אין דעם שיעור ווערן געלערנט די הלכות פון אוב וידעוני, מולך, מצבה און אבן משכית פון פרק ו' אין הלכות עבודה זרה. דער רמב"ם באשרייבט די ספעציפישע מעשים פון אוב וידעוני (ברענגען נשמות און רעדן מיט מתים), די עבודה פון מולך (אריבערפירן קינדער דורך פייער), און די איסורים פון בויען א מצבה אדער זיך בוקן אויף אבן משכית אפילו לשם שמים. ס'ווערט אויך דיסקוטירט פארוואס די תורה האט אסור געמאכט צו פלאנצן ביימער אין בית המקדש, כאטש ס'איז מותר געווען צו האבן שטיינערנע פלאר אין די עזרה.
דער אמת’ער נאמען פון די הלכות איז “הלכות עבודה זרה וחוקות הגוים” (נישט סתם “הלכות עבודה זרה” ווי אין אונזערע דפוסים). “חוקות הגוים” מיינט חוקות עובדי עבודה זרה, נישט סתם גוים.
דער רמב”ם רעכנט אויס 51 מצוות אין אנפאנג הלכות עבודה זרה. ביז אהער האט מען שוין געלערנט: עצם איסורי עבודה זרה, הנאות פון עבודה זרה, נישט שבועה’ן בשם עבודה זרה, מגדף, מסית ומדיח, נביא השקר.
חידוש וועגן סטרוקטור: פרקים א’-ה’ זענען עיקר הלכות עבודה זרה (עצם עבודה, מעשי עבודה זרה, נביא השקר וכו’). פון פרק ו’ ביז פרק י”ב איז א צווייטער חלק – חוקות הגוים, זאכן וואס עובדי עבודה זרה טוען, וואס זענען אסור ווייל “הן דרכי עבודה זרה”.
חידוש וועגן דעם חילוק צווישן עבודה זרה און כישוף/אוב וידעוני: עבודה זרה מיינט מען דינט א גאט – “איך סערוו עפעס”. כישוף/אוב וידעוני מיינט מען נוצט די כוחות פון עבודה זרה פאר זיך אליין – “איך באקום בענעפיטס”. עס איז נישט פשוט אז איינער וואס טוט אוב וידעוני איז עובר אויף עצם איסור עבודה זרה. עס איז א שימוש פון עבודה זרה, א תועלת, נישט די עצם עבודה. דער חילוק: תפילה צו עבודה זרה איז מער אזוי ווי מען דינט די עבודה זרה; כישוף איז מען נוצט עפעס פאר זיך.
—
דער רמב”ם: “העושה אוב או ידעוני ברצונו ובזדון – חייב כרת. ואם היו שם עדים והתראה – נסקל. היה שוגג – מביא חטאת קבועה.”
איינער וואס טוט מעשה אוב אדער ידעוני מיט רצון און בזדון איז חייב כרת; מיט עדים והתראה – סקילה; בשוגג – חטאת קבועה.
1) טייטש פון “ברצונו ובזדון” – צוויי באזונדערע תנאים: פארוואס שרייבט דער רמב”ם ביידע “ברצונו” און “בזדון” – ס’איז דאך גענוג צו זאגן “בזדון”? “ברצונו” מיינט קיינער צווינגט אים נישט (אויסשליסן אונס), און “בזדון” מיינט ער ווייסט אז עס איז אן איסור (אויסשליסן שוגג). דאס זענען צוויי באזונדערע קאטעגאריעס: מען קען זיין ברצון אבער שוגג (קיינער צווינגט אים, אבער ער ווייסט נישט אז ס’איז אסור), אדער אונס אבער מזיד (ער ווייסט ס’איז אסור אבער ער ווערט געצווינגען). נאר ווען ביידע זענען דא – ברצון און בזדון – איז ער חייב כרת.
2) פארוואס דערמאנט דער רמב”ם “ברצונו” ספעציעל ביי עבודה זרה: ביי עבודה זרה האט זיך אפט געמאכט אז עובדי עבודה זרה האבן געצווינגען אידן צו טון אזעלכע מעשים. דער רמב”ם וויל דערמאנען אז ביי צוואנג באקומט מען נישט די עונשים (כאטש עבודה זרה איז יהרג ואל יעבור, אבער עונשי בית דין זענען נאר ברצונו).
3) דריי עונשים – כרת, סקילה, חטאת: דאס איז די זעלבע סטרוקטור ווי ביי שבת און עבודה זרה – עונש מן השמים (כרת), עונש בית דין (סקילה), און בשוגג (חטאת קבועה). אונס איז “רחמנא פטריה” – אפילו ביי עבודה זרה וואס מען איז מחויב מיתת הנפש, ברענגט מען נישט קיין חטאת ביי אונס.
4) אביזרייהו דעבודה זרה: עס איז נישט אזוי קלאר צי ביי “סניפים” (אביזרייהו) פון עבודה זרה – ווי אוב וידעוני – גילט אויך יהרג ואל יעבור. אין הלכות יסודי התורה (הלכות קידוש השם) איז דא א שייכות צו דעם.
5) “מיני עבודה זרה” – וואס מיינט דער רמב”ם? דער רמב”ם רופט אוב וידעוני “מיני עבודה זרה”. אויב עס איז ממש א מין עבודה זרה, וואלט עס געדארפט שטיין אין הלכות עבודה זרה (פרק ב’-ג’). “מיני עבודה זרה” מיינט נישט אז מען דינט דערמיט עבודה זרה ממש, נאר עס איז איינע פון די “פאוערס” אדער דרכים פון עבודה זרה – א סארט כישוף וואס איז פארבונדן מיט עבודה זרה. די איסור איז די מעשה גופא, אפילו ער טוט עס נישט בשם עבודה זרה.
6) חוקות הגוי – דער כלליות’דיגער באגריף: דער רמב”ם רופט אן חוקות הגוי בכלליות – אלע זאכן וואס זענען כללי. אבער אינערהאלב דעם זענען פארשידענע דרגות: א חלק זענען אסור בסקילה, א חלק זענען נאר לאווין.
7) פעלנדיגער פסוק פאר עונש: דער רמב”ם ברענגט נישט דעם פסוק “ואיש אשר יעשה אוב או ידעוני מות יומת” (קדושים) אין דעם הלכה. ער ברענגט נאר די לאו (“אל תפנו אל האובות ואל הידעונים”), נישט דעם עונש פון סקילה מפורש. דאס איז “missing” – אין אנדערע ערטער (אנהייב משנה תורה) האט ער עס אפשר געברענגט, אבער דא אין די הלכות פעלט עס. (דאס שטייט אין קאנטראסט צו מולך, וואו ער ברענגט יא דעם פסוק פון סקילה.)
8) “עושה” vs. “שואל” – צוויי באזונדערע איסורים: דער רמב”ם רעדט דא פון דעם “עושה” – דער וואס טוט די מעשה אוב. שפעטער רעדט ער פון דעם “שואל באוב” – דער וואס פרעגט ביים בעל אוב, וואס איז אן אנדערע עקסטערע איסור. די אזהרה פאר דעם שואל איז “אל תפנו אל האובות ואל הידעונים”.
[דיגרעסיע: א וואָרט פון ר’ מענדעלע באראווער’ס טאטע ז”ל אויף דעם פסוק “אל תפנו אל האובות” – מ’זאל נישט גיין נאך די דרכי האובות (אלף-פירוש: “אובות” = אבות), מ’זאל טון אליינס. און “ואל הידעונים” – נישט נאכגיין נאך די וואס “ווייסן אלעס.”]
—
דער רמב”ם: “כיצד מעשה האוב? זה שהוא מקטיר קטורת ידועה ומניע מניעים ידועים ומדבר בלאט בדברים ידועים אצלם, עד שישמע השואל כאילו אחד מדבר עמו ומשיבו על מה שישאל בדברים מתחת הארץ בקול שפל עד מאד, כאילו אינו ניכר באוזן אלא מחשבתו מרגיש בו.”
אופן שני: “וכן הלוקח גולגולת המת ומקטיר לו ומנחש בו עד שישמע כאילו קול יוצא מתחת שחיו… ומשיבו. כל אלו מעשה אוב, והעושה אחד מהם נסקל.”
צוויי אופנים פון מעשה אוב: (1) מקטיר קטורת ידועה, רעדט שטיל (בלאט), ביז דער שואל הערט ווי א קול ענטפערט פון אונטער דער ערד, זייער שטיל. (2) נעמט א גולגולת פון א מת, מקטיר און מנחש, ביז מען הערט א קול פון אונטער די ארעם. “מעלה באוב” מיינט מען ברענגט ארויף א נשמה – דאס איז דער מעשה פון שאול המלך.
1) טייטש פון “בלאט”: איין מיינונג: שטיל/בלחש – ווי “לאט לאט תנהל לטי”. אן אנדערע מיינונג: אפשר א טעות סופר – חילוף ל’ אין ט’, און עס מיינט בלחש. עס ווערט אויך פארבונדן מיט “בלטיהם” ביי די חרטומים אין מצרים. דער רמב”ן זאגט אז די חרטומים האבן געטון מיט אזעלכע “וויספערינגס” – אז אויב מען וואלט צוגעהערט, וואלט מען געזען אז זיי זאגן גארנישט ממש.
2) “כאילו אינו ניכר באוזן אלא מחשבתו מרגיש בו” – נאטור פון דעם קול: דער שואל הערט א קול וואס איז אזוי שטיל אז ס’איז נישט קלאר צי מען הערט עס בכלל – “כאילו אינו ניכר באוזן אלא מחשבתו מרגיש בו”. דאס איז ענלעך צו “קול דממה דקה”. עס איז אויך ענלעך צו א “פאפעט שאו” – ווי עס דאכט זיך אז די פיגור רעדט, אבער אין אמת’ן קומט דער קול פון אנדערש וואו. עס איז א טריק וואו מענטשן קענען מאכן אז דער קול זאל סאונדן ווי ער קומט פון אנדערע פלעצער.
3) קטורת אלס אינטאקסיקאנט: אפשר האט די קטורת געמאכט דעם שואל ווערן אביסל אינטאקסיקעיטעד, וואס האט אים געמאכט גרינגער זיך דאכטן אז ער הערט זאכן.
4) “קטורת ידועה” און “דברים ידועים אצלם” – ידוע צו וועמען? “ידועה” – צו די וואס פראקטיצירן עבודה זרה? אדער פאר’ן רמב”ם אליין איז דאס געווען ידוע? די סנהדרין האבן געדארפט וויסן וואס די קטורת איז (כדי צו משפט’ן), אבער די לחשים זענען נישט דווקא ידוע.
5) וואס טייטשט דאס ווארט “אוב”? איז עס א נאמען פון א פאלק, א מין מענטשן, אדער דער נאמען פון דער פראקטיס? קיין קלארע ענטפער ווערט נישט געגעבן. “ידעוני” איז אפשר א לשון פון ידיעה – וויסן עתידות.
6) ספעציפישע מעשה vs. אלגעמיינע אפנארעריי: דער איסור איז א ספעציפישע מעשה – “גדרים ידועים בשני אופנים”. עס איז נישט אז יעדע וועג פון אפנארן מענטשן (למשל היפנאטיזירן א מענטש זאל זיך דאכטן ער הערט זאכן) איז מעשה אוב. נאר די ספעציפישע מעשה וואס דער רמב”ם באשרייבט.
7) דער רמב”ם’ס מקור – גמרא אדער אייגענע ידיעה: צי דער רמב”ם’ס באשרייבונג פון מעשה אוב איז גענומען פון דער גמרא (סנהדרין, אדער מסכת אחרת) אדער צי דער רמב”ם האט אייגענע ספרים געליינט וואס רעדן וועגן דעם – די שאלה בלייבט אפן.
8) חילוק צווישן אוב און ידעוני: ביי אוב קומט עס פון דער ערד (מעלה באוב), און ביי ידעוני קומט עס פון תחת בית השחי – דער גולגולת.
—
דער רמב”ם: “מניח עצם עוף ששמו ידעוני” – מען נעמט א ביין פון א געוויסע פויגל וואס הייסט “ידעוני.” מען איז מקטר און טוט מעשיות, “עד שיפול כנכפה” – ביז דער מענטש פאלט אראפ ווי איינער וואס האט עפילעפסיע (חולי נופל), “ומדבר בפיו דברים העתידים” – און ער זאגט מיט זיין מויל זאכן וואס וועלן געשען.
דער ידעוני נעמט א ביין פון א ספעציפישע פויגל, מקטיר, ביז ער פאלט ווי א נכפה, און רעדט עתידות.
ביי אוב איז דער מענטש דער עובד (שטייט דערווייטער), ביי ידעוני איז עס קצר למעשה – דער מענטש אליין פאלט אראפ און רעדט.
—
דער רמב”ם: “הנותן מזרעו למולך ברצונו ובזדון חייב כרת, בשוגג מביא חטאת קבועה. ואם עשה בהתראה ועדים נסקל, שנאמר ‘ואיש איש מבני ישראל אשר יתן מזרעו למולך מות יומת עם הארץ ירגמוהו באבן’.”
איינער וואס גיט פון זיין זאמען צום מולך ברצונו ובזדון – כרת; בשוגג – חטאת קבועה; מיט התראה ועדים – סקילה.
1) קאנטראסט מיט אוב וידעוני: ביי מולך ברענגט דער רמב”ם יא דעם פסוק פון סקילה מפורש, אין קאנטראסט צו אוב וידעוני וואו ער האט עס נישט געברענגט. דער סדר איז אויך אנדערש – ער שרייבט ערשט כרת, דאן שוגג, דאן סקילה בהתראה ועדים.
2) צוויי פסוקים פאר די אזהרה: דער רמב”ם ברענגט צוויי פסוקים: (1) “ומזרעך לא תתן להעביר למולך” (ויקרא), (2) “לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש” (דברים). דער רמב”ם האט א כלל אז צוויי מאל די זעלבע לאו אין תורה מאכט נישט צוויי לאווין, סיידן די גמרא זאגט ספעציעל. אפשר ברענגט ער דעם צווייטן פסוק ווייל דאס ווארט “באש” מאכט קלארער אז “להעביר למולך” מיינט דווקא דורכגיין דורך פייער.
דער רמב”ם: “מדליקין אש גדולה, ולוקחין מקצת זרעו ומוסרין לכומרים עובדי האש, והכומרים נותנים את הבן לאביו, ואחר שנותנים צווים אותם להעבירו באש ברשותם, ומעביר אביו בנו באש ברשות הכומרים, ומעבירו ברגליו מצד זה לצד אחר בתוך השלהבת.”
מען צינדט אן א גרויס פייער. מען גיט דעם קינד פאר די כומרים (כהנים פון אש-דינסט). זיי געבן צוריק דעם קינד צום טאטע. דער טאטע פירט דעם קינד דורך דעם פייער – דאס קינד גייט אויף זיינע פיס (מעבירו ברגליו) פון איין זייט צום אנדערן דורך די פלאם. מען הרגעט נישט און פארברענט נישט די קינדער – עס איז א דורכגאנג דורך פייער.
1) מולך איז נישט סתם עבודה זרה – פארוואס דארף מען א באזונדער איסור? עס ווערט געפרעגט א שטארקע קשיא: קודם כל איז עס רציחה, און צווייטנס איז עס דאך עבודה זרה ממש, ווי א קרבן לעבודה זרה! דער רמב”ם ענטפערט מיט “לפיכך” – ווייל מולך איז א ספעציפישע דרך עבודה פאר דוקא דער עבודה זרה וואס הייסט מולך. “שלא תאמר שאין נאסרין לעבודה זרה אחרת, אלא בעבודה זו בלבד הוא ששמה מולך.” אויב מען טוט דאס צו אן אנדער עבודה זרה חוץ פון מולך, איז מען פטור. דאס איז לויט ר’ שמעון’ס שיטה, ווי דער רמב”ם פסק’נט (בניגוד צום תנא קמא אין סנהדרין וואס האלט אז אפילו שלא למולך איז מען עובר).
עס שטייט טאקע אין פסוק “כי גם את בניהם ואת בנותם ישרפו באש” – ס’איז דא א סארט עבודה וואו מען פארברענט טאקע קינדער. אבער יענע עבודה דארף נישט קיין ספעציעלע איסור – ווייל (א) עס איז סתם רציחה, (ב) עס איז געהעריגע עבודה זרה (מקריב קרבן לעבודה זרה). די מולך אבער איז נישט קיין קרבן לעבודה זרה – נאר די דרך עבודתה איז אזוי (דורכגיין דורך פייער), דערפאר דארף מען א באזונדערע איסור.
2) חידוש פון הרב רבינוביץ – עבודה vs. סגולה: ער טענה’ט אז דער רמב”ם מיינט נישט אז מולך איז פשוט נאך א דרך עבודה ווי יעדע אנדערע עבודה זרה כדרכה. דער חילוק איז צווישן עבודה (מען גיט עפעס פאר דער געטשקע, ווי א קרבן) און א סגולה (מען טוט עפעס פאר אייגענעם תועלת). ווען מען פארברענט א קינד ממש – דאס איז א קרבן, און דאס וואלט געווען חייב פון דין שורף/מקטיר אפילו אן דעם ספעציעלן איסור פון מולך. אבער מולך איז נישט קיין קרבן – מען באקומט דאס קינד צוריק! עס איז נאר א “גילוי דעת” אז ער איז גלויביג, א מין סגולה-הנהגה. אזא זאך וואלט נישט געווען בכלל עבודה זרה אן דעם באזונדערן פסוק, ווייל עס איז נישט קיין ריכטיגע עבודה (נישט ווי שחיטה, זריקה, הקטרה). דער חידוש פון דער תורה איז אז דוקא ביי מולך איז דאס יא א דרך עבודה.
ווייטערדיגע דיון: אויב מולך וואלט געווען ענלעך צו עוב וידעוני (א חוק פון עבודה זרה פאר שמירה/תועלת, נישט ממש עבודה), וואלט דער “לפיכך” אויך נישט געשטימט, ווייל דאן וואלט עס געגאלטן ביי יעדע עבודה זרה, נישט דוקא מולך. דאס באשטעטיגט אז מולך איז א ספעציפישע דרך עבודה – מער ווי א סגולה, אבער ווייניגער ווי א פולע קרבן.
3) “מעביר מיראה” – פטור: ווען איינער איז מעביר בנו למולך נאר מיראה (ער גלויבט נישט אין דער עבודה זרה, ער מיינט נאר אז די סגולה וועט העלפן), איז ער פטור. ער טוט עס נישט “לשמה” – נישט בתור עבודה, נאר פאר תועלת עצמו. דאס איז נישט מותר, אבער פטור מעונש.
4) מסור נישט דרך העברה – פטור: מען איז חייב סקילה נאר ווען מען איז מעביר ברגליו באש דרך העברה. אויב מען האט מסור (איבערגעגעבן דאס קינד) נישט דרך העברה – פטור.
5) מקצת זרעו ולא כולו: אויב איינער האט מערערע קינדער און ער גיט איבער נאר א טייל פון זיי למולך, איז ער חייב – “מזרעו נתן למולך” מיינט מקצת ולא כולו. עס איז שווער צו פארשטיין וואס “כולו” מיינט, ווייל מען פארברענט דאך נישט ממש דאס קינד (מען באקומט עס צוריק). דער סמ”ג זאגט “מקצת ולא כולו.” עס ווערט אויך דערמאנט דער כלל אז ביי א גרעסערע עבירה באקומט מען אמאל נישט כפרה דורך גלות – “לא תלוולי כפרה” – סאו “פטור” מיינט נישט תמיד א גוטע זאך.
6) זרע כשר וזרע פסול: “אחד זרע כשר ואחד זרע פסול” – אפילו ממזרים. “ואחד בנו ואחד בתו” – אויך אייניקלעך, “הכל יוצא ירכו חייב משום זרע” – ווייל עס שטייט “זרעו” נישט “בנו.” אבער “העביר אחד מאחיו או אבותיו או שאר קרוביו או עצמו” – פטור, ווייל “זרעו” מיינט דווקא זיינע קינדער/אייניקלעך.
7) ישן/סומא/נישט הולך ברגליו: אויב דאס קינד איז ישן, סומא (בלינד), אדער קען נישט גיין ברגליו – איז א ספק. דער רמב”ם איז מקיל (פטור). “העביר” מיינט א הילוך פון א מענטש – דאס קינד דארף אליין גיין מיט אייגענע כח און ראיה. מען שלעפט אים נישט ווי א שטיק; דער טאטע פירט אים, אבער ער דארף אליין קענען גיין.
—
דער רמב”ם: “מצבה שאסרה תורה היא בנין שיהיו הכל מתקבצים אצלו. אפילו לעבודת השם אסור, וכל שכן לעבודה זרה. שנאמר ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה’ אלקיך.”
א מצבה – א בנין/מאנומענט וואו אלע קומען זיך צוזאם – איז אסור אפילו לעבודת השם, וכל שכן לעבודה זרה. דער וואס בויעט די מצבה באקומט מלקות, אבער די מענטשן וואס קומען זיך צוזאם דערביי באקומען נישט קיין עונש.
1) וואס איז א מצבה – רש”י vs. רמב”ם: רש”י’ס שיטה (סנהדרין): א מצבה איז ענלעך צו א במה – א במה איז פון מערערע שטיינער, א מצבה איז איין שטיין וואס מען איז מקריב אויף דעם. דער רמב”ם’ס שיטה: מען איז מקריב נישט אויף דעם מצבה, נאר צום מצבה – מען קומט זיך צוזאם אצלו (ביי דעם). דער רמב”ם האלט אז מצבה איז נישט א מזבח פאר קרבנות, נאר א סארט מאנומענט/פעדעסטאל – א ספעציפישער סטייל פון עבודה זרה ארכיטעקטור. די אלטע סטאטשועס זענען געשטאנען אויף אזעלכע פעדעסטאלן, און דעם סטייל טאר מען נישט נאכמאכן אפילו לשם ה’.
2) דער עונש באווייזט אז מצבה איז נישט עבודה זרה אליין: דער בונה באקומט נאר מלקות (לאו), נישט סקילה. אויב עס וואלט געווען דרך עבודתה צו בויען א מצבה, וואלט עס באקומען סקילה ווי יעדע עבודה זרה כדרכה. עס איז נאר א באזונדער לאו פון “לא תקים לך מצבה.”
3) צי איז א מאנומענט אסור? דער מנחת יצחק און אנדערע אחרונים האבן געוואלט טענה’ן אז לויט דעם רמב”ם איז אסור צו בויען א מאנומענט (ווי א מלחמה-דענקמאל). אבער דאס ווערט אפגעוויזן: (א) דער רמב”ם רעדט נישט פון סתם א זכרון, נאר פון א ספעציפישער עבודה זרה סטייל; (ב) אין תנ”ך טרעפט מען אז מלכים האבן געמאכט א “יד” (מאנומענט, ווי יד אבשלום); (ג) אויב מאנומענטן וואלטן געווען אסור, וואלט מען ערנסט באטראכט צי מען מעג בויען א מצבה אויף א קבר פון א צדיק וואו מען קומט מתפלל זיין (וואס איז א באזונדערע שאלה פון דורש אל המתים).
4) דער חילוק צווישן מצבה און אבן משכית: ביי מצבה איז דער איסור דאס מאכן/בויען פון דעם מאנומענט. ביי אבן משכית איז דער איסור דאס זיך בוקן אויף דעם. דער סברא: שטיינער זענען אלעמאל דא – עס איז נישט א ספעציעלע ארכיטעקטור וואס מען בויט, דערפאר איז דער איסור נישט אויפ’ן לייגן פון שטיינער נאר אויפ’ן השתחוואה.
[דיגרעסיע: יעקב אבינו האט געמאכט א מצבה (און געגאסן שמן דערויף), וואס באווייזט אז מצבה איז פריער געווען מותר אפילו לשם שמים, און שפעטער האט די תורה עס אסור געמאכט ווייל עס איז געווארן א דרך פון עובדי עבודה זרה.]
—
דער רמב”ם: “ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה” – דער איסור איז זיך צו בוקן אויף אויסגעפלאסטערטע שטיינער, אבער אין בית המקדש איז מותר, ווייל “בארצכם” שליסט אויס דעם מקדש.
מ’טאר נישט מאכן א פולע השתחוואה (פישוט ידים ורגלים) אויף אויסגעשניטענע/באארבעטע שטיינער אין ארץ ישראל אדער אנדערע ערטער, אבער אין בית המקדש איז עס מותר.
1) השתחוואה מיינט פישוט ידים ורגלים: דער רמב”ם האלט אז “השתחוואה האמורה בתורה” מיינט א פולע השתחוואה – פישוט ידים ורגלים, ווען מען ליגט אינגאנצן אויסגעשטרעקט אויף דער ערד. דאס איז דער רמב”ם’ס שיטה אויך לגבי אנדערע השתחוואות אין תורה. א “פרייל מנחת תפילה” ברענגט אז דאס איז נישט גאנץ קלאר.
2) וואס מיינט “משכית”: דער אבן עזרא זאגט “משכית” איז מלשון “שכיה” – א שיינע באארבעטע שטיין וואס מען קוקט דערויף (ווי “משכיות כסף” – שיינע זילבער צירונגען). דאס מיינט אויסגעשניטענע, אויסגעפלאסטערטע שטיינער – נישט מלשון “נסך” (געגאסן). אויף נאטירלעכע שטיינער (א ראק אין דרויסן) מעג מען זיך בוקן; נאר אויף באארבעטע, שיין אויסגעשניטענע שטיינער איז אסור. “אבנים מפוצלות” מיינט אויסגעפלאסטערטע, אויסגעשניטענע שטיינער.
3) פארוואס מעג מען אין בית המקדש: דער פסוק זאגט “בארצכם” – אין אייערע ערטער, אבער נישט אין דעם מקום פון השם (ירושלים/בית המקדש).
4) השתחוואה מיט און אן פישוט ידים ורגלים: אויב מ’מאכט השתחואה מיט פישוט ידים ורגלים אויף אבן משכית – באקומט מען מלקות דאורייתא. אויב מ’מאכט השתחואה אן פישוט ידים ורגלים (ווי קידה – מ’איז מדביק פניו בקרקע אבער אן אויסשטרעקן הענט און פיס) – באקומט מען מכת מרדות (מדרבנן). עס איז שווער צו פארשטיין וואס דער גדר איז פון דעם מדרבנן-איסור.
5) “איכא שפנא בקרקע”: ביי עבודה זרה, אויב מ’האט זיך משתחוה אויף ד’ אמות – “משום דאיכא שפנא בקרקע” – איז נישט חייב סקילה. ערשטער פירוש: מ’בייגט זיך אבער די פנים קומט נישט אן צום קרקע – אזוי ווי מיר טוען ביי שמונה עשרה. צווייטער פירוש: “כובש פניו בקרקע” מיינט נאר טאטשן דעם פלאר, אבער נישט אריינגיין אין דעם. די שאלה בלייבט אפן.
דער רמב”ם: “והואיל ונהגו כל ישראל להשתחוות במחצלאות בבתי כנסיות על רצפות של אבנים” – מ’לייגט מחצלאות אדער קש ותבן, “להבדיל בין פניהם ובין האבנים.”
“ואם לא מצא דבר מפסיק בינו ובין האבן… הולך למקום אחר… או שוחה על צדו למטה.”
1) ספרדישע vs. אשכנזישע בתי מדרשים: אין אראבישע/ספרדישע בתי מדרשים, וואו מען בוקט זיך מיט פישוט ידים ורגלים אפילו אינמיטן דער וואך, האט מען אייביג גרויסע קארפעטס/מחצלאות. אין אשכנזישע בתי מדרשים, וואו מען בוקט זיך נישט מיט פישוט ידים ורגלים (נאר א בייג אן די פיס), דארף מען נאר יום כיפור לייגן עפעס (טישוס אד”ג).
2) נפילת אפים ביי תחנון: דער רמב”ם מיינט לכאורה אז דאס בוקן זיך איז בשעת תחנון – נפילת אפים. דער רמ”א מיינט אז “תחנון” איז אייגנטליך נפילת אפים. דער גר”א און דער חפץ חיים ברענגען אויך אז השתחואה איז פישוט ידים ורגלים.
3) “שוחה על צדו”: מיינט אז מ’ליגט נאך אויפן פלאר, נאר נישט אינגאנצן אויסגעשטרעקט – נישט “פניו וידיו ורגליו” סטרעיט. דאס איז אזוי ווי מיר טוען ביי “לפניך ברחמיך הרבים” – א האלבע בוקן, נישט א פולע השתחואה. אפשר אין יענע צייטן האט מען בכלל געזעסן אויפן פלאר (נישט אויף בענק), און “שוחה על צדו” מיינט ער גייט אויף די זייט אביסל.
4) פארוואס האט מען אויפגעהערט מיט אמת’דיגע נפילת אפים: ווען מ’האט אנגעהויבן לייגן בענק אין בתי מדרשים (אמאל איז נישט געווען קיין בענק – מ’איז געשטאנען אדער מ’האט זיך געבוקט), איז פשוט נישטא וואו צו מאכן א פולע נפילת אפים, און ממילא האט מען אויפגעהערט. דאס איז א “פלא” – עס איז נישט קלאר פארוואס מען האט אויפגעגעבן דעם אמת’דיגן מנהג פון נפילת אפים ארצה.
5) פראקטישע נפקא מינה: ביי א קבר, וואו מ’וויל מאכן א השתחואה, דארף מען אויך אכטונג געבן ווייל דער קבר האט אויך אן אבן משכית – מ’דארף עפעס אונטערלייגן אונטער דער האנט.
—
דער רמב”ם: “הנוטע אילן אצל המזבח, אפילו לאו עבודה זרה… בין אילן סרק בין אילן מאכל… הרי זה לוקה, שנאמר ‘לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה’ אלקיך אשר תעשה לך’. לפי שהיה דרך עובדי עבודה זרה נוטעים אילנות בצד מזבח שלהם כדי שיתקבצו שם העם.”
איינער וואס פלאנצט א בוים אין דער עזרה לעבן דעם מזבח – אפילו נישט פאר עבודה זרה, אפילו נאר פאר שיינקייט – באקומט מלקות. דער טעם איז ווייל עובדי עבודה זרה האבן געפלאנצט ביימער לעבן זייערע מזבחות כדי דער עולם זאל זיך צוזאמענקומען דארטן.
1) “אצל המזבח” מיינט נישט דווקא גלייך לעבן דעם מזבח – נאר אין דער עזרה וואס איז לעבן דעם מזבח.
2) דער טעם “כדי שיתקבצו שם העם”: דער הויכער בוים איז געווען א סימן – מ’האט אים געזען פון ווייטנס, און מ’האט געוואוסט אז דארטן איז דא א מזבח. א געווענליכע עבודה זרה איז נישט אזוי הויך, אבער א הויכער אילן האט מען געקענט זען.
3) א שארפע שאלה: פארוואס איז עס שלעכט צו לייגן א בוים? א בוים איז “די מאוסט בעיסיק זאך וואס ס’איז דא אויף די וועלט” – דער אייבערשטער האט געמאכט ביימער, וואס איז שלעכט מיט א שיינעם בוים לעבן דעם מזבח?
4) אפשר’דיגער דיפערער טעם: דער רמב”ם איז אפשר קעגן “התקבצות העם” בכלל – נישט יעדער איינער דארף קומען אין בית המקדש. דער רמב”ם האלט אז טמאים זאלן נישט גיין אסאך אין בית המקדש; נאר די כהנים און דער וואס איז ראוי זאלן גיין, נישט א התקבצות פון דער גאנצער עם. עולה רגל איז דריי מאל א יאר – אויף דעם דארף מען נישט קיין בוים אלס סימן.
5) אפילו ביי א במת יחיד לייגט מען נישט קיין עץ – דאס איז א סימן אז די במה איז פאר לשם שמים אליין, אנדערש ווי די גוים.
דער רמב”ם: “לעשות אכסדרה של עץ במקדש… אפילו שיהיה בבנין… חוקי עבודה זרה, שנאמר ‘כל עץ’. אלא כל האכסדרות והתחככות היוצאות מן הקירות של בית המקדש של אבן היו ולא של עץ.”
מ’טאר נישט מאכן קיין אכסדרה (porch/סטראקטשער) פון האלץ אין בית המקדש. אפילו אפגעשניטענע האלץ (נישט א לעבעדיגער בוים) – ווייל “כל עץ” שליסט אריין אלע מינים האלץ. אלע אכסדרות אין בית המקדש זענען געווען פון שטיין.
1) דער ברייטקייט פון דעם איסור: נישט נאר א לעבעדיגער בוים, נאר אפילו א הילצערנע באנק אדער סטראקטשער. “אזוי ווייט אז מען לייגט נישט קיין בוים? אויך נישט צו לייגן קיין הילצערנע באנק?”
2) אן אינטערעסאנטער קאנטראסט מיט אבן משכית: א מצבה / אבן משכית טאר מען נישט ערגעץ נישט – נאר אין בית המקדש / עזרה מעג מען יא. און א עץ איז פונקט פארקערט – ערגעץ מעג מען, נאר אין עזרה טאר מען נישט. אין א שול מעג מען לייגן א בוים, ס’איז נישט קיין שום איסור – נאר ביים מזבח איז דא אן איסור, און אזא שארפע איסור אז אפילו נישט קיין שטיקל האלץ.
דער ראב”ד איז נישט מסכים מיט’ן רמב”ם. ער ברענגט ראיות אז עס איז יא געווען האלץ אין בית המקדש: (1) לשכת העץ – דער ראב”ד האלט אז די לשכה אליין איז געווען געמאכט פון עץ. (2) בימת עץ פאר הקהל – א הילצערנע פלאטפארמע. (3) גזוזטרא פאר עזרת נשים – א הילצערנע באלקאן.
דער ראב”ד’ס תירוץ: טעמפארערי (ארייגע) מעג מען מאכן פון האלץ – נאר נישט קבוע’דיג. דאס לייזט אויס אלע ראיות – די בימה פאר הקהל און די גזוזטרא זענען געווען טעמפארערי. דער רמב”ם האט אפשר אן אנדערע תירוץ אויף די ראיות (ווערט נישט אויסגעפירט).
[דיגרעסיע: דער גר”א האט געהאלטן אז מ’זאל נישט לייגן ביימער אין בית המדרש אויף שבועות. זיי האבן געהאלטן אז דאס איז “נאך די קריסטמעס ביימער.” אבער דער גר”א רעדט נישט וועגן דעם ענין פון לייגן אן אילן אין בית המדרש – ער רעדט נאר וועגן דעם מזבח. דער פסוק רעדט נאר וועגן “אצל מזבח”, נישט וועגן א שול אדער בית מדרש.]
—
נישט אלעמאל דארף מען פארשטיין טעמים, און מיר דארפן וויסן די הלכה קודם. אמאל פארשטיין די טעם אויך, אז מ’ווייסט שוין.
Speaker 1:
מיר לערנען הלכות עבודה זרה אין ספר המדע, מיר גייען לערנען פרק ו’. הלכות עבודה זרה האט אסאך מצוות, אין אנפאנג הלכות עבודה זרה האט דער רמב”ם אויסגערעכנט 51 מצוות. מיר האבן שוין געלערנט א גרויסן חלק פון זיי. מיר האבן שוין אויסגערעכנט די עצם מצוות עבודה זרה, די איסורים פון די הנאות, און מיר האבן געלערנט וועגן נישט נשבע זיין בשם עבודה זרה, מגדף, מסית ומדיח, מיט אלע מצוות וויאזוי מ’זאל שטראפן דעם מסית ומדיח.
יעצט האלטן מיר שוין ביי די מצוה פון “שלא לעשות אוב וידעוני”, וואס דאס לייגט אויך דער רמב”ם אריין אונטער די קאטעגאריע פון עבודה זרה, ווייל דאס איז געווען זאכן וואס עובדי עבודה זרה האבן געטון. דאס איז געווען א חלק אפשר וויאזוי די גלחים האבן באקומען חסידים, זיי האבן גענוצט כישוף, זיי האבן גענוצט ספעציעלע כוחות וואס זיי האבן געהאט.
ס’זעט אויס, לויט וואס מיר האבן געשמועסט, אז דער רמב”ם זאגט דאך אז די ספר, דא הייסט עס אונזערע ספרים זענען געדרוקט אז ס’איז גאנץ הלכות עבודה זרה, אבער אין רמב”ם הייסט עס אמת’דיג “הלכות עבודה זרה וחוקות הגוים”. חוקות הגוים מיינט חוקות עובדי עבודה זרה, נישט סתם גוים. ס’זעט אויך אויס אז אין דעם פירט ער אריין אסאך מער הלכות.
אז דא עיקר עבודה זרה, בעצם ביז פרק ה’ איז געווען די הלכות עבודה זרה, אויך די מעשה’ס פון עבודה זרה, די רבן של עובדי עבודה זרה, די נביא השקר, די אלע זאכן. יא, אויך די מעשה’ס פון עבודה זרה, יעדע זאך איז דא הלכות וואס קומען אריין, אבער די עיקר פרשה פון נביא השקר איז ער רעדט פון א נביא המתנבא בשם עבודה זרה, ער זאגט מ’זאל דינען עבודה זרה.
און יעצט הייבט זיך אן לכאורה פון פרק ו’, ס’זעט אויס אזוי ווי צוויי חלקים, פון פרק ו’ ביז פרק י”ב איז די חלק פון חוקות הגוים, וואס זענען טאקע אסור ווייל, ער האט געשריבן דא א הערה, “הן דרכי עבודה זרה”. ס’איז זאכן וואס די עובדי עבודה זרה טוען, אבער ס’איז נישט פשט אז מיט דעם דינט מען עבודה זרה.
דער רמב”ם זאגט דא יא, “מיני עבודה זרה הן”, אבער איך מיין אז ס’איז נישט פשוט אז איינער וואס טוט אוב וידעוני איז עובר אויף איסור עבודה זרה. ס’איז א זאך וואס די עובדי עבודה זרה טוען. ס’איז נישט די עצם עבודה, אבער יא. אפילו אז איינער זאגט אז ער טוט דאס לשם שמים, למשל מוליך, איז דא אן עקסטערע איסור. אבער דאס איז נישט דינען עבודה זרה, ער רעדט דאך פון די שורש עבודה זרה, ער זאגט אז ס’איז עפעס וואס קומט מיט ערגעץ ווי. אפשר נביא השקר, אפשר מוליך, ממש אזוי. אבער איך זע אז דא איז דא עקסטערע איסורים. ס’זעט אויס אז ס’איז נישט פשט מיט דעם.
מען קען אפשר זאגן, מען דארף פארשטיין אז… איך מיין אז אין א געוויסע פלאץ זאגט דער רמב”ם א טיפערע הסבר וועגן די חילוק פון פלעין עבודה זרה מיט כישוף. אפשר וועלן מיר נאך אנקומען דערצו, וועלן מיר קענען נעמען עפעס טון. אבער איך מיין אז די בעיסיק זאך איז, עבודה זרה מיינט מען דינט די גאט, יא? איך סערוו עפעס, די געטשקע, די… אדער עבודות וואס זענען… א כישוף מיינט איך דין זיך אליין. ס’איז דא, איך באקום עפעס בענעפיטס. ס’איז נישט פשט איך דין די גאט מיט דעם, איך נוץ אפשר די גאט’ס כוחות. איך נעם ארויס בענעפיטס פון די עבודה זרה אדער פון די מנהג פון די עבודה זרה צו וויסן זאכן.
רייט, אוודאי די געטשקע, די גלח וואס טוט אזוי, זאגט דער רמב”ם אז דאס איז די כוח פון עבודה זרה, אבער נישט אז מען דינט די עבודה זרה מיט דעם. דאס איז א שימוש פון די עבודה זרה, דאס איז א תועלת.
אנדערש ווי למשל אפילו תפילה. ס’איז אמת נישט אז תפילה איז עבודה, אבער ס’איז מער אזוי ווי מען דינט די עבודה זרה. ס’איז נישט…
אקעי, סאו, מען הייבט אן פון צוויי זאכן וואס הייסן אוב…
וויאזוי זאגט דער רמב”ם? “העושה אוב או ידעוני”. מען טוט מעשי אוב וידעוני, מען טוט די סארט כישוף וואס דער רמב”ם גייט שפעטער מסביר זיין וויאזוי ס’ארבעט, וואס הייסט אוב וידעוני. אויב מען טוט עס “ברצונו ובזדון”.
איז די ווארט “ברצונו ובזדון” ברענגט שוין ארויס די “ברצונו”. וואס וויל ער עפעס ארויסברענגען מיט די ווארט “ברצונו” דא? א גאנצע צייט פריער האט ער אויך געזאגט “בזדון”. דא ביי הלכות שבת האט ער אויך די זעלבע לשון. דאס איז די זעלבע הלכה אזוי ווי עבודה זרה, אזוי ווי שבת, און זאכן וואס האבן די דריי עונשים. קען זיין אז ביי עבודה זרה האט זיך אפט געמאכט אז מען איז געווען געצווינגען, אז די עובדי עבודה זרה האבן געצווינגען די אידן צו טון. און דער רמב”ם וויל נאכאמאל דערמאנען די הלכה אז ווען מען ווערט געצווינגען איז מען איז א גאנץ יהרג ואל יעבור, אבער מען באקומט נישט אויף דעם די עונשים. איך וואלט געטראכט אז אפשר…
קודם כל, במזיד איז אנדערש ווי… “מזיד” מיינט ער שוין ביי “בזדון”. ס’קען זיין אז דאף לערנען למטה, אפשר קומט ער צו. מסתמא איז דא א ריזן. איך ווייס נאכנישט וואס ס’איז. איך געדענק אז ווען מיר האבן געלערנט… מיר האבן נישט געלערנט, אה, מיין שיעור שמונה פרקים האבן מיר געלערנט אביסל. מיר האבן יא גערעדט פון אים אסאך מאל. ס’איז דא אסאך דינים, אסאך חלוקי דינים פון… ס’קען זיין אז “רצון” און “זדון” זענען צוויי אנדערע זאכן. “רצון” מיינט אז דו טוסט עס להפיק הנאה. “רצון” מיינט להפיק הנאה, און “בזדון” מיינט להפיק בשוגג.
Speaker 2:
בזדון מיינט ער ווייסט וואס ער טוט, און ברצון מיינט אז קיינער צווינגט אים נישט.
Speaker 1:
שוגג ואונס זענען נישט געזאגט געווארן. אונס איז א הלכה לעצמו, אבער פארקערט, ס’קען זיין איינער איז ברצון אבער ס’איז א הלכה בשוגג. ער טוט עס ברצון, אבער ער ווייסט נישט אז ס’איז אן איסור, ער ווייסט נישט פונקטליך וואס ער טוט.
ער טוט עס ברצון, קיינער צווינגט אים נישט, און ער טוט עס בזדון, ער ווייסט אז ער טוט אן איסור, ער ווייסט וואס ער טוט, חייב כרת. ואם היו שם עדים והתראה, נסקל, קומט אים סקילה. הוי שוגג, מביא חטאת קבוע, אויב ער האט עס געטון בשוגג, ס’איז ער נישט געווארנט אז ס’איז אן איסור, דעמאלט ברענגט ער א חטאת קבוע. קיין עונש ברענגט מען נישט קיין חטאת. זייער גוט. שוגג ברענגט א חטאת, אונס איז אונס, ס’איז רחמנא פטריה. אפילו עבודה זרה וואס מ’איז חייב צו מחוייב צו מיתת הנפש זיין, אבער קיין חטאת ברענגט מען נישט.
דער רמב”ם איז נישט אזוי קלאר אז עבודה זרה איז מען מחייב אפילו ביי סניפים פון עבודה זרה, נישט נאר עיקר עבודה זרה, דאס וואס ווערט גערופן אין די גמרא אביזרייהו. איך ווייס נישט וואס ווערט גערופן אביזרייהו קלאר, אבער איך געדענק אין הלכות קידוש השם אין יסודי התורה, נישט הלכות עבודה זרה, איך בין נישט אריינגעגאנגען אין הלכות עבודה זרה, אבער ס’איז דא אסאך מצוות, זייער אסאך איסורים, שבת, עבודה זרה, אלעס האבן די דריי עונשים. ס’איז אינטערעסאנט, פשוט דא איז דא אן עונש מן השמים, כרת, און אויב מ’כאפט אים, אויב די בית דין געט אים סקילה.
וואס זאגט דער רמב”ם? כיצד מעשה האוב? דער רמב”ם מאכט אז ביידע האבן א מעשה. איך האב געזען אין געוויסע מפרשי הרמב”ם רעדן וועגן דעם, אז ס’זעט אויס אזוי איז משמע פון די גמרא אז אויך דא איז דא א זאך ווי זיין א ידעוני און טון א געוויסע מעשה, פלעין זאגן עתידות אן א געוויסע מעשה. אבער דעמאלט וואלט נישט געקענט זיין ווייל ס’איז חייב על הלב שאין בו מעשה.
דער רמב”ם ברענגט מעשה אוב וידעוני, אויף אזא לשון איז דא “עושה אוב וידעוני”. כיצד מעשה האוב? ס’איז דאך דא א שואל באוב שפעטער וועלן מיר זען, שואל באוב, איך געדענק ס’איז אן אנדערע עקסטערע איסור פאר דער וואס פרעגט.
זאגט דער רמב”ם, כיצד מעשה האוב? וואס איז אוב? זאגט ער, זה האומר שהוא מקטיר קטורת הידועה, ער איז מקטיר א געוויסע קטורת, ידועה מיינט צו ידועה צו די וואס טוען פאר עבודה זרה אדער פאר’ן רמב”ם איז דאס געווען ידוע.
Speaker 2:
און מ’האט עס געשאקלט צו פארשפרייטן די ריח פון קטורת.
Speaker 1:
אה, איך האב געמיינט אז דאס איז דער סוד פון די מניעים.
Speaker 2:
ניין, דאס איז צו פארשפרייטן די ריח. מניעים איז די טראגערס.
Speaker 1:
אקעי.
ומדבר בלאט, ווי מ’דבר בלאט, ער רעדט שטיל, בדברים ידועים אצלם.
Speaker 2:
בלאט, יא, אזוי ווי… “בלאט וכישור”? האבן זיי נאך געהאט די לשון? בלאט מיינט שטייט, אזוי ווי מ’זאגט “לאט לאט תנהל לטי”.
Speaker 1:
ניין, איך מיין אז עס מיינט שטיל, בלחש. אזוי…
Speaker 2:
בלחש, יא. ער גייט שטיין נאכאמאל בקול נמוך. סאו אפשר דא איז דא עפעס א…
Speaker 1:
יא, ער רעדט אזוי ספוקי, שטיל און שטייט, קען זיין.
Speaker 2:
איך מיין אז יא, אויך שטייט. “לאט לאט תנהל לטי”.
Speaker 1:
אבער דא איז דאך געווען לחש. בלאט, איך מיין אז דאס איז א טעות חילוף ל’ אין ט’, אפשר בלחש.
Speaker 2:
די חרטומים האבן געטון בלטיהם, האבן זיי געטון…
Speaker 1:
איך מיין אז דער רמב”ן זאגט אז זיי האבן געטון מיט אזעלכע וויספערינג… אז אויב דו וועסט הערן וועסטו זען אז זיי זאגן גארנישט.
ער רעדט בדברים ידועים אצלם, געוויסע זאכן וואס זיי ווייסן. דאן דא זאגט דער רמב”ם אצלם, ער זאגט קטורת ידיעה, דאס ווייסן דארפן די סנהדרין וויסן, אבער זיי זענען זייער לחש, נישט דווקא.
Speaker 2:
אקעי.
Speaker 1:
עד שישמע השואל כאילו אחד מדבר עמו. ביי די שואל האט עס געסאונדט, די וויספערינג האט געווארן צעמישט, עס האט געווארן עפעס אן אינטערעסאנטע קולות, און דער שואל האט געהערט כאילו…
Speaker 2:
איך ווייס נישט, דו זאגסט אז ס’איז געווארן צעמישט. ער האט געהערט כאילו, איך מיין אז ער האט זיך געדאכט אז ער הערט, רייט?
Speaker 1:
יא, איך זאג, ווען מ’רעדט קלאר הערט מען, אבער ווען מ’רעדט אזוי בלאט און…
Speaker 2:
קען זיין אז ער האט געהערט בקול דממה דקה. איך זע נישט אזוי. ער גייט זאגן אז מ’הערט בקול דממה דקה.
Speaker 1:
ומשיבו על מה שישאל בדברים מתחת הארץ.
Speaker 2:
און ער ענטפערט אים.
Speaker 1:
זייער גוט.
כאילו הוא מדבר מתחת הארץ, מ’הערט זייער שטיל, אדער קול נמוך עד מאוד, כאילו אינו נכנס באוזן אלא מחשבה מרגיש בו.
ס’איז אביסל געגאנגען צווישן. ס’איז יא, ס’איז כאילו ער הערט עס נישט, אבער ער הערט עס יא.
Speaker 2:
דאס מיינט פאפעט שאו, וואס ס’דאכט זיך ווי די דאלי רעדט.
Speaker 1:
זייער גוט. דאס איז געווען די טריק, אבער ס’איז אן ארט וואס מענטשן קענען מאכן אז ס’זאל סאונדן ווי די קול קומט פון אנדערע פלעצער.
Speaker 2:
רייט. ביי די רמב”ם זאגט ער אז ס’איז עפעס מורא’דיג שטיל, ס’איז נישט קלאר צו מ’הערט בכלל, ס’דאכט זיך אז מ’הערט.
Speaker 1:
אקעי, עניוועיס, דאס איז איין סארט עובד. ס’איז נאך א וועג פון מאכן אן אוב. וואס איז די אנדערע וועג? ס’קען זיין אז די קטורת מאכט דעם מענטש ווערן אביסל אינטאקסיקעיטעד, זאל אים גרינגער דאכטן זאכן.
וחרה לכח גולגולת המת – נאך א וועג פון אוב, ווי מען נעמט א ליידיגע קאפ פון א מת, ומקטיר לו ומנחש בו. איך מיין אז נאך היינט ביי טרייבס און עובדי עבודה זרה וואלגערן זיך גולגולת’ן. דו זעסט אפילו אין די מעקסיקען קולטור זעט מען עס, אז זיי האלטן גולגולת פון טויטע מענטשן. ס’איז עפעס, ערגעץ נוצט מען עס אין עבודה אדער אין איך ווייס נישט וואס. ומקטיר לו – מען מאכט קטורת צו דעם טויטן מענטש, ומנחש בו – מען זאגט מיט דעם ניחוש, מען זאגט מיט דעם עפעס לחשים, עד שישמע קול יוצא מתחת שחיו – ווי מען הערט אזוי ווי פון אונטער די ארעם הערט מען ארויס א קול שפל עד מאד, א נידריגע קול, ומשיבו – און ווי די קול ענטפערט אויף די שאלה וואס דער מענטש האט געזאגט. זאגט דער רמב”ם, כל אלו מעשה אוב, והעושה אחד מהם נסקל.
וואס טייטשט דאס ווארט “אוב”? איז אוב א געוויסע פאלק, אדער א געוויסע מין מענטשן, אדער איז עס די נאמען פון די פראקטיס? איך ווייס נישט וואס איז די טייטש, איבערהויפט די טייטש. אוב. ידעוני איז אפשר אזוי ווי א לשון פון ידיעה, פון וויסן עתידות, איך ווייס נישט.
ס’איז זייער אינטערעסאנט, ווייל איך ווייס נישט, דו זאגסט אז אפשר אין מעקסיקא ווייסט מען פונקטליך וואס די אוב איז, אבער וואס פונקטליך איז דאס? דער איסור איז “לא תתנו נפשתיכם אל האובות אשר יש בהם”. דער איסור איז נישט סתם צו נעקן מיט כוחות, פארשטייסט נישט? דער רמב”ם זאגט, דער איסור איז די געוויסע מעשה, גדרים ידועים בשני אופנים. ער ברענגט, ביידע שטייט אין די גמרא, אדער ב”עבודה זרה” אדער ב”כישוף” אדער ב”קטורת”, וואטעווער ס’איז. די מעשה איז אסור. ס’איז נישט אז אפנארן מענטשן… אויב איינער טרעפט אנדערע וועגן צו היפנאטייזן א מענטש זאל זיך דאכטן אז ער הערט זאכן, איך פארשטיי נישט אז דאס זאל זיין א מעשה אוב. ס’איז א ספעציפישע מעשה. נאכדעם איז דא ידעוני, וואס איז אן אנדערע סארט מעשה. ס’טוט אויך די זעלבע זאך, אבער ס’איז אן אנדערע סארט מעשה.
סאו, ס’איז נישט קלאר פאר מיר, און אויך איך ווייס נישט, איך ווייס נישט אויב עניוואן ווייסט פונקטליך פון וואס מ’רעדט, אז מ’זאל זאגן פונקטליך, דאס איז די אוב וואס די תורה רעדט. איך ווייס נישט וואס ס’איז. אפשר ווייסטו? מען דארף פרעגן. ס’איז א שאלה צו פרעגן. דער רמב”ם האט אויך נישט געפרעגט. איך מיין, אפשר דער רמב”ם, יא, ער האט געליינט עפעס ספרים וואס רעדן וועגן דעם. וואס קלערסטו, ער מיינט עפעס א געוויסע זאך? ס’איז דאך דאס איז גענומען פון די גמרא, אדער דאס זאגט דער רמב”ם זיין אייגענעם…
Speaker 1: איך מיין אז דאס איז דאך פשוט, ווייל דאס איז די מעשה פון שאול. נאך מער באריכות. ס’שטייט אין די גמרא, אז ער האט אים געזען אויף די זייט. ווילסטו דאס אין טייטש פון די ווארט אוב אמת?
Speaker 2: נישט קריטיש וויכטיג.
Speaker 1: ווייטער, עניוועיס, דו ווייסט, אמאל האסטו אים געזען, אבער ר’ מענדעלע באראווער, זיין טאטע ז”ל האט געזאגט, “אל תפנו אל האובות”, מ’זאל נישט גיין נאך די דרכי האובות, מ’זאל טון אליינס. עניוועיס, דאס איז אן אלף פירוש. אויך “ואל הידעונים”, נישט נאכגיין נאך די וואס ווייסן אלעס.
און ס’איז אויך דא עפעס “מעלה באוב”. “מעלה באוב” ווערט אנגערופן ווען מ’ברענגט ארויף עפעס אזויווי א נשמה, רייט? סאו דאס איז די רמב”ם.
Speaker 1: דאס איז די צווייטע זאך. די צווייטע, די “כל כך גלגולת”, זעט אויס ווי מער מ’ברענגט כאילו אז א מת זאל רעדן. ס’איז דא עפעס וואס מ’רופט סייענסעס, סייענס? איך ווייס נישט. ס’דארף אויך צו הייסן כאילו מ’ברענגט, אבער דאס איז די עיקר. דאס איז אפשר די מין איידיע פון ברענגען אז א מת זאל רעדן. אפשר איז דאס די איסור פון “דורש אל המתים”. מ’דארף זען, ס’איז דא אנדערע הגדרות.
אבער אוב וידעוני מיינט לכאורה דוקא די ספעציפישע מעשה. וואס קען דאס נאך אלץ זיין? איך ווייס נישט, איך האב נישט געטראפן איינער וואס טוט דאס. איינס איז עס טוט זיך מיט די הענט, איינס איז עס טוט זיך מיט די גולגולת. דארט קומט עס פון די ערד, און דא קומט עס פון די תחת בית השחי קומט די גולגולת. דארט איז דאס עובד.
Speaker 1: מען שטייט דערווייטער אין פסוק, ידוני איז קצר למעשה. מניח עצם עוף ששמו ידעוני. מען נעמט א געוויסע עוף פון א געוויסע… וואס מענטשן ווייסן וועלכע עוף ער רעדט.
Speaker 2: ניין, איך מיין אז דער עוף הייסט ידעוני.
Speaker 1: אדער דו זאגסט אז ס’איז אן אנדערע פשט. ווייל פריער איז דאך געווען “ידע דברים ידעוני מצלן”.
Speaker 2: יא, אבער וואס הייסט ער ידעוני’ס? ידעוני? וואס הייסט “אתה ידעת, די ידעוני ידעוני”?
Speaker 1: עס הייסט ידעוני. ער איז אבערשי ארעסא וועאלטסטאקע רעז אידיאה, ווייל ס’איז א ידעוני. איך ווייס נישט. אקעי. ידעוני, ידעוני. ידעוני. משניות ווי די איידיג סטארת ידעוני וואנסט. זיי וויסן צו פיל אזא שטיקל כישוף.
Speaker 2: יא, עמ’ איז מקטר ועושם מעשיות החירות, מען טוט דער רבי’ן, מען לאט עס דא אפן, אדערצו יפהול כנכפה ביז דער מענטש אדער דער אפ פאלט אראפ?
Speaker 1: לכל דער מענטש. דער מענטש פאלט אראפ כנכפה, אזוי ווי איינער וואס איז איז א חולי לויפה איינער וואס האט א סעודות ווי דבר בפיפט ווארן נישט א סעודים עליות. און ער זאגט מיט זיין מויל זאכן וואס ס’גייט געשען.
Speaker 1: זאגט דעריינו מלכא’ל עילה מיני עבודי זרה אים. ווי עס איז נתנדלשון מיני עבודי זרה אים מיינט מיני דארקע עבודי זרה? אדער דער דעיס…
Speaker 2: עס איז זיכער דעיס וואלט איך געפרעגט אין דער אנהייב. ס’איז אייער פאניע. ווייל אויב אזוי וואלט עס נישט שוין געווען עסות, איינער פון די דפרקי עבודי זרע, וואלט עס נישט ווען עס ווען עס אויס לכלל פרק ב’, פרק ג’. עס דערטע אויס אז מיני עבודי זרה מיינט נישט ממש אז עס א מיני עבודי זרה, אטווי וואלט א collected.
Speaker 1: אבער אן אנדערע זייט, בכלליות, בחוקת אב לך נישט און אייכער איז נאר א לאו, רייטס?
Speaker 2: דא האסט שטארט פארשידענע סאגס. דער רמב״ם רופט אן חוקת אב בכלליות, אלע זאכן וואס זענען כללי. אבער איך זאג, עקבונים, דא זעט מען אז דער חומר דערפון איז אזוי הארט ווי א ווזרול אינעם, באקומט אויך מלכות, איך מיין, מען באקומט אויך סקילה.
Speaker 1: יא יא, איך פארשטיי, אבער דאס איז דאך די תורה’ס אן איסור. סא ווען דער רמב”ם זאגט א הערה “חוקות הגוי”, מיינט עס בכללות אז אלעס האט חוקות הגוי. א חלק פון זיי זענען ממש דברים אסורים בסקילה, א חלק פון זיי זענען לאווין, וואטעווער, בסדר.
אבער איך זע, ער ברענגט די לשון “למורי נבואה בכל מקום שמייחד דבר למעשיו”, אזוי ווי אוב. אזוי ברענגט ער די לשון דא. סא זעט זיך קלאר אז דער רמב”ם האט פארשטאנען אז אוב איז אייזא עבודה. סא איז עס א דבר המיוחד לעבודה זו.
Speaker 2: סא דער רמב”ם ברענגט די גמרא אזוי, אבער די עיקר זאך איז אז מ’קומט צו צו די סטעיט אוו מיינד, אדער צו די טריק.
Speaker 1: ניין ניין, די טריק צו די סטעיט אוו מיינד איז בכלל מותר, איך מיין, מ’דארף עס זען.
Speaker 2: ניין, אבער נאכאמאל, דער רמב”ם רעדט פון די עקזעקט מעשים וואס מ’טוט. סא די איסור איז די מעשה, אדער די איסור איז אנקומען צו קענען ווייזן ווי מ’ווייסט?
Speaker 1: סא די איסור איז די מעשה. און אפילו ער טוט עס נישט בשם עבודה זרה, רייט? די ריזען וואס די תורה האט גע’אסר’ט, ווייל דאס איז מיני עבודה זרה, מיינט דאס צו זאגן די עבודה זרה פון לעגניס טון. אבער אזוי ווי איך האב געזאגט פריער, נישט פשט אז מיר זאגן אז מיט דעם דינט מען עבודה זרה. דאס איז איינע פון די פאוערס פון די עבודה זרה, עפעס אזא סארט.
Speaker 1: זאגט דער רמב”ם, ערשט האבן מיר אונז געלערנט די עונש, אז עבודה זרה איז של מינות. ווי שטייט די עונש וואס דו האסט געברענגט?
Speaker 2: דער רמב”ם האט געברענגט די פסוק אין אנפאנג.
Speaker 1: אין אנפאנג? אל תפנו, אפשר גייט איר באלד זאגן? ס’איז פאני, ווי האט ער געברענגט די עונש? חייב סקילה, כרת, ער האט נישט געזאגט קיין שום עונש.
Speaker 2: אין די אנפאנג, אנפאנג, אנפאנג דארף צו שטיין. קוקט אריין ביי “עובד השם אלוקיך”, “כי תועבת ה’ אלוקיך”, “כי שייך בזה לאו דלא תחי'”, מ’דארף וויסן וועלכע, וואו שטייט קלאר די עונש?
Speaker 1: “ואיש איש אשר יעשה אוב או ידעוני מות יומת”, דאס איז א פסוק אין פרשת קדושים, אמת. אבער דער רמב”ם ברענגט עס נישט. ער האט עס נישט געברענגט אין די הלכות.
Speaker 2: דאס איז נישט. ס’איז missing דא. ער האט נישט געברענגט די פסוקים, ער האט געברענגט “שלא”, ער האט געברענגט די לאו פון “שלא”.
Speaker 1: אלעמאל אין די אנהייב, ער האט עס געברענגט אין די אנהייב פון די משנה תורה, לכאורה האט ער עס געברענגט. דא האט ער עס נישט געברענגט.
Speaker 1: אקעי, ווייטער זאגט ער, “אזהרה מן העבודה זרה”. אקעי, ס’שטייט, תלמוד לומר “אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם”. דאס רעדט מען נישט “אל תפנו” צו די מענטשן וואס מאכן עבודה זרה און יודינים, נאר דער מענטש זאל נישט זיין דער וואס גייט צו די כישוף אדער צו די כהנים וואס זאגן עבודה זרה און טוען די פעולות. דאס איז די אזהרה פון מאכן די עבודה זרה, די מעשה עבודה זרה.
Speaker 1: די נעקסטע זאך איז מולך. זאגט דער רמב”ם, “הנותן מזרעו למולך ברצונו ובזדון”, נאכאמאל די זעלבע זאך, “ברצונו ובזדון”, חייב כרת. בשוגג מביא חטאת קבועה.
אבער דא שרייבט ער אינטערעסאנט די לשון, דארט שרייבט ער… יא, די אור האט ער עס געמאכט אנדערש. “הנותן מזרעו למולך ברצונו ובזדון חייב כרת, בשוגג מביא חטאת קבועה. ואם עשה בהתראה ועדים”, אויב טוט ער די מעביר זיין זרעו למולך בהתראה ועדים, “נסקל”, באקומט ער סקילה, “שנאמר ‘ואיש איש מבני ישראל אשר יתן מזרעו למולך מות יומת, עם הארץ ירגמוהו באבן'”.
דא שרייבט ער יא די לשון הפסוק אויף סקילה, אויף מולך. און ער… ס’איז אינטערעסאנט, ער גייט אביסל אן אנדערע סדר, און ער גייט גלייך שרייבן די אזהרה שלו, תלמוד לומר “ומזרעך לא תתן להעביר למולך”, און ער זאגט נאכאמאל שטייט די זעלבע לאו, “לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש”. דאס שטייט אין דברים, ברענגט ער.
Speaker 2: פארוואס ברענגט דער רמב”ם צוויי פסוקים? ווייס איך נישט. איינס איז אין משנה תורה, איך מיין אז אלעמאל איז דא אזא כלל אז ס’קען שטיין צוויי מאל, אבער…
Speaker 1: אה, אפשר גייט ער זאגן וואס ער מיינט פונקטליך. ער זאגט קיין נפקא מינה, די רמב”ם אין… ער ברענגט די לשון ספר המצוות, אז ס’איז נישט קיין חילוק. די רמב”ם האט א כלל, ס’קען שטיין צוויי מאל די זעלבע לאו אין די תורה, דאס מאכט עס נישט צוויי לאווין, נאר אויב די גמרא זאגט ספעציעל. געווענליך קען מען צוויי מאל די זעלבע זאך.
אבער ס’קען זיין אז דער רמב”ם האט געהאלטן אז די ווארט “באש” מאכט עס קלארער. אז די “להעביר למולך” מיינט דווקא באופן געברענגט עס לשון.
Speaker 1: זאגט דער רמב”ם, כיצד היו עושין? מדליקין אש גדולה, מ’צינדט אן א פייער, ולוקחין מקצת זרעו ומוסרין לכומרים עובדי האש, מ’געט עס פאר די כומרים וואס דינען מיט אש, והכומרים נותנים את הבן לאביו, זיי געבן נאכדעם צוריק דעם קינד צו דער טאטע, ואחר שנותנים צווים אותם להעבירו באש ברשותם, נאכאמאל, מ’געט עס פאר די כומרים, און נאכדעם זאגן די כומרים פאר די טאטע, עס זאל נישט זיין די טאטע דער וואס טראגט אים אריבער באש, אחר שנותנים צווים אותם להעבירו באש ברשותם, ס’איז אונטער זייער אויפזיכט, די טאטע זאל זיין דער וואס טראגט אריבער, יא.
Speaker 2: קודם דארף ער עס מקדש זיין, קודם דעם זון פאר די… ס’זאל שפילן אזוי ווי ענדליך צו ברענגען א קרבן, אבער דער רמב”ם זאגט מ’הארגעט נישט עקטשועלי די קינדער, מ’פארברענט זיי נישט.
Speaker 1: דאס איז ער פירט אויס, יא. ומעביר אביו בנו באש ברשות הכומרים, ומעבירו ברגליו, ס’טייטש מעבירו ברגליו מיינט אז די קינד וואקט, יא? אבער מעביר, ער מיינט נישט ער הייבט אים אויף, נאר די קינד וואקט אויף די ברגליו. אקעי. מצד זה לצד אחר בתוך השלהבת, ער וואקט דורך אין די פייער.
Speaker 1: נישט קלאר, דא שטייט נישט קלאר דאס. דא שטייט נאר “להעביר למולך”, נישט אז ס’איז דא א סארט פון למולך. דאס איז דער טייטש. מולך, שלא תאמר שאין נאסרין לעבודה זרה אחרת. מולך איז טאקע א נאמען פון א געוויסע עבודה זרה. ער זאגט, דו זאלסט נישט מיינען אז “להעביר למולך” מיינט פארברענען אן עבודה זרה פאר די מולך.
Speaker 2: יא, יא, ער פירט אויס, “שאין מולך”.
Speaker 1: זייער גוט. כדרך שאתה מוצא שאין נאסרין לעבודה זרה אחרת, אלא בעבודה זו בלבד הוא ששמה מולך. די עבודה פון די עבודה זרה וואס הייסט מולך איז די וועג פון אריבערגיין די…
ס’איז דא טאקע, ס’שטייט טאקע די פסוק “כי גם את בניהם ואת בנותם ישרפו באש”, ס’איז דא אזא סארט עבודה וואו מ’פארברענט טאקע די קינדער. אבער יענע עבודה, לכאורה דארף מען נישט קיין ספעציעלע איסור דערפאר, ס’איז דאך סתם רציחה, און צווייטנס, ס’איז געהעריגע עבודה זרה, ס’איז דאך ממש מקריב זיין א קרבן לעבודה זרה.
די מולך איז נישט קיין קרבן לעבודה זרה, נאר ס’איז די דרך עבודתה איז אזוי. לויט דעם זאגט דער רמב”ם, ווייל דאס איז א סארט…
Speaker 1:
די עבודה פון די עבודה זרה וואס הייסט מולך איז די וועג פון אריבערגיין.
עס שטייט טאקע די פסוק “כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשי”, ס’איז דא אזא סארט עבודה וואו מ’פארברענט טאקע די קינדער. איז יענע עבודה, לכאורה דארף מען נישט קיין ספעציעלע איסור דערפאר. קודם כל, ס’איז רציחה, און צווייטנס, ס’איז גאר אן עבודה זרה, ס’איז דאך ממש ווי מ’איז מקריב א קרבן לעבודה זרה. דאס איז א קרבן, אבער ס’איז די דרך עבודתה. למה זה? לפיכך זאגט דער רמב”ם, ווייל דאס איז א ספעציפישע וועג פון עבודה פאר די עבודה זרה וואס הייסט מולך. אויב טוט ער דאס צו אן עבודה זרה אחרת חוץ פון מולך, איז ער פטור.
סאו אויב אזוי, בעצם וואלט מען נישט געדארפט שטיין די גאנצע זאך, ווייל דאס איז בסך הכל א דרך עבודה פון א ספעציפישע עבודה זרה. אזוי סאונדט עס. אזוי שטייט טאקע אין מסכת סנהדרין ברענגט ער אז די גמרא פרעגט די קשיא, און די גמרא האט א מחלוקת צו מולך איז עבודה זרה, א מחלוקת תנאים. והוא הדין, ס’איז דא וואס האלטן, תנא קמא אין די ברייתא וואס די גמרא ברענגט, האלט טאקע אז מולך און עבודה, די חידוש איז אז די עבודה, אפילו ווען מ’טוט עס שלא למולך איז מען אויך עובר, ווייל ס’הייסט אזויווי א דין פון די ד’ עבודות. אבער לויט רבי שמעון, אזויווי ס’פסק’נט דער רמב”ם, איז ניין, די פשט איז אז ס’איז נישט קיין עבודה, ס’איז נאר אן עבודה ווייל די עבודה שלה איז דוקא בכך. אבער אויף דעם איז טאקע שווער, דו פרעגסט טאקע א קשיא, אויב אזוי איז דאך דאס בכלל, בכלל יעדע עבודה זרה וואס אויב מ’טוט מען עבודתה בכך.
רייט, הרב רבינוביץ טענה’ט אז ער מיינט נישט אזוי דער רמב”ם, ער מיינט צו זאגן אזויווי מיר האבן געזאגט פריער, עבודה דארף טייטשן מ’געבט עפעס פאר די געטשקע. אויב איז דאס געווען ממש א קרבן, ווי למשל אויב איז דאס געווען שורף בביש, איז דאס זיכער אז ס’איז אפילו פון די ד’ עבודות, אפילו איינער פארברענט זיין זון צו אן עבודה זרה וואס ס’איז נישט דא די מנהג צו פארברענען, איז דאס א מין קרבן, ס’איז א קרבן אדם, ס’איז א קרבן. קל וחומר פון שורק ומקטיר לפניה, וואס ער איז אוודאי חייב. אבער מולך איז דאך נישט קיין קרבן, מ’באקומט דאך די זון, ס’איז נאר עפעס אזא גילוי, ס’איז א מגלה דעתו אז ער איז גלויביג, ער טוט עפעס אויף. סאו וואס גילוי איז, גילוי איז נישט געווענליכע עבודות, נאר מולך איז יא, ווייל דאס איז שוין ממש געווען עפעס א דרך עבודה שלהם.
אזוי זאגט ער. ס’איז סתם ווייל ס’זעט אויס דעפיניטלי מער עבודה זרה ווי אויב ידוני. ס’איז נישט קיין חוקי עבודה זרה, דאס איז שוין ממש עבודה, א סארט עבודה. אויב מען זאגט אז ס’איז נאר א מעביר, ווייס איך נישט. אבער דער רמב”ם זאגט, אויב מען וואלט טאקע געווען א ברענער, וואלט עס געווען עבודה לשמה ממש. דער רמב”ם זאגט זייער קלאר, דאס איז די עבודה פון דעם. א עבודה לשמה ממש. איך ווייס, איך בין נישט דא פאר קריטיק, איך וויל נישט קוועטשן די לשון עבודה, ס’איז באמת נישט אזוי קלאר.
און דאס וואס דו זאגסט “לפיכך”, אויב וואלט עס געווען אזא מין זאך ענליך צו עובדי ידעוני, וואלט נישט געווען די “לפיכך” אויך נישט. פארקערט, אויב ס’וואלט געווען אן עבודה ממש, אויב ס’וואלט געווען שורף בנו ובתו באש, אדער ס’וואלט געווען א נייע חידוש אז מ’איז עובד עבודה זרה בכלל, אז מ’זאגט אויב וואלט מולך געווען אזא מין זאך ווי עוב וידעוני, אז ס’איז א געוויסע מין חוקי עבודה זרה וואס מ’טוט פאר שמירה, אזוי ווי מ’טוט עוב וידעוני צו הערן עתידות, ס’איז א מין זאך וואס די תורה האט מחדש געווען א געוויסע סקילה, וואלט עס שוין געווען ביי יעדע עבודה זרה, ביי יעדע, לאו דווקא מולך.
רייט, אבער די תורה האט נישט דאס געזאגט. די תורה האט געזאגט, דווקא למולך מעביר בנו ובתו איז מען אסור. ס’טייטש אז ס’איז א סארט עבודה זרה. אבער די חידוש אין די תורה איז נישט אז ס’איז דא אזא סארט עבודה זרה וואס איז דווקא בכך, דאס קענסטו פרעגן פון די כומרי עבודה זרה. ס’מוז זיין אז דא איז דא א פנים חדשות.
רייט, דאס קענסטו פרעגן, עקזעקטלי, ווייל די תורה רעכנט זיך שוין, די תורה מאכט נישט קיין עקסטערע איסור אויף מרקוליס אדער אויף פעור, ווייל אונז ווייסן אז ס’איז בגדר עבודה זרה בכך איז חייב.
זעט אויס אזוי, איך האב זייער ליב דעם חילוק פון וואס איז אן עבודה און וואס איז א סגולה. ווייל דו זעסט אז אפילו מעביר מיראה האט דער רמב”ם געטייטשט אז אויב ער מיינט בכלל נישט צו דינען, בכלל נישט, ער האלט פשוט אז די סגולה האט אפשר גענומען, איז ער פטור. ס’איז נישט מותר, אבער ס’איז פטור. ער טוט עס נישט לשמה כביכול. לשמה איז א שארפע ווארט, ער טוט עס נישט בתור עבודה, ער טוט עס נאר פאר תועלת עצמו, קענסטו זאגן.
איך ווייס נישט, ס’איז אביסל שווער דא. ס’קען אלעמאל זיין אז ס’איז דא געוויסע פרטים וואס די תורה האט געווען נוגע, האט די תורה גע’אסר’ט, און יעדע מצוה איז דאך דא אזעלכע זאכן. באופן כללי איז, איך ווייס, די וועלכע לערנען איז אפילו לאו דווקא יא?
פאר עווער רעיזן, אפאר איז עפעס עקסטערע איסור, א גמתות בכלל, לעמת מלכות. און נאך זאכן האבן עס געזען אזעלכע זאכן, איידער ווי נאך האבן עס געזען אזא סאר זאך. עס איז א זאך א זאך, יעדער מצווה דא כללים, איז דא א געוויסע פרטים וואס דעט אויכעט אסור. סאו, איז עס האבן גערעדט אין פאמידות, יא? בהלכות דעת, האבן עס גערעדט, א הלכה כלדות ולאכטע בדרכו, נאכט אים דא לא סיכם, וויסטו אים דאך אויך די די די חכם דאכטע בדרכו? יא. עס קען זיין אזוי. אקעי. יעצער דא פרוטים, אינטערסאנטע פרוטים.
Speaker 1:
ער גייט דעריין אין דעי אבירא ברגל, זאגט ער איין איך חיים פרוט, עס איז שכילה אטשו יום סלמולך, ובירא ברגלו בעש, דרך אברה. אבער מסר האט איבערגעבן פאר די נישט לו דרך אברהי, פטר. אינטערסאנט. ווייל כארעט צו זיין אז דרך העבודה. יא.
Speaker 2:
ואיינער חיים… וויסטר אים ווייטער… יא.
Speaker 1:
ואיינער חיים, וואטש אים צו מקצת זייער ויאניח כצת? נאר אויב איינער האט אפאר קינדער, און ער גיבט איבער א פאר מולך און אפאר לאט אריבער, שוין אים א כמזרע נתן למולך מוזרע. מיינט מכצת וולא כילו. ער זעגט אז לשון ראבינג פארטשט… מען האט צוויי קינדער, און מ’סתם אויכעט.
Speaker 2:
יא, ער האט צוויי, און איינס איז ער מאכט א ווייבר געווען. אדער רעדט ער איבער מעשט, א פאר פון זייער.
Speaker 1:
ני, איך זעה דיר… ס’מאכט שוין אביסל א פאר פון זייער כילה, און מען רעדט נאר אויף ווען ער האט צוויס דריי פיר און צווי צוויי.
Speaker 2:
ניין, ער זעה דיר מיט איינער שווער.
Speaker 1:
דער עיקר איז כילה, און ער ברענגט זייער אינטערסאנט אז עס איז זייער שווער וואס איז פשט כילה. אויב מ’האט געזאגט אז עס פארברענט, קען איך פארשטיין, עס פארברענט זענען קינדערש, און גענוג אוי נישט. ווייל עס איז דערצליך נאר מעבד. ס’אווואס עפעס מכצת וולא כילה. יא, ווייל די ענין איז, איז אז מיט דעם איז א שמור אויף אלע אנדערע קינדער. אדרעס וואס עס איז פארשטאנען. ער ברענגט א סמוג, וואס דער סמוג האט געזאגט אז מיט חצוש וולא כילה.
פשטייט אז עס שטייט אין די גמרא אז איינער וואס איז א גרעסערן עבירה, א מייזער דער באקומען נישט קיין גלות, לא תלעוולי כפרה. סאו, דאס וואס איז פטר, און נישט אמאל וואס איז פטר פון א עונש, איז א גוטע זאך. אמאל ער זאגט מען, מ’האט שוין אויפגעגעבן אויף דיר. איילי חופר פון דאס.
ווייטער, דאס איז דער דרך אויף עבודה, דאס איז פשוט פונעם סיין, פונעם סיין פונעם קירכע, עס שטייט “אזוי גייט מען דא”.
Speaker 2:
אה, אזוי גייט מען דא. עס מאכט מער סענס מיט דיך.
Speaker 1:
ער ברענגט דא אז ס’איז געווען וואס האבן עס אזוי געזאגט, אבער ער האט א ראיה אז ס’איז יא געווען דער מנהג פאר יעדן צו טון. אקעי.
Speaker 1:
זאגט דער רמב”ם ווייטער: “אחד זרע כשר ואחד זרע פסול”, וועלכע מין קינדער מען זאל איבערגעבן. ער וואלט איינער געטראכט אז אויב איינער האט קינדער וואס זענען ממזרים, ער טאר נישט זיין “אחד זרע כשר ואחד זרע פסול”. עס דארף זיין די ווארט “זרע” וואס מען קען טראכטן אז עס איז א מיעוט.
“ואחד בנו ואחד בתו”, אדער אייניקלעך, קינדער פון זיינע קינדער. “הכל יוצא ירכו חייב משום זרע”. אז עס שטייט “זרע”, עס שטייט נישט “בנו”.
אבער “העביר אחד מאחיו או אבותיו או שאר קרוביו או עצמו”, אדער זיך אליין, איז פטור. ווייל “זרעו” מיינט דווקא.
Speaker 1:
זאגט דער רמב”ם: “העביר עבד זרעו והוא ישן או שלוף ואינו הולך ברגליו”, אדער ער איז בלינד, ער קען נישט גיין בכוחות עצמו, כדי מען פירט אים אינגאנצן. אבער וואס לעזט ער מיר, ער כאפט אים מיט די הענט און ער טראגט אים. “העביר” מיינט א הילוך מיט א טור מענטש, אזוי זעט עס אויס. יענער גייט, ער גייט מיט די אייגענע כח, מיט די אייגענע ראיה, אזוי זעט עס אויס. ער זאגט אז עס איז א ספק אין די גמרא, און דער רמב”ם איז מקיל. אזוי זאגט ער יא. אז נישט “העביר” מיינט אז ער גייט, דער טאטע פירט אים איבער, אבער ער דארף אליינס קענען גיין, נישט מען שלעפט אים ווי א שטיק.
Speaker 2:
יא.
Speaker 1:
זייער גוט. איז דאס געווען די הלכות, מ’האט שוין געלערנט צוויי מצוות אין דעם פרק, אויב איך געדענק דריי מצוות. און מ’וועט לערנען א פערטע מצווה.
Speaker 1:
“מצבה”. זאגט דער רמב”ם: “מצווה של עשר מצבה”. ס’מיינט, מ’זאל זיך אביסל געפלאגט וואס ס’איז, אבער ס’מיינט בויען א גרויסע סטרוקטור פון זאמד און מ’זאל זיך מתקבץ זיין פאר דעם לשם עבודה זרה.
זאגט דער רמב”ם: “מצבה שאסרה תורה היא בנין שיהיו הכל מתקבצים אצלו”. לאמיר בויען א סארט בנין, אלע זאלן זיך מתקבץ זיין ביי דעם בנין. אפילו לעבודת השם, דער איסור איז אפילו אויב מען טוט עס צו דינען דעם אייבערשטן. וכל שכן אויב ס’איז דאך א דרך עבודה זרה צו בויען א מצבה פאר עבודה זרה, צו דינען עבודה זרה. אבער די תורה האט געאסר’ט מען זאל בכלל נישט אויפשטעלן אזא מצבה אפילו מען טוט עס צו דינען דעם אייבערשטן.
“שנאמר ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה’ אלקיך”.
למהויקם מצבה, איינער וואס בויעט אויף אזא מצבה, לאוץ מלכות באקומט מען נישט פאר די וואס קומען זיך צוזאם.
דאס הייסט די מענטשן וואס קומען זיך צוזאם לאהבת השם ביי דעם, זיי האבן נישט באקומען קיין עונש.
דער בונה, דער וואס בויעט עס אויף, ווייל ער בויעט אויף די זעלבע מין זאך ווי אויב די עובדי עבודה זרה בויען אויף.
ס’איז פארציילט, ס’פארציילט די מחלוקת, איז די שאלה וואס איז די טייטש פון דעם מצבה?
Speaker 1:
מ’ווייסט נישט, ער ברענגט דער רמב”ם אין סייז, עס איז זייער נישט קלאר.
וואס מיינט מ’טאר נישט בויען קיין פלאץ?
אקעי, זאל מען זאגן, א בנין מיינט נישט א בילדינג, ס’מיינט עפעס א מאנומענט.
נישט קיין זאך אז מ’גייט אריין, און מ’גייט אריין און מ’פאר סאם ריזען מוטער.
און ער ברענגט אז דער רמב”ם זאגט, פארוואס וואס איז געווען מנהג עובדי עבודה זרה?
האט די מנהג עובדי עבודה זרה געווען צו בויען אזא פלעטפארם, אזא מצבה, און אויף דעם לייגט מען די נבע, די סטאטוע צו ביזאקט א מ’דינט.
און אויף דעם לייגט מען די עבודה זרה.
Speaker 2:
יא, אויף דעם לייגט מען אז מ’זאל זיך נישט טוען פארוואס, כדי מ’זאל נישט דעשה דומה די עבודה זרה.
אפילו די עבודת השם זאל נישט מאכן ענלעך צו עבודת עבודה זרה.
Speaker 1:
אבער דער רב זאגט אז עתר איז אפילו אן די סטאטוע, רייט?
עתל איז סתם צו מאכן צו אז איינער וויל מאכן, ווי דארף ענד מנחם איינער טעהינג לייגן א שטיין, ווי דער ווילט זיין מנחם זיין עתר?
עס איז זייער נישט קלאר.
דער רב האט משנה האבן געהאט א העכריך צו זאגן אז אפילו ער מאכט עס נישט די שם עבודה זרה, ווייל דא נאר לוקה.
אויב וואלט ער איז געווען אן עבודה, דרך עבודתו צו בויען א מצבה, וואלט עס לכאורה געדארפט באקומען סקילה, וואלט עס געדארפט הייסן עבודה, עבודה זרה אליין.
וואלט עס געדארפט הייסן עבודה, עבודה זרה אליין.
אזויווי עס נישט געהייסן בויען אן עבודה זרה.
יעדע מאל מיר בויעט עבודה זרה.
אויסער עבודה זרה האבן מיר געלערנט אין סקילה.
Speaker 2:
אה געדענקסט נאך רש”י ברענגט איך דעיס צופרי?
Speaker 1:
יא, אז מצבה איז געווען אברהם ווי ער האט איך געמאכט א מצבה?
Speaker 2:
יא, ער האט נישט אברהם יעקב האט געמאכט א מצבה?
Speaker 1:
שפעטער האבן עס געהייסט, זעט מען אז מצבה איז אסור אפילו לשם שמים.
ווי, יענע מצבה איז לכאורה געווען א סאטמאר מזבח.
Speaker 2:
וועבי’ס ווייסט?
Speaker 1:
ווייל מלבות איז נישט געווענליך האט מען געגאסן אויף דעם שמן.
ווי יענע?
דער גיסן שמן איז א ענין פון אזויווי א קרבן, א נוסח.
סאו, עס איז אייגער צו דעיסה לכאורה המחלוקת.
Speaker 1:
רש”י זאגט טאקע אזוי ברענגסט און דא האט געזאגט מצבה איז אזויווי א במה, במה איז פון א שאך שטיינער, און מצבה איז איין שטיין וואס מ’איז מקריב אויף דעם. אבער דער רמב”ם זאגט נישט אז מ’איז מקריב אויף דעם, דער רמב”ם זאגט אז מ’איז מקריב צום מצבה.
Speaker 1:
יענע מצבה איז לכאורה געווען א סארט מזבח. ווייל דו ווייסט, ווייל מ’האט געווענליך האט מען געגאסן אויף דעם שמן, די גיסן שמן איז אן ענין פון אזויווי א קרבן, א נסך. ס’איז דאך דא לכאורה א מחלוקת, רש”י טאקע אזוי ברענגט ער דא, ער האט געזאגט מצבה איז אזויווי א במה, א במה איז פון א סאך שטיינער און א מצבה איז איין שטיין וואס מ’איז מקריב אויף דעם.
אבער דער רמב”ם זאגט נישט מ’איז מקריב אויף דעם, דער רמב”ם זאגט מ’איז מתקבץ סביב המצבה. זעט אויס אז דער רמב”ם האט פארשטאנען אז עס איז נישט מיט הקרבה, נאר דער רמב”ם האט געהאלטן אז עס איז א סארט בנין וואס דער מנהג העבודה זרה איז צו מאכן, נישט א סארט בנין, א סארט לאמיר זאגן, א סארט שטיין, א סארט מאנומענט, טאר מען נישט טון אפילו לשמים.
איך האב אמאל גערעדט אז דער מנחת יצחק און אנדערע היינטיגע אחרונים האבן געוואלט טענה’ן אז פארדעם איז אסור צו מאכן א מאנומענט. ביי אידן איז נישט אזוי איינגעפירט, אבער אין דער וועלט איז איינגעפירט צו מאכן לזכר המלחמה אדער אזא זאך א מאנומענט, האבן זיי געוואלט טענה’ן אז דער רמב”ם מיינט דאס אסור, אבער עס איז נישט ריכטיג, אזוי ווי ער אליין זאגט, אז קודם כל ער זאגט נישט לשם עבודה זרה, עס איז סתם לזכר. מ’טרעפט דאך פערעש אין תנ”ך אז מלחמה צו… אויב דאס וואלט געווען אסור, וואלט מען ערנסט געטראכט צו מען זאל בויען א מצבה אויף א קבר פון א צדיק, ווייל מען גייט דאך דארטן קומען מתפלל זיין.
איך האב געוואלט זאגן אז עס איז אן אנדערע שאלה פון דורש אל המתים למעשה מ’גייט דארט זיין. וואס דארפסט מורא האבן למעשה, דארפסט מורא האבן פון דעם איסור מצבה. רייט, עס איז זיכער, עס איז דאך דא קלאר אין תנ”ך אז מלכים פלעגן מאכן א יד, קענסטו אלעמאל זאגן אז עס איז געווען א תקלה, א יד אבשלום. א יד מיינט א מאנומענט, אבער עס מיינט נישט א מאנומענט! עס זעט אויס, איך וואלט געטראכט, איך וואלט מצייר געווען עס איז עפעס א סטייל, א געוויסע סטייל פון עבודה זרה איז צו מאכן אזא סארט פעדלסטאל. יא, אלעמאל די אלטע סטאטשועס ליגן אויף אזא פעדלסטאל און אויף דעם דינט מען. איז דעם סטייל מאכן נישט אפילו לשם ה’, ווען מ’גייט עס מאכן לשם ה’, עפעס א פראנט פאר זיין בית המדרש לאמיר זאגן, מאך עס נישט. אפילו דאס, האט עס א זין אז עס איז נישט מקריב דעם פראנט פאר מ’זאגן. יא, האסטו דא אידישע פלעצער ווי עס איז דא פאסט אזעלכע… עס איז נישט קלאר צו מיר אז דאס איז בכלל דעם איסור מצבה.
Speaker 1:
דער רמב”ם זאגט אז די צוויי זאכן, מצבה און אבן משכית, איז נישט דער איסור ווען מען טוט עס פאר עבודה זרה, נאר ווייל געווענליך טוט מען עס פאר עבודה זרה, אפילו ווען מען טוט עס לשם שמים, ווייל מען פלעגט עס טון פאר עבודה זרה, אפילו ווען מען טוט עס לשם שמים באקומט מען מלקות. “לא תשתחוו לה’ אלוקיכם כן, ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה”, זאלסט נישט מאכן אן אבן משכית זיך צו בוקן אויף דעם, נישט משום דרך עבודה זרה, “כי אני ה’ אלוקיכם”, צו לייגן א שטיינערנע פלאר, אדער איך ווייס וואס, לייגן א שטיין און זיך בוקן אויף דעם, א פלאכע שטיין.
Speaker 2:
איך פיר נאך איין אותם גלייך לשם. א ספעציפיק קיינד אוו שטיין?
Speaker 1:
ווייסט נישט. אקעי. יא, זאגט דער רמב”ם, אבער דער ענין אלוקה איז אינטערסאנט, ווייל א בריא השם וואלט מען אונז געטראכט אז דער איסור איז דער לייגן, דער מאכן די שטיינער אין פלאר. אבער יעצט וויל דער רמב”ם אז דער הלכה עס איז אויף דער זיך ביקן. אנדערש ווי במציבה. רייט. קען זיין ווייל שטיינער איז אלעמאל דא. עס איז נישט פשט אז דאס איז א ספעשל סארט ארכיטעקטור וואס מען מאכט. אפילו אין א שול מאכט מען שטיינער. דער רמב”ם זאגט אז אין שול, מען גייט זען, מען לייגט מחציות אויף די שטיינער. אבער עס איז נישט פשט אז דאס איז ער צו בויען א סארט זאך. דער איסור איז זיך צו ביקן בעצם.
יא, עס איז דער רמב”ם איינער לא קהאט שיטת ישוד יודה ורגלו על אבן. ביז ער שטרעקט זיך אינגאנצן אויף אז ער מאכט א מיני השתחוואה וואס עס איז פשוט יודה ורגלו. ער ערנעמט סקולים מוטלילייה, ער ליגט אינגאנצן אויף דער שטיין. שזה היא השתחוואה אמורה בתורה, דאס טייטש א פולע השתחוואה. דער רמב”ם האלט אזוי אויך לגבי אנדערע השתחוואה’ס. אז השתחוואה מיינט זיך פול ביקן און נאכט תפילה דאכטן. עס איז דא א פרייל מנחת תפילה ברענגט אז דאס איז נישט קלאר צו ער מיינט אז מען זאל זיי טון.
ראקא פאנים, אין די תורה ווען עס שטייט עכט מוזן זאגן ביבליקלי עקוריט השתחוואה, און אויך עס איז נישט עובדים פאר די עבודה זרה. דער רמב”ם דארט האט ער עס נישט געדארפט אזוי וויכטיג זאגן, ווייל ער דארף מעורר זיין אידן, אה, אביסל קענסט עס זיך יא ביקן? מען טאר זיך פארכלל נישט. עס איז געשטאנען אפילו תוספת השבת בעין אויף הייבן געלט. עס איז נישט קיין פולע השתחוואה. אקעי, וואס עס איז טאקע נאר מדרבנן. אבער דא וויל ער זיך זאגן וואס מ’זאגן שטיין פאר די אייבערשטער, ווייל מען קען נעכסט פארווערן דער איסור.
איך דארף פארשטיין בעסער דער איסור, ווייל… וואס איז די פשט? ווייל דארף עס איז… און עבודה זרה איז זייער שטארק נפוץ. יא, נאר אין געוויסע זאכן וואס האבן… אבער עס וואלט זיך ביקן בכלל. פאר זאל מען זיך ביקן בכלל. און פונקט… וואלט זיך ביקן בכלל איז… איך מיין, אלע עבודות וואס צו טוען להשם זענען די זעלבע עבודות וואס די עבודה זרה טוען. חוץ די כהורי עצמא די פיר עבודות.
Speaker 1:
אויף דעם אופן, פונקט דא איז געווען א מחלוקת. עפעס א missing context וואס דו זאגסט, וואלט איך פארשטאנען. אויך, ס’קען זיין אז עפעס איז ראנג מיט דעם. איך מיין אז ס’מוז זיין עפעס א רמז, עפעס וואס איז נישט אזוי ראנג. ס’וואלט נישט געווען דרך ארץ. אבער די זאך איז, עפעס איז א ביסל ראנג. אזוי וויל איך געטראכט, מען דארף זוכן עפעס א פשט, ווייל איך ווייס נישט וואס איז פשט.
זאגט ער ווייטער, “מדובר באבנים בשאר ארצות”. מען זאגט אין די גאנצע וועלט. אין אנדערע פלעצער. “אבל במקדש מותר להשתחוות לה’ על האבנים”. אין בית המקדש בוקט מען זיך יא פאר’ן אייבערשטן אויף די שטיינער פון די פלאר. שנאמר, “ובארצכם לא תתנו אבן משכית להשתחוות עליה”. “בארצכם” מיינט אין אייערע, נישט “בארץ של השם”, אזויווי אין ירושלים, נאר אין די אנדערע ארצות. לוקטיי בארצכם מיינט “לא תשתחוו על האבנים, אבל תשתחוו על האבנים המפוצלות במקדש”.
אבער די ווארט דא, די ווארט איז “מפוצלות”? “משכית” מיינט א שטיין וואס איז געגאסן, וואס איז אזויווי איין גרויסע שטיין. “משכית” מיינט געגאסן, “משכית” מיינט שוין א מעשה. אבער ניין, זאגט ער, די סיבה פארוואס מען מעג אין בית המקדש איז ווייל ס’איז “מפוצלות” אדער ווייל ס’איז נישט “בארצכם”? ניין, אין בית המקדש מעג מען. אבער דא די “מפוצלות” מיינט אויסגעפלאסטערטע שטיינער. ס’איז דא א מחלוקת. “מפוצלות” איז אה, נישט אז די “מפוצלות” איז חייב. פארגעט, פארגעט. אבן עזרא ברענגט, פארגעט. אבן עזרא ברענגט, אז אבנים שאינן “מפוצלות” איז מותר. “אבנים מפוצלות” מיינט אויסגעשניטענע שטיינער, אזוי שיין, אזוי גוט געמאכט.
אה, וואס איז ענליך צו “אבן משכית”? ס’איז אן אבן טבעי. אזוי זאגט ער, אויף א שטיין וואס איז א ראק מעג מען זיך בוקן, א שטיין פון דרויסן. וואס טייטשט די ווארט בכלל “משכית”? “משכית” איז מענט נישט געגאסן. ס’איז נישט אזויווי געגאסענע שטיין. איך האב אין מיין האנט דא א פעיק שטיין, א מענטש געמאכטע גרעניט. ניין, ס’איז נישט דאס. יענץ איז א בריקל, ס’איז בכלל מותר, ס’איז א בריקל, ס’איז נישט קיין שטיין. איי, גרעניט איז אן עכטע שטיין, אבער די בריקס וואס דו האסט דארט. “משכית” מיינט א לשון פון אויסגעמאלענע שטיינער. און ער זאגט “אבנים מפוצלות” וואלט אויך געווען… סטאפ א מינוט.
סא, קומט אויס “אבנים מפוצלות” איז טייטש אויסגעפלאסטערטע, אויסגעשניטענע שטיינער. סא, אויב מען גייט אין די גאס ערגעץ און מען טרעפט סתם שטיינער אין די וואלד, דאס מעג מען. דאס איז א סארט שטיין וואס איז אפגעשניטן צו מאכן א שיינע פלאר, דאס הייסט “משכית”. וואס האט ער געזאגט “משכית” איז מלשון? איך מיין אז… אה, ער זאגט, אבן עזרא זאגט “משכית” איז מלשון “שכיה”, וואס איז א שיינע שטיין וואס מען קוקט דערויף.
נישט מלשון געגאסן אזויווי נסך, נסך זאך? ניין, ס’איז נישט געגאסן, ס’איז געשניטן. אזוי זאגט ער, איך ווייס נישט. אזויווי משכיות כסף, יא, דער רמב”ם זאגט משכיות כסף מיינט דאך שיינע צירונגען פון זילבער וואס מען קוקט דערויף. דורכדעם זעט מען עס. ס’איז מלשון קוקן, ס’איז שכוי, און מען קוקט, שכויים שכל שכויים ביופי. יא.
Speaker 1:
אזוי זאגט דער רמב”ם ווייטער… דא גייט דער רמב”ם רעדן וועגן מנהג ישראל תורה. נו, אזוי זענען, והואיל ונהגו כל ישראל… וויבאלד אז מ’טאר נישט זיך בוקן אויף… ניין, וויבאלד מ’טאר זיך נישט בוקן אויף אבנים פון צלעות, און ער האט דיר פריער געזאגט אז ס’איז נישט קיין איסור אמור בתורה מיינט דאס זיך בוקן, ער האט אויסגעקומען אז מען טאר זיך נישט בוקן אין בית המדרש ווען ס’איז דער מנהג זיך צו בוקן, ביים דאווענען בוקט מען זיך דאך. זאגט דער רמב”ם אזוי, והואיל ונהגו כל ישראל להשתחוות במחצלאות בבתי כנסיות על רצפות של אבנים, בתי כנסיות וואס דער פלאר איז געמאכט פון שטיין, לייגט מען אדער מחצלאות אדער מיני קש ותבן, פארוואס? להבדיל בין פניהם ובין האבנים. ס’איז אינטערעסאנט טאקע, די אראבישע בתי מדרשים, אדער די ספרדים, די רמב”ם’ס בית המדרש, ווי מ’דארף זיך בוקן אפילו אינמיטן די וואך, בוקט מען זיך מיט פישוט ידים ורגלים, לייגט מען אייביג א מחצלאות אין די בית המדרש, יא? די אראבישע בתי מדרשים האבן גרויסע קארפעטס. אשכנזישע בתי מדרשים, ווי מ’בוקט זיך נישט, מ’געט זיך נאר א בייג אן די פיס, דארף מען טאקע נאר יום כיפור לייגן טאקע. און געווען טאקע אין אונזערע בתי מדרשים, מ’לייגט עפעס טישוס, איך ווייס נישט וואס מ’לייגט עפעס. אין אראבישע בתי מדרשים, לויט דעם רמב”ם קומט אויס אז מ’דארף דאס ממש בעטן.
ס’איז נישט קלאר, ווען ס’איז געווען אנגעקומען אזא השתחויה, און ס’זעט אויס אז ס’איז נישט קלאר, און דער גרא ברענגט אין חפץ חיים אויך דאס אז השתחויה איז פישוט ידים ורגלים, אבער ס’איז נישט קלאר אז דער רמב”ם מיינט צו זאגן אז די אשכנזים האבן זיך אזוי געבוקט. נאר דאס איז יא זיכער, אפילו פאר די אשכנזים לדרך אגב, ס’איז יא זיכער אז ביי תחנון הייסט נפילת אפים. נפילת אפים דארף מען זיכער מאכן השתחויה מיט פישוט ידים ורגלים, ס’ווערט אויך געברענגט אויך ביי פוסקים אשכנזים.
Speaker 2:
ניין, ס’איז נישט וואס מ’איז געוואוינט צו זיצן. ס’איז נישט קיין נפילת אפים בכלל.
Speaker 1:
און ס’פילן זיך אזוי, סתם ווייל לויט וואס דער רמב”ם זאגט, אז מ’האט אנגעהויבן צו לייגן בענק אין בית המדרש, זעט אויס אז אמאל איז נישט געווען קיין בענק, מ’איז געשטאנען אדער מ’האט זיך געבוקט. אבער היינט איז דא בענק, פשוט נישטא וואו עס צו טון, ממילא האט מען אויפגעהערט צו מאכן אמת’דיגע נפילת אפים. ס’איז אויך א פלא הבדל טעמים, דאס איז נישט קלאר, אמת’דיג לכאורה נפילת אפיים.
Speaker 2:
נפילת אפים ארצה אזויווי ס’איז געווענליך תחנון אריגינעל.
Speaker 1:
און דער רמב”ם דאס שטייט זיכער אין רמב”ם, וואס ביי תחנון איז אויך נישט נאר רמב”ם, נאר ס’שטייט אז תחנון מאכט מען נפילת אפיים. דער זאגט אז דער רמב”ם לכאורה מיינט דא בשעת תחנון.
Speaker 2:
אה, אקעי, זיי גייען ווייטער.
Speaker 1:
אבער לאמיר זען ווייטער, “ואם לא ימצא דבר מבדיל בינו ובין העם” – אה, אבער ס’איז דאך מדרש מ’האט נישט געלייגט.
Speaker 1: ס’איז אויך דא א פקפוק אין די טעמים, ס’איז נישט קלאר.
אמת’דיג, לכאורה, תחנון איז תחנון.
איך פיל, איך פיל אז נפילת אפים איז אזוי ווי ס’איז געווענליך תחנון ארגינעל.
און דער רמ”א, דער רמ”א זאגט עס זיכער אין רמ”א, וואס ביי תחנון זאגט ער נישט נאר רחום וחנון, ער זאגט אנשטאט תחנון מאכן נפילת אפים.
דער רמ”א אויף די זייט זאגט אז דער רמ”א לכאורה מיינט דא אנשטאט תחנון.
Speaker 2: אקעי, זייער גוט, ווייטער.
Speaker 1: אבער ער זאגט ווייטער, “ואם לא מצא דבר מפסיק בינו ובין האבן”, אה, דאס איז די מדרש וואס מ’האט געלייגט.
איז דאס טייטש אז זיך בוקן אויף די שטיין וואס דעקט די פלאר איז א גרויסע פראבלעם, “מילך הולך למקום אחר”, ער זאל אוועקגיין אין א פלאץ וואס די פלאר איז נישט געמאכט פון שטיין.
ער גייט צו אן אנדערע פארט פון שול און דאווענט.
“או שוחה על צדו למטה”, ער זאגט אז מ’קען מאכן נפילת אפים אזוי ווי אונז מאכן, ביי “לפניך ברחמיך הרבים”.
ס’איז נאך נישט פולי בוקן, נאר ער בוקט זיך א האלבע וועגס בוקן.
ער רעדט נאך אלץ אויף די פלאר, נאר נישט סטרעיט.
איך ווייס נישט, ס’קען זיין דער רמ”א איז געשטאנען און מ’איז געזיצן בכלל אויפן פלאר, מ’איז נישט געזיצן אויף בענק.
קען זיין.
אבער “שוחה על צדו” מיינט ער ליגט נאך אויפן פלאר, נאר נישט אינגאנצן סטרעטשט אויף די פלאר.
נישט סטרעיט פניו וידיו ורגליו.
“צריך להטות פניו על צדו”, ער גייט אויף די זייט אביסל.
פשוט וואס אונז טוען, איך ווייס נישט אפילו צו ס’איז א פולע בוקן.
און משום דעם דארף מען אויך אכטונג געבן אויב איינער פרובירט צו מאכן א השתחויה אויף א קבר, דארף מען אכטונג געבן, דער קבר האט דאך אויך עפעס א אבן משכית.
Speaker 2: אבן משכית, יא.
Speaker 1: דארף מען אכטונג געבן אז מ’זאל עס טון באופן, לייגן עפעס אויף אונטער די האנט.
Speaker 2: יא.
Speaker 1: זאגט דער רמ”א ווייטער, זייער גוט.
“המשתחוה לה’ על אפיו, אם הוא פישוט ידים ורגלים”, אה, אויב ס’איז מיט פישוט ידים ורגלים איז מלקות.
אויב טוט מען עס אן פישוט ידים ורגלים, נאר השתחויה, וואס טייטש וואס יא?
אז מ’איז יא מדביק פניו, נאר נישט פישוט ידים ורגלים?
ווייל אזוי טוט מען ביי קידה.
וואס טייטש דער רבי בוקט זיך?
איך האב געזען ווי דער רבי בוקט זיך ביים דאווענען.
ער בייגט זיך.
ער בייגט זיך, אבער נישט פישוט ידים ורגלים.
ער בייגט זיך, אבער נישט פניו וידיו ורגליו.
“אינו לוקה, אבל מקבלין אותו מכת מרדות”.
וואס, מדרבנן איז עס יא אסור?
Speaker 2: אבער ער ווערט איז דאך…
Speaker 1: אזוי זעט אויס.
איך ווייס נישט, איך ווייס נישט פארוואס.
לכאורה איז דא א גדר, אבער ס’איז שווער צו פארשטיין.
ער ברענגט עס אזוי פון די גמרא.
די גמרא רעדט וועגן די חילוק צווישן פישוט ידים ורגלים אדער אן פישוט ידים ורגלים.
איך ווייס נישט, ער האט עס זיכער גענומען פון ערגעץ.
Speaker 2: וואס מ’האט נישט זייער אויסגעטרייט. יא, יא. ווען מ’טוט עס פאר’ן אייבערשטן. אבער די זרה, איך השתחוויתי פשוט על ארבע אמות, איך השתחוויתי פשוט על ארבע אמות, משום דאיכא שפנא בקרקע?
Speaker 1: לא.
ווי לאנג, איינמאל מ’מאכט גענוג השתחואה אז די פנים ווערט, אזוי ווי די פנים קומט אן צו די קרקע, הייסט עס איין השתחואה וואס הייסט פון די ד’ עבודות, און נסקל, ער באקומט סקילה.
איז דא דא א שאלה, ער ברענגט אין די מפרשים, וואס טייטשט “איכא שפנא בקרקע”?
איך האב געטייטשט שלמה’ניו יארק, אז ער בייגט זיך, אבער די פנים נאך אלץ נישט.
אזוי ווי אונז טוען ביי שמונה עשרה, איז בכלל נישט כובש פניו בקרקע, מ’געבט זיך נאר א בייג.
דאס איז אפשר אפילו נישט אסור אפילו פון די זרה.
אזוי האב איך פארשטאנען אזוי איז געשטאנען.
די אנדערע טייטש איז אז טאטשן די פלאר הייסט כובש פניו בקרקע.
מיינט נישט עצים אריינגיין, ווייל אזוי ווי פריער איז געשטאנען “יד בקפונה באבן”, איז נישט אלעס מיינט די זעלבע.
“יד בקפונה באבן” און “כובש פניו בקרקע” איז נישט אלעס מיינט די זעלבע זאך.
אפשר מיינט עס אן אנדערע לשון?
“איכא שפנא בקרקע” מיינט פשוט ער געבט א בייג, שוחה אזוי ווי, ער געבט א בייג.
נישט קלאר, עס איז מיר נישט קלאר וואס איז די… ס’איז לכאורה מיינט עס אפילו אן טאטשן די פלאר, ווייל פריער איז געשטאנען אז אויב ס’איז אראפגעפאלן געלט…
Speaker 2: אקעי, יענץ קען זיין אז ס’איז נאר א גדר, ס’איז נאר א הלכה תחילה, אז זיכער זאל מען זיך בכלל נישט אפילו קניען.
Speaker 1: אבער דאס לייזט נישט די שאלה, די שאלה איז אז ער וויל באקומען די סקילה, וואס הייסט ממש השתחואה?
שחיה בתורה?
אדער רעדט ער אפילו אז איין דארקע בקרקע?
אויב איין דארקע בקרקע קען זיין א קליינע קארט איז איין דארקע בקרקע.
אבער מ’רעדט דאך איין דארקע בקרקע, ס’דארף זיין איין השתחואה וואס איז בתורה לשם עבודה זרה.
סאו, נישט קלאר.
וועלן מיר זען די רמב”ם ווייטער.
אבער וואס הייסט קריעה?
נישט קלאר דא.
Speaker 1: אקעי, איז גייען מיר אונז לערנען וועגן די איסור פון… נאך איינס, נאך איינס.
אויף איינפלאנצן אן אשרה, איינפלאנצן אן עץ ביי די מזבח.
זאגט דער רמב”ם, נאך א איסור וואס איז בגדר חוקות עבודה זרה, איז הנוטע אילן אצל המזבח, איינער פלאנצט א בוים לעבן דעם מזבח, אפילו לאו עבודה זרה, אפילו ס’איז נישט קיין עבודה זרה.
אצל המזבח מיינט נישט דווקא גלייך לעבן דעם מזבח, נאר אין די עזרה וואס איז לעבן דעם מזבח.
איז נישט קיין חילוק וועלכע בוים, צו ס’איז אן אילן סרק, אפילו אילן מאכל, אפילו א פשוט’ע עץ פרי, “אשר לא יעשה נורא מקדש יפה”, האט ער געמאכט פאר שיינקייט.
עס איז נישט געמיינט צו זאגן פאר עבודה זרה אדער מ’וויל דינען דעם אילן.
עס איז נאר פאר שיינקייט.
“אלא זהו לוקה, שנאמר ‘לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה’ אלקיך אשר תעשה לך'”.
פארוואס?
זאגט ער, “לפי שהיה דרך עובדי עבודה זרה נוטעים אילנות בצד מזבח שלהם כדי שיתקבצו שם העם”.
עס איז געווען אזוי ווי א סימן, מ’זעט א הויכער בוים, האט מען איינגעפלאנצט דאס לעבן דעם מזבח, כדי דער עולם זאל זיך צוזאמענקומען דארטן.
עס איז דאס צווייטע מאל וואס דער רמב”ם זאגט דעם “כדי שיתקבצו שם העם”.
איך פיל אז דער רמב”ם איז קעגן.
אפשר האלט ער אז דאס התקבצות העם איז בכלל נישט קיין גוטע זאך, נישט יעדער איינער דארף קומען אין בית המקדש.
איך מיין אז יא.
דו ביסט מחולק?
Speaker 2: איך מיין אז נישט.
Speaker 1: איך האב מורא אז די התקבצות העם איז נישט קיין גוטע זאך.
Speaker 2: ניין, דער רמב”ם זאגט דאך במפורש פארוואס מ’האט געלייגט דעם אילן.
Speaker 1: ס’קען זיין אז ער מיינט צו זאגן אז דער אילן איז אויך נישט געווען אפילו קיין עבודה זרה.
דער אילן איז געווען א סימן אז לעבן דעם איז דא עבודה זרה.
א הויכער אילן קען מען זען פון ווייטנס.
א געווענליכע עבודה זרה איז נישט אזוי הויך.
א הויכער אילן האט מען געזען.
Speaker 2: לאמיר זאגן, נו, און פארוואס טאר מען נישט?
וואס איז שלעכט אז מ’זאל סתם מתקבץ זיין להשם?
Speaker 1: ניין, ווייל יעצט טוסטו עפעס וואס זעט אויס ענליך.
ווייל דו יעצט מאכסט אזוי ווי די גוים האבן געלייגט אן אילן לעבן זייערע, לייגסטו אן אילן לעבן דיינע.
דאס איז א פראקטישע זאך.
אזוי ווי מ’זאגט אז מ’טאר נישט לייגן קיין זייף אין בית המדרש, ווייל זיי האבן געלייגט זייף אין זייער בית המדרש.
Speaker 2: איך וואלט נישט געווען אזוי זיכער.
אפשר וויל ער זאגן אז ס’איז געווען א ספעציפישע מין וועג, א סימן פון עבודה זרה.
Speaker 1: דו זעסט דאס איז די צווייטע מאל וואס ער זאגט דעם “התקבצות העם”.
איך ווייס נישט.
איך האב מורא אז דא איז עפעס א ביאור.
אפשר התקבצות העם איז נישט בכלל רצוי.
דו זעסט אז דער רמב”ם לערנט אז אלע טמאים און טהרות, טמאים זאלן נישט גיין קיין סאך אין בית המקדש.
דער רמב”ם האלט נישט אז ס’איז אן ענין אז יעדער זאל גיין די גאנצע צייט.
ס’קען זיין אז התקבצות העם איז נישט קיין וועג.
די כהנים זאלן גיין, דער וואס איז ראוי, נישט התקבצות פון די גאנצע עם.
Speaker 2: דער רמב”ם האט נישט געהאלטן פון עולה רגל זיין?
Speaker 1: עולה רגל איז דריי מאל א יאר.
אויף דעם דארף מען נישט קיין בוים, מ’ווייסט ווי צו גיין.
איך וואלט נישט… מ’וואלט יעדער האט זיך געפרעגט א לאקאלע מורה הוראה.
מ’קען נישט בויען א תורה… איך וואלט נישט געשמייעט קיין תורה אויף דעם אויסדרוק, ווייל מ’דארף וויסן דעם רמב”ם’ס מנהג וואס די נטיעת אילנות איז געווען.
Speaker 2: אקעי.
יא.
פרעג איך דיר א שאלה, ס’טאר נישט זיין קיין ביימער אין בית המקדש?
וואס איז שלעכט א בוים?
א שיינע בוים, דער אייבערשטער האט געמאכט ביימער.
Speaker 1: עפעס איז מיט די מנהג פון עובדי עבודה זרה.
ס’איז אזוי ווי צו זאגן מ’זאל נישט זיצן אויף קיין בענקלעך.
א בוים איז דאך די מאוסט בעיסיק זאך וואס ס’איז דא אויף די וועלט.
דו ווילסט לייגן א שיינעם זאך, לייגסטו א בוים דארט.
אמת?
ס’איז נישט קיין פאני זאך.
Speaker 2: ווייל ס’איז א פאני זאך.
Speaker 1: אבער איך הער, מ’רעדט דאך ארום אסאך אז כדי צו מאכן שיין די שטאט האט מען געלאזט א ליידיגע שטח, מ’האט נישט געפלאנצט קיין ביימער אין פראנט פון די שטאט.
די היינטיגע וועג פון עסטעטישקייט איז לכאורה געווען אנדערש.
Speaker 2: ניין, איך גלייב נישט.
פונקט פארקערט, א ליידיגע פלאץ איז שענער, א ליידיגע גרויסע שטח.
Speaker 1: ניין, פשוט ס’איז געווען גענוג פלאץ.
אפילו אויב דו טוסט צו אז ס’איז געווען שיין, נו, יא.
ס’זאגט נישט אז ס’איז עקלדיג.
עפעס איז דא, עפעס איז דא, די הלכה איז דא, איך בין מיסינג, איך בין מיסינג, I don’t know what, but I’m missing something.
איך גלייב אז איך בין מיסינג עפעס.
Speaker 2: אקעי, נאך א זאך.
קוק ווי ווייט ס’גייט.
פארקערט, ער ברענגט דארט פון די אלבאג, אז פארקערט, אז א במת יחיד לייגט מען אויך נישט קיין עץ.
אזוי ווי ס’הייסט אז די במה איז פאר לשם שמים אליין.
דאס איז א וועג פון א סימן אז זיי זענען אנדערש ווי די גוים.
Speaker 1: I’m missing something.
גיי מיר אריין ווייטער.
Speaker 1: וואס איז לעשות אכסדרה של עץ במקדש, די וואס האבן געמאכט בחצרות?
Speaker 2: בחצרות מיינט ווען בתי מדרשים וואס מ’מאכט בחצרות?
Speaker 1: ניין, בחצרות הבית מאכט מען אזא אכסדרה.
Speaker 2: אה, אן אכסדרה איז אזא porch, אזא סטראקטשער וואס מ’מאכט ארום א בילדינג, ארום א הויז.
Speaker 1: אפילו שיהיה בבנין עיינות נטועה, גייט דאס דאך נישט אן איינגעפלאנצטע בוים, ס’איז דאך א קלאפער וואס מ’טוט מיט האלץ, מיט אפגעשניטענע האלץ, ס’איז מער אזוי ווי א בנין, אזוי ווי קורות עץ.
אבער זיי זענען חוקי עבודה זרה, שנאמר “כל עץ”.
אלא כל האכסדרות והתחככות היוצאות מן הקירות של בית המקדש של אבן היו ולא של עץ.
וועגן דעם, די אכסדרה וואס מ’האט געמאכט ארום די בית המקדש, אין מסכת סוכה וואס שטייט וועגן די אכסדרה, יא, דארט האבן די עולם געלייגט זייערע… דארט איז געווען די סוכה, דארט האבן זיי געלייגט זייערע ברויטן, דארט האבן זיי געלייגט…
Speaker 2: אה, דו מיינסט די חדר וואו זיי האבן געלייגט די לולבים?
Speaker 1: נו, ווער?
די אלע זאכן האט מען געמאכט דווקא פון שטיין, ס’זאל נישט זיין של עץ, ס’זאל נישט זיין ענליך אפילו אין קיין שום וועג.
עץ, עץ איז זייער חשוב, ס’איז א בוים, נישטא קיין ביימער אין בית המקדש.
ס’איז עפעס, דו זעסט איך האב איך בין מיסינג עפעס.
אזוי ווייט אז מען לייגט נישט קיין בוים?
אקעי.
דו זאגסט אז ס’איז עבודה זרה, אבער ס’איז אזוי ווייט ברייט אז ס’איז דא ביימער, אקעי, ביי אונז איז נישטא קיין ביימער.
אויך נישט צו לייגן קיין הילצערנע באנק ווייל עפעס, עפעס גייט דא פאר, איך ווייס נישט וואס.
איך האב נישט קיין סאך אינפארמאציע, איך בין מיסינג עפעס בעיסיק אינפארמאציע צו פארשטיין וואס גייט דא פאר.
Speaker 2: יא, נישט אלעס פארשטייען מיר אונז אזוי פונקטליך, מ’דארף טרייען.
Speaker 1: דער ראב”ד שטעלט זיך דערויף.
אה, דער ראב”ד איז נישט מסכים.
דער ראב”ד זאגט אז ס’איז יא געווען א לשכת העץ.
ער זאגט אז בשעת ההיתר… א לשכת העץ קען מיינען א לשכה וואס איז געווען פול מיט עץ פאר’ן מזבח, אבער ער זאגט אז ער האט געהאלטן אז די לשכה אליין איז געווען געמאכט פון עץ.
ער ברענגט אנדערש, בימת עץ וואס מ’האט געמאכט פאר הקהל, אויך די גזוזטרא וואס מ’האט געמאכט פאר די עזרת נשים.
דו ווייסט אז דער רמב”ם האט דאס נישט געברענגט?
דער ראב”ד האט געמאכט פון עץ, דער ראב”ד קען… ס’איז שווער צו מאכן א סתירה אויף א פירוש פון רש”י, איך פארשטיי נישט אזוי שווער.
אבער דער ראב”ד זאגט אן אנדערע תירוץ.
דער ראב”ד זאגט אז אויף טעמפארערי מעג מען מאכן.
דאס איז דער ראב”ד’ס תירוץ.
דער ראב”ד זאגט אז טעמפארערי מעג מען מאכן, נאר נישט קבוע’דיג.
דאס איז קלאר.
Speaker 2: יא.
Speaker 1: אקעי, מ’קען זאגן אז דער רמב”ם האט אן אנדערע תירוץ אויף דעם.
דער גר”א רעדט עפעס וועגן דעם, וועגן לייגן ביימער אין בית המדרש שבועות, וועגן די סיבה?
Speaker 2: ניין, זיי האבן געהאלטן אז מ’מאכט נאך די קריסטמעס ביימער, אזוי זאגט ער אויך נישט קיין מקור.
Speaker 1: ער רעדט נישט וועגן די ענין פון לייגן אן אילן אין בית המדרש, ער רעדט נאר וועגן דעם מזבח.
דאס איז זייער אינטערעסאנט.
ס’איז פאקט, אה, איך טראכט יעצט אן אינטערעסאנטע זאך.
קוק, קוק.
א מצבה, אבן משכית, טאר מען נישט ערגעץ נישט, נאר אין בית המקדש, אין עזרה מעג מען יא.
און א עץ טאר מען דווקא נישט אין עזרה.
אין א שול מעג מען לייגן א בוים, ס’איז נישט קיין שום איסור צו לייגן א בוים נעבן א שול.
נאר אין מזבח איז דא אן איסור, און אפילו אזא שארפע איסור, אפילו נישט קיין שטיקל האלץ.
און ווייסטו, נישט מיר דארפן פארשטיין דאס בעסער, אבער נישט אלעמאל דארף מען פארשטיין טעמים, און מיר דארפן וויסן די הלכה קודם.
אמאל פארשטיין די טעם אויך, אז מ’ווייסט שוין, יא.
שוין.
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (732) 627-4332, press 6, then 80042#
דער אמת’ער נאמען פון די הלכות איז “הלכות עבודה זרה וחוקות הגוים” (נישט סתם “הלכות עבודה זרה” ווי אין אונזערע דפוסים). “חוקות הגוים” מיינט חוקות עובדי עבודה זרה, נישט סתם גוים.
דער רמב”ם רעכנט אויס 51 מצוות אין אנפאנג הלכות עבודה זרה. ביז אהער האט מען שוין געלערנט: עצם איסורי עבודה זרה, הנאות פון עבודה זרה, נישט שבועה’ן בשם עבודה זרה, מגדף, מסית ומדיח, נביא השקר.
חידוש וועגן סטרוקטור: פרקים א’-ה’ זענען עיקר הלכות עבודה זרה (עצם עבודה, מעשי עבודה זרה, נביא השקר וכו’). פון פרק ו’ ביז פרק י”ב איז א צווייטער חלק – חוקות הגוים, זאכן וואס עובדי עבודה זרה טוען, וואס זענען אסור ווייל “הן דרכי עבודה זרה”.
חידוש וועגן דעם חילוק צווישן עבודה זרה און כישוף/אוב וידעוני: עבודה זרה מיינט מען דינט א גאט – “איך סערוו עפעס”. כישוף/אוב וידעוני מיינט מען נוצט די כוחות פון עבודה זרה פאר זיך אליין – “איך באקום בענעפיטס”. עס איז נישט פשוט אז איינער וואס טוט אוב וידעוני איז עובר אויף עצם איסור עבודה זרה. עס איז א שימוש פון עבודה זרה, א תועלת, נישט די עצם עבודה. דער חילוק: תפילה צו עבודה זרה איז מער אזוי ווי מען דינט די עבודה זרה; כישוף איז מען נוצט עפעס פאר זיך.
—
דער רמב”ם: “העושה אוב או ידעוני ברצונו ובזדון – חייב כרת. ואם היו שם עדים והתראה – נסקל. היה שוגג – מביא חטאת קבועה.”
איינער וואס טוט מעשה אוב אדער ידעוני מיט רצון און בזדון איז חייב כרת; מיט עדים והתראה – סקילה; בשוגג – חטאת קבועה.
1) טייטש פון “ברצונו ובזדון” – צוויי באזונדערע תנאים: פארוואס שרייבט דער רמב”ם ביידע “ברצונו” און “בזדון” – ס’איז דאך גענוג צו זאגן “בזדון”? “ברצונו” מיינט קיינער צווינגט אים נישט (אויסשליסן אונס), און “בזדון” מיינט ער ווייסט אז עס איז אן איסור (אויסשליסן שוגג). דאס זענען צוויי באזונדערע קאטעגאריעס: מען קען זיין ברצון אבער שוגג (קיינער צווינגט אים, אבער ער ווייסט נישט אז ס’איז אסור), אדער אונס אבער מזיד (ער ווייסט ס’איז אסור אבער ער ווערט געצווינגען). נאר ווען ביידע זענען דא – ברצון און בזדון – איז ער חייב כרת.
2) פארוואס דערמאנט דער רמב”ם “ברצונו” ספעציעל ביי עבודה זרה: ביי עבודה זרה האט זיך אפט געמאכט אז עובדי עבודה זרה האבן געצווינגען אידן צו טון אזעלכע מעשים. דער רמב”ם וויל דערמאנען אז ביי צוואנג באקומט מען נישט די עונשים (כאטש עבודה זרה איז יהרג ואל יעבור, אבער עונשי בית דין זענען נאר ברצונו).
3) דריי עונשים – כרת, סקילה, חטאת: דאס איז די זעלבע סטרוקטור ווי ביי שבת און עבודה זרה – עונש מן השמים (כרת), עונש בית דין (סקילה), און בשוגג (חטאת קבועה). אונס איז “רחמנא פטריה” – אפילו ביי עבודה זרה וואס מען איז מחויב מיתת הנפש, ברענגט מען נישט קיין חטאת ביי אונס.
4) אביזרייהו דעבודה זרה: עס איז נישט אזוי קלאר צי ביי “סניפים” (אביזרייהו) פון עבודה זרה – ווי אוב וידעוני – גילט אויך יהרג ואל יעבור. אין הלכות יסודי התורה (הלכות קידוש השם) איז דא א שייכות צו דעם.
5) “מיני עבודה זרה” – וואס מיינט דער רמב”ם? דער רמב”ם רופט אוב וידעוני “מיני עבודה זרה”. אויב עס איז ממש א מין עבודה זרה, וואלט עס געדארפט שטיין אין הלכות עבודה זרה (פרק ב’-ג’). “מיני עבודה זרה” מיינט נישט אז מען דינט דערמיט עבודה זרה ממש, נאר עס איז איינע פון די “פאוערס” אדער דרכים פון עבודה זרה – א סארט כישוף וואס איז פארבונדן מיט עבודה זרה. די איסור איז די מעשה גופא, אפילו ער טוט עס נישט בשם עבודה זרה.
6) חוקות הגוי – דער כלליות’דיגער באגריף: דער רמב”ם רופט אן חוקות הגוי בכלליות – אלע זאכן וואס זענען כללי. אבער אינערהאלב דעם זענען פארשידענע דרגות: א חלק זענען אסור בסקילה, א חלק זענען נאר לאווין.
7) פעלנדיגער פסוק פאר עונש: דער רמב”ם ברענגט נישט דעם פסוק “ואיש אשר יעשה אוב או ידעוני מות יומת” (קדושים) אין דעם הלכה. ער ברענגט נאר די לאו (“אל תפנו אל האובות ואל הידעונים”), נישט דעם עונש פון סקילה מפורש. דאס איז “missing” – אין אנדערע ערטער (אנהייב משנה תורה) האט ער עס אפשר געברענגט, אבער דא אין די הלכות פעלט עס. (דאס שטייט אין קאנטראסט צו מולך, וואו ער ברענגט יא דעם פסוק פון סקילה.)
8) “עושה” vs. “שואל” – צוויי באזונדערע איסורים: דער רמב”ם רעדט דא פון דעם “עושה” – דער וואס טוט די מעשה אוב. שפעטער רעדט ער פון דעם “שואל באוב” – דער וואס פרעגט ביים בעל אוב, וואס איז אן אנדערע עקסטערע איסור. די אזהרה פאר דעם שואל איז “אל תפנו אל האובות ואל הידעונים”.
[דיגרעסיע: א וואָרט פון ר’ מענדעלע באראווער’ס טאטע ז”ל אויף דעם פסוק “אל תפנו אל האובות” – מ’זאל נישט גיין נאך די דרכי האובות (אלף-פירוש: “אובות” = אבות), מ’זאל טון אליינס. און “ואל הידעונים” – נישט נאכגיין נאך די וואס “ווייסן אלעס.”]
—
דער רמב”ם: “כיצד מעשה האוב? זה שהוא מקטיר קטורת ידועה ומניע מניעים ידועים ומדבר בלאט בדברים ידועים אצלם, עד שישמע השואל כאילו אחד מדבר עמו ומשיבו על מה שישאל בדברים מתחת הארץ בקול שפל עד מאד, כאילו אינו ניכר באוזן אלא מחשבתו מרגיש בו.”
אופן שני: “וכן הלוקח גולגולת המת ומקטיר לו ומנחש בו עד שישמע כאילו קול יוצא מתחת שחיו… ומשיבו. כל אלו מעשה אוב, והעושה אחד מהם נסקל.”
צוויי אופנים פון מעשה אוב: (1) מקטיר קטורת ידועה, רעדט שטיל (בלאט), ביז דער שואל הערט ווי א קול ענטפערט פון אונטער דער ערד, זייער שטיל. (2) נעמט א גולגולת פון א מת, מקטיר און מנחש, ביז מען הערט א קול פון אונטער די ארעם. “מעלה באוב” מיינט מען ברענגט ארויף א נשמה – דאס איז דער מעשה פון שאול המלך.
1) טייטש פון “בלאט”: איין מיינונג: שטיל/בלחש – ווי “לאט לאט תנהל לטי”. אן אנדערע מיינונג: אפשר א טעות סופר – חילוף ל’ אין ט’, און עס מיינט בלחש. עס ווערט אויך פארבונדן מיט “בלטיהם” ביי די חרטומים אין מצרים. דער רמב”ן זאגט אז די חרטומים האבן געטון מיט אזעלכע “וויספערינגס” – אז אויב מען וואלט צוגעהערט, וואלט מען געזען אז זיי זאגן גארנישט ממש.
2) “כאילו אינו ניכר באוזן אלא מחשבתו מרגיש בו” – נאטור פון דעם קול: דער שואל הערט א קול וואס איז אזוי שטיל אז ס’איז נישט קלאר צי מען הערט עס בכלל – “כאילו אינו ניכר באוזן אלא מחשבתו מרגיש בו”. דאס איז ענלעך צו “קול דממה דקה”. עס איז אויך ענלעך צו א “פאפעט שאו” – ווי עס דאכט זיך אז די פיגור רעדט, אבער אין אמת’ן קומט דער קול פון אנדערש וואו. עס איז א טריק וואו מענטשן קענען מאכן אז דער קול זאל סאונדן ווי ער קומט פון אנדערע פלעצער.
3) קטורת אלס אינטאקסיקאנט: אפשר האט די קטורת געמאכט דעם שואל ווערן אביסל אינטאקסיקעיטעד, וואס האט אים געמאכט גרינגער זיך דאכטן אז ער הערט זאכן.
4) “קטורת ידועה” און “דברים ידועים אצלם” – ידוע צו וועמען? “ידועה” – צו די וואס פראקטיצירן עבודה זרה? אדער פאר’ן רמב”ם אליין איז דאס געווען ידוע? די סנהדרין האבן געדארפט וויסן וואס די קטורת איז (כדי צו משפט’ן), אבער די לחשים זענען נישט דווקא ידוע.
5) וואס טייטשט דאס ווארט “אוב”? איז עס א נאמען פון א פאלק, א מין מענטשן, אדער דער נאמען פון דער פראקטיס? קיין קלארע ענטפער ווערט נישט געגעבן. “ידעוני” איז אפשר א לשון פון ידיעה – וויסן עתידות.
6) ספעציפישע מעשה vs. אלגעמיינע אפנארעריי: דער איסור איז א ספעציפישע מעשה – “גדרים ידועים בשני אופנים”. עס איז נישט אז יעדע וועג פון אפנארן מענטשן (למשל היפנאטיזירן א מענטש זאל זיך דאכטן ער הערט זאכן) איז מעשה אוב. נאר די ספעציפישע מעשה וואס דער רמב”ם באשרייבט.
7) דער רמב”ם’ס מקור – גמרא אדער אייגענע ידיעה: צי דער רמב”ם’ס באשרייבונג פון מעשה אוב איז גענומען פון דער גמרא (סנהדרין, אדער מסכת אחרת) אדער צי דער רמב”ם האט אייגענע ספרים געליינט וואס רעדן וועגן דעם – די שאלה בלייבט אפן.
8) חילוק צווישן אוב און ידעוני: ביי אוב קומט עס פון דער ערד (מעלה באוב), און ביי ידעוני קומט עס פון תחת בית השחי – דער גולגולת.
—
דער רמב”ם: “מניח עצם עוף ששמו ידעוני” – מען נעמט א ביין פון א געוויסע פויגל וואס הייסט “ידעוני.” מען איז מקטר און טוט מעשיות, “עד שיפול כנכפה” – ביז דער מענטש פאלט אראפ ווי איינער וואס האט עפילעפסיע (חולי נופל), “ומדבר בפיו דברים העתידים” – און ער זאגט מיט זיין מויל זאכן וואס וועלן געשען.
דער ידעוני נעמט א ביין פון א ספעציפישע פויגל, מקטיר, ביז ער פאלט ווי א נכפה, און רעדט עתידות.
ביי אוב איז דער מענטש דער עובד (שטייט דערווייטער), ביי ידעוני איז עס קצר למעשה – דער מענטש אליין פאלט אראפ און רעדט.
—
דער רמב”ם: “הנותן מזרעו למולך ברצונו ובזדון חייב כרת, בשוגג מביא חטאת קבועה. ואם עשה בהתראה ועדים נסקל, שנאמר ‘ואיש איש מבני ישראל אשר יתן מזרעו למולך מות יומת עם הארץ ירגמוהו באבן’.”
איינער וואס גיט פון זיין זאמען צום מולך ברצונו ובזדון – כרת; בשוגג – חטאת קבועה; מיט התראה ועדים – סקילה.
1) קאנטראסט מיט אוב וידעוני: ביי מולך ברענגט דער רמב”ם יא דעם פסוק פון סקילה מפורש, אין קאנטראסט צו אוב וידעוני וואו ער האט עס נישט געברענגט. דער סדר איז אויך אנדערש – ער שרייבט ערשט כרת, דאן שוגג, דאן סקילה בהתראה ועדים.
2) צוויי פסוקים פאר די אזהרה: דער רמב”ם ברענגט צוויי פסוקים: (1) “ומזרעך לא תתן להעביר למולך” (ויקרא), (2) “לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש” (דברים). דער רמב”ם האט א כלל אז צוויי מאל די זעלבע לאו אין תורה מאכט נישט צוויי לאווין, סיידן די גמרא זאגט ספעציעל. אפשר ברענגט ער דעם צווייטן פסוק ווייל דאס ווארט “באש” מאכט קלארער אז “להעביר למולך” מיינט דווקא דורכגיין דורך פייער.
דער רמב”ם: “מדליקין אש גדולה, ולוקחין מקצת זרעו ומוסרין לכומרים עובדי האש, והכומרים נותנים את הבן לאביו, ואחר שנותנים צווים אותם להעבירו באש ברשותם, ומעביר אביו בנו באש ברשות הכומרים, ומעבירו ברגליו מצד זה לצד אחר בתוך השלהבת.”
מען צינדט אן א גרויס פייער. מען גיט דעם קינד פאר די כומרים (כהנים פון אש-דינסט). זיי געבן צוריק דעם קינד צום טאטע. דער טאטע פירט דעם קינד דורך דעם פייער – דאס קינד גייט אויף זיינע פיס (מעבירו ברגליו) פון איין זייט צום אנדערן דורך די פלאם. מען הרגעט נישט און פארברענט נישט די קינדער – עס איז א דורכגאנג דורך פייער.
1) מולך איז נישט סתם עבודה זרה – פארוואס דארף מען א באזונדער איסור? עס ווערט געפרעגט א שטארקע קשיא: קודם כל איז עס רציחה, און צווייטנס איז עס דאך עבודה זרה ממש, ווי א קרבן לעבודה זרה! דער רמב”ם ענטפערט מיט “לפיכך” – ווייל מולך איז א ספעציפישע דרך עבודה פאר דוקא דער עבודה זרה וואס הייסט מולך. “שלא תאמר שאין נאסרין לעבודה זרה אחרת, אלא בעבודה זו בלבד הוא ששמה מולך.” אויב מען טוט דאס צו אן אנדער עבודה זרה חוץ פון מולך, איז מען פטור. דאס איז לויט ר’ שמעון’ס שיטה, ווי דער רמב”ם פסק’נט (בניגוד צום תנא קמא אין סנהדרין וואס האלט אז אפילו שלא למולך איז מען עובר).
עס שטייט טאקע אין פסוק “כי גם את בניהם ואת בנותם ישרפו באש” – ס’איז דא א סארט עבודה וואו מען פארברענט טאקע קינדער. אבער יענע עבודה דארף נישט קיין ספעציעלע איסור – ווייל (א) עס איז סתם רציחה, (ב) עס איז געהעריגע עבודה זרה (מקריב קרבן לעבודה זרה). די מולך אבער איז נישט קיין קרבן לעבודה זרה – נאר די דרך עבודתה איז אזוי (דורכגיין דורך פייער), דערפאר דארף מען א באזונדערע איסור.
2) חידוש פון הרב רבינוביץ – עבודה vs. סגולה: ער טענה’ט אז דער רמב”ם מיינט נישט אז מולך איז פשוט נאך א דרך עבודה ווי יעדע אנדערע עבודה זרה כדרכה. דער חילוק איז צווישן עבודה (מען גיט עפעס פאר דער געטשקע, ווי א קרבן) און א סגולה (מען טוט עפעס פאר אייגענעם תועלת). ווען מען פארברענט א קינד ממש – דאס איז א קרבן, און דאס וואלט געווען חייב פון דין שורף/מקטיר אפילו אן דעם ספעציעלן איסור פון מולך. אבער מולך איז נישט קיין קרבן – מען באקומט דאס קינד צוריק! עס איז נאר א “גילוי דעת” אז ער איז גלויביג, א מין סגולה-הנהגה. אזא זאך וואלט נישט געווען בכלל עבודה זרה אן דעם באזונדערן פסוק, ווייל עס איז נישט קיין ריכטיגע עבודה (נישט ווי שחיטה, זריקה, הקטרה). דער חידוש פון דער תורה איז אז דוקא ביי מולך איז דאס יא א דרך עבודה.
ווייטערדיגע דיון: אויב מולך וואלט געווען ענלעך צו עוב וידעוני (א חוק פון עבודה זרה פאר שמירה/תועלת, נישט ממש עבודה), וואלט דער “לפיכך” אויך נישט געשטימט, ווייל דאן וואלט עס געגאלטן ביי יעדע עבודה זרה, נישט דוקא מולך. דאס באשטעטיגט אז מולך איז א ספעציפישע דרך עבודה – מער ווי א סגולה, אבער ווייניגער ווי א פולע קרבן.
3) “מעביר מיראה” – פטור: ווען איינער איז מעביר בנו למולך נאר מיראה (ער גלויבט נישט אין דער עבודה זרה, ער מיינט נאר אז די סגולה וועט העלפן), איז ער פטור. ער טוט עס נישט “לשמה” – נישט בתור עבודה, נאר פאר תועלת עצמו. דאס איז נישט מותר, אבער פטור מעונש.
4) מסור נישט דרך העברה – פטור: מען איז חייב סקילה נאר ווען מען איז מעביר ברגליו באש דרך העברה. אויב מען האט מסור (איבערגעגעבן דאס קינד) נישט דרך העברה – פטור.
5) מקצת זרעו ולא כולו: אויב איינער האט מערערע קינדער און ער גיט איבער נאר א טייל פון זיי למולך, איז ער חייב – “מזרעו נתן למולך” מיינט מקצת ולא כולו. עס איז שווער צו פארשטיין וואס “כולו” מיינט, ווייל מען פארברענט דאך נישט ממש דאס קינד (מען באקומט עס צוריק). דער סמ”ג זאגט “מקצת ולא כולו.” עס ווערט אויך דערמאנט דער כלל אז ביי א גרעסערע עבירה באקומט מען אמאל נישט כפרה דורך גלות – “לא תלוולי כפרה” – סאו “פטור” מיינט נישט תמיד א גוטע זאך.
6) זרע כשר וזרע פסול: “אחד זרע כשר ואחד זרע פסול” – אפילו ממזרים. “ואחד בנו ואחד בתו” – אויך אייניקלעך, “הכל יוצא ירכו חייב משום זרע” – ווייל עס שטייט “זרעו” נישט “בנו.” אבער “העביר אחד מאחיו או אבותיו או שאר קרוביו או עצמו” – פטור, ווייל “זרעו” מיינט דווקא זיינע קינדער/אייניקלעך.
7) ישן/סומא/נישט הולך ברגליו: אויב דאס קינד איז ישן, סומא (בלינד), אדער קען נישט גיין ברגליו – איז א ספק. דער רמב”ם איז מקיל (פטור). “העביר” מיינט א הילוך פון א מענטש – דאס קינד דארף אליין גיין מיט אייגענע כח און ראיה. מען שלעפט אים נישט ווי א שטיק; דער טאטע פירט אים, אבער ער דארף אליין קענען גיין.
—
דער רמב”ם: “מצבה שאסרה תורה היא בנין שיהיו הכל מתקבצים אצלו. אפילו לעבודת השם אסור, וכל שכן לעבודה זרה. שנאמר ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה’ אלקיך.”
א מצבה – א בנין/מאנומענט וואו אלע קומען זיך צוזאם – איז אסור אפילו לעבודת השם, וכל שכן לעבודה זרה. דער וואס בויעט די מצבה באקומט מלקות, אבער די מענטשן וואס קומען זיך צוזאם דערביי באקומען נישט קיין עונש.
1) וואס איז א מצבה – רש”י vs. רמב”ם: רש”י’ס שיטה (סנהדרין): א מצבה איז ענלעך צו א במה – א במה איז פון מערערע שטיינער, א מצבה איז איין שטיין וואס מען איז מקריב אויף דעם. דער רמב”ם’ס שיטה: מען איז מקריב נישט אויף דעם מצבה, נאר צום מצבה – מען קומט זיך צוזאם אצלו (ביי דעם). דער רמב”ם האלט אז מצבה איז נישט א מזבח פאר קרבנות, נאר א סארט מאנומענט/פעדעסטאל – א ספעציפישער סטייל פון עבודה זרה ארכיטעקטור. די אלטע סטאטשועס זענען געשטאנען אויף אזעלכע פעדעסטאלן, און דעם סטייל טאר מען נישט נאכמאכן אפילו לשם ה’.
2) דער עונש באווייזט אז מצבה איז נישט עבודה זרה אליין: דער בונה באקומט נאר מלקות (לאו), נישט סקילה. אויב עס וואלט געווען דרך עבודתה צו בויען א מצבה, וואלט עס באקומען סקילה ווי יעדע עבודה זרה כדרכה. עס איז נאר א באזונדער לאו פון “לא תקים לך מצבה.”
3) צי איז א מאנומענט אסור? דער מנחת יצחק און אנדערע אחרונים האבן געוואלט טענה’ן אז לויט דעם רמב”ם איז אסור צו בויען א מאנומענט (ווי א מלחמה-דענקמאל). אבער דאס ווערט אפגעוויזן: (א) דער רמב”ם רעדט נישט פון סתם א זכרון, נאר פון א ספעציפישער עבודה זרה סטייל; (ב) אין תנ”ך טרעפט מען אז מלכים האבן געמאכט א “יד” (מאנומענט, ווי יד אבשלום); (ג) אויב מאנומענטן וואלטן געווען אסור, וואלט מען ערנסט באטראכט צי מען מעג בויען א מצבה אויף א קבר פון א צדיק וואו מען קומט מתפלל זיין (וואס איז א באזונדערע שאלה פון דורש אל המתים).
4) דער חילוק צווישן מצבה און אבן משכית: ביי מצבה איז דער איסור דאס מאכן/בויען פון דעם מאנומענט. ביי אבן משכית איז דער איסור דאס זיך בוקן אויף דעם. דער סברא: שטיינער זענען אלעמאל דא – עס איז נישט א ספעציעלע ארכיטעקטור וואס מען בויט, דערפאר איז דער איסור נישט אויפ’ן לייגן פון שטיינער נאר אויפ’ן השתחוואה.
[דיגרעסיע: יעקב אבינו האט געמאכט א מצבה (און געגאסן שמן דערויף), וואס באווייזט אז מצבה איז פריער געווען מותר אפילו לשם שמים, און שפעטער האט די תורה עס אסור געמאכט ווייל עס איז געווארן א דרך פון עובדי עבודה זרה.]
—
דער רמב”ם: “ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה” – דער איסור איז זיך צו בוקן אויף אויסגעפלאסטערטע שטיינער, אבער אין בית המקדש איז מותר, ווייל “בארצכם” שליסט אויס דעם מקדש.
מ’טאר נישט מאכן א פולע השתחוואה (פישוט ידים ורגלים) אויף אויסגעשניטענע/באארבעטע שטיינער אין ארץ ישראל אדער אנדערע ערטער, אבער אין בית המקדש איז עס מותר.
1) השתחוואה מיינט פישוט ידים ורגלים: דער רמב”ם האלט אז “השתחוואה האמורה בתורה” מיינט א פולע השתחוואה – פישוט ידים ורגלים, ווען מען ליגט אינגאנצן אויסגעשטרעקט אויף דער ערד. דאס איז דער רמב”ם’ס שיטה אויך לגבי אנדערע השתחוואות אין תורה. א “פרייל מנחת תפילה” ברענגט אז דאס איז נישט גאנץ קלאר.
2) וואס מיינט “משכית”: דער אבן עזרא זאגט “משכית” איז מלשון “שכיה” – א שיינע באארבעטע שטיין וואס מען קוקט דערויף (ווי “משכיות כסף” – שיינע זילבער צירונגען). דאס מיינט אויסגעשניטענע, אויסגעפלאסטערטע שטיינער – נישט מלשון “נסך” (געגאסן). אויף נאטירלעכע שטיינער (א ראק אין דרויסן) מעג מען זיך בוקן; נאר אויף באארבעטע, שיין אויסגעשניטענע שטיינער איז אסור. “אבנים מפוצלות” מיינט אויסגעפלאסטערטע, אויסגעשניטענע שטיינער.
3) פארוואס מעג מען אין בית המקדש: דער פסוק זאגט “בארצכם” – אין אייערע ערטער, אבער נישט אין דעם מקום פון השם (ירושלים/בית המקדש).
4) השתחוואה מיט און אן פישוט ידים ורגלים: אויב מ’מאכט השתחואה מיט פישוט ידים ורגלים אויף אבן משכית – באקומט מען מלקות דאורייתא. אויב מ’מאכט השתחואה אן פישוט ידים ורגלים (ווי קידה – מ’איז מדביק פניו בקרקע אבער אן אויסשטרעקן הענט און פיס) – באקומט מען מכת מרדות (מדרבנן). עס איז שווער צו פארשטיין וואס דער גדר איז פון דעם מדרבנן-איסור.
5) “איכא שפנא בקרקע”: ביי עבודה זרה, אויב מ’האט זיך משתחוה אויף ד’ אמות – “משום דאיכא שפנא בקרקע” – איז נישט חייב סקילה. ערשטער פירוש: מ’בייגט זיך אבער די פנים קומט נישט אן צום קרקע – אזוי ווי מיר טוען ביי שמונה עשרה. צווייטער פירוש: “כובש פניו בקרקע” מיינט נאר טאטשן דעם פלאר, אבער נישט אריינגיין אין דעם. די שאלה בלייבט אפן.
דער רמב”ם: “והואיל ונהגו כל ישראל להשתחוות במחצלאות בבתי כנסיות על רצפות של אבנים” – מ’לייגט מחצלאות אדער קש ותבן, “להבדיל בין פניהם ובין האבנים.”
“ואם לא מצא דבר מפסיק בינו ובין האבן… הולך למקום אחר… או שוחה על צדו למטה.”
1) ספרדישע vs. אשכנזישע בתי מדרשים: אין אראבישע/ספרדישע בתי מדרשים, וואו מען בוקט זיך מיט פישוט ידים ורגלים אפילו אינמיטן דער וואך, האט מען אייביג גרויסע קארפעטס/מחצלאות. אין אשכנזישע בתי מדרשים, וואו מען בוקט זיך נישט מיט פישוט ידים ורגלים (נאר א בייג אן די פיס), דארף מען נאר יום כיפור לייגן עפעס (טישוס אד”ג).
2) נפילת אפים ביי תחנון: דער רמב”ם מיינט לכאורה אז דאס בוקן זיך איז בשעת תחנון – נפילת אפים. דער רמ”א מיינט אז “תחנון” איז אייגנטליך נפילת אפים. דער גר”א און דער חפץ חיים ברענגען אויך אז השתחואה איז פישוט ידים ורגלים.
3) “שוחה על צדו”: מיינט אז מ’ליגט נאך אויפן פלאר, נאר נישט אינגאנצן אויסגעשטרעקט – נישט “פניו וידיו ורגליו” סטרעיט. דאס איז אזוי ווי מיר טוען ביי “לפניך ברחמיך הרבים” – א האלבע בוקן, נישט א פולע השתחואה. אפשר אין יענע צייטן האט מען בכלל געזעסן אויפן פלאר (נישט אויף בענק), און “שוחה על צדו” מיינט ער גייט אויף די זייט אביסל.
4) פארוואס האט מען אויפגעהערט מיט אמת’דיגע נפילת אפים: ווען מ’האט אנגעהויבן לייגן בענק אין בתי מדרשים (אמאל איז נישט געווען קיין בענק – מ’איז געשטאנען אדער מ’האט זיך געבוקט), איז פשוט נישטא וואו צו מאכן א פולע נפילת אפים, און ממילא האט מען אויפגעהערט. דאס איז א “פלא” – עס איז נישט קלאר פארוואס מען האט אויפגעגעבן דעם אמת’דיגן מנהג פון נפילת אפים ארצה.
5) פראקטישע נפקא מינה: ביי א קבר, וואו מ’וויל מאכן א השתחואה, דארף מען אויך אכטונג געבן ווייל דער קבר האט אויך אן אבן משכית – מ’דארף עפעס אונטערלייגן אונטער דער האנט.
—
דער רמב”ם: “הנוטע אילן אצל המזבח, אפילו לאו עבודה זרה… בין אילן סרק בין אילן מאכל… הרי זה לוקה, שנאמר ‘לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה’ אלקיך אשר תעשה לך’. לפי שהיה דרך עובדי עבודה זרה נוטעים אילנות בצד מזבח שלהם כדי שיתקבצו שם העם.”
איינער וואס פלאנצט א בוים אין דער עזרה לעבן דעם מזבח – אפילו נישט פאר עבודה זרה, אפילו נאר פאר שיינקייט – באקומט מלקות. דער טעם איז ווייל עובדי עבודה זרה האבן געפלאנצט ביימער לעבן זייערע מזבחות כדי דער עולם זאל זיך צוזאמענקומען דארטן.
1) “אצל המזבח” מיינט נישט דווקא גלייך לעבן דעם מזבח – נאר אין דער עזרה וואס איז לעבן דעם מזבח.
2) דער טעם “כדי שיתקבצו שם העם”: דער הויכער בוים איז געווען א סימן – מ’האט אים געזען פון ווייטנס, און מ’האט געוואוסט אז דארטן איז דא א מזבח. א געווענליכע עבודה זרה איז נישט אזוי הויך, אבער א הויכער אילן האט מען געקענט זען.
3) א שארפע שאלה: פארוואס איז עס שלעכט צו לייגן א בוים? א בוים איז “די מאוסט בעיסיק זאך וואס ס’איז דא אויף די וועלט” – דער אייבערשטער האט געמאכט ביימער, וואס איז שלעכט מיט א שיינעם בוים לעבן דעם מזבח?
4) אפשר’דיגער דיפערער טעם: דער רמב”ם איז אפשר קעגן “התקבצות העם” בכלל – נישט יעדער איינער דארף קומען אין בית המקדש. דער רמב”ם האלט אז טמאים זאלן נישט גיין אסאך אין בית המקדש; נאר די כהנים און דער וואס איז ראוי זאלן גיין, נישט א התקבצות פון דער גאנצער עם. עולה רגל איז דריי מאל א יאר – אויף דעם דארף מען נישט קיין בוים אלס סימן.
5) אפילו ביי א במת יחיד לייגט מען נישט קיין עץ – דאס איז א סימן אז די במה איז פאר לשם שמים אליין, אנדערש ווי די גוים.
דער רמב”ם: “לעשות אכסדרה של עץ במקדש… אפילו שיהיה בבנין… חוקי עבודה זרה, שנאמר ‘כל עץ’. אלא כל האכסדרות והתחככות היוצאות מן הקירות של בית המקדש של אבן היו ולא של עץ.”
מ’טאר נישט מאכן קיין אכסדרה (porch/סטראקטשער) פון האלץ אין בית המקדש. אפילו אפגעשניטענע האלץ (נישט א לעבעדיגער בוים) – ווייל “כל עץ” שליסט אריין אלע מינים האלץ. אלע אכסדרות אין בית המקדש זענען געווען פון שטיין.
1) דער ברייטקייט פון דעם איסור: נישט נאר א לעבעדיגער בוים, נאר אפילו א הילצערנע באנק אדער סטראקטשער. “אזוי ווייט אז מען לייגט נישט קיין בוים? אויך נישט צו לייגן קיין הילצערנע באנק?”
2) אן אינטערעסאנטער קאנטראסט מיט אבן משכית: א מצבה / אבן משכית טאר מען נישט ערגעץ נישט – נאר אין בית המקדש / עזרה מעג מען יא. און א עץ איז פונקט פארקערט – ערגעץ מעג מען, נאר אין עזרה טאר מען נישט. אין א שול מעג מען לייגן א בוים, ס’איז נישט קיין שום איסור – נאר ביים מזבח איז דא אן איסור, און אזא שארפע איסור אז אפילו נישט קיין שטיקל האלץ.
דער ראב”ד איז נישט מסכים מיט’ן רמב”ם. ער ברענגט ראיות אז עס איז יא געווען האלץ אין בית המקדש: (1) לשכת העץ – דער ראב”ד האלט אז די לשכה אליין איז געווען געמאכט פון עץ. (2) בימת עץ פאר הקהל – א הילצערנע פלאטפארמע. (3) גזוזטרא פאר עזרת נשים – א הילצערנע באלקאן.
דער ראב”ד’ס תירוץ: טעמפארערי (ארייגע) מעג מען מאכן פון האלץ – נאר נישט קבוע’דיג. דאס לייזט אויס אלע ראיות – די בימה פאר הקהל און די גזוזטרא זענען געווען טעמפארערי. דער רמב”ם האט אפשר אן אנדערע תירוץ אויף די ראיות (ווערט נישט אויסגעפירט).
[דיגרעסיע: דער גר”א האט געהאלטן אז מ’זאל נישט לייגן ביימער אין בית המדרש אויף שבועות. זיי האבן געהאלטן אז דאס איז “נאך די קריסטמעס ביימער.” אבער דער גר”א רעדט נישט וועגן דעם ענין פון לייגן אן אילן אין בית המדרש – ער רעדט נאר וועגן דעם מזבח. דער פסוק רעדט נאר וועגן “אצל מזבח”, נישט וועגן א שול אדער בית מדרש.]
—
נישט אלעמאל דארף מען פארשטיין טעמים, און מיר דארפן וויסן די הלכה קודם. אמאל פארשטיין די טעם אויך, אז מ’ווייסט שוין.
Speaker 1:
מיר לערנען הלכות עבודה זרה אין ספר המדע, מיר גייען לערנען פרק ו’. הלכות עבודה זרה האט אסאך מצוות, אין אנפאנג הלכות עבודה זרה האט דער רמב”ם אויסגערעכנט 51 מצוות. מיר האבן שוין געלערנט א גרויסן חלק פון זיי. מיר האבן שוין אויסגערעכנט די עצם מצוות עבודה זרה, די איסורים פון די הנאות, און מיר האבן געלערנט וועגן נישט נשבע זיין בשם עבודה זרה, מגדף, מסית ומדיח, מיט אלע מצוות וויאזוי מ’זאל שטראפן דעם מסית ומדיח.
יעצט האלטן מיר שוין ביי די מצוה פון “שלא לעשות אוב וידעוני”, וואס דאס לייגט אויך דער רמב”ם אריין אונטער די קאטעגאריע פון עבודה זרה, ווייל דאס איז געווען זאכן וואס עובדי עבודה זרה האבן געטון. דאס איז געווען א חלק אפשר וויאזוי די גלחים האבן באקומען חסידים, זיי האבן גענוצט כישוף, זיי האבן גענוצט ספעציעלע כוחות וואס זיי האבן געהאט.
ס’זעט אויס, לויט וואס מיר האבן געשמועסט, אז דער רמב”ם זאגט דאך אז די ספר, דא הייסט עס אונזערע ספרים זענען געדרוקט אז ס’איז גאנץ הלכות עבודה זרה, אבער אין רמב”ם הייסט עס אמת’דיג “הלכות עבודה זרה וחוקות הגוים”. חוקות הגוים מיינט חוקות עובדי עבודה זרה, נישט סתם גוים. ס’זעט אויך אויס אז אין דעם פירט ער אריין אסאך מער הלכות.
אז דא עיקר עבודה זרה, בעצם ביז פרק ה’ איז געווען די הלכות עבודה זרה, אויך די מעשה’ס פון עבודה זרה, די רבן של עובדי עבודה זרה, די נביא השקר, די אלע זאכן. יא, אויך די מעשה’ס פון עבודה זרה, יעדע זאך איז דא הלכות וואס קומען אריין, אבער די עיקר פרשה פון נביא השקר איז ער רעדט פון א נביא המתנבא בשם עבודה זרה, ער זאגט מ’זאל דינען עבודה זרה.
און יעצט הייבט זיך אן לכאורה פון פרק ו’, ס’זעט אויס אזוי ווי צוויי חלקים, פון פרק ו’ ביז פרק י”ב איז די חלק פון חוקות הגוים, וואס זענען טאקע אסור ווייל, ער האט געשריבן דא א הערה, “הן דרכי עבודה זרה”. ס’איז זאכן וואס די עובדי עבודה זרה טוען, אבער ס’איז נישט פשט אז מיט דעם דינט מען עבודה זרה.
דער רמב”ם זאגט דא יא, “מיני עבודה זרה הן”, אבער איך מיין אז ס’איז נישט פשוט אז איינער וואס טוט אוב וידעוני איז עובר אויף איסור עבודה זרה. ס’איז א זאך וואס די עובדי עבודה זרה טוען. ס’איז נישט די עצם עבודה, אבער יא. אפילו אז איינער זאגט אז ער טוט דאס לשם שמים, למשל מוליך, איז דא אן עקסטערע איסור. אבער דאס איז נישט דינען עבודה זרה, ער רעדט דאך פון די שורש עבודה זרה, ער זאגט אז ס’איז עפעס וואס קומט מיט ערגעץ ווי. אפשר נביא השקר, אפשר מוליך, ממש אזוי. אבער איך זע אז דא איז דא עקסטערע איסורים. ס’זעט אויס אז ס’איז נישט פשט מיט דעם.
מען קען אפשר זאגן, מען דארף פארשטיין אז… איך מיין אז אין א געוויסע פלאץ זאגט דער רמב”ם א טיפערע הסבר וועגן די חילוק פון פלעין עבודה זרה מיט כישוף. אפשר וועלן מיר נאך אנקומען דערצו, וועלן מיר קענען נעמען עפעס טון. אבער איך מיין אז די בעיסיק זאך איז, עבודה זרה מיינט מען דינט די גאט, יא? איך סערוו עפעס, די געטשקע, די… אדער עבודות וואס זענען… א כישוף מיינט איך דין זיך אליין. ס’איז דא, איך באקום עפעס בענעפיטס. ס’איז נישט פשט איך דין די גאט מיט דעם, איך נוץ אפשר די גאט’ס כוחות. איך נעם ארויס בענעפיטס פון די עבודה זרה אדער פון די מנהג פון די עבודה זרה צו וויסן זאכן.
רייט, אוודאי די געטשקע, די גלח וואס טוט אזוי, זאגט דער רמב”ם אז דאס איז די כוח פון עבודה זרה, אבער נישט אז מען דינט די עבודה זרה מיט דעם. דאס איז א שימוש פון די עבודה זרה, דאס איז א תועלת.
אנדערש ווי למשל אפילו תפילה. ס’איז אמת נישט אז תפילה איז עבודה, אבער ס’איז מער אזוי ווי מען דינט די עבודה זרה. ס’איז נישט…
אקעי, סאו, מען הייבט אן פון צוויי זאכן וואס הייסן אוב…
וויאזוי זאגט דער רמב”ם? “העושה אוב או ידעוני”. מען טוט מעשי אוב וידעוני, מען טוט די סארט כישוף וואס דער רמב”ם גייט שפעטער מסביר זיין וויאזוי ס’ארבעט, וואס הייסט אוב וידעוני. אויב מען טוט עס “ברצונו ובזדון”.
איז די ווארט “ברצונו ובזדון” ברענגט שוין ארויס די “ברצונו”. וואס וויל ער עפעס ארויסברענגען מיט די ווארט “ברצונו” דא? א גאנצע צייט פריער האט ער אויך געזאגט “בזדון”. דא ביי הלכות שבת האט ער אויך די זעלבע לשון. דאס איז די זעלבע הלכה אזוי ווי עבודה זרה, אזוי ווי שבת, און זאכן וואס האבן די דריי עונשים. קען זיין אז ביי עבודה זרה האט זיך אפט געמאכט אז מען איז געווען געצווינגען, אז די עובדי עבודה זרה האבן געצווינגען די אידן צו טון. און דער רמב”ם וויל נאכאמאל דערמאנען די הלכה אז ווען מען ווערט געצווינגען איז מען איז א גאנץ יהרג ואל יעבור, אבער מען באקומט נישט אויף דעם די עונשים. איך וואלט געטראכט אז אפשר…
קודם כל, במזיד איז אנדערש ווי… “מזיד” מיינט ער שוין ביי “בזדון”. ס’קען זיין אז דאף לערנען למטה, אפשר קומט ער צו. מסתמא איז דא א ריזן. איך ווייס נאכנישט וואס ס’איז. איך געדענק אז ווען מיר האבן געלערנט… מיר האבן נישט געלערנט, אה, מיין שיעור שמונה פרקים האבן מיר געלערנט אביסל. מיר האבן יא גערעדט פון אים אסאך מאל. ס’איז דא אסאך דינים, אסאך חלוקי דינים פון… ס’קען זיין אז “רצון” און “זדון” זענען צוויי אנדערע זאכן. “רצון” מיינט אז דו טוסט עס להפיק הנאה. “רצון” מיינט להפיק הנאה, און “בזדון” מיינט להפיק בשוגג.
Speaker 2:
בזדון מיינט ער ווייסט וואס ער טוט, און ברצון מיינט אז קיינער צווינגט אים נישט.
Speaker 1:
שוגג ואונס זענען נישט געזאגט געווארן. אונס איז א הלכה לעצמו, אבער פארקערט, ס’קען זיין איינער איז ברצון אבער ס’איז א הלכה בשוגג. ער טוט עס ברצון, אבער ער ווייסט נישט אז ס’איז אן איסור, ער ווייסט נישט פונקטליך וואס ער טוט.
ער טוט עס ברצון, קיינער צווינגט אים נישט, און ער טוט עס בזדון, ער ווייסט אז ער טוט אן איסור, ער ווייסט וואס ער טוט, חייב כרת. ואם היו שם עדים והתראה, נסקל, קומט אים סקילה. הוי שוגג, מביא חטאת קבוע, אויב ער האט עס געטון בשוגג, ס’איז ער נישט געווארנט אז ס’איז אן איסור, דעמאלט ברענגט ער א חטאת קבוע. קיין עונש ברענגט מען נישט קיין חטאת. זייער גוט. שוגג ברענגט א חטאת, אונס איז אונס, ס’איז רחמנא פטריה. אפילו עבודה זרה וואס מ’איז חייב צו מחוייב צו מיתת הנפש זיין, אבער קיין חטאת ברענגט מען נישט.
דער רמב”ם איז נישט אזוי קלאר אז עבודה זרה איז מען מחייב אפילו ביי סניפים פון עבודה זרה, נישט נאר עיקר עבודה זרה, דאס וואס ווערט גערופן אין די גמרא אביזרייהו. איך ווייס נישט וואס ווערט גערופן אביזרייהו קלאר, אבער איך געדענק אין הלכות קידוש השם אין יסודי התורה, נישט הלכות עבודה זרה, איך בין נישט אריינגעגאנגען אין הלכות עבודה זרה, אבער ס’איז דא אסאך מצוות, זייער אסאך איסורים, שבת, עבודה זרה, אלעס האבן די דריי עונשים. ס’איז אינטערעסאנט, פשוט דא איז דא אן עונש מן השמים, כרת, און אויב מ’כאפט אים, אויב די בית דין געט אים סקילה.
וואס זאגט דער רמב”ם? כיצד מעשה האוב? דער רמב”ם מאכט אז ביידע האבן א מעשה. איך האב געזען אין געוויסע מפרשי הרמב”ם רעדן וועגן דעם, אז ס’זעט אויס אזוי איז משמע פון די גמרא אז אויך דא איז דא א זאך ווי זיין א ידעוני און טון א געוויסע מעשה, פלעין זאגן עתידות אן א געוויסע מעשה. אבער דעמאלט וואלט נישט געקענט זיין ווייל ס’איז חייב על הלב שאין בו מעשה.
דער רמב”ם ברענגט מעשה אוב וידעוני, אויף אזא לשון איז דא “עושה אוב וידעוני”. כיצד מעשה האוב? ס’איז דאך דא א שואל באוב שפעטער וועלן מיר זען, שואל באוב, איך געדענק ס’איז אן אנדערע עקסטערע איסור פאר דער וואס פרעגט.
זאגט דער רמב”ם, כיצד מעשה האוב? וואס איז אוב? זאגט ער, זה האומר שהוא מקטיר קטורת הידועה, ער איז מקטיר א געוויסע קטורת, ידועה מיינט צו ידועה צו די וואס טוען פאר עבודה זרה אדער פאר’ן רמב”ם איז דאס געווען ידוע.
Speaker 2:
און מ’האט עס געשאקלט צו פארשפרייטן די ריח פון קטורת.
Speaker 1:
אה, איך האב געמיינט אז דאס איז דער סוד פון די מניעים.
Speaker 2:
ניין, דאס איז צו פארשפרייטן די ריח. מניעים איז די טראגערס.
Speaker 1:
אקעי.
ומדבר בלאט, ווי מ’דבר בלאט, ער רעדט שטיל, בדברים ידועים אצלם.
Speaker 2:
בלאט, יא, אזוי ווי… “בלאט וכישור”? האבן זיי נאך געהאט די לשון? בלאט מיינט שטייט, אזוי ווי מ’זאגט “לאט לאט תנהל לטי”.
Speaker 1:
ניין, איך מיין אז עס מיינט שטיל, בלחש. אזוי…
Speaker 2:
בלחש, יא. ער גייט שטיין נאכאמאל בקול נמוך. סאו אפשר דא איז דא עפעס א…
Speaker 1:
יא, ער רעדט אזוי ספוקי, שטיל און שטייט, קען זיין.
Speaker 2:
איך מיין אז יא, אויך שטייט. “לאט לאט תנהל לטי”.
Speaker 1:
אבער דא איז דאך געווען לחש. בלאט, איך מיין אז דאס איז א טעות חילוף ל’ אין ט’, אפשר בלחש.
Speaker 2:
די חרטומים האבן געטון בלטיהם, האבן זיי געטון…
Speaker 1:
איך מיין אז דער רמב”ן זאגט אז זיי האבן געטון מיט אזעלכע וויספערינג… אז אויב דו וועסט הערן וועסטו זען אז זיי זאגן גארנישט.
ער רעדט בדברים ידועים אצלם, געוויסע זאכן וואס זיי ווייסן. דאן דא זאגט דער רמב”ם אצלם, ער זאגט קטורת ידיעה, דאס ווייסן דארפן די סנהדרין וויסן, אבער זיי זענען זייער לחש, נישט דווקא.
Speaker 2:
אקעי.
Speaker 1:
עד שישמע השואל כאילו אחד מדבר עמו. ביי די שואל האט עס געסאונדט, די וויספערינג האט געווארן צעמישט, עס האט געווארן עפעס אן אינטערעסאנטע קולות, און דער שואל האט געהערט כאילו…
Speaker 2:
איך ווייס נישט, דו זאגסט אז ס’איז געווארן צעמישט. ער האט געהערט כאילו, איך מיין אז ער האט זיך געדאכט אז ער הערט, רייט?
Speaker 1:
יא, איך זאג, ווען מ’רעדט קלאר הערט מען, אבער ווען מ’רעדט אזוי בלאט און…
Speaker 2:
קען זיין אז ער האט געהערט בקול דממה דקה. איך זע נישט אזוי. ער גייט זאגן אז מ’הערט בקול דממה דקה.
Speaker 1:
ומשיבו על מה שישאל בדברים מתחת הארץ.
Speaker 2:
און ער ענטפערט אים.
Speaker 1:
זייער גוט.
כאילו הוא מדבר מתחת הארץ, מ’הערט זייער שטיל, אדער קול נמוך עד מאוד, כאילו אינו נכנס באוזן אלא מחשבה מרגיש בו.
ס’איז אביסל געגאנגען צווישן. ס’איז יא, ס’איז כאילו ער הערט עס נישט, אבער ער הערט עס יא.
Speaker 2:
דאס מיינט פאפעט שאו, וואס ס’דאכט זיך ווי די דאלי רעדט.
Speaker 1:
זייער גוט. דאס איז געווען די טריק, אבער ס’איז אן ארט וואס מענטשן קענען מאכן אז ס’זאל סאונדן ווי די קול קומט פון אנדערע פלעצער.
Speaker 2:
רייט. ביי די רמב”ם זאגט ער אז ס’איז עפעס מורא’דיג שטיל, ס’איז נישט קלאר צו מ’הערט בכלל, ס’דאכט זיך אז מ’הערט.
Speaker 1:
אקעי, עניוועיס, דאס איז איין סארט עובד. ס’איז נאך א וועג פון מאכן אן אוב. וואס איז די אנדערע וועג? ס’קען זיין אז די קטורת מאכט דעם מענטש ווערן אביסל אינטאקסיקעיטעד, זאל אים גרינגער דאכטן זאכן.
וחרה לכח גולגולת המת – נאך א וועג פון אוב, ווי מען נעמט א ליידיגע קאפ פון א מת, ומקטיר לו ומנחש בו. איך מיין אז נאך היינט ביי טרייבס און עובדי עבודה זרה וואלגערן זיך גולגולת’ן. דו זעסט אפילו אין די מעקסיקען קולטור זעט מען עס, אז זיי האלטן גולגולת פון טויטע מענטשן. ס’איז עפעס, ערגעץ נוצט מען עס אין עבודה אדער אין איך ווייס נישט וואס. ומקטיר לו – מען מאכט קטורת צו דעם טויטן מענטש, ומנחש בו – מען זאגט מיט דעם ניחוש, מען זאגט מיט דעם עפעס לחשים, עד שישמע קול יוצא מתחת שחיו – ווי מען הערט אזוי ווי פון אונטער די ארעם הערט מען ארויס א קול שפל עד מאד, א נידריגע קול, ומשיבו – און ווי די קול ענטפערט אויף די שאלה וואס דער מענטש האט געזאגט. זאגט דער רמב”ם, כל אלו מעשה אוב, והעושה אחד מהם נסקל.
וואס טייטשט דאס ווארט “אוב”? איז אוב א געוויסע פאלק, אדער א געוויסע מין מענטשן, אדער איז עס די נאמען פון די פראקטיס? איך ווייס נישט וואס איז די טייטש, איבערהויפט די טייטש. אוב. ידעוני איז אפשר אזוי ווי א לשון פון ידיעה, פון וויסן עתידות, איך ווייס נישט.
ס’איז זייער אינטערעסאנט, ווייל איך ווייס נישט, דו זאגסט אז אפשר אין מעקסיקא ווייסט מען פונקטליך וואס די אוב איז, אבער וואס פונקטליך איז דאס? דער איסור איז “לא תתנו נפשתיכם אל האובות אשר יש בהם”. דער איסור איז נישט סתם צו נעקן מיט כוחות, פארשטייסט נישט? דער רמב”ם זאגט, דער איסור איז די געוויסע מעשה, גדרים ידועים בשני אופנים. ער ברענגט, ביידע שטייט אין די גמרא, אדער ב”עבודה זרה” אדער ב”כישוף” אדער ב”קטורת”, וואטעווער ס’איז. די מעשה איז אסור. ס’איז נישט אז אפנארן מענטשן… אויב איינער טרעפט אנדערע וועגן צו היפנאטייזן א מענטש זאל זיך דאכטן אז ער הערט זאכן, איך פארשטיי נישט אז דאס זאל זיין א מעשה אוב. ס’איז א ספעציפישע מעשה. נאכדעם איז דא ידעוני, וואס איז אן אנדערע סארט מעשה. ס’טוט אויך די זעלבע זאך, אבער ס’איז אן אנדערע סארט מעשה.
סאו, ס’איז נישט קלאר פאר מיר, און אויך איך ווייס נישט, איך ווייס נישט אויב עניוואן ווייסט פונקטליך פון וואס מ’רעדט, אז מ’זאל זאגן פונקטליך, דאס איז די אוב וואס די תורה רעדט. איך ווייס נישט וואס ס’איז. אפשר ווייסטו? מען דארף פרעגן. ס’איז א שאלה צו פרעגן. דער רמב”ם האט אויך נישט געפרעגט. איך מיין, אפשר דער רמב”ם, יא, ער האט געליינט עפעס ספרים וואס רעדן וועגן דעם. וואס קלערסטו, ער מיינט עפעס א געוויסע זאך? ס’איז דאך דאס איז גענומען פון די גמרא, אדער דאס זאגט דער רמב”ם זיין אייגענעם…
Speaker 1: איך מיין אז דאס איז דאך פשוט, ווייל דאס איז די מעשה פון שאול. נאך מער באריכות. ס’שטייט אין די גמרא, אז ער האט אים געזען אויף די זייט. ווילסטו דאס אין טייטש פון די ווארט אוב אמת?
Speaker 2: נישט קריטיש וויכטיג.
Speaker 1: ווייטער, עניוועיס, דו ווייסט, אמאל האסטו אים געזען, אבער ר’ מענדעלע באראווער, זיין טאטע ז”ל האט געזאגט, “אל תפנו אל האובות”, מ’זאל נישט גיין נאך די דרכי האובות, מ’זאל טון אליינס. עניוועיס, דאס איז אן אלף פירוש. אויך “ואל הידעונים”, נישט נאכגיין נאך די וואס ווייסן אלעס.
און ס’איז אויך דא עפעס “מעלה באוב”. “מעלה באוב” ווערט אנגערופן ווען מ’ברענגט ארויף עפעס אזויווי א נשמה, רייט? סאו דאס איז די רמב”ם.
Speaker 1: דאס איז די צווייטע זאך. די צווייטע, די “כל כך גלגולת”, זעט אויס ווי מער מ’ברענגט כאילו אז א מת זאל רעדן. ס’איז דא עפעס וואס מ’רופט סייענסעס, סייענס? איך ווייס נישט. ס’דארף אויך צו הייסן כאילו מ’ברענגט, אבער דאס איז די עיקר. דאס איז אפשר די מין איידיע פון ברענגען אז א מת זאל רעדן. אפשר איז דאס די איסור פון “דורש אל המתים”. מ’דארף זען, ס’איז דא אנדערע הגדרות.
אבער אוב וידעוני מיינט לכאורה דוקא די ספעציפישע מעשה. וואס קען דאס נאך אלץ זיין? איך ווייס נישט, איך האב נישט געטראפן איינער וואס טוט דאס. איינס איז עס טוט זיך מיט די הענט, איינס איז עס טוט זיך מיט די גולגולת. דארט קומט עס פון די ערד, און דא קומט עס פון די תחת בית השחי קומט די גולגולת. דארט איז דאס עובד.
Speaker 1: מען שטייט דערווייטער אין פסוק, ידוני איז קצר למעשה. מניח עצם עוף ששמו ידעוני. מען נעמט א געוויסע עוף פון א געוויסע… וואס מענטשן ווייסן וועלכע עוף ער רעדט.
Speaker 2: ניין, איך מיין אז דער עוף הייסט ידעוני.
Speaker 1: אדער דו זאגסט אז ס’איז אן אנדערע פשט. ווייל פריער איז דאך געווען “ידע דברים ידעוני מצלן”.
Speaker 2: יא, אבער וואס הייסט ער ידעוני’ס? ידעוני? וואס הייסט “אתה ידעת, די ידעוני ידעוני”?
Speaker 1: עס הייסט ידעוני. ער איז אבערשי ארעסא וועאלטסטאקע רעז אידיאה, ווייל ס’איז א ידעוני. איך ווייס נישט. אקעי. ידעוני, ידעוני. ידעוני. משניות ווי די איידיג סטארת ידעוני וואנסט. זיי וויסן צו פיל אזא שטיקל כישוף.
Speaker 2: יא, עמ’ איז מקטר ועושם מעשיות החירות, מען טוט דער רבי’ן, מען לאט עס דא אפן, אדערצו יפהול כנכפה ביז דער מענטש אדער דער אפ פאלט אראפ?
Speaker 1: לכל דער מענטש. דער מענטש פאלט אראפ כנכפה, אזוי ווי איינער וואס איז איז א חולי לויפה איינער וואס האט א סעודות ווי דבר בפיפט ווארן נישט א סעודים עליות. און ער זאגט מיט זיין מויל זאכן וואס ס’גייט געשען.
Speaker 1: זאגט דעריינו מלכא’ל עילה מיני עבודי זרה אים. ווי עס איז נתנדלשון מיני עבודי זרה אים מיינט מיני דארקע עבודי זרה? אדער דער דעיס…
Speaker 2: עס איז זיכער דעיס וואלט איך געפרעגט אין דער אנהייב. ס’איז אייער פאניע. ווייל אויב אזוי וואלט עס נישט שוין געווען עסות, איינער פון די דפרקי עבודי זרע, וואלט עס נישט ווען עס ווען עס אויס לכלל פרק ב’, פרק ג’. עס דערטע אויס אז מיני עבודי זרה מיינט נישט ממש אז עס א מיני עבודי זרה, אטווי וואלט א collected.
Speaker 1: אבער אן אנדערע זייט, בכלליות, בחוקת אב לך נישט און אייכער איז נאר א לאו, רייטס?
Speaker 2: דא האסט שטארט פארשידענע סאגס. דער רמב״ם רופט אן חוקת אב בכלליות, אלע זאכן וואס זענען כללי. אבער איך זאג, עקבונים, דא זעט מען אז דער חומר דערפון איז אזוי הארט ווי א ווזרול אינעם, באקומט אויך מלכות, איך מיין, מען באקומט אויך סקילה.
Speaker 1: יא יא, איך פארשטיי, אבער דאס איז דאך די תורה’ס אן איסור. סא ווען דער רמב”ם זאגט א הערה “חוקות הגוי”, מיינט עס בכללות אז אלעס האט חוקות הגוי. א חלק פון זיי זענען ממש דברים אסורים בסקילה, א חלק פון זיי זענען לאווין, וואטעווער, בסדר.
אבער איך זע, ער ברענגט די לשון “למורי נבואה בכל מקום שמייחד דבר למעשיו”, אזוי ווי אוב. אזוי ברענגט ער די לשון דא. סא זעט זיך קלאר אז דער רמב”ם האט פארשטאנען אז אוב איז אייזא עבודה. סא איז עס א דבר המיוחד לעבודה זו.
Speaker 2: סא דער רמב”ם ברענגט די גמרא אזוי, אבער די עיקר זאך איז אז מ’קומט צו צו די סטעיט אוו מיינד, אדער צו די טריק.
Speaker 1: ניין ניין, די טריק צו די סטעיט אוו מיינד איז בכלל מותר, איך מיין, מ’דארף עס זען.
Speaker 2: ניין, אבער נאכאמאל, דער רמב”ם רעדט פון די עקזעקט מעשים וואס מ’טוט. סא די איסור איז די מעשה, אדער די איסור איז אנקומען צו קענען ווייזן ווי מ’ווייסט?
Speaker 1: סא די איסור איז די מעשה. און אפילו ער טוט עס נישט בשם עבודה זרה, רייט? די ריזען וואס די תורה האט גע’אסר’ט, ווייל דאס איז מיני עבודה זרה, מיינט דאס צו זאגן די עבודה זרה פון לעגניס טון. אבער אזוי ווי איך האב געזאגט פריער, נישט פשט אז מיר זאגן אז מיט דעם דינט מען עבודה זרה. דאס איז איינע פון די פאוערס פון די עבודה זרה, עפעס אזא סארט.
Speaker 1: זאגט דער רמב”ם, ערשט האבן מיר אונז געלערנט די עונש, אז עבודה זרה איז של מינות. ווי שטייט די עונש וואס דו האסט געברענגט?
Speaker 2: דער רמב”ם האט געברענגט די פסוק אין אנפאנג.
Speaker 1: אין אנפאנג? אל תפנו, אפשר גייט איר באלד זאגן? ס’איז פאני, ווי האט ער געברענגט די עונש? חייב סקילה, כרת, ער האט נישט געזאגט קיין שום עונש.
Speaker 2: אין די אנפאנג, אנפאנג, אנפאנג דארף צו שטיין. קוקט אריין ביי “עובד השם אלוקיך”, “כי תועבת ה’ אלוקיך”, “כי שייך בזה לאו דלא תחי'”, מ’דארף וויסן וועלכע, וואו שטייט קלאר די עונש?
Speaker 1: “ואיש איש אשר יעשה אוב או ידעוני מות יומת”, דאס איז א פסוק אין פרשת קדושים, אמת. אבער דער רמב”ם ברענגט עס נישט. ער האט עס נישט געברענגט אין די הלכות.
Speaker 2: דאס איז נישט. ס’איז missing דא. ער האט נישט געברענגט די פסוקים, ער האט געברענגט “שלא”, ער האט געברענגט די לאו פון “שלא”.
Speaker 1: אלעמאל אין די אנהייב, ער האט עס געברענגט אין די אנהייב פון די משנה תורה, לכאורה האט ער עס געברענגט. דא האט ער עס נישט געברענגט.
Speaker 1: אקעי, ווייטער זאגט ער, “אזהרה מן העבודה זרה”. אקעי, ס’שטייט, תלמוד לומר “אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם”. דאס רעדט מען נישט “אל תפנו” צו די מענטשן וואס מאכן עבודה זרה און יודינים, נאר דער מענטש זאל נישט זיין דער וואס גייט צו די כישוף אדער צו די כהנים וואס זאגן עבודה זרה און טוען די פעולות. דאס איז די אזהרה פון מאכן די עבודה זרה, די מעשה עבודה זרה.
Speaker 1: די נעקסטע זאך איז מולך. זאגט דער רמב”ם, “הנותן מזרעו למולך ברצונו ובזדון”, נאכאמאל די זעלבע זאך, “ברצונו ובזדון”, חייב כרת. בשוגג מביא חטאת קבועה.
אבער דא שרייבט ער אינטערעסאנט די לשון, דארט שרייבט ער… יא, די אור האט ער עס געמאכט אנדערש. “הנותן מזרעו למולך ברצונו ובזדון חייב כרת, בשוגג מביא חטאת קבועה. ואם עשה בהתראה ועדים”, אויב טוט ער די מעביר זיין זרעו למולך בהתראה ועדים, “נסקל”, באקומט ער סקילה, “שנאמר ‘ואיש איש מבני ישראל אשר יתן מזרעו למולך מות יומת, עם הארץ ירגמוהו באבן'”.
דא שרייבט ער יא די לשון הפסוק אויף סקילה, אויף מולך. און ער… ס’איז אינטערעסאנט, ער גייט אביסל אן אנדערע סדר, און ער גייט גלייך שרייבן די אזהרה שלו, תלמוד לומר “ומזרעך לא תתן להעביר למולך”, און ער זאגט נאכאמאל שטייט די זעלבע לאו, “לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש”. דאס שטייט אין דברים, ברענגט ער.
Speaker 2: פארוואס ברענגט דער רמב”ם צוויי פסוקים? ווייס איך נישט. איינס איז אין משנה תורה, איך מיין אז אלעמאל איז דא אזא כלל אז ס’קען שטיין צוויי מאל, אבער…
Speaker 1: אה, אפשר גייט ער זאגן וואס ער מיינט פונקטליך. ער זאגט קיין נפקא מינה, די רמב”ם אין… ער ברענגט די לשון ספר המצוות, אז ס’איז נישט קיין חילוק. די רמב”ם האט א כלל, ס’קען שטיין צוויי מאל די זעלבע לאו אין די תורה, דאס מאכט עס נישט צוויי לאווין, נאר אויב די גמרא זאגט ספעציעל. געווענליך קען מען צוויי מאל די זעלבע זאך.
אבער ס’קען זיין אז דער רמב”ם האט געהאלטן אז די ווארט “באש” מאכט עס קלארער. אז די “להעביר למולך” מיינט דווקא באופן געברענגט עס לשון.
Speaker 1: זאגט דער רמב”ם, כיצד היו עושין? מדליקין אש גדולה, מ’צינדט אן א פייער, ולוקחין מקצת זרעו ומוסרין לכומרים עובדי האש, מ’געט עס פאר די כומרים וואס דינען מיט אש, והכומרים נותנים את הבן לאביו, זיי געבן נאכדעם צוריק דעם קינד צו דער טאטע, ואחר שנותנים צווים אותם להעבירו באש ברשותם, נאכאמאל, מ’געט עס פאר די כומרים, און נאכדעם זאגן די כומרים פאר די טאטע, עס זאל נישט זיין די טאטע דער וואס טראגט אים אריבער באש, אחר שנותנים צווים אותם להעבירו באש ברשותם, ס’איז אונטער זייער אויפזיכט, די טאטע זאל זיין דער וואס טראגט אריבער, יא.
Speaker 2: קודם דארף ער עס מקדש זיין, קודם דעם זון פאר די… ס’זאל שפילן אזוי ווי ענדליך צו ברענגען א קרבן, אבער דער רמב”ם זאגט מ’הארגעט נישט עקטשועלי די קינדער, מ’פארברענט זיי נישט.
Speaker 1: דאס איז ער פירט אויס, יא. ומעביר אביו בנו באש ברשות הכומרים, ומעבירו ברגליו, ס’טייטש מעבירו ברגליו מיינט אז די קינד וואקט, יא? אבער מעביר, ער מיינט נישט ער הייבט אים אויף, נאר די קינד וואקט אויף די ברגליו. אקעי. מצד זה לצד אחר בתוך השלהבת, ער וואקט דורך אין די פייער.
Speaker 1: נישט קלאר, דא שטייט נישט קלאר דאס. דא שטייט נאר “להעביר למולך”, נישט אז ס’איז דא א סארט פון למולך. דאס איז דער טייטש. מולך, שלא תאמר שאין נאסרין לעבודה זרה אחרת. מולך איז טאקע א נאמען פון א געוויסע עבודה זרה. ער זאגט, דו זאלסט נישט מיינען אז “להעביר למולך” מיינט פארברענען אן עבודה זרה פאר די מולך.
Speaker 2: יא, יא, ער פירט אויס, “שאין מולך”.
Speaker 1: זייער גוט. כדרך שאתה מוצא שאין נאסרין לעבודה זרה אחרת, אלא בעבודה זו בלבד הוא ששמה מולך. די עבודה פון די עבודה זרה וואס הייסט מולך איז די וועג פון אריבערגיין די…
ס’איז דא טאקע, ס’שטייט טאקע די פסוק “כי גם את בניהם ואת בנותם ישרפו באש”, ס’איז דא אזא סארט עבודה וואו מ’פארברענט טאקע די קינדער. אבער יענע עבודה, לכאורה דארף מען נישט קיין ספעציעלע איסור דערפאר, ס’איז דאך סתם רציחה, און צווייטנס, ס’איז געהעריגע עבודה זרה, ס’איז דאך ממש מקריב זיין א קרבן לעבודה זרה.
די מולך איז נישט קיין קרבן לעבודה זרה, נאר ס’איז די דרך עבודתה איז אזוי. לויט דעם זאגט דער רמב”ם, ווייל דאס איז א סארט…
Speaker 1:
די עבודה פון די עבודה זרה וואס הייסט מולך איז די וועג פון אריבערגיין.
עס שטייט טאקע די פסוק “כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשי”, ס’איז דא אזא סארט עבודה וואו מ’פארברענט טאקע די קינדער. איז יענע עבודה, לכאורה דארף מען נישט קיין ספעציעלע איסור דערפאר. קודם כל, ס’איז רציחה, און צווייטנס, ס’איז גאר אן עבודה זרה, ס’איז דאך ממש ווי מ’איז מקריב א קרבן לעבודה זרה. דאס איז א קרבן, אבער ס’איז די דרך עבודתה. למה זה? לפיכך זאגט דער רמב”ם, ווייל דאס איז א ספעציפישע וועג פון עבודה פאר די עבודה זרה וואס הייסט מולך. אויב טוט ער דאס צו אן עבודה זרה אחרת חוץ פון מולך, איז ער פטור.
סאו אויב אזוי, בעצם וואלט מען נישט געדארפט שטיין די גאנצע זאך, ווייל דאס איז בסך הכל א דרך עבודה פון א ספעציפישע עבודה זרה. אזוי סאונדט עס. אזוי שטייט טאקע אין מסכת סנהדרין ברענגט ער אז די גמרא פרעגט די קשיא, און די גמרא האט א מחלוקת צו מולך איז עבודה זרה, א מחלוקת תנאים. והוא הדין, ס’איז דא וואס האלטן, תנא קמא אין די ברייתא וואס די גמרא ברענגט, האלט טאקע אז מולך און עבודה, די חידוש איז אז די עבודה, אפילו ווען מ’טוט עס שלא למולך איז מען אויך עובר, ווייל ס’הייסט אזויווי א דין פון די ד’ עבודות. אבער לויט רבי שמעון, אזויווי ס’פסק’נט דער רמב”ם, איז ניין, די פשט איז אז ס’איז נישט קיין עבודה, ס’איז נאר אן עבודה ווייל די עבודה שלה איז דוקא בכך. אבער אויף דעם איז טאקע שווער, דו פרעגסט טאקע א קשיא, אויב אזוי איז דאך דאס בכלל, בכלל יעדע עבודה זרה וואס אויב מ’טוט מען עבודתה בכך.
רייט, הרב רבינוביץ טענה’ט אז ער מיינט נישט אזוי דער רמב”ם, ער מיינט צו זאגן אזויווי מיר האבן געזאגט פריער, עבודה דארף טייטשן מ’געבט עפעס פאר די געטשקע. אויב איז דאס געווען ממש א קרבן, ווי למשל אויב איז דאס געווען שורף בביש, איז דאס זיכער אז ס’איז אפילו פון די ד’ עבודות, אפילו איינער פארברענט זיין זון צו אן עבודה זרה וואס ס’איז נישט דא די מנהג צו פארברענען, איז דאס א מין קרבן, ס’איז א קרבן אדם, ס’איז א קרבן. קל וחומר פון שורק ומקטיר לפניה, וואס ער איז אוודאי חייב. אבער מולך איז דאך נישט קיין קרבן, מ’באקומט דאך די זון, ס’איז נאר עפעס אזא גילוי, ס’איז א מגלה דעתו אז ער איז גלויביג, ער טוט עפעס אויף. סאו וואס גילוי איז, גילוי איז נישט געווענליכע עבודות, נאר מולך איז יא, ווייל דאס איז שוין ממש געווען עפעס א דרך עבודה שלהם.
אזוי זאגט ער. ס’איז סתם ווייל ס’זעט אויס דעפיניטלי מער עבודה זרה ווי אויב ידוני. ס’איז נישט קיין חוקי עבודה זרה, דאס איז שוין ממש עבודה, א סארט עבודה. אויב מען זאגט אז ס’איז נאר א מעביר, ווייס איך נישט. אבער דער רמב”ם זאגט, אויב מען וואלט טאקע געווען א ברענער, וואלט עס געווען עבודה לשמה ממש. דער רמב”ם זאגט זייער קלאר, דאס איז די עבודה פון דעם. א עבודה לשמה ממש. איך ווייס, איך בין נישט דא פאר קריטיק, איך וויל נישט קוועטשן די לשון עבודה, ס’איז באמת נישט אזוי קלאר.
און דאס וואס דו זאגסט “לפיכך”, אויב וואלט עס געווען אזא מין זאך ענליך צו עובדי ידעוני, וואלט נישט געווען די “לפיכך” אויך נישט. פארקערט, אויב ס’וואלט געווען אן עבודה ממש, אויב ס’וואלט געווען שורף בנו ובתו באש, אדער ס’וואלט געווען א נייע חידוש אז מ’איז עובד עבודה זרה בכלל, אז מ’זאגט אויב וואלט מולך געווען אזא מין זאך ווי עוב וידעוני, אז ס’איז א געוויסע מין חוקי עבודה זרה וואס מ’טוט פאר שמירה, אזוי ווי מ’טוט עוב וידעוני צו הערן עתידות, ס’איז א מין זאך וואס די תורה האט מחדש געווען א געוויסע סקילה, וואלט עס שוין געווען ביי יעדע עבודה זרה, ביי יעדע, לאו דווקא מולך.
רייט, אבער די תורה האט נישט דאס געזאגט. די תורה האט געזאגט, דווקא למולך מעביר בנו ובתו איז מען אסור. ס’טייטש אז ס’איז א סארט עבודה זרה. אבער די חידוש אין די תורה איז נישט אז ס’איז דא אזא סארט עבודה זרה וואס איז דווקא בכך, דאס קענסטו פרעגן פון די כומרי עבודה זרה. ס’מוז זיין אז דא איז דא א פנים חדשות.
רייט, דאס קענסטו פרעגן, עקזעקטלי, ווייל די תורה רעכנט זיך שוין, די תורה מאכט נישט קיין עקסטערע איסור אויף מרקוליס אדער אויף פעור, ווייל אונז ווייסן אז ס’איז בגדר עבודה זרה בכך איז חייב.
זעט אויס אזוי, איך האב זייער ליב דעם חילוק פון וואס איז אן עבודה און וואס איז א סגולה. ווייל דו זעסט אז אפילו מעביר מיראה האט דער רמב”ם געטייטשט אז אויב ער מיינט בכלל נישט צו דינען, בכלל נישט, ער האלט פשוט אז די סגולה האט אפשר גענומען, איז ער פטור. ס’איז נישט מותר, אבער ס’איז פטור. ער טוט עס נישט לשמה כביכול. לשמה איז א שארפע ווארט, ער טוט עס נישט בתור עבודה, ער טוט עס נאר פאר תועלת עצמו, קענסטו זאגן.
איך ווייס נישט, ס’איז אביסל שווער דא. ס’קען אלעמאל זיין אז ס’איז דא געוויסע פרטים וואס די תורה האט געווען נוגע, האט די תורה גע’אסר’ט, און יעדע מצוה איז דאך דא אזעלכע זאכן. באופן כללי איז, איך ווייס, די וועלכע לערנען איז אפילו לאו דווקא יא?
פאר עווער רעיזן, אפאר איז עפעס עקסטערע איסור, א גמתות בכלל, לעמת מלכות. און נאך זאכן האבן עס געזען אזעלכע זאכן, איידער ווי נאך האבן עס געזען אזא סאר זאך. עס איז א זאך א זאך, יעדער מצווה דא כללים, איז דא א געוויסע פרטים וואס דעט אויכעט אסור. סאו, איז עס האבן גערעדט אין פאמידות, יא? בהלכות דעת, האבן עס גערעדט, א הלכה כלדות ולאכטע בדרכו, נאכט אים דא לא סיכם, וויסטו אים דאך אויך די די די חכם דאכטע בדרכו? יא. עס קען זיין אזוי. אקעי. יעצער דא פרוטים, אינטערסאנטע פרוטים.
Speaker 1:
ער גייט דעריין אין דעי אבירא ברגל, זאגט ער איין איך חיים פרוט, עס איז שכילה אטשו יום סלמולך, ובירא ברגלו בעש, דרך אברה. אבער מסר האט איבערגעבן פאר די נישט לו דרך אברהי, פטר. אינטערסאנט. ווייל כארעט צו זיין אז דרך העבודה. יא.
Speaker 2:
ואיינער חיים… וויסטר אים ווייטער… יא.
Speaker 1:
ואיינער חיים, וואטש אים צו מקצת זייער ויאניח כצת? נאר אויב איינער האט אפאר קינדער, און ער גיבט איבער א פאר מולך און אפאר לאט אריבער, שוין אים א כמזרע נתן למולך מוזרע. מיינט מכצת וולא כילו. ער זעגט אז לשון ראבינג פארטשט… מען האט צוויי קינדער, און מ’סתם אויכעט.
Speaker 2:
יא, ער האט צוויי, און איינס איז ער מאכט א ווייבר געווען. אדער רעדט ער איבער מעשט, א פאר פון זייער.
Speaker 1:
ני, איך זעה דיר… ס’מאכט שוין אביסל א פאר פון זייער כילה, און מען רעדט נאר אויף ווען ער האט צוויס דריי פיר און צווי צוויי.
Speaker 2:
ניין, ער זעה דיר מיט איינער שווער.
Speaker 1:
דער עיקר איז כילה, און ער ברענגט זייער אינטערסאנט אז עס איז זייער שווער וואס איז פשט כילה. אויב מ’האט געזאגט אז עס פארברענט, קען איך פארשטיין, עס פארברענט זענען קינדערש, און גענוג אוי נישט. ווייל עס איז דערצליך נאר מעבד. ס’אווואס עפעס מכצת וולא כילה. יא, ווייל די ענין איז, איז אז מיט דעם איז א שמור אויף אלע אנדערע קינדער. אדרעס וואס עס איז פארשטאנען. ער ברענגט א סמוג, וואס דער סמוג האט געזאגט אז מיט חצוש וולא כילה.
פשטייט אז עס שטייט אין די גמרא אז איינער וואס איז א גרעסערן עבירה, א מייזער דער באקומען נישט קיין גלות, לא תלעוולי כפרה. סאו, דאס וואס איז פטר, און נישט אמאל וואס איז פטר פון א עונש, איז א גוטע זאך. אמאל ער זאגט מען, מ’האט שוין אויפגעגעבן אויף דיר. איילי חופר פון דאס.
ווייטער, דאס איז דער דרך אויף עבודה, דאס איז פשוט פונעם סיין, פונעם סיין פונעם קירכע, עס שטייט “אזוי גייט מען דא”.
Speaker 2:
אה, אזוי גייט מען דא. עס מאכט מער סענס מיט דיך.
Speaker 1:
ער ברענגט דא אז ס’איז געווען וואס האבן עס אזוי געזאגט, אבער ער האט א ראיה אז ס’איז יא געווען דער מנהג פאר יעדן צו טון. אקעי.
Speaker 1:
זאגט דער רמב”ם ווייטער: “אחד זרע כשר ואחד זרע פסול”, וועלכע מין קינדער מען זאל איבערגעבן. ער וואלט איינער געטראכט אז אויב איינער האט קינדער וואס זענען ממזרים, ער טאר נישט זיין “אחד זרע כשר ואחד זרע פסול”. עס דארף זיין די ווארט “זרע” וואס מען קען טראכטן אז עס איז א מיעוט.
“ואחד בנו ואחד בתו”, אדער אייניקלעך, קינדער פון זיינע קינדער. “הכל יוצא ירכו חייב משום זרע”. אז עס שטייט “זרע”, עס שטייט נישט “בנו”.
אבער “העביר אחד מאחיו או אבותיו או שאר קרוביו או עצמו”, אדער זיך אליין, איז פטור. ווייל “זרעו” מיינט דווקא.
Speaker 1:
זאגט דער רמב”ם: “העביר עבד זרעו והוא ישן או שלוף ואינו הולך ברגליו”, אדער ער איז בלינד, ער קען נישט גיין בכוחות עצמו, כדי מען פירט אים אינגאנצן. אבער וואס לעזט ער מיר, ער כאפט אים מיט די הענט און ער טראגט אים. “העביר” מיינט א הילוך מיט א טור מענטש, אזוי זעט עס אויס. יענער גייט, ער גייט מיט די אייגענע כח, מיט די אייגענע ראיה, אזוי זעט עס אויס. ער זאגט אז עס איז א ספק אין די גמרא, און דער רמב”ם איז מקיל. אזוי זאגט ער יא. אז נישט “העביר” מיינט אז ער גייט, דער טאטע פירט אים איבער, אבער ער דארף אליינס קענען גיין, נישט מען שלעפט אים ווי א שטיק.
Speaker 2:
יא.
Speaker 1:
זייער גוט. איז דאס געווען די הלכות, מ’האט שוין געלערנט צוויי מצוות אין דעם פרק, אויב איך געדענק דריי מצוות. און מ’וועט לערנען א פערטע מצווה.
Speaker 1:
“מצבה”. זאגט דער רמב”ם: “מצווה של עשר מצבה”. ס’מיינט, מ’זאל זיך אביסל געפלאגט וואס ס’איז, אבער ס’מיינט בויען א גרויסע סטרוקטור פון זאמד און מ’זאל זיך מתקבץ זיין פאר דעם לשם עבודה זרה.
זאגט דער רמב”ם: “מצבה שאסרה תורה היא בנין שיהיו הכל מתקבצים אצלו”. לאמיר בויען א סארט בנין, אלע זאלן זיך מתקבץ זיין ביי דעם בנין. אפילו לעבודת השם, דער איסור איז אפילו אויב מען טוט עס צו דינען דעם אייבערשטן. וכל שכן אויב ס’איז דאך א דרך עבודה זרה צו בויען א מצבה פאר עבודה זרה, צו דינען עבודה זרה. אבער די תורה האט געאסר’ט מען זאל בכלל נישט אויפשטעלן אזא מצבה אפילו מען טוט עס צו דינען דעם אייבערשטן.
“שנאמר ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה’ אלקיך”.
למהויקם מצבה, איינער וואס בויעט אויף אזא מצבה, לאוץ מלכות באקומט מען נישט פאר די וואס קומען זיך צוזאם.
דאס הייסט די מענטשן וואס קומען זיך צוזאם לאהבת השם ביי דעם, זיי האבן נישט באקומען קיין עונש.
דער בונה, דער וואס בויעט עס אויף, ווייל ער בויעט אויף די זעלבע מין זאך ווי אויב די עובדי עבודה זרה בויען אויף.
ס’איז פארציילט, ס’פארציילט די מחלוקת, איז די שאלה וואס איז די טייטש פון דעם מצבה?
Speaker 1:
מ’ווייסט נישט, ער ברענגט דער רמב”ם אין סייז, עס איז זייער נישט קלאר.
וואס מיינט מ’טאר נישט בויען קיין פלאץ?
אקעי, זאל מען זאגן, א בנין מיינט נישט א בילדינג, ס’מיינט עפעס א מאנומענט.
נישט קיין זאך אז מ’גייט אריין, און מ’גייט אריין און מ’פאר סאם ריזען מוטער.
און ער ברענגט אז דער רמב”ם זאגט, פארוואס וואס איז געווען מנהג עובדי עבודה זרה?
האט די מנהג עובדי עבודה זרה געווען צו בויען אזא פלעטפארם, אזא מצבה, און אויף דעם לייגט מען די נבע, די סטאטוע צו ביזאקט א מ’דינט.
און אויף דעם לייגט מען די עבודה זרה.
Speaker 2:
יא, אויף דעם לייגט מען אז מ’זאל זיך נישט טוען פארוואס, כדי מ’זאל נישט דעשה דומה די עבודה זרה.
אפילו די עבודת השם זאל נישט מאכן ענלעך צו עבודת עבודה זרה.
Speaker 1:
אבער דער רב זאגט אז עתר איז אפילו אן די סטאטוע, רייט?
עתל איז סתם צו מאכן צו אז איינער וויל מאכן, ווי דארף ענד מנחם איינער טעהינג לייגן א שטיין, ווי דער ווילט זיין מנחם זיין עתר?
עס איז זייער נישט קלאר.
דער רב האט משנה האבן געהאט א העכריך צו זאגן אז אפילו ער מאכט עס נישט די שם עבודה זרה, ווייל דא נאר לוקה.
אויב וואלט ער איז געווען אן עבודה, דרך עבודתו צו בויען א מצבה, וואלט עס לכאורה געדארפט באקומען סקילה, וואלט עס געדארפט הייסן עבודה, עבודה זרה אליין.
וואלט עס געדארפט הייסן עבודה, עבודה זרה אליין.
אזויווי עס נישט געהייסן בויען אן עבודה זרה.
יעדע מאל מיר בויעט עבודה זרה.
אויסער עבודה זרה האבן מיר געלערנט אין סקילה.
Speaker 2:
אה געדענקסט נאך רש”י ברענגט איך דעיס צופרי?
Speaker 1:
יא, אז מצבה איז געווען אברהם ווי ער האט איך געמאכט א מצבה?
Speaker 2:
יא, ער האט נישט אברהם יעקב האט געמאכט א מצבה?
Speaker 1:
שפעטער האבן עס געהייסט, זעט מען אז מצבה איז אסור אפילו לשם שמים.
ווי, יענע מצבה איז לכאורה געווען א סאטמאר מזבח.
Speaker 2:
וועבי’ס ווייסט?
Speaker 1:
ווייל מלבות איז נישט געווענליך האט מען געגאסן אויף דעם שמן.
ווי יענע?
דער גיסן שמן איז א ענין פון אזויווי א קרבן, א נוסח.
סאו, עס איז אייגער צו דעיסה לכאורה המחלוקת.
Speaker 1:
רש”י זאגט טאקע אזוי ברענגסט און דא האט געזאגט מצבה איז אזויווי א במה, במה איז פון א שאך שטיינער, און מצבה איז איין שטיין וואס מ’איז מקריב אויף דעם. אבער דער רמב”ם זאגט נישט אז מ’איז מקריב אויף דעם, דער רמב”ם זאגט אז מ’איז מקריב צום מצבה.
Speaker 1:
יענע מצבה איז לכאורה געווען א סארט מזבח. ווייל דו ווייסט, ווייל מ’האט געווענליך האט מען געגאסן אויף דעם שמן, די גיסן שמן איז אן ענין פון אזויווי א קרבן, א נסך. ס’איז דאך דא לכאורה א מחלוקת, רש”י טאקע אזוי ברענגט ער דא, ער האט געזאגט מצבה איז אזויווי א במה, א במה איז פון א סאך שטיינער און א מצבה איז איין שטיין וואס מ’איז מקריב אויף דעם.
אבער דער רמב”ם זאגט נישט מ’איז מקריב אויף דעם, דער רמב”ם זאגט מ’איז מתקבץ סביב המצבה. זעט אויס אז דער רמב”ם האט פארשטאנען אז עס איז נישט מיט הקרבה, נאר דער רמב”ם האט געהאלטן אז עס איז א סארט בנין וואס דער מנהג העבודה זרה איז צו מאכן, נישט א סארט בנין, א סארט לאמיר זאגן, א סארט שטיין, א סארט מאנומענט, טאר מען נישט טון אפילו לשמים.
איך האב אמאל גערעדט אז דער מנחת יצחק און אנדערע היינטיגע אחרונים האבן געוואלט טענה’ן אז פארדעם איז אסור צו מאכן א מאנומענט. ביי אידן איז נישט אזוי איינגעפירט, אבער אין דער וועלט איז איינגעפירט צו מאכן לזכר המלחמה אדער אזא זאך א מאנומענט, האבן זיי געוואלט טענה’ן אז דער רמב”ם מיינט דאס אסור, אבער עס איז נישט ריכטיג, אזוי ווי ער אליין זאגט, אז קודם כל ער זאגט נישט לשם עבודה זרה, עס איז סתם לזכר. מ’טרעפט דאך פערעש אין תנ”ך אז מלחמה צו… אויב דאס וואלט געווען אסור, וואלט מען ערנסט געטראכט צו מען זאל בויען א מצבה אויף א קבר פון א צדיק, ווייל מען גייט דאך דארטן קומען מתפלל זיין.
איך האב געוואלט זאגן אז עס איז אן אנדערע שאלה פון דורש אל המתים למעשה מ’גייט דארט זיין. וואס דארפסט מורא האבן למעשה, דארפסט מורא האבן פון דעם איסור מצבה. רייט, עס איז זיכער, עס איז דאך דא קלאר אין תנ”ך אז מלכים פלעגן מאכן א יד, קענסטו אלעמאל זאגן אז עס איז געווען א תקלה, א יד אבשלום. א יד מיינט א מאנומענט, אבער עס מיינט נישט א מאנומענט! עס זעט אויס, איך וואלט געטראכט, איך וואלט מצייר געווען עס איז עפעס א סטייל, א געוויסע סטייל פון עבודה זרה איז צו מאכן אזא סארט פעדלסטאל. יא, אלעמאל די אלטע סטאטשועס ליגן אויף אזא פעדלסטאל און אויף דעם דינט מען. איז דעם סטייל מאכן נישט אפילו לשם ה’, ווען מ’גייט עס מאכן לשם ה’, עפעס א פראנט פאר זיין בית המדרש לאמיר זאגן, מאך עס נישט. אפילו דאס, האט עס א זין אז עס איז נישט מקריב דעם פראנט פאר מ’זאגן. יא, האסטו דא אידישע פלעצער ווי עס איז דא פאסט אזעלכע… עס איז נישט קלאר צו מיר אז דאס איז בכלל דעם איסור מצבה.
Speaker 1:
דער רמב”ם זאגט אז די צוויי זאכן, מצבה און אבן משכית, איז נישט דער איסור ווען מען טוט עס פאר עבודה זרה, נאר ווייל געווענליך טוט מען עס פאר עבודה זרה, אפילו ווען מען טוט עס לשם שמים, ווייל מען פלעגט עס טון פאר עבודה זרה, אפילו ווען מען טוט עס לשם שמים באקומט מען מלקות. “לא תשתחוו לה’ אלוקיכם כן, ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה”, זאלסט נישט מאכן אן אבן משכית זיך צו בוקן אויף דעם, נישט משום דרך עבודה זרה, “כי אני ה’ אלוקיכם”, צו לייגן א שטיינערנע פלאר, אדער איך ווייס וואס, לייגן א שטיין און זיך בוקן אויף דעם, א פלאכע שטיין.
Speaker 2:
איך פיר נאך איין אותם גלייך לשם. א ספעציפיק קיינד אוו שטיין?
Speaker 1:
ווייסט נישט. אקעי. יא, זאגט דער רמב”ם, אבער דער ענין אלוקה איז אינטערסאנט, ווייל א בריא השם וואלט מען אונז געטראכט אז דער איסור איז דער לייגן, דער מאכן די שטיינער אין פלאר. אבער יעצט וויל דער רמב”ם אז דער הלכה עס איז אויף דער זיך ביקן. אנדערש ווי במציבה. רייט. קען זיין ווייל שטיינער איז אלעמאל דא. עס איז נישט פשט אז דאס איז א ספעשל סארט ארכיטעקטור וואס מען מאכט. אפילו אין א שול מאכט מען שטיינער. דער רמב”ם זאגט אז אין שול, מען גייט זען, מען לייגט מחציות אויף די שטיינער. אבער עס איז נישט פשט אז דאס איז ער צו בויען א סארט זאך. דער איסור איז זיך צו ביקן בעצם.
יא, עס איז דער רמב”ם איינער לא קהאט שיטת ישוד יודה ורגלו על אבן. ביז ער שטרעקט זיך אינגאנצן אויף אז ער מאכט א מיני השתחוואה וואס עס איז פשוט יודה ורגלו. ער ערנעמט סקולים מוטלילייה, ער ליגט אינגאנצן אויף דער שטיין. שזה היא השתחוואה אמורה בתורה, דאס טייטש א פולע השתחוואה. דער רמב”ם האלט אזוי אויך לגבי אנדערע השתחוואה’ס. אז השתחוואה מיינט זיך פול ביקן און נאכט תפילה דאכטן. עס איז דא א פרייל מנחת תפילה ברענגט אז דאס איז נישט קלאר צו ער מיינט אז מען זאל זיי טון.
ראקא פאנים, אין די תורה ווען עס שטייט עכט מוזן זאגן ביבליקלי עקוריט השתחוואה, און אויך עס איז נישט עובדים פאר די עבודה זרה. דער רמב”ם דארט האט ער עס נישט געדארפט אזוי וויכטיג זאגן, ווייל ער דארף מעורר זיין אידן, אה, אביסל קענסט עס זיך יא ביקן? מען טאר זיך פארכלל נישט. עס איז געשטאנען אפילו תוספת השבת בעין אויף הייבן געלט. עס איז נישט קיין פולע השתחוואה. אקעי, וואס עס איז טאקע נאר מדרבנן. אבער דא וויל ער זיך זאגן וואס מ’זאגן שטיין פאר די אייבערשטער, ווייל מען קען נעכסט פארווערן דער איסור.
איך דארף פארשטיין בעסער דער איסור, ווייל… וואס איז די פשט? ווייל דארף עס איז… און עבודה זרה איז זייער שטארק נפוץ. יא, נאר אין געוויסע זאכן וואס האבן… אבער עס וואלט זיך ביקן בכלל. פאר זאל מען זיך ביקן בכלל. און פונקט… וואלט זיך ביקן בכלל איז… איך מיין, אלע עבודות וואס צו טוען להשם זענען די זעלבע עבודות וואס די עבודה זרה טוען. חוץ די כהורי עצמא די פיר עבודות.
Speaker 1:
אויף דעם אופן, פונקט דא איז געווען א מחלוקת. עפעס א missing context וואס דו זאגסט, וואלט איך פארשטאנען. אויך, ס’קען זיין אז עפעס איז ראנג מיט דעם. איך מיין אז ס’מוז זיין עפעס א רמז, עפעס וואס איז נישט אזוי ראנג. ס’וואלט נישט געווען דרך ארץ. אבער די זאך איז, עפעס איז א ביסל ראנג. אזוי וויל איך געטראכט, מען דארף זוכן עפעס א פשט, ווייל איך ווייס נישט וואס איז פשט.
זאגט ער ווייטער, “מדובר באבנים בשאר ארצות”. מען זאגט אין די גאנצע וועלט. אין אנדערע פלעצער. “אבל במקדש מותר להשתחוות לה’ על האבנים”. אין בית המקדש בוקט מען זיך יא פאר’ן אייבערשטן אויף די שטיינער פון די פלאר. שנאמר, “ובארצכם לא תתנו אבן משכית להשתחוות עליה”. “בארצכם” מיינט אין אייערע, נישט “בארץ של השם”, אזויווי אין ירושלים, נאר אין די אנדערע ארצות. לוקטיי בארצכם מיינט “לא תשתחוו על האבנים, אבל תשתחוו על האבנים המפוצלות במקדש”.
אבער די ווארט דא, די ווארט איז “מפוצלות”? “משכית” מיינט א שטיין וואס איז געגאסן, וואס איז אזויווי איין גרויסע שטיין. “משכית” מיינט געגאסן, “משכית” מיינט שוין א מעשה. אבער ניין, זאגט ער, די סיבה פארוואס מען מעג אין בית המקדש איז ווייל ס’איז “מפוצלות” אדער ווייל ס’איז נישט “בארצכם”? ניין, אין בית המקדש מעג מען. אבער דא די “מפוצלות” מיינט אויסגעפלאסטערטע שטיינער. ס’איז דא א מחלוקת. “מפוצלות” איז אה, נישט אז די “מפוצלות” איז חייב. פארגעט, פארגעט. אבן עזרא ברענגט, פארגעט. אבן עזרא ברענגט, אז אבנים שאינן “מפוצלות” איז מותר. “אבנים מפוצלות” מיינט אויסגעשניטענע שטיינער, אזוי שיין, אזוי גוט געמאכט.
אה, וואס איז ענליך צו “אבן משכית”? ס’איז אן אבן טבעי. אזוי זאגט ער, אויף א שטיין וואס איז א ראק מעג מען זיך בוקן, א שטיין פון דרויסן. וואס טייטשט די ווארט בכלל “משכית”? “משכית” איז מענט נישט געגאסן. ס’איז נישט אזויווי געגאסענע שטיין. איך האב אין מיין האנט דא א פעיק שטיין, א מענטש געמאכטע גרעניט. ניין, ס’איז נישט דאס. יענץ איז א בריקל, ס’איז בכלל מותר, ס’איז א בריקל, ס’איז נישט קיין שטיין. איי, גרעניט איז אן עכטע שטיין, אבער די בריקס וואס דו האסט דארט. “משכית” מיינט א לשון פון אויסגעמאלענע שטיינער. און ער זאגט “אבנים מפוצלות” וואלט אויך געווען… סטאפ א מינוט.
סא, קומט אויס “אבנים מפוצלות” איז טייטש אויסגעפלאסטערטע, אויסגעשניטענע שטיינער. סא, אויב מען גייט אין די גאס ערגעץ און מען טרעפט סתם שטיינער אין די וואלד, דאס מעג מען. דאס איז א סארט שטיין וואס איז אפגעשניטן צו מאכן א שיינע פלאר, דאס הייסט “משכית”. וואס האט ער געזאגט “משכית” איז מלשון? איך מיין אז… אה, ער זאגט, אבן עזרא זאגט “משכית” איז מלשון “שכיה”, וואס איז א שיינע שטיין וואס מען קוקט דערויף.
נישט מלשון געגאסן אזויווי נסך, נסך זאך? ניין, ס’איז נישט געגאסן, ס’איז געשניטן. אזוי זאגט ער, איך ווייס נישט. אזויווי משכיות כסף, יא, דער רמב”ם זאגט משכיות כסף מיינט דאך שיינע צירונגען פון זילבער וואס מען קוקט דערויף. דורכדעם זעט מען עס. ס’איז מלשון קוקן, ס’איז שכוי, און מען קוקט, שכויים שכל שכויים ביופי. יא.
Speaker 1:
אזוי זאגט דער רמב”ם ווייטער… דא גייט דער רמב”ם רעדן וועגן מנהג ישראל תורה. נו, אזוי זענען, והואיל ונהגו כל ישראל… וויבאלד אז מ’טאר נישט זיך בוקן אויף… ניין, וויבאלד מ’טאר זיך נישט בוקן אויף אבנים פון צלעות, און ער האט דיר פריער געזאגט אז ס’איז נישט קיין איסור אמור בתורה מיינט דאס זיך בוקן, ער האט אויסגעקומען אז מען טאר זיך נישט בוקן אין בית המדרש ווען ס’איז דער מנהג זיך צו בוקן, ביים דאווענען בוקט מען זיך דאך. זאגט דער רמב”ם אזוי, והואיל ונהגו כל ישראל להשתחוות במחצלאות בבתי כנסיות על רצפות של אבנים, בתי כנסיות וואס דער פלאר איז געמאכט פון שטיין, לייגט מען אדער מחצלאות אדער מיני קש ותבן, פארוואס? להבדיל בין פניהם ובין האבנים. ס’איז אינטערעסאנט טאקע, די אראבישע בתי מדרשים, אדער די ספרדים, די רמב”ם’ס בית המדרש, ווי מ’דארף זיך בוקן אפילו אינמיטן די וואך, בוקט מען זיך מיט פישוט ידים ורגלים, לייגט מען אייביג א מחצלאות אין די בית המדרש, יא? די אראבישע בתי מדרשים האבן גרויסע קארפעטס. אשכנזישע בתי מדרשים, ווי מ’בוקט זיך נישט, מ’געט זיך נאר א בייג אן די פיס, דארף מען טאקע נאר יום כיפור לייגן טאקע. און געווען טאקע אין אונזערע בתי מדרשים, מ’לייגט עפעס טישוס, איך ווייס נישט וואס מ’לייגט עפעס. אין אראבישע בתי מדרשים, לויט דעם רמב”ם קומט אויס אז מ’דארף דאס ממש בעטן.
ס’איז נישט קלאר, ווען ס’איז געווען אנגעקומען אזא השתחויה, און ס’זעט אויס אז ס’איז נישט קלאר, און דער גרא ברענגט אין חפץ חיים אויך דאס אז השתחויה איז פישוט ידים ורגלים, אבער ס’איז נישט קלאר אז דער רמב”ם מיינט צו זאגן אז די אשכנזים האבן זיך אזוי געבוקט. נאר דאס איז יא זיכער, אפילו פאר די אשכנזים לדרך אגב, ס’איז יא זיכער אז ביי תחנון הייסט נפילת אפים. נפילת אפים דארף מען זיכער מאכן השתחויה מיט פישוט ידים ורגלים, ס’ווערט אויך געברענגט אויך ביי פוסקים אשכנזים.
Speaker 2:
ניין, ס’איז נישט וואס מ’איז געוואוינט צו זיצן. ס’איז נישט קיין נפילת אפים בכלל.
Speaker 1:
און ס’פילן זיך אזוי, סתם ווייל לויט וואס דער רמב”ם זאגט, אז מ’האט אנגעהויבן צו לייגן בענק אין בית המדרש, זעט אויס אז אמאל איז נישט געווען קיין בענק, מ’איז געשטאנען אדער מ’האט זיך געבוקט. אבער היינט איז דא בענק, פשוט נישטא וואו עס צו טון, ממילא האט מען אויפגעהערט צו מאכן אמת’דיגע נפילת אפים. ס’איז אויך א פלא הבדל טעמים, דאס איז נישט קלאר, אמת’דיג לכאורה נפילת אפיים.
Speaker 2:
נפילת אפים ארצה אזויווי ס’איז געווענליך תחנון אריגינעל.
Speaker 1:
און דער רמב”ם דאס שטייט זיכער אין רמב”ם, וואס ביי תחנון איז אויך נישט נאר רמב”ם, נאר ס’שטייט אז תחנון מאכט מען נפילת אפיים. דער זאגט אז דער רמב”ם לכאורה מיינט דא בשעת תחנון.
Speaker 2:
אה, אקעי, זיי גייען ווייטער.
Speaker 1:
אבער לאמיר זען ווייטער, “ואם לא ימצא דבר מבדיל בינו ובין העם” – אה, אבער ס’איז דאך מדרש מ’האט נישט געלייגט.
Speaker 1: ס’איז אויך דא א פקפוק אין די טעמים, ס’איז נישט קלאר.
אמת’דיג, לכאורה, תחנון איז תחנון.
איך פיל, איך פיל אז נפילת אפים איז אזוי ווי ס’איז געווענליך תחנון ארגינעל.
און דער רמ”א, דער רמ”א זאגט עס זיכער אין רמ”א, וואס ביי תחנון זאגט ער נישט נאר רחום וחנון, ער זאגט אנשטאט תחנון מאכן נפילת אפים.
דער רמ”א אויף די זייט זאגט אז דער רמ”א לכאורה מיינט דא אנשטאט תחנון.
Speaker 2: אקעי, זייער גוט, ווייטער.
Speaker 1: אבער ער זאגט ווייטער, “ואם לא מצא דבר מפסיק בינו ובין האבן”, אה, דאס איז די מדרש וואס מ’האט געלייגט.
איז דאס טייטש אז זיך בוקן אויף די שטיין וואס דעקט די פלאר איז א גרויסע פראבלעם, “מילך הולך למקום אחר”, ער זאל אוועקגיין אין א פלאץ וואס די פלאר איז נישט געמאכט פון שטיין.
ער גייט צו אן אנדערע פארט פון שול און דאווענט.
“או שוחה על צדו למטה”, ער זאגט אז מ’קען מאכן נפילת אפים אזוי ווי אונז מאכן, ביי “לפניך ברחמיך הרבים”.
ס’איז נאך נישט פולי בוקן, נאר ער בוקט זיך א האלבע וועגס בוקן.
ער רעדט נאך אלץ אויף די פלאר, נאר נישט סטרעיט.
איך ווייס נישט, ס’קען זיין דער רמ”א איז געשטאנען און מ’איז געזיצן בכלל אויפן פלאר, מ’איז נישט געזיצן אויף בענק.
קען זיין.
אבער “שוחה על צדו” מיינט ער ליגט נאך אויפן פלאר, נאר נישט אינגאנצן סטרעטשט אויף די פלאר.
נישט סטרעיט פניו וידיו ורגליו.
“צריך להטות פניו על צדו”, ער גייט אויף די זייט אביסל.
פשוט וואס אונז טוען, איך ווייס נישט אפילו צו ס’איז א פולע בוקן.
און משום דעם דארף מען אויך אכטונג געבן אויב איינער פרובירט צו מאכן א השתחויה אויף א קבר, דארף מען אכטונג געבן, דער קבר האט דאך אויך עפעס א אבן משכית.
Speaker 2: אבן משכית, יא.
Speaker 1: דארף מען אכטונג געבן אז מ’זאל עס טון באופן, לייגן עפעס אויף אונטער די האנט.
Speaker 2: יא.
Speaker 1: זאגט דער רמ”א ווייטער, זייער גוט.
“המשתחוה לה’ על אפיו, אם הוא פישוט ידים ורגלים”, אה, אויב ס’איז מיט פישוט ידים ורגלים איז מלקות.
אויב טוט מען עס אן פישוט ידים ורגלים, נאר השתחויה, וואס טייטש וואס יא?
אז מ’איז יא מדביק פניו, נאר נישט פישוט ידים ורגלים?
ווייל אזוי טוט מען ביי קידה.
וואס טייטש דער רבי בוקט זיך?
איך האב געזען ווי דער רבי בוקט זיך ביים דאווענען.
ער בייגט זיך.
ער בייגט זיך, אבער נישט פישוט ידים ורגלים.
ער בייגט זיך, אבער נישט פניו וידיו ורגליו.
“אינו לוקה, אבל מקבלין אותו מכת מרדות”.
וואס, מדרבנן איז עס יא אסור?
Speaker 2: אבער ער ווערט איז דאך…
Speaker 1: אזוי זעט אויס.
איך ווייס נישט, איך ווייס נישט פארוואס.
לכאורה איז דא א גדר, אבער ס’איז שווער צו פארשטיין.
ער ברענגט עס אזוי פון די גמרא.
די גמרא רעדט וועגן די חילוק צווישן פישוט ידים ורגלים אדער אן פישוט ידים ורגלים.
איך ווייס נישט, ער האט עס זיכער גענומען פון ערגעץ.
Speaker 2: וואס מ’האט נישט זייער אויסגעטרייט. יא, יא. ווען מ’טוט עס פאר’ן אייבערשטן. אבער די זרה, איך השתחוויתי פשוט על ארבע אמות, איך השתחוויתי פשוט על ארבע אמות, משום דאיכא שפנא בקרקע?
Speaker 1: לא.
ווי לאנג, איינמאל מ’מאכט גענוג השתחואה אז די פנים ווערט, אזוי ווי די פנים קומט אן צו די קרקע, הייסט עס איין השתחואה וואס הייסט פון די ד’ עבודות, און נסקל, ער באקומט סקילה.
איז דא דא א שאלה, ער ברענגט אין די מפרשים, וואס טייטשט “איכא שפנא בקרקע”?
איך האב געטייטשט שלמה’ניו יארק, אז ער בייגט זיך, אבער די פנים נאך אלץ נישט.
אזוי ווי אונז טוען ביי שמונה עשרה, איז בכלל נישט כובש פניו בקרקע, מ’געבט זיך נאר א בייג.
דאס איז אפשר אפילו נישט אסור אפילו פון די זרה.
אזוי האב איך פארשטאנען אזוי איז געשטאנען.
די אנדערע טייטש איז אז טאטשן די פלאר הייסט כובש פניו בקרקע.
מיינט נישט עצים אריינגיין, ווייל אזוי ווי פריער איז געשטאנען “יד בקפונה באבן”, איז נישט אלעס מיינט די זעלבע.
“יד בקפונה באבן” און “כובש פניו בקרקע” איז נישט אלעס מיינט די זעלבע זאך.
אפשר מיינט עס אן אנדערע לשון?
“איכא שפנא בקרקע” מיינט פשוט ער געבט א בייג, שוחה אזוי ווי, ער געבט א בייג.
נישט קלאר, עס איז מיר נישט קלאר וואס איז די… ס’איז לכאורה מיינט עס אפילו אן טאטשן די פלאר, ווייל פריער איז געשטאנען אז אויב ס’איז אראפגעפאלן געלט…
Speaker 2: אקעי, יענץ קען זיין אז ס’איז נאר א גדר, ס’איז נאר א הלכה תחילה, אז זיכער זאל מען זיך בכלל נישט אפילו קניען.
Speaker 1: אבער דאס לייזט נישט די שאלה, די שאלה איז אז ער וויל באקומען די סקילה, וואס הייסט ממש השתחואה?
שחיה בתורה?
אדער רעדט ער אפילו אז איין דארקע בקרקע?
אויב איין דארקע בקרקע קען זיין א קליינע קארט איז איין דארקע בקרקע.
אבער מ’רעדט דאך איין דארקע בקרקע, ס’דארף זיין איין השתחואה וואס איז בתורה לשם עבודה זרה.
סאו, נישט קלאר.
וועלן מיר זען די רמב”ם ווייטער.
אבער וואס הייסט קריעה?
נישט קלאר דא.
Speaker 1: אקעי, איז גייען מיר אונז לערנען וועגן די איסור פון… נאך איינס, נאך איינס.
אויף איינפלאנצן אן אשרה, איינפלאנצן אן עץ ביי די מזבח.
זאגט דער רמב”ם, נאך א איסור וואס איז בגדר חוקות עבודה זרה, איז הנוטע אילן אצל המזבח, איינער פלאנצט א בוים לעבן דעם מזבח, אפילו לאו עבודה זרה, אפילו ס’איז נישט קיין עבודה זרה.
אצל המזבח מיינט נישט דווקא גלייך לעבן דעם מזבח, נאר אין די עזרה וואס איז לעבן דעם מזבח.
איז נישט קיין חילוק וועלכע בוים, צו ס’איז אן אילן סרק, אפילו אילן מאכל, אפילו א פשוט’ע עץ פרי, “אשר לא יעשה נורא מקדש יפה”, האט ער געמאכט פאר שיינקייט.
עס איז נישט געמיינט צו זאגן פאר עבודה זרה אדער מ’וויל דינען דעם אילן.
עס איז נאר פאר שיינקייט.
“אלא זהו לוקה, שנאמר ‘לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה’ אלקיך אשר תעשה לך'”.
פארוואס?
זאגט ער, “לפי שהיה דרך עובדי עבודה זרה נוטעים אילנות בצד מזבח שלהם כדי שיתקבצו שם העם”.
עס איז געווען אזוי ווי א סימן, מ’זעט א הויכער בוים, האט מען איינגעפלאנצט דאס לעבן דעם מזבח, כדי דער עולם זאל זיך צוזאמענקומען דארטן.
עס איז דאס צווייטע מאל וואס דער רמב”ם זאגט דעם “כדי שיתקבצו שם העם”.
איך פיל אז דער רמב”ם איז קעגן.
אפשר האלט ער אז דאס התקבצות העם איז בכלל נישט קיין גוטע זאך, נישט יעדער איינער דארף קומען אין בית המקדש.
איך מיין אז יא.
דו ביסט מחולק?
Speaker 2: איך מיין אז נישט.
Speaker 1: איך האב מורא אז די התקבצות העם איז נישט קיין גוטע זאך.
Speaker 2: ניין, דער רמב”ם זאגט דאך במפורש פארוואס מ’האט געלייגט דעם אילן.
Speaker 1: ס’קען זיין אז ער מיינט צו זאגן אז דער אילן איז אויך נישט געווען אפילו קיין עבודה זרה.
דער אילן איז געווען א סימן אז לעבן דעם איז דא עבודה זרה.
א הויכער אילן קען מען זען פון ווייטנס.
א געווענליכע עבודה זרה איז נישט אזוי הויך.
א הויכער אילן האט מען געזען.
Speaker 2: לאמיר זאגן, נו, און פארוואס טאר מען נישט?
וואס איז שלעכט אז מ’זאל סתם מתקבץ זיין להשם?
Speaker 1: ניין, ווייל יעצט טוסטו עפעס וואס זעט אויס ענליך.
ווייל דו יעצט מאכסט אזוי ווי די גוים האבן געלייגט אן אילן לעבן זייערע, לייגסטו אן אילן לעבן דיינע.
דאס איז א פראקטישע זאך.
אזוי ווי מ’זאגט אז מ’טאר נישט לייגן קיין זייף אין בית המדרש, ווייל זיי האבן געלייגט זייף אין זייער בית המדרש.
Speaker 2: איך וואלט נישט געווען אזוי זיכער.
אפשר וויל ער זאגן אז ס’איז געווען א ספעציפישע מין וועג, א סימן פון עבודה זרה.
Speaker 1: דו זעסט דאס איז די צווייטע מאל וואס ער זאגט דעם “התקבצות העם”.
איך ווייס נישט.
איך האב מורא אז דא איז עפעס א ביאור.
אפשר התקבצות העם איז נישט בכלל רצוי.
דו זעסט אז דער רמב”ם לערנט אז אלע טמאים און טהרות, טמאים זאלן נישט גיין קיין סאך אין בית המקדש.
דער רמב”ם האלט נישט אז ס’איז אן ענין אז יעדער זאל גיין די גאנצע צייט.
ס’קען זיין אז התקבצות העם איז נישט קיין וועג.
די כהנים זאלן גיין, דער וואס איז ראוי, נישט התקבצות פון די גאנצע עם.
Speaker 2: דער רמב”ם האט נישט געהאלטן פון עולה רגל זיין?
Speaker 1: עולה רגל איז דריי מאל א יאר.
אויף דעם דארף מען נישט קיין בוים, מ’ווייסט ווי צו גיין.
איך וואלט נישט… מ’וואלט יעדער האט זיך געפרעגט א לאקאלע מורה הוראה.
מ’קען נישט בויען א תורה… איך וואלט נישט געשמייעט קיין תורה אויף דעם אויסדרוק, ווייל מ’דארף וויסן דעם רמב”ם’ס מנהג וואס די נטיעת אילנות איז געווען.
Speaker 2: אקעי.
יא.
פרעג איך דיר א שאלה, ס’טאר נישט זיין קיין ביימער אין בית המקדש?
וואס איז שלעכט א בוים?
א שיינע בוים, דער אייבערשטער האט געמאכט ביימער.
Speaker 1: עפעס איז מיט די מנהג פון עובדי עבודה זרה.
ס’איז אזוי ווי צו זאגן מ’זאל נישט זיצן אויף קיין בענקלעך.
א בוים איז דאך די מאוסט בעיסיק זאך וואס ס’איז דא אויף די וועלט.
דו ווילסט לייגן א שיינעם זאך, לייגסטו א בוים דארט.
אמת?
ס’איז נישט קיין פאני זאך.
Speaker 2: ווייל ס’איז א פאני זאך.
Speaker 1: אבער איך הער, מ’רעדט דאך ארום אסאך אז כדי צו מאכן שיין די שטאט האט מען געלאזט א ליידיגע שטח, מ’האט נישט געפלאנצט קיין ביימער אין פראנט פון די שטאט.
די היינטיגע וועג פון עסטעטישקייט איז לכאורה געווען אנדערש.
Speaker 2: ניין, איך גלייב נישט.
פונקט פארקערט, א ליידיגע פלאץ איז שענער, א ליידיגע גרויסע שטח.
Speaker 1: ניין, פשוט ס’איז געווען גענוג פלאץ.
אפילו אויב דו טוסט צו אז ס’איז געווען שיין, נו, יא.
ס’זאגט נישט אז ס’איז עקלדיג.
עפעס איז דא, עפעס איז דא, די הלכה איז דא, איך בין מיסינג, איך בין מיסינג, I don’t know what, but I’m missing something.
איך גלייב אז איך בין מיסינג עפעס.
Speaker 2: אקעי, נאך א זאך.
קוק ווי ווייט ס’גייט.
פארקערט, ער ברענגט דארט פון די אלבאג, אז פארקערט, אז א במת יחיד לייגט מען אויך נישט קיין עץ.
אזוי ווי ס’הייסט אז די במה איז פאר לשם שמים אליין.
דאס איז א וועג פון א סימן אז זיי זענען אנדערש ווי די גוים.
Speaker 1: I’m missing something.
גיי מיר אריין ווייטער.
Speaker 1: וואס איז לעשות אכסדרה של עץ במקדש, די וואס האבן געמאכט בחצרות?
Speaker 2: בחצרות מיינט ווען בתי מדרשים וואס מ’מאכט בחצרות?
Speaker 1: ניין, בחצרות הבית מאכט מען אזא אכסדרה.
Speaker 2: אה, אן אכסדרה איז אזא porch, אזא סטראקטשער וואס מ’מאכט ארום א בילדינג, ארום א הויז.
Speaker 1: אפילו שיהיה בבנין עיינות נטועה, גייט דאס דאך נישט אן איינגעפלאנצטע בוים, ס’איז דאך א קלאפער וואס מ’טוט מיט האלץ, מיט אפגעשניטענע האלץ, ס’איז מער אזוי ווי א בנין, אזוי ווי קורות עץ.
אבער זיי זענען חוקי עבודה זרה, שנאמר “כל עץ”.
אלא כל האכסדרות והתחככות היוצאות מן הקירות של בית המקדש של אבן היו ולא של עץ.
וועגן דעם, די אכסדרה וואס מ’האט געמאכט ארום די בית המקדש, אין מסכת סוכה וואס שטייט וועגן די אכסדרה, יא, דארט האבן די עולם געלייגט זייערע… דארט איז געווען די סוכה, דארט האבן זיי געלייגט זייערע ברויטן, דארט האבן זיי געלייגט…
Speaker 2: אה, דו מיינסט די חדר וואו זיי האבן געלייגט די לולבים?
Speaker 1: נו, ווער?
די אלע זאכן האט מען געמאכט דווקא פון שטיין, ס’זאל נישט זיין של עץ, ס’זאל נישט זיין ענליך אפילו אין קיין שום וועג.
עץ, עץ איז זייער חשוב, ס’איז א בוים, נישטא קיין ביימער אין בית המקדש.
ס’איז עפעס, דו זעסט איך האב איך בין מיסינג עפעס.
אזוי ווייט אז מען לייגט נישט קיין בוים?
אקעי.
דו זאגסט אז ס’איז עבודה זרה, אבער ס’איז אזוי ווייט ברייט אז ס’איז דא ביימער, אקעי, ביי אונז איז נישטא קיין ביימער.
אויך נישט צו לייגן קיין הילצערנע באנק ווייל עפעס, עפעס גייט דא פאר, איך ווייס נישט וואס.
איך האב נישט קיין סאך אינפארמאציע, איך בין מיסינג עפעס בעיסיק אינפארמאציע צו פארשטיין וואס גייט דא פאר.
Speaker 2: יא, נישט אלעס פארשטייען מיר אונז אזוי פונקטליך, מ’דארף טרייען.
Speaker 1: דער ראב”ד שטעלט זיך דערויף.
אה, דער ראב”ד איז נישט מסכים.
דער ראב”ד זאגט אז ס’איז יא געווען א לשכת העץ.
ער זאגט אז בשעת ההיתר… א לשכת העץ קען מיינען א לשכה וואס איז געווען פול מיט עץ פאר’ן מזבח, אבער ער זאגט אז ער האט געהאלטן אז די לשכה אליין איז געווען געמאכט פון עץ.
ער ברענגט אנדערש, בימת עץ וואס מ’האט געמאכט פאר הקהל, אויך די גזוזטרא וואס מ’האט געמאכט פאר די עזרת נשים.
דו ווייסט אז דער רמב”ם האט דאס נישט געברענגט?
דער ראב”ד האט געמאכט פון עץ, דער ראב”ד קען… ס’איז שווער צו מאכן א סתירה אויף א פירוש פון רש”י, איך פארשטיי נישט אזוי שווער.
אבער דער ראב”ד זאגט אן אנדערע תירוץ.
דער ראב”ד זאגט אז אויף טעמפארערי מעג מען מאכן.
דאס איז דער ראב”ד’ס תירוץ.
דער ראב”ד זאגט אז טעמפארערי מעג מען מאכן, נאר נישט קבוע’דיג.
דאס איז קלאר.
Speaker 2: יא.
Speaker 1: אקעי, מ’קען זאגן אז דער רמב”ם האט אן אנדערע תירוץ אויף דעם.
דער גר”א רעדט עפעס וועגן דעם, וועגן לייגן ביימער אין בית המדרש שבועות, וועגן די סיבה?
Speaker 2: ניין, זיי האבן געהאלטן אז מ’מאכט נאך די קריסטמעס ביימער, אזוי זאגט ער אויך נישט קיין מקור.
Speaker 1: ער רעדט נישט וועגן די ענין פון לייגן אן אילן אין בית המדרש, ער רעדט נאר וועגן דעם מזבח.
דאס איז זייער אינטערעסאנט.
ס’איז פאקט, אה, איך טראכט יעצט אן אינטערעסאנטע זאך.
קוק, קוק.
א מצבה, אבן משכית, טאר מען נישט ערגעץ נישט, נאר אין בית המקדש, אין עזרה מעג מען יא.
און א עץ טאר מען דווקא נישט אין עזרה.
אין א שול מעג מען לייגן א בוים, ס’איז נישט קיין שום איסור צו לייגן א בוים נעבן א שול.
נאר אין מזבח איז דא אן איסור, און אפילו אזא שארפע איסור, אפילו נישט קיין שטיקל האלץ.
און ווייסטו, נישט מיר דארפן פארשטיין דאס בעסער, אבער נישט אלעמאל דארף מען פארשטיין טעמים, און מיר דארפן וויסן די הלכה קודם.
אמאל פארשטיין די טעם אויך, אז מ’ווייסט שוין, יא.
שוין.
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (732) 627-4332, press 6, then 80042#
השם האמיתי של ההלכות הוא “הלכות עבודה זרה וחוקות הגוים” (לא סתם “הלכות עבודה זרה” כמו בדפוסים שלנו). “חוקות הגוים” פירושו חוקות עובדי עבודה זרה, לא סתם גוים.
הרמב”ם מונה 51 מצוות בתחילת הלכות עבודה זרה. עד כאן למדנו: עצם איסורי עבודה זרה, הנאות מעבודה זרה, איסור שבועה בשם עבודה זרה, מגדף, מסית ומדיח, נביא השקר.
חידוש לגבי המבנה: פרקים א’-ה’ הם עיקר הלכות עבודה זרה (עצם עבודה, מעשי עבודה זרה, נביא השקר וכו’). מפרק ו’ עד פרק י”ב זה חלק שני – חוקות הגוים, דברים שעובדי עבודה זרה עושים, שאסורים משום “הן דרכי עבודה זרה”.
חידוש לגבי החילוק בין עבודה זרה לכישוף/אוב וידעוני: עבודה זרה פירושה עובדים אלוה – “אני משרת משהו”. כישוף/אוב וידעוני פירושו משתמשים בכוחות של עבודה זרה לעצמו – “אני מקבל תועלת”. לא פשוט שמי שעושה אוב וידעוני עובר על עצם איסור עבודה זרה. זה שימוש בעבודה זרה, תועלת, לא העבודה עצמה. החילוק: תפילה לעבודה זרה זה יותר כמו עובדים את העבודה זרה; כישוף זה משתמשים במשהו לעצמו.
—
הרמב”ם: “העושה אוב או ידעוני ברצונו ובזדון – חייב כרת. ואם היו שם עדים והתראה – נסקל. היה שוגג – מביא חטאת קבועה.”
מי שעושה מעשה אוב או ידעוני ברצון ובזדון חייב כרת; עם עדים והתראה – סקילה; בשוגג – חטאת קבועה.
1) פירוש “ברצונו ובזדון” – שני תנאים נפרדים: מדוע כותב הרמב”ם גם “ברצונו” וגם “בזדון” – הרי מספיק לומר “בזדון”? “ברצונו” פירושו אין כופים אותו (למעט אונס), ו“בזדון” פירושו הוא יודע שזה איסור (למעט שוגג). אלו שתי קטגוריות נפרדות: אפשר להיות ברצון אבל שוגג (אין כופים אותו, אבל הוא לא יודע שזה אסור), או אונס אבל מזיד (הוא יודע שזה אסור אבל כופים אותו). רק כאשר שניהם קיימים – ברצון וגם בזדון – הוא חייב כרת.
2) מדוע מזכיר הרמב”ם “ברצונו” במיוחד בעבודה זרה: בעבודה זרה קרה לעתים קרובות שעובדי עבודה זרה כפו על יהודים לעשות מעשים כאלה. הרמב”ם רוצה להזכיר שבכפייה לא מקבלים את העונשים (אף על פי שעבודה זרה היא יהרג ואל יעבור, אבל עונשי בית דין הם רק ברצונו).
3) שלושה עונשים – כרת, סקילה, חטאת: זה אותו מבנה כמו בשבת ובעבודה זרה – עונש מן השמים (כרת), עונש בית דין (סקילה), ובשוגג (חטאת קבועה). אונס הוא “רחמנא פטריה” – אפילו בעבודה זרה שחייבים עליה מיתת הנפש, לא מביאים חטאת באונס.
4) אביזרייהו דעבודה זרה: לא כל כך ברור אם ב”ענפים” (אביזרייהו) של עבודה זרה – כמו אוב וידעוני – חל גם יהרג ואל יעבור. בהלכות יסודי התורה (הלכות קידוש השם) יש שייכות לכך.
5) “מיני עבודה זרה” – מה כוונת הרמב”ם? הרמב”ם קורא לאוב וידעוני “מיני עבודה זרה”. אם זה ממש מין עבודה זרה, היה צריך להיות בהלכות עבודה זרה (פרק ב’-ג’). “מיני עבודה זרה” לא אומר שעובדים בזה עבודה זרה ממש, אלא זה אחד מה”כוחות” או הדרכים של עבודה זרה – סוג כישוף שקשור לעבודה זרה. האיסור הוא המעשה עצמו, אפילו עושה זאת שלא בשם עבודה זרה.
6) חוקות הגוי – המושג הכללי: הרמב”ם קורא לזה חוקות הגוי בכלליות – כל הדברים שהם כלליים. אבל בתוכם יש דרגות שונות: חלק אסורים בסקילה, חלק רק בלאווין.
7) פסוק חסר לעונש: הרמב”ם לא מביא את הפסוק “ואיש אשר יעשה אוב או ידעוני מות יומת” (קדושים) בהלכה זו. הוא מביא רק את הלאו (“אל תפנו אל האובות ואל הידעונים”), לא את העונש של סקילה מפורש. זה “חסר” – במקומות אחרים (תחילת משנה תורה) הוא אולי הביא זאת, אבל כאן בהלכות זה חסר. (זה בניגוד למולך, שם הוא כן מביא את הפסוק של סקילה.)
8) “עושה” לעומת “שואל” – שני איסורים נפרדים: הרמב”ם מדבר כאן על ה“עושה” – מי שעושה את מעשה אוב. מאוחר יותר הוא מדבר על ה“שואל באוב” – מי ששואל אצל בעל אוב, שזה איסור נוסף נפרד. האזהרה לשואל היא “אל תפנו אל האובות ואל הידעונים”.
[דיגרסיה: דבר תורה מאביו של ר’ מנדלה בורובר ז”ל על הפסוק “אל תפנו אל האובות” – שלא ללכת אחר דרכי האבות (אלף-פירוש: “אובות” = אבות), לעשות בעצמו. ו“ואל הידעונים” – לא ללכת אחר אלו ש”יודעים הכל”.]
—
הרמב”ם: “כיצד מעשה האוב? זה שהוא מקטיר קטורת ידועה ומניע מניעים ידועים ומדבר בלאט בדברים ידועים אצלם, עד שישמע השואל כאילו אחד מדבר עמו ומשיבו על מה שישאל בדברים מתחת הארץ בקול שפל עד מאד, כאילו אינו ניכר באוזן אלא מחשבתו מרגיש בו.”
אופן שני: “וכן הלוקח גולגולת המת ומקטיר לו ומנחש בו עד שישמע כאילו קול יוצא מתחת שחיו… ומשיבו. כל אלו מעשה אוב, והעושה אחד מהם נסקל.”
שני אופנים של מעשה אוב: (1) מקטיר קטורת ידועה, מדבר בשקט (בלאט), עד שהשואל שומע כמו קול עונה מתחת לאדמה, שקט מאוד. (2) לוקח גולגולת של מת, מקטיר ומנחש, עד ששומעים קול מתחת לזרועות. “מעלה באוב” פירושו מעלים נשמה – זה המעשה של שאול המלך.
1) פירוש “בלאט”: דעה אחת: בשקט/בלחש – כמו “לאט לאט תנהל לטי”. דעה אחרת: אולי טעות סופר – חילוף ל’ בט’, ופירושו בלחש. זה גם מקושר ל“בלטיהם” אצל החרטומים במצרים. הרמב”ן אומר שהחרטומים עשו עם לחישות כאלה – שאם היו מקשיבים, היו רואים שהם לא אומרים ממש כלום.
2) “כאילו אינו ניכר באוזן אלא מחשבתו מרגיש בו” – טבע הקול: השואל שומע קול שכל כך שקט שלא ברור אם שומעים אותו בכלל – “כאילו אינו ניכר באוזן אלא מחשבתו מרגיש בו”. זה דומה ל“קול דממה דקה”. זה גם דומה ל“מופע בובות” – כמו שנדמה שהדמות מדברת, אבל באמת הקול בא ממקום אחר. זה טריק שאנשים יכולים לעשות שהקול יישמע כאילו הוא בא ממקומות אחרים.
3) קטורת כחומר משכר: אולי הקטורת גרמה לשואל להיות קצת משוכר, מה שגרם לו להיות קל יותר לדמיין ששומע דברים.
4) “קטורת ידועה” ו”דברים ידועים אצלם” – ידוע למי? “ידועה” – לאלו שעוסקים בעבודה זרה? או שלרמב”ם עצמו זה היה ידוע? הסנהדרין היו צריכים לדעת מהי הקטורת (כדי לשפוט), אבל הלחשים לא בהכרח ידועים.
5) מה פירוש המילה “אוב”? האם זה שם של עם, סוג אנשים, או שם התרגול? אין תשובה ברורה. “ידעוני” הוא אולי לשון ידיעה – לדעת עתידות.
6) מעשה ספציפי לעומת הונאה כללית: האיסור הוא מעשה ספציפי – “גדרים ידועים בשני אופנים”. זה לא שכל דרך להונות אנשים (למשל להפנט אדם שיחשוב ששומע דברים) היא מעשה אוב. רק המעשה הספציפי שהרמב”ם מתאר.
7) מקור הרמב”ם – גמרא או ידיעה עצמית: האם תיאור הרמב”ם של מעשה אוב לקוח מהגמרא (סנהדרין, או מסכת אחרת) או שהרמב”ם קרא ספרים שמדברים על כך – השאלה נשארת פתוחה.
8) חילוק בין אוב וידעוני: באוב זה בא מהאדמה (מעלה באוב), ובידעוני זה בא מתחת בית השחי – הגולגולת.
—
הרמב”ם: “מניח עצם עוף ששמו ידעוני” – לוקחים עצם של ציפור מסוימת ששמה “ידעוני.” מקטירים ועושים מעשים, “עד שיפול כנכפה” – עד שהאדם נופל כמי שיש לו אפילפסיה (חולי נופל), “ומדבר בפיו דברים העתידים” – והוא אומר בפיו דברים שיקרו.
הידעוני לוקח עצם של ציפור ספציפית, מקטיר, עד שנופל כנכפה, ומדבר עתידות.
באוב האדם הוא העובד (עומד בצד), בידעוני זה קצר למעשה – האדם עצמו נופל ומדבר.
—
הרמב”ם: “הנותן מזרעו למולך ברצונו ובזדון חייב כרת, בשוגג מביא חטאת קבועה. ואם עשה בהתראה ועדים נסקל, שנאמר ‘ואיש איש מבני ישראל אשר יתן מזרעו למולך מות יומת עם הארץ ירגמוהו באבן’.”
מי שנותן מזרעו למולך ברצונו ובזדון – כרת; בשוגג – חטאת קבועה; עם התראה ועדים – סקילה.
1) ניגוד לאוב וידעוני: במולך הרמב”ם כן מביא את הפסוק של סקילה מפורש, בניגוד לאוב וידעוני שם הוא לא הביא אותו. הסדר גם שונה – הוא כותב תחילה כרת, אחר כך שוגג, אחר כך סקילה בהתראה ועדים.
2) שני פסוקים לאזהרה: הרמב”ם מביא שני פסוקים: (1) “ומזרעך לא תתן להעביר למולך” (ויקרא), (2) “לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש” (דברים). לרמב”ם יש כלל ששני פעמים אותו לאו בתורה לא עושה שני לאווין, אלא אם הגמרא אומרת במיוחד. אולי מביא את הפסוק השני כי המילה “באש” מבהירה יותר שה”להעביר למולך” פירושו דווקא לעבור דרך אש.
הרמב”ם: “מדליקין אש גדולה, ולוקחין מקצת זרעו ומוסרין לכומרים עובדי האש, והכומרים נותנים את הבן לאביו, ואחר שנותנים צווים אותם להעבירו באש ברשותם, ומעביר אביו בנו באש ברשות הכומרים, ומעבירו ברגליו מצד זה לצד אחר בתוך השלהבת.”
מדליקים אש גדולה. נותנים את הילד לכומרים (כהני עבודת האש). הם מחזירים את הילד לאב. האב מעביר את הילד דרך האש – הילד הולך על רגליו (מעבירו ברגליו) מצד אחד לשני דרך הלהבה. לא הורגים ולא שורפים את הילדים – זו מעבר דרך אש.
1) מולך אינו סתם עבודה זרה – מדוע צריך איסור מיוחד? נשאלת קושיה חזקה: קודם כל זה רציחה, ושנית זו עבודה זרה ממש, כמו קרבן לעבודה זרה! הרמב”ם עונה עם “לפיכך” – כי מולך היא דרך עבודה ספציפית דווקא לעבודה זרה ששמה מולך. “שלא תאמר שאין נאסרין לעבודה זרה אחרת, אלא בעבודה זו בלבד הוא ששמה מולך.” אם עושים זאת לעבודה זרה אחרת מלבד מולך, פטור. זה לפי שיטת ר’ שמעון, כפי שהרמב”ם פוסק (בניגוד לתנא קמא בסנהדרין שסובר שאפילו שלא למולך עובר).
כתוב בפסוק “כי גם את בניהם ואת בנותם ישרפו באש” – יש סוג עבודה ששורפים ממש ילדים. אבל אותה עבודה לא צריכה איסור מיוחד – כי (א) זו סתם רציחה, (ב) זו עבודה זרה רגילה (מקריב קרבן לעבודה זרה). המולך אינו קרבן לעבודה זרה – אלא דרך עבודתה היא כך (לעבור דרך אש), לכן צריך איסור מיוחד.
2) חידוש של הרב רבינוביץ – עבודה לעומת סגולה: הוא טוען שהרמב”ם לא מתכוון שמולך היא פשוט עוד דרך עבודה כמו כל עבודה זרה אחרת כדרכה. החילוק הוא בין עבודה (נותנים משהו לאליל, כמו קרבן) לסגולה (עושים משהו לתועלת עצמו). כששורפים ילד ממש – זה קרבן, וזה היה חייב מדין שורף/מקטיר אפילו בלי האיסור המיוחד של מולך. אבל מולך אינו קרבן – מחזירים את הילד! זה רק “גילוי דעת” שהוא מאמין, מין סגולה-הנהגה. דבר כזה לא היה בכלל עבודה זרה בלי הפסוק המיוחד, כי זה לא עבודה אמיתית (לא כמו שחיטה, זריקה, הקטרה). החידוש של התורה הוא שדווקא במולך זו כן דרך עבודה.
דיון נוסף: אם מולך היה דומה לאוב וידעוני (חוק של עבודה זרה לשמירה/תועלת, לא ממש עבודה), גם ה”לפיכך” לא היה מתאים, כי אז היה חל בכל עבודה זרה, לא דווקא מולך. זה מאשר שמולך היא דרך עבודה ספציפית – יותר מסגולה, אבל פחות מקרבן מלא.
3) “מעביר מיראה” – פטור: כשמישהו מעביר בנו למולך רק מיראה (הוא לא מאמין בעבודה זרה, הוא רק חושב שהסגולה תעזור), הוא פטור. הוא לא עושה זאת “לשמה” – לא כעבודה, אלא לתועלת עצמו. זה לא מותר, אבל פטור מעונש.
4) מסר שלא דרך העברה – פטור: חייבים סקילה רק כאשר מעביר ברגליו באש דרך העברה. אם מסר (העביר את הילד) שלא דרך העברה – פטור.
5) מקצת זרעו ולא כולו: אם למישהו יש כמה ילדים והוא נותן רק חלק מהם למולך, הוא חייב – “מזרעו נתן למולך” פירושו מקצת ולא כולו. קשה להבין מה “כולו” אומר, כי לא שורפים ממש את הילד (מחזירים אותו). הסמ”ג אומר “מקצת ולא כולו.” גם מוזכר הכלל שבעבירה גדולה יותר לפעמים לא מקבלים כפרה דרך גלות – “לא תלוולי כפרה” – אז “פטור” לא תמיד אומר דבר טוב.
6) זרע כשר וזרע פסול: “אחד זרע כשר ואחד זרע פסול” – אפילו ממזרים. “ואחד בנו ואחד בתו” – גם נכדים, “הכל יוצא ירכו חייב משום זרע” – כי כתוב “זרעו” לא “בנו”. אבל “העביר אחד מאחיו או אבותיו או שאר קרוביו או עצמו” – פטור, כי “זרעו” פירושו דווקא ילדיו/נכדיו.
7) ישן/סומא/לא הולך ברגליו: אם הילד ישן, סומא (עיוור), או לא יכול ללכת ברגליו – יש ספק. הרמב”ם מקיל (פטור). “העביר” פירושו הליכה של אדם – הילד צריך ללכת בעצמו בכוח ובראייה שלו. לא גוררים אותו כמו חפץ; האב מוביל אותו, אבל הוא צריך לדעת ללכת בעצמו.
—
הרמב”ם: “מצבה שאסרה תורה היא בנין שיהיו הכל מתקבצים אצלו. אפילו לעבודת השם אסור, וכל שכן לעבודה זרה. שנאמר ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה’ אלקיך.”
מצבה – בניין/אנדרטה שכולם מתקבצים אצלו – אסורה אפילו לעבודת ה’, וכל שכן לעבודה זרה. מי שבונה את המצבה מקבל מלקות, אבל האנשים שמתקבצים שם לא מקבלים עונש.
1) מהי מצבה – רש”י לעומת רמב”ם: שיטת רש”י (סנהדרין): מצבה דומה לבמה – במה היא מכמה אבנים, מצבה היא אבן אחת שמקריבים עליה. שיטת הרמב”ם: לא מקריבים על המצבה, אלא אצל המצבה – מתקבצים אצלו (ליד). הרמב”ם סובר שמצבה אינה מזבח לקרבנות, אלא סוג אנדרטה/פדסטל – סגנון ספציפי של ארכיטקטורת עבודה זרה. הפסלים הישנים עמדו על פדסטלים כאלה, ואסור לחקות את הסגנון הזה אפילו לשם ה’.
2) העונש מוכיח שמצבה אינה עבודה זרה עצמה: הבונה מקבל רק מלקות (לאו), לא סקילה. אם זו הייתה דרך עבודתה לבנות מצבה, היה מקבל סקילה כמו כל עבודה זרה כדרכה. זה רק לאו מיוחד של “לא תקים לך מצבה.”
3) האם אנדרטה אסורה? המנחת יצחק ואחרונים אחרים רצו לטעון שלפי הרמב”ם אסור לבנות אנדרטה (כמו אנדרטת מלחמה). אבל זה נדחה: (א) הרמב”ם ל
א מדבר על סתם זיכרון, אלא על סגנון עבודה זרה ספציפי; (ב) בתנ”ך מוצאים שמלכים עשו “יד” (אנדרטה, כמו יד אבשלום); (ג) אם אנדרטאות היו אסורות, היו שוקלים ברצינות אם מותר לבנות מצבה על קבר של צדיק שמתפללים שם (שזו שאלה נפרדת של דורש אל המתים).
4) החילוק בין מצבה לאבן משכית: במצבה האיסור הוא העשייה/הבנייה של האנדרטה. באבן משכית האיסור הוא ההשתחוואה עליה. הסברא: אבנים תמיד קיימות – זו לא ארכיטקטורה מיוחדת שבונים, לכן האיסור אינו על הנחת אבנים אלא על ההשתחוואה.
[דיגרסיה: יעקב אבינו עשה מצבה (ויצק שמן עליה), מה שמוכיח שמצבה הייתה מותרת בעבר אפילו לשם שמים, ומאוחר יותר התורה אסרה אותה כי זה נעשה דרך של עובדי עבודה זרה.]
—
הרמב”ם: “ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה” – האיסור הוא להשתחוות על אבנים מרוצפות, אבל בבית המקדש מותר, כי “בארצכם” מוציא את המקדש.
אסור לעשות השתחוואה מלאה (פישוט ידים ורגלים) על אבנים מסותתות/מעובדות בארץ ישראל או במקומות אחרים, אבל בבית המקדש מותר.
1) השתחוואה פירושה פישוט ידים ורגלים: הרמב”ם סובר ש”השתחוואה האמורה בתורה” פירושה השתחוואה מלאה – פישוט ידים ורגלים, כששוכבים לגמרי מושטחים על הארץ. זו שיטת הרמב”ם גם לגבי השתחוואות אחרות בתורה. “פריל מנחת תפילה” מביא שזה לא לגמרי ברור.
2) מה פירוש “משכית”: אבן עזרא אומר “משכית” הוא מלשון “שכיה” – אבן יפה מעובדת שמסתכלים עליה (כמו “משכיות כסף” – קישוטי כסף יפים). זה אומר אבנים מסותתות, מרוצפות – לא מלשון “נסך” (יצוק). על אבנים טבעיות (סלע בחוץ) מותר להשתחוות; רק על אבנים מעובדות, מסותתות יפות אסור. “אבנים מפוצלות” פירושו אבנים מרוצפות, מסותתות.
3) מדוע מותר בבית המקדש: הפסוק אומר “בארצכם” – במקומותיכם, אבל לא במקום ה’ (ירושלים/בית המקדש).
4) השתחוואה עם ובלי פישוט ידים ורגלים: אם עושים השתחוואה עם פישוט ידים ורגלים על אבן משכית – מקבלים מלקות דאורייתא. אם עושים השתחוואה בלי פישוט ידים ורגלים (כמו קידה – מדביקים פניו בקרקע אבל בלי הושטת ידיים ורגליים) – מקבלים מכת מרדות (מדרבנן). קשה להבין מה הגדר של האיסור מדרבנן.
5) “איכא שפנא בקרקע”: בעבודה זרה, אם השתחווה בארבע אמות – “משום דאיכא שפנא בקרקע” – לא חייב סקילה. פירוש ראשון: משתחווה אבל הפנים לא נוגעות בקרקע – כמו שאנחנו עושים בשמונה עשרה. פירוש שני: “כובש פניו בקרקע” פירושו רק לגעת ברצפה, אבל לא להיכנס לתוכה. השאלה נשארת פתוחה.
הרמב”ם: “והואיל ונהגו כל ישראל להשתחוות במחצלאות בבתי כנסיות על רצפות של אבנים” – מניחים מחצלאות או קש ותבן, “להבדיל בין פניהם ובין האבנים.”
“ואם לא מצא דבר מפסיק בינו ובין האבן… הולך למקום אחר… או שוחה על צדו למטה.”
1) בתי מדרש ספרדיים לעומת אשכנזיים: בבתי מדרש ערביים/ספרדיים, שמשתחווים עם פישוט ידים ורגלים אפילו באמצע השבוע, תמיד היו שטיחים/מחצלאות גדולות. בבתי מדרש אשכנזיים, שלא משתחווים עם פישוט ידים ורגלים (רק קידה בלי הרגליים), צריכים רק ביום כיפור להניח משהו (טישו וכדומה).
2) נפילת אפים בתחנון: הרמב”ם מתכוון לכאורה שההשתחוואה היא בשעת תחנון – נפילת אפים. הרמ”א מתכוון ש”תחנון” הוא בעצם נפילת אפים. הגר”א והחפץ חיים מביאים גם שהשתחוואה היא פישוט ידים ורגלים.
3) “שוחה על צדו”: פירושו ששוכב עדיין על הרצפה, אבל לא לגמרי מושטח – לא “פניו וידיו ורגליו” ישר. זה כמו שאנחנו עושים ב”לפניך ברחמיך הרבים” – קידה חצי, לא השתחוואה מלאה. אולי באותם זמנים בכלל ישבו על הרצפה (לא על ספסל), ו”שוחה על צדו” פירושו הולך הצידה קצת.
4) מדוע הפסיקו עם נפילת אפים אמיתית: כשהתחילו לשים ספסלים בבתי מדרש (פעם לא היו ספסלים – עמדו או השתחוו), פשוט אין איפה לעשות נפילת אפים מלאה, וממילא הפסיקו. זה “פלא” – לא ברור למה ויתרו על המנהג האמיתי של נפילת אפים ארצה.
5) נפקא מינה מעשית: בקבר, שרוצים לעשות השתחוואה, צריכים גם לשים לב כי לקבר יש גם אבן משכית – צריכים להניח משהו מתחת ליד.
—
הרמב”ם: “הנוטע אילן אצל המזבח, אפילו לאו עבודה זרה… בין אילן סרק בין אילן מאכל… הרי זה לוקה, שנאמר ‘לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה’ אלקיך אשר תעשה לך’. לפי שהיה דרך עובדי עבודה זרה נוטעים אילנות בצד מזבח שלהם כדי שיתקבצו שם העם.”
מי שנוטע עץ בעזרה ליד המזבח – אפילו לא לעבודה זרה, אפילו רק ליופי – מקבל מלקות. הטעם הוא כי עובדי עבודה זרה נטעו עצים ליד מזבחותיהם כדי שהעם יתקבץ שם.
1) “אצל המזבח” לא פירושו דווקא ממש ליד המזבח – אלא בעזרה שהיא ליד המזבח.
2) הטעם “כדי שיתקבצו שם העם”: העץ הגבוה היה סימן – ראו אותו מרחוק, וידעו שיש שם מזבח. עבודה זרה רגילה לא כל כך גבוהה, אבל עץ גבוה אפשר היה לראות.
3) שאלה חדה: מדוע זה רע לשים עץ? עץ הוא “הדבר הכי בסיסי שיש בעולם” – הקב”ה עשה עצים, מה רע בעץ יפה ליד המזבח?
4) טעם אפשרי אחר: הרמב”ם אולי נגד “התקבצות העם” בכלל – לא כל אחד צריך לבוא לבית המקדש. הרמב”ם סובר שטמאים לא צריכים להיכנס הרבה לבית המקדש; רק הכהנים ומי שראוי צריכים להיכנס, לא התקבצות של כל העם. עולה רגל הוא שלוש פעמים בשנה – לזה לא צריכים עץ כסימן.
5) אפילו בבמת יחיד לא שמים עץ – זה סימן שהבמה היא לשם שמים בלבד, שונה מהגויים.
הרמב”ם: “לעשות אכסדרה של עץ במקדש… אפילו שיהיה בבנין… חוקי עבודה זרה, שנאמר ‘כל עץ’. אלא כל האכסדרות והתחככות היוצאות מן הקירות של בית המקדש של אבן היו ולא של עץ.”
אסור לעשות אכסדרה (מרפסת/מבנה) מעץ בבית המקדש. אפילו עץ חתוך (לא עץ חי) – כי “כל עץ” כולל כל סוגי העץ. כל האכסדרות בבית המקדש היו מאבן.
1) רוחב האיסור: לא רק עץ חי, אלא אפילו ספסל עץ או מבנה. “עד כדי כך שלא לשים עץ? גם לא לשים ספסל עץ?”
2) ניגוד מעניין לאבן משכית: מצבה / אבן משכית אסור בכל מקום – רק בבית המקדש / עזרה מותר. ועץ בדיוק להיפך – בכל מקום מותר, רק בעזרה אסור. בבית כנסת מותר לשים עץ, אין שום איסור – רק ליד המזבח יש איסור, ואיסור כל כך חמור שאפילו לא חתיכת עץ.
הראב”ד לא מסכים עם הרמב”ם. הוא מביא ראיות שכן היה עץ בבית המקדש: (1) לשכת העץ – הראב”ד סובר שהלשכה עצמה הייתה עשויה מעץ. (2) במת עץ להקהל – במה עץ. (3) גזוזטרא לעזרת נשים – מרפסת עץ.
תירוץ הראב”ד: זמני (ארעי) מותר לעשות מעץ – רק לא קבוע. זה פותר את כל הראיות – הבמה להקהל והגזוזטרא היו זמניים. לרמב”ם אולי יש תירוץ אחר לראיות (לא מפורט).
[דיגרסיה: הגר”א סבר שלא לשים עצים בבית המדרש בשבועות. הם סברו שזה “כמו עצי חג המולד.” אבל הגר”א לא מדבר על הענין של לשים עץ בבית המדרש – הוא מדבר רק על המזבח. הפסוק מדבר רק על “אצל מזבח”, לא על בית כנסת או בית מדרש.]
—
לא תמיד צריכים להבין טעמים, ואנחנו צריכים לדעת את ההלכה קודם. לפעמים מבינים את הטעם גם, אם יודעים כבר.
דובר 1:
אנחנו לומדים הלכות עבודה זרה בספר המדע, אנחנו הולכים ללמוד פרק ו’. הלכות עבודה זרה יש בהן הרבה מצוות, בתחילת הלכות עבודה זרה מנה הרמב”ם 51 מצוות. כבר למדנו חלק גדול מהן. כבר מנינו את עצם מצוות עבודה זרה, את האיסורים של ההנאות, ולמדנו על איסור להישבע בשם עבודה זרה, מגדף, מסית ומדיח, עם כל המצוות איך יש להעניש את המסית והמדיח.
עכשיו אנחנו מגיעים למצווה של “שלא לעשות אוב וידעוני”, שגם אותה הרמב”ם מכניס תחת הקטגוריה של עבודה זרה, כי אלו היו דברים שעובדי עבודה זרה עשו. זה היה חלק אולי מהדרך שבה הכומרים השיגו חסידים, הם השתמשו בכישוף, הם השתמשו בכוחות מיוחדים שהיו להם.
נראה, לפי מה שדיברנו, שהרמב”ם אומר שהספר, כאן בספרים שלנו מודפס שזה כולו הלכות עבודה זרה, אבל ברמב”ם זה נקרא באמת “הלכות עבודה זרה וחוקות הגוים”. חוקות הגוים פירושו חוקות עובדי עבודה זרה, לא סתם גוים. נראה גם שבזה הוא מכניס הרבה יותר הלכות.
כאן עיקר עבודה זרה, בעצם עד פרק ה’ היו הלכות עבודה זרה, גם המעשים של עבודה זרה, הרבנים של עובדי עבודה זרה, נביא השקר, כל הדברים האלה. כן, גם המעשים של עבודה זרה, כל דבר יש בו הלכות שנכנסות, אבל העיקר בפרשת נביא השקר הוא מדבר על נביא המתנבא בשם עבודה זרה, הוא אומר שצריך לעבוד עבודה זרה.
ועכשיו מתחיל לכאורה מפרק ו’, נראה כמו שני חלקים, מפרק ו’ עד פרק י”ב זה החלק של חוקות הגוים, שהם אכן אסורים כי, הוא כתב כאן הערה, “הן דרכי עבודה זרה”. אלו דברים שעובדי עבודה זרה עושים, אבל זה לא פשוט שבזה עובדים עבודה זרה.
הרמב”ם אומר כאן כן, “מיני עבודה זרה הן”, אבל אני חושב שזה לא פשוט שמי שעושה אוב וידעוני עובר על איסור עבודה זרה. זה דבר שעובדי עבודה זרה עושים. זו לא העבודה עצמה, אבל כן. אפילו אם מישהו אומר שהוא עושה את זה לשם שמים, למשל מוליך, יש איסור נוסף. אבל זו לא עבודת עבודה זרה, הוא מדבר על שורש עבודה זרה, הוא אומר שזה משהו שבא מאיפשהו. אולי נביא השקר, אולי מוליך, ממש כך. אבל אני רואה שכאן יש איסורים נוספים. נראה שזה לא פשוט בזה.
אפשר אולי לומר, צריך להבין ש… אני חושב שבמקום מסוים הרמב”ם אומר הסבר עמוק יותר על ההבדל בין עבודה זרה רגילה לבין כישוף. אולי עוד נגיע לזה, נוכל לקחת משהו לעשות. אבל אני חושב שהדבר הבסיסי הוא, עבודה זרה פירושה עובדים את האל, כן? אני משרת משהו, את הפסל, את… או עבודות שהן… כישוף פירושו אני משרת את עצמי. יש, אני מקבל איזה שהם הטבות. זה לא פשוט שאני עובד את האל בזה, אני משתמש אולי בכוחות של האל. אני מוציא הטבות מהעבודה זרה או מהמנהג של העבודה זרה כדי לדעת דברים.
נכון, בוודאי הפסל, הכומר שעושה כך, אומר הרמב”ם שזה הכוח של עבודה זרה, אבל לא שעובדים את העבודה זרה בזה. זה שימוש בעבודה זרה, זו תועלת.
אחרת מאשר למשל אפילו תפילה. זה נכון לא שתפילה היא עבודה, אבל זה יותר כמו שעובדים את העבודה זרה. זה לא…
אוקיי, אז מתחילים משני דברים שנקראים אוב…
איך אומר הרמב”ם? “העושה אוב או ידעוני”. עושים מעשי אוב וידעוני, עושים את סוג הכישוף הזה שהרמב”ם הולך להסביר מאוחר יותר איך זה עובד, מה זה אוב וידעוני. אם עושים את זה “ברצונו ובזדון”.
האם המילה “ברצונו ובזדון” מביאה כבר את ה”ברצונו”. מה הוא רוצה להוציא במילה “ברצונו” כאן? כל הזמן קודם לכן הוא גם אמר “בזדון”. כאן בהלכות שבת היה גם אותו לשון. זו אותה הלכה כמו עבודה זרה, כמו שבת, ודברים שיש להם שלושת העונשים. יכול להיות שבעבודה זרה לעתים קרובות קרה שהיו מאנסים, שעובדי עבודה זרה אנסו את היהודים לעשות. והרמב”ם רוצה שוב להזכיר את ההלכה שכאשר מאנסים זה כן יהרג ואל יעבור, אבל לא מקבלים על זה את העונשים. הייתי חושב שאולי…
קודם כל, במזיד זה אחרת מ… “מזיד” פירושו כבר ב”בזדון”. יכול להיות שצריך ללמוד למטה, אולי הוא מגיע לזה. בוודאי יש הבדל גדול. אני עדיין לא יודע מה זה. אני זוכר שכשלמדנו… לא למדנו, אה, השיעור שלי בשמונה פרקים למדנו קצת. כן דיברנו על זה הרבה פעמים. יש הרבה דינים, הרבה חילוקי דינים של… יכול להיות ש”רצון” ו”זדון” הם שני דברים שונים. “רצון” פירושו שאתה עושה את זה להפיק הנאה. “רצון” פירושו להפיק הנאה, ו”בזדון” פירושו להפיק בשוגג.
דובר 2:
בזדון פירושו הוא יודע מה הוא עושה, וברצון פירושו שאף אחד לא כופה עליו.
דובר 1:
שוגג ואונס לא נאמרו. אונס זו הלכה לעצמה, אבל להיפך, יכול להיות שמישהו ברצון אבל זו הלכה בשוגג. הוא עושה את זה ברצון, אבל הוא לא יודע שזה איסור, הוא לא יודע בדיוק מה הוא עושה.
הוא עושה את זה ברצון, אף אחד לא כופה עליו, והוא עושה את זה בזדון, הוא יודע שהוא עושה איסור, הוא יודע מה הוא עושה, חייב כרת. ואם היו שם עדים והתראה, נסקל, מגיע לו סקילה. הוי שוגג, מביא חטאת קבוע, אם הוא עשה את זה בשוגג, הוא לא הוזהר שזה איסור, אז הוא מביא חטאת קבועה. שום עונש לא מביאים שום חטאת. מאוד טוב. שוגג מביא חטאת, אונס זה אונס, רחמנא פטריה. אפילו עבודה זרה שחייבים להיות מחויבים למיתת הנפש, אבל שום חטאת לא מביאים.
הרמב”ם לא כל כך ברור שעבודה זרה חייבים אפילו בענפים של עבודה זרה, לא רק עיקר עבודה זרה, מה שנקרא בגמרא אביזרייהו. אני לא יודע מה נקרא אביזרייהו בדיוק, אבל אני זוכר בהלכות קידוש השם ביסודי התורה, לא הלכות עבודה זרה, לא נכנסתי להלכות עבודה זרה, אבל יש הרבה מצוות, הרבה מאוד איסורים, שבת, עבודה זרה, הכל יש להם שלושת העונשים. זה מעניין, פשוט כאן יש עונש מן השמים, כרת, ואם תופסים אותו, אם בית הדין נותן לו סקילה.
מה אומר הרמב”ם? כיצד מעשה האוב? הרמב”ם עושה ששניהם יש להם מעשה. ראיתי במפרשי הרמב”ם מסוימים מדברים על זה, שנראה כך משמע מהגמרא שגם כאן יש דבר כמו להיות ידעוני ולעשות מעשה מסוים, פשוט לומר עתידות בלי מעשה מסוים. אבל אז לא היה יכול להיות כי חייב על הלב שאין בו מעשה.
הרמב”ם מביא מעשה אוב וידעוני, בלשון כזו יש “עושה אוב וידעוני”. כיצד מעשה האוב? הרי יש שואל באוב שמאוחר יותר נראה, שואל באוב, אני זוכר שיש איסור נוסף נוסף למי ששואל.
אומר הרמב”ם, כיצד מעשה האוב? מה זה אוב? אומר, זה האומר שהוא מקטיר קטורת הידועה, הוא מקטיר קטורת מסוימת, ידועה פירושה ידועה למי שעושים עבודה זרה או לרמב”ם זה היה ידוע.
דובר 2:
ומנפנפים אותה כדי להפיץ את הריח של הקטורת.
דובר 1:
אה, חשבתי שזה הסוד של המניפים.
דובר 2:
לא, זה כדי להפיץ את הריח. מניפים זה הנושאים.
דובר 1:
אוקיי.
ומדבר בלאט, כשמדבר בלאט, הוא מדבר בשקט, בדברים ידועים אצלם.
דובר 2:
בלאט, כן, כמו… “בלאט וכישור”? עדיין היה להם את הלשון? בלאט פירושו לאט, כמו שאומרים “לאט לאט תנהל לטי”.
דובר 1:
לא, אני חושב שזה פירושו בשקט, בלחש. כך…
דובר 2:
בלחש, כן. הוא הולך לעמוד שוב בקול נמוך. אז אולי כאן יש משהו…
דובר 1:
כן, הוא מדבר כך מפחיד, בשקט ולאט, יכול להיות.
דובר 2:
אני חושב שכן, גם לאט. “לאט לאט תנהל לטי”.
דובר 1:
אבל כאן היה לחש. בלאט, אני חושב שזו טעות חילוף ל’ בט’, אולי בלחש.
דובר 2:
החרטומים עשו בלטיהם, הם עשו…
דובר 1:
אני חושב שהרמב”ן אומר שהם עשו עם לחישות כאלה… שאם תשמע תראה שהם לא אומרים כלום.
הוא מדבר בדברים ידועים אצלם, דברים מסוימים שהם יודעים. אז כאן אומר הרמב”ם אצלם, הוא אומר קטורת ידועה, את זה צריכים הסנהדרין לדעת, אבל הם מאוד לחש, לא דווקא.
דובר 2:
אוקיי.
דובר 1:
עד שישמע השואל כאילו אחד מדבר עמו. אצל השואל זה נשמע, הלחישה התערבבה, זה נעשה איזה שהם קולות מעניינים, והשואל שמע כאילו…
דובר 2:
אני לא יודע, אתה אומר שזה התערבב. הוא שמע כאילו, אני חושב שהוא חשב שהוא שומע, נכון?
דובר 1:
כן, אני אומר, כשמדברים ברור שומעים, אבל כשמדברים כך בלאט ו…
דובר 2:
יכול להיות שהוא שמע בקול דממה דקה. אני לא רואה כך. הוא הולך לומר ששומעים בקול דממה דקה.
דובר 1:
ומשיבו על מה שישאל בדברים מתחת הארץ.
דובר 2:
והוא עונה לו.
דובר 1:
מאוד טוב.
כאילו הוא מדבר מתחת הארץ, שומעים מאוד בשקט, אדור קול נמוך עד מאוד, כאילו אינו נכנס באוזן אלא מחשבה מרגיש בו.
זה קצת הלך ביניים. זה כן, זה כאילו הוא לא שומע את זה, אבל הוא כן שומע את זה.
דובר 2:
זה פירושו פאפעט שואו, שנדמה כאילו הבובה מדברת.
דובר 1:
מאוד טוב. זה היה הטריק, אבל יש מקום שאנשים יכולים לעשות שזה ישמע כאילו הקול בא ממקומות אחרים.
דובר 2:
נכון. אצל הרמב”ם הוא אומר שזה משהו מפחיד בשקט, זה לא ברור אם בכלל שומעים, נדמה ששומעים.
דובר 1:
אוקיי, בכל מקרה, זה סוג אחד של עושה. יש עוד דרך לעשות אוב. מה הדרך האחרת? יכול להיות שהקטורת גורמת לאדם להיות קצת משוכר, שיהיה לו יותר קל לחשוב דברים.
וחרה לכח גולגולת המת – עוד דרך של אוב, כשלוקחים ראש ריק של מת, ומקטיר לו ומנחש בו. אני חושב שעד היום אצל שבטים ועובדי עבודה זרה מתגלגלות גולגולות. אתה רואה אפילו בתרבות המקסיקנית רואים את זה, שהם מחזיקים גולגולות של אנשים מתים. זה משהו, איפשהו משתמשים בזה בעבודה או אני לא יודע במה. ומקטיר לו – עושים קטורת למת הזה, ומנחש בו – אומרים עם זה ניחוש, אומרים עם זה איזה שהם לחשים, עד שישמע קול יוצא מתחת שחיו – כששומעים כאילו מתחת לזרוע שומעים קול שפל עד מאד, קול נמוך, ומשיבו – וכשהקול עונה על השאלה שהאדם אמר. אומר הרמב”ם, כל אלו מעשה אוב, והעושה אחד מהם נסקל.
מה פירוש המילה “אוב”? האם אוב זה עם מסוים, או מין אנשים מסוים, או שזה שם של התרגול? אני לא יודע מה הפירוש, בכלל הפירוש. אוב. ידעוני זה אולי כמו לשון של ידיעה, של לדעת עתידות, אני לא יודע.
זה מאוד מעניין, כי אני לא יודע, אתה אומר שאולי במקסיקו יודעים בדיוק מה זה אוב, אבל מה בדיוק זה? האיסור הוא “לא תתנו נפשתיכם אל האובות אשר יש בהם”. האיסור הוא לא סתם להתעסק עם כוחות, מבין? הרמב”ם אומר, האיסור הוא המעשה המסוים, גדרים ידועים בשני אופנים. הוא מביא, שניהם עומדים בגמרא, או ב”עבודה זרה” או ב”כישוף” או ב”קטורת”, מה שזה לא יהיה. המעשה אסור. זה לא שלרמות אנשים… אם מישהו מוצא דרכים אחרות להיפנוט אדם שיחשוב שהוא שומע דברים, אני לא מבין שזה יהיה מעשה אוב. זה מעשה ספציפי. אחר כך יש ידעוני, שזה סוג אחר של מעשה. זה גם עושה את אותו הדבר, אבל זה סוג אחר של מעשה.
אז זה לא ברור לי, וגם אני לא יודע, אני לא יודע אם מישהו יודע בדיוק על מה מדברים, שאפשר לומר בדיוק, זה האוב שהתורה מדברת עליו. אני לא יודע מה זה. אולי אתה יודע? צריך לשאול. זו שאלה לשאול. הרמב”ם גם לא שאל. אני מתכוון, אולי הרמב”ם, כן, הוא קרא איזה שהם ספרים שמדברים על זה. מה אתה חושב, הוא מתכוון למשהו מסוים? זה לקוח מהגמרא, או שזה הרמב”ם אומר מעצמו…
דובר 1: אני חושב שזה פשוט, כי זה המעשה של שאול. יותר באריכות. כתוב בגמרא, שהוא ראה אותו מהצד. רוצה את זה בפירוש של המילה אוב באמת?
דובר 2: לא קריטי חשוב.
דובר 1: הלאה, בכל מקרה, אתה יודע, פעם ראית אותו, אבל ר’ מנדלה בורובר, אביו ז”ל אמר, “אל תפנו אל האובות”, שלא ללכת אחרי דרכי האובות, שיעשו בעצמם. בכל מקרה, זה פירוש אלף. גם “ואל הידעונים”, לא ללכת אחרי אלו שיודעים הכל.
ויש גם משהו “מעלה באוב”. “מעלה באוב” נקרא כשמעלים משהו כמו נשמה, נכון? אז זה הרמב”ם.
דובר 1: זה הדבר השני. השני, ה”כל כך גולגולת”, נראה יותר שמביאים כאילו שמת ידבר. יש משהו שקוראים לזה סיאנסים, סיאנס? אני לא יודע. זה צריך גם להיקרא כאילו מביאים, אבל זה העיקר. זה אולי סוג הרעיון של להביא שמת ידבר. אולי זה האיסור של “דורש אל המתים”. צריך לראות, יש הגדרות אחרות.
אבל אוב וידעוני פירושו לכאורה דווקא המעשה הספציפי. מה זה יכול עוד להיות? אני לא יודע, לא פגשתי מישהו שעושה את זה. אחד זה נעשה עם הידיים, אחד זה נעשה עם הגולגולת. שם זה בא מהאדמה, וכאן זה בא מתחת בית השחי באה הגולגולת. שם זה העושה.
דובר 1: עומדים הלאה בפסוק, ידעוני זה קצר למעשה. מניח עצם עוף ששמו ידעוני. לוקחים עוף מסוים מ… שאנשים יודעים איזה עוף הוא מדבר.
דובר 2: לא, אני חושב שהעוף נקרא ידעוני.
דובר 1: או שאתה אומר שיש פירוש אחר. כי קודם לכן היה “ידע דברים ידועים אצלם”.
דובר 2: כן, אבל למה הוא נקרא ידעוני? ידעוני? מה פירוש “אתה ידעת, הידעוני ידעוני”?
דובר 1: זה נקרא ידעוני. הוא אובר שי ארסא ואלטסטאקע רז אידיאה, כי זה ידעוני. אני לא יודע. אוקיי. ידעוני, ידעוני. ידעוני. משניות כמו האידיג סטארט ידעוני וואנסט. הם יודעים יותר מדי קצת כישוף.
דובר 2: כן, עמ’ איז מקטר ועושם מעשיות החירות, עושים את הרבנים, שמים את זה כאן בפה, או מכניסים לכיס עד שהאדם או העוף נופל?
דובר 1: לכל האדם. האדם נופל כנכפה, כמו מישהו שיש לו מחלת נפילה מישהו שיש לו התקפים כמו דבר בפיפט שאינו התקפים עליות. והוא אומר עם פיו דברים שהולכים לקרות.
דובר 1: אומר דעריינו מלכא’ל עילה מיני עבודי זרה אים. האם זה נתנדלשון מיני עבודי זרה אים פירושו מיני דרכי עבודי זרה? או הדעיס…
דובר 2: זה בוודאי דעיס הייתי שואל בהתחלה. זה אייער פאניע. כי אם כך לא היה עסות, אחד מפרקי עבודי זרע, לא היה כשזה יוצא לכלל פרק ב’, פרק ג’. זה נראה שמיני עבודי זרה פירושו לא ממש שזה מיני עבודי זרה, אטווי וואלט א collected.
דובר 1: אבל מצד שני, בכלליות, בחוקת אב לך נישט און אייכער איז נאר א לאו, נכון?
דובר 2: כאן יש התחלה שונה מאוד. הרמב״ם קורא חוקת אב בכלליות, כל הדברים שהם כלליים. אבל אני אומר, עקבונים, כאן רואים שהחומר שלו קשה כמו וזרול אינעם, מקבל גם מלקות, אני מתכוון, מקבלים גם סקילה.
דובר 1: כן כן, אני מבין, אבל זה האיסור של התורה. אז כשהרמב”ם אומר הערה “חוקות הגוי”, פירושו בכללות שהכל חוקות הגוי. חלק מהם דברים אסורים בסקילה, חלק מהם לאווין, מה שלא יהיה, בסדר.
אבל אני רואה, הוא מביא את הלשון “למורי נבואה בכל מקום שמייחד דבר למעשיו”, כמו אוב. כך הוא מביא את הלשון כאן. נראה ברור שהרמב”ם הבין שאוב הוא איזו עבודה. זו דבר המיוחד לעבודה זו.
דובר 2: אז הרמב”ם מביא את הגמרא כך, אבל העיקר הוא שמגיעים למצב הנפשי, או לתחבולה.
דובר 1: לא לא, התחבולה או מצב הנפש הם בכלל מותרים, כלומר, צריך לראות את זה.
דובר 2: לא, אבל שוב, הרמב”ם מדבר על המעשים המדויקים שעושים. אז האיסור הוא המעשה, או שהאיסור הוא להגיע ליכולת להראות שיודעים?
דובר 1: אז האיסור הוא המעשה. ואפילו הוא עושה זאת שלא בשם עבודה זרה, נכון? הסיבות שהתורה אסרה, כי זה ממיני עבודה זרה, פירושו לומר העבודה זרה של כוחות. אבל כמו שאמרתי קודם, לא פשוט שאנחנו אומרים שבזה עובדים עבודה זרה. זה אחד מהכוחות של העבודה זרה, משהו כזה.
דובר 1: אומר הרמב”ם, תחילה למדנו את העונש, שעבודה זרה היא של מיתות. איפה עומד העונש שהבאת?
דובר 2: הרמב”ם הביא את הפסוק בהתחלה.
דובר 1: בהתחלה? אל תפנו, אולי תאמר מיד? זה מוזר, איך הביא את העונש? חייב סקילה, כרת, הוא לא אמר שום עונש.
דובר 2: בהתחלה, התחלה, התחלה צריך לעמוד. תסתכל ב”עובד ה’ אלוקיך”, “כי תועבת ה’ אלוקיך”, “כי שייך בזה לאו דלא תחיה”, צריך לדעת איזה, איפה עומד ברור העונש?
דובר 1: “ואיש איש אשר יעשה אוב או ידעוני מות יומת”, זה פסוק בפרשת קדושים, אמת. אבל הרמב”ם לא מביא אותו. הוא לא הביא אותו בהלכות.
דובר 2: זה לא. זה חסר כאן. הוא לא הביא את הפסוקים, הוא הביא “שלא”, הוא הביא את הלאו של “שלא”.
דובר 1: תמיד בהתחלה, הוא הביא זאת בהתחלת משנה תורה, לכאורה הביא זאת. כאן הוא לא הביא זאת.
דובר 1: אוקיי, הלאה אומר הוא, “אזהרה מן העבודה זרה”. אוקיי, כתוב, תלמוד לומר “אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם”. זה לא מדבר “אל תפנו” על האנשים שעושים עבודה זרה וידעונים, אלא שהאדם לא יהיה זה שהולך לכישוף או לכוהנים שאומרים עבודה זרה ועושים את הפעולות. זו האזהרה על עשיית העבודה זרה, מעשה עבודה זרה.
דובר 1: הדבר הבא הוא מולך. אומר הרמב”ם, “הנותן מזרעו למולך ברצונו ובזדון”, שוב אותו דבר, “ברצונו ובזדון”, חייב כרת. בשוגג מביא חטאת קבועה.
אבל כאן הוא כותב באופן מעניין את הלשון, שם הוא כותב… כן, האור הוא עשה זאת אחרת. “הנותן מזרעו למולך ברצונו ובזדון חייב כרת, בשוגג מביא חטאת קבועה. ואם עשה בהתראה ועדים”, אם הוא עושה את המעביר זרעו למולך בהתראה ועדים, “נסקל”, הוא מקבל סקילה, “שנאמר ‘ואיש איש מבני ישראל אשר יתן מזרעו למולך מות יומת, עם הארץ ירגמוהו באבן'”.
כאן הוא כותב כן את לשון הפסוק על סקילה, על מולך. והוא… זה מעניין, הוא הולך קצת בסדר אחר, והוא הולך מיד לכתוב את האזהרה שלו, תלמוד לומר “ומזרעך לא תתן להעביר למולך”, והוא אומר שוב עומד אותו לאו, “לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש”. זה עומד בדברים, הוא מביא.
דובר 2: למה הרמב”ם מביא שני פסוקים? לא יודע. אחד הוא במשנה תורה, אני חושב שתמיד יש כלל כזה שיכול לעמוד פעמיים, אבל…
דובר 1: אה, אולי הוא הולך לומר מה הוא מתכוון בדיוק. הוא אומר אין נפקא מינה, הרמב”ם ב… הוא מביא את לשון ספר המצוות, שאין חילוק. לרמב”ם יש כלל, יכול לעמוד פעמיים אותו לאו בתורה, זה לא עושה אותם שני לאווין, אלא אם הגמרא אומרת במיוחד. בדרך כלל אפשר פעמיים אותו דבר.
אבל יכול להיות שהרמב”ם סבר שהמילה “באש” עושה את זה יותר ברור. שה”להעביר למולך” מתכוון דווקא באופן שמביא אותו בלשון.
דובר 1: אומר הרמב”ם, כיצד היו עושין? מדליקין אש גדולה, מדליקים אש, ולוקחין מקצת זרעו ומוסרין לכומרים עובדי האש, נותנים אותו לכומרים שעובדים באש, והכומרים נותנים את הבן לאביו, הם נותנים אחר כך את הילד חזרה לאב, ואחר שנותנים צווים אותם להעבירו באש ברשותם, שוב, נותנים אותו לכומרים, ואחר כך אומרים הכומרים לאב, שלא יהיה האב הוא שנושא אותו דרך האש, אחר שנותנים צווים אותם להעבירו באש ברשותם, זה תחת פיקוחם, האב יהיה זה שנושא אותו, כן.
דובר 2: קודם צריך להקדיש אותו, קודם את הבן ל… שזה ישחק כאילו סוף סוף להביא קרבן, אבל הרמב”ם אומר שלא הורגים בפועל את הילדים, לא שורפים אותם.
דובר 1: זה הוא מפרט, כן. ומעביר אביו בנו באש ברשות הכומרים, ומעבירו ברגליו, פירוש מעבירו ברגליו פירושו שהילד הולך, כן? אבל מעביר, הוא לא מתכוון שהוא מרים אותו, אלא הילד הולך על רגליו. אוקיי. מצד זה לצד אחר בתוך השלהבת, הוא הולך דרך האש.
דובר 1: לא ברור, כאן לא עומד ברור זה. כאן עומד רק “להעביר למולך”, לא שיש סוג של למולך. זה הפירוש. מולך, שלא תאמר שאין נאסרין לעבודה זרה אחרת. מולך הוא באמת שם של עבודה זרה מסוימת. הוא אומר, לא תחשוב ש”להעביר למולך” פירושו לשרוף עבודה זרה למולך.
דובר 2: כן, כן, הוא מפרט, “שאין מולך”.
דובר 1: טוב מאוד. כדרך שאתה מוצא שאין נאסרין לעבודה זרה אחרת, אלא בעבודה זו בלבד הוא ששמה מולך. העבודה של העבודה זרה שנקראת מולך היא הדרך של העברה…
יש באמת, עומד באמת הפסוק “כי גם את בניהם ואת בנותם ישרפו באש”, יש סוג עבודה שבה שורפים באמת את הילדים. אבל אותה עבודה, לכאורה לא צריך איסור מיוחד על כך, זו סתם רציחה, ושנית, זו עבודה זרה ממש, זה ממש כמו להקריב קרבן לעבודה זרה.
המולך אינו קרבן לעבודה זרה, אלא זו דרך עבודתה כך. לפי זה אומר הרמב”ם, כי זה סוג…
דובר 1:
העבודה של העבודה זרה שנקראת מולך היא הדרך של העברה.
עומד באמת הפסוק “כי גם את בניהם ואת בנותם ישרפו באש”, יש סוג עבודה שבה שורפים באמת את הילדים. אז אותה עבודה, לכאורה לא צריך איסור מיוחד על כך. קודם כל, זו רציחה, ושנית, זו ממש עבודה זרה, זה ממש כמו מקריב קרבן לעבודה זרה. זה קרבן, אבל זו דרך עבודתה. למה זה? לפיכך אומר הרמב”ם, כי זו דרך עבודה ספציפית לעבודה זרה שנקראת מולך. אם הוא עושה זאת לעבודה זרה אחרת חוץ ממולך, הוא פטור.
אז אם כך, בעצם לא היה צריך לעמוד כל הדבר, כי זה בסך הכל דרך עבודה של עבודה זרה ספציפית. כך זה נשמע. כך עומד באמת במסכת סנהדרין הוא מביא שהגמרא שואלת את הקושיה, ויש בגמרא מחלוקת האם מולך הוא עבודה זרה, מחלוקת תנאים. והוא הדין, יש מי שסוברים, תנא קמא בברייתא שהגמרא מביאה, סובר באמת שמולך ועבודה, החידוש הוא שהעבודה, אפילו כשעושים אותה שלא למולך גם עוברים, כי זה נקרא כמו דין של ד’ עבודות. אבל לפי רבי שמעון, כמו שפוסק הרמב”ם, הוא לא, הפשט הוא שזו לא עבודה, זו רק עבודה כי העבודה שלה היא דווקא בכך. אבל על זה באמת קשה, אתה שואל באמת קושיה, אם כך הרי זה בכלל, בכלל כל עבודה זרה שאם עושים עבודתה בכך.
נכון, הרב רבינוביץ טוען שהוא לא מתכוון כך הרמב”ם, הוא מתכוון לומר כמו שאמרנו קודם, עבודה צריך לפרש שנותנים משהו לפסל. אם זה היה ממש קרבן, כמו למשל אם זה היה שורף בנו ובתו באש, זה בוודאי שזה אפילו מד’ עבודות, אפילו אחד שורף את בנו לעבודה זרה שאין שם המנהג לשרוף, זה מין קרבן, זה קרבן אדם, זה קרבן. קל וחומר משורף ומקטיר לפניה, שהוא ודאי חייב. אבל מולך הרי אינו קרבן, מקבלים הרי את הבן, זה רק איזה גילוי, זה מגלה דעתו שהוא מאמין, הוא עושה משהו. אז מה גילוי הוא, גילוי אינו עבודות רגילות, אבל מולך הוא כן, כי זה היה ממש איזו דרך עבודה שלהם.
כך הוא אומר. זה סתם כי זה נראה בהחלט יותר עבודה זרה מאשר אוב ידעוני. זה לא חוקי עבודה זרה, זה ממש עבודה, סוג עבודה. אם אומרים שזה רק מעביר, לא יודע. אבל הרמב”ם אומר, אם היה באמת שורף, היה עבודה לשמה ממש. הרמב”ם אומר מאוד ברור, זו העבודה של זה. עבודה לשמה ממש. אני יודע, אני לא כאן לביקורת, אני לא רוצה לדחוק את לשון עבודה, זה באמת לא כל כך ברור.
ומה שאתה אומר “לפיכך”, אם היה דבר כזה דומה לעובדי ידעוני, לא היה גם ה”לפיכך”. להיפך, אם היה עבודה ממש, אם היה שורף בנו ובתו באש, או היה חידוש חדש שעובדים עבודה זרה בכלל, שאומרים אם מולך היה דבר כזה כמו אוב וידעוני, שזה מין חוקי עבודה זרה שעושים לשמירה, כמו שעושים אוב וידעוני לשמוע עתידות, זה מין דבר שהתורה חידשה סקילה מסוימת, היה זה בכל עבודה זרה, בכל, לא דווקא מולך.
נכון, אבל התורה לא אמרה זאת. התורה אמרה, דווקא למולך מעביר בנו ובתו אסור. פירוש שזה סוג עבודה זרה. אבל החידוש בתורה אינו שיש סוג עבודה זרה שהוא דווקא בכך, זה אתה יכול לשאול מכומרי עבודה זרה. חייב להיות שכאן יש פנים חדשות.
נכון, זה אתה יכול לשאול, בדיוק, כי התורה מתחשבת כבר, התורה לא עושה איסור נוסף על מרקוליס או על פעור, כי אנחנו יודעים שזה בגדר עבודה זרה בכך חייב.
נראה כך, אני מאוד אוהב את החילוק של מה זה עבודה ומה זה סגולה. כי אתה רואה שאפילו מעביר מיראה הרמב”ם פירש שאם הוא בכלל לא מתכוון לעבוד, בכלל לא, הוא סתם חושב שהסגולה אולי עזרה, הוא פטור. זה לא מותר, אבל זה פטור. הוא לא עושה זאת לשמה כביכול. לשמה היא מילה חדה, הוא לא עושה זאת בתור עבודה, הוא עושה זאת רק לתועלת עצמו, אפשר לומר.
אני לא יודע, זה קצת קשה כאן. יכול תמיד להיות שיש פרטים מסוימים שהתורה היתה נוגעת, התורה אסרה, וכל מצווה יש כאלה דברים. באופן כללי זה, אני יודע, אלה שלומדים זה אפילו לא דווקא כן?
מסיבה כלשהי, זה משהו איסור נוסף, גמרות בכלל, לעומת מלכות. ודברים אחרים ראו כאלה דברים, לפני שאחרים ראו דבר כזה. זה דבר, כל מצווה יש כללים, יש פרטים מסוימים שהתורה גם אסרה. אז, האם דיברו בפרשיות, כן? בהלכות דעות, דיברו, הלכה כלדות ולא ללכת בדרכו, אחר כך כאן לא סיכם, אתה יודע גם את החכם שהולך בדרכו? כן. יכול להיות כך. אוקיי. עכשיו פרטים, פרטים מעניינים.
דובר 1:
הוא נכנס להעבירה ברגל, אומר הוא אחד חייב פרט, זה סקילה אף שנתן למולך, והעביר ברגלו באש, דרך עבודה. אבל מסר, מסר לכומרים שלא כדרך עבודה, פטור. מעניין. כי צריך להיות שזו דרך העבודה. כן.
דובר 2:
ואחד חייב… אתה יודע הלאה… כן.
דובר 1:
ואחד חייב, מה זה מקצת זרעו ולא כולו? אבל אם לאחד יש כמה ילדים, והוא נותן כמה למולך וכמה לא, הוא כמזרעו נתן למולך ומזרעו. פירוש מקצת ולא כולו. הוא אומר שלשון הרמב”ם מפרש… יש לו שני ילדים, ואחד הוא עושה.
דובר 2:
כן, יש לו שניים, ואחד הוא עושה מעביר. או מדבר על מעשה, חלק מזרעו.
דובר 1:
לא, אני רואה… זה עושה קצת חלק מזרעו כולו, ומדברים רק על כשיש לו שניים שלושה ארבעה ושניים.
דובר 2:
לא, הוא רואה עם אחד קשה.
דובר 1:
העיקר הוא כולו, והוא מביא מאוד מעניין שזה מאוד קשה מה פשט כולו. אם אמרנו שזה שורף, אני יכול להבין, שורף את כל הילד, ודי או לא. כי זה מדובר רק מעביר. מה זה מקצת ולא כולו. כן, כי הענין הוא, הוא שבזה יש שמירה על כל שאר הילדים. אחרת מה זה מובן. הוא מביא סמ”ג, שהסמ”ג אמר שזה מקצת ולא כולו.
עומד שכתוב בגמרא שאחד שהוא עבירה גדולה יותר, מזיד לא מקבל גלות, לא תלעולי כפרה. אז, מה שהוא פטור, ולא פעם מה שהוא פטור מעונש, זה דבר טוב. פעם הוא אומר, כבר ויתרו עליך. אילו חופר מזה.
הלאה, זו הדרך של עבודה, זה פשוט מהסייג, מהסייג של הכנסייה, כתוב “כך הולכים כאן”.
דובר 2:
אה, כך הולכים כאן. זה עושה יותר סנס איתך.
דובר 1:
הוא מביא כאן שהיו מי שאמרו כך, אבל יש לו ראיה שזה כן היה המנהג לכל אחד לעשות. אוקיי.
דובר 1:
אומר הרמב”ם הלאה: “אחד זרע כשר ואחד זרע פסול”, איזה מין ילדים צריך למסור. היה אחד חושב שאם לאחד יש ילדים שהם ממזרים, הוא לא יכול להיות “אחד זרע כשר ואחד זרע פסול”. צריך להיות המילה “זרע” שאפשר לחשוב שזה מיעוט.
“ואחד בנו ואחד בתו”, או נכדים, ילדים של ילדיו. “הכל יוצא ירכו חייב משום זרע”. שכתוב “זרע”, לא כתוב “בנו”.
אבל “העביר אחד מאחיו או אבותיו או שאר קרוביו או עצמו”, או את עצמו, פטור. כי “זרעו” פירושו דווקא.
דובר 1:
אומר הרמב”ם: “העביר עבד זרעו והוא ישן או שלוף ואינו הולך ברגליו”, או שהוא עיוור, הוא לא יכול ללכת בכוחות עצמו, כך מובילים אותו לגמרי. אבל מה זה מעביר, הוא אוחז אותו בידיים והוא נושא אותו. “העביר” פירושו הליכה עם כוח האדם, כך נראה. הוא הולך, הוא הולך בכוח עצמו, בראייה עצמית, כך נראה. הוא אומר שזה ספק בגמרא, והרמב”ם מקיל. כך הוא אומר כן. ש”העביר” לא פירושו שהוא הולך, האב מעביר אותו, אבל הוא צריך לדעת ללכת בעצמו, לא שגוררים אותו כמו חפץ.
דובר 2:
כן.
דובר 1:
טוב מאוד. אז אלה היו ההלכות, כבר למדנו שתי מצוות בפרק הזה, אם אני זוכר שלוש מצוות. ונלמד מצווה רביעית.
דובר 1:
“מצבה”. אומר הרמב”ם: “מצווה של עשר מצבה”. פירוש, צריך להתייגע קצת מה זה, אבל זה פירושו לבנות מבנה גדול מאבנים ולהתקבץ לפניו לשם עבודה זרה.
אומר הרמב”ם: “מצבה שאסרה תורה היא בנין שיהיו הכל מתקבצים אצלו”. בואו נבנה סוג בניין, כולם יתקבצו אצל הבניין. אפילו לעבודת ה’, האיסור הוא אפילו אם עושים זאת לעבוד את ה’. וכל שכן אם זו דרך עבודה זרה לבנות מצבה לעבודה זרה, לעבוד עבודה זרה. אבל התורה אסרה שלא להקים כזו מצבה אפילו עושים זאת לעבוד את ה’.
“שנאמר ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה’ אלקיך”.
למהקים מצבה, אחד שבונה כזו מצבה, לוקה מלקות אבל לא מקבלים על אלה שמתקבצים.
פירוש האנשים שמתקבצים לעבודת ה’ אצלו, הם לא קיבלו עונש.
הבונה, זה שבונה אותה, כי הוא בונה אותו דבר כמו שעובדי עבודה זרה בונים.
זה מסופר, זה מספר את המחלוקת, השאלה היא מה הפירוש של מצבה?
דובר 1:
לא יודעים, הוא מביא הרמב”ם בסייג, זה מאוד לא ברור.
מה פירוש שאסור לבנות מקום?
אוקיי, נאמר, בניין לא פירושו בניין, פירושו איזה אנדרטה.
זה לא דבר שנכנסים לתוכו, ונכנסים ומסתכלים באיזו אם ענקית.
והוא מביא שהרמב”ם אומר, למה מה היה מנהג עובדי עבודה זרה?
היה מנהג עובדי עבודה זרה לבנות כזו פלטפורמה, כזו מצבה, ועל זה מניחים את הנבע, הפסל שעובדים אותו.
ועל זה מניחים את העבודה זרה.
דובר 2:
כן, על זה מניחים כדי שלא יעשו למה, כדי שלא יעשו דומה לעבודה זרה.
אפילו עבודת ה’ לא יעשו דומה לעבודת עבודה זרה.
דובר 1:
אבל הרב אומר שאשרה היא אפילו בלי הפסל, נכון?
אשרה היא סתם לעשות שאחד רוצה לעשות, איך צריך אחד להניח דבר, להניח אבן, איך הוא רוצה להיות מנחם את האשרה?
זה מאוד לא ברור.
הרב היה צריך להגיד שאפילו הוא עושה זאת לא בשם עבודה זרה, כי כאן רק לוקה.
אם היה זה עבודה, דרך עבודתו לבנות מצבה, היה לכאורה צריך לקבל סקילה, היה צריך להיקרא עבודה, עבודה זרה עצמה.
היה צריך להיקרא עבודה, עבודה זרה עצמה.
כמו שזה לא נקרא בונה עבודה זרה.
כל פעם שאנו בונים עבודה זרה.
חוץ מעבודה זרה למדנו בסקילה.
דובר 2:
אה זוכר עוד רש”י מביא את דעת הצפרי?
דובר 1:
כן, שמצבה היתה אברהם כשהוא עשה מצבה?
דובר 2:
כן, הוא לא אברהם יעקב עשה מצבה?
דובר 1:
מאוחר יותר זה נאסר, רואים שמצבה אסורה אפילו לשם שמים.
איך, אותה מצבה היתה לכאורה סוג של מזבח.
דובר 2:
למה אתה יודע?
דובר 1:
כי מלבד שלא היה רגיל היו יוצקים עליה שמן.
איך אותה?
היציקת שמן היא ענין של כמו קרבן, נסך.
אז זה יותר לדעה לכאורה המחלוקת.
דובר 1:
רש”י אומר אכן כך מביא הוא כאן, הוא אמר מצבה היא כמו במה, במה היא מהרבה אבנים, ומצבה היא אבן אחת שמקריבים עליה. אבל הרמב”ם לא אומר שמקריבים עליה, הרמב”ם אומר שמקריבים אל המצבה.
דובר 1:
אותה מצבה היתה לכאורה סוג של מזבח. כי אתה יודע, כי בדרך כלל היו יוצקים עליה שמן, יציקת השמן היא ענין של כמו קרבן, נסך. יש כאן לכאורה מחלוקת, רש”י אכן כך מביא הוא כאן, הוא אמר מצבה היא כמו במה, במה היא מהרבה אבנים ומצבה היא אבן אחת שמקריבים עליה.
אבל הרמב”ם לא אומר מקריבים עליה, הרמב”ם אומר מתקבצים סביב המצבה. נראה שהרמב”ם הבין שזה לא עם הקרבה, אלא הרמב”ם סבר שזה סוג בנין שמנהג העבודה זרה הוא לעשות, לא סוג בנין, סוג נאמר, סוג אבן, סוג אנדרטה, אסור לעשות אפילו לשמים.
אני פעם דיברתי שהמנחת יצחק ואחרונים אחרים בימינו רצו לטעון שלכן אסור לעשות אנדרטה. אצל יהודים זה לא כל כך נהוג, אבל בעולם נהוג לעשות לזכר המלחמה או דבר כזה אנדרטה, הם רצו לטעון שהרמב”ם מתכוון שזה אסור, אבל זה לא נכון, כמו שהוא עצמו אומר, שקודם כל הוא אומר לא לשם עבודה זרה, זה סתם לזכר. מוצאים כמה פעמים בתנ”ך שמלחמה ל… אם זה היה אסור, היו באמת חושבים שצריך לבנות מצבה על קבר של צדיק, כי הולכים שם להתפלל.
אני רציתי לומר שזה שאלה אחרת של דורש אל המתים למעשה הולכים שם. מה צריך לפחד למעשה, צריך לפחד מהאיסור מצבה. נכון, זה בטוח, יש כאן ברור בתנ”ך שמלכים היו עושים יד, תמיד אפשר לומר שזה היה תקלה, יד אבשלום. יד פירושו אנדרטה, אבל זה לא פירושו אנדרטה! נראה, הייתי חושב, הייתי מצייר שזה איזה סגנון, סגנון מסוים של עבודה זרה הוא לעשות כזה סוג פדסטל. כן, תמיד הפסלים הישנים עומדים על כזה פדסטל ועל זה עובדים. אז את הסגנון הזה לא לעשות אפילו לשם ה’, כשעושים זאת לשם ה’, איזה חזית לבית המדרש שלו נאמר, אל תעשה זאת. אפילו זה, יש טעם שזה לא מקריב את החזית נאמר. כן, יש לך כאן מקומות יהודיים שיש שם כמעט כאלה… לא ברור לי שזה בכלל האיסור מצבה.
דובר 1:
הרמב”ם אומר ששני הדברים, מצבה ואבן משכית, האיסור הוא לא כשעושים זאת לעבודה זרה, אלא מפני שבדרך כלל עושים זאת לעבודה זרה, אפילו כשעושים זאת לשם שמים, מפני שהיו עושים זאת לעבודה זרה, אפילו כשעושים זאת לשם שמים מקבלים מלקות. “לא תשתחוו לה’ אלוקיכם כן, ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה”, לא תעשה אבן משכית להשתחוות עליה, לא משום דרך עבודה זרה, “כי אני ה’ אלוקיכם”, לשים רצפה אבן, או איני יודע מה, לשים אבן ולהשתחוות עליה, אבן שטוחה.
דובר 2:
אני מביא עוד אות אחד לשם. סוג ספציפי של אבן?
דובר 1:
לא יודע. אוקיי. כן, אומר הרמב”ם, אבל הענין כאן מעניין, כי בריאת השם היינו חושבים שהאיסור הוא השימה, עשיית האבנים ברצפה. אבל עכשיו רוצה הרמב”ם שההלכה היא על ההשתחוואה. אחרת ממצבה. נכון. יכול להיות כי אבנים יש תמיד. זה לא פשוט שזו אדריכלות מיוחדת שעושים. אפילו בבית כנסת עושים אבנים. הרמב”ם אומר שבבית כנסת, הולכים לראות, מניחים מחצלאות על האבנים. אבל זה לא פשוט שזה לבנות סוג דבר. האיסור הוא להשתחוות בעצם.
כן, זה הרמב”ם אחד לא קאמר שיטת פישוט ידים ורגלים על אבן. עד שהוא משתרע לגמרי כך שהוא עושה מיני השתחוואה שהיא פישוט ידים ורגלים. הוא נסקל מיתה, הוא שוכב לגמרי על האבן. שזו היא השתחוואה האמורה בתורה, זה פירושו השתחוואה מלאה. הרמב”ם סובר כך גם לגבי השתחוואות אחרות. שהשתחוואה פירושה להשתחוות מלא ולחשוב תפילה. יש שאלה המנחת חינוך מביא שזה לא ברור אם הוא מתכוון שצריך לעשות.
רק פנים, בתורה כשכתוב אכן צריך לומר ביבליקלי אקיוריט השתחוואה, וגם זה לא עובדים לעבודה זרה. הרמב”ם שם הוא לא היה צריך כל כך חשוב לומר, כי הוא צריך לעורר את היהודים, אה, קצת אפשר כן להשתחוות? אסור לגמרי. זה כתוב אפילו תוספת השבת בעין על הרמת כסף. זה לא השתחוואה מלאה. אוקיי, מה שזה אכן רק מדרבנן. אבל כאן הוא רוצה לומר מה שאומרים אבן לפני הקב”ה, כי אפשר להתבלבל באיסור.
אני צריך להבין יותר טוב את האיסור, כי… מה הפשט? כי צריך זה… ועבודה זרה היא מאוד נפוצה. כן, אבל בדברים מסוימים שיש… אבל היו משתחווים בכלל. לפני מה היו משתחווים בכלל. ובדיוק… היו משתחווים בכלל זה… אני מתכוון, כל העבודות שעושים לה’ הן אותן עבודות שהעבודה זרה עושה. חוץ מכיבוד עצמו ארבע העבודות.
דובר 1:
באופן הזה, בדיוק כאן היתה מחלוקת. איזה missing context שאתה אומר, הייתי מבין. גם, יכול להיות שמשהו לא בסדר עם זה. אני מתכוון שחייב להיות איזה רמז, משהו שלא כל כך לא בסדר. לא היה דרך ארץ. אבל הדבר הוא, משהו קצת לא בסדר. כך אני חושב, צריך לחפש איזה פשט, כי אני לא יודע מה הפשט.
אומר הוא הלאה, “מדובר באבנים בשאר ארצות”. אומרים בכל העולם. במקומות אחרים. “אבל במקדש מותר להשתחוות לה’ על האבנים”. בבית המקדש משתחווים כן לפני הקב”ה על אבני הרצפה. שנאמר, “ובארצכם לא תתנו אבן משכית להשתחוות עליה”. “בארצכם” פירושו בשלכם, לא “בארץ של ה'”, כמו בירושלים, אלא בארצות האחרות. לוקח בארצכם פירושו “לא תשתחוו על האבנים, אבל תשתחוו על האבנים המפוצלות במקדש”.
אבל המילה כאן, המילה היא “מפוצלות”? “משכית” פירושה אבן שיצוקה, שהיא כמו אבן גדולה אחת. “משכית” פירושה יצוקה, “משכית” פירושה כבר מעשה. אבל לא, אומר הוא, הסיבה שמותר בבית המקדש היא כי זה “מפוצלות” או כי זה לא “בארצכם”? לא, בבית המקדש מותר. אבל כאן “מפוצלות” פירושה אבנים מרוצפות. יש מחלוקת. “מפוצלות” היא אה, לא ש”מפוצלות” חייב. שכח, שכח. אבן עזרא מביא, שכח. אבן עזרא מביא, שאבנים שאינן “מפוצלות” מותר. “אבנים מפוצלות” פירושה אבנים מסותתות, כל כך יפות, כל כך טוב עשויות.
אה, מה דומה ל”אבן משכית”? זו אבן טבעית. כך אומר הוא, על אבן שהיא סלע מותר להשתחוות, אבן מבחוץ. מה פירוש המילה בכלל “משכית”? “משכית” אינה פירושה יצוקה. זה לא כמו אבן יצוקה. יש לי בידי כאן אבן מזויפת, גרניט עשוי אדם. לא, זה לא זה. זה לבנה, זה בכלל מותר, זו לבנה, זו לא אבן. איי, גרניט היא אבן אמיתית, אבל הלבנים שיש לך שם. “משכית” פירושה לשון אבנים מצוירות. והוא אומר “אבנים מפוצלות” היה גם… רגע.
אז יצא “אבנים מפוצלות” פירושה מרוצפות, מסותתות. אז אם הולכים ברחוב איפשהו ופוגשים סתם אבנים ביער, זה מותר. זה סוג אבן שחתוך לעשות רצפה יפה, זה נקרא “משכית”. מה הוא אמר “משכית” מלשון? אני מתכוון ש… אה, הוא אומר, אבן עזרא אומר “משכית” מלשון “שכיה”, שהיא אבן יפה שמסתכלים עליה.
לא מלשון יצוקה כמו נסך, דבר נסך? לא, זה לא יצוק, זה חתוך. כך אומר הוא, אני לא יודע. כמו משכיות כסף, כן, הרמב”ם אומר משכיות כסף פירושה קישוטים יפים של כסף שמסתכלים עליהם. מכאן רואים זאת. זה מלשון הסתכלות, זה שכוי, ומסתכלים, שכויים שכל שכויים ביופי. כן.
דובר 1:
כך אומר הרמב”ם הלאה… כאן הולך הרמב”ם לדבר על מנהג ישראל תורה. נו, כך הם, והואיל ונהגו כל ישראל… מאחר שאסור להשתחוות על… לא, מאחר שאסור להשתחוות על אבנים של צלעות, והוא אמר לך קודם שאין איסור האמור בתורה פירושו ההשתחוואה, הוא יצא שאסור להשתחוות בבית המדרש כשיש מנהג להשתחוות, בתפילה משתחווים. אומר הרמב”ם כך, והואיל ונהגו כל ישראל להשתחוות במחצלאות בבתי כנסיות על רצפות של אבנים, בתי כנסיות שהרצפה עשויה מאבן, מניחים או מחצלאות או מיני קש ותבן, למה? להבדיל בין פניהם ובין האבנים. זה מעניין אכן, בתי המדרש הערביים, או הספרדים, בית המדרש של הרמב”ם, איפה שצריך להשתחוות אפילו באמצע השבוע, משתחווים בפישוט ידים ורגלים, מניחים תמיד מחצלאות בבית המדרש, כן? בתי המדרש הערביים יש שטיחים גדולים. בתי מדרש אשכנזיים, שמשתחווים רק, רק מתכופפים בלי הרגליים, צריך אכן רק ביום כיפור להניח אכן. והיה אכן בבתי המדרש שלנו, מניחים איזה טישו, אני לא יודע מה מניחים משהו. בבתי מדרש ערביים, לפי הרמב”ם יצא שצריך זאת ממש בעין.
לא ברור, מתי נכנסה כזו השתחוואה, ונראה שזה לא ברור, והגר”א מביא בחפץ חיים גם זאת שהשתחוואה היא פישוט ידים ורגלים, אבל לא ברור שהרמב”ם מתכוון לומר שהאשכנזים השתחוו כך. אבל זה כן בטוח, אפילו לאשכנזים דרך אגב, זה כן בטוח שבתחנון נקרא נפילת אפיים. נפילת אפיים צריך בטוח לעשות השתחוואה עם פישוט ידים ורגלים, זה גם נאמר גם אצל פוסקים אשכנזים.
דובר 2:
לא, זה לא מה שרגילים לשבת. זה לא נפילת אפיים בכלל.
דובר 1:
ונראה כך, סתם כי לפי מה שהרמב”ם אומר, שהתחילו לשים ספסלים בבית המדרש, נראה שפעם לא היו ספסלים, היו עומדים או היו משתחווים. אבל היום יש ספסלים, פשוט אין איפה לעשות זאת, ממילא הפסיקו לעשות נפילת אפיים אמיתית. זה גם הבדל גדול בטעמים, זה לא ברור, באמת לכאורה נפילת אפיים.
דובר 2:
נפילת אפיים ארצה כמו שזה בדרך כלל תחנון מקורי.
דובר 1:
והרמב”ם זה כתוב בטוח ברמב”ם, שבתחנון זה גם לא רק רמב”ם, אלא כתוב שתחנון עושים נפילת אפיים. הוא אומר שהרמב”ם לכאורה מתכוון כאן בשעת תחנון.
דובר 2:
אה, אוקיי, הם הולכים הלאה.
דובר 1:
אבל בואו נראה הלאה, “ואם לא ימצא דבר מבדיל בינו ובין העם” – אה, אבל זה המדרש שלא הניחו.
דובר 1: יש גם ספק בטעמים, זה לא ברור.
באמת, לכאורה, תחנון הוא תחנון.
אני מרגיש, אני מרגיש שנפילת אפיים היא כמו שזה בדרך כלל תחנון מקורי.
והרמ”א, הרמ”א אומר זאת בטוח ברמ”א, שבתחנון הוא אומר לא רק רחום וחנון, הוא אומר במקום תחנון לעשות נפילת אפיים.
הרמ”א בצד אומר שהרמ”א לכאורה מתכוון כאן במקום תחנון.
דובר 2: אוקיי, טוב מאוד, הלאה.
דובר 1: אבל הוא אומר הלאה, “ואם לא מצא דבר מפסיק בינו ובין האבן”, אה, זה המדרש שהניחו.
האם זה פירושו שלהשתחוות על האבן שמכסה את הרצפה היא בעיה גדולה, “מילך הולך למקום אחר”, הוא ילך למקום שהרצפה לא עשויה מאבן.
הוא הולך לחלק אחר של בית הכנסת ומתפלל.
“או שוחה על צדו למטה”, הוא אומר שאפשר לעשות נפילת אפיים כמו שאנחנו עושים, ב”לפניך ברחמיך הרבים”.
זה עוד לא השתחוואה מלאה, אלא הוא משתחווה חצי דרך.
הוא מדבר עוד הכל על הרצפה, אבל לא ישר.
אני לא יודע, יכול להיות שהרמ”א עמד והיו יושבים בכלל על הרצפה, לא ישבו על ספסלים.
יכול להיות.
אבל “שוחה על צדו” פירושו הוא שוכב עוד על הרצפה, אבל לא לגמרי משתרע על הרצפה.
לא ישר פניו וידיו ורגליו.
“צריך להטות פניו על צדו”, הוא הולך על הצד קצת.
פשוט מה שאנחנו עושים, אני לא יודע אפילו אם זו השתחוואה מלאה.
ומשום כך צריך גם להיזהר אם אחד מנסה לעשות השתחוואה על קבר, צריך להיזהר, לקבר יש גם איזו אבן משכית.
דובר 2: אבן משכית, כן.
דובר 1: צריך להיזהר שיעשו זאת באופן, להניח משהו מתחת ליד.
דובר 2: כן.
דובר 1: אומר הרמ”א הלאה, טוב מאוד.
“המשתחוה לה’ על אפיו, אם הוא פישוט ידים ורגלים”, אה, אם זה עם פישוט ידים ורגלים זה מלקות.
אם עושים זאת בלי פישוט ידים ורגלים, אלא השתחוואה, מה פירוש מה כן?
שכן מדביק פניו, אבל לא פישוט ידים ורגלים?
כי כך עושים בקידה.
מה פירוש הרבי משתחווה?
ראיתי איך הרבי משתחווה בתפילה.
הוא מתכופף.
הוא מתכופף, אבל לא פישוט ידים ורגלים.
הוא מתכופף, אבל לא פניו וידיו ורגליו.
“אינו לוקה, אבל מקבלין אותו מכת מרדות”.
מה, מדרבנן זה כן אסור?
דובר 2: אבל הוא נהיה…
דובר 1: כך נראה.
אני לא יודע, אני לא יודע למה.
לכאורה יש גדר, אבל קשה להבין.
הוא מביא זאת כך מהגמרא.
הגמרא מדברת על החילוק בין פישוט ידים ורגלים או בלי פישוט ידים ורגלים.
אני לא יודע, הוא בטוח לקח זאת מאיפשהו.
דובר 2: מה שלא הרחיבו מאוד. כן, כן. כשעושים זאת לפני הקב”ה. אבל לעבודה זרה, אני השתחוויתי פשוט על ארבע אמות, אני השתחוויתי פשוט על ארבע אמות, משום דאיכא שפנא בקרקע?
דובר 1: לא.
כל עוד, פעם אחת עושים מספיק השתחוואה שהפנים נעשים, כמו שהפנים מגיעים לקרקע, זה נקרא השתחוואה שנקראת מארבע העבודות, ונסקל, הוא מקבל סקילה.
יש כאן שאלה, הוא מביא במפרשים, מה פירוש “איכא שפנא בקרקע”?
אני תרגמתי שלמה ניו יורק, שהוא מתכופף, אבל הפנים עוד לא.
כמו שאנחנו עושים בשמונה עשרה, בכלל לא כובש פניו בקרקע, רק מתכופפים.
זה אולי אפילו לא אסור אפילו לעבודה זרה.
כך הבנתי כך כתוב.
התרגום האחר הוא שלגעת ברצפה נקרא כובש פניו בקרקע.
לא פירושו להיכנס לגמרי, כי כמו שכתוב קודם “יד בקפונה באבן”, לא הכל פירושו אותו דבר.
“יד בקפונה באבן” ו”כובש פניו בקרקע” לא הכל מתכוון לאותו דבר.
אולי מתכוון ללשון אחר?
“איכא שפנא בקרקע” פירושו פשוט הוא נותן כיפוף, שוחה כביכול, הוא נותן כיפוף.
לא ברור, לא ברור לי מה ה… לכאורה מתכוון אפילו לנגיעה ברצפה, כי קודם עמד שאם נפל כסף…
דובר 2: אוקיי, יכול להיות שזה רק גדר, זה רק הלכה תחילה, שבוודאי לא צריך בכלל אפילו לכרוע.
דובר 1: אבל זה לא פותר את השאלה, השאלה היא שהוא רוצה לקבל את הסקילה, מה פירוש ממש השתחואה?
שחיה בתורה?
או מדבר אפילו על נגיעה בקרקע?
אם נגיעה בקרקע יכולה להיות קידה קטנה היא נגיעה בקרקע.
אבל מדברים על נגיעה בקרקע, צריך להיות השתחואה שהיא בתורה לשם עבודה זרה.
אז, לא ברור.
נראה את הרמב”ם הלאה.
אבל מה פירוש קריעה?
לא ברור כאן.
דובר 1: אוקיי, אז נלך ללמוד על האיסור של… עוד אחד, עוד אחד.
על נטיעת אשרה, נטיעת עץ ליד המזבח.
אומר הרמב”ם, עוד איסור שהוא בגדר חוקות עבודה זרה, הוא הנוטע אילן אצל המזבח, מי שנוטע עץ ליד המזבח, אפילו לאו עבודה זרה, אפילו זה לא עבודה זרה.
אצל המזבח פירושו לא דווקא ממש ליד המזבח, אלא בעזרה שהיא ליד המזבח.
אין חילוק איזה עץ, אם זה אילן סרק, אפילו אילן מאכל, אפילו עץ פרי פשוט, “אשר לא יעשה פרי מקדש יפה”, הוא עשה לנוי.
זה לא מיועד לומר לעבודה זרה או שרוצים לעבוד את האילן.
זה רק לנוי.
“אלא זהו לוקה, שנאמר ‘לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה’ אלקיך אשר תעשה לך'”.
למה?
אומר, “לפי שהיה דרך עובדי עבודה זרה נוטעים אילנות בצד מזבח שלהם כדי שיתקבצו שם העם”.
זה היה כמו סימן, רואים עץ גבוה, נטעו זאת ליד המזבח, כדי שהעם יתקבץ שם.
זו הפעם השנייה שהרמב”ם אומר את זה “כדי שיתקבצו שם העם”.
אני מרגיש שהרמב”ם נגד.
אולי הוא סובר שהתקבצות העם בכלל לא דבר טוב, לא כל אחד צריך לבוא לבית המקדש.
אני חושב שכן.
אתה חולק?
דובר 2: אני חושב שלא.
דובר 1: אני חושש שהתקבצות העם לא דבר טוב.
דובר 2: לא, הרמב”ם אומר במפורש למה שמו את האילן.
דובר 1: יכול להיות שהוא מתכוון לומר שהאילן גם לא היה אפילו עבודה זרה.
האילן היה סימן שליד זה יש עבודה זרה.
עץ גבוה אפשר לראות מרחוק.
עבודה זרה רגילה לא כל כך גבוהה.
עץ גבוה ראו.
דובר 2: נאמר, נו, ולמה אסור?
מה רע שיתקבצו סתם לה’?
דובר 1: לא, כי עכשיו אתה עושה משהו שנראה דומה.
כי עכשיו אתה עושה כמו שהגויים שמו אילן ליד שלהם, אתה שם אילן ליד שלך.
זה דבר מעשי.
כמו שאומרים שאסור לשים חרב בבית המדרש, כי הם שמו חרב בבית המדרש שלהם.
דובר 2: לא הייתי כל כך בטוח.
אולי הוא רוצה לומר שזה היה דרך ספציפית, סימן של עבודה זרה.
דובר 1: אתה רואה זו הפעם השנייה שהוא אומר את זה “התקבצות העם”.
אני לא יודע.
אני חושש שיש כאן איזה ביאור.
אולי התקבצות העם לא רצויה בכלל.
אתה רואה שהרמב”ם לומד שכל הטמאים והטהרות, טמאים לא צריכים ללכת הרבה לבית המקדש.
הרמב”ם לא סובר שיש ענין שכולם ילכו כל הזמן.
יכול להיות שהתקבצות העם לא דרך.
הכהנים ילכו, מי שראוי, לא התקבצות של כל העם.
דובר 2: הרמב”ם לא סבר מעלייה לרגל?
דובר 1: עלייה לרגל היא שלוש פעמים בשנה.
על זה לא צריך עץ, יודעים איך ללכת.
לא הייתי… כל אחד היה שואל מורה הוראה מקומי.
אי אפשר לבנות תורה… לא הייתי מבסס תורה על הביטוי הזה, כי צריך לדעת את מנהג הרמב”ם מה היתה נטיעת אילנות.
דובר 2: אוקיי.
כן.
שואל אני אותך שאלה, אסור שיהיו עצים בבית המקדש?
מה רע בעץ?
עץ יפה, הקב”ה עשה עצים.
דובר 1: משהו עם המנהג של עובדי עבודה זרה.
זה כמו לומר שלא צריך לשבת על ספסלים.
עץ הוא הדבר הכי בסיסי שיש בעולם.
רוצה לשים דבר יפה, שם עץ שם.
נכון?
זה לא דבר מפואר.
דובר 2: כי זה דבר מפואר.
דובר 1: אבל אני שומע, מדברים הרבה שכדי ליפות את העיר השאירו שטח ריק, לא נטעו עצים מול העיר.
הדרך המודרנית של אסתטיקה לכאורה היתה שונה.
דובר 2: לא, אני לא מאמין.
להיפך, מקום ריק יותר יפה, שטח גדול ריק.
דובר 1: לא, פשוט היה מספיק מקום.
אפילו אם מוסיף שזה היה יפה, נו, כן.
לא אומר שזה מכוער.
משהו יש, משהו יש, ההלכה כאן, אני חסר, אני חסר, אני לא יודע מה, אבל אני חסר משהו.
אני מאמין שאני חסר משהו.
דובר 2: אוקיי, עוד דבר.
תראה עד כמה זה הולך.
להיפך, הוא מביא שם מהאלבאג, שלהיפך, שבמת יחיד גם לא שמים עץ.
כמו שנאמר שהבמה היא לשם שמים לבד.
זו דרך של סימן שהם שונים מהגויים.
דובר 1: אני חסר משהו.
נמשיך הלאה.
דובר 1: מה זה לעשות אכסדרה של עץ במקדש, אלו שעשו בחצרות?
דובר 2: בחצרות פירושו כשבתי מדרשות שעושים בחצרות?
דובר 1: לא, בחצרות הבית עושים אכסדרה כזו.
דובר 2: אה, אכסדרה זה מרפסת, מבנה כזה שעושים סביב בניין, סביב בית.
דובר 1: אפילו שיהיה בבנין עצים נטועה, זה לא עץ נטוע, זה מסגרת שעושים מעץ, מעץ כרות, זה יותר כמו בניין, כמו קורות עץ.
אבל הם חוקי עבודה זרה, שנאמר “כל עץ”.
אלא כל האכסדרות והתחככות היוצאות מן הקירות של בית המקדש של אבן היו ולא של עץ.
לכן, האכסדרה שעשו סביב בית המקדש, במסכת סוכה שכתוב על האכסדרה, כן, שם העם שמו את… שם היתה הסוכה, שם שמו את לחמם, שם שמו…
דובר 2: אה, אתה מתכוון לחדר שבו שמו את הלולבים?
דובר 1: נו, מי?
כל הדברים האלה עשו דווקא מאבן, שלא יהיה של עץ, שלא יהיה דומה אפילו בשום אופן.
עץ, עץ חשוב מאוד, זה עץ, אין עצים בבית המקדש.
יש משהו, אתה רואה אני חסר משהו.
עד כדי כך שלא שמים עץ?
אוקיי.
אתה אומר שזו עבודה זרה, אבל זה כל כך רחב שיש עצים, אוקיי, אצלנו אין עצים.
גם לא לשים ספסל עץ כי משהו, משהו קורה כאן, אני לא יודע מה.
אין לי הרבה מידע, אני חסר משהו, מידע בסיסי להבין מה קורה כאן.
דובר 2: כן, לא הכל אנחנו מבינים כל כך בדיוק, צריך לנסות.
דובר 1: הראב”ד משיג על זה.
אה, הראב”ד לא מסכים.
הראב”ד אומר שכן היתה לשכת העץ.
הוא אומר שבשעת ההיתר… לשכת העץ יכולה לומר לשכה שהיתה מלאה עץ למזבח, אבל הוא אומר שהוא סבר שהלשכה עצמה היתה עשויה מעץ.
הוא מביא אחרת, בימת עץ שעשו להקהל, גם הגזוזטרא שעשו לעזרת נשים.
אתה יודע שהרמב”ם לא הביא זאת?
הראב”ד עשה מעץ, הראב”ד יכול… קשה לעשות סתירה על פירוש של רש”י, אני לא מבין כל כך קשה.
אבל הראב”ד אומר תירוץ אחר.
הראב”ד אומר שזמני מותר לעשות.
זה תירוץ הראב”ד.
הראב”ד אומר שזמני מותר לעשות, רק לא קבוע.
זה ברור.
דובר 2: כן.
דובר 1: אוקיי, אפשר לומר שלרמב”ם יש תירוץ אחר על זה.
הגר”א מדבר משהו על זה, על שימת עצים בבית המדרש בשבועות, על הסיבה?
דובר 2: לא, הם סברו שעושים כמו עצי חג המולד, כך הוא אומר גם בלי מקור.
דובר 1: הוא לא מדבר על הענין של שימת אילן בבית המדרש, הוא מדבר רק על המזבח.
זה מאוד מעניין.
זו עובדה, אה, אני חושב עכשיו על דבר מעניין.
תראה, תראה.
מצבה, אבן משכית, אסור בשום מקום, רק בבית המקדש, בעזרה מותר כן.
ועץ אסור דווקא בעזרה.
בבית כנסת מותר לשים עץ, אין שום איסור לשים עץ ליד בית כנסת.
רק במזבח יש איסור, ואפילו איסור כל כך חמור, אפילו לא חתיכת עץ.
ואתה יודע, לא אנחנו צריכים להבין את זה יותר טוב, אבל לא תמיד צריך להבין טעמים, ואנחנו צריכים לדעת את ההלכה קודם.
לפעמים להבין את הטעם גם, כשיודעים כבר, כן.
נו.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (732) 627-4332, press 6, then 80042#
השם האמיתי של ההלכות הוא “הלכות עבודה זרה וחוקות הגוים” (לא סתם “הלכות עבודה זרה” כמו בדפוסים שלנו). “חוקות הגוים” פירושו חוקות עובדי עבודה זרה, לא סתם גוים.
הרמב”ם מונה 51 מצוות בתחילת הלכות עבודה זרה. עד כאן למדנו: עצם איסורי עבודה זרה, הנאות מעבודה זרה, איסור שבועה בשם עבודה זרה, מגדף, מסית ומדיח, נביא השקר.
חידוש לגבי המבנה: פרקים א’-ה’ הם עיקר הלכות עבודה זרה (עצם עבודה, מעשי עבודה זרה, נביא השקר וכו’). מפרק ו’ עד פרק י”ב זה חלק שני – חוקות הגוים, דברים שעובדי עבודה זרה עושים, שאסורים משום “הן דרכי עבודה זרה”.
חידוש לגבי החילוק בין עבודה זרה לכישוף/אוב וידעוני: עבודה זרה פירושה עובדים אלוה – “אני משרת משהו”. כישוף/אוב וידעוני פירושו משתמשים בכוחות של עבודה זרה לעצמו – “אני מקבל תועלת”. לא פשוט שמי שעושה אוב וידעוני עובר על עצם איסור עבודה זרה. זה שימוש בעבודה זרה, תועלת, לא העבודה עצמה. החילוק: תפילה לעבודה זרה זה יותר כמו עובדים את העבודה זרה; כישוף זה משתמשים במשהו לעצמו.
—
הרמב”ם: “העושה אוב או ידעוני ברצונו ובזדון – חייב כרת. ואם היו שם עדים והתראה – נסקל. היה שוגג – מביא חטאת קבועה.”
מי שעושה מעשה אוב או ידעוני ברצון ובזדון חייב כרת; עם עדים והתראה – סקילה; בשוגג – חטאת קבועה.
1) פירוש “ברצונו ובזדון” – שני תנאים נפרדים: מדוע כותב הרמב”ם גם “ברצונו” וגם “בזדון” – הרי מספיק לומר “בזדון”? “ברצונו” פירושו אין כופים אותו (למעט אונס), ו“בזדון” פירושו הוא יודע שזה איסור (למעט שוגג). אלו שתי קטגוריות נפרדות: אפשר להיות ברצון אבל שוגג (אין כופים אותו, אבל הוא לא יודע שזה אסור), או אונס אבל מזיד (הוא יודע שזה אסור אבל כופים אותו). רק כאשר שניהם קיימים – ברצון וגם בזדון – הוא חייב כרת.
2) מדוע מזכיר הרמב”ם “ברצונו” במיוחד בעבודה זרה: בעבודה זרה קרה לעתים קרובות שעובדי עבודה זרה כפו על יהודים לעשות מעשים כאלה. הרמב”ם רוצה להזכיר שבכפייה לא מקבלים את העונשים (אף על פי שעבודה זרה היא יהרג ואל יעבור, אבל עונשי בית דין הם רק ברצונו).
3) שלושה עונשים – כרת, סקילה, חטאת: זה אותו מבנה כמו בשבת ובעבודה זרה – עונש מן השמים (כרת), עונש בית דין (סקילה), ובשוגג (חטאת קבועה). אונס הוא “רחמנא פטריה” – אפילו בעבודה זרה שחייבים עליה מיתת הנפש, לא מביאים חטאת באונס.
4) אביזרייהו דעבודה זרה: לא כל כך ברור אם ב”ענפים” (אביזרייהו) של עבודה זרה – כמו אוב וידעוני – חל גם יהרג ואל יעבור. בהלכות יסודי התורה (הלכות קידוש השם) יש שייכות לכך.
5) “מיני עבודה זרה” – מה כוונת הרמב”ם? הרמב”ם קורא לאוב וידעוני “מיני עבודה זרה”. אם זה ממש מין עבודה זרה, היה צריך להיות בהלכות עבודה זרה (פרק ב’-ג’). “מיני עבודה זרה” לא אומר שעובדים בזה עבודה זרה ממש, אלא זה אחד מה”כוחות” או הדרכים של עבודה זרה – סוג כישוף שקשור לעבודה זרה. האיסור הוא המעשה עצמו, אפילו עושה זאת שלא בשם עבודה זרה.
6) חוקות הגוי – המושג הכללי: הרמב”ם קורא לזה חוקות הגוי בכלליות – כל הדברים שהם כלליים. אבל בתוכם יש דרגות שונות: חלק אסורים בסקילה, חלק רק בלאווין.
7) פסוק חסר לעונש: הרמב”ם לא מביא את הפסוק “ואיש אשר יעשה אוב או ידעוני מות יומת” (קדושים) בהלכה זו. הוא מביא רק את הלאו (“אל תפנו אל האובות ואל הידעונים”), לא את העונש של סקילה מפורש. זה “חסר” – במקומות אחרים (תחילת משנה תורה) הוא אולי הביא זאת, אבל כאן בהלכות זה חסר. (זה בניגוד למולך, שם הוא כן מביא את הפסוק של סקילה.)
8) “עושה” לעומת “שואל” – שני איסורים נפרדים: הרמב”ם מדבר כאן על ה“עושה” – מי שעושה את מעשה אוב. מאוחר יותר הוא מדבר על ה“שואל באוב” – מי ששואל אצל בעל אוב, שזה איסור נוסף נפרד. האזהרה לשואל היא “אל תפנו אל האובות ואל הידעונים”.
[דיגרסיה: דבר תורה מאביו של ר’ מנדלה בורובר ז”ל על הפסוק “אל תפנו אל האובות” – שלא ללכת אחר דרכי האבות (אלף-פירוש: “אובות” = אבות), לעשות בעצמו. ו“ואל הידעונים” – לא ללכת אחר אלו ש”יודעים הכל”.]
—
הרמב”ם: “כיצד מעשה האוב? זה שהוא מקטיר קטורת ידועה ומניע מניעים ידועים ומדבר בלאט בדברים ידועים אצלם, עד שישמע השואל כאילו אחד מדבר עמו ומשיבו על מה שישאל בדברים מתחת הארץ בקול שפל עד מאד, כאילו אינו ניכר באוזן אלא מחשבתו מרגיש בו.”
אופן שני: “וכן הלוקח גולגולת המת ומקטיר לו ומנחש בו עד שישמע כאילו קול יוצא מתחת שחיו… ומשיבו. כל אלו מעשה אוב, והעושה אחד מהם נסקל.”
שני אופנים של מעשה אוב: (1) מקטיר קטורת ידועה, מדבר בשקט (בלאט), עד שהשואל שומע כמו קול עונה מתחת לאדמה, שקט מאוד. (2) לוקח גולגולת של מת, מקטיר ומנחש, עד ששומעים קול מתחת לזרועות. “מעלה באוב” פירושו מעלים נשמה – זה המעשה של שאול המלך.
1) פירוש “בלאט”: דעה אחת: בשקט/בלחש – כמו “לאט לאט תנהל לטי”. דעה אחרת: אולי טעות סופר – חילוף ל’ בט’, ופירושו בלחש. זה גם מקושר ל“בלטיהם” אצל החרטומים במצרים. הרמב”ן אומר שהחרטומים עשו עם לחישות כאלה – שאם היו מקשיבים, היו רואים שהם לא אומרים ממש כלום.
2) “כאילו אינו ניכר באוזן אלא מחשבתו מרגיש בו” – טבע הקול: השואל שומע קול שכל כך שקט שלא ברור אם שומעים אותו בכלל – “כאילו אינו ניכר באוזן אלא מחשבתו מרגיש בו”. זה דומה ל“קול דממה דקה”. זה גם דומה ל“מופע בובות” – כמו שנדמה שהדמות מדברת, אבל באמת הקול בא ממקום אחר. זה טריק שאנשים יכולים לעשות שהקול יישמע כאילו הוא בא ממקומות אחרים.
3) קטורת כחומר משכר: אולי הקטורת גרמה לשואל להיות קצת משוכר, מה שגרם לו להיות קל יותר לדמיין ששומע דברים.
4) “קטורת ידועה” ו”דברים ידועים אצלם” – ידוע למי? “ידועה” – לאלו שעוסקים בעבודה זרה? או שלרמב”ם עצמו זה היה ידוע? הסנהדרין היו צריכים לדעת מהי הקטורת (כדי לשפוט), אבל הלחשים לא בהכרח ידועים.
5) מה פירוש המילה “אוב”? האם זה שם של עם, סוג אנשים, או שם התרגול? אין תשובה ברורה. “ידעוני” הוא אולי לשון ידיעה – לדעת עתידות.
6) מעשה ספציפי לעומת הונאה כללית: האיסור הוא מעשה ספציפי – “גדרים ידועים בשני אופנים”. זה לא שכל דרך להונות אנשים (למשל להפנט אדם שיחשוב ששומע דברים) היא מעשה אוב. רק המעשה הספציפי שהרמב”ם מתאר.
7) מקור הרמב”ם – גמרא או ידיעה עצמית: האם תיאור הרמב”ם של מעשה אוב לקוח מהגמרא (סנהדרין, או מסכת אחרת) או שהרמב”ם קרא ספרים שמדברים על כך – השאלה נשארת פתוחה.
8) חילוק בין אוב וידעוני: באוב זה בא מהאדמה (מעלה באוב), ובידעוני זה בא מתחת בית השחי – הגולגולת.
—
הרמב”ם: “מניח עצם עוף ששמו ידעוני” – לוקחים עצם של ציפור מסוימת ששמה “ידעוני.” מקטירים ועושים מעשים, “עד שיפול כנכפה” – עד שהאדם נופל כמי שיש לו אפילפסיה (חולי נופל), “ומדבר בפיו דברים העתידים” – והוא אומר בפיו דברים שיקרו.
הידעוני לוקח עצם של ציפור ספציפית, מקטיר, עד שנופל כנכפה, ומדבר עתידות.
באוב האדם הוא העובד (עומד בצד), בידעוני זה קצר למעשה – האדם עצמו נופל ומדבר.
—
הרמב”ם: “הנותן מזרעו למולך ברצונו ובזדון חייב כרת, בשוגג מביא חטאת קבועה. ואם עשה בהתראה ועדים נסקל, שנאמר ‘ואיש איש מבני ישראל אשר יתן מזרעו למולך מות יומת עם הארץ ירגמוהו באבן’.”
מי שנותן מזרעו למולך ברצונו ובזדון – כרת; בשוגג – חטאת קבועה; עם התראה ועדים – סקילה.
1) ניגוד לאוב וידעוני: במולך הרמב”ם כן מביא את הפסוק של סקילה מפורש, בניגוד לאוב וידעוני שם הוא לא הביא אותו. הסדר גם שונה – הוא כותב תחילה כרת, אחר כך שוגג, אחר כך סקילה בהתראה ועדים.
2) שני פסוקים לאזהרה: הרמב”ם מביא שני פסוקים: (1) “ומזרעך לא תתן להעביר למולך” (ויקרא), (2) “לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש” (דברים). לרמב”ם יש כלל ששני פעמים אותו לאו בתורה לא עושה שני לאווין, אלא אם הגמרא אומרת במיוחד. אולי מביא את הפסוק השני כי המילה “באש” מבהירה יותר שה”להעביר למולך” פירושו דווקא לעבור דרך אש.
הרמב”ם: “מדליקין אש גדולה, ולוקחין מקצת זרעו ומוסרין לכומרים עובדי האש, והכומרים נותנים את הבן לאביו, ואחר שנותנים צווים אותם להעבירו באש ברשותם, ומעביר אביו בנו באש ברשות הכומרים, ומעבירו ברגליו מצד זה לצד אחר בתוך השלהבת.”
מדליקים אש גדולה. נותנים את הילד לכומרים (כהני עבודת האש). הם מחזירים את הילד לאב. האב מעביר את הילד דרך האש – הילד הולך על רגליו (מעבירו ברגליו) מצד אחד לשני דרך הלהבה. לא הורגים ולא שורפים את הילדים – זו מעבר דרך אש.
1) מולך אינו סתם עבודה זרה – מדוע צריך איסור מיוחד? נשאלת קושיה חזקה: קודם כל זה רציחה, ושנית זו עבודה זרה ממש, כמו קרבן לעבודה זרה! הרמב”ם עונה עם “לפיכך” – כי מולך היא דרך עבודה ספציפית דווקא לעבודה זרה ששמה מולך. “שלא תאמר שאין נאסרין לעבודה זרה אחרת, אלא בעבודה זו בלבד הוא ששמה מולך.” אם עושים זאת לעבודה זרה אחרת מלבד מולך, פטור. זה לפי שיטת ר’ שמעון, כפי שהרמב”ם פוסק (בניגוד לתנא קמא בסנהדרין שסובר שאפילו שלא למולך עובר).
כתוב בפסוק “כי גם את בניהם ואת בנותם ישרפו באש” – יש סוג עבודה ששורפים ממש ילדים. אבל אותה עבודה לא צריכה איסור מיוחד – כי (א) זו סתם רציחה, (ב) זו עבודה זרה רגילה (מקריב קרבן לעבודה זרה). המולך אינו קרבן לעבודה זרה – אלא דרך עבודתה היא כך (לעבור דרך אש), לכן צריך איסור מיוחד.
2) חידוש של הרב רבינוביץ – עבודה לעומת סגולה: הוא טוען שהרמב”ם לא מתכוון שמולך היא פשוט עוד דרך עבודה כמו כל עבודה זרה אחרת כדרכה. החילוק הוא בין עבודה (נותנים משהו לאליל, כמו קרבן) לסגולה (עושים משהו לתועלת עצמו). כששורפים ילד ממש – זה קרבן, וזה היה חייב מדין שורף/מקטיר אפילו בלי האיסור המיוחד של מולך. אבל מולך אינו קרבן – מחזירים את הילד! זה רק “גילוי דעת” שהוא מאמין, מין סגולה-הנהגה. דבר כזה לא היה בכלל עבודה זרה בלי הפסוק המיוחד, כי זה לא עבודה אמיתית (לא כמו שחיטה, זריקה, הקטרה). החידוש של התורה הוא שדווקא במולך זו כן דרך עבודה.
דיון נוסף: אם מולך היה דומה לאוב וידעוני (חוק של עבודה זרה לשמירה/תועלת, לא ממש עבודה), גם ה”לפיכך” לא היה מתאים, כי אז היה חל בכל עבודה זרה, לא דווקא מולך. זה מאשר שמולך היא דרך עבודה ספציפית – יותר מסגולה, אבל פחות מקרבן מלא.
3) “מעביר מיראה” – פטור: כשמישהו מעביר בנו למולך רק מיראה (הוא לא מאמין בעבודה זרה, הוא רק חושב שהסגולה תעזור), הוא פטור. הוא לא עושה זאת “לשמה” – לא כעבודה, אלא לתועלת עצמו. זה לא מותר, אבל פטור מעונש.
4) מסר שלא דרך העברה – פטור: חייבים סקילה רק כאשר מעביר ברגליו באש דרך העברה. אם מסר (העביר את הילד) שלא דרך העברה – פטור.
5) מקצת זרעו ולא כולו: אם למישהו יש כמה ילדים והוא נותן רק חלק מהם למולך, הוא חייב – “מזרעו נתן למולך” פירושו מקצת ולא כולו. קשה להבין מה “כולו” אומר, כי לא שורפים ממש את הילד (מחזירים אותו). הסמ”ג אומר “מקצת ולא כולו.” גם מוזכר הכלל שבעבירה גדולה יותר לפעמים לא מקבלים כפרה דרך גלות – “לא תלוולי כפרה” – אז “פטור” לא תמיד אומר דבר טוב.
6) זרע כשר וזרע פסול: “אחד זרע כשר ואחד זרע פסול” – אפילו ממזרים. “ואחד בנו ואחד בתו” – גם נכדים, “הכל יוצא ירכו חייב משום זרע” – כי כתוב “זרעו” לא “בנו”. אבל “העביר אחד מאחיו או אבותיו או שאר קרוביו או עצמו” – פטור, כי “זרעו” פירושו דווקא ילדיו/נכדיו.
7) ישן/סומא/לא הולך ברגליו: אם הילד ישן, סומא (עיוור), או לא יכול ללכת ברגליו – יש ספק. הרמב”ם מקיל (פטור). “העביר” פירושו הליכה של אדם – הילד צריך ללכת בעצמו בכוח ובראייה שלו. לא גוררים אותו כמו חפץ; האב מוביל אותו, אבל הוא צריך לדעת ללכת בעצמו.
—
הרמב”ם: “מצבה שאסרה תורה היא בנין שיהיו הכל מתקבצים אצלו. אפילו לעבודת השם אסור, וכל שכן לעבודה זרה. שנאמר ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה’ אלקיך.”
מצבה – בניין/אנדרטה שכולם מתקבצים אצלו – אסורה אפילו לעבודת ה’, וכל שכן לעבודה זרה. מי שבונה את המצבה מקבל מלקות, אבל האנשים שמתקבצים שם לא מקבלים עונש.
1) מהי מצבה – רש”י לעומת רמב”ם: שיטת רש”י (סנהדרין): מצבה דומה לבמה – במה היא מכמה אבנים, מצבה היא אבן אחת שמקריבים עליה. שיטת הרמב”ם: לא מקריבים על המצבה, אלא אצל המצבה – מתקבצים אצלו (ליד). הרמב”ם סובר שמצבה אינה מזבח לקרבנות, אלא סוג אנדרטה/פדסטל – סגנון ספציפי של ארכיטקטורת עבודה זרה. הפסלים הישנים עמדו על פדסטלים כאלה, ואסור לחקות את הסגנון הזה אפילו לשם ה’.
2) העונש מוכיח שמצבה אינה עבודה זרה עצמה: הבונה מקבל רק מלקות (לאו), לא סקילה. אם זו הייתה דרך עבודתה לבנות מצבה, היה מקבל סקילה כמו כל עבודה זרה כדרכה. זה רק לאו מיוחד של “לא תקים לך מצבה.”
3) האם אנדרטה אסורה? המנחת יצחק ואחרונים אחרים רצו לטעון שלפי הרמב”ם אסור לבנות אנדרטה (כמו אנדרטת מלחמה). אבל זה נדחה: (א) הרמב”ם ל
א מדבר על סתם זיכרון, אלא על סגנון עבודה זרה ספציפי; (ב) בתנ”ך מוצאים שמלכים עשו “יד” (אנדרטה, כמו יד אבשלום); (ג) אם אנדרטאות היו אסורות, היו שוקלים ברצינות אם מותר לבנות מצבה על קבר של צדיק שמתפללים שם (שזו שאלה נפרדת של דורש אל המתים).
4) החילוק בין מצבה לאבן משכית: במצבה האיסור הוא העשייה/הבנייה של האנדרטה. באבן משכית האיסור הוא ההשתחוואה עליה. הסברא: אבנים תמיד קיימות – זו לא ארכיטקטורה מיוחדת שבונים, לכן האיסור אינו על הנחת אבנים אלא על ההשתחוואה.
[דיגרסיה: יעקב אבינו עשה מצבה (ויצק שמן עליה), מה שמוכיח שמצבה הייתה מותרת בעבר אפילו לשם שמים, ומאוחר יותר התורה אסרה אותה כי זה נעשה דרך של עובדי עבודה זרה.]
—
הרמב”ם: “ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה” – האיסור הוא להשתחוות על אבנים מרוצפות, אבל בבית המקדש מותר, כי “בארצכם” מוציא את המקדש.
אסור לעשות השתחוואה מלאה (פישוט ידים ורגלים) על אבנים מסותתות/מעובדות בארץ ישראל או במקומות אחרים, אבל בבית המקדש מותר.
1) השתחוואה פירושה פישוט ידים ורגלים: הרמב”ם סובר ש”השתחוואה האמורה בתורה” פירושה השתחוואה מלאה – פישוט ידים ורגלים, כששוכבים לגמרי מושטחים על הארץ. זו שיטת הרמב”ם גם לגבי השתחוואות אחרות בתורה. “פריל מנחת תפילה” מביא שזה לא לגמרי ברור.
2) מה פירוש “משכית”: אבן עזרא אומר “משכית” הוא מלשון “שכיה” – אבן יפה מעובדת שמסתכלים עליה (כמו “משכיות כסף” – קישוטי כסף יפים). זה אומר אבנים מסותתות, מרוצפות – לא מלשון “נסך” (יצוק). על אבנים טבעיות (סלע בחוץ) מותר להשתחוות; רק על אבנים מעובדות, מסותתות יפות אסור. “אבנים מפוצלות” פירושו אבנים מרוצפות, מסותתות.
3) מדוע מותר בבית המקדש: הפסוק אומר “בארצכם” – במקומותיכם, אבל לא במקום ה’ (ירושלים/בית המקדש).
4) השתחוואה עם ובלי פישוט ידים ורגלים: אם עושים השתחוואה עם פישוט ידים ורגלים על אבן משכית – מקבלים מלקות דאורייתא. אם עושים השתחוואה בלי פישוט ידים ורגלים (כמו קידה – מדביקים פניו בקרקע אבל בלי הושטת ידיים ורגליים) – מקבלים מכת מרדות (מדרבנן). קשה להבין מה הגדר של האיסור מדרבנן.
5) “איכא שפנא בקרקע”: בעבודה זרה, אם השתחווה בארבע אמות – “משום דאיכא שפנא בקרקע” – לא חייב סקילה. פירוש ראשון: משתחווה אבל הפנים לא נוגעות בקרקע – כמו שאנחנו עושים בשמונה עשרה. פירוש שני: “כובש פניו בקרקע” פירושו רק לגעת ברצפה, אבל לא להיכנס לתוכה. השאלה נשארת פתוחה.
הרמב”ם: “והואיל ונהגו כל ישראל להשתחוות במחצלאות בבתי כנסיות על רצפות של אבנים” – מניחים מחצלאות או קש ותבן, “להבדיל בין פניהם ובין האבנים.”
“ואם לא מצא דבר מפסיק בינו ובין האבן… הולך למקום אחר… או שוחה על צדו למטה.”
1) בתי מדרש ספרדיים לעומת אשכנזיים: בבתי מדרש ערביים/ספרדיים, שמשתחווים עם פישוט ידים ורגלים אפילו באמצע השבוע, תמיד היו שטיחים/מחצלאות גדולות. בבתי מדרש אשכנזיים, שלא משתחווים עם פישוט ידים ורגלים (רק קידה בלי הרגליים), צריכים רק ביום כיפור להניח משהו (טישו וכדומה).
2) נפילת אפים בתחנון: הרמב”ם מתכוון לכאורה שההשתחוואה היא בשעת תחנון – נפילת אפים. הרמ”א מתכוון ש”תחנון” הוא בעצם נפילת אפים. הגר”א והחפץ חיים מביאים גם שהשתחוואה היא פישוט ידים ורגלים.
3) “שוחה על צדו”: פירושו ששוכב עדיין על הרצפה, אבל לא לגמרי מושטח – לא “פניו וידיו ורגליו” ישר. זה כמו שאנחנו עושים ב”לפניך ברחמיך הרבים” – קידה חצי, לא השתחוואה מלאה. אולי באותם זמנים בכלל ישבו על הרצפה (לא על ספסל), ו”שוחה על צדו” פירושו הולך הצידה קצת.
4) מדוע הפסיקו עם נפילת אפים אמיתית: כשהתחילו לשים ספסלים בבתי מדרש (פעם לא היו ספסלים – עמדו או השתחוו), פשוט אין איפה לעשות נפילת אפים מלאה, וממילא הפסיקו. זה “פלא” – לא ברור למה ויתרו על המנהג האמיתי של נפילת אפים ארצה.
5) נפקא מינה מעשית: בקבר, שרוצים לעשות השתחוואה, צריכים גם לשים לב כי לקבר יש גם אבן משכית – צריכים להניח משהו מתחת ליד.
—
הרמב”ם: “הנוטע אילן אצל המזבח, אפילו לאו עבודה זרה… בין אילן סרק בין אילן מאכל… הרי זה לוקה, שנאמר ‘לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה’ אלקיך אשר תעשה לך’. לפי שהיה דרך עובדי עבודה זרה נוטעים אילנות בצד מזבח שלהם כדי שיתקבצו שם העם.”
מי שנוטע עץ בעזרה ליד המזבח – אפילו לא לעבודה זרה, אפילו רק ליופי – מקבל מלקות. הטעם הוא כי עובדי עבודה זרה נטעו עצים ליד מזבחותיהם כדי שהעם יתקבץ שם.
1) “אצל המזבח” לא פירושו דווקא ממש ליד המזבח – אלא בעזרה שהיא ליד המזבח.
2) הטעם “כדי שיתקבצו שם העם”: העץ הגבוה היה סימן – ראו אותו מרחוק, וידעו שיש שם מזבח. עבודה זרה רגילה לא כל כך גבוהה, אבל עץ גבוה אפשר היה לראות.
3) שאלה חדה: מדוע זה רע לשים עץ? עץ הוא “הדבר הכי בסיסי שיש בעולם” – הקב”ה עשה עצים, מה רע בעץ יפה ליד המזבח?
4) טעם אפשרי אחר: הרמב”ם אולי נגד “התקבצות העם” בכלל – לא כל אחד צריך לבוא לבית המקדש. הרמב”ם סובר שטמאים לא צריכים להיכנס הרבה לבית המקדש; רק הכהנים ומי שראוי צריכים להיכנס, לא התקבצות של כל העם. עולה רגל הוא שלוש פעמים בשנה – לזה לא צריכים עץ כסימן.
5) אפילו בבמת יחיד לא שמים עץ – זה סימן שהבמה היא לשם שמים בלבד, שונה מהגויים.
הרמב”ם: “לעשות אכסדרה של עץ במקדש… אפילו שיהיה בבנין… חוקי עבודה זרה, שנאמר ‘כל עץ’. אלא כל האכסדרות והתחככות היוצאות מן הקירות של בית המקדש של אבן היו ולא של עץ.”
אסור לעשות אכסדרה (מרפסת/מבנה) מעץ בבית המקדש. אפילו עץ חתוך (לא עץ חי) – כי “כל עץ” כולל כל סוגי העץ. כל האכסדרות בבית המקדש היו מאבן.
1) רוחב האיסור: לא רק עץ חי, אלא אפילו ספסל עץ או מבנה. “עד כדי כך שלא לשים עץ? גם לא לשים ספסל עץ?”
2) ניגוד מעניין לאבן משכית: מצבה / אבן משכית אסור בכל מקום – רק בבית המקדש / עזרה מותר. ועץ בדיוק להיפך – בכל מקום מותר, רק בעזרה אסור. בבית כנסת מותר לשים עץ, אין שום איסור – רק ליד המזבח יש איסור, ואיסור כל כך חמור שאפילו לא חתיכת עץ.
הראב”ד לא מסכים עם הרמב”ם. הוא מביא ראיות שכן היה עץ בבית המקדש: (1) לשכת העץ – הראב”ד סובר שהלשכה עצמה הייתה עשויה מעץ. (2) במת עץ להקהל – במה עץ. (3) גזוזטרא לעזרת נשים – מרפסת עץ.
תירוץ הראב”ד: זמני (ארעי) מותר לעשות מעץ – רק לא קבוע. זה פותר את כל הראיות – הבמה להקהל והגזוזטרא היו זמניים. לרמב”ם אולי יש תירוץ אחר לראיות (לא מפורט).
[דיגרסיה: הגר”א סבר שלא לשים עצים בבית המדרש בשבועות. הם סברו שזה “כמו עצי חג המולד.” אבל הגר”א לא מדבר על הענין של לשים עץ בבית המדרש – הוא מדבר רק על המזבח. הפסוק מדבר רק על “אצל מזבח”, לא על בית כנסת או בית מדרש.]
—
לא תמיד צריכים להבין טעמים, ואנחנו צריכים לדעת את ההלכה קודם. לפעמים מבינים את הטעם גם, אם יודעים כבר.
דובר 1:
אנחנו לומדים הלכות עבודה זרה בספר המדע, אנחנו הולכים ללמוד פרק ו’. הלכות עבודה זרה יש בהן הרבה מצוות, בתחילת הלכות עבודה זרה מנה הרמב”ם 51 מצוות. כבר למדנו חלק גדול מהן. כבר מנינו את עצם מצוות עבודה זרה, את האיסורים של ההנאות, ולמדנו על איסור להישבע בשם עבודה זרה, מגדף, מסית ומדיח, עם כל המצוות איך יש להעניש את המסית והמדיח.
עכשיו אנחנו מגיעים למצווה של “שלא לעשות אוב וידעוני”, שגם אותה הרמב”ם מכניס תחת הקטגוריה של עבודה זרה, כי אלו היו דברים שעובדי עבודה זרה עשו. זה היה חלק אולי מהדרך שבה הכומרים השיגו חסידים, הם השתמשו בכישוף, הם השתמשו בכוחות מיוחדים שהיו להם.
נראה, לפי מה שדיברנו, שהרמב”ם אומר שהספר, כאן בספרים שלנו מודפס שזה כולו הלכות עבודה זרה, אבל ברמב”ם זה נקרא באמת “הלכות עבודה זרה וחוקות הגוים”. חוקות הגוים פירושו חוקות עובדי עבודה זרה, לא סתם גוים. נראה גם שבזה הוא מכניס הרבה יותר הלכות.
כאן עיקר עבודה זרה, בעצם עד פרק ה’ היו הלכות עבודה זרה, גם המעשים של עבודה זרה, הרבנים של עובדי עבודה זרה, נביא השקר, כל הדברים האלה. כן, גם המעשים של עבודה זרה, כל דבר יש בו הלכות שנכנסות, אבל העיקר בפרשת נביא השקר הוא מדבר על נביא המתנבא בשם עבודה זרה, הוא אומר שצריך לעבוד עבודה זרה.
ועכשיו מתחיל לכאורה מפרק ו’, נראה כמו שני חלקים, מפרק ו’ עד פרק י”ב זה החלק של חוקות הגוים, שהם אכן אסורים כי, הוא כתב כאן הערה, “הן דרכי עבודה זרה”. אלו דברים שעובדי עבודה זרה עושים, אבל זה לא פשוט שבזה עובדים עבודה זרה.
הרמב”ם אומר כאן כן, “מיני עבודה זרה הן”, אבל אני חושב שזה לא פשוט שמי שעושה אוב וידעוני עובר על איסור עבודה זרה. זה דבר שעובדי עבודה זרה עושים. זו לא העבודה עצמה, אבל כן. אפילו אם מישהו אומר שהוא עושה את זה לשם שמים, למשל מוליך, יש איסור נוסף. אבל זו לא עבודת עבודה זרה, הוא מדבר על שורש עבודה זרה, הוא אומר שזה משהו שבא מאיפשהו. אולי נביא השקר, אולי מוליך, ממש כך. אבל אני רואה שכאן יש איסורים נוספים. נראה שזה לא פשוט בזה.
אפשר אולי לומר, צריך להבין ש… אני חושב שבמקום מסוים הרמב”ם אומר הסבר עמוק יותר על ההבדל בין עבודה זרה רגילה לבין כישוף. אולי עוד נגיע לזה, נוכל לקחת משהו לעשות. אבל אני חושב שהדבר הבסיסי הוא, עבודה זרה פירושה עובדים את האל, כן? אני משרת משהו, את הפסל, את… או עבודות שהן… כישוף פירושו אני משרת את עצמי. יש, אני מקבל איזה שהם הטבות. זה לא פשוט שאני עובד את האל בזה, אני משתמש אולי בכוחות של האל. אני מוציא הטבות מהעבודה זרה או מהמנהג של העבודה זרה כדי לדעת דברים.
נכון, בוודאי הפסל, הכומר שעושה כך, אומר הרמב”ם שזה הכוח של עבודה זרה, אבל לא שעובדים את העבודה זרה בזה. זה שימוש בעבודה זרה, זו תועלת.
אחרת מאשר למשל אפילו תפילה. זה נכון לא שתפילה היא עבודה, אבל זה יותר כמו שעובדים את העבודה זרה. זה לא…
אוקיי, אז מתחילים משני דברים שנקראים אוב…
איך אומר הרמב”ם? “העושה אוב או ידעוני”. עושים מעשי אוב וידעוני, עושים את סוג הכישוף הזה שהרמב”ם הולך להסביר מאוחר יותר איך זה עובד, מה זה אוב וידעוני. אם עושים את זה “ברצונו ובזדון”.
האם המילה “ברצונו ובזדון” מביאה כבר את ה”ברצונו”. מה הוא רוצה להוציא במילה “ברצונו” כאן? כל הזמן קודם לכן הוא גם אמר “בזדון”. כאן בהלכות שבת היה גם אותו לשון. זו אותה הלכה כמו עבודה זרה, כמו שבת, ודברים שיש להם שלושת העונשים. יכול להיות שבעבודה זרה לעתים קרובות קרה שהיו מאנסים, שעובדי עבודה זרה אנסו את היהודים לעשות. והרמב”ם רוצה שוב להזכיר את ההלכה שכאשר מאנסים זה כן יהרג ואל יעבור, אבל לא מקבלים על זה את העונשים. הייתי חושב שאולי…
קודם כל, במזיד זה אחרת מ… “מזיד” פירושו כבר ב”בזדון”. יכול להיות שצריך ללמוד למטה, אולי הוא מגיע לזה. בוודאי יש הבדל גדול. אני עדיין לא יודע מה זה. אני זוכר שכשלמדנו… לא למדנו, אה, השיעור שלי בשמונה פרקים למדנו קצת. כן דיברנו על זה הרבה פעמים. יש הרבה דינים, הרבה חילוקי דינים של… יכול להיות ש”רצון” ו”זדון” הם שני דברים שונים. “רצון” פירושו שאתה עושה את זה להפיק הנאה. “רצון” פירושו להפיק הנאה, ו”בזדון” פירושו להפיק בשוגג.
דובר 2:
בזדון פירושו הוא יודע מה הוא עושה, וברצון פירושו שאף אחד לא כופה עליו.
דובר 1:
שוגג ואונס לא נאמרו. אונס זו הלכה לעצמה, אבל להיפך, יכול להיות שמישהו ברצון אבל זו הלכה בשוגג. הוא עושה את זה ברצון, אבל הוא לא יודע שזה איסור, הוא לא יודע בדיוק מה הוא עושה.
הוא עושה את זה ברצון, אף אחד לא כופה עליו, והוא עושה את זה בזדון, הוא יודע שהוא עושה איסור, הוא יודע מה הוא עושה, חייב כרת. ואם היו שם עדים והתראה, נסקל, מגיע לו סקילה. הוי שוגג, מביא חטאת קבוע, אם הוא עשה את זה בשוגג, הוא לא הוזהר שזה איסור, אז הוא מביא חטאת קבועה. שום עונש לא מביאים שום חטאת. מאוד טוב. שוגג מביא חטאת, אונס זה אונס, רחמנא פטריה. אפילו עבודה זרה שחייבים להיות מחויבים למיתת הנפש, אבל שום חטאת לא מביאים.
הרמב”ם לא כל כך ברור שעבודה זרה חייבים אפילו בענפים של עבודה זרה, לא רק עיקר עבודה זרה, מה שנקרא בגמרא אביזרייהו. אני לא יודע מה נקרא אביזרייהו בדיוק, אבל אני זוכר בהלכות קידוש השם ביסודי התורה, לא הלכות עבודה זרה, לא נכנסתי להלכות עבודה זרה, אבל יש הרבה מצוות, הרבה מאוד איסורים, שבת, עבודה זרה, הכל יש להם שלושת העונשים. זה מעניין, פשוט כאן יש עונש מן השמים, כרת, ואם תופסים אותו, אם בית הדין נותן לו סקילה.
מה אומר הרמב”ם? כיצד מעשה האוב? הרמב”ם עושה ששניהם יש להם מעשה. ראיתי במפרשי הרמב”ם מסוימים מדברים על זה, שנראה כך משמע מהגמרא שגם כאן יש דבר כמו להיות ידעוני ולעשות מעשה מסוים, פשוט לומר עתידות בלי מעשה מסוים. אבל אז לא היה יכול להיות כי חייב על הלב שאין בו מעשה.
הרמב”ם מביא מעשה אוב וידעוני, בלשון כזו יש “עושה אוב וידעוני”. כיצד מעשה האוב? הרי יש שואל באוב שמאוחר יותר נראה, שואל באוב, אני זוכר שיש איסור נוסף נוסף למי ששואל.
אומר הרמב”ם, כיצד מעשה האוב? מה זה אוב? אומר, זה האומר שהוא מקטיר קטורת הידועה, הוא מקטיר קטורת מסוימת, ידועה פירושה ידועה למי שעושים עבודה זרה או לרמב”ם זה היה ידוע.
דובר 2:
ומנפנפים אותה כדי להפיץ את הריח של הקטורת.
דובר 1:
אה, חשבתי שזה הסוד של המניפים.
דובר 2:
לא, זה כדי להפיץ את הריח. מניפים זה הנושאים.
דובר 1:
אוקיי.
ומדבר בלאט, כשמדבר בלאט, הוא מדבר בשקט, בדברים ידועים אצלם.
דובר 2:
בלאט, כן, כמו… “בלאט וכישור”? עדיין היה להם את הלשון? בלאט פירושו לאט, כמו שאומרים “לאט לאט תנהל לטי”.
דובר 1:
לא, אני חושב שזה פירושו בשקט, בלחש. כך…
דובר 2:
בלחש, כן. הוא הולך לעמוד שוב בקול נמוך. אז אולי כאן יש משהו…
דובר 1:
כן, הוא מדבר כך מפחיד, בשקט ולאט, יכול להיות.
דובר 2:
אני חושב שכן, גם לאט. “לאט לאט תנהל לטי”.
דובר 1:
אבל כאן היה לחש. בלאט, אני חושב שזו טעות חילוף ל’ בט’, אולי בלחש.
דובר 2:
החרטומים עשו בלטיהם, הם עשו…
דובר 1:
אני חושב שהרמב”ן אומר שהם עשו עם לחישות כאלה… שאם תשמע תראה שהם לא אומרים כלום.
הוא מדבר בדברים ידועים אצלם, דברים מסוימים שהם יודעים. אז כאן אומר הרמב”ם אצלם, הוא אומר קטורת ידועה, את זה צריכים הסנהדרין לדעת, אבל הם מאוד לחש, לא דווקא.
דובר 2:
אוקיי.
דובר 1:
עד שישמע השואל כאילו אחד מדבר עמו. אצל השואל זה נשמע, הלחישה התערבבה, זה נעשה איזה שהם קולות מעניינים, והשואל שמע כאילו…
דובר 2:
אני לא יודע, אתה אומר שזה התערבב. הוא שמע כאילו, אני חושב שהוא חשב שהוא שומע, נכון?
דובר 1:
כן, אני אומר, כשמדברים ברור שומעים, אבל כשמדברים כך בלאט ו…
דובר 2:
יכול להיות שהוא שמע בקול דממה דקה. אני לא רואה כך. הוא הולך לומר ששומעים בקול דממה דקה.
דובר 1:
ומשיבו על מה שישאל בדברים מתחת הארץ.
דובר 2:
והוא עונה לו.
דובר 1:
מאוד טוב.
כאילו הוא מדבר מתחת הארץ, שומעים מאוד בשקט, אדור קול נמוך עד מאוד, כאילו אינו נכנס באוזן אלא מחשבה מרגיש בו.
זה קצת הלך ביניים. זה כן, זה כאילו הוא לא שומע את זה, אבל הוא כן שומע את זה.
דובר 2:
זה פירושו פאפעט שואו, שנדמה כאילו הבובה מדברת.
דובר 1:
מאוד טוב. זה היה הטריק, אבל יש מקום שאנשים יכולים לעשות שזה ישמע כאילו הקול בא ממקומות אחרים.
דובר 2:
נכון. אצל הרמב”ם הוא אומר שזה משהו מפחיד בשקט, זה לא ברור אם בכלל שומעים, נדמה ששומעים.
דובר 1:
אוקיי, בכל מקרה, זה סוג אחד של עושה. יש עוד דרך לעשות אוב. מה הדרך האחרת? יכול להיות שהקטורת גורמת לאדם להיות קצת משוכר, שיהיה לו יותר קל לחשוב דברים.
וחרה לכח גולגולת המת – עוד דרך של אוב, כשלוקחים ראש ריק של מת, ומקטיר לו ומנחש בו. אני חושב שעד היום אצל שבטים ועובדי עבודה זרה מתגלגלות גולגולות. אתה רואה אפילו בתרבות המקסיקנית רואים את זה, שהם מחזיקים גולגולות של אנשים מתים. זה משהו, איפשהו משתמשים בזה בעבודה או אני לא יודע במה. ומקטיר לו – עושים קטורת למת הזה, ומנחש בו – אומרים עם זה ניחוש, אומרים עם זה איזה שהם לחשים, עד שישמע קול יוצא מתחת שחיו – כששומעים כאילו מתחת לזרוע שומעים קול שפל עד מאד, קול נמוך, ומשיבו – וכשהקול עונה על השאלה שהאדם אמר. אומר הרמב”ם, כל אלו מעשה אוב, והעושה אחד מהם נסקל.
מה פירוש המילה “אוב”? האם אוב זה עם מסוים, או מין אנשים מסוים, או שזה שם של התרגול? אני לא יודע מה הפירוש, בכלל הפירוש. אוב. ידעוני זה אולי כמו לשון של ידיעה, של לדעת עתידות, אני לא יודע.
זה מאוד מעניין, כי אני לא יודע, אתה אומר שאולי במקסיקו יודעים בדיוק מה זה אוב, אבל מה בדיוק זה? האיסור הוא “לא תתנו נפשתיכם אל האובות אשר יש בהם”. האיסור הוא לא סתם להתעסק עם כוחות, מבין? הרמב”ם אומר, האיסור הוא המעשה המסוים, גדרים ידועים בשני אופנים. הוא מביא, שניהם עומדים בגמרא, או ב”עבודה זרה” או ב”כישוף” או ב”קטורת”, מה שזה לא יהיה. המעשה אסור. זה לא שלרמות אנשים… אם מישהו מוצא דרכים אחרות להיפנוט אדם שיחשוב שהוא שומע דברים, אני לא מבין שזה יהיה מעשה אוב. זה מעשה ספציפי. אחר כך יש ידעוני, שזה סוג אחר של מעשה. זה גם עושה את אותו הדבר, אבל זה סוג אחר של מעשה.
אז זה לא ברור לי, וגם אני לא יודע, אני לא יודע אם מישהו יודע בדיוק על מה מדברים, שאפשר לומר בדיוק, זה האוב שהתורה מדברת עליו. אני לא יודע מה זה. אולי אתה יודע? צריך לשאול. זו שאלה לשאול. הרמב”ם גם לא שאל. אני מתכוון, אולי הרמב”ם, כן, הוא קרא איזה שהם ספרים שמדברים על זה. מה אתה חושב, הוא מתכוון למשהו מסוים? זה לקוח מהגמרא, או שזה הרמב”ם אומר מעצמו…
דובר 1: אני חושב שזה פשוט, כי זה המעשה של שאול. יותר באריכות. כתוב בגמרא, שהוא ראה אותו מהצד. רוצה את זה בפירוש של המילה אוב באמת?
דובר 2: לא קריטי חשוב.
דובר 1: הלאה, בכל מקרה, אתה יודע, פעם ראית אותו, אבל ר’ מנדלה בורובר, אביו ז”ל אמר, “אל תפנו אל האובות”, שלא ללכת אחרי דרכי האובות, שיעשו בעצמם. בכל מקרה, זה פירוש אלף. גם “ואל הידעונים”, לא ללכת אחרי אלו שיודעים הכל.
ויש גם משהו “מעלה באוב”. “מעלה באוב” נקרא כשמעלים משהו כמו נשמה, נכון? אז זה הרמב”ם.
דובר 1: זה הדבר השני. השני, ה”כל כך גולגולת”, נראה יותר שמביאים כאילו שמת ידבר. יש משהו שקוראים לזה סיאנסים, סיאנס? אני לא יודע. זה צריך גם להיקרא כאילו מביאים, אבל זה העיקר. זה אולי סוג הרעיון של להביא שמת ידבר. אולי זה האיסור של “דורש אל המתים”. צריך לראות, יש הגדרות אחרות.
אבל אוב וידעוני פירושו לכאורה דווקא המעשה הספציפי. מה זה יכול עוד להיות? אני לא יודע, לא פגשתי מישהו שעושה את זה. אחד זה נעשה עם הידיים, אחד זה נעשה עם הגולגולת. שם זה בא מהאדמה, וכאן זה בא מתחת בית השחי באה הגולגולת. שם זה העושה.
דובר 1: עומדים הלאה בפסוק, ידעוני זה קצר למעשה. מניח עצם עוף ששמו ידעוני. לוקחים עוף מסוים מ… שאנשים יודעים איזה עוף הוא מדבר.
דובר 2: לא, אני חושב שהעוף נקרא ידעוני.
דובר 1: או שאתה אומר שיש פירוש אחר. כי קודם לכן היה “ידע דברים ידועים אצלם”.
דובר 2: כן, אבל למה הוא נקרא ידעוני? ידעוני? מה פירוש “אתה ידעת, הידעוני ידעוני”?
דובר 1: זה נקרא ידעוני. הוא אובר שי ארסא ואלטסטאקע רז אידיאה, כי זה ידעוני. אני לא יודע. אוקיי. ידעוני, ידעוני. ידעוני. משניות כמו האידיג סטארט ידעוני וואנסט. הם יודעים יותר מדי קצת כישוף.
דובר 2: כן, עמ’ איז מקטר ועושם מעשיות החירות, עושים את הרבנים, שמים את זה כאן בפה, או מכניסים לכיס עד שהאדם או העוף נופל?
דובר 1: לכל האדם. האדם נופל כנכפה, כמו מישהו שיש לו מחלת נפילה מישהו שיש לו התקפים כמו דבר בפיפט שאינו התקפים עליות. והוא אומר עם פיו דברים שהולכים לקרות.
דובר 1: אומר דעריינו מלכא’ל עילה מיני עבודי זרה אים. האם זה נתנדלשון מיני עבודי זרה אים פירושו מיני דרכי עבודי זרה? או הדעיס…
דובר 2: זה בוודאי דעיס הייתי שואל בהתחלה. זה אייער פאניע. כי אם כך לא היה עסות, אחד מפרקי עבודי זרע, לא היה כשזה יוצא לכלל פרק ב’, פרק ג’. זה נראה שמיני עבודי זרה פירושו לא ממש שזה מיני עבודי זרה, אטווי וואלט א collected.
דובר 1: אבל מצד שני, בכלליות, בחוקת אב לך נישט און אייכער איז נאר א לאו, נכון?
דובר 2: כאן יש התחלה שונה מאוד. הרמב״ם קורא חוקת אב בכלליות, כל הדברים שהם כלליים. אבל אני אומר, עקבונים, כאן רואים שהחומר שלו קשה כמו וזרול אינעם, מקבל גם מלקות, אני מתכוון, מקבלים גם סקילה.
דובר 1: כן כן, אני מבין, אבל זה האיסור של התורה. אז כשהרמב”ם אומר הערה “חוקות הגוי”, פירושו בכללות שהכל חוקות הגוי. חלק מהם דברים אסורים בסקילה, חלק מהם לאווין, מה שלא יהיה, בסדר.
אבל אני רואה, הוא מביא את הלשון “למורי נבואה בכל מקום שמייחד דבר למעשיו”, כמו אוב. כך הוא מביא את הלשון כאן. נראה ברור שהרמב”ם הבין שאוב הוא איזו עבודה. זו דבר המיוחד לעבודה זו.
דובר 2: אז הרמב”ם מביא את הגמרא כך, אבל העיקר הוא שמגיעים למצב הנפשי, או לתחבולה.
דובר 1: לא לא, התחבולה או מצב הנפש הם בכלל מותרים, כלומר, צריך לראות את זה.
דובר 2: לא, אבל שוב, הרמב”ם מדבר על המעשים המדויקים שעושים. אז האיסור הוא המעשה, או שהאיסור הוא להגיע ליכולת להראות שיודעים?
דובר 1: אז האיסור הוא המעשה. ואפילו הוא עושה זאת שלא בשם עבודה זרה, נכון? הסיבות שהתורה אסרה, כי זה ממיני עבודה זרה, פירושו לומר העבודה זרה של כוחות. אבל כמו שאמרתי קודם, לא פשוט שאנחנו אומרים שבזה עובדים עבודה זרה. זה אחד מהכוחות של העבודה זרה, משהו כזה.
דובר 1: אומר הרמב”ם, תחילה למדנו את העונש, שעבודה זרה היא של מיתות. איפה עומד העונש שהבאת?
דובר 2: הרמב”ם הביא את הפסוק בהתחלה.
דובר 1: בהתחלה? אל תפנו, אולי תאמר מיד? זה מוזר, איך הביא את העונש? חייב סקילה, כרת, הוא לא אמר שום עונש.
דובר 2: בהתחלה, התחלה, התחלה צריך לעמוד. תסתכל ב”עובד ה’ אלוקיך”, “כי תועבת ה’ אלוקיך”, “כי שייך בזה לאו דלא תחיה”, צריך לדעת איזה, איפה עומד ברור העונש?
דובר 1: “ואיש איש אשר יעשה אוב או ידעוני מות יומת”, זה פסוק בפרשת קדושים, אמת. אבל הרמב”ם לא מביא אותו. הוא לא הביא אותו בהלכות.
דובר 2: זה לא. זה חסר כאן. הוא לא הביא את הפסוקים, הוא הביא “שלא”, הוא הביא את הלאו של “שלא”.
דובר 1: תמיד בהתחלה, הוא הביא זאת בהתחלת משנה תורה, לכאורה הביא זאת. כאן הוא לא הביא זאת.
דובר 1: אוקיי, הלאה אומר הוא, “אזהרה מן העבודה זרה”. אוקיי, כתוב, תלמוד לומר “אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם”. זה לא מדבר “אל תפנו” על האנשים שעושים עבודה זרה וידעונים, אלא שהאדם לא יהיה זה שהולך לכישוף או לכוהנים שאומרים עבודה זרה ועושים את הפעולות. זו האזהרה על עשיית העבודה זרה, מעשה עבודה זרה.
דובר 1: הדבר הבא הוא מולך. אומר הרמב”ם, “הנותן מזרעו למולך ברצונו ובזדון”, שוב אותו דבר, “ברצונו ובזדון”, חייב כרת. בשוגג מביא חטאת קבועה.
אבל כאן הוא כותב באופן מעניין את הלשון, שם הוא כותב… כן, האור הוא עשה זאת אחרת. “הנותן מזרעו למולך ברצונו ובזדון חייב כרת, בשוגג מביא חטאת קבועה. ואם עשה בהתראה ועדים”, אם הוא עושה את המעביר זרעו למולך בהתראה ועדים, “נסקל”, הוא מקבל סקילה, “שנאמר ‘ואיש איש מבני ישראל אשר יתן מזרעו למולך מות יומת, עם הארץ ירגמוהו באבן'”.
כאן הוא כותב כן את לשון הפסוק על סקילה, על מולך. והוא… זה מעניין, הוא הולך קצת בסדר אחר, והוא הולך מיד לכתוב את האזהרה שלו, תלמוד לומר “ומזרעך לא תתן להעביר למולך”, והוא אומר שוב עומד אותו לאו, “לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש”. זה עומד בדברים, הוא מביא.
דובר 2: למה הרמב”ם מביא שני פסוקים? לא יודע. אחד הוא במשנה תורה, אני חושב שתמיד יש כלל כזה שיכול לעמוד פעמיים, אבל…
דובר 1: אה, אולי הוא הולך לומר מה הוא מתכוון בדיוק. הוא אומר אין נפקא מינה, הרמב”ם ב… הוא מביא את לשון ספר המצוות, שאין חילוק. לרמב”ם יש כלל, יכול לעמוד פעמיים אותו לאו בתורה, זה לא עושה אותם שני לאווין, אלא אם הגמרא אומרת במיוחד. בדרך כלל אפשר פעמיים אותו דבר.
אבל יכול להיות שהרמב”ם סבר שהמילה “באש” עושה את זה יותר ברור. שה”להעביר למולך” מתכוון דווקא באופן שמביא אותו בלשון.
דובר 1: אומר הרמב”ם, כיצד היו עושין? מדליקין אש גדולה, מדליקים אש, ולוקחין מקצת זרעו ומוסרין לכומרים עובדי האש, נותנים אותו לכומרים שעובדים באש, והכומרים נותנים את הבן לאביו, הם נותנים אחר כך את הילד חזרה לאב, ואחר שנותנים צווים אותם להעבירו באש ברשותם, שוב, נותנים אותו לכומרים, ואחר כך אומרים הכומרים לאב, שלא יהיה האב הוא שנושא אותו דרך האש, אחר שנותנים צווים אותם להעבירו באש ברשותם, זה תחת פיקוחם, האב יהיה זה שנושא אותו, כן.
דובר 2: קודם צריך להקדיש אותו, קודם את הבן ל… שזה ישחק כאילו סוף סוף להביא קרבן, אבל הרמב”ם אומר שלא הורגים בפועל את הילדים, לא שורפים אותם.
דובר 1: זה הוא מפרט, כן. ומעביר אביו בנו באש ברשות הכומרים, ומעבירו ברגליו, פירוש מעבירו ברגליו פירושו שהילד הולך, כן? אבל מעביר, הוא לא מתכוון שהוא מרים אותו, אלא הילד הולך על רגליו. אוקיי. מצד זה לצד אחר בתוך השלהבת, הוא הולך דרך האש.
דובר 1: לא ברור, כאן לא עומד ברור זה. כאן עומד רק “להעביר למולך”, לא שיש סוג של למולך. זה הפירוש. מולך, שלא תאמר שאין נאסרין לעבודה זרה אחרת. מולך הוא באמת שם של עבודה זרה מסוימת. הוא אומר, לא תחשוב ש”להעביר למולך” פירושו לשרוף עבודה זרה למולך.
דובר 2: כן, כן, הוא מפרט, “שאין מולך”.
דובר 1: טוב מאוד. כדרך שאתה מוצא שאין נאסרין לעבודה זרה אחרת, אלא בעבודה זו בלבד הוא ששמה מולך. העבודה של העבודה זרה שנקראת מולך היא הדרך של העברה…
יש באמת, עומד באמת הפסוק “כי גם את בניהם ואת בנותם ישרפו באש”, יש סוג עבודה שבה שורפים באמת את הילדים. אבל אותה עבודה, לכאורה לא צריך איסור מיוחד על כך, זו סתם רציחה, ושנית, זו עבודה זרה ממש, זה ממש כמו להקריב קרבן לעבודה זרה.
המולך אינו קרבן לעבודה זרה, אלא זו דרך עבודתה כך. לפי זה אומר הרמב”ם, כי זה סוג…
דובר 1:
העבודה של העבודה זרה שנקראת מולך היא הדרך של העברה.
עומד באמת הפסוק “כי גם את בניהם ואת בנותם ישרפו באש”, יש סוג עבודה שבה שורפים באמת את הילדים. אז אותה עבודה, לכאורה לא צריך איסור מיוחד על כך. קודם כל, זו רציחה, ושנית, זו ממש עבודה זרה, זה ממש כמו מקריב קרבן לעבודה זרה. זה קרבן, אבל זו דרך עבודתה. למה זה? לפיכך אומר הרמב”ם, כי זו דרך עבודה ספציפית לעבודה זרה שנקראת מולך. אם הוא עושה זאת לעבודה זרה אחרת חוץ ממולך, הוא פטור.
אז אם כך, בעצם לא היה צריך לעמוד כל הדבר, כי זה בסך הכל דרך עבודה של עבודה זרה ספציפית. כך זה נשמע. כך עומד באמת במסכת סנהדרין הוא מביא שהגמרא שואלת את הקושיה, ויש בגמרא מחלוקת האם מולך הוא עבודה זרה, מחלוקת תנאים. והוא הדין, יש מי שסוברים, תנא קמא בברייתא שהגמרא מביאה, סובר באמת שמולך ועבודה, החידוש הוא שהעבודה, אפילו כשעושים אותה שלא למולך גם עוברים, כי זה נקרא כמו דין של ד’ עבודות. אבל לפי רבי שמעון, כמו שפוסק הרמב”ם, הוא לא, הפשט הוא שזו לא עבודה, זו רק עבודה כי העבודה שלה היא דווקא בכך. אבל על זה באמת קשה, אתה שואל באמת קושיה, אם כך הרי זה בכלל, בכלל כל עבודה זרה שאם עושים עבודתה בכך.
נכון, הרב רבינוביץ טוען שהוא לא מתכוון כך הרמב”ם, הוא מתכוון לומר כמו שאמרנו קודם, עבודה צריך לפרש שנותנים משהו לפסל. אם זה היה ממש קרבן, כמו למשל אם זה היה שורף בנו ובתו באש, זה בוודאי שזה אפילו מד’ עבודות, אפילו אחד שורף את בנו לעבודה זרה שאין שם המנהג לשרוף, זה מין קרבן, זה קרבן אדם, זה קרבן. קל וחומר משורף ומקטיר לפניה, שהוא ודאי חייב. אבל מולך הרי אינו קרבן, מקבלים הרי את הבן, זה רק איזה גילוי, זה מגלה דעתו שהוא מאמין, הוא עושה משהו. אז מה גילוי הוא, גילוי אינו עבודות רגילות, אבל מולך הוא כן, כי זה היה ממש איזו דרך עבודה שלהם.
כך הוא אומר. זה סתם כי זה נראה בהחלט יותר עבודה זרה מאשר אוב ידעוני. זה לא חוקי עבודה זרה, זה ממש עבודה, סוג עבודה. אם אומרים שזה רק מעביר, לא יודע. אבל הרמב”ם אומר, אם היה באמת שורף, היה עבודה לשמה ממש. הרמב”ם אומר מאוד ברור, זו העבודה של זה. עבודה לשמה ממש. אני יודע, אני לא כאן לביקורת, אני לא רוצה לדחוק את לשון עבודה, זה באמת לא כל כך ברור.
ומה שאתה אומר “לפיכך”, אם היה דבר כזה דומה לעובדי ידעוני, לא היה גם ה”לפיכך”. להיפך, אם היה עבודה ממש, אם היה שורף בנו ובתו באש, או היה חידוש חדש שעובדים עבודה זרה בכלל, שאומרים אם מולך היה דבר כזה כמו אוב וידעוני, שזה מין חוקי עבודה זרה שעושים לשמירה, כמו שעושים אוב וידעוני לשמוע עתידות, זה מין דבר שהתורה חידשה סקילה מסוימת, היה זה בכל עבודה זרה, בכל, לא דווקא מולך.
נכון, אבל התורה לא אמרה זאת. התורה אמרה, דווקא למולך מעביר בנו ובתו אסור. פירוש שזה סוג עבודה זרה. אבל החידוש בתורה אינו שיש סוג עבודה זרה שהוא דווקא בכך, זה אתה יכול לשאול מכומרי עבודה זרה. חייב להיות שכאן יש פנים חדשות.
נכון, זה אתה יכול לשאול, בדיוק, כי התורה מתחשבת כבר, התורה לא עושה איסור נוסף על מרקוליס או על פעור, כי אנחנו יודעים שזה בגדר עבודה זרה בכך חייב.
נראה כך, אני מאוד אוהב את החילוק של מה זה עבודה ומה זה סגולה. כי אתה רואה שאפילו מעביר מיראה הרמב”ם פירש שאם הוא בכלל לא מתכוון לעבוד, בכלל לא, הוא סתם חושב שהסגולה אולי עזרה, הוא פטור. זה לא מותר, אבל זה פטור. הוא לא עושה זאת לשמה כביכול. לשמה היא מילה חדה, הוא לא עושה זאת בתור עבודה, הוא עושה זאת רק לתועלת עצמו, אפשר לומר.
אני לא יודע, זה קצת קשה כאן. יכול תמיד להיות שיש פרטים מסוימים שהתורה היתה נוגעת, התורה אסרה, וכל מצווה יש כאלה דברים. באופן כללי זה, אני יודע, אלה שלומדים זה אפילו לא דווקא כן?
מסיבה כלשהי, זה משהו איסור נוסף, גמרות בכלל, לעומת מלכות. ודברים אחרים ראו כאלה דברים, לפני שאחרים ראו דבר כזה. זה דבר, כל מצווה יש כללים, יש פרטים מסוימים שהתורה גם אסרה. אז, האם דיברו בפרשיות, כן? בהלכות דעות, דיברו, הלכה כלדות ולא ללכת בדרכו, אחר כך כאן לא סיכם, אתה יודע גם את החכם שהולך בדרכו? כן. יכול להיות כך. אוקיי. עכשיו פרטים, פרטים מעניינים.
דובר 1:
הוא נכנס להעבירה ברגל, אומר הוא אחד חייב פרט, זה סקילה אף שנתן למולך, והעביר ברגלו באש, דרך עבודה. אבל מסר, מסר לכומרים שלא כדרך עבודה, פטור. מעניין. כי צריך להיות שזו דרך העבודה. כן.
דובר 2:
ואחד חייב… אתה יודע הלאה… כן.
דובר 1:
ואחד חייב, מה זה מקצת זרעו ולא כולו? אבל אם לאחד יש כמה ילדים, והוא נותן כמה למולך וכמה לא, הוא כמזרעו נתן למולך ומזרעו. פירוש מקצת ולא כולו. הוא אומר שלשון הרמב”ם מפרש… יש לו שני ילדים, ואחד הוא עושה.
דובר 2:
כן, יש לו שניים, ואחד הוא עושה מעביר. או מדבר על מעשה, חלק מזרעו.
דובר 1:
לא, אני רואה… זה עושה קצת חלק מזרעו כולו, ומדברים רק על כשיש לו שניים שלושה ארבעה ושניים.
דובר 2:
לא, הוא רואה עם אחד קשה.
דובר 1:
העיקר הוא כולו, והוא מביא מאוד מעניין שזה מאוד קשה מה פשט כולו. אם אמרנו שזה שורף, אני יכול להבין, שורף את כל הילד, ודי או לא. כי זה מדובר רק מעביר. מה זה מקצת ולא כולו. כן, כי הענין הוא, הוא שבזה יש שמירה על כל שאר הילדים. אחרת מה זה מובן. הוא מביא סמ”ג, שהסמ”ג אמר שזה מקצת ולא כולו.
עומד שכתוב בגמרא שאחד שהוא עבירה גדולה יותר, מזיד לא מקבל גלות, לא תלעולי כפרה. אז, מה שהוא פטור, ולא פעם מה שהוא פטור מעונש, זה דבר טוב. פעם הוא אומר, כבר ויתרו עליך. אילו חופר מזה.
הלאה, זו הדרך של עבודה, זה פשוט מהסייג, מהסייג של הכנסייה, כתוב “כך הולכים כאן”.
דובר 2:
אה, כך הולכים כאן. זה עושה יותר סנס איתך.
דובר 1:
הוא מביא כאן שהיו מי שאמרו כך, אבל יש לו ראיה שזה כן היה המנהג לכל אחד לעשות. אוקיי.
דובר 1:
אומר הרמב”ם הלאה: “אחד זרע כשר ואחד זרע פסול”, איזה מין ילדים צריך למסור. היה אחד חושב שאם לאחד יש ילדים שהם ממזרים, הוא לא יכול להיות “אחד זרע כשר ואחד זרע פסול”. צריך להיות המילה “זרע” שאפשר לחשוב שזה מיעוט.
“ואחד בנו ואחד בתו”, או נכדים, ילדים של ילדיו. “הכל יוצא ירכו חייב משום זרע”. שכתוב “זרע”, לא כתוב “בנו”.
אבל “העביר אחד מאחיו או אבותיו או שאר קרוביו או עצמו”, או את עצמו, פטור. כי “זרעו” פירושו דווקא.
דובר 1:
אומר הרמב”ם: “העביר עבד זרעו והוא ישן או שלוף ואינו הולך ברגליו”, או שהוא עיוור, הוא לא יכול ללכת בכוחות עצמו, כך מובילים אותו לגמרי. אבל מה זה מעביר, הוא אוחז אותו בידיים והוא נושא אותו. “העביר” פירושו הליכה עם כוח האדם, כך נראה. הוא הולך, הוא הולך בכוח עצמו, בראייה עצמית, כך נראה. הוא אומר שזה ספק בגמרא, והרמב”ם מקיל. כך הוא אומר כן. ש”העביר” לא פירושו שהוא הולך, האב מעביר אותו, אבל הוא צריך לדעת ללכת בעצמו, לא שגוררים אותו כמו חפץ.
דובר 2:
כן.
דובר 1:
טוב מאוד. אז אלה היו ההלכות, כבר למדנו שתי מצוות בפרק הזה, אם אני זוכר שלוש מצוות. ונלמד מצווה רביעית.
דובר 1:
“מצבה”. אומר הרמב”ם: “מצווה של עשר מצבה”. פירוש, צריך להתייגע קצת מה זה, אבל זה פירושו לבנות מבנה גדול מאבנים ולהתקבץ לפניו לשם עבודה זרה.
אומר הרמב”ם: “מצבה שאסרה תורה היא בנין שיהיו הכל מתקבצים אצלו”. בואו נבנה סוג בניין, כולם יתקבצו אצל הבניין. אפילו לעבודת ה’, האיסור הוא אפילו אם עושים זאת לעבוד את ה’. וכל שכן אם זו דרך עבודה זרה לבנות מצבה לעבודה זרה, לעבוד עבודה זרה. אבל התורה אסרה שלא להקים כזו מצבה אפילו עושים זאת לעבוד את ה’.
“שנאמר ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה’ אלקיך”.
למהקים מצבה, אחד שבונה כזו מצבה, לוקה מלקות אבל לא מקבלים על אלה שמתקבצים.
פירוש האנשים שמתקבצים לעבודת ה’ אצלו, הם לא קיבלו עונש.
הבונה, זה שבונה אותה, כי הוא בונה אותו דבר כמו שעובדי עבודה זרה בונים.
זה מסופר, זה מספר את המחלוקת, השאלה היא מה הפירוש של מצבה?
דובר 1:
לא יודעים, הוא מביא הרמב”ם בסייג, זה מאוד לא ברור.
מה פירוש שאסור לבנות מקום?
אוקיי, נאמר, בניין לא פירושו בניין, פירושו איזה אנדרטה.
זה לא דבר שנכנסים לתוכו, ונכנסים ומסתכלים באיזו אם ענקית.
והוא מביא שהרמב”ם אומר, למה מה היה מנהג עובדי עבודה זרה?
היה מנהג עובדי עבודה זרה לבנות כזו פלטפורמה, כזו מצבה, ועל זה מניחים את הנבע, הפסל שעובדים אותו.
ועל זה מניחים את העבודה זרה.
דובר 2:
כן, על זה מניחים כדי שלא יעשו למה, כדי שלא יעשו דומה לעבודה זרה.
אפילו עבודת ה’ לא יעשו דומה לעבודת עבודה זרה.
דובר 1:
אבל הרב אומר שאשרה היא אפילו בלי הפסל, נכון?
אשרה היא סתם לעשות שאחד רוצה לעשות, איך צריך אחד להניח דבר, להניח אבן, איך הוא רוצה להיות מנחם את האשרה?
זה מאוד לא ברור.
הרב היה צריך להגיד שאפילו הוא עושה זאת לא בשם עבודה זרה, כי כאן רק לוקה.
אם היה זה עבודה, דרך עבודתו לבנות מצבה, היה לכאורה צריך לקבל סקילה, היה צריך להיקרא עבודה, עבודה זרה עצמה.
היה צריך להיקרא עבודה, עבודה זרה עצמה.
כמו שזה לא נקרא בונה עבודה זרה.
כל פעם שאנו בונים עבודה זרה.
חוץ מעבודה זרה למדנו בסקילה.
דובר 2:
אה זוכר עוד רש”י מביא את דעת הצפרי?
דובר 1:
כן, שמצבה היתה אברהם כשהוא עשה מצבה?
דובר 2:
כן, הוא לא אברהם יעקב עשה מצבה?
דובר 1:
מאוחר יותר זה נאסר, רואים שמצבה אסורה אפילו לשם שמים.
איך, אותה מצבה היתה לכאורה סוג של מזבח.
דובר 2:
למה אתה יודע?
דובר 1:
כי מלבד שלא היה רגיל היו יוצקים עליה שמן.
איך אותה?
היציקת שמן היא ענין של כמו קרבן, נסך.
אז זה יותר לדעה לכאורה המחלוקת.
דובר 1:
רש”י אומר אכן כך מביא הוא כאן, הוא אמר מצבה היא כמו במה, במה היא מהרבה אבנים, ומצבה היא אבן אחת שמקריבים עליה. אבל הרמב”ם לא אומר שמקריבים עליה, הרמב”ם אומר שמקריבים אל המצבה.
דובר 1:
אותה מצבה היתה לכאורה סוג של מזבח. כי אתה יודע, כי בדרך כלל היו יוצקים עליה שמן, יציקת השמן היא ענין של כמו קרבן, נסך. יש כאן לכאורה מחלוקת, רש”י אכן כך מביא הוא כאן, הוא אמר מצבה היא כמו במה, במה היא מהרבה אבנים ומצבה היא אבן אחת שמקריבים עליה.
אבל הרמב”ם לא אומר מקריבים עליה, הרמב”ם אומר מתקבצים סביב המצבה. נראה שהרמב”ם הבין שזה לא עם הקרבה, אלא הרמב”ם סבר שזה סוג בנין שמנהג העבודה זרה הוא לעשות, לא סוג בנין, סוג נאמר, סוג אבן, סוג אנדרטה, אסור לעשות אפילו לשמים.
אני פעם דיברתי שהמנחת יצחק ואחרונים אחרים בימינו רצו לטעון שלכן אסור לעשות אנדרטה. אצל יהודים זה לא כל כך נהוג, אבל בעולם נהוג לעשות לזכר המלחמה או דבר כזה אנדרטה, הם רצו לטעון שהרמב”ם מתכוון שזה אסור, אבל זה לא נכון, כמו שהוא עצמו אומר, שקודם כל הוא אומר לא לשם עבודה זרה, זה סתם לזכר. מוצאים כמה פעמים בתנ”ך שמלחמה ל… אם זה היה אסור, היו באמת חושבים שצריך לבנות מצבה על קבר של צדיק, כי הולכים שם להתפלל.
אני רציתי לומר שזה שאלה אחרת של דורש אל המתים למעשה הולכים שם. מה צריך לפחד למעשה, צריך לפחד מהאיסור מצבה. נכון, זה בטוח, יש כאן ברור בתנ”ך שמלכים היו עושים יד, תמיד אפשר לומר שזה היה תקלה, יד אבשלום. יד פירושו אנדרטה, אבל זה לא פירושו אנדרטה! נראה, הייתי חושב, הייתי מצייר שזה איזה סגנון, סגנון מסוים של עבודה זרה הוא לעשות כזה סוג פדסטל. כן, תמיד הפסלים הישנים עומדים על כזה פדסטל ועל זה עובדים. אז את הסגנון הזה לא לעשות אפילו לשם ה’, כשעושים זאת לשם ה’, איזה חזית לבית המדרש שלו נאמר, אל תעשה זאת. אפילו זה, יש טעם שזה לא מקריב את החזית נאמר. כן, יש לך כאן מקומות יהודיים שיש שם כמעט כאלה… לא ברור לי שזה בכלל האיסור מצבה.
דובר 1:
הרמב”ם אומר ששני הדברים, מצבה ואבן משכית, האיסור הוא לא כשעושים זאת לעבודה זרה, אלא מפני שבדרך כלל עושים זאת לעבודה זרה, אפילו כשעושים זאת לשם שמים, מפני שהיו עושים זאת לעבודה זרה, אפילו כשעושים זאת לשם שמים מקבלים מלקות. “לא תשתחוו לה’ אלוקיכם כן, ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה”, לא תעשה אבן משכית להשתחוות עליה, לא משום דרך עבודה זרה, “כי אני ה’ אלוקיכם”, לשים רצפה אבן, או איני יודע מה, לשים אבן ולהשתחוות עליה, אבן שטוחה.
דובר 2:
אני מביא עוד אות אחד לשם. סוג ספציפי של אבן?
דובר 1:
לא יודע. אוקיי. כן, אומר הרמב”ם, אבל הענין כאן מעניין, כי בריאת השם היינו חושבים שהאיסור הוא השימה, עשיית האבנים ברצפה. אבל עכשיו רוצה הרמב”ם שההלכה היא על ההשתחוואה. אחרת ממצבה. נכון. יכול להיות כי אבנים יש תמיד. זה לא פשוט שזו אדריכלות מיוחדת שעושים. אפילו בבית כנסת עושים אבנים. הרמב”ם אומר שבבית כנסת, הולכים לראות, מניחים מחצלאות על האבנים. אבל זה לא פשוט שזה לבנות סוג דבר. האיסור הוא להשתחוות בעצם.
כן, זה הרמב”ם אחד לא קאמר שיטת פישוט ידים ורגלים על אבן. עד שהוא משתרע לגמרי כך שהוא עושה מיני השתחוואה שהיא פישוט ידים ורגלים. הוא נסקל מיתה, הוא שוכב לגמרי על האבן. שזו היא השתחוואה האמורה בתורה, זה פירושו השתחוואה מלאה. הרמב”ם סובר כך גם לגבי השתחוואות אחרות. שהשתחוואה פירושה להשתחוות מלא ולחשוב תפילה. יש שאלה המנחת חינוך מביא שזה לא ברור אם הוא מתכוון שצריך לעשות.
רק פנים, בתורה כשכתוב אכן צריך לומר ביבליקלי אקיוריט השתחוואה, וגם זה לא עובדים לעבודה זרה. הרמב”ם שם הוא לא היה צריך כל כך חשוב לומר, כי הוא צריך לעורר את היהודים, אה, קצת אפשר כן להשתחוות? אסור לגמרי. זה כתוב אפילו תוספת השבת בעין על הרמת כסף. זה לא השתחוואה מלאה. אוקיי, מה שזה אכן רק מדרבנן. אבל כאן הוא רוצה לומר מה שאומרים אבן לפני הקב”ה, כי אפשר להתבלבל באיסור.
אני צריך להבין יותר טוב את האיסור, כי… מה הפשט? כי צריך זה… ועבודה זרה היא מאוד נפוצה. כן, אבל בדברים מסוימים שיש… אבל היו משתחווים בכלל. לפני מה היו משתחווים בכלל. ובדיוק… היו משתחווים בכלל זה… אני מתכוון, כל העבודות שעושים לה’ הן אותן עבודות שהעבודה זרה עושה. חוץ מכיבוד עצמו ארבע העבודות.
דובר 1:
באופן הזה, בדיוק כאן היתה מחלוקת. איזה missing context שאתה אומר, הייתי מבין. גם, יכול להיות שמשהו לא בסדר עם זה. אני מתכוון שחייב להיות איזה רמז, משהו שלא כל כך לא בסדר. לא היה דרך ארץ. אבל הדבר הוא, משהו קצת לא בסדר. כך אני חושב, צריך לחפש איזה פשט, כי אני לא יודע מה הפשט.
אומר הוא הלאה, “מדובר באבנים בשאר ארצות”. אומרים בכל העולם. במקומות אחרים. “אבל במקדש מותר להשתחוות לה’ על האבנים”. בבית המקדש משתחווים כן לפני הקב”ה על אבני הרצפה. שנאמר, “ובארצכם לא תתנו אבן משכית להשתחוות עליה”. “בארצכם” פירושו בשלכם, לא “בארץ של ה'”, כמו בירושלים, אלא בארצות האחרות. לוקח בארצכם פירושו “לא תשתחוו על האבנים, אבל תשתחוו על האבנים המפוצלות במקדש”.
אבל המילה כאן, המילה היא “מפוצלות”? “משכית” פירושה אבן שיצוקה, שהיא כמו אבן גדולה אחת. “משכית” פירושה יצוקה, “משכית” פירושה כבר מעשה. אבל לא, אומר הוא, הסיבה שמותר בבית המקדש היא כי זה “מפוצלות” או כי זה לא “בארצכם”? לא, בבית המקדש מותר. אבל כאן “מפוצלות” פירושה אבנים מרוצפות. יש מחלוקת. “מפוצלות” היא אה, לא ש”מפוצלות” חייב. שכח, שכח. אבן עזרא מביא, שכח. אבן עזרא מביא, שאבנים שאינן “מפוצלות” מותר. “אבנים מפוצלות” פירושה אבנים מסותתות, כל כך יפות, כל כך טוב עשויות.
אה, מה דומה ל”אבן משכית”? זו אבן טבעית. כך אומר הוא, על אבן שהיא סלע מותר להשתחוות, אבן מבחוץ. מה פירוש המילה בכלל “משכית”? “משכית” אינה פירושה יצוקה. זה לא כמו אבן יצוקה. יש לי בידי כאן אבן מזויפת, גרניט עשוי אדם. לא, זה לא זה. זה לבנה, זה בכלל מותר, זו לבנה, זו לא אבן. איי, גרניט היא אבן אמיתית, אבל הלבנים שיש לך שם. “משכית” פירושה לשון אבנים מצוירות. והוא אומר “אבנים מפוצלות” היה גם… רגע.
אז יצא “אבנים מפוצלות” פירושה מרוצפות, מסותתות. אז אם הולכים ברחוב איפשהו ופוגשים סתם אבנים ביער, זה מותר. זה סוג אבן שחתוך לעשות רצפה יפה, זה נקרא “משכית”. מה הוא אמר “משכית” מלשון? אני מתכוון ש… אה, הוא אומר, אבן עזרא אומר “משכית” מלשון “שכיה”, שהיא אבן יפה שמסתכלים עליה.
לא מלשון יצוקה כמו נסך, דבר נסך? לא, זה לא יצוק, זה חתוך. כך אומר הוא, אני לא יודע. כמו משכיות כסף, כן, הרמב”ם אומר משכיות כסף פירושה קישוטים יפים של כסף שמסתכלים עליהם. מכאן רואים זאת. זה מלשון הסתכלות, זה שכוי, ומסתכלים, שכויים שכל שכויים ביופי. כן.
דובר 1:
כך אומר הרמב”ם הלאה… כאן הולך הרמב”ם לדבר על מנהג ישראל תורה. נו, כך הם, והואיל ונהגו כל ישראל… מאחר שאסור להשתחוות על… לא, מאחר שאסור להשתחוות על אבנים של צלעות, והוא אמר לך קודם שאין איסור האמור בתורה פירושו ההשתחוואה, הוא יצא שאסור להשתחוות בבית המדרש כשיש מנהג להשתחוות, בתפילה משתחווים. אומר הרמב”ם כך, והואיל ונהגו כל ישראל להשתחוות במחצלאות בבתי כנסיות על רצפות של אבנים, בתי כנסיות שהרצפה עשויה מאבן, מניחים או מחצלאות או מיני קש ותבן, למה? להבדיל בין פניהם ובין האבנים. זה מעניין אכן, בתי המדרש הערביים, או הספרדים, בית המדרש של הרמב”ם, איפה שצריך להשתחוות אפילו באמצע השבוע, משתחווים בפישוט ידים ורגלים, מניחים תמיד מחצלאות בבית המדרש, כן? בתי המדרש הערביים יש שטיחים גדולים. בתי מדרש אשכנזיים, שמשתחווים רק, רק מתכופפים בלי הרגליים, צריך אכן רק ביום כיפור להניח אכן. והיה אכן בבתי המדרש שלנו, מניחים איזה טישו, אני לא יודע מה מניחים משהו. בבתי מדרש ערביים, לפי הרמב”ם יצא שצריך זאת ממש בעין.
לא ברור, מתי נכנסה כזו השתחוואה, ונראה שזה לא ברור, והגר”א מביא בחפץ חיים גם זאת שהשתחוואה היא פישוט ידים ורגלים, אבל לא ברור שהרמב”ם מתכוון לומר שהאשכנזים השתחוו כך. אבל זה כן בטוח, אפילו לאשכנזים דרך אגב, זה כן בטוח שבתחנון נקרא נפילת אפיים. נפילת אפיים צריך בטוח לעשות השתחוואה עם פישוט ידים ורגלים, זה גם נאמר גם אצל פוסקים אשכנזים.
דובר 2:
לא, זה לא מה שרגילים לשבת. זה לא נפילת אפיים בכלל.
דובר 1:
ונראה כך, סתם כי לפי מה שהרמב”ם אומר, שהתחילו לשים ספסלים בבית המדרש, נראה שפעם לא היו ספסלים, היו עומדים או היו משתחווים. אבל היום יש ספסלים, פשוט אין איפה לעשות זאת, ממילא הפסיקו לעשות נפילת אפיים אמיתית. זה גם הבדל גדול בטעמים, זה לא ברור, באמת לכאורה נפילת אפיים.
דובר 2:
נפילת אפיים ארצה כמו שזה בדרך כלל תחנון מקורי.
דובר 1:
והרמב”ם זה כתוב בטוח ברמב”ם, שבתחנון זה גם לא רק רמב”ם, אלא כתוב שתחנון עושים נפילת אפיים. הוא אומר שהרמב”ם לכאורה מתכוון כאן בשעת תחנון.
דובר 2:
אה, אוקיי, הם הולכים הלאה.
דובר 1:
אבל בואו נראה הלאה, “ואם לא ימצא דבר מבדיל בינו ובין העם” – אה, אבל זה המדרש שלא הניחו.
דובר 1: יש גם ספק בטעמים, זה לא ברור.
באמת, לכאורה, תחנון הוא תחנון.
אני מרגיש, אני מרגיש שנפילת אפיים היא כמו שזה בדרך כלל תחנון מקורי.
והרמ”א, הרמ”א אומר זאת בטוח ברמ”א, שבתחנון הוא אומר לא רק רחום וחנון, הוא אומר במקום תחנון לעשות נפילת אפיים.
הרמ”א בצד אומר שהרמ”א לכאורה מתכוון כאן במקום תחנון.
דובר 2: אוקיי, טוב מאוד, הלאה.
דובר 1: אבל הוא אומר הלאה, “ואם לא מצא דבר מפסיק בינו ובין האבן”, אה, זה המדרש שהניחו.
האם זה פירושו שלהשתחוות על האבן שמכסה את הרצפה היא בעיה גדולה, “מילך הולך למקום אחר”, הוא ילך למקום שהרצפה לא עשויה מאבן.
הוא הולך לחלק אחר של בית הכנסת ומתפלל.
“או שוחה על צדו למטה”, הוא אומר שאפשר לעשות נפילת אפיים כמו שאנחנו עושים, ב”לפניך ברחמיך הרבים”.
זה עוד לא השתחוואה מלאה, אלא הוא משתחווה חצי דרך.
הוא מדבר עוד הכל על הרצפה, אבל לא ישר.
אני לא יודע, יכול להיות שהרמ”א עמד והיו יושבים בכלל על הרצפה, לא ישבו על ספסלים.
יכול להיות.
אבל “שוחה על צדו” פירושו הוא שוכב עוד על הרצפה, אבל לא לגמרי משתרע על הרצפה.
לא ישר פניו וידיו ורגליו.
“צריך להטות פניו על צדו”, הוא הולך על הצד קצת.
פשוט מה שאנחנו עושים, אני לא יודע אפילו אם זו השתחוואה מלאה.
ומשום כך צריך גם להיזהר אם אחד מנסה לעשות השתחוואה על קבר, צריך להיזהר, לקבר יש גם איזו אבן משכית.
דובר 2: אבן משכית, כן.
דובר 1: צריך להיזהר שיעשו זאת באופן, להניח משהו מתחת ליד.
דובר 2: כן.
דובר 1: אומר הרמ”א הלאה, טוב מאוד.
“המשתחוה לה’ על אפיו, אם הוא פישוט ידים ורגלים”, אה, אם זה עם פישוט ידים ורגלים זה מלקות.
אם עושים זאת בלי פישוט ידים ורגלים, אלא השתחוואה, מה פירוש מה כן?
שכן מדביק פניו, אבל לא פישוט ידים ורגלים?
כי כך עושים בקידה.
מה פירוש הרבי משתחווה?
ראיתי איך הרבי משתחווה בתפילה.
הוא מתכופף.
הוא מתכופף, אבל לא פישוט ידים ורגלים.
הוא מתכופף, אבל לא פניו וידיו ורגליו.
“אינו לוקה, אבל מקבלין אותו מכת מרדות”.
מה, מדרבנן זה כן אסור?
דובר 2: אבל הוא נהיה…
דובר 1: כך נראה.
אני לא יודע, אני לא יודע למה.
לכאורה יש גדר, אבל קשה להבין.
הוא מביא זאת כך מהגמרא.
הגמרא מדברת על החילוק בין פישוט ידים ורגלים או בלי פישוט ידים ורגלים.
אני לא יודע, הוא בטוח לקח זאת מאיפשהו.
דובר 2: מה שלא הרחיבו מאוד. כן, כן. כשעושים זאת לפני הקב”ה. אבל לעבודה זרה, אני השתחוויתי פשוט על ארבע אמות, אני השתחוויתי פשוט על ארבע אמות, משום דאיכא שפנא בקרקע?
דובר 1: לא.
כל עוד, פעם אחת עושים מספיק השתחוואה שהפנים נעשים, כמו שהפנים מגיעים לקרקע, זה נקרא השתחוואה שנקראת מארבע העבודות, ונסקל, הוא מקבל סקילה.
יש כאן שאלה, הוא מביא במפרשים, מה פירוש “איכא שפנא בקרקע”?
אני תרגמתי שלמה ניו יורק, שהוא מתכופף, אבל הפנים עוד לא.
כמו שאנחנו עושים בשמונה עשרה, בכלל לא כובש פניו בקרקע, רק מתכופפים.
זה אולי אפילו לא אסור אפילו לעבודה זרה.
כך הבנתי כך כתוב.
התרגום האחר הוא שלגעת ברצפה נקרא כובש פניו בקרקע.
לא פירושו להיכנס לגמרי, כי כמו שכתוב קודם “יד בקפונה באבן”, לא הכל פירושו אותו דבר.
“יד בקפונה באבן” ו”כובש פניו בקרקע” לא הכל מתכוון לאותו דבר.
אולי מתכוון ללשון אחר?
“איכא שפנא בקרקע” פירושו פשוט הוא נותן כיפוף, שוחה כביכול, הוא נותן כיפוף.
לא ברור, לא ברור לי מה ה… לכאורה מתכוון אפילו לנגיעה ברצפה, כי קודם עמד שאם נפל כסף…
דובר 2: אוקיי, יכול להיות שזה רק גדר, זה רק הלכה תחילה, שבוודאי לא צריך בכלל אפילו לכרוע.
דובר 1: אבל זה לא פותר את השאלה, השאלה היא שהוא רוצה לקבל את הסקילה, מה פירוש ממש השתחואה?
שחיה בתורה?
או מדבר אפילו על נגיעה בקרקע?
אם נגיעה בקרקע יכולה להיות קידה קטנה היא נגיעה בקרקע.
אבל מדברים על נגיעה בקרקע, צריך להיות השתחואה שהיא בתורה לשם עבודה זרה.
אז, לא ברור.
נראה את הרמב”ם הלאה.
אבל מה פירוש קריעה?
לא ברור כאן.
דובר 1: אוקיי, אז נלך ללמוד על האיסור של… עוד אחד, עוד אחד.
על נטיעת אשרה, נטיעת עץ ליד המזבח.
אומר הרמב”ם, עוד איסור שהוא בגדר חוקות עבודה זרה, הוא הנוטע אילן אצל המזבח, מי שנוטע עץ ליד המזבח, אפילו לאו עבודה זרה, אפילו זה לא עבודה זרה.
אצל המזבח פירושו לא דווקא ממש ליד המזבח, אלא בעזרה שהיא ליד המזבח.
אין חילוק איזה עץ, אם זה אילן סרק, אפילו אילן מאכל, אפילו עץ פרי פשוט, “אשר לא יעשה פרי מקדש יפה”, הוא עשה לנוי.
זה לא מיועד לומר לעבודה זרה או שרוצים לעבוד את האילן.
זה רק לנוי.
“אלא זהו לוקה, שנאמר ‘לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה’ אלקיך אשר תעשה לך'”.
למה?
אומר, “לפי שהיה דרך עובדי עבודה זרה נוטעים אילנות בצד מזבח שלהם כדי שיתקבצו שם העם”.
זה היה כמו סימן, רואים עץ גבוה, נטעו זאת ליד המזבח, כדי שהעם יתקבץ שם.
זו הפעם השנייה שהרמב”ם אומר את זה “כדי שיתקבצו שם העם”.
אני מרגיש שהרמב”ם נגד.
אולי הוא סובר שהתקבצות העם בכלל לא דבר טוב, לא כל אחד צריך לבוא לבית המקדש.
אני חושב שכן.
אתה חולק?
דובר 2: אני חושב שלא.
דובר 1: אני חושש שהתקבצות העם לא דבר טוב.
דובר 2: לא, הרמב”ם אומר במפורש למה שמו את האילן.
דובר 1: יכול להיות שהוא מתכוון לומר שהאילן גם לא היה אפילו עבודה זרה.
האילן היה סימן שליד זה יש עבודה זרה.
עץ גבוה אפשר לראות מרחוק.
עבודה זרה רגילה לא כל כך גבוהה.
עץ גבוה ראו.
דובר 2: נאמר, נו, ולמה אסור?
מה רע שיתקבצו סתם לה’?
דובר 1: לא, כי עכשיו אתה עושה משהו שנראה דומה.
כי עכשיו אתה עושה כמו שהגויים שמו אילן ליד שלהם, אתה שם אילן ליד שלך.
זה דבר מעשי.
כמו שאומרים שאסור לשים חרב בבית המדרש, כי הם שמו חרב בבית המדרש שלהם.
דובר 2: לא הייתי כל כך בטוח.
אולי הוא רוצה לומר שזה היה דרך ספציפית, סימן של עבודה זרה.
דובר 1: אתה רואה זו הפעם השנייה שהוא אומר את זה “התקבצות העם”.
אני לא יודע.
אני חושש שיש כאן איזה ביאור.
אולי התקבצות העם לא רצויה בכלל.
אתה רואה שהרמב”ם לומד שכל הטמאים והטהרות, טמאים לא צריכים ללכת הרבה לבית המקדש.
הרמב”ם לא סובר שיש ענין שכולם ילכו כל הזמן.
יכול להיות שהתקבצות העם לא דרך.
הכהנים ילכו, מי שראוי, לא התקבצות של כל העם.
דובר 2: הרמב”ם לא סבר מעלייה לרגל?
דובר 1: עלייה לרגל היא שלוש פעמים בשנה.
על זה לא צריך עץ, יודעים איך ללכת.
לא הייתי… כל אחד היה שואל מורה הוראה מקומי.
אי אפשר לבנות תורה… לא הייתי מבסס תורה על הביטוי הזה, כי צריך לדעת את מנהג הרמב”ם מה היתה נטיעת אילנות.
דובר 2: אוקיי.
כן.
שואל אני אותך שאלה, אסור שיהיו עצים בבית המקדש?
מה רע בעץ?
עץ יפה, הקב”ה עשה עצים.
דובר 1: משהו עם המנהג של עובדי עבודה זרה.
זה כמו לומר שלא צריך לשבת על ספסלים.
עץ הוא הדבר הכי בסיסי שיש בעולם.
רוצה לשים דבר יפה, שם עץ שם.
נכון?
זה לא דבר מפואר.
דובר 2: כי זה דבר מפואר.
דובר 1: אבל אני שומע, מדברים הרבה שכדי ליפות את העיר השאירו שטח ריק, לא נטעו עצים מול העיר.
הדרך המודרנית של אסתטיקה לכאורה היתה שונה.
דובר 2: לא, אני לא מאמין.
להיפך, מקום ריק יותר יפה, שטח גדול ריק.
דובר 1: לא, פשוט היה מספיק מקום.
אפילו אם מוסיף שזה היה יפה, נו, כן.
לא אומר שזה מכוער.
משהו יש, משהו יש, ההלכה כאן, אני חסר, אני חסר, אני לא יודע מה, אבל אני חסר משהו.
אני מאמין שאני חסר משהו.
דובר 2: אוקיי, עוד דבר.
תראה עד כמה זה הולך.
להיפך, הוא מביא שם מהאלבאג, שלהיפך, שבמת יחיד גם לא שמים עץ.
כמו שנאמר שהבמה היא לשם שמים לבד.
זו דרך של סימן שהם שונים מהגויים.
דובר 1: אני חסר משהו.
נמשיך הלאה.
דובר 1: מה זה לעשות אכסדרה של עץ במקדש, אלו שעשו בחצרות?
דובר 2: בחצרות פירושו כשבתי מדרשות שעושים בחצרות?
דובר 1: לא, בחצרות הבית עושים אכסדרה כזו.
דובר 2: אה, אכסדרה זה מרפסת, מבנה כזה שעושים סביב בניין, סביב בית.
דובר 1: אפילו שיהיה בבנין עצים נטועה, זה לא עץ נטוע, זה מסגרת שעושים מעץ, מעץ כרות, זה יותר כמו בניין, כמו קורות עץ.
אבל הם חוקי עבודה זרה, שנאמר “כל עץ”.
אלא כל האכסדרות והתחככות היוצאות מן הקירות של בית המקדש של אבן היו ולא של עץ.
לכן, האכסדרה שעשו סביב בית המקדש, במסכת סוכה שכתוב על האכסדרה, כן, שם העם שמו את… שם היתה הסוכה, שם שמו את לחמם, שם שמו…
דובר 2: אה, אתה מתכוון לחדר שבו שמו את הלולבים?
דובר 1: נו, מי?
כל הדברים האלה עשו דווקא מאבן, שלא יהיה של עץ, שלא יהיה דומה אפילו בשום אופן.
עץ, עץ חשוב מאוד, זה עץ, אין עצים בבית המקדש.
יש משהו, אתה רואה אני חסר משהו.
עד כדי כך שלא שמים עץ?
אוקיי.
אתה אומר שזו עבודה זרה, אבל זה כל כך רחב שיש עצים, אוקיי, אצלנו אין עצים.
גם לא לשים ספסל עץ כי משהו, משהו קורה כאן, אני לא יודע מה.
אין לי הרבה מידע, אני חסר משהו, מידע בסיסי להבין מה קורה כאן.
דובר 2: כן, לא הכל אנחנו מבינים כל כך בדיוק, צריך לנסות.
דובר 1: הראב”ד משיג על זה.
אה, הראב”ד לא מסכים.
הראב”ד אומר שכן היתה לשכת העץ.
הוא אומר שבשעת ההיתר… לשכת העץ יכולה לומר לשכה שהיתה מלאה עץ למזבח, אבל הוא אומר שהוא סבר שהלשכה עצמה היתה עשויה מעץ.
הוא מביא אחרת, בימת עץ שעשו להקהל, גם הגזוזטרא שעשו לעזרת נשים.
אתה יודע שהרמב”ם לא הביא זאת?
הראב”ד עשה מעץ, הראב”ד יכול… קשה לעשות סתירה על פירוש של רש”י, אני לא מבין כל כך קשה.
אבל הראב”ד אומר תירוץ אחר.
הראב”ד אומר שזמני מותר לעשות.
זה תירוץ הראב”ד.
הראב”ד אומר שזמני מותר לעשות, רק לא קבוע.
זה ברור.
דובר 2: כן.
דובר 1: אוקיי, אפשר לומר שלרמב”ם יש תירוץ אחר על זה.
הגר”א מדבר משהו על זה, על שימת עצים בבית המדרש בשבועות, על הסיבה?
דובר 2: לא, הם סברו שעושים כמו עצי חג המולד, כך הוא אומר גם בלי מקור.
דובר 1: הוא לא מדבר על הענין של שימת אילן בבית המדרש, הוא מדבר רק על המזבח.
זה מאוד מעניין.
זו עובדה, אה, אני חושב עכשיו על דבר מעניין.
תראה, תראה.
מצבה, אבן משכית, אסור בשום מקום, רק בבית המקדש, בעזרה מותר כן.
ועץ אסור דווקא בעזרה.
בבית כנסת מותר לשים עץ, אין שום איסור לשים עץ ליד בית כנסת.
רק במזבח יש איסור, ואפילו איסור כל כך חמור, אפילו לא חתיכת עץ.
ואתה יודע, לא אנחנו צריכים להבין את זה יותר טוב, אבל לא תמיד צריך להבין טעמים, ואנחנו צריכים לדעת את ההלכה קודם.
לפעמים להבין את הטעם גם, כשיודעים כבר, כן.
נו.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (732) 627-4332, press 6, then 80042#
The true name of these laws is “Hilchos Avodah Zarah V’Chukos HaGoyim” (not simply “Hilchos Avodah Zarah” as in our editions). “Chukos HaGoyim” means the statutes of idol worshippers, not just gentiles in general.
The Rambam counts 51 mitzvos at the beginning of Hilchos Avodah Zarah. Until now we have already learned: the essential prohibitions of idolatry, deriving benefit from idolatry, not swearing in the name of idolatry, blasphemy, inciter and enticer, false prophet.
Innovation regarding structure: Chapters 1-5 are the core laws of idolatry (the worship itself, acts of idolatry, false prophet, etc.). From Chapter 6 through Chapter 12 is a second section – Chukos HaGoyim, things that idol worshippers do, which are forbidden because “they are the ways of idolatry.”
Innovation regarding the distinction between avodah zarah and kishuf/ov v’yidoni: Avodah zarah means one serves a god – “I serve something.” Kishuf/ov v’yidoni means one uses the powers of idolatry for oneself – “I get benefits.” It’s not simple that someone who practices ov v’yidoni violates the essential prohibition of idolatry. It’s a use of idolatry, a benefit, not the worship itself. The distinction: prayer to idolatry is more like one serves the idolatry; kishuf is one uses something for oneself.
—
The Rambam: “One who practices ov or yidoni willingly and intentionally – is liable for kares. And if there were witnesses and warning – he is stoned. If he acted inadvertently – he brings a fixed sin offering.”
One who performs an act of ov or yidoni with willingness and intention is liable for kares; with witnesses and warning – stoning; inadvertently – a fixed sin offering.
1) Meaning of “willingly and intentionally” – two separate conditions: Why does the Rambam write both “willingly” and “intentionally” – isn’t it enough to say “intentionally”? “Willingly” means no one is forcing him (excluding coercion), and “intentionally” means he knows it’s a prohibition (excluding inadvertence). These are two separate categories: one can be willing but inadvertent (no one forces him, but he doesn’t know it’s forbidden), or coerced but intentional (he knows it’s forbidden but is being forced). Only when both are present – willing and intentional – is he liable for kares.
2) Why does the Rambam mention “willingly” specifically by idolatry: By idolatry it often happened that idol worshippers forced Jews to perform such acts. The Rambam wants to remind us that under coercion one doesn’t receive the punishments (although idolatry is yehareg v’al ya’avor, but punishments from beis din are only when willing).
3) Three punishments – kares, stoning, sin offering: This is the same structure as by Shabbos and idolatry – punishment from Heaven (kares), punishment from beis din (stoning), and inadvertently (fixed sin offering). Coercion is “the Merciful One exempts him” – even by idolatry where one is obligated to give up one’s life, one doesn’t bring a sin offering for coercion.
4) Accessories of idolatry: It’s not so clear whether by “branches” (accessories) of idolatry – like ov v’yidoni – the law of yehareg v’al ya’avor also applies. In Hilchos Yesodei HaTorah (Laws of Sanctification of God’s Name) there is a connection to this.
5) “Types of idolatry” – what does the Rambam mean? The Rambam calls ov v’yidoni “types of idolatry”. If it were truly a type of idolatry, it should have appeared in the laws of idolatry (Chapters 2-3). “Types of idolatry” doesn’t mean that one serves idolatry with it, rather it’s one of the “powers” or ways of idolatry – a type of sorcery connected to idolatry. The prohibition is the act itself, even if he doesn’t do it in the name of idolatry.
6) Chukos HaGoy – the general concept: The Rambam calls it chukos hagoy in general – all things that are general. But within this there are different levels: some are forbidden with stoning, some are only negative commandments.
7) Missing verse for punishment: The Rambam does not bring the verse “And a man who practices ov or yidoni shall surely be put to death” (Kedoshim) in this halacha. He only brings the prohibition (“Do not turn to the ovos and to the yidonim”), not the punishment of stoning explicitly. This is “missing” – in other places (beginning of Mishneh Torah) he perhaps brought it, but here in these laws it’s missing. (This stands in contrast to Molech, where he does bring the verse of stoning.)
8) “Practitioner” vs. “inquirer” – two separate prohibitions: The Rambam speaks here of the “practitioner” – the one who performs the act of ov. Later he speaks of the “inquirer through ov” – the one who asks the ba’al ov, which is another separate prohibition. The warning for the inquirer is “Do not turn to the ovos and to the yidonim”.
[Digression: A teaching from R’ Mendele Borover’s father z”l on the verse “Do not turn to the ovos” – one shouldn’t follow the ways of the ovos (aleph-interpretation: “ovos” = fathers), one should do things oneself. And “and to the yidonim” – not follow after those who “know everything.”]
—
The Rambam: “How is the act of ov done? This is one who burns a known incense and makes known motions and speaks softly with known words among them, until the inquirer hears as if someone is speaking with him and answering him regarding what he asks with words from beneath the earth in a very low voice, as if it’s not discernible to the ear but his mind senses it.”
Second method: “And similarly one who takes the skull of a dead person and burns incense to it and divines with it until he hears as if a voice emerges from under its arms… and answers him. All these are acts of ov, and one who does any of them is stoned.”
Two methods of ov: (1) Burns known incense, speaks softly (quietly), until the inquirer hears like a voice answering from beneath the earth, very quietly. (2) Takes a skull of a dead person, burns incense and divines, until one hears a voice from under the arms. “Bringing up through ov” means one brings up a soul – this is the act of King Saul.
1) Meaning of “softly”: One opinion: quietly/in a whisper – like “lat lat tenhal leti.” Another opinion: perhaps a scribal error – exchange of lamed for tes, and it means in a whisper. It’s also connected to “belateihem” by the magicians in Egypt. The Ramban says that the magicians did it with such “whisperings” – that if one had listened closely, one would have seen they were saying nothing substantial.
2) “As if it’s not discernible to the ear but his mind senses it” – nature of the voice: The inquirer hears a voice that is so quiet that it’s not clear if one hears it at all – “as if it’s not discernible to the ear but his mind senses it.” This is similar to “a still small voice”. It’s also similar to a “puppet show” – where it seems like the figure is speaking, but in reality the voice comes from elsewhere. It’s a trick where people can make the voice sound like it comes from other places.
3) Incense as intoxicant: Perhaps the incense made the inquirer become somewhat intoxicated, which made it easier for him to imagine he was hearing things.
4) “Known incense” and “known words among them” – known to whom? “Known” – to those who practice idolatry? Or was it known to the Rambam himself? The Sanhedrin had to know what the incense was (in order to judge), but the incantations aren’t necessarily known.
5) What does the word “ov” mean? Is it a name of a people, a type of person, or the name of the practice? No clear answer is given. “Yidoni” is perhaps from the language of knowledge – knowing the future.
6) Specific act vs. general deception: The prohibition is a specific act – “known boundaries in two methods.” It’s not that every way of deceiving people (for example hypnotizing a person to think he hears things) is an act of ov. Only the specific act that the Rambam describes.
7) The Rambam’s source – Gemara or his own knowledge: Whether the Rambam’s description of the act of ov is taken from the Gemara (Sanhedrin, or another tractate) or whether the Rambam had his own books that discuss this – the question remains open.
8) Distinction between ov and yidoni: By ov it comes from the earth (bringing up through ov), and by yidoni it comes from under the armpit – the skull.
—
The Rambam: “He places the bone of a bird called yidoni” – one takes a bone of a certain bird called “yidoni.” One burns incense and performs acts, “until he falls like an epileptic” – until the person falls like one who has epilepsy (falling sickness), “and speaks with his mouth things of the future” – and he says with his mouth things that will happen.
The yidoni takes a bone of a specific bird, burns incense, until he falls like an epileptic, and speaks of the future.
By ov the person is the practitioner (stands aside), by yidoni it’s shorter in practice – the person himself falls and speaks.
—
The Rambam: “One who gives of his seed to Molech willingly and intentionally is liable for kares, inadvertently he brings a fixed sin offering. And if he did it with warning and witnesses he is stoned, as it says ‘And any man from the children of Israel who gives of his seed to Molech shall surely be put to death, the people of the land shall stone him with stones’.”
One who gives of his seed to Molech willingly and intentionally – kares; inadvertently – fixed sin offering; with warning and witnesses – stoning.
1) Contrast with ov v’yidoni: By Molech the Rambam does bring the verse of stoning explicitly, in contrast to ov v’yidoni where he didn’t bring it. The order is also different – he writes first kares, then inadvertent, then stoning with warning and witnesses.
2) Two verses for the warning: The Rambam brings two verses: (1) “And of your seed you shall not give to pass to Molech” (Vayikra), (2) “There shall not be found among you one who passes his son or daughter through fire” (Devarim). The Rambam has a principle that two instances of the same prohibition in the Torah don’t make two prohibitions, unless the Gemara says specifically. Perhaps he brings the second verse because the word “through fire” makes it clearer that “to pass to Molech” means specifically passing through fire.
The Rambam: “They would light a large fire, and take some of his seed and give them to the priests who serve the fire, and the priests give the son to his father, and after they give him they command them to pass him through the fire with their permission, and his father passes his son through the fire with the priests’ permission, and he passes him on his feet from this side to the other side through the flame.”
One lights a large fire. One gives the child to the priests (priests of fire-worship). They give the child back to the father. The father leads the child through the fire – the child walks on his feet (passes him on his feet) from one side to the other through the flame. One doesn’t kill and burn the children – it’s a passage through fire.
1) Molech is not simply idolatry – why do we need a separate prohibition? A strong question is asked: First of all it’s murder, and secondly it’s actual idolatry, like a sacrifice to idolatry! The Rambam answers with “therefore” – because Molech is a specific way of worship for specifically the idolatry called Molech. “Lest you say that it’s only forbidden for another idolatry, but only with this worship which is called Molech.” If one does this to another idolatry besides Molech, one is exempt. This is according to Rabbi Shimon’s opinion, as the Rambam rules (in contrast to the first Tanna in Sanhedrin who holds that even not to Molech one violates).
It does say in the verse “For they even burn their sons and daughters in fire” – there is a type of worship where one actually burns children. But that worship doesn’t need a special prohibition – because (a) it’s simply murder, (b) it’s proper idolatry (offering a sacrifice to idolatry). But Molech is not a sacrifice to idolatry – rather its way of worship is thus (passing through fire), therefore one needs a separate prohibition.
2) Innovation of Rav Rabinovitz – worship vs. segulah: He argues that the Rambam doesn’t mean that Molech is simply another way of worship like any other idolatry in its manner. The distinction is between worship (one gives something to the deity, like a sacrifice) and a segulah (one does something for one’s own benefit). When one actually burns a child – that’s a sacrifice, and that would be liable from the law of burning/offering incense even without the special prohibition of Molech. But Molech is not a sacrifice – one gets the child back! It’s only a “demonstration of faith” that he believes, a type of segulah-practice. Such a thing wouldn’t be idolatry at all without the special verse, because it’s not a proper worship (not like slaughter, sprinkling, burning incense). The innovation of the Torah is that specifically by Molech this is indeed a way of worship.
Further discussion: If Molech were similar to ov v’yidoni (a statute of idolatry for protection/benefit, not actual worship), the “therefore” also wouldn’t fit, because then it would apply to every idolatry, not specifically Molech. This confirms that Molech is a specific way of worship – more than a segulah, but less than a full sacrifice.
3) “Passing out of fear” – exempt: When someone passes his son to Molech only out of fear (he doesn’t believe in the idolatry, he only thinks the segulah will help), he is exempt. He doesn’t do it “for its sake” – not as worship, but for his own benefit. This is not permitted, but exempt from punishment.
4) Gave over not through passing – exempt: One is liable for stoning only when one passes on foot through fire in the manner of passing. If one gave over (handed over the child) not through passing – exempt.
5) Some of his seed and not all of it: If someone has several children and he gives over only some of them to Molech, he is liable – “of his seed he gave to Molech” means some and not all. It’s difficult to understand what “all” means, since one doesn’t actually burn the child (one gets it back). The Semag says “some and not all.” It’s also mentioned the principle that for a greater sin one sometimes doesn’t get atonement through exile – “it doesn’t hang atonement” – so “exempt” doesn’t always mean a good thing.
6) Kosher seed and invalid seed: “Whether kosher seed or invalid seed” – even mamzerim. “Whether his son or his daughter” – also grandchildren, “all who come from his loins are liable as seed” – because it says “his seed” not “his son.” But “If he passed one of his brothers or his fathers or other relatives or himself” – exempt, because “his seed” means specifically his children/grandchildren.
7) Sleeping/blind/cannot walk on his feet: If the child is sleeping, blind, or cannot walk on his feet – it’s a doubt. The Rambam is lenient (exempt). “Passing” means a walking of a person – the child must walk himself with his own strength and sight. One doesn’t drag him like an object; the father leads him, but he must be able to walk himself.
—
The Rambam: “A matzevah that the Torah forbade is a structure where everyone gathers near it. Even for the worship of God it’s forbidden, and certainly for idolatry. As it says ‘And you shall not erect for yourself a matzevah which the Lord your God hates’.”
A matzevah – a structure/monument where everyone comes together – is forbidden even for the worship of God, and certainly for idolatry. The one who builds the matzevah receives lashes, but the people who gather there don’t receive any punishment.
1) What is a matzevah – Rashi vs. Rambam: Rashi’s opinion (Sanhedrin): A matzevah is similar to a bamah – a bamah is made of several stones, a matzevah is one stone upon which one offers on it. The Rambam’s opinion: One doesn’t offer on the matzevah, but to the matzevah – one gathers near it (by it). The Rambam holds that a matzevah is not an altar for sacrifices, but a type of monument/pedestal – a specific style of idolatrous architecture. The ancient statues stood on such pedestals, and this style may not be imitated even for the sake of God.
2) The punishment proves that matzevah is not idolatry itself: The builder receives only lashes (negative commandment), not stoning. If it were its way of worship to build a matzevah, it would receive stoning like any idolatry in its manner. It’s only a separate prohibition of “you shall not erect for yourself a matzevah.”
3) Is a monument forbidden? The Minchas Yitzchak and other later authorities wanted to argue that according to the Rambam it’s forbidden to build a monument (like a war memorial). But this is rejected: (a) The Rambam doesn’t speak of a simple memorial, but of a specific idolatrous style; (b) In Tanach we find that kings made a “yad” (monument, like Yad Avshalom); (c) If monuments were forbidden, one would seriously consider whether one may build a matzevah on the grave of a tzaddik where one comes to pray (which is a separate question of inquiring of the dead).
4) The distinction between matzevah and even maskis: By matzevah the prohibition is the making/building of the monument. By even maskis the prohibition is bowing on it. The reasoning: stones are always there – it’s not a special architecture that one builds, therefore the prohibition is not on laying stones but on prostration.
[Digression: Yaakov Avinu made a matzevah (and poured oil on it), which proves that a matzevah was previously permitted even for the sake of Heaven, and later the Torah forbade it because it became a way of idol worshippers.]
—
The Rambam: “And you shall not place a figured stone in your land to bow upon it” – the prohibition is to bow on paved stones, but in the Beis HaMikdash it’s permitted, because “in your land” excludes the Mikdash.
One may not make a full prostration (spreading hands and feet) on carved/worked stones in Eretz Yisrael or other places, but in the Beis HaMikdash it’s permitted.
1) Prostration means spreading hands and feet: The Rambam holds that “prostration mentioned in the Torah” means a full prostration – spreading hands and feet, when one lies completely stretched out on the ground. This is the Rambam’s opinion also regarding other prostrations in the Torah. A “Frail Minchas Tefillah” brings that this is not entirely clear.
2) What does “maskis” mean: The Ibn Ezra says “maskis” is from the language of “sechiyah” – a beautiful worked stone that one looks at (like “maskiyos kesef” – beautiful silver ornaments). This means carved, paved stones – not from the language of “nesech” (poured). On natural stones (a rock outside) one may bow; only on worked, beautifully carved stones is it forbidden. “Figured stones” means paved, carved stones.
3) Why is it permitted in the Beis HaMikdash: The verse says “in your land” – in your places, but not in God’s place (Jerusalem/Beis HaMikdash).
4) Prostration with and without spreading hands and feet: If one prostrates with spreading hands and feet on even maskis – one receives lashes from the Torah. If one prostrates without spreading hands and feet (like kneeling – one presses his face to the ground but without stretching out hands and feet) – one receives rabbinic lashes (from the Rabbis). It’s difficult to understand what the definition is of this rabbinic prohibition.
5) “There is a crack in the ground”: By idolatry, if one prostrated at four amos – “because there is a crack in the ground” – one is not liable for stoning. First interpretation: One bends but the face doesn’t reach the ground – like we do during Shemoneh Esrei. Second interpretation: “Pressing his face to the ground” means only touching the floor, but not going into it. The question remains open.
The Rambam: “And since all of Israel has the custom to prostrate on mats in synagogues on stone floors” – one places mats or straw and hay, “to separate between their faces and the stones.”
“And if he doesn’t find something separating between him and the stone… he goes to another place… or bows on his side downward.”
1) Sephardic vs. Ashkenazic study halls: In Arabic/Sephardic study halls, where one bows with spreading hands and feet even in the middle of the week, there have always been large carpets/mats. In Ashkenazic study halls, where one doesn’t bow with spreading hands and feet (only a bend without the feet), one only needs to place something on Yom Kippur (tissues etc.).
2) Nefilas apayim during tachanun: The Rambam apparently means that the bowing is during tachanun – nefilas apayim. The Rema means that “tachanun” is actually nefilas apayim. The Gra and the Chafetz Chaim also bring that prostration is spreading hands and feet.
3) “Bows on his side”: Means that one still lies on the floor, but not completely stretched out – not “his face and hands and feet” straight. This is like we do during “before You in Your great mercy” – a half bow, not a full prostration. Perhaps in those times people generally sat on the floor (not on benches), and “bows on his side” means he goes to the side a bit.
4) Why did we stop with true nefilas apayim: When they began placing benches in study halls (once there were no benches – one stood or bowed), there’s simply nowhere to make a full nefilas apayim, and consequently we stopped. This is a “wonder” – it’s not clear why we gave up the true custom of nefilas apayim to the ground.
5) Practical application: At a grave, where one wants to make a prostration, one must also be careful because the grave also has an even maskis – one must place something under the hand.
—
The Rambam: “One who plants a tree near the altar, even not for idolatry… whether a barren tree or a fruit tree… behold he receives lashes, as it says ‘You shall not plant for yourself an asherah, any tree, near the altar of the Lord your God which you shall make for yourself’. Because it was the way of idol worshippers to plant trees beside their altar so that the people would gather there.”
One who plants a tree in the courtyard near the altar – even not for idolatry, even only for beauty – receives lashes. The reason is because idol worshippers planted trees near their altars so the people would gather there.
1) “Near the altar” doesn’t mean specifically right next to the altar – but in the courtyard which is near the altar.
2) The reason “so that the people would gather there”: The tall tree was a sign – one saw it from afar, and one knew that there is an altar there. A regular idolatry is not so tall, but a tall tree one could see.
3) A sharp question: Why is it bad to place a tree? A tree is “the most basic thing that exists in the world” – God made trees, what’s wrong with a beautiful tree near the altar?
4) Possible different reason: The Rambam is perhaps against “gathering of the people” in general – not everyone needs to come to the Beis HaMikdash. The Rambam holds that impure people shouldn’t go much to the Beis HaMikdash; only the priests and those who are fit should go, not a gathering of the entire nation. Going up for the festival is three times a year – for that one doesn’t need a tree as a sign.
5) Even at a private bamah one doesn’t place a tree – this is a sign that the bamah is for the sake of Heaven alone, unlike the gentiles.
The Rambam: “To make a wooden porch in the Temple… even if it’s in the building… the statutes of idolatry, as it says ‘any tree’. Rather all the porches and protrusions extending from the walls of the Beis HaMikdash were of stone and not of wood.”
One may not make any porch (structure) of wood in the Beis HaMikdash. Even cut wood (not a living tree) – because “any tree” includes all types of wood. All porches in the Beis HaMikdash were of stone.
1) The breadth of the prohibition: Not only a living tree, but even a wooden bench or structure. “So far that one doesn’t place a tree? Also not to place a wooden bench?”
2) An interesting contrast with even maskis: A matzevah / even maskis one may not anywhere – except in the Beis HaMikdash / courtyard one may. And a tree is exactly opposite – elsewhere one may, only in the courtyard one may not. In a synagogue one may place a tree, there’s no prohibition at all – only by the altar is there a prohibition, and such a sharp prohibition that not even a piece of wood.
The Raavad doesn’t agree with the Rambam. He brings proofs that there was indeed wood in the Beis HaMikdash: (1) The wood chamber – the Raavad holds that the chamber itself was made of wood. (2) A wooden platform for the assembly – a wooden platform. (3) Gezuztra for the women’s section – a wooden balcony.
The Raavad’s answer: Temporary (portable) one may make of wood – but not permanent. This resolves all the proofs – the platform for the assembly and the gezuztra were temporary. The Rambam perhaps has a different answer to the proofs (not elaborated).
[Digression: The Gra held that one shouldn’t place trees in the study hall on Shavuos. They held that this is “like the Christmas trees.” But the Gra doesn’t speak about the matter of placing a tree in the study hall – he only speaks about the altar. The verse only speaks about “near the altar”, not about a synagogue or study hall.]
—
We don’t always need to understand reasons, and we need to know the halacha first. Sometimes we also understand the reason, once we already know.
Speaker 1:
We are learning the Laws of Idolatry in Sefer HaMada, we are going to learn Chapter 6. The Laws of Idolatry have many commandments, at the beginning of the Laws of Idolatry the Rambam enumerated 51 commandments. We have already learned a large portion of them. We have already covered the essential commandments of idolatry, the prohibitions regarding deriving benefit, and we have learned about not swearing in the name of idolatry, the blasphemer, the inciter and enticer, with all the commandments regarding how to punish the inciter and enticer.
Now we are at the commandment of “not to practice ov and yidoni,” which the Rambam also includes under the category of idolatry, because these were things that idol worshippers did. This was perhaps part of how the priests gained followers, they used sorcery, they used special powers that they had.
It appears, according to what we discussed, that the Rambam says that this book, here in our printed editions it is called entirely Laws of Idolatry, but in the Rambam it is truly called “Laws of Idolatry and the Statutes of the Nations”. Statutes of the nations means statutes of idol worshippers, not just gentiles. It also appears that in this he includes many more laws.
So here, the essence of idolatry, basically until Chapter 5 was the Laws of Idolatry, also the practices of idolatry, the teachers of idol worshippers, the false prophet, all these things. Yes, also the practices of idolatry, every matter has laws that come into it, but the main topic of the false prophet is he speaks of a prophet who prophesies in the name of idolatry, he says to worship idolatry.
And now it appears that from Chapter 6 onwards, it seems like two parts, from Chapter 6 until Chapter 12 is the part of the statutes of the nations, which are indeed forbidden because, he wrote here a note, “they are the ways of idolatry.” These are things that idol worshippers do, but it is not simply that through this one worships idolatry.
The Rambam says here yes, “they are types of idolatry,” but I think it is not simple that one who practices ov and yidoni transgresses the prohibition of idolatry. It is something that idol worshippers do. It is not the actual worship, but yes. Even if someone says he does this for the sake of Heaven, for example Molech, there is a separate prohibition. But this is not worshipping idolatry, he is speaking about the root of idolatry, he says it is something that comes with something like. Perhaps a false prophet, perhaps Molech, exactly like that. But I see that here there are separate prohibitions. It appears that it is not simple with this.
One can perhaps say, one must understand that… I think that in a certain place the Rambam gives a deeper explanation about the distinction between plain idolatry and sorcery. Perhaps we will still come to this, we will be able to take something to do. But I think the basic thing is, idolatry means one serves the god, yes? I serve something, the idol, the… or services that are… sorcery means I serve myself. There is, I receive some benefits. It is not simply that I serve the god with this, I perhaps use the god’s powers. I extract benefits from the idolatry or from the practice of idolatry to know things.
Right, certainly the idol, the priest who does this, the Rambam says that this is the power of idolatry, but not that one serves the idolatry with this. This is a use of idolatry, this is a benefit.
Different from for example even prayer. It is true that prayer is not worship, but it is more like one serves the idolatry. It is not…
Okay, so, one begins with two things that are called ov…
What does the Rambam say? “One who practices ov or yidoni”. One performs the acts of ov and yidoni, one performs this type of sorcery that the Rambam will later explain how it works, what ov and yidoni means. If one does it “willingly and intentionally”.
Does the word “willingly and intentionally” already bring out the “willingly.” What does he want to bring out with the word “willingly” here? All along previously he also said “intentionally.” Here in the Laws of Shabbat he also has the same language. This is the same law as idolatry, as Shabbat, and things that have the three punishments. It could be that with idolatry it often happened that one was forced, that the idol worshippers forced the Jews to do. And the Rambam wants to remind again the law that when one is forced it is entirely yehareg ve’al ya’avor (be killed rather than transgress), but one does not receive the punishments for this. I would have thought that perhaps…
First of all, mezid (intentional) is different from… “mezid” he means already in “intentionally.” It could be that one must learn below, perhaps he comes to it. Presumably there is a reason. I don’t yet know what it is. I remember that when we learned… we didn’t learn, ah, my class on Shemonah Perakim we learned a bit. We spoke about it many times. There are many laws, many distinctions of laws from… It could be that “willingly” and “intentionally” are two different things. “Willingly” means that you do it to derive benefit. “Willingly” means to derive benefit, and “intentionally” means to derive unintentionally.
Speaker 2:
Intentionally means he knows what he is doing, and willingly means that no one is forcing him.
Speaker 1:
Unintentional and coerced were not mentioned. Coerced is a law unto itself, but conversely, it could be one is willing but it is a law of unintentional. He does it willingly, but he doesn’t know that it is a prohibition, he doesn’t know exactly what he is doing.
He does it willingly, no one is forcing him, and he does it intentionally, he knows that he is doing a prohibition, he knows what he is doing, he is liable for karet (excision). And if there were witnesses and warning, he is stoned, he receives stoning. If it was unintentional, he brings a fixed sin-offering, if he did it unintentionally, he was not warned that it is a prohibition, then he brings a fixed sin-offering. For punishment one does not bring any sin-offering. Very good. Unintentional brings a sin-offering, coerced is coerced, it is the Merciful One exempted him. Even idolatry where one is obligated to be liable to death, but no sin-offering is brought.
The Rambam is not so clear that for idolatry one is liable even for branches of idolatry, not only essential idolatry, what is called in the Gemara its accessories. I don’t know what is clearly called its accessories, but I remember in the Laws of Sanctification of God’s Name in Yesodei HaTorah, not the Laws of Idolatry, I didn’t go into the Laws of Idolatry, but there are many commandments, very many prohibitions, Shabbat, idolatry, everything has the three punishments. It is interesting, simply here there is a punishment from Heaven, karet, and if they catch him, if the court gets him they give him stoning.
What does the Rambam say? What is the practice of ov? The Rambam makes it that both have a practice. I saw in certain commentators on the Rambam speak about this, that it appears this way, it is implied from the Gemara that also here there is such a thing as being a yidoni and doing a certain practice, plainly telling the future without a certain practice. But then it couldn’t be because one is liable for the heart which has no action.
The Rambam brings the practice of ov and yidoni, in such language there is “one who practices ov and yidoni.” What is the practice of ov? There is indeed one who inquires of an ov later we will see, one who inquires of an ov, I remember it is a different separate prohibition for the one who asks.
Says the Rambam, what is the practice of ov? What is ov? He says, this is one who says that he burns a known incense, he burns a certain incense, known means known to those who do for idolatry or for the Rambam this was known.
Speaker 2:
And one shook it to spread the scent of incense.
Speaker 1:
Ah, I thought that this is the secret of the movements.
Speaker 2:
No, this is to spread the scent. Movements are the carriers.
Speaker 1:
Okay.
And speaks quietly, like one speaks quietly, he speaks softly, with words known to them.
Speaker 2:
Quietly, yes, like… “quietly and slowly”? Did they still have this language? Quietly means stands, like one says “lead my affairs slowly and quietly.”
Speaker 1:
No, I think it means softly, in a whisper. Like…
Speaker 2:
In a whisper, yes. He goes to stand again in a low voice. So perhaps here there is something…
Speaker 1:
Yes, he speaks so spooky, soft and stands, could be.
Speaker 2:
I think yes, also stands. “Lead my affairs slowly and quietly.”
Speaker 1:
But here it was indeed a whisper. Quietly, I think that this is an error, exchange of letters lamed and tet, perhaps in a whisper.
Speaker 2:
The magicians did with their secret arts, they did…
Speaker 1:
I think that the Ramban says that they did with such whispering… that if you will hear you will see that they are saying nothing.
He speaks with words known to them, certain things that they know. Then here the Rambam says to them, he says known incense, this knowledge the Sanhedrin must know, but they are very whispered, not necessarily.
Speaker 2:
Okay.
Speaker 1:
Until the inquirer hears as if someone is speaking with him. By the inquirer it sounded, the whispering became mixed, it became some interesting sounds, and the inquirer heard as if…
Speaker 2:
I don’t know, you say it became mixed. He heard as if, I think he thought that he hears, right?
Speaker 1:
Yes, I say, when one speaks clearly one hears, but when one speaks so quietly and…
Speaker 2:
Could be that he heard in a still small voice. I don’t see it that way. He will say that one hears in a still small voice.
Speaker 1:
And answers him regarding what he asks with words from beneath the earth.
Speaker 2:
And he answers him.
Speaker 1:
Very good.
As if he speaks from beneath the earth, one hears very softly, or a very low voice, as if it does not enter the ear but the thought senses it.
It went a bit in between. It is yes, it is as if he doesn’t hear it, but he does hear it yes.
Speaker 2:
This means puppet show, what seems like the doll is speaking.
Speaker 1:
Very good. That was the trick, but there is a place where people can make it sound like the voice comes from other places.
Speaker 2:
Right. By the Rambam he says it is something terribly soft, it is not clear if one hears at all, it seems that one hears.
Speaker 1:
Okay, anyway, this is one type of practice. There is another way of making an ov. What is the other way? It could be that the incense makes the person become a bit intoxicated, should make it easier for him to think things.
Or he takes the skull of a dead person – another way of ov, how one takes an empty skull of a dead person, and burns incense to it and divines with it. I think even today by tribes and idol worshippers skulls are common. You see even in Mexican culture one sees it, that they keep skulls of dead people. It is something, somewhere it is used in worship or I don’t know what. And burns incense to it – one makes incense to the dead person, and divines with it – one says with this divination, one says with this some incantations, until he hears a voice coming out from under his armpits – how one hears as if from under the arms one hears out a very low voice, a low voice, and it answers him – and how the voice answers the question that the person said. Says the Rambam, all these are the practice of ov, and one who does one of them is stoned.
What does the word “ov” mean? Is ov a certain people, or a certain type of people, or is it the name of the practice? I don’t know what the meaning is, especially the meaning. Ov. Yidoni is perhaps like a language of knowledge, of knowing the future, I don’t know.
It is very interesting, because I don’t know, you say that perhaps in Mexico one knows exactly what ov is, but what exactly is this? The prohibition is “do not turn to the ovot that are among them.” The prohibition is not simply to mess with powers, you understand? The Rambam says, the prohibition is the specific practice, known definitions in two methods. He brings, both are in the Gemara, either in “Idolatry” or in “Sorcery” or in “Incense,” whatever it is. The practice is forbidden. It is not that fooling people… if someone finds other ways to hypnotize a person so he thinks he hears things, I don’t understand that this should be a practice of ov. It is a specific practice. Afterwards there is yidoni, which is a different type of practice. It also does the same thing, but it is a different type of practice.
So, it is not clear to me, and also I don’t know, I don’t know if anyone knows exactly what we’re talking about, that one should say exactly, this is the ov that the Torah speaks of. I don’t know what it is. Perhaps you know? One must ask. It is a question to ask. The Rambam also didn’t ask. I mean, perhaps the Rambam, yes, he read some books that speak about this. What do you think, he means some certain thing? This is indeed taken from the Gemara, or does the Rambam say this on his own…
Speaker 1: I think this is indeed simple, because this is the practice of Shaul. More at length. It says in the Gemara, that he saw him on the side. Do you want this in the meaning of the word ov truly?
Speaker 2: Not critically important.
Speaker 1: Further, anyway, you know, sometimes you saw him, but Rabbi Mendele Barover, his father of blessed memory said, “do not turn to the ovot”, one should not go after the ways of the ovot, one should do oneself. Anyway, this is an aleph interpretation. Also “and to the yidonim”, not to follow after those who know everything.
And there is also something “raising with ov.” “Raising with ov” is called when one brings up something like a soul, right? So this is the Rambam.
Speaker 1: This is the second thing. The second, the “all so skull,” seems more like one brings as if a dead person should speak. There is something called sciences, science? I don’t know. It must also be called as if one brings, but this is the essence. This is perhaps the type of idea of bringing that a dead person should speak. Perhaps this is the prohibition of “inquiring of the dead.” One must see, there are other definitions.
But ov and yidoni means apparently specifically the specific practice. What else can this be? I don’t know, I haven’t found anyone who does this. One is it is done with the hands, one is it is done with the skull. There it comes from the earth, and here it comes from under the armpit comes the skull. There it is the practice.
Speaker 1: One stands further in the verse, yidoni is short for the practice. He places the bone of a bird whose name is yidoni. One takes a certain bird from a certain… that people know which bird he speaks of.
Speaker 2: No, I think the bird is called yidoni.
Speaker 1: Or you say it is a different interpretation. Because earlier it was indeed “known words yidoni among them.”
Speaker 2: Yes, but what is he called yidoni’s? Yidoni? What does “you know, the yidoni yidoni” mean?
Speaker 1: It is called yidoni. He is I don’t know the idea, because it is a yidoni. I don’t know. Okay. Yidoni, yidoni. Yidoni. Like the idea starts yidoni once. They know too much such a piece of sorcery.
Speaker 2: Yes, one burns and does the acts of freedom, one does the rabbi’s, one lets it here open, or until the person or the bird falls down?
Speaker 1: All the person. The person falls down like one who is sick runs one who has a seizure like something in the mouth becomes not a seizure upward. And he says with his mouth things that will happen.
Speaker 1: Says our king all these are types of idolatry. How is it understood types of idolatry means types of ways of idolatry? Or the thing…
Speaker 2: It is certainly the thing I would have asked at the beginning. It is your question. Because if so it would not have been already, one of the chapters of idolatry, it would not when it when it out of chapter 2, chapter 3. It comes out that types of idolatry does not mean exactly that it is types of idolatry, or it would be collected.
Speaker 1: But on the other hand, in general, in the statutes go to you not and each is only a prohibition, right?
Speaker 2: Here you have started different things. The Rambam calls statutes in general, all things that are general. But I say, punishments, here one sees that the severity of it is as hard as idolatry itself, also receives kingship, I mean, one also receives stoning.
Speaker 1: Yes yes, I understand, but this is indeed the Torah’s prohibition. So when the Rambam says a note “statutes of the nations,” it means in general that everything has statutes of the nations. A part of them are indeed things forbidden by stoning, a part of them are prohibitions, whatever, fine.
But I see, he brings the language “in the Moreh Nevuchim, in every place that designates something for its practices,” just like ov. That’s how he brings the language here. So it appears clear that the Rambam understood that ov is some kind of worship. So it is a thing designated for this worship.
Speaker 2: So the Rambam brings the Gemara this way, but the main thing is whether one comes to the state of mind, or to the trick.
Speaker 1: No, no, the trick to the state of mind is generally permitted, I mean, one needs to see it.
Speaker 2: No, but again, the Rambam speaks of the exact actions that one does. So is the prohibition the action, or is the prohibition arriving at being able to show that one knows?
Speaker 1: So the prohibition is the action. And even if he doesn’t do it in the name of idolatry, right? The reasons that the Torah prohibited, because these are types of idolatry, means to say the idolatry of sorcery. But as I said before, it’s not simple that we say that with this one serves idolatry. This is one of the powers of idolatry, something like that.
Speaker 1: Says the Rambam, first we learned the punishment, that idolatry is of heresy. Where is the punishment that you brought stated?
Speaker 2: The Rambam brought the verse at the beginning.
Speaker 1: At the beginning? “Al tifnu” (Do not turn), perhaps you’ll say soon? It’s strange, how did he bring the punishment? Liable to stoning, karet, he didn’t say any punishment at all.
Speaker 2: In the beginning, beginning, beginning it should be. Look in “oved Hashem Elokecha,” “ki to’evat Hashem Elokecha,” “ki shayach bezeh lav dela tachyeh,” one needs to know which, where is the punishment clearly stated?
Speaker 1: “Ve’ish ish asher ya’aseh ov o yidoni mot yumat” (And any man who practices ov or yidoni shall surely be put to death), that’s a verse in Parashat Kedoshim, true. But the Rambam doesn’t bring it. He didn’t bring it in the laws.
Speaker 2: That’s not. It’s missing here. He didn’t bring the verses, he brought “shelo,” he brought the negative commandment of “shelo.”
Speaker 1: Always at the beginning, he brought it at the beginning of the Mishneh Torah, apparently he brought it. Here he didn’t bring it.
Speaker 1: Okay, further he says, “warning from idolatry.” Okay, it says, Talmud lomar “al tifnu el ha’elilim ve’elohei masecha lo ta’asu lachem” (Do not turn to idols, nor make for yourselves molten gods). This doesn’t speak of “al tifnu” to the people who do idolatry and divinations, but rather that the person should not be the one who goes to the sorcery or to the priests who practice idolatry and perform the actions. This is the warning against doing idolatry, the act of idolatry.
Speaker 1: The next thing is Molech. Says the Rambam, “One who gives of his seed to Molech willingly and intentionally,” again the same thing, “willingly and intentionally,” is liable to karet. If done unintentionally, he brings a fixed sin offering.
But here he writes the language interestingly, there he writes… yes, the Or made it differently. “One who gives of his seed to Molech willingly and intentionally is liable to karet, if done unintentionally he brings a fixed sin offering. And if he did it with warning and witnesses,” if he passes his seed to Molech with warning and witnesses, “he is stoned,” he receives stoning, “as it says ‘And any man of the children of Israel who gives of his seed to Molech shall surely be put to death, the people of the land shall stone him with stones.'”
Here he does write the language of the verse about stoning, about Molech. And he… it’s interesting, he goes in a slightly different order, and he goes immediately to write its warning, Talmud lomar “and of your seed you shall not give to pass to Molech,” and he says again the same negative commandment stands, “there shall not be found among you one who passes his son or daughter through fire.” This is stated in Deuteronomy, he brings.
Speaker 2: Why does the Rambam bring two verses? I don’t know. One is in Mishneh Torah, I mean there’s always such a rule that it can appear twice, but…
Speaker 1: Ah, perhaps he’ll say what he means exactly. He says there’s no practical difference, the Rambam in… he brings the language of Sefer HaMitzvot, that there’s no distinction. The Rambam has a rule, the same negative commandment can appear twice in the Torah, that doesn’t make it two negative commandments, unless the Gemara says specifically. Usually one can have the same thing twice.
But it could be that the Rambam held that the word “ba’esh” (through fire) makes it clearer. That “leha’avir laMolech” means specifically in the manner of bringing it through fire.
Speaker 1: Says the Rambam, how would they do it? They would kindle a great fire, one lights a fire, and take some of his seed and hand them over to the priests who serve the fire, one gives it to the priests who serve with fire, and the priests give the son back to his father, they give the child back to the father, and after they give, they command them to pass him through the fire under their authority, again, one gives it to the priests, and then the priests tell the father, it shouldn’t be the father who carries him through the fire, after they give they command them to pass him through the fire under their authority, it’s under their supervision, the father should be the one who carries through, yes.
Speaker 2: First he must sanctify it, first the son to the… it should be like finally bringing a sacrifice, but the Rambam says one doesn’t actually kill the children, one doesn’t burn them.
Speaker 1: That’s what he explains, yes. And his father passes his son through the fire with the priests’ permission, and passes him on his feet, it means “passes him on his feet” means that the child walks, yes? But “passes,” he doesn’t mean he lifts him up, but the child walks on his feet. Okay. From this side to the other side within the flame, he walks through the fire.
Speaker 1: Not clear, here it’s not clear. Here it only says “leha’avir laMolech,” not that there’s a type of laMolech. That’s the meaning. Molech, lest you say that it’s not forbidden for another idolatry. Molech is actually the name of a certain idolatry. He says, you shouldn’t think that “leha’avir laMolech” means burning an idolatry for the Molech.
Speaker 2: Yes, yes, he explains, “that Molech is not.”
Speaker 1: Very good. Just as you find that it’s not forbidden for another idolatry, but only in this worship alone which is called Molech. The worship of the idolatry called Molech is the way of passing through…
There is actually, the verse actually states “for they even burn their sons and daughters in fire,” there is such a type of worship where one actually burns the children. But that worship, apparently one doesn’t need a special prohibition for it, it’s simply murder, and secondly, it’s proper idolatry, it’s actually like offering a sacrifice to idolatry.
The Molech is not a sacrifice to idolatry, but its manner of worship is thus. According to this says the Rambam, because this is a type…
Speaker 1:
The worship of the idolatry called Molech is the way of passing through.
The verse actually states “like a weaned child on his mother, like a weaned child is my soul,” there is such a type of worship where one actually burns the children. So that worship, apparently one doesn’t need a special prohibition for it. First of all, it’s murder, and secondly, it’s actually an idolatry, it’s actually like one is offering a sacrifice to idolatry. That’s a sacrifice, but it’s the manner of its worship. Why so? Therefore says the Rambam, because this is a specific way of worship for the idolatry called Molech. If he does this to another idolatry besides Molech, he is exempt.
So if so, essentially one wouldn’t have needed the whole thing to be stated, because this is merely a manner of worship of a specific idolatry. That’s how it sounds. That’s actually what it says in Tractate Sanhedrin he brings that the Gemara asks the question, and the Gemara has a dispute whether Molech is idolatry, a dispute of Tannaim. And likewise, there are those who hold, the first Tanna in the Baraita that the Gemara brings, actually holds that Molech and worship, the innovation is that the worship, even when one does it not for Molech one also transgresses, because it’s called like a law of the four services. But according to Rabbi Shimon, as the Rambam rules, no, the simple meaning is that it’s not a service, it’s only a worship because its worship is specifically thus. But on this it’s actually difficult, you actually ask a question, if so this is included, included in every idolatry that if one does its worship thus.
Right, Rabbi Rabinowitz argues that the Rambam doesn’t mean it that way, he means to say as we said before, worship must mean one gives something to the deity. If it was actually a sacrifice, for example if it was burning in fire, it’s certain that it’s even from the four services, even if one burns his son to an idolatry where there isn’t the custom to burn, that’s a type of sacrifice, it’s a human sacrifice, it’s a sacrifice. Kal vachomer from slaughtering and burning before it, where he is certainly liable. But Molech isn’t a sacrifice, one gets back the son, it’s just some kind of demonstration, it’s a revealing of one’s mind that he is believing, he does something. So what is revelation, revelation is not usual services, but Molech is yes, because this was actually something like a manner of their worship.
That’s what he says. It’s simply because it definitely looks more like idolatry than ov and yidoni. It’s not the statutes of idolatry, this is actually worship, a type of worship. If one says it’s just passing through, I don’t know. But the Rambam says, if one were actually a burner, it would be worship for its own sake actually. The Rambam says very clearly, this is the worship of this. A worship for its own sake actually. I know, I’m not here for criticism, I don’t want to squeeze the language of worship, it’s actually not so clear.
And what you say “therefore,” if it were such a thing similar to practitioners of yidoni, the “therefore” also wouldn’t be there. On the contrary, if it were an actual worship, if it were burning his son and daughter in fire, or it were a new innovation that one serves idolatry in general, if one says if Molech were such a thing like ov and yidoni, that it’s a certain type of statutes of idolatry that one does for protection, just as one does ov and yidoni to hear the future, it’s a type of thing that the Torah innovated a certain stoning, it would already be by every idolatry, by every one, not specifically Molech.
Right, but the Torah didn’t say that. The Torah said, specifically for Molech passing his son and daughter one is forbidden. It means it’s a type of idolatry. But the innovation in the Torah is not that there’s such a type of idolatry that is specifically thus, you can ask that from the priests of idolatry. It must be that here there’s a new aspect.
Right, you can ask that, exactly, because the Torah already accounts, the Torah doesn’t make any extra prohibition on Markulis or on Pe’or, because we know that it’s in the category of idolatry thus one is liable.
It looks like this, I very much like this distinction of what is worship and what is a charm. Because you see that even passing through out of fear the Rambam interpreted that if he doesn’t mean at all to serve, not at all, he simply holds that the charm perhaps took effect, he is exempt. It’s not permitted, but it’s exempt. He doesn’t do it for its own sake so to speak. For its own sake is a sharp word, he doesn’t do it as worship, he only does it for his own benefit, you could say.
I don’t know, it’s a bit difficult here. It can always be that there are certain details that the Torah was concerned about, the Torah prohibited, and every mitzvah has such things. Generally speaking is, I know, those who learn is even not necessarily yes?
For whatever reason, sometimes there’s something extra prohibited, a Gemara in general, regarding kingship. And other things have seen such things, before others have seen such a thing. It’s a thing, every mitzvah has rules, there are certain details that are also forbidden. So, they spoke in chapters, yes? In Hilchot De’ot, they spoke, a law of astrology and not to walk in their ways, you know also the wise one thought in their ways? Yes. It can be so. Okay. Now details, interesting details.
Speaker 1:
He goes into the passing on foot, he says one detail, it’s stoning if one passes his seed to Molech, and passes on foot through fire, the manner of worship. But if he handed over to them not in the manner of worship, he’s exempt. Interesting. Because it needs to be the manner of worship. Yes.
Speaker 2:
And one is liable… you know further… yes.
Speaker 1:
And one is liable, what if he gives some of his seed and leaves some? But if one has several children, and he gives over some to Molech and leaves some over, he’s already “from his seed he gave to Molech from his seed”. Means some and not all. He says that the language of the Rambam explains… one has two children, and one he does and one he doesn’t.
Speaker 2:
Yes, he has two, and one he makes pass through. Or he speaks of passing through, some of his seed.
Speaker 1:
No, I see you… it makes a bit some of his seed all, and one only speaks of when he has two three four and two two.
Speaker 2:
No, he sees you with one difficult.
Speaker 1:
The main thing is all, and he brings very interestingly that it’s very difficult what is the simple meaning of all. If one said that it burns, I can understand, it burns the children, and enough or not. Because it’s only passing through. What’s this some and not all. Yes, because the matter is, is that with this is a protection on all other children. Otherwise what is understood. He brings a Sma”g, that the Sma”g said that with half and not all.
It’s understood that it says in the Gemara that one who is a greater transgressor, a murderer doesn’t receive exile, there’s no atonement for him. So, what is exempt, and not even what is exempt from punishment, is a good thing. Sometimes he says, one has already given up on you. Woe to him from this.
Further, this is the manner of worship, this is simple from the Siman, from the Siman from the church, it says “this is how one goes here.”
Speaker 2:
Ah, this is how one goes here. It makes more sense with you.
Speaker 1:
He brings here that there were those who said it that way, but he has proof that it was yes the custom for everyone to do. Okay.
Speaker 1:
Says the Rambam further: “Whether legitimate seed or illegitimate seed,” which type of children one should give over. One would have thought that if one has children who are mamzerim, he may not be “whether legitimate seed or illegitimate seed.” It must be the word “seed” which one might think is a limitation.
“And whether his son or his daughter,” or grandchildren, children of his children. “All who come from his loins are liable for seed.” If it says “seed,” it doesn’t say “his son.”
But “if he passed one of his brothers or his fathers or other relatives or himself,” or himself, he’s exempt. Because “his seed” means specifically.
Speaker 1:
Says the Rambam: “If he passed his seed while he was sleeping or carried and not walking on his feet,” or he’s blind, he can’t walk by his own power, so one leads him completely. But what does he do, he grabs him with his hands and carries him. “Passing” means a walking with a person’s nature, it seems. That one walks, he walks with his own power, with his own sight, it seems. He says that it’s a doubt in the Gemara, and the Rambam is lenient. That’s what he says yes. If not “passing” means that he walks, the father leads him through, but he must be able to walk himself, not that one drags him like a piece.
Speaker 2:
Yes.
Speaker 1:
Very good. So these were the laws, we’ve already learned two mitzvot in this chapter, if I remember three mitzvot. And we’ll learn a fourth mitzvah.
Speaker 1:
“Matzevah.” Says the Rambam: “The mitzvah not to make a matzevah.” It means, one should struggle a bit with what it is, but it means building a large structure of stone and one should gather before it for the sake of idolatry.
Says the Rambam: “The matzevah that the Torah prohibited is a building that all will gather at it.” Let’s build a type of building, all should gather at this building. Even for the worship of Hashem, the prohibition is even if one does it to serve the Almighty. And how much more so if it’s a manner of idolatry to build a matzevah for idolatry, to serve idolatry. But the Torah prohibited that one should not at all set up such a matzevah even if one does it to serve the Almighty.
“As it says ‘and you shall not set up for yourself a matzevah which Hashem your God hates.'”
For setting up a matzevah, one who builds such a matzevah, receives lashes but one doesn’t receive for those who gather.
That means the people who gather to serve Hashem at it, they didn’t receive any punishment.
The builder, the one who builds it, because he builds the same type of thing as if the idolaters build.
It’s explained, it explains the dispute, the question is what is the meaning of this matzevah?
Speaker 1:
One doesn’t know, the Rambam brings in the end, it’s very unclear.
What does it mean one may not build any place?
Okay, let’s say, a building doesn’t mean a building, it means some kind of monument.
It’s not something that you just walk into, and you walk in and you serve some giant mother.
And he brings that the Rambam says, what was the custom of idol worshippers?
The custom of idol worshippers was to build such a platform, such a matzevah, and on this you place the idol, the statue that you serve.
And on this you place the idol.
Speaker 2:
Yes, on this you place it so that you shouldn’t do it, in order that you shouldn’t make it similar to idol worship.
Even the service of Hashem should not be made similar to the service of idolatry.
Speaker 1:
But the Rav says that even without the statue, right?
Even just to make it so that someone wants to make, like someone wants to place a stone, like he wants his offering to be on it?
It’s very unclear.
The Rav must have had a need to say that even if he doesn’t do it in the name of idolatry, because here he only gets lashes.
If it were a service, a way of serving to build a matzevah, it would seemingly have to receive stoning, it would have to be called avodah, idolatry itself.
It would have to be called avodah, idolatry itself.
Just like it’s not called building an idol.
Every time we build an idol.
Except idol worship we learned gets stoning.
Speaker 2:
Ah, do you remember Rashi brings the opinion of the Sifrei?
Speaker 1:
Yes, that matzevah was beloved when Avraham made a matzevah?
Speaker 2:
Yes, not Avraham, Yaakov made a matzevah?
Speaker 1:
Later it became hated, you see that matzevah is forbidden even for the sake of Heaven.
Like, that matzevah was seemingly a sort of altar.
Speaker 2:
How do you know?
Speaker 1:
Because usually oil was poured on it.
Like that one?
Pouring oil is a concept of like a sacrifice, a libation.
So, it’s similar to this, seemingly the dispute.
Speaker 1:
Rashi indeed says so, he brings here, he said matzevah is like a bamah, a bamah is made of many stones, and a matzevah is one stone that you offer sacrifices on. But the Rambam doesn’t say you offer sacrifices on it, the Rambam says you offer sacrifices to the matzevah.
Speaker 1:
That matzevah was seemingly a sort of altar. Because you know, because usually oil was poured on it, pouring oil is a concept of like a sacrifice, a libation. So there is seemingly a dispute here, Rashi indeed brings it this way, he said matzevah is like a bamah, a bamah is made of many stones and a matzevah is one stone that you offer sacrifices on.
But the Rambam doesn’t say you offer sacrifices on it, the Rambam says you gather around the matzevah. It seems that the Rambam understood that it’s not about offering sacrifices, rather the Rambam held that it’s a sort of structure that the custom of idolatry is to make, not a sort of structure, a sort of let’s say, a sort of stone, a sort of monument, you’re not allowed to do even for Heaven.
I once spoke about how the Minchas Yitzchak and other contemporary authorities wanted to argue that therefore it’s forbidden to make a monument. By Jews it’s not so customary, but in the world it’s customary to make a monument in memory of a war or such a thing, they wanted to argue that the Rambam means this is forbidden, but it’s not correct, as he himself says, that first of all he says not in the name of idolatry, it’s simply for remembrance. We find explicitly in Tanach that for war… If this were forbidden, would one seriously think to build a matzevah on the grave of a tzaddik, because people go there to pray.
I wanted to say that it’s a different question of seeking the dead, in practice when you go there. What you need to fear in practice, you need to fear the prohibition of matzevah. Right, it’s certain, it’s clearly stated in Tanach that kings used to make a yad, you can always say it was a problem, Avshalom’s yad. A yad means a monument, but it doesn’t mean a monument! It seems, I would think, I would imagine it’s some style, a certain style of idolatry is to make such a sort of pedestal. Yes, all the old statues stand on such a pedestal and on that they serve. So don’t make that style even for the sake of Hashem, when you’re going to make it for the sake of Hashem, some front for your beis medrash let’s say, don’t make it. Even that, does it make sense that it’s not offering on the front let’s say. Yes, do you have Jewish places where there are almost such… It’s not clear to me that this is included in the prohibition of matzevah.
Speaker 1:
The Rambam says that the two things, matzevah and even maskis, the prohibition is not when you do it for idolatry, but because usually it’s done for idolatry, even when you do it for the sake of Heaven, because it used to be done for idolatry, even when you do it for the sake of Heaven you get lashes. “Lo sishtachavu laHashem Elokeichem ken, v’even maskis lo sitnu b’artzechem l’hishtachavos aleha”, you shouldn’t make an even maskis to bow on it, not in the manner of idolatry, “ki ani Hashem Elokeichem”, to lay a stone floor, or I don’t know what, lay a stone and bow on it, a flat stone.
Speaker 2:
I’m still not clear. A specific kind of stone?
Speaker 1:
Don’t know. Okay. Yes, says the Rambam, but the concept is interesting, because at first glance we would have thought that the prohibition is the laying, the making of the stones into a floor. But now the Rambam wants that the halachah is about the bowing. Different from matzevah. Right. Could be because stones are always there. It’s not simple that this is a special sort of architecture that you make. Even in a shul you make stones. The Rambam says that in shul, you’ll see, you place mats on the stones. But it’s not simple that this is to build a sort of thing. The prohibition is to bow itself.
Yes, it’s the Rambam, one who doesn’t hold the opinion of spreading hands and feet on a stone. Until he stretches out completely so that he makes a type of hishtachava’ah which is spreading hands and feet. He gets stoning completely, he lies completely on the stone. That this is the hishtachava’ah mentioned in the Torah, this means a full hishtachava’ah. The Rambam holds this way also regarding other hishtachava’ahs. That hishtachava’ah means to bow fully and still think in prayer. There’s a question, Minchas Chinuch brings that it’s not clear if he means that you should do it.
Just bowing down, in the Torah when it says you must say biblically accurately hishtachava’ah, and also it’s not serving for idolatry. The Rambam there didn’t need to say it so importantly, because he needs to awaken Jews, ah, can you bow a little? You’re absolutely not allowed. It’s stated even adding on Shabbos to pick up money. It’s not a full hishtachava’ah. Okay, which is indeed only rabbinic. But here he wants to say what you say stone before the Almighty, because you can easily confuse the prohibition.
I need to understand the prohibition better, because… What’s the simple meaning? Because it needs to be… And idolatry is very widespread. Yes, but in certain things that have… But to bow in general. Before you should bow in general. And exactly… To bow in general is… I mean, all services that you do for Hashem are the same services that idolatry does. Except for the four specific services.
Speaker 1:
In this way, exactly here there was a dispute. Some missing context that you’re saying, I would understand. Also, it could be that something is wrong with this. I mean that there must be some hint, something that’s not so wrong. It wouldn’t have been proper. But the thing is, something is a bit wrong. So I would think, you need to find some simple explanation, because I don’t know what the simple meaning is.
He says further, “Medaber ba’avanim bish’ar aratzos”. It’s said in the whole world. In other places. “Aval bamikdash mutar l’hishtachavos laHashem al ha’avanim”. In the Beis Hamikdash you do bow before the Almighty on the stones of the floor. As it says, “Uv’artzechem lo sitnu even maskis l’hishtachavos aleha”. “B’artzechem” means in yours, not “in the land of Hashem”, like in Jerusalem, but in the other lands. Apparently “b’artzechem” means “lo sishtachavu al ha’avanim, aval tishtachavu al ha’avanim hamfutzalos bamikdash”.
But the word here, the word is “mfutzalos”? “Maskis” means a stone that is cast, that is like one large stone. “Maskis” means cast, “maskis” means already a deed. But no, he says, the reason why it’s permitted in the Beis Hamikdash is because it’s “mfutzalos” or because it’s not “b’artzechem”? No, in the Beis Hamikdash it’s permitted. But here “mfutzalos” means paved stones. There’s a dispute. “Mfutzalos” is ah, not that “mfutzalos” is obligatory. Forget, forget. Ibn Ezra brings, forget. Ibn Ezra brings, that stones that are not “mfutzalos” is permitted. “Avanim mfutzalos” means carved stones, so beautiful, so well made.
Ah, what is similar to “even maskis”? It’s a natural stone. So he says, on a stone that is a rock you may bow, a stone from outside. What does the word “maskis” mean at all? “Maskis” doesn’t mean cast. It’s not like a cast stone. I have in my hand here a fake stone, a man-made granite. No, it’s not that. That’s a brick, it’s completely permitted, it’s a brick, it’s not a stone. Eh, granite is a real stone, but the bricks that you have there. “Maskis” means a language of painted stones. And he says “avanim mfutzalos” would also have been… Stop a minute.
So it comes out “avanim mfutzalos” means paved, carved stones. So if you go in the street somewhere and you find just stones in the forest, that’s permitted. That’s a sort of stone that is cut to make a beautiful floor, that’s called “maskis”. What did he say “maskis” is from the language of? I mean that… Ah, he says, Ibn Ezra says “maskis” is from the language of “sechiyah”, which is a beautiful stone that you look at.
Not from the language of cast like libation, libation thing? No, it’s not cast, it’s carved. So he says, I don’t know. Like maskiyos kesef, yes, the Rambam says maskiyos kesef means beautiful decorations of silver that you look at. Through this you see it. It’s from the language of looking, it’s sechiyah, and you look, sechiyim shekol sechiyim b’yofi. Yes.
Speaker 1:
So the Rambam says further… Here the Rambam goes to speak about the custom of Israel Torah. Nu, so it is, V’ho’il v’nahagu kol Yisrael… Since you’re not allowed to bow on… No, since you’re not allowed to bow on stones of floors, and he told you earlier that there’s no prohibition stated in the Torah means the bowing, he came out that you’re not allowed to bow in the beis medrash when it’s the custom to bow, when praying you do bow. The Rambam says so, V’ho’il v’nahagu kol Yisrael l’hishtachavos b’machtzalos b’batei knesses al ritzfos shel avanim, synagogues where the floor is made of stone, you place either mats or types of straw and hay, why? L’havdil bein pneihem uvein ha’avanim. It’s actually interesting, the Arabic study halls, or the Sephardim, the Rambam’s beis medrash, where you have to bow even in the middle of the week, you bow with spreading hands and feet, you always place mats in the beis medrash, yes? The Arabic study halls have large carpets. Ashkenazi study halls, where you don’t bow, you just give a bend without the feet, you only need to place on Yom Kippur indeed. And it was indeed in our study halls, you place some tissues, I don’t know what you place something. In Arabic study halls, according to the Rambam it comes out that you really need this.
It’s not clear, when such a hishtachava’ah came about, and it seems it’s not clear, and the Gra brings in Chofetz Chaim also this that hishtachava’ah is spreading hands and feet, but it’s not clear that the Rambam means to say that the Ashkenazim bowed this way. But this is yes certain, even for the Ashkenazim by the way, it’s yes certain that at tachanun it’s called nefilas apayim. Nefilas apayim you certainly have to make hishtachava’ah with spreading hands and feet, it’s also brought also by Ashkenazi poskim.
Speaker 2:
No, it’s not what we’re used to sitting. It’s not nefilas apayim at all.
Speaker 1:
And they feel this way, simply because according to what the Rambam says, that they started to place benches in the beis medrash, it seems that once there were no benches, you stood or you bowed. But today there are benches, simply there’s nowhere to do it, so they stopped doing real nefilas apayim. It’s also a great difference in reasons, this is not clear, truly seemingly nefilas apayim.
Speaker 2:
Nefilas apayim to the ground like it’s usually tachanun originally.
Speaker 1:
And the Rambam this is certainly stated in the Rambam, which at tachanun is also not just Rambam, but it’s stated that tachanun you do nefilas apayim. He says that the Rambam seemingly means here during tachanun.
Speaker 2:
Ah, okay, they go further.
Speaker 1:
But let’s see further, “V’im lo yimtza davar mavdil beino uvein ha’even” – ah, but it’s the midrash that wasn’t placed.
Speaker 1: There’s also a doubt in the reasons, it’s not clear.
Truly, seemingly, tachanun is tachanun.
I feel, I feel that nefilas apayim is like it’s usually tachanun originally.
And the Rema, the Rema says it certainly in the Rema, which at tachanun he doesn’t just say Rachum v’Chanun, he says instead of doing tachanun do nefilas apayim.
The Rema on the side says that the Rema seemingly means here instead of tachanun.
Speaker 2: Okay, very good, further.
Speaker 1: But he says further, “V’im lo matza davar mafsik beino uvein ha’even”, ah, this is the midrash that was placed.
Does this mean that bowing on the stone that covers the floor is a big problem, “Yeilech l’makom acher”, he should go to a place where the floor is not made of stone.
He goes to another part of the shul and prays.
“O shocheh al tzido l’matah”, he says that you can do nefilas apayim like we do, at “Lefanecha b’rachamecha harabim”.
It’s still not fully bowing, but he bows halfway.
He’s still talking about on the floor, but not straight.
I don’t know, it could be the Rema stood and you sat on the floor at all, you didn’t sit on a bench.
Could be.
But “shocheh al tzido” means he still lies on the floor, but not completely stretched on the floor.
Not straight his face and hands and feet.
“Tzarich l’hatos panav al tzido”, he goes to the side a bit.
Simply what we do, I don’t know if it’s even a full bow.
And because of this you also need to be careful if someone tries to make a hishtachava’ah on a grave, you need to be careful, the grave also has some even maskis.
Speaker 2: Even maskis, yes.
Speaker 1: You need to be careful that you should do it in a way, place something under the hand.
Speaker 2: Yes.
Speaker 1: The Rema says further, very good.
“Hamishtachaveh laHashem al apav, im hu pishut yadayim v’raglayim”, ah, if it’s with spreading hands and feet it’s lashes.
If you do it without spreading hands and feet, but hishtachava’ah, which means what yes?
That you are yes pressing your face, but not spreading hands and feet?
Because that’s how you do at kri’ah.
What does the Rebbe’s bowing mean?
I saw how the Rebbe bows during prayer.
He bends.
He bends, but not spreading hands and feet.
He bends, but not his face and hands and feet.
“Eino lokeh, aval mekablin oso makas mardus”.
What, rabbinically it is yes forbidden?
Speaker 2: But he becomes is…
Speaker 1: So it seems.
I don’t know, I don’t know why.
Seemingly there’s a definition, but it’s hard to understand.
He brings it this way from the Gemara.
The Gemara speaks about the distinction between spreading hands and feet or without spreading hands and feet.
I don’t know, he certainly took it from somewhere.
Speaker 2: Which wasn’t very elaborated. Yes, yes. When you do it for the Almighty. But for idolatry, I bowed simply on four amos, I bowed simply on four amos, because there’s a rabbit in the ground?
Speaker 1: No.
As long as, once you make enough hishtachava’ah that the face becomes, like the face comes to the ground, it’s called one hishtachava’ah which is called one of the four services, and gets stoned, he receives stoning.
So there’s a question here, he brings in the commentators, what does “ika shafna b’karka” mean?
I interpreted it in New York, that he bends, but the face still not.
Like we do at Shemoneh Esrei, it’s not at all pressing face to the ground, you just give a bend.
This is perhaps not even forbidden even for idolatry.
That’s how I understood as it was written.
The other interpretation is that touching the floor is called pressing face to the ground.
Doesn’t mean going into details, because as it was written earlier “yad b’kefunah ba’even”, not everything means the same.
Perhaps it means a different expression?
“Ikka shifna bakarka” simply means he gives a bow, shocheh like, he gives a bow.
Not clear, it’s not clear to me what is the… It seemingly means even touching the floor, because earlier it said that if money fell…
Speaker 2: Okay, that one could be that it’s only a geder, it’s only a halacha techila, that certainly one shouldn’t even kneel at all.
Speaker 1: But that doesn’t solve the question, the question is that he wants to receive the skilah, what does actual hishtachava’ah mean?
Shechiyah in the Torah?
Or is he even speaking of touching the ground?
If touching the ground can be a small touch is touching the ground.
But we’re talking about touching the ground, it must be a hishtachava’ah that is in the Torah for the sake of avodah zarah.
So, not clear.
We’ll see the Rambam further.
But what does kri’ah mean?
Not clear here.
Speaker 1: Okay, so we’re going to learn about the prohibition of… another one, another one.
About planting an asherah, planting a tree by the altar.
Says the Rambam, another prohibition that is in the category of chukos avodah zarah, is hanotei’a ilan etzel hamizbe’ach, one who plants a tree next to the altar, even if not for avodah zarah, even if it’s not for avodah zarah.
Etzel hamizbe’ach doesn’t mean specifically right next to the altar, but in the azarah which is next to the altar.
There’s no difference which tree, whether it’s an ilan srak, even an ilan ma’achal, even a simple fruit tree, “asher lo ya’aseh nora mikdash yafeh”, he made it for beauty.
It’s not meant to say for avodah zarah or one wants to serve the tree.
It’s only for beauty.
“Ela zehu lokeh, shene’emar ‘lo sita lecha asherah kol etz etzel mizbe’ach Hashem Elokecha asher ta’aseh lach'”.
Why?
He says, “lefi shehayah derech ovdei avodah zarah not’im ilanot betzad mizbacham kedei sheyitkabetzu sham ha’am”.
It was like a sign, one sees a tall tree, they planted this next to the altar, so that the people should gather there.
This is the second time that the Rambam says this “kedei sheyitkabetzu sham ha’am”.
I feel that the Rambam is against it.
Perhaps he holds that this hitkabtzut ha’am is not a good thing at all, not everyone needs to come to the Beit HaMikdash.
I mean yes.
You disagree?
Speaker 2: I mean no.
Speaker 1: I’m afraid that the hitkabtzut ha’am is not a good thing.
Speaker 2: No, the Rambam says explicitly why they placed the tree.
Speaker 1: It could be that he means to say that the tree wasn’t even for avodah zarah.
The tree was a sign that next to it there is avodah zarah.
A tall tree can be seen from far away.
A regular avodah zarah is not so tall.
A tall tree was seen.
Speaker 2: Let’s say, so, and why is it not allowed?
What’s wrong with just gathering for Hashem?
Speaker 1: No, because now you’re doing something that looks similar.
Because now you’re doing like the goyim placed a tree next to theirs, you’re placing a tree next to yours.
This is a practical thing.
Like it says that one may not place soap in the beit midrash, because they placed soap in their beit midrash.
Speaker 2: I wouldn’t be so sure.
Perhaps he wants to say that it was a specific type of way, a sign of avodah zarah.
Speaker 1: You see this is the second time he says this “hitkabtzut ha’am”.
I don’t know.
I’m afraid that here there’s some explanation.
Perhaps hitkabtzut ha’am is not desirable at all.
You see that the Rambam teaches that all teme’im and tehorot, teme’im shouldn’t go much to the Beit HaMikdash.
The Rambam doesn’t hold that it’s a concept that everyone should go all the time.
It could be that hitkabtzut ha’am is not a way.
The kohanim should go, the one who is worthy, not hitkabtzut of the entire people.
Speaker 2: The Rambam didn’t hold of oleh regel?
Speaker 1: Oleh regel is three times a year.
For that you don’t need a tree, one knows how to go.
I wouldn’t… everyone would have asked a local moreh hora’ah.
One can’t build a Torah… I wouldn’t base a Torah on this expression, because one needs to know the Rambam’s understanding of what the neti’at ilanot was.
Speaker 2: Okay.
Yes.
Let me ask you a question, there can’t be any trees in the Beit HaMikdash?
What’s wrong with a tree?
A beautiful tree, the Almighty made trees.
Speaker 1: Something is with the custom of ovdei avodah zarah.
It’s like saying one shouldn’t sit on any benches.
A tree is the most basic thing that exists in the world.
You want to place something beautiful, you place a tree there.
Right?
It’s not a fancy thing.
Speaker 2: Because it’s a fancy thing.
Speaker 1: But I hear, there’s much talk that in order to beautify the city they left an empty area, they didn’t plant trees in front of the city.
Today’s way of aesthetics was seemingly different.
Speaker 2: No, I don’t believe it.
On the contrary, an empty space is more beautiful, an empty large area.
Speaker 1: No, simply there was enough space.
Even if you add that it was beautiful, well, yes.
It doesn’t say it’s ugly.
Something is here, something is here, the halacha is here, I’m missing, I’m missing, I don’t know what, but I’m missing something.
I believe I’m missing something.
Speaker 2: Okay, another thing.
Look how far it goes.
On the contrary, he brings there from the Albag, that on the contrary, that on a bamas yachid one also doesn’t place a tree.
Like it means that the bamah is for the sake of Heaven alone.
This is a way of a sign that they are different from the goyim.
Speaker 1: I’m missing something.
Let’s go further.
Speaker 1: What is la’asot achsadrah shel etz bamikdash, those who made in the courtyards?
Speaker 2: Courtyards means when batei midrashim that one makes in courtyards?
Speaker 1: No, in the courtyards of the House one makes such an achsadrah.
Speaker 2: Ah, an achsadrah is such a porch, such a structure that one makes around a building, around a house.
Speaker 1: Afilu sheyihyeh bivnin einot netu’ah, this doesn’t go on a planted tree, it’s a structure that one makes with wood, with cut wood, it’s more like a building, like wooden beams.
But they are chukei avodah zarah, shene’emar “kol etz”.
Ela kol ha’achsadrot vehatichkachot hayotz’ot min hakirot shel Beit HaMikdash shel even hayu velo shel etz.
Therefore, the achsadrah that was made around the Beit HaMikdash, in Masechet Sukkah where it says about the achsadrah, yes, there the people placed their… there was the sukkah, there they placed their boards, there they placed…
Speaker 2: Ah, you mean the room where they placed the lulavim?
Speaker 1: Well, what?
All these things were made specifically of stone, it shouldn’t be of wood, it shouldn’t be similar even in any way.
Wood, wood is very important, it’s a tree, there are no trees in the Beit HaMikdash.
Something is, you see I’m missing something.
So far that one doesn’t place any tree?
Okay.
You say it’s avodah zarah, but it’s so broadly that there are trees, okay, by us there are no trees.
Also not to place any wooden bench because something, something is going on here, I don’t know what.
I don’t have much information, I’m missing some basic information to understand what’s going on here.
Speaker 2: Yes, not everything we understand so precisely, one must try.
Speaker 1: The Ra’avad challenges this.
Ah, the Ra’avad doesn’t agree.
The Ra’avad says that there was indeed a lishkat ha’etz.
He says that during the time of permission… a lishkat ha’etz can mean a chamber that was full of wood for the altar, but he says that he held that the chamber itself was made of wood.
He brings differently, a wooden platform that was made for the congregation, also the gezuztra that was made for the ezrat nashim.
You know that the Rambam didn’t bring this?
The Ra’avad made it of wood, the Ra’avad can… It’s difficult to make a contradiction on an explanation of Rashi, I don’t understand so difficult.
But the Ra’avad gives a different answer.
The Ra’avad says that temporarily one may make.
This is the Ra’avad’s answer.
The Ra’avad says that temporarily one may make, just not permanently.
This is clear.
Speaker 2: Yes.
Speaker 1: Okay, one can say that the Rambam has a different answer to this.
The Gra speaks something about this, about placing trees in the beit midrash on Shavuot, about the reason?
Speaker 2: No, they held that one makes like the Christmas trees, so he also says no source.
Speaker 1: He doesn’t speak about the matter of placing a tree in the beit midrash, he only speaks about the altar.
This is very interesting.
It’s a fact, ah, I’m thinking now of an interesting thing.
Look, look.
A matzevah, even maskis, one may not anywhere, but in the Beit HaMikdash, in the azarah one may yes.
And a tree one specifically may not in the azarah.
In a shul one may place a tree, there’s no prohibition to place a tree next to a shul.
But by the altar there is a prohibition, and even such a sharp prohibition, even not a piece of wood.
And you know, we need to understand this better, but not always must one understand reasons, and we need to know the halacha first.
Sometimes understand the reason also, when one already knows, yes.
So.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (732) 627-4332, press 6, then 80042#
The true name of these laws is “Hilchos Avodah Zarah V’Chukos HaGoyim” (not simply “Hilchos Avodah Zarah” as in our editions). “Chukos HaGoyim” means the statutes of idol worshippers, not just gentiles in general.
The Rambam counts 51 mitzvos at the beginning of Hilchos Avodah Zarah. Until now we have already learned: the essential prohibitions of idolatry, deriving benefit from idolatry, not swearing in the name of idolatry, blasphemy, inciter and enticer, false prophet.
Innovation regarding structure: Chapters 1-5 are the core laws of idolatry (the worship itself, acts of idolatry, false prophet, etc.). From Chapter 6 through Chapter 12 is a second section – Chukos HaGoyim, things that idol worshippers do, which are forbidden because “they are the ways of idolatry.”
Innovation regarding the distinction between avodah zarah and kishuf/ov v’yidoni: Avodah zarah means one serves a god – “I serve something.” Kishuf/ov v’yidoni means one uses the powers of idolatry for oneself – “I get benefits.” It’s not simple that someone who practices ov v’yidoni violates the essential prohibition of idolatry. It’s a use of idolatry, a benefit, not the worship itself. The distinction: prayer to idolatry is more like one serves the idolatry; kishuf is one uses something for oneself.
—
The Rambam: “One who practices ov or yidoni willingly and intentionally – is liable for kares. And if there were witnesses and warning – he is stoned. If he acted inadvertently – he brings a fixed sin offering.”
One who performs an act of ov or yidoni with willingness and intention is liable for kares; with witnesses and warning – stoning; inadvertently – a fixed sin offering.
1) Meaning of “willingly and intentionally” – two separate conditions: Why does the Rambam write both “willingly” and “intentionally” – isn’t it enough to say “intentionally”? “Willingly” means no one is forcing him (excluding coercion), and “intentionally” means he knows it’s a prohibition (excluding inadvertence). These are two separate categories: one can be willing but inadvertent (no one forces him, but he doesn’t know it’s forbidden), or coerced but intentional (he knows it’s forbidden but is being forced). Only when both are present – willing and intentional – is he liable for kares.
2) Why does the Rambam mention “willingly” specifically by idolatry: By idolatry it often happened that idol worshippers forced Jews to perform such acts. The Rambam wants to remind us that under coercion one doesn’t receive the punishments (although idolatry is yehareg v’al ya’avor, but punishments from beis din are only when willing).
3) Three punishments – kares, stoning, sin offering: This is the same structure as by Shabbos and idolatry – punishment from Heaven (kares), punishment from beis din (stoning), and inadvertently (fixed sin offering). Coercion is “the Merciful One exempts him” – even by idolatry where one is obligated to give up one’s life, one doesn’t bring a sin offering for coercion.
4) Accessories of idolatry: It’s not so clear whether by “branches” (accessories) of idolatry – like ov v’yidoni – the law of yehareg v’al ya’avor also applies. In Hilchos Yesodei HaTorah (Laws of Sanctification of God’s Name) there is a connection to this.
5) “Types of idolatry” – what does the Rambam mean? The Rambam calls ov v’yidoni “types of idolatry”. If it were truly a type of idolatry, it should have appeared in the laws of idolatry (Chapters 2-3). “Types of idolatry” doesn’t mean that one serves idolatry with it, rather it’s one of the “powers” or ways of idolatry – a type of sorcery connected to idolatry. The prohibition is the act itself, even if he doesn’t do it in the name of idolatry.
6) Chukos HaGoy – the general concept: The Rambam calls it chukos hagoy in general – all things that are general. But within this there are different levels: some are forbidden with stoning, some are only negative commandments.
7) Missing verse for punishment: The Rambam does not bring the verse “And a man who practices ov or yidoni shall surely be put to death” (Kedoshim) in this halacha. He only brings the prohibition (“Do not turn to the ovos and to the yidonim”), not the punishment of stoning explicitly. This is “missing” – in other places (beginning of Mishneh Torah) he perhaps brought it, but here in these laws it’s missing. (This stands in contrast to Molech, where he does bring the verse of stoning.)
8) “Practitioner” vs. “inquirer” – two separate prohibitions: The Rambam speaks here of the “practitioner” – the one who performs the act of ov. Later he speaks of the “inquirer through ov” – the one who asks the ba’al ov, which is another separate prohibition. The warning for the inquirer is “Do not turn to the ovos and to the yidonim”.
[Digression: A teaching from R’ Mendele Borover’s father z”l on the verse “Do not turn to the ovos” – one shouldn’t follow the ways of the ovos (aleph-interpretation: “ovos” = fathers), one should do things oneself. And “and to the yidonim” – not follow after those who “know everything.”]
—
The Rambam: “How is the act of ov done? This is one who burns a known incense and makes known motions and speaks softly with known words among them, until the inquirer hears as if someone is speaking with him and answering him regarding what he asks with words from beneath the earth in a very low voice, as if it’s not discernible to the ear but his mind senses it.”
Second method: “And similarly one who takes the skull of a dead person and burns incense to it and divines with it until he hears as if a voice emerges from under its arms… and answers him. All these are acts of ov, and one who does any of them is stoned.”
Two methods of ov: (1) Burns known incense, speaks softly (quietly), until the inquirer hears like a voice answering from beneath the earth, very quietly. (2) Takes a skull of a dead person, burns incense and divines, until one hears a voice from under the arms. “Bringing up through ov” means one brings up a soul – this is the act of King Saul.
1) Meaning of “softly”: One opinion: quietly/in a whisper – like “lat lat tenhal leti.” Another opinion: perhaps a scribal error – exchange of lamed for tes, and it means in a whisper. It’s also connected to “belateihem” by the magicians in Egypt. The Ramban says that the magicians did it with such “whisperings” – that if one had listened closely, one would have seen they were saying nothing substantial.
2) “As if it’s not discernible to the ear but his mind senses it” – nature of the voice: The inquirer hears a voice that is so quiet that it’s not clear if one hears it at all – “as if it’s not discernible to the ear but his mind senses it.” This is similar to “a still small voice”. It’s also similar to a “puppet show” – where it seems like the figure is speaking, but in reality the voice comes from elsewhere. It’s a trick where people can make the voice sound like it comes from other places.
3) Incense as intoxicant: Perhaps the incense made the inquirer become somewhat intoxicated, which made it easier for him to imagine he was hearing things.
4) “Known incense” and “known words among them” – known to whom? “Known” – to those who practice idolatry? Or was it known to the Rambam himself? The Sanhedrin had to know what the incense was (in order to judge), but the incantations aren’t necessarily known.
5) What does the word “ov” mean? Is it a name of a people, a type of person, or the name of the practice? No clear answer is given. “Yidoni” is perhaps from the language of knowledge – knowing the future.
6) Specific act vs. general deception: The prohibition is a specific act – “known boundaries in two methods.” It’s not that every way of deceiving people (for example hypnotizing a person to think he hears things) is an act of ov. Only the specific act that the Rambam describes.
7) The Rambam’s source – Gemara or his own knowledge: Whether the Rambam’s description of the act of ov is taken from the Gemara (Sanhedrin, or another tractate) or whether the Rambam had his own books that discuss this – the question remains open.
8) Distinction between ov and yidoni: By ov it comes from the earth (bringing up through ov), and by yidoni it comes from under the armpit – the skull.
—
The Rambam: “He places the bone of a bird called yidoni” – one takes a bone of a certain bird called “yidoni.” One burns incense and performs acts, “until he falls like an epileptic” – until the person falls like one who has epilepsy (falling sickness), “and speaks with his mouth things of the future” – and he says with his mouth things that will happen.
The yidoni takes a bone of a specific bird, burns incense, until he falls like an epileptic, and speaks of the future.
By ov the person is the practitioner (stands aside), by yidoni it’s shorter in practice – the person himself falls and speaks.
—
The Rambam: “One who gives of his seed to Molech willingly and intentionally is liable for kares, inadvertently he brings a fixed sin offering. And if he did it with warning and witnesses he is stoned, as it says ‘And any man from the children of Israel who gives of his seed to Molech shall surely be put to death, the people of the land shall stone him with stones’.”
One who gives of his seed to Molech willingly and intentionally – kares; inadvertently – fixed sin offering; with warning and witnesses – stoning.
1) Contrast with ov v’yidoni: By Molech the Rambam does bring the verse of stoning explicitly, in contrast to ov v’yidoni where he didn’t bring it. The order is also different – he writes first kares, then inadvertent, then stoning with warning and witnesses.
2) Two verses for the warning: The Rambam brings two verses: (1) “And of your seed you shall not give to pass to Molech” (Vayikra), (2) “There shall not be found among you one who passes his son or daughter through fire” (Devarim). The Rambam has a principle that two instances of the same prohibition in the Torah don’t make two prohibitions, unless the Gemara says specifically. Perhaps he brings the second verse because the word “through fire” makes it clearer that “to pass to Molech” means specifically passing through fire.
The Rambam: “They would light a large fire, and take some of his seed and give them to the priests who serve the fire, and the priests give the son to his father, and after they give him they command them to pass him through the fire with their permission, and his father passes his son through the fire with the priests’ permission, and he passes him on his feet from this side to the other side through the flame.”
One lights a large fire. One gives the child to the priests (priests of fire-worship). They give the child back to the father. The father leads the child through the fire – the child walks on his feet (passes him on his feet) from one side to the other through the flame. One doesn’t kill and burn the children – it’s a passage through fire.
1) Molech is not simply idolatry – why do we need a separate prohibition? A strong question is asked: First of all it’s murder, and secondly it’s actual idolatry, like a sacrifice to idolatry! The Rambam answers with “therefore” – because Molech is a specific way of worship for specifically the idolatry called Molech. “Lest you say that it’s only forbidden for another idolatry, but only with this worship which is called Molech.” If one does this to another idolatry besides Molech, one is exempt. This is according to Rabbi Shimon’s opinion, as the Rambam rules (in contrast to the first Tanna in Sanhedrin who holds that even not to Molech one violates).
It does say in the verse “For they even burn their sons and daughters in fire” – there is a type of worship where one actually burns children. But that worship doesn’t need a special prohibition – because (a) it’s simply murder, (b) it’s proper idolatry (offering a sacrifice to idolatry). But Molech is not a sacrifice to idolatry – rather its way of worship is thus (passing through fire), therefore one needs a separate prohibition.
2) Innovation of Rav Rabinovitz – worship vs. segulah: He argues that the Rambam doesn’t mean that Molech is simply another way of worship like any other idolatry in its manner. The distinction is between worship (one gives something to the deity, like a sacrifice) and a segulah (one does something for one’s own benefit). When one actually burns a child – that’s a sacrifice, and that would be liable from the law of burning/offering incense even without the special prohibition of Molech. But Molech is not a sacrifice – one gets the child back! It’s only a “demonstration of faith” that he believes, a type of segulah-practice. Such a thing wouldn’t be idolatry at all without the special verse, because it’s not a proper worship (not like slaughter, sprinkling, burning incense). The innovation of the Torah is that specifically by Molech this is indeed a way of worship.
Further discussion: If Molech were similar to ov v’yidoni (a statute of idolatry for protection/benefit, not actual worship), the “therefore” also wouldn’t fit, because then it would apply to every idolatry, not specifically Molech. This confirms that Molech is a specific way of worship – more than a segulah, but less than a full sacrifice.
3) “Passing out of fear” – exempt: When someone passes his son to Molech only out of fear (he doesn’t believe in the idolatry, he only thinks the segulah will help), he is exempt. He doesn’t do it “for its sake” – not as worship, but for his own benefit. This is not permitted, but exempt from punishment.
4) Gave over not through passing – exempt: One is liable for stoning only when one passes on foot through fire in the manner of passing. If one gave over (handed over the child) not through passing – exempt.
5) Some of his seed and not all of it: If someone has several children and he gives over only some of them to Molech, he is liable – “of his seed he gave to Molech” means some and not all. It’s difficult to understand what “all” means, since one doesn’t actually burn the child (one gets it back). The Semag says “some and not all.” It’s also mentioned the principle that for a greater sin one sometimes doesn’t get atonement through exile – “it doesn’t hang atonement” – so “exempt” doesn’t always mean a good thing.
6) Kosher seed and invalid seed: “Whether kosher seed or invalid seed” – even mamzerim. “Whether his son or his daughter” – also grandchildren, “all who come from his loins are liable as seed” – because it says “his seed” not “his son.” But “If he passed one of his brothers or his fathers or other relatives or himself” – exempt, because “his seed” means specifically his children/grandchildren.
7) Sleeping/blind/cannot walk on his feet: If the child is sleeping, blind, or cannot walk on his feet – it’s a doubt. The Rambam is lenient (exempt). “Passing” means a walking of a person – the child must walk himself with his own strength and sight. One doesn’t drag him like an object; the father leads him, but he must be able to walk himself.
—
The Rambam: “A matzevah that the Torah forbade is a structure where everyone gathers near it. Even for the worship of God it’s forbidden, and certainly for idolatry. As it says ‘And you shall not erect for yourself a matzevah which the Lord your God hates’.”
A matzevah – a structure/monument where everyone comes together – is forbidden even for the worship of God, and certainly for idolatry. The one who builds the matzevah receives lashes, but the people who gather there don’t receive any punishment.
1) What is a matzevah – Rashi vs. Rambam: Rashi’s opinion (Sanhedrin): A matzevah is similar to a bamah – a bamah is made of several stones, a matzevah is one stone upon which one offers on it. The Rambam’s opinion: One doesn’t offer on the matzevah, but to the matzevah – one gathers near it (by it). The Rambam holds that a matzevah is not an altar for sacrifices, but a type of monument/pedestal – a specific style of idolatrous architecture. The ancient statues stood on such pedestals, and this style may not be imitated even for the sake of God.
2) The punishment proves that matzevah is not idolatry itself: The builder receives only lashes (negative commandment), not stoning. If it were its way of worship to build a matzevah, it would receive stoning like any idolatry in its manner. It’s only a separate prohibition of “you shall not erect for yourself a matzevah.”
3) Is a monument forbidden? The Minchas Yitzchak and other later authorities wanted to argue that according to the Rambam it’s forbidden to build a monument (like a war memorial). But this is rejected: (a) The Rambam doesn’t speak of a simple memorial, but of a specific idolatrous style; (b) In Tanach we find that kings made a “yad” (monument, like Yad Avshalom); (c) If monuments were forbidden, one would seriously consider whether one may build a matzevah on the grave of a tzaddik where one comes to pray (which is a separate question of inquiring of the dead).
4) The distinction between matzevah and even maskis: By matzevah the prohibition is the making/building of the monument. By even maskis the prohibition is bowing on it. The reasoning: stones are always there – it’s not a special architecture that one builds, therefore the prohibition is not on laying stones but on prostration.
[Digression: Yaakov Avinu made a matzevah (and poured oil on it), which proves that a matzevah was previously permitted even for the sake of Heaven, and later the Torah forbade it because it became a way of idol worshippers.]
—
The Rambam: “And you shall not place a figured stone in your land to bow upon it” – the prohibition is to bow on paved stones, but in the Beis HaMikdash it’s permitted, because “in your land” excludes the Mikdash.
One may not make a full prostration (spreading hands and feet) on carved/worked stones in Eretz Yisrael or other places, but in the Beis HaMikdash it’s permitted.
1) Prostration means spreading hands and feet: The Rambam holds that “prostration mentioned in the Torah” means a full prostration – spreading hands and feet, when one lies completely stretched out on the ground. This is the Rambam’s opinion also regarding other prostrations in the Torah. A “Frail Minchas Tefillah” brings that this is not entirely clear.
2) What does “maskis” mean: The Ibn Ezra says “maskis” is from the language of “sechiyah” – a beautiful worked stone that one looks at (like “maskiyos kesef” – beautiful silver ornaments). This means carved, paved stones – not from the language of “nesech” (poured). On natural stones (a rock outside) one may bow; only on worked, beautifully carved stones is it forbidden. “Figured stones” means paved, carved stones.
3) Why is it permitted in the Beis HaMikdash: The verse says “in your land” – in your places, but not in God’s place (Jerusalem/Beis HaMikdash).
4) Prostration with and without spreading hands and feet: If one prostrates with spreading hands and feet on even maskis – one receives lashes from the Torah. If one prostrates without spreading hands and feet (like kneeling – one presses his face to the ground but without stretching out hands and feet) – one receives rabbinic lashes (from the Rabbis). It’s difficult to understand what the definition is of this rabbinic prohibition.
5) “There is a crack in the ground”: By idolatry, if one prostrated at four amos – “because there is a crack in the ground” – one is not liable for stoning. First interpretation: One bends but the face doesn’t reach the ground – like we do during Shemoneh Esrei. Second interpretation: “Pressing his face to the ground” means only touching the floor, but not going into it. The question remains open.
The Rambam: “And since all of Israel has the custom to prostrate on mats in synagogues on stone floors” – one places mats or straw and hay, “to separate between their faces and the stones.”
“And if he doesn’t find something separating between him and the stone… he goes to another place… or bows on his side downward.”
1) Sephardic vs. Ashkenazic study halls: In Arabic/Sephardic study halls, where one bows with spreading hands and feet even in the middle of the week, there have always been large carpets/mats. In Ashkenazic study halls, where one doesn’t bow with spreading hands and feet (only a bend without the feet), one only needs to place something on Yom Kippur (tissues etc.).
2) Nefilas apayim during tachanun: The Rambam apparently means that the bowing is during tachanun – nefilas apayim. The Rema means that “tachanun” is actually nefilas apayim. The Gra and the Chafetz Chaim also bring that prostration is spreading hands and feet.
3) “Bows on his side”: Means that one still lies on the floor, but not completely stretched out – not “his face and hands and feet” straight. This is like we do during “before You in Your great mercy” – a half bow, not a full prostration. Perhaps in those times people generally sat on the floor (not on benches), and “bows on his side” means he goes to the side a bit.
4) Why did we stop with true nefilas apayim: When they began placing benches in study halls (once there were no benches – one stood or bowed), there’s simply nowhere to make a full nefilas apayim, and consequently we stopped. This is a “wonder” – it’s not clear why we gave up the true custom of nefilas apayim to the ground.
5) Practical application: At a grave, where one wants to make a prostration, one must also be careful because the grave also has an even maskis – one must place something under the hand.
—
The Rambam: “One who plants a tree near the altar, even not for idolatry… whether a barren tree or a fruit tree… behold he receives lashes, as it says ‘You shall not plant for yourself an asherah, any tree, near the altar of the Lord your God which you shall make for yourself’. Because it was the way of idol worshippers to plant trees beside their altar so that the people would gather there.”
One who plants a tree in the courtyard near the altar – even not for idolatry, even only for beauty – receives lashes. The reason is because idol worshippers planted trees near their altars so the people would gather there.
1) “Near the altar” doesn’t mean specifically right next to the altar – but in the courtyard which is near the altar.
2) The reason “so that the people would gather there”: The tall tree was a sign – one saw it from afar, and one knew that there is an altar there. A regular idolatry is not so tall, but a tall tree one could see.
3) A sharp question: Why is it bad to place a tree? A tree is “the most basic thing that exists in the world” – God made trees, what’s wrong with a beautiful tree near the altar?
4) Possible different reason: The Rambam is perhaps against “gathering of the people” in general – not everyone needs to come to the Beis HaMikdash. The Rambam holds that impure people shouldn’t go much to the Beis HaMikdash; only the priests and those who are fit should go, not a gathering of the entire nation. Going up for the festival is three times a year – for that one doesn’t need a tree as a sign.
5) Even at a private bamah one doesn’t place a tree – this is a sign that the bamah is for the sake of Heaven alone, unlike the gentiles.
The Rambam: “To make a wooden porch in the Temple… even if it’s in the building… the statutes of idolatry, as it says ‘any tree’. Rather all the porches and protrusions extending from the walls of the Beis HaMikdash were of stone and not of wood.”
One may not make any porch (structure) of wood in the Beis HaMikdash. Even cut wood (not a living tree) – because “any tree” includes all types of wood. All porches in the Beis HaMikdash were of stone.
1) The breadth of the prohibition: Not only a living tree, but even a wooden bench or structure. “So far that one doesn’t place a tree? Also not to place a wooden bench?”
2) An interesting contrast with even maskis: A matzevah / even maskis one may not anywhere – except in the Beis HaMikdash / courtyard one may. And a tree is exactly opposite – elsewhere one may, only in the courtyard one may not. In a synagogue one may place a tree, there’s no prohibition at all – only by the altar is there a prohibition, and such a sharp prohibition that not even a piece of wood.
The Raavad doesn’t agree with the Rambam. He brings proofs that there was indeed wood in the Beis HaMikdash: (1) The wood chamber – the Raavad holds that the chamber itself was made of wood. (2) A wooden platform for the assembly – a wooden platform. (3) Gezuztra for the women’s section – a wooden balcony.
The Raavad’s answer: Temporary (portable) one may make of wood – but not permanent. This resolves all the proofs – the platform for the assembly and the gezuztra were temporary. The Rambam perhaps has a different answer to the proofs (not elaborated).
[Digression: The Gra held that one shouldn’t place trees in the study hall on Shavuos. They held that this is “like the Christmas trees.” But the Gra doesn’t speak about the matter of placing a tree in the study hall – he only speaks about the altar. The verse only speaks about “near the altar”, not about a synagogue or study hall.]
—
We don’t always need to understand reasons, and we need to know the halacha first. Sometimes we also understand the reason, once we already know.
Speaker 1:
We are learning the Laws of Idolatry in Sefer HaMada, we are going to learn Chapter 6. The Laws of Idolatry have many commandments, at the beginning of the Laws of Idolatry the Rambam enumerated 51 commandments. We have already learned a large portion of them. We have already covered the essential commandments of idolatry, the prohibitions regarding deriving benefit, and we have learned about not swearing in the name of idolatry, the blasphemer, the inciter and enticer, with all the commandments regarding how to punish the inciter and enticer.
Now we are at the commandment of “not to practice ov and yidoni,” which the Rambam also includes under the category of idolatry, because these were things that idol worshippers did. This was perhaps part of how the priests gained followers, they used sorcery, they used special powers that they had.
It appears, according to what we discussed, that the Rambam says that this book, here in our printed editions it is called entirely Laws of Idolatry, but in the Rambam it is truly called “Laws of Idolatry and the Statutes of the Nations”. Statutes of the nations means statutes of idol worshippers, not just gentiles. It also appears that in this he includes many more laws.
So here, the essence of idolatry, basically until Chapter 5 was the Laws of Idolatry, also the practices of idolatry, the teachers of idol worshippers, the false prophet, all these things. Yes, also the practices of idolatry, every matter has laws that come into it, but the main topic of the false prophet is he speaks of a prophet who prophesies in the name of idolatry, he says to worship idolatry.
And now it appears that from Chapter 6 onwards, it seems like two parts, from Chapter 6 until Chapter 12 is the part of the statutes of the nations, which are indeed forbidden because, he wrote here a note, “they are the ways of idolatry.” These are things that idol worshippers do, but it is not simply that through this one worships idolatry.
The Rambam says here yes, “they are types of idolatry,” but I think it is not simple that one who practices ov and yidoni transgresses the prohibition of idolatry. It is something that idol worshippers do. It is not the actual worship, but yes. Even if someone says he does this for the sake of Heaven, for example Molech, there is a separate prohibition. But this is not worshipping idolatry, he is speaking about the root of idolatry, he says it is something that comes with something like. Perhaps a false prophet, perhaps Molech, exactly like that. But I see that here there are separate prohibitions. It appears that it is not simple with this.
One can perhaps say, one must understand that… I think that in a certain place the Rambam gives a deeper explanation about the distinction between plain idolatry and sorcery. Perhaps we will still come to this, we will be able to take something to do. But I think the basic thing is, idolatry means one serves the god, yes? I serve something, the idol, the… or services that are… sorcery means I serve myself. There is, I receive some benefits. It is not simply that I serve the god with this, I perhaps use the god’s powers. I extract benefits from the idolatry or from the practice of idolatry to know things.
Right, certainly the idol, the priest who does this, the Rambam says that this is the power of idolatry, but not that one serves the idolatry with this. This is a use of idolatry, this is a benefit.
Different from for example even prayer. It is true that prayer is not worship, but it is more like one serves the idolatry. It is not…
Okay, so, one begins with two things that are called ov…
What does the Rambam say? “One who practices ov or yidoni”. One performs the acts of ov and yidoni, one performs this type of sorcery that the Rambam will later explain how it works, what ov and yidoni means. If one does it “willingly and intentionally”.
Does the word “willingly and intentionally” already bring out the “willingly.” What does he want to bring out with the word “willingly” here? All along previously he also said “intentionally.” Here in the Laws of Shabbat he also has the same language. This is the same law as idolatry, as Shabbat, and things that have the three punishments. It could be that with idolatry it often happened that one was forced, that the idol worshippers forced the Jews to do. And the Rambam wants to remind again the law that when one is forced it is entirely yehareg ve’al ya’avor (be killed rather than transgress), but one does not receive the punishments for this. I would have thought that perhaps…
First of all, mezid (intentional) is different from… “mezid” he means already in “intentionally.” It could be that one must learn below, perhaps he comes to it. Presumably there is a reason. I don’t yet know what it is. I remember that when we learned… we didn’t learn, ah, my class on Shemonah Perakim we learned a bit. We spoke about it many times. There are many laws, many distinctions of laws from… It could be that “willingly” and “intentionally” are two different things. “Willingly” means that you do it to derive benefit. “Willingly” means to derive benefit, and “intentionally” means to derive unintentionally.
Speaker 2:
Intentionally means he knows what he is doing, and willingly means that no one is forcing him.
Speaker 1:
Unintentional and coerced were not mentioned. Coerced is a law unto itself, but conversely, it could be one is willing but it is a law of unintentional. He does it willingly, but he doesn’t know that it is a prohibition, he doesn’t know exactly what he is doing.
He does it willingly, no one is forcing him, and he does it intentionally, he knows that he is doing a prohibition, he knows what he is doing, he is liable for karet (excision). And if there were witnesses and warning, he is stoned, he receives stoning. If it was unintentional, he brings a fixed sin-offering, if he did it unintentionally, he was not warned that it is a prohibition, then he brings a fixed sin-offering. For punishment one does not bring any sin-offering. Very good. Unintentional brings a sin-offering, coerced is coerced, it is the Merciful One exempted him. Even idolatry where one is obligated to be liable to death, but no sin-offering is brought.
The Rambam is not so clear that for idolatry one is liable even for branches of idolatry, not only essential idolatry, what is called in the Gemara its accessories. I don’t know what is clearly called its accessories, but I remember in the Laws of Sanctification of God’s Name in Yesodei HaTorah, not the Laws of Idolatry, I didn’t go into the Laws of Idolatry, but there are many commandments, very many prohibitions, Shabbat, idolatry, everything has the three punishments. It is interesting, simply here there is a punishment from Heaven, karet, and if they catch him, if the court gets him they give him stoning.
What does the Rambam say? What is the practice of ov? The Rambam makes it that both have a practice. I saw in certain commentators on the Rambam speak about this, that it appears this way, it is implied from the Gemara that also here there is such a thing as being a yidoni and doing a certain practice, plainly telling the future without a certain practice. But then it couldn’t be because one is liable for the heart which has no action.
The Rambam brings the practice of ov and yidoni, in such language there is “one who practices ov and yidoni.” What is the practice of ov? There is indeed one who inquires of an ov later we will see, one who inquires of an ov, I remember it is a different separate prohibition for the one who asks.
Says the Rambam, what is the practice of ov? What is ov? He says, this is one who says that he burns a known incense, he burns a certain incense, known means known to those who do for idolatry or for the Rambam this was known.
Speaker 2:
And one shook it to spread the scent of incense.
Speaker 1:
Ah, I thought that this is the secret of the movements.
Speaker 2:
No, this is to spread the scent. Movements are the carriers.
Speaker 1:
Okay.
And speaks quietly, like one speaks quietly, he speaks softly, with words known to them.
Speaker 2:
Quietly, yes, like… “quietly and slowly”? Did they still have this language? Quietly means stands, like one says “lead my affairs slowly and quietly.”
Speaker 1:
No, I think it means softly, in a whisper. Like…
Speaker 2:
In a whisper, yes. He goes to stand again in a low voice. So perhaps here there is something…
Speaker 1:
Yes, he speaks so spooky, soft and stands, could be.
Speaker 2:
I think yes, also stands. “Lead my affairs slowly and quietly.”
Speaker 1:
But here it was indeed a whisper. Quietly, I think that this is an error, exchange of letters lamed and tet, perhaps in a whisper.
Speaker 2:
The magicians did with their secret arts, they did…
Speaker 1:
I think that the Ramban says that they did with such whispering… that if you will hear you will see that they are saying nothing.
He speaks with words known to them, certain things that they know. Then here the Rambam says to them, he says known incense, this knowledge the Sanhedrin must know, but they are very whispered, not necessarily.
Speaker 2:
Okay.
Speaker 1:
Until the inquirer hears as if someone is speaking with him. By the inquirer it sounded, the whispering became mixed, it became some interesting sounds, and the inquirer heard as if…
Speaker 2:
I don’t know, you say it became mixed. He heard as if, I think he thought that he hears, right?
Speaker 1:
Yes, I say, when one speaks clearly one hears, but when one speaks so quietly and…
Speaker 2:
Could be that he heard in a still small voice. I don’t see it that way. He will say that one hears in a still small voice.
Speaker 1:
And answers him regarding what he asks with words from beneath the earth.
Speaker 2:
And he answers him.
Speaker 1:
Very good.
As if he speaks from beneath the earth, one hears very softly, or a very low voice, as if it does not enter the ear but the thought senses it.
It went a bit in between. It is yes, it is as if he doesn’t hear it, but he does hear it yes.
Speaker 2:
This means puppet show, what seems like the doll is speaking.
Speaker 1:
Very good. That was the trick, but there is a place where people can make it sound like the voice comes from other places.
Speaker 2:
Right. By the Rambam he says it is something terribly soft, it is not clear if one hears at all, it seems that one hears.
Speaker 1:
Okay, anyway, this is one type of practice. There is another way of making an ov. What is the other way? It could be that the incense makes the person become a bit intoxicated, should make it easier for him to think things.
Or he takes the skull of a dead person – another way of ov, how one takes an empty skull of a dead person, and burns incense to it and divines with it. I think even today by tribes and idol worshippers skulls are common. You see even in Mexican culture one sees it, that they keep skulls of dead people. It is something, somewhere it is used in worship or I don’t know what. And burns incense to it – one makes incense to the dead person, and divines with it – one says with this divination, one says with this some incantations, until he hears a voice coming out from under his armpits – how one hears as if from under the arms one hears out a very low voice, a low voice, and it answers him – and how the voice answers the question that the person said. Says the Rambam, all these are the practice of ov, and one who does one of them is stoned.
What does the word “ov” mean? Is ov a certain people, or a certain type of people, or is it the name of the practice? I don’t know what the meaning is, especially the meaning. Ov. Yidoni is perhaps like a language of knowledge, of knowing the future, I don’t know.
It is very interesting, because I don’t know, you say that perhaps in Mexico one knows exactly what ov is, but what exactly is this? The prohibition is “do not turn to the ovot that are among them.” The prohibition is not simply to mess with powers, you understand? The Rambam says, the prohibition is the specific practice, known definitions in two methods. He brings, both are in the Gemara, either in “Idolatry” or in “Sorcery” or in “Incense,” whatever it is. The practice is forbidden. It is not that fooling people… if someone finds other ways to hypnotize a person so he thinks he hears things, I don’t understand that this should be a practice of ov. It is a specific practice. Afterwards there is yidoni, which is a different type of practice. It also does the same thing, but it is a different type of practice.
So, it is not clear to me, and also I don’t know, I don’t know if anyone knows exactly what we’re talking about, that one should say exactly, this is the ov that the Torah speaks of. I don’t know what it is. Perhaps you know? One must ask. It is a question to ask. The Rambam also didn’t ask. I mean, perhaps the Rambam, yes, he read some books that speak about this. What do you think, he means some certain thing? This is indeed taken from the Gemara, or does the Rambam say this on his own…
Speaker 1: I think this is indeed simple, because this is the practice of Shaul. More at length. It says in the Gemara, that he saw him on the side. Do you want this in the meaning of the word ov truly?
Speaker 2: Not critically important.
Speaker 1: Further, anyway, you know, sometimes you saw him, but Rabbi Mendele Barover, his father of blessed memory said, “do not turn to the ovot”, one should not go after the ways of the ovot, one should do oneself. Anyway, this is an aleph interpretation. Also “and to the yidonim”, not to follow after those who know everything.
And there is also something “raising with ov.” “Raising with ov” is called when one brings up something like a soul, right? So this is the Rambam.
Speaker 1: This is the second thing. The second, the “all so skull,” seems more like one brings as if a dead person should speak. There is something called sciences, science? I don’t know. It must also be called as if one brings, but this is the essence. This is perhaps the type of idea of bringing that a dead person should speak. Perhaps this is the prohibition of “inquiring of the dead.” One must see, there are other definitions.
But ov and yidoni means apparently specifically the specific practice. What else can this be? I don’t know, I haven’t found anyone who does this. One is it is done with the hands, one is it is done with the skull. There it comes from the earth, and here it comes from under the armpit comes the skull. There it is the practice.
Speaker 1: One stands further in the verse, yidoni is short for the practice. He places the bone of a bird whose name is yidoni. One takes a certain bird from a certain… that people know which bird he speaks of.
Speaker 2: No, I think the bird is called yidoni.
Speaker 1: Or you say it is a different interpretation. Because earlier it was indeed “known words yidoni among them.”
Speaker 2: Yes, but what is he called yidoni’s? Yidoni? What does “you know, the yidoni yidoni” mean?
Speaker 1: It is called yidoni. He is I don’t know the idea, because it is a yidoni. I don’t know. Okay. Yidoni, yidoni. Yidoni. Like the idea starts yidoni once. They know too much such a piece of sorcery.
Speaker 2: Yes, one burns and does the acts of freedom, one does the rabbi’s, one lets it here open, or until the person or the bird falls down?
Speaker 1: All the person. The person falls down like one who is sick runs one who has a seizure like something in the mouth becomes not a seizure upward. And he says with his mouth things that will happen.
Speaker 1: Says our king all these are types of idolatry. How is it understood types of idolatry means types of ways of idolatry? Or the thing…
Speaker 2: It is certainly the thing I would have asked at the beginning. It is your question. Because if so it would not have been already, one of the chapters of idolatry, it would not when it when it out of chapter 2, chapter 3. It comes out that types of idolatry does not mean exactly that it is types of idolatry, or it would be collected.
Speaker 1: But on the other hand, in general, in the statutes go to you not and each is only a prohibition, right?
Speaker 2: Here you have started different things. The Rambam calls statutes in general, all things that are general. But I say, punishments, here one sees that the severity of it is as hard as idolatry itself, also receives kingship, I mean, one also receives stoning.
Speaker 1: Yes yes, I understand, but this is indeed the Torah’s prohibition. So when the Rambam says a note “statutes of the nations,” it means in general that everything has statutes of the nations. A part of them are indeed things forbidden by stoning, a part of them are prohibitions, whatever, fine.
But I see, he brings the language “in the Moreh Nevuchim, in every place that designates something for its practices,” just like ov. That’s how he brings the language here. So it appears clear that the Rambam understood that ov is some kind of worship. So it is a thing designated for this worship.
Speaker 2: So the Rambam brings the Gemara this way, but the main thing is whether one comes to the state of mind, or to the trick.
Speaker 1: No, no, the trick to the state of mind is generally permitted, I mean, one needs to see it.
Speaker 2: No, but again, the Rambam speaks of the exact actions that one does. So is the prohibition the action, or is the prohibition arriving at being able to show that one knows?
Speaker 1: So the prohibition is the action. And even if he doesn’t do it in the name of idolatry, right? The reasons that the Torah prohibited, because these are types of idolatry, means to say the idolatry of sorcery. But as I said before, it’s not simple that we say that with this one serves idolatry. This is one of the powers of idolatry, something like that.
Speaker 1: Says the Rambam, first we learned the punishment, that idolatry is of heresy. Where is the punishment that you brought stated?
Speaker 2: The Rambam brought the verse at the beginning.
Speaker 1: At the beginning? “Al tifnu” (Do not turn), perhaps you’ll say soon? It’s strange, how did he bring the punishment? Liable to stoning, karet, he didn’t say any punishment at all.
Speaker 2: In the beginning, beginning, beginning it should be. Look in “oved Hashem Elokecha,” “ki to’evat Hashem Elokecha,” “ki shayach bezeh lav dela tachyeh,” one needs to know which, where is the punishment clearly stated?
Speaker 1: “Ve’ish ish asher ya’aseh ov o yidoni mot yumat” (And any man who practices ov or yidoni shall surely be put to death), that’s a verse in Parashat Kedoshim, true. But the Rambam doesn’t bring it. He didn’t bring it in the laws.
Speaker 2: That’s not. It’s missing here. He didn’t bring the verses, he brought “shelo,” he brought the negative commandment of “shelo.”
Speaker 1: Always at the beginning, he brought it at the beginning of the Mishneh Torah, apparently he brought it. Here he didn’t bring it.
Speaker 1: Okay, further he says, “warning from idolatry.” Okay, it says, Talmud lomar “al tifnu el ha’elilim ve’elohei masecha lo ta’asu lachem” (Do not turn to idols, nor make for yourselves molten gods). This doesn’t speak of “al tifnu” to the people who do idolatry and divinations, but rather that the person should not be the one who goes to the sorcery or to the priests who practice idolatry and perform the actions. This is the warning against doing idolatry, the act of idolatry.
Speaker 1: The next thing is Molech. Says the Rambam, “One who gives of his seed to Molech willingly and intentionally,” again the same thing, “willingly and intentionally,” is liable to karet. If done unintentionally, he brings a fixed sin offering.
But here he writes the language interestingly, there he writes… yes, the Or made it differently. “One who gives of his seed to Molech willingly and intentionally is liable to karet, if done unintentionally he brings a fixed sin offering. And if he did it with warning and witnesses,” if he passes his seed to Molech with warning and witnesses, “he is stoned,” he receives stoning, “as it says ‘And any man of the children of Israel who gives of his seed to Molech shall surely be put to death, the people of the land shall stone him with stones.'”
Here he does write the language of the verse about stoning, about Molech. And he… it’s interesting, he goes in a slightly different order, and he goes immediately to write its warning, Talmud lomar “and of your seed you shall not give to pass to Molech,” and he says again the same negative commandment stands, “there shall not be found among you one who passes his son or daughter through fire.” This is stated in Deuteronomy, he brings.
Speaker 2: Why does the Rambam bring two verses? I don’t know. One is in Mishneh Torah, I mean there’s always such a rule that it can appear twice, but…
Speaker 1: Ah, perhaps he’ll say what he means exactly. He says there’s no practical difference, the Rambam in… he brings the language of Sefer HaMitzvot, that there’s no distinction. The Rambam has a rule, the same negative commandment can appear twice in the Torah, that doesn’t make it two negative commandments, unless the Gemara says specifically. Usually one can have the same thing twice.
But it could be that the Rambam held that the word “ba’esh” (through fire) makes it clearer. That “leha’avir laMolech” means specifically in the manner of bringing it through fire.
Speaker 1: Says the Rambam, how would they do it? They would kindle a great fire, one lights a fire, and take some of his seed and hand them over to the priests who serve the fire, one gives it to the priests who serve with fire, and the priests give the son back to his father, they give the child back to the father, and after they give, they command them to pass him through the fire under their authority, again, one gives it to the priests, and then the priests tell the father, it shouldn’t be the father who carries him through the fire, after they give they command them to pass him through the fire under their authority, it’s under their supervision, the father should be the one who carries through, yes.
Speaker 2: First he must sanctify it, first the son to the… it should be like finally bringing a sacrifice, but the Rambam says one doesn’t actually kill the children, one doesn’t burn them.
Speaker 1: That’s what he explains, yes. And his father passes his son through the fire with the priests’ permission, and passes him on his feet, it means “passes him on his feet” means that the child walks, yes? But “passes,” he doesn’t mean he lifts him up, but the child walks on his feet. Okay. From this side to the other side within the flame, he walks through the fire.
Speaker 1: Not clear, here it’s not clear. Here it only says “leha’avir laMolech,” not that there’s a type of laMolech. That’s the meaning. Molech, lest you say that it’s not forbidden for another idolatry. Molech is actually the name of a certain idolatry. He says, you shouldn’t think that “leha’avir laMolech” means burning an idolatry for the Molech.
Speaker 2: Yes, yes, he explains, “that Molech is not.”
Speaker 1: Very good. Just as you find that it’s not forbidden for another idolatry, but only in this worship alone which is called Molech. The worship of the idolatry called Molech is the way of passing through…
There is actually, the verse actually states “for they even burn their sons and daughters in fire,” there is such a type of worship where one actually burns the children. But that worship, apparently one doesn’t need a special prohibition for it, it’s simply murder, and secondly, it’s proper idolatry, it’s actually like offering a sacrifice to idolatry.
The Molech is not a sacrifice to idolatry, but its manner of worship is thus. According to this says the Rambam, because this is a type…
Speaker 1:
The worship of the idolatry called Molech is the way of passing through.
The verse actually states “like a weaned child on his mother, like a weaned child is my soul,” there is such a type of worship where one actually burns the children. So that worship, apparently one doesn’t need a special prohibition for it. First of all, it’s murder, and secondly, it’s actually an idolatry, it’s actually like one is offering a sacrifice to idolatry. That’s a sacrifice, but it’s the manner of its worship. Why so? Therefore says the Rambam, because this is a specific way of worship for the idolatry called Molech. If he does this to another idolatry besides Molech, he is exempt.
So if so, essentially one wouldn’t have needed the whole thing to be stated, because this is merely a manner of worship of a specific idolatry. That’s how it sounds. That’s actually what it says in Tractate Sanhedrin he brings that the Gemara asks the question, and the Gemara has a dispute whether Molech is idolatry, a dispute of Tannaim. And likewise, there are those who hold, the first Tanna in the Baraita that the Gemara brings, actually holds that Molech and worship, the innovation is that the worship, even when one does it not for Molech one also transgresses, because it’s called like a law of the four services. But according to Rabbi Shimon, as the Rambam rules, no, the simple meaning is that it’s not a service, it’s only a worship because its worship is specifically thus. But on this it’s actually difficult, you actually ask a question, if so this is included, included in every idolatry that if one does its worship thus.
Right, Rabbi Rabinowitz argues that the Rambam doesn’t mean it that way, he means to say as we said before, worship must mean one gives something to the deity. If it was actually a sacrifice, for example if it was burning in fire, it’s certain that it’s even from the four services, even if one burns his son to an idolatry where there isn’t the custom to burn, that’s a type of sacrifice, it’s a human sacrifice, it’s a sacrifice. Kal vachomer from slaughtering and burning before it, where he is certainly liable. But Molech isn’t a sacrifice, one gets back the son, it’s just some kind of demonstration, it’s a revealing of one’s mind that he is believing, he does something. So what is revelation, revelation is not usual services, but Molech is yes, because this was actually something like a manner of their worship.
That’s what he says. It’s simply because it definitely looks more like idolatry than ov and yidoni. It’s not the statutes of idolatry, this is actually worship, a type of worship. If one says it’s just passing through, I don’t know. But the Rambam says, if one were actually a burner, it would be worship for its own sake actually. The Rambam says very clearly, this is the worship of this. A worship for its own sake actually. I know, I’m not here for criticism, I don’t want to squeeze the language of worship, it’s actually not so clear.
And what you say “therefore,” if it were such a thing similar to practitioners of yidoni, the “therefore” also wouldn’t be there. On the contrary, if it were an actual worship, if it were burning his son and daughter in fire, or it were a new innovation that one serves idolatry in general, if one says if Molech were such a thing like ov and yidoni, that it’s a certain type of statutes of idolatry that one does for protection, just as one does ov and yidoni to hear the future, it’s a type of thing that the Torah innovated a certain stoning, it would already be by every idolatry, by every one, not specifically Molech.
Right, but the Torah didn’t say that. The Torah said, specifically for Molech passing his son and daughter one is forbidden. It means it’s a type of idolatry. But the innovation in the Torah is not that there’s such a type of idolatry that is specifically thus, you can ask that from the priests of idolatry. It must be that here there’s a new aspect.
Right, you can ask that, exactly, because the Torah already accounts, the Torah doesn’t make any extra prohibition on Markulis or on Pe’or, because we know that it’s in the category of idolatry thus one is liable.
It looks like this, I very much like this distinction of what is worship and what is a charm. Because you see that even passing through out of fear the Rambam interpreted that if he doesn’t mean at all to serve, not at all, he simply holds that the charm perhaps took effect, he is exempt. It’s not permitted, but it’s exempt. He doesn’t do it for its own sake so to speak. For its own sake is a sharp word, he doesn’t do it as worship, he only does it for his own benefit, you could say.
I don’t know, it’s a bit difficult here. It can always be that there are certain details that the Torah was concerned about, the Torah prohibited, and every mitzvah has such things. Generally speaking is, I know, those who learn is even not necessarily yes?
For whatever reason, sometimes there’s something extra prohibited, a Gemara in general, regarding kingship. And other things have seen such things, before others have seen such a thing. It’s a thing, every mitzvah has rules, there are certain details that are also forbidden. So, they spoke in chapters, yes? In Hilchot De’ot, they spoke, a law of astrology and not to walk in their ways, you know also the wise one thought in their ways? Yes. It can be so. Okay. Now details, interesting details.
Speaker 1:
He goes into the passing on foot, he says one detail, it’s stoning if one passes his seed to Molech, and passes on foot through fire, the manner of worship. But if he handed over to them not in the manner of worship, he’s exempt. Interesting. Because it needs to be the manner of worship. Yes.
Speaker 2:
And one is liable… you know further… yes.
Speaker 1:
And one is liable, what if he gives some of his seed and leaves some? But if one has several children, and he gives over some to Molech and leaves some over, he’s already “from his seed he gave to Molech from his seed”. Means some and not all. He says that the language of the Rambam explains… one has two children, and one he does and one he doesn’t.
Speaker 2:
Yes, he has two, and one he makes pass through. Or he speaks of passing through, some of his seed.
Speaker 1:
No, I see you… it makes a bit some of his seed all, and one only speaks of when he has two three four and two two.
Speaker 2:
No, he sees you with one difficult.
Speaker 1:
The main thing is all, and he brings very interestingly that it’s very difficult what is the simple meaning of all. If one said that it burns, I can understand, it burns the children, and enough or not. Because it’s only passing through. What’s this some and not all. Yes, because the matter is, is that with this is a protection on all other children. Otherwise what is understood. He brings a Sma”g, that the Sma”g said that with half and not all.
It’s understood that it says in the Gemara that one who is a greater transgressor, a murderer doesn’t receive exile, there’s no atonement for him. So, what is exempt, and not even what is exempt from punishment, is a good thing. Sometimes he says, one has already given up on you. Woe to him from this.
Further, this is the manner of worship, this is simple from the Siman, from the Siman from the church, it says “this is how one goes here.”
Speaker 2:
Ah, this is how one goes here. It makes more sense with you.
Speaker 1:
He brings here that there were those who said it that way, but he has proof that it was yes the custom for everyone to do. Okay.
Speaker 1:
Says the Rambam further: “Whether legitimate seed or illegitimate seed,” which type of children one should give over. One would have thought that if one has children who are mamzerim, he may not be “whether legitimate seed or illegitimate seed.” It must be the word “seed” which one might think is a limitation.
“And whether his son or his daughter,” or grandchildren, children of his children. “All who come from his loins are liable for seed.” If it says “seed,” it doesn’t say “his son.”
But “if he passed one of his brothers or his fathers or other relatives or himself,” or himself, he’s exempt. Because “his seed” means specifically.
Speaker 1:
Says the Rambam: “If he passed his seed while he was sleeping or carried and not walking on his feet,” or he’s blind, he can’t walk by his own power, so one leads him completely. But what does he do, he grabs him with his hands and carries him. “Passing” means a walking with a person’s nature, it seems. That one walks, he walks with his own power, with his own sight, it seems. He says that it’s a doubt in the Gemara, and the Rambam is lenient. That’s what he says yes. If not “passing” means that he walks, the father leads him through, but he must be able to walk himself, not that one drags him like a piece.
Speaker 2:
Yes.
Speaker 1:
Very good. So these were the laws, we’ve already learned two mitzvot in this chapter, if I remember three mitzvot. And we’ll learn a fourth mitzvah.
Speaker 1:
“Matzevah.” Says the Rambam: “The mitzvah not to make a matzevah.” It means, one should struggle a bit with what it is, but it means building a large structure of stone and one should gather before it for the sake of idolatry.
Says the Rambam: “The matzevah that the Torah prohibited is a building that all will gather at it.” Let’s build a type of building, all should gather at this building. Even for the worship of Hashem, the prohibition is even if one does it to serve the Almighty. And how much more so if it’s a manner of idolatry to build a matzevah for idolatry, to serve idolatry. But the Torah prohibited that one should not at all set up such a matzevah even if one does it to serve the Almighty.
“As it says ‘and you shall not set up for yourself a matzevah which Hashem your God hates.'”
For setting up a matzevah, one who builds such a matzevah, receives lashes but one doesn’t receive for those who gather.
That means the people who gather to serve Hashem at it, they didn’t receive any punishment.
The builder, the one who builds it, because he builds the same type of thing as if the idolaters build.
It’s explained, it explains the dispute, the question is what is the meaning of this matzevah?
Speaker 1:
One doesn’t know, the Rambam brings in the end, it’s very unclear.
What does it mean one may not build any place?
Okay, let’s say, a building doesn’t mean a building, it means some kind of monument.
It’s not something that you just walk into, and you walk in and you serve some giant mother.
And he brings that the Rambam says, what was the custom of idol worshippers?
The custom of idol worshippers was to build such a platform, such a matzevah, and on this you place the idol, the statue that you serve.
And on this you place the idol.
Speaker 2:
Yes, on this you place it so that you shouldn’t do it, in order that you shouldn’t make it similar to idol worship.
Even the service of Hashem should not be made similar to the service of idolatry.
Speaker 1:
But the Rav says that even without the statue, right?
Even just to make it so that someone wants to make, like someone wants to place a stone, like he wants his offering to be on it?
It’s very unclear.
The Rav must have had a need to say that even if he doesn’t do it in the name of idolatry, because here he only gets lashes.
If it were a service, a way of serving to build a matzevah, it would seemingly have to receive stoning, it would have to be called avodah, idolatry itself.
It would have to be called avodah, idolatry itself.
Just like it’s not called building an idol.
Every time we build an idol.
Except idol worship we learned gets stoning.
Speaker 2:
Ah, do you remember Rashi brings the opinion of the Sifrei?
Speaker 1:
Yes, that matzevah was beloved when Avraham made a matzevah?
Speaker 2:
Yes, not Avraham, Yaakov made a matzevah?
Speaker 1:
Later it became hated, you see that matzevah is forbidden even for the sake of Heaven.
Like, that matzevah was seemingly a sort of altar.
Speaker 2:
How do you know?
Speaker 1:
Because usually oil was poured on it.
Like that one?
Pouring oil is a concept of like a sacrifice, a libation.
So, it’s similar to this, seemingly the dispute.
Speaker 1:
Rashi indeed says so, he brings here, he said matzevah is like a bamah, a bamah is made of many stones, and a matzevah is one stone that you offer sacrifices on. But the Rambam doesn’t say you offer sacrifices on it, the Rambam says you offer sacrifices to the matzevah.
Speaker 1:
That matzevah was seemingly a sort of altar. Because you know, because usually oil was poured on it, pouring oil is a concept of like a sacrifice, a libation. So there is seemingly a dispute here, Rashi indeed brings it this way, he said matzevah is like a bamah, a bamah is made of many stones and a matzevah is one stone that you offer sacrifices on.
But the Rambam doesn’t say you offer sacrifices on it, the Rambam says you gather around the matzevah. It seems that the Rambam understood that it’s not about offering sacrifices, rather the Rambam held that it’s a sort of structure that the custom of idolatry is to make, not a sort of structure, a sort of let’s say, a sort of stone, a sort of monument, you’re not allowed to do even for Heaven.
I once spoke about how the Minchas Yitzchak and other contemporary authorities wanted to argue that therefore it’s forbidden to make a monument. By Jews it’s not so customary, but in the world it’s customary to make a monument in memory of a war or such a thing, they wanted to argue that the Rambam means this is forbidden, but it’s not correct, as he himself says, that first of all he says not in the name of idolatry, it’s simply for remembrance. We find explicitly in Tanach that for war… If this were forbidden, would one seriously think to build a matzevah on the grave of a tzaddik, because people go there to pray.
I wanted to say that it’s a different question of seeking the dead, in practice when you go there. What you need to fear in practice, you need to fear the prohibition of matzevah. Right, it’s certain, it’s clearly stated in Tanach that kings used to make a yad, you can always say it was a problem, Avshalom’s yad. A yad means a monument, but it doesn’t mean a monument! It seems, I would think, I would imagine it’s some style, a certain style of idolatry is to make such a sort of pedestal. Yes, all the old statues stand on such a pedestal and on that they serve. So don’t make that style even for the sake of Hashem, when you’re going to make it for the sake of Hashem, some front for your beis medrash let’s say, don’t make it. Even that, does it make sense that it’s not offering on the front let’s say. Yes, do you have Jewish places where there are almost such… It’s not clear to me that this is included in the prohibition of matzevah.
Speaker 1:
The Rambam says that the two things, matzevah and even maskis, the prohibition is not when you do it for idolatry, but because usually it’s done for idolatry, even when you do it for the sake of Heaven, because it used to be done for idolatry, even when you do it for the sake of Heaven you get lashes. “Lo sishtachavu laHashem Elokeichem ken, v’even maskis lo sitnu b’artzechem l’hishtachavos aleha”, you shouldn’t make an even maskis to bow on it, not in the manner of idolatry, “ki ani Hashem Elokeichem”, to lay a stone floor, or I don’t know what, lay a stone and bow on it, a flat stone.
Speaker 2:
I’m still not clear. A specific kind of stone?
Speaker 1:
Don’t know. Okay. Yes, says the Rambam, but the concept is interesting, because at first glance we would have thought that the prohibition is the laying, the making of the stones into a floor. But now the Rambam wants that the halachah is about the bowing. Different from matzevah. Right. Could be because stones are always there. It’s not simple that this is a special sort of architecture that you make. Even in a shul you make stones. The Rambam says that in shul, you’ll see, you place mats on the stones. But it’s not simple that this is to build a sort of thing. The prohibition is to bow itself.
Yes, it’s the Rambam, one who doesn’t hold the opinion of spreading hands and feet on a stone. Until he stretches out completely so that he makes a type of hishtachava’ah which is spreading hands and feet. He gets stoning completely, he lies completely on the stone. That this is the hishtachava’ah mentioned in the Torah, this means a full hishtachava’ah. The Rambam holds this way also regarding other hishtachava’ahs. That hishtachava’ah means to bow fully and still think in prayer. There’s a question, Minchas Chinuch brings that it’s not clear if he means that you should do it.
Just bowing down, in the Torah when it says you must say biblically accurately hishtachava’ah, and also it’s not serving for idolatry. The Rambam there didn’t need to say it so importantly, because he needs to awaken Jews, ah, can you bow a little? You’re absolutely not allowed. It’s stated even adding on Shabbos to pick up money. It’s not a full hishtachava’ah. Okay, which is indeed only rabbinic. But here he wants to say what you say stone before the Almighty, because you can easily confuse the prohibition.
I need to understand the prohibition better, because… What’s the simple meaning? Because it needs to be… And idolatry is very widespread. Yes, but in certain things that have… But to bow in general. Before you should bow in general. And exactly… To bow in general is… I mean, all services that you do for Hashem are the same services that idolatry does. Except for the four specific services.
Speaker 1:
In this way, exactly here there was a dispute. Some missing context that you’re saying, I would understand. Also, it could be that something is wrong with this. I mean that there must be some hint, something that’s not so wrong. It wouldn’t have been proper. But the thing is, something is a bit wrong. So I would think, you need to find some simple explanation, because I don’t know what the simple meaning is.
He says further, “Medaber ba’avanim bish’ar aratzos”. It’s said in the whole world. In other places. “Aval bamikdash mutar l’hishtachavos laHashem al ha’avanim”. In the Beis Hamikdash you do bow before the Almighty on the stones of the floor. As it says, “Uv’artzechem lo sitnu even maskis l’hishtachavos aleha”. “B’artzechem” means in yours, not “in the land of Hashem”, like in Jerusalem, but in the other lands. Apparently “b’artzechem” means “lo sishtachavu al ha’avanim, aval tishtachavu al ha’avanim hamfutzalos bamikdash”.
But the word here, the word is “mfutzalos”? “Maskis” means a stone that is cast, that is like one large stone. “Maskis” means cast, “maskis” means already a deed. But no, he says, the reason why it’s permitted in the Beis Hamikdash is because it’s “mfutzalos” or because it’s not “b’artzechem”? No, in the Beis Hamikdash it’s permitted. But here “mfutzalos” means paved stones. There’s a dispute. “Mfutzalos” is ah, not that “mfutzalos” is obligatory. Forget, forget. Ibn Ezra brings, forget. Ibn Ezra brings, that stones that are not “mfutzalos” is permitted. “Avanim mfutzalos” means carved stones, so beautiful, so well made.
Ah, what is similar to “even maskis”? It’s a natural stone. So he says, on a stone that is a rock you may bow, a stone from outside. What does the word “maskis” mean at all? “Maskis” doesn’t mean cast. It’s not like a cast stone. I have in my hand here a fake stone, a man-made granite. No, it’s not that. That’s a brick, it’s completely permitted, it’s a brick, it’s not a stone. Eh, granite is a real stone, but the bricks that you have there. “Maskis” means a language of painted stones. And he says “avanim mfutzalos” would also have been… Stop a minute.
So it comes out “avanim mfutzalos” means paved, carved stones. So if you go in the street somewhere and you find just stones in the forest, that’s permitted. That’s a sort of stone that is cut to make a beautiful floor, that’s called “maskis”. What did he say “maskis” is from the language of? I mean that… Ah, he says, Ibn Ezra says “maskis” is from the language of “sechiyah”, which is a beautiful stone that you look at.
Not from the language of cast like libation, libation thing? No, it’s not cast, it’s carved. So he says, I don’t know. Like maskiyos kesef, yes, the Rambam says maskiyos kesef means beautiful decorations of silver that you look at. Through this you see it. It’s from the language of looking, it’s sechiyah, and you look, sechiyim shekol sechiyim b’yofi. Yes.
Speaker 1:
So the Rambam says further… Here the Rambam goes to speak about the custom of Israel Torah. Nu, so it is, V’ho’il v’nahagu kol Yisrael… Since you’re not allowed to bow on… No, since you’re not allowed to bow on stones of floors, and he told you earlier that there’s no prohibition stated in the Torah means the bowing, he came out that you’re not allowed to bow in the beis medrash when it’s the custom to bow, when praying you do bow. The Rambam says so, V’ho’il v’nahagu kol Yisrael l’hishtachavos b’machtzalos b’batei knesses al ritzfos shel avanim, synagogues where the floor is made of stone, you place either mats or types of straw and hay, why? L’havdil bein pneihem uvein ha’avanim. It’s actually interesting, the Arabic study halls, or the Sephardim, the Rambam’s beis medrash, where you have to bow even in the middle of the week, you bow with spreading hands and feet, you always place mats in the beis medrash, yes? The Arabic study halls have large carpets. Ashkenazi study halls, where you don’t bow, you just give a bend without the feet, you only need to place on Yom Kippur indeed. And it was indeed in our study halls, you place some tissues, I don’t know what you place something. In Arabic study halls, according to the Rambam it comes out that you really need this.
It’s not clear, when such a hishtachava’ah came about, and it seems it’s not clear, and the Gra brings in Chofetz Chaim also this that hishtachava’ah is spreading hands and feet, but it’s not clear that the Rambam means to say that the Ashkenazim bowed this way. But this is yes certain, even for the Ashkenazim by the way, it’s yes certain that at tachanun it’s called nefilas apayim. Nefilas apayim you certainly have to make hishtachava’ah with spreading hands and feet, it’s also brought also by Ashkenazi poskim.
Speaker 2:
No, it’s not what we’re used to sitting. It’s not nefilas apayim at all.
Speaker 1:
And they feel this way, simply because according to what the Rambam says, that they started to place benches in the beis medrash, it seems that once there were no benches, you stood or you bowed. But today there are benches, simply there’s nowhere to do it, so they stopped doing real nefilas apayim. It’s also a great difference in reasons, this is not clear, truly seemingly nefilas apayim.
Speaker 2:
Nefilas apayim to the ground like it’s usually tachanun originally.
Speaker 1:
And the Rambam this is certainly stated in the Rambam, which at tachanun is also not just Rambam, but it’s stated that tachanun you do nefilas apayim. He says that the Rambam seemingly means here during tachanun.
Speaker 2:
Ah, okay, they go further.
Speaker 1:
But let’s see further, “V’im lo yimtza davar mavdil beino uvein ha’even” – ah, but it’s the midrash that wasn’t placed.
Speaker 1: There’s also a doubt in the reasons, it’s not clear.
Truly, seemingly, tachanun is tachanun.
I feel, I feel that nefilas apayim is like it’s usually tachanun originally.
And the Rema, the Rema says it certainly in the Rema, which at tachanun he doesn’t just say Rachum v’Chanun, he says instead of doing tachanun do nefilas apayim.
The Rema on the side says that the Rema seemingly means here instead of tachanun.
Speaker 2: Okay, very good, further.
Speaker 1: But he says further, “V’im lo matza davar mafsik beino uvein ha’even”, ah, this is the midrash that was placed.
Does this mean that bowing on the stone that covers the floor is a big problem, “Yeilech l’makom acher”, he should go to a place where the floor is not made of stone.
He goes to another part of the shul and prays.
“O shocheh al tzido l’matah”, he says that you can do nefilas apayim like we do, at “Lefanecha b’rachamecha harabim”.
It’s still not fully bowing, but he bows halfway.
He’s still talking about on the floor, but not straight.
I don’t know, it could be the Rema stood and you sat on the floor at all, you didn’t sit on a bench.
Could be.
But “shocheh al tzido” means he still lies on the floor, but not completely stretched on the floor.
Not straight his face and hands and feet.
“Tzarich l’hatos panav al tzido”, he goes to the side a bit.
Simply what we do, I don’t know if it’s even a full bow.
And because of this you also need to be careful if someone tries to make a hishtachava’ah on a grave, you need to be careful, the grave also has some even maskis.
Speaker 2: Even maskis, yes.
Speaker 1: You need to be careful that you should do it in a way, place something under the hand.
Speaker 2: Yes.
Speaker 1: The Rema says further, very good.
“Hamishtachaveh laHashem al apav, im hu pishut yadayim v’raglayim”, ah, if it’s with spreading hands and feet it’s lashes.
If you do it without spreading hands and feet, but hishtachava’ah, which means what yes?
That you are yes pressing your face, but not spreading hands and feet?
Because that’s how you do at kri’ah.
What does the Rebbe’s bowing mean?
I saw how the Rebbe bows during prayer.
He bends.
He bends, but not spreading hands and feet.
He bends, but not his face and hands and feet.
“Eino lokeh, aval mekablin oso makas mardus”.
What, rabbinically it is yes forbidden?
Speaker 2: But he becomes is…
Speaker 1: So it seems.
I don’t know, I don’t know why.
Seemingly there’s a definition, but it’s hard to understand.
He brings it this way from the Gemara.
The Gemara speaks about the distinction between spreading hands and feet or without spreading hands and feet.
I don’t know, he certainly took it from somewhere.
Speaker 2: Which wasn’t very elaborated. Yes, yes. When you do it for the Almighty. But for idolatry, I bowed simply on four amos, I bowed simply on four amos, because there’s a rabbit in the ground?
Speaker 1: No.
As long as, once you make enough hishtachava’ah that the face becomes, like the face comes to the ground, it’s called one hishtachava’ah which is called one of the four services, and gets stoned, he receives stoning.
So there’s a question here, he brings in the commentators, what does “ika shafna b’karka” mean?
I interpreted it in New York, that he bends, but the face still not.
Like we do at Shemoneh Esrei, it’s not at all pressing face to the ground, you just give a bend.
This is perhaps not even forbidden even for idolatry.
That’s how I understood as it was written.
The other interpretation is that touching the floor is called pressing face to the ground.
Doesn’t mean going into details, because as it was written earlier “yad b’kefunah ba’even”, not everything means the same.
Perhaps it means a different expression?
“Ikka shifna bakarka” simply means he gives a bow, shocheh like, he gives a bow.
Not clear, it’s not clear to me what is the… It seemingly means even touching the floor, because earlier it said that if money fell…
Speaker 2: Okay, that one could be that it’s only a geder, it’s only a halacha techila, that certainly one shouldn’t even kneel at all.
Speaker 1: But that doesn’t solve the question, the question is that he wants to receive the skilah, what does actual hishtachava’ah mean?
Shechiyah in the Torah?
Or is he even speaking of touching the ground?
If touching the ground can be a small touch is touching the ground.
But we’re talking about touching the ground, it must be a hishtachava’ah that is in the Torah for the sake of avodah zarah.
So, not clear.
We’ll see the Rambam further.
But what does kri’ah mean?
Not clear here.
Speaker 1: Okay, so we’re going to learn about the prohibition of… another one, another one.
About planting an asherah, planting a tree by the altar.
Says the Rambam, another prohibition that is in the category of chukos avodah zarah, is hanotei’a ilan etzel hamizbe’ach, one who plants a tree next to the altar, even if not for avodah zarah, even if it’s not for avodah zarah.
Etzel hamizbe’ach doesn’t mean specifically right next to the altar, but in the azarah which is next to the altar.
There’s no difference which tree, whether it’s an ilan srak, even an ilan ma’achal, even a simple fruit tree, “asher lo ya’aseh nora mikdash yafeh”, he made it for beauty.
It’s not meant to say for avodah zarah or one wants to serve the tree.
It’s only for beauty.
“Ela zehu lokeh, shene’emar ‘lo sita lecha asherah kol etz etzel mizbe’ach Hashem Elokecha asher ta’aseh lach'”.
Why?
He says, “lefi shehayah derech ovdei avodah zarah not’im ilanot betzad mizbacham kedei sheyitkabetzu sham ha’am”.
It was like a sign, one sees a tall tree, they planted this next to the altar, so that the people should gather there.
This is the second time that the Rambam says this “kedei sheyitkabetzu sham ha’am”.
I feel that the Rambam is against it.
Perhaps he holds that this hitkabtzut ha’am is not a good thing at all, not everyone needs to come to the Beit HaMikdash.
I mean yes.
You disagree?
Speaker 2: I mean no.
Speaker 1: I’m afraid that the hitkabtzut ha’am is not a good thing.
Speaker 2: No, the Rambam says explicitly why they placed the tree.
Speaker 1: It could be that he means to say that the tree wasn’t even for avodah zarah.
The tree was a sign that next to it there is avodah zarah.
A tall tree can be seen from far away.
A regular avodah zarah is not so tall.
A tall tree was seen.
Speaker 2: Let’s say, so, and why is it not allowed?
What’s wrong with just gathering for Hashem?
Speaker 1: No, because now you’re doing something that looks similar.
Because now you’re doing like the goyim placed a tree next to theirs, you’re placing a tree next to yours.
This is a practical thing.
Like it says that one may not place soap in the beit midrash, because they placed soap in their beit midrash.
Speaker 2: I wouldn’t be so sure.
Perhaps he wants to say that it was a specific type of way, a sign of avodah zarah.
Speaker 1: You see this is the second time he says this “hitkabtzut ha’am”.
I don’t know.
I’m afraid that here there’s some explanation.
Perhaps hitkabtzut ha’am is not desirable at all.
You see that the Rambam teaches that all teme’im and tehorot, teme’im shouldn’t go much to the Beit HaMikdash.
The Rambam doesn’t hold that it’s a concept that everyone should go all the time.
It could be that hitkabtzut ha’am is not a way.
The kohanim should go, the one who is worthy, not hitkabtzut of the entire people.
Speaker 2: The Rambam didn’t hold of oleh regel?
Speaker 1: Oleh regel is three times a year.
For that you don’t need a tree, one knows how to go.
I wouldn’t… everyone would have asked a local moreh hora’ah.
One can’t build a Torah… I wouldn’t base a Torah on this expression, because one needs to know the Rambam’s understanding of what the neti’at ilanot was.
Speaker 2: Okay.
Yes.
Let me ask you a question, there can’t be any trees in the Beit HaMikdash?
What’s wrong with a tree?
A beautiful tree, the Almighty made trees.
Speaker 1: Something is with the custom of ovdei avodah zarah.
It’s like saying one shouldn’t sit on any benches.
A tree is the most basic thing that exists in the world.
You want to place something beautiful, you place a tree there.
Right?
It’s not a fancy thing.
Speaker 2: Because it’s a fancy thing.
Speaker 1: But I hear, there’s much talk that in order to beautify the city they left an empty area, they didn’t plant trees in front of the city.
Today’s way of aesthetics was seemingly different.
Speaker 2: No, I don’t believe it.
On the contrary, an empty space is more beautiful, an empty large area.
Speaker 1: No, simply there was enough space.
Even if you add that it was beautiful, well, yes.
It doesn’t say it’s ugly.
Something is here, something is here, the halacha is here, I’m missing, I’m missing, I don’t know what, but I’m missing something.
I believe I’m missing something.
Speaker 2: Okay, another thing.
Look how far it goes.
On the contrary, he brings there from the Albag, that on the contrary, that on a bamas yachid one also doesn’t place a tree.
Like it means that the bamah is for the sake of Heaven alone.
This is a way of a sign that they are different from the goyim.
Speaker 1: I’m missing something.
Let’s go further.
Speaker 1: What is la’asot achsadrah shel etz bamikdash, those who made in the courtyards?
Speaker 2: Courtyards means when batei midrashim that one makes in courtyards?
Speaker 1: No, in the courtyards of the House one makes such an achsadrah.
Speaker 2: Ah, an achsadrah is such a porch, such a structure that one makes around a building, around a house.
Speaker 1: Afilu sheyihyeh bivnin einot netu’ah, this doesn’t go on a planted tree, it’s a structure that one makes with wood, with cut wood, it’s more like a building, like wooden beams.
But they are chukei avodah zarah, shene’emar “kol etz”.
Ela kol ha’achsadrot vehatichkachot hayotz’ot min hakirot shel Beit HaMikdash shel even hayu velo shel etz.
Therefore, the achsadrah that was made around the Beit HaMikdash, in Masechet Sukkah where it says about the achsadrah, yes, there the people placed their… there was the sukkah, there they placed their boards, there they placed…
Speaker 2: Ah, you mean the room where they placed the lulavim?
Speaker 1: Well, what?
All these things were made specifically of stone, it shouldn’t be of wood, it shouldn’t be similar even in any way.
Wood, wood is very important, it’s a tree, there are no trees in the Beit HaMikdash.
Something is, you see I’m missing something.
So far that one doesn’t place any tree?
Okay.
You say it’s avodah zarah, but it’s so broadly that there are trees, okay, by us there are no trees.
Also not to place any wooden bench because something, something is going on here, I don’t know what.
I don’t have much information, I’m missing some basic information to understand what’s going on here.
Speaker 2: Yes, not everything we understand so precisely, one must try.
Speaker 1: The Ra’avad challenges this.
Ah, the Ra’avad doesn’t agree.
The Ra’avad says that there was indeed a lishkat ha’etz.
He says that during the time of permission… a lishkat ha’etz can mean a chamber that was full of wood for the altar, but he says that he held that the chamber itself was made of wood.
He brings differently, a wooden platform that was made for the congregation, also the gezuztra that was made for the ezrat nashim.
You know that the Rambam didn’t bring this?
The Ra’avad made it of wood, the Ra’avad can… It’s difficult to make a contradiction on an explanation of Rashi, I don’t understand so difficult.
But the Ra’avad gives a different answer.
The Ra’avad says that temporarily one may make.
This is the Ra’avad’s answer.
The Ra’avad says that temporarily one may make, just not permanently.
This is clear.
Speaker 2: Yes.
Speaker 1: Okay, one can say that the Rambam has a different answer to this.
The Gra speaks something about this, about placing trees in the beit midrash on Shavuot, about the reason?
Speaker 2: No, they held that one makes like the Christmas trees, so he also says no source.
Speaker 1: He doesn’t speak about the matter of placing a tree in the beit midrash, he only speaks about the altar.
This is very interesting.
It’s a fact, ah, I’m thinking now of an interesting thing.
Look, look.
A matzevah, even maskis, one may not anywhere, but in the Beit HaMikdash, in the azarah one may yes.
And a tree one specifically may not in the azarah.
In a shul one may place a tree, there’s no prohibition to place a tree next to a shul.
But by the altar there is a prohibition, and even such a sharp prohibition, even not a piece of wood.
And you know, we need to understand this better, but not always must one understand reasons, and we need to know the halacha first.
Sometimes understand the reason also, when one already knows, yes.
So.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (732) 627-4332, press 6, then 80042#