🎓 שיעורים / Shiurim
🎧 שמיעה / Listen

דער שיעור גייט דורך הלכות דעות פרק א׳ אין רמב״ם — די 11 מצוות וואס געהערן צו הלכות דעות (להדמות בדרכיו, אהבת ריעים, לא תשנא, תוכחה, לשון הרע, נקמה, א.א.וו.), און דער יסוד פון דרך האמצעית: אז יעדע מידה — כעס, גאוה, תאוה, ממון, שמחה — האט צוויי קצוות, און די ריכטיגע וועג איז די מדה בינונית וואס איז גלייך ווייט פון ביידע עקסטרעמען. ס׳ווערט אויך מסביר געווען דער חילוק צווישן א „חכם" וואס גייט בדרך הממוצע און א „חסיד" וואס גייט לפנים משורת הדין, וויאזוי מענטשן באקומען זייערע מידות (טבע, סביבה, אדער בחירה), און אז די מצוה פון „והלכת בדרכיו" מיינט זיך אנצוגלייכן צו די דרכים וואס דער אייבערשטער ווערט אנגערופן אויף זיי — חנון, רחום, קדוש — וואס דאס איז די דרך הממוצעת אליין.

▶ וידאו / Video
📖 טקסט הפרק / Chapter Text (Sefaria)
א
דֵעוֹת הַרְבֵּה יֵשׁ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מִבְּנֵי אָדָם וְזוֹ מְשֻׁנָּה מִזּוֹ וּרְחוֹקָה מִמֶּנָּהּ בְּיוֹתֵר. יֵשׁ אָדָם שֶׁהוּא בַּעַל חֵמָה כּוֹעֵס תָּמִיד. וְיֵשׁ אָדָם שֶׁדַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת עָלָיו וְאֵינוֹ כּוֹעֵס כְּלָל וְאִם יִכְעַס יִכְעַס כַּעַס מְעַט בְּכַמָּה שָׁנִים. וְיֵשׁ אָדָם שֶׁהוּא גְּבַהּ לֵב בְּיוֹתֵר. וְיֵשׁ שֶׁהוּא שְׁפַל רוּחַ בְּיוֹתֵר. וְיֵשׁ שֶׁהוּא בַּעַל תַּאֲוָה לֹא תִּשְׂבַּע נַפְשׁוֹ מֵהָלֹךְ בְּתַאֲוָה. וְיֵשׁ שֶׁהוּא בַּעַל לֵב טָהוֹר מְאֹד וְלֹא יִתְאַוֶּה אֲפִלּוּ לִדְבָרִים מְעַטִּים שֶׁהַגּוּף צָרִיךְ לָהֶן. וְיֵשׁ בַּעַל נֶפֶשׁ רְחָבָה שֶׁלֹּא תִּשְׂבַּע נַפְשׁוֹ מִכָּל מָמוֹן הָעוֹלָם, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ה ט) "אוֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף". וְיֵשׁ מְקַצֵּר נַפְשׁוֹ שֶׁדַּיּוֹ אֲפִלּוּ דָּבָר מְעַט שֶׁלֹּא יַסְפִּיק לוֹ וְלֹא יִרְדֹּף לְהַשִּׂיג כָּל צָרְכּוֹ. וְיֵשׁ שֶׁהוּא מְסַגֵּף עַצְמוֹ בְּרָעָב וְקוֹבֵץ עַל יָדוֹ וְאֵינוֹ אוֹכֵל פְּרוּטָה מִשֶּׁלּוֹ אֶלָּא בְּצַעַר גָּדוֹל. וְיֵשׁ שֶׁהוּא מְאַבֵּד כָּל מָמוֹנוֹ בְּיָדוֹ לְדַעְתּוֹ. וְעַל דְּרָכִים אֵלּוּ שְׁאָר כָּל הַדֵּעוֹת כְּגוֹן מְהוֹלֵל וְאוֹנֵן וְכִילַי וְשׁוֹעַ וְאַכְזָרִי וְרַחֲמָן וְרַךְ לֵבָב וְאַמִּיץ לֵב וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן:
ב
וְיֵשׁ בֵּין כָּל דֵּעָה וְדֵעָה הָרְחוֹקָה מִמֶּנָּה בַּקָּצֶה הָאַחֵר דֵּעוֹת בֵּינוֹנִיּוֹת זוֹ רְחוֹקָה מִזּוֹ. וְכָל הַדֵּעוֹת יֵשׁ מֵהֶן דֵּעוֹת שֶׁהֵן לָאָדָם מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ לְפִי טֶבַע גּוּפוֹ. וְיֵשׁ מֵהֶן דֵּעוֹת שֶׁטִּבְעוֹ שֶׁל אָדָם זֶה מְכֻוָּן וְעָתִיד לְקַבֵּל אוֹתָם בִּמְהֵרָה יוֹתֵר מִשְּׁאָר הַדֵּעוֹת. וְיֵשׁ מֵהֶן שֶׁאֵינָן לָאָדָם מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ אֶלָּא לָמַד אוֹתָם מֵאֲחֵרִים אוֹ שֶׁנִּפְנָה לָהֶן מֵעַצְמוֹ לְפִי מַחֲשָׁבָה שֶׁעָלְתָה בְּלִבּוֹ. אוֹ שֶׁשָּׁמַע שֶׁזּוֹ הַדֵּעָה טוֹבָה לוֹ וּבָהּ רָאוּי לֵילֵךְ וְהִנְהִיג עַצְמוֹ בָּהּ עַד שֶׁנִּקְבְּעָה בְּלִבּוֹ:
ג
שְׁתֵּי קְצָווֹת הָרְחוֹקוֹת זוֹ מִזּוֹ שֶׁבְּכָל דֵּעָה וְדֵעָה אֵינָן דֶּרֶךְ טוֹבָה וְאֵין רָאוּי לוֹ לָאָדָם לָלֶכֶת בָּהֶן וְלֹא לְלַמְּדָן לְעַצְמוֹ. וְאִם מָצָא טִבְעוֹ נוֹטֶה לְאַחַת מֵהֶן אוֹ מוּכָן לְאַחַת מֵהֶן אוֹ שֶׁכְּבָר לָמֵד אַחַת מֵהֶן וְנָהַג בָּהּ יַחֲזִיר עַצְמוֹ לַמּוּטָב וְיֵלֵךְ בְּדֶרֶךְ הַטּוֹבִים וְהִיא הַדֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה:
ד
הַדֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה הִיא מִדָּה בֵּינוֹנִית שֶׁבְּכָל דֵּעָה וְדֵעָה מִכָּל הַדֵּעוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ לָאָדָם. וְהִיא הַדֵּעָה שֶׁהִיא רְחוֹקָה מִשְּׁתֵּי הַקְּצָווֹת רִחוּק שָׁוֶה וְאֵינָהּ קְרוֹבָה לֹא לָזוֹ וְלֹא לָזוֹ. לְפִיכָךְ צִוּוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁיְּהֵא אָדָם שָׁם דֵּעוֹתָיו תָּמִיד וּמְשַׁעֵר אוֹתָם וּמְכַוִּן אוֹתָם בַּדֶּרֶךְ הָאֶמְצָעִית כְּדֵי שֶׁיְּהֵא שָׁלֵם בְּגוּפוֹ. כֵּיצַד. לֹא יְהֵא בַּעַל חֵמָה נוֹחַ לִכְעֹס וְלֹא כְּמֵת שֶׁאֵינוֹ מַרְגִּישׁ אֶלָּא בֵּינוֹנִי. לֹא יִכְעֹס אֶלָּא עַל דָּבָר גָּדוֹל שֶׁרָאוּי לִכְעֹס עָלָיו כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵעָשֶׂה כַּיּוֹצֵא בּוֹ פַּעַם אַחֶרֶת. וְכֵן לֹא יִתְאַוֶּה אֶלָּא לִדְבָרִים שֶׁהַגּוּף צָרִיךְ לָהֶן וְאִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת בְּזוּלָתָן כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יג כה) "צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ". וְכֵן לֹא יִהְיֶה עָמֵל בְּעִסְקוֹ אֶלָּא לְהַשִּׂיג דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ לוֹ לְחַיֵּי שָׁעָה כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים לז טז) "טוֹב מְעַט לַצַּדִּיק". וְלֹא יִקְפֹּץ יָדוֹ בְּיוֹתֵר. וְלֹא יְפַזֵּר מָמוֹנוֹ אֶלָּא נוֹתֵן צְדָקָה כְּפִי מִסַּת יָדוֹ וּמַלְוֶה כָּרָאוּי לְמִי שֶׁצָּרִיךְ. וְלֹא יְהֵא מְהוֹלֵל וְשׂוֹחֵק וְלֹא עָצֵב וְאוֹנֵן אֶלָּא שָׂמֵחַ כָּל יָמָיו בְּנַחַת בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת. וְכֵן שְׁאָר דֵּעוֹתָיו. וְדֶרֶךְ זוֹ הִיא דֶּרֶךְ הַחֲכָמִים. כָּל אָדָם שֶׁדֵּעוֹתָיו דֵּעוֹת (בֵּינוֹנִית) [בֵּינוֹנִיּוֹת] מְמֻצָּעוֹת נִקְרָא חָכָם:
ה
וּמִי שֶׁהוּא מְדַקְדֵּק עַל עַצְמוֹ בְּיוֹתֵר וְיִתְרַחֵק מִדֵּעָה בֵּינוֹנִית מְעַט לְצַד זֶה אוֹ לְצַד זֶה נִקְרָא חָסִיד. כֵּיצַד. מִי שֶׁיִּתְרַחֵק מִגֹּבַהּ הַלֵּב עַד הַקָּצֶה הָאַחֲרוֹן וְיִהְיֶה שְׁפַל רוּחַ בְּיוֹתֵר נִקְרָא חָסִיד וְזוֹ הִיא מִדַּת חֲסִידוּת. וְאִם נִתְרַחֵק עַד הָאֶמְצַע בִּלְבַד וְיִהְיֶה עָנָו נִקְרָא חָכָם וְזוֹ הִיא מִדַּת חָכְמָה. וְעַל דֶּרֶךְ זוֹ שְׁאָר כָּל הַדֵּעוֹת. וַחֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ מַטִּין דֵּעוֹת שֶׁלָּהֶן מִדֶּרֶךְ הָאֶמְצָעִית כְּנֶגֶד שְׁתֵּי הַקְּצָווֹת. יֵשׁ דֵּעָה שֶׁמַּטִּין אוֹתָהּ כְּנֶגֶד הַקָּצֶה הָאַחֲרוֹן וְיֵשׁ דֵּעָה שֶׁמַּטִּין אוֹתָהּ כְּנֶגֶד הַקָּצֶה הָרִאשׁוֹן. וְזֶהוּ לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין. וּמְצֻוִּין אָנוּ לָלֶכֶת בַּדְּרָכִים הָאֵלּוּ הַבֵּינוֹנִים וְהֵם הַדְּרָכִים הַטּוֹבִים וְהַיְשָׁרִים שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כח ט) "וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו":
ו
כָּךְ לָמְדוּ בְּפֵרוּשׁ מִצְוָה זוֹ. מַה הוּא נִקְרָא חַנּוּן אַף אַתָּה הֱיֵה חַנּוּן. מַה הוּא נִקְרָא רַחוּם אַף אַתָּה הֱיֵה רַחוּם. מַה הוּא נִקְרָא קָדוֹשׁ אַף אַתָּה הֱיֵה קָדוֹשׁ. וְעַל דֶּרֶךְ זוֹ קָרְאוּ הַנְּבִיאִים לָאֵל בְּכָל אוֹתָן הַכִּנּוּיִין אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד צַדִּיק וְיָשָׁר תָּמִים גִּבּוֹר וְחָזָק וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. לְהוֹדִיעַ שֶׁהֵן דְּרָכִים טוֹבִים וִישָׁרִים וְחַיָּב אָדָם לְהַנְהִיג עַצְמוֹ בָּהֶן וּלְהִדַּמּוֹת אֵלָיו כְּפִי כֹּחוֹ:
ז
וְכֵיצַד יַרְגִּיל אָדָם עַצְמוֹ בְּדֵעוֹת אֵלּוּ עַד שֶׁיִּקָּבְעוּ בּוֹ. יַעֲשֶׂה וְיִשְׁנֶה וִישַׁלֵּשׁ בַּמַּעֲשִׂים שֶׁעוֹשֶׂה עַל פִּי הַדֵּעוֹת הָאֶמְצָעִיּוֹת וְיַחֲזֹר בָּהֶם תָּמִיד עַד שֶׁיִּהְיוּ מַעֲשֵׂיהֶם קַלִּים עָלָיו וְלֹא יִהְיֶה בָּהֶם טֹרַח עָלָיו וְיִקָּבְעוּ הַדֵּעוֹת בְּנַפְשׁוֹ. וּלְפִי שֶׁהַשֵּׁמוֹת הָאֵלּוּ נִקְרָא בָּהֶן הַיּוֹצֵר וְהֵם הַדֶּרֶךְ הַבֵּינוֹנִית שֶׁאָנוּ חַיָּבִין לָלֶכֶת בָּהּ. נִקְרֵאת דֶּרֶךְ זוֹ דֶּרֶךְ ה'. וְהִיא שֶׁלִּמֵּד אַבְרָהָם אָבִינוּ לְבָנָיו שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יח יט) "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה" וְגוֹ'. וְהַהוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ זוֹ מֵבִיא טוֹבָה וּבְרָכָה לְעַצְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יח יט) "לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו":
↗ קרא בספריה
📄 תמלולים / Transcripts
YI אידיש
סיכום השיעור 📋 רמב"ם הלכות דעות – פרק א: סיכום פון דעם שיעור --- הקדמה: דער מקום פו…

סיכום השיעור 📋

רמב"ם הלכות דעות – פרק א: סיכום פון דעם שיעור

---

הקדמה: דער מקום פון הלכות דעות אין ספר המדע

דער רמב"ם'ס ווערטער

הלכות דעות – די צווייטע הלכות אין ספר המדע, נאך הלכות יסודי התורה.

פשט

נאך דעם וואס מ'האט געענדיגט הלכות יסודי התורה, גייט מען אריין אין הלכות דעות. "דעות" טייטשט מידות.

חידושים און הסברים

1. דער צוזאמענהאנג מיט דער הקדמה פון ספר המדע: אין דער הקדמה שטייט „משוך חסדך ליודעיך וצדקתך לישרי לב". דאס ווערט אויסגעטייטשט אז ס'איז דא צוויי יסודות פון שלימות האדם: (א) דעת/ידיעה – טעאָרעטישע וויסנשאפט, וויסן דעם אייבערשטן, זיינע מלאכים, די וועלט, נבואה – דאס איז „חסדך ליודעיך", און דאס איז הלכות יסודי התורה; (ב) ישרות לב / גוטע מידות – דאס איז „צדקתך לישרי לב", און דאס איז הלכות דעות. דער רמב"ם זאגט אסאך מאל אז „לב" איז מרמז אויף מעלות המידות כולם. די צוויי הלכות צוזאמען זענען ממש די כללים פון כלל התורה כולה.

2. הלכות יסודי התורה = יסודות פון בין אדם למקום; הלכות דעות = יסודות פון בין אדם לחבירו: אזוי ווי די עשרת הדברות זענען צוזאמגעשטעלט האלב בין אדם למקום און האלב בין אדם לחבירו, אזוי זענען די ערשטע צוויי הלכות אין ספר המדע. הלכות יסודי התורה – וואס מאכט א מענטש וועלן טון מצוות (גלויבן אין באשעפער, נבואה וכו'). הלכות דעות – די יסודות פון ווי אזוי מ'רעלעיט צו אנדערע מענטשן.

3. פארוואס שטייען דוקא די מצוות אין הלכות דעות? גאנצע חושן משפט איז אויך בעיקר ווי אזוי נישט צו נעמען יענעמ'ס זאך, וואס איז אויך א ענין פון דעות. נאר דער חילוק איז: הלכות דעות כולל נאר די מצוות וואס זענען דירעקט אויף דעם נושא פון האבן די ריכטיגע מידות – נישט די פרטי הלכות וואס זענען א תוצאה פון ריכטיגע דעות. לויט דעם רמב"ם זענען זייער אסאך מצוות געמאכט געווארן כדי צו ברענגען גוטע מידות (טעמי המצוות), אבער דא שטייען נאר די וואס זענען דירעקט אויפ'ן נושא.

4. הלכות יסודי התורה – נישט נאר א מכשיר צו מצוות: מ'זאל נישט מיינען אז הלכות יסודי התורה איז נאר א יסוד „כדי" מ'זאל פאלגן מצוות. ס'איז אליין א מצוה בפני עצמה – די מצוה צו וויסן. אבער דער רמב"ם זעט עס אויך אלס יסוד – „מיסודי הדת".

---

די מצוות פון הלכות דעות

דער רמב"ם'ס ווערטער

„הלכות דעות יש בכללן אחד עשר מצות, חמש מצות עשה ושש מצות לא תעשה, וזהו פרטן: (א) להדמות בדרכיו, (ב) לדבוק ביודעיו, (ג) לאהוב את הרעים, (ד) לאהוב את הגרים, (ה) שלא לשנוא אחים, (ו) להוכיח, (ז) שלא להלבין פנים, (ח) שלא לענות אלמנות ויתומים, (ט) שלא להלוך רכיל, (י) שלא לנקום, (יא) שלא לנטור."

פשט

עלף מצוות – פינף עשה, זעקס לא תעשה – וואס זענען כלליות'דיגע מצוות שבין אדם לחבירו, נוגע צו דעם מענטש באשר הוא מענטש.

חידושים און הסברים

1. מצוה א' (להדמות בדרכיו) איז כלל כל הכללים: אויב ס'וואלט נישט געשטאנען קיין שום אנדערע מצוה, וואלט שוין געקענט שטיין גאנץ הלכות דעות פון דעם אליין. „דרכיו" מיינט דרכים לטובה וישרים, און אלע אנדערע מצוות זענען פרטים דערפון. אזוי ווי מ'זעט אסאך מאל – ס'איז דא א כלל, און דערנאך פרטים וואס זענען אויך מצוות. (ווערט צוגעברענגט: „לאו נתנה תורה אלא לצרף בה את הבריות".)

2. א מהלך פון מדריגות אין נאנטקייט: מ'קען זען אין דער רייענפאלגע פון מצוות א סדר פון מדריגות ווי שטארק מ'זאל זיין נאנט מיט יענעם:

- מיט'ן אייבערשטן – די מערסטע נאנטקייט: גיין אין זיינע דרכים (להדמות)

- מיט צדיקים/תלמידי חכמים – נישט נאר ליב האבן, נאר זיך מדבק זיין

- מיט אלע אידן – סתם ליב האבן (אהבת רעים)

- מיט גרים – עקסטערע אזהרה (ווייל זיי דארפן מער)

- די שוואכסטע מדריגה – מוכיח זיין ווען ער טוט שלעכט, אים נישט פייניגן, נישט נוקם זיין

אבער: ס'איז געווען א דיון צי דאס איז טאקע „לעוועלס". ס'איז אויפגעברענגט געווארן אז „לדבוק ביודעיו" מיינט פשוט זיין זיין חבר, נישט דוקא א ספעציעלער לעוועל, און „אהבת רעים" מיינט נישט באמת עפעס אנדערש. ס'איז נישט קלאר אז דאס איז א סדר פון מדריגות.

3. סעטן פון מצוות וואס הענגען זיך צוזאמען: הוכח תוכיח און לא תלבין פנים זענען א סעט – ביידע האנדלען מיט ווי אזוי מ'קאמיוניקירט מיט א חבר ווען מ'האט טענות. אזוי שטייט עס אין דער תורה: „הוכח תוכיח... ולא תשא עליו חטא." לא תלך רכיל איז אויך פארבונדן – אלעס איז איין וועג פון דיעלן מיט מענטשן.

4. לא תענה אלמנות ויתומים – ספעציעלע אזהרה פאר וואלנעראבעלע: ענליך צו „לא תונה את הגר" – ביי נארמאלע מענטשן וועט מען זיי נישט מלבין פנים זיין. אבער ביי שוואכע, צובראכענע מענטשן דארף מען אן עקסטערע זהירות נישט צו פייניגן.

---

פרק א – הדרך האמצעית

סטרוקטור פון דעם פרק

רבי יצחק (ר' יצחק דע ליאון, דער מחלק פרקים) האט געמאכט דעם קעפל „הדרך האמצעית". דער רמב"ם גייט מיט דער זעלבער סטרוקטור ווי אין הלכות יסודי התורה – ער איז קודם מסביר א פאקט וואס מ'וואלט נישט געוואוסט אן דעם (טיפערע, קאמפליצירטע זאכן), און נאכדעם איז ער מודיע ווי שטייט איין די מצוה לויט דעם הסבר. (חוץ פון פרק ה' און ו' וואס האבן אן אנדער סטרוקטור.)

דער פרק גייט אין פיר שטאפלען: (א) באשרייבן די דעות – מענטשן האבן פארשידענע נטיות; (ב) ערקלערן ווי מ'באקומט דעות, און אז ס'איז דא עקסטרעמע מידות און ריכטיגע מידות; (ג) ערקלערן אז דער מיטעלער וועג איז דער גוטער וועג, מיט גמרות און דוגמאות פאר יעדע דעה; (ד) ארויסברענגען אז דער דרך הממוצע איז די מצוה פון "והלכת בדרכיו".

דער חילוק צווישן „דעות" און „מידות"

„דעות" איז נישט דאס זעלבע ווי „מידות" – דעות איז דער חומר, מידות איז די צורה. דעות זענען די נאטירלעכע נטיות, emotions, ליב האבן און פיינט האבן. א „דעה" איז למשל צו זיין א בעל תאוה – דאס איז א ראע נטיה. די „מידה" איז דער שיעור, דער אמאונט, וויפיל פון יעדע דעה מ'זאל האבן. „מידה" איז ליטעראלי א מאס. אלזא: דעות = חומר, מידות = צורה. א דעה אליינס איז נישט קיין מידה; א מידה איז אן אמאונט פון א דעה.

---

הלכה א: „דעות הרבה יש לכל אחד ואחד מבני אדם"

דער רמב"ם'ס ווערטער

„דעות הרבה יש לכל אחד ואחד מבני אדם, וזו משונה מזו ורחוקה ממנה ביותר."

פשט

יעדער מענטש האט אסאך פארשידענע דעות (נטיות/emotions), און זיי זענען אנדערש איינע פון דער אנדערער און ווייט איינע פון דער אנדערער.

חידושים און הסברים

1. „לכל אחד ואחד" – יעדער מענטש האט אסאך: נישט אז יעדער מענטש האט איינע פון די דעות. יעדער מענטש האט אסאך פארשידענע emotions – א דעה לגבי כעס, א דעה לגבי תאוה, א דעה לגבי ממון, א.א.וו.

2. „וזו משונה מזו" – צוויי פירושים: (א) אינערלעכע סתירות – אין איין מענטש אליין קענען זיינע דעות זיין סותר איינע דער אנדערער; (ב) צווישן מענטשן – איין מענטש איז זייער ווייט פון דעם אנדערן אין זיינע דעות. דער מסקנא איז אז „וזו משונה מזו ורחוקה ממנה ביותר" רעדט בעיקר פון חילוקים צווישן מענטשן, נישט אינערלעכע סתירות אין איין מענטש.

3. [דיגרעסיע: דער חילוק צווישן מענטשן און בהמות:] ביי בהמות זענען אלע פון דעם זעלבן מין כמעט גלייך אין זייערע דעות – צוויי קי האבן געווענליך די זעלבע emotions. אבער ביי מענטשן קען איין מענטש זיין אינגאנצן אנדערש פון דעם צווייטן – נישט אין גוף, נאר אין דעות. אויב מ'וואלט נישט געוואוסט אז ביידע זענען פון דעם זעלבן מין, וואלט מען געמיינט אז ס'איז צוויי פארשידענע מיני בריות. (בשם דעם רמב"ם אין אן אנדער פלאץ.)

4. א „דעה" מיינט א סארט מענטש, נישט א מאמענטאנע אקציע: צו האבן א דעה אדער א מידה פון א דעה מיינט צו זיין אזא סארט מענטש – נישט סתם זיך רעגן איינמאל. א מענטש וואס איז נישט קיין „רעגער" קען זיך אויך אמאל רעגן, אבער דאס מאכט אים נישט צו א בעל חימה. דער רמב"ם רעדט פון כאראקטער-טייפן.

5. יעדע מידה איז אן אנדער סאבדזשעקט: כאטש א מענטש קען האבן אלע מיני קאמבינאציעס (למשל, ער איז א מסתפק במועט לגבי גאוה, אבער א בעל תאוה לגבי תענוגים), צעטיילט דער רמב"ם יעדע מידה באזונדער ווייל יעדע איז אן אנדער סאבדזשעקט. מאכן געלט איז אן אנדער נושא פון ספענדן געלט, וואס איז אן אנדער נושא פון געבן צדקה. יעדע מידה האט איר אייגענע סקאלע מיט צוויי עקסטרעמען.

---

הלכה א (המשך): די דוגמאות פון פארשידענע דעות

(א) כעס

„יש אדם שהוא בעל חימה, כועס תמיד. ויש אדם שדעתו מיושבת עליו ואינו כועס כלל, ואם יכעס – כעס מעט בכמה שנים."

פשט: ס'איז דא א מענטש וואס איז אייביג אין כעס (בעל חימה), און ס'איז דא א מענטש וואס איז רואיג און כעס'ט כמעט קיינמאל נישט.

חידושים: „חימה" קומט פון ווארעמקייט, א פייער וואס ברענגט צו כעס. „בעל חימה" – ווי „בעל מצוה" – ער איז א מייסטער פון דער זאך, ער איז דערמיט פאראייניגט. „כעס מעט בכמה שנים" מיינט ביידע: סיי אז ווען ער כעס'ט זיך, איז עס א שוואכע כעס (באיכות), סיי אז עס קומט פאר זייער זעלטן (בכמות). „כועס תמיד" איז דער „ביותר" – דער עקסטרעם.

(ב) גאוה

„ויש אדם שהוא גבה לב ביותר, ויש שהוא שפל רוח עד מאד."

פשט: ס'איז דא א מענטש מיט גרויסע גאוה, און ס'איז דא א מענטש וואס איז עקסטרעם נידעריג אין רוח.

חידושים: „גבה לב" – ער פירט זיך מיט גרויסע התנשאות, רעדט אלעמאל פון אויבן אראפ. „שפל רוח" – ער לאזט זיך טרעטן. „לב" און „רוח" זענען ביידע לשונות וואס רעדן וועגן גאוה – ס'איז נישט ממש „לב" אדער „רוח" אין זייער ליטעראלע באדייטונג, נאר ביידע באשרייבן פונקטן אויף דער סקאלע פון גאוה.

(ג) תאוה

„ויש בעל תאוה שלא תשבע נפשו מהלוך בתאותו, ויש טהור גוף ביותר שלא יתאוה אפילו לדברים המעטים שהגוף צריך להם."

פשט: ס'איז דא א מענטש מיט אומבאגרעניצטע תאוות, און ס'איז דא א מענטש וואס האט אפילו נישט קיין תאוה פאר די מינימום וואס דער גוף דארף.

חידושים: „טהור גוף" – דער עקסטרעם: אפילו דאס וואס דער גוף דארף באמת, טוט ער נאר אביסל.

(ד) תאוות ממון – מאכן געלט

„ויש בעל נפש רחבה שלא תשבע נפשו מכל ממון העולם, כמו שנאמר 'אוהב כסף לא ישבע כסף'. ויש מי שהוא מקצר, שדיו אפילו דבר מועט שלא יספיק לו, ולא ירדוף להשיג כל צרכו."

פשט: ס'איז דא א מענטש וואס ווערט קיינמאל נישט זאט פון געלט, און ס'איז דא א מענטש וואס האט גענוג מיט ווייניג.

חידושים: „נפש רחבה" רעדט נישט פון ספענדן (דאס איז א באזונדערע מידה), נאר פון דעם דראנג צו פארדינען און אנקלייבן געלט. חילוק צווישן תאוות הגוף (בעל תאוה) און תאוות ממון (נפש רחבה) – דער דראנג צו מאכן געלט צו קענען לעבן גשמיות'דיג. דער פסוק „אוהב כסף לא ישבע כסף" (קהלת ה:ט) איז א ראיה אז ס'איז דא אזא סארט מענטש.

(ה) קמצנות – ספענדן אויף זיך

„ויש מי שמסגף עצמו ברעב וכובש על ידו ואינו אוכל פרוטה משלו אלא בצער גדול. ויש מי שמאבד כל ממונו בידו לדעתו."

פשט: ס'איז דא א מענטש וואס מאטערט זיך מיט הונגער און ספענדט נישט אויף זיך, און ס'איז דא א מענטש וואס ספענדט אוועק אלע זיינע געלט.

חידושים: „מסגף עצמו ברעב וכובש על ידו" – ער איז זיך מסגף מיט הונגער, און דאס ביסל געלט וואס ער האט, קלויבט ער צוזאם – ער ספענדט עס נישט. חילוק צווישן קמצנות (אויף זיך) און כילי (אויף אנדערע): דער רמב"ם צעטיילט צוויי באזונדערע מידות: (א) קמצנות – ער ספענדט נישט אויף זיך אליין; (ב) כילי – ער געבט נישט פאר יענעם גארנישט. ס'איז דא א מענטש וואס ספענדט נאר אויף זיך און נישט פאר יענעם, און ס'איז דא איינער וואס ספענדט נישט פאר יענעם און נישט פאר זיך – ס'איז נישט די זעלבע.

(ו) שמחה און עצבות

„ויש מהולל... ויש עונן..."

פשט: ס'איז דא א מענטש וואס איז אייביג עקסייטעד/פרייליך (מהולל, פון לשון הוללות), און ס'איז דא א מענטש וואס איז זייער צוגעלייגט/דיפרעסט (עונן, פון לשון אנינות).

(ז) כילי, שוע, אכזרי, רחמן, רך לבב, אמיץ לב

דער רמב"ם ברענגט ווייטערדיגע פארן פון קצוות: כילי קעגן שוע; אכזרי קעגן רחמן; רך לבב (פחדן) קעגן אמיץ לב (נעמט ריסקס). וכל כיוצא בהן.

חידושים: פיר פון די ניין דוגמאות זענען באריכות אויסגעשריבן (כעס/נוח, גאוה/שפלות, תאוה/אין תאוה, שמח/עצוב), און נאך פיר פארן מער בקיצור.

---

הלכה א (המשך): דעות בינוניות – צווישן די עקסטרעמס

דער רמב"ם'ס ווערטער

„ויש בין כל דעה ודעה הרחוקה ממנה בקצה האחר דעות בינוניות זו רחוקה מזו."

פשט

נישט אלע מענטשן זענען אויף די עקסטרעמס. צווישן די צוויי קצוות איז דא אסאך לעוועלס פון בינוניות.

חידושים און הסברים

דער אויסדרוק „זו רחוקה מזו" איז נישט קלאר, און ס'זענען דא דריי מעגלעכע פירושים:

- (א) ס'איז דא אסאך לעוועלס אינדערצווישן: „זו רחוקה מזו" מיינט פשוט אז די בינוניות'דיגע דעות זענען פארשידן איינע פון דער אנדערער – א גאנצע ספעקטרום פון שטופן צווישן די צוויי עקסטרעמס.

- (ב) די דעה בינונית איז גלייך ווייט פון ביידע קצוות: „זו רחוקה מזו" מיינט אז די אמת'ע מדה בינונית איז ווייט פון ביידע זייטן אייניג – ס'איז דער אמצע פונקט. שפעטער אין דעם פרק גייט דער רמב"ם זיכער אזוי מיינען, אבער ס'איז נישט זיכער צי ער מיינט שוין דא אזוי.

- (ג) ביי פארשידענע מידות איז דער אמצע אין א פארשידענעם פלאץ: ביי געוויסע מידות איז די מדה ממוצעת נאנט צו איין קצה, און ביי אנדערע ממש אינמיטן. אבער דאס ווערט אפגעווארפן ווייל דער רמב"ם האלט נאך פאר'ן רעדן וועגן מדות בינוניות.

דער לחם משנה האט אויך א פירוש אויף דעם אויסדרוק, אבער ס'איז שווער צו זאגן אז ס'איז דער פשוט'ער פשט.

---

הלכה א (המשך): מקורות פון מענטשלעכע דעות – Nature vs. Nurture

דער רמב"ם'ס ווערטער

„יש מהן דעות שהן לאדם מתחלת ברייתו לפי טבע גופו. ויש מהן דעות שטבע של אדם זה מוכן ועתיד לקבל אותן מהרה יותר משאר הדעות. ויש מהם שאין לו דעה מתחלת בריאתו, אלא למד דעותיו מאחרים, או שנתעורר להן מעצמו לפי מחשבה שעלתה בלבו, או ששמע שזו דעה טובה לו... והנהג עצמו בהן עד שנקבעו."

פשט

דריי מקורות פון מענטשלעכע דעות: (1) פון טבע הגוף – מ'ווערט געבוירן מיט דעם; (2) דער גוף איז „מוכן" – מ'האט א נטיה וואס מאכט עס גרינגער אנצונעמען געוויסע דעות; (3) קיין טבע'דיגע נטיה – אלעס קומט פון לערנען פון אנדערע, אייגענע מחשבות, אדער הערן פון אנדערע.

חידושים און הסברים

1. דער רמב"ם פארמיידט דעם ד' יסודות-מאדעל: דער רמב"ם זאגט נאר „לפי טבע גופו" און גייט נישט אריין אין דעם קלאסישן מאדעל אז ווער עס האט מער פון דעם חומר פון אש ווערט א בעל חמה, מער מים ווערט א פלעגמאטישער מענטש, א.א.וו. כאטש דער רמב"ם רעדט ערגעץ אנדערש פון ד' יסודות אין דעם קאנטעקסט, דא האלט ער זיך ביי דעם כללות'דיגן אויסדרוק – וואס אינקלודירט אפשר מער קאמפליקירטע פאקטארן.

2. דער חילוק צווישן „טבע גופו" (ערשטע קאטעגאריע) און „מוכן" (צווייטע קאטעגאריע): דער ערשטער סארט מענטש איז שוין פון געבורט אין א געוויסע מדה – ער איז שוין א בעל חמה, נישט קיין חילוק וואס וועט מיט אים פאסירן. דער צווייטער סארט האט נאר א פאטענציאל – ס'איז גרינגער פאר אים אנצונעמען א געוויסע מדה, אבער ער איז נאך נישט דארט. דוגמא: צוויי מענטשן וואס זענען עקספאזד צו די זעלבע סביבה, און איינער ווערט נשפע און דער צווייטער נישט – א חלק איז בחירה, אבער א חלק איז אז זיין גוף/טבע איז מער „מוכן" צו ווערן נשפע פון אזא סביבה.

3. דריי וועגן פון „למד" – נישט נאר פארמעלע לימוד: „למד דעותיו מאחרים" מיינט נישט אז איינער האט אים מסביר געווען. „למד" איז דא בלשון הרגל – ער האט נאכגעמאכט וואס ער האט געזען, ער איז נשפע געווארן פון זיין סביבה, „ביי אונז טוט יעדער אזוי" – נישט מיט כוונה, נאר דורך הרגל. דער צווייטער וועג: „מחשבה שעלתה בלבו" – ער האט אליין אויסגעטראכט א וועג, אדער געליינט עפעס וואס האט אים אינספירירט. דער דריטער וועג: „שמע שזו דעה טובה" – ער האט געהערט פון אנדערע אז דאס איז דער ריכטיגער וועג, און האט זיך באוואוסטזיניג אנגעשטרענגט.

4. „והנהג עצמו בהן עד שנקבעו" – דער מעכאניזם פון קנין המדות: אין אלע דריי וועגן איז דער סוף-רעזולטאט דער זעלבער: דער מענטש טוט די מעשים וואס געהערן צו דער מדה, ביז ער באקומט די מדה – ביז עס ווערט „נקבע" אין אים. מדות ווערן נקנה דורך חזרה פון מעשים.

---

הלכה ב: שתי קצוות אינן דרך טובה

דער רמב"ם'ס ווערטער

„שתי קצוות הרחוקות זו מזו שבכל דעה ודעה אינן דרך טובה, ואין ראוי לו לאדם ללכת בהן ולא ללמדן לעצמו."

פשט

ביידע עקסטרעמס פון יעדע מדה זענען נישט דער גוטער וועג. א מענטש זאל נישט גיין אין זיי, און זאל זיך נישט אויסלערנען (מרגיל זיין) צו טון אזוי.

חידושים און הסברים

דער איבערגאנג פון דעסקריפטיוו צו נארמאטיוו: ביז דעם פונקט האט דער רמב"ם נאר באשריבן וואס איז דא – וואס פאר דעות עקזיסטירן, וויאזוי מענטשן באקומען זיי. יעצט ערשט הויבט ער אן צו זאגן וואס איז גוט און וואס איז שלעכט – דער נארמאטיווער טייל.

---

הלכה ב (המשך): וואס טוט מען אויב מ'איז שוין אויף א קצה?

דער רמב"ם'ס ווערטער

„ואם מצא שטבעו נוטה לאחת מהן, או מוכן לה, או שכבר למד אחת מהם ונהג בו – יחזיר עצמו למוטב וילך בדרך הטובים, והיא הדרך הישרה."

פשט

אויב א מענטש געפינט אז זיין טבע ציט אים צו איין עקסטרעם, אדער ער איז „מוכן" דערצו, אדער ער האט זיך שוין אויסגעלערנט – זאל ער זיך צוריקברענגען צום מיטלוועג, דעם „דרך הטובים", וואס איז „הדרך הישרה".

חידושים און הסברים

1. דער רמב"ם שפיגלט אפ גענוי די דריי קאטעגאריעס פון הלכה א: דער רמב"ם'ס דריי פאלן דא – (א) „טבעו נוטה" = ער איז שוין פון געבורט אויף א קצה, (ב) „מוכן לה" = זיין טבע איז גרייט/נוטה צו ווערן נשפע, (ג) „כבר למד ונהג בו" = ער האט זיך שוין אויסגעלערנט – קארעספאנדירן פונקטליך צו די דריי מקורות פון דעות וואס דער רמב"ם האט אויסגערעכנט אין הלכה א.

2. תשובה איז „בילט-אין" אין הלכות דעות – א פונדאמענטאלער חידוש: פארוואס זאגט דער רמב"ם נישט פשוט „דאס איז דער ריכטיגער וועג", און דאס וואס מ'דארף זיך טוישן זאל ער שרייבן אין הלכות תשובה? דער ענטפער: הלכות דעות איז מעצם נישט מעגלעך אן תשובה. ס'איז כמעט נישט דא אזא מענטש וואס זיין טבע איז פונקט אויף דער דרך האמצעית – „אביסל האסטו מער און ווייניגער, אביסל דארפסטו האבן דיינע תשובה-דינסטן." ס'איז נישט דא קיין וועג צו רעדן פון באקומען די ריכטיגע דעות אן צו רעדן פון „דו האסט שוין אביסל מיסטעיקס."

3. הלכות דעות איז געבויט אויף דעת: הלכות דעות איז נישט סתם א ליסטע פון דינים. עס איז געבויט אויף דעת – אויף פארשטיין וויאזוי מענטשלעכע מידות ארבעטן, וויאזוי מענטשן באקומען שלעכטע מידות, און דורך דעם פארשטאנד קומט מען צו וויסן וויאזוי זיך מרגיל צו זיין אין די ריכטיגע מידות. דאס איז דער ריזן פארוואס דער רמב"ם האט ערשט באשריבן דעם גאנצן מעכאניזם פון דעות פאר'ן זאגן וואס איז גוט – ווייל אן דעם פארשטאנד קען מען נישט ריכטיג טון תשובה אויף מידות.

4. פארוואס עקזיסטירט הלכות דעות? ווען רוב מענטשן, אדער אפילו א דריטל, וואלטן שוין געהאט פון תחילת הבריאה די ריכטיגע דעת, וואלט נישט געווען הלכות דעות. הלכות דעות איז געבויט אויף דעם אז בדרך כלל האבן מענטשן שלעכטע מידות, ממילא דארף מען זיך אויסלערנען, זיך מרגיל זיין, תשובה טון. ס'איז זייער שווער אז דו האסט פונקט געלאנדעט אויף דעם ריכטיגן (נומער פופציג פון הונדערט). כדי צו האבן א גוטע מדה דארף מען זיך לערנען, מ'דארף האבן שימת לב, מ'דארף דעת.

---

הלכה ד: דער דרך הישרה – די מדה בינונית

דער רמב"ם'ס ווערטער

„הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לאדם, והיא הדעה שהיא רחוקה משני הקצוות ריחוק שוה, ואינה קרובה לא לזו ולא לזו."

פשט

נאכדעם וואס דער רמב"ם האט דערקלערט וואס איז *נישט* די דרך הישרה (די קצוות), דעפינירט ער יעצט פאזיטיוו וואס עס *איז*: די מיטלסטע מדה אין יעדע דעה, וואס איז גלייך ווייט פון ביידע עקסטרעמס.

חידושים און הסברים

1. „ריחוק שוה" מיינט נישט קוואנטיטאטיוו, נאר קוואליטאטיוו (ברעיון): „ריחוק שוה" מיינט נישט א מאטעמאטישע מיטן. נישט: אויב צען דאונאטס איז צופיל און נול איז צו ווייניג, דארף מען עסן פינף. „ריחוק שוה" איז ברעיון – אין דעם געדאנק, אין דעם פרינציפ. דער עיקר פוינט: די מיטן איז פונקט אזוי נישט צופיל ווי ס'איז נישט צו ווייניג. ביידע קצוות ווערן אוועקגעשטויסן גלייך.

2. די מיטן איז נישט דעפינירט דורך אוועקגיין פון קצוות אליין – מ'דארף וויסן וואס איז „עכט גוט": ס'איז נישט גענוג זיך צו דערווייטערן פון ביידע עקסטרעמס כדי צו טרעפן דעם ריכטיגן וועג. מ'דארף אויך וויסן וואס איז גוט – לויט וואס די תורה זאגט אדער וואס די חכמים זאגן. Di מיטן האט אן אייגענע פאזיטיווע דעפיניציע, נישט נאר א נעגאטיווע (נישט-עקסטרעם).

3. דער פראבלעם פון רעלאטיוויזם – דאונאט-משל: איינער וואס וואוינט אין א הויז וואו יעדער עסט צען דאונאטס, וועט האלטן אז פינף איז נארמאל. איינער וואס אין זיין הויז איז דער עקסטרעם פינף, וועט טראכטן אז צוויי איז נארמאל. אן אן אבסאלוטע מאסשטאב פון וואס איז אמת גוט, קען מען נישט טרעפן דעם אמצע נאר דורך מעסטן אפשטאנד פון קצוות, ווייל די קצוות אליין זענען רעלאטיוו צו דעם וואס מ'איז צוגעוואוינט.

---

הלכה ד (המשך): „לפיכך צוו חכמים הראשונים"

דער רמב"ם'ס ווערטער

„לפיכך צוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם מעשיו תמיד ושוקל אותם ומכוון אותם בדרך האמצעית כדי שיהא שלם."

פשט

דערפאר האבן די חכמים באפוילן אז א מענטש זאל שטענדיג אפשאצן זיינע מעשים, זיי וועגן, און זיי אויסריכטן צום מיטלסטן וועג, כדי ער זאל זיין שלם.

חידושים און הסברים

1. „חכמים הראשונים" – אידענטיפיקאציע: „חכמים הראשונים" מיינט חכמי המשנה, און „לפיכך" מיינט חכמי הגמרא (אמוראים). דא ווערט עס אידענטיפיצירט מיט חכמים ז"ל – די אמוראים.

2. „שם" – מלשון שומא (אפשאצונג): „שם" מיינט אפשאצן, מלשון שומא. דאס קומט פון דעם פסוק „ושם דרך אראנו בישע אלקים" (תהלים נ:כג). אין פסוק שטייט מיט א סמ"ך, און די גמרא דרש'נט עס ווי מיט א שי"ן – מלשון שומא, אפשאצונג.

3. „שם מעשיו תמיד" – שטענדיגע זעלבסט-אפשאצונג, נישט סתם הרגל: דער וועג וויאזוי דו ביסט ביי דיפאלט – ביי טבע אדער ביי הרגל – איז נישט גענוג. ס'איז נישט גענוג צו זאגן „איך בין גוט". מ'דארף זיך ערנסט מתבונן זיין לויט די אמת. נאר דער וועג וואס מ'דיוועלאפט לויט די אמת – דורך שכל און התבוננות – איז דער ריכטיגער וועג. דאס ווארט „מידה" אליין מיינט דאך א מעסטער – מ'דארף זיך מעסטן.

4. „כדי שיהא שלם" – די דרך האמצעי ווערט דעפינירט דורך שלימות: די מיטן ווערט דעפינירט דורך וואס מאכט א מענטש שלם, נישט דורך מאטעמאטישע אפשטאנד פון קצוות. מ'דארף זען וואס איז דער שלימות'דיגער וועג לגבי תאוה, לגבי כעס, לגבי אלע מידות.

5. א מענטש וואס איז „ביי דיפאלט" אין מיטן – איז דאס גענוג? אויב א מענטש „happens to be" שוין ביי דער ריכטיגער וועג, וועט עס נאר הייסן „ריכטיג" אויב ער האט זיך מתבונן געווען און מחליט אז דאס איז דער וועג. אפילו אויב ער בלייבט דארטן וואו ער איז, איז עס גוט – ווייל ס'איז גוט ביי התבוננות, נישט ווייל ער איז צוגעוואוינט פונקט אזוי.

6. דער חילוק צווישן „מידה" און „נטיה/טבע": אויב א מענטש'ס הרגל איז פונקט צוגעוואוינט – אן שכל, נאר ביי טבע – אז ער עסט א געוויסע אמאונט, איז דאס נאכנישט א „מידה" פון עסן, נאר א „נטיה", א „טבע" פון עסן. א מידה איז א מענטשליכע זאך – עפעס וואס ער ווייסט, וואס ער האט זיך געבויט מיט שכל. א סתם „נעטשור" איז נישט א מידה.

7. דער פראקטישער נפקא מינה – ווען ס'טוישט זיך: א מענטש וואס האט נאר א הרגל אן שכל, ווען ס'וועט זיך פלוצלינג טוישן, וועט ער פארלוירן ווערן. דוגמא: ער עסט יעדן טאג דריי דאונאטס. די בעקערי טוישט און די דאונאטס ווערן גרעסער – ער וועט נישט כאפן, ווייל ער איז צוגעוואוינט צו „דריי דאונאטס" (נישט צו א געוויסע כמות). אדער ער ווערט עלטער און דארף עסן ווייניגער. איינער וואס האט שכל ווייסט אז ס'איז געבויט אויף וויפיל ס'איז געזונט – ער קען זיך אדאפטירן.

8. [Digression: דער רמב"ם'ס אויסטייטש פון רבי יהודה הלוי'ס ווערטער:] רבי יהודה הלוי זאגט אז איינער וואס שוקל אורחותיו ושומר אורחותיו איז זוכה לישועת השם. דער חידוש: „ישועת השם" איז שלמות – „כדי שישולם" מיינט ער זאל זוכה זיין צו שלימות. ס'איז נישט א שכר וואס קומט פון דרויסן, נאר דאס אליין – ער ווערט אן אדם השלם – איז די ישועה. „ישע אלקים" מיינט: דער שלימות פון גאט'ס באשאפונג – דער מענטש בצלם אלקים, דער אדם השלם. דער מענטש איז ווי אזוי ער איז וועגן זיין חומר (גוף), אבער אויב ער ניצט זיין שכל, זיין דעת, הייבט ער זיך אויף א העכערע מדריגה – ער איז מער נאנט צו זיין נשמה, צו זיין מער פנימיות'דיגע זייט.

---

הלכה ד (המשך): „כיצד?" – דוגמאות פון דער דרך הבינונית

(א) כעס

„כיצד? לא יהא בעל חמה נוח לכעוס, ולא כמת שאינו מרגיש, אלא בינוני. לא יכעוס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו, כדי שלא יעשה כיוצא בו פעם אחרת."

פשט: מ'זאל נישט זיין שנעל אין כעס, אבער אויך נישט ווי א טויטער וואס פילט גארנישט. נאר אין מיטן – זיך כעס'ן נאר אויף א גרויסע זאך וואס איז ראוי, כדי מ'זאל נישט נאכאמאל טון אזוי.

חידושים און הסברים:

1. „כמת שאינו מרגיש" – די אפאזיט פון כעס איז נישט אומפילנדיקייט: מ'דארף נישט זיין א „האלץ" וואס ווערט נישט נפגע. א האלץ איז אינו נפגע, אבער א מענטש איז א נפש – מ'דארף יא פילן. מ'דארף נישט זיין פון די וואס זאגן „איך בין א האלץ" – דאס איז אויך א קצה.

2. „דבר גדול שראוי לכעוס עליו" – כעס האט א לעגיטימע פונקציע: דער אייבערשטער האט געמאכט כעס פאר א סיבה – כדי צו סטאפן אביוזערס. דוגמא: א מענטש וואס ארבעט אין אן אפיס און האט נישט די אומץ זיך אנצונעמען פאר זיך אליין – דער אייבערשטער האט געמאכט די מידת הכעס אז אמאל זאל ער זיך פארלירן און זיך ענדליך אוועקשטעלן אויף וואס ס'קומט אים.

3. „כדי שלא יעשה כיוצא בו פעם אחרת" – דער טעם פון לעגיטימע כעס: מענטשן פארשטייען דורך כעס אז מ'זאל עס נישט טון נאכאמאל. „מיט שיינהייט כאפט נישט א מענטש – נישט אלעמאל." ווען אלע מענטשן וואלטן געווען מער ראציאנאל, וואלט מען אפשר נישט געדארפט כעס'ן. אבער אין דער רעאליטעט דארף מען אמאל כעס כדי צו מאכן א ווירקונג.

4. די דרך המיצוע ביי כעס איז נישט א „שעדיול" – נאר ביי „ראוי": ס'איז נישט א קוואנטיטאטיווע מיטן (נישט יעדע דריי טעג אדער יעדע דריי חדשים). ס'איז נאר ווען ס'איז „ראוי" – ווען דער שכל זאגט אז דאס איז א סיטואציע וואו כעס איז דער ריכטיגער רעאקציע.

5. דער כעס מעג אים „קאנטראלירן" – אבער נאר ווען ס'איז וויכטיג: ס'איז נישט פשט אז ער זאל „קאנטראלירן" זיין כעס אין דעם סענס אז ער בלייבט קאלט. דער כעס מעג אים קאנטראלירן – ער מעג זיך „פארלירן" – אבער נאר דעמאלטס ווען ס'איז זייער וויכטיג. דעמאלטס זאל ער ווערן אין כעס, נישט זיך מאכן ווערן אין כעס. דער כעס האט א טאן פון רעדן, א געוויסע „זיך פארלירן" – ער האט זיך אריינגעלאזט אין א געוויסע מצב. אבער ער קען זיין ביי קאנטראל ביי דעם „זיין" – ער האט מחליט מיט שכל אז יעצט איז ריכטיג צו כעס'ן. א שלעכטער מענטש מיט כעס רעגט זיך אויף רענדאם זאכן – ס'איז אפילו נישט קיין שכל. ביי דע

ם גוטן מענטש איז דער כעס געריכט דורך דעת.

6. „ראוי" איז חכמת הדעת: „דבר גדול שראוי" – „ראוי" איז חכמת הדעת. דאס מיינט: דער שכל מוז אנטשיידן וואס איז „ראוי". דאס איז נישט א געפיל, נאר א שכל'דיגע הכרעה.

7. [Digression: דער משל פון „ישוב הדעת צו מאכן א בהלה":] א מענטש וואס האט זיך אנגעגארטלט מיט ישוב הדעת. ער האט געפרעגט: „וואס איז אמאל געווען?" – „איך ווייס אז ס'איז אמאל דא א סיטואציע וואס מ'דארף זיין אין בהלה." האט ער געזאגט: „דא פעלט מיר אן. איך וועל זיך אוועקזעצן און טראכטן, מיט ישוב הדעת מחליט זיין אז איך דארף מאכן א בהלה." דער פוינט: די שויס קומט מיט די כעס, אבער ס'איז „קאנטראלד" אין דעם סענס אז דער שכל האט באשטימט אז יעצט איז דער צייט דערפאר.

8. א חלק פון דרך האמצעי האבן אן אייגענע הגדרה: ס'איז נישט סתם „נישט אזוי און נישט אזוי, נאר אינמיטן". די „אינמיטן" האט עפעס א מינינג – א פאזיטיווע דעפיניציע.

(ב) תאוה

„וכן, לא יהיה בעל תאוה לעולם, אלא יתאוה וישתוקק לדברים שהגוף צריך להם ואי אפשר לחיות זולתם" – מיט דעם פסוק „צדיק אוכל לשובע נפשו".

פשט: דער מענטש זאל נאר האבן תאוות פאר זאכן וואס די גוף דארף האבן, און וואס מ'קען נישט אן דעם.

חידושים און הסברים:

1. „שובע נפשו" – צופרידנשאפט, נישט בלויז פיזישע זעטיגונג: „שובע" איז נישט בלויז א סטאמאק-ענין, נאר א פסיכאלאגישע/עמאציאנעלע צופרידנשאפט. דער צדיק עסט די ריכטיגע אמאונט און איז צופרידן דערמיט. די צופרידנשאפט איז וויכטיג – אויב ער איז נישט צופרידן, איז ער א צעבראכענער מענטש.

2. דער רמב"ם מיינט נישט אז מ'זאל עסן נאר ברויט מיט וואסער: „די גוף דארף האבן" קען אויך מיינען עמאציאנעלע באדערפענישן. מ'דארף אמאל אייז קרים אויך – עס גייט נישט בלויז אום מינימאלע פיזישע סוסטענאנס.

3. עסן מיט אן אפעטיט איז געזונט און ריכטיג: דער צדיק עסט יא מיט אן אפעטיט. עסן אן אן אפעטיט איז א חלום (א פראבלעם). די „שובע נפש" מיינט אז ער האט הנאה פון וואס ער עסט.

4. ברכת המזון און שביעה: א מענטש וואס עסט אן קיין טעם, אן קיין הנאה – טאר ער נישט מאכן קיין ברכת המזון, ווייל ער האט נישט קיין שביעה. שביעה איז א פסיכאלאגישע זאך – „איך בין העפי" – נישט בלויז א פיזישע פולקייט. ווען איינער עסט מיט אן „איי-ווי" (מיט ווידערוויליגקייט), איז נישט דא קיין שביעה.

5. דער חילוק צווישן צדיק און רשע אין תאוה: דער רשע, דער גרויסער בעל תאוה, האט נאר הנאה ווען ער פרעסט אויף די גאנצע טשולנט. דער אויסגעארבעטער מענטש (צדיק) האט הנאה פון דעם קליינעם ביסל וואס ער האט געגעסן, און ער איז העפי.

6. „ויתאוו תאוה" – תאוה צו האבן א תאוה: דער פסוק „ויתאוו תאוה" (במדבר יא:ד) מיינט אז זיי האבן געהאט א תאוה צו האבן א תאוה. ביי דעם צדיק, דאס וואס זיין גוף פאדערט אים – דאס אליין איז שוין תאוה. ווען א מענטש פילט הונגער, איז דאס שוין תאוה – ער האט א רצון צו עסן. אבער דער בעל תאוה געדענקט ווי גוט די עסן איז געווען, און טראכט „ווען גיי איך שוין ווערן נאכאמאל הונגעריג צו קענען נאכאמאל עסן?" – דאס איז תאוה אויף תאוה. דער צדיק האט איין תאוה: ווען ער איז הונגעריג, גייט ער און שטעלט צופרידן דעם רצון צו עסן. דאס איז די מינימום פון תאוה.

7. דער עקסטרעם פון „נישט האבן תאוה" קען אויך מיינען צופיל עסן: עס קען אפילו זיין אז „נישט האבן תאוה" מיינט אז א מענטש עסט זייער אסאך כדי ער זאל קיינמאל נישט פילן הונגעריג – פאר ער פילט הונגעריג, זאל ער שוין האבן געגעסן. דאס איז אויך א פארדרייטע עקסטרעם.

(ג) מאכן געלט

„לא יעמול בעסקו, אלא להשיג דבר הצריך לחיי שעה" – מיט דעם פסוק „טוב מעט לצדיק".

פשט: ער זאל נישט זיין א workaholic וואס האט ליב די עצם מאכן געלט. ער זאל ארבעטן פאר וואס ער דארף צום לעבן.

חידושים און הסברים:

1. „טוב מעט לצדיק" – דעם ביסל וואס ער דארף, זאל ער טון מיט א חשק: דער פסוק מיינט אז דער ביסל וואס דער צדיק דארף האבן איז יא טוב – עס איז גוט. ער זאל נישט וויינען „אוי וויי, איך מוז ארבעטן." נאר דאס וואס ער דארף, זאל ער טון מיט א חשק.

2. זיך מכניע זיין צו דער בריאה: אלע דאזיגע זאכן (עסן, ארבעטן) זענען אויך אביסל זיך מכניע זיין צו דער אייבערשטער. דער אייבערשטער האט אזוי געמאכט אין דער בריאה אז א מענטש זאל דארפן עסן און דארפן ארבעטן – זאל ער עס טון מיט א געוויסע חשק, נישט מיט א גרויסע בדיעבד. דער עולם מתוקן איז אז דער מענטש זאל האבן א געוויסע תאוה. ווען עס שיידט זיך צופיל, מאכט ער א חורבן, און ביי דעם איז נישט קיין דרך השם יתברך.

3. א ראיה פון דער טבע: ווען מען עסט צופיל, טוט דער קאפ און דער בויך וויי. אויב מען עסט די ריכטיגע מאס מיט'ן אפעטיט, איז עס געשמאק. דאס ווייזט אז דאס איז דער דרך השם יתברך – דער אייבערשטער האט אזוי אייגעשטעלט די וועלט.

(ד) צדקה און בארגן

„לא יקבוץ יתר על המידה... ולא יאבד כל ממונו... אלא נותן צדקה כפי מסת ידו, ומלוה כראוי למי שצריך."

פשט: „מסת ידו" – וואס עס איז אנגעקומען צו אים. ער גיט צדקה לויט זיין פארמעגן, און בארגט פאר ווער ס'דארף.

חידושים און הסברים:

1. דער רמב"ם שטעלט גלייך אריין מצוות: עס איז אינטערעסאנט אז דער רמב"ם גלייך טראכט וועגן עניי עירך – דאס זענען שוין מצוות. „אם כסף תלוה את עמי את העני עמך" (שמות כב:כד). גלייך שטייט דא געבן און בארגן.

2. בארגן איז אויך א חלק פון ברייטקייט: בארגן איז א חלק פון דער מדה בינונית אין ממון. מ'קען בארגן אביסל מער וויפיל מ'קען ארויסגעבן (אומזיסט), ווייל ביי א הלוואה איז דא א סיכוי אז עס קומט צוריק.

3. וויפיל צדקה – דער דרך האמצעי: הלכות צדקה זאגן אז מ'זאל נישט געבן יתר על החומש (מער ווי א פינפטל). דאס איז ממש א הלכה'דיגע אויסדרוק פון דער מדה בינונית.

(ה) שמחה

„ולא יהא מהולל ושוחק, ולא עצב ואונן, אלא שמח כל ימיו בנחת, בסבר פנים יפות."

פשט: שמחה איז א מדה בינונית – צווישן הוללות (ווילדע פרייליכקייט) און עצבות (טרויעריגקייט).

חידושים און הסברים:

1. שמחה איז א מידה אמצעית, נישט אן עקסטרעם: מענטשן מיינען אז שמחה איז עקסטרעם. אבער דער רמב"ם שטעלט עס אוועק אלס דער מיטלוועג צווישן הוללות און עצבות.

2. „משנכנס אדר מרבין בשמחה" – קיין סתירה צו מדה בינונית: מדה בינונית האלט אויך אריין „לפי הענין" – לויט דער סיטואציע. אין אדר, א גוטע חודש, פעלט אויס צו זיין אביסל מער צופרידן. אין תשעה באב דארף מען אביסל מער נוטה זיין צו דעם צד – אבער נישט עקסטרעם אינגאנצן. די מדה בינונית פון תשעה באב איז אנדערש ווי די מדה בינונית פון פורים.

