אודות
תרומה / חברות

הלכות עבודה זרה פרק ד

🎓 שיעורים / Shiurim
🎧 שמיעה / Listen

אין דעם שיעור לערנט מען רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק ד' וועגן עיר הנדחת און מסית ומדיח. די הויפט נקודות זענען: די תנאים ווען א שטאט באקומט דין עיר הנדחת (מוז זיין צוויי מדיחים פון דער זעלבער שטאט, מינימום הונדערט מענטשן, ביז רוב שבט), די פראצעדור פון בית דין הגדול וואס שיקט שליחים צו אונטערזוכן און תלמידי חכמים זיי מחזיר בתשובה זיין, און די דינים פון הריגה בסייף פאר די מודחים און סקילה פאר די מדיחים. אויך ווערט באהאנדלט די דינים פון שלל עיר הנדחת, אז מען פארברענט אלע נכסים, און די ספעציעלע דינים פון הקדשות, תרומה, מעשר שני און כתבי הקודש וואס געפינען זיך אין דער שטאט.

▶ וידאו / Video
▶ לצפייה ללא יוטיוב / Watch without YouTube ✕ חזרה ליוטיוב / Back to YouTube
📖 טקסט הפרק / Chapter Text (Sefaria)
א
מַדִּיחֵי עִיר מִיִּשְׂרָאֵל הֲרֵי אֵלּוּ נִסְקָלִין אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָבְדוּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אֶלָּא הִדִּיחוּ אֶת יוֹשְׁבֵי עִירָם עַד שֶׁעָבְדוּ אוֹתָהּ. וְאַנְשֵׁי הָעִיר הַמֻּדָּחִין נֶהֱרָגִין בְּסַיִף וְהוּא שֶׁעָבְדוּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אוֹ שֶׁקִּבְּלוּהָ עֲלֵיהֶם בֶּאֱלוֹהַּ. וְאַזְהָרָה לַמַּדִּיחַ מִנַּיִן שֶׁנֶּאֱמַר לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ:
ב
אֵין הָעִיר נַעֲשֵׂית עִיר הַנִּדַּחַת עַד שֶׁיִּהְיוּ מַדִּיחֶיהָ מִתּוֹכָהּ וּמֵאוֹתוֹ הַשֵּׁבֶט שֶׁנֶּאֱמַר מִקִּרְבֶּךָ (דברים יג יד) "וַיַּדִּיחוּ אֶת יוֹשְׁבֵי עִירָם". וְעַד שֶׁיִּהְיוּ מַדִּיחֶיהָ שְׁנַיִם אוֹ יֶתֶר עַל שְׁנַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג יד) "יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל וַיַּדִּיחוּ אֶת ישְׁבֵי עִירָם". וְעַד שֶׁיַּדִּיחוּ רֻבָּהּ. וְיִהְיוּ הַמֻּדָּחִין מִמֵּאָה וְעַד רֻבּוֹ שֶׁל שֵׁבֶט. אֲבָל אִם הֻדַּח רֻבּוֹ שֶׁל שֵׁבֶט דָּנִין אוֹתָם כִּיחִידִים שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג טז) "ישְׁבֵי הָעִיר" לֹא כְּפָר קָטָן וְלֹא כְּרַךְ גָּדוֹל. וְכָל פָּחוֹת מִמֵּאָה כְּפָר קָטָן. וְרֻבּוֹ שֶׁל שֵׁבֶט כְּרַךְ גָּדוֹל. וְכֵן אִם הִדִּיחוּהָ נָשִׁים אוֹ קְטַנִּים אוֹ שֶׁהִדִּיחָהּ יָחִיד אוֹ שֶׁהֻדְּחָה מִעוּטָהּ אוֹ שֶׁהֻדְּחוּ מֵאֲלֵיהֶן אוֹ שֶׁהָיוּ מַדִּיחֶיהָ מִחוּצָה לָהּ אֵין דָּנִין בָּהּ דִּין עִיר הַנִּדַּחַת אֶלָּא הֲרֵי הֵן כִּיחִידִים שֶׁעָבְדוּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְסוֹקְלִין כָּל מִי שֶׁעָבַד וּמָמוֹנָן לְיוֹרְשֵׁיהֶן כִּשְׁאָר הֲרוּגֵי בֵּית דִּין:
ג
אֵין דָּנִין עִיר הַנִּדַּחַת אֶלָּא בְּבֵית דִּין שֶׁל אֶחָד וְשִׁבְעִים שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז ה) "וְהוֹצֵאתָ אֶת הָאִישׁ הַהוּא אוֹ אֶת הָאִשָּׁה הַהִיא אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה אֶל שְׁעָרֶיךָ", יְחִידִים נֶהֱרָגִים בְּבֵית דִּין שֶׁל כָּל שַׁעַר וְשַׁעַר וְאֵין הַמְרֻבִּים נֶהֱרָגִין אֶלָּא בְּבֵית דִּין הַגָּדוֹל:
ד
אֵין אַחַת מֵעָרֵי מִקְלָט נַעֲשֵׂית עִיר הַנִּדַּחַת שֶׁנֶּאֱמַר ((דברים יז ב) "בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ") [בְּאַחַת עָרֶיךָ]. וְלֹא יְרוּשָׁלַיִם נַעֲשֵׂית עִיר הַנִּדַּחַת לְפִי שֶׁלֹּא נִתְחַלְּקָה לִשְׁבָטִים. וְאֵין עוֹשִׂין עִיר הַנִּדַּחַת בַּסְּפָר כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וְיַחֲרִיבוּ אֶת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְאֵין בֵּית דִּין אֶחָד עוֹשֶׂה שָׁלֹשׁ עֲיָרוֹת הַנִּדָּחוֹת זוֹ בְּצַד זוֹ. אֲבָל אִם הָיוּ מְרֻחָקוֹת עוֹשֶׂה:
ה
אֵין עוֹשִׂין עִיר הַנִּדַּחַת עַד שֶׁיַּדִּיחוּהָ מַדִּיחֶיהָ בִּלְשׁוֹן רַבִּים וְיֹאמְרוּ לָהֶן נֵלֵךְ וְנַעֲבֹד אוֹ נֵלֵךְ וְנִזְבַּח אוֹ נֵלֵךְ וְנַקְטִיר אוֹ נֵלֵךְ וּנְנַסֵּךְ אוֹ נֵלֵךְ וְנִשְׁתַּחֲוֶה אוֹ נֵלֵךְ וּנְקַבֵּל בֶּאֱלוֹהַּ וְהֵם שׁוֹמְעִים וְעָבְדוּ אוֹתָהּ דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתָהּ אוֹ בְּאַחַת מֵאַרְבַּע עֲבוֹדוֹת אוֹ שֶׁקִּבְּלוּהָ בֵּאלוֹהַּ. עִיר הַנִּדַּחַת שֶׁלֹּא נִתְקַיְּמוּ בָּהּ וּבְמַדִּיחֶיהָ כָּל הַתְּנָאִים הָאֵלּוּ הֵיאַךְ עוֹשִׂים לָהֶם, מַתְרִין וּמְעִידִין בְּכָל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶן שֶׁעָבַד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְסוֹקְלִין אוֹתָם כִּיחִידִים שֶׁעָבְדוּ וּמָמוֹנָם לְיוֹרְשֵׁיהֶם:
ו
וְהֵיאַךְ דִּין עִיר הַנִּדַּחַת. בִּזְמַן שֶׁתִּהְיֶה רְאוּיָה לְהֵעָשׂוֹת עִיר הַנִּדַּחַת. בֵּית דִּין הַגָּדוֹל שׁוֹלְחִין וְדוֹרְשִׁין וְחוֹקְרִין עַד שֶׁיֵּדְעוּ בִּרְאָיָה בְּרוּרָה שֶׁהֻדְּחָה כָּל הָעִיר אוֹ רֻבָּהּ וְחָזְרוּ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. אַחַר כָּךְ שׁוֹלְחִים לָהֶם שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים לְהַזְהִירָם וּלְהַחֲזִירָם. אִם חָזְרוּ וְעָשׂוּ תְּשׁוּבָה מוּטָב וְאִם יַעַמְדוּ בְּאִוַּלְתָּן בֵּית דִּין מְצַוִּין לְכָל יִשְׂרָאֵל לַעֲלוֹת עֲלֵיהֶן לַצָּבָא וְהֵן צָרִין עֲלֵיהֶם וְעוֹרְכִין עִמָּהֶן מִלְחָמָה עַד שֶׁתִּבָּקַע הָעִיר. כְּשֶׁתִּבָּקַע מִיָּד מַרְבִּין לָהֶם בָּתֵּי דִּינִין וְדָנִים אוֹתָם. כָּל מִי שֶׁבָּאוּ עָלָיו שְׁנֵי עֵדִים שֶׁעָבַד כּוֹכָבִים אַחַר שֶׁהִתְרוּ אוֹתוֹ מַפְרִישִׁין אוֹתוֹ. נִמְצְאוּ כָּל הָעוֹבְדִים מִעוּטָהּ סוֹקְלִין אוֹתָן וּשְׁאָר הָעִיר נִצּוֹל. נִמְצְאוּ רֻבָּהּ מַעֲלִין אוֹתָן לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל וְגוֹמְרִין שָׁם דִּינָם וְהוֹרְגִין כָּל אֵלּוּ שֶׁעָבְדוּ בְּסַיִף. וּמַכִּין אֶת כָּל נֶפֶשׁ אָדָם אֲשֶׁר בָּהּ לְפִי חָרֶב טַף וְנָשִׁים אִם הֻדְּחָה כֻּלָּהּ. וְאִם נִמְצְאוּ הָעוֹבְדִים רֻבָּהּ מַכִּים אֶת כָּל הַטַּף וְנָשִׁים שֶׁל עוֹבְדִים לְפִי חָרֶב. וּבֵין שֶׁהֻדְּחָה כֻּלָּהּ בֵּין שֶׁהֻדְּחָה רֻבָּהּ סוֹקְלִין אֶת מַדִּיחֶיהָ וּמְקַבְּצִין כָּל שְׁלָלָהּ אֶל תּוֹךְ רְחוֹבָהּ. אֵין לָהּ רְחוֹב עוֹשִׂין לָהּ רְחוֹב. הָיָה רְחוֹבָהּ חוּצָה לָהּ בּוֹנִין חוֹמָה חוּץ מִמֶּנּוּ עַד שֶׁיִּכָּנֵס לְתוֹכָהּ שֶׁנֶּאֱמַר אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ. וְהוֹרְגִין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר בָּהּ וְשׂוֹרְפִין אֶת כָּל שְׁלָלָהּ עִם הַמְּדִינָה בָּאֵשׁ. וּשְׂרֵפָתָהּ מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג יז) "וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ":
ז
נִכְסֵי הַצַּדִּיקִים שֶׁבְּתוֹכָהּ וְהֵם שְׁאָר יוֹשְׁבֵי הָעִיר שֶׁלֹּא הֻדְּחוּ עִם רֻבָּהּ נִשְׂרָפִין בִּכְלַל שְׁלָלָהּ הוֹאִיל וְיָשְׁבוּ שָׁם מָמוֹנָן אָבַד. וְכָל הַנֶּהֱנֶה מִמֶּנָּה בְּכָל שֶׁהוּא לוֹקֶה אַחַת שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג יח) "וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם":
ח
וְעִיר הַנִּדַּחַת שֶׁהוּזְמוּ עֵדֵיהָ כָּל הַמַּחֲזִיק בִּנְכָסֶיהָ זָכָה וּמֻתָּר לֵהָנוֹת בּוֹ שֶׁהֲרֵי הוּזְמוּ. וְלָמָּה זָכָה בָּהּ שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד כְּבָר הִפְקִיר מָמוֹנוֹ מִשָּׁעָה שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ. וְאֵינָהּ נִבְנֵית לְעוֹלָם וְכָל הַבּוֹנֶה אוֹתָהּ לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג יז) "לֹא תִבָּנֶה עוֹד". וּמֻתָּר לַעֲשׂוֹתָהּ גִּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים שֶׁנֶּאֱמַר לֹא תִבָּנֶה עוֹד לֹא תִבָּנֶה מְדִינָה כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה:
ט
שַׁיָּרָא הָעוֹבֶרֶת מִמָּקוֹם לְמָקוֹם אִם עָבְרָה בָּעִיר הַנִּדַּחַת וְהֻדְּחָה עִמָּהּ. אִם שָׁהֲתָה שָׁם שְׁלֹשִׁים יוֹם נֶהֱרָגִין בְּסַיִף וּמָמוֹנָם אָבֵד וְאִם לָאו הֵן בִּסְקִילָה וּמָמוֹנָם לְיוֹרְשֵׁיהֶן:
י
נִכְסֵי אַנְשֵׁי מְדִינָה אַחֶרֶת שֶׁהָיוּ מֻפְקָדִין בְּתוֹכָהּ אַף עַל פִּי שֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶן אַחֲרָיוּת אֵין נִשְׂרָפִין אֶלָּא יַחְזְרוּ לְבַעֲלֵיהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג יז) "שְׁלָלָהּ" וְלֹא שְׁלַל חֲבֵרְתָהּ. נִכְסֵי הָרְשָׁעִים שֶׁהֻדְּחוּ שֶׁהָיוּ מֻפְקָדִין בִּמְדִינָה אַחֶרֶת אִם נִקְבְּצוּ עִמָּהּ נִשְׂרָפִין בִּכְלָלָהּ וְאִם לָאו אֵין מְאַבְּדִים אוֹתָם אֶלָּא יִנָּתְנוּ לְיוֹרְשֵׁיהֶם:
יא
בְּהֵמָה חֶצְיָהּ שֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת וְחֶצְיָהּ שֶׁל עִיר אַחֶרֶת שֶׁהָיְתָה בְּתוֹכָהּ הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה. וְעִסָּה שֶׁהִיא כֵּן מֻתֶּרֶת לְפִי שֶׁאֶפְשָׁר לְחַלְּקָהּ:
יב
בְּהֵמָה שֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת שֶׁנִּשְׁחֲטָה אֲסוּרָה בַּהֲנָאָה כְּשׁוֹר הַנִּסְקָל שֶׁנִּשְׁחַט. שְׂעַר הָרֹאשׁ בֵּין שֶׁל אֲנָשִׁים בֵּין שֶׁל נָשִׁים שֶׁבָּהּ מֻתָּר בַּהֲנָאָה אֲבָל שֶׁל פֵּאָה נָכְרִית הֲרֵי הוּא מִכְּלַל שְׁלָלָהּ וְאָסוּר:
יג
פֵּרוֹת הַמְחֻבָּרִין שֶׁבְּתוֹכָהּ מֻתָּרִין שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג יז) "תִּקְבֹּץ" (דברים יג יז) "וְשָׂרַפְתָּ" מִי שֶׁאֵינוֹ מְחֻסָּר אֶלָּא קִבּוּץ וּשְׂרֵפָה יָצְאוּ פֵּרוֹת הַמְחֻבָּרִין שֶׁהֵן מְחֻסָּרִין תְּלִישָׁה וְקִבּוּץ וּשְׂרֵפָה. וְהוּא הַדִּין לִשְׂעַר הָרֹאשׁ וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר הָאִילָנוֹת עַצְמָן שֶׁהֵן מֻתָּרִים וַהֲרֵי הֵן שֶׁל יוֹרְשֵׁיהֶם. הַהֶקְדֵּשׁוֹת שֶׁבְּתוֹכָהּ קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ יָמוּתוּ [שֶׁנֶּאֱמַר] זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֵבָה. קָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת יִפָּדוּ וְאַחַר כָּךְ שׂוֹרְפִין אוֹתָן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג יז) "שְׁלָלָהּ" וְלֹא שְׁלַל שָׁמַיִם:
יד
הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר שֶׁבְּתוֹכָהּ תְּמִימִים הֲרֵי הֵן קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ וְיָמוּתוּ. וּבַעֲלֵי מוּמִים הֲרֵי הֵן בִּכְלַל בְּהֶמְתָּהּ וְנֶהֱרָגִין. הַתְּרוּמוֹת שֶׁבְּתוֹכָהּ אִם הִגִּיעוּ לְיַד כֹּהֵן יֵרָקְבוּ מִפְּנֵי שֶׁהֵם נְכָסָיו. וְאִם עֲדַיִן הֵן בְּיַד יִשְׂרָאֵל יִנָּתְנוּ לְכֹהֵן שֶׁל מְדִינָה אַחֶרֶת מִפְּנֵי שֶׁהֵן נִכְסֵי שָׁמַיִם וּקְדֻשָּׁתָן קְדֻשַּׁת הַגּוּף:
טו
מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְכֶסֶף מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ שֶׁבְּתוֹכָהּ הֲרֵי אֵלּוּ יִגָּנְזוּ:
טז
כָּל הָעוֹשֶׂה דִּין בְּעִיר הַנִּדַּחַת הֲרֵי זֶה כְּמַקְרִיב עוֹלָה כָּלִיל שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג יז) "כָּלִיל לַה' אֱלֹהֶיךָ". וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמְּסַלֵּק חֲרוֹן אַף מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג יח) "לְמַעַן יָשׁוּב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ". וּמֵבִיא עֲלֵיהֶם בְּרָכָה וְרַחֲמִים שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג יח) "וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ":
↗ קרא בספריה
📄 תמלולים / Transcripts
YI אידיש
📄 Download Transcript PDF סיכום השיעור 📋 סיכום פון דער שיעור: רמב”ם הלכות עבודה זרה, פרק ד’ — עיר הנדחת &…

סיכום השיעור 📋

סיכום פון דער שיעור: רמב”ם הלכות עבודה זרה, פרק ד’ — עיר הנדחת

הקדמה צום פרק

דער פערטער פרק פון הלכות עבודה זרה באהאנדלט מסית ומדיח און עיר הנדחת. ביי עבודה זרה עקזיסטירט א ספעציעלער דין וואס איז נישטא ביי אנדערע עבירות: ביי אנדערע עבירות איז דער וואס רעדט אן א צווייטן אפשר עובר אויף לפני עור, אבער ער איז נישט א חלק פון דער עבירה גופא. ביי עבודה זרה אבער, דער מסית ומדיח באקומט זייער הארבע עונשים מיט ספעציפישע לאוין, אפילו ער האט אליין נישט געדינט עבודה זרה. אזוי אויך עיר הנדחת — א דין וואס עקזיסטירט נאר ביי עבודה זרה, נישט ביי חילול שבת אדער אנדערע עבירות.

[חידוש — פארוואס עיר הנדחת איז צענטראל ביים רמב”ם:] דער רמב”ם האט אין פרק א’ אראפגעלייגט אז עבודה זרה איז א “סליפערי סלאופ” — עס הייבט זיך אן מיט א חצי טעות פון א נביא אדער חכם, נאכדעם נעמט דער המון עם עס ווייטער, עס קומען מסיתים ומדיחים, מ’מאכט א נייע רעליגיע, מ’דינט צורות און כוכבים. עיר הנדחת איז דער סוף פון דעם פראצעס — א גאנצע שטאט ווערט נמשך נאך עבודה זרה. דאס שטימט מיט דעם רמב”ם’ס פרעימינג פון וויאזוי עבודה זרה אנטוויקלט זיך.

[חידוש — עיר הנדחת אלס פאלשע רעליגיע:] עיר הנדחת איז נישט בלויז אז אינדיווידועלע מענטשן דינען עבודה זרה — עס מיינט אז א גאנצע גרופע איז נמשך געווארן נאך עבודה זרה און זענען געווארן מענטשן פון א פאלשע רעליגיע. דער רמב”ם קוקט עס אן אלס א רעליגיעזע מרידה, נישט בלויז אינדיווידועלע עבירות.

הלכה א’ — דינים פון מדיחי עיר הנדחת און אנשי עיר הנדחת

דער רמב”ם: “מדיחי עיר מישראל הרי אלו נסקלין, אף על פי שלא עבדו עבודה זרה אלא הדיחו את יושבי עירם עד שעבדו אותם… ואנשי עיר הנדחת נהרגין בסיף. והיא שעבדו עבודה זרה או שקיבלוה עליהם באלוה. ואזהרה על מדיחין מנין? תלמוד לומר ‘לא ישמע על פיך’. אינו נעשית עיר הנדחת עד שיהיו מדיחיה שנים או יותר על שנים, שנאמר ‘יצאו אנשים בני בליעל’. ויהיו מדיחיה מאותו השבט ומאותה העיר, ‘מקרבך’, ‘וידיחו את יושבי עירם’. עד שידיחו רובה.”

פשט

דער רמב”ם לייגט אראפ די יסודות פון עיר הנדחת: (1) די מדיחים — די וואס רייצן אן די שטאט צו עבודה זרה — באקומען סקילה, אפילו זיי האבן אליין נישט געדינט עבודה זרה. (2) די אנשי העיר — די וואס זענען נדח געווארן און האבן ממש געדינט עבודה זרה אדער מקבל געווען אלהות — באקומען סיף (הריגה מיט שווערד). (3) די אזהרה (לאו) אויף מדיחים איז “לא ישמע על פיך”. (4) עס דארפן זיין מינימום צוויי מדיחים (לשון רבים — “אנשים בני בליעל”). (5) די מדיחים דארפן זיין פון דעם זעלבן שבט און דער זעלבער שטאט. (6) מ’דארף מדיח זיין רוב פון דער שטאט.

חידושים און ביאורים

[חידוש — מסית vs. מדיח:] “מסית” מיינט אויפהעצן, אויפרייצן — דאס איז דער אקט פון רעדן. “מדיח” מיינט דער רעזולטאט — מ’איז מצליח יענעם אוועקצונעמען, מטה זיין פון דעם גוטן וועג. דער לשון “מדיח” איז פון דעם זעלבן שורש ווי “ונדחו והשתחוויתם” — אפגעשטויסן ווערן פון דעם ריכטיגן וועג. “מדיחי עיר” מיינט די וואס האבן דורכגעפירט דעם אפשטויס פון דער שטאט.

[חידוש — פארוואס די מדיחים האבן אליין נישט געדינט:] דער מדיח אליין דינט נישט עבודה זרה ווייל “דער בלוף איז קלוגער — ער ווייסט אז ס’איז דזשאנק.” דער מדיח איז דער מאניפולאטאר וואס ווייסט אז עס איז פאלש, אבער ער רעדט אן אנדערע.

[חידוש — פארוואס סיף און נישט סקילה פאר אנשי עיר הנדחת:] געווענליך זאגט מען אז סקילה איז חמור’ער ווי סיף. דאס מיינט אז די אנשי עיר הנדחת באקומען א “קולא” לגבי זייער מיתה. דער גרונטלעכער חידוש:

עיר הנדחת דארף מען נישט אנקוקן אלס א געווענליכע עונש, נאר אלס א מלחמה. דער רמב”ם אין מורה נבוכים חלק ג’ פרק מ”ב זאגט עס אויך אזוי. נאר מיט דעם פשט קען מען פארשטיין פארשידענע הלכות:

1. פארוואס מ’קען טייטן אומשולדיגע (ווייבער, קינדער, נכסים) — ביי א געווענליכע עונש קוקט מען אן יעדן מענטש אינדיווידועל, אבער ביי א מלחמה איז דאס אנדערש.

2. פארוואס סיף — סיף איז א מלחמה’דיגע וועג פון הריגה. מ’קען נישט נעמען הונדערטער מענטשן און יעדן איינעם אראפווארפן פון א דאך (סקילה) — דאס איז נישט פראקטיש. סיף איז דער נאטירלעכער כלי מלחמה.

3. פרעצעדענטן פון מלחמה קעגן עבודה זרה — פנחס בן אלעזר האט געהארגעט מיט א רומח (שפיז), וואס איז אויך געווען א דעקלעראציע פון מלחמה. “קנאין פוגעין בו” איז נישט בדרך עונש נאר בדרך מלחמה. אזוי אויך ביים עגל — “חרב איש באחיו” — ווען ס’איז דא אזא גרויסע חילול השם, איז עס אן ענין פון מרידה במלכות שמים, און מ’דארף דערקלערן א מלחמה.

[חידוש — דער מודח אלס “תינוק שנשבה”-ענליך:] דער מודח איז נישט ממש א תינוק שנשבה, אבער ער איז א מודח — מ’האט אים נעבעך איינגערעדט. ער ווערט געהארגעט בדין עיר הנדחת, וואס איז אן אנדערע סארט דין, און עס איז ווייניגער חמור (סיף אנשטאט סקילה) ווייל ער איז נאר נדח געווארן.

[חידוש — פאראלעל צו שבעה עממין:] שבעה עממין (כנעני, חתי, וכו’) איז אויך א מין סארט עיר הנדחת, ווייל זייער עבירה איז אויך די עבודה זרה חלק. אזוי ווי מ’זעט אין פרשת שופטים, אז די פראבלעם פון אפשוינען די שבעה עממין איז ווייל “נאכדעם גייען דיינע קינדער ווערן נדח צו עבודה זרה דורך זיי.” מ’קען זען אז די כללי הדינים זאלן זיין ענליך — ביידע זענען א מלחמה קעגן עבודה זרה אלס סיסטעם.

[חידוש — אויב נאר איין מדיח:] אויב ס’איז נאר איין מדיח, ווערט נישט קיין דין עיר הנדחת. אבער די מענטשן וואס האבן געדינט עבודה זרה באקומען ווייטער זייער רגיל’ע עונש — סקילה. פארקערט, אן עיר הנדחת באקומען זיי א גרעסערע עונש (סקילה > סיף), אבער דערפאר פאלט אוועק דער חרם אויף זייער געלט און דער הרג פון דער גאנצער שטאט.

[חידוש — פארוואס אזויפיל הגבלות:] די פילע הגבלות (צוויי מדיחים, פון דעם זעלבן שבט, פון דער זעלבער שטאט, רוב פון דער שטאט) שטימען מיט דער שיטה אז “עיר הנדחת לא היתה ולא נבראה” — די תורה האט געמאכט פארשידענע הגבלות ווייל ס’דארף זיין אזא הלכה כדי דער עולם זאל וויסן די הארבקייט פון עבודה זרה, אבער ס’איז לאו דוקא געמיינט אז מ’זאל עס גרינג קענען אויספירן.

הלכה — מינימום און מאקסימום פון אנשי עיר הנדחת

דער רמב”ם: עס דארף זיין רוב פון דער שטאט וואס איז נידח געווארן, און די מודחים דארפן זיין מינימום מאה מענטשן, און מאקסימום ביז רובו של שבט — אבער נישט רובו של שבט אליין. “ולא כפר קטן” — נישט א קליין דארף, “ולא כרך גדול” — נישט א גרויסע שטאט. כל פחות ממאה איז א כפר. א כרך גדול איז ווען עס וואוינט דארט רוב פון א שבט. אם הדיחו רובו של שבט — נדונין כיחידים.

פשט

דער מינימום פאר עיר הנדחת איז הונדערט מענטשן, און דער מאקסימום איז ביז (אבער נישט אריינגערעכנט) רוב פון א שבט. א פלאץ מיט ווייניגער ווי הונדערט הייסט א כפר קטן, א פלאץ מיט רוב פון א שבט הייסט א כרך גדול — ביידע קענען נישט ווערן עיר הנדחת. ווען רוב פון א שבט איז נידח געווארן, ווערן זיי נישט פריי געלאזט, נאר כל אחד נדון כיחיד.

חידושים און הסברות

[חידוש — דער מקור פאר “ולא ימחה שבט מישראל”:] דער לימיט פון רובו של שבט ווערט געלערנט פון דעם לשון “ולא ימחה” — מ’זאל נישט אויסמעקן א שבט פון ישראל. עס ווערט אויך פארגליכן מיט דעם לשון ביי יבום וואו עס שטייט “ולא ימחה שמו מישראל”. דער מסקנא איז אז לכאורה איז עס א גזירת הכתוב.

[חידוש — מעשה פילגש בגבעה:] ביי פילגש בגבעה איז געווען א מין עיר הנדחת — נישט פאר עבודה זרה, אבער א סארט עיר הנדחת.

[חידוש — דער חשבון פון “מאה”:] אויב מאה דארף זיין דער רוב, דארף דאך די שטאט האבן כמעט צוויי הונדערט מענטשן? דער תירוץ: מאה קען זיין די גאנצע שטאט אויך — עס קען זיין אז כולה של עיר איז נידח געווארן, נישט נאר רוב. דער דין פון רוב איז נאר לגבי שבט (מ’טאר נישט הרג’ענען רוב פון א שבט), אבער לגבי די שטאט קען עס זיין אפילו די גאנצע שטאט.

[חידוש — פארגלייך מיט מגילה:] ביי מגילה איז אויך דא א חילוק צווישן כפר און עיר, אבער דארט איז דער קריטעריום עשרה בטלנים, בעת דא ביי עיר הנדחת איז דער קריטעריום הונדערט מענטשן.

[חידוש — א סברא פארוואס כפר קטן ווערט נישט עיר הנדחת:] א קליין שטעטל וואס דינט עבודה זרה איז נישט קיין מרידה במלכות שמים — עס איז נישט קיין אויפשטאנד וואס פאדערט א מלחמה’דיגע תגובה. און רובו של שבט איז שוין צו גרויס א מרידה — עס ווערט שוין א “סיוויל וואר” — און מ’קען נישט אזוי דן זיין. אבער עס קען אויך זיין א פשוטע גזירת הכתוב אן א סברא.

הלכה — ווער דארף מדיח זיין: תנאים פון די מדיחים

דער רמב”ם: עיר הנדחת ווערט נאר ווען צוויי מענער (מינימום) האבן מדיח געווען. אבער אויב נשים אדער קטנים האבן מדיח געווען, אדער א יחיד האט מדיח געווען, אדער נאר א מיעוט פון דער שטאט איז הודח געווארן, אדער זיי זענען הודחו מאליהן (פון זיך אליין אן א מדיח), אדער אנשים מחוץ לה (פון אויסערהאלב דער שטאט) האבן מדיח געווען — אין אלע דאזיגע פאלן איז נישט דא קיין דין עיר הנדחת, נאר הרי הם כיחידים שעבדו עבודה זרה — סוקלין כל מי שעבד, און ממונם הולך ליורשיהם.

פשט

ווען עס פעלט איינער פון די תנאים פון עיר הנדחת, באקומט יעדער עובד עבודה זרה דעם רעגולערן דין פון סקילה אלס יחיד, מיט אלע דינים פון מיתת בית דין (עדים און התראה). אויך דער דין פון ממון איז אנדערש: ביי עיר הנדחת ווערט דער ממון פארברענט, אבער ביי יחידים גייט דער ממון צו די יורשים.

חידושים און הסברות

[חידוש — פרויען און קטנים אלס מדיחים:] אפילו קטנים און פרויען קענען פאקטיש פירן א באוועגונג — דער ביישפיל פון זשאן ד’ארק (די פרוי וואס האט געפירט די מלחמה אין פראנקרייך), און דער ביישפיל פון “דער קינד וואס שרייט אז דער מלך איז נאקעט” — אבער פון דין’ס וועגן איז עס נישט עיר הנדחת.

[חידוש — “הודחו מאליהן” — אן א פארמעלן מדיח:] דאס איז אן אינטערעסאנטע קאטעגאריע — מענטשן האבן זיך פון זיך אליין טועה געווען. לכאורה מוז אויך דא זיין איינער וואס האט זיי געלערנט פאלשע פשטים, אבער ער האט נישט געהאט דעם פארמעלן דין מסית ומדיח — ער האט נישט אפערירט אויף דעם אופן וואס דער רמב”ם וועט שפעטער באשרייבן ווי א מדיח ארבעט.

[חידוש — שייכות צו “אותו האיש”:] אותו האיש (ישו) האט אפשר געהאט א דין פון מסית ומדיח, אבער מ’זעט נישט אז עס איז געווען א דין עיר הנדחת דארטן. אפשר דערפאר רופט מען אים “אותו האיש” — ווייל ער איז געווען א יחיד מדיח, און ביי א יחיד איז נישט דא קיין דין עיר הנדחת.

[חידוש — דער פראצעס פון הדחה:] דער פראצעס פון הדחה איז א “סליפערי סלאופ” — איינער הויבט אן, ער איז מדיח א צווייטן, דער צווייטער איז מדיח א דריטן, אד”ג. דער רמב”ם וועט שפעטער אין די הלכות מער מסביר זיין וויאזוי א מדיח אפערירט.

הלכה — לשון רבים און ספעציפישע עבודות פון די מדיחים

דער רמב”ם: די מדיחים דארפן זאגן “נלך ונעבוד” — אין לשון רבים. “והם שמעו ועבדוה דרך עבודתה או אחת מארבע עבודות או שקיבלוהו עליהם לאלוה.”

פשט

די מדיחים דארפן רעדן אין לשון רבים — “לאמיר גיין”, “נלך ונעבוד” — ווייל אזוי שטייט אין פסוק. זיי דארפן אויפרייצן צו ספעציפישע עבודות וואס זענען חייב מיתה — די עיקר עבודות פון עבודה זרה: זובח, מקטר, מנסך, משתחוה, אדער מקבלו עליו באלוה.

חידושים און הסברות

[חידוש — דער מדיח דארף זיין “באשיידן”:] דער מדיח דארף זיין “האמבל” (באשיידן), ווייל אויב ער איז א בעל גאווה, וועט דער עולם אים נישט נאכגיין.

[חידוש — סתם “לאמיר ווערן גוים” איז נישט גענוג:] אויב דער מדיח זאגט סתם “לאמיר ווערן גוים” אן א קלארע עבודה זרה — נאר א שטיקל התרשלות אדער גויאישקייט — איז דאס נישט דין עיר הנדחת. עס מוז זיין א קלארע עבודה זרה, ממש “נלך ונעבוד”.

[חידוש — דער מדיח מוז זיין “פארט פון דער באוועגונג”:] דער מדיח אליינס דארף נישט דינען עבודה זרה (ער איז נסקל אפילו ער האט אליינס נישט געדינט). אבער — ער דארף זיך מאכן אז ער וויל דינען, ער מוז זיין א טייל פון דער גרופע. אפילו ער דרייט זיך אין סוף ארויס, מוז ער זיין א טייל פון דער באוועגונג.

[חידוש — שייכות צום ערשטן פרק:] ווען עס וואלט געווען א מעשה מדיח ווי אין ערשטן פרק, וואו מ’מאכט נאר א קליינע טעות (למשל, דער אייבערשטער וויל מ’זאל מכבד זיין די כוכבים), וואלט דאס לכאורה נישט געהאט קיין דין עיר הנדחת. מ’דארף גיין ביז צום סוף — ממש עבודה זרה. אבער — אויב איינער זאגט פשוט “נלך ונעבוד” אן קיין כל מיני טעמים, נאר מיט א חשבון, איז ער נאך אלץ א מסית ומדיח.

הלכה — עיר הנדחת ווערט נאר גע’דן’ט דורך בית דין הגדול של שבעים ואחד

דער רמב”ם: “אין דנין עיר הנדחת אלא בבית דין הגדול של שבעים ואחד.” דער מקור: “והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא… אל שעריך” — פון דעם לערנט מען אז יחידים ווערן גע’דן’ט אין בית דין של כל שער ושער (יעדע שטאט’ס אייגענע בית דין), אבל עיר הנדחת נהרגין בבית דין הגדול.

פשט

געווענליך פאר דיני נפשות איז גענוג א בית דין פון כ”ג, אבער פאר עיר הנדחת דארף מען דעם סנהדרין הגדול.

חידושים און הסברות

[חידוש — “שער” אלס סימבאל פון בית דין:] אין די אלטע שטעט איז דער שער העיר געווען דער סימבאל פון דער שטאט — יעדע שטאט מיט איר אייגענע שער האט געהאט איר אייגענע בית דין. דער פסוק “אל שעריך” מיינט דעריבער בית דין.

[חידוש — די לאגיק פון בית דין הגדול:] א שטאט איז איין לעוועל, און דער בית דין הגדול איז העכער אלע שטעט, ממילא פאסט עס אז א דין וואס באטרעפט א גאנצע שטאט זאל גיין צום העכסטן בית דין.

[חידוש — שייכות צו מלחמה:] דער רמב”ם נעמט אן אז עיר הנדחת האט מלחמה’דיגע עלעמענטן, וואס שטימט אויך מיט דעם אז מלחמה דארף אויך בית דין הגדול.

הלכה — ערי המקלט ווערן נישט עיר הנדחת

דער רמב”ם: “אחת מערי המקלט אינה נעשית עיר הנדחת”, ווייל עס שטייט “באחת שעריך” — “שעריך” מיינט שטעט וואס באלאנגען פאר דעם שבט, אבער ערי המקלט באלאנגען נישט פאר א שבט, נאר זיי זענען שטעט וואס די שבטים האבן אוועקגעגעבן פאר כלל ישראל.

פשט

ערי המקלט קענען נישט ווערן עיר הנדחת ווייל זיי זענען נישט “שעריך” — נישט דיינע שטעט.

חידושים און הסברות

[חידוש — מחלוקת רמב”ם און ראב”ד:] דער ראב”ד קריגט זיך און זאגט אז ערי המקלט זענען יא אמאל געווען באלאנגט פאר די שבטים — די שבטים האבן זיי ירש’נט און נאכדעם אוועקגעגעבן פאר ערי המקלט. ממילא הייסט עס יא “שעריך”. דער רמב”ם אבער דיינט אז “שעריך” מיינט וואס איז יעצט דיינס — און ווייל ערי המקלט זענען למעשה אוועקגעגעבן, זענען זיי נישט מער “שעריך”, אפילו זיי האבן עס אמאל גע’ירש’נט.

הלכה — ירושלים ווערט נישט עיר הנדחת

דער רמב”ם: “ולא ירושלים נעשית עיר הנדחת, שלא נתחלקה לשבטים.” ירושלים באלאנגט פאר כלל ישראל, נישט פאר א ספעציפישן שבט.

פשט

ירושלים קען נישט ווערן עיר הנדחת ווייל זי איז קיינמאל נישט נתחלק געווארן צו שבטים.

חידושים און הסברות

[חידוש — דער ראב”ד איז מודה ביי ירושלים:] אפילו דער ראב”ד וואס קריגט זיך ביי ערי המקלט, איז מודה אז ירושלים קען נישט ווערן עיר הנדחת, ווייל ירושלים איז קיינמאל נישט נתחלק געווארן צו שבטים.

[חידוש — דער חילוק צווישן ערי מקלט און ירושלים לויט דעם רמב”ם:] דער רמב”ם האט נישט געזאגט ביי ערי מקלט דעם לשון “לא נתחלקו” — ווייל ערי מקלט זענען יא נתחלק געווארן (און נאכדעם אוועקגעגעבן). דער רמב”ם’ס סברא ביי ערי מקלט איז אנדערש — עס גייט אין דעם כינוי “שעריך”, וואס מיינט וואס איז יעצט דיינס.

הלכה — עיר הנדחת ביים ספר (גרעניץ) פון ארץ ישראל

דער רמב”ם: “ואין עושין עיר הנדחת בספר” — א שטאט וואס איז ביי דער גרעניץ פון ארץ ישראל קען מען נישט מאכן עיר הנדחת, “כדי שלא יכנסו גוים ויחריבו את ארץ ישראל” — ווייל אויב מ’פארברענט א שטאט ביים גרעניץ, וועלן גוים אריינקומען פון דער אנדערער זייט און חרוב מאכן ארץ ישראל.

פשט

א גרעניץ-שטאט קען נישט ווערן עיר הנדחת מצד סטראטעגישע חשבונות.

חידושים און הסברות

[חידוש — ראיה אז עיר הנדחת האט מלחמה’דיגע עלעמענטן:] ביי א רעגולערע עבירה (ווי חילול שבת) נעמט מען נישט קיין פאליטישע/סטראטעגישע חשבונות — מ’הרג’עט דעם עובר און מ’קוקט נישט אויף קאנסעקווענצן. אבער דא ביי עיר הנדחת נעמט מען יא אין באטראכט סטראטעגישע חשבונות — וואס באווייזט אז עס איז א מלחמה’דיגע דין, נישט בלויז א דיני נפשות דין.

[חידוש — פארגלייך מיט שבת ביים גרעניץ:] אפילו ביי שבת איז דא א דין אז ביים גרעניץ מעג מען מחלל שבת זיין ווען גוים קומען — אבער דארט איז עס פיקוח נפש. דא ביי עיר הנדחת איז עס נישט פיקוח נפש אין דעם זעלבן זין — עס איז מער א ענין פון בנין הארץ און באשיצונג פון ארץ ישראל אלס א כלל.

[חידוש — ווער באשיצט ארץ ישראל?] מיט א שטיקל איראניע: קומט אויס אז עובדי עבודה זרה זענען די באשיצער פון ארץ ישראל ביים גרעניץ! מ’לאזט זיי דארט ווייל מ’דארף די שטאט. “עבדי הם ולא עבדים לעבדים” — אפילו שקצים, זענען זיי אונזערע שקצים.

[חידוש — אפשר גייט עס נישט אויף די מענטשן נאר אויף דעם שטח:] אפשר איז דער ענין נישט צו באשיצן די מענטשן (עובדי ע”ז), נאר צו באשיצן דעם שטח — מ’זאל נישט האבן א חרוב’ע שטאט. דער מקור: די תורה זאגט “פן תרבה עליך חית השדה” — אויב מ’פארטרייבט צו שנעל, ווערט דער שטח חרוב. א חרוב’ע שטאט ווערט א חורבן פאר די גאנצע געגנט.

[Digression: עס ווערט אנגעמערקט אז היינט צוטאג זעט מען אויך ווי וויכטיג די מענטשן זענען וואס וואוינען ביי די גרעניץ.]

[Digression: דער ענין פון מסית ומדיח האט א פראקטישע רלוואנץ — אין תפיסות (געפענגענישן) ווערן מענטשן וואלנעראבל, זוכן ספיריטואליטי, און אסאך ווערן בעלי תשובה, אבער עס איז אויך דא מענטשן וואס גייען נאך קאלטס און אנדערע באוועגונגען.]

הלכה — מ’טאר נישט מאכן דריי עיר הנדחת

דער רמב”ם: “ואין עושין שלש עיירות נדחות.” “ואם בנו אותה, הרי היא ככל הערים.”

פשט

מ’טאר נישט מאכן דריי שטעט עיר הנדחת, ווייל עס וועט ווערן א “קרחת” — א לאך אין ארץ ישראל.

חידושים און הסברות

[חידוש — מחלוקת וועגן דעם טעם:] איין מהלך איז אז דער טעם איז ווייל עס מאכט א “לאך” אין ארץ ישראל — א גרויסע חורבן פון א גאנצע שטח. לויט דעם מהלך, אויב די דריי שטעט זענען נישט איינס לעבן דעם אנדערן (למשל, איינע אין יהודה און איינע אין גליל), קען מען יא געבן א דין עיר הנדחת אויף יעדע באזונדער.

דער צווייטער מהלך האלט אז דער דין פון שלוש עיירות נדחות איז א פרינציפיעלער דין: א בית דין קען נישט מאכן דין עיר הנדחת אויף דריי שטעט — “ס’איז טו מאטש, מען הרג’עט נישט אזוי פיל אידן.” אפילו אויב איינע איז אין יהודה און איינע אין גליל, מאכט קיין חילוק נישט. “בת אחת” מיינט אין איין צייט — מ’קען נישט מאכן דריי עיר הנדחת אפילו אסאך יארן אויסאיינאנדער. אבער ווען עס איז צוויי באזונדערע מדינות (ווי יהודה און גליל), איז עס גענוג ווייט אז עס ווערט באטראכט אלס צוויי באזונדערע מדינות.

הלכה — סדר עשיית העונש: דרישה וחקירה, שיקן תלמידי חכמים, מלחמה

דער רמב”ם: “וכיצד דין עיר הנדחת? בית דין הגדול שולחים ודורשים וחוקרים עד שידעו בראיה ברורה שהודחה כל העיר או רובה וחזרו לעבודה זרה. אחר כך שולחים להם שני תלמידי חכמים להזהיר אותם ולהחזירם. אם חזרו ועשו תשובה — מוטב. ואם עמדו בטפשותם — מצווין לכל ישראל לעלות עליהם לצבא, וצרים עליהם ועורכים עמהם מלחמה עד שתבקע העיר.”

פשט

דער סדר איז: (1) בית דין הגדול (שבעים ואחד) שיקט שליחים וואס מאכן א גרינטליכע דרישה וחקירה; (2) מ’שיקט צוויי תלמידי חכמים זיי צו ווארענען און צוריקברענגען; (3) אויב זיי טוען תשובה — גוט; (4) אויב נישט — כלל ישראל גייט ארויף ווי א צבא, באלאגערט די שטאט, און פירט מלחמה ביז מ’צוברעכט די חומה.

חידושים און הסברות

[חידוש — דרישה וחקירה מער ווי געווענליכע עדות:] דער רמב”ם’ס לשון “דורשים וחוקרים… עד שידעו בראיה ברורה” ווייזט אז ס’איז מער ווי געווענליכע עדות. בית דין שיקט “אינספעקטארס” וואס מאכן אן ערנסטע אונטערזוכונג. פראקטיש: ווען אזא זאך הייבט זיך אן, קומען אלע מיני שמועות — “האסט נישט קיין השגה וואס טוט זיך אפ ביי יענע חסידות” — אבער שמועות זענען נישט גענוג. מ’דארף א ראיה ברורה.

[חידוש — “חזרו לעבודה זרה” — באדייטונג פון “חזרו”:] דער לשון “חזרו לעבודה זרה” רופט זיך אן אויף “תחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו” — אידן זענען אמאל געווען עובדי עבודה זרה, און יעצט זענען זיי “חוזר” צוריק. מער ווי דאס: “חזרו” מיינט אז די שטאט בתור שטאט איז געווארן א “קאנווערטעד” שטאט פאר עבודה זרה — נישט סתם אז א באנטש מענטשן דינען יעדער באזונדער עבודה זרה, נאר אז די שטאט אלס גאנצעס האט זיך איבערגעגעבן צו עבודה זרה. דאס איז דער חילוק צווישן יחידים וואס דינען עבודה זרה און עיר הנדחת.

[חידוש — צוויי תלמידי חכמים: נישט התראה נאר קריאה לשלום:] דער ראב”ד פרעגט: “טוב הדבר שתועיל להם תשובה, אבל לא מצינו תשובה מועלת אחר התראה ומעשה” — וויאזוי קען העלפן תשובה ווען ס’איז שוין געווען התראה און מעשה?

ערשטער תירוץ (געוויסע מפרשים): ביי עיר הנדחת איז געווענליך נישט דא קיין פארמאלע התראה אויף יעדן יחיד. ווען א רוב שטאט ווערט “עקסייטעד” פאר עפעס, איז נישט דא קיין פערזענליכע התראה. די צוויי תלמידי חכמים זענען די התראה, און אויב מ’פאלגט נאכדעם נישט, ערשט דעמאלטס גייט מען ווייטער.

דער ראב”ד’ס פראבלעם מיט דעם: אין געוויסע נוסחאות פון דעם רמב”ם שטייט אז בית דין דארפן זיך מחקר זיין אז ס’איז שוין געווען א התראה פריער, פאר די דרישה וחקירה. אויב אזוי, וואס העלפט א צווייטע התראה?

דער עיקר חידוש: דאס איז נישט א דין התראה כלל, נאר א דין קריאה לשלום. ווייל דער רמב”ם באשרייבט דעם גאנצן פראצעס מיט לשונות פון מלחמה — “מצווין לכל ישראל לעלות עליהם לצבא, וצרים עליהם ועורכים עמהם מלחמה עד שתבקע העיר.” אזוי ווי ביי יעדע מלחמה איז דא א דין “וקראת אליה לשלום” (דער רמב”ם זאגט אז אפילו ביי עמלק איז דא קריאה לשלום), אזוי אויך ביי עיר הנדחת — די ספעציפישע קריאה לשלום איז דאס שיקן פון תלמידי חכמים מחזירים אותם בתשובה.

שאלה אויף דעם חידוש: איז דער לשון “לצבא” דער רמב”ם’ס אייגענער חידוש, אדער שטייט עס שוין אין די גמרא? ווייל אין די גמרא מיט רש”י און מפרשי רש”י סאונדט עס ווי א בית דין-פראצעדור, נישט ווי א מלחמה. דער רמב”ם האט דאס אריינגעלייגט.

[חידוש — מקור פון ספר יהושע:] פון מקורות וציונים פון פרענקל, בשם ר’ חיים קנייבסקי, ווערט געברענגט א מקור פון ספר יהושע: ווען אנשי גד וראובן האבן געמאכט א באזונדער מזבח אין עבר הירדן, האט כלל ישראל (יהושע) געשיקט פנחס הכהן מיט צען נשיאים פון צען שבטים זיי צו ווארענען — “וואס גייט פאר מיט ענק? פארוואס זענט איר מורד אין כלל ישראל?” דאס איז ממש ווי א קריאה לשלום פאר א מלחמה. דער רמב”ם אליינס ברענגט דעם מקור אין מורה נבוכים.

דאס איז דער ענטפער אויף דעם ראב”ד: דער ראב”ד פרעגט אז תשובה העלפט נישט נאך התראה ומעשה. דער ענטפער איז אז עיר הנדחת האט א דין מלחמה, און ביי מלחמה איז דא א קריאה לשלום וואס איז א באזונדערער דין — נישט א געווענליכע התראה. דער אמת’ער טעם פארוואס מ’גייט אין מלחמה איז נישט ווייל ס’איז געווען א קריאה לשלום, נאר פארקערט: ווייל ס’איז א דין מלחמה, דערפאר מוז זיין א קריאה לשלום.

[חידוש — א טיפערע הסברה וועגן התראה און תשובה:] וואו שטייט אין דער תורה בכלל אז מ’דארף מאכן אן התראה? דער עיקר יסוד פון התראה איז — התראה איז א דין אין תשובה. התראה מיינט: איך געב דיר אן אפארטוניטי תשובה צו טון. מ’לערנט דאס פון יחזקאל און די נביאים — ווי די נביאים מאכן אן התראה. התראה דארף זיין תועלת מועיל — אן אופן וואס קען גורם זיין יענעם צו חוזר בתשובה זיין. דערפאר איז דער ראב”ד’ס קשיא נישט אזוי שטארק: צו זאגן אז תשובה ארבעט נישט נאך התראה, איז אזוי ווי צו זאגן אז תשובה ארבעט נישט נאכ’ן טרייען תשובה צו טון — אזוי ווי “מי שאמר אעבור ואשוב”. דער גאנצער ציל פון התראה איז דאך תשובה.

[חידוש — דער דין פון מלמד זכות:] דער דין פון מלמד זכות ביז די לעצטע רגע איז אויך פארבונדן מיט דעם — די מלמד זכות מיינט אז מ’האט אים נישט עכט געגעבן א טשענס, די התראה איז נישט געווען אן עכטע התראה אז ער זאל קענען תשובה טון.

[חידוש — דער לשון “תחילה”:] דער רמב”ם’ס לשון אז מ’זאל “תחילה” שיקן תלמידי חכמים — עס איז כמעט א מין חסידות, א “טובה דבורה של תורה מצווה”. דער רמב”ם פסק’נט אז מ’זאל אנהייבן מיט דעם שטאפל פון תשובה.

[חידוש — תשובה אין בית דין של מטה:] פון דא זעט מען א קלארער מקור אז תשובה יא העלפט אין בית דין של מטה, קעגן אסאך אחרונים וואס שטאמען פון א גמרא וואס זאגט אז תשובה העלפט נישט אין בית דין של מטה.

[חידוש — פארוואס דווקא תלמידי חכמים:] (1) ווייל זיי זענען חכמים וואס קענען איבערקלוגן די מסיתים ומדיחים. (2) ווייל עס איז א פאליטיש שווערע זאך — מ’דארף אריינגיין אין א שטאט וואס איז אפשר פארמאכט, און מ’דארף טרעפן א וועג וויאזוי צו רעדן צו די עולם. זיי זענען דיפלאמאטן, און דיפלאמאטן דארפן זיין קלוגע אידן. (3) מ’דארף נאך חכמים אויסער דעם בית דין — תלמידי חכמים מיינט אז מ’שיקט נאך חכמים, תלמידים וואס גייען לערנען הלכות און רעדן עס אויס מיט די מענטשן.

[חידוש — עיר הנדחת איז בעיקר א סיוויל וואר:] עיר הנדחת איז בעיסיקלי א סיוויל וואר — א גרויסע סכנה, נישט קיין פשוט’ע זאך צו מאכן. דער רמב”ם ברענגט די הלכות דא בעיקר ווייל ער וויל מסביר זיין אז עבודה זרה איז נישט נאר א פרטיות’דיגע זאך — עבודה זרה קען זיין א כללות’דיגע זאך, אן אנדערע סארט דין.

[Digression: עמלק און קריאה לשלום — דער רמב”ם זאגט אז מ’דארף זיך פארהאנדלען אפילו מיט עמלק. אפילו ביי עמלק עקזיסטירן דינים פון מלחמה ווי קריאה לשלום.]

הלכה — אויפשטעלן בתי דינים, עדים און התראה אויף יעדן מענטש

דער רמב”ם: מ’שטעלט אויף פארשידענע בתי דינים, און מ’ברענגט צוויי עדים אויף יעדן מענטש אז ער האט געדינט עבודה זרה נאכדעם וואס מ’האט אים געווארנט. אם נצטרפו כל העובדים ואינם אלא מיעוט — דן’ט מען זיי ווי יחידים בסקילה, ושאר העיר ניצול. אם נצטרפו רובמעלין אותן לבית דין הגדול.

פשט

נאכדעם וואס די תלמידי חכמים האבן נישט מצליח געווען מחזיר בתשובה צו זיין, שטעלט מען אויף בתי דינים וואס דן’ען יעדן מענטש באזונדער. מ’ברענגט צוויי עדים אויף יעדן איינעם, מ’שרייבט אים אפ, און מ’מאכט א ליסט. אויב אלע עובדים צוזאם זענען א מיעוט — דן’ט מען זיי אלס יחידים בסקילה. אויב זיי זענען רוב — ברענגט מען זיי צום בית דין הגדול.

חידושים און הסברות

[חידוש — פון דא האט דער ראב”ד געזען אז ס’איז געווען ממש התראה:] דער ראב”ד’ס קשיא שטאמט פון דא — ער זעט אז מ’רעדט פון עדים והתראה אויף יעדן איינעם, און דערפאר וואונדערט ער זיך וואס העלפט די מחזירים בתשובה זיין. אבער ווי דערקלערט, די התראה איז אליין א דין אין תשובה.

[חידוש — ביי עיר הנדחת אליינס איז לכאורה נישט דא דער געווענליכע דין פון התראה:] “אויבן אויף זעט אויס אז ביי עיר הנדחת איז אפילו נישט קיין דין התראה אין די געווענליכע זין.” דאס איז א חילוק צווישן דין עיר הנדחת און דין יחיד.

הלכה — דין הריגה: סייף פאר אנשי עיר הנדחת, סקילה פאר מדיחים

דער רמב”ם: “וגומרין שם דינם, והורגין כל אלו שעבדו בסייף… מכין את כל נפש אדם אשר בה לפי חרב.” **”בין שהודחה כולה בין שה

ודחה רובה, סוקלין את מדיחיה” — די מסיתים ומדיחים באקומען סקילה**, נישט סייף.

פשט

דער בית דין הגדול פסק’נט, און מ’הרג’עט אלע עובדי עבודה זרה מיט סייף (שווערד), נישט סקילה ווי ביי א יחיד. די מדיחים אבער באקומען א חמורה’רע מיתה — סקילה. אויסער די עובדים אליין, הרג’עט מען אויך נשים וטף של העובדים (די ווייבער און קינדער פון די עובדי עבודה זרה).

חידושים און הסברות

[חידוש — אומשולדיגע מענטשן:] ביי עיר הנדחת הרג’עט מען אויך מענטשן וואס האבן אליין נישט געדינט (ווי קינדער). דער ענטפער איז אז דער בית דין איז זייער קערפול מיט ארויסגעבן אזא פסק, און דער אופי איז ווי א מלחמה — ביי מלחמה זענען דא אזעלכע דינים.

[חידוש — מחלוקת תנאים וועגן קינדער:] עס איז געווען תנאים וואס זאגן אז מ’הרג’עט נישט די קינדער אפילו. דער רמב”ם גייט לחומרא — ער הרג’עט די נשים וטף של העובדים.

[חידוש — דער רמ”ץ (רש”ש משאנץ):] ער זאגט אז וואס דער רמב”ם זאגט “מכין נשים של עובדים” מיינט ער נאר די נשים שהדיחו אותם — די ווייבער וואס האבן זיי אנגערעדט צו דינען עבודה זרה. אבער צדקניות — פרומע ווייבער וואס האבן נישט מסכים געווען — ווערן נישט געהרג’עט. דאס שטאמט פון דער גמרא וואס פרעגט: וואס טוט מען מיט נשים צדקניות אין עיר הנדחת?

[חידוש — דער רמב”ם הרג’עט קיינמאל נישט א מענטש וואס האט נישט געדינט עבודה זרה:] נאר די שטיב (משפחה) פון די עובדים. אשה קען דאך אליין זיין אן עובדת עבודה זרה, אבער קטנים — דאס איז דער חידוש, ווייל קטנים קענען נישט זיין עובדים.

הלכה — שלל: צוזאמנעמען אין רחוב

דער רמב”ם: “ומקבצין את כל שללה אל תוך רחובה” — מ’נעמט צוזאם אלע פארמעגן פון דער שטאט אין דער רחוב. “אם אין לה רחוב” — אויב זי האט נישט קיין הויפט-גאס, מאכט מען איר איינע. “הוי רחוב החוצה לה, בונים חומה חוצה לה עד שיכניסנה לתוכה” — אויב די רחוב איז אינדרויסן פון דער שטאט, בויט מען א וואנט ארום אזוי אז זי זאל זיין אינעווייניג פון דער שטאט.

