אודות
תרומה / חברות

הלכות עבודה זרה פרק ג

🎓 שיעורים / Shiurim
🎧 שמיעה / Listen

רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק ג באהאנדלט די דרכי עבודה זרה און די פיר עבודות המיוחדות לה' (זביחה, השתחואה, הקטרה, וניסוך). דער פרק לערנט אויס ווען מען איז חייב סקילה אויף עבודה זרה - צי דורך דרך עבודתה, צי דורך די פיר עבודות, צי דורך קבלת מלכות עבודה זרה. אויך ווערט באהאנדלט די איסורים פון מאכן צורות, וואס מען טאר מאכן און וואס נישט, און די חילוקים צווישן צורה בולטת און שוקעת.

▶ וידאו / Video
▶ לצפייה ללא יוטיוב / Watch without YouTube ✕ חזרה ליוטיוב / Back to YouTube
📖 טקסט הפרק / Chapter Text (Sefaria)
א
כָּל הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים בִּרְצוֹנוֹ בְּזָדוֹן חַיָּב כָּרֵת וְאִם הָיוּ שָׁם עֵדִים וְהַתְרָאָה נִסְקָל. וְאִם עָבַד בִּשְׁגָגָה מֵבִיא קָרְבַּן חַטָּאת קְבוּעָה:
ב
עֲבוֹדוֹת הַרְבֵּה קָבְעוּ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים לְכָל צֶלֶם וְצֶלֶם וּלְכָל צוּרָה וְצוּרָה וַעֲבוֹדַת זֶה אֵינָהּ כַּעֲבוֹדַת זֶה כְּגוֹן פְּעוֹר שֶׁעֲבוֹדָתוֹ שֶׁפּוֹעֵר אָדָם עַצְמוֹ לוֹ וּמַרְקוּלִיס שֶׁעֲבוֹדָתוֹ שֶׁיִּזְרֹק לוֹ אֲבָנִים אוֹ יְסַקֵּל מִלְּפָנָיו אֲבָנִים וְהַרְבֵּה עֲבוֹדוֹת כְּגוֹן אֵלּוּ תִּקְּנוּ לִשְׁאָר צְלָמִים. לְפִיכָךְ הַפּוֹעֵר עַצְמוֹ לְמַרְקוּלִיס אוֹ שֶׁזָּרַק אֶבֶן לִפְעוֹר פָּטוּר עַד שֶׁיַּעֲבֹד אוֹתוֹ דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב ל) "אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת אֱלֹהֵיהֶם וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי". וּמִפְּנֵי זֶה הָעִנְיָן צְרִיכִין בֵּית דִּין לֵידַע דַּרְכֵי הָעֲבוֹדוֹת, שֶׁאֵין סוֹקְלִין עוֹבֵד כּוֹכָבִים עַד שֶׁיֵּדְעוּ שֶׁזּוֹ הִיא דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתוֹ:
ג
וְאַזְהָרָה שֶׁל עֲבוֹדוֹת אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הוּא מַה שֶּׁכָּתוּב (שמות כ ה) "וְלֹא תָעָבְדֵם". בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּשְׁאָר עֲבוֹדוֹת חוּץ מִמִּשְׁתַּחֲוְה וְזוֹבֵחַ וּמַקְטִיר וּמְנַסֵּךְ. אֲבָל הָעוֹבֵד בְּאַחַת מֵעֲבוֹדוֹת אֵלּוּ לְאֶחָד מִכָּל מִינֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים חַיָּב וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתוֹ בְּכָךְ. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁנִּסֵּךְ לִפְעוֹר אוֹ שֶׁזָּבַח לְמַרְקוּלִיס חַיָּב שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב יט) "זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם בִּלְתִּי לַה' לְבַדּוֹ". זְבִיחָה בִּכְלַל עֲבוֹדָה הָיְתָה וְלָמָּה יָצָאת לוֹמַר לְךָ מַה זְּבִיחָה מְיֻחֶדֶת שֶׁעוֹבְדִין בָּהּ לַשֵּׁם וְחַיָּב הַזּוֹבֵחַ לְאֵל אַחֵר סְקִילָה עָלֶיהָ בֵּין הָיְתָה דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתוֹ בִּזְבִיחָה אוֹ אֵינָהּ בִּזְבִיחָה. אַף כָּל עֲבוֹדָה שֶׁהִיא מְיֻחֶדֶת לַשֵּׁם אִם עָבַד בָּהּ לְאֵל אַחֵר בֵּין שֶׁהָיְתָה דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתוֹ בְּכָךְ בֵּין שֶׁאֵינָהּ בְּכָךְ חַיָּב עָלֶיהָ. לְכָךְ נֶאֱמַר (שמות לד יד) "לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר" לְחַיֵּב עַל הַהִשְׁתַּחֲוָיָה אֲפִלּוּ אֵין דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתוֹ בְּכָךְ. וְהוּא הַדִּין לִמְקַטֵּר וּמְנַסֵּךְ. וְזוֹרֵק וּמְנַסֵּךְ אֶחָד הוּא:
ד
סָפַת לָהּ צוֹאָה אוֹ שֶׁנִּסֵּךְ לָהּ עֲבִיט שֶׁל מֵי רַגְלַיִם חַיָּב. שָׁחַט לָהּ חָגָב פָּטוּר אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה עֲבוֹדָתָהּ בְּכָךְ. וְכֵן אִם שָׁחַט לָהּ בְּהֵמָה מְחֻסֶּרֶת אֵיבָר פָּטוּר אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתָהּ בְּכָךְ. עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁעוֹבְדִין אוֹתָהּ בְּמַקֵּל. שָׁבַר מַקֵּל בְּפָנֶיהָ חַיָּב וְנֶאֱסֶרֶת. זָרַק מַקֵּל בְּפָנֶיהָ חַיָּב וְאֵינָהּ נֶאֱסֶרֶת. שֶׁאֵין זְרִיקַת הַמַּקֵּל כְּעֵין זְרִיקַת הַדָּם שֶׁהֲרֵי הַמַּקֵּל כְּמוֹ שֵׁהוּא וְהַדָּם מִתְפַּזֵּר. הַמְקַבֵּל עָלָיו אֶחָד מִכָּל מִינֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בֵּאלוֹהַּ חַיָּב סְקִילָה. וַאֲפִלּוּ הִגְבִּיהַּ לְבֵנָה וְאָמַר לָהּ אֵלִי אַתָּה וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּדִבּוּר זֶה חַיָּב. וַאֲפִלּוּ חָזַר בּוֹ בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר וְאָמַר אֵין זֶה אֵלִי אֵין חֲזָרָתוֹ כְּלוּם אֶלָּא נִסְקָל:
ה
הָעוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים כְּדַרְכָּהּ וַאֲפִלּוּ עָשָׂה דֶּרֶךְ בִּזָּיוֹן חַיָּב. כֵּיצַד. הַפּוֹעֵר עַצְמוֹ לִפְעוֹר כְּדֵי לְבַזּוֹתוֹ אוֹ זָרַק אֶבֶן לְמַרְקוּלִיס כְּדֵי לְבַזּוֹתוֹ הוֹאִיל וַעֲבוֹדָתוֹ בְּכָךְ חַיָּב. וּמֵבִיא קָרְבָּן עַל שִׁגְגָתוֹ:
ו
הָעוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים מֵאַהֲבָה כְּגוֹן שֶׁחָשַׁק בְּצוּרָה זוֹ מִפְּנֵי מְלַאכְתָּהּ שֶׁהָיְתָה נָאָה בְּיוֹתֵר. אוֹ שֶׁעֲבָדָהּ מִיִּרְאָתוֹ לָהּ שֶׁמָּא תָּרֵעַ לוֹ כְּמוֹ שֶׁהֵן מְדַמִּים עוֹבְדֶיהָ שֶׁהִיא מֵיטִיבָה וּמְרֵעָה. אִם קִבְּלָהּ עָלָיו בֵּאלוֹהַּ חַיָּב סְקִילָה וְאִם עֲבָדָהּ דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתָהּ אוֹ בְּאַחַת מֵאַרְבַּע עֲבוֹדוֹת מֵאַהֲבָה אוֹ מִיִּרְאָה פָּטוּר. הַמְגַפֵּף עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְהַמְנַשֵּׁק לָהּ וְהַמְכַבֵּד וְהַמְרַבֵּץ לְפָנֶיהָ וְהַמַּרְחִיץ לָהּ וְהַסָּךְ וְהַמַּלְבִּישׁ וְהַמַּנְעִיל וְכָל כַּיּוֹצֵא בְּדִבְרֵי כָּבוֹד הָאֵלּוּ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר וְלֹא תָעָבְדֵם, וּדְבָרִים אֵלּוּ בִּכְלַל עֲבוֹדָה הֵן. וְאַף עַל פִּי כֵן אֵינוֹ לוֹקֶה עַל אַחַת מֵהֶן לְפִי שֶׁאֵינָן בְּפֵרוּשׁ. וְאִם הָיְתָה דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתָהּ בְּאֶחָד מִכָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ וַעֲשָׂהוּ לְעָבְדָהּ חַיָּב:
ז
יָשַׁב לוֹ קוֹץ בְּרַגְלוֹ לִפְנֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים לֹא יָשֹׁחַ וְיִטְּלֶנּוּ מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּמִשְׁתַּחֲוֶה לָהּ. נִתְפַּזְּרוּ לוֹ מָעוֹת בְּפָנֶיהָ לֹא יָשֹׁחַ וְיִטְּלֵם מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּמִשְׁתַּחֲוֶה לָהּ אֶלָּא יֵשֵׁב וְאַחַר כָּךְ יִטּל:
ח
פַּרְצוּפוֹת הַמְקַלְּחוֹת מַיִם בִּפְנֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים לֹא יַנִּיחַ פִּיו עַל פִּיהֶם וְיִשְׁתֶּה מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כִּמְנַשֵּׁק לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים:
ט
הָעוֹשֶׂה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים לְעַצְמוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עֲשָׂאָהּ בְּיָדוֹ וְלֹא עֲבָדָהּ לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ ד) "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה". וְכֵן הָעוֹשֶׂה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בְּיָדוֹ לַאֲחֵרִים אֲפִלּוּ עֲשָׂאָהּ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט ד) "וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם". לְפִיכָךְ הָעוֹשֶׂה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בְּיָדוֹ לְעַצְמוֹ לוֹקֶה שְׁתַּיִם:
י
אָסוּר לַעֲשׂוֹת צוּרוֹת לְנוֹי וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ כ) "לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי" כְּלוֹמַר צוּרוֹת שֶׁל כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁאֵינָם אֶלָּא לְנוֹי כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטְּעוּ בָּהֶן הַטּוֹעִים וִידַמּוּ שֶׁהֵם לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְאֵין אִסּוּר לָצוּר לְנוֹי אֶלָּא צוּרַת הָאָדָם בִּלְבַד. לְפִיכָךְ אֵין מְצַיְּרִים לֹא בְּעֵץ וְלֹא בְּסִיד וְלֹא בְּאֶבֶן צוּרַת הָאָדָם. וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה הַצּוּרָה בּוֹלֶטֶת כְּגוֹן הַצִּיּוּר וְהַכִּיּוּר שֶׁבַּטְּרַקְלִין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וְאִם צָר לוֹקֵה. אֲבָל אִם הָיִתָה הַצּוּרָה מֻשְׁקַעַת אוֹ צוּרָה שֶׁל סַמָּנִין כְּגוֹן הַצּוּרוֹת שֵׁעַל גַּבֵּי הַלּוּחוֹת וִהַטַּבְלִיּוֹת אוֹ צוּרוֹת שֶׁרוֹקְמִין בָּאָרִיג הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרוֹת:
יא
טַבַּעַת שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ חוֹתָם שֶׁהוּא צוּרַת אָדָם אִם הָיְתָה הַצּוּרָה בּוֹלֶטֶת אָסוּר לְהַנִּיחָהּ וּמֻתָּר לַחְתֹּם בָּהּ. וְאִם הָיְתָה הַצּוּרָה שׁוֹקַעַת מֻתָּר לְהַנִּיחָהּ וְאָסוּר לַחְתֹּם בָּהּ מִפְּנֵי שֶׁהַנָּחָתָם תַּעֲשֶׂה בּוֹ הַצּוּרָה בּוֹלֶטֶת. וְכֵן אָסוּר לָצוּר דְּמוּת חַמָּה וּלְבָנָה כּוֹכָבִים מַזָּלוֹת וּמַלְאָכִים שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ כ) "לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי" (גמרא ראש השנה כד ב) "לֹא תַעֲשׂוּן כִּדְמוּת שְׁמָשַׁי הַמְשַׁמְּשִׁין לְפָנַי בַּמָּרוֹם" וַאֲפִלּוּ עַל הַלּוּחַ. צוּרוֹת הַבְּהֵמוֹת וּשְׁאָר נֶפֶשׁ חַיָּה חוּץ מִן הָאָדָם וְצוּרוֹת הָאִילָנוֹת וּדְשָׁאִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מֻתָּר לָצוּר אוֹתָם וַאֲפִלּוּ הָיְתָה הַצּוּרָה בּוֹלֶטֶת:
↗ קרא בספריה
📄 תמלולים / Transcripts
YI אידיש
📄 Download Transcript PDF סיכום השיעור 📋 זיכרון שיעור – רמב”ם הלכות עבודה זרה, פרק ג׳, הלכות א׳–ז׳ — הלכה…

סיכום השיעור 📋

זיכרון שיעור – רמב”ם הלכות עבודה זרה, פרק ג׳, הלכות א׳–ז׳

הלכה א׳: חיוב כרת, סקילה, און חטאת קבועה

דברי הרמב”ם: „כל העובד עבודה זרה ברצונו בזדון – חייב כרת. ואם היו שם עדים והתראה – נסקל. ואם עבד בשגגה – מביא חטאת קבועה.”

פשט: דער רמב”ם שטעלט אוועק דריי מדרגות פון עונש פאר עובד עבודה זרה: (1) סתם מזיד אן עדים – כרת; (2) מזיד מיט עדים והתראה – סקילה (און אויך תליה, ווי דערמאנט פריער); (3) שוגג – חטאת קבועה.

חידושים:

1. „ברצונו” ווי פירוש פון „בזדון”: דער רמב”ם זאגט „ברצונו בזדון” – „ברצונו” איז נישט א באזונדערע קאטעגאריע, נאר א וועג פון מסביר זיין וואס „בזדון” מיינט: ער טוט עס מרצון, פון זיין אייגענעם ווילן. דאס איז „להוציא” אנדערע מיני עבודות וואס דער רמב”ם גייט שפעטער ברענגען וואו מ׳איז פטור (ווייל ס׳איז נישט ברצון אדער נישט דרך עבודתה).

2. שגגה ביי עבודה זרה – א קשיא: וואס מיינט „שגגה” ביי עבודה זרה? ביי עבודה זרה איז דאך דער עיקר חטא א כפירה – אויב איינער ווייסט נישט אז עבודה זרה איז אסור, איז ער דאך א כופר בשגגה, וואס איז א מאדנע מציאות. דער תירוץ: שגגה מיינט ער ווייסט נישט אז דאס וואס ער טוט הייסט „עבודה” (ער ווייסט נישט אז דער מעשה איז אסור), אבער ער ווייסט אז עבודה זרה בכלל איז אסור. ער איז נישט א כופר – ער האט נאר א חסרון ידיעה אין דעם פרט פון דער עבודה.

3. חטאת קבועה: „קבועה” מיינט אז דער קרבן איז שטענדיק דער זעלבער, נישט אזוי ווי ביי געוויסע עבירות וואו ס׳איז „עולה ויורד” (לויט דעם פינאנציעלן מצב פון דעם חוטא).

הלכה ב׳: דרך עבודתה – יעדע עבודה זרה האט איר אייגענע עבודה

דברי הרמב”ם: „עבודות הרבה קבעו עובדי עבודה זרה לכל צלם וצלם ולכל צורה וצורה, ועבודה זו אינה כעבודה זו. כגון פעור שעבודתו שיפעור עצמו לפניו, ומרקוליס שעבודתו שיזרוק לו אבנים או שיסלק מלפניו אבנים, והרבה עבודות כיוצא באלו.”

פשט: יעדע עבודה זרה האט איר אייגענע ספעציפישע דרך עבודה. פעור – מ׳אנטדעקט זיך פאר איר; מרקוליס – מ׳ווארפט שטיינער אדער נעמט אוועק שטיינער. מ׳איז נאר חייב אויב מ׳טוט די ריכטיגע עבודה פאר די ריכטיגע עבודה זרה.

חידושים:

1. „קרעאטיוויטעט” פון עבודה זרה: דער רמב”ם ווייזט אז עבודה זרה האט א געוואלדיגע „קרעאטיוויטעט” – אומצאליגע צלמים, צורות, און פארשידענע עבודות. דער יסוד דערפון: אמת איז איינס, אבער שקר און פאנטאזיע האבן אומצאליגע פארמען. דערפאר זענען דא אזויפיל מיני עבודה זרה מיט אזויפיל מיני עבודות.

2. פעור און מרקוליס ווי דוגמאות פון אומגעוויינטלעכע עבודות: דער רמב”ם ברענגט דוקא ביישפילן וואס זענען נישט „נארמאלע” עבודות (זיך אנטדעקן, ווארפן שטיינער) – כדי צו ווייזן אז „דרך עבודתה” איז נישט וואס מיר וואלטן לאגיש געהאלטן פאר עבודה, נאר וואס די עובדים אליין האבן מקבל געווען אלס זייער דרך.

3. אויב מ׳טוט די פאלשע עבודה פאר די פאלשע עבודה זרה – פטור: אויב איינער איז זיך „פוער” פאר מרקוליס, אדער ווארפט שטיינער פאר פעור – איז ער פטור, ווייל ער האט נישט געדינט „דרך עבודתה.”

4. בית דין מוז אליין וויסן דרכי עבודות: כדי צו קענען מחייב זיין א מענטש, מוז דער בית דין אליין זיין בקי אין די דרכי עבודות פון יעדע עבודה זרה. דאס איז נישט בלויז א פראקטישע נויטווענדיקייט – ס׳איז א דין אין בית דין. אין דער אידישער סנהדרין איז נישטא אזא זאך ווי אן „עקספערט וויטנעס” וואס דער בית דין זאל זיך פארלאזן אויף זיין מיינונג. דער בית דין אליין מוז פארשטיין דעם נושא. דאס שטאמט פון דעם כלל אז „נישט שומעין מפי התורגמן” – אפילו א טרענסלעיטער איז נישט כשר אין בית דין. דער זעלבער יסוד ווערט שפעטער אנגעווענדט ביי כישוף – דער בית דין מוז אויך לערנען כישוף כדי צו קענען פסק׳ענען.

5. דער עקספאנענשעלער אומפאנג פון דעם וויסן: ס׳איז נישט גענוג צו וויסן אלע מיני עבודות בכלל – מ׳דארף וויסן פאר יעדע עבודה זרה איר ספעציפישע עבודה. דאס איז „עקספאנענשעל” – מיליאנען מיני עבודות זרות כפל מיליאנען מיני עבודות.

6. [דיגרעסיע: דער פסוק „איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם” – צוויי שימושים:] דער זעלבער פסוק „איכה יעבדו הגוים” ווערט געברויכט אין צוויי קאנטעקסטן: (א) פריער – אלס מקור פאר דעם איסור צו לערנען דרכי עבודה זרה (לא תעשה כן); (ב) דא – אלס מקור אז מ׳מוז וויסן „דרך עבודתה” כדי צו זיין חייב.

הלכה ג׳: ארבע עבודות שהן מיוחדות לה׳ – חייב אויף אלע עבודות זרות

דברי הרמב”ם: „אבל העובד [באחת מ]ארבע עבודות אלו – זביחה, השתחואה, הקטרה, וניסוך – לכל מין עבודה זרה, חייב, אף על פי שאין דרך עבודתו בכך. שנאמר ׳זובח לאלהים יחרם בלתי לה׳ לבדו׳. מה זביחה מיוחדת שהיא עבודה לה׳… אף כל עבודה שהיא מיוחדת לה׳ שמו, אם עבד בה לאל אחר, בין שהיא דרך עבודתו בכך בין שאינה בכך – חייב עליה.”

פשט: חוץ פון דעם כלל אז מ׳איז נאר חייב אויף „דרך עבודתה,” זענען דא פיר עבודות וואס זענען מיוחד צום אייבערשטן (עבודות פון בית המקדש): זביחה, השתחואה, הקטרה, און ניסוך. אויף די פיר איז מען חייב סקילה פאר סיי וועלכע עבודה זרה, אפילו אויב דאס איז נישט „דרך עבודתה” פון יענע ספעציפישע עבודה זרה.

חידושים:

1. דער יסוד פון „עבודה שמיוחדת לה׳”: דער חילוק צווישן די ארבע עבודות און אנדערע עבודות: די ארבע זענען „אמת׳דיגע עבודות” – עבודות וואס באלאנגען צום אייבערשטן (עבודת בית המקדש). עבודות ווי ווארפן שטיינער אדער זיך אנטדעקן זענען נאר „עבודה” ווייל א גרופע משוגענע האבן באשלאסן אז דאס איז עבודה. אבער זביחה, הקטרה, ניסוך, און השתחואה זענען אינטרינסיש עבודה – זיי זענען עבודה לגבי עבודת השם. דערפאר, ווען מ׳טוט זיי פאר עבודה זרה, איז דאס אייביג א חילול, אפילו אן א ספעציפישע מסורה ביי יענע עבודה זרה.

2. דער מקור פון „זובח לאלהים יחרם”: פארוואס זאגט דער פסוק דוקא „זובח”? ס׳איז דאך נאך אנדערע וועגן פון דינען עבודה זרה! דער תירוץ: דער פסוק ברענגט זביחה ווייל זביחה איז א עבודה „מיוחדת לה׳” – עס איז א עבודת בית המקדש. פון דעם לערנט מען ארויס: „מה זביחה מיוחדת שהיא עבודה לה׳” – אזוי אויך יעדע עבודה וואס איז מיוחד לה׳, אויב מ׳טוט עס פאר עבודה זרה, איז מען חייב. „יחרם” – לשון מיתה/עונש.

3. דער מקור פאר השתחואה – פארוואס דארף מען א באזונדערן פסוק? דער פסוק „לא תשתחוה לאל אחר” איז דער באזונדערער מקור פאר השתחואה. אויב פון „זובח לאלהים יחרם” לערנט מען שוין ארויס אז יעדע עבודה מיוחדת להשם איז חייב, פארוואס דארף מען נאך א באזונדערן פסוק פאר השתחואה? דער תירוץ (אזוי ווי דער כסף משנה): זביחה, הקטרה, און ניסוך זענען אלע „עבודת פנים” – עבודות וואס כהנים טוען אויפן מזבח אין בית המקדש. השתחואה אבער איז נישט א „עבודת פנים” – מען טוט עס נישט אלס א חלק פון דער עבודת המזבח. דעריבער דארף מען אן עקסטערן פסוק „לא תשתחוה לאל אחר” כדי אריינצונעמען השתחואה. דער כסף משנה האט א לאנגע דיון וועגן דעם.

4. „זורק ומנסך אחד הוא”: דער רמב”ם זאגט אז זריקה (שפריצן) און ניסוך (גיסן) איז איין מין עבודה. שפריצן בלוט און שפריצן וויין – ביידע זענען א פארם פון גיסן/שפריצן א פליסיקייט, ממילא פאלט זורק אונטער דער קאטעגאריע פון ניסוך.

5. „הקטרה” מיינט פארברענען בכלל: „מקטיר” מיינט נישט נאר קטורת (ריח-זאכן), נאר פארברענען בכלל – אזוי ווי מ׳פארברענט אויפ׳ן מזבח. דאס איז ענליך צו שחיטה (זביחה) – ביידע זענען חלקים פון דער עבודת הקרבנות.

פרטים אין די עבודות – שחיטה, ניסוך, שובר מקל

דברי הרמב”ם: „שוחט לה חגב – פטור… שוחט בהמה מחוסרת אבר – פטור. אבער מנסך מי רגלים – חייב, ווייל דאס הייסט נסך.”

פשט: ביי שחיטה דארף עס זיין ענליך צו א ריכטיגע שחיטה/קרבן – דעריבער איז א חגב (וואס איז נישט קיין בהמה) אדער א בהמה מחוסרת אבר (וואס איז פסול לקרבן) פטור. אבער ביי ניסוך איז אפילו מי רגלים (א דבר מבוזה) חייב, ווייל דאס איז נאך אלץ א פארם פון גיסן.

חידושים:

1. דער חילוק צווישן שחיטה און ניסוך: ביי שחיטה דארף עס זיין ענליך צו א ריכטיגע שחיטה – דעריבער איז שוחט חגב אדער בהמה מחוסרת אבר פטור, ווייל ס׳איז נישט ראוי לקרבן. אבער ביי ניסוך איז דער גדר ברייטער – אפילו מי רגלים, וואס איז א דבר מבוזה, ווערט גערעכנט אלס ניסוך, ווייל דער מעשה פון גיסן איז דא. דאס איז א חידוש – אז ביי ניסוך קוקט מען נאר אויפן מעשה (גיסן), נישט אויף דער חשיבות פון דער זאך וואס מען גיסט.

2. קשיא פון די גאונים: וויאזוי קען זיין אז צואה (מי רגלים) איז בעסער ווי מחוסרת אבר? ביי מחוסרת אבר איז דאך א בהמה, נאר מיט א פסול, און ביי מי רגלים איז דאך א דבר מבוזה לגמרי! דער רמב”ם האט נישט שווער געווען דאס, ווייל ער האלט אז ס׳איז צוויי באזונדערע קאטעגאריעס: שחיטה דארף זיין ענליך צו קרבן (ממילא מחוסרת אבר איז פסול), אבער ניסוך דארף נאר זיין א מעשה גיסן (ממילא אפילו מי רגלים איז גענוג).

שובר מקל בפניה – דרך עבודתה בכך, און דין איסור הנאה

דברי הרמב”ם: „עבודה זרה וואס איר דרך עבודה איז שובר מקל (צוברעכן א שטעקן) בפניה – איז חייב. אבער דער מקל ווערט נישט נאסר בהנאה.”

פשט: אויב די ספעציפישע עבודה זרה ווערט בעדינט דורך צוברעכן א שטעקן פאר איר, איז מען חייב ווייל דאס איז „דרך עבודתה בכך”. אבער דער מקל ווערט נישט אסור בהנאה.

חידושים:

1. חייב ווייל דרך עבודתה בכך: דער מקל-צוברעכן איז נישט איינע פון די פיר הויפט-עבודות, אבער מען איז חייב ווייל דאס איז ספעציפיש וויאזוי מען בעדינט דעם עבודה זרה.

2. פארוואס ווערט דער מקל נישט נאסר? ביי זריקת דם ווערט דער דם „פזר” – עס גייט דורך א שינוי. אבער ביי צוברעכן א מקל איז נישט געשען קיין שינוי אין דער מקל וואס מאכט עס צו א תקרובת. דער מקל בלייבט וואס ער איז, ער איז נישט געווארן א חלק פון דער עבודה אויף אזא אופן וואס מאכט עס נאסר. נאר עפעס וואס איז ענליך צו א „התקרבות” – ווי שחיטה, הקטרה, ניסוך – ווערט נאסר, אבער נישט סתם דרך עבודתה בכך. ס׳איז מעגליך אז תוספות חולק אויפן רמב”ם אין דעם נקודה.

הלכה ג׳ (המשך): מקבל עליו באלוה – קבלת מלכות עבודה זרה

דברי הרמב”ם: „המקבל עליו אחד מכל מיני עבודה זרה באלוה – חייב סקילה. ואפילו הגביה לבנה ואמר לה ׳אלי את׳ – הרי זה חייב בדיבור זה. ואפילו חזר בו תוך כדי דיבור – אין חזרתו כלום, אלא נסקל.”

פשט: א דריטער וועג וויאזוי מען קען חייב ווערן אויף עבודה זרה: בלויז דורך דיבור – מקבל זיין אויף זיך אן עבודה זרה אלס גאט. אפילו ער נעמט א שטיין (לבנה) און זאגט „דו ביסט מיין גאט” – איז ער חייב סקילה. און אפילו חזרה תוך כדי דיבור העלפט נישט.

חידושים:

1. דריי וועגן פון עבודה זרה: מיר האבן יעצט דריי באזונדערע וועגן וויאזוי מען קען חייב ווערן: (א) דרך עבודתה בכך – ספעציפישע עבודה פון דער עבודה זרה; (ב) די פיר עבודות (זביחה, הקטרה, ניסוך, השתחואה) – וואס גילטן פאר יעדע עבודה זרה; (ג) קבלת מלכות – בלויז דורך דיבור, אן שום מעשה.

2. קיין פסוק ווערט נישט געברענגט: דער רמב”ם ברענגט נישט קיין פסוק אלס מקור פאר דעם דין פון מקבל באלוה. ער ברענגט פסוקים אויף „לא תעבדם” און „לא תשתחוה”, אבער נישט אויף קבלת מלכות. ס׳שטייט אין דער משנה, אבער דער פסוק-מקור איז נישט אנגעגעבן.

3. ער מאכט די עבודה זרה און איז מקבל עס אין איין מאל: דער חידוש איז אז מען דארף נישט אז עס זאל שוין פריער עקזיסטירן אן עבודה זרה. ער קען יעצט נעמען א שטיין (לבנה), הגביה עס, און זאגן „אלי את” – און ער איז חייב. ער מאכט די עבודה זרה און איז מקבל עס באלוה ביחד אין איין מאמענט.

4. „אלה אלהיך ישראל” ביים עגל: אפשר דאס איז געווען דער חטא ביים עגל הזהב – די ווערטער „אלה אלהיך ישראל” אליין איז שוין געווען א קבלת עבודה זרה באלוה. אפשר די שחיטת זבחים וואס מען האט געטון ביים עגל איז געווען „חג לה׳ מחר” (אהרן האט אפשר נישט געוואלט מען זאל שעכטן פארן עגל), אבער דער עיקר עבירה איז געווען דער דיבור פון „אלה אלהיך”.

5. חזרה תוך כדי דיבור העלפט נישט: אזויווי ביי מגדף (מברך שם ה׳) – אויב ער זאגט „אלי את” און גלייך דערנאך זאגט „ניין, איך צי צוריק” – העלפט נישט, ער איז נסקל.

עובד דרך בזיון – פעור און מרקוליס

דברי הרמב”ם: „הפוער עצמו לפעור כדי לבזותו, או שזרק אבן למרקוליס כדי לבזותו – הואיל ועבודתו בכך, חייב.”

פשט: אפילו אויב איינער טוט די עבודה מיט א כוונה פון בזיון – ער וויל מבזה זיין דעם פעור דורך זיך מתפנה זיין, אדער ער וויל מבזה זיין מרקוליס דורך ווארפן א שטיין – איז ער חייב, ווייל דאס איז פונקטליך „דרך עבודתה בכך”.

חידושים:

1. כוונת בזיון העלפט נישט: דער גרויסער חידוש: אפילו ער מיינט נישט צו דינען די עבודה זרה, ער מיינט דווקא צו מבזה זיין עס – איז ער חייב. ביי „דרך עבודתה בכך” קוקט מען אויפן מעשה, נישט אויף דער כוונה. דער פעור „האט ליב” בזיון – דער דרך עבודה פון פעור איז דורך אזעלכע מעשים וואס זעען אויס ווי בזיון, אבער דאס איז פונקטליך וואס די עבודה זרה וויל.

2. וואס איז זיין סטאטוס – מזיד אדער שוגג? ער האט נישט מקבל געווען מרות פון דער עבודה זרה, ער האט געמיינט צו מבזה זיין. אבער ער איז חייב ווייל דאס איז א דרך עבודה. ס׳איז א מין שגגה – „ס׳איז אים נישט אנגעגאנגען אז דאס איז פונקטליך וואס די געטשקע וויל.” אבער ס׳איז אויך א מין מזיד, ווייל ער האט בכוונה געטון דעם מעשה.

3. „להוציא לעז” העלפט נישט: דער וואס טוט עס „להוציא לעז” (צו מאכן א שלעכטן נאמען פאר דער עבודה זרה) – העלפט אויך נישט, ווייל דער מעשה בלייבט א מעשה עבודה.

הלכה ד׳: העובד עבודה זרה מאהבה או מיראה

דברי הרמב”ם: „העובד עבודה זרה… ולא קיבלו עליו באלוה, אלא שעבדה מאהבה – כגון שחשק בצורה זו מפני מלאכתה שהיתה נאה ביותר – או שעבדה מיראה שמא תריע לו, כמו שאדם מדמה בעובדיה שהוא מטיב ומריע… פטור.”

פשט: דער רמב”ם שטעלט אוועק א חילוק צווישן צוויי סארטן עובדי עבודה זרה: (1) איינער וואס איז מקבל עליו באלוה – חייב סקילה; (2) איינער וואס עובד מאהבה אדער מיראה אבער איז נישט מקבל עליו באלוה – פטור (פון סקילה).

חידושים:

1. „מאהבה” – ליב האבן די שיינקייט, נישט געטלעכקייט: דער רמב”ם טייטשט „מאהבה” נישט אז ער האט ליב די עבודה זרה אלס א געטלעכע מאכט (נישט „שמא ייטיב לו”), נאר ער האט ליב די צורה/סטעטשו גופא ווייל זי איז שיין – „שחשק בצורה זו מפני מלאכתה שהיתה נאה ביותר.” ס׳איז א שאלה צי „נאה” גייט אויף די צורה אליינס אדער אויף די „מלאכה” – דאס הייסט די מלאכת מחשבת, דער קונסטפערטיגער וועג וויאזוי מ’האט עס געבויט. ביידע פירושים זענען מעגליך.

2. „מיראה” – גלייבן אין א כח אבער נישט מקבל באלוה: ביי יראה טייטשט דער רמב”ם „שמא תריע לו, כמו שאדם מדמה בעובדיה שהוא מטיב ומריע.” דער מענטש גלייבט אז די עבודה זרה האט עפעס א כח צו טון גוטס אדער שלעכטס, אבער ער איז נישט מקבל עליו באלוה. דער רמב”ם ברענגט „מטיב ומריע” נאר ביי יראה, נישט ביי אהבה – ווייל אהבה איז א גאנץ אנדער מהות: ליב האבן די שיינקייט, נישט ערווארטן הנאה פון א געטלעכע מאכט.

3. דער גדר פון „קבלה באלוה” לויט דעם רמב”ם: א וויכטיגער יסוד: לויט דעם רמב”ם איז „קבלה באלוה” נישט דאס זעלבע ווי גלייבן אז עפעס האט א כח. א מענטש קען גלייבן אז די עבודה זרה קען מטיב ומריע זיין, און פונדעסטוועגן איז ער נישט מקבל עליו באלוה – און דעמאלט איז ער פטור פון סקילה. „קבלה באלוה” איז א ספעציפישע מדרגה פון אנערקענונג אלס גאט, נישט בלויז גלייבן אין א כח. דער רמב”ם האלט אז ס’קען טאקע זיין אז עבודה זרה האט עפעס א כח (ווי ער האט פריער געזאגט וועגן כוכבים), אבער דאס אליין מאכט נישט אויס קבלה באלוה.

4. „פטור” – פטור אבל אסור: ווען דער רמב”ם זאגט „פטור”, מיינט ער פטור פון סקילה אבער אסור – ער איז פטור פון סקילה, אבער ס’איז נאך אלץ אסור צו דינען עבודה זרה אפילו מאהבה אדער מיראה.

5. שוועריגקייט פון אנדערע מפרשים: אנדערע אחרונים האבן זיך שטארק געמוטשעט מיט דעם רמב”ם, ווייל זיי האבן געמיינט אז אויב איינער גלייבט אין דעם כח פון עבודה זרה, איז דאס אליין שוין א סארט עבודה זרה. אבער דער רמב”ם חילוק’ט: גלייבן אין א כח איז נישט דאס זעלבע ווי מקבל זיין באלוה.

6. [דיגרעסיע: שייכות צו עבודת ה׳ מאהבה ומיראה:] אחרונים (דערמאנט א ווארט פון ר’ יצחק הוטנער) האבן פון דעם רמב”ם ארויסגעלערנט א יסוד וועגן עבודת ה׳: אויב איינער דינט דעם אייבערשטן מאהבה אדער מיראה אבער איז נישט מקבל עול מלכות שמים, איז דאס אויך נישט די פולע עבודה.

7. סתם אהבה אליין איז נישט נוגע: לויט דער גמרא, סתם אהבה – ליב האבן שיינע זאכן – איז נישט נוגע צום איסור, אזוי לאנג ווי דער מענטש ווערט נישט אינגאנצן פארגעטערט. ערשט ווען ס’ווערט אזוי שטארק אז ס’איז שוין קבלו באלוה, איז עס א פראבלעם.

הלכה ה׳: מגפף, מנשק, מכבד, מרבץ, מרחיץ, סך, מלביש, מנעיל

דברי הרמב”ם: „המגפף עבודה זרה, או המנשקה, או המכבד והמרבץ לפניה, או המרחיץ לה, או הסך, או המלביש, או המנעיל, וכל כיוצא בדברים אלו – עובר בלאו… אבל אם היתה דרך עבודתה באחד מכל הדברים האלו – חייב.”

פשט: דער רמב”ם ציילט אויף פארשידענע וועגן פון מכבד זיין עבודה זרה: ארומנעמען (מגפף), קושן (מנשק), אויסקערן (מכבד), נאס מאכן דעם פלאר (מרבץ), אפוואשן (מרחיץ), שמירן מיט אויל (סך), אנטון (מלביש), אנטון שיך (מנעיל). אלע דאזיגע זענען א לאו, אבער נישט חייב מיתה. אבער אויב ביי א באשטימטע עבודה זרה איז דוקא איינע פון דאזיגע מעשים די דרך עבודה – דאן איז ער חייב מיתה.

חידושים:

1. חילוק צווישן „עבודה” און „כבוד”: דאזיגע מעשים זענען נישט „עיקר עבודה” – נישט איינע פון די ד׳ עבודות און נישט „כדרכה”. זיי זענען א סארט כבוד/שירות צו די עבודה זרה, ענליך ווי אויסקערן א בית המדרש איז נישט די „עבודה” פון בית המדרש (וואס איז דאווענען/לערנען), אבער ס’איז א כבוד. דער רמב”ם רופט עס „בלא עובדה” – מיינענדיג בלא עיקר עבודה, אבער ס’איז אלץ א מין וועג פון עבודה/כבוד.

2. „אבל אם היתה דרך עבודתה באחד מכל הדברים האלו” – חייב: פארוואס דארף מען דאס זאגן, אלעמאל איז דאך „דרך עבודה”? דער תירוץ: ביי רוב עבודות זרות זענען דאזיגע מעשים נאר א כבוד/שירות, נישט די עיקר עבודה. נאר ביי א ספעציפישע עבודה זרה וואו דאס איז טאקע וואס מ’טוט ווען מ’קומט אין דער כנסיה – דאן איז עס „כדרכה” און חייב מיתה.

הלכה ו׳ (ערשטער חלק): מראית העין ביי עבודה זרה

דברי הרמב”ם: „נשרו לו קוצים ברגליו לפני עבודה זרה – לא ישוח מפני שנראה כמשתחוה… נשפכו לו מעות בפניה – לא ישוח… אלא יושב… כיפה של מקלחת מים לעבודה זרה – לא יניח פיו על פיה וישתה, מפני שנראה כמנשק.”

פשט: דער רמב”ם ברענגט דריי פאלן פון מראית העין: (1) אריינגעגאנגען א שפינדל (קוץ) אין פיס לעבן עבודה זרה – זאל זיך נישט אראפבייגן עס ארויסצונעמען, ווייל ס’זעט אויס ווי ער בוקט זיך; (2) אויסגעגאסן געלט לעבן עבודה זרה – זאל זיך נישט אראפבייגן, נאר זיך אוועקזעצן עס צו נעמען; (3) א פאונטען וואס איז געמאכט פאר שיינקייט פאר עבודה זרה – זאל נישט טרינקען מיט דעם מויל דירעקט, ווייל ס’זעט אויס ווי ער קושט די עבודה זרה.

חידושים:

1. השתחואה דארף כוונה: פון דעם דין קען מען ארויסציען אז השתחואה צו עבודה זרה דארף כוונה – ער מוז מכוון זיין אז ער בוקט זיך צו דער עבודה זרה. גראדע זיך בוקן אנטקעגן א געטשקע אן כוונה איז נישט חייב מן התורה. דער איסור דא איז נאר מצד מראית העין.

2. מראית העין – איסור דרבנן: דאזיגע הלכות זענען לכאורה אן איסור דרבנן פון מראית העין, נישט א דאורייתא. דער מענטש איז נישט טאקע עובד, ער נעמט בלויז ארויס א שפינדל אדער כאפט אויף געלט, אבער ס’זעט אויס ווי עבודה.

3. מקור – משנה און מעשה חנה ושבעת בניה: דער מקור פאר דעם דין איז א משנה, און ס’איז פארבונדן מיט דער מעשה פון חנה ושבעת בניה, וואו דער מלך האט געזאגט מ’זאל עפעס אראפווארפן אז דער מענטש זאל זיך אראפבייגן (און דערמיט זאל ס’אויסזען ווי ער בוקט זיך).

4. פאונטען (כיפה של מקלחת מים) – מנשק: דער איסור צו טרינקען דירעקט פון א פאונטען וואס געהערט צו עבודה זרה איז ווייל ס’זעט אויס ווי מנשק – און מנשק איז שוין פריער אויסגעלערנט אלס א לאו. מ’קען טרינקען מיט די הענט אדער מיט א כלי, נאר נישט דירעקט מיט דעם מויל.

5. היסטארישער קאנטעקסט: ס’איז זייער מעגליך אז עובדי עבודה זרה האבן בכוונה אריינגעריקט קוצים אדער צוגענומען מענטשנ’ס געלט כדי זיי זאלן זיך מוזן אראפבייגן לעבן דער עבודה זרה – א טריק צו מאכן אז מענטשן זאלן אויסזען ווי זיי בוקן זיך.

הלכה ו׳ (צווייטער חלק): עושה עבודה זרה – מאכן אן עבודה זרה

דברי הרמב”ם: „העושה עבודה זרה לעצמו, אף על פי שלא עבדה – לוקה, שנאמר ׳לא תעשה לך פסל וכל תמונה׳. העושה עבודה זרה בידו לאחרים, אפילו עשה לגוי – לוקה, שנאמר ׳ואלהי מסכה לא תעשו לכם׳.”

פשט: דער רמב”ם שטעלט אוועק צוויי באזונדערע לאוין בנוגע מאכן עבודה זרה: (1) „לא תעשה לך” – מ׳טאר נישט שאפן/איינהאנדלען פאר זיך אן עבודה זרה, אפילו מ׳האט עס נישט געדינט; (2) „ואלהי מסכה לא תעשו לכם” – מ׳טאר נישט מאכן מיט די הענט אן עבודה זרה, אפילו פאר אנדערע, אפילו פאר א גוי.

חידושים:

1. צוויי באזונדערע איסורים – איינהאנדלען vs. מאכן מיט די הענט: „לא תעשה לך” רעדט פון דעם עצם איינהאנדלען/שאפן אן עבודה זרה פאר זיך – דאס שליסט אריין אפילו קויפן אדער באשטעלן ביי אנדערע, נישט נאר מאכן מיט אייגענע הענט. „ואלהי מסכה לא תעשו לכם” רעדט פון דעם פיזישן אקט פון מאכן מיט די הענט – דאס איז אסור אפילו ווען מ׳מאכט עס פאר יענעם, אפילו פאר א גוי, אפילו מ׳גלייבט אליין נישט אין דעם.

2. העושה בידו לעצמו – לוקה שתיים: ווען איינער מאכט מיט זיינע אייגענע הענט אן עבודה זרה פאר זיך אליין, איז ער עובר אויף ביידע לאוין בבת אחת – סיי דער איסור פון איינהאנדלען פאר זיך, סיי דער איסור פון מאכן מיט די הענט – און ער איז לוקה שתיים.

3. [דיגרעסיע: פארגלייך צו מצות עשה:] א ענליכע סטרוקטור עקזיסטירט ביי מצוות עשה – ווי למשל ביי ספר תורה, וואו ס׳איז דא א מצוה פון איינהאנדלען (קויפן) א ספר תורה, און א באזונדערע מצוה פון שרייבן מיט אייגענע הענט, אפילו פאר יענעם. דאס איז א מעניין פארגלייך צו דער סטרוקטור פון די צוויי לאוין ביי עבודה זרה.

הלכה ז׳: צורות לנוי – אסור לעשות צורות לנוי

דברי הרמב”ם: „אסור לעשות צורות לנוי, אף על פי שאינה עבודה זרה, שנאמר ׳לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב׳ – כלומר צורות של כסף ושל זהב שהן לנוי, כדי שלא יטעו בהם הטועים וידמו שהן לעבודה.”

פשט: חוץ פון דעם איסור פון מאכן אן עבודה זרה ממש, איז דא א באזונדער איסור פון מאכן צורות לנוי – אפילו מ׳האט נישט בדעת צו דינען זיי – ווייל אנדערע מענטשן קענען זיך טועה זיין.

חידושים:

1. „שלא יטעו בהם הטועים” – צוויי פירושים: וואס מיינט דער רמב”ם מיט „שלא יטעו בהם הטועים וידמו שהן לעבודה”?

פירוש א׳: אנדערע מענטשן וועלן מיינען אז *דו* ביסט עובד עבודה זרה (מראית עין).

פירוש ב׳: אנדערע מענטשן וועלן אליין ווערן פארכאפט נאך די צורות און קומען צו עבודה זרה (גדר/סייג פאר אנדערע).

דער לשון „וידמו שהן לעבודה” – „שהן לעבודה” (אז זיי זענען פאר עבודה), נישט „כאילו לעבוד אותה” (ווי ער וואלט זיי געדינט) – נייגט צום פירוש פון מראית עין: מענטשן וועלן מיינען אז דו ביסט זיך עובד. אבער ס׳בלייבט נישט קלאר.

2. אויב ס׳איז נישטא יצר הרע פון עבודה זרה – צי איז עס נאך אסור? אויב דער טעם פון דעם איסור איז „שלא יטעו בהם הטועים”, אפשר אין א צייט אדער פלאץ וואו ס׳איז בטל דער יצר הרע פון עבודה זרה (ווי אין אונזערע צייטן), זאל דער איסור נישט געלטן? דאס בלייבט אלס אפענע שאלה.

וועלכע צורות זענען אסור – צורת אדם

דברי הרמב”ם: „לפיכך אין עושין צורת אדם בלבד… לא בעץ ולא בסיד ולא באבן… שתהא צורה בולטת, כגון הציור והחקיקה שבטרקלין ובפלטרין… והצר צורה זו – לוקה. אבל צורה שוקעת, או צורה של סממנים, כגון צורה של אריגה או של רקמה – מותרת.”

פשט: צורת אדם איז נאר אסור ווען עס איז בולטת (דריי-דימענשאנעל, ארויסשטייענדיק). א צורה שוקעת (אריינגעדריקט), אדער א צורה פון פעינט/אריגה/רקמה (צוויי-דימענשאנעל) איז מותר.

חידושים:

1. טבעת מיט חותם פון צורת אדם – א פראקטישע נפקא מינה: אויב א טבעת (רינג) האט א חותם (סטעמפל) מיט צורת אדם:

– אויב די צורה אויפ׳ן רינג איז בולטת – אסור להניחה (מ׳טאר עס נישט טראגן/האבן), אבער מותר לחתום בה (ווייל דער אפדרוק ווערט שוקעת).

– אויב די צורה אויפ׳ן רינג איז שוקעת – מותר להניחה (מ׳מעג עס טראגן), אבער אסור לחתום בה (ווייל דער אפדרוק ווערט בולטת).

בפועל קומט אויס אז ביידע סארטן טבעות זענען פראבלעמאטיש – ביי איינעם טאר מען עס נישט האבן, ביי דעם אנדערן טאר מען עס נישט ניצן. בפראקטיק זאל מען ביידע נישט מאכן.

דמות חמה ולבנה, כוכבים, מזלות, מלאכים

דברי הרמב”ם: „לא יעשה אדם צורת דמות חמה ולבנה, כוכבים ומזלות ומלאכים, שנאמר ׳לא תעשון אתי׳ – לא תעשון כדמות שמשיי המשמשים לפני במרום.” דאס איז אסור אפילו על הלוח (אפילו נישט בולט).

פשט: דמות פון הימלישע קערפער און מלאכים איז אסור אפילו שוקעת/צוויי-דימענשאנעל, נישט ווי צורת אדם וואס איז נאר אסור בולטת.

חידושים:

1. וואס מיינט „דמות חמה ולבנה” – א גרויסער חידוש פון רמב”ם: „דמות חמה ולבנה” מיינט נישט ווי די זון און לבנה זעען עכט אויס (א סירקל אד״ג). דער רמב”ם זאגט בפירוש אין פירוש המשניות אז עס מיינט די צורות וואס די עובדי עבודה זרה האבן זיך פאנטאזירט אז אזוי זעט אויס די זון – למשל א מענטש מיט א רויטע פנים, אדער די לבנה ווי א פרוי מיט לאנגע האר, וכדומה. דאס זענען ממש צורות פון עבודה זרה, נישט סתם אסטראנאמישע סימבאלן.

2. דער ראב”ד האט נישט פארשטאנען דעם חידוש: דער ראב”ד קריגט אויפ׳ן רמב”ם אין דעם ענין. ס׳ווערט אנגעדייטעט אז דער ראב”ד האט פארשטאנען „דמות חמה ולבנה” כפשוטו – ווי די פיזישע אויסזען פון זון און לבנה. דער ראיה אז דער ראב”ד האט עס כפשוטו פארשטאנען איז ווייל ער האט נישט געהאט דעם פראבלעם וואס דער רמב”ם האט אדרעסירט, און ער פרעגט שאלות וואס מאכן נאר זין אויב מ׳פארשטייט עס כפשוטו.

צורות בהמות, אילנות, דשאים

דברי הרמב”ם: „צורות הבהמות ושאר נפש חיה חוץ מן האדם, וצורות אילנות ודשאים וכיוצא בהן – מותר לעשותן, ואפילו היתה הצורה בולטת.”

פשט: צורות פון בהמות, חיות, ביימער, גראז – אלע זענען מותר, אפילו בולטת (דריי-דימענשאנעל).

חידושים:

1. סיכום פון דריי קאטעגאריעס: דער רמב”ם׳ס שיטה אין דריי קאטעגאריעס:

צורת אדם – אסור נאר בולטת; שוקעת/ציור/אריגה איז מותר.

דמות חמה ולבנה, כוכבים, מזלות, מלאכים – אסור אפילו נישט בולטת, אפילו שוקעת/צוויי-דימענשאנעל.

בהמות, חיות, אילנות, דשאים – מותר אפילו בולטת.

2. פראקטישע נפקא מינה – סטאטועס פון חיות: לויט דעם רמב”ם קומט אויס אז סטאטועס פון לייבן, אקסן, אד״ג זענען מותר – אפילו בולטת. אין שולן פלעגן זיין פיקטשערס פון לייבן און אזעלכע זאכן, און לויט דעם רמב”ם איז דאס מותר. ס׳איז מעגליך אז אנדערע פוסקים זענען מחמיר אויף צורות בהמות אויך – דאס בלייבט אלס אפענע שאלה (נישט אריינגע

קוקט אין שולחן ערוך צו זען ווי ער פסק׳נט).

כללי׳שער סיכום: דריי קאטעגאריעס פון חיוב ביי עבודה זרה

דער רמב”ם׳ס מהלך אין פרק ג׳ שטעלט אוועק דריי קאטעגאריעס פון חיוב ביי עבודה זרה:

1. דרך עבודתה בכך – ספעציפישע עבודה פון יענער עבודה זרה (נאר חייב פאר דער ספעציפישער עבודה זרה). ביישפילן: פעור – זיך אנטדעקן; מרקוליס – ווארפן שטיינער. אפילו מיט כוונת בזיון איז מען חייב, ווייל מ׳קוקט אויפן מעשה.

2. פיר עבודות (זביחה, הקטרה, ניסוך, השתחואה) – חייב פאר יעדע עבודה זרה, ווייל דאס זענען עבודות מיוחדות להשם. דער טעם: „זובח לאלהים יחרם בלתי לה׳ לבדו” – מען האט גענומען עפעס וואס באלאנגט נאר פארן אייבערשטן און אוועקגעטראגן צו אנדערע. השתחואה דארף א באזונדערן פסוק ווייל עס איז נישט „עבודת פנים.”

3. קבלת מלכות (מקבל באלוה) – דורך בלויז דיבור, אן שום מעשה. אפילו הגביה לבנה און זאגט „אלי את” – חייב סקילה. חזרה תוך כדי דיבור העלפט נישט.

דערצו קומען נאך צוויי נידריגערע מדרגות:

4. עובד מאהבה אדער מיראה אן קבלה באלוה – פטור פון סקילה, אבער אסור.

5. מגפף, מנשק, מכבד, מרבץ וכו׳ – עובר בלאו (נישט חייב מיתה), סיידן דאס איז „דרך עבודתה בכך” ביי יענע ספעציפישע עבודה זרה.

און אין דער סוף פון דעם פרק ווערן אויסגעלייגט די דינים פון מאכן עבודה זרה (צוויי באזונדערע לאוין – איינהאנדלען פאר זיך, און מאכן מיט די הענט פאר אנדערע) און צורות לנוי (מיט דריי קאטעגאריעס: צורת אדם – נאר בולטת אסור; דמות שמשים – אפילו שוקעת אסור; בהמות/אילנות – אפילו בולטת מותר).


תמלול מלא 📝

רמב”ם הלכות עבודה זרה פרק ג – דרכי עבודה זרה וארבע עבודות המיוחדות לה’

הקדמה – מבנה ספר המדע והלכות עבודה זרה

אונז זענען אין דריטן פרק פון הלכות עבודה זרה אין ספר המדע. סאו די ערשטע פרק האבן מיר געלערנט וואס דער טעות פון עבודה זרה איז, צווייטע פרק האבן מיר שוין געלערנט מער א ביסל הלכות עבודה זרה, און דא גייט מען אריינגיין אין דיטעלס דרכי העבודה, וויאזוי מ’דינט עבודה זרה און אויף וואסערע סארט עבודות מ’איז מחייב.

זאגט דער רמב”ם… מ’קען זאגן אזוי ווי דער ערשטער פרק וואס איז נאר געווען די סתירה מן, נאכדעם די מגדה וואס קומט נישט אריין, און די צווייטע פרק… יעצט הייבט זיך אן ממש עיקר עבודה זרה, וועלכע איז חייב, וועלכע איז פטור, ס’איז ממש הלכה אזויווי יעדע הלכה.

הלכה א – עונשים: כרת, סקילה, און חטאת קבועה

זאגט דער רמב”ם: כל עובד עבודה זרה ברצונו בזדון – ברצונו מיינט סתם נאך א וועג פון מסביר זיין בזדון, ער טוט עס מרצון, להוציא וואס שפעטער גייט ער זאגן אנדערע מיני עבודות וואס מ’איז פטור – ער טוט עס ברצון בזדון, מ’וויל דינען עבודה זרה, חייב כרת. דאס איז שוין אליין. ואם היו שם עדים והתראה, אויב ס’איז געווען עדים והתראה, באקומט מען סקילה. און פריער האט ער געזאגט אויך תליה, יא, אויך דארף מען הענגען.

שגגה ביי עבודה זרה

ואם עבד בשגגה, און אויב האט ער געדינט עבודה זרה בשגגה, דאס הייסט, וואס מיינט בשגגה? ער האט נישט געוואוסט אז מ’מעג נישט אדער… ס’איז א ביסל אינטערעסאנט בשגגה, ווייל כפירה איז דאך נישט דא אין דעם בשגגה, דאס הייסט ער ווייסט נישט אז ער איז א כופר. ער ווייסט נישט אז עבודה זרה איז נישט דער אייבערשטער. ער ווייסט נישט אז דאס הייסט עבודה. אקעי, ער ווייסט אז דאס הייסט עבודה. ער ווייסט אז דאס איז א עבודה, אבער ס’איז נישט די זעלבע זאך ווי כפירה. יא, אקעי. מביא חטאת קבועה, ברענגט מען א חטאת קבועה. קבועה מיינט אייביג, נישט אזויווי ס’איז דא געוויסע מצוות אויף דעם עולה ויורד, דאס הייסט לויט וויפיל געלט מ’האט. חטאת קבועה מיינט אייביג ברענגט מען די זעלבע סארט חטאת.

הלכה ב – יעדע עבודה זרה האט איר אייגענע דרך עבודה

זאגט דער רמב”ם אזוי, וואס זענען די עבודות? וואס איז דאס וואס דער עובד איז חייב? וואס טוט ער דער עובד? זאגט דער רמב”ם: עבודות הרבה קבעו עובדי עבודה זרה לכל צלם וצלם, פאר יעדע סארט עבודה זרה, לכל צורה וצורה, פאר יעדע סארט סימבאל פון עבודה זרה, ועבודה זו אינה כעבודה זו.

חידוש: קרעאטיוויטעט פון עבודה זרה

איך האב באמערקט דא אז דער רמב”ם זאגט אז עבודה זרה געשעט זייער אסאך “קרעאטיוויטי”. ווייל א מילא פאר מענטשן די נוצן זייערע פאנטאזיע’ס. עס זיין אלע מיני עבודת זרות יעדער מינט צעהלים וצעהלים, צורי וצורי ועדותיים שונות מיט קאלאמס, עס זיין פאר מדינים מדינים כתבי וויינמאמש, עס זיין אלע מינים, ווייל אמת זענען אויף די איינס, אבער פאנטאזיעס און שקרית וואס זייערע סאך סארטן, זאלן זיין אסאך מיני עבודת פאר אסאך מיני עבודת וואס.

דוגמאות: פעור און מרקוליס

כגוון איז ער מסביר, פעור, האט אויסגעקומען די מערסטע קריעטיוויטי קייט פירן מענטשן צו זאכן משלתים, ווי מאכן עבודתו שיפור אדם עצמאל, אז א מענטש וואס זאלן אויפדעקן, זיי האבן מקומות המחתון פאר די עבודת זרה. אין מרקוליס שאוועדתו די עבודה פון די עבודת זרה, איז שיעזרקלער אבנים, מען זאל ווארפן פון אים אבנים, אוי סלק מפנב אבנים, אדער אוועקנעמען שטיינער פון אים. והרבע עבודת כגון עלי תיקני, נאך אזעלכע ווירד עבודות וואס זיי ווען משקן מען פאר שרצלמים.

הלכה ג – דרך עבודתה: מ’דארף דינען לפי דרך העבודה

עס זאגט די רמבי האבן, א גם דער זעט אויס ווי עס איז פארלאזנישט קיין אחלה’דיגע וועג פון דינען אזא. ס’נאיין ארום אים. די ערסטע וואס ער זאגט שוין, הייבט אן פארקערט. אבער ליינגע און טופעך. א פוער עצמה למקילות, איינער אנטדעקט זיך אויף פאר די עבודה זרה וואס הייסט מרקילות, אדער ער זאל א געבן… ער טוט נישט וואס מ’דארף טון. ער זאלט ער נישט מיינען אז יעדע עבודה וואס יעדער געטשקע איז איינגעפאלן, מ’טוט עס פון עניגע געטשקע איז מחיר? ניין.

נאכאמאל, פעור איז די עבודה, ווי פאר אן עצמה לו. סאוי אויב איינער טוט פאר פאור דער עבודה פאר פאור, הייסט דער עבודה זרה פון פאור. אבער אויב איינער טוט אנדערש, און ער טוט די עבודה פון פאור, טוט ער פאר מארקילות, אדער פארקערט, וושבי זרה געבן לפעור פטר, ווייל ער האט נישט געדינט דרך אבודתא. מ’דארף חיים, עטשו יא ודותו דרך אבודתא.

המקור: “איכה יעבדו הגוים”

שוין עמר, איך יבדי הגוי מאל את הילה והם, וויאזוי דינט די גוי די עבודה פאר די ריכטיגע עבודה פאר די ריכטיגע עפגאט, ווען עס איז גיין גיין עוני, דעמאלט איז מחי. פאר אינטערסאנט, דער זעלבע פסק האט דערפריער געברענגט פון דעם, פון דעם טאר מען נישט לערנען אויף די זרה, ווייל ווער איז קיין גיין ענין? אבער דא זעהט דער מני זוה ענין, זאגט ער…

בית דין מוז וויסן דרכי עבודות

כדי א יוסף קומט אויס אז עס איז דא אזויפיל מיני עבודי זרה, און אזויפיל מיני עבודת, כדי מיר זאל קענען דאן זיין די דינים… און נאר אויב ער טוט לפי הלכות עבודה זרה. אויב א בעלן מאכט זיך אן אייגענע מנהג, קען ער נישט מאכן אן אייגענע מנהג.

דארף וויסן בית דין ליידער דרכי עבודות. ס’איז נישטא קיין ספק אז אן עובד עבודה זרה איז ער נישט עד שידעו דרך עבודתה. זאגט ער, דארף דער בית דין וויסן דרכי עבודות כדי צו וויסן אז דער מענטש האט עובר געווען דרך עבודתה.

חידוש: בית דין דארף אליין וויסן – קיין “עקספערט וויטנעס” נישטא

אמת, מ’קען טראכטן פארוואס דארף דער בית דין אליין וויסן? מ’קען אייביג ברענגען עפעס אן עובד עבודה זרה און פרעגן וויאזוי דינט מען די עבודה. אבער מיר גייען לערנען נאך אין סנהדרין, אוודאי, א סנהדרין דארף אליין וויסן אלעס. ס’איז נישטא אזא זאך אין די אידישע סנהדרין וואס מ’רופט אן אן “עקספערט וויטנעס”, וואס דער בית דין זאל זיך פארלאזן, א טראסט וואס יענער פארקויפט זיך. ס’איז דא אזא זאך ווי א גוי משלח לפי תומו על האמונה. העלאו, וואס האט עס צו טון? א בית דין וואס ווייסט נישט עפעס פרעגט ער זיינע עדים. ניין, ס’איז נישטא אזא זאך, ס’איז נישט אמת. אויף פארשטיין די ריאליטי איז נישטא אזא זאך. אויף עדות איז דא סארט עדות, אבער א בית דין וואס פארשטייט נישט די נושא, ער טאר נישט פסק’ענען. פון דעם גייען מיר לערנען שפעטער, ער דארף לערנען נאך כישוף.

די זעלבע זאך, שלוש שורות בסנהדרין, נישט שומעין מפי התורגמן. אפילו א טרענסלעיטער וואס זאגט וואס די עדים זאגן איז נישט כשר אין א בית דין. א אידישער בית דין דארף זיין ער אליין דער מבין. אויב ער זאגט איך האב עס געהערט פון דעם מבין, ארבעט עס נישט. אזויווי מיר האבן פריער געלערנט אז דער בית דין דארף הערן פון די עדים פונקטליך די הגדה.

ס’איז גערעכט אז אפשר רעדט מען דא פון ממש א דין בית דין. אויב ס’איז סתם על מנת דמילתא קען זיין, אבער א דין בית דין, דארף דער בית דין אליין זיין מבין. דער בית דין אליין דארף זיין בקי אין הלכות עבודה זרה. ער דארף וויסן וויאזוי איז מען יוצא לפי שיטת עבודה זרה זייער עבודה, און נאר נאכדעם קען מען ממשיך זיין.

דער עקספאנענשעלער אומפאנג פון דעם וויסן

אבער איך וויל צולייגן איין זאך, אז ס’מוז זיין פאר די ספעציפישע עבודה זרה די ספעציפישע דרך עבודה. דארף דער בית דין אסאך וויסן, ווייל ס’איז נישט געווען גענוג אז מ’ווייסט אלע מיני דרכי עבודות. מ’דארף וויסן פאר יעדער דרך עבודה, פאר יעדער עבודה זרה. ס’איז עקספאנענשעלי מער, ווייל ס’איז מיליאנען מיני עבודות זרות און מיליאנען מיני עבודות. אדער די סארט עבודה וואס איז טאקע אייניג ביי יעדן, וויבאלד די אלע פרטים דארף מען וויסן.

המקור: “לא תעבדם”

זאגט דער רמב”ן, “ואין זו דרך עבודת אליל זה”, און דאס איז נישט די וועג פון עבודה פון די עבודה זרה. און דער רמב”ן זאגט, “כמו שכתוב ‘לא תעבדם'”. “לא תעבדם” מיינט די עבודה פאר די עבודה זרה. יעדע עבודה זרה האט זיך זיין עבודה. מ’דארף וויסן די עבודה, און דאס איז דער וועג.

הלכה ד – ארבע עבודות המיוחדות לה’: זביחה, השתחואה, הקטרה, וניסוך

ס’איז דא א מינוט, ס’איז דא א משתחוה. משתחוה איז א זאך וואס איז מיוחד, ביי סתם נישט יעדער עבודה זרה. “לא תעבדם” – יעדער משוגענער האלט אז ס’איז זיין דרך עבודה.

זאגט דער רמב”ן, “ואין זו דרך עבודת אליל זה”. דאס וואס מ’דארף דוקא די עבודה דער תרכוי, ווען א משוגענער קומט אויף מיט א דרך עבודה, מאכט עס נישט פאר יעצט יעדן א אוניווערסאל זאך אז דאס הייסט דרך עבודה, און מ’זאגט אז יעדער איינער וואס איז זיך פוער הייסט ער עובד עבודה זרה. דו קענסט נאר מאכן פאר דעם עבודה זרה, דאס הייסט נאר עבודה זרה. אבער נאמען דא, דאס וואס איז באמת האט עבודות, ווייל דאס עבודות איז לגבי עבודת השם, עס איז אמת’דיגע עבודות, און אז מ’טוט די אמת’דיגע עבודות פאר סיי וועלכע עבודה זרה, הייסט עס אייביג עבודה זרה.

חידוש: אמת’דיגע עבודות קעגן פאנטאזיע-עבודות

זאגט דער מדברים מורים דאס אז ס’קען זיין א זאך ווי ווארפן א שטיין ס’זאל הייסן עבודה, דאס איז נאר… אקעי, דער מדברים מוז עס קען זיין אז מ’איז פטור, רייט, פטור ווייל ס’איז נישט די ריכטיגע עבודה. אפשר עבודות, אז דעמאלטס איז מנוחייו פאר די געוויסע עבודה זרה וואס פאר דעם טוט מען א געוויסע עבודה. אבער… ס’איז דא א זאך וואס הייסט אייביג עבודה, וואס הייסט משתחלה… נאר, משער עבודות, חוץ. אבער משתחלה וויאך מקטים אסאך די פיר עבודות, זיך ביקן, אדער שכטן א קרבן, אדער מקטר זיין קטורות, אדער גיסן מיין אדער מיין, ביז זענען פיר עבודות וואס הייסט עבודת ביי עבודת השי”ל. דאס זענען אמת’דיגע עבודות.

פירוש: מקטר מיינט פארברענען

וואס טייטשט מקטר? מקטר קטורות. נאר מקטר קטורות. איך מיין אז דער מקטר מיינט פארברענען א קטורת, וואס מען פארברענען עניטינג אויף די קטורת. א קטרה מיינט נישט נאך אויפ’ן קטורת. א קטרה מיינט פארברענען אפשר וואס דאך זענען ווייכעסט שעכטן, און א קטרה איז פארברענען. זיי לייגן דארפן איז מיינע פארברענט. אקע און זיי מיינעך, ווייס נישט.

די פיר עבודות זענען אוניווערסעל

די עבודת דאס הייסט עבודת אין בי שמים אדער אפשר הייסט דאס אוניווערסעל עבודה, אזוי ווי דאס איז מחייב אויף אלע, אבל עובד ועכן מיר ארבע עבודת אילו לעכר, מכל מין עבודת זרא, איינע פון דעם מין עבודת איז נישט קיין חילוק צו וועלכע מין עבודת זרא חייב, אבא פשע אין דרך אב דת וכך אפילו די אב די זרה איז נישט אנגענומען אז דאס איז דער דרך העבודה, אבער דאס הייסט דער דרך עבודה בכלליות, און אויף דעם איז חיים אויף סיי וועלכע עבודי.

הלכה ה – המקור פון “זובח לאלהים יחרם”

דאך נישט פארוואס? קודם גייט ער מעשט זיין א דוגם, און נאכטעם גייט ער ברענגט דיר איין? לפעמים איינער האט מנסך געווען, האבן געמאכט נסכים. לפעמים איינער איז זובח געווען, ער האט גע’שחט’ן א קרבן למרקוליס. חז”ל זאגן שנעמר, וואס שטייט אין פסוק “זובח לאלהים יחרם”. דער וואס דינט, דער וואס איז זובח, אדער ער טוט א זביחה פאר סיי וועלכע אלהים אחרים, יחרם. יחרם איז לשון פון מיתה, קומט אים עונש. פארוואס? ווייל בלתי לה’ לבדו, נאר פאר’ן אייבערשטן אליין מעג מען מאכן זביחה.

קשיא: פארוואס דוקא זביחה?