3. רוב מענטשן זענען „עצב ואונן": געווענליך זענען רוב מענטשן מער צו דער עצבות-זייט. דערפאר מ'מעג זיין אביסל מער „שמח כל ימיו בנחת."

4. א שארפע באמערקונג: מ'וואלט געטראכט אז די צוויי עקסטרעמען זענען – איין עקסטרעם א ברסלב'ער (צופיל שמחה), די אנדערע עקסטרעם א ליטוואק (צופיל ערנסטקייט), און אינצווישן א פשוט'ער בעל הבית'ישער איד. ניין – אינצווישן איז דער ברסלב'ער! שמח.

5. שמחה מיינט נישט עקסייטמענט: דער רמב"ם אין הלכות ברכות דערקלערט וואס שמחה מיינט – נישט ווערן עקסייטעד, נישט פון שמחה און נישט פון עצבות. זייער רואיג. „איך ווייס אז ס'איז אין גוטע הענט, איך ווייס אז ס'איז מיט בטחון." אבער דא שטייט יא „שמח" – עס איז נישט בלויז רואיגקייט. „בנחת" – שמחה און רואיגקייט צוזאמען. אפשר איז דא אויך א באזונדערע מדה פון רואיגקייט.

6. „טוב לב משתה תמיד" (משלי טו:טו): „משתה" מיינט אייביג זיין אזוי ווי ביי א משתה – גוט אויפגעלייגט, אבער נישט צו דרייסט. א טיפערע זאך – א געוויסע תמימות און רואיגקייט.

7. „סבר פנים יפות" – שמחה איז נוגע צו אנדערע מענטשן: „סבר פנים יפות" מיינט אז ער שמייכלט צו מענטשן, ער איז פרייליך צו זיי. שמחה איז נישט נאר א פריוואטע זאך – עס איז נוגע צו אנדערע מענטשן אויך. רבי ישראל סאלאנטער האט געזאגט: א מענטש'ס פנים איז א רשות הרבים – דיין פנים באלאנגט נישט פאר דיר, עס באלאנגט פאר די אנדערע מענטשן.

8. נחת אליין איז נישט גענוג: ווען מענטשן זעען אז „נחת" (רואיגקייט) איז נישט גענוג, דערפאר דארף זיין א „סבר פנים יפות" – אן אקטיווע שמייכל, נישט בלויז פאסיווע רואיגקייט.

9. צוויי משניות אין אבות: איינמאל שטייט „סבר פנים יפות" (אבות א:טו), און איינמאל שטייט „והוי מקבל את כל האדם בשמחה" (אבות ג:יב). דאס זענען צוויי באזונדערע מדרגות.

„וכן שאר כל דיעותיו"

דער רמב"ם זאגט: „וכן שאר כל דיעותיו" – אזוי אויך אלע אנדערע מידות. ער איז נישט מפרט אלע מידות – דאס דארף מען קוקן אין אנדערע ספרים אדער אליין אויספירן.

---

הלכה ה: חכם, חסיד, און „לפנים משורת הדין"

דער רמב"ם'ס ווערטער

„ודרך זו היא דרך החכמים. כל אדם שדעותיו כולן דעות בינוניות וממוצעות, נקרא חכם."

פשט

דער וואס גייט אין דער מדה בינונית ווערט גערופן א חכם. חכמים ווערן אויך גערופן טובים, ישרים – אסאך שיינע נעמען.

חידושים און הסברים

דער חכם איז דער וואס מקיים „והלכת בדרכיו" – ער גייט אויף דרך התבוננות, דער מדה ממוצעת.

---

הלכה ה (המשך): דער חסיד – „לפנים משורת הדין"

דער רמב"ם'ס ווערטער

„וכל המדקדק על עצמו ביותר, ויתרחק מן הדעה הבינונית מעט לצד זה או לצד זה – נקרא חסיד."

„מי שיתרחק מגובה הלב עד הקצה האחרון והוא שפל רוח ביותר, נקרא חסיד, וזו היא מדת חסידות."

„ואם נתרחק [מגובה הלב] קצת בלבד, והיא הענוה – זה נקרא חכם, וזו היא מדת חכמה."

פשט

איינער וואס שאצט אפ וואס איז די דעה בינונית, און טוט נאך אביסל מער ווי די מדת הבינונים – פאר א געוויסע תכלית – ווערט גערופן א חסיד. דער רמב"ם מאכט א חילוק: ענוה איז די מדה ממוצעת (= חכמה), שפלות רוח ביותר איז דער עקסטרעם (= חסידות).

חידושים און הסברים

1. דער חילוק צווישן חסיד בטבע און חסיד בחכמה: איינער וואס איז שפל רוח בטבע איז נישט קיין חסיד – ער איז אפילו נישט אמאל א חכם. א חסיד איז דווקא איינער וואס קומט ערשט אן צו דער מדה ממוצעת (ענוה), און נאכדעם איז ער מחליט מיט אן אינטענציע און דרך חכמה צו גיין אביסל מער צום עקסטרעם פון שפלות רוח. ער ווייסט וואס ער טוט. דער וואס איז בטבע שפל רוח דארף אדרבה ערשט גיין צום אנדערן עקסטרעם (גאוה) און צוריקקומען – אזוי ווי דער רמב"ם זאגט אין פרק ב' וועגן וויאזוי מען גייט צו די אנדערע עקסטרעם כדי צו קומען צו דער מיטן. (בשם ר' יואל אשר.)

2. „לא עם הארץ חסיד": דאס שטיצט דעם פונקט – חסידות דארף זיין מיט שכל. א סתם עקסטרעמיסט אן חכמה איז נישט קיין חסיד.

3. ראיה פון משה רבינו: עס שטייט „והאיש משה עניו מאד" – עניו, נישט שפל רוח. משה רבינו איז געווען אין דער דרך הממוצע, דאס איז ענוה. די משנה וואס זאגט „מאד מאד הוי שפל רוח" – דאס איז מדת חסידות.

4. דער חילוק צווישן ענוה אין הלכות יסודי התורה פרק ב' און ענוה אין הלכות דעות: אין יסודי התורה רעדט דער רמב"ם פון ענוה וואס קומט פון התבוננות אין גדלות הבורא – מ'טראכט אריין אין די גדלות הבורא און אלע ברואים, און מ'באמערקט ווי קליין מ'איז. דא אין הלכות דעות רעדט ער פון ענוה כלפי מענטשן – וויאזוי מ'פירט זיך מיט אנדערע מענטשן.

5. ענוה מיינט נישט „פילן": ענוה דא מיינט נישט א געפיל פון קליינקייט, נאר אזוי ווי רש"י זאגט אויף „איש משה עניו מאד" – שפל וסבלן – ער רעדט מיט מענטשן, ער דערלאזט זיי, ער רוקט זיך פאר זיי. שפלות רוח (מדת חסידות) מיינט אז ער דרייט זיך אפילו מיט שוואכערע מענטשן ווי ס'וואלט געפאסט פאר אים, ער איז זיך צופיל מכניע צו אנדערע מענטשן.

6. [Digression: מענטשן וואס האלטן זיך קליין:] מענטשן וואס האלטן זיך קליין (בטבע) זענען געווענליך זייער שווער צו אנדערע מענטשן – זיי זענען נישט צופיל וואסערע צו אנדערע. נישט אלעמאל, אבער געווענליך.

7. חסידים הראשונים: „חסידים הראשונים היו מטין דעות שלהם מדרך האמצעית כנגד שתי הקצוות." „חסידים הראשונים" מיינט חסידים פון זמן הראשונים (נישט חסידי בעל שם טוב). זיי האבן מתקן געווען די דעות פון מענטשן, און זיי האבן געטוהן לפי דעם מצב.

8. [Digression: ווען איז דא א חשש פון וועלכע עקסטרעם?] געווענליך איז דער חשש אז מענטשן וועלן גיין צום עקסטרעם פון צופיל (צופיל גאוה, צופיל תאוה, צופיל געלט), נישט צו ווייניג. משל: איינער האט געזאגט אז ער האט נאך נישט באקומען קיין סאך שאלות אויף די הלכה פון „אל יבזבז יותר מחומש" – און אויב ער האט באקומען אזא שאלה איז עס געווען פון אן עני וואס טאר טאקע נישט. די גבירים פרעגן נישט געווענליך די שאלה.

לפנים משורת הדין – ביאור המושג

1. שורת הדין = מדה ממוצעת: „שורת הדין" איז די מדה הממוצעת – דאס וואס דער דין זאגט. דין האט עפעס מיט שכל און חכמה – דין איז א תוצאה פון חכמה, דער אמת לויט ווי די חכמה זאגט.

2. לפנים משורת הדין = מדת חסידות: „לפנים משורת הדין" מיינט אריינגערוקט מער ווי די שורת הדין צו איינע פון די וועגן. בילד: ס'איז דא א ליין (שורה) צווישן מיר און דיר – ביז דא איז מיין רשות, פון דארט והלאה איז דיין רשות. א חסיד שטופט אריין דיין רשות אביסל אין זיין רשות – ער האלט זיך אביסל ווייטער פון די שורה ווי די ליין איז.

3. האט דער חסיד מקיים די מצוה? שורת הדין איז מקיים די מצוה בהידור. דער חילוק: איינער וואס איז צו איין עקסטרעם (בטבע) איז בכלל נישט מקיים די מצוה; איינער וואס איז צום אנדערן עקסטרעם (חסיד) איז מקיים נאך מער ווי די מצוה – אבער ער טוט עס ווייל ער האט אזוי איינגעזען בחכמה, נישט ווייל ער איז אזוי בטבע. קיינער איז נישט געבוירן מיט חסידות – דאס איז אלעמאל א בחירה.

---

הלכה ו: די מצוה פון „והלכת בדרכיו"

דער רמב"ם'ס ווערטער

„ומצווים אנו ללכת בדרכים אלו הבינוניים, והם הדרכים הטובים והישרים, שנאמר 'והלכת בדרכיו'. כך למדו בפירוש מצוה זו: מה הוא נקרא חנון, אף אתה היה חנון. מה הוא נקרא רחום, אף אתה היה רחום. מה הוא נקרא קדוש, אף אתה היה קדוש."

פשט

מיר זענען מצווה צו גיין אין די מיטלסטע וועגן, וואס זענען די גוטע און ישרה'דיגע וועגן. חז"ל האבן דאס מפרש: פונקט ווי דער אייבערשטער ווערט גערופן חנון, רחום, קדוש – אזוי זאלסטו אויך זיין.

חידושים און הסברים

1. „נקרא חנון" – נישט „הוא חנון": דער רמב"ם'ס לשון איז דווקא „נקרא חנון" – דער אייבערשטער ווערט גערופן חנון, ער איז נישט חנון, ווייל חנון איז א מענטשליכע מידה. אבער זיינע מעשים זענען מעשים פון א חנון. חנון טייטשט איינער וואס טוט מתנת חינם. קדוש מיינט זיך אפשיידן פון תאוות, פון גשמיות'דיגע זאכן.

2. וויאזוי זעט דער רמב"ם פון דעם פסוק „דרכים ממוצעות"? עטליכע תירוצים:

- (א) פון דער ווארט „דרך": דרך מיינט אן אויסגעטרעטענע וועג – לא ימין ולא שמאל, נאר גלייך אינדערמיטן. אפשר א שביל צר, איין וועג וואס ליגט דארט.

- (ב) פון דער אייבערשטער'ס הנהגה גופא: דער אייבערשטער איז נישט נאר רחום – ער איז אויך „קנא ונוקם", „משלם לשונאיו". דער זעלבער באשעפער איז רחום ווען ס'פעלט אויס, און שטראפט ווען ס'פעלט אויס. פשט איז אז ער איז בדרך הממוצע – רחום למי שראוי, נישט רחום סתם פאר אלעמען אומבאגרעניצט.

- (ג) ס'איז פשוט: חנון פאר רשעים איז נישט קיין חנינות – ס'איז חרישות פאר די וואס ליידן פון אים. חנון מיינט למי שראוי.

3. „דרכים טובים וישרים": דער רמב"ם האט אסאך מאל איבערגעזאגט „דרכים טובים וישרים" – „ישרה" מיינט די גלייכע – נישט רעכטס און נישט לינקס, נאר גלייך אינדערמיטן.

---

הלכה ו (המשך): די כנויים פון דער אייבערשטער

דער רמב"ם'ס ווערטער

„ולפי שדרך זו קראו הנביאים לקל בכל אותן הכנויים – ארך אפים, רב חסד, צדיק וישר, תמים, גבור, חזק, וכיוצא בהם – להודיע שאלו דרכים טובים וישרים הם, וחייב אדם להנהיג עצמו בהם ולהדמות אליו כפי כחו."

פשט

די נביאים האבן דעם אייבערשטער גערופן מיט אלע די כנויים – נישט כדי צו באשרייבן דעם אייבערשטער'ס מהות, נאר כדי אונז צו לערנען וועלכע וועגן מיר זאלן טשוזן.

חידושים און הסברים

1. א שטארקער חידוש אין דעם צוועק פון שבחי ה': די נביאים האבן נישט געטשוזט די כנויים אין קילו צו זאגן א שבח אויף דער אייבערשטער. זיי האבן עס געזאגט כדי צו לערנען מענטשן וויאזוי זיי זאלן זיך פירן. פארוואס זאגט די תורה אז דער אייבערשטער איז מידת הרחמים? נישט כדי צו וויסן וועגן דער אייבערשטער (ווייל מיר ווייסן נישט וועגן דער אייבערשטער אזוי), נאר כדי אונז זאלן זיך לערנען.

2. פארבינדונג צו הלכות יסודי התורה – שמות הקודש: אזוי ווי מיר האבן שוין געלערנט אין די מצוה פון דעם איסור אויסצומעקן שמות הקודש – „קנוא" מעג מען אויסמעקן, ווייל דאס איז נישט דער אייבערשטער'ס נאמען, נאר דרכים וואס זענען מיוחס צו דער אייבערשטער. ארך אפים, רב חסד, צדיק וישר, תמים, גבור, חזק – די אלע זאכן איז נישט אז דאס איז דער אייבערשטער, נאר „להודיע שאלו דרכים טובים וישרים הם".

---

הלכה ו (המשך): וויאזוי קונה צו זיין די מידות – „יעשה וישנה וישלש"

דער רמב"ם'ס ווערטער

„וכיצד ירגיל אדם עצמו במעשים ובדעות אלו עד שיקבעו בו? יעשה וישנה וישלש במעשים שעושה על פי הדעות האמצעיות, ויחזור בהן תמיד עד שיהיו מעשיהן קלים עליו ולא יהיה בהן טורח, ויקבעו הדעות בנפשו."

פשט

א מענטש ווייסט שוין וואס די דרך הבינונית איז – אבער וויאזוי קומט ער דערצו? ער זאל טון די מעשים וואס א מענטש מיט דער מידה הממוצעת וואלט געטון, איבער און איבער, ביז עס ווערט גרינג און נאטירלעך, און דאן ווערט עס א דעה אין זיין נפש.

חידושים און הסברים

1. דער סדר פון קנין המידות: ערשט טוט מען די מעשים (אויסערלעכע האנדלונגען), אפילו ווען עס איז שווער און נישט נאטירלעך. דורך חזרה – „יעשה וישנה וישלש" – ווערן די מעשים גרינגער. ערשט נאכדעם וואס די מעשים ווערן גרינג, ווערט עס א דעה – א פארפעסטיגטע מידה אין דער נפש. מעשים קומען פאר דעות, נישט אנדערשט ארום.

2. דער פרינציפ פון „הרגל נעשה טבע": איינמאל א מענטש האט שוין די דעה, קומט אלעס גרינג – ער טוט שוין אלעס לויט די דעה אן קיין שוועריגקייט. דער גאנצער ארבעט איז צו אנקומען צו דער דעה, און דאס איז דורך ריפיטישן פון מעשים.

3. צוריקקומען צו דער שאלה: טוט דער חסיד אויך די מצוה? די מצוה זאגט „גיי אין די ריכטיגע וועגן." וואס איז ריכטיג? עס איז דא ריכטיג נארמאל (מידה בינונית) און ריכטיג עקסטרא ספעציעל (מידת חסידות). דאס איז ווי יעדע מצוה – מ'קען זי מקיים זיין אויפ'ן פשוט'ן אופן, און מ'קען זי מקיים זיין מיט מידת חסידות (ווי א חומרא אין הלכות שבת). דער חסיד טוט די זעלבע מצוה נאר אויף א מער עקסטרעמען אופן.

4. די טיפערע קשיא בלייבט: אויב בינוני איז גוט און קצוות איז שלעכט, וויאזוי קען קצוות זיין גוט סאמטיים (מידת חסידות)? אין שמונה פרקים זאגט דער רמב"ם אויף איין פלאץ אז מידת חסידות איז נישט פאר אייביג – עס איז א חלק פון עבודה ביז מ'קומט אן צו דער מידה הממוצעת. אבער אנדערע פלעצער זאגט דער רמב"ם עס סתם (אן דעם באגרעניצונג). דאס בלייבט א פונקט וואס דארף ווייטערדיגע קלערונג.

---

הלכה ו (סוף): דרך ה' – פארוואס ווערט עס אזוי גערופן?

דער רמב"ם'ס ווערטער

„לפי ששמות אלו שנקרא בהם הבורא, היינו דרך הבינוני שאנו חייבים ללכת בה, ונקראת דרך זו דרך ה'."

פשט

די מידה בינונית ווערט גערופן „דרך ה'" ווייל דאס זענען די שמות / מידות וואס דער אייבערשטער ווערט גערופן אין זיי.

חידושים און הסברים

1. וואס מיינט „דרך ה'": עס מיינט נישט אז דער אייבערשטער האט „אויסגעקליבן" דעם מיטלסטן וועג פון צווישן קצוות. ביים אייבערשטן איז נישטא קיין קצוות – ער האט נישט קיין מידות אין דעם זין, ער דארף נישט „האלטן קאפ" אויף כעס אדער אנדערע קצוות. נאר פאר אונז, וואס מיר דארפן האלטן קאפ אויף קצוות, ווערט דער אייבערשטער'ס וועג גערופן „דרך הבינונית."

2. דער חילוק צווישן „וואס ער זאגט" און „וואס ער טוט": „דרך ה'" מיינט נישט וואס דער אייבערשטער זאגט (כביכול), נאר די דרכים וואס דער אייבערשטער גייט אין זייבבחינת נכר, בבחינת מעשה. ווי דער אייבערשטער איז דערקענטלעך אין זיינע מידות (רחום, חנון, וכו'), דאס איז דרך ה'.

3. עס ווערט גערופן דרך ה' ווייל עס איז נכר במידותיו – נישט ווייל עס איז א „דרך בינוני שנוח לו ולאחרים." דער טעם פארוואס עס הייסט „דרך ה'" איז ווייל דאס זענען די מידות וואס מ'דערקענט ביים הקב"ה, נישט ווייל עס איז פראקטיש באקוועם.

---

דער פסוק פון אברהם אבינו

דער רמב"ם'ס ווערטער

„והיא שצוה אברהם אבינו את בניו, שנאמר 'כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט'."

פשט

אברהם אבינו האט אויסגעלערנט זיינע קינדער צו היטן „דרך ה'" – דאס הייסט די מידה ממוצעת.

חידושים און הסברים

1. „צדקה ומשפט" = מידה ממוצעת: „צדקה ומשפט" אליין טייטשט מיט דער מידה ממוצעת. „משפט" מיינט דער מיטלסטער וועג – דער גערעכטער, אפגעמאסטענער וועג.

2. „וההולך בדרך זו מביא טובה וברכה לעצמו": דער וואס גייט אין דעם וועג ברענגט גוטס און ברכה אויף זיך, ווי דער פסוק זאגט אז דער אייבערשטער האט געברענגט אויף אברהם אלע ברכות ווייל ער איז געגאנגען אין דרך ה'. יעדער איד וואס גייט בדרך ה' באקומט די ברכות – עס איז נישט א ספעציעלע מעשה נאר פאר אברהם אבינו.

3. דער יסוד פון אלע ברכות אין דער תורה: דאס איז בעצם דער הסבר פאר אלע ברכות וואס די תורה צוזאגט. די גאנצע תורה איז געקומען צו גיין בדרך ה', און דערפאר זאגט די תורה צו אז דער וואס גייט בדרך התורה האט אלע מיני ברכות. דער יסוד איז: תורה = דרך ה' = ברכות.

4. צדקה און מידות – צוויי מצוות אין איין מעשה: אויב דער אייבערשטער ווערט גערופן „רחמן" – און א מענטש זעט אן עני און גיט אים צדקה – איז דאך צדקה א באזונדערע מצוה. וואס טוט צו די מצוה פון „דרך ה'"? ווען א מענטש גיט צדקה, טוט ער צוויי זאכן: (1) ער מקיים א מעשה פון צדקה (די ספעציפישע מצוה), און (2) ער שטרענגט זיך אן מיט צו גיין בדרך הממוצע (די כללות'דיגע מצוה פון דרך ה'). אבער טיפער: די מצוה פון צדקה איז היכי תמצא – א פראקטישער אופן – כדי צו באקומען די מידת הצדקה, די מידה פון געבן פאר אנדערע אידן. די ספעציפישע מצוות זענען כלים דורך וועלכע מ'בויט אויף די מידות, וואס איז דער עיקר ציל פון דרך ה'.


תמלול מלא 📝

הלכות דעות – הקדמה, מצוות, און פרק א: הדרך האמצעית

הקדמה: דער מקום פון הלכות דעות אין ספר המדע

Speaker 1: אונז לערנען רמב"ם. אונז האבן געענדיגט ברוך השם הלכות יסודי התורה. מ'האלט שוין ביי די צווייטע סוגיא, די צווייטע הלכות אין דער רמב"ם, אין ספר המדע — הלכות דעות. דעות טייטשט מידות, וואס אונז רופן געווענליך מידות.

---

דער צוזאמענהאנג צווישן הלכות יסודי התורה און הלכות דעות

אונז האבן געלערנט אז די הלכות שטימט זייער גוט. אונז האבן געלערנט, מ'האט געזען אין די הקדמה אז ס'שטייט "משוך חסדך ליודעיך וצדקתך לישרי לב". האבן אונז געטייטשט אז ס'איז דא דעת פון וויסן, וואס מ'רופט טעארעטישע דעת — וויסן דעם אמת, וויסן דעם אייבערשטן און זיינע מלאכים און די וועלט וכו', אויך וויאזוי דער אייבערשטער רעדט מיט די וועלט, וואס אונז האבן יעצט געענדיגט הלכות נבואה. אבער ס'איז אלץ ענינים פון יסודי התורה, ס'הייסט פאקטן — איך וויל נישט נוצן דאס ווארט פאקטן, אבער זאכן, אמת'ע דברים אמיתיים וואס מ'דארף וויסן.

חוץ פון דעם, די צווייטע זאך — דער רמב"ם זאגט אסאך מאל אין אנדערע פלעצער אז די עיקר שלימות פון א מענטש איז צוויי זאכן: וויסן, און טון לויט די ריכטיגע מידות. לאו דווקא לויט יענע וויסנשאפט. איך ווייס נישט צו די טון איז לויט דעות. ס'איז לויט דעות, אבער נישט אין אופן פון... ניין, ווייל אויב דעות מיינט א ה' ד' ת', אז ס'איז דא א גאט, דעות זאגט אונז נישט אז מ'זאל גיין בדרך האמצע. דאס איז צוויי זאכן, ס'איז דא מעשה וכו'.

צוויי כללים פון כלל התורה כולה

די צווייטע זאך — וואס איז די אמת'ע צוויי כללים פון כלל התורה כולה? הלכות יסודי התורה און הלכות דעות זענען אמת'דיג די כללים פון כלל התורה כולה. ווייל זייער אסאך מצוות זענען האבן די ריכטיגע אמונות, אדער דעת וואס אונז רופן דעת. און הלכות דעות איז זיך פירן ריכטיג, האבן די ריכטיגע מידות, ווייל דאס איז לויט דעם רמב"ם טעמי המצוות — זייער אסאך מצוות זענען געמאכט געווארן צו ברענגען גוטע מידות וכו'.

סאו דאס איז די צווייטע גרופע. ס'שטימט זייער גוט אז דאס איז ממש די נעקסטע זאך — דאס מאכט ישרות לב. דער רמב"ם זאגט אסאך מאל אז לב איז מרמז אויף מעלות המידות כולם. סאו דאס איז די צווייטע הלכה.

פארוואס שטייען דוקא די מצוות אין הלכות דעות?

יעצט ווייטער, מ'דארף אביסל... אונז גייען יעצט זען וועלכע מצוות גייען אין די הלכה, אבער מ'דארף ווייטער טראכטן ענליך צו וואס אונז האבן גערעדט וועגן די מצוות פון הלכות יסודי התורה.

ס'איז נישט פשט אז רוב מצוות זענען דעות, רייט? גאנצע הלכות חושן משפט איז דאך בעיקר וויאזוי נישט צו נעמען יענעמ'ס זאך — ס'איז דאך אויך דעות. נאר די פשט איז, דאס זענען די מצוות וואס זענען דירעקט אויף די נושא פון דעות.

הלכות יסודי התורה = בין אדם למקום; הלכות דעות = בין אדם לחבירו

אפשר קען מען זאגן אזוי ווי אז הלכות יסודי התורה זענען די יסודות פון די מצוות שבין אדם למקום, און הלכות דעות זענען די יסודות פון די מצוות שבין אדם לחבירו. דאס הייסט, אזוי ווי די עשרת הדברות איז צוזאמגעשטעלט האלב און האלב, איז די ערשטע צוויי — וואס מען קען אפשר... איך ווייס נישט, די ערשטע צוויי וואס זענען די צוויי מעידזשער, מעין פרקים פון רמב"ם'ס ספר המדע — איז די ערשטע זענען אבאוט די יסודות וואס מאכט א מענטש וועלן טון מצוות, ווייל ער גלייבט אז ס'איז דא א באשעפער און אזוי ווייטער, ער גלייבט אז דער אייבערשטער רעדט צו מענטשן דורך די נביא, ממילא זאל מען פאלגן. און דא גייט ער רעדן וועגן די יסודות פון וואס מאכט א מענטש בין אדם לחבירו.

דיון: איז הלכות יסודי התורה נאר א מכשיר צו מצוות, אדער א מצוה בפני עצמה?

Speaker 2: רייט, איך ווייס נישט אויב די ממילא זאל מען פאלגן. ממילא זאל מען וויסן. ס'איז דאך א מצוה אליין. ס'איז די פינף מצוות, די מצוה צו וויסן. ס'איז א מצוה בפני עצמה. ס'איז נישט נאר כדי צו טון מצוות. ס'איז דאך אליין א מצוה.

Speaker 1: אמת, אבער ער זעט אז ס'איז אויך א יסוד. דער רמב"ם זאגט אז ס'איז מיסודי הדת. אמת, אבער ס'איז אויך א יסוד וואס מ'דארף וויסן ווי דאס ארבעט, וכדומה.

Speaker 2: און די זעקסטע זאך...

Speaker 1: נאכדעם איז דא, אזוי ווי דו זאגסט די זאך, די חילוק פון הלכות דעות. ס'שטייט נישט "לא תעשה" אין הלכות דעות. די זאכן וואס שטייען דארט איז שוין א תוצאה פון די ריכטיגע דעות. ס'איז א מעשה, און פון דעם איז דא נאך פרטי הלכות. אבער דא רעדט מען די מצוות וואס זענען דירעקט דאס — אז מ'זאל האבן די ריכטיגע מידות.

---

די מצוות פון הלכות דעות

Speaker 1: זייער גוט. איז, זאגט דער רמב"ם אזוי: "הלכות דעות יש בכללן אחד עשר מצות, חמש מצות עשה ושש מצות לא תעשה, וזהו פרטן". דאס זענען די מצוות:

1. להדמות בדרכיו — זיך צו מדמה זיין, דאס הייסט טון ענליך צו די דרכים של הקדוש ברוך הוא, גיין אין די דרכים של הקדוש ברוך הוא. וויאזוי גייט מען אין די דרכים של הקדוש ברוך הוא? "באיזה דרך ידבק בהן האדם".

2. לדבוק ביודעיו — מ'דארף זיך מדבק זיין אין די יודעי השם, און דאס זענען די תלמידי חכמים און צדיקים.

3. לאהוב את הרעים — ליב צו האבן ערליכע אידן, אידן וואס פירן זיך אויף אזויווי דיר בתורה ומצוות.

Speaker 2: "רעים" מיינט שוין חברים. אהבת חברים. ס'מיינט נישט דוקא רעים.

Speaker 1: און חוץ פון דעם איז דא נאך א מצוה וואס איז געוויסע מענטשן צו ליבן:

4. לאהוב את הגרים — ליב צו האבן גרים, אידן וואס האבן זיך מגייר געווען אדער אידן וואס זענען געקומען וואוינען צווישן אידן. גרים זענען בכלל רעים, אבער ס'איז אן עקסטערע מצוה, אזויווי אסאך מאל א כלל ופרט. ווייל ס'דארף מער עזרה, ס'דארף מער אזהרה דארף צו האבן.

5. שלא לשנוא אחים — מ'זאל נישט פיינט האבן קיין ברידער, קיין אידן. אה, אז דא שטייט "אחים". ווייטער, דאס זעלבע זאך — "אחים", פשוט די לשון הפסוק איז אויף דעם "רעים" און אויף דעם "אחים". ס'איז נישט אמת'דיג א חילוק אין די הגדרה פון די מצוה.

6. להוכיח — צו מוכיח זיין, צו מוסר'ן ווען מ'זעט א צווייטער איד גייט נישט אין גוטע וועגן, באלד האט מען צו זען.

7. שלא להלבין פנים — נישט פארשעמען א מענטש, מאכן ווייס זיין פנים דורך אים פארשעמען.

8. שלא לענות אלמנות ויתומים — מ'זאל נישט פייניגן קיין וואלנעראבל מענטשן, קיין שוואכע, צובראכענע מענטשן.

9. שלא להלוך רכיל — מ'זאל נישט זיין קיין יאכנע, מ'זאל נישט טראגן און ברענגען לשון הרע, רכילות.

10. שלא לנקום — מ'זאל זיך נישט נוקם זיין אין א איד, דאס הייסט צוריקטון שלעכטס ווייל יענער האט געטון שלעכטס.

11. שלא לנטור — דאס הייסט, מ'זאל נישט האלטן אין קאפ, געדענקען אז יענער האט געטון שלעכטס, אפילו אויב מ'טוט נישט צוריק.

---

אנאליז פון דער סטרוקטור פון די מצוות

מצוה א' — כלל כל הכללים

Speaker 1: איך וויל נאר זען דא פאר א סעקונדע, נאר די סטרוקטור פון די מצוות, רייט? וואס די מצוות זענען, ביי כל המצוות, וועט מען זען בפרקים אי"ה. אבער וואס מ'דארף נאר זען איז אז יעצט, לכאורה מצוה א' איז כלל כל הכללים. נאכדעם זענען דא מצוות — איך וויל נאר פארשטיין פארוואס דער מצוה האט ער אריינגעשטעלט אין הלכות דעות ממש.

די מצוה איז לכאורה א כלל פון אלע אנדערע מצוות. אלעס וואס... אין א געוויסע זין, אויב ס'וואלט נישט געשטאנען קיין שום אנדערע מצוה נאכדעם, וואלט שוין געקענט שטיין גאנץ הלכות דעות.

Speaker 2: ווייל "דמיו"ס דרכים" מיינט דרכים לטובה וישרים, און די אלע זענען לאו דוקא דרך טוב וישרים. נאר אזוי ווי מ'זעט עס אסאך מאל, ס'איז דא פרטים וואס זענען... אלא מאי, לאו נתנה תורה אלא לצרף בה את הבריות? אלא מאי, לאו נתנה תורה אלא לצרף בה את הבריות. אבער אומגעפער, זעט מען דא פרטים וואס זענען אויך מצוות.

מצוות בין אדם לחבירו — א סדר פון מדריגות?

Speaker 1: גוט. נאכדעם זענען דא מצוות וואס האבן צו טון מיט, זאגט ער, בין אדם לחבירו. ס'איז דא מצוות וואס נאכדעם וואס דו ביסט א חבר זאלסטו זיך שפירן אזוי, נישט גנב'ענען פון אים וכדומה. יעצט איז דא די מצוה פון האבן א חבר. קודם כל, די מצוה זאלסטו זיך חבר'ן מיט די גוטע אידן, מיט די יודעי השם. דאס איז די מצוה מיט וועמען מ'זאל זיך דרייען. דאס איז שוין די מערסט כללות'דיגע מצוה וואס קען זיין אין די נושא פון בין אדם לחבירו — וועלכער זאל זיין דיין חבר, רייט?

נאכדעם איז דא די מצוות פון ליב האבן אלע חברים, אלע אידן, און ספעציעל געוויסע מענטשן וואס מ'דארף עקסטער מזהר זיין.

Speaker 2: אפשר קענסטו זאגן אביסל אנדערש — ס'איז אלץ מדריגות פון ווי שטארק זאלסטו זיין נאנט מיט יענעם:

- מיט'ן אייבערשטן זאלסטו זיין די מערסטע נאנטקייט — די מערסטע נאנטקייט איז גיין אין זיינע דרכים.

- מיט די צדיקים זאלסטו זיין נישט נאר סתם אז דו האסט אים ליב, נאר דו זאלסט זיך מדבק זיין מיט אים, דו זאלסט וועלן זיין מיט אים, דו זאלסט וועלן לערנען פון אים.

- און נאכדעם איז דא סתם ליב האבן אידן.

- און די שוואכסטע מדריגה איז אז מ'מוכיח זיין אז ער טוט שלעכט, און מ'טשעפעט אים נישט, מ'פייניגט אים נישט, נישט נוקם זיין.

דיון: צו זענען דאס טאקע לעוועלס?

Speaker 1: איך ווייס נישט צו דאס זענען לעוועלס, איך ווייס נישט צו דו האסט רעכט. איך זע נישט אז דאס זענען... מ'קען אפשר אזוי זאגן, באט לדבוק ביודעיו מיינט נישט... עס מיינט פשוט זיין זיין חבר. עס מיינט נישט עפעס א ספעציעל לעוועל. עס מיינט נישט אז דו וועסט לערנען פון אים, דו וועסט וועלן זיין דארט כדי צו לערנען פון אים. ס'איז זייער גוט, אבער אין אהבת רעים מיינט נישט באמת עפעס אנדערש. איך מיין אפשר... אקעי, אפשר זענען זיי נישט ווייניגער געזען אז דאס איז א לעוועל, אפשר יא.

סעטן פון מצוות וואס הענגען זיך צוזאמען

Speaker 1: אבער איך זאג, למשל, נאכדעם — לא תלך רכיל, דאס איז פשוט די לאו פון רכילות, דאס איז די זעלבע זאך. און נאכדעם, הוכח תוכיח ולא תלבין פנים זענען אויך א סעט, אזויווי מ'גייט זען. מוכיח מיינט האבן טענות אויפ'ן חבר און אים זאגן, סאו ס'הענגט זיך פון לא תלך רכיל. לא תלך רכיל און הוכח תוכיח, און מצד שני, לא תשא עליו חטא. אזוי שטייט עס אין די תורה, אזוי זאגט עס דער רמב"ם דא — אלס איין וועג פון דיעלן מיט מענטשן, קאמיוניקעישן מיט מענטשן. וויאזוי די קאמיוניקעישן מיט די מענטשן וואס מ'גייט זיין, סאו ס'איז זייער בעיסיק וויאזוי די קאמיוניקעישן זאל זיין.

ספעציעלע אזהרה פאר וואלנעראבעלע מענטשן

נאכדעם איז דא א לאו פון נישט פייניגן וואלנעראבעלע מענטשן. אקעי, דאס איז אזויווי מיר האבן געזען אזויווי ס'שטייט לא תונה את הגר — דא דארף מען א ספעציעלע אזהרה נישט צו פייניגן.

דאס הייסט, מיט אנדערע ווערטער, נארמאלע מענטשן וואס טיפן האבן אים נישט פיינט, וועט מען זיי מחיה זיין און זיי נישט מלבין פנים זיין. אבער נאכדעם, אפילו מען פירט זיך נארמאל, איז ביי דעם לץ דארף מען האבן אן עקסטערע זהירות כדי אים נישט צו פייניגן, אז דאס פעלט עס אויס.

כלליות'דיגע מצוות שבין אדם לחבירו

נאכדעם איז דא די מצוה פון רכילות, וואס איז אוודאי זייער א כלליות'דיגע זאך — ווי אזוי א מענטש רעדט וועגן א צווייטן מענטש. לא תקום ולא תטור איז ווייטער זייער א בעיסיק זאך פון נעמען נישט קיין נקמה אין יענעם, ס'איז א דבר כללי מער.

דאס הייסט, מ'קען פארשטיין אז דאס איז אלעס, אזויווי דו זאגסט, מצוות שבין אדם לחבירו. די מצוות זענען ווי אזוי מ'רעלעיט צו א צווייטן איד, צו א צווייטן מענטש. דאס איז זייער כלליות'דיגע מצוות וואס איז נוגע צו דעם מענטש באשר הוא מענטש, נישט ווי אזוי ער איז קונה זיין חפץ — ס'איז שוין א מער פרטיות'דיגע זאך.

---

פרק א: הדרך האמצעית — אווערוויו

Speaker 1: אקעי. סאו דאס איז די מצוות. סאו די ערשטע פרק האט רבי יצחק געמאכט די קעפל "הדרך האמצעית". גיין, דער רמב"ם זאגט "להדמות בדרכיו" — ווי אזוי איז מען מדמה בדרכיו של הקב"ה. גייט יעצט דער רמב"ם זאגן ווי אזוי גייט מען בדרכיו של הקב"ה, וואס איז דאס דרכיו של הקב"ה.

סטרוקטור פון דעם פרק

סאו די פרק איז נאך איינע פון די פרקים ענליך צו אלע פרקים פון הלכות דעות — חוץ פון די פיפטע און די זעקסטע פרק — וואס גייט אויך מיט די סטרוקטור אז ער זאגט דיר קודם, ער איז דיר מסביר א פאקט וואס דו האסט נישט געוואוסט, ס'איז מער קאמפליקירטע זאכן, טיפערע זאכן וואס דו וואלסט נישט געוואוסט אן דעם, און נאכדעם איז ער מודיע ווי שטייט איין די מצוה לויט דעם הסבר.

דער חילוק צווישן "דעות" און "מידות"

סאו וואס דער רמב"ם טוט — איך וויל נאר זאגן אן אווערוויו פארדעם. אזויווי איך האב ליב צו טון, ווייס איך נישט אויב דו האסט עס ליב, זאלסטו זאגן א קאמענט און זאגן מ'זאל טון פארקערט, אבער מיין דרך איז אזוי:

דער רמב"ם איז מסביר אז ס'איז דא דעות. דעות האבן מיר געזאגט איז טייטש מידות. אפשר א בעסערע וועג פון טייטשן מידות — דעות איז נאך פאר די מידות. דעות איז די פשט: מענטשן האבן ליב געוויסע זאכן, האבן פיינט געוויסע זאכן, האבן פארשידענע נטיות.

> חידוש: דעות איז דאס וואס קאזט די מידות. דעות איז דאס וואס די מידות ארגאניזירן. דעות איז די חומר וואס די מידות איז די צורה פאר זיי. דעות איז, אזויווי ער גייט מסביר זיין, זיין א בעל תאוה — דאס איז א דעה. די ריכטיגע אמאונט פון תאוה — דאס איז די מידה. סאו די מידה געבט די שיעורים. מידה איז ליטעראלי א שיעור. מידה געבט די שיעור פון וויפיל פון יעדע דעה זאלסט האבן — דעמאלטס האסטו א מידה. א דעה אליינס איז נישט קיין מידה. א מידה איז אן אמאונט פון א דעה.

סאו ממילא, דער רמב"ם קודם דיסקרייבט ער די דעות — וואס דאס איז אז מענטשן האבן פארשידענע וואס ער רופט דעות. מיר קענען עס רופן נטיות, ליב האבן זאכן, פיינט האבן זאכן.

רמב"ם הלכות דעות – פרק א, הלכה א

אָוועריוו פון דער סטרוקטור פון דעם פרק

סאו, וואס דער רמב"ם טוט – איך וויל נאר זאגן אן אָוועריוו פארדעם, אזוי ווי איך האב ליב צו טון. ווער ס'האט עס נישט ליב, זאל זאגן א קאמענט און זאגן אז מ'זאל האבן אן אנדערע פארקערטע, אבער מיין דרך איז אזוי.

איז אז דער רמב"ם איז מסביר אז ס'איז דא דעות. דעות האבן מיר געזאגט איז טייטש מידות. אפשר א בעסערע וועג פון טייטשן: מידות איז דעות, איז נאך פאר די מידות. דעות איז די פשט – מענטשן האבן ליב געוויסע זאכן און האבן פיינט געוויסע זאכן, און האבן פארשידענע נטיות, פארשידענע... דעות איז דאס וואס קאזט די מידות. דעות איז דאס וואס די מידות ארגאניזירן. דעות איז די חומר וואס די מידות איז די צורה פאר זיי. דעות איז, אזוי ווי ער גייט מסביר זיין, א בעל תאוה – דאס איז א דעה. צו האבן די ריכטיגע אמאונט פון תאוה – דאס איז די מידה. סאו, די מידה געבט די שיעור, מידה איז ליטערעלי א שיעור. די מידה געבט די שיעור פון וויפיל פון יעדע דעה זאלסטו האבן, דעמאלטס איז עס א מידה. א דעה אליינס איז נישט קיין מידה, א מידה איז אן אמאונט פון א דעה.

סאו ממילא, דער רמב"ם:

- קודם דיסקרייבט ער די דעות – אז מענטשן האבן פארשידענע וואס ער רופט דעות, מ'קען עס רופן נטיות, ליב האבן זאכן, פיינט האבן זאכן, אזוי ווייטער.

- נאכדעם איז ער מסביר וויאזוי מ'באקומט די דעות. און ער איז מסביר אז אין די דעות איז דא עקסטרעמע מידות, עקסטרעמע וועגן פון זיך האבן, און די ריכטיגע וועגן פון זיך האבן. דאס איז סטעפ טו.

- סטעפ טרי איז ער מסביר אז די דריטע וועג, דאס איז די גוטע וועג, און ער גייט די גמרות וויאזוי מ'קען מאכן די דריטע, די דרך הממוצע, לויט יעדע פון די דעות, לויט יעדע איינע פון די סאבדזשעקטס וואס איז פון די סארט דעות וואס ער האט דערמאנט אין די אנהייב – גייט ער געבן א דוגמא פון וויאזוי מ'קען זיך פירן בדרך הממוצע. און נאכדעם גייט ער געבן פרטים מיט דעם.

- נאכדעם פירט ער ארויס אז די דרך הממוצע, דאס איז די מצוה פון "והלכת בדרכיו" – צו גיין בדרך הממוצע, דאס איז די מצוה.

דאס איז מער ווייניגער די סטרוקטור פון די פרק, חוץ פון אלע פרטים וואס איז דא אינעווייניג. שטימט? סאו יעצט קענען מיר אנהייבן צו ליינען.

---

הלכה א: **"דעות הרבה יש לכל אחד ואחד מבני אדם"**

זאגט דער רמב"ם: "דעות הרבה יש לכל אחד ואחד מבני אדם." ס'איז דא פארשידענע סארטן דעות, אדער תכונות הנפש, וועגן וויאזוי מענטשן קוקן אן זאכן, אדער וויאזוי מענטשן פירן זיך אויף. לכל אחד ואחד מבני אדם יש דעות רבות – יעדער מענטש האט פארשידענע מידות, אסאך דעות.

לאמיר טרייען צו זאגן דעם רמב"ם'ס לשון, ווייל דאס וועט אונז צומישן ווען מיר האלטן אין טרענסלעיטן. אויב מ'וויל טרענסלעיטן, זאל מען זאגן אפשר א ווארט אויף אידיש אדער אויף ענגליש, אבער ווען מ'זאגט פאר דעות "מידות" און כדומה, גייען מיר ווערן צומישט.

יעדער מענטש האט אסאך דעות

סאו, א מענטש זעט, דער מענטש האט אסאך דעות. ס'מיינט נישט אז יעדער מענטש האט איינע פון זיי – יעדער מענטש האט אסאך. ער האט אסאך פארשידענע עמאושענס, קענסטו זאגן. דעות איז עמאושענס. סאך עמאושענס.

**"וזו משונה מזו ורחוקה ממנה ביותר"**

ער האט אויך אסאך זאכן וואס זענען אנדערש איינע פון די צווייטע. ס'טייטש אזוי ווי אינערליכע סתירות, אדער אנדערש איינס פון די אנדערע. ס'קען אויך זיין אז ער מיינט צו זאגן, אנדערע מענטשן האבן זייער ווייט.

חידוש: דער חילוק צווישן מענטשן און בהמות

דאס איז אן אינטערעסאנטע זאך פאר מענטשן, און דער רמב"ם איז עס מסביר אין אן אנדערע פלאץ. אבער אין בהמות אדער חיות אדער דברים טבעיים, זענען נישט אזוי אנדערש איינער פון צווייטן. דו קוקסט צוויי קי – געווענליך האבן אלע די זעלבע דעות, די זעלבע עמאושענס. א קו האט קילעכדיגע עמאושענס. מענטשן, קענסט זען איין מענטש וואס איז אינגאנצן אנדערש פון דעם צווייטן מענטש – נישט אין זיין גוף, אבער אין זיינע דעות.

חידוש: א דעה מיינט א סארט מענטש, נישט א מאמענטאנע אקציע

דאס איז דער... ער גייט ארויס ווי סאך סארטן אזעלכע דעות קען זיין. און דאס איז זייער וויכטיג – דאס איז אלץ סארט מענטשן. דאס הייסט, צו האבן א דעה אדער א מידה פון א דעה, איז צו זיין א סארט מענטש. דאס איז אנדערש פון זיך רעגן. זיך רעגן קען איינער וואס איז נישט קיין רעגעדיגער, זיך רעגן. אבער צו האבן די מידה מיינט אז דו ביסט אזא סארט מענטש. דו זעסט דעם מענטש? ער איז א רעגער. דער צווייטער איז נישט קיין רעגער, ער איז א מיושב. ווען מיר וואלטן נישט געוואוסט אז ביידע איז פון די זעלבע מין און אישו, וואלטן מיר געטראכט אז ס'איז דא פאר מיני בריות – ס'איז דא רעגערס און ס'איז דא נישט רעגערס. ווייל זיי פירן זיך גאנץ אנדערש.

---

די דוגמאות פון פארשידענע דעות

(א) כעס

אזוי גייט ער ארויס: "יש אדם שהוא בעל חימה" – ער האט א טעמפער, ער האט א חימה. חימה איז א לשון ווארעמקייט. כעס, כעס, כעס. טעמפער, טעמפער. ער האט א רגז. ס'איז א בעל... ס'איז דא א בעל מצוה, א בעל עבירה, איז דא א בעל חימה, א רגזן. אז בעל חימה איז זייער ענליך צו חימה – ס'מיינט צו זאגן אז ער האט א געוויסע ווארעמקייט וואס ברענגט אים צו זיין כועס תמיד – איז אייביג אין כעס.

"ויש אדם שדעתו מיושבת עליו" – זיין דעת איז מיושב, איז רואיג – "ואינו כועס כלל", און ער כעס'ט נישט בכלל. "ואם יכעס" – אויב ער רעגט זיך אן אמאל – "יכעוס כעס מעט בכמה שנים" – וועט ער זיך האבן סיי א שוואכע כעס באיכות, און סיי ווייניג כעס בכמות. אפילו ווען ער איז זיך רעגן, האט ער זיך רעגן אביסל.

און דאס זענען צוויי סארט מענטשן, קענסטו זען?

חידוש: "ביותר" ביי די עקסטרעמע בייספילן

דער חכם וועט זען אז די גאנצע צייט קומט אריין דער "ביותר" גלייך. וואלטן מיר פארשטאנען פארוואס – ווייל דער בעל חימה איז כועס תמיד, נישט אז ער רעגט זיך איינמאל, אלעמאל רעגט ער זיך.

(ב) גאוה

"ויש אדם שהוא גבה לב ביותר" – ס'איז דא איינער וואס ער איז מורא'דיג גרויס, ער האלט זיך זייער גבה לב. "ויש שהוא שפל רוח עד מאד" – ס'איז דא איינער וואס ער איז פארקערט.

גבה לב איז די טייטש אז ער פירט זיך מיט א גרויסע התנשאות, ער רעדט אלעמאל פון אויבן אראפ צו מענטשן, ער פירט זיך נישט שוה בשוה מיט קיינעם. שפל רוח – ער לאזט זיך טרעטן, ער טרעט מורא'דיג טרעטעדיג.

זענען ביידע דאך לשונות... גבה לב קען מען אפטייטשן א הויכע הארץ. שפל רוח, א שוואכע רוח. ס'איז נישט רוח, ס'איז נישט לב, ס'איז עפעס אנדערש. אבער זיי זענען ביידע לשונות פון גאוה – ס'איז א גרעסערע בעל גאוה און א קלענערע בעל גאוה.

(ג) תאוה

און דאס זעלבע איז לגבי תאוה. מענטשן זענען זייער אנדערש לגבי כעס, מענטשן זענען זייער אנדערש לגבי גאוה, און מענטשן זענען זייער אנדערש לגבי תאוה.

"יש בעל תאוה שלא תשבע נפשו מהלוך בתאותו" – זיין נפש וועט קיינמאל נישט זיין זאט פון גיין אין זיינע תאוות. ער האט אייביג נאך תאוות וואס ער וויל טון, און ער איז נישט זאט, ער האט א גרויסע דעזייער פאר נאך און נאך תאוות.

"ויש טהור גוף ביותר" – א מענטש האט א ריינע גוף – "שלא יתאוה אפילו לדברים מעטים שהגוף צריך להם" – ער האט אפילו נישט קיין תאוות פאר פשוט'ע זאכן וואס דער גוף דארף האבן. אפילו דאס וואס דער גוף דארף האבן, וועט ער אויך נאר טון אביסל, א סארט זאך. ער האט נישט קיין אפעטיט, ער איז נישט נאכלויפן אזויפיל תאוות.

(ד) נפש רחבה – תאוות ממון (מאכן געלט)

די זעלבע זאך, איז דא נאך א סארט מדה: "ויש בעל נפש רחבה" – א מענטש איז זייער א ברייטער מענטש, ער איז א ספענדער פאר זיך. ער רעדט נישט א ספענדער, אדער א גרויסער געברויכער. ער דארף זייער אסאך פאר זיך, ער דארף זייער אסאך געלט, און ער דארף זייער אסאך...

יא, דאס רעדט נישט פון ספענדן, דאס רעדט פון מאכן געלט. נפש רחבה איז נוגע נאכדעם צו קמצנות וועגן ספענדן געלט. זייער גוט. אז ס'איז דא א מדה וואס איז דער נושא פון מאכן געלט. ער דארף זייער אסאך געלט פאר זיך, ער דארף האבן זייער אסאך געלט, ער וויל דארפן. ער ווערט נישט זאט ביז ער האט כל ממון שבעולם, אז ער ווערט רייך ווי קרח.

"שלא תשבע נפשו" – דאס איז נישט תאוות, דאס איז נאר א מענטש וואס ער האט נישט קיין חשק צו געלט, ער דארף תאוות. דא איז דער מענטש, זיין נפש ווערט זאט פון תאוות, זיין נפש ווערט זאט פון געלט. יא, ביידע זענען דא. "לא תשבע נפשו מכל ממון העולם" – זיין נפש וועט נישט ווערן זאט פון אלע געלט אין די וועלט. "כענין שנאמר: אוהב כסף לא ישבע כסף" – רעדט מען פון א געוויסע סארט מענטש וואס איז אוהב כסף, און ער ווערט קיינמאל נישט זאט פון געלט.

"ויש מי שהוא מקצר" – א מענטש וואס האט א קלענערע געברויך – "שדיו אפילו דבר מועט שלא יספיק לו" – ער איז קלענער. דאס וואס מיר האבן באמערקט: די אלע צווייטע זענען די קיצוניות'דיגע דיסקריפשאנס. אפילו וויפיל ער וויל נישט, ער דארף באמת, דארף ער נישט אזוי וויכטיג. "ולא ירדוף להשיג כל צרכו" – ער גייט נישט אפילו נאכלויפן צו באקומען אלעס וואס ער דארף.

אז דאס איז לגבי מאכן געלט, לגבי דאס תאוות ממון, יא. נישט תאוות פון תענוגי הגוף – דאס איז די פריערדיגע. תאוות ממון, תאוות פון גשמיות וואס ער גייט געמוזן מאכן צו קענען לעבן.

(ה) קמצנות – ספענדן אויף זיך

און יעצט רעדט מען פון לגבי די מדה פון קמצנות, וויפיל ער ספענדט:

"ויש מי שמסגף עצמו ברעב וקובץ על ידו" – ער איז זייער א גרויסער קמצן, אז ער איז זיך מסגף מיט הונגער, און ער קלויבט אביסל געלט וואס ער האט יא, קלויבט ער צוזאם אויף זיין האנט, און ער ספענדט עס נישט. "ואינו אוכל פרוטה משלו אלא בצער גדול" – ער עסט נישט, ער האט נישט הנאה אויסצונוצן זיין אייגענע געלט, נאר עס טוט אים זייער וויי ווען ער דארף אויסגעבן זיין אייגענע געלט.

"ויש מי שמאבד כל ממונו בידו לדעתו" – פארקערט, ער ספענדט אוועק אלע זיינע געלט.

---

דיסקוסיע: קען א מענטש האבן אינערלעכע סתירות אין זיינע מידות?

ס'איז דאך א מענטש קען האבן אלע מיני... דאס איז לכאורה ווי דער מענטש קען האבן שטארקע סתירות. א מענטש וואס לגבי גאוה איז ער זייער אן איידעלער, און ער דארף זייער ווייניג, און לגבי תאוה האט ער זייער א גרויסע תאוה. דאס איז א סתירה. דאס איז אלץ...

Speaker 2: ניין, וואס איך קען זאגן, אזוי ווי אז א מענטש וועט זיין מיט אלע אין איין... דו קענסט אים לייגן אייביג אין איין קאלום, אז ער האט נישט זייער ליב נישט כבוד, ער האט נישט ליב צו פרעסן... אפשר איז דא אזא מענטש, דא אזא מענטש, און דא מענטשן מיט אסאך סתירות.

Speaker 1: ניין, איך זאג, ס'איז דא אלע סארטן, דאס איז וואס דו האסט געזאגט. ס'איז נישטא קיין סתירה צו דעם משנה "וזו משונה מזו ורחוקה ממנה ביותר".

Speaker 2: יא, אבער איך מיין אז דער משנה "וזו משונה מזו" האט געמיינט מענטשן, נישט אין איין מענטש. ער מיינט צו זאגן אז מענטשן, אז דאס איז די דיסקרעפענסי די גאנצע צייט – ס'איז דא מענטשן וואס זענען זייער ווייט פון אנדערע מענטשן. די חילוקים צווישן מענטשן זענען זייער גרויס.

Speaker 1: אקעי, אקעי. אבער דאס איז... יא, ס'איז נישט אז די מידות ווי דער רמב"ם צעטיילט זיך לויט וואס זיי זענען וועגן. ס'איז נישט... קען זיין אמאל א מענטש וואס איז א מסתפק במועט, און ער איז א מסתפק במועט אין אלע וועגן. אמת, ס'קען זיין אזא מענטש. אבער ווען דער רמב"ם צעטיילט מידות, איז דא אן עקסטרע מידה פאר מאכן געלט, אן עקסטרע מידה פאר ספענדן געלט, ווייל דאס איז אן אנדערע סאבדזשעקט, ס'רעדט זיך וועגן עפעס אנדערש. ס'איז אן עקסטרע זאך. יעדע איינע פון זיי קען זיין א מענטש מיט אלע מיני קאמביניישענס, ווי דו זאגסט. אפשר א געווענליכקייט איז נישט, אבער די מידה צעטיילט זיך אזוי.

---

הלכה א (המשך): נאך דעות

(ו) שמחה און עצבות – מהולל און עונן

אזוי איז דא די פיר מידות, איז דא נאך... אה, פינף. און האבן מיר דא נאך: "ועל דרכים אלו שאר כל הדעות" – גאוה.

ס'איז דא א מענטש וואס איז מהולל, וואס דאס איז א... ס'איז לאסט, אזוי ווי מלשון הוללות. ער איז אייביג עקסייטעד, ער איז אייביג פרייליך.

און נאכדעם איז דא א מענטש וואס איז עונן – ער איז זייער א צוגעלייגטער מענטש. ער איז צו דיפרעסט.

Speaker 2: יא. עונן, איז דאס ווי א בטלן?

Speaker 1: יא. עונן איז אזוי ווי אנינות. יא, יא.

(ז) כילי – נישט געבן פאר אנדערע

נאכדעם איז דא א מענטש וואס איז א כילי, וואס איז זייער קארג. כילי איז קארג, אבער דאס איז אנדערש פון קמצנות. קמצנות האבן מיר גערעדט פון איינער וואס ספענדט נישט אויף זיך, ער קויפט זיך נישט. כילי מיינט ער געבט נישט פאר יענעם גארנישט.

ס'איז צוויי סארטן קמצנות, ס'איז נישט די זעלבע. ס'איז דא א מענטש וואס ספענדט נאר אויף זיך און נישט פאר יענעם, און ס'איז דא איינער וואס ספענדט נישט פאר יענעם און נישט פאר זיך. ס'איז נישט די זעלבע.

און א מענטש וואס ספענדט פאר אנדערע מענטשן.

רמב"ם הלכות דעות – פרק א (המשך) און פרק א הלכה ב

ווייטערדיגע דוגמאות פון קצוות (עקסטרעמס)

און נאכדעם איז דא א מענטש וואס איז עונן, ער איז אזא צוגעלייגטער מענטש, ער איז דיפרעסד. עונן איז אזויווי אבלות.

האבן מיר דא א מענטש וואס איז כילי, וואס איז זייער קארג. כילי איז קארג, אבער דאס איז אנדערש פון קמצנות. קמצנות האבן מיר גערעדט פון — מען ספענדט אויף זיך, ער קויפט זיך נישט. כילי מיינט ער גיט נישט פאר יענעם גארנישט. ס'איז צוויי סארט קמצנות'ן, ס'איז נישט די זעלבע. ס'איז דא א מענטש וואס ספענדט נאר פאר זיך און נישט פאר יענעם, און נאר פאר יענעם און נישט פאר זיך — ס'איז נישט די זעלבע.

ושוע — און א מענטש וואס ספענדט פאר אנדערע מענטשן מיט א ברייטקייט. ואכזרי — א מענטש וואס איז אן אכזרי איז דא. ורחמן — איינער וואס האט רחמנות אויף אנדערע מענטשן. און האבן מיר דא רך לבב — א מענטש וואס איז א פחדן, ער האט מורא און ער וועט נישט נעמען קיין שום ריסק. ואמיץ לב — האבן מיר דא א מענטש וואס איז א גרויסער, ער האט אסאך אומץ, ער טוט אסאך ריסק. וכל כיוצא בהן.

---

זייער גוט. איז דא האבן מיר דיסקרייבט ניגודים, ווי זאגט מען, עקסטרימס, אלע מיני עקסטרימס, איינס קעגן די צווייטע. עקסטרים אין כעס, עקסטרים אין גאוה. מיר געבן ניין דוגמאות פון פארשידענע מענטשן, וואס איינער איז אזוי און איינער איז אזוי. פיר פון זיי האבן מיר געזאגט באריכות, נאך פיר מער בקיצור. און דאס זענען די דוגמאות.

---

דעות בינוניות — צווישן די עקסטרעמס

יעצט: ויש בין כל דעה ודעה הרחוקה ממנה בקצה האחר דעות בינוניות זו רחוקה מזו. נישט אלע מענטשן זענען עקסטרים, אז זיי זענען זייער קארג אדער זייער ספענדעדיג. ס'איז אויך דא אלע מיני לעוועלס אין ביטווין די צוויי עקסטרימס. דעות בינוניות זו רחוקה מזו — ס'איז אויך דא, אין יעדע מידה איז דא דעות בינוניות זו רחוקה מזו. זו רחוקה מזו מיינט וואס איז ווייט איינס פון די צווייטע.

דיון: וואס מיינט "זו רחוקה מזו"?

איך מיין אז אפשר מיינט ער צו זאגן, אז ווען נישט — דעות בינוניות מיינט עס אז ס'איז דא אסאך לעוועלס אינדערצווישן. אפשר מיינט ער צו זאגן — און שפעטער ווען ער גייט רעדן גייט ער זיכער אזוי מיינען, איך ווייס נישט צו דא מיינט ער שוין אזוי — אז ס'איז דא קצוניות כילי און קצוניות שוע, און צווישן איז דא א דעה בינונית וואס איז ווייט פון ביידע זייטן אייניג. זו רחוקה מזו — ס'איז ווייט פון ביידע זייטן אייניג. אזוי גייט ער זאגן שפעטער זיכער.

אדער — ס'איז דא דעות, יעדע איטש וואן פון די גרופעס דעות, כולן פון די נוטים פון דעות, האבן אינצווישן זיי אינצווישן די דעות.

אזוי מיין איך אז דאס איז דער טייטש. אדער זו רחוקה מזו — מיינט ער אז ס'איז דא פארקערטע מדות בינוניות? ס'מאכט נישט קיין סענס אבער. אזוי ווי מ'זאגט פריער זו משונה מזו ורחוקה ממנה ביותר — ער מיינט דארט וואס? אז ס'איז דא מענטשן וואס זענען געצויגן, אבער פון וואס איז צוויי מענטשן אנדערש מיט זייערע מדות בינוניות?

ער רעדט דאך פון די לחם משנה, אבער ס'איז זייער שווער צו זאגן אז דאס איז דער פשוט'ער פשט דא. ער זאגט אז די מדה ממוצעת איז רחוקים זו. ס'איז דא ביי געוויסע מדות וואס די מדה ממוצעת איז נאנט צו איין קצה — למשל זאכן ווי דער רמב"ם זאגט מ'דארף זיך אפשיידן עד הקצה — און ס'איז דא ווי די מדה ממוצעת איז ממש אינמיטן. אבער ס'איז שווער צו זאגן, ווייל דער רמב"ם האלט נאך פאר'ן רעדן וועגן די מדות בינוניות. עפעס איז נישט קלאר, דער רמב"ם איז נישט קלאר וויאזוי צו טייטשן די זו רחוקה מזו ביי די בינוניות.

---

מקורות פון מענטשלעכע דעות — Nature vs. Nurture

אקעי, זאגט דער רמב"ם, פון וואו קומט טאקע די זאך אז מענטשן זאלן זיין אזוי אנדערש? ס'איז איין מאדנע זאך — אלע מענטשן זענען צוזאמגעשטעלט פון די זעלבע חומר וצורה און די זעלבע אש מים רוח עפר. פון וואו קומט עס? קווענטליך לערנט מען אז נישט אלע מענטשן זענען צוזאמגעשטעלט פון די זעלבע ד' יסודות — א חלק קומט פון דעם.

דאס האב איך געוואלט זאגן א הערה:

קאטעגאריע א: טבע גופו — פון געבורט

יש מהן דעות שהן לאדם מתחילת ברייתו לפי טבע גופו. ס'איז דא מענטשן וואס זייער טבע איז אזוי אז זיי זענען נוטה צו א געוויסע — ער איז א בעל חמה. דער רמב"ם זאגט נישט דאס וואס אנדערע זאגן, למשל אז מ'האט מער פון געוויסע חומר, מ'האט מער פון די חומר פון אש און ער איז א בעל חמה. ער גייט נישט אריין אין דעם. לפי טבע גופו.

דער רמב"ם זאגט ערגעץ אזא זאך, אז אויב מ'האט מער פון די חומר פון אש וועט מען זיין מער בעל חמה? יא, ס'איז נישט מער דיטעילד ווי דאס, אבער יא, ס'איז דא פלעצער וואס ער רעדט פון דעם. אבער לכאורה דאס איז נישט — ער רעדט דאך פון די פאזל פון די פיר. די פאזל קען אויסקומען אין אלע מיני וועגן. יא, ס'קען זיין מער קאמפליקירט ווי דעם. אבער לפי טבע גופו אינקלודט — ס'קענען זיין נאך זאכן, איך ווייס נישט וויאזוי פונקטליך די גוף פון א מענטש ארבעט, ס'איז דא אסאך קאמפליקאציעס.

דאס וואס דער רמב"ם זאגט דא איז דאס וואס מ'רופט אן נעיטשער אדער נורטשער.

קאטעגאריע ב: מוכן — א פאטענציאל

ויש מהן דעות שטבעו של אדם זה מוכן ועתיד לקבל אותם במהרה יותר משאר הדעות. נישט אז דער מענטש מטבעו איז שוין א בעל חמה, נאר דער מענטש האט די פאטענציאל צו זיין א בעל חמה. דאס הייסט, ס'איז גרינגער אין אנדערע ווערטער.

למשל, ביי א בעל החכמה איז עס גרינגער צו זען, אדער ביי א בעל מדות. ס'איז דא א מענטש — לאמיר זאגן אזוי — ס'איז דא א מענטש וואס אז מ'וועט גיין זען די דריטע וועג ווי ער לערנט, ער לערנט עס פון אנדערע, די פארשידענע וועגן וויאזוי מ'קען לערנען פון אנדערע. סאו מ'זעט אז אמאל דא צוויי מענטשן וואס זענען עקספאזד צו די זעלבע עקספאזשער — ער האט זיך געדרייט ביי די זעלבע גוטע אידן אדער שלעכטע אידן, שלעכטע גוים — און ער האט זיך געלערנט און יענער האט זיך נישט געלערנט. א חלק פון אים איז זיין בחירה. ס'קען אויך זיין אז זיין גוף, זיין טבע, ער איז מער נוטה צו לערנען, זיין גוף איז אזא סארט גוף וואס ער ווערט מער נשפע פון אזא סארט סביבה ווי דער צווייטער. ער וועט נישט — די סביבה נישט געהאט, אבער ער איז אזא טבע אז ער וועט מער נשפע.

צוזאמפאסונג פון די דריי קאטעגאריעס

ס'איז דא מענטשן וואס זייער טבע איז אזוי שטארק אז ביי אידער וועי, נישט קיין חילוק וואס ס'גייט געשען צו זיי שפעטער, וועלן זיי שוין האבן א געוויסע מדה. ס'איז דא וואס זייער גוף איז גענוג נוטה צו א געוויסע וועג, אז אויב וועלן זיי זיין אויסגעשטעלט צו געוויסע סירקומסטענסעס, וועלן זיי ענדן אפ אין א געוויסע מדה.

קאטעגאריע ג: קיין טבע — אלעס פון סביבה

און ס'איז דא — ויש מהם שאין לו דעה מתחלת בריאתו, ער האט נישט קיין געוויסע טבע גופו, אלא למד דעותיו מאחרים — ער האט דעוועלאפט דעות לויט וואס ער האט געלערנט פון אנדערע מענטשן, אויף אנדערע וועגן.

אדער — למד מיינט לכאורה נישט אז איינער איז אים מסביר געווען. למד מיינט דרך לימוד, ער מיינט הנהגה, ער איז געווארן צוגעוואוינט. ער האט געזען, ער איז נשפע געווארן, און "ביי אונז טוט יעדער אזוי" — האט ער נאכגעמאכט. נישט מיט כוונה, נאר לימוד בלשון הרגל.

או שנפנה להן מעצמו לפי מחשבה שעלתה בלבו — אדער ער האט געהערט עפעס א געדאנק, אדער ער האט געליינט עפעס, איז אים ארויפגעקומען א געוויסע מחשבה, און ער האט מחליט געווען זיך צו פירן א געוויסע וועג. מחשבה שעלתה בלבו — ס'איז אים אליין איינגעפאלן א געוויסע וועג.

או ששמע שזו דעה טובה לו... והנהיג עצמו בה עד שנקבעה.

טייטש: מענטשן וואס זייער דעה איז נישט ווייל זיי זענען טבע הגוף, נאר ווייל זיי האבן עס קונה געווען אין איינס פון די דריי וועגן:

- אדער האבן זיי עס קונה געווען ווייל זיי האבן נאכגעמאכט אלע אנדערע מענטשן,

- אדער ווייל ס'איז אים איינגעפאלן א געוויסע מחשבה און ער האט זיך אנגעהויבן טון,

- אדער האט ער געהערט פון מענטשן אז דאס איז דער וועג וויאזוי מען דארף זיך אנשטרענגען, און ער האט זיך אנגעשטרענגט צו טון דעם וועג.

און ער האט זיך געפירט — אזויווי ער גייט זאגן אפשר אביסל באלד מער באריכות — ער האט זיך איינגעפירט די זאך, ער האט געטון די מעשים וואס האבן צו טון מיט די מדה, ביז ער האט באקומען די מדה, ביז ער האט באקומען די דעה.

---

איבערגאנג: פון באשרייבונג צו הלכה

איז עד כאן איז כללים — כללים פון וויאזוי זאכן ארבעטן. וואס איז דא פארשידענע דעות, ס'איז דא מיטלסטיגע דעות, קצוניות'דיגע דעות, ס'איז דא צוויי פארשידענע וועגן וויאזוי צו באקומען דעות. נאך נישט גארנישט געזאגט הלכות — וואס איז גוט און וואס איז שלעכט. מ'האט נאר געזאגט וואס איז דא.

יעצט גייט מען זיך מגלה ווערן, יעצט גייט מען אויסגעפינען וואס איז גוט.

ביז יעצט איז וואס אזא מענטש איז ביי דיפאלט, אדער וויאזוי אזא מענטש איז. יעצט גייט מען זאגן וואס אזא מענטש זאל זיין.

---

הלכה ב (אנהויב): שתי קצוות אינן דרך טובה

זאגט ער: שתי קצוות הרחוקות זו מזו שבכל דעה ודעה אינן דרך טובה. דער רמב"ם אנפאנג האט ער אויסגערעכנט אז ס'איז דא איינער וואס איז א זייער גרויסער בעל חמה, און איינער וואס איז א זייער קליינער בעל חמה, ער כעס'ט זיך קיינמאל נישט. איינער וואס האט זייער א גרויסע תאוה, און איינער וואס האט ממש — ער וויל גארנישט נאכגעבן זיין תאוה. זאגט ער, דאס אלעס זענען קצוות רחוקות, און די קצוות רחוקות, די עקסטרעמס, אינן דרך טובה — איז נישט דער דרך טובה.

ואין ראוי לו לאדם ללכת בהן — נישט ראוי אז א מענטש זאל גיין אין די עקסטרעם וועג. ולא ללמדן לעצמו — ס'איז נישט גוט אז א מענטש זאל זיך אויסלערנען און זיך מרגיל זיין צו טון דאס.

דאס הייסט, אויב איז ער שוין פארכאפט אין איינע פון די מדות, זאל ער זיך נישט קיין ווייטער... אויב איז ער שוין במדה ממוצעת — הנה מה טוב ומה נעים, איז ער א געבענטשטער מענטש, אז זיין טבע איז געווען אינמיטן, אדער ער האט זיך אויסגעלערנט אינמיטן.

וואס טוט מען אויב מ'איז שוין אויף א קצה?

אבל אם מצא שטבעו נוטה לאחת מהן — אז זיין טבע איז צו איין עקסטרעם, אויב נוטה מיינט אזוי ווי די ערשטע זאך האט ער געזאגט, אז ער האט שוין מתחילת ברייתו לפי טבע גופו.

אדער ער זעט אז — נוטה מיינט פשוט צו זיין אויף די עק, ער איז אינגאנצן אויף איין עק.

או מוכן לאחת מהן — ממש זיין טבע איז מער נוטה צו א געוויסע וועג. ער איז מער גרייט, מוכן טייטשט גרייט. דאס איז די צווייטע זאך וואס ער זאגט — טבעו מוכן — דאס הייסט ער זעט אז ווען ער גייט אין די געגנט, ווערט ער גלייך נשפע.

אדער די דריטע וועג: או שכבר לומד אחת מהן ונהג בה — אדער אז ער האט זיך שוין אויסגעלערנט איינע פון די עקסטרעמס, ער איז געגאנגען אין איינע פון די וועגן שוין צו איין עקסטרעם.

יחזיר עצמו למוטב — זאל ער זיך צוריק מחזיר זיין, זאל ער זיך רוקן צו דעם מיטל וועג. וילך בדרך הטובים — ער זאל גיין בדרך הטובים. וואס איז דאס די דרך הטובים? די וועג וויאזוי די גוטע מענטשן טוען. וואס איז די וועג? והיא הדרך הישרה.

---

חידוש: תשובה איז "בילט-אין" אין הלכות דעות

סאו עס איז זייער אינטערעסאנט אז דא איז שוין גלייך דא אביסל תשובה בילט-אין. מען קען פרעגן אזוי א קשיא: פארוואס זאגט נישט דער רמב"ם "ס'איז דא די ריכטיגע גוטע וועג, דאס איז אז מען דארף זיך טוישן, אויב מען טרעפט זיך אין די ראנג וועג זאל מען זיך טוישן"? דאס איז וואס שטייט נאכדעם אין תשובה, דאס איז פשוט. וואס טוט א מענטש וואס מצא עצמו נוטה לקצוות? ער זאל אויפהערן.

וואס איז זייער פאני — לכאורה קען מען פרעגן א קשיא. אויב א טבע איז נישט א מצוה — אקעי, סאו אויב א מענטש האט א שלעכטע טבע, ס'איז א מצוה צו האבן א גוטע טבע. האסטו נישט געטון די עבירה, ביסטו שולדיג, ביסטו נישט שולדיג? קען מען דן זיין וואס איז די חילוק. זאלסטו עס טון.

אבער ס'זעט אויס אז דער רמב"ם פארשטייט אז דאס איז די ריזן פארוואס ס'איז דא א מצוה, פארוואס מען דארף רעדן וועגן האבן די ריכטיגע דעות — איז טאקע ווייל ס'איז דא די אלע מיני וועגן וויאזוי מענטשן האבן שוין מידות. ביי דיפאלט, געווענליך — ער זאגט אז ס'קען זיין אז א מענטש האט פונקט די דרך האמצעית, ס'זעט מיר נישט אויס אז ס'איז כמעט דא אזא זאך. כמעט — אביסל האסטו מער און ווייניגער, אביסל דארפסטו האבן דיינע תשובה-דינסטן.

סאו די הלכות דעות איז לכתחילה בילט-אין אביסל תשובה. ס'איז נישט דא קיין וועג פון רעדן פון באקומען די ריכטיגע דעות אן רעדן פון "דו האסט שוין אביסל מיסטעיקס" — און נישט וואלט מען נישט געדארפט רעדן דערפון.

הלכות דעות איז געבויט אויף דעת

דער אמת איז, אסאך מענטשן וואלטן געזאגט אז הלכות דעות איז נישט די ריכטיגע דעה — ס'איז נישט הלכות דעות. הלכות דעות איז געבויט אסאך אויף דעת — אז מיט דעם אלס טוסטו די אלע מיני וועגן וויאזוי מענטשן האבן שלעכטע מידות, און ממילא דארף מען זיך אויסלערנען זיך מרגיל זיין.

רמב"ם הלכות דעות – פרק א, הלכה ד (המשך) און הלכה ה (אנהויב): דער דרך הישרה און דוגמאות פון דרך האמצעי

---

פארוואס עקזיסטירט הלכות דעות?

דו האסט שוין אביסל געטאטשט, און נישט וואלט מען נישט געדארפט רעדן דערפון. ווען ס'וואלטן געווען רוב מענטשן, אדער אפילו א דריטל, אבער אסאך מענטשן וואלטן שוין געהאט פון תחילת הבריאה די ריכטיגע דעת, וואלט נישט געווען הלכות דעות. הלכות דעות איז געבויט אסאך אויף דעם אז בדרך כלל טוט די אלע מיני וועגן וויאזוי מענטשן האבן שלעכטע מדות, ממילא דארף מען זיך אויסלערנען און זיך מרגיל זיין, תשובה טון.

---

דיסקוסיע: פארוואס איז עס אזוי שווער צו לאנדן אויף דעם ריכטיגן?

Speaker 2: מ'האט געקענט לייגן, ס'האט צוטון מיט ווייל דער רמב"ם האט געזאגט אז ס'איז אזויפיל אזויפיל אזויפיל חילוקים, און ס'איז זייער שווער אז דו האסט פונקט געלאנדעט אויף די גוטע. ס'איז דא הונדערט וועגן צו זיין, דו האסט פונקט געלאנדעט אויף נומער פופציג. דאס איז אפשר די ווארט, רייט? ס'וואלט געווען דריי, אבער וואס האסטו געזאגט, א דריטל פון אלע מענטשן זענען בדרך הממוצע. ס'איז שווער. אבער ס'איז דא וועגן צו זיין א קרענק.

Speaker 1: איך ווייס נישט וואס די סטאטיסטיקס איז. די פאקט איז, איך ווייס, די פאקט איז אז רוב מענטשן זענען נישט. אין אנדערע ווערטער, די פאקט איז אז כדי צו האבן א גוטע מדה דארף מען זיך לערנען, מ'דארף האבן שימת לב, מ'דארף — אזויווי ער גייט ברענגען די גמרא שפעטער, סתם דוגמאות — מ'דארף שימת לב, מ'דארף דעת כדי צו באקומען די גוטע מדה. ס'איז נישט אמת כמעט קיינמאל נישט, אפשר דא און דארט, יוצא מן הכלל, איינס פון צען מיליאן, אז ס'איז נישט קיין זאך וואס איז דא א גרינגע וועג צו טון אנדערש.

---

הלכה ד (המשך): וואס איז די דרך הישרה — די מדה בינונית

יעצט וועלן מיר גיין ווייטער. סאו וואס איז די מיטלסטע וועג? וואס איז די מדה בינונית? וואס איז די דרך הישרה? ער האט נאכנישט געזאגט וואס איז די דרך הישרה, ער האט נאר געזאגט וואס איז נישט די דרך הישרה.

זאגט ער: הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לאדם — די מיטלסטע וועג אין יעדן פון די דעות, אין יעדן פון די מדות, די מיטל דערפון. והיא הדעה שהיא רחוקה משני הקצוות ריחוק שוה, ואינה קרובה לא לזו ולא לזו — די גוטע איז די וואס איז עקזעקט אזוי ווייט פון די עקסטרעם, למשל פון אסאך תאוה, ווי פון די עקסטרעם פון ווייניג תאוה.

---

חידוש: "ריחוק שוה" מיינט ברעיון, נישט בכמות

מ'מוז זאגן דא א וויכטיגע הערה אז "ריחוק שוה" מיינט נישט בכמות, רייט? ס'איז נישט פשט אז ס'איז דא צען — צו עסן צען דאונאטס איז צופיל תאוה, און קיין איין דאונאט נישט איז צו ווייניג, ממילא דארף מען עסן פינף דאונאטס. נישט דאס איז די ווארט.

"ריחוק שוה" מיינט ברעיון, אין די געדאנק. די פוינט וואס ער וויל ארויסברענגען איז אז די מיטן איז פונקט — ס'איז זייער וויכטיג צו פארשטיין — ס'איז פונקט אזוי נישט צופיל ווי ס'איז נישט צו ווייניג. דאס איז די ווארט. ס'איז נישט אז מ'זאל נאר גיין וואס ס'גייט און מ'זאל נישט — מ'זאל פונקט אזוי נישט בלייבן שטעקן אין די קצה ווי אין די קצה, נאר ביידע זאלן אוועקגיין פון די זייטיגע קצוות צו דעם וואס איז עכט גוט.

---

חידוש: "עכט גוט" איז נישט דעפינירט דורך אוועקגיין פון קצוות אליין

דאס וואס איז עכט גוט דארף מען שוין דאן זיין לפי וואס די תורה זאגט אז ס'איז גוט, אדער לפי וואס די חכמים זאגן אז ס'איז גוט. סאו די עכט גוט איז "not defined by being far". ס'איז נישט גענוג זיך צו דערווייטערן פון די קצוות צו ווערן גוט. מ'דארף אויך וויסן וואס איז גוט, און פארקערט, נאכדעם וואס מ'פארשטייט אז דאס איז פונקט אזוי ווייט פון די קצוות.

דער פראבלעם פון רעלאטיוויזם — דאונאט-משל

ווייל איינער וואס וואוינט אין א הויז וואו יעדער עסט צען דאונאטס, וועט ער האלטן אז ער עסט פינף איז נארמאל. און איינער וואס אין זיין הויז איז עקסטרעם פינף, וועט ער טראכטן אז נאר צוויי איז נארמאל. "It doesn't help."

---

"לפיכך צוו חכמים הראשונים" — שטענדיגע זעלבסט-אפשאצונג

זאגט ער, ברענגט ער ארויף פון א גמרא, חכמים הראשונים. "לפיכך צוו חכמים הראשונים" — די חכמים הראשונים, פריער האבן מיר געזאגט אז חכמים הראשונים מיינט חכמי המשנה, און לפיכך חכמי הגמרא. "צוו חכמים הראשונים" — חכמים ז"ל האבן זיי געזאגט. חכמים הראשונים מיינט די אמוראים, די חכמים.

"שם" — מלשון שומא, אפשאצונג

יא, איך מיין אז דארט שטייט אין חז"ל: "שיהא אדם שם" — א מענטש זאל אייביג אפשאצן, מלשון שומא, אן אפשאצער. איך געדענק נישט אין וועלכע שטייט און וועלכע שטייט.

"שם מעשיו" — איך מיין אז דאס איז די לשון. דהיינו "שיהא אדם שם דעותיו תמיד" — ער זאל אייביג מאכן שומא, ער זאל אייביג אפשאצן.

אין פסוק שטייט "שם" מיט א שי"ן. די גמרא זאגט אז מ'דארף ליינען "סם". סארי, פארקערט — אין פסוק שטייט מיט א סמ"ך. איך בין "so confused." "ושם דרך אראנו בישע אלקים." איך בין איינמאל צעמישט געווארן וועגן דעם. ס'איז דא א פסוק, "ושם" מיט א סמ"ך מיינט לייגן, און מיט א שי"ן מיינט אפשאצן. דאס איז לשון שומא. שומא איז דאך מיט א שי"ן, יא? איך האב נישט קיין אנונג. סאו שי"ן, מיט א שי"ן דארף עס זיין?

"שם דעותיו תמיד ומשער אותם ומכוון אותם בדרך האמצעית כדי שיהא שלם."

Speaker 2: "עומד זיין", מלשון עמידה, יא, שם.

Speaker 1: יא, אזויווי שומא. סאו דאס איז א דרשה.

---

חידוש: מ'דארף זיך כסדר מעסטן — נישט סתם הרגל

אבער וואס ער וויל ארויסברענגען איז אז מ'דארף זיך כסדר מעסטן, אפשאצן — דאס איז די לשון מידה, יא, א מעסטער — זיך אפשאצן אז זיינע מידות זאלן זיין אין די ריכטיגע וועג, כדי שיהיה שלם.

וואס הייסט? אין אנדערע ווערטער, אז דער וועג וויאזוי דו ביסט ביי דיפאלט, דער וועג וויאזוי דו ביסט ביי טבע אדער וויאזוי דו האסט זיך צוגעוואוינט, איז נישט גענוג. ס'איז נישט גענוג צו זאגן "איך בין גוט." דו דארפסט זיך ערנסט מתבונן זיין לויט די אמת, און נאר דער וועג וואס דו דיוועלאפסט לויט די אמת, דאס איז דער ריכטיגער וועג.

---

חידוש: "כדי שיהא שלם" — די דרך האמצעי ווערט דעפינירט דורך שלימות

ס'איז אויך אז די דרך האמצעי איז דעפיינד ביי וואס מאכט א מענטש שלם. ס'איז נישט גענוג אז מ'זאל מעסטן ווי ווייט מ'איז פון די צען דאונאטס. מ'דארף זען כדי שיהיו שלם — זען וואס איז דער שלימות'דיגער וועג למשל לגבי תאוה, לגבי כעס, לגבי די אלע זאכן. און דאס רעכנט דיינע דעות, וואס וועלן זיך דאן טאקע פאסן צו די דרך האמצעי, צו די ריכטיגע וועג.

---

חידוש: א מענטש וואס איז "ביי דיפאלט" אין מיטן — איז דאס גענוג?

איך האב אמאל געטראכט אז ווען א מענטש וואס העפענס טו בי אז ער איז שוין ביי די ריכטיגע וועג, אבער ס'וועט נאר הייסן די ריכטיגע וועג אויב ער האט זיך מתבונן געווען און ער האט מחליט געווען אז דאס איז דער וועג. און דעמאלטס, אפילו אויב ער בלייבט דארטן, איז עס גוט, ווייל ס'איז גוט ביי התבוננות, נישט ווייל ער איז צוגעוואוינט פונקט אזוי.

Speaker 2: וואס געשעט א מענטש וואס איז יושב על שמריו און ער איז מחליט פונקט אזוי וויפיל ער עסט איז די גוטע וועג?

Speaker 1: יעצט איז עס גוט, ווייל דו טוסט עס נאך מחשבה, נאך התבוננות, נאכ'ן וויסן אז ס'איז אמת.

---

חידוש: דער חילוק צווישן "מידה" און "נטיה/טבע"

Speaker 2: ס'איז נישט אזויפיל א שאלה פון נאך און פאר, ווי א שאלה אז די מידה אמצעית איז צו טון וואס די דעה זאגט. די דעה זאגט דאס, נישט סתם.

Speaker 1: אין אנדערע ווערטער, אויב לאמיר זאגן ס'איז דא א מענטש וואס זיין הרגל איז פונקט צוגעוואוינט, אדער פונקט נישט מיט שכל, נאר ס'איז פונקט צוגעוואוינט אז זיין טבע איז צו עסן א געוויסע אמאונט, איז דאס נאכנישט די מידה פון עסן, נאר די נטיה, די טבע פון עסן. א מידה איז א מענטשליכע זאך, א מידה איז עפעס וואס ער ווייסט — נישט אז ער האט זיך נישט געדארפט בויען אין דעם, ס'איז סתם א נעטשור.

דער פראקטישער נפקא מינה — ווען ס'טוישט זיך

און נאכדעם, דער נפקא מינה וועט זיין אז יענער מענטש, ווען ס'וועט זיין א פתע פתאום וואס ער וועט נישט וויסן פונקטליך וואס צו טון, וועט ער גלייך ווערן פארלוירן. אויב ס'וועט זיך אביסל טוישן — למשל, לאמיר זאגן ער עסט יעדן טאג דריי דאונאטס, און נאכדעם האט די בעקערי געטוישט און די דאונאטס זענען געווארן גרעסער — גייט ער נישט כאפן, ווייל ער איז צוגעוואוינט צו עסן דריי דאונאטס. איינער וואס האט שכל ווייסט אז ס'איז געבויט אויף וויפיל ס'איז געזונט. מילא, אדער ער ווערט עלטער אז ער דארף עסן ווייניגער מער, וכדומה. אלע זאכן — ס'איז נישט מעגליך עכט צו טון אן שכל.

---

הלכה ה: כיצד — דוגמאות פון דרך האמצעי

איבערבליק פון דעם רמב"ם'ס שיטה דא

גייט, און דער רמב"ם גייט דיך געבן א משל. יא, דער רמב"ם גייט צוריק צו זיין ליסט פון פינף, זעקס — איך געדענק נישט וויפיל — דא איז דא פינף, ער טוט עס אזוי פריער. ער גייט דורך פינף, נישט די זעלבע פינף, ער גייט פינף ברכות, און ער מאכט פאר די אנדערע א קורצע ראש. ער גייט דיר ווייזן ווי אזוי מען קען טרעפן דרך האמצעי.

וועסטו זען דא קלאר אז א חלק פון דרך האמצעי האבן א הגדרה פאר זיך אליין — ס'איז נישט פשט נישט אזוי און נישט אזוי, נאר אינמיטן. די אינמיטן האט עפעס א מינינג.

---

דער רמב"ם'ס אויסטייטש פון רבי יהודה הלוי'ס ווערטער

איך וויל א קלייניגקייט — דאס איז דער רמב"ם לערנט אריין אין די ווערטער פון רבי יהודה הלוי. דער רמב"ם האט געלערנט, רבי יהודה הלוי זאגט אז איינער וואס שוקל אורחותיו ושומר אורחותיו איז זוכה לישועת השם. האט דער רמב"ם געזאגט אז די ישועת השם איז שלמות — כדי שישולם, מיינט ער זאל זוכה זיין צו די ישועת השם וואס דאס איז שלמות.

ס'איז נישט אז די ישועת השם איז עפעס א שכר וואס גייט געשען צו אים, נאר דאס אליין — ער גייט זוכה זיין צו די ישועה פון זיין אדם השלם. און אוודאי א אדם השלם האט ישועות, ס'גייט צו זיין. "ישע אלקים" — וואס איז די שלמות פון גאט, וואס דער אייבערשטער האט געמאכט א מענטש בצלם אלקים, און מיר האבן געלערנט, ס'איז א אדם השלם. דאס איז אוודאי די ישע אלקים, הונדערט פראצענט.

דער חומר קעגן דער נשמה

יא, אבער מ'קען נישט פארשטיין, ווייל פשטות אויך, ווייל דער מענטש איז ווי אזוי ער איז וועגן זיין חומר, אבער אויב ער ניצט זיין שכל, זיין דעת, איז פשט אז ער הייבט זיך אויף א העכערע מדריגה — ער איז מער נאנט צו זיין נשמה, צו זיין מער פנימיות'דיגע. דאס איז די ישע אלקים.

---

דוגמא א: כעס — דרך האמצעי

זייער גוט. זאגט דער רמב"ם: כיצד? וואס איז די דרך האמצעי? לא יהא בעל חמה נוח לכעוס — ער זאל נישט זיין א מענטש וואס ווערט שנעל אין כעס — ולא כמת שאינו מרגיש — אבער ער זאל אויך נישט זיין ווי איינער וואס האט בכלל נישט קיין כעס, קיין מעס, אזוי ווי א טויטער מענטש, אינו מרגיש, וואס פילט גארנישט.

כאפסט אז דא געבט ער ארויס די פראבלעם. מיט אנדערע ווערטער, אז די אפאזיט פון די מידת הכעס איז נישט צו זיין א טויטער, אן א מענטש וואס אינו מרגיש כלום, ער איז אן פגיעה און ער ווערט נישט נפגע. ס'איז נישט געזאגט אז מ'דארף זיין אן עלוב, יא? מ'דארף נישט זיין פון די איינעם אויבן וואס "איך בין א האלץ." א האלץ איז אינו נפגע, א מענטש איז א נפש. מ'דארף יא פילן.

אלא בינוני — מ'דארף זיין במידת בינוני, אין מיטן. וואס טייטש? לא יכעוס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו — מ'זאל זיך נאר כעס'ן אויף דאס וואס איז ראוי זיך צו כעס'ן — כדי שלא יעשה כיוצא בו פעם אחרת — פארוואס זאל ער זיך יא כעס'ן? כדי מ'זאל נישט נעקסטע מאל נאכאמאל בעוול'ן. דער אייבערשטער האט געמאכט כעס פאר א סיבה — כדי צו סטאפן אביוזערס.

---

כעס האט א לעגיטימע פונקציע

יא, איך האב געזען איינער האט געזאגט א גוטע זאך, אז כעס קומט צוניץ. למשל, א מענטש ארבעט אין אן אפיס און האט נישט די אומץ זיך אנצונעמען פאר זיך אליין. האט דער אייבערשטער געמאכט די מידת הכעס, אז אמאל זאל ער זיך פארלירן און זיך ענדליך אוועקשטעלן אויף וואס ס'קומט אים. דא קומט כעס אריין א גוטע וועג.

---

דיסקוסיע: קאנטראלירטע כעס — ווערן אין כעס vs. זיך מאכן ווערן אין כעס

זייער גוט. מ'וועט באלד זען אז דער רמב"ם וויל עס קאמפליצירן, אבער יא, דא גיבט ער די דיעלס פון דרך המיצוע.

Speaker 2: אויך, דאס אז ער פארלירט זיך קען זיין שוין א פראבלעם, ווייל אמאל קען א מענטש מכריע זיין אז יעצט איז ריכטיג צו כעס'ן.

Speaker 1: די אנדערע ווערטער איז ריכטיג צו כעס'ן. די דרך המיצוע איז נישט אז מ'זאל זיך כעס'ן יעדע דריי טעג אדער יעדע דריי חדשים, אפילו אויף א זאך וואס איז ראוי.

פארוואס איז דא זאכן וואס זענען ראוי לכעוס? איך וועל דיר זאגן וואס איז א דבר גדול שראוי לכעוס. אמת, אבער איך וויל דיר זאגן די "כדי." פארוואס איז עס ראוי? פארוואס איז עס ראוי לכעוס אמאל? ווייל מענטשן פארשטייען אז דעמאלטס זאל מען עס נישט טון נאכאמאל. מיט שיינהייט כאפט נישט א מענטש — נישט אלעמאל. ווען אלע מענטשן וואלטן געווען מער ראציאנאל, וואלט מען אפשר נישט געדארפט כעס'ן.

Speaker 2: ניין, דא זעט מען נישט וויאזוי מ'וואלט געקענט טראכטן אז די ווארט איז אז ער זאל קאנטראלירן זיין כעס.

Speaker 1: ניין, ס'איז נישט. דער כעס מעג אים קאנטראלירן, אבער נאר דעמאלטס ווען ס'איז זייער וויכטיג. דעמאלטס זאל ער ווערן אין כעס, נישט דעמאלטס זאל ער זיך מאכן ווערן אין כעס.

Speaker 2: איך פארשטיי נישט, איך האב נישט געמיינט אז ס'איז א סתירה. ער קאנטראלירט יא ביי עפעס.

Speaker 1: דער כעס האט א טאן פון רעדן, דאס מיינט אז ער האט א געוויסע זיך פארלירן, ער האט זיך אריינגעלאזט אין א געוויסע מצב. ער קען זיין ביי קאנטראל ביי די זיין.

Speaker 2: יא, אבער דעמאלטס האט ער דאך א קאנטראל.

Speaker 1: "דבר גדול שראוי" — "ראוי" איז חכמת הדעת.

---

משל: ישוב הדעת צו מאכן א בהלה

איך האב גענוצט צו זאגן די מעשה אז ס'איז געווען פלוני אלמוני וואס האט זיך אמאל אנגעגארטלט מיט ישוב הדעת. ער האט געפרעגט: "וואס איז אמאל געווען?" איך ווייס אז ס'איז אמאל דא א סיטואציע וואס מ'דארף זיין אין בהלה. האט ער געזאגט: "דא פעלט מיר אן. איך וועל זיך אוועקזעצן און טראכטן, מיט ישוב הדעת מחליט זיין אז איך דארף מאכן א בהלה."

האט איר א שטויס. ניין, די שויס קומט מיט די כעס, אבער ס'איז קאנטראלד אין די סענס אז... דו זעסט דאך קלאר, וואס איז די טייטש א שלעכטער מיט די סארקאזם? ער רעגט זיך אויף רענדאם זאכן — ס'איז אפילו נישט קיין שכל.

רמב"ם הלכות דעות – פרק א, הלכה ד (המשך) און הלכה ה

כעס – קאנטראלירטע כעס לעומת אומקאנטראלירטע כעס

ראוי איז דאך א מושג פון דעת. איך האב נישט געוואלט זאגן די מעשה אז ס'איז געווען פתאים וחסידים, ווייל איך האב געזאגט אז מ'דארף אלעמאל גיין מיט יישוב הדעת. האסטו געפרעגט וואס איז א מלחמה? איך ווייס, ס'איז אמאל דא א סיטואציע וואס מ'דארף זיין אין א בהלה. זאגט דא דער רמב"ם, מ'זאל זיך אוועקזעצן און טראכטן, און מיט יישוב הדעת מאכן וואס מ'דארף מאכן אין א בהלה. דא האט איר א סטייטמענט.

די זעלבע זאך קומט מיט די כעס. ס'איז קאנטראלט אין די סענס אז — דו זעסט דאך קלאר, וואס איז פשט אז א שלעכטע מידה איז א כעסן? ער רעגט זיך אויף רענדאם זאכן, ס'האט אפילו נישט קיין שכל. אה, דער מדת הגדולים רעגט זיך אבער נישט אויף רענדאם זאכן, ווען ס'פעלט אויס. ס'פעלט אויס מאכט סענס, ווייל דער מענטש וואס כעס'ט זיך, איז נישט דווקא אז ס'האט צו טון מיט וואס ס'איז געשען צו אים, ער כעס'ט זיך ווייל ער איז א כעסן. מה שאין כן דער וואס כעס'ט זיך ווייל געוויסע זאכן זענען גורם כעס. אקעי, יא, א וועג פון עס זאגן.

סאו ס'איז דא יא א לאדזשיק אין דעם. אפילו מ'זאגט אז כעס איז ביי א גדול זיך אביסל פארלירן, אבער ס'איז נישט אומקאנטראלירט. ס'איז יא קאנטראלירט, און דאס איז די דרך המצוה וואס קאנטראלירט עס.

---

תאוה – **"לא יתאוה אלא לדברים שהגוף צריך להם"**

זייער גוט. זאגט ער ווייטער די נעקסטע משל: "וכן, לא יתאוה אלא לדברים שהגוף צריך להם ואי אפשר לחיות בזולתן". ער זאל נאר האבן תאוות פאר זאכן וואס די גוף דארף האבן, און וואס מ'קען נישט אן דעם. דאס הייסט, דאס וואס די גוף דארף האבן, זאל ער יא טון מיט א פשוט'ע הנאה. ער זאגט דאך א פסוק: "צדיק אוכל לשובע נפשו". א צדיק עסט וואס ס'פעלט אויס פאר זיין גוף צו ווערן זאט.

חידוש: שובע נפשו – צופרידנשאפט, נישט בלויז פיזישע זעטיגונג

ניין, דאס איז נישט די פשט. די פשט איז, אין אנדערע ווערטער, איינער קען זיך פארשטעלן אז א צדיק וואס איז "בעל תאוה לעולם", ער פילט נישט קיינמאל העפי מיט זיין עסן, כלומר מיט די מידת השביעה, אבער ער עסט ווייניג ווייל ער זאגט אז ער וויל זיך מסגף זיין, רייט? ער זאגט, ער זאל עסן וויפיל מ'דארף. דער רמב"ם זאגט אז מ'דארף אמאל אייז קרים אויך. ער זאגט נישט דא אז מ'זאל עסן נאר ברויט מיט וואסער. די גוף קען מיינען אויך די עמאושענעל וכדומה.

אבער וואס ער זאגט איז, ער זאל דעמאלטס זיין צופרידן. זיין צופרידן. ער איז צופרידן מיט די ריכטיגע אמאונט. סאו די צופרידנשאפט איז וויכטיג, ווייל אויב נישט איז ער א צעבראכענער מענטש.

דיון: וואס מיינט "תאוה" ביי דעם רמב"ם?

איך קען אים אבער נישט זאגן אז "לאות אבה" מיינט תאווה נישט עפעס אויסער די עסן. די עסן אליין איז די תאווה. ס'הייסט, שוין, ס'זאל נישט — וויאזוי ווייסט מען אז ער עסט גוטע עסן? ווייל ער נעמט ארויס די עסן און ער עסט עס. אבער דאס זאג איך, אבער סתם מיינט נישט אז ער איז — אונז טראכטן אזוי ווי תאווה מיינט אז ער טראכט, "ווען גיי איך עסן? ס'איז א גוטע עסן." ס'פעלט נישט אויס צו האבן די תאווה. די ענטוזיאזם איז אפשר צו פיל, אבער ווען ער עסט, עסט ער מיט אן אפעטיט.

איך בין יא מסכים אז ער עסט מיט אן אפעטיט, ווייל קודם כל, ס'איז געזונט צו עסן מיט אן אפעטיט. איינער וואס עסט אן אן אפעטיט, ס'איז א חלום. און אויך ווייל איך מיין אז די שובע נפש גייט דאס ארויס. ער איז העפי.

חידוש: ברכת המזון און שביעה אלס פסיכאלאגישע זאך

ווען דער צדיק — איך זאג, אויב ס'איז דא א צדיק וואס, אמאל זאגט מען, האט נישט קיין טעם אין עסן, טאר ער נישט מאכן קיין ברכת המזון, ווייל ער האט נישט שביעה קיינמאל נישט. שביעה איז א פסיכאלאגישע זאך. איך מיין, ס'איז דאך א גוטע — שביעה מיינט נישט סטאמאק. ווען איינער עסט מיט אן איי-ווי, מאכט ער נישט קיין ברכת המזון. איך מיין, איך האב נישט געפרעגט די פוסקים, אבער ס'איז נישט דא קיין שביעה אין דעם.

יא, א שביעה איז טייטש אז איך בין העפי. ס'איז אביסל עמאשענעל. ס'איז עמאשענעל. איך האב א הנאה. דא, איך האב הנאה.

דער חילוק צווישן צדיק און רשע אין תאוה

פארקערט, א רשע, א רשע, איך ווייס, איינער וואס איז צו א גרויסער בעל תאוה, ער האט הנאה, ער האט נאר הנאה ווען ער פרעסט אויף די גאנצע טשולנט. אן אויסגעארבעטער, ער האט הנאה פון דעם קליינעם ביסל וואס ער האט געגעסן, און ער איז העפי.

חידוש: "ויתאוו תאוה" – תאוה צו האבן א תאוה

אדער איך וועל עס זאגן אפשר א טראפ אנדערש. ס'איז דא די ווארט "ויתאוו תאוה" – זיי האבן געהאט א תאוה צו האבן א תאוה. דער צדיק, דאס וואס זיין גוף פאדערט אים, דאס אליין איז שוין תאוה. ווען א מענטש פילט א הונגער, ס'איז נישט דא צוויי דינים, ס'איז דא א הונגער און ס'איז דא א תאוה. דאס איז טייטש תאוה, ער האט א רצון צו עסן. דאס איז טייטש תאוה.

אבער ס'איז דא א מענטש וואס האט א גרעסערע, ער געדענקט ווי גוט די עסן איז געווען, און "ווען גיי איך שוין ווערן נאכאמאל הונגעריג צו קענען נאכאמאל עסן?" דאס איז תאוה.

דער צדיק האט איין תאוה: ווען ער איז הונגעריג, גייט ער און ער שטעלט צופרידן די רצון צו עסן. דאס איז די מינימום פון תאוה.

מ'זאל נישט ליינען די זאכן אלס עקסטרעם

איך געב דאס טאקע דרך אגב, סאמטיים ליינט מען די זאכן אזוי ווי עקסטרעם, נישט האבן קיין תאוות נאר. אבער פארקערט, די עקסטרעם וואלט געווען נישט האבן קיין תאוות אפילו ווען מען עסט, אדער עסן אפילו ווייניגער וויפיל ס'פעלט אויס, ער איז זיך מתגבר. ער עסט וויפיל מען דארף. ס'קען אפילו זיין אז נישט האבן תאוה דארף א מענטש עסן זייער אסאך, ער זאל קיינמאל נישט פילן הונגעריג. פאר ער פילט הונגעריג, זאל ער שוין האבן געגעסן, און אזוי ווייטער.

---

מאכן געלט – **"לא יהיה עמל בעסקו אלא להשיג דבר שצריך לו לחיי שעה"**

די זעלבע זאך איז לגבי די מאכן געלט, יא? וויפיל ביזנעס דארף א מענטש מאכן? וויפיל ארבעט? "לא יהיה עמל בעסקו אלא להשיג דבר שצריך לו לחיי שעה". ער זאל נישט זיין א workaholic וואס האט ליב די עצם מאכן געלט, די עצם זאמלען געלט. אדער בכלל, ער זאל מאכן געלט אז ער דארף אן עסק פאר די קינדער, ער זאל נישט שפארן קיין געלט. דאס איז שוין צופיל.

בחיי שעה מוז ער דאך לעבן, ער דארף האבן געלט. קין אינו נמנע, אזוי ווי עס שטייט "טוב מעט לצדיק". א צדיק דארף האבן — דעם מעט וואס דער צדיק דארף האבן איז יא טוב, עס איז גוט. ער האט א חשק.

חידוש: דעם ביסל וואס מ'דארף, זאל מען טון מיט א חשק

און יעצט, דער ביסל וואס ער דארף האבן, זאל ער יא טון מיט א חשק. עס איז נישט אזוי ווי ער זאל וויינען "אוי וויי, איך מוז ארבעטן." ניין, דאס וואס — מען קען זיך זאגן אזוי, אז די אלע זאכן זענען זיך אויך אביסל מכניע זיין צו די אייבערשטער. דער אייבערשטער האט אזוי געמאכט אין דער בריאה אז א מענטש זאל דארפן עסן און דארפן ארבעטן, זאל ער עס טון מיט א געוויסע חשק, נישט מיט א גרויסע בדיעבד, ווען דאס זאל גיין צו די עקסטרעמס.

איך זאג נישט, דאס איז אפשר — איך זאג דאס א צוגעלייגטע זאך, אבער דא ווייזט ער אז דער אייבערשטער האט געמאכט די וועלט, אז דער עולם מתוקן איז אז דער מענטש זאל האבן א געוויסע תאווה, און אז עס שיידט זיך צופיל מאכט ער א חורבן, און ביי דעם איז נישט קיין דרך השם יתברך.

דו זעסט דאך אז ווען מען עסט צופיל, טוט די קאפ צו די בויך וויי. אויב מען עסט די ריכטיגע מאס מיט'ן אפעטיט, איז עס געשמאק. זעסטו דאך אז דאס איז דער דרך השם יתברך.

---

צדקה און בארגן – **"נותן צדקה כפי מיסת ידו, ומלוה כראוי למי שצריך"**

זייער גוט. און ער זאגט ווייטער, מען רעדט וועגן ספענדן. סאמטיים זאגט ער ביי די לאו ביידע זייטן, און סאמטיים זאגט ער נאר די לאו. "ולא יקבוץ ידו ביותר" – ער זאל נישט איינזאמלען אלע געלט האלטן ביי זיך, און אויך נישט "ולא יפזר כל ממונו". אלא, נאר וואס דען? "נותן צדקה כפי מיסת ידו". וואס טייטש "מיסת ידו"? וואס עס איז אנגעקומען צו אים. "מיסת ידו" איז לשון דארטן אין מעשה שני, יא? "ומלוה כראוי למי שצריך" – און ער בארגט פאר ווער ס'דארף.

חידוש: דער רמב"ם שטעלט גלייך אריין מצוות

ס'איז זייער אינטערעסאנט אז דער רמב"ם גלייך שטייט אים אין קאפ צו רעדן וועגן די עניי עירך. דאס זענען שוין מצוות. "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך", יא? וואס שטייט, וועלכע זאך דארף מען בארגן? גלייך שטייט דא געבן און בארגן.

בארגן איז אויך א חלק פון די ברייטקייט, עס פעלט עפעס פאר א מענטש. ער וויל עס נישט, ער קען נישט מסלק זיין זיין געלט, אפשר וועט עס צוריקקומען. ער בארגט. מען קען בארגן אביסל מער וויפיל מען קען ארויסגעבן, רייט? ווייל אפשר וועט עס צוריקקומען.

דער דרך האמצעי אין צדקה – יתר על החומש

דאס איז לכאורה זייער אינטערעסאנט. דא איז אמאל א זאך וואס גלייך איינער פרעגט, וואס איז דער דרך האמצעי? הלכות צדקה, יא. אלע ווייסן ביז יתר על החומש. דאס איז ממש, אויף דעם איז דאך כמעט נישט דא קיין הלכות, ממש, אויף די וויפיל צדקה איז וויכטיג צו געבן. איז אינטערעסאנט, אין די מידה שטייט אפילו נישט קיין הלכות זרעים, למעשה וויפיל צדקה צו געבן, אבער ס'איז צו זען דארט.

און דאס גייט ווייטער. איז דאך די הלכה, פארשטייט זיך, אין אדר אויכעט.

---

שמחה – **"שמח כל ימיו בנחת, בסבר פנים יפות"**

לגבי הוללות, וואס ער האט פריער געמיינט: "ולא יהא מהולל ושוחק" – ער זאל נישט זיין איינער וואס איז צולאזט און לאכעדיג, "ולא עצב ואונן" – אויך נישט איינער וואס איז אייביג טרויעריג און אנגעזעצט, "אלא שמח כל ימיו בנחת, בסבר פנים יפות" – מיט א שמייכל, ער איז אייביג פרייליך, און די גוטע מידה פון פרייליכקייט.

חידוש: שמחה איז א מידה אמצעית, נישט אן עקסטרעם

סאו שמחה איז א מידה אמצעית. מענטשן מיינען אז שמחה איז עקסטרעם.

דיון: ווי שטימט "משנכנס אדר מרבין בשמחה" מיט דער מידה אמצעית?

ס'איז שמחה פון א גאנץ יאר, משנכנס אדר מרבין בשמחה, מ'גייט אביסל צו די אנדערע עקסטרעם. אדרבה, משנכנס אב ממעטין, גייט מען אביסל צו די אנדערע עקסטרעם.

אז אפשר איז פשוט — קען זיין אז ס'איז נישט קיין סתירה, ווייל מיר האבן דאך געלערנט אז מידה אמצעית האלט אויך אלעמאל אריין אז לפי הענין, יא? קען זיין אז אין אדר איז א גוטע חודש, ס'פעלט אויס צו זיין אביסל מער צופרידן. און ס'פעלט אויס ווען איינער פרעגט אז ווייל ס'איז א סתירה צו די מידה אמצעית פון שמחה — ניין, ווייל די מידה אמצעית מיינט אז יעצט איז א צייט פון אבלות, דארף מען נישט עקסטרעם אינגאנצן, אבער אביסל מער נוטה זיין צו די צד, צו פארט פון די מידה אמצעית. אז איינער דמה די מידה אמצעית פון תשעה באב צו די מידה אמצעית פון פורים.

רוב מענטשן זענען מער צו עצבות

לפי דעתי איז געווענליך רוב מענטשן עצב ואונן, מען מעג זיין אביסל מער שמח כל ימיו בנחת. דער רבינו יצחק פסק'נט אזוי, אז מ'דארף זיין אביסל מער פרייליך.

ווייל ס'זעט זיך אויס אזוי, אז די מידות וואס אונז וואלטן געפרעגט און געטראכט אז די מידות, די צוויי עקסטרעמען זענען — א ברסלב'ער, איין עקסטרעם, די אנדערע עקסטרעם איז א ליטוואק, און אינצווישן איז וואס? עפעס אזא פשוט'ער בעל הבית'ישער איד. ניין, אינצווישן איז ברסלב'ער. שמח.

שמחה מיינט נישט עקסייטמענט – שמחה מיט רואיגקייט

מיר וועלן מיט לערנען וועגן דעם מער. דער רמב"ם אין הלכות ברכות זאגט וואס מיינט שמחה. שמחה מיינט נישט ווערן עקסייטעד, נישט פון שמחה און נישט פון עצבות. זייער רואיג. איך ווייס אז ס'איז אין גוטע הענט, איך ווייס אז ס'איז מיט בטחון.

אבער דא שטייט יא שמח. ס'שטייט דאך בנחת. שמחה און רואיגקייט, אפשר איז דא א מידה פון רואיגקייט אויך.

אבער "טוב לב משתה תמיד". משתה מיינט אייביג זיין אזוי ווי א משתה, ס'איז פרייליך. גוט אויפגעלייגט, אבער נישט צו דרייסט, נישט צו — ס'איז זייער גוט.

חידוש: שמחה איז א טיפערע זאך – תמימות און רואיגקייט

אבער איך טראכט אז אפשר מיינט עס א געוויסע רואיגקייט, א געוויסע תמימות, א טיפערע זאך.

סבר פנים יפות – שמחה איז נוגע צו אנדערע מענטשן

סבר פנים יפות, ביי דעפינישן, מיינט אז ער שמייכלט צו מענטשן, ער איז פרייליך. איך מיין אז ביי דעפינישן שמחה איז נוגע צו אנדערע מענטשן אויך.

דו געדענקסט אז רבי ישראל סאלאנטער האט געזאגט אז א מענטש'ס פנים איז א רשות הרבים? ס'איז נישט פאר דיר דיין פנים, דיין פנים באלאנגט פאר די אנדערע מענטשן. איך פארשטיי נישט, דו זעסט אליין דיין אייגענע פנים? נאר ווען דו קוקסט אין שפיגל. ס'מיינט אז ווען די ווידעא איז אפן, איז דא אן עקסטרע מצוה פון זיין מער בשמחה, סבר פנים יפות.

ס'איז נישט מהולל, נישט הוללות, אבער ס'איז נישט גענוג. ווען מענטשן זעען אז נחת איז נישט גענוג, דערפאר דארף זיין א סבר פנים יפות.

צוויי משניות אין אבות

ס'שטייט אויך אין די משנה "והוי מקבל את כל האדם בשמחה". ס'איז דא צוויי משניות, געדענקסט? איינמאל שטייט "סבר פנים יפות", און איינמאל שטייט "בשמחה". ס'איז אויך אן ענין.

---

"וכן שאר כל דיעותיו"

"וכן שאר כל דיעותיו" – אזוי אלעס אנדערש. דו זעסט, ער איז נישט מפרט, דאס דארף מען קוקן אין אנדערע ספרים אדער אליין צו אויספירן צו זיין אינדערמיטן.

---

הלכה ה: חכם, חסיד, און "לפנים משורת הדין"

דרך החכמים – דער וואס גייט אין דער מידה בינונית

יעצט, "ודרך זו היא דרך החכמים". דא קומט אזא נייע — יעצט זאגט דער רמב"ם זייער אן אינטערעסאנטע חידוש, וואס מ'קען לערנען פאר צוואנציג יאר צו פארשטיין די חידוש. אבער ער זאגט אן אינטערעסאנטע חידוש.

"ודרך זו היא דרך החכמים". חכמים זענען די וואס גייען בדרך המצוה. "והלכת בדרכיו" איז א מצוה. זיי ווערן גערופן טובים. חכמים, טובים, ישרים, ס'זענען אסאך שיינע נעמען. און א מענטש, "כל אדם שדעותיו כולן דעות בינוניות וממוצעות, נקרא חכם".

דער חסיד – מער ווי א חכם

אבער דו האסט געהערט אז ס'איז דא חוץ חכמים איז דא נאך זאכן. ס'איז דא א זאך וואס הייסט חסידים. יעצט, ס'איז זייער אינטערעסאנט, וואס איז דאס א חסיד? אויב דערמיטן איז א חכם, וואס איז א חסיד?

זאגט דער רמב"ם אן אינטערעסאנטע זאך: "ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר, ויתרחק מדעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה" – איינער וואס שאצט אפ וואס איז די דעה בינונית, און ער טוט נאך אביסל מער ווי די מדת הבינונים פאר א געוויסע תכלית, דו זאלסט שוין זען, דעמאלטס "נקרא חסיד", ער ווערט א חסיד.

פארבינדונג צו הלכות יסודי התורה

און חסיד האבן מיר שוין אויך געלערנט אין הלכות יסודי התורה, א חסיד איז מפורסם במעשיו, ער האט א מצוה פון קידוש השם, איינער וואס איז א חסיד.

און ער דארף טראכטן וועגן יענץ, אקעי, און יענץ איז ווייטער וועגן מענטשן וואס גייען טראכטן.

דוגמא פון חסידות: גאווה

זאגט ער: "מי שיתרחק מגובה הלב עד הקצה האחרון"

רמב"ם הלכות דעות – פרק א, הלכה ה (המשך) און הלכה ו

מדת חסידות: דער חילוק צווישן חסיד בטבע און חסיד בחכמה

און חסיד האבן מיר שוין אויך געלערנט אין הלכות יסודי התורה – א חסיד המפורסם במעשיו האט א מצוה פון קידוש השם, איינער וואס איז א חסיד. אקעי, און יענער וואס איז ווייטער וועגן מענטשן וואס גייען טראכטן...

קיין צייט, זאגט ער: מי שיתרחק מגובה הלב עד הקצה האחרון – איינער וואס גייט אוועק פון גובה הלב, פון די מדת הגאוה, אנשטאט אוועקגיין דערפון אביסל און קומען צו די וואס די חכמים וואלטן געזען א מדה ממוצעת, גייט ער צו די אנדערע עקסטרעם – והוא שפל רוח ביותר, נקרא חסיד, וזו היא מדת חסידות.

שאלה: וואס איז דער חילוק צווישן שפל רוח בטבע און א חסיד?

דארף מען דאך פארשטיין, ווייל וואס טוט זיך מיט איינער וואס איז סתם אזוי א שפל רוח ביותר? ער איז נישט קיין חסיד, ער איז אפילו נישט אמאל א חכם.

סאו יא, סאו וואס האבן מיר געזאגט? אז איינער וואס גייט אינגאנצן אוועק פון גובה הלב און ער איז שפל רוח – יא, סאו אזויווי ר' יואל אשר זאגט, איז לכאורה מוז מען זאגן אז קודם כל איז דא א בעיסיק פראבלעם, ווייל די מדה ממוצעת זאגט דיר אז צו פיל איז פונקט אזוי שלעכט ווי צו ווייניג. מוז מען זאגן אז ס'איז דא דעם יוצא מן הכלל, ס'איז דא אופנים וואס ס'איז יא דא מדה ממוצעת אין די סענס אז דאס איז אקעי, אבער מ'קען זיין מער פאר געוויסע ריזענס, און ס'מוז זיין מיט א שכל. זיכער אז ס'שטייט דאך לא עם הארץ חסיד, יא? ס'קען דאך זיין אז חסיד מיינט איינער וואס איז סתם אן עקסטרעמיסט.

תירוץ: חסיד בחכמה לעומת שפל רוח בטבע

ניין, מ'קען זאגן, אבער די דעפינישן קען מיר יא אויסזאגן: אז איינער וואס איז שפל רוח ווייל ער איז אזוי בטבע, זיכער אז ער איז סתם א מדה קיצונית. איינער וואס קומט אן צו די מדה ממוצעת, און נאכדעם איז ער מחליט אז ער דארף גיין אביסל מער צום עקסטרעם פון שפל רוח, און ער טוט עס מיט אן אינטענטשאן, מיט א דרך חכמה אפשר, ער ווייסט וואס ער טוט – דער איז א חסיד.

סאו ס'איז טייטש, א חסיד וואס איז בטבע א שפל רוח, ער דארף נאך גיין צו די אנדערע עקסטרעם און צוריקקומען צו ווערן שפל רוח. אלעמאל איז ער שפל רוח ווייל דאס איז זיין טבע. דער רמב"ם האט נאכגעזאגט די זאך אין פרק ב' – און וויאזוי מען גייט צו די אנדערע עקסטרעם.

דער חילוק צווישן ענוה און שפלות רוח

אבער וואס ער זאגט איז סך הכל, אויב ער איז מתרחק ב' איז דעמאלטס אז ער איז א חסיד, און טאמער איז ער מתרחק א' בלבד – והיא הענוה – וואס דער רמב"ם מאכט א חילוק: עס איז דא ענוה און שפלות רוח. ענוה איז די מדה הממוצעת. עס שטייט והאיש משה עניו מאד, און משה שטייט נישט שפל רוח – משה איז געווען אין די דרך הממוצע. די משנה וואס זאגט מאד מאד הוי שפל רוח, זעט מען אז דאס איז אן עקסטרעמיסטישע זאך, און דאס איז מדת חסידות. זה נקרא חכם, וזו היא מדת חכמה.

חידוש: דער חילוק צווישן ענוה אין יסודי התורה פרק ב' און ענוה אין הלכות דעות

ס'איז אינטערעסאנט – פריער אין הלכות יסודי התורה האט דער רמב"ם געזאגט אז די ענוה געשעט ווען מ'טראכט אריין אין די גדלות הבורא און אלע ברואים, און מ'באמערקט ווי קליין מ'איז. אבער דא רעדט מען נישט, דא רעדט מען לגבי זיך מתנהג זיין מיט מענטשן, נישט אין וועג פון זיך מתבונן זיין כלפי די אייבערשטער, כלפי די בריאה. איך מיין אזוי.

איך מיין אז חסידים פלעגן רעדן אסאך פון ענוה, אבער זיי מיינען די ענוה פון פרק ב' אין יסודי התורה, פון פילן קליין כלפי די אייבערשטער. דא רעדט ער כלפי מענטשן, און איך מיין אויך אז ס'מיינט נישט פילן. איך מיין אז ענוה מיינט אזויווי רש"י זאגט אין והאיש משה עניו מאד – שפל וסבלן. דאס הייסט ער רעדט מיט מענטשן, ער דערלאזט זיי, ער רוקט זיך פאר זיי. פילן – באמערקט די בריאה – איז דער רמב"ם רעדט נאך חכמת השם.

ענוה איז נישט דאס, און שפל מיינט למשל, אזויווי דו האסט געזאגט, אביסל א חסיד דרייט זיך אפילו מיט שוואכערע מענטשן ווי ס'וואלט געפאסט פאר אים, אדער אביסל ער איז זיך צופיל מכניע צו אנדערע מענטשן. ער האט זיך אראפגערוקט צו מענטשן. ס'איז נישט וועגן טראכטן ווי גרויס מ'איז – דאס איז א גאנצע אנדערע נושא, אזוי מיין איך.

הערה בדרך אגב: מענטשן וואס האלטן זיך קליין

דרך אגב, אויף יענע מענטשן וואס האלטן זיך קליין – געווענליך זענען זיי זייער שווער צו אנדערע מענטשן. זיי זענען נישט צופיל וואסערע צו אנדערע מענטשן. נישט אלעמאל, אבער געווענליך.

חסידים הראשונים

אקעי, גוט. זאגט דער רמב"ם ווייטער: חסידים הראשונים היו מטין דעות שלהם מדרך האמצעית כנגד שתי הקצוות. די חסידים הראשונים פלעגן זיך טאקע אזוי פירן, אזוי זענען געווען חסידים. יא, פון צייט צו צייט חסידים. אזויווי פריער די חכמים הראשונים. אפשר היינטיגע חסידים פירן זיך שוין נישט אזוי, איך ווייס נישט. אפשר האלטן זיי נאך נישט טאקע, איך ווייס נישט.

דיסקוסיע: ווער זענען "חסידים הראשונים"?

אקעי, גוט. ווען נישט חסידי בעל שם טוב – רעדט ער פון אן אנדערע נושא. חסידים הראשונים, חסידים פון זמן הראשונים. ניין, אזויווי ער זאגט חכמים הראשונים, יא. אפשר מיינט ער א געוויסע זאך וואס שטייט אין די משנה.

אפשר מיינט ער – די מדה דער אמת איז, אז די חסידים הראשונים, ווי דער רמב"ם ברענגט, האבן זיי מתקן געווען די דעות פון מענטשן, און זיי האבן געטוהן לפי המצב. אמאל האבן זיי געטוהן די עקסטרעם פון ממש פרישות, און אמאל האבן זיי געטוהן אנדערש.

הערה: ווען איז דא א חשש פון וועלכע עקסטרעם?

יעצט, ווען איז דא א חשש אז מ'וועט גיין קעגן די קצה האחרון ווייניג? ס'האט צו ווייניג גאוה, אדער צו ווייניג געלט, אדער צו ווייניג תאוה. ווען איז דא א חשש אז מ'וועט גיין קעגן די קצה הראשון? נאר אסאך. נאר אסאך, פיל מאל צו ווייניג.

לפנים משורת הדין – ביאור המושג

בזה יובן דאס וואס ווערט אנגערופן לפנים משורת הדין. שורת הדין איז די מידה הממוצעת, דאס וואס דער דין. דין האט עפעס מיט שכל און מיט חכמה. דאס וואס די חכמה, געווענליך דין איז א תוצאה פון חכמה. דער דין איז לויט ווי די חכמה זאגט איז דער אמת. שורת הדין איז דער מיטלסטער וועג.

לפנים משורת הדין מיינט אנדערש – אריינגערוקט מער ווי די שורת הדין צו איינע פון די וועגן. שורת הדין איז אזוי ווי אן אימעדזש: ס'איז דא א ליין, יא? איך מיין אז ס'רעדט זיך געווענליך פון דיני חבירות. ס'איז דא א ליין צווישן מיר און דיר, יא? ביז דא איז מיין רשות, און פון דארט והלאה איז דיין רשות. א חסיד – ער שטופט אריין דיין רשות אביסל אין זיין רשות. די קו, ער האלט זיך אביסל ווייטער פון די שורה, ווי די ליין איז.

צוזאמענפאסונג פון הלכה ה

יעצט גייט דער רמב"ם רעדן וועגן די מצוה. איז עד כאן האבן מיר געלערנט די יסודות פון וואס איז טעות שבדעות, וואס איז דרך הממוצעת, און צוויי וויכטיגע זאכן:

- ס'איז דא מדת דרך חכמה, וואס דאס איז צו גיין אויף דרך התבוננות

- און דרך חסידות, דאס איז צו גיין לפנים משורת הדין לפי וועלכע מידה

דיסקוסיע: האט דער חסיד מקיים די מצוה?

איך וויל פארשטיין – דער חסיד האט מקיים געווען די מצוה פון דרך התבוננות, און נאכדעם האט ער געטוהן מער פון דעם? אזוי ווערט ער א חסיד?

ניין, דער חסיד גייט עובר די מצוה. שורת הדין איז מקיים די מצוה בהידור. איז די שאלה, צווישן וועם איז די שאלה? איינער איז צו איין עקסטרעם און איז בכלל נישט מקיים די מצוה, און איינער איז צו איין עקסטרעם און איז מקיים נאך מער ווי די מצוה. וואס דארף מען פארשטיין?

ס'איז דאך לכאורה די ווארט איז דאך, ווייל דער טוט עס ווייל ער איז אזוי בטבע, און דער אנדערער טוט עס ווייל ער האט אזוי איינגעזען בחכמה. אבער דאונט ווארי, די אלע זאכן וואס איז דא מיט די חסידות איז צו גיין עקסטרעם – קיינער איז נישט געבוירן מיט יענץ.

אהא, אקעי. גוט, מיר וועלן עס צוריק שיפלען לויט א פאני פערש. אז עס מיינט זיך האלטן קליין. ווייל דרך אגב, אויף יענע מענטשן וואס האלטן זיך קליין, געווענליך זענען זיי זייער שווער צו אנדערע מענטשן. זיי זענען נישט צופיל וואסערע צו אנדערע מענטשן. נישט אלעמאל, אבער געווענליך.

הערה בדרך אגב: צופיל צדקה – א מציאות'דיגע פראבלעם?

און למשל, איז נישט דא א זאך ווי זיין א פזרן בממונו בטבע? פזרן איז צופיל. דו קענסט מענטשן וואס געבן צופיל צדקה? ווייל זיי וואטשן נישט אזוי די קערפערניש פון די פערזאן. אפשר דארף ער נישט אזויפיל. דו ווייסט, ער איז נישט מוציא. ער איז מער מוציא צו די אנדערע עקסטרעם. אזוי מיין איך. און געווענליך דארף מען נישט חושש זיין.

ווייסט, דער איינער האט געזאגט אז ער האט נאך נישט באקומען קיין סאך שאלות אויף די הלכה פון אל יבזבז יותר מחומש. און אויב ער האט באקומען אזא שאלה איז עס געווען פון אן עני וואס טאר טאקע נישט. די גבירים פרעגן נישט געווענליך די שאלה, ווייל ס'איז געווענליך מער מצוי אז רוב מענטשן האבן די אנדערע פראבלעם, פארשטייסט?

---

הלכה ו: די מצוה פון "והלכת בדרכיו"

די מצוה ללכת בדרכים בינוניים

זאגט דער רמב"ם: ומצווים אנו ללכת בדרכים אלו הבינוניים, והם הדרכים הטובים והישרים. ער האט אזויפיל מאל איבערגעזאגט די "דרכים טובים וישרים". ס'איז זיכער אז ער מיינט צו זאגן אז ס'שטייט אסאך מאל אין תורה וללכת בדרך טובה וישרה וכו'. ווייל ס'מאכט סענס, ווייל "דרך טובה וישרה" מיינט די גלייכע – נישט רעכטס און נישט לינקס, נאר גלייך אינדערמיטן.

שנאמר "והלכת בדרכיו". וואס הייסט גיין בדרכיו פון הקדוש ברוך הוא?

חז"ל'ס פירוש אויף "והלכת בדרכיו"

זאגט דער רמב"ם: כך למדו בפירוש מצוה זו, אמרו: מה הוא נקרא חנון, אף אתה היה חנון. פונקט ווי דער אייבערשטער – זיין לשון איז נקרא חנון. דער אייבערשטער איז נישט חנון, ווייל חנון איז א מענטשליכע מידה. אבער דער אייבערשטער איז "נקרא חנון", ווייל זיינע מעשים זענען מעשים פון א חנון. אף אתה היה חנון – דו זאלסט אויך זיין א חנון. חנון טייטשט איינער וואס טוט מתנת חינם, איינער וואס האט רחמנות אויף מענטשן.

ומה הוא נקרא רחום, אף אתה היה רחום. מה הוא נקרא קדוש, אף אתה היה קדוש – דו זאלסט זיך אפשיידן פון תאוות, פון גשמיות'דיגע זאכן. דאס טייטשט גיין בדרכיו של הקדוש ברוך הוא, בדרכים הממוצעות.

שאלה: וויאזוי זעט דער רמב"ם פון דעם פסוק "דרכים ממוצעות"?

ס'איז וויאזוי דער רמב"ם האט פון דעם געזען דרכים ממוצעות, ווייל דו קענסט דאך זאגן: זאלסט זיין רחום עד הקצה, אדער קדוש עד הקצה. דאס איז די זאך וואס דער רמב"ם האט גע'פרואווט פון דעם פסוק.

אפשר פון די לשון "דרך" – דרך מיינט אן אויסגעטרעטענע וועג, לא ימין ולא שמאל. אפשר גייט ער נאך א שביל צר, ערגעץ וואס ס'איז איין דרך ליגט דארט. איך ווייס נישט, ס'שטייט איין דרך ליגט דארט.

ס'קען זיין אז אונז ווייסן אז דער אייבערשטער איז נאר רחום פאר די וואס... דער אייבערשטער איז אויך א קנא ונוקם פאר די וואס קומט זיך קנאה ונקמה. ס'שטייט נישט אין דעם פסוק, אבער ס'קען זיין אז דאס האט דער רמב"ם פארשטאנען. דער אייבערשטער איז רחום ווען ס'פעלט אויס, און דער זעלבער באשעפער שטייט דאך אויך אז ער משלם לשונאיו, און קנא ונוקם. פשט איז אז ער איז בדרך הממוצע.

איך האב דאך געזאגט אז ס'איז געבויט אויף דעם אז ס'איז פשוט. איך מיין אז דער נושא פון והלכת בדרכיו איז באמת פשוט אז חנון פאר רשעים איז נישט קיין חנינות. ס'איז חרישות פאר די וואס ליידן פון אים. ס'איז פשוט אז חנון מיינט למי שראוי. אפילו אז חנון מיינט אפילו למי שאינו ראוי, אבער ס'איז דאך דא א וועג וויאזוי ס'איז ראוי. ס'איז נישט...

די כנויים פון דער אייבערשטער – פארוואס האבן די נביאים זיי געזאגט?

זאגט דער רמב"ם ווייטער: ולפי שדרך זו קראו הנביאים לקל בכל אותן הכנויים – אזוי ווי מיר האבן דאס שוין געלערנט אין די מצוה פון די איסור אויסצומעקן שמות הקודש, האבן מיר דארט געהאט אז "קנוא" מעג מען אויסמעקן, ווייל דאס איז נישט דער אייבערשטער'ס נאמען. פארוואס איז עס נישט דער אייבערשטער'ס נאמען? ווייל דאס איז נאר דרכים וואס זענען גוטע וועגן, וואס די וועגן זענען מיוחס צו דער אייבערשטער.

למשל: ארך אפים – ס'טייטש איינהאלטן די כעס; רב חסד – טון חסד; צדיק וישר – ישר איז ממש דרך הממוצע; תמים, גבור, חזק, וכיוצא בהם. די אלע זאכן איז נישט אז דאס איז דער אייבערשטער, נאר וואס דען?

חידוש: דער צוועק פון שבחי ה' איז צו לערנען מענטשן

די אלע זאכן שטייט: להודיע שאלו דרכים טובים וישרים הם. אה, אינטערעסאנט. וחייב אדם להנהיג עצמו בהם ולהדמות אליו כפי כחו. די "וחייב אדם" גייט ארויף אויף די נביאים – אז די נביאים האבן עס אזוי גערופן כדי צו וויסן וואסערע וועגן אונז זאלן מיר טשוזן. זיי האבן עס נישט געטשוזט אין קילו צו זאגן א שבח אויף דער אייבערשטער, נאר צו זאגן א שבח אויף וויאזוי מענטשן זאלן זיך פירן.

פארוואס זאגט די תורה אז דער אייבערשטער איז מידת הרחמים? נישט כדי צו וויסן וועגן דער אייבערשטער, ווייל מיר ווייסן נישט וועגן דער אייבערשטער אזוי, נאר כדי אונז זאלן זיך לערנען.

---

מעשה המצוה: וויאזוי טוט מען די מצוה?

ס'איז עד כאן האבן מיר געלערנט די מצוה. יעצט איז וויאזוי די מעשה המצוה. איך דארף צולייגן אזוי ווי א קעפל: מעשה המצוה. יא, וויאזוי טוט מען די מצוה? האבן מיר די ביידע ענינים. ס'איז נישט דא אזא זאך אז א מענטש זאל אויפשטיין אינדערפרי און זאגן "איך האב די מידה". ער דארף וויסן וויאזוי ער טוט עס. אזויווי מאכן א סוכה – ווי קומט די סוכה? איך דארף וויסן וויאזוי מ'טוט עס.

זאגט דער רמב"ם: וכיצד ירגיל אדם עצמו בדעות אלו. אפשר יכביבו – וויאזוי זאל א מענטש... אה, די ווארט דא איז אז איינמאל א מענטש האט שוין די ידיעה קומט עס שוין גרינג, טוט ער שוין אלעס לויט די ידיעה. סאו וויאזוי זאל א מענטש אנקומען צו די ידיעה אז ער זאל אים אנקומען נאכדעם גרינג אלע מעשים, יא? סאו ער זאל טון...

רמב"ם הלכות דעות – פרק א, הלכה ו (המשך) און הלכה ז

וויאזוי קונה צו זיין די מידות – "יעשה וישנה וישלש"

ער דארף וויסן וויאזוי ער טוט עס, אזויווי מאכן א סוכה – ווי קומט די סוכה? ער דארף וויסן וויאזוי ער טוט עס. זאגט דער רמב"ם: "וכיצד ירגיל אדם עצמו במעשים ובדעות אלו עד שיקבעו בו?" וויאזוי זאל א מענטש...

די ווארט דא איז אז איינמאל א מענטש האט שוין די דעה, קומט עס שוין גרינג – ער טוט שוין אלעס לויט די דעה. סאו וויאזוי זאל א מענטש אנקומען צו די דעה, אז עס זאל אים אנקומען נאכדעם גרינג אלע מעשים?

"יעשה" – ער זאל טון.

אקעי, ס'איז א פשוט'ע זאך: ס'איז גוט צו זיין א חסיד, אדער נישט א חסיד, לאמיר זאגן א ישר. אקעי, וויאזוי ווער איך א ישר? ער האט דאך נאכנישט געזאגט יעצט וויאזוי צו טון, איך האב דאך שלעכטע מידות, וואס זאל איך טון?

זאגט ער: "יעשה" – ער זאל טון די זאכן וואס א ישר טוט. "יעשה וישנה וישלש במעשים שעושה על פי הדעות האמצעיות" – ער זאל טון זאכן לויט די מידה הממוצעת, אדער אין אנדערע ווערטער, ער זאל טון דאס וואס דער וואס איז שוין א דעה הממוצעת וואלט געטון. "ויחזור בהן תמיד" – ער זאל זיך אייביג תמיד פשוט טון אזוי, "עד שיהיו מעשיהן קלים עליו ולא יהיה בהן טורח" – ביז די מעשים וועלן ווערן גרינג אויף אים. און נאכדעם וועט שוין ווערן א דעה, דארף ער זיך שוין נישט פשוט'ן צו יחזור בהן תמיד, נאר ס'וועט שוין ווערן א נאטור – "ולא יהיה בהן טורח, ויקבעו הדעות בנפשו".

דאס הייסט, די וועג וויאזוי קונה צו זיין עפעס איז דורך עס טון מערערע מאל, אדער ווי מיר קענען די לשון "הרגל נעשה טבע".

---

צוריקקומען צו דער שאלה: טוט דער חסיד אויך די מצוה?

עד כאן איז געווען די מצוה. יעצט קען מען מקבל זיין דורך א ברכה פון דעם הייליגן רמב"ם – נישט פון רמב"ם, פון אייבערשטן – אויף וואס דער רמב"ם ברענגט אראפ. אבער איך האב זיך אלץ נישט אזוי גוט פארשטאנען צו דער חסיד וואס מיר האבן פריער געלערנט איז אויך מקיים די מצוה. איך ווייס נישט. ס'קען זיין אז דער חסיד מוז האבן אמאל געגאנגען מיט די מידה הממוצעת – דאס איז וואס איך טראכט – און ער איז געגאנגען פון דארט צו טון מער.

איך פארשטיי פארוואס דו דארפסט האבן א פריוו אז דער חסיד טוט אויך די מצוה מיט זיין חסידות, ווייל דו דארפסט געדענקען אז די מצוה שטייט נישט די בוכשטאבן פון די ביינער. דער רמב"ם זאגט, די מצוה זאגט "דרכים ישרות". יעצט "ישרות", לויט ווי דער רמב"ם זאגט – איך דארף דיך עס מסביר זיין, איך פארשטיי אז דו פארשטייסט עס שוין. אבער די מצוה, די מצוה זאגט: גיי אין די ריכטיגע וועגן. יעצט וואס איז ריכטיג? ס'איז דא ריכטיג נארמאל, און ס'איז דא ריכטיג עקסטער סופער דופער ספעשל. אזויווי יעדע מצוה – די חומרא פון משמרת דיניא: א פשוט'ער איד ארבעט נישט שבת, און איך האב א חומרא, איך האלט אויך א קאנטראל די טיר פון שבת. ס'איז די זעלבע זאך, מער עקסטרעם. אקעי, ס'איז א שאלה אין הלכה, אבער איך מיין, ס'איז נישט איסורות, אבער ס'איז נישט הידור – ס'איז מידת חסידות.

דו זאגסט אז די חסידות איז לכאורה שלעכט, דו זאגסט אז ס'איז א קשיא אויף די גאנצע איידיע פון מידת חסידות. אבער, סאו, האועווער ווי אנדערסטענד אז ס'איז סאמהאו בעטער, איז די זעלבע זאך – ווי יעדע מצוה קען מען טון מידת חסידות, איז די זעלבע זאך, די מצוה טוט מען מידת חסידות. איך זע נישט אזא גרויסע פראבלעם.

דיסקוסיע: אויב בינוני איז גוט און קצוות איז שלעכט, וויאזוי קען קצוות זיין גוט סאמטיים?

און די פראבלעם איז א טיפערע פראבלעם, וואס מ'דארף טאקע פארשטיין: אויב בינוני איז עס שלעכט און קצוות איז שלעכט, וויאזוי קען זיין אז קצוות איז גוט סאמטיים? איך מיין, אפשר אנדערע פלעצער זעצט ער צו יישוב די קשיא. אנדערע פלעצער, ס'איז מער מסביר? אפשר. איך מיין, אנדערע פלעצער זעט ער אז די מידת חסידות איז נישט פאר אייביג – אז ס'איז א חלק פון עבודה, ביז מ'קומט אן צו די... אזוי שטייט אין שמונה פרקים אויף איין פלאץ, אנדערע פלעצער זאגט ער סתם. סאו, מ'דארף דארט פארשטיין בעסער.

---

דרך ה' – פארוואס ווערט עס אזוי גערופן?

זייער גוט. זאגט ער ווייטער: "לפי שהשמות האלו שנקרא בהן היוצר הן הדרך הבינונית שאנו חייבין ללכת בה, נקראת דרך זו דרך ה'".

פארוואס ווערט עס גערופן דרך ה'? ס'ווערט נישט גערופן דרך ה' ווייל דאס איז דער וועג וואס דער אייבערשטער פירט זיך. ער ווערט גערופן נאכדעם. נאר, ס'ווערט אנגערופן ווייל דאס איז די וועגן וואס ס'איז א מצוה. נאך א מאל, נאך א מאל: ער האט דאך יעצט געזאגט אז די וועגן וואס די תורה לערנט אונז, די מידות בינוניות, פארשטייט זיך אז מ'לאכט דאך די וועג וואס דער אייבערשטער ווערט גערופן. דער אייבערשטער'ס וועג איז די טון די זאכן וואס דער אייבערשטער ווערט גערופן אין זיי. דאס איז דער אייבערשטער'ס וועג.

דיסקוסיע: דרך ה' – נכר במידותיו אדער דרך בינוני שנוח?

Speaker 2: עס ווערט שוין גערופן דרך ה' ווייל עס איז נכר במידותיו, נישט וועגן ס'איז דרך בינוני שנוח לו ולאחרים.

Speaker 1: עקזעקטלי, עקזעקטלי. ער זאגט אז די חידוש איז אז די דרך בינונית איז דרך ה'. די דרך בינונית איז דרך ה' ווייל דאס איז די דרכים וואס זענען נכר ביים הקדוש ברוך הוא.

ס'איז קלאר אז וואס ער מיינט צו זאגן איז אז פאר'ן אייבערשטן איז נישטא די צוויי קצוות און ער האט גע'טשוזד' די מיטלסטע. פאר'ן אייבערשטן איז דאך סתם אזוי, דער אייבערשטער טוט עס אזוי אן די גאנצע... דער אייבערשטער דארף אפילו האלטן קאפ אויף קצוות? נאר ממילא פאר אונז, וואס אונז דארפן האלטן קאפ אויף די קצוות, ווערט עס גערופן די דרך ה'. נישט אז דער אייבערשטער האט נאר... ס'איז שווער צו זאגן, דער אייבערשטער האט נישט... דער אייבערשטער האט נישט קיין פוינט צו סטאפן בדרך אגב פון כעס, ווייל דער אייבערשטער האט נישט קיין מידות וכו'. דאס איז נישט דער פוינט.

דער פוינט איז נאר צו קאנעקטן די מידה בינונית, וואס איז סתם... נישט "דרך ה'" מיינט נישט וואס דער אייבערשטער זאגט כביכול, ס'מיינט די דרכים וואס דער אייבערשטער גייט אין זיי, בבחינת נכר, בבחינת מעשה – האוועווער ווי אנדערסטענד די טעאלאגיע פון וואס מיינט דרך ה'. אבער די ווארט, ער וויל פשוט קאנעקטן אז די טייטש פון די ווארט "דרך ה'", דער אייבערשטער'ס וועג, איז די דרך המידות הבינוניות.

---

דער פסוק פון אברהם אבינו – "ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט"

"והיא שלימדה אברהם אבינו לבניו, שנאמר 'כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט'" – דער אייבערשטער זאגט "אני אוהב את אברהם, למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו", ווייל ער מצווה זיינע קינדער "ושמרו דרך ה'" – זיי היטן די מידה ממוצעת וואס ווערט גערופן דרך ה' – "לעשות צדקה ומשפט". "צדקה ומשפט" אליין טייטשט מיט די מידה ממוצעת. "משפט" מיינט די מיטלסטע וועג.

---

"וההולך בדרך זו מביא טובה וברכה לעצמו"

זאגט דער רמב"ם: "וההולך בדרך זו מביא טובה וברכה לעצמו". אז ער שרייבט ווייטער אין די זעלבע פסוק, אז ווייל ער שרייבט ליב אברהם האט ער געגעבן פאר אים אלע גוטע זאכן – "למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו" – די אלע ברכות. אז וואס ברענגט פאר אברהם אבינו די אלע גוטע זאכן? זיין הליכה פון דרך האמצעי.

פון דעם נעמט מען אז יעדער איד וואס גייט בדרך ה' באקומט די אלע ברכות – נישט נאר א מעשה ספעציעל פאר אברהם. און דאס איז בעצם די הסבר על פי סוד פאר די אלע ברכות וואס די תורה געבט צו. די גאנצע תורה איז געקומען צו גיין בדרך ה'. פארשטייט זיך אז ס'איז אסאך מער מרחיב, אבער די תורה איז געקומען צו גיין בדרך ה', און דערפאר די תורה זאגט צו אז דער וואס גייט בדרך התורה האט אן אלע מיני ברכות.

---

צדקה און מידות – צוויי מצוות אין איין מעשה

אבער נאך עפעס א קלייניקייט וואס איך האב געוואלט דא פארשטיין: אויב ער איז א רחמן, אז ס'איז דא א עני, זאל ער אים געבן צדקה – ס'איז א מצוה. נו. זעט דאך אויס אז ס'איז דא עפעס, אויסער די מצוה, איז נאך דא עפעס – אז די מצוה זאל אנגעקומען נעטשרעל, ס'זאל זיין א רחמן ביי נעטשור. ס'איז דא אויסער די כלליות'דיגע מצוה פון צדקה.

מ'קען אפשר זאגן אז ווען א מענטש גייט צדקה טוט ער צוויי זאכן: איינס, ער טוט יעצט א מעשה פון צדקה, און איינס, ער שטרענגט זיך אן מיט צו גיין בדרך הממוצע.

Speaker 2: ס'איז נישט דווקא צוויי זאכן.

Speaker 1: פיין, ס'איז טעקניקלי צוויי זאכן, ווייל ס'איז צוויי מצוות, אבער ס'איז נישט דווקא צוויי זאכן, ווייל דער רמב"ם וועט פארשטיין אז די מצוה פון צדקה איז טאקע היכי תמצא כדי צו באקומען – ס'איז פארט פון די וועג וויאזוי צו זיין א גוטער מענטש, וויאזוי צו באקומען די מידת הצדקה, און די מידה פון געבן פאר אנדערע אידן.

---

סיום: ברכות דורך גיין בדרך ה'

און ער זאגט אז די מאמר איז געקומען מאכן: די דרך הטוב, וואס איז די פשרה פון די מידה ממוצעת, האט פארשידענע טובות וברכות. און אזוי זאלן יעדער איינער באקומען טובות וברכות דורך גיין בדרך האמצעי.

✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Opus 4.6, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

HE עברית
תורגם אוטומטית סיכום השיעור 📋 …
תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

רמב"ם הלכות דעות – פרק א: סיכום השיעור

---

הקדמה: מקומן של הלכות דעות בספר המדע

לשון הרמב"ם

הלכות דעות – ההלכות השניות בספר המדע, לאחר הלכות יסודי התורה.

פשט

לאחר שסיימנו את הלכות יסודי התורה, נכנסים להלכות דעות. "דעות" פירושו מידות.

חידושים והסברים

1. הקשר להקדמת ספר המדע: בהקדמה נאמר „משוך חסדך ליודעיך וצדקתך לישרי לב". מתפרש שיש שני יסודות לשלמות האדם: (א) דעת/ידיעה – ידיעה עיונית, ידיעת הבורא, מלאכיו, העולם, נבואה – זהו „חסדך ליודעיך", והן הלכות יסודי התורה; (ב) ישרות לב / מידות טובות – זהו „צדקתך לישרי לב", והן הלכות דעות. הרמב"ם אומר פעמים רבות ש"לב" רומז על מעלות המידות כולם. שתי ההלכות יחד הן ממש הכללים של כלל התורה כולה.

2. הלכות יסודי התורה = יסודות בין אדם למקום; הלכות דעות = יסודות בין אדם לחבירו: כשם שעשרת הדברות מורכבות חציין בין אדם למקום וחציין בין אדם לחבירו, כך שתי ההלכות הראשונות בספר המדע. הלכות יסודי התורה – מה שגורם לאדם לרצות לקיים מצוות (אמונה בבורא, נבואה וכו'). הלכות דעות – היסודות של איך מתייחסים לאנשים אחרים.

3. מדוע דווקא מצוות אלו בהלכות דעות? כל חושן משפט עוסק בעיקר באיך לא ליטול את של חברו, שגם זה עניין של דעות. אלא שהחילוק הוא: הלכות דעות כוללות רק את המצוות שעוסקות ישירות בנושא של קניית המידות הנכונות – לא את פרטי ההלכות שהן תוצאה של דעות נכונות. לפי הרמב"ם מצוות רבות מאוד נתקנו כדי להביא למידות טובות (טעמי המצוות), אבל כאן מובאות רק אלו שעוסקות ישירות בנושא.

4. הלכות יסודי התורה – לא רק מכשיר למצוות: אין לחשוב שהלכות יסודי התורה הן רק יסוד "כדי" שיקיימו מצוות. זו מצוה בפני עצמה – המצוה לדעת. אבל הרמב"ם רואה זאת גם כיסוד – "מיסודי הדת".

---

המצוות של הלכות דעות

לשון הרמב"ם

„הלכות דעות יש בכללן אחד עשר מצות, חמש מצות עשה ושש מצות לא תעשה, וזהו פרטן: (א) להדמות בדרכיו, (ב) לדבוק ביודעיו, (ג) לאהוב את הרעים, (ד) לאהוב את הגרים, (ה) שלא לשנוא אחים, (ו) להוכיח, (ז) שלא להלבין פנים, (ח) שלא לענות אלמנות ויתומים, (ט) שלא להלוך רכיל, (י) שלא לנקום, (יא) שלא לנטור."

פשט

אחת עשרה מצוות – חמש עשה, שש לא תעשה – שהן מצוות כלליות שבין אדם לחבירו, הנוגעות לאדם באשר הוא אדם.

חידושים והסברים

1. מצוה א' (להדמות בדרכיו) היא כלל כל הכללים: אילו לא היתה כתובה שום מצוה אחרת, כבר היה אפשר להעמיד את כל הלכות דעות מזו בלבד. „דרכיו" פירושו דרכים לטובה וישרים, וכל שאר המצוות הן פרטים שלה. כפי שרואים פעמים רבות – יש כלל, ואחר כך פרטים שגם הם מצוות. (מובא: „לאו נתנה תורה אלא לצרף בה את הבריות".)

2. מהלך של מדרגות בקרבה: אפשר לראות בסדר המצוות סדר של מדרגות עד כמה להיות קרוב לזולת:

- עם הקב"ה – הקרבה הגדולה ביותר: ללכת בדרכיו (להדמות)

- עם צדיקים/תלמידי חכמים – לא רק לאהוב, אלא להידבק בהם

- עם כל ישראל – סתם לאהוב (אהבת רעים)

- עם גרים – אזהרה נוספת (כי הם צריכים יותר)

- המדרגה הנמוכה ביותר – להוכיח כשעושה רע, לא לצערו, לא לנקום

אולם: היה דיון האם אכן מדובר ב"רמות". הועלתה הטענה ש"לדבוק ביודעיו" פירושו פשוט להיות חברו, לא דווקא רמה מיוחדת, ו"אהבת רעים" אינה באמת דבר אחר. לא ברור שזהו סדר של מדרגות.

3. סטים של מצוות הקשורות זו בזו: הוכח תוכיח ולא תלבין פנים הם סט – שניהם עוסקים באיך מתקשרים עם חבר כשיש טענות. כך כתוב בתורה: „הוכח תוכיח... ולא תשא עליו חטא." לא תלך רכיל גם קשור – הכל דרך אחת של התמודדות עם אנשים.

4. לא תענה אלמנות ויתומים – אזהרה מיוחדת לפגיעים: בדומה ל"לא תונה את הגר" – אצל אנשים רגילים לא ילבינו פניהם. אבל אצל חלשים, שבורים, צריך זהירות יתרה שלא לצער.

---

פרק א – הדרך האמצעית

מבנה הפרק

רבי יצחק (ר' יצחק דה ליאון, מחלק הפרקים) עשה את הכותרת „הדרך האמצעית". הרמב"ם הולך באותו מבנה כמו בהלכות יסודי התורה – קודם הוא מסביר עובדה שלא היינו יודעים בלעדיה (דברים עמוקים ומורכבים), ואחר כך הוא מודיע כיצד עומדת המצוה לפי ההסבר. (חוץ מפרקים ה' ו-ו' שיש להם מבנה אחר.)

הפרק מתקדם בארבעה שלבים: (א) תיאור הדעות – לבני אדם נטיות שונות; (ב) הסבר כיצד רוכשים דעות, ושיש מידות קיצוניות ומידות נכונות; (ג) הסבר שהדרך האמצעית היא הדרך הטובה, עם גמרות ודוגמאות לכל דעה; (ד) הוצאת המסקנה שהדרך הממוצעת היא המצוה של "והלכת בדרכיו".

החילוק בין „דעות" ל„מידות"

„דעות" אינו אותו דבר כמו „מידות" – דעות הן החומר, מידות הן הצורה. דעות הן הנטיות הטבעיות, הרגשות, אהבה ושנאה. „דעה" היא למשל להיות בעל תאוה – זו נטיה גולמית. ה„מידה" היא השיעור, הכמות, כמה מכל דעה צריך להיות. „מידה" היא מילולית מדידה. אם כן: דעות = חומר, מידות = צורה. דעה כשלעצמה אינה מידה; מידה היא כמות של דעה.

---

הלכה א: „דעות הרבה יש לכל אחד ואחד מבני אדם"

לשון הרמב"ם

„דעות הרבה יש לכל אחד ואחד מבני אדם, וזו משונה מזו ורחוקה ממנה ביותר."

פשט

לכל אדם יש דעות (נטיות/רגשות) רבות ושונות, והן שונות זו מזו ורחוקות זו מזו.

חידושים והסברים

1. „לכל אחד ואחד" – לכל אדם יש הרבה: לא שלכל אדם יש אחת מן הדעות. לכל אדם יש הרבה רגשות שונים – דעה לגבי כעס, דעה לגבי תאוה, דעה לגבי ממון, וכו'.

2. „וזו משונה מזו" – שני פירושים: (א) סתירות פנימיות – באדם אחד עצמו דעותיו יכולות לסתור זו את זו; (ב) בין בני אדם – אדם אחד רחוק מאוד מחברו בדעותיו. המסקנה היא ש"וזו משונה מזו ורחוקה ממנה ביותר" מדבר בעיקר על חילוקים בין בני אדם, לא על סתירות פנימיות באדם אחד.

3. [סטייה: החילוק בין בני אדם לבהמות:] אצל בהמות כל בני אותו המין כמעט שווים בדעותיהם – שתי פרות בדרך כלל בעלות אותם רגשות. אבל אצל בני אדם אדם אחד יכול להיות שונה לחלוטין מחברו – לא בגוף, אלא בדעות. אילו לא ידענו ששניהם מאותו המין, היינו חושבים שהם שני מיני בריות שונים. (בשם הרמב"ם במקום אחר.)

4. „דעה" פירושה סוג של אדם, לא פעולה רגעית: להיות בעל דעה או מידה של דעה פירושו להיות סוג כזה של אדם – לא סתם להתרגז פעם אחת. אדם שאינו "רגזן" יכול גם להתרגז לפעמים, אבל זה לא הופך אותו לבעל חמה. הרמב"ם מדבר על טיפוסי אופי.

5. כל מידה היא נושא בפני עצמו: אף שאדם יכול להיות בעל כל מיני שילובים (למשל, מסתפק במועט לגבי גאוה, אבל בעל תאוה לגבי תענוגים), הרמב"ם מחלק כל מידה בנפרד כי כל אחת היא נושא בפני עצמו. להרוויח כסף הוא נושא אחר מלהוציא כסף, שהוא נושא אחר מלתת צדקה. לכל מידה יש סולם משלה עם שני קצוות.

---

הלכה א (המשך): הדוגמאות של דעות שונות

(א) כעס

„יש אדם שהוא בעל חימה, כועס תמיד. ויש אדם שדעתו מיושבת עליו ואינו כועס כלל, ואם יכעס – כעס מעט בכמה שנים."

פשט: יש אדם שתמיד בכעס (בעל חמה), ויש אדם שרגוע וכמעט אינו כועס לעולם.

חידושים: „חמה" מלשון חום, אש שמביאה לכעס. „בעל חמה" – כמו „בעל מצוה" – הוא אדון של הדבר, הוא מאוחד עמו. „כעס מעט בכמה שנים" פירושו שניהם: גם שכשהוא כועס, זהו כעס חלש (באיכות), וגם שזה קורה לעתים רחוקות מאוד (בכמות). „כועס תמיד" הוא ה"ביותר" – הקיצוני.

(ב) גאוה

„ויש אדם שהוא גבה לב ביותר, ויש שהוא שפל רוח עד מאד."

פשט: יש אדם בעל גאוה גדולה, ויש אדם שפל רוח עד הקצה.

חידושים: „גבה לב" – מתנהג בהתנשאות גדולה, תמיד מדבר מלמעלה למטה. „שפל רוח" – נותן לאחרים לדרוך עליו. „לב" ו"רוח" שניהם לשונות המדברים על גאוה – אין כאן ממש "לב" או "רוח" במשמעותם המילולית, אלא שניהם מתארים נקודות על סולם הגאוה.

(ג) תאוה

„ויש בעל תאוה שלא תשבע נפשו מהלוך בתאותו, ויש טהור גוף ביותר שלא יתאוה אפילו לדברים המעטים שהגוף צריך להם."

פשט: יש אדם בעל תאוות בלתי מוגבלות, ויש אדם שאפילו אין לו תאוה למינימום שהגוף צריך.

חידושים: „טהור גוף" – הקיצוני: אפילו מה שהגוף באמת צריך, עושה רק מעט.

(ד) תאוות ממון – להרוויח כסף

„ויש בעל נפש רחבה שלא תשבע נפשו מכל ממון העולם, כמו שנאמר 'אוהב כסף לא ישבע כסף'. ויש מי שהוא מקצר, שדיו אפילו דבר מועט שלא יספיק לו, ולא ירדוף להשיג כל צרכו."

פשט: יש אדם שלעולם אינו שבע מכסף, ויש אדם שמסתפק במועט.

חידושים: „נפש רחבה" אינו מדבר על הוצאה (זו מידה נפרדת), אלא על הדחף להרוויח ולצבור כסף. החילוק בין תאוות הגוף (בעל תאוה) לתאוות ממון (נפש רחבה) – הדחף להרוויח כסף כדי לחיות חיי גשמיות. הפסוק „אוהב כסף לא ישבע כסף" (קהלת ה:ט) הוא ראיה שיש סוג כזה של אדם.

(ה) קמצנות – הוצאה על עצמו

„ויש מי שמסגף עצמו ברעב וכובש על ידו ואינו אוכל פרוטה משלו אלא בצער גדול. ויש מי שמאבד כל ממונו בידו לדעתו."

פשט: יש אדם שמענה עצמו ברעב ואינו מוציא על עצמו, ויש אדם שמבזבז את כל כספו.

חידושים: „מסגף עצמו ברעב וכובש על ידו" – הוא מסגף עצמו ברעב, ואת המעט שיש לו הוא אוגר – אינו מוציאו. החילוק בין קמצנות (על עצמו) לכילות (על אחרים): הרמב"ם מחלק שתי מידות נפרדות: (א) קמצנות – אינו מוציא על עצמו; (ב) כילות – אינו נותן לאחרים כלום. יש אדם שמוציא רק על עצמו ולא על אחרים, ויש מי שאינו מוציא לא על אחרים ולא על עצמו – אינם אותו דבר.

(ו) שמחה ועצבות

„ויש מהולל... ויש עונן..."

פשט: יש אדם שתמיד מתרגש/שמח (מהולל, מלשון הוללות), ויש אדם שמדוכא מאוד (עונן, מלשון אנינות).

(ז) כילי, שוע, אכזרי, רחמן, רך לבב, אמיץ לב

הרמב"ם מביא סוגים נוספים של קצוות: כילי מול שוע; אכזרי מול רחמן; רך לבב (פחדן) מול אמיץ לב (לוקח סיכונים). וכל כיוצא בהן.

חידושים: ארבע מתוך תשע הדוגמאות מפורטות בהרחבה (כעס/נוח, גאוה/שפלות, תאוה/חוסר תאוה, שמח/עצב), וארבע סוגים נוספים בקיצור.

---

הלכה א (המשך): דעות בינוניות – בין הקצוות

לשון הרמב"ם

„ויש בין כל דעה ודעה הרחוקה ממנה בקצה האחר דעות בינוניות זו רחוקה מזו."

פשט

לא כל בני האדם נמצאים בקצוות. בין שני הקצוות יש רמות רבות של בינוניות.

חידושים והסברים

הביטוי „זו רחוקה מזו" אינו ברור, ויש שלושה פירושים אפשריים:

- (א) יש רמות רבות ביניהם: „זו רחוקה מזו" פירושו פשוט שהדעות הבינוניות שונות זו מזו – ספקטרום שלם של דרגות בין שני הקצוות.

- (ב) הדעה הבינונית רחוקה במידה שווה משני הקצוות: „זו רחוקה מזו" פירושו שהמידה הבינונית האמיתית רחוקה משני הצדדים באופן שווה – היא נקודת האמצע. בהמשך הפרק הרמב"ם בוודאי מתכוון כך, אבל לא ברור אם כבר כאן כוונתו כך.

- (ג) במידות שונות האמצע נמצא במקום שונה: במידות מסוימות המידה הממוצעת קרובה לקצה אחד, ובאחרות ממש באמצע. אולם זה נדחה כי הרמב"ם עדיין לפני שמדבר על מידות בינוניות.

ללחם משנה יש גם פירוש על ביטוי זה, אבל קשה לומר שזהו הפשט הפשוט.

---

הלכה א (המשך): מקורות הדעות האנושיות – טבע מול חינוך

לשון הרמב"ם

„יש מהן דעות שהן לאדם מתחלת ברייתו לפי טבע גופו. ויש מהן דעות שטבע של אדם זה מוכן ועתיד לקבל אותן מהרה יותר משאר הדעות. ויש מהם שאין לו דעה מתחלת בריאתו, אלא למד דעותיו מאחרים, או שנתעורר להן מעצמו לפי מחשבה שעלתה בלבו, או ששמע שזו דעה טובה לו... והנהג עצמו בהן עד שנקבעו."

פשט

שלושה מקורות לדעות האנושיות: (1) מטבע הגוף – נולד עם זה; (2) הגוף "מוכן" – יש לו נטיה שמקלה עליו לקבל דעות מסוימות; (3) אין נטיה טבעית – הכל בא מלמידה מאחרים, ממחשבות עצמיות, או משמיעה מאחרים.

חידושים והסברים

1. הרמב"ם נמנע ממודל ארבעת היסודות: הרמב"ם אומר רק „לפי טבע גופו" ואינו נכנס למודל הקלאסי שמי שיש בו יותר מיסוד האש נעשה בעל חמה, יותר מים נעשה פלגמטי, וכו'. אף שהרמב"ם מדבר במקום אחר על ארבעת היסודות בהקשר זה, כאן הוא נשאר בביטוי הכללי – שאולי כולל גורמים מורכבים יותר.

2. החילוק בין „טבע גופו" (קטגוריה ראשונה) ל"מוכן" (קטגוריה שניה): הסוג הראשון של אדם כבר מלידה נמצא במידה מסוימת – הוא כבר בעל חמה, ללא קשר למה שיקרה לו. הסוג השני יש לו רק פוטנציאלקל לו יותר לקבל מידה מסוימת, אבל הוא עדיין לא שם. דוגמה: שני אנשים שנחשפים לאותה סביבה, ואחד מושפע והשני לא – חלק זה בחירה, אבל חלק הוא שהגוף/טבע שלו יותר "מוכן" להיות מושפע מסביבה כזו.

3. שלוש דרכים של „למד" – לא רק לימוד פורמלי: „למד דעותיו מאחרים" אין פירושו שמישהו הסביר לו. „למד" כאן הוא בלשון הרגל – הוא חיקה מה שראה, הושפע מסביבתו, "אצלנו כולם עושים כך" – לא בכוונה, אלא מתוך הרגל. הדרך השניה: „מחשבה שעלתה בלבו" – הוא עצמו המציא דרך, או קרא משהו שהשפיע עליו. הדרך השלישית: „שמע שזו דעה טובה" – שמע מאחרים שזו הדרך הנכונה, והתאמץ במודע.

4. „והנהג עצמו בהן עד שנקבעו" – מנגנון קניין המידות: בכל שלוש הדרכים התוצאה הסופית זהה: האדם עושה את המעשים השייכים למידה, עד שהוא קונה את המידה – עד שנקבעת בו. מידות נקנות על ידי חזרה על מעשים.

---

הלכה ב: שתי קצוות אינן דרך טובה

לשון הרמב"ם

„שתי קצוות הרחוקות זו מזו שבכל דעה ודעה אינן דרך טובה, ואין ראוי לו לאדם ללכת בהן ולא ללמדן לעצמו."

פשט

שני הקצוות של כל מידה אינם הדרך הטובה. אין ראוי לאדם ללכת בהם, ולא להרגיל עצמו לעשות כן.

חידושים והסברים

המעבר מתיאורי לנורמטיבי: עד נקודה זו הרמב"ם רק תיאר מה קיים – אילו דעות קיימות, כיצד בני אדם רוכשים אותן. רק עכשיו הוא מתחיל לומר מה טוב ומה רע – החלק הנורמטיבי.

הלכה ב (המשך): מה עושים אם כבר נמצאים בקצה?

לשון הרמב"ם

„ואם מצא שטבעו נוטה לאחת מהן, או מוכן לה, או שכבר למד אחת מהם ונהג בו – יחזיר עצמו למוטב וילך בדרך הטובים, והיא הדרך הישרה."

פשט

אם אדם מוצא שטבעו מושכו לקצה אחד, או שהוא "מוכן" לכך, או שכבר למד והתרגל – עליו להחזיר עצמו למוטב וללכת בדרך הטובים, שהיא "הדרך הישרה".

חידושים והסברים

1. הרמב"ם משקף בדיוק את שלוש הקטגוריות מהלכה א: שלושת המקרים של הרמב"ם כאן – (א) „טבעו נוטה" = הוא כבר מלידה בקצה, (ב) „מוכן לה" = טבעו מוכן/נוטה להיות מושפע, (ג) „כבר למד ונהג בו" = כבר למד והתרגל – מקבילים בדיוק לשלושת מקורות הדעות שהרמב"ם מנה בהלכה א.

2. תשובה "מובנית" בהלכות דעות – חידוש יסודי: מדוע הרמב"ם אינו אומר פשוט "זו הדרך הנכונה", ואת מה שצריך לשנות יכתוב בהלכות תשובה? התשובה: הלכות דעות מעצם טבען אינן אפשריות בלי תשובה. כמעט אין אדם שטבעו בדיוק על הדרך האמצעית – "קצת יש לך יותר וקצת פחות, קצת אתה צריך את שירותי התשובה." אין דרך לדבר על רכישת הדעות הנכונות בלי לדבר על "כבר יש לך קצת טעויות."

3. הלכות דעות בנויות על דעת: הלכות דעות אינן סתם רשימת דינים. הן בנויות על דעת – על הבנה כיצד מידות אנושיות עובדות, כיצד בני אדם רוכשים מידות רעות, ומתוך הבנה זו מגיעים לדעת כיצד להרגיל עצמו במידות הנכונות. זו הסיבה שהרמב"ם תיאר קודם את כל מנגנון הדעות לפני שאמר מה טוב – כי בלי ההבנה אי אפשר לעשות תשובה על מידות כראוי.

4. מדוע קיימות הלכות דעות? אילו רוב בני האדם, או אפילו שליש, היו כבר מתחילת הבריאה בעלי הדעה הנכונה, לא היו הלכות דעות. הלכות דעות בנויות על כך שבדרך כלל לבני אדם מידות רעות, וממילא צריך ללמוד, להתרגל, לעשות תשובה. קשה מאוד שנחתת בדיוק על הנכון (מספר חמישים מתוך מאה). כדי לקנות מידה טובה צריך ללמוד, צריך שימת לב, צריך דעת.

---

הלכה ד: הדרך הישרה – המידה הבינונית

לשון הרמב"ם

„הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לאדם, והיא הדעה שהיא רחוקה משני הקצוות ריחוק שוה, ואינה קרובה לא לזו ולא לזו."

פשט

לאחר שהרמב"ם הסביר מה *אינה* הדרך הישרה (הקצוות), הוא מגדיר עכשיו באופן חיובי מה *היא*: המידה האמצעית בכל דעה, הרחוקה במידה שווה משני הקצוות.

חידושים והסברים

1. „ריחוק שוה" אינו כמותי, אלא איכותי (ברעיון): „ריחוק שוה" אינו ממוצע מתמטי. לא: אם עשר סופגניות זה יותר מדי ואפס זה מעט מדי, צריך לאכול חמש. „ריחוק שוה" הוא ברעיון – בעיקרון, במחשבה. הנקודה העיקרית: האמצע הוא בדיוק כשם שאינו יותר מדי כך אינו מעט מדי. שני הקצוות נדחים באופן שווה.

2. האמצע אינו מוגדר רק על ידי התרחקות מקצוות בלבד – צריך לדעת מהו "טוב באמת": לא מספיק להתרחק משני הקצוות כדי למצוא את הדרך הנכונה. צריך גם לדעת מהו טוב – לפי מה שהתורה אומרת או מה שהחכמים אומרים. לאמצע יש הגדרה חיובית עצמאית, לא רק שלילית (לא-קיצוני).

3. בעיית הרלטיביזם – משל הסופגניות: מי שגר בבית שבו כולם אוכלים עשר סופגניות, יחשוב שחמש זה נורמלי. מי שבביתו הקיצוני הוא חמש, יחשוב ששתיים זה נורמלי. בלי קנה מידה מוחלט של מהו טוב באמת, אי אפשר למצוא את האמצע רק על ידי מדידת מרחק מקצוות, כי הקצוות עצמם יחסיים למה שרגילים בו.

---

הלכה ד (המשך): „לפיכך צוו חכמים הראשונים"

לשון הרמב"ם

„לפיכך צוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם מעשיו תמיד ושוקל אותם ומכוון אותם בדרך האמצעית כדי שיהא שלם."

פשט

לפיכך ציוו החכמים שאדם ישום (יעריך) תמיד את מעשיו, ישקול אותם, ויכוון אותם לדרך האמצעית, כדי שיהיה שלם.

חידושים והסברים

1. „חכמים הראשונים" – זיהוי: „חכמים הראשונים" פירושם חכמי המשנה, ו"לפיכך" פירושו חכמי הגמרא (אמוראים). כאן מזוהה הדבר עם חכמים ז"ל – האמוראים.

2. „שם" – מלשון שומא (הערכה): „שם" פירושו להעריך, מלשון שומא. זה בא מן הפסוק „ושם דרך אראנו בישע אלקים" (תהלים נ:כג). בפסוק כתוב בסמ"ך, והגמרא דורשת כאילו בשי"ן – מלשון שומא, הערכה.

3. „שם מעשיו תמיד" – הערכה עצמית מתמדת, לא סתם הרגל: הדרך שבה אתה נמצא כברירת מחדל – בטבע או בהרגל – אינה מספיקה. לא מספיק לומר "אני טוב". צריך להתבונן ברצינות לפי האמת. רק הדרך שמפתחים לפי האמת – על ידי שכל והתבוננות – היא הדרך הנכונה. המילה „מידה" עצמה פירושה הרי מדידה – צריך למדוד את עצמו.

4. „כדי שיהא שלם" – הדרך האמצעית מוגדרת על ידי שלמות: האמצע מוגדר על ידי מה שעושה את האדם שלם, לא על ידי מרחק מתמטי מקצוות. צריך לראות מהי הדרך השלמה לגבי תאוה, לגבי כעס, לגבי כל המידות.

5. אדם שנמצא "כברירת מחדל" באמצע – האם זה מספיק? אם אדם "במקרה" כבר בדרך הנכונה, זה ייחשב "נכון" רק אם התבונן והחליט שזו הדרך. אפילו אם הוא נשאר במקום שבו הוא נמצא, זה טוב – כי זה טוב מצד התבוננות, לא כי הוא מורגל בדיוק כך.

6. החילוק בין „מידה" ל„נטיה/טבע": אם הרגלו של אדם מכוון בדיוק – בלי שכל, רק בטבע – שהוא אוכל כמות מסוימת, זו עדיין לא "מידה" של אכילה, אלא "נטיה", "טבע" של אכילה. מידה היא דבר אנושי – משהו שהוא יודע, שהוא בנה בשכל. סתם "טבע" אינו מידה.

7. הנפקא מינה המעשית – כשמשתנים הנסיבות: אדם שיש לו רק הרגל בלי שכל, כשישתנה פתאום, יאבד את דרכו. דוגמה: הוא אוכל כל יום שלוש סופגניות. המאפייה משתנה והסופגניות נעשות גדולות יותר – הוא לא יתפוס, כי הוא רגיל ל"שלוש סופגניות" (לא לכמות מסוימת). או שהוא מזדקן וצריך לאכול פחות. מי שיש לו שכל יודע שזה בנוי על כמה שבריא – הוא יכול להסתגל.

8. [סטייה: פירוש הרמב"ם לדברי רבי יהודה הלוי:] רבי יהודה הלוי אומר שמי ששוקל אורחותיו ושומר אורחותיו זוכה לישועת ה'. החידוש: „ישועת ה'" היא שלמות – „כדי שישולם" פירושו שיזכה לשלמות. אין זה שכר שבא מבחוץ, אלא זה עצמו – שנעשה אדם שלם – היא הישועה. „ישע אלקים" פירושו: שלמות בריאת הא-לוהים – האדם בצלם אלקים, האדם השלם. האדם הוא כפי שהוא מצד חומרו (גופו), אבל אם הוא משתמש בשכלו, בדעתו, הוא מתעלה למדרגה גבוהה יותר – הוא קרוב יותר לנשמתו, לצד הפנימי יותר שלו.

---

הלכה ד (המשך): „כיצד?" – דוגמאות לדרך הבינונית

(א) כעס

„כיצד? לא יהא בעל חמה נוח לכעוס, ולא כמת שאינו מרגיש, אלא בינוני. לא יכעוס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו, כדי שלא יעשה כיוצא בו פעם אחרת."

פשט: לא להיות מהיר לכעוס, אבל גם לא כמת שאינו מרגיש כלום. אלא באמצע – לכעוס רק על דבר גדול שראוי, כדי שלא יחזור על כך.

חידושים והסברים:

1. „כמת שאינו מרגיש" – ההפך מכעס אינו חוסר תחושה: אין צריך להיות "עץ" שאינו נפגע. עץ אינו נפגע, אבל אדם הוא נפש – צריך להרגיש. אין להיות מאלו שאומרים "אני עץ" – גם זה קצה.

2. „דבר גדול שראוי לכעוס עליו" – לכעס יש תפקיד לגיטימי: הקב"ה ברא את הכעס מסיבה – כדי לעצור מנצלים. דוגמה: אדם שעובד במשרד ואין לו את האומץ לעמוד על שלו – הקב"ה ברא את מידת הכעס שלפעמים יאבד שליטה ולבסוף יעמוד על מה שמגיע לו.

3. „כדי שלא יעשה כיוצא בו פעם אחרת" – הטעם של כעס לגיטימי: בני אדם מבינים דרך כעס שלא לעשות שוב. "ביופי לא תמיד תופסים." אילו כל בני האדם היו יותר רציונליים, אולי לא היה צריך לכעוס. אבל במציאות צריך לפעמים כעס כדי לעשות רושם.

4. הדרך האמצעית בכעס אינה "לוח זמנים" – אלא ב"ראוי": אין זה ממוצע כמותי (לא כל שלושה ימים או כל שלושה חודשים). רק כש"ראוי" – כשהשכל אומר שזו סיטואציה שבה כעס הוא התגובה הנכונה.

5. הכעס רשאי "לשלוט" בו – אבל רק כשזה חשוב: הפירוש אינו שישלוט בכעסו במובן שיישאר קר. הכעס רשאי לשלוט בו – הוא רשאי "לאבד שליטה" – אבל רק כשזה חשוב מאוד. אז שייכנס לכעס, לא שיעשה עצמו כועס. לכעס יש טון דיבור, "איבוד שליטה" מסוים – הוא נכנס למצב מסוים. אבל הוא יכול להיות בשליטה על ה"להיות" – הוא החליט בשכל שעכשיו נכון לכעוס. אדם רע בכעס מתרגז על דברים אקראיים – אין בזה אפילו שכל. אצל האדם הטוב הכעס מכוון על ידי דעת.

6. „ראוי" היא חכמת הדעת: „דבר גדול שראוי" – „ראוי" היא חכמת הדעת. כלומר: השכל חייב להכריע מהו "ראוי". זה אינו רגש, אלא הכרעה שכלית.

7. [סטייה: המשל של "יישוב הדעת לעשות בהלה":] אדם שחגר עצמו ביישוב הדעת. שאל: "מה היה פעם?" – "אני יודע שלפעמים יש מצב שצריך להיות בבהלה." אמר: "זה חסר לי. אשב ואחשוב, ביישוב הדעת אחליט שאני צריך לעשות בהלה." הנקודה: הזעזוע בא עם הכעס, אבל הוא "מבוקר" במובן שהשכל קבע שעכשיו הזמן לכך.

8. חלק מהדרך האמצעית יש לו הגדרה עצמאית: אין זה סתם "לא כך ולא כך, אלא באמצע". ל"אמצע" יש משמעות – הגדרה חיובית.

(ב) תאוה

„וכן, לא יהיה בעל תאוה לעולם, אלא יתאוה וישתוקק לדברים שהגוף צריך להם ואי אפשר לחיות זולתם" – עם הפסוק „צדיק אוכל לשובע נפשו".

פשט: האדם יתאווה רק לדברים שהגוף צריך, ושאי אפשר בלעדיהם.

חידושים והסברים:

1. „שובע נפשו" – שביעות רצון, לא רק שביעה פיזית: „שובע" אינו רק עניין של קיבה, אלא שביעות רצון פסיכולוגית/רגשית. הצדיק אוכל את הכמות הנכונה ומרוצה מכך. שביעות הרצון חשובה – אם אינו מרוצה, הוא אדם שבור.

2. הרמב"ם אינו מתכוון שיאכל רק לחם ומים: „מה שהגוף צריך" יכול לכלול גם צרכים רגשיים. לפעמים צריך גם גלידה – אין מדובר רק בקיום פיזי מינימלי.

3. אכילה בתיאבון היא בריאה ונכונה: הצדיק אוכל כן בתיאבון. אכילה בלי תיאבון היא בעיה. „שובע נפש" פירושו שנהנה ממה שאוכל.

4. ברכת המזון ושביעה: אדם שאוכל בלי טעם, בלי הנאה – אינו רשאי לברך ברכת המזון, כי אין לו שביעה. שביעה היא דבר פסיכולוגי – "אני מרוצה" – לא רק מלאות פיזית. כשאדם אוכל ב"אוי ווי" (בגועל), אין שביעה.

5. החילוק בין צדיק לרשע בתאוה: הרשע, בעל התאוה הגדול, נהנה רק כשהוא טורף את כל הצ'ולנט. האדם המעובד (צדיק) נהנה מהמעט שאכל, והוא מרוצה.

6. „ויתאוו תאוה" – תאוה לתאוה: הפסוק „ויתאוו תאוה" (במדבר יא:ד) פירושו שהיתה להם תאוה שתהיה להם תאוה. אצל הצדיק, מה שגופו דורש ממנו – זו כבר תאוה. כשאדם מרגיש רעב, זו כבר תאוה – יש לו רצון לאכול. אבל בעל התאוה זוכר כמה טוב היה האוכל, וחושב "מתי כבר אהיה שוב רעב כדי לאכול שוב?" – זו תאוה על תאוה. לצדיק יש תאוה אחת: כשהוא רעב, הולך ומספק את הרצון לאכול. זהו המינימום של תאוה.

7. הקצה של "חוסר תאוה" יכול גם להיות אכילה מרובה: יתכן אפילו ש"חוסר תאוה" פירושו שאדם אוכל הרבה מאוד כדי שלעולם לא ירגיש רעב – לפני שירגיש רעב, כבר יהיה אכול. גם זה קיצוני מעוות.

(ג) להרוויח כסף

„לא יעמול בעסקו, אלא להשיג דבר הצריך לחיי שעה" – עם הפסוק „טוב מעט לצדיק".

פשט: לא להיות עובד כפייתי שאוהב את עצם הרווחת הכסף. לעבוד למה שצריך לחיים.

חידושים והסברים:

1. „טוב מעט לצדיק" – את המעט שצריך, יעשה בחשק: הפסוק פירושו שהמעט שהצדיק צריך הוא כן טוב – זה טוב. לא יבכה "אוי ווי, אני חייב לעבוד." אלא מה שצריך, יעשה בחשק.

2. הכנעה לבריאה: כל הדברים הללו (אכילה, עבודה) הם גם קצת הכנעה לקב"ה. הקב"ה ברא כך בבריאה שאדם צריך לאכול וצריך לעבוד – שיעשה זאת בחשק מסוים, לא בדיעבד גדול. העולם המתוקן הוא שלאדם תהיה תאוה מסוימת. כשזה חורג יותר מדי, הוא עושה חורבן, ובזה אין דרך ה' יתברך.