פשט

דער פסוק זאגט “אל תוך רחובה” — מ’דארף פארברענען אין דער רחוב, און די רחוב מוז זיין אינעווייניג אין דער שטאט. “רחוב” מיינט לכאורה דעם “שוק” — דער הויפט-פלאץ וואו מענטשן דרייען זיך, דער צענטראלער עפנטלעכער פלאץ.

הלכה — הריגה פון כל נפש חיה (בהמות) און שריפה

דער רמב”ם: “והורגין כל נפש חיה אשר בה” — מ’הרג’עט אלע לעבעדיגע באשעפענישן אין דער שטאט. “כל שללה עם המדינה באש” — מ’פארברענט אלעס. די שריפה איז א מצוות עשה“ושרפת באש את העיר ואת כל שללה”.

פשט

מ’שעכט די בהמות ערשט (הרג), און נאכדעם פארברענט מען. “את העיר” מיינט לכאורה אלע לעבעדיגע, “ואת כל שללה” מיינט די רכוש.

חידושים און הסברות

[חידוש — פארגלייך צו ביעור חמץ:] אזויווי מ’פארברענט חמץ, אזוי פארברענט מען די עבודה זרה. ביידע האבן א דין שריפה, און ביידע זענען “בלב” — חמץ שבלב (דער חמץ וואס איז אין הארצן, דער יצר הרע) און עבודה זרה וואס איז אויך א ענין פון הארץ.

הלכה — נכסי צדיקים שבתוכה

דער רמב”ם: “נכסי צדיקים שבתוכה” — דער ממון פון די “צדיקים” אין דער שטאט ווערט אויך פארברענט. “הואיל וישבו שם ממונם אבד.”

פשט

“צדיקים” מיינט נישט דווקא מענטשן אויף דער מדריגה פון צדיקים. עס מיינט “שאר יושבי העיר שלא הודחו” — די וואס זענען נישט נאכגעגאנגען נאך דעם מסית ומדיח. זיי הייסן “צדיקים בדיניהם” — צדיקים אין פארגלייך צו די רשעים. זייער גוף ווערט געראטעוועט, אבער זייער ממון ווערט פארברענט אלס חלק פון שלל העיר.

חידושים און הסברות

[חידוש — ראיה פון אברהם אבינו ביי סדום:] “יש חמישים צדיקים בתוך העיר” — אויך דארטן מיינט “צדיקים” נישט מענטשן אויף דער העכסטער מדריגה, נאר “די קלוגע אידן וואס נארן זיך נישט נאך” די רשעים. צדיקים בדיניהם. אויך “ובשער ישבו לוט” — לוט’ס נכסים זענען אויך נשרף געווארן בכלל שללה.

[חידוש — דער טעם פארוואס זייער ממון גייט פארלוירן:] דאס איז פארבונדן מיט דעם פרינציפ “אוי לרשע אוי לשכנו”. פארוואס זענען זיי אהינגעגאנגען וואוינען? ווייל דארטן איז געווען א גרויסער יישוב — זיי זענען געגאנגען פאר פרנסה/געלט. דאס שטימט מיט דעם וואס דער רמב”ם האט פריער געלערנט אז מ’טאר נישט וואוינען מיט רשעים. פארוואס איז ער נישט אוועקגעגאנגען אין א מדבר? ווייל ער דארף זיין א נארמאלער מענטש מיט א פרנסה. איז דא א קנס אויף דעם.

[חידוש — לוט אלס ביישפיל:] אברהם האט געראטעוועט לוט’ס געלט די ערשטע מאל (פון די מלכים), אבער ווען עס איז געקומען צו דער חורבן סדום (וואס איז כעין עיר הנדחת), האט מען נאר געראטעוועט לוט’ס גוף, נישט זיין ממון.

הלכה — הנאה פון שלל עיר הנדחת

דער רמב”ם: “וכל הנהנה ממנו בחלצו לוקה אחת, שנאמר ולא ידבק בידך מאומה מן החרם.”

פשט

איינער וואס נעמט הנאה פון דעם שלל פון עיר הנדחת באקומט איין מלקות.

חידושים און הסברות

[חידוש — “אחת” — נאר איין מלקות:] אין פרק ז’ ברענגט דער רמב”ם אז הנאה פון עבודה זרה אליינס (נישט עיר הנדחת) איז “לוקה שתים” — צוויי לאוין. אבער ביי עיר הנדחת איז נאר איין לאו — “ולא ידבק בידך מאומה מן החרם”.

הלכה — ייאוש: כל המחזיק מנכסיהם זוכה בהם

דער רמב”ם: ווען עס איז שוין געווען גמר דין אויף א שטאט אלס עיר הנדחת, און איינער האט געכאפט נכסים פון דער שטאט, און שפעטער שטעלט זיך ארויס אז די שטאט איז נישט קיין עיר הנדחת — דער וואס האט עס געכאפט האט זוכה געווען. “שכל אחד ואחד כבר הפקיר ממונו בשעת גמר דין.”

פשט

דאס איז נישט א דין אין עבודה זרה, נאר א דין אין ייאוש/הפקר/אבידה. ביי גמר דין האט זיך יעדער איינער מייאש געווען פון זיין ממון, ממילא איז עס געווארן הפקר, און דער וואס האט עס גענומען איז זוכה געווען.

חידושים און הסברות

[קשיא:] דער מענטש וואס וואוינט אין דער שטאט ווייסט דאך אז ער איז אומשולדיג — ער פילט אז ער איז א צדיק. פארוואס זאל ער זיך מייאש זיין?

[חידוש — תירוץ פון דעם ערוך לנר (מגמרא כריתות):] פארקערט! דער מענטש איז מפקיר זיין ממון דווקא ווייל ער ווייסט אז ער איז א צדיק. ער זאגט: “איך בין דאך א צדיק, די אנדערע רוב שטאט האט געזינדיגט, אבער איך בין א צדיק.” אלס צדיק ווייסט ער אז זיין ממון גייט פארלוירן (ווי דער דין פון נכסי צדיקים שבתוכה), און ער איז מפקיר זיין חפצים “על דעת” אז ער איז א צדיק וואס נעבעך פארלירט זיין געלט. אויב ער וואלט געמיינט אז ער איז שולדיג, וואלט ער זיך נישט מייאש געווען, ווייל מ’האט דאך נאך נישט גע’פסק’נט.

[נאך א הסבר:] מסתמא, אויב מ’וויל “חסיד’יש” זאגן, איז עפעס געווען “פישי” (פארדעכטיג) אין דער שטאט — ס’קומט זיך זיי נישט זייער געלט. מ’האלט שוין נאך דעם וואס מ’האט געשיקט שליחים זיי מחזיר בתשובה זיין. ס’קען אפילו זיין אז זיי האבן טאקע געדינט עבודה זרה, נאר ס’איז נישט געווען צוויי כשר’ע עדים.

הלכה — “לא תבנה עוד”: מ’טאר נישט צוריקבויען

דער רמב”ם: “ואינה נבנית לעולם, וכל הבונה אותה לוקה, שנאמר לא תבנה עוד.” אבער “מותר לעשותה גנות ופרדסים” — מ’מעג מאכן גערטנער און פרוכטגערטנער. “לא תבנה מדינה כמו שהיתה.”

פשט

די עיר הנדחת טאר קיינמאל נישט צוריקגעבויט ווערן אלס שטאט. “לא תבנה מדינה כמו שהיתה” — מ’טאר נישט צוריקמאכן א שטאט ווי זי איז געווען. אבער גנות ופרדסים איז מותר.

חידושים און הסברות

[חידוש — “לעולם” מיינט ממש אייביג:] “לעולם” ניצט זיך נישט אויף איין מענטש — ס’איז א דין אויף דעם פלאץ, נישט אויף א פערזאן. דאס איז אנדערש פון “לא יבוא בקהל ה'” ביי עמוני ומואבי, וואו מ’זאגט אז היינט איז שוין נישטא קיין עמוני ומואבי (ווייל סנחריב האט בלבל געווען די אומות). אבער א שטאט בלייבט דאך אלץ אויף איר פלאץ.

[חידוש — שאלה וועגן ספק עיר הנדחת:] אויב מ’ווייסט נישט וואו עס איז געווען א עיר הנדחת, טאר מען נישט בויען? דאס ווערט פארגליכן מיט דער באקאנטע למדנ’ישע קשיא פון נחל איתן — מ’זאגט אז מ’טוט נישט רייזן אין נחל איתן (וואו מ’האט געערופ’ט א עגלה ערופה), און אויב מ’זאגט “כל קבוע כמחצה על מחצה”, זאל יעדע פלאץ זיין א ספק נחל איתן. תירוץ: מסתמא דארף בית דין שטעלן אן אריינשטיין (מאנומענט) ביי אן עיר הנדחת. אבער דאס איז נישט קיין גוטע צושטעל פאר נחל איתן, ווייל נחל איתן איז נישט אזא גרויסע פרסום — אבער אן עיר הנדחת איז א ריזיגע געשעעניש וואס מוז ווערן פארשריבן אין היסטאריע.

[חידוש — וואס מיינט “בנו אותה”?] “לא תבנה מדינה כמו שהיתה” — מ’טאר נישט צוריקמאכן א שטאט. אבער צי מ’מעג בויען קליינע הייזלעך (נישט א שטאט)? “כמו שהיתה” איז א באגרענעצונג. אויב מ’בויט א שטאט מיט א נייעם נאמען אויפן זעלבן פלאץ — צי הייסט דאס “לא תבנה עוד”?

[Digression: בית שמש און פורים — עס ווערט דערמאנט א הלכה’שע שאלה וועגן בית שמש, וואו עס זענען דא מענטשן וואס זאגן אז נעבן דארטן איז געווען א שטאט “משמות ישבו בנין”, און אנדערע טענה’ן אז מ’בויט אין דעם זעלבן שטח אבער עס איז נישט די זעלבע שטאט. דאס האט א נפקא מינה פאר הלכות פורים (מוקפת חומה).]

הלכה — שיירא העוברת ממקום למקום: רייזנדע אין עיר הנדחת

דער רמב”ם: א קאראוואן וואס רייזט פון פלאץ צו פלאץ און האט געסטאפט אין אן עיר הנדחת — אויב זיי זענען אויך נאכגעגאנגען נאך די עובדי עבודה זרה: אויב זיי זענען געווען דארטן דרייסיג טעג (תושבי העיר), “נהרגין בסייף וממונם אבד” — זיי באקומען דעם דין פון עיר הנדחת. אויב זיי זענען נישט געווען דרייסיג טעג — “בסקילה, וממונם ליורשיהם” (דין יחיד).

פשט

דער שיעור פון דרייסיג טעג — ווי ביי אנדערע הלכות (פסח, מזוזה) — מאכט איינעם א חלק פון דער שטאט. ביז דרייסיג טעג איז מען א “גאסט” און באקומט דעם דין פון א יחיד עובד עבודה זרה.

חידושים און הסברות

[חידוש — דאפלטער חילוק:] דער חילוק צווישן דין עיר הנדחת (סייף, ממון אבד) און דין יחיד (סקילה, ממון ליורשים) איז דאפלט: סאי אין דער מיתה (סייף vs. סקילה), סאי אין דעם ממון (אבד vs. ליורשים).

הלכה — נכסים פון אנדערע שטעט מופקדין אין עיר הנדחת

דער רמב”ם: “נכסי אנשי מדינה אחרת שהיו מופקדין בתוכה” — געלט פון מענטשן פון אנדערע שטעט וואס איז געווען מופקד אין דער עיר הנדחת — “אף על פי שקיבלו עליהם אחריות” — אפילו די אנשי עיר הנדחת האבן מקבל געווען אחריות — “הואיל ואינו שלהם, הרי אלו לבעליהן” — מ’גיט עס צוריק צו די בעלים, “שאינו שלל”.

פשט

אפילו ווען די אנשי עיר הנדחת האבן אחריות אויף דעם פקדון (וואס ביי אנדערע הלכות, למשל חמץ, מאכט עס ווי זייערס), ביי עיר הנדחת בלייבט עס נישט זייערס — ווייל “שלל” מיינט נאר זייער אייגענע זאכן.

חידושים און הסברות

[חידוש — “דלא שלל חברותא”:] אפילו באופן וואס אחריות מאכט עס הלכתית ווי זיינס (למשל ביי חמץ שקיבל עליו אחריות), ביי עיר הנדחת איז דער דין אנדערש — ס’איז נישט “שלל” ווייל ס’איז בעצם נישט זייערס.

הלכה — נכסי הרשעים מופקדין במדינה אחרת

דער רמב”ם: נכסים פון די אנשי עיר הנדחת (רשעים) וואס זענען מופקד אינדרויסן פון דער שטאט: “אם נתבעו יחד עמהם” — אויב מ’האט עס צוזאמענגענומען ביים דן זיין — “נשרפין עמהם”. “ואם לאו” — אויב עס איז געבליבן אין דער אנדערער שטאט — “הרי אלו נתנין ליורשיהם”.

פשט

“שלל” מיינט ווען עס איז דארטן אין דער שטאט. אויב דער ממון פון די רשעים איז אינדרויסן, ווערט עס נישט אויטאמאטיש שלל — נאר אויב מ’האט עס פיזיש אריינגעברענגט.

הלכה — בהמה שחציה של עיר הנדחת וחציה של עיר אחרת; עיסה

דער רמב”ם: א בהמה וואס איז חציה של איש עיר הנדחת וחציה של איש עיר אחרת — “הרי זו אסורה” — די גאנצע בהמה איז אסור. אבער עיסה (טייג) וואס איז אין שותפות — מותרת, “שיכול לחלוק עיסתו”.

פשט

ביי א בהמה קען מען נישט צוטיילן, ווייל די כח החיים איז איינס — יעדער טראפן בלוט באלאנגט צו ביידע שותפים. ביי טייג אבער קען מען פשוט צוטיילן אין צוויי העלפטן, און דער כשר’ער חלק בלייבט מותר.

חידושים און הסברות

[חידוש — דער יסוד פון דעם חילוק:] א בהמה איז א “דבר אחד” — א לעבעדיגע זאך וואס מ’קען נישט צוטיילן אן עס צו הרג’ענען. ווען מ’שניידט א בהמה אין האלב, סורווייווט זי נישט. דעריבער איז יעדער חלק פון דער בהמה ממילא באלאנגענדיג צו ביידע שותפים, און די גאנצע בהמה ווערט אסור. א טייג אבער איז א דבר וואס מ’קען צוטיילן אן שום הפסד. לשון הגמרא: “שיכול לכזית בזה וכזית בזה” — ביי טייג קען מען אפטיילן כזית כזית, אבער ביי א בהמה נישט.

הלכה — בהמות של עיר הנדחת שנשחטו

דער רמב”ם: בהמות של עיר הנדחת שנשחטו — זיי זענען אסורות בהנאה כשאר הנשחטות שאסורות בהנאה.

פשט

געווענליך הרגעט מען די בהמות מיט’ן שווערד (בסייף), אבער אויב מ’האט שוין געשאכטן, בלייבן זיי אסור בהנאה ווי אלע אנדערע נכסים פון עיר הנדחת.

הלכה — שער הראש און פאה נכרית

דער רמב”ם: שער הראש, בין של אנשים בין של נשים שבה — מותר בהנאה. אבל שער פאה נכרית — הרי הוא בכלל שללה ואסור.

פשט

די נאטירלעכע האר פון די מענטשן’ס קעפ איז מותר בהנאה, ווייל ס’איז נישט “נכסים” און נישט “מענטשן” (ס’איז א חלק פון גוף וואס ווערט נהרג). אבער א פאה נכרית (א שייטל/וויג) איז א חפצא, א באזונדערער כלי, און ס’איז בכלל שללה און אסור.

חידושים און הסברות

[חידוש — דער חילוק צווישן האר און פאה נכרית:] האר וואס וואקסט אויפ’ן קאפ איז א חלק פון דעם מענטש’ס גוף — ס’איז נישט “שלל” (נכסים). אבער א פאה נכרית איז א באזונדערער חפצא, א כלי וואס מ’נוצט, און דעריבער פאלט עס אריין אין “שללה”. דאס איז אויך פארבונדן מיט’ן כלל פון “מחוסר קביצה” — האר וואס איז נאך אויפ’ן קאפ איז נאך נישט “צוזאמגענומען” אלס שלל.

הלכה — פירות המחוברין (פירות דקלים שבה)

דער רמב”ם: פירות דקלים שבה — מותרים.

פשט

פירות וואס הענגען נאך אויף ביימער אין דער עיר הנדחת זענען מותר (נישט דווקא דקלים, נאר אלע ביימער).

חידושים און הסברות

[חידוש — מחוסר תלישה וקביצה:] דער יסוד איז אז פירות המחוברין זענען “מחוסר תלישה וקביצה ושריפה” — זיי פעלן נאך אראפגעריסן צו ווערן, צוזאמגענומען צו ווערן, און דערנאך פארברענט צו ווערן. דעריבער זענען זיי נישט בכלל “שלל” וואס מ’דארף פארברענען. דער רמב”ם נוצט דעם זעלבן כלל פון מחוסר קביצה צו מסביר זיין ביידע דינים — שער הראש און פירות המחוברין. זאכן וואס מ’האט שוין אויסגעריסן אבער נאך נישט צוזאמגענומען אויף איין פלאץ — דאס איז “מחוסר קביצה” און מ’דארף עס יא פארברענען.

הלכה — הקדשות שבתוכה: קדשי מזבח און קדשי בדק הבית

דער רמב”ם: קדשי מזבח — ימותו (ווייל “זבח רשעים תועבה”, מ’קען עס נישט מקריב זיין). קדשי בדק הבית — יפדו ואחר כך ישרפו, שנאמר “שללך ולא שלל שמים”.

פשט

הקדשות וואס מענטשן פון עיר הנדחת האבן מקדיש געווען:

קדשי מזבח (בהמות מיט קדושת הגוף): מ’קען זיי נישט מקריב זיין ווייל “זבח רשעים תועבה”, און מ’קען זיי נישט עסן ווייל זיי זענען קדשי מזבח — ממילא ימותו.

קדשי בדק הבית (בהמות מיט נאר קדושת דמים): מ’לייזט זיי אויס (פדיון), און דערנאך פארברענט מען זיי.

חידושים און הסברות

[חידוש — “שלל ולא שלל שמים”:] דער פסוק לערנט אז הקדשות זענען נישט בכלל “שלל” וואס מ’דארף סתם פארברענען — זיי באלאנגען צו “שמים”. דעריבער קען מען ביי קדשי בדק הבית ערשט פודה זיין (אויסלייזן), כדי צו ראטעווען דעם הקדש’ס געלט, און דערנאך פארברענט מען די בהמה.

[שווערע קשיא — ווער איז פודה?] ווער וועט דען וועלן פודה זיין א בהמה אויב ער דארף זי נאכדעם פארברענען? מ’קען נישט נעמען געלט פון עיר הנדחת ווייל דאס איז אויך “שלל”. מ’דארף טרעפן א נדבן פון דרויסן וואס וויל געבן געלט פאר הקדש אז דער בית המקדש זאל נישט האבן שאדן.

[חידוש — דער ראב”ד’ס מחלוקת:] דער ראב”ד חולק’ט און זאגט אז הקדשות דארף מען בכלל נישט פארברענען, ווייל איינמאל דער מענטש האט עס מקדיש געווען (אוועקגעגעבן פאר’ן בית המקדש), איז עס שוין נישט “נכסים שלו” — ס’איז ווי א מתנה וואס באלאנגט שוין צום אנדערן. דאס איז “טאקע א גוטע קשיא”.

[שווערע שטעלע ביים רמב”ם:] דער רמב”ם’ס לשון “יפדו ואחר כך ישרפו, מה שנאמר שלל ולא שלל שמים” איז שווער — דער פסוק “שלל ולא שלל שמים” איז דער טעם פארוואס מ’קען עס יא פודה זיין (ווייל ס’איז נישט בכלל שלל), אבער דערנאך פארברענט מען עס דאך. אן דעם פסוק וואלט מען בכלל נישט געקענט פודה זיין, ווייל דער הקדש וואלט אויך נישט געטארט הנאה האבן דערפון לויט דעם דין פון “כל שללה תהיה”.

הלכה — בכור ומעשר שבתוכה

דער רמב”ם: הבכור והמעשר שבתוכה, שהן קדשי מזבח — ימותו.

פשט

בכור און מעשר בהמה זענען קדשי מזבח, מ’קען זיי נישט מקריב זיין (זבח רשעים תועבה), ממילא ימותו.

חידושים און הסברות

[חידוש — תמימים vs. בעלי מומין:] ביי תמימים — ימותו, ווייל מ’קען זיי נישט מקריב זיין און מ’קען זיי נישט עסן (ווייל זיי זענען קדשי מזבח). אבער ביי בעלי מומין — דער דין איז אנדערש: ווייל דער בעלים וואלט עס געקענט פודה זיין און עסן (א בכור בעל מום עסט דער כהן, א מעשר בעל מום עסט דער בעלים), הייסט עס אז ס’איז “בכלל שלו” — ס’איז בכלל בהמה פון נהרגים, נישט “שלל שמים”. ממילא ווערט עס נהרג ווי אלע אנדערע בהמות פון עיר הנדחת. דער חילוק: ביי תמים — ס’באלאנגט נאר פאר’ן מזבח, ממילא “שלל שמים”. ביי בעל מום — דער בעלים האט א חלק אין עס (ער קען עס עסן), ממילא “שלו”.

הלכה — תרומה שבתוכה

דער רמב”ם: תרומה שבתוכה — אם הגיע ליד כהן, ירקב. אם עדיין ביד ישראל, ינתן לכהן שבעיר אחרת.

פשט

אויב די תרומה איז שוין ביים כהן (פון עיר הנדחת), לאזט מען עס ווערן נרקב (פארשימלט). אויב ס’איז נאך ביים ישראל, גיבט מען עס פאר א כהן פון אן אנדערע שטאט.

חידושים און הסברות

[חידוש — פארוואס ירקב און נישט שריפה?] ווייל תרומה האט א קדושה, טאר מען עס נישט סתם פארברענען. מ’לאזט עס ווערן נרקב. רש”י זאגט אז מ’לאזט עס ליגן ביז ס’ווערט א “כלי העשוי להרקב”.

[חידוש — אויב נאך ביד ישראל:] ס’איז נישט זיינס (ס’באלאנגט פאר’ן כהן), ממילא גיבט מען עס פאר א כהן אין אן אנדערע שטאט — ס’איז א מתנה כהונה, “נחת רוח לשמים”, מיט קדושת הגוף, און דער כהן קען עס עסן ווי געווענליך.

הלכה — מעשר שני וכתבי הקודש שבתוכה

דער רמב”ם: מעשר שני וכסף מעשר שני — וכתבי הקודש — טעונין גניזה.

פשט

מעשר שני (אדער כסף מעשר שני) באלאנגט בעצם פאר’ן בעל הבית (ער עסט עס אין ירושלים), אבער ס’האט א קדושה. כתבי הקודש טאר מען נישט פארברענען. ביידע דארף מען זיין גונז (אוועקלייגן).

חידושים און הסברות

[חידוש — דער פאראלעל:] מעשר שני ביי טומאה מוז מען פארברענען (ווייל ס’איז זלזול בקדשים), אבער מ’טאר עס אויך נישט סתם עסן (נאר דער בעלים אין ירושלים). ביי עיר הנדחת — מ’קען עס נישט פארברענען (ווייל ס’האט קדושה) און מ’קען עס נישט עסן — ממילא גניזה. אויך כתבי הקודש טאר מען נישט פארברענען, ממילא טעונין גניזה.

סיום — דער ענין פון עיר הנדחת: עולה, חרון אף, ברכה ורחמים

דער רמב”ם: עיר הנדחת איז בחינת עולה — אלעס ווערט פארברענט. ולא עוד אלא שמסלק חרון אף מישראל, שנאמר “למען ישוב ה’ מחרון אפו”. ומביא ברכה ורחמים, שנאמר “ונתן לך רחמים ורחמך והרבך”.

פשט

דער דין פון עיר הנדחת — אז מ’פארברענט אלעס — איז ווי א קרבן עולה. דורך דעם נעמט מען אוועק דעם חרון אף פון כלל ישראל, און ס’ברענגט ברכה און רחמנות.

חידושים און הסברות

[חידוש — בחינת עולה:] אלע נכסים ווערן פארברענט — אזוי ווי א עולה וואס גייט אינגאנצן אויפ’ן מזבח. דאס פארבינדט אלע פרטי דינים (שותפות, הקדשות, קדשים) — אלעס מוז ווערן פארברענט אדער באזייטיגט.

[חידוש — “ונתן לך רחמים” — דער אור החיים הקדוש:] דער באקאנטער פירוש — “ונתן לך רחמים” מיינט אז הקב”ה גיט דעם מענטש רחמנות אז ער זאל נישט ווערן אן אכזרי דורך דעם הריגה. דאס הייסט, די רחמים זענען נישט נאר א שכר, נאר א שמירה אויף דעם מענטש’ס מידות.

[חידוש — דער רמב”ם’ס שיטה:] דער רמב”ם’ס שיטה (ווי ער ברענגט אין אנדערע פלאץ) איז אז דער שכר פאר באקעמפן עבודה זרה איז אז “אלו שמטרידים את האדם אחר ההבל — רחמים יבאו לעולם”. דאס הייסט, אכזריות קעגן עבודה זרה איז אליין רחמנות, ווייל א וועלט אן עבודה זרה איז א בעסערע וועלט וואס דינט דעם אייבערשטן.

[חידוש — חרון אף נאר אויף עבודה זרה:] דער רמב”ם איז בארימט מיט זיין שטעלע אין מורה נבוכים אז “חרון אף” שטייט אין תורה נאר אויף עבודה זרה. דאס מיינט: די מערסטע זאך וואס ברענגט חרון אף אויף דער וועלט חס ושלום איז עבודה זרה. ממילא, ווען מ’באקעמפט עבודה זרה מיט אכזריות, איז דאס טאקע דער וועג צו פארמיידן חרון אף.

[חידוש — פארבינדונג צו פנחס:] אויך ביי פנחס שטייט אז דורך זיין קנאות האט ער אוועקגענומען דעם חרון אף פון כלל ישראל — דער זעלבער יסוד.

[חידוש — דרך האמצעי ביי רחמים און כעס:] דער רמב”ם’ס כלל’דיגע שיטה איז דער “דרך האמצעי” — מ’זאל נישט זיין צו רחמן’דיג און נישט צו כעס’דיג. אבער ביי עיר הנדחת דארף מען יא האבן אכזריות — דאס איז אן אויסנאם וואו מ’גייט צום עקסטרעם, ווייל דאס איז וואס די תורה פאדערט. דער יצר הרע זאגט “האב רחמנות” אויף די מענטשן פון עיר הנדחת, אבער דער אמת’ער רחמנות איז פארקערט.

[חידוש — פארבינדונג צום נעקסטן פרק:] אין פרק ה’ וועט מען זען מער וועגן דעם מפורש’ן איסור פון האבן רחמנות אויף עובדי עבודה זרה — א קלארע איסור מפורש אין דער תורה.


תמלול מלא 📝

רמב”ם הלכות עבודה זרה פרק ד’ — עיר הנדחת, מסית ומדיח

הקדמה לפרק ד’

Speaker 1: יא, גוטן. מיר לערנען ווייטער אין רמב”ם, ספר המדע, הלכות עבודה זרה. מיר גייען יעצט לערנען די פערטע פרק פון הלכות עבודה זרה, פרק ד’.

מיר האבן שוין געלערנט וועגן וויאזוי עבודה זרה האט זיך אנטוויקלט, דאס איז געווען די ערשטע און אביסל אין די צווייטע פרק. נאכדעם די עיקר דיני עבודה זרה, וועלכע סארטן עבודות איז חייב. אין די יעצטיגע פרק, און אויך אין די נעקסטע בעיקר, גייען מיר לערנען וועגן א דין וואס הייסט עיר הנדחת, און אביסל מער ברייטער פון דעם, מסית ומדיח.

די ייחוד פון מסית ומדיח ביי עבודה זרה

ס’איז א ספעציעלע דין. דרך כלל, אויב איינער רעדט איינעם אן צו טון אן אנדערע עבירה, אפשר איז ער עובר אויף לפני עור אדער וואס, אבער ער איז נישט א חלק פון די עבירה. אבער ביי עבודה זרה איז דא אן ענין אז אויב איינער רייצט איינעם אן און ער איז אים מסית צו דינען עבודה זרה, באקומט ער, אפילו ער האט אליין נישט געדינט עבודה זרה, באקומט ער א דין מסית ומדיח, זייער הארבע, פארשידענע הארבע עונשים מיט פארשידענע לאוין ארום דעם.

און אזוי אויך איז דא א ספעציעלע דין פאר א גאנצע שטאט. ס’איז נישטא קיין דין פאר א גאנצע שטאט וואס איז מחלל שבת אדער עפעס אזוי. נאר ביי עבודה זרה זעען מיר די ענין פון עיר הנדחת, א שטאט וואס איז נידחת געווארן, געווארן אן עבודה זרה שטאט. עיר הנדחת האט פארשידענע הלכות אין וואס זי איז מיוחד, און זי איז זייער אנדערש פון כל התורה כולה, אז אפילו אומשולדיגע מענטשן ווערן אויך געהארגעט, דאס הייסט די ווייבער און די קינדער און די נכסים, ווייל די גאנצע שטאט האט געדינט עבודה זרה. מיר וועלן זען קלערן אין די הלכות.

פארוואס עיר הנדחת איז צענטראל ביים רמב”ם

מיר האבן געדאנקט אז ס’קען זיין אז דאס האט צו טון, דאס איז דאך ממש די נעקסטע הלכה וואס דער רמב”ם זאגט, קען זיין ס’איז דא נאך פרטים וואס ער גייט זאגן נאכדעם, אבער די ריזען פארוואס דאס איז אזוי צענטראל אין הלכות עבודה זרה ביי די רמב”ם, אזוי מיינעך קומט אויס קלאר אויך אין די ערשטע פרק און נאכדעם אין אנדערע פלעצער, איך געדענק נישט יעצט אויף די מינוט, דער רמב”ם רעדט אזוי, אז דער רמב”ם האט דאך אראפגעלייגט אז די גאנצע פראבלעם פון עבודה זרה איז אז עס הייבט זיך אן מיט עפעס א גוטע איידיע אדער א חצי טעות, נאכדעם צוביסלעך ווערן מסיתים ומדיחים, ווערן רשעים, הייבן אן צו מאכן פון דעם א נייע רעליגיע, הייבן אן צו דינען די צורות און די כוכבים.

אז ער זאגט אז עבודה זרה איז א “סליפערי סלאופ”, ס’הייבט זיך געווענליך אן מיט א טעות פון א נביא אדער פון עפעס א חכם וואס האט אביסל פארקרומט, און נאכדעם דער המון עם נעמט די טעות ווייטער און ווייטער. אז על אחת כמה וכמה עיר הנדחת זעט מען, שפעטער וועט דער רמב”ם רעדן וועגן נביא שקר, א נביא וואס זאגט בשם ה’ אז מ’זאל דינען עבודה זרה, איז דא פארשידענע הלכות. און ס’שטימט זייער גוט מיט די פרעימינג וואס דער רמב”ם האט געזאגט וועגן די סטארי, וויאזוי זיין סטארי אנטוויקלט זיך. אז א נביא זאגט עפעס ראנג, און נאכדעם אפאר מענטשן הייבן אן, און נאכדעם שלעפט עס נאך מיט זיך די גאנצע שטאט.

Speaker 2: רייט, און די וויכטיגע זאך איז אז ס’איז דא אויך, אז דער רמב”ם קוקט אן אז ס’איז אויך ווי א רעליגיע, א פאלשע רעליגיע. עבודה זרה מיינט נישט נאר אז ס’איז דא איין מענטש דינט עבודה זרה, איז איין זאך. נאכדעם איז דא דאס, א גאנצע גרופע איז נמשך געווארן נאך עבודה זרה, זענען געווארן עובדים, זענען געווארן מענטשן פון די רעליגיע, פון די עבודה זרה רעליגיע. סא דאס איז וואס עיר הנדחת איז. ס’איז נישט פשט אז די שטאט איז געווארן אויס אידן, זיי האבן זיך גע’שמד’ט. איך האב אן הלכה אין רמב”ם, וועלן מיר זען אביסל שפעטער אינעווייניגער.

הלכה א’ — מדיחי עיר ואנשי עיר הנדחת

Speaker 1: סא לאמיר זען די ערשטע הלכה אין פרק ד’. אזוי זאגט דער רמב”ם: “מדיחי עיר מישראל” — מענטשן וואס האבן מדיח געווען.

פירוש המילים: מסית ומדיח

וואס טייטש די ווארט מדיחי? אפגעשטופט, אזויווי מלשון דוחה געווען, אפגעשטופט פון אידישן וועג, פון גוטן וועג. מסית איז מיינט אויפהעצן, אויפרייצן. מדיח איז די פעולה וואס געשעט דורך די מסיתים.

Speaker 2: יא, די מסיתים מיינט מ’רייצט אן, און מדיח מיינט מ’איז מצליח יענעם אוועקצונעמען, מטה זיין פון די גוטע וועג. זייער גוט.

Speaker 1: אה, ס’שטייט “וידיחו את יושבי עירם”, דאס איז די לשון. יא. “מדיחי עיר מישראל”. איך מיין אז ס’איז די זעלבע לשון וואס מיר האבן געזען נעכטן אין די פסוק, “ונדחו והשתחוויתם”.

Speaker 2: יא, זיי ווערן אפגעשטויסן פון די ריכטיגע וועגן.

עונש פון מדיחים

Speaker 1: זאגט דער רמב”ם, “מדיחי עיר מישראל”. מדיח איז אייביג, ס’טוט צוויי מענטשן. דאס איז די דין מדיח, ווען צוויי מענטשן טוען עס צוזאמען. אזוי אנטוויקלט זיך דאס. יא. “מדיחי עיר מישראל”, ווען זיי זענען מדיח א שטאט פון אידן, “הרי אלו נסקלין”.

די עונש אויף עבודה זרה האט מען דאך געלערנט איז סקילה, נאכדעם מ’הענגט אויף. אבער די עיקר מיתה וואס מ’באקומט איז מיתת סקילה. איז בדרך כלל באקומט מען נאר סקילה אויב מ’האט געדינט עבודה זרה. אבער די מדיחים, “אף על פי שלא עבדו עבודה זרה”, אפילו אויב זיי אליין האבן נישט געדינט עבודה זרה, “אלא הדיחו את יושבי עירם עד שעבדו אותם”, זיי האבן מטה געווען, זיי האבן געזאגט פאר די מענטשן פון די שטאט אז מ’זאל דינען עבודה זרה, אפילו אויב זיי האבן נישט אליין געדינט, באקומען זיי די עונש פון סקילה פאר זיין א מדיח.

Speaker 2: ווייסט פארוואס זיי האבן נישט אליין געדינט? ווייל דער בלוף איז דאך קלוגער, ער ווייסט אז ס’איז דזשאנק.

Speaker 1: יא, יא.

עונש פון אנשי עיר הנדחת

זאגט דער רמב”ם ווייטער, “ואנשי עיר הנדחת”, דאס איז די עונש וואס באקומט דער מדיח, דער מחטיא. וואספארא עונש באקומען די אנשי העיר, די וואס האבן געפאלגט און זענען געווארן מודח, זיי האבן געדינט עבודה זרה? “נהרגין בסיף”. איז דא א נייע הלכה אז די אנשי עיר הנדחת באקומען נישט די געווענליכע עונש וואס מען גיט פאר אן עובד עבודה זרה, סקילה, נאר זיי האבן די עונש פון סיף, אזוי ווי ס’שטייט אין די תורה.

“והיא”, זאגט דער רמב”ם, “והיא”, וואס טייטש אנשי עיר הנדחת? “שעבדו עבודה זרה או שקיבלוה עליהם באלוה”. נאר אויב זיי האבן ממש געדינט עבודה זרה מיט איינע פון די, אזוי ווי מיר האבן נעכטן געלערנט, די פארשידענע סארטן עבודה, אדער די עבודות וואס הייסן אייביג עבודות, אדער א ספעציפישע דרך עבודה פון א געוויסע עבודה זרה. “או שקיבלוה עליהם באלוה”, אדער מ’האט מקבל געווען אויף אן עבודה זרה, מ’האט מקבל געווען אלהות, אזוי ווי מיר האבן עס נעכטן אויך געלערנט. אזוי אויב איינער איז מקבל אויף אן עבודה זרה אז ער איז מיין גאט, געווענליך באקומט מען סקילה, אבער די אנשי עיר הנדחת באקומען סיף.

אזהרה על מדיחין

זאגט דער רמב”ם ווייטער, ס’שטייט אין די תורה אז די מדיחים באקומען סקילה, אבער “ואזהרה על מדיחין מנין?” וואו איז די לאו? יעדע מאל ווען ס’איז דא אן עונש, די גמרא רופט עס “עונש שמענו, אזהרה מנין?”, וואו איז די אזהרה? זאגט דער רמב”ם, “תלמוד לומר ‘לא ישמע על פיך'”. מ’זאל נישט הערן פון דיין מויל קיין ווערטער פון הסתה והדחה.

דיון: פארוואס סיף און נישט סקילה?

Speaker 2: גוט. האסט גערעדט פארוואס טאקע איז די פשט פון די סיף? ס’איז אינטערעסאנט, ס’איז א קולא כביכול. ס’איז אינטערעסאנט, געווענליך זאגט מען אז סקילה איז מער חמור ווי סיף. דא די מודחים, זיי באקומען נאר סיף.

עיר הנדחת אלס מלחמה

Speaker 1: איך מיין די ענין איז, מיר וועלן עס אפשר רעדן שפעטער, אבער איך מיין אז די ענין איז אז אן עיר הנדחת דארף מען נישט אנקוקן אזוי ווי א געווענליכע עונש, נאר ס’איז מער עפעס אזא ענין פון, מער ענליך צו א מלחמה.

און אזוי שטייט אויך אין די רמב”ם אין מורה נבוכים חלק ג’ פרק מ”ב מיין איך, זאגט ער עס אזוי, ער זאגט עס נישט זייער קלאר, באט מען קען עס זען דארטן, אז נאר אזוי קען שטימען פארשידענע הלכות וואס מיר וועלן באלד לערנען. למשל דאס אז מען קען אויך טייטן אומשולדיגע מענטשן. אז געווענליך אן עונש איז זייער א מיוחד’דיגע זאך, מען נעמט דעם מענטש, מען קוקט אים אן, און מען געט אים א ספעציפיק עונש. אבער עיר הנדחת איז פשט אז ס’איז דא א שטאט ביי אידן וואס זיי האבן אזוי ווי מורד געווען במלכות שמים, ס’איז אזוי ווי א מרידה, ס’איז אן אויפשטאנד אנטקעגן כלל ישראל, אנטקעגן אלקי ישראל, און מ’גייט ארויס מיט זיי אין א סארט מלחמה. און מיט דעם וועט שטימען שפעטער נאך הלכות.

איך מיין אז פאר דעם שטימט אויך סייף, ווייל א געווענליכע דרך מלחמה איז א דרך מלחמה פון סייף. נעמען הונדערטער מענטשן און יעדן איינעם אראפווארפן פון די דאך און ווארפן שטיינער, דארפסטו האבן א ריבוי אין דעם. סייף איז א מער א מלחמה’דיגע וועג פון מעניש זיין. ס’גייט ארום איין גרויסע קנאי, אזוי ווי פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן האט געהארגעט אין תא רומח, ווייל ס’איז אויך געווען א דעקלעראציע פון מלחמה, ווייל ווען א נשיא פון א שבט טוט אזא זאך, איז אים נישט געקומען אן עונש, דאס איז אויך די קנאין פוגעין בו, איז נישט בדרך עונש, נאר ס’איז בדרך מלחמה. דארף זיין חרב איש באחיו, ווייל אויך ביי די עגל איז געווען אזוי, ווען ס’איז דא אזא גרויסע מין חילול השם, איז עס אן ענין פון א מרידה במלכות שמים, און אויף דעם דארף מען דערקלערן א מלחמה. שטימט די פשט?

Speaker 2: יא יא, איך מיין אז ס’איז די סייף. נאך הלכות וועלן מיר זען שפעטער וואס וועט שטימען מיט דעם הלכה וואס מיר האבן פארשטאנען. אבער די סייף איז נאך אלץ אזוי ווי א דין, ס’איז דא א חלק פון דעם וואס איז מער ממש אזוי ווי א סייף פון דין הריגת בית דין, מ’ברענגט עדים, מ’התראה.

Speaker 1: יא, ווייל אפילו אז דער דין איז פון סייף, האט מען עס שוין נישט מחלק געווען. אפילו ווען ס’איז דא רגילה דין אין בית דין איז דא א סייף. באט איך זאג, די מיינדסעט פון די עונש פון עיר הנדחת איז א מיינדסעט פון מלחמה.

פאראלעל צו שבעה עממין

Speaker 2: זאגט דער רמב”ם ווייטער. איך קען טראכטן אביסל ענליך, קען דאס מוסב זיין אויף דעם, אזוי ווי די מודחים, אזוי ווי למשל ביי די ז’ עממין, די כנעני, חתי, וואס מ’הארגעט זיי ווייל זיי זענען עובדי עבודה זרה.

Speaker 1: און ממשיך זיין צו דינען עבודה זרה. אבער ס’איז נישט פשט אז יעדער איינער איז עקסטערע שולדיג, ער איז דאך א מודח, ער איז דאך ווי א תינוק שנשבה, נישט ממש א תינוק שנשבה, ער איז א מודח, מ’האט אים נעבעך איינגערעדט. ער ווערט געהארגעט, אזויווי דו זאגסט, מ’איז אים דן בדין בעיר הנדחת, וואס איז אן אנדערע סארט דין, אבער ס’איז טאקע ווייניגער חמור מיט צד המודח, ווייל ער איז נאר נדח געווארן.

בעצם, אז דו טראכטסט, שבעה עממין איז דאך אויך א מין סארט עיר הנדחת, ווייל זייער עבירה איז אויך די עבודה זרה חלק, אזויווי מיר האבן געלערנט אין די וואכעדיגע פרשה, אז די פראבלעם פון אפשוינען די עיר הנדחת איז ווייל נאכדעם גייען דיינע קינדער ווערן נדח צו עבודה זרה דורך זיי. סאו מ’קען זען אז די כללי הדינים זאלן זיין ענליך אביסל.

הלכה ב’ — תנאים לעיר הנדחת

Speaker 1: לאמיר גיין ווייטער. אינו נעשית עיר הנדחת עד שיהיו מדיחיה שנים או יותר על שנים. א שטאט באקומט נישט א דין עיר הנדחת ביז ווען די וואס זענען מדיח די שטאט, די וואס העצן אן צו עבודה זרה, זענען צוויי מענטשן אדער מער ווי צוויי מענטשן, שנאמר “יצאו אנשים בני בליעל”, און לשון רבים איז עט ליעסט צוויי. אויב איז נאר איין מענטש וואס איז מדיח, באקומט עס נישט קיין דין עיר הנדחת.

איך מיין אז ס’איז א גזירת הכתוב, ווייל ס’איז דא פארשידענע הלכות דא וואס האבן לאו דוקא א קלארע הסבר, נאר אזוי לערנט מען ארויס פון די פסוקים. איך טראכט אפשר דער פשט איז, ס’איז דא דער מאן דאמר וואס זאגט אז עיר הנדחת לא היתה ולא נבראה. די תורה האט געמאכט פארשידענע הגבלות, ווייל ס’דארף זיין אזא הלכה, דער עולם זאל וויסן די הארבקייט, אבער ס’איז לאו דוקא אז מ’דארף עס אזוי אויספירן, ס’זאל זיין אזוי גרינג אויסצופירן. אינטערעסאנט.

אויב נאר איין מדיח

זאגט דער רמב”ם ווייטער, ויהיו מדיחיה… נאכאמאל, אויב איז נאר איינער מדיח, וועלן די מענטשן וואס האבן געדינט עבודה זרה ווייטער באקומען זייער עונש סקילה. פארקערט, זיי האבן באקומען א גרעסערע עונש. נאר ס’איז נישטא די דין עיר הנדחת לגבי הרג’ענען די גאנצע שטאט, אדער לגבי דעם חרם, פארלירן זייער געלט.

די מדיחים דארפן זיין פון דער זעלבער שטאט און שבט

זאגט דער רמב”ם ווייטער, ויהיו מדיחיה, די וואס זענען מדיח, דארפן זיין מאותו השבט ומאותה העיר. זיי דארפן זיין פון דעם זעלבן שבט. ווען מ’האט צעטיילט ארץ ישראל האט מען צעטיילט צו שבטים. ס’האט מסתמא געדויערט, איך ווייס, א שיינע פאר יאר ביז ס’איז געווארן צעטיילט, יעדער האט געמופט און אלעס, אבער ארידזשינעל איז געווען יעדע שטאט האט א שבט אויכעט. דארף זיין פון יענע שטאט און פון יענע שבט, “מקרבך” — מקרבך מיינט פון דיין שבט. “וידיחו את יושבי עירם” — זיי זענען מדיח די יושבי עירם, פון די שטאט ווי די מדיחים וואוינען. אויב קומען מדיחים פון אן אנדערע פלאץ, ווערט נישט קיין דין עיר הנדחת.

מ’דארף מדיח זיין רוב פון דער שטאט

נאך א דין, “עד שידיחו רובה” — זיי דארפן מדיח זיין רוב פון די אנשי העיר. און ווייטער ווי…

הלכה ב’ (המשך) — די גדרים פון עיר הנדחת: מינימום און מאקסימום

Speaker 1:

יא, ס’דארף זיין רוב, און ס’דארף זיין אז די מודחים זאלן זיין מאה, און ביז רובו של שבט. וויפיל? די מינימום איז מאה, און די מאקסימום איז רוב שבט. אויב רוב שבט איז געווארן נידח, דעמאלטס הרג’עט מען שוין נישט אויס א רוב שבט.

אפשר איז דאס נישט קיין גזירת הכתוב, אפשר איז דא אן ענין פון… ס’איז נאר א לשון הפסוק, אז מ’זאל נישט אויסמעקן א שבט מישראל, “ולא ימחה”. ביי די מעשה פילגש בגבעה איז יא געווען א שטיקל עיר הנדחת, נישט פאר עבודה זרה, אבער א סארט עיר הנדחת, יא. נישט ביי יבם שטייט “ולא ימחה שמו מישראל”? ס’שטייט אויך א לשון פון “ולא ימחה שבט מישראל”. קען זיין ס’האט מיט יענץ, און לכאורה איז עס א גזירת הכתוב אז נאר ביז רוב פון שבט.

זאגט דער רמב”ם ווייטער, “אבל אם הדיחו רובו של שבט”, וואס געשעט דעמאלטס? נישט פשוט אז מ’לאזט זיי פריי. “נדונין כל אחד כיחידים”, דעמאלטס נעמט מען אפיר יעדע מענטש עקסטער, און מען איז זיי דן כיחידים, שנאמר “יושבי עיר”.

דער מקור פאר “עיר” — ולא כפר קטן, ולא כרך גדול

וויאזוי לערנט מען ארויס “רוב של שבט”? זאגט דער רמב”ם אז פון “עיר” לערנט מען ארויס “ולא כפר קטן”. מ’רעדט נישט פון א קליין שטעטל וואס האט ווייניגער ווי בערך צוויי הונדערט מענטשן. “ולא כרך גדול”, אויך נישט זייער א גרויסע שטאט, ווייל אויב איז עס א גרויסע שטאט איז עס דאך שוין רובו של שבט. דאס מיינט עס? אה, זאגט דער רמב”ם.

יא, זאגט דער רמב”ם ווייטער, “כל פחות ממאה איז א כפר”, א פלאץ וואס ס’וואוינען ווייניגער ווי הונדערט מענטשן.

דיסקוסיע: דער חשבון פון “מאה” — צי מוז זיין צוויי הונדערט?

ס’איז אינטערעסאנט, ווייל דער חשבון דארף אויסקומען מער ווי הונדערט, ס’דארף אויסקומען כמעט צוויי הונדערט, אז די הונדערט דארף זיין דער רוב. קען זיין דאס מיינט דער רמב”ם?

ניין, הונדערט קען זיין די גאנצע אויך. ס’איז נישט קיין פראבלעם. אויב ס’איז דא רוב, איז נישט געבליבן קיין איינער, איז נישט קיין פראבלעם.

ניין, אבער ס’קען אויך זיין רובו של עיר, ניין?

כולה של עיר. ס’קען זיין די גאנצע שטאט. ס’מוז זיין מער ווי רוב, אט ליעסט רוב. רוב איז נאר לגבי די שבט, נישט לגבי די שטאט. ס’קען זיין אט ליעסט רוב, אבער ס’קען זיין אז די גאנצע שטאט איז נאר הונדערט מענטשן, און ס’וועט זיין דאך.

ווען רוב האט נישט א שבט, אין א פלאץ וואו ס’וואוינען דארטן א רוב פון א שבט, הייסט שוין א כרך גדול.

פארגלייך מיט מגילה — עשרה בטלנים

ס’איז אינטערעסאנט, מיר האבן געלערנט למשל ביי מגילה, אז דארט איז דא א כפר, יא, “אנשי הכפרים הקדומים”, און דארט איז דא אן אנדערע דין, ווייל ס’איז דא צען בטלנים. דא וואס איז די נייעס, אז ביז הונדערט מענטשן איז א כפר.

ווייסט וואס איז דער חילוק פון א רבי’לע און א רבי? א רבי’לע האט ביז הונדערט חסידים, און א רבי האט… אדער האט מען עשרה בטלנים מיט א רבי אפילו נאר מיט צען, ווייל זיי זענען דארט.

לעניינינו פירט ער… אבער ס’קען זיין אז די ענין דא איז אזוי ווי איך האב געזאגט, אז א קליין שטעטל וואס דינט עבודה זרה, איז עס נישט קיין מרידה במלכות שמים, און ס’איז נישט קיין אויפשטאנד וואס קומט פאר דעם מלחמה. קען זיין. און רובו של שבט איז שוין צו א גרויסע מרידה, קען נישט… ס’ווערט שוין א סיוויל וואר, און זיי… מ’דארף טראכטן. אבער ס’קען זיין אז ס’איז א פשוטע גזירת הכתוב, וואס מ’דארף נישט… מ’דארף נישט… אונז ווייסן אז אונז קענען מיר טראכטן. קען זיין.

דיסקוסיע: די מדיחים — פארוואס דארף זיין מער ווי איינער?

איך וויל דיר פרעגן א טעכניקל שאלה, אפשר האסטו געטראכט וועגן דעם. די מדיחים, וואס איז דער טעם פון מדיחים? ס’איז דאך אלעמאל איינער וואס האט אנגעהויבן די מאוומענט. נאכדעם ווערט עס אזוי ווי דו זאגסט, א סליפערי סלאופ, ס’איז שוין געווארן… ער האט מיך מדיח געווען, איך האב מדיח געווען נישט מיך, נאר א צווייטן, איינער האט מדיח געווען דעם דריטן.

איך מיין דער רמב”ם וועט שפעטער מער… אין די שפעטערדיגע הלכות וועט דער רמב”ם מער מסביר זיין וויאזוי די מדיח ארבעט. נאכדעם וועט עס סתם ווערן קלארער. איך מיין אז מ’דארף נישט יעצט טראכטן.

הלכה ג’: די דינים פון מדיחים — ווער קען מדיח זיין

Speaker 1:

זאגט דער רמב”ם ווייטער, ר’ חיים, א עיר הנדחת ווערט נאר אויב ס’זענען געקומען צוויי מענטשן at least, און זיי זענען מענער. אבער אם הדיחו נשים וקטנים, אויב ס’זענען געקומען פרויען אדער קטנים און זיי האבן מדיח געווען, א ביסע. וואס איז די בושה? זיי זענען אבער… מ’דארף רחמנות האבן אויף זיי.

ניין, די קטנים, אזוי ווי נו, די פרוי וואס האט געפירט די מלחמה אין פראנקרייך, נו? ס’מאכט זיך אמאל, ס’קומט א יונגל און ער איז א נביא און ער פירט א גאנצע movement, די קינד וואס שרייט אז דער מלך איז נאקעט, א גאנצע movement.

או שהדיח יחיד, אז ס’איז געקומען א יחיד און ער האט מדיח געווען די ציבור. או שהודח מאיתו.

קען טאקע זיין, און איך טראכט אז מ’האט געמיינט געווען אויף אותה האיש אלס א דין מסיט ומדיח, אבער מ’זעט נישט אז ס’איז געווען עני דין עיר הנדחת דארטן אין גורל. ס’קען זיין אז פארדעם רופט מען אים אותה האיש, אז ס’איז געווען א יחיד, ס’איז נישט געווען קיין דין עיר הנדחת, און ס’איז א אלימות’דיגע סוף כלל ישראל. איש יהודי. אקעי.

א מיעוט פון די שטאט איז געווארן הודח. או שהודחו מאליהן, אה, דאס איז אן אינטערעסאנטע זאך, מענטשן האבן זיך פון זיך אליין טועה געווען. ס’איז אינטערעסאנט, ס’איז נישט געווען קיין מדיח. לכאורה ווען ס’איז הודחו מאליהן מוז אויך זיין איינער וואס האט זיי געלערנט פאלשע פשטים, אבער ער האט נישט געהאט קיין דין מסיט ומדיח, ער האט נישט געטון דאס וואס מ’וועט שפעטער זען אין רמב”ם וויאזוי א מדיח אפערעיט.

או שהדיחום אנשים מחוץ לה, ס’איז אריינגעקומען פון אינדרויסן פון שטאט העצערס און זיי האבן מדיח געווען.

די אלע איז אינם נידונין בעיר הנדחת. נאר וואס דען? זיי זענען נישט פטור אז זיי גייען פריי. אלא הרי הם כיחידים שעבדו עבודה זרה, זיי ווערן גע’דן’ט אזוי ווי יחידים וואס האבן געדינט עבודה זרה, איז סוקלין כל מי שעבד, די וואס האבן געדינט עבודה זרה ווערן גע’סקילה’ט.

און די געלט, שפעטער גייען מיר זען אין אנשי עיר הנדחת דארף מען פארברענען די געלט, אבער ווען מ’זעט דא א דין פון יחידים, איז די געלט דארף מען נישט קאנפיסקירן די געלט, נאר ממונם הולך ליורשיהם, די געלט גייט פאר די יורשים, כשר’ע אידן וואס די יורשים קענען נעמען זייער געלט.

הלכה ד’: עיר הנדחת ווערט גע’דן’ט דורך בית דין הגדול של שבעים ואחד

Speaker 1:

זאגט דער רמב”ם ווייטער, יעצט גייט ער רעדן פון ווער קען דן זיין עיר הנדחת. זאגט דער רמב”ם, אין דנין עיר הנדחת אלא בבית דין הגדול של שבעים ואחד. געווענליך פאר דיני נפשות איז גענוג די בית דין פון כ”ג, יא, דאכט זיך. אבער פאר עיר הנדחת, איז אויך מלחמה אפשר? דא איז געוויסע זאכן קומט אויך אז עיר הנדחת אז דער רמב”ם נעמט אן פון מלחמה, אבער סתם אזוי ווייל מ’הארגעט א גאנצע שטאט, דארף מען פאר אים א גרויסע בית דין פון שבעים ואחד.

שנאמר, ס’שטייט אזוי אין פסוק, “והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא אשר עשו את הדבר הרע הזה אל שעריך את האיש או את האשה וסקלתם באבנים ומתו”. סאו, נארמאל שטייט “אל שעריך”, וואס מיינט געווענליך בית דין, זאגט ער “את האיש או את האשה”. זעט מען אז יחידים נהרגין בבית דין של כל שער ושער. יעדע שטאט, יעדע… די שער העיר איז אזוי ווי… איך מיין, ווען מ’גייט אין די אלטע שטעט זעט מען אזוי ווי ס’איז דא א הויפט גאס, און דארט איז דא אזא טיר. ס’איז א וועג וויאזוי מ’בויעט א שטאט. און די שער איז א סימבאל פון די עיר. יעדע שטאט וואס האט זיך זייער אייגענע שער האט זייער אייגענע בית דין. און זיי קענען אליין, יעדע בית דין קען אליין דן זיין די איש או אשה פון יענע שטאט וואס האט געדינט עבודה זרה.

אבל עיר הנידחת נהרגין בבית דין הגדול. אבער ווען ס’איז א רבים, ווען ס’איז א עיר הנידחת, דארף עס זיין דער בית דין הגדול דווקא. ס’מאכט סענס אויך, דאס איז נאך איין לעוועל. ס’הייסט, א שטאט איז די איין לעוועל, נאכדעם איז דא די בית דין הגדול וואס איז העכער אלע שטעט.

הלכה ה’: ערי המקלט און ירושלים ווערן נישט עיר הנדחת

Speaker 1:

זאגט דער רמב”ם ווייטער: “אחת מערי המקלט אינה נעשית עיר הנידחת”. ס’איז געווען אין כלל ישראל זעקס און דרייסיג ערי המקלט. די ערי המקלט… וואס? דריי… און וואטעווער, זעקס מיט צוויי און פערציק, יא. די ערי המקלט מיינט דא די ערי הלוים, אדער די… מ’וועט שוין זען. די ערי המקלט, די פלעצער וואס איז געמאכט פאר שוגגים צו אנטלויפן, ווערט נישט קיין עיר הנדחת.

שנאמר, “באחת שעריך”, די ערים איז באלאנגט פאר די שבט. אבער די ערי המקלט באלאנגט נישט פאר א שבט, נאר די ערי המקלט זענען שטעט וואס די שבטים האבן אוועקגעגעבן פאר כלל ישראל צו זיין ערי המקלט.

מחלוקת רמב”ם און ראב”ד בנוגע ערי המקלט

און וועגן דעם, דער ראב”ד אויפ’ן פלאץ קריגט זיך, און ער זאגט אז ערי המקלט איז אז די שבטים האבן באקומען, און נאכדעם האבן זיי עס געגעבן פאר ערי המקלט. ממילא, לויט אים הייסט עס יא “עריך”. דער רמב”ם זאגט אבער אז זיי זענען למעשה אוועקגעגעבן, אפילו זיי האבן עס אמאל גע’ירש’נט. ס’איז א מחלוקת צווישן רמב”ם און ראב”ד, אבער אקעי, דאס איז די ווארט.

אבער די נעקסטע הלכה, ירושלים, איז דער ראב”ד מודה. אבער ירושלים, ירושלים איז נישט קיין שטאט וואס באלאנגט פאר א געוויסע שבט, נאר ירושלים באלאנגט פאר כלל ישראל. “ולא ירושלים נעשית עיר הנידחת”, ירושלים קען נישט ווערן א עיר הנידחת, “שלא נתחלקה לשבטים”. ס’איז נישט געווארן צוטיילט צו שבטים.

דיסקוסיע: דער חילוק צווישן ערי מקלט און ירושלים

סאו די אלע פראגעס אויף עיר הנדחת, ס’איז די ראב”ד מיט… ס’איז געזאגט אויף עיר הנדחת… סאו דער רמב”ם זאגט אויך אז עיר הנדחת, ערי מקלט, איז סייווי פאר ירושלים.

וואס? דער רמב”ם האט נישט געזאגט אז ערי מקלט לא נתחלקו, ווייל ס’איז יא נתחלק געווארן, און די שבטים האבן עס אוועקגעגעבן. דאס איז דער ראב”ד’ס טענה, אז ס’איז יא געווארן נתחלק. אבער דער רמב”ם דיינט אז ס’גייט אין כינוי “שעריך”, מיינט אז ס’איז יעצט דיינס.

איך הער. אקעי.

הלכה ה’ (המשך): עיר הנדחת בספר — ביים גרעניץ פון ארץ ישראל

Speaker 1:

זעסט אז דא די נעקסטע הלכה איז פראקטישע זאכן. דאס האסטו געקענט אז עס איז אביסל א פראקטישע הלכה, ווייל אין תפיסות ווערן זייער אסאך מענטשן… מענטשן זוכן ספיריטואליטי, און אסאך מענטשן ווערן פרום, אסאך מענטשן ווערן בעלי תשובה. איך האב אויך אביסל עקספיריענס מיט תפיסות. אבער עס איז אויך דא מענטשן וואס גייען נאך, איך ווייס, עס איז א פלאץ וואו מענטשן זענען וואלנעראבל נאכצוגיין אין קאלטס און זאכן. שוין, ווייטער.

אבער די נעקסטע הלכה זעט מען אז דאס איז דאך פראקטיש. זייער גוט. דא איז א פראקטישע זאך.

זאגט דער רמב”ם: “ואין עושין עיר הנדחת בספר”, א געגנט וואס איז ביי די ווינקל פון ארץ ישראל, דארטן קען מען נישט מאכן עיר הנדחת, “כדי שלא יכנסו גוים ויחריבו את ארץ ישראל”. ווייל אויב דו גייסט יעצט פארברענען א שטאט ביים ווינקל, ביים גרעניץ, וועט עס זיין א סכנה פאר די לאנד, ווייל עס וועלן אריינקומען גוים פון די אנדערע זייט פון די גרעניץ, און זיי וועלן חרוב מאכן ארץ ישראל, זיי וועלן זיך דארטן באקוועם מאכן.

ראיה אז עיר הנדחת איז א מלחמה’דיגע דין

ס’שטימט אויך אביסל מיט דעם וואס איך האב געזאגט אז עיר הנדחת איז א שטיקל מלחמה’דיגע דין. ווען ס’וואלט געווען נאר א דין אזויווי הרג’ענען א מענטש אויף חילול שבת, מ’נעמט נישט קיין פאליטישע חשבונות. מ’איז נישט אריין אין דעם. אבער דא זעט מען אז די מלחמה’דיגע דין איז גובר אויף די עיר הנדחת דין.

דיסקוסיע: פארגלייך מיט שבת ביים גרעניץ

אפילו לגבי שבת איז דאך אויך דא, ביים גרעניץ מעג מען מחלל שבת זיין אויב ס’קומען גוים.

יא, אבער דאס איז פיקוח נפש. דא איז נישט קיין פיקוח נפש. אפילו אויב יא, אבער ס’איז נישט אזוי הייס. דאס קען זיין. אבער דאס איז איינער פון די כללים פון ארץ ישראל, ס’איז איינער פון בנין הארץ.

רייט. סאו דו זעסט דא, ס’איז זייער אינטערעסאנט. קומט אויס, ארץ ישראל גייט זיין באשיצט אזויווי… יא, מ’זעט היינט צוטאג ווי וויכטיג די מענטשן וואס וואוינען ביי די גרעניץ, און זיי זענען שטארק, און זיי זענען באפעסטיגט, און אזוי ווייטער.

ווער באשיצט ארץ ישראל? — א פארקערטע מציאות

ווער איז דער באשיצער פון ארץ ישראל? אפאר עובדי עבודה זרה. מ’לאזט פאר די שקצים זאלן זיין דארט.

ס’מוז נישט זיין אז ס’איז אבאוט די מענטשן, ס’קען זיין אז ס’איז אבאוט די שטח. ס’זאל נישט זיין א חרוב’ע שטח. ווייל די תורה זאגט דיר אזוי, אז דו גייסט זיי נישט פארטרייבן אויף איינמאל, אלא מעט מעט, “פן תרבה עליך חית השדה”. אויב דו האסט א חרוב’ע שטאט, ווערט עס א חורבן פאר די גאנצע געגנט.

יא, אבער איך זאג, ס’דארף זיין א שטאט. און אפילו אין די שטאט, איינער זאל זאגן, וואס האבן מיר פון דעם אז ארץ ישראל ווערט באשיצט דורך אפאר שקצים? ניין, אפילו זיי זענען עיר הנדחת, זענען זיי נאך אלץ מיינע שקצים. “עבדי הם ולא עבדים לעבדים”.

עקזעקטלי. די גוים זענען אויך אויף די ספר. וואס זענען זיי בעסער פון אונז?

ניין, ניין, ס’איז נאך אלץ עפעס אידן, עפעס א חילוק, איך ווייס נישט.

הלכה ה’ (המשך): מ’טאר נישט מאכן דריי עיר הנדחת

Speaker 1:

די רמב”ם זאגט ווייטער, “ואין בונין אותה עיר הנדחת, ואם בנו אותה, הרי היא ככל הערים”. אויב ס’איז געווען דריי שטעט וואס האבן געהאט דין עיר הנדחת, גייט מען נישט יעצט פארברענען די דריי שטעט פאר די זעלבע סיבה, ווייל ס’גייט עס פלוצלינג ווערן, די גמרא זאגט, אז ס’איז א קרחת, ס’גייט ווערן א לאך אין ארץ ישראל.

הלכה ה’ (המשך) — דין שלוש עיירות נדחות

Speaker 1: יא, אבער איך זאג, ס’דארף זיין א שטאט, און אפילו א שטאט וועט איינער זאגן, וואס האבן אונז פון דעם אז דער ישראל ווערט באשיצט דאך א פאר שכצים? ניין, אפילו זענען איר און דחת. יא, דאך יא. איך מיין פאר פאליטיש. שכצים, אבער נישט עלינו, יא. עס וואס האט דער גוים זיך אויך אויף דער זאפל. וואס זענען די בעסער פון אונז? ניין, ניין. ס’איז נאך אלץ עפעס אידן, עפעס א חילוק, ווייסט עס? דערהם און ווייטער.

ואיין ביזן, אכד, עושר, שלש, איילות, און נדחות, זייבער צאצי. אויב עס איז געווען דריי שטעט וואס האבן אדין איר און נדחת, גייט מען נישט יעצט פארברענען די דריי שטעט פאר די זעלבע סיבה. ווייל ס’גייט יעצט פלוצלינג ווערן… די גמרא זאגט אז ס’גייט א כרחות. ס’גייט ווערן א לאך אין ארץ ישראל. גייט זיין א גאנצע שטח אויף איר און נדחת. ס’איז א שרעקליכע זאך.

אבער אויב די דריי שטעט זענען נישט איינס לעבן אין די אנדערע, קען מען זיי יאר געבן א דין איר און נדחת. און אויף דעם קריגט זיך אויך דער רב. ווייל דער רב זאגט אז דער דין פון שלושי איילות איז נישט נאר וועגן ס’מאכן א לאך אין ארץ ישראל, נאר סתם אזוי. א בית דין קען נישט מאכן דינע איר און נדחת אויף דריי שטעט. ס’איז טו מאטש, מען הארגעט נישט אזוי פיל אידן. אפילו אויב ס’איז איינס אין א יהודה און איינס אין גאול, איז נישט קער חילוק.

און דער רב האט אויך געזאגט א תנעת בית נעכד. ס’איז נאר דא איין בית נישט יארן שפעטער אפילו. אבער דריי איר אין דערעכת האט מען נישט מאכן אפילו אסאך יארן גערעקן, ווייל מען קען פון מיינט אין איין צייט. בית נעכד מיינט איין צייט, פון וואס דער רב איז יא מסכים, יהודה בגלל, עס איז גענוג ווייטער. איז דער פשי’ן ס’איז צוויי מדינות, און עס איז צוויי אנדערע צוויי מדינות.

לאמיר לערנען ווייטער, זאגט דער רב אמא ווייטער.

הלכה ו’ — לשון רבים און ספעציפישע עבודות

Speaker 1: וויאזוי זענען די מדיחים וואס טוען זיי? איין עושן איר אין דחת, אטש ידחיה מדיחיה בלשוי רב’ים? די מדיחים דארף מען זאגן על לשוי רב’ים. זיי דארפן נאך זיין האמבל נאך אויך, ווייל אויב דער מייסטער מיידיכער איז נאך א בעל גאווע, וועט איך דער עולם נישט נאכגיין. סאו ער דארף זאגן, לאמיר גיין. דער גיומער לעבן, ער דארף זאגן, ניילך ונבד, וויאזוי שטייט אין פסוק ניילך ונבד, אדער ניילך ונתבח, אוי ניילך ונקטא, ווי דער רבי’ם כאפט אן די הילכת עבודה זרה וואס ער האט געזאגט אין די פאריגע פרק, אז די עבודת זענען זבוכה, זובח, מקטר, מנסך ומשתחוה, אדער מקבלו באלוה.

סאו די מפרשים לערנען דא אז דער מדיח דארף אויך זאגן, ער דארף אויפרייצן צו ספעציפישע עבודות וואס זענען די עבודות וואס איז חייב מיתה, וואס זענען די עיקר עבודה זרה. דאס הייסט, אויב ער זאגט סתם “לאמיר ווערן גוים”, און ער זאגט נישט קלאר וואס צו טון, ער זאגט “נלך ונעבוד”, מיינט דאס די עבודה וואס איז אנגענומען אלס עבודה. עס מוז זיין אן עבודה אסורה. נישט אויב ער זאגט “נלך ונעבוד”, און איך ווייס נישט, “נעבוד” קען מיינען וואס דער עובד אליינס האלט אז דאס איז אן עבודה. לאמיר ווערן מער גויאיש, א שטיקל התרשלות, וואס מיינט נישט דין עבודה זרה, אפילו נישט קיין פרהסיא. ער מוז האבן קלאר אן עבודה זרה, אז ער מוז דארפן עבודה זרה, אפילו אויב ער ווערט עובר אויף אסאך אנדערע זאכן. יא, מיר רעדן דא פון א מדיח.

“ונלך ונעבוד אלהים אחרים”. איינע פון די זאכן וואס מיר האבן געלערנט פריער זענען די דיני עבודה זרה בסקילה. “והם שמעו ועבדוה דרך עבודתה”, זיי האבן טאקע געטון אדער דרך עבודתה, אדער איינע פון די ארבע עבודות, אזוי ווי מיר האבן נעכטן געלערנט מיט די פארשידענע הלכות, אפילו נאר ענליך צו מנסך. מיר האבן נעכטן געלערנט אז מ’צעברעכט א שטעקן, ווייל עס האט אן ענליכקייט צו מנסך. “או שקיבלוהו עליהם לאלוה”, דעמאלט באקומט מען א דין עיר הנדחת.

דיון: לשון רבים און דער מדיח’ס אייגענע עבודה

Speaker 1: איך טראכט אז די לשון רבים איז א שטיקל פארקערט פון וואס מיר האבן געלערנט אין די ערשטע הלכה, אז דער מדיח דארף נישט דינען עבודה זרה, ער איז נסקל. אה, מיר גייען שוין לערנען, ניין, ער דארף אבער זאגן “נלך ונעבוד”. אפילו ער דינט אליינס נישט, ער דארף זיך מאכן אז ער וויל דינען.

דו זאגסט אז א נביא, ס’קען זיין אז ס’איז מער אז ער איז נישט ריכטיג פארט פון די זאך. ס’איז אמת אז ער ווערט נסקל אפילו ער האט אליינס נישט געדינט און אין די ענד האט ער זיך ארויסגעדרייט אזוי חכם, אבער ער מוז זיין פארט פון די מובלונג.

מ’זעט דא אויך לכאורה אז ווען ס’וואלט געווען א מעשה מדיח אזויווי די סטארי פון די ערשטע פרק, אז מ’מאכט נאר א קליינע טעות און מ’זאגט אז דער אייבערשטער וויל מ’זאל מכבד זיין די כוכבים, לכאורה וואלט ער נישט געהאט קיין דין עיר הנדחת. מ’דארף נאר ממש גיין ביז די ענד. פון געבן א פארדרייטע שיטה ביז די עקשולי מאכן די עבודה זרה. יא, אבער איך זאג, אויב ער קומט און ער זאגט “נלך ונעבוד”, ער זאגט נישט קיין כל מיני טעמים, נאר ער האט א חשבון פון דארט, איז ער נאך אלץ א מסית ומדיח.

הלכה ז’ — ווען עס איז נישט דא דין עיר הנדחת

Speaker 1: זאגט די רמב”ם ווייטער, “עיר הנדחת שאין בה עובדי עבודה זרה ומדיחיה כל עת נמא עלי”. ער האט נישט געזאגט “נילך נזבח”, אבער ער האט נישט געזאגט בלשון רבים. היי חותם, ער זאגט דיר אריין, “נמצא עמדישט”, דעמאלטס מסרים עדים בכל חד וחד, און מ’האט באלד זעהן וועגן התראה.

לכאורה אויבן אויף זעט אויס אז ביי עיר הנדחת איז אפילו נישט קיין דין התראה אין די געווענליכע דין עדים. מיילע ווען ס’האט נישט קיין דין עיר הנדחת, דעמאלטס קען מען נאר געבן די רעגולער עונש, ווען מען קומט נאך אלע דינים פון מיתת בית דין, און עס דארף קומען עדים און התראה אויף יעדן איינעם עקסטערע עובד עבודה זרה, ווער ס’עוקר מוסדות כיחידים, דעמאלטס געבט מען זיי סקילה יעדן איינעם עקסטער פאר אים אליין, און ממונם, און דעמאלטס איז אויך נישט דא דער דין פון עיר הנדחת אז די געלט דארף מען פארברענען, נאר די געלט גייט צו די יורשים.

הלכה ח’ — סדר עשיית העונש: דרישה וחקירה

Speaker 1: זאגט דער רמב”ם ווייטער, “וכיצד דין עיר הנדחת ומה שיעורו לעשות עיר הנדחת?” וויאזוי טוט מען עס? וויאזוי טוט דער בית דין עס עקשעלי אויספירן?

ביז יעצט, סאו בעיסיקלי, ביז יעצט האבן מיר געלערנט… ביז יעצט האבן מיר געלערנט די עבירה, יעצט גייט ער לערנען וועגן די עונש. ביז יעצט האבן מיר געלערנט די עבירה, וויאזוי די דין עיר הנדחת, און יעצט גייט ער לערנען וועגן די עונש. יעצט אזוי ווי מיר האבן געלערנט פסח, געדענקסטו, א גאנצע סדר עשיית הפסח. למשל, אן עיר הנדחת זאגט מען די סדר עשיית העונש. פריער האט מען געלערנט די עבירה, יעצט זאגט מען וועלכע… ווייטער זאגט ער אסאך פרטים אין עיר הנדחת.

זאגט דער רמב”ם, “וכיצד דין עיר הנדחת?” וויאזוי טוט מען דין עיר הנדחת? זאגט דער רמב”ם אזוי, וויאזוי איז דער דין ווען ס’הייסט יא עיר הנדחת, מה שיעורו לעשות עיר הנדחת? זאגט דער רמב”ם אזוי, בית דין הגדול, מיר האבן שוין געשמועסט אז דאס דארף זיין דער בית דין הגדול פון שבעים ואחד, שולחים, זיי שיקן שליחים, און די שליחים זענען דורש וחוקר וואס גייט פאר דארטן, עד שידעו בראיה ברורה

מ’דארף ברענגען עדים? ניין, פארקערט, סאו זעט מען ארויס ווי מער ווי געווענליכע עדים. און אויך דער רמב”ם זאגט אזוי, ער זאגט די לשון “דורשים בראיה ברורה”. איך טראכט פשוט אין פראקטיש, ווייל ווען ס’איז געשריבן אזא זאך הייבט זיך אן אלע מיני שמועות. ס’איז זייער גרינג צו זאגן, “אה, דארטן… האסט נישט קיין השגה וואס טוט זיך אפ ביי יענע חסידות, דאס איז ווי מעשה מכאל געווען יענע שטאט, האסט נישט קיין השגה וואס דארטן טוט זיך אפ.” ס’איז נישט גענוג געווענליכע עדים. בית דין דארף שיקן שליחים אזוי ווי אינספעקטארס, זיי זאלן מאכן זייער אן ערנסטע דרישה וחקירה, עד שידעו בראיה ברורה שהודחה כל העיר או רובה וחזרו לעבודה זרה.

דאס איז די לשון “חזרו”, אזוי ווי ער רופט עס אן, “תחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו”, זיי האבן זיך חוזר בתשובה געווען צו עבודה זרה. אבער ס’איז מער… אפילו ווען זיי זענען געווען צוריק, ס’איז יא די לשון וואס איך האב געברענגט פריער, ס’איז מער אז זיי זענען געווארן “קאנווערטעד”, קען מען זאגן, זיי זענען געווארן חברה פאר די עבודה זרה. ס’קען אפילו זיין אז א גאנצע שטאט, ווי א מקום יהודי שטאט, דאס איז אן עיר הנדחת ביי אונז. ס’קען זיין אז דער זין פון עבודה זרה איז נישט סתם אז א באנטש מענטשן, יעדער איינער עקסטערע דינט עבודה זרה, ס’איז מער אז די שטאט בתור שטאט איז געווארן א חוזר לעבודה זרה.

הלכה ט’ — שליחת תלמידי חכמים: התראה אדער קריאה לשלום?

Speaker 1: זאגט דער רמב”ם ווייטער, “אחר כך שולחים להם שני תלמידי חכמים להזהיר אותם ולהחזירם”. נאכדעם שיקט מען צוויי תלמידי חכמים, דאס איז אפילו נישט די זעלבע עדים וואס מ’האט… ס’איז נישט געווען, דאכט זיך, די תלמידי חכמים זענען געווען די “ריסוירטשערס”. חשוב’ע מענטשן, “להזהיר אותם”, זיי צו ווארענען, “ולהחזירם”. זייער אן אינטערעסאנטע הלכה.

לאמיר ענדיגן ביזן סוף, און נאכדעם וועלן מיר האבן שמועסן וועגן דעם. “אם חזרו ועשו תשובה”, אויב די אנשי העיר האבן צוריק חוזר געווען, יא, זיי זענען חוזר לעבודה זרה געווען, און יעצט זענען זיי חוזר געווען פון די חזרה, חוזר בתשובה געווען, “מוטב”, איז געוואלדיג. “ואם עמדו בטפשותם”, אויב זיי האלטן זיך ביי זייער טפשות, “מצווין לכל ישראל לעלות עליהם לצבא”, איז יודן נעמען זיך צוזאם ווי א מיליטער, “וצרים עליהם ועורכים עמהם מלחמה עד שתבקע העיר”, ביז מ’צוברעכט די גדר פון די שטאט, מ’צוברעכט די שטאט. “תבקע העיר” מיינט אזוי ווי… נו, וואס איז דאס? אזוי ווי “שבעת ימים תסובו”, יא, אז מ’צוברעכט די חומה.

דיון: קשיית הראב”ד — תשובה נאך התראה ומעשה?

Speaker 1: סא, דא איז א פלא’דיגע הלכה. דא גייט דער ראב”ד שטעלט זיך און ער פרעגט, ס’איז א ריכטיגע זאך, על כל פנים וואלט געהאלפן תשובה. זאגט ער, “טוב הדבר שתועיל להם תשובה”, איך בין מסכים, תשובה איז א גוטע זאך, “אבל לא מצינו תשובה מועלת אחר התראה ומעשה”. וויאזוי קען העלפן תשובה נאך התראה ומעשה?

ס’איז דא צוויי מהלכים. ס’איז דא געוויסע מפרשים דא וואס לערנען אז ביי אונז איז נישט געווען קיין התראה, ווייל ביי אן עיר הנדחת איז געווענליך נישט דא קיין התראה. יא, רוב שטאט ווערט “עקסייטעד” פאר עפעס, ס’איז נישט דא קיין דין התראה. אפילו לאמיר זאגן אז ס’שטייט איינער און זאגט, “רבותי, פאלגט נישט פאר דעם”, געווענליך התראה איז פשט אז מ’זאגט פאר דעם מענטש פערזענליך. איז די צוויי תלמידי חכמים האבן געמאכט די התראה. און אויב האט מען ווייטער נישט געפאלגט די התראה, דעמאלטס.

אבער דער ראב”ד איז דאס נישט געפאלן, ווייל ס’איז דאך פריער געשטאנען… אונז האבן געלערנט איין נוסח פון דעם רמב”ם, אבער אין געוויסע נוסחאות פון דעם רמב”ם איז געשטאנען… ס’איז געווען, ס’זעט אויס אין די נוסח פון די ראב”ד אז מ’רעדט שוין נאך התראה, אז בית דין דארפן זיך מחקר זיין אז ס’איז געווען א התראה, אז ס’איז געווען א זורה והתראה, און דעמאלטס, אזוי וואס העלפט א צווייטע התראה?

חידוש: דין מלחמה און קריאה לשלום

Speaker 2 (ר’ יצחק): אבער איך מיין, וועגן דעם, וועגן דעם, ווי ס’האט זיך פריער געזאגט אז ס’איז א שטיקל א דין מלחמה, און אזוי ווי מ’זעט דא זייער קלאר אז די אידן קומען ארויף לצבא והם צרים עליהם, איך מיין אז ס’איז מער ענליך צו דין קריאה לשלום. ס’איז דאך דא א דין אז פאר מ’גייט אין א מלחמה מיט א שטאט, וקראת אליה לשלום. דער רמב”ם זאגט אז אפילו מיט עמלק איז דא א דין קריאה לשלום, אויף יעדע סארט מלחמה איז דא קריאה לשלום. סאו איך טראכט אז דעם דא ביי עיר הנדחת, די ספעציפישע קריאה לשלום איז די רופן מחזירים אותם בתשובה.

Speaker 1: א גוטע פשט, ר’ יצחק. ס’איז אמת, איך בין מסכים, איך וויל צולייגן, דאס איז אויך די טייטש פון די מפרשי המשנה ביי צבא, אדער דאס איז די רמב”ם אליינ’ס געלייגט די צרים עליהם, די לשון נעלות עליהם לצבא?

דיון: איז “לצבא” חידוש הרמב”ם?

Speaker 1: אינטערעסאנטע שאלה. איך וויל פרעגן, האסטו געקוקט אין די מקורות צו… דאס איז דיין גאנצע עיקר תורה וואס איז געבויעט אויף די לשון לצבא, טשאלדזש די לשון לצבא איז די חידוש פון די רמב”ם, אדער דאס איז… ווייל אין די גמרא ווען מ’לערנט רש”י און מפרשי רש”י, סאונדט עס ווי ס’איז א בית דין, ס’סאונדט נישט בכלל נישט אז ס’איז א מלחמה. די רמב”ם האט דאס געזאגט.

Speaker 2 (ר’ יצחק): סאו איך האב געזען אין די מקורות וציונים, אין די מקורות וציונים האט ער עפעס מיט ר’ חיים קנייבסקי, די מקורות וציונים פון פרענקל. ער ברענגט פון אים. יא, ער איז זיין חיים. ער ברענגט צו צוויי פסוקים אין יהושע. אין ספר יהושע שטייט אז אנשי גד וראובן וואס זענען געבליבן אין עבר הירדן האבן געמאכט דארטן זייער אייגענע מזבח. נאכדעם וואס מ’האט שוין געמאכט א מזבח במקום המקדש, שטייט דארטן אז די כלל ישראל, איך מיין יהושע, האט געשיקט פנחס מיט צען שבטים זיי צו ווארענען.

Speaker 1: פנחס און נאך איינער, איך מיין פנחס און צווייטן הכהן, און נאך צען שבטים.

Speaker 2 (ר’ יצחק): אה, און נאך צען שבטים. און זיי האבן זיי געגעבן א טשענס, און מ’זעט אויך דאס איז ווי א קריאה לשלום. וואס גייט פאר מיט ענק? פארוואס זענט איר מורד אין כלל ישראל? סאו ער וויל פארשטיין אז דאס איז די מקור פון די רמב”ם. דער רמב”ם אליינס, מיינעך, ער ברענגט דעם מקור אין מורה נבוכים.

סיכום: תירוץ קשיית הראב”ד

Speaker 1: סאו, ס’זעט דא אויס אז דאס איז דער ענטפער אויף דער ראב”ד’ס קשיא. דער ראב”ד פרעגט אז ס’העלפט קיינמאל נישט קיין תשובה טון נאך א זרה והסתרה. דאס איז אפשר סתם אזוי די דין אזוי, אבער אונטער שיעור הנדחה האט די הסתרה א דין מער אזוי ווי א מלחמה, וואס ס’איז דא אויף דעם א קריאה לשלום. פאר מען גייט אין א מלחמה מוז זיין א קריאה לשלום. אבער עכט איז נישט דער טעם אז מען גייט אין א מלחמה איז א קריאה לשלום.

הלכה ט’ (המשך) — מקור הרמב”ם: קריאה לשלום כמו במלחמה

Speaker 1: זאל מען אפשר זאגן אז דאס איז דער מקור פון דער רמב”ם. דער רמב”ם אליין האט מיינעך געברענגט דעם מקור אין מורה נבוכים, יא.

ס’זעט דא אויס אז דאס איז אן ענטפער אויף דער ראב”ד’ס קשיא. דער ראב”ד פרעגט אז ס’העלפט קיינמאל נישט קיין תשובה טון נאך א זריזות והתראה. דאס איז נישט סתם אזוי דער דין. אבער אנשי עיר הנדחת האט דעם דין מער אזוי ווי א מלחמה, וואס ס’איז דא אויף דעם א קריאה לשלום. פאר מען גייט אין א מלחמה מוז זיין א קריאה לשלום.

דיגרעסיע: עמלק און קריאה לשלום

איך וויל אבער עכטע, נישט די טראמפ אז מען גייט פארהאנדלען און מען גייט נישט פארהאנדלען. נישט אגב, ס’איז נישט קיין פאליטיק.

ניין, וואס איך מיין צו זאגן איז זייער אינטערעסאנט, ווייל איך האב גערעדט וועגן שבת זכור, די רמב”ם זאגט אז מ’דארף זיך פארהאנדלען מיט עמלק. מענטשן האבן א פראבלעם מיט דעם. אזוי ווי ס’איז דא די ווערטל אז איך ווייס אז א ליטוואק האט א נעקטיי ווייל ער וויל זיך טשאקן אויב ער ווערט געוואויר אז ער איז סתם פון זרע עמלק, די נארישע דזשאוקס. אבער ס’איז נישט פשט אז ביי עמלק איז געלייגט אין גארבעדזש יעדע הלכה וואס ס’איז דא. ביי עמלק איז אויך דא דינים פון מלחמה, אזוי ווי קריאה לשלום און אזוי ווייטער.

דיון: דער יסוד פון התראה — א דין אין תשובה

Speaker 1: ניין, איך וויל צולייגן אפילו שארפער אויב איך מעג, אויב דו לאזט מיר, וויל איך טענה’ן. דער ראב”ד’ס כלל זעט מיר אויס אז איך בין אויף די זייט פון דער רמב”ם דא. וואס דו זאגסט איז זיכער אמת, אבער איך מיין אז ס’גייט אויף די טיפע.

אין אנדערע ווערטער, דער ראב”ד זאגט, וואו טרעפט מען תשובה נאך עדים והתראה? איך וויל דיר פרעגן אן אנדערע שאלה: וואו טרעפט מען בכלל התראה? וואו שטייט אין די תורה ערגעץ אז מ’דארף מאכן אן התראה? די גמרא האט א מקור דערפאר, אבער איך וויל דיר זאגן, די מקור דערפאר איז, אזוי האב איך אמאל געלערנט אין הלכות תשובה, די מקור דערפאר איז די נושא פון תשובה אליין. התראה מיינט איך געב דיר אן אפארטוניטי תשובה צו טון.

וואס מיינט התראה? פארדעם האסטו געפרעגט א קשיא אויף מקלל השם. ס’קען זיין אסאך מאל אז התראה איז שוין נאך די ערשטע מאל וואס דו טוסט די עבירה, ווייל אויב נישט איז דאך שווער צו זיך מציל זיין.

וואס מיינט התראה? דו ווייסט אז יענער גייט טון? ס’מיינט יענער איז אן עבריין. דאס מיינט אן התראה. יענער איז מחלל שבת יעדע וואך. מ’קומט נישט קיין איין שבת. יעדער איינער ווייסט אז מ’איז מזהיר בלא חת אז מ’איז מחלל שבת. ס’געשעט נישט גארנישט. מ’שענקט אים איינס, און דא זעט מען אז התראה דארף זיין תועלת מועיל. התראה דארף זיין אן אופן וואס וואלט דיר געקענט העלפן, אזוי ווי ער דן תחתיו.

איך ווייס אז איינער זאגט אז התראה מיינט נישט סתם מבואר דא. איך מיין ווען ס’איז דא א בית דין וואס קען עכט צוקלען, אזוי ווייט אז די התראה איז זייער סיריעס אפילו אויף אזא אופן. אבער די התראה מיינט אזא אופן וואס ס’איז קען גורם זיין יענער צו חוזר בתשובה זיין. מ’לערנט זיך פון יחזקאל, פון די נביאים, און ווי די נביאים מאכן אן התראה, און נישט נאר אויב זיי וועלן מקיים זיין די מצוה. התראה איז אויב זיי וועלן נישט מקיים זיין די מצוה. התראה איז א דין אין תשובה. דער דין פון התראה איז מאכן אז מ’זאל קענען תשובה טון. יענע אקציע איז זיך דעמאלטס צושטעלן צו דעם.

און די זעלבע זאך דא, אוודאי, אז דו האסט געזאגט ביסטו מסתמא גערעכט, אפילו אויב דער רב האט רעכט צו געבן א דין התראה פריער, אדער נישט, איך ווייס נישט, אפשר יא, אפשר נישט, נישט די ווארט. די גאנצע זאך איז דא… דער רב האט מסתמא געהאלטן אז א חלק פון דורשין וחוקרין איז מ’דארף טשעקן וויאזוי די התראה איז צוגעגאנגען. יא, אבער ער טראכט פון די טעכנישע התראה. איך זאג אז די איידיע פון התראה איז אלעמאל דאס.

ס’איז נישט ריכטיג. דאס אז ס’ארבעט נישט תשובה נאך איידער מ’איז עובר, איז אזוי ווי צו זאגן אז ס’ארבעט נישט תשובה נאכ’ן טרייען תשובה צו טון. אזויווי “מי שאמר עבודה זרה אעבוד ואשוב”, איך מיין אז דו ביסט גערעכט אפשר פאר נאך א סיבה.

דא איז דא דער דין אז מ’זאל מלמד זכות זיין ביז די לעצטע רגע. ער האט געזאגט, וואס איז שוין שייך? מ’האט שוין געמאכט דרישות וחקירות. לכאורה, די מלמד זכות איז א מיינונג אז מ’האט אים נישט געגעבן עכט א טשענס. מ’האט נישט עכט גע… די התראה איז נישט געווען אן עכטע התראה אז ער זאל קענען תשובה טון.

דער לשון הרמב”ם — “תחילה”

אבער דער לשון הרמב”ם האט מיר זייער געפאלן. דער רמב”ם זאגט, “טובה דבורה של תורה מצווה”, אזויווי, הלואי. ס’איז עפעס אזויווי אביסל חסידות. דער רמב”ם גייט אזויווי מיט די… אזויווי דער קאנטער רב ר’ אברהם’עלע האט געזאגט, אז ווען א גדול שרייבט, פסק’נט ער דאך אין הלכה. זאגט דער רמב”ם, “תחילה”. דער רמב”ם פסק’נט דאך זייער גוט אז מ’זאל אנהייבן די פסק.

אבער איך האב געטראכט, דער רמב”ם האט דאך נישט מחלק געווען. דער רמב”ם זאגט דאך, “אני מסכים”. “אבל אם התעקשו ולא שבו מעוונם, מצווה להלחם עמהם”. ער האט דאך געזאגט פאר’ן רמב”ם, ער האט געזאגט, “מ’האט יא געטראפן א זייטיגע ישועה”. אבער דאס איז די פראגע, צו מ’זאל ברענגען. אפשר, איך ווייס נישט.

תשובה אין בית דין של מטה

אבער דער חפץ חיים זאגט, איך מיין אז דאס איז א נארמאלע זאך, און דא איז עס מוכרח צו זיין. סתם מהרגע זיין סתם מענטשן, אוודאי דארף מען געבן א טשענס. די ישועה לכאורה גייט אויך נישט מיט אלע דינים אין עיר הנדחת, ווייל דארט רעדט מען דאך פון צוויי גאנצע שבטים, און מ’האט פריער געלערנט אז ס’איז עובד. אבער ס’האט סתם ענליכקייטן.

אבער דער אמת איז אז איך האב געטראכט פריער אזוי, איך מיין אז ס’קען זיין להוציא מלבן פאר די פארקערטע ריזן אויך. וואס איז א זייער שווערע זאך במציאות, ס’איז א סיוויל וואר בעיסיקלי. מ’דארף האלטן דערביי, ס’איז א גרויסע סכנה. סתם אזויווי אונז האבן געזען, ס’איז נישט קיין פשוט’ע זאך צו מאכן.

און אזויווי איך מיין אז דער רמב”ם ברענגט די הלכות דא בעיקר ווייל ער וויל מסביר זיין אז עבודה זרה איז נישט נאר א פרטיות’דיגע זאך, עבודה זרה קען זיין א כללות’דיגע זאך, ס’איז אן אנדערע סארט דין.

Speaker 2: אקעי.

דיון: הריגת אומשולדיגע מענטשן

Speaker 1: ניין, ס’איז גערעכט, אז ווען מ’מאכט א דין עיר הנדחת, הארגעט מען דאך אסאך אומשולדיגע מענטשן, סאו דער בית דין גייט זיין זייער זייער קערפול מיט ארויסגעבן אזא פסק. ווען דו נעמסט דא דער להוביל הנברות טאטש, ווען מ’געבן מיר נאר סקילה פאר דער עובד עבודה זרה, קומט זיי דאך עניוועי. אין העכסטן פאל געט מען זיי סייווי, אבער אין די מינוט מ’מאכט די גרעסערע דין פון הארגען די גאנצע שטאט.

ס’איז נישט ממש מ’הארגעט אומשולדיגע מענטשן. ס’איז טאקע נאר די מענטשן האבן געדינט עבודה זרה און זיי גייען זען, אבער אפילו קינדער פון די עובדים. אשר עבדו מאה, אז דער טאטע טוט עבודה זרה דינען די קינדער מער. און די קינדערליך נישט אן אומשולדיג. זייער גוט, און דער סענטס איז ער א משועבד געפירט. דא איז ער אין מלחמה, אזויווי מלחמה, ווייל ער נישט גייט ער אונטערוואקסן א קינד און ער גייט… און וואס איז אייגערט.

אזוי, איך וויל דארן זאגן, פאר דעם, איז גייען באלד לערנעך אז תשובה איז טא אסאך א אחרונים פון שטאמט א גמרא ווענגען דעם וואס זאגט אז תשובה העלפט נישט אין בית די של מטה. דא זעט מען קלאר א מקור אז טא האט תשובה וואס העלפט אין בית די של מטה. אפשר רמב”ם, אז תשובה העלפט אויף דעם אופן עס הייסט השרעה, לאמיר עס רופן, השרעה איז געקנעקטער מיט דעם תשובה.

הלכה י’: אויפשטעלן בתי דינים און דרישה וחקירה

Speaker 1: ווייטער שטובוקא נאכדעם וועט די שטאט געווארן שוין צעבראכן, מייד מרבי להם בתי עדינים ודנים עושים. עס וועל מערבט א פארשידענע בתי עדינים, אבער דא דארפט שוין נישט זיין בית דין פון עיין בית, ווייל דא רעדט מען דא איז א בית די וואס עס איז דאן איין מענטש אויפאמאל.

פארוואס תלמידי חכמים?

אינטערסאנט, מען האלט שוין דא ביי די דריטע, סאוואס עס דארפט דיין דריי קאמיטיס, קומען שיקט מען שליחות און אינספעקטארס, אדער מיר שיקט מיט מידער חמים אזעלכע מחזירים בתשובה, און מיר שיקט א דעלעגאציע פון היד הברד, איך ווייס דארמנע יצחק, טרייט מחזיר זיין בתי דינים און דא מאכט מען פארשידענע בתי דינים. מ’זאל מעזר זיין רבותי אז עס איז נישט קיין וועג. מ’זאל מעזר זיין בית דרום. איך ווייס דארמסן אזעלכע זיין תחכם, אז מען איז דארמסט מיט זיין חכם ווען מ’הרץ טרייט מחזיר בי תשובה זיין האט עס יענץ פנים.

Speaker 2: אקעי.

דין יחידים — מיעוט העובדים

Speaker 1: דא שטעלט מען אויף פארשידענע בתי דינים, און די בתי דינים זענען דאן די אידן. איז אזוי, קאום יישר בעל אויף שניי איידעם שעבוד עבודי זרה, אחרא שעתרי בו. אויף יעדער מענטש איז אזוי, מען ברענגט צוויי איידעם וואס זאגן אז ער האט געדינט עבודי זרה נאכדעם וואס מען האט אים געווארנט.

דא זעט מען אויף, יא, אז ס’איז דא א קלארע דינג. בויפן פראטי. בויפן פראטי. אבער שטער קענען, פון דא האט דער ארבעט געזען אז מען רעדט אז ס’איז געווען ממש אסרעה. ווען וועגן דעם וואונדערט ער זיך וואס העלפט די מחזירים בתשובה זיין.

דיון: וואס מיינט “מחזירים בתשובה”?

Speaker 2: אבער… אשר די ביזשוואו זענען. אבער… אדער קענען, אז דער היזריער מיינט דעם יזרה בתשובה זיין? סאטי טעהאל האט דער זיין תלמידה חמים גייען ארום מענטש צו מענטש. קענען, אזוי גייען ארום בית המדרש זיי האלטן און קלאפן אויף מעלמען זיי זענען מחזיר עדיבער די עולם? אפשר ביידע?

Speaker 1: דער דין איז דאך אז תלמידי חכמים, איך מיין אז טעקניקלי מיינט עס אזוי ווי ס’איז דאך דא די בית דין וואס זיי זענען די חכמים. תלמידי חכמים מיינט אז מ’זאל נאך שיקן נאך חכמים. היוצאים, מ’דארף נאך חכמים, תלמידים וואס זיי גייען לערנען הלכות און רעדן עס.

ס’איז געווען א ישיבה. איך טראכט נאך א סיבה פארוואס זיי דארפן זיין תלמידי חכמים, קלוגע אידן, ווייל שפעטער זעען מיר אז ס’איז אפשר תיבוקא עיר, זיי לאזן נישט אריין. מ’דארף טרעפן קלוגע אידן וואס ווייסן וויאזוי אריינצוגיין. ס’איז א פאליטישע שווערע זאך. מ’דארף אריינגיין אין די שטאט און איבערקלוגן די מסיחים ומדיחים און טרעפן א וועג וויאזוי צו רעדן צו די עולם. די שטאט איז תיבוקא עיר, אבער ווען מ’קומט שוין מיט א מלחמה, זיי קומען נאך בדרכי שלום, זיי זענען דיפלאמאטן. דיפלאמאטן דארפן זיין קלוגע אידן.

Speaker 2: יא.

מיעוט vs. רוב — דין יחידים אדער עיר הנדחת

Speaker 1: שוין, ווייטער. איז, איז קומען שני עדים אז ער האט געדינט עבודה זרה. מ’פרישן אותו, מ’זאגט אקעי, דער מענטש, מ’שרייבט אים אפ, דער מענטש ווייסן מיר שוין די דין. און אנן קוקט מען, מ’מאכט א ליסט.

אם נצטרפו כל העובדים איז מיעוטה, אז צווישן אלע וואס האבן געדינט עבודה זרה זענען זיי נאך אלץ די מיעוט פון די עיר, איז דעמאלטס זענען זיי דן ווי יחידים, און די עונש פאר יחידים פאר עובדי עבודה זרה איז סקילה, ושאר העיר ניצול. די איבעריגע שטאט ווערט ניצול. ס’איז דאך נאר געווען א מיעוט.

אבער אם נצטרפו, אויב טרעפט מען אז די עובדי עבודה זרה זענען רוב שטאט, אז ס’איז דא א דין עיר הנדחת, איז דארף מען מעלין אותן לבית דין הגדול. מ’דארף זיי ברענגען קיין ירושלים, אדער מ’ברענגט אראפ די בית דין הגדול אהין. מ’ברענגט זיי, די בית דין הגדול דארף דן זיין די גאנצע רוב אויפאמאל, אדער אויך צוויי מענטשן אויפאמאל, איך ווייס נישט פונקטליך.

הריגה בסייף — נישט סקילה

Speaker 2: אקעי.

Speaker 1: וגומרין שם דינם, און בית דין איז דן, בית דין הערט אויס די סנהדרין טענות, און איז מחליט אז ס’האט א דין עיר הנדחת. און דעמאלטס, והורגין כל אלו שעבדו בסייף, דעמאלטס הרג’עט מען יעדער איינער פון די וואס האבן געדינט עבודה זרה מיט א סייף.

דיון: ווער ווערט געהרג’עט?

אה, מכין את כל נפש אדם אשר בה לפי חרב, יעדע נפש פון א מענטש וואס איז געווען דארטן אין די שטאט.

Speaker 2: ניין, ס’זעט דא אויס אפילו די מיעוט וואס האט נישט געדינט עבודה זרה.

Speaker 1: ניין, ניין. אם נתחייבה, קוק, ס’שטייט דא אזוי, אם נתחייבה. אה, אה, אה, אנטשולדיג, דו ביסט גערעכט. מכין את נפש אדם אשר בה, יעדן איינעם וואס איז דארטן. אויב די גאנצע שטאט האט געדינט עבודה זרה הרג’עט מען יעדן איינעם.

Speaker 2: טף ונשים אויך, די ווייבער און די קינדער פון די עובדי עבודה זרה?

Speaker 1: דארט ווייסן מיר, דו זאגסט אפשר נאר אויב די עובדי עבודה זרה האבן געדינט…

Speaker 2: די גאנצע שטאט הרג’עט מען נאר די דין עובדים.

Speaker 1: קורץ, די עובדי עבודה זרה הרג’עט מען, פלאס מ’הרג’עט זייער שטיב. מכין את כל הטף ונשים של עובדים לפי חרב.

מחלוקת תנאים וועגן קינדער

Speaker 2: ניין, גוט.

Speaker 1: ס’איז דא א מחלוקת וועגן דעם, ס’איז געווען תנאים וואס זאגן אז מ’הרג’עט נישט די קינדער אפילו.

Speaker 2: אה, זעסט, קורץ, דער רש”ש משאנץ, איך זע אז ס’איז געווען דער רמ”ץ, איך האב געטראכט, און ער זאגט אז דאס וואס דער רמב”ם זאגט “מכין נשים של עובדים”, מיינט ער נאר די נשים שהדיחו אותם, אבער די צדקניות…

Speaker 1: אה, ווייל די גמרא פרעגט עפעס, וואס טוסטו מיט די נשים צדקניות?

Speaker 2: סאו ער לערנט ארויס אז אפילו אין עיר הנדחת איז אויך דא צדקניות וואס האבן נישט מסכים געווען.

Speaker 1: אזוי זעט אויס.

Speaker 2: אקעי, ס’איז דא וועגן דעם, ער רעדט וועגן דעם מיט די גמרא, און די פרטים דארט. אבער וואס דער רמב”ם זאגט דא איז אז בזכות נשים צדקניות אז זיי האבן נישט נאכגעגאנגען, איך ווייס נישט ממש די דין עיר הנדחת, אבער ס’איז דא אזא זאך ווי נשים צדקניות.

Speaker 1: על כל פנים, דאס איז קלאר, אפילו אין דער רמב”ם, דער רמב”ם גייט אביסל לחומרא, ס’איז געווען תנאים וואס האבן געהאט שיטות מקילות. אפילו דער רמב”ם הרג’עט קיינמאל נישט קיין מענטש וואס האט נישט געדינט עבודה זרה. נאר די שטיב, די נשים וטף של העובדים, אויב זיי זענען רוב, וואס איז נישט די גאנצע.

נשים איז פשוט, אבער קטנים איז דאך א גדולה. סאו עניוועי, אן אשה קען דאך זיין אן עובדת עבודה זרה, אבער קטנים איז דער חידוש לכאורה.

הלכה י”א: דין מדיחים — סקילה

Speaker 1: ווייטער זאגט דער רמב”ם, אקעי, דאס איז די דין פון די מענטשן. יעצט זאגט דער רמב”ם ווייטער, “בין שהודחה כולה בין שהודחה רובה, סוקלין את מדיחיה”. די מדיח, די מסית ומדיח, זיי געבט מען יא סקילה. זיי געבט מען נישט די עונש פון סייף, זיי געבט מען א גרעסערע עונש פון סקילה. מ’לערנט עס ארויס פון א פסוק.

דין שלל — צוזאמנעמען אין רחוב

“ומקבצין את כל שללה אל תוך רחובה”. מ’נעמט צוזאם אלע געלט, די שלל, די רויב וואס איז אין איר.

Speaker 2: יא.

Speaker 1: מ’נעמט עס “אל תוך רחובה”. “אחת רחוב, אם אין לה רחוב”. וואס איז אויב זי האט נישט קיין מעין גאס? נעמט מען א שטח און מ’מאכט עס פאר א רחוב.

איז ווייטער, הוי רחוב החוצה לה, אויב די רחוב העיר איז אינדרויסן פון די שטאט, בונים חומה חוצה לה עד שיכניסנה לתוכה, בויט מען אויף אזא אופן, מ’בויט א וואנט ארום די רחוב, אבער די רחוב זאל זיין אין די שטאט, שנאמר על תוך רחובה, אז די רחוב זאל זיין על תוך, אין די שטאט.

דו פארשטייסט די הלכה? זייער פאני, ס’זעט אויס אזוי ווי ביי חנינא בן דוסא אין שטאט.

הלכה י”א (המשך): דין רחוב העיר — אויב ס’איז נישטא קיין רחוב

וואס אויב ס’האט נישט? ס’האט נישט קיין רחוב? נעמט מען א שטח און מ’מאכט עס פאר די רחוב. איז ווייטער, הוי רחוב החיצונה, אויב די רחוב העיר איז אינדרויסן פון די שטאט, בונין חומה חוץ ממנה עד שתכנס לתוכה, בויט מען אויף אזא אופן, מ’בויט א וואנט ארום די רחוב, אבער די רחוב זאל זיין אין די שטאט. צו נעמען אל תוך רחובה, די רחוב דארף זיין אל תוך, אין די שטאט. מ’דארף צובויען אזוי ווי א סטעידזש צו וויקלען די רחוב. די רחוב מיינט לכאורה די שוק, ווי מ’דרייט זיך, די הויפט פלאץ. יא.

דין הריגה פון בהמות

זאגט דער רמב”ם ווייטער, והורגין כל נפש חיה אשר בה. זאגט ער עס נאכאמאל, ווער, צו זענען דאס מענטשן עובדי עבודה זרה, אדער בעלי חיים. ווייס איך נישט. בסופן אז כל שללה עם המדינה באש, אז ס’איז אריינגעגאנגען שוין… אה, א בהמות. ער ברענגט אז ס’מיינט די בהמות. וואס איז א בהמה לפי חורבן? רייט, די בהמות פארברענט מען נישט, מ’שעכט זיי קודם. דא שטייט דאך בהמה חיה? ווייס איך נישט. ס’איז קיין דין פון די שריפה. זיי פארברענען די שריפה דאך נאר אזויווי א ביעור חמץ. אה, והורגן מיינט מען, הרג, און נאכדעם פארברענט מען. ושרפה איז א מצוות עשה, שנאמר ושרפת באש את העיר. את העיר מיינט לכאורה דא די אלע לעבעדיגע, ואת כל שללה, מ’פארברענט די רכוש. רייט, גוט.

שייכות צווישן עיר הנדחת און ביעור חמץ

זאגט דער רמב”ם ווייטער… אזויווי ביעור חמץ. דאס איז אן הכנה פאר ביעור חמץ. מ’פארברענט די אלע עבודה זרה וואס איז געווען. חמץ שבלב. יא. זאגט דער רמב”ם ווייטער. חמץ, דאס איז ווי חמץ און די עבודה זרה, האבן א שייכות. פון די שריפה. אה, ווייל זיי זענען ביידע זענען בלב. ביידע זענען אין די… יא. ביידע האבן א דין שריפה. זאגט דער רמב”ם ווייטער.

הלכה י”ב: נכסי צדיקים שבתוכה

נכסי צדיקים שבתוכה. וואס טוט זיך מיט די צדיקים אין די שטאט? דער רמב”ם זאגט, וואס מיינט צו זאגן צדיקים? מ’מיינט נישט צו זאגן דווקא צדיקים וואס זענען אין די מדריגה פון צדיקים. ניין, ס’מיינט צו זאגן שאר יושבי העיר שלא הודחו, די וואס זענען נישט נאכגעגאנגען נאך די מסית ומדיח.

די שטאט האט א דין עיר הנדחת, אבער זיי האבן נישט נאכגעגאנגען. פאר דעם הייסן זיי צדיקים. און אזוי איז געווען אין יש חמישים צדיקים, דער אברהם אבינו האט זיי גערופן צדיקים, די קלוגע אידן וואס נארן זיך נישט נאך די עיר הנדחת. צדיקים בתוך העיר, צדיקים בדיניהם. נישט דווקא צדיקים, מענטשן וואס זענען כמעט נישט קיין עוברי עבירה. צדיקים בדיניהם.

ובשער ישבו לוט ואחיו נשרפים בכלל שללה. די נכסים זייערע אליין ווערן פארשטייט זיך געראטעוועט, אבער זייער געלט ווערט אויך פארברענט, הואיל וישבו שם ממונם אבד, ווייל זיי האבן דארטן געוואוינט, אזא אוי לרשע אוי לשכנו, זייער געלט ווערט נאבד.

פארוואס האבן זיי פארלוירן זייער געלט — דער טעם פון לוט

עס קען זיין אז דער רמב”ם לערנט, איך מיין אז אין די גמרא דאכט זיך אז פארוואס זענען זיי אהינגעגאנגען? זיי זענען אהינגעגאנגען פאר געלט. זיי זענען געווען ערליכע אידן, אבער פארוואס זענען זיי געגאנגען? ווייל דארטן איז דא א גרויסער יישוב. און עס שטימט אויך מיט דעם וואס דער רמב”ם האט פריער געלערנט, מ’טאר נישט וואוינען מיט רשעים. פארוואס איז ער נישט געגאנגען אין א מדבר? ווייל ער דארף האבן א סטאר, ער דארף זיין א נארמאלער מענטש. איז דא א קנס אויף דעם. לוט האט טאקע פארלוירן זיין געלט. דאס איז פשט אין דעם אמת’ן, מ’האט נישט געראטעוועט זיין געלט, נאר אים. אברהם האט געראטעוועט זיין געלט די ערשטע מאל פון די מלכים, אבער ווען עס איז געווען די בן פקועה סדום, דאן מוז שוין גיין די דין עיר הנדחת.

דין הנאה פון שלל עיר הנדחת — לוקה אחת

זאגט דער רמב”ם ווייטער, וכל הנהנה ממנו בחלצו לוקה אחת, איינער וואס קען זיך נישט איינהאלטן און ער נעמט פון די שלל, פון די געלט, באקומט ער איין מלקות, שנאמר ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. ער זאל נישט נעמען גארנישט פון די חרם, פון די געלט וואס מ’דארף מחרים זיין. וואס איז די אחת? ער זאגט אז אחת מיינט, להפיקא פרק ז’, גייט מען זען אז עס איז דא הנאה פון די עבודה זרה אליינס, איז לוקה שתים. דאס זענען צוויי איסורים. אבער עיר הנדחת איז נאר איין לאו.

הלכה י”ג: דין ייאוש — כל המחזיק מנכסיהם זוכה בהם

זאגט דער רמב”ם ווייטער, כיצד היתה נעשית הלכה זו? עיר הנדחת שהיו בה עדים, זענען געקומען עדים און מ’האט געגעבן אויף א שטאט די דין עיר הנדחת, נאר מ’האט מזהיר געווען די עדים. און אינצווישן האט איינער געכאפט נכסים פון די עיר הנדחת. ער האט געפלאנט הנאה צו זיין פון די איסור פון הנאה זיין.

אקעי, ביז ס’וואלט נישט געווען נגמר הדין אדער… ניין, מ’רעדט דא פון נגמר הדין, מ’וועט שוין זען. כל המחזיק מנכסיהם זוכה בהם. מ’רעדט דא נישט פון קיין דין אין עבודה זרה, דאס איז א פסק דין אין ייאוש, אין אבידה, אין די סארט הלכה. אז דער וואס האט גענומען געלט וואס מ’האלט אינמיטן משפט’ן דערויף אלס עיר הנדחת, און שפעטער שטעלט זיך ארויס אז די שטאט איז נישט קיין עיר הנדחת, איז דער וואס האט עס געכאפט האט זוכה געווען, און מ’מעג יא הנאה זיין. פארוואס מעג מען הנאה זיין? ווייל מ’האט זיך מתייאש געווען, ממילא הייסט עס אן אנדערע דין פון לעיט ביני ביני ממונא דחרמא. פארוואס טאקע האט ער זוכה געווען? שכל אחד ואחד כבר הפקיר ממונו בשעת גמר דין, ווייל ווען מ’האט געהאלטן שוין ביי גמר דין האט זיך יעדער איינער שוין אויפגעגעבן, מ’האט זיך שוין מייאש געווען אויף די געלט, ממילא דער וואס האט עס געכאפט איז געווען אזויווי זוכה געווען אין א הפקר, זוכה געווען אין א ייאוש.

קשיא און תירוץ: פארוואס איז מען מייאש אויב מען איז אומשולדיג?

דער ערוך לנר זאגט אן הלכה, ווייל איך טראכט אז דער מענטש ווייסט דאך יא, ער פילט דאך אז ער איז אומשולדיג, האט ער זיך צום סוף מתייאש געווען? פארקערט, זייער גוט. פארקערט, פארקערט. ער ברענגט די גמרא אין כריתות וואס קומט די דין, ער זאגט אז פארקערט, אויב ס’וואלט מענטשן מפקיר זיין זייערע חפצים ווייל זיי מיינען אז זיי זענען שולדיג, איז אויס, ווייל מ’האט גע’פסק’נט אז זיי זענען שולדיג. פארקערט, יעדער איינער זאגט, איך בין דאך א צדיק, די אנדערע רוב שטאט האט געזינדיגט אמת, אבער איך בין דאך א צדיק. סאו ער איז מפקיר זיין חפצים על דעת אז ער איז א צדיק וואס נעבעך האט פארלוירן זיין געלט. סאו ער איז א צדיק וואס האט פארלוירן זיין געלט.

נאך א הסבר: מסתמא איז געווען עפעס פישי

זאגט דער רמב”ם ווייטער, אבער מסתמא, אויב מ’וויל אזוי זאגן חסיד’יש, מסתמא עפעס איז געווען פישי אין די שטאט, ס’קומט זיך זיי נישט זייער געלט. לאמיר אזוי זאגן, מ’האט דאך אנגעגאנגען ביז א זמן, ס’טייטש מ’האלט שוין נאך דעם וואס מ’האט געשיקט שליחים זיי מחזיר בתשובה זיין. ס’קען אפילו זיין אז זיי האבן טאקע געדינט עבודה זרה, נאר ס’איז נישט געווען קיין צוויי כשר’ע עדים אדער וואס, דאס טייטש אזוי.

הלכה י”ד: לא תבנה עוד — מ’טאר נישט צוריקבויען

זאגט דער רמב”ם ווייטער, ואינה נבנית לעולם, די עיר הנדחת טאר מען נישט צוריקבויען קיינמאל, וכל הבונה אותה לוקה, שנאמר לא תבנה עוד. לעולם מיינט לעולם אדער ווי לאנג דער מענטש לעבט? מ’דארף טראכטן וואס לעולם ניצט זיך נישט אויף איינער. ס’איז אינטערעסאנט, ווייל געווענליך די לא תבוא בקהל ה’ איז שוין נישטא קיין עמוני ומואבי, אבער די שטאט בלייבט דאך אלץ.

דאס איז אן אנדערע שאלה, ווי לאנג היינט צו טאגס דו קענסט זאגן אז א פלאץ איז געווען עיר הנדחת. אויב דו ווייסט נישט, טאר מען נישט בויען? מען ווייסט נישט. ווייסט מען נישט.

פארגלייך צו נחל איתן — די למדנ’ישע קשיא

דאס איז אן אינטערעסאנטע זאך. דאס איז דאך די באקאנטע קשיא פון פארוואס מען מעג בויען יעדע פלאץ, ווייל עס איז דאך א ספק פון נחל איתן, כל קבוע כמחצה על מחצה. דאס איז דאך די באקאנטע למדנ’ישע קשיא. זאגט מען אז מען טוט נישט רייזן אין נחל איתן, און אויב זאגט מען כל קבוע כמחצה על מחצה, זאל יעדע פלאץ זיין א ספק נחל איתן.

וואס דו קענסט לכאורה פרעגן איז די זעלבע קשיא אויף ספק עיר הנדחת, לויט די שיטה אז… אקעי, אבער מסתמא איז אזא פלאץ דארף די בית דין הענגען א סיין, אדער עפעס אריינשטיין. לכאורה איז עס נישט קיין גוטע צושטעל, ווייל נחל איתן איז נישט אזא גרויסע פרסום. ווען א מענטש איז געשטארבן אין א פלאץ איז עס דאך א גאנצע ריזיגע געשעעניש, עס מוז ווערן פארשריבן אין היסטאריעס, נישט סתם אזוי.

וואס מיינט “בנו אותה” — גנות ופרדסים מותר

אבער זאגט דער רמב”ם אז מען טאר נישט בויען א שטאט, אבער מותר לעשותה גנות ופרדסים. מען מעג יא בויען גנות ופרדסים. שטייט אין רמב”ם לא תבנה עוד, זאגט ער, לא תבנה מדינה כמו שהיתה, אבל מותר לעשותה גנות ופרדסים. מען טאר נישט צוריקמאכן פאר א שטאט.

און דעמאלט האב איך געטראכט, בכלל בנו אותה מיינט אז מען בויעט צוריק די שטאט. עס קען זיין אז אפילו דארט בויען עפעס הייזקעלעך… מען דארף וויסן וואס בנו אותה מיינט. ניין, עס קען זיין אפילו נישט גנות ופרדסים. מען דארף טראכטן, ווייל כמו שהיתה איז עפעס. מען דארף טראכטן.

תירוץ פאר די קשיא — בויען א נייע שטאט מיט א נייעם נאמען

אזוי איז אפשר א תירוץ פאר מיין קשיא, אז מען טאר נישט צוריק איבערבויען די שטאט. עס איז געווען א שטאט וואס האט געהאט אזא נאמען, און מען מאכט עס בשם ישא חודש אדער עפעס, חס ושלום. איך ווייס נישט אויב עס איז דא אזא חודש, דאס טאר מען נישט. אבער אקעי, מען דארף טראכטן. אבער יא, נאר גנות ופרדסים מעג מען.

דיגרעסיע: בית שמש און פורים

זאגט דער רמב”ם ווייטער… ס’איז נתעורר געווארן א חקירה אין הלכות… נו… איז דא א הלכה פון א שטאט אין פורים, ווייל ס’איז דא מענטשן וואס זאגן אז אין בית שמש, איך ווייס, נעבן דארט איז געווען עפעס א שטאט, משמות ישבו בנין, און אנדערע טענה’ן אז עס קען זיין אז מען בויעט אין די זעלבע שטח און עס ווערט א שטאט, אבער עס איז נישט די שטאט. ירושלים, מען האט איבערגעבויט ירושלים. עס איז געווארן חרוב, און מען האט עס איבערגעבויט. אבער דו בויסט גראדע א שטאט אין דעם פלאץ, וואס דו זאגסט הייסט נישט לא תבנה עוד.

אקעי, איך האב דערווייל נאך נישט געהערט אז עס איז שוין דא א פלאץ וואס איז געווען אן עיר הנדחת און מען טאר נישט בויען. מען זאגט אז עס איז דא מענטשן וואס ווארפן די ווארט, ווייל עס איז דא אן עדה קדושה וואס לאזט נישט בויען אין ערגעץ. נאר סתם טרעפן מקורות פאר אנדערע היצער. אקעי.

הלכה טו: שיירא העוברת ממקום למקום — רייזנדע אין עיר הנדחת

זאגט די רמב”ם ווייטער, שיירא העוברת ממקום למקום, ס’איז דא מענטשן וואס זיי גייען גלות ליידן זיך, זיי פארן פון איין פלאץ צום צווייטן, און זיי האבן געסטאפט ביי א עיר הנדחת. אם עברו בעיר הנדחת, איז אזוי, אם הדיחו אותה, אויב זיי זענען אויך נאכגעגאנגען נאך די עובדי עבודה זרה פון דער שטאט, איז אזוי, אויב זיי זענען געווען תושבי העיר, אייביג איז דאך די דין אז ביי דרייסיג טעג, אויך לגבי פסח, לגבי מזוזה, אויב דו וואוינסט אין א שטאט דרייסיג טעג ווערסטו א חלק פון דער שטאט, דעמאלטס נהרגין בסייף וממונם אבד, האבן זיי אויך א דין פון עיר הנדחת. ואם לאו, אויב זיי ווערן נישט קיין חלק פון די תושבי העיר, הייסן זיי נאר אזויווי עובדי עבודה זרה בתור יחידים, באקומען זיי די עונש פון יחידים אז זיי זענען בסקילה, וממונם לא רשעים, און די געלט גייט יא צו די יורשים.

הלכה טז: נכסים פון אנדערע שטעט מופקדין אין עיר הנדחת

זאגט די רמב”ם ווייטער נאך א הלכה וועגן די נכסים פון א עיר הנדחת. זאגט די רמב”ם אזוי, נכסי אנשי מדינה אחרת שהיו מופקדין בתוכה, וואס טוט זיך אז די עיר הנדחת האט געהאט דארטן א באנק, אדער ס’איז געווען מענטשן פון אנדערע שטעט האבן דארטן מפקיד געווען זייער געלט. אף על פי שקיבלו עליהם אחריות, אפילו די עיר הנדחת מענטשן האבן מקבל געווען אחריות, און לגבי אנדערע הלכות, למשל טאקע ביי חמץ, באקומט עס די דין אז דער מענטש וואס האט גענומען אחריות ווערט עס זיין געלט, אבער לגבי עיר הנדחת הייסט עס נישט נאך ווי זייער געלט. אין אנדערע ווערטער, בעצם מיינט אחריות אז אויב ס’וואלט געווארן נשרף וואלט מען געקענט תובע זיין די עיר הנדחת מענטשן זיי זאלן צאלן. אבער הואיל ואינו שלהם, הרי אלו לבעליהן, מען געבט עס צוריק צו די בעלים, שאינו שלל. די ווארט שלל זעט אויס אזא איבעריגע ווארט, אבער דאס וואס מ’לערנט ארויס איז א חידוש, דלא שלל חברותא, אפילו באופן וואס זיי האבן מקבל געווען אחריות.

נכסי הרשעים מופקדין במדינה אחרת

זאגט די רמב”ם ווייטער, אבער פארקערט, נכסי הרשעים, די מענטשן, די אנשי עיר הנדחת, די רשעים שהדיחו שהיו מופקדין במדינה אחרת, זיי האבן געהאלטן זייער געלט אין אינסטיטושנס אינדרויסן פון דער שטאט, איז אזוי, אם נתבעו יחד עמהם, אויב מ’האט עס סאם גענומען ביים דן זיין, נשרפין עמהם, פארברענט מען עס אויך ווען מ’פארברענט די עיר הנדחת. ואם לאו, אויב מ’האט עס נישט מקבץ געווען, ס’איז געבליבן אין די שטאט אינדרויסנדיגע שטאט, איינמאל אבדן, הרי אלו נתנין לרשעים, באקומט עס אויך נישט די דין פון אוועקגיין. שלל מיינט ווען ס’איז דארטן זעט אויס.

הלכה י”ז: בהמה שחציה של עיר הנדחת וחציה של עיר אחרת

דער רמב”ם האט אזא פאל, אזא אינטערעסאנטע הלכה. ער זאגט דריי מאל. בהמה וואס… איך בין כמעט געווארן העפי. יא. א בהמה וואס חציה של עיר הנדחת, צוויי מענטשן האבן געהאט א שותפות, איינער פון די אנשי עיר הנדחת מיט איינער פון דרויסן, און ס’איז איין בהמה, וחציה של עיר הנדחת וחציה של עיר אחרת בתוכה, הרי זו אסורה, איז די גאנצע בהמה אסור. דער רמב”ם איז שוין מסביר דאס. אבער ואיסור שכנים, א מענטש פון עיר הנדחת מיט א שכן פון די נעקסטע שטאט האבן געהאט א גרויסע טייך צוזאמען.

הלכה י”ז (המשך) — דין שותפות אין בהמה ועיסה

ס’איז אוועקגערוקט.

שולחן ערוך מיינט ווען ס’איז דארטן. זעט אויס יא.

זאגט דער רמב”ם אזא פאל, אזא אינטערעסאנטע הלכה. זאגט דער רמב”ם, בהמה, וואס חציה של איש עיר הנדחת, צוויי מענטשן האבן געהאט א שותפות, איינער פון די אנשי עיר הנדחת מיט איינער פון די דרויסן, אין איין בהמה, חציה של זה וחציה של זה, בתוכה, הרי זו אסורה, איז די גאנצע בהמה אסור.

דער רמב”ם איז שוין מסביר פארוואס. אבער עיסה שהיא כן, א מענטש פון עיר הנדחת מיט א שכן פון די נעקסטע שטאט האבן געהאט א גרויסע טייג צוזאמען, איז מותרת. די עיסה איז נאך אלץ מותר, ווי שיכול לחלוק עיסתו, ווייל די האלב עיסה איז דאך כשר.

אבער א בהמה קען מען נישט זאגן א האלבע בהמה, ווייל די כח החיים איז דאך איינס. ווען מ’שניידט א בהמה אין האלב וועט די בהמה נישט סורווייוון. עיסה קען מען דאך מאכן א קלענערע טייג. א בהמה זאגט מען אזוי ווי יעדע טראפ בלוט איז דא ביידענס, ממילא איז די גאנצע בהמה…

וואס איז די לשון פון די גמרא? שיכול לכזית בזה וכזית בזה. אבער ווי דו זאגסט, א בהמה איז א לעבעדיגע זאך, איז א דבר אחד, ס’איז איין זאך, איך קען עס נישט צוטיילן. ס’וואלט געבליבן צוויי לעבעדיגע זאכן. ס’איז איין זאך.

בהמות של עיר הנדחת שנשחטו, זאגט דער רמב”ם ווייטער, מוציאין לשחיטה, געווענליך הרגעט מען עס, הרגעט מען עס בסייף, און דעם נכסים פארברענט מען. אבער וואס טוט זיך מוציאין לשחיטה? איז אסורה בהנאה כשאר הנשחטות שאסורות בהנאה.

הלכה י”ח — דין שער הראש און פאה נכרית

שוין, זאגט דער רמב”ם ווייטער, שער הראש, די האר פון די קאפ, בין של אנשים בין של נשים שבה, מותר בהנאה. פארוואס? ווייל די מענטשן ווערן נהרג, אבער זייער האר איז נישט קיין נכסים און נישט קיין מענטשן.

אבל שער פאה נכרית, הרי הוא בכלל שללה ואסור. ממילא לערנט מען זיך אז פאה נכרית איז די דין ווי א דסור, אופס, אן עיר הנדחת, נאר אויב ס’איז געווען אן עיר הנדחת. ס’איז אן אינטערעסאנטע הלכה. ס’איז אן אינטערעסאנטע פשט. ס’איז פארוואס די גמרא זאגט עס. ס’איז א חפצא. האר איז דאך נישט דאס, אבער פאה נכרית איז דאך נישט קיין האר.

סאו, די גמרא פרעגט שער של נשים צדקניות, און די גמרא זאגט הנאה מילתא. סאו, יא.

דין פירות דקלים — מחוסר קביצה

זאגט דער רמב”ם ווייטער, פירות דקלים שבה, מותרים. די פירות פון דקלים, ער מיינט נישט דווקא דקלים, ער מיינט פירות פון ביימער אין די עיר הנדחת, איז מותרים. דאס איז א פשוט’ע זאך, ס’איז א פשוט’ע זאך.

און דאס איז טאקע וואס ער זאגט די כלים. ס’איז דאך דארט אזא פאלע אין יעדע גמרא, אפשר איז דאס מחוסר קביצה. קען זיין, דאס איז דאך דווקא. אפשר נעמט מען ארטיקלען וואס ס’איז אויף דעם, איז עס שוין איינמאל מחוסר קביצה. א זאך וואס מ’האט שוין אויסגעריסן, ס’פעלט נאר עס צוזאמנעמען אויף איין פלאץ, די זאכן דארף מען פארברענען. יוצא פירות המחוברין שהן מחוסרין תלישה וקביצה ושריפה.

זאגט די רמב”ם, וויאזוי דו זעסט די סיבה פארוואס שער הראש איז אויך מותר בהנאה, איז ווייל ס’איז נאך מחוסר קביצה. זאגט ער, איינמאל דו קלויבסט די אילנות אסורים, ס’איז נאך מחוסר תלישה, די אילנות אליינס, איז דאס זיכער אויך אזוי, ווייל ס’איז אויך מחוסר קביצה.

הלכה י”ט — דין הקדשות שבתוכה

זאגט די רמב”ם ווייטער, וואס טוט זיך ווען די מענטשן פון די עיר הנדחת האבן געהאט הקדש נאך פאר זיי האבן געדינט עבודה זרה? אפשר איז געווען, זיי האבן געדינט ביידע וועלטן, און זיי האבן מקדיש געווען פאר לשם שמים. איי, ס’קען זיין די הקדשים פון די צדיקים שבה, דו ווייסט נישט. אה, קען זיין.

איז אזוי, קדשי מזבח, די וואס ער האט מקדיש געווען און ס’האט שוין באקומען א קדושת קדשי מזבח, דאס הייסט, ס’איז דא אין הלכות קדשים, איז דא ווען מ’זאגט זאכן באופן אז ס’איז ראוי אז מ’זאל עס מקריב זיין, איז דאס שוין, איינמאל מ’האט געזאגט מ’זאל עס מקריב זיין, ימותו, ס’דארף שטארבן.

פארוואס? ווייל מ’קען עס נישט ברענגען פאר א קרבן, און די איינציגסטע זאך וואס מ’קען טון מיט קדשי מזבח איז ברענגען פאר א קרבן, איז דארף עס שטארבן. דאס הייסט, מ’דארף טון אזוי ווי מיט אלע אנדערע בהמות, מ’דארף עס הרג’ענען און פארברענען, ווייל זבח רשעים תועבה, מ’טאר עס נישט ברענגען פאר א קרבן. אזוי ווי עסן א זונה ומחיר כלב, יא.

דין קדשי בדק הבית — יפדו ואחר כך ישרפו

וואס טוט זיך מיט קדשי בדק הבית, וואס די בהמה האט נישט קיין קדושת הגוף נאר קדושת דמים, אז געווענליך דער הקדש נעמט די בהמה און פארקויפט עס, און נוצט די געלט פאר קודש? איז דער דין, אויך דא יפדו, זאל מען עס אויסלייזן אויף געלט, ואחר כך שורפין אותן, און דערנאך זאל מען עס פארברענען. די געלט גייט צו הקדש.

יא, אבער ווער גייט עס דען וועלן פודה זיין אויב גייט ער דארפן נאכדעם פארברענען די בהמה? נאכאמאל. אה, ווער איז עס פודה? די מענטשן אליין זענען עס פודה. ווער? די געלט פון די עיר הנדחת. די געלט פון די עיר הנדחת איז דאך אויך פסול’ע געלט לכאורה, יא. די געלט דארף מען אוועקווארפן. מען דארף דאך טרעפן אן אנדערע מענטש וואס זאל עס פודה זיין.

קען זיין מ’טרעפט א נדבן, איינער וואס וויל געבן געלט פאר הקדש אז דער בית המקדש זאל נישט האבן שאדן. אבער געווענליך איינער וואס איז פודה וויל ער האבן די בהמה. אפשר נעמט מען זייער געלט? יא, אבער זייער געלט האט דאך אויך די דין אז מ’טאר נישט נעמען פון די שלל.

מחלוקת הרמב”ם והראב”ד

דער ראב”ד איז בכלל מחולק, דער ראב”ד זאגט אז מ’פארברענט עס נישט. לויט אים האט ער נישט קיין פראבלעם. דער ראב”ד זאגט אז אייביג הייסט עס נישט זיין אייגנס, ווייל איינמאל ער האט עס געגעבן פאר’ן בית המקדש איז עס שוין נישט זיין נכסים. ער האט געגעבן א מתנה פאר איינעם. ער איז געווען פאר די פדיון און מ’לאזט עס בלייבן, ס’בלייבט גוט. מ’קען עס נוצן.

יא, יא, אזוי ווי אייביג. כאילו איך קען פארשטיין אז דער ראב”ד זאל זיין גערעכט, ווייל אויב איינער פון אונז וואלט אוועקגעגעבן א מתנה געלט, וואלט ער עס אויך נישט געדארפט פארברענען, ווייל ס’איז שוין נישט זיינס, אפילו ס’איז געבליבן אין זיין הויז לכאורה. דאס איז די דין וואס אונז האבן געלערנט, “נכסי חרם שנתקדשו בבאן”. ס’איז טאקע א גוטע קשיא, דער ראב”ד’ס קשיא.

אבער דער רמב”ם זאגט, “יפדו ואחר כך ישרפו, מה שנאמר ‘שלל ולא שלל שמים'”. ס’איז זייער פאני. ס’הייסט מ’דארף עס פארברענען. נו, איך פארשטיי נישט, וואס איז די “מה שנאמר”? די “מה שנאמר” איז פארוואס מ’קען עס יא פודה זיין. און וואס איז די פוינט פון עס פודה זיין און מ’גייט עס פארברענען? עפעס איז פאני, עפעס שטימט נישט דא מיט’ן רמב”ם. וואס איז די פשט?

ס’איז א משנה, און ס’איז צוויי וועגן וויאזוי מ’לערנט די משנה. ס’איז אביסל א קאמפליצירטע סוגיא, וויאזוי דער רמב”ם לערנט אפ די משנה און וויאזוי דער ראב”ד לערנט אפ די משנה. סאו יא, איך ווייס אויך נישט.

סאו מ’איז פודה, און “אחר כך שורפין אותן, מה שנאמר ‘שלל ולא שלל שמים'”. “שלל שמים” קען מען נישט, דאס איז די מעלה, קען מען עס נאך פודה זיין. ווייל ווען נישט דעם וואלט מען עס נישט געקענט פודה זיין אויך נישט, ווייל די הקדש וואלט אויך נישט געטארט הנאה האבן דערפון, אזויווי די דין פון “כל שלל תהיה”.

דין בכור ומעשר שבתוכה

“הבכור והמעשר שבתוכה” – ס’איז אזא משל פון “זבח שלמים תאכלוהו”, אבער ס’איז נאר דא אויף קרבנות, נישט אויף מעקה עליות אליין. יא. “הבכור והמעשר שבתוכה, שהן קדשי מזבח, ימותו”. ווייל אויב ס’איז תמימים, גיבט מען די בהמה אליין, די בכור אדער די מעשר גיבט מען אליין, און דאס טאר איך נישט דער כהן נעמען, ווייל ס’איז אזויווי קדשי מזבח, און מ’דארף עס לאזן שטארבן. “ימותו” מיינט צו זאגן מ’פארברענט עס.

אבער בעלי מומין איז דאך ווייטער די זעלבע הלכה אז ס’איז נאר… וואס? ס’איז נאר מומים וואס ער איז פודה, ווייטער די זעלבע זאך. אר”י, בכלל בהמה פון נהרגים, ניין, אבער דארף מען עס יא הרג’ענען. אויף דעם זאגט מען נישט “שלו ולא שלל שמים”. רייט, ווייל דער בעלים וועט מאכן אזוי ווי יפדה, אזוי ווי דער דין פון בדק הבית, דער קודש האט נאר די געלט דערפון. איז מען קען אים געבן די געלט.

סאו פארוואס גייט מען אים געבן די געלט? אפשר נעמט מען טאקע די געלט פון עיר הנדחת. אבער די בהמה אליינס איז בהמה. שטימט נישט. שטימט נישט.

אה, ווייל דער בעלים וואלט עס ווען געקענט עסן. ווייל ס’איז א בעל מום, וואלט דער בעלים עס געקענט עסן און עס פודה זיין. ממילא הייסט עס בכלל שלו. ווען דער בעלים קען עס נישט עסן, באלאנגט עס פאר הקדש, קען מען עס נאר נישט ברענגען אויב ס’איז עובד עבודה זרה. אבער וויבאלד ס’איז א בעל מום, קען דאך עס דער בעלים האלטן און פודה זיין און עסן, און טאקע שיקן די געלט, ממילא הייסט עס בכלל בהמה פון נהרגים.

הלכה כ’ — דין תרומה שבתוכה

ער זאגט דא עפעס נאך, זייער א זיסע זאך. ער זאגט אזוי, ער גייט ווייטער, א תרומה שבתוכה, תרומה וואס ליגט דארטן, אם הגיע ליד כהן, ירקב. זאל מען עס לאזן ווערן פארשימלט, און נישט אריינכאפן וואס איז די נפקא מינה. און דער כהן איז דאך אויך טמא אין עיר הנדחת. דאס איז די ווארט. און פארוואס פארברענט מען עס נישט? מען פארברענט עס יא. רש”י זאגט יא אז מען פארברענט עס. אפשר האט ער נישט געהאט די צייט צו שמועסן.

אקעי. אם עדיין ביד ישראל, ינתן לכהן שבעיר אחרת. אפשר קען מען עס נישט פארברענען ווייל ס’האט עפעס א קדושה, איז מען ווארט אויף ירקב. איך ווייס נישט. אם עדיין ביד ישראל, אויב האט מען עס נאך נישט געגעבן פאר די כהנים, יא, רש”י זאגט אז מען זאל עס לאזן ליגן ביז ס’ווערט א כלי העשוי להרקב. מען פארברענט עס נישט ווייל ס’איז עפעס קודש, לאזט מען עס ווערן נרקב, זאגט ער.

אויב ס’איז נאך ביד ישראל, די פשט איז נישט זיינס, ווייל דו דארפסט עס נישט געבן פאר א כהן, ווייל ס’איז תרומה שבתוכה, אזוי ווי רעדט מען ווי לאנג איינמאל ס’איז מעשר, גיבט מען עס פאר א כהן פאר א מתנה כהונה, נחת רוח לשמים מקדושתם קדושת הגוף, און אויף דעם איז אויך נישט דא זביחה לשמה תעבור נאר אויף די מזבח, און די כהן קען עס עסן אזוי ווי געווענליך.

דין מעשר שני וכתבי הקודש

מעשר שני וכסף מעשר שני וכסף מעשר שני, און אדער געלט מ’האט שוין אויסגעלייזט מעשר שני צו כסף מעשר שני, בעצם באלאנגט עס פאר די בעל הבית, ווייל די בעל הבית עסט עס אין ירושלים, סאו אין א וועג איז עס קודש, עס האט א קדושה, און ביי טומאה מוז מען עס פארברענען ווייל ס’איז זלזול אין קדשים, אבער מ’טאר עס אויך נישט עסן ווייל נאר דער בעל הבית קען עס עסן.

איז א ראיה לגנזי, כתבי הקודש, און כתבי הקודש איז אויך א כתבי הקודש וואס מ’טאר נישט פארברענען אויך פאר די זעלבע סיבה. פאר וועלכע סיבה? ווייל ס’איז א כתבי הקודש, ווייל ס’האט באקומען די חותם פון אנשי עיר הנדחת אז ס’איז לגנזי.

זאגט דער רמב”ם, ענדיגט צו די מיט די ענינים פון די הלכות פון עיר הנדחת.

דאס הייסט אלעס איז זיכער פרטים פון זאכן וואס זענען קודש אדער וואס באלאנגען צו גאט. און אזוי ווי שותפות, מיינט עס אז ס’איז עשר בנאי, אז ס’ווערט אינגאנצן פארברענט. און יעצט לערנט מען אז ס’איז אויך טאקע א קדושה פון א עולה, ס’איז אזא בחינת עולה.

הלכה כ”א — מעלת דין עיר הנדחת: עולה, חרון אף, ברכה ורחמים

ולא עוד אלא שמסלק חרון אף מישראל, מיט דעם נעמט מען אוועק די חרון אף, שנאמר “למען ישוב ה’ מחרון אפו”, און ער זאגט אויך ביי פנחס שטייט אזוי, יא, אז… זייער גוט, ווייל דער אייבערשטער האט זייער ברוגז געווען אויף עבודה זרה.

ומביא ברכה ורחמים, שנאמר “ונתן לך רחמים ורחמך והרבך”. אפשר דא די רחמים מיינט, באקאנטע אור החיים הקדוש, אז ס’איז רחמים אז דער מענטש ווערט נישט אן אכזרי, און מ’ברענגט ברכה און רחמים.

אבער פסוק פשט, דארף מען געדענקען, דער יודעניק וועט דער אור החיים הקדוש זאגן, פסוק פשט איז פשוט אז דער אייבערשטער האט רחמנות אויף דיר, און די פשט איז אז ווי דער רמב”ם ברענגט אין אנדערע פלאץ, דער רמב”ם, אז די שכר עבודה זרה איז “אלא אלו שמטרידים את האדם אחר ההבל רחמים יבאו לעולם”, אז זיינע אכזרים קעגן עבודה זרה, דאס איז רחמים, ווייל די וועלט, א בעסערע וועלט איז א וועלט וואס דינט דעם אייבערשטן.

אזוי ווי מיר האבן געלערנט די פארגאנגענע וואך די פרשה, “מי יודעך היום”, מ’קען רעדן געווארן פיל מיט ברכה ווייל מ’האט געטון די מצוה.

רחמנות און אכזריות ביי עיר הנדחת — השקפה’דיגע סיכום

אבער פשטות איז דאך, מ’דארף געדענקען, דער איד האט געקענט דעם אור החיים הקדוש, אבער פשטות איז אז דער אייבערשטער האט רחמנות אויף דער וועלט.

און דער פשט איז, אזוי ווי דער רמב”ם ברענגט אין אן אנדערע פלאץ, דער רמב”ם אז שייכות אכזריות איז על אלו שמטילים על עצמם אחריות על רחמים בעולם. אז זיי זענען אכזרי קעגן עבודה זרה, דאס איז רחמים, ווייל די וועלט, א בעסערע וועלט איז א וועלט וואס דינט דעם אייבערשטן.

דער מעשה פון “מי לה’ אלי” — אכזריות ווען מ’דארף

אזוי ווי מיר האבן געלערנט אין די פאריגע וואכיגע פרשה, “מי לה’ אלי”, מיר קענען די גמרא אין ברכות, ווייל ער האט געטון די מצוה פון אכזריות ווען מ’דארף.

דער רמב”ם’ס שיטה אז חרון אף איז נאר אויף עבודה זרה

און חרון אף, דער רמב”ם איז בארימט, ער זאגט אין מורה אז חרון אף שטייט אין תורה נאר אויף עבודה זרה. ס’איז דאך א ריזיגע קשיא, ס’איז דאך א ריזיגע קשיא, ווייל דער רמב”ם זאגט אזוי, אז די מערסטע זאך וואס ברענגט חרון אף אויף די וועלט חס ושלום איז עבודה זרה.

איז ממילא, דאס איז לכאורה להפך, דער יצר הרע זאגט אים “האב רחמנות”, זאגט ער “ניין, רחמנות איז ווען מ’הרג’עט אים, נישט ווען מ’לאזט אים לעבן”.

דער איסור פון האבן רחמנות אויף עובדי עבודה זרה

וועגן די נעקסטע פרק וועלן מיר זען מער די איסור פון האבן רחמנות אויף עובדי עבודה זרה, א קלארע איסור מפורש.

איי, ער געבט דא א גאנצע הלכה, איז דאס איז לכאורה דער דרך האמצעי פון זיין אינטערעסאנט, פון רחמים אדער כעס, איך ווייס נישט וואס. אבער דא דארף מען יא האבן אכזריות. יא. אקעי.

✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

HE עברית
📄 Download Transcript PDF תורגם אוטומטית סיכום השיעור 📋 סיכום השיעור: רמב”ם הלכות…
תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום השיעור: רמב”ם הלכות עבודה זרה, פרק ד’ — עיר הנדחת

הקדמה לפרק

הפרק הרביעי בהלכות עבודה זרה עוסק במסית ומדיח ובעיר הנדחת. בעבודה זרה קיים דין מיוחד שאינו קיים בעבירות אחרות: בעבירות אחרות, המדבר לאחר עובר אולי על לפני עור, אך אינו חלק מהעבירה עצמה. בעבודה זרה לעומת זאת, המסית והמדיח מקבל עונשים חמורים מאוד עם לאווין ספציפיים, אף על פי שהוא עצמו לא עבד עבודה זרה. כך גם עיר הנדחת — דין הקיים רק בעבודה זרה, ולא בחילול שבת או בעבירות אחרות.

[חידוש — מדוע עיר הנדחת מרכזית אצל הרמב”ם:] הרמב”ם הניח בפרק א’ שעבודה זרה היא “מדרון חלקלק” — מתחילה בטעות חלקית של נביא או חכם, אחר כך המון העם לוקח את זה הלאה, מגיעים מסיתים ומדיחים, עושים דת חדשה, עובדים צורות וכוכבים. עיר הנדחת היא סוף התהליך — עיר שלמה נמשכת אחר עבודה זרה. זה מתאים למסגור של הרמב”ם כיצד עבודה זרה מתפתחת.

[חידוש — עיר הנדחת כדת שקר:] עיר הנדחת אינה רק שאנשים בודדים עובדים עבודה זרה — אלא שקבוצה שלמה נמשכה אחר עבודה זרה והפכו לאנשי דת שקר. הרמב”ם רואה זאת כמרד דתי, לא רק עבירות בודדות.

הלכה א’ — דיני מדיחי עיר הנדחת ואנשי עיר הנדחת

הרמב”ם: “מדיחי עיר מישראל הרי אלו נסקלין, אף על פי שלא עבדו עבודה זרה אלא הדיחו את יושבי עירם עד שעבדו אותם… ואנשי עיר הנדחת נהרגין בסיף. והיא שעבדו עבודה זרה או שקיבלוה עליהם באלוה. ואזהרה על מדיחין מנין? תלמוד לומר ‘לא ישמע על פיך’. אינו נעשית עיר הנדחת עד שיהיו מדיחיה שנים או יותר על שנים, שנאמר ‘יצאו אנשים בני בליעל’. ויהיו מדיחיה מאותו השבט ומאותה העיר, ‘מקרבך’, ‘וידיחו את יושבי עירם’. עד שידיחו רובה.”

פשט

הרמב”ם מניח את יסודות עיר הנדחת: (1) המדיחים — המסיתים את העיר לעבודה זרה — נסקלים, אף על פי שהם עצמם לא עבדו עבודה זרה. (2) אנשי העיר — שהודחו ועבדו ממש עבודה זרה או קיבלו עליהם אלוהות — נהרגים בסייף (הריגה בחרב). (3) האזהרה (לאו) על מדיחים היא “לא ישמע על פיך”. (4) צריכים להיות לפחות שני מדיחים (לשון רבים — “אנשים בני בליעל”). (5) המדיחים צריכים להיות מאותו שבט ומאותה עיר. (6) צריך להדיח את רוב העיר.

חידושים וביאורים

[חידוש — מסית לעומת מדיח:] “מסית” פירושו להסית, לעורר — זהו מעשה הדיבור. “מדיח” פירושו התוצאה — הצליח להסיט את האחר, להטותו מהדרך הטובה. הלשון “מדיח” הוא מאותו שורש כמו “ונדחו והשתחוויתם” — להידחות מהדרך הנכונה. “מדיחי עיר” פירושם אלה שביצעו את הדחיית העיר.

[חידוש — מדוע המדיחים לא עבדו בעצמם:] המדיח עצמו אינו עובד עבודה זרה כי “הרמאי חכם יותר — הוא יודע שזה שטויות.” המדיח הוא המניפולטור שיודע שזה שקר, אך הוא משכנע אחרים.

[חידוש — מדוע סייף ולא סקילה לאנשי עיר הנדחת:] בדרך כלל אומרים שסקילה חמורה יותר מסייף. זה אומר שאנשי עיר הנדחת מקבלים “קולא” לגבי מיתתם. החידוש העמוק:

עיר הנדחת אין לראות כעונש רגיל, אלא כמלחמה. הרמב”ם במורה נבוכים חלק ג’ פרק מ”ב אומר זאת גם כן. רק בהבנה זו אפשר להבין הלכות שונות:

1. מדוע הורגים חפים מפשע (נשים, ילדים, נכסים) — בעונש רגיל בוחנים כל אדם בנפרד, אך במלחמה זה שונה.

2. מדוע סייף — סייף הוא דרך הריגה מלחמתית. אי אפשר לקחת מאות אנשים ולהפיל כל אחד מגג (סקילה) — זה לא מעשי. סייף הוא כלי המלחמה הטבעי.

3. תקדימים של מלחמה נגד עבודה זרה — פנחס בן אלעזר הרג ברומח (חנית), שגם היה הכרזת מלחמה. “קנאין פוגעין בו” אינו בדרך עונש אלא בדרך מלחמה. כך גם בעגל — “חרב איש באחיו” — כאשר יש חילול השם כזה, זהו ענין של מרידה במלכות שמים, וצריך להכריז מלחמה.

[חידוש — המודח כ”תינוק שנשבה” במעין:] המודח אינו ממש תינוק שנשבה, אך הוא מודח — שכנעו אותו למרבה הצער. הוא נהרג בדין עיר הנדחת, שהוא סוג דין אחר, והוא פחות חמור (סייף במקום סקילה) כי הוא רק הודח.

[חידוש — הקבלה לשבעה עממין:] שבעה עממין (כנעני, חתי וכו’) הם גם סוג של עיר הנדחת, כי גם עבירתם היא חלק העבודה זרה. כפי שרואים בפרשת שופטים, שהבעיה של השארת שבעה עממין היא כי “אחר כך ילכו בניך וידחו לעבודה זרה על ידם.” רואים שכללי הדינים צריכים להיות דומים — שניהם מלחמה נגד עבודה זרה כמערכת.

[חידוש — אם רק מדיח אחד:] אם יש רק מדיח אחד, אין דין עיר הנדחת. אך האנשים שעבדו עבודה זרה מקבלים עדיין את עונשם הרגיל — סקילה. להיפך, ללא עיר הנדחת הם מקבלים עונש חמור יותר (סקילה > סייף), אך לכן נופל הממון שלהם מחרם והריגת כל העיר.

[חידוש — מדוע כל כך הרבה הגבלות:] ההגבלות הרבות (שני מדיחים, מאותו שבט, מאותה עיר, רוב העיר) מתאימות לשיטה ש”עיר הנדחת לא היתה ולא נבראה” — התורה עשתה הגבלות שונות כי צריכה להיות הלכה כזו כדי שהעולם ידע את חומרת עבודה זרה, אך לא בהכרח מיועד שיהיה קל לבצע זאת.

הלכה — מינימום ומקסימום של אנשי עיר הנדחת

הרמב”ם: צריך להיות רוב העיר שהודח, והמודחים צריכים להיות לפחות מאה איש, ומקסימום עד רובו של שבט — אך לא רובו של שבט עצמו. “ולא כפר קטן” — לא כפר קטן, “ולא כרך גדול” — לא עיר גדולה. כל פחות ממאה הוא כפר. כרך גדול הוא כאשר גר שם רוב השבט. אם הדיחו רובו של שבט — נדונין כיחידים.

פשט

המינימום לעיר הנדחת הוא מאה איש, והמקסימום הוא עד (אך לא כולל) רוב השבט. מקום עם פחות ממאה נקרא כפר קטן, מקום עם רוב השבט נקרא כרך גדול — שניהם אינם יכולים להיות עיר הנדחת. כאשר רוב השבט הודח, הם לא משוחררים, אלא כל אחד נדון כיחיד.

חידושים והסברות

[חידוש — המקור ל”ולא ימחה שבט מישראל”:] המגבלה של רובו של שבט נלמדת מהלשון “ולא ימחה” — שלא למחות שבט מישראל. זה גם מושווה ללשון ביבום שכתוב “ולא ימחה שמו מישראל”. המסקנה היא שלכאורה זו גזירת הכתוב.

[חידוש — מעשה פילגש בגבעה:] בפילגש בגבעה היה מעין עיר הנדחת — לא בגלל עבודה זרה, אלא סוג של עיר הנדחת.

[חידוש — החשבון של “מאה”:] אם מאה צריך להיות הרוב, הרי שהעיר צריכה להיות כמעט מאתיים איש? התירוץ: מאה יכול להיות גם כל העיר — יכול להיות שכולה של עיר הודחה, לא רק רוב. הדין של רוב הוא רק לגבי שבט (אין להרוג רוב השבט), אך לגבי העיר יכול להיות אפילו כל העיר.

[חידוש — השוואה למגילה:] במגילה יש גם חילוק בין כפר לעיר, אך שם הקריטריון הוא עשרה בטלנים, בעוד כאן בעיר הנדחת הקריטריון הוא מאה איש.

[חידוש — סברא מדוע כפר קטן אינו נעשה עיר הנדחת:] עיירה קטנה שעובדת עבודה זרה אינה מרידה במלכות שמים — זו לא מרד שדורש תגובה מלחמתית. ורובו של שבט הוא כבר מרד גדול מדי — זה כבר “מלחמת אזרחים” — ואי אפשר לדון כך. אך יכול להיות גם גזירת הכתוב פשוטה ללא סברא.

הלכה — מי צריך להדיח: תנאי המדיחים

הרמב”ם: עיר הנדחת נעשית רק כאשר שני גברים (לפחות) הדיחו. אך אם נשים או קטנים הדיחו, או יחיד הדיח, או רק מיעוט העיר הודח, או הודחו מאליהן (מעצמם ללא מדיח), או אנשים מחוץ לה (מחוץ לעיר) הדיחו — בכל המקרים הללו אין דין עיר הנדחת, אלא הרי הם כיחידים שעבדו עבודה זרה — סוקלין כל מי שעבד, וממונם הולך ליורשיהם.

פשט

כאשר חסר אחד מתנאי עיר הנדחת, כל עובד עבודה זרה מקבל את הדין הרגיל של סקילה כיחיד, עם כל דיני מיתת בית דין (עדים והתראה). גם דין הממון שונה: בעיר הנדחת הממון נשרף, אך ביחידים הממון הולך ליורשים.

חידושים והסברות

[חידוש — נשים וקטנים כמדיחים:] אף שקטנים ונשים יכולים למעשה להוביל תנועה — הדוגמה של ז’אן ד’ארק (האישה שהובילה את המלחמה בצרפת), והדוגמה של “הילד שצועק שהמלך ערום” — אך מבחינת הדין אין זו עיר הנדחת.

[חידוש — “הודחו מאליהן” — ללא מדיח פורמלי:] זו קטגוריה מעניינת — אנשים טעו מעצמם. לכאורה גם כאן צריך להיות מישהו שלימד אותם פירושים שגויים, אך לא היה לו דין פורמלי של מסית ומדיח — הוא לא פעל באופן שהרמב”ם יתאר מאוחר יותר כיצד מדיח פועל.

[חידוש — הקשר ל”אותו האיש”:] אותו האיש (ישו) אולי היה לו דין של מסית ומדיח, אך לא רואים שהיה שם דין עיר הנדחת. אולי לכן קוראים לו “אותו האיש” — כי הוא היה יחיד מדיח, וביחיד אין דין עיר הנדחת.

[חידוש — תהליך ההדחה:] תהליך ההדחה הוא “מדרון חלקלק” — אחד מתחיל, הוא מדיח שני, השני מדיח שלישי, וכן הלאה. הרמב”ם יסביר מאוחר יותר בהלכות כיצד מדיח פועל.

הלכה — לשון רבים ועבודות ספציפיות של המדיחים

הרמב”ם: המדיחים צריכים לומר “נלך ונעבוד” — בלשון רבים. “והם שמעו ועבדוה דרך עבודתה או אחת מארבע עבודות או שקיבלוהו עליהם לאלוה.”

פשט

המדיחים צריכים לדבר בלשון רבים — “נלך”, “נלך ונעבוד” — כי כך כתוב בפסוק. הם צריכים להסית לעבודות ספציפיות שחייבות מיתה — עבודות העיקריות של עבודה זרה: זובח, מקטר, מנסך, משתחוה, או מקבלו עליו באלוה.

חידושים והסברות

[חידוש — המדיח צריך להיות “צנוע”:] המדיח צריך להיות “ענו” (צנוע), כי אם הוא בעל גאווה, העולם לא ילך אחריו.

[חידוש — סתם “נהיה גויים” אינו מספיק:] אם המדיח אומר סתם “נהיה גויים” ללא עבודה זרה ברורה — רק מעט התרשלות או גויות — זה לא דין עיר הנדחת. צריכה להיות עבודה זרה ברורה, ממש “נלך ונעבוד”.

[חידוש — המדיח צריך להיות “חלק מהתנועה”:] המדיח עצמו לא צריך לעבוד עבודה זרה (הוא נסקל אף שהוא עצמו לא עבד). אך — הוא צריך להראות שהוא רוצה לעבוד, הוא צריך להיות חלק מהקבוצה. אף שבסוף מתברר שלא, הוא צריך להיות חלק מהתנועה.

[חידוש — הקשר לפרק הראשון:] אם היה מעשה מדיח כמו בפרק הראשון, שעושים רק טעות קטנה (למשל, הקב”ה רוצה שנכבד את הכוכבים), זה לכאורה לא היה דין עיר הנדחת. צריך ללכת עד הסוף — ממש עבודה זרה. אך — אם אחד אומר פשוט “נלך ונעבוד” ללא כל מיני טעמים, רק בחשבון, הוא עדיין מסית ומדיח.

הלכה — עיר הנדחת נידונת רק על ידי בית דין הגדול של שבעים ואחד

הרמב”ם: “אין דנין עיר הנדחת אלא בבית דין הגדול של שבעים ואחד.” המקור: “והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא… אל שעריך” — מכאן לומדים שיחידים נידונים בבית דין של כל שער ושער (בית הדין של כל עיר), אבל עיר הנדחת נהרגין בבית דין הגדול.

פשט

בדרך כלל לדיני נפשות מספיק בית דין של כ”ג, אך לעיר הנדחת צריך את הסנהדרין הגדול.

חידושים והסברות

[חידוש — “שער” כסמל של בית דין:] בערים הקדומות שער העיר היה סמל העיר — כל עיר עם השער שלה היה לה בית דין משלה. הפסוק “אל שעריך” פירושו לכן בית דין.

[חידוש — ההגיון של בית דין הגדול:] עיר היא רמה אחת, ובית דין הגדול הוא מעל כל הערים, לכן מתאים שדין הנוגע לעיר שלמה יעלה לבית הדין הגבוה ביותר.

[חידוש — הקשר למלחמה:] הרמב”ם מניח שלעיר הנדחת יש אלמנטים מלחמתיים, מה שמתאים גם לכך שמלחמה גם צריכה בית דין הגדול.

הלכה — ערי המקלט אינן נעשות עיר הנדחת

הרמב”ם: “אחת מערי המקלט אינה נעשית עיר הנדחת”, כי כתוב “באחת שעריך” — “שעריך” פירושו ערים השייכות לשבט, אך ערי המקלט אינן שייכות לשבט, אלא הן ערים שהשבטים נתנו לכלל ישראל.

פשט

ערי המקלט אינן יכולות להיות עיר הנדחת כי הן אינן “שעריך” — לא עריך.

חידושים והסברות

[חידוש — מחלוקת רמב”ם וראב”ד:] הראב”ד חולק ואומר שערי המקלט כן היו פעם שייכות לשבטים — השבטים ירשו אותן ואחר כך נתנו אותן לערי המקלט. לכן זה נקרא “שעריך”. הרמב”ם לעומת זאת סובר ש“שעריך” פירושו מה ששייך לך עכשיו — ומכיוון שערי המקלט נתונות למעשה, הן כבר לא “שעריך”, אף שפעם ירשו אותן.

הלכה — ירושלים אינה נעשית עיר הנדחת

הרמב”ם: “ולא ירושלים נעשית עיר הנדחת, שלא נתחלקה לשבטים.” ירושלים שייכת לכלל ישראל, לא לשבט מסוים.

פשט

ירושלים אינה יכולה להיות עיר הנדחת כי היא מעולם לא חולקה לשבטים.

חידושים והסברות

[חידוש — הראב”ד מודה בירושלים:] אף הראב”ד שחולק בערי מקלט, מודה שירושלים אינה יכולה להיות עיר הנדחת, כי ירושלים מעולם לא חולקה לשבטים.

[חידוש — החילוק בין ערי מקלט וירושלים לפי הרמב”ם:] הרמב”ם לא אמר בערי מקלט את הלשון “לא נתחלקו” — כי ערי מקלט כן חולקו (ואחר כך ניתנו). סברת הרמב”ם בערי מקלט שונה — זה הולך על הכינוי “שעריך”, שפירושו מה ששייך לך עכשיו.

הלכה — עיר הנדחת בספר (גבול) של ארץ ישראל

הרמב”ם: “ואין עושין עיר הנדחת בספר” — עיר שנמצאת בגבול ארץ ישראל אי אפשר לעשות עיר הנדחת, “כדי שלא יכנסו גוים ויחריבו את ארץ ישראל” — כי אם שורפים עיר בגבול, גויים יכנסו מהצד השני ויחריבו את ארץ ישראל.

פשט

עיר גבול אינה יכולה להיות עיר הנדחת מטעמים אסטרטגיים.

חידושים והסברות

[חידוש — ראיה שלעיר הנדחת יש אלמנטים מלחמתיים:] בעבירה רגילה (כמו חילול שבת) אין לוקחים בחשבון שיקולים פוליטיים/אסטרטגיים — הורגים את העובר ולא מסתכלים על השלכות. אך כאן בעיר הנדחת כן לוקחים בחשבון שיקולים אסטרטגיים — מה שמוכיח שזה דין מלחמתי, לא רק דין דיני נפשות.

[חידוש — השוואה לשבת בגבול:] אף בשבת יש דין שבגבול מותר לחלל שבת כשגויים באים — אך שם זה פיקוח נפש. כאן בעיר הנדחת זה לא פיקוח נפש באותו מובן — זה יותר ענין של בניין הארץ והגנה על ארץ ישראל ככלל.

[חידוש — מי מגן על ארץ ישראל?] באירוניה מסוימת: יוצא שעובדי עבודה זרה הם המגינים על ארץ ישראל בגבול! משאירים אותם שם כי צריך את העיר. “עבדי הם ולא עבדים לעבדים” — אף שקצים, הם השקצים שלנו.

[חידוש — אולי זה לא על האנשים אלא על השטח:] אולי הענין אינו להגן על האנשים (עוב

די ע”ז), אלא להגן על השטח — שלא תהיה עיר חרבה. המקור: התורה אומרת “פן תרבה עליך חית השדה” — אם מגרשים מהר מדי, השטח נהרס. עיר חרבה הופכת לחורבן לכל האזור.

[סטייה: מציינים שגם היום רואים כמה חשובים האנשים שגרים בגבול.]

[סטייה: הענין של מסית ומדיח יש לו רלוונטיות מעשית — בבתי כלא אנשים פגיעים, מחפשים רוחניות, והרבה הופכים לבעלי תשובה, אך יש גם אנשים שהולכים אחרי כתות ותנועות אחרות.]

הלכה — אין עושין שלש עיירות נדחות

הרמב”ם: “ואין עושין שלש עיירות נדחות.” “ואם בנו אותה, הרי היא ככל הערים.”

פשט

אין עושים שלוש ערים עיר הנדחת, כי זה יהיה “קרחת” — חור בארץ ישראל.

חידושים והסברות

[חידוש — מחלוקת על הטעם:] גישה אחת היא שהטעם הוא כי זה עושה “חור” בארץ ישראל — חורבן גדול של אזור שלם. לפי גישה זו, אם שלוש הערים אינן אחת ליד השנייה (למשל, אחת ביהודה ואחת בגליל), אפשר לתת דין עיר הנדחת על כל אחת בנפרד.

הגישה השנייה סוברת שהדין של שלוש עיירות נדחות הוא דין עקרוני: בית דין לא יכול לעשות דין עיר הנדחת על שלוש ערים — “זה יותר מדי, לא הורגים כל כך הרבה יהודים.” אפילו אם אחת ביהודה ואחת בגליל, אין הבדל. “בת אחת” פירושו בזמן אחד — אי אפשר לעשות שלוש עיר הנדחת אפילו שנים רבות זו מזו. אך כאשר מדובר בשתי מדינות נפרדות (כמו יהודה וגליל), זה רחוק מספיק שזה נחשב כשתי מדינות נפרדות.

הלכה — סדר ביצוע העונש: דרישה וחקירה, שליחת תלמידי חכמים, מלחמה

הרמב”ם: “וכיצד דין עיר הנדחת? בית דין הגדול שולחים ודורשים וחוקרים עד שידעו בראיה ברורה שהודחה כל העיר או רובה וחזרו לעבודה זרה. אחר כך שולחים להם שני תלמידי חכמים להזהיר אותם ולהחזירם. אם חזרו ועשו תשובה — מוטב. ואם עמדו בטפשותם — מצווין לכל ישראל לעלות עליהם לצבא, וצרים עליהם ועורכים עמהם מלחמה עד שתבקע העיר.”

פשט

הסדר הוא: (1) בית דין הגדול (שבעים ואחד) שולח שליחים שעושים דרישה וחקירה יסודית; (2) שולחים שני תלמידי חכמים להזהיר אותם ולהחזירם; (3) אם עושים תשובה — טוב; (4) אם לא — כלל ישראל עולה כצבא, צר על העיר, ועורך מלחמה עד שפורצים את החומה.

חידושים והסברות

[חידוש — דרישה וחקירה יותר מעדות רגילה:] לשון הרמב”ם “דורשים וחוקרים… עד שידעו בראיה ברורה” מראה שזה יותר מעדות רגילה. בית דין שולח “חוקרים” שעושים חקירה רצינית. למעשה: כאשר דבר כזה מתחיל, באות כל מיני שמועות — “אין לך מושג מה קורה באותה חסידות” — אך שמועות אינן מספיקות. צריכה ראיה ברורה.

[חידוש — “חזרו לעבודה זרה” — משמעות “חזרו”:] הלשון “חזרו לעבודה זרה” מתייחס ל”תחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו” — יהודים פעם היו עובדי עבודה זרה, ועכשיו הם “חוזרים” אחורה. יותר מכך: “חזרו” פירושו שהעיר כעיר הפכה לעיר “מומרת” לעבודה זרה — לא סתם שקבוצת אנשים עובדים כל אחד בנפרד עבודה זרה, אלא שהעיר כולה נמסרה לעבודה זרה. זה החילוק בין יחידים שעובדים עבודה זרה לבין עיר הנדחת.

[חידוש — שני תלמידי חכמים: לא התראה אלא קריאה לשלום:] הראב”ד שואל: “טוב הדבר שתועיל להם תשובה, אבל לא מצינו תשובה מועלת אחר התראה ומעשה” — כיצד תועיל תשובה כאשר כבר היתה התראה ומעשה?

תירוץ ראשון (מפרשים מסוימים): בעיר הנדחת בדרך כלל אין התראה פורמלית על כל יחיד. כאשר רוב עיר “מתלהב” ממשהו, אין התראה אישית. שני תלמידי החכמים הם ההתראה, ואם לא מקשיבים אחר כך, רק אז ממשיכים.

בעיית הראב”ד עם זה: בנוסחאות מסוימות של הרמב”ם כתוב שבית דין צריך לחקור שכבר היתה התראה קודם, לפני הדרישה וחקירה. אם כן, מה מועילה התראה שנייה?

החידוש העיקרי: זה לא דין התראה כלל, אלא דין קריאה לשלום. כי הרמב”ם מתאר את כל התהליך בלשונות של מלחמה — “מצווין לכל ישראל לעלות עליהם לצבא, וצרים עליהם ועורכים עמהם מלחמה עד שתבקע העיר.” כמו בכל מלחמה יש דין “וקראת אליה לשלום” (הרמב”ם אומר שאפילו בעמלק יש קריאה לשלום), כך גם בעיר הנדחת — הקריאה לשלום הספציפית היא שליחת תלמידי חכמים להחזירם בתשובה.

שאלה על החידוש: האם הלשון “לצבא” הוא חידושו של הרמב”ם, או שכתוב כבר בגמרא? כי בגמרא עם רש”י ומפרשי רש”י זה נשמע כהליך בית דין, לא כמלחמה. הרמב”ם הכניס זאת.

[חידוש — מקור מספר יהושע:] ממקורות וציונים של פרנקל, בשם ר’ חיים קנייבסקי, מובא מקור מספר יהושע: כאשר אנשי גד וראובן עשו מזבח נפרד בעבר הירדן, כלל ישראל (יהושע) שלח פנחס הכהן עם עשרה נשיאים מעשרה שבטים להזהיר אותם — “מה קורה איתכם? למה אתם מורדים בכלל ישראל?” זה ממש כמו קריאה לשלום לפני מלחמה. הרמב”ם עצמו מביא מקור זה במורה נבוכים.

זו התשובה לראב”ד: הראב”ד שואל שתשובה לא מועילה אחר התראה ומעשה. התשובה היא שלעיר הנדחת יש דין מלחמה, ובמלחמה יש קריאה לשלום שהיא דין נפרד — לא התראה רגילה. הטעם האמיתי למה הולכים למלחמה אינו כי היתה קריאה לשלום, אלא להיפך: כי זה דין מלחמה, לכן חייבת להיות קריאה לשלום.

[חידוש — הסבר עמוק יותר על התראה ותשובה:] היכן כתוב בתורה בכלל שצריך לעשות התראה? היסוד העיקרי של התראה הוא — התראה היא דין בתשובה. התראה פירושה: אני נותן לך הזדמנות לעשות תשובה. לומדים זאת מיחזקאל והנביאים — כיצד הנביאים מתרים. התראה צריכה להיות מועילה — אופן שיכול לגרום לאותו אדם לחזור בתשובה. לכן קושיית הראב”ד אינה כל כך חזקה: לומר שתשובה לא עובדת אחר התראה, זה כמו לומר שתשובה לא עובדת אחרי ניסיון לעשות תשובה — כמו “מי שאמר אעבור ואשוב”. כל מטרת ההתראה היא תשובה.

[חידוש — דין מלמד זכות:] הדין של מלמד זכות עד הרגע האחרון גם קשור לכך — המלמד זכות פירושו שלא נתנו לו באמת הזדמנות, ההתראה לא היתה התראה אמיתית שיוכל לעשות תשובה.

[חידוש — הלשון “תחילה”:] לשון הרמב”ם שצריך “תחילה” לשלוח תלמידי חכמים — זה כמעט סוג של חסידות, “טובה דבורה של תורה מצווה”. הרמב”ם פוסק שצריך להתחיל בשלב של תשובה.

[חידוש — תשובה בבית דין של מטה:] מכאן רואים מקור ברור שתשובה כן מועילה בבית דין של מטה, נגד אחרונים רבים שנובעים מגמרא שאומרת שתשובה לא מועילה בבית דין של מטה.

[חידוש — מדוע דווקא תלמידי חכמים:] (1) כי הם חכמים שיכולים להתחכם על המסיתים והמדיחים. (2) כי זה דבר פוליטי קשה — צריך להיכנס לעיר שאולי סגורה, וצריך למצוא דרך לדבר עם העולם. הם דיפלומטים, ודיפלומטים צריכים להיות יהודים חכמים. (3) צריך עוד חכמים מלבד בית הדין — תלמידי חכמים פירושו ששולחים עוד חכמים, תלמידים שהולכים ללמוד הלכות ולדבר על זה עם האנשים.

[חידוש — עיר הנדחת היא בעיקר מלחמת אזרחים:] עיר הנדחת היא בעצם מלחמת אזרחים — סכנה גדולה, לא דבר פשוט לעשות. הרמב”ם מביא את ההלכות כאן בעיקר כי הוא רוצה להסביר שעבודה זרה אינה רק דבר פרטי — עבודה זרה יכולה להיות דבר כללי, סוג דין אחר.

[סטייה: עמלק וקריאה לשלום — הרמב”ם אומר שצריך לנהל משא ומתן אפילו עם עמלק. אפילו בעמלק קיימים דיני מלחמה כמו קריאה לשלום.]

הלכה — הקמת בתי דינים, עדים והתראה על כל אדם

הרמב”ם: מקימים בתי דינים שונים, ומביאים שני עדים על כל אדם שעבד עבודה זרה אחרי שהזהירו אותו. אם נצטרפו כל העובדים ואינם אלא מיעוט — דנים אותם כיחידים בסקילה, ושאר העיר ניצול. אם נצטרפו רובמעלין אותן לבית דין הגדול.

פשט

אחרי שתלמידי החכמים לא הצליחו להחזיר בתשובה, מקימים בתי דינים שדנים כל אדם בנפרד. מביאים שני עדים על כל אחד, רושמים אותו, ועושים רשימה. אם כל העובדים ביחד הם מיעוט — דנים אותם כיחידים בסקילה. אם הם רוב — מביאים אותם לבית דין הגדול.

חידושים והסברות

[חידוש — מכאן ראה הראב”ד שהיתה ממש התראה:] קושיית הראב”ד נובעת מכאן — הוא רואה שמדברים על עדים והתראה על כל אחד, ולכן הוא תוהה מה מועילה ההחזרה בתשובה. אך כפי שהוסבר, ההתראה היא עצמה דין בתשובה.

[חידוש — בעיר הנדחת עצמה לכאורה אין דין התראה רגיל:] “למעלה נראה שבעיר הנדחת אין אפילו דין התראה במובן הרגיל.” זה חילוק בין דין עיר הנדחת לדין יחיד.

הלכה — דין הריגה: סייף לאנשי עיר הנדחת, סקילה למדיחים

הרמב”ם: “וגומרין שם דינם, והורגין כל אלו שעבדו בסייף… מכין את כל נפש אדם אשר בה לפי חרב.” “בין שהודחה כולה בין שהודחה רובה, סוקלין את מדיחיה” — המסיתים והמדיחים מקבלים סקילה, לא סייף.

פשט

בית דין הגדול פוסק, והורגים את כל עובדי עבודה זרה בסייף (חרב), לא סקילה כמו ביחיד. המדיחים לעומת זאת מקבלים מיתה חמורה יותר — סקילה. מלבד העובדים עצמם, הורגים גם נשים וטף של העובדים (נשים וילדים של עובדי עבודה זרה).

חידושים והסברות

[חידוש — חפים מפשע:] בעיר הנדחת הורגים גם אנשים שלא עבדו בעצמם (כמו ילדים). התשובה היא שבית הדין זהיר מאוד בהוצאת פסק כזה, והאופי הוא כמו מלחמה — במלחמה יש דינים כאלה.

[חידוש — מחלוקת תנאים על ילדים:] היו תנאים שאומרים שלא הורגים את הילדים אפילו. הרמב”ם הולך לחומרא — הוא הורג את נשים וטף של העובדים.

[חידוש — הרמ”ץ (רש”ש משאנץ):] הוא אומר שמה שהרמב”ם אומר “מכין נשים של עובדים” פירושו רק הנשים שהדיחו אותם — הנשים ששכנעו אותם לעבוד עבודה זרה. אך צדקניות — נשים צדיקות שלא הסכימו — לא נהרגות. זה נובע מהגמרא ששואלת: מה עושים עם נשים צדקניות בעיר הנדחת?

[חידוש — הרמב”ם לעולם לא הורג אדם שלא עבד עבודה זרה:] רק משפחת העובדים. אישה יכולה בעצמה להיות עובדת עבודה זרה, אך קטנים — זה החידוש, כי קטנים לא יכולים להיות עובדים.

הלכה — שלל: איסוף ברחוב

הרמב”ם: “ומקבצין את כל שללה אל תוך רחובה” — אוספים את כל רכוש העיר לרחוב. “אם אין לה רחוב” — אם אין לה רחוב ראשי, עושים לה אחד. “הוי רחוב החוצה לה, בונים חומה חוצה לה עד שיכניסנה לתוכה” — אם הרחוב מחוץ לעיר, בונים חומה סביב כך שיהיה בתוך העיר.

פשט

הפסוק אומר “אל תוך רחובה” — צריך לשרוף ברחוב, והרחוב צריך להיות בתוך העיר. “רחוב” פירושו לכאורה ה”שוק” — המקום המרכזי שבו אנשים מסתובבים, המקום הציבורי המרכזי.

הלכה — הריגת כל נפש חיה (בהמות) ושריפה

הרמב”ם: “והורגין כל נפש חיה אשר בה” — הורגים את כל היצורים החיים בעיר. “כל שללה עם המדינה באש” — שורפים הכל. השריפה היא מצוות עשה“ושרפת באש את העיר ואת כל שללה”.

פשט

שוחטים את הבהמות תחילה (הרג), ואחר כך שורפים. “את העיר” פירושו לכאורה כל החיים, “ואת כל שללה” פירושו הרכוש.

חידושים והסברות

[חידוש — השוואה לביעור חמץ:] כמו ששורפים חמץ, כך שורפים את עבודה זרה. לשניהם יש דין שריפה, ושניהם “שבלב” — חמץ שבלב (החמץ שבלב, היצר הרע) ועבודה זרה שגם היא ענין של הלב.

הלכה — נכסי צדיקים שבתוכה

הרמב”ם: “נכסי צדיקים שבתוכה” — ממון ה”צדיקים” בעיר גם נשרף. “הואיל וישבו שם ממונם אבד.”

פשט

“צדיקים” אינו בהכרח אנשים ברמה של צדיקים. זה פירושו “שאר יושבי העיר שלא הודחו” — אלה שלא הלכו אחר המסית והמדיח. הם נקראים “צדיקים בדיניהם” — צדיקים בהשוואה לרשעים. גופם ניצל, אך ממונם נשרף כחלק משלל העיר.

חידושים והסברות

[חידוש — ראיה מאברהם אבינו בסדום:] “יש חמישים צדיקים בתוך העיר” — גם שם “צדיקים” אינו פירושו אנשים ברמה הגבוהה ביותר, אלא “היהודים החכמים שלא משתגעים אחרי” הרשעים. צדיקים בדיניהם. גם “ובשער ישבו לוט” — נכסי לוט גם נשרפו בכלל שללה.

[חידוש — הטעם מדוע ממונם אובד:] זה קשור לעיקרון “אוי לרשע אוי לשכנו”. למה הלכו לגור שם? כי שם היה יישוב גדול — הלכו לשם למחיה/כסף. זה מתאים למה שהרמב”ם למד קודם שאסור לגור עם רשעים. למה הוא לא הלך למדבר? כי הוא צריך להיות אדם נורמלי עם פרנסה. יש קנס על כך.

[חידוש — לוט כדוגמה:] אברהם הציל את ממון לוט בפעם הראשונה (מהמלכים), אך כשהגיע לחורבן סדום (שהוא כעין עיר הנדחת), הצילו רק את גופו של לוט, לא את ממונו.

הלכה — הנאה משלל עיר הנדחת

הרמב”ם: “וכל הנהנה ממנו בחלצו לוקה אחת, שנאמר ולא ידבק בידך מאומה מן החרם.”

פשט

מי שנהנה משלל עיר הנדחת מקבל מלקות אחת.

חידושים והסברות

[חידוש — “אחת” — רק מלקות אחת:] בפרק ז’ מביא הרמב”ם שהנאה מעבודה זרה עצמה (לא עיר הנדחת) היא “לוקה שתים” — שני לאווין. אך בעיר הנדחת יש רק לאו אחד — “ולא ידבק בידך מאומה מן החרם”.

הלכה — ייאוש: כל המחזיק מנכסיהם זוכה בהם

הרמב”ם: כאשר כבר היה גמר דין על עיר כעיר הנדחת, ומישהו תפס נכסים מהעיר, ומאוחר יותר מתברר שהעיר אינה עיר הנדחת — מי שתפס זכה בזה. “שכל אחד ואחד כבר הפקיר ממונו בשעת גמר דין.”

פשט

זה לא דין בעבודה זרה, אלא דין בייאוש/הפקר/אבידה. בגמר דין כל אחד התייאש מממונו, לכן זה הפך להפקר, ומי שלקח אותו זכה בו.

חידושים והסברות

[קושיא:] האדם שגר בעיר יודע שהוא חף מפשע — הוא מרגיש שהוא צדיק. למה יתייאש?

[חידוש — תירוץ מהערוך לנר (מגמרא כריתות):] להיפך! האדם מפקיר את ממונו דווקא כי הוא יודע שהוא צדיק. הוא אומר: “אני צדיק, שאר רוב העיר חטאה, אבל אני צדיק.” כצדיק הוא יודע שממונו אובד (כדין נכסי צדיקים שבתוכה), והוא מפקיר את חפציו “על דעת” שהוא צדיק שלמרבה הצער מאבד את כספו. אם היה חושב שהוא אשם, לא היה מתייאש, כי עדיין לא פסקו.

[הסבר נוסף:] סביר להניח, אם רוצים לומר “חסידית”, היה משהו “חשוד” (מפוקפק) בעיר — לא מגיע להם כספם. מחזיקים כבר אחרי ששלחו שליחים להחזירם בתשובה. יכול אפילו להיות שהם אכן עבדו עבודה זרה, רק לא היו שני עדים כשרים.

הלכה — “לא תבנה עוד”: אס

ור לבנות מחדש

הרמב”ם: “ואינה נבנית לעולם, וכל הבונה אותה לוקה, שנאמר לא תבנה עוד.” אבל “מותר לעשותה גנות ופרדסים” — מותר לעשות גנים ופרדסים. “לא תבנה מדינה כמו שהיתה.”

פשט

עיר הנדחת אסורה לעולם להיבנות מחדש כעיר. “לא תבנה מדינה כמו שהיתה” — אסור לעשות מחדש עיר כמו שהיתה. אך גנות ופרדסים מותר.

חידושים והסברות

[חידוש — “לעולם” פירושו ממש לנצח:] “לעולם” לא מתייחס לאדם אחד — זה דין על המקום, לא על אדם. זה שונה מ”לא יבוא בקהל ה'” בעמוני ומואבי, שאומרים שהיום כבר אין עמוני ומואבי (כי סנחריב ערבב את האומות). אך עיר נשארת תמיד במקומה.

[חידוש — שאלה על ספק עיר הנדחת:] אם לא יודעים היכן היתה עיר הנדחת, אסור לבנות? זה מושווה לקושיא הלמדנית המפורסמת של נחל איתן — אומרים שלא עושים זריעה בנחל איתן (שבו ערפו עגלה ערופה), ואם אומרים “כל קבוע כמחצה על מחצה”, כל מקום צריך להיות ספק נחל איתן. תירוץ: סביר שבית דין צריך להציב אבן (מצבה) בעיר הנדחת. אך זה לא תירוץ טוב לנחל איתן, כי נחל איתן אינו פרסום כל כך גדול — אך עיר הנדחת היא אירוע עצום שחייב להירשם בהיסטוריה.

[חידוש — מה פירוש “בנו אותה”?] “לא תבנה מדינה כמו שהיתה” — אסור לעשות מחדש עיר. אך האם מותר לבנות בתים קטנים (לא עיר)? “כמו שהיתה” הוא הגבלה. אם בונים עיר בשם חדש באותו מקום — האם זה נקרא “לא תבנה עוד”?

[סטייה: בית שמש ופורים — מוזכרת שאלה הלכתית על בית שמש, שיש אנשים שאומרים שליד שם היתה עיר “משמות ישבו בנין”, ואחרים טוענים שבונים באותו אזור אך זו לא אותה עיר. יש לכך נפקא מינה להלכות פורים (מוקפת חומה).]

הלכה — שיירא העוברת ממקום למקום: נוסעים בעיר הנדחת

הרמב”ם: שיירה שנוסעת ממקום למקום ועצרה בעיר הנדחת — אם גם הם הלכו אחר עובדי עבודה זרה: אם היו שם שלושים יום (תושבי העיר), “נהרגין בסייף וממונם אבד” — הם מקבלים דין עיר הנדחת. אם לא היו שלושים יום — “בסקילה, וממונם ליורשיהם” (דין יחיד).

פשט

השיעור של שלושים יום — כמו בהלכות אחרות (פסח, מזוזה) — עושה אותו חלק מהעיר. עד שלושים יום הוא “אורח” ומקבל דין יחיד עובד עבודה זרה.

חידושים והסברות

[חידוש — חילוק כפול:] החילוק בין דין עיר הנדחת (סייף, ממון אבד) לדין יחיד (סקילה, ממון ליורשים) הוא כפול: גם במיתה (סייף לעומת סקילה), גם בממון (אבד לעומת ליורשים).

הלכה — נכסים של אנשי עיר אחרת מופקדין בעיר הנדחת

הרמב”ם: “נכסי אנשי מדינה אחרת שהיו מופקדין בתוכה” — כסף של אנשים מערים אחרות שהיה מופקד בעיר הנדחת — “אף על פי שקיבלו עליהם אחריות” — אף שאנשי עיר הנדחת קיבלו אחריות — “הואיל ואינו שלהם, הרי אלו לבעליהן” — מחזירים לבעלים, “שאינו שלל”.

פשט

אף כאשר אנשי עיר הנדחת קיבלו אחריות על הפיקדון (שבהלכות אחרות, למשל חמץ, עושה אותו כשלהם), בעיר הנדחת זה נשאר לא שלהם — כי “שלל” פירושו רק הדברים שלהם.

חידושים והסברות

[חידוש — “דלא שלל חברותא”:] אף באופן שאחריות עושה זאת הלכתית כשלו (למשל בחמץ שקיבל עליו אחריות), בעיר הנדחת הדין שונה — זה לא “שלל” כי זה בעצם לא שלהם.

הלכה — נכסי הרשעים מופקדין במדינה אחרת

הרמב”ם: נכסים של אנשי עיר הנדחת (רשעים) שמופקדים מחוץ לעיר: “אם נתבעו יחד עמהם” — אם נאספו ביחד עמהם בעת הדין — “נשרפין עמהם”. “ואם לאו” — אם נשארו בעיר האחרת — “הרי אלו נתנין ליורשיהם”.

פשט

“שלל” פירושו כאשר זה שם בעיר. אם ממון הרשעים מחוץ לעיר, זה לא הופך אוטומטית לשלל — אלא אם הביאו אותו פיזית.

הלכה — בהמה שחציה של עיר הנדחת וחציה של עיר אחרת; עיסה

הרמב”ם: בהמה שחציה של איש עיר הנדחת וחציה של איש עיר אחרת — “הרי זו אסורה” — כל הבהמה אסורה. אך עיסה (בצק) שבשותפות — מותרת, “שיכול לחלוק עיסתו”.

פשט

בבהמה אי אפשר לחלק, כי כוח החיים אחד — כל טיפת דם שייכת לשני השותפים. בבצק לעומת זאת אפשר פשוט לחלק לשני חלקים, והחלק הכשר נשאר מותר.

חידושים והסברות

[חידוש — יסוד החילוק:] בהמה היא “דבר אחד” — יצור חי שאי אפשר לחלק מבלי להרוג אותו. כאשר חותכים בהמה לחצי, היא לא שורדת. לכן כל חלק מהבהמה בהכרח שייך לשני השותפים, וכל הבהמה נאסרת. בצק לעומת זאת הוא דבר שאפשר לחלק ללא כל הפסד. לשון הגמרא: “שיכול לכזית בזה וכזית בזה” — בבצק אפשר לחלק כזית כזית, אך בבהמה לא.

הלכה — בהמות של עיר הנדחת שנשחטו

הרמב”ם: בהמות של עיר הנדחת שנשחטו — הן אסורות בהנאה כשאר הנשחטות שאסורות בהנאה.

פשט

בדרך כלל הורגים את הבהמות בסייף, אך אם כבר שחטו, הן נשארות אסורות בהנאה כמו כל נכסי עיר הנדחת.

הלכה — שער הראש ופאה נכרית

הרמב”ם: שער הראש, בין של אנשים בין של נשים שבה — מותר בהנאה. אבל שער פאה נכרית — הרי הוא בכלל שללה ואסור.

פשט

השיער הטבעי מראשי האנשים מותר בהנאה, כי זה לא “נכסים” ולא “אנשים” (זה חלק מגוף שנהרג). אך פאה נכרית (פאה/שיער מלאכותי) היא חפץ, כלי נפרד, והיא בכלל שללה ואסורה.

חידושים והסברות

[חידוש — החילוק בין שיער לפאה נכרית:] שיער שגדל על הראש הוא חלק מגוף האדם — זה לא “שלל” (נכסים). אך פאה נכרית היא חפץ נפרד, כלי שמשתמשים בו, ולכן זה נכנס ל”שללה”. זה גם קשור לכלל של “מחוסר קביצה” — שיער שעדיין על הראש עדיין לא “נאסף” כשלל.

הלכה — פירות המחוברין (פירות דקלים שבה)

הרמב”ם: פירות דקלים שבה — מותרים.

פשט

פירות שתלויים עדיין על עצים בעיר הנדחת מותרים (לא דווקא דקלים, אלא כל עצים).

חידושים והסברות

[חידוש — מחוסר תלישה וקביצה:] היסוד הוא שפירות המחוברין הם “מחוסר תלישה וקביצה ושריפה” — הם עדיין חסרים להיקטף, להיאסף, ואחר כך להישרף. לכן הם לא בכלל “שלל” שצריך לשרוף. הרמב”ם משתמש באותו כלל של מחוסר קביצה להסביר שני דינים — שער הראש ופירות המחוברין. דברים שכבר נקטפו אך עדיין לא נאספו במקום אחד — זה “מחוסר קביצה” וצריך לשרוף אותם.

הלכה — הקדשות שבתוכה: קדשי מזבח וקדשי בדק הבית

הרמב”ם: קדשי מזבח — ימותו (כי “זבח רשעים תועבה”, אי אפשר להקריב אותם). קדשי בדק הבית — יפדו ואחר כך ישרפו, שנאמר “שללך ולא שלל שמים”.

פשט

הקדשות שאנשי עיר הנדחת הקדישו:

קדשי מזבח (בהמות עם קדושת הגוף): אי אפשר להקריב אותן כי “זבח רשעים תועבה”, ואי אפשר לאכול אותן כי הן קדשי מזבח — לכן ימותו.

קדשי בדק הבית (בהמות עם רק קדושת דמים): פודים אותן (פדיון), ואחר כך שורפים אותן.

חידושים והסברות

[חידוש — “שלל ולא שלל שמים”:] הפסוק לומד שהקדשות אינן בכלל “שלל” שצריך סתם לשרוף — הן שייכות ל”שמים”. לכן אפשר בקדשי בדק הבית תחילה לפדות (לפדות), כדי להציל את כסף ההקדש, ואחר כך שורפים את הבהמה.

[קושיא קשה — מי פודה?] מי ירצה לפדות בהמה אם הוא צריך לשרוף אותה אחר כך? אי אפשר לקחת כסף מעיר הנדחת כי זה גם “שלל”. צריך למצוא נדבן מבחוץ שרוצה לתת כסף להקדש כדי שבית המקדש לא יפסיד.

[חידוש — מחלוקת הראב”ד:] הראב”ד חולק ואומר שהקדשות בכלל לא צריך לשרוף, כי ברגע שהאדם הקדיש אותם (נתן לבית המקדש), זה כבר לא “נכסים שלו” — זה כמו מתנה ששייכת כבר לאחר. זו “קושיא טובה באמת”.

[מקום קשה ברמב”ם:] לשון הרמב”ם “יפדו ואחר כך ישרפו, מה שנאמר שלל ולא שלל שמים” קשה — הפסוק “שלל ולא שלל שמים” הוא הטעם למה אפשר לפדות אותם (כי זה לא בכלל שלל), אך אחר כך שורפים אותם. בלי הפסוק הזה לא היו יכולים לפדות, כי ההקדש גם לא היה יכול ליהנות מזה לפי דין “כל שללה תהיה”.

הלכה — בכור ומעשר שבתוכה

הרמב”ם: הבכור והמעשר שבתוכה, שהן קדשי מזבח — ימותו.

פשט

בכור ומעשר בהמה הם קדשי מזבח, אי אפשר להקריב אותם (זבח רשעים תועבה), לכן ימותו.

חידושים והסברות

[חידוש — תמימים לעומת בעלי מומין:] בתמימים — ימותו, כי אי אפשר להקריב אותם ואי אפשר לאכול אותם (כי הם קדשי מזבח). אך בבעלי מומין — הדין שונה: כי הבעלים יכול היה לפדות אותם ולאכול (בכור בעל מום אוכל הכהן, מעשר בעל מום אוכל הבעלים), זה אומר שזה “בכלל שלו” — זה בכלל בהמה של נהרגים, לא “שלל שמים”. לכן זה נהרג כמו כל בהמות עיר הנדחת. החילוק: בתמים — זה שייך רק למזבח, לכן “שלל שמים”. בבעל מום — לבעלים יש חלק בזה (הוא יכול לאכול אותו), לכן “שלו”.

הלכה — תרומה שבתוכה

הרמב”ם: תרומה שבתוכה — אם הגיע ליד כהן, ירקב. אם עדיין ביד ישראל, ינתן לכהן שבעיר אחרת.

פשט

אם התרומה כבר אצל הכהן (מעיר הנדחת), משאירים אותה להירקב (להתקלקל). אם היא עדיין אצל הישראל, נותנים אותה לכהן מעיר אחרת.

חידושים והסברות

[חידוש — מדוע ירקב ולא שריפה?] כי לתרומה יש קדושה, אסור לשרוף אותה סתם. משאירים אותה להירקב. רש”י אומר שמשאירים אותה לשכב עד שתהיה “כלי העשוי להרקב”.

[חידוש — אם עדיין ביד ישראל:] זה לא שלו (זה שייך לכהן), לכן נותנים אותה לכהן בעיר אחרת — זו מתנת כהונה, “נחת רוח לשמים”, עם קדושת הגוף, והכהן יכול לאכול אותה כרגיל.

הלכה — מעשר שני וכתבי הקודש שבתוכה

הרמב”ם: מעשר שני וכסף מעשר שני — וכתבי הקודש — טעונין גניזה.

פשט

מעשר שני (או כסף מעשר שני) שייך בעצם לבעל הבית (הוא אוכל אותו בירושלים), אך יש לו קדושה. כתבי הקודש אסור לשרוף. שניהם צריכים גניזה (הטמנה).

חידושים והסברות

[חידוש — ההקבלה:] מעשר שני בטומאה צריך לשרוף (כי זה זלזול בקדשים), אך אי אפשר גם סתם לאכול אותו (רק הבעלים בירושלים). בעיר הנדחת — אי אפשר לשרוף אותו (כי יש לו קדושה) ואי אפשר לאכול אותו — לכן גניזה. גם כתבי הקודש אסור לשרוף, לכן טעונין גניזה.

סיום — הענין של עיר הנדחת: עולה, חרון אף, ברכה ורחמים

הרמב”ם: עיר הנדחת היא בחינת עולה — הכל נשרף. ולא עוד אלא שמסלק חרון אף מישראל, שנאמר “למען ישוב ה’ מחרון אפו”. ומביא ברכה ורחמים, שנאמר “ונתן לך רחמים ורחמך והרבך”.

פשט

דין עיר הנדחת — ששורפים הכל — הוא כמו קרבן עולה. בכך מסירים את חרון האף מכלל ישראל, וזה מביא ברכה ורחמים.

חידושים והסברות

[חידוש — בחינת עולה:] כל הנכסים נשרפים — כמו עולה שעולה כולה למזבח. זה מקשר את כל פרטי הדינים (שותפות, הקדשות, קדשים) — הכל צריך להישרף או להיפטר.

[חידוש — “ונתן לך רחמים” — האור החיים הקדוש:] הפירוש המפורסם — “ונתן לך רחמים” פירושו שהקב”ה נותן לאדם רחמים שלא יהפוך לאכזרי דרך ההריגה. כלומר, הרחמים אינם רק שכר, אלא שמירה על מידות האדם.

[חידוש — שיטת הרמב”ם:] שיטת הרמב”ם (כפי שמביא במקום אחר) היא ששכר מלחמה בעבודה זרה הוא ש”אלו שמטרידים את האדם אחר ההבל — רחמים יבואו לעולם”. כלומר, אכזריות כלפי עבודה זרה היא עצמה רחמנות, כי עולם ללא עבודה זרה הוא עולם טוב יותר שעובד את ה’.

[חידוש — חרון אף רק על עבודה זרה:] הרמב”ם מפורסם במקומו במורה נבוכים חלק ג’ פרק מ”ב שאומר ש”חרון אף” כתוב בתורה רק על עבודה זרה. זה אומר: הדבר העיקרי שמביא חרון אף על העולם חס ושלום הוא עבודה זרה. לכן, כאשר נלחמים בעבודה זרה באכזריות, זו דווקא הדרך למנוע חרון אף.

[חידוש — הקשר לפנחס:] גם בפנחס כתוב שבקנאותו הסיר את חרון האף מכלל ישראל — אותו יסוד.

[חידוש — דרך האמצע ברחמים וכעס:] שיטת הרמב”ם הכללית היא ה”דרך האמצע” — לא להיות רחמן מדי ולא כועס מדי. אך בעיר הנדחת צריך להיות אכזריות — זו חריג שבו הולכים לקיצוניות, כי זה מה שהתורה דורשת. היצר הרע אומר “רחם” על אנשי עיר הנדחת, אך הרחמנות האמיתית היא להיפך.

[חידוש — הקשר לפרק הבא:] בפרק ה’ נראה עוד על האיסור המפורש של לרחם על עובדי עבודה זרה — איסור מפורש וברור בתורה.


תמלול מלא 📝

רמב”ם הלכות עבודה זרה פרק ד’ — עיר הנדחת, מסית ומדיח

הקדמה לפרק ד’

דובר 1: טוב, נלמד הלאה ברמב”ם, ספר המדע, הלכות עבודה זרה. אנו הולכים ללמוד עכשיו את הפרק הרביעי של הלכות עבודה זרה, פרק ד’.

כבר למדנו על איך עבודה זרה התפתחה, זה היה בפרק הראשון וקצת בפרק השני. אחר כך עיקר דיני עבודה זרה, אילו סוגי עבודות חייבים. בפרק הנוכחי, וגם בבא בעיקר, נלמד על דין שנקרא עיר הנדחת, וקצת יותר רחב מזה, מסית ומדיח.

הייחוד של מסית ומדיח אצל עבודה זרה

זה דין מיוחד. בדרך כלל, אם מישהו משדל אחר לעשות עבירה אחרת, אולי הוא עובר על לפני עור או משהו, אבל הוא לא חלק מהעבירה. אבל אצל עבודה זרה יש ענין שאם מישהו מסית אחד והוא מסית אותו לעבוד עבודה זרה, הוא מקבל, אפילו הוא עצמו לא עבד עבודה זרה, הוא מקבל דין מסית ומדיח, הרבה מאוד, עונשים שונים מאוד עם לאוין שונים סביב זה.

וכך גם יש דין מיוחד לעיר שלמה. אין דין לעיר שלמה שמחללת שבת או משהו כזה. רק אצל עבודה זרה אנו רואים את הענין של עיר הנדחת, עיר שנדחה, שנעשתה עיר עבודה זרה. לעיר הנדחת יש הלכות שונות שבהן היא מיוחדת, והיא שונה מאוד מכל התורה כולה, שאפילו אנשים חפים מפשע נהרגים גם כן, כלומר הנשים והילדים והנכסים, כי כל העיר עבדה עבודה זרה. נראה לעיין בהלכות.

למה עיר הנדחת מרכזית אצל הרמב”ם

חשבנו שאולי זה קשור, זו הרי ממש ההלכה הבאה שהרמב”ם אומר, יכול להיות שיש עוד פרטים שהוא הולך לומר אחר כך, אבל הסיבה הגדולה למה זה כל כך מרכזי בהלכות עבודה זרה אצל הרמב”ם, כך לדעתי יוצא ברור גם בפרק הראשון ואחר כך במקומות אחרים, אני לא זוכר עכשיו ברגע זה, הרמב”ם מדבר כך, שהרמב”ם הרי הניח שכל הבעיה של עבודה זרה היא שזה מתחיל עם איזה רעיון טוב או חצי טעות, אחר כך לאט לאט נעשים מסיתים ומדיחים, נעשים רשעים, מתחילים לעשות מזה דת חדשה, מתחילים לעבוד את הצורות והכוכבים.

אז הוא אומר שעבודה זרה היא “מדרון חלקלק”, זה מתחיל בדרך כלל עם טעות של נביא או של איזה חכם שטעה קצת, ואחר כך המון העם לוקח את הטעות הלאה והלאה. אז על אחת כמה וכמה עיר הנדחת רואים, מאוחר יותר הרמב”ם ידבר על נביא שקר, נביא שאומר בשם ה’ שצריך לעבוד עבודה זרה, יש הלכות שונות. וזה מתאים מאוד למסגור שהרמב”ם אמר על הסיפור, איך הסיפור שלו מתפתח. שנביא אומר משהו שגוי, ואחר כך כמה אנשים מתחילים, ואחר כך זה גורר אחריו את כל העיר.

דובר 2: נכון, והדבר החשוב הוא שיש גם, שהרמב”ם מסתכל שזה גם כמו דת, דת שקרית. עבודה זרה לא אומרת רק שיש אדם אחד עובד עבודה זרה, זה דבר אחד. אחר כך יש את זה, קבוצה שלמה נמשכה אחר עבודה זרה, נעשו עובדים, נעשו אנשים של הדת, של דת עבודה זרה. אז זה מה שעיר הנדחת היא. זה לא פשוט שהעיר נעשתה לא יהודית, הם המירו דת. יש לי הלכה ברמב”ם, נראה קצת מאוחר יותר בפנים.

הלכה א’ — מדיחי עיר ואנשי עיר הנדחת

דובר 1: אז בואו נראה את ההלכה הראשונה בפרק ד’. כך אומר הרמב”ם: “מדיחי עיר מישראל” — אנשים שהדיחו.

פירוש המילים: מסית ומדיח

מה פירוש המילה מדיחי? דחפו, כמו מלשון דוחה, דחפו מהדרך היהודית, מהדרך הטובה. מסית פירושו מסית, מעורר. מדיח היא הפעולה שקורית דרך המסיתים.

דובר 2: כן, המסיתים פירושו מעוררים, ומדיח פירושו מצליח להרחיק את האחר, מטה אותו מהדרך הטובה. טוב מאוד.

דובר 1: אה, כתוב “וידיחו את יושבי עירם”, זו הלשון. כן. “מדיחי עיר מישראל”. אני חושב שזו אותה לשון שראינו אתמול בפסוק, “ונדחו והשתחוויתם”.

דובר 2: כן, הם נדחפים מהדרכים הנכונות.

עונש של מדיחים

דובר 1: אומר הרמב”ם, “מדיחי עיר מישראל”. מדיח הוא תמיד, זה שני אנשים. זה הדין של מדיח, כששני אנשים עושים את זה ביחד. כך זה מתפתח. כן. “מדיחי עיר מישראל”, כשהם מדיחים עיר של יהודים, “הרי אלו נסקלין”.

העונש על עבודה זרה למדנו הרי הוא סקילה, אחר כך תולים. אבל העיקר מיתה שמקבלים היא מיתת סקילה. אז בדרך כלל מקבלים רק סקילה אם עבדו עבודה זרה. אבל המדיחים, “אף על פי שלא עבדו עבודה זרה”, אפילו אם הם עצמם לא עבדו עבודה זרה, “אלא הדיחו את יושבי עירם עד שעבדו אותם”, הם הטו, הם אמרו לאנשי העיר שצריך לעבוד עבודה זרה, אפילו אם הם לא עבדו בעצמם, הם מקבלים את העונש של סקילה על היותם מדיח.

דובר 2: יודע למה הם לא עבדו בעצמם? כי הרמאי הרי חכם יותר, הוא יודע שזה שטויות.

דובר 1: כן, כן.

עונש של אנשי עיר הנדחת

אומר הרמב”ם הלאה, “ואנשי עיר הנדחת”, זה העונש שמקבל המדיח, המחטיא. איזה עונש מקבלים אנשי העיר, אלה שהלכו אחריו ונעשו מודחים, הם עבדו עבודה זרה? “נהרגין בסיף”. יש הלכה חדשה שאנשי עיר הנדחת לא מקבלים את העונש הרגיל שנותנים לעובד עבודה זרה, סקילה, אלא יש להם עונש של סייף, כמו שכתוב בתורה.

“והיא”, אומר הרמב”ם, “והיא”, מה פירוש אנשי עיר הנדחת? “שעבדו עבודה זרה או שקיבלוה עליהם באלוה”. רק אם הם ממש עבדו עבודה זרה באחת מה, כמו שלמדנו אתמול, הסוגים השונים של עבודה, או העבודות שנקראות תמיד עבודות, או דרך עבודה ספציפית של עבודה זרה מסוימת. “או שקיבלוה עליהם באלוה”, או שקיבלו על עבודה זרה, קיבלו אלוהות, כמו שלמדנו גם אתמול. כך אם מישהו מקבל על עבודה זרה שהוא האל שלי, בדרך כלל מקבלים סקילה, אבל אנשי עיר הנדחת מקבלים סייף.

אזהרה על מדיחין

אומר הרמב”ם הלאה, כתוב בתורה שהמדיחים מקבלים סקילה, אבל “ואזהרה על מדיחין מנין?” איפה הלאו? כל פעם שיש עונש, הגמרא קוראת לזה “עונש שמענו, אזהרה מנין?”, איפה האזהרה? אומר הרמב”ם, “תלמוד לומר ‘לא ישמע על פיך'”. לא ישמע מפיך שום דברי הסתה והדחה.

דיון: למה סייף ולא סקילה?

דובר 2: טוב. דיברת למה בדיוק הפשט של הסייף? זה מעניין, זה כביכול קולא. זה מעניין, בדרך כלל אומרים שסקילה היא יותר חמורה מסייף. כאן המודחים, הם מקבלים רק סייף.

עיר הנדחת כמלחמה

דובר 1: אני חושב שהענין הוא, נדבר על זה אולי מאוחר יותר, אבל אני חושב שהענין הוא שעיר הנדחת לא צריך להסתכל עליה כמו עונש רגיל, אלא זה יותר משהו כזה ענין של, יותר דומה למלחמה.

וכך כתוב גם ברמב”ם במורה נבוכים חלק ג’ פרק מ”ב אני חושב, הוא אומר את זה כך, הוא לא אומר את זה מאוד ברור, אבל אפשר לראות את זה שם, שרק כך יכולות להתאים הלכות שונות שנלמד בקרוב. למשל זה שאפשר גם להרוג אנשים חפים מפשע. שבדרך כלל עונש הוא דבר מאוד מיוחד, לוקחים את האדם, מסתכלים עליו, ונותנים לו עונש ספציפי. אבל עיר הנדחת הפשט הוא שיש עיר אצל יהודים שהם כאילו מרדו במלכות שמים, זה כמו מרידה, זו התקוממות נגד כלל ישראל, נגד אלוקי ישראל, ויוצאים איתם למעין מלחמה. ועם זה יתאימו מאוחר יותר עוד הלכות.

אני חושב שלכן מתאים גם סייף, כי דרך מלחמה רגילה היא דרך מלחמה של סייף. לקחת מאות אנשים וכל אחד להפיל אותו מהגג ולזרוק אבנים, צריך להיות ריבוי בזה. סייף היא יותר דרך מלחמתית של הריגה. זה סביב קנאות גדולה אחת, כמו שפנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן הרג ברומח, כי זה גם היה הכרזת מלחמה, כי כשנשיא של שבט עושה דבר כזה, לא בא לו עונש, זה גם קנאין פוגעין בו, זה לא בדרך עונש, אלא זה בדרך מלחמה. צריך להיות חרב איש באחיו, כי גם אצל העגל היה כך, כשיש חילול השם כל כך גדול, זה ענין של מרידה במלכות שמים, ועל זה צריך להכריז מלחמה. מתאים הפשט?

דובר 2: כן כן, אני חושב שזה הסייף. עוד הלכות נראה מאוחר יותר שיתאימו עם ההלכה שהבנו. אבל הסייף הוא עדיין כמו דין, יש חלק מזה שהוא יותר ממש כמו סייף של דין הריגת בית דין, מביאים עדים, התראה.

דובר 1: כן, כי אפילו אם הדין הוא של סייף, כבר לא חילקו את זה. אפילו כשיש דין רגיל בבית דין יש סייף. אבל אני אומר, המחשבה של העונש של עיר הנדחת היא מחשבה של מלחמה.

הקבלה לשבעה עממין

דובר 2: אומר הרמב”ם הלאה. אני יכול לחשוב קצת דומה, זה יכול להיות קשור לזה, כמו המודחים, כמו למשל אצל שבעת העממים, הכנעני, החתי, שהורגים אותם כי הם עובדי עבודה זרה.

דובר 1: וממשיכים לעבוד עבודה זרה. אבל זה לא פשוט שכל אחד הוא אשם במיוחד, הוא הרי מודח, הוא הרי כמו תינוק שנשבה, לא ממש תינוק שנשבה, הוא מודח, שידלו אותו. הוא נהרג, כמו שאתה אומר, דנים אותו בדין בעיר הנדחת, שזה סוג אחר של דין, אבל זה באמת פחות חמור מצד המודח, כי הוא רק הודח.

בעצם, אם אתה חושב, שבעה עממים זה גם מעין סוג של עיר הנדחת, כי העבירה שלהם היא גם עבודה זרה בחלקה, כמו שלמדנו בפרשה השבועית, שהבעיה של להשאיר את עיר הנדחת היא כי אחר כך הילדים שלך יהיו נדחים לעבודה זרה דרכם. אז אפשר לראות שהכללים של הדינים יהיו דומים קצת.

הלכה ב’ — תנאים לעיר הנדחת

דובר 1: בואו נמשיך הלאה. אינו נעשית עיר הנדחת עד שיהיו מדיחיה שנים או יותר על שנים. עיר לא מקבלת דין עיר הנדחת עד שאלה שמדיחים את העיר, שמסיתים לעבודה זרה, הם שני אנשים או יותר משני אנשים, שנאמר “יצאו אנשים בני בליעל”, ולשון רבים הוא לפחות שניים. אם יש רק אדם אחד שמדיח, זה לא מקבל דין עיר הנדחת.

אני חושב שזו גזירת הכתוב, כי יש כאן הלכות שונות שאין להן בהכרח הסבר ברור, אלא כך לומדים מהפסוקים. אני חושב שאולי הפשט הוא, יש את המאן דאמר שאומר שעיר הנדחת לא היתה ולא נבראה. התורה עשתה הגבלות שונות, כי צריך להיות הלכה כזו, העולם צריך לדעת את החומרה, אבל לא בהכרח צריך לבצע את זה כך, שיהיה כל כך קל לבצע. מעניין.

אם רק מדיח אחד

אומר הרמב”ם הלאה, ויהיו מדיחיה… שוב, אם יש רק אחד מדיח, האנשים שעבדו עבודה זרה עדיין יקבלו את העונש שלהם סקילה. להיפך, הם קיבלו עונש יותר גדול. רק אין את הדין של עיר הנדחת לגבי הריגת כל העיר, או לגבי החרם, איבוד הממון שלהם.

המדיחים צריכים להיות מאותה עיר ושבט

אומר הרמב”ם הלאה, ויהיו מדיחיה, אלה שמדיחים, צריכים להיות מאותו השבט ומאותה העיר. הם צריכים להיות מאותו שבט. כשחילקו את ארץ ישראל חילקו לשבטים. זה כנראה נמשך, אני יודע, כמה שנים יפות עד שזה התחלק, כל אחד מיפה והכל, אבל במקור כל עיר הייתה של שבט גם. צריך להיות מאותה עיר ומאותו שבט, “מקרבך” — מקרבך פירושו מהשבט שלך. “וידיחו את יושבי עירם” — הם מדיחים את יושבי עירם, מהעיר שבה המדיחים גרים. אם באים מדיחים ממקום אחר, לא נעשה דין עיר הנדחת.

צריך להדיח את רוב העיר

עוד דין, “עד שידיחו רובה” — הם צריכים להדיח את רוב אנשי העיר. ועוד ש…

הלכה ב’ (המשך) — הגדרים של עיר הנדחת: מינימום ומקסימום

דובר 1:

כן, צריך להיות רוב, וצריך להיות שהמודחים יהיו מאה, ועד רובו של שבט. כמה? המינימום הוא מאה, והמקסימום הוא רוב שבט. אם רוב שבט הודח, אז כבר לא הורגים רוב שבט.

אולי זה לא גזירת הכתוב, אולי יש ענין של… זו רק לשון הפסוק, שלא למחות שבט מישראל, “ולא ימחה”. במעשה פילגש בגבעה היה כן קצת עיר הנדחת, לא בגלל עבודה זרה, אבל סוג של עיר הנדחת, כן. לא אצל יבם כתוב “ולא ימחה שמו מישראל”? כתוב גם לשון של “ולא ימחה שבט מישראל”. יכול להיות שזה קשור לזה, ולכאורה זו גזירת הכתוב שרק עד רוב של שבט.

אומר הרמב”ם הלאה, “אבל אם הדיחו רובו של שבט”, מה קורה אז? לא פשוט שמשאירים אותם חופשיים. “נדונין כל אחד כיחידים”, אז לוקחים כל אדם בנפרד, ודנים אותם כיחידים, שנאמר “יושבי עיר”.

המקור ל”עיר” — ולא כפר קטן, ולא כרך גדול

איך לומדים “רוב של שבט”? אומר הרמב”ם שמ”עיר” לומדים “ולא כפר קטן”. לא מדברים על כפר קטן שיש בו פחות מבערך מאתיים איש. “ולא כרך גדול”, גם לא עיר גדולה מאוד, כי אם זו עיר גדולה זה כבר רובו של שבט. זה מה שזה אומר? אה, אומר הרמב”ם.

כן, אומר הרמב”ם הלאה, “כל פחות ממאה הוא כפר”, מקום שגרים בו פחות ממאה איש.

דיון: החשבון של “מאה” — האם צריך להיות מאתיים?

זה מעניין, כי החשבון צריך לצאת יותר ממאה, זה צריך לצאת כמעט מאתיים, שהמאה צריכה להיות הרוב. יכול להיות שזה מה שהרמב”ם מתכוון?

לא, מאה יכולה להיות כל העיר גם. זו לא בעיה. אם יש רוב, לא נשאר אף אחד, זו לא בעיה.

לא, אבל זה יכול להיות גם רובו של עיר, לא?

כולה של עיר. זה יכולה להיות כל העיר. זה חייב להיות יותר מרוב, לפחות רוב. רוב הוא רק לגבי השבט, לא לגבי העיר. זה יכול להיות לפחות רוב, אבל זה יכול להיות שכל העיר היא רק מאה איש, וזה יהיה בסדר.

כשרוב לא של שבט, במקום שגר שם רוב של שבט, זה כבר נקרא כרך גדול.

השוואה למגילה — עשרה בטלנים

זה מעניין, למדנו למשל אצל מגילה, ששם יש כפר, כן, “אנשי הכפרים הקדומים”, ושם יש דין אחר, כי יש עשרה בטלנים. כאן מה החידוש, שעד מאה איש זה כפר.

יודע מה ההבדל בין רבי’לה לרבי? לרבי’לה יש עד מאה חסידים, ולרבי יש… או שיש עשרה בטלנים עם רבי אפילו רק עם עשרה, כי הם שם.

לעניננו הוא מביא… אבל יכול להיות שהענין כאן הוא כמו שאמרתי, שכפר קטן שעובד עבודה זרה, זו לא מרידה במלכות שמים, וזו לא התקוממות שבאה בגללה מלחמה. יכול להיות. ורובו של שבט זו כבר מרידה גדולה מדי, לא יכול… זה נעשה כבר מלחמת אזרחים, והם… צריך לחשוב. אבל יכול להיות שזו גזירת הכתוב פשוטה, שלא צריך… לא צריך… אנחנו יודעים שאנחנו יכולים לחשוב. יכול להיות.

דיון: המדיחים — למה צריך להיות יותר מאחד?

אני רוצה לשאול אותך שאלה טכנית, אולי חשבת על זה. המדיחים, מה הטעם של מדיחים? זה הרי תמיד אחד שהתחיל את התנועה. אחר כך זה נעשה כמו שאתה אומר, מדרון חלקלק, זה כבר נעשה… הוא הדיח אותי, אני הדחתי לא אותי, אלא שני, אחד הדיח את השלישי.

אני חושב שהרמב”ם יותר מאוחר… בהלכות המאוחרות יותר הרמב”ם יסביר יותר איך המדיח עובד. אחר כך זה פשוט יהיה יותר ברור. אני חושב שלא צריך לחשוב על זה עכשיו.

הלכה ג’: הדינים של מדיחים — מי יכול להיות מדיח

דובר 1:

אומר הרמב”ם הלאה, ר’ חיים, עיר הנדחת נעשית רק אם באו שני אנשים לפחות, והם גברים. אבל אם הדיחו נשים וקטנים, אם באו נשים או קטנים והם הדיחו, קצת. מה הבושה? הם בכל זאת… צריך לרחם עליהם.

תרגום לעברית

לא, הקטנים, כמו, נו, האישה שניהלה את המלחמה בצרפת, נכון? קורה לפעמים, בא ילד והוא נביא והוא מוביל תנועה שלמה, הילד שצועק שהמלך עירום, תנועה שלמה.

או שהדיח יחיד, שבא יחיד והוא הדיח את הציבור. או שהודח מאיתו.

יכול להיות, ואני חושב שהתכוונו לאותו האיש כדין מסית ומדיח, אבל לא רואים שהיה שם דין עיר הנדחת בגורל. יכול להיות שלכן קוראים לו אותו האיש, שהיה יחיד, לא היה דין עיר הנדחת, וזה סוף אלים לכלל ישראל. איש יהודי. אוקיי.

מיעוט מהעיר נהדח. או שהודחו מאליהן, אה, זה דבר מעניין, אנשים טעו מעצמם. זה מעניין, לא היה מדיח. לכאורה כשהודחו מאליהן צריך גם להיות מישהו שלימד אותם פשטים שקריים, אבל לא היה לו דין מסית ומדיח, הוא לא עשה את מה שנראה מאוחר יותר ברמב”ם איך מדיח פועל.

או שהדיחום אנשים מחוץ לה, נכנסו מבחוץ לעיר מסיתים והם הדיחו.

כל אלה אינם נידונין בעיר הנדחת. אלא מה? הם לא פטורים שהולכים חופשי. אלא הרי הם כיחידים שעבדו עבודה זרה, הם נידונים כמו יחידים שעבדו עבודה זרה, וסוקלין כל מי שעבד, אלה שעבדו עבודה זרה נסקלים.

והכסף, מאוחר יותר נראה באנשי עיר הנדחת צריך לשרוף את הכסף, אבל כשרואים כאן דין של יחידים, את הכסף לא צריך להחרים, אלא ממונם הולך ליורשיהם, הכסף הולך ליורשים, יהודים כשרים שהיורשים יכולים לקחת את כספם.

הלכה ד’: עיר הנדחת נידונת על ידי בית דין הגדול של שבעים ואחד

דובר 1:

אומר הרמב”ם הלאה, עכשיו הוא הולך לדבר על מי יכול לדון עיר הנדחת. אומר הרמב”ם, אין דנין עיר הנדחת אלא בבית דין הגדול של שבעים ואחד. בדרך כלל לדיני נפשות מספיק בית דין של כ”ג, כן, נדמה. אבל לעיר הנדחת, זה גם מלחמה אולי? כאן יש דברים מסוימים שבאים גם בעיר הנדחת שהרמב”ם לוקח ממלחמה, אבל סתם כך כי הורגים עיר שלמה, צריך לזה בית דין גדול של שבעים ואחד.

שנאמר, כך כתוב בפסוק, “והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא אשר עשו את הדבר הרע הזה אל שעריך את האיש או את האשה וסקלתם באבנים ומתו”. אז, בדרך כלל כתוב “אל שעריך”, שמשמעותו בדרך כלל בית דין, אומר “את האיש או את האשה”. רואים שיחידים נהרגין בבית דין של כל שער ושער. כל עיר, כל… שער העיר הוא כמו… אני מתכוון, כשהולכים לערים העתיקות רואים איך יש רחוב ראשי, ושם יש דלת כזו. זו הדרך איך בונים עיר. והשער הוא סמל של העיר. כל עיר שיש לה שער משלה יש לה בית דין משלה. והם יכולים בעצמם, כל בית דין יכול בעצמו לדון את האיש או האשה מאותה עיר שעבדה עבודה זרה.

אבל עיר הנידחת נהרגין בבית דין הגדול. אבל כשיש רבים, כשיש עיר הנידחת, צריך להיות בית דין הגדול דווקא. זה גם הגיוני, זו רמה נוספת. כלומר, עיר היא רמה אחת, אחר כך יש את בית דין הגדול שהוא מעל כל הערים.

הלכה ה’: ערי המקלט וירושלים אינן נעשות עיר הנידחת

דובר 1:

אומר הרמב”ם הלאה: “אחת מערי המקלט אינה נעשית עיר הנידחת”. היו בכלל ישראל שש וארבעים ערי המקלט. ערי המקלט… מה? שלוש… ומה שלא, שש עם ארבעים ושתיים, כן. ערי המקלט פירושם כאן ערי הלוים, או ה… נראה עוד. ערי המקלט, המקומות שנעשו לשוגגים לברוח, לא נעשות עיר הנידחת.

שנאמר, “באחת שעריך”, הערים שייכות לשבט. אבל ערי המקלט לא שייכות לשבט, אלא ערי המקלט הן ערים שהשבטים נתנו לכלל ישראל להיות ערי מקלט.

מחלוקת רמב”ם וראב”ד לגבי ערי המקלט

ועל זה, הראב”ד מיד חולק, והוא אומר שערי המקלט הן שהשבטים קיבלו, ואחר כך נתנו אותן לערי מקלט. ממילא, לפיו זה כן נקרא “עריך”. הרמב”ם אומר אבל שהן למעשה ניתנו, אפילו פעם ירשו אותן. זו מחלוקת בין רמב”ם וראב”ד, אבל אוקיי, זה הדבר.

אבל ההלכה הבאה, ירושלים, הראב”ד מודה. אבל ירושלים, ירושלים אינה עיר השייכת לשבט מסוים, אלא ירושלים שייכת לכלל ישראל. “ולא ירושלים נעשית עיר הנידחת”, ירושלים לא יכולה להיות עיר הנידחת, “שלא נתחלקה לשבטים”. היא לא חולקה לשבטים.

דיון: ההבדל בין ערי מקלט לירושלים

אז כל השאלות על עיר הנידחת, זה הראב”ד עם… נאמר על עיר הנידחת… אז הרמב”ם אומר גם שעיר הנידחת, ערי מקלט, זה אותו דבר לגבי ירושלים.

מה? הרמב”ם לא אמר שערי מקלט לא נתחלקו, כי כן חולקו, והשבטים נתנו אותן. זו טענת הראב”ד, שכן חולקו. אבל הרמב”ם סובר שזה הולך על הכינוי “שעריך”, כלומר שזה שלך עכשיו.

אני שומע. אוקיי.

הלכה ה’ (המשך): עיר הנדחת בספר — בגבול ארץ ישראל

דובר 1:

רואים שכאן ההלכה הבאה היא דברים מעשיים. זה יכולת לדעת שזה קצת הלכה מעשית, כי בבתי כלא נעשים הרבה מאוד אנשים… אנשים מחפשים רוחניות, והרבה אנשים נעשים… הרבה אנשים נעשים בעלי תשובה. יש לי גם קצת ניסיון עם בתי כלא. אבל יש גם אנשים שהולכים אחרי, אני יודע, יש מקום שאנשים פגיעים ללכת אחרי כתות ודברים. טוב, הלאה.

אבל ההלכה הבאה רואים שזה כן מעשי. טוב מאוד. כאן יש דבר מעשי.

אומר הרמב”ם: “ואין עושין עיר הנדחת בספר”, אזור שנמצא בפינת ארץ ישראל, שם לא יכולים לעשות עיר הנדחת, “כדי שלא יכנסו גוים ויחריבו את ארץ ישראל”. כי אם תלך עכשיו לשרוף עיר בפינה, בגבול, זו תהיה סכנה לארץ, כי יכנסו גויים מהצד השני של הגבול, והם יחריבו את ארץ ישראל, הם יתבססו שם.

ראיה שעיר הנדחת היא דין מלחמתי

זה מתאים גם קצת למה שאמרתי שעיר הנדחת היא קצת דין מלחמתי. אם זה היה רק דין כמו להרוג אדם על חילול שבת, לא לוקחים חשבונות פוליטיים. לא נכנסים לזה. אבל כאן רואים שהדין המלחמתי גובר על דין עיר הנדחת.

דיון: השוואה לשבת בגבול

אפילו לגבי שבת יש גם, בגבול מותר לחלל שבת אם באים גויים.

כן, אבל זה פיקוח נפש. כאן אין פיקוח נפש. אפילו כן, אבל זה לא כל כך חם. זה יכול להיות. אבל זה אחד מהכללים של ארץ ישראל, זה אחד מבניין הארץ.

נכון. אז אתה רואה כאן, זה מאוד מעניין. יוצא, ארץ ישראל תהיה מוגנת כמו… כן, רואים היום כמה חשובים האנשים שגרים בגבול, והם חזקים, והם מבוצרים, וכן הלאה.

מי מגן על ארץ ישראל? — מציאות הפוכה

מי המגן של ארץ ישראל? כמה עובדי עבודה זרה. משאירים את השקצים להיות שם.

זה לא חייב להיות על האנשים, זה יכול להיות על השטח. שלא יהיה שטח חרב. כי התורה אומרת לך כך, שלא תגרש אותם בבת אחת, אלא מעט מעט, “פן תרבה עליך חית השדה”. אם יש לך עיר חרבה, זה הופך לחורבן לכל האזור.

כן, אבל אני אומר, צריכה להיות עיר. ואפילו בעיר, מישהו יאמר, מה יש לנו מזה שארץ ישראל מוגנת על ידי כמה שקצים? לא, אפילו הם עיר הנדחת, הם עדיין השקצים שלי. “עבדי הם ולא עבדים לעבדים”.

בדיוק. הגויים גם על הספר. במה הם טובים יותר מאיתנו?

לא, לא, זה עדיין איזה יהודים, איזה הבדל, אני לא יודע.

הלכה ה’ (המשך): אין עושין שלוש עיירות נדחות

דובר 1:

אומר הרמב”ם הלאה, “ואין עושין שלוש עיירות נדחות, ואם נעשו שלוש, הרי היא ככל הערים”. אם היו שלוש ערים שהיה להן דין עיר הנדחת, לא הולכים עכשיו לשרוף את שלוש הערים מאותה סיבה, כי זה הולך פתאום להיות, הגמרא אומרת, שזה קרחת, זה הולך להיות חור בארץ ישראל.

הלכה ה’ (המשך) — דין שלוש עיירות נדחות

דובר 1: כן, אבל אני אומר, צריכה להיות עיר, ואפילו עיר מישהו יאמר, מה יש לנו מזה שישראל מוגנת על ידי כמה שקצים? לא, אפילו הם עיר הנדחת. כן, כן. אני מתכוון פוליטית. שקצים, אבל לא עלינו, כן. מה שיש לגוי גם על הספר. במה הם טובים יותר מאיתנו? לא, לא. זה עדיין איזה יהודים, איזה הבדל, יודע? הרמב”ם הלאה.

ואין עושין שלוש עיירות נדחות, שלוש. אם היו שלוש ערים שיש להן דין עיר הנדחת, לא הולכים עכשיו לשרוף את שלוש הערים מאותה סיבה. כי זה הולך פתאום להיות… הגמרא אומרת שזה הולך להיות קרחת. זה הולך להיות חור בארץ ישראל. זה הולך להיות אזור שלם של עיר הנדחת. זה דבר נורא.

אבל אם שלוש הערים לא אחת ליד השנייה, אפשר לתת להן דין עיר הנדחת. ועל זה גם הראב”ד חולק. כי הראב”ד אומר שהדין של שלוש עיירות הוא לא רק על עשיית חור בארץ ישראל, אלא סתם כך. בית דין לא יכול לעשות דין עיר הנדחת על שלוש ערים. זה יותר מדי, הורגים לא כל כך הרבה יהודים. אפילו אם זה אחת ביהודה ואחת בגליל, אין הבדל.

והראב”ד גם אמר טענת בית דין אחד. זה רק בית דין אחד שנים מאוחר יותר אפילו. אבל שלוש עיירות נדחות אין עושים אפילו הרבה שנים מאוחר יותר, כי אפשר לחשוב על זה בזמן אחד. בית דין אחד פירושו זמן אחד, מה שהראב”ד כן מסכים, יהודה וגליל, זה מספיק רחוק. זה הפשט שזה שתי מדינות, וזה שתי מדינות אחרות.

בואו נלמד הלאה, אומר הרמב”ם הלאה.

הלכה ו’ — לשון רבים ועבודות ספציפיות

דובר 1: איך הם המדיחים מה הם עושים? אין עושין עיר הנדחת, אלא אם כן הדיחו מדיחיה בלשון רבים? המדיחים צריכים לומר בלשון רבים. הם צריכים להיות גם צנועים, כי אם המסית המדיח הוא עדיין בעל גאווה, העולם לא ילך אחריו. אז הוא צריך לומר, בואו נלך. הגמרא אומרת, הוא צריך לומר, נלך ונעבוד, כמו שכתוב בפסוק נלך ונעבוד, או נלך ונזבח, או נלך ונקטיר, כמו שהרמב”ם תופס בהלכות עבודה זרה שאמר בפרק הקודם, שהעבודות הן זובח, זובח, מקטיר, מנסך ומשתחווה, או מקבלו באלוה.

אז המפרשים לומדים כאן שהמדיח צריך גם לומר, הוא צריך להסית לעבודות ספציפיות שהן העבודות שחייבים עליהן מיתה, שהן עיקר עבודה זרה. כלומר, אם הוא אומר סתם “בואו נהיה גויים”, והוא לא אומר בבירור מה לעשות, הוא אומר “נלך ונעבוד”, פירוש העבודה שמקובלת כעבודה. זו חייבת להיות עבודה אסורה. לא אם הוא אומר “נלך ונעבוד”, ואני לא יודע, “נעבוד” יכול להיות מה שהעובד עצמו חושב שזו עבודה. בואו נהיה יותר גויים, קצת התרשלות, שלא פירושו דין עבודה זרה, אפילו לא בפרהסיא. הוא חייב להיות ברור עבודה זרה, שהוא חייב לעבוד עבודה זרה, אפילו אם הוא עובר על הרבה דברים אחרים. כן, אנחנו מדברים כאן על מדיח.

“ונלך ונעבוד אלהים אחרים”. אחד הדברים שלמדנו קודם הם דיני עבודה זרה בסקילה. “והם שמעו ועבדוה דרך עבודתה”, הם עשו בפועל דרך עבודתה, או אחת מארבע העבודות, כמו שלמדנו אתמול עם ההלכות השונות, אפילו רק דומה למנסך. למדנו אתמול ששוברים מקל, כי יש לזה דמיון למנסך. “או שקיבלוהו עליהם לאלוה”, אז מקבלים דין עיר הנדחת.