און דער רמב”ם איז מסביר, זביחה איז בכלל נישט די עבודה פון די עבודה זרה. פארוואס זאגט דער פסוק דייקא זביחה? ס’איז דאך נאך וועגן פון דינען צו אלהים אחרים וואס איז מען חייב. וואס איז עפעס זביחה בכלל עבודה זרה? “זובח לאלהים יחרם”, פארוואס האט די תורה אויסגערעכנט זביחה ספעציפיקלי?

תירוץ: מה זביחה מיוחדת – שהיא עבודה לה’

לאמיר נאך צו זאגן אזוי, מה זביחה מיוחדת, וואס איז מיוחד דערביי זביחה? שהיא עבודה לה’. און אויף דעם איז חייב דער זובח לאל אחר, צו סיי וועלכע אל אחר, איז ער חייב סקילה, בין שהיא דרך עבודתו בזביחה בין שאינו בזביחה. ארויסצולערנען פון דעם אז אף כל עבודה שהיא מיוחדת לה’, יעדע עבודה וואס איז מיוחד לה’ שמו, אם עבד בה לאל אחר, בין שהיא דרך עבודתו בכך בין שאינה בכך, חייב עליה. פון דעם פסוק “זובח לאלהים יחרם” לערנט מען ארויס אז יעדע זאך וואס איז די מיוחד’דיגע עבודה לה’ איז אויב טוט מען עס פאר עבודה זרה איז מען חייב.

הלכה ו – המקור פאר השתחואה: “לא תשתחוה לאל אחר”

שנאמר “לא תשתחוה לאל אחר”.

אה, נאך א מקור. סאו דאס איז איין מקור אויף זביחה. יעצט וואס איז מיט די אנדערע? מ’האט געזאגט דאך פיר זאכן: זביחה, משתחוה, מקטיר און מנסך. אף כל זביחה, וואס איז מיט די אנדערע זאכן? וואס איז די מקור פאר די השתחוואה?

ניין, אבער יעדע זאך וואס איז מיוחד לה’. זייער גוט, אבער ער ברענגט אמת. אבער ער קען אפשר מיינען עבודה שמיוחד לה’ פון דעם פאמיליע, אזויווי די עבודות וואס מ’טוט אין בית המקדש. ער ברענגט נאך א ראיה, איך ווייס נישט. איך מיין אז זובח מיינט ער ברענגט אריין אלעס וואס איז ענליך צו דעם וואס מ’טוט אין בית המקדש: זביחה, הקטרה און נסך. ניין, ניין, אבער… אה, אקעי, לאמיר זען. איך גיי נעמען “להשתחוות לאל אחר”. יא. דאס איז אמת אויף זריקה. פיר אויס ביז די ענד פון די הלכה.

איך גיי נעמען “להשתחוות לאל אחר”. עס שטייט אויך אין פסוק “לא תשתחוה לאל אחר”. לכאורה דארף מען דאך ווארטן די זעלבע שאלה, וואס איז עפעס דוקא השתחואה?

ניין, גוט. ויהא הדין למכחיש ולמנאץ, עס גייט ארויף צו וויכוח.

הלכה ד (המשך): מקורות פאר די פיר עבודות – זביחה, השתחואה, הקטרה, ניסוך

Speaker 1: און איך וועל זאגן נאך א מקור. די זאכן, נאכאמאל, חייב אויף משתחוה לאל אחר. סאו דאס איז איין מקור אויף זביחה. יעצט וואס איז מיט די אנדערע? מ’האט גערעדט אסאך די פיר זאכן: זביחה, משתחוה, מקטר און מנסך. אויף כל זובח, וואס איז מיט די אנדערע זאכן? וואס איז די מקור פאר השתחואה?

Speaker 2: ניין, אבער יעדע זאך וואס איז מיוחד להשם.

Speaker 1: זייער גוט, אבער ער ברענגט אמת. אבער ס’דארף זיין אן עבודה מיוחדת להשם פון די פעמילי פון אזויווי די עבודות וואס מ’טוט אין בית המקדש, ווי הקטרה און ניסוך?

Speaker 2: איך ווייס נישט.

Speaker 1: ער ברענגט נאך א ראיה, איך ווייס נישט. איך מיין אז זובח מיינט, מ’ברענגט אריין אלעס וואס איז ענליך צו דעם וואס מ’טוט אין בית המקדש, ווי זביחה, הקטרה און ניסוך.

און נישט זיין חייב מיתה איז אן אנדערע זאך, דאס איז דער טרינקער. אה, אקעי, לאמיר זען. איך גיי נעמען “לא תשתחוה לאל אחר”.

Speaker 2: ניין, ניין.

Speaker 1: יא.

Speaker 2: דאס איז אמת אויף זריקה.

Speaker 1: איך פיר אויס ביז די ענד פון די הלכה. “וכן המשתחוה לאל אחר חייב, שנאמר ‘לא תשתחוה לאל אחר'”. ער שטייט דא אויך אין ביידע זאכן “לא תשתחוה לאל אחר”. פארוואס שטייט דא ביידע די זעלבע שאלה, און וואס עפעס לויט די השתחואה?

Speaker 2: ניין, גוט.

Speaker 1: “וכן הדין למקטר ולמנסך”. וואס גייט ער צו?

Speaker 2: “וכן הדין למקטר ולמנסך”.

Speaker 1: דער רמב”ם, זורק ומנסך אחד הוא. ס’איז איין מין זאך. וואס הייסט זורק?

Speaker 2: וואס קומט דאס דא אריין סתם?

Speaker 1: סתם שפריצן, אזויווי שפריצן בלוט.

Speaker 2: און שפריצן בלוט און שפריצן וויין איז דאס זעלבע ביי דיר. האסט דאס געוואוסט?

Speaker 1: פארוואס זאל זורק זיין חייב?

Speaker 2: ווייל ס’איז אן עבודה להשם.

Speaker 1: דארף שטיין דא אויף כל עבודה שמיוחדת להשם. זורק איז אויך אן עבודה מיוחדת להשם.

Speaker 2: יא, אבער איטש וואן פון דעם האט א ראיה.

Speaker 1: איך פארשטיי נישט. וואס איז די קשיא?

Speaker 2: פארוואס דארף מען האבן עקסטערע ראיות טאקע?

Speaker 1: אויף וואס?

Speaker 2: אויף השתחואה און אויף…

Speaker 1: ער האט געזאגט, פון “זובח לאלהים יחרם” ווייסן מיר אז יעדע זאך וואס איז דרך עבודה להשם, אויב טוט מען עס לעבודה זרה איז חייב. און פארוואס שטייט נאך דא “לכך נאמר”? און פארוואס זאגט ער נאך וואס זורק ומנסך אחד הוא? איך וויל פארשטיין.

Speaker 2: איך ווייס נישט. איך ווייס נישט. איך ווייס נישט. דאס איז… מ’מעטשעט זיך וועגן דעם. די מפרשים, מיר גייען גיין ווייטער, מיר דארפן ענדיגן היינט. אממ… איי דאונט נאו.

Speaker 1: אה, אפשר דא איז א שטיקל מעטשעפעניש. איך ווייס נישט. איך ווייס נישט. איך דארף דאך נישט… איך ווייס דאך. איך ווייס דאך. איך דארף דאך נישט ברענגען צוויי מקורות, איך קען מאכן אז ס’איז גענוג איין מקור. נו.

דיסקוסיע: פארוואס איז השתחואה באזונדער פון די אנדערע עבודות?

Speaker 1: איך טראכט אפשר אזוי, אז מקטיר און מנסך און זורק און די אלע זאכן זענען ענליך צו השתחואה. דאס איז אן עבודה וואס מען טוט דורך כהנים אויפן מזבח. השתחואה איז נישט א חלק. אן עבודה פון השתחואה טוט מען נאר אום… ווען איז דא השתחואה? יום כיפור, אבער השתחואה לשם בהר הקודש. אבער השתחואה איז א זאך וואס שטייט אין דעם… ס’איז א מצות עשה, אדער… ס’איז אן עבודה, איך ווייס נישט. אבער ס’איז נישט די עבודה אין די עזרה פארן בית המקדש. וועגן דעם ווען מען קומט אין בית המקדש, זעט מען אייביג די זאכן, זובח, מקטיר, ומנסך. השתחואה לערנט מען ארויס פון “לא תשתחוה לאל אחר”. וויבאלד זובח, מקטיר, ומנסך גייט עס צוריק צו ווי אזוי ער האט אנגעהויבן. וויבאלד זובח, מקטיר, ומנסך, אז דאס הייסט אייביג דרך עבודה.

Speaker 2: אקעי, אזוי שטייט טאקע אין די כסף משנה בערך אזוי ווי דו זאגסט, אז דאס איז אן עבודת פנים, השתחואה איז נישט קיין עבודת פנים, ממילא דארף מען אן עקסטערע פסוק. אבער ס’איז דא א לאנגע כסף משנה וועגן דעם, אז מסתמא איז דא נאך וואס צו טראכטן וועגן דעם.

הלכה ד (המשך): סיכום די כללים פון די פיר עבודות

Speaker 2: זאגט דער רמב”ם ווייטער… אדער דאס איז אלץ חלק פון די כללים. די כללים זענען אבער מוסכם, יעדער איז מסכים, דאס איז דער כלל. א זאך וואס איז עבודתה בכך איז מען מחייב נאר פאר די וואס עבודתה בכך, און די פיר עבודות, דאס הייסט משתחוה, זובח, מקטיר, ומנסך, איז מען חייב פאר עני עבודה זרה. דאס איז די הלכה. אקעי.

יעצט גייט דער רמב”ם זאגן געוויסע פרטים אויף די נושא פון די עבודות. ס’זעט אויס אז די פיר עבודות האט אויך עפעס א סיבה, ווייל ס’איז “לה’ לבדו”. כ’מיין, די עבירה דערפון איז ווייל דו האסט גענומען עפעס וואס באלאנגט פארן אייבערשטן און האסט עס אוועקגעטראגן אין ראנג פלעצער. אזוי זעט אויס. “כי לא יחיה זובח לאלהים בלתי לה’ לבדו”. ס’איז עבירה געווען אויף די “בלתי לה’ לבדו”. מה שאין כן אנדערע עבודות איז נישט “בלתי לה’ לבדו”, נאר די עבירה איז ווייל דאס איז די וועג פון דינען די עבודה זרה.

הלכה ז׳: פרטים אין ניסוך און שחיטה

Speaker 2: סוף אסור לעשותה, אויב ער איז נישט חל על וידוי המרגלים. אויב ער איז מנסך געווען על וידוי המרגלים, איז נתחלץ החיוב, ווייל דאס הייסט נסך. דאס הייסט נסך, אה, אבער דאס איז א דבר מבוזה, אבער ס’איז א חילוק, ס’טוישט נישט די הלכה. אזוי זאגט די רמב”ם.

שוחט לה על גבה פטור, ס’וועט מיינען אז דאס הייסט שחיטה, אבער דאס הייסט נישט קיין שחיטה. ער האט נישט קיין הוספה ודוסה בכך, ווייל ס’דארף זיין ענליך צו די שחיטה אדער ענליך צו נסך. ס’איז א חידוש אז אפילו צואת המרגלים קען הייסן נסך.

וכן אם שחט לה בהמה מחוסרת אבר פטור, ווייל דאס איז א פסול לעבודה. אבער די סארט פסול אין נסך זאגסטו אז דאס וואלט אויך געווען פסול אין נסך. די רמב”ם האט טאקע א גענצליכע מהלך, און די רמב”ם זאגט אז ס’מאכט נישט קיין סענס, וויאזוי קען זיין אז צואה איז בעסער ווי מחוסרת אבר? די רמב”ם האט טאקע נישט שווער געווען דאס. ס’איז דא א גאנצע גמרא, און אונז גייען נישט אריינגיין דערין ווייל איך האב נישט קיין צייט. אבער דרך עבודתה בכך איז פארשטייט זיך, ווייל דא קען זיין עניטינג, אפילו אזוי פוערט צו די פארט. אבער די זביחה דארף דאך זיין א דין זביחה, סאו די רמב”ם זאגט אז שוחט חגה או בהמה מחוסרת אבר איז פטור. ס’איז נישט א גאולה למעשה, די גאונים האבן אסאך שאלות וועגן דעם. סאו יעדער איז שוין שטעקן זיין לוקא מורא הערה.

הלכה ח׳: שובר מקל בפניה – דרך עבודתה בכך, און דין איסור הנאה

Speaker 2: זאגט די רמב”ם ווייטער, אבער די זורה של עבודת מוסד במקל, אבער די זורה וואס די דרך העבודה איז מיט א שטעקן איז שובר מקל בפניה חייב, ווייל דאס איז די דרך עבודה. אבער אויך איז די דרך עבודה, די שטעקן איז געווארן א נאסר, פארוואס? ווייל מ’האט עס צובראכן, האט מען געטון אן עבודה. איז די שטעקן געווארן א זאך וואס איז געווען א נאסר. ס’איז די בחינה דזבוח, מ’האט געשלעכט די כבודות. אפילו עבודתה איז, זאגט די רמב”ם. נאר עפעס האט ער געטון איינע פון די פיר עבודות ווערט דער זאך נאסר? נישט א פיר עבודות, א זריקה אדער א הקטרה, א שחיטה, א ניסוך, ווערט עס נישט נאסר גארנישט. נאר איינע פון די זאכן וואס קענען זיין אזוי ווי התקרבות.

ס’איז דא א רמב”ם, זורק מקל בפניו חייב. פארוואס איז ער חייב? ווייל ער האט געטון א דרך עבודה, ווייל ס’איז ענליך צו זריקה פון דם. ניין, ניין, מ’רעדט חייב אויב נושא ומקל. נאכאמאל, עובד נושא ומקל איז חייב ווייל ס’איז דרך עבודתו כך. אה, דו גייסט ער זאגן חייב ווייל דאס איז דרך עבודתו, דאס איז די עבודה פון די עבודה זרה. אבער ביי איינער נאסר, אז א מקל ווערט נישט אסור. פארוואס? אין זריקת המקל כאין זריקת הדם. זריקת המקל הייסט נישט ענליך צו זריקת הדם, שרייבט דער רמב”ם, כי מאיש, ס’איז גארנישט געשען א טשעינדזש אין די מקל. ביי דם איז פזר, ממילא איז עס נישט קיין ענליך צו זריקה, ממילא די מקל בלייבט מותר. דאס איז דער רמב”ם’ס הלכה אויף דעם. אויך איז אפשר דא מחלוקת תוספות רמב”ם, דאס איז וואס ס’שטייט דא.

הלכה ט׳: מקבל עליו באלוה – קבלת מלכות עבודה זרה

Speaker 2: אקעי, יעצט גייען מיר לערנען נאך א הלכה. מיט אנדערע ווערטער, מיר האבן געלערנט יעצט צוויי מיני וועגן וויאזוי מ’קען דינען עבודה זרה: אדער דרך עבודתה, אדער דורך פיר אדער ענליך צו די פיר סארטן עבודת השם וואס מיר האבן געלערנט. יעצט גייען מיר לערנען נאך א וועג וויאזוי מ’קען דינען עבודה זרה, וואס איז קיין איינע פון די זאכן נישט. וואס דאס איז? המקבל עליו אחד מכל מיני עבודה זרה באלוה. איינער איז מקבל מרות פון אן עבודה זרה, ער זאגט “דו ביסט מיין גאט”. איך גיי דיר זאגן, יא, אזוי ווי “אלה אלהיך ישראל” וואס די אידן האבן געזאגט. אפשר דאס איז געווען. ביים עגל האט מען נישט… ס’שטייט יא מ’האט געשאכטן זבחים, אבער קען זיין אז די שחיטת זבחים איז אפשר געווען “חג לה’ מחר”, קען זיין אהרן האט נישט געוואלט מ’זאל שעכטן פאר’ן עגל, קען זיין די עבודה איז געווען די “אלה אלהיך ישראל” אליין. ביידע, ס’איז זיכער אז דאס האט געמאכט אן עבודה זרה לויט די כוונות.

אקעי, וואס איז מקבל עבודה זרה באלוה איז חייב סקילה? פארוואס איז ער חייב סקילה? דאס איז דאך נישט… ליאלך, וואס איז די מקור פון דעם? ער ברענגט נישט קיין מקור. וואס איז די מקור אז מקבל באלוה איז חייב? ס’שטייט אין די משנה, אבער וואס איז די מקור פון די פסוק? דער רמב”ם ברענגט נישט קיין פסוק. ער ברענגט א פסוק אויף “לא תעבדם”, אויף “לא תשתחוה”. ער ברענגט נישט אויף א מקבל עבודה זרה בעל כרחו.

מקבל עבודה זרה איז אזויווי ער זאגט, לאמיר זאגן א קבלת המלכות, קבלת אל מלכות עבודה זרה. זאגט דער רמב”ם, “ואפילו הגביה לבנה ואמר לה אלי אתה, הרי זה חייב בדיבור זה”, אדער אזא סארט לשון וואס איז א לשון פון קבלת בעל כרחו, איז חייב. ער האט אפילו נישט געווען קיין עבודה זרה פארדעם, מען האט יעצט געמאכט די עבודה זרה, ער האט גענומען א שטיין און ער האט געזאגט… ניין, ער מאכט די עבודה מיט די עבודה זרה ביחד. די עבודה איז די קבלת בעל כרחו, דאס אליינס איז אן עבודה, ער נעמט א בריק און ער זאגט “דו ביסט מיין גאט”. מאכן א בריק פאר דיין גאט, דאס איז די איסור, דאס איז די סקילה.

זאגט דער רמב”ם ווייטער, “אפילו חזר בו תוך כדי דיבור”, אויף דעם העלפט אויך נישט קיין חזרה תוך כדי דיבור, אזויווי מיר האבן פריער געלערנט לגבי מגדף, ער זאגט “איין זה אלי”, ניין, איך צי צוריק, דאס איז נישט אלי, “אין חזרתו כלום אלא נסקל”. אויב ער האט נישט די חזרה, אלא נסקל, ער באקומט מלקות. ניין, סקילה, ער באקומט סקילה. זייער גוט.

הלכה י׳: עובד דרך בזיון – פעור און מרקוליס

Speaker 2: אויב עובד עבודה זרה כדרכה, א לבנה דינט מען עבודה זרה כדרכה, אפילו עשה דרך בזיון, אפילו ער האט געמיינט צו… לאמיר זאגן ער גייט דורך א פעור און ער וויל מבזה זיין די פעור, אבער אויב דאס איז די דרך עבודתו העלפט נישט דאס וואס ער האט געמיינט דרך בזיון, און ער איז חייב. כיצד? כיצד? די פעור עצמו לפעור כדי לבזותו, או שזרק אבן למרקוליס כדי לבזותו, הואיל ועבודתו בכך, חייב. אבער ער איז א שוגג, ווייל ער האט זיך נישט געמיינט צו זיין מחבר צו זיין. אפילו ער האט זיך נישט מקבל געווען מרות, אבער ער איז חייב ווייל דאס הייסט א דרך עבודה, ממילא איז ער אן אונס אדער א שוגג. ער האט נישט געוואוסט, ער האט נישט געוואוסט אז דאס איז די דרך עבודתו, ממילא טוט ער נישט. אבער ס’איז דאך א געוויסע מזיד דא, ווייל ער וויל דאך אים מבזה זיין. ס’איז אים נישט אנגעגאנגען, דאס איז די פראבלעם, ס’איז אים נישט אנגעגאנגען אז דאס איז פונקטליך וואס די געטשקע וויל, ער האט ליב בזיון.

אקעי. ניין, ער האט נישט געזאגט אז די געטשקע האט ליב, ער האט געזאגט אז די פעור האט ליב אז מען איז זיך מתפנה, אז מען איז זיך מתפנה אלס עבודה, נישט לבזותו.

דער וואס האט דאס געטון להוציא לעז העלפט נישט, ווייל דער וואס איז להוציא לעז, ער איז להוציא לעז. ער מיינט נישט להוציא לעז, אבער ער איז להוציא לעז.

דער חבר זאגט, ס’איז נישט קיין אזא שיינע זאך ווי פועל ועושה ופועל. ניין, אבער דער וואס טוט עס ווייל ער מיינט אז דאס איז די

הלכה יא: העובד עבודה זרה מאהבה או מיראה

דברי הרמב”ם:

“העובד עבודה זרה מאהבה, כגון שחשק בצורה זו מפני מלאכתה שהיתה נאה ביותר, או שעבדה מיראתו לה שמא תרע לו, כמו שהם מדמין עובדיה שהיא מטיבה ומריעה – אם קיבלה עליו באלוה, חייב סקילה. ואם עבדה דרך עבודתה, או באחת מארבע עבודות, מאהבה או מיראה – פטור.”

ביאור הדין

ווייל ער גלייבט דערין, ער טוט נישט לבו זועתו. איך קוק עס אן ווי א ביזיון, אבער ער האט אין קאפ גאנץ א פילאסאפיע פארוואס דאס איז די ריכטיגע וועג. מענטשן טוען זאכן וואס דו קוקסט אן ווי א ביזיון, זיי מיינען אז ס’איז גאר א גוטע זאך.

אקעי, יעצט קומט נאך אן אינטערעסאנטע הלכה. אויב איינער דינט עבודה זרה אבער נישט מקבל לו לאלוה, נאר העובד עבודה זרה מאהבה, ווייל ער האט עס ליב. ער ווייסט דאס איז נישט קיין גאט, נאר איך האב ליב די זאך, איך האב ליב די עבודה זרה.

כגון, זאגט דער רמב”ם, כגון שחשק בצורה זו מפני מלאכתה שהיתה נאה ביותר. ס’איז דא עפעס א געטשקע וואס אנדערע נעמען עס אן פאר עבודה זרה, אבער ער גלייבט נישט אין דעם אלס עבודה זרה, אבער ער האט זייער ליב, ס’איז א זייער שיינע סטעטשו.

די עבודה לכאורה, נישט נאר די… אה, די סטעטשו אליינס. די צורה איז שיין, שהיתה נאה, אדער די מלאכה איז שיין. די נאה גייט ארויף אויף מלאכה אדער אויף די צורה. מלאכה מיינט לכאורה, אויב דו ביסט גערעכט, מלאכה מיינט די מלאכת מחשבת, די וועג וויאזוי מ’האט עס געבויעט.

ובמילא געט ער עס א קרבן. אויף אמאל געט אזא מענטש, “וואו, אזא שיינע סטעטשו, איך מיין איך זאל איך געבן א קרבן”? וואס קומט עס אריין? ס’איז פאני, ניין? לאמיר זאגן נישט קרבן, נאר… לאמיר זאגן ער בוקט זיך. ער קישט עס, יא. א קישן האט מען אלעמאל געזען, ס’איז נאר א לאו. אה, אקעי.

איך ווייס נישט, זייער אינטערעסאנט. אוי, לאמיר זען וואס דער רמב”ם זאגט. או שעבדה מיראה, ער האט מורא פון די עבודה זרה, שמא תרע לו, אפשר וועט אים די עבודה זרה שלעכטס טון, ער איז נישט מקבל עליו לאלוה, אבער ער האט מורא אפשר האט די עבודה זרה עפעס א כח, עפעס א כח, אבער נישט באופן וואס הייסט עבודת אלילים.

כגון, כמו שאדם מדמה בעובדיה שהוא מטיב ומריע. זייער גוט. סאו ער האט מורא דערפון, אבער ער איז נישט מקבל עליו באלוה.

הדין: קבלה באלוה לעומת עבודה בלא קבלה

זאגט דער רמב”ם, אפילו ער האט מקבל געווען ווייל ער האט מורא, אדער ווייל ער האט עס ליב, סאו זאלסטו שוין יא זיין חייב סקילה. אבער אויב איז עס נישט קיין עבודה זרה, ממילא אפילו ער איז מקבל עליו באלוה, קומט אויס אז אויב ער עובד’עט עס בדרך עבודה זרה, איז ער נישט חייב.

נישט, ולא קיבלו עליו באלוה. אויב ער האט קיבלו עליו באלוה איז ער חייב סקילה, אפילו אויף די אליינס, און כל שכן אויב ער טוט עבודות. אויב ער עובד’עט עס, טוט ער איינס פון די עבודות, און ער האט נישט קיבלו עליו באלוה, איז ער פטור.

איז ער דעמאלטס א פראבלעם אויף די עבודה זרה, אדער איז ער נאר בעבודות, אבער יראתו מאהבה ומיראה איז נישט געווען קיין קבלה באלוה, איז ער פטור.

איך מיין אז דער פטור איז פטור אבל אסור, איך ווייס נישט צו ער מיינט אז ס’איז מותר. ער איז פטור פון סקילה, אבער ער טאר עס נישט טון נאך אלץ. ס’איז נישט מותר זיין אן עובד עבודה זרה. וואס רעדט ער דא? איך מיין אז מ’האט שוין געלערנט. ס’איז נישט קיין וועג צו טון עבודה זרה.

חידוש הרמב”ם: גדר קבלה באלוה

על כל פנים, דאס איז זייער אן אינטערעסאנטע שיטה פון רמב”ם, אז דער רמב”ם האט געהאלטן אז ס’איז שייך א מענטש וואס האט מורא פון עבודה זרה, ער האלט אז די עבודה זרה האט א קפידא, ער קען א קפידא האבן אויף אים, איך ווייס, אדער ער האט אן אהבה.

אינטערעסאנט, ביי אהבה טייטשט ער נישט “שמא יטיב לו”, ער טייטשט “מטיב ומריע”, דאס טייטשט מיראה. אהבה מיינט נישט מיראה, דאס איז אן עונש. ליבן די געצקע און ער איז מקבל זיין באלוה.

ניין, איך וויל זאגן, ער טייטשט נישט ביי אהבה “שמא יטיב לו”, אדער ביי יראה “שמא ירע לו”. ביי יראה איז אליינס “שמא יטיב וירע לו”, כמו שאדם מדמה שהוא מטיב ומריע. אהבה מיינט ער האט עס ליב, אבער נישט ער האט עס ליב געטליך, ער האט עס ליב ווייל ס’איז שיין, איך ווייס. ער האט ליב די עבודה זרה אליינס.

און וויבאלד ס’איז דא אזא זאך א מענטש וואס האט מורא, ער האלט אפשר די עבודה זרה האט א כח, ער קען אפשר טון, אבער ער זאגט נישט, ער איז נישט מקבל באלוה. אויך דא ביי יראה קען אפשר מיינען אזוי ווי מענטשן זאגן, לאמיר זיין סעיף, ווער ווייסט, אפשר די באבא, אפשר קען ער עפעס זען, אפשר האט ער עפעס א כח. אדער אפשר טאקע, ער מיינט טאקע, כמו שאדם מדמה, ער האט אן אמת’דיגע מורא, אפילו נישט אלס ספק, נאר כאטש איז ער פטור ווייל ער האט נישט מקבל געווען באלוה.

סאו דער רמב”ם פארשטייט אז קבלה באלוה איז נישט די זעלבע זאך ווי גלייבן אז ס’האט עפעס א כח, וואס קען זיין ס’האט טאקע עפעס א כח. די איסור איז צו דינען. אדער מקבל זיין בליבו וואס איז א סארט עבודה.

שוועריגקייט פון אנדערע מפרשים

די אנדערע מפרשים האבן זיך טאקע שטארק געמוטשעט, זיי האבן נישט פארשטאנען אז ער זאגט אז “מהבהב” שטייט אין די גמרא מיינט מענה, מהבהב פנים פון די עובדי עבודה זרה. ווייל אויב גלייבט ער אליין אין די כח פון די עבודה זרה, איז דאס אליין א סארט עבודה זרה. אזוי האבן זיי פארשטאנען, אבער אין די ענדע שטייט דער רמב”ם הלכה למעשה, און ווייטער פרעגן די רבנים וואס ער זאגט וועגן דעם גילוי פנים.

יא, ווייל מ’קען פארשטיין, דער רמב”ם האט דאך געזאגט אז ס’איז טאקע דא, די כוכבים קענען האבן עפעס א געוויסע כח. ער זאגט שוין, מ’דארף נישט גלייבן אז דאס איז דער גרעסטער כח. ער זאגט קיינמאל נישט אז ס’איז עכט מטיב ומריע. מ’דארף פארשטיין וואס דער טייטש מטיב ומריע, אבער דעם זאגט ער אלעמאל, ס’איז דמיון של עובדיה. ס’איז מנהיג את העולם, נישט די צורה, רייט? דער כוכב. דא רעדט מען פון די צורה. נישט די צורה, די צורה טוט נישט גארנישט לויט דעם רמב”ם. דער כוכב איז עפעס. אבער מ’דינט דאך נישט די כוכב, מ’דינט די צורה געווענליך על כל פנים.

שייכות צו עבודת ה׳

אקעי, על כל פנים דאס איז די שיטת הרמב”ם, און מ’קען זיך אסאך מסתפק זיין אין דעם. ס’איז געווען אסאך אחרונים וואס זאגן אז פון דעם לערנט מען אז אויב איינער דינט דעם אייבערשטן, ער האפט און ער האט ליב דעם אייבערשטן, אבער ער איז נישט מקבל עול מלכות שמים, קען מען לערנען אז ס’איז נישט… ס’איז א ווארט פון ר’ הוטנער. עניוועיס, וועגן דעם מאכט אזוי נישט מיט, ס’איז אנדערע אחרונים. אקעי.

זאגט די גמרא דא אז סתם, אהבה איז נישט נוגע. וואס זאגט מען? ליב האבן זאכן וואס זענען שיין, טאר אבער נישט ווערן אינגאנצן פארגעטערט, דער מענטש זאל ווערן אינגאנצן איבערגענומען. דאס איז שוין קבלו לאלוה, קען ליב האבן עפעס וואס איז שיין.

הלכה יב: מכבד עבודה זרה

זאגט דער רמב”ם ווייטער, הלכה ה’: סאו דאס איז אלעס, עד כאן האבן מיר געלערנט די בייסיק זאכן. מיר האבן געלערנט די ד׳ עבודות, מיר האבן געלערנט מעביר, מיר האבן געלערנט קבלו עליו לאלוה. אקעי, מיר האבן געלערנט קבלו עליו לאלוה, די דריי זאכן. יעצט גייען מיר לערנען א פערטע סארט זאך, וואס איז נישט איינע פון די זאכן, און פון אלעס וואס… ס’איז נישט סקילה, אבער ס’איז נאך אלץ חייב, ס’איז נאך אלץ אן איסור.

דברי הרמב”ם

זאגט דער רמב”ם, המגפף עבודה זרה, איינער איז מחבק, אזוי ווי לשון גוף, ער נעמט די עבודה זרה ארום אין זיין גוף. או המנשקה, אדער ער קושט איר. או המכבד והמרבץ לפניה, ער קערט אויס. אדער ער איז מכבד, מכבד מיינט אויסקערן, רבץ מיינט צו… אדער מרבץ, ער מאכט די עבודה זרה, ער מאכט דעם פלאר נייס, ס’איז חיוב. או המרחיץ לה, ער וואשט אפ די עבודה זרה. אדער ער וואשט זיך און ער שמירט די עבודה זרה מיט שמן, אדער ער טוט עס אן, אדער א מאן טוט עס אן שיך.

כל כיוצא בדברים אלו. אבער איינער וואס דארף נישט א שיך, איך ווייס נישט, איך קען דיך נישט קיין איינעם. Anyway, תקשה. כל כיוצא בדברים אלו. איך פארשטיי נישט, ביזטו מיר מסביר, א בעקיטשע, א שיך, ווי גייט איינער מיט א שיך? כל כיוצא בדברים אלו. אקעי, anyway, יא. סיי וועלכע, דאס זענען אלעס וועגן פון מכבד זיין עפעס.

חילוק בין עבודה לכבוד

יא, עובד בלא סדר עבודתה, בלא עובדה. בלא עובדה האסטו געמיינט די עיקר עבודה, אבער דאס זענען בכלל עבודות, אויך א מין וועג פון עבודה. זאגט ער אפילו, קען זיין אפילו לאו כל כך, אפילו נישט אזוי מפורש. ווייל פשטות לאו עובדה מיינט די עיקר עבודה, אבער דאס איז בכלל נישט קיין עיקר עבודה. ס’קען זיין אז עבודה איז ווייל איך ווייס נישט, עבודה איז א וועג פון, איז די מעין וועג פון מכבד זיין, און דאס איז אויך א וועג פון מכבד זיין. אהא, ס’איז אזוי ווי א… אקעי. יא.

ווייטער. זאגט דער רמב”ם, “אבל אם היתה דרך עבודתה באחד מכל הדברים האלו”. אויב דאס איז די דרך עבודה, איז דאך פשוט, האבן מיר דאך שוין פריער אויסגעלערנט אז עבודה זרה עובדה, און ער האט געטון צו דינען, איז ער חייב. אויב דאס איז די דרך עבודה, איז דאס נאר פאר מכבד צו זיין, נישט די דרך עבודה.

איך פארשטיי נישט, אלעמאל איז דאך דרך עבודה. יעדע עבודה זרה טוט מען, איך מיין נישט… אבער דאס איז נישט די מעין, ס’קען זיין דאס איז נישט וואס מ’טוט ווען מ’קומט אין די כנסיה צו טון.

ביאור החילוק

סאו אין אנדערע ווערטער, ס’מוז זיין, לאמיר לערנען טראכטן צוויי וועגן וואס מ’קען דא לערנען. מ’קען לערנען אז פשט איז, אפילו א נארמאלע זאך, דער עובד עבודה זרה טוט אויך די כבוד, אבער דו פרעגסט אים, איז דאס די עיקר עבודה? זאגט ער ניין, דאס איז א כבוד.

קוק, אזוי ווי טראכט, א מענטש קומט אריין אין בית המדרש און ער קערט אויס די בית המדרש און ער איז מכבד די בית המדרש, אבער דאס איז נישט די עבודה פון די בית המדרש. די עבודה פון די בית המדרש איז דאווענען, לערנען. אבער אויב מ’וועט פרעגן איינעם, וואס טוט מען דא אין די בית המדרש אדער אין די סארט עבודה זרה? וועלן זיי זאגן, “ניין, וואס טוט מען? דאס, מ’קושט דאס.” יא, דעמאלט איז עס חייב. אקעי.

הלכה יג: מראית העין ביי עבודה זרה

זאגט דער רמב”ם א הלכה, אן אינטערעסאנטע הלכה. וואס איז אויב איינער… זאגט דער רמב”ם, איך מיין, נישט וואס איז די גדר פון עבודה זרה. לאמיר עס לערנען. יא, שלא יכוף. דאס איז דאך אן ענין פון מראית העין וועגן עבודה זרה. מ’טאר נישט אויסקוקן ווי דו בוקסט זיך. און די הלכה לערנט מען ארויס פון… עס איז א משנה, אבער ביי די מעשה פון חנה ושבעת בניה שטייט אזוי. דער מלך האט געזאגט, “אראפווארפן עפעס און דאס אראפבייגן”.

זייער גוט, אבער דאס איז וואס דו טראכטסט. מ’דארף אבער קודם פארשטיין די הלכה. אפשר גייט עס נישט מיט די חסידות. איך ווייס נישט. ווייל דא שטייט א הלכה. אזוי, וואס שטייט דא?

נשרו לו קוצים ברגליו

“נשרו לו קוצים ברגליו לפני עבודה זרה”, ער איז פונקט לעבן אן עבודה זרה און ס’איז אים אריינגעגאנגען א קוץ, וויל ער זיך אראפבייגן צו ארויסנעמען די קוץ. אבער זאל מען עס נישט טון, “לא ישוח”, ער זאל זיך נישט אראפבייגן ווי ער לערנט ארויסצונעמען די קוץ, “מפני שנראה כמשתחוה”. ווייל ס’זעט אויס ווי ער בוקט זיך.

אנדערע ווערטער, אויב ער טוט עס, איז ער נישט עובד, ווייל משתחוה לעבודה זרה מיינט בכוונה. ס’פעלט אויס א כוונה. ער מוז מכוון זיין אז ער בוקט זיך צו די געטשקע. גראדע זיך בוקן אנטקעגן א געטשקע איז לכאורה נישט אסור, ווייל ער בוקט זיך נישט, ער נעמט ארויס א שפינדל פון זיין פיס. אבער ס’זעט אויס. ס’זעט אויס. ס’זעט אויס.

נשפכו לו מעות בפניה

“נשפכו לו מעות בפניה”, ס’האט זיך אים פונקט אויסגעגאסן געלט, “לא ישוח”, זאל ער זיך נישט אראפבייגן עס צו נעמען, “מפני שנראה כמשתחוה”. אויך ווייל ס’זעט אויס אז ער בוקט זיך. “אלא יושב”, זאל ער זיך אראפזעצן עס צו נעמען.

אה, ס’איז זייער מעגליך אז די עובדי כוכבים חסידים פון עבודה זרה, זיי האבן אריינגעריקט קוצים אדער צוגענומען מענטשנ’ס געלט אז זיי האבן געוואלט דו זאלסט זיך בוקן. אבער די פשט איז אז ס’איז נישט מיתה, נאר ס’איז אסור פון מראית העין. ס’איז אן איסור דרבנן אזא הלכה, לכאורה.

כיפה של מקלחת מים

נאך איינס, “כיפה של מקלחת מים לעבודה זרה”, אזאך וואס איז געמאכט פאר שיינקייט פאר די עבודה זרה, “לא יניח פיו על פיה וישתה”, ער וויל טרינקען, ער וויל טרינקען פון די פאונטען, אבער ער זאל עס נישט טון, ווייל מנשק זיין האט מען דאך פריער געזאגט איז אויך א סארט דרך עבודה, בכלל עבודה. ווייל ס’זעט אויס אז ער איז מנשק די עבודה זרה, איז אויך דאס אסור אלס מראית העין. מ’קען טרינקען מיט די הענט אדער מיט א כלי, אבער ס’זאל נישט זיין די מראית העין פון אז ער איז מנשק די עבודה זרה.

אקעי. עד כאן איז געווען מכבד זיין עבודה זרה, אדער מראית העין.

שייכות צו מעשה חנה ושבעת בניה

אה, און די שריגין האבן אים געזאגט אז ער זאל אריינגיין. מיין איך אז די אסור איז גאר נעבן דא, ווייל דאס איז דאך אפילו מנשק זיין. ער האט דאך געווען מנשק. אמת, אפילו מער פון מנשק, ער האט זיך גענייגט, ער האט זיך געבוקט, ס’איז נערה, ס’איז נישט די דרך עבודה. ס’איז נערה, ס’קען זיין אפילו השתחואה, ער האט נישט געגעבן ממש עבודה, אבער ס’איז אלץ נערה און מכבד זיין.

הלכה יג (המשך): מסקנא – מראית העין פון מנשק עבודה זרה

און מרת היין פון אז ער איז מנשק עבודה זרה. אקעי. עד כאן איז געווען מכבד זיין עבודה זרה אדער מרת היין פון עבודה זרה. אה, און די י”ג מיני מכשולות, וואס קומט עס דא אריין? מאך א קעפל “מרת היין של עבודה זרה”. פיין, אבער איך זע אז ס’גייט נעבן דא, ווייל דאס רעדט פון אפילו מנשק זיין. נאך די ווערטער, אמת, אפילו נערי פון די מרת היין פון די עבודה. ס’איז נערי, ס’קען זיין אז אפילו דער וואס איז טאקע עובד, ער וואלט נישט געווען ממש עובד, אבער ס’וואלט אלץ געווען נערי כמכבד. ס’וואלט געמאכט ווערן א נעת. אמת, אמת. אבער ס’קען זיין אז ס’איז בכלל… מ’דארף בעסער איבערמסדר זיין דעם בית בכלל. אקעי.

הלכה י”ד: עושה עבודה זרה – מאכן אן עבודה זרה

ווייטער. שוין, יעצט גייט מען רעדן וועגן מאכן עבודה זרות. מאכן, דאס שטייט שוין אין די עשרת הדברות. געטשקעס, אה, צורות. וויאזוי זאגט מען? מאכן געטשקעס. נישט די גראבע, די צורה, רייט? נישט מקבל זיין אלוה, נאר בויען די גשמיות פון די עבודה זרה. ס’איז געגאנגען די גשמיות.

עושה עבודה זרה לעצמו, אויב איינער מאכט עבודה זרה, ער מאכט איינס פאר זיך אליין. איין מינוט, פאר זיך אליין קודם כל. אפילו עשה לא יוסר בידו… וואס ער קויפט, מיינסטו? עושה מיינט צו זאגן ער קויפט, ער בעט איינער זאל מאכן. עבודה פסולה עובדה, אפילו ער האט נישט געדינט די עבודה זרה, לוקה, שנאמר “לא תעשה לך פסל וכל תמונה”. דו זאלסט דיר נישט מאכן.

העושה עבודה זרה בידו לאחרים, אפילו עשה לגוי, לוקה. אפילו ער האט עס געמאכט פאר א גוי, אבער ער איז דער וואס האט עס געמאכט מיט זיינע הענט, אפילו ער גלייבט נישט אין דעם, אבער ער האט געטון אן איסור פון מאכן עבודה זרה, שנאמר “וחרש מסכה לא תעשו לכם”.

צוויי איסורים: “לא תעשה לך” און “לא תעשו לכם”

ס’איז דא צוויי איסורים. “לא תעשה לך” מיינט מאכן פאר דיר. “לא תעשו לכם” מיינט מאכן, די עצם מאכן. ס’איז אזוי, ס’איז דא צוויי איסורים דא. איינס איז צו קויפן עבודה זרה, צו שאפן עבודה זרה. נאכדעם איז דא צו מאכן מיט די הענט איז אן עקסטערע איסור. צו קויפן איז אפילו ווען נישט מיט די הענט, און מיט די הענט איז עס אפילו נישט פאר יענעם.

קומט אויס, העושה עבודה זרה בידו לעצמו, האט ער זיך עובר געווען אויף צוויי איסורים. סיי האט ער עס געמאכט מיט די הענט, און סיי האט ער עס געמאכט פאר זיך. ס’איז דא די איסור פון זיך איינהאנדלען אן עבודה זרה, און ס’איז דא אן איסור פון מאכן מיט די הענט. ווען מ’טוט ביידע, מ’מאכט פאר זיך, איז מען לוקה שתיים.

דיגרעסיע: ענליכע הלכה ביי מצוות עשה

דאס איז אן ענליכע הלכה. איז די מצוה פון די הלכה על סדר התורה. ס’איז דא א וועג פון איינהאנדלען דורך קויפן, און מ’איז מקיים די מצוה, און שרייבן. אפילו מ’שרייבט פאר יענעם, איז מען מקיים די מצוה. איך ווייס נישט, אבער ס’איז אן ענין.

הלכה ט”ו: אסור לעשות צורות לנוי

יא, זאגט דער רמב”ם, און פון דעם קומט ארויס נאך אן איסור. א נייע איסור, ס’קומט שוין אריין א נייע זאך. חוץ וואס מ’האט יעצט געלערנט אן איסור פון מאכן אן עבודה זרה, א צורה וואס מ’וויל טאקע פאר דעם דינען, א צורה וואס איז נישט לשם עבודה זרה, א צורה, א סטאטוע. יא, זאגט דער רמב”ם, אסור לעשות צורות לנוי. מ’טאר נישט מאכן צורות. דער רמב”ם מיינט אז די צורות וואס מ’דינט צומאל פאר דעם עבודה זרה, די סארט צורות. יא, ער גייט זאגן פונקטליך וואס. יא, ער גייט זאגן פונקטליך וואס. יא, אפילו שאינה עבודה זרה, שנאמר “לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב”, כלומר צורות של כסף ושל זהב שהן לנוי. פארוואס? כדי שלא יטעו בהם הטועים וידמו שהן לעבודה.

דיסקוסיע: וואס מיינט “שלא יטעו בהם הטועים”?

דער וואס זאל זיך טועה זיין זאל נישט מיינען אז ס’איז עבודה זרה. דער פסוק רופט זיי אלהי כסף. יא, אלהי, וואס מיינט דאס? די סטאטוע רופט מען אויך אלהי. די זאך וואס מ’נוצט פאר א גאט, אדער וואס איז א סימבאל פאר א גאט, אדער עפעס אזוי. סאו דאס איז, “שלא יטעו בהם הטועים” מיינט אז זיי גייען מיינען אז דו גייסט עס דינען, אדער ס’איז א מראית עין? נישט קלאר. ס’קען דאך אפילו אויך זיין פאר א גדר פון אנדערע לאוון. איך מיין אז ס’איז דאך אז איינמאל ס’איז דא די צורה און אנדערע מענטשן לויפן נאך דערמיט. נישט “שלא יטעו בהם הטועים” אז זיי זאלן זיך טועה זיין אז דו טוסט עבודה זרה, נאר זיי זאלן זיך טועה זיין נאך די פעסטיוואל. אבער ס’שטייט “וידמו שהן לעבודה”, נישט “וידמו כאילו לעבוד אותה”. פון דעם טראכט איך אפשר די צווייטע וועג, אז מענטשן גייען מיינען אז דו ביסט זיך עובד עבודה זרה. איך ווייס נישט קלאר. וידמו. אקעי, איך זאג, איך ווייס נישט. איך זאג אז אויב די גאנצע, אויב דער רמב”ם זאגט די גדר “שלא יטעו בהם”, אויב ס’איז אין א פלאץ וואס ס’איז נישטא קיין עבודה זרה, אדער ס’איז בטל יצר הרע פון עבודה זרה, אפשר זאל טאקע זיין מותר? איך ווייס נישט.

הלכה ט”ז: צורת אדם – אסור נאר בולטת

אקעי, וועלכע צורות איז אסור לנוי? יא. שטימט? יא. ס’איז דאך אן הלכה. זאגט ער, לפיכך, וועלכע צורות טאר מען נישט מאכן? צורת אדם בלבד.

זאגט דער רמב”ם, לפיכך, איין צורה טאר מען נישט מצייר זיין, לא בעץ ולא בסיד ולא באבן, צורת אדם. ווי, שתהא צורה בולטת. מען טאר נישט מאכן א צורה בולטת, כגון וועלכע מין צורות? הציור והחקיקה. וואס איז ציור? ציור מיינט פשוט משלן. וואס איז חקיקה? חקיקה מיינט אז ס’איז גארנישט. מ’דארף מיר העלפן, איך געדענק נישט. ס’איז בולט, בולטת, שוקעת. ער מיינט עפעס אזוינס וואס מ’האט געמאכט אין טרקלין מיט א פאלאץ. די מלכים האבן געהאט אויף זייער פאלאץ שיינע זאכן, נאר נישט, ווייל ער דינט עס דארט, נאר ווייל ס’איז פאר שיינקייט. אבער ס’איז די פיקטשער פון וויאזוי מ’מאכט א מענטש, א צורה בולטת. זאגט דער רמב”ם אזוי, דער צר איז לוקה, ער קריגט מלקות. זאגט דער רמב”ם, דאס איז ווען מ’מאכט א צורה בולטת. אבער למשל א צורה שוקעת, אדער א צורה של סממנים, אז מ’מאכט מיט פעינט, אז מ’האט אויסגעמאלן, כגון א צורה של אריגה, אז מ’האט געוועבט, אדער א צורה שוקעת, אז מ’האט אריינגעמאכט שוקעת, מ’האט געפרינט אריין, אדער צורה של רקמה, אז מ’האט געמאכט מיט סחורה, אריגה ותויה, כל אלו אינן צורה בולטת.

הלכה י”ז: טבעת מיט חותם – א פראקטישע נפקא מינה

אויף דעם קומט ארויס א פשוט’ע זאך. וויאזוי קען מען מאכן א טבעת? זאגט דער רמב”ם אזוי, טבעת שיש עליה חותם של צורת אדם, אויב איז עס א צורה בולטת, אסור להניחה. מ’טאר עס נישט האבן, מ’טאר עס נישט לייגן. אבער מותר לחתום בה, ווייל ווען מ’איז חותם ווערט עס א צורה שוקעת. אבער אויב איז עס א צורה שוקעת, מותר להניחה, אבער אסור לחתום בה, ווייל ווען מ’איז חותם ווערט עס א צורה בולטת.

סאו בקיצור, מ’טאר ביידע נישט האבן. אדער טארסטו עס נישט האבן, אדער טארסטו עס נישט ניצן. סאו ביידע זאל מען נישט מאכן. ווייל אויב מ’האט עס און מ’ניצט עס נישט, דער צווייטער קען עס ניצן. איך האב געמאכט דעם צורת אדם, אבער איך האב עס נישט געמאכט מיט א חותם, איז עס אמת, עס איז יוסלעסס, עס איז א בזיון וואס קערט נישט. אקעי, סאו איך קום צוריק.

הלכה י”ח: דמות חמה ולבנה, כוכבים, מזלות, מלאכים

חוץ פון א צורת אדם, וואס דאס איז אסור נאר באופן וואס איז בולט, איז דא נאך א זאך וואס איז אסור. וואס איז אסור? “לא יעשה אדם צורת דמות חמה ולבנה, כוכבים ומזלות ומלאכים”. גלגלים קען מען נישט. איין מינוט, איך גיי דיר זאגן וואס דאס מיינט קודם. גלגלים איז דורכזיכטיג, קען מען נישט מאכן קיין פיקטשער. ניין, ניין, ניין, איך האב א חידוש. מען מיינט אויך נישט די פיקטשער פון די לבנה. ער זאגט אזוי, “שנאמר ‘לא תעשון אתי’, לא תעשון כדמות שמשיי המשמשים לפני במרום”. דאס איז אבער אסור אפילו על הליכה, אפילו נישט בולט.

חידוש הרמב”ם בפירוש המשניות: “דמות חמה ולבנה” מיינט נישט די פיזישע צורה

אבער די וועלט מיינט אז דאס מיינט א פיקטשער פון די זון, וואס איז סתם א סירקל. א סירקל איז נישט, די זון זעט נישט אויס אזוי, עס איז גארנישט. וואס זיי מיינען איז, דער רמב”ם זאגט אין פירוש המשניות, וואס זיי מיינען איז די צורות שמדמין התועים אז אזוי זעט אויס די זון. זיי מיינען די פיקטשערס פון אמאל ביי די עובדי עבודה זרה, וואס זיי האבן געזאגט אז די זון זעט אויס ווי א מענטש מיט אזא רויטע פנים, איך ווייס וואס, און די לבנה זעט אויס ווי א פרוי וואס האט לאנגע האר, וואטעווער איט איז. דאס מיינט עס, מען טאר נישט מאכן, ווייל דאס איז ממש צורות של עבודה זרה, וואס זיי רופן עס “דמות של חמה ולבנה”. “דמות חמה ולבנה” מיינט נישט ווי די זון זעט עכט אויס, נאר ווי די עובדי עבודה זרה פאנטאזירן פאר די חמה ולבנה. אזוי זאגט דער רמב”ם אין פירוש המשניות, און אזוי איז זיכער די הלכה.

דיסקוסיע: דער ראב”ד האט נישט פארשטאנען דעם חידוש

דער ראב”ד קריגט אז ער האט נישט פארשטאנען די פשט. פון וואו ווייסטו אז ער האט נישט פארשטאנען די פשט? דער ראב”ד קריגט אויף אים. יא, גוט, דער ראב”ד זאגט אז דער רמב”ם האט אסר’ט דאס אפילו בולט, און ער איז נישט מסכים. אקעי, מיר גייען נישט אריין אין די הלכה למעשה.

דער ראב”ד זאגט “צורות הבהמות ושאר נפש חיה”. דאס איז נישט דער ראב”ד, דאס איז דער רמב”ם. וויאזוי זעסטו אז דער ראב”ד האט געמיינט כפשוטו דאס? ווייל ער האט נישט געהאט די פראבלעם. ער פרעגט, פון וואו קומט עס? אין די גמרא האט ער נישט פארשטאנען דעם “כדמות שמשיי”? איך ווייס נישט.

הלכה י”ט: צורות בהמות, אילנות, דשאים – מותר אפילו בולטת

דער רמב”ם גייט ווייטער, “צורות הבהמות ושאר נפש חיה חוץ מן האדם”. אדער צורות אילנות ודשאים וכיוצא בהן, דאס איז מיט צורות, און דאס מעג מען יא. און טייל זענען אפילו היתר פאר צורה בולטת. אבער דאס איז שוין נישט קיין נסים.

איז דאס די שיטת הרמב”ם? איז דא אנדערע שיטות? וואס שטייט דארט פון אונטן? וואס איז דא אין שולחן ערוך? וואס מעג מען מאכן?

סיכום: די דריי קאטעגאריעס פון צורות

אדער דער פסק, לאמיר נעמען דעם פסק, לויט ווי דער רמב”ם קומט אויס, זעט מיר אויס אזוי:

אן אדם טאר מען נישט מאכן דווקא בולט. אן אדם שוקעת, אדער אן אדם סתם א פיקטשער אויף די וואנט, מעג מען.

א חמה לבנה טאר מען נישט, אפילו נישט שוקעת, אפילו גלייך.

און א בהמה מעג מען אפילו בולטת.

סאו דאס איז בפשטות, איך מיין ס’איז נישט קיין חידוש. נאר אן אדם טאר מען נישט בולט. סאו מ’מעג מאכן סטאטועס פון קיען, פון אקסן, פון עניטינג, נאר נישט פון א מענטש. אדער נאך א זאך וואס מ’טאר נישט איז דמות השמשים, מ’טאר נישט אפילו ס’איז נישט בולט.

סאו דאס איז די שיטת הרמב”ם. וואס איז די הלכה וואס שטייט אנדערש אין שולחן ערוך? איך האב נישט געזען מ’זאל ברענגען געהעריג. אקעי. נייס. איך טראכט, די אלע שיעורים וואס פלעגן זיין פיקטשערס פון לייבן און אזעלכע זאכן, לויט די רמב”ם זעט אויס אז מ’מעג. יאפ. אקעי. מוז זיין אז ס’איז דא אפשר אנדערע פוסקים וואס האלטן נישט דערפון, ווייל איך זע… איך מיין איך געדענק אז מ’איז נישט העפי דערמיט. אקעי.

✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

HE עברית
📄 Download Transcript PDF תורגם אוטומטית סיכום השיעור 📋 זיכרון שיעור – רמב”ם הלכו…
תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

זיכרון שיעור – רמב”ם הלכות עבודה זרה, פרק ג׳, הלכות א׳–ז׳

הלכה א׳: חיוב כרת, סקילה, וחטאת קבועה

דברי הרמב”ם: „כל העובד עבודה זרה ברצונו בזדון – חייב כרת. ואם היו שם עדים והתראה – נסקל. ואם עבד בשגגה – מביא חטאת קבועה.”

פשט: הרמב”ם מציב שלוש דרגות של עונש לעובד עבודה זרה: (1) סתם מזיד ללא עדים – כרת; (2) מזיד עם עדים והתראה – סקילה (וגם תלייה, כפי שהוזכר קודם); (3) שוגג – חטאת קבועה.

חידושים:

1. „ברצונו” כפירוש ל„בזדון”: הרמב”ם אומר „ברצונו בזדון” – „ברצונו” אינה קטגוריה נפרדת, אלא דרך להסביר מה „בזדון” אומר: הוא עושה זאת מרצון, מרצונו החופשי. זה בא „להוציא” סוגים אחרים של עבודות שהרמב”ם יביא מאוחר יותר שבהן פטור (כי זה לא ברצון או לא דרך עבודתה).

2. שגגה בעבודה זרה – קושיה: מה פירוש „שגגה” בעבודה זרה? הרי בעבודה זרה עיקר החטא הוא כפירה – אם אחד לא יודע שעבודה זרה אסורה, הרי הוא כופר בשגגה, שזה מציאות מוזרה. התירוץ: שגגה פירושה שהוא לא יודע שמה שהוא עושה נקרא „עבודה” (הוא לא יודע שהמעשה אסור), אבל הוא יודע שעבודה זרה בכלל אסורה. הוא אינו כופר – יש לו רק חסרון ידיעה בפרט של העבודה.

3. חטאת קבועה: „קבועה” פירושה שהקרבן תמיד אותו הדבר, לא כמו בעבירות מסוימות שבהן זה „עולה ויורד” (לפי המצב הכלכלי של החוטא).

הלכה ב׳: דרך עבודתה – כל עבודה זרה יש לה עבודה משלה

דברי הרמב”ם: „עבודות הרבה קבעו עובדי עבודה זרה לכל צלם וצלם ולכל צורה וצורה, ועבודה זו אינה כעבודה זו. כגון פעור שעבודתו שיפעור עצמו לפניו, ומרקוליס שעבודתו שיזרוק לו אבנים או שיסלק מלפניו אבנים, והרבה עבודות כיוצא באלו.”

פשט: לכל עבודה זרה יש דרך עבודה ספציפית משלה. פעור – מתגלים לפניה; מרקוליס – זורקים אבנים או מסירים אבנים. חייבים רק אם עושים את העבודה הנכונה לעבודה זרה הנכונה.

חידושים:

1. „יצירתיות” של עבודה זרה: הרמב”ם מראה שלעבודה זרה יש „יצירתיות” עצומה – אינספור צלמים, צורות, ועבודות שונות. היסוד בכך: אמת היא אחת, אבל שקר ופנטזיה יש להם צורות אינספור. לכן יש כל כך הרבה סוגי עבודה זרה עם כל כך הרבה סוגי עבודות.

2. פעור ומרקוליס כדוגמאות לעבודות לא רגילות: הרמב”ם מביא דווקא דוגמאות שאינן עבודות „רגילות” (להתגלות, לזרוק אבנים) – כדי להראות ש„דרך עבודתה” אינה מה שהיינו חושבים באופן לוגי כעבודה, אלא מה שהעובדים עצמם קיבלו כדרכם.

3. אם עושים עבודה לא נכונה לעבודה זרה לא נכונה – פטור: אם אחד מתגלה למרקוליס, או זורק אבנים לפעור – הוא פטור, כי לא עבד „דרך עבודתה.”

4. בית דין חייב לדעת בעצמו דרכי עבודות: כדי להחייב אדם, בית הדין עצמו חייב להיות בקי בדרכי עבודות של כל עבודה זרה. זה לא רק צורך מעשי – זה דין בבית דין. בסנהדרין היהודית אין דבר כזה „עד מומחה” שבית הדין יסתמך על דעתו. בית הדין עצמו חייב להבין את הנושא. זה נובע מהכלל ש„אין שומעין מפי התורגמן” – אפילו מתרגם אינו כשר בבית דין. אותו יסוד מיושם מאוחר יותר בכישוף – בית הדין חייב גם ללמוד כישוף כדי לפסוק.

5. ההיקף האקספוננציאלי של הידע: לא מספיק לדעת את כל סוגי העבודות בכלל – צריך לדעת לגבי כל עבודה זרה את עבודתה הספציפית. זה „אקספוננציאלי” – מיליוני סוגי עבודות זרות כפול מיליוני סוגי עבודות.

6. [דיגרסיה: הפסוק „איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם” – שני שימושים:] אותו פסוק „איכה יעבדו הגוים” משמש בשני הקשרים: (א) קודם – כמקור לאיסור ללמוד דרכי עבודה זרה (לא תעשה כן); (ב) כאן – כמקור שצריך לדעת „דרך עבודתה” כדי להתחייב.

הלכה ג׳: ארבע עבודות שהן מיוחדות לה׳ – חייב על כל עבודות זרות

דברי הרמב”ם: „אבל העובד [באחת מ]ארבע עבודות אלו – זביחה, השתחואה, הקטרה, וניסוך – לכל מין עבודה זרה, חייב, אף על פי שאין דרך עבודתו בכך. שנאמר ׳זובח לאלהים יחרם בלתי לה׳ לבדו׳. מה זביחה מיוחדת שהיא עבודה לה׳… אף כל עבודה שהיא מיוחדת לה׳ שמו, אם עבד בה לאל אחר, בין שהיא דרך עבודתו בכך בין שאינה בכך – חייב עליה.”

פשט: מלבד הכלל שחייבים רק על „דרך עבודתה,” יש ארבע עבודות שמיוחדות לה׳ (עבודות בית המקדש): זביחה, השתחואה, הקטרה, וניסוך. על אלה ארבע חייבים סקילה עבור כל עבודה זרה, אפילו אם זה לא „דרך עבודתה” של אותה עבודה זרה ספציפית.

חידושים:

1. היסוד של „עבודה שמיוחדת לה׳”: החילוק בין ארבע העבודות לעבודות אחרות: הארבע הן „עבודות אמיתיות” – עבודות השייכות לה׳ (עבודת בית המקדש). עבודות כמו זריקת אבנים או התגלות הן רק „עבודה” כי קבוצת משוגעים החליטה שזו עבודה. אבל זביחה, הקטרה, ניסוך, והשתחואה הן באופן מהותי עבודה – הן עבודה ביחס לעבודת ה׳. לכן, כשעושים אותן לעבודה זרה, זה תמיד חילול, אפילו בלי מסורת ספציפית באותה עבודה זרה.

2. המקור מ„זובח לאלהים יחרם”: מדוע הפסוק אומר דווקא „זובח”? הרי יש דרכים נוספות לעבוד עבודה זרה! התירוץ: הפסוק מביא זביחה כי זביחה היא עבודה „מיוחדת לה׳” – היא עבודת בית המקדש. מכאן לומדים: „מה זביחה מיוחדת שהיא עבודה לה׳” – כך גם כל עבודה שמיוחדת לה׳, אם עושים אותה לעבודה זרה, חייבים. „יחרם” – לשון מיתה/עונש.

3. המקור להשתחואה – מדוע צריך פסוק נפרד? הפסוק „לא תשתחוה לאל אחר” הוא המקור הנפרד להשתחואה. אם מ„זובח לאלהים יחרם” כבר לומדים שכל עבודה מיוחדת לה׳ חייבים, מדוע צריך עוד פסוק נפרד להשתחואה? התירוץ (כמו הכסף משנה): זביחה, הקטרה, וניסוך הן כולן „עבודת פנים” – עבודות שכהנים עושים על המזבח בבית המקדש. השתחואה לעומת זאת אינה „עבודת פנים” – לא עושים אותה כחלק מעבודת המזבח. לכן צריך פסוק חיצוני „לא תשתחוה לאל אחר” כדי לכלול השתחואה. לכסף משנה יש דיון ארוך בזה.

4. „זורק ומנסך אחד הוא”: הרמב”ם אומר שזריקה (התזה) וניסוך (יציקה) הם אותו סוג עבודה. התזת דם והתזת יין – שניהם צורה של יציקה/התזת נוזל, ממילא זורק נכלל בקטגוריה של ניסוך.

5. „הקטרה” פירושה שריפה בכלל: „מקטיר” פירושו לא רק קטורת (בשמים), אלא שריפה בכלל – כמו ששורפים על המזבח. זה דומה לשחיטה (זביחה) – שניהם חלקים מעבודת הקרבנות.

פרטים בעבודות – שחיטה, ניסוך, שובר מקל

דברי הרמב”ם: „שוחט לה חגב – פטור… שוחט בהמה מחוסרת אבר – פטור. אבל מנסך מי רגלים – חייב, כי זה נקרא נסך.”

פשט: בשחיטה צריך שיהיה דומה לשחיטה/קרבן אמיתי – לכן חגב (שאינו בהמה) או בהמה מחוסרת אבר (שפסולה לקרבן) פטור. אבל בניסוך אפילו מי רגלים (דבר מבוזה) חייב, כי זה עדיין צורה של יציקה.

חידושים:

1. החילוק בין שחיטה לניסוך: בשחיטה צריך שיהיה דומה לשחיטה אמיתית – לכן שוחט חגב או בהמה מחוסרת אבר פטור, כי זה לא ראוי לקרבן. אבל בניסוך הגדר רחב יותר – אפילו מי רגלים, שהוא דבר מבוזה, נחשב כניסוך, כי המעשה של יציקה קיים. זה חידוש – שבניסוך מסתכלים רק על המעשה (יציקה), לא על חשיבות הדבר שמוזגים.

2. קושיית הגאונים: איך יכול להיות שצואה (מי רגלים) טובה יותר ממחוסרת אבר? הרי במחוסרת אבר יש בהמה, רק עם פסול, ובמי רגלים יש דבר מבוזה לגמרי! לרמב”ם לא קשה זה, כי הוא סובר שאלה שתי קטגוריות נפרדות: שחיטה צריכה להיות דומה לקרבן (ממילא מחוסרת אבר פסול), אבל ניסוך צריך רק להיות מעשה יציקה (ממילא אפילו מי רגלים מספיק).

שובר מקל בפניה – דרך עבודתה בכך, ודין איסור הנאה

דברי הרמב”ם: „עבודה זרה שדרך עבודתה שובר מקל (לשבור מקל) בפניה – חייב. אבל המקל לא נאסר בהנאה.”

פשט: אם העבודה זרה הספציפית נעבדת על ידי שבירת מקל לפניה, חייבים כי זו „דרך עבודתה בכך”. אבל המקל לא נאסר בהנאה.

חידושים:

1. חייב כי דרך עבודתה בכך: שבירת המקל אינה אחת מארבע העבודות העיקריות, אבל חייבים כי זו בדיוק הדרך לעבוד את העבודה זרה הזו.

2. מדוע המקל לא נאסר? בזריקת דם הדם „מתפזר” – הוא עובר שינוי. אבל בשבירת מקל לא קורה שינוי במקל שהופך אותו לתקרובת. המקל נשאר מה שהוא, הוא לא הפך לחלק מהעבודה באופן שאוסר אותו. רק משהו שדומה ל„התקרבות” – כמו שחיטה, הקטרה, ניסוך – נאסר, אבל לא סתם דרך עבודתה בכך. ייתכן שתוספות חולקים על הרמב”ם בנקודה זו.

הלכה ג׳ (המשך): מקבל עליו באלוה – קבלת מלכות עבודה זרה

דברי הרמב”ם: „המקבל עליו אחד מכל מיני עבודה זרה באלוה – חייב סקילה. ואפילו הגביה לבנה ואמר לה ׳אלי את׳ – הרי זה חייב בדיבור זה. ואפילו חזר בו תוך כדי דיבור – אין חזרתו כלום, אלא נסקל.”

פשט: דרך שלישית להתחייב על עבודה זרה: רק על ידי דיבור – לקבל על עצמו עבודה זרה כאלוה. אפילו הוא לוקח אבן (לבנה) ואומר „אתה אלי” – הוא חייב סקילה. ואפילו חזרה תוך כדי דיבור לא עוזרת.

חידושים:

1. שלוש דרכים של עבודה זרה: יש לנו עכשיו שלוש דרכים נפרדות להתחייב: (א) דרך עבודתה בכך – עבודה ספציפית של העבודה זרה; (ב) ארבע העבודות (זביחה, הקטרה, ניסוך, השתחואה) – שחלות על כל עבודה זרה; (ג) קבלת מלכות – רק על ידי דיבור, ללא שום מעשה.

2. לא מובא פסוק: הרמב”ם לא מביא פסוק כמקור לדין של מקבל באלוה. הוא מביא פסוקים על „לא תעבדם” ו„לא תשתחוה”, אבל לא על קבלת מלכות. זה עומד במשנה, אבל מקור הפסוק לא ניתן.

3. הוא עושה את העבודה זרה ומקבל אותה בבת אחת: החידוש הוא שלא צריך שכבר תהיה עבודה זרה קיימת. הוא יכול עכשיו לקחת אבן (לבנה), להגביה אותה, ולומר „אלי את” – והוא חייב. הוא עושה את העבודה זרה ומקבל אותה באלוה ביחד באותו רגע.

4. „אלה אלהיך ישראל” בעגל: אולי זה היה החטא בעגל הזהב – המילים „אלה אלהיך ישראל” עצמן כבר היו קבלת עבודה זרה באלוה. אולי שחיטת זבחים שנעשתה בעגל הייתה „חג לה׳ מחר” (אהרן אולי לא רצה ששוחטים לעגל), אבל עיקר העבירה הייתה הדיבור של „אלה אלהיך”.

5. חזרה תוך כדי דיבור לא עוזרת: כמו במגדף (מברך שם ה׳) – אם הוא אומר „אלי את” ומיד אחר כך אומר „לא, אני חוזר בי” – לא עוזר, הוא נסקל.

עובד דרך בזיון – פעור ומרקוליס

דברי הרמב”ם: „הפוער עצמו לפעור כדי לבזותו, או שזרק אבן למרקוליס כדי לבזותו – הואיל ועבודתו בכך, חייב.”

פשט: אפילו אם אחד עושה את העבודה בכוונת בזיון – הוא רוצה לבזות את הפעור על ידי התפנות, או רוצה לבזות את מרקוליס על ידי זריקת אבן – הוא חייב, כי זו בדיוק „דרך עבודתה בכך”.

חידושים:

1. כוונת בזיון לא עוזרת: החידוש הגדול: אפילו הוא לא מתכוון לעבוד את העבודה זרה, הוא מתכוון דווקא לבזות אותה – הוא חייב. ב„דרך עבודתה בכך” מסתכלים על המעשה, לא על הכוונה. הפעור „אוהב” בזיון – דרך עבודת הפעור היא דרך מעשים שנראים כמו בזיון, אבל זה בדיוק מה שהעבודה זרה רוצה.

2. מה מעמדו – מזיד או שוגג? הוא לא קיבל מרות של העבודה זרה, הוא התכוון לבזות. אבל הוא חייב כי זו דרך עבודה. זה סוג של שגגה – „לא עלה על דעתו שזה בדיוק מה שהפסל רוצה.” אבל זה גם סוג של מזיד, כי הוא עשה את המעשה בכוונה.

3. „להוציא לעז” לא עוזר: מי שעושה זאת „להוציא לעז” (לעשות שם רע לעבודה זרה) – גם לא עוזר, כי המעשה נשאר מעשה עבודה.

הלכה ד׳: העובד עבודה זרה מאהבה או מיראה

דברי הרמב”ם: „העובד עבודה זרה… ולא קיבלו עליו באלוה, אלא שעבדה מאהבה – כגון שחשק בצורה זו מפני מלאכתה שהיתה נאה ביותר – או שעבדה מיראה שמא תריע לו, כמו שאדם מדמה בעובדיה שהוא מטיב ומריע… פטור.”

פשט: הרמב”ם מציב חילוק בין שני סוגי עובדי עבודה זרה: (1) מי שמקבל עליו באלוה – חייב סקילה; (2) מי שעובד מאהבה או מיראה אבל לא מקבל עליו באלוה – פטור (מסקילה).

חידושים:

1. „מאהבה” – לאהוב את היופי, לא את האלוהות: הרמב”ם מפרש „מאהבה” לא שהוא אוהב את העבודה זרה ככוח אלוהי (לא „שמא ייטיב לו”), אלא שהוא אוהב את הצורה/הפסל עצמו כי הוא יפה – „שחשק בצורה זו מפני מלאכתה שהיתה נאה ביותר.” יש שאלה אם „נאה” מתייחס לצורה עצמה או ל„מלאכה” – כלומר מלאכת מחשבת, הדרך האומנותית שבה נבנה. שני הפירושים אפשריים.

2. „מיראה” – להאמין בכוח אבל לא לקבל באלוה: ביראה הרמב”ם מפרש „שמא תריע לו, כמו שאדם מדמה בעובדיה שהוא מטיב ומריע.” האדם מאמין שלעבודה זרה יש איזה כוח לעשות טוב או רע, אבל הוא לא מקבל עליו באלוה. הרמב”ם מביא „מטיב ומריע” רק ביראה, לא באהבה – כי אהבה היא מהות אחרת לגמרי: לאהוב את היופי, לא לצפות להנאה מכוח אלוהי.

3. גדר „קבלה באלוה” לפי הרמב”ם: יסוד חשוב: לפי הרמב”ם „קבלה באלוה” אינה אותו דבר כמו להאמין שמשהו יש לו כוח. אדם יכול להאמין שהעבודה זרה יכולה להטיב ולהריע, ובכל זאת הוא לא מקבל עליו באלוה – ואז הוא פטור מסקילה. „קבלה באלוה” היא דרגה ספציפית של הכרה כאלוה, לא רק אמונה בכוח. הרמב”ם סובר שיכול להיות שלעבודה זרה יש איזה כוח (כפי שאמר קודם לגבי כוכבים), אבל זה לבדו לא מהווה קבלה באלוה.

4. „פטור” – פטור אבל אסור: כשהרמב”ם אומר „פטור”, הוא מתכוון פטור מסקילה אבל אסור – הוא פטור מסקילה, אבל עדיין אסור לעבוד עבודה זרה אפילו מאהבה או מיראה.

5. קושי של מפרשים אחרים: אחרונים אחרים התקשו מאוד עם רמב”ם זה, כי הם חשבו שאם אחד מאמין בכוח של עבודה זרה, זה עצמו כבר סוג של עבודה זרה. אבל הרמב”ם מחלק: להאמין בכוח אינו אותו דבר כמו לקבל באלוה.

6. [דיגרסיה: שייכות לעבודת ה׳ מאהבה ומיראה:] אחרונים (מוזכר דבר מר׳ יצחק הוטנר) למדו מרמב”ם זה יסוד לגבי עבודת ה׳: אם אחד עובד את ה׳ מאהבה או מיראה אבל לא מקבל עול מלכות שמים, גם זו לא העבודה המלאה.

7.

סתם אהבה לבדה אינה רלוונטית: לפי הגמרא, סתם אהבה – לאהוב דברים יפים – אינה רלוונטית לאיסור, כל עוד האדם לא נעשה משוגע לגמרי. רק כשזה נעשה כל כך חזק שזה כבר קבלו באלוה, זו בעיה.

הלכה ה׳: מגפף, מנשק, מכבד, מרבץ, מרחיץ, סך, מלביש, מנעיל

דברי הרמב”ם: „המגפף עבודה זרה, או המנשקה, או המכבד והמרבץ לפניה, או המרחיץ לה, או הסך, או המלביש, או המנעיל, וכל כיוצא בדברים אלו – עובר בלאו… אבל אם היתה דרך עבודתה באחד מכל הדברים האלו – חייב.”

פשט: הרמב”ם מונה דרכים שונות לכבד עבודה זרה: לחבק (מגפף), לנשק (מנשק), לנקות (מכבד), לרצף את הרצפה (מרבץ), לרחוץ (מרחיץ), למשוח בשמן (סך), להלביש (מלביש), לנעול נעליים (מנעיל). כל אלה הם לאו, אבל לא חייב מיתה. אבל אם בעבודה זרה מסוימת דווקא אחד מהמעשים האלה הוא דרך עבודה – אז הוא חייב מיתה.

חידושים:

1. חילוק בין „עבודה” ל„כבוד”: המעשים האלה אינם „עיקר עבודה” – לא אחת מד׳ העבודות ולא „כדרכה”. הם סוג של כבוד/שירות לעבודה זרה, דומה לכך שניקיון בית המדרש אינו ה„עבודה” של בית המדרש (שהיא תפילה/לימוד), אבל זה כבוד. הרמב”ם קורא לזה „בלא עובדה” – כלומר בלא עיקר עבודה, אבל זה עדיין סוג של דרך עבודה/כבוד.

2. „אבל אם היתה דרך עבודתה באחד מכל הדברים האלו” – חייב: מדוע צריך לומר זאת, הרי בכל מקרה זו „דרך עבודה”? התירוץ: ברוב עבודות זרות המעשים האלה הם רק כבוד/שירות, לא עיקר עבודה. רק בעבודה זרה ספציפית שבה זה באמת מה שעושים כשבאים לכנסייה – אז זה „כדרכה” וחייב מיתה.

הלכה ו׳ (חלק ראשון): מראית עין בעבודה זרה

דברי הרמב”ם: „נשרו לו קוצים ברגליו לפני עבודה זרה – לא ישוח מפני שנראה כמשתחוה… נשפכו לו מעות בפניה – לא ישוח… אלא יושב… כיפה של מקלחת מים לעבודה זרה – לא יניח פיו על פיה וישתה, מפני שנראה כמנשק.”

פשט: הרמב”ם מביא שלושה מקרים של מראית עין: (1) נכנס קוץ ברגל ליד עבודה זרה – לא יתכופף להוציא אותו, כי זה נראה כמשתחווה; (2) נשפכו מעות ליד עבודה זרה – לא יתכופף, אלא ישב כדי לקחת; (3) מזרקה שנעשתה ליופי לעבודה זרה – לא ישתה בפה ישירות, כי זה נראה כמנשק את העבודה זרה.

חידושים:

1. השתחואה צריכה כוונה: מדין זה אפשר ללמוד שהשתחואה לעבודה זרה צריכה כוונה – הוא חייב להתכוון שהוא משתחווה לעבודה זרה. עצם ההשתחוות מול פסל ללא כוונה אינו חייב מן התורה. האיסור כאן הוא רק מצד מראית עין.

2. מראית עין – איסור דרבנן: הלכות אלה לכאורה הן איסור דרבנן של מראית עין, לא דאורייתא. האדם לא באמת עובד, הוא רק מוציא קוץ או אוסף מעות, אבל זה נראה כעבודה.

3. מקור – משנה ומעשה חנה ושבעת בניה: המקור לדין זה הוא משנה, וזה קשור למעשה של חנה ושבעת בניה, שבה המלך אמר שיזרקו משהו כדי שהאדם יתכופף (ובכך ייראה כמשתחווה).

4. מזרקה (כיפה של מקלחת מים) – מנשק: האיסור לשתות ישירות ממזרקה השייכת לעבודה זרה הוא כי זה נראה כמנשק – ומנשק כבר נלמד קודם כלאו. אפשר לשתות בידיים או בכלי, רק לא ישירות בפה.

5. הקשר היסטורי: מאוד אפשרי שעובדי עבודה זרה הכניסו בכוונה קוצים או לקחו מעות של אנשים כדי שיצטרכו להתכופף ליד העבודה זרה – טריק לגרום לאנשים להיראות כמשתחווים.

הלכה ו׳ (חלק שני): עושה עבודה זרה – עשיית עבודה זרה

דברי הרמב”ם: „העושה עבודה זרה לעצמו, אף על פי שלא עבדה – לוקה, שנאמר ׳לא תעשה לך פסל וכל תמונה׳. העושה עבודה זרה בידו לאחרים, אפילו עשה לגוי – לוקה, שנאמר ׳ואלהי מסכה לא תעשו לכם׳.”

פשט: הרמב”ם מציב שני לאווין נפרדים בנוגע לעשיית עבודה זרה: (1) „לא תעשה לך” – אסור ליצור/להשיג לעצמו עבודה זרה, אפילו לא עבד אותה; (2) „ואלהי מסכה לא תעשו לכם” – אסור לעשות בידיים עבודה זרה, אפילו לאחרים, אפילו לגוי.

חידושים:

1. שני איסורים נפרדים – השגה מול עשייה בידיים: „לא תעשה לך” מדבר על עצם ההשגה/יצירת עבודה זרה לעצמו – זה כולל אפילו קנייה או הזמנה מאחרים, לא רק עשייה בידיים עצמו. „ואלהי מסכה לא תעשו לכם” מדבר על המעשה הפיזי של עשייה בידיים – זה אסור אפילו כשעושים זאת לאחר, אפילו לגוי, אפילו הוא עצמו לא מאמין בזה.

2. העושה בידו לעצמו – לוקה שתיים: כשאחד עושה בידיו עצמו עבודה זרה לעצמו, הוא עובר על שני הלאווין בבת אחת – גם האיסור של השגה לעצמו, גם האיסור של עשייה בידיים – והוא לוקה שתיים.

3. [דיגרסיה: השוואה למצוות עשה:] מבנה דומה קיים במצוות עשה – כמו למשל בספר תורה, שיש מצווה של השגה (קנייה) של ספר תורה, ומצווה נפרדת של כתיבה בידיים עצמו, אפילו לאחר. זו השוואה מעניינת למבנה של שני הלאווין בעבודה זרה.

הלכה ז׳: צורות לנוי – אסור לעשות צורות לנוי

דברי הרמב”ם: „אסור לעשות צורות לנוי, אף על פי שאינה עבודה זרה, שנאמר ׳לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב׳ – כלומר צורות של כסף ושל זהב שהן לנוי, כדי שלא יטעו בהם הטועים וידמו שהן לעבודה.”

פשט: מלבד האיסור לעשות עבודה זרה ממש, יש איסור נפרד לעשות צורות לנוי – אפילו אין כוונה לעבוד אותן – כי אנשים אחרים עלולים לטעות.

חידושים:

1. „שלא יטעו בהם הטועים” – שני פירושים: מה הרמב”ם מתכוון ב„שלא יטעו בהם הטועים וידמו שהן לעבודה”?

פירוש א׳: אנשים אחרים יחשבו ש*אתה* עובד עבודה זרה (מראית עין).

פירוש ב׳: אנשים אחרים יימשכו בעצמם אחרי הצורות ויבואו לעבודה זרה (גדר/סייג לאחרים).

הלשון „וידמו שהן לעבודה” – „שהן לעבודה” (שהן לעבודה), לא „כאילו לעבוד אותה” (כאילו הוא עובד אותן) – נוטה לפירוש של מראית עין: אנשים יחשבו שאתה עובד. אבל זה נשאר לא ברור.

2. אם אין יצר הרע לעבודה זרה – האם עדיין אסור? אם הטעם לאיסור הוא „שלא יטעו בהם הטועים”, אולי בזמן או מקום שבו בטל יצר הרע לעבודה זרה (כמו בזמננו), האיסור לא יחול? זו נשארת שאלה פתוחה.

אילו צורות אסורות – צורת אדם

דברי הרמב”ם: „לפיכך אין עושין צורת אדם בלבד… לא בעץ ולא בסיד ולא באבן… שתהא צורה בולטת, כגון הציור והחקיקה שבטרקלין ובפלטרין… והצר צורה זו – לוקה. אבל צורה שוקעת, או צורה של סממנים, כגון צורה של אריגה או של רקמה – מותרת.”

פשט: צורת אדם אסורה רק כשהיא בולטת (תלת-ממדית, בולטת). צורה שוקעת (שקועה), או צורה של צבע/אריגה/רקמה (דו-ממדית) מותרת.

חידושים:

1. טבעת עם חותם של צורת אדם – נפקא מינה מעשית: אם לטבעת (טבעת) יש חותם (חותמת) עם צורת אדם:

– אם הצורה על הטבעת בולטת – אסור להניחה (אסור ללבוש/להחזיק אותה), אבל מותר לחתום בה (כי ההטבעה נעשית שוקעת).

– אם הצורה על הטבעת שוקעת – מותר להניחה (מותר ללבוש אותה), אבל אסור לחתום בה (כי ההטבעה נעשית בולטת).

בפועל יוצא ששני סוגי הטבעות בעייתיים – באחד אסור להחזיק, בשני אסור להשתמש. למעשה לא צריך לעשות את שניהם.

דמות חמה ולבנה, כוכבים, מזלות, מלאכים

דברי הרמב”ם: „לא יעשה אדם צורת דמות חמה ולבנה, כוכבים ומזלות ומלאכים, שנאמר ׳לא תעשון אתי׳ – לא תעשון כדמות שמשיי המשמשים לפני במרום.” זה אסור אפילו על הלוח (אפילו לא בולט).

פשט: דמות של גרמי שמיים ומלאכים אסורה אפילו שוקעת/דו-ממדית, לא כמו צורת אדם שאסורה רק בולטת.

חידושים:

1. מה פירוש „דמות חמה ולבנה” – חידוש גדול של הרמב”ם: „דמות חמה ולבנה” פירושו לא איך השמש והירח נראים באמת (עיגול וכו׳). הרמב”ם אומר בפירוש בפירוש המשניות שזה פירושו הצורות שעובדי עבודה זרה דמיינו שכך נראית השמש – למשל אדם עם פנים אדומות, או הירח כאישה עם שיער ארוך, וכדומה. אלה ממש צורות של עבודה זרה, לא סתם סמלים אסטרונומיים.

2. הראב”ד לא הבין את החידוש: הראב”ד חולק על הרמב”ם בעניין זה. נראה שהראב”ד הבין „דמות חמה ולבנה” כפשוטו – כמו המראה הפיזי של שמש וירח. הראיה שהראב”ד הבין זאת כפשוטו היא שלא הייתה לו הבעיה שהרמב”ם התייחס אליה, והוא שואל שאלות שהגיוניות רק אם מבינים זאת כפשוטו.

צורות בהמות, אילנות, דשאים

דברי הרמב”ם: „צורות הבהמות ושאר נפש חיה חוץ מן האדם, וצורות אילנות ודשאים וכיוצא בהן – מותר לעשותן, ואפילו היתה הצורה בולטת.”

פשט: צורות של בהמות, חיות, עצים, עשב – כולן מותרות, אפילו בולטות (תלת-ממדיות).

חידושים:

1. סיכום של שלוש קטגוריות: שיטת הרמב”ם בשלוש קטגוריות:

צורת אדם – אסורה רק בולטת; שוקעת/ציור/אריגה מותרת.

דמות חמה ולבנה, כוכבים, מזלות, מלאכים – אסורה אפילו לא בולטת, אפילו שוקעת/דו-ממדית.

בהמות, חיות, אילנות, דשאים – מותרת אפילו בולטת.

2. נפקא מינה מעשית – פסלים של חיות: לפי הרמב”ם יוצא שפסלים של אריות, שוורים וכו׳ מותרים – אפילו בולטים. בבתי כנסת היו תמונות של אריות ודברים כאלה, ולפי הרמב”ם זה מותר. ייתכן שפוסקים אחרים מחמירים גם על צורות בהמות – זו נשארת שאלה פתוחה (לא נבדק בשולחן ערוך לראות איך הוא פוסק).

סיכום כללי: שלוש קטגוריות של חיוב בעבודה זרה

מהלך הרמב”ם בפרק ג׳ מציב שלוש קטגוריות של חיוב בעבודה זרה:

1. דרך עבודתה בכך – עבודה ספציפית של אותה עבודה זרה (חייב רק על העבודה זרה הספציפית). דוגמאות: פעור – התגלות; מרקוליס – זריקת אבנים. אפילו בכוונת בזיון חייב, כי מסתכלים על המעשה.

2. ארבע עבודות (זביחה, הקטרה, ניסוך, השתחואה) – חייב על כל עבודה זרה, כי אלה עבודות מיוחדות לה׳. הטעם: „זובח לאלהים יחרם בלתי לה׳ לבדו” – לקחו משהו השייך רק לה׳ והעבירו לאחרים. השתחואה צריכה פסוק נפרד כי היא לא „עבודת פנים.”

3. קבלת מלכות (מקבל באלוה) – על ידי דיבור בלבד, ללא שום מעשה. אפילו הגביה לבנה ואמר „אלי את” – חייב סקילה. חזרה תוך כדי דיבור לא עוזרת.

בנוסף יש עוד שתי דרגות נמוכות יותר:

4. עובד מאהבה או מיראה ללא קבלה באלוה – פטור מסקילה, אבל אסור.

5. מגפף, מנשק, מכבד, מרבץ וכו׳ – עובר בלאו (לא חייב מיתה), אלא אם כן זו „דרך עבודתה בכך” באותה עבודה זרה ספציפית.

ובסוף הפרק מוסברים דיני עשיית עבודה זרה (שני לאווין נפרדים – השגה לעצמו, ועשייה בידיים לאחרים) וצורות לנוי (עם שלוש קטגוריות: צורת אדם – רק בולטת אסורה; דמות שמשים – אפילו שוקעת אסורה; בהמות/אילנות – אפילו בולטת מותרת).


תמלול מלא 📝

רמב”ם הלכות עבודה זרה פרק ג – דרכי עבודה זרה וארבע עבודות המיוחדות לה’

הקדמה – מבנה ספר המדע והלכות עבודה זרה

אנחנו בפרק השלישי של הלכות עבודה זרה בספר המדע. בפרק הראשון למדנו מהי הטעות של עבודה זרה, בפרק השני כבר למדנו קצת יותר הלכות עבודה זרה, וכאן נכנסים לפרטים של דרכי העבודה, איך עובדים עבודה זרה ועל אילו סוגי עבודות חייבים.

אומר הרמב”ם… אפשר לומר שהפרק הראשון היה רק הסתירה מן, אחר כך האגדה שלא נכנסת, והפרק השני… עכשיו מתחיל ממש עיקר עבודה זרה, איזו חייב, איזו פטור, זה ממש הלכה כמו כל הלכה.

הלכה א – עונשים: כרת, סקילה, וחטאת קבועה

אומר הרמב”ם: כל עובד עבודה זרה ברצונו בזדון – ברצונו פירושו סתם עוד דרך להסביר בזדון, הוא עושה זאת מרצון, להוציא מה שאחר כך הוא יאמר מינים אחרים של עבודות שפטור עליהם – הוא עושה זאת ברצון בזדון, רוצה לעבוד עבודה זרה, חייב כרת. זה כבר מעצמו. ואם היו שם עדים והתראה, אם היו עדים והתראה, מקבל סקילה. וקודם לכן אמר גם תלייה, כן, גם צריך לתלות.

שגגה בעבודה זרה

ואם עבד בשגגה, ואם עבד עבודה זרה בשגגה, כלומר, מה פירוש בשגגה? הוא לא ידע שאסור או… זה קצת מעניין בשגגה, כי כפירה אין בזה בשגגה, כלומר הוא לא יודע שהוא כופר. הוא לא יודע שעבודה זרה אינה הקב”ה. הוא לא יודע שזו עבודה. אוקיי, הוא יודע שזו עבודה. הוא יודע שזו עבודה, אבל זה לא אותו דבר כמו כפירה. כן, אוקיי. מביא חטאת קבועה, מביא חטאת קבועה. קבועה פירושה תמיד, לא כמו שיש מצוות מסוימות שעליהן עולה ויורד, כלומר לפי כמה כסף יש. חטאת קבועה פירושה תמיד מביא אותו סוג חטאת.

הלכה ב – כל עבודה זרה יש לה דרך עבודה משלה

אומר הרמב”ם כך, מהן העבודות? מהו זה שהעובד חייב? מה עושה העובד? אומר הרמב”ם: עבודות הרבה קבעו עובדי עבודה זרה לכל צלם וצלם, לכל סוג עבודה זרה, לכל צורה וצורה, לכל סוג סמל של עבודה זרה, ועבודה זו אינה כעבודה זו.

חידוש: יצירתיות של עבודה זרה

שמתי לב כאן שהרמב”ם אומר שעבודה זרה יש בה הרבה מאוד “יצירתיות”. כי אנשים משתמשים בדמיונם. יש כל מיני עבודות זרות, כל אחד ממציא צלמים וצלמים, צורות וצורות ועבודות שונות עם קולמוסים, יש למדינות שונות כתבים שונים, יש כל מיני סוגים, כי אמת היא אחת, אבל פנטזיות ושקרים יש הרבה סוגים, יהיו הרבה מיני עבודות להרבה מיני עבודות.

דוגמאות: פעור ומרקוליס

כגון הוא מסביר, פעור, הגיע לשיא היצירתיות להוביל אנשים לדברים משונים, כמו שעבודתו שאדם יגלה עצמו, שאדם יתגלה, היו להם מקומות מיוחדים לעבודה זרה הזו. ובמרקוליס עבודתו של עבודה זרה זו, היא לזרוק עליו אבנים, שיזרקו עליו אבנים, או לסלק ממנו אבנים, או להסיר אבנים ממנו. והרבה עבודות כגון אלו תיקנו, עוד עבודות כאלה שהם תיקנו לצלמים.

הלכה ג – דרך עבודתה: צריך לעבוד לפי דרך העבודה

אומר הרמב”ם, אף שנראה שיש כל כך הרבה דרכים לעבוד. לא. מתחיל הפוך. אבל בואו נקרא. פעור עצמה למקולות, מי שמתגלה לפני עבודה זרה שנקראת מרקוליס, או שהוא נותן… הוא לא עושה מה שצריך לעשות. הוא לא צריך לחשוב שכל עבודה שכל משוגע המציא, עושים אותה לכל משוגע והוא חייב? לא.

שוב, פעור היא העבודה, כמו שמתגלה לו. אז אם מישהו עושה לפעור את העבודה של פעור, כלומר עבודה זרה של פעור. אבל אם מישהו עושה אחרת, והוא עושה את העבודה של פעור, עושה למרקוליס, או להיפך, וזורק אבנים לפעור פטור, כי הוא לא עבד דרך עבודתה. צריך לעבוד, כן, לעבוד דרך עבודתה.

המקור: “איכה יעבדו הגוים”

כמו שנאמר, איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם, איך עובדים הגויים את העבודה, את העבודה הנכונה, את האליל הנכון, כשזה באותו אופן, אז חייב. מעניין, אותו פסוק הביא קודם לכן, שמזה אסור ללמוד על עבודה זרה, כי מה הקשר? אבל כאן רואה הרמב”ם קשר, אומר הוא…

בית דין חייב לדעת דרכי עבודות

כיוון שיוצא שיש כל כך הרבה מיני עבודות זרות, וכל כך הרבה מיני עבודות, כדי שנוכל לדון את הדינים… ורק אם הוא עושה לפי הלכות עבודה זרה. אם בעל עושה לעצמו מנהג משלו, הוא לא יכול לעשות מנהג משלו.

צריך לדעת בית דין לכן דרכי עבודות. אין ספק שעובד עבודה זרה הוא לא עד שידעו דרך עבודתה. אומר הוא, צריך בית דין לדעת דרכי עבודות כדי לדעת שהאדם עבר דרך עבודתה.

חידוש: בית דין צריך בעצמו לדעת – אין “עד מומחה”

אמנם, אפשר לחשוב למה צריך בית דין בעצמו לדעת? אפשר תמיד להביא איזה עובד עבודה זרה ולשאול איך עובדים את העבודה. אבל אנחנו נלמד עוד בסנהדרין, בוודאי, סנהדרין צריך בעצמו לדעת הכל. אין דבר כזה בסנהדרין היהודי שקוראים לו “עד מומחה”, שבית דין יסמוך, יבטח במה שאותו מוכר. יש דבר כזה כמו גוי שליח לפי תומו על האמונה. חכה, מה זה קשור? בית דין שלא יודע משהו שואל את עדיו. לא, אין דבר כזה, זה לא נכון. להבין את המציאות אין דבר כזה. על עדות יש סוג עדות, אבל בית דין שלא מבין את הנושא, הוא לא רשאי לפסוק. מזה נלמד אחר כך, הוא צריך ללמוד עוד כישוף.

אותו דבר, שלוש שורות בסנהדרין, לא שומעין מפי התורגמן. אפילו מתרגם שאומר מה העדים אומרים אינו כשר בבית דין. בית דין יהודי צריך להיות הוא בעצמו המבין. אם הוא אומר שמעתי זאת מהמבין, זה לא עובד. כמו שלמדנו קודם לכן שבית דין צריך לשמוע מהעדים בדיוק את ההגדה.

נכון שאולי מדובר כאן ממש על דין בית דין. אם זה סתם על מנת דמילתא יכול להיות, אבל דין בית דין, צריך בית דין בעצמו להיות מבין. בית דין בעצמו צריך להיות בקי בהלכות עבודה זרה. הוא צריך לדעת איך יוצאים לפי שיטת עבודה זרה את עבודתם, ורק אחר כך אפשר להמשיך.

ההיקף האקספוננציאלי של הידע

אבל אני רוצה להוסיף דבר אחד, שזה חייב להיות לעבודה זרה הספציפית הדרך עבודה הספציפית. צריך בית דין לדעת הרבה, כי לא מספיק שיודעים כל מיני דרכי עבודות. צריך לדעת לכל דרך עבודה, לכל עבודה זרה. זה אקספוננציאלית יותר, כי יש מיליוני מיני עבודות זרות ומיליוני מיני עבודות. או שהסוג עבודה שהוא באמת אחיד אצל כולם, מכיוון שכל הפרטים צריך לדעת.

המקור: “לא תעבדם”

אומר הרמב”ם, “ואין זו דרך עבודת אליל זה”, וזו אינה דרך עבודה של עבודה זרה זו. והרמב”ם אומר, “כמו שכתוב ‘לא תעבדם'”. “לא תעבדם” פירושו העבודה לעבודה זרה. כל עבודה זרה יש לה את עבודתה. צריך לדעת את העבודה, וזו הדרך.

הלכה ד – ארבע עבודות המיוחדות לה’: זביחה, השתחואה, הקטרה, וניסוך

יש רגע, יש משתחווה. משתחווה היא דבר שהוא מיוחד, לא אצל כל עבודה זרה. “לא תעבדם” – כל משוגע חושב שזו דרך עבודתו.

אומר הרמב”ם, “ואין זו דרך עבודת אליל זה”. זה שצריך דווקא את העבודה הזו, כשמשוגע בא עם דרך עבודה, זה לא הופך את זה עכשיו לכולם לדבר אוניברסלי שזו דרך עבודה, ואומרים שכל אחד שעושה כך הוא עובד עבודה זרה. אתה יכול רק לעשות לאותה עבודה זרה, זה רק עבודה זרה. אבל הנה, מה שבאמת יש עבודות, כי העבודות הן לגבי עבודת ה’, זה עבודות אמיתיות, וכשעושים את העבודות האמיתיות לכל עבודה זרה, זה תמיד עבודה זרה.

חידוש: עבודות אמיתיות מול עבודות-פנטזיה

אומר הרמב”ם שזה יכול להיות דבר כמו לזרוק אבן שזה ייקרא עבודה, זה רק… אוקיי, הרמב”ם חייב שזה יכול להיות שפטור, נכון, פטור כי זו לא העבודה הנכונה. אולי עבודות, שאז זה מיוחד לאותה עבודה זרה שלה עושים עבודה מסוימת. אבל… יש דבר שנקרא תמיד עבודה, שנקרא משתחווה… לא, ארבע עבודות, חוץ. אבל משתחווה וכן מקטיר, ארבע העבודות, להשתחוות, או לשחוט קרבן, או להקטיר קטורת, או לנסך יין או מים, אלו ארבע עבודות שנקראות עבודות אצל עבודת ה’. אלו עבודות אמיתיות.

פירוש: מקטיר פירושו לשרוף

מה פירוש מקטיר? מקטיר קטורת. לא רק מקטיר קטורת. אני חושב שמקטיר פירושו לשרוף קטורת, ששורפים משהו על הקטורת. הקטרה לא פירושה רק על הקטורת. הקטרה פירושה לשרוף אולי מה שכבר שוחט, והקטרה היא שריפה. הם שמים שם ושורפים. אוקיי ומים, לא יודע.

ארבע העבודות הן אוניברסליות

העבודות האלו נקראות עבודות בבית המקדש או שאולי זה נקרא עבודה אוניברסלית, כך שזה מחייב על כולם, אבל עובד אחת מארבע עבודות אלו לכל, לכל מין עבודה זרה, אחת מהעבודות האלו אין חילוק לאיזו מין עבודה זרה חייב, אפילו אם זו לא דרך עבודתה וכך אפילו אם עבודה זרה זו לא מקובל שזו דרך העבודה, אבל זו דרך עבודה בכלליות, ועל זה חייב על כל עבודה.

הלכה ה – המקור של “זובח לאלהים יחרם”

למה? קודם הוא יעשה דוגמה, ואחר כך הוא יביא מקור? לפעמים מישהו היה מנסך, עשה ניסוכים. לפעמים מישהו היה זובח, הוא שחט קרבן למרקוליס. חז”ל אומרים שנאמר, מה כתוב בפסוק “זובח לאלהים יחרם”. מי שעובד, מי שזובח, או שהוא עושה זביחה לכל אלהים אחרים, יחרם. יחרם הוא לשון מיתה, מגיע לו עונש. למה? כי בלתי לה’ לבדו, רק לקב”ה לבדו מותר לעשות זביחה.

קושיה: למה דווקא זביחה?

והרמב”ם מסביר, זביחה בכלל אינה העבודה של עבודה זרה. למה אומר הפסוק דווקא זביחה? יש עוד דרכים לעבוד לאלהים אחרים שחייבים עליהם. מה זה בכלל זביחה בעבודה זרה? “זובח לאלהים יחרם”, למה התורה ציינה זביחה ספציפית?

תירוץ: מה זביחה מיוחדת – שהיא עבודה לה’

בוא נאמר כך, מה זביחה מיוחדת, מה מיוחד בזביחה? שהיא עבודה לה’. ועל זה חייב הזובח לאל אחר, לכל אל אחר, הוא חייב סקילה, בין שהיא דרך עבודתו בזביחה בין שאינו בזביחה. ללמוד מזה שאף כל עבודה שהיא מיוחדת לה’, כל עבודה שהיא מיוחדת לה’ שמו, אם עבד בה לאל אחר, בין שהיא דרך עבודתו בכך בין שאינה בכך, חייב עליה. מהפסוק “זובח לאלהים יחרם” לומדים שכל דבר שהוא העבודה המיוחדת לה’ אם עושים אותו לעבודה זרה חייבים.

הלכה ו – המקור להשתחואה: “לא תשתחוה לאל אחר”

שנאמר “לא תשתחוה לאל אחר”.

אה, עוד מקור. אז זה מקור אחד על זביחה. עכשיו מה עם האחרים? אמרנו ארבעה דברים: זביחה, משתחווה, מקטיר ומנסך. אף כל זביחה, מה עם שאר הדברים? מה המקור להשתחואה?

לא, אבל כל דבר שהוא מיוחד לה’. טוב מאוד, אבל הוא מביא אמנם. אבל הוא יכול אולי לכוון עבודה שמיוחדת לה’ מהמשפחה, כמו העבודות שעושים בבית המקדש. הוא מביא עוד ראיה, אני לא יודע. אני חושב שזובח פירושו הוא מביא הכל שדומה למה שעושים בבית המקדש: זביחה, הקטרה וניסוך. לא, לא, אבל… אה, אוקיי, בוא נראה. אני אקרא “להשתחוות לאל אחר”. כן. זה אמנם על זריקה. תקרא עד סוף ההלכה.

אני אקרא “להשתחוות לאל אחר”. כתוב גם בפסוק “לא תשתחוה לאל אחר”. לכאורה צריך לשאול אותה שאלה, מה זה דווקא השתחואה?

לא, טוב. והוא הדין למקטיר ולמנסך, לאן הוא הולך?

הלכה ד (המשך): מקורות לארבע העבודות – זביחה, השתחואה, הקטרה, ניסוך

דובר 1: ואני אומר עוד מקור. הדברים, שוב, חייב על משתחווה לאל אחר. אז זה מקור אחד על זביחה. עכשיו מה עם האחרים? דיברנו על ארבעה דברים: זביחה, משתחווה, מקטיר ומנסך. אף כל זובח, מה עם שאר הדברים? מה המקור להשתחואה?

דובר 2: לא, אבל כל דבר שהוא מיוחד לה’.

דובר 1: טוב מאוד, אבל הוא מביא אמנם. אבל צריך להיות עבודה מיוחדת לה’ מהמשפחה של כמו העבודות שעושים בבית המקדש, כמו הקטרה וניסוך?

דובר 2: אני לא יודע.

דובר 1: הוא מביא עוד ראיה, אני לא יודע. אני חושב שזובח פירושו, מביאים הכל שדומה למה שעושים בבית המקדש, כמו זביחה, הקטרה וניסוך.

ושלא להיות חייב מיתה זה דבר אחר, זה הדין. אה, אוקיי, בוא נראה. אני אקרא “לא תשתחוה לאל אחר”.

דובר 2: לא, לא.

דובר 1: כן.

דובר 2: זה אמנם על זריקה.

דובר 1: אני אקרא עד סוף ההלכה. “וכן המשתחוה לאל אחר חייב, שנאמר ‘לא תשתחוה לאל אחר'”. כתוב כאן גם בשני הדברים “לא תשתחוה לאל אחר”. למה כתוב כאן בשניהם אותה שאלה, ומה זה דווקא לפי ההשתחואה?

דובר 2: לא, טוב.

דובר 1: “וכן הדין למקטר ולמנסך”. לאן הוא הולך?

דובר 2: “וכן הדין למקטר ולמנסך”.

דובר 1: הרמב”ם, זורק ומנסך אחד הוא. זה אותו מין דבר. מה פירוש זורק?

דובר 2: מה זה בא כאן בכלל?

דובר 1: סתם לזרוק, כמו לזרוק דם.

דובר 2: ולזרוק דם ולזרוק יין זה אותו דבר אצלך. ידעת את זה?

דובר 1: למה זורק יהיה חייב?

דובר 2: כי זו עבודה לה’.

דובר 1: צריך לכתוב כאן על כל עבודה שמיוחדת לה’. זורק היא גם עבודה מיוחדת לה’.

דובר 2: כן, אבל לכל אחד מהם יש ראיה.

דובר 1: אני לא מבין. מה הקושיה?

דובר 2: למה צריך להיות ראיות נוספות בדיוק?

דובר 1: על מה?

דובר 2: על השתחואה ועל…

דובר 1: הוא אמר, מ”זובח לאלהים יחרם” אנחנו יודעים שכל דבר שהוא דרך עבודה לה’, אם עושים אותו לעבודה זרה חייב. ולמה כתוב עוד “לכך נאמר”? ולמה הוא אומר עוד מה זורק ומנסך אחד הוא? אני רוצה להבין.

דובר 2: אני לא יודע. אני לא יודע. אני לא יודע. זה… מתווכחים על זה. המפרשים, אנחנו נמשיך, אנחנו צריכים לסיים היום. אממ… אני לא יודע.

דובר 1: אה, אולי כאן יש קצת ויכוח. אני לא יודע. אני לא יודע. אני לא צריך… אני יודע. אני יודע. אני לא צריך להביא שני מקורות, אני יכול לעשות שמספיק מקור אחד. נו.

דיון: למה השתחואה שונה משאר העבודות?

דובר 1: אני חושב אולי כך, שמקטיר ומנסך וזורק וכל הדברים האלה דומים להשתחואה. זו עבודה שעושים דרך כהנים על המזבח. השתחואה אינה חלק. עבודה של השתחואה עושים רק כש… מתי יש השתחואה? יום כיפור, אבל השתחואה לשם בהר הקודש. אבל השתחואה היא דבר שעומד ב… זו מצוות עשה, או… זו עבודה, אני לא יודע. אבל זו לא העבודה בעזרה לפני בית המקדש. לכן כשבאים לבית המקדש, רואים תמיד את הדברים, זובח, מקטיר, ומנסך. השתחואה לומדים מ”לא תשתחוה לאל אחר”. מכיוון שזובח, מקטיר, ומנסך זה חוזר לאיך שהוא התחיל. מכיוון שזובח, מקטיר, ומנסך, שזה תמיד דרך עבודה.

דובר 2: אוקיי, כך כתוב בכסף משנה בערך כמו שאתה אומר, שזו עבודת פנים, השתחואה אינה עבודת פנים, ממילא צריך פסוק נוסף. אבל יש כסף משנה ארוך על זה, שבוודאי יש עוד מה לחשוב על זה.

הלכה ד (המשך): סיכום הכללים של ארבע העבודות

דובר 2: אומר הרמב”ם הלאה… או שזה הכל חלק מהכללים. הכללים הם אבל מוסכמים, כולם מסכימים, זה הכלל. דבר שעבודתה בכך חייבים רק על מה שעבודתה בכך, וארבע העבודות, כלומר משתחווה, זובח, מקטיר, ומנסך, חייבים על כל עבודה זרה. זו ההלכה. אוקיי.

תרגום לעברית

עכשיו הולך הרמב”ם לומר פרטים מסוימים בנושא של העבודות. נראה שארבע העבודות יש גם סיבה כלשהי, כי זה “לה’ לבדו”. כלומר, העבירה על כך היא משום שלקחת משהו ששייך להקב”ה והעברת אותו למקומות אחרים. כך נראה. “כי לא יחיה זובח לאלהים בלתי לה’ לבדו”. העבירה הייתה על “בלתי לה’ לבדו”. מה שאין כן עבודות אחרות אינן “בלתי לה’ לבדו”, אלא העבירה היא משום שזו הדרך לעבוד את עבודה זרה.

הלכה ז׳: פרטים בניסוך ושחיטה

דובר 2: אסור לעשותה, אם אינו חל על ידי המרגלים. אם היה מנסך על ידי המרגלים, נתחייב החיוב, כי זה נקרא נסך. זה נקרא נסך, אה, אבל זה דבר מבוזה, אבל יש חילוק, זה לא משנה את ההלכה. כך אומר הרמב”ם.

שוחט לה על גבה פטור, זה אומר שזה נקרא שחיטה, אבל זה לא נקרא שחיטה. אין לו הוספה ודוסה בכך, כי צריך להיות דומה לשחיטה או דומה לנסך. זה חידוש שאפילו צואת המרגלים יכול להיקרא נסך.

וכן אם שחט לה בהמה מחוסרת אבר פטור, כי זה פסול לעבודה. אבל סוג הפסול הזה בנסך אתה אומר שזה היה גם פסול בנסך. לרמב”ם יש באמת מהלך שלם, והרמב”ם אומר שזה לא הגיוני, איך יכול להיות שצואה טובה יותר ממחוסרת אבר? לרמב”ם באמת לא היה קשה בזה. יש כאן גמרא שלמה, ואנחנו לא נכנס לזה כי אין לי זמן. אבל דרך עבודתה בכך מובן, כי שם יכול להיות כל דבר, אפילו כך מוביל לכך. אבל השחיטה צריכה להיות דין שחיטה, אז הרמב”ם אומר ששוחט חגה או בהמה מחוסרת אבר פטור. זה לא גאולה למעשה, לגאונים יש הרבה שאלות על זה. אז כל אחד כבר תוקע את מקומו מורא הערה.

הלכה ח׳: שובר מקל בפניה – דרך עבודתה בכך, ודין איסור הנאה

דובר 2: אומר הרמב”ם הלאה, אבל עבודה זרה שדרך העבודה שלה במקל, אבל עבודה זרה שדרך העבודה היא עם מקל שובר מקל בפניה חייב, כי זו דרך העבודה. אבל גם דרך העבודה, המקל נעשה אסור, למה? כי שברו אותו, עשו עבודה. אז המקל נעשה דבר שהיה אסור. זה בחינת זבוח, שחטו את הכבודות. אפילו עבודתה היא, אומר הרמב”ם. אבל משהו שעשה אחת מארבע העבודות נעשה הדבר אסור? לא ארבע עבודות, זריקה או הקטרה, שחיטה, ניסוך, לא נעשה אסור כלום. אלא אחד מהדברים שיכולים להיות כמו התקרבות.

יש כאן רמב”ם, זורק מקל בפניו חייב. למה הוא חייב? כי עשה דרך עבודה, כי זה דומה לזריקת דם. לא, לא, מדובר חייב אם נושא ומקל. שוב, עובד נושא ומקל חייב כי זה דרך עבודתו כך. אה, אתה הולך לומר חייב כי זו דרך עבודתו, זו העבודה של עבודה זרה. אבל לגבי אחד אסור, שמקל לא נעשה אסור. למה? אין זריקת המקל כאין זריקת הדם. זריקת המקל לא דומה לזריקת הדם, כותב הרמב”ם, כי מאיש, לא קרה שינוי במקל. בדם הוא פזר, ממילא זה לא דומה לזריקה, ממילא המקל נשאר מותר. זו הלכת הרמב”ם על זה. גם אפשר יש כאן מחלוקת תוספות רמב”ם, זה מה שכתוב כאן.

הלכה ט׳: מקבל עליו באלוה – קבלת מלכות עבודה זרה

דובר 2: אוקיי, עכשיו אנחנו הולכים ללמוד עוד הלכה. במילים אחרות, למדנו עכשיו שני סוגי דרכים איך אפשר לעבוד עבודה זרה: או דרך עבודתה, או דרך ארבע או דומה לארבע סוגי עבודת ה’ שלמדנו. עכשיו אנחנו הולכים ללמוד עוד דרך איך אפשר לעבוד עבודה זרה, שאינו אחד מהדברים האלה. מה זה? המקבל עליו אחד מכל מיני עבודה זרה באלוה. מישהו מקבל מרות מעבודה זרה, הוא אומר “אתה האל שלי”. אני אגיד לך, כן, כמו “אלה אלהיך ישראל” שהיהודים אמרו. אולי זה היה. בעגל לא… כן כתוב ששחטו זבחים, אבל יכול להיות ששחיטת הזבחים אולי הייתה “חג לה’ מחר”, יכול להיות שאהרן לא רצה שישחטו לעגל, יכול להיות שהעבודה הייתה “אלה אלהיך ישראל” עצמו. שניהם, בטוח שזה עשה עבודה זרה לפי הכוונות.

אוקיי, מה זה מקבל עבודה זרה באלוה חייב סקילה? למה הוא חייב סקילה? זה לא… ליאלך, מה המקור לזה? הוא לא מביא מקור. מה המקור שמקבל באלוה חייב? זה כתוב במשנה, אבל מה המקור מהפסוק? הרמב”ם לא מביא פסוק. הוא מביא פסוק על “לא תעבדם”, על “לא תשתחוה”. הוא לא מביא על מקבל עבודה זרה בעל כרחו.

מקבל עבודה זרה הוא כמו שהוא אומר, נגיד קבלת המלכות, קבלת מלכות עבודה זרה. אומר הרמב”ם, “ואפילו הגביה לבנה ואמר לה אלי אתה, הרי זה חייב בדיבור זה”, או סוג לשון שהוא לשון של קבלת בעל כרחו, חייב. הוא אפילו לא היה עבודה זרה לפני כן, עכשיו עשו את עבודה זרה, הוא לקח אבן והוא אמר… לא, הוא עושה את העבודה עם עבודה זרה ביחד. העבודה היא קבלת בעל כרחו, זה עצמו עבודה, הוא לוקח לבנה והוא אומר “אתה האל שלי”. לעשות לבנה לאל שלך, זה האיסור, זו הסקילה.

אומר הרמב”ם הלאה, “אפילו חזר בו תוך כדי דיבור”, על זה גם לא עוזרת חזרה תוך כדי דיבור, כמו שלמדנו קודם לגבי מגדף, הוא אומר “כן זה אלי”, לא, אני חוזר בי, זה לא אלי, “אין חזרתו כלום אלא נסקל”. אם אין לו חזרה, אלא נסקל, הוא מקבל מלקות. לא, סקילה, הוא מקבל סקילה. טוב מאוד.

הלכה י׳: עובד דרך בזיון – פעור ומרקוליס

דובר 2: אם עובד עבודה זרה כדרכה, לבנה עובדים עבודה זרה כדרכה, אפילו עשה דרך בזיון, אפילו הוא התכוון ל… נגיד הוא עובר דרך פעור והוא רוצה לבזות את הפעור, אבל אם זו דרך עבודתו לא עוזר שהוא התכוון דרך בזיון, והוא חייב. כיצד? כיצד? הפורע עצמו לפעור כדי לבזותו, או שזרק אבן למרקוליס כדי לבזותו, הואיל ועבודתו בכך, חייב. אבל הוא שוגג, כי הוא לא התכוון להיות מחובר לזה. אפילו הוא לא היה מקבל מרות, אבל הוא חייב כי זו דרך עבודה, ממילא הוא אונס או שוגג. הוא לא ידע, הוא לא ידע שזו דרך עבודתו, ממילא הוא לא עושה. אבל יש כאן מזיד מסוים, כי הוא רוצה לבזות אותו. זה לא עניין אותו, זו הבעיה, לא עניין אותו שזה בדיוק מה שהפסל רוצה, הוא אוהב בזיון.

אוקיי. לא, הוא לא אמר שהפסל אוהב, הוא אמר שהפעור אוהב שמתפנים, שמתפנים כעבודה, לא לבזותו.

מי שעשה זאת להוציא לעז לא עוזר, כי מי שהוא להוציא לעז, הוא להוציא לעז. הוא לא מתכוון להוציא לעז, אבל הוא להוציא לעז.

החבר אומר, זה לא דבר יפה כמו פועל ועושה ופועל. לא, אבל מי שעושה זאת כי הוא חושב שזו

הלכה יא: העובד עבודה זרה מאהבה או מיראה

דברי הרמב”ם:

“העובד עבודה זרה מאהבה, כגון שחשק בצורה זו מפני מלאכתה שהיתה נאה ביותר, או שעבדה מיראתו לה שמא תרע לו, כמו שהם מדמין עובדיה שהיא מטיבה ומריעה – אם קיבלה עליו באלוה, חייב סקילה. ואם עבדה דרך עבודתה, או באחת מארבע עבודות, מאהבה או מיראה – פטור.”

ביאור הדין

כי הוא מאמין בזה, הוא לא עושה לבו זועתו. אני רואה את זה כבזיון, אבל יש לו בראש פילוסופיה שלמה למה זו הדרך הנכונה. אנשים עושים דברים שאתה רואה כבזיון, הם חושבים שזה דבר טוב.

אוקיי, עכשיו באה עוד הלכה מעניינת. אם מישהו עובד עבודה זרה אבל לא מקבל לו לאלוה, אלא העובד עבודה זרה מאהבה, כי הוא אוהב את זה. הוא יודע שזה לא אלוהים, אבל אני אוהב את הדבר, אני אוהב את עבודה זרה.

כגון, אומר הרמב”ם, כגון שחשק בצורה זו מפני מלאכתה שהיתה נאה ביותר. יש איזה פסל שאחרים לוקחים אותו כעבודה זרה, אבל הוא לא מאמין בזה כעבודה זרה, אבל הוא מאוד אוהב, זה פסל יפה מאוד.

העבודה לכאורה, לא רק ה… אה, הפסל עצמו. הצורה יפה, שהיתה נאה, או המלאכה יפה. הנאה חוזר על מלאכה או על הצורה. מלאכה פירושה לכאורה, אם אתה צודק, מלאכה פירושה מלאכת מחשבת, הדרך איך בנו את זה.

ובמילא נותן לזה קרבן. פתאום בא אדם כזה, “וואו, איזה פסל יפה, אני חושב שאני צריך לתת קרבן”? מה זה קשור? זה מצחיק, לא? נגיד לא קרבן, אלא… נגיד הוא משתחווה. הוא מנשק אותו, כן. נישוק תמיד ראינו, זה רק לאו. אה, אוקיי.

אני לא יודע, מאוד מעניין. אוי, בואו נראה מה הרמב”ם אומר. או שעבדה מיראה, יש לו פחד מעבודה זרה, שמא תרע לו, אולי עבודה זרה תעשה לו רע, הוא לא מקבל עליו לאלוה, אבל יש לו פחד אולי לעבודה זרה יש כוח כלשהו, כוח כלשהו, אבל לא באופן שנקרא עבודת אלילים.

כגון, כמו שאדם מדמה בעובדיה שהוא מטיב ומריע. טוב מאוד. אז יש לו פחד מזה, אבל הוא לא מקבל עליו באלוה.

הדין: קבלה באלוה לעומת עבודה בלא קבלה

אומר הרמב”ם, אפילו הוא קיבל כי יש לו פחד, או כי הוא אוהב, אז אתה צריך להיות חייב סקילה. אבל אם זה לא עבודה זרה, ממילא אפילו הוא מקבל עליו באלוה, יוצא שאם הוא עובד את זה בדרך עבודה זרה, הוא לא חייב.

לא, ולא קיבלו עליו באלוה. אם הוא קיבלו עליו באלוה הוא חייב סקילה, אפילו על זה לבד, וכל שכן אם הוא עושה עבודות. אם הוא עובד את זה, עושה אחת מהעבודות, והוא לא קיבלו עליו באלוה, הוא פטור.

האם יש אז בעיה בעבודה זרה, או שהוא רק בעבודות, אבל יראתו מאהבה ומיראה לא הייתה קבלה באלוה, הוא פטור.

אני חושב שהפטור הוא פטור אבל אסור, אני לא יודע אם הוא מתכוון שזה מותר. הוא פטור מסקילה, אבל הוא לא רשאי לעשות זאת בכל זאת. זה לא מותר להיות עובד עבודה זרה. על מה הוא מדבר כאן? אני חושב שכבר למדנו. אין דרך לעשות עבודה זרה.

חידוש הרמב”ם: גדר קבלה באלוה

על כל פנים, זו שיטה מאוד מעניינת של רמב”ם, שהרמב”ם סבר שייתכן אדם שפוחד מעבודה זרה, הוא סובר שלעבודה זרה יש קפידא, היא יכולה להיות קפידא עליו, אני יודע, או שיש לו אהבה.

מעניין, באהבה הוא לא מפרש “שמא יטיב לו”, הוא מפרש “מטיב ומריע”, זה מפרש מיראה. אהבה לא פירושה מיראה, זה עונש. לאהוב את הפסל והוא מקבל אותו באלוה.

לא, אני רוצה לומר, הוא לא מפרש באהבה “שמא יטיב לו”, או ביראה “שמא ירע לו”. ביראה עצמו “שמא יטיב וירע לו”, כמו שאדם מדמה שהוא מטיב ומריע. אהבה פירושה שהוא אוהב את זה, אבל לא שהוא אוהב את זה אלוהית, הוא אוהב את זה כי זה יפה, אני יודע. הוא אוהב את עבודה זרה עצמה.

ומכיוון שיש דבר כזה אדם שפוחד, הוא סובר אולי לעבודה זרה יש כוח, היא יכולה אולי לעשות, אבל הוא לא אומר, הוא לא מקבל באלוה. גם כאן ביראה אפשר לכוון כמו שאנשים אומרים, בואו נהיה בטוחים, מי יודע, אולי הבובה, אולי היא יכולה לראות משהו, אולי יש לה כוח כלשהו. או אולי באמת, כמו שאדם מדמה, יש לו פחד אמיתי, אפילו לא כספק, אלא למרות זאת הוא פטור כי הוא לא קיבל באלוה.

אז הרמב”ם מבין שקבלה באלוה אינה אותו דבר כמו להאמין שיש לזה כוח כלשהו, שיכול להיות שיש לזה כוח באמת. האיסור הוא לעבוד. או לקבל בליבו מה שהוא סוג של עבודה.

שוועריגקייט פון אנדערע מפרשים

המפרשים האחרים באמת התקשו מאוד, הם לא הבינו שהוא אומר ש”מהבהב” שכתוב בגמרא פירושו מענה, מהבהב פנים מעובדי עבודה זרה. כי אם הוא מאמין עצמו בכוח של עבודה זרה, זה עצמו סוג של עבודה זרה. כך הם הבינו, אבל בסוף עומדת הלכת הרמב”ם למעשה, והלאה שואלים הרבנים מה הוא אומר על גילוי הפנים הזה.

כן, כי אפשר להבין, הרמב”ם אמר שיש באמת, הכוכבים יכולים להיות להם כוח מסוים. הוא אומר כבר, לא צריך להאמין שזה הכוח הגדול ביותר. הוא אף פעם לא אומר שזה באמת מטיב ומריע. צריך להבין מה הפירוש מטיב ומריע, אבל את זה הוא אומר תמיד, זה דמיון של עובדיה. זה מנהיג את העולם, לא הצורה, נכון? הכוכב. כאן מדברים על הצורה. לא הצורה, הצורה לא עושה כלום לפי הרמב”ם. הכוכב הוא משהו. אבל לא עובדים את הכוכב, עובדים את הצורה בדרך כלל על כל פנים.

שייכות לעבודת ה׳

אוקיי, על כל פנים זו שיטת הרמב”ם, ואפשר להסתפק הרבה בזה. היו הרבה אחרונים שאומרים שמזה לומדים שאם מישהו עובד את ה’, הוא מקווה והוא אוהב את ה’, אבל הוא לא מקבל עול מלכות שמים, אפשר ללמוד שזה לא… זה דבר של ר’ הוטנר. בכל אופן, על זה לא עושים כך, יש אחרונים אחרים. אוקיי.

אומרת הגמרא כאן שסתם, אהבה לא נוגעת. מה אומרים? לאהוב דברים שהם יפים, אבל לא צריך להיות לגמרי מוקסם, שהאדם יהיה לגמרי נלקח. זה כבר קיבלו לאלוה, אפשר לאהוב משהו שהוא יפה.

הלכה יב: מכבד עבודה זרה

אומר הרמב”ם הלאה, הלכה יב: אז זה הכל, עד כאן למדנו את הדברים הבסיסיים. למדנו את ד’ עבודות, למדנו מעביר, למדנו קיבלו עליו לאלוה. אוקיי, למדנו קיבלו עליו לאלוה, שלושת הדברים. עכשיו אנחנו הולכים ללמוד סוג רביעי של דבר, שאינו אחד מהדברים, ומכל מה ש… זה לא סקילה, אבל זה עדיין חייב, זה עדיין איסור.

דברי הרמב”ם

אומר הרמב”ם, המגפף עבודה זרה, מישהו מחבק, כמו לשון גוף, הוא לוקח את עבודה זרה סביב גופו. או המנשקה, או הוא מנשק אותה. או המכבד והמרבץ לפניה, הוא מכבס. או הוא מכבד, מכבד פירושו לכבס, רבץ פירושו ל… או מרבץ, הוא עושה את עבודה זרה, הוא עושה את הרצפה נקייה, זה חיוב. או המרחיץ לה, הוא רוחץ את עבודה זרה. או הוא רוחץ ומושח את עבודה זרה בשמן, או הוא מלביש אותה, או אדם מנעיל אותה נעליים.

כל כיוצא בדברים אלו. אבל מישהו שלא צריך נעליים, אני לא יודע, אני לא יכול לך אף אחד. בכל אופן, קשה. כל כיוצא בדברים אלו. אני לא מבין, אתה מסביר לי, בגד, נעליים, איך הולכים עם נעליים? כל כיוצא בדברים אלו. אוקיי, בכל אופן, כן. כל אלה, אלה כולם דרכים של לכבד משהו.

חילוק בין עבודה לכבוד

כן, עובד בלא סדר עבודתה, בלא עובדה. בלא עובדה התכוונת לעבודה העיקרית, אבל אלה בכלל עבודות, גם סוג של דרך עבודה. הוא אומר אפילו, יכול להיות אפילו לא כל כך, אפילו לא כל כך מפורש. כי פשוטו לאו עובדה פירושו העבודה העיקרית, אבל זה בכלל לא עבודה עיקרית. יכול להיות שעבודה היא כי אני לא יודע, עבודה היא דרך של, היא כעין דרך של לכבד, וזה גם דרך של לכבד. אהא, זה כמו… אוקיי. כן.

הלאה. אומר הרמב”ם, “אבל אם היתה דרך עבודתה באחד מכל הדברים האלו”. אם זו דרך העבודה, זה ברור, כבר למדנו קודם שעבודה זרה עובדה, והוא עשה לעבוד, הוא חייב. אם זו דרך העבודה, זה רק כדי לכבד, לא דרך העבודה.

אני לא מבין, תמיד זו דרך עבודה. כל עבודה זרה עושים, אני מתכוון לא… אבל זה לא העיקר, יכול להיות שזה לא מה שעושים כשבאים לכנסייה לעשות.

ביאור החילוק

אז במילים אחרות, חייב להיות, בואו נלמד לחשוב שתי דרכים שאפשר ללמוד כאן. אפשר ללמוד שפשט הוא, אפילו דבר רגיל, עובד עבודה זרה עושה גם את הכבוד, אבל אתה שואל אותו, האם זו העבודה העיקרית? הוא אומר לא, זה כבוד.

תראה, כמו שחושבים, אדם נכנס לבית המדרש והוא מכבד את בית המדרש והוא מכבד את בית המדרש, אבל זו לא העבודה של בית המדרש. העבודה של בית המדרש היא להתפלל, ללמוד. אבל אם ישאלו מישהו, מה עושים כאן בבית המדרש או בסוג זה של עבודה זרה? יאמרו, “לא, מה עושים? זה, מנשקים את זה.” כן, אז זה חייב. אוקיי.

הלכה יג: מראית העין בעבודה זרה

אומר הרמב”ם הלכה, הלכה מעניינת. מה אם מישהו… אומר הרמב”ם, אני מתכוון, לא מה הגדר של עבודה זרה. בואו נלמד את זה. כן, שלא יכוף. זה הרי ענין של מראית העין לגבי עבודה זרה. אסור להיראות כאילו אתה משתחווה. והלכה לומדים מ… זו משנה, אבל במעשה של חנה ושבעת בניה עומד כך. המלך אמר, “להשליך משהו ולהשתחוות”.

טוב מאוד, אבל זה מה שאתה חושב. צריך אבל קודם להבין את ההלכה. אולי זה לא הולך עם החסידות. אני לא יודע. כי כאן עומדת הלכה. אז, מה עומד כאן?

נשרו לו קוצים ברגליו

“נשרו לו קוצים ברגליו לפני עבודה זרה”, הוא בדיוק ליד עבודה זרה ונכנס לו קוץ, רוצה הוא להשתחוות כדי להוציא את הקוץ. אבל אל יעשה זאת, “לא ישוח”, הוא לא ישתחווה כדי להוציא את הקוץ, “מפני שנראה כמשתחוה”. כי זה נראה כאילו הוא משתחווה.

במילים אחרות, אם הוא עושה זאת, הוא לא עובד, כי משתחווה לעבודה זרה פירושו בכוונה. חסרה כוונה. הוא חייב להתכוון שהוא משתחווה לפסל. עצם ההשתחוות מול פסל היא לכאורה לא אסורה, כי הוא לא משתחווה, הוא מוציא קוץ מרגלו. אבל זה נראה. זה נראה. זה נראה.

נשפכו לו מעות בפניה

“נשפכו לו מעות בפניה”, בדיוק נשפך לו כסף, “לא ישוח”, לא ישתחווה לקחת אותו, “מפני שנראה כמשתחוה”. גם כי זה נראה שהוא משתחווה. “אלא יושב”, ישב לקחת אותו.

אה, יתכן מאוד שעובדי כוכבים חסידי עבודה זרה, הם הכניסו קוצים או לקחו כסף של אנשים כדי שתשתחווה. אבל הפשט הוא שזה לא מיתה, אלא זה אסור משום מראית העין. זה איסור דרבנן הלכה כזו, לכאורה.

כיפה של מקלחת מים

עוד אחד, “כיפה של מקלחת מים לעבודה זרה”, דבר שנעשה לנוי לעבודה זרה, “לא יניח פיו על פיה וישתה”, הוא רוצה לשתות, הוא רוצה לשתות מהמזרקה, אבל הוא לא יעשה זאת, כי מנשק הרי אמרנו קודם שהוא גם סוג דרך עבודה, בכלל עבודה. כי זה נראה שהוא מנשק את העבודה זרה, גם זה אסור כמראית העין. אפשר לשתות בידיים או בכלי, אבל לא תהיה מראית העין שהוא מנשק את העבודה זרה.

אוקיי. עד כאן היה כיבוד עבודה זרה, או מראית העין.

שייכות למעשה חנה ושבעת בניה

אה, והשרים אמרו לו שיכנס. נראה לי שהאיסור הוא ממש כאן, כי זה הרי אפילו נישוק. הוא הרי נישק. אמת, אפילו יותר מנישוק, הוא השתחווה, הוא השתחווה, זה נראה, זה לא דרך עבודה. זה נראה, יכול להיות אפילו השתחוואה, הוא לא נתן ממש עבודה, אבל זה הכל נראה וכיבוד.

הלכה יג (המשך): מסקנא – מראית העין של נישוק עבודה זרה

ומראית העין שהוא מנשק עבודה זרה. אוקיי. עד כאן היה כיבוד עבודה זרה או מראית העין של עבודה זרה. אה, והי”ג מיני מכשולות, מה זה בא כאן? עשה פרק “מראית העין של עבודה זרה”. יפה, אבל אני רואה שזה הולך ליד כאן, כי זה מדבר על אפילו נישוק. במילים אחרות, אמת, אפילו נראה מהמראית העין של העבודה. זה נראה, יכול להיות שאפילו מי שבאמת עובד, הוא לא היה ממש עובד, אבל זה היה הכל נראה כמכבד. זה היה נעשה נראה. אמת, אמת. אבל יכול להיות שזה בכלל… צריך יותר טוב לסדר את הבית בכלל. אוקיי.

הלכה י”ד: עושה עבודה זרה – עשיית עבודה זרה

הלאה. כבר, עכשיו הולכים לדבר על עשיית עבודות זרות. עשייה, זה עומד כבר בעשרת הדברות. פסלים, אה, צורות. איך אומרים? עשיית פסלים. לא הקבלה כאלוה, אלא בניית הגשמיות של העבודה זרה. זה הלך הגשמיות.

עושה עבודה זרה לעצמו, אם מישהו עושה עבודה זרה, הוא עושה אחת לעצמו. רגע, לעצמו קודם כל. אפילו עשה לא יוסר בידו… מה הוא קונה, אתה מתכוון? עושה פירושו לומר הוא קונה, הוא מבקש ממישהו לעשות. עבודה פסולה עובדה, אפילו הוא לא עבד את העבודה זרה, לוקה, שנאמר “לא תעשה לך פסל וכל תמונה”. לא תעשה לך.

העושה עבודה זרה בידו לאחרים, אפילו עשה לגוי, לוקה. אפילו הוא עשה זאת לגוי, אבל הוא זה שעשה זאת בידיו, אפילו הוא לא מאמין בזה, אבל הוא עשה איסור של עשיית עבודה זרה, שנאמר “וחרש מסכה לא תעשו לכם”.

שני איסורים: “לא תעשה לך” ו”לא תעשו לכם”

יש כאן שני איסורים. “לא תעשה לך” פירושו לעשות לך. “לא תעשו לכם” פירושו לעשות, עצם העשייה. זה כך, יש כאן שני איסורים כאן. אחד הוא לקנות עבודה זרה, ליצור עבודה זרה. אחר כך יש לעשות בידיים זה איסור נוסף. לקנות זה אפילו כשלא בידיים, ובידיים זה אפילו לא לעצמו.

יצא, העושה עבודה זרה בידו לעצמו, הוא עבר על שני איסורים. גם הוא עשה זאת בידיים, וגם הוא עשה זאת לעצמו. יש את האיסור של להשיג עבודה זרה, ויש איסור של לעשות בידיים. כשעושים שניהם, עושים לעצמו, לוקים שתיים.

דיגרסיה: הלכה דומה במצוות עשה

זו הלכה דומה. זו המצווה של ההלכה על סדר התורה. יש דרך של השגה על ידי קנייה, ומקיימים את המצווה, וכתיבה. אפילו כותבים לאחרים, מקיימים את המצווה. אני לא יודע, אבל זה ענין.

הלכה ט”ו: אסור לעשות צורות לנוי

כן, אומר הרמב”ם, ומזה יוצא עוד איסור. איסור חדש, כבר נכנס דבר חדש. מלבד מה שלמדנו עכשיו איסור של עשיית עבודה זרה, צורה שרוצים באמת לעבוד אותה, צורה שאינה לשם עבודה זרה, צורה, פסל. כן, אומר הרמב”ם, אסור לעשות צורות לנוי. אסור לעשות צורות. הרמב”ם מתכוון שהצורות שעובדים לפעמים עבודה זרה, סוג הצורות האלה. כן, הוא הולך לומר בדיוק מה. כן, הוא הולך לומר בדיוק מה. כן, אפילו שאינה עבודה זרה, שנאמר “לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב”, כלומר צורות של כסף ושל זהב שהן לנוי. למה? כדי שלא יטעו בהם הטועים וידמו שהן לעבודה.

דיון: מה פירוש “שלא יטעו בהם הטועים”?

מי שיטעה לא יחשוב שזו עבודה זרה. הפסוק קורא להם אלהי כסף. כן, אלהי, מה זה אומר? הפסל קורים גם אלהי. הדבר שמשתמשים בו לאל, או שהוא סמל לאל, או משהו כזה. אז זה, “שלא יטעו בהם הטועים” פירושו שהם יחשבו שאתה עובד אותו, או שזו מראית עין? לא ברור. זה יכול הרי אפילו גם להיות לגדר של לאווין אחרים. אני חושב שזה הרי שפעם יש את הצורה ואנשים אחרים רצים אחריה. לא “שלא יטעו בהם הטועים” שהם יטעו שאתה עושה עבודה זרה, אלא שהם יטעו אחרי הפסטיבל. אבל כתוב “וידמו שהן לעבודה”, לא “וידמו כאילו לעבוד אותה”. מזה אני חושב אולי הדרך השנייה, שאנשים יחשבו שאתה עובד עבודה זרה. אני לא יודע בבירור. וידמו. אוקיי, אני אומר, אני לא יודע. אני אומר שאם כל, אם הרמב”ם אומר את הגדר “שלא יטעו בהם”, אם זה במקום שאין עבודה זרה, או שבטל יצר הרע של עבודה זרה, אולי יהיה באמת מותר? אני לא יודע.

הלכה ט”ז: צורת אדם – אסורה רק בולטת

אוקיי, אילו צורות אסורות לנוי? כן. נכון? כן. זו הרי הלכה. אומר הוא, לפיכך, אילו צורות אסור לעשות? צורת אדם בלבד.

אומר הרמב”ם, לפיכך, צורה אחת אסור לצייר, לא בעץ ולא בסיד ולא באבן, צורת אדם. איך, שתהא צורה בולטת. אסור לעשות צורה בולטת, כגון אילו סוגי צורות? הציור והחקיקה. מה זה ציור? ציור פירושו פשוט ציור. מה זה חקיקה? חקיקה פירושו שזה כלום. צריך לעזור לי, אני לא זוכר. זה בולט, בולטת, שוקעת. הוא מתכוון למשהו כזה שעשו בטרקלין עם ארמון. למלכים היו בארמון שלהם דברים יפים, אבל לא, כי הוא עובד אותם שם, אלא כי זה לנוי. אבל זו התמונה של איך עושים אדם, צורה בולטת. אומר הרמב”ם כך, הצר לוקה, הוא מקבל מלקות. אומר הרמב”ם, זה כשעושים צורה בולטת. אבל למשל צורה שוקעת, או צורה של סממנים, שעושים בצבע, שציירו, כגון צורה של אריגה, שארגו, או צורה שוקעת, שעשו שוקעת, הדפיסו פנימה, או צורה של רקמה, שעשו בסחורה, אריגה ותויה, כל אלו אינן צורה בולטת.

הלכה י”ז: טבעת עם חותם – נפקא מינה מעשית

על זה יוצא דבר פשוט. איך אפשר לעשות טבעת? אומר הרמב”ם כך, טבעת שיש עליה חותם של צורת אדם, אם זו צורה בולטת, אסור להניחה. אסור להחזיק אותה, אסור ללבוש אותה. אבל מותר לחתום בה, כי כשחותמים נעשית צורה שוקעת. אבל אם זו צורה שוקעת, מותר להניחה, אבל אסור לחתום בה, כי כשחותמים נעשית צורה בולטת.

אז בקיצור, אסור להחזיק שניהם. או אסור לך להחזיק, או אסור לך להשתמש. אז שניהם לא לעשות. כי אם יש לך ולא משתמש בזה, השני יכול להשתמש בזה. עשיתי את צורת האדם, אבל לא עשיתי אותו עם חותם, זה אמת, זה חסר תועלת, זה בזיון שלא משנה. אוקיי, אז אני חוזר.

הלכה י”ח: דמות חמה ולבנה, כוכבים, מזלות, מלאכים

מלבד צורת אדם, שזה אסור רק באופן שהוא בולט, יש עוד דבר שאסור. מה אסור? “לא יעשה אדם צורת דמות חמה ולבנה, כוכבים ומזלות ומלאכים”. גלגלים אי אפשר. רגע, אני אגיד לך מה זה אומר קודם. גלגלים זה שקוף, אי אפשר לעשות תמונה. לא, לא, לא, יש לי חידוש. גם לא מתכוונים לתמונה של הלבנה. הוא אומר כך, “שנאמר ‘לא תעשון אתי’, לא תעשון כדמות שמשיי המשמשים לפני במרום”. זה אבל אסור אפילו על הליכה, אפילו לא בולט.

חידוש הרמב”ם בפירוש המשניות: “דמות חמה ולבנה” אינו הצורה הפיזית

אבל העולם מתכוון שזה פירושו תמונה של השמש, שהיא סתם עיגול. עיגול זה לא, השמש לא נראית כך, זה כלום. מה שהם מתכוונים, הרמב”ם אומר בפירוש המשניות, מה שהם מתכוונים זה הצורות שמדמין התועים שכך נראית השמש. הם מתכוונים לתמונות של פעם אצל עובדי עבודה זרה, שהם אמרו שהשמש נראית כמו אדם עם פנים אדומות, אני יודע מה, והלבנה נראית כמו אישה שיש לה שיער ארוך, מה שזה לא יהיה. זה פירושו, אסור לעשות, כי זה ממש צורות של עבודה זרה, שקורים לזה “דמות של חמה ולבנה”. “דמות חמה ולבנה” לא פירושו איך השמש נראית באמת, אלא איך עובדי עבודה זרה מדמיינים את החמה ולבנה. כך אומר הרמב”ם בפירוש המשניות, וכך בוודאי ההלכה.

דיון: הראב”ד לא הבין את החידוש

הראב”ד חולק שהוא לא הבין את הפשט. מאיפה אתה יודע שהוא לא הבין את הפשט? הראב”ד חולק עליו. כן, טוב, הראב”ד אומר שהרמב”ם אסר את זה אפילו בולט, והוא לא מסכים. אוקיי, לא נכנס להלכה למעשה.

הראב”ד אומר “צורות הבהמות ושאר נפש חיה”. זה לא הראב”ד, זה הרמב”ם. איך אתה רואה שהראב”ד התכוון כפשוטו לזה? כי לא הייתה לו הבעיה. הוא שואל, מאיפה זה בא? בגמרא הוא לא הבין את “כדמות שמשיי”? אני לא יודע.

הלכה י”ט: צורות בהמות, אילנות, דשאים – מותר אפילו בולטת

הרמב”ם ממשיך, “צורות הבהמות ושאר נפש חיה חוץ מן האדם”. או צורות אילנות ודשאים וכיוצא בהן, זה עם צורות, וזה מותר כן. וחלק הם אפילו היתר לצורה בולטת. אבל זה כבר לא ניסים.

זו שיטת הרמב”ם? יש שיטות אחרות? מה כתוב שם מלמטה? מה יש בשולחן ערוך? מה מותר לעשות?

סיכום: שלוש הקטגוריות של צורות

או הפסק, בואו ניקח את הפסק, לפי מה שהרמב”ם יוצא, נראה לי כך:

אדם אסור לעשות דווקא בולט. אדם שוקעת, או אדם סתם תמונה על הקיר, מותר.

חמה לבנה אסור, אפילו לא שוקעת, אפילו שטוח.

ובהמה מותר אפילו בולטת.

אז זה בפשטות, אני מתכוון שזה לא חידוש. אבל אדם אסור בולט. אז מותר לעשות פסלים של אריות, של שוורים, של כל דבר, אבל לא של אדם. או עוד דבר שאסור זה דמות השמשים, אסור אפילו שזה לא בולט.

אז זו שיטת הרמב”ם. מה ההלכה שכתובה אחרת בשולחן ערוך? לא ראיתי שמביאים כראוי. אוקיי. נחמד. אני חושב, כל השיעורים האלה שהיו תמונות של אריות ודברים כאלה, לפי הרמב”ם נראה שמותר. כן. אוקיי. בטח שיש אולי פוסקים אחרים שלא סוברים כך, כי אני רואה… אני מתכוון אני זוכר שלא שמחים עם זה. אוקיי.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

EN English
📄 Download Transcript PDF Auto Translated 📋 Shiur Overview Lecture Summary – Rambam Law…
Auto Translated

📋 Shiur Overview

Lecture Summary – Rambam Laws of Idolatry, Chapter 3, Laws 1–7

Law 1: Obligation of Karet, Stoning, and Fixed Sin Offering

Words of the Rambam: “Anyone who worships idolatry willingly and intentionally – is liable for karet. And if there were witnesses and warning – he is stoned. And if he worshiped inadvertently – he brings a fixed sin offering.”

Simple meaning: The Rambam sets out three levels of punishment for worshiping idolatry: (1) intentional without witnesses – karet; (2) intentional with witnesses and warning – stoning (and also hanging, as mentioned earlier); (3) inadvertent – fixed sin offering.

Novel points:

1. “Willingly” as explanation of “intentionally”: The Rambam says “willingly and intentionally” – “willingly” is not a separate category, but rather a way of explaining what “intentionally” means: he does it willingly, of his own volition. This is “to exclude” other types of worship that the Rambam will later bring where one is exempt (because it’s not willing or not in the manner of its worship).

2. Inadvertence regarding idolatry – a difficulty: What does “inadvertence” mean regarding idolatry? With idolatry, the essential sin is heresy – if someone doesn’t know that idolatry is forbidden, he is a heretic inadvertently, which is a strange situation. The answer: inadvertence means he doesn’t know that what he’s doing is called “worship” (he doesn’t know that the act is forbidden), but he knows that idolatry in general is forbidden. He’s not a heretic – he just has a lack of knowledge in the particular detail of the worship.

3. Fixed sin offering: “Fixed” means that the offering is always the same, unlike certain transgressions where it’s “sliding scale” (according to the financial situation of the sinner).

Law 2: In the Manner of Its Worship – Each Idolatry Has Its Own Worship

Words of the Rambam: “The idol worshipers established many different forms of worship for each image and each form, and this worship is not like that worship. For example, Pe’or whose worship is that one exposes himself before it, and Markulis whose worship is that one throws stones at it or removes stones from before it, and many similar forms of worship.”

Simple meaning: Each idolatry has its own specific manner of worship. Pe’or – one exposes oneself before it; Markulis – one throws stones or removes stones. One is only liable if one performs the correct worship for the correct idolatry.

Novel points:

1. “Creativity” of idolatry: The Rambam shows that idolatry has tremendous “creativity” – countless images, forms, and different types of worship. The foundation of this: truth is one, but falsehood and fantasy have countless forms. Therefore there are so many types of idolatry with so many types of worship.

2. Pe’or and Markulis as examples of unusual worship: The Rambam brings specifically examples that are not “normal” worship (exposing oneself, throwing stones) – to show that “in the manner of its worship” is not what we would logically consider worship, but rather what the worshipers themselves accepted as their manner.

3. If one performs the wrong worship for the wrong idolatry – exempt: If someone exposes himself before Markulis, or throws stones at Pe’or – he is exempt, because he didn’t serve it “in the manner of its worship.”

4. The court must itself know the manners of worship: In order to obligate a person, the court itself must be expert in the manners of worship of each idolatry. This is not just a practical necessity – it’s a law regarding the court. In the Jewish Sanhedrin there is no such thing as an “expert witness” whose opinion the court would rely upon. The court itself must understand the subject. This stems from the principle that “we don’t listen through an interpreter” – even a translator is not valid in court. The same principle is later applied to sorcery – the court must also learn sorcery in order to be able to rule.

5. The exponential scope of this knowledge: It’s not enough to know all types of worship in general – one must know for each idolatry its specific worship. This is “exponential” – millions of types of idolatries times millions of types of worship.

6. [Digression: The verse “How do these nations serve their gods” – two uses:] The same verse “How do these nations serve” is used in two contexts: (a) Earlier – as a source for the prohibition to learn the ways of idolatry (do not do so); (b) Here – as a source that one must know “the manner of its worship” in order to be liable.

Law 3: Four Forms of Worship That Are Unique to Hashem – Liable for All Idolatries

Words of the Rambam: “But one who worships [with one of] these four forms of worship – slaughtering, prostration, burning incense, and libation – for any type of idolatry, is liable, even though this is not its manner of worship. As it says ‘One who slaughters to gods shall be destroyed, except to Hashem alone.’ Just as slaughtering is unique in that it is worship to Hashem… so too any worship that is unique to Hashem’s name, if he worshiped with it to another god, whether this is its manner of worship or not – he is liable for it.”

Simple meaning: Besides the rule that one is only liable for “the manner of its worship,” there are four forms of worship that are unique to the Almighty (worship of the Temple): slaughtering, prostration, burning incense, and libation. For these four one is liable to stoning for any idolatry, even if this is not “the manner of its worship” of that specific idolatry.

Novel points:

1. The foundation of “worship that is unique to Hashem”: The distinction between the four forms of worship and other worship: the four are “true worship” – worship that belongs to the Almighty (Temple worship). Worship like throwing stones or exposing oneself are only “worship” because a group of madmen decided that this is worship. But slaughtering, burning incense, libation, and prostration are intrinsically worship – they are worship regarding service of Hashem. Therefore, when one does them for idolatry, it’s always a desecration, even without a specific tradition by that idolatry.

2. The source of “one who slaughters to gods shall be destroyed”: Why does the verse say specifically “slaughters”? There are other ways of serving idolatry! The answer: The verse brings slaughtering because slaughtering is a worship “unique to Hashem” – it’s Temple worship. From this we learn: “Just as slaughtering is unique in that it is worship to Hashem” – so too any worship that is unique to Hashem, if one does it for idolatry, one is liable. “Shall be destroyed” – language of death/punishment.

3. The source for prostration – why is a separate verse needed? The verse “Do not prostrate to another god” is the separate source for prostration. If from “one who slaughters to gods shall be destroyed” we already learn that any worship unique to Hashem is liable, why do we need another separate verse for prostration? The answer (as the Kesef Mishneh says): Slaughtering, burning incense, and libation are all “inner worship” – worship that priests perform on the altar in the Temple. But prostration is not “inner worship” – it’s not done as part of the altar service. Therefore we need an external verse “Do not prostrate to another god” to include prostration. The Kesef Mishneh has a long discussion about this.

4. “Sprinkling and libation are one”: The Rambam says that sprinkling and libation are one type of worship. Sprinkling blood and sprinkling wine – both are a form of pouring/sprinkling a liquid, therefore sprinkling falls under the category of libation.

5. “Burning incense” means burning in general: “Burning incense” doesn’t mean only incense (fragrant items), but burning in general – as one burns on the altar. This is similar to slaughtering – both are parts of the sacrificial service.

Details in the Forms of Worship – Slaughtering, Libation, Breaking a Stick

Words of the Rambam: “One who slaughters a grasshopper for it – exempt… one who slaughters an animal lacking a limb – exempt. But one who pours urine – liable, because this is called libation.”

Simple meaning: Regarding slaughtering it must be similar to proper slaughtering/sacrifice – therefore a grasshopper (which is not an animal) or an animal lacking a limb (which is invalid for sacrifice) is exempt. But regarding libation even urine (a degraded substance) is liable, because this is still a form of pouring.

Novel points:

1. The distinction between slaughtering and libation: Regarding slaughtering it must be similar to proper slaughtering – therefore slaughtering a grasshopper or an animal lacking a limb is exempt, because it’s not fit for sacrifice. But regarding libation the definition is broader – even urine, which is a degraded substance, is considered libation, because the act of pouring is present. This is a novelty – that regarding libation we only look at the act (pouring), not at the importance of what is being poured.

2. Question of the Geonim: How can it be that excrement (urine) is better than lacking a limb? With lacking a limb there is an animal, just with a defect, and with urine there is a completely degraded substance! The Rambam didn’t find this difficult, because he holds that they are two separate categories: slaughtering must be similar to sacrifice (therefore lacking a limb is invalid), but libation only needs to be an act of pouring (therefore even urine is sufficient).

Breaking a Stick Before It – In the Manner of Its Worship, and the Law of Forbidden Benefit

Words of the Rambam: “An idolatry whose manner of worship is breaking a stick before it – is liable. But the stick does not become forbidden in benefit.”

Simple meaning: If the specific idolatry is served by breaking a stick before it, one is liable because this is “its manner of worship.” But the stick does not become forbidden in benefit.

Novel points:

1. Liable because this is its manner of worship: Breaking the stick is not one of the four main forms of worship, but one is liable because this is specifically how one serves this idolatry.

2. Why doesn’t the stick become forbidden? With sprinkling blood the blood is “scattered” – it undergoes a change. But with breaking a stick no change occurred in the stick that makes it an offering. The stick remains what it is, it didn’t become part of the worship in a way that makes it forbidden. Only something that is similar to “drawing near” – like slaughtering, burning incense, libation – becomes forbidden, but not merely its manner of worship. It’s possible that Tosafot disagrees with the Rambam on this point.

Law 3 (continued): Accepting Upon Oneself as a God – Acceptance of Sovereignty of Idolatry

Words of the Rambam: “One who accepts upon himself any type of idolatry as a god – is liable to stoning. And even if he lifted a brick and said to it ‘You are my god’ – he is liable for this speech. And even if he retracted within the time of speech – his retraction is nothing, but he is stoned.”

Simple meaning: A third way one can become liable for idolatry: only through speech – accepting upon oneself an idolatry as god. Even if he takes a stone (brick) and says “You are my god” – he is liable to stoning. And even retraction within the time of speech doesn’t help.

Novel points:

1. Three ways of idolatry: We now have three separate ways one can become liable: (a) in the manner of its worship – specific worship of the idolatry; (b) the four forms of worship (slaughtering, burning incense, libation, prostration) – which apply to every idolatry; (c) acceptance of sovereignty – only through speech, without any action.

2. No verse is brought: The Rambam does not bring any verse as a source for this law of accepting as a god. He brings verses for “do not worship them” and “do not prostrate,” but not for acceptance of sovereignty. It’s in the Mishnah, but the verse-source is not given.

3. He makes the idolatry and accepts it at the same time: The novelty is that there doesn’t need to already exist an idolatry. He can now take a stone (brick), lift it, and say “You are my god” – and he is liable. He makes the idolatry and accepts it as god together in one moment.

4. “These are your gods, Israel” by the Golden Calf: Perhaps this was the sin by the Golden Calf – the words “These are your gods, Israel” itself was already an acceptance of idolatry as god. Perhaps the slaughtering of sacrifices that was done by the Calf was “a festival to Hashem tomorrow” (Aaron perhaps didn’t want them to slaughter for the Calf), but the essential transgression was the speech of “These are your gods.”

5. Retraction within the time of speech doesn’t help: Just as with a blasphemer (one who blesses Hashem’s name) – if he says “You are my god” and immediately afterward says “No, I take it back” – it doesn’t help, he is stoned.

Worshiping Through Degradation – Pe’or and Markulis

Words of the Rambam: “One who exposes himself before Pe’or to degrade it, or who threw a stone at Markulis to degrade it – since this is its worship, he is liable.”

Simple meaning: Even if someone does the worship with an intention of degradation – he wants to degrade Pe’or by defecating, or he wants to degrade Markulis by throwing a stone – he is liable, because this is precisely “its manner of worship.”

Novel points:

1. Intent of degradation doesn’t help: The great novelty: even if he does not intend to serve the idolatry, he specifically intends to degrade it – he is liable. Regarding “its manner of worship” we look at the act, not at the intent. Pe’or “loves” degradation – the manner of worship of Pe’or is through such acts that look like degradation, but this is precisely what the idolatry wants.

2. What is his status – intentional or inadvertent? He didn’t accept the authority of the idolatry, he intended to degrade. But he is liable because this is a manner of worship. It’s a type of inadvertence – “it didn’t occur to him that this is precisely what the idol wants.” But it’s also a type of intentional, because he deliberately did the act.

3. “To spread slander” doesn’t help: One who does it “to spread slander” (to make a bad name for the idolatry) – also doesn’t help, because the act remains an act of worship.

Law 4: One Who Worships Idolatry Out of Love or Fear

Words of the Rambam: “One who worships idolatry… and didn’t accept it upon himself as a god, but rather worshiped it out of love – such as one who desired this form because of its craftsmanship which was very beautiful – or who worshiped it out of fear lest it harm him, as a person imagines about its worshipers that it does good and harm… is exempt.”

Simple meaning: The Rambam sets out a distinction between two types of idol worshipers: (1) one who accepts upon himself as a god – liable to stoning; (2) one who worships out of love or fear but doesn’t accept upon himself as a god – exempt (from stoning).

Novel points:

1. “Out of love” – loving the beauty, not divinity: The Rambam interprets “out of love” not that he loves the idolatry as a divine power (not “lest it do good to him”), but rather he loves the form/statue itself because it’s beautiful – “who desired this form because of its craftsmanship which was very beautiful.” It’s a question whether “beautiful” refers to the form itself or to the “craftsmanship” – that is, the artistic skill, the skillful way it was built. Both interpretations are possible.

2. “Out of fear” – believing in a power but not accepting as god: Regarding fear the Rambam interprets “lest it harm him, as a person imagines about its worshipers that it does good and harm.” The person believes that the idolatry has some power to do good or bad, but he doesn’t accept upon himself as god. The Rambam brings “does good and harm” only regarding fear, not regarding love – because love is a completely different nature: loving the beauty, not expecting benefit from a divine power.

3. The definition of “acceptance as god” according to the Rambam: An important principle: according to the Rambam “acceptance as god” is not the same as believing that something has power. A person can believe that the idolatry can do good and harm, and nevertheless not accept upon himself as god – and then he is exempt from stoning. “Acceptance as god” is a specific level of recognition as god, not just believing in a power. The Rambam holds that it can indeed be that idolatry has some power (as he said earlier about stars), but this alone doesn’t constitute acceptance as god.

4. “Exempt” – exempt but forbidden: When the Rambam says “exempt,” he means exempt from stoning but forbidden – he is exempt from stoning, but it’s still forbidden to serve idolatry even out of love or fear.

5. Difficulty of other commentators: Other later authorities struggled greatly with this Rambam, because they thought that if someone believes in the power of idolatry, this itself is already a type of idolatry. But the Rambam distinguishes: believing in a power is not the same as accepting as god.

6. [Digression: Relevance to serving Hashem out of love and fear:] Later authorities (mentioned a teaching from R’ Yitzchak Hutner) learned from this Rambam a principle about serving Hashem: if someone serves the Almighty out of love or fear but doesn’t accept the yoke of the Kingdom of Heaven, this too is not the complete service.

7. Mere love itself is not relevant: According to the Gemara, mere love – loving beautiful things – is not relevant to the prohibition, as long as the person doesn’t become completely deified. Only when it becomes so strong that it’s already accepting as god, is it a problem.

Law 5: Embracing, Kissing, Honoring, Sweeping, Washing, Anointing, Clothing, Putting on Shoes

Words of the Rambam: “One who embraces idolatry, or kisses it, or honors and sweeps before it, or washes it, or anoints, or clothes, or puts shoes on it, and all similar things – transgresses a negative commandment… but if its manner of worship was with one of all these things – he is liable.”

Simple meaning: The Rambam lists various ways of honoring idolatry: embracing, kissing, cleaning, wetting the floor, washing, anointing with oil, clothing, putting on shoes. All these are a negative commandment, but not liable to death. But if for a particular idolatry specifically one of these acts is the manner of worship – then he is liable to death.

Novel points:

1. Distinction between “worship” and “honor”: These acts are not “essential worship” – not one of the four forms of worship and not “in its manner.” They are a type of honor/service to the idolatry, similar to how cleaning a study hall is not the “worship” of the study hall (which is praying/learning), but it’s an honor. The Rambam calls it “without worship” – meaning without essential worship, but it’s still a type of way of worship/honor.

2. “But if its manner of worship was with one of all these things” – liable: Why does this need to be said, after all “manner of worship” is always? The answer: For most idolatries these acts are only honor/service, not the essential worship. Only for a specific idolatry where this is actually what one does when coming to the temple – then it’s “in its manner” and liable to death.

Law 6 (First Part): Appearance of Evil Regarding Idolatry

Words of the Rambam: “If thorns fell into his feet before idolatry – he should not bow because it appears as if he’s prostrating… if coins spilled before it – he should not bow… but should sit… a fountain of flowing water for idolatry – he should not place his mouth on its mouth and drink, because it appears as if he’s kissing.”

Simple meaning: The Rambam brings three cases of appearance of evil: (1) a thorn entered the foot near idolatry – should not bend down to remove it, because it looks like he’s bowing; (2) money spilled near idolatry – should not bend down, but should sit to take it; (3) a fountain made for beauty for idolatry – should not drink with the mouth directly, because it looks like he’s kissing the idolatry.

Novel points:

1. Prostration requires intent: From this law one can derive that prostration to idolatry requires intent – he must intend that he’s bowing to the idolatry. Just bowing toward an idol without intent is not liable from the Torah. The prohibition here is only from the aspect of appearance of evil.

2. Appearance of evil – rabbinic prohibition: These laws are apparently a rabbinic prohibition of appearance of evil, not Torah law. The person is not actually worshiping, he’s only removing a thorn or picking up money, but it looks like worship.

3. Source – Mishnah and the story of Chanah and her seven sons: The source for this law is a Mishnah, and it’s connected to the story of Chanah and her seven sons, where the king said to throw something down so the person would bend down (and thereby it would look like he’s bowing).

4. Fountain (dome of flowing water) – kissing: The prohibition to drink directly from a fountain belonging to idolatry is because it looks like kissing – and kissing was already learned earlier as a negative commandment. One can drink with the hands or with a vessel, just not directly with the mouth.

5. Historical context: It’s very possible that idol worshipers deliberately inserted thorns or took people’s money so they would have to bend down near the idolatry – a trick to make people look like they’re bowing.

Law 6 (Second Part): Making Idolatry – Making an Idolatry

Words of the Rambam: “One who makes idolatry for himself, even though he didn’t worship it – is lashed, as it says ‘Do not make for yourself a graven image or any likeness.’ One who makes idolatry with his hand for others, even if he made it for a gentile – is lashed, as it says ‘And molten gods you shall not make for yourselves.'”

Simple meaning: The Rambam sets out two separate negative commandments regarding making idolatry: (1) “Do not make for yourself” – one may not create/acquire for oneself an idolatry, even if one didn’t worship it; (2) “And molten gods you shall not make for yourselves” – one may not make with the hands an idolatry, even for others, even for a gentile.

Novel points:

1. Two separate prohibitions – acquiring vs. making with the hands: “Do not make for yourself” speaks of the very act of acquiring/creating an idolatry for oneself – this includes even buying or ordering from others, not just making with one’s own hands. “And molten gods you shall not make for yourselves” speaks of the physical act of making with the hands – this is forbidden even when making it for someone else, even for a gentile, even if one doesn’t believe in it oneself.

2. One who makes with his hands for himself – lashed twice: When someone makes with his own hands an idolatry for himself, he transgresses both negative commandments at once – both the prohibition of acquiring for oneself, and the prohibition of making with the hands – and he is lashed twice.

3. [Digression: Comparison to positive commandments:] A similar structure exists with positive commandments – such as with a Torah scroll, where there is a commandment of acquiring (buying) a Torah scroll, and a separate commandment of writing with one’s own hands, even for someone else. This is an interesting comparison to the structure of the two negative commandments regarding idolatry.

Law 7: Forms for Decoration – Forbidden to Make Forms for Decoration

Words of the Rambam: “It is forbidden to make forms for decoration, even though it’s not idolatry, as it says ‘Do not make with Me gods of silver and gods of gold’ – meaning forms of silver and gold that are for decoration, so that those who err should not err with them and think that they are for worship.”

Simple meaning: Besides the prohibition of making actual idolatry, there is a separate prohibition of making forms for decoration – even if one doesn’t intend to worship them – because other people might err.

Novel points:

1. “So that those who err should not err” – two interpretations: What does the Rambam mean by “so that those who err should not err with them and think that they are for worship”?

Interpretation 1: Other people will think that *you* are worshiping idolatry (appearance of evil).

Interpretation 2: Other people will themselves become attracted to the forms and come to idolatry (fence/safeguard for others).

The language “and think that they are for worship” – “that they are for worship” (that they are for worship), not “as if to worship them” (as if he would worship them) – leans toward the interpretation of appearance of evil: people will think that you are worshiping. But it remains unclear.

2. If there is no evil inclination for idolatry – is it still forbidden? If the reason for this prohibition is “so that those who err should not err,” perhaps in a time or place where the evil inclination for idolatry is nullified (as in our times), the prohibition shouldn’t apply? This remains as an open question.

Which Forms Are Forbidden – Human Form

Words of the Rambam: “Therefore one does not make a human form alone… not in wood nor in plaster nor in stone… that the form should be protruding, such as the drawing and engraving in halls and palaces… and one who forms this form – is lashed. But a sunken form, or a form of pigments, such as a form of weaving or embroidery – is permitted.”

Simple meaning: Human form is only forbidden when it’s protruding (three-dimensional, standing out). A sunken form (pressed in), or a form of paint/weaving/embroidery (two-dimensional) is permitted.

Novel points:

1. Ring with seal of human form – a practical application: If a ring has a seal (stamp) with human form:

– If the form on the ring is protruding – forbidden to have it (one may not wear/possess it), but permitted to seal with it (because the impression becomes sunken).

– If the form on the ring is sunken – permitted to have it (one may wear it), but forbidden to seal with it (because the impression becomes protruding).

In practice it turns out that both types of rings are problematic – with one you may not have it, with the other you may not use it. In practice one should not make either.

Likeness of Sun and Moon, Stars, Constellations, Angels

Words of the Rambam: “A person should not make a likeness of the sun and moon, stars and constellations and angels, as it says ‘Do not make with Me’ – do not make like the likeness of My servants who serve before Me on high.” This is forbidden even on a board (even not protruding).

Simple meaning: Likeness of heavenly bodies and angels is forbidden even sunken/two-dimensional, unlike human form which is only forbidden protruding.

Novel points:

1. What does “likeness of sun and moon” mean – a great novelty of the Rambam: “Likeness of sun and moon” does not mean how the sun and moon actually look (a circle etc.). The Rambam says explicitly in his commentary on the Mishnah that it means the forms that the idol worshipers fantasized that this is what the sun looks like – for example a person with a red face, or the moon as a woman with long hair, and the like. These are actually forms of idolatry, not just astronomical symbols.

2. The Ra’avad didn’t understand this novelty: The Ra’avad argues with the Rambam on this matter. It’s indicated that the Ra’avad understood “likeness of sun and moon” literally – as the physical appearance of sun and moon. The proof that the Ra’avad understood it literally is because he didn’t have the problem that the Rambam addressed, and he asks questions that only make sense if one understands it literally.

Forms of Animals, Trees, Grasses

Words of the Rambam: “Forms of animals and other living creatures besides man, and forms of trees and grasses and the like – are permitted to make, even if the form is protruding.”

Simple meaning: Forms of animals, beasts, trees, grass – all are permitted, even protruding (three-dimensional).

Novel points:

1. Summary of three categories: The Rambam’s position in three categories:

Human form – forbidden only protruding; sunken/drawing/weaving is permitted.

Likeness of sun and moon, stars, constellations, angels – forbidden even not protruding, even sunken/two-dimensional.

Animals, beasts, trees, grasses – permitted even protruding.

2. Practical application – statues of animals: According to the Rambam it turns out that statues of lions, oxen, etc. are permitted – even protruding. In synagogues there used to be pictures of lions and such things, and according to the Rambam this is permitted. It’s possible that other authorities are stringent on animal forms as well – this remains as an open question (not looked into the Shulchan Aruch to see how he rules).

General Summary: Three Categories of Liability Regarding Idolatry

The Rambam’s approach in Chapter 3 sets out three categories of liability regarding idolatry:

1. In the manner of its worship – specific worship of that idolatry (only liable for that specific idolatry). Examples: Pe’or – exposing oneself; Markulis – throwing stones. Even with intent of degradation one is liable, because we look at the act.

2. Four forms of worship (slaughtering, burning incense, libation, prostration) – liable for every idolatry, because these are forms of worship unique to Hashem. The reason: “One who slaughters to gods shall be destroyed except to Hashem alone” – one took something that belongs only to the Almighty and transferred it to others. Prostration needs a separate verse because it’s not “inner worship.”

3. Acceptance of sovereignty (accepting as god) – through speech alone, without any action. Even if he lifted a brick and said “You are my god” – liable to stoning. Retraction within the time of speech doesn’t help.

Additionally there are two lower levels:

4. Worshiping out of love or fear without acceptance as god – exempt from stoning, but forbidden.

5. Embracing, kissing, honoring, sweeping etc. – transgresses a negative commandment (not liable to death), unless this is “its manner of worship” for that specific idolatry.

And at the end of this chapter are explained the laws of making idolatry (two separate negative commandments – acquiring for oneself, and making with the hands for others) and forms for decoration (with three categories: human form – only protruding forbidden; likeness of heavenly servants – even sunken forbidden; animals/trees – even protruding permitted).


📝 Full Transcript

Rambam Hilchos Avodah Zarah Chapter 3 – The Ways of Avodah Zarah and the Four Services Unique to Hashem

Introduction – Structure of Sefer HaMada and Hilchos Avodah Zarah

We are in the third chapter of Hilchos Avodah Zarah in Sefer HaMada. So in the first chapter we learned what the error of avodah zarah is, in the second chapter we already learned a bit more of the laws of avodah zarah, and here one goes into the details of darchei ha’avodah, how one serves avodah zarah and for which types of services one is liable.

The Rambam says… one can say that the first chapter was only the contradiction from, afterwards the aggadah which doesn’t come in, and the second chapter… now truly begins the essence of avodah zarah, which one is liable for, which one is exempt from, it’s truly halachah like every halachah.

Halachah 1 – Punishments: Kares, Sekilah, and Chatas Kevuah

The Rambam says: Kol oved avodah zarah birtzon b’zadon – birtzon means simply another way of explaining b’zadon, he does it willingly, to exclude what later he will say other types of services for which one is exempt – he does it birtzon b’zadon, one wants to serve avodah zarah, chayav kares. That is already itself. V’im hayu sham edim v’hasra’ah, if there were witnesses and warning, one receives sekilah. And earlier he also said teliyah, yes, one also must be hanged.

Shegagah by Avodah Zarah

V’im avad b’shegagah, and if he served avodah zarah b’shegagah, that means, what does b’shegagah mean? He didn’t know that one may not or… it’s a bit interesting b’shegagah, because kefirah isn’t there in this shegagah, that means he doesn’t know that he is a kofer. He doesn’t know that avodah zarah is not the Almighty. He doesn’t know that this is called avodah. Okay, he knows that this is called avodah. He knows that this is an avodah, but it’s not the same thing as kefirah. Yes, okay. Mevi chatas kevuah, one brings a chatas kevuah. Kevuah means fixed, not like there are certain mitzvos for which oleh v’yored, that means according to how much money one has. Chatas kevuah means one always brings the same type of chatas.

Halachah 2 – Every Avodah Zarah Has Its Own Derech Avodah

The Rambam says, what are the avodot? What is it that the oved is liable for? What does the oved do? The Rambam says: Avodot harbeh kavu ovdei avodah zarah l’chol tzelem v’tzelem, for every type of avodah zarah, l’chol tzurah v’tzurah, for every type of symbol of avodah zarah, v’avodah zo einah k’avodah zo.

Innovation: The Creativity of Avodah Zarah

I noticed here that the Rambam says that avodah zarah involves a lot of “creativity”. Because people use their imaginations. There are all types of avodah zarah, each one thinks up different things, different forms and different services with columns, there are for different countries different writings and names, there are all types, because truth is one, but fantasies and falsehood have many varieties, there should be many types of services for many types of avodah zarah.

Examples: Pe’or and Markulis

For example he explains, Pe’or, the most creative thing people came up with was disgusting things, like making its service that a person should, that a person should expose himself, they had special places for this avodah zarah. And Markulis whose service of this avodah zarah is to throw stones, one should throw stones at it, or throw stones, or remove stones from it. V’harbeh avodot k’gon eileh tiknu, many such strange services they established for different idols.

Halachah 3 – Derech Avodatah: One Must Serve According to the Derech Ha’avodah

The Rambam says, even though it seems like there’s no unified way of serving such. It’s not around it. The first thing he says already, he starts backwards. But let’s read and understand. If one exposes himself for the avodah zarah called Markulis, or he gives… he doesn’t do what one must do. He shouldn’t think that every service that every fool thought up, if one does it for any idol one is liable? No.

Again, Pe’or is the service, like exposing oneself to it. So if someone does for Pe’or the service for Pe’or, that means the avodah zarah of Pe’or. But if someone does differently, and he does the service of Pe’or, he does it for Markulis, or vice versa, if one gives to Pe’or he’s exempt, because he didn’t serve derech avodatah. One must serve it according to its derech avodatah.

The Source: “Eichah Ya’avdu HaGoyim”

It says, eichah ya’avdu hagoyim es eloheihem, how do the nations serve their gods, for the correct service for the correct idol, when it’s done this way, then one is liable. Interestingly, the same pasuk he brought earlier from this, from this one may not learn about avodah zarah, because what’s the connection? But here the Rambam sees a connection, he says…

Beis Din Must Know Darchei Avodot

Since it turns out that there are so many types of avodah zarah, and so many types of avodot, in order that we should be able to judge the laws… and only if he does it according to the laws of avodah zarah. If a fool makes up his own custom, he can’t make up his own custom.

Beis din must know darchei avodot. There’s no doubt that one who serves avodah zarah is not liable ad sheid’u derech avodatah. He says, beis din must know darchei avodot in order to know that the person was over derech avodatah.

Innovation: Beis Din Must Know Itself – There’s No “Expert Witness”

True, one could think why must beis din itself know? One could always bring some oved avodah zarah and ask how one serves this avodah. But we will learn later in Sanhedrin, certainly, a Sanhedrin must know everything itself. There’s no such thing in the Jewish Sanhedrin called an “expert witness”, that beis din should rely on, a trust that the other one sells. There is such a thing as a goy shalach l’fi tumo al ha’emunah. Wait, what does that have to do with it? A beis din that doesn’t know something asks its witnesses. No, there’s no such thing, it’s not true. To understand the reality there’s no such thing. For testimony there is a type of testimony, but a beis din that doesn’t understand the subject, it may not rule. From this we will learn later, it must learn about kishuf.

The same thing, three rows in Sanhedrin, one doesn’t listen from the mouth of a translator. Even a translator who says what the witnesses say is not valid in beis din. A Jewish beis din must be the one who understands. If he says I heard it from the one who understands, it doesn’t work. Just as we learned earlier that beis din must hear from the witnesses exactly the statement.

It’s correct that perhaps we’re speaking here of truly a din beis din. If it’s just to know the matter it could be, but a din beis din, beis din itself must understand. Beis din itself must be expert in hilchos avodah zarah. It must know how one fulfills according to each system of avodah zarah their service, and only afterwards can one continue.

The Exponential Scope of This Knowledge

But I want to add one thing, that it must be for the specific avodah zarah the specific derech avodah. Beis din must know a lot, because it’s not enough that one knows all types of darchei avodot. One must know for every derech avodah, for every avodah zarah. It’s exponentially more, because there are millions of types of avodah zarah and millions of types of avodot. Or the type of service that is truly unique to each one, since all these details one must know.

The Source: “Lo Sa’avdem”

The Rambam says, “v’ein zo derech avodat elil zeh”, and this is not the way of service of this avodah zarah. And the Rambam says, “k’mo shekasuv ‘lo sa’avdem'”. “Lo sa’avdem” means the service for the avodah zarah. Every avodah zarah has its own service. One must know the service, and that is the way.

Halachah 4 – Four Services Unique to Hashem: Zevichah, Hishtachava’ah, Haktarah, and Nisuch

There’s a minute, there’s a mishtachaveh. Mishtachaveh is something that is unique, not for every avodah zarah. “Lo sa’avdem” – every fool thinks it’s his derech avodah.

The Rambam says, “v’ein zo derech avodat elil zeh”. That which one needs specifically the service of the way, when a fool comes up with a derech avodah, it doesn’t make it now for everyone a universal thing that this is called derech avodah, and one says that everyone who does Pe’or is called an oved avodah zarah. You can only make for that avodah zarah, that means only avodah zarah. But here, what is truly has avodot, because these avodot are regarding avodat Hashem, they are true avodot, and if one does these true avodot for any avodah zarah, it’s always avodah zarah.

Innovation: True Avodot Versus Fantasy-Avodot

The Rambam says this means that it could be a thing like throwing a stone should be called avodah, that’s only… okay, the Rambam must it could be that one is exempt, right, exempt because it’s not the correct service. Perhaps avodot, then it’s unique for the specific avodah zarah that for it one does a specific service. But… there’s a thing that’s always called avodah, which is called mishtachaleh… just, other avodot, except. But mishtachaleh like maktim so much the four avodot, bowing down, or slaughtering a korban, or being maktir ketores, or pouring wine or wine, these are four avodot that are called avodah by avodat Hashem. These are true avodot.

Explanation: Maktir Means Burning

What does maktir mean? Maktir ketores. Just maktir ketores. I think that maktir means burning a ketores, that one burns anything on the ketores. A haktarah doesn’t mean just on the ketores. A haktarah means burning perhaps what you are slaughtering, and a haktarah is burning. They put it there and burn it. Okay and they mean, I don’t know.

The Four Avodot Are Universal

These avodot are called avodah in the Beis HaMikdash or perhaps this is called universal avodah, just as this is liable for all, whoever serves one of these four avodot for any type of avodah zarah, one of these types of avodot makes no difference to which type of avodah zarah one is liable, even if it’s not the derech avodatah of that avodah zarah, even if the avodah zarah doesn’t accept that this is the derech ha’avodah, but this is called the derech avodah in general, and for this one is liable for any avodah zarah.

Halachah 5 – The Source of “Zove’ach LaElohim Yocharam”

Why not? First he will make an example, and afterwards he will bring you in? Sometimes someone was menasech, made nesachim. Sometimes someone was zove’ach, he slaughtered a korban to Markulis. Chazal say shene’emar, what does it say in the pasuk “zove’ach laElohim yocharam”. The one who serves, the one who is zove’ach, or he does a zevichah for any elohim acherim, yocharam. Yocharam is language of death, he receives punishment. Why? Because bilti laHashem levado, only for Hashem alone may one make zevichah.

Question: Why Specifically Zevichah?

And the Rambam explains, zevichah is generally not the service of avodah zarah. Why does the pasuk say specifically zevichah? There are other ways of serving elohim acherim for which one is liable. What is zevichah at all in avodah zarah? “Zove’ach laElohim yocharam”, why did the Torah specify zevichah specifically?

Answer: Mah Zevichah Meyuchedes – SheHi Avodah LaHashem

Let’s say it this way, mah zevichah meyuchedes, what is special about zevichah? SheHi avodah laHashem. And for this the zove’ach to an el acher is liable, to any el acher, he is liable sekilah, bein shehi derech avodato bizevichah bein she’eino bizevichah. To learn from this that af kol avodah shehi meyuchedes laHashem, every avodah that is unique to Hashem’s name, im avad bah l’el acher, bein shehi derech avodato kach bein she’einah kach, chayav aleha. From this pasuk “zove’ach laElohim yocharam” one learns that every thing that is the unique service to Hashem if one does it for avodah zarah one is liable.

Halachah 6 – The Source for Hishtachava’ah: “Lo Sishtachaveh L’El Acher”

Shene’emar “lo sishtachaveh l’el acher”.

Ah, another source. So this is one source on zevichah. Now what about the others? We said four things: zevichah, mishtachaveh, maktir and menasech. On kol zevichah, what about the other things? What is the source for hishtachava’ah?

No, but every thing that is unique to Hashem. Very good, but he brings truth. But he could perhaps mean an avodah meyuchedes to Hashem from that family, like the avodot that one does in the Beis HaMikdash. He brings another proof, I don’t know. I think zove’ach means, one brings in everything that is similar to what one does in the Beis HaMikdash: zevichah, haktarah and nesech. No, no, but… ah, okay, let’s see. I’ll take “lo sishtachaveh l’el acher”. Yes. That’s true on throwing. I’ll finish until the end of the halachah.

I’ll take “lo sishtachaveh l’el acher”. It also says in the pasuk “lo sishtachaveh l’el acher”. Seemingly one should ask the same question, what specifically about hishtachava’ah?

No, good. V’chen hadin l’maktir ul’menasech, what is he getting at?

“V’chen hadin l’maktir ul’menasech”.

The Rambam, zorek u’menasech echad hu. It’s one type of thing. What does zorek mean?

What does that come in here just?

Just sprinkling, like sprinkling blood.

And sprinkling blood and sprinkling wine is the same to you. Did you know that?

Why should zorek be liable?

Because it’s an avodah to Hashem.

It should say here on kol avodah shemeyuchedes to Hashem. Zorek is also an avodah meyuchedes to Hashem.

Yes, but now each one of these has a proof.

I don’t understand. What’s the question?

Why does one need to have extra proofs actually?

On what?

On hishtachava’ah and on…

He said, from “zove’ach laElohim yocharam” we know that every thing that is derech avodah to Hashem, if one does it for avodah zarah one is liable. And why does it still say “lachach ne’emar”? And why does he still say what zorek u’menasech echad hu? I want to understand.

I don’t know. I don’t know. I don’t know. This is… one struggles with this. The mefarshim, we’ll go further, we need to finish today. Um… I don’t know.

Ah, perhaps here is a bit of confusion. I don’t know. I don’t know. I don’t need to… I know. I know. I don’t need to bring two sources, I can make that one source is enough. Nu.

Discussion: Why Is Hishtachava’ah Separate from the Other Avodot?

I think perhaps this way, that maktir and menasech and zorek and all these things are similar to hishtachava’ah. This is an avodah that one does through kohanim on the mizbe’ach. Hishtachava’ah is not a part. An avodah of hishtachava’ah one does only when… when is there hishtachava’ah? Yom Kippur, but hishtachava’ah to Hashem on Har HaKodesh. But hishtachava’ah is a thing that stands in the… it’s a mitzvas aseh, or… it’s an avodah, I don’t know. But it’s not the avodah in the azarah before the Beis HaMikdash. Therefore when one comes to the Beis HaMikdash, one always sees these things, zove’ach, maktir, u’menasech. Hishtachava’ah one learns from “lo sishtachaveh l’el acher”. Since zove’ach, maktir, u’menasech it goes back to how he began. Since zove’ach, maktir, u’menasech, that this is always derech avodah.

Okay, so it actually says in the Kesef Mishneh roughly like you’re saying, that this is an avodat penim, hishtachava’ah is not an avodat penim, therefore one needs an extra pasuk. But there’s a long Kesef Mishneh about this, that probably there’s more to think about this.

Halachah 4 (Continued): Summary of the Rules of the Four Avodot

The Rambam says further… or this is all part of the rules. But the rules are agreed upon, everyone agrees, this is the rule. A thing that is avodatah kach one is liable only for that which avodatah kach, and the four avodot, that means mishtachaveh, zove’ach, maktir, u’menasech, one is liable for any avodah zarah. This is the halachah. Okay.

Now the Rambam goes to say certain details on the topic of the services (avodot). It appears that the four services also have a certain reason, because it is “to Hashem alone”. I mean, the transgression of this is because you took something that belongs to the Almighty and you carried it away to the wrong places. So it appears. “For he who sacrifices to gods other than Hashem alone shall be destroyed.” The transgression was on the “other than Hashem alone”. However, other services are not “other than Hashem alone”, rather the transgression is because that is the way of serving the idolatry.

Halacha 7: Details in Libation and Slaughter

Speaker 2: It is forbidden to do it, if it doesn’t apply to the confession of the spies. If he poured a libation on the confession of the spies, the obligation is established, because that is called nesech (libation). That is called nesech, ah, but this is a despicable thing, but there is a distinction, it doesn’t change the halacha. So says the Rambam.

If he slaughtered for it on its back, he is exempt, it would mean that this is called slaughter, but this is not called slaughter. He didn’t add anything to it, because it must be similar to slaughter or similar to libation. It is a novelty that even excrement of the spies can be called nesech.

And similarly if he slaughtered for it an animal missing a limb, he is exempt, because that is a disqualification for service. But this type of disqualification in libation, you would say that this would also be disqualified in libation. The Rambam indeed has a complete approach, and the Rambam says it doesn’t make sense, how can it be that excrement is better than missing a limb? The Rambam indeed didn’t find this difficult. There is a whole Gemara, and we won’t go into it because I don’t have time. But “in the manner of its service” is understandable, because there can be anything, even this leads to the part. But the slaughter must be a law of slaughter, so the Rambam says that if he slaughtered a locust or an animal missing a limb, he is exempt. It’s not a redemption in practice, the Geonim have many questions about this. So everyone is already stuck in their place of fear.

Halacha 8: Breaking a Stick Before It – In the Manner of Its Service, and the Law of Forbidden Benefit

Speaker 2: The Rambam says further, but the idol whose manner of service is with a stick, but the idol whose manner of service is with a stick is if he breaks a stick before it, he is liable, because that is the manner of service. But also the manner of service, the stick becomes forbidden, why? Because he broke it, he performed a service. So the stick became a thing that was forbidden. It’s the aspect of a sacrifice, he slaughtered the honors. Even if its service is, says the Rambam. But if he did one of the four services, does the thing become forbidden? Not the four services, a sprinkling or burning, a slaughter, a libation, nothing becomes forbidden at all. But one of the things that can be like an offering.

There is a Rambam, if he throws a stick before it, he is liable. Why is he liable? Because he performed a manner of service, because it’s similar to sprinkling of blood. No, no, we’re talking about liable if the idol is a stick. Again, one who serves an idol with a stick is liable because that is the manner of its service. Ah, you’re going to say he’s liable because that is the manner of its service, that is the service of the idolatry. But regarding something becoming forbidden, that a stick doesn’t become forbidden. Why? Throwing the stick is not like throwing the blood. Throwing the stick is not similar to throwing the blood, writes the Rambam, because nothing, there’s no change that happened in the stick. With blood it’s scattered, therefore it’s not similar to sprinkling, therefore the stick remains permitted. This is the Rambam’s halacha on this. Also there is perhaps a dispute between Tosafot and Rambam, that’s what it says here.

Halacha 9: Accepting Upon Oneself as a God – Accepting the Sovereignty of Idolatry

Speaker 2: Okay, now we’re going to learn another halacha. In other words, we’ve now learned two types of ways how one can serve idolatry: either in the manner of its service, or through the four or similar to the four types of service of Hashem that we learned. Now we’re going to learn another way how one can serve idolatry, which is not one of these things. What is that? One who accepts upon himself any one of all types of idolatry as a god. Someone accepts the authority of an idolatry, he says “you are my god”. I’ll tell you, yes, like “these are your gods, O Israel” that the Jews said. Perhaps that’s what it was. By the calf they didn’t… Yes, it says they slaughtered sacrifices, but it could be that the slaughtering of sacrifices was perhaps “a festival to Hashem tomorrow”, it could be Aaron didn’t want them to slaughter for the calf, it could be the service was the “these are your gods, O Israel” itself. Both, it’s certain that this made an idolatry according to the intentions.

Okay, what is accepting idolatry as a god is liable to stoning? Why is he liable to stoning? This isn’t… Leah, what is the source for this? He doesn’t bring a source. What is the source that accepting as a god is liable? It says in the Mishna, but what is the source from the verse? The Rambam doesn’t bring a verse. He brings a verse on “you shall not serve them”, on “you shall not bow down”. He doesn’t bring on accepting idolatry against one’s will.

Accepting idolatry is like he says, let’s say an acceptance of sovereignty, acceptance of the sovereignty of idolatry. Says the Rambam, “and even if he lifted a brick and said to it ‘you are my god’, behold he is liable for this statement”, or such a type of language which is a language of acceptance against one’s will, he is liable. He didn’t even have an idolatry before, now he made the idolatry, he took a stone and he said… No, he makes the service with the idolatry together. The service is the acceptance against one’s will, that itself is a service, he takes a brick and he says “you are my god”. Making a brick for your god, that is the prohibition, that is the stoning.

Says the Rambam further, “even if he retracted within the time of speech”, on this also doesn’t help any retraction within the time of speech, just as we learned earlier regarding a blasphemer, he says “yes, this is my god”, no, I take it back, this is not my god, “his retraction is nothing, but he is stoned”. If he doesn’t have the retraction, but he is stoned, he receives lashes. No, stoning, he receives stoning. Very good.

Halacha 10: Serving in a Degrading Manner – Pe’or and Markulis

Speaker 2: If he serves idolatry in its manner, a brick, one serves idolatry in its manner, even if he did it in a degrading manner, even if he intended to… let’s say he passes by a Pe’or and he wants to degrade the Pe’or, but if that is the manner of its service, it doesn’t help that he intended it in a degrading manner, and he is liable. How so? How so? If he defecated before Pe’or in order to degrade it, or threw a stone at Markulis in order to degrade it, since its service is in this manner, he is liable. But he is inadvertent (shogeg), because he didn’t intend to be joining it. Even if he didn’t accept its authority, but he is liable because that is called a manner of service, therefore he is forced or inadvertent. He didn’t know, he didn’t know that this is the manner of its service, therefore he doesn’t do it. But there is a certain intentionality here, because he wants to degrade it. It didn’t occur to him, that’s the problem, it didn’t occur to him that this is exactly what the idol wants, it loves degradation.

Okay. No, he didn’t say that the idol loves, he said that Pe’or loves that one defecates, that one defecates as a service, not to degrade it.

The one who did this to spread slander doesn’t help, because the one who is to spread slander, he is to spread slander. He doesn’t mean to spread slander, but he is to spread slander.

The friend says, it’s not such a nice thing like action and doing and action. No, but the one who does it because he thinks that this is the…

Halacha 11: One Who Serves Idolatry Out of Love or Fear

The Words of the Rambam:

“One who serves idolatry out of love, such as one who desired this form because of its craftsmanship that was exceedingly beautiful, or who served it out of fear of it lest it harm him, as its worshipers imagine that it does good and harm – if he accepted it upon himself as a god, he is liable to stoning. But if he served it in the manner of its service, or with one of the four services, out of love or fear – he is exempt.”

Explanation of the Law

Because he believes in it, he doesn’t do it with his heart trembling. I look at it as degradation, but he has in his head a whole philosophy why this is the right way. People do things that you look at as degradation, they think it’s actually a good thing.

Okay, now comes another interesting halacha. If someone serves idolatry but doesn’t accept it as a god, rather one who serves idolatry out of love, because he loves it. He knows this isn’t a god, but I love the thing, I love the idolatry.

Such as, says the Rambam, such as one who desired this form because of its craftsmanship that was exceedingly beautiful. There is some idol that others take it as idolatry, but he doesn’t believe in it as idolatry, but he loves it very much, it’s a very beautiful statue.

The service apparently, not just the… ah, the statue itself. The form is beautiful, that was beautiful, or the craftsmanship is beautiful. The beautiful applies to the craftsmanship or to the form. Craftsmanship means apparently, if you’re correct, craftsmanship means the creative work, the way how it was built.

And therefore he gives it an offering. Suddenly such a person goes, “wow, such a beautiful statue, I think I should give an offering”? What does it come in? It’s funny, no? Let’s say not an offering, but… let’s say he bows. He kisses it, yes. Kissing we’ve always seen, it’s only a prohibition. Ah, okay.

I don’t know, very interesting. Oh, let’s see what the Rambam says. Or who served it out of fear, he is afraid of the idolatry, lest it harm him, perhaps the idolatry will do him harm, he doesn’t accept it as a god, but he is afraid perhaps the idolatry has some power, some power, but not in a way that is called idol worship.

Such as, as a person imagines about its worshipers that it does good and harm. Very good. So he is afraid of it, but he doesn’t accept it upon himself as a god.

The Law: Acceptance as a God Versus Service Without Acceptance

Says the Rambam, even if he accepted because he is afraid, or because he loves it, so you should indeed be liable to stoning. But if it’s not idolatry, therefore even if he accepts it upon himself as a god, it comes out that if he serves it in the manner of idolatry, he is not liable.

Not, and he didn’t accept it upon himself as a god. If he accepted it upon himself as a god he is liable to stoning, even on that alone, and certainly if he does services. If he serves it, does one of the services, and he didn’t accept it upon himself as a god, he is exempt.

Is he then a problem on the idolatry, or is he only in services, but his fear out of love and fear was not an acceptance as a god, he is exempt.

I think that the exemption is exempt but forbidden, I don’t know if he means that it’s permitted. He is exempt from stoning, but he still may not do it. It’s not permitted to be a worshiper of idolatry. What is he talking about here? I think we’ve already learned. There’s no way to do idolatry.

The Rambam’s Innovation: The Definition of Acceptance as a God

In any case, this is the Rambam’s approach, and one can have many doubts about this. There were many later authorities who say that from this one learns that if someone serves the Almighty, he hopes and he loves the Almighty, but he doesn’t accept the yoke of the kingdom of heaven, one can learn that it’s not… It’s a statement of R’ Hutner. Anyway, regarding this don’t do so, there are other later authorities. Okay.

The Gemara says here that simply, love is not relevant. What does one say? Loving things that are beautiful, but one may not become completely idolatrous, the person should become completely taken over. That is already accepting it as a god, one can love something that is beautiful.

Halacha 12: Honoring Idolatry

Says the Rambam further, Halacha 5: So this is everything, until now we’ve learned the basic things. We learned the four services, we learned ma’avir, we learned accepting upon oneself as a god. Okay, we learned accepting upon oneself as a god, the three things. Now we’re going to learn a fourth type of thing, which is not one of these things, and from everything that… It’s not stoning, but it’s still liable, it’s still a prohibition.

The Words of the Rambam

Says the Rambam, One who embraces idolatry, someone hugs, like the language of the body, he takes the idolatry around in his body. Or who kisses it, or he kisses it. Or who honors it and sweeps before it, he sweeps. Or he honors, honors means to sweep, sweeps means to… or sweeps, he makes the idolatry, he makes the floor nice, it’s an obligation. Or who washes it, he washes off the idolatry. Or he washes and he anoints the idolatry with oil, or he dresses it, or a man puts shoes on it.

All similar things to these. But someone who doesn’t need a shoe, I don’t know, I can’t give you one. Anyway, difficult. All similar things to these. I don’t understand, are you explaining to me, a coat, a shoe, how does one go with a shoe? All similar things to these. Okay, anyway, yes. Whatever, these are all ways of honoring something.

Distinction Between Service and Honor

Yes, serving not in the manner of its service, not in its service. Not in its service you meant the main service, but these are included in services, also a type of way of service. He says even, it could be even not so much, even not so explicit. Because simply not its service means the main service, but this is not included in any main service. It could be that service is because I don’t know, service is a way of, is the type of way of honoring, and this is also a way of honoring. Aha, it’s like a… okay. Yes.

Further. Says the Rambam, “But if the manner of its service was with one of all these things”. If that is the manner of service, it’s obvious, we’ve already learned earlier that idolatry is served, and he did it to serve, he is liable. If that is the manner of service, that’s only to honor, not the manner of service.

I don’t understand, it’s always the manner of service. Every idolatry one does, I mean not… But this is not the type, it could be this is not what one does when one comes to the church to do.

Explanation of the Distinction

So in other words, it must be, let’s learn to think two ways that one can learn here. One can learn that the simple meaning is, even a normal thing, the worshiper of idolatry also does the honor, but you ask him, is that the main service? He says no, that’s an honor.

Look, as Rav Kook thinks, a person comes into the beis medrash (study hall) and he sweeps out the beis medrash and he honors the beis medrash, but that’s not the avodah (service) of the beis medrash. The avodah of the beis medrash is davening (praying), learning. But if you would ask someone, what does one do here in the beis medrash or in that sort of avodah zarah (idolatry)? They will say, “No, what does one do? This, one kisses it.” Yes, then it is chayav (liable). Okay.

Halacha 13: Maris Ayin (Appearance of Impropriety) by Avodah Zarah

The Rambam says a halacha, an interesting halacha. What is if someone… says the Rambam, I mean, not what is the definition of avodah zarah. Let’s learn it. Yes, shelo yichof. This is indeed a matter of maris ayin regarding avodah zarah. One may not look like you’re bowing. And the halacha is learned from… it’s a Mishnah, but by the story of Chana and her seven sons it says so. The king said, “Throw down something and bow down to it.”

Very good, but that’s what you think. But one must first understand the halacha. Perhaps it doesn’t go with the Chassidus. I don’t know. Because here stands a halacha. So, what does it say here?

Nashru Lo Kotzim B’raglav (Thorns Fell at His Feet)

“Nashru lo kotzim b’raglav lifnei avodah zarah”, he is right next to an avodah zarah and a thorn got into him, he wants to bend down to remove the thorn. But one should not do it, “lo yishuach”, he should not bend down as if he’s learning to remove the thorn, “mipnei shenireh k’mishtachaveh”. Because it looks like he’s bowing.

In other words, if he does it, he is not an oved (worshipper), because mishtachaveh l’avodah zarah (bowing to idolatry) means with intention. There’s missing an intention. He must have intention that he’s bowing to the idol. Just bowing toward an idol is apparently not forbidden, because he’s not bowing, he’s removing a splinter from his foot. But it looks like it. It looks like it. It looks like it.

Nishp’chu Lo Ma’os B’faneha (Money Spilled Before It)

“Nishp’chu lo ma’os b’faneha”, money just spilled out for him, “lo yishuach”, he should not bend down to take it, “mipnei shenireh k’mishtachaveh”. Also because it looks like he’s bowing. “Ela yoshev”, he should sit down to take it.

Ah, it’s very possible that the ovdei kochavim (idol worshippers) who were pious about avodah zarah, they inserted thorns or took people’s money so that they wanted you to bow. But the simple meaning is that it’s not death, rather it’s forbidden from maris ayin. It’s a rabbinic prohibition, such a halacha, apparently.

Kipah Shel Miklachas Mayim (Fountain Dome)

Another one, “kipah shel miklachas mayim l’avodah zarah”, something that is made for beauty for the avodah zarah, “lo yaniach piv al piha v’yishteh”, he wants to drink, he wants to drink from the fountain, but he should not do it, because menashek (kissing) we said earlier is also a sort of derech avodah (manner of worship), included in avodah. Because it looks like he’s kissing the avodah zarah, this too is forbidden as maris ayin. One can drink with the hands or with a vessel, but there should not be the maris ayin that he’s kissing the avodah zarah.

Okay. Until here was honoring avodah zarah, or maris ayin.

Connection to the Story of Chana and Her Seven Sons

Ah, and the officers told him that he should go in. I think that the prohibition is right next to here, because this is even menashek (kissing). He was indeed menashek. True, even more than menashek, he bowed, he bent down, it’s nireh (appears), it’s not the derech avodah. It’s nireh, it could even be hishtachava’ah (prostration), he didn’t actually give worship, but it’s all nireh and honoring.

Halacha 13 (Continued): Conclusion – Maris Ayin of Kissing Avodah Zarah

And maris ayin that he’s kissing avodah zarah. Okay. Until here was honoring avodah zarah or maris ayin of avodah zarah. Ah, and the thirteen types of stumbling blocks, what does it come in here? Make a chapter “Maris Ayin of Avodah Zarah”. Fine, but I see that it goes next to here, because this speaks of even menashek. In other words, true, even nireh of the maris ayin of the avodah. It’s nireh, it could be that even the one who is actually an oved, he wouldn’t have been actually an oved, but it would still have been nireh k’mechubad (appearing as honoring). It would have made an appearance. True, true. But it could be that it’s included… One must better organize the house in general. Okay.

Halacha 14: Oseh Avodah Zarah – Making an Avodah Zarah

Further. Now, now we’re going to speak about making avodah zarah. Making, this already stands in the Aseres HaDibros (Ten Commandments). Idols, ah, images. How does one say? Making idols. Not the crude one, the image, right? Not accepting as a god, rather building the physicality of the avodah zarah. It went the physicality.

Oseh avodah zarah l’atzmo, if someone makes avodah zarah, he makes one for himself. One minute, for himself first of all. Afilu asah lo yosar b’yado… What, he buys, you mean? Oseh means to say he buys, he asks someone to make. Avodah p’sulah ovedah, even if he didn’t worship the avodah zarah, lokeh, shene’emar “lo sa’aseh l’cha pesel v’chol temunah”. You shall not make for yourself.

Ha’oseh avodah zarah b’yado la’acherim, even if he made it for a non-Jew, lokeh. Even if he made it for a non-Jew, but he is the one who made it with his hands, even if he doesn’t believe in it, but he did a prohibition of making avodah zarah, shene’emar “v’charesh masecha lo sa’asu lachem”.

Two Prohibitions: “Lo Sa’aseh L’cha” and “Lo Sa’asu Lachem”

There are two prohibitions. “Lo sa’aseh l’cha” means making for yourself. “Lo sa’asu lachem” means making, the essence of making. It’s like this, there are two prohibitions here. One is to buy avodah zarah, to acquire avodah zarah. Then there is to make with the hands is an extra prohibition. To buy is even when not with the hands, and with the hands is even not for oneself.

It comes out, ha’oseh avodah zarah b’yado l’atzmo, he transgressed two prohibitions. Both he made it with the hands, and he made it for himself. There is the prohibition of acquiring for oneself an avodah zarah, and there is a prohibition of making with the hands. When one does both, makes for oneself, one receives lashes twice.

Digression: Similar Halacha by Positive Commandments

This is a similar halacha. Is the mitzvah of the halacha according to the order of the Torah. There is a way of acquiring through buying, and one fulfills the mitzvah, and writing. Even if one writes for someone else, one fulfills the mitzvah. I don’t know, but it’s a matter.

Halacha 15: Forbidden to Make Images for Decoration

Yes, says the Rambam, and from this comes out another prohibition. A new prohibition, a new thing already comes in. Besides what we just learned a prohibition of making an avodah zarah, an image that one actually wants to worship, an image that is not for the sake of avodah zarah, an image, a statue. Yes, says the Rambam, asur la’asos tzuros l’noy. One may not make images. The Rambam means that the images that one sometimes worships for avodah zarah, those sorts of images. Yes, he’s going to say exactly what. Yes, he’s going to say exactly what. Yes, afilu she’einah avodah zarah, shene’emar “lo sa’asun iti elohei chesef v’elohei zahav”, klomar tzuros shel kesef v’shel zahav she’hen l’noy. Why? Kedei shelo yit’u bahem hato’im v’yidmu she’hen la’avodah.

Discussion: What Does “Shelo Yit’u Bahem Hato’im” Mean?

The one who will err should not think that it’s avodah zarah. The verse calls them elohei chesef. Yes, elohei, what does that mean? The statue is also called elohei. The thing that one uses for a god, or that is a symbol for a god, or something like that. So this is, “shelo yit’u bahem hato’im” means that they will think that you’re going to worship it, or is it maris ayin? Not clear. It could even also be for a fence from other prohibitions. I think that it’s that once there is the image and other people run after it. Not “shelo yit’u bahem hato’im” that they should err that you’re doing avodah zarah, rather they should err after the festival. But it says “v’yidmu she’hen la’avodah”, not “v’yidmu k’ilu la’avod osah”. From this I think perhaps the second way, that people will think that you are worshipping avodah zarah. I don’t know clearly. Yidmu. Okay, I’m saying, I don’t know. I’m saying that if the whole, if the Rambam says the definition “shelo yit’u bahem”, if it’s in a place where there is no avodah zarah, or the yetzer hara (evil inclination) of avodah zarah is nullified, perhaps it should actually be permitted? I don’t know.

Halacha 16: Tzuras Adam (Human Form) – Only Protruding is Forbidden

Okay, which images are forbidden for decoration? Yes. Right? Yes. It’s indeed a halacha. He says, l’fichach, which images may one not make? Tzuras adam bilvad (only human form).

Says the Rambam, l’fichach, one image one may not depict, lo b’etz v’lo b’sid v’lo b’even, tzuras adam. How, shetehei tzurah boltetes (protruding). One may not make a protruding image, k’gon which kind of images? Hatziyur v’hachakikah. What is tziyur? Tziyur means simply painting. What is chakikah? Chakikah means that it’s nothing. One must help me, I don’t remember. It’s protruding, boltetes, shoka’as (sunken). He means something like what was made in a chamber with a palace. The kings had on their palace beautiful things, but not because he worships it there, rather because it’s for beauty. But it’s the picture of how one makes a person, a protruding image. Says the Rambam so, the tzar (maker) is lokeh, he receives lashes. Says the Rambam, this is when one makes a protruding image. But for example a sunken image, or an image of pigments, if one makes with paint, if one painted, k’gon an image of weaving, if one wove, or a sunken image, if one made sunken, one printed in, or an image of embroidery, if one made with merchandise, weaving and hanging, all these are not a protruding image.

Halacha 17: Ring with a Seal – A Practical Application

On this comes out a simple thing. How can one make a ring? Says the Rambam so, taba’as she’yesh aleha chosam shel tzuras adam, if it’s a protruding image, asur l’hanicha. One may not have it, one may not wear it. But mutar lachsom bah, because when one seals it becomes a sunken image. But if it’s a sunken image, mutar l’hanicha, but asur lachsom bah, because when one seals it becomes a protruding image.

So in short, one may not have both. Either you may not have it, or you may not use it. So both one should not make. Because if one has it and doesn’t use it, the other one can use it. I made the tzuras adam, but I didn’t make it with a seal, so it’s true, it’s useless, it’s a disgrace that doesn’t matter. Okay, so I come back.

Halacha 18: Dmus Chamah U’Levanah, Kochavim, Mazalos, Malachim (Likeness of Sun and Moon, Stars, Constellations, Angels)

Besides a tzuras adam, which is forbidden only in a manner that is protruding, there is another thing that is forbidden. What is forbidden? “Lo ya’aseh adam tzuras dmus chamah u’levanah, kochavim u’mazalos u’malachim”. Galgalim (spheres) one cannot. One minute, I’ll tell you what this means first. Galgalim is transparent, one cannot make any picture. No, no, no, I have a chiddush (novel interpretation). One also doesn’t mean the picture of the moon. He says so, “shene’emar ‘lo sa’asun iti’, lo sa’asun k’dmus shamshai ha’meshamshin l’fanai ba’marom”. This however is forbidden even al halichah (in any form), even not protruding.

The Rambam’s Chiddush in Peirush HaMishnayos: “Dmus Chamah U’Levanah” Doesn’t Mean the Physical Form

But the world thinks that this means a picture of the sun, which is just a circle. A circle is not, the sun doesn’t look like that, it’s nothing. What they mean is, the Rambam says in Peirush HaMishnayos, what they mean is the images shemedamin hato’im (that the erring ones imagine) that this is what the sun looks like. They mean the pictures from long ago by the ovdei avodah zarah, that they said that the sun looks like a person with such a red face, I know what, and the moon looks like a woman who has long hair, whatever it is. That’s what it means, one may not make, because this is actually images of avodah zarah, which they call “dmus of chamah u’levanah”. “Dmus chamah u’levanah” doesn’t mean how the sun actually looks, rather how the ovdei avodah zarah fantasize about the chamah u’levanah. So says the Rambam in Peirush HaMishnayos, and so is certainly the halacha.

Discussion: The Ra’avad Didn’t Understand This Chiddush

The Ra’avad argues that he didn’t understand the simple meaning. From where do you know that he didn’t understand the simple meaning? The Ra’avad argues on him. Yes, good, the Ra’avad says that the Rambam forbade this even protruding, and he doesn’t agree. Okay, we won’t go into the halacha l’ma’aseh (practical law).

The Ra’avad says “tzuros habehemos u’she’ar nefesh chayah”. This is not the Ra’avad, this is the Rambam. How do you see that the Ra’avad meant literally that? Because he didn’t have the problem. He asks, from where does it come? In the Gemara he didn’t understand the “k’dmus shamshai”? I don’t know.

Halacha 19: Tzuros Behemos, Ilanos, Deshayim (Images of Animals, Trees, Grasses) – Permitted Even Protruding

The Rambam goes further, “tzuros habehemos u’she’ar nefesh chayah chutz min ha’adam”. Or tzuros ilanos u’deshayim v’chayotza bahen, this is with images, and this one may yes. And some are even permitted for a protruding image. But this is no longer any miracles.

Is this the shitas haRambam (Rambam’s opinion)? Are there other opinions? What does it say there below? What is there in Shulchan Aruch? What may one make?

Summary: The Three Categories of Images

Or the psak (ruling), let’s take the psak, according to how the Rambam comes out, it seems to me like this:

A human one may not make specifically protruding. A human sunken, or a human just a picture on the wall, one may.

A chamah levanah one may not, even not sunken, even flat.

And an animal one may even protruding.

So this is simply, I mean it’s not a chiddush. Only a human one may not protruding. So one may make statues of cows, of oxen, of anything, just not of a person. Or another thing that one may not is dmus hashamashim, one may not even if it’s not protruding.

So this is the shitas haRambam. What is the halacha that stands differently in Shulchan Aruch? I haven’t seen that one should bring properly. Okay. Nice. I think, all those lessons that used to be pictures of lions and such things, according to the Rambam it seems that one may. Yup. Okay. It must be that there are perhaps other poskim who don’t hold of this, because I see… I mean I remember that one is not happy with it. Okay.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.