אודות
תרומה / חברות

הלכות עבודה זרה פרק ט

🎓 שיעורים / Shiurim
🎧 שמיעה / Listen

פרק ט׳ אין הלכות עבודה זרה באהאנדלט די דינים פון משא ומתן מיט גוים, אריינגערעכנט די איסור פון טון ביזנעס דריי טעג פאר זייערע חגאות (לפני אידיהם), פארקויפן כלי זיין און זאכן וואס קענען העלפן עבודה זרה, און די היתר פון פארקויפן וועפאנס פאר די מלוכה ווען אידן האבן א ברית מיט זיי. דער רמב"ם פסק'נט אז נוצרים זענען עובדי עבודה זרה און יום ראשון איז זייער יום אידם, און ער ברענגט די דינים פון אריינגיין אין שטעט מיט עבודה זרה, טיילנעמען אין גוי'אישע סעודות, און טון ביזנעס מיט אידן וואס קומען צוריק פון יריד של גוים.

▶ וידאו / Video
▶ לצפייה ללא יוטיוב / Watch without YouTube ✕ חזרה ליוטיוב / Back to YouTube
📖 טקסט הפרק / Chapter Text (Sefaria)
א
שְׁלֹשָׁה יָמִים לִפְנֵי חַגָּם שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אָסוּר לִקַּח מֵהֶם וְלִמְכֹּר לָהֶם דָּבָר הַמִּתְקַיֵּם, לִלְווֹת מֵהֶן וּלְהַלְווֹתָם, לִפָּרַע מֵהֶן וְלִפְרֹעַ לָהֶם מִלְוֶּה בִּשְׁטָר אוֹ עַל הַמַּשְׁכּוֹן אֲבָל מִלְוֶּה עַל פֶּה נִפְרָעִין מֵהֶן מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמַצִּיל מִיָּדָם. וּמֻתָּר לִמְכֹּר לָהֶן דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מִתְקַיֵּם כְּגוֹן יְרָקוֹת וְתַבְשִׁיל עַד יוֹם חַגָּם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֲבָל בִּשְׁאָר אֲרָצוֹת אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא יוֹם חַגָּם בִּלְבַד. עָבַר וְנָשָׂא וְנָתַן עִמָּהֶן בְּאוֹתָן הַשְּׁלֹשָׁה יָמִים הֲרֵי זֶה מֻתָּר בַּהֲנָאָה. וְהַנּוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בְּיוֹם חַגָּם עִמָּהֶן הֲרֵי זֶה אָסוּר בַּהֲנָאָה:
ב
וְאָסוּר לִשְׁלֹחַ דּוֹרוֹן לְכוּתִי בְּיוֹם אֵידוֹ אֶלָּא אִם כֵּן נוֹדַע לוֹ שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְאֵינוֹ עוֹבְדָהּ. וְכֵן כּוּתִי שֶׁשָּׁלַח דּוֹרוֹן לְיִשְׂרָאֵל בְּיוֹם חַגּוֹ לֹא יְקַבְּלֶנּוּ מִמֶּנּוּ. וְאִם חָשַׁשׁ לְאֵיבָה נוֹטְלוֹ בְּפָנָיו וְאֵינוֹ נֶהֱנֶה בּוֹ עַד שֶׁיִּוָּדַע לוֹ שֶׁזֶּה הַכּוּתִי אֵינוֹ עוֹבֵד כּוֹכָבִים וְאֵינוֹ מוֹדֶה בָּהּ:
ג
הָיָה אֵידָן שֶׁל אוֹתָן עַכּוּ"ם יָמִים הַרְבֵּה שְׁלֹשָׁה אוֹ אַרְבָּעָה אוֹ עֲשָׂרָה כָּל אוֹתָן הַיָּמִים כְּיוֹם אֶחָד הֵן וְכֻלָּן אֲסוּרִין עִם ג' יָמִים לִפְנֵיהֶן:
ד
כְּנַעֲנִים עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הֵם וְיוֹם רִאשׁוֹן הוּא יוֹם אֵידָם. לְפִיכָךְ אָסוּר לָתֵת וְלָשֵׂאת עִמָּהֶם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל יוֹם חֲמִישִׁי וְיוֹם שִׁשִּׁי שֶׁבְּכָל שַׁבָּת וְשַׁבָּת וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר יוֹם רִאשׁוֹן עַצְמוֹ שֶׁהוּא אָסוּר בְּכָל מָקוֹם. וְכֵן נוֹהֲגִין עִמָּהֶם בְּכָל אֵידֵיהֶם:
ה
יוֹם שֶׁמִּתְכַּנְּסִין בּוֹ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים לְהַעֲמִיד לָהֶן מֶלֶךְ וּמַקְרִיבִין וּמְקַלְּסִים לֵאלֹהֵיהֶם יוֹם חַגָּם הוּא וַהֲרֵי הוּא כִּשְׁאָר חַגֵּיהֶם אֲבָל עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁעוֹשֶׂה הוּא חַג לְעַצְמוֹ וּמוֹדֶה לְכוֹכָב שֶׁלּוֹ וּמְקַלְּסוֹ בְּיוֹם שֶׁנּוֹלַד בּוֹ וְיוֹם תִּגְלַחַת זְקָנוֹ אוֹ בְּלוֹרִיתוֹ וְיוֹם שֶׁעָלָה בּוֹ מִן הַיָּם וְשֶׁיָּצָא מִבֵּית הָאֲסוּרִים וְיוֹם שֶׁעָשָׂה בּוֹ מִשְׁתֶּה לִבְנוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא אוֹתוֹ הַיּוֹם וְאוֹתוֹ הָאִישׁ בִּלְבַד. וְכֵן יוֹם שֶׁיָּמוּת לָהֶן בּוֹ מֵת וְיַעֲשׂוּהוּ חַג אוֹתָם הָעוֹשִׂים אֲסוּרִין אוֹתוֹ הַיּוֹם. וְכָל מִיתָה שֶׁשּׂוֹרְפִין בָּהּ כֵּלִים וּמְקַטְּרִים קְטֹרֶת בְּיָדוּעַ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. אֵין יוֹם הֶחָג אָסוּר אֶלָּא לְעוֹבְדֶיהָ בִּלְבַד. אֲבָל אוֹתָם שֶׁשְּׂמֵחִים בּוֹ וְאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וּמְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ מִפְּנֵי מִנְהָג אוֹ מִפְּנֵי כְּבוֹד הַמֶּלֶךְ אֲבָל הֵם אֵין מוֹדִין בּוֹ הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין לָשֵׂאת וְלָתֵת עִמָּהֶן:
ו
דְּבָרִים שֶׁהֵן מְיֻחָדִין לְמִין מִמִּינֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁבְּאוֹתוֹ מָקוֹם אָסוּר לִמְכֹּר לְעוֹבְדֵי אוֹתָהּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמָּקוֹם לְעוֹלָם. וּדְבָרִים שֶׁאֵינָן מְיֻחָדִין לָהּ מוֹכְרִין אוֹתָם סְתָם. וְאִם פֵּרֵשׁ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁהוּא קוֹנֶה אוֹתָם לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אָסוּר לִמְכֹּר לוֹ אֶלָּא אִם כֵּן פְּסָלוֹ מִלְּהַקְרִיבוֹ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. לְפִי שֶׁאֵין מַקְרִיבִין חָסֵר לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים:
ז
הָיוּ מְעֹרָבִין דְּבָרִים הַמְיֻחָדִין עִם דְּבָרִים שֶׁאֵין מְיֻחָדִין כְּגוֹן לְבוֹנָה זַכָּה בִּכְלַל לְבוֹנָה שְׁחוֹרָה מוֹכֵר הַכּל סְתָם וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יְלַקֵּט הַזַּכָּה לְבַדָּהּ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
ח
כְּשֵׁם שֶׁאֵין מוֹכְרִין לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים דְּבָרִים שֶׁמַּחֲזִיקִין בָּהֶן יְדֵיהֶן לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים כָּךְ אֵין מוֹכְרִין לָהֶם דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ נֵזֶק לָרַבִּים כְּגוֹן דֻּבִּים וַאֲרָיוֹת וּכְלֵי זַיִן וּכְבָלִים וְשַׁלְשְׁלָאוֹת. וְאֵין מַשְׁחִיזִין לָהֶם אֶת הַזַּיִן. וְכָל שֶׁאָסוּר לְמָכְרוֹ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים אָסוּר לְמָכְרוֹ לְיִשְׂרָאֵל הֶחָשׁוּד לִמְכֹּר לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים. וְכֵן אָסוּר לִמְכֹּר כְּלֵי נֵזֶק לְיִשְׂרָאֵל לִסְטִים:
ט
הָיוּ יִשְׂרָאֵל שׁוֹכְנִים בֵּין הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וְכָרְתוּ לָהֶם בְּרִית מֻתָּר לִמְכֹּר כְּלֵי זַיִן לְעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ וְגֵיסוֹתָיו מִפְּנֵי שֶׁעוֹשִׂים בָּהֶם מִלְחָמָה עִם צָרֵי הַמְּדִינָה לְהַצִּילָהּ וְנִמְצְאוּ מְגִנִּים עָלֵינוּ שֶׁהֲרֵי אָנוּ שְׁרוּיִין בְּתוֹכָם. עִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים מֻתָּר לְהַלֵּךְ חוּצָה לָהּ וְאָסוּר לְהִכָּנֵס בְּתוֹכָהּ. הָיָה חוּצָה לָהּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים מֻתָּר לְהַלֵּךְ בְּתוֹכָהּ:
י
הַהוֹלֵךְ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם אָסוּר לוֹ לַעֲבֹר בְּעִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּזְמַן שֶׁהַדֶּרֶךְ מְיֻחֶדֶת לְאוֹתוֹ מָקוֹם אֲבָל אִם יֵשׁ שָׁם דֶּרֶךְ אַחֶרֶת וְנִקְרָה וְהָלַךְ בְּזוֹ מֻתָּר:
יא
אָסוּר לִבְנוֹת עִם הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים כִּפָּה שֶׁמַּעֲמִידִים בָּהּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְאִם עָבַר וּבָנָה שְׂכָרוֹ מֻתָּר. אֲבָל בּוֹנֶה הוּא לְכַתְּחִלָּה הַטְּרַקְלִין אוֹ הֶחָצֵר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אוֹתָהּ הַכִּפָּה:
יב
עִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְהָיוּ בָּהּ חֲנֻיּוֹת מְעֻטָּרוֹת וְשֶׁאֵינָן מְעֻטָּרוֹת הַמְעֻטָּרוֹת אָסוּר לֵהָנוֹת בָּהֶן בְּכָל מַה שֶּׁבְּתוֹכָן מִפְּנֵי שֶׁחֶזְקָתָן שֶׁבִּגְלַל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים נִתְעַטְּרוּ וְשֶׁאֵינָן מְעֵטָּרוֹת מֻתָּרוֹת בַּהֲנָאָה. חֲנֻיּוֹת שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אָסוּר לְשָׂכְרָן מִפְּנֵי שֶׁמְּהַנֶּה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים:
יג
הַמּוֹכֵר בַּיִת לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים דָּמָיו אֲסוּרִים בַּהֲנָאָה וְיוֹלִיכֵם לְיָם הַמֶּלַח. אֲבָל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים שֶׁאָנְסוּ יִשְׂרָאֵל וְגָזְלוּ בֵּיתוֹ וְהֶעֱמִידוּ בּוֹ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים דָּמָיו מֻתָּרִין, וְכוֹתֵב וּמַעֲלֶה בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁלָּהֶם:
יד
וַחֲלִילִין שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אָסוּר לִסְפֹּד בָּהֶן. הוֹלְכִין לְיָרִיד שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְלוֹקְחִין מֵהֶן בְּהֵמָה עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת בְּגֵיוּתָן וּבָתִּים וְשָׂדוֹת וּכְרָמִים וְכוֹתֵב וּמַעֲלֶה בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁלָּהֶן מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמַצִּיל מִיָּדָם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּלוֹקֵחַ מִבַּעַל הַבַּיִת שֶׁאֵינוֹ נוֹתֵן מֶכֶס אֲבָל הַלּוֹקֵחַ שָׁם מִן הַתַּגָּר אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא נוֹתֵן מֶכֶס וְהַמֶּכֶס לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְנִמְצָא זֶה מְהַנֶּה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. עָבַר וְלָקַח מִן הַתַּגָּר. אִם בְּהֵמָה לָקַח מְנַשֵּׁר פַּרְסוֹתֶיהָ מִן הָאַרְכֻּבָּה וּלְמַטָּה. וְאִם כְּסוּת וְכֵלִים לָקַח יֵרָקְבוּ. לָקַח מָעוֹת וּכְלֵי מַתָּכוֹת יוֹלִיכֵם לְיָם הַמֶּלַח. לָקַח עֶבֶד לֹא מַעֲלִים וְלֹא מוֹרִידִין:
טו
עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁעָשָׂה לִבְנוֹ אוֹ לְבִתּוֹ מִשְׁתֶּה אָסוּר לֵהָנוֹת מִסְּעֻדָּתוֹ. וַאֲפִלּוּ לֶאֱכל וְלִשְׁתּוֹת הַיִּשְׂרָאֵל מִשֶּׁלּוֹ שָׁם אָסוּר הוֹאִיל וּבִמְסִבַּת עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אֲכָלוֹ. וּמֵאֵימָתַי אָסוּר לֶאֱכל אֶצְלוֹ מִשֶּׁיַּתְחִיל לַעֲסֹק וּלְהָכִין צָרְכֵי סְעֻדָּה וְכָל יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה וּלְאַחַר יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה שְׁלֹשִׁים יוֹם. וְאִם עָשָׂה סְעֻדָּה אַחֶרֶת מֵחֲמַת הַנִּשּׂוּאִין אֲפִלּוּ לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם אָסוּר עַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. וְכָל הַהַרְחָקָה הַזֹּאת מִפְּנֵי עֲבוֹדָה שֶׁל כּוֹכָבִים הוּא שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לד טו) "וְקָרָא לְךָ וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ" (שמות לד טז) "וְלָקַחְתָּ מִבְּנֹתָיו לְבָנֶיךָ וְזָנוּ" וְגוֹ':
טז
בַּת יִשְׂרָאֵל לֹא תֵּינִיק אֶת בְּנָהּ שֶׁל עוֹבֶדֶת כּוֹכָבִים מִפְּנֵי שֶׁמְּגַדֶּלֶת בֵּן לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְלֹא תְּיַלֵּד אֶת הַנָּכְרִית עַכּוּ"ם אֲבָל מְיַלֶּדֶת הִיא בְּשָׂכָר מִשּׁוּם אֵיבָה. וְהַנָּכְרִית עַכּוּ"ם מְיַלֶּדֶת אֶת בַּת יִשְׂרָאֵל וּמֵינִיקָה אֶת בְּנָהּ בִּרְשׁוּתָהּ כְּדֵי שֶׁלֹּא תַּהַרְגֶנּוּ:
יז
הַהוֹלְכִין לְתַרְפּוּת עַכּוּ"ם אָסוּר לָשֵׂאת וְלָתֵת עִמָּהֶן וְהַבָּאִים מֻתָּרִין וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיוּ קְשׁוּרִין זֶה בָּזֶה שֶׁאִם הָיוּ קְשׁוּרִין שֶׁמָּא דַּעְתָּן לַחֲזֹר. יִשְׂרָאֵל הַהוֹלֵךְ לְתַרְפּוּת עַכּוּ"ם, בַּהֲלִיכָה מֻתָּר לָשֵׂאת וְלָתֵת עִמּוֹ שֶׁמָּא יַחֲזֹר בּוֹ וּבַחֲזִירָה אָסוּר. יִשְׂרָאֵל מוּמָר בֵּין בַּהֲלִיכָה בֵּין בַּחֲזִירָה אָסוּר:
יח
יִשְׂרָאֵל שֶׁהָלַךְ לְיָרִיד שֶׁל עַכּוּ"ם, בַּחֲזִירָה אָסוּר לָשֵׂאת וְלָתֵת עִמּוֹ שֶׁמָּא עַכּוּ"ם מָכַר לָהֶן שָׁם, וּדְמֵי עַכּוּ"ם בְּיַד יִשְׂרָאֵל אֲסוּרִים בַּהֲנָאָה וּבְיַד עַכּוּ"ם מֻתָּרִין בַּהֲנָאָה, וּמִפְּנֵי זֶה נוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין עִם עַכּוּ"ם הַבָּא מִן הַתַּרְפּוּת שֶׁל עַכּוּ"ם וְאֵין נוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין עִם יִשְׂרָאֵל הַבָּא מִן הַתַּרְפּוּת הַהוּא וְלֹא עִם יִשְׂרָאֵל מוּמָר לֹא בַּהֲלִיכָתוֹ וְלֹא בַּחֲזִירָתוֹ:
↗ קרא בספריה
📄 תמלולים / Transcripts
YI אידיש
📄 Download Transcript PDF סיכום השיעור 📋 סיכום פון שיעור – פרק ט’ פון הלכות עבודה זרה (רמב”ם) — הקד…

סיכום השיעור 📋

סיכום פון שיעור – פרק ט’ פון הלכות עבודה זרה (רמב”ם)

הקדמה צום פרק

דער סדר פון דעם רמב”ם אין הלכות עבודה זרה:

פרקים א–ה – עיקר דיני עבודה זרה, דער פולחן גופא, די עובדי עבודה זרה.

פרקים ז–ח – זייטיגע דינים: ביטול עבודה זרה, איסורי הנאה פון עבודה זרה.

פרק ט – א נייע לעוועל: משא ומתן מיט עובדי עבודה זרה – דער קשר מיט גוים בכלל, ספּעציעל ביזנעס-באציאונגען.

חידוש אין סדר הרמב”ם לעומת סדר המשנה: דער רמב”ם שטעלט דעם ענין פון „לפני אידיהן” ערשט אין פרק ט’, נאכדעם ער האט דורכגעגאנגען אלע עיקרי דיני עבודה זרה. אבער מסכת עבודה זרה הייבט זיך אן מיט „לפני אידיהן של גוים” – אויף סדר הזמנים, ווי מסכת פסחים הייבט אן מיט „אור לארבעה עשר בודקין את החמץ”. דערין ליגט א רמז: א אידישע לעבן דרייט זיך ארום אידישע ימים טובים (עשה), און דער לא תעשה איז זיך אוועקצושטעלן פון גוי’אישע חגאות. ראיה פון דעם פסוק „אלהי מסכה לא תעשה לך, את חג המצות תשמור” – די גמרא לערנט אז מבזה את המועדות איז כאילו עובד עבודה זרה. אויך פון הלל: „אסר חג בעבותים עד קרנות המזבח.”

פראקטיש איז דאס דער מערסט נוגע-להלכה טייל פון הלכות עבודה זרה, ווייל וועלכער איד דינט ממש עבודה זרה? אבער יעדער איד וואס לעבט צווישן גוים דארף וויסן ווי צו דיעלן מיט זיי.

הלכה א – שלשה ימים לפני אידיהם

דער רמב”ם: שלשה ימים לפני אידיהם של גוים אסור ליקח מהם ולתת להם דבר המתקיים. ואסור להלוותם ולהלוות מהם, לפרוע חוב מהם ולפרוע להם. אבל מלוה על פה מותר, מפני שהוא כמציל מידם.

פשט:

דריי טעג פאר גוי’אישע חגאות טאר מען נישט האנדלען מיט גוים, ווייל דער גוי וועט זיך פרייען פון דעם ביזנעס און גיין דאנקען זיין עבודה זרה ביי זיין חגא. דאס גילט פאר קויפן, פארקויפן (דבר המתקיים), בארגן, פארבארגן, און באצאלן/אייננעמען חובות (מלוה בשטר אדער מיט משכון). א מלוה על פה איז מותר ווייל דער גוי פרייט זיך נישט – ער וואלט זיך געקענט ארויסדרייען, איז דאס אז דער איד נעמט עס איז „מציל מידם.”

חידושים און הסברים:

1. „אידיהם” – לשון פון צרות: די גמרא דרשנ’ט „אידיהם” ווי „איד” – צרות, נישט סתם חגאות.

2. טעם פון דעם איסור – צוויי כיוונים:

פשוטו: דער גוי וועט גיין אין קירכע ביי זיין חגא און דאנקען זיין עבודה זרה אויף דעם ביזנעס, און אידן טארן נישט האבן א חלק אין דעם (לפני עיוור – דער גוי וועט מודה זיין לעבודה זרה).

א ברייטערער רעיון: חז”ל האבן נישט געוואלט אז אידן זאלן אריינגעצויגן ווערן אין דעם גוי’אישן חגא-סביבה – נישט נאר צוליב לפני עיוור, נאר אז אידן זאלן זיך מרחק זיין פון גוי’אישע חגאות. מ’זאל נישט האבן אז א אידן’ס „בעסטע סיזען” איז ארום די גוי’אישע חגא (ווי קריסמעס). די נושאי כלים פון שולחן ערוך האבן שוין מתיר געווען, אבער דער יסוד בלייבט.

3. דבר המתקיים vs. דבר שאינו מתקיים: נאר א דבר המתקיים איז אסור. א דבר שאינו מתקיים ווי ירקות ותבשיל איז מותר עד יום אידם, ווייל ביז דעם יום טוב האט ער שוין אויפגעגעסן און פארגעסן דערפון – ער וועט נישט דאנקען דערויף.

4. מלוה על פה – הסבר: דער גוי פרייט זיך נישט ווען ער באצאלט א מלוה על פה, ווייל ער וואלט זיך געקענט ארויסדרייען (קיין ראיה, קיין שטר, קיין משכון). דערפאר איז דאס „מציל מידם” – דער איד רוקט ארויס פון אים וואס ער קען. א נאך א טעם: דורך אייננעמען די מלוה על פה נעמט מען אוועק געלט פון דעם גוי – ער האט ווייניגער געלט פאר זיין יום טוב, סאו עס איז אפילו א מעלה.

הלכה א (המשך) – ארץ ישראל vs. חוץ לארץ

דער רמב”ם: במה דברים אמורים – בארץ ישראל. אבל בשאר ארצות אינו אסור אלא יום אידם לבד.

פשט:

דער איסור פון דריי טעג גילט נאר אין ארץ ישראל. אין חוץ לארץ איז נאר יום אידם אליין אסור.

חידושים און הסברים:

צוויי טעמים פאר דעם חילוק:

טעם א: אין גלות זענען אידן מער געבונדן צו גוים פאר פרנסה, מ’קען נישט אסר’ן דריי טעג ווייל עס וואלט געשאטן דער גאנצער אידישער פרנסה. חז”ל האבן דערפאר מגביל געווען דעם איסור צו יום אידם אליין.

טעם ב: די גוים אין חוץ לארץ זענען נישט אזעלכע פרומע גוים – זיי זענען ווייניגער עובדים. אין ארץ ישראל זענען די גוים געקומען פאר רעליגיעזע סיבות (קרייצציגלער, גלויביגע), מיט א שטארקע אמונה. אין חוץ לארץ (ווי רוים/איטאליע) איז יעדער „פרום” אבער קיינער מיינט עס נישט ערנסט – „ירושלים סינדראם” – אין ארץ ישראל מיינט מען עס ערנסט.

הלכה א (המשך) – נשא ונתן בדיעבד

דער רמב”ם: אויב א איד האט עובר געווען און נשא ונתן עמהם בשלשה ימיםהרשות בידו, די געלט איז מותר בהנאה.

פשט:

בדיעבד איז דאס וואס מ’האט פארדינט מותר. דאס ווייזט אז דער גאנצער איסור איז א גזירה דרבנן.

חידושים און הסברים:

אבער ביום אידם גופא – דארט איז בדיעבד אסור בהנאה, ווייל דאס איז א קנס פון חז”ל. פארוואס איז ביום אידם שטרענגער? ווייל ביום אידם איז א גרעסערע טשענס אז דער גוי וועט ממש ברענגען א קרבן אדער נוצן די געלט דירעקט פאר עבודה זרה, נישט נאר סתם דאנקען.

„שלשה ימים” מיינט נאר לפני – די דריי טעג זענען נאר פאר דעם חגא, נישט נאכדעם.

הלכה ג – איסור לשלוח דורון לגוי ביום אידו

דער רמב”ם: ואסור לשלוח דורון לגוי ביום אידו, אלא אם כן היה נודע לו שאינו מודה בעבודה זרה ואינו עובדה.

פשט:

מ’טאר נישט שיקן א מתנה צו א גוי אויף זיין יום איד, סיידן מ’ווייסט אז ער גלייבט נישט אין עבודה זרה און דינט עס נישט.

חידושים און הסברים:

1. חילוק צווישן משא ומתן און שלוח דורון: ביי משא ומתן (ביזנעס) איז דער איסור דריי טעג פאר דעם יום איד, אבער ביי שלוח דורון (מתנה) איז דער איסור נאר אויפ’ן יום איד אליין. דער היתר פון „נודע לו שאינו מודה בעבודה זרה” העלפט נאר ביי שלוח דורון, אבער נישט ביי משא ומתן דריי טעג פריער – ווייל ביי משא ומתן איז דא נאך א צדדית סיבה (ער גייט דאנקען פאר’ן ביזנעס).

2. מקור פאר’ן היתר פון „נודע לו”: קומט פון מעשיות אין די גמרא וואו אמוראים האבן זיך געפירט מתיר צו זיין ווען זיי האבן געוואוסט אז דער גוי איז נישט קיין עובד עבודה זרה.

3. חילוק צווישן „עובד עבודה זרה” און „מודה בה”: דער רמב”ם פאדערט צוויי תנאים: ער דינט נישט עבודה זרה און ער גלייבט נישט דערין. „מודה” מיינט ער גלייבט אז עבודה זרה איז אמת, אפילו אויב ער דינט עס נישט פראקטיש (ווי דער רמב”ם זאגט: „המודה בעבודה זרה אף על פי שאינו עובד”).

הלכה ג (המשך) – גוי ששלח דורון לישראל ביום אידו

דער רמב”ם: וכן גוי ששלח דורון לישראל ביום אידו, לא יקבלנו. ואם היה חושש לאיבה — נוטל בפניו ואינו נהנה ממנו.

פשט:

אויב א גוי שיקט א מתנה צו א איד אויף זיין יום איד, זאל דער איד עס נישט אננעמען. אבער אויב ער האט מורא פאר שנאה (איבה), מעג ער עס נעמען בפניו אבער נישט הנאה האבן דערפון.

חידושים און הסברים:

1. טעם פארוואס מ’זאל נישט אננעמען: דער גוי פרייט זיך אז דער איד קומט צו אים צו – דאס איז אזוי ווי ער באשטעטיגט דעם גוי’ס עבודה זרה.

2. וואס איז דער טעם פון „אינו נהנה ממנו”? א שאלה: איז עס א קנס אדער א ממשות’דיגער איסור הנאה? אויב עס איז א קנס – פאר וואס קומט אים א קנס, ער האט דאך נישט געטון קיין עבירה, ער מוז דאך נעמען צוליב איבה? אויב עס איז א ממשות’דיגער איסור הנאה – וואס איז דער יסוד? דער פארשלאג: דער איסור הנאה איז ווייל די סיבה פארוואס דער גוי שיקט די מתנה איז וועגן עבודה זרה (ער וויל דער איד זאל אים נאכדעם דאנקען), און דעריבער איז די הנאה פון דער מתנה אזוי ווי הנאה פון עבודה זרה.

3. שיטת הלבוש: ער חילוק’ט צווישן א גוי וואס איז עובד/מודה בעבודה זרה, און איינער וואס נישט. אויב מ’ווייסט אז דער גוי איז נישט קיין עובד עבודה זרה און גלייבט נישט דערין, קען מען הנאה האבן פון דער מתנה. אבער אויב דער גוי איז מודה בעבודה זרה, טאר מען נישט הנאה האבן.

הלכה ד – הנוצרים עובדי עבודה זרה הם

דער רמב”ם: הנוצרים עובדי עבודה זרה הם, ויום ראשון יום אידם. לפיכך אסור לשאת ולתת עמהם בארץ ישראל יום חמישי ויום שישי שבכל שבת ושבת, ואין צריך לומר יום ראשון עצמו שהוא אסור בכל מקום. וכן הדין להם בכל אידיהם.

פשט:

קריסטן זענען עובדי עבודה זרה, זונטאג איז זייער יום איד. דעריבער טאר מען אין ארץ ישראל נישט טון משא ומתן מיט זיי דאנערשטאג און פרייטאג יעדע וואך (דריי טעג פאר זונטאג), און זונטאג אליין איז אסור אומעטום. דאס זעלבע גילט פאר אלע זייערע חגאות.

חידושים און הסברים:

1. מקור אין גמרא: שמואל אומר „נוצרים יום אידם יום ראשון.” דער רמב”ם פארשטייט אז „נוצרים” אין דער גמרא מיינט תלמידי אותו האיש (יעזוס), וואס האט געהאלטן אז ער איז משיח.

2. טעם פארוואס נוצרים זענען עובדי עבודה זרה: דער רמב”ם האלט אז זיי דינען צוויי געטער – די שילוש (Trinity) איז מער ווי איין גאט, און דאס איז עבודה זרה. דער רמב”ם זאגט דאס בפירוש.

3. שיטת תוספות – צוויי היתרים: (1) תוספות איז בכלל מתיר געווען צו טון משא ומתן בימי אידיהם, וואס דער שולחן ערוך פסק’נט אז מ’פירט זיך אזוי. (2) תוספות זאגט אין אן אנדערע פלאץ אז נוצרים זענען נישט נשבע בשם עבודה זרה ממש, נאר „בשיתוף” – זיי גלייבן אין דעם אייבערשטן פלאס נאך א גאט. תוספות טענה’ט אז א גוי מעג דינען דעם אייבערשטן בשיתוף מיט נאך א גאט (שיתוף), און דעריבער איז עס נישט עבודה זרה גמורה פאר א גוי. דער רמב”ם האלט נישט פון דעם היתר פון שיתוף.

4. שיטת המאירי: דער מאירי זאגט אז „נוצרים” וואס דער רמב”ם מיינט האט עפעס צו טון מיט א „נצר” (branch). דאס איז נישט אזוי פשוט.

5. צי פראטעסטאנטן זענען אנדערש ווי קאטאליקן: כמעט אלע נוצרים – סיי קאטאליקן סיי פראטעסטאנטן – גלייבן אין די שילוש (Trinity), און דאס האט זיך נישט געטוישט. מענטשן האבן ליב צו זאגן אז ס’איז אנדערש, אבער עס איז נישט אמת. די עיקר סברא פון דעם רמב”ם – אז זיי גלייבן אין דריי געטער (אפילו אז זיי זאגן ס’איז איינס, מיר גלייבן זיי נישט) – גילט פאר אלע.

6. להלכה למעשה: פראקטיש דארף מען פרעגן א רב, ווייל די ראשונים’ס שיטות זענען מער רעלעוואנט פאר’ן הלכה היינט ווי דער רמב”ם’ס שיטה אליין. פראקטיש פירט מען זיך נישט אזוי – מ’קען נישט זאגן אז מ’טאר נישט פארקויפן פאר גוים זונטאג. אין געוויסע פלעצער מוזן געשעפטן פארמאכן זונטאג, וואס איז „זייער שבת.”

הלכה ה – יום שהעמידו בו מלך / ימים טובים פון מערערע טעג

דער רמב”ם: יום שהעמידו בו הגוים מלך – אן inauguration day, וואו מ’שטעלט אויף א מלך, און מ’איז מקריב קרבנות און מ’דאנקט די עבודה זרה – הרי זה יום אידם, ושאר הימים אסור שלשה ימים לפניו.

אויך: הואיל וידוע שלעובדי עבודה זרה ימים רבים, מהם שלושה ומהם עשרה ומהם עשרים, כל אותם הימים כיום אחד, כולם אסורים אם שלושה ימים לפניהם.

פשט:

א נאציאנאלער יום אידם ווירקט אויף אלע גוים דריי טעג פריער. ווען דער יום איד פון די גוים איז מערערע טעג (3, 10, 20 טעג), רעכנט מען אלע טעג ווי איין יום איד, און מ’לייגט צו דריי טעג פאר דעם גאנצן בלאק.

חידושים און הסברים:

דאס גילט נאר ווען ס’איז א נאציאנאלע זאך – ווען די גאנצע מלכות פייערט. א פריוואטע גוי’אישע שמחה האט אנדערע דינים (זעה ווייטער).

הלכה – גוי שעשה אידו לעצמו (פריוואטע שמחות)

דער רמב”ם: גוי שעשה אידו לעצמו – ביום שנולד בו, יום תגלחת זקנו ולוריתו, יום שעלה מן הים, יצא מבית האסורים, משתה לבנו – אין אסור אלא אותו היום ואותו האיש בלבד.

פשט:

א פריוואטע שמחה פון אן איינצלנעם גוי איז נאר אסור יענעם טאג און נאר מיט יענעם מענטש.

חידושים און הסברים:

1. יום הולדת און חלאקה אין רמב”ם: דאס איז דער איינציגער פלאץ אין רמב”ם וואו ער דערמאנט „יום הולדת” און אויך דער איינציגער פלאץ וואו ער דערמאנט א „חלאקה” (תגלחת). אין הלכות עבודה זרה ביי דער מצוה פון חלאקה (פאות) דערמאנט דער רמב”ם עס נישט. „לוריתו” איז אן עבודה זרה מנהג – נישט גענוי קלאר וואס עס מיינט, אבער עס האט צו טון מיט שערות.

2. משתה לבנו – וואס מיינט עס? עס ווערט דיסקוטירט צי דאס מיינט א חתונה, א בר מצוה, אדער אן אנדערע סעודה. אין חז”ל זעט מען ביידע – דער חתן מאכט אליין די סעודה, אבער אויך דער טאטע מאכט די סעודה. דער רמב”ם’ס כוונה איז נישט גענוי קלאר.

הלכה – סימן פון עבודה זרה ביי מיתה

דער רמב”ם: יום שיומת להם בן מלך – אויך נאר יענעם טאג און יענע מענטשן. לכל מיתה ששורפין בה כלים ומקטירין קטורת – הרי זו מיתת עובדי עבודה זרה.

פשט:

דער סימן אז א לוויה/יארצייט איז פארבונדן מיט עבודה זרה איז ווען מען פארברענט כלים און קטורת.

הלכה – גוים וואס זענען נישט ממש עובדי עבודה זרה

דער רמב”ם: אין יום אידם אסור אלא על עובדי עבודה זרה בלבד. אבל הגוים שסומכין בהם ואוכלין ושותין ושומרין מועדותיהם כדרך מנהג אבותיהם, אבל אינם מודים במועדותיהם – הרי אלו מותרין לשאת ולתת עמהם.

פשט:

דער איסור פון יום אידם גילט נאר פאר גוים וואס טאקע גלייבן אין עבודה זרה. גוים וואס האלטן די טעג בלויז אלס קולטורעלע מנהג אבער גלייבן נישט באמת דערין – מיט זיי מעג מען האנדלען.

חידושים און הסברים:

1. דאס איז דער יסוד פון דעם תוספות’ס היתר וואס מען נוצט להלכה למעשה – אז די גוים פון היינט זענען בגדר „מנהג אבותיהם בידיהם” און נישט ממש מאמינים. זיי גייען נישט ערליך אין קירכע, זיי פראווען בלויז די טעג אלס קולטורעלע טראדיציע.

2. „מודה” מיינט „מאמינים בו” – דער רמב”ם’ס לשון „אינם מודים” מיינט אז זיי גלייבן נישט באמת אין דעם רעליגיעזן אינהאלט.

3. [דיגרעסיע: די מציאות אין רוים] אין רוים איז געווען אזא מציאות אז יעדער האט געהאט זיינע געטשקעס, מיט חסידים און עובדים. אבער דער גרויסער עולם – ארבעטער, „יוצא משעתם ואשם משעתם” – זענען נישט געווען קאנעקטעד צו דער עבודה זרה, זיי האבן עס נאר געטון ווייל דער אדון מאכט היינט א חגא. דאס איז דער מציאות פון „מנהג אבותיהם בידיהם” – אפילו אין יענע צייטן.

הלכה – פארקויפן זאכן פאר עבודה זרה

דער רמב”ם: דברים שמיוחדים לעבודה זרה אסור למכרם לעובדי עבודה זרה לעולם. אבל דברים שאינם מיוחדים, כגון לבונה זכה בכלל לבונה שחורה – מותר, ואין חוששין שמא ילקט הזכה לבד לעבודה זרה.

פשט:

זאכן וואס זענען ספעציפיש פאר עבודה זרה (קרבנות, לבונה זכה אליין) טאר מען קיינמאל נישט פארקויפן. אבער ווען עס איז צעמישט מיט אנדערע זאכן (לבונה זכה צוזאמען מיט שחורה), מעג מען.

חידושים און הסברים:

1. חילוק פון פריערדיגע דינים: פריער האט מען גערעדט וועגן דעם חשש אז דער גוי וועט עס שפעטער נוצן פאר עבודה זרה (משום תקרובת). דא איז א נייע דין – זאכן וואס זענען מיוחדים פאר עבודה זרה, וואו דער איסור איז ממש ווייל מען איז מחזק ידי עובדי עבודה זרה.

2. פארוואס מעג מען ביי צעמישטע לבונה? א שאלה: איז דער טעם ווייל דער גוי וועט עס טאקע נישט טון (ווייל ס’איז צעמישט, וועט ער נישט אויסקלויבן), אדער איז עס א דין אין דעם חפצא אז עס איז נישט „מיוחד”?

3. לפני עור ביי בני נח: דער יסוד פון דעם איסור איז לפני עור – מען טאר נישט העלפן א גוי טון אן עבירה (עבודה זרה איז אסור אויך פאר בני נח). דער כלל פון לפני עור איז אז עס גילט נאר ווען דער גוי האט נישט קיין אנדערע וועג עס צו באקומען – „תרי עברי דנהרא.”

הלכה – פארקויפן כלי זין

דער רמב”ם: כשם שאין מוכרין לגוים דברים שמחזקין בהן ידיהן לעבוד עבודה זרה, כך אסור למכור להם דבר שיש בו נזק לרבים – דובים, אריות, כלי זין, כבלים, שלשלאות – ואסור למכור לגוי, ואסור למכור לישראל החשוד למכור לגוי. אויך אין מוכרין להם כלי זין לליסטים ישראל.

פשט:

דער רמב”ם פארברייטערט דעם איסור פון „מחזקין ידיהם” פון עבודה זרה צו שפיכות דמים. מען טאר נישט פארקויפן כלי זין פאר גוים, נישט פאר אידישע ליסטים, און נישט פאר אן איד וואס איז חשוד עס ווייטער צו פארקויפן פאר גוים.

חידושים און הסברים:

1. דער לשון „מחזקין בהן ידיהן” – דאס איז דער פרט פון אלע פריערדיגע דינים: מען שטיצט, מען מאכט גרינגער זייער עבודה זרה אדער שפיכות דמים.

2. לפני עור ביי שפיכות דמים: דער איסור צו פארקויפן כלי זין פאר א גוי איז באזירט אויף לפני עור – שפיכות דמים איז אסור אויך פאר בני נח (שבע מצוות). דער איסור צו פארקויפן פאר אן איד וואס וועט עס ווייטער פארקויפן פאר א גוי איז אויך לפני עור.

3. [דיגרעסיע: פראקטישע אפליקאציע – ארץ ישראל און וועפאנס] אין ארץ ישראל זענען דא מענטשן אינוואלווד מיט דער רעגירונג וואס פארקויפט סאפיסטיקירטע וועפאנס אויך פאר דיקטאטורשיפס. ערליכע אידן פירן אויף דערקעגן, ווייל דאס איז אן איסור פון מחזק ידי שפיכות דמים.

הלכה – היתר פון כורתים ברית

דער רמב”ם: היו ישראל שוכנים ביניהם וכורתים להם ברית – מותר למכור להם כלי זין להגן עליהם מפני אויביהם.

פשט:

ווען אידן וואוינען צווישן גוים און האבן א ברית (פעדעראלע שייכות, סיטיזנשיפ), מעג מען פארקויפן כלי זין פאר דעפענסיווע צוועקן – צו באשיצן דאס לאנד פון שונאים.

חידושים און הסברים:

1. „כורתים להם ברית” = סיטיזנשיפ: דער רמב”ם מיינט נישט א ספעציעלע ברית, נאר דאס וואס אן איד איז א בירגער פון דעם לאנד – דאס לאנד באשיצט אים, שיקט סאלדאטן פאר אים.

2. דער היתר איז נאר „להגן מפני אויביהם” – פאר דעפענס, נישט פאר אויסערע אגרעסיווע מלחמות.

3. מקור אין גמרא: ר’ יהושע זאגט אז פרסיים (פערזער) מעג מען פארקויפן ווייל זיי זענען מגין אויף אונז. דער חילוק צווישן סתם גוים (א „מאפיאנער”) און דער גאווערמענט: ווען אמעריקע גייט אויף מלחמה, איז דאס נישט נאר פאר די גוים – זי גייט אויך פאר די אידן וואס וואוינען דארט, ווייל אידן זענען א חלק פון דער מדינה.

4. פראקטישע אפליקאציע: אויב א איד איז א מענופעקטשערער פון וועפענס און פארקויפט פאר דער מלוכה’ס מיליטער, איז דאס מותר ווייל: (א) די מלוכה פירט מלחמה מיט שונאים פון דער לאנד, (ב) אויב דער שונא וועט געווינען, וועט ער אויסהארגענען אויך די אידן, (ג) ממילא באשיצט דער איד זיך אליין דורך דעם.

5. א וויכטיגער תנאי: דאס איז נאר ווען ס’איז קלאר אז די אידן האבן א „דיעל” מיט דער מלוכה, א ברית. ווען מען ווייסט נישט ווער וועט זיין ערגער פאר די אידן (למשל נאפאליאן אדער די רוסן), אפשר אין אזא פאל טאקע נישט.

6. אידן פלעגן גיין אין דער מיליטער פון דער לאנד, אפילו אסאך מאל נישט געצוואונגען. מען זעט נישט א קלארע איסור דערויף – נאר ווען מען פילט אז מען קען נישט האלטן אידישקייט.

הלכה – עיר שיש בה עבודה זרה: אסור לעבור בה

דער רמב”ם: עיר שיש בה עבודה זרה… אסור לעבור בעיר שיש בה עבודה זרה. במה דברים אמורים, כשהדרך מיוחדת לאותו מקום, אבל אם יש שם דרך אחרת ואינו עובר אלא דרך זה…

פשט:

א מענטש וואס פארט פון איין פלאץ צום צווייטן און דארף דורכגיין פארשידענע שטעט, טאר נישט דורכגיין א שטאט וואס איז אן עבודה זרה שטאט. דאס איז נאר ווען דער וועג איז מיוחד פאר יענע שטאט; אבער אויב ס’איז דא אן אנדער וועג (אן אינטערסטעיט הייוועי וואס גייט אויך דורך אנדערע פלעצער), מעג מען.

חידושים און הסברים:

1. וואס מיינט „עיר שיש בה עבודה זרה”? דאס מיינט נישט סתם א שטאט וואס האט א קירכע. ס’מיינט א שטאט וואס איז א צענטער פון עבודה זרה – למשל דער וואטיקאן. אין אייראפע זענען געווען אסאך שטעט וואס האבן געהייסן על שם עבודה זרה, אידן האבן זיי א נאמען געגעבן.

2. א שטארקע קשיא: אויב מען טאר נישט אריינגיין אין א שטאט וואס האט עבודה זרה, וויאזוי קען מען בכלל וואוינען אין גלות? יעדע גוי’שע שטאט האט מערערע עבודה זרות! דער ש”ך און אנדערע אחרונים מוטשען זיך מיט דער קשיא.

3. דער ראב”ד’ס שיטה: דער ראב”ד קריגט זיך און זאגט אז מען טאר נישט אריינגיין אין דער יריד (מארק/פעיר) פון עבודה זרה – ער האלט בכלל נישט פון דער הלכה ווי דער רמב”ם פארמולירט עס.

4. א תירוץ: אפשר מיינט דער רמב”ם נאר ווען מען האט א ברירה – ווען מען קען וואוינען אין א צווייטע שטאט אדער גיין אויף אן אנדער וועג. אבער אידן אין גלות זענען „סטאק” – מען דארף פרנסה, מען דארף א אידישע קהילה, מען האט נישט קיין ברירה. אין אזא פאל איז מותר. דער פסוק „ולא תתורו אחרי לבבכם” ווייזט אז מען איז עובר יעדן טאג ווען מען וואוינט אין אזא שטאט, אבער ווען ס’איז נישט קיין ברירה איז עס מותר.

הלכה – חנויות מעוטרות ושאינן מעוטרות

דער רמב”ם: עיר שיש בה עבודה זרה, אם היו בה חנויות מעוטרות ושאינן מעוטרות – המעוטרות אסור להכנס בהם כלל אפילו ליקח מה שבתוכן, ושאינן מעוטרות מותרות בהנאה.

פשט:

אין א שטאט וואס האט עבודה זרה, סטארס וואס זענען אויסגעטשאטשקעט (דעקארירט) לכבוד דער יום טוב פון עבודה זרה – טאר מען נישט אריינגיין אפילו צו קויפן א זאך. סטארס וואס זענען נישט דעקארירט – מותר.

חידושים און הסברים:

א שאלה: וויאזוי קומט מען בכלל אן אין די געשעפט, אויב מען טאר נישט אריינגיין אין דער שטאט? דאס שטיצט דעם תירוץ אז ווען מען האט נישט קיין ברירה (מען וואוינט שוין דארט), מעג מען אריינגיין אין די חנויות וואס זענען נישט מעוטרות.

הלכה – אסור לבנות כיפה של עמודים לעבודה זרה

דער רמב”ם: ואסור לבנות עמהם כיפה של עמודים לעבודה זרה. ואם עבר ובנאו – שכרו מותר. אבל בונה הוא לכתחילה טרקלין או חצר שיש בו אותה כיפה.

פשט:

מען טאר נישט בויען פאר גוים א כיפה (א רינדעכיגע דאך/סטרוקטור) וואס מען גייט אריינלייגן דערין עבודה זרה. אבער אויב ער האט עס שוין געבויט, איז זיין שכר מותר. און מען מעג לכתחילה בויען א טרקלין אדער חצר וואס שפעטער וועט מען אריינלייגן דארט די כיפה.

חידושים און הסברים:

1. פארוואס איז שכרו מותר בדיעבד? ווייל ווען ער האט עס געבויט איז עס נאך נישט געווען עבודה זרה – ס’איז נאך נישט משמש פאר עבודה זרה, נאר שפעטער לייגט מען אריין עבודה זרה.

2. כיפה מיינט נישט א גאנצע בילדינג – ס’מיינט ספעציפיש דער רינדעכיגער דאך/סטרוקטור (ווי אין א קלויסטער), דער פלאץ וואו מען לייגט ממש די עבודה זרה (למשל אין די פענסטער). אבער דער רעשט פון דער בילדינג (טרקלין, חצר) מעג מען בויען.

הלכה – המוכר בית לעבודה זרה

דער רמב”ם: המוכר בית לעבודה זרה – דמיו אסורין בהנאה, וילך אותם לים המלח. אבל גוים שאנסו ישראל וגזלו ביתו ושמו בו עבודה זרה ונתנו לו דמים – דמיו מותרין.

פשט:

ווער עס פארקויפט זיין הויז פאר עבודה זרה – דאס געלט איז אסור בהנאה, מען דארף עס אוועקווארפן אין ים המלח. אבער אויב גוים האבן געצוואונגען דעם איד און גערויבט זיין הויז און אריינגעשטעלט עבודה זרה, אפילו אויב זיי האבן אים צוגעווארפן געלט – דאס געלט איז מותר.

חידושים און הסברים:

1. דער חילוק: ווען דער איד פארקויפט ברצון, האט ער א ברירה – ער קען פארקויפן פאר א איד, אבער ער וועלט צו פארקויפן פאר עבודה זרה. דעריבער איז דאס געלט אסור. אבער ווען ער איז געצוואונגען געווארן, מען זאגט נישט פאר אים „רעק זיך!” – ער דארף נישט פארלירן זיין געלט וועגן זיין מגורשות.

2. קשיא: פריער האט דער רמב”ם געזאגט אז מען מעג בויען א כיפה (בדיעבד שכרו מותר) – וויאזוי שטימט דאס מיט דעם אז המוכר ביתו לעבודה זרה דמיו אסורין? דער חילוק: ביי כיפה בויט ער נאר א טייל פון דער בילדינג, ס’איז נאך נישט עבודה זרה; אבער ביי מוכר ביתו פארקויפט ער ממש דעם פלאץ פאר עבודה זרה.

הלכה – חנויות של עובדי עבודה זרה

דער רמב”ם: חנויות של עובדי עבודה זרה – אסור ליכנס בהן מפני עבודה זרה.

פשט:

סטארס וואס באלאנגען פאר עבודה זרה טאר מען נישט דינגען (רענטן/נוצן), ווייל דאס געלט גייט פאר עבודה זרה.

הלכה – חלילין של עובדי עבודה זרה

דער רמב”ם: חלילין של עובדי עבודה זרה – אסור להספיד בהם.

פשט:

פלייטן (מוזיק-אינסטרומענטן) וואס באלאנגען פאר עבודה זרה טאר מען נישט נוצן פאר א הספד/לוויה. ביי א לוויה פלעגט מען נוצן א חליל צו זינגען.

חידושים און הסברים:

ס’איז נישט קיין תקרובת עבודה זרה (קרבן פאר עבודה זרה) – ס’איז פשוט דער כלי (אינסטרומענט) וואס באלאנגט פאר עבודה זרה, און מען טאר נישט האבן הנאה דערפון. דאס געלט וואס מען צאלט פאר דעם שכירות גייט צו עבודה זרה – אזוי ווי מען טאר נישט דינגען א חנות פון עבודה זרה.

הלכה – יריד של גוים: וואס מען מעג קויפן

דער רמב”ם: מען מעג גיין צום יריד פון גוים און קויפן בהמה, עבדים ושפחות (בגיותן), בתים, שדות, וכרמים. מען מעג אפילו כותב ומעלה בערכאות (רעגיסטרירן אין זייערע געריכטן), מפני שהוא כמציל מידם.

פשט:

ווייל אויב ער שרייבט נישט איין, וועט ער פארלירן דאס געלט – עס איז ווי מציל זיין פון זייערע הענט. דא רעדט מען נישט ביי ימי אידיהן (זייערע יום טוב’ס).

חידושים און הסברים:

1. במה דברים אמורים, בלוקח מן הבעל הבית: דער רמב”ם מחלק – ווען מען קויפט פון דעם בעל הבית (דער אריגינעלער פראדוצירער/פארקויפער), איז מותר. אבער ווען מען קויפט פון א סוחר/האלסעילער, איז אסור – ווייל דער סוחר נותן מחצית לעבודה זרה. אין א יריד וואו די גלחים זענען געווען די מושלים/לידערשיפ, גייט דאס געלט צו עבודה זרה, און מען ווערט מהנה לעבודה זרה. דער מהר”ם אלשקר איז מתיר געווען ווען דער פארקויפער גיט נישט קיין מחצית.

2. בדיעבד, אויב מען האט שוין געקויפט פון דעם האלסעילער – א סדר פון קנסות:

בהמה: נושא פרסה – מען צוברעכט די פיס (עיקור), מאכט די בהמה פאר א בעל מום אז מען קען זי נישט ניצן.

כסות (קליידער): ירקב – מען לאזט עס פוילן/שימלען.

כלים: מתכלים – מען לאזט עס צוגיין.

עבד: מען הרג’עט אים נישט, אבער מען טאר אים אויך נישט ראטעווען.

דאס איז א קנס, נישט סתם איסור הנאה – ווייל ביי איסור הנאה וואלט מען סתם געדארפט אוועקווארפן. דא איז עס א ספעציפישער שיעור פון קנסות פאר יעדע קאטעגאריע. ביים עבד איז דא א חידוש: ווייל דער עבד קען ווערן אן עבד של ישראל (און דורך דעם ווערט ער א איד), לאזט מען אים – דאס איז מותר.

הלכה – סעודות של גוי (חתונה)

דער רמב”ם: גוי שעשה משתה לבנו ולבתו – אסור להנות מסעודתו. אפילו לאכול משלו ולשתות משלו שם – אסור, הואיל ומסבת הגוים אכלו. ומאימתי אסור? משיתחיל לעסוק ולהכין צרכי סעודה.

פשט:

מען טאר נישט גיין צו א גוי’אישע חתונה, אפילו מען ברענגט אייגענע כשר’ע עסן. דער איסור הייבט אן ווען ער הייבט אן צוצוגרייטן די סעודה (ווייקן איין די באנדלעך, ווי אין גמרא).

חידושים און הסברים:

1. צייט-פרעימס פון דעם איסור:

– לכל ימי המשתה.

– לאחר המשתה – דרייסיג טעג.

– אויב ער מאכט א סעודה מחמת א נסיעה (רייזע פארבונדן מיט דער חתונה) – אפילו אחר שלשים יום, אסור ביז צוועלף חדשים.

אן אינטערעסאנטער פונקט: ביי אידן איז שבע ברכות נאר זיבן טעג, אבער ביי גוים איז דא דרייסיג טעג. א שאלה: צי דאס האט א שייכות צו דעם דין אז שבע ברכות קען מען מאכן ביז דרייסיג טעג (מיט פנים חדשות), אדער שמחת מרעים/מנונים.

2. דער זוהר (שמות דף ק”י ע”א) אלס מקור: דער פסוק זאגט „וקרא לך ואכלת מזבחו, ולקחת מבנותיו לבניך, וזנו בנותיו אחרי אלהיהן, והזנו את בניך אחרי אלהיהן.” דער זוהר ווייזט אז דער סדר איז: ערשט גייט מען צו זיין זבח (סעודה), דערנאך טרעפט מען דארט גוי’אישע מיידלעך, דערנאך חתונה, דערנאך דינען עבודה זרה.

3. דער טיפערער טעם: דער איסור איז נישט נאר ווייל דאס עסן איז זבחי מתים/תקרובת עבודה זרה. אפילו ווען מען עסט כשר’ע עסן, איז דער איסור ווייל דאס קען ברענגען צו עבודה זרה – דורך דעם וואס מען טרעפט דארט גוים, מען ווערט פריינדלעך, מען איז מתחתן, און סוף כל סוף דינט מען עבודה זרה. דאס איז דער טיפערער טעם פון דעם איסור פון סעודות גוים – עס איז א „וזנית אחרי אלהיהן” סיטואציע.

הלכה – בת ישראל לא תניק בן הנכרית / מיילדת

דער רמב”ם: בת ישראל לא תניק את בן הנכרית – פן תגדלנו לעובד עבודה זרה. אויך לא תיילד את הנכרית. אבל מילדתה בשכר – משום איבה.

פשט:

ווען מען איז א וואלונטיר, קען מען טשוזן יא אדער ניין. אבער ווען מען טוט עס בשכר (אלס פראפעסיע),

אויב מען וועט נישט טון, וועט עס ברענגען איבה/שנאה.

חידושים און הסברים:

נכרית מילדת/מניקה בת ישראל: א נכרית מעג מיילד זיין א בת ישראל און מייניק זיין א בן ישראל, אבער נאר ברשותה — אין דער רשות פון דער ישראל’טע. מען טאר נישט שיקן דאס אידישע קינד צו דער גוי’ס הויז, ווייל דא איז א חשש אז די גוי קען הרג’ענען דאס אידישע קינד. אבער אין דער אידישער הויז איז מותר.

הלכה – ההולכים לתרפים / ישראל שהולך ליריד של גוים

דער רמב”ם: תרפים — לשון מקום הטנופת, א שלעכטע לשון פאר עבודה זרה (ווי די תרפים וואס רחל האט גע’גנב’עט). ישראל ההולכים ליריד של גוים — בהליכה מותר (ווייל אפשר יחזור בתשובה), בחזרה אסור (ווייל שמא הם קשורים, שמא דעתם לחזור). ביי א גוי איז פארקערט: בהליכה אסור, בחזרה מותר.

פשט:

א איד וואס גייט צום יריד פון גוים — אויפ’ן וועג אהין איז מותר צו טון משא ומתן מיט אים, אויפ’ן וועג צוריק איז אסור. ביי א גוי איז פארקערט.

חידושים און הסברים:

1. דער חילוק צווישן איד און גוי — צוויי באזונדערע איסורים:

ביים הליכה (אזל למועד) איז דער חשש אז דער מענטש גייט צו עבודה זרה — ער מאכט א גוטן דיעל, ער וועט גיין דאנקען דער עבודה זרה. ביים חזרה (בא מצדיק) איז דער חשש א גאנץ אנדערער — דמי עבודה זרה, אז דאס געלט וואס ער האט ביי זיך איז געקומען פון פארקויפן עבודה זרה, און אזעלכע מעות זענען אסור בהנאה.

א גוי — ביי הליכה איז דא דער חשש פון „אזל למועד” (ער גייט צו עבודה זרה). אבער ביי חזרה איז מותר, ווייל דמי עבודה זרה ביד גוי איז מותר — א גוי האט נישט קיין איסור צו קויפן/פארקויפן עבודה זרה, זיין געלט איז נישט אסור.

א רגילער איד — ביי הליכה איז נישטא דער חשש פון „אזל למועד”, ווייל א איד גייט נישט דאנקען עבודה זרה — מען גלייבט אז ער קען אייביג האבן א הרהור תשובה. אבער ביי חזרה איז אסור, ווייל אויב ער האט פארקויפט עבודה זרה, איז דאס געלט דמי עבודה זרה ביד ישראל, וואס איז אסור בהנאה.

2. דער טעם פון דעם איסור בחזרה ביי א איד: עבודה זרה ביד ישראל אסורה בהנאה — ווען א איד קומט צוריק פון א יריד של גוים, האבן מיר מורא אז עובדי עבודה זרה האבן אים פארקויפט זאכן דארט, און זיין סחורה/געלט איז „קאנטאמינירט” מיט עבודה זרה. דאס איז דער הסבר פאר די קנסות פון דער פריערדיגער הלכה (צוברעכן די בהמה, לאזן שימלען, אאז”וו).

3. ישראל משומד — דער חומרא פון ביידע צדדים:

דער רמב”ם: ביי א משומד לעבודה זרה גילט נישט דער כלל פון „שמא יחזור בו” — א משומד איז א משומד, מען ווייסט שוין דעם אמת. זיין געלט איז ווי יין נסך, ווי עבודה זרה’דיגע געלט.

דער משומד האט ביידע חסרונות: (א) ער איז ווי א גוי אין דעם אז מ’קען נישט פארלאזן זיך אז ער גייט נישט צו עבודה זרה (אזל למועד) — דעריבער איז בהליכה אסור. (ב) ער איז אבער נאך אלץ א איד הלכתית, ממילא זיין געלט פון עבודה זרה איז אסור בהנאה (דמי עבודה זרה ביד ישראל) — דעריבער איז בחזרה אויך אסור. סיי בהליכה סיי בחזרה אסור לשאת ולתת עמו — ער האט דעם חומרא פון ביידע צדדים.

דער חידוש אין דער סברא: דער משומד איז א קאמבינאציע פון די שלעכטסטע צדדים פון ביידע — ער איז הלכתית א איד (זיין געלט איז אסור), אבער בפועל ער איז ווי א גוי (מ’קען נישט פארלאזן זיך אויף אים). דאס גיט א שיינעם הסבר פארוואס דער רמב”ם פירט אויס דעם דין פון משומד באזונדער — ער איז נישט סתם א חומרא, נאר א לאגישע קאמבינאציע פון צוויי באזונדערע איסורים.


תמלול מלא 📝

פרק ט׳ אין הלכות עבודה זרה – משא ומתן מיט עובדי עבודה זרה

הקדמה: סדר הרמב”ם און די נוגעות להלכה

גוטן, אונז לערנען די ניינטע פרק אין הלכות עבודה זרה. די פאריגע פרק האבן מיר אונז געלערנט וועלכע זאכן ווערט עבודה זרה און וויאזוי מ׳איז מבטל עבודה זרה. יעצט גייען מיר אונז לערנען די סוגיא פון… ווער ס׳האט געלערנט מסכת עבודה זרה געדענקט עס גוט, ווייל דאס איז די ערשטע פרק אין מסכת עבודה זרה רעדט וועגן דעם. ווען מ׳מעג דיעלן און וויאזוי מ׳מעג דיעלן מיט גוים, ווייל די חשש איז אז ווען מ׳טוט ביזנעס מיט גוים און די גוי גייט זיין העפי, גייט ער גיין דאנקען זיין עבודה זרה. און נאך ענליכע זאכן פון דיעלן מיט גוים, מער דזשענעראל איז רילעישאנשיפ מיט גוים.

משא ומתן קען מיינען, כפשוטו משא ומתן מיינט בדרך כלל משא ומתן באמת מיינט ביזנעס, אבער אויך האבן א משא ומתן מיט יענעם מיינט סתם האבן א קשר מיט יענעם. סאו מ׳קען זאגן משא ומתן ביידע וועגן.

סאו מ׳קען זאגן, אויב איך וויל טראכטן אביסל ברייטער, וועט מען זאגן אזוי ווי אונז האבן געלערנט די ערשטע פינף פרקים אין מסכת עבודה זרה איז געווען ממש עיקר דיני עבודה זרה און די עוברי עבודה זרה, די זאכן וואס זענען ממש אזויווי א חלק פון די פולחן, א חלק פון די עבודה פון די געצן דינערס. יעצט, די לעצטע צוויי פרקים האבן מיר געלערנט מער אזוי זייטיגע זאכן, נישט ממש מ׳דינט עבודה זרה, נאר צו מאבד זיין עבודה זרה, נישט הנאה האבן פון עבודה זרה. יעצט לערנען מיר אפילו איין לעוועל אביסל ווייטער פון דעם, וואס איז אפילו האבן צו טון, מ׳קען זאגן האבן צו טון מיט עובדי עבודה זרה, שניה לחוקה ודרך חוקה כביכול.

און מסתמא איז דאס די מערסטע נוגע להלכה, ווייל ווי אפט טרעפט מען אן עקטשועל געצקעלע? אבער דאס זענען ממש הלכות וואס אויב ביזט א בעל מסחר, א סוחר, און דו האסט צו טון מיט עובדי עבודה זרה, דארף מען וויסן די הלכות וואס מ׳מעג און וואס מ׳טאר נישט.

און דאס איז די הלכות פאר אידן, איך מיין פאר דעם הייבט זיך אן מסכת עבודה זרה, ווייל פאר א איד, די הלכות וואס מיר האבן געלערנט ביז אהער איז זייער יסודות׳דיג, אבער וועלכע איד דינט עבודה זרה? ס׳איז אינטערעסאנט וועגן די השקפה, צו פארשטיין די איידיעס, אבער פראקטיש הלכה למעשה, די שאלה וואס א איד טרעפט זיך איז, אז ער איז א שכן מיט א גוי, וויאזוי דיעלט ער מיט זיין שכן דער גוי? דאס איז די שאלה, דער עובד עבודה זרה.

הלכה א: שלשה ימים לפני אידיהם

דער איסור פון משא ומתן לפני אידיהם

זאגט די רמב״ם, זאגט די הלכה אזוי: שלשה ימים לפני אידיהן של גוים, דריי טעג פאר די חגאות פון די גוים – איך מיין, אידיהם, די גמרא רעדט וועגן דעם אז אידיהם איז א לשון פון איד, פון צרות, פון צרות גייט זיי צום רעכטן, יא, אידיהם, יא – פאר זייערע חגאות, אסור ליקח מהם ולתת להם, מ׳טאר נישט טון מיט זיי קיין שום ביזנעס.

פארקויפן פאר זיי דבר המתקיים. א דבר המתקיים, ווייל ער פרייט זיך אז ער קויפט פון א איד, ער פרייט זיך אז ער האט געקויפט א גוטן מקח, אדער אז ער האט פארקויפט פאר א איד, פרייט ער זיך אז ער האט געמאכט די געלט. און איך מיין די גמרא זאגט די טעם, ווייל ער וועט גיין אין קירכע ביי די חגא, ער גייט דארטן זאגן זיין הלל פון עבודה זרה, און ער גייט דאנקען אויף די געלט וואס ער האט געמאכט, און אונז טארן מיר נישט האבן א חלק אין דעם.

דיגרעסיע: דריי טעג פאר א יארצייט

ווייטער, דאס איז די מקור פון וואס על יעדן זאגט אז דריי טעג פאר די יארצייט… ניין, ס׳איז א חק ולא חמור. אויב אפילו אין די דינים של עובדי כוכבים איז דריי טעג פארדעם איז שוין דא א מצוה, א חק ולא חמור, דריי טעג פאר די שלשים יום. איך פארשטיי עס? פארקערט, אז א איד טראכט נישט אז א איד גייט גיין אין בית המדרש פסח גייט ער עפעס טראכטן מיט וועם מ׳האט געמאכט ביזנעס אין די לעצטע דריי טעג. ער גייט דאנקען די אייבערשטער אז ער לעבט, ער גייט דאנקען די אייבערשטער אז ער איז א איד, ער האט שוין געלייגט זיין ביזנעס כל היום. קומט אן א חסיד, די גוי׳ס זאל אזוי פארדינען און זיין… אקעי, קען אונז דרייען וויאזוי מען וויל, עס איז שוין דריש, דריש.

אקעי, קריבטא, לאמיר צוריקגיין צום די וועטער.

איסורי הלוואה ופירעון

ווייטער, להלוותם טאר מען אויך נישט בארגן, ולהלוותם טאר מען אויך נישט פארבארגן, ווייל אין ביידע פעלער מאכט עס אים אויך בשמחה. ער מוז אפצוקומען צו אים, אדער אז ער האט באקומען פאנדינג וואס ער האט געדארפט לפרוע, באצאלן פאר א חוב וואס מ׳איז אים געווען שולדיג, אדער לפרוע אדער נעמען פון אים געלט. ווייל אויך פרייט ער זיך אז ער איז פטור געווארן פון א חוב, פון א דאגה אויף זיין קאפ.

דאס איז אבער מלוה בשטר, אדער וואס איז דא אויף דעם א משכון. אבער א מלוה על פה מעג מען יא נעמען, אשיכול להציל מידם, ווייל מלוה על פה, דאס אז ער באצאלט איז דאך א חידוש, ווייל ער וואלט זיך ווען געקענט ארויסדרייען. איז דאס אז ער האט עס גענומען, אויף דעם פרייט ער זיך נישט. האט ער נישט קיין ראיה, קען ער מאכן א מזל, קען ער אפילו פרייען זיך. יא, אבער דער איד… מעשה מלוה, מעשה מלוה, אבער נישט א היתר מילה האט מען מתיר געווען אז דו זאלסט מעגן מציל זיין. איך מיין דער ווארט איז, ווייל דער גוי פארמאנט זיך נישט. יא, אבער ער פרייט זיך נישט, אבער דעם האסטו ארויסגערוקט פון אים וויפיל דאס האט געקענט.

אבער איך האב געטראכט, אז אפשר איז פשוט סעת סעת סאווער דבר עובד, אז עס האט זאכט. אפשר דער גוי האט אפאר איבעריגע דאלער פאר זיין יום טוב.

דבר המתקיים לעומת דבר שאינו מתקיים

דאס האבן מיר געלערנט אז מ׳טאר נישט קויפן אדער פארקויפן, און מיר האבן אויך געלערנט אז ס׳איז נאר א דבר המתקיים, א זאך וואס האלט זיך פאר א שטיקל צייט. אבער מיר האבן געלערנט אז א דבר שאינו מתקיים, א זאך וואס גייט אפוואסערן ווי ירקות ותבשיל, מעג מען יא עד יום אידם, ווייל ס׳איז שוין אראפגעגעסן, ער גייט שוין האבן פארגעסן דערפון, ער גייט נישט דאנקען ביום אידם אויף דאס וואס ער האט געגעסן אייער נעכטן. דאס איז דער חילוק צווישן א איד און א גוי.

ארץ ישראל לעומת חוץ לארץ

אקעי, בקיצור, מען קען אויפהערן וואס מ׳וויל. במדברים אמורים, זאגט דער רמב״ם, בארץ ישראל. אין ארץ ישראל האט מען גע׳אסר׳ט דריי גאנצע טעג. מ׳רעדט דא מסתמא פון אין ארץ ישראל אבער ווען די אידן האבן נישט קיין שליטה, ווייל דעמאלטס האט מען דאך געלערנט די הלכה מיט פארטרייבן אויף די ארץ ישראל.

אבער בשאר ארצות איז איינו אסור אלא יום אידם לבד, האט מען נאר גע׳אסר׳ט יום אידם אליין. און די סיבה איז לכאורה פשוט, ווייל אין שאר ארצות זענען מיר מער געבינדן, און מ׳קען נישט אסר׳ן אזא זאך, ס׳איז שאטן פאר די גאנצע אידישע… אידן האבן נישט געקענט מאכן קיין מסחר. היינט לעבט מען אביסל, ס׳איז דא אט ליעסט א גרויס חלק פון די אידן טוען נאר ביזנעס צווישן זיך, אבער אין א פלאץ וואו מ׳לעבט צווישן גוים, קען מען נישט אסר׳ן אזוי ווייט, האבן חז״ל נאר מגביל געווען די איסור צו יום אידם.

צוויי טעמים פאר דעם חילוק

אנדערע מפרשים ברענגען, דער רמב״ם מביא דיך, ער ברענגט איינמאל גוטע טעמים וואס שטייט אין מפרשים, אז דאס וואס דו זאגסט איז א טעם פארוואס מ׳האט מער מקיל געווען. אבער ס׳שטייט מיינעך אין די גמרא, ער ברענגט אז די גוים אין חוץ לארץ זענען נישט אזעלכע פרומע גוים, זיי זענען ווייניגער עובדים. דריי טעג פארגעסט ער נישט. איין טאג געדענקט ער נאך, דער צווייטער טאג האט ער שוין פארגעסן. א חוץ לארץ׳דיגער גוי איז נישט מאכן מעשיות מיט זיינע עבודה זרות.

די מפרשים זאגן אז סתם עובדים אין ארץ ישראל זענען געווענליך געגאנגען פאר רעליגיע ריזענ׳ס, ווי קרייצציגלער אדער גוים וואס וואוינען דארטן ווייל זיי ווילן דארטן וואוינען אין פלעצער ווי עשו וואוינט אין הר שעיר, אדער ווי די גלויביגע אין די מזרח. אפשר די וואס זענען ארויפגעגאנגען זענען ארויפגעגאנגען מיט א שטארקע אמונה.

אקעי, בקיצור, עס קענען זיין ביידע זאכן. אדער די סיבה איז אזוי ווי איך האב געזאגט, אז מ׳האט מקיל געווען אין גלות ווייל מ׳דארף טון ביזנעס מיט גוים, מ׳האט נישט קיין ברירה. אדער אז די אנדערע ראשונים לערנען אפ אז אין ארץ ישראל זענען די גוים מער עדיג און זיי מוזן גענומען ווערן מער ערנסט.

ירושלים סינדראם. ברור פשוט, ירושלים סינדראם. ארץ ישראל איז מער סדר. חוץ לארץ מיינט, דו גייסט אין רוים, דו גייסט אין איטאליע, יא, יעדער איינער איז פרום דארט, אבער קיינער מיינט עס נישט ערנסט. אין ארץ ישראל מיינט מען עס נעבעך ערנסט. דאס איז די חילוק. ס׳איז נישט די גוים, ס׳איז די אידן.

דין עובר ונשא ונתן בשלושה ימים

אקעי. זאגט דער רמב״ם ווייטער, וואס טוט זיך אויב א איד האט נישט נזהר געווען אין דעם איסור, און ער האט עובר געווען ונשא ונתן עמהם בשלושה ימים, ער האט יא געטון ביזנעס מיט די גוים די דריי טעג פון די חגא? דריי טעג מיינט דריי טעג פארדעם, אדער א טאג און א האלב פארדעם און א טאג און א האלב נאכדעם? און די טעג מיינט אלעס נאר לפני, יא, נאר פארדעם, נישט די תקופה.

איז הרשות בידו, די געלט נאכדעם איז מותר בהנאה. עס איז נישט אסור. און דו זעסט אז עס איז נאר א חומרא, ווייל מ׳טראכט אז ער גייט גיין דאנקען אין קירכעס, נישט אבער דאס איז דאך ממש, און עס איז א חומרא פון חז״ל.

אבער דאס איז אז יא, איז עס נאך די מיינט אלעמאל ביום אידם, אין די חגא אליין, הרשות בידו איז יא אסור בהנאה. אויב איך געדענק גוט, אפשר… ער זאגט אז עס איז א קנס. נו, אונז האבן מורא, נישט וועלן מיר האבן מיר מורא, אז ביום אידם אליין גייט ער ברענגען א קרבן, אדער ער גייט נוצן די געלט מער פאר עבודה זרה, נישט נאר סתם דאנקען. רב, רב, רב, רב, איך זאג דא, ער ברענגט אז עס מיינט אז עס איז א קנס פון די רבנן, ווייל דאס פרעגסטו אליין, פארוואס איז הארבער ביום אידם? ווייל ס׳איז דא א גרעסערע טשענס.

דיסקוסיע: פארוואס איז דער איסור?

איך טראכט, אבער דאס טראכט איך סתם אויבנאויף אין די לופט אריין. מ׳סתאמט די אוזלי מודה, ס׳איז דאך א פסול. מ׳רעדט ווען די פסול איז לפני עיוור, דער גוי וועט מודה זיין לעבודה זרה, און דערפאר טארן אידן נישט פארקויפן.

איך פיל אז עס איז מער די אידן זאלן זיך מרחק זיין פון די… איך נאר עס נישט לעבן זאגן אזא די גאנצע… אלע די אלע החוקות וואס אונז לערנען דא… איז מער אז די אידן זאלן זיך מרחק זיין פון די גוי׳אישע חגאות. סאו פאר א יום טוב ווער איז ער קומט, ער מאכט סעיל, יא, ס׳איז דער כבוד, דער יום טוב מאכט דער חגא און מאכט א סעיל, און ער פארקויפט, ער קויפט, אידן זאלן נישט האבן צו טון מיט דעם. אזוי עפעס א רעיון, די חכמים האבן נישט געוואלט.

איך וויל נישט זאגן, אונז ווילן נישט אז די בעסטע סיזען פון א איד זאל זיין אין די טעג פון די גוי׳אישע חגא, דעמאלטס זאל ער טון ביזנעס. לויט דעם, טאקע, די אידן וואס איך ווייס קריסמעס איז זייער גרויסע ביזי סיזען, אפשר איז טאקע דאס וואס חז״ל האבן נישט געוואלט. די נושאי כלים פון די שולחן ערוך האבן שוין געזאגט אז ס׳איז מותר. אבער איך מיין צו זאגן די געדאנק, מענטשן וואס זאגן אז זייער גוטע סיזען איז די טעג פון… אונז ווילן נישט אז א איד׳ס סיזען זאל זיין ווען ס׳איז די אידישע חגא. אונז ווילן נישט אז זיין סיזען זאל זיין די דריי טעג פון די גוי׳אישע חגא.

ניין, ניין, ס׳איז נישט דאס. ס׳איז פונקט פארקערט. פון דעם וואס דו זאגסט, איז געווען אז דו ביסט פארט פון זיי, קענסטו זאגן אז דו ביסט פון זייערע ווי… דו ביסט פארט פון די מצות. אונז ווילן נישט זיין פארט פון די מצות. דו ביסט א איד, דו האסט דאך אן אייגענעם… אזויווי דו זאגסט, דו האסט דאך אן אייגענעם לפני ולפנים.

סדר הרמב״ם לעומת סדר המשנה: א דרוש

ס׳איז זייער אינטערעסאנט, איך האב אסאך געטראכט אין דעם, אביסל דרך דרוש, אבער איך מיין אז ס׳איז ממש פשט. אונז האבן מיר געלערנט אסאך מאל אז די רמב״ם׳ס סדר איז אנדערש פון די סדר המשנה. די רמב״ם גייט מיט די איידיע וואס איז עיקר עבודה זרה, ביז פרק ט׳ איז ער אנגעקומען צו לפני אידיהן. און די מסכת עבודה זרה גייט ממש, הייבט זיך אן, איז די ערשטע הלכה לפני אידיהן. און פראכט אזויווי ענליך משל פסח, יא? פסח, וויאזוי הייבט זיך אן מסכת פסחים? “אור לארבעה עשר בודקין את החמץ”. הייבט זיך אן על סדר הזמנים, די ערשטע זאך, הכנה וואס מ׳מאכט אויף פסח. יא? אפילו ס׳איז דא פאר דעם שלשים יום, ס׳שטייט נישט אין די משנה. און ס׳גייט על הסדר. די זעלבע זאך, הלכות עבודה זרה גייט על הסדר. ס׳איז די זעלבע רמז. הלכות עבודה זרה גייט על הסדר פון די גוי׳אישע חגאות. די ערשטע זאך איז שלשה ימים לפני אידיהן, נאכדעם באידיהן, מה שאין באידיהן, וכו׳.

סאו ס׳איז אזויווי א זעלבע רמז. א גוי, א אידישע… א איד׳ס זייער וויכטיגע פארט פון זיין א איד וואס געהערט צו דיר, די אייבערשטער, איז אז דו האסט אידישע ימים טובים. פאר דעם האסטו… דאס איז די עשה ולא תעשה. די עשה איז דיינע ימים טובים, און דו זאלסט נישט טון זייערע ימים טובים. ס׳איז טאקע אז דו זאלסט וויסן ווען ס׳איז זייערע ימים טובים, לענין ווען דו זאלסט זיך אוועקשטעלן פון זיי.

דו קענסט אפילו קוקן, דו קענסט זען אז אין די פרשה פון ימים טובים שטייט “אלהי מסכה לא תעשה לך את חג המצות תשמור”. די גמרא זאגט אז ס׳איז כאילו מבזה את המועדות, כאילו עובד עבודה זרה. אדער מ׳זעט עס ביי הלל וואס מ׳זאגט על יום טוב, אונזער עבודה, וואס זאגט מען דארט? “אסר חג בעבותים עד קרנות המזבח”. מ׳רעדט פון דעם אז מ׳זאל נישט… די צובראכענע, זייערע… די אידיהן, די צובראכענע, די עצבים וואס מ׳דארף צוברעכן. איך האב נעכטן געפרעגט…

ניין. אקעי, שיין. דאס איז סתם ווייל ס׳איז באלד יום טוב. זייער גוט. ס׳איז איינמאל באלד יום טוב, מ׳דארף, מ׳דארף.

הלכה ג’ (המשך) — איסור לשלוח דורון לגוי ביום אידו

Speaker 1: אזוי ווי די עשה און לא תעשה. די עשה איז דיינע ימים טובים, און דו זאלסט נישט טון זייערע ימים טובים, סתם אז דו זאלסט וויסן ווען ס’איז אייערע ימים טובים, לענין ווען ס’איז אוועקצושטייען פון זיי.

מ’קען פארשטיין, מ’קען זען אז אין די פרשת ימים טובים שטייט “אלה המועדים אשר תקראו אותם”, אדער די גמרא זאגט “כאילו מבזה את המועדות כאילו עובד עבודה זרה”, אדער מ’זעט אין די הלל וואס מ’זאגט אלע ימים טובים, אונזערע אונזערע מועדים, וואס זאגט מען דארט? “אצורינו כצורם”. מ’רעדט פון דעם, זיי האבן נישט די צורות, זייער גוט, די אידיהם, די צורות וואס מ’דארף צוברעכן. מ’גייט רעדן אין די נעקסטע פרק.

אקעי, פיין, דאס איז סתם ווייל ס’איז באלד יום טוב. זייער גוט.

ס’איז אלעמאל באלד יום טוב פאר א איד, ס’איז נישט קיין גרויסע חידוש. אקעי.

“ואסור לשלוח דורון לגוי ביום אידו” — נאך א הלכה, זייער גוט. מ’טאר נישט שיקן א מתנה, א מתנה טאר מען נישט אין יענעם טאג, אין יום אידו אליין. דאס איז אויף דעם איז מען נישט חושש די דריי טעג פארדעם.

“אלא אם כן היה נודע לו שאינו מודה בעבודה זרה ואינו עובדה” — נאר אויב מ’ווייסט אז ער איז נישט איינער וואס דאנקט די עבודה זרה און ער איז נישט קיין עובד עבודה זרה.

דיסקוסיע: צי “נודע לו” העלפט אויף דריי טעג פארדעם?

Speaker 2: סאו, די נודע לו העלפט נישט אויף דריי טעג פארדעם טון ביזנעס?

Speaker 1: קען זיין אזוי ווי דו האסט געזאגט אז אויף טון ביזנעס איז דא נאך עפעס א סיבה.

קען זיין אז יא, מ’ווייסט נישט. ווייל וואס אויף דעם האט דער רמב”ם געברענגט די היתר? דו זעסט דאך אז די תוספות האט געזאגט אז וואס מיינט אז ער ווייסט אז די גוים זענען נישט עוסק אין דעם, און מ’איז טאקע מתיר געווען. אבער ס’איז נישט קלאר.

Speaker 2: יא, ווייטער.

Speaker 1: אבער מ’זעט אין די גמרא, וואס ער האט געשיקט, ער זאגט איך ווייס אז יענער איז נישט קיין עובד עבודה זרה. אזוי מיין איך, ס’קומט פון די מעשיות אין די גמרא אז די אמוראים האבן זיך שוין געפירט צו מתיר זיין דאס, אז מ’האט געזאגט אז דער גוי איז נישט קיין עובד עבודה זרה.

זייער גוט.

הלכה ג’ (המשך) — גוי ששלח דורון לישראל ביום אידו

Speaker 1: ווייטער, “וכן גוי ששלח דורון לישראל ביום אידו” — א גוי האט געשיקט א מתנה פאר א איד אין זיין חגא, “לא יקבלנו” — זאל נישט דער איד באקומען די מתנה, ער זאל עס נישט אננעמען, ווייל דער גוי פרייט זיך אז ער, דער איד, דארף צוקומען צו אים. דאס איז דער שלוח מנות.

אבער “אויב ער איז חושש לאיבה” — אויב דער איד האט מורא… די הלכה גייט ארויף מסתמא אויף די צווייטע הלכה, די פאריגע, אבער די לעצטע הלכה איז בעיקר… א גוי האט געשיקט א מתנה, און אויב דער איד גייט אים צוריקשיקן די מתנה, גייט דער גוי אים פיינט האבן, און ס’וועט ארויסקומען א מחלוקת, און פון די מחלוקת וועט ארויסקומען שלעכטע זאכן. אפשר אפילו אן פיקוח נפש, “נוטל בפניו” — זאל ער עס נעמען אין פנים פון אים, אבער אין אן אופן אז ער זאל נישט הנאה האבן דערפון.

שיטת הלבוש: חילוק צווישן עובד עבודה זרה און מודה בה

Speaker 1: א תשובה פון די לבוש איז, אז א גוי, איינער וואס איז עובד עבודה זרה און איינער וואס איז מודה, ער זאל ווארטן. ס’איז נישט אז ער דארף גלייך מאכן, נאר ער קען ווארטן, אזוי ווי ס’ווערט אזא ספק ביי די רבנים. ער זאל ווארטן, און הנאה האבן. דאס הייסט אזוי, אויב ער ווייסט אז דער גוי איז נישט קיין עובד עבודה זרה און ער גייט נישט מודה זיין, דעמאלטס קען ער הנאה האבן דערפון. אבער אויב דער גוי איז יא מודה בעבודה זרה, טאר מען נישט הנאה האבן דערפון, ס’הייסט אזוי ווי הנאה פון עבודה זרה.

דיסקוסיע: פארוואס איז עס אסור בהנאה?

Speaker 1: די דרישה זאגט אנדערש, אבער ס’סאונדט אזוי. ס’קען זיין די עצה וואס דער לבוש זאגט, איך ווייס נישט, ס’קען זיין אזא סארט. אויב ער איז חושש, אויב ער ווייסט… ניין, ס’קען זיין אז די גאנצע סיבה פארוואס דער גוי שיקט א מתנה איז כדי ער זאל אים נאכדעם קענען דאנקען, און דערויף ווערט עס אזוי ווי ער האט הנאה פון עבודה זרה, ווייל די סיבה פארוואס דער גוי האט געשיקט איז וועגן עבודה זרה.

Speaker 2: האב איך דיר יעצט געזאגט אז ס’איז נישט אן ענין פון הנאה. אה, ווייל דו האסט געלערנט “יודע מהיכן בא לו”. וואס איז פאר הנאה? דו האסט מיר געזאגט פריער די טעם. אונז האבן מיר געטראכט אז ס’איז אן ענין פון קנס, אבער דו זעסט נישט דא, ער האלט אז ס’איז וועגן איבה, סאו ס’קומט אים נישט קיין קנס. וואס הייסט? זיי געזונט, פאר הנאה האבן טאר ער נישט. פארוואס טאר ער נישט הנאה האבן? ווייל ס’איז נישט געווען באמת.

Speaker 1: אקעי, אבער אויב ס’איז קנס, מיינט עס אז מ’מאכט אים א קנס ווייל ער האט געטון אן עבירה, אבער דא האט ער נישט געטון אן עבירה. ער מוז נעמען, ס’איז נישט קיין עבירה. ס’איז נישט קיין עבירה. אבער א שטיקל עבירה איז הנאה האבן פון יענעמ’ס משלוח מנות.

Speaker 2: ס’איז נישט שייך, קום אריין, לאמיר טראכטן איין שטיקל. שטעל דיר פאר אז איינער האט א שכן א יונגערמאן, און זיי זענען גוטע פריינט. דער רבי’ס ברודער מאכט חתונה, יא? און ער שיקט פאר אים פון די חסידים משלוח מנות. דער עכטער חסיד פון די רבי’ן זאל נעמען נישט יענעמ’ס? אקעי, גוט, ער זאל נעמען נישט די משלוח מנות וואס ער שיקט פאר די גארבידזש.

חילוק צווישן “עובד עבודה זרה” און “מודה בה”

Speaker 1: ער איז מדייק, דער רב רבנוביץ’, אז ס’איז דא צוויי לעוועלס. ס’איז דא “עובד עבודה זרה” און ס’איז דא “מודה בה”. איך מיין אז ס’איז נישט גערעכט, איך מיין אז ס’איז די זעלבע זאך. ווייל ער זאגט אז ס’איז דא מענטשן וואס זיי דינען טאקע ממש עבודה זרה, אבער וואס ס’קומט א יום טוב דערמאנט ער זיך אז ער איז מודה. ווייל ס’איז א הרגל שוין אפילו עבודה זרה.

אבער ס’איז נישט ריכטיג, ווייל “מודה בה” וואס מ’האט געלערנט אין פרק א’ אדער ב’, אז ס’איז דא א “המודה בעבודה זרה אף על פי שאינו עובד”. “מודה” מיינט אז ער גלייבט אז ס’איז אמת. דא פארקערט, ס’איז דא מענטשן וואס זענען נישט פרום, זיי זענען נישט עובד, אבער זיי זענען מודה, זיי גלייבן דערין. “מודה” מיינט “איך גלייב”, “מודה” מיינט נישט אז ער גייט זיין “עולה מודה”. “מודה” מיינט אז ער גלייבט נישט.

סאו ער דארף וויסן אז דער גוי גלייבט דאך על כל פנים, וואס נישט נאר ער דינט נישט קיין עבודה זרה, ער דינט נישט קיין זאך, ער איז פויל, אבער ער איז איין מאמין בעבודה זרה, ער האלט אז ס’איז שטותים.

הלכה ג’ (המשך) — ימים רבים של עבודה זרה

Speaker 1: דא זאגט ער, “הואיל וידוע שלעובדי עבודה זרה ימים רבים, מהם שלושה ומהם עשרה ומהם עשרים, כל אותם הימים כיום אחד, כולם אסורים אם שלושה ימים לפניהם” — לייגט מען צו נאך דריי טעג. ס’איז נישט פשט די דריי טעג מיינט נאר ווען ס’איז איין טאג, אדער ווען די חגא אליין.

