אין דעם שיעור לערנט מען רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק יא, וואס באהאנדלט די איסורים פון חוקות הגוים, ניחוש, מעונן, חובר חבר, און מכשף. דער רמב"ם מסביר אז די איסור פון חוקות הגוים גייט אויף מלבושים, שערות און בנינים וואס זענען מיוחד צו גוים, און אז מען טאר נישט מאכן סימנים אדער גלייבן אין כישוף. דער פרק ענדיגט זיך מיט א שטארקע הסבר אז אלע מיני כישוף זענען שקר וכזב, און אז "תמים תהיה" מיינט צו האבן א גאנצע קלארע דעת און נישט נאכגיין שטותים.
די פריערדיגע פרקים האבן געהאנדלט פון ממש עבודה זרה, דערנאך פון „לא תחנם” – נישט געבן גוים וואוינען אין ארץ ישראל, נישט זיין בשותפות מיט עובדי עבודה זרה. פרק י”א גייט ווייטער אוועק פון ממש עבודה זרה, צו זאכן וואס זענען נישט בכלל עבודה זרה אליין, נאר חוקות הגוים – מנהגים פון עובדי עבודה זרה וואס מ’טאר נישט נאכמאכן. דער יסוד: דורך ווערן נאענט צו זיי אין מנהגים קומט מען סוף כל סוף צוריק צו ממש עבודה זרה.
—
„אין הולכין בחוקות הגוים ולא מדמין להם, לא במלבוש ולא בשער, שנאמר ולא תלכו בחוקות הגוי… ונאמר השמר לך פן תנקש אחריהם…”
מ’טאר נישט גיין אין די וועגן און מנהגים פון גוים, נישט ווערן ענליך צו זיי – נישט אין מלבושים, נישט אין האר-סטיילן.
1. „חוקות” מיינט מנהגים, נישט געזעצן: „חוק” מיינט נישט א פארמעלע געזעץ, נאר א קביעות, א רגילות – פון לשון חקיקה, „דבר הנחקק”, א זאך וואס איז תדיר כסדר. א געזעץ איז אפשר דער שטארקסטער אויסדרוק פון א רגילות, אבער „חוקות הגוים” מיינט פשוט זייערע מנהגים, נישט זייערע פארמעלע געזעצן.
2. „חוקות הגוי” גייט אויף נייטראלע זאכן, נישט אויף עבירות: עבירות זענען שוין אסור מצד זיך. דער באזונדערער איסור פון „חוקות הגוי” גייט אויף זאכן וואס זענען אין זיך נייטראל – סך הכל א „סטייל” – אבער ווייל גוים טוען אזוי, און ס’איז נישטא קיין פראקטישע סיבה דערפאר, איז עס אסור. אויב א גוי טוט עפעס ווייל ס’איז פראקטיש, איז נישטא דער איסור פון חוקות הגוי. נאר ווען דער איינציגסטער טעם איז „אזוי טוען גוים” – דאן איז עס אסור.
3. די פסוקים רעדן אין קאנטעקסט פון עריות און עבודה זרה: „ולא תלכו בחוקות הגוי” רעדט אין קאנטעקסט פון עריות (ווי חתונה האבן מיט א שוועסטער), און „השמר לך פן תנקש אחריהם” רעדט פון עבודה זרה. אבער דער רמב”ם דרש’נט עס ברייטער: דער יסוד איז אז ווען מ’אדאפטירט גוי’אישע מנהגים (אפילו נייטראלע), ווערט מען נאענט צו זיי, און סוף כל סוף קומט מען צו עריות און עבודה זרה. די תורה האט מורא פון דעם פראצעס פון „ווערן נאענט.”
4. פאראלעל צו „לא תחנם”: אזוי ווי ביי „לא תתן להם חן” האט דער רמב”ם געזאגט אז ס’איז נישט ווייל מ’פארגינט נישט א קאמפלימענט, נאר ווייל עס ברענגט קירוב הדעת – אזוי אויך דא, דער איסור איז ווייל מ’ווערט צו נאענט צו זיי.
5. „הכלל וענין הדברים – שלא ידמה להם, אלא יהא הישראלי מובדל מהם וידוע”: דער רמב”ם פאסט צוזאם אז דער כלל פון אלע די איסורים איז: א איד זאל זיין אפגעטיילט פון גוים און באקאנט אלס אנדערש. „מובדל בשאר מעשיו כשם שמובדל בהם במדות ובדעות” – אזוי ווי א איד טראכט אנדערש (מדות = יסודי התורה; דעות = הלכות דעות), אזוי זאל ער אויך זיין אנדערש אין מעשים און מלבושים. דער פסוק „ואבדיל אתכם מן העמים” ווערט געברענגט אלס מקור.
6. „מובדל” מיינט נישט אנטון אידישע מלבושים, נאר נישט אנטון גוי’אישע מלבושים: מ’קען טענה’ן אז „מובדל במלבושו” איז א מצוות עשה דאורייתא צו טראגן ספעציפיש אידישע מלבושים. אבער דער רמב”ם גייט נישט אזוי – ער זאגט נאר אז מ’זאל נישט אנטון גוי’אישע מלבושים. דער חילוק: מ’דארף נישט זוכן „די אידישע מלבוש”, נאר מ’דארף נישט זוכן וואס גוים טוען אן. א מענטש טוט זיך אן וואס איז פראקטיש (ווארעם אין ווינטער, קיל אין זומער) – דאס איז גענוג.
7. פאראלעל צו הלכות דעות: דער רמב”ם נוצט א זעלבע לשון אין הלכות דעות: „כשם שהחכם מובדל בדעותיו ובשאר מעשיו, זאל ער זיין מובדל במאכלו.” דארט גייט עס אויף א תלמיד חכם – ער זאל אויך אין מעשה שטימען מיט זיין העכערע מדרגה. אלץ העכער דיין דעת, אלץ מער דארפן דיינע מעשים שטימען דערמיט.
—
„ולא ילבש כמותם מלבוש המיוחד להם, ולא יגדל ציצית כמו ציצת ראשם… שמגלחין מן הצדדין ומניחין שער באמצע, וזה הנקרא בלורית… ולא יגלח הצדדין מנגד פניו על האזנים…”
מ’זאל נישט טראגן מלבושים וואס זענען מיוחד פאר גוים; נישט מאכן האר-סטיילן ווי זייערע – ספעציפיש „בלורית” (אפשערן די זייטן און לאזן האר אינמיטן).
1. „מלבוש המיוחד להם” – נאר וואס איז ספעציפיש פאר זיי: דער איסור איז נישט אויף סתם הויזן אדער נארמאלע קליידער וואס יעדער איינער טראגט. נאר א מלבוש וואס איז „מיוחד להם” – ספעציפיש אפיליאטעד מיט גוים/עבודה זרה – איז אסור. אויב יעדער איינער גייט עס, איז עס נישט „מיוחד להם.”
2. צו דארף מען וויסן וואס היינטיגע עובדי עבודה זרה טוען? לכאורה, צו וויסן וואס מ’טאר נישט, דארף מען וויסן וואס היינטיגע גוים עובדי עבודה זרה טוען – נישט סתם גוים פון פענסטער, נאר וואס איז אפיליאטעד מיט עבודה זרה.
3. בלורית – צוויי איסורים: ווער עס מאכט א „בלורית” (שערן אפ די זייטן, לאזן האר אינמיטן/פראנט) איז עובר סיי אויף איסור פאות (א באזונדערע מצוה), סיי אויף חוקות הגוי. דאס זענען צוויי באזונדערע איסורים.
4. אידן טוען פארקערט: אידן שערן אפ אינמיטן און לאזן ביי די זייטן (פאות) – דאס איז ממש דער היפוך פון בלורית.
—
„וכן בבנין, שלא יבנו מקומות כבנין היכלות של עובדי זרה כדי שיתכנסו בהם רבים כמו שהם עושים.”
מ’זאל נישט בויען פובליקע פלעצער אין דעם סטייל פון היכלות פון עבודה זרה, וואס זענען געבויט כדי צו ציען מאסן מענטשן.
1. דער רמב”ם גיט א סיבה – „כדי שיתכנסו בהם רבים”: דער רמב”ם דערקלערט פארוואס גוים בויען אזוי – כדי עס זאל כאפן די אויג און ציען מענטשן. מ’זאל נישט לערנען פון זיי דעם טריק, אפילו פאר א גוטע תכלית (ווי א בית מדרש).
2. „יתקבצו/יתכנסו בהם רבים” – א ווידערקערנדיגער מאטיוו ביים רמב”ם: דער רמב”ם נוצט דעם לשון פון „יתקבצו/יתכנסו בהם רבים” מינדסטנס דריי מאל אין פארשידענע קאנטעקסטן (אויך ביי מצייר, ביי השירה). עפעס שטערט דעם רמב”ם אין דעם קאנצעפט פון מאכן א פלאץ עקסטרע אטרעקטיוו כדי מענטשן זאלן „אריינבלאנדזשען.”
3. וואס מיינט „היכלות”? דער רמב”ם ברענגט פון ספרי אז היכלות איז „טרטיאות וקרקסאות” (טעאטערס און צירקוסן). דאס זענען נישט סתם ענטערטיינמענט-פלעצער, נאר זיי האבן געהאט א שייכות צו עבודה זרה – ענטערטיינמענט פאר די מענטשן אבער מיט א טאן פון עבודה זרה.
4. א מעגליכע פשט: דער איסור איז אז א איד זאל נישט בויען עפעס וואס זאל אויסקוקן ווי א קירכע, אז מענטשן (ספעציעל גרי תושב אדער המון עם וואס ווייסן נישט סאך) זאלן אריינקומען ווייל זיי מיינען אז ס’איז א קירכע, און דורך דעם זאלן זיי „לדרוש את השם” אויף א פאלשן אופן.
5. צי דער איסור איז נאר אויף שולן אדער אויך אויף פריוואטע הייזער? דער רמב”ם זאגט „היכלות” – נישט דווקא א שול. אפילו א הויז אדער אן אפיס טאר מען נישט מאכן אזוי ווי גוי’אישע היכלות.
6. [דיגרעסיע: א שול זאל נישט זיין ווי א טעאטער:] א שול איז א פלאץ וואו מ’גייט ווייל מ’וויל דאווענען, נישט ווייל ס’איז א שיינע פלאץ. מ’זאל נישט נאכמאכן דעם גוי’אישן אפראוטש פון „פובליק רילעישאנס” דורך ארכיטעקטור. אידן דארפן טרעפן אן אייגענע וועג וויאזוי צו „שלעפן” מענטשן.
7. [דיגרעסיע: „כשר’ע ענטערטיינמענט”:] דער רמב”ם וואלט אפשר נישט ליב געהאט דעם קאנצעפט אז מ’דארף מאכן היימישע ענטערטיינמענט כדי מענטשן זאלן נישט גיין צו גוי’אישע ענטערטיינמענט.
8. פרומע אידן און בנינים: פרומע אידן זענען מקפיד אויף מלבוש און שערות (נישט צו זיין ווי גוים), אבער אויף בנינים איז מען ווייניגער מקפיד. די רעפארם האבן טאקע געמאכט שולן וואס זעען אויס ווי בתי עבודה זרה, אבער געווענליך קען מען דערקענען א שול.
—
כיוון שהגיע קרוב לבלוריתו שלוש אצבעות לכל רוח – שומט ידו ומסתפר.
א אידישער בארבער וואס שערט א גוי טאר נישט מאכן די „בלורית” – א ספעציעלע האר-סטייל וואס איז פארבונדן מיט עבודה זרה. ווען ער קומט נאנט דריי אצבעות צו דער בלורית, דארף ער אויפהערן.
1. צי די בלורית איז א עבודה אדער נאר א הכנה צו עבודה זרה? ס’איז געווען א חלק פון דער „דרך עבודה” – נישט סתם א סעקולערע זאך, נאר עפעס וואס האט צו טון מיט דער געטשקע. דער גוי אליין וואלט נישט זאגן אז ס’איז א סעקולערע זאך – ס’האט א שייכות צו זיין גאט.
2. פון מורה נבוכים: מ’זאגט אז ס’איז נישט די עבודה אליין, נאר א הכנה – ס’מאכט א ענווה, ס’מאכט א מענטש „אראפגעקלאפט” כדי ער זאל קענען דינען נאכדעם. א משל: פארוואס עסט מען אויף יום טוב? דאס אליין איז נישט עבודת השם, נאר א הכנה כדי ס’זאל זיין שיין יום טוב.
3. על כל פנים: ס’איז געווען א פארט פון דער עבודה זרה – בגדר „דרך עבודה” – און דערפאר טאר דער אידישער בארבער עס נישט מאכן, און ער זאל לאזן דעם גוי’אישן העלפער ענדיגן.
—
„ישראל שהוא קרוב למלכות וצריך ליישב לפניהם תמיד, הרי זה גנאי לו שלא יהיה מלובש כמותם – הרי זה מותר לו ללבוש כמותם ולגלח כנגד פניו כדי שלא יתנוול.”
אן איד וואס דרייט זיך ביי דער מלכות און דארף זיצן פאר זיי, מעג ער זיך אנטון ווי זיי און זיך אפשערן ווי זיי, כדי ער זאל נישט אויסקוקן מיאוס.
1. וואס מיינט „קרוב למלכות”? דער רמב”ם זאגט נישט „לצרכי רבים” – ער זאגט נאר „קרוב למלכות וצריך ליישב לפניהם”. דאס קען מיינען סתם אן איד וואס דארף טון ביזנעס מיט גוים, נישט דווקא אן עסקן וואס העלפט אידן. אין דער גמרא שטייט אויך נאר „קרובים למלכות” אן ספעציפיקאציע אז ס’איז לטובת ישראל.
2. דער רמ”א אין תשובה ברענגט אבער יא אז דער טעם איז „כדי שיגן על ישראל אצלם” – ער איז קרוב למלכות כדי מגין צו זיין אויף אידן.
3. א מעגליכע ברייטערע פשט: אפילו אן דעם – די עצם זאך אז א גוי ווייסט אז ער האט אן אידישע פאמיליע/באקאנטע, אז ער האט „אקאונטעביליטי” – דאס אליין העלפט שוין פאר אידן.
4. א וויכטיגע ראיה פון דעם היתר: אויב ס’וואלט געווען א קלארע לאו דאורייתא, ווי קען מען מתיר זיין? דאס ווייזט אז דער איסור פון חוקות הגוים (לפחות אין געוויסע פרטים) איז נישט אזא פשוטע לאו. אבער דער רמב”ם רעכנט עס יא אלס איינע פון די לאווין, און ס’איז שווער צו פארשטיין ווי אזוי מ’קען מתיר זיין א לאו.
5. [דיגרעסיע: היינטיגע עסקנים:] אין אמעריקע לאזט מען קומען מיט א קאפל, ס’איז נישט קיין גנאי.
—
„אין מנחשין כגוים, שנאמר ‘לא תנחשו’. כיצד היא הנחש? כגון אלו שאומרים: הואיל ונפלה פתי מפי, הואיל ונפל מקלי מידי – איני הולך למקום פלוני היום שאיני מצליח… או הואיל ועבר שועל מימיני… שמא יפגעני אדם רמאי… צפצוף העופות… ואומרים נחש זה אומר… יהיה כך ולא יהיה כך, טוב לעשות פלוני ורע לעשות דבר פלוני… שחטו תרנגול זה שקרא ערבית, או שחטו תרנגולת זו שקראה כמו תרנגול… וכן המשים לעצמו סימנות — אם יאמר לי כך וכך אעשה דבר פלוני… כאליעזר עבד אברהם… הכל אסור. וכל העושה מעשה מדברים אלו לוקה.”
מ’טאר נישט מנחש זיין ווי די גוים – דאס מיינט צו נעמען סימנים פון צופעליגע געשעענישן (ברויט פאלט פון מויל, שטעקן פאלט פון האנט, א פוקס לויפט דורך, עופות קוויטשען, א תרנגול קרייט אין א מאדנע צייט) אלס סימן אז מ’וועט נישט מצליח זיין. אויך מאכן סימנים פאר זיך (ווי אליעזר עבד אברהם) איז אסור. אלעס איז אסור, און ווער עס טוט א מעשה בעיסד דערויף באקומט מלקות.
1. וואס מיינט „כגוים”? צי מיינט עס אז נאר אויף דעם אופן ווי גוים טוען איז אסור, אבער אן „אידישע נחש” וואלט געווען מותר? דער רמב”ם ברענגט דעם פסוק „כי לא נחש ביעקב” – דאס ווייזט אז ביי אידן זאל נישט זיין קיין נחש בכלל. דער פסוק „לא ימצא בך” מיינט אז ביי אידן זאל זיך נישט געפינען די סארט אמונות וואס ס’איז דא ביי גוים. אבער דער רמב”ם לערנט אז דאס איז מער ווי סתם חוקות הגוים – ס’איז אן איסור בפני עצמו וואס די תורה האט שוין אליינס גע’אסר’ט, הגם ס’איז אויך א חוקות הגוים.
2. חילוק צווישן ניחוש און רציחה: ביי רציחה זאגט מען נישט אז דער איסור איז ווייל גוים טוען עס – רציחה איז א פראבלעם בעצם. אבער ביי נחש איז דער פראבלעם חוקות הגוים, ווייל מ’טוט נישט קיין מעשה כישוף – ס’איז נאר אמונות טפלות וואס שטאמען פון גוי’אישע דרכים.
3. דער שועל-סימן – דעמאטיוויזירונג: דער שועל איז א געריבענע חיה, א קליגער – דער מענטש טראכט אז היינט וועט ער באגעגענען א רמאי. ביי ביידע ביישפילן (שועל, ברויט פאלט) איז דער פראקטישער אויסקום אז ער ווערט דעמאטיווירט – „היינט איז נישט קיין גוטער טאג, אפשר מארגן.”
4. תרנגול שקרא ערבית – פארוואס שעכטן: דער שעכטן איז נישט ווייל ער האט נישט ליב דעם תרנגול, נאר ווייל ער זעט עס אלס א שלעכטע סימן, און דעריבער מיינט ער אז מ’דארף אים שעכטן כדי אפצושטעלן דעם שלעכטן סימן.
5. אליעזר עבד אברהם – דער רמב”ם’ס שיטה: דער רמב”ם ברענגט אליעזר’ס סימן („גם לגמליך אשקה”) אלס ביישפיל פון ניחוש וואס איז אסור. דער רמב”ם האלט אז אליעזר האט נישט גוט געטון – ער האט עס נאר געטון ווייל ער איז געווען אן עבד (נישט קיין איד), אדער ווייל ס’איז געווען פאר מתן תורה.
6. קשיא אויף דער רמב”ם וועגן אליעזר: לויט פשוט פשט אין אליעזר, האט ער דאך נאר געזוכט א פרוי מיט גוטע מידות – „גם לגמליך אשקה” איז דאך א לאגישע טעסט פון כאראקטער, נישט קיין ניחוש! תירוץ: אויב ס’וואלט געווען נאר א כאראקטער-טעסט, וואלט ער נישט געדארפט מאכן א גאנצע תפילה דערויף – ער וואלט סתם געקענט טשעקן אירע מידות. דער מער פשוט’ער פשט אין דער גמרא איז אז ס’איז טאקע ניחוש געווען.
7. „כל כיוצא בדברים אלו הכל אסור” – ברייטע כלל: דער רמב”ם מאכט קלאר אז מ’קען נישט אויסרעכענען יעדע סארט שגעון – אלעס איז אסור.
8. „לוקה” – וואס איז די מעשה? אן אינטערעסאנטע קשיא: דער רמב”ם זאגט „בכל עשה מעשה מדברים אלו לוקה” – מ’באקומט מלקות נאר מיט א מעשה. אבער וואס איז די מעשה? די סימן אליין טוט ער נישט – די סימן געשעט (ער זעט א פייגל). די מעשה וואס ער טוט (א ביזנעס-דיל) איז אן זיך נישט קיין עבירה. די עבירה איז אז ער האט געטון *ווייל* ס’איז געווען א סימן – אבער דאס איז א מאטיוואציע, נישט א מעשה!
—
„מי שאומר דירה זו שנכנסתי בה סימן טוב הוא לי, או אישה זו שנשאתי, או בית זה שקניתי מבורך הוא… וכן השואל לתינוק איזו פסוק אתה לומד, אם אמר לו פסוק של ברכות ישמח ויאמר זה סימן טוב — כל אלו וכיוצא בהן מותר. הואיל ולא כיון מעשיו ולא נמנע מלעשות, אלא עשה סימן זה לעצמו לדבר שכבר רצה וראה לעשותו.”
מ’מעג זיך פרייען מיט א סימן טוב נאכדעם מ’האט שוין געטון א זאך – ווייל מ’האט נישט געמאכט דעם דיסיזשען בעיסד אויף דעם סימן. אויך פרעגן א תינוק „פסוק לי פסוקך” איז מותר, אויב מ’טוט נישט קיין מעשה בעיסד דערויף.
1. דער יסוד’דיגער חילוק – סימן פאר vs. סימן נאך: דער רמב”ם’ס גאנצער חילוק צווישן אסור און מותר איז: אויב מ’טוט א מעשה *בעיסד* אויף א סימן – אסור (ניחוש). אויב מ’באמערקט א סימן *נאכדעם* מ’האט שוין געטון – מותר. ביי דירה/אשה: ער האט שוין חתונה געהאט, שוין געקויפט, און ער באמערקט אז זייט דעמאלטס גייט אים גוט – דאס איז מותר. „הואיל ולא כיון מעשיו ולא נמנע מלעשות” – ער האט נישט געטון און נישט אפגעשטעלט וועגן דעם סימן.
2. קשיא אויף „פסוק לי פסוקך”: ביי דירה/אשה איז קלאר – ס’איז שוין נאכ’ן מעשה. אבער ביי „פסוק לי פסוקך” – ווען פרעגט ער דעם תינוק? ער גייט דאך *פאר’ן* מעשה פרעגן, ער וויל וויסן צי היינט איז א גוטער טאג! ווי קען דער רמב”ם דאס צוזאמענשטעלן מיט דירה/אשה?
3. תירוץ: דער רמב”ם זאגט „ישמח ויאמר זה סימן טוב” – ער פרייט זיך סתם אזוי. ער טוט גארנישט בעיסד דערויף. ער וויל נאר האבן א גוטע טאג, א גוטע געפיל. ביי ביידע פאלן (דירה און תינוק) איז דער עיקר אז ער טוט נישט קיין מעשה בעיסד אויף דעם סימן.
4. „סימן טוב ומזל טוב” – צי איז דאס מותר? ווען מ’זאגט „מזל טוב” ביי א שידוך – איז דאס א ניחוש? מסקנא: דאס איז מותר אפילו לויט’ן רמב”ם, ווייל מ’טוט נישט קיין מעשה בעיסד דערויף – מ’וואונטשט נאר אז ס’זאל זיין במזל.
—
1. ראב”ד אויף יחודים (פון פריערדיגע הלכה): דער ראב”ד זאגט „איני יודע מה זה” – ער פארשטייט נישט וואס דער רמב”ם מיינט מיט יחודים.
2. ראב”ד’ס שיטה וועגן אליעזר: דער ראב”ד זאגט „אמרו אברהם זה חידוש גדול שראוי לסמוך עליו, אי מותר הוא” – דער ראב”ד האלט אז אליעזר’ס סימן איז מותר געווען. זיין ראיה: די תורה פארציילט דעם מעשה נישט בלגנאי, נאר פאזיטיוו – ס’קען נישט זיין קיין איסור. דער ראב”ד האלט אויך אז „בית תינוק ואשה” (גמרא: „אף על פי שאין נחש יש סימן”) מיינט אז מ’קען זיך פארלאזן אויף סימנים, אבער נאר דריי מאל (ווי די גמרא זאגט). דער רמב”ם ברענגט נישט דעם תנאי פון דריי מאל.
3. יסוד’דיגע מחלוקת רמב”ם-ראב”ד:
– רמב”ם: מ’טאר קיינמאל נישט טון א מעשה בעיסד אויף א סימן. נאר סימן *נאכ’ן* מעשה (לשמחה בעלמא) איז מותר.
– ראב”ד: מ’מעג יא טון זאכן בעיסד אויף סימנים (ווי אליעזר). נאר געוויסע סארטן ניחוש זענען אסור.
4. פראקטישע נפקא מינה: לויט’ן ראב”ד מעג מען גיין זאגן „פסוק לי פסוקך” און לויט דעם מאכן א שידוך אדער נישט (אדער „גורל הגר”א”). לויט’ן רמב”ם טאר מען נישט.
5. אפענע קשיא אויפ’ן ראב”ד: אויב דער ראב”ד האלט אז סימנים זענען מותר – וואס איז לויט אים דער חילוק צווישן א מותר’דיגע סימן און אן אסור’דיגע ניחוש? דאס איז נישט קלאר געווארן.
6. דער רמב”ם’ס כללות’דיגע שיטה (אנגעדייט): דער רמב”ם וויל אז א מענטש זאל מאכן דיסיזשענס בעיסד אויף שכל, נישט בעיסד אויף סימנים. אין סוף פון דעם פרק וועט דער רמב”ם מסביר זיין זיין שיטה מער בפירוש.
—
„ואיזהו קוסם? זה העושה מעשה משאר המעשיות כדי שישום דעתו ותתבטל מחשבתו מכל הדברים עד שיאמר דברים שעתידים להיות…”
קסם איז א סארט הגדת עתידות דורך אויסליידיגן די מחשבה (א סארט מעדיטאציע), ענליך צו ידעוני אבער אן די „fancy” מעשים. עס איז אנדערש פון נחש – נחש איז בלויז מאכן א סימן פון וואס מען הערט, קסם איז אן אקטיווע פראצעדור צו דערגרייכן א צושטאנד פון ליידיגע מחשבה.
1. „ישום דעתו” – פירוש: דער ווארט „ישום” ווערט געטייטשט פון לשון שומם/משתומם – זיין דעת ווערט ליידיג, אזוי ווי „קום והשם”. דאס מיינט א צושטאנד וואו דער מוח ווערט אינגאנצן אויסגעליידיגט, און וואס פאלט אים דאן איין, מיינט ער, זענען „דברים שעתידים להיות”.
2. ליסטע פון מעשי קסם: דער רמב”ם ברענגט פארשידענע מעטאדן: (א) משמש בחול ובאבנים – ארבעטן מיט זאמד און שטיינער מיט די הענט; (ב) גועה לארץ וצועק – זיך אראפלייגן אויף דער ערד און שרייען; (ג) מסתכל במראה של ברזל או בשעשוע – קוקן אין א שפיגל, קריסטאל באל, אדער גלאז און נוצן כח הדמיון; (ד) אוחז מקל בידו ונשען עליו – האלטן א שטעקן און זיך אנליינען ביז די מחשבה ווערט ליידיג.
3. ראיה פון פסוק „עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו”: דער פשוט’ער פשט אין פסוק איז אז „עץ” מיינט עבודה זרה. אבער דער רמב”ם טייטשט עס ליטעראלי – דער שטעקן (מקל) אליין, ווייל דער קוסם נוצט דעם שטעקן אלס א מכשיר פאר קסם.
4. דין השואל לקוסם: דער שואל (דער וואס פרעגט דעם קוסם) באקומט נאר מכת מרדות (מדרבנן), אבער דער קוסם אליין, אויב ער האט געטון א מעשה פון קסם, באקומט מלקות דאורייתא, שנאמר „לא ימצא בך קוסם קסמים” – ווייל עס איז א לאו שיש בו מעשה.
5. שאלה וועגן מעדיטאציע: א שווערע שאלה – לויט דעם רמב”ם קומט אויס אז עס איז אסור צו מאכן א מעדיטאציע מיט א פעולה (און אפשר אפילו אן א פעולה) ווען דער ציל איז צו זאגן עתידות דורך כח הדמיון. אין ספר המצות שרייבט דער רמב”ם אז עס איז אסור צו מעורר זיין דעם כח הדמיון „ובאחד מיני עוררות”. חילוק: כוסם מיינט נישט סתם נוצן כח הדמיון – עס מיינט ספעציפיש זאגן עתידות דורך כח הדמיון. סתם מעדיטאציע צו בארואיגן דעם מוח (אן עתידות) איז נישט דאס זעלבע. אבער עס בלייבט א קשיא פארוואס דער רמב”ם האלט עס איז שלעכט – אפשר ווייל עס איז א סארט חוקת הגוים.
—
„איזהו מעונן? אלו נותני עתים, שאומרים באצטגנינות יום פלוני טוב, יום פלוני רע, יום פלוני ראוי לעשות בו מלאכה פלונית, שנה פלונית או חודש פלוני רע לדבר פלוני.”
א מעונן איז איינער וואס קובע איז צייטן לויט אסטראלאגיע – ער זאגט אז געוויסע טעג/חדשים/יארן זענען גוט אדער שלעכט פאר געוויסע זאכן.
1. מחלוקת ראשונים אויף דעם רמב”ם: אסאך ראשונים קריגן זיך אויף דעם רמב”ם’ס שיטה. למשל, די גמרא זאגט אז ווען מ’האט א דין מיט א גוי זאל מען עס טון אין חודש אדר ווייל אדר איז א געבענטשטע חודש – דאס שטימט לכאורה נישט מיט’ן רמב”ם וואס זאגט מ’טאר נישט קובע זיין אז א חודש איז גוט פאר עפעס. אויך דער רמ”א’ס מנהג אז מ’זאל נישט מאכן חתונה סוף חודש (ווייל די לבנה איז נישט במילואה) גייט לויט די ראשונים וואס חולק’ן אויפ’ן רמב”ם.
2. „אף על פי שלא עשה מעשה”: דער רמב”ם זאגט אז מעונן איז אסור אפילו אן א מעשה – בלויז זאגן אז יום פלוני איז גוט/שלעכט איז שוין אסור, אבער אויף דעם איז נישטא מלקות. נאר ווען מ’טוט א מעשה – מ’גייט טאקע טון עפעס אין דער ספעציפישער צייט לויט וואס די חוברים בשמים האבן געזאגט – דעמאלטס באקומט מען מלקות, שנאמר „לא תעוננו”.
3. פירוש „לא עשה מעשה”: צוויי פירושים: (א) ער האט נאר געזאגט אז א טאג איז גוט/שלעכט, אבער נישט ממש געטון עפעס לויט דעם; (ב) ער האט געטון די מעונן-זאך אליין (געזאגט די עתידות) אבער נישט געטון קיין אנדערע פעולה דערמיט. דער חילוק: „עשה מעשה” מיינט אז מ’האט טאקע געהאנדלט לויט דעם מעונן’ס אנזאג – דאס איז דער מעשה וואס מאכט עס א לאו שיש בו מעשה מיט מלקות.
—
„וכן האוחז את העינים ומדמה בפני הרואים שעושה מעשה תמהון והוא לא עשה, הרי זה בכלל מעונן ולוקה.”
איינער וואס מאכט אחיזת עינים – ער מאכט עס אויסזען פאר מענטשן ווי ער טוט וואונדערבארע זאכן, אבער באמת טוט ער גארנישט – איז אויך בכלל מעונן און באקומט מלקות.
1. קשיא – שייכות צו מעונן: לכאורה האט אחיזת עינים נישט קיין שייכות מיט מעונן (צייטן קובע’ן לויט שטערנס). דער רמב”ם לייגט עס אבער אריין אונטער דעם זעלבן לאו פון „לא תעוננו”.
2. וואס מיינט „אחיזת עינים” לויט דעם רמב”ם: דער רמב”ם זאגט אז ער „מדמה” – ער מאכט דיך טראכטן אז ער טוט עפעס וואונדערבארעס. דאס איז א חילוק – ס’קען זיין אז אלע כישוף-ארטיגע זאכן ארבעטן דורך אחיזת עינים / כח הדמיון, און דער חילוק צווישן פארשידענע קאטעגאריעס איז נאר אין דעם אופן.
3. צוויי שיטות אין כישוף: (א) אויב מ’זאגט אז אנדערע מעשי תמהון (ווי אובות וידעונים) ארבעטן אמת’דיג, דאן איז אחיזת עינים דער חילוק – דער וואס מאכט נאר א טריק. (ב) אויב לויט דעם רמב”ם ארבעט גארנישט אמת’דיג (ווי ער גייט זאגן ווייטער אז אפילו עבודה זרה ארבעט נישט), דאן דארף מען פארשטיין דעם חילוק אנדערש.
4. צי איז א מאדערנע „מעדזשיק שאו” אסור לויט דעם רמב”ם? אויב א מעדזשישן זאגט קלאר „דאס איז א טריק, איך בין נישט קיין סופער-יומען” – צי איז ער עובר? דער סברא וואלט געווען אז ניין, ווייל דער רמב”ם זאגט אז דער איסור איז ווייל מ’נארט מענטשן איין אז מענטשן קענען טון אוממעגליכע זאכן. אבער:
– ערשטנס, דער רמב”ם’ס הלכה איז נישט תלוי אין דעם טעם. אפילו אויב דער טעם איז צו פארמיידן אפנארן, קען די הלכה זיין ברייטער.
– צווייטנס, אפילו ווען דער מעדזשישן זאגט „ס’איז א טריק”, זעען די אויגן עפעס אנדערש פון דער מציאות – און דאס אליין קען זיין דער פראבלעם פון „אוחז את העיניים”. דער מעדזשישן זוכט אקטיוו אפצונארן די אויגן.
– דריטנס, דער רמב”ם אליין זאגט „אנשים פתאים ומהודרים” – אין זיין צייט האבן אויך מענטשן געוואוסט אז ס’איז טריקס, און פונדעסטוועגן האלט ער אז ס’איז אסור.
5. מחלוקת ראשונים: דער רמב”ן חולק אויף דעם רמב”ם אין דעם פשט פון „מעונן” בכלל, און דער רמ”א גייט נישט אין שיטת הרמב”ם. למשל, לויט דעם רמב”ם איז אסור מדאורייתא צו מאכן חתונה דינסטאג ווייל „ס’איז א גוטע צייט” (מעונן), אבער דער רמ”א זאגט מ’זאל אזוי טון.
6. הלכה vs. טעמי המצוות: מ’טאר נישט צומישן הלכה מיט טעמי המצוות. דער רמב”ם זאגט נישט אז דער איסור איז שקר (שקר איז אן אנדערע איסור). ס’איז א ספעציעלע איסור צו מאכן יענעם טראכטן אז מענטשן קענען טון אוממעגליכע זאכן. אבער אפילו אויב מ’פארשטייט דעם טעם אנדערש, בלייבט די הלכה הלכה.
—
„איזהו חובר? זה שמדבר דברים שאינם לשון עם ואין להם ענין, ומעלה על דעתו בסכלותו שאותם הדברים מועילים… עד שאמרו שאומר כך וכך על הנחש שלא יזיק… ואוחז בידו בשעה שמדבר מפתח או אבן או קערה וכיוצא בהן, הכל אסור.”
„וחובר עצמו שהוא החובר… אם היה שם מעשה… אפילו אם לא היה שם אלא שהניד אצבעותיו… הרי זה לוקה, שנאמר ‘לא ימצא בך קוסם קסמים… וחובר חבר’.”
„אבל אם דיבר דברים אלו ולא הניד לא אצבע ולא ראש ולא היה בידו כלום” — איז ער פטור פון מלקות.
א חובר איז איינער וואס רעדט מיסטישע ווערטער וואס האבן נישט קיין אמת’ן טייטש, און ער גלייבט אין זיין טיפשות אז די ווערטער זענען מועיל – צ.ב. ער זאגט א לחש אויף א נחש ער זאל נישט מזיק זיין, אדער ער זאגט ווערטער אויף א מענטש ער זאל באשיצט ווערן. אויב ער האט דערביי געהאלטן עפעס אין האנט (א שליסל, א שטיין, א שיסל) אדער אפילו נאר געמאכט תנועות מיט די פינגער – איז ער לוקה. אן א מעשה – איז ער פטור פון מלקות.
1. דער יסוד פון חובר – לחש שיש בו מעשה: דער רמב”ם’ס גאנצע שיטה ביי חובר דרייט זיך ארום דעם חילוק צווישן רעדן אליין (וואס איז נישט קיין מעשה) און רעדן מיט א מעשה. דאס איז קאנסיסטענט מיט דעם כלל אז מלקות דארף א מעשה. דער רמב”ם ברענגט ספעציפיש אז אפילו אויב דער „מעשה” איז נאר אז ער האט עפעס געהאלטן אין האנט (מפתח, אבן) אדער נאר געשאקלט מיט די פינגער – איז דאס שוין גענוג פאר מלקות. אבער אן שום מעשה – נאר ווערטער – איז ער פטור.
2. דער טייטש פון „אברא קדאברא”: אלס דוגמא פון מיסטישע ווערטער: „אברא” = איך באשאף, „קדאברא” = מיט מיינע ווערטער. דאס איז ממש דער ענין פון חובר – איינער וואס גלייבט אז דורך ספעציעלע ווערטער קען ער באשאפן אדער פועל’ן זאכן.
3. דער חילוק צווישן דער חובר און דער קליענט: דער רמב”ם רעדט סיי פון דעם חובר אליין (דער וואס זאגט די ווערטער) און סיי פון דעם וואס גייט צום חובר (דער „חסיד” וואס פרעגט ביים חובר). ביידע זענ
ען פארבונדן מיט דעם איסור.
4. שאקלען ביים רעדן – צי איז דאס א „מעשה”? א שארפע שאלה: ווען א מענטש רעדט, שאקלט ער זיך נאטירליך (באדי לענגווידזש). צי רעכנט מען דאס אלס „מעשה” וואס מאכט אים חייב מלקות? דער מסקנא איז קלאר ניין – א נאטירליכער ריפלעקס פון רעדן איז נישט דער „מעשה” וואס דער רמב”ם רעדט דערפון. דער רמב”ם מיינט ווען ער האט בכוונה געמאכט ספעציפישע תנועות מיט זיינע הענט אלס חלק פון דעם לחש-ריטואל. אויב מ’וואלט געגעבן מלקות פאר נאטירליכע באדי לענגווידזש ביים רעדן, וואלט מען געווען עובר אויף בל תוסיף.
5. דער חילוק צווישן אחיזת עיניים און אנדערע מעשה תעתועים: לויט דעם רמב”ם, וואס האלט אז אלע כישוף-זאכן ארבעטן נישט באמת, איז אחיזת עיניים נאר נאך א וועג פון מאכן די זעלבע טריקס – איינער מאכט א טריק דורך „אברא קדאברא” און איינער דורך סתם אחיזת עיניים. דער הויפט חילוק: ביי אחיזת עיניים ווייסט דער מאכער אליין אז ער נארט אפ; ביי אנדערע פארמען פון כישוף גלייבט דער מאכער אליין אז ער קען באמת.
6. דער רמב”ם’ס מוסר השכל – א מצוה צו זיין קלוג: א גרויסער יסוד ביים רמב”ם איז אז ס’איז דא א מצוה פאר א מענטש צו זיין קלוג און נישט זיין א טיפש. א מענטש דארף וויסן וואס א מענטש קען יא טון און וואס א מענטש קען נישט טון. ווען מ’פארלירט דעם „סענס אוו ריעליטי” – דאס איז דער שורש פון אלע די איסורים.
7. דער פסוק „לא ימצא בך” – אכט איסורים: דער רמב”ם ציילט אויס פון דעם פסוק: מעביר בנו ובתו באש, קוסם קסמים, מעונן, מנחש, מכשף, וחובר חבר – אכט זאכן. יעדע איינע האט איר אייגענע הגדרה פון „מעשה” וואס מאכט חייב מלקות.
—
דער מענטש וואס גייט צום חובר און לאזט דעם חובר טון זיין חבר-מעשה אויף אים, איז עובר א לאו שאין בו מעשה. ער באקומט נישט מלקות דאורייתא, אבער יא מכת מרדות (מלקות מדרבנן), משום נשתתף בזכלוסא דחובר – ווייל ער האט זיך משתתף געווען מיט די נארישקייט פון דעם חובר.
דער חובר אליין מאכט די קולות און זאגט די שמות; דער מענטש וואס גייט צו אים זיצט נאר דארט, גלויבט אז עס וועט אים העלפן. דאס „יושב לפניו” – ער זיצט פאר אים – איז קיין מעשה נישט, נאר א פאסיווע באטייליגונג.
1. צוויי וועגן וויאזוי ס’איז א לאו שאין בו מעשה: (א) ווען דער חובר אליין האט נאר גערעדט אן קיין פיזישע מעשה; (ב) ווען דער חובר האט יא געמאכט קולות, אבער דער נחבר (דער מענטש וואס גייט צו אים) האט אליין גארנישט געטון – ער זיצט נאר דארט און רעדט זיך איין אז עס העלפט.
2. וויכטיגע חקירה וועגן לאו שאין בו מעשה און מלקות מדרבנן: איז ביי יעדע לאו שאין בו מעשה דא מכת מרדות? דער מסקנא איז ניין. דער רמב”ם ברענגט דעריבער א ספעציעלע טעם פארוואס דא יא – ווייל דאס גיין צום חובר איז אן אקטיווע באטייליגונג (ער גייט ווייל ער גלויבט אז עס העלפט), און דאס איז גענוג פאר א מדרבנן-ענש.
3. צוויי הסברים פארוואס לאו שאין בו מעשה באקומט נישט מלקות דאורייתא: (א) מ’קען זיך נישט באווייזן אז ער האט עפעס געטון; (ב) עס איז נישט שטארק גענוג. לויט הסבר (א) וואלט מדרבנן אויך געווען די זעלבע פראבלעם. דעריבער זעט אויס אז דער פשט איז לויט הסבר (ב): דאורייתא פאדערט א מעשה פאר מלקות ווייל נאר דאס איז חמור גענוג, אבער מדרבנן קען מען יא שטראפן אפילו אן א מעשה, ווען ער איז „שותף בשכלות החובר.”
—
„אלא שהם הקולות והשמות המשונים המכוערים… אין להם ענין”
1. „משונים” vs. „מכוערים” – צוויי באזונדערע קאטעגאריעס: „משונים” באצייכנט ווערטער אין א פרעמדע שפראך (לשון עם ועם) וואס זענען מאדנע; „מכוערים” באצייכנט צירוף אותיות וואס מיינען גארנישט – סתם נאנסענס-ווערטער. דאס „מכוער” קומט דערפון וואס עס האט נישט קיין מינינג – ווען עפעס האט א מינינג האט עס א שיינקייט, אבער ליידיגע ווערטער זענען עקלדיג.
2. „לא ירעו וגם היטב אין אותם”: דער רמב”ם ברענגט דעם לשון הפסוק אז די ווערטער טוען נישט קיין שלעכטס און נישט קיין גוטס. דער רמב”ם וויל מדגיש זיין אז דער איסור איז נישט ווייל דער חובר ניצט שלעכטע כוחות אדער טוט שאדן – נאר דער איסור איז אינהערענט אין דעם זאגן פון ליידיגע ווערטער וואס מיינען גארנישט.
3. וואס ווען דער לחש האט יא א מינינג (ווי א פסוק)? דעמאלטס איז עס נישט דער איסור פון חובר חבר (וואס איז ספעציפיש ווערטער אן באדייטונג), נאר אפשר אן אנדערע איסור. דער רמב”ם וועט שפעטער ברענגען דעם ענין פון לוחש בפסוק.
4. פארשידענע איסורים קענען צוזאמען קומען: אמאל טוט איינער סיי חובר חבר (זאגט נאנסענס-ווערטער), סיי קושר (מאכט א קשר), סיי אנדערע מיני כישוף. אבער דער רמב”ם מאכט יעדע איינע אן עקסטערע לאו באזונדער.
5. דער רמב”ם’ס שיטה אז חובר חבר העלפט נישט: דער רמב”ם האלט אז דער איסור איז נישט ווייל ער ניצט שלעכטע כוחות – פארקערט, ער האלט אז עס טוט גארנישט. דאס איז דער יסוד פון זיין שיטה אין כישוף בכלל.
—
„מי שנשכו עקרב או נחש, מותר ללחוש על מקום הנשיכה, אפילו בשבת… כדי ליישב דעתו ולחזק לבו… לאו רפואה היא”
ווייל דער מענטש איז אין סכנה און אין פאניק, האט מען אים מתיר געווען צו טון זאכן וואס ער רעדט זיך איין אז עס העלפט, כדי שלא תטרף דעתו עליו.
1. דאפלטער היתר – סיי חובר חבר, סיי שבת: דער רמב”ם איז מתיר דאס סיי מצד דעם איסור חובר חבר, סיי מצד איסורי שבת (וואו רפואה בשבת איז אסור חוץ ביי סכנה). דער יסוד איז אז יישוב הדעת איז מתיר ביידע איסורים.
2. „לאו רפואה היא” – דער רמב”ם’ס עקרון: דער לחש איז נישט קיין רפואה – עס טוט גארנישט פיזיש. דער גאנצער היתר איז נאר ווייל עס בארואיגט דעם חולה. דאס שטימט מיט דעם רמב”ם’ס כלל’דיגע שיטה אז כישוף/לחש האט נישט קיין ריעלע ווירקונג.
3. דער „פלאסעבא עפעקט” אין רמב”ם: דער רמב”ם בעצם באשרייבט דעם פלאסעבא עפעקט – דער לחש העלפט נישט פיזיש, אבער ווייל דער מענטש גלייבט דערין, בארואיגט עס אים, און דאס אליין האט א רפואה-ווירקונג. דער אליהו רבה טייטשט „לחזק לבו” נישט בלויז אז דער מענטש זאל זיין רואיג, נאר אז דער רואיגקייט אליין פארמיידט אז דער ארס זאל זיך נישט אזוי שנעל אויסשפרייטן אין גוף – דער מענטש כאפט נישט א הארץ-אטאקע פון פחד. דאס איז דער מעכאניזם וואס דערקלערט פארוואס מענטשן רעדן זיך איין אז חובר חבר ארבעט באמת – ווייל דער פלאסעבא ארבעט אויף א גרויסן פראצענט.
4. דער מאירי’ס שיטה (וואס גייט מיט’ן רמב”ם): דער מאירי זאגט אויך אז עס איז אן איסור חובר חבר, אבער וויבאלד עס איז א לאו שאין בו מעשה (א לייכטערע איסור), איז מען עס מתיר במקום סכנה. א כותב (שרייבן א קמיע) וואלט אפשר נישט מותר געווען, ווייל דאס איז א מעשה.
5. וויכטיגער חידוש – „לחזק לבו” מיינט מער ווי נאר פסיכאלאגיש: דער רמב”ם’ס לשון „ליישב דעתו ולחזק לבו” מיינט נישט נאר אז דער מענטש זאל זיין רואיג פסיכאלאגיש. נאר: ווען דער מענטש איז רואיג, העלפט דאס אויך אז דער גיפט (רעל) זאל זיך שנעלער אויסגיין – דער יישוב הדעת האט אן אינדירעקטע פיזישע ווירקונג אויף דעם חולה’ס הייל-פראצעס. דאס איז א חידוש אין פארשטיין דעם רמב”ם – עס איז נישט נאר א פסיכאלאגישער היתר, נאר עס האט א ריעלע מעדיצינישע באדייטונג.
6. דער לוחש אליין דארף וויסן אז עס העלפט נישט: א חלק פון דעם היתר איז אז דער לוחש זאל וויסן אז ער טוט עס נאר כדי שלא תטרף דעתו – ער נארט דעם חולה אריין לטובתו. דאס איז ענליך צום ענין פון אוחז עינים – דער טוער ווייסט אז עס איז א טריק.
7. דער היתר גילט נאר פאר גלייביגע: דער רמב”ם רעדט פון מענטשן וואס גלייבן אין דעם לחש – פאר זיי מעג מען עס טון בשבת. איינער וואס גלייבט נישט דערין (ווי איינער וואס האט געלערנט רמב”ם), טאר מען עס נישט טון, ווייל ביי אים איז עס חובר חבר און חילול שבת אן שום תועלת. דער רמב”ם זאגט עס בפירוש אין מורה נבוכים אויף אנדערע זאכן וואס די גמרא האט מתיר געווען.
8. פארוואס זאגט מען נישט דעם חולה די אמת? פארוואס זאל מען נישט פשוט זאגן פאר דעם חולה „דער לחש ארבעט נישט, ער גייט נאר דיך בארואיגן”? דער תירוץ: דער גאנצער ענין איז נאר ווירקזאם ווען דער חולה גלויבט אז עס העלפט – אנדערש וועט עס אים נישט בארואיגן.
—
„הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה, וכן הקורא על התינוק שלא יבעת, והמניח ספר תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן – לא די להם שהם בכלל חוברים ומנחשים, אלא שהם בכלל הכופרים בתורה, שהם עושים דברי תורה רפואת הגוף, ואינם אלא רפואת הנפשות, שנאמר ויהיו חיים לנפשך.”
איינער וואס וויספערט פסוקים ביי א מכה, אדער ליינט פסוקים פאר א דערשראקן קינד, אדער לייגט ספר תורה/תפילין אויף א קינד ער זאל איינשלאפן – איז נישט בלויז עובר אויף חובר חבר, נאר איז אויך א כופר בתורה, ווייל ער מאכט תורה פאר א רפואת הגוף, בעת תורה איז נאר א רפואת הנפשות.
1. חובר חבר אפילו מיט פסוקים בלשון עם: פריער האט דער רמב”ם דעפינירט חובר חבר אז מ’זאגט ווערטער „שאינם לשון עם” – אבער תורה-פסוקים זענען דאך געשריבן אין לשונות וואס מענטשן פארשטייען! ס’איז נישט קיין סתירה, ווייל אפילו ווען דער פסוק האט א מינינג, אויב דער מינינג האט גארנישט צו טון מיט דער רפואה (ווי „בראשית ברא אלקים” ביי א מכה), איז עס נאך אלץ חובר חבר.
2. דער מעשה ווי עס גייט פאר: מענטשן וואס מאכן סגולות פון פסוקים פארדרייען געווענליך דעם פסוק: זאגן עס בעקווארדס, נאר ראשי תיבות, אדער אנדערע פארדרייונגען. דאס איז א טייל פון דער „חכמה” פון סגולות.
3. „כופרים בתורה” – דער טייטש: דער רמב”ם’ס חידוש אין פירוש די משנה (סנהדרין פרק חלק – ר’ עקיבא אומר הלוחש על המכה אין לו חלק לעולם הבא): דער כפירה איז נישט סתם אז ער טוט א מעשה עבירה, נאר ער פארשטייט נישט וואס תורה איז. ער מיינט אז דער פיזישע סאונד פון דעם פסוק – דער „גוף” פון תורה – היילט אויס. אבער באמת איז תורה נאר רפואת הנפשות: עס היילט אויס א מענטש’ס דעות, מידות, חכמה – דער נפש הדעת/שכל. „ויהיו חיים לנפשך” – לנפשך מיינט דעם שכל.
4. דער פסוק פון ר’ עקיבא – „כל המחלה”: ר’ עקיבא ברענגט דעם פסוק „כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה’ רופאך”. דער פסוק מיינט: אויב דו היטסט תורה, וועט דיך הקב”ה אויסהיילן. אבער דער לוחש מיינט אז דאס זאגן פון דעם פסוק ביי די מכה איז אליין א מעדזשיק וואס מאכט אוועקגיין די מכה. דאס איז דער כפירה – ער פארדרייט דעם תוכן פון דעם פסוק.
5. חילוק צווישן לוחש על המכה און לוחש בשבת ביי סכנה: וואס איז דער חילוק צווישן „הקורא לתינוק שלא יבעת” (וואס איז אסור) און דעם פריערדיגן דין פון לחישה בשבת ביי נשיכת עקרב „כדי שלא תטרף דעתו” (וואס איז מותר)? תירוץ: ביי נשיכת עקרב איז עס א מקום סכנה, דארט ארבעט דער ישוב הדעת ממש אלס רפואה (דער פחד אליין קען טייטן). אבער ביי א קינד וואס איז סתם דערשראקן, איז נישט קיין סכנה, און דער ישוב הדעת וועט נישט העלפן אין אזא גרויסן מאס.
6. „רפואת הגוף” vs. „רפואת הנפש” – דער טיפערער טייטש: דער רמב”ם’ס חילוק איז: צו גלייבט מען אז דער גוף פון תורה (דער פיזישער סאונד, די אותיות) היילט – דאס איז כפירה. אדער גלייבט מען אז דער תוכן/נפש פון תורה (די דעות, מידות, חכמה) היילט – דאס איז אמת. „רפואת הגוף” מיינט מ’גלייבט אז דער פסוק’ס לשון אליין האט א פיזישע כח; „רפואת הנפשות” מיינט דער תוכן פון תורה מאכט דעם מענטש בעסער, און דורך דעם באקומט ער מער השגחה.
7. קשיא אויפ’ן רמב”ם – „כופר” פאר שלא לשמה?: פארוואס איז עס אזוי שרעקליך – א כופר בתורה – בלויז ווייל איינער ניצט תורה פאר רפואת הגוף? ס’איז דאך ווי „קרדום לחפור בה” – שלא לשמה, אבער נישט כפירה! דאס בלייבט אלס א קשיא.
8. צו קען מען גלייבן אין ביידע – רפואת הנפש און רפואת הגוף?: דער רמב”ם’ס לשון „ואינם אלא רפואת הנפשות” משמע אז מ’קען נישט גלייבן אין ביידע – עס איז אדער רפואת הנפשות, אדער רפואת הגוף (און דעמאלט איז ער כופר). דאס איז שווער.
9. פארבינדונג צו „רפואת הנפש ורפואת הגוף” אין מי שברך: ווען א מענטש האט מער דעת השם, האט ער מער השגחה פרטית – דער אייבערשטער וואטשט אים. תורה איז משמר אויף אים. דאס איז דער וועג ווי רפואת הנפש ברענגט צו רפואת הגוף.
10. תהלים זאגן vs. דאווענען: דער רמב”ם רעדט נישט קעגן דאווענען פאר א חולה – דאס איז זיכער מותר. אויך נישט קעגן סתם זאגן תהלים. די שאלה איז נאר ווען מ’ניצט עס „בתורת סגולה” – ווי דער פסוק אליין האט א מעדזשישע כח.
—
„אבל הבריא שקורא פסוקים ומזמור מתהלים כדי שתגן עליו זכות קריאתן וינצל מצרות ונזקים – הרי זה מותר.”
א געזונטער מענטש וואס ליינט פסוקים/תהלים כדי די זכות פון לערנען זאל אים באשיצן – דאס איז מותר.
1. דער חילוק: „זכות קריאתן” vs. כח הפסוק: ווען א מענטש טראכט אז דער פיזישע זאגן פון דעם פסוק האט א מעדזשישע כח – איז עס חובר חבר. ווען ער טראכט אז ער באקומט א זכות פון לערנען תורה, און דער זכות איז מגין – איז עס מותר. עס איז ווי געבן צדקה אדער טון א מצוה: יעדע מצוה איז מגין אויף א מענטש, ווייל דער אייבערשטער איז דן לויט זכותים.
2. „הבריא” – פארוואס דווקא א געזונטער? דער רמב”ם זאגט „הבריא” – וואס מיינט אז ביי א חולה איז עס אנדערש. פארוואס זאל א חולה נישט קענען זאגן תהלים פאר זכות? תירוץ: ווען מ’שטייט ביי א חולה’ס בעט און זאגט א ספעציפישע פסוק, זעט עס אויס ווי חובר חבר – ווי דער פסוק האט א מעדזשישע כח. מה שאין כן א געזונטער וואס ליינט תהלים – ס’איז קלאר אז ער וויל נאר די זכות.
3. חילוק צווישן פארדעם און נאכדעם: רש”י זאגט אז ס’איז דא א חילוק צו מ’זאגט פסוקים פאר א צרה (פרעווענטיוו) אדער נאך א צרה. פארדעם – מותר („שתגן עליו”), נאכדעם – אסור. אבער עס ווערט געפרעגט: ס’איז דאך אייביג דא א „נאכדעם פון נאכדעם” – ער איז שוין נפגע, אבער ער דארף יעצט זכותים אז עס זאל נישט ווערן ערגער.
4. דער פריערדיגער דין (קשרים/לחישות בשבת) איז אויך רפואת נפשות: דער פריערדיגער היתר פון „קשרים לתתורא ודעת אהבה” איז אויך בעצם רפואת נפשות – עס בארואיגט דעם מענטש, און דורך דעם האט עס א גוטע השפעה אויפ’ן גוף. ס’קען זיין אז דער איינציגסטער כח וואס תורה האט צו היילן א מחלה איז אייביג דורך רפואת נפשות – דער מענטש ווערט א בעסערער מענטש, באקומט מער זכותים, און דורך דעם באקומט ער השגחה.
—
„זה המרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שתבוא עליו רוח הטומאה ויודיעוהו מה ישאל עליו. ויש אחרים שהם לובשים מלבושים ידועים ואומרים דברים ומקטירים קטורת ידועה וישנים לבדם כדי שיבוא מת פלוני ויספר עמו בחלום. כללו של דבר כל העושה מעשה כדי שיבוא המת ויודיעו — לוקה.”
דורש אל המתים איז ווען מען טוט מעשים (הונגערן, שלאפן אין בית הקברות, אנטון ספעציעלע מלבושים, ברענגען קטורת) כדי א מת זאל קומען אין חלום און ענטפערן שאלות.
1. פארוואס ברענגט דער רמב”ם מערערע טעקניקס? דער רמב”ם ברענגט נישט נאר דעם ערשטן ביישפיל (מרעיב עצמו ולן בבית הקברות) נאר אויך אנדערע טעקניקס (מלבושים ידועים, קטורת, שלאפן אליין) – דער טעם איז ווייל ער דארף אויפווייזן אז עס איז דא א מעשה אינוואלווד, וואס איז נויטיג פאר מלקות. ביי מרעיב עצמו אליין איז נישט עסן נישט קיין מעשה, אבער גיין שלאפן אין בית הקברות אדער אנטון מלבושים – דאס איז שוין א מעשה.
2. „מרעיב עצמו” און נישט „מתענה”: דער רמב”ם נוצט דעם לשון „מרעיב עצמו” און נישט „מתענה” – דאס איז בכוונה, ווייל „התענות” קען אויסזען ווי עפעס פאזיטיוועס, אבער „מרעיב עצמו” מיינט ער פייניגט זיך, וואס איז קלאר א נעגאטיווע מעשה.
—
„אסור לשאול בעל אוב או בעל ידעוני… בעל אוב וידעוני עצמו בסקילה, והנשאל בהם באיסור עשה ומכין אותו מכת מרדות. ואם קבל מעשה ועשה כפי מאמרו — לוקה.”
דער בעל אוב/ידעוני אליין באקומט סקילה. דער שואל – דער קלייענט – באקומט נאר מכת מרדות ווייל ער טוט נישט קיין מעשה (ער פרעגט נאר). אבער אויב ער טוט א מעשה לויט דעם עצה פון דעם בעל אוב – איז ער לוקה.
1. פארוואס האט אוב וידעוני מער שייכות מיט עבודה זרה ווי אלע אנדערע מכשפים? אוב וידעוני איז א גאנץ אנדערע זאך – ער נעמט א ביין, ער שרייט – עס איז א ספעציפישער כח וואס ער שרייבט צו צו דעם שטיין/ביינער, וואס איז מער ענליך צו עבודה זרה. דורש אל המתים דאקעגן ציילט פאר א מת, וואס איז אנדערש.
2. דער חילוק צווישן דעם שואל (קלייענט) און דעם בעל (פראוויידער): דער בעל איז בסקילה מצד אן עקסטערן פסוק; דער שואל איז נאר באיסור עשה ווייל ער טוט נישט קיין מעשה אליין.
—
„והמכשף חייב סקילה והוא שעשה מעשה כשפים… אוחז את העיניים — ויראה שעושה ואינו עושה — לוקה מכת מרדות.”
א מכשף וואס טוט אן אמת’דיגע מעשה כשפים באקומט סקילה. אן אוחז את העיניים – וואס מאכט עס זעהן אויס ווי ער טוט אבער טוט נישט באמת – באקומט נאר מכת מרדות.
1. וואס מיינט „עשה מעשה כשפים” לויט’ן רמב”ם? דער רמב”ם האלט דאך אז כישוף איז אלעס שקר וכזב! תירוץ: „מעשה כשפים” מיינט נישט אז ער האט אן אמת’דיגע כח – נאר אז ער אליין איז אויך איבערגענומען, ער איז א חלק פון דעם סקעם, ער גלייבט אין דעם. ער טוט ספעציפישע ריטואלן (קלאפט דריי מאל, דרייט א גארטל, לייגט צוזאם בארן) – דאס איז א „מעשה כשפים.” דאקעגן אוחז את העיניים טוט גארנישט פון די ריטואלן – ער ברענגט דירעקט ארויס א שלאנג פון הוט אן קיין ריטואל.
2. פארוואס איז מכשף ספעציפיש בסקילה אבער נישט אלע אנדערע? דער פסוק „לא ימצא בך” רעכנט אויס אלע קאטעגאריעס אין איין לאו. אבער „מכשפה לא תחיה” איז אן עקסטערער פסוק נאר אויף מכשף. דער כלל: לאו שניתנה לאזהרת מיתת בית דין – אין לוקין עליו. ממילא, דער לאו פון „לא ימצא בך” איז ביי מכשף ניתנה לאזהרת מיתת בית דין (סקילה), און דעריבער באקומט מען אויף מכשף נישט מלקות נאר סקילה.
3. דער קשיא אויף אוחז את העיניים: פריער (אין דער הלכה וועגן מעונן) האט דער רמב”ם געזאגט אז אוחז את העיניים איז לוקה, און דא (אין קאנטעקסט פון מכשף) זאגט ער אז מ’איז נישט לוקה ווייל עס איז א לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין.
4. א פארגעשלאגענער תירוץ: אוחז את העיניים בתורת מעונן (פריער) vs. בתורת כישוף (דא). אוחז את העיניים איז נישט ממש מכשף – עס איז נאר בכלל מכשף (א סניף פון כישוף). דעריבער:
– סקילה באקומט ער נישט – ווייל סקילה איז נאר פאר אן „אמת’דיגן מכשף.”
– מלקות באקומט ער אויך נישט – ווייל דער לאו איז ניתן לאזהרת מיתת בית דין (דער לאו פון מכשפה לא תחיה שטייט דאך דארט, אפילו אויב אוחז את העיניים אליין באקומט נישט סקילה).
– ער באקומט נאר מכת מרדות.
5. דער מהלך אין פסוקים:
– מכשפה לא תחיה – גייט אויף אן אמת’דיגן מכשף, דערפאר סקילה.
– לא ימצא בך – גייט אויף ברייטער, אפילו עפעס וואס איז נאר ענלעך צו כישוף (אוחז את העיניים). דאס איז דער לאו, אבער ווייל דער לאו איז ניתן לאזהרת מיתת בית דין (פון מכשפה לא תחיה), איז נישטא מלקות.
6. עס בלייבט א מיסטעריע: דער רמב”ם שרייבט נישט עקספליציט דעם גאנצן מהלך – מ’דארף אליין אריינלייגן. אלע מפרשים מוטשן זיך דערמיט.
—
„דברים אלו כולם דברי שקר וכזב הן, והם שהטעו בהם עובדי עבודה זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהם. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים למשוך אחרי ההבלים האלו, ולא להעלות על לב שיש בהם תועלת… כל המאמין בדברים האלו וכיוצא בהן ומחשב בלבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרתן — אינו אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלימה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם דברי חכמה אלא תוהו והבל שנמשכו בהם חסרי הדעת ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: תמים תהיה עם ה’ אלקיך.”
דער רמב”ם שליסט אפ דעם גאנצן פרק מיט א פרינציפיעלע הצהרה: אלע זאכן וואס זענען אויסגערעכנט געווארן אין דעם פרק (כישוף, ניחוש, קסם, מעונן, אוב, ידעוני, א.א.וו.) זענען דברי שקר וכזב – זיי האבן קיין ריאליטעט נישט. עובדי עבודה זרה האבן עס ערפונדן כדי אריינצונארן די גויי הארצות. א איד, וואס איז א חכם מחוכם, טאר נישט נאכגיין נאך אזעלכע שטותים, און נישט אפילו גלייבן אין הארצן אז עס איז אמת.
1. דער רמב”ם’ס שיטה אז כישוף איז גאר נישט ריעל: דער רמב”ם זאגט דברי שקר וכזב – עס איז נישט אז עס ארבעט אבער מ’טאר נישט, נאר עס איז באמת שקר, עס טוט גארנישט. דאס גייט אויף אלע זאכן אין דעם פרק – כישוף, ניחוש, קסם, מעונן, אוב, ידעוני.
2. דער היסטארישער מהלך – צוריק צו פרק א’: דער רמב”ם פארבינדט דאס מיט דער היסטאריע פון עבודה זרה פון פרק א’: מ’האט געבויט שיינע היכלות, מ’האט איינגעפלאנצט אשרות, מ’האט געמאכט נביאי שקר – און נאך איינע פון די מיטלען איז געווען כישוף. אלץ טיילן פון א גרויסן סקעם צו אריינצינארן מענטשן אין עבודה זרה.
3. „ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים” – א חלק פון זיין א איד איז צו זיין קלוג: דער רמב”ם זאגט נישט בלויז אז מ’טאר נישט ווייל עס איז אסור, נאר בשורשו – עס פאסט נישט פאר א איד ווייל אידן זענען חכמים מחוכמים. א חלק פון אידישקייט איז צו האבן שכל. ס’איז א גרויסע עבירה צו זיין א טפש (כאטש דער רמב”ם זאגט „אין ראוי” – עס פאסט נישט – נישט אז מ’איז בכלל נישט בכלל ישראל).
4. „ולא להעלות על לב שיש בהם תועלת” – נישט נאר טון, אפילו גלייבן: „למשוך” מיינט לכאורה צו טון די מעשה. אבער דער רמב”ם מוסיף: אפילו צו גלייבן אין הארצן אז עס איז אמת איז פארווערן. „תועלת” מיינט א פראקטישע תועלת, א רפואה.
5. דער פסוק „כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל”: דער רמב”ם טייטשט דעם פסוק אנדערש ווי דער עולם: נישט אז אידן האבן נישט קיין מזל (אין מזל לישראל), נאר אז אידן זענען קלוגער – זיי מאכן נישט קיין נחש און קיין קסם. דאס איז א שבח אויף ישראל’ס חכמה, נישט א מעטאפיזישע אויסזאגע.
6. „כי הגוים האלה… אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו, ואתה לא כן נתן לך ה’ אלקיך”: דער רמב”ם טייטשט: די נארישע גוים הערן צו מעוננים וקוסמים, אבער דיר האט דער אייבערשטער געגעבן עפעס בעסערס – חכמה. דער רמב”ם ברענגט נישט דעם המשך פון פסוק „נביא מקרבך… יקים לך” – ווייל ער האט שוין געברענגט דעם פסוק אין הלכות יסודי התורה צו זאגן אז א נביא איז נישט מחדש דעת, נאר זאגט פשוט’ע זאכן.
7. „כל המאמין… ומחשב בלבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרתן” – דער שלעכטסטער טעות: דער רמב”ם אטאקירט ספעציפיש דעם וואס זאגט: „יא, עס ארבעט, עס איז חכמה, נאר מה אעשה – די תורה האט עס אסור געמאכט.” אזא מענטש איז מן הסכלים ומחסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלימה. דאס איז נישט א רשע – עס איז א טפש.
8. „תמימי הדעת” – תמים מיינט פארקערט ווי דער עולם מיינט: דער עולם מיינט „תמים תהיה” מיינט מ’זאל זיין א תם, א פשוט’ער, נישט פרעגן קשיות. דער רמב”ם זאגט פונקט פארקערט: תמים מיינט תמימי הדעת – מ’זאל האבן א גאנצע, קלארע דעת. „ידעו בראיות ברורות” – מ’זאל וויסן מיט קלארע באווייזן אז עס איז שקר. תמימות איז חכמה, נישט נאאיוויטעט. תמימות מיינט אז מען האט א פולשטענדיגע בילד פון דער וועלט – דער אייבערשטער האט באשאפן די וועלט, אלעס שטימט, מען פארשטייט ווי אלעס ארבעט. ווען כישוף קומט אריין, פעלט אין דער תמימות, ווייל עס קומען אריין שטיקלעך אין דעם „פאזל” וואס מען פארשטייט נישט.
9. אמונה גייט נישט קעגן ריאליטי: א וויכטיגער חידוש קעגן א פארשפרייטע מיינונג אז אמונה פאדערט מען זאל זיך פארמאכן די אויגן און גיין קעגן ריאליטי. דער רמב”ם זאגט ניין – דער אייבערשטער איז די גרעסטע ריאליטי, און תמימות מיינט אז מען גייט מיט דער ריאליטי, נישט קעגן איר.
10. „שנמשכו בהם חסרי הדעת ונטשו כל דרכי האמת בגללן” – ווי כישוף צעשטערט א ווארלד-וויו: ווען א מענטש גלייבט אין כישוף, נעמט עס ארויס א וויכטיגע שטיק פון זיין פאזל – ער פארשטייט שוין נישט ווי די וועלט ארבעט. ער זעט „וואונדערליכע זאכן” וואס ער קען נישט מסביר זיין, און דאן ווערט זיין גאנצע ווארלד-וויו חרוב. דאס איז דער מהלך ווי עובדי עבודה זרה האבן אריינגענארט מענטשן: קודם מאכט מען אים צומישט מיט כישוף-שטותים, ער פארלירט זיין נארמאלע ווארלד-וויו, און דאן קען מען אים שוין איינרעדן אז א שטיק האלץ איז א גאט. „א מענטש וואס איז זיך מייאש פון האבן שכל, פון פארשטיין די וועלט – דעמאלטס קען ער נאכגיין עניטינג וואס דו ווילסט אים איינרעדן.”
11. דער רמב”ם’ס צוויי-שיכטיגער טעם פאר דעם איסור:
– שיכט 1 (וואס ער האט פריער געזאגט): מ’טאר נישט ווייל עס איז סניפין דעבודה זרה, עס מאכט מען ענלעך צו עובדי עבודה זרה.
– שיכט 2 (דא, „בשורשו”): אפילו אן דעם – עס איז סתם שטותים, און א קלוגער מענטש טאר נישט נאכגיין שטותים. דער רמב”ם זאגט ביידע טעמים.
12. [מחלוקת ראשונים – רמב”ם קעגן רמב”ן:] דער רמב”ן האלט פונקט פארקערט פון דעם רמב”ם. דער רמב”ן מיינט אז דער רמב”ם אליין איז דער „תמים” (אין דעם זין פון נאאיוו), ווייל ער גייט קעגן ריאליטי – דער רמב”ן זעט אז כישוף ארבעט יא אין דער ריאליטי. אבער דער עיקר – אז „אין ראוי לישראל שהם חכמים” נאכצוגיין אזעלכע זאכן – איז מוסכם לכל הדעות, אפילו לויט דעם רמב”ן.
13. פראקטישע נפקא מינה וועגן קמיעות: אפילו דער רמב”ם אליין וואלט אפשר געגעבן א קמיע אין א מצב פון פיקוח נפש ווען עס איז נישטא קיין אנדער וועג – „לישב דעתו”. מיט דעם קען מען מיישב זיין א סאך צדיקים וואס האבן געגעבן קמיעות – נישט אלעמאל האבן זיי געגלייבט אז עס העלפט ממש, נאר „לשאול דעת” איז אויך עפעס ווערט.
14. מזוזה מיט שמות: דער רמב”ם אין הלכות מזוזה זאגט אן ענליכע זאך קעגן שרייבן שמות אין מזוזה. אבער אונז פירן זיך נישט ווי דער רמב”ם – מיר לייגן יא געוויסע שמות. נישט אלע פוסקים זענען מסכים מיט’ן רמב”ם אין דעם.
15. רבי עקיבא: די משנה „הלוחש על המכה אין לו חלק לעולם הבא” איז רבי עקיבא – דער זעלבער רבי עקיבא וואס איז אריין אין פרדס, געזען מלאכים – דאס איז נישט קיין קאמפעטישן צווישן „בעלי שכל” און „בעלי רוחניות.”
Speaker 1:
אונז לערנען הלכות עבודה זרה פרק י”א. אונז האבן שוין געלערנט אסאך הלכות וועגן עבודה זרה, אסאך אסאך הלכות, דא איז דא צוועלף פרקים מיט אסאך אסאך הלכות. פריערדיגע הלכות האבן אונז געלערנט פארשידענע מצוות פון “לא תחנם”, נישט געבן גוים וואוינען אין ארץ ישראל, און נישט זיין בשותפות מיט גוים עובדי עבודה זרה. דא גייען אונז לערנען נישט טון חוקות הגוים, ס’טייטש זיך נישט אויפפירן מיט געוויסע חוקות, מיט די מנהגים וואס עובדי עבודה זרה זענען זיך מתנהג.
זייער גוט. מ’קען זען, לכאורה דאס איז א פרק, אבער מ’וועט ווייטער און ווייטער פון עניני עבודה זרה. קודם האט מען גערעדט פון ממש עבודה זרה, נאכדעם האט מען גערעדט פון מנהגים וואס זיי האבן, אדער פון זיך דרייען מיט עבודה זרה, צו זיי לאזן וואוינען בכלל אין ארץ ישראל. יעצט האלט מען שוין ביי זאכן וואס איז נישט בכלל קיין עבודה זרה, נאר ס’איז זאכן וואס די גוים וואס טוען עבודה זרה טוען, זאל מען זיך נישט טון, ווייל פארשטייט זיך, דורך דעם ווערט מען נאנט צו זיי, און דורך דעם גייט עס צוריק ארויף די פרקים, און מ’וועט עובר זיין ביז מ’וועט טון עבודה זרה חלילה.
Speaker 1:
זאגט דער רמב”ם, “אין הולכין בחוקות הגוים”. מ’גייט נישט בחוקות הגוים. חוקות דא מיינט מען נישט געזעצן, ס’מיינט נימוסים, רייט? מנהגים. די ווארט “חק” בכלל אין די תורה איז בכלל נישט קלאר אז ס’מיינט עפעס א געזעץ. ס’קען זיין אז ס’מיינט אלעמאל מנהגים. ס’איז אינטערעסאנט, ווייל היינט זאגט מען “חק” מיינט א געזעץ, אבער ס’קען זיין אז “חק” מיינט אזוי ווי א קביעות, א רגילות. מלשון חקיקה, אזוי ווי “דבר הנחקק”. א זאך וואס איז תדיר כסדר, וואס איז קבוע כסדר. קען גראדע זיין אז א געזעץ איז די זאך וואס איז די מערסטע כסדר, וואס איז ממש מחייב. אבער ס’איז א נאטורליכע געזעץ, ס’איז נישט ווייל מ’האט עס געשריבן אין די געזעץ-בוך, נאר פארקערט, מ’שרייבט עס אין די געזעץ-בוך ווייל מ’טוט עס ברגילות, און ס’ווערט נאכדעם א… אדער גאר א שטארקע געזעץ איז א זאך וואס איז זייער תמידי, איז זייער מחייב. אבער חוקי הגוים מיינט טאקע פשוט, ס’מיינט נישט זייערע געזעצן, ס’מיינט זייערע מנהגים, רייט?
מ’גייט נישט בדרכי הגוים, בחוקות הגוים, “ולא מדמין להם”. און מ’ווערט נישט ענליך צו זיי. “לא במלבוש ולא בשער”. אונז ווילן נישט אויסקוקן ענליך צו זיי, נישט מיט מלבושים, גיין אנגעטון אזויווי גוים, אדער מאכן אונזערע האר אין אינטערעסאנטע וועגן אזויווי גוים. שנאמר, “ולא תלכו בחוקות הגוי”.
Speaker 1:
ס’איז טאקע א שאלה, ס’איז אינטערעסאנט, ווייל מ’קען זאגן “לא תלכו בחוקות הגוי” מיינט צו טון עבירות אזוי ווי א גוי, אבער מ’זעט אז ס’איז אן עקסטערע פסוק, און עבירות טאר מען נישט טון נישט נאר וועגן די סיבה פון חוקות הגוים, מ’טאר נישט טון אן עבירה ווייל ס’איז אן עבירה. “חוקות הגוי” מיינט אפילו ווען די זאך אליין איז נייטראל, ס’איז סך הכל א “העיר סטייל”, אבער ווייל גוים טוען אזוי, איז עס א סימבאלישע… לכאורה, אויב א גוי טוט עפעס ווייל ס’איז פראקטיש, איז דאך נישט דא די איסור פון חוקות הגוי. אויב א גוי טוט עפעס און ס’איז נישטא קיין שום נארמאלע “ריזען”, די איינציגסטע “ריזען” איז ווייל אזוי טוען גוים, דאן איז דא די איסור.
Speaker 2:
ס’איז אינטערעסאנט, ווייל די לשון “חוקות” אין די ערשטע צוויי פסוקים וואס דו האסט געברענגט, “חוקות הגוי”, רעדט זיך פון עריות. ס’רעדט זיך כמעט בפירוש פון די מנהג הגוים צו חתונה האבן מיט די אייגענע שוועסטער אדער אזעלכע זאכן. אבער מ’זעט אז ס’איז מער אזויווי א דרש, מ’האט פארשטאנען, אפשר אזויווי דו זאגסט, אז מ’רביץ א רביץ, ס’פעלט נישט אויס צו שרייען די פסוק.
Speaker 1:
וואס איז די אנדערע פסוק? “השמרו לכם פן תנקשון אחריהם” רעדט אויך בפירוש פון עבודה זרה. אין די קאנטעקסט, די פסוקים רעדן פון עריות און עבודה זרה. אבער מ’קען זאגן אזוי, אז פארכאפן עריות, וואס איז איין מנהג וואס גוים האבן, איז טאקע זייער א שלעכטע זאך, ווייל מ’פירט זיך אנדערע מנהגים וואס זיי האבן, און מ’וועט שפעטער טון עריות און עבודה זרה. קען זיין דאס איז די ווארט, אז ווען ס’וואלט געשטאנען אין די תורה נאר “טוט נישט עבודה זרה”, איז איין זאך. אבער דאס וואס די תורה זאגט א גאנצע זאך אז דו זאלסט נישט טון מיט זייערע וועגן, זעט מען אז די תורה האט מורא אז דו וועסט ווערן נאנט מיט זיי, און ממילא וועסטו אדאפטן זייער “לייפסטייל”, און דאס איז די איסור. ס’איז אסור אז דו זאלסט ווערן צו נאנט.
אזויווי ביי די פריערדיגע, דו געדענקסט אויך ווען “לא תחנם”, “לא תתן להם חן”, האט דער רמב”ם געזאגט אז ס’איז נישט ווייל מיר פארגינען נישט א קאמפלימענט פאר א גוי, ס’איז דאך ווייל דאס וועט דיר ברענגען א קירוב הדעת, און דו וועסט ווערן צו נאנט. דאס איז די רמב”ם.
Speaker 1:
“השמר לך שמא תעשה כחוקות הגוים”, דאס איז נאך א פסוק איבער חוקות, “ולא תלכו”, און נאכדעם שטייט “השמר לך פן תנקש אחריכם”. די פסוק שטייט נישט די זעלבע ווערטער, אבער ס’שטייט די געדאנק אז דו זאלסט דיך היטן פון דרכי הגוים. פארוואס? “פן תנקש אחריהם”, ווייל דו וועסט נכשל ווערן און טון די עבירות וואס זיי טוען.
Speaker 1:
דער רמב”ם, הכלל וענין הדברים, די אלע איסורים איז מזהיר די זעלבע זאך, “שלא ידמה להם”, דו זאלסט נישט זיין ענליך צו זיי. אלא, נאר וואס דען? “יהא הישראלי, בן ישראל, מובדל מהם וידוע”, ער זאל זיין אפגעטיילט פון זיי און באקאנט. און מובדל בשאר מעשיו, כשם שמובדל בהם במדות ובדעות, אזוי ווי א איד איז אנדערש פון א גוי ווייל ער טראכט אנדערש, זיינע ידיעות זענען אנדערש, ער ווייסט וועגן באשעפער אנדערש, ובדעות, זיינע מנהגים, זיינע מידות זענען אנדערש.
Speaker 2:
זייער גוט. מדות לכאורה מיינט דא יסודי התורה, און דעות מיינט דא הלכות דעות. זייער גוט.
Speaker 1:
זאל ער אויך זיין אנדערש פון זיי במלבושיו ובשאר מעשיו, שנאמר “ואבדיל אתכם מן העמים”. אה. דער אייבערשטער זאגט נאכדעם וואס עס רעדט זיך פון מחלות אסורות. דער רמב”ם זאגט אז וועגן דעם האט ער געברענגט אין ספר קדושה סיי עריות, סיי איסורי ביאה, און סיי מאכלות אסורות, אז ביידע זאל מען זיין ווייט פון די גוים.
Speaker 2:
יא. דאס הייסט אז מיט דעם איז מען ווייט פון די גוים.
Speaker 2:
זאל זיין אז מען קען זאגן אז זיך אנטון אין א בעקיטשע, לויט דעם איז עס א מצוות עשה דאורייתא, ווייל ער זאל זיין מובדל במלבושו. דער רמב”ם גייט נישט אזוי, ער זאגט נישט… מובדל מיינט אז דו ביסט נישט אזוי ווי די גוים, נישט… מען קען אויך מאכן אין די פאזיטיוו, אז ס’איז א מצוה אנצוטון אידישע מלבושים. אבער ער זאגט אז מען זאל נישט אנטון גוי’אישע מלבושים.
Speaker 1:
וואס איז די חילוק?
Speaker 2:
ס’איז א חילוק, ווייל… ווייל… ווייל ס’מיינט נישט אז מען דארף זוכן די אידישע מלבוש, נאר מען דארף נישט זוכן וואס די גוים טוען אן, נאר דאס וואס איז פראקטיש. אזוי ווי א מענטש טוט זיך אן דאס וואס איז די מערסטע פראקטיש. למשל, ס’איז ווינטער, זאגט ער, “גיב מיר עפעס דאס וואס איז די ווארעמסטע,” אדער ס’איז זומער, “גיב מיר דאס וואס איז די קילסטע.” אין פשט האט ער נישט געקוקט וואס גוים טוען, ער האט געקוקט פשוט וואס איז פראקטיש. אקעי, דאס איז נאך א נושא, און דער רמב”ם זע איך נישט אז ער זאגט. אבער… נאך רעדט זיך צו חוקות הגוי מיינט דוקא עבודה זרה, אדער איז א פראקטישע זאך, די חילוקים רעדן די פוסקים. דער רמב”ם זע איך נישט אז ער רעדט וועגן דעם.
Speaker 1:
איך וויל נאר דיר דערמאנען אז די זעלבע געזאגטע לשון “כשם שהוא מובדל בדעותיו” איז דער רמב”ם געזאגט אויף די אינטערעסאנטע, הלכות דעות פרק וואו, איך האב עס געזען נעכטן. ער זאגט אז כשם שהחכם מובדל בדעותיו ובשאר מעשיו, זאל ער זיין מובדל במאכלו. דא זעט מען אז אויף יעדן איד איז דא די זאך, כשם שאיד איז מובדל במדותיו ודעותיו פון די גוים, זאל ער אויך זיין מובדל מיט זיינע מעשים, זיינע מלבושים. דארט האט ער גערעדט מער פון אזוי ווי מידות און פון געוויסע איידעלערע זאכן. יא, און מעשים דארפן אייביג שטימען מיט די מדות און די דעות.
Speaker 2:
אויב דו ביסט א נאך העכערע לעוועל, אויב דו ביסט א תלמיד חכם, זאלסטו אויך דעמאלטס זיין מובדל במעשה.
Speaker 1:
איי, רייט. ס’איז נישט ווי העכער דיין דעת און מוח זענען, אלץ גייט. ס’איז נישט ווי מער עס זאל שטימען, און מער עס זאל זיין מער אנדערש. ווייל מסתמא דאס איז אויך געבויט אויף די פלוגתא אין פרק ב’, אבער מ’וועט נישט ממשיך זיין.
Speaker 2:
ס’איז נישט נאר אז מ’ווערט ממשיך נאך דעם וואס מ’וואוינט, נאר אויך אויב איך גיי די זעלבע היט ווי דער גוי, צום סוף פיל איך זיך היימיש מיט אים, עפעס אזוי.
Speaker 1:
זאגט דער רמב”ם, “ולא ילבש כמותם מלבוש המיוחד להם” – מ’זאל נישט אנטון אזוי ווי א מלבוש וואס איז מיוחד פאר די גוים, “ולא יגדל ציצית כמו ציצת ראשם” – מ’זאל נישט לאזן וואקסן האר אזוי ווי זייערע האר, דער וועג וויאזוי זיי מאכן זייערע פאות, נישט וויאזוי אונז אידן מאכן די פאות. און איך מיין דאס איז לכאורה די הסבר אויף דעם “ולא יגלח” – ס’איז סתם די המשך. איך טייטש, עס קען זיין ביידעס. “שמגלחין מן הצדדין ומניחין שער באמצע, וזה הנקרא בלורית” – זיי זאלן נישט טון לאזן וואקסן א גרויסע מאטש פון האר ביי די זייטן און אפשערן ביי די עקן. אונז טוען מיר פארקערט, מ’שערט אפ אינמיטן און מ’לאזט ביי די זייטן. יא, דאס גייט מען זען באלד, עס הייסט פאות, אבער ס’איז א מצוה. דא רעדט מען אז חוץ פון נישט מאכן פאות, אז ער איז עובר, יענער מענטש וואס איז מגלח זיין פאות, אז ער איז אויך עובר אויף “חוקת הגוי” ווייל ער מאכט די בלורית. בלורית איז נישט וואס מ’רופט א טשופ, רייט? דאס האט גארנישט צו טון.
Speaker 2:
בלורית איז דאך ביידעס, ס’איז אינמיטן.
Speaker 1:
ניין, ניין, ס’איז נישט אינמיטן, ס’איז אין פראנט, אן אנדערע זאך. דא רעדט מען אז ער שניידט, ער האט עפעס אינמיטן… איך מיין, איך ווייס נישט וויאזוי ס’ארבעט, ער האט עפעס אינמיטן לאזט ער עפעס.
Speaker 2:
אבער אויך, וואס טייטש “מלבוש המיוחד להם”? צו הייסט אויב ס’איז דא א מלבוש וואס דו זעסט איז דער מלבוש של הגוים, נישט אזא פראקטישע זאך אזוי ווי דו האסט געזאגט. אבער לכאורה, צו וויסן וואס מ’טאר נישט, דארף מען וויסן וואס די היינטיגע גוים עובדי עבודה זרה טוען, נישט גוים וואס דו קוקסט ארויס פון פענסטער. נאר קוק דיך אום, וואס איז א נאטרישע סטייל, אדער וואס איז א סטייל וואס איז אפילייעטעד מיט די עבודה זרה? לכאורה סאונדט עס אזוי. מ’דארף זען די רמב”ם, מ’גייט נישט אריין אין די פרטים, סאו איי דאונט נאו. אבער לכאורה מיינט עס נישט אז מ’זאל נישט גיין קיין הויזן, נאר ס’מיינט אז מ’זאל נישט גיין מיוחד להם. רייט? אויב ס’איז נישט מיוחד להם, יעדער איינער גייט עס, גייט עס יעדער. אבער א מלבוש וואס איז מיוחד פאר זיי, טאר מען דאס נישט טון.
Speaker 1:
ווייטער, “ולא יגלח הצדדין מנגד פניו על האזנים”, זאל נישט מאכן א גראדע שניידן די האר אין א גראדע ליין, “מניח פאה מאחוריו” ער לאזט אין בעק א פאני, “כדי רשעים עושים”. פון די זייט, ער לאזט אויף די פראנט נישט, ער לאזט אין די בעק.
Speaker 1:
ער זאגט ווייטער, “וכן בבנין, שלא יבנו מקומות כבנין היכלות של עובדי זרה”. דא זאגט ער שוין עפעס אנדערש, “כדי שיתכנסו בהם רבים כמו שהם עושים”. דאס איז אינטערעסאנט, דא זאגט ער שוין עפעס א סיבה. מ’זאל נישט בויען א בית המדרש אדער איך ווייס נישט וואס, א פובליק פלאץ, זאל אויסקוקן אזוי ווי היכלות פון עבודה זרה, וואס זיי בויען עס אזוי כדי עס זאל ציען די אויג, כדי דער עולם זאל קומען. זאל דיר נישט איינפאלן פאר דיר, ווייל לאמיר נעמען, אויב דער גלח פארשטייט דאך זייער גוט צו פובליק רילעישאנס, ער האט געמאכט אזא בנין ווייל ער האט פארשטאנען אז אזוי וועט דער עולם קומען, לאמיר אויך בויען אזוי אז דער עולם זאל קומען, דאס טו מיר נישט. ס’איז אינטערעסאנט, מ’טרעפט אן אייגענע וועג וויאזוי צו שלעפן.
Speaker 2:
איך געדענק אז דאס איז לכאורה אויך די איסור פון מצייר. דו ביסט מסכים צו מיר? דער רמב”ם האט געשריבן א צוויי מאל “כדי שיתכנסו בהם רבים”, געדענקסט? “שלא יתקבצו אצלו”. דער רמב”ם האט עפעס קעגן די רבים, איך ווייס נישט וואס. ס’איז נאך א פלאץ געשריבן “שיתכנסו בהם רבים”, רייט? אה, “שיתקבצו בהם השירה”, רייט? געדענקסט? עפעס די קיבוץ פון גוים.
Speaker 1:
ביי די השירה האט ער אבער מסביר געווען וואס די תכלית, “כדי שיתקבצו שם העם”.
Speaker 2:
זייער גוט. אבער דו זעסט, ער האלט אין איין רעדן וועגן דעם. עפעס גייט אים איבער. ס’איז געווען אז אונז ווילן אז נאר ווער ס’וויל גיין אין שול זאל גיין אין שול, נישט אז מ’זאל מאכן אז ס’זאל זיין עקסטערע אטרעקטיוו אז מענטשן זאלן אריינבלאנדזשען און נאכדעם אפשר וועלן זיי באלאנגען צו די שול.
Speaker 1:
איך זע דאס שוין די דריטע מאל וואס ער רעדט וועגן די “יתקבצו בהם רבים”. דו זאגסט אן אינטערעסאנטע איידיע. אבער ס’איז גערעכט אז לכאורה די איסור דא איז צו מאכן די סטייל, מ’זאל נישט מאכן אזא סטייל זאך ווי ער מאכט. ווי איך האב געזאגט, דער רמב”ם זאגט אז אפילו די סטייל איז דיר נישט שלעכט, די גאנצע תכלית פון די סטייל איז נאר א וועג וויאזוי ס’זאל כאפן די אויג. דאכט זיך מיר אז… איך וואלט געמיינט אז ס’איז שלעכט. ס’איז שלעכט אז מ’זאל כאפן די אויג. אפשר ביסטו גערעכט. א שול איז נישט קיין פלאץ וואו מ’גייט ווייל ס’איז א שיינע פלאץ. ווער וויל נישט קומען… עפעס די… די… יא, וואס זאגסטו אז מ’גייט נאר צו דריי אפיסעס אין שול? מ’גייט נישט צו די סקאנציע ביים רב. אפשר מיינט ער נישט אז מ’מאכט א שול, ער מיינט מ’מאכט א טעאטער, עפעס אזא סארט זאך. אפשר דאס מיינט ער טראכטער ווען ער זאגט היכלות? ער זאגט יא, היכלות של עבודה זרה.
Speaker 1:
זייער גוט. עפעס… אבער דו זעסט, דער רמב”ם רעדט וועגן דעם. עפעס איז דא א פראבלעם געווען אז אונז ווילן נאר אז דער וואס וויל גיין אין שול זאל גיין אין שול, און נישט אז מ’זאל מאכן אז ס’זאל זיין עקסטער אטרעקטיוו אז מענטשן זאלן אריינבלאנדזשען, און נאכדעם אפשר וועלן זיי בלאנגען צום שול. איי דאונט נאו, סאמטינג אבאוט איט, ס’האט געבאדערט די אריינע, אריינע מענטשן.
איך זאג דיר, איך ווייס נישט, איך זע אז ס’איז שוין די דריטע מאל וואס ער רעדט וועגן די… ס’קאפץ צו בן רבי’ם. זאגסטו, ס’איז אן אינטערעסאנטע איידיע. איי דאונט נאו. אבער ס’איז גערעכט אז לכאורה די איסור דא איז צו מאכן די סטייל, מ’זאל נישט מאכן אזא סטייל זאך ווי ער מאכט. און ווי איך האב געזאגט, איז אפשר אז דער רמב”ם זאגט, הגם די סטייל איז דאך נישט שלעכט, דער גאנצע טעם פארוואס מ’מאכט די סטייל איז דאך נאר א וועג אז ס’זאל כאפן די אויג, דאך טאר מען נישט. יא, איך וואלט געמיינט אז ס’איז שלעכט אז מ’זאל כאפן די אויג. אפשר ביסטו גערעכט. א שול איז נישט קיין פלאץ וואס מ’גייט ווייל ס’איז א שיינע פלאץ.
אפשר מיינט ער מער, אפשר מיינט ער נישט ווען מ’מאכט א שול, ער מיינט מ’מאכט א טעאטער, עפעס אזא סארט זאך. אפשר דאס מיינט ער טראכט איך ווען ער זאגט היכלות. ער זאגט יא, היכלות של עבודה זרה. ער זאגט אז היכלות איז טרטיאות וקרקסאות בספרי. ס’קען זיין אז דא מיינט ער עפעס אנדערש. ס’קען זיין אז א איד זאל נישט מאכן עפעס וואס זאל אויסקוקן ווי א קירכע, און מענטשן זאלן אריינקומען ווייל זיי מיינען אז ס’איז א קירכע. אה, אזא אפענע… ס’איז דאך דא א גרויסע המון עם, אזא חבר גרי תושב, וואס ווייסן נישט קיין סאך.
אפשר איז דאס די ווארט. ס’קען זיין אז דאס איז די ווארט, אז א איד זאל טראכטן, ס’איז דא מענטשן וואס זוכן לדרוש את השם, און זיי ווייסן נישט ווער גאט איז. זיי זאלן קומען, “הוא אשר השם, די השם וועל איך דינען”. יא, רבון… ער זאגט אז די ספרא ווערט דערמאנט “שלא יאמרו טרטיאות”, טרטיאות מיינט דאך טעאטערס, איך געדענק די ווארט. און איך מיין אז אמאל זענען טעאטערס געווען אן ענין פון עבודה זרה, ס’איז נישט געווען סתם. ס’איז געווען ענטערטעינמענט פאר די עבודה זרה. יא, ס’איז געווען ענטערטעינמענט פאר די מענטשן, אבער קראמפיש האט עס געהאט עפעס א טאן מיט די געטשקעס.
קען זיין דער רמב”ם האט אויך א פראבלעם מיט דעם, אז ווען יעדע מאל מענטשן ווילן מאכן ענטערטעינמענט, זאגט מען אז מ’דארף מאכן היימישע כשר’ע ענטערטיינמענט, ווייל אויב נישט וועלן זיי טון גוי’אישע ענטערטיינמענט. יא. דער רמב”ם וואלט דאס אפשר נישט ליב געהאט. איך האב געהערט… איינער האט מיר געזאגט אז ס’שטייט א פשט אויף שלמה, “יעדל ביטול תורה”. וואס הייסט? ער זאגט אז א רבי האט נישט קיין ענטערטיינמענט, נישט קיין מקורבים, און נישט קיין חמשה עשר בשבט, וואס מאכט ער הכנסת ספר תורה?
אקעי, זאגט דער רמב”ם, דא גייט מען לערנען די הלכה אז מען טאר זיך נישט אפשערן… אה, דא גייט מען לערנען א איד אפשערן. ווייל מען האט געזאגט אז עס איז דא א איסור פון אפשערן זיך ווי אזוי די גויים. זאגט דער רמב”ם, מען דארף אכטונג געבן ווען א מענטש גייט זיך שערן ביי א גוי’אישע שערער, ביי א גוי’אישע בארבער.
פארקערט, פארקערט, פארקערט, א איד טאר נישט אויסשערן א גוי. ניין, גוי המסתפר מן ישראל. א איד שערט אפ א גוי. אה, א איד שערט אפ א גוי, טו נישט דעם גוי אויסשערן, מאכן בלורית, וואס דאס איז א ענין פון עבודה זרה.
נו, ס’איז א שאלה, דאס אליין איז א עבודה? ס’איז נאר א הכנה? וואס איז די ענין? כיוון שהגיע קרוב לבלוריתו שלוש אצבעות לכל רוח שומט ידו ומסתפר. ס’הייסט אז די בלורית איז געווען, ס’איז שווער צו כאפן וואס דאס איז געווען די גאנצע מבנה ביי די שייטלעך, ס’איז שווער צו זאגן וואס איז פונקט עבודה זרה.
ס’איז דא וואס זאגן, איינער זאגט אז אויב א גוי’אישע מלומד וויל מסביר זיין וואס קידוש לבנה איז, ער זאל גיין צו א גרופע פון צען אידן זיי פרעגן, זיי וועלן אים זאגן אז קידוש לבנה איז עבודת השם, ס’איז נאר א סימבאלישע זאך, ס’איז א מנהג, ס’איז אויך באקומען צען דעות פון צען אידן וואס איז קידוש לבנה.
אמת, ס’איז די בלורית וואס די גמרא רעדט, ס’איז גערעכט, ס’איז נישט ממש אזוי ווי ער זאגט, אבער ס’איז מער אזוי ווי קידוש לבנה זאך, אבער ס’איז אויס אז מען האט געזאגט דשמה עבודה זרה, דענקסט זיך אז זיי האבן געהאט לעכט נעכטן, איין נעכטן, די יום שתתפולת בלוריתו איז עפעס א יום איד.
אויב איך געדענק גוט, איז געווען א מורה נבוכים דעמאלטס, מען זאגט אז נישט דאס איז די עבודה, נאר ס’איז א הכנה, מען וויל זיין, ס’מאכט א ענווה, ס’מאכט א מענטש זאל זיין אראפגעקלאפט זאