הממוצע

דער רמב"ם'ס כלל

זאגט דער רמב"ם ווייטער די זעלבע זאך לענין די מידה ממוצעת, אדער די ריכטיגע מידה פון שמחה. זאגט דער רמב"ם אזוי:

"לא יהא אדם בעל שחוק והיתול" – א מענטש זאל נישט זיין א לץ וואס לאכט און איז איבערגעטריבן פרייליך. "ולא עצב ואונן" – אויך נישט איבערגעטריבן טרויעריג. "אלא שמח" – ער זאל זיין פרייליך, גוטמוטיג. ער זאל זיין א גוטמוטיגער.

שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה

ער זאגט דאך אין דעם ערשטן פרק אפילו, וואס ער זאגט עס נאר, ער ברענגט פון רבנו בחיי אזא זאך: "כך אמרו חכמים: שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה."

> חידוש: דאס איז אן אינטערעסאנטע סיבה פארוואס מ'זאל נישט זיין קיין בעל שחוק – ווייל "שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה."

מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות

"וציוו שלא יהא אדם פרוץ בשחוק" – זאגט ער אויך, מ'האט אונז באפוילן אז א מענטש זאל נישט זיין איבערגעטריבן מיט שחוק. "ולא עצב ומתאבל" – און נישט זיין טרויעריג. "אלא מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות" – ער זאל יעדן מענטש אויפנעמען מיט א פרייליכע פנים.

דיסקוסיע: סבר פנים יפות אן חנופה

> חידוש: מ'דארף אויך וויסן – די "מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות" טאר נישט האבן קיין טראפ חנופה. סאו ווייטער, ווייטער איז עס קשה. חנופה איז פעיק. אבער עט די ענד אף די דעי דארף מען זיין פרייליך.

---

ממון – נפש רחבה ווערסעס עין טובה

דער רמב"ם'ס כלל

ווייטער זאגט דער רמב"ם:

"וכן לא יהא בעל נפש רחבה נבהל להון" – א מענטש זאל נישט זיין זייער א ברייטער מענטש וואס דארף האבן אסאך געלט, און וואס איז נבהל להון, וואס איז זייער עקסייטעד און ער לויפט נאך געלט. "ולא עצל ובטלן ממלאכה" – און אויך נישט א מענטש וואס איז פויל און זוכט נישט קיין געלט, נאר ער איז בטלן פון מלאכה. "אלא איש חיל."

"נבהל להון" – וואס מיינט דאס?

"נבהל להון" מיינט ער איז זייער דזשריוון, ער קען נישט שלאפן, ער מוז האבן א מיליאן דאלאר. דארף מען אויך נישט זיין קיין קמצן וואס איז עצל ובטלן ממלאכה. און די מידות רעות וואס מען דארף נישט זיין.

דער רמב"ם'ס פירוש אויף "עין טובה"

אלא, נאר וואס דען זאל ער זיין? בעל עין טובה. איך לייען דעם לשון – האבן מיר אויך גערעדט דערפון.

> חידוש: דער רמב"ם לערנט אז "עין טובה" מיינט לגבי געלט. יא, "עין טובה" – איך מיין אז "עין טובה" מיינט דאס אנדערע: פארקוקן, פארגינען. יא, דער רמב"ם האט אן אנדערע פשט. ס'קען זיין פארגינען פאר זיך, זאל זיך פארגינען די מאכלים... איך מיין אז מ'דארף לערנען דארט וויאזוי ס'קאנעקט זיך.

>

> אבער דער רמב"ם דא לערנט אז "עין טובה" מיינט די היפוך אזויווי ער זאגט דא – ס'מיינט די היפוך פון נישט צו ציען ביזנעס, קענסטו זאגן, נישט צו ציען געלט, נישט צו באהייניגן. נאר קענסט אזויווי דו זאלסט געלט – ס'איז נישט פארגינען, ס'איז מער אזויווי: איך האב א גוטע עמאונט פון רצון פאר געלט, פונקט דאך וויפיל איך דארף.

>

> ס'איז די פארקערטע פון "נפש רחבה." "נפש רחבה" מיינט אז ער לויפט נאך, ער קאנטראלט נישט וויפיל געלט ער דארף. "בעל עין טובה" מיינט ער שאצט אפ וויפיל געלט ער דארף.

>

> אה, טאקע – ס'איז מער אזויווי די לשון "עין טובה": ער קוקט אויף וויפיל געלט ער דארף האבן. "עין יפה בצרכי חברו" – ער שאצט אפ וויפיל געלט בערך ער דארף האבן, און ער טרייט עס צו באקומען. נישט אזא "נפש רחבה" וואס ער מוז האבן מיליאנען, ער ווייסט נישט וויפיל ער וויל האבן.

וימעט עסק ויעסוק בתורה

וימעט עסק – א מענטש זאל נישט... ווייניג עסק, ער זאל נישט צופיל ארבעטן. ויעסוק בתורה – די עיקר עסק זאל זיין אין תורה.

"חלקו ישמח בו" – צוויי פשטים

ואף על פי שחלקו ישמח בו – דאס ביסל וואס ער דארף יא האבן פאר געלט, דאס ביסל וואס איז יא די ריכטיגע "עין טובה" – ישמח בו, ער זאל זיך פרייען. ער זאל נישט טון... ער זאל אויך נישט טון דאס ביסל וואס ער דארף ארבעטן – ער זאל נישט טון יעצט "אוי, נעבעך, איך מוז ארבעטן." ארבעטן איז נישט קיין שלעכטע זאך.

אבער אויך "חלקו" מיינט דאס וואס ער האט שוין, די געלט. איך מיין, דאס איז וואס ער ברענגט עס אין "מיין בחלקו." איך מיין אז "חלקו" איז אזא לשון – ס'מיינט אזויווי "דאס איז די פארשן וואס איך דארף האבן, דאס איז מיין פארט."

---

קטטה, קנאה, תאוה, כבוד

דער רמב"ם'ס כלל

זאגט דער רמב"ם ווייטער:

לא יהא בעל קטטה – א מענטש זאל נישט זיין איינער וואס קריגט זיך אסאך. ולא בעל קנאה – נישט א מענטש וואס איז מקנא אנדערע. ולא בעל תאוה – נישט א מענטש וואס האט אסאך תאוות, ער דארף אלעס. ולא רודף אחר הכבוד. און די אלע זאכן זאל ער זיין מידה הממוצעת.

דער לשון "בעל" – נישט די מעשה, נאר דער סארט מענטש

> חידוש: יא, דו זעסט אז די גאנצע סטייל, די "בעל" – די לשון וואס ער נוצט איז "נישט אזא מענטש." נישט די עולה, נאר די קיינד אוו מענטש. בעל רוגז, קנאה, תאוה, כבוד.

הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם

אזוי ווי די חכמים האבן געזאגט: הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם – ער פארלירט זיך, ער איז נישט אין קאנטראל.

> חידוש: אפשר די אלע זאכן זענען אן ענין פון וואו א מענטש איז נישט אין קאנטראל?

דיסקוסיע: "קאנטראל" – איז דאס דער ריכטיגער ווארט?

Speaker 2: ענליך צווישן די ליטוואקעס?

Speaker 1: ניין, דער רמב"ם... "קאנטראל" איז נישט א גוטע ווארט, ווייל ער דארף האבן די ריכטיגע מידות אויך. ס'איז נישט פאראן א קאנטראל סטאנציע וואס צופירט יעדעם אזוי ווי דעם מוח מיט די אברים.

דער רמב"ם'ס פירוש אויף "מוציאין את האדם מן העולם"

דער רמב"ם האט א פירוש אויף די משנה, וואס מען ברענגט עס דא.

> חידוש: "מוציאין את האדם מן העולם" – לויט'ן רמב"ם, ס'קען זיין אז "עולם" מיינט דא די סאציאלע וועלט. ס'מיינט א מענטש וועט נישט זיין מיט אנדערע מענטשן, ווייל ער איז א קנאי, ער דארף אלעס האבן פאר זיך.

ער ברענגט דא די פירושים אויף די משנה, און דער רש"י זאגט אז ס'מיינט ביידע – "עולם" קען מיינען די סאציאלע וועלט, און אויך עולם הבא, ווייל ער האט שלעכטע מידות, און ער לערנט גארנישט, ער טראכט נאר פון קנאה גאנץ צייט, און אזוי ווייטער.

---

כללו של דבר – דער סיכום פון פרק ב'

דרך הממוצע איז דער עיקר

יעצט, כללו של דבר – סך הכל, סך הכל, איינמאל דו זאגסט אזוי, זעט מען אז די אלע זאכן זענען זיך מתקשר מיט דרך הממוצע. אבער דער רמב"ם זאגט אז די זאכן וואס חז"ל ווארענען, דארף מען מער אכטונג געבן ווי דרך הממוצע. נו, אבער פשטות זעסטו אז דא איז עס יא דרך הממוצע.

נישט עבירות, נאר שלעכטע מידות וואס ברענגען עבירות

> חידוש: איך מיין אז כללו של דבר, איך וואלט געוואלט אנקוקן וואס איז דער פרק. דער נושא פון דיבור און גאווה איז א וויכטיגע נושא וואס דער רמב"ם האט געפילט פאר וויכטיג אריינצולייגן דא. אבער די לעצטע פאר נושאים זענען מער אז דער רמב"ם ווייזט פון די משניות, פון די מקורות, אז דאס איז א מידה וואס די חכמים זענען מואס.

>

> ס'איז נישט קיין עבירה, ס'איז נישט קיין עבירה. אבער צו זיין א לץ, וואס דו רופסט, איז עפעס א שלעכטע סארט מענטש. און פארוואס איז עס שלעכט? אזוי ווי דער חסידישער רבי האט געזאגט – ס'ברענגט אן עבירה, נישט ווייל ס'איז אן עבירה, נאר "מוציאין את האדם מן העולם." ס'איז שלעכט צו זיין אזא סארט מענטש, ס'ברענגט אלע מיני זאכן. און דא זעסטו אז מען דארף זיין בדרך הבינונית.

א ליסט וואס מ'קען זען פון די מקורות אז ס'איז דא א נושא פון נישט זיין א בעל תאוה.

דער רמב"ם'ס לשון

כללו של דבר – דער כלל, מ'האט דא גערעדט אסאך פרטים, אבל דער כלל איז: ילך במידה בינונית שבכל דעה ודעה, ער זאל גיין מיט די מידה בינונית פון יעדע מידה, עד שיהיו כל דעותיו מכוונות באמצעית, ווי ששלמה אמר "בכל דרכיך דעהו." אלע זיינע וועגן זאל זיין מכוון צו דעם מיטל.

דער שווער פון דעם פרק – דער רמב"ם גייט אוועק און קומט צוריק

> חידוש: אבער נאך אלץ, ס'איז היפש שווער, ווייל ער גייט אוועק פון מידת בינונית צו ענינים וואו מ'דארף יא גיין צו א געוויסע עק, אבער נאכדעם ביי די עק גייט ער אביסל אוועק דערפון. אבער נאך אלץ, ער גייט צוריק.

>

> ס'איז ער גייט דעם איינער, אז מיר דארפן לערנען אז די אלע... צוויי זאכן וואס ער זאגט בפירוש – מען קען טראכטן וועגן דיבור און אנדערע זאכן. ס'איז נאך די צוויי זאכן וואס ער זאגט בפירוש אז עס זאל גיין דוקא אין זיין.

דיסקוסיע: דער לחם משנה'ס קשיא – סתירה צווישן פרק א' און פרק ב'

די לחם משנה פרעגט שוין: אין פרק א' שטייט דער רמב"ם בפירוש אז די מצוה איז צו גיין בדרך הממוצע אפילו אין ענוה. יא, אין דעם ערשטן פרק שטייט בפירוש אז מ'זאל נישט זיין א בעל חמה, און אין דעם צווייטן פרק זאגט ער אז מ'דארף גיין צום עק.

תירוץ: דרך תשובה

> חידוש: לכאורה מוז מען לערנען אז דאס איז דער בחינת דרך פון רפואה. אבער איך מיין, וואס קען מאכן סענס איז אז ווען א מענטש טוט עס דרך תשובה, איז דער פשט: ער געדענקט א גאנצע צייט אז די תכלית איז צו זיין דרך הממוצע. נאר איך האלט אינמיטן ארבעטן דערויף. איך האלט אינמיטן ארבעטן צו קענען אנקומען צוריק צו דרך הממוצע.

Speaker 2: יא, און וואס האלט איר פון טראכטן? מען האט קידור דער מצוות פאר מצוישע מידות?

Speaker 1: ניין, ער געדענקט די תכלית. טייטש, ווען איינמאל ער איז גאנץ אויסגעהאלטן, מ'זעט אז מען דארף קיינמאל נישט... ווי משה רבינו – משה רבינו איז דער גרעסטער מענטש, וואס ער מוז זיין אז ער איז עניו מכל אדם. למעשה, משה רבינו איז דער רמב"ם'ס ביישפיל.

---

סיכום פון דעם פרק

ענעוועיס, שוין, דאס איז דער פרק. ס'איז א גאנצע שיינע פרק.

> חידוש: עס איז אויך אינטערעסאנט צו כאפן אז דער רמב"ם האט געטראכט ביי מידות פאר ער האט געענדיגט מיט זיין ספר. דא, א ליסט – די נושאים זענען זייער וויכטיג: צו נישט רעדן צופיל, נישט זיין קיין חנף און קיין גנב דעת.

שמונה פרקים – מער באריכות

און אזוי ווי דו האסט געזאגט, מער באריכות צו פארשטיין די זאכן דארף מען לערנען אין שמונה פרקים, וואס דארט איז מען מער מאריך אויף דעם. אפשר דארט פארשטייט מען און מ'קומט ארויס מער קלאר.

אדער איז... מ'קען מאריך זיין קורץ, מ'קען קורץ זיין מאריך, און מ'קען קורץ זיין קורץ, און מ'קען מאריך זיין מאריך. די זעלבע נושא. יא. אקעי.

✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Opus 4.6, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

HE עברית
תורגם אוטומטית סיכום השיעור 📋 …
תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום השיעור – רמב"ם הלכות דעות, פרק ב'

---

המבנה הכללי של פרק א' ופרק ב'

פשט: פרק א' עסק בעיקר הדין – מהי הדרך הישרה, הדרך הממוצעת בכל מידה. פרק ב' ממשיך עם השאלה המעשית: מדוע אנשים אינם יכולים להגיע לדרך הממוצעת, ומהי הרפואה?

חידוש במבנה (מהלך למדני): ניתן להבין את שני הפרקים באופן למדני, בדומה לחילוק ההלכתי בין לכתחילה ובדיעבד. פרק א' הוא "עיקר הדין" – כיצד היה צריך להיות באופן אידיאלי, כמו "כשהעולם היה עולם" – הדרך הממוצעת. פרק ב' הוא ה"בדיעבד" – כשהאדם כבר אינו בנקודת ההתחלה האידיאלית, כשהוא כבר "חולה" במידותיו, כיצד ניתן עדיין לתקן. זהו בעצם דרכי התשובה במידות – חלק יסודי בהלכות דעות, שכן לכל בני האדם אין מידות מושלמות.

הפרק נותן עצות ספציפיות – בדומה לרפואת הגוף, שבה אדם חולה צריך הנהגות שונות מאדם בריא (למשל, הוא אוכל אחרת מהאידיאל), כך גם במידות צריך "חולה הנפש" הנהגות שונות מהדרך הממוצעת האידיאלית, כדי לחזור לדרך הנכונה.

---

הלכה א' – משל החולה בגופו ונמשל לחולי הנפשות

לשון הרמב"ם (משל):

„יש מן החולים מי שמתאוה ויתאוה למאכלות שאינן ראויות לאכילה כגון העפר והפחם, וישנאו המאכלות הטובות כגון הפת והבשר, הכל לפי רוב החולי."

לשון הרמב"ם (נמשל):

„כן בני אדם אשר נפשותם חולות, מתאוין ואוהבין הדעות הרעות, ושונאין הדרך הטובה, ומתעצלין ללכת בה, ויכבד עליהם מאד לפי חליים."

פשט:

הרמב"ם מביא משל מאדם חולה בגופו: בחולאים מסוימים נפגם חוש הטעם – מר נטעם מתוק, מתוק נטעם מר. במקרים חמורים יותר, החולה מתאווה לדברים שאינם ראויים לאכילה כלל (עפר, פחם), ושונא מאכלים טובים רגילים (לחם, בשר). הנמשל: כשהנפש חולה, האדם אוהב מידות רעות, שונא את הדרך הטובה, קשה לו ללכת בה, והוא סבור שדרכו הרעה היא הטובה.

חידושים וביאורים:

1) עיקר המידות הרעות הוא "בעיית טעם" – האדם אינו רוצה לרצות:

בהסתמך על שמונה פרקים: החלק הגדול ממה שמהווה מידה רעה אינו שהאדם אינו יודע מה נכון – אלא שהוא אינו רוצה לרצות. אפילו כשהוא יודע באופן שכלי שמשהו רע, הוא מרגיש שזה טוב. הרגשתו עומדת בסתירה לדעתו השכלית. זה ממש מקביל לחולה הגוף – הוא יודע שאסור לו לאכול את אותו דבר, אבל זה מושך אותו. "דעות" כאן פירושו מידות – ה"טעם" הפנימי של האדם לטוב ולרע מקולקל.

2) שתי מדרגות של חולי הנפש:

הרמב"ם מביא שתי דרגות:

- דרגה ראשונה: טעמו של האדם מעוות – מר נטעם מתוק, מתוק נטעם מר. הוא סבור שמידתו הרעה היא טובה.

- דרגה שנייה, חמורה יותר: הוא מתאווה לדברים שאינם ראויים כלל – הוא אוכל עפר ופחם. הכוונה לאנשים שמערכת המידות שלהם כל כך מקולקלת שהם מתאווים לדברים שהם מחוץ לספקטרום הנורמלי לחלוטין.

3) [סטייה: קשר למורה נבוכים – האם התורה קשה או קלה:]

הרמב"ם אומר במורה נבוכים שהתורה היא בעצם קלה, לא קשה. כשאדם טוען שקשה לשמור תורה ומצוות – למשל, רוצח סדרתי שקשה לו להימנע מרציחה – זהו סימן שהוא חולה. לאדם נורמלי אין קושי להימנע מרציחה. הכלל: כל מידה שקשה לך להימנע ממנה, מראה שיש לך "חולי קטן" – וזה צריך רפואה. זה מתאים ליסוד של פרק ב': הפרק הוא "פרק הרפואה".

4) פסוקים כראיות:

הרמב"ם מביא את ישעיה ה:כ – „הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע, שמים חושך לאור ואור לחושך, שמים מר למתוק ומתוק למר" – כתיאור חולי הנפש: אנשים שכל כך מבולבלים שעל רע אומרים טוב, ועל טוב אומרים רע.

לאחר מכן מביא משלי ב:יג – „עוזבי אורחות יושר ללכת בדרכי חושך" – הם עוזבים את הדרך הישרה ללכת בדרכי חושך. החידוש: לא מפני שהם רוצים בכוונה ללכת בחושך, אלא מפני שהם סבורים שהחושך הוא אור – טעמם מקולקל.

5) חולה הנפש כאן אינו אדם חולה נפשית:

הרמב"ם מדבר כאן לא על אדם עם הפרעה פסיכולוגית. הוא מדבר על אדם נורמלי שיש לו מידות רעות – הוא אינו מושלם, ה"טעם" שלו לטוב ולרע מקולקל. זהו כל אדם במידה מסוימת.

---

הלכה א' (המשך) – מה תקנתן של חולי הנפשות

לשון הרמב"ם:

„מה תקנתן? ילכו אצל החכמים שהם רופאי הנפשות, וירפאו חליים בדעות שמלמדים אותם."

פשט:

הרפואה לחולי הנפשות היא: ללכת אצל חכמים, שהם "רופאי הנפשות", והם ירפאו את חוליים על ידי "דעות שמלמדים אותם".

חידושים וביאורים:

1) מה פירוש "מלמדים" – לא רק הסברה, אלא חינוך/הרגל:

חקירה: האם "דעות שמלמדים אותם" פירושו הסברה שכלית (מסבירים לו מה נכון), או חינוך מעשי (מרגילים אותו, מזכירים לו, מנהיגים אותו)?

מובא (בשם לוי רדר או דומה) ש"מלמד" כאן פירושו לא מלשון ללמד באופן שכלי, אלא מלשון הרגל – מנהיגים אותו, מרגילים אותו.

הסברא: במשל הרפואה, מדובר באדם שסבור שטוב לאכול חול. לאדם כזה לא מועילה הסברה בלבד. מדובר באדם שהוא יודע שמשהו לא בסדר (הוא רואה שאנשים אחרים לא אוכלים חול), אבל עדיין זה מושך אותו. לאדם כזה הרפואה היא חינוך – מחזיקים אותו, אומרים לו "עשה את זה, עשה את זה, עשה את זה", עד שעל ידי עשייה חוזרת הוא מקבל "טעם" חדש לכך. זה מתאים ליסוד מפרק א': אדם אוהב את מה שהוא עושה לעיתים תכופות, ועל ידי עשיית הדרך הטובה בתדירות, זו נעשית דרכו.

2) "חכמים" = "רופאי הנפשות" – הגדרה של חכמה:

כשהרמב"ם אומר "חכמים שהם רופאי הנפשות", אין כוונתו לסתם חכמים בחכמה שכלית. חכמה כאן פירושה חכמה מעשית של מידות – החכם הוא מי שיודע כיצד לחנך אדם, כיצד להחזירו לדרך הממוצעת. זוהי חכמה מיוחדת – לא רק לדעת מה נכון, אלא לדעת כיצד מחזירים אדם חולה.

---

הלכה א' (סוף) – מי שמכיר בחליו ואינו הולך לרופא

לשון הרמב"ם:

„והמכירין בדעות הרעות שלהם ואינם הולכים אצל החכמים לרפאותם, עליהם אמר שלמה: מוסר אוילים בזו."

פשט:

אנשים שיודעים שמידותיהם רעות, אבל אינם הולכים אצל חכמים להתרפא. עליהם אומר שלמה (משלי א:ז): "מוסר אוילים בזו" – כסילים מבזים מוסר.

חידושים וביאורים:

1) שתי קטגוריות של חולי הנפש:

הרמב"ם מחלק בין:

- קטגוריה ראשונה: אנשים שאינם יודעים שהם חולים – טעמם כל כך מקולקל שהם סבורים שרע הוא טוב (זהו ה"הוי האומרים לרע טוב"). עבורם הרפואה: ללכת אצל חכמים שיחנכו אותם.

- קטגוריה שנייה (גרועה יותר): אנשים שיודעים שיש להם מידות רעות, אבל אינם הולכים אצל החכם להתרפא. זהו ה"אויל" – הוא מבזה מוסר. הוא יודע שהוא צריך עזרה, אבל אינו הולך.

2) "מוסר" כאן פירושו חינוך/הרגל, לא רק תוכחה:

בהקשר של כל הקטע, "מוסר" כאן פירושו כל תהליך החינוך וההרגל שהחכם נותן.

3) שאלה: מדוע אומר דווקא "מכירים בדעות הרעות שלהם"?

הרי ייתכנו גם אנשים שאינם מכירים שדעותיהם רעות, וגם הם אינם הולכים אצל החכם – הם הרי אפילו גרועים יותר! מדוע הרמב"ם מדבר רק על מי שמכיר?

4) חידוש בפירוש "מכירים בדעות הרעות שלהם" – קריאה שנייה:

לא שהם מזהים שדעותיהם רעות, אלא שהם דבוקים בדעותיהם, הם מאמינים בדעותיהם הרעות, הם מחזיקים בדעותיהם. "מכירים" פירושו לא "מזהים כרעות" אלא "מכירים ורגילים / קשורים אליהן". באופן זה, זוהי הסיבה השכיחה יותר מדוע אדם אינו הולך אצל החכם – מפני שהוא סבור שהוא טוב.

5) החידוש של הפשט הפשוט:

אם קוראים כפשוטו – שהוא יודע שזה רע אבל אינו הולך אצל החכם – זהו חידוש: מדוע הוא מוכן להישאר כך? רוב האנשים סבורים שנורמלי לאהוב דברים רעים, הם אינם תופסים שיש להם בעיה, ואינם תופסים שיש פתרון. יש אנשים גם בחולי הגוף שמחזיקים עצמם חכמים מהרופאים ואינם הולכים – זוהי בעיה טבעית.

6) אל מי מדבר הרמב"ם?

מי שקורא את הספר, כבר יש לו קצת עצה – שילך אצל חכם. הרמב"ם מתכוון לומר שחשוב מאוד ללכת אצל החכם, כי אין להם דרך אחרת. הוא מדבר לא על מי שאינו נמצא (בדומה לחידוש הרבי מליובאוויטש על הילד בפרק א').

---

הלכה ב' – "וכיצד היא רפואתם?" – מנגנון הרפואה

א) אל מי מדבר הרמב"ם – אל המטופל או אל הרופא?

לשון הרמב"ם: „וכיצד היא רפואתם? ואיך ירפאו?"

חידוש: זוהי שאלה על כל הרמב"ם – כל הרמב"ם הוא הלכות פסוקות, ולא ברור אם ניתן לפסוק הלכות כאלה. הוא מדבר אל שניהם – אל הרופא (חכם/מחנך) וגם אל המטופל. הוא מודיע מראש מה תהיה שיטתו, כמו רופא שמסביר מראש את תוכנית הטיפול שלו.

ב) המנגנון: ללכת לקצה ההפוך

לשון הרמב"ם: „מי שהוא בעל חמה, אומרים לו להנהיג עצמו שאם הוכה וקולל לא ירגיש כלל, וילך בדרך זו זמן מרובה עד שתעקר החמה מלבו."

פשט: מי שהוא כעסן גדול, אומרים לו שאפילו כשמישהו הכה אותו או קילל אותו (שאז בדרך כלל הכעס מוצדק, כפי שלמדנו בפרק א'), עליו לא להגיב כלל – לנהוג כאילו אינו מרגיש כלום. עליו ללכת בדרך זו זמן רב עד שהחמה תיעקר מלבו.

חידושים:

1) היסוד: אם אדם אינו על הדרך הממוצעת, הוא אינו יכול להגיע לדרך הממוצעת דרך הדרך הממוצעת. אי אפשר לומר לכעסן גדול "כעס רק כשזה מוצדק" – הוא כבר כל כך מעוות שצריך ללכת אל הקצה ההפוך.

2) דיוק ב"לא ירגיש כלל": "לא ירגיש" אין פירושו שלא ידע – הרי אי אפשר לומר לו שלא ידע. עליו לנהוג כמי שאינו מרגיש. שאלה: האם "לא ירגיש" פירושו שאינו מרגיש, או שאינו מגיב לרגשות? תשובה: אינו מגיב כמי שמרגיש.

3) מעשים לעומת רגשות – חידוש יסודי:

לכל המידות יש רגשות המחוברים אליהן, אבל הרמב"ם מדבר על המעשה, לא על הרגש. כעסן לא יפסיק להתרגז, אלא יימנע מלהגיב. אי אפשר לגשת ישירות לרגשותיו – ניגשים ישירות למעשיו, שלא יגיב כלל. ועם הזמן הוא אכן יתרגז פחות ופחות – מעשיו ישפיעו על רגשותיו. אז הוא כבר לא יצטרך להתאמץ כל כך שלא לענות.

4) שאלה: מה פירוש "עד שתעקר החמה"? האם הכוונה שעוקרים את החמה לגמרי? או שהכוונה רק לחמה הקיצונית, ואחר כך יחזירו אותו לאמצע? נשאר כשאלה.

5) דיוק ב"בעל חמה": אצל הרמב"ם "בעל חמה" הוא השם לקיצוני – כמו "חמת המלך". "נוח לכעוס" אינו אותו דבר כמו "בעל חמה". בינוני אינו בעל חמה.

6) תפקיד החינוך וההרגל: המחנך צריך להרגיל את האדם – להמשיך לומר ולחזור, "עד שיחזירהו לדרך הטוב". פעם אחת לא מספיקה. תפקיד המחנך הוא להמשיך ולומר: "זכור, עשה שוב את זה, דיברנו על כך, עשה את זה, עשה את זה" – עד שהאדם יעשה זאת פעמים רבות, יראה שזו הדרך הנכונה, ויפסיק לחשוב על רע שהוא טוב. המנגנון העיקרי של תיקון המידות אינו שכנוע שכלי, אלא הרגל על ידי מעשה – התנהגות חוזרת תחת פיקוח מחנך.

ג) דוגמה מגאווה

לשון הרמב"ם: „ואם היה גבה לב ביותר, ירחיק עצמו בזויון הרבה, וישב למטה מן הכל, וילבש בלויי סחבות המבזים את לובשיהם, וכיוצא בדברים אלו עד שיעקר גובה הלב ממנו, ויחזור לדרך האמצעית שהיא דרך הטובה, וכשיחזור לדרך האמצעית ילך בה כל ימיו."

פשט: מי שהוא בעל גאווה גדולה – עליו לשבת מאחורי כולם, ללבוש בגדים בלויים שמבזים את לובשיהם – עד שגובה הלב ייעקר ממנו. אז עליו לחזור לדרך הממוצעת ולהישאר בה כל ימיו.

חידושים:

1) המהלך המלא: "גבה לב" = יותר מדי גאווה. "שפל רוח" = יותר מדי ענווה (הקצה ההפוך). דרך הממוצעת = המטרה. התהליך: קודם ללכת לקצה ההפוך, אחר כך לחזור לאמצע.

2) "ויחזור לדרך האמצעית... ילך בה כל ימיו": ברגע שהגיע לדרך הממוצעת, עליו להישאר לעולם בה. זוהי המטרה – לא להישאר בקצה ההפוך.

3) המשל של עץ עקום: מלמדים מביאים תמיד משל מעץ שעקום לצד אחד – צריך לכופפו לצד השני כדי שיתיישר. זה לא כתוב ברמב"ם – ייתכן שזה באריז"ל או במקורות אחרים, אבל לא ברור מהיכן מקורו.

ד) הכלל לכל המידות

לשון הרמב"ם: „ועל קו זה יעשה בשאר כל הדעות. אם היה רחמן יתר על המידה, יאכזר עצמו ולא ירחם על בעלי חיים עד שיחזור לדרך הטובה, והיא מידה בינונית של כל דעה ודעה."

פשט: על אותו קו יש לנהוג בכל שאר המידות – למשל, מי שהוא רחמן יתר על המידה, עליו להתאכזר עד שיחזור למידה הבינונית.

חידוש – האדם צריך לזכור שהוא באמצע רפואה: כל עוד אדם אינו במצב תודעתי של "אני נמצא עכשיו באמצע ריפוי", הוא לא ישבור את עצמו. כשאדם אומר: "אני עדיין באמצע תקופת הרפואה שלי – הנה, אני מתעורר עכשיו לכעס, אבל אני באמצע תקופת ריפוי" – זה עוזר לו להחזיק מעמד.

---

הלכה ג' – מידות שצריך ללכת עד הקצה האחר: גאווה וכעס

א) גאווה – "ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית"

לשון הרמב"ם: „ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית, אלא יתרחק עד הקצה האחר. והיא גבהות הלב, שאין הדרך הטובה שיהיה אדם עניו בלבד, אלא שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאד." ראיות: משה רבינו – „ענו מאד". חז"ל – „מאד מאד הוי שפל רוח" (אבות). „כל המגביה לבו כופר בעיקר, שנאמר ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך." „בשמתא דאיכא ביה גסות הרוח, ואפילו במקצת."

פשט: גאווה שונה מכל שאר המידות. בכל שאר המידות הדרך הממוצעת היא האידיאל, אבל בגאווה אסור להישאר באמצע – חייבים ללכת עד הקצה ההפוך של שפלות וענווה.

חידושים והסברים:

1) מדוע גאווה שונה – חידוש ה"רפואה הנצחית":

חידוש מעניין ביותר המקשר את דין הגאווה עם כל מהלך "דרך הרפואה" של פרק ב'. היסוד: במידות אחרות (כמו כעס, תאווה וכדומה) צריך רק באופן זמני ללכת לקצה – כרפואה – ואחר כך לחזור לדרך הממוצעת. אבל בגאווה האדם תמיד חולה, כי כל אדם נורמלי יש לו נטייה טבעית לגאווה. יצר הרע דוחף את האדם תמיד לגאווה. ממילא צריך כל החיים להילחם נגד גאווה, וכל החיים להישאר בקצה של ענוו

ה.

זהו הפשט העמוק בחילוק: במידות אחרות הקצה הוא רפואה זמנית (כמו הוראת שעה), אבל בגאווה הקצה הוא רפואה קבועה, כי המחלה קבועה.

2) ה"חסיד" כבעל תשובה תמידי:

החסיד (שהרמב"ם הזכיר בפרק א' שהוא סוטה מדרך הממוצעת) – הפשט הוא שהחסיד יודע שיש לו נטייה תמידית למידות רעות (בפרט גאווה), ולכן הוא כעין בעל תשובה – הוא עושה תמיד את הקצוות של רפואה. הוא עוסק בבחינת רפואה כל חייו. זהו הפשט ב"מידת חסידות" – לא שהוא יותר צדיק, אלא שהוא עובד תמיד על ריפוי עצמו.

3) המשל של "רפואה זמנית" – התלמיד אצל הרב:

אדם שהולך אצל הרב (מחנך) יודע שבתקופה שהוא תחת השגחת הרב, הוא יעשה עצמו כאילו אינו מתרגז כלל – ישתוק כשמישהו מרגיז אותו. הוא יודע שזה רק זמני, עד שיוכל להגיע לדרך הממוצעת. אבל בגאווה זה לא זמני – זה לנצח.

4) המשל של הוראת שעה לעומת תורת משה:

מקבילה יפה מאוד: דרך הממוצעת של הרמב"ם היא כמו תורת משה – זהו האמת הנצחי (חוקים ומשפטים צדיקים). אבל המחנך שעובד עם אדם חולה ושולח אותו לקצה – זה כמו הוראת שעה, תיקון זמני לשעת דחק. משה רבינו אומר מהו האמת; המחנך עובד עם שעת הדחק לרפא. זה גם מתרץ את הקושיה: כיצד יכולים חז"ל להתיר מידות קיצוניות? – כי זוהי הוראת שעה, רפואה, לא הדין הנצחי.

5) שני הסברים מדוע גאווה דורשת קיצוניות:

*הסבר א':* כיוון שלכל אדם יש מחלה תמידית של גאווה, צריך תמיד להילחם – כנ"ל.

*הסבר ב' (צד אחר):* כיוון שבמידות אחרות שני הקצוות רעים באותה מידה, אבל בגאווה קצה אחד (גאווה) גרוע הרבה יותר מהקצה השני (שפלות), כדאי ללכת לקצה הענווה. הסכנה של גאווה כל כך גדולה (כפירה בעיקר!) שצריך לפחד הרבה יותר מקצה הגאווה מאשר מקצה השפלות.

6) "כל המגביה לבו כופר בעיקר" – שני פירושים:

*פירוש א':* זהו דבר מהותי – גאווה היא בעצם סתירה לאמונה, כי היא סתירה לביטול כלפי הקב"ה (כמו שכתוב "ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך").

*פירוש ב':* זהו סיבה ותוצאה – גאווה גורמת לכפירה. אדם שהולך עם גאוותו עד הסוף, מגיע אכן לכפירה בעיקר. זוהי "מידה מסוכנת" – אסור להרשות לעצמו אפילו מעט, כי זה מסוכן.

7) מחלוקת בגמרא (סוטה) – שמינית שבשמינית:

הרמב"ם פוסק כשיטה אחת במחלוקת מפורשת בגמרא סוטה:

- רב נחמן בר יצחק אומר: "לא מיניה ולא מקצתיה" – אסור כלל שתהיה גאווה, כי "תועבת ה' כל גבה לב".

- רבא (ורב חייא) אומר: חכם צריך שתהיה לו שמינית שבשמינית – מעט מזער של גאווה.

הרמב"ם פוסק כרב נחמן בר יצחק – כלל לא גאווה. אפשר אולי לומר ששמינית שבשמינית גם אינה "אמצע" – זה עדיין מעט מאוד, אבל הרמב"ם סובר שאפילו זה יותר מדי.

8) אשכנזים לעומת ספרדים בפסיקה:

נקודה מעשית חשובה: באשכנז פסקו יותר כשיטה האחרת (רבא/רב חייא – שחכם רשאי שתהיה לו שמינית שבשמינית), בעוד שהרמב"ם (מסורת ספרדית) פוסק שאסור כלל. כשאשכנזים מביאים פסקים חסידיים מהרמב"ם בעניין גאווה, עליהם לדעת שבאשכנז יש שיטה אחרת. יש שתי קהילות בעניין זה.

---

ב) כעס – "וכן הכעס, דעה רעה היא עד למאוד"

לשון הרמב"ם: „וכן הכעס, דעה רעה היא עד למאוד, וראוי לו לאדם שיתרחק ממנו עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעוס אפילו על דבר שראוי לכעוס עליו." אבל: „ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו... ויראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי להענישם, ותהיה דעתו מיושבת עליו בינו לבין עצמו." „כאדם שמדמה איש בשעת כעסו."

פשט: כעס הוא גם מידה שצריך ללכת עד הקצה ההפוך – להרגיל עצמו שלא לכעוס כלל, אפילו על דבר שראוי לכעוס עליו. אבל כשצריך לחנך אחרים (ילדים, בני בית), מותר לשחק כעס – להראות כאילו כועס – אבל מבפנים להישאר רגוע.

חידושים והסברים:

1) "ראוי לכעוס עליו" – מה פירוש "ראוי"?

"ראוי" כאן פירושו ראוי אליבא דאמת – זהו באמת דבר שמגיע עליו כעס. לא "ראוי" במובן שה"דרך מצוותיך" (פרק א') התכוון. אפילו כשמשהו באמת ראוי לכעוס עליו, אין לכעוס.

2) החילוק בין "כעס שולט בך" ו"אתה שולט בכעס":

הרמב"ם אינו אומר סתם "אמור דברים חמורים" – הוא אומר שיש לאומרם בלהט, עם מעין הצגה של כעס. אבל המפתח: הוא ישלוט בכעס, לא הכעס ישלוט בו.

הבעיה של כעס היא שאתה מאבד את עצמך – אתה כבר לא בשליטה. כשאדם באמת בכעס, אפילו אם "שלט" מתי להיכנס לכעס, אבל ברגע שהוא בכעס כבר איבד שליטה – הוא צועק, עושה דברים משוגעים, שובר כלים בחמתו. אבל כשמחנך עושה עצמו ככועס, הוא לא עשה דברים משוגעים, כי הוא עדיין מספיק בשליטה. "ותהיה דעתו מיושבת עליו" – הוא עדיין זוכר מה הוא עושה.

3) שתי רמות ב"כאדם שמדמה":

הרמב"ם אינו אומר שפשוט "ישחק" כעס – הוא אומר שיהיה כמי שמשחק כעס. כלומר, הוא כן כועס קצת (זה לא משחק טהור), אבל הוא שומר על שליטה. הוא לא שובר דברים משוגעים, הוא עדיין זוכר מה הוא עושה. זהו חילוק עדין – לא קר לגמרי, אבל גם לא אבוד.

4) כעס הוא בעיה פנימית:

מקטע זה ברמב"ם רואים שבעיית הכעס היא בעיה פנימית – לא הביטוי החיצוני (צעקות, ענישה) הוא עיקר הבעיה, אלא המצב הפנימי של איבוד שליטה. לכן מותר חיצונית להראות כעס, כל עוד פנימית האדם רגוע.

5) המשל מדתן ואבירם:

כשדתן ואבירם באים לפתח אוהל מועד, המנהיג צריך לחשוב: כיצד אחנך את העולם שזוהי עבירה גדולה? הוא הולך להתלבש בכעס – לא מפני שהוא באמת בכעס, אלא כדי שיחזרו למוטב.

6) "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה" – היכן כתוב?

הלשון "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה" כתוב אולי בזוהר, אבל בנגלה של חז"ל אין לשון כזה ממש. מקור הרמב"ם הוא הגמרא בשבת שאומרת: "היום אומר לו כך, למחר אומר לו כך, עד שאומר לו לך עבוד עבודה זרה" – הגמרא אינה אומרת שכעס עצמו הוא עבודה זרה, אלא שכעס מביא לעבודה זרה, כי כעס אינו ניתן לשליטה. מי שהולך אחר כעסו, אי אפשר לדעת מה מחר יאמר לו כעסו לעשות.

7) זו בדיוק ראיית הרמב"ם ל"עד הקצה האחר":

אם עיקר הסכנה של כעס הוא שאינו ניתן לשליטה – אפילו מעט כעס יכול להביא לעבודה זרה – אז זה מאוד הגיוני שהרמב"ם לוקח מכאן ראיה שצריך ללכת לקצה ההפוך. לא שהכעס עצמו הוא עבודה זרה, אלא שכעס רגיל יכול להביא לכעס גדול יותר שיכול להביא לעבודה זרה – לכן צריך להתרחק מכעס לחלוטין.

8) "כל הכועס, אם חכם הוא חכמתו מסתלקת הימנו, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת הימנו":

כעס מסלק חכמה ונבואה. זאת מפני שכעס מאפשר לרגשות להשתלט על כל האדם. אם אינו חכם, אינו יכול להיות נביא – שניהם מחוברים. לא כל חכם הוא נביא, אבל נביא חייב להיות חכם.

9) "הייתי בכעס" אינו תירוץ:

פעמים רבות אדם אומר "לא הייתי בשליטה, הייתי בכעס" כתירוץ למעשיו. לפי הרמב"ם זה אינו תירוץ – להפך, איבוד השליטה הוא עצמו הדבר הגרוע ביותר. זוהי התוצאה שמביאה לעבודה זרה.

10) "בעלי כעס אין חייהם חיים":

כעסנים אינם חיים חיים. זה מחובר לגמרא "שלושה חייהם אינם חיים" (מביא הכסף משנה) – רחמן, "ניני הדעת" (רגיש מדי), וכעסן. לכעסן תמיד יש "תירוצים טובים" – "באמת אני אדם נורמלי, רק עכשיו הוא הרגיז אותי" – אבל הפשט הוא שהאדם אינו בשליטה על חייו. הוא קורבן – היום כועס על זה, מחר על ההוא, המכונית שלפניו הרגיזה אותו, החבילה קטנה מדי. הוא תמיד מוסר שליטה על עצמו לאחרים ולנסיבות.

11) "לפיכך ציוו חכמים... התרחק מן הכעס עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו בדברים המכעיסים, וזוהי הדרך הטובה":

הרמב"ם מסכם שהדרך הממוצעת בכעס היא אכן קיצונית – בדרך כלל הדרך הממוצעת היא האמצע, אבל בכעס היא ללכת עד שלא ירגיש כלום אפילו בדברים שצריכים להכעיס.

---

ג) "דרך הצדיקים" – שמחה ביסורים

לשון הרמב"ם: „דרך הצדיקים היא שהם עלובים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עושים מאהבה ושמחים ביסורים. ועליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו."

חידושים והסברים:

1) "שמחים ביסורים" – לא בהכרח מדרגה גבוהה:

אין צורך לומר שהם שמחים ממש מהיסורים. כפי שהרמב"ם אומר בהלכות ברכות – הוא אינו יודע הכל, היסורים אינם כל העולם. הם שמחים אף על פי שיש להם יסורים, כי אולי אחרי היסורים יבוא דבר טוב.

2) המשל מהשמש – ראיה שצריך ללכת לקצה:

הפסוק "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" – השמש אינה טיפה יותר מאירה מהלבנה – השמש היא אור עצום ואדיר. כך גם הצדיקים יודעים שאינם יכולים להיות בדרך הממוצעת כשמדובר בדברים אלה – הם חייבים ללכת לקצה.

3) קשר לאהבת ה' – "בכל מדה ומדה שהוא מודד לך":

המילה "ואוהביו" מחוברת ל"ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". אהבת ה' פירושה שמה שהקב"ה מביא לו, הוא מקבל בשמחה – "בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו". זהו הטעם העמוק יותר מדוע צדיקים אינם כועסים: הם יודעים שהכל בא מן השמים, וממילא אין סיבה לכעוס על אנשים או נסיבות.

4) הרמב"ם אומר זאת "בדרך רמז":

הרמב"ם אומר כאן משהו בדרך רמז שנמצא גם בספרי חסידות – שהסיבה שצדיקים אינם כועסים לעולם היא בגלל השמחה ביסורים, כי "עלובים ואינם עולבים" – הם יודעים שהכל מן השמים. הרמב"ם אינו אומר זאת בפירוש, אבל הוא מקשר את השמחה ביסורים עם "שומעים חרפתם ואינם משיבים". זה דומה לפירוש רש"י שם, ולפירוש אבן עזרא ב"ולא יסחם" – שהם יודעים שהכל מן השמים.

5) קשר בין כעס, גאווה ואהבת ה':

שתי המידות – גאווה (שנדונה קודם עם "בכל לבבך" – גילוי עריות) וכעס – קשורות לאהבת ה' ודביקות בה'. שתיהן דורשות ללכת לקצה, ושתיהן מחוברות לפסוק "ואהבת את ה' אלקיך".

---

הלכה ד' – שתיקה, דיבור ודרך החכמים

א) "לעולם ירבה אדם בשתיקה"

לשון הרמב"ם: „לעולם ירבה אדם בשתיקה, ולא ידבר אלא או בדברי חכמה או בדברים שהן צורך למחיית גופו." הרמב"ם מביא: „אמר רב, תלמידו דרבינו הקדוש: שלא לסוף שיחה בטלה כל ימיו." והוא מסביר: „זוהי שיחת רוב כל אדם" – רוב האנשים מדברים שיחה בטלה. „אפילו בצורך הגוף, לא ירבה אדם דברים." הוא מביא: „כל המרבה דברים מביא חטא" ו"לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה".

פשט: שתיקה היא מידה שצריך ללכת יותר לצד אחד (לא עד הקצה כמו כעס וגאווה, אבל יותר מדרך הממוצעת). דיבור נברא ככלי שרת למה שאדם צריך – דברי חכמה/תורה או צרכי הגוף.

חידושים והסברים:

1) שיחה בטלה = רוב הדיבור של רוב האנשים:

הרמב"ם מגדיר "שיחה בטלה" לא כדבר מוזר או רע – "זוהי שיחת רוב כל אדם". רוב האנשים מדברים שיחה בטלה, כי רוב האנשים אינם מדברים רק דברי חכמה או דברים הצריכים לגופם.

2) "כל המרבה דברים מביא חטא" – אפילו בדיבור מותר:

הרמב"ם עושה חילוק חד: "כל המרבה דברים מביא חטא" פירושו לא דברים בטלים – דברים בטלים ממילא אין מדברים, זה אינו חידוש כלל. הכוונה אפילו לדברים שמותר לדבר (צרכי הגוף), אם מדבר בהם באריכות יתרה, זה מביא חטא. יש לדבר יותר בקיצור, יותר לעניין.

3) "לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה" – אפילו לגוף:

אפילו לצרכי הגוף – שם צריך כן לדבר – שתיקה עדיפה על דיבור. לגוף יש צרכים שצריך לדבר עליהם, אבל אפילו שם שתיקה עדיפה. זהו "החידוש הגדול ביותר שיכול להיות" – כי לנפש אין צורך לדבר, אבל לגוף יש פעמים רבות צורך. ולא רק בדברים רגילים, אפילו בדברי תורה חל הדבר.

4) מדוע מביא הרמב"ם את השם "רב, תלמידו דרבינו הקדוש"?

הרמב"ם כמעט אף פעם אינו מביא שמות בספר זה – הוא תמיד אומר "אמרו חכמי הראשונים" באופן אנונימי. פתאום הוא מביא "רב, תלמידו דרבינו הקדוש"? זאת מפני שהרמב"ם אוהב לדבר על רבינו הקדוש (רבי יהודה הנשיא, מחבר המשנה), ולכן מביא את ייחוסו של רב לרבינו הקדוש. על רב כתוב בבירור בגמרא "שלא שח שיחה בטלה כל ימיו", בעוד שעל רבינו הקדוש עצמו אולי לא ניתן היה לומר זאת, כי הוא היה צריך לעסוק עם אנטונינוס ועם עניינים רבים של העולם. אף שקדושתו של רבינו הקדוש ניכרת בלשון המשנה, אבל על רב הראיה ברורה יותר.

5) שתיקה היא מידה שצריך ללכת "קצת יותר לצד אחד" – לא "עד הקצה":

לאחר שהרמב"ם דן בגאווה וכעס (שבהם צריך ללכת ממש עד קצה אחד), הוא עובר לדברים שבהם צריך ללכת קצת יותר לצד אחד ולעשות גדרים וסייגים, אבל לא עד הסוף. שתיקה היא אחת מהן.

---

ב) דברי תורה ודברי חכמה – מועט המחזיק את המרובה

לשון הרמב"ם: „וכן בדברי תורה ובדברי חכמה, יהיו דברי החכם מעטים ועניניהם מרובים."

פשט: אפילו בתורה ובחכמה יש לדבר מילים מעטות עם תוכן רב – "מועט המחזיק את המרובה".

חידושים:

1) הרמב"ם עצמו הוא "נאה דורש ונאה מקיים": יש לו לשון קצרה, לשון יפה. הוא הולך בדרכו של רבינו הקדוש, בעל המשנה, שגם לו לשון קצרה מאוד.

2) "לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה": הרמב"ם מביא את הכלל שיש ללמד תלמידים בדרך קצרה. אין פירושו שילמד פחות – אלא שיכניס יותר תוכן בפחות מילים. בחינוך זהו דבר חזק: אדם יכול לחשוב שצריך לפרוש הכל כדי שתלמידים יבינו, אבל אולי בסופו של דבר יבינו יותר כשמכניסים הרבה והם צריכים להתאמץ קצת. הספרים ומגידי השיעורים של ימינו סבורים לעיתים קרובות שקוראיהם/שומעיהם "טיפשים" וצריך לפרוש הכל – אבל שיטת הרמב"ם הפוכה.

---

ג) סכלות – הרבה מילים עם מעט תוכן

לשון הרמב"ם: **„אבל אם היו הדברים מרובים והענין מועט, הרי זו סכלות. והוא שאמרו 'כי בא החלום ברוב ענין וקול כ

סיל ברוב דברים'."**

חידושים:

1) "צפיפות" של חכמה: ניתן להבין זאת דרך משל של "צפיפות" תוכן. אם לאדם יש מאה חכמות במאה מילים – כל מילה מכילה חכמה אחת. אם יש לו מאתיים מילים למאה חכמות – כל מילה חכמה רק בחצי, כי הרבה מילים הן סתם "מילוי" ללא תוכן. הסכלות ניכרת ביחס הנמוך של חכמה למילים.

---

ד) סייג לחכמה שתיקה

לשון הרמב"ם: „סייג לחכמה שתיקה."

חידושים:

1) שני פירושים ב"סייג": "סייג" פירושו מחיצה – שתיקה שומרת על חכמתו (כמו "עשו סייג לתורה"). אבל "סייג" פירושו גם שהולכים רחוק יותר מהדין המדויק – עושים יותר מהנדרש כדי לשמור.

---

ה) לא ימהר להשיב – לא למהר לענות

לשון הרמב"ם: „לפיכך לא ימהר להשיב."

חידושים:

1) החילוק בין מהירות לבין שיקול דעת: אדם שממהר לענות חושב כך: "אענה, ואם התשובה אינה טובה, אענה עוד אחת, אענה חמישה תירוצים." אבל חכם יודע: "אענה תירוץ אחד, והתירוץ יהיה הנכון, כי חשבתי עליו היטב." ה"קול כסיל ברוב דברים" הוא מי שמדבר הרבה תירוצים; החכם אומר תירוץ אחד.

2) אחד מביא את השני: כשאדם רץ לדבר, הוא צריך אחר כך להסביר את עצמו יותר, לחזור בו, לסובב הנה והנה. אבל אדם שחושב היטב – "דברים מעטים וענינים רבים" – יאמר רק את הדבר הנכון.

---

ו) מלמד את תלמידיו בנחת – בלא צעקה, בלא אריכות לשון

לשון הרמב"ם: „מלמד את תלמידיו בנחת, בלא צעקה, בלא אריכות לשון."

פשט: מלמד ילמד ברוגע, ללא צעקות, ללא אריכות לשון.

חידושים:

1) צעקה באה מחוסר בהירות: לעיתים קרובות צעקה באה מכך שאדם אינו יודע היטב מה הוא רוצה לומר. הוא מתוסכל – מדוע אין מבינים אותו – והוא צריך לצעוק. כמו שאומרים: ב"נקודה חלשה" הוא צועק חזק יותר. אבל אם אתה יודע מה אתה רוצה לומר, אתה מדבר בבהירות.

2) אחד מביא את השני: אם אדם מדבר ללא שיקול דעת, לא מבינים אותו כל כך טוב, הוא צריך להסביר את עצמו יותר, הוא צריך לצעוק. אבל אם הוא חושב הרבה על מילותיו ואומר מילים חזקות וברורות, הוא יכול לדבר בנחת, ברוגע.

3) ראיה משלמה המלך: "דברי חכמים בנחת נשמעים" – כשחכמים מדברים ברוגע, אז שומעים אותם. שומעים אותם לא מפני שהם צועקים, אלא מפני שמילותיהם ברורות.

[הערה:] הרמב"ם מדבר כאן ממש דרך ארץ לתלמידי חכמים שלומדים תורה. בהמשך הלכות דעות יש לו פרק מיוחד על תלמידי חכמים.

---

ז) חנופה, גניבת דעת ותוכו כברו
"לא ינהוג בדברי חלקות ופיתוי"

לשון הרמב"ם: „ולא ינהוג עצמו בדברי חלקות ופיתוי. לא יהיה בעל עלילה ובעל תרמית."

פשט: אדם לא ינהג בדברים חלקלקים וחנופה. לא יהיה אדם שמעמיד פנים, שמרמה, שיש לו דעה כוזבת.

חידושים:

1) "חלקות" – חלקלקות: המילה "חלקות" היא לשון חלקלקות – "דרך חלקלקות" – כמו "חלק". מחליקים, אומרים כל מיני דברים יפים, תמיד "איש מכירות". כשצריך למכור דברים, מותר לפעמים להיות איש מכירות, אבל אסור כל החיים להיות איש מכירות – תמיד לנסות להחניף ולעשות רושם טוב.

2) משל לבינה מלאכותית: יש סוג כזה של אדם שמדבר בהגזמה – כמו בינה מלאכותית שאומרת לך מה שאתה רוצה לשמוע.

"תוכו כברו – ולא תהיה אחד בפה ואחד בלב"

לשון הרמב"ם: „ולא תהיה אחד בפה ואחד בלב. אלא תוכו כברו, וענין שבלב יהיה הדבר שבפה."

פשט: אדם אסור שיהיה דרך אחת בלב ודרך אחת בפה. עליו להיות מבפנים כמו מבחוץ.

חידושים:

1) כיוון של "תוכו כברו": הרמב"ם אינו אומר שצריך להיות מבחוץ כמו מבפנים – כי אז צרות (היה צריך להוציא כל מחשבה שלילית). אלא להפך: ידבר יפה לאנשים, אבל ינסה באמת לחשוב טוב על אנשים. אם אתה מחזיק מישהו לטיפש ואינך אומר לו – זה בוודאי דבר רע. אלא עבוד על זה: דבר יפה, אבל עבוד על כך שתחשוב באמת טוב עליו.

2) שייכות לנקימה/נטירה: הרמב"ם למד קודם בנקימה ונטירה שאדם צריך להיות פתוח עם אנשים, צריך לומר לאנשים באמת מה הוא חושב ("או חרף תחרף אותו"). זה מתאים לכלל של תוכו כברו.

3) "איש אמת" אין פירושו להוציא הכל: "איש אמת" פירושו: כל מה שאומר, הוא מתכוון. לזה יש שייכות גם לדיבור מועט: אפילו דברים שאתה סבור, לא הכל אתה אומר – אבל מה שאתה אומר, אתה מתכוון.

4) הלשון "ענין" ו"דבר" אצל הרמב"ם: "וענין שבלב יהיה הדבר שבפה" – "ענין" אצל הרמב"ם פירושו תמיד המשמעות, הכוונה, התוכן – מה שיש לך בלב. "דבר" פירושו פעולת הדיבור – מה שיוצא מהפה. הרמב"ם משתמש בלשון "ענין" באופן עקבי במובן זה.

גניבת דעת – אפילו דעת הגוי

לשון הרמב"ם: „ואסור לגנוב דעת הבריות, ואפילו דעת הגוי."

פשט: אסור לרמות אנשים בדברי חנופה – אפילו לא גוי.

חידושים:

1) מה פירוש "גניבת דעת"? גניבה שונה מגזילה – בגניבה לא חוטפים מהשני, אלא מסתירים משהו ששייך לו. בגניבת דעת: כשאתה מדבר עם מישהו, "אתה חייב לאותו אדם" להיות פתוח איתו. כשאתה מסתיר ממנו משהו שאתה יכול לומר לו – אתה מסתיר ממנו את "התמונה המלאה" – זוהי גניבה. לאדם השני יש זכות לראות את התמונה המלאה ולקבל החלטה בעצמו.

2) משל – חבר הכי טוב: אדם מתנהל עם אדם לפי מידת הקרבה אליו. כשאתה אומר: "ראה, אני לא החבר הכי טוב שלך, אבל אני ידיד טוב שלך, ואני מבקש ממך טובה" – זה ישר. אבל כשאתה אומר: "אתה החבר הכי טוב שלי, ממילא בוא לחתונה שלי" – גנבת את דעתו, לא נתת לו לקבל החלטה על סמך המציאות המלאה. לפעמים אכן נעשים חברים הכי טובים על ידי שמתנהגים כך הרבה – ובסופו של דבר נעשה "תוכו כברו".

דוגמאות לגניבת דעת

לשון הרמב"ם:

- "לא ימכור לגוי בשר נבילה בכלל שחוטה" – אסור למכור לגוי בשר נבילה כאילו הוא בשר שחוטה. לגוי בעצם אין הבדל, אבל בשבילך שחוטה שווה יותר – אתה עושה עצמך כאילו מוכר לו את "הבשר הטוב ביותר" שלך.

- "ולא ימכור לו מנעל של מתה במקום מנעל של שחוטה" – מוכרים נעליים מנבילה כנעליים משחוטה.

- "ולא ישלחנו בחבית שיעורו אלא אם כן הודיעו שאין בה אלא כך" – לא ישלח חבית יין שאינה מלאה מבלי להודיע.

חידושים:

1) אפילו לגוי: הרמב"ם מדגיש שאפילו לגוי אסור לרמות – זהו חידוש.

2) דוגמה מעשית – סעודה שלישית: בסעודה שלישית, כשמכבדים אנשים בברכת המזון, יש לפעמים ניסיון: רואים שאנשים מסוימים לא נטלו ידיים, ממילא אינם יכולים לברך. מכבדים אותם בברכת המזון כי יודעים שממילא לא יקבלו. לכאורה זוהי אחת מגניבת דעת – עושים עצמם כאילו נותנים להם כבוד, בעוד שיודעים שזה לא אמיתי.

"אפילו מילה אחת של פיתוי ושל גניבת דעת אסור"

לשון הרמב"ם: „וכן כל כיוצא באלו, ואפילו מילה אחת של פיתוי ושל גניבת דעת אסור, אלא שפת אמת ורוח נכון ולב טהור מכל עמל והוות."

חידושים:

1) גניבת דעת היא איסור, לא רק מידה רעה: הרמב"ם משתמש בלשון "אסור" – זו אינה סתם הנהגה טובה או מידה רעה, אלא עבירה ממש. אפילו מילה אחת של גניבת דעת אסורה. אולי זו עבירה קלה, אבל זהו איסור.

2) "עמל והוות" – לשון פסוק: הלשון "לב טהור מכל עמל והוות" היא לשון פסוק. "עמל" הולך יחד עם "הוות" – פירושו מחשבות רעות, שקר. אדם יהיה אמיתי לגמרי – שפת אמת, רוח נכון, לב טהור.

---

הלכה ד' (המשך) – שמחה: דרך הממוצעת

לשון הרמב"ם: „לא יהא אדם בעל שחוק והיתול, ולא עצב ואונן, אלא שמח." וכן: „כך אמרו חכמים: שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה." וכן: „וציוו שלא יהא אדם פרוץ בשחוק, ולא עצב ומתאבל, אלא מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות."

פשט: אדם לא יהיה ליצן שצוחק בהגזמה, וגם לא עצוב – אלא טוב לב, שמח, ומקבל כל אדם בסבר פנים יפות.

חידושים:

1) מדוע שחוק רע – הוא מביא לעבירה: הרמב"ם מביא את הטעם "שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה" – לא מפני ששחוק כשלעצמו הוא עבירה, אלא מפני שהוא מביא לעבירה.

2) "סבר פנים יפות" אסור שתהיה בו חנופה: הרמב"ם אומר שיהיה "מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות" – אבל אסור שתהיה בזה טיפת חנופה. זה קשה, כי חנופה יכולה להתערבב, אבל בסופו של דבר צריך להיות שמח ואמיתי יחד.

---

הלכה ד' (המשך) – ממון: נפש רחבה לעומת עין טובה

לשון הרמב"ם: „וכן לא יהא בעל נפש רחבה נבהל להון, ולא עצל ובטלן ממלאכה, אלא איש חיל, בעל עין טובה, וימעט עסק ויעסוק בתורה, ואף על פי שחלקו ישמח בו."

פשט: אדם לא יהיה "נבהל להון" – שרץ אחר כסף כמשוגע – וגם לא עצל ובטלן. יהיה "איש חיל" עם "עין טובה", ימעט בעסק, ויהיה שמח במה שיש לו.

חידושים:

1) פירוש הרמב"ם ל"עין טובה" – לגבי כסף, לא לפרגן: הפשט הפשוט הוא ש"עין טובה" פירושו לפרגן לאחרים – לא לקנא. אבל הרמב"ם כאן לומד זאת לגבי עצמו וכסף: "עין טובה" פירושו שאדם מעריך כמה כסף הוא צריך, והוא מרוצה מכך. זהו ההיפך מ"נפש רחבה" – שפירושו שהוא רץ אחר כסף ללא גבול, אינו יודע כמה הוא רוצה.

2) "נבהל להון" – הוא אובססיבי, אינו יכול לישון: הלשון "נבהל להון" מתפרשת שהוא כל כך אובססיבי לכסף שאינו יכול לישון, הוא חייב שיהיה לו מיליון דולר. לא רק שהוא רוצה כסף, אלא שהוא שבוי בזה.

3) "חלקו ישמח בו" – שני פשטים: הלשון "חלקו" יכולה לפרש: (1) המעט שהוא עובד – שלא יתלונן שצריך לעבוד, עבודה אינה דבר רע; (2) מה שכבר יש לו – "זהו החלק שלי", יהיה מרוצה מחלקו. הפשט השני מסתבר יותר – "חלקו" הוא לשון "זהו החלק שלי".

---

הלכה ד' (סוף) – קטטה, קנאה, תאווה, כבוד

לשון הרמב"ם: „לא יהא בעל קטטה, ולא בעל קנאה, ולא בעל תאוה, ולא רודף אחר הכבוד." וכן: „הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם."

פשט: אדם לא יהיה קטטן, מקנא, בעל תאווה, או רודף כבוד. כל הדברים יהיו בדרך הממוצעת.

חידושים:

1) הלשון "בעל" – לא המעשה, אלא סוג האדם: לשון הרמב"ם היא בעקביות "בעל" – בעל שחוק, בעל קנאה, בעל תאווה. אין פירושו שאסור לעשות מעשה, אלא שלא יהיה סוג כזה של אדם – "לא המעשה, אלא סוג האדם".

2) "מוציאין את האדם מן העולם" – פירוש הרמב"ם: הרמב"ם בפירוש המשניות לומד ש"עולם" יכול לפרש העולם החברתי – אדם עם מידות רעות נדחה מהחברה, כי הוא קנאי, הוא צריך הכל לעצמו. רש"י אומר שפירושו שניהם – העולם החברתי וגם העולם הבא, כי יש לו מידות רעות, אינו לומד כלום, חושב רק על קנאה.

3) אלה אינן עבירות, אלא מידות רעות שמביאות עבירות: להיות ליצן, בעל קנאה, בעל תאווה – אינה עבירה כשלעצמה. אבל זהו סוג רע של אדם להיות, כי "מוציאין את האדם מן העולם" – זה מביא כל מיני דברים רעים.

4) בנושאים האחרונים חוזר הרמב"ם לדרך הממוצעת: בקנאה, תאווה, כבוד רואים שהרמב"ם חוזר לדרך הממוצעת, אף שקודם (בכעס וגאווה) אמר שצריך ללכת לקצה. זה מראה שבכלל דרך הממוצעת היא העיקר, רק בדברים ספציפיים (כעס, גאווה, דיבור) צריך ללכת רחוק יותר.

---

כללו של דבר – סיכום פרק ב'

לשון הרמב"ם: „כללו של דבר: ילך במידה בינונית שבכל דעה ודעה, עד שיהיו כל דעותיו מכוונות באמצעית, הוא ששלמה אמר 'בכל דרכיך דעהו'."

חידושים:

1) הקושי של הפרק – הרמב"ם סוטה וחוזר: הפרק "קשה למדי" כי הרמב"ם סוטה ממידת הבינונית (בכעס, גאווה) לעניינים שצריך ללכת לקצה, אבל אחר כך חוזר למידת הבינונית. הכלל נשאר: דרך הממוצעת היא העיקר, רק בדברים ספציפיים צריך ללכת רחוק יותר.

2) קושיית הלחם משנה – סתירה בין פרק א' לפרק ב': הלחם משנה שואל: בפרק א' כתוב בפירוש שהמצווה היא ללכת בדרך הממוצעת אפילו בענווה (גאווה/כעס). אבל בפרק ב' הרמב"ם אומר שבכעס וגאווה צריך ללכת לקצה. כיצד מתיישב?

תירוץ: כשאדם עושה זאת דרך תשובה – הוא עובד על עצמו – הפשט הוא שהוא זוכר שהתכלית היא להיות בדרך הממוצעת, רק שהוא באמצע העבודה על כך. הוא הולך לקצה כי הוא עדיין באמצע התהליך, לא מפני שזו המטרה. המטרה נשארת דרך הממוצעת, אבל הדרך לשם היא דרך ההליכה לקצה.

3) משה רבינו – האדם הגדול ביותר וענווה: משה רבינו – האדם הגדול ביותר, ובכל זאת "עניו מכל אדם". זה מראה שאפשר להיות הגדול ביותר ובכל זאת להיות בעל ענווה.

4) סדר העדיפויות של הרמב"ם בפרק: הרמב"ם הכניס לפרק זה:

- דיבור – לא לדבר יותר מדי, לא להיות חנף, לא לגנוב דעת

- גאווה/כעס – ללכת לקצה הענווה

- שמחה, ממון, קנאה, תאווה, כבוד – דרך הממוצעת

להרחבה נוספת יש ללמוד את שמונה פרקים של הרמב"ם, שם הוא מאריך יותר באותם נושאים.


תמלול מלא 📝

רמב"ם הלכות דעות פרק ב׳ – משל החולה בגופו ורפואת חולי הנפשות

הקדמה: מבנה פרק א׳ ופרק ב׳

שמעון: אנחנו נמצאים בפרק השני של הלכות דעות בספר המדע של הרמב"ם. זהו המשך של הפרק הקודם. בפרק הראשון אמר הרמב"ם שיש דרך נכונה – הדרך הישרה, דרך ה׳ – וזוהי הדרך הממוצעת. הוא אמר שבכל מידה יש דרכים קיצוניות לנהוג, והקיצוניות אינה טובה. הקיצוניות למשל פירושה אדם שמבזבז את כל כספו; הקיצוניות השנייה פירושה אדם שקמצן ומחזיק בכל כספו; והדרך הממוצעת פירושה כשיודעים כיצד להשתמש בכסף בדרך הנכונה. וכך עם דוגמאות שונות שהרמב"ם דן בהן.

בפרק זה הרמב"ם ממשיך בנושא – מדוע באמת זה כל כך קשה? מדוע אנשים אינם רואים את הדרך הממוצעת? הרי כל אחד היה רוצה להיות טוב, כל אחד היה רוצה שיהיו לו הרגלים טובים. כאן הרמב"ם נכנס לשאלה: מה לא בסדר? מדוע אין לאנשים את הטעם הטוב לדעת מהי הדרך הנכונה ולעשותה? מדוע אין הולכים בדרך הטובה?

---

דיון: המהלך הלמדני של פרק א׳ ופרק ב׳ – לכתחילה ובדיעבד במידות

יצחק: כן, פחות או יותר. נוכל קצת, נאמר עוד – אני רוצה לחשוב על דרך שבה נוכל לתת את המבנה של שני הפרקים יותר בסגנון למדני, ולומר כך: שבכל הלכה הרי יש את עיקר הדין, כפי שהדבר צריך להיות – למשל מעשר צריך להיות כך וכך. אחר כך רואים הרבה הלכות העוסקות במה שקורה בדיעבד, אם לא הצליח, אם יש ראיה, יש כל מיני פרטי דינים. זה לא בדיוק אותו דבר, אבל אפשר להבין שבפרק הראשון נתן הרמב"ם מהי בעצם הדרך הנכונה. עכשיו בעצם אלו דרכי התשובה. כבר אמרנו הערה בשבוע שעבר, שדרכי התשובה הם חלק בסיסי מאוד של מידות, כיוון שלכל בני האדם הרי אין מידות טובות.

אז עכשיו הוא נכנס לפרטי דינים, אבל פרטי הדינים הללו הם קריטיים, כיוון שלא תמיד מתחילים מנקודת ההתחלה הנכונה, או שאדם אינו מושלם, או שהוא פיקח אבל אינו מושלם. אז ממילא הוא מביא הלכות שמתאימות לאותו חלק, לחלק הרפואה.

שמעון: אז אתה אומר כך, שהפרק הקודם הוא כשהעולם היה כתיקונו – כמו שאומרים, אילו העולם היה כתיקונו – היה כל אחד רואה מיד שצריך ללכת בדרך הממוצעת. והרמב"ם נכנס לשאלה מדוע העולם אינו כתיקונו. מה קורה, נכון?

יצחק: כן, וגם העצות הספציפיות. יש כאן כמו שנראה בהמשך אצל רפואת הגוף – כשאצל יהודים אדם צריך לאכול כך וכך. מאחר שאדם כבר חולה, הוא כבר לא יכול לעשות כן, הוא צריך לעשות דברים אחרים. אז מכיוון שאדם כזה חולה, הוא צריך כבר לנהוג אחרת ממה שאידיאלי שיהיה בעולם, כדי שיגיע למצב הנכון, ודברים אחרים.

שמעון: והוא אומר כעין תשובה מכשהקודם לא הסתדר, כשהמצב נפגם קצת – כיצד אפשר עדיין לתקן.

---

הלכה א׳ – משל החולה בגופו

שמעון: אומר הרמב"ם, הוא מתחיל במשל. אומר הרמב"ם כך: בכלל בגוף יש תופעה, עניין כזה, שיש אנשים שהם חולים, וטעם המר מתוק ומתוק מר – חוש הטעם שלהם נפגם. דברים שבאמת לאנשים אחרים הם מתוקים, להם הם מרים, ולאנשים אחרים מרים – להם מתוקים.

ויש מקרה חמור יותר, כשיש מן החולים מי שמתאוה ויתאוה למאכלות שאינן ראויות לאכילה – חולים שחוש האוכל שלהם כל כך פגום, שהם מתאווים ומתרגלים לאכול מאכלים שכלל אינם ראויים לאכילה, כגון העפר והפחם – הם אוכלים עפר ופחם, הם אוכלים חול ואפר – וישנאו המאכלות הטובות, והם שונאים מאכלים טובים, כגון הפת והבשר – לחם ובשר – הכל לפי רוב החולי. לפי עוצמת החולי, הם בוחרים לאכול את הדברים הרעים, הם מתאווים לאכול דברים רעים.

יצחק: אמרת פעם, ר׳ יצחק, שיש מחלה מסוימת של אנשים שיש להם חסר מסוים, ובגלל זה הם מחפשים... יש מציאות כזו, אנשים לא מודעים מדוע הם מחפשים את זה. אולי יש להם חסר ב... חסרים להם מינרלים, ובגלל זה הם אוכלים כל מיני מאכלים. אז זה רק מצביע על מחלה כלשהי, כן?

שמעון: כן, אני חושב אבל שבכלל, האמת היא שיש מחלות כאלה. זה יכול אפילו להיות שזה בא עם כל מחלה – הרי ידוע שהתיאבון יורד בדרך כלל, כשאדם חולה אין לו תיאבון כראוי.

---

סטייה: קשר לשמונה פרקים ומורה נבוכים – עיקר המידות הרעות הוא "בעיית טעם"

שמעון: אני חושב גם, כוונתי שדיברו על כך בשיעורים בשמונה פרקים על הנושא. הפרק – כן, אומרים שמורה נבוכים הוא הגמרא של "לזאת תורת האדם". לכאורה הגמרא של הפרקים הללו אינה שמונה פרקים, זו אינה גמרא. אבל אני רוצה לדבר קצת שם על הנושאים.

שם נתבאר, הפשט הוא שחלק גדול ממה שמידה מורכבת ממנו – אומרים מדוע באמת אדם אינו טוב? בעצם כי הוא לא רוצה לרצות. אפילו כשהוא יודע, הוא שואל וסבור שטוב להיות אדם כזה שיודעים שזה לא טוב – אבל עדיין הוא מרגיש שזה טוב. אז ההרגשה שלו סותרת את דעתו השכלית. כי דעת פירושה מידות. או כשאדם יודע את האמת, הרגשתו סותרת – הוא מרגיש שזה טוב, אבל הוא יודע שזה לא טוב. אז זה ממש דומה לחולה הגוף, שהוא יודע שלא מתאים לאכול, אבל הוא מרגיש שזה מושך אותו.

---

הלכה א׳ (המשך) – הנמשל: חולי הנפשות

שמעון: טוב. או אדם שמחלתו היא שהוא מבזבז את כל הכסף – הוא לא יודע שהוא בקצה, הוא עושה לא נכון, הוא רגיל, זה מה שמושך אותו, יש לו משיכה לזה – כמו שלאדם יש משיכה לאכול דברים רעים.

אומר הרמב"ם, כן בני אדם אשר נפשותם חולות – המשל היה מגוף חולה, אומר הוא, כשהנפש חולה, כלומר חלק הנפש של האדם, זהו חולי במידות – מתאוין ואוהבין הדעות הרעות, הם מתאווים, הם אוהבים את ההרגלים הרעים, את המידות הרעות, ושונאין הדרך הטובה, הם שונאים את הדרך הטובה, ומתעצלין ללכת בה, קשה להם ללכת בדרך הזו, כי הם לא מתאווים לה, הם לא אוהבים אותה, ויכבד עליהם מאד לפי חליים – כי הם חולים, הם לא יודעים שהם חולים, שהטעם שלהם רע מאוד. הם ממשיכים לבחון, הם ממשיכים לעשות את הדברים הלא נכונים, אבל הם חושבים שאלה הדברים הטובים.

---

סטייה: מורה נבוכים – האם התורה קשה או קלה?

שמעון: אני זוכר מה שמוזכר בלשון הזו במורה נבוכים – מקום שבו הרמב"ם מדבר לאנשים לומר שהתורה טובה או רעה.

לא, סליחה, היא בוודאי טובה. התורה קלה או קשה? הייתי אומר שלהיות אדם טוב שמקיים את התורה זה קשה. אומר הרמב"ם: לא, התורה קלה. אה, לפעמים יש אדם שלו קשה? אומר הוא: כן. יש למשל מי שהוא רוצח סדרתי – לו קשה מאוד להתאפק מלרצוח. זה עדיין לא הופך את זה, אבל קשה לו מאוד. אתה חולה, אצלך זה קשה כי אתה חולה שמוביל אותך לרציחה חס ושלום. אבל אדם רגיל לא קשה לו להתאפק מרציחה.

אומר הוא, שואל הרמב"ם: באמת, כל מידה שקשה לך להתאפק בה – יש לך חולי קטן, יש משהו לא בסדר אצלך, וזה צריך רפואה.

---

הלכה א׳ (המשך) – פסוקים כראיות

שמעון: אומר הרמב"ם שהמשל הוא ממה שישעיה הנביא אומר: הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע – אנשים מבולבלים, ועל רע אומרים שזה טוב, ועל טוב אומרים שזה רע. שמים חושך לאור ואור לחושך – על חושך אומרים שזה אור, ועל אור חושך. שמים מר למתוק ומתוק למר – על דברים מתוקים אומרים שזה מר, ועל דברים מרים שזה מתוק.

עליהם נאמר, עליהם אומר שלמה המלך במשלי: עוזבי אורחות יושר ללכת בדרכי חושך – לא מפני שאינם רוצים ללכת בדרך הטובה והמאירה, אלא מפני שאינם יודעים – הם חושבים שהחושך הוא טוב.

---

מה תקנתן של חולי הנפשות – הרפואה

שמעון: זו בעיה גדולה שדרך המצוות היא הדרך הטובה, אבל האדם אינו רואה שזו הדרך הטובה. מה עושים?

אומר הרמב"ם: מה תקנת חולי הנפשות? כיצד מרפאים את חולי הנפשות? כיצד מתקנים שיתחילו ללכת בדרך המצוות?

אומר הרמב"ם: ילכו אצל החכמים – האנשים הללו צריכים להכניע את עצמם, לראות שהם צריכים הדרכה, וילכו אל החכמים – שהם רופאי הנפשות. עבודתם של החכמים היא זו: לרפא את הנפשות. וירפאו חליים בדעות שמלמדים אותם – שירפאו את חולי האדם, את הבלבול של האדם – זה שהוא סבור שלכעוס זה רע, זה שיש לו טעם לדברים רעים – שירפאו באמצעות מידות, באמצעות ללמד כל הזמן את המידות, לעודד כל הזמן.

---

דיון: מה פירוש "דעות שמלמדים אותם" – הסברה שכלית או חינוך מעשי?

שמעון: או... כיצד הכוונה להסביר, או שהוא לא מדבר כאן דווקא על הסברה? זה נראה יותר כמו להרגיל, כן?

יצחק: מישהו אומר לי שאצל הלוי רדר בכתביו, ש"מלמד" כאן פירושו מלשון... מלמד אבוקל... כמו... מלשון הרגל, ולא מלשון לימוד. כי ממה שאני מבין, בכל מקרה, כאן הקטע הבא מדבר לכאורה כן – מישהו שדעתו, הידע שלו, מה ללכת איתו ומה לא.

אבל בדרך כלל, רפואות חולה הנפש, לא מדברים על מישהו – כמו במשל הרפואה, מדברים על מישהו שהוא באמת סבור שטוב לאכול חול. מישהו שסבור כך שטוב לאכול חול – אני לא יודע איזו שיחת רבי אפשר לתת לו. מדברים על מישהו שהוא יודע, הוא רואה שכל שאר האנשים לא אוכלים את זה, ונראה שמשהו לא בסדר אצלו, אבל עדיין זה מושך אותו.

רפואת הנפש כאן אינה טיפול בדיבור שאומרים לו ומסבירים. מדברים כאן על חינוך, על גידול. עושים עם ילדים – ממשיכים לומר לו ככה, ככה, ממשיכים להזכיר. כי כשהאדם כבר עשה את זה הרבה פעמים, הוא כבר התחיל לפתח טעם טוב לזה.

שמעון: כן, רופאי נפשות הוא כפשוטו חכם. כשהוא אומר חכמים שהם רופאי נפשות – הוא לא מתכוון לחכמים מסוימים שרפואת נפשות היא המקצוע שלהם. חכמה כאן היא חכמה מעשית, אבל חכמה בחיים היא להיות אדם טוב.

אצל הרמב"ם עם חולה – כאן הכוונה לאדם שהכול אצלו בגדר חולי. אם לא, בשבילו אין כאן. הוא לא מדבר כאן על מישהו שיש לו בעיה פסיכולוגית, שהולכים ואומרים לו. וצריך להרגיל אותו, להוביל אותו בזרם לדרך התבל. כי אדם עושה מה שהוא אוהב, וכיצד הוא אוהב? מלעשות את זה פעמים רבות – כמו שלמדו קודם: לך פעמים רבות בדרך הזו, וזה יהפוך להיות דרכו.

אז הדרך היא: שיהיה מחנך טוב, והמחנך ימשיך לומר לו – זכור, עשה שוב את מה שדיברנו, עשה את זה, עשה את זה – עד שמלעשות פעמים רבות, הוא יראה שזו הדרך. הוא יפסיק לחשוב על רע שזה טוב, הוא יראה את הבהירות.

---

המכירין בדעות הרעות שלהם – מי שיודע ואינו עושה

שמעון: אומר הרמב"ם, ויתרה מזו כאן – האנשים שיש להם בעיה גדולה: המכירין בדעות הרעות שלהם. יש אנשים שיש להם בעיה גדולה עוד יותר – הם יודעים שמה שהם עושים הוא דבר שאפשר להיעזר בחינוך, אבל הם אינם הולכים למחנך לרפאותם, הם אינם הולכים לחכם לרפאותם.

על זה אמר שלמה: מוסר אוילים בזו. אוילים, טיפשים, הם אלה שמבזים מוסר. מוסר פירושו זה.

רמב"ם הלכות דעות פרק ב' (המשך) – רפואת המידות דרך הרגל והדרך אל הדרך האמצעית

---

תפקיד החינוך וההרגל – "עד שיחזירהו לדרך הטוב"

דובר 1: אבל כוונתי, מה שהרמב"ם אומר כאן הוא: לא יועיל לומר לו פעם אחת, לא יועיל לומר לו, אלא צריך להרגיל אותו, עד שיחזירהו לדרך הטוב. כי אדם עושה מה שהוא אוהב, וכיצד הוא אוהב? מלעשות את זה פעמים רבות. כמו שלמדו קודם – לך פעמים רבות בדרך הזו, וזה יהפוך להיות דרכו.

אז הדרך היא שיהיה מחנך טוב, והמחנך ימשיך לומר לו: "זכור, עשה שוב את זה, דיברנו על כך, עשה את זה, עשה את זה." ועד שיעשה את זה פעמים רבות, הוא יראה שזו הדרך – הוא יפסיק לחשוב על רע שזה טוב.

---

"מכירים בדעות הרעות שלהם" – מי שאינו הולך לחכם

דובר 1: אומר הרמב"ם, ואני לוקח כאן את האנשים שיש להם בעיה גדולה: מכירים בדעות הרעות שלהם – יש אנשים שיש להם בעיה גדולה עוד יותר. הם יודעים שמה שהם עושים הוא דבר שאפשר להיעזר בחינוך, אבל הם אינם הולכים למחנך לרפאותם, הם אינם הולכים לחכם לרפאותם. עליהם אמר שלמה: "אוילים בוזי מוסר" – אוילים, טיפשים, הם אלה שמבזים מוסר. מוסר פירושו זה – שממשיכים לחנך אותו ולייסר אותו לעשות את הדבר הנכון, אבל טיפשים אין להם עצה.

הוא אומר: מאי תקנתו? יש תקנה, אבל להם לא נאמרה תקנה, כי הם אינם מקבלים את התקנה. לרמב"ם אין עצה סתם למי שאינו רוצה ללכת לחכמים.

חידוש: למי מדבר הרמב"ם?

דובר 1: אני חושב שהכוונה לומר – מי שקורא את הספר הזה, כבר יש לו קצת עצה, שילך לחכם. כי בשביל זה כתב את הספר, הוא חיזק אותו. הוא מתכוון לומר שחשוב מאוד ללכת לחכם, כי אין להם דרך אחרת. הוא לא מתכוון לדבר על מישהו שאינו נמצא – כמו אותו ילד מהמשל הקודם, שהרבי מלובביץ׳ אמר שהוא לא קיים, והוא לא מדבר עליו.

---

דיון: מדוע אומר דווקא "מכירים בדעות הרעות שלהם"?

דובר 1: אבל מעניין – מדוע על אנשים אלה אומר הוא מכירים בדעות הרעות שלהם? הרי יכולים להיות גם עכשיו אנשים שאינם מכירים, אבל הם הרי גם לא הולכים לחכם, כמו המקרה הקודם. אותו אדם הוא אפילו גרוע יותר.

דובר 2: אז זה גם – ראיתי שהוא גם התכוון שזה מדבר על מי שהוא באמת חושב שהוא צודק גם כן.

דובר 1: לא, זה מדבר פעם אחת, לכאורה על מי שיודע, הוא מכיר, אבל הוא אינו הולך לחכם, הוא אינו עושה את ה... הרי זה דבר קשה, הוא אומר אני רוצה לחנך את עצמי.

דובר 2: לא, זה מעניין, כי בדרך כלל הסיבה שלא ללכת לחכם היא כי חושבים שהכול בסדר.

דובר 1: אבל זה קצת חידוש של אדם – הוא יודע שזה רע, אבל מדוע הוא מוכן שאזור הנוחות יהיה חזק כל כך? מה? אני חושב שרוב האנשים, אם כבר מדברים על כל השיחות הללו, רוב האנשים חושבים שזה נורמלי לאהוב דברים רעים.

חידוש: קריאה שנייה של "מכירים בדעות הרעות שלהם"

דובר 2: לא, אבל כאן לא מדברים על זה, מדברים על אדם שמכיר שדרכו רעה.

דובר 1: נכון, אבל זה עומד בעניין הנטיות הרעות. הרמב"ם הרי סבור שאם למישהו יש נטייה רעה, משהו לא בסדר אצלו, נכון? מדוע שתאהב להיות... רוב האנשים לא תופסים שיש להם בעיה, והם לא תופסים שיש פתרון לכך. הם חושבים שזה המצב.

יכול להיות שהם לא למדו את זה כל כך טוב ולא היו מכירים בדעות הרעות כפי שחושבים. אנשים הם כאילו תקועים בדעות הרעות שלהם – הם מכירים שזו הדרך הנכונה. לא ברוע הדעות, לא שהם מכירים שדעתם רעה, אלא כביכול הם מאמינים בדעות שלהם.

דובר 2: לא? הם מכירים בדעות שלהם, הם כן מחזיקים בדעות שלהם כטובות.

דובר 1: אני הייתי מפרש את החלק הזה כך. וזו לכאורה הסיבה השכיחה יותר מדוע אדם לא ילך לחכם – כי הוא חושב שהוא בסדר.

דובר 2: לא, אבל הלה חושב... אני חושש שבכלל לא כתוב ברמב"ם מימרא כזו של...

דובר 1: אבל הרי זה פסוק, הרי זה פסוק. הוא אומר שם, הרי הוא מביא את הפסוק.

דובר 2: מה אומר הפסוק?

דובר 1: אני חושב שאתה צודק, אבל מה כתוב בפסוק? כי מוסר אביך ופסוק?

אני מתכוון כן, שהרמב"ם לא סובר שסובלים, הוא לא סובר שנעשים טובים יותר. והוא רוצה להוציא שזו בעיה ספציפית שהוא לא הולך לרופא.

משל מחולי הגופות

דובר 1: יש אנשים גם מחולי הגופות שמחזיקים עצמם חכמים יותר מהרופאים והם לא הולכים. למה? כי זה לא סתם טבע – הוא לא הולך לרופא. יש דבר כזה.

---

"וכיצד היא רפואתם?" – אל מי מדבר הרמב"ם?

דובר 2: כן. אומר הרמב"ם: וכיצד היא רפואתם? ואיך ירפאו? נשאלה קודם שאלה – אל מי הוא מדבר כאן? אל המטופל או אל הרופא?

דובר 1: לא.

דובר 2: ורואים שזו לכאורה שאלה על כל הרמב"ם, כי כל הרמב"ם הוא הרי הלכות פסוקות, ולא ברור אם אפשר לפסוק את ההלכות הפסוקות הללו. דיברנו על כך בשיעור אחר בהרחבה.

אבל ברור, בעצם ברור, שרצו לפסוק את ההלכות הפסוקות בהלכות. זו באמת שאלה, כי אני מתכוון, למשל, אתה הולך לרופא, רופא חדש, הוא אומר לך מראש מה תהיה השיטה שלו. והאדם שכבר הודה שהוא לא בדרך הטובה – אוקיי, שידע לפחות.

הוא אומר לשניהם – הוא אומר מהי הדרך כיצד אתם הולכים לעבוד, כיצד הרופא הולך לעבוד עם החולה.

---

המנגנון של הרפואה: ללכת לקצה ההפוך

דוגמה א': בעל חמה – כעס

דובר 2: מי שהוא בעל חמה, מי שהוא כעסן גדול – חמה היא עוד לשון של כעס – אומרים לו להנהיג עצמו שאם הוכה וקולל לא ירגיש כלל.

מה שהרמב"ם הולך לומר כאן הוא שאם אדם לא נמצא בדרך האמצעית, אי אפשר להגיע לדרך האמצעית דרך הדרך האמצעית. אי אפשר לומר לו – מי שהוא כעסן גדול אי אפשר לומר לו "כעוס רק כשזה מוצדק," כי הוא כבר כל כך מעוות שצריך ללכת לקצה ההפוך.

אומר הרמב"ם כך: מי שהוא כעסן גדול, אומרים לו שאפילו כשמישהו הכה אותו או קילל אותו – שאז זה כן נורמלי, למדנו בפרק הקודם שאדם צריך לכעוס, לשם כך נברא הכעס – אבל לו אומרים שאפילו אז לא ירגיש כלל, שלא... שיעשה עצמו כאילו אינו מרגיש, כי הרי אי אפשר לומר לו שלא ידע. לא ירגיש כלל – שינהג כמי שאינו מרגיש כלל.

וילך בדרך זו זמן מרובה עד שתעקר החמה מלבו – עד שבאמת לא ירגיש את הכעס.

דיון: מה פירוש "עד שתעקר החמה"?

דובר 1: והוא ממשיך, הוא אומר שרוצים שבאמת תיעקר ממך החמה, ורוצים פעם להחזיר אותך לחמה. צריך לראות – אולי זה לא כל כך פשוט.

דובר 2: כשתעקור את החמה הכוונה לחמה הקיצונית, או שיש דרך איך לעשות את הקצה ההפוך ואחר כך יחזירו אותו לאמצע.

דיוק: מה פירוש "בעל חמה"?

דובר 1: צריך לראות – בעל חמה, מה פירוש הלשון בעל חמה? האם בעל חמה הוא אדם קיצוני?

דובר 2: כן, בעל חמה. בעל חמה אצל הרמב"ם היה השם של מי שהוא קיצוני. לא יהא בעל חמה נוח לכעוס – נוח לכעוס זה לא בעל חמה.

דובר 1: הוא אומר, הולכים לעשות את עצמו קשה. הולכים להיות בעל חמה, הולכים להראות שהוא בעל חמה – חמת המלך. בינוני אינו בעל חמה, הוא כעסן, הוא כועס.

דיון: מה פירוש "לא ירגיש" – רגשות או מעשים?

דובר 2: כאן כתוב הלשון משלא ירגיש. הוא אומר שההרגשה לא תהיה.

דובר 1: אוקיי.

---

דוגמה ב': גבה לב – גאווה

דובר 2: הלאה. ומהו גבה לב? מי שהוא בעל גאווה גדול – גבה לב, לב גבוה, אני לא יודע בדיוק מה המשל לבעל גאווה.

דובר 1: מי שהוא בעל גאווה, אמרת קודם, כן. גבה לב ויותר – זה מה שהוא שפל רוח, וזה מה שהוא שפל רוח.

דובר 2: אוקיי, חזרה. כן, מה הם עושים? מי שהוא בעל גאווה גדול – ירחיק עצמו בזויון הרבה. להחזיר אותו לדרך האמצעית לא מספיק שעושים אותו לא בעל גאווה גדול, אלא שיהיה ממש ההפך של בעל גאווה. וישב למטה מן הכל – שלא ישב באמצע כפי שמגיע לו, אלא ישב מאחור. וילבש בלויי סחבות המבזים את לובשיהם – שילבש סמרטוטים שמביישים את הלובש אותם. וכיוצא בדברים אלו עד שיעקר גובה הלב ממנו – עד שגובה הלב ייעקר ממנו, הקיצוניות תיעקר.

אבל הוא אומר את זה בבירור: ויחזור לדרך האמצעית שהיא דרך הטובה, וכשיחזור לדרך האמצעית ילך בה כל ימיו – ברגע שכבר הגיע לדרך האמצעית, ישאר עם זה לעולם.

חידוש: המהלך השלם של הרמב"ם

דובר 1: זהו הרמב"ם בשלמותו – שגבה לב פירושו, לפי הרמב"ם, יותר מדי גאווה; שפל רוח פירושו, לפי הרמב"ם, יותר מדי ענווה; ובהתחלה הוא יפרש דרך האמצעית.

המשל מעץ עקום

דובר 2: המלמדים שמביאים תמיד על זה דוגמה מעץ שעקום לצד אחד – המשל הזה נמצא איפשהו ברמב"ם או אתה יודע מאיפה מביאים את זה?

דובר 1: לא ברמב"ם. יכול להיות שזה באריז"ל או באחד המקומות, אבל אני חושב שזה משל טוב. זה איזו הקדמה, לא מדובר על עץ ש... אני צריך לדייק מאיפה המשל, אני לא בטוח.

---

יסוד: מעשים משפיעים על רגשות

דובר 1: בכלל, צריך להבין איך זה עובד. כי אדם שהוא למשל כעסן, הוא לא הולך להפסיק להתרגז, אלא הוא הולך להתאפק מלהגיב. ואי אפשר ללכת ישירות לרגשות שלו – הוא הולך ישירות על המעשים שלו, שלא יגיב כלל.

ועם הזמן הוא באמת התרגז פחות ופחות.

דובר 2: כן?

דובר 1: כלומר, המעשים שלו הולכים להשפיע על הרגשות שלו, וזה הולך פחות להרגיז אותו, ואז הוא כבר לא יצטרך להתאמץ כל כך לא לענות.

חידוש: הרמב"ם מדבר על מעשה, לא על רגש

דובר 1: אני חושב שכל המידות – כלומר, כשמדברים עליהן – לכל המידות יש רגשות שמחוברים אליהן, אבל כל המידות, הרמב"ם מדבר על המעשה, לא על הרגש. כלומר, כך הוא הרי.

כלומר, אני חושב – אולי זה אפילו לא... לפעמים כשאומרים שמישהו מרגיש, מתכוונים לומר שהוא לא מרגיש, או מתכוונים לומר שהוא לא מגיב עם הרגשות?

דובר 2: הוא לא מגיב כמו מי שמרגיש.

---

הכלל לכל המידות

דובר 1: אומר הרמב"ם: ועל קו זה יעשה בשאר כל הדעות – על קו זה יעשה בכל שאר המידות. אם היה רחמן יתר על המידה, יאכזר עצמו ולא ירחם על בעלי חיים עד שיחזור לדרך הטובה, והיא מידה בינונית של כל דעה ודעה. וכך יגיע.

חידוש: האדם צריך לזכור שהוא באמצע רפואה

דובר 2: יכול להיות שהנקודה כאן היא שאדם צריך לזכור שהוא באמצע הרפואה. כל עוד אדם לא נמצא במצב תודעתי של "אני עכשיו באמצע להתרפא," הוא לא ישבור את עצמו. כשאדם אומר: "אני עדיין באמצע תקופת הרפואה שלי – אה, עכשיו מעוררים בי כעס, אבל אני עכשיו באמצע זמן רפואה," כן?

דובר 1: נו, זו אכן תיאוריה, צריך להבין את זה יותר טוב. אני לא מבין את זה כל כך טוב. אני לא מבין כל כך טוב איך לעבוד, ללכת לקצה ההפוך. זה לא ברור לי איך זה עובד. אני צריך לעיין היטב בשמונה פרקים כדי להבין מה הוא מתכוון. אבל לכאורה, מבחינה למדנית אני יכול לומר את זה ביתר קלות מאשר להבין למעשה איך להיות אדם.

---

חידוש במבנה: ה"ואין תמה" – הקושיה הסמויה

דובר 1: אבל מבחינה למדנית אני חושב שההקדמה כאן באה לתרץ קושיה. הרי לומדים הקדמה שלמה, תמיד יש "ואין תמה," "ואין תמה" סמוי. לא כתובה קושיה, אבל יש "ואין תמה" שההקדמה אומרת.

---

הקושיה: ענווה, גאווה, והדרך הממוצעת

דובר 1: ההקדמה אומרת שדרך ה' היא הדרך הישרה. תשאלו – מה פירוש? כתוב בתורה "והאיש משה עניו מאד". אני אביא את הראיות עוד רגע. כן, יש לי הרבה ענווה, מאד – הרי יש לי יותר מהדרך האמצעית. הוא היה צריך להיות עניו בדיוק באמצע.

או כתוב "שפלות" – כלומר בוודאי דשפלות רוח – או כתוב... כשלומדים את המקורות, כשלומדים חז"ל ופוסקים, מוצאים הרבה פעמים שבחים על מידות שנראות מאוד קיצוניות. זה נראה כמעט בפשטות שחז"ל לא רצו שיהיה לאדם קצת גסות הרוח, והמסקנה של הגמרא – או לפחות שיטה אחת בוודאי – שאסור שתהיה שום גסות הרוח.

זה הרי סותר לגמרי את כלל הרמב"ם על דרך הממוצעת, ה...

רמב"ם הלכות דעות פרק ב' – מידות שצריך ללכת בהן עד הקצה האחר: גאווה וכעס

---

הלכה ג': גאווה – "ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית"

הקושיה: ענו מאד מול דרך הממוצעת

דובר 1: הרי ענו מאד, הוא צריך להיות יותר מהדרך הממוצעת. הוא היה צריך להיות ענו בדיוק באמצע, כן? או כתוב "מאד מאד הוי שפל רוח", או כתוב... בואו נלמד את המקורות. כשלומדים חז"ל ופסוקים, מוצאים הרבה פעמים שבחים על מידות, זה נראה מאוד קיצוני. זה נראה כמעט בפשטות שחז"ל לא דיברו על כך שמותר להיות קצת גאוותן, והמסקנה של הגמרא לפי שיטה אחת בוודאי שאסור שתהיה שום גאווה. זו הרי לכאורה סתירה לכלל הרמב"ם שהדרך הממוצעת היא הדרך הנכונה, נכון?

התירוץ: "רפואה תמידית" – גאווה היא מחלה מתמדת

דובר 1: ולכאורה עם היסוד הזה אפשר לתרץ את כל הקושיות הללו. אבל הרי הרמב"ם כבר טען בפרק א' מהלכות דעות, שאלה שהולכים על הקצוות האחרים, הם חסיד.

דובר 2: זו מידת חסידות.

דובר 1: מידת חסידות, נכון, נכון. אבל לכאורה, אוקיי, אולי יש באמת שני תירוצים. או אולי, אני מתכוון באמת, שיכול להיות שמידת חסידות היא על הרבע השלישי. כי מידת חסידות הם אנשים שכל הזמן מחנכים את עצמם, כל הזמן מרפאים את עצמם. מכיוון שחסיד יודע שבדרך כלל הוא חולה, ממילא הוא עוסק בבחינת רפואה. צריך להבין, רפואה לא מתכוונת רק לחולה – זה אצל אנשים שנצרכים לכך, כן?

אילו דברים אנחנו הולכים לנהוג? אילו דברים אומר הרמב"ם שיש לנהוג בבינונית? אילו דברים? התאוות שהנפש נוטה אליהן מאוד, נכון? כעס וכדומה. זה לא הפשט שרק לאנשים מוזרים שהם בעלי גאווה, נכון? אדם רגיל הוא בעל גאווה.

דובר 2: כבר התאווה לבדה מושכת לגאווה.

דובר 1: כן. מכיוון שהחסיד, כי הוא יודע שהתאווה מושכת אותו, הוא כבר כמעין בעל תשובה. הוא כבר עושה את הקצוות קצת של בעל תשובה תמיד.

דיון: המשל של "רפואה זמנית" – התלמיד אצל הרבי

דובר 2: חשבתי שאותו... לא הבנתי מספיק בבירור את הנושא של חסידות, שזה צועד יותר לכיוון שלי מאשר לא. אבל לכאורה אני חושב שזה קשור לכך שאדם יודע שזה דבר זמני. שבדרך כלל כשמישהו מרגיז אותי, אני מתרגז. אבל עכשיו, כי אני תחת רבי, כן? יש זמן שהוא עוזב את הבית, הוא הולך לרבי, והרבי מחנך אותו. ממילא, לכל התקופה הזו אני הולך לעשות עצמי כאילו אני בכלל לא מתרגז. אני הולך להישאר שקט כשמישהו מרגיז אותי. אני יודע שזה רק זמני, עד שאוכל להגיע לדרך הממוצעת. הרמב"ם הרי אומר מיד אחר כך אבל עד שמגיעים חזרה לדרך הממוצעת.

וחיסרון שזה מרגיז אותי כל החיים, למה הם לא יכלו לומר...

דובר 1: כן. אוקיי, מגיעים לזה, זה כבר דין, הרי תמיד אפשר לומר את זה, רק לפעמים התכוונו לזה מבחינת הלמדנות, נכון? אבל איך הם יכולים להתיר מידות רעות? זו שעה רעה כזו, שזה מפחיד.

חידוש: ההקבלה להוראת שעה מול תורת משה

דובר 2: אה, כמו שזה החילוק בין הוראת שעה לנבואה שם, כן. יפה מאוד.

דובר 1: לא, זה באמת מתאים, כי הרמב"ם הרי אומר שבתורת משה חוקים ומשפטים צדיקים – אני מפרש יותר יפה – תורת משה היא מה שטוב לנצח, ורק יש כאן הוראת שעה, לזמן מסוים צריך תיקון מסוים.

דובר 2: אה, יפה מאוד. זה מאוד הגיוני. למה שיואל בן פתואל יעשה שלום כזה? אבל הדרכים הרי יזרעו. ברגע שאומרים עד כדי כך, זה הגיוני. זה ממש אותו דבר אצלך. משה רבינו אינו מחנך. משה רבינו אומר מה האמת. רק יש כאן המחנך שעובד עם הזמן הקשה, לרפא את הזמן הקשה.

---

דברי הרמב"ם: "ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית"

דובר 1: אוקיי, כך הוא. אומר הרמב"ם הלאה, מלבד דרך הרפואה יש משהו נוסף. אומר הרמב"ם, "ויש דעות". זהו פרט מדרך הרפואה, אבל הרמב"ם לא אומר את זה.

דובר 2: אה, יש דברים שצריך תמיד רפואה כזו.

דובר 1: הנושא של דרך הרפואה אומר הרי, חייבים לתרץ את כל מאמרי חז"ל שנראה שהם הולכים הפוך. הוא לא יתרץ שזה בגלל שאנשים צריכים תמיד רפואה עליהם.

אה, אומר הרמב"ם: "ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית" – יש מידות, בשונה ממה שהרמב"ם התחיל שצריך ללכת בדרך הממוצעת, יש דברים שאסור ללכת בדרך הממוצעת – "אלא יתרחק עד הקצה האחר" – צריך ללכת עד הקצה האחר.

"והיא גבהות הלב, שאין הדרך הטובה שיהיה אדם עניו בלבד" – לא מספיק שאדם יהיה רק מידה בינונית של ענווה, לא מספיק שאדם יהיה רק קצת עניו – "אלא שיהיה שפל רוח, ותהיה רוחו נמוכה למאד" – אדם צריך ממש ללכת עד הקצה ולהיות שפל רוח, ענווה חזקה, לעבוד על ענווה חזקה.

ההסבר: גאווה צריכה תמיד רפואה

דובר 1: וכפי שהסביר זה עתה ר' יצחק, כיוון שגאווה היא דבר שצריך תמיד – כשם שלכל אדם יש מחלה מסוימת של גאווה, פירוש הדבר שצריך תמיד להילחם. יש דברים שצריך להילחם בהם רק לזמן מה, ובגאווה צריך להילחם כל החיים, וכל הזמן ללכת לקצה ההפוך.

דובר 2: כדי לא להגיע לצד השני. כאילו מאוד קשה להיות באמצע עם גאווה.

דובר 1: או שהוא יכול לומר שאפילו אם מישהו יהיה באמצע, מחר הוא כבר ייפול, כי היצר הרע מיד ידחוף אותו למטה.

הוא אומר, לכן משה רבינו לקח ענוה מאוד, לא רק ענוה בלבד. מאוד פירושו יותר מהאמצע, כמו שקרא קודם לפרושים – הם הולכים ענוה מאוד.

ראיות מחז"ל

דובר 1: לפיכך צוו חכמים – על כן אומרים חכמים באבות: "מאוד מאוד הוי שפל רוח". זה עוד "מאוד".

עוד אמרו – ועל כן אומרים חז"ל: "שכל המגביה לבו כופר בעיקר". זה עוד הסבר למה הוא אומר את אותו דבר.

דיון: "כל המגביה לבו כופר בעיקר" – שני פירושים

דובר 1: היינו חושבים ש"כל המגביה לבו כופר בעיקר" הוא ראיה למה צריך ללכת בדרך הממוצע. להיפך, למה צריך ללכת לקיצוניות? אם כפירה היא דבר שאסור אפילו טיפה ממנו, אם זו כפירה בעיקר, הרי זה החורבן. אם אני צודק שזוהי פנימיות הרפואה, והפשט הוא שחכמים אמרו הגזמה כה חריפה בנושא הגאווה, זה משום שבעניין זה צריך ללכת לקיצוניות.

דובר 2: לא, אני הייתי אומר בדיוק להיפך – שמכיוון שבדברים אחרים שתי הקיצוניות רעות, אבל כאן קיצוניות אחת גרועה הרבה יותר מהקיצוניות השנייה, לכן שונה הדבר שתלך לקיצוניות השנייה מאשר לאמצע.

דובר 1: אבל כאן יש סיבה למה ללכת עם ה... אדם קרוב אצל עצמו... אבל כאן אפשר לראות שמכיוון שזה גורם...

אולי נפרש "שכל המגביה לבו כופר בעיקר" – לא הפשט שזה גורם כפירה, אלא הפשט שזה מסביר מפני שזו תאווה. אבל זה הפשט בתורות העמוקות. פשט פשוט הוא אולי שזה גורם – לפעמים אדם הולך עם גאוותו עד הסוף, הוא אכן מגיע לכפירה בעיקר, כי זו אכן סתירה לנחת רוח עם הקב"ה. כמו שכתוב בפסוק "ורם לבבך ושכחת" – אפשר להבין שמכיוון שזה מביא לשכחה, ממילא צריך להתרחק. זו מידה מסוכנת מאוד, להרשות לעצמו אפילו מעט.

כי הם אמרו "כל המגביה לבו כופר בעיקר", שנאמר "ורם לבבך" – אם יש לך גאווה גדולה – "ושכחת את ה' אלקיך" – תשכח מהקב"ה. ממילא, כשם שזה מסוכן, צריך ללכת לקיצוניות השנייה, כי צריך לפחד הרבה יותר מהקצה של גאווה מאשר מהקצה של שפלות וענווה.

"אמרו בשמתא דאיכא ביה גסות הרוח" – חכמים אומרים, מי שיש בו גסות הרוח יהיה בחרם – ואפילו במקצת – אפילו מי שיש בו רק מעט גסות הרוח.

---

דיון: מחלוקת בגמרא סוטה – שמינית שבשמינית

דובר 2: אבל אם אני זוכר, זו מחלוקת מפורשת בגמרא. הרמב"ם לא מדבר כאן – הגמרא אומרת שחכם צריך שתהיה בו שמינית שבשמינית. גם קודם כשדיבר על חכם, הוא התבטא שחכם צריך שיהיה לו מעט כבוד עצמי, לשים לב עד כמה ענוותו מגיעה.

אז, אם אני זוכר זו ממש מחלוקת. רב נחמן בר יצחק אמר "לא מיניה ולא מקצתיה" – שלא יהיה לו כלל, כי כתוב "תועבת ה' כל גבה לב". אבל רבא, אם אני זוכר, אמר לא, הוא צריך שמינית שבשמינית. הגמרא היא בסוטה, אם אני זוכר. אז, אתה רואה שזו ממש מחלוקת. הרמב"ם פוסק כשיטה אחת.

דובר 1: יכול להיות, הוא טוען שהרמב"ם פוסק כמו... שמינית שבשמינית זה גם כמות קטנה מאוד, זה עדיין לא האמצע. אוקיי, אפשר לומר שזהו האמצע הנכון למידה הזו.

דובר 2: אבל אם אני זוכר זו פשוט מחלוקת, והרמב"ם החליט לפסוק כגמרא אחת.

הערה: אשכנזים לעומת ספרדים בפסיקה

דובר 1: אז אתה רואה שגאווה היא באמת משוללת רע. אם מישהו רוצה לדעת – אה, חשוב מאוד – כשהאשכנזים הולכים יותר עם הגאווה באמת, מביאים פסקים חסידיים מהרמב"ם, צריכים לדעת שבאשכנז אמרו שמביאים את השיטה האחרת – רבא ורב חייא, מחלוקת בגמרא. אז, צריך לדעת שיש שתי קהילות בעניין הזה. אם מישהו תוהה עם קצת גאווה, שיש חילוק בעניין.

---

כעס – "וכן הכעס, דעה רעה היא עד למאוד"

דובר 1: אז, כשסיימנו את דרך הרפואה, הרמב"ם ממשיך ואומר: "וכן הכעס". הוא מנה גאווה שצריך ללכת אל הקצה של ענווה, ואומר כך גם על כעס: "דעה רעה היא עד למאוד". כאן הוא לא קורא לזה חולי, כאן הוא כבר מדבר על כעס, שאנחנו חשבנו קודם שכעס הוא יותר של הממוצע. לא, הוא אומר, אפילו מעט כעס הוא "דעה רעה היא עד למאוד, וראוי לו לאדם שיתרחק ממנו עד הקצה האחר" – שילך עד הקצה השני של מיעוט כעס – "וילמד עצמו שלא יכעוס אפילו על דבר שראוי לכעוס עליו" – אפילו דבר שראוי לכעוס עליו, צריך האדם להרגיל עצמו ולא להיכנס לכעס.

דובר 2: ראוי אליבא דאמת, לא ראוי כמו שהדרך מצוותיך אומר בפרק א'.

מתי צריך כעס? – המעשה של כעס

דובר 1: עכשיו הוא נכנס לעניין שבכעס הוא אומר תורה יפה מאוד. הוא מבאר את מה שכן – אם אתה אומר שיש דברים שראוי לכעוס עליהם, מה אסור, הוא אומר: כלומר, מתי צריך כעס? כשרוצים שאנשים יפחדו, להטיל פחד על הסובבים, שדבר זה אסור לעשותו.

כלומר, על צד ההיתר פעם אחת – באו דתן ואבירם אל פתח אהל מועד, אהרן הוא מנהיג הציבור, הוא חושב איך הוא הולך מחר לעולמו שזו עבירה גדולה, דבר כזה לא עושים. הוא הולך להתנהג בכעס – ורוצה לחזור להם כדי שיחזרו למוטב – הוא רוצה להיות בכעס כדי שיחזרו לדרך הטובה, כדי שיפסיקו לעשות את העבירה, ולא שיהיה באמת בכעס, כי הוא אמר שהכעס היא מידה רעה.

"יראה את עצמו בפניהם שכועס כדי להענישם" – שישחק את הכעס, שישלוט בכעסו.

חידוש: ההבדל בין "הכעס שולט בך" ל"אתה שולט בכעס"

דובר 2: אפשר לומר שלא יתן לכעס לשלוט בו, אלא הוא ישלוט בכעס, הוא ישתמש במעשה של כעס כדי להענישם, להעניש אותם.

דובר 1: זהו הפשט בעניין הכעס, זו הבעיה של כעס. כמו שהבעיה של כעס היא שאתה מאבד את עצמך, אז אתה לא צריך להגיע לזה.

דובר 2: אפילו אצל מי שכן כועס, לכאורה הוא איבד את עצמו, הוא כועס עם הראיה.

דובר 1: על כל פנים, כעס הוא בעיה של בעיות פנימיות. עולה מקטע התוספות הזה למעלה שהבעיה של כעס היא בעיה פנימית.

דיון: מה פירוש "לאבד את עצמך" בכעס?

דובר 2: אחר כך אני חושב שכעס זה שאתה מאבד את עצמך. אבל אני שואל אותך, אם מישהו שהוא מבוקר כשהוא מאבד את עצמו, האם הוא עדיין אבוד?

דובר 1: הוא איבד את עצמו, הוא איבד את עצמו. יכול להיות שפעם שאיבדת את עצמך אתה עושה הכל, או שאתה עדיין בשליטה כמה שתצעק – זה מה שאני מתכוון לומר.

מי שנמצא בכעס, הפשט הוא שעכשיו אני כבר יודע, אפילו הוא מנסה לקיצוניות, כי הוא עכשיו בכעס, זאת אומרת הכעס שולט בו. אפילו הוא ישלוט מתי להיכנס לכעס, אבל ברגע שהוא בכעס הוא כבר צעק והוא כבר עשה דברים מטורפים, שבר כלים בחמתו.

אבל משה רבינו כשהוא עושה עצמו כאילו הוא בכעס, הוא לא עשה – גם אז הוא לא עשה דברים מטורפים, כי הוא עדיין מספיק בשליטה. זה לא רק מעשה, זה לא סתם כעס – הוא לא אומר רק דברים חמורים, אלא הוא אומר אותם בלהט, והוא עדיין מספיק וזוכר מה הוא עושה, הוא עדיין מספיק בשליטה ש – "ותהיה דעתו מיושבת עליו בינו לבין עצמו".

אז זה לא ברור, אני זוכר שלמדתי אחרי השבת, ורמב"ם עם רמב"ן...

רמב"ם הלכות דעות פרק ב' (המשך) – כעס, שליטה, ושתיקה

---

הלכה ג' (המשך) – "דעתו מיושבת בינו לבין עצמו": שליטה בכעס

אבל משה, כשהוא עושה עצמו כאילו הוא בכעס, הוא לא עושה – גם אז הוא לא עושה דברים מטורפים, כי יש לו עדיין מספיק שליטה. זה לא רק מעשה, זה לא... הוא לא אומר רק דברים חמורים, אלא הוא אומר אותם בלהט, אבל עדיין יש לו מספיק... הוא זוכר מה הוא עושה, יש לו עדיין מספיק שליטה ש... כן, ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו, אז זה לא ברור. אני זוכר שלמדתי אחרי שבת רמב"ם, עם רמב"ם הוא לא שווה לך...

---

דיון: הגמרא "מקרע את כסותו" – שבירת כלים בכעס

כן, יש גמרא, יש גמרא שאומרת מקרע את כסותו, מקרע את כסותו, כן. והרי זה עובד עבודה זרה? הייתה שאלה, אני כבר לא זוכר בתוספות השני. הרמב"ם בכל מקרה שונה, אבל יכול להיות שלפי הרמב"ם הוא כן שובר כלים, רק כדי להראות כעס, כדי... אז, אני לא יודע.

> חידוש: אבל מה שפשוט – אפילו מי שאומר שכעס הוא דרך המיצוע, גם הוא מודה שאסור לאדם לאבד לחלוטין את השליטה. אז, צריך להבין טוב יותר, צריך ללמוד טוב יותר את העניין הזה.

---

שתי רמות ב"כאדם שמדמה"

והרמב"ם, ותהיה דעתו – אפילו אז כשהוא בכעס, תהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו, שהאנשים סביבו יראו כעס, אבל הוא עצמו יהיה בשליטה, ידע מה הוא עושה. כאדם שמדמה איש בשעת כעסו – כמי שכועס, שישחק... שישחק כעס.

> חידוש: לא, הוא לא אומר שישחק כעס – הוא אומר שיהיה בעל גאווה כמי שמשחק כעס, נכון? שתי רמות. כאדם שמדמה – הוא לא אומר כדעת איש בשעת כעסו, מה הוא ישחק? אני לא יודע. לא, לא להיפך – הוא כן נהיה קצת כועס, אבל הוא שומר על שליטה.

אני מרגיש שצריך לדייק יותר במילים, אני לא מרוצה מאיך שזה מתנהל כאן.

---

"כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה" – היכן כתוב?

אוקיי, בואו נלך למקור הראשון בעניין. אין לי מקור ברור על זה. אבל מה שאמרת, נאמר שאמרת בגלל מה שחז"ל אומרים שזה כל כך חמור – אמרו חכמינו הראשונים, כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה.

> חידוש: כן, זו הייתה טעות יפה שפעם שכנעו אותי שיש לשון חז"ל כזה, כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה. הרמב"ם אומר, אולי כתוב בזוהר, אבל בנגלה של חז"ל לא כתוב לשון כזה.

---

המקור האמיתי: הגמרא בשבת

ובוודאי שהרמב"ם התכוון לגמרא בשבת שדיברנו עליה, "שוב אינו חושש". הרי כתוב "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה", והגמרא מסבירה למה: "היום אומר לו כך, למחר אומר לו כך, עד שאומר לו לך עבוד עבודה זרה".

במילים אחרות, הגמרא אומרת בדיוק מה שאמרתם – שהעיקר הוא שכעס אינו ניתן לשליטה. מי שהולך אחרי כעסו, אי אפשר לדעת מה מחר הכעס שלו יגיד לו.

> חידוש: אם כך, הרי ממש – אם זו הראיה מכעס, הרי טוב מאוד שהרמב"ם מבין מכאן ראיה שצריך ללכת לקיצוניות השנייה, כי זה לא ניתן לשליטה. אכן היה כעס בלשון חמור, בלי חילוק, אבל כל הכועס הרי פירושו אפילו מעט יכול להגיע לעבודה זרה – הרי הרמב"ם לוקח מכאן ראיה שצריך ללכת לקיצוניות השנייה.

---

דיון: האם כתוב שם באמת העניין הזה?

זו לא ראיה מכך שכתוב שם הלשון – לא כתוב שם כלל העניין הזה. אנשים אומרים, לא כתוב שם העניין הזה, כתוב שם העניין שכעס חזק, לא רק שוב אינו חושש, אלא גם כי הוא יגיע לעבודה זרה. לא כתוב שהכעס עצמו הוא עבודה זרה.

> חידוש: אבל אם מציבים שכל הראיה ממה שהרמב"ם מדבר היא הכעס הרגיל שיכול להביא לכעס גדול יותר שיכול להביא לעבודה זרה, אז זה הגיוני ש...

---

חכמה, נבואה, ושליטה

כוונתי, הקטע הבא הולך גם בכיוון הזה. הוא אומר "כל הכועס, אם חכם הוא חכמתו מסתלקת הימנו" – הוא מאבד את חכמתו. אכן, הוא נותן לרגשותיו להשתלט על כל האדם. "אם נביא הוא נבואתו מסתלקת הימנו".

דרך אגב, אם אינו חכם אינו יכול להיות נביא – זה גם מחובר זה לזה. חכם שאולי הוא נביא, זה לא ייאוש. לא כל חכם הוא נביא, זה ברור. אבל הוא אומר הרי, שימשיך לתת לדעתו לשלוט ולא לכעסו.

---

"הייתי בכעס" – האם זה תירוץ?

כמו שאדם למשל הרבה פעמים עושה דברים בכעס, וכשמעמידים אותו על כך הוא אומר, "לא הייתי בשליטה, הייתי בכעס."

> חידוש: האם זה תירוץ? לפי הרמב"ם זה לא תירוץ, כי אתה צריך להישאר בשליטה כל הזמן. זו הקושיה – לאבד שליטה זה הדבר הגרוע ביותר. זו התוצאה שמביאה בסופו של דבר לעבודה זרה, הלוואי שלא.

---

"בעלי כעס אין חייהם חיים" – כעסנים לא חיים חיים

אומר הרמב"ם, "בעלי כעס אין חייהם חיים" – הם לא חיים חיים. זה לכאורה גם לשון חז"ל, לא? כן, כן, כן. ראית שהוא מביא את זה? זה להמשיך להוציא את הנקודה הזו.

כאן רואים שהוא הולך קצת מכעס ליותר כמו... זה אכן מכעס, בכיוון של הצד השני. זה רק כעס, ש"אין חייהם חיים". כי כל יום הוא פוגש משהו – היום הוא כועס על זה, שמישהו חתך אותו בכביש. ומחר החבילה לא הייתה גדולה מספיק והיום קטנה מדי.

---

"שלושה חייהם אינם חיים" – הכעסן כקורבן

הוא מביא את הלשון של הכסף משנה, "שלושה חייהם אינם חיים". אחד הוא רחמן – כי כל דבר הוא, הוא סובל מלחץ דם. הוא אומר שמי שהוא אמפתי, הוא תמיד נשפט על צרתו של חברו – "הרחמנים והניני הדעת".

גם מי שהוא כעסן – כמו שתמיד יש לו תירוצים טובים: "באמת אני אדם נורמלי, רק עכשיו ועכשיו ועכשיו ועכשיו הלה הרגיז אותי, הדבר לא התאים."

> חידוש: אם כן אנחנו יכולים לראות, במילים אחרות, שכעס הוא כמו קורבניות חזקה – הוא אף פעם לא... הלה הרגיז אותי, כאילו אני לא עשיתי, המכונית שלפניי ממש הרגיזה אותי, והלה הרגיז אותי. זה מסירת שליטה על עצמך לאחרים, לנסיבות. כל התירוצים האלה – הפשט הוא שהאדם לא בשליטה על חייו.

---

"התרחק מן הכעס" – דרך המיצוע בכעס היא קיצונית

אומרת הגמרא הלאה, "לפיכך ציוו חכמים ואמרו התרחק מן הכעס עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו בדברים המכעיסים, וזוהי הדרך הטובה."

> חידוש: מה שהרמב"ם אומר – שדרך המיצוע בכעס היא כן קיצונית. בדרך כלל דרך המיצוע היא האמצע, אבל בכעס היא כן.

---

"דרך הצדיקים" – שמחה ביסורים ואהבת ה'

אומר הרמב"ם הלאה, "דרך הצדיקים היא שהם עלובים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עושים מאהבה ושמחים ביסורים."

כן, לכאורה לא צריך לומר מדרגה כה גדולה שהם שמחים ביסורים, כמו שהרמב"ם אומר בהלכות ברכות ש... הרי יש משהו, הוא לא יודע הכל, היסורים אינם כל העולם. הם שמחים אפילו שיש להם יסורים כי אולי אחרי היסורים בא דבר טוב.

---

המשל של השמש

"ועליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו." זו גם גמרא שם.

> חידוש: אפשר לומר, השמש אינה מידה ממוצעת – השמש אינה טיפה יותר מאירה מהלבנה. השמש יודעת שהיא צריכה להיות השמש העצומה הגדולה. הצדיקים יודעים שהם לא יכולים ללכת בדרך הממוצע כשמדובר בדברים האלה.

אה, לא, רציתי לומר – המילה "ואהבת" הרי לכאורה מחוברת למה שאמרת קודם.

---

קשר לאהבת ה' – "בכל מדה ומדה שהוא מודד לך"

מהם הצדיקים? "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך." הרי אהבת ה' – זה מה שהקב"ה מביא לו, הוא מקבל את זה בשמחה. "בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו." אני חושב שזה...

> חידוש: אז הרמב"ם אומר כאן דבר נורא. כאן הוא אומר משהו בדרך רמז, משהו שכתוב גם בספרי חסידות – שהסיבה שהם לעולם לא נכנסים לכעס היא בגלל השמחה ביסורים, כי "עלובים ואינם עולבים", כי הם יודעים שהכל בא מן השמים, או כמו שרש"י אומר שם. כמו הפשט של אבן עזרא ב"ולא יסחם" – זה משהו מסוג כזה של עניין, כן? שהם יודעים שהכל מן השמים, וממילא... הרמב"ם לא אומר את זה כאן, אבל הוא מקשר את השמחה ביסורים ואת "שומעים חרפתם ואינם משיבים".

---

קשר בין כעס, גאווה, ואהבת ה'

אז אומר הרמב"ם הלאה... נכון, זה מתחבר עם המידה הקודמת של גילוי עריות, "בכל לבבך". לשתיהן יש קשר כלשהו עם אהבת ה' או מה שזה, הדביקות בה'.

טוב, עד כאן אלו שני הדברים שצריך ללכת ממש עד הקצה.

---

הלכה ד' – שתיקה: "לעולם ירבה אדם בשתיקה"

עכשיו הוא עובר להביא עוד דברים שצריך ללכת קצת יותר לצד אחד, ולעשות גדרים וסייגים, אבל לא צריך ללכת עד הסוף.

הוא אומר, "לעולם ירבה אדם בשתיקה" – אדם צריך לנטות יותר לכיוון השתיקה. שלא יישאר במינימום של מצוות הדיבור, אלא יותר שתיקה. אני חושב שזו הדרך ארץ בעניין הזה, אני לא זוכר היכן ראיתי את זה.

הרמב"ם סובר שבני אדם משתמשים יותר מדי בפיהם. הם אוכלים יותר מדי, אחר כך הוא יאמר שאוכלים יותר מדי, מדברים יותר מדי. "ולעולם ירבה אדם בשתיקה, ולא ידבר אלא או בדברי חכמה" – או דברי תורה או דברי חכמה – "דברים שהן צורך למחיית גופו". כלומר, הדיבור נוצר ככלי שרת למה שאדם צריך.

---

מדוע הרמב"ם מביא את השם "רב, תלמידו דרבינו הקדוש"?

אמר רב, תלמידו דרבינו הקדוש – אומרים על האמורא רב שהיה תלמיד של רבינו הקדוש.

> חידוש: מעניין שהוא מייחס את רב כתלמיד של רבינו הקדוש. רב הוא בעל מחלוקת גדולה עם רבינו הקדוש, אבל זה היה כל כך מזמן, שיש האומרים שרב היה תלמיד של רבינו הקדוש. ייתכן שהרמב"ם סבר כך. רב, לא מדברים אפילו על רב – אמר רב, שמקורו מרב. הוא אומר שרב, האדם, אותו אדם מסוים ששמו רב, תלמידו דרבינו הקדוש, אפשר לומר שהוא האמורא רב.

הרמב"ם כמעט ואינו מביא שמות בספר הזה, אז זה מאוד מוזר. החכם כבר שואל קושיה טובה. הוא אומר כך – חכמי הראשונים, תמיד, אפילו כשהוא כן מביא, הוא אומר אמרו חכמי הראשונים, באופן אנונימי. פתאום רב? כך. ייתכן שזה העניין – כיוון שהוא אוהב לדבר על רבינו הקדוש, אז הוא כביכול מיוחד לרבינו הקדוש. אה, זה מעניין.

---

"שיחה בטלה" = רוב דיבורם של רוב בני אדם

שלא לסוף שיחה בטלה כל ימיו.

אומר הרמב"ם, מה פירוש שיחה בטלה? תחשבו ששיחה בטלה זה משהו מוזר? לא. מה זו שיחה בטלה? זוהי שיחת רוב כל אדם. רוב בני אדם מדברים שיחה בטלה, כי רוב בני אדם אינם מדברים רק דברי חכמה או דברים הצריכים לגופם.

---

"כל המרבה דברים מביא חטא" – אפילו בדיבורים מותרים

אומר הרמב"ם, אפילו בצורך הגוף, לא ירבה אדם דברים. אמרתי שלצורך הגוף צריך לדבר, אבל איך צריך לדבר? אפשר אפילו דברים שצריך לדבר, לדבר בהם באריכות, ואפשר לדבר יותר לעניין.

זה מה שהוא אומר, וכן אמרו, כל המרבה דברים מביא חטא.

> חידוש: הכוונה, אפילו דברים שצריך, אם מדברים באריכות יתרה, יותר מדי, זה מביא חטא. אז הרמב"ם עושה לנו כביכול ניגוד. הוא אומר, כל המרבה דברים מביא חטא – מה חשבתם שהכוונה? לא לדבר דברים בטלים? לא, דברים בטלים ממילא לא מדברים, זה בכלל לא חידוש שאסור לדבר. הוא מתכוון, הכוונה כבר לדברים שמותר כן לדבר – אפילו אז צריך לדבר יותר בקיצור, זה לא עוזר.

---

"לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה" – אפילו לגוף

גם זה, ואמרו, לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה. אפילו לגוף – דברים שצריך לדבר בשביל הגוף. הגוף הרי יש לו צרכים שצריך לדבר עליהם – אפילו לגוף עדיפה השתיקה על הדיבור.

> חידוש: זהו הרי החידוש הגדול ביותר שיכול להיות. וכוונתי כך – אפילו בצרכי הגוף יעשה כל שתיקה. פשוט שהנפש ודאי שאינה צריכה לדבר, אבל הגוף הרבה פעמים צריך לדבר. ולא רק בדברים רגילים, אפילו בדברי תורה – כל מה שמתרחש כאן.

רמב"ם הלכות דעות פרק ב' הלכה ד' (המשך) – שתיקה, דיבור, חנופה, וגניבת דעת

---

שתיקה – אפילו לצרכי הגוף

על זה, כי אמרו "לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה" – אפילו הגוף, הדברים שצריך לדבר, הגוף הרי יש לו צרכים שצריך לדבר עליהם, אפילו לגוף עדיפה השתיקה על הדיבור.

עכשיו אני נכנס לקטע חדש במשנה. אפילו כך, הוא אומר שאפילו לצרכי הגוף ינטה לשתיקה. פשוט שלנפש ודאי שאינה צריכה לדבר, אבל לגוף הרבה פעמים צריך לדבר. ולא רק בדברי הגוף, אפילו בדברי תורה. זה הרי ברור. הרמב"ם מאוד בקי בתחום הזה, לא רגיל.

---

דברי תורה ודברי חכמה – מועט המחזיק את המרובה

"וכן בדברי תורה ובדברי חכמה, יהיו דברי החכם מעטים ועניניהם מרובים."

יש הרבה פעמים שאפשר שיהיה מעט מאוד תוכן, עם הרבה מילים. הרמב"ם אומר, דאג שמילותיך יהיו מועט המחזיק את המרובה – שיהיה הרבה תוכן, הרבה עניינים, מכוסים במעט מילים.

הלשון הקצרה של הרמב"ם עצמו

כוונתי שהרמב"ם עצמו נאה דורש, יש לו לשון קצרה מאוד, לשון יפה. אני חושב שהרמב"ם גם אהב את הלשון של רבינו הקדוש בעל המשנה, גם לו יש לשון קצרה מאוד. הרמב"ם הולך קצת בדרך לשון המשנה.

ייתכן שלכן הוא מביא את רב – פשטות רבינו הקדוש רואים בלשון המשנה שלו, אבל אולי על רב כתוב במפורש בגמרא ש"שלא שח שיחה בטלה כל ימיו". ייתכן שרבינו הקדוש עצמו היה צריך להתעסק עם אנטונינוס, והיה צריך להתעסק עם הרבה עניינים, ייתכן שלא היה אפשר לומר עליו את ה... הוא הרי מדבר אפילו בקדושה, רבינו הקדוש פירושו שאפילו לא נהנה מעולם הזה, איזו קדושה יש במציאות הזו.

לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה

הוא אומר, "והיא שתיבת חכם, ואמרו לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה." שילמד את תלמידיו בדרך קצרה. פירוש הדבר שישתדל להכניס למילים כמה שיותר. דרך קצרה אין פירושה שילמד פחות.

> חידוש: אני חושב שבחינוך זה דבר חזק. אדם יכול לפעמים לחשוב שאני רוצה שיבינו היטב, אבל אולי יש עניין שבסופו של דבר אולי יבינו יותר אם תכניס הרבה והם יצטרכו להתאמץ קצת.

הספרים של היום או מגידי השיעורים בדרך כלל סוברים שקוראיהם טיפשים, וצריך לומר הכל. לכן אני עושה כך – אני סובר שגם אתה יכול להבין. ואם לא, אקח שנייה, אסביר לך, ואחר כך תראה שאמרתי נכון. אז בואו נראה שהסרטונים שלנו יתקצרו, השיעורים שלנו.

---

סכלות – הרבה מילים עם מעט תוכן

אומר הרמב"ם, "אבל אם היו הדברים מרובים והענין מועט, הרי זו סכלות." אם אדם מדבר הרבה מילים ומעט תוכן, "הרי זו סכלות" – זה מראה, או שזה עצמו טיפשות.

"והוא שאמרו 'כי בא החלום ברוב ענין'." חלומות באים עם הרבה דברים בעלי תוכן, אומרים בקצרה. "וכן דברי חלומות ידובר בהם בדברים רבים." דברי חלומות כאלה מדברים בהרבה מילים. "וקול כסיל ברוב דברים." שומעים את קול הכסיל – איך יודעים שמישהו טיפש? כששומעים שהוא מדבר יותר מדי מילים, הוא מדבר הרבה מילים.

צפיפות של חכמה

> חידוש: אפשר לומר שהסכלות היא כביכול, תלוי בצפיפות התוכן, של החכמה במילותיו. אם יש לו מאה חכמות במאה מילים, יוצא שכל מילה מכילה חכמה אחת. אם יש לו מאתיים מילים ומאה חכמות, כל מילה רק חצי חכמה, כי היא כוללת הרבה מילים טפלות. המילים הן סתם מילוי, הרבה מילים בלי תוכן. אבל סך כל המילים ביחס לחכמה הוא מעט מאוד.

---

סייג לחכמה שתיקה

אומר הרמב"ם הלאה, "סייג לחכמה שתיקה." מלבד זה שאדם חכם מדבר בקצרה, גם עוזר – השתיקה גם גורמת לאדם להיות חכם יותר. היא שומרת על חכמתו, נכון?

אני חושב, סייג משמע כמו הפשט שזו מחיצה – שומרת על חכמתו. סייג זו לשון סייג, כמו "עשו סייג לתורה". אבל גם שהולכים מעבר לדרך המצוות.

---

לא ימהר להשיב – לא למהר לענות

"לפיכך לא ימהר להשיב." אדם לא ימהר לענות.

> חידוש: אדם חושב כך: קודם אענה, אם התשובה לא כל כך טובה, אענה עוד אחת, אענה חמישה תירוצים. אבל אם הוא לא ממהר להשיב, הוא יודע כך – אני הולך לענות תירוץ אחד, התירוץ הזה יהיה התירוץ הנכון, כי חשבתי עליו היטב מאוד.

כך אכן נוהג – יודעים מי הוא אותו "קול כסיל ברוב דברים"? אותו חכם אדם, הוא יודע... הוא מדבר הרבה. אכן, הוא אומר תירוץ אחד.

---

ולא ירבה לדבר – לא לדבר הרבה מילים

ובקטע הבא הוא אומר גם הרבה על חנופה. ולא ירבה לדבר – לא ידבר הרבה מילים.

טוב מאוד. כשאדם ממהר לדבר, הוא צריך להסביר את עצמו יותר, ולחזור בו, ולסובב הנה ובחזרה. אבל אדם שחושב היטב היטב, כמו שהוא אומר שמדבר דברים מעטים ועניינים רבים, הוא הרבה חושב מראש, ויגיד רק את הדבר הנכון.

---

מלמד את תלמידיו בנחת – בלא צעקה, בלא אריכות לשון

"מלמד את תלמידיו בנחת, בלא צעקה, בלא אריכות לשון." ברוגע, בלי לצעוק, בלי אריכות לשון.

> חידוש: אני חושב שזה גם קטע שאחד מביא את השני. אם הוא מדבר בלי לחשוב, לא יבינו אותו כל כך טוב, הוא צריך להסביר את עצמו יותר, הוא צריך לצעוק. אבל אם אדם חושב הרבה מאוד על מילותיו, ואומר מילים חזקות וברורות מאוד, יוכל לדבר בנחת, ברוגע.

צעקה באה מחוסר בהירות

הרבה פעמים הצעקה באה מזה שלא יודעים מה רוצים לומר, וממילא הוא מתוסכל – למה לא מבינים אותי – והוא צריך לצעוק. כמו שכתוב בפתק, שזו נקודת חולשה, הוא צועק חזק יותר. אם אתה יודע מה אתה רוצה לומר, אתה מדבר בבהירות.

הוא ששלמה אמר – זה מה ששלמה המלך אומר – "דברי חכמים בנחת נשמעים." כשהם מדברים ברוגע, אז שומעים אותם, לא בגלל שהוא צועק.

דרך ארץ לתלמידי חכמים

אומר הרמב"ם הלאה, מה עוד יכולים להיות דברים? זו ממש דרך ארץ לתלמידי חכמים שלומדים תורה. אין שייכות להיכנס, ואחר כך הוא אומר פרק מיוחד על תלמידי חכמים.

כבר היה לו פרק על תלמידי חכמים קצת קודם, שתלמיד חכם עושה קידוש השם. יש הרבה מאוד הלכות שהן מיוחדות לתלמידי חכמים. אם אתה לומד, ואינך מקיים עדיין, אתה צריך עוד קצת לחקור את העניין. אבל הוא מתרגל, הוא – תלמיד חכם יתרגל. אבל תלמד, אתה מחזיק בפרק אחד – עשה פרק.

---

חנופה, גניבת דעת, ותוכו כברו

לא ינהוג בדברי חלקות ופיתוי

"ולא ינהוג עצמו בדברי חלקות ופיתוי." לא ינהג בדברים חלקלקים, חנופה. כמו שהוא אומר הלאה, "לא יהיה בעל עלילה ובעל תרמית." לא יהיה אדם שעושה כאילו "כוכב אחד" – זו דעתו, ויש לו דבר אמיתי, לא מה שנדמה לו, הוא משכנע את עצמו.

"אלא ינהוג עצמו" – יש סוג כזה של אדם שמדבר בהגזמה, כמו שצ'אט-ג'י-פי-טי אומר, הוא אומר לך מה שאתה רוצה לשמוע.

חלקות – אני חושב שזו לשון של חלקלקות, "דרך חלקלקות". חנופה כזו, כאילו מחליקים למטה, זה חלקלק. אומרים כל מיני כאלה, תמיד איש מכירות. כשצריך למכור דברים, מותר לפעמים להיות איש מכירות, אבל אסור כל החיים להיות איש מכירות, תמיד לנסות להחניף ולעשות רושם טוב.

תוכו כברו – ולא תהיה אחד בפה ואחד בלב

"ולא תהיה אחד בפה ואחד בלב." אדם אסור לו להיות דרך אחת בלב ודרך אחת בפה.

אני חושב שהרמב"ם אמר את זה גם – אם הבנתי נכון איך הרמב"ם למד נקימה, נטירה, או חרף תחרף אותו – אדם צריך להיות פתוח עם אנשים, אדם צריך לומר לאנשים באמת מה שהוא חושב.

"אלא תוכו כברו." אדם צריך להיות מבפנים כמו שהוא מבחוץ.

> חידוש: הוא לא אומר שצריך להיות מבחוץ כמו מבפנים, כי אז זה צרות. אלא להפך – לא שכל מה שהוא אומר, הוא יחשוב. שידבר יפה עם אנשים, אבל שבאמת ישתדל לחשוב טוב על אנשים.

אם אתה מחזיק את השני לשוטה, אתה אומר לו. זה בוודאי דבר רשעות. אלא תעבוד על זה – דבר יפה, אבל תעבוד על כך שבאמת תחשוב טוב עליו.

איש אמת – לא לומר הכל

אפילו באמת, שואלים, האם חייב לומר הכל? אם איש אמת פירושו שכל מה שיש לו בבטן הוא אומר – לא, זה סתם משוגע. איש אמת הוא, כל מה שהוא אומר הוא מתכוון.

> חידוש: לזה יש גם שייכות לדבר מעט, שאמרנו קודם. מה פירוש לדבר מעט? אפילו דברים שאתה סובר, לא הכל אתה אומר.

הלשון "ענין" ו"דבר" אצל הרמב"ם

הרמב"ם אומר, "וענין שבלב יהיה הדבר שבפה." הדרך הנכונה היא שמה שאתה חושב בלב, את זה תאמר.

> חידוש: דבר מעניין – הלשון "ענין" ו"דבר". ענין פירושו אצל הרמב"ם המשמעות, התוכן. זו לשון שהוא משתמש בה. לפעמים ענין לא מתכוון לזה, אבל אצל הרמב"ם ענין תמיד פירושו המשמעות, הנושא שיש לך בלב – זה הענין. דבר, פעולת הדיבור, זה הפה.

---

גניבת דעת – אפילו דעת הגוי

מה זו גניבת דעת?

ההמשך: "ואסור לגנוב דעת הבריות" – אסור... מה כאן פירוש המילות? הכוונה לרמות בחנופה, אבל לגנוב את דעתו – הכוונה במילים, להחניף במילים, אפילו דעת הגוי.

נראה את המשולם, ונבין מה הוא אומר.

> חידוש: כיצד? אני חושב, ייתכן... ראיתי אנשים מתלבטים בעניין הזה. מה הכוונה? הפירוש הוא כמו גניבה – שאני מסתיר ממך משהו ששייך לך. גניבה שונה מגזילה – אני לא חוטף ממך. לא הולכים לשום מקום. סך הכל, אני מסתיר את הדבר האחד. הדבר האחד שייך לביתך, ואני מסתיר אותו ממך בביתי.

>

> יש לך הרי דרישה, יש לך הרי עניין – כשאתה מדבר עם מישהו, אתה חייב לאותו אדם להיות פתוח איתו. כשאתה מסתיר ממנו משהו שאתה מאמין שהוא לא יבין, אבל אתה מסתיר ממנו משהו שאתה יכול לומר לו, אתה מסתיר ממנו את התמונה המלאה – זה כך, כשאדם פתוח עם מישהו, השני צריך לראות את התמונה המלאה, והשני יקבל את ההחלטה.

דיון: משל של "חבר הכי טוב"

דובר 2: יפה מאוד. למשל, אדם מתנהל עם אדם לפי מידת הקרבה שלו אליו. אז, כשאתה פתוח עם זה – "תראה, אני לא החבר הכי טוב שלך, אבל אני ידיד טוב שלך, ואני מבקש ממך טובה." לא, אני הולך לעשות כאילו אני החבר הכי טוב שלך, וממילא אתה חייב לעשות לי את הטובה.

דובר 1: לא, זה משל טוב מאוד.

דובר 2: אדם, מזמינים אדם לחתונה, צריך לומר לו: "תראה, אתה לא מעשרת החברים הכי טובים שלי, אבל אתה ידיד טוב שלי, ואני מבקש ממך טובה שתבוא לחתונה שלי." אבל כשאומרים לשני, "אתה החבר הכי טוב שלי, וממילא בוא לחתונה" – גנבת את דעתו, לא נתת לו לקבל את ההחלטה שלו על סמך המציאות המלאה, על סמך התמונה המלאה.

דובר 1: או שאתה מעמיד פנים שאתה חבר הכי טוב. לפעמים נהיים חברים הכי טובים, מתנהגים כל כך הרבה, לא מעכשיו, כי אני רוצה להיות חבר הכי טוב, אבל בסופו של דבר נעשה תוכו כברו.

דובר 2: יפה מאוד.

---

דוגמאות לגניבת דעת

הרמב"ם מקצר:

"לא ימכור לגוי בשר נבילה בכלל שחוטה." גוי, מוכרים לגוי בשר. לגוי אין בעצם הבדל בין נבילה לשחוטה, ולך שחוטה שווה יותר. אז, אתה יכול עכשיו למכור לגוי – "תדע, אני מוכר לך את הבשר הכי טוב שלי."

אגב, זה מאוד מעניין, כי הרמב"ם אומר שאפילו לגוי אסור לרמות. הוא אומר אפילו שזה גוי.

"ולא ימכור לו מנעל של מתה במקום מנעל של שחוטה." מוכרים למישהו נעליים – הרי אין הבדל. אבל "תדע, אני מוכר לך נעל יקרה מאוד," בעוד שהיא לא כל כך יקרה.

הלאה, "ולא ישלחנו בחבית שיעורו אלא אם כן הודיעו שאין בה אלא כך." אני יודע שהלה לא יבוא אלי הביתה, וממילא קל לי מאוד להזמין אותו. חזק מאוד.

דוגמה מעשית – שלוש סעודות

רמב"ם הלכות דעות פרק ב' (המשך) – גניבת דעת, שמחה, ממון, וכללו של דבר

---

גניבת דעת – שאלה מעשית

למשל איך, בשלוש סעודות, כשאני מכבד אנשים. הרבה פעמים יש לי ניסיון כזה שהאנשים שראיתי שלא נטלו ידיים, אתן להם כיבוד של ברכת המזון. כי אני יודע שהוא ממילא לא יענה. ואי אפשר לכבד שני אנשים. אני יכול לכבד גם את מי שאני יודע שהוא לא יוכל לברך.

אבל לכאורה זה אחד מעניני גניבת הדעת, כי שוב, אם אני יודע, אם אני עושה את זה רק בשביל גניבת הדעת. שוב, קודם כל אני רק רוצה לגלות את הסוד שלי.

את זה צריך לשלב – זה דומה לענין של חנופה ולא ליהנות כלום. יש אנשים כאלה שכל דבר אצלם הוא בלוף, חנופה.

---

גניבת דעת – שאלה מעשית

הרבה פעמים יש לי מצב כזה שהאנשים שאני רואה, הם לא נטלו ידיים. אתן להם לצטרף לברכת המזון, כי אני יודע שהוא ממילא לא יענה. אי אפשר לצרף שני אנשים. אני יכול לצרף גם את מי שאני יודע שהוא לא יוכל לברך. אבל לכאורה זה ענין של גניבת דעת, כי שוב, אם אני עושה את זה רק בשביל גניבת דעת – שוב, כן, בקיצור, אני לא רוצה כאן לגלות את הסוד שלי.

---

לשון הרמב"ם – "אסור", לא סתם הנהגה

אבל צריך לדעת שזה... המילים של הרמב"ם, זה לא נאמר סתם בלשון הנהגה. הרי זה אדם שזה מה שהוא – כל דבר שהוא אומר הוא בלוף, חנופה. אל תהיה אדם כזה.

דוגמאות לגניבת דעת

או לרבות בתקרובות – כשהוא יודע, אדם מכין שולחן מפואר עם דברים טובים, כאילו הוא כבר מקבל מישהו, הוא יודע שממילא אותו אחד לא יאכל, רק בשביל זה הוא שם את זה.

או יפציר בו חבירו שיאכל עמו, והוא יודע שאינו אוכל – או שהוא אומר למישהו, "כן, בוא אלי לשבת," ולמעשה מעולם לא היה כלום.

או אדם יודע שמישהו פותח לו חבית חדשה, ובעצם הוא צריך לפתוח אותה למחר, כדי שהאורח יחשוב שבשביל כבודו פתח.

הכרת הטוב של האורח

האורח צריך כן לומר, "כמה טרחות טרח בעל הבית זה בשבילי." כן, זו הכרת הטוב – אנחנו צריכים כן לחשוב שהלה עושה הכל בשבילי. אבל צריך לדעת.

---

אפילו מילה אחת – גניבת דעת היא איסור

וכן כל כיוצא באלו, אומר הרמב"ם, ואפילו מילה אחת של פיתוי ושל גניבת דעת אסור, ושם הוא אומר במפורש "אסור לדבר". זה אסור.

> חידוש: גניבת דעת זה לא סתם – "אסור" פירושו כמשמעו, שזה לא רק מידה רעה, זו עבירה. זו עבירה. כל מילה של גניבת דעת – עבירה קלה היא, אבל גניבת דעת היא איסור.

---

שפת אמת ורוח נכון ולב טהור

אלא שפת אמת – שתהיה שפה אמיתית. ורוח נכון – הרוח תהיה שם, שבאמת יאהב את חברו. ולב טהור מכל עמל והוות – שיהיה נקי מכל שקר.

"עמל והוות" – לשון פסוק

מה פירוש "עמל והוות"? רע... לא, זה לשון פסוק. "עמל" הולך יחד עם "הוות." הפירוש הוא שאין לו מחשבות רעות, אין דבר כזה. אדם צריך להיות אמיתי. אדם צריך להיות אמיתי.

---

סיכום: חנופה ודיבור

שיהיה אמיתי – ענין החנופה. דיברנו על חנופה לעומת להיות אמיתי. קישרתי את זה עם הנושא של דיבור, נכון? אמרתי את הדברים העיקריים בענין דיבור.

---

שמחה – דרך הממוצע

כלל הרמב"ם

אומר הרמב"ם הלאה את אותו דבר לענין המידה הממוצעת, או המידה הנכונה של שמחה. אומר הרמב"ם כך:

"לא יהא אדם בעל שחוק והיתול" – אדם לא יהיה ליצן שצוחק ושמח יתר על המידה. "ולא עצב ואונן" – גם לא עצוב יתר על המידה. "אלא שמח" – הוא יהיה שמח, בעל מזג טוב. שיהיה בעל מזג טוב.

שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה

הרי הוא אומר אפילו בפרק הראשון, מה שהוא אומר, הוא מביא מרבנו בחיי דבר כזה: "כך אמרו חכמים: שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה."

> חידוש: זו סיבה מעניינת למה לא להיות בעל שחוק – כי "שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה."

מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות

"וציוו שלא יהא אדם פרוץ בשחוק" – אומר הוא גם, ציוו עלינו שאדם לא יהיה מופרז בשחוק. "ולא עצב ומתאבל" – ולא יהיה עצוב. "אלא מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות" – שיקבל כל אדם בפנים שמחות.

דיון: סבר פנים יפות בלי חנופה

> חידוש: צריך גם לדעת – ה"מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות" אסור שיהיה בו טעם של חנופה. אז הלאה, הלאה זה קשה. חנופה היא אפשרית. אבל בסופו של יום צריך להיות שמח.

---

ממון – נפש רחבה לעומת עין טובה

כלל הרמב"ם

הלאה אומר הרמב"ם:

"וכן לא יהא בעל נפש רחבה נבהל להון" – אדם לא יהיה אדם רחב נפש שצריך הרבה כסף, ושהוא נבהל להון, שהוא מאוד נלהב ורודף אחרי כסף. "ולא עצל ובטלן ממלאכה" – וגם לא אדם עצלן שלא מחפש כסף, אלא הוא בטלן ממלאכה. "אלא איש חיל."

"נבהל להון" – מה הכוונה?

"נבהל להון" פירושו שהוא מאוד מונע, הוא לא יכול לישון, הוא חייב מיליון דולר. גם לא צריך להיות קמצן שהוא עצל ובטלן ממלאכה. ואלו המידות הרעות שלא צריך להיות.

פירוש הרמב"ם על "עין טובה"

אלא, רק מה כן יהיה? בעל עין טובה. אני קורא את הלשון – דיברנו על זה גם.

> חידוש: הרמב"ם לומד ש"עין טובה" מתייחס לענין כסף. כן, "עין טובה" – אני חושב ש"עין טובה" פירושו הדבר האחר: להסתכל, לפרגן. כן, לרמב"ם יש פשט אחר. יכול להיות לפרגן לעצמו, שיפרגן לעצמו את המאכלים... אני חושב שצריך ללמוד שם איך זה מתקשר.

>

> אבל הרמב"ם כאן לומד ש"עין טובה" פירושו ההיפך כמו שהוא אומר כאן – פירושו ההיפך מלרדוף אחרי עסקים, אפשר לומר, לא לרדוף אחרי כסף, לא להתאמץ יתר על המידה. אלא כאילו שתרצה כסף – זה לא לפרגן, זה יותר כמו: יש לי כמות טובה של רצון לכסף, בדיוק כמה שאני צריך.

>

> זה ההיפך מ"נפש רחבה." "נפש רחבה" פירושו שהוא רודף, הוא לא שולט בכמה כסף הוא צריך. "בעל עין טובה" פירושו שהוא מעריך כמה כסף הוא צריך.

>

> אה, אכן – זה יותר כמו הלשון "עין טובה": הוא מסתכל על כמה כסף הוא צריך. "עין יפה בצרכי חברו" – הוא מעריך כמה כסף בערך הוא צריך, והוא משתדל להשיג את זה. לא "נפש רחבה" כזו שהוא חייב מיליונים, הוא לא יודע כמה הוא רוצה.

וימעט עסק ויעסוק בתורה

וימעט עסק – אדם לא... מעט עסק, שלא יעבוד יותר מדי. ויעסוק בתורה – העסק העיקרי יהיה בתורה.

"חלקו ישמח בו" – שני פירושים

ואף על פי שחלקו ישמח בו – המעט שהוא כן צריך לענין כסף, המעט שהוא כן ה"עין טובה" הנכונה – ישמח בו, שישמח. שלא יעשה... שגם לא יעשה את המעט שהוא צריך לעבוד – שלא יגיד עכשיו "אוי, נעבעך, אני חייב לעבוד." לעבוד זה לא דבר רע.

אבל גם "חלקו" פירושו מה שכבר יש לו, הכסף. כלומר, זה מה שהוא מביא ב"שמח בחלקו." אני חושב ש"חלקו" זה לשון כזו – פירושו כמו "זה החלק שאני צריך, זה המנה שלי."

---

קטטה, קנאה, תאוה, כבוד

כלל הרמב"ם

אומר הרמב"ם הלאה:

לא יהא בעל קטטה – אדם לא יהיה מי שמתקוטט הרבה. ולא בעל קנאה – לא אדם שמקנא באחרים. ולא בעל תאוה – לא אדם שיש לו הרבה תאוות, שהוא צריך הכל. ולא רודף אחר הכבוד. ובכל הדברים האלה יהיה במידה הממוצעת.

הלשון "בעל" – לא המעשה, אלא סוג האדם

> חידוש: כן, אתה רואה שכל הסגנון, ה"בעל" – הלשון שהוא משתמש היא "לא אדם כזה." לא המעשה, אלא סוג האדם. בעל רוגז, קנאה, תאוה, כבוד.

הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם

כמו שחכמים אמרו: הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם – הוא מאבד את עצמו, הוא לא בשליטה.

> חידוש: אולי כל הדברים האלה הם ענין של היכן שאדם אינו בשליטה?

דיון: "שליטה" – האם זו המילה הנכונה?

דובר 2: דומה אצל הליטאים?

דובר 1: לא, הרמב"ם... "שליטה" זו לא מילה טובה, כי הוא צריך גם את המידות הנכונות. אין תחנת שליטה שמנהלת כל אחד כמו המוח עם האיברים.

פירוש הרמב"ם על "מוציאין את האדם מן העולם"

לרמב"ם יש פירוש על המשנה, שמביאים אותו כאן.

> חידוש: "מוציאין את האדם מן העולם" – לפי הרמב"ם, יכול להיות ש"עולם" כאן פירושו העולם החברתי. פירושו שאדם לא יהיה עם אנשים אחרים, כי הוא קנאי, הוא צריך הכל לעצמו.

הוא מביא כאן את הפירושים על המשנה, ורש"י אומר שפירושו שניהם – "עולם" יכול להיות העולם החברתי, וגם עולם הבא, כי יש לו מידות רעות, והוא לא לומד כלום, הוא חושב רק על קנאה כל הזמן, וכן הלאה.

---

כללו של דבר – סיכום פרק ב'

דרך הממוצע הוא העיקר

עכשיו, כללו של דבר – סך הכל, סך הכל, ברגע שאתה אומר כך, רואים שכל הדברים האלה מתקשרים עם דרך הממוצע. אבל הרמב"ם אומר שהדברים שחז"ל מזהירים עליהם, צריך יותר זהירות מדרך הממוצע. נו, אבל בפשטות רואים שכאן זה כן דרך הממוצע.

לא עבירות, אלא מידות רעות שמביאות עבירות

> חידוש: אני חושב שכללו של דבר, הייתי רוצה להסתכל מה הפרק. הנושא של דיבור וגאווה הוא נושא חשוב שהרמב"ם הרגיש שחשוב להכניס כאן. אבל הנושאים האחרונים הם יותר שהרמב"ם מראה מהמשניות, מהמקורות, שזו מידה שחכמים מואסים בה.

>

> זו לא עבירה, זו לא עבירה. אבל להיות ליצן, מה שאתה קורא, זה משהו סוג רע של אדם. ולמה זה רע? כמו שהרבי החסידי אמר – זה מביא עבירה, לא כי זו עבירה, אלא "מוציאין את האדם מן העולם." זה רע להיות סוג כזה של אדם, זה מביא כל מיני דברים. וכאן רואים שצריך להיות בדרך הבינונית.

רשימה שאפשר לראות מהמקורות שיש נושא של לא להיות בעל תאוה.

לשון הרמב"ם

כללו של דבר – הכלל, דיברנו כאן הרבה פרטים, אבל הכלל הוא: ילך במידה בינונית שבכל דעה ודעה, שילך במידה הבינונית של כל מידה, עד שיהיו כל דעותיו מכוונות באמצעית, כמו ששלמה אמר "בכל דרכיך דעהו." כל דרכיו יהיו מכוונות לאמצע.

הקושי שבפרק – הרמב"ם הולך וחוזר

> חידוש: אבל עדיין, זה די קשה, כי הוא הולך מדרך הבינונית לענינים שצריך כן ללכת לקצה מסוים, אבל אחר כך בקצה הוא קצת חוזר מזה. אבל עדיין, הוא חוזר.

>

> הוא הולך בכיוון הזה, שאנחנו צריכים ללמוד שכל אלה... שני דברים שהוא אומר בפירוש – אפשר לחשוב על דיבור ודברים אחרים. אלו עוד שני הדברים שהוא אומר בפירוש שצריך ללכת דווקא לכיוון מסוים.

דיון: קושיית הלחם משנה – סתירה בין פרק א' לפרק ב'

הלחם משנה כבר שואל: בפרק א' כתוב ברמב"ם בפירוש שהמצוה היא ללכת בדרך הממוצע אפילו בענוה. כן, בפרק הראשון כתוב בפירוש שלא יהיה בעל חמה, ובפרק השני הוא אומר שצריך ללכת לקצה.

תירוץ: דרך תשובה

> חידוש: לכאורה צריך ללמוד שזו בחינת דרך של רפואה. אבל אני חושב, מה שיכול להיות הגיוני הוא שכשאדם עושה את זה דרך תשובה, הפשט הוא: הוא זוכר כל הזמן שהתכלית היא להיות בדרך הממוצע. רק אני באמצע לעבוד על זה. אני באמצע לעבוד כדי להגיע חזרה לדרך הממוצע.

דובר 2: כן, ומה אתם חושבים על לחשוב? יש קידור המצוות למידות?

דובר 1: לא, הוא זוכר את התכלית. כלומר, ברגע שהוא לגמרי מחזיק מעמד, רואים שלעולם לא צריך... כמו משה רבינו – משה רבינו הוא האדם הגדול ביותר, שהוא חייב להיות עניו מכל אדם. למעשה, משה רבינו הוא הדוגמה של הרמב"ם.

---

סיכום הפרק

בכל אופן, הנה, זה הפרק. זה פרק שלם ויפה.

> חידוש: מעניין גם לתפוס שהרמב"ם חשב על מידות לפני שסיים את ספרו. כאן, רשימה – הנושאים מאוד חשובים: לא לדבר יותר מדי, לא להיות חנף ולא גונב דעת.

שמונה פרקים – בהרחבה יותר

וכמו שאמרת, בהרחבה יותר כדי להבין את הדברים צריך ללמוד בשמונה פרקים, ששם מאריכים יותר בזה. אולי שם מבינים ויוצאים בצורה יותר ברורה.

או ש... אפשר להאריך בקצרה, אפשר לקצר בהרחבה, ואפשר לקצר בקצרה, ואפשר להאריך בהרחבה. אותו נושא. כן. בסדר.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

EN English
Auto Translated 📋 Shiur Overview …
Auto Translated

📋 Shiur Overview

Summary of the Shiur – Rambam, Hilchos De'os, Chapter 2

---

General Structure of Chapter 1 and Chapter 2

Simple meaning: Chapter 1 dealt with the fundamental law – what is the straight path (derech hayeshara), the middle path (derech hamamutza) in every character trait. Chapter 2 continues with the practical question: why can't people achieve the middle path, and what is the remedy?

Novel insight in the structure (a lomdish approach): One can understand these two chapters in a lomdish manner, similar to the distinction in halacha between lechatchila (the ideal, ab initio) and bedi'eved (after the fact). Chapter 1 is the "fundamental law" – how things should ideally be, like "when the world would be as it should be" – the middle path. Chapter 2 is the "bedi'eved" – when a person is no longer at the ideal starting point, when he is already "sick" in his character traits, how can one still rectify it. This is essentially the ways of repentance (darchei hateshuva) in character traits – a fundamental part of Hilchos De'os, because all people have imperfect character traits.

The chapter gives specific advice – similar to healing the body, where a sick person needs different practices than a healthy person (for example, he eats differently than the ideal), so too in character traits, a "sick soul" (choleh hanefesh) needs different practices than the ideal middle path, in order to return to the proper way.

---

Halacha 1 – The Parable of the Physically Ill and Its Application to the Spiritually Ill

The Rambam's Words (Parable):

"Yesh min hacholim mi shemis'aveh veyis'aveh lema'achalos she'einan re'uyos la'achila kegon he'afar vehapecham, veyisne'u hama'achalos hatovos kegon hapas vehabasar, hakol lefi rov hacholi." ("There are among the sick those who crave and desire foods that are not fit for eating, such as earth and charcoal, and they hate good foods such as bread and meat – all according to the severity of the illness.")

The Rambam's Words (Application):

"Ken bnei adam asher nafshosam cholos, mis'avin ve'ohavim hade'os hara'os, veson'im haderech hatova, umis'atzlim laleches bah, veyichbad aleihem me'od lefi cholyam." ("So too, people whose souls are sick – they crave and love bad character traits, hate the good path, are lazy to walk in it, and it is very difficult for them according to their illness.")

Simple Meaning:

The Rambam brings a parable of a physically ill person: with certain illnesses, the sense of taste becomes corrupted – bitter tastes sweet, sweet tastes bitter. In severe cases, the sick person craves things that are not fit for eating at all (earth, charcoal), and he hates normal good foods (bread, meat). The application: when the soul is sick, the person loves bad character traits, hates the good path, finds it difficult to walk in it, and thinks that his bad path is the good one.

Novel Insights and Explanations:

1) The essence of bad character traits is a "taste problem" – the person doesn't want to want:

Drawing on the Shemonah Perakim: the major component of what a bad character trait consists of is not that the person doesn't know what is right – but that he doesn't want to want. Even when he knows intellectually that something is bad, he feels that it is good. His feelings stand in contradiction to his intellectual knowledge (da'as). This is exactly parallel to the physically ill person – he knows he shouldn't eat that thing, but it pulls him. "De'os" here means character traits – the person's inner "taste" for good and bad is corrupted.

2) Two levels of spiritual illness:

The Rambam presents two stages:

- First stage: The person's taste is distorted – bitter tastes sweet, sweet tastes bitter. He considers his bad trait to be good.

- Second, more severe stage: He craves things that are not fit at all – he eats earth and charcoal. This refers to people whose character-trait system is so corrupted that they crave things that are entirely outside the normal spectrum.

3) [Digression: Connection to Moreh Nevuchim – Is the Torah difficult or easy:]

The Rambam says in the Moreh Nevuchim (Guide for the Perplexed) that the Torah is essentially easy, not difficult. When a person claims that it is difficult to keep Torah and mitzvos – for example, a serial killer who finds it hard to restrain himself from murder – that is a sign that he is sick. For a normal person, it is not difficult to refrain from murder. The principle: every trait where it is difficult for you to restrain yourself shows that you have a "minor illness" – and that needs a remedy. This aligns with the foundation of Chapter 2: the chapter is the "remedy chapter."

4) Verses as proofs:

The Rambam brings Isaiah 5:20 – "Hoy ha'omrim lara tov uletov ra, samim choshech le'or ve'or lechoshech, samim mar lematok umatok lemar" ("Woe to those who call evil good and good evil, who put darkness for light and light for darkness, who put bitter for sweet and sweet for bitter") – as a description of spiritual illness: people who are so confused that they call bad good and good bad.

Then he brings Proverbs 2:13 – "Ozvei orchos yosher laleches bedarchei choshech" ("Those who abandon the straight paths to walk in ways of darkness") – they abandon the straight path to walk in dark ways. The novel insight: not because they intentionally want to walk in darkness, but because they think the darkness is light – their taste is corrupted.

5) The "spiritually ill" person here is not a psychologically disturbed person:

The Rambam is speaking here not about a person with a psychological disorder. He is speaking about a normal person who has bad character traits – he is not perfect, his "taste" for good and bad is corrupted. This is every person to some degree.

---

Halacha 1 (Continued) – What Is the Remedy for the Spiritually Ill

The Rambam's Words:

"Mah tiknasen? Yelchu etzel hachachamim shehem rof'ei hanefashos, veyirap'u cholyam bade'os shemelam'dim osam." ("What is their remedy? They should go to the wise men who are the healers of souls, and they will heal their illness through the character traits that they teach them.")

Simple Meaning:

The remedy for the spiritually ill is: go to wise men (chachamim), who are "healers of souls," and they will heal the illness through "the character traits that they teach them."

Novel Insights and Explanations:

1) What does "teach" (melamdim) mean – not merely explaining, but education/habituation:

An inquiry: does "de'os shemelam'dim osam" mean intellectual explanation (one explains to him what is right), or practical education (one habituates him, reminds him, guides him)?

It is brought (in the name of Levi Reder or similar) that "melamed" here means not from the root of teaching intellectually, but from the root of habituation – one guides him, one accustoms him.

The reasoning: in the parable of the remedy, we are speaking about a person who believes it is good to eat sand. For such a person, merely explaining doesn't help. We are speaking about a person who knows that something is off (he sees that other people don't eat sand), but it still pulls him. For such a person, the remedy is education – one keeps him close, one tells him "do it, do it, do it," until through repeated doing he acquires a new "taste" for it. This aligns with the foundation of Chapter 1: a person loves what he does often, and through frequently doing the good path, it becomes his path.

2) "Chachamim" = "Healers of souls" – a definition of wisdom:

When the Rambam says "chachamim shehem rof'ei hanefashos," he doesn't mean simply wise men in intellectual wisdom. Wisdom here means practical wisdom of character traits – the wise man is one who knows how to educate a person, how to guide him back to the middle path. This is a special wisdom – not merely knowing what is right, but knowing how to bring a sick person back.

---

Halacha 1 (End) – One Who Recognizes His Illness and Doesn't Go to the Doctor

The Rambam's Words:

"Vehamakirin bade'os hara'os shelahem ve'einam holchim etzel hachachamim lerap'osam, aleihem amar Shlomo: musar evilim bazu." ("And those who recognize their bad character traits and do not go to the wise men to heal them – about them Solomon said: 'Fools despise discipline.'")

Simple Meaning:

People who know that their character traits are bad, but don't go to wise men to be healed. About them Solomon says (Proverbs 1:7): "Musar evilim bazu" – fools despise discipline.

Novel Insights and Explanations:

1) Two categories of the spiritually ill:

The Rambam distinguishes between:

- First category: People who don't know that they are sick – their taste is so corrupted that they think bad is good (this is the "Woe to those who call evil good"). For them, the remedy is: go to wise men who will educate them.

- Second category (even worse): People who know that they have bad character traits, but don't go to the wise man to be healed. This is the "fool" – he despises discipline. He knows he needs help, but he doesn't go.

2) "Musar" here means education/habituation, not merely rebuke:

In the context of this entire passage, "musar" here means the entire process of education and habituation that the wise man provides.

3) Question: Why does he specifically say "those who recognize their bad character traits"?

There could also be people who are not aware that their traits are bad, and they also don't go to the wise man – that person is arguably even worse! Why does the Rambam speak only about the one who recognizes?

4) Novel interpretation of "makirin bade'os hara'os shelahem" – a second reading:

Not that they recognize that their traits are bad, but that they are stuck with their traits, they believe in their bad traits, they hold firmly to their traits. "Makirin" means not "recognizing as bad" but "familiar with / attached to." According to this reading, this is the more common reason why a person doesn't go to the wise man – because he thinks he is fine.

5) The novel insight of the simple reading:

If one reads it simply – that he knows it is bad but doesn't go to the wise man – this is somewhat novel: why would he be willing to remain this way? Most people think it is normal to love bad things, they don't realize they have a problem, and they don't realize there is a solution. There are people even with physical illnesses who consider themselves smarter than the doctors and don't go – this is a natural problem.

6) To whom is the Rambam speaking?

Someone who reads this book already has a piece of advice – he should go to a wise man. The Rambam means to say that it is very important to go to the wise man, because they have no other way. He is not speaking about someone who isn't present (similar to the Lubavitcher Rebbe's insight about the child in Chapter 1).

---

Halacha 2 – "And How Is Their Remedy?" – The Mechanism of Healing

a) To Whom Is the Rambam Speaking – to the Patient or to the Doctor?

Rambam's words: "Vecheitzad hi refuasam? Ve'eich yeiraf'u?" ("And how is their remedy? And how shall they be healed?")

Novel insight: This is a question about the entire Rambam – the entire Rambam consists of decided halachos, and it is not clear whether one can issue rulings on such matters. He speaks to both – to the doctor (wise man/educator) and to the patient. He states in advance what his method will be, like a doctor who explains his treatment plan in advance.

b) The Mechanism: Going to the Opposite Extreme

Rambam's words: "Mi shehu ba'al cheimah, omrim lo lehanhig atzmo she'im hukah vekullal lo yargish klal, veyelech bederech zu zman merubah ad shetei'aker hacheimah milibbo." ("One who is hot-tempered, they tell him to conduct himself so that even if he is struck or cursed, he should not react at all, and he should go in this way for a long time until the anger is uprooted from his heart.")

Simple meaning: Someone who is very hot-tempered is told that even when someone has hit him or cursed him (when normally anger would be justified, as Chapter 1 taught), he should not react at all – he should act as if he feels nothing. He should go in this way for a long time until the anger is uprooted from his heart.

Novel Insights:

1) The principle: If a person is not on the middle path, he cannot reach the middle path through the middle path. You can't tell a very angry person "only get angry when it's appropriate" – he is already so distorted that you need to go to the opposite extreme.

2) Precision in "lo yargish klal" (he should not feel at all): "Lo yargish" doesn't mean he shouldn't know – you can't tell someone not to know. He should act like someone who doesn't feel. Question: does "lo yargish" mean he doesn't feel, or that he doesn't react to the feelings? Answer: he doesn't react as one who feels would react.

3) Actions vs. feelings – a fundamental novel insight:

All character traits have feelings attached to them, but the Rambam speaks about the action, not the feeling. An angry person won't stop getting upset, but he will restrain himself from reacting. You can't go directly to his feelings – you go directly to his actions, that he should not react at all. And with time he will indeed get less and less upset – his actions will influence his feelings. Then he won't need to strain so hard not to respond.

4) Question: What does "until the anger is uprooted" mean? Does it mean we want to uproot the anger completely? Or does it mean only the extreme anger, and afterward we will bring him back to the middle? This is left as a question.

5) Precision in "ba'al cheimah": In the Rambam, "ba'al cheimah" is the name for the extreme – like "chamas hamelech" (the king's wrath). A "noach lich'os" (easily angered) is not the same as a "ba'al cheimah." A moderate person is not a ba'al cheimah.

6) The role of education and habituation: The educator must habituate the person – keep telling him and reviewing, "until he returns him to the good path." Saying it once doesn't help. The educator's role is to keep saying: "Remember, do it again, we discussed this, do it, do it" – until the person does it multiple times, he will see that this is the right path, and he will stop thinking that bad is good. The primary mechanism of character repair is not intellectual persuasion, but habituation through action – repeated behavior under the supervision of an educator.

c) Example of Pride

Rambam's words: "Ve'im hayah govah lev beyoser, yarchik atzmo bizayon harbeh, veyeshev lematah min hakol, veyilbash beluyei sechovos hamevazim es lovsheihem, vechayyotzei badevarim eilu ad sheye'aker govah halev mimenu, veyachzor laderech ha'emtza'is shehi derech hatovah, uchesheyachzor laderech ha'emtza'is yelech bah kol yamav." ("And if he was excessively haughty, he should distance himself through much humiliation, sit below everyone, wear worn-out rags that shame their wearer, and similar things, until the haughtiness is uprooted from him, and he returns to the middle path which is the good path, and when he returns to the middle path he should walk in it all his days.")

Simple meaning: Someone who is very prideful – he should sit in the back, he should wear rags that embarrass the wearer – until the haughtiness is uprooted. Then he should return to the middle path and remain there all his days.

Novel Insights:

1) The full process: "Govah lev" = too much pride. "Shefal ruach" = too much humility (the other extreme). The middle path = the goal. The process: first go to the opposite extreme, then return to the middle.

2) "And he returns to the middle path... he should walk in it all his days": Once he has already reached the middle path, he should remain forever with it. That is the goal – not to stay at the opposite extreme.

3) The parable of a bent tree: Teachers always bring a parable of a tree that is bent to one side – you need to bend it to the other side so it becomes straight. This is not found in the Rambam – it may be in the Arizal or other sources, but it is not certain where it originates.

d) The General Rule for All Character Traits

Rambam's words: "Ve'al kav zeh ya'aseh beshe'ar kol hade'os. Im hayah rachaman yeser al hamidah, ye'achzer atzmo velo yerachem al ba'alei chayyim ad sheyachzor laderech hatovah, vehi midah beinonis shel kol de'ah vede'ah." ("And on this line he should do with all other character traits. If he was overly merciful, he should make himself cruel and not have mercy on animals until he returns to the good path, which is the moderate measure of each and every trait.")

Simple meaning: On the same principle, one should do with all other character traits – for example, someone who is overly merciful should make himself act cruelly until he returns to the moderate measure.

Novel insight – The person must remember he is in the middle of a remedy: As long as a person is not in a state of mind that "I am currently in the middle of healing," he won't break through. When a person says: "I am still in the middle of my period of remedy – ah, I'm being triggered by anger right now, but I'm currently in a healing period" – that helps him persevere.

---

Halacha 3 – Character Traits Where One Must Go to the Furthest Extreme: Pride and Anger

a) Pride – "There Are Traits Where It Is Forbidden to Conduct Oneself in the Middle"

Rambam's words: "Veyesh de'os she'asur lo la'adam linhog bahen babeinoinis, ela yisrachek ad hakatzeh ha'acher. Vehi gavhus halev, she'ein haderech hatovah sheyihyeh adam anav bilvad, ela sheyihyeh shefal ruach vesihyeh rucho nemuchah lime'od." ("And there are traits where it is forbidden for a person to conduct himself in the middle, but rather he should distance himself to the other extreme. This is haughtiness – the good path is not merely that a person should be humble, but that he should be lowly of spirit and his spirit should be very low.") Proofs: Moses our teacher – "anav me'od" ("very humble"). The Sages – "Me'od me'od hevei shefal ruach" ("Be very, very lowly of spirit") (Avos). "Kol hamagbiha libo kofer ba'ikar, shene'emar 'veram levavcha veshachachta es Hashem Elokecha'" ("Anyone who elevates his heart denies the fundamental principle, as it says 'and your heart will become haughty and you will forget Hashem your God.'") "Beshamta de'ika bei gassos haruach, va'afilu bemiktzas" ("Under excommunication is one who has arrogance, even partially.")

Simple meaning: Pride is different from all other character traits. With all other traits, the middle path is the ideal, but with pride one may not remain in the middle – one must go to the other extreme of lowliness and humility.

Novel Insights and Explanations:

1) Why pride is different – the "perpetual remedy" insight:

A highly interesting insight that connects the law of pride with the entire "path of remedy" approach of Chapter 2. The principle: with other traits (like anger, desire, etc.) one only needs to temporarily go to the extreme – as a remedy – and then return to the middle path. But with pride, a person is always sick, because every normal person has a natural inclination toward pride. The evil inclination (yetzer hara) constantly pushes a person toward pride. Therefore, one must fight against pride one's entire life, and remain at the extreme of humility one's entire life.

This is the deeper meaning of the distinction: with other traits, the extreme is a temporary remedy (like a hora'as sha'ah – a temporary ruling), but with pride, the extreme is a permanent remedy, because the illness is permanent.

2) The "chassid" as a perpetual penitent (ba'al teshuva):

The chassid (whom the Rambam mentioned in Chapter 1 as one who deviates from the middle path) – the meaning is that the chassid knows that he has a constant inclination toward bad traits (especially pride), and therefore he is like a ba'al teshuva – he constantly practices the extremes of remedy. He is engaged in the aspect of remedy his entire life. This is the meaning of "midas chassidus" – not that he is more pious, but that he constantly works on healing himself.

3) The parable of "temporary remedy" – the student with the rebbe:

A person who goes to the rebbe (educator) knows that for the period that he is under the rebbe's supervision, he will act as if he doesn't get upset at all – he will remain silent when someone provokes him. He knows that this is only temporary, until he can reach the middle path. But with pride, this is not temporary – it is forever.

4) The parable of hora'as sha'ah vs. Toras Moshe:

A very beautiful parallel: the Rambam's middle path is like Toras Moshe – this is the eternal truth (righteous statutes and laws). But the educator who works with a sick person and sends him to the extreme – this is like a hora'as sha'ah, a temporary correction for a difficult time. Moses our teacher says what the truth is; the educator works with the difficult time to heal. This also answers the question: how can the Sages permit extreme character traits? – because it is a hora'as sha'ah, a remedy, not the eternal law.

5) Two explanations for why pride requires the extreme:

*Explanation A:* Because every person has a constant illness of pride, one must constantly fight – as above.

*Explanation B (another angle):* Because with other traits, both extremes are equally bad, but with pride, one extreme (pride) is so much worse than the other extreme (lowliness) that it is worthwhile to go to the humility extreme. The danger of pride is so great (denial of the fundamental principle!) that one must be much more afraid of the extreme of pride than of the extreme of lowliness.

6) "Anyone who elevates his heart denies the fundamental principle" – two interpretations:

*Interpretation A:* This is an essential matter – pride is inherently a contradiction to faith, because it contradicts being at ease with God (as it says "and your heart will become haughty and you will forget Hashem your God").

*Interpretation B:* This is a cause and effect – pride causes heresy. A person who follows his pride to the end actually arrives at denial of the fundamental principle. This is a "dangerous trait" – one must not allow oneself even a little, because it is dangerous.

7) Dispute in the Gemara (Sotah) – one-eighth of one-eighth:

The Rambam rules according to one opinion in an explicit dispute in Gemara Sotah:

- Rav Nachman bar Yitzchak says: "Lo minei velo miktzasei" – one may not have any pride at all, because "to'avas Hashem kol gevah lev" ("an abomination to God is every haughty heart").

- Rava (and Rav Chiya) says: a Torah scholar should have a sheminis shebishminis – a tiny bit of pride.

The Rambam rules like Rav Nachman bar Yitzchak – no pride at all. One could perhaps say that a sheminis shebishminis is also not the "middle" – it is still very little, but the Rambam holds that even that is too much.

8) Ashkenazim vs. Sephardim in the ruling:

An important practical point: In Ashkenaz, the ruling tended more toward the other opinion (Rava/Rav Chiya – that a scholar may have a sheminis shebishminis), while the Rambam (Sephardic tradition) rules that one may not have any at all. When Ashkenazim bring chassidic rulings from the Rambam about pride, they should know that in Ashkenaz there is a different tradition. There are two communities on this matter.

---

b) Anger – "And Similarly Anger, It Is a Very Bad Trait"

Rambam's words: "Vechen haka'as, de'ah ra'ah hi ad lime'od, vera'ui lo la'adam sheyisrachek mimenah ad hakatzeh ha'acher, viylamed atzmo shelo yich'os afilu al davar shera'ui lich'os alav." ("And similarly anger – it is a very bad trait, and it is fitting for a person to distance himself from it to the other extreme, and teach himself not to get angry even about something that is worthy of anger.") But: "Ve'im ratzah lehatil eimah al banav uvenei beiso... veyar'eh atzmo bifneihem shehu ko'es kedei leha'anisham, vesihyeh da'ato meyusheves alav beino levein atzmo." ("And if he wants to impose awe upon his children and household members... he should show himself before them as if he is angry in order to punish them, but his mind should be settled within himself.") "Ke'adam shemedameh ish bish'as ka'aso." ("Like a person who imitates a man at the time of his anger.")

Simple meaning: Anger is also a trait where one must go to the other extreme – one should habituate oneself not to get angry at all, even about something worthy of anger. But when one needs to educate others (children, household members), one may play anger – show oneself as angry – but remain calm inside.

Novel Insights and Explanations:

1) "Worthy of anger" – what does "worthy" mean?

"Worthy" here means truly worthy – it is genuinely something that deserves anger. Not "worthy" in the sense that the "Derech Mitzvosecha" (Chapter 1) meant it. Even when something is genuinely worthy of anger, one should not get angry.

2) The distinction between "anger controls you" and "you control anger":

The Rambam doesn't simply say "say stern things" – he says one should say it with passion, with an act of anger. But the key: he should control the anger, not the anger control him.

The problem with anger is that you lose yourself – you are no longer in control. When a person is truly angry, even if he "controlled" when to become angry, but once he is angry he has already lost control – he screams, he does crazy things, he breaks vessels in his wrath. But when an educator pretends to be angry, he has not done crazy things, because he is still sufficiently in control. "Vesihyeh da'ato meyusheves alav" – he still remembers what he is doing.

3) Two levels in "like a person who imitates":

The Rambam doesn't say one should simply "act" anger – he says one should be like someone who acts anger. This means he does get a little angry (it's not purely an act), but he maintains control. He doesn't break crazy things, he still remembers what he is doing. This is a subtle distinction – not completely cold, but also not lost.

4) Anger is an internal problem:

From this passage of the Rambam, one sees that the problem of anger is an internal problem – not the external expression (screaming, punishing) is the main problem, but the internal state of losing control. Therefore, one may externally show anger, as long as internally one is calm.

5) The parable of Dasan and Aviram:

When Dasan and Aviram come to the entrance of the Tent of Meeting, the leader must think: how am I going to educate my people that this is a great sin? He goes and presents himself in anger – not because he is truly angry, but in order that they should repent.

6) "Anyone who gets angry is as if he worships idols" – where is this found?

The phrase "Kol hako'es ke'ilu oved avodah zarah" ("Anyone who gets angry is as if he worships idols") is perhaps found in the Zohar, but in the revealed Torah of the Sages, this exact phrase is not found. The Rambam's source is the Gemara Shabbos which says: "Hayom omer lo kach, umachar omer lo kach, ad she'omer lo lech avod avodah zarah" ("Today it tells him to do this, tomorrow it tells him to do that, until it tells him 'go worship idols'") – the Gemara doesn't say that anger itself is idol worship, but that anger leads to idol worship, because anger is not controllable. Someone who follows his anger – you can't know what tomorrow his anger will tell him to do.

7) This is precisely the Rambam's proof for "to the other extreme":

If the main danger of anger is that it is not controllable – even a little anger can lead to idol worship – then it makes very good sense that the Rambam takes from this a proof that one must go to the other extreme. It's not that anger itself is idol worship, but that normal anger can lead to greater anger which can lead to idol worship – therefore one must completely distance oneself from anger.

8) "Anyone who gets angry – if he is a wise man, his wisdom departs from him; if he is a prophet, his prophecy departs from him":

Anger removes wisdom and prophecy. This is because anger lets the emotions take over the entire person. If one is not a wise man, one certainly cannot be a prophet – both are connected. Not every wise man is a prophet, but a prophet must be a wise man.

9) "I was angry" is not an excuse:

Many times a person says "I wasn't in control, I was angry" as an excuse for his actions. According to the Rambam, this is not an excuse – on the contrary, not being in control is itself the worst thing. That is the result that leads to idol worship.

10) "Angry people – their lives are not lives":

Angry people don't live a real life. This is connected with the Gemara "Three whose lives are not lives"

(brought by the Kesef Mishneh) – an overly compassionate person, a "finicky person" (ninei hada'as), and an angry person. The angry person always has "good excuses" – "really I'm a normal person, it's just that this person provoked me right now" – but the truth is that the person is not in control of his life. He is a victim – today he is upset at this one, tomorrow at that one, the car in front provoked him, the package is too small. He is constantly handing over control of himself to others and to circumstances.

11) "Therefore the Sages commanded... distance yourself from anger until you conduct yourself so that you don't react even to things that are angering, and this is the good path":

The Rambam summarizes that the middle path regarding anger is indeed extreme – normally the middle path is the center, but with anger it is to go until one feels nothing even about things that should be angering.

---

c) "The Way of the Righteous" – Joy in Suffering

Rambam's words: "Derech hatzaddikim hi shehem aluvim ve'einam olvim, shom'im cherpasam ve'einam meshivim, osim me'ahavah usemeichim beyissurim. Va'aleihem hakasuv omer ve'ohavav ketzes hashemesh bigvuraso." ("The way of the righteous is that they are insulted but do not insult, they hear their disgrace and do not respond, they act out of love and rejoice in suffering. And about them the verse says: 'And those who love Him are like the sun going forth in its might.'")

Novel Insights and Explanations:

1) "Rejoicing in suffering" – not necessarily a great spiritual level:

One need not say that they literally rejoice with the suffering. As the Rambam says in Hilchos Berachos – he doesn't know everything, the suffering is not the whole world. They rejoice even though they have suffering, because perhaps after the suffering something good will come.

2) The parable of the sun – a proof that one must go to the extreme:

The verse "Ve'ohavav ketzes hashemesh bigvuraso" ("And those who love Him are like the sun going forth in its might") – the sun is not a drop brighter than the moon – the sun is a major, enormous light. So too, the righteous know that they cannot be on the middle path when it comes to these things – they must go to the extreme.

3) Connection to love of God – "with every measure that He measures for you":

The word "ve'ohavav" ("and those who love Him") is connected with "Ve'ahavta es Hashem Elokecha bechol levavcha uvechol nafshecha uvechol me'odecha" ("And you shall love Hashem your God with all your heart and with all your soul and with all your might"). The love of God means that whatever the Almighty brings him, he accepts it with joy – "Bechol midah umidah shehu moded lecha hevei modeh lo" ("With every measure that He measures for you, give thanks to Him"). This is the deeper reason why the righteous don't get angry: they know that everything comes from Heaven, and therefore there is no reason to get angry at people or circumstances.

4) The Rambam says this "by way of hint" (bederech remez):

The Rambam says something here by way of hint that is also found in Chassidic works – that the reason the righteous never get angry is because of their joy in suffering, because "they are insulted but do not insult" – they know that everything is from Heaven. The Rambam doesn't say it explicitly, but he connects the joy in suffering with "they hear their disgrace and do not respond." This is similar to Rashi's interpretation there, and to the Ibn Ezra's interpretation of "velo yis'chem" – that they know everything is from Heaven.

5) Connection between anger, pride, and love of God:

Both traits – pride (previously discussed with "bechol levavcha" – forbidden relations) and anger – have a connection with love of God and cleaving to God (devekus). Both require going to the extreme, and both are connected with the verse "Ve'ahavta es Hashem Elokecha."

---

Halacha 4 – Silence, Speech, and the Way of the Wise

a) "A Person Should Always Increase Silence"

Rambam's words: "Le'olam yarbeh adam bishtikah, velo yedaber ela o bedivrei chochmah o badevarim shehen tzorech lemichyas gufo." ("A person should always increase silence, and should speak only either words of wisdom or things that are necessary for his physical sustenance.") The Rambam brings: "Amar Rav, talmido deRabbenu Hakadosh: shelo lesof sichah beteilah kol yamav." ("Rav, the student of Rabbenu Hakadosh, said: that he never engaged in idle conversation all his days.") And he explains: "Zohi sichas rov kol adam" – most people's conversation is idle talk. "Afilu betzorech haguf, lo yarbeh adam devarim." ("Even regarding bodily needs, a person should not speak at length.") He brings: "Kol hamarbeh devarim meivi chet" ("Whoever speaks excessively brings sin") and "Lo matzasi laguf tov ela shesikah" ("I found nothing better for the body than silence").

Simple meaning: Silence is a trait where one should go more to one side (not to the ultimate extreme like anger and pride, but more than the middle path). Speech was created as a tool of service for what a person needs – words of wisdom/Torah or bodily needs.

Novel Insights and Explanations:

1) Idle conversation = most of most people's speech:

The Rambam defines "idle conversation" not as something strange or bad – "this is the conversation of most people." Most people engage in idle conversation, because most people don't speak only words of wisdom or things necessary for their body.

2) "Whoever speaks excessively brings sin" – even with permitted speech:

The Rambam makes a sharp distinction: "Whoever speaks excessively brings sin" means not idle words – idle words one shouldn't speak anyway, that's no novelty. He means even things one is permitted to say (bodily needs), if one speaks too lengthily, too much, it brings sin. One should speak more briefly, more to the point.

3) "I found nothing better for the body than silence" – even for the body:

Even for bodily needs – where one does need to speak – silence is better than speaking. The body has needs that require speech, but even there silence is better. This is "the greatest novelty possible" – because for the soul one doesn't necessarily need to speak, but for the body one often does. And not only regarding ordinary matters, even regarding words of Torah this applies.

4) Why does the Rambam bring the name "Rav, the student of Rabbenu Hakadosh"?

The Rambam almost never brings names in this work – he always says "the early Sages said" anonymously. Suddenly he brings "Rav, the student of Rabbenu Hakadosh"? This is because the Rambam loves to speak about Rabbenu Hakadosh (Rabbi Yehuda Hanasi, the compiler of the Mishnah), and therefore he brings Rav's lineage to Rabbenu Hakadosh. About Rav it states clearly in the Gemara "that he never engaged in idle conversation all his days," while about Rabbenu Hakadosh himself one perhaps could not say this, because he had to deal with Antoninus and with many worldly matters. Although Rabbenu Hakadosh's holiness is seen in his language of the Mishnah, the proof from Rav is clearer.

5) Silence is a trait where one should go "a bit more to one side" – not "to the extreme":

After the Rambam dealt with pride and anger (where one must go all the way to one extreme), he moves on to things where one should go a bit more to one side and make fences and safeguards, but not all the way. Silence is one of these.

---

b) Words of Torah and Words of Wisdom – Few Words Containing Much

Rambam's words: "Vechen bedivrei Torah ubedivrei chochmah, yihyu divrei hachacham me'atim ve'inyaneihem merubim." ("And similarly regarding words of Torah and words of wisdom, the words of the wise man should be few and their content abundant.")

Simple meaning: Even in Torah and wisdom, one should speak few words with much content – "few words containing much" (mu'at hamachzik es hamerubeh).

Novel Insights:

1) The Rambam himself is "ne'eh doresh vene'eh mekayem" (practices what he preaches): He has a concise language, a beautiful language. He follows the style of Rabbenu Hakadosh, the author of the Mishnah, who also had a very concise language.

2) "A person should always teach his students in a concise manner": The Rambam brings the principle that one should teach students in a concise manner. This doesn't mean one should teach less – rather, one should put more content into fewer words. In education, this is a powerful thing: a person might think he needs to spread everything out so students will understand, but perhaps they will eventually understand more when one packs in a lot and they need to struggle a bit. Today's books and lecturers often assume their readers/listeners are "dumb" and everything needs to be spread out – but the Rambam's approach is the opposite.

---

c) Foolishness – Many Words with Little Content

Rambam's words: "Aval im hayu hadevarim merubim veha'inyan mu'at, harei zu sachlos. Vehu she'amru 'ki va hachalom berov inyan vekol kesil berov devarim'." ("But if the words are many and the content is little, this is foolishness. And this is what they said: 'For a dream comes with much activity, and a fool's voice with many words.'")

Novel Insights:

1) "Density" of wisdom: One can understand this through a parable of "density" of content. If a person has one hundred wisdoms in one hundred words – each word has one wisdom. If he has two hundred words for one hundred wisdoms – each word is only half as wise, because many words are just "fillers" without content. The foolishness shows itself in the low ratio of wisdom to words.

---

d) A Fence for Wisdom Is Silence

Rambam's words: "Seyag lachochmah shesikah." ("A fence for wisdom is silence.")

Novel Insights:

1) Two interpretations of "fence" (seyag): "Seyag" means a barrier – silence protects his wisdom (like "make a fence for the Torah"). But "seyag" also means going beyond the strict law – doing more than necessary in order to protect.

---

e) Do Not Rush to Answer

Rambam's words: "Lefichach lo yemaher lehashiv." ("Therefore he should not rush to answer.")

Novel Insights:

1) The distinction between rushing and deliberating: A person who rushes to answer thinks: "Let me answer; if the answer isn't good, I'll give another one, I'll give five answers." But a wise man knows: "I will give one answer, and that answer will be the right one, because I have thought it through very well." The "fool's voice with many words" is the one who gives many answers; the wise man gives one answer.

2) One thing leads to another: When a person rushes to speak, he then needs to explain himself better, retract, twist back and forth. But a person who thinks very carefully – "few words and much content" – will only say the right thing.

---

f) Teaching Students Gently – Without Shouting, Without Lengthy Language

Rambam's words: "Melamed es talmidav benachas, belo tze'akah, belo arichut lashon." ("He teaches his students gently, without shouting, without lengthy language.")

Simple meaning: A teacher should teach with calmness, not shout, without lengthy language.

Novel Insights:

1) Shouting comes from lack of clarity: Often shouting comes from the fact that a person doesn't know well what he wants to say. He becomes "frustrated" – why don't they understand him – and he needs to shout. As they say: at a "weak point" he shouts louder. But if you know what you want to say, you speak clearly.

2) One thing leads to another: If a person speaks without deliberating, people don't understand him as well, he needs to explain himself better, he needs to shout. But if he thinks very carefully about his words and says strong, clear words, he can speak gently, with calmness.

3) Proof from King Solomon: "Divrei chachamim benachas nishma'im" ("The words of the wise are heard in quietness") – when wise men speak calmly, then they are heard. They are not heard because they shout, but because their words are clear.

[Note:] The Rambam is speaking here about proper conduct for Torah scholars who teach Torah. Later in Hilchos De'os he has a special chapter about Torah scholars.

---

g) Flattery, Deception, and Inner-Outer Consistency (Tocho Kebaro)
"He Should Not Conduct Himself with Smooth and Enticing Words"

Rambam's words: "Velo yinhog atzmo bedivrei chalakos ufitui. Lo yihyeh ba'al alilah uva'al tarmis." ("And he should not conduct himself with smooth and enticing words. He should not be a person of scheming and deceit.")

Simple meaning: A person should not conduct himself with slippery, flattering words. He should not be a person who pretends, who talks his way in, who has a false agenda.

Novel Insights:

1) "Chalakos" – slipperiness: The word "chalakos" is a term of slipperiness – "derech chalaklakos" – like "slippery." One slides down, one says all sorts of nice things, one is always a "salesperson." When one needs to sell things, one may sometimes be a salesperson, but one must not be a salesperson one's entire life – always trying to flatter and make a good impression.

2) Parable to ChatGPT: There is a type of person who speaks in an exaggerated manner – like ChatGPT which tells you what you want to hear.

"Inner-Outer Consistency – One Should Not Be One Way in Speech and Another in Heart"

Rambam's words: "Velo sihyeh echad bapeh ve'echad balev. Ela tocho kebaro, ve'inyan shebalev yihyeh hadavar shebapeh." ("And one should not be one way in speech and another in heart. Rather, his inside should be like his outside, and the matter in the heart should be the thing expressed by the mouth.")

Simple meaning: A person must not be one way in his heart and another way in his mouth. He must be inside as he is outside.

Novel Insights:

1) The direction of "tocho kebaro" (his inside like his outside): The Rambam doesn't say he should be outside as he is inside – because then there would be trouble (one would have to express every negative thought). Rather the opposite: he should speak nicely to people, but he should actually try to think well of people. If you consider someone a fool and don't tell him – that is certainly a wicked thing. Rather, work on it: speak nicely, but work so that you actually think well of him.

2) Connection to revenge/bearing a grudge (nekimah/netirah): The Rambam previously taught regarding revenge and bearing grudges that a person should be open with people, he should tell people what he truly thinks ("o charef tacharef oso" – "either rebuke him"). This aligns with the principle of tocho kebaro.

3) "A man of truth" doesn't mean saying everything: A "man of truth" (ish emes) means: everything he says, he means. This also relates to speaking little: even things you hold, you don't say everything – but what you do say, you mean.

4) The terms "inyan" and "davar" in the Rambam: "Ve'inyan shebalev yihyeh hadavar shebapeh" – "inyan" in the Rambam always means the meaning, the intent, the content – what you have in your heart. "Davar" means the act of speech – what comes out of the mouth. The Rambam uses the term "inyan" consistently in this sense.

Deceiving Others (Geneivas Da'as) – Even a Non-Jew's Mind

Rambam's words: "Ve'asur lignov da'as haberiyos, va'afilu da'as hagoy." ("And it is forbidden to deceive people, even a non-Jew.")

Simple meaning: One may not deceive people with flattering words – not even a non-Jew.

Novel Insights:

1) What does "geneivas da'as" (stealing someone's mind) mean? Theft (geneivah) is different from robbery (gezeilah) – with theft, one doesn't grab from someone, but one hides something that belongs to him. With geneivas da'as: when you speak with someone, "you owe that person" to be open with him. When you hide from him something you could tell him – you hide from him the "full story" – that is theft. The other person has a right to see the full story and make his own decision.

2) Parable – best friend: A person deals with another person according to how close he is to him. When you say: "Look, I'm not your best friend, but I'm a good acquaintance, and I'm asking you a favor" – that is honest. But when you say: "You are my best, best friend, so come to my wedding" – you have stolen from him, you haven't let him make his decision based on the full reality. Sometimes one actually does become a best friend through acting that way so much – and eventually "tocho kebaro" (the inside matches the outside).

Examples of Geneivas Da'as

Rambam's words:

- "Lo yimkor legoy besar neveilah bichlal shechutah" – One may not sell a non-Jew meat from an animal that died on its own (neveilah) as if it were properly slaughtered (shechutah) meat. For the non-Jew there is essentially no difference, but for you, shechutah is worth more – you are pretending you are selling him your "best meat."

- "Velo yimkor lo min'al shel meisah bimkom min'al shel shechutah" – One should not sell shoes made from a dead animal's hide as shoes from a properly slaughtered animal's hide.

- "Velo yishlachenu bechavit sheyi'uro ela im ken hodi'o she'ein bah ela kach" – One should not send a barrel of wine that is not full without informing him that it only contains such-and-such amount.

Novel Insights:

1) Even for a non-Jew: The Rambam emphasizes that even for a non-Jew one may not deceive – this is a novel point.

2) Practical example – Shalosh Seudos (the third Shabbos meal): At Shalosh Seudos (the third meal), when one honors people with leading the Grace After Meals (bentching), there is sometimes a temptation: one sees that certain people didn't wash their hands for bread, so they can't lead bentching. One honors them with bentching because one knows they will decline anyway. Arguably, this is a form of geneivas da'as – one pretends to give them an honor, while knowing it isn't genuine.

"Even a Single Word of Enticement and Deception Is Forbidden"

Rambam's words: "Vechen kol kayyotzei ba'eilu, va'afilu milah achas shel pitui veshel geneivas da'as asur, ela sefas emes veruach nachon velev tahor mikol amal vehavos." ("And similarly all such things, and even a single word of enticement and deception is forbidden; rather, truthful speech and an upright spirit and a pure heart free from all scheming and corruption.")

Novel Insights:

1) Geneivas da'as is a prohibition, not merely a bad trait: The Rambam uses the term "asur" (forbidden) – this is not merely a good practice or a bad trait, but an actual transgression. Even a single word of geneivas da'as is forbidden. It may be a minor transgression, but it is a prohibition.

2) "Amal vehavos" – biblical language: The phrase "lev tahor mikol amal vehavos" is biblical language. "Amal" goes together with "havos" – it means bad thoughts, falsehood. A person should be completely truthful – truthful speech, upright spirit, pure heart.

---

Halacha 4 (Continued) – Joy: The Middle Path

Rambam's words: "Lo yehei adam ba'al sechok vehisul, velo atzev ve'onen, ela same'ach." ("A person should not be one who laughs and jests excessively, nor sad and mournful, but joyful.") And: "Kach amru chachamim: sechok vekalus rosh margilin le'ervah." ("Thus the Sages said: laughter and frivolity accustom a person to immorality.") And: "Vetzivu shelo yehei adam parutz bisechok, velo atzev umis'abel, ela mekabel es kol ha'adam besever panim yafos." ("And they commanded that a person should not be unrestrained in laughter, nor sad and mourning, but should receive every person with a pleasant countenance.")

Simple meaning: A person should not be a jester who laughs excessively, nor sad – but good-natured, joyful, and receiving every person with a cheerful face.

Novel Insights:

1) Why is laughter bad – it leads to transgression: The Rambam brings the reason "laughter and frivolity accustom a person to immorality" – it's not because laughter itself is a transgression, but because it leads to transgression.

2) "A pleasant countenance" must not contain any flattery: The Rambam says one should "receive every person with a pleasant countenance" – but this must not contain a drop of flattery. This is difficult, because flattery is "capable" (of being mixed in), but ultimately one must be joyful and truthful simultaneously.

---

Halacha 4 (Continued) – Money: A Broad Soul Versus a Good Eye

Rambam's words: "Vechen lo yehei ba'al nefesh rechavah nivhal lehon, velo atzel uvitlan mimelachah, ela ish chayil, ba'al ayin tovah, veyima'et esek veya'asok baTorah, ve'af al pi shechelko yismach bo." ("And similarly, he should not be one with a broad appetite who is frantic for wealth, nor lazy and idle from work, but a man of valor, with a good eye, and he should minimize his business dealings and engage in Torah, and even though his portion is small, he should rejoice in it.")

Simple meaning: A person should not be "frantic for wealth" – running after money like crazy – nor lazy and idle. He should be a "man of valor" with a "good eye," minimize business, and rejoice with what he has.

Novel Insights:

1) The Rambam's interpretation of "good eye" (ayin tovah) – regarding money, not being generous: The simple meaning is that "ayin tovah" means being generous to others – not being jealous. But the Rambam here learns it regarding oneself and money: "ayin tovah" means that a person assesses how much money he needs to have, and he is satisfied with that. It is the opposite of "nefesh rechavah" – which means he chases money without limit, he doesn't know how much he wants to have.

2) "Nivhal lehon" – he is driven, he can't sleep: The phrase "nivhal lehon" is interpreted to mean he is so driven for money that he can't sleep, he must have a million dollars. It's not merely that he wants money, but that he is consumed by it.

3) "His portion, he should rejoice in it" – two meanings: The term "chelko" can mean: (1) the little bit that he works – he shouldn't complain that he has to work, working is not a bad thing; (2) what he already has – "this is my portion," he should be satisfied with his share. The second meaning is more logical – "chelko" is a term for "this is my portion."

---

Halacha 4 (End) – Quarreling, Jealousy, Desire, Honor

Rambam's words: "Lo yehei ba'al ketatah, velo ba'al kin'ah, velo ba'al ta'avah, velo rodef achar hakavod." ("He should not be quarrelsome, nor jealous, nor lustful, nor a pursuer of honor.") And: "Hakin'ah vehata'avah vehakavod motzi'in es ha'adam min ha'olam." ("Jealousy, desire, and honor remove a person from the world.")

Simple meaning: A person should not be a quarreler, a jealous person, a lustful person, or a pursuer of honor. All things should be in the middle path.

Novel Insights:

1) The term "ba'al" – not the action, but the type of person: The Rambam's language consistently uses "ba'al" – ba'al sechok, ba'al kin'ah, ba'al ta'avah. It doesn't mean one may not do an action, but that one should not be that type of person – "not the action (ma'aseh), but the kind of person (type of person)."

2) "Remove a person from the world" – the Rambam's interpretation: The Rambam in his Commentary on the Mishnah teaches that "olam" (world) can mean the social world – a person with bad character traits gets pushed out of society, because he is jealous, he needs everything for himself. Rashi says it means both – the social world and the World to Come, because he has bad traits, he learns nothing, he thinks only of jealousy.

3) These are not transgressions, but bad traits that bring transgressions: Being a jester, a jealous person, a lustful person – these are not transgressions in themselves. But it is a bad type of person to be, because "they remove a person from the world" – it brings all sorts of bad things.

4) With these last topics, the Rambam returns to the middle path: With jealousy, desire, and honor, one sees that the Rambam returns to the middle path, even though earlier (with anger and pride) he said one must go to an extreme. This shows that in general, the middle path is the main principle, only with specific things (anger, pride, speech) must one go further.

---

In Summary – The Summary of Chapter 2

Rambam's words: "Kelalo shel davar: yelech bemidah beinonis shebekol de'ah vede'ah, ad sheyihyu kol de'osav mechuvanos ba'emtza'is, hu sheShlomo amar 'bechol derachecha da'eihu'." ("The general principle: he should walk in the moderate measure of each and every trait, until all his traits are directed toward the middle, as Solomon said: 'In all your ways, know Him.'")

Novel Insights:

1) The difficulty of this chapter – the Rambam departs and returns: The chapter is "quite difficult" because the Rambam departs from the moderate measure (with anger, pride) to matters where one must go to an extreme, but then he returns to the moderate measure. The general rule remains: the middle path is the main principle, only with specific things must one go further.

2) The Lechem Mishneh's question – a contradiction between Chapter 1 and Chapter 2: The Lechem Mishneh asks: in Chapter 1 it states explicitly that the mitzvah is to walk in the middle path even regarding humility (pride/anger). But in Chapter 2 the Rambam says that with anger and pride one must go to the extreme. How does this reconcile?

Answer: When a person does it by way of repentance (teshuva) – he is working on himself – the meaning is that he remembers that the ultimate goal is to be on the middle path, only he is in the middle of working toward it. He goes to the extreme because he is still in the middle of the process, not because that is the goal. The goal remains the middle path, but the way to get there is by going to the extreme.

3) Moses our teacher – the greatest person and humility: Moses our teacher – the greatest person, and yet "more humble than any person." This shows that one can be the greatest and still have humility.

4) The Rambam's priorities in this chapter: The Rambam included in this chapter:

- Speech – not speaking too much, not being a flatterer, not deceiving others

- Pride/Anger – going to the extreme of humility

- Joy, Money, Jealousy, Desire, Honor – the middle path

For more elaboration, one should study the Rambam's Shemonah Perakim (Eight Chapters), where he expounds at greater length on the same topics.


📝 Full Transcript

Rambam, Hilkhot De'ot Chapter 2 – The Parable of the Physically Ill and the Healing of Spiritual Ailments

Introduction: Structure of Chapter 1 and Chapter 2

Shimon: We are in the second chapter of Hilkhot De'ot in Sefer HaMada of the Rambam. This is a continuation of the previous chapter. In the first chapter, the Rambam said that there is a correct path – the straight path (derekh hayashar), the path of God (derekh Hashem) – and that is the middle path (derekh hamamutza). He said that in every character trait (middah) there are extreme ways of doing it, and the extreme is not good. The extreme, for example, means someone who pours out all his money; the other extreme means someone who is stingy and holds onto all his money; and the middle path means when one knows how to use money in the proper way. And so with various examples that the Rambam discussed.

In this chapter, the Rambam is going to continue with this – why indeed is this so difficult? Why aren't people, why don't people see the middle path? Everyone would want to be good, everyone would want to have good habits. So here the Rambam is going to address: What is wrong? Why don't people have the good taste to know what the correct path is and to do it? Why doesn't one follow the good path?

---

Discussion: The Analytical Approach of Chapter 1 and Chapter 2 – Ideal and After-the-Fact in Character Traits

Yitzchak: Yes, more or less. We could add a bit, let's say – I want to think of a way we can give the structure of these two chapters more in an analytical, scholarly style, and say as follows: In every area of halakhah (Jewish law) there is the primary law, how things should ideally be – for example, the tithe (ma'aser) should ideally be such and such. Then one sees many laws that deal with what happens after the fact (bedi'avad), if it didn't work out, if there's an issue, there are all kinds of detailed laws. It's not exactly the same, but it could be that one can understand that in the first chapter, the Rambam gave what is essentially the correct path. Now it's essentially the pathways of repentance (darkhei hateshuvah). We already made a note last week that darkhei hateshuvah is a very basic part of character traits (middot), because all people have imperfect character traits.

So now he's going into detailed laws, but these detailed laws are critical, because one doesn't always start from the correct starting point, or a person isn't perfect, or he's clever but he's not perfect. So consequently, he's going to bring in laws that fit for that part, for the healing component.

Shimon: So you're saying that the previous chapter is when the world would be as it should be – as the saying goes, "if the world were ideal" – everyone would immediately see that one should follow the middle path. Now the Rambam is going to address why the world isn't ideal. What happens, right?

Yitzchak: Yes, and also the specific advice. There is, as we'll see later with the healing of the body – when according to Jewish practice a person should eat such and such. But once a person is already sick, he can no longer do that, he needs to do other things. So since such a person is sick, he needs to do differently from what would ideally be correct in the world, in order for things to be right, and other things.

Shimon: And he's saying it's like a remedy for when the previous approach didn't work out, when the situation has become somewhat damaged – how can one still fix it.