הלכה ד’ — הנוצרים עובדי עבודה זרה הם

Speaker 1: שוין, זאגט דער רמב”ם זייער א וויכטיגע הלכה, הלכה ד’. פסק’נט דער רמב”ם אז “הנוצרים עובדי עבודה זרה הם” — קריסטן אין די אייראפעאישע לענדער.

דער רמב”ם זאגט נישט ווער נוצרים זענען. נוצרים, ס’איז דא אזא זאך, לאמיר זאגן וואס ס’שטייט. איך ווייס אז ער מיינט דעיס. ס’איז דא אזא סארט מענטש, אזוי ווי יעדע זאך וואס מ’האט געלערנט, ס’איז דא כללים און ס’איז דא פרטים, ס’איז דא געוויסע זאכן. און די גמרא שטייט אז ס’איז דא אזא זאך “נוצרים”, זיי זענען עובדי עבודה זרה. דאס איז א גמרא, אלעס איז א גמרא. מ’קען נישט מחלק זיין עובדי עבודה זרה. זיי זענען עובדי עבודה זרה, “ויום ראשון יום אידם” — יום ראשון איז יום אידם. וואו, ס’שטייט שוין אז מ’טאר נישט טון ביזנעס מיט די גוים פון ארץ ישראל.

“לפיכך אסור לשאת ולתת עמהם בארץ ישראל יום חמישי ויום שישי שבכל שבת ושבת” — יעדע וואך דאנערשטאג און פרייטאג טאר מען נישט טון ביזנעס מיט די נוצרים פון ארץ ישראל. “ואין צריך לומר יום ראשון עצמו שהוא אסור בכל מקום” — יעדע זונטאג טאר מען נישט טון די אלע ביזנעס’עס וואס מ’האט געשמועסט דא מיט א גוי, ווייל ער גייט זיין עולה מודה. “וכן הדין להם בכל אידיהם” — אלע זייערע חגאות. דאס איז די שיטת הרמב”ם.

דיסקוסיע: שיטת הרמב”ם וועגן נוצרים

Speaker 1: שוין, דאס איז די שיטת הרמב”ם. אבער ס’איז דא די וואס קריגן זיך. דער רמב”ם, דער רמב”ם האלט, ס’איז אינטערעסאנט אז די מאירי וואס זאגט אז די נוצרים וואס ער מיינט האט עפעס מיט א נצר.

Speaker 2: דאס איז נישט אזוי פשוט, אבער אזוי לערנט ער.

Speaker 1: לאמיר פארשטיין. דאס איז דער רמב”ם וואס זאגט דא, איז ממש א לשון הגמרא אין עבודה זרה, בשמואל אומר, נוצרים איז יום אידם יום ראשון. ממילא טוט מען נישט טון מיט זיי קיין משא ומתן דריי טעג פאר אידם, דריי טעג נאכדעם, וואס איז בעיסיקלי דריי טעג פאר אידם, יום חמישי, שישי, און שבת, אדער שבת.

און דער רמב”ם האט פארשטאנען אז נוצרים מיינט וואס ער זאגט, תלמידי אותו האיש, וואס האט געהאלטן אז ער איז משיח, און דער רמב”ם זאגט בפירוש בפירוש במתניתין אז די אלע סארטן פון זיי זענען עובדי עבודה זרה, ווייל דער רמב”ם האט געהאלטן אז זיי דינען צוויי געטער, די שילוש איז מער ווי איין גאט, איז דאס עבודה זרה, און ממילא טאר מען נישט טון מיט זיי קיין משא ומתן.

דאס איז וואס דער רמב”ם זאגט.

שיטת תוספות — היתר משא ומתן און שיתוף

Speaker 1: תוספות האט צוויי זאכן. תוספות האט בכלל מתיר געווען אין מסכת עבודה זרה צו טון מלאכה, וואס מען זאגט אז אונזער שולחן ערוך האט גע’פסק’נט אז מען פירט זיך יא צו טון משא ומתן בימי אידיהם, פאר וואטעווער ריזען, ווייל זיי זענען נישט מחלל שבת וכדומה.

חוץ פון דעם האט תוספות אין אן אנדערע פלאץ געזאגט אז א איד מעג מאכן ביזנעס מיט א גוי. מיר האבן געלערנט פריער אז מ’טאר בכלל נישט טון ביזנעס מיט א גוי, ווייל ער גייט דיך נישט באשווערן בשם עבודה זרה. האט תוספות געזאגט אז נוצרים זענען נישט נשבע בשם עבודה זרה, זיי זענען נאר נשבע בשם עבודה זרה בשיתוף. דאס הייסט, זיי גלייבן אין… תוספות האלט אויך אז זיי גלייבן אין צוויי געטער, נאר תוספות האט גע’טענה’ט אז א גוי מעג דינען דעם אייבערשטן פלאס נאך א גאט. דער רמב”ם זעט נישט אז ער האט געהאלטן דעם היתר פון דעם גוי.

סאו דאס איז נאך א זאך.

דיסקוסיע: וואס מיינט “נוצרים” אין דער גמרא?

Speaker 1: על כל פנים, דאס איז וואס דער רמב”ם זאגט. ער ברענגט אז “נוצרי מצרים” שטייט אין ירמיה. עס קען זיין אז די גמרא וואס שטייט נוצרים מיינט נישט די נוצרים. איך זע נישט אז ער האט אפגעפרעגט די שיטת מהרי”ו וואס ער ברענגט. עניוועיס, איך האב נאך נישט געטראפן פון וואו איז דער ערשטער מקור פון דאס ווארט נוצרים.

ביי אונז היינט איז נוצרים דער פשוט’ער אפטייטש אין לשון הקודש פון קריסטן, אבער מ’דארף וויסן… אבער מ’זעט נישט, דו קענסט איינער וואס פארקויפט נישט פאר קיין גוים זונטאג? מ’וועט דיך הרג’ענען א האלבע… אה, נאר זונטאג. ס’איז דא פלעצער וואס זונטאג דארפן פארמאכן דעם געשעפט, וואס ס’איז דאך זייער שבת. שוין, ס’איז א געוואוינהייט זאך, מ’איז מציל אידן פון חטא.

דיסקוסיע: צי פראטעסטאנטן זענען אנדערש?

Speaker 1: אה, אקעי, דאס איז די הלכה פון הרמב”ם. אבער דער רמב”ם קומט דאך שוין אריין צו נישט אין גאנצן פאליטיק, ווייל דער רמב”ם האט געווען נאך איין הלכה. שוין, און פראקטיש, וואס מ’האט מען טון, דארף מען פרעגן די שכן רב. אבער דאס איז די שיטת הרמב”ם, און איך האב בין מיין פסקות א לאנגע בוק פון איינער וואס זאגט די אלע היינטיגע נוצרים, וויאזוי יעדע איינציגע אנדערע שיטות קען זיין א חלק זענען יא, חלק און נישט.

אקעי, אקעי, אקעי. אקעי, אקעי, אקעי, אקעי, אקעי, אקעי, אקעי, אקעי, איך זעה נישט דא אין ערגעץ אפשר נישט גרייד דא אז ער רעדט וועגן דעם. אקעי, יא, אז די רמב”ם ווייטער… אקעי, ווייטער. יום, אבער איך בין העפי מיט מיינע זאך, די רמב”ם זאגט דאך די גמרא, דארף האט דאך גרייד געהאלטן אז דער גמרא רעדט פון די תלמידי הוי צעווארש, שוין, עס איז עפעסטא האט א שאלה די מעשה עס זאל פרעגן אראפ, איך ווייס נישט.

אקעי, היינט איז איך אויך דער וועטן צו פארטשעקן צו זיי זיינען פון די זעלבע קיטער דאסרים ווי די רמב”ם סייטן צו זיינען צווישן פראטעסטענט און די חסמות אסרים.

Speaker 2: יא, לפי דעתי, לפי דעתי איז פיין. מענטשן האבן ליב צו זאגן אז ס’זיינט אנדערש. אויף וויפיל איך ווייס מירות איז נישט סתימות? כותפן ממש כותטות אינער סענץ פון.

Speaker 1: יא, אינער סענץ פון אזוי ווי ווי טובים סטערטים. ממלא פון מודה. יא. אריינער, אבער די עיקה רמינה, דאס איז אז זיי גלייבן אז עס איז דא דריי געטערע אדער אדער דאס אונז זאגן אז די דריי געטער איז זאגן אז ס’איז איינס, אבער אונז גלייבן זיי נישט. דאס האט זיך אן נישט געטוישט. איז כמעט נישט דא קיין נוצרים וואס גלייבן נישט אין די שולש. מענטשן האבן ליב צו זאגן, אבער עס איז נישט טעמעס. די פראטעסטאנס, יעדע איינער גלייבט אין די זעלבע שולש.

מיינען די ווארערבע די הלכה איז געווען וואס מיינע די ראשונים איז מער וויינגען די הלכה היינט. נאר, א פראקטיש קען זיין ס’איז עס אנדערש. בעסער, ערגער. שוין זייער גוט. להלכה האט מיר דארפן ראטע שטעקן אין די הלכה למעשה.

Speaker 2: יא.

הלכה ה’ — יום שהעמידו בו מלך

Speaker 1: און שוין זאגן די כלים ווייטער, “יום שלא מסקאנסא מייגוים להמד זיין מלך” — א טאג וואס איז inauguration day, יא? ס’איז א פרייליכע טאג וואס מ’שטעלט א מלך. אבער יענע טאג איז מען מקריב אין קלסיא אין לילי אים, און מ’איז מקריב קרבנות און מ’דאנקט די עבודה זרה. יא. הייסט דאס אויך אזא יום אידם? עס זאל זיין על הלכות ווי שאר יום אידם, אסור יענע טאג, אדער דריי טאג פאר דעם. אבער דאס איז ווען ס’איז א נעשענעל זאך, ווען די גאנצע מלכות, אבער גוי שיוסר איד לעצמר גוי.

הלכה ט (המשך) — יום אידם פון אינדיווידועלע גוים

Speaker 1: להלכה דארף מען אריינטשעקן להלכה למעשה. יא.

שוין, אזוי גייען מיר ווייטער. יום שמתכנסים בו הגוים להעמיד להם מלך, א טאג וואס איז אן inauguration day, יא? ס’איז א פרייליכע טאג וואס מ’שטעלט א מלך. אבער יענעם טאג מקריבין ומקטרין לאליליהם, מ’איז מקריב קרבנות און מ’דאנקט די עבודה זרה. הייסט אויך אזא יום אידם. איז על הלכה, ושאר הימים אסור שלשה ימים לפניו. אבער דאס איז ווען ס’איז א national זאך, ווען די גאנצע מלכות.

אבל גוי שעשה איד לעצמו, א גוי וואס מאכט זיך אן אייגענע חגא, ומודה לעבודה זרה שלו ומקטיר, למשל, ביום שנולד בו, ער מאכט א יום הולדת, או יום תגלחת זקנו ולוריתו — דא איז אויך די איינציגסטע פלאץ וואס דערמאנט יום הולדת אין רמב”ם. יא. אדער ער מאכט א חלאקה, אויך די איינציגסטע פלאץ וואו דער רמב”ם דערמאנט א חלאקה. דער רמב”ם אין הלכות לקוטים, ווען ער דערמאנט די מצוה פון חלאקה, דערמאנט ער נישט די מצוה פון חלאקה. יא, אבער זקנו, נישט די האר פון א קליין יונגל. זקנו ולוריתו. לוריתו איז אן… לוריתו איז עפעס א מנהג פון עבודה זרה וואס מ’גייט, דו געדענקסט? ס’איז א… I don’t know exactly what it is, יא.

Speaker 2: ער איז שוין געשטאנען וועגן די שערות צווישן די בארד מיט די…

Speaker 1: אקעי, אקעי.

אדער ויום שעלה בו מן הים או שיצא בו מבית האסורים, ער מאכט א סעודת הודאה פאר זיין נס. אדער ויום שיעשה בו משתה לבנו, א בר מצוה פאר’ן זון, אדער וואספארא סעודה איז א… א חתונה, נישט געווענליך?

Speaker 2: ניין, דא זעט מען די ענין אז א… יא, אסאך מאל איז אינטערעסאנט, אסאך מאל זאגט מען אין די גמרא א סעודת חתן, זאגן די מענטשן אז דער חתן פלעגט מאכן אליינס די סעודה. אזוי שטייט אין מסכת כתובות קומט צו זאגן, יא, דער איינער דארף צוגרייטן א סעודה און א סעודה. אבער אויך אסאך מאל זעט מען אז דער טאטע מאכט די סעודה, יא, משתה לבנו. נישט ער מאכט אליינס. די מחותנים, אזוי איז די מציאות, דער טאטע מאכט סעודה.

Speaker 1: אקעי, אבער משתה לבנו, איך ווייס נישט פונקטליך וואס דער רמב”ם מיינט דא, א בעיבי אדער וואס. איך מיין אז…

Speaker 2: ניין, בעיבי האט ער שוין געזאגט.

Speaker 1: אה, נולד בו איז אליינס געבוירן געווארן.

אין כל אלו אסור אלא אותו היום שעשאו איש ולבד. ווען ס’איז א גרויסע געשעעניש פאר אלע מענטשן, איז עס נוגע דריי טעג פאר אלע מענטשן, אבער נאר יענעם טאג.

ווען ער איז עקסייטעד איז דא דער עזרא מודה. זאגט ער, וכן יום שיומת להם בן מלך, נאר יענע טאג און יענע מענטש. אה, ס’איז נישטא קיין דריי טעג פארדעם אויך נישט. וכן יום שיומת להם בן מלך, וואס איז געשטארבן איינער ביי די גוים, מען מאכט א חגא פאר דעם. א יארצייט. א יארצייט, אדער ער מיינט די טאג אליין לכאורה. מען מאכט די טאג פון די לויה פאר א יום.

Speaker 2: וואס מיינט דער… יא? אוסרן אותו היום. נאר יענע טאג, נאר פאר די מענטשן וואס פייערן עס.

Speaker 1: זאגט ער, לכל מיתה, פון וואו ווייסט א מענטש אויב דער גוי, דער ספעציפישער גוי, איז אן עובד עבודה זרה ביי היום המיתה? איז דא א סימן, לכל מיתה ששורפין בה כלים ומקטירין קטורת, מען פארברענט כלים, מען מאכט די הדלקות, מען פארברענט קטורת, הרי זו מיתת עובדי עבודה זרה.

הלכה ז — גוים וואס זענען נישט ממש עובדי עבודה זרה

זאגט דער רמב”ם ווייטער, אין יום איד, דער איסור פון יום איד, איז נאר אסור על עובדי עבודה זרה בלבד, נאר פאר די וואס דינען טאקע עבודה זרה. אבל הגוים שסומכין על הגוים, וואס זענען א חלק פון דעם קולטורלי, דער וואס איז אזוי ווי מ’זאגט מנהג אבותיהם בידיהם, שסומכין בהם ואוכלין ושותין ושומרין מועדותיהם כדרך, זיי האלטן עס פאר א מנהג, אבן עבודת המלך, אדער זיי שטעלן זיך צו ווייל דאס איז דער נאציאנאלער חגא פון דעם לאנד. אבער דער מלך וואס האט געמאכט דעם חגא, להעמיד למלך, קען זיין ס’רעדט זיך פון יענעם. אדער וואס איז א קריסטליכע לאנד, אדער וואטעווער ס’איז א לאנד פון זייער רעליגיע. אבל אינם מודים במועדותיהם, זיי זענען נישט ממש אינטו איט, הרי אלו מותרין לשאת ולתת עמהם.

און דאס איז דער היתר וואס זיי ברענגען נאך פון די תוספות. און לכאורה זיי זאגן נישט צו האלטן אז די אמעריקאנער גוים זענען בערך אין דעם לעוועל, ס’איז מער אזא מנהג. זיי גייען נישט ערליך אין קירכע, שוין נאר אז זיי פראווען די טעג וואס זיי פראווען.

לכאורה מודה איז ווייטער, מודה איז טייטש מאמינים בו, דאס איז די טייטש. מודה איז טייטש אז איינער וואס זאגט כפירה, מודה איז טייטש ער גלייבט נישט דערין. אדער הולך במועדותיהם, יא. אקעי, בקיצור.

דיסקוסיע: וואס מיינט “אינם מודים במועדותיהם”?

Speaker 1: אבער איך מיין אז דא מיינט ער נישט דא, פשטות מיינט ער נישט דא, אפשר אויך. ער מיינט אז א גאנצע דארף פון גוים, אבער אפשר מיינט ער אז אין די שטאט, אז דארט דער מלך למשל מאכט ער גלייבן דערין, אבער דער עולם קומט סתם אויסצו א פארטי. עס קען זיין בשעת, אפילו אין די צייט וואס ס’איז געווען גליטש מנהג אבותיהם, איז געווען אזעלכע מענטשן וואס קומען סתם. און הילולא אויף די מויבל ווארט, קוק דיך אום, די וואס זענען יענע טאג אין דער קירכע וואס זיי מאכן חצי יו חצי יו, אדער די וואס א גאנצע טאג זענען זיי נאר ווי זיי עסן און זיך פרייען.

Speaker 2: אהא, זיי גוט.

Speaker 1: מען זעט, עס איז געווען אמאל אין די גמרא געווענטליך, ווען עס רעדן פון די זרה, רומה שבט די זרה, רומה שבט די זרה איז געווען אזא מציאות אז איך בין דער עובד, יעדער איינער האט צו עס געווען אסאך געטשקעס. סייערע געטשקעס צו קרעט זיך זיין זיינע חסידים, זיינע עובדים, און אנדערע מענטשען פון דער גייל אמאל קומען. עס קעהויבט נישט אין די מער, אין רום אויבערעלענגער, איז געווען דער אריסטאקראסי אידער וואס זענען געווען די אמתדיגע מענטשן זיי זענען געווען המיד, א ריזיגע פאלק פון פון ארביטערס יוצא משעתם ואשם משעתם, וואס אפשר זיי זענען נישט געווען קאנעקטעד. זיי האבן עס נאר געטון, ווייל דער אדער מאכט היינט א חגא.

הלכה ח — פארקויפן זאכן פאר עבודה זרה

ווייטער, יעצט גייען מען אונז רעדן וועגן פארקויפן זאכן פאר זייער געוויסע זאכן וואס מען קען נוצן פאר עבודה זרה.

זאגט דער רמב”ם, דברים שעימי יחדים למון ממון עבודה זרה, זאכן וואס די גוים דארפן האבן פאר זייער עבודי זרה — טייל שוין קעוויסע קרבנות למשל — איז לתר למקרותם לעובדי עושר ובעושר המקום לעולם. טאר קיינמאר נישט פארקויפן די זאכן.

ס’איז עס אנטעס אנדערסאנד, ווייל מען פריער געלערנט אז ס’איז דער חשידים וואס דער גוי זייער שפעטער מאכן פאר עבודי זרה.

Speaker 2: ניין, איך האב געזאגט אז עס איז נישט עשה משום תקרבה.

Speaker 1: יעצט רעדט מען א נייע עשר. די יאד די געבן פארקויפן.

Speaker 2: א פריעז, האבן שמוען עס האט מען גערעדט אז ס’איז ממש ווערן עשר משום תקרבה.

Speaker 1: אהא.

אבער זאכן וואס זענען נישט מיכר. למשל, איך מען מען מעג פארקויפן מעיל אפילו וויבאלער זאל מען באכן קעיק פאר די עבודת זרה. ווייל מען מען מאכט מען אויף פאר אלע זאכן. ניין חנות וסתם. ואום פירוש הגוי שכונות לעבודת זרה. אויב ער זאגט איך וויל דער זאכן פאר עבודת זרה, דעמאס אסר למקול, אום קיין פאסטל מיט דער קריבן לעבודת זרה. למשל, מען פארקויפן צו א בהמה, זאל מען פארקויפן א בהמה מיט א מום, אזוי וועט ער נישט מקריב זיין די בהמה פאר עבודה זרה.

הלכה ט — לבונה זכה בכלל לבונה שחורה

זאגט דער רמב”ם, אבער דברים המיוחדים, דברים שאינם מיוחדים, כגון לבונה זכה בכלל לבונה שחורה. א מענטש האט לבונה, א חלק דערפון איז די ריינע וואס דאס נוצט מען אין עבודה זרה, און א חלק איז לבונה שחורה, מעג ער פארקויפן סתם, ואין חוששין שמא ילקט הזכה לבד לעבודה זרה, וכן כל כיוצא בזה. ווייל דאס איז נישט אזוי בולט, עס איז נישט אזוי קלאר אז דאס איז אן אייטיעם פאר עבודה זרה.

Speaker 2: דאס איז די ריזען? אפשר נישט חושש ווייל דער גוי גייט עס טאקע נישט טון, ווייל ס’איז צעמישט, גייט ער עס אפשר נישט טון.

Speaker 1: לפני עור, אז מען טאר נישט העלפן א גוי טון אן עבירה. האסטו עס געוואוסט? אז מען טאר נישט העלפן א גוי טון אן עבירה. סאו לכאורה האט עס אלע כללים פון לפני עור, נאר ער האט נישט קיין אנדערע וועג עס צו טון. די גמרא זאגט “לפני”, דאס זאגט די גמרא, “לפני לפני לאו מפרשינן”, ס’איז א זאך וואס דארף נאך נאך.

הלכה י — כלי זין און דברים שיש בהם נזק לרבים

זאגט דער רמב”ם, כשם שאין מוכרין לגוים דברים שמחזקין בהן ידיהן לעבוד עבודה זרה… א נייע הלכה, אז ס’איז נאך דא זאכן וואס מ’דארף אכטונג געבן אין די קשר מיט גוים. יא, אבער דו זעסט אז דא זאגט ער די לשון “מחזקין בהן ידיהן”, דאס איז עפעס די פרט פון די פריערדיגע זאכן. מ’שטיצט, מ’העלפט עפעס. ס’זעט אויס, מ’מאכט זיי גרינגער זייער עבודה זרה.

ס’קען זיין אז די אידן זענען געווען גרויסע ביזנעס לייט, און די אידן, אויב די אידן האבן געעפנט סטארס וואו מ’האט פארקויפט חגא אייטיעמס, האבן זיי געהאט א גוטע יום טוב, און אויב נישט, נישט. סאו די אידן האבן זיי ענעיבלט א גוטע יום טוב. בקיצור, מ’איז זיי מחזק.

זאגט דער רמב”ם דא נאך אן ענין פון קשר מיט עבודה זרה. דאס איז די סימן פון די ענין פון קשר מיט עובדי עבודה זרה. ס’איז דא א פראבלעם דאס אז אונז זענען מכשיל אונז טוען א לפני עור אז אונז מאכן אז די גוים זאלן קענען גרינג דינען עבודה זרה.

זאגט דער רמב”ם דא א זאך וואס איז אונז העלפן אז די גוים זאלן קענען מאכן שפיכות דמים. זאגט דער רמב”ם, פונקט ווי מ’טאר נישט פארקויפן פאר גוים זאכן וואס דאס וועט זיי העלפן צו עבודה זרה, כך אסור למכור להם דבר שיש בו נזק לרבים, כגון מ’טאר נישט פארקויפן פאר זיי בערן און לייבן, ווייל זיי וועלן עס נוצן פאר שפיכות דמים, אדער כלי זין, כבולים, שלשלאות, קייטן, ווייס איך וואס, הענדקאפס, און אזעלכע זאכן וואס וועט זיין שפיכות דמים, טאר מען זיי נישט אויסשאפן זייערע כלי זין.

זאגט דער רמב”ם, ואסור למכור להם כלי זין. דאס איז אן ענין פון נישט העלפן שפיכות דמים. דאס איז אסור פאר א איד. ואסור למכור לגוי, ואסור למכור לישראל החשוד למכור לגוי. אה, אנטשולדיגט, צו א איד. א איד וואס גייט עס פארקויפן די נעקסטע פאר א גוי. א איד וואס איז חשוד אויף שפיכות דמים טאר מען אויך נישט. דאס איז לפני עור. אבער דאס איז נישט דער דין פון לפני עור. אבער זאגט ער, מ’טאר אויך נישט, דער לפני עור אויף דעם איז יא דא א איסור לפני עור, דהיינו, מ’טאר נישט פארקויפן פאר א איד וואס גייט עס פארקויפן פאר א גוי כלי זין. איך קען טראכטן אז דאס איז עכט לפני עור. דאס איז אן ענין פון רציחה פון די שבע מצוות בני נח. יא, אונז ווילן נישט אז זיי זאלן האבן די כלי משחית. דו מאכסט עס. דאס איז אן ענין וואס מ’טאר נישט פארקויפן גאנס, סתם אזוי צו זאגן.

אויב מיר וועלן גיין ווייטער, וועלן מיר שוין זען אין די נעקסטע סעיף א היתר. ואין מוכרין להם כלי זין לליסטים ישראל. אה, דאס זאגט ער קלאר. מ’טאר נישט פארקויפן א כלי זין פאר א איד וואס איז א ליסטים. פארשטייט זיך אליין, א איד וואס האט א גאן געשעפט, אפס, סארי, דארף ער מאכן זיכער ער פארקויפט עס נאר פאר ערליכע מענטשן.

דיסקוסיע: פארקויפן וועפאנס פאר דיקטאטורשיפס

ס’איז דא אין ארץ ישראל, אונז זאלן נישט קיין שייכות האבן מיט ארץ ישראל, אבער ס’איז דא די וואס זענען אינוואלווד מיט די גאווערמענט, און די גאווערמענט דארטן האט זייער סאפיסטיקירטע סיסטעמס און וועפאנס, און זיי זענען אין די ביזנעס. זיי פארקויפן עס אויך פאר דיקטאטורשיפס. איז דא אפשר אפאר אידן, נישט משלנו, אבער ערליכע אידן, וואס זיי האלטן אין איין אויפפירן פאר דעם, ווייל דאס איז אן איסור, מ’טאר נישט מחזק זיין שפיכות דמים.

Speaker 2: נו, וואס איז טאקע דער היתר? נו, וואס איז טאקע?

Speaker 1: ס’איז טאקע נישט מותר, און ס’איז ביזנעס.

Speaker 2: זיי פארקויפן עס נישט פאר דיקטאטורשיפס, יא.

הלכה יא — היתר פון כורתים ברית

זאגט דער רמב”ם ווייטער, היו ישראל שוכנים ביניהם וכורתים להם ברית. אה, איז דא א היתר. וואס איז אויב אידן וואוינען צווישן גוים און זיי האבן א דיעל מיט די גוים? וואס מיינט “וכורתים להם ברית”? ס’מיינט גארנישט. ס’מיינט אז איך בין א סיטיזן פון אמעריקע. טראץ דעם וואס איך האב א ברית מיט אמעריקע, אמעריקע שיקט סאלדאטן אויב ס’איז דא א פרעד אויף מיר, שיקט זיך פאר מיר. רייט, און אויב איז דא א איד וואס האט א פאבריק אדער וואטעווער אין אמעריקע וואס מאנופעקטשורט וועפאנס, מותר למכור להם כלי זין להגן עליהם מפני אויביהם. אה, נישט פאר זייערע אויסערן מלחמות. הורי המדינה להצילה, זיי נוצן עס פאר מלחמה מיט די שונאים פון די לאנד, און די מקואות צי עס קומט אויס מגן עליון.

פארקויפן כלי זיין פאר דער מלוכה (המשך)

Speaker 1:

אמעריקע שיקט סאלדאטן, אויב ס’איז דא א טרעט אויף מיר, שלאגט ער זיך פאר מיר.

און אויב איז דא א איד וואס האט א פאבריק אדער וואטעווער, ער איז א מענופעקטשערער פון וועפענס, מוכר לו כלי זיין לעובדי המלך גייסותיו, נישט פאר עשיית מלחמה עם צרי המדינה להצילה, זיי נוצן עס פאר מלחמה מיט די שונאים פון די לאנד, און נוטלין ממנו שכר, און ס’קומט אויס מגין עליינו, אז למעשה אויב וועט דער שונא געווינען און ער וועט זיך אריינקומען אויסהארגענען אויך די אידן פון די לאנד, איז ווען דער איד טוט דאס, פשט אז ער באשיצט אויך די אידן. שרויין שרויין בתוכם, און זיי האבן זיך געבראכט ביי די גוים, און זיי האבן זיך אריינגעמישט צווישן זיי, ממילא מעג מען גיין, ווייל מיט דעם ראטעוועט מען זיך אליין.

יא, די גמרא זאגט אז ר’ יהושע האט געזאגט, פרסוים פארקויפט זיי ווייל זיי זענען מגין אויף אונז. פשט איז, ווען אמעריקע גייט אויף מלחמה, זאל מען נישט זאגן אז אמעריקע גייט אויף מלחמה פאר די גוים. זי גייט פאר די אידן אויך, און זיי מאכן אפריס מיט זיי, זיי לאזן אונז וואוינען, און מ’איז א חלק פון דעם, און זיי זענען מגין אויף אונז אויכעט.

בדרך אגב, אידן פלעגן גיין אין די מיליטער פון די לאנד, אפילו אסאך מאל נישט געצווינגען דוקא. מ’זעט נישט אז ס’זאל זיין א קלארע איסור. מ’זעט נישט אז ס’איז דא א תשובה וואס הייבט אן “מ’טאר נישט, מ’טאר נישט נעמען קינדער, אז מ’פילט מ’קען נישט האלטן אידישקייט”. אבער ס’איז נישט לאו דווקא ווייל אזויווי דא איז א זאך ווי מלחמה.

Speaker 2:

יא, ווארט, דו זעסט דאך אפילו… אקעי, דא איז א שוואכערע ראיה. מ’רעדט נישט ממש פון קיין מלחמה, מ’רעדט יעצט פון פארקויפן א קליין משקה וואס ער קען נוצן. ס’איז אינטערעסאנט, אבער איך זאג דיר, די חקירה איז אינטערעסאנט. די גמרא האט גערעדט פון עפעס א גוי וואס איז נישט עובד עבודה זרה, פארקויפן פאר עפעס א גוי אין א פלאץ וואו מ’וואוינט נישט, אדער ער איז נישט מיט אונז, סתם א מאפיאנער, נישט די לאנד, נישט די גאווערמענט. דא רעדט מען פון די גאווערמענט. אה, דאס איז די חילוק. דיבורים מן הגוים מיינט סתם. דא רעדט מען פון די גאווערמענט.

Speaker 1:

און אויך אין אן אופן אז די אידן האבן א ברית. אויב דו ווייסט נישט ווער וועט זיין ערגער פאר די גוים, צו נאפאליאן צו די רוסן דארט, אדער ס’קען זיין אסאך מצבים ווען מ’ווייסט נישט ווער וועט זיין ערגער פאר די אידן. אפשר אין אזא פאל טאקע נישט. ווען ס’איז קלאר אז דא האבן די אידן א דיעל. אין דעם שטייט אין קורת הברית, זיי ווייסן אז די אידן זענען מער סעיף יעצט, און ווען דער גוי האט אריינגעקומען איז זיין ערגער, אה, ביי אויף פון זעה, נעג מען. שוין, זאג דער אייל אין ווייטער.

עיר שיש בה עבודה זרה — אסור לעבור בה

Speaker 1:

יעצט קענסט זעענען נאך א גרעסערע ארחוקות פון וואס מ’טאר זיך אינדרייען מיט די גוים. הוי די זרע שטאט.

איר שוי יעשט, ביי די זרע, מיט איילא חצול. מען מעגסליך דרייע לעבן די שטאט, אבער אן ממש אריינגיין, אין אבעשר לקנות ותוחה הוי חצול עבודי זרה, א שטאט וואס די עבודי זרע איז אינדרויסן פון די שטאט, אינמדערל אז עס זענען מעג מען גיין אינערווייניג.

אזוי, ס’קומט אויס, אז אויב דער הער וואס עס שטארק, א גאנצע שטאט, וואס אין יענע שטאט איז דא איין גערשקע, קומט מען נישט אריינגיין אין די שטאט.

אזוי שטיי איז ער.

Speaker 2:

איי, רבי דאיז די רבי איז מיוחילד, עבודי זרה מיינט נישט דא דארט א קערשקע. ס’מיינט אז עס איז א… ס’איז דא דער גרויסן… ס’איז א צענטער פון עבודי זרה.

Speaker 1:

ס’איז דא א קערשקע.

Speaker 2:

די וואטיקאן.

דיסקוסיע: וואס מיינט “עיר שיש בה עבודה זרה”?

Speaker 1:

און ביז יעצט אויסקוקט ווי אין יעדע צווייטע הויז, די אנדערע זייט פון די הויאנט איז די עבודה זרה. פרעגסטו די געדארפט א גוטע קשע? דאס איז א גוטע קשע? די צוויי הלכה’ס זענען א גוטן סטורע. פרעגסטו די א גוטע קשע, אבער דער רב’ן טאקע האלט ווי דיך. דער רב’ן זאגט דער הלכה רעדט ווי רודי ומתי מאטנס, ער רעדט זיך נישט סאנפון אין שטאט אין א קירכע?

Speaker 2:

יא, אין א טשורך אדער אזא זאך.

Speaker 1:

אבער עס איז נישט סאנפון א טשורך, עס טאר נישט גיין א שטאט וואס האט א טשורך. אזוי שטייט דא, וואס איך דא זאגן? מען זעט נישט אין דעם, יא, מען זעט נישט דא א הלכה אז מען טאר נישט גיין אין א טשורך. מען זעט אפילו א גרעסערע הלכה. מען טאר נישט גיין אפילו אין א שטאט. איך מיין, אבער עס א גערעכט מיט סתם אז ס’מיינט עפעס אזא עפעס א עופן וואס עס שטייט שטייט. איך וואלט עס שווער ווייל יעדער גוי’שע שטאט האט מערער עבודי זרות. מ’טאר נישט גיין א גוי’שע שטאט.

Speaker 2:

פניסי, זאגט דארטן געזעדז דארטן בסיהול פאר העלכב פאר לעזר.

Speaker 1:

פניסי, א בית מין א…

Speaker 2:

נא, מ’טאר נישט גיין א גוי’שע שטאט עס וועדליג’ס טאר גיין א גוי’שע שטאט.

Speaker 1:

אקעי, ווייטער. וואס, לאמיר זען, לאמיר לערנען ווייטער, און זען צו ביים סוף האט מען טאקע נישט פארן.

אבער יא, לאמיר דארף מען דארפן מאפן ווען מען ענדיגט די שיעורים, און דארף מען טריח צו פרעגן פאר א נייע הויז. איך גלייב נישט אז אין האלאנד איז דא עבודה זרה. איך גלייב נאך נישט. אין א הויז ווי רבי יצחק… ניין, וואס הייסט א שטאט? א שטאט איז א געגנט, און מיין געגנט איז נישט דא. איך האב געזוכט דא, גראדע, דארט איז דא א טשערטש, איך וועל עס געבן א ווערק-עראונד, איך וואוין נישט אין יענע גאס. אקעי, עס טרעפט זיך אן עצה, עס איז דא א שנעלע עצה געגעבן. גראדע, אסאך מאל, איך טו דא פארן, איך פאר אדורך, איז דא א טשערטש מיט א גרויסע פארקינג לאט, איך טראכט אמאל אז איך וויל זיך אויסדרייען אין זייער פארקינג לאט.

דער רמב”ם’ס לשון

Speaker 1:

א עיר שיש בה עבודה זרה מיינט, אז ס’מיינט ווען ס’איז געווען אין אייראפע, איז געווען אסאך שטעט וואס האט געהייסן על שם עבודה זרה, אידן האבן עס א נאמען געגעבן. עיר שיש בה עבודה זרה איז מער א סימבאליש, א שטאט וואס איז אן עבודה זרה שטאט. א מענטש פארט פון איין פלאץ צום צווייטן, ער דארף דורכגיין פארשידענע שטעט, אסור לעבור בעיר שיש בה עבודה זרה, ער טאר נישט דורכגיין די שטאט וואס איז עבודה זרה. מדבר אמורין, במשהדרך מיוחדת לאותו מקום, ווען דאס איז א ספעשל הייוועי צו דער שטאט, אבל אם יש שם דרך אחרת, ואינו עובר אלא דרך זה…

זיי זאגן, גראדע, ס’איז דא א וועג, ער מעג יא גיין און גאנגען אין א וועג, ס’איז נישט די וועג גייט אדורך, ס’איז א גרויסע הייוועי, ס’איז נישט א הייוועי פון נאר די שטאט, ס’איז אן אינטערסטעיט הייוועי, ער פארט אויך דורך די שטאט. עפעס אזוי, דרך אחרת, כאפ איך נישט וואס ער מיינט. ס’איז דא צוויי וועגן פון די שטאט, אדער די דרך איז מיוחדת פאר די שטאט. ער מיינט צו זאגן, די דרך גייט אויך צו אנדערע פלעצער, רייט?

Speaker 2:

יא, דאס הייסט.

אסור לבנות כיפה של עמודים לעבודה זרה

Speaker 1:

שוין, ווייטער, ואסור לבנות עמהם כיפה של עמודים לעבודה זרה. ער טאר נישט העלפן, זיין א פארט פון א ביזנעס, אדער טון א קאנסטראקשן פאר א גוי צו בויען א כיפה, א בילדינג, א רינדעכיגע בילדינג, וואס מען גייט נאכדעם אריינלייגן דערין אן עבודה זרה. אבער כיפה, איך מיין אז כיפה מיינט נישט א בילדינג, דו וועסט זען א מינוט, ס’קען זיין א טרקלין, א חצר. כיפה, מיין איך, מיינט אזויווי אין א קלויסטער איז דא די רינדעכיגע דאך. יא, אבער למשל, ס’איז געווען אזויווי אין די פענסטער האט מען געלייגט אויף די עבודה זרה. ס’איז אין די פלאץ, אבער ער זעט די בילדינג, מעג מען יא. קוק וואס ער זאגט. ואם עבר ובנאו, שכרו מותר. סאו, דאס הייסט נישט משמשי עבודה זרה? ווייל וואס דאס איז געבויט איז נאך נישט געווען עבודה זרה לכאורה, נאר שפעטער לייגט מען אריין עבודה זרה, אזויווי מיר האבן געלערנט פריער. ניין, ס’איז נאך נישט משמש פאר עבודה זרה, און אפשר ביז דערווייל איז עס מותר. אבל בונה הוא לכתחילה טרקלין או חצר שיש בו אותה כיפה. מען מעג יא בויען די טרקלין אדער די חצר וואס שפעטער גייט מען אריינלייגן אין דעם די כיפה פון עבודה זרה.

דיסקוסיע: וויאזוי מעג מען אריינגיין בכלל אין די שטאט?

Speaker 1:

סאו וויאזוי מעג מען אריינגיין בכלל אין די שטאט? ווייל יעצט איז נאך נישט געווען קיין עבודה זרה. איך האב דיר געפרעגט אז איך… אקעי, סאו די אריינגיין אין די שטאט איז עפעס וואס איז צורך עיון. איך ווייס נישט וואס איך זאל דיר זאגן. מען טאר נישט גיין אין א שטאט און מען וויל דאך טון אז מען טאר נישט. פרעגסט א קשיא? איז א גוטע קשיא. איך ווייס נישט וואס דיר צו זאגן.

קודם כל, דער ראב”ד קריגט זיך און זאגט אז מען טאר נישט אריינגיין אין די יריד פון די עבודה זרה. האבן מיר גערעדט, דער ראב”ד האלט בכלל נישט פון די הלכה. אבער איך ווייס נישט, איך ווייס נישט וואס איז פשט. ס’איז א שווערע זאך. זיי ברענגען אז דער ש”ך מוטשעט זיך, און אנדערע אין די אחרונים. אה, יא, געווענליך ווען אונז מוטשען מיר זיך, זענען די ערשטע וואס האבן זיך געמוטשעט אויף די דעיס. אקעי. יא.

עיר שיש בה עבודה זרה — חנויות מעוטרות ושאינן מעוטרות

Speaker 1:

עיר שיש בה עבודה זרה, אם היו בה חנויות מעוטרות ושאינן מעוטרות, אם היתה עיר שיש בה עבודה זרה, און ס’איז דא חנויות, סטארס, וואס האבן אזעלכע פלאנצן, איך ווייס נישט וואס, צירונגען לכבוד די יום טוב פון די עבודה זרה, זענען מעוטרות, אסור להכנס בהם כלל, אפילו ליקח מה שבתוכן. די וואס האבן די באצירטקייט, די וואס זענען שיין אויסגעטשאטשקעט פאר א עבודה זרה, טאר מען נישט אריינגיין דארט אפילו צו קויפן א זאך. מיר נעמען אן אז מ’קען זיך פארשטעלן אז די סיבה פארוואס ס’איז יעצט אזוי שיין דעקארעטעד איז וועגן א עבודה זרה. ושאינן מעוטרות, מותרות בהנאה.

ווייטער, וויאזוי קומט מען בכלל אן אין די געשעפט? שטייען מיר דאך נישט. אויב טאר מען נישט אריינגיין וואו ס’איז דא אן עבודה זרה. אפשר מיינט עס מ’האט א טשויס, אויב דו האסט א ברירה, אזויווי דו גייסט אויפ’ן וועג, אדער אויב דו קענסט וואוינען אין א צווייטע שטאט, קענסטו גיין אין א צווייטע שטאט. אבער דו ביסט סטאק, אידן זענען דאך אין גלות. די אלע הלכות איז דאך כולהו אזא חצי גלות, חצי גאולה. דארף מען זיך אוועקמופן? וואו גייסטו מופן? א מענטש איז סטאק. “ולא תתורו אחרי לבבכם” שטייט דאך א פסוק. “ולא תתורו אחרי לבבכם” מיינט אז מ’איז עובר אויף די הלכה. יעדן טאג וואוינט מען אין א שטאט וואס האט עבודה זרה, און מ’איז עובר דערויף. וואס זאל מען טון? אבער ס’איז נישט קיין ברירה. מ’דארף פרנסה, מ’דארף… א איד וואס וואוינט אין א שטאט וואס האט עבודה זרה, דו וואוינסט דאך דארט צו א ריזן. דו וואוינסט דארט אפשר ווייל ס’איז דא א אידישע קהילה, אדער דו האסט פרנסה. ס’איז נישט… קענסטו נאכדעם אז ווען מ’האט געקענט האט מען נישט געטארט, אבער מ’האט נישט קיין ברירה. דעמאלטס איז מותר אריינצוגיין אין די חנויות.

חנויות של עובדי עבודה זרה — אסור ליכנס

Speaker 1:

זייער נעקסטע הלכה, חנויות של עובדי עבודה זרה, אסור ליכנס בהן מפני עבודה זרה.

סטארס וואס באלאנגט פאר עבודה זרה טאר מען נישט דינגען. דינגען מיינט איך וועל מאכן דאך די סטאר, רייט?

Speaker 2:

יא, דינגען א סטאר פאר זיי, ווייל עס איז מיין עבודה זרה.

Speaker 1:

אינטערעסאנט. יא, עס איז געדינגען געווארן פאר די עבודה זרה. אקעי.

המוכר בית לעבודה זרה — דמיו אסורין

Speaker 1:

המוכר בית לעבודה זרה. אקעי. אויב איינער פארקויפט זיין הויז פאר עבודה זרה, מאכט ער זיך געלט, האט ער הנאה פון עבודה זרה. אקעי. דמיו אסורין בהנאה, וילך אותם לים המלח. דארף ער גיין זיך אביסל זאמלען די אלע געלט פון ים המלח. ער ברענגט, אז ים המלח מיינט נישט סתם א פריעדיגע ים, ער דארף מיט די געלט די מערסטע נעבדת דערצו. זיי קענען מיינען א גרויסן ים המלח. אבל גוים שאנסו ישראל וגזלו ביתו. דאס איז נאר אויב דער איד פארקויפט, ברצון. אבער אויב די גוים האבן געצוואונגען און זיי האבן אריינגעשטעלט אן עבודה זרה, און זיי האבן אים אפילו צוגעווארפן געלט, דעמאלטס איז יא דמיו מותרין. פארוואס? די גאנצע סיבה איז נאך ווייל ס’איז נישט… ס’איז נישט קיין ענין פון…

דיסקוסיע: דער חילוק צווישן מוכר ברצון און אנוס

Speaker 1:

ער פרעגט אפילו א קשיא, מ’האט דאך פריער געזאגט אז ער מעג בויען אין בונות כיפה, אפילו א כיפה אויף די עבודה זרה איז כולו מתה. דא איז דאך די בייעס, און מ’זאגט אז די בייעס מאכט אים דינען די בייעס, אפשר אזוי האט ער געדענקט פריער. אפשר וועט ער זאגן אז ער וועט זאגן ווי א מידי בוי אויף די עבודה זרה. ניין, די המוכר ביתו. אה, אבער די צווייטע זאגט, אה, וואלט ער מאכט א סענט. אז ער עס רעדט אין די הילבע זאך. ניין, דער חילוק איז נישט וועגן אין א מידי בוי, דער חילוק זעט אויס ווייל מ’האט אים געצוואונגען. און דעמאלטס מעג ער כתר ומעלה ברכושלים, און דעמאלטס מעג ער אפילו עס מאכן א פישל אז ער צו פאר קוים. ווייל ער דארף נישט פארלירן זיין געלט וועגן זיין מגורס. און פארוואל דער פריעדיגער דארף יא פארלירן זיין געלט, ווייל ער האט נישט געוויינט. ווייל ער האט עס אים בארצן. ער קען דיך נישט, די קענסט פארקויפן פאר א איד, ווייל די פארקויפסט פאר דעוודי זרה. איר זאל זאכן פאר די גויס, צווינגען, מיר שלאגן מיך. כמד זאך. מ’זאגט נישט פאר אים! רעק זיגט נישט. ער וועגט פארקויפן פאר איד, און נאכאמאל. אונז שוינע יא זיין געלט און ווען עס געלט נישט זיין געלט, שטאט. ווען ס’איז במדר’ד, צווייט מיר נישט זיין געלט. מען רעדט איך נישט… ער מיינט זאגן, נאר ווען ס’איז זיין אין נישט ער ער וועט זוכט די עבודי זרה, און מען רעדט… א מלכה ווייז על עבודי זרה, מען קען דאך מיינען, מען האט נישט קיין אנדערע ברירה נאר צו פארקויפן. די איינציגסטע קאסטמער וואס וויל עס דא איז די עבודי זרה. אקעי, דארפן טראכטן. יא מעגן. יענץ איז א סארט עונות. איך ווייס נישט. אבער פריערדיגע קען מען דאך הייקער זיין יעדע זאך. אקעי.

חלילין של עובדי עבודה זרה — אסור להספיד בהם

Speaker 1:

יעצט, די חלילין של עובדי עבודה זרה, אסור להספיד בהם. וואס הייסט? נוצן זיי א מייק פאר די לוויה, ווייל ביי א לוויה נוצט מען דאך א חליל צו זינגען. ווייטער, וואס זאל מען צאלן זיי דערפאר? אזוי ווי מיר טארן נישט דינגען פון זיי קיין חנות, איז די זעלבע זאך. נישט ווארטן, נישט מקדש. ס’איז נישט קיין תקרובת עבודה זרה. ס’איז פשוט די כלי.

הלכה מ”ט (המשך) — חלילה של עבודה זרה

Speaker 1: וואס הייסט? מען מעג? אקעי, דארף מען טראכטן. יענץ איז א סארט אונס, איך ווייס נישט. אונס ממון. אבער פריערדיגע קען מען דאך הייקע זיין יעדע זאך. אקעי.

יעצט, די חלילה של עבודה זרה אסור לשכור בהם. וואס הייסט? נוצן זייער מיוזיק פאר די לויה, ווייל ביי לויה נוצט מען דאך א חליל צו זינגען. ווארט א מינוט, פארוואס זאל מען צאלן זיי דערפאר? אזוי ווי מיר טארן נישט דינגען פון זיי קיין חנות. די זעלבע זאך. נישט ווייל ס’איז מקדש, ס’איז נישט קיין תקרובת עבודה זרה. ס’איז פלעין געלט פון עבודה זרה. ס’איז באלאנגט פאר זיי, זיי דינגען עס אויס. זייער גוט.

הלכה נ’ — יריד של גוים

Speaker 1: הלכה נ’ – יריד של גוים. וואס מעג מען יא פארהאנדלען מיט גוים? איז מען מעג גיין צו די יריד פון גוים, ולוקח מהם בהמה, עבדים ושפחות בגיותן, ווען די עבדים ושפחות זענען נאך גוים, ובתים, שדות, וכרמים. וכותב ומעלה בערכאות, מען מעג אפילו שרייבן אין זייערע געזעצן אז ס’איז געווארן מיינס, מפני שהוא כמציל מידם, ווייל ער נעמט עפעס וואס ער וואלט פארלוירן די געלט. אויב ער וועט נישט אריינשרייבן, וועט ער עס פארלירן. ער רעדט דא נישט ביי ימי אידיהן.

חילוק: לוקח מן הבעל הבית או מן הסוחר

Speaker 1: במה דברים אמורים? בלוקח מן הבעל הבית, איינער וואס נוטל מחצית. וואס ער געבט נישט קיין מחצית, האט דער מהר”ם אלשקר שוין מתיר געווען. אבער אויב קויפט ער פון א סוחר, וואס הייסט בעל הבית? איך מיין ער קויפט פון די ענד, פון די עקטשועל, פון די מענטש האט עס געמאכט. אבער אויב קויפט ער פון א מיטל מענטש, פון א האלסעילער, אסור, לפי שזה נותן מחצית, ווייל ער געבט מחצית, און מחצית לעבודה זרה. אויב ס’איז א יריד פון וואס מיר רעדן אין געוויסע מצבים, ווען די עבודה זרה, די גלחים זענען אויך געווען די לידערשיפ, די גלחים זענען געווען די מושל בעיר, איז אז ער געבט דאך מחצית, און די מחצית איז לעבודה זרה, און ער נעמט צו זיין מהנה לעבודה זרה, אז ער גייט מהנה זיין די עבודה זרה, ער גייט מאכן די עבודה זרה זאל האבן געלט.

בדיעבד: קנסות אויף דעם וואס האט געקויפט פון סוחר

Speaker 1: איז וואס טוט זיך אויב בדיעבד לוקח? ווען א טאג, א רויבער האט עובר געווען, ער האט זיך נישט געקענט איינהאלטן, אדער ער האט נישט געהאט קיין ברירה, ער האט יא געקויפט פון דעם האלסעילער. דארף ער עס מאבד זיין?

אין בהמה לוקח. אויב האט ער געקויפט א בהמה, נושא פרסה סוס מן הרכיבה למטה, זאל ער צוברעכן, ער זאל מאכן די בהמה פאר א בעל מום? יא, ער צוברעכט די פיס, דאס הייסט עיקר מיין איך אויב איך געדענק, און דעמאלטס קען מען גארנישט טון דערמיט, ס’ווערט אזוי א בהמה וואס מ’קען נישט ניצן, מ’קען נישט שחט’ן.

אבער די ווארט איז וועגן ער האט מהנה געווען אן עבודה זרה, די עבודה זרה האט געמאכט געלט אויף אים, ניין? יא, איך ווייס נישט, ס’איז א קנס, אגעין, סאמטינג אינטערעסטינג. וואס איז געווען דארט? ס’איז געווען א קרוב’ס עבודה זרה אדער עפעס, ס’זעט אויס ס’איז עפעס אן עונש, ווייל אויב ס’איז געווען איסור הנאה וואלט ער דאך סתם אזוי געדארפט, ס’איז מער א קנס, ער טאר נישט הנאה האבן דערפון, ער האט געקויפט אן אקס צו קענען אקערן, דאס איז אזא שיעור פון קנסות, “אם כסות וכרים לכך מכר ירקב?” ווי זאל ער עס לאזן שימלען? “לכך מכר כלים מתכלים יאכלם בן מלך, לכך עבד”, ער דארף נישט הרג’ענען דעם עבד, אבער ער טאר אויך נישט ראטעווען דעם עבד, יא, האסט פיל אזוי וואס זעט אויס אינטערעסאנט.

יא, ס’איז נישט קלאר, א קנס, ווייל די בעסטע פון די עבד יעצט ווערט, אויב דער עבד ווערט אן עבד של ישראל גייט ער דאך ווערן, ס’זעט אויס אז דאס לאזט מען, אזוי זאגט דער רמב”ם, דער עבד לאזט מען, פארוואס? ווייל דער עבד אז ער ווערט אן איד מעג מען. אקעי, שוין.

הלכה ט”ז — סעודות של גוים (חתונה)

Speaker 1: יא, ס’איז דא נאך אן הנאה פון סעודות של אותה רשע, גוי שעשה משתה לבנו ולבתו, יא, דאס איז עכט, מ’זאגט אז מ’טאר נישט פארקויפן וואפן און מועד און אזעלכע זאכן, א גוי מאכט א משתה, ער מאכט א חתונה לבנו ולבתו, אסור להנות מסעודתו, אפילו לאכול הישראלי, אפילו אויב דער איד גייט נאר צו עסן דארטן, “ולשתות משלו שם אסור”, אפילו ער ברענגט זיין אייגענע עסן אסור, “הואיל ומסבת הגוים אכלו”, מ’טאר נישט גיין צו א גוי’אישע חתונה, אזוי שטייט דא די הלכה, אויב ס’איז אן עבודה זרה’ס חתונה. “ומאימתי אסור לאכול אצלו? משיתחיל לעסוק ולהכין צרכי סעודה”. יא, פון ווען מ’זאגט שוין שמחה במעונו, יא, פון ווען מ’ווייקט איין די באנדלעך שטייט אין די גמרא, הייסט פון ווען ס’הייבט אן הייסן א חתונה, אויך לגבי די גוי, פון ווען ער הייבט שוין אן עוסק זיין אין צרכי סעודה הייסט עס שוין ווי ס’איז שוין זיין חתונה, און דאס איז שוין דער איסור ווי אן איד טאר נישט זיין דארטן. אויך וועגן א הילולא דמילתא, אדער ס’איז סתם א ענין פון חוקות הגוי.

דער מקור פון דעם איסור: פסוק “וקרא לך”

Speaker 1: אזוי ווי וואס שטייט אין די פסוק פון “לא תקח מבנותיו לבניך”? אז דא איז כביכול מ’טאר נישט גיין צו אזא חתונה. מיין איך, כ’האב עס געזען. יא. לכל ימי המשתה, לאחר המשתה שלשים יום. דרייסיג טעג. אינטערעסאנט, ביי אידן איז נאר דא שבע ברכות, ביי גוים איז דא דרייסיג טעג. אויב ער מאכט נאך א סעודה, קען מען מאכן… ווייל שבע ברכות איז דרייסיג טעג? איז עס שטארק? ווייל שבע ברכות, אבער עפעס קען מען מאכן. א שמחת מנונים, מיין איך, האב איך געדענקט. אפשר איין ברכה.

אויב מאכט ער די סעודה מחמת א נסיעה, אפילו אחר שלשים יום אסור, אויב מאכט ער די סעודה וועגן די חתונה. ביז צוועלף חדשים. א גאנצע יאר. וכל כיוצא בזה.

דער זוהר: “וקרא לך ואכלת מזבחו”

Speaker 1: זאלן מיר זען מיט די זוהר, שמות, דף ק”י עמוד א’. “וקרא לך”, דארט ווען די תורה רעדט אז מ’זאל פארטרייבן די גוים פון ארץ ישראל, ווייל אונז ווילן נישט אז אידן זאלן האבן א שייכות מיט גוים. פארוואס? ווייל “וקרא לך”, ער וועט דיך רופן, “ואכלת מזבחו”, דו וועסט עסן פון זיין סעודה וואס ער איז געשלאכטן, “ולקחת מבנותיו לבניך”, און דו וועסט זיך מתחתן זיין מיט זיי, און נאכדעם “וזנו בנותיו אחרי אלהיהן”, זיינע טעכטער וועלן דינען זייערע עבודה זרה, און דיינע קינדער, דיינע זין וואס זענען געבוירן דארט, א אייניקל מיט פליסטונגע אויגן, פון זיין שווער’ס זייט, פון זיין טאטע’ס זייט איז ער א איד, פון זיין שווער’ס זייט איז ער א קריסט. טויטער קריסט. “והזנו את בניך אחרי אלהיהן”.

זעט מען אז מ’דארף אוועקשטיין פון עבודה זרה. און דאס איז די פשט וואס ער רעדט דא פון חתונה. אבער דא שטייט אז… אבער דא זעט מען אז די איסור איז די “וקרא לך ואכלת מזבחו”. די פסוק האט געזאגט אז מ’מאכט א ברית, ער גייט צו זיין זבח. פשוט מיינט עס טאקע א זבח וואס ער מאכט לשם עבודה זרה. אבער דו זעסט וואס געשעט, ווייל די פסוק גייט דאך ווייטער. ער מאכט א זבח לשם עבודה זרה, דאס הייסט ס’איז א זבח פון תקרובת עבודה זרה, אבער נאכדעם גייט ער חתונה האבן מיט זיין טאכטער וואס ער גייט טרעפן דארט, און זיינע קינדער און אייניקלעך וועלן דינען עבודה זרה. סאו, ס’איז נישט נאר די עבודה זרה, ס’איז נישט נאר די עבודה זרה אויכעט, ווייל נאכדעם וואס ער האט חתונה מיט זיי דינט מען דאך עבודה זרה.

חידוש: דער איסור איז נישט נאר וועגן תקרובת עבודה זרה

Speaker 1: סאו, מ’טאר נישט גיין צו א גוי’אישע חתונה אפילו אויב ער עסט כשר, אפילו אויב ער ברענגט זיין אייגענע כשר’ע עסן, אפילו ס’איז נישט קיין שאלה פון זבחי מתים און די סעודה פון תקרובת עבודה זרה, איז נאך אלץ א שאלה פון דאס קען ברענגען צו עבודה זרה ווייל ער גייט דארט טרעפן גוי’אישע מיידלעך. און חתונה האבן זיי נאכדעם געדינט דעם זאלן. נאכדעם קען מען דינען דעם זאלן. נאכדעם אויב דו דרייסט דיך סתם אזוי אין א באר מיט סתם עובדי עבודה זרה, איבעראל וואו ס’איז דא א מצב פון “ויזנו אחרי אלהיהם”, אויב ס’איז דא א מצב פון “וזנית אחרי אלהיהן”, אויב ס’איז א פלאץ וואס… אבער דו זעסט, דו טארסט נישט עסן מיט א גוי. די גאנצע זאך, די אלע הלכות, ווען הייסט עס א משתה? אויב ס’איז סתם מען עסט א סעודה, אויב ס’איז פאר שמועסן, אבער ווען ס’איז פאר א זיווג, א פיעסטא, א סעלעברעישאן.

הלכה י”ח — בת ישראל לא תניק / מיילדת

Speaker 1: זאגט דער רמב”ם ווייטער נאך הלכות: בת ישראל לא תניק את בן הנכרית, מען זאל נישט זייגן, מען זאל נישט געבן צו עסן פאר די בן הנכרית, פן תגדלנו לעובד עבודה זרה. ס’שטייט אזוי, ווען זי טוט עס נישט פאר פרנסה, זי טוט עס סתם פאר א טובה, די זעלבע זאך ווי לא תיילד את הנכרית. אבל מילדתה בשכר משום איבה, אויב זי איז א מידווייף, וואטעווער, א הייבאם, און זי איז א מיילדת, טאר זי נישט מיילד זיין א נכרית בחנם, אבער בשכר, ווען זי טוט עס פאר פרנסה, דעמאלטס זאל זי יא, משום איבה, אזוי וועט מען נישט האבן טענות אויף איר. ווייל ס’שטייט אזוי, ווען דו ביסט א וואלונטיר, קענסטו טשוזן יא אדער נישט, אבער ווען דו טוסט עס בשכר, אויב דו גייסט עס נישט טון, גייט עס ברענגען אן איבה, ס’גייט ברענגען א שנאה.

ווייטער, ונכרית מילדת את בת ישראל ומניקה את בנה ברשותה. די נכרית מעג מיילד זיין א בת ישראל, און זיי מעגן מייניק זיין א בן ישראל, אבער נאר ברשותה, נאר ווען ס’איז אין די רשות פון די ישראל, ווייל שיקן דיין אידיש קינד צו די גוי’ס הויז איז דא א חשש פון אז די גוי גייט הארגענען דיין אידיש קינד. דאס טאר מען נישט. אבער אין דיין הויז מעג מען. “כדי שלא תארגנו”. מ’דארף נזהר זיין אז די גוי זאל אים נישט הארגענען. אקעי, מ’רעדט דאך באופן וואס ס’איז דא א חשש פון הארגענען. ס’איז דא א חשש.

הלכה י”ט — ההולכים לתרפים / ישראל שהולך ליריד של גוים

Speaker 1: יעצט, זאגט דער רמב”ם, “ההולכים לתרפים”, די וואס גייען צו עבודה זרה, איז אזוי: תרפים איז פשוט א נישט שיינע ווארט. די תרפים וואס רחל האט גע’גנב’עט. יא, תרפים מיינט “לשון מקום הטנופת”, וואס מיינט שמוץ. מען רופט עבודה זרה תרפים. ניין, דאס איז… ס’שטייט ביי רחל איז די זעלבע זאך. יא, ס’איז א שלעכטע לשון. מען רופט עס אויף עבודה זרה רופט מען א שמוץ. “כוסה לוסה ולוססה מואן”. “אבל הבאים”, די וואס זענען שוין צוריקגעקומען, זענען געווען, זענען שוין צוריקגעקומען מיט תורה, אבער ער זאגט אז “וישו לא יקשרו דמיהם”, אויב ס’איז איינער וואס מ’גייט אין די קומט, דעמאלט איז יא אסור צו טון ביז אפילו די וואס זענען שוין צוריקגעקומען, שמא הם קשורים, שמא דעתם לחזור. זיי גייט איין גרושה יראה, סאו אפשר גייען זיי צוריקגיין, און דערנאכדעם גייט ער גיין צו עבודה זרה.

חילוק: גוי בהליכה ובחזרה, איד בהליכה ובחזרה

Speaker 1: וואס איז די מודה? רבי ישראל, אה, רבי ישראל, עס איז פארקערט. בהליכה ווען ער איז אויפן וועג, מותר. אזוי ווי אין פריערדיגע האבן מיר געהאט אז ווען א איד זאגט אז ער גייט דינען עבודה זרה, גלייבט מען אים נאכנישט. א איד קען אייביג קומען א הרהור תשובה, און מען גלייבט אז השם יחזור בתשובה טון. א איד גייט זיך נישט באמת נכשל ווערן. בחזרה, אונז ווייסן אז ער איז שוין אויך נכשל געווארן, און דעמאלטס איז אסור. הגם אז ביי א גוי בחזרה איז מותר, ווייל ער איז שוין געקומען פון דארט, ער גייט שוין נישט צוריקגיין, ביי די איד גייט ער אפשר צוריקגיין. אינטערעסאנט.

דיסקוסיע: פארוואס בחזרה איז אסור?

Speaker 1: וואס איז די סיבה פארוואס בחזרה איז אסור? דא מער אזוי ווי אונז קענען צונעמען, מען טאר נישט דילן מיט אזא איד. מען זעט אויף אז דער גוי גייט… איך ווייס נישט… גייט צוריקגיין. אבער מען זאל מורא אז זיין געלט איז משאו עבודה זרה, און מען טוט מיט אים געשעפט און טוט מיט געלט וואס ער האט געמאכט אין די טרפה. זיין געלט איז געווארן קאלי געווארן.

אה, זייער גוט. ער מיינט מיר אז ער טראכט וואס מיינט א יריד פון עבודה זרה. ער גייט צו א גוי’אישע שטאט, און דארטן… אלע געלט וואס דרייט זיך דארטן איז נסתמנה געלט. אונזער ביזנעס גייט ווערן קאנטיימינעירט. אקעי. מען גייט קויפן פון אים און די געלט איז עבודה זרה’דיגע געלט. ישראל משומד, ישראל וואס מ’ווייסט אז ער איז… און זיין געלט איז א מין לא זבר פון עבודה זרה. עס איז וויין נסך, וויין עבודה זרה. עס איז איר עשר. משומד לעבודה זרה איז משומד לעבודה זרה. אה, אקעי. ניין, אבער דא איז נישט די זעלבע. שמא יחזור בו, ווייל אונז ווייסן אז ער איז א משומד. זייער גוט. אויב זעט מען פון דא, אז אפילו מ’זאגט אז א איד אפשר שם יחזור בו, דא זאגט מען שוין פאר א משומד. א משומד איז א משומד. מען ווייסט דער אמת, עס זעט די עבודה זרה.

דער רמב”ם’ס הסבר: עבודה זרה ביד ישראל אסורה בהנאה

Speaker 1: ישראל שהולך ליריד של גוים איז בחזרה אסור לעשות עמו שמא עובד עבודה זרה מכר להם שם. עבודה זרה ביד ישראל אסורה בהנאה. א איד וואס קומט יעצט צוריק פון א יריד פון גוים האבן אונז מורא. דאס איז די הסברא קומט פאר די פריערדיגע הלכה. דארף ערה אויט, און גרוה. מען האט ער פענאלטיס מיט די עלעמעצטערי. דאס איז די הסבר פאר די פריערדיגע הלכה.

הסבר הלכה יט: דמי עבודה זרה ביד ישראל

א איד וואס קומט יעצט צוריק פון א יריד פון גויים, האבן אונז מורא… דאס איז דער הסבר פאר די פריערדיגע הלכה לכאורה, יא? אז ווען ער קומט צוריק, האט ער אפשר פארקויפט עבודה זרה, דאן האט ער דאך דמי עבודה זרה. דמי עבודה זרה איז דאך אסור בהנאה. עבודה זרה פון א גוי איז מותר, מעות הגוי… לייכט גוט. דא איז דער הסבר פאר די פריערדיגע הלכה.

פירוש “יריד של עובדי כוכבים”

א יריד של עובדי כוכבים ומזלות, מיינט נישט דוקא ווען ס’איז א יריד, ס’איז א מקום עבודה זרה, אבער מסתם עפעס ביזנעס האט ער דארט געטון. א מענטש קומט צו א פלאץ, ער דארף דאך האבן געלט, רייבט ער א ביסל געלט. רעדט מען דא פון א יריד של גויים, א יריד של גויים, אפילו מ’ווייסט נישט זיכער אז ס’איז עבודה זרה, אבער האבן אונז מורא אז א חלק פון די יריד של גויים איז געווען עבודה זרה. פארשטאנען?

נא, א יריד של עובדי כוכבים ומזלות, מיינט נישט דוקא א יריד, מיינט דאס זעלבע זאך.

צוויי באזונדערע איסורים: “אזל למועד” ביי הליכה, “דמי עבודה זרה” ביי חזרה

פונקט דעם רמב”ם איז קלאר, לאמיר עס פארשטיין, לאמיר עס פארשטיין פשוט. דא איז דא צוויי אנדערע איסורים. דא איז דא איין איסור פון “אזל למועד”, ווען א מענטש איז אן די וועג צו עבודה זרה און ער מאכט א גוטן דיעל, ער האט געקויפט אדער פארקויפט, קען עס זיין אז ער גייט עבודה זרה “אזל למועד”. דאס דינט נישט פאר איינער וואס מ’האט א חשש. ווער איז דא דער חשש? א גוי. א איד איז נישט דא דער חשש, נאר א משומד.

אבער ביים צוריקקומען, “בא מצדיק”, איז דא אן אנדערע חשש, דא איז דער חשש “דמי עבודה זרה”. דמי עבודה זרה ביד גוי איז מותר. א גוי האט נישט קיין איסור צו קויפן עבודה זרה, זיין געלט איז מותר. ממילא ווען ער קומט איז נישט קיין שום שאלה. א איד איז אסור, ווייל דאס איז דמי עבודה זרה, דאס איז געלט פון עבודה זרה. אפשר? ס’איז נישט קיין אפשר.

דין משומד: קאמבינאציע פון ביידע חסרונות

א משומד איז ביידע, סיי ער איז א איד און ער האט דעם חסרון אז זיין געלט איז אסור, סיי ער איז א משומד און ס’פראפט אים נישט אז ער גייט נישט גיין צו עבודה זרה, ממילא סיי בהליכה סיי בחזרה אסור לשאת ולתת עמו.

שטימט?

געוואלדיג!

אוקעי.

✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

HE עברית
📄 Download Transcript PDF תורגם אוטומטית סיכום השיעור 📋 סיכום שיעור – פרק ט’ מהלכ…
תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום שיעור – פרק ט’ מהלכות עבודה זרה (רמב”ם)

הקדמה לפרק

הסדר של הרמב”ם בהלכות עבודה זרה:

פרקים א–ה – עיקר דיני עבודה זרה, הפולחן עצמו, עובדי עבודה זרה.

פרקים ז–ח – דינים צדדיים: ביטול עבודה זרה, איסורי הנאה מעבודה זרה.

פרק ט – רמה חדשה: משא ומתן עם עובדי עבודה זרה – הקשר עם גויים בכלל, במיוחד יחסי עסקים.

חידוש בסדר הרמב”ם לעומת סדר המשנה: הרמב”ם מציב את הענין של “לפני אידיהן” רק בפרק ט’, לאחר שעבר על כל עיקרי דיני עבודה זרה. אבל מסכת עבודה זרה מתחילה ב”לפני אידיהן של גויים” – על סדר הזמנים, כמו שמסכת פסחים מתחילה ב”אור לארבעה עשר בודקין את החמץ”. בזה טמון רמז: חיי יהודי סובבים סביב ימים טובים יהודיים (עשה), והלאו הוא להתרחק מחגי הגויים. ראיה מהפסוק “אלהי מסכה לא תעשה לך, את חג המצות תשמור” – הגמרא לומדת שמבזה את המועדות הוא כאילו עובד עבודה זרה. גם מהלל: “אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח.”

מבחינה מעשית זהו החלק הרלוונטי ביותר להלכה מהלכות עבודה זרה, כי איזה יהודי עובד ממש עבודה זרה? אבל כל יהודי שחי בין גויים צריך לדעת כיצד להתנהל איתם.

הלכה א – שלושה ימים לפני אידיהם

הרמב”ם: שלושה ימים לפני אידיהם של גויים אסור ליקח מהם ולתת להם דבר המתקיים. ואסור להלוותם ולהלוות מהם, לפרוע חוב מהם ולפרוע להם. אבל מלוה על פה מותר, מפני שהוא כמציל מידם.

פשט:

שלושה ימים לפני חגי הגויים אסור לסחור עם גויים, כי הגוי ישמח מהעסק וילך להודות לעבודה זרה שלו בחגו. זה חל על קנייה, מכירה (דבר המתקיים), הלוואה, לווה, ופירעון חובות (מלווה בשטר או עם משכון). מלווה על פה מותרת כי הגוי לא שמח – הוא היה יכול להתחמק, אז זה שהיהודי לוקח זה “מציל מידם.”

חידושים והסברים:

1. “אידיהם” – לשון צרות: הגמרא דורשת “אידיהם” כ”איד” – צרות, לא סתם חגים.

2. טעם האיסור – שני כיוונים:

פשוטו: הגוי ילך לכנסייה בחגו ויודה לעבודה זרה שלו על העסק, ויהודים אסורים להיות שותפים לזה (לפני עיוור – הגוי יודה לעבודה זרה).

רעיון רחב יותר: חז”ל לא רצו שיהודים יימשכו לסביבת החג הגויי – לא רק בגלל לפני עיוור, אלא שיהודים יתרחקו מחגי הגויים. שלא יהיה שה”עונות הטובות” של יהודי הן סביב החג הגויי (כמו חג המולד). נושאי הכלים על שולחן ערוך כבר התירו, אבל היסוד נשאר.

3. דבר המתקיים לעומת דבר שאינו מתקיים: רק דבר המתקיים אסור. דבר שאינו מתקיים כמו ירקות ותבשיל מותר עד יום אידם, כי עד יום הטוב הוא כבר אכל ושכח ממנו – הוא לא יודה עליו.

4. מלווה על פה – הסבר: הגוי לא שמח כשהוא משלם מלווה על פה, כי הוא היה יכול להתחמק (אין ראיה, אין שטר, אין משכון). לכן זה “מציל מידם” – היהודי מוציא ממנו מה שהוא יכול. טעם נוסף: על ידי גביית המלווה על פה לוקחים כסף מהגוי – יש לו פחות כסף ליום טוב שלו, אז זה אפילו מעלה.

הלכה א (המשך) – ארץ ישראל לעומת חוץ לארץ

הרמב”ם: במה דברים אמורים – בארץ ישראל. אבל בשאר ארצות אינו אסור אלא יום אידם לבד.

פשט:

איסור שלושה ימים חל רק בארץ ישראל. בחוץ לארץ רק יום אידם עצמו אסור.

חידושים והסברים:

שני טעמים לחילוק:

טעם א: בגלות יהודים תלויים יותר בגויים לפרנסה, אי אפשר לאסור שלושה ימים כי זה יפגע בכל הפרנסה היהודית. חז”ל לכן הגבילו את האיסור ליום אידם עצמו.

טעם ב: הגויים בחוץ לארץ הם לא גויים דתיים כל כך – הם פחות עובדים. בארץ ישראל הגויים באו מסיבות דתיות (צלבנים, מאמינים), עם אמונה חזקה. בחוץ לארץ (כמו רומא/איטליה) כולם “דתיים” אבל אף אחד לא מתכוון ברצינות – “תסמונת ירושלים” – בארץ ישראל מתכוונים ברצינות.

הלכה א (המשך) – נשא ונתן בדיעבד

הרמב”ם: אם יהודי עבר ונשא ונתן עמהם בשלושה ימיםהרשות בידו, הכסף מותר בהנאה.

פשט:

בדיעבד מה שהרווחנו מותר. זה מראה שכל האיסור הוא גזירה דרבנן.

חידושים והסברים:

אבל ביום אידם עצמו – שם בדיעבד אסור בהנאה, כי זה קנס מחז”ל. למה ביום אידם חמור יותר? כי ביום אידם יש סיכוי גדול יותר שהגוי יקריב ממש קרבן או ישתמש בכסף ישירות לעבודה זרה, לא רק להודות.

“שלושה ימים” פירושו רק לפני – שלושת הימים הם רק לפני החג, לא אחריו.

הלכה ג – איסור לשלוח דורון לגוי ביום אידו

הרמב”ם: ואסור לשלוח דורון לגוי ביום אידו, אלא אם כן היה נודע לו שאינו מודה בעבודה זרה ואינו עובדה.

פשט:

אסור לשלוח מתנה לגוי ביום האיד שלו, אלא אם כן יודעים שהוא לא מאמין בעבודה זרה ולא עובד אותה.

חידושים והסברים:

1. חילוק בין משא ומתן לשלוח דורון: במשא ומתן (עסקים) האיסור הוא שלושה ימים לפני יום האיד, אבל בשלוח דורון (מתנה) האיסור הוא רק ביום האיד עצמו. ההיתר של “נודע לו שאינו מודה בעבודה זרה” עוזר רק בשלוח דורון, אבל לא במשא ומתן שלושה ימים קודם – כי במשא ומתן יש עוד סיבה צדדית (הוא ילך להודות על העסק).

2. מקור להיתר של “נודע לו”: בא ממעשיות בגמרא שבהן אמוראים התירו כשידעו שהגוי אינו עובד עבודה זרה.

3. חילוק בין “עובד עבודה זרה” ל”מודה בה”: הרמב”ם דורש שני תנאים: הוא לא עובד עבודה זרה וגם הוא לא מאמין בה. “מודה” פירושו שהוא מאמין שעבודה זרה היא אמת, אפילו אם הוא לא עובד אותה מעשית (כמו שהרמב”ם אומר: “המודה בעבודה זרה אף על פי שאינו עובד”).

הלכה ג (המשך) – גוי ששלח דורון לישראל ביום אידו

הרמב”ם: וכן גוי ששלח דורון לישראל ביום אידו, לא יקבלנו. ואם היה חושש לאיבה — נוטל בפניו ואינו נהנה ממנו.

פשט:

אם גוי שולח מתנה ליהודי ביום האיד שלו, היהודי לא יקבל אותה. אבל אם הוא חושש לשנאה (איבה), יכול לקחת בפניו אבל לא ליהנות ממנה.

חידושים והסברים:

1. טעם למה לא לקבל: הגוי שמח שהיהודי בא אליו – זה כאילו הוא מאשר את עבודת הזרה של הגוי.

2. מה הטעם של “אינו נהנה ממנו”? שאלה: האם זה קנס או איסור הנאה ממשי? אם זה קנס – למה מגיע לו קנס, הוא לא עשה עבירה, הוא חייב לקחת בגלל איבה? אם זה איסור הנאה ממשי – מה היסוד? ההצעה: איסור ההנאה הוא כי הסיבה שהגוי שולח את המתנה היא בגלל עבודה זרה (הוא רוצה שהיהודי יודה לו אחר כך), ולכן ההנאה מהמתנה היא כמו הנאה מעבודה זרה.

3. שיטת הלבוש: הוא מחלק בין גוי שעובד/מודה בעבודה זרה, לבין אחד שלא. אם יודעים שהגוי אינו עובד עבודה זרה ולא מאמין בה, אפשר ליהנות מהמתנה. אבל אם הגוי מודה בעבודה זרה, אסור ליהנות.

הלכה ד – הנוצרים עובדי עבודה זרה הם

הרמב”ם: הנוצרים עובדי עבודה זרה הם, ויום ראשון יום אידם. לפיכך אסור לשאת ולתת עמהם בארץ ישראל יום חמישי ויום שישי שבכל שבת ושבת, ואין צריך לומר יום ראשון עצמו שהוא אסור בכל מקום. וכן הדין להם בכל אידיהם.

פשט:

נוצרים הם עובדי עבודה זרה, יום ראשון הוא יום האיד שלהם. לכן בארץ ישראל אסור לעשות משא ומתן איתם ביום חמישי ושישי בכל שבוע (שלושה ימים לפני יום ראשון), ויום ראשון עצמו אסור בכל מקום. וכן הדין בכל חגיהם.

חידושים והסברים:

1. מקור בגמרא: שמואל אומר “נוצרים יום אידם יום ראשון.” הרמב”ם מבין ש”נוצרים” בגמרא פירושו תלמידי אותו האיש (ישו), שסבר שהוא משיח.

2. טעם למה נוצרים הם עובדי עבודה זרה: הרמב”ם סובר שהם עובדים שני אלוהות – השילוש (Trinity) הוא יותר מאל אחד, וזו עבודה זרה. הרמב”ם אומר זאת בפירוש.

3. שיטת תוספות – שני היתרים: (1) תוספות בכלל התיר לעשות משא ומתן בימי אידיהם, וכך פסק השולחן ערוך. (2) תוספות אומר במקום אחר שנוצרים אינם נשבעים בשם עבודה זרה ממש, אלא “בשיתוף” – הם מאמינים בה’ בתוספת אל נוסף. תוספות טוען שגוי יכול לעבוד את ה’ בשיתוף עם אל נוסף (שיתוף), ולכן זו לא עבודה זרה גמורה לגוי. הרמב”ם לא מחזיק בהיתר של שיתוף.

4. שיטת המאירי: המאירי אומר ש”נוצרים” שהרמב”ם מתכוון אליהם קשור ל”נצר” (ענף). זה לא כל כך פשוט.

5. האם פרוטסטנטים שונים מקתולים: כמעט כל הנוצרים – גם קתולים גם פרוטסטנטים – מאמינים בשילוש (Trinity), וזה לא השתנה. אנשים אוהבים לומר שזה שונה, אבל זה לא נכון. עיקר הסברא של הרמב”ם – שהם מאמינים בשלושה אלוהות (אפילו שהם אומרים שזה אחד, אנחנו לא מאמינים להם) – חלה על כולם.

6. להלכה למעשה: מעשית צריך לשאול רב, כי שיטות הראשונים רלוונטיות יותר להלכה היום מאשר שיטת הרמב”ם עצמה. מעשית לא נוהגים כך – אי אפשר לומר שאסור למכור לגויים ביום ראשון. במקומות מסוימים חנויות חייבות להיסגר ביום ראשון, שהוא “השבת שלהם.”

הלכה ה – יום שהעמידו בו מלך / ימים טובים של מספר ימים

הרמב”ם: יום שהעמידו בו הגויים מלך – יום חנוכה, שבו מעמידים מלך, ומקריבים קרבנות ומודים לעבודה זרה – הרי זה יום אידם, ושאר הימים אסור שלושה ימים לפניו.

גם: הואיל וידוע שלעובדי עבודה זרה ימים רבים, מהם שלושה ומהם עשרה ומהם עשרים, כל אותם הימים כיום אחד, כולם אסורים אם שלושה ימים לפניהם.

פשט:

יום איד לאומי משפיע על כל הגויים שלושה ימים קודם. כשיום האיד של הגויים הוא מספר ימים (3, 10, 20 ימים), רואים את כל הימים כיום איד אחד, ומוסיפים שלושה ימים לפני כל הבלוק.

חידושים והסברים:

זה חל רק כשזה דבר לאומי – כשכל המלכות חוגגת. לשמחה פרטית של גוי יש דינים אחרים (ראה המשך).

הלכה – גוי שעשה אידו לעצמו (שמחות פרטיות)

הרמב”ם: גוי שעשה אידו לעצמו – ביום שנולד בו, יום תגלחת זקנו ולוריתו, יום שעלה מן הים, יצא מבית האסורים, משתה לבנו – אין אסור אלא אותו היום ואותו האיש בלבד.

פשט:

שמחה פרטית של גוי בודד אסורה רק באותו יום ורק עם אותו אדם.

חידושים והסברים:

1. יום הולדת וחלקה ברמב”ם: זה המקום היחידי ברמב”ם שבו הוא מזכיר “יום הולדת” וגם המקום היחידי שבו הוא מזכיר “חלקה” (תגלחת). בהלכות עבודה זרה במצוות החלקה (פאות) הרמב”ם לא מזכיר זאת. “לוריתו” הוא מנהג עבודה זרה – לא ממש ברור מה זה אומר, אבל זה קשור לשערות.

2. משתה לבנו – מה זה אומר? נדון האם זה אומר חתונה, בר מצווה, או סעודה אחרת. בחז”ל רואים את שניהם – החתן עושה בעצמו את הסעודה, אבל גם האב עושה את הסעודה. כוונת הרמב”ם לא ממש ברורה.

הלכה – סימן עבודה זרה במיתה

הרמב”ם: יום שיומת להם בן מלך – גם רק באותו יום ואותם אנשים. לכל מיתה ששורפין בה כלים ומקטירין קטורת – הרי זו מיתת עובדי עבודה זרה.

פשט:

הסימן שלוויה/יארצייט קשורה לעבודה זרה הוא כששורפים כלים וקטורת.

הלכה – גויים שאינם ממש עובדי עבודה זרה

הרמב”ם: אין יום אידם אסור אלא על עובדי עבודה זרה בלבד. אבל הגויים שסומכין בהם ואוכלין ושותין ושומרין מועדותיהם כדרך מנהג אבותיהם, אבל אינם מודים במועדותיהם – הרי אלו מותרין לשאת ולתת עמהם.

פשט:

איסור יום איד חל רק על גויים שבאמת מאמינים בעבודה זרה. גויים ששומרים את הימים רק כמנהג תרבותי אבל לא מאמינים בהם באמת – איתם מותר לסחור.

חידושים והסברים:

1. זה יסוד ההיתר של תוספות שמשתמשים בו להלכה למעשה – שהגויים של היום הם בגדר “מנהג אבותיהם בידיהם” ולא באמת מאמינים. הם לא הולכים באמת לכנסייה, הם רק שומרים את הימים כמסורת תרבותית.

2. “מודה” פירושו “מאמינים בו” – לשון הרמב”ם “אינם מודים” פירושו שהם לא מאמינים באמת בתוכן הדתי.

3. [דיגרסיה: המציאות ברומא] ברומא הייתה מציאות כזו שלכל אחד היו האלילים שלו, עם חסידים ועובדים. אבל ההמון הגדול – פועלים, “יוצא משעתם ואשם משעתם” – לא היו מחוברים לעבודה זרה, הם רק עשו זאת כי האדון עושה היום חג. זו המציאות של “מנהג אבותיהם בידיהם” – אפילו באותם זמנים.

הלכה – מכירת דברים לעבודה זרה

הרמב”ם: דברים שמיוחדים לעבודה זרה אסור למכרם לעובדי עבודה זרה לעולם. אבל דברים שאינם מיוחדים, כגון לבונה זכה בכלל לבונה שחורה – מותר, ואין חוששין שמא ילקט הזכה לבד לעבודה זרה.

פשט:

דברים שהם ספציפית לעבודה זרה (קרבנות, לבונה זכה לבדה) אסור למכור לעולם. אבל כשזה מעורב עם דברים אחרים (לבונה זכה יחד עם שחורה), מותר.

חידושים והסברים:

1. חילוק מדינים קודמים: קודם דיברנו על החשש שהגוי ישתמש בזה מאוחר יותר לעבודה זרה (משום תקרובת). כאן יש דין חדש – דברים שמיוחדים לעבודה זרה, שבהם האיסור הוא ממש כי מחזקים ידי עובדי עבודה זרה.

2. למה מותר בלבונה מעורבת? שאלה: האם הטעם הוא כי הגוי לא יעשה זאת בפועל (כי זה מעורב, הוא לא יברור), או שזה דין בחפצא שהוא לא “מיוחד”?

3. לפני עיוור בבני נח: יסוד האיסור הוא לפני עיוור – אסור לעזור לגוי לעשות עבירה (עבודה זרה אסורה גם לבני נח). כלל לפני עיוור הוא שזה חל רק כשלגוי אין דרך אחרת להשיג זאת – “תרי עברי דנהרא.”

הלכה – מכירת כלי זיין

הרמב”ם: כשם שאין מוכרין לגויים דברים שמחזקין בהן ידיהם לעבוד עבודה זרה, כך אסור למכור להם דבר שיש בו נזק לרבים – דובים, אריות, כלי זיין, כבלים, שלשלאות – ואסור למכור לגוי, ואסור למכור לישראל החשוד למכור לגוי. גם אין מוכרין להם כלי זיין לליסטים ישראל.

פשט:

הרמב”ם מרחיב את איסור “מחזקין ידיהם” מעבודה זרה לשפיכות דמים. אסור למכור כלי זיין לגויים, לא לליסטים יהודים, ולא ליהודי החשוד למכור אותם לגויים.

חידושים והסברים:

1. הלשון “מחזקין בהן ידיהם” – זה הפרט של כל הדינים הקודמים: תומכים, מקלים על עבודת הזרה או שפיכות דמים שלהם.

2. לפני עיוור בשפיכות דמים: האיסור למכור כלי זיין לגוי מבוסס על לפני עיוור – שפיכות דמים אסורה גם לבני נח (שבע מצוות). האיסור למכור ליהודי שימכור אותם לגוי הוא גם לפני עיוור.

3. [דיגרסיה: יישום מעשי – ארץ ישראל ונשק] בארץ ישראל יש אנשים מעורבים עם הממשלה שמוכרת נשק מתוחכם גם לדיקטטורות. יהודים ישרים מוחים נגד זה, כי זה איסור של מחזק ידי שפיכות דמים.

הלכה – היתר של כורתים ברית

הרמב”ם: **היו ישראל שוכנים ביני

הם וכורתים להם ברית – מותר למכור להם כלי זיין להגן עליהם מפני אויביהם.**

פשט:

כשיהודים גרים בין גויים ויש להם ברית (שייכות פדרלית, אזרחות), מותר למכור כלי זיין למטרות הגנה – להגן על הארץ מאויבים.

חידושים והסברים:

1. “כורתים להם ברית” = אזרחות: הרמב”ם לא מתכוון לברית מיוחדת, אלא לכך שיהודי הוא אזרח של הארץ – הארץ מגינה עליו, שולחת חיילים בשבילו.

2. ההיתר הוא רק “להגן מפני אויביהם” – להגנה, לא למלחמות תוקפניות חיצוניות.

3. מקור בגמרא: רבי יהושע אומר שלפרסים (פרסיים) מותר למכור כי הם מגינים עלינו. החילוק בין סתם גויים (“מאפיונר”) לבין הממשלה: כשאמריקה יוצאת למלחמה, זה לא רק בשביל הגויים – היא יוצאת גם בשביל היהודים שגרים שם, כי יהודים הם חלק מהמדינה.

4. יישום מעשי: אם יהודי הוא יצרן נשק ומוכר לצבא הממשלה, זה מותר כי: (א) הממשלה נלחמת במלחמה עם אויבי הארץ, (ב) אם האויב ינצח, הוא יהרוג גם את היהודים, (ג) ממילא היהודי מגן על עצמו דרך זה.

5. תנאי חשוב: זה רק כשברור שליהודים יש “עסקה” עם הממשלה, ברית. כשלא יודעים מי יהיה גרוע יותר ליהודים (למשל נפוליאון או הרוסים), אולי במקרה כזה אכן לא.

6. יהודים היו הולכים לצבא של הארץ, אפילו הרבה פעמים לא בכפייה. לא רואים איסור ברור על זה – רק כשמרגישים שאי אפשר לשמור יהדות.

הלכה – עיר שיש בה עבודה זרה: אסור לעבור בה

הרמב”ם: עיר שיש בה עבודה זרה… אסור לעבור בעיר שיש בה עבודה זרה. במה דברים אמורים, כשהדרך מיוחדת לאותו מקום, אבל אם יש שם דרך אחרת ואינו עובר אלא דרך זה…

פשט:

אדם שנוסע ממקום למקום וצריך לעבור דרך ערים שונות, אסור לעבור בעיר שהיא עיר עבודה זרה. זה רק כשהדרך מיוחדת לאותה עיר; אבל אם יש דרך אחרת (כביש מהיר בין-עירוני שעובר גם דרך מקומות אחרים), מותר.

חידושים והסברים:

1. מה פירוש “עיר שיש בה עבודה זרה”? זה לא פירושו סתם עיר שיש בה כנסייה. זה פירושו עיר שהיא מרכז עבודה זרה – למשל הוותיקן. באירופה היו הרבה ערים שנקראו על שם עבודה זרה, יהודים נתנו להן שם.

2. קושיה חזקה: אם אסור להיכנס לעיר שיש בה עבודה זרה, איך בכלל אפשר לגור בגלות? כל עיר גויית יש בה כמה עבודות זרה! הש”ך ואחרונים אחרים מתקשים בקושיה הזו.

3. שיטת הראב”ד: הראב”ד חולק ואומר שאסור להיכנס ליריד (שוק/יריד) של עבודה זרה – הוא בכלל לא מחזיק בהלכה כמו שהרמב”ם מנסח אותה.

4. תירוץ: אולי הרמב”ם מתכוון רק כשיש ברירה – כשאפשר לגור בעיר שנייה או ללכת בדרך אחרת. אבל יהודים בגלות “תקועים” – צריך פרנסה, צריך קהילה יהודית, אין ברירה. במקרה כזה מותר. הפסוק “ולא תתורו אחרי לבבכם” מראה שעוברים כל יום כשגרים בעיר כזו, אבל כשאין ברירה זה מותר.

הלכה – חנויות מעוטרות ושאינן מעוטרות

הרמב”ם: עיר שיש בה עבודה זרה, אם היו בה חנויות מעוטרות ושאינן מעוטרות – המעוטרות אסור להכנס בהם כלל אפילו ליקח מה שבתוכן, ושאינן מעוטרות מותרות בהנאה.

פשט:

בעיר שיש בה עבודה זרה, חנויות שמקושטות (מעוטרות) לכבוד יום הטוב של עבודה זרה – אסור להיכנס אפילו לקנות דבר. חנויות שאינן מקושטות – מותר.

חידושים והסברים:

שאלה: איך בכלל מגיעים לחנות, אם אסור להיכנס לעיר? זה תומך בתירוץ שכשאין ברירה (כבר גרים שם), מותר להיכנס לחנויות שאינן מעוטרות.

הלכה – אסור לבנות כיפה של עמודים לעבודה זרה

הרמב”ם: ואסור לבנות עמהם כיפה של עמודים לעבודה זרה. ואם עבר ובנאו – שכרו מותר. אבל בונה הוא לכתחילה טרקלין או חצר שיש בו אותה כיפה.

פשט:

אסור לבנות לגויים כיפה (גג עגול/מבנה) שיכניסו לתוכה עבודה זרה. אבל אם כבר בנה, שכרו מותר. ומותר לכתחילה לבנות טרקלין או חצר שאחר כך יכניסו לתוכה את הכיפה.

חידושים והסברים:

1. למה שכרו מותר בדיעבד? כי כשבנה זאת זה עדיין לא היה עבודה זרה – זה עדיין לא משמש לעבודה זרה, רק אחר כך מכניסים עבודה זרה.

2. כיפה לא פירושה בניין שלם – זה פירושו ספציפית הגג העגול/מבנה (כמו במנזר), המקום שבו שמים ממש את עבודת הזרה (למשל בחלונות). אבל שאר הבניין (טרקלין, חצר) מותר לבנות.

הלכה – המוכר בית לעבודה זרה

הרמב”ם: המוכר בית לעבודה זרה – דמיו אסורין בהנאה, וילך אותם לים המלח. אבל גויים שאנסו ישראל וגזלו ביתו ושמו בו עבודה זרה ונתנו לו דמים – דמיו מותרין.

פשט:

מי שמוכר את ביתו לעבודה זרה – הכסף אסור בהנאה, צריך לזרוק אותו לים המלח. אבל אם גויים כפו על היהודי ושדדו את ביתו והכניסו עבודה זרה, אפילו אם זרקו לו כסף – הכסף מותר.

חידושים והסברים:

1. החילוק: כשהיהודי מוכר ברצון, יש לו ברירה – הוא יכול למכור ליהודי, אבל הוא בוחר למכור לעבודה זרה. לכן הכסף אסור. אבל כשהוא נכפה, לא אומרים לו “הפסד!” – הוא לא צריך להפסיד את כספו בגלל הכפייה שלו.

2. קושיה: קודם הרמב”ם אמר שמותר לבנות כיפה (בדיעבד שכרו מותר) – איך זה מתאים לכך שהמוכר ביתו לעבודה זרה דמיו אסורין? החילוק: בכיפה הוא בונה רק חלק מהבניין, זה עדיין לא עבודה זרה; אבל במוכר ביתו הוא מוכר ממש את המקום לעבודה זרה.

הלכה – חנויות של עובדי עבודה זרה

הרמב”ם: חנויות של עובדי עבודה זרה – אסור ליכנס בהן מפני עבודה זרה.

פשט:

חנויות השייכות לעבודה זרה אסור לשכור (להשכיר/להשתמש), כי הכסף הולך לעבודה זרה.

הלכה – חלילין של עובדי עבודה זרה

הרמב”ם: חלילין של עובדי עבודה זרה – אסור להספיד בהם.

פשט:

חלילים (כלי נגינה) השייכים לעבודה זרה אסור להשתמש בהם להספד/הלוויה. בהלוויה היו משתמשים בחליל לנגן.

חידושים והסברים:

זה לא תקרובת עבודה זרה (קרבן לעבודה זרה) – זה פשוט הכלי (מכשיר) השייך לעבודה זרה, ואסור ליהנות ממנו. הכסף שמשלמים על השכירות הולך לעבודה זרה – כמו שאסור לשכור חנות של עבודה זרה.

הלכה – יריד של גויים: מה מותר לקנות

הרמב”ם: מותר ללכת ליריד של גויים ולקנות בהמה, עבדים ושפחות (בגיותן), בתים, שדות, וכרמים. ומותר אפילו לכתוב ולהעלות בערכאות (לרשום בבתי המשפט שלהם), מפני שהוא כמציל מידם.

פשט:

כי אם לא ירשום, יפסיד את הכסף – זה כמו להציל מידיהם. כאן לא מדברים בימי אידיהם (ימי הטוב שלהם).

חידושים והסברים:

1. במה דברים אמורים, בלוקח מן הבעל הבית: הרמב”ם מחלק – כשקונים מבעל הבית (היצרן/מוכר המקורי), מותר. אבל כשקונים מסוחר/סיטונאי, אסור – כי הסוחר נותן מחצית לעבודה זרה. ביריד שבו הכוהנים היו השליטים/מנהיגות, הכסף הולך לעבודה זרה, ונהנים את עבודת הזרה. המהר”ם אלשקר התיר כשהמוכר לא נותן מחצית.

2. בדיעבד, אם כבר קנו מהסיטונאי – סדר של קנסות:

בהמה: נושא פרסה – שוברים את הרגליים (עיקור), עושים את הבהמה בעלת מום שאי אפשר להשתמש בה.

כסות (בגדים): ירקב – מניחים לזה להירקב/להתעפש.

כלים: מתכלים – מניחים לזה להתבלות.

עבד: לא הורגים אותו, אבל גם אסור להציל אותו.

זה קנס, לא סתם איסור הנאה – כי באיסור הנאה היו פשוט צריכים לזרוק. כאן יש שיעור ספציפי של קנסות לכל קטגוריה. בעבד יש חידוש: כי העבד יכול להיות עבד של ישראל (ודרך זה הוא הופך ליהודי), מניחים לו – זה מותר.

הלכה – סעודות של גוי (חתונה)

הרמב”ם: גוי שעשה משתה לבנו ולבתו – אסור להנות מסעודתו. אפילו לאכול משלו ולשתות משלו שם – אסור, הואיל ומסבת הגויים אכלו. ומאימתי אסור? משיתחיל לעסוק ולהכין צרכי סעודה.

פשט:

אסור ללכת לחתונה גויית, אפילו מביאים אוכל כשר משלהם. האיסור מתחיל כשהוא מתחיל להכין את הסעודה (להשרות את הלחמניות, כמו בגמרא).

חידושים והסברים:

1. מסגרות זמן של האיסור:

– לכל ימי המשתה.

– לאחר המשתה – שלושים יום.

– אם הוא עושה סעודה בגלל נסיעה (נסיעה הקשורה לחתונה) – אפילו אחר שלושים יום, אסור עד שנים עשר חודשים.

נקודה מעניינת: אצל יהודים שבע ברכות הן רק שבעה ימים, אבל אצל גויים יש שלושים יום. שאלה: האם יש לזה קשר לדין ששבע ברכות אפשר לעשות עד שלושים יום (עם פנים חדשות), או שמחת מרעים/מנונים.

2. הזוהר (שמות דף ק”י ע”א) כמקור: הפסוק אומר “וקרא לך ואכלת מזבחו, ולקחת מבנותיו לבניך, וזנו בנותיו אחרי אלהיהן, והזנו את בניך אחרי אלהיהן.” הזוהר מראה שהסדר הוא: ראשית הולכים לזבח שלו (סעודה), אחר כך פוגשים שם בנות גויות, אחר כך חתונה, אחר כך עובדים עבודה זרה.

3. הטעם העמוק יותר: האיסור הוא לא רק כי האוכל הוא זבחי מתים/תקרובת עבודה זרה. אפילו כשאוכלים אוכל כשר, האיסור הוא כי זה יכול להביא לעבודה זרה – דרך כך שפוגשים שם גויים, מתיידדים, מתחתנים, ובסופו של דבר עובדים עבודה זרה. זה הטעם העמוק יותר של איסור סעודות גויים – זה מצב של “וזנית אחרי אלהיהן”.

הלכה – בת ישראל לא תניק בן הנכרית / מיילדת

הרמב”ם: בת ישראל לא תניק את בן הנכרית – פן תגדלנו לעובד עבודה זרה. גם לא תיילד את הנכרית. אבל מילדתה בשכר – משום איבה.

פשט:

כשעושים התנדבות, אפשר לבחור כן או לא. אבל כשעושים זאת בשכר (כמקצוע), אם לא יעשו, זה יביא איבה/שנאה.

חידושים והסברים:

נכרית מילדת/מניקה בת ישראל: נכרית יכולה ליילד בת ישראל ולהניק בן ישראל, אבל רק ברשותה – ברשות הישראלית. אסור לשלוח את הילד היהודי לבית הגויה, כי יש חשש שהגויה יכולה להרוג את הילד היהודי. אבל בבית היהודי מותר.

הלכה – ההולכים לתרפים / ישראל שהולך ליריד של גויים

הרמב”ם: תרפים – לשון מקום הטינופת, לשון גנאי לעבודה זרה (כמו התרפים שרחל גנבה). ישראל ההולכים ליריד של גויים – בהליכה מותר (כי אולי יחזור בתשובה), בחזרה אסור (כי שמא הם קשורים, שמא דעתם לחזור). אצל גוי להיפך: בהליכה אסור, בחזרה מותר.

פשט:

יהודי שהולך ליריד של גויים – בדרך לשם מותר לעשות משא ומתן איתו, בדרך חזרה אסור. אצל גוי להיפך.

חידושים והסברים:

1. החילוק בין יהודי לגוי – שני איסורים נפרדים:

בהליכה (אזל למועד) החשש הוא שהאדם הולך לעבודה זרה – הוא עושה עסקה טובה, הוא ילך להודות לעבודה זרה. בחזרה (בא מצדיק) החשש הוא לגמרי אחר – דמי עבודה זרה, שהכסף שיש לו בא ממכירת עבודה זרה, וכסף כזה אסור בהנאה.

גוי – בהליכה יש חשש של “אזל למועד” (הוא הולך לעבודה זרה). אבל בחזרה מותר, כי דמי עבודה זרה ביד גוי מותר – לגוי אין איסור לקנות/למכור עבודה זרה, כספו אינו אסור.

יהודי רגיל – בהליכה אין חשש של “אזל למועד”, כי יהודי לא הולך להודות לעבודה זרה – מאמינים שהוא תמיד יכול לחזור בתשובה. אבל בחזרה אסור, כי אם הוא מכר עבודה זרה, הכסף הוא דמי עבודה זרה ביד ישראל, שאסור בהנאה.

2. הטעם של האיסור בחזרה אצל יהודי: עבודה זרה ביד ישראל אסורה בהנאה – כשיהודי חוזר מיריד של גויים, חוששים שעובדי עבודה זרה מכרו לו דברים שם, והסחורה/כסף שלו “מזוהמים” בעבודה זרה. זה ההסבר לקנסות של ההלכה הקודמת (לשבור את הבהמה, להרקיב, וכו’).

3. ישראל משומד – החומרא משני הצדדים:

הרמב”ם: אצל משומד לעבודה זרה לא חל הכלל של “שמא יחזור בו” – משומד הוא משומד, כבר יודעים את האמת. כספו הוא כמו יין נסך, כמו כסף של עבודה זרה.

למשומד יש שני החסרונות: (א) הוא כמו גוי בכך שאי אפשר לסמוך עליו שהוא לא הולך לעבודה זרה (אזל למועד) – לכן בהליכה אסור. (ב) אבל הוא עדיין יהודי הלכתית, ממילא כספו מעבודה זרה אסור בהנאה (דמי עבודה זרה ביד ישראל) – לכן בחזרה גם אסור. בין בהליכה בין בחזרה אסור לשאת ולתת עמו – יש לו את החומרא משני הצדדים.

החידוש בסברא: המשומד הוא שילוב של הצדדים הגרועים ביותר משניהם – הוא הלכתית יהודי (כספו אסור), אבל בפועל הוא כמו גוי (אי אפשר לסמוך עליו). זה נותן הסבר יפה למה הרמב”ם מפרט את דין המשומד בנפרד – הוא לא סתם חומרא, אלא שילוב לוגי של שני איסורים נפרדים.


תמלול מלא 📝

פרק ט’ בהלכות עבודה זרה – משא ומתן עם עובדי עבודה זרה

הקדמה: סדר הרמב”ם והנוגעות להלכה

טוב, אנו לומדים את הפרק התשיעי בהלכות עבודה זרה. בפרקים הקודמים למדנו אילו דברים נעשים עבודה זרה וכיצד מבטלים עבודה זרה. עכשיו נלמד את הסוגיה של… מי שלמד מסכת עבודה זרה זוכר זאת היטב, כי זה הפרק הראשון במסכת עבודה זרה מדבר על כך. מתי מותר לעשות עסקים וכיצד מותר לעשות עסקים עם גויים, כי החשש הוא שכאשר עושים עסקים עם גויים והגוי יהיה שמח, הוא ילך להודות לעבודה זרה שלו. ודברים דומים נוספים של עסקים עם גויים, יותר בכלליות זה יחסים עם גויים.

משא ומתן יכול להתכוון, כפשוטו משא ומתן מתכוון בדרך כלל משא ומתן באמת מתכוון עסקים, אבל גם להיות במשא ומתן עם מישהו מתכוון סתם להיות בקשר עם מישהו. אז אפשר לומר משא ומתן בשני האופנים.

אז אפשר לומר, אם אני רוצה לחשוב קצת יותר רחב, אפשר לומר שכמו שלמדנו את חמשת הפרקים הראשונים במסכת עבודה זרה היה ממש עיקר דיני עבודה זרה ועוברי עבודה זרה, הדברים שהם ממש כמו חלק מהפולחן, חלק מהעבודה של עובדי האלילים. עכשיו, בשני הפרקים האחרונים למדנו יותר דברים צדדיים, לא ממש עובדים עבודה זרה, אלא לבטל עבודה זרה, לא ליהנות מעבודה זרה. עכשיו נלמד אפילו רמה אחת קצת יותר רחוקה מזה, שזה אפילו קשור, אפשר לומר קשור לעובדי עבודה זרה, שניה לחוקה ודרך חוקה כביכול.

וכנראה זה הכי נוגע להלכה, כי כמה פעמים פוגשים אליל ממשי? אבל אלו ממש הלכות שאם אתה בעל מסחר, סוחר, ויש לך עסקים עם עובדי עבודה זרה, צריך לדעת את ההלכות מה מותר ומה אסור.

ואלו ההלכות ליהודים, אני מתכוון לכן מתחילה מסכת עבודה זרה, כי ליהודי, ההלכות שלמדנו עד כאן הן מאוד יסודיות, אבל איזה יהודי עובד עבודה זרה? זה מעניין מבחינת ההשקפה, להבין את הרעיונות, אבל מעשית הלכה למעשה, השאלה שיהודי נתקל בה היא, אם הוא שכן עם גוי, איך הוא מתנהל עם שכנו הגוי? זו השאלה, העובד עבודה זרה.

הלכה א: שלושה ימים לפני אידיהם

האיסור של משא ומתן לפני אידיהם

אומר הרמב”ם, אומרת ההלכה כך: שלושה ימים לפני אידיהן של גוים, שלושה ימים לפני החגים של הגויים – אני מתכוון, אידיהם, הגמרא מדברת על כך שאידיהם הוא לשון של איד, של צרות, מצרות יבוא להם הישועה, כן, אידיהם, כן – לפני החגים שלהם, אסור ליקח מהם וליתן להם, אסור לעשות איתם שום עסקים.

למכור להם דבר המתקיים. דבר המתקיים, כי הוא שמח שהוא קונה מיהודי, הוא שמח שהוא קנה מקח טוב, או שהוא מכר ליהודי, שמח שהוא הרויח כסף. ואני מתכוון הגמרא אומרת את הטעם, כי הוא ילך לכנסייה בחג, הוא ילך שם לומר את ההלל שלו לעבודה זרה, והוא ילך להודות על הכסף שהוא הרויח, ואנחנו אסור לנו להיות חלק בזה.

דיגרסיה: שלושה ימים לפני יארצייט

עוד, זה המקור למה שכולם אומרים ששלושה ימים לפני היארצייט… לא, זה חוק ולא יעבור. אם אפילו בדינים של עובדי כוכבים שלושה ימים לפני כבר יש מצווה, חוק ולא יעבור, שלושה ימים לפני השלושים יום. אני מבין את זה? להיפך, אם יהודי חושב לא שיהודי ילך לבית המדרש בפסח הוא יחשוב משהו עם מי הוא עשה עסקים בשלושה הימים האחרונים. הוא ילך להודות לה’ שהוא חי, הוא ילך להודות לה’ שהוא יהודי, הוא כבר שכח מהעסקים שלו לגמרי. בא חסיד, שהגויים ירוויחו ויהיו… אוקיי, אפשר לפרש איך שרוצים, זה כבר דרוש, דרוש.

אוקיי, קצרה, בואו נחזור לענייננו.

איסורי הלוואה ופירעון

עוד, להלוותם גם אסור להלוות, וללוות מהם גם אסור ללוות, כי בשני המקרים זה גם משמח אותו. הוא צריך לבוא אליו, או שהוא קיבל מימון שהוא היה צריך לפרוע, לשלם עבור חוב שהיו חייבים לו, או לפרוע או לקחת ממנו כסף. כי גם הוא שמח שהוא נפטר מחוב, מדאגה על ראשו.

זה אבל מלווה בשטר, או שיש על זה משכון. אבל מלווה על פה מותר כן לקחת, שיכול להציל מידם, כי מלווה על פה, זה שהוא משלם זה חידוש, כי הוא היה יכול להתחמק. אז זה שהוא לקח, על זה הוא לא שמח. אין לו ראיה, הוא יכול לעשות מזל, הוא יכול אפילו לשמוח. כן, אבל היהודי… מעשה מלווה, מעשה מלווה, אבל לא היתר מילה התירו שתוכל להציל. אני מתכוון המילה היא, כי הגוי לא זוכר. כן, אבל הוא לא שמח, אבל אתה הוצאת ממנו כמה שיכולת.

אבל חשבתי, שאולי זה פשוט שעת סכנה דוחה הכל, שזה דוחה. אולי לגוי יש כמה דולרים נוספים ליום טוב שלו.

דבר המתקיים לעומת דבר שאינו מתקיים

זה למדנו שאסור לקנות או למכור, וגם למדנו שזה רק דבר המתקיים, דבר שמתקיים זמן מה. אבל למדנו שדבר שאינו מתקיים, דבר שמתקלקל כמו ירקות ותבשיל, מותר כן עד יום אידם, כי זה כבר נאכל, הוא כבר ישכח מזה, הוא לא ילך להודות ביום אידם על מה שהוא אכל אתמול. זה החילוק בין יהודי לגוי.

ארץ ישראל לעומת חוץ לארץ

אוקיי, בקיצור, אפשר לעצור איפה שרוצים. במדברים אמורים, אומר הרמב”ם, בארץ ישראל. בארץ ישראל אסרו שלושה ימים שלמים. מדברים כאן כנראה על ארץ ישראל אבל כשליהודים אין שליטה, כי אז למדנו את ההלכה עם גירוש מארץ ישראל.

אבל בשאר ארצות אינו אסור אלא יום אידם לבד, אסרו רק את יום אידם עצמו. והסיבה היא לכאורה פשוטה, כי בשאר ארצות אנחנו יותר תלויים, ואי אפשר לאסור דבר כזה, זה מזיק לכל היהודים… יהודים לא יכלו לעשות שום מסחר. היום חיים קצת, יש כאן לפחות חלק גדול מהיהודים עושים רק עסקים ביניהם, אבל במקום שחיים בין גויים, אי אפשר לאסור כל כך רחוק, חז”ל הגבילו את האיסור רק ליום אידם.

שני טעמים לחילוק

מפרשים אחרים מביאים, הרמב”ם מביא אותך, הוא מביא פעם טעמים טובים שכתובים במפרשים, שמה שאתה אומר זה טעם למה היו יותר מקילים. אבל כתוב בפירוש בגמרא, הוא מביא שהגויים בחוץ לארץ אינם גויים כל כך דתיים, הם פחות עובדים. שלושה ימים הוא לא שוכח. יום אחד הוא עוד זוכר, ביום השני הוא כבר שכח. גוי מחוץ לארץ לא עושה מעשים עם עבודה זרה שלו.

המפרשים אומרים שסתם עובדים בארץ ישראל היו בדרך כלל הולכים מסיבות דתיות, כמו צלבנים או גויים שגרים שם כי הם רוצים לגור שם במקומות כמו עשו גר בהר שעיר, או כמו המאמינים במזרח. אולי אלה שעלו עלו עם אמונה חזקה.

אוקיי, בקיצור, יכולים להיות שני הדברים. או שהסיבה היא כמו שאמרתי, שהקילו בגלות כי צריך לעשות עסקים עם גויים, אין ברירה. או שהראשונים האחרים לומדים שבארץ ישראל הגויים יותר דתיים והם צריכים להילקח יותר ברצינות.

תסמונת ירושלים. ברור פשוט, תסמונת ירושלים. ארץ ישראל יותר רצינית. חוץ לארץ מתכוון, אתה הולך לרומא, אתה הולך לאיטליה, כן, כולם דתיים שם, אבל אף אחד לא מתכוון את זה ברצינות. בארץ ישראל מתכוונים את זה ברצינות למרבה הצער. זה החילוק. זה לא הגויים, זה היהודים.

דין עובר ונשא ונתן בשלושה ימים

אוקיי. אומר הרמב”ם הלאה, מה קורה אם יהודי לא נזהר באיסור הזה, והוא עבר ונשא ונתן עמהם בשלושה ימים, הוא כן עשה עסקים עם הגויים בשלושת הימים של החג? שלושה ימים מתכוון שלושה ימים לפני, או יום וחצי לפני ויום וחצי אחרי? והימים מתכוונים הכל רק לפני, כן, רק לפני, לא התקופה.

אז הרשות בידו, הכסף אחר כך הוא מותר בהנאה. זה לא אסור. ואתה רואה שזה רק חומרא, כי חושבים שהוא ילך להודות בכנסיות, לא אבל זה ממש, וזה חומרא של חז”ל.

אבל זה שכן, זה עדיין מתכוון ביום אידם, בחג עצמו, הרשות בידו זה כן אסור בהנאה. אם אני זוכר טוב, אולי… הוא אומר שזה קנס. נו, אנחנו חוששים, לא נרצה שנחשוש, שביום אידם עצמו הוא ילך להביא קורבן, או הוא ילך להשתמש בכסף יותר לעבודה זרה, לא רק סתם להודות. רב, רב, רב, רב, אני אומר כאן, הוא מביא שזה מתכוון שזה קנס של הרבנן, כי זה אתה שואל בעצמך, למה דווקא ביום אידם? כי יש סיכוי גדול יותר.

דיסקוסיה: למה יש את האיסור?

אני חושב, אבל זה אני חושב סתם כך באוויר. כנראה האיסור מודה, זה פסול. מדברים כשהפסול הוא לפני עיוור, הגוי יודה לעבודה זרה, ולכן יהודים אסורים למכור.

אני מרגיש שזה יותר שהיהודים יתרחקו מה… אני רק לא יכול לומר את כל ה… כל החוקים האלה שאנחנו לומדים כאן… זה יותר שהיהודים יתרחקו מהחגים הגויים. אז לפני יום טוב מי הוא בא, הוא עושה מבצע, כן, זה הכבוד, יום טוב עושה החג ועושה מבצע, והוא מוכר, הוא קונה, יהודים לא יהיו קשורים לזה. משהו כזה רעיון, החכמים לא רצו.

אני לא רוצה לומר, אנחנו לא רוצים שהעונה הטובה ביותר של יהודי תהיה בימים של החגים הגויים, אז הוא יעשה עסקים. לפי זה, דווקא, היהודים שאני יודע שחג המולד הוא העונה העסוקה שלהם, אולי זה דווקא מה שחז”ל לא רצו. נושאי הכלים של השולחן ערוך כבר אמרו שזה מותר. אבל אני מתכוון לומר את המחשבה, אנשים שאומרים שהעונה הטובה שלהם היא הימים של… אנחנו לא רוצים שהעונה של יהודי תהיה כשזה החגים היהודיים. אנחנו לא רוצים שהעונה שלו תהיה שלושת הימים של החגים הגויים.

לא, לא, זה לא זה. זה בדיוק להיפך. ממה שאתה אומר, היה שאתה חלק מהם, אתה יכול לומר שאתה חלק מהם כמו… אתה חלק מהמצוות. אנחנו לא רוצים להיות חלק מהמצוות. אתה יהודי, יש לך משלך… כמו שאתה אומר, יש לך משלך לפני ולפנים.

סדר הרמב”ם לעומת סדר המשנה: דרוש

זה מאוד מעניין, חשבתי על זה הרבה, קצת דרך דרוש, אבל אני מתכוון שזה ממש פשט. למדנו הרבה פעמים שסדר הרמב”ם שונה מסדר המשנה. הרמב”ם הולך עם הרעיון מה זה עיקר עבודה זרה, עד פרק ט’ הוא הגיע ללפני אידיהן. ומסכת עבודה זרה הולכת ממש, מתחילה, ההלכה הראשונה היא לפני אידיהן. ושאל כמו דוגמה דומה לפסח, כן? פסח, איך מתחילה מסכת פסחים? “אור לארבעה עשר בודקין את החמץ”. מתחילה על סדר הזמנים, הדבר הראשון, ההכנה שעושים לפסח. כן? אפילו יש לפני זה שלושים יום, זה לא כתוב במשנה. וזה הולך על הסדר. אותו דבר, הלכות עבודה זרה הולכות על הסדר. זה אותו רמז. הלכות עבודה זרה הולכות על הסדר של החגים הגויים. הדבר הראשון הוא שלושה ימים לפני אידיהן, אחר כך באידיהן, מה שאין באידיהן, וכו’.

אז זה כמו אותו רמז. גוי, יהודי… חלק מאוד חשוב של להיות יהודי ששייך לך, לה’, זה שיש לך ימים טובים יהודיים. לכן יש לך… זה העשה ולא תעשה. העשה זה הימים טובים שלך, ואתה לא תעשה את הימים טובים שלהם. זה דווקא שאתה תדע מתי זה הימים טובים שלהם, לעניין מתי אתה תתרחק מהם.

אתה יכול אפילו להסתכל, אתה יכול לראות שבפרשת ימים טובים כתוב “אלהי מסכה לא תעשה לך את חג המצות תשמור”. הגמרא אומרת שזה כאילו מבזה את המועדות, כאילו עובד עבודה זרה. או רואים את זה בהלל שאומרים ביום טוב, העבודה שלנו, מה אומרים שם? “אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח”. מדברים על זה שלא… השבורים, שלהם… האידיהן, השבורים, העצבים שצריך לשבור. שאלתי אתמול…

לא. אוקיי, יפה. זה סתם כי זה בקרוב יום טוב. מאוד טוב. זה פעם בקרוב יום טוב, צריך, צריך.

הלכה ג’ (המשך) — איסור לשלוח דורון לגוי ביום אידו

דובר 1: כמו העשה ולא תעשה. העשה זה הימים טובים שלך, ואתה לא תעשה את הימים טובים שלהם, סתם שאתה תדע מתי זה הימים טובים שלהם, לעניין מתי להתרחק מהם.

אפשר להבין, אפשר לראות שבפרשת ימים טובים כתוב “אלה המועדים אשר תקראו אותם”, או הגמרא אומרת “כאילו מבזה את המועדות כאילו עובד עבודה זרה”, או רואים בהלל שאומרים כל ימים טובים, המועדים שלנו שלנו, מה אומרים שם? “אסרו חג בעבותים”. מדברים על זה, להם אין את הצורות, טוב, האידיהן, הצורות שצריך לשבור. נדבר על זה בפרק הבא.

אוקיי, יפה, זה סתם כי זה בקרוב יום טוב. מאוד טוב.

זה תמיד בקרוב יום טוב ליהודי, זה לא חידוש גדול. אוקיי.

“ואסור לשלוח דורון לגוי ביום אידו” — עוד הלכה, מאוד טוב. אסור לשלוח מתנה, מתנה אסור באותו יום, ביום אידו עצמו. על זה לא חוששים לשלושה ימים לפני.

“אלא אם כן היה ידוע לו שאינו מודה בעבודה זרה ואינו עובדה” — אלא אם יודעים שהוא לא אחד שמודה לעבודה זרה והוא לא עובד עבודה זרה.

דיסקוסיה: האם “ידוע לו” עוזר על שלושה ימים לפני?

דובר 2: אז, הידוע לו לא עוזר על שלושה ימים לפני לעשות עסקים?

דובר 1: יכול להיות כמו שאמרת שעל עשיית עסקים יש עוד איזו סיבה.

יכול להיות שכן, לא יודעים. כי על מה הרמב”ם הביא את ההיתר? אתה רואה שהתוספות אמרו שמה מתכוון שהוא יודע שהגויים לא עוסקים בזה, והתירו דווקא. אבל זה לא ברור.

דובר 2: כן, הלאה.

דובר 1: אבל רואים בגמרא, מה ששלח, הוא אומר אני יודע שהוא לא עובד עבודה זרה. כך אני מתכוון, זה בא מהמעשיות בגמרא שהאמוראים כבר התנהגו להתיר את זה, שאמרו שהגוי לא עובד עבודה זרה.

מאוד טוב.

הלכה ג’ (המשך) — גוי ששלח דורון לישראל ביום אידו

דובר 1: הלאה, “וכן גוי ששלח דורון לישראל ביום אידו” — גוי שלח מתנה ליהודי בחג שלו, “לא יקבלנו” — לא יקבל היהודי את המתנה, הוא לא יקבל אותה, כי הגוי שמח שהוא, היהודי, צריך לבוא אליו. זה משלוח מנות.

אבל “אם הוא חושש לאיבה” — אם היהודי חושש… ההלכה עולה כנראה על ההלכה השנייה, הקודמת, אבל ההלכה האחרונה היא בעיקר… גוי שלח מתנה, ואם היהודי יחזיר לו את המתנה, הגוי ישנא אותו, ויצא מזה מחלוקת, ומהמחלוקת יצאו דברים רעים. אולי אפילו פיקוח נפש, “נוטל בפניו” — יקח את זה בפניו, אבל באופן שלא יהנה מזה.

שיטת הלבוש: חילוק בין עובד עבודה זרה ומודה בה

דובר 1: תשובה של הלבוש היא, שגוי, אחד שעובד עבודה זרה ואחד שמודה, הוא יחכה. זה לא שהוא צריך לעשות מיד, אלא הוא יכול לחכות, כמו שנעשה ספק כזה אצל הרבנים. הוא יחכה, ויהנה. זה אומר כך, אם הוא יודע שהגוי לא עובד עבודה זרה והוא לא הולך להודות, אז הוא יכול ליהנות מזה. אבל אם הגוי כן מודה בעבודה זרה, אסור ליהנות מזה, זה אומר כמו הנאה מעבודה זרה.

דיסקוסיה: למה זה אסור בהנאה?

תרגום לעברית

דובר 1: הדרישה אומרת אחרת, אבל זה נשמע ככה. יכול להיות שהעצה שהלבוש אומר, אני לא יודע, יכול להיות כזה סוג. אם הוא חושש, אם הוא יודע… לא, יכול להיות שכל הסיבה שהגוי שולח מתנה היא כדי שיוכל אחר כך להודות לו, ועל זה זה נעשה כאילו יש לו הנאה מעבודה זרה, כי הסיבה שהגוי שלח היא בגלל עבודה זרה.

דובר 2: אמרתי לך עכשיו שזה לא ענין של הנאה. אה, כי למדת “יודע מהיכן בא לו”. איזו הנאה? אמרת לי קודם את הטעם. חשבנו שזה ענין של קנס, אבל אתה לא רואה כאן, הוא סובר שזה בגלל איבה, אז לא בא לו קנס. מה זאת אומרת? בריאות, הנאה לא מותר לו. למה לא מותר לו הנאה? כי זה לא היה באמת.

דובר 1: אוקיי, אבל אם זה קנס, פירושו שעושים לו קנס כי הוא עשה עבירה, אבל כאן הוא לא עשה עבירה. הוא חייב לקחת, זה לא עבירה. זה לא עבירה. אבל קצת עבירה זה להנות מהמשלוח מנות של ההוא.

דובר 2: זה לא שייך, בוא, בוא נחשוב קצת. תדמיין שלמישהו יש שכן בחור, והם חברים טובים. אחי הרבי עושה חתונה, כן? והוא שולח לו מהחסידים משלוח מנות. החסיד האמיתי של הרבי לא יקח של ההוא? אוקיי, טוב, שלא יקח את המשלוח מנות ששולח לזבל.

חילוק בין “עובד עבודה זרה” ו”מודה בה”

דובר 1: הוא מדייק, הרב רבינוביץ, שיש שתי רמות. יש “עובד עבודה זרה” ויש “מודה בה”. אני חושב שזה לא נכון, אני חושב שזה אותו דבר. כי הוא אומר שיש אנשים שהם עובדים ממש עבודה זרה, אבל כשמגיע יום טוב הוא נזכר שהוא מודה. כי זה הרגל כבר אפילו עבודה זרה.

אבל זה לא נכון, כי “מודה בה” שלמדנו בפרק א’ או ב’, שיש “המודה בעבודה זרה אף על פי שאינו עובד”. “מודה” פירושו שהוא מאמין שזה אמת. כאן להפך, יש אנשים שאינם דתיים, הם לא עובדים, אבל הם מודים, הם מאמינים בזה. “מודה” פירושו “אני מאמין”, “מודה” לא פירושו שהוא הולך להיות “עולה מודה”. “מודה” פירושו שהוא לא מאמין.

אז הוא צריך לדעת שהגוי מאמין בכל אופן, שלא רק שהוא לא עובד עבודה זרה, הוא לא עובד שום דבר, הוא עצלן, אבל הוא מאמין בעבודה זרה, הוא סובר שזה שטויות.

הלכה ג’ (המשך) — ימים רבים של עבודה זרה

דובר 1: כאן הוא אומר, “הואיל וידוע שלעובדי עבודה זרה ימים רבים, מהם שלושה ומהם עשרה ומהם עשרים, כל אותם הימים כיום אחד, כולם אסורים אם שלושה ימים לפניהם” — מוסיפים עוד שלושה ימים. זה לא פשט ששלושת הימים פירושם רק כשזה יום אחד, או כשהחג עצמו.

הלכה ד’ — הנוצרים עובדי עבודה זרה הם

דובר 1: עכשיו, אומר הרמב”ם הלכה חשובה מאוד, הלכה ד’. פוסק הרמב”ם ש“הנוצרים עובדי עבודה זרה הם” — הנוצרים במדינות האירופיות.

הרמב”ם לא אומר מי הם נוצרים. נוצרים, יש דבר כזה, בואו נאמר מה כתוב. אני יודע שהוא מתכוון לנוצרים. יש סוג כזה של אדם, כמו כל דבר שלמדנו, יש כללים ויש פרטים, יש דברים מסוימים. והגמרא כתובה שיש דבר כזה “נוצרים”, הם עובדי עבודה זרה. זו גמרא, הכל גמרא. אי אפשר להבחין עובדי עבודה זרה. הם עובדי עבודה זרה, “ויום ראשון יום אידם” — יום ראשון הוא יום אידם. איפה, כבר כתוב שאסור לעשות עסקים עם הגויים של ארץ ישראל.

“לפיכך אסור לשאת ולתת עמהם בארץ ישראל יום חמישי ויום שישי שבכל שבת ושבת” — כל שבוע חמישי ושישי אסור לעשות עסקים עם הנוצרים של ארץ ישראל. “ואין צריך לומר יום ראשון עצמו שהוא אסור בכל מקום” — כל יום ראשון אסור לעשות את כל העסקים שדיברנו כאן עם גוי, כי הוא הולך להיות עולה מודה. “וכן הדין להם בכל אידיהם” — כל החגים שלהם. זו שיטת הרמב”ם.

דיון: שיטת הרמב”ם לגבי נוצרים

דובר 1: עכשיו, זו שיטת הרמב”ם. אבל יש את אלה שמתווכחים. הרמב”ם, הרמב”ם סובר, מעניין שהמאירי שאומר שהנוצרים שהוא מתכוון יש להם משהו עם נצר.

דובר 2: זה לא כל כך פשוט, אבל כך הוא לומד.

דובר 1: בואו נבין. זה הרמב”ם שאומר כאן, זה ממש לשון הגמרא בעבודה זרה, בשמואל אומר, נוצרים יום אידם יום ראשון. ממילא לא עושים איתם משא ומתן שלושה ימים לפני אידם, שלושה ימים אחריו, שזה בעצם שלושה ימים לפני אידם, יום חמישי, שישי, ושבת, או שבת.

והרמב”ם הבין שנוצרים פירושו מה שהוא אומר, תלמידי אותו האיש, שסבר שהוא משיח, והרמב”ם אומר בפירוש בפירוש במפורש שכל הסוגים האלה שלהם הם עובדי עבודה זרה, כי הרמב”ם סבר שהם עובדים שני אלוהות, השילוש הוא יותר מאל אחד, זו עבודה זרה, וממילא אסור לעשות איתם משא ומתן.

זה מה שהרמב”ם אומר.

שיטת תוספות — היתר משא ומתן ושיתוף

דובר 1: לתוספות יש שני דברים. תוספות התיר בכלל במסכת עבודה זרה לעשות מלאכה, שאומרים ששולחן ערוך שלנו פסק שכן נוהגים לעשות משא ומתן בימי אידיהם, מכל הסיבות, כי הם לא מחללי שבת וכדומה.

חוץ מזה אמרו תוספות במקום אחר שיהודי מותר לעשות עסקים עם גוי. למדנו קודם שבכלל אסור לעשות עסקים עם גוי, כי הוא לא ישבע לך בשם עבודה זרה. אמרו תוספות שנוצרים לא נשבעים בשם עבודה זרה, הם רק נשבעים בשם עבודה זרה בשיתוף. כלומר, הם מאמינים ב… תוספות גם סוברים שהם מאמינים בשני אלוהות, רק תוספות טענו שגוי מותר לעבוד את ה’ פלוס עוד אל. הרמב”ם לא רואה שהוא סבר את ההיתר הזה של הגוי.

אז זה עוד דבר.

דיון: מה פירוש “נוצרים” בגמרא?

דובר 1: בכל אופן, זה מה שהרמב”ם אומר. הוא מביא ש”נוצרי מצרים” כתוב בירמיה. יכול להיות שהגמרא שכתובה נוצרים לא מתכוונת לנוצרים. אני לא רואה שהוא שאל את שיטת מהרי”ו שהוא מביא. בכל מקרה, עדיין לא מצאתי מאיפה המקור הראשון של המילה נוצרים.

אצלנו היום נוצרים זה התרגום הפשוט בלשון הקודש של נוצרים, אבל צריך לדעת… אבל לא רואים, אתה מכיר מישהו שלא מוכר לשום גויים ביום ראשון? יהרגו אותך חצי… אה, רק יום ראשון. יש מקומות שביום ראשון צריכים לסגור את החנות, כי זה השבת שלהם. עכשיו, זה דבר רגיל, מצילים יהודים מחטא.

דיון: האם פרוטסטנטים שונים?

דובר 1: אה, אוקיי, זו ההלכה של הרמב”ם. אבל הרמב”ם נכנס כבר לא לגמרי לפוליטיקה, כי לרמב”ם הייתה עוד הלכה אחת. עכשיו, ומעשית, מה צריך לעשות, צריך לשאול את השכן רב. אבל זו שיטת הרמב”ם, ויש לי בפסקות שלי ספר ארוך של מישהו שאומר שכל הנוצרים של היום, איך כל שיטה אחת יכולה להיות חלק כן, חלק לא.

אוקיי, אוקיי, אוקיי. אוקיי, אוקיי, אוקיי, אוקיי, אוקיי, אוקיי, אוקיי, אוקיי, אני לא רואה כאן באף מקום אולי לא בדיוק כאן שהוא מדבר על זה. אוקיי, כן, שהרמב”ם הלאה… אוקיי, הלאה. יום, אבל אני שמח עם הדבר שלי, הרמב”ם אומר את הגמרא, בטח סבר שהגמרא מדברת על תלמידי אותו האיש, עכשיו, יש למישהו שאלה על המעשה צריך לשאול למטה, אני לא יודע.

אוקיי, היום אני גם רוצה לבדוק אם הם מאותה קבוצה של אסורים כמו שהרמב”ם אומר שהם בין פרוטסטנטים והקתולים אסורים.

דובר 2: כן, לדעתי, לדעתי זה בסדר. אנשים אוהבים לומר שזה שונה. עד כמה שאני יודע האמת זה לא סתום? ממש ממש אותו דבר.

דובר 1: כן, אותו דבר כמו שטובים מתחילים. מלא מודה. כן. אבל העיקר, זה שהם מאמינים שיש שלושה אלוהות או שאנחנו אומרים ששלושת האלוהות זה אחד, אבל אנחנו לא מאמינים להם. זה לא השתנה. כמעט אין נוצרים שלא מאמינים בשילוש. אנשים אוהבים לומר, אבל זה לא נכון. הפרוטסטנטים, כל אחד מאמין באותו שילוש.

כוונתי שההלכה הייתה מה שכוונו הראשונים זה יותר לגבי ההלכה היום. אבל, מעשית יכול להיות שזה אחרת. יותר טוב, יותר גרוע. עכשיו טוב מאוד. להלכה אנחנו צריכים להיכנס להלכה למעשה.

דובר 2: כן.

הלכה ה’ — יום שהעמידו בו מלך

דובר 1: ועכשיו אומרים הכלים הלאה, “יום שמתכנסים בו הגוים להעמיד להם מלך” — יום שהוא יום ההשבעה, כן? זה יום שמח שמעמידים מלך. אבל באותו יום מקריבין ומקטרין לאליליהם, ומקריבים קרבנות ומודים לעבודה זרה. כן. האם גם זה יום אידם? שיהיה על הלכה כמו שאר יום אידם, אסור באותו יום, או שלושה ימים לפני כן. אבל זה כשזה דבר לאומי, כשכל המלכות, אבל גוי שעשה איד לעצמו.

הלכה ה’ (המשך) — יום אידם של גויים בודדים

דובר 1: להלכה צריך לבדוק להלכה למעשה. כן.

עכשיו, אז הולכים הלאה. יום שמתכנסים בו הגוים להעמיד להם מלך, יום שהוא יום ההשבעה, כן? זה יום שמח שמעמידים מלך. אבל באותו יום מקריבין ומקטרין לאליליהם, מקריבים קרבנות ומודים לעבודה זרה. גם זה יום אידם. אז על הלכה, ושאר הימים אסור שלשה ימים לפניו. אבל זה כשזה דבר לאומי, כשכל המלכות.

אבל גוי שעשה איד לעצמו, גוי שעושה לעצמו חג פרטי, ומודה לעבודה זרה שלו ומקטיר, למשל, ביום שנולד בו, הוא עושה יום הולדת, או יום תגלחת זקנו ולוריתו — כאן גם המקום היחיד שמזכיר יום הולדת ברמב”ם. כן. או שהוא עושה חלאקה, גם המקום היחיד שהרמב”ם מזכיר חלאקה. הרמב”ם בהלכות פאה, כשהוא מזכיר את המצווה של פאה, הוא לא מזכיר את המצווה של חלאקה. כן, אבל זקנו, לא השיער של ילד קטן. זקנו ולוריתו. לוריתו זה… לוריתו זה איזה מנהג של עבודה זרה שהולכים, אתה זוכר? זה… אני לא יודע בדיוק מה זה, כן.

דובר 2: הוא כבר עמד על השערות בין הזקן עם ה…

דובר 1: אוקיי, אוקיי.

או ויום שעלה בו מן הים או שיצא בו מבית האסורים, הוא עושה סעודת הודיה על הנס שלו. או ויום שיעשה בו משתה לבנו, בר מצווה לבן, או איזו סעודה שהיא… חתונה, לא רגיל?

דובר 2: לא, כאן רואים את הענין ש… כן, הרבה פעמים מעניין, הרבה פעמים אומרים בגמרא סעודת חתן, אומרים האנשים שהחתן היה עושה בעצמו את הסעודה. כך כתוב במסכת כתובות מתברר, כן, האחד צריך להכין סעודה וסעודה. אבל גם הרבה פעמים רואים שהאבא עושה את הסעודה, כן, משתה לבנו. לא הוא עושה בעצמו. המחותנים, כך המציאות, האבא עושה סעודה.

דובר 1: אוקיי, אבל משתה לבנו, אני לא יודע בדיוק מה הרמב”ם מתכוון כאן, תינוק או מה. אני חושב ש…

דובר 2: לא, תינוק הוא כבר אמר.

דובר 1: אה, נולד בו זה הוא עצמו נולד.

אין כל אלו אסור אלא אותו היום שעשאו איש ולבד. כשזה אירוע גדול לכל האנשים, זה נוגע שלושה ימים לכל האנשים, אבל רק באותו יום.

כשהוא מתרגש יש את העזרא מודה. אומר הוא, וכן יום שמת להם בן מלך, רק באותו יום ובאותו אדם. אה, אין שלושה ימים לפני כן גם לא. וכן יום שמת להם בן מלך, שמת מישהו אצל הגויים, עושים חג על זה. יארצייט. יארצייט, או שהוא מתכוון ליום עצמו לכאורה. עושים את יום ההלוויה ליום.

דובר 2: מה פירוש ה… כן? אסור אותו היום. רק באותו יום, רק לאנשים שחוגגים אותו.

דובר 1: אומר הוא, לכל מיתה, מאיפה יודע אדם אם הגוי, הגוי הספציפי, הוא עובד עבודה זרה ביום המיתה? יש סימן, לכל מיתה ששורפין בה כלים ומקטירין קטורת, שורפים כלים, עושים את ההדלקות, שורפים קטורת, הרי זו מיתת עובדי עבודה זרה.

הלכה ז’ — גויים שאינם ממש עובדי עבודה זרה

אומר הרמב”ם הלאה, ביום איד, האיסור של יום איד, הוא רק אסור על עובדי עבודה זרה בלבד, רק לאלה שעובדים ממש עבודה זרה. אבל הגוים שסומכין על הגוים, שהם חלק מהתרבות, זה שהוא כמו שאומרים מנהג אבותיהם בידיהם, שסומכין בהם ואוכלין ושותין ושומרין מועדותיהם כדרך, הם שומרים את זה כמנהג, אבל עבודת המלך, או שהם מצטרפים כי זה החג הלאומי של המדינה. אבל המלך שעשה את החג, להעמיד למלך, יכול להיות שמדובר על ההוא. או שזו מדינה נוצרית, או מה שזה מדינה של הדת שלהם. אבל אינם מודים במועדותיהם, הם לא ממש בתוך זה, הרי אלו מותרין לשאת ולתת עמהם.

וזה ההיתר שמביאים עוד מהתוספות. ולכאורה הם אומרים לא להחזיק שהגויים האמריקאים הם בערך ברמה הזו, זה יותר מנהג כזה. הם לא הולכים באמת לכנסייה, רק שהם חוגגים את הימים שהם חוגגים.

לכאורה מודה זה יותר, מודה זה תרגום מאמינים בו, זה התרגום. מודה זה תרגום שמישהו שאומר כפירה, מודה זה תרגום שהוא לא מאמין בזה. או הולך במועדותיהם, כן. אוקיי, בקיצור.

דיון: מה פירוש “אינם מודים במועדותיהם”?

דובר 1: אבל אני חושב שכאן הוא לא מתכוון כאן, פשוטו לא מתכוון כאן, אולי גם. הוא מתכוון שכפר שלם של גויים, אבל אולי הוא מתכוון שבעיר, שם המלך למשל הוא מאמין בזה, אבל העולם בא סתם למסיבה. יכול להיות שבזמן, אפילו בזמן שהיה ממש מנהג אבותיהם, היו אנשים כאלה שבאים סתם. והילולא על המילה הזו, תסתכל סביב, אלה שנמצאים באותו יום בכנסייה שהם עושים חצי יום חצי יום, או אלה שכל היום הם רק אוכלים ושמחים.

דובר 2: אהה, טוב מאוד.

דובר 1: רואים, היה פעם בגמרא רגיל, כשמדברים על עבודה זרה, רומא של עבודה זרה, רומא של עבודה זרה הייתה מציאות כזו שאני העובד, לכל אחד היו הרבה פסלים. פסלים שלו כדי למשוך את החסידים שלו, העובדים שלו, ואנשים אחרים מהעולם פעם באים. זה לא מתחיל יותר, ברומא בסופו של דבר, היה האריסטוקרטיה או שהיו האנשים האמיתיים הם היו תמיד, עם עצום של פועלים יוצאים משעתם ובאים משעתם, שאולי הם לא היו מחוברים. הם רק עשו זאת, כי האדון עושה היום חג.

הלכה ח’ — מכירת דברים לעבודה זרה

הלאה, עכשיו הולכים אנחנו לדבר על מכירת דברים לדברים מסוימים שאפשר להשתמש בהם לעבודה זרה.

אומר הרמב”ם, דברים שעשויים ומיוחדים למנוי עבודה זרה, דברים שהגויים צריכים לעבודת זרה שלהם — כמו קרבנות מסוימים למשל — אסור למכרן לעובדי עבודה זרה בכל מקום לעולם. אסור לאף אחד למכור את הדברים האלה.

זה קצת מובן, כי קודם למדנו שיש חשש שהגוי יעשה מזה אחר כך לעבודה זרה.

דובר 2: לא, אמרתי שזה לא עשה משום תקרובת.

דובר 1: עכשיו מדברים על עשה חדש. האיסור לתת למכור.

דובר 2: קודם, דיברנו שזה ממש נעשה עשה משום תקרובת.

דובר 1: אהה.

אבל דברים שאינם מיוחדים. למשל, מותר למכור קמח אפילו שיאפו עוגה לעבודה זרה. כי עושים אותו לכל הדברים. לא חנות סתם. ואם פירש הגוי שקונה לעבודה זרה, אם הוא אומר אני רוצה את הדברים לעבודה זרה, אסור למכור, אסור בכלל להקריב לעבודה זרה. למשל, מוכרים בהמה, צריך למכור בהמה עם מום, כך הוא לא יקריב את הבהמה לעבודה זרה.

הלכה ט’ — לבונה זכה בכלל לבונה שחורה

תרגום לעברית

אומר הרמב”ם, אבל דברים המיוחדים, דברים שאינם מיוחדים, כגון לבונה זכה בכלל לבונה שחורה. אדם שיש לו לבונה, חלק ממנה היא הטהורה שמשתמשים בה בעבודה זרה, וחלק הוא לבונה שחורה, מותר לו למכור סתם, ואין חוששין שמא ילקט הזכה לבד לעבודה זרה, וכן כל כיוצא בזה. כי זה לא כל כך בולט, זה לא כל כך ברור שזה פריט לעבודה זרה.

דובר 2: זו הסיבה? אולי לא חוששים כי הגוי לא יעשה זאת, כי זה מעורב, אולי לא יעשה זאת.

דובר 1: לפני עור, שאסור לעזור לגוי לעשות עבירה. ידעת? שאסור לעזור לגוי לעשות עבירה. אז לכאורה יש לזה את כל הכללים של לפני עור, אלא שאין לו דרך אחרת לעשות זאת. הגמרא אומרת “לפני”, זה אומרת הגמרא, “לפני לפני לאו מפרשינן”, זה דבר שצריך עוד עוד.

הלכה י — כלי זיין ודברים שיש בהם נזק לרבים

אומר הרמב”ם, כשם שאין מוכרין לגוים דברים שמחזקין בהן ידיהן לעבוד עבודה זרה… הלכה חדשה, שיש עוד דברים שצריך להיזהר בהם בקשר עם גויים. כן, אבל אתה רואה שכאן הוא אומר את הלשון “מחזקין בהן ידיהן”, זה איזשהו פרט של הדברים הקודמים. תומכים, עוזרים במשהו. נראה, מקלים עליהם את עבודתם הזרה.

יכול להיות שהיהודים היו אנשי עסקים גדולים, והיהודים, אם היהודים פתחו חנויות שמכרו פריטי חג, היה להם יום טוב טוב, ואם לא, לא. אז היהודים אִפשרו להם יום טוב טוב. בקיצור, מחזקים אותם.

אומר הרמב”ם כאן עוד ענין של קשר עם עבודה זרה. זה הסימן של הענין של קשר עם עובדי עבודה זרה. יש בעיה שאנחנו מכשילים, אנחנו עושים לפני עור, שאנחנו גורמים שהגויים יוכלו לעבוד עבודה זרה בקלות.

אומר הרמב”ם כאן דבר שעוזר לגויים לעשות שפיכות דמים. אומר הרמב”ם, בדיוק כמו שאסור למכור לגויים דברים שיעזרו להם לעבודה זרה, כך אסור למכור להם דבר שיש בו נזק לרבים, כגון אסור למכור להם דובים ואריות, כי הם ישתמשו בהם לשפיכות דמים, או כלי זיין, כבלים, שלשלאות, קשירות, מה שאתה רוצה, אזיקים, ודברים כאלה שיהיו שפיכות דמים, אסור לספק להם את כלי הזיין שלהם.

אומר הרמב”ם, ואסור למכור להם כלי זין. זה ענין של לא לעזור לשפיכות דמים. זה אסור ליהודי. ואסור למכור לגוי, ואסור למכור לישראל החשוד למכור לגוי. אה, סליחה, ליהודי. יהודי שהולך למכור את זה הלאה לגוי. יהודי שחשוד על שפיכות דמים גם אסור. זה לפני עור. אבל זה לא הדין של לפני עור. אבל אומר הוא, גם אסור, הלפני עור על זה כן יש איסור לפני עור, דהיינו, אסור למכור ליהודי שהולך למכור לגוי כלי זיין. אני יכול לחשוב שזה ממש לפני עור. זה ענין של רציחה משבע מצוות בני נח. כן, אנחנו לא רוצים שיהיו להם כלי משחית. אתה עושה את זה. זה ענין שאסור למכור בכלל, סתם כך לומר.

אם נמשיך הלאה, נראה כבר בסעיף הבא היתר. ואין מוכרין להם כלי זין לליסטים ישראל. אה, זה הוא אומר בבירור. אסור למכור כלי זיין ליהודי שהוא ליסט. מובן מאליו, יהודי שיש לו חנות נשק, אופס, סליחה, הוא צריך לוודא שהוא מוכר רק לאנשים הגונים.

דיון: מכירת נשק לדיקטטורות

יש בארץ ישראל, לא נהיה קשורים לארץ ישראל, אבל יש כאלה שמעורבים עם הממשלה, והממשלה שם יש לה מערכות ונשקים מתוחכמים מאוד, והם בעסק. הם מוכרים גם לדיקטטורות. יש אולי כמה יהודים, לא משלנו, אבל יהודים הגונים, שהם מוחים על זה, כי זה איסור, אסור לחזק שפיכות דמים.

דובר 2: נו, מה ההיתר בעצם? נו, מה בעצם?

דובר 1: זה בעצם לא מותר, וזה עסק.

דובר 2: הם לא מוכרים לדיקטטורות, כן.

הלכה יא — היתר של כורתים ברית

אומר הרמב”ם הלאה, היו ישראל שוכנים ביניהם וכורתים להם ברית. אה, יש היתר. מה זה אם יהודים גרים בין גויים ויש להם עסקה עם הגויים? מה זה אומר “וכורתים להם ברית”? זה לא אומר כלום. זה אומר שאני אזרח של אמריקה. למרות שיש לי ברית עם אמריקה, אמריקה שולחת חיילים אם יש איום עליי, נלחמת בשבילי. נכון, ואם יש יהודי שיש לו מפעל או מה שזה לא יהיה באמריקה שמייצר נשק, מותר למכור להם כלי זין להגן עליהם מפני אויביהם. אה, לא למלחמות החיצוניות שלהם. הם משתמשים בזה למלחמה עם האויבים של המדינה, ויוצא שזה מגן עלינו.

מכירת כלי זיין למלוכה (המשך)

דובר 1:

אמריקה שולחת חיילים, אם יש איום עליי, היא נלחמת בשבילי.

ואם יש יהודי שיש לו מפעל או מה שזה לא יהיה, הוא יצרן של נשק, מוכר לו כלי זיין לעובדי המלך גייסותיו, לא לעשיית מלחמה עם צרי המדינה להצילה, הם משתמשים בזה למלחמה עם האויבים של המדינה, ונוטלין ממנו שכר, ויוצא מגין עלינו, שלמעשה אם האויב ינצח והוא ייכנס להרוג גם את היהודים של המדינה, אז כשהיהודי עושה זאת, פשוט שהוא מגן גם על היהודים. שרויין שרויין בתוכם, והם התערבו עם הגויים, והם התערבבו ביניהם, ממילא מותר ללכת, כי בזה מצילים את עצמם.

כן, הגמרא אומרת שר’ יהושע אמר, פרסים מוכרים להם כי הם מגינים עלינו. פשוט, כשאמריקה יוצאת למלחמה, אל תגיד שאמריקה יוצאת למלחמה בשביל הגויים. היא יוצאת בשביל היהודים גם, והם עושים עסקה איתם, הם נותנים לנו לגור, ואנחנו חלק מזה, והם מגינים עלינו גם.

אגב, יהודים היו הולכים לצבא של המדינה, אפילו הרבה פעמים לא בהכרח מכורח. לא רואים שיש איסור ברור. לא רואים שיש תשובה שמתחילה “אסור, אסור לקחת ילדים, אם מרגישים שלא יכולים לשמור יהדות”. אבל זה לא דווקא כי כאן יש דבר כמו מלחמה.

דובר 2:

כן, רגע, אתה רואה אפילו… אוקיי, כאן יש ראיה חלשה יותר. לא מדברים ממש על מלחמה, מדברים עכשיו על מכירת משקה קטן שהוא יכול להשתמש. זה מעניין, אבל אני אומר לך, החקירה מעניינת. הגמרא דיברה על איזה גוי שלא עובד עבודה זרה, למכור לאיזה גוי במקום שלא גרים, או שהוא לא איתנו, סתם מאפיונר, לא המדינה, לא הממשלה. כאן מדברים על הממשלה. אה, זה החילוק. דיבורים מן הגוים זה אומר סתם. כאן מדברים על הממשלה.

דובר 1:

וגם באופן שליהודים יש ברית. אם אתה לא יודע מי יהיה יותר גרוע ליהודים, נפוליאון או הרוסים שם, או יכולים להיות הרבה מצבים שלא יודעים מי יהיה יותר גרוע ליהודים. אולי במקרה כזה ממש לא. כשברור שכאן ליהודים יש עסקה. בזה עומד בכריתת הברית, הם יודעים שהיהודים יותר בטוחים עכשיו, וכשהגוי נכנס הוא יותר גרוע, אה, בגלל זה, מותר. שוב, אומר הוא הלאה.

עיר שיש בה עבודה זרה — אסור לעבור בה

דובר 1:

עכשיו נראה עוד ריחוקים גדולים יותר ממה שמותר להתערב עם הגויים. הנה עיר עבודה זרה.

עיר שיש בה עבודה זרה, מותר לעבור ליד העיר, אבל לא ממש להיכנס, ואפשר לקנות ולמכור בה. עיר שיש בה עבודה זרה, עיר שהעבודה זרה בחוץ מהעיר, אז מותר ללכת פנימה.

אז יוצא, שאם העיר חזקה, עיר שלמה, שבאותה עיר יש כנסייה אחת, אסור להיכנס לעיר.

כך עומד הוא.

דובר 2:

אה, רבי זה הרבה מיוחד, עבודה זרה לא אומר שיש שם כנסייה. זה אומר שיש… יש את הגדול… זה מרכז של עבודה זרה.

דובר 1:

יש כנסייה.

דובר 2:

הוותיקן.

דיון: מה זה אומר “עיר שיש בה עבודה זרה”?

דובר 1:

ועד עכשיו נראה שבכל בית שני, הצד השני של הבית הוא עבודה זרה. שואל אתה שאלה טובה? זו שאלה טובה? שתי ההלכות הן סתירה טובה. שואל אתה שאלה טובה, אבל הרב”ן ממש סובר כמוך. הרב”ן אומר שההלכה מדברת כמו רודי ומתי מאטנס, הוא לא מדבר על עיר עם כנסייה?

דובר 2:

כן, על צ’רץ’ או משהו כזה.

דובר 1:

אבל זה לא על צ’רץ’, אסור ללכת לעיר שיש בה צ’רץ’. כך עומד כאן, מה אני אומר כאן? לא רואים בזה, כן, לא רואים כאן הלכה שאסור ללכת לצ’רץ’. רואים אפילו הלכה גדולה יותר. אסור ללכת אפילו לעיר. אני מתכוון, אבל זה מדובר סתם שזה אומר איזה אופן שזה עומד עומד. אני הייתי מתקשה כי כל עיר גויית יש בה יותר עבודות זרות. אסור ללכת לעיר גויית.

דובר 2:

פניסי, אומר שם בסיהול פאר הלכה פאר לזר.

דובר 1:

פניסי, בית מין…

דובר 2:

לא, אסור ללכת לעיר גויית, בוודאי מותר ללכת לעיר גויית.

דובר 1:

אוקיי, הלאה. מה, בוא נראה, בוא נלמד הלאה, ונראה אם בסוף ממש לא מותר.

אבל כן, בוא נצטרך לעשות כשנסיים את השיעורים, ונצטרך לטרוח לשאול על בית חדש. אני לא מאמין שבהולנד יש עבודה זרה. אני עדיין לא. מה זה עיר? עיר זה אזור, והאזור שלי אין. חיפשתי כאן, דווקא, שם יש צ’רץ’, אני אתן פתרון, אני לא גר ברחוב ההוא. אוקיי, יש עצה מהירה, יש עצה מהירה שניתנה. דווקא, הרבה פעמים, אני עובר כאן, אני עובר דרך, יש צ’רץ’ עם חניון גדול, אני חושב לפעמים שאני רוצה להסתובב בחניון שלהם.

לשון הרמב”ם

דובר 1:

עיר שיש בה עבודה זרה זה אומר, שזה אומר כשהיה באירופה, היו הרבה ערים שנקראו על שם עבודה זרה, יהודים נתנו להן שם. עיר שיש בה עבודה זרה זה יותר סמלי, עיר שהיא עיר עבודה זרה. אדם נוסע ממקום אחד למקום שני, הוא צריך לעבור דרך ערים שונות, אסור לעבור בעיר שיש בה עבודה זרה, הוא לא יכול לעבור דרך העיר שהיא עבודה זרה. במה דברים אמורים, במשהדרך מיוחדת לאותו מקום, כשזה כביש מיוחד לעיר, אבל אם יש שם דרך אחרת, ואינו עובר אלא דרך זה…

הם אומרים, דווקא, יש דרך, הוא מותר כן ללכת ולעבור בדרך, זה לא הדרך עוברת דרך, זה כביש גדול, זה לא כביש רק של העיר, זה כביש בין-עירוני, הוא נוסע גם דרך העיר. משהו כזה, דרך אחרת, לא תופס מה הוא מתכוון. יש שתי דרכים לעיר, או שהדרך מיוחדת לעיר. הוא מתכוון לומר, הדרך הולכת גם למקומות אחרים, נכון?

דובר 2:

כן, זה אומר.

אסור לבנות כיפה של עמודים לעבודה זרה

דובר 1:

שוב, הלאה, ואסור לבנות עמהם כיפה של עמודים לעבודה זרה. הוא לא יכול לעזור, להיות חלק מעסק, או לעשות בנייה לגוי לבנות כיפה, בניין, בניין עגול, שאחר כך הולכים להכניס לתוכו עבודה זרה. אבל כיפה, אני מתכוון שכיפה לא אומרת בניין, תראה בעוד רגע, יכול להיות טרקלין, חצר. כיפה, אני מתכוון, אומרת כמו במנזר יש את הגג העגול. כן, אבל למשל, היה כמו בחלונות שמו את עבודה זרה. זה במקום, אבל הוא רואה את הבניין, מותר כן. תראה מה הוא אומר. ואם עבר ובנאו, שכרו מותר. אז זה לא אומר משמשי עבודה זרה? כי מה שנבנה עדיין לא היה עבודה זרה לכאורה, אלא אחר כך מכניסים עבודה זרה, כמו שלמדנו קודם. לא, זה עדיין לא משמש לעבודה זרה, ואולי בינתיים זה מותר. אבל בונה הוא לכתחילה טרקלין או חצר שיש בו אותה כיפה. מותר כן לבנות את הטרקלין או את החצר שאחר כך הולכים להכניס לתוכו את הכיפה של עבודה זרה.

דיון: איך מותר להיכנס בכלל לעיר?

דובר 1:

אז איך מותר להיכנס בכלל לעיר? כי עכשיו עדיין לא היה עבודה זרה. שאלתי לך ש… אוקיי, אז הכניסה לעיר היא משהו שצריך עיון. אני לא יודע מה לומר לך. אסור ללכת לעיר ורוצים בכל זאת לעשות שאסור. שואל קושיה? זו קושיה טובה. אני לא יודע מה לומר לך.

קודם כל, הראב”ד חולק ואומר שאסור להיכנס ליריד של עבודה זרה. דיברנו, הראב”ד בכלל לא סובר את ההלכה. אבל אני לא יודע, אני לא יודע מה הפשט. זה דבר קשה. הם מביאים שהש”ך מתקשה, ואחרים באחרונים. אה, כן, בדרך כלל כשאנחנו מתקשים, הראשונים שהתקשו על הדעות. אוקיי. כן.

עיר שיש בה עבודה זרה — חנויות מעוטרות ושאינן מעוטרות

דובר 1:

עיר שיש בה עבודה זרה, אם היו בה חנויות מעוטרות ושאינן מעוטרות, אם היתה עיר שיש בה עבודה זרה, ויש חנויות, חנויות, שיש להן צמחים כאלה, אני לא יודע מה, קישוטים לכבוד יום הטוב של עבודה זרה, הן מעוטרות, אסור להכנס בהם כלל, אפילו ליקח מה שבתוכן. אלה שיש להן את הקישוטים, אלה שמקושטות יפה לעבודה זרה, אסור להיכנס לשם אפילו לקנות דבר. אנחנו מניחים שאפשר להבין שהסיבה שזה עכשיו כל כך יפה מקושט היא בגלל עבודה זרה. ושאינן מעוטרות, מותרות בהנאה.

הלאה, איך מגיעים בכלל לחנות? הרי לא עומדים. אם אסור להיכנס למקום שיש בו עבודה זרה. אולי זה אומר שיש ברירה, אם יש לך ברירה, כמו שאתה הולך בדרך, או אם אתה יכול לגור בעיר אחרת, אתה יכול ללכת לעיר אחרת. אבל אתה תקוע, יהודים הרי בגלות. כל ההלכות האלה הן כולן כאלה חצי גלות, חצי גאולה. צריך לברוח? לאן אתה בורח? אדם תקוע. “ולא תתורו אחרי לבבכם” עומד הרי פסוק. “ולא תתורו אחרי לבבכם” אומר שעוברים על ההלכה. כל יום גרים בעיר שיש בה עבודה זרה, ועוברים על זה. מה לעשות? אבל אין ברירה. צריך פרנסה, צריך… יהודי שגר בעיר שיש בה עבודה זרה, אתה גר הרי שם לסיבה. אתה גר שם אולי כי יש קהילה יהודית, או יש לך פרנסה. זה לא… אתה יכול אחר כך שכשאפשר היה לא מותר, אבל אין ברירה. אז מותר להיכנס לחנויות.

חנויות של עובדי עבודה זרה — אסור ליכנס

דובר 1:

ההלכה הבאה שלהם, חנויות של עובדי עבודה זרה, אסור ליכנס בהן מפני עבודה זרה.

חנויות ששייכות לעבודה זרה אסור לשכור. לשכור אומר אני אנהל את החנות, נכון?

דובר 2:

כן, לשכור חנות עבורם, כי זו עבודה זרה שלי.

דובר 1:

מעניין. כן, זה נשכר לעבודה זרה. אוקיי.

המוכר בית לעבודה זרה — דמיו אסורין

דובר 1:

המוכר בית לעבודה זרה. אוקיי. אם מישהו מוכר את ביתו לעבודה זרה, הוא עושה כסף, יש לו הנאה מעבודה זרה. אוקיי. דמיו אסורין בהנאה, וילך אותם לים המלח. הוא צריך ללכת לזרוק את כל הכסף לים המלח. הוא מביא, שים המלח לא אומר סתם ים רגיל, הוא צריך עם הכסף להתאמץ הכי הרבה. הם יכולים לכוון לים המלח הגדול. אבל גוים שאנסו ישראל וגזלו ביתו. זה רק אם היהודי מוכר, ברצון. אבל אם הגויים כפו והם הכניסו עבודה זרה, והם אפילו זרקו לו כסף, אז כן דמיו מותרין. למה? כל הסיבה היא עדיין כי זה לא… זה לא ענין של…

דיון: החילוק בין מוכר ברצון לאנוס

דובר 1:

תרגום לעברית

הוא שואל אפילו קושיא, הרי אמרנו קודם שמותר לבנות בבונות כיפה, אפילו כיפה על העבודה זרה היא כולה מתה. כאן הרי זה הבית, ואומרים שהבית גורם לו לשמש את הבית, אולי כך חשב קודם. אולי יאמר שיאמר כמו מידי בוי על העבודה זרה. לא, זה המוכר ביתו. אה, אבל השני אומר, אה, היה עושה סנט. שהוא מדבר בחצי דבר. לא, החילוק אינו לגבי מידי בוי, החילוק נראה כי הוא נאנס. ואז מותר כתר ומעלה בערכאות שלהם, ואז מותר אפילו לעשות פישל שהוא מפסיד. כי אינו צריך להפסיד את כספו בגלל מגורסו. ואילו המוכר צריך כן להפסיד את כספו, כי הוא לא נאנס. כי הוא רצה בכך. אתה לא יכול, אינך יכול למכור ליהודי, כי אתה מוכר לעבודה זרה. אתם רוצים דברים לגויים, כופים, מכים אותי. כמד דבר. לא אומרים לו! רק אומר לא. הוא רוצה למכור ליהודי, ושוב. אנחנו כן כספו וכשזה לא כספו, עומד. כשזה באונס, לא כספו. מדברים לא… הוא מתכוון לומר, רק כשזה שלו ולא הוא יחפש את העבודה זרה, ומדברים… מלכה ויז על עבודה זרה, אפשר לומר, אין לו ברירה אחרת אלא למכור. הלקוח היחיד שרוצה את זה כאן הוא העבודה זרה. אוקיי, צריך לחשוב. כן מותר. זה סוג של אונס. אני לא יודע. אבל במוכר אפשר להיות היתר בכל דבר. אוקיי.

חלילין של עובדי עבודה זרה — אסור להספיד בהם

דובר 1:

עכשיו, החלילין של עובדי עבודה זרה, אסור להספיד בהם. מה זה אומר? להשתמש בהם כמיקרופון להלוויה, כי בהלוויה משתמשים בחליל לשיר. עוד, מה צריך לשלם להם על כך? כמו שאין אנו רשאים לשכור מהם חנות, זה אותו דבר. לא לחכות, לא מקודש. זה לא תקרובת עבודה זרה. זה פשוט הכלי.

הלכה מ”ט (המשך) — חלילה של עבודה זרה

דובר 1: מה זה אומר? מותר? אוקיי, צריך לחשוב. זה סוג של אונס, אני לא יודע. אונס ממון. אבל במוכר אפשר להיתר בכל דבר. אוקיי.

עכשיו, החלילה של עבודה זרה אסור לשכור בהם. מה זה אומר? להשתמש במוזיקה שלהם להלוויה, כי בהלוויה משתמשים בחליל לשיר. רגע, למה צריך לשלם להם על כך? כמו שאין אנו רשאים לשכור מהם חנות. אותו דבר. לא כי זה מקודש, זה לא תקרובת עבודה זרה. זה פשוט כסף של עבודה זרה. זה שייך להם, הם משכירים אותו. טוב מאוד.

הלכה נ’ — יריד של גוים

דובר 1: הלכה נ’ – יריד של גוים. מה מותר לסחור עם גויים? מותר ללכת ליריד של גויים, ולוקח מהם בהמה, עבדים ושפחות בגיותן, כשהעבדים והשפחות עדיין גויים, ובתים, שדות, וכרמים. וכותב ומעלה בערכאות, מותר אפילו לכתוב בחוקיהם שזה נעשה שלי, מפני שהוא כמציל מידם, כי הוא לוקח משהו שהיה מפסיד את הכסף. אם לא ירשום, יפסיד את זה. הוא לא מדבר כאן בימי אידיהן.

חילוק: לוקח מן הבעל הבית או מן הסוחר

דובר 1: במה דברים אמורים? בלוקח מן הבעל הבית, מישהו שנוטל מחצית. שהוא לא נותן מחצית, את זה המהר”ם אלשקר כבר התיר. אבל אם קונה מסוחר, מה זה בעל הבית? אני מתכוון שהוא קונה מהסוף, מהאקטואלי, מהאדם שעשה את זה. אבל אם קונה מאדם אמצעי, מסיטונאי, אסור, לפי שזה נותן מחצית, כי הוא נותן מחצית, ומחצית לעבודה זרה. אם זה יריד שאנחנו מדברים במצבים מסוימים, כשהעבודה זרה, הכומרים היו גם המנהיגות, הכומרים היו השליט בעיר, אז הוא נותן מחצית, והמחצית היא לעבודה זרה, והוא הולך להנות את העבודה זרה, שהוא הולך לגרום שהעבודה זרה תהיה לה כסף.

בדיעבד: קנסות על מי שקנה מסוחר

דובר 1: אז מה קורה אם בדיעבד לוקח? כשיום אחד, גזלן עבר עבירה, הוא לא יכול היה להתאפק, או שלא היתה לו ברירה, הוא כן קנה מהסיטונאי. צריך לאבד את זה?

אם בהמה לוקח. אם קנה בהמה, נושא פרסה סוס מן הרכיבה למטה, שישבור, שיעשה את הבהמה בעלת מום? כן, הוא שובר את הרגל, זה אומר עיקר אני חושב אם אני זוכר, ואז אי אפשר לעשות איתה כלום, זה נעשה בהמה שאי אפשר להשתמש בה, אי אפשר לשחוט.

אבל השאלה היא לגבי שהוא הנה את העבודה זרה, העבודה זרה עשתה כסף ממנו, לא? כן, אני לא יודע, זה קנס, שוב, משהו מעניין. מה היה שם? היה קרוב עבודה זרה או משהו, נראה שזה איזה עונש, כי אם היה איסור הנאה היה צריך סתם כך, זה יותר קנס, הוא לא רשאי ליהנות מזה, הוא קנה שור כדי לחרוש, זה שיעור של קנסות, “אם כסות וכרים לכך מכר ירקב?” איך יניח לזה להירקב? “לכך מכר כלים מתכלים יאכלם בן מלך, לכך עבד”, הוא לא צריך להרוג את העבד, אבל הוא גם לא רשאי להציל את העבד, כן, יש הרבה כאלה שנראה מעניין.

כן, זה לא ברור, קנס, כי הטוב ביותר של העבד עכשיו נעשה, אם העבד נעשה עבד של ישראל הוא הולך להיות, נראה שזה משאירים, כך אומר הרמב”ם, את העבד משאירים, למה? כי העבד אם הוא נעשה יהודי מותר. אוקיי, בסדר.

הלכה ט”ז — סעודות של גוים (חתונה)

דובר 1: כן, יש עוד הנאה מסעודות של אותה רשע, גוי שעשה משתה לבנו ולבתו, כן, זה אמיתי, אומרים שאין למכור נשק ומועד ודברים כאלה, גוי עושה משתה, הוא עושה חתונה לבנו ולבתו, אסור להנות מסעודתו, אפילו לאכול הישראלי, אפילו אם היהודי הולך רק לאכול שם, “ולשתות משלו שם אסור”, אפילו הוא מביא את האוכל שלו אסור, “הואיל ומסבת הגוים אכלו”, אין ללכת לחתונה גויית, כך עומדת כאן ההלכה, אם זו חתונה של עבודה זרה. “ומאימתי אסור לאכול אצלו? משיתחיל לעסוק ולהכין צרכי סעודה”. כן, ממתי אומרים כבר שמחה במעונו, כן, ממתי מעירים את התזמורות עומד בגמרא, זה אומר ממתי מתחיל להיקרא חתונה, גם לגבי הגוי, ממתי הוא מתחיל כבר לעסוק בצרכי סעודה זה אומר כבר כאילו זו כבר החתונה שלו, וזה כבר האיסור שיהודי לא רשאי להיות שם. גם לגבי הילולא דמילתא, או שזה סתם ענין של חוקות הגוי.

המקור לאיסור: פסוק “וקרא לך”

דובר 1: כמו מה שעומד בפסוק של “לא תקח מבנותיו לבניך”? שכאן כביכול אין ללכת לחתונה כזו. אני חושב, ראיתי את זה. כן. לכל ימי המשתה, לאחר המשתה שלשים יום. שלושים יום. מעניין, אצל יהודים יש רק שבע ברכות, אצל גויים יש שלושים יום. אם הוא עושה עוד סעודה, אפשר לעשות… כי שבע ברכות זה שלושים יום? זה חזק? כי שבע ברכות, אבל משהו אפשר לעשות. שמחת מנונים, אני חושב, זכרתי. אולי ברכה אחת.

אם עושה את הסעודה מחמת נסיעה, אפילו אחר שלשים יום אסור, אם עושה את הסעודה בגלל החתונה. עד שנים עשר חודשים. שנה שלמה. וכל כיוצא בזה.

הזוהר: “וקרא לך ואכלת מזבחו”

דובר 1: בואו נראה את הזוהר, שמות, דף ק”י עמוד א’. “וקרא לך”, שם כשהתורה מדברת שצריך לגרש את הגויים מארץ ישראל, כי אנחנו לא רוצים שיהודים יהיו להם קשר עם גויים. למה? כי “וקרא לך”, הוא יקרא לך, “ואכלת מזבחו”, אתה תאכל מהסעודה שלו שהוא שחט, “ולקחת מבנותיו לבניך”, ואתה תתחתן איתם, ואחר כך “וזנו בנותיו אחרי אלהיהן”, בנותיו יעבדו את עבודתם זרה, והילדים שלך, הבנים שלך שנולדו שם, נכד עם עיניים כחולות, מצד חמיו, מצד אביו הוא יהודי, מצד חמיו הוא נוצרי. נוצרי מת. “והזנו את בניך אחרי אלהיהן”.

רואים שצריך להתרחק מעבודה זרה. וזה הפשט שהוא מדבר כאן מחתונה. אבל כאן עומד ש… אבל כאן רואים שהאיסור הוא “וקרא לך ואכלת מזבחו”. הפסוק אמר שעושים ברית, הוא הולך לזבחו. פשוט זה אומר ממש זבח שהוא עושה לשם עבודה זרה. אבל אתה רואה מה קורה, כי הפסוק הולך הלאה. הוא עושה זבח לשם עבודה זרה, זה אומר שזה זבח של תקרובת עבודה זרה, אבל אחר כך הוא הולך להתחתן עם בתו שהוא הולך לפגוש שם, והילדים והנכדים שלו יעבדו עבודה זרה. אז, זה לא רק העבודה זרה, זה לא רק העבודה זרה עצמה, כי אחרי שהוא התחתן איתם עובדים עבודה זרה.

חידוש: האיסור אינו רק לגבי תקרובת עבודה זרה

דובר 1: אז, אין ללכת לחתונה גויית אפילו אם הוא אוכל כשר, אפילו אם הוא מביא את האוכל הכשר שלו, אפילו אין שאלה של זבחי מתים והסעודה של תקרובת עבודה זרה, יש עדיין שאלה של זה יכול להביא לעבודה זרה כי הוא הולך לפגוש שם בנות גויות. ולהתחתן איתן ואחר כך לעבוד את הצלם. אחר כך אפשר לעבוד את הצלם. אחר כך אם אתה מסתובב סתם ככה בבר עם עובדי עבודה זרה סתם, בכל מקום שיש מצב של “ויזנו אחרי אלהיהם”, אם יש מצב של “וזנית אחרי אלהיהם”, אם זה מקום ש… אבל אתה רואה, אתה לא רשאי לאכול עם גוי. כל הדבר, כל ההלכות האלה, מתי זה נקרא משתה? אם זה סתם אוכלים סעודה, אם זה לשיחה, אבל כשזה לזיווג, פיאסטה, חגיגה.

הלכה י”ח — בת ישראל לא תניק / מיילדת

דובר 1: אומר הרמב”ם עוד הלכות: בת ישראל לא תניק את בן הנכרית, לא להניק, לא לתת לאכול לבן הנכרית, פן תגדלנו לעובד עבודה זרה. כך עומד, כשהיא לא עושה זאת לפרנסה, היא עושה זאת סתם לטובה, אותו דבר כמו לא תיילד את הנכרית. אבל מילדתה בשכר משום איבה, אם היא מיילדת, ווטאבר, חיה, והיא מיילדת, אין היא רשאית לילד נכרית בחינם, אבל בשכר, כשהיא עושה זאת לפרנסה, אז כן, משום איבה, כך לא יהיו טענות עליה. כי כך עומד, כשאת מתנדבת, את יכולה לבחור כן או לא, אבל כשאת עושה זאת בשכר, אם לא תעשי זאת, זה יביא איבה, זה יביא שנאה.

עוד, ונכרית מילדת את בת ישראל ומניקה את בנה ברשותה. הנכרית רשאית לילד בת ישראל, והן רשאיות להניק בן ישראל, אבל רק ברשותה, רק כשזה ברשות של הישראלית, כי לשלוח את הילד היהודי שלך לבית הגויה יש חשש שהגויה תהרוג את הילד היהודי שלך. זה אסור. אבל בביתך מותר. “כדי שלא תהרגנו”. צריך להיזהר שהגויה לא תהרוג אותו. אוקיי, מדברים באופן שיש חשש של הריגה. יש חשש.

הלכה י”ט — ההולכים לתרפים / ישראל שהולך ליריד של גוים

דובר 1: עכשיו, אומר הרמב”ם, “ההולכים לתרפים”, אלה שהולכים לעבודה זרה, זה כך: תרפים זה פשוט מילה לא יפה. התרפים שרחל גנבה. כן, תרפים פירושו “לשון מקום הטינופת”, שפירושו לכלוך. קוראים לעבודה זרה תרפים. לא, זה… עומד אצל רחל זה אותו דבר. כן, זו לשון רעה. קוראים לזה על עבודה זרה קוראים לכלוך. “כוסה לוסה ולוססה מואן”. “אבל הבאים”, אלה שכבר חזרו, היו, כבר חזרו עם תורה, אבל הוא אומר ש”וישו לא יקשרו דמיהם”, אם יש מישהו שהולך בדרך, אז כן אסור לעשות אפילו אלה שכבר חזרו, שמא הם קשורים, שמא דעתם לחזור. הם הולכים בגרושה יראה, אז אולי הם יחזרו, ואחר כך הוא ילך לעבודה זרה.

חילוק: גוי בהליכה ובחזרה, יהודי בהליכה ובחזרה

דובר 1: מה ההודעה? רבי ישראל, אה, רבי ישראל, זה הפוך. בהליכה כשהוא בדרך, מותר. כמו בקודמת היה לנו שכשיהודי אומר שהוא הולך לעבוד עבודה זרה, עדיין לא מאמינים לו. יהודי תמיד יכול לבוא הרהור תשובה, ומאמינים שהשם יחזור בתשובה. יהודי לא באמת ייכשל. בחזרה, אנחנו יודעים שהוא כבר גם נכשל, ואז אסור. אף על פי שאצל גוי בחזרה מותר, כי הוא כבר בא משם, הוא כבר לא יחזור, אצל היהודי הוא אולי יחזור. מעניין.

דיון: למה בחזרה אסור?

דובר 1: מה הסיבה שבחזרה אסור? כאן יותר כמו שאנחנו יכולים להבין, אין לסחור עם יהודי כזה. רואים שהגוי הולך… אני לא יודע… יחזור. אבל צריך לפחד שכספו הוא משאו עבודה זרה, ועושים איתו עסקים ועושים עם כסף שהוא עשה בטרפה. כספו נעשה קלקול.