3. ראיה מהטבע: כשאוכלים יותר מדי, כואבים הראש והבטן. אם אוכלים את המידה הנכונה בתיאבון, זה טעים. זה מראה שזו דרך ה' יתברך – הקב"ה כיוון כך את העולם.

(ד) צדקה והלוואה

„לא יקבוץ יתר על המידה... ולא יאבד כל ממונו... אלא נותן צדקה כפי מסת ידו, ומלוה כראוי למי שצריך."

פשט: „מסת ידו" – מה שהגיע לידו. נותן צדקה לפי ממונו, ומלווה למי שצריך.

חידושים והסברים:

1. הרמב"ם מכניס מיד מצוות: מעניין שהרמב"ם מיד חושב על עניי עירך – אלו כבר מצוות. „אם כסף תלוה את עמי את העני עמך" (שמות כב:כד). מיד מופיעים כאן נתינה והלוואה.

2. הלוואה גם היא חלק מנדיבות: הלוואה היא חלק מהמידה הבינונית בממון. אפשר להלוות קצת יותר ממה שאפשר לתת (בחינם), כי בהלוואה יש סיכוי שיחזור.

3. כמה צדקה – הדרך האמצעית: הלכות צדקה אומרות שלא ייתן יותר מן החומש (יותר מחמישית). זהו ממש ביטוי הלכתי של המידה הבינונית.

(ה) שמחה

„ולא יהא מהולל ושוחק, ולא עצב ואונן, אלא שמח כל ימיו בנחת, בסבר פנים יפות."

פשט: שמחה היא מידה בינונית – בין הוללות (שמחה פרועה) לעצבות (עגמת נפש).

חידושים והסברים:

1. שמחה היא מידה אמצעית, לא קיצונית: בני אדם חושבים ששמחה היא קיצונית. אבל הרמב"ם מציב אותה כדרך האמצע בין הוללות לעצבות.

2. „משנכנס אדר מרבין בשמחה" – אין סתירה למידה בינונית: מידה בינונית כוללת גם „לפי העניין" – לפי המצב. באדר, חודש טוב, ראוי להיות קצת יותר מרוצה. בתשעה באב צריך לנטות קצת יותר לצד – אבל לא קיצוני לגמרי. המידה הבינונית של תשעה באב שונה מהמידה הבינונית של פורים.

3. רוב בני האדם נוטים ל"עצב ואונן": בדרך כלל רוב בני האדם נוטים יותר לצד העצבות. לכן מותר להיות קצת יותר "שמח כל ימיו בנחת."

4. הערה חדה: היינו חושבים ששני הקצוות הם – קצה אחד ברסלבר (יותר מדי שמחה), הקצה השני ליטוואק (יותר מדי רצ

ינות), ובאמצע בעל בית פשוט. לא – באמצע הוא הברסלבר! שמח.

5. שמחה אינה התרגשות: הרמב"ם בהלכות ברכות מסביר מהי שמחה – לא להתרגש, לא משמחה ולא מעצבות. רגוע מאוד. "אני יודע שזה בידיים טובות, אני יודע שזה בביטחון." אבל כאן כתוב כן „שמח" – זו לא רק רגיעה. „בנחת" – שמחה ורגיעה יחד. אולי יש כאן גם מידה נפרדת של רגיעה.

6. „טוב לב משתה תמיד" (משלי טו:טו): „משתה" פירושו להיות תמיד כמו במשתה – במצב רוח טוב, אבל לא חצוף מדי. דבר עמוק יותר – תמימות ורגיעה מסוימת.

7. „סבר פנים יפות" – שמחה נוגעת לאנשים אחרים: „סבר פנים יפות" פירושו שמחייך לאנשים, שמח כלפיהם. שמחה אינה רק דבר פרטי – היא נוגעת גם לאנשים אחרים. רבי ישראל סלנטר אמר: פניו של אדם הן רשות הרבים – פניך אינן שייכות לך, הן שייכות לאנשים האחרים.

8. נחת לבדה אינה מספיקה: כשאנשים רואים ש"נחת" (רגיעה) אינה מספיקה, לכן צריך "סבר פנים יפות" – חיוך פעיל, לא רק רגיעה פסיבית.

9. שתי משניות באבות: פעם אחת נאמר „סבר פנים יפות" (אבות א:טו), ופעם אחת נאמר „והוי מקבל את כל האדם בשמחה" (אבות ג:יב). אלו שתי מדרגות נפרדות.

„וכן שאר כל דיעותיו"

הרמב"ם אומר: „וכן שאר כל דיעותיו" – וכן כל שאר המידות. הוא אינו מפרט את כל המידות – את זה צריך לעיין בספרים אחרים או לפתח בעצמו.

---

הלכה ה: חכם, חסיד, ו"לפנים משורת הדין"

לשון הרמב"ם

„ודרך זו היא דרך החכמים. כל אדם שדעותיו כולן דעות בינוניות וממוצעות, נקרא חכם."

פשט

ההולך במידה הבינונית נקרא חכם. חכמים נקראים גם טובים, ישרים – שמות נאים רבים.

חידושים והסברים

החכם הוא המקיים „והלכת בדרכיו" – הוא הולך בדרך התבוננות, במידה הממוצעת.

---

הלכה ה (המשך): החסיד – „לפנים משורת הדין"

לשון הרמב"ם

„וכל המדקדק על עצמו ביותר, ויתרחק מן הדעה הבינונית מעט לצד זה או לצד זה – נקרא חסיד."

„מי שיתרחק מגובה הלב עד הקצה האחרון והוא שפל רוח ביותר, נקרא חסיד, וזו היא מדת חסידות."

„ואם נתרחק [מגובה הלב] קצת בלבד, והיא הענוה – זה נקרא חכם, וזו היא מדת חכמה."

פשט

מי שמעריך מהי הדעה הבינונית, ועושה עוד קצת יותר מהמידה הבינונית – לתכלית מסוימת – נקרא חסיד. הרמב"ם מחלק: ענוה היא המידה הממוצעת (= חכמה), שפלות רוח ביותר היא הקצה (= חסידות).

חידושים והסברים

1. החילוק בין חסיד בטבע לחסיד בחכמה: מי ששפל רוח בטבע אינו חסיד – הוא אפילו לא תמיד חכם. חסיד הוא דווקא מי שמגיע קודם למידה הממוצעת (ענוה), ואחר כך מחליט בכוונה ובדרך חכמה ללכת קצת יותר לקצה של שפלות רוח. הוא יודע מה הוא עושה. מי ששפל רוח בטבע צריך אדרבה ללכת קודם לקצה השני (גאוה) ולחזור – כפי שהרמב"ם אומר בפרק ב' על איך הולכים לקצה השני כדי להגיע לאמצע. (בשם ר' יואל אשר.)

2. „לא עם הארץ חסיד": זה תומך בנקודה – חסידות צריכה להיות עם שכל. סתם קיצוני בלי חכמה אינו חסיד.

3. ראיה ממשה רבינו: כתוב „והאיש משה עניו מאד" – עניו, לא שפל רוח. משה רבינו היה בדרך הממוצעת, זו ענוה. המשנה שאומרת „מאד מאד הוי שפל רוח" – זו מידת חסידות.

4. החילוק בין ענוה בהלכות יסודי התורה פרק ב' לענוה בהלכות דעות: ביסודי התורה הרמב"ם מדבר על ענוה הבאה מהתבוננות בגדלות הבורא – מתבונן בגדלות הבורא ובכל הברואים, ומבחין כמה הוא קטן. כאן בהלכות דעות הוא מדבר על ענוה כלפי בני אדם – כיצד מתנהג עם אנשים אחרים.

5. ענוה אינה "הרגשה": ענוה כאן אינה תחושת קטנות, אלא כפי שרש"י אומר על „איש משה עניו מאד" – שפל וסבלן – הוא מדבר עם אנשים, הוא סובל אותם, הוא מזיז עצמו בשבילם. שפלות רוח (מידת חסידות) פירושה שמתעסק אפילו עם אנשים חלשים יותר ממה שמתאים לו, הוא נכנע יותר מדי לאנשים אחרים.

6. [סטייה: אנשים שמחזיקים עצמם קטנים:] אנשים שמחזיקים עצמם קטנים (בטבע) בדרך כלל קשים מאוד לאנשים אחרים – הם לא כל כך נוחים לאחרים. לא תמיד, אבל בדרך כלל.

7. חסידים הראשונים: „חסידים הראשונים היו מטין דעות שלהם מדרך האמצעית כנגד שתי הקצוות." „חסידים הראשונים" פירושם חסידים מזמן הראשונים (לא חסידי הבעל שם טוב). הם תיקנו את דעות בני האדם, ועשו לפי המצב.

8. [סטייה: מתי יש חשש מאיזה קצה?] בדרך כלל החשש הוא שאנשים ילכו לקצה של יותר מדי (יותר מדי גאוה, יותר מדי תאוה, יותר מדי כסף), לא מעט מדי. משל: מישהו אמר שעדיין לא קיבל הרבה שאלות על ההלכה של „אל יבזבז יותר מחומש" – ואם קיבל שאלה כזו, היתה מעני שבאמת אסור לו. העשירים בדרך כלל אינם שואלים את השאלה הזו.

לפנים משורת הדין – ביאור המושג

1. שורת הדין = מידה ממוצעת: „שורת הדין" היא המידה הממוצעת – מה שהדין אומר. דין קשור לשכל ולחכמה – דין הוא תוצאה של חכמה, האמת כפי שהחכמה אומרת.

2. לפנים משורת הדין = מידת חסידות: „לפנים משורת הדין" פירושו נכנס יותר מקו הדין לאחד הכיוונים. דימוי: יש קו (שורה) ביני לבינך – עד כאן רשותי, משם והלאה רשותך. חסיד דוחף את רשותך קצת לתוך רשותו – הוא מחזיק עצמו קצת רחוק יותר מהקו.

3. האם החסיד מקיים את המצוה? שורת הדין מקיימת את המצוה בהידור. החילוק: מי שבקצה אחד (בטבע) כלל אינו מקיים את המצוה; מי שבקצה השני (חסיד) מקיים יותר מהמצוה – אבל הוא עושה כן כי כך ראה בחכמה, לא כי כך הוא בטבע. אף אחד אינו נולד עם חסידות – זו תמיד בחירה.

---

הלכה ו: המצוה של „והלכת בדרכיו"

לשון הרמב"ם

„ומצווים אנו ללכת בדרכים אלו הבינוניים, והם הדרכים הטובים והישרים, שנאמר 'והלכת בדרכיו'. כך למדו בפירוש מצוה זו: מה הוא נקרא חנון, אף אתה היה חנון. מה הוא נקרא רחום, אף אתה היה רחום. מה הוא נקרא קדוש, אף אתה היה קדוש."

פשט

אנו מצווים ללכת בדרכים האמצעיים, שהם הדרכים הטובים והישרים. חז"ל פירשו: כשם שהקב"ה נקרא חנון, רחום, קדוש – כך אתה היה.

חידושים והסברים

1. „נקרא חנון" – לא „הוא חנון": לשון הרמב"ם דווקא „נקרא חנון" – הקב"ה נקרא חנון, הוא אינו חנון, כי חנון היא מידה אנושית. אבל מעשיו הם מעשים של חנון. חנון פירושו מי שנותן מתנת חינם. קדוש פירושו מובדל מתאוות, מדברים גשמיים.

2. כיצד רואה הרמב"ם מפסוק זה "דרכים ממוצעות"? כמה תירוצים:

- (א) מהמילה „דרך": דרך פירושה שביל סלול – לא ימין ולא שמאל, אלא ישר באמצע. אולי שביל צר, דרך אחת המונחת שם.

- (ב) מהנהגת הקב"ה עצמה: הקב"ה אינו רק רחום – הוא גם „קנא ונוקם", „משלם לשונאיו". אותו בורא רחום כשצריך, ומעניש כשצריך. הפשט הוא שהוא בדרך הממוצעת – רחום למי שראוי, לא רחום סתם לכולם ללא גבול.

- (ג) זה פשוט: חנון לרשעים אינו חנינות – זו חרישות כלפי הסובלים ממנו. חנון פירושו למי שראוי.

3. „דרכים טובים וישרים": הרמב"ם חזר פעמים רבות על „דרכים טובים וישרים" – „ישרה" פירושה הישרה – לא ימין ולא שמאל, אלא ישר באמצע.

---

הלכה ו (המשך): כינויי הקב"ה

לשון הרמב"ם

„ולפי שדרך זו קראו הנביאים לקל בכל אותן הכנויים – ארך אפים, רב חסד, צדיק וישר, תמים, גבור, חזק, וכיוצא בהם – להודיע שאלו דרכים טובים וישרים הם, וחייב אדם להנהיג עצמו בהם ולהדמות אליו כפי כחו."

פשט

הנביאים כינו את הקב"ה בכל הכינויים הללו – לא כדי לתאר את מהות הקב"ה, אלא כדי ללמדנו אילו דרכים עלינו לבחור.

חידושים והסברים

1. חידוש חזק במטרת שבחי ה': הנביאים לא בחרו את הכינויים בשביל לומר שבח על הקב"ה. הם אמרו זאת כדי ללמד בני אדם כיצד להתנהג. מדוע אומרת התורה שהקב"ה הוא מידת הרחמים? לא כדי לדעת על הקב"ה (כי אין אנו יודעים על הקב"ה כך), אלא כדי שנלמד.

2. קשר להלכות יסודי התורה – שמות הקודש: כפי שכבר למדנו במצות איסור מחיקת שמות הקודש – „קנוא" מותר למחוק, כי אינו שמו של הקב"ה, אלא דרכים המיוחסות לקב"ה. ארך אפים, רב חסד, צדיק וישר, תמים, גבור, חזק – כל אלו אינם שהקב"ה הוא כך, אלא „להודיע שאלו דרכים טובים וישרים הם".

---

הלכה ו (המשך): כיצד קונים את המידות – „יעשה וישנה וישלש"

לשון הרמב"ם

„וכיצד ירגיל אדם עצמו במעשים ובדעות אלו עד שיקבעו בו? יעשה וישנה וישלש במעשים שעושה על פי הדעות האמצעיות, ויחזור בהן תמיד עד שיהיו מעשיהן קלים עליו ולא יהיה בהן טורח, ויקבעו הדעות בנפשו."

פשט

אדם כבר יודע מהי הדרך הבינונית – אבל כיצד מגיע לשם? שיעשה את המעשים שאדם בעל המידה הממוצעת היה עושה, שוב ושוב, עד שנעשה קל וטבעי, ואז נקבעת הדעה בנפשו.

חידושים והסברים

1. סדר קניין המידות: תחילה עושה את המעשים (פעולות חיצוניות), אפילו כשקשה ולא טבעי. על ידי חזרה – „יעשה וישנה וישלש" – המעשים נעשים קלים יותר. רק אחרי שהמעשים נעשים קלים, נעשה הדבר לדעה – מידה מבוססת בנפש. מעשים קודמים לדעות, לא להפך.

2. העיקרון של „הרגל נעשה טבע": ברגע שלאדם כבר יש את הדעה, הכל בא בקלות – הוא כבר עושה הכל לפי הדעה בלי קושי. כל העבודה היא להגיע לדעה, וזה על ידי חזרה על מעשים.

3. חזרה לשאלה: האם החסיד גם מקיים את המצוה? המצוה אומרת "לך בדרכים הנכונים." מהו נכון? יש נכון רגיל (מידה בינונית) ונכון מיוחד במינו (מידת חסידות). זה כמו כל מצוה – אפשר לקיימה באופן הפשוט, ואפשר לקיימה במידת חסידות (כמו חומרא בהלכות שבת). החסיד עושה את אותה מצוה רק באופן קיצוני יותר.

4. הקושיה העמוקה נשארת: אם בינוני טוב וקצוות רע, כיצד יכולים קצוות להיות טובים לפעמים (מידת חסידות)? בשמונה פרקים הרמב"ם אומר במקום אחד שמידת חסידות אינה לעולם – היא חלק מעבודה עד שמגיעים למידה הממוצעת. אבל במקומות אחרים הרמב"ם אומר זאת סתם (בלי הגבלה זו). זו נקודה שצריכה בירור נוסף.

---

הלכה ו (סוף): דרך ה' – מדוע נקראת כך?

לשון הרמב"ם

„לפי ששמות אלו שנקרא בהם הבורא, היינו דרך הבינוני שאנו חייבים ללכת בה, ונקראת דרך זו דרך ה'."

פשט

המידה הבינונית נקראת „דרך ה'" כי אלו השמות/המידות שהקב"ה נקרא בהם.

חידושים והסברים

1. מה פירוש „דרך ה'": פירושו לא שהקב"ה "בחר" בדרך האמצעית מבין קצוות. אצל הקב"ה אין קצוות – אין לו מידות במובן הזה, אינו צריך "לשמור על עצמו" מכעס או מקצוות אחרים. אלא לגבינו, שאנו צריכים לשמור על עצמנו מקצוות, דרכו של הקב"ה נקראת "דרך הבינונית."

2. החילוק בין „מה שהוא אומר" ל„מה שהוא עושה": „דרך ה'" אינו מה שהקב"ה אומר (כביכול), אלא הדרכים שהקב"ה הולך בהןבבחינת ניכר, בבחינת מעשה. כפי שהקב"ה ניכר במידותיו (רחום, חנון, וכו'), זו דרך ה'.

3. נקראת דרך ה' כי ניכרת במידותיו – לא כי היא "דרך בינונית שנוחה לו ולאחרים." הטעם שנקראת "דרך ה'" הוא כי אלו המידות שמכירים אצל הקב"ה, לא כי היא נוחה מבחינה מעשית.

---

הפסוק של אברהם אבינו

לשון הרמב"ם

„והיא שצוה אברהם אבינו את בניו, שנאמר 'כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט'."

פשט

אברהם אבינו לימד את בניו לשמור „דרך ה'" – היינו המידה הממוצעת.

חידושים והסברים

1. „צדקה ומשפט" = מידה ממוצעת: „צדקה ומשפט" עצמם פירושם המידה הממוצעת. „משפט" פירושו הדרך האמצעית – הדרך הצודקת, המדודה.

2. „וההולך בדרך זו מביא טובה וברכה לעצמו": ההולך בדרך זו מביא טוב וברכה על עצמו, כפי שהפסוק אומר שהקב"ה הביא על אברהם את כל הברכות כי הלך בדרך ה'. כל יהודי ההולך בדרך ה' מקבל את הברכות – אין זה מעשה מיוחד רק לאברהם אבינו.

3. יסוד כל הברכות שבתורה: זהו בעצם ההסבר לכל הברכות שהתורה מבטיחה. כל התורה באה ללכת בדרך ה', ולכן התורה מבטיחה שההולך בדרך התורה זוכה לכל מיני ברכות. היסוד הוא: תורה = דרך ה' = ברכות.

4. צדקה ומידות – שתי מצוות במעשה אחד: אם הקב"ה נקרא „רחמן" – ואדם רואה עני ונותן לו צדקה – הרי צדקה היא מצוה נפרדת. מה מוסיפה מצות „דרך ה'"? כשאדם נותן צדקה, הוא עושה שני דברים: (1) מקיים מעשה של צדקה (המצוה הספציפית), ו-(2) מתאמץ ללכת בדרך הממוצעת (המצוה הכללית של דרך ה'). אבל עמוק יותר: מצות הצדקה היא היכי תימצי – אופן מעשי – כדי לקנות את מידת הצדקה, המידה של נתינה ליהודים אחרים. המצוות הספציפיות הן כלים שדרכם בונים את המידות, שהן התכלית העיקרית של דרך ה'.


תמלול מלא 📝

הלכות דעות – הקדמה, מצוות, ופרק א: הדרך האמצעית

הקדמה: מקומן של הלכות דעות בספר המדע

דובר 1: אנחנו לומדים רמב"ם. סיימנו ברוך השם הלכות יסודי התורה. אנחנו כבר מחזיקים בסוגיה השנייה, ההלכות השניות ברמב"ם, בספר המדע — הלכות דעות. דעות פירושו מידות, מה שאנחנו קוראים בדרך כלל מידות.

---

הקשר בין הלכות יסודי התורה להלכות דעות

למדנו שההלכות מתאימות מאוד. למדנו, ראינו בהקדמה שכתוב "משוך חסדך ליודעיך וצדקתך לישרי לב". פירשנו שיש דעת של ידיעה, מה שנקרא דעת תיאורטית — לדעת את האמת, לדעת את הקב"ה ומלאכיו והעולם וכו', גם כיצד הקב"ה מדבר עם העולם, שזה מה שסיימנו עכשיו בהלכות נבואה. אבל הכל עניינים של יסודי התורה, כלומר עובדות — אני לא רוצה להשתמש במילה עובדות, אלא דברים, דברים אמיתיים שצריך לדעת.

מלבד זאת, הדבר השני — הרמב"ם אומר הרבה פעמים במקומות אחרים שעיקר שלמות האדם היא שני דברים: לדעת, ולנהוג לפי המידות הנכונות. לאו דווקא לפי אותה ידיעה. אני לא יודע אם ה"לעשות" הוא לפי דעות. זה לפי דעות, אבל לא באופן של... לא, כי אם דעות פירושו ה' ד' ת', שיש אלוקים, דעות לא אומרות לנו ללכת בדרך האמצע. אלו שני דברים, יש מעשה וכו'.

שני כללים של כלל התורה כולה

הדבר השני — מהם שני הכללים האמיתיים של כלל התורה כולה? הלכות יסודי התורה והלכות דעות הם באמת הכללים של כלל התורה כולה. כי הרבה מאוד מצוות עוסקות בכך שיהיו לאדם האמונות הנכונות, או דעת שאנו קוראים דעת. והלכות דעות זה להתנהג נכון, להיות בעל מידות נכונות, כי זה לפי הרמב"ם טעמי המצוות — הרבה מאוד מצוות נעשו כדי להביא למידות טובות וכו'.

אז זו הקבוצה השנייה. זה מתאים מאוד שזה ממש הדבר הבא — זה יוצר ישרות לב. הרמב"ם אומר הרבה פעמים שלב רומז על מעלות המידות כולם. אז זו ההלכה השנייה.

מדוע דווקא מצוות אלו בהלכות דעות?

עכשיו הלאה, צריך קצת... אנחנו הולכים עכשיו לראות אילו מצוות נכנסות בהלכה הזו, אבל צריך להמשיך לחשוב בדומה למה שדיברנו על המצוות של הלכות יסודי התורה.

אין הפשט שרוב המצוות הן דעות, נכון? כל הלכות חושן משפט הרי בעיקר עוסקות בכיצד לא לקחת את של חברו — הרי זה גם דעות. אלא הפשט הוא, אלו המצוות שעוסקות ישירות בנושא של דעות.

הלכות יסודי התורה = בין אדם למקום; הלכות דעות = בין אדם לחבירו

אפשר לומר כך: שהלכות יסודי התורה הן היסודות של המצוות שבין אדם למקום, והלכות דעות הן היסודות של המצוות שבין אדם לחבירו. כלומר, כמו שעשרת הדברות מורכבות חצי וחצי, הרי השניים הראשונים — שאפשר אולי... אני לא יודע, השניים הראשונים שהם שני הפרקים המרכזיים של ספר המדע של הרמב"ם — הראשונים עוסקים ביסודות שגורמים לאדם לרצות לקיים מצוות, כי הוא מאמין שיש בורא וכן הלאה, הוא מאמין שהקב"ה מדבר אל בני אדם דרך הנביא, וממילא צריך לשמוע. וכאן הוא הולך לדבר על היסודות של מה שמעצב את האדם בין אדם לחבירו.

דיון: האם הלכות יסודי התורה הן רק מכשיר למצוות, או מצוה בפני עצמה?

דובר 2: נכון, אני לא יודע אם ה"ממילא צריך לשמוע". ממילא צריך לדעת. הרי זו מצוה בפני עצמה. אלו חמש מצוות, המצוה לדעת. זו מצוה בפני עצמה. זה לא רק כדי לקיים מצוות. הרי זו בעצמה מצוה.

דובר 1: נכון, אבל הוא רואה שזה גם יסוד. הרמב"ם אומר שזה מיסודי הדת. נכון, אבל זה גם יסוד שצריך לדעת איך זה עובד, וכדומה.

דובר 2: והדבר השישי...

דובר 1: אחר כך יש, כמו שאתה אומר את הדבר, החילוק של הלכות דעות. לא כתוב "לא תעשה" בהלכות דעות. הדברים שכתובים שם הם כבר תוצאה של הדעות הנכונות. זה מעשה, ומזה יש עוד פרטי הלכות. אבל כאן מדובר על המצוות שהן ישירות זה — שיהיו לאדם המידות הנכונות.

---

המצוות של הלכות דעות

דובר 1: טוב מאוד. אז, אומר הרמב"ם כך: "הלכות דעות יש בכללן אחד עשר מצות, חמש מצות עשה ושש מצות לא תעשה, וזהו פרטן". אלו המצוות:

1. להדמות בדרכיו — להידמות, כלומר לעשות בדומה לדרכיו של הקדוש ברוך הוא, ללכת בדרכיו של הקדוש ברוך הוא. כיצד הולכים בדרכיו של הקדוש ברוך הוא? "באיזה דרך ידבק בהן האדם".

2. לדבוק ביודעיו — צריך להידבק ביודעי ה', והם תלמידי חכמים וצדיקים.

3. לאהוב את הרעים — לאהוב יהודים ישרים, יהודים שמתנהגים כראוי בתורה ומצוות.

דובר 2: "רעים" פירושו כבר חברים. אהבת חברים. לא מתכוון דווקא לרעים.

דובר 1: ומלבד זאת יש עוד מצוה שהיא לאהוב אנשים מסוימים:

4. לאהוב את הגרים — לאהוב גרים, יהודים שהתגיירו או יהודים שבאו לגור בין יהודים. גרים הם בכלל רעים, אבל יש מצוה נוספת, כמו הרבה פעמים כלל ופרט. כי צריך יותר עזרה, צריך יותר אזהרה.

5. שלא לשנוא אחים — לא לשנוא אחים, יהודים. הנה, כאן כתוב "אחים". הלאה, אותו דבר — "אחים", פשוט לשון הפסוק היא על זה "רעים" ועל זה "אחים". אין באמת חילוק בהגדרת המצוה.

6. להוכיח — להוכיח, למסור מוסר כשרואים יהודי אחר שאינו הולך בדרכים טובות, מיד צריך לטפל בכך.

7. שלא להלבין פנים — לא לבייש אדם, להלבין פניו על ידי ביושו.

8. שלא לענות אלמנות ויתומים — לא לצער אנשים פגיעים, אנשים חלשים ושבורים.

9. שלא להלוך רכיל — לא להיות רכלן, לא לשאת ולהביא לשון הרע ורכילות.

10. שלא לנקום — לא לנקום ביהודי, כלומר להחזיר רעה תחת רעה כי הלה עשה רעה.

11. שלא לנטור — כלומר, לא לשמור בלב, לזכור שהלה עשה רעה, אפילו אם אינו מחזיר לו.

---

ניתוח מבנה המצוות

מצוה א' — כלל כל הכללים

דובר 1: אני רוצה רק לראות כאן לרגע, רק את המבנה של המצוות, נכון? מה המצוות הן, בכל המצוות, נראה בפרקים אי"ה. אבל מה שצריך רק לראות הוא שעכשיו, לכאורה מצוה א' היא כלל כל הכללים. אחר כך יש מצוות — אני רוצה רק להבין מדוע את המצוה הזו הכניס בהלכות דעות ממש.

המצוה היא לכאורה כלל של כל שאר המצוות. כל מה ש... במובן מסוים, אילו לא היתה כתובה שום מצוה אחרת אחריה, כבר היה יכול לעמוד כל הלכות דעות.

דובר 2: כי "להידמות בדרכיו" פירושו דרכים לטובה וישרים, וכל אלו הם לאו דווקא דרך טוב וישרים. אלא כמו שרואים הרבה פעמים, יש פרטים ש... אלא מאי, לאו נתנה תורה אלא לצרף בה את הבריות? אלא מאי, לאו נתנה תורה אלא לצרף בה את הבריות. אבל בערך, רואים כאן פרטים שהם גם מצוות.

מצוות בין אדם לחבירו — סדר של מדרגות?

דובר 1: טוב. אחר כך יש מצוות שקשורות ל, הוא אומר, בין אדם לחבירו. יש מצוות שאחרי שאתה חבר צריך להרגיש כך, לא לגנוב ממנו וכדומה. עכשיו יש את המצוה של להיות לך חבר. קודם כל, המצוה שתתחבר עם היהודים הטובים, עם יודעי ה'. זו המצוה עם מי להסתובב. זו כבר המצוה הכי כללית שיכולה להיות בנושא של בין אדם לחבירו — מי יהיה חברך, נכון?

אחר כך יש את המצוות של לאהוב את כל החברים, כל היהודים, ובמיוחד אנשים מסוימים שצריך להיזהר בהם במיוחד.

דובר 2: אולי אפשר לומר קצת אחרת — הכל מדרגות של כמה חזק צריך להיות קרוב לזולת:

- עם הקב"ה צריך להיות הקרבה הגדולה ביותר — הקרבה הגדולה ביותר היא ללכת בדרכיו.

- עם הצדיקים צריך לא רק סתם לאהוב אותם, אלא להידבק בהם, לרצות להיות איתם, לרצות ללמוד מהם.

- ואחר כך יש סתם לאהוב יהודים.

- והמדרגה הנמוכה ביותר היא להוכיח אותו כשעושה רע, ולא להציק לו, לא לצער אותו, לא לנקום בו.

דיון: האם אלו באמת רמות?

דובר 1: אני לא יודע אם אלו רמות, אני לא יודע אם אתה צודק. אני לא רואה שאלו... אפשר אולי לומר כך, אבל "לדבוק ביודעיו" לא מתכוון... זה פירושו פשוט להיות חברו. זה לא פירושו רמה מיוחדת. זה לא פירושו שתלמד ממנו, שתרצה להיות שם כדי ללמוד ממנו. זה טוב מאוד, אבל באהבת רעים לא מתכוון באמת לדבר אחר. כלומר אולי... בסדר, אולי הם לא פחות נראים כרמה, אולי כן.

סטים של מצוות שקשורות זו לזו

דובר 1: אבל אני אומר, למשל, אחר כך — לא תלך רכיל, זה פשוט הלאו של רכילות, זה אותו דבר. ואחר כך, הוכח תוכיח ולא תלבין פנים הם גם סט, כמו שנראה. להוכיח פירושו שיש לך טענות על החבר ולומר לו, אז זה קשור ללא תלך רכיל. לא תלך רכיל והוכח תוכיח, ומצד שני, לא תשא עליו חטא. כך כתוב בתורה, כך אומר הרמב"ם כאן — כדרך אחת של התמודדות עם אנשים, תקשורת עם אנשים. כיצד התקשורת עם האנשים שאתה הולך להיות איתם, אז זה מאוד בסיסי כיצד התקשורת צריכה להיות.

אזהרה מיוחדת לאנשים פגיעים

אחר כך יש לאו של לא לצער אנשים פגיעים. בסדר, זה כמו שראינו כמו שכתוב לא תונה את הגר — כאן צריך אזהרה מיוחדת לא לצער.

כלומר, במילים אחרות, אנשים רגילים שבעומק לא שונאים אותם, יחיו אותם ולא ילבינו פניהם. אבל אחר כך, אפילו מתנהגים רגיל, אצל אותו אדם חלש צריך להיות בזהירות מיוחדת כדי לא לצער אותו, שזה מה שחסר.

מצוות כלליות שבין אדם לחבירו

אחר כך יש את מצות רכילות, שהיא ודאי דבר כללי מאוד — כיצד אדם מדבר על אדם אחר. לא תקום ולא תטור הם עוד דבר בסיסי מאוד של לא לנקום בזולת, זה דבר כללי יותר.

כלומר, אפשר להבין שהכל, כמו שאתה אומר, מצוות שבין אדם לחבירו. המצוות הן כיצד מתייחסים ליהודי אחר, לאדם אחר. אלו מצוות כלליות מאוד הנוגעות לאדם באשר הוא אדם, לא כיצד הוא קונה חפצו — זה כבר דבר פרטי יותר.

---

פרק א: הדרך האמצעית — סקירה כללית

דובר 1: בסדר. אז אלו המצוות. אז הפרק הראשון, רבי יצחק עשה לו את הכותרת "הדרך האמצעית". הרמב"ם אומר "להדמות בדרכיו" — כיצד נדמים בדרכיו של הקב"ה. עכשיו הרמב"ם הולך לומר כיצד הולכים בדרכיו של הקב"ה, מהם דרכיו של הקב"ה.

מבנה הפרק

אז הפרק הזה הוא עוד אחד מהפרקים בדומה לכל הפרקים של הלכות דעות — חוץ מהפרק החמישי והשישי — שהולך גם עם המבנה שהוא אומר לך קודם, הוא מסביר לך עובדה שלא ידעת, דברים יותר מורכבים, דברים עמוקים יותר שלא היית יודע בלעדיהם, ואחר כך הוא מודיע כיצד עומדת המצוה לפי אותו הסבר.

החילוק בין "דעות" ל"מידות"

אז מה שהרמב"ם עושה — אני רוצה רק לומר סקירה כללית לפני כן. כמו שאני אוהב לעשות, אני לא יודע אם אתה אוהב את זה, תגיד הערה ותאמר שצריך לעשות הפוך, אבל דרכי היא כך:

הרמב"ם מסביר שיש דעות. דעות אמרנו שפירושן מידות. אולי דרך טובה יותר לתרגם מידות — דעות זה עוד לפני המידות. דעות הפשט הוא: בני אדם אוהבים דברים מסוימים, שונאים דברים מסוימים, יש להם נטיות שונות.

> חידוש: דעות הן מה שגורם למידות. דעות הן מה שהמידות מארגנות. דעות הן החומר שהמידות הן הצורה שלהן. דעות, כמו שהוא הולך להסביר, להיות בעל תאוה — זו דעה. הכמות הנכונה של תאוה — זו המידה. אז המידה נותנת את השיעורים. מידה היא פשוטו כמשמעו שיעור. המידה נותנת את השיעור של כמה מכל דעה צריך שיהיה לך — אז יש לך מידה. דעה לבדה אינה מידה. מידה היא כמות של דעה.

אז ממילא, הרמב"ם קודם מתאר את הדעות — שלבני אדם יש שונות במה שהוא קורא דעות. אנחנו יכולים לקרוא לזה נטיות, לאהוב דברים, לשנוא דברים.

רמב"ם הלכות דעות – פרק א, הלכה א

סקירה כללית של מבנה הפרק

אז, מה שהרמב"ם עושה – אני רוצה רק לומר סקירה כללית לפני כן, כמו שאני אוהב לעשות. מי שלא אוהב את זה, שיגיד הערה ויאמר שצריך לעשות אחרת, אבל דרכי היא כך.

הרמב"ם מסביר שיש דעות. דעות אמרנו שפירושן מידות. אולי דרך טובה יותר לתרגם: מידות זה דעות, זה עוד לפני המידות. דעות הפשט הוא – בני אדם אוהבים דברים מסוימים ושונאים דברים מסוימים, ויש להם נטיות שונות, שונות... דעות הן מה שגורם למידות. דעות הן מה שהמידות מארגנות. דעות הן החומר שהמידות הן הצורה שלהן. דעות, כמו שהוא הולך להסביר, להיות בעל תאוה – זו דעה. להיות בעל הכמות הנכונה של תאוה – זו המידה. אז, המידה נותנת את השיעור, מידה היא פשוטו כמשמעו שיעור. המידה נותנת את השיעור של כמה מכל דעה צריך שיהיה לך, אז זו מידה. דעה לבדה אינה מידה, מידה היא כמות של דעה.

אז ממילא, הרמב"ם:

- קודם מתאר את הדעות – שלבני אדם יש שונות במה שהוא קורא דעות, אפשר לקרוא לזה נטיות, לאהוב דברים, לשנוא דברים, וכן הלאה.

- אחר כך הוא מסביר כיצד מקבלים את הדעות. והוא מסביר שבדעות יש מידות קיצוניות, דרכים קיצוניות של התנהגות, ודרכים נכונות של התנהגות. זה שלב שני.

- שלב שלישי הוא מסביר שהדרך השלישית, היא הדרך הטובה, והוא מביא את הגמרות כיצד אפשר לעשות את השלישית, את דרך הממוצע, לפי כל אחת מהדעות, לפי כל אחד מהנושאים מאותו סוג דעות שהזכיר בתחילה – הוא נותן דוגמה כיצד אפשר להתנהג בדרך הממוצע. ואחר כך הוא נותן פרטים בזה.

- אחר כך הוא מוציא שדרך הממוצע, זו המצוה של "והלכת בדרכיו" – ללכת בדרך הממוצע, זו המצוה.

זה פחות או יותר המבנה של הפרק, מלבד כל הפרטים שיש בפנים. מסכים? אז עכשיו נוכל להתחיל לקרוא.

---

הלכה א: **"דעות הרבה יש לכל אחד ואחד מבני אדם"**

אומר הרמב"ם: "דעות הרבה יש לכל אחד ואחד מבני אדם." יש סוגים שונים של דעות, או תכונות הנפש, על כיצד בני אדם מסתכלים על דברים, או כיצד בני אדם מתנהגים. לכל אחד ואחד מבני אדם יש דעות רבות – לכל אדם יש מידות שונות, דעות רבות.

ננסה לומר את לשון הרמב"ם, כי זה יבלבל אותנו כשנתרגם. אם רוצים לתרגם, נאמר אולי מילה בעברית, אבל כשאומרים על דעות "מידות" וכדומה, נתבלבל.

לכל אדם יש דעות רבות

אז, אדם רואה, לאדם יש דעות רבות. אין הכוונה שלכל אדם יש אחת מהן – לכל אדם יש הרבה. יש לו הרבה רגשות שונים, אפשר לומר. דעות הן רגשות. הרבה רגשות.

**"וזו משונה מזו ורחוקה ממנה ביותר"**

יש לו גם הרבה דברים שונים זה מזה. הפירוש כמו סתירות פנימיות, או שונה זה מזה. יכול להיות גם שהוא מתכוון לומר, אנשים אחרים רחוקים מאוד זה מזה.

חידוש: ההבדל בין בני אדם לבהמות

זה דבר מעניין אצל בני אדם, והרמב"ם מסביר זאת במקום אחר. אבל בבהמות או חיות או דברים טבעיים, אינם כל כך שונים זה מזה. מסתכלים על שתי פרות – בדרך כלל לכולן אותן דעות, אותם רגשות. לפרה יש רגשות של פרה. בני אדם, אפשר לראות אדם אחד שהוא לגמרי שונה מהאדם השני – לא בגופו, אלא בדעותיו.

חידוש: דעה פירושה סוג של אדם, לא פעולה רגעית

זה הדבר... הוא מוציא כל מיני סוגים של דעות כאלה שיכולות להיות. וזה מאוד חשוב – כל אלה הם סוגי בני אדם. כלומר, להחזיק בדעה או במידה של דעה, זה להיות סוג של אדם. זה שונה מלהתרגז. להתרגז יכול גם מי שאינו רגזן – להתרגז. אבל להחזיק במידה פירושו שאתה סוג כזה של אדם. אתה רואה את האדם הזה? הוא רגזן. השני אינו רגזן, הוא מיושב. אילו לא היינו יודעים ששניהם מאותו מין ואישיות, היינו חושבים שיש כאן שני מיני בריות – יש רגזנים ויש שאינם רגזנים. כי הם מתנהגים בצורה שונה לגמרי.

---

הדוגמאות של דעות שונות

(א) כעס

כך הוא מוציא: "יש אדם שהוא בעל חימה" – יש לו טמפרמנט, יש לו חימה. חימה היא לשון חמימות. כעס, כעס, כעס. טמפרמנט, טמפרמנט. יש לו רוגז. זה בעל... יש בעל מצוה, בעל עבירה, ויש בעל חימה, רגזן. בעל חימה דומה מאוד לחימה – הכוונה שיש לו חמימות מסוימת שמביאה אותו להיות כועס תמיד – תמיד בכעס.

"ויש אדם שדעתו מיושבת עליו" – דעתו מיושבת, רגועה – "ואינו כועס כלל", והוא אינו כועס בכלל. "ואם יכעס" – אם הוא מתרגז לפעמים – "יכעוס כעס מעט בכמה שנים" – יהיה לו כעס חלש באיכות, וגם מעט כעס בכמות. אפילו כשהוא מתרגז, הוא מתרגז קצת.

ואלה שני סוגי בני אדם, אתה רואה?

חידוש: "ביותר" בדוגמאות הקיצוניות

החכם יראה שכל הזמן נכנס ה"ביותר" מיד. היינו מבינים מדוע – כי בעל החימה כועס תמיד, לא שהוא מתרגז פעם אחת, תמיד הוא מתרגז.

(ב) גאווה

"ויש אדם שהוא גבה לב ביותר" – יש מי שהוא נורא גדול, הוא מחזיק עצמו מאוד גבה לב. "ויש שהוא שפל רוח עד מאד" – יש מי שהוא להיפך.

גבה לב פירושו שהוא מתנהג בהתנשאות גדולה, הוא תמיד מדבר מלמעלה למטה לאנשים, הוא אינו מתנהג בשוויון עם אף אחד. שפל רוח – הוא נותן לדרוך עליו, הוא מתנהג בשפלות מאוד.

שניהם הם לשונות... גבה לב אפשר לפרש לב גבוה. שפל רוח, רוח חלשה. זה לא רוח, זה לא לב, זה משהו אחר. אבל שניהם לשונות של גאווה – יש בעל גאווה גדול יותר ובעל גאווה קטן יותר.

(ג) תאווה

ואותו דבר לגבי תאווה. בני אדם שונים מאוד לגבי כעס, בני אדם שונים מאוד לגבי גאווה, ובני אדם שונים מאוד לגבי תאווה.

"יש בעל תאוה שלא תשבע נפשו מהלוך בתאותו" – נפשו לעולם לא תהיה שבעה מללכת בתאוותיו. תמיד יש לו עוד תאוות שהוא רוצה לעשות, והוא אינו שבע, יש לו רצון גדול לעוד ועוד תאוות.

"ויש טהור גוף ביותר" – אדם שגופו טהור – "שלא יתאוה אפילו לדברים מעטים שהגוף צריך להם" – אין לו אפילו תאוות לדברים פשוטים שהגוף צריך. אפילו מה שהגוף צריך, הוא עושה רק מעט, בקושי. אין לו תיאבון, הוא אינו רודף כל כך אחרי תאוות.

(ד) נפש רחבה – תאוות ממון (עשיית כסף)

אותו דבר, יש עוד סוג של מידה: "ויש בעל נפש רחבה" – אדם שהוא מאוד רחב, הוא מבזבז על עצמו. הוא לא מדבר על נדיב, או צרכן גדול. הוא צריך הרבה מאוד לעצמו, הוא צריך הרבה מאוד כסף, והוא צריך הרבה מאוד...

כן, זה לא מדבר על הוצאות, זה מדבר על עשיית כסף. נפש רחבה נוגעת אחר כך לקמצנות בעניין הוצאת כסף. טוב מאוד. שיש מידה שנושאה הוא עשיית כסף. הוא צריך הרבה מאוד כסף לעצמו, הוא צריך שיהיה לו הרבה מאוד כסף, הוא רוצה לצרוך. הוא אינו שבע עד שיש לו כל ממון שבעולם, עד שהוא נעשה עשיר כקורח.

"שלא תשבע נפשו" – זה לא תאוות, זה רק אדם שאין לו חשק לכסף, הוא צריך תאוות. כאן האדם, נפשו נשבעת מתאוות, נפשו נשבעת מכסף. כן, שניהם קיימים. "לא תשבע נפשו מכל ממון העולם" – נפשו לא תהיה שבעה מכל הכסף בעולם. "כענין שנאמר: אוהב כסף לא ישבע כסף" – מדובר בסוג מסוים של אדם שהוא אוהב כסף, ולעולם אינו שבע מכסף.

"ויש מי שהוא מקצר" – אדם שצריכיו מועטים – "שדיו אפילו דבר מועט שלא יספיק לו" – הוא מסתפק במועט. מה שהערנו: כל אלה השניים הם התיאורים הקיצוניים. אפילו כמה שהוא לא רוצה, מה שהוא באמת צריך, גם זה לא כל כך חשוב לו. "ולא ירדוף להשיג כל צרכו" – הוא אפילו לא רודף להשיג את כל מה שהוא צריך.

זה לגבי עשיית כסף, לגבי תאוות ממון, כן. לא תאוות של תענוגי הגוף – זו הקודמת. תאוות ממון, תאוות של גשמיות שהוא מוכרח להרוויח כדי לחיות.

(ה) קמצנות – הוצאה על עצמו

ועכשיו מדברים לגבי המידה של קמצנות, כמה הוא מוציא:

"ויש מי שמסגף עצמו ברעב וקובץ על ידו" – הוא קמצן גדול מאוד, עד שהוא מסגף עצמו ברעב, ואת הכסף המעט שיש לו, הוא אוסף על ידו ואינו מוציא אותו. "ואינו אוכל פרוטה משלו אלא בצער גדול" – הוא אינו אוכל, אין לו הנאה להשתמש בכספו שלו, אלא מצטער מאוד כשהוא צריך להוציא את כספו.

"ויש מי שמאבד כל ממונו בידו לדעתו" – להיפך, הוא מבזבז את כל כספו.

---

דיון: האם אדם יכול לסתור את עצמו במידותיו?

הרי אדם יכול להיות בעל כל מיני... זה לכאורה איך שאדם יכול לסתור את עצמו. אדם שלגבי גאווה הוא מאוד עדין, והוא צריך מעט מאוד, ולגבי תאווה יש לו תאווה גדולה מאוד. זו סתירה. כל זה...

דובר 2: לא, מה שאני יכול לומר, כמו שאדם יהיה עם הכל באותו... אתה יכול לשים אותו תמיד באותה עמודה, שהוא לא אוהב כבוד, לא אוהב לאכול... אולי יש אדם כזה, ויש אדם כזה, ויש אנשים עם הרבה סתירות.

דובר 1: לא, אני אומר, יש כל הסוגים, זה מה שאמרת. אין סתירה למשנה "וזו משונה מזו ורחוקה ממנה ביותר".

דובר 2: כן, אבל אני חושב שהמשנה "וזו משונה מזו" התכוונה לבני אדם, לא באדם אחד. הוא מתכוון לומר שבני אדם, שזו הפערים כל הזמן – יש אנשים שרחוקים מאוד מאנשים אחרים. ההבדלים בין בני אדם גדולים מאוד.

דובר 1: אוקיי, אוקיי. אבל זה... כן, זה לא שהמידות כפי שהרמב"ם מחלק אותן לפי מה שהן עוסקות בו. זה לא... יכול להיות לפעמים אדם שהוא מסתפק במועט, והוא מסתפק במועט בכל התחומים. נכון, יכול להיות אדם כזה. אבל כשהרמב"ם מחלק מידות, יש מידה נפרדת לעשיית כסף, מידה נפרדת להוצאת כסף, כי זה נושא אחר, מדובר על משהו אחר. זה דבר נפרד. כל אחת מהן יכולה להיות אצל אדם בכל מיני שילובים, כמו שאתה אומר. אולי זה לא הרגיל, אבל המידה מתחלקת כך.

---

הלכה א (המשך): עוד דעות

(ו) שמחה ועצבות – מהולל ועונן

כך יש ארבע מידות, ויש עוד... אה, חמש. ויש לנו עוד: "ועל דרכים אלו שאר כל הדעות" – גאווה.

יש אדם שהוא מהולל, שזה... מלשון הוללות. הוא תמיד נרגש, הוא תמיד שמח.

ואחר כך יש אדם שהוא עונן – הוא אדם מאוד מדוכא. הוא מדוכדך מדי.

דובר 2: כן. עונן, זה כמו בטלן?

דובר 1: כן. עונן זה כמו אנינות. כן, כן.

(ז) כילי – לא לתת לאחרים

אחר כך יש אדם שהוא כילי, שהוא מאוד קמצן. כילי זה קמצן, אבל זה שונה מקמצנות. קמצנות דיברנו על מי שאינו מוציא על עצמו, הוא לא קונה לעצמו. כילי פירושו שהוא לא נותן לזולת כלום.

יש שני סוגי קמצנות, זה לא אותו דבר. יש אדם שמוציא רק על עצמו ולא לזולת, ויש מי שאינו מוציא לא לזולת ולא לעצמו. זה לא אותו דבר.

ואדם שמוציא לאחרים.

רמב"ם הלכות דעות – פרק א (המשך) ופרק א הלכה ב

דוגמאות נוספות של קצוות (קיצוניות)

ואחר כך יש אדם שהוא עונן, הוא אדם מדוכא כזה, הוא מדוכדך. עונן זה כמו אבלות.

יש לנו אדם שהוא כילי, שהוא מאוד קמצן. כילי זה קמצן, אבל זה שונה מקמצנות. קמצנות דיברנו על – שמוציא על עצמו, הוא לא קונה לעצמו. כילי פירושו שהוא לא נותן לזולת כלום. יש שני סוגי קמצנות, זה לא אותו דבר. יש אדם שמוציא רק על עצמו ולא לזולת, ורק לזולת ולא לעצמו – זה לא אותו דבר.

ושוע – ואדם שמוציא לאחרים ברוחב לב. ואכזרי – אדם שהוא אכזרי. ורחמן – מי שיש לו רחמנות על אחרים. ויש לנו רך לבב – אדם שהוא פחדן, הוא מפחד ואינו לוקח שום סיכון. ואמיץ לב – יש לנו אדם שהוא גדול, יש לו הרבה אומץ, הוא לוקח הרבה סיכונים. וכל כיוצא בהן.

---

טוב מאוד. כאן תיארנו ניגודים, כלומר, קיצוניות, כל מיני קיצוניות, אחד כנגד השני. קיצוניות בכעס, קיצוניות בגאווה. אנו נותנים תשע דוגמאות של אנשים שונים, שאחד כך ואחד כך. ארבע מהן אמרנו בהרחבה, עוד ארבע בקיצור. ואלה הדוגמאות.

---

דעות בינוניות – בין הקיצוניות

עכשיו: ויש בין כל דעה ודעה הרחוקה ממנה בקצה האחר דעות בינוניות זו רחוקה מזו. לא כל בני האדם הם קיצוניים, שהם מאוד קמצנים או מאוד בזבזנים. יש גם כל מיני רמות בין שתי הקיצוניות. דעות בינוניות זו רחוקה מזו – יש גם, בכל מידה יש דעות בינוניות זו רחוקה מזו. זו רחוקה מזו פירושו שהן רחוקות זו מזו.

דיון: מה פירוש "זו רחוקה מזו"?

אני חושב שאולי הוא מתכוון לומר, שאם לא כן – דעות בינוניות פירושו שיש הרבה רמות באמצע. אולי הוא מתכוון לומר – ומאוחר יותר כשהוא ידבר הוא בוודאי יתכוון כך, אני לא יודע אם כאן הוא כבר מתכוון כך – שיש קיצוניות כילי וקיצוניות שוע, ובאמצע יש דעה בינונית שרחוקה משני הצדדים בשווה. זו רחוקה מזו – רחוקה משני הצדדים בשווה. כך הוא יאמר מאוחר יותר בוודאי.

או – יש דעות, כל אחת מקבוצות הדעות, כולן מהנוטים של הדעות, יש ביניהן בין הדעות.

כך אני חושב שזה הפירוש. או זו רחוקה מזו – הוא מתכוון שיש מידות בינוניות הפוכות? זה לא הגיוני. כמו שנאמר קודם זו משונה מזו ורחוקה ממנה ביותר – הוא מתכוון שם מה? שיש אנשים שנמשכים, אבל ממה שני אנשים שונים במידותיהם הבינוניות?

הוא מדבר הרי מהלחם משנה, אבל קשה מאוד לומר שזה הפשט הפשוט כאן. הוא אומר שהמידה הממוצעת רחוקה. יש מידות מסוימות שהמידה הממוצעת קרובה לקצה אחד – למשל דברים שהרמב"ם אומר שצריך להתרחק עד הקצה – ויש שהמידה הממוצעת ממש באמצע. אבל קשה לומר, כי הרמב"ם עדיין לא מדבר על המידות הבינוניות. משהו לא ברור, הרמב"ם לא ברור כיצד לפרש את זו רחוקה מזו אצל הבינוניות.

---

מקורות הדעות האנושיות – טבע מול סביבה

אוקיי, אומר הרמב"ם, מאיפה באמת בא הדבר שבני אדם כל כך שונים? זה דבר מוזר – כל בני האדם מורכבים מאותו חומר וצורה ומאותם אש מים רוח עפר. מאיפה זה בא? למעשה לומדים שלא כל בני האדם מורכבים מאותם ד' יסודות – חלק בא מזה.

את זה רציתי להעיר:

קטגוריה א: טבע גופו – מלידה

יש מהן דעות שהן לאדם מתחילת ברייתו לפי טבע גופו. יש אנשים שטבעם כך שהם נוטים לכיוון מסוים – הוא בעל חמה. הרמב"ם אינו אומר מה שאחרים אומרים, למשל שיש לו יותר מחומר מסוים, יש לו יותר מחומר האש והוא בעל חמה. הוא לא נכנס לזה. לפי טבע גופו.

האם הרמב"ם אומר איפשהו דבר כזה, שאם יש לו יותר מחומר האש הוא יהיה יותר בעל חמה? כן, זה לא יותר מפורט מזה, אבל כן, יש מקומות שהוא מדבר על כך. אבל לכאורה זה לא – הוא מדבר הרי על הפאזל של הארבעה. הפאזל יכול לצאת בכל מיני דרכים. כן, זה יכול להיות יותר מסובך מזה. אבל לפי טבע גופו כולל – יכולים להיות עוד דברים, אני לא יודע בדיוק איך גופו של אדם עובד, יש הרבה מורכבויות.

מה שהרמב"ם אומר כאן זה מה שקוראים טבע או סביבה.

קטגוריה ב: מוכן – פוטנציאל

ויש מהן דעות שטבעו של אדם זה מוכן ועתיד לקבל אותם במהרה יותר משאר הדעות. לא שהאדם מטבעו כבר בעל חמה, אלא שלאדם יש פוטנציאל להיות בעל חמה. כלומר, זה קל יותר, במילים אחרות.

למשל, אצל בעל חכמה זה קל יותר לראות, או אצל בעל מידות. יש אדם – נאמר כך – יש אדם שכשנלך לראות את הדרך השלישית איך הוא לומד, הוא לומד מאחרים, הדרכים השונות איך אפשר ללמוד מאחרים. אז רואים שלפעמים שני אנשים שנחשפו לאותה חשיפה – הוא הסתובב אצל אותם יהודים טובים או יהודים רעים, גויים רעים – והוא למד והשני לא למד. חלק מזה הוא בחירתו. יכול גם להיות שגופו, טבעו, הוא נוטה יותר ללמוד, גופו הוא סוג כזה של גוף שהוא מושפע יותר מסביבה כזו מהשני. הוא לא היה – בלי הסביבה, אבל הוא בעל טבע כזה שהוא יושפע יותר.

סיכום שלוש הקטגוריות

יש אנשים שטבעם כל כך חזק שבכל מקרה, לא משנה מה יקרה להם אחר כך, כבר תהיה להם מידה מסוימת. יש שגופם נוטה מספיק לכיוון מסוים, שאם ייחשפו לנסיבות מסוימות, יגיעו למידה מסוימת.

קטגוריה ג: ללא טבע – הכל מהסביבה

ויש – ויש מהם שאין לו דעה מתחלת בריאתו, אין לו טבע גופו מסוים, אלא למד דעותיו מאחרים – הוא פיתח דעות לפי מה שלמד מאנשים אחרים, בדרכים אחרות.

או – למד פירושו כנראה לא שמישהו הסביר לו. למד פירושו דרך לימוד, הוא מתכוון הנהגה, הוא התרגל. הוא ראה, הוא הושפע, ו"אצלנו כולם עושים כך" – והוא חיקה. לא בכוונה, אלא לימוד בלשון הרגל.

או שנפנה להן מעצמו לפי מחשבה שעלתה בלבו – או ששמע איזה רעיון, או שקרא משהו, עלתה לו מחשבה מסוימת, והוא החליט להתנהג בדרך מסוימת. מחשבה שעלתה בלבו – נפלה לו לבד דרך מסוימת.

או ששמע שזו דעה טובה לו... והנהיג עצמו בה עד שנקבעה.

פירוש: אנשים שדעתם אינה בגלל שהם טבע הגוף, אלא בגלל שקנו אותה באחת משלוש דרכים:

- או שקנו אותה כי חיקו את כל שאר בני האדם,

- או שנפלה להם מחשבה מסוימת והתחילו לעשות,

- או ששמעו מאנשים שזו הדרך שצריך להשתדל בה, והשתדלו ללכת בדרך זו.

והוא התנהג – כמו שהוא יאמר אולי קצת יותר בהרחבה בקרוב – הוא הנהיג את הדבר, הוא עשה את המעשים הקשורים למידה, עד שקנה את המידה, עד שקנה את הדעה.

---

מעבר: מתיאור להלכה

עד כאן כללים – כללים של איך דברים עובדים. שיש דעות שונות, יש דעות בינוניות, דעות קיצוניות, יש שתי דרכים שונות איך לקנות דעות. עדיין לא נאמר כלום הלכות – מה טוב ומה רע. רק נאמר מה קיים.

עכשיו הולכים להתגלות, עכשיו הולכים לגלות מה זה טוב.

עד עכשיו דיברנו על מה שאדם כזה הוא כברירת מחדל, או איך אדם כזה הוא. עכשיו הולכים לומר מה אדם כזה צריך להיות.

---

הלכה ב (התחלה): שתי קצוות אינן דרך טובה

אומר הרמב"ם: שתי קצוות הרחוקות זו מזו שבכל דעה ודעה אינן דרך טובה. הרמב"ם בהתחלה מנה שיש אחד שהוא בעל חמה גדול מאוד, ואחד שהוא בעל חמה קטן מאוד, שאינו כועס לעולם. אחד שיש לו תאווה גדולה מאוד, ואחד שממש — אינו רוצה להיכנע לתאוותו כלל. אומר הרמב"ם, כל אלה הם קצוות רחוקות, והקצוות הרחוקות, הקיצוניות, אינן דרך טובה — זו אינה הדרך הטובה.

ואין ראוי לו לאדם ללכת בהן — אין ראוי שאדם ילך בדרך הקיצונית. ולא ללמדן לעצמו — אין טוב שאדם ילמד את עצמו ויתרגל לעשות כן.

כלומר, אם הוא כבר נתפס באחת מהמידות, שלא ימשיך הלאה... אם הוא כבר במידה ממוצעת — הנה מה טוב ומה נעים, הוא אדם מבורך, שטבעו היה באמצע, או שלמד להיות באמצע.

מה עושים אם כבר נמצאים בקצה?

אבל אם מצא שטבעו נוטה לאחת מהן — שטבעו נוטה לקצה אחד, אם נוטה הכוונה כמו הדבר הראשון שאמר, שיש לו מתחילת ברייתו לפי טבע גופו.

או שהוא רואה שנוטה פירושו פשוט להיות בקצה, הוא לגמרי בקצה אחד.

או מוכן לאחת מהן — ממש טבעו נוטה יותר לדרך מסוימת. הוא יותר מוכן, מוכן פירושו מזומן. זה הדבר השני שהוא אומר — טבעו מוכן — כלומר הוא רואה שכשהוא הולך לכיוון הזה, הוא מיד מושפע.

או הדרך השלישית: או שכבר לומד אחת מהן ונהג בה — או שכבר למד אחת מהקיצוניות, הלך באחת מהדרכים כבר לקצה אחד.

יחזיר עצמו למוטב — שיחזיר את עצמו, שיזוז לדרך האמצעית. וילך בדרך הטובים — שילך בדרך הטובים. מהי דרך הטובים? הדרך שבה הולכים אנשים טובים. ומהי הדרך? והיא הדרך הישרה.

---

חידוש: תשובה היא "מובנית" בהלכות דעות

אז זה מאוד מעניין שכאן כבר יש מיד קצת תשובה מובנית. אפשר לשאול שאלה כזו: למה הרמב"ם לא אומר "יש את הדרך הנכונה הטובה, וזה שצריך להשתנות, אם נמצאים בדרך הלא נכונה צריך להשתנות"? זה מה שכתוב אחר כך בהלכות תשובה, זה פשוט. מה עושה אדם שמצא עצמו נוטה לקצוות? שיפסיק.

מה שמעניין מאוד — לכאורה אפשר לשאול שאלה. אם טבע אינו מצווה — אוקיי, אז אם לאדם יש טבע רע, זו מצווה שיהיה לו טבע טוב. לא עשית את העבירה, אתה אשם, אתה לא אשם? אפשר לדון מה ההבדל. תעשה את זה.

אבל נראה שהרמב"ם מבין שזו הסיבה שיש מצווה, למה צריך לדבר על כך שיהיו לאדם הדעות הנכונות — זה דווקא כי יש כל מיני דרכים שבהן לאנשים כבר יש מידות. כברירת מחדל, בדרך כלל — הוא אומר שייתכן שלאדם יש בדיוק את הדרך האמצעית, אבל לא נראה לי שכמעט קיים דבר כזה. כמעט — קצת יש לך יותר ופחות, קצת אתה צריך את שירותי התשובה שלך.

אז הלכות דעות מלכתחילה יש בהן קצת תשובה מובנית. אי אפשר לדבר על השגת הדעות הנכונות בלי לדבר על "כבר יש לך קצת טעויות" — ואחרת לא היינו צריכים לדבר על כך.

הלכות דעות בנויות על דעת

האמת היא, הרבה אנשים היו אומרים שהלכות דעות זה לא הדעה הנכונה — זה לא הלכות דעות. הלכות דעות בנויות הרבה על דעת — שעם זה אתה עושה את כל מיני הדרכים שבהן לאנשים יש מידות רעות, וממילא צריך ללמוד ולהתרגל.

רמב"ם הלכות דעות – פרק א, הלכה ד (המשך) והלכה ה (התחלה): הדרך הישרה ודוגמאות מדרך האמצעי

---

למה קיימות הלכות דעות?

כבר נגעת בזה קצת, ואחרת לא היינו צריכים לדבר על כך. אילו היו רוב האנשים, או אפילו שליש, אבל הרבה אנשים כבר היו להם מתחילת הבריאה הדעת הנכונה, לא היו הלכות דעות. הלכות דעות בנויות הרבה על כך שבדרך כלל יש כל מיני דרכים שבהן לאנשים יש מידות רעות, וממילא צריך ללמוד ולהתרגל, לעשות תשובה.

---

דיון: למה כל כך קשה לנחות על הנכון?

דובר 2: אפשר היה לומר, זה קשור לכך שהרמב"ם אמר שיש כל כך הרבה חילוקים, ומאוד קשה שנחתת בדיוק על הטוב. יש מאה דרכים להיות, ואתה נחתת בדיוק על מספר חמישים. אולי זו הנקודה, נכון? אילו היו שלוש, אבל כמו שאמרת, שליש מכל האנשים הם בדרך הממוצעת. זה קשה. אבל יש דרכים להיות חולה.

דובר 1: אני לא יודע מה הסטטיסטיקה. העובדה היא, אני יודע, העובדה היא שרוב האנשים אינם כאלה. במילים אחרות, העובדה היא שכדי שתהיה לאדם מידה טובה צריך ללמוד, צריך שימת לב, צריך — כמו שהוא יביא את הגמרא מאוחר יותר, סתם דוגמאות — צריך שימת לב, צריך דעת כדי להשיג את המידה הטובה. זה כמעט אף פעם לא נכון, אולי פה ושם, יוצא מן הכלל, אחד מעשרה מיליון, שאין זה דבר שיש דרך קלה לעשות אחרת.

---

הלכה ד (המשך): מהי הדרך הישרה — המידה הבינונית

עכשיו נמשיך הלאה. אז מהי הדרך האמצעית? מהי המידה הבינונית? מהי הדרך הישרה? הוא עדיין לא אמר מהי הדרך הישרה, הוא רק אמר מה אינה הדרך הישרה.

אומר הרמב"ם: הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לאדם — הדרך האמצעית בכל אחת מהדעות, בכל אחת מהמידות, האמצע שלה. והיא הדעה שהיא רחוקה משני הקצוות ריחוק שוה, ואינה קרובה לא לזו ולא לזו — הטובה היא זו שרחוקה בדיוק באותה מידה מהקיצוניות, למשל מתאווה מרובה, כמו מהקיצוניות של תאווה מועטת.

---

חידוש: "ריחוק שוה" הכוונה ברעיון, לא בכמות

צריך לומר כאן הערה חשובה ש"ריחוק שוה" אין הכוונה בכמות, נכון? אין הפירוש שיש עשר — לאכול עשר סופגניות זה יותר מדי תאווה, ואף סופגנייה אחת לא זה מעט מדי, וממילא צריך לאכול חמש סופגניות. לא זו הנקודה.

"ריחוק שוה" הכוונה ברעיון, במחשבה. הנקודה שהוא רוצה להוציא היא שהאמצע הוא בדיוק — חשוב מאוד להבין — הוא בדיוק לא יותר מדי כמו שהוא לא מעט מדי. זו הנקודה. לא שרק ילך כמה שאפשר ולא — לא ישאר תקוע בקצה הזה כמו בקצה הזה, אלא שניהם יתרחקו מהקצוות הצדדיים אל מה שהוא באמת טוב.

---

חידוש: "באמת טוב" אינו מוגדר על ידי התרחקות מקצוות בלבד

מה שבאמת טוב צריך אז להיות לפי מה שהתורה אומרת שטוב, או לפי מה שהחכמים אומרים שטוב. אז הטוב האמיתי אינו מוגדר על ידי ריחוק. לא מספיק להתרחק מהקצוות כדי להיות טוב. צריך גם לדעת מה טוב, ולהיפך, אחרי שמבינים שזה בדיוק באותה מידה רחוק מהקצוות.

בעיית הרלטיביזם — משל הסופגניות

כי מי שגר בבית שבו כולם אוכלים עשר סופגניות, יחשוב שהוא אוכל חמש זה נורמלי. ומי שבביתו הקיצוניות היא חמש, יחשוב שרק שתיים זה נורמלי. זה לא עוזר.

---

"לפיכך צוו חכמים הראשונים" — הערכה עצמית מתמדת

אומר הרמב"ם, מביא מגמרא, חכמים הראשונים. "לפיכך צוו חכמים הראשונים" — החכמים הראשונים, קודם אמרנו שחכמים הראשונים הכוונה חכמי המשנה, ולפיכך חכמי הגמרא. "צוו חכמים הראשונים" — חכמים ז"ל אמרו. חכמים הראשונים הכוונה האמוראים, החכמים.

"שם" — מלשון שומא, הערכה

כן, אני מתכוון שכתוב שם בחז"ל: "שיהא אדם שם" — אדם צריך תמיד להעריך, מלשון שומא, מעריך. אני לא זוכר באיזה מקום כתוב ובאיזה מקום.

"שם מעשיו" — אני מתכוון שזו הלשון. דהיינו "שיהא אדם שם דעותיו תמיד" — שיעשה תמיד שומא, שיעריך תמיד.

בפסוק כתוב "שם" בשי"ן. הגמרא אומרת שצריך לקרוא "סם". סליחה, להיפך — בפסוק כתוב בסמ"ך. התבלבלתי פעם בעניין הזה. יש פסוק, "ושם" בסמ"ך פירושו לשים, ובשי"ן פירושו להעריך. זו לשון שומא. שומא הרי בשי"ן, כן? אין לי מושג. אז שי"ן, בשי"ן צריך להיות?

"שם דעותיו תמיד ומשער אותם ומכוון אותם בדרך האמצעית כדי שיהא שלם."

דובר 2: "עומד", מלשון עמידה, כן, שם.

דובר 1: כן, כמו שומא. אז זו דרשה.

---

חידוש: צריך למדוד את עצמו כל הזמן — לא סתם הרגל

אבל מה שהוא רוצה להוציא הוא שצריך למדוד את עצמו כל הזמן, להעריך — זו לשון מידה, כן, מודד — להעריך שמידותיו יהיו בדרך הנכונה, כדי שיהיה שלם.

מה הכוונה? במילים אחרות, שהדרך שבה אתה כברירת מחדל, הדרך שבה אתה מטבעך או שהתרגלת, אינה מספיקה. לא מספיק לומר "אני טוב." אתה צריך להתבונן ברצינות לפי האמת, ורק הדרך שאתה מפתח לפי האמת, זו הדרך הנכונה.

---

חידוש: "כדי שיהא שלם" — דרך האמצעי מוגדרת על ידי שלמות

גם שדרך האמצעי מוגדרת על ידי מה שעושה את האדם שלם. לא מספיק למדוד כמה רחוק אתה מעשר הסופגניות. צריך לראות כדי שיהיה שלם — לראות מהי הדרך השלמה למשל לגבי תאווה, לגבי כעס, לגבי כל הדברים האלה. וזה מחשב את דעותיך, שאז אכן יתאימו לדרך האמצעי, לדרך הנכונה.

---

חידוש: אדם שהוא "כברירת מחדל" באמצע — האם זה מספיק?

חשבתי פעם שכאשר אדם שבמקרה הוא כבר בדרך הנכונה, אבל זה ייקרא הדרך הנכונה רק אם הוא התבונן והחליט שזו הדרך. ואז, אפילו אם הוא נשאר שם, זה טוב, כי זה טוב מתוך התבוננות, לא כי הוא התרגל במקרה כך.

דובר 2: מה קורה עם אדם שהוא יושב על שמריו והוא מחליט שבדיוק כמה שהוא אוכל זו הדרך הטובה?

דובר 1: עכשיו זה טוב, כי אתה עושה את זה אחרי מחשבה, אחרי התבוננות, אחרי שאתה יודע שזו אמת.

---

חידוש: ההבדל בין "מידה" לבין "נטייה/טבע"

דובר 2: זו לא כל כך שאלה של אחרי ולפני, אלא שאלה שהמידה האמצעית היא לעשות מה שהדעת אומרת. הדעת אומרת כך, לא סתם.

דובר 1: במילים אחרות, אם נניח שיש אדם שהרגלו בדיוק התרגל, או בדיוק בלי שכל, אלא שבדיוק התרגל שטבעו לאכול כמות מסוימת, זו עדיין לא המידה של אכילה, אלא הנטייה, הטבע של אכילה. מידה היא דבר אנושי, מידה היא משהו שהוא יודע — לא שהוא לא היה צריך לבנות את זה, זה סתם טבע.

הנפקא מינה המעשית — כשמשהו משתנה

ואחר כך, הנפקא מינה תהיה שאותו אדם, כשיהיה פתע פתאום שלא ידע בדיוק מה לעשות, מיד יהיה אבוד. אם ישתנה קצת — למשל, נניח שהוא אוכל כל יום שלוש סופגניות, ואחר כך המאפייה שינתה והסופגניות נעשו גדולות יותר — הוא לא יתפוס, כי הוא רגיל לאכול שלוש סופגניות. מי שיש לו שכל יודע שזה בנוי על כמה שזה בריא. ממילא, או שהוא מזדקן וצריך לאכול פחות יותר, וכדומה. כל הדברים — אי אפשר באמת לעשות בלי שכל.

---

הלכה ה: כיצד — דוגמאות מדרך האמצעי

סקירה כללית של שיטת הרמב"ם כאן

ממשיכים, והרמב"ם הולך לתת לך משל. כן, הרמב"ם חוזר לרשימה שלו של חמש, שש — אני לא זוכר כמה — כאן יש חמש, הוא עושה את זה כך קודם. הוא עובר על חמש, לא אותן חמש, הוא עובר חמש בהרחבה, ולאחרות עושה ראש קצר. הוא הולך להראות לך איך אפשר למצוא את דרך האמצעי.

תראו כאן בבירור שחלק מדרך האמצעי יש לו הגדרה בפני עצמו — אין הפירוש לא כך ולא כך, אלא באמצע. לאמצע יש משמעות משלו.

---

פירוש הרמב"ם לדברי רבי יהודה הלוי

אני רוצה נקודה קטנה — זה הרמב"ם מפרש את דברי רבי יהודה הלוי. הרמב"ם למד, רבי יהודה הלוי אומר שמי ששוקל אורחותיו ושומר אורחותיו זוכה לישועת ה'. אמר הרמב"ם שישועת ה' היא שלמות — כדי שישולם, הכוונה שיזכה לישועת ה' שהיא שלמות.

אין הכוונה שישועת ה' היא איזה שכר שיקרה לו, אלא זה עצמו — הוא הולך לזכות לישועה של להיות אדם שלם. ובוודאי לאדם שלם יש ישועות, זה יקרה. "ישע אלקים" — מהי שלמות האלקים, שהקב"ה עשה את האדם בצלם אלקים, ולמדנו, זהו אדם שלם. זו בוודאי ישע אלקים, מאה אחוז.

החומר מול הנשמה

כן, אבל אי אפשר להבין, כי בפשטות גם, כי האדם הוא כפי שהוא מצד חומרו, אבל אם הוא משתמש בשכלו, בדעתו, הפירוש שהוא מתעלה למדרגה גבוהה יותר — הוא קרוב יותר לנשמתו, לפנימיות שלו יותר. זו ישע אלקים.

---

דוגמה א: כעס — דרך האמצעי

מצוין. אומר הרמב"ם: כיצד? מהי דרך האמצעי? לא יהא בעל חמה נוח לכעוס — לא יהיה אדם שנכנס מהר לכעס — ולא כמת שאינו מרגיש — אבל גם לא יהיה כמי שאין לו כעס כלל, כמו אדם מת, אינו מרגיש, שאינו מרגיש כלום.

שימו לב שכאן הוא מוציא את הבעיה. במילים אחרות, שההיפך ממידת הכעס אינו להיות מת, אדם שאינו מרגיש כלום, שאין לו פגיעה ואינו נפגע. לא נאמר שצריך להיות עלוב, כן? לא צריך להיות מאלה למעלה ש"אני עץ." עץ אינו נפגע, אדם הוא נפש. צריך כן להרגיש.

אלא בינוני — צריך להיות במידת הבינוני, באמצע. מה הכוונה? לא יכעוס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו — יכעס רק על מה שראוי לכעוס עליו — כדי שלא יעשה כיוצא בו פעם אחרת — למה יכעס? כדי שלא יעשו שוב פעם הבאה. הקב"ה עשה כעס מסיבה — כדי לעצור מתעללים.

---

לכעס יש תפקיד לגיטימי

כן, ראיתי שמישהו אמר דבר טוב, שכעס מועיל. למשל, אדם עובד במשרד ואין לו אומץ לעמוד על שלו. עשה הקב"ה את מידת הכעס, שלפעמים יאבד שליטה וסוף סוף יעמוד על מה שמגיע לו. כאן הכעס בא בדרך טובה.

---

דיון: כעס מבוקר — להיכנס לכעס לעומת לגרום לעצמו להיכנס לכעס

מצוין. נראה מיד שהרמב"ם רוצה לסבך את זה, אבל כן, כאן הוא נותן את הפרטים של דרך האמצעי.

דובר 2: גם, זה שהוא מאבד שליטה יכול כבר להיות בעיה, כי לפעמים אדם יכול להכריע שעכשיו נכון לכעוס.

דובר 1: במילים אחרות, נכון לכעוס. דרך האמצעי אינה שיכעס כל שלושה ימים או כל שלושה חודשים, אפילו על דבר שראוי.

למה יש דברים שראוי לכעוס עליהם? אגיד לך מהו דבר גדול שראוי לכעוס. נכון, אבל אני רוצה לומר לך את ה"כדי." למה זה ראוי? למה ראוי לכעוס לפעמים? כי אנשים מבינים שאז לא יעשו את זה שוב. ביופי אדם לא תמיד תופס. אילו כל האנשים היו יותר רציונליים, אולי לא היינו צריכים לכעוס.

דובר 2: לא, כאן רואים שלא היינו יכולים לחשוב שהנקודה היא שישלוט בכעסו.

דובר 1: לא, זה לא. הכעס רשאי לשלוט בו, אבל רק כשזה מאוד חשוב. אז שייכנס לכעס, לא שיגרום לעצמו להיכנס לכעס.

Speaker 2: אני לא מבין, לא התכוונתי שזו סתירה. הוא כן שולט בעניין מסוים.

Speaker 1: לכעס יש טון דיבור, כלומר שיש לו איבוד שליטה מסוים, הוא נכנס למצב מסוים. הוא יכול להיות בשליטה על עצם ההוויה שלו.

Speaker 2: כן, אבל אז יש לו הרי שליטה.

Speaker 1: "דבר גדול שראוי" — "ראוי" זו חכמת הדעת.

---

משל: יישוב הדעת לעשות בהלה

נהגתי לספר את הסיפור על פלוני אלמוני שפעם חגר את עצמו ביישוב הדעת. הוא שאל: "מה קרה פעם?" אני יודע שלפעמים יש מצב שצריך להיות בבהלה. אמר: "כאן חסר לי. אשב ואחשוב, ואחליט ביישוב הדעת שאני צריך לעשות בהלה."

יש לכם כאן נקודה. לא, הזעזוע בא עם הכעס, אבל זה מבוקר במובן ש... הרי רואים בבירור, מה הפירוש של אדם רע עם הסרקזם? הוא מתרגז על דברים אקראיים — אין בזה אפילו שכל.

רמב"ם הלכות דעות – פרק א, הלכה ד (המשך) והלכה ה

כעס – כעס מבוקר לעומת כעס בלתי מבוקר

"ראוי" הוא הרי מושג של דעת. לא רציתי לספר את הסיפור על פתאים וחסידים, כי אמרתי שצריך תמיד ללכת עם יישוב הדעת. שאלת מה זו מלחמה? אני יודע, לפעמים יש מצב שצריך להיות בבהלה. אומר כאן הרמב"ם, שישב ויחשוב, וביישוב הדעת יעשה מה שצריך לעשות בבהלה. כאן יש לכם הצהרה.

אותו דבר בא עם הכעס. זה מבוקר במובן ש — הרי רואים בבירור, מה הפשט שמידה רעה היא כעסנות? הוא מתרגז על דברים אקראיים, אין בזה אפילו שכל. אה, אבל מידת הגדולים — הוא לא מתרגז על דברים אקראיים, אלא כשצריך. "כשצריך" הגיוני, כי האדם שכועס, לא בהכרח שזה קשור למה שקרה לו, הוא כועס כי הוא כעסן. מה שאין כן מי שכועס כי דברים מסוימים גורמים כעס. אוקיי, כן, דרך לומר את זה.

אז יש כאן כן לוגיקה בדבר. אפילו אם אומרים שכעס אצל גדול הוא קצת איבוד שליטה, אבל זה לא בלתי מבוקר. זה כן מבוקר, וזו דרך המצוה ששולטת בזה.

---

תאווה – **"לא יתאוה אלא לדברים שהגוף צריך להם"**

טוב מאוד. אומר הלאה את הדוגמה הבאה: "וכן, לא יתאוה אלא לדברים שהגוף צריך להם ואי אפשר לחיות בזולתן". שיהיו לו תאוות רק לדברים שהגוף צריך, ושאי אפשר בלעדיהם. כלומר, מה שהגוף צריך, שיעשה כן בהנאה פשוטה. הרי הוא מביא פסוק: "צדיק אוכל לשובע נפשו". צדיק אוכל מה שצריך לגופו כדי להיות שבע.

חידוש: שובע נפשו – סיפוק, לא רק שביעה פיזית

לא, זה לא הפשט. הפשט הוא, במילים אחרות, אפשר לדמיין שצדיק שהוא "בעל תאוה לעולם", הוא אף פעם לא מרגיש מרוצה מאכילתו, כלומר ממידת השביעה, אבל הוא אוכל מעט כי הוא אומר שרוצה לסגף את עצמו, נכון? הוא אומר, שיאכל כמה שצריך. הרמב"ם אומר שצריך לפעמים גם גלידה. הוא לא אומר כאן שיאכל רק לחם ומים. הגוף יכול לכלול גם את הצד הרגשי וכדומה.

אבל מה שהוא אומר הוא, שאז יהיה מרוצה. להיות מרוצה. הוא מרוצה מהכמות הנכונה. אז הסיפוק חשוב, כי אם לא — הוא אדם שבור.

דיון: מה פירוש "תאווה" אצל הרמב"ם?

אני לא יכול לומר לו ש"לא יתאוה" פירושו תאווה לא לדבר מלבד האוכל. האוכל עצמו הוא התאווה. כלומר, כבר, שלא — איך יודעים שהוא אוכל אוכל טוב? כי הוא מוציא את האוכל ואוכל אותו. אבל זה מה שאני אומר, אבל סתם לא אומר שהוא — אנחנו חושבים כאילו תאווה פירושה שהוא חושב, "מתי אני הולך לאכול? זה אוכל טוב." לא צריך את התאווה הזו. ההתלהבות אולי מוגזמת, אבל כשהוא אוכל, הוא אוכל בתיאבון.

אני כן מסכים שהוא אוכל בתיאבון, כי קודם כל, זה בריא לאכול בתיאבון. מי שאוכל בלי תיאבון, זה חלום רע. וגם כי אני חושב ששובע הנפש יוצא מזה. הוא שמח.

חידוש: ברכת המזון ושביעה כדבר פסיכולוגי

כשהצדיק — אני אומר, אם יש צדיק שלפעמים אומרים שאין לו טעם באכילה, הוא לא יכול לברך ברכת המזון, כי אין לו שביעה אף פעם. שביעה היא דבר פסיכולוגי. כלומר, הרי זה — שביעה לא אומרת קיבה. כשמישהו אוכל בסלידה, הוא לא מברך ברכת המזון. כלומר, לא שאלתי את הפוסקים, אבל אין שביעה בזה.

כן, שביעה פירושה שאני שמח. זה קצת רגשי. זה רגשי. יש לי הנאה. הנה, יש לי הנאה.

החילוק בין צדיק לרשע בתאווה

להיפך, רשע, רשע, אני יודע, מי שהוא בעל תאווה גדול מדי, יש לו הנאה, יש לו הנאה רק כשהוא זולל את כל הצ'ולנט. אדם מעובד, יש לו הנאה מהמעט שאכל, והוא שמח.

חידוש: "ויתאוו תאוה" – תאווה לתאווה

או שאומר את זה אולי קצת אחרת. יש את המילה "ויתאוו תאוה" — הם התאוו תאווה לתאווה. הצדיק, מה שגופו דורש ממנו, זה עצמו כבר תאווה. כשאדם מרגיש רעב, אין כאן שני דינים, יש רעב ויש תאווה. זה פירוש תאווה, יש לו רצון לאכול. זה פירוש תאווה.

אבל יש אדם שיש לו יותר, הוא זוכר כמה טוב היה האוכל, ו"מתי כבר אהיה שוב רעב כדי לאכול שוב?" זו תאווה.

לצדיק יש תאווה אחת: כשהוא רעב, הוא הולך ומספק את הרצון לאכול. זה המינימום של תאווה.

לא לקרוא את הדברים כקיצוניות

אני נותן את זה דרך אגב, לפעמים קוראים את הדברים האלה כקיצוניות, לא להיות בעל תאוות כלל. אבל להיפך, הקיצוניות הייתה לא להיות בעל תאוות אפילו כשאוכלים, או לאכול אפילו פחות ממה שצריך, הוא מתגבר על עצמו. הוא אוכל כמה שצריך. יכול אפילו להיות שבלי תאווה צריך אדם לאכול הרבה מאוד, שלא ירגיש רעב אף פעם. לפני שהוא מרגיש רעב, שכבר יהיה אכול, וכן הלאה.

---

עשיית כסף – **"לא יהיה עמל בעסקו אלא להשיג דבר שצריך לו לחיי שעה"**

אותו דבר לגבי עשיית כסף, כן? כמה עסקים צריך אדם לעשות? כמה עבודה? "לא יהיה עמל בעסקו אלא להשיג דבר שצריך לו לחיי שעה". שלא יהיה עובד כפייתי שאוהב את עצם עשיית הכסף, את עצם צבירת הכסף. או בכלל, שיעשה כסף שהוא צריך עסק בשביל הילדים, שלא יחסוך כסף. זה כבר יותר מדי.

בחיי שעה הרי הוא צריך לחיות, הוא צריך כסף. אי אפשר בלי זה, כמו שכתוב "טוב מעט לצדיק". צדיק צריך — את המעט שהצדיק צריך זה כן טוב, זה טוב. יש לו חשק.

חידוש: את המעט שצריך, יעשה בחשק

ועכשיו, את המעט שהוא צריך, שיעשה כן בחשק. זה לא כאילו יבכה "אוי ואבוי, אני חייב לעבוד." לא, מה ש — אפשר לומר כך, שכל הדברים האלה הם גם קצת להיכנע לקב"ה. הקב"ה עשה כך בבריאה שאדם צריך לאכול וצריך לעבוד, שיעשה את זה בחשק מסוים, לא בדיעבד גדול, כשזה הולך לקיצוניות.

אני לא אומר, זה אולי — אני אומר את זה כדבר נוסף, אבל כאן הוא מראה שהקב"ה עשה את העולם, שהעולם המתוקן הוא שלאדם תהיה תאווה מסוימת, וכשזה חורג מדי הוא עושה חורבן, ובזה אין דרך ה' יתברך.

הרי רואים שכשאוכלים יותר מדי, כואב הראש וכואבת הבטן. אם אוכלים את המידה הנכונה בתיאבון, זה טעים. הרי רואים שזו דרך ה' יתברך.

---

צדקה והלוואה – **"נותן צדקה כפי מיסת ידו, ומלוה כראוי למי שצריך"**

טוב מאוד. והוא ממשיך, מדברים על תרומות. לפעמים הוא אומר בלאו משני הצדדים, ולפעמים אומר רק את הלאו. "ולא יקבוץ ידו ביותר" — שלא יאסוף את כל הכסף ויחזיק אצלו, וגם לא "ולא יפזר כל ממונו". אלא, רק מה אז? "נותן צדקה כפי מיסת ידו". מה פירוש "מיסת ידו"? מה שהגיע לידו. "מיסת ידו" זה לשון שם במעשר שני, כן? "ומלוה כראוי למי שצריך" — והוא מלווה למי שצריך.

חידוש: הרמב"ם מכניס מיד מצוות

מאוד מעניין שלרמב"ם מיד עולה בראש לדבר על עניי עירך. אלה כבר מצוות. "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך", כן? מה כתוב, איזה דבר צריך להלוות? מיד כתוב כאן נתינה והלוואה.

הלוואה היא גם חלק מהרוחב, חסר משהו לאדם. הוא לא רוצה, הוא לא יכול לסלק את כספו, אולי זה יחזור. הוא מלווה. אפשר להלוות קצת יותר ממה שאפשר לתת, נכון? כי אולי זה יחזור.

הדרך האמצעית בצדקה – יתר על החומש

זה לכאורה מאוד מעניין. כאן יש לפעמים דבר שמיד שואלים, מהי הדרך האמצעית? הלכות צדקה, כן. כולם יודעים עד יתר על החומש. זה ממש, על זה הרי כמעט אין הלכות, ממש, על כמה צדקה חשוב לתת. מעניין, במידה לא כתוב אפילו הלכות זרעים, למעשה כמה צדקה לתת, אבל יש לראות שם.

וזה ממשיך. הרי ההלכה, מובן מאליו, גם באדר.

---

שמחה – **"שמח כל ימיו בנחת, בסבר פנים יפות"**

לגבי הוללות, מה שהתכוון קודם: "ולא יהא מהולל ושוחק" — שלא יהיה אדם מופקר וצוחק, "ולא עצב ואונן" — גם לא אדם שתמיד עצוב ומדוכא, "אלא שמח כל ימיו בנחת, בסבר פנים יפות" — עם חיוך, הוא תמיד שמח, והמידה הטובה של שמחה.

חידוש: שמחה היא מידה אמצעית, לא קיצונית

אז שמחה היא מידה אמצעית. אנשים חושבים ששמחה היא קיצונית.

דיון: איך מתיישב "משנכנס אדר מרבין בשמחה" עם המידה האמצעית?

זו שמחה של כל השנה, משנכנס אדר מרבין בשמחה, הולכים קצת לקיצוניות השנייה. אדרבה, משנכנס אב ממעטין, הולכים קצת לקיצוניות השנייה.

שאולי פשוט — יכול להיות שאין סתירה, כי הרי למדנו שמידה אמצעית כוללת תמיד שלפי העניין, כן? יכול להיות שבאדר זה חודש טוב, צריך להיות קצת יותר מרוצה. וכשמישהו שואל שזו סתירה למידה האמצעית של שמחה — לא, כי המידה האמצעית אומרת שעכשיו זה זמן אבלות, לא צריך קיצוניות לגמרי, אבל קצת יותר נוטה לצד הזה, בכל זאת מהמידה האמצעית. כשמשווים את המידה האמצעית של תשעה באב למידה האמצעית של פורים.

רוב האנשים נוטים יותר לעצבות

לדעתי בדרך כלל רוב האנשים עצבים ואוננים, מותר להיות קצת יותר שמח כל ימיו בנחת. רבינו יצחק פוסק כך, שצריך להיות קצת יותר שמח.

כי נראה כך, שהמידות שהיינו שואלים וחושבים שהמידות, שתי הקיצוניות הן — ברסלבר, קיצוניות אחת, הקיצוניות השנייה היא ליטאי, ובאמצע מה? איזה יהודי בעל-ביתי פשוט. לא, באמצע זה ברסלבר. שמח.

שמחה לא אומרת התרגשות – שמחה עם רוגע

נלמד על זה עוד. הרמב"ם בהלכות ברכות אומר מה פירוש שמחה. שמחה לא אומרת להתרגש, לא משמחה ולא מעצבות. מאוד רגוע. אני יודע שזה בידיים טובות, אני יודע שזה עם ביטחון.

אבל כאן כתוב כן שמח. הרי כתוב בנחת. שמחה ורוגע, אולי יש מידה של רוגע גם.

אבל "טוב לב משתה תמיד". משתה פירושו להיות תמיד כמו במשתה, זה שמח. במצב רוח טוב, אבל לא חצוף מדי, לא יותר מדי — זה טוב מאוד.

חידוש: שמחה היא דבר עמוק יותר – תמימות ורוגע

אבל אני חושב שאולי הכוונה לרוגע מסוים, תמימות מסוימת, דבר עמוק יותר.

סבר פנים יפות – שמחה נוגעת לאנשים אחרים

סבר פנים יפות, בהגדרה, פירושו שהוא מחייך לאנשים, הוא שמח. אני חושב שבהגדרה שמחה נוגעת גם לאנשים אחרים.

אתם זוכרים שרבי ישראל סלנטר אמר שפניו של אדם הן רשות הרבים? הפנים שלך לא שלך, הפנים שלך שייכות לאנשים אחרים. אני לא מבין, אתה רואה בעצמך את הפנים שלך? רק כשאתה מסתכל במראה. פירוש הדבר שכשהווידאו פתוח, יש מצווה נוספת להיות יותר בשמחה, סבר פנים יפות.

זה לא מהולל, לא הוללות, אבל זה לא מספיק. כשאנשים רואים שנחת לא מספיק, לכן צריך סבר פנים יפות.

שתי משניות באבות

כתוב גם במשנה "והוי מקבל את כל האדם בשמחה". יש שתי משניות, זוכרים? פעם אחת כתוב "סבר פנים יפות", ופעם אחת כתוב "בשמחה". זה גם עניין.

---

"וכן שאר כל דיעותיו"

"וכן שאר כל דיעותיו" — כך הכל השאר. רואים, הוא לא מפרט, את זה צריך לחפש בספרים אחרים או לעבד בעצמו להיות באמצע.

---

הלכה ה: חכם, חסיד, ו"לפנים משורת הדין"

דרך החכמים – מי שהולך במידה בינונית

עכשיו, "ודרך זו היא דרך החכמים". כאן בא דבר חדש — עכשיו הרמב"ם אומר חידוש מאוד מעניין, שאפשר ללמוד עשרים שנה כדי להבין את החידוש. אבל הוא אומר חידוש מעניין.

"ודרך זו היא דרך החכמים". חכמים הם ההולכים בדרך המצוה. "והלכת בדרכיו" היא מצווה. הם נקראים טובים. חכמים, טובים, ישרים, יש הרבה שמות יפים. ואדם, "כל אדם שדעותיו כולן דעות בינוניות וממוצעות, נקרא חכם".

החסיד – יותר מחכם

אבל שמעתם שמלבד חכמים יש עוד דברים. יש דבר שנקרא חסידים. עכשיו, מאוד מעניין, מהו חסיד? אם האמצע הוא חכם, מהו חסיד?

אומר הרמב"ם דבר מעניין: "ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר, ויתרחק מדעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה" — מי שמעריך מהי הדעה הבינונית, ועושה עוד קצת יותר ממידת הבינוניים לתכלית מסוימת, תראו כבר, אז "נקרא חסיד", הוא נעשה חסיד.

קשר להלכות יסודי התורה

וחסיד כבר למדנו גם בהלכות יסודי התורה, חסיד המפורסם במעשיו יש לו מצוות קידוש השם, מי שהוא חסיד.

והוא צריך לחשוב על אותו דבר, אוקיי, ואותו דבר הוא המשך על אנשים שהולכים לחשוב.

דוגמה לחסידות: גאווה

אומר: "מי שיתרחק מגובה הלב עד הקצה האחרון"

רמב"ם הלכות דעות – פרק א, הלכה ה (המשך) והלכה ו

מידת חסידות: החילוק בין חסיד בטבע לחסיד בחכמה

וחסיד כבר למדנו גם בהלכות יסודי התורה — חסיד המפורסם במעשיו יש לו מצוות קידוש השם, מי שהוא חסיד. אוקיי, ואותו שהוא המשך על אנשים שהולכים לחשוב...

אין זמן, אומר: מי שיתרחק מגובה הלב עד הקצה האחרון — מי שהולך רחוק מגובה הלב, ממידת הגאווה, במקום להתרחק ממנה קצת ולהגיע למה שהחכמים היו רואים כמידה ממוצעת, הולך לקיצוניות השנייה — והוא שפל רוח ביותר, נקרא חסיד, וזו היא מדת חסידות.

שאלה: מה ההבדל בין שפל רוח בטבע לחסיד?

צריך הרי להבין, כי מה קורה עם מי שסתם כך הוא שפל רוח ביותר? הוא לא חסיד, הוא אפילו לא תמיד חכם.

אז כן, אז מה אמרנו? שמי שהולך לגמרי מגובה הלב והוא שפל רוח — כן, אז כמו שר' יואל אשר אומר, לכאורה חייבים לומר שקודם כל יש בעיה בסיסית, כי המידה הממוצעת אומרת לך שיותר מדי זה בדיוק כמו פחות מדי. חייבים לומר שיש יוצא מן הכלל, יש אופנים שכן יש מידה ממוצעת במובן שזה בסדר, אבל אפשר להיות יותר מסיבות מסוימות, וזה חייב להיות בשכל. בוודאי שהרי כתוב לא עם הארץ חסיד, כן? הרי יכול להיות שחסיד פירושו מי שסתם קיצוני.

תירוץ: חסיד בחכמה לעומת שפל רוח בטבע

לא, אפשר לומר, אבל את ההגדרה כן אפשר לומר: מי שהוא שפל רוח מפני שכך הוא בטבעו, ודאי שזו סתם מידה קיצונית. מי שמגיע למידה הממוצעת, ולאחר מכן מחליט שצריך ללכת קצת יותר לקיצוניות של שפלות רוח, ועושה זאת בכוונה, בדרך חכמה אולי, הוא יודע מה הוא עושה – זהו חסיד.

כלומר הפירוש הוא, חסיד שבטבעו הוא שפל רוח, הוא צריך עוד ללכת לקיצוניות השנייה ולחזור להיות שפל רוח. תמיד הוא שפל רוח מפני שזה טבעו. הרמב"ם חזר ואמר דבר זה בפרק ב' – וכיצד הולכים לקיצוניות השנייה.

החילוק בין ענווה לשפלות רוח

אבל מה שהוא אומר הוא בסך הכל, אם הוא מתרחק ב' אז הוא חסיד, ואם הוא מתרחק א' בלבד – והיא הענוה – שהרמב"ם עושה חילוק: יש ענווה ויש שפלות רוח. ענווה היא המידה הממוצעת. כתוב והאיש משה עניו מאד, ומשה לא כתוב שפל רוח – משה היה בדרך הממוצע. המשנה שאומרת מאד מאד הוי שפל רוח, רואים שזה דבר קיצוני, וזו מידת חסידות. זה נקרא חכם, וזו היא מדת חכמה.

חידוש: החילוק בין ענווה ביסודי התורה פרק ב' לענווה בהלכות דעות

מעניין – קודם בהלכות יסודי התורה אמר הרמב"ם שהענווה נוצרת כשמתבוננים בגדלות הבורא ובכל הברואים, ומבחינים כמה קטן האדם. אבל כאן לא מדובר על כך, כאן מדובר לגבי להתנהג עם בני אדם, לא בדרך של התבוננות כלפי הקב"ה, כלפי הבריאה. כך אני מבין.

אני חושב שחסידים נהגו לדבר הרבה על ענווה, אבל הם מתכוונים לענווה של פרק ב' ביסודי התורה, של להרגיש קטן כלפי הקב"ה. כאן הוא מדבר כלפי בני אדם, ואני חושב גם שאין הכוונה להרגשה. אני חושב שענווה פירושה כמו שרש"י אומר על והאיש משה עניו מאד – שפל וסבלן. כלומר הוא מדבר עם בני אדם, הוא מרשה להם, הוא מזיז את עצמו בשבילם. להרגיש – להתבונן בבריאה – זה הרמב"ם מדבר עוד בחכמת השם.

ענווה אינה זאת, ושפלות פירושה למשל, כמו שאמרת, קצת חסיד מתנהג אפילו עם אנשים חלשים ממנו כאילו זה מתאים לו, או קצת הוא נכנע יותר מדי לאנשים אחרים. הוא הוריד את עצמו לאנשים. זה לא עניין של לחשוב כמה גדול האדם – זה נושא אחר לגמרי, כך אני מבין.

הערה דרך אגב: אנשים שמחזיקים את עצמם קטנים

דרך אגב, על אותם אנשים שמחזיקים את עצמם קטנים – בדרך כלל הם קשים מאוד לאנשים אחרים. הם לא כל כך נוחים לאנשים אחרים. לא תמיד, אבל בדרך כלל.

חסידים הראשונים

טוב. אומר הרמב"ם הלאה: חסידים הראשונים היו מטין דעות שלהם מדרך האמצעית כנגד שתי הקצוות. החסידים הראשונים אכן נהגו כך, כך היו חסידים. כן, מזמן לזמן חסידים. כמו קודם החכמים הראשונים. אולי חסידים של ימינו כבר לא נוהגים כך, איני יודע. אולי הם עדיין לא מחזיקים באמת, איני יודע.

דיון: מי הם "חסידים הראשונים"?

טוב. אם לא חסידי הבעל שם טוב – הוא מדבר על נושא אחר. חסידים הראשונים, חסידים מזמן הראשונים. לא, כמו שהוא אומר חכמים הראשונים, כן. אולי הוא מתכוון לדבר מסוים שכתוב במשנה.

אולי הוא מתכוון – האמת היא שהחסידים הראשונים, כפי שהרמב"ם מביא, תיקנו את הדעות של בני אדם, ועשו לפי המצב. לפעמים עשו את הקיצוניות של ממש פרישות, ולפעמים עשו אחרת.

הערה: מתי יש חשש מאיזו קיצוניות?

עכשיו, מתי יש חשש שילכו לקצה האחרון של מיעוט? יש לו מעט מדי גאווה, או מעט מדי ממון, או מעט מדי תאווה. מתי יש חשש שילכו לקצה הראשון? רק הרבה. רק הרבה, פעמים רבות מעט מדי.

לפנים משורת הדין – ביאור המושג

בזה יובן מה שנקרא לפנים משורת הדין. שורת הדין היא המידה הממוצעת, מה שהדין אומר. דין קשור לשכל ולחכמה. מה שהחכמה אומרת, בדרך כלל דין הוא תוצאה של חכמה. הדין הוא לפי מה שהחכמה אומרת שהוא האמת. שורת הדין היא הדרך האמצעית.

לפנים משורת הדין פירושו אחרת – להיכנס יותר מאשר שורת הדין לאחד הכיוונים. שורת הדין היא כמו דימוי: יש קו, כן? אני חושב שמדובר בדרך כלל בדיני חברות. יש קו בין אני לבינך, כן? עד כאן רשותי, ומשם והלאה רשותך. חסיד – הוא דוחף את רשותך קצת לתוך רשותו. הקו, הוא מחזיק את עצמו קצת רחוק יותר מהשורה, מהקו.

סיכום הלכה ה

עכשיו הרמב"ם הולך לדבר על המצווה. עד כאן למדנו את היסודות של מהי טעות שבדעות, מהי דרך הממוצעת, ושני דברים חשובים:

- יש מידת דרך חכמה, שזו ללכת על דרך התבוננות

- ודרך חסידות, שזו ללכת לפנים משורת הדין לפי כל מידה

דיון: האם החסיד מקיים את המצווה?

אני רוצה להבין – החסיד קיים את המצווה של דרך התבוננות, ואחר כך עשה יותר מזה? כך הוא נעשה חסיד?

לא, החסיד עובר מעבר למצווה. שורת הדין היא לקיים את המצווה בהידור. אז השאלה, בין מי השאלה? אחד שהוא בקיצוניות אחת ובכלל לא מקיים את המצווה, ואחד שהוא בקיצוניות אחת ומקיים יותר מהמצווה. מה צריך להבין?

הרי לכאורה העניין הוא, שזה עושה כן מפני שכך הוא בטבעו, והשני עושה כן מפני שכך ראה בחכמה. אבל אל דאגה, כל הדברים שיש עם החסידות ללכת לקיצוניות – אף אחד לא נולד עם זה.

אהא, טוב. נחזור לזה לפי פירוש מסוים. שפירושו להחזיק את עצמו קטן. כי דרך אגב, על אותם אנשים שמחזיקים את עצמם קטנים, בדרך כלל הם קשים מאוד לאנשים אחרים. הם לא כל כך נוחים לאנשים אחרים. לא תמיד, אבל בדרך כלל.

הערה דרך אגב: צדקה מרובה מדי – בעיה מציאותית?

ולמשל, האם אין דבר כזה להיות פזרן בממונו בטבע? פזרן זה יותר מדי. אתה מכיר אנשים שנותנים יותר מדי צדקה? מפני שהם לא כל כך שמים לב לצרכיו של האדם. אולי הוא לא צריך כל כך הרבה. אתה יודע, הוא לא מוציא. הוא יותר מוציא לקיצוניות השנייה. כך אני מבין. ובדרך כלל אין צריך לחשוש.

יודעים, מישהו אמר שעדיין לא קיבל הרבה שאלות על ההלכה של אל יבזבז יותר מחומש. ואם קיבל שאלה כזו זה היה מעני שאכן אסור לו. העשירים בדרך כלל לא שואלים את השאלה הזו, כי בדרך כלל יותר מצוי שרוב האנשים יש להם את הבעיה ההפוכה, מבינים?

---

הלכה ו: המצווה של "והלכת בדרכיו"

המצווה ללכת בדרכים בינוניים

אומר הרמב"ם: ומצווים אנו ללכת בדרכים אלו הבינוניים, והם הדרכים הטובים והישרים. הוא חזר ואמר כל כך הרבה פעמים "דרכים טובים וישרים". ודאי שהוא מתכוון לומר שכתוב הרבה פעמים בתורה וללכת בדרך טובה וישרה וכו'. כי זה מתאים, כי "דרך טובה וישרה" פירושה הישרה – לא ימין ולא שמאל, אלא ישר באמצע.

שנאמר "והלכת בדרכיו". מה פירוש ללכת בדרכיו של הקדוש ברוך הוא?

פירוש חז"ל על "והלכת בדרכיו"

אומר הרמב"ם: כך למדו בפירוש מצוה זו, אמרו: מה הוא נקרא חנון, אף אתה היה חנון. בדיוק כמו הקב"ה – לשונו היא נקרא חנון. הקב"ה אינו חנון, כי חנון היא מידה אנושית. אבל הקב"ה "נקרא חנון", כי מעשיו הם מעשים של חנון. אף אתה היה חנון – גם אתה תהיה חנון. חנון פירושו מי שנותן מתנת חינם, מי שמרחם על בני אדם.

ומה הוא נקרא רחום, אף אתה היה רחום. מה הוא נקרא קדוש, אף אתה היה קדוש – שתפריש את עצמך מתאוות, מדברים גשמיים. זהו פירוש ללכת בדרכיו של הקדוש ברוך הוא, בדרכים הממוצעות.

שאלה: כיצד רואה הרמב"ם מפסוק זה "דרכים ממוצעות"?

השאלה היא כיצד הרמב"ם ראה מכאן דרכים ממוצעות, הרי אפשר לומר: תהיה רחום עד הקצה, או קדוש עד הקצה. זה הדבר שהרמב"ם ניסה להוכיח מהפסוק.

אולי מהלשון "דרך" – דרך פירושה דרך סלולה, לא ימין ולא שמאל. אולי הוא הולך בשביל צר, איפשהו שיש דרך אחת שם. איני יודע, כתוב דרך אחת שם.

יכול להיות שאנו יודעים שהקב"ה הוא רחום רק למי ש... הקב"ה הוא גם קנא ונוקם למי שמגיע לו קנאה ונקמה. זה לא כתוב בפסוק הזה, אבל יכול להיות שכך הבין הרמב"ם. הקב"ה רחום כשצריך, ואותו בורא הרי כתוב גם שהוא משלם לשונאיו, וקנא ונוקם. הפשט הוא שהוא בדרך הממוצע.

הרי אמרתי שזה בנוי על כך שזה פשוט. אני חושב שהנושא של והלכת בדרכיו באמת פשוט שחנון לרשעים אינו חנינות. זו אכזריות למי שסובלים ממנו. פשוט שחנון פירושו למי שראוי. אפילו אם חנון פירושו אפילו למי שאינו ראוי, אבל הרי יש דרך שבה זה ראוי. זה לא...

הכינויים של הקב"ה – מדוע אמרו אותם הנביאים?

אומר הרמב"ם הלאה: ולפי שדרך זו קראו הנביאים לקל בכל אותן הכנויים – כפי שכבר למדנו במצוות האיסור למחוק שמות הקודש, היה לנו שם ש"קנוא" מותר למחוק, כי זה אינו שמו של הקב"ה. מדוע אינו שמו של הקב"ה? כי אלו רק דרכים שהן דרכים טובות, שהדרכים מיוחסות לקב"ה.

למשל: ארך אפים – פירושו לעצור את הכעס; רב חסד – לעשות חסד; צדיק וישר – ישר זה ממש דרך הממוצע; תמים, גבור, חזק, וכיוצא בהם. כל הדברים האלה אינם שהקב"ה הוא כך, אלא מה?

חידוש: מטרת שבחי ה' היא ללמד בני אדם

כל הדברים האלה כתוב: להודיע שאלו דרכים טובים וישרים הם. אה, מעניין. וחייב אדם להנהיג עצמו בהם ולהדמות אליו כפי כחו. ה"וחייב אדם" מתייחס לנביאים – שהנביאים קראו כך כדי לדעת אילו דרכים עלינו לבחור. הם לא בחרו סתם לומר שבח על הקב"ה, אלא לומר שבח על איך שבני אדם צריכים להתנהג.

מדוע אומרת התורה שהקב"ה הוא מידת הרחמים? לא כדי לדעת על הקב"ה, כי אין אנו יודעים על הקב"ה כך, אלא כדי שנלמד.

---

מעשה המצווה: כיצד מקיימים את המצווה?

עד כאן למדנו את המצווה. עכשיו כיצד מעשה המצווה. אני צריך להוסיף כמו כותרת: מעשה המצווה. כן, כיצד מקיימים את המצווה? יש לנו את שני העניינים. אין דבר כזה שאדם יקום בבוקר ויאמר "יש לי את המידה". הוא צריך לדעת כיצד הוא עושה זאת. כמו לעשות סוכה – איך נוצרת הסוכה? צריך לדעת כיצד עושים אותה.

אומר הרמב"ם: וכיצד ירגיל אדם עצמו בדעות אלו. אולי נכביד – כיצד יעשה אדם... אה, העניין כאן הוא שברגע שלאדם כבר יש את הידיעה זה כבר בא בקלות, הוא כבר עושה הכל לפי הידיעה. אז כיצד יגיע אדם לידיעה שאחר כך יבוא לו בקלות כל המעשים, כן? שיעשה...

רמב"ם הלכות דעות – פרק א, הלכה ו (המשך) והלכה ז

כיצד לקנות את המידות – "יעשה וישנה וישלש"

הוא צריך לדעת כיצד הוא עושה זאת, כמו לעשות סוכה – איך נוצרת הסוכה? הוא צריך לדעת כיצד עושים אותה. אומר הרמב"ם: "וכיצד ירגיל אדם עצמו במעשים ובדעות אלו עד שיקבעו בו?" כיצד יעשה אדם...

העניין כאן הוא שברגע שלאדם כבר יש את הדעה, זה כבר בא בקלות – הוא כבר עושה הכל לפי הדעה. אז כיצד יגיע אדם לדעה, שאחר כך יבוא לו בקלות כל המעשים?

"יעשה" – שיעשה.

טוב, זה דבר פשוט: טוב להיות חסיד, או לא חסיד, נאמר ישר. טוב, כיצד אהיה ישר? הרי הוא עדיין לא אמר עכשיו כיצד לעשות, הרי יש לי מידות רעות, מה אעשה?

אומר הוא: "יעשה" – שיעשה את הדברים שישר עושה. "יעשה וישנה וישלש במעשים שעושה על פי הדעות האמצעיות" – שיעשה דברים לפי המידה הממוצעת, או במילים אחרות, שיעשה את מה שמי שכבר הוא בעל דעה ממוצעת היה עושה. "ויחזור בהן תמיד" – שיחזור תמיד פשוט לעשות כך, "עד שיהיו מעשיהן קלים עליו ולא יהיה בהן טורח" – עד שהמעשים יהיו קלים עליו. ואחר כך כבר תיהפך לדעה, כבר לא יצטרך פשוט לחזור בהן תמיד, אלא זה כבר יהפוך לטבע – "ולא יהיה בהן טורח, ויקבעו הדעות בנפשו".

כלומר, הדרך לקנות דבר היא על ידי עשייתו פעמים רבות, או כמו שאנו מכירים את הלשון "הרגל נעשה טבע".

---

חזרה לשאלה: האם החסיד גם מקיים את המצווה?

עד כאן הייתה המצווה. עכשיו אפשר לקבל על ידי ברכה מהרמב"ם הקדוש – לא מהרמב"ם, מהקב"ה – על מה שהרמב"ם מביא. אבל עדיין לא הבנתי כל כך אם החסיד שלמדנו קודם גם מקיים את המצווה. איני יודע. יכול להיות שהחסיד חייב היה פעם ללכת עם המידה הממוצעת – זה מה שאני חושב – והוא הלך משם לעשות יותר.

אני מבין מדוע אתה צריך הוכחה שהחסיד גם מקיים את המצווה עם חסידותו, כי אתה צריך לזכור שהמצווה לא כתובה באותיות של עצמות. הרמב"ם אומר, המצווה אומרת "דרכים ישרות". עכשיו "ישרות", לפי מה שהרמב"ם אומר – אני צריך להסביר לך, אני מבין שאתה כבר מבין. אבל המצווה, המצווה אומרת: לך בדרכים הנכונות. עכשיו מה נכון? יש נכון רגיל, ויש נכון מיוחד במינו. כמו כל מצווה – החומרא של משמרת דיניא: יהודי פשוט לא עובד בשבת, ויש לי חומרא, אני שומר גם על בקרת הדלת בשבת. זה אותו דבר, יותר קיצוני. טוב, זו שאלה בהלכה, אבל כוונתי, אלה לא איסורים, אבל זה לא הידור – זו מידת חסידות.

אתה אומר שהחסידות היא לכאורה רעה, אתה אומר שזו קושיא על כל הרעיון של מידת חסידות. אבל, עם זאת, כפי שמבינים שזה איכשהו טוב יותר, זה אותו דבר – כמו שכל מצווה אפשר לעשות מידת חסידות, כך גם כאן, את המצווה עושים מידת חסידות. אני לא רואה בעיה כל כך גדולה.

דיון: אם בינוני טוב וקצוות רע, כיצד יכולות קצוות להיות טובות לפעמים?

והבעיה היא בעיה עמוקה יותר, שצריך באמת להבין: אם בינוני זה טוב וקצוות זה רע, כיצד יכול להיות שקצוות טוב לפעמים? אני חושב, אולי במקומות אחרים הוא מוסיף יישוב לקושיא. במקומות אחרים, יותר מסביר? אולי. כוונתי, במקומות אחרים הוא רואה שמידת החסידות אינה לעולם – שזה חלק מעבודה, עד שמגיעים ל... כך כתוב בשמונה פרקים במקום אחד, במקומות אחרים הוא אומר סתם. אז צריך שם להבין יותר טוב.

---

דרך ה' – מדוע נקראת כך?

יפה מאוד. אומר הוא הלאה: "לפי שהשמות האלו שנקרא בהן היוצר הן הדרך הבינונית שאנו חייבין ללכת בה, נקראת דרך זו דרך ה'".

מדוע נקראת דרך ה'? לא נקראת דרך ה' מפני שזו הדרך שהקב"ה מתנהג בה. היא נקראת על שמו. אלא, נקראת כך מפני שאלו הדרכים שיש בהן מצווה. שוב, שוב: הרי הוא אמר עכשיו שהדרכים שהתורה מלמדת אותנו, המידות הבינוניות, מובן שהולכים בדרך שהקב"ה נקרא בה. דרכו של הקב"ה היא לעשות את הדברים שהקב"ה נקרא בהם. זוהי דרכו של הקב"ה.

דיון: דרך ה' – ניכר במידותיו או דרך בינוני שנוח?

דובר 2: זה כבר נקרא דרך ה' מפני שניכר במידותיו, לא מפני שזו דרך בינוני שנוח לו ולאחרים.

דובר 1: בדיוק, בדיוק. הוא אומר שהחידוש הוא שהדרך הבינונית היא דרך ה'. הדרך הבינונית היא דרך ה' מפני שאלו הדרכים שניכרות אצל הקדוש ברוך הוא.

ברור שמה שהוא מתכוון לומר הוא שאצל הקב"ה אין את שני הקצוות והוא בחר באמצע. אצל הקב"ה הרי זה סתם כך, הקב"ה עושה כך בלי כל ה... הקב"ה צריך בכלל להחזיק בראש קצוות? אלא ממילא עבורנו, שאנחנו צריכים להחזיק בראש את הקצוות, זה נקרא "דרך ה'". לא שהקב"ה רק... קשה לומר, הקב"ה לא... לקב"ה אין עניין לעצור אגב מכעס, כי לקב"ה אין מידות וכו'. זה לא העניין.

העניין הוא רק לחבר את המידה הבינונית, שהיא סתם... לא – "דרך ה'" לא מתכוון למה שהקב"ה אומר כביכול, הכוונה היא לדרכים שהקב"ה הולך בהן, בבחינת ניכר, בבחינת מעשה – איך שלא נבין את התיאולוגיה של מה פירוש "דרך ה'". אבל המילה, הוא רוצה פשוט לחבר שהפירוש של המילה "דרך ה'", הדרך של הקב"ה, היא דרך המידות הבינוניות.

---

הפסוק של אברהם אבינו – "ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט"

"והיא שלימדה אברהם אבינו לבניו, שנאמר 'כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט'" – הקב"ה אומר "אני אוהב את אברהם, למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו", כי הוא מצווה את בניו "ושמרו דרך ה'" – הם שומרים את המידה הממוצעת שנקראת דרך ה' – "לעשות צדקה ומשפט". "צדקה ומשפט" עצמם מתפרשים עם המידה הממוצעת. "משפט" פירושו הדרך האמצעית.

---

"וההולך בדרך זו מביא טובה וברכה לעצמו"

אומר הרמב"ם: "וההולך בדרך זו מביא טובה וברכה לעצמו". שהוא כותב הלאה באותו פסוק, שכיוון שהוא כותב שאהב את אברהם הוא נתן לו את כל הדברים הטובים – "למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו" – כל הברכות. אז מה מביא לאברהם אבינו את כל הדברים הטובים? הליכתו בדרך האמצעי.

מכאן לומדים שכל יהודי שהולך בדרך ה' מקבל את כל הברכות – לא רק מעשה מיוחד לאברהם. וזהו בעצם ההסבר על פי סוד לכל הברכות שהתורה נותנת. כל התורה באה ללכת בדרך ה'. מובן מאליו שזה הרבה יותר מרחיב, אבל התורה באה ללכת בדרך ה', ולכן התורה מבטיחה שמי שהולך בדרך התורה יש לו כל מיני ברכות.

---

צדקה ומידות – שתי מצוות במעשה אחד

אבל עוד דבר קטן שרציתי להבין כאן: אם הוא רחמן, שיש עני, שייתן לו צדקה – זו מצווה. נו. נראה שיש כאן משהו, מלבד המצווה, יש עוד משהו – שהמצווה תבוא באופן טבעי, שיהיה רחמן בטבעו. יש מלבד המצווה הכללית של צדקה.

אפשר אולי לומר שכשאדם נותן צדקה הוא עושה שני דברים: אחד, הוא עושה עכשיו מעשה של צדקה, ואחד, הוא משתדל ללכת בדרך הממוצע.

דובר 2: זה לא דווקא שני דברים.

דובר 1: יפה, זה טכנית שני דברים, כי זה שתי מצוות, אבל זה לא דווקא שני דברים, כי הרמב"ם יבין שהמצווה של צדקה היא דווקא היכי תימצי כדי להשיג – זה בכל זאת מהדרך איך להיות אדם טוב, איך להשיג את מידת הצדקה, ואת המידה של נתינה ליהודים אחרים.

---

סיום: ברכות דרך הליכה בדרך ה'

והוא אומר שהמאמר הזה בא לעשות: הדרך הטובה, שהיא הפשרה של המידה הממוצעת, יש בה טובות וברכות שונות. וכך יזכה כל אחד ואחד לטובות וברכות דרך הליכה בדרך האמצעי.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

EN English
Auto Translated 📋 Shiur Overview …
Auto Translated

📋 Shiur Overview

Rambam Hilchos De'os – Chapter 1: Summary of the Shiur

---

Introduction: The Place of Hilchos De'os in Sefer HaMadda

The Rambam's Words

Hilchos De'os – the second set of laws in Sefer HaMadda, after Hilchos Yesodei HaTorah.

Plain Meaning

After completing Hilchos Yesodei HaTorah, we enter into Hilchos De'os. "De'os" means character traits (middos).

Novel Insights and Explanations

1. The connection to the introduction of Sefer HaMadda: In the introduction it states "Mashoch chasdecha l'yod'echa v'tzidkascha l'yishrei lev" – "Extend Your kindness to those who know You, and Your righteousness to the upright of heart." This is interpreted to mean that there are two foundations of human perfection: (a) Knowledge (da'as/yedi'ah) – theoretical knowledge, knowing the Almighty, His angels, the world, prophecy – this is "chasdecha l'yod'echa," and this is Hilchos Yesodei HaTorah; (b) Uprightness of heart / good character traits – this is "tzidkascha l'yishrei lev," and this is Hilchos De'os. The Rambam says many times that "lev" (heart) alludes to all the virtues of character. These two sets of laws together are truly the general principles of the entire Torah.

2. Hilchos Yesodei HaTorah = foundations of matters between man and God; Hilchos De'os = foundations of matters between man and his fellow: Just as the Ten Commandments are composed half of matters between man and God and half of matters between man and his fellow, so too are the first two sets of laws in Sefer HaMadda. Hilchos Yesodei HaTorah – what makes a person want to perform mitzvos (belief in the Creator, prophecy, etc.). Hilchos De'os – the foundations of how one relates to other people.

3. Why specifically these mitzvos in Hilchos De'os? The entire Choshen Mishpat is also primarily about not taking someone else's property, which is also a matter of de'os. But the distinction is: Hilchos De'os includes only those mitzvos that are directly about the subject of having the proper character traits – not the detailed laws that are a result of proper de'os. According to the Rambam, very many mitzvos were made in order to bring about good character traits (reasons for the mitzvos), but here only those that are directly on the subject are listed.

4. Hilchos Yesodei HaTorah – not merely an instrument for mitzvos: One should not think that Hilchos Yesodei HaTorah is merely a foundation "so that" one should follow mitzvos. It is itself a mitzvah in its own right – the mitzvah to know. But the Rambam also sees it as a foundation – "among the foundations of the faith."