---

Halakhah 1 – The Parable of the Physically Ill

Shimon: The Rambam says, he begins with a parable. The Rambam says as follows: In general, regarding the body there is a phenomenon, a kind of thing, that there are people who are sick, and their "taste buds have gone bad" – "they perceive bitter as sweet and sweet as bitter" (ta'am hamar matok u'matok mar). Things that are truly sweet for other people are bitter for them, and what is bitter for other people is sweet for them.

And there is an even more severe case, when "there are among the sick those who crave and desire foods that are not fit for eating" (yesh min hacholim mi shemit'aveh veyit'aveh le'ma'akhalot she'einan re'uyot la'akhilah) – sick people whose sense of food is so damaged that they crave and are accustomed to eating foods that are entirely unfit for consumption, "such as earth and charcoal" (kegon he'afar vehapaḥam) – they eat dirt and charcoal, they eat sand and ash – "and they hate good foods" (veyisne'u hama'akhalot hatovot), and they despise good foods, "such as bread and meat" (kegon hapat vehabasar) – bread and meat – "all according to the severity of the illness" (hakol lefi rov haḥoli). According to how severe the illness is, they choose to eat the bad things, they crave to eat bad things.

Yitzchak: You once said, R' Yitzchak, that there is a certain illness where people have a certain deficiency, and because of that they seek... There is such a reality, people aren't aware of why they seek it. They perhaps have a deficiency in... they're lacking minerals, and because of that they eat all sorts of foods. So it just points to some illness, yes?

Shimon: Yes, but I think that in general, the truth is there are such illnesses. It could even be that it comes with every illness – you know that appetite is generally diminished; when a person is sick, he doesn't have a proper appetite.

---

Digression: Connection to Shemonah Perakim and Moreh Nevukhim – The Root of Bad Character Traits is a "Taste Problem"

Shimon: But I also think, I mean that this was discussed in the shiurim on Shemonah Perakim (Eight Chapters) regarding this. That chapter – yes, they say that Moreh Nevukhim (Guide for the Perplexed) is the Gemara of "this is the Torah of man" (lazot torat ha'adam). Apparently the Gemara of these chapters is not Shemonah Perakim, that's not a Gemara. But I want to discuss the topics there a bit.

There it was explained, the understanding is that a large part of what a character trait consists of – one asks why indeed is a person not good? Basically because he doesn't want to want. Even when he knows, he asks and holds that it's good to be the kind of person that one knows is not good – but still he feels that it's good. So his feeling contradicts his intellectual knowledge (da'at). Because da'at means character traits (middot). Or when a person knows the truth, his feeling is a contradiction – he feels that it's good, but he knows that it's not good. So this is very similar to the physically ill person, who knows that it's not appropriate to eat, but he feels drawn to it.

---

Halakhah 1 (continued) – The Analogue: Spiritually Ill People

Shimon: Good. Or a person whose illness is that he spends all his money – he doesn't know that he's at the extreme, he's doing wrong, he's accustomed to it, that's what draws him, he has an attraction to it – just as the person has an attraction to eating bad things.

The Rambam says, "similarly, people whose souls are sick" (ken bnei adam asher nafshosam ḥolot) – the parable was about a sick body, he says, when the soul (nefesh) is sick, meaning the spiritual part of the person, this is an illness of character traits – "they crave and love bad attitudes" (mit'avin ve'ohavim hade'ot hara'ot), they crave, they love the bad habits, the bad character traits, "and they hate the good path" (veson'im haderekh hatovah), they despise the good path, "and they are lazy to walk in it" (umit'atzlin lalekhet bah), it's hard for them to go on that path because they don't crave it, they don't love it, "and it is very burdensome for them because of their illness" (veyikhbad aleihem me'od lefi ḥolyam) – because they are sick, they don't know that they are sick, that their taste is very bad. They keep choosing, they keep doing the wrong things, but they think that these are the good things.

---

Digression: Moreh Nevukhim – Is the Torah Difficult or Easy?

Shimon: I remember what is mentioned with this language in Moreh Nevukhim – there's a place where the Rambam speaks to people about whether the Torah is good or bad.

No, sorry, it's certainly good. Is the Torah easy or difficult? I would have said that being a good person who follows the Torah is difficult. The Rambam says: No, the Torah is easy. Oh, sometimes there's a person for whom it's difficult? He says: Yes. There is, for example, someone who is a serial killer – for him it's very hard to restrain himself from killing. That doesn't yet make him [exempt], but it's very hard for him. You are sick; for you it's hard because you are a sick person whose illness leads you to murder, God forbid. But for a normal person, it's not hard to refrain from murder.

He says, the Rambam asks: Truly, every character trait where it's hard for you to restrain yourself – you have a small illness, there is something wrong with you, and that needs a remedy.

---

Halakhah 1 (continued) – Verses as Proofs

Shimon: The Rambam says that the parable is from what the prophet Isaiah says: "Woe to those who call evil good and good evil" (hoy ha'omrim lara tov velatov ra) – people are confused, and about bad they say it's good, and about good they say it's bad. "Who put darkness for light and light for darkness" (samim ḥoshekh la'or ve'or laḥoshekh) – about darkness they say it's light, and about light, darkness. "Who put bitter for sweet and sweet for bitter" (samim mar lematok umatok lemar) – about sweet things they say it's bitter, and about bitter things that it's sweet.

About them, King Solomon says in Proverbs (Mishlei): "Those who abandon upright paths to walk in the ways of darkness" (ozvei orḥot yosher lalekhet bedarkhei ḥoshekh) – not because they don't want to go on the good and bright path, but because they don't know – they think that the darkness is good.

---

What is the Remedy for the Spiritually Ill – The Healing

Shimon: It's a big problem that the path of the commandments (derekh hamitzvot) is the good path, but the person doesn't see that it's the good path. What does one do?

The Rambam says: "What is the remedy for the spiritually ill?" (mah takkanat ḥolei hanefashot?) How does one heal the spiritual illness? How does one fix it so that they should begin walking on the path of the commandments?

The Rambam says: "They should go to the wise men" (yelkhu etzel haḥakhamim) – these people should humble themselves, they should see that they need guidance, and they should go to the wise men – "who are the healers of souls" (shehem rof'ei hanefashot). The work of the wise men is this: to heal the souls. "And they shall heal their illness through the attitudes that they teach them" (veyirap'u ḥolyam bade'ot shemelam'dim otam) – they should heal the illness of the person, the confusion of the person – the fact that he holds that being angry is bad, the fact that he has a taste for bad things – one should heal this through character traits, through teaching the character traits over a long period of time, encouraging over a very long period of time.

---

Discussion: What Does "Attitudes That They Teach Them" Mean – Intellectual Explanation or Practical Education?

Shimon: Or... how does it mean explaining, or is he not specifically talking here about explaining? It looks somewhat like habituating, yes?

Yitzchak: Someone tells me that according to the Lev Re'eder's writings, "melamed" (teaches) here means from the root of... melamed avukel... like a... from the language of habituation (hergel), not from the meaning of teaching. Because from what I understand, in any case, the next piece here apparently does speak about – someone whose opinion, his knowledge, what goes with it and what doesn't.

But generally, the healing of the spiritually ill, we're not talking about someone – just as in the parable of the physical healing, we're talking about someone who actually holds that it's good to eat sand. Someone who holds that it's good to eat sand – I don't know what kind of rabbinical talk you can give him. We're talking about someone who knows, he sees that all other people don't eat that, and it seems that something isn't right with him, but still he's drawn to it.

The healing of the soul here is not talk therapy where you tell him and explain. We're talking here about education (ḥinukh), about training. One does with children – one keeps telling such a person, do this, do that, one keeps reminding. Because when the person has done it many times, he has already begun to develop a good taste for it.

Shimon: Yes, "healers of souls" (rof'ei nefashot) literally means a wise person. When he says "wise men" (ḥakhamim) who are "healers of souls" – he doesn't mean certain wise men whose job is healing souls. Wisdom (ḥokhmah) here is practical wisdom, but wisdom in life is to be a good person.

For the Rambam, regarding the sick person – here it means a person who is entirely in a state of illness. If not, it doesn't apply to him. He's not talking here about someone who has a psychological problem, who one wouldn't go and tell him. And one needs to habituate him, to channel the flow toward the proper path. Because a person does what he loves, and how does he come to love it? From doing it multiple times – just as they learned earlier: go multiple times on this path, and it will make this become his path.

So the way is: there should be a good educator (meḥanekh), and the educator should keep telling him – remember, do again what we discussed, do it, do it – until he, by doing it multiple times, has seen that this is the path. He will stop thinking that evil is good, he will see the clarity.

---

"Those Who Recognize Their Bad Traits" – Those Who Know but Don't Act

Shimon: The Rambam says, and even more so here – the people who have a big problem: "Those who recognize their bad traits" (hamakirin bede'ot hara'ot shelahem). There are people who have an even bigger problem – they know that what they're doing is something that could benefit from education, but they don't go to the educator to be healed, they don't go to the wise man to be healed.

About this, Solomon said: "Fools despise discipline" (musar evilim bazu). Fools, simpletons, are those who despise musar (moral instruction). Musar means this.

Rambam, Hilkhot De'ot Chapter 2 (continued) – Healing Character Traits Through Habituation and the Path to the Middle Way

---

The Role of Education and Habituation – "Until He Returns Him to the Good Path"

Speaker 1: But what I mean is, what the Rambam is saying here is: it won't help to tell him once, it won't help to just tell him, rather one needs to habituate him, "until he returns him to the good path" (ad sheyaḥazirehu laderekh hatov). Because a person does what he loves, and how does he come to love it? From doing it multiple times. Just as they learned earlier – go multiple times on this path, and it will make this become his path.

So the way is to have a good educator (meḥanekh), and the educator should keep telling him: "Remember, do again what we discussed, do it, do it." And until he does it multiple times, he will see that this is the path – he will stop thinking that evil is good.

---

"Those Who Recognize Their Bad Traits" – The One Who Doesn't Go to the Wise Man

Speaker 1: The Rambam says, and here I take the people who have a big problem: "Those who recognize their bad traits" (makirin bede'ot hara'ot shelahem) – there are people who have an even bigger problem. They know that what they're doing is something that could benefit from education, but they don't go to the educator to be healed, they don't go to the wise man to be healed. "About them Solomon said: 'Fools despise discipline'" (aleihem amar Shlomo: "evilim buzei musar") – fools, simpletons, are those who despise musar. Musar means this – that one keeps educating him and exhorting him to do the right thing, but fools have no remedy.

He says: "What is their remedy?" (mai takanto?) There is a remedy, but for them no remedy is stated, because they don't accept the remedy. The Rambam has no advice simply for those who don't want to go to the wise men.

Insight: To Whom is the Rambam Speaking?

Speaker 1: I think this means to say – someone who reads this book, he already has a bit of advice: he should go to a wise man. Because for this purpose he wrote the book, he strengthened him. He means to say that it's very important to go to the wise man, because they have no other way. He doesn't mean to talk about someone who isn't present – just as with the previous parable about the child, the Lubavitcher Rebbe said he doesn't exist, and he's not talking about him.

---

Discussion: Why Does He Specifically Say "Those Who Recognize Their Bad Traits"?

Speaker 1: But it's interesting – why about these people does he say "those who recognize their bad traits" (makirin bede'ot hara'ot shelahem)? There could also now be people who don't recognize it, but they also don't go to any wise man, someone like the previous case. That one is even worse.

Speaker 2: So that's also – I saw that he also meant that this is speaking about someone who actually thinks he's right as well.

Speaker 1: No, this is speaking once, apparently about someone who knows, he recognizes it, but he doesn't go to the wise man, he doesn't do the... It's a hard thing, after all; he says, "I want to educate myself."

Speaker 2: No, it's interesting, because usually the reason for not going to a wise man is because one thinks that one is fine.

Speaker 1: But that's a bit of an insight about a person – he knows that it's bad, but why is he willing to let the comfort zone be so overwhelmingly strong? What? I mean that most people, if we're already talking about all these discussions, most people think it's normal to love bad things.

Insight: A Second Reading of "Those Who Recognize Their Bad Traits"

Speaker 2: No, but here we're not talking about that; we're talking about a person who recognizes that his way is bad.

Speaker 1: Right, but it's written in the context of evil inclinations (netiyot hara). The Rambam holds that if someone has an evil inclination, something is wrong with him, right? Why should you love being... Most people don't realize that they have a problem, and they don't realize that there's a solution for it. They think that's just the way things are.

It could be that they didn't learn it so well and weren't familiar with the bad opinions as one might think. People are such that they are stuck with their bad opinions – they recognize that this is the correct one. Not that the opinions are bad, not that they recognize that their opinion is bad, but rather they believe in their opinions.

Speaker 2: No? They are familiar with their opinions, they do hold strongly to their opinions.

Speaker 1: I would interpret that part as follows. And this is apparently the more common reason why a person wouldn't go to a wise man (chakham) – because he thinks he's fine.

Speaker 2: No, but the other one means... I'm afraid that such a statement doesn't appear in the Rambam at all from...

Speaker 1: But it's a verse, it's a verse. He says there, he brings the verse.

Speaker 2: What does the verse say?

Speaker 1: I think you're right, but what does the verse say? "Ki musar avicha" ("For the discipline of your father") and the verse?

I mean yes, the Rambam doesn't hold that one suffers, he doesn't hold that one gets better. And he wants to bring out that it's a specific type of problem that he doesn't go to a doctor.

The Parable of Physical Illness

Speaker 1: There are also people with physical illnesses who consider themselves smarter than the doctors and they don't go. Why? Because it's not simply a natural tendency – he doesn't go to the doctor. Such a thing exists.

---

"And What Is Their Cure?" – To Whom Is the Rambam Speaking?

Speaker 2: Yes. The Rambam says: "V'cheitzad hi refuasam? V'eich yirpa'u?" ("And what is their cure? And how shall they be healed?") It was asked earlier – to whom is he speaking here? To the patient or to the doctor?

Speaker 1: No.

Speaker 2: And one sees that this is apparently a question on the entire Rambam, because the entire Rambam is decided laws (halakhos pesukos), and it's not clear if one can issue rulings on these decided laws. This was discussed at length in another shiur.

But it's clear, basically clear, that the intention was to issue rulings on the decided laws in these halakhos. It's truly a question, because I mean, for example, you go to a doctor, a new doctor, he tells you in advance what his method will be. And the person who has already admitted that he's not on the good path – okay, he should just know.

He's speaking to both – he's saying what the method is, how you will work, how the doctor will work with the patient.

---

The Mechanism of Healing: Going to the Opposite Extreme

Example 1: A Hot-Tempered Person – Anger

Speaker 2: "Mi shehu ba'al cheimah" – someone who is extremely hot-tempered – cheimah is another expression for anger – "omrim lo l'hanhig atzmo she'im hukah v'kullal lo yargish klal" ("they tell him to conduct himself so that if he is struck or cursed, he should not feel anything at all").

What the Rambam is going to say here is that if one is not on the middle path (derech ha'emtza'is), one cannot reach the middle path through the middle path. You can't tell him – someone who is a great hothead, you can't tell him "only get angry when it's appropriate," because he's already so crooked that you need to go to the other extreme.

So the Rambam says: someone who is extremely hot-tempered, you tell him that even when someone hits him or curses him – which is normally, as we learned in the previous chapter, when a person should become angry, that's what anger was created for – but him you tell that even then "lo yargish klal" – he shouldn't... he should act as if he doesn't feel anything, because you obviously can't tell him not to know. "Lo yargish klal" – he should act like someone who doesn't feel anything at all.

"V'yeilech b'derech zu z'man merubah ad she'tei'aker ha'cheimah mi'libo" – until the anger will actually be uprooted from his heart.

Discussion: What Does "Until the Anger Is Uprooted" Mean?

Speaker 1: And he continues, he says that the goal is indeed to uproot the anger from you, and then to bring you back to anger at some point. One needs to see – perhaps this isn't so simple.

Speaker 2: When you uproot the anger, it means the extreme anger, or there is a method to create the other extreme and afterward bring him back to the middle.

Precision: What Does "Ba'al Cheimah" Mean?

Speaker 1: One needs to see – ba'al cheimah, what does the expression ba'al cheimah mean? Is a ba'al cheimah a person who is extreme?

Speaker 2: Yes, ba'al cheimah. Ba'al cheimah in the Rambam was the term for someone who is extreme. "Lo y'hei ba'al cheimah no'ach lich'os" – no'ach lich'os (easily angered) is not the same as a ba'al cheimah.

Speaker 1: He says, one is going to make oneself difficult. One is going to be a ba'al cheimah, one is going to show that one is a ba'al cheimah – "chamas ha'melech" (the king's wrath). A moderate person is not a ba'al cheimah, he's a ka'asan, he's a ko'eis (one who gets angry).

Discussion: What Does "Lo Yargish" Mean – Feelings or Actions?

Speaker 2: Here the language says "mishelo yargish". He says that the feeling shouldn't be there.

Speaker 1: Okay.

---

Example 2: Haughty Heart – Pride

Speaker 2: Further. "U'mahu govah lev?" Someone who is extremely prideful – govah lev, a high heart, I don't know exactly what the metaphor is for a prideful person.

Speaker 1: Someone who is prideful, you said earlier, yes. "Govah lev v'yoser" – this is what shfal ru'ach (lowly of spirit) is, and this is what shfal ru'ach is.

Speaker 2: Okay, back. Yes, what do they do? Someone who is extremely prideful – "yarchik atzmo b'vizayon harbeh" (he should distance himself through much degradation). To bring him back to the middle path, it's not enough to make him not be a great ba'al ga'avah (prideful person), rather he should be the complete opposite of a ba'al ga'avah. "V'yeishev l'matah min hakol" – he shouldn't sit in the middle where he belongs, he should sit in the back. "V'yilbash biluyei s'chavos ham'vazim es lovsheihem" – he should wear rags that shame the one who wears them. "V'chayotzei bid'varim eilu ad she'yei'aker govah ha'lev mimenu" – until the haughtiness will be uprooted from him, the extreme will be uprooted.

But he says this clearly: "V'yachzor la'derech ha'emtza'is she'hi derech ha'tovah, uch'sheyachzor la'derech ha'emtza'is yeilech bah kol yamav" – once he has reached the middle path, he should remain with it forever.

Insight: The Complete Process of the Rambam

Speaker 1: This is indeed the Rambam in its completeness – that govah lev means, according to the Rambam's interpretation, too much pride; shfal ru'ach means, according to the Rambam's interpretation, too much humility; and initially he will define the middle path (derech ha'emtza'is).

The Parable of a Bent Tree

Speaker 2: The teachers who always bring up an example of a tree that's bent to one side – is that parable somewhere in the Rambam, or do you know where it comes from?

Speaker 1: Not in the Rambam. It could be in the Arizal or one of those places, but I think it's a good parable. It's some kind of introduction, we're not talking about a tree that is... I need to be precise about where the parable comes from, I'm not sure.

---

Foundational Principle: Actions Influence Feelings

Speaker 1: In general, one needs to understand how this works. Because a person who is, for example, hot-tempered, he's not going to stop getting upset, but he's going to hold himself back from reacting. And you can't go directly to his feelings – he goes directly to his actions, that he shouldn't react at all.

And over time, he actually gets less and less upset.

Speaker 2: Yes?

Speaker 1: That means, his actions will influence his feelings, and it will upset him less, and then he won't need to strain himself so much to not respond.

Insight: The Rambam Speaks of Action, Not Feeling

Speaker 1: I think that all character traits (midos) – meaning, when we speak of them – all midos have feelings attached to them, but all midos, the Rambam speaks of the action, not the feeling. I mean, that's how it is.

I mean, I'm thinking – perhaps it's not even... Sometimes when we say someone is margish (feels), do we mean to say he doesn't feel, or do we mean to say he doesn't react with the feelings?

Speaker 2: He doesn't react like someone who feels.

---

The General Rule for All Character Traits

Speaker 1: The Rambam says: "V'al kav zeh ya'aseh b'she'ar kol ha'dei'os" – along this line he should do with all other character traits. "Im hayah rachman yeser al ha'midah, y'achzer atzmo v'lo y'rachem al ba'alei chayim ad sheyachzor la'derech ha'tovah, v'hi midah beinonis shel kol dei'ah v'dei'ah." And so he will arrive.

Insight: A Person Must Remember He's in the Middle of Treatment

Speaker 2: It could be that the point here is that a person should remember that he's in the middle of treatment. As long as a person is not in a state of mind that "I'm currently in the middle of healing," he's not going to break through. When a person says: "I'm still in the middle of my period of treatment – ah, I'm being triggered by anger now, but I'm currently in a treatment period," yes?

Speaker 1: Well, it is indeed a theory, one needs to understand it better. I don't understand it so well. I don't understand so well how to work, to go to the other extreme. It's somehow not clear to me how it works. I need to study the Shemonah Perakim (Eight Chapters) deeply to understand what he means. But apparently, from a learning perspective, I can say it more easily than understand it practically, to become a better person.

---

Structural Insight: The "V'ein Tamah" – The Hidden Question

Speaker 1: But from a learning perspective, I think the introduction here came to answer a question. When we learn an entire introduction, there's always a "v'ein tamah" (don't be surprised), a hidden "v'ein tamah." No question is stated explicitly, but there is a "v'ein tamah" that the introduction addresses.

---

The Question: Humility, Pride, and the Middle Path

Speaker 1: The introduction says that the way of God is the straight path. So you'll ask – what does that mean? It says in the Torah "V'ha'ish Moshe anav me'od" ("And the man Moses was very humble"). I'll bring the proofs in a moment. Yes, I have much humility, very much – I have more than the middle path. He should be humble exactly in the middle.

Or it says "lowliness" – meaning "b'vada d'shiflus ru'ach" – or it says... We learn the sources, we learn Chazal (the Sages) and the poskim (halakhic authorities), and we find many times praises for character traits that appear very extreme. It appears almost plainly that Chazal didn't want a person to have even a little arrogance, and the conclusion of the Gemara – or at least one opinion certainly holds – that one may not have any arrogance at all.

This completely contradicts the Rambam's principle of the middle path, the...

Rambam, Laws of Character Traits, Chapter 2 – Traits Where One Must Go to the Other Extreme: Pride and Anger

---

Halakha 3: Pride – "There Are Traits in Which It Is Forbidden to Conduct Oneself in the Middle"

The Question: "Very Humble" vs. the Middle Path

Speaker 1: It says "anav me'od" (very humble), he needs to be more than the middle path. He should need to be humble exactly in the middle, yes? Or it says "me'od me'od hevei shfal ru'ach" ("be very, very lowly of spirit"), or it says... Let's learn the sources. When one learns Chazal and verses, one finds many times praises for character traits that appear very extreme. It appears almost plainly that Chazal didn't speak about being allowed to have a little pride, and the conclusion of the Gemara has at least one opinion certainly that one may not have any pride at all. This is apparently a contradiction to the Rambam's principle that the middle path is the correct path, right?

The Answer: "Perpetual Treatment" – Pride Is a Constant Illness

Speaker 1: And apparently with this foundational principle one can answer all these questions. But the Rambam already argued this in Chapter 1 of the Laws of Character Traits, that those who go to the other extreme, they are a chasid (pious person).

Speaker 2: That is midas chassidus (the measure of piety).

Speaker 1: Midas chassidus, true, true. But apparently, okay, perhaps there are indeed two answers. Or perhaps, I mean truthfully, it could be that midas chassidus is about the third group. Because the midas chassidus people are those who are constantly educating themselves, constantly healing themselves. Since a chasid knows that he is usually sick, therefore he is engaged in the aspect of treatment. One needs to understand, treatment doesn't only mean sick – this is for people who need it, yes?

Which things are we going to practice? Which things does the Rambam say one should practice in moderation? Which things? The desires to which the soul is strongly inclined, right? Anger and the like. This doesn't mean only for strange people who are prideful, right? A normal person is prideful.

Speaker 2: The desire alone already pulls toward pride.

Speaker 1: Yes. Since the chasid, because he knows that the desire pulls him, he is already like a kind of ba'al teshuvah (penitent). He already practices the extremes a bit, like a ba'al teshuvah, all the time.

Discussion: The Parable of "Temporary Treatment" – The Student with the Rebbe

Speaker 2: I was thinking that the same... I didn't understand clearly enough the topic of chassidus, that it marches in my same direction more than not. But apparently I think it has to do with the fact that a person knows this is a temporary thing. That usually when I... when a person upsets me, I get upset. But now, because I'm under a rebbe, yes? There's a time when he leaves home, he goes to the rebbe, and the rebbe educates him. Therefore, for the entire period, I'm going to act as if I don't get upset at all. I'm going to remain silent when someone upsets me. I know it's only temporary, until I can reach the middle path. The Rambam says right after that, but until one arrives back at the middle path.

And a deficiency that upsets me my whole life, why couldn't they have said...

Speaker 1: Yes. Okay, that's getting into it, that's already a ruling, one can always say that, but sometimes one meant that for the learning perspective, right? But how can they permit bad character traits? That's such a bad time, that it's frightening.

Insight: The Parallel to Hora'as Sha'ah vs. Toras Moshe

Speaker 2: Ah, just like the distinction between hora'as sha'ah (temporary ruling) and prophecy there, yes. Very beautiful.

Speaker 1: No, it really fits, because the Rambam says that "b'Toras Moshe chukim u'mishpatim tzadikim" – let me translate more finely – the Torah of Moses is what is eternally good, and there's only a hora'as sha'ah here, for a certain time one needs a certain correction.

Speaker 2: Ah, very good. It makes a lot of sense. Why should Yoel ben Pesuel make such a shalom aleichem? But through these paths the seed will come. Once you say it that far, it makes sense. It's exactly the same with you. It's not Moshe Rabbeinu who is the educator. Moshe Rabbeinu says what the truth is. But there's the educator who works with the difficult time, to heal the difficult time.

---

The Rambam's Words: "There Are Traits in Which It Is Forbidden to Conduct Oneself in the Middle"

Speaker 1: Okay, so it is. The Rambam says further, besides the path of treatment, there's something more. The Rambam says, "V'yesh dei'os" (there are traits). This is a detail of the path of treatment, but the Rambam doesn't say that.

Speaker 2: Ah, there are things where one always needs treatment like this.

Speaker 1: The topic of the path of treatment says, one must answer all those statements of Chazal that appear to go in the opposite direction. He won't complete it, that this is because people always need treatment for them.

Ah, the Rambam says: "V'yesh dei'os she'asur lo la'adam linhog bahen b'veinonis" – there are character traits, unlike what the Rambam began with, that one must go on the middle path, there are things where one may not go on the middle path – "ela yisrachek ad ha'katzeh ha'acher" – one must go all the way to the other end.

"V'hi gavhus ha'lev, she'ein ha'derech ha'tovah she'yihyeh adam anav bilvad" – it's not enough that a person is only moderately humble, it's not enough that a person is only a little humble – "ela she'yihyeh shfal ru'ach, v'sihyeh rucho nemuchah lim'od" – a person must truly go to the extreme and be lowly of spirit, with strong humility, working on strong humility.

The Explanation: Pride Always Needs Treatment

Speaker 1: And as R' Yitzchak just explained it, because pride is something that always needs – just as every person has a certain illness of pride, it means one must always fight it. There are things one only needs to fight for a period of time, but pride one must fight one's entire life, and constantly go to the other extreme.

Speaker 2: In order not to arrive at the other side. As if it's very hard to be in the middle with pride.

Speaker 1: Or he could say that even if someone will be in the middle, tomorrow he'll already fall, because the evil inclination (yetzer hara) will immediately give him a push down.

He says, therefore Moshe Rabbeinu took humility "very much" (me'od), not just humility alone. "Me'od" means more than the middle, just as he earlier called the perushim (ascetics) – they go with humility "very much."

Proofs from Chazal

Speaker 1: "Lefichach tzivu chachamim" – therefore the Sages commanded in Avos (Ethics of the Fathers): "Me'od me'od hevei shfal ru'ach" ("Be very, very lowly of spirit"). That's an extra "very much."

"Od amru" – and furthermore Chazal said: "Shekol ha'magbi'ah libo kofer ba'ikar" ("Anyone who raises his heart is as if he denies the fundamental principle"). This is another explanation for why he says the same thing.

Discussion: "Anyone Who Raises His Heart Denies the Fundamental Principle" – Two Interpretations

Speaker 1: We would have thought that "kol hamagbiha libo kofer ba'ikar" (whoever elevates his heart denies the fundamental principle) is a proof for why one should go the middle path. On the contrary, why should one go to the extreme? If heresy is something of which one may not have even a drop, if it's a denial of the fundamental principle, then that is the destruction. If I'm correct that this is the inner remedy, and the plain meaning is that the Sages made such a sharp exaggeration on the subject of pride, it's because in this matter one must go to the extreme.

Speaker 2: No, I would say exactly the opposite – that because with other things both extremes are bad, but here one extreme is so much worse than the other extreme, it's different for you to go to the other extreme than to stay in the middle.

Speaker 1: But here there is a reason why one should go with the... a person is biased toward himself (adam karov etzel atzmo)... but here one can see that since it causes...

Perhaps let us explain "shekol hamagbiha libo kofer ba'ikar" – not meaning that it causes heresy, but meaning that it explains because it's a desire. But that is the meaning in the deep Torah teachings. The simple meaning is perhaps that it causes – sometimes a person goes with his pride to the end, and he actually arrives at denial of the fundamental principle, because it is truly a contradiction to being at ease with God. As the verse states "ve'ram levavcha ve'shachachta" (and your heart will be lifted up and you will forget) – one can understand that because it leads to forgetting, therefore one must distance oneself. It's a very dangerous character trait, to allow oneself even a little.

Because they said "kol hamagbiha libo kofer ba'ikar", as it says "ve'ram levavcha" – if you have great pride – "ve'shachachta et Hashem Elokecha" – you will forget the Almighty. Therefore, since it is dangerous, one should go to the other extreme, because one must have much more fear of the extreme of pride than of the extreme of lowliness and humility.

"Amru be'shamta de'ika bei gasut ha'ruach" – the Sages say, one who has arrogance in himself should be excommunicated – ve'afilu be'miktzat – even one who has only a little arrogance.

---

Discussion: A Dispute in Gemara Sotah – An Eighth of an Eighth

Speaker 2: But if I remember correctly, this is an explicit dispute in the Gemara. The Rambam doesn't speak here – the Gemara says that a scholar should have an eighth of an eighth. Also earlier when he spoke about a scholar, he expressed himself that a scholar should have a bit of self-respect, being careful about how far his humility goes.

So, if I remember correctly, this is truly a dispute. Rav Nachman bar Yitzchak said "lo minei ve'lo miktzatei" – he should indeed not have any, because it says "to'avat Hashem kol gevah lev" (an abomination to God is every haughty heart). But Rava, if I remember correctly, said no, he needs to have an eighth of an eighth. The Gemara is in Sotah, if I remember correctly. So, you see that it is truly a dispute. The Rambam rules according to one opinion.

Speaker 1: It could be, he argues that the Rambam rules like... an eighth of an eighth is also a very small amount, it's still not the middle. Okay, one could perhaps say that this is the correct middle for this character trait.

Speaker 2: But if I remember correctly, it's simply a dispute, and the Rambam decided to rule according to one Gemara.

Note: Ashkenazim vs. Sephardim in the Ruling

Speaker 1: So you see that pride is truly devoid of any good. If someone wants to know – ah, very important – when the Ashkenazim go more with the idea that pride is truly [bad], they bring Chassidic rulings from the Rambam, they should know that in Ashkenaz they said that one brings the other opinion – Rava and Rav Chiya, a dispute in the Gemara. So, one should know that there are two communities on this matter. If someone wonders with a bit of pride, there is a distinction in this.

---

Anger – "Ve'chen ha'ka'as, de'ah ra'ah hi ad me'od"

Speaker 1: So, when he finished the path of remedy, the Rambam continues: "Ve'chen ha'ka'as" (and similarly anger). He listed pride where one must go to the extreme of humility, and he says the same about anger: "de'ah ra'ah hi ad me'od" (it is an extremely bad trait). Here he doesn't call it an illness, here he is already speaking about anger, which we previously held that anger is more of the middle-path type. No, he says, even a little anger is "de'ah ra'ah hi ad me'od, ve'ra'ui lo la'adam she'yitrachek mimenu ad ha'katzeh ha'acher" – he should go to the other end of minimal anger – "ve'yilamed atzmo shelo yich'as afilu al davar she'ra'ui lich'os alav" – even something that it's appropriate to be angry about, a person should train himself and not become angry.

Speaker 2: "Ra'ui" in the true sense, not "ra'ui" as the Derech Mitzvosecha says in chapter one.

When Should One Show Anger? – The Act of Anger

Speaker 1: Now he goes into the idea that regarding anger he says a very beautiful teaching. He addresses the case of yes – if you say there are things where anger is appropriate, which is forbidden, he says: That is to say, when does one need to show anger? When one wants people to throw a fear on those around them, that this must not be done.

That is to say, for example – when Dasan and Aviram came to the entrance of the Tent of Meeting, Aharon is a leader of the community, he thinks about how he will face his world tomorrow since this is a great sin, this is not done. He goes to present himself in anger – "ve'rotzeh lachazor lahem kedei she'yachzeru le'mutav" – he wants to be in anger so they should return to the good path, so they should stop committing the sin, and he should not actually become angry, because he said that anger is a bad trait.

"Yir'eh et atzmo bifneihem she'ko'es kedei le'ha'anisham" – he should appear before them as if he is angry in order to punish them – he should play the anger, he should control his anger.

Insight: The Difference Between "Anger Controls You" and "You Control Anger"

Speaker 2: You can say he should not let the anger control him, he should control the anger, he should use an act of anger in order to punish them.

Speaker 1: That is the meaning of the matter of anger, that is the problem with anger. The problem of anger is something where you lose yourself, then you don't need to come to that.

Speaker 2: Even with the one who does get angry, seemingly he has lost himself, he is angry with the evidence.

Speaker 1: In any case, anger is a problem of internal problems. It says from this piece of Tosafos above here that the problem of anger is an inner problem.

Discussion: What Does "Losing Yourself" Mean Regarding Anger?

Speaker 2: Then I think that anger is that you lose yourself. But I ask you, if someone who is controlled when he loses himself, is he still lost?

Speaker 1: He has lost himself, he has lost himself. It could be that once you've lost yourself you do anything, or you're still in control no matter how much you scream – that's what I mean to say.

Someone who is in anger, the meaning is that now I already know, even if he acts extremely, because he is now in anger, that means the anger controls him. Even if he will control when he becomes angry, but once he is in anger he has already screamed and he has already done crazy things, broken vessels in his rage.

But Moshe Rabbeinu, when he acts as if he is angry, he didn't do – even then he didn't do any crazy things, because he still has enough control. It's not just an act, it's not just anger – he doesn't just say harsh things, rather he says it with passion, he is still enough and he still remembers what he's doing, he still has enough control that yes – "ve'tihyeh da'ato meyushevet alav beino le'vein atzmo" (his mind should be settled within himself).

So this isn't clear, I remember I learned after Shabbos, and a Rambam with a Ramban...

Rambam Hilchos De'os Chapter 2 (Continued) – Anger, Control, and Silence

---

Halacha 3 (Continued) – "Da'ato Meyushevet Beino Le'vein Atzmo": Control in Anger

But essentially, when he acts as if he is angry, he doesn't do – even then he doesn't do any crazy things, because he still has enough control. It's not just an act, it's not... he doesn't just say harsh things, rather he says it with a slap, but he still has enough... he still remembers what he's doing, he still has enough control that... yes, ve'tihyeh da'ato meyushevet beino le'vein atzmo, so it's not clear. I remember I learned after Shabbos a Rambam, with a Rambam it becomes... it's not worth it for you...

---

Discussion: The Gemara "Mokre'a et Kesuto" – Breaking Vessels in Anger

Yes, there is a Gemara, there is a Gemara that says mokre'a et kesuto (tears his garments), mokre'a et kesuto, yes. But isn't that like worshipping idolatry? There was a question, I don't remember anymore in the second Tosafos. The Rambam is anyway different, but it could be according to the Rambam that he does break vessels, only in order to show anger, in order to... So, I don't know.

> Insight: But what is simple – even the one who says that anger is a middle path, he also agrees that one must be strict never to completely lose control. So, one needs to better understand, one needs to better learn this matter.

---

Two Levels in "Ke'adam She'medameh"

And the Rambam, ve'tihyeh da'ato – even then when he is in anger, his da'ato meyushevet beino le'vein atzmo should be maintained, that the people around should see anger, but he himself should be in control, he should know what he's doing. Ke'adam she'medameh ish bi'she'at ka'aso – like a person who is angry, he should act... should act anger.

> Insight: No, he doesn't say he should act anger – he says he should be a proud person like one who acts anger, right? Two levels. Ke'adam she'medameh – he doesn't say like the mind of a person at the time of his anger, what would he be acting? I don't know. No, not the opposite – he does become a little angry, but he maintains control.

I feel that one needs to better work out the words, I'm not happy with how this is going here.

---

"Kol Ha'ko'es Ke'ilu Oved Avodah Zarah" – Where Does It Say This?

Okay, let's go to the first point in this. I don't have a clear source for this. But what you said, let's say that you said regarding what Chazal say that it is so severe – "amru chachameinu ha'rishonim, kol ha'ko'es ke'ilu oved avodah zarah" (our early Sages said, whoever gets angry is as if he worships idolatry).

> Insight: Yes, this was a nice mistake that someone once convinced me that there is such a language of Chazal, "kol ha'ko'es ke'ilu oved avodah zarah." The Rambam says, it perhaps appears in the Zohar, but in the revealed Torah of Chazal such a language does not appear.

---

The True Source: The Gemara in Shabbos

And it is certain that the Rambam meant the Gemara in Shabbos that we discussed, "shuv eino choshesh" (he no longer cares). It does say "kol ha'ko'es ke'ilu oved avodah zarah", and the Gemara explains why: "Ha'yom omer lo kach, le'machar omer lo kach, ad she'omer lo lech avod avodah zarah" (today it tells him this, tomorrow it tells him that, until it tells him go worship idolatry).

In other words, the Gemara says exactly what you said – that the main point is that anger is not controllable. Someone who follows his anger, you cannot know what tomorrow his anger will tell him.

> Insight: If so, then truly – if this is the proof regarding anger, then it's very good that the Rambam understands from this a proof that one must go to the other extreme, because it's not controllable. It was indeed anger with a serious language, no distinction, but "kol ha'ko'es" means even a little can lead to idolatry – so the Rambam takes from this a proof that one must go to the other extreme.

---

Discussion: Does It Actually Say That There?

It's not a proof from the fact that the language appears there – it doesn't say that matter there at all. People say, it doesn't say that matter there, it says the matter there that anger is powerful, not just "he no longer cares," but also because he will come to idolatry. It doesn't say that the anger itself is idolatry.

> Insight: But if one posits that the entire proof of what the Rambam is discussing is the normal anger that can lead to greater anger that can lead to idolatry, then it makes sense that...

---

Wisdom, Prophecy, and Control

I mean, the next piece also goes in this direction. He says "kol ha'ko'es, im chacham hu chochmato mistalekes heimenu" – he loses his wisdom. It is indeed, he lets his emotions take over the entire person. "Im navi hu nevu'ato mistalekes heimenu" (if he is a prophet, his prophecy departs from him).

Incidentally, if one is not a scholar one cannot be a prophet – it's also connected one to the other. A scholar who is perhaps a prophet, that's no use. Not every scholar is a prophet, that's clear. But he says, he should continue to let his mind be in control and not his anger.

---

"I Was Angry" – Is That an Excuse?

Just as a person will, for example, often do things in anger, and when confronted he will say, "I wasn't in control, I was angry."

> Insight: Is that an excuse? According to the Rambam, that is no excuse, because you must remain in control the entire time. That is the question – not being in control is the worst thing. That is the result that leads together to idolatry, God forbid.

---

"Ba'alei Ka'as Ein Chayeihem Chayim" – Angry People Don't Live a Life

The Rambam says, "ba'alei ka'as ein chayeihem chayim" – they don't live a life. This is apparently also a language of Chazal, or? Yes, yes, yes. Did you see he brings it? This is to further bring out this point.

Here one sees that he goes a bit from anger to more like... it is indeed about anger, in the direction of the other side. It's truly just anger, that "ein chayeihem chayim." Because every day he encounters something – today he's upset at this one, that someone cut him off in traffic. And tomorrow the package wasn't big enough and today it's too small.

---

"Shelosha Chayeihem Einam Chayim" – The Angry Person as Victim

He brings the language from the Kesef Mishneh, "shelosha chayeihem einam chayim" (three whose lives are not lives). One is a compassionate person – because every thing affects him, he can suffer blood pressure. He says that someone who is empathetic, he is always judged for another's trouble – "ha'rachmanim ve'ha'ninei ha'da'at" (the compassionate and the sensitive).

Also someone who is an angry person – since he always has good excuses: "Really I'm a normal person, just now and now and now and now that person upset me, this thing wasn't right."

> Insight: So we can see, in other words, that anger is like a strong victim mentality – he is never... that person upset me, as if I didn't do anything, the car in front of me really upset me, and that person upset me. It's giving over control of yourself to others, to circumstances. All these excuses – the meaning is that the person is not in control of his life.

---

"Hisrachek Min Ha'ka'as" – The Middle Path Regarding Anger Is Extreme

The Gemara continues, "lefichach tzivu chachamim ve'amru hisrachek min ha'ka'as ad she'yanhig atzmo shelo yargish afilu bi'devarim ha'mach'isim, ve'zohi ha'derech ha'tovah."

> Insight: What the Rambam says – that the middle path regarding anger is indeed extreme. Usually the middle path is the center, but regarding anger it is indeed [extreme].

---

"Derech Ha'tzaddikim" – Joy in Suffering and Love of God

The Rambam continues, "derech ha'tzaddikim hi she'hem aluvim ve'einam olvim, shom'im cherpasam ve'einam meshivim, osim me'ahavah u'semeichim be'yisurim."

Yes, seemingly one doesn't need to say such a great level that they rejoice in their suffering, as the Rambam says in Hilchos Berachos that... there is something, he doesn't know everything, the suffering is not the whole world. They rejoice even when they have suffering because perhaps after the suffering comes something good.

---

The Parable of the Sun

"Va'aleihem ha'kasuv omer ve'ohavav ke'tzeis ha'shemesh bi'gvuraso." (And of them the verse says, and those who love Him are like the sun going forth in its might.) This is also a Gemara there.

> Insight: You can say, the sun is not a middle path – the sun is not a drop brighter than the moon. The sun knows that it must be the major, enormous sun. The righteous know that they cannot be the middle path when it comes to these things.

Ah, no, I wanted to say – the word "ve'ahavta" (and you shall love) is seemingly connected to what you said before.

---

Connection to Love of God – "Be'chol Midah U'midah She'hu Moded Lecha"

What are the righteous? "Ve'ahavta et Hashem Elokecha be'chol levavcha u've'chol nafshecha u've'chol me'odecha." (And you shall love the Lord your God with all your heart and with all your soul and with all your might.) So the love of God – this is what the Almighty brings him, he accepts it happily. "Be'chol midah u'midah she'hu moded lecha hevei modeh lo." (With every measure that He measures out to you, be grateful to Him.) I think that this is...

> Insight: So the Rambam says here a tremendous thing. Here he says something by way of hint, something that also appears in Chassidic works – that the reason why they never become angry is because of their joy in suffering, because "aluvim ve'einam olvim" (they are insulted but do not insult), because they know that everything comes from Heaven, or as Rashi says there. Just as the Ibn Ezra's interpretation of "ve'lo yischam" – it's something of that sort of concept, yes? That they know that everything is from Heaven, and therefore... The Rambam doesn't say this here, but he connects the joy in suffering and the "shom'im cherpasam ve'einam meshivim" (they hear their disgrace and do not respond).

---

Connection Between Anger, Pride, and Love of God

So the Rambam continues... That's right, it connects with the previous trait of forbidden relations, "be'chol levavcha" (with all your heart). Both of these have some connection with the love of God or whatever it is, the cleaving to God (devekus ba'Hashem).

Alright, up to here are the two things where one must go literally to the extreme.

---

Halacha 4 – Silence: "A person should always increase silence"

Now he goes on to bring additional things where one needs to go a bit more to one side and make fences and safeguards (gdarim v'seyagim), but one doesn't need to go all the way to the end.

He says, "A person should always increase silence" – a person should lean more toward silence. He shouldn't remain at the minimum obligation of speaking often, but rather more silence. I think this is the proper conduct (derech eretz) with this – I don't remember where I saw this.

The Rambam holds that people use their mouths too much. They eat too much – later he'll say one eats too much, one talks too much. "A person should always increase silence, and should not speak except either words of wisdom" – either words of Torah or words of wisdom – "or things that are necessary for the sustenance of his body." So speech was created as a tool of service for what a person needs to have.

---

Why does the Rambam mention the name "Rav, student of Rabbeinu HaKadosh"?

Rav, the student of Rabbeinu HaKadosh, said – this is said about the Amora Rav who was a student of Rabbeinu HaKadosh.

> Insight: It's interesting that he attributes Rav as a student of Rabbeinu HaKadosh. Rav has a major dispute with Rabbeinu HaKadosh, but it was so long ago that there are those who say that Rav was a student of Rabbeinu HaKadosh. It could be that the Rambam held this way. Rav – we're not even talking about Rav – Rav said, which descends from Rav. He says that Rav, the person, the certain person called Rav, the student of Rabbeinu HaKadosh – one can say he is the Amora Rav.

The Rambam almost never brings names in this work, so it's very unusual. The Chacham already asks a good question. He says as follows – the early sages, always, even when he does bring [a quote], he says "the early sages said" – anonymously. Suddenly Rav? Like that. It could be this is the reason – because he loves to speak about Rabbeinu HaKadosh, so he is, as it were, specially connected to Rabbeinu HaKadosh. Ah, that's interesting.

---

"Idle chatter" = most speech of most people

"That he never engaged in idle chatter all his days."

The Rambam says, what does idle chatter (sicha beteilah) mean? You might think idle chatter means something strange? No. What is idle chatter? "This is the conversation of most people." Most people speak idle chatter, because most people don't speak only words of wisdom or things necessary for the body.

---

"Whoever increases words brings sin" – even with permitted speech

The Rambam says, "Even regarding bodily needs, a person should not increase words." I said that for bodily needs one should speak, but how should one speak? One can even speak about things one needs to discuss at length, or one can speak more to the point.

This is what he says, and so they said, "Whoever increases words brings sin."

> Insight: This means, even things one needs to discuss – if one speaks too lengthily, too much, it brings sin. So the Rambam creates a contrast for us. He says, "Whoever increases words brings sin" – what did you think this meant? Not to speak idle words? No, one doesn't speak idle words anyway – that's no novelty at all that one may not speak them. He means, this already refers to things one is permitted to speak about – even then one should speak more briefly. That doesn't help.

---

"I found nothing better for the body than silence" – even for the body

Also this: and they said, "I found nothing better for the body than silence." Even for the body – things one needs to speak about for the body. The body has needs that require speaking – even for the body, silence is better than speaking.

> Insight: This is indeed the greatest novelty possible. And I mean it this way – even regarding bodily needs, one should practice complete silence. Simply, for the soul (nefesh) it's certainly the case that one doesn't need to speak, but for the body one often needs to speak. And not only regarding ordinary matters, even regarding words of Torah – everything that goes on here.

Rambam, Hilchos De'os Chapter 2, Halacha 4 (continued) – Silence, Speech, Flattery, and Deceiving Others

---

Silence – even for bodily needs

On this topic, because they said "I found nothing better for the body than silence" – even a body, the things one needs to speak about, the body has needs that require speaking – even for the body, silence is better than speaking.

Now I'm going into a new section of the Mishnah. Even so, he says that even for bodily needs one should lean toward silence. Simply, for the soul it's certainly the case that one doesn't need to speak, but for the body one often needs to speak. And not only regarding bodily matters, even regarding words of Torah. That's no novelty at all. The Rambam is very knowledgeable in this field, extraordinarily so.

---

Words of Torah and words of wisdom – few words containing much

"And similarly regarding words of Torah and words of wisdom, the words of the wise should be few and their content abundant."

There are many times when one can have very little content, little substance, with many words. The Rambam says: make sure that your words should be "few containing much" (mu'at hamachzik es hamerubeh) – they should have much content, much substance, covered with few words.

The Rambam's own concise language

I mean, the Rambam himself practices what he preaches (na'eh doresh) – he has a very concise language, a beautiful language. I think the Rambam also loved the language of Rabbeinu HaKadosh, the author of the Mishnah, who also has a very concise language. The Rambam somewhat follows the language of the Mishnah.

It could be that this is why he mentions Rav – the straightforward understanding is that Rabbeinu HaKadosh's [conciseness] is seen in his language of the Mishnah, but perhaps regarding Rav it states clearly in the Gemara that "he never engaged in idle chatter all his days." It could be that Rabbeinu HaKadosh himself had to deal with Antoninus, and he had to deal with many matters, so perhaps one couldn't say about him that... He even speaks with holiness – Rabbeinu HaKadosh means he didn't even derive benefit from this world, there's some holiness in his very existence.

A person should always teach his students in a concise manner

He says, "And this is the way of the wise, and they said: a person should always teach his students in a concise manner." One should teach students in a concise manner. This means one should try to pack more into the words. A concise manner doesn't mean one should teach less.

> Insight: I think in education this is a powerful point. A person can sometimes think: I want them to understand very well. But perhaps there's something to the idea that eventually they might understand more if you pack in a lot and they'll need to struggle a bit.

Today's books or lecturers (maggidei shiur) generally assume that their readers are dumb and everything needs to be spelled out. That's why I do this – I hold that you can also understand. And if not, I'll take a second, I'll explain it to you, and afterward you'll see that I said it well. So let's see that our videos should become shorter, our lectures.

---

Foolishness – many words with little content

The Rambam says, "But if the words are many and the content is little, this is foolishness." If a person speaks many words with little content, little substance, "this is foolishness" – this shows, or this itself is stupidity.

"And this is what they said: 'For a dream comes through much activity.'" Dreams come with much content-rich material, said briefly. "And similarly, words of dreams are spoken with many words." Such dream-talk is spoken with many words. "And the voice of a fool is with many words." One hears the voice of the fool – how do you know someone is a fool? When you hear that he speaks too many words, he speaks many words.

Density of wisdom

> Insight: One can say that foolishness is, as it were, dependent on the density of the content, of the wisdom in one's words. If he has a hundred wisdoms in a hundred words, it works out that each word has one wisdom. If he has two hundred words and a hundred wisdoms, each word is only half as wise, because it includes many foolish words. The words are just fillers – many words without content. But the total words relative to the wisdom is very little.

---

A fence for wisdom is silence

The Rambam continues, "A fence for wisdom is silence." Besides the fact that a wise person speaks briefly, it also helps – silence also makes a person become wiser. It protects his wisdom, right?

I think "fence" (seyag) implies the plain meaning that this is a barrier – it protects his wisdom. Seyag is the language of fence, like "make a fence for the Torah." But also that one goes further than the path of the commandments.

---

Do not rush to answer – don't hurry to respond

"Therefore, one should not rush to answer." A person should not hurry to respond.

> Insight: A person thinks like this: first let me answer – if the answer isn't so good, I'll answer another one, I'll give five answers. But if he doesn't rush to answer, he knows: I'm going to give one answer, that answer will be the right answer, because I've thought it over very well.

This is indeed how the – you know who is a certain "voice of a fool with many words"? The one wise person, he knows... he speaks a lot. Indeed, he says one answer.

---

And should not speak much – not speak many words

And in the next section he also says much about flattery. And should not speak much – he should not speak many words.

Very good. When a person rushes to speak, he'll need to explain himself better, and retract, and go back and forth. But a person who thinks very, very carefully – as he says, he speaks few words with much content – he'll think it over a lot beforehand, and he'll only say the right thing.

---

Teaching students gently – without shouting, without lengthy language

"He teaches his students gently, without shouting, without lengthy language." With calmness, not shouting, without lengthy language.

> Insight: I think this is also a case where one thing leads to the other. If he speaks without thinking it over, people won't understand him so well, he needs to explain himself better, he needs to shout. But if a person thinks very much about his words and says very strong, clear words, he'll be able to speak gently, with calmness.

Shouting comes from lack of clarity

Often the shouting comes from the fact that one doesn't know what one wants to say, so he becomes frustrated – why don't they understand me – and he needs to shout. As it says in the notes, that it's a weak point, so he shouts louder. If you know what you want to say, you speak clearly.

This is what Solomon said – this is what King Solomon says – "The words of the wise are heard in quietness." When they speak calmly, then they are heard – not because he shouts.

Proper conduct for Torah scholars

The Rambam continues: what else can these matters be? It's truly a code of proper conduct (derech eretz) for Torah scholars (talmidei chachamim) who study Torah. It's not relevant to just come in – and later he says a chapter specifically about Torah scholars.

He already had a chapter about Torah scholars a bit earlier, that a Torah scholar creates a sanctification of God's Name (kiddush Hashem). There are very many laws that are specifically for Torah scholars. If you study and you're not yet at the point of fulfilling them, you need to investigate the matter a bit more. But he accustoms himself – a Torah scholar will accustom himself. But learn – you're holding at one chapter – make a chapter.

---

Flattery, deceiving others, and inner consistency

Do not conduct oneself with smooth and enticing words

"And he should not conduct himself with smooth and enticing words." He should not conduct himself with slippery, flattering words. As he says further, "He should not be a person of scheming and deceit." He should not be a person who acts like "one-one star" – having his own opinion, and he has a true thing, not what he imagines, talking himself into things.

"Rather, he should conduct himself" – there's a type of person who speaks in an exaggerated way, like ChatGPT says – he tells you what you want to hear.

Smooth words (chalakos) – I think it's a language of slipperiness, "a slippery path." Such flattery, like one slips down, it's slippery. One says all such things, one is a salesperson forever. When you need to sell things, one may sometimes be a salesperson, but one may not be a salesperson one's whole life, always trying to flatter and make a good impression.

Inner consistency – not one way in the mouth and another in the heart

"And one should not be one way in the mouth and another way in the heart." A person may not be one way in the heart and another way in the mouth.

I think the Rambam also said this – if I understood correctly how the Rambam learned revenge (nekimah) and bearing a grudge (netirah), "or you shall surely rebuke him" – a person needs to be open with people, a person needs to tell people truthfully what he thinks.

"Rather, his inside should be like his outside." A person needs to be on the inside the way he is on the outside.

> Insight: He doesn't say one needs to be on the outside the way one is on the inside, because then there's trouble. Rather the opposite – he shouldn't just say everything he says, he should think. He should speak nicely to people, but he should actually try to think well of people.

If you consider someone a fool, you tell him. That's certainly a wicked thing. Rather, work on this – speak nicely, but work on actually thinking well of him.

A person of truth – not saying everything

Even regarding truth – does someone ask, must he say everything? If a person of truth means that everything he has inside he says – no, that's simply a crazy person. A person of truth means: everything he says, he means.

> Insight: This also relates to speaking little, which we said earlier. What does speaking little mean? Even things you hold, you don't say everything.

The Rambam's use of "inyan" and "davar"

The Rambam says, "And the matter in the heart should be the word in the mouth." The proper way is that what you think in your heart, that is what one should say.

> Insight: An interesting thing – the terms "inyan" and "davar." Inyan means, for the Rambam, the meaning, the content. This is a term he uses. Sometimes inyan doesn't mean that, but for the Rambam, inyan always means the significance, the subject you have in your heart – that's the inyan. Davar, the act of speaking, that's the mouth (peh).

---

Deceiving others (geneivas da'as) – even a non-Jew's perception

What is geneivas da'as?

The next topic: "And it is forbidden to deceive people (lignov da'as habriyos)" – one may not... What is the literal meaning here? It means fooling someone with flattery, but stealing someone's mind – it means with words, flattering with words, even the perception of a non-Jew.

Let's see the Meshulam, and we'll understand what he says.

> Insight: How so? I think, it could be... I've seen people struggle with this. What does it mean? The meaning is like theft – that I hide from you something that belongs to you. Theft (geneivah) is different from robbery (gezeilah) – I don't grab from you. Nothing happens at all. Simply, I hide this one thing. This one thing belongs in your house, and I hide it from you in my house.

>

> You have a desire, you have an interest – when you speak with someone, you owe that person to be open with him. When you hide from him something that you believe he won't understand, but you hide from him something you could tell him, you hide from him the full story – it's like this: when a person is open with someone, the other person should see the full story, and the other person should make the decision.

Discussion: Parable of "best friends"

Speaker 2: Very good. For example, a person deals with someone according to how close he is to that person. So, when you're open with him – "Look, I'm not your best friend, but I'm a good friend to you, and I'm asking you a favor." No, I'm going to make like I'm your best, best friend, so you have to do me the favor.

Speaker 1: No, that's a very good parable.

Speaker 2: A person invites someone to a wedding – one should tell him: "Look, you're not among my ten best friends, but you're a good friend of mine, and I'm asking you a favor to come to my wedding." But when one tells the other person, "You're my best, best friend, so come to the wedding" – you've deceived him, you haven't let him make his decision based on the full reality, on the full story.

Speaker 1: Or you pretend to be a best friend. Sometimes one becomes a best friend – one acts so much, not from now, because I want to be a best friend, but ultimately the inside becomes like the outside (tocho k'varo).

Speaker 2: Very good.

---

Examples of geneivas da'as

The Rambam is concise:

"One should not sell a non-Jew meat from an animal that died naturally (neveilah) as if it were ritually slaughtered (shechutah)." A non-Jew – one sells meat to a non-Jew. For the non-Jew there's essentially no difference between neveilah or shechutah, and for you, shechutah is worth more. So you could now sell to the non-Jew – "You should know, I'm selling you my best meat."

By the way, it's very interesting, because the Rambam says even to a non-Jew one may not deceive. He says even though it's a non-Jew.

"And one should not sell him a shoe made from the hide of an animal that died naturally in place of a shoe from a ritually slaughtered animal." One sells someone shoes – there's really no difference. But "you should know, I'm selling you a very expensive shoe," when it's not actually so expensive.

Further, "And one should not send him a barrel with its measure unless one informs him that it contains only such and such." I know that the other person isn't going to come to my house, so it comes very easily to me to invite him. Very powerful.

Practical example – Shalosh Seudos

For example, I, at shalosh seudos (the third Shabbos meal), I honor people. So, many times I have a test where the people I've seen haven't washed their hands, let me honor them with leading the bentching (grace after meals). Because I know he's not going to answer anyway. And you can't honor two people. I can also honor the one who I know won't be able to bentch.

But seemingly this is one of the cases of geneivas da'as (deception), because again, if I know, if I'm only doing it for geneivas da'as. Again, first of all I just want to reveal my secret.

This needs to be thrown in – this is similar to the matter of flattery (chanifa) and not benefiting at all. There are such people where everything they do is a bluff, flattery.

Rambam, Hilchos De'os Chapter 2 (Continued) – Geneivas Da'as, Joy, Money, and the General Principle

---

Geneivas Da'as – A Practical Question

So, many times I have this kind of situation where the people I see haven't washed their hands. Let me honor them with bentching, because I know he's not going to answer anyway. I can't honor two people. I can also honor the one who I know won't be able to bentch. But seemingly this is a matter of geneivas da'as, because again, if I'm only doing it for geneivas da'as – again, yes, in short, I don't want to reveal my secret here.

---

The Rambam's Language – "Forbidden," Not Just Guidance

But one must know that this is a... the words of the Rambam, this isn't just stated in the language of guidance. This is indeed a person whose entire being is like that – everything he says is a bluff, flattery. You shouldn't be such a person.

Examples of Geneivas Da'as

Or to be excessive with offerings – when he knows, a person prepares a beautiful table with good things, as if he's already received someone, he knows anyway that person won't eat, but he puts it out for show.

Or he pressures his friend to eat with him, and he knows he won't eat – or he tells someone, "Yes, come to me for Shabbos," but in practice it never actually happens.

Or a person knows someone opens a new barrel for him, but actually he needs to open it tomorrow anyway, so that the guest should think he opened it in his honor.

The Guest's Gratitude (Hakoras Hatov)

The guest should indeed say, "How much effort this host went through for me." Yes, that is hakoras hatov (gratitude) – we should indeed think the other person is doing everything for us. But one must know.

---

Even a Single Word – Geneivas Da'as Is a Prohibition

And similarly all such cases, says the Rambam, and even a single word of enticement and of geneivas da'as is forbidden, and there he says explicitly "it is forbidden to speak." It is forbidden.

> Insight: Geneivas da'as is not just something minor – "forbidden" means exactly what the language implies, that it's not just a bad character trait, it's a transgression. It's a transgression. Every word of geneivas da'as – it's a minor transgression, but geneivas da'as is a prohibition.

---

Truthful Speech, an Upright Spirit, and a Pure Heart

Rather, truthful speech – that there should be honest language. And an upright spirit – the spirit should be there, one should truly love the other person. And a heart pure from all toil and wickedness – one should be clean from every falsehood.

"Toil and Wickedness" – Biblical Language

What does "toil and wickedness" mean? Bad... no, it's a biblical expression. "Toil" goes together with "wickedness." It means because one doesn't have bad thoughts, there's no such thing. A person should be truthful. A person should be truthful.

---

Summary: Flattery and Speech

It should be truthful – the matter of flattery. We spoke about flattery versus being truthful. I connected it with the topic of speech, right? I said the main things about speech.

---

Joy – The Middle Path

The Rambam's Principle

The Rambam continues with the same idea regarding the middle trait, or the proper measure of joy. The Rambam says as follows:

"A person should not be one who is full of laughter and jest" – a person shouldn't be a jester who laughs and is excessively cheerful. "Nor sad and mournful" – also not excessively sad. "Rather, joyful" – he should be happy, good-natured. He should be a good-natured person.

Laughter and Frivolity Lead to Immorality

He says even in the first chapter, which he only mentions, he brings from Rabbeinu Bachya such a thing: "So the Sages said: Laughter and frivolity accustom a person to immorality."

> Insight: This is an interesting reason why one shouldn't be a person of laughter – because "laughter and frivolity accustom a person to immorality."

Receiving Every Person with a Cheerful Countenance

"And they commanded that a person should not be unrestrained in laughter" – he also says, we were commanded that a person shouldn't be excessive with laughter. "Nor sad and mourning" – and not be sad. "Rather, receiving every person with a cheerful countenance" – he should greet every person with a pleasant face.

Discussion: A Cheerful Countenance Without Flattery

> Insight: One must also know – the "receiving every person with a cheerful countenance" must not have any trace of flattery. So further, further it's difficult. Flattery is capable. But at the end of the day, one must be joyful.

---

Money – A Broad Appetite Versus a Good Eye

The Rambam's Principle

Further, the Rambam says:

"And similarly, a person should not have a broad appetite, rushing after wealth" – a person shouldn't be a very expansive person who needs to have a lot of money, and who is rushing after wealth, who is very excited and runs after money. "Nor lazy and idle from work" – and also not a person who is lazy and doesn't seek money, but is idle from work. "Rather, a person of valor."

"Rushing After Wealth" – What Does It Mean?

"Rushing after wealth" means he is very driven, he can't sleep, he must have a million dollars. One also shouldn't be a miser who is lazy and idle from work. And these are the bad traits one shouldn't have.

The Rambam's Interpretation of "A Good Eye"

Rather, what should he be? A person with a good eye (ayin tova). I'll read the language – we also spoke about this.

> Insight: The Rambam learns that "ayin tova" means regarding money. Yes, "ayin tova" – I mean that "ayin tova" means the other thing: looking favorably, being generous. Yes, the Rambam has a different interpretation. It could mean being generous with oneself, allowing oneself the foods... I mean one needs to learn there how it connects.

>

> But the Rambam here learns that "ayin tova" means the opposite of what he says here – it means the opposite of not pursuing business, you could say, not pursuing money, not hoarding. Rather, you should have money – it's not about being generous to others, it's more like: I have a good amount of desire for money, exactly as much as I need.

>

> It's the opposite of "nefesh rechava" (a broad appetite). "Nefesh rechava" means he runs after it, he doesn't control how much money he needs. "Ba'al ayin tova" means he assesses how much money he needs.

>

> Ah, indeed – it's more like the expression "ayin tova": he looks at how much money he needs to have. "A generous eye regarding his friend's needs" – he assesses approximately how much money he needs to have, and he tries to obtain it. Not such a "nefesh rechava" where he must have millions, he doesn't know how much he wants to have.

Minimize Business and Engage in Torah

And minimize business – a person shouldn't... little business, he shouldn't work too much. And engage in Torah – the main occupation should be in Torah.

"He Should Rejoice in His Portion" – Two Interpretations

And even though his portion, he should rejoice in it – the little bit that he does need to have regarding money, the little bit that is indeed the proper "ayin tova" – he should rejoice in it. He shouldn't do... he also shouldn't do the little bit that he needs to work – he shouldn't say "oh, poor me, I have to work." Working is not a bad thing.

But also "his portion" means what he already has, the money. I mean, this is what he brings into "content with his portion (same'ach b'chelko)." I mean that "chelko" (his portion) is such an expression – it means like "this is the portion that I need to have, this is my part."

---

Quarreling, Jealousy, Desire, Honor

The Rambam's Principle

The Rambam continues:

A person should not be quarrelsome – a person shouldn't be one who fights a lot. Nor jealous – not a person who is jealous of others. Nor full of desire – not a person who has many desires, who needs everything. Nor one who pursues honor. And in all these things one should follow the middle path.

The Language of "Ba'al" – Not the Action, But the Type of Person

> Insight: Yes, you see that the entire style, the "ba'al" – the language he uses is "not such a person." Not the act, but the kind of person. A person of anger, jealousy, desire, honor.

Jealousy, Desire, and Honor Remove a Person from the World

As the Sages said: Jealousy, desire, and honor remove a person from the world – he loses himself, he's not in control.

> Insight: Perhaps all these things are a matter of where a person is not in control?

Discussion: "Control" – Is That the Right Word?

Speaker 2: Similar among the Litvaks?

Speaker 1: No, the Rambam... "Control" is not a good word, because he needs to have the right character traits too. There isn't a control station that directs everyone the way the brain directs the limbs.

The Rambam's Interpretation of "Remove a Person from the World"

The Rambam has an interpretation of this Mishna, which is brought here.

> Insight: "Remove a person from the world" – according to the Rambam, it could be that "world" here means the social world. It means a person won't be with other people, because he's jealous, he needs to have everything for himself.

He brings here the interpretations of the Mishna, and Rashi says it means both – "world" can mean the social world, and also the World to Come, because he has bad character traits, and he doesn't learn anything, he only thinks about jealousy all the time, and so on.

---

The General Principle – The Summary of Chapter 2

The Middle Path Is the Main Thing

Now, the general principle – all in all, all in all, once you say this, you see that all these things are connected to the middle path. But the Rambam says that the things which the Sages warn about, one needs to be more careful than the middle path. Well, but simply you see that here it is indeed the middle path.

Not Transgressions, But Bad Traits That Lead to Transgressions

> Insight: I mean that the general principle, I would want to look at what the chapter is about. The topic of speech and pride is an important topic that the Rambam felt was important to include here. But the last few topics are more that the Rambam shows from the Mishnayos, from the sources, that this is a trait that the Sages despise.

>

> It's not a transgression, it's not a transgression. But to be a jester, what you call, is something of a bad type of person. And why is it bad? As the Chassidic Rebbe said – it brings transgression, not because it is a transgression, but "it removes a person from the world." It's bad to be such a type of person, it brings all kinds of things. And here you see that one must follow the middle path.

A list that one can see from the sources that there is a topic of not being a person of desire.

The Rambam's Language

The general principle – the rule, we've discussed many details here, but the rule is: he should follow the middle trait in every disposition, he should go with the middle measure of every trait, until all his dispositions are directed toward the middle, as Solomon said "In all your ways know Him." All his ways should be directed toward the middle.

The Difficulty of This Chapter – The Rambam Departs and Returns

> Insight: But still, it's quite difficult, because he departs from the middle path to matters where one does need to go to a certain extreme, but then at the extreme he moves away from it a bit. But still, he comes back.

>

> It's that he goes with the principle that we need to learn that all these... two things that he says explicitly – one can think about speech and other things. It's still the two things that he says explicitly should specifically go in that direction.

Discussion: The Lechem Mishna's Question – A Contradiction Between Chapter 1 and Chapter 2

The Lechem Mishna already asks: in Chapter 1, the Rambam explicitly states that the mitzvah is to follow the middle path even regarding humility. Yes, in the first chapter it explicitly states that one shouldn't be a person of anger, and in the second chapter he says one must go to the extreme.

Resolution: The Path of Teshuva

> Insight: Seemingly one must learn that this is the aspect of the path of healing. But I mean, what can make sense is that when a person does it as a path of teshuva (repentance), the meaning is: he remembers the entire time that the goal is to be on the middle path. Only I'm in the middle of working on it. I'm in the middle of working to be able to come back to the middle path.

Speaker 2: Yes, and what do you think about thinking? We had the enhancement of mitzvos for proper character traits?

Speaker 1: No, he remembers the goal. Meaning, once he has fully achieved it, you see that one never needs to... Like Moshe Rabbeinu – Moshe Rabbeinu is the greatest person, who must be that he is the most humble of all people. In practice, Moshe Rabbeinu is the Rambam's example.

---

Summary of the Chapter

Anyway, that's the chapter. It's a whole beautiful chapter.

> Insight: It's also interesting to notice that the Rambam thought about character traits before he finished his work. Here, a list – the topics are very important: not to talk too much, not to be a flatterer and not to deceive.

Shemoneh Perakim – More Elaboration

And as you said, to understand these things in more detail one needs to learn the Shemoneh Perakim (Eight Chapters), where he elaborates more on this. Perhaps there one understands and comes out with more clarity.

Or... one can be lengthy briefly, one can be brief at length, and one can be brief briefly, and one can be lengthy at length. The same topic. Yes. Okay.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.