דיון: לשון רבים והעבודה של המדיח עצמו

דובר 1: אני חושב שלשון רבים היא קצת הפוך ממה שלמדנו בהלכה הראשונה, שהמדיח לא צריך לעבוד עבודה זרה, הוא נסקל. אה, אנחנו עוד נלמד, לא, הוא צריך אבל לומר “נלך ונעבוד”. אפילו הוא לא עובד בעצמו, הוא צריך להראות שהוא רוצה לעבוד.

אתה אומר שנביא, יכול להיות שזה יותר שהוא לא ממש חלק מהדבר. זה נכון שהוא נסקל אפילו הוא לא עבד בעצמו ובסוף הוא התחכם כל כך, אבל הוא חייב להיות חלק מהתנועה.

רואים כאן גם לכאורה שאם היה מעשה מדיח כמו הסיפור של הפרק הראשון, שעושים רק טעות קטנה ואומרים שהקב”ה רוצה שנכבד את הכוכבים, לכאורה לא היה לו דין עיר הנדחת. צריך רק ממש ללכת עד הסוף. מלתת שיטה מעוותת עד לעשות בפועל את עבודה זרה. כן, אבל אני אומר, אם הוא בא והוא אומר “נלך ונעבוד”, הוא לא אומר כל מיני טעמים, אלא יש לו חשבון משם, הוא עדיין מסית ומדיח.

הלכה ז’ — כשאין דין עיר הנדחת

דובר 1: אומר הרמב”ם הלאה, “עיר הנדחת שאין בה עובדי עבודה זרה ומדיחיה כולם נסקלים”. הוא לא אמר “נלך נזבח”, אבל הוא לא אמר בלשון רבים. או שהודחו, הוא אומר לך בפנים, “נמצא עובדי עבודה זרה”, אז מסרים עדים בכל אחד ואחד, וצריך לראות לגבי התראה.

לכאורה למעלה נראה שבעיר הנדחת אפילו אין דין התראה בדין עדים הרגיל. אבל כשאין דין עיר הנדחת, אז אפשר רק לתת את העונש הרגיל, כשבאים כל הדינים של מיתת בית דין, וצריך לבוא עדים והתראה על כל אחד ואחד בנפרד עובד עבודה זרה, מי שעובר עובדים כיחידים, אז נותנים להם סקילה לכל אחד בנפרד עבורו לבדו, וממונם, ואז גם אין את הדין של עיר הנדחת שהכסף צריך לשרוף, אלא הכסף הולך ליורשים.

הלכה ח’ — סדר עשיית העונש: דרישה וחקירה

דובר 1: אומר הרמב”ם הלאה, “וכיצד דין עיר הנדחת ומה שיעורה לעשות עיר הנדחת?” איך עושים את זה? איך בית דין עושה את זה בפועל?

עד עכשיו, אז בעצם, עד עכשיו למדנו… עד עכשיו למדנו את העבירה, עכשיו הוא הולך ללמוד על העונש. עד עכשיו למדנו את העבירה, איך דין עיר הנדחת, ועכשיו הוא הולך ללמוד על העונש. עכשיו כמו שלמדנו פסח, זוכר, כל סדר עשיית הפסח. למשל, בעיר הנדחת אומרים את סדר עשיית העונש. קודם למדו את העבירה, עכשיו אומרים איזה… הלאה הוא אומר הרבה פרטים בעיר הנדחת.

אומר הרמב”ם, “וכיצד דין עיר הנדחת?” איך דנים עיר הנדחת? אומר הרמב”ם כך, איך הדין כשזו כן עיר הנדחת, מה שיעורה לעשות עיר הנדחת? אומר הרמב”ם כך, בית דין הגדול, כבר דיברנו שזה צריך להיות בית דין הגדול של שבעים ואחד, שולחים, הם שולחים שליחים, והשליחים הם דורש וחוקר מה קורה שם, עד שידעו בראיה ברורה

צריך להביא עדים? לא, להפך, אז רואים יותר מעדים רגילים. וגם הרמב”ם אומר כך, הוא אומר את הלשון “דורשים בראיה ברורה”. אני חושב פשוט מעשית, כי כשכתוב דבר כזה מתחילות כל מיני שמועות. קל מאוד לומר, “אה, שם… אין לך מושג מה קורה באותה חסידות, זה כמו מעשה שהיה באותה עיר, אין לך מושג מה קורה שם.” לא מספיק עדים רגילים. בית דין צריך לשלוח שליחים כמו פקחים, שיעשו דרישה וחקירה רצינית, עד שידעו בראיה ברורה שהודחה כל העיר או רובה וחזרו לעבודה זרה.

זו הלשון “חזרו”, כמו שהוא קורא לזה, “תחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו”, הם חזרו בתשובה לעבודה זרה. אבל זה יותר… אפילו כשהם היו בחזרה, זו כן הלשון שהבאתי קודם, זה יותר שהם “התגיירו”, אפשר לומר, הם נעשו חברה לעבודה זרה. זה יכול אפילו להיות שעיר שלמה, כמו מקום עיר יהודית, זו עיר הנדחת אצלנו. יכול להיות שהמובן של עבודה זרה הוא לא סתם שקבוצת אנשים, כל אחד בנפרד עובד עבודה זרה, זה יותר שהעיר כעיר נעשתה חוזרת לעבודה זרה.

הלכה ט’ — שליחת תלמידי חכמים: התראה או קריאה לשלום?

דובר 1: אומר הרמב”ם, “שולחין להם בית דין תלמידי חכמים לדרוש ולחקור”. שולחים להם תלמידי חכמים. “אם חזרו בהם מוטב”, אם הם עשו תשובה, טוב. “ואם עמדו בסרחונם”, אם הם עמדו בחטאם, “מצוין לכל ישראל לעלות עליהם למלחמה”.

רואים כאן שזה ממש דין מלחמה. “וצרין עליה וכובשין אותה”, צרים עליה וכובשים אותה, “ומרבין במחנה כנגדה”, ומרבים במחנה כנגדה. זה לשון של מלחמה ממש.

ואומר הרמב”ם, “ומשיכבשוה מרבין בדיינין”, ואחרי שכובשים אותה מרבים בדיינים, “שאין דנין עיר הנדחת בפחות משבעים ואחד”, שאין דנים עיר הנדחת בפחות משבעים ואחד, כמו שאמרנו.

תרגום לעברית

דובר 1: אומר הרמב”ם הלאה, “אחר כך שולחים להם שני תלמידי חכמים להזהיר אותם ולהחזירם”. לאחר מכן שולחים שני תלמידי חכמים, זה אפילו לא אותם עדים ש… זה לא היה, נראה לי, תלמידי החכמים היו ה”חוקרים”. אנשים חשובים, “להזהיר אותם”, להזהיר אותם, “ולהחזירם”. הלכה מעניינת מאוד.

בואו נסיים עד הסוף, ואחר כך נדבר על זה. “אם חזרו ועשו תשובה”, אם אנשי העיר חזרו, כן, הם חזרו לעבודה זרה, ועכשיו הם חזרו מהחזרה, חזרו בתשובה, “מוטב”, זה נפלא. “ואם עמדו בטפשותם”, אם הם עומדים בטיפשותם, “מצווין לכל ישראל לעלות עליהם לצבא”, אז יהודים מתאספים יחד כמו צבא, “וצרים עליהם ועורכים עמהם מלחמה עד שתבקע העיר”, עד שפורצים את החומה של העיר, פורצים את העיר. “תבקע העיר” פירושו כמו… נו, מה זה? כמו “שבעת ימים תסובו”, כן, שפורצים את החומה.

דיון: קושיית הראב”ד — תשובה אחר התראה ומעשה?

דובר 1: אז, כאן יש הלכה פלאית. כאן בא הראב”ד עומד והוא שואל, זה דבר נכון, בכל אופן היה עוזר תשובה. אומר הוא, “טוב הדבר שתועיל להם תשובה”, אני מסכים, תשובה היא דבר טוב, “אבל לא מצינו תשובה מועלת אחר התראה ומעשה”. איך יכולה לעזור תשובה אחר התראה ומעשה?

יש כאן שני מהלכים. יש כאן מפרשים מסוימים שלומדים שאצלנו לא הייתה התראה, כי בעיר הנדחת בדרך כלל אין התראה. כן, רוב העיר נהיית “נרגשת” בגלל משהו, אין כאן דין התראה. אפילו נניח שעומד אחד ואומר, “רבותי, אל תלכו אחרי זה”, בדרך כלל התראה פירושה שאומרים לאדם באופן אישי. אז שני תלמידי החכמים עשו את ההתראה. ואם המשיכו לא לציית להתראה, אז.

אבל הראב”ד זה לא נפל לו, כי הרי קודם היה כתוב… אנחנו למדנו נוסח אחד של הרמב”ם, אבל בנוסחאות מסוימות של הרמב”ם היה כתוב… זה היה, נראה שבנוסח של הראב”ד מדברים כבר אחרי התראה, שבית דין צריכים לחקור שהייתה התראה, שהייתה עבודה זרה והתראה, ואז, אז מה עוזרת התראה שנייה?

חידוש: דין מלחמה וקריאה לשלום

דובר 2 (ר’ יצחק): אבל אני חושב, לגבי זה, לגבי זה, כמו שנאמר קודם שזה קצת דין מלחמה, וכמו שרואים כאן מאוד ברור שהיהודים באים לצבא והם צרים עליהם, אני חושב שזה יותר דומה לדין קריאה לשלום. הרי יש דין שלפני שהולכים למלחמה עם עיר, וקראת אליה לשלום. הרמב”ם אומר שאפילו עם עמלק יש דין קריאה לשלום, על כל סוג מלחמה יש קריאה לשלום. אז אני חושב שכאן בעיר הנדחת, הקריאה לשלום הספציפית היא זו שקוראים מחזירים אותם בתשובה.

דובר 1: פשט טוב, ר’ יצחק. זה אמת, אני מסכים, אני רוצה להוסיף, זה גם הפירוש של מפרשי המשנה בצבא, או שזה הרמב”ם עצמו שהכניס את צרים עליהם, הלשון עולים עליהם לצבא?

דיון: האם “לצבא” חידוש הרמב”ם?

דובר 1: שאלה מעניינת. אני רוצה לשאול, האם הסתכלת במקורות ל… זה כל עיקר התורה שלך שבנויה על הלשון לצבא, האם הלשון לצבא היא חידוש של הרמב”ם, או שזה… כי בגמרא כשלומדים רש”י ומפרשי רש”י, זה נשמע כאילו זה בית דין, זה לא נשמע בכלל שזה מלחמה. הרמב”ם אמר את זה.

דובר 2 (ר’ יצחק): אז אני ראיתי במקורות וציונים, במקורות וציונים יש לו משהו עם ר’ חיים קנייבסקי, המקורות וציונים של פרנקל. הוא מביא ממנו. כן, הוא החיים שלו. הוא מביא שני פסוקים ביהושע. בספר יהושע כתוב שאנשי גד וראובן שנשארו בעבר הירדן עשו שם מזבח משלהם. אחרי שכבר עשו מזבח במקום המקדש, כתוב שם שכלל ישראל, אני חושב יהושע, שלח את פנחס עם עשרת השבטים להזהיר אותם.

דובר 1: פנחס ועוד אחד, אני חושב פנחס והכהן השני, ועוד עשרה שבטים.

דובר 2 (ר’ יצחק): אה, ועוד עשרה שבטים. והם נתנו להם הזדמנות, ורואים גם שזה כמו קריאה לשלום. מה קורה איתכם? למה אתם מורדים בכלל ישראל? אז הוא רוצה להבין שזה המקור של הרמב”ם. הרמב”ם עצמו, כנראה, הוא מביא את המקור במורה נבוכים.

סיכום: תירוץ קושיית הראב”ד

דובר 1: אז, נראה כאן שזו התשובה על קושיית הראב”ד. הראב”ד שואל שלעולם לא עוזרת תשובה אחרי עבודה זרה והתראה. זה אולי סתם ככה הדין, אבל בעיר הנדחת להתראה יש דין יותר כמו מלחמה, שיש על זה קריאה לשלום. לפני שהולכים למלחמה חייבת להיות קריאה לשלום. אבל באמת לא הטעם שהולכים למלחמה היא קריאה לשלום.

הלכה ט’ (המשך) — מקור הרמב”ם: קריאה לשלום כמו במלחמה

דובר 1: צריך אולי לומר שזה המקור של הרמב”ם. הרמב”ם עצמו כנראה הביא את המקור במורה נבוכים, כן.

נראה כאן שזו תשובה על קושיית הראב”ד. הראב”ד שואל שלעולם לא עוזרת תשובה אחרי עבודה זרה והתראה. זה לא סתם ככה הדין. אבל אנשי עיר הנדחת יש להם דין יותר כמו מלחמה, שיש על זה קריאה לשלום. לפני שהולכים למלחמה חייבת להיות קריאה לשלום.

דיגרסיה: עמלק וקריאה לשלום

אני רוצה אבל באמת, לא הטראמפ שהולכים למשא ומתן והולכים לא למשא ומתן. לא אגב, זה לא פוליטיקה.

לא, מה שאני מתכוון לומר הוא מאוד מעניין, כי דיברתי על שבת זכור, הרמב”ם אומר שצריך לנהל משא ומתן עם עמלק. אנשים יש להם בעיה עם זה. כמו שיש את הבדיחה שאני יודע שליטאי יש לו עניבה כי הוא רוצה לחנוק את עצמו אם הוא מגלה שהוא סתם מזרע עמלק, הבדיחות המטופשות. אבל זה לא פשט שבעמלק מושלכת לפח כל הלכה שיש. בעמלק גם יש דינים של מלחמה, כמו קריאה לשלום וכן הלאה.

דיון: היסוד של התראה — דין בתשובה

דובר 1: לא, אני רוצה להוסיף אפילו יותר חד אם אתה מרשה לי, אם אתה נותן לי, אני רוצה לטעון. הכלל של הראב”ד נראה לי שאני בצד של הרמב”ם כאן. מה שאתה אומר זה בוודאי אמת, אבל אני חושב שזה הולך על העומק.

במילים אחרות, הראב”ד אומר, איפה מוצאים תשובה אחרי עדים והתראה? אני רוצה לשאול אותך שאלה אחרת: איפה מוצאים בכלל התראה? איפה כתוב בתורה איפשהו שצריך לעשות התראה? הגמרא יש לה מקור לכך, אבל אני רוצה לומר לך, המקור לכך הוא, כך למדתי פעם בהלכות תשובה, המקור לכך הוא הנושא של תשובה עצמו. התראה פירושה אני נותן לך הזדמנות לעשות תשובה.

מה פירוש התראה? לפני זה שאלת קושיה על מקלל השם. יכול להיות הרבה פעמים שהתראה היא כבר אחרי הפעם הראשונה שאתה עושה את העבירה, כי אם לא הרי קשה להינצל.

מה פירוש התראה? אתה יודע שפלוני הולך לעשות? זה אומר שפלוני הוא עבריין. זה פירוש התראה. פלוני מחלל שבת כל שבוע. לא באים אף שבת אחד. כולם יודעים שמזהירים בלי חת שמחלל שבת. לא קורה כלום. נותנים לו אחת, וכאן רואים שהתראה צריכה להיות תועלת מועיל. התראה צריכה להיות באופן שהיה יכול לעזור לך, כמו דן תחתיו.

אני יודע שאחד אומר שהתראה פירושה לא סתם מבואר כאן. אני מתכוון כשיש בית דין שיכול באמת לתלות, עד כדי כך שההתראה היא מאוד רצינית אפילו באופן כזה. אבל ההתראה פירושה באופן כזה שזה יכול לגרום לפלוני לחזור בתשובה. לומדים מיחזקאל, מהנביאים, וכמו שהנביאים עושים התראה, ולא רק אם הם יקיימו את המצווה. התראה היא אם הם לא יקיימו את המצווה. התראה היא דין בתשובה. הדין של התראה הוא לעשות שיוכלו לעשות תשובה. אותה פעולה היא אז להתייצב לזה.

ואותו דבר כאן, בוודאי, מה שאמרת אתה כנראה צודק, אפילו אם הראב”ד צודק לתת דין התראה קודם, או לא, אני לא יודע, אולי כן, אולי לא, לא המילה. כל העניין הוא כאן… הראב”ד כנראה סבר שחלק מדורשין וחוקרין הוא שצריך לבדוק איך ההתראה התרחשה. כן, אבל הוא חושב על ההתראה הטכנית. אני אומר שהרעיון של התראה הוא תמיד זה.

זה לא נכון. זה שלא עובד תשובה אחרי שעובר, זה כמו לומר שלא עובד תשובה אחרי שמנסה לעשות תשובה. כמו “מי שאמר עבודה זרה אעבוד ואשוב”, אני חושב שאתה צודק אולי עוד מסיבה.

כאן יש את הדין שצריך ללמד זכות עד הרגע האחרון. הוא אמר, מה כבר שייך? כבר עשו דרישות וחקירות. לכאורה, הלימוד זכות הוא דעה שלא נתנו לו באמת הזדמנות. לא באמת… ההתראה לא הייתה התראה אמיתית שיוכל לעשות תשובה.

הלשון של הרמב”ם — “תחילה”

אבל הלשון של הרמב”ם מאוד מצא חן בעיני. הרמב”ם אומר, “טובה דבורה של תורה מצווה”, כמו, הלוואי. זה משהו כמו קצת חסידות. הרמב”ם הולך כמו עם ה… כמו שהקאנטר רב ר’ אברהמ’לה אמר, שכשגדול כותב, הוא פוסק בהלכה. אומר הרמב”ם, “תחילה”. הרמב”ם פוסק מאוד יפה שצריך להתחיל את הפסק.

אבל חשבתי, הרמב”ם הרי לא חילק. הרמב”ם אומר הרי, “אני מסכים”. “אבל אם התעקשו ולא שבו מעוונם, מצווה להלחם עמהם”. הוא הרי אמר לפני הרמב”ם, הוא אמר, “כן מצאנו ישועה צדדית”. אבל זו השאלה, האם להביא. אולי, אני לא יודע.

תשובה בבית דין של מטה

אבל החפץ חיים אומר, אני חושב שזה דבר נורמלי, וכאן זה מוכרח להיות. סתם להרוג סתם אנשים, בוודאי צריך לתת הזדמנות. הישועה לכאורה גם לא הולכת עם כל הדינים בעיר הנדחת, כי שם מדברים הרי על שני שבטים שלמים, וכבר למדנו קודם שזה עובד. אבל יש סתם דמיון.

אבל האמת היא שחשבתי קודם כך, אני חושב שאפשר להוציא מלבן מהסיבות ההפוכות גם. מה שהוא דבר מאוד קשה במציאות, זה בעיקרון מלחמת אזרחים. צריך להחזיק בזה, זו סכנה גדולה. סתם כמו שראינו, זה לא דבר פשוט לעשות.

וכמו שאני חושב שהרמב”ם מביא את ההלכות כאן בעיקר כי הוא רוצה להסביר שעבודה זרה היא לא רק דבר פרטי, עבודה זרה יכולה להיות דבר כללי, זה סוג דין אחר.

דובר 2: אוקיי.

דיון: הריגת אנשים חפים מפשע

דובר 1: לא, זה נכון, שכשעושים דין עיר הנדחת, הורגים הרי הרבה אנשים חפים מפשע, אז בית הדין יהיה מאוד מאוד זהיר בלהוציא פסק כזה. כשאתה לוקח כאן את הלהביל הנברות טאץ’, כשנותנים רק סקילה לעובד עבודה זרה, הם באים ממילא. במקרה הטוב נותנים להם סייף, אבל ברגע שעושים את הדין הגדול יותר של להרוג את כל העיר.

זה לא ממש הורגים אנשים חפים מפשע. זה באמת רק האנשים שעבדו עבודה זרה והם הולכים לראות, אבל אפילו ילדים של העובדים. אשר עבדו מאה, שהאבא עובד עבודה זרה הילדים עובדים יותר. והילדים לא חפים מפשע. מצוין, והסנטס הוא משועבד מובל. כאן הוא במלחמה, כמו מלחמה, כי הוא לא הולך להרוג ילד והוא הולך… ומה שמעניין.

אז, אני רוצה לומר כאן, לפני זה, הולכים מיד ללמוד שתשובה היא באמת הרבה אחרונים מהגמרא לגבי זה שאומרת שתשובה לא עוזרת בבית דין של מטה. כאן רואים ברור מקור שבאמת יש תשובה שעוזרת בבית דין של מטה. אולי רמב”ם, שתשובה עוזרת באופן הזה זה נקרא השראה, בואו נקרא לזה, השראה קשורה לתשובה.

הלכה י’: הקמת בתי דינים ודרישה וחקירה

דובר 1: הלאה, מיד לאחר מכן העיר כבר נפרצה, מיד מרבים להם בתי דינים ודנים עושים. מקימים בתי דינים שונים, אבל כאן כבר לא צריך להיות בית דין של עיר בית, כי כאן מדברים כאן זה בית דין שדן אדם אחד בכל פעם.

למה תלמידי חכמים?

מעניין, מחזיקים כבר כאן בשלישית, אז מה שצריך שלוש ועדות, באים שולחים שליחים ומפקחים, או שאנחנו שולחים עם תלמידי חכמים כאלה מחזירים בתשובה, ואנחנו שולחים משלחת של היד הברד, אני יודע כנראה יצחק, מנסה להחזיר בתי דינים וכאן עושים בתי דינים שונים. צריך להיזהר רבותי שזה לא דרך. צריך להיזהר בית דרום. אני יודע צריך כאלה להיות חכם, שצריך להיות חכם כשמנסה להחזיר בתשובה יש לזה פנים.

דובר 2: אוקיי.

דין יחידים — מיעוט העובדים

דובר 1: כאן מקימים בתי דינים שונים, ובתי הדינים דנים את היהודים. אז, קום ישר בעל על שני עדים שעבד עבודה זרה, אחר שהתרו בו. על כל אדם כך, מביאים שני עדים שאומרים שהוא עבד עבודה זרה אחרי שהזהירו אותו.

כאן רואים אה, כן, שיש דבר ברור. בופן פרטי. בופן פרטי. אבל שטר קענען, מכאן הראב”ד ראה שמדברים שהייתה ממש התראה. לגבי זה הוא תוהה מה עוזרת המחזירים בתשובה.

דיון: מה פירוש “מחזירים בתשובה”?

דובר 2: אבל… אשר די ביזשוואו זענען. אבל… או קענען, שההחזרה פירושה להחזיר בתשובה? סאטי טעהאל האט דער זיין תלמידי חכמים הולכים מאדם לאדם. קענען, אז הולכים סביב בית המדרש הם עומדים ודופקים על מעלמען הם מחזירים את העולם? אולי שניהם?

דובר 1: הדין הוא הרי שתלמידי חכמים, אני חושב שטכנית פירוש הדבר כמו שהרי יש את בית הדין שהם החכמים. תלמידי חכמים פירושו שצריך עוד לשלוח עוד חכמים. היוצאים, צריך עוד חכמים, תלמידים שהם הולכים ללמוד הלכות ומדברים על זה.

הייתה ישיבה. אני חושב עוד סיבה למה הם צריכים להיות תלמידי חכמים, יהודים חכמים, כי אחר כך נראה שאולי תיבוקא עיר, הם לא נותנים להיכנס. צריך למצוא יהודים חכמים שיודעים איך להיכנס. זה דבר פוליטי קשה. צריך להיכנס לעיר ולהערים על המסיתים והמדיחים ולמצוא דרך איך לדבר לעולם. העיר תיבוקא עיר, אבל כשבאים כבר עם מלחמה, הם באים עוד בדרכי שלום, הם דיפלומטים. דיפלומטים צריכים להיות יהודים חכמים.

דובר 2: כן.

מיעוט vs. רוב — דין יחידים או עיר הנדחת

דובר 1: כבר, הלאה. אז, באים שני עדים שהוא עבד עבודה זרה. פורשים אותו, אומרים אוקיי, האדם, רושמים אותו, האדם יודעים כבר את הדין. ואז מסתכלים, עושים רשימה.

אם נצטרפו כל העובדים הם מיעוטה, אם בין כל מי שעבדו עבודה זרה הם עדיין המיעוט של העיר, אז הם דנים כיחידים, והעונש ליחידים על עובדי עבודה זרה הוא סקילה, ושאר העיר ניצול. שאר העיר ניצולה. הרי היה רק מיעוט.

אבל אם נצטרפו, אם מוצאים שעובדי עבודה זרה הם רוב העיר, שיש דין עיר הנדחת, אז צריך מעלין אותן לבית דין הגדול. צריך להביא אותם לירושלים, או מורידים את בית הדין הגדול לשם. מביאים אותם, בית הדין הגדול צריך לדון את כל הרוב בבת אחת, או גם שני אנשים בבת אחת, אני לא יודע בדיוק.

הריגה בסייף — לא סקילה

דובר 2: אוקיי.

דובר 1: וגומרין שם דינם, ובית דין דן, בית דין שומע את הסנהדרין טענות, ומחליט שיש דין עיר הנדחת. ואז, והורגין כל אלו שעבדו בסייף, אז הורגים כל אחד מאלה שעבדו עבודה זרה בסייף.

דיון: מי נהרג?

אה, מכין את כל נפש אדם אשר בה לפי חרב, כל נפש של אדם שהיה שם בעיר.

דובר 2: לא, נראה כאן אפילו המיעוט שלא עבד עבודה זרה.

דובר 1: לא, לא. אם נתחייבה, תראה, כתוב כאן כך, אם נתחייבה. אה, אה, אה, סליחה, אתה צודק. מכין את נפש אדם אשר בה, כל מי שנמצא שם. אם כל העיר עבדה עבודה זרה הורגים את כולם.

דובר 2: טף ונשים גם, הנשים והילדים של עובדי עבודה זרה?

דובר 1: שם אנחנו יודעים, אתה אומר אולי רק אם עובדי עבודה זרה עבדו…

דובר 2: את כל העיר הורגים רק את העובדים.

דובר 1: בקיצור, את עובדי עבודה זרה הורגים, פלוס הורגים את הבית שלהם. מכין את כל הטף ונשים של עובדים לפי חרב.

מחלוקת תנאים לגבי ילדים

דובר 2: לא, טוב.

תרגום לעברית

דובר 1: יש מחלוקת על זה, היו תנאים שאומרים שלא הורגים את הילדים אפילו.

דובר 2: אה, אתה רואה, בקיצור, הרש”ש משאנץ, אני רואה שהיה הרמ”ץ, חשבתי, והוא אומר שמה שהרמב”ם אומר “מכין נשים של עובדים”, הוא מתכוון רק לנשים שהדיחו אותם, אבל הצדקניות…

דובר 1: אה, כי הגמרא שואלת משהו, מה עושים עם הנשים הצדקניות?

דובר 2: אז הוא לומד שאפילו בעיר הנדחת יש גם צדקניות שלא הסכימו.

דובר 1: כך נראה.

דובר 2: אוקיי, יש על זה, הוא מדבר על זה עם הגמרא, והפרטים שם. אבל מה שהרמב”ם אומר כאן הוא שבזכות נשים צדקניות שהן לא הלכו אחרי, אני לא יודע בדיוק את דין עיר הנדחת, אבל יש דבר כזה כמו נשים צדקניות.

דובר 1: על כל פנים, זה ברור, אפילו ברמב”ם, הרמב”ם הולך קצת לחומרא, היו תנאים שהיו להם שיטות מקילות. אפילו הרמב”ם לא הורג לעולם אף אדם שלא עבד עבודה זרה. רק הבתים, הנשים וטף של העובדים, אם הם רוב, שזה לא כולם.

נשים זה פשוט, אבל קטנים זה גדולה. אז בכל מקרה, אישה יכולה להיות עובדת עבודה זרה, אבל קטנים זה החידוש לכאורה.

הלכה י”א: דין מדיחים — סקילה

דובר 1: הלאה אומר הרמב”ם, אוקיי, זה הדין של האנשים. עכשיו אומר הרמב”ם הלאה, “בין שהודחה כולה בין שהודחה רובה, סוקלין את מדיחיה”. המדיח, המסית ומדיח, להם כן נותנים סקילה. להם לא נותנים את העונש של סייף, להם נותנים עונש גדול יותר של סקילה. לומדים זאת מפסוק.

דין שלל — איסוף ברחוב

“ומקבצין את כל שללה אל תוך רחובה”. אוספים את כל הכסף, השלל, השוד שיש בה.

דובר 2: כן.

דובר 1: לוקחים אותו “אל תוך רחובה”. “אחת רחוב, אם אין לה רחוב”. מה אם אין לה מעין רחוב? לוקחים שטח ועושים אותו לרחוב.

והלאה, הוי רחוב החוצה לה, אם רחוב העיר הוא מחוץ לעיר, בונים חומה חוצה לה עד שיכניסנה לתוכה, בונים בצורה כזו, בונים קיר סביב הרחוב, אבל הרחוב יהיה בעיר, שנאמר אל תוך רחובה, שהרחוב יהיה אל תוך, בעיר.

אתה מבין את ההלכה? מאוד מעניין, זה נראה כמו אצל חנינא בן דוסא בעיר.

הלכה י”א (המשך): דין רחוב העיר — אם אין רחוב

מה אם אין? אין רחוב? לוקחים שטח ועושים אותו לרחוב. והלאה, הוי רחוב החיצונה, אם רחוב העיר הוא מחוץ לעיר, בונין חומה חוץ ממנה עד שתכנס לתוכה, בונים בצורה כזו, בונים קיר סביב הרחוב, אבל הרחוב יהיה בעיר. כי נאמר אל תוך רחובה, הרחוב צריך להיות אל תוך, בעיר. צריך לבנות כמו במה כדי לעטוף את הרחוב. הרחוב מתכוון לכאורה לשוק, איפה שמסתובבים, המקום המרכזי. כן.

דין הריגת בהמות

אומר הרמב”ם הלאה, והורגין כל נפש חיה אשר בה. אומר זאת שוב, מי, האם אלה אנשים עובדי עבודה זרה, או בעלי חיים. לא יודע. בסופו של דבר כל שללה עם המדינה באש, שזה נכנס כבר… אה, בהמות. הוא מביא שזה מתכוון לבהמות. מה זה בהמה לפי חורבן? נכון, את הבהמות לא שורפים, שוחטים אותן קודם. כאן כתוב בהמה חיה? לא יודע. אין דין של השריפה. הם שורפים את השריפה רק כמו ביעור חמץ. אה, והורגין מתכוון, הרג, ואחר כך שורפים. ושרפה היא מצוות עשה, שנאמר ושרפת באש את העיר. את העיר מתכוון לכאורה כאן לכל החיים, ואת כל שללה, שורפים את הרכוש. נכון, טוב.

קשר בין עיר הנדחת לביעור חמץ

אומר הרמב”ם הלאה… כמו ביעור חמץ. זו הכנה לביעור חמץ. שורפים את כל העבודה זרה שהייתה. חמץ שבלב. כן. אומר הרמב”ם הלאה. חמץ, זה כמו חמץ והעבודה זרה, יש להם קשר. מהשריפה. אה, כי שניהם בלב. שניהם ב… כן. לשניהם יש דין שריפה. אומר הרמב”ם הלאה.

הלכה י”ב: נכסי צדיקים שבתוכה

נכסי צדיקים שבתוכה. מה קורה עם הצדיקים בעיר? הרמב”ם אומר, מה זה אומר צדיקים? לא מתכוונים דווקא לצדיקים שהם במדרגה של צדיקים. לא, מתכוונים שאר יושבי העיר שלא הודחו, אלה שלא הלכו אחרי המסית ומדיח.

לעיר יש דין עיר הנדחת, אבל הם לא הלכו אחריהם. על כן נקראים צדיקים. וכך היה ביש חמישים צדיקים, אברהם אבינו קרא להם צדיקים, היהודים החכמים שלא השתגעו אחרי עיר הנדחת. צדיקים בתוך העיר, צדיקים בדיניהם. לא דווקא צדיקים, אנשים שכמעט לא עוברי עבירה. צדיקים בדיניהם.

ובשער ישבו לוט ואחיו נשרפים בכלל שללה. הנכסים שלהם עצמם מובן שניצלים, אבל כספם גם נשרף, הואיל וישבו שם ממונם אבד, כי הם גרו שם, אוי לרשע אוי לשכנו, כספם נאבד.

למה הם איבדו את כספם — הטעם של לוט

יכול להיות שהרמב”ם לומד, אני חושב שבגמרא נראה שלמה הם הלכו לשם? הם הלכו לשם בגלל כסף. הם היו יהודים ישרים, אבל למה הם הלכו? כי שם יש יישוב גדול. וזה גם מתאים למה שהרמב”ם למד קודם, אסור לגור עם רשעים. למה הוא לא הלך למדבר? כי הוא צריך להיות בעל חנות, הוא צריך להיות אדם נורמלי. אז יש קנס על זה. לוט אכן איבד את כספו. זה הפשט באמת, לא הצילו את כספו, אלא אותו. אברהם הציל את כספו בפעם הראשונה מהמלכים, אבל כשהיה חורבן סדום, אז כבר צריך ללכת דין עיר הנדחת.

דין הנאה משלל עיר הנדחת — לוקה אחת

אומר הרמב”ם הלאה, וכל הנהנה ממנו בחלצו לוקה אחת, מי שלא יכול להתאפק והוא לוקח מהשלל, מהכסף, מקבל הוא מלקות אחת, שנאמר ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. הוא לא יקח כלום מהחרם, מהכסף שצריך להחרים. מה זה אחת? הוא אומר שאחת מתכוון, להוציא פרק ז’, הולכים לראות שיש הנאה מהעבודה זרה עצמה, לוקה שתים. אלה שני איסורים. אבל עיר הנדחת היא רק לאו אחד.

הלכה י”ג: דין ייאוש — כל המחזיק מנכסיהם זוכה בהם

אומר הרמב”ם הלאה, כיצד היתה נעשית הלכה זו? עיר הנדחת שהיו בה עדים, באו עדים ונתנו על עיר את דין עיר הנדחת, אבל הזהירו את העדים. ובינתיים מישהו תפס נכסים מעיר הנדחת. הוא תכנן להנות מהאיסור הנאה.

אוקיי, עד שלא היה נגמר הדין או… לא, מדברים כאן על נגמר הדין, נראה עוד. כל המחזיק מנכסיהם זוכה בהם. לא מדברים כאן על שום דין בעבודה זרה, זה פסק דין בייאוש, באבידה, בסוג הלכה כזה. שמי שלקח כסף שמחזיקים באמצע משפט עליו כעיר הנדחת, ואחר כך מתברר שהעיר אינה עיר הנדחת, אז מי שתפס זכה, ומותר בהנאה. למה מותר בהנאה? כי התייאשו, ממילא זה נקרא דין אחר של ליתי ביני ביני ממונא דחרמא. למה באמת זכה? שכל אחד ואחד כבר הפקיר ממונו בשעת גמר דין, כי כשהחזיקו כבר בגמר דין כבר כל אחד ויתר, כבר התייאשו מהכסף, ממילא מי שתפס היה כאילו זכה בהפקר, זכה בייאוש.

קושיא ותירוץ: למה מתייאשים אם הם חפים מפשע?

הערוך לנר אומר הלכה, כי אני חושב שהאדם יודע כן, הוא מרגיש שהוא חף מפשע, האם הוא התייאש בסוף? להיפך, מאוד טוב. להיפך, להיפך. הוא מביא את הגמרא בכריתות שמגיע הדין, הוא אומר שלהיפך, אם אנשים היו מפקירים את חפציהם כי הם חושבים שהם אשמים, אז נגמר, כי נפסק שהם אשמים. להיפך, כל אחד אומר, אני צדיק, רוב העיר האחרת חטאה אמת, אבל אני צדיק. אז הוא מפקיר את חפציו על דעת שהוא צדיק שאיבד את כספו. אז הוא צדיק שאיבד את כספו.

הסבר נוסף: כנראה היה משהו חשוד

אומר הרמב”ם הלאה, אבל כנראה, אם רוצים לומר חסידית, כנראה משהו היה חשוד בעיר, לא מגיע להם כספם. בואו נגיד כך, התחילו עד זמן מה, זה אומר שמחזיקים כבר אחרי ששלחו שליחים להחזירם בתשובה. יכול אפילו להיות שהם עבדו עבודה זרה, אלא שלא היו שני עדים כשרים או משהו, זה אומר כך.

הלכה י”ד: לא תבנה עוד — אסור לבנות מחדש

אומר הרמב”ם הלאה, ואינה נבנית לעולם, עיר הנדחת אסור לבנות מחדש לעולם, וכל הבונה אותה לוקה, שנאמר לא תבנה עוד. לעולם מתכוון לעולם או כמה זמן האדם חי? צריך לחשוב מה לעולם משתמש לא על אחד. זה מעניין, כי בדרך כלל לא תבוא בקהל ה’ כבר אין עמוני ומואבי, אבל העיר נשארת תמיד.

זו שאלה אחרת, כמה זמן היום אתה יכול לומר שמקום היה עיר הנדחת. אם אתה לא יודע, אסור לבנות? לא יודעים. לא יודעים.

השוואה לנחל איתן — הקושיא הלמדנית

זה דבר מעניין. זו הקושיא המפורסמת למה מותר לבנות בכל מקום, כי זה ספק של נחל איתן, כל קבוע כמחצה על מחצה. זו הקושיא הלמדנית המפורסמת. אומרים שלא נוסעים בנחל איתן, ואם אומרים כל קבוע כמחצה על מחצה, כל מקום יהיה ספק נחל איתן.

מה שאתה יכול לכאורה לשאול היא אותה קושיא על ספק עיר הנדחת, לפי השיטה ש… אוקיי, אבל כנראה מקום כזה צריך בית הדין לתלות שלט, או משהו לרשום. לכאורה זה לא השוואה טובה, כי נחל איתן אינו פרסום כל כך גדול. כשאדם מת במקום זה אירוע ענק, זה חייב להיות כתוב בספרי היסטוריה, לא סתם.

מה זה “בנו אותה” — גנות ופרדסים מותר

אבל אומר הרמב”ם שאסור לבנות עיר, אבל מותר לעשותה גנות ופרדסים. מותר לבנות גנות ופרדסים. כתוב ברמב”ם לא תבנה עוד, אומר, לא תבנה מדינה כמו שהיתה, אבל מותר לעשותה גנות ופרדסים. אסור להחזיר לעיר.

ואז חשבתי, בכלל בנו אותה מתכוון שבונים בחזרה את העיר. יכול להיות שאפילו שם לבנות איזה בתים קטנים… צריך לדעת מה בנו אותה מתכוון. לא, יכול להיות אפילו לא גנות ופרדסים. צריך לחשוב, כי כמו שהיתה זה משהו. צריך לחשוב.

תירוץ לקושיא — לבנות עיר חדשה בשם חדש

אז אולי תירוץ לקושיא שלי, שאסור לבנות מחדש את העיר. הייתה עיר שהייתה לה שם כזה, ועושים אותה בשם ישא חודש או משהו, חס ושלום. אני לא יודע אם יש חודש כזה, זה אסור. אבל אוקיי, צריך לחשוב. אבל כן, רק גנות ופרדסים מותר.

דיגרסיה: בית שמש ופורים

אומר הרמב”ם הלאה… התעוררה חקירה בהלכות… נו… יש הלכה של עיר בפורים, כי יש אנשים שאומרים שבבית שמש, אני יודע, ליד שם הייתה איזו עיר, משמות ישבו בנין, ואחרים טוענים שיכול להיות שבונים באותו שטח וזה נעשה עיר, אבל זו לא העיר. ירושלים, בנו מחדש את ירושלים. היא נחרבה, ובנו אותה מחדש. אבל אתה בונה ממש עיר במקום, מה אתה אומר לא נקרא לא תבנה עוד.

אוקיי, עדיין לא שמעתי שיש מקום שהיה עיר הנדחת ואסור לבנות. אומרים שיש אנשים שזורקים את המילה, כי יש עדה קדושה שלא נותנת לבנות איפשהו. אלא סתם מוצאים מקורות ליצרים אחרים. אוקיי.

הלכה טו: שיירא העוברת ממקום למקום — נוסעים בעיר הנדחת

אומר הרמב”ם הלאה, שיירא העוברת ממקום למקום, יש אנשים שהם הולכים בגלות, הם נוסעים ממקום אחד לשני, והם עצרו בעיר הנדחת. אם עברו בעיר הנדחת, אז כך, אם הדיחו אותה, אם הם גם הלכו אחרי עובדי העבודה זרה של העיר, אז כך, אם הם היו תושבי העיר, תמיד הדין הוא שבשלושים יום, גם לגבי פסח, לגבי מזוזה, אם אתה גר בעיר שלושים יום נעשה חלק מהעיר, אז נהרגין בסייף וממונם אבד, יש להם גם דין של עיר הנדחת. ואם לאו, אם הם לא נעשים חלק מתושבי העיר, נקראים רק כמו עובדי עבודה זרה כיחידים, מקבלים הם את העונש של יחידים שבסקילה, וממונם לא רשעים, והכסף הולך כן ליורשים.

הלכה טז: נכסים מערים אחרות מופקדים בעיר הנדחת

אומר הרמב”ם הלאה עוד הלכה על הנכסים של עיר הנדחת. אומר הרמב”ם כך, נכסי אנשי מדינה אחרת שהיו מופקדין בתוכה, מה קורה שעיר הנדחת הייתה שם בנק, או היו אנשים מערים אחרות שהפקידו שם את כספם. אף על פי שקיבלו עליהם אחריות, אפילו אנשי עיר הנדחת קיבלו אחריות, ולגבי הלכות אחרות, למשל ממש בחמץ, מקבל זה את הדין שהאדם שלקח אחריות זה נעשה כספו, אבל לגבי עיר הנדחת זה לא נקרא עוד כספם. במילים אחרות, בעצם אחריות מתכוון שאם היה נשרף היו יכולים לתבוע את אנשי עיר הנדחת שישלמו. אבל הואיל ואינו שלהם, הרי אלו לבעליהן, נותנים זאת בחזרה לבעלים, שאינו שלל. המילה שלל נראית מילה מיותרת, אבל מה שלומדים זה חידוש, דלא שלל חברותא, אפילו באופן שהם קיבלו אחריות.

נכסי הרשעים מופקדים במדינה אחרת

אומר הרמב”ם הלאה, אבל להיפך, נכסי הרשעים, האנשים, אנשי עיר הנדחת, הרשעים שהדיחו שהיו מופקדין במדינה אחרת, הם החזיקו את כספם במוסדות מחוץ לעיר, אז כך, אם נתבעו יחד עמהם, אם לקחו אותו ביחד בעת הדין, נשרפין עמהם, שורפים אותו גם כשמשרפים את עיר הנדחת. ואם לאו, אם לא אספו אותו, זה נשאר בעיר החיצונית, פעם אחת אבדן, הרי אלו נתנין לרשעים, גם לא מקבל זה את הדין של אובדן. שלל מתכוון כשזה שם נראה.

הלכה י”ז: בהמה שחציה של עיר הנדחת וחציה של עיר אחרת

לרמב”ם יש מקרה כזה, הלכה מעניינה כזו. הוא אומר שלוש פעמים. בהמה ש… כמעט הייתי שמח. כן. בהמה שחציה של עיר הנדחת, שני אנשים היו להם שותפות, אחד מאנשי עיר הנדחת עם אחד מבחוץ, ויש בהמה אחת, וחציה של עיר הנדחת וחציה של עיר אחרת בתוכה, הרי זו אסורה, כל הבהמה אסורה. הרמב”ם כבר מסביר זאת. אבל ואיסור שכנים, אדם מעיר הנדחת עם שכן מהעיר הסמוכה היו להם בצק גדול ביחד.

הלכה י”ז (המשך) — דין שותפות בבהמה ועיסה

זה התרחק.

שולחן ערוך מתכוון כשזה שם. נראה כן.

אומר הרמב”ם מקרה כזה, הלכה מעניינת כזו. אומר הרמב”ם, בהמה, שחציה של איש עיר הנדחת, שני אנשים היו להם שותפות, אחד מאנשי עיר הנדחת עם אחד מבחוץ, בבהמה אחת, חציה של זה וחציה של זה, בתוכה, הרי זו אסורה, כל הבהמה אסורה.

הרמב”ם כבר מסביר למה. אבל עיסה שהיא כן, אדם מעיר הנדחת עם שכן מהעיר הסמוכה היו להם בצק גדול ביחד, מותרת. העיסה עדיין מותרת, כי שיכול לחלוק עיסתו, כי חצי העיסה כשרה.

אבל בהמה אי אפשר לומר חצי בהמה, כי כוח החיים הוא אחד. כשחותכים בהמה לחצי הבהמה לא תשרוד. עיסה אפשר לעשות בצק קטן יותר. בהמה אומרים כמו כל טיפת דם יש משניהם, ממילא כל הבהמה…

מה הלשון של הגמרא? שיכול לכזית בזה וכזית בזה. אבל כמו שאתה אומר, בהמה היא דבר חי, היא דבר אחד, אני לא יכול לחלק אותה. לא ישארו שני דברים חיים. זה דבר אחד.

בהמות של עיר הנדחת שנשחטו, אומר הרמב”ם הלאה, מוציאין לשחיטה, בדרך כלל הורגים אותן, הורגים אותן בסייף, ואת הנכסים שורפים. אבל מה קורה מוציאין לשחיטה? אסורה בהנאה כשאר הנשחטות שאסורות בהנאה.

הלכה י”ח — דין שער הראש ופאה נכרית

תרגום לעברית

אז אומר הרמב”ם הלאה, שער הראש, שיער הראש, בין של אנשים בין של נשים שבה, מותר בהנאה. מדוע? כי האנשים נהרגים, אבל שערם אינו נכסים ואינו אנשים.

אבל שער פאה נכרית, הרי הוא בכלל שללה ואסור. ממילא לומדים שפאה נכרית דינה כדין עיר הנדחת, אופס, כעיר הנדחת, רק אם היתה עיר הנדחת. זו הלכה מעניינת. זה פשט מעניין. זו הסיבה שהגמרא אומרת זאת. זה חפצא. שיער הרי אינו כך, אבל פאה נכרית הרי אינה שיער.

אז הגמרא שואלת שער של נשים צדקניות, והגמרא אומרת הנאה מילתא. אז כן.

דין פירות דקלים — מחוסר קביצה

אומר הרמב”ם הלאה, פירות דקלים שבה, מותרים. פירות התמרים, הוא לא מתכוון דווקא לתמרים, הוא מתכוון לפירות עצים בעיר הנדחת, מותרים. זה דבר פשוט, זה דבר פשוט.

וזה בדיוק מה שהוא אומר על הכלים. יש שם נפקא מינה בכל גמרא, אולי זה מחוסר קביצה. יכול להיות, זה דווקא. אולי לוקחים דברים שהם על כך, אז זה כבר מחוסר קביצה. דבר שכבר תלשו, חסר רק לאסוף אותו למקום אחד, את הדברים צריך לשרוף. יוצא פירות המחוברין שהן מחוסרין תלישה וקביצה ושריפה.

אומר הרמב”ם, כפי שאתה רואה את הסיבה מדוע שער הראש גם מותר בהנאה, זה משום שהוא עדיין מחוסר קביצה. אומר הוא, כאשר אתה קוטף את האילנות האסורים, זה עדיין מחוסר תלישה, האילנות עצמם, אז זה בטוח גם כן, כי זה גם מחוסר קביצה.

הלכה י”ט — דין הקדשות שבתוכה

אומר הרמב”ם הלאה, מה קורה כאשר אנשי עיר הנדחת היה להם הקדש עוד לפני שעבדו עבודה זרה? אולי היה, הם עבדו את שני העולמות, והם הקדישו לשם שמים. אה, יכול להיות שאלו הקדשים של הצדיקים שבה, אתה לא יודע. אה, יכול להיות.

אז כך, קדשי מזבח, מה שהוא הקדיש וכבר קיבל קדושת קדשי מזבח, כלומר, יש בהלכות קדשים, יש כאשר אומרים דברים באופן שראוי שיקריבו אותם, אז זה כבר, ברגע שאמרו שיקריבו אותו, ימותו, צריך למות.

מדוע? כי אי אפשר להביא אותו לקרבן, והדבר היחיד שאפשר לעשות עם קדשי מזבח הוא להביא לקרבן, אז צריך שימות. כלומר, צריך לעשות כמו עם כל הבהמות האחרות, צריך להרוג אותו ולשרוף, כי זבח רשעים תועבה, אסור להביא אותו לקרבן. כמו אתנן זונה ומחיר כלב, כן.

דין קדשי בדק הבית — יפדו ואחר כך ישרפו

מה קורה עם קדשי בדק הבית, שהבהמה אין לה קדושת הגוף אלא קדושת דמים, שבדרך כלל ההקדש לוקח את הבהמה ומוכר אותה, ומשתמש בכסף לקודש? אז הדין, גם כאן יפדו, יפדו אותם על כסף, ואחר כך שורפין אותן, ואחר כך ישרפו אותם. הכסף הולך להקדש.

כן, אבל מי ירצה לפדות אם הוא יצטרך אחר כך לשרוף את הבהמה? שוב. אה, מי פודה אותם? האנשים עצמם פודים אותם. מי? הכסף של עיר הנדחת. הכסף של עיר הנדחת הוא גם כסף פסול לכאורה, כן. את הכסף צריך לזרוק. צריך למצוא אדם אחר שיפדה אותם.

יכול להיות שמוצאים נדבן, מישהו שרוצה לתת כסף להקדש שבית המקדש לא יפסיד. אבל בדרך כלל מי שפודה רוצה לקבל את הבהמה. אולי לוקחים את כספם? כן, אבל כספם יש לו גם דין שאסור לקחת מהשלל.

מחלוקת הרמב”ם והראב”ד

הראב”ד בכלל חולק, הראב”ד אומר שלא שורפים אותם. לפיו אין לו בעיה. הראב”ד אומר שתמיד זה לא שלו, כי ברגע שנתן אותו לבית המקדש זה כבר לא נכסיו. הוא נתן מתנה למישהו. הוא היה לפני הפדיון ומשאירים אותו, זה נשאר טוב. אפשר להשתמש בו.

כן, כן, כמו תמיד. כאילו אני יכול להבין שהראב”ד צודק, כי אם אחד מאיתנו היה נותן מתנת כסף, גם הוא לא היה צריך לשרוף אותה, כי זה כבר לא שלו, אפילו זה נשאר בביתו לכאורה. זה הדין שלמדנו, “נכסי חרם שנתקדשו בבאן”. זו באמת קושיה טובה, קושיית הראב”ד.

אבל הרמב”ם אומר, “יפדו ואחר כך ישרפו, מה שנאמר ‘שלל ולא שלל שמים'”. זה מאוד מוזר. כלומר צריך לשרוף אותם. נו, אני לא מבין, מה זה “מה שנאמר”? ה”מה שנאמר” הוא למה אפשר כן לפדות אותם. ומה הטעם לפדות אותם ואז לשרוף אותם? משהו מוזר, משהו לא מסתדר כאן עם הרמב”ם. מה הפשט?

זו משנה, ויש שתי דרכים איך לומדים את המשנה. זו סוגיא קצת מסובכת, איך הרמב”ם לומד את המשנה ואיך הראב”ד לומד את המשנה. אז כן, גם אני לא יודע.

אז פודים, ו“אחר כך שורפין אותן, מה שנאמר ‘שלל ולא שלל שמים'”. “שלל שמים” אי אפשר, זו המעלה, אפשר עדיין לפדות אותם. כי אם לא כן לא היה אפשר לפדות אותם גם כן, כי ההקדש גם לא היה מותר ליהנות מהם, כמו הדין של “כל שלל תהיה”.

דין בכור ומעשר שבתוכה

“הבכור והמעשר שבתוכה” – יש משל של “זבח שלמים תאכלוהו”, אבל זה רק על קרבנות, לא על מעקה עליות עצמם. כן. “הבכור והמעשר שבתוכה, שהן קדשי מזבח, ימותו”. כי אם הם תמימים, נותנים את הבהמה עצמה, הבכור או המעשר נותנים עצמם, וזה אסור שהכהן יקח, כי זה כמו קדשי מזבח, וצריך להניח אותם למות. “ימותו” פירושו שורפים אותם.

אבל בעלי מומין זה עדיין אותה הלכה שזה רק… מה? זה רק מומים שהוא פודה, עדיין אותו דבר. כן, בכלל בהמה של נהרגים, לא, אבל צריך כן להרוג אותם. על זה לא אומרים “שלו ולא שלל שמים”. נכון, כי הבעלים יעשה כמו יפדה, כמו הדין של בדק הבית, הקודש יש לו רק את הכסף מזה. אז אפשר לתת לו את הכסף.

אז למה נותנים לו את הכסף? אולי לוקחים דווקא את הכסף של עיר הנדחת. אבל הבהמה עצמה היא בהמה. לא מסתדר. לא מסתדר.

אה, כי הבעלים היה יכול לאכול אותה. כי זה בעל מום, הבעלים היה יכול לאכול אותה ולפדות אותה. ממילא זה בכלל שלו. כאשר הבעלים לא יכול לאכול אותה, זה שייך להקדש, אפשר רק לא להביא אותה אם זה עובד עבודה זרה. אבל מכיוון שזה בעל מום, הרי הבעלים יכול להחזיק ולפדות ולאכול, ובאמת לשלוח את הכסף, ממילא זה בכלל בהמה של נהרגים.

הלכה כ’ — דין תרומה שבתוכה

הוא אומר כאן עוד משהו, דבר מתוק מאוד. הוא אומר כך, הוא ממשיך, תרומה שבתוכה, תרומה שמונחת שם, אם הגיע ליד כהן, ירקב. ישאירו אותה להירקב, ולא לתפוס מה ההבדל. והכהן הרי גם טמא בעיר הנדחת. זה הדיבור. ולמה לא שורפים אותה? כן שורפים אותה. רש”י אומר כן ששורפים אותה. אולי לא היה לו זמן לדבר.

בסדר. אם עדיין ביד ישראל, ינתן לכהן שבעיר אחרת. אולי אי אפשר לשרוף אותה כי יש לה איזו קדושה, אז ממתינים לירקב. אני לא יודע. אם עדיין ביד ישראל, אם עדיין לא נתנו אותה לכהנים, כן, רש”י אומר שישאירו אותה עד שתהפך לכלי העשוי להרקב. לא שורפים אותה כי זה משהו קודש, משאירים אותה להירקב, אומר הוא.

אם זה עדיין ביד ישראל, הפשט הוא לא שלו, כי אתה לא צריך לתת אותה לכהן, כי זו תרומה שבתוכה, כמו שמדברים כמה זמן ברגע שזה מעשר, נותנים אותה לכהן למתנת כהונה, נחת רוח לשמים מקדושתם קדושת הגוף, ועל זה גם אין זביחה לשמה תעבור אלא על המזבח, והכהן יכול לאכול אותה כרגיל.

דין מעשר שני וכתבי הקודש

מעשר שני וכסף מעשר שני וכסף מעשר שני, או כסף שכבר פדו מעשר שני לכסף מעשר שני, בעצם זה שייך לבעל הבית, כי בעל הבית אוכל אותו בירושלים, אז בדרך זה קודש, יש לו קדושה, ובטומאה צריך לשרוף אותו כי זה זלזול בקדשים, אבל גם אסור לאכול אותו כי רק בעל הבית יכול לאכול אותו.

אז ראיה לגנזי, כתבי הקודש, וכתבי הקודש הם גם כתבי הקודש שאסור לשרוף גם מאותה סיבה. מאיזו סיבה? כי זה כתבי הקודש, כי זה קיבל את החותם של אנשי עיר הנדחת שזה לגנזי.

אומר הרמב”ם, מסיים את זה עם הענינים של ההלכות של עיר הנדחת.

כלומר הכל בטוח פרטים של דברים שהם קודש או ששייכים לה’. וכמו שותפות, פירושו שזה עשר בנאי, שזה נשרף לגמרי. ועכשיו לומדים שיש גם באמת קדושה של עולה, זו בחינת עולה.

הלכה כ”א — מעלת דין עיר הנדחת: עולה, חרון אף, ברכה ורחמים

ולא עוד אלא שמסלק חרון אף מישראל, בזה מסירים את חרון האף, שנאמר “למען ישוב ה’ מחרון אפו”, והוא אומר גם אצל פנחס כתוב כך, כן, ש… טוב מאוד, כי הקב”ה כעס מאוד על עבודה זרה.

ומביא ברכה ורחמים, שנאמר “ונתן לך רחמים ורחמך והרבך”. אולי כאן הרחמים פירושו, המפורסם אור החיים הקדוש, שזה רחמים שהאדם לא הופך לאכזרי, ומביאים ברכה ורחמים.

אבל פשט הפסוק, צריך לזכור, היהודי יאמר האור החיים הקדוש, פשט הפסוק הוא פשוט שהקב”ה מרחם עליך, והפשט הוא שכמו שהרמב”ם מביא במקום אחר, הרמב”ם, ששכר עבודה זרה הוא “אלא אלו שמטרידים את האדם אחר ההבל רחמים יבאו לעולם”, שהם אכזרים כלפי עבודה זרה, זה רחמים, כי העולם, עולם טוב יותר הוא עולם שעובד את ה’.

כמו שלמדנו בשבוע שעבר את הפרשה, “מי יודעך היום”, אפשר לדבר הרבה עם ברכה כי עשו את המצווה.

רחמנות ואכזריות בעיר הנדחת — סיכום השקפתי

אבל הפשטות היא, צריך לזכור, היהודי הכיר את האור החיים הקדוש, אבל הפשטות היא שהקב”ה מרחם על העולם.

והפשט הוא, כמו שהרמב”ם מביא במקום אחר, הרמב”ם שהשייכות לאכזריות היא על אלו שמטילים על עצמם אחריות על רחמים בעולם. שהם אכזרים כלפי עבודה זרה, זה רחמים, כי העולם, עולם טוב יותר הוא עולם שעובד את ה’.

המעשה של “מי לה’ אלי” — אכזריות כשצריך

כמו שלמדנו בפרשה השבועית הקודמת, “מי לה’ אלי”, אנחנו מכירים את הגמרא בברכות, כי הוא עשה את המצווה של אכזריות כשצריך.

שיטת הרמב”ם שחרון אף הוא רק על עבודה זרה

וחרון אף, הרמב”ם מפורסם, הוא אומר במורה שחרון אף כתוב בתורה רק על עבודה זרה. זו קושיה גדולה, זו קושיה גדולה, כי הרמב”ם אומר כך, שהדבר העיקרי שמביא חרון אף על העולם חס ושלום הוא עבודה זרה.

אז ממילא, זה לכאורה להיפך, היצר הרע אומר לו “רחם”, אומר הוא “לא, רחמים הוא כשהורגים אותו, לא כשמשאירים אותו לחיות”.

האיסור של לרחם על עובדי עבודה זרה

לגבי הפרק הבא נראה יותר את האיסור של לרחם על עובדי עבודה זרה, איסור ברור מפורש.

אה, הוא נותן כאן הלכה שלמה, אז זה לכאורה דרך האמצע של להיות מעניין, של רחמים או כעס, אני לא יודע מה. אבל כאן צריך כן להיות אכזריות. כן. בסדר.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

EN English
📄 Download Transcript PDF Auto Translated 📋 Shiur Overview Summary of the Lecture: Ramb…
Auto Translated

📋 Shiur Overview

Summary of the Lecture: Rambam Hilchos Avodah Zarah, Chapter 4 — Ir HaNidachas

Introduction to the Chapter

The fourth chapter of Hilchos Avodah Zarah deals with mesis u’medi’ach and ir hanidachas. By avodah zarah there exists a special din that doesn’t exist by other aveiros: by other aveiros, the one who speaks to another is perhaps over on lifnei iver, but he is not a part of the aveirah itself. By avodah zarah, however, the mesis u’medi’ach receives very harsh punishments with specific lavin, even though he himself didn’t serve avodah zarah. So too ir hanidachas — a din that exists only by avodah zarah, not by chillul Shabbos or other aveiros.

[Chiddush — why ir hanidachas is central by the Rambam:] The Rambam laid down in chapter 1 that avodah zarah is a “slippery slope” — it begins with a half-mistake of a navi or chacham, afterwards the hamon am takes it further, mesi’im u’medi’achim come, they make a new religion, they serve forms and stars. Ir hanidachas is the end of this process — an entire city becomes drawn after avodah zarah. This fits with the Rambam’s framing of how avodah zarah develops.

[Chiddush — ir hanidachas as a false religion:] Ir hanidachas is not just that individual people serve avodah zarah — it means that an entire group was drawn after avodah zarah and became people of a false religion. The Rambam views it as a religious rebellion, not just individual aveiros.

Halachah 1 — Laws of Medi’achei Ir HaNidachas and Anshei Ir HaNidachas

The Rambam: “Medi’achei ir from Israel are stoned, even though they didn’t serve avodah zarah but only incited the inhabitants of their city until they served… And anshei ir hanidachas are killed with the sword. And this is only if they served avodah zarah or accepted it upon themselves as a god. And from where is the warning on medi’achim? The Torah says ‘lo yishama al picha’. It doesn’t become an ir hanidachas unless the medi’achim are two or more than two, as it says ‘yatz’u anashim bnei veliya’al’. And the medi’achim should be from that tribe and from that city, ‘mikirb’cha’, ‘vayadi’chu es yoshvei iram’. Until they incite the majority.”

Pshat

The Rambam lays down the foundations of ir hanidachas: (1) The medi’achim — those who incite the city to avodah zarah — receive sekilah, even if they themselves didn’t serve avodah zarah. (2) The anshei ha’ir — those who were nidach and actually served avodah zarah or accepted elohus — receive sayif (killing with sword). (3) The azharah (lav) on medi’achim is “lo yishama al picha”. (4) There must be a minimum of two medi’achim (lashon rabbim — “anashim bnei veliya’al”). (5) The medi’achim must be from the same tribe and the same city. (6) They must be medi’ach the majority of the city.

Chiddushim and Biurim

[Chiddush — mesis vs. medi’ach:] “Mesis” means to incite, to agitate — that is the act of speaking. “Medi’ach” means the result — one is successful in taking away the other, making him turn from the good path. The lashon “medi’ach” is from the same root as “v’nidachu v’hishtachavitem” — being pushed away from the correct path. “Medi’achei ir” means those who carried out the pushing away of the city.

[Chiddush — why the medi’achim didn’t serve themselves:] The medi’ach himself doesn’t serve avodah zarah because “the bluffer is smarter — he knows it’s junk.” The medi’ach is the manipulator who knows it’s false, but he talks others into it.

[Chiddush — why sayif and not sekilah for anshei ir hanidachas:] Usually we say that sekilah is more severe than sayif. This means that anshei ir hanidachas receive a “kula” regarding their death. The fundamental chiddush:

Ir hanidachas shouldn’t be viewed as a regular punishment, but as a war. The Rambam in Moreh Nevuchim Part 3 Chapter 42 also says it this way. Only with this pshat can one understand various halachos:

1. Why one may kill innocents (women, children, property) — by a regular punishment we look at each person individually, but by a war it’s different.

2. Why sayif — sayif is a warlike way of killing. One cannot take hundreds of people and throw each one from a roof (sekilah) — that’s not practical. Sayif is the natural weapon of war.

3. Precedents of war against avodah zarah — Pinchas ben Elazar killed with a romach (spear), which was also a declaration of war. “Kana’in pog’in bo” is not in the manner of punishment but in the manner of war. So too by the eigel — “cherev ish b’achiv” — when there is such a great chillul Hashem, it is a matter of rebellion against Malchus Shamayim, and one must declare a war.

[Chiddush — the mudach as “tinok shenishbah”-like:] The mudach is not exactly a tinok shenishbah, but he is a mudach — they talked him into it, poor thing. He is killed with the din of ir hanidachas, which is a different kind of din, and it is less severe (sayif instead of sekilah) because he was only nidach.

[Chiddush — parallel to shiv’ah amamim:] Shiv’ah amamim (Canaanite, Hittite, etc.) is also a kind of ir hanidachas, because their aveirah is also the avodah zarah part. As we see in Parshas Shoftim, that the problem of sparing the shiv’ah amamim is because “afterwards your children will be nidach to avodah zarah through them.” One can see that the general dinim should be similar — both are a war against avodah zarah as a system.

[Chiddush — if only one medi’ach:] If there is only one medi’ach, there is no din of ir hanidachas. But the people who served avodah zarah still receive their regular punishment — sekilah. On the contrary, without ir hanidachas they receive a greater punishment (sekilah > sayif), but then the cherem on their money and the killing of the entire city falls away.

[Chiddush — why so many limitations:] The many limitations (two medi’achim, from the same tribe, from the same city, majority of the city) fit with the approach that “ir hanidachas lo hay’sah v’lo nivr’ah” — the Torah made various limitations because there must be such a halachah so the world should know the severity of avodah zarah, but it’s not necessarily meant that one should be able to easily carry it out.

Halachah — Minimum and Maximum of Anshei Ir HaNidachas

The Rambam: There must be the majority of the city that was nidach, and the mudachim must be a minimum of one hundred people, and a maximum of up to the majority of a tribe — but not the majority of a tribe itself. “V’lo kfar katan” — not a small village, “v’lo kerach gadol” — not a large city. Anything less than one hundred is a kfar. A kerach gadol is when the majority of a tribe lives there. If they incited the majority of a tribe — they are judged as individuals.

Pshat

The minimum for ir hanidachas is one hundred people, and the maximum is up to (but not including) the majority of a tribe. A place with less than one hundred is called a kfar katan, a place with the majority of a tribe is called a kerach gadol — both cannot become ir hanidachas. When the majority of a tribe is nidach, they are not freed, but each one is judged as an individual.

Chiddushim and Hisboros

[Chiddush — the source for “v’lo yimacheh shevet miYisrael”:] The limit of majority of a tribe is learned from the lashon “v’lo yimacheh” — one should not wipe out a tribe from Israel. It is also compared to the lashon by yibum where it says “v’lo yimacheh sh’mo miYisrael”. The conclusion is that apparently it is a gezeiras hakasuv.

[Chiddush — the incident of pilegesh b’Giv’ah:] By pilegesh b’Giv’ah there was a kind of ir hanidachas — not for avodah zarah, but a sort of ir hanidachas.

[Chiddush — the calculation of “one hundred”:] If one hundred must be the majority, shouldn’t the city have almost two hundred people? The answer: one hundred can be the entire city as well — it can be that the entire city was nidach, not just the majority. The din of majority is only regarding the tribe (one may not kill the majority of a tribe), but regarding the city it can be even the entire city.

[Chiddush — comparison to megillah:] By megillah there is also a distinction between kfar and ir, but there the criterion is asarah batlanim, whereas here by ir hanidachas the criterion is one hundred people.

[Chiddush — a sevara why kfar katan doesn’t become ir hanidachas:] A small village that serves avodah zarah is not a rebellion against Malchus Shamayim — it’s not an uprising that requires a warlike response. And the majority of a tribe is already too large a rebellion — it becomes a “civil war” — and one cannot judge it that way. But it can also be a simple gezeiras hakasuv without a sevara.

Halachah — Who Must Be Medi’ach: Conditions of the Medi’achim

The Rambam: Ir hanidachas only occurs when two men (minimum) were medi’ach. But if women or minors were medi’ach, or a single individual was medi’ach, or only a minority of the city was hudach, or they were hudchu me’aleihen (on their own without a medi’ach), or people from outside the city were medi’ach — in all these cases there is no din of ir hanidachas, rather they are like individuals who served avodah zarah — all who served are stoned, and their money goes to their heirs.

Pshat

When one of the conditions of ir hanidachas is missing, each oveid avodah zarah receives the regular din of sekilah as an individual, with all the dinim of misos beis din (witnesses and hasra’ah). Also the din of money is different: by ir hanidachas the money is burned, but by individuals the money goes to the heirs.

Chiddushim and Hisboros

[Chiddush — women and minors as medi’achim:] Even minors and women can actually lead a movement — the example of Joan of Arc (the woman who led the war in France), and the example of “the child who cries that the king is naked” — but from a din perspective it is not ir hanidachas.

[Chiddush — “hudchu me’aleihen” — without a formal medi’ach:] This is an interesting category — people erred on their own. Apparently there must also be someone who taught them false interpretations, but he didn’t have the formal din of mesis u’medi’ach — he didn’t operate in the manner that the Rambam will later describe how a medi’ach works.

[Chiddush — connection to “oso ha’ish”:] Oso ha’ish (Yeshu) perhaps had a din of mesis u’medi’ach, but we don’t see that there was a din of ir hanidachas there. Perhaps that’s why he’s called “oso ha’ish” — because he was a single medi’ach, and by a single individual there is no din of ir hanidachas.

[Chiddush — the process of hadachah:] The process of hadachah is a “slippery slope” — one begins, he is medi’ach a second, the second is medi’ach a third, and so on. The Rambam will later in the halachos explain more how a medi’ach operates.

Halachah — Lashon Rabbim and Specific Avodahs of the Medi’achim

The Rambam: The medi’achim must say “neilech v’na’avod” — in lashon rabbim. “And they heard and served it in its manner of service or one of the four avodahs or accepted it upon themselves as a god.”

Pshat

The medi’achim must speak in lashon rabbim — “let us go”, “neilech v’na’avod” — because that’s how it says in the pasuk. They must incite to specific avodahs that are chayav misah — the main avodahs of avodah zarah: zove’ach, maktir, menasech, mishtachaveh, or accepting it as a god.

Chiddushim and Hisboros

[Chiddush — the medi’ach must be “humble”:] The medi’ach must be “humble”, because if he is a ba’al ga’avah, the world won’t follow him.

[Chiddush — simply “let’s become goyim” is not enough:] If the medi’ach says simply “let’s become goyim” without a clear avodah zarah — just a bit of negligence or goyishness — that is not din ir hanidachas. It must be a clear avodah zarah, literally “neilech v’na’avod”.

[Chiddush — the medi’ach must be “part of the movement”:] The medi’ach himself doesn’t need to serve avodah zarah (he is stoned even if he himself didn’t serve). But — he must make himself appear that he wants to serve, he must be part of the group. Even if he turns out in the end, he must be part of the movement.

[Chiddush — connection to the first chapter:] If it were an incident of medi’ach like in the first chapter, where one makes only a small mistake (for example, the Almighty wants us to honor the stars), that would apparently not have any din of ir hanidachas. One must go to the end — actual avodah zarah. But — if someone says simply “neilech v’na’avod” without any reasons, just with a calculation, he is still a mesis u’medi’ach.

Halachah — Ir HaNidachas Is Only Judged by Beis Din HaGadol of Seventy-One

The Rambam: “Ir hanidachas is only judged by the Beis Din HaGadol of seventy-one.” The source: “V’hotzeisa es ha’ish hahu o es ha’ishah hahi… el sh’arecha” — from this we learn that individuals are judged in the beis din of each and every city (each city’s own beis din), but ir hanidachas are killed by the Beis Din HaGadol.

Pshat

Usually for dinei nefashos a beis din of twenty-three is sufficient, but for ir hanidachas one needs the Sanhedrin HaGadol.

Chiddushim and Hisboros

[Chiddush — “sha’ar” as a symbol of beis din:] In the ancient cities the city gate was the symbol of the city — each city with its own gate had its own beis din. The pasuk “el sh’arecha” therefore means beis din.

[Chiddush — the logic of Beis Din HaGadol:] A city is one level, and the Beis Din HaGadol is above all cities, therefore it fits that a din that concerns an entire city should go to the highest beis din.

[Chiddush — connection to war:] The Rambam assumes that ir hanidachas has warlike elements, which also fits with the fact that war also requires Beis Din HaGadol.

Halachah — Arei HaMiklat Don’t Become Ir HaNidachas

The Rambam: “One of the arei hamiklat doesn’t become ir hanidachas”, because it says “b’achas sh’arecha” — “sh’arecha” means cities that belong to the tribe, but arei hamiklat don’t belong to a tribe, rather they are cities that the tribes gave away for Klal Yisrael.

Pshat

Arei hamiklat cannot become ir hanidachas because they are not “sh’arecha” — not your cities.

Chiddushim and Hisboros

[Chiddush — machlokes Rambam and Ra’avad:] The Ra’avad argues and says that arei hamiklat were indeed once owned by the tribes — the tribes inherited them and afterwards gave them away for arei hamiklat. Therefore it is indeed called “sh’arecha”. The Rambam however holds that “sh’arecha” means what is now yours — and since arei hamiklat are in practice given away, they are no longer “sh’arecha”, even though they once inherited it.

Halachah — Yerushalayim Doesn’t Become Ir HaNidachas

The Rambam: “And Yerushalayim doesn’t become ir hanidachas, because it was not divided among the tribes.” Yerushalayim belongs to Klal Yisrael, not to a specific tribe.

Pshat

Yerushalayim cannot become ir hanidachas because it was never divided among the tribes.

Chiddushim and Hisboros

[Chiddush — the Ra’avad agrees by Yerushalayim:] Even the Ra’avad who argues by arei hamiklat, agrees that Yerushalayim cannot become ir hanidachas, because Yerushalayim was never divided among the tribes.

[Chiddush — the distinction between arei miklat and Yerushalayim according to the Rambam:] The Rambam did not say by arei miklat the lashon “lo nischalku” — because arei miklat were indeed divided (and afterwards given away). The Rambam’s sevara by arei miklat is different — it goes on the kinuy “sh’arecha”, which means what is now yours.

Halachah — Ir HaNidachas at the Border of Eretz Yisrael

The Rambam: “And one doesn’t make ir hanidachas at the border” — a city that is at the border of Eretz Yisrael cannot be made ir hanidachas, “so that goyim won’t enter and destroy Eretz Yisrael” — because if one burns a city at the border, goyim will enter from the other side and destroy Eretz Yisrael.

Pshat

A border city cannot become ir hanidachas due to strategic considerations.

Chiddushim and Hisboros

[Chiddush — proof that ir hanidachas has warlike elements:] By a regular aveirah (like chillul Shabbos) one does not take any political/strategic considerations — one kills the transgressor and doesn’t look at consequences. But here by ir hanidachas one does indeed take into account strategic considerations — which proves that it is a warlike din, not just a dinei nefashos din.

[Chiddush — comparison to Shabbos at the border:] Even by Shabbos there is a din that at the border one may be mechalel Shabbos when goyim come — but there it is pikuach nefesh. Here by ir hanidachas it is not pikuach nefesh in the same sense — it is more a matter of binyan ha’aretz and protection of Eretz Yisrael as a whole.

[Chiddush — who protects Eretz Yisrael?] With a bit of irony: it turns out that ovdei avodah zarah are the protectors of Eretz Yisrael at the border! We leave them there because we need the city. “Avadai hem v’lo avadim la’avadim” — even idolaters, they are our idolaters.

[Chiddush — perhaps it doesn’t go on the people but on the land:] Perhaps the matter is not to protect the people (ovdei avodah zarah), but to protect the land — one shouldn’t have a destroyed city. The source: the Torah says “pen tirbeh alecha chayas hasadeh” — if one expels too quickly, the land becomes destroyed. A destroyed city becomes a destruction for the entire region.

[Digression: It is noted that nowadays one also sees how important the people are who live at the border.]

[Digression: The matter of mesis u’medi’ach has practical relevance — in prisons people become vulnerable, seek spirituality, and many become ba’alei teshuvah, but there are also people who go after cults and other movements.]

Halachah — One May Not Make Three Ir HaNidachas

The Rambam: “And one doesn’t make three arayos nidachos.” “And if they built it, it is like all cities.”

Pshat

One may not make three cities ir hanidachas, because it will become a “karachas” — a hole in Eretz Yisrael.

Chiddushim and Hisboros

[Chiddush — machlokes about the reason:] One approach is that the reason is because it makes a “hole” in Eretz Yisrael — a great destruction of an entire area. According to this approach, if the three cities are not next to each other (for example, one in Yehudah and one in Galil), one can indeed give a din of ir hanidachas on each separately.

The second approach holds that the din of three arayos nidachos is a principled din: a beis din cannot make din ir hanidachas on three cities — “it’s too much, one doesn’t kill so many Jews.” Even if one is in Yehudah and one in Galil, it makes no difference. “Bas achas” means at one time — one cannot make three ir hanidachas even many years apart. But when it’s two separate countries (like Yehudah and Galil), it’s far enough that it’s considered two separate countries.

Halachah — Order of Carrying Out the Punishment: Drishah V’Chakirah, Sending Talmidei Chachamim, War

The Rambam: “And how is the din of ir hanidachas? The Beis Din HaGadol sends and investigates thoroughly until they know with clear proof that the entire city or its majority was nidach and returned to avodah zarah. Afterwards they send to them two talmidei chachamim to warn them and return them. If they returned and did teshuvah — good. And if they stood in their foolishness — all of Israel is commanded to go up against them to battle, and they besiege them and wage war with them until the city is breached.”

Pshat

The order is: (1) Beis Din HaGadol (seventy-one) sends emissaries who make a thorough drishah v’chakirah; (2) they send two talmidei chachamim to warn them and bring them back; (3) if they do teshuvah — good; (4) if not — Klal Yisrael goes up like an army, besieges the city, and wages war until the wall is broken.

Chiddushim and Hisboros

[Chiddush — drishah v’chakirah more than regular testimony:] The Rambam’s lashon “dorshin v’chokrin… ad sheyeid’u b’ra’ayah b’rurah” shows that it’s more than regular testimony. Beis din sends “inspectors” who make a serious investigation. Practically: when such a thing begins, all kinds of rumors come — “you have no idea what’s going on in that chassidus” — but rumors are not enough. One needs clear proof.

[Chiddush — “chazru la’avodah zarah” — meaning of “chazru”:] The lashon “chazru la’avodah zarah” refers to “techilah ovdei avodah zarah hayu avoseinu” — Jews were once ovdei avodah zarah, and now they are “chozer” back. More than that: “chazru” means that the city as a city became a “converted” city to avodah zarah — not just that a bunch of people each serve avodah zarah separately, but that the city as a whole gave itself over to avodah zarah. This is the distinction between individuals who serve avodah zarah and ir hanidachas.

[Chiddush — two talmidei chachamim: not hasra’ah but kri’ah l’shalom:] The Ra’avad asks: “Good that teshuvah should help them, but we don’t find teshuvah helping after hasra’ah and action” — how can teshuvah help when there was already hasra’ah and action?

First answer (certain mefarshim): By ir hanidachas there is usually no formal hasra’ah on each individual. When a majority city gets “excited” about something, there is no personal hasra’ah. The two talmidei chachamim are the hasra’ah, and if one doesn’t follow afterwards, only then does one proceed further.

The Ra’avad’s problem with this: In certain versions of the Rambam it says that beis din must investigate that there was already a hasra’ah earlier, before the drishah v’chakirah. If so, what helps a second hasra’ah?

The main chiddush: This is not a din of hasra’ah at all, but a din of kri’ah l’shalom. Because the Rambam describes the entire process with lashonos of war — “all of Israel is commanded to go up against them to battle, and they besiege them and wage war with them until the city is breached.” Just as by every war there is a din of “v’karasa eilehah l’shalom” (the Rambam says that even by Amalek there is kri’ah l’shalom), so too by ir hanidachas — the specific kri’ah l’shalom is the sending of talmidei chachamim to return them in teshuvah.

Question on this chiddush: Is the lashon “l’tzava” the Rambam’s own chiddush, or does it already appear in the Gemara? Because in the Gemara with Rashi and mefarshei Rashi it sounds like a beis din procedure, not like a war. The Rambam introduced this.

[Chiddush — source from Sefer Yehoshua:] From Mikoros V’Tziyunim of Frankel, in the name of R’ Chaim Kanievsky, a source is brought from Sefer Yehoshua: when the people of Gad and Reuven made a separate mizbe’ach in Ever HaYarden, Klal Yisrael (Yehoshua) sent Pinchas HaKohen with ten nesi’im from ten tribes to warn them — “what’s going on with you? Why are you rebelling against Klal Yisrael?” This is exactly like a kri’ah l’shalom before a war. The Rambam himself brings this source in Moreh Nevuchim.

This is the answer to the Ra’avad: The Ra’avad asks that teshuvah doesn’t help after hasra’ah and action. The answer is that ir hanidachas has a din of war, and by war there is a kri’ah l’shalom which is a separate din — not a regular hasra’ah. The real reason why one goes to war is not because there was a kri’ah l’shalom, but on the contrary: because it’s a din of war, therefore there must be a kri’ah l’shalom.

[Chiddush — a deeper explanation about hasra’ah and teshuvah:] Where does it say in the Torah at all that one must make a hasra’ah? The main foundation of hasra’ah is — hasra’ah is a din in teshuvah. Hasra’ah means: I give you an opportunity to do teshuvah. We learn this from Yechezkel and the nevi’im — how the nevi’im make hasra’ah. Hasra’ah must be effective — a way that can cause the other to be chozer b’teshuvah. Therefore the Ra’avad’s question is not so strong: to say that teshuvah doesn’t work after hasra’ah, is like saying that teshuvah doesn’t work after trying to do teshuvah — like “mi she’amar e’evor v’ashuv”. The entire goal of hasra’ah is teshuvah.

[Chiddush — the din of melamed zechus:] The din of melamed zechus until the last moment is also connected to this — the melamed zechus means that one didn’t truly give him a chance, the hasra’ah wasn’t a real hasra’ah that he could do teshuvah.

[Chiddush — the lashon “techilah”:] The Rambam’s lashon that one should “first” send talmidei chachamim — it’s almost a kind of chassidus, a “good word of Torah mitzvah”. The Rambam rules that one should begin with this step of teshuvah.

[Chiddush — teshuvah in beis din shel matah:] From here one sees a clear source that teshuvah indeed helps in beis din shel matah, against many acharonim who derive from a Gemara that says that teshuvah doesn’t help in beis din shel matah.

[Chiddush — why specifically talmidei chachamim:] (1) Because they are wise and can outsmart the mesi’im u’medi’achim. (2) Because it is a politically difficult thing — one must enter a city that is perhaps closed, and one must find a way how to speak to the people. They are diplomats, and diplomats must be clever Jews. (3) One needs more chachamim besides the beis din — talmidei chachamim means that one sends more chachamim, students who go to learn halachos and discuss

it with the people.

[Chiddush — ir hanidachas is essentially a civil war:] Ir hanidachas is basically a civil war — a great danger, not a simple thing to do. The Rambam brings the halachos here mainly because he wants to explain that avodah zarah is not just a private matter — avodah zarah can be a communal matter, a different kind of din.

[Digression: Amalek and kri’ah l’shalom — the Rambam says that one must negotiate even with Amalek. Even by Amalek there exist laws of war like kri’ah l’shalom.]

Halachah — Setting Up Batei Dinim, Witnesses and Hasra’ah on Each Person

The Rambam: One sets up various batei dinim, and one brings two witnesses on each person that he served avodah zarah after he was warned. If all the ovdim together are only a minority — one judges them like individuals with sekilah, and the rest of the city is saved. If the majority gatheredthey are brought up to the Beis Din HaGadol.

Pshat

After the talmidei chachamim were not successful in returning them in teshuvah, one sets up batei dinim that judge each person separately. One brings two witnesses on each one, writes him down, and makes a list. If all the ovdim together are a minority — one judges them as individuals with sekilah. If they are a majority — one brings them to the Beis Din HaGadol.

Chiddushim and Hisboros

[Chiddush — from here the Ra’avad saw that there was actual hasra’ah:] The Ra’avad’s question stems from here — he sees that we’re talking about witnesses and hasra’ah on each one, and therefore he wonders what helps the returning them in teshuvah. But as explained, the hasra’ah is itself a din in teshuvah.

[Chiddush — by ir hanidachas itself there apparently is no regular din of hasra’ah:] “On the surface it appears that by ir hanidachas there isn’t even a din of hasra’ah in the regular sense.” This is a distinction between din ir hanidachas and din yachid.

Halachah — Din of Killing: Sayif for Anshei Ir HaNidachas, Sekilah for Medi’achim

The Rambam: “And they complete their judgment there, and kill all those who served with the sword… striking every human soul in it by the sword.” “Whether the entire city was nidach or its majority, the medi’achim are stoned” — the mesi’im u’medi’achim receive sekilah, not sayif.

Pshat

The Beis Din HaGadol rules, and one kills all ovdei avodah zarah with sayif (sword), not sekilah like by an individual. The medi’achim however receive a more severe death — sekilah. Besides the ovdim themselves, one also kills the wives and children of the ovdim (the women and children of the ovdei avodah zarah).

Chiddushim and Hisboros

[Chiddush — innocent people:] By ir hanidachas one also kills people who didn’t themselves serve (like children). The answer is that the beis din is very careful with issuing such a ruling, and the nature is like a war — by war there are such dinim.

[Chiddush — machlokes Tanna’im about children:] There were Tanna’im who say that one doesn’t kill the children even. The Rambam goes stringently — he kills the wives and children of the ovdim.

[Chiddush — the Ramatz (Rash”sh of Shantz):] He says that what the Rambam says “we strike the wives of the ovdim” he means only the wives who incited them — the women who talked them into serving avodah zarah. But righteous women — pious women who didn’t agree — are not killed. This comes from the Gemara which asks: what does one do with righteous women in ir hanidachas?

[Chiddush — the Rambam never kills a person who didn’t serve avodah zarah:] Only the household (family) of the ovdim. A woman can herself be an ovedes avodah zarah, but minors — that is the chiddush, because minors cannot be ovdim.

Halachah — Shalal: Gathering in the Street

The Rambam: “And they gather all its spoils into its street” — one gathers all the property of the city in the street. “If it has no street” — if it doesn’t have a main thoroughfare, one makes one for it. “If the street is outside it, they build a wall outside it until they bring it inside” — if the street is outside the city, one builds a wall around so that it should be inside the city.

Pshat

The pasuk says “el toch rechovah” — one must burn in the street, and the street must be inside the city. “Rechov” apparently means the “marketplace” — the main place where people gather, the central public place.

Halachah — Killing of All Living Creatures (Animals) and Burning

The Rambam: “And they kill every living soul in it” — one kills all living creatures in the city. “All its spoils with the city by fire” — one burns everything. The burning is a mitzvas aseh“and you shall burn with fire the city and all its spoils”.

Pshat

One slaughters the animals first (killing), and afterwards one burns. “Es ha’ir” apparently means all living things, “v’es kol sh’lalah” means the property.

Chiddushim and Hisboros

[Chiddush — comparison to bi’ur chametz:] Just as one burns chametz, so one burns the avodah zarah. Both have a din of burning, and both are “balev” — chametz shebalev (the chametz that is in the heart, the yetzer hara) and avodah zarah which is also a matter of the heart.

Halachah — Property of Tzaddikim Within It

The Rambam: “The property of tzaddikim within it” — the money of the “tzaddikim” in the city is also burned. “Since they lived there, their money is lost.”

Pshat

“Tzaddikim” doesn’t necessarily mean people at the level of tzaddikim. It means “the rest of the city’s inhabitants who were not nidach” — those who didn’t follow the mesis u’medi’ach. They are called “tzaddikim b’dineihem” — tzaddikim in comparison to the resha’im. Their bodies are saved, but their money is burned as part of the city’s spoils.

Chiddushim and Hisboros

[Chiddush — proof from Avraham Avinu by Sedom:] “Are there fifty tzaddikim within the city” — also there “tzaddikim” doesn’t mean people at the highest level, but “the smart Jews who don’t fool around after” the resha’im. Tzaddikim b’dineihem. Also “u’vasha’ar yashvu Lot” — Lot’s property was also burned as part of the spoils.

[Chiddush — the reason why their money is lost:] This is connected to the principle “oy l’rasha oy l’shcheno”. Why did they go live there? Because there was a large settlement there — they went for livelihood/money. This fits with what the Rambam learned earlier that one may not live with resha’im. Why didn’t he go away to a desert? Because he needs to be a normal person with a livelihood. There is a penalty for this.

[Chiddush — Lot as an example:] Avraham saved Lot’s money the first time (from the kings), but when it came to the destruction of Sedom (which is like ir hanidachas), they only saved Lot’s body, not his money.

Halachah — Benefit from Shalal Ir HaNidachas

The Rambam: “And anyone who benefits from it receives one lashing, as it says ‘and nothing from the cherem shall cling to your hand.'”

Pshat

One who takes benefit from the spoils of ir hanidachas receives one malkos.

Chiddushim and Hisboros

[Chiddush — “achas” — only one malkos:] In chapter 7 the Rambam brings that benefit from avodah zarah itself (not ir hanidachas) is “lokeh shtayim” — two lavin. But by ir hanidachas there is only one lav — “v’lo yidbak b’yadcha me’umah min hacherem”.

Halachah — Ye’ush: Anyone Who Seizes Their Property Acquires It

The Rambam: When there was already a final judgment on a city as ir hanidachas, and someone grabbed property from the city, and later it turns out that the city is not ir hanidachas — the one who grabbed it has acquired it. “For each and every one already made his property ownerless at the time of the final judgment.”

Pshat

This is not a din in avodah zarah, but a din in ye’ush/hefker/aveidah. At the final judgment each one despaired of his money, therefore it became ownerless, and the one who took it acquired it.

Chiddushim and Hisboros

[Question:] The person who lives in the city knows that he is innocent — he feels that he is a tzaddik. Why should he despair?

[Chiddush — answer from the Aruch LaNer (from Gemara Kerisos):] On the contrary! The person makes his money ownerless specifically because he knows he is a tzaddik. He says: “I am a tzaddik, the other majority of the city sinned, but I am a tzaddik.” As a tzaddik he knows that his money will be lost (like the din of property of tzaddikim within it), and he makes his possessions ownerless “on the understanding” that he is a tzaddik who unfortunately loses his money. If he thought he was guilty, he wouldn’t despair, because they haven’t yet ruled.

[Another explanation:] Presumably, if one wants to say it “piously”, something was “fishy” (suspicious) in the city — they don’t deserve their money. We’re already past the point where emissaries were sent to return them in teshuvah. It can even be that they actually served avodah zarah, but there weren’t two kosher witnesses.

Halachah — “Lo Sibaneh Od”: One May Not Rebuild

The Rambam: “And it is not rebuilt forever, and anyone who builds it receives lashes, as it says ‘lo sibaneh od.'” But “it is permitted to make it gardens and orchards” — one may make gardens and fruit orchards. “One may not rebuild a city as it was.”

Pshat

The ir hanidachas may never be rebuilt as a city. “Lo sibaneh m’dinah k’mo she’hay’sah” — one may not remake a city as it was. But gardens and orchards are permitted.

Chiddushim and Hisboros

[Chiddush — “l’olam” means literally forever:] “L’olam” doesn’t apply to one person — it’s a din on the place, not on a person. This is different from “lo yavo b’kahal Hashem” by Ammoni and Moavi, where we say that nowadays there is no longer Ammoni and Moavi (because Sancheriv mixed up the nations). But a city always remains in its place.

[Chiddush — question about doubtful ir hanidachas:] If one doesn’t know where an ir hanidachas was, may one not build? This is compared to the famous lamdishe question of nachal eisan — we say that one doesn’t plow in nachal eisan (where they performed eglah arufah), and if we say “kol kavu’a k’mechtzah al mechtzah”, every place should be a doubtful nachal eisan. Answer: Presumably beis din must place a monument at an ir hanidachas. But this is not a good answer for nachal eisan, because nachal eisan is not such great publicity — but an ir hanidachas is a huge event that must be recorded in history.

[Chiddush — what does “build it” mean?] “Lo sibaneh m’dinah k’mo she’hay’sah” — one may not remake a city. But may one build small houses (not a city)? “K’mo she’hay’sah” is a limitation. If one builds a city with a new name on the same place — does that mean “lo sibaneh od”?

[Digression: Beis Shemesh and Purim — a halachic question about Beis Shemesh is mentioned, where there are people who say that nearby there was a city “Mishmos Yashvu Binyan”, and others claim that one is building in the same area but it’s not the same city. This has a practical difference for the laws of Purim (mukafes chomah).]

Halachah — A Caravan Passing from Place to Place: Travelers in Ir HaNidachas

The Rambam: A caravan traveling from place to place that stopped in an ir hanidachas — if they also followed the ovdei avodah zarah: if they were there thirty days (residents of the city), “they are killed with the sword and their money is lost” — they receive the din of ir hanidachas. If they weren’t there thirty days — “with sekilah, and their money to their heirs” (din yachid).

Pshat

The measure of thirty days — as by other halachos (Pesach, mezuzah) — makes one part of the city. Until thirty days one is a “guest” and receives the din of an individual oveid avodah zarah.

Chiddushim and Hisboros

[Chiddush — double distinction:] The distinction between din ir hanidachas (sayif, money lost) and din yachid (sekilah, money to heirs) is double: both in the death (sayif vs. sekilah), and in the money (lost vs. to heirs).

Halachah — Property from Other Cities Deposited in Ir HaNidachas

The Rambam: “Property of people from another city that was deposited within it” — money of people from other cities that was deposited in the ir hanidachas — “even though they accepted responsibility for it” — even though the anshei ir hanidachas accepted responsibility — “since it is not theirs, it belongs to its owners” — one returns it to the owners, “for it is not spoils”.

Pshat

Even when the anshei ir hanidachas have responsibility for the deposit (which by other halachos, for example chametz, makes it like theirs), by ir hanidachas it doesn’t remain theirs — because “shalal” means only their own things.

Chiddushim and Hisboros

[Chiddush — “d’lo shalal chavrusa”:] Even in a manner where responsibility makes it halachically like his (for example by chametz that he accepted responsibility for), by ir hanidachas the din is different — it’s not “shalal” because it’s essentially not his.

Halachah — Property of the Resha’im Deposited in Another City

The Rambam: Property of the anshei ir hanidachas (resha’im) that is deposited outside the city: “If it was claimed together with them” — if it was gathered when judging them — “it is burned with them”. “And if not” — if it remained in the other city — “it is given to their heirs”.

Pshat

“Shalal” means when it’s there in the city. If the money of the resha’im is outside, it doesn’t automatically become shalal — only if it was physically brought in.

Halachah — An Animal Half of Ir HaNidachas and Half of Another City; Dough

The Rambam: An animal that is half owned by a man of ir hanidachas and half by a man of another city — “it is forbidden” — the entire animal is forbidden. But dough that is in partnership — is permitted, “for he can divide his dough”.

Pshat

By an animal one cannot divide, because the life force is one — every drop of blood belongs to both partners. By dough however one can simply divide into two halves, and the kosher portion remains permitted.

Chiddushim and Hisboros

[Chiddush — the foundation of this distinction:] An animal is a “davar echad” — a living thing that one cannot divide without killing it. When one cuts an animal in half, it doesn’t survive. Therefore every part of the animal is automatically belonging to both partners, and the entire animal becomes forbidden. Dough however is something that one can divide without any loss. Lashon of the Gemara: “she’yachol k’zayis bazeh v’chazayis bazeh” — by dough one can divide k’zayis k’zayis, but by an animal not.

Halachah — Animals of Ir HaNidachas That Were Slaughtered

The Rambam: Animals of ir hanidachas that were slaughtered — they are forbidden in benefit like other slaughtered animals that are forbidden in benefit.

Pshat

Usually one kills the animals with the sword (with sayif), but if they were already slaughtered, they remain forbidden in benefit like all other property of ir hanidachas.

Halachah — Hair of the Head and Artificial Wig

The Rambam: Hair of the head, whether of men or women in it — is permitted in benefit. But artificial wig hair — it is included in its spoils and is forbidden.

Pshat

The natural hair from people’s heads is permitted in benefit, because it’s not “property” and not “people” (it’s a part of the body that is killed). But an artificial wig is a cheftza, a separate vessel, and it’s included in shalal and is forbidden.

Chiddushim and Hisboros

[Chiddush — the distinction between hair and artificial wig:] Hair that grows on the head is part of the person’s body — it’s not “shalal” (property). But an artificial wig is a separate cheftza, a vessel that one uses, and therefore it falls into “sh’lalah”. This is also connected to the principle of “mechusar kevitzah” — hair that is still on the head is not yet “gathered” as spoils.

Halachah — Attached Fruits (Date Palms Within It)

The Rambam: Date palm fruits within it — are permitted.

Pshat

Fruits that still hang on trees in the ir hanidachas are permitted (not specifically dates, but all trees).

Chiddushim and Hisboros

[Chiddush — mechusar t’lishah u’kevitzah:] The foundation is that attached fruits are “mechusar t’lishah u’kevitzah u’sreifah” — they still need to be picked, gathered, and then burned. Therefore they are not included in “shalal” that must be burned. The Rambam uses the same principle of mechusar kevitzah to explain both dinim — hair of the head and attached fruits. Things that were already picked but not yet gathered in one place — that is “mechusar kevitzah” and one must indeed burn it.

Halachah — Consecrated Items Within It: Kodshei Mizbe’ach and Kodshei Bedek HaBayis

The Rambam: Kodshei mizbe’ach — should die (because “zevach resha’im to’eivah”, one cannot offer it). Kodshei bedek habayis — should be redeemed and then burned, as it says “your spoils and not the spoils of Heaven”.

Pshat

Consecrated items that people from ir hanidachas consecrated:

Kodshei mizbe’ach (animals with kedushas haguf): one cannot offer them because “zevach resha’im to’eivah”, and one cannot eat them because they are kodshei mizbe’ach — therefore they should die.

Kodshei bedek habayis (animals with only kedushas damim): one redeems them (pidyon), and afterwards one burns them.

Chiddushim and Hisboros

[Chiddush — “shalal v’lo shalal shamayim”:] The pasuk teaches that consecrated items are not included in “shalal” that one must simply burn — they belong to “Heaven”. Therefore by kodshei bedek habayis one can first redeem (buy out), in order to save the hekdesh’s money, and afterwards one burns the animal.

[Difficult question — who redeems?] Who will want to redeem an animal if he must burn it afterwards? One cannot take money from ir hanidachas because that is also “shalal”. One must find a donor from outside who wants to give money for hekdesh so that the Beis HaMikdash should not have a loss.

[Chiddush — the Ra’avad’s dispute:] The Ra’avad disagrees and says that consecrated items one shouldn’t burn at all, because once the person consecrated it (gave it away to the Beis HaMikdash), it is no longer “his property” — it’s like a gift that already belongs to the other. This is “actually a good question”.

[Difficult passage in the Rambam:] The Rambam’s lashon “they are redeemed and then burned, as it says shalal v’lo shalal shamayim” is difficult — the pasuk “shalal v’lo shalal shamayim” is the reason why one can indeed redeem it (because it’s not included in shalal), but then one burns it. Without this pasuk one wouldn’t be able to redeem at all, because the hekdesh also wouldn’t be allowed to benefit from it according to the din of “kol sh’lalah tihyeh”.

Halachah — Firstborn and Ma’aser Within It

The Rambam: The firstborn and ma’aser within it, which are kodshei mizbe’ach — should die.

Pshat

Firstborn and ma’aser behemah are kodshei mizbe’ach, one cannot offer them (zevach resha’im to’eivah), therefore they should die.

Chiddushim and Hisboros

[Chiddush — unblemished vs. blemished:] By unblemished — they should die, because one cannot offer them and one cannot eat them (because they are kodshei mizbe’ach). But by blemished — the din is different: because the owner could have redeemed it and eaten it (a blemished firstborn the kohen eats, a blemished ma’aser the owner eats), this means it’s “included in his” — it’s included in the animals of those killed, not “spoils of Heaven”. Therefore it is killed like all other animals of ir hanidachas. The distinction: By unblemished — it belongs only to the altar, therefore “spoils of Heaven”. By blemished — the owner has a portion in it (he can eat it), therefore “his”.

Halachah — Terumah Within It

The Rambam: Terumah within it — if it reached the kohen’s hand, it should rot. If it is still in the Israelite’s hand, it should be given to a kohen from another city.

Pshat

If the terumah is already with the kohen (from ir hanidachas), one lets it become rotten (spoiled). If it’s still with the Israelite, one gives it to a kohen from another city.

Chiddushim and Hisboros

[Chiddush — why rot and not burning?] Because terumah has kedushah, one may not simply burn it. One lets it become rotten. Rashi says that one lets it lie until it becomes a “vessel made to rot”.

[Chiddush — if still in the Israelite’s hand:] It’s not his (it belongs to the kohen), therefore one gives it to a kohen in another city — it’s a gift of kehunah, “nachas ruach l’shamayim”, with kedushas haguf, and the kohen can eat it as usual.

Halachah — Ma’aser Sheni and Sacred Writings Within It

The Rambam: Ma’aser sheni and money of ma’aser sheni — and sacred writings — require burial.

Pshat

Ma’aser sheni (or money of ma’aser sheni) essentially belongs to the owner (he eats it in Yerushalayim), but it has kedushah. Sacred writings one may not burn. Both must be buried (genizah).

Chiddushim and Hisboros

[Chiddush — the parallel:] Ma’aser sheni by tumah must be burned (because it’s disrespect to kodashim), but one also may not simply eat it (only the owner in Yerushalayim). By ir hanidachas — one cannot burn it (because it has kedushah) and one cannot eat it — therefore genizah. Also sacred writings one may not burn, therefore they require genizah.

Conclusion — The Matter of Ir HaNidachas: Olah, Charon Af, Blessing and Mercy

The Rambam: Ir hanidachas is in the category of olah — everything is burned. And not only that, but it removes charon af from Israel, as it says “so that Hashem will turn from His fierce anger”. And it brings blessing and mercy, as it says “and He will give you mercy and have mercy on you and multiply you”.

Pshat

The din of ir hanidachas — that one burns everything — is like a korban olah. Through this one removes the charon af from Klal Yisrael, and it brings blessing and mercy.

Chiddushim and Hisboros

[Chiddush — in the category of olah:] All property is burned — just like an olah that goes entirely on the altar. This connects all the details of the dinim (partnerships, consecrated items, kodashim) — everything must be burned or eliminated.

[Chiddush — “v’nasan l’cha rachamim” — the Ohr HaChaim HaKadosh:] The famous interpretation — “v’nasan l’cha rachamim” means that Hashem gives the person mercy so he shouldn’t become cruel through the killing. This means, the mercy is not just a reward, but a protection on the person’s character traits.

[Chiddush — the Rambam’s approach:] The Rambam’s approach (as he brings in other places) is that the reward for fighting avodah zarah is that “those who trouble man after vanity — mercy will come to the world”. This means, cruelty toward avodah zarah is itself mercy, because a world without avodah zarah is a better world that serves the Almighty.

[Chiddush — charon af only on avodah zarah:] The Rambam is famous for his passage in Moreh Nevuchim Part 3 Chapter 42 that “charon af” appears in the Torah only on avodah zarah. This means: the main thing that brings charon af on the world, God forbid, is avodah zarah. Therefore, when one fights avodah zarah with cruelty, that is actually the way to avoid charon af.

[Chiddush — connection to Pinchas:] Also by Pinchas it says that through his zealousness he removed the charon af from Klal Yisrael — the same foundation.

[Chiddush — the middle path in mercy and anger:] The Rambam’s general approach is the “middle path” — one shouldn’t be too merciful and not too angry. But by ir hanidachas one must indeed have cruelty — this is an exception where one goes to the extreme, because that is what the Torah demands. The yetzer hara says “have mercy” on the people of ir hanidachas, but the true mercy is the opposite.

[Chiddush — connection to the next chapter:] In chapter 5 one will see more about the explicit prohibition of having mercy on ovdei avodah zarah — a clear explicit prohibition in the Torah.


📝 Full Transcript

Rambam Hilchos Avodah Zarah Chapter 4 — Ir HaNidachas, Meisis U’Madi’ach

Introduction to Chapter 4

Speaker 1: Okay, good. We’re continuing to learn in the Rambam, Sefer HaMada, Hilchos Avodah Zarah. We’re now going to learn the fourth chapter of Hilchos Avodah Zarah, Chapter 4.

We’ve already learned about how avodah zarah developed, that was in the first and a bit in the second chapter. Then the main laws of avodah zarah, which types of worship one is liable for. In the current chapter, and also in the next one primarily, we’re going to learn about a law called ir hanidachas, and a bit more broadly than that, meisis u’madi’ach.

The Uniqueness of Meisis U’Madi’ach by Avodah Zarah

It’s a special law. Generally, if someone talks someone else into doing another sin, perhaps he transgresses lifnei iver or something, but he’s not part of the sin. But by avodah zarah there’s a concept that if someone incites someone and he is meisis them to serve avodah zarah, he gets, even if he himself didn’t serve avodah zarah, he gets a din of meisis u’madi’ach, very many, various many punishments with various prohibitions around this.

And so too there’s a special law for an entire city. There’s no law for an entire city that desecrates Shabbos or something like that. But by avodah zarah we see the concept of ir hanidachas, a city that was pushed away, became an avodah zarah city. Ir hanidachas has various laws in which it’s unique, and it’s very different from the entire Torah, that even innocent people are also killed, that is the women and the children and the property, because the entire city served avodah zarah. We’ll see these laws discussed.

Why Ir HaNidachas is Central by the Rambam

We thought that it could be that this has to do with, this is literally the next law that the Rambam says, it could be there are still details that he’s going to say afterwards, but the main reason why this is so central in Hilchos Avodah Zarah by the Rambam, as it seems comes out clearly also in the first chapter and afterwards in other places, I don’t remember right now off the top of my head, the Rambam speaks this way, that the Rambam laid down that the entire problem of avodah zarah is that it starts with some good idea or a half-mistake, then gradually they become meisitim u’madi’ichim, they become wicked, they start making from this a new religion, they start serving the forms and the stars.

So he says that avodah zarah is a “slippery slope”, it usually starts with a mistake of a prophet or of some wise person who got a bit crooked, and then the masses take the mistake further and further. So kal vachomer ir hanidachas one sees, later the Rambam will speak about a false prophet, a prophet who says in Hashem’s name that one should serve avodah zarah, there are various laws. And it fits very well with the framing that the Rambam said about the story, how his story develops. That a prophet says something wrong, and then a few people start, and then it drags along with it the entire city.

Speaker 2: Right, and the important thing is that there’s also, that the Rambam looks at it as also like a religion, a false religion. Avodah zarah doesn’t just mean that there’s one person serving avodah zarah, that’s one thing. Then there’s this, an entire group was drawn after avodah zarah, became worshippers, became people of the religion, of the avodah zarah religion. So that’s what ir hanidachas is. It’s not simply that the city became non-Jews, they converted. I have a law in the Rambam, we’ll see a bit later more deeply.

Halacha 1 — Madi’ichei Ir and Anshei Ir HaNidachas

Speaker 1: So let’s see the first halacha in Chapter 4. So the Rambam says: “Madi’ichei ir miYisrael” — people who were madi’ach.

Explanation of the Words: Meisis U’Madi’ach

What does the word madi’ichei mean? Pushed away, like the language of docheh, pushed away from the Jewish path, from the good path. Meisis means to incite, to agitate. Madi’ach is the action that happens through the meisitim.

Speaker 2: Yes, meisitim means one incites, and madi’ach means one succeeds in taking the other person away, turning him from the good path. Very good.

Speaker 1: Ah, it says “vayadi’chu es yoshvei iram”, that’s the language. Yes. “Madi’ichei ir miYisrael”. I think it’s the same language that we saw yesterday in the verse, “venidchu vehishtachavitem”.

Speaker 2: Yes, they are pushed away from the correct paths.

Punishment of Madi’ichim

Speaker 1: The Rambam says, “Madi’ichei ir miYisrael”. Madi’ach is always, it takes two people. That’s the law of madi’ach, when two people do it together. That’s how it develops. Yes. “Madi’ichei ir miYisrael”, when they are madi’ach a city of Jews, “harei eilu niskolin”.

The punishment for avodah zarah we learned is sekilah, then one hangs afterwards. But the main death that one receives is misos sekilah. So generally one only gets sekilah if one served avodah zarah. But the madi’ichim, “af al pi shelo avdu avodah zarah”, even if they themselves didn’t serve avodah zarah, “ela hidi’chu es yoshvei iram ad she’avdu osam”, they turned, they told the people of the city that they should serve avodah zarah, even if they didn’t serve themselves, they get the punishment of sekilah for being a madi’ach.

Speaker 2: You know why they didn’t serve themselves? Because the bluffer is smarter, he knows that it’s junk.

Speaker 1: Yes, yes.

Punishment of Anshei Ir HaNidachas

The Rambam says further, “ve’anshei ir hanidachas”, that’s the punishment that the madi’ach gets, the one who causes sin. What punishment do the anshei ha’ir get, those who followed and became mudach, they served avodah zarah? “Neheragin besayif”. There’s a new law that anshei ir hanidachas don’t get the usual punishment that one gives for an oved avodah zarah, sekilah, but they have the punishment of sayif, as it says in the Torah.

“Vehi”, says the Rambam, “vehi”, what does anshei ir hanidachas mean? “She’avdu avodah zarah o shekibluha aleihem be’eloha”. Only if they actually served avodah zarah with one of the, as we learned yesterday, the various types of worship, or the worships that are always worships, or a specific way of worship of a certain avodah zarah. “O shekibluha aleihem be’eloha”, or one accepted upon oneself an avodah zarah, one accepted divinity, as we also learned yesterday. So if someone accepts upon an avodah zarah that it’s my god, usually one gets sekilah, but anshei ir hanidachas get sayif.

Warning Against Madi’ichim

The Rambam says further, it says in the Torah that the madi’ichim get sekilah, but “ve’azharah al madi’ichim minayin?” Where is the prohibition? Every time there’s a punishment, the Gemara calls it “onesh shamanu, azharah minayin?”, where is the warning? The Rambam says, “Talmud lomar ‘lo yishama al picha'”. One should not hear from your mouth any words of incitement and leading astray.

Discussion: Why Sayif and Not Sekilah?

Speaker 2: Good. Did you discuss why specifically is the reason for the sayif? It’s interesting, it’s a kula so to speak. It’s interesting, usually one says that sekilah is more severe than sayif. Here the mudachim, they only get sayif.

Ir HaNidachas as War

Speaker 1: I think the concept is, we’ll perhaps discuss it later, but I think that the concept is that ir hanidachas one shouldn’t look at like a regular punishment, but it’s more something like a concept of, more similar to a war.

And so it also says in the Rambam in Moreh Nevuchim Part 3 Chapter 42 I think, he says it this way, he doesn’t say it very clearly, but one can see it there, that only this way can fit various laws that we’ll soon learn. For example, that one can also kill innocent people. That usually a punishment is a very specific thing, one takes the person, one looks at him, and one gives him a specific punishment. But ir hanidachas is simply that there’s a city among Jews that they rebelled against the Kingdom of Heaven, it’s like a rebellion, it’s an uprising against Klal Yisrael, against the God of Israel, and one goes out with them in a sort of war. And with this will fit later more laws.

I think that for this also fits sayif, because a usual way of war is a way of war of the sword. Taking hundreds of people and each one throwing down from the roof and throwing stones, you need a multitude in that. Sayif is a more warlike way of punishing people. It goes around one great zealot, like Pinchas ben Elazar ben Aharon HaKohen killed with a spear, because it was also a declaration of war, because when a prince of a tribe does such a thing, he didn’t get a punishment, that’s also the kana’im pog’im bo, it’s not in the way of punishment, but it’s in the way of war. It must be cherev ish be’achiv, because also by the Golden Calf it was so, when there’s such a great type of desecration of Hashem’s name, it’s a concept of a rebellion against the Kingdom of Heaven, and on this one must declare war. Does that make sense?

Speaker 2: Yes yes, I think that it’s the sayif. More laws we’ll see later that will fit with this law that we understood. But the sayif is still like a law, there’s a part of it that’s more literally like a sayif of the law of execution by beis din, one brings witnesses, one gives warning.

Speaker 1: Yes, because even if the law is of sayif, one hasn’t divided it. Even when there’s a regular law in beis din there’s a sayif. But I’m saying, the mindset of the punishment of ir hanidachas is a mindset of war.

Parallel to the Seven Nations

Speaker 2: The Rambam says further. I can think a bit similarly, this can be based on this, like the mudachim, like for example by the seven nations, the Canaanites, Hittites, that one kills them because they’re ovdei avodah zarah.

Speaker 1: And continue to serve avodah zarah. But it’s not simply that each one is extremely guilty, he’s a mudach, he’s like a tinok shenishbah, not exactly a tinok shenishbah, he’s a mudach, they convinced him poor thing. He gets killed, as you say, one judges him with the law of ir hanidachas, which is a different type of law, but it’s actually less severe regarding the mudach, because he was only pushed away.

Actually, if you think about it, the seven nations is also a type of ir hanidachas, because their sin is also the avodah zarah part, as we learned in this week’s parsha, that the problem of sparing the ir hanidachas is because afterwards your children will be pushed away to avodah zarah through them. So one can see that the general laws should be similar a bit.

Halacha 2 — Conditions for Ir HaNidachas

Speaker 1: Let’s go further. Eino na’asis ir hanidachas ad sheyihyu madi’iheha shnayim o yoser al shnayim. A city doesn’t get a law of ir hanidachas until when those who are madi’ach the city, those who incite to avodah zarah, are two people or more than two people, shene’emar “yatzu anashim bnei vliya’al”, and the language of plural is at least two. If there’s only one person who is madi’ach, it doesn’t get any law of ir hanidachas.

I think it’s a gezeiras hakasuv, because there are various laws here that don’t necessarily have a clear explanation, but that’s how one learns it out from the verses. I think perhaps the explanation is, there’s the opinion that says that ir hanidachas lo haysah velo nivra’ah. The Torah made various limitations, because there must be such a law, the world should know the severity, but it’s not necessarily that one must carry it out so, it should be so easy to carry out. Interesting.

If Only One Madi’ach

The Rambam says further, veyihyu madi’iheha… Again, if there’s only one madi’ach, the people who served avodah zarah will still get their punishment of sekilah. On the contrary, they got a greater punishment. But there isn’t the law of ir hanidachas regarding killing the entire city, or regarding the cherem, losing their money.

The Madi’ichim Must Be From the Same City and Tribe

The Rambam says further, veyihyu madi’iheha, those who are madi’ach, must be me’oso hashevet ume’oso ha’ir. They must be from the same tribe. When Eretz Yisrael was divided it was divided to tribes. It probably took, I know, a nice few years until it was divided, everyone had to map and everything, but originally each city had a tribe also. Must be from that city and from that tribe, “mikirbekha” — mikirbekha means from your tribe. “Vayadi’chu es yoshvei iram” — they are madi’ach the yoshvei iram, from the city where the madi’ichim live. If madi’ichim come from another place, there’s no law of ir hanidachas.

One Must Be Madi’ach the Majority of the City

Another law, “ad sheyadi’chu rubah” — they must be madi’ach the majority of the anshei ha’ir. And further than…

Halacha 2 (Continued) — The Parameters of Ir HaNidachas: Minimum and Maximum

Speaker 1:

Yes, it must be the majority, and it must be that the mudachim should be one hundred, and up to the majority of the tribe. How much? The minimum is one hundred, and the maximum is the majority of the tribe. If the majority of the tribe became pushed away, then one no longer kills out a majority of a tribe.

Perhaps this isn’t a gezeiras hakasuv, perhaps there’s a concept of… It’s only a language of the verse, that one shouldn’t wipe out a tribe from Israel, “velo yimacheh”. By the incident of pilegesh beGiv’ah there was yes a bit of ir hanidachas, not for avodah zarah, but a type of ir hanidachas, yes. Doesn’t it say by yibum “velo yimacheh shemo miYisrael”? It also says a language of “velo yimacheh shevet miYisrael”. It could be it has with that, and apparently it’s a gezeiras hakasuv that only up to the majority of a tribe.

The Rambam says further, “aval im hidi’chu rubo shel shevet”, what happens then? It’s not simple that one lets them free. “Nedonin kol echad keyechidim”, then one takes each person separately, and one judges them as individuals, as it says “yoshvei ir”.

The Source for “Ir” — Not a Small Village, Not a Large City

How does one learn out “majority of a tribe”? The Rambam says that from “ir” one learns out “velo kfar katan”. One doesn’t speak of a small town that has less than about two hundred people. “Velo kerekh gadol”, also not a very large city, because if it’s a large city it’s already the majority of the tribe. Does that mean it? Ah, the Rambam says.

Yes, the Rambam says further, “kol pachot meme’ah hu kfar”, a place where fewer than one hundred people live.

Discussion: The Calculation of “One Hundred” — Must It Be Two Hundred?

It’s interesting, because the calculation must come out more than one hundred, it must come out almost two hundred, that the one hundred must be the majority. Could that be what the Rambam means?

No, one hundred can be the whole thing too. It’s not a problem. If there’s a majority, no one remained, it’s not a problem.

No, but it can also be the majority of the city, no?

The whole city. It can be the entire city. It must be more than the majority, at least the majority. Majority is only regarding the tribe, not regarding the city. It can be at least the majority, but it can be that the entire city is only one hundred people, and it will be so.

When a majority doesn’t have a tribe, in a place where there lives there a majority of a tribe, is already called a large city.

Comparison with Megillah — Ten Batlanim

It’s interesting, we learned for example by Megillah, that there there’s a kfar, yes, “anshei hakfarim hakdumim”, and there there’s a different law, because there are ten batlanim. Here what’s the novelty, that up to one hundred people is a kfar.

You know what’s the difference between a rebbe’le and a rebbe? A rebbe’le has up to one hundred chassidim, and a rebbe has… Or does one have ten batlanim with a rebbe even with only ten, because they’re there.

Le’inyaneinu he explains… But it could be that the concept here is as I said, that a small town that serves avodah zarah, it’s not a rebellion against the Kingdom of Heaven, and it’s not an uprising that comes before war. Could be. And the majority of a tribe is already too great a rebellion, one can’t… It becomes already a civil war, and they… One must think. But it could be that it’s a simple gezeiras hakasuv, that one doesn’t need… One doesn’t need… We know that we can think. Could be.

Discussion: The Madi’ichim — Why Must There Be More Than One?

I want to ask you a technical question, perhaps you thought about this. The madi’ichim, what’s the reason for madi’ichim? There’s always one person who started the movement. Then it becomes as you say, a slippery slope, it’s already become… He was madi’ach me, I was madi’ach not me, but a second one, one was madi’ach the third one.

I think the Rambam will later more… In the later laws the Rambam will explain more how the madi’ach works. Then it will simply become clearer. I think one doesn’t need to think now.

Halacha 3: The Laws of Madi’ichim — Who Can Be Madi’ach

Speaker 1:

The Rambam says further, Rabbi Chaim, an ir hanidachas only becomes if two people at least came, and they are men. But im hidi’chu nashim uketanim, if women or minors came and they were madi’ach, a bit. What’s the shame? They are but… One must have mercy on them.

Chapter 4 (Continued): Laws of Idol Worship and Idolatrous Cities

No, the minors, like, you know, the woman who led the war in France, right? It happens sometimes, a youth comes and he is a prophet and he leads an entire movement, the child who cries out that the king is naked, an entire movement.

Or shehedich yachid, if an individual came and he was maddiach (incited) the public. O shehodach mei’ito.

It could actually be, and I think they meant that man as having a din of meisit u’maddiach, but we don’t see that there was any din of ir hanidachat there in the exile. It could be that’s why they call him “that man,” that it was an individual, there was no din of ir hanidachat, and it’s a terrible end for all of Israel. A Jewish man. Okay.

A minority of the city was hodach. O shehodchu mei’aleihen, ah, this is an interesting thing, people were to’eh (went astray) on their own. It’s interesting, there was no maddiach. Seemingly when it’s hodchu mei’aleihen there must also be someone who taught them false interpretations, but he didn’t have a din of meisit u’maddiach, he didn’t do what we’ll later see in the Rambam how a maddiach operates.

O shehedichum anashim michutz lah, there came from outside the city agitators and they were maddiach.

All of these are judged as an ir hanidachat. But what then? They’re not exempt that they go free. Rather they are like individuals who worshiped idolatry, they are judged like individuals who worshiped idolatry, so all who worshiped are stoned, those who worshiped idolatry are stoned.

And the money, later we’ll see in anshei ir hanidachat one must burn the money, but when we see here a din of individuals, the money doesn’t need to be confiscated, rather their money goes to their heirs, the money goes to the heirs, kosher Jews whose heirs can take their money.

Halacha 4: Ir Hanidachat is Judged by the Great Beit Din of Seventy-One

Speaker 1:

The Rambam says further, now he’s going to speak about who can judge an ir hanidachat. The Rambam says, an ir hanidachat is only judged by the great beit din of seventy-one. Usually for capital cases a beit din of twenty-three is sufficient, yes, I think. But for ir hanidachat, is it also perhaps like war? Here certain things come up that ir hanidachat that the Rambam takes from war, but simply because one kills an entire city, one needs for it a great beit din of seventy-one.

It says, it’s written so in the verse, “And you shall bring out that man or that woman who did this evil thing to your gates, the man or the woman, and you shall stone them with stones and they shall die”. So, normally it says “to your gates,” which usually means beit din, he says “the man or the woman.” We see that individuals are killed in the beit din of each and every gate. Every city, every… the city gate is like… I mean, when you go to old cities you see how there’s a main street, and there’s such a gate. It’s a way how one builds a city. And the gate is a symbol of the city. Every city that has their own gate has their own beit din. And they can themselves, each beit din can itself judge the man or woman from that city who worshiped idolatry.

But an ir hanidachat is killed by the great beit din. But when it’s a multitude, when it’s an ir hanidachat, it must be specifically the great beit din. It makes sense too, this is another level. That is, a city is one level, then there’s the great beit din which is above all cities.

Halacha 5: Cities of Refuge and Jerusalem Don’t Become Ir Hanidachat

Speaker 1:

The Rambam says further: “One of the cities of refuge doesn’t become an ir hanidachat”. There were in all of Israel six and thirty cities of refuge. The cities of refuge… what? Three… and whatever, six with two and forty, yes. The cities of refuge means here the cities of the Levites, or the… we’ll see. The cities of refuge, the places that are made for inadvertent killers to flee to, don’t become an ir hanidachat.

It says, “in one of your gates”, the cities belong to the tribe. But the cities of refuge don’t belong to a tribe, rather the cities of refuge are cities that the tribes gave away for all of Israel to be cities of refuge.

Dispute Between Rambam and Ra’avad Regarding Cities of Refuge

And about this, the Ra’avad right away argues, and he says that the cities of refuge are that the tribes received, and then they gave it for cities of refuge. Therefore, according to him it’s still called “your cities.” The Rambam says however that they were in practice given away, even if they once inherited it. It’s a dispute between Rambam and Ra’avad, but okay, that’s the point.

But the next halacha, Jerusalem, the Ra’avad agrees. But Jerusalem, Jerusalem isn’t a city that belongs to a certain tribe, rather Jerusalem belongs to all of Israel. “And Jerusalem doesn’t become an ir hanidachat”, Jerusalem can’t become an ir hanidachat, “because it wasn’t divided among the tribes”. It wasn’t divided to tribes.

Discussion: The Difference Between Cities of Refuge and Jerusalem

So all these questions about ir hanidachat, it’s the Ra’avad with… it’s said about ir hanidachat… so the Rambam also says that ir hanidachat, cities of refuge, is anyway for Jerusalem.

What? The Rambam didn’t say that cities of refuge lo nitchalku, because it was indeed divided, and the tribes gave it away. That’s the Ra’avad’s claim, that it was indeed divided. But the Rambam holds that it goes on the term “your gates,” meaning that it’s now yours.

I hear. Okay.

Halacha 5 (Continued): Ir Hanidachat at the Border – At the Border of Eretz Yisrael

Speaker 1:

You see that here the next halacha is practical matters. You could have known that it’s a bit of a practical halacha, because in prisons very many people… people seek spirituality, and many people become religious, many people become baalei teshuva. I also have a bit of experience with prisons. But there are also people who go after, I don’t know, it’s a place where people are vulnerable to go after cults and things. So, further.

But the next halacha you see that this is indeed practical. Very good. Here is a practical thing.

The Rambam says: “And one doesn’t make an ir hanidachat at the border”, a region that is at the corner of Eretz Yisrael, there one can’t make an ir hanidachat, “so that gentiles won’t enter and destroy Eretz Yisrael”. Because if you’re now going to burn a city at the corner, at the border, it will be a danger for the land, because gentiles will come in from the other side of the border, and they will destroy Eretz Yisrael, they will make themselves comfortable there.

Proof That Ir Hanidachat is a War-Related Din

It also fits a bit with what I said that ir hanidachat is somewhat of a war-related din. If it were only a din like killing a person for desecrating Shabbat, one doesn’t take political considerations. One doesn’t enter into that. But here we see that the war-related din overrides the ir hanidachat din.

Discussion: Comparison to Shabbat at the Border

Even regarding Shabbat there is also, at the border one may desecrate Shabbat if gentiles come.

Yes, but that’s pikuach nefesh. Here there’s no pikuach nefesh. Even if yes, but it’s not so urgent. That could be. But this is one of the rules of Eretz Yisrael, it’s one of building the land.

Right. So you see here, it’s very interesting. It comes out, Eretz Yisrael will be protected like… yes, we see today how important the people who live at the border are, and they’re strong, and they’re fortified, and so on.

Who Protects Eretz Yisrael? – A Perverse Reality

Who is the protector of Eretz Yisrael? A bunch of idol worshipers. One leaves the idolaters to be there.

It doesn’t have to be that it’s about the people, it could be that it’s about the territory. That it shouldn’t be a destroyed territory. Because the Torah tells you so, that you won’t drive them out all at once, rather little by little, “lest the beasts of the field multiply against you”. If you have a destroyed city, it becomes a destruction for the entire region.

Yes, but I’m saying, it must be a city. And even in the city, one might say, what do we have from the fact that Eretz Yisrael is protected by a bunch of idolaters? No, even if they’re an ir hanidachat, they’re still my idolaters. “They are servants and not servants to servants”.

Exactly. The gentiles are also on the border. What are they better than us?

No, no, it’s still some Jews, some difference, I don’t know.

Halacha 5 (Continued): One May Not Make Three Ir Hanidachat

Speaker 1:

The Rambam says further, “And one doesn’t make three ir hanidachat, and if they made them, they are like all cities”. If there were three cities that had a din of ir hanidachat, one doesn’t now burn the three cities for the same reason, because it will suddenly become, the Gemara says, that it’s a bald spot, it will become a hole in Eretz Yisrael.

Halacha 5 (Continued) – Din of Three Idolatrous Cities

Speaker 1: Yes, but I’m saying, it must be a city, and even a city one might say, what do we have from the fact that Israel is protected by a bunch of idolaters? No, even if they’re an ir hanidachat. Yes, indeed yes. I mean politically. Idolaters, but not against us, yes. What, the gentile is also on the border. What are they better than us? No, no. It’s still some Jews, some difference, you know? The Rambam says further.

And one doesn’t make, one, three cities nidachot, very close. If there were three cities that had a din of ir hanidachat, one doesn’t now burn the three cities for the same reason. Because it will now suddenly become… the Gemara says that it will be a bald spot. It will become a hole in Eretz Yisrael. There will be an entire territory of ir hanidachat. It’s a terrible thing.

But if the three cities aren’t one next to the other, one can indeed give them a din of ir hanidachat. And about this the Ra’avad also argues. Because the Ra’avad says that the din of three cities isn’t only about making a hole in Eretz Yisrael, but simply so. A beit din can’t make a din of ir hanidachat on three cities. It’s too much, one doesn’t kill so many Jews. Even if it’s one in Judea and one in the Galilee, there’s no difference.

And the Ra’avad also said a claim of beit din. It’s only that one beit din years later even. But three ir hanidachat one doesn’t make even many years apart, because one can mean at one time. Beit din means one time, which the Ra’avad does agree with, Judea and Galilee, it’s far enough. So the simple meaning is it’s two provinces, and it’s two different provinces.

Let’s learn further, the Rambam says further.

Halacha 6 – Plural Language and Specific Services

Speaker 1: How are the madichim, what do they do? One makes an ir hanidachat, if the madichim incited in plural language? The madichim must say in plural language. They must also be humble, because if the master inciter is still arrogant, the world won’t follow him. So he must say, let us go. The Gemara learns, he must say, neilech v’na’avod, how it’s written in the verse neilech v’na’avod, or neilech v’nizbecha, or neilech v’nakteir, as the Rambam grasps the laws of idolatry that he said in the previous chapter, that the services are zoveach, zoveach, makteir, menasech u’mishtachaveh, or mekabelo be’eloha.

So the commentators learn here that the maddiach must also say, he must incite to specific services which are the services for which one is liable to death, which are the main idolatry. That is, if he says simply “let’s become gentiles,” and he doesn’t say clearly what to do, he says “neilech v’na’avod”, this means the service that is accepted as service. It must be a forbidden service. Not if he says “neilech v’na’avod,” and I don’t know, “na’avod” can mean what the worshiper himself holds that this is a service. Let’s become more gentile-like, a bit of laxity, which doesn’t mean a din of idolatry, not even in public. He must have clear idolatry, that he must need idolatry, even if he transgresses many other things. Yes, we’re speaking here of a maddiach.

“V’neilech v’na’avod elohim acheirim”. One of the things we learned earlier are the laws of idolatry punishable by stoning. “And they heard and worshiped it in its manner of worship”, they actually did either in its manner of worship, or one of the four services, as we learned last night with the various laws, even just similar to menasech. We learned last night that one breaks a stick, because it has a similarity to menasech. “Or that they accepted it upon themselves as a god”, then one gets a din of ir hanidachat.

Discussion: Plural Language and the Maddiach’s Own Worship

Speaker 1: I think that the plural language is a bit opposite from what we learned in the first halacha, that the maddiach doesn’t need to worship idolatry, he is stoned. Ah, we’ll learn, no, but he must say “neilech v’na’avod”. Even if he doesn’t worship himself, he must make it that he wants to worship.

You’re saying that a prophet, it could be that it’s more that he’s not really part of the thing. It’s true that he’s stoned even if he himself didn’t worship and in the end he turned out so clever, but he must be part of the movement.

We also see here seemingly that if there were an incident of a maddiach like the story of the first chapter, that one just makes a small mistake and says that the Almighty wants one to honor the stars, seemingly he wouldn’t have a din of ir hanidachat. One must only really go to the end. From giving a distorted system to actually doing the idolatry. Yes, but I’m saying, if he comes and says “neilech v’na’avod,” he doesn’t say all kinds of reasons, but he has a calculation from there, he’s still a meisit u’maddiach.

Halacha 7 – When There is No Din of Ir Hanidachat

Speaker 1: The Rambam says further, “An ir hanidachat that doesn’t have idol worshipers and its madichim at all times found upon it”. He didn’t say “neilech nizbecha,” but he didn’t say in plural language. They warned him, he tells you to enter, “it was found standing,” then witnesses testify about each and every one, and one must immediately see regarding warning.

Seemingly above it appears that by ir hanidachat there isn’t even a din of warning in the usual din of witnesses. However when there’s no din of ir hanidachat, then one can only give the regular punishment, when one fulfills all the laws of death by beit din, and witnesses and warning must come on each individual idol worshiper, whoever transgresses the foundations as individuals, then one gives them stoning each one individually for himself alone, and their money, and then there’s also not the din of ir hanidachat that the money must be burned, rather the money goes to the heirs.

Halacha 8 – Order of Carrying Out the Punishment: Investigation and Inquiry

Speaker 1: The Rambam says further, “And how is the din of ir hanidachat and what is its measure to make an ir hanidachat?” How does one do it? How does the beit din actually carry it out?

Until now, so basically, until now we learned… until now we learned the transgression, now he’s going to learn about the punishment. Until now we learned the transgression, how the din of ir hanidachat, and now he’s going to learn about the punishment. Now just as we learned Pesach, remember, an entire order of making the Pesach. For example, an ir hanidachat one says the order of carrying out the punishment. Earlier one learned the transgression, now one says which… further he says many details in ir hanidachat.

The Rambam says, “And how is the din of ir hanidachat?” How does one do the din of ir hanidachat? The Rambam says so, how is the din when it’s indeed an ir hanidachat, what is its measure to make an ir hanidachat? The Rambam says so, the great beit din, we already discussed that this must be the great beit din of seventy-one, send, they send messengers, and the messengers are investigating and inquiring what’s going on there, until they know with clear proof

Must one bring witnesses? No, on the contrary, so one sees it’s more than regular witnesses. And also the Rambam says so, he says the language “they investigate with clear proof.” I think simply in practical terms, because when such a thing is written all kinds of rumors start. It’s very easy to say, “Ah, there… you have no idea what’s going on in that Hasidic group, it’s like it was in that city, you have no idea what’s going on there.” Regular witnesses aren’t enough. Beit din must send messengers like inspectors, they should make their serious investigation and inquiry, until they know with clear proof that the entire city or its majority was led astray and returned to idolatry.

This is the language “returned,” as he calls it, “initially our forefathers were idol worshipers”, they did teshuva back to idolatry. But it’s more… even when they were back, it’s indeed the language that I brought earlier, it’s more that they became “converted,” one can say, they became a society for idolatry. It could even be that an entire city, like a Jewish city place, this is an ir hanidachat by us. It could be that the essence of idolatry isn’t simply that a bunch of people, each individual one worships idolatry, it’s more that the city as a city became a returnee to idolatry.

Halacha 9 – Sending Torah Scholars: Warning or Call for Peace?

Lecture on Ir HaNidachas (Subverted City) – Part 3

Speaker 1: The Rambam says further, “achar kach sholchim lahem shnei talmidei chachamim lehazir osam ulehachziram”. Afterwards, one sends two talmidei chachamim (Torah scholars), this is even not the same witnesses that we had… It wasn’t, it seems, the talmidei chachamim were the “researchers.” Important people, “lehazir osam”, to warn them, “ulehachziram”. A very interesting halacha.

Let’s finish until the end, and then we’ll talk about this. “Im chazru ve’asu teshuva”, if the people of the city returned, yes, they had returned to avodah zarah (idolatry), and now they returned from that return, did teshuva (repentance), “mutav”, it’s wonderful. “Ve’im amdu betifshusam”, if they remain in their foolishness, “metzavin lechol Yisrael la’alos aleihem letzava”, then Jews gather together like a military, “vetzorim aleihem ve’orchim imahem milchama ad shetivka ha’ir”, until they break through the wall of the city, they break the city. “Tivka ha’ir” means like… well, what is this? Like “shivas yamim tesobu,” yes, when they break through the wall.

Discussion: The Raavad’s Question — Teshuva After Warning and Action?

Speaker 1: So, here is an amazing halacha. Here the Raavad stands up and asks, it’s a correct thing, in any case teshuva would help. He says, “tov hadavar shetoe’il lahem teshuva”, I agree, teshuva is a good thing, “aval lo matzanu teshuva moe’eles achar hasra’ah uma’aseh”. How can teshuva help after warning and action?

There are two approaches. There are certain commentators here who learn that by us there wasn’t any hasra’ah (warning), because by an ir hanidachas there usually isn’t any hasra’ah. Yes, most of a city gets “excited” for something, there isn’t a law of hasra’ah. Even let’s say someone stands and says, “Gentlemen, don’t follow this,” usually hasra’ah means that one tells the person personally. So the two talmidei chachamim made the hasra’ah. And if they still didn’t follow the hasra’ah, then.

But the Raavad didn’t accept this, because it was stated earlier… We learned one version of the Rambam, but in certain versions of the Rambam it stated… It was, it seems in the Raavad’s version that we’re already talking after hasra’ah, that beis din needs to investigate that there was a hasra’ah, that there was a zarah (idolatry) and hasra’ah, and then, so what does a second hasra’ah help?

Innovation: The Law of War and Call for Peace

Speaker 2 (R’ Yitzchak): But I think, about this, about this, as was said earlier that it’s somewhat a law of war, and as we see here very clearly that the Jews come up letzava vehem tzorim aleihem, I think that it’s more similar to the law of calling for peace. There is indeed a law that before one goes to war with a city, vekara’ata eleha leshalom. The Rambam says that even with Amalek there is a law of calling for peace, on every type of war there is a call for peace. So I think that this here by ir hanidachas, the specific call for peace is calling to return them in teshuva.

Speaker 1: A good explanation, R’ Yitzchak. It’s true, I agree, I want to add, this is also the interpretation of the commentators on the Mishna by tzava (army), or is this the Rambam himself who used the language tzorim aleihem, the language la’alos aleihem letzava?

Discussion: Is “Letzava” the Rambam’s Innovation?

Speaker 1: An interesting question. I want to ask, did you look in the sources to… This is your whole main teaching which is built on the language letzava, challenge whether the language letzava is the innovation of the Rambam, or is this… because in the Gemara when one learns Rashi and the commentators on Rashi, it sounds like it’s a beis din, it doesn’t sound at all like it’s a war. The Rambam said this.

Speaker 2 (R’ Yitzchak): So I saw in the Mekoros V’Tziyunim, in the Mekoros V’Tziyunim he has something with R’ Chaim Kanievsky, the Mekoros V’Tziyunim of Frankel. He brings from him. Yes, it’s his life. He brings two verses in Yehoshua. In Sefer Yehoshua it states that the people of Gad and Reuven who remained in Ever HaYarden made there their own altar. After they had already made an altar in the place of the Temple, it states there that all of Israel, I mean Yehoshua, sent Pinchas with ten tribes to warn them.

Speaker 1: Pinchas and another one, I mean Pinchas and a second kohen, and another ten tribes.

Speaker 2 (R’ Yitzchak): Ah, and another ten tribes. And they gave them a chance, and we also see this is like a call for peace. What’s going on with you? Why are you rebelling against all of Israel? So he wants to understand that this is the source of the Rambam. The Rambam himself, I mean, he brings this source in Moreh Nevuchim.

Summary: Answer to the Raavad’s Question

Speaker 1: So, it seems here that this is the answer to the Raavad’s question. The Raavad asks that teshuva never helps after zarah and hasra’ah. This is perhaps just the law as such, but regarding ir hanidachas the hasra’ah has a law more like a war, where there is on this a call for peace. Before one goes to war there must be a call for peace. But truly it’s not the reason that when one goes to war there is a call for peace.

Halacha 9 (Continued) — The Rambam’s Source: Call for Peace Like in War

Speaker 1: One should perhaps say that this is the source of the Rambam. The Rambam himself brought this source in Moreh Nevuchim, yes.

It seems here that this is an answer to the Raavad’s question. The Raavad asks that teshuva never helps after zerizus (zeal) and hasra’ah. This is not just the law as such. But the people of ir hanidachas have the law more like a war, where there is on this a call for peace. Before one goes to war there must be a call for peace.

Digression: Amalek and Call for Peace

I want to truly, not to trump that one goes to negotiate and one doesn’t negotiate. Not incidentally, it’s not politics.

No, what I mean to say is very interesting, because I spoke about Shabbos Zachor, the Rambam says that one must negotiate with Amalek. People have a problem with this. Like there’s the joke that I know a Litvak has a necktie because he wants to choke himself if he becomes aware that he’s just from the seed of Amalek, the silly jokes. But it’s not the simple meaning that by Amalek every law that exists is thrown in the garbage. By Amalek there are also laws of war, like calling for peace and so forth.

Discussion: The Foundation of Hasra’ah — A Law in Teshuva

Speaker 1: No, I want to add even sharper if I may, if you let me, I want to argue. The Raavad’s principle seems to me that I’m on the side of the Rambam here. What you’re saying is certainly true, but I think it goes to the depth.

In other words, the Raavad says, where do we find teshuva after witnesses and hasra’ah? I want to ask you another question: where do we find hasra’ah at all? Where does it say in the Torah anywhere that one must make a hasra’ah? The Gemara has a source for this, but I want to tell you, the source for this is, as I once learned in Hilchos Teshuva, the source for this is the concept of teshuva itself. Hasra’ah means I give you an opportunity to do teshuva.

What does hasra’ah mean? Before this you asked a question about one who curses Hashem. It can be many times that hasra’ah is already after the first time you do the sin, because if not it’s indeed hard to save oneself.

What does hasra’ah mean? You know that someone is going to do it? It means that person is a criminal. That’s what hasra’ah means. That person is mechalel Shabbos (desecrates Shabbos) every week. One doesn’t come even one Shabbos. Everyone knows that one is warned without fear that one is mechalel Shabbos. Nothing happens. One gives him one, and here we see that hasra’ah must be effective. Hasra’ah must be in a manner that could help you, like judging favorably.

I know that someone says that hasra’ah doesn’t just mean explained here. I mean when there is a beis din that can truly apply, to the extent that the hasra’ah is very serious even in such a manner. But the hasra’ah means in such a manner that it can cause that person to return in teshuva. We learn from Yechezkel, from the prophets, and how the prophets make a hasra’ah, and not only if they will fulfill the mitzvah. Hasra’ah is if they will not fulfill the mitzvah. Hasra’ah is a law in teshuva. The law of hasra’ah is to make it so that one can do teshuva. That action is then to present oneself to this.

And the same thing here, certainly, what you said you’re probably right, even if the Rav is right to give a law of hasra’ah earlier, or not, I don’t know, perhaps yes, perhaps no, not the point. The whole thing is here… The Rav probably held that a part of doreshin vechokrin (investigating thoroughly) is that one must check how the hasra’ah went. Yes, but he thinks of the technical hasra’ah. I say that the idea of hasra’ah is always this.

It’s not correct. That teshuva doesn’t work after before one transgresses, is like saying that teshuva doesn’t work after trying to do teshuva. Like “mi she’amar avodah zarah e’evod ve’ashuv” (one who says I will worship idolatry and repent), I think that you’re right perhaps for another reason.

Here there is the law that one should judge favorably until the last moment. He said, what’s already relevant? We’ve already done drishos vechakiros (thorough investigation). Seemingly, judging favorably is an opinion that we didn’t give him truly a chance. We didn’t truly… the hasra’ah wasn’t a true hasra’ah that he could do teshuva.

The Rambam’s Language — “Techila”

But the Rambam’s language really appealed to me. The Rambam says, “tova dibura shel Torah mitzvah”, like, if only. It’s something like a bit of chassidus. The Rambam goes like with the… like the Kanter Rav R’ Avraham’ele said, that when a gadol writes, he’s ruling in halacha. The Rambam says, “techila” (first). The Rambam rules very well that one should begin the ruling.

But I thought, the Rambam didn’t make a distinction. The Rambam says indeed, “I agree.” “Aval im his’akeshu velo shavu me’avonam, mitzvah lehilachem imahem”. He said before the Rambam, he said, “We did indeed find a side salvation.” But this is the question, whether to bring. Perhaps, I don’t know.

Teshuva in Beis Din Shel Mata

But the Chofetz Chaim says, I think that this is a normal thing, and here it’s necessary to be. Just to kill just people, certainly one must give a chance. The salvation seemingly also doesn’t go with all the laws in ir hanidachas, because there we’re talking about two whole tribes, and we learned earlier that it works. But it just has similarities.

But the truth is that I thought earlier this way, I think that it can be to remove from their hearts for the opposite reasons too. What is a very difficult thing in reality, it’s basically a civil war. One must hold by this, it’s a great danger. Just as we’ve seen, it’s not a simple thing to do.

And as I think that the Rambam brings the laws here mainly because he wants to explain that avodah zarah is not just a private matter, avodah zarah can be a public matter, it’s a different type of law.

Speaker 2: Okay.

Discussion: Killing Innocent People

Speaker 1: No, it’s correct, that when one makes a law of ir hanidachas, one kills indeed many innocent people, so the beis din will be very very careful with issuing such a ruling. When you take here the Levovil Nevoros touch, when we only give stoning for the one who worships avodah zarah, they come anyway. At most we save them anyway, but the minute we make the greater law of killing the whole city.

It’s not exactly that we kill innocent people. It’s indeed only the people who served avodah zarah and they go see, but even children of the worshippers. Asher avdu me’ah, when the father does avodah zarah the children serve more. And the children are not innocent. Very good, and the sense is he’s a subjugated captive. Here he’s in war, like war, because he’s not going to grow up a child and he goes… and what is argued.

So, I want to say there, for this, we’ll soon learn that teshuva is indeed many Acharonim from a Gemara about this which says that teshuva doesn’t help in beis din shel mata (earthly court). Here we see clearly a source that indeed teshuva helps in beis din shel mata. Perhaps Rambam, that teshuva helps in this manner means hasra’ah, let’s call it, hasra’ah is connected with teshuva.

Halacha 10: Establishing Batei Dinim and Drisha Vechakira

Speaker 1: Further, afterwards the city will have already been broken, “miyad ma’amidin lahem batei dinim vedanin osim”. They establish different batei dinim, but here there doesn’t need to be a beis din of seventy-one, because here we’re talking about a beis din that judges one person at a time.

Why Talmidei Chachamim?

Interesting, we’re already holding here by the third, so what needs three committees, we send messengers and inspectors, or we send with talmidei chachamim such ones who return in teshuva, and we send a delegation of the great court, I know there R’ Yitzchak, tries to return batei dinim, and here we make different batei dinim. One should be careful gentlemen that it’s not a way. One should be careful beis din. I know there such to be wise, that one there must be wise when one tries to return in teshuva has that aspect.

Speaker 2: Okay.

The Law of Individuals — The Minority of Worshippers

Speaker 1: Here one establishes different batei dinim, and the batei dinim judge the Jews. So, “kol ish asher avad avodah zarah, achrei she’hitra bo”. On each person so, one brings two witnesses who say that he served avodah zarah after he was warned.

Here we see, yes, that there’s a clear thing. Regarding the individual. Regarding the individual. But can, from here the Raavad saw that we’re talking that there was actual hasra’ah. About this he wonders what the returning in teshuva helps.

Discussion: What Does “Returning in Teshuva” Mean?

Speaker 2: But… or can, that the returning means this returning in teshuva? So I thought has the talmidei chachamim go around person to person. Can, so they go around beis hamidrash they hold and knock on tables they return the people? Perhaps both?

Speaker 1: The law is indeed that talmidei chachamim, I mean that technically it means like there is indeed the beis din that they are the chachamim. Talmidei chachamim means that one should still send more chachamim. Hayotzim, one needs more chachamim, students who they go to learn halachos and speak it.

There was a yeshiva. I think another reason why they need to be talmidei chachamim, smart Jews, because later we’ll see that it’s perhaps a fortified city, they don’t let in. One needs to find smart Jews who know how to get in. It’s a politically difficult thing. One must go into the city and outsmart the mesisim umadichim (inciters and misleaders) and find a way how to speak to the people. The city is fortified, but when one comes already with a war, they still come in peaceful ways, they are diplomats. Diplomats need to be smart Jews.

Speaker 2: Yes.

Minority vs. Majority — Law of Individuals or Ir HaNidachas

Speaker 1: Already, further. So, two witnesses come that he served avodah zarah. We investigate him, we say okay, the person, we write him down, the person we already know the law. And then we look, we make a list.

“Im nitztarfu kol ha’ovdim heim mi’uta”, if among all who served avodah zarah they are still the minority of the city, then they are judged as individuals, and the punishment for individuals for worshippers of avodah zarah is stoning, “ushe’ar ha’ir nitzul”. The rest of the city is saved. It was indeed only a minority.

But “im nitztarfu”, if one finds that the worshippers of avodah zarah are the majority of the city, that there’s a law of ir hanidachas, then one must “ma’alin osam lebeis din hagadol”. One must bring them to Jerusalem, or one brings down the beis din hagadol there. One brings them, the beis din hagadol must judge the whole majority at once, or also two people at once, I don’t know exactly.

Killing by Sword — Not Stoning

Speaker 2: Okay.

Speaker 1: “Vegomrin sham dinam”, and the beis din judges, the beis din hears out the Sanhedrin’s arguments, and decides that it has a law of ir hanidachas. And then, “vehorgin kol elu she’avdu basayif”, then one kills each one of those who served avodah zarah with a sword.

Discussion: Who Gets Killed?

Ah, “makin es kol nefesh adam asher ba lefi charev”, every soul of a person who was there in the city.

Speaker 2: No, it seems here even the minority who didn’t serve avodah zarah.

Speaker 1: No, no. “Im nischayva”, look, it says here so, “im nischayva”. Ah, ah, ah, excuse me, you’re right. “Makin es nefesh adam asher ba”, everyone who is there. If the whole city served avodah zarah one kills everyone.

Speaker 2: Taf venashim (children and women) too, the women and children of the worshippers of avodah zarah?

Speaker 1: There we know, you’re saying perhaps only if the worshippers of avodah zarah served…

Speaker 2: The whole city one kills only the worshippers.

Speaker 1: In short, the worshippers of avodah zarah one kills, plus one kills their household. “Makin es kol hataf venashim shel ovdim lefi charev”.

Dispute of Tannaim About Children

Speaker 2: No, good.

Speaker 1: There’s a dispute about this, there were Tannaim who say that we don’t even kill the children.

Speaker 2: Ah, you see, in short, the Rash from Shantz, I see that it was the Ramatz, I thought, and he says that what the Rambam says “we strike the women of the worshippers,” he only means the women who incited them, but the righteous women…

Speaker 1: Ah, because the Gemara asks something, what do you do with the righteous women?

Speaker 2: So he learns that even in an ir hanidachas there are also righteous women who didn’t agree.

Speaker 1: That’s how it appears.

Speaker 2: Okay, there is about this, he discusses this with the Gemara, and the details there. But what the Rambam says here is that in the merit of righteous women that they didn’t follow, I don’t know exactly the law of ir hanidachas, but there is such a thing as righteous women.

Speaker 1: In any case, this is clear, even in the Rambam, the Rambam goes a bit stringently, there were Tannaim who had lenient opinions. Even the Rambam never kills any person who didn’t worship avodah zarah. Only the houses, the women and children of the worshippers, if they are the majority, which isn’t everyone.

Women is simple, but minors is indeed a novelty. So anyway, a woman can be a worshipper of avodah zarah, but minors is the innovation apparently.

Halacha 11: The Law of the Inciters — Stoning

Speaker 1: Further the Rambam says, okay, this is the law of the people. Now the Rambam says further, “Whether the entire city was incited or its majority was incited, we stone its inciters.” The inciter, the mesit umediach, they indeed receive stoning. They don’t receive the punishment of the sword, they receive a greater punishment of stoning. We learn it from a verse.

The Law of Spoils — Gathering in the Street

“And you shall gather all its spoils into its street.” We gather together all the money, the spoils, the plunder that is in it.

Speaker 2: Yes.

Speaker 1: We take it “into its street.” “One street, if it has no street”. What if it doesn’t have any kind of street? We take an area and make it into a street.

And further, if the city’s street is outside the city, we build a wall around it until we bring it inside, we build in such a way, we build a wall around the street, but the street should be in the city, as it says “into its street”, that the street should be inside, in the city.

Do you understand the halacha? Very interesting, it looks like Chanina ben Dosa’s city.

Halacha 11 (continued): The Law of the City’s Street — If There Is No Street

What if it doesn’t have? It doesn’t have a street? We take an area and make it into the street. And further, if the city’s street is outside the city, we build a wall outside it until it enters inside, we build in such a way, we build a wall around the street, but the street should be in the city. To fulfill “into its street”, the street must be inside, in the city. We must build like a stage to wrap the street. The street apparently means the market, where people turn, the main plaza. Yes.

The Law of Killing Animals

The Rambam says further, and we kill every living soul that is in it. He says it again, who, are these people who worship avodah zarah, or animals. I don’t know. In the end that all its spoils with the city in fire, that it has already entered… ah, animals. He brings that it means the animals. What is an animal according to destruction? Right, the animals we don’t burn, we slaughter them first. But here it says living animal? I don’t know. There’s no law of burning. They burn in the fire just like destroying chametz. Ah, and we kill means, killing, and afterwards we burn. And you shall burn is a positive commandment, as it says “and you shall burn the city with fire.” The city apparently means here all the living things, and all its spoils, we burn the property. Right, good.

The Connection Between Ir Hanidachas and Destroying Chametz

The Rambam says further… like destroying chametz. This is a preparation for destroying chametz. We burn all the avodah zarah that was there. Chametz shebalev. Yes. The Rambam says further. Chametz, this is like chametz and avodah zarah, have a connection. From the burning. Ah, because both are balev. Both are in the… yes. Both have a law of burning. The Rambam says further.

Halacha 12: The Property of the Righteous Within It

The property of the righteous within it. What happens with the righteous in the city? The Rambam says, what does righteous mean? We don’t necessarily mean righteous who are at the level of tzaddikim. No, it means the rest of the city’s inhabitants who were not incited, those who didn’t follow the mesit umediach.

The city has the law of ir hanidachas, but they didn’t follow. For this they’re called righteous. And so it was with the fifty righteous, Avraham Avinu called them righteous, the wise Jews who don’t fool themselves after the ir hanidachas. Righteous within the city, righteous in their judgment. Not necessarily righteous, people who are almost not transgressors. Righteous in their judgment.

And the property of Lot and his brother who sat at the gate are burned along with the spoils. Their own property is of course saved, but their money is also burned, since they lived there their property is lost, because they lived there, such is woe to the wicked, woe to his neighbor, their money is lost.

Why Did They Lose Their Money — The Reason of Lot

It could be that the Rambam learns, I think that in the Gemara it seems that why did they go there? They went there for money. They were honest Jews, but why did they go? Because there’s a large settlement there. And it also fits with what the Rambam learned earlier, one may not live with the wicked. Why didn’t he go to a desert? Because he needs to have a store, he needs to be a normal person. So there’s a fine for this. Lot indeed lost his money. This is the simple meaning in truth, his money wasn’t saved, only him. Avraham saved his money the first time from the kings, but when it was the destruction of Sodom, then the law of ir hanidachas must apply.

The Law of Benefit from the Spoils of Ir Hanidachas — One Set of Lashes

The Rambam says further, and anyone who benefits from it receives one set of lashes, one who can’t restrain himself and takes from the spoils, from the money, receives one malkos, as it says “and nothing of the cherem shall stick to your hand.” He shouldn’t take anything from the cherem, from the money that must be destroyed. What is “one”? He says that “one” means, to exclude chapter seven, we see that there is benefit from the avodah zarah itself, he receives two sets of lashes. These are two prohibitions. But ir hanidachas is only one prohibition.

Halacha 13: The Law of Despair — Whoever Seizes Their Property Acquires It

The Rambam says further, how was this law carried out? An ir hanidachas that had witnesses, witnesses came and gave a city the law of ir hanidachas, but they warned the witnesses. And meanwhile someone grabbed property from the ir hanidachas. He planned to benefit from what is forbidden to benefit from.

Okay, until the judgment wouldn’t have been finalized or… no, we’re talking here about the judgment being finalized, we’ll see. Whoever seizes their property acquires it. We’re not talking here about any law of avodah zarah, this is a ruling in despair, in lost objects, in that kind of halacha. That the one who took money while they’re in the middle of judging it as an ir hanidachas, and later it turns out that the city isn’t an ir hanidachas, the one who grabbed it has acquired it, and one may indeed benefit. Why may one benefit? Because they despaired, therefore it’s called another law of intermediate monetary cherem. Why indeed did he acquire? Because each and every one already made his property ownerless at the time of the final judgment, because when they were already at the final judgment everyone already gave up, they already despaired of the money, therefore the one who grabbed it was as if he acquired ownerless property, acquired through despair.

Question and Answer: Why Would One Despair If One Is Innocent?

The Aruch LaNer says a halacha, because I think that the person knows, he feels that he’s innocent, did he despair in the end? On the contrary, very good. On the contrary, on the contrary. He brings the Gemara in Kerisus where this law comes from, he says that on the contrary, if people would make their objects ownerless because they think they’re guilty, it’s over, because it was ruled that they’re guilty. On the contrary, each one says, I’m a tzaddik, the rest of the city’s majority sinned truly, but I’m a tzaddik. So he makes his objects ownerless on the understanding that he’s a tzaddik who unfortunately lost his money. So he’s a tzaddik who lost his money.

Another Explanation: Probably There Was Something Fishy

The Rambam says further, but probably, if we want to say it in a chassidic way, probably something was fishy in the city, they don’t deserve their money. Let’s say this, they waited until a time, meaning we’re already after sending messengers to bring them back in repentance. It could even be that they indeed worshipped avodah zarah, but there weren’t two kosher witnesses or something, that’s what it means.

Halacha 14: It Shall Not Be Built Again — One May Not Rebuild

The Rambam says further, and it shall never be rebuilt, an ir hanidachas may never be rebuilt, and anyone who builds it receives lashes, as it says “it shall not be built again.” Does forever mean forever or as long as the person lives? One must think what “forever” doesn’t apply to one person. It’s interesting, because usually “you shall not enter the congregation of Hashem” there’s no longer any Ammonite or Moabite, but the city still remains.

This is another question, how long nowadays can you say that a place was an ir hanidachas. If you don’t know, may one not build? One doesn’t know. One doesn’t know.

Comparison to Nachal Eisan — The Lomdishe Question

This is an interesting thing. This is the well-known question of why one may build every place, because it’s a doubt of nachal eisan, kol kavua is like half and half. This is the well-known lomdishe question. It’s said that one doesn’t travel in nachal eisan, and if we say kol kavua is like half and half, every place should be a doubtful nachal eisan.

What you could apparently ask is the same question about a doubtful ir hanidachas, according to the opinion that… okay, but probably such a place the beis din must hang a sign, or put in something. Apparently it’s not a good comparison, because nachal eisan isn’t such a big publicity. When a person died in a place it’s a whole huge event, it must be written in histories, not just like that.

What Does “Build It” Mean — Gardens and Orchards Are Permitted

But the Rambam says that one may not build a city, but it’s permitted to make it gardens and orchards. One may indeed build gardens and orchards. It says in the Rambam “it shall not be built again”, he says, “you shall not build a city as it was, but it’s permitted to make it gardens and orchards.” One may not remake it into a city.

And then I thought, generally “build it” means that one rebuilds the city. It could be that even there building some little houses… one needs to know what “build it” means. No, it could be even not gardens and orchards. One needs to think, because “as it was” is something. One needs to think.

Answer to the Question — Building a New City with a New Name

So perhaps an answer to my question, that one may not rebuild the city. There was a city that had such a name, and one makes it with a new name or something, God forbid. I don’t know if there’s such a month, one may not do this. But okay, one needs to think. But yes, only gardens and orchards are permitted.

Digression: Beit Shemesh and Purim

The Rambam says further… a question was raised in the laws of… well… there’s a law of a city in Purim, because there are people who say that in Beit Shemesh, I know, nearby there was some city, from ancient settlements, and others claim that it could be that one builds in the same area and it becomes a city, but it’s not the city. Jerusalem, Jerusalem was rebuilt. It was destroyed, and it was rebuilt. But you’re building precisely a city in that place, what you say doesn’t mean “it shall not be built again.”

Okay, I haven’t yet heard that there’s already a place that was an ir hanidachas and one may not build. It’s said that there are people who throw around the word, because there’s a holy community that doesn’t allow building somewhere. Just finding sources for other desires. Okay.

Halacha 15: A Caravan Traveling from Place to Place — Travelers in Ir Hanidachas

The Rambam says further, a caravan traveling from place to place, there are people who go wandering in exile, they travel from one place to another, and they stopped at an ir hanidachas. If they passed through an ir hanidachas, so, if they incited them, if they also followed the avodah zarah worshippers of the city, so, if they were residents of the city, always the law is that at thirty days, also regarding Pesach, regarding mezuzah, if you live in a city thirty days you become part of the city, then they are killed by the sword and their property is lost, they also have the law of ir hanidachas. And if not, if they don’t become part of the city’s residents, they’re only called avodah zarah worshippers as individuals, they receive the punishment of individuals that they are by stoning, and their property is not for the wicked, and the money indeed goes to the heirs.

Halacha 16: Property from Other Cities Deposited in Ir Hanidachas

The Rambam says further another halacha about the property of an ir hanidachas. The Rambam says thus, property of people from another city that was deposited within it, what happens if the ir hanidachas had a bank there, or there were people from other cities who deposited their money there. Even though they accepted responsibility upon themselves, even if the ir hanidachas people accepted responsibility, and regarding other halachos, for example indeed with chametz, it gets the law that the person who took responsibility it becomes his money, but regarding ir hanidachas it’s not yet called their money. In other words, essentially responsibility means that if it would have been burned one could have claimed against the ir hanidachas people that they should pay. But since it’s not theirs, these belong to their owners, we give it back to the owners, because it’s not spoils. The word spoils seems like an extra word, but what we learn is a novelty, that it’s not the spoils of association, even in a manner where they accepted responsibility.

Property of the Wicked Deposited in Another City

The Rambam says further, but conversely, the property of the wicked, the people, the people of the ir hanidachas, the wicked who incited, that was deposited in another city, they kept their money in institutions outside the city, so, if it was claimed together with them, if it was somehow taken when judging, it’s burned with them, we burn it also when we burn the ir hanidachas. And if not, if it wasn’t gathered, it remained in the outside city, once lost, these are given to the wicked, it also doesn’t get the law of being taken away. Spoils means when it’s there it seems.

Halacha 17: An Animal That Half Belongs to Ir Hanidachas and Half to Another City

The Rambam has such a case, such an interesting halacha. He says it three times. An animal that… I almost became happy. Yes. An animal that half belongs to the ir hanidachas, two people had a partnership, one from the people of ir hanidachas with one from outside, and it’s one animal, and half belongs to ir hanidachas and half to another city within it, this is forbidden, the entire animal is forbidden. The Rambam is already explaining this. But dough that is so, a person from ir hanidachas with a neighbor from the next city had a large dough together, it’s permitted. The dough is still permitted, because he can divide his dough, because half the dough is kosher.

But an animal one can’t say half an animal, because the life force is one. When you cut an animal in half the animal won’t survive. Dough one can make into a smaller dough. An animal we say like every drop of blood is in both, therefore the entire animal…

What’s the language of the Gemara? He can have an olive’s worth in this and an olive’s worth in that. But as you say, an animal is a living thing, it’s one thing, I can’t divide it. It wouldn’t remain two living things. It’s one thing.

Animals of ir hanidachas that were slaughtered, the Rambam says further, we take them out for slaughter, usually we kill them, we kill them by sword, and the property we burn. But what happens we take them out for slaughter? It’s forbidden in benefit like other slaughtered animals that are forbidden in benefit.

Halacha 18 — The Law of Head Hair and Wigs

So, the Rambam says further, se’ar harosh, the hair of the head, bein shel anashim bein shel nashim sheba, mutar behana’ah. Why? Because the people are killed, but their hair is not property and not people.

Aval se’ar pe’ah nochris, harei hu bichllal shelalah ve’asur. Therefore we learn that a wig has the same law as an ir hanidachas, oops, an ir hanidachas, but only if it was from an ir hanidachas. It’s an interesting halachah. It’s an interesting explanation. That’s why the Gemara says it. It’s a cheftza. Hair is not that, but a wig is not hair.

So, the Gemara asks about se’ar shel nashim tzidkaniyos, and the Gemara says hana’ah milsa. So, yes.

The Law of Palm Fruits — Mechusar Kevitzah

The Rambam says further, peiros dekalim sheba, mutarim. The fruits of palm trees, he doesn’t mean specifically palm trees, he means fruits from trees in the ir hanidachas, are permitted. This is a simple thing, it’s a simple thing.

And this is actually what he says about the vessels. There’s such a question in every Gemara, perhaps this is mechusar kevitzah. It could be, that’s exactly it. Perhaps one takes items that are on it, then it’s already mechusar kevitzah. Something that has already been torn off, it only needs to be gathered in one place, these things must be burned. Yotza peiros hamechuborin she’hen mechasrin telishah ukevitzah usreifah.

The Rambam says, just as you see the reason why se’ar harosh is also mutar behana’ah, is because it’s still mechusar kevitzah. He says, once you pick the trees that are forbidden, it’s still mechusar telishah, the trees themselves, so this is certainly also so, because it’s also mechusar kevitzah.

Halachah 19 — The Law of Consecrated Items Within It

The Rambam says further, what happens when the people of the ir hanidachas had hekdesh before they served avodah zarah? Perhaps it was, they served both worlds, and they consecrated for the sake of Heaven. Eh, it could be the hekdeshos of the tzaddikim sheba, you don’t know. Ah, it could be.

So, kodshei mizbe’ach, what he consecrated and it already received the sanctity of kodshei mizbe’ach, that is, there is in hilchos kodashim, there is when one says things in such a way that it’s fitting that it should be offered, then, once one said it should be offered, yamusu, it must die.

Why? Because it cannot be brought as a korban, and the only thing that can be done with kodshei mizbe’ach is to bring it as a korban, so it must die. That is, one must do as with all other animals, one must kill it and burn it, because zevach resha’im to’evah, one may not bring it as a korban. Just like esnan zonah umechir kelev, yes.

The Law of Kodshei Bedek HaBayis — They Shall Be Redeemed and Then Burned

What happens with kodshei bedek habayis, where the animal doesn’t have kedushas haguf but kedushas damim, that usually the hekdesh takes the animal and sells it, and uses the money for kodesh? The law is, also here yipadu, one should redeem it for money, ve’achar kach sorfin osan, and afterwards one should burn it. The money goes to hekdesh.

Yes, but who will want to redeem it if he will have to burn the animal afterwards? Again. Ah, who redeems it? The people themselves redeem it. Who? The money of the ir hanidachas. The money of the ir hanidachas is also invalid money apparently, yes. The money must be thrown away. One must find another person who will redeem it.

It could be one finds a nadvan, someone who wants to give money for hekdesh so that the Beis HaMikdash won’t have a loss. But usually someone who redeems wants to have the animal. Perhaps one takes their money? Yes, but their money also has the law that one may not take from the spoils.

The Dispute Between the Rambam and the Ra’avad

The Ra’avad is actually in disagreement, the Ra’avad says that one doesn’t burn it. According to him he has no problem. The Ra’avad says that it’s always not his own, because once he gave it to the Beis HaMikdash it’s no longer his property. He gave a gift to someone. He was for the redemption and one leaves it, it remains good. One can use it.

Yes, yes, just like always. As if I can understand that the Ra’avad should be correct, because if one of us would have given away a gift of money, he also wouldn’t have to burn it, because it’s no longer his, even if it remained in his house apparently. This is the law that we learned, “nichsei cherem shenitkedshu beva’an”. It’s actually a good question, the Ra’avad’s question.

But the Rambam says, “yipadu ve’achar kach yisrefu, mah shene’emar ‘shalal velo shalal shamayim'”. It’s very interesting. It means one must burn it. Well, I don’t understand, what is the “mah shene’emar”? The “mah shene’emar” is why one can indeed redeem it. And what’s the point of redeeming it and then burning it? Something is interesting, something doesn’t fit here with the Rambam. What’s the explanation?

It’s a Mishnah, and there are two ways how one learns the Mishnah. It’s a bit of a complicated sugya, how the Rambam learns the Mishnah and how the Ra’avad learns the Mishnah. So yes, I also don’t know.

So one redeems, and “achar kach sorfin osan, mah shene’emar ‘shalal velo shalal shamayim'”. “Shalal shamayim” one cannot, that’s the advantage, one can still redeem it. Because if not for this, one wouldn’t be able to redeem it either, because the hekdesh also wouldn’t be allowed to have benefit from it, just like the law of “kol shalal tihyeh”.

The Law of Bechor and Ma’aser Within It

“Habechor veha’ma’aser shebsocha” – there’s such an example of “zevach shelamim tocheluhu”, but it’s only here on korbanos, not on ma’aleh aliyos themselves. Yes. “Habechor veha’ma’aser shebsocha, she’hen kodshei mizbe’ach, yamusu”. Because if they’re temimim, one gives the animal itself, the bechor or the ma’aser one gives itself, and this the kohen may not take, because it’s like kodshei mizbe’ach, and one must let it die. “Yamusu” means to say one burns it.

But ba’alei mumin is still the same halachah that it’s only… what? It’s only mumin that he redeems, still the same thing. Okay, generally an animal of those killed, no, but one must indeed kill it. On this one doesn’t say “shelo velo shalal shamayim”. Right, because the owner will do as if he redeems, like the law of bedek habayis, the kodesh only has the money from it. So one can give him the money.

So why would one give him the money? Perhaps one actually takes the money from the ir hanidachas. But the animal itself is an animal. It doesn’t fit. It doesn’t fit.

Ah, because the owner could have eaten it. Because it’s a ba’al mum, the owner could have eaten it and redeemed it. Therefore it’s considered his own. When the owner cannot eat it, it belongs to hekdesh, one just cannot bring it if it’s an oveid avodah zarah. But since it’s a ba’al mum, the owner can keep it and redeem it and eat it, and actually send the money, therefore it’s considered an animal of those killed.

Halachah 20 — The Law of Terumah Within It

He says here something else, a very sweet thing. He says like this, he continues, terumah shebsocha, terumah that lies there, im higi’a leyad kohen, yirkav. One should let it become moldy, and not grab what is the practical difference. And the kohen is also tamei in the ir hanidachas. That’s the point. And why doesn’t one burn it? One does burn it. Rashi says yes that one burns it. Perhaps he didn’t have time to discuss.

Okay. Im adayin beyad Yisrael, yinaten lakohen shebe’ir acheres. Perhaps one cannot burn it because it has some sanctity, so one waits for it to rot. I don’t know. Im adayin beyad Yisrael, if one hasn’t yet given it to the kohanim, yes, Rashi says that one should let it lie until it becomes a kli he’asuy lehirkev. One doesn’t burn it because it’s somewhat kodesh, one lets it become rotten, he says.

If it’s still beyad Yisrael, the explanation is not his, because you don’t have to give it to a kohen, because it’s terumah shebsocha, just like one speaks how long once it’s ma’aser, one gives it to a kohen as a matnas kehunah, nachas ruach lashamayim mikedushasan kedushas haguf, and on this there’s also no zevichah lishmah ta’avor except on the mizbe’ach, and the kohen can eat it as usual.

The Law of Ma’aser Sheni and Sacred Writings

Ma’aser sheni vechessef ma’aser sheni vechessef ma’aser sheni, and or money one has already redeemed ma’aser sheni to kessef ma’aser sheni, essentially it belongs to the ba’al habayis, because the ba’al habayis eats it in Yerushalayim, so in a way it’s kodesh, it has sanctity, and with tumah one must burn it because it’s zilzul in kodashim, but one also may not eat it because only the ba’al habayis can eat it.

So a proof lignizei, kisvei hakodesh, and kisvei hakodesh is also kisvei hakodesh that one may not burn also for the same reason. For which reason? Because it’s kisvei hakodesh, because it received the seal of anshei ir hanidachas that it’s lignizei.

The Rambam says, he concludes with these matters of the laws of ir hanidachas.

That is, everything is certainly details of things that are kodesh or that belong to God. And just like partnership, it means that it’s eser benai, that it becomes completely burned. And now one learns that there’s also actually a sanctity of an olah, it’s such an aspect of olah.

Halachah 21 — The Excellence of the Law of Ir HaNidachas: Olah, Charon Af, Blessing and Mercy

Velo od ela shemesalek charon af miYisrael, with this one removes the charon af, shene’emar “lema’an yashuv Hashem meicharon apo”, and he also says by Pinchas it says so, yes, that… very good, because the Almighty was very angry about avodah zarah.

Umevi berachah verachamim, shene’emar “venasan lecha rachamim verichameha vehirbecha”. Perhaps here the rachamim means, the famous Ohr HaChaim HaKadosh, that it’s mercy that a person doesn’t become cruel, and one brings blessing and mercy.

But the simple meaning of the verse, one must remember, the Jew will say the Ohr HaChaim HaKadosh, the simple meaning of the verse is simply that the Almighty has mercy on you, and the explanation is that as the Rambam brings in another place, the Rambam, that the reward for avodah zarah is “ela elu shematridim es ha’adam achar hahevel rachamim yavo’u la’olam”, that being cruel toward avodah zarah, that is mercy, because the world, a better world is a world that serves the Almighty.

Just as we learned last week in the parshah, “mi yode’acha hayom”, one can speak much about blessing because one did the mitzvah.

Mercy and Cruelty by Ir HaNidachas — Hashkafic Summary

But the simple meaning is, one must remember, the Jew knew the Ohr HaChaim HaKadosh, but the simple meaning is that the Almighty has mercy on the world.

And the explanation is, as the Rambam brings in another place, the Rambam that the connection to cruelty is al elu shematilim al atzman achrayus al rachamim ba’olam. That they are cruel toward avodah zarah, that is mercy, because the world, a better world is a world that serves the Almighty.

The Story of “Mi LaHashem Eilai” — Cruelty When Necessary

Just as we learned in last week’s parshah, “mi LaHashem eilai”, we know the Gemara in Berachos, because he did the mitzvah of cruelty when necessary.

The Rambam’s Position That Charon Af Is Only on Avodah Zarah

And charon af, the Rambam is famous, he says in the Moreh that charon af appears in the Torah only on avodah zarah. It’s a huge question, it’s a huge question, because the Rambam says so, that the greatest thing that brings charon af on the world chas veshalom is avodah zarah.

So therefore, this is apparently the opposite, the yetzer hara tells him “have mercy”, he says “no, mercy is when one kills him, not when one lets him live”.

The Prohibition of Having Mercy on Idol Worshippers

Regarding the next chapter we will see more about the prohibition of having mercy on idol worshippers, a clear explicit prohibition.

Eh, he gives here a whole halachah, so this is apparently the middle path of being interesting, of mercy or anger, I don’t know what. But here one must indeed have cruelty. Yes. Okay.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.