---

The Mitzvos of Hilchos De'os

The Rambam's Words

"Hilchos De'os includes eleven mitzvos in total: five positive commandments and six negative commandments, and these are their details: (1) To emulate His ways, (2) To cleave to those who know Him, (3) To love one's fellows, (4) To love converts, (5) Not to hate brothers, (6) To rebuke, (7) Not to embarrass someone, (8) Not to afflict widows and orphans, (9) Not to go as a talebearer, (10) Not to take revenge, (11) Not to bear a grudge."

Plain Meaning

Eleven mitzvos – five positive, six negative – which are general mitzvos between man and his fellow, pertaining to a person as a human being.

Novel Insights and Explanations

1. Mitzvah #1 (to emulate His ways) is the principle of all principles: If no other mitzvah had been stated, the entirety of Hilchos De'os could already stand from this alone. "His ways" means ways that are good and upright, and all the other mitzvos are details of this. As we see many times – there is a general principle, and then details that are also mitzvos. (It is brought: "The Torah was only given to refine people.")

2. A progression of levels of closeness: One can see in the order of the mitzvos an arrangement of levels of how close one should be with others:

- With the Almighty – the greatest closeness: walking in His ways (emulating)

- With righteous people/Torah scholars – not just loving, but cleaving to them

- With all Jews – simply loving (love of one's fellows)

- With converts – an extra warning (because they need more)

- The weakest level – rebuking when someone does wrong, not tormenting them, not taking revenge

However: There was a discussion whether this is truly "levels." It was raised that "to cleave to those who know Him" simply means to be his friend, not necessarily a special level, and "love of one's fellows" doesn't really mean something different. It's not clear that this is an order of levels.

3. Sets of mitzvos that are connected: "You shall surely rebuke" and "do not embarrass someone" are a set – both deal with how one communicates with a fellow when one has complaints. So it states in the Torah: "Hochei'ach tochi'ach... v'lo sisa alav chet" – "You shall surely rebuke... and do not bear sin because of him." "Do not go as a talebearer" is also connected – everything is one way of dealing with people.

4. Do not afflict widows and orphans – a special warning for the vulnerable: Similar to "Do not oppress the convert" – with normal people, one won't embarrass them. But with weak, broken people, one needs extra caution not to torment them.

---

Chapter 1 – The Middle Path

Structure of the Chapter

Rabbi Yitzchak (Rabbi Yitzchak de Leon, the one who divided the chapters) made the heading "The Middle Path." The Rambam follows the same structure as in Hilchos Yesodei HaTorah – he first explains a fact that one would not have known otherwise (deeper, complicated matters), and afterward he informs us how the mitzvah stands according to that explanation. (Except for chapters 5 and 6 which have a different structure.)

The chapter proceeds in four stages: (a) Describing the de'os – people have various inclinations; (b) Explaining how one acquires de'os, and that there are extreme traits and proper traits; (c) Explaining that the middle path is the good path, with Talmudic sources and examples for each trait; (d) Bringing out that the middle path is the mitzvah of "v'halachta bidrachav" – "and you shall walk in His ways."

The Distinction Between "De'os" and "Middos"

"De'os" is not the same as "middos" – de'os is the raw material (chomer), middos is the form (tzurah). De'os are the natural inclinations, emotions, likes and dislikes. A "de'ah" is, for example, being a person of desire – that is a raw inclination. The "middah" is the measure, the amount, how much of each de'ah one should have. "Middah" literally means a measurement. So: de'os = raw material, middos = form. A de'ah by itself is not a middah; a middah is an amount of a de'ah.

---

Halachah 1: "Every single person has many de'os"

The Rambam's Words

"De'os rabbos yesh l'chol echad v'echad mibnei adam, v'zo meshunah mizo u'rechokah mimenah b'yoser."

"Every single person has many de'os, and each one is different from the other and very distant from it."

Plain Meaning

Every person has many different de'os (inclinations/emotions), and they are different from one another and far from one another.

Novel Insights and Explanations

1. "L'chol echad v'echad" – every person has many: It doesn't mean that each person has one of the de'os. Every person has many different emotions – a de'ah regarding anger, a de'ah regarding desire, a de'ah regarding money, and so on.

2. "V'zo meshunah mizo" – two interpretations: (a) Internal contradictions – within one person himself, his de'os can contradict each other; (b) Between people – one person is very far from another in his de'os. The conclusion is that "v'zo meshunah mizo u'rechokah mimenah b'yoser" speaks primarily about differences between people, not internal contradictions within one person.

3. [Digression: The difference between humans and animals:] With animals, all of the same species are nearly identical in their de'os – two cows generally have the same emotions. But with humans, one person can be entirely different from another – not in body, but in de'os. If one didn't know that both were of the same species, one would think they were two different kinds of creatures. (In the name of the Rambam in another place.)

4. A "de'ah" means a type of person, not a momentary action: To have a de'ah or a middah of a de'ah means to be that type of person – not just to get angry once. A person who is not an "angry person" can also get angry sometimes, but that doesn't make him a ba'al cheimah. The Rambam is speaking about character types.

5. Each middah is a separate subject: Although a person can have all kinds of combinations (for example, he is content with little regarding pride, but is a person of desire regarding pleasures), the Rambam separates each middah individually because each is a separate subject. Making money is a different topic from spending money, which is a different topic from giving charity. Each middah has its own scale with two extremes.

---

Halachah 1 (continued): Examples of Various De'os

(a) Anger

"Yesh adam shehu ba'al cheimah, ko'es tamid. V'yesh adam sheda'ato meyusheves alav v'eino ko'es klal, v'im yich'as – ka'as me'at b'chamah shanim."

"There is a person who is a ba'al cheimah, constantly angry. And there is a person whose mind is settled and he never gets angry at all, and if he does get angry – it is a slight anger once in several years."

Plain meaning: There is a person who is perpetually angry (ba'al cheimah), and there is a person who is calm and almost never gets angry.

Novel insights: "Cheimah" comes from heat, a fire that leads to anger. "Ba'al cheimah" – like "ba'al mitzvah" – he is a master of the thing, he is united with it. "Ka'as me'at b'chamah shanim" means both: that when he does get angry, it is a weak anger (in quality), and also that it occurs very rarely (in quantity). "Ko'es tamid" is the "b'yoser" – the extreme.

(b) Pride

"V'yesh adam shehu govah lev b'yoser, v'yesh shehu shfal ru'ach ad me'od."

"And there is a person with great arrogance, and there is a person who is extremely lowly in spirit."

Plain meaning: There is a person with great pride, and there is a person who is extremely low in spirit.

Novel insights: "Govah lev" – he conducts himself with great haughtiness, always speaks down to others. "Shfal ru'ach" – he lets himself be trampled. "Lev" and "ru'ach" are both expressions that speak about pride – they don't literally mean "heart" or "spirit" in their literal sense, but both describe points on the scale of pride.

(c) Desire

"V'yesh ba'al ta'avah shelo tisba nafsho mehaloch b'ta'avaso, v'yesh tahor guf b'yoser shelo yis'aveh afilu lidvarim hamu'atim shehaguf tzarich lahem."

"And there is a person of desire whose soul is never satisfied from pursuing his desire, and there is a person of extremely pure body who doesn't even desire the minimal things that the body needs."

Plain meaning: There is a person with unlimited desires, and there is a person who doesn't even have desire for the minimum that the body requires.

Novel insights: "Tahor guf" – the extreme: even what the body truly needs, he does only a little.

(d) Desire for Money – Making Money

"V'yesh ba'al nefesh rechavah shelo tisba nafsho mikol mamon ha'olam, k'mo shene'emar 'ohev kesef lo yisba kasef.' V'yesh mi shehu mekatzar, shedayo afilu davar mu'at shelo yaspik lo, v'lo yirdof l'hasig kol tzorko."

"And there is a person of expansive soul who is never satisfied with all the money in the world, as it says 'He who loves money will not be satisfied with money.' And there is one who cuts short, for whom even a small amount that won't suffice him is enough, and he won't pursue to obtain all his needs."

Plain meaning: There is a person who is never satiated with money, and there is a person who has enough with little.

Novel insights: "Nefesh rechavah" does not speak about spending (that is a separate middah), but about the drive to earn and accumulate money. The distinction between physical desires (ba'al ta'avah) and desire for money (nefesh rechavah) – the drive to make money in order to live materially. The verse "ohev kesef lo yisba kasef" (Koheles 5:9) is a proof that such a type of person exists.

(e) Stinginess – Spending on Oneself

"V'yesh mi shemesagef atzmo b'ra'av v'kovesh al yado v'eino ochel perutah mishelo ela b'tza'ar gadol. V'yesh mi sheme'abed kol mamono b'yado l'da'ato."

"And there is one who afflicts himself with hunger and hoards what he has and doesn't eat a penny's worth of his own except with great pain. And there is one who knowingly wastes all his money."

Plain meaning: There is a person who torments himself with hunger and doesn't spend on himself, and there is a person who spends away all his money.

Novel insights: "Mesagef atzmo b'ra'av v'kovesh al yado" – he afflicts himself with hunger, and the little money he has, he hoards – he doesn't spend it. The distinction between stinginess (toward oneself) and miserliness (toward others): The Rambam separates two distinct middos: (a) Stinginess (kamtzanus) – he doesn't spend on himself; (b) Miserliness (kilus) – he doesn't give others anything. There is a person who spends only on himself and not for others, and there is one who spends neither for others nor for himself – they are not the same.

(f) Joy and Sadness

"V'yesh mehulal... v'yesh onen..."

"And there is one who is giddy... and there is one who is mournful..."

Plain meaning: There is a person who is perpetually excited/giddy (mehulal, from the expression hollelus – frivolity), and there is a person who is very downcast/depressed (onen, from the expression aninus – mourning).

(g) Miser, Generous, Cruel, Merciful, Soft-hearted, Bold-hearted

The Rambam brings further types of extremes: miser (kilai) versus generous (shu'a); cruel (achzari) versus merciful (rachman); soft-hearted/cowardly (rach levav) versus bold-hearted/risk-taker (amitz lev). And all similar to these.

Novel insights: Four of the nine examples are written out at length (anger/calm, pride/lowliness, desire/no desire, happy/sad), and four more types more briefly.

---

Halachah 1 (continued): Middle De'os – Between the Extremes

The Rambam's Words

"V'yesh bein kol de'ah v'de'ah harechokah mimenah b'katzeh ha'acher de'os beinoniyos zo rechokah mizo."

"And between each de'ah and the de'ah that is distant from it at the other extreme, there are middle de'os, each distant from the other."

Plain Meaning

Not all people are at the extremes. Between the two extremes there are many levels of middle ground.

Novel Insights and Explanations

The expression "zo rechokah mizo" is not clear, and there are three possible interpretations:

- (a) There are many levels in between: "Zo rechokah mizo" simply means that the middle de'os are different from one another – a whole spectrum of gradations between the two extremes.

- (b) The middle de'ah is equally distant from both extremes: "Zo rechokah mizo" means that the true middle trait is far from both sides equally – it is the midpoint. Later in the chapter the Rambam certainly means this, but it's not certain whether he already means this here.

- (c) For different middos, the middle is in a different place: For certain middos the middle trait is close to one extreme, and for others it's exactly in the center. However this is rejected because the Rambam is still before discussing middle traits.

The Lechem Mishneh also has an interpretation of this expression, but it's hard to say that it's the straightforward meaning.

---

Halachah 1 (continued): Sources of Human De'os – Nature vs. Nurture

The Rambam's Words

"Yesh mehen de'os shehen la'adam mitchilat bri'aso lefi teva gufo. V'yesh mehen de'os sheteva shel adam zeh muchan v'asid lekabel osan maharah yoser mishe'ar hade'os. V'yesh mehem she'ein lo de'ah mitchilat bri'aso, ela lamad de'osav me'acherim, o shenis'orer lahen me'atzmo lefi machshavah she'alsah b'libo, o sheshama shezo de'ah tovah lo... v'hinhig atzmo bahen ad shenikbe'u."

Plain Meaning

Three sources of human de'os: (1) From the nature of the body – one is born with it; (2) The body is "prepared" – one has an inclination that makes it easier to adopt certain de'os; (3) No natural inclination – everything comes from learning from others, one's own thoughts, or hearing from others.

Novel Insights and Explanations

1. The Rambam avoids the four-elements model: The Rambam says only "according to the nature of his body" and does not go into the classical model that whoever has more of the element of fire becomes a ba'al cheimah, more water becomes a phlegmatic person, etc. Although the Rambam discusses the four elements in this context elsewhere, here he stays with the general expression – which perhaps includes more complicated factors.

2. The distinction between "the nature of his body" (first category) and "prepared" (second category): The first type of person is already from birth in a certain middah – he is already a ba'al cheimah, regardless of what happens to him. The second type has only a potential – it is easier for him to adopt a certain middah, but he is not there yet. Example: two people who are exposed to the same environment, and one is influenced and the other is not – part of it is choice, but part of it is that his body/nature is more "prepared" to be influenced by such an environment.

3. Three ways of "learning" – not just formal study: "He learned his de'os from others" does not mean that someone explained it to him. "Lamad" here is in the sense of habituation – he imitated what he saw, he was influenced by his environment, "in our community everyone does it this way" – not intentionally, but through habit. The second way: "A thought that arose in his heart" – he himself devised a way, or read something that inspired him. The third way: "He heard that this is a good de'ah" – he heard from others that this is the right way, and consciously exerted himself.

4. "V'hinhig atzmo bahen ad shenikbe'u" – the mechanism of acquiring middos: In all three ways, the end result is the same: the person does the actions that belong to that middah, until he acquires the middah – until it becomes "established" in him. Middos are acquired through repetition of actions.

---

Halachah 2: Both Extremes Are Not the Good Path

The Rambam's Words

"Shtei katzavos harechokos zo mizo sheb'chol de'ah v'de'ah einan derech tovah, v'ein ra'ui lo la'adam laleches bahen v'lo lelamdan l'atzmo."

"The two distant extremes of each and every de'ah are not the good path, and it is not fitting for a person to walk in them or to teach them to himself."

Plain Meaning

Both extremes of every middah are not the good path. A person should not walk in them, and should not accustom himself to act that way.

Novel Insights and Explanations

The transition from descriptive to normative: Until this point, the Rambam had only described what exists – what kinds of de'os exist, how people acquire them. Only now does he begin to say what is good and what is bad – the normative part.

---

Halachah 2 (continued): What Does One Do If Already at an Extreme?

The Rambam's Words

"V'im matza shetiv'o noteh l'achas mehen, o muchan lah, o shekvar lamad achas mehem v'nahag bo – yachzir atzmo lamutav v'yelech b'derech hatovim, v'hi haderech hayesharah."

"And if he finds that his nature inclines toward one of them, or he is predisposed to it, or he has already learned one of them and practiced it – he should return himself to the good and walk in the path of the good, which is the straight path."

Plain Meaning

If a person finds that his nature pulls him toward one extreme, or he is "predisposed" to it, or he has already learned it – he should bring himself back to the middle path, the "path of the good," which is "the straight path."

Novel Insights and Explanations

1. The Rambam mirrors exactly the three categories from Halachah 1: The Rambam's three cases here – (a) "his nature inclines" = he is already from birth at an extreme, (b) "predisposed to it" = his nature is ready/inclined to be influenced, (c) "already learned and practiced" = he has already taught himself – correspond precisely to the three sources of de'os that the Rambam enumerated in Halachah 1.

2. Teshuvah is "built in" to Hilchos De'os – a fundamental insight: Why doesn't the Rambam simply say "this is the right path," and write what one needs to change in Hilchos Teshuvah? The answer: Hilchos De'os is inherently impossible without teshuvah. There is almost no such person whose nature is exactly on the middle path – "a little you have more and less, a little you need your teshuvah services." There is no way to speak about acquiring the right de'os without speaking about "you already have some mistakes."

3. Hilchos De'os is built on da'as: Hilchos De'os is not merely a list of laws. It is built on da'as – on understanding how human middos work, how people acquire bad middos, and through that understanding one comes to know how to accustom oneself to the right middos. This is the reason why the Rambam first described the entire mechanism of de'os before saying what is good – because without that understanding, one cannot properly do teshuvah on middos.

4. Why does Hilchos De'os exist? If most people, or even a third, would already have had the right de'ah from the beginning of creation, there would be no Hilchos De'os. Hilchos De'os is built on the premise that generally people have bad middos, and therefore one needs to learn, to accustom oneself, to do teshuvah. It is very difficult that you happened to land exactly on the right one (number fifty out of a hundred). In order to have a good middah, one needs to learn, one needs to pay attention, one needs da'as.

---

Halachah 4: The Straight Path – The Middle Trait

The Rambam's Words

"Haderech hayesharah hi middah beinonis sheb'chol de'ah v'de'ah mikol hade'os sheyesh la'adam, v'hi hade'ah shehi rechokah mishnei hakatzavos richuk shaveh, v'einah kerovah lo l'zo v'lo l'zo."

"The straight path is the middle trait of each and every de'ah among all the de'os that a person has, and it is the de'ah that is equally distant from both extremes, and is not close to either one."

Plain Meaning

After the Rambam explained what is *not* the straight path (the extremes), he now positively defines what it *is*: the middle trait in every de'ah, which is equally distant from both extremes.

Novel Insights and Explanations

1. "Richuk shaveh" does not mean quantitative, but qualitative (conceptual): "Richuk shaveh" does not mean a mathematical middle. Not: if ten donuts is too much and zero is too few, one must eat five. "Richuk shaveh" is conceptual – in the idea, in the principle. The main point: the middle is just as much not too much as it is not too little. Both extremes are rejected equally.

2. The middle is not defined by distancing from extremes alone – one must know what is "truly good": It is not enough to distance oneself from both extremes in order to find the right path. One must also know what is good – according to what the Torah says or what the Sages say. The middle has its own positive definition, not merely a negative one (non-extreme).

3. The problem of relativism – the donut parable: Someone who lives in a house where everyone eats ten donuts will consider five to be normal. Someone in whose house the extreme is five will think that two is normal. Without an absolute standard of what is truly good, one cannot find the middle merely by measuring distance from extremes, because the extremes themselves are relative to what one is accustomed to.

---

Halachah 4 (continued): "Therefore the early Sages commanded"

The Rambam's Words

"Lefichach tzivvu chachamim harishonim sheyehei adam sam ma'asav tamid v'shokel osam u'mechaven osam b'derech ha'emtza'is kedei sheyehei shalem."

"Therefore the early Sages commanded that a person should always assess his actions, weigh them, and direct them toward the middle path, so that he should be complete (shalem)."

Plain Meaning

Therefore the Sages commanded that a person should constantly evaluate his actions, weigh them, and align them to the middle path, so that he should be complete.

Novel Insights and Explanations

1. "Chachamim harishonim" – identification: "Chachamim harishonim" means the Sages of the Mishnah, and "lefichach" refers to the Sages of the Gemara (Amora'im). Here it is identified with the Sages of blessed memory – the Amora'im.

2. "Sam" – from the word "shuma" (assessment): "Sam" means to assess, from the word shuma. This comes from the verse "V'sam derech ar'enu b'yesha Elokim" – "And to him who orders his way, I will show the salvation of God" (Tehillim 50:23). In the verse it is written with a samech, and the Gemara expounds it as if with a shin – from the word shuma, assessment.

3. "Sam ma'asav tamid" – constant self-assessment, not mere habit: The way you are by default – by nature or by habit – is not enough. It is not enough to say "I am good." One must seriously reflect according to the truth. Only the path that one develops according to truth – through intellect and contemplation – is the right path. The word "middah" itself means a measure – one must measure oneself.

4. "Kedei sheyehei shalem" – the middle path is defined by completeness: The middle is defined by what makes a person complete (shalem), not by mathematical distance from extremes. One must see what is the path of completeness regarding desire, regarding anger, regarding all middos.

5. Is a person who is "by default" in the middle – is that enough? If a person "happens to be" already on the right path, it will only be called "right" if he has reflected and decided that this is the path. Even if he stays where he is, it is good – because it is good upon reflection, not because he happens to be accustomed that way.

6. The distinction between a "middah" and an "inclination/nature": If a person's habit is just accustomed – without intellect, merely by nature – that he eats a certain amount, that is not yet a "middah" of eating, but an "inclination," a "nature" of eating. A middah is a human thing – something he knows, something he has built with intellect. A mere "nature" is not a middah.

7. The practical difference – when things change: A person who has only a habit without intellect, when things suddenly change, he will be lost. Example: he eats three donuts every day. The bakery changes and the donuts become bigger – he won't catch on, because he is accustomed to "three donuts" (not to a certain quantity). Or he gets older and needs to eat less. Someone who has intellect knows that it is built on how much is healthy – he can adapt.

8. [Digression: The Rambam's interpretation of Rabbi Yehudah HaLevi's words:] Rabbi Yehudah HaLevi says that one who weighs his ways and guards his ways merits the salvation of God. The insight: "The salvation of God" is completeness (sheleimus) – "so that he should become complete" means he should merit completeness. It is not a reward that comes from outside, but this itself – he becomes a complete person – is the salvation. "Yesha Elokim" means: the completeness of God's creation – the person in the image of God, the complete person. A person is the way he is because of his material (body), but if he uses his intellect, his da'as, he elevates himself to a higher level – he is closer to his soul, to his more inner side.

---

Halachah 4 (continued): "How?" – Examples of the Middle Path

(
(a) Anger

"Keitzad? Lo yehei ba'al chamah no'ach lich'os, v'lo k'mes she'eino margish, ela beinoni. Lo yich'os ela al davar gadol shera'ui lich'os alav, kedei shelo ya'aseh kayotzei bo pa'am acheres."

"How? He should not be a hot-tempered person quick to anger, nor like a dead person who feels nothing, but in the middle. He should only get angry about a significant matter that is worthy of anger, so that such a thing should not be done again."

Plain meaning: One should not be quick to anger, but also not like a dead person who feels nothing. Only in the middle – getting angry only about a significant matter that warrants it, so that it won't be repeated.

Novel insights and explanations:

1. "Like a dead person who feels nothing" – the opposite of anger is not insensitivity: One must not be a "piece of wood" that is unaffected. A piece of wood is unaffected, but a person is a soul – one must indeed feel. One should not be among those who say "I am a piece of wood" – that is also an extreme.

2. "A significant matter that is worthy of anger" – anger has a legitimate function: The Almighty made anger for a reason – in order to stop abusers. Example: a person who works in an office and doesn't have the courage to stand up for himself – the Almighty made the trait of anger so that sometimes he should lose himself and finally stand up for what he deserves.

3. "So that such a thing should not be done again" – the purpose of legitimate anger: People understand through anger that they shouldn't do it again. "With pleasantness a person doesn't always get the message." If all people were more rational, perhaps one wouldn't need to get angry. But in reality, one sometimes needs anger in order to make an impact.

4. The middle path regarding anger is not a "schedule" – only when "worthy": It is not a quantitative middle (not every three days or every three months). It is only when it is "worthy" – when the intellect says that this is a situation where anger is the right reaction.

5. The anger may "control" him – but only when it's important: The meaning is not that he should "control" his anger in the sense that he remains cold. The anger may control him – he may "lose himself" – but only when it is very important. Then he should become angry, not make himself become angry. The anger has a tone of speaking, a certain "losing oneself" – he has let himself enter a certain state. But he can be in control of that "being" – he has decided with intellect that now is the right time to be angry. A bad person with anger gets upset over random things – there isn't even any intellect involved. With the good person, the anger is directed through da'as.

6. "Worthy" is the wisdom of da'as: "A significant matter that is worthy" – "worthy" is the wisdom of da'as. This means: the intellect must decide what is "worthy." This is not a feeling, but an intellectual determination.

7. [Digression: The parable of "composure to create a panic":] A person who had girded himself with composure. He was asked: "What was there once?" – "I know that there is sometimes a situation where one needs to be in a panic." He said: "That's what I'm missing. I will sit down and think, and with composure decide that I need to create a panic." The point: the outburst comes with the anger, but it is "controlled" in the sense that the intellect has determined that now is the time for it.

8. A part of the middle path has its own definition: It is not simply "not this way and not that way, but in the middle." The "middle" has a meaning – a positive definition.

(b) Desire

"V'chen, lo yihyeh ba'al ta'avah l'olam, ela yis'aveh v'yishtokek lidvarim shehaguf tzarich lahem v'i efshar lichyos zulasam" – with the verse "Tzaddik ochel l'sova nafsho" – "A righteous person eats to satisfy his soul."

Plain meaning: A person should only have desires for things that the body needs and that one cannot live without.

Novel insights and explanations:

1. "Sova nafsho" – satisfaction, not merely physical satiation: "Sova" is not merely a stomach matter, but a psychological/emotional satisfaction. The righteous person eats the right amount and is satisfied with it. The satisfaction is important – if he is not satisfied, he is a broken person.

2. The Rambam does not mean that one should eat only bread and water: "What the body needs" can also mean emotional needs. One sometimes needs ice cream too – it is not solely about minimal physical sustenance.

3. Eating with an appetite is healthy and proper: The righteous person does eat with an appetite. Eating without an appetite is a problem. The "sova nefesh" means that he has enjoyment from what he eats.

4. Birkas HaMazon (Grace After Meals) and satiation: A person who eats without any taste, without any enjoyment – he may not recite Birkas HaMazon, because he has no satiation. Satiation is a psychological thing – "I am happy" – not merely physical fullness. When someone eats with an "ugh" (with reluctance), there is no satiation.

5. The distinction between the righteous and the wicked in desire: The wicked person, the great ba'al ta'avah, only has enjoyment when he devours the entire cholent. The refined person (tzaddik) has enjoyment from the small bit that he ate, and he is happy.

6. "Vayis'avu ta'avah" – desire to have a desire: The verse "Vayis'avu ta'avah" (Bamidbar 11:4) means that they had a desire to have a desire. With the righteous person, what his body demands of him – that itself is already desire. When a person feels hunger, that is already desire – he has a wish to eat. But the ba'al ta'avah remembers how good the food was, and thinks "When am I going to get hungry again so I can eat again?" – that is desire upon desire. The righteous person has one desire: when he is hungry, he goes and satisfies the wish to eat. That is the minimum of desire.

7. The extreme of "not having desire" can also mean eating too much: It can even be that "not having desire" means that a person eats very much so that he should never feel hungry – before he feels hungry, he should have already eaten. That is also a distorted extreme.

(c) Making Money

"Lo ya'amol b'esko, ela l'hasig davar hatzarich l'chayei sha'ah" – with the verse "Tov me'at latzaddik" – "Better is the little of the righteous."

Plain meaning: He should not be a workaholic who loves the very act of making money. He should work for what he needs to live.

Novel insights and explanations:

1. "Tov me'at latzaddik" – the little that he needs, he should do with enthusiasm: The verse means that the little that the righteous person needs to have is indeed good – it is good. He should not cry "woe is me, I have to work." Rather, what he needs, he should do with enthusiasm.

2. Submitting to creation: All these things (eating, working) are also a bit of submitting to the Almighty. The Almighty made it so in creation that a person should need to eat and need to work – he should do it with a certain enthusiasm, not with a great sense of reluctance. The rectified world is that a person should have a certain desire. When it deviates too much, he creates destruction, and in that there is no path of God.

3. A proof from nature: When one eats too much, the head and stomach hurt. If one eats the right measure with appetite, it is delicious. This shows that this is the path of God – the Almighty set up the world this way.

(d) Charity and Lending

"Lo yikbotz yoser al hamiddah... v'lo ye'abed kol mamono... ela nosen tzedakah kefi misas yado, u'malveh kara'ui l'mi shetzarich."

"He should not accumulate beyond the measure... and should not lose all his money... rather he gives charity according to what has come to his hand, and lends appropriately to whoever needs."

Plain meaning: "Misas yado" – what has come to him. He gives charity according to his means, and lends to whoever needs.

Novel insights and explanations:

1. The Rambam immediately introduces mitzvos: It is interesting that the Rambam immediately thinks about the poor of his city – these are already mitzvos. "Im kesef talveh es ami es he'ani imach" – "If you lend money to My people, to the poor among you" (Shemos 22:24). Immediately there is giving and lending.

2. Lending is also part of generosity: Lending is part of the middle trait regarding money. One can lend a bit more than what one can give away (for free), because with a loan there is a chance it comes back.

3. How much charity – the middle path: Hilchos Tzedakah states that one should not give more than a fifth (chomesh). This is truly a halachic expression of the middle trait.

(e) Joy

"V'lo yehei mehulal v'sochek, v'lo atzev v'onen, ela same'ach kol yamav b'nachas, b'sever panim yafos."

"And he should not be giddy and laughing, nor sad and mournful, but joyful all his days with tranquility, with a pleasant countenance."

Plain meaning: Joy is a middle trait – between frivolity (wild happiness) and sadness (grief).

Novel insights and explanations:

1. Joy is a middle trait, not an extreme: People think that joy is extreme. But the Rambam presents it as the middle path between frivolity and sadness.

2. "When Adar enters, we increase in joy" – no contradiction to the middle trait: The middle trait also includes "according to the situation" – according to the circumstances. In Adar, a good month, it is fitting to be a bit more content. On Tisha B'Av one should lean a bit more toward that side – but not go to the complete extreme. The middle trait of Tisha B'Av is different from the middle trait of Purim.

3. Most people are "sad and mournful": Generally, most people lean more toward the sadness side. Therefore one may be a bit more "joyful all his days with tranquility."

4. A sharp observation: One would have thought that the two extremes are – one extreme a Breslover (too much joy), the other extreme a Litvak (too much seriousness), and in between a simple, ordinary Jew. No – in between is the Breslover! Joyful.

5. Joy does not mean excitement: The Rambam in Hilchos Berachos explains what joy means – not getting excited, not from joy and not from sadness. Very calm. "I know it's in good hands, I know it's with trust." But here it does say "joyful" – it is not merely calmness. "B'nachas" – joy and tranquility together. Perhaps there is also a separate middah of tranquility.

6. "Tov lev mishteh tamid" (Mishlei 15:15): "Mishteh" means always being as if at a feast – in good spirits, but not too bold. A deeper thing – a certain innocence and tranquility.

7. "Sever panim yafos" – joy pertains to other people: "Sever panim yafos" means that he smiles at people, he is cheerful toward them. Joy is not only a private matter – it pertains to other people as well. Rabbi Yisrael Salanter said: A person's face is a public domain – your face doesn't belong to you, it belongs to other people.

8. Tranquility alone is not enough: When people see that "nachas" (tranquility) is not enough, therefore there must be a "sever panim yafos" – an active smile, not merely passive calmness.

9. Two mishnayos in Avos: Once it states "sever panim yafos" (Avos 1:15), and once it states "v'hevei mekabel es kol ha'adam b'simchah" – "and receive every person with joy" (Avos 3:12). These are two separate levels.

"And so too all the rest of his de'os"

The Rambam says: "V'chen she'ar kol di'osav" – and so too all his other middos. He does not detail all the middos – for that one must look in other sefarim or work it out oneself.

---

Halachah 5: The Wise Person, the Pious Person, and "Beyond the Letter of the Law"

The Rambam's Words

"V'derech zo hi derech hachachamim. Kol adam shedi'osav kulan de'os beinoniyos u'memutza'os, nikra chacham."

"And this path is the path of the wise. Every person whose de'os are all middle and balanced is called wise (chacham)."

Plain Meaning

The one who walks in the middle trait is called a wise person. Wise people are also called good, upright – many fine names.

Novel Insights and Explanations

The wise person is the one who fulfills "v'halachta bidrachav" – he walks on the path of contemplation, the middle trait.

---

Halachah 5 (continued): The Pious Person – "Beyond the Letter of the Law"

The Rambam's Words

"V'chol hamedakdek al atzmo b'yoser, v'yisrachek min hade'ah habeinonis me'at l'tzad zeh o l'tzad zeh – nikra chasid."

"Mi sheyisrachek migovah halev ad hakatzeh ha'acharon v'hu shfal ru'ach b'yoser, nikra chasid, v'zo hi midas chassidus."

"V'im nisrachek ketzas bilvad, v'hi ha'anavah – zeh nikra chacham, v'zo hi midas chochmah."

Plain Meaning

One who assesses what the middle de'ah is and does a bit more than the trait of the average – for a certain purpose – is called a chasid (pious person). The Rambam makes a distinction: humility (anavah) is the middle trait (= wisdom), extreme lowliness of spirit is the extreme (= piety).

Novel Insights and Explanations

1. The distinction between a chasid by nature and a chasid by wisdom: One who is lowly in spirit by nature is not a chasid – he is not even necessarily a wise person. A chasid is specifically one who first arrives at the middle trait (humility), and afterward decides with intention and through wisdom to go a bit more toward the extreme of lowliness of spirit. He knows what he is doing. The one who is by nature lowly in spirit needs, on the contrary, to first go toward the other extreme (pride) and come back – as the Rambam says in Chapter 2 about how one goes to the other extreme in order to arrive at the middle. (In the name of Rav Yoel Asher.)

2. "An ignoramus cannot be pious" (lo am ha'aretz chasid): This supports the point – piety must be with intellect. A mere extremist without wisdom is not a chasid.

3. Proof from Moshe Rabbeinu: It states "V'ha'ish Moshe anav me'od" – humble (anav), not lowly in spirit. Moshe Rabbeinu was on the middle path, which is humility. The Mishnah that says "Me'od me'od hevei shfal ru'ach" – "Be very, very lowly in spirit" – that is the trait of piety.

4. The distinction between humility in Hilchos Yesodei HaTorah Chapter 2 and humility in Hilchos De'os: In Yesodei HaTorah, the Rambam speaks of humility that comes from contemplating the greatness of the Creator – one reflects on the greatness of the Creator and all creatures, and notices how small one is. Here in Hilchos De'os he speaks of humility toward other people – how one conducts oneself with other people.

5. Humility does not mean "feeling": Humility here does not mean a feeling of smallness, but as Rashi says on "Ish Moshe anav me'od" – lowly and patient – he speaks with people, he accommodates them, he makes room for them. Lowliness of spirit (the trait of piety) means that he even interacts with weaker people more than would befit him, he is excessively deferential to other people.

6. [Digression: People who consider themselves small:] People who consider themselves small (by nature) are usually very difficult toward other people – they are not overly kind to others. Not always, but usually.

7. The early pious ones (chassidim harishonim): "The early pious ones would incline their de'os from the middle path toward both extremes." "Chassidim harishonim" means pious people from early times (not the Chassidim of the Baal Shem Tov). They would correct people's de'os, and they would act according to the situation.

8. [Digression: When is there a concern about which extreme?] Usually the concern is that people will go to the extreme of too much (too much pride, too much desire, too much money), not too little. Parable: someone said that he had not yet received many questions about the halachah of "one should not spend more than a fifth" – and if he did receive such a question, it was from a poor person who truly shouldn't. The wealthy don't usually ask that question.

Beyond the Letter of the Law – Explanation of the Concept

1. The letter of the law (shuras hadin) = the middle trait: "Shuras hadin" is the middle trait – what the law says. Din has something to do with intellect and wisdom – din is a result of wisdom, the truth according to what wisdom says.

2. Beyond the letter of the law (lifnim mishuras hadin) = the trait of piety: "Lifnim mishuras hadin" means pushed further than the letter of the law toward one of the directions. Image: there is a line (shurah) between me and you – up to here is my domain, from there on is your domain. A chasid pushes your domain a bit into his domain – he holds himself a bit further from the line than where the line is.

3. Does the chasid fulfill the mitzvah? The letter of the law fulfills the mitzvah beautifully. The distinction: one who is at one extreme (by nature) is not fulfilling the mitzvah at all; one who is at the other extreme (chasid) fulfills even more than the mitzvah – but he does it because he has so determined through wisdom, not because he is that way by nature. No one is born with piety – it is always a choice.

---

Halachah 6: The Mitzvah of "V'halachta Bidrachav" – "And You Shall Walk in His Ways"

The Rambam's Words

"U'metzuvim anu laleches bidrachim elu habeinoniyim, v'hem hadrachim hatovim v'hayesharim, shene'emar 'v'halachta bidrachav.' Kach lamdu b'ferush mitzvah zo: Mah hu nikra chanun, af atah heyei chanun. Mah hu nikra rachum, af atah heyei rachum. Mah hu nikra kadosh, af atah heyei kadosh."

"And we are commanded to walk in these middle paths, and they are the good and straight paths, as it says 'And you shall walk in His ways.' Thus they taught in the explanation of this mitzvah: Just as He is called gracious, so too you should be gracious. Just as He is called merciful, so too you should be merciful. Just as He is called holy, so too you should be holy."

Plain Meaning

We are commanded to walk in the middle paths, which are the good and straight paths. The Sages interpreted this: just as the Almighty is called gracious, merciful, holy – so too should you be.

Novel Insights and Explanations

1. "Nikra chanun" – not "hu chanun" (He is gracious): The Rambam's language is specifically "nikra chanun" – the Almighty is called gracious, He is not gracious, because gracious is a human trait. But His actions are the actions of a gracious one. Chanun means one who gives a free gift. Kadosh means separating oneself from desires, from material things.

2. How does the Rambam see from this verse "middle paths"? Several answers:

- (a) From the word "derech": Derech means a well-trodden path – not to the right and not to the left, but straight in the middle. Perhaps a narrow path, one road that lies there.

- (b) From the Almighty's conduct itself: The Almighty is not only merciful – He is also "jealous and avenging," "He repays His enemies." The same Creator is merciful when it is called for, and punishes when it is called for. The plain meaning is that He is on the middle path – merciful to those who deserve it, not merciful indiscriminately to everyone without limit.

- (c) It is simply obvious: Being gracious to the wicked is not graciousness – it is silence toward those who suffer from them. Gracious means to those who deserve it.

3. "Good and straight paths": The Rambam has repeated many times "good and straight paths" – "yesharah" means the straight one – not right and not left, but straight in the middle.

---

Halachah 6 (continued): The Appellations of the Almighty

The Rambam's Words

"U'lefi shedarech zo kar'u hanevi'im laKel b'chol osan hakinuyim – erech apayim, rav chesed, tzaddik v'yashar, tamim, gibor, chazak, v'kayotzei bahem – l'hodi'a she'elu drachim tovim v'yesharim hem, v'chayav adam l'hanhig atzmo bahem u'lehidamos elav kefi kocho."

"And because of this path, the prophets called God by all those appellations – slow to anger, abundant in kindness, righteous and upright, perfect, mighty, strong, and similar ones – to make known that these are good and straight paths, and a person is obligated to conduct himself in them and to emulate Him according to his ability."

Plain Meaning

The prophets called the Almighty by all these appellations – not to describe the Almighty's essence, but to teach us which paths we should choose.

Novel Insights and Explanations

1. A powerful insight into the purpose of praises of God: The prophets did not choose these appellations in order to say a praise about the Almighty. They said them in order to teach people how they should conduct themselves. Why does the Torah say that the Almighty has the attribute of mercy? Not in order to know about the Almighty (because we don't know about the Almighty in that way), but so that we should learn from it.

2. Connection to Hilchos Yesodei HaTorah – Holy Names: Just as we already learned regarding the mitzvah of the prohibition against erasing Holy Names – "Kano" (Jealous) may be erased, because it is not the Almighty's name, but rather ways that are attributed to the Almighty. Slow to anger, abundant in kindness, righteous and upright, perfect, mighty, strong – all these things are not that this is the Almighty, but rather "to make known that these are good and straight paths."

---

Halachah 6 (continued): How to Acquire the Middos – "He Should Do, Repeat, and Do a Third Time"

The Rambam's Words

"V'cheitzad yargil adam atzmo b'ma'asim u'vde'os elu ad sheyikav'u bo? Ya'aseh v'yishneh v'yishalesh b'ma'asim she'oseh al pi hade'os ha'emtza'iyos, v'yachzor bahen tamid ad sheyiheyu ma'aseihen kalim alav v'lo yihyeh bahen torach, v'yikav'u hade'os b'nafsho."

"And how should a person accustom himself to these actions and de'os until they become established in him? He should do, repeat, and do a third time the actions that are done according to the middle de'os, and he should repeat them constantly until those actions become easy for him and are no longer burdensome, and the de'os become established in his soul."

Plain Meaning

A person already knows what the middle path is – but how does he get there? He should perform the actions that a person with the middle trait would perform, over and over, until it becomes easy and natural, and then it becomes a de'ah in his soul.

Novel Insights and Explanations

1. The order of acquiring middos: First one performs the actions (external deeds), even when it is difficult and unnatural. Through repetition – "he should do, repeat, and do a third time" – the actions become easier. Only after the actions become easy does it become a de'ah – an established trait in the soul. Actions come before de'os, not the other way around.

2. The principle of "habit becomes nature": Once a person already has the de'ah, everything comes easily – he already does everything according to the de'ah without any difficulty. The entire work is to arrive at the de'ah, and that is through repetition of actions.

3. Returning to the question: Does the chasid also fulfill the mitzvah? The mitzvah says "walk in the right paths." What is right? There is normally right (middle trait) and extra specially right (the trait of piety). This is like every mitzvah – one can fulfill it in the simple manner, and one can fulfill it with the trait of piety (like a stringency in the laws of Shabbos). The chasid performs the same mitzvah just in a more extreme manner.

4. The deeper question remains: If the middle is good and extremes are bad, how can extremes be good sometimes (the trait of piety)? In the Shemonah Perakim the Rambam says in one place that the trait of piety is not permanent – it is part of the process until one arrives at the middle trait. But in other places the Rambam states it plainly (without that limitation). This remains a point that requires further clarification.

---

Halachah 6 (end): The Path of God – Why Is It Called That?

The Rambam's Words

"Lefi sheshemos elu shenikra bahem haBoreh, haynu derech habeinoni she'anu chayavim laleches bah, v'nikre'is derech zo derech Hashem."

"Because these names by which the Creator is called, that is the middle path that we are obligated to walk in, and this path is called the path of God."

Plain Meaning

The middle trait is called "the path of God" because these are the names/attributes by which the Almighty is called.

Novel Insights and Explanations

1. What "the path of God" means: It does not mean that the Almighty "chose" the middle path from between extremes. With the Almighty there are no extremes – He does not have middos in that sense, He does not need to "keep His head" about anger or other extremes. Rather for us, who need to keep our heads about extremes, the Almighty's way is called "the middle path."

2. The distinction between "what He says" and "what He does": "The path of God" does not mean what the Almighty says (as it were), but the ways in which the Almighty walksas recognized, as manifested in action. How the Almighty is recognizable in His attributes (merciful, gracious, etc.), that is the path of God.

3. It is called the path of God because it is recognizable in His attributes – not because it is "a middle path that is comfortable for him and others." The reason it is called "the path of God" is because these are the attributes that are recognized in the Holy One, Blessed Be He, not because it is practically convenient.

---

The Verse About Avraham Avinu

The Rambam's Words

"V'hi shetzivah Avraham Avinu es banav, shene'emar 'Ki yedativ lema'an asher yetzaveh es banav v'es beiso acharav v'shamru derech Hashem la'asos tzedakah u'mishpat.'"

"And this is what Avraham Avinu commanded his children, as it says 'For I have known him, so that he will command his children and his household after him, and they will keep the path of God, to do righteousness and justice.'"

Plain Meaning

Avraham Avinu taught his children to keep "the path of God" – meaning the middle trait.

Novel Insights and Explanations

1. "Righteousness and justice" = the middle trait: "Tzedakah u'mishpat" itself means the middle trait. "Mishpat" means the middle path – the just, measured path.

2. "And the one who walks in this path brings goodness and blessing upon himself": The one who walks in this path brings goodness and blessing upon himself, as the verse says that the Almighty brought upon Avraham all blessings because he walked in the path of God. Every Jew who walks in the path of God receives these blessings – it is not a special act only for Avraham Avinu.

3. The foundation of all blessings in the Torah: This is essentially the explanation for all the blessings that the Torah promises. The entire Torah came to walk in the path of God, and therefore the Torah promises that the one who walks in the path of the Torah has all kinds of blessings. The foundation is: Torah = the path of God = blessings.

4. Charity and middos – two mitzvos in one act: If the Almighty is called "merciful" – and a person sees a poor person and gives him charity – charity is a separate mitzvah. What does the mitzvah of "the path of God" add? When a person gives charity, he does two things: (1) He fulfills an act of charity (the specific mitzvah), and (2) He exerts himself to walk in the middle path (the general mitzvah of the path of God). But deeper: the mitzvah of charity is a practical vehicle – a way – to acquire the trait of charity, the middah of giving to other Jews. The specific mitzvos are tools through which one builds up the middos, which is the primary goal of the path of God.


📝 Full Transcript

Hilchos De'os – Introduction, Mitzvos, and Chapter 1: The Middle Path

Introduction: The Place of Hilchos De'os in Sefer HaMadda

Speaker 1: We are learning Rambam. We have finished, baruch Hashem, Hilchos Yesodei HaTorah. We are already up to the second topic, the second set of halachos in the Rambam, in Sefer HaMadda — Hilchos De'os. De'os means character traits (middos), what we usually call middos.

---

The Connection Between Hilchos Yesodei HaTorah and Hilchos De'os

We have learned that these halachos fit together very well. We learned, we saw in the introduction that it says "Extend Your kindness to those who know You, and Your righteousness to the upright of heart" (mashoch chasdecha l'yodecha v'tzidkascha l'yishrei lev). We explained that there is the knowledge (da'as) of knowing, what we call theoretical knowledge — knowing the truth, knowing God and His angels and the world, etc., also how God communicates with the world, which we just finished with Hilchos Nevu'ah. But it's all matters of Yesodei HaTorah, meaning facts — I don't want to use the word facts, but things, true matters (devarim amiti'im) that one needs to know.

Besides that, the second thing — the Rambam says many times in other places that the essential perfection (shleimus) of a person consists of two things: knowing, and acting according to the proper character traits. Not necessarily according to that knowledge. I'm not sure if the action is according to de'os. It is according to de'os, but not in the manner of... No, because if de'os means [knowing] that there is a God, de'os doesn't tell us to go in the middle path. These are two things — there is action, etc.

Two Principles of the Entire Torah

The second thing — what are the true two principles of the entire Torah? Hilchos Yesodei HaTorah and Hilchos De'os are truly the principles of the entire Torah. Because very many mitzvos involve having the correct beliefs, or knowledge which we call da'as. And Hilchos De'os is about conducting oneself properly, having the right character traits, because according to the Rambam this is the reason for the mitzvos (ta'amei ha'mitzvos) — very many mitzvos were made to bring about good character traits, etc.

So that is the second group. It fits very well that this is truly the next thing — this creates uprightness of heart (yishrus lev). The Rambam says many times that "heart" (lev) alludes to all the virtues of character. So this is the second set of halachos.

Why Specifically These Mitzvos Are in Hilchos De'os

Now further, one needs to consider a bit... We are now going to see which mitzvos go into this set of halachos, but one needs to further think, similar to what we discussed regarding the mitzvos of Hilchos Yesodei HaTorah.

The simple understanding is not that most mitzvos are about de'os, right? The entire Hilchos Choshen Mishpat is primarily about not taking someone else's property — that's also de'os. Rather, the explanation is that these are the mitzvos that directly address the subject of de'os.

Hilchos Yesodei HaTorah = Between Man and God; Hilchos De'os = Between Man and His Fellow

Perhaps one can say it this way: Hilchos Yesodei HaTorah are the foundations of the mitzvos between man and God (bein adam la'Makom), and Hilchos De'os are the foundations of the mitzvos between man and his fellow (bein adam la'chaveiro). That is, just as the Ten Commandments are composed half and half, the first two — which one could perhaps... I don't know, the first two which are the two major, like chapters of the Rambam's Sefer HaMadda — the first are about the foundations that make a person want to do mitzvos, because he believes there is a Creator and so on, he believes that God speaks to people through the prophet, so therefore one should obey. And here he is going to speak about the foundations of what makes a person act properly between man and his fellow.

Discussion: Is Hilchos Yesodei HaTorah Only a Means to Mitzvos, or a Mitzvah in Itself?

Speaker 2: Right, I'm not sure about the "therefore one should obey." Therefore one should know. It is itself a mitzvah. There are five mitzvos, the mitzvah to know. It is a mitzvah in its own right (mitzvah bifnei atzmah). It's not only in order to do mitzvos. It is itself a mitzvah.

Speaker 1: True, but he sees that it is also a foundation. The Rambam says it is among the foundations of the religion (mi'yesodei ha'das). True, but it is also a foundation that one needs to know how it works, and the like.

Speaker 2: And the sixth thing...

Speaker 1: After that, as you say the thing, the distinction of Hilchos De'os. It doesn't say "negative commandment" (lo sa'aseh) in Hilchos De'os. The things that are stated there are already a result of having the proper de'os. It is an action, and from that there are further detailed halachos. But here we are discussing the mitzvos that are directly about this — that one should have the proper character traits.

---

The Mitzvos of Hilchos De'os

Speaker 1: Very good. So the Rambam says as follows: "Hilchos De'os contains eleven mitzvos in total: five positive commandments and six negative commandments, and these are their details." These are the mitzvos:

1. To emulate His ways (l'hidamos bi'drachav) — to make oneself similar, meaning to act similarly to the ways of the Holy One, blessed be He, to walk in the ways of the Holy One, blessed be He. How does one walk in the ways of the Holy One, blessed be He? "In what way should a person cling to them?"

2. To cling to those who know Him (l'davek b'yod'av) — one must attach oneself to those who know God, and these are the Torah scholars (talmidei chachamim) and the righteous (tzaddikim).

3. To love one's fellows (l'ehov es ha're'im) — to love upright Jews, Jews who conduct themselves according to Torah and mitzvos.

Speaker 2: "Re'im" already means friends. Love of friends. It doesn't necessarily mean re'im [in a limited sense].

Speaker 1: And besides that, there is another mitzvah regarding loving certain people:

4. To love converts (l'ehov es ha'geirim) — to love converts, Jews who have converted or Jews who have come to live among Jews. Converts are included in the category of re'im, but there is an extra mitzvah, like many cases of a general rule and a specific detail (klal u'frat). Because they need more help, more caution is needed.

5. Not to hate brothers (she'lo lisno achim) — one should not hate any brothers, any Jews. Ah, here it says "brothers" (achim). Further, it's the same thing — "brothers." Simply, the language of the verse uses "re'im" for one and "achim" for the other. There isn't truly a difference in the definition of the mitzvah.

6. To rebuke (l'hochi'ach) — to rebuke, to give reproof when one sees another Jew not going in good ways, one must immediately attend to it.

7. Not to embarrass (she'lo l'halbin panim) — not to shame a person, making his face turn white by embarrassing him.

8. Not to afflict widows and orphans (she'lo l'anos almanos vi'yesomim) — one should not torment vulnerable people, weak, broken people.

9. Not to go as a talebearer (she'lo la'haloch rachil) — one should not be a gossip, one should not carry and bring evil speech (lashon hara), tale-bearing (rechilus).

10. Not to take revenge (she'lo linkom) — one should not take revenge on a Jew, meaning to repay harm because the other person did harm.

11. Not to bear a grudge (she'lo lintor) — meaning, one should not hold in mind, remember that the other person did harm, even if one doesn't retaliate.

---

Analysis of the Structure of the Mitzvos

Mitzvah 1 — The Most General Principle of All

Speaker 1: I just want to look here for a second at the structure of the mitzvos, right? What the mitzvos are, with each mitzvah, we will see in the chapters, God willing. But what one needs to see is that now, seemingly mitzvah number one is the most general principle of all. After that there are mitzvos — I just want to understand why the Rambam placed this mitzvah specifically in Hilchos De'os.

This mitzvah is seemingly a general principle encompassing all the other mitzvos. Everything that... In a certain sense, if no other mitzvah had been stated after it, all of Hilchos De'os could already have stood on this alone.

Speaker 2: Because "emulating His ways" means good and upright ways, and all of these are not necessarily a good and upright way. Rather, as we see many times, there are specific details that are... But then, "was the Torah not given only to refine the creatures?" (lav nitnah Torah ela l'tzaref bah es ha'briyos). But approximately, we see here specific details that are also mitzvos.

Mitzvos Between Man and His Fellow — An Order of Levels?

Speaker 1: Good. After that there are mitzvos that have to do with, he says, between man and his fellow. There are mitzvos that once you are a friend you should feel this way, not steal from him, and the like. Now there is the mitzvah of having a friend. First of all, the mitzvah is to associate with good Jews, with those who know God. That is the mitzvah of whom one should associate with. This is already the most general mitzvah possible in the subject of between man and his fellow — who should be your friend, right?

After that there are the mitzvos of loving all friends, all Jews, and especially certain people regarding whom one must be extra careful.

Speaker 2: Perhaps you can say it a bit differently — these are all levels of how close you should be with the other person:

- With God you should have the greatest closeness — the greatest closeness is walking in His ways.

- With the righteous, you should not merely love them, but you should cling to them, you should want to be with them, you should want to learn from them.

- And after that there is simply loving Jews.

- And the weakest level is to rebuke someone who does wrong, and not to bother him, not to torment him, not to take revenge.

Discussion: Are These Really Levels?

Speaker 1: I don't know if these are levels, I don't know if you're right. I don't see that these are... One could perhaps say so, but "to cling to those who know Him" doesn't mean... It simply means to be his friend. It doesn't mean some special level. It doesn't mean that you will learn from him, that you will want to be there in order to learn from him. That's very nice, but "love of friends" doesn't really mean something different. I mean, perhaps... Okay, perhaps they are not less seen as a level, perhaps yes.

Sets of Mitzvos That Are Connected

Speaker 1: But I'm saying, for example, after that — "do not go as a talebearer," that is simply the prohibition of tale-bearing, that's the same thing. And after that, "you shall surely rebuke" and "do not embarrass" are also a set, as we will see. Rebuking means having complaints against your fellow and telling him, so it connects to "do not go as a talebearer." "Do not go as a talebearer" and "you shall surely rebuke," and on the other hand, "do not bear sin because of him." That's how it stands in the Torah, that's how the Rambam says it here — as one way of dealing with people, communicating with people. How the communication with the people one is going to be with should be — so it's very basic how that communication should be.

Special Warning for Vulnerable People

After that there is a prohibition against tormenting vulnerable people. Okay, this is similar to what we saw, as it says "do not oppress the stranger" (lo soneh es ha'ger) — here one needs a special warning not to torment.

That means, in other words, normal people whom one doesn't hate, one will treat them well and not embarrass them. But after that, even if one conducts oneself normally, with this vulnerable person one needs extra caution not to torment them, because that is what is needed.

General Mitzvos Between Man and His Fellow

After that there is the mitzvah regarding tale-bearing, which is certainly a very general matter — how a person speaks about another person. "Do not take revenge and do not bear a grudge" (lo sikom v'lo sitor) is further a very basic thing about not taking revenge on the other person — it is a more general matter.

That means, one can understand that all of this, as you say, is mitzvos between man and his fellow. These mitzvos are about how one relates to another Jew, to another person. These are very general mitzvos that pertain to a person as a person, not how he purchases his object — that's already a more specific matter.

---

Chapter 1: The Middle Path — Overview

Speaker 1: Okay. So those are the mitzvos. So the first chapter, Rabbi Yitzchak gave it the heading "The Middle Path." Going — the Rambam says "to emulate His ways" — how does one emulate the ways of the Holy One, blessed be He? The Rambam now proceeds to explain how one walks in the ways of the Holy One, blessed be He, what the ways of the Holy One, blessed be He, are.

Structure of the Chapter

So this chapter is another one of the chapters similar to all chapters of Hilchos De'os — except for the fifth and sixth chapters — which also follows the structure where he first explains to you a fact that you didn't know, more complicated things, deeper things that you wouldn't have known without this, and afterward he informs you how the mitzvah stands according to that explanation.

The Difference Between "De'os" and "Middos"

So what the Rambam does — I just want to give an overview beforehand. As I like to do — I don't know if you like it; if not, you should make a comment and say we should do the opposite — but my approach is as follows:

The Rambam explains that there are de'os. De'os, we said, means middos. Perhaps a better way of translating: middos is de'os — de'os comes before middos. De'os is the basic idea: people like certain things, dislike certain things, have various inclinations.

> Novel insight: De'os is what causes the middos. De'os is what the middos organize. De'os is the raw material (chomer) for which middos are the form (tzurah). De'os is, as he will explain, being a person of desire (ba'al ta'avah) — that is a de'ah. The proper amount of desire — that is the middah. So the middah provides the measure. Middah is literally a measure. The middah gives the measure of how much of each de'ah you should have — then you have a middah. A de'ah by itself is not a middah. A middah is an amount of a de'ah.

So consequently, the Rambam first describes the de'os — that people have various things he calls de'os. We can call them inclinations, liking things, disliking things.

Rambam Hilchos De'os – Chapter 1, Halachah 1

Overview of the Structure of the Chapter

So, what the Rambam does — I just want to give an overview beforehand, as I like to do. Whoever doesn't like it should make a comment and say we should have a different approach, but my way is as follows.

The Rambam explains that there are de'os. De'os, we said, means middos. Perhaps a better way of translating: middos is de'os — de'os comes before middos. De'os is the basic idea — people like certain things and dislike certain things, and have various inclinations, various... De'os is what causes the middos. De'os is what the middos organize. De'os is the raw material (chomer) for which middos are the form (tzurah). De'os is, as he will explain, being a person of desire — that is a de'ah. Having the proper amount of desire — that is the middah. So the middah provides the measure; middah is literally a measure. The middah gives the measure of how much of each de'ah you should have — then it is a middah. A de'ah by itself is not a middah; a middah is an amount of a de'ah.

So consequently, the Rambam:

- First describes the de'os — that people have various things he calls de'os; we can call them inclinations, liking things, disliking things, and so on.

- After that he explains how one acquires the de'os. And he explains that within the de'os there are extreme traits, extreme ways of being, and the proper ways of being. That is step two.

- Step three is he explains that the third way — that is the good way — and he goes through the Talmudic sources for how one can achieve the third, the middle path (derech ha'memutza), according to each of the de'os, according to each one of the subjects that is of the type of de'os he mentioned at the beginning — he gives an example of how one can conduct oneself in the middle path. And after that he gives details about it.

- After that he derives that the middle path — that is the mitzvah of "and you shall walk in His ways" (v'halachta bi'drachav) — to walk in the middle path, that is the mitzvah.

That is more or less the structure of the chapter, aside from all the details within it. Correct? So now we can begin to read.

---

Halachah 1: **"Every person has many de'os"**

The Rambam says: "Every single person has many de'os." There are various types of de'os, or qualities of the soul, regarding how people view things, or how people conduct themselves. Every single person has many de'os — every person has various traits, many de'os.

Let us try to use the Rambam's own terminology, because this will confuse us when we are translating. If one wants to translate, one should perhaps use a word in Yiddish or English, but when one says "middos" for de'os and the like, we will get confused.

Every Person Has Many De'os

So, one sees that a person has many de'os. It doesn't mean that every person has one of them — every person has many. He has many different emotions, you could say. De'os is emotions. Many emotions.

**"And one is different from another and very distant from it"**

He also has many things that are different from one another. The meaning is like internal contradictions, or different from each other. It could also be that he means to say that different people are very far apart.

Novel Insight: The Difference Between Humans and Animals

This is an interesting thing about humans, and the Rambam explains it in another place. But among animals or beasts or natural things, they are not so different from one another. You look at two cows — usually they all have the same de'os, the same emotions. A cow has cow-like emotions. Humans — you can see one person who is entirely different from another person — not in his body, but in his de'os.

Novel Insight: A De'ah Means a Type of Person, Not a Momentary Action

This is the... he proceeds to list many types of such dispositions that can exist. And this is very important – these are all types of people. That is, to have a disposition or a character trait of a disposition means to be a type of person. This is different from getting agitated. Getting agitated can happen to someone who is not an agitated person – he can get agitated. But to have the trait means that you are that type of person. You see that person? He's an agitated person. The other one is not an agitated person – he is settled. If we didn't know that both are of the same species and essence, we would have thought that there are different kinds of creatures – there are agitated ones and there are non-agitated ones. Because they conduct themselves completely differently.

---

Examples of Different Dispositions

(1) Anger

So he proceeds: "Yesh adam shehu ba'al cheimah" – he has a temper, he has rage. Cheimah is an expression of heat. Anger, anger, anger. Temper, temper. He has irritability. He's a master of... there's a master of mitzvos, a master of sins, and there's a master of rage, an angry person. A ba'al cheimah is very similar to cheimah – it means to say that he has a certain heat that brings him to be ko'es tamid – perpetually angry.

"V'yesh adam sheda'ato meyusheves alav" – his mind is settled, is calm – "v'eino ko'es klal", and he doesn't get angry at all. "V'im yich'as" – if he does get agitated once – "yich'os ka'as me'at b'kamah shanim" – he will have both a weak anger in quality, and also little anger in quantity. Even when he does get agitated, he gets agitated only a little.

And these are two types of people, you see?

Insight: "Biyoser" (Exceedingly) in the Extreme Examples

The wise person will notice that the term "biyoser" (exceedingly) keeps appearing right away. We would understand why – because the ba'al cheimah is perpetually angry, not that he gets agitated once; he always gets agitated.

(2) Pride

"V'yesh adam shehu govah lev biyoser" – there is someone who is tremendously haughty, he considers himself very exalted. "V'yesh shehu shfal ruach ad me'od" – there is someone who is the opposite.

Govah lev means that he conducts himself with great self-exaltation, he always speaks down to people, he doesn't treat anyone as an equal. Shfal ruach – he lets himself be trampled, he walks around in an extremely downtrodden manner.

Both are expressions... govah lev can be interpreted as a high heart. Shfal ruach, a low spirit. It's not ruach, it's not lev, it's something else. But they are both expressions of pride (gaavah) – one is a greater ba'al gaavah and one is a lesser ba'al gaavah.

(3) Desire

And the same applies regarding desire (taavah). People are very different regarding anger, people are very different regarding pride, and people are very different regarding desire.

"Yesh ba'al taavah shelo tisba nafsho mehaloch b'taavaso" – his soul will never be satiated from pursuing his desires. He always has more desires that he wants to fulfill, and he is not satiated; he has a great craving for more and more desires.

"V'yesh tahor guf biyoser" – a person has a pure body – "shelo yis'aveh afilu lidvarim me'atim shehaguf tzarich lahem" – he doesn't even have desires for simple things that the body needs. Even what the body needs, he will only do minimally, in a certain way. He has no appetite, he doesn't chase after so many desires.

(4) Broad Soul – Desire for Money (Making Money)

The same thing – there is another type of trait: "V'yesh ba'al nefesh rechavah" – a person is a very broad person, he is a spender on himself. He's not talking about a spender, or a big consumer. He needs very much for himself, he needs a lot of money, and he needs a lot of...

Yes, this is not talking about spending; this is talking about making money. Nefesh rechavah relates afterward to stinginess regarding spending money. Very good. So there is a trait whose subject is making money. He needs a lot of money for himself, he needs to have a lot of money, he wants to need it. He doesn't become satiated until he has all the money in the world, until he becomes rich like Korach.

"Shelo tisba nafsho" – this is not about desires; this is just a person who doesn't have a desire for money, he needs desires. Here the person – his soul becomes satiated from desires, his soul becomes satiated from money. Yes, both exist. "Lo sisba nafsho mikol mamon ha'olam" – his soul will not become satiated from all the money in the world. "K'inyan shene'emar: ohev kesef lo yisba kasef" – we are speaking of a certain type of person who loves money, and he never becomes satiated from money.

"V'yesh mi shehu mekatzar" – a person who has smaller needs – "shedayo afilu davar mu'at shelo yaspik lo" – he is smaller. What we noticed: all these second ones are the extreme descriptions. Even however little he wants, what he actually needs, he doesn't consider so important. "V'lo yirdof l'hasig kol tzorko" – he doesn't even chase to obtain everything he needs.

So this is regarding making money, regarding the desire for wealth, yes. Not desires of bodily pleasures – that was the previous one. Desire for money, desire for material things that he must go earn in order to live.

(5) Stinginess – Spending on Oneself

And now we speak about the trait of stinginess (kamtzanus), how much one spends:

"V'yesh mi shemesagef atzmo b'ra'av v'kovetz al yado" – he is a very great miser, so that he afflicts himself with hunger, and whatever little money he has, he gathers it together in his hand, and he doesn't spend it. "V'eino ochel perutah mishelo ela b'tza'ar gadol" – he doesn't eat, he doesn't enjoy using his own money; rather it causes him great pain when he has to spend his own money.

"V'yesh mi sheme'abed kol mamono b'yado l'da'ato" – the opposite, he spends away all his money.

---

Discussion: Can a Person Have Internal Contradictions in Their Traits?

A person can have all kinds of... This is seemingly how a person can have strong contradictions. A person who regarding pride is very refined, and he needs very little, but regarding desire he has a very great desire. That's a contradiction. That's all...

Speaker 2: No, what I can say is, just as a person could be with everything in one... you could always place him in one column, that he doesn't really like honor, he doesn't like to indulge... maybe there is such a person, there is such a person, and there are people with many contradictions.

Speaker 1: No, I'm saying, there are all types – that's what you said. There's no contradiction to the Mishneh Torah's statement "v'zo meshunah mizo u'rechokah mimenah biyoser" (and this one is different from that one and very far from it).

Speaker 2: Yes, but I think the Mishneh Torah's "v'zo meshunah mizo" meant people, not within one person. He means to say that people – that the discrepancy the whole time is – there are people who are very far from other people. The differences between people are very great.

Speaker 1: Okay, okay. But that is... yes, it's not that the traits as the Rambam divides them are according to what they are about. It's not... it could be sometimes a person who is content with little, and he is content with little in all ways. True, there can be such a person. But when the Rambam divides traits, there is a separate trait for making money, a separate trait for spending money, because that is a different subject – it's talking about something else. It's a separate thing. Each one of them – a person can have all kinds of combinations, as you say. Perhaps that's not the norm, but the trait divides itself this way.

---

Halachah 1 (Continued): More Dispositions

(6) Joy and Sadness – Meholal and Onen

So there are the four traits, and there are more... ah, five. And we have here: "V'al derachim elu she'ar kol hade'os" – pride.

There is a person who is meholal, which is a... it's loose, like from the language of holelus (frivolity). He is always excited, he is always happy.

And then there is a person who is onen – he is a very downcast person. He is too depressed.

Speaker 2: Yes. Onen – is that like a batlan (idle person)?

Speaker 1: Yes. Onen is like aninus (mourning). Yes, yes.

(7) Kilai – Not Giving to Others

Then there is a person who is a kilai, who is very stingy. Kilai is stingy, but this is different from kamtzanus (miserliness). Kamtzanus we discussed regarding someone who doesn't spend on himself, he doesn't buy for himself. Kilai means he doesn't give anything to others.

There are two types of stinginess; they are not the same. There is a person who spends only on himself and not for others, and there is one who doesn't spend for others and not for himself. They are not the same.

And a person who spends for other people.

Rambam, Hilchos De'os – Chapter 1 (Continued) and Chapter 1, Halachah 2

Further Examples of Extremes

And then there is a person who is onen, he is a downcast person, he is depressed. Onen is like mourning (aveilus).

We have a person who is a kilai, who is very stingy. Kilai is stingy, but this is different from kamtzanus. Kamtzanus we discussed regarding – one spends on himself, he doesn't buy for himself. Kilai means he doesn't give anything to others. There are two types of stinginess; they are not the same. There is a person who spends only on himself and not for others, and only for others and not for himself – they are not the same.

V'shua – and a person who spends for other people with generosity. V'achzari – a person who is cruel exists. V'rachman – one who has mercy on other people. And we have rach levav – a person who is a coward, he is afraid and he won't take any risk. V'amitz lev – we have a person who is great, he has much courage, he takes many risks. V'chol kayotzei bahen (and all similar to these).

---

Very good. So here we have described opposites, as one says, extremes – all kinds of extremes, one against the other. Extreme in anger, extreme in pride. We give nine examples of different people, where one is this way and one is that way. Four of them we discussed at length, four more briefly. And these are the examples.

---

Middle Dispositions – Between the Extremes

Now: "V'yesh bein kol de'ah v'de'ah harechokah mimenah b'katzeh ha'acher de'os beinoniyos zo rechokah mizo." Not all people are extreme, being very stingy or very generous. There are also all kinds of levels in between the two extremes. De'os beinoniyos zo rechokah mizo – there are also, in every trait, middle dispositions that are distant from one another. Zo rechokah mizo means that they are far from one another.

Discussion: What Does "Zo Rechokah Mizo" Mean?

I think that perhaps he means to say that when not – de'os beinoniyos means that there are many levels in between. Perhaps he means to say – and later when he discusses it he certainly means this, I don't know if here he already means this – that there is the extreme of kilai and the extreme of shua, and in between there is a middle disposition that is equally far from both sides. Zo rechokah mizo – it is equally far from both sides. That's what he will say later for certain.

Or – there are dispositions, each and every one of the groups of dispositions, all of the tendencies of dispositions, have among them intermediate dispositions.

So I think that is the meaning. Or does zo rechokah mizo mean that there are opposite middle traits? That doesn't make sense though. Just as it says earlier "zo meshunah mizo u'rechokah mimenah biyoser" – what does he mean there? That there are people who are drawn, but from what are two people different with their middle traits?

He is speaking from the Lechem Mishneh, but it's very hard to say that this is the simple reading here. He says that the middle trait is rechokah from each other. There are certain traits where the middle trait is close to one extreme – for example, things where the Rambam says one must distance oneself to the extreme – and there are cases where the middle trait is exactly in the center. But it's hard to say, because the Rambam has not yet begun discussing the middle traits. Something is unclear; the Rambam is not clear on how to interpret this zo rechokah mizo regarding the middle dispositions.

---

Sources of Human Dispositions – Nature vs. Nurture

Okay, the Rambam says, where does it actually come from that people should be so different? It's one strange thing – all people are composed of the same matter and form, the same fire, water, wind, and earth. Where does it come from? Essentially one learns that not all people are composed of the same four elements – part of it comes from that.

This is what I wanted to make a comment about:

Category 1: Bodily Nature – From Birth

"Yesh mehen de'os shehen la'adam mitchilat bri'aso lefi teva gufo." There are people whose nature is such that they are inclined toward a certain – he is a ba'al cheimah (hot-tempered person). The Rambam does not say what others say, for example that one has more of a certain element, that one has more of the element of fire and therefore he is hot-tempered. He doesn't go into that. Lefi teva gufo – according to his bodily nature.

Does the Rambam say somewhere such a thing, that if one has more of the element of fire one will be more hot-tempered? Yes, it's not more detailed than that, but yes, there are places where he discusses this. But seemingly that's not – he's talking about the puzzle of the four. The puzzle can come out in all kinds of ways. Yes, it can be more complicated than that. But lefi teva gufo includes – there can be other things; I don't know exactly how the body of a person works; there are many complications.

What the Rambam says here is what is called nature or nurture.

Category 2: Muchan – A Potential

"V'yesh mehen de'os shetiv'o shel adam zeh muchan v'asid lekabel osam b'meheirah yoser mishe'ar hade'os." Not that the person is by nature already a ba'al cheimah, but the person has the potential to be a ba'al cheimah. That means, it's easier, in other words.

For example, with a wise person it's easier to see, or with a person of good character. There is a person – let's say it this way – there is a person that when you go see the third way that he learns, he learns it from others, the various ways one can learn from others. So one sees that sometimes two people who are exposed to the same exposure – he was around the same righteous Jews or wicked Jews, wicked gentiles – and he learned from it and the other one didn't learn. Part of it is his free choice. It could also be that his body, his nature, he is more inclined to learn; his body is the type of body that is more influenced by such an environment than the other person. He wouldn't have – without the environment – but he has such a nature that he will be more influenced.

Summary of the Three Categories

There are people whose nature is so strong that either way, regardless of what happens to them later, they will already have a certain trait. There are those whose body is sufficiently inclined toward a certain way, so that if they are exposed to certain circumstances, they will end up with a certain trait.

Category 3: No Nature – Everything from Environment

And there is – "V'yesh mehem she'ein lo de'ah mitchilat bri'aso", he doesn't have any particular bodily nature, "ela lamad de'osav me'acherim" – he developed dispositions according to what he learned from other people, through other means.

Or – lamad seemingly doesn't mean that someone explained it to him. Lamad means through the way of learning; he means conduct – he became accustomed. He saw, he was influenced, and "by us everyone does it this way" – so he imitated. Not intentionally, but learning in the sense of habit.

"O shenifnah lahen me'atzmo lefi machshavah she'alsah b'libo" – or he heard some idea, or he read something, a certain thought came up in his mind, and he decided to conduct himself a certain way. Machshavah she'alsah b'libo – a certain way occurred to him on his own.

"O sheshama shezo de'ah tovah lo... v'hinhig atzmo bah ad shenikbe'ah."

Meaning: people whose disposition is not because of their bodily nature, but because they acquired it in one of three ways:

- Either they acquired it because they imitated all other people,

- Or because a certain thought occurred to them and they began acting on it,

- Or they heard from people that this is the way one should exert oneself, and they exerted themselves to follow that way.

And he conducted himself – as he will perhaps say shortly in more detail – he established the practice, he performed the actions that relate to the trait, until he acquired the trait, until he acquired the disposition.

---

Transition: From Description to Law

So up to here are general principles – principles of how things work. That there are various dispositions, there are middle dispositions, extreme dispositions, there are different ways of acquiring dispositions. Nothing has yet been said about halachos – what is good and what is bad. We have only stated what exists.

Now we're going to be revealed, now we're going to find out what is good.

Until now it was about what such a person is by default, or how such a person is. Now we're going to say what such a person should be.

---

Halacha 2 (Beginning): Two Extremes Are Not the Good Path

He says: "Shtei ketzavot harechokot zo mizo shebechol de'ah vede'ah einan derech tovah" — The two extremes that are far from each other in every character trait are not the good path. The Rambam at the beginning enumerated that there is someone who is a very great hot-tempered person, and someone who is very low-tempered — he never gets angry. Someone who has very great desire, and someone who truly — he doesn't want to give in to his desire at all. He says, all of these are distant extremes, and these distant extremes, these extremes, are not the good path — it is not the good path.

"Ve'ein ra'ui lo la'adam laleches bahen" — it is not fitting for a person to go in the extreme path. "Velo lelamdan le'atzmo" — it is not good for a person to teach himself and accustom himself to do this.

That means, if he is already caught in one of these character traits, he shouldn't continue further... If he is already at the middle measure — behold how good and how pleasant, he is a blessed person, that his nature was in the middle, or he trained himself to be in the middle.

What Does One Do If One Is Already at an Extreme?

"Aval im matza shetivu noteh le'achat meihen" — if his nature inclines toward one extreme, if "noteh" means like the first thing he said, that from the beginning of his creation according to the nature of his body.

Or he sees that — "noteh" simply means to be at the edge, he is entirely at one edge.

"O mukhan le'achat meihen" — his nature is truly more inclined toward a certain path. He is more ready, "mukhan" means ready. This is the second thing he says — "tiv'o mukhan" — meaning he sees that when he goes in that direction, he is immediately influenced.

Or the third way: "O shekvar lamad achat meihen venahag bah" — or that he has already learned one of the extremes, he has already gone in one of the paths toward one extreme.

"Yachazir atzmo lamutav" — he should return himself, he should move himself toward the middle path. "Veyelech bederech hatovim" — he should go in the path of the good. What is this path of the good? The way that good people conduct themselves. What is the path? "Vehi haderech hayesharah" — and it is the straight path.

---

Novel Insight: Teshuva (Repentance) Is "Built-In" to Hilchos De'os

So it is very interesting that here there is already a bit of teshuva built in. One could ask a question: Why doesn't the Rambam say "There is the right good path, and one needs to change, if one finds oneself on the wrong path one should change"? That's what it says later in the Laws of Repentance, that's straightforward. What does a person do who finds himself inclined toward extremes? He should stop.

What's very funny — seemingly one could ask a question. If a character trait is not a commandment — okay, so if a person has a bad character trait, it's a commandment to have a good character trait. If you didn't do the transgression, are you guilty, are you not guilty? One can discuss what the distinction is. You should do it.

But it appears that the Rambam understands that this is the reason why there is a commandment, why one needs to talk about having the right de'os — it is precisely because there are all these various ways that people already have character traits. By default, usually — he says it's possible that a person has exactly the middle path, but it doesn't seem to me that such a thing almost exists. Almost — a little you have more and less, a little you need to have your teshuva services.

So Hilchos De'os has teshuva built in from the outset. There is no way to talk about acquiring the right de'os without talking about "you already have some mistakes" — and otherwise one wouldn't need to discuss it.

Hilchos De'os Is Built on Da'as (Knowledge/Awareness)

The truth is, many people would say that Hilchos De'os is not the right de'ah — it's not Hilchos De'os. Hilchos De'os is built extensively on da'as — that with this as a foundation, you address all the various ways that people have bad character traits, and consequently one needs to learn and accustom oneself.

Rambam Hilchos De'os – Chapter 1, Halacha 4 (Continued) and Halacha 5 (Beginning): The Straight Path and Examples of the Middle Way

---

Why Does Hilchos De'os Exist?

You've already touched on this a bit, and otherwise one wouldn't need to discuss it. If most people, or even a third, but many people would have already had from the beginning of creation the right da'as, there would be no Hilchos De'os. Hilchos De'os is built extensively on the fact that generally all these various ways that people have bad character traits exist, and consequently one needs to learn and accustom oneself, to do teshuva.

---

Discussion: Why Is It So Hard to Land on the Right One?

Speaker 2: One could suggest, it has to do with the fact that the Rambam said there are so many, so many, so many distinctions, and it's very hard that you happened to land on the good one. There are a hundred ways to be, and you happened to land on number fifty. That's perhaps the point, right? If there were three, but as you said, a third of all people are on the middle path. It's hard. But there are ways to be sick.

Speaker 1: I don't know what the statistics are. The fact is, I know, the fact is that most people are not. In other words, the fact is that in order to have a good character trait one needs to learn, one needs to have attentiveness, one needs — as he will later bring the Gemara, just examples — one needs attentiveness, one needs da'as in order to acquire the good character trait. It's almost never true, perhaps here and there, an exception, one in ten million, that there isn't something where there's an easy way to do otherwise.

---

Halacha 4 (Continued): What Is the Straight Path — The Middle Measure

Now we will continue. So what is the middle path? What is the middle measure (middah beinonis)? What is the straight path (derech hayesharah)? He hasn't yet said what the straight path is, he has only said what is not the straight path.

He says: "Haderech hayesharah hi middah beinonis shebechol de'ah vede'ah mikol hade'os sheyesh la'adam" — the middle path in each of the de'os, in each of the character traits, the middle of it. "Vehi hade'ah shehi rechokah mishnei haketzavos richuk shaveh, ve'einah kerovah lo lezo velo lezo" — the good one is the one that is exactly as far from the extreme, for example from too much desire, as from the extreme of too little desire.

---

Novel Insight: "Equal Distance" Means Conceptually, Not Quantitatively

One must make an important note here that "equal distance" does not mean quantitatively, right? The meaning is not that there are ten — eating ten donuts is too much desire, and not even one donut is too little, so therefore one must eat five donuts. That's not the point.

"Equal distance" means conceptually, in the idea. The point he wants to bring out is that the middle is exactly — it's very important to understand — it's just as much not too much as it is not too little. That's the point. It's not that one should just go as far as one can and one shouldn't — one should just as much not remain stuck at one extreme as at the other extreme, but both should move away from the side extremes toward what is truly good.

---

Novel Insight: "Truly Good" Is Not Defined by Moving Away from Extremes Alone

What is truly good one must then determine according to what the Torah says is good, or according to what the Sages say is good. So the truly good is "not defined by being far." It's not enough to distance oneself from the extremes to become good. One also needs to know what is good, and conversely, after one understands that it is exactly as far from both extremes.

The Problem of Relativism — The Donut Analogy

Because someone who lives in a house where everyone eats ten donuts will think that eating five is normal. And someone in whose house the extreme is five will think that only two is normal. "It doesn't help."

---

"Therefore the Early Sages Commanded" — Constant Self-Assessment

He says, he brings up from a Gemara, the early Sages. "Lefichach tzivu chachamim harishonim" — the early Sages, earlier we said that chachamim harishonim means the Sages of the Mishnah, and therefore the Sages of the Gemara. "Tzivu chachamim harishonim" — the Sages of blessed memory said. Chachamim harishonim means the Amoraim, the Sages.

"Sham" — From the Language of Shuma, Assessment

Yes, I mean that it says there in the words of the Sages: "Sheyeha adam sham" — a person should always assess, from the language of shuma, an assessor. I don't remember in which source it appears.

"Sham ma'asav" — I mean that this is the language. Meaning "sheyeha adam sham de'osav tamid" — he should always make an assessment, he should always evaluate.

In the verse it says "sam" with a shin. The Gemara says one should read "sam." Sorry, the opposite — in the verse it's written with a samech. I'm "so confused." "Vesam derech ar'enu beyesha Elokim." I once got confused about this. There is a verse, "vesam" with a samech means to place, and with a shin means to assess. That is the language of shuma. Shuma is with a shin, yes? I have no idea. So shin, it should be with a shin?

"Sham de'osav tamid umeshaer osam umechaven osam baderech ha'emtza'is kedei sheyeha shalem."

Speaker 2: "To stand," from the language of standing, yes, sham.

Speaker 1: Yes, like shuma. So that is a drasha (homiletical interpretation).

---

Novel Insight: One Must Constantly Measure Oneself — Not Just Habit

But what he wants to bring out is that one must constantly measure oneself, assess — that is the language of middah, yes, a measure — assess oneself that one's character traits should be on the right path, in order to be complete (shalem).

What does this mean? In other words, the way you are by default, the way you are by nature or how you've become accustomed, is not enough. It's not enough to say "I am good." You must seriously contemplate according to the truth, and only the path that you develop according to the truth — that is the right path.

---

Novel Insight: "In Order to Be Complete" — The Middle Path Is Defined by Completeness (Shleimus)

It is also that the middle path is defined by what makes a person complete (shalem). It's not enough to measure how far one is from the ten donuts. One must see "in order to be complete" — see what is the path of completeness regarding, for example, desire, regarding anger, regarding all these things. And that constitutes your de'os, which will then indeed fit the middle path, the right way.

---

Novel Insight: Is a Person Who Is "By Default" in the Middle — Is That Enough?

I once thought that when a person who happens to be already on the right path — but it will only be called the right path if he has contemplated and decided that this is the path. And then, even if he stays there, it is good, because it is good through contemplation, not because he happens to be accustomed that way.

Speaker 2: What happens with a person who is complacent (yoshev al shemarav) and he decides that exactly how much he eats is the good path?

Speaker 1: Now it is good, because you are doing it after thought, after contemplation, after knowing that it is true.

---

Novel Insight: The Distinction Between a "Middah" and an "Inclination/Nature"

Speaker 2: It's not so much a question of before and after, as a question that the middle measure is to do what the da'as (knowledge/reason) says. The da'as says this, not just randomly.

Speaker 1: In other words, if let's say there is a person whose habit is just accustomed, or just without intellect, but just accustomed that his nature is to eat a certain amount — that is not yet the middah of eating, but rather the inclination, the nature of eating. A middah is a human thing, a middah is something that he knows — not that he didn't need to build himself in this, it's just a nature.

The Practical Difference — When Things Change

And afterward, the practical difference will be that that person, when there will suddenly be something where he won't know exactly what to do, he will immediately become lost. If things change a little — for example, let's say he eats three donuts every day, and then the bakery changed and the donuts became bigger — he won't catch on, because he's accustomed to eating three donuts. Someone who has intellect knows that it's built on how much is healthy. So, or he gets older and needs to eat a little less, and so on. All things — it's not possible to truly do it without intellect.

---

Halacha 5: How — Examples of the Middle Path

Overview of the Rambam's Approach Here

So, and the Rambam is going to give you an example. Yes, the Rambam goes back to his list of five, six — I don't remember how many — here there are five, he does it this way earlier. He goes through five, not the same five, he goes through five blessings, and he makes a brief summary for the others. He is going to show you how one can find the middle path.

You will see here clearly that a portion of the middle path has a definition of its own — the meaning is not just not this way and not that way, but in the middle. The middle has some meaning of its own.

---

The Rambam's Interpretation of Rabbi Yehuda HaLevi's Words

I want to mention a small thing — this is the Rambam reading into the words of Rabbi Yehuda HaLevi. The Rambam learned, Rabbi Yehuda HaLevi says that one who weighs his ways and guards his ways merits the salvation of God. The Rambam said that the salvation of God is completeness (shleimus) — "kedei sheyushlam," he means he should merit the salvation of God, which is completeness.

It's not that the salvation of God is some reward that will happen to him, but this itself — he will merit the salvation of being a complete person (adam hashalem). And certainly a complete person has salvations, that will come to be. "Yesha Elokim" — what is the completeness of God, that the Almighty made a person in the image of God (betzelem Elokim), and we have learned, it is a complete person. That is certainly the salvation of God, one hundred percent.

The Physical Body Versus the Soul

Yes, but one cannot understand, because simply also, because the person is the way he is because of his physical matter (chomer), but if he uses his intellect, his da'as, the meaning is that he elevates himself to a higher level — he is closer to his soul (neshamah), to his more inner essence. That is the salvation of God.

---

Example 1: Anger — The Middle Path

Very good. The Rambam says: "Keitzad?" — How? What is the middle path? "Lo yehei ba'al cheimah noach lich'os" — he should not be a person who becomes angry quickly — "velo kemeis she'eino margish" — but he should also not be like someone who has no anger at all, no feeling, like a dead person, who feels nothing.

You see that here he brings out the problem. In other words, the opposite of the trait of anger is not to be a dead person, a person who feels nothing at all (eino margish klum), he is without being affected and he doesn't get hurt. It doesn't say that one must be a doormat, yes? One doesn't need to be one of those above who says "I am a piece of wood." A piece of wood is unaffected, but a person is a living soul (nefesh). One must feel.

"Ela beinoni" — one must be at the middle measure, in the middle. What does this mean? "Lo yich'os ela al davar gadol shera'ui lich'os alav" — one should only get angry about something that is worthy of getting angry about — "kedei shelo ya'aseh kayotzei bo pa'am acheres" — why should he get angry? So that the offense should not be repeated next time. The Almighty made anger for a reason — to stop abusers.

---

Anger Has a Legitimate Function

Yes, I saw someone said a good thing, that anger is useful. For example, a person works in an office and doesn't have the courage to stand up for himself. The Almighty made the trait of anger so that sometimes he should lose himself and finally stand up for what he deserves. Here anger comes in as a good thing.

---

Discussion: Controlled Anger — Becoming Angry vs. Making Oneself Become Angry

Very good. We will soon see that the Rambam wants to complicate it, but yes, here he gives the details of the middle path.

Speaker 2: Also, the fact that he loses himself can already be a problem, because sometimes a person can decide that now it is right to be angry.

Speaker 1: The other way of saying it is that it is right to be angry. The middle path is not that one should get angry every three days or every three months, even about something that is worthy.

Why are there things that are worthy of getting angry about? I'll tell you what is a great matter worthy of anger. True, but I want to tell you the "in order to." Why is it worthy? Why is it sometimes worthy to get angry? Because people understand that then one should not do it again. With pleasantness a person doesn't always get it. If all people were more rational, perhaps one wouldn't need to get angry.

Speaker 2: No, here one sees that one couldn't have thought that the point is that he should control his anger.

Speaker 1: No, it's not. The anger may control him, but only when it is very important. Then he should become angry, not then he should make himself become angry.

Speaker 2: I don't understand, I didn't mean that it's a contradiction. He does have control over something.

Speaker 1: The anger has a tone of speaking, meaning he has a certain loss of himself, he has entered into a certain state. He can be in control of his being.

Speaker 2: Yes, but then he does have control.

Speaker 1: "Davar gadol she'raui" — "raui" (fitting) is the wisdom of da'at (knowledge/awareness).

---

Parable: Using Deliberation to Create an Emergency Response

I used to tell the story about a certain person who once girded himself with yishuv hada'at (settled mindedness). He asked: "What once happened?" I know that sometimes there's a situation where one needs to be in a panic. So he said: "This is what I'm lacking. I'll sit down and think, and with deliberate mindedness decide that I need to create a panic."

So you have a thrust there. No, the thrust comes with the anger, but it's controlled in the sense that... you see clearly, what does it mean to have a bad trait with sarcasm? He gets upset about random things — it doesn't even make sense.

Rambam, Hilchot De'ot – Chapter 1, Halacha 4 (continued) and Halacha 5

Anger – Controlled Anger versus Uncontrolled Anger

"Raui" (fitting) is indeed a concept of da'at. I didn't want to tell the story about the simpletons and the pious ones, because I said that one must always go with yishuv hada'at. You asked what about a war? I know, sometimes there's a situation where one needs to be in a panic. So here the Rambam says, one should sit down and think, and with deliberate mindedness do what needs to be done in a panic. Here you have a statement.

The same thing applies to anger. It's controlled in the sense that — you see clearly, what is the meaning of a bad trait being an angry person? He gets upset about random things, it doesn't even make sense. Ah, but the trait of the great ones — they don't get upset about random things, only when it's called for. "When it's called for" makes sense, because the person who gets angry isn't necessarily angry about what happened to him; he gets angry because he's an angry person. As opposed to the one who gets angry because certain things cause anger. Okay, yes, a way of saying it.

So there is logic in this. Even if we say that anger for a great person involves losing oneself a bit, it's not uncontrolled. It is controlled, and this is the "way of the mitzvah" that controls it.

---

Desire – **"Lo yit'aveh ela l'dvarim she'haguf tzarich lahem"**

Very good. He continues with the next example: "V'chen, lo yit'aveh ela l'dvarim she'haguf tzarich lahem v'i efshar lichyot b'zultan" — He should only have desires for things that the body needs and that one cannot live without. That means, what the body needs, he should do with simple enjoyment. He quotes a verse: "Tzaddik ochel l'sova nafsho" — A righteous person eats what his body needs to become satisfied.

Insight: "Sova Nafsho" – Satisfaction, Not Merely Physical Satiation

No, that's not the meaning. The meaning is, in other words, one could imagine that a righteous person who is "always a person of desire" never feels happy with his eating — meaning with the measure of satiation — but he eats little because he says he wants to afflict himself, right? He says, he should eat as much as one needs. The Rambam says that sometimes one needs ice cream too. He doesn't say here that one should eat only bread and water. The body can also mean the emotional and so forth.

But what he's saying is, he should then be satisfied. Be satisfied. He is satisfied with the right amount. So the satisfaction is important, because otherwise he's a broken person.

Discussion: What Does "Ta'avah" Mean According to the Rambam?

I can't tell him, though, that "lo't aveh" means desire is not something beyond the eating. The eating itself is the desire. That means, well, it shouldn't — how does one know that he eats good food? Because he takes out the food and eats it. But I'm saying that, but it doesn't simply mean that he is — we think of ta'avah as meaning he thinks, "When am I going to eat? It's going to be good food." One doesn't need to have that desire. The enthusiasm is perhaps too much, but when he eats, he eats with an appetite.

I do agree that he eats with an appetite, because first of all, it's healthy to eat with an appetite. Someone who eats without an appetite, it's a sickness. And also because I think that's what "sova nefesh" brings out. He's happy.

Insight: Birkat Hamazon and Satiation as a Psychological Matter

When the righteous person — I say, if there's a righteous person who, as people sometimes say, has no taste in eating, he may not recite birkat hamazon (grace after meals), because he never has satiation. Satiation is a psychological thing. I mean, it's indeed a good — satiation doesn't mean stomach. When someone eats with an "ugh," he doesn't make birkat hamazon. I mean, I haven't asked the poskim (halachic authorities), but there's no satiation in that.

Yes, satiation means I'm happy. It's a bit emotional. It's emotional. I have enjoyment. Here, I have enjoyment.

The Difference Between a Tzaddik and a Rasha in Desire

On the contrary, a wicked person, a wicked person, I know, someone who is too great a person of desire, he has enjoyment, he only has enjoyment when he devours the entire cholent. A refined person, he has enjoyment from the small bit that he ate, and he's happy.

Insight: "Vayit'avu Ta'avah" – A Desire to Have Desire

Or I'll say it perhaps a drop differently. There is the expression "vayit'avu ta'avah" — they had a desire to have a desire. The righteous person, what his body demands of him, that alone is already desire. When a person feels hunger, there aren't two separate things — there's hunger and there's desire. That is the meaning of desire: he has a will to eat. That is the meaning of desire.

But there's a person who has a greater one — he remembers how good the food was, and "when will I become hungry again so I can eat again?" That is desire.

The righteous person has one desire: when he's hungry, he goes and satisfies the will to eat. That is the minimum of desire.

One Should Not Read These Things as Extreme

I mention this incidentally — sometimes people read these things as extreme, as not having any desires at all. But on the contrary, the extreme would be not having any desires even when eating, or eating even less than what's needed, overcoming himself. He eats as much as one needs. It could even be that not having desire means a person must eat very much, so he should never feel hungry. Before he feels hungry, he should have already eaten, and so on.

---

Making Money – **"Lo yihyeh amel b'esko ela l'hasig davar she'tzarich lo l'chayei sha'ah"**

The same thing applies to making money, yes? How much business should a person do? How much work? "Lo yihyeh amel b'esko ela l'hasig davar she'tzarich lo l'chayei sha'ah" — He should not be a workaholic who loves the very act of making money, the very act of accumulating money. Or in general, he should make money if he needs a business for the children, he shouldn't save up money. That's already too much.

For his temporal life he must live, he needs to have money. It's unavoidable, as it says "Tov me'at la'tzaddik" — A righteous person needs to have — the little that the righteous person needs is indeed good. He has a desire for it.

Insight: The Little That One Needs, One Should Do with Enthusiasm

And now, the little that he needs to have, he should do with enthusiasm. It's not as if he should cry "Oy vey, I have to work." No, what — one can say it this way: all these things are also about being a bit submissive to the Almighty. The Almighty made it so in creation that a person should need to eat and need to work, so he should do it with a certain enthusiasm, not with a great sense of b'dieved (reluctantly), when that would go to the extremes.

I'm not saying — this is perhaps — I'm saying this as an added point, but here he shows that the Almighty made the world so that the proper order is that a person should have a certain desire, and when it deviates too much, he creates destruction, and that is not the way of Hashem Yitbarach (God, blessed be He).

You see that when one eats too much, the head and the stomach hurt. If one eats the right measure with appetite, it's delicious. So you see that this is the way of Hashem Yitbarach.

---

Charity and Lending – **"Noten tzedakah k'fi misat yado, u'malveh ka'raui l'mi she'tzarich"**

Very good. And he continues, we're talking about spending. Sometimes he states the negative on both sides, and sometimes he states only the negative. "V'lo yikbotz yado b'yoter" — he should not gather all the money and keep it for himself, and also not "v'lo yefazer kol mamono" — and not scatter all his money. Rather, what then? "Noten tzedakah k'fi misat yado" — He gives charity according to what has come to his hand. What does "misat yado" mean? What has reached him. "Misat yado" is the language there regarding ma'aser sheni (second tithe), yes? "U'malveh ka'raui l'mi she'tzarich" — and he lends to whoever needs it.

Insight: The Rambam Immediately Introduces Mitzvot

It's very interesting that the Rambam immediately thinks to speak about the poor of your city. These are already mitzvot. "Im kesef talveh et ami, et he'ani imach" — yes? What does it say, what kind of thing must one lend? He immediately mentions giving and lending.

Lending is also part of the breadth — something is lacking for a person. He doesn't want to, he can't part with his money, perhaps it will come back. He lends. One can lend a bit more than what one can give away, right? Because perhaps it will come back.

The Middle Path in Charity – More Than a Fifth

This is seemingly very interesting. Here there's sometimes a thing that someone immediately asks: what is the middle path? Hilchot tzedakah (laws of charity), yes. Everyone knows up to more than a fifth. This is really — on this there are almost no halachot, really, on how much charity is important to give. It's interesting, in this trait there aren't even halachot of Zera'im (agricultural laws), practically how much charity to give, but one can see there.

And this continues. So the halacha, of course, is in Adar as well.

---

Joy – **"Same'ach kol yamav b'nachat, b'sever panim yafot"**

Regarding frivolity, which he mentioned earlier: "V'lo y'hei m'holel v'sochek" — he should not be one who is wild and laughing, "v'lo atzev v'onen" — also not one who is perpetually sad and downcast, "ela same'ach kol yamav b'nachat, b'sever panim yafot" — with a smile, he is always joyful, and this is the good trait of joy.

Insight: Joy Is a Middle Trait, Not an Extreme

So joy is a middle trait. People think that joy is extreme.

Discussion: How Does "When Adar Enters We Increase Joy" Fit with the Middle Trait?

That's the joy of the whole year. "When Adar enters, we increase in joy" — one goes a bit toward the other extreme. On the contrary, "when Av enters, we decrease" — one goes a bit toward the other extreme.

So perhaps it's simple — it could be that there's no contradiction, because we've already learned that the middle trait always includes that it depends on the context, yes? It could be that in Adar, which is a good month, it's appropriate to be a bit more content. And when someone asks that it's a contradiction to the middle trait of joy — no, because the middle trait means that now is a time of mourning, one doesn't need to be extreme entirely, but lean a bit more toward that side, still from the middle trait. So one compares the middle trait of Tisha B'Av to the middle trait of Purim.

Most People Tend More Toward Sadness

In my opinion, usually most people are sad and downcast, so one may be a bit more "joyful all his days with tranquility." Rabbeinu Yitzchak rules this way, that one needs to be a bit more joyful.

Because it appears that the traits that we would have asked and thought — the two extremes are: a Breslover, one extreme; the other extreme is a Litvak; and in between is what? Some plain, ordinary Jew. No, in between is a Breslover. Joyful.

Joy Doesn't Mean Excitement – Joy with Calmness

We'll learn more about this. The Rambam in Hilchot Berachot says what joy means. Joy doesn't mean getting excited — not from joy and not from sadness. Very calm. I know it's in good hands, I know it's with bitachon (trust in God).

But here it does say joyful. It does say "b'nachat" (with tranquility). Joy and calmness — perhaps there is also a trait of calmness.

But "Tov lev mishteh tamid" — A good heart is like a constant feast. "Mishteh" means always being like at a feast, it's joyful. In good spirits, but not too bold, not too — it's very good.

Insight: Joy Is a Deeper Thing – Wholeness and Calmness

But I think that perhaps it means a certain calmness, a certain temimut (wholeness/simplicity), a deeper thing.

Sever Panim Yafot – Joy Relates to Other People

"Sever panim yafot" (a pleasant countenance), by definition, means that he smiles at people, he's cheerful. I think that by definition, joy relates to other people as well.

Do you remember that Rabbi Yisrael Salanter said that a person's face is a reshut harabim (public domain)? Your face isn't for you; your face belongs to other people. I don't understand — do you see your own face? Only when you look in a mirror. This means that when the video is on, there's an extra mitzvah to be more joyful, sever panim yafot.

It's not frivolity, not wildness, but it's not enough. When people see that tranquility is not enough, therefore there needs to be a pleasant countenance.

Two Mishnayot in Avot

It also says in the Mishnah "V'hevei mekabel et kol ha'adam b'simchah" — Receive every person with joy. There are two mishnayot, remember? Once it says "sever panim yafot," and once it says "b'simchah." That's also a topic.

---

"V'chen She'ar Kol De'otav"

"V'chen she'ar kol de'otav" — So too with all his other traits. You see, he doesn't specify them all; one needs to look in other sefarim (books) or figure out on one's own how to be in the middle.

---

Halacha 5: The Wise Person, the Pious Person, and "Beyond the Letter of the Law"

The Way of the Wise – One Who Follows the Middle Trait

Now, "V'derech zu hi derech hachachamim" — This is the way of the wise. Here comes a new — now the Rambam says a very interesting chiddush (novel insight), which one could study for twenty years to understand. But he says an interesting chiddush.

"V'derech zu hi derech hachachamim." The wise are those who follow the way of the mitzvah. "V'halachta bidrachav" (And you shall walk in His ways) is a mitzvah. They are called "good." Wise, good, upright — there are many beautiful names. And a person, "kol adam she'de'otav kulan de'ot beinoniyot u'memutza'ot, nikra chacham" — anyone whose traits are all middle and balanced traits is called wise.

The Chasid – More Than a Wise Person

But you've heard that besides the wise, there are other things. There's something called chasidim (pious ones). Now, it's very interesting — what is a chasid? If the middle is a wise person, what is a chasid?

The Rambam says an interesting thing: "U'mi she'hu medakdek al atzmo b'yoter, v'yitrachek mi'de'ah beinonit me'at l'tzad zeh o l'tzad zeh" — someone who evaluates what the middle trait is and does a bit more than the measure of the average for a certain purpose — you'll see — then "nikra chasid", he is called a chasid.

Connection to Hilchot Yesodei HaTorah

And we've already learned about the chasid in Hilchot Yesodei HaTorah — a chasid who is renowned for his deeds has a mitzvah of kiddush Hashem (sanctification of God's Name), one who is a chasid.

And he needs to think about that, okay, and that continues about people who go and think.

Example of Chasidut: Pride

He says: "Mi she'yitrachek mi'govah halev ad hakatzeh ha'acharon"

Rambam, Hilchot De'ot – Chapter 1, Halacha 5 (continued) and Halacha 6

The Trait of Chasidut: The Difference Between a Chasid by Nature and a Chasid by Wisdom

And we've already learned about the chasid in Hilchot Yesodei HaTorah — a chasid who is renowned for his deeds has a mitzvah of kiddush Hashem, one who is a chasid. Okay, and that one who continues about people who go and think...

No time — he says: "Mi she'yitrachek mi'govah halev ad hakatzeh ha'acharon" — someone who goes away from pride of heart, from the trait of arrogance, instead of going away from it a bit and arriving at what the wise would see as a middle trait, he goes to the other extreme — "v'hu sh'fal ru'ach b'yoter, nikra chasid, v'zu hi midat chasidut" — and he is exceedingly humble in spirit, he is called a chasid, and this is the trait of piety.

Question: What Is the Difference Between Someone Naturally Humble and a Chasid?

One must understand, because what happens with someone who is simply naturally exceedingly humble? He's not a chasid; he's sometimes not even a wise person.

So yes, so what did we say? That someone who goes entirely away from pride and is humble in spirit — yes, so as R' Yoel Asher says, seemingly one must say that first of all there's a basic problem, because the middle trait tells you that too much is just as bad as too little. One must say that there's an exception — there are cases where there is a middle trait in the sense that this is okay, but one can be more for certain reasons, and it must be with wisdom. Certainly, as it says "Lo am ha'aretz chasid" — An ignorant person cannot be a chasid, yes? It could be that chasid means someone who is simply an extremist.

Answer: A Chasid Through Wisdom versus Naturally Humble

No, one can say that, but the definition can indeed be stated: someone who is humble in spirit (shfal ruach) because that's his nature, certainly that's just an extreme trait. Someone who arrives at the middle trait, and afterward decides that he needs to go a bit more toward the extreme of humility of spirit, and he does it with intention, with a path of wisdom perhaps, he knows what he's doing – that person is a chasid.

So the meaning is, a chasid who is by nature humble in spirit, he still needs to go to the other extreme and come back to become humble in spirit. He's always humble in spirit because that's his nature. The Rambam restated this matter in chapter 2 – and how one goes to the other extreme.

The Distinction Between Humility (Anavah) and Lowliness of Spirit (Shiflut Ruach)

But what he's saying is simply this: if he distances himself two [measures], then he is a chasid, and if he distances himself only one – "and that is humility (anavah)" – where the Rambam makes a distinction: there is anavah and there is shiflut ruach. Anavah is the middle trait. It says "and the man Moshe was very humble (anav me'od)", and about Moshe it doesn't say shfal ruach – Moshe was on the middle path. The Mishnah that says "be very, very lowly of spirit (me'od me'od hevei shfal ruach)", we see that this is an extreme thing, and this is the trait of piety (midat chasidut). "This one is called wise, and this is the trait of wisdom."

A Novel Insight: The Distinction Between Humility in Yesodei HaTorah Chapter 2 and Humility in Hilchot De'ot

It's interesting – earlier in Hilchot Yesodei HaTorah, the Rambam said that humility occurs when one contemplates the greatness of the Creator and all creatures, and one notices how small one is. But here that's not what we're discussing; here we're talking about conducting oneself with people, not about contemplating oneself in relation to the Almighty, in relation to creation. That's what I mean.

I mean that Chassidim used to speak a great deal about humility, but they mean the humility of chapter 2 in Yesodei HaTorah, of feeling small before the Almighty. Here he's speaking in relation to people, and I also think it doesn't mean feeling. I think anavah means as Rashi says on "and the man Moshe was very humble" – lowly and patient (shafal v'savlan). That means he speaks with people, he accommodates them, he makes room for them. Feeling – noticing creation – that's the Rambam still discussing the wisdom of God.

Humility is not that, and lowliness means, for example, as you said, a bit of a chasid interacts even with weaker people in a way that would be beneath his station, or he is a bit too self-effacing toward other people. He has lowered himself to people. It's not about thinking how great one is – that's an entirely different topic, that's what I mean.

A Side Note: People Who Consider Themselves Small

By the way, regarding those people who consider themselves small – usually they are very difficult toward other people. They're not overly kind to other people. Not always, but usually.

The Early Pious Ones (Chasidim HaRishonim)

Okay, good. The Rambam continues: "The early pious ones (chasidim harishonim) would incline their traits from the middle path toward the two extremes." The early pious ones would indeed conduct themselves this way; that's how pious people were. Yes, from time to time, pious people. Like earlier, the early sages. Perhaps today's Chassidim don't conduct themselves this way anymore, I don't know. Perhaps they don't hold that way yet, I don't know.

Discussion: Who Are the "Chasidim HaRishonim"?

Okay, good. If not the Chassidim of the Baal Shem Tov – he's speaking about a different topic. Chasidim harishonim, pious ones from early times. No, just as he says "the early sages," yes. Perhaps he means a specific thing that appears in the Mishnah.

Perhaps he means – the truth of the matter is that the chasidim harishonim, as the Rambam brings, they would correct people's traits, and they would act according to the situation. Sometimes they would go to the extreme of actual abstinence (perishut), and sometimes they would do otherwise.

A Note: When Is There Concern About Which Extreme?

Now, when is there a concern that one will go toward the lesser extreme? Too little pride, or too little money, or too little desire. When is there a concern that one will go toward the first extreme? Only too much. Only too much, many times too little.

Beyond the Letter of the Law (Lifnim Mishurat HaDin) – Explanation of the Concept

With this we can understand what is called lifnim mishurat hadin (beyond the letter of the law). Shurat hadin (the letter of the law) is the middle trait, what the law requires. Din (law) has something to do with intellect and wisdom. What wisdom dictates – usually law is a result of wisdom. The law follows what wisdom says is the truth. Shurat hadin is the middle path.

Lifnim mishurat hadin means otherwise – pushed further than the letter of the law toward one of the directions. Shurat hadin is like an image: there's a line, right? I mean it usually refers to laws of interpersonal relations. There's a line between me and you, right? Up to here is my domain, and from there onward is your domain. A chasid – he pushes your domain a bit into his domain. The line – he holds himself a bit further from the line than where the line actually is.

Summary of Halachah 5

Now the Rambam is going to discuss the mitzvah. So until now we have learned the foundations of what constitutes error in character traits, what the middle path is, and two important things:

- There is the trait of the path of wisdom, which is to proceed through contemplation

- And the trait of piety (derech chasidut), which is to go beyond the letter of the law according to whichever trait

Discussion: Does the Chasid Fulfill the Mitzvah?

I want to understand – did the chasid fulfill the mitzvah of the path of contemplation, and afterward did he do more than that? Is that how he becomes a chasid?

No, the chasid goes beyond the mitzvah. The letter of the law is fulfilling the mitzvah beautifully (b'hidur). So the question is, between whom is the question? One person is at one extreme and doesn't fulfill the mitzvah at all, and another is at one extreme and fulfills even more than the mitzvah. What do we need to understand?

It would seem the point is that one does it because that's his nature, and the other does it because he has so determined through wisdom. But don't worry, all these matters about piety being going to the extreme – no one is born with that.

Aha, okay. Good, we'll shuffle it back according to a funny explanation. That it means considering oneself small. Because by the way, regarding those people who consider themselves small, usually they are very difficult toward other people. They're not overly kind to other people. Not always, but usually.

A Side Note: Too Much Charity – A Real Problem?

And for example, isn't there such a thing as being a spendthrift with one's money by nature? A spendthrift is too much. Do you know people who give too much charity? Because they don't watch the needs of the person so carefully. Perhaps he doesn't need so much. You know, he doesn't spend. He spends more toward the other extreme. That's what I mean. And usually one doesn't need to worry about that.

You know, someone once said that he has not yet received many questions about the halachah of "one should not spend more than a fifth." And if he did receive such a question, it was from a poor person who indeed shouldn't. The wealthy don't usually ask that question, because it's usually more common that most people have the other problem, you understand?

---

Halachah 6: The Mitzvah of "Walking in His Ways" (V'halachta Bidrachav)

The Mitzvah to Walk in the Middle Paths

The Rambam says: "And we are commanded to walk in these middle paths, and they are the good and upright paths." He has repeated so many times "good and upright paths." It's certain that he means to say that it appears many times in the Torah, "to walk in the good and upright path," etc. Because it makes sense, since "good and upright path" means the straight one – not right and not left, but straight in the middle.

"As it says, 'and you shall walk in His ways' (v'halachta bidrachav)." What does it mean to walk in the ways of the Holy One, blessed be He?

Chazal's Interpretation of "Walking in His Ways"

The Rambam says: "This is what they taught in the explanation of this mitzvah. They said: Just as He is called gracious (chanun), so too you should be gracious." Just like the Almighty – his language is "called gracious." The Almighty is not gracious, because gracious is a human trait. But the Almighty is "called gracious," because His actions are the actions of a gracious one. "So too you should be gracious" – you should also be gracious. Chanun means one who gives free gifts, one who has mercy on people.

"And just as He is called merciful (rachum), so too you should be merciful. Just as He is called holy (kadosh), so too you should be holy" – you should separate yourself from desires, from physical matters. This is what it means to walk in the ways of the Holy One, blessed be He, in the middle paths.

Question: How Does the Rambam See "Middle Paths" from This Verse?

The question is how the Rambam saw middle paths from this, because you could say: be merciful to the extreme, or holy to the extreme. That's the thing the Rambam tried to derive from this verse.

Perhaps from the word "derech" (path) – derech means a well-trodden path, not right and not left. Perhaps he follows a narrow trail, somewhere where one path lies there. I don't know, it says one path lies there.

It could be that we know that the Almighty is only merciful to those who... The Almighty is also jealous and vengeful (kana v'nokem) toward those who deserve jealousy and vengeance. It doesn't say so in this verse, but it could be that the Rambam understood this. The Almighty is merciful when it's called for, and about the same Creator it also says that He repays His enemies, and is jealous and vengeful. The simple meaning is that He is on the middle path.

I already said that it's built on the assumption that it's obvious. I mean that the topic of "walking in His ways" is truly obvious – that being gracious to the wicked is not graciousness. It's deafness to those who suffer from him. It's obvious that gracious means to those who are worthy. Even if gracious means even to those who are not worthy, there is still a way in which it is appropriate. It's not...

The Appellations of the Almighty – Why Did the Prophets Use Them?

The Rambam continues: "Since the prophets called God by all these appellations along this path" – just as we already learned this regarding the mitzvah about the prohibition of erasing holy names, we had there that "jealous" (kano) may be erased, because that is not the Almighty's name. Why is it not the Almighty's name? Because these are only paths that are good ways, which are attributed to the Almighty.

For example: "slow to anger" (erech apayim) – meaning restraining anger; "abundant in kindness" (rav chesed) – doing kindness; "righteous and upright" (tzaddik v'yashar) – upright is exactly the middle path; "wholesome (tamim), mighty (gibor), strong (chazak), and the like." All these things don't mean that this is what the Almighty is, but rather what?

A Novel Insight: The Purpose of God's Praises Is to Teach People

All these things it says: "to make known that these are good and upright paths." Ah, interesting. "And a person is obligated to conduct himself in them and to emulate Him according to his ability." The "a person is obligated" goes back to the prophets – that the prophets called Him so in order to know which paths we should choose. They didn't choose randomly to say a praise about the Almighty, but rather to say a praise about how people should conduct themselves.

Why does the Torah say that the Almighty has the attribute of mercy? Not in order to know about the Almighty, because we don't know about the Almighty in that way, but rather so that we should learn from it.

---

The Act of the Mitzvah: How Does One Perform the Mitzvah?

Until now we have learned the mitzvah. Now, how is the act of the mitzvah performed? I need to add a heading, as it were: the act of the mitzvah. Yes, how does one perform the mitzvah? We have both aspects. There's no such thing that a person wakes up in the morning and says "I have the trait." He needs to know how he does it. Just like building a sukkah – how does the sukkah come about? I need to know how one does it.

The Rambam says: "And how should a person accustom himself to these traits?" Perhaps, if you will – how should a person... Ah, the point here is that once a person already has the knowledge, it comes easily; he already does everything according to the knowledge. So how should a person arrive at the knowledge so that afterward all actions will come easily to him? So he should do...

Rambam Hilchot De'ot – Chapter 1, Halachah 6 (continued) and Halachah 7

How to Acquire the Traits – "He Should Do, and Repeat, and Do a Third Time"

He needs to know how he does it, just like building a sukkah – how does the sukkah come about? He needs to know how he does it. The Rambam says: "And how should a person accustom himself to these actions and traits until they become fixed in him?"

The point here is that once a person already has the proper mindset (de'ah), it comes easily – he already does everything according to that mindset. So how should a person arrive at that mindset, so that afterward all actions will come easily to him?

"He should do (ya'aseh)" – he should act.

Okay, it's a simple thing: it's good to be a chasid, or not a chasid, let's say an upright person (yashar). Okay, how do I become upright? He hasn't yet said how to do it; I have bad traits, what should I do?

He says: "He should do (ya'aseh)" – he should do the things that an upright person does. "He should do, and repeat, and do a third time (ya'aseh v'yishaneh v'yishalesh) the actions that are done according to the middle traits" – he should do things according to the middle trait, or in other words, he should do what someone who already has the middle mindset would do. "And he should repeat them constantly (v'yachzor bahen tamid)" – he should simply always keep doing so, "until the actions become easy for him and there is no difficulty in them (ad she'yihyu ma'aseihen kalim alav v'lo yihyeh bahen torach)" – until the actions become easy for him. And afterward it will become a mindset; he no longer needs to simply keep repeating them constantly, but it will become nature – "and the traits will become fixed in his soul (v'yikba'u hade'ot b'nafsho)."

That means the way to acquire something is through doing it multiple times, or as we know the expression "habit becomes nature" (hergel na'aseh teva).

---

Returning to the Question: Does the Chasid Also Fulfill the Mitzvah?

Until now was the mitzvah. Now one can receive through a blessing from the holy Rambam – not from the Rambam, from the Almighty – regarding what the Rambam brings down. But I still haven't understood so well whether the chasid that we learned about earlier also fulfills the mitzvah. I don't know. It could be that the chasid must have at some point walked with the middle trait – that's what I think – and he went from there to do more.

I understand why you need proof that the chasid also fulfills the mitzvah with his piety, because you need to remember that the mitzvah doesn't state the bare letters. The Rambam says the mitzvah says "upright paths." Now "upright," according to what the Rambam says – I need to explain it to you, I understand that you already understand it. But the mitzvah, the mitzvah says: walk in the right paths. Now what is right? There is normal right, and there is extra super duper special right. Just like every mitzvah – the stringency of "guarding the law" (mishmeret): a simple Jew doesn't work on Shabbat, and I have a stringency, I also keep control of the door on Shabbat. It's the same thing, more extreme. Okay, it's a question in halachah, but I mean, it's not prohibitions, but it's not beautification (hidur) – it's the trait of piety (midat chasidut).

You're saying that the piety is seemingly bad; you're saying it's a difficulty with the entire idea of midat chasidut. But, so, however understand that it's somehow better – it's the same thing. Just as with every mitzvah one can practice midat chasidut, it's the same thing: the mitzvah is performed with midat chasidut. I don't see such a big problem.

Discussion: If Middle Is Good and Extremes Are Bad, How Can Extremes Sometimes Be Good?

And the problem is a deeper problem, which one truly needs to understand: if middle is good and extremes are bad, how can it be that extremes are sometimes good? I mean, perhaps in other places he adds a resolution to this difficulty. Other places, it's more explained? Perhaps. I mean, in other places he sees that midat chasidut is not forever – that it's a part of the spiritual work (avodah), until one arrives at the... That's what it says in Shemonah Perakim in one place; in other places he says it without qualification. So one needs to understand it better there.

---

The Path of God (Derech Hashem) – Why Is It Called That?

Very good. He continues: "Since these names by which the Creator is called are the middle path that we are obligated to walk in, this path is called the path of God (derech Hashem)."

Why is it called the path of God? It's not called the path of God because that is the way the Almighty conducts Himself. It is called after Him. Rather, it is called so because these are the paths that are a mitzvah. Once more, once more: he just said that the paths the Torah teaches us, the middle traits, it's understood that one follows the path by which the Almighty is called. The Almighty's path is doing the things by which the Almighty is called in them. That is the Almighty's path.

Discussion: Derech Hashem – Recognizable in His Attributes or a Comfortable Middle Path?

Speaker 2: It's already called the path of God because it is recognizable in His attributes (nikar b'midotav), not because it's a comfortable middle path for him and others.

Speaker 1: Exactly, exactly. He says that the novel insight is that the middle path is the path of God. The middle path is the path of God because these are the paths that are recognizable in the Holy One, blessed be He.

It's clear that what he means to say is that for the Almighty there are no two extremes from which He chose the middle one. For the Almighty it's simply so — the Almighty does it this way without the whole... Does the Almighty even need to keep in mind the extremes? Rather, consequently for us, who need to keep in mind the extremes, it is called "the way of God" (derekh Hashem). Not that the Almighty only... It's hard to say, the Almighty doesn't... The Almighty has no point to stop incidentally from anger, because the Almighty has no character traits (middos), etc. That's not the point.

The point is only to connect the middle trait (middah beinonis), which is simply... "Derekh Hashem" doesn't mean what the Almighty says, so to speak — it means the ways in which the Almighty goes, in the aspect of what is recognizable, in the aspect of action — however one understands the theology of what "derekh Hashem" means. But the word — he simply wants to connect that the meaning of the word "derekh Hashem," the Almighty's way, is the path of the middle traits (derekh ha-middos ha-beinonios).

---

The Verse About Avraham Avinu – "And They Shall Keep the Way of God, to Do Righteousness and Justice"

"And this is what He taught Avraham Avinu to his children, as it says: 'For I have known him, so that he will command his children and his household after him, and they shall keep the way of God, to do righteousness and justice (tzedakah u-mishpat).'" — The Almighty says, "I love Avraham, so that he will command his children and his household after him," because he commands his children "and they shall keep the way of God" — they guard the middle trait which is called the way of God — "to do righteousness and justice." "Righteousness and justice" itself is interpreted as the middle trait. "Justice" (mishpat) means the middle way.

---

"And One Who Walks in This Way Brings Goodness and Blessing Upon Himself"

The Rambam says: "And one who walks in this way brings goodness and blessing upon himself." He writes further in the same verse that because He writes that He loves Avraham, He gave him all good things — "in order that God may bring upon Avraham that which He has spoken of him" — all the blessings. So what brings Avraham Avinu all the good things? His walking in the middle path (derekh ha-emtza'i).

From this we derive that every Jew who walks in the way of God receives all these blessings — not just a special act for Avraham alone. And this is essentially the esoteric explanation (al pi sod) for all the blessings that the Torah gives. The entire Torah came to teach us to walk in the way of God. It's understood that it's much more expansive, but the Torah came to teach us to walk in the way of God, and therefore the Torah promises that one who walks in the way of the Torah has all kinds of blessings.

---

Charity and Character Traits – Two Mitzvos in One Act

But there's another small point I wanted to understand here: If he is a compassionate person (rachman), and there is a poor person, he should give him charity (tzedakah) — that's a mitzvah. Fine. So it appears that there is something — besides the mitzvah, there is something else — that the mitzvah should come naturally, that he should be compassionate by nature. There is something beyond the general mitzvah of charity.

One could perhaps say that when a person gives charity, he does two things: one, he is now performing an act of charity, and two, he is exerting himself to walk in the middle path (derekh ha-emtza).

Speaker 2: It's not necessarily two things.

Speaker 1: Fine, it's technically two things, because there are two mitzvos, but it's not necessarily two things, because the Rambam would understand that the mitzvah of charity is indeed a practical scenario (heikhi timtza) in order to achieve — it is after all part of the way to be a good person, how to acquire the trait of righteousness (middas ha-tzedakah), and the trait of giving to other Jews.

---

Conclusion: Blessings Through Walking in the Way of God

And he says that this teaching comes to establish: the good path, which is the compromise of the middle trait, has various benefits and blessings. And so may each and every one receive goodness and blessings through walking in the middle path.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.