אה, טוב מאוד. הוא מתכוון שהוא חושב מה זה אומר יריד של עבודה זרה. הוא הולך לעיר גויית, ושם… כל הכסף שמסתובב שם הוא כסף נסתמנה. העסק שלנו יהיה מזוהם. אוקיי. הולכים לקנות ממנו והכסף הוא כסף של עבודה זרה. ישראל משומד, ישראל שיודעים שהוא… והכסף שלו הוא מין לא זבר של עבודה זרה. זה יין נסך, יין עבודה זרה. זה עשר שלה. משומד לעבודה זרה הוא משומד לעבודה זרה. אה, אוקיי. לא, אבל כאן זה לא אותו דבר. שמא יחזור בו, כי אנחנו יודעים שהוא משומד. טוב מאוד. אם רואים מכאן, שאפילו אומרים שיהודי אולי שם יחזור בו, כאן אומרים כבר למשומד. משומד הוא משומד. יודעים את האמת, רואים את העבודה זרה.

הסבר הרמב”ם: עבודה זרה ביד ישראל אסורה בהנאה

דובר 1: ישראל שהולך ליריד של גוים בחזרה אסור לעשות עמו שמא עובד עבודה זרה מכר להם שם. עבודה זרה ביד ישראל אסורה בהנאה. יהודי שחוזר עכשיו מיריד של גויים יש לנו פחד. זה ההסבר להלכה הקודמת. צריך ערה אויט, און גרוה. יש לו עונשים עם האלמנטרי. זה ההסבר להלכה הקודמת.

הסבר הלכה יט: דמי עבודה זרה ביד ישראל

יהודי שחוזר עכשיו מיריד של גויים, יש לנו פחד… זה ההסבר להלכה הקודמת לכאורה, כן? שכשהוא חוזר, הוא אולי מכר עבודה זרה, אז יש לו דמי עבודה זרה. דמי עבודה זרה אסור בהנאה. עבודה זרה של גוי מותרת, מעות הגוי… טוב מאוד. כאן זה ההסבר להלכה הקודמת.

פירוש “יריד של עובדי כוכבים”

יריד של עובדי כוכבים ומזלות, לא דווקא כשזה יריד, זה מקום עבודה זרה, אבל מסתמא איזה עסק הוא עשה שם. אדם בא למקום, הוא צריך להיות לו כסף, משפשף קצת כסף. מדברים כאן על יריד של גויים, יריד של גויים, אפילו לא יודעים בוודאות שזו עבודה זרה, אבל יש לנו פחד שחלק מהיריד של גויים היה עבודה זרה. מובן?

לא, יריד של עובדי כוכבים ומזלות, לא דווקא יריד, זה אומר אותו דבר.

שני איסורים נפרדים: “אזל למועד” בהליכה, “דמי עבודה זרה” בחזרה

בדיוק הרמב”ם ברור, בואו נבין את זה, בואו נבין את זה פשוט. כאן יש שני איסורים אחרים. כאן יש איסור אחד של “אזל למועד”, כשאדם בדרך לעבודה זרה והוא עושה עסקה טובה, הוא קנה או מכר, יכול להיות שהוא הולך לעבודה זרה “אזל למועד”. זה לא שייך למי שיש חשש. מי יש כאן החשש? גוי. יהודי אין כאן החשש, רק משומד.

אבל בחזרה, “בא מצדיק”, יש חשש אחר, כאן החשש הוא “דמי עבודה זרה”. דמי עבודה זרה ביד גוי מותר. לגוי אין איסור לקנות עבודה זרה, כספו מותר. ממילא כשהוא בא אין שום שאלה. יהודי אסור, כי זה דמי עבודה זרה, זה כסף של עבודה זרה. אולי? זה לא אולי.

דין משומד: שילוב של שני החסרונות

משומד הוא שניהם, גם הוא יהודי ויש לו את החיסרון שכספו אסור, גם הוא משומד ולא עוזר לו שהוא לא ילך לעבודה זרה, ממילא גם בהליכה גם בחזרה אסור לשאת ולתת עמו.

נכון?

נפלא!

אוקיי.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

EN English
📄 Download Transcript PDF Auto Translated 📋 Shiur Overview Summary of Lecture – Chapter…
Auto Translated

📋 Shiur Overview

Summary of Lecture – Chapter 9 of Laws of Idolatry (Rambam)

Introduction to the Chapter

The order of the Rambam in Laws of Idolatry:

Chapters 1–5 – The fundamental laws of idolatry, the worship itself, the idolaters.

Chapters 7–8 – Peripheral laws: nullification of idolatry, prohibitions of deriving benefit from idolatry.

Chapter 9 – A new level: Business dealings with idolaters – the relationship with non-Jews in general, especially business relationships.

Innovation in the Rambam’s order versus the order of the Mishnah: The Rambam places the topic of “lifnei eideihem” only in Chapter 9, after he has gone through all the fundamental laws of idolatry. But Tractate Avodah Zarah begins with “lifnei eideihem shel goyim” – in the order of times, just as Tractate Pesachim begins with “or l’arba’ah asar bodkin et hachametz.” In this lies a hint: Jewish life revolves around Jewish holidays (positive commandments), and the negative commandment is to distance oneself from gentile festivals. Proof from the verse “elohei masekha lo ta’aseh lach, et chag hamatzot tishmor” – the Gemara learns that one who disgraces the festivals is as if he worships idolatry. Also from Hillel: “isru chag ba’avotim ad karnot hamizbe’ach.”

Practically this is the most relevant-to-halachah part of the Laws of Idolatry, because which Jew actually worships idolatry? But every Jew who lives among non-Jews needs to know how to deal with them.

Law 1 – Three Days Before Their Festivals

The Rambam: Three days before the festivals of the non-Jews it is forbidden to buy from them or give to them anything that endures. And it is forbidden to lend to them or borrow from them, to repay a debt from them or to repay to them. But an oral loan is permitted, because it is like saving from their hands.

Plain meaning:

Three days before gentile festivals one may not do business with non-Jews, because the non-Jew will rejoice from the business and go thank his idolatry at his festival. This applies to buying, selling (something that endures), lending, borrowing, and paying/receiving debts (a documented loan or with collateral). An oral loan is permitted because the non-Jew doesn’t rejoice – he could have gotten out of it, so the fact that the Jew takes it is “saving from their hands.”

Innovations and explanations:

1. “Eideihem” – language of troubles: The Gemara expounds “eideihem” like “eid” – troubles, not just festivals.

2. Reason for the prohibition – two directions:

Simply: The non-Jew will go to church at his festival and thank his idolatry for the business, and Jews may not have a part in this (lifnei iver – the non-Jew will acknowledge the idolatry).

A broader idea: The Sages did not want Jews to be drawn into the gentile festival environment – not only because of lifnei iver, but so that Jews should distance themselves from gentile festivals. One should not have that a Jew’s “best season” is around the gentile festival (like Christmas). The later authorities of the Shulchan Aruch were already lenient, but the fundamental principle remains.

3. Something that endures vs. something that doesn’t endure: Only something that endures is forbidden. Something that doesn’t endure like vegetables and cooked food is permitted until the day of their festival, because by the holiday he has already eaten it and forgotten about it – he won’t thank for it.

4. Oral loan – explanation: The non-Jew doesn’t rejoice when he pays an oral loan, because he could have gotten out of it (no proof, no document, no collateral). Therefore this is “saving from their hands” – the Jew extracts from him what he can. Another reason: by collecting the oral loan one takes away money from the non-Jew – he has less money for his holiday, so it is even a merit.

Law 1 (continued) – Land of Israel vs. Outside the Land

The Rambam: When does this apply – in the Land of Israel. But in other lands it is only forbidden on the day of their festival alone.

Plain meaning:

The prohibition of three days applies only in the Land of Israel. Outside the Land only the day of the festival itself is forbidden.

Innovations and explanations:

Two reasons for this distinction:

Reason A: In exile Jews are more dependent on non-Jews for livelihood, one cannot forbid three days because it would harm the entire Jewish livelihood. The Sages therefore limited the prohibition to the day of the festival itself.

Reason B: The non-Jews outside the Land are not such pious non-Jews – they are less devout. In the Land of Israel the non-Jews came for religious reasons (Crusaders, believers), with strong faith. Outside the Land (like Rome/Italy) everyone is “religious” but no one means it seriously – “Jerusalem syndrome” – in the Land of Israel they mean it seriously.

Law 1 (continued) – Business Dealings After the Fact

The Rambam: If a Jew transgressed and did business with them during the three daysthe choice is his, the money is permitted in benefit.

Plain meaning:

After the fact what one earned is permitted. This shows that the entire prohibition is a rabbinic decree.

Innovations and explanations:

But on the day of the festival itself – there after the fact it is forbidden in benefit, because this is a penalty from the Sages. Why is the day of the festival stricter? Because on the day of the festival there is a greater chance that the non-Jew will actually bring a sacrifice or use the money directly for idolatry, not just thank.

“Three days” means only before – the three days are only before the festival, not after.

Law 3 – Prohibition to Send a Gift to a Non-Jew on His Festival Day

The Rambam: And it is forbidden to send a gift to a non-Jew on the day of his festival, unless it is known to him that he does not acknowledge idolatry and does not worship it.

Plain meaning:

One may not send a gift to a non-Jew on his festival day, unless one knows that he doesn’t believe in idolatry and doesn’t worship it.

Innovations and explanations:

1. Distinction between business dealings and sending a gift: In business dealings the prohibition is three days before the festival day, but in sending a gift the prohibition is only on the festival day itself. The leniency of “it is known to him that he does not acknowledge idolatry” helps only with sending a gift, but not with business dealings three days earlier – because in business dealings there is another side reason (he will go thank for the business).

2. Source for the leniency of “it is known to him”: Comes from incidents in the Gemara where Amoraim were lenient when they knew that the non-Jew was not an idolater.

3. Distinction between “worships idolatry” and “acknowledges it”: The Rambam requires two conditions: he doesn’t worship idolatry and he doesn’t believe in it. “Acknowledges” means he believes that idolatry is true, even if he doesn’t worship it practically (as the Rambam says: “one who acknowledges idolatry even though he does not worship”).

Law 3 (continued) – A Non-Jew Who Sent a Gift to a Jew on His Festival Day

The Rambam: And likewise a non-Jew who sent a gift to a Jew on the day of his festival, he should not accept it. And if he was concerned about enmity — he takes it in his presence but does not benefit from it.

Plain meaning:

If a non-Jew sends a gift to a Jew on his festival day, the Jew should not accept it. But if he is afraid of hatred (enmity), he may take it in his presence but not benefit from it.

Innovations and explanations:

1. Reason why one should not accept: The non-Jew rejoices that the Jew comes to him – this is as if he confirms the non-Jew’s idolatry.

2. What is the reason for “does not benefit from it”? A question: is it a penalty or an actual prohibition of benefit? If it’s a penalty – why does he get a penalty, he didn’t do any transgression, he must take it because of enmity? If it’s an actual prohibition of benefit – what is the basis? The suggestion: the prohibition of benefit is because the reason why the non-Jew sends the gift is because of idolatry (he wants the Jew to thank him afterward), and therefore the benefit from the gift is like benefit from idolatry.

3. Opinion of the Levush: He distinguishes between a non-Jew who worships/acknowledges idolatry, and one who doesn’t. If one knows that the non-Jew is not an idolater and doesn’t believe in it, one can benefit from the gift. But if the non-Jew acknowledges idolatry, one may not benefit.

Law 4 – Christians Are Idolaters

The Rambam: Christians are idolaters, and Sunday is their festival day. Therefore it is forbidden to do business with them in the Land of Israel on Thursday and Friday of every week, and needless to say Sunday itself which is forbidden everywhere. And the same law applies to all their festivals.

Plain meaning:

Christians are idolaters, Sunday is their festival day. Therefore in the Land of Israel one may not do business with them on Thursday and Friday every week (three days before Sunday), and Sunday itself is forbidden everywhere. The same applies to all their festivals.

Innovations and explanations:

1. Source in the Gemara: Shmuel says “Christians their festival day is Sunday.” The Rambam understands that “Christians” in the Gemara means disciples of that man (Jesus), who held that he was the messiah.

2. Reason why Christians are idolaters: The Rambam holds that they worship two gods – the Trinity is more than one god, and this is idolatry. The Rambam says this explicitly.

3. Opinion of Tosafot – two leniencies: (1) Tosafot was generally lenient to do business on their festival days, which the Shulchan Aruch rules that we follow. (2) Tosafot says in another place that Christians don’t swear in the name of actual idolatry, but “in partnership” – they believe in the Almighty plus another god. Tosafot argues that a non-Jew may worship the Almighty in partnership with another god (shituf), and therefore it is not complete idolatry for a non-Jew. The Rambam does not hold of this leniency of shituf.

4. Opinion of the Meiri: The Meiri says that “Christians” that the Rambam means has something to do with a “netzer” (branch). This is not so simple.

5. Whether Protestants are different from Catholics: Almost all Christians – both Catholics and Protestants – believe in the Trinity, and this has not changed. People like to say it’s different, but it’s not true. The main reasoning of the Rambam – that they believe in three gods (even if they say it’s one, we don’t believe them) – applies to all.

6. Practically speaking: Practically one must ask a rabbi, because the opinions of the Rishonim are more relevant for halachah today than the Rambam’s opinion alone. Practically we don’t follow this – one cannot say that one may not sell to non-Jews on Sunday. In certain places stores must close on Sunday, which is “their Sabbath.”

Law 5 – Day They Appointed a King / Festivals of Multiple Days

The Rambam: The day the gentiles appointed a king – an inauguration day, where they appoint a king, and they offer sacrifices and thank the idolatry – this is their festival day, and the other days are forbidden three days before it.

Also: Since it is known that idolaters have many days, some three and some ten and some twenty, all those days are like one day, all of them are forbidden if three days before them.

Plain meaning:

A national festival day affects all non-Jews three days earlier. When the festival day of the non-Jews is multiple days (3, 10, 20 days), one counts all the days as one festival day, and adds three days before the entire block.

Innovations and explanations:

This applies only when it’s a national thing – when the entire kingdom celebrates. A private gentile celebration has different laws (see further).

Law – A Non-Jew Who Made a Festival for Himself (Private Celebrations)

The Rambam: A non-Jew who made a festival for himself – on the day he was born, the day of shaving his beard and his haircut, the day he came up from the sea, left prison, a feast for his son – only that day and that person alone is forbidden.

Plain meaning:

A private celebration of an individual non-Jew is only forbidden that day and only with that person.

Innovations and explanations:

1. Birthday and chalakah in the Rambam: This is the only place in the Rambam where he mentions “birthday” and also the only place where he mentions a “chalakah” (haircut). In the Laws of Idolatry regarding the commandment of chalakah (sidelocks) the Rambam doesn’t mention it. “Lurito” is an idolatrous custom – not exactly clear what it means, but it has to do with hair.

2. Feast for his son – what does it mean? It is discussed whether this means a wedding, a bar mitzvah, or another feast. In Chazal we see both – the groom makes the feast himself, but also the father makes the feast. The Rambam’s intention is not exactly clear.

Law – Sign of Idolatry at Death

The Rambam: The day a king’s son died for them – also only that day and those people. For any death where they burn vessels and offer incense – this is the death of idolaters.

Plain meaning:

The sign that a funeral/yahrzeit is connected to idolatry is when they burn vessels and incense.

Law – Non-Jews Who Are Not Actually Idolaters

The Rambam: Only the festival day is forbidden only for actual idolaters. But the non-Jews who rely on them and eat and drink and observe their festivals as the custom of their fathers, but do not acknowledge their festivals – these are permitted to do business with.

Plain meaning:

The prohibition of festival day applies only to non-Jews who actually believe in idolatry. Non-Jews who keep the days only as a cultural custom but don’t actually believe in it – with them one may do business.

Innovations and explanations:

1. This is the basis of Tosafot’s leniency that we use practically – that the non-Jews of today are in the category of “the custom of their fathers is in their hands” and not actual believers. They don’t go honestly to church, they observe the days only as cultural tradition.

2. “Acknowledges” means “believes in it” – the Rambam’s language “do not acknowledge” means that they don’t actually believe in the religious content.

3. [Digression: The reality in Rome] In Rome there was such a reality that everyone had their idols, with devotees and worshipers. But the general populace – workers, “going about their business and guilty about their business” – were not connected to the idolatry, they only did it because the master is making a festival today. This is the reality of “the custom of their fathers is in their hands” – even in those times.

Law – Selling Items for Idolatry

The Rambam: Items that are designated for idolatry it is forbidden to sell to idolaters ever. But items that are not designated, such as pure frankincense among black frankincense – it is permitted, and we are not concerned lest he select the pure alone for idolatry.

Plain meaning:

Items that are specifically for idolatry (sacrifices, pure frankincense alone) one may never sell. But when it’s mixed with other items (pure frankincense together with black), one may.

Innovations and explanations:

1. Distinction from previous laws: Earlier we spoke about the concern that the non-Jew will later use it for idolatry (because of takruvat). Here is a new law – items that are designated for idolatry, where the prohibition is actually because one strengthens the hands of idolaters.

2. Why may one with mixed frankincense? A question: is the reason because the non-Jew actually won’t do it (because it’s mixed, he won’t pick out), or is it a law in the object that it’s not “designated”?

3. Lifnei iver for Noahides: The basis of this prohibition is lifnei iver – one may not help a non-Jew do a transgression (idolatry is forbidden also for Noahides). The principle of lifnei iver is that it applies only when the non-Jew has no other way to get it – “two sides of the river.”

Law – Selling Weapons

The Rambam: Just as we do not sell to non-Jews items that strengthen their hands to worship idolatry, so it is forbidden to sell to them anything that causes harm to the public – bears, lions, weapons, chains, shackles – and it is forbidden to sell to a non-Jew, and it is forbidden to sell to a Jew who is suspected of selling to a non-Jew. Also we do not sell weapons to Jewish bandits.

Plain meaning:

The Rambam broadens the prohibition of “strengthening their hands” from idolatry to bloodshed. One may not sell weapons to non-Jews, not to Jewish bandits, and not to a Jew who is suspected of reselling to non-Jews.

Innovations and explanations:

1. The language “strengthening their hands” – this is the detail of all previous laws: one supports, one makes easier their idolatry or bloodshed.

2. Lifnei iver for bloodshed: The prohibition to sell weapons to a non-Jew is based on lifnei iver – bloodshed is forbidden also for Noahides (seven commandments). The prohibition to sell to a Jew who will resell to a non-Jew is also lifnei iver.

3. [Digression: Practical application – Land of Israel and weapons] In the Land of Israel there are people involved with the government that sells sophisticated weapons also to dictatorships. Honest Jews protest against this, because this is a prohibition of strengthening the hands of bloodshed.

Law – Leniency of Making a Covenant

The Rambam: If Jews were dwelling among them and made a covenant with them – it is permitted to sell them weapons to protect them from their enemies.

Plain meaning:

When Jews live among non-Jews and have a covenant (federal affiliation, citizenship), one may sell weapons for defensive purposes – to protect the land from enemies.

Innovations and explanations:

1. “Making a covenant with them” = citizenship: The Rambam doesn’t mean a special covenant, but what a Jew is a citizen of the land – the land protects him, sends soldiers for him.

2. The leniency is only “to protect from their enemies” – for defense, not for external aggressive wars.

3. Source in the Gemara: Rabbi Yehoshua says that Persians one may sell to because they protect us. The distinction between ordinary non-Jews (a “mafioso”) and the government: when America goes to war, it’s not only for the non-Jews – it also goes for the Jews who live there, because Jews are part of the state.

4. Practical application: If a Jew is a manufacturer of weapons and sells to the government’s military, this is permitted because: (a) the government wages war with enemies of the land, (b) if the enemy wins, he will also kill the Jews, (c) therefore the Jew protects himself through this.

5. An important condition: This is only when it’s clear that the Jews have a “deal” with the government, a covenant. When one doesn’t know who will be worse for the Jews (for example Napoleon or the Russians), perhaps in such a case not.

6. Jews used to go into the military of the land, even often not forced. We don’t see a clear prohibition on this – only when one feels that one cannot maintain Judaism.

Law – A City That Has Idolatry: Forbidden to Pass Through It

The Rambam: A city that has idolatry… it is forbidden to pass through a city that has idolatry. When does this apply, when the road is designated for that place, but if there is another road there and he only passes through this way…

Plain meaning:

A person traveling from one place to another and must pass through various cities, may not pass through a city that is an idolatry city. This is only when the road is designated for that city; but if there is another road (an interstate highway that also goes through other places), one may.

Innovations and explanations:

1. What does “a city that has idolatry” mean? This doesn’t mean just a city that has a church. It means a city that is a center of idolatry – for example the Vatican. In Europe there were many cities that were named after idolatry, Jews gave them a name.

2. A strong question: If one may not enter a city that has idolatry, how can one live in exile at all? Every gentile city has multiple idolatries! The Shach and other later authorities struggle with this question.

3. The Raavad’s opinion: The Raavad argues and says that one may not enter the fair (market/fair) of idolatry – he doesn’t hold of this law as the Rambam formulates it.

4. An answer: Perhaps the Rambam means only when one has a choice – when one can live in a second city or go on another road. But Jews in exile are “stuck” – one needs livelihood, one needs a Jewish community, one has no choice. In such a case it is permitted. The verse “v’lo taturu acharei levavchem” shows that one transgresses every day when one lives in such a city, but when there’s no choice it is permitted.

Law – Decorated and Undecorated Stores

The Rambam: A city that has idolatry, if there were decorated and undecorated stores – the decorated ones it is forbidden to enter at all even to buy what is inside them, and the undecorated ones are permitted in benefit.

Plain meaning:

In a city that has idolatry, stores that are decorated in honor of the idolatry holiday – one may not enter even to buy something. Stores that are not decorated – permitted.

Innovations and explanations:

A question: how does one even get to the store, if one may not enter the city? This supports the answer that when one has no choice (one already lives there), one may enter the stores that are not decorated.

Law – Forbidden to Build a Dome of Pillars for Idolatry

The Rambam: And it is forbidden to build with them a dome of pillars for idolatry. And if he transgressed and built it – his wages are permitted. But he may build initially a hall or courtyard that has that dome in it.

Plain meaning:

One may not build for non-Jews a dome (a round roof/structure) where they will place idolatry inside. But if he already built it, his wages are permitted. And one may initially build a hall or courtyard where later they will place the dome.

Innovations and explanations:

1. Why are his wages permitted after the fact? Because when he built it it was not yet idolatry – it’s not yet serving idolatry, only later they place idolatry inside.

2. Dome doesn’t mean an entire building – it means specifically the round roof/structure (like in a cloister), the place where they actually place the idolatry (for example in the windows). But the rest of the building (hall, courtyard) one may build.

Law – One Who Sells a House for Idolatry

The Rambam: One who sells a house for idolatry – its proceeds are forbidden in benefit, and he should cast them into the Dead Sea. But non-Jews who forced a Jew and stole his house and placed idolatry in it and gave him money – its proceeds are permitted.

Plain meaning:

Whoever sells his house for idolatry – the money is forbidden in benefit, one must throw it into the Dead Sea. But if non-Jews forced the Jew and stole his house and placed idolatry inside, even if they threw him money – the money is permitted.

Innovations and explanations:

1. The distinction: When the Jew sells willingly, he has a choice – he can sell to a Jew, but he chooses to sell for idolatry. Therefore the money is forbidden. But when he was forced, we don’t say to him “suffer!” – he doesn’t have to lose his money because of his expulsion.

2. Question: Earlier the Rambam said that one may build a dome (after the fact his wages are permitted) – how does this fit with the fact that one who sells his house for idolatry its proceeds are forbidden? The distinction: with a dome he only builds part of the building, it’s not yet idolatry; but with selling his house he actually sells the place for idolatry.

Law – Stores of Idolaters

The Rambam: Stores of idolaters – it is forbidden to rent them because of idolatry.

Plain meaning:

Stores that belong to idolatry one may not rent (lease/use), because the money goes to idolatry.

Law – Flutes of Idolaters

The Rambam: Flutes of idolaters – it is forbidden to eulogize with them.

Plain meaning:

Flutes (musical instruments) that belong to idolatry one may not use for a eulogy/funeral. At a funeral they used to use a flute to sing.

Innovations and explanations:

It’s not takruvat avodah zarah (sacrifice for idolatry) – it’s simply the vessel (instrument) that belongs to idolatry, and one may not benefit from it. The money that one pays for the rental goes to idolatry – just as one may not rent a store of idolatry.

Law – Fair of Non-Jews: What One May Buy

The Rambam: One may go to the fair of non-Jews and buy animals, slaves and maidservants (in their lands), houses, fields, and vineyards. One may even write and register in their courts, because it is like saving from their hands.

Plain meaning:

Because if he doesn’t write it in, he will lose the money – it is like saving it from their hands. Here we’re not speaking about their festival days.

Innovations and explanations:

1. When does this apply, when buying from the owner: The Rambam distinguishes – when one buys from the owner (the original producer/seller), it is permitted. But when one buys from a merchant/wholesaler, it is forbidden – because the merchant gives half to idolatry. At a fair where the priests were the rulers/leadership, the money goes to idolatry, and one benefits idolatry. The Maharam Alshkar was lenient when the seller doesn’t give any half.

2. After the fact, if one already bought from the wholesaler – an order of penalties:

Animal: breaks the hoof – one breaks the legs (uprooting), makes the animal a blemished one that one cannot use.

Clothing: lets it rot – one lets it rot/mold.

Vessels: lets them deteriorate – one lets them wear out.

Slave: one doesn’t kill him, but one also may not save him.

This is a penalty, not just a prohibition of benefit – because with a prohibition of benefit one would simply have to throw it away. Here it’s a specific measure of penalties for each category. With the slave there is an innovation: because the slave can become a slave of Israel (and through this he becomes a Jew), one leaves him – this is permitted.

Law – Feasts of a Non-Jew (Wedding)

The Rambam: A non-Jew who made a feast for his son or daughter – it is forbidden to benefit from his feast. Even to eat from one’s own and drink from one’s own there – it is forbidden, since one reclines with the non-Jews eating. And from when is it forbidden? From when he begins to engage and prepare the needs of the feast.

Plain meaning:

One may not go to a gentile wedding, even if one brings one’s own kosher food. The prohibition begins when he starts to prepare the feast (soaking the rolls, as in the Gemara).

Innovations and explanations:

1. Time-frames of the prohibition:

– For all the days of the feast.

– After the feast – thirty days.

– If he makes a feast because of a journey (travel connected to the wedding) – even after thirty days, forbidden until twelve months.

An interesting point: for Jews sheva berachot is only seven days, but for non-Jews there are thirty days. A question: whether this has a connection to the law that sheva berachot can be made until thirty days (with new faces), or simchat mere’im/menunim.

2. The Zohar (Shemot page 110a) as a source: The verse says “v’kara lecha v’achalta mizivcho, v’lakachta mibenotav l’vanecha, v’zanu benotav acharei eloheihen, v’hiznu et banecha acharei eloheihen.” The Zohar shows that the order is: first one goes to his sacrifice (feast), then one meets there gentile girls, then wedding, then worshiping idolatry.

3. The deeper reason: The prohibition is not only because the food is zivchei metim/takruvat avodah zarah. Even when one eats kosher food, the prohibition is because this can lead to idolatry – through meeting non-Jews there, one becomes friendly, one intermarries, and ultimately one worships idolatry. This is the deeper reason for the prohibition of gentile feasts – it’s a “v’zanit acharei eloheihen” situation.

Law – A Jewish Woman Should Not Nurse a Gentile Child / Midwife

The Rambam: A Jewish woman should not nurse a gentile child – lest she raise him to be an idolater. Also she should not deliver a gentile woman. But delivering her for payment – because of enmity.

Plain meaning:

When one is a volunteer, one can choose yes or no. But when one does it for payment (as a profession), if one won’t do it, it will bring enmity/hatred.

Innovations and explanations:

A gentile woman delivering/nursing a Jewish woman: A gentile woman may deliver a Jewish woman and nurse a Jewish child, but only in her domain — in the domain of the Jewish woman. One may not send the Jewish child to the non-Jew’s house, because here there is a concern that the non-Jew can kill the Jewish child. But in the Jewish house it is permitted.

Law – Those Who Go to Terafim / A Jew Who Goes to a Fair of Non-Jews

The Rambam: Terafim — language of a place of filth, a bad language for idolatry (like the terafim that Rachel stole). Jews who go to a fair of non-Jews — going there is permitted (because perhaps he will repent), returning is forbidden (because perhaps they are connected, perhaps their intention is to return). With a non-Jew it’s the opposite: going is forbidden, returning is permitted.

Plain meaning:

A Jew who goes to a fair of non-Jews — on the way there it is permitted to do business with him, on the way back it is forbidden. With a non-Jew it’s the opposite.

Innovations and explanations:

1. The distinction between Jew and non-Jew — two separate prohibitions:

With going (going to the festival) the concern is that the person is going to idolatry — he makes a good deal, he will go thank the idolatry. With returning (coming from the righteous) the concern is completely different — proceeds of idolatry, that the money he has with him came from selling idolatry, and such money is forbidden in benefit.

A non-Jew — with going there is the concern of “going to the festival” (he’s going to idolatry). But with returning it is permitted, because proceeds of idolatry in the hand of a non-Jew are permitted — a non-Jew has no prohibition to buy/sell idolatry, his money is not forbidden.

A regular Jew — with going there is no concern of “going to the festival”, because a Jew doesn’t go thank idolatry — we believe that he can always have a thought of repentance. But with returning it is forbidden, because if he sold idolatry, the money is proceeds of idolatry in the hand of a Jew, which is forbidden in benefit.

2. The reason for the prohibition on returning for a Jew: Idolatry in the hand of a Jew is forbidden in benefit — when a Jew returns from a fair of non-Jews, we fear that idolaters sold him items there, and his merchandise/money is “contaminated” with idolatry. This is the explanation for the penalties of the previous law (breaking the animal, letting it mold, etc.).

3. An apostate Jew — the stringency of both sides:

The Rambam: With an apostate to idolatry the principle of “perhaps he will repent” doesn’t apply — an apostate is an apostate, we already know the truth. His money is like yayin nesech, like idolatrous money.

The apostate has both deficiencies: (a) he is like a non-Jew in that we cannot rely on him not going to idolatry (going to the festival) — therefore going is forbidden. (b) but he is still halachically a Jew, therefore his money from idolatry is forbidden in benefit (proceeds of idolatry in the hand of a Jew) — therefore returning is also forbidden. Both going and returning it is forbidden to do business with him — he has the stringency of both sides.

The innovation in the reasoning: The apostate is a combination of the worst sides of both — he is halachically a Jew (his money is forbidden), but in practice he is like a non-Jew (we cannot rely on him). This gives a nice explanation why the Rambam lists the law of the apostate separately — he’s not just a stringency, but a logical combination of two separate prohibitions.

Summary and Closing Thoughts

This chapter of the Rambam deals with the practical interface between Jews and non-Jews, particularly in business contexts. The underlying themes are:

1. Distancing from idolatry — not just the act itself, but the entire environment and culture surrounding it.

2. Lifnei iver — not enabling others (even non-Jews) to sin.

3. Economic reality vs. ideal — the tension between the ideal of complete separation and the practical necessity of living among non-Jews and earning a livelihood.

4. Gradations of prohibition — the Rambam carefully distinguishes between different levels: biblical vs. rabbinic, before the fact vs. after the fact, penalties vs. actual prohibitions.

5. The special status of the apostate — who combines the worst of both worlds and therefore has the most stringent laws applied to him.

The practical application of these laws has evolved significantly, with later authorities (particularly Tosafot and the Shulchan Aruch) being more lenient based on the changed reality of gentile society. However, the fundamental principles — avoiding strengthening idolatry, maintaining Jewish distinctiveness, and being careful about the social and cultural influences of the surrounding society — remain relevant.

The chapter concludes with laws about fairs, feasts, and various forms of interaction, always balancing the need for Jews to function in the world while maintaining their spiritual integrity and avoiding any support or encouragement of idolatry.


📝 Full Transcript

Chapter 9 in the Laws of Idolatry – Business Dealings with Idolaters

Introduction: The Rambam’s Order and the Practical Relevance

Good, we are learning the ninth chapter in the Laws of Idolatry. In the previous chapters we learned which things become idolatry and how one nullifies idolatry. Now we are going to learn the topic of… whoever has learned tractate Avodah Zarah remembers it well, because the first chapter in tractate Avodah Zarah speaks about this. When one may deal and how one may deal with non-Jews, because the concern is that when one does business with non-Jews and the non-Jew goes and is happy, he will go thank his idolatry. And other similar things about dealing with non-Jews, more generally it’s about relationships with non-Jews.

Masa umatan (business dealings) can mean, literally masa umatan usually means business dealings, but also to have masa umatan with someone means simply to have a relationship with that person. So one can say masa umatan both ways.

So one can say, if I want to think a bit more broadly, we would say that just as we learned the first five chapters in tractate Avodah Zarah were really the essential laws of idolatry and the transgressions of idolatry, the things that are actually like a part of the worship, a part of the service of the idol worshippers. Now, the last two chapters we learned more peripheral things, not actually serving idolatry, but rather destroying idolatry, not deriving benefit from idolatry. Now we’re learning even one level a bit further from that, which is even having to do with, one could say having to do with idolaters, secondary to the law and by way of the law, so to speak.

And presumably this is most practically relevant, because how often does one encounter an actual little idol? But these are really laws that if you’re a merchant, a businessman, and you deal with idolaters, one needs to know the laws of what is permitted and what is forbidden.

And these are the laws for Jews, I mean this is where tractate Avodah Zarah begins, because for a Jew, the laws we’ve learned until now are very fundamental, but which Jew serves idolatry? It’s interesting regarding the philosophy, to understand the ideas, but practically speaking, halachah l’maaseh, the question that a Jew encounters is, if he is a neighbor with a non-Jew, how does he deal with his non-Jewish neighbor? That’s the question, the idolater.

Law 1: Three Days Before Their Festivals

The Prohibition of Business Dealings Before Their Festivals

The Rambam says, the law says as follows: Three days before the festivals of the non-Jews, three days before the holidays of the non-Jews – I mean, eideihem, the Gemara speaks about this that eideihem is a language of eid, of troubles, troubles come to them on the right, yes, eideihem, yes – before their holidays, it is forbidden to buy from them or sell to them, one may not do any business with them.

To sell to them something that lasts. A davar hamitkayyem (something lasting), because he rejoices that he bought from a Jew, he rejoices that he made a good purchase, or that he sold to a Jew, he rejoices that he made the money. And I mean the Gemara says the reason, because he will go to church at the holiday, he goes there to say his hallel of idolatry, and he will give thanks for the money he made, and we may not have a part in that.

Digression: Three Days Before a Yahrzeit

Furthermore, this is the source for what everyone says that three days before the yahrzeit… no, it’s a chok v’lo ya’avor (an absolute decree). If even in the laws of idolaters three days beforehand there is already an obligation, a chok v’lo ya’avor, three days before the thirty days. Do I understand it? On the contrary, if a Jew doesn’t think that a Jew will go to the beit midrash on Pesach he’ll think about with whom he did business in the last three days. He’ll thank the Almighty that he lives, he’ll thank the Almighty that he’s a Jew, he’s already put aside his business the whole day. Along comes a chassid, the non-Jews should earn so much and be… okay, we can twist it however we want, it’s already drush, drush (homiletical interpretation).

Okay, let’s get back to the matter at hand.

Prohibitions of Lending and Repayment

Furthermore, to lend to them one also may not lend, and to borrow from them one also may not borrow, because in both cases it also makes him happy. He has to come to him, or that he received funding that he had to repay, to pay for a debt that was owed to him, or to repay or take money from him. Because he also rejoices that he’s been freed from a debt, from a worry on his head.

This is however a loan with a document, or where there is collateral on it. But an oral loan one may indeed take, so that one can save from them, because with an oral loan, that he pays is actually a novelty, because he could have gotten out of it. So that he took it, about that he doesn’t rejoice. He has no proof, he can make a celebration, he can even rejoice. Yes, but the Jew… the act of lending, the act of lending, but not a complete permission was permitted so that you could save. I mean the point is, because the non-Jew doesn’t remember. Yes, but he doesn’t rejoice, but you extracted from him as much as you could.

But I thought, that perhaps it’s simply a matter of time, that it has substance. Perhaps the non-Jew has a few extra dollars for his holiday.

Davar Hamitkayyem Versus Davar She’eino Mitkayyem

We learned that one may not buy or sell, and we also learned that it’s only a davar hamitkayyem, something that lasts for a while. But we learned that a davar she’eino mitkayyem (something that doesn’t last), something that spoils like vegetables and cooked food, one may indeed sell until their festival day, because it’s already eaten up, he will have already forgotten about it, he won’t give thanks on his festival day for what he ate yesterday. That’s the difference between a Jew and a non-Jew.

Eretz Yisrael Versus Outside the Land

Okay, in short, one can stop wherever one wants. These matters, says the Rambam, are said about Eretz Yisrael. In Eretz Yisrael they forbade three whole days. We’re presumably speaking here about in Eretz Yisrael but when the Jews don’t have control, because at that time we learned the law about expelling from Eretz Yisrael.

But in other lands it is only forbidden on their festival day itself, they only forbade the festival day itself. And the reason is apparently simple, because in other lands we are more dependent, and one cannot forbid such a thing, it would harm the entire Jewish… Jews couldn’t do any business. Today one lives a bit, there is at least a large portion of Jews who only do business among themselves, but in a place where one lives among non-Jews, one cannot forbid so extensively, so Chazal only limited the prohibition to the festival day.

Two Reasons for the Distinction

Other commentators bring, the Rambam brings you, he brings once good reasons that are stated in the commentators, that what you say is a reason why they were more lenient. But it’s stated explicitly in the Gemara, he brings that the non-Jews in chutz la’aretz are not such pious non-Jews, they are less devoted worshippers. Three days he doesn’t forget. One day he still remembers, the second day he’s already forgotten. A chutz la’aretz non-Jew doesn’t make a big deal with his idolatry.

The commentators say that simple worshippers in Eretz Yisrael generally went for religious reasons, like crusaders or non-Jews who live there because they want to live there in places like Esau lives in Mount Seir, or like the believers in the East. Perhaps those who went up went up with strong faith.

Okay, in short, it can be both things. Either the reason is as I said, that they were lenient in exile because one must do business with non-Jews, there’s no choice. Or that the other Rishonim learn that in Eretz Yisrael the non-Jews are more serious and they must be taken more seriously.

Jerusalem syndrome. Obviously simple, Jerusalem syndrome. Eretz Yisrael is more orderly. Chutz la’aretz means, you go to Rome, you go to Italy, yes, everyone is religious there, but no one means it seriously. In Eretz Yisrael unfortunately they mean it seriously. That’s the difference. It’s not the non-Jews, it’s the Jews.

The Law of One Who Transgressed and Did Business in the Three Days

Okay. The Rambam says further, what happens if a Jew was not careful with this prohibition, and he transgressed and did business with them in the three days, he did indeed do business with the non-Jews in the three days of the holiday? Three days means three days before, or a day and a half before and a day and a half after? And the days means everything only before, yes, only before, not the period.

So he has permission, the money afterwards is permitted in benefit. It is not forbidden. And you see that it’s only a stringency, because we think he’ll go thank in the churches, but it’s not actually so, and it’s a stringency of Chazal.

But this is if yes, it’s still meaning always on their festival day, on the holiday itself, he has permission but it is forbidden in benefit. If I remember correctly, perhaps… he says it’s a penalty. Well, we have fear, we won’t have fear, that on the festival day itself he’ll go bring a sacrifice, or he’ll use the money more for idolatry, not just simply thank. Rav, rav, rav, rav, I’m saying here, he brings that it means it’s a penalty from the Rabbis, because you ask yourself, why is it stricter on the festival day? Because there’s a greater chance.

Discussion: Why is There a Prohibition?

I think, but this I’m just thinking off the top of my head into the air. We assume the usual mode, it’s a stumbling block. We’re speaking when the stumbling block is lifnei iver (before the blind), the non-Jew will give thanks to idolatry, and therefore Jews may not sell.

I feel that it’s more that Jews should distance themselves from the… I just can’t say the whole… all these laws that we’re learning here… is more that Jews should distance themselves from the non-Jewish holidays. So before a holiday when he comes, he makes a sale, yes, it’s the honor, the holiday makes the holiday and makes a sale, and he sells, he buys, Jews shouldn’t have to do with that. Something like an idea, the Sages didn’t want.

I don’t want to say, we don’t want that the best season for a Jew should be in the days of the non-Jewish holidays, then he should do business. According to this, indeed, the Jews that I know Christmas is their big busy season, perhaps that’s indeed what Chazal didn’t want. The bearers of the Shulchan Aruch already said it’s permitted. But I mean to say the thought, people who say that their good season is the days of… we don’t want that a Jew’s season should be when it’s the Jewish holidays. We don’t want that his season should be the three days of the non-Jewish holidays.

No, no, it’s not that. It’s exactly the opposite. From what you’re saying, it would be that you’re part of them, you could say that you’re from their like… you’re part of the mitzvot. We don’t want to be part of the mitzvot. You’re a Jew, you have your own… as you say, you have your own before and within.

The Rambam’s Order Versus the Order of the Mishnah: A Homiletical Interpretation

It’s very interesting, I’ve thought a lot about this, a bit homiletically, but I mean that it’s really the plain meaning. We’ve learned many times that the Rambam’s order is different from the order of the Mishnah. The Rambam goes with the idea of what is the essence of idolatry, until chapter 9 he arrived at lifnei eideihem. And tractate Avodah Zarah goes really, it begins, the first law is lifnei eideihem. And it’s similar to the example of Pesach, yes? Pesach, how does tractate Pesachim begin? “On the night of the fourteenth one searches for chametz.” It begins in chronological order, the first thing, the preparation one makes for Pesach. Yes? Even though there’s thirty days before, it’s not stated in the Mishnah. And it goes in order. The same thing, the laws of idolatry go in order. It’s the same hint. The laws of idolatry go in order of the non-Jewish holidays. The first thing is three days before their festivals, then on their festivals, what’s not on their festivals, etc.

So it’s like the same hint. A non-Jew, a Jewish… a Jew’s very important part of being a Jew that belongs to you, the Almighty, is that you have Jewish holidays. For this you have… this is the positive and negative commandment. The positive commandment is your holidays, and you should not do their holidays. It’s indeed that you should know when it’s their holidays, regarding when you should distance yourself from them.

You can even look, you can see that in the section about holidays it says “you shall not make molten gods for yourself; you shall observe the festival of matzot.” The Gemara says that it’s as if one disgraces the festivals, as if one serves idolatry. Or we see it in the Hallel that we say on the holiday, our service, what do we say there? “Bind the festival offering with cords to the horns of the altar.” We’re speaking about not… the broken ones, their… the eideihem, the broken ones, the idols that must be broken. I asked yesterday…

No. Okay, fine. That’s just because it’s soon a holiday. Very good. It’s once soon a holiday, one must, one must.

Law 3 (Continued) — Prohibition to Send a Gift to a Non-Jew on His Festival Day

Speaker 1: Just as the positive and negative commandment. The positive commandment is your holidays, and you should not do their holidays, simply that you should know when it’s their holidays, regarding when to distance yourself from them.

One can understand, one can see that in the section about holidays it says “these are the appointed times that you shall proclaim,” or the Gemara says “as if one disgraces the festivals as if one serves idolatry,” or we see in the Hallel that we say all the holidays, our festivals, what do we say there? “Bind them as bound ones.” We’re speaking about this, they don’t have the forms, very good, the eideihem, the forms that must be broken. We’ll speak about this in the next chapter.

Okay, fine, that’s just because it’s soon a holiday. Very good.

It’s always soon a holiday for a Jew, it’s not a great novelty. Okay.

“And it is forbidden to send a gift to a non-Jew on his festival day” — another law, very good. One may not send a gift, a gift one may not on that day, on the festival day itself. About this we’re not concerned about the three days before.

“Unless it is known to him that he does not acknowledge idolatry and does not worship it” — unless if one knows that he is not one who thanks the idolatry and he is not an idolater.

Discussion: Does “Known to Him” Help Regarding Three Days Before?

Speaker 2: So, the “known to him” doesn’t help regarding three days before doing business?

Speaker 1: It could be as you said that regarding doing business there’s still some other reason.

It could be that yes, we don’t know. Because what permission did the Rambam bring about this? You see that Tosafot said that what does it mean that he knows that the non-Jews are not engaged in this, and they were indeed lenient. But it’s not clear.

Speaker 2: Yes, continue.

Speaker 1: But we see in the Gemara, what he sent, he says I know that that one is not an idolater. So I mean, it comes from the stories in the Gemara that the Amoraim already conducted themselves to permit this, that they said that the non-Jew is not an idolater.

Very good.

Law 3 (Continued) — A Non-Jew Who Sent a Gift to a Jew on His Festival Day

Speaker 1: Further, “And similarly a non-Jew who sent a gift to a Jew on his festival day” — a non-Jew sent a gift to a Jew on his holiday, “he should not accept it” — the Jew should not receive the gift, he should not accept it, because the non-Jew rejoices that he, the Jew, has to come to him. That’s the sending of portions.

But “if he is concerned about enmity” — if the Jew is afraid… the law presumably goes back to the second law, the previous one, but the last law is mainly… a non-Jew sent a gift, and if the Jew will send back the gift to him, the non-Jew will hate him, and a dispute will result, and from the dispute bad things will come. Perhaps even a danger to life, “he takes it in his presence” — he should take it in front of him, but in a way that he should not derive benefit from it.

The Opinion of the Levush: Distinction Between One Who Worships Idolatry and One Who Acknowledges It

Speaker 1: An answer from the Levush is, that a non-Jew, one who worships idolatry and one who acknowledges, he should wait. It’s not that he must do it immediately, but he can wait, as it becomes such a doubt among the Rabbis. He should wait, and derive benefit. That means, if he knows that the non-Jew is not an idolater and he won’t go acknowledge, then he can derive benefit from it. But if the non-Jew does acknowledge idolatry, one may not derive benefit from it, it means like benefit from idolatry.

Discussion: Why is it Forbidden in Benefit?

Speaker 1: The Drisha says differently, but it sounds like that. It could be the advice that the Levush says, I don’t know, it could be such a type. If he’s concerned, if he knows… No, it could be that the whole reason why the non-Jew sends a gift is so that he can thank him afterwards, and through that it becomes as if he has benefit from idolatry, because the reason why the non-Jew sent it is because of idolatry.

Speaker 2: I just told you that it’s not a matter of benefit. Ah, because you learned “yodea meheichan ba lo” (he knows where it comes from). What kind of benefit is it? You told me the reason before. We thought that it’s a matter of a fine (knas), but you don’t see here, he holds that it’s about enmity (eivah), so he doesn’t get a fine. What does that mean? Forget it, he’s not allowed to have benefit. Why isn’t he allowed to have benefit? Because it wasn’t really [given for idolatry].

Speaker 1: Okay, but if it’s a fine, it means we’re fining him because he committed a transgression, but here he didn’t commit a transgression. He has to accept, it’s not a transgression. It’s not a transgression. But a bit of a transgression is having benefit from that person’s mishloach manos (gift portions).

Speaker 2: It’s not relevant, come in, let’s think a little bit. Imagine someone has a neighbor, a young man, and they’re good friends. The Rebbe’s brother makes a wedding, yes? And he sends him mishloach manos from the Chassidim. Should the real Chassid of the Rebbe not take from that person? Okay, good, he shouldn’t take the mishloach manos that he sends for the garbage.

Distinction Between “Oved Avodah Zarah” and “Modeh Bah”

Speaker 1: He’s precise, Rav Rabinovitz, that there are two levels. There’s “oved avodah zarah” (one who worships idolatry) and there’s “modeh bah” (one who acknowledges it). I think it’s not correct, I think it’s the same thing. Because he says there are people who actually worship idolatry, but when a holiday comes he remembers that he acknowledges. Because it’s already a habit even for idolatry.

But it’s not correct, because “modeh bah” that we learned in chapter one or two, that there’s “hamodeh ba’avodah zarah af al pi she’eino oved” (one who acknowledges idolatry even though he doesn’t worship). “Modeh” means that he believes it’s true. Here, on the contrary, there are people who aren’t religious, they don’t worship, but they acknowledge, they believe in it. “Modeh” means “I believe,” “modeh” doesn’t mean that he’s going to be “oleh modeh” (offering acknowledgment). “Modeh” means that he doesn’t believe.

So he needs to know that the non-Jew believes in any case, not only that he doesn’t worship any idolatry, he doesn’t worship anything, he’s lazy, but he’s a believer in idolatry, he holds that it’s nonsense.

Law 3 (Continued) — Many Days of Idolatry

Speaker 1: Here he says, “Since it’s known that idolaters have many days, some three and some ten and some twenty, all those days are like one day, all of them are forbidden if three days before them” — one adds another three days. It’s not simple that the three days only means when it’s one day, or when the holiday itself.

Law 4 — Christians Are Idolaters

Speaker 1: Now, the Rambam says a very important law, law four. The Rambam rules that “Christians are idolaters” — Christians in the European countries.

The Rambam doesn’t say who Christians are. Christians, there’s such a thing, let’s say what it says. I know he means these. There’s such a type of person, just like everything we’ve learned, there are general rules and there are details, there are certain things. And the Gemara says there’s such a thing “notzrim” (Christians), they are idolaters. This is a Gemara, everything is a Gemara. One can’t distinguish idolaters. They are idolaters, “and Sunday is their holiday” — Sunday is their holiday. Where, it already says that one may not do business with the non-Jews of the Land of Israel.

“Therefore it’s forbidden to do business with them in the Land of Israel on Thursday and Friday of every week” — every week Thursday and Friday one may not do business with the Christians of the Land of Israel. “And needless to say Sunday itself which is forbidden everywhere” — every Sunday one may not do all these businesses that we discussed here with a non-Jew, because he’s going to be oleh modeh (offer acknowledgment). “And the same law applies to all their holidays” — all their holidays. This is the position of the Rambam.

Discussion: The Rambam’s Position Regarding Christians

Speaker 1: Now, this is the position of the Rambam. But there are those who argue. The Rambam, the Rambam holds, it’s interesting that the Meiri who says that the Christians that he means has something to do with a netzer (branch).

Speaker 2: It’s not so simple, but that’s how he learns it.

Speaker 1: Let’s understand. This is the Rambam who says here, it’s literally the language of the Gemara in Avodah Zarah, in Shmuel says, Christians’ holiday is Sunday. Therefore one doesn’t do any business with them three days before their holiday, three days after, which is basically three days before their holiday, Thursday, Friday, and Shabbos, or Shabbos.

And the Rambam understood that Christians means what he says, disciples of that man, who held that he was the messiah, and the Rambam says explicitly in the Mishneh Torah that all these types of them are idolaters, because the Rambam held that they worship two gods, the trinity is more than one God, so that’s idolatry, and therefore one may not do any business with them.

This is what the Rambam says.

Position of Tosafos — Permission for Business and Shituf

Speaker 1: Tosafos has two things. Tosafos generally permitted in tractate Avodah Zarah to do work, which they say that our Shulchan Aruch ruled that one does conduct business on their holidays, for whatever reasons, because they don’t desecrate Shabbos and the like.

Besides that, Tosafos in another place said that a Jew may do business with a non-Jew. We learned before that one generally may not do business with a non-Jew, because he won’t swear to you in the name of idolatry. Tosafos said that Christians don’t swear in the name of idolatry, they only swear in the name of idolatry with shituf (partnership). That means, they believe in… Tosafos also holds that they believe in two gods, but Tosafos argued that a non-Jew may worship the Almighty plus another god. The Rambam doesn’t see that he held this permission for the non-Jew.

So that’s another thing.

Discussion: What Does “Notzrim” Mean in the Gemara?

Speaker 1: In any case, this is what the Rambam says. He brings that “notzrei mitzrayim” (guardians of Egypt) appears in Jeremiah. It could be that the Gemara that says notzrim doesn’t mean the Christians. I don’t see that he asked the position of the Maharyu that he brings. Anyway, I haven’t yet found from where is the first source of this word notzrim.

For us today, notzrim is the simple translation in Hebrew for Christians, but one needs to know… But one doesn’t see, do you know anyone who doesn’t sell to any non-Jews on Sunday? They’ll kill you half… Ah, only Sunday. There are places where Sunday they have to close the store, which is their Shabbos. Now, it’s a usual thing, one saves Jews from sin.

Discussion: Are Protestants Different?

Speaker 1: Ah, okay, this is the law of the Rambam. But the Rambam comes into not entirely politics, because the Rambam had another law. Now, and practically, what one should do, one needs to ask the local rabbi. But this is the position of the Rambam, and I have in my rulings a long book from someone who says all today’s Christians, how every single other position can be some are yes, some are not.

Okay, okay, okay. Okay, okay, okay, okay, okay, okay, okay, okay, I don’t see here anywhere perhaps not exactly here that he speaks about this. Okay, yes, that the Rambam further… Okay, further. Day, but I’m happy with my thing, the Rambam says the Gemara, he must have held that the Gemara speaks of the disciples of that one, now, there’s something has a question the deed should ask down, I don’t know.

Okay, today I also want to check if they’re from the same categories as the Rambam says to be between Protestant and the forbidden things.

Speaker 2: Yes, in my opinion, in my opinion it’s fine. People like to say that they’re different. As far as I know isn’t it closed? Exactly exactly one sense of.

Speaker 1: Yes, one sense of like how good it starts. Full of modeh. Yes. Inside, but the main point, this is that they believe that there are three gods or or we say that the three gods is to say that it’s one, but we don’t believe them. This hasn’t changed. There are almost no Christians who don’t believe in the trinity. People like to say, but it’s not true. The Protestants, every one believes in the same trinity.

The main law was what the early authorities meant is more about the law today. But, practically it could be it’s different. Better, worse. Now very good. For practical law we need to stick to the practical law.

Speaker 2: Yes.

Law 5 — The Day They Established a King

Speaker 1: And now the vessels say further, “A day when the nations gather to crown a king” — inauguration day, yes? It’s a joyful day when they establish a king. But that day they offer in the temple to their gods, and they offer sacrifices and thank the idolatry. Yes. Does that also count as such a holiday? Should it be according to the laws like other holidays, forbidden that day, or three days before. But this is when it’s a national thing, when the entire kingdom, but a non-Jew who makes a holiday for himself individually.

Law 9 (Continued) — Holidays of Individual Non-Jews

Speaker 1: For practical law one needs to check for practical application. Yes.

Now, so we go further. A day when the nations gather to establish a king for themselves, a day that’s inauguration day, yes? It’s a joyful day when they establish a king. But that day they offer and burn to their idols, they offer sacrifices and thank the idolatry. This also counts as a holiday. So according to law, and the other days are forbidden three days before it. But this is when it’s a national thing, when the entire kingdom.

But a non-Jew who makes a holiday for himself, a non-Jew who makes his own holiday, and acknowledges his idolatry and burns incense, for example, on the day he was born, he makes a birthday, or the day he shaved his beard and his locks — here is also the only place that mentions birthday in the Rambam. Yes. Or he makes a chalakah (haircutting ceremony), also the only place where the Rambam mentions a chalakah. The Rambam in the laws of cutting, when he mentions the commandment of chalakah, he doesn’t mention the commandment of chalakah. Yes, but his beard, not the hair of a small boy. His beard and his locks. His locks is a… locks is some custom of idolatry that one goes, do you remember? It’s a… I don’t know exactly what it is, yes.

Speaker 2: He already stood about the hairs between the beard with the…

Speaker 1: Okay, okay.

Or the day he came up from the sea or went out from prison, he makes a thanksgiving meal for his miracle. Or the day he makes a feast for his son, a bar mitzvah for the son, or what kind of meal is a… a wedding, isn’t it usual?

Speaker 2: No, here one sees the matter that a… yes, often it’s interesting, often they say in the Gemara a groom’s feast, people say that the groom used to make the feast himself. So it says in tractate Kesubos it comes to say, yes, one person needs to prepare a feast and a feast. But also often one sees that the father makes the feast, yes, a feast for his son. Not he makes it himself. The in-laws, that’s the reality, the father makes the feast.

Speaker 1: Okay, but a feast for his son, I don’t know exactly what the Rambam means here, a baby or what. I think that…

Speaker 2: No, baby he already said.

Speaker 1: Ah, the day he was born is himself being born.

Only all these, only that day that each person made is forbidden. When it’s a big event for all people, it affects three days for all people, but only that day.

When he’s excited there’s the one who acknowledges. He says, and likewise the day a king’s son died for them, only that day and that person. Ah, there’s no three days before either. And likewise the day a king’s son died for them, when someone died by the non-Jews, one makes a holiday for that. A yahrzeit. A yahrzeit, or he means the day itself apparently. One makes the day of the funeral into a holiday.

Speaker 2: What does the… yes? Forbidden that day. Only that day, only for the people who celebrate it.

Speaker 1: He says, for every death, how does a person know if the non-Jew, the specific non-Jew, is an idolater on the day of death? There’s a sign, for every death where they burn vessels and burn incense, they burn vessels, they make fires, they burn incense, this is the death of idolaters.

Law 7 — Non-Jews Who Aren’t Really Idolaters

The Rambam says further, regarding holidays, the prohibition of holidays, is only forbidden for idolaters alone, only for those who actually worship idolatry. But the non-Jews who rely on the non-Jews, who are part of the culture, the one who is like we say the custom of their fathers is in their hands, who rely on them and eat and drink and observe their festivals in the manner, they keep it as a custom, or they join because this is the national holiday of the land. But the king who made the holiday, to establish a king, it could be it speaks of that one. Or what is a Christian land, or whatever is a land of their religion. But they don’t acknowledge their festivals, they’re not really into it, these are permitted to do business with them.

And this is the permission that they bring from Tosafos. And apparently they say not to hold that the American non-Jews are approximately at this level, it’s more such a custom. They don’t honestly go to church, now only that they observe the days that they observe.

Apparently modeh is further, modeh means believers in it, that’s the translation. Modeh means someone who says heresy, modeh means he doesn’t believe in it. Or walks in their festivals, yes. Okay, in short.

Discussion: What Does “They Don’t Acknowledge Their Festivals” Mean?

Speaker 1: But I think that here he doesn’t mean here, simply he doesn’t mean here, perhaps also. He means that a whole village of non-Jews, but perhaps he means that in the city, that there the king for example makes them believe in it, but the masses come just to a party. It could be at the time, even in the time when it was really the custom of their fathers, there were such people who just come. And celebrate on the holiday, look around, those who are that day in the church that they make half and half, or those who the whole day they’re only eating and celebrating.

Speaker 2: Aha, very good.

Speaker 1: One sees, there was once in the Gemara usual, when they speak of idolatry, Rome of idolatry, Rome of idolatry was such a reality that I am the worshiper, everyone had to it was many idols. Their idols to create their followers, their worshipers, and other people from the generation sometimes come. It doesn’t lift in the more, in Rome over length, was the aristocracy or who were the real people they were always, a huge people of workers going out from their time and coming from their time, who perhaps they weren’t connected. They only did it, because the or makes today a holiday.

Law 8 — Selling Things for Idolatry

Further, now we’re going to talk about selling things for certain things that can be used for idolatry.

The Rambam says, things that are specifically designated for idolatry, things that the non-Jews need to have for their idolatry — like certain sacrifices for example — it’s forbidden to sell them to idolaters and in the place of idolatry forever. No one may sell these things.

It’s understood differently, because we learned before that it’s the concern that the non-Jew will later make it for idolatry.

Speaker 2: No, I said that it’s not because of “tikrovah” (you shall not bring near).

Speaker 1: Now we’re talking about a new thing. The prohibition of selling.

Speaker 2: A question, we discussed that it’s actually becoming prohibited because of tikrovah.

Speaker 1: Aha.

But things that aren’t designated. For example, one may sell flour even if he’ll bake cake for the idolatry. Because one makes it for all things. No store and such. And if the non-Jew explicitly said for idolatry. If he says I want these things for idolatry, it’s forbidden to sell, no dealing with bringing near to idolatry. For example, selling an animal, one should sell an animal with a blemish, so he won’t offer the animal for idolatry.

Law 9 — Pure Frankincense Including Black Frankincense

The Rambam says, but things that are designated, things that are not designated, such as pure frankincense included with black frankincense. A person has frankincense, part of it is the pure kind that is used in idolatry, and part is black frankincense, he may sell it without restriction, and we are not concerned that perhaps he will select only the pure kind for idolatry, and so too all similar cases. Because this is not so obvious, it’s not so clear that this is an item for idolatry.

Speaker 2: That’s the reason? Perhaps we’re not concerned because the gentile actually won’t do it, because it’s mixed, so maybe he won’t do it.

Speaker 1: Lifnei iver, that one may not help a gentile commit a transgression. Did you know that? That one may not help a gentile commit a transgression. So apparently it has all the rules of lifnei iver, except he has no other way to do it. The Gemara says “lifnei,” the Gemara says this, “lifnei lifnei we don’t interpret,” it’s something that requires more [distance].

Halacha 10 — Weapons and Things That Cause Harm to the Public

The Rambam says, just as we don’t sell to gentiles things that strengthen their hands to worship idolatry… a new halacha, that there are still other things that one must be careful about in connection with gentiles. Yes, but you see that here he uses the language “strengthen their hands,” this is somewhat the detail of the previous matters. We support, we help something. It seems, we make their idolatry easier for them.

It could be that the Jews were great businesspeople, and the Jews, if the Jews opened stores where they sold holiday items, they had a good yom tov, and if not, not. So the Jews enabled them a good yom tov. In short, we strengthen them.

The Rambam says here another matter of connection with idolatry. This is the topic of the matter of connection with idol worshippers. There’s a problem that we cause them to stumble, we do lifnei iver that we make it so the gentiles can easily serve idolatry.

The Rambam says here something that is helping the gentiles be able to commit bloodshed. The Rambam says, just as one may not sell to gentiles things that will help them with idolatry, so too it is forbidden to sell them anything that causes harm to the public, such as one may not sell them bears and lions, because they will use them for bloodshed, or weapons, shackles, chains, I don’t know what, handcuffs, and such things that will lead to bloodshed, one may not supply them with their weapons.

The Rambam says, and it is forbidden to sell them weapons. This is a matter of not helping bloodshed. This is forbidden for a Jew. And it is forbidden to sell to a gentile, and it is forbidden to sell to a Jew who is suspected of selling to a gentile. Ah, excuse me, to a Jew. A Jew who will sell it next to a gentile. A Jew who is suspected of bloodshed one also may not. This is lifnei iver. But this is not the law of lifnei iver. But he says, one also may not, the lifnei iver on this, yes there is a prohibition of lifnei iver, meaning, one may not sell to a Jew who will sell it to a gentile weapons. I can think that this is actual lifnei iver. This is a matter of murder from the seven Noahide commandments. Yes, we don’t want them to have instruments of destruction. You’re making it. This is something that one may not sell at all, just to say.

If we go further, we’ll already see in the next section a permission. And one does not sell them weapons to Jewish bandits. Ah, this he says clearly. One may not sell a weapon to a Jew who is a bandit. Obviously, a Jew who has a gun shop, oops, sorry, he must make sure he sells it only to honest people.

Discussion: Selling Weapons to Dictatorships

There is in Eretz Yisrael, we shouldn’t have any connection with Eretz Yisrael, but there are those who are involved with the government, and the government there has very sophisticated systems and weapons, and they are in the business. They also sell it to dictatorships. There are perhaps a few Jews, not from us, but ehrliche Jews, who hold demonstrations against this, because this is a prohibition, one may not strengthen bloodshed.

Speaker 2: Nu, what is actually the heter? Nu, what actually?

Speaker 1: It’s actually not permitted, and it’s business.

Speaker 2: They don’t sell it to dictatorships, yes.

Halacha 11 — The Permission of Making a Covenant

The Rambam says further, if Jews dwell among them and make a covenant with them. Ah, there is a permission. What is if Jews live among gentiles and they have a deal with the gentiles? What does “and make a covenant with them” mean? It means nothing. It means that I am a citizen of America. Despite the fact that I have a covenant with America, America sends soldiers if there is a threat against me, protects me. Right, and if there is a Jew who has a factory or whatever in America that manufactures weapons, it is permitted to sell them weapons to protect them from their enemies. Ah, not for their external wars. The enemies of the state to save it, they use it for war with the enemies of the land, and it turns out that it protects us.

Selling Weapons to the Government (Continued)

Speaker 1:

America sends soldiers, if there is a threat against me, it fights for me.

And if there is a Jew who has a factory or whatever, he is a manufacturer of weapons, selling him weapons to the king’s servants his armies, not for making war with the enemies of the state to save it, they use it for war with the enemies of the land, and they take from him payment, and it turns out protecting us, that in practice if the enemy will win and he will come in to kill also the Jews of the land, so when the Jew does this, obviously he also protects the Jews. They dwell among them, and they have made a covenant with the gentiles, and they have mixed among them, therefore one may go, because with this one saves oneself.

Yes, the Gemara says that Rabbi Yehoshua said, Persians sell to them because they protect us. The meaning is, when America goes to war, one should not say that America goes to war for the gentiles. It goes for the Jews too, and they make peace with them, they let us live, and we’re part of this, and they protect us also.

By the way, Jews used to go into the military of the land, even often not necessarily forced. We don’t see that it should be a clear prohibition. We don’t see that there is a responsum that begins “one may not, one may not take children, if one feels one cannot keep Judaism.” But it’s not necessarily because here is something like war.

Speaker 2:

Yes, wait, you see even… okay, here is a weaker proof. We’re not really talking about any war, we’re talking now about selling a small item that he can use. It’s interesting, but I tell you, the inquiry is interesting. The Gemara spoke about some gentile who is not an idol worshipper, selling to some gentile in a place where we don’t live, or he is not with us, just a mafioso, not the land, not the government. Here we’re talking about the government. Ah, that’s the distinction. Things from the gentiles means just anyone. Here we’re talking about the government.

Speaker 1:

And also in a manner that the Jews have a covenant. If you don’t know who will be worse for the gentiles, whether Napoleon or the Russians there, or there can be many situations when one doesn’t know who will be worse for the Jews. Perhaps in such a case actually not. When it’s clear that here the Jews have a deal. In this stands in making the covenant, they know that the Jews are more safe now, and when the gentile has come in it’s worse, ah, by all means, one may. So, says the Rambam further.

A City That Has Idolatry — Forbidden to Pass Through It

Speaker 1:

Now you’ll see even greater distances from what one may get involved with gentiles. Behold the idolatrous city.

A city that has, with idolatry, one may pass by the city, but not actually go in, and perhaps to buy and such is forbidden idolatry, a city where the idolatry is outside the city, inside if it is one may go inside.

So, it turns out, that if the law is strong, a whole city, that in that city there is one church, one does not enter the city.

So he stands.

Speaker 2:

Oy, Rebbe this is the Rebbe is designated, idolatry doesn’t mean there is a church there. It means that it is a… there is the great… it’s a center of idolatry.

Speaker 1:

There is a church.

Speaker 2:

The Vatican.

Discussion: What Does “A City That Has Idolatry” Mean?

Speaker 1:

And until now it looks like in every second house, the other side of the house is the idolatry. You ask a good question? This is a good question? The two halachas are a good contradiction. You ask a good question, but the Rav actually holds like you. The Rav says the halacha speaks like Rashi and Tosafos, he’s not talking about in a city a church?

Speaker 2:

Yes, a church or such a thing.

Speaker 1:

But it’s not about a church, one may not go to a city that has a church. So it says here, what should I say? We don’t see in this, yes, we don’t see here a halacha that one may not go to a church. We see even a greater halacha. One may not go even to a city. I mean, but it’s justified with just that it means some such some manner that it stands stands. I would find it difficult because every gentile city has more idolatries. One may not go to a gentile city.

Speaker 2:

Obviously, it says there they said there in the end for the halacha for us.

Speaker 1:

Obviously, a house of heresy a…

Speaker 2:

No, one may not go to a gentile city actually one may go to a gentile city.

Speaker 1:

Okay, further. What, let’s see, let’s learn further, and see whether in the end one actually may not travel.

But yes, let’s see one will need to ask when one finishes the shiurim, and one will need to be troubled to ask for a new house. I don’t believe that in Holland there is idolatry. I still don’t believe. In a house like Rabbi Yitzchak… no, what does a city mean? A city is a neighborhood, and my neighborhood doesn’t have. I searched here, exactly, there is a church there, I’ll give a work-around, I don’t live on that street. Okay, there is found a solution, there is a quick solution given. Exactly, many times, I do here travel, I pass through, there is a church with a large parking lot, I sometimes think that I want to turn around in their parking lot.

The Rambam’s Language

Speaker 1:

A city that has idolatry means, that it means when there was in Europe, there were many cities that were called by the name of idolatry, Jews gave it a name. A city that has idolatry is more symbolic, a city that is an idolatrous city. A person travels from one place to another, he must pass through various cities, it is forbidden to pass through a city that has idolatry, he may not pass through the city that is idolatry. Of what are we speaking, when the road is designated for that place, but if there is another road there, and he only passes through this way…

They say, exactly, there is a road, he may yes go and walk on a road, it’s not the road goes through, it’s a major highway, it’s not a highway of only the city, it’s an interstate highway, he also travels through the city. Something like this, another road, I don’t understand what he means. There are two roads from the city, or the road is designated for the city. He means to say, the road also goes to other places, right?

Speaker 2:

Yes, that means.

It is Forbidden to Build a Domed Structure with Pillars for Idolatry

Speaker 1:

So, further, and it is forbidden to build with them a domed structure with pillars for idolatry. He may not help, be part of a business, or do construction for a gentile to build a dome, a building, a round building, that one will afterwards place in it an idolatry. But dome, I mean that dome doesn’t mean a building, you’ll see in a minute, it can be a hall, a courtyard. Dome, I mean, means like in a cloister there is the round roof. Yes, but for example, it was like in the windows one placed on the idolatry. It’s in the place, but he sees the building, one may yes. Look what he says. And if he transgressed and built it, his wages are permitted. So, does this mean not servants of idolatry? Because what is built is not yet idolatry apparently, only later one places in idolatry, like we learned earlier. No, it’s not yet serving idolatry, and perhaps meanwhile it is permitted. But he builds initially a hall or courtyard that has in it that dome. One may yes build the hall or the courtyard that later one will place in it the dome of idolatry.

Discussion: How May One Enter the City at All?

Speaker 1:

So how may one enter the city at all? Because now there was not yet any idolatry. I asked you that I… okay, so the entering the city is something that requires investigation. I don’t know what to tell you. One may not go to a city and one wants to do that one may not. You ask a question? It’s a good question. I don’t know what to tell you.

First of all, the Ra’avad argues and says that one may not enter the fair of the idolatry. We spoke, the Ra’avad doesn’t hold of the halacha at all. But I don’t know, I don’t know what the meaning is. It’s a difficult thing. They bring that the Shach struggles, and others among the Acharonim. Ah, yes, usually when we struggle, the first who struggled on these matters. Okay. Yes.

A City That Has Idolatry — Decorated Shops and Undecorated Ones

Speaker 1:

A city that has idolatry, if there were in it decorated shops and undecorated ones, if it was a city that has idolatry, and there are shops, stores, that have such plants, I don’t know what, decorations in honor of the holiday of the idolatry, are decorated, it is forbidden to enter them at all, even to buy what is in them. Those that have the decorations, that are nicely decorated for idolatry, one may not enter there even to buy something. We assume that one can imagine that the reason why it’s now so nicely decorated is because of idolatry. And those that are not decorated, are permitted in benefit.

Further, how does one come to the shop at all? We don’t stand. If one may not enter where there is idolatry. Perhaps it means one has a choice, if you have an option, like you go on the road, or if you can live in another city, you can go to another city. But you’re stuck, Jews are in exile. All these halachas are all such half-exile, half-redemption. Must one move away? Where will you move? A person is stuck. “And you shall not stray after your hearts” stands a verse. “And you shall not stray after your hearts” means that one transgresses the halacha. Every day one lives in a city that has idolatry, and one transgresses it. What should one do? But there’s no choice. One needs livelihood, one needs… a Jew who lives in a city that has idolatry, you live there for a reason. You live there perhaps because there is a Jewish community, or you have livelihood. It’s not… you can afterwards that when one could have one was not allowed, but one has no choice. Then it is permitted to enter the shops.

Shops of Idol Worshippers — Forbidden to Rent

Speaker 1:

The very next halacha, shops of idol worshippers, it is forbidden to rent to them because of idolatry.

Stores that belong to idolatry one may not rent. Rent means I will make the store, right?

Speaker 2:

Yes, rent a store for them, because it is for idolatry.

Speaker 1:

Interesting. Yes, it was rented for the idolatry. Okay.

One Who Sells a House for Idolatry — Its Money is Forbidden

Speaker 1:

One who sells a house for idolatry. Okay. If someone sells his house for idolatry, he makes himself money, he has benefit from idolatry. Okay. Its money is forbidden in benefit, and he should cast it into the Dead Sea. He must go gather all the money to the Dead Sea. He brings, that the Dead Sea doesn’t mean just a peaceful sea, he must with the money most destroy it. They can mean a great Dead Sea. But gentiles who forced a Jew and stole his house. This is only if the Jew sells, willingly. But if the gentiles forced and they installed an idolatry, and they even threw him money, then yes its money is permitted. Why? The whole reason is still because it’s not… it’s not a matter of…

Discussion: The Distinction Between Selling Willingly and Under Duress

Speaker 1:

English Translation

He even asks a question: didn’t we say earlier that he’s allowed to build in structures of a dome, even a dome over idolatry is entirely dead? Here is the house, and we say that the house makes him serve the house, perhaps that’s what he thought earlier. Perhaps he’ll say that he’ll say like a measure of building on the idolatry. No, the one who sells his house. Ah, but the second one says, ah, he would make a cent. That he speaks about the half thing. No, the distinction isn’t about a measure of building, the distinction appears to be because he was forced. And then he may write and bring up in their courts, and then he may even make it a loss that he comes to. Because he doesn’t have to lose his money because of his dwelling. And why must the seller lose his money? Because he didn’t live there. Because he sold it to him. He can’t, you can’t sell to a Jew, because you’re selling for idolatry. You should sell to the gentiles, they’re forcing, they’re hitting me. A forced thing. We don’t say to him! The law doesn’t say. He can sell to a Jew, and afterwards. And yes, it’s his money and when it’s not his money, it stands. When it’s forced, it’s not his money. We don’t speak… He means to say, only when it’s his and not that he’ll seek the idolatry, and we speak… a kingdom way upon idolatry, one can indeed think, one has no other choice but to sell. The only customer who wants it here is the idolatry. Okay, one must think. Yes, it’s permitted. That one is a type of coercion. I don’t know. But the previous one can indeed be strict about everything. Okay.

Flutes of Idolaters — Forbidden to Eulogize with Them

Speaker 1:

Now, the flutes of idolaters, it is forbidden to eulogize with them. What does this mean? To use them for the funeral, because at a funeral one uses a flute to sing. Further, what should one pay them for it? Just as we are not allowed to hire from them any store, it’s the same thing. Not waiting, not sanctified. It’s not an offering of idolatry. It’s simply the vessel.

Law 49 (Continued) — Flute of Idolatry

Speaker 1: What does this mean? Is it permitted? Okay, one must think. That one is a type of coercion, I don’t know. Coercion of money. But the previous one can indeed be strict about everything. Okay.

Now, the flute of idolatry is forbidden to hire them. What does this mean? To use their music for the funeral, because at a funeral one uses a flute to sing. Wait a minute, why should one pay them for it? Just as we are not allowed to hire from them any store. The same thing. Not because it’s sanctified, it’s not an offering of idolatry. It’s plain money of idolatry. It belongs to them, they rent it out. Very good.

Law 50 — Fair of Gentiles

Speaker 1: Law 50 – Fair of gentiles. What may one indeed trade with gentiles? One may go to the fair of gentiles, and purchase from them animals, slaves and maidservants when they are gentiles, when the slaves and maidservants are still gentiles, and houses, fields, and vineyards. And one may write and bring up in their courts, one may even write in their laws that it has become mine, because it is like saving from their hands, because he takes something that he would have lost the money. If he doesn’t register it, he will lose it. He’s not speaking here about their festival days.

Distinction: Purchasing from the Homeowner or from the Merchant

Speaker 1: When does this apply? When purchasing from the homeowner, one who doesn’t give half. One who doesn’t give half, the Maharam Alshkar already permitted. But if he buys from a merchant, what does homeowner mean? I mean he buys from the end, from the actual, from the person who made it. But if he buys from a middleman, from a wholesaler, it is forbidden, because this one gives half, because he gives half, and half to idolatry. If it’s a fair of which we speak in certain situations, when the idolatry, the priests were also the leadership, the priests were the ruler in the city, then if he gives half, and the half is to idolatry, and he comes to benefit idolatry, if he’s going to benefit the idolatry, he’s going to make the idolatry have money.

Post Facto: Penalties on One Who Purchased from a Merchant

Speaker 1: So what happens if post facto he purchased? When one day, a robber transgressed, he couldn’t restrain himself, or he had no choice, he did purchase from the wholesaler. Must he destroy it?

If he purchased an animal. If he purchased an animal, he should break its hoof from the riding downward, should he break it, should he make the animal blemished? Yes, he breaks the leg, that is essentially I mean if I remember, and then one can do nothing with it, it becomes such an animal that one cannot use, one cannot slaughter.

But the point is about he benefited idolatry, the idolatry made money from him, no? Yes, I don’t know, it’s a penalty, again, something interesting. What was there? Was there an offering of idolatry or something, it appears to be some punishment, because if it were forbidden benefit he would simply have had to, it’s more a penalty, he may not have benefit from it, he bought an ox to be able to plow, this is such a measure of penalties, “if garments and pillows for this he sold, should it rot?” How should he let it mold? “For this he sold, vessels that perish he should consume them, son of a king, for this a slave”, he doesn’t have to kill the slave, but he also may not save the slave, yes, you have many such things that appear interesting.

Yes, it’s not clear, a penalty, because the best of the slave now becomes, if the slave becomes a slave of Israel he will indeed become, it appears that this one leaves, so says the Rambam, the slave one leaves, why? Because the slave if he becomes a Jew is permitted. Okay, enough.

Law 16 — Feasts of Gentiles (Wedding)

Speaker 1: Yes, there is another benefit from feasts of that wicked one, a gentile who made a feast for his son and for his daughter, yes, this is real, we say that one may not sell weapons and festivals and such things, a gentile makes a feast, he makes a wedding for his son and for his daughter, it is forbidden to benefit from his feast, even to eat what belongs to the Jew, even if the Jew only goes to eat there, “and to drink from his own there is forbidden”, even if he brings his own food it’s forbidden, “since at the reclining of gentiles he ate”, one may not go to a gentile wedding, so stands here the law, if it’s an idolatry wedding. “And from when is it forbidden to eat with him? From when he begins to occupy himself and prepare the needs of the feast”. Yes, from when we say already joy in his dwelling, yes, from when one wakes up the bands it says in the Gemara, means from when it begins to be called a wedding, also regarding the gentile, from when he already begins to occupy himself with the needs of the feast means it’s already like it’s already his wedding, and this is already the prohibition that a Jew may not be there. Also regarding a celebration of circumcision, or it’s simply a matter of gentile customs.

The Source of This Prohibition: The Verse “And He Will Call You”

Speaker 1: Just as what stands in the verse of “You shall not take of their daughters for your sons”? That here is as it were one may not go to such a wedding. I mean, I’ve seen it. Yes. For all the days of the feast, after the feast thirty days. Thirty days. Interesting, by Jews there are only seven blessings, by gentiles there are thirty days. If he makes another feast, one can make… because seven blessings is thirty days? Is it strong? Because seven blessings, but something one can make. A joy of scholars, I mean, I remembered. Perhaps one blessing.

If he makes the feast because of a journey, even after thirty days it’s forbidden, if he makes the feast because of the wedding. Until twelve months. A whole year. And all similar to this.

The Zohar: “And He Will Call You and You Will Eat from His Sacrifice”

Speaker 1: Let’s see with the Zohar, Shemos, page 110 side A. “And he will call you”, there when the Torah speaks that one should expel the gentiles from the Land of Israel, because we don’t want Jews to have a connection with gentiles. Why? Because “and he will call you”, he will call you, “and you will eat from his sacrifice”, you will eat from his feast that he slaughtered, “and you will take of his daughters for your sons”, and you will marry them, and afterwards “and his daughters will go astray after their gods”, his daughters will serve their idolatry, and your children, your sons who are born there, a grandchild with Philistine eyes, from his father-in-law’s side, from his father’s side he’s a Jew, from his father-in-law’s side he’s a Christian. Dead Christian. “And they will cause your sons to go astray after their gods”.

One sees that one must distance from idolatry. And this is the simple meaning that he speaks here of a wedding. But here it says that… but here one sees that the prohibition is “and he will call you and you will eat from his sacrifice”. The verse said that one makes a covenant, he goes to his sacrifice. Simply it means indeed a sacrifice that he makes for idolatry. But you see what happens, because the verse indeed continues. He makes a sacrifice for idolatry, that means it’s a sacrifice of an offering of idolatry, but afterwards he goes to have a wedding with his daughter whom he will meet there, and his children and grandchildren will serve idolatry. So, it’s not only the idolatry, it’s not only the idolatry also, because after he has a wedding with them one indeed serves idolatry.

Innovation: The Prohibition Is Not Only About Offerings of Idolatry

Speaker 1: So, one may not go to a gentile wedding even if he eats kosher, even if he brings his own kosher food, even if there’s no question of sacrifices of the dead and the feast of offerings of idolatry, there’s still a question of this can lead to idolatry because he goes there to meet gentile girls. And have a wedding and afterwards serve that idol. Afterwards one can serve that idol. Afterwards if you simply mix in a bar with simple idolaters, everywhere where there’s a situation of “and they will go astray after their gods”, if there’s a situation of “and you will go astray after their gods”, if it’s a place that… but you see, you may not eat with a gentile. The whole thing, all these laws, when is it called a feast? If it’s simply one eats a meal, if it’s for conversation, but when it’s for a match, a fiesta, a celebration.

Law 18 — A Jewish Woman Shall Not Nurse / Midwife

Speaker 1: The Rambam says further more laws: A Jewish woman shall not nurse the son of a gentile woman, one should not nurse, one should not give to eat for the son of the gentile woman, lest she raise him to be an idolater. It says so, when she doesn’t do it for livelihood, she does it simply as a favor, the same thing as she shall not deliver the gentile woman. But she may deliver her for payment because of enmity, if she’s a midwife, whatever, a midwife, and she’s a deliverer, she may not deliver a gentile woman for free, but for payment, when she does it for livelihood, then she should yes, because of enmity, so they won’t have complaints against her. Because it says so, when you’re a volunteer, you can choose yes or no, but when you do it for payment, if you’re not going to do it, it will bring enmity, it will bring hatred.

Further, and a gentile woman may deliver a Jewish woman and nurse her son in her domain. The gentile woman may deliver a Jewish woman, and they may nurse a Jewish son, but only in her domain, only when it’s in the domain of the Jew, because sending your Jewish child to the gentile’s house there’s a concern that the gentile will kill your Jewish child. This one may not. But in your house one may. “So that she won’t kill him”. One must be careful that the gentile shouldn’t kill him. Okay, we’re speaking in a manner where there’s a concern of killing. There’s a concern.

Law 19 — Those Who Go to Teraphim / A Jew Who Goes to a Fair of Gentiles

Speaker 1: Now, says the Rambam, “Those who go to teraphim”, those who go to idolatry, it is so: teraphim is simply not a nice word. The teraphim that Rachel stole. Yes, teraphim means “a term for a place of filth”, which means dirt. One calls idolatry teraphim. No, that is… it says by Rachel it’s the same thing. Yes, it’s a bad term. One calls it on idolatry one calls dirt. “Cover it, cover it and cover it with refuse”. “But those who come”, those who have already returned, were, have already returned with Torah, but he says that “and they will not return, their blood”, if there’s one who goes in the coming, then yes it’s forbidden to do even to those who have already returned, lest they are connected, lest their mind is to return. They go in a great fear, so perhaps they will return, and afterwards he will go to idolatry.

Distinction: Gentile Going and Returning, Jew Going and Returning

Speaker 1: What is the difference? Rabbi Yisrael, ah, Rabbi Yisrael, it’s reversed. Going when he’s on the way, it’s permitted. Just as in the previous one we had that when a Jew says he’s going to serve idolatry, we still don’t believe him. A Jew can always have a thought of repentance (teshuva), and we believe that God will return in repentance (teshuva). A Jew won’t truly stumble. Returning, we know that he’s already also stumbled, and then it’s forbidden. Although by a gentile returning is permitted, because he’s already come from there, he won’t go back, by the Jew he might go back. Interesting.

Discussion: Why Is Returning Forbidden?

Speaker 1: What is the reason why returning is forbidden? Here more like we can understand, one may not deal with such a Jew. One sees that the gentile goes… I don’t know… will go back. But one should fear that his money is from idolatry, and one does business with him and deals with money that he made in the teraphim. His money has become contaminated.

Ah, very good. He means to me that he thinks what means a fair of idolatry. He goes to a gentile city, and there… all money that circulates there is mixed money. Our business will become contaminated. Okay. One will buy from him and the money is idolatrous money. An apostate Jew (Yisrael meshumad), a Jew that we know he is… and his money is a type of mixture of idolatry. It’s wine of libation (yayin nesech), wine of idolatry. It’s their tithe. An apostate to idolatry is an apostate to idolatry. Ah, okay. No, but here it’s not the same. Lest he return, because we know he’s an apostate. Very good. If one sees from here, that even though we say that a Jew perhaps there he will return, here we already say for an apostate. An apostate is an apostate. One knows the truth, one sees the idolatry.

The Rambam’s Explanation: Idolatry in the Hand of a Jew Is Forbidden in Benefit

Speaker 1: A Jew who goes to a fair of gentiles, upon return it is forbidden to do with him lest he served idolatry and sold to them there. Idolatry in the hand of a Jew is forbidden in benefit. A Jew who now returns from a fair of gentiles we fear. This is the explanation that comes for the previous law. One must also, and grow. One has penalties with the elementary. This is the explanation for the previous law.

Explanation of Law 19: Money of Idolatry in the Hand of a Jew

A Jew who now returns from a fair of gentiles, we fear… this is the explanation for the previous law apparently, yes? That when he returns, he perhaps sold idolatry, then he indeed has money of idolatry. Money of idolatry is indeed forbidden in benefit. Idolatry of a gentile is permitted, money of the gentile… very good. Here is the explanation for the previous law.

Interpretation of “Fair of Star Worshippers”

A fair of star and constellation worshippers, doesn’t necessarily mean when it’s a fair, it’s a place of idolatry, but presumably some business he did there. A person comes to a place, he must indeed have money, he rubs a bit of money. We speak here of a fair of gentiles, a fair of gentiles, even if we don’t know for certain that it’s idolatry, but we fear that a part of the fair of gentiles was idolatry. Understood?

Now, a fair of star and constellation worshippers, doesn’t necessarily mean a fair, means the same thing.

Two Separate Prohibitions: “Going to the Festival” by Going, “Money of Idolatry” by Returning

Precisely the Rambam is clear, let’s understand it, let’s understand it simply. Here there are two other prohibitions. Here there’s one prohibition of “going to the festival”, when a person is on the way to idolatry and he makes a good deal, he bought or sold, it could be that he goes to idolatry “going to the festival”. This doesn’t serve for one who has a concern. Who has the concern? A gentile. A Jew doesn’t have the concern, only an apostate.

But upon returning, “coming from righteousness”, there’s another concern, here the concern is “money of idolatry”. Money of idolatry in the hand of a gentile is permitted. A gentile has no prohibition to buy idolatry, his money is permitted. Therefore when he comes there’s no question at all. A Jew is forbidden, because this is money of idolatry, this is money from idolatry. Perhaps? It’s not a perhaps.

Law of an Apostate: Combination of Both Deficiencies

An apostate is both, both he’s a Jew and he has the deficiency that his money is forbidden, both he’s an apostate and it doesn’t help him that he won’t go to idolatry, therefore both going and returning it’s forbidden to do business with him.

Correct?

Wonderful!

Okay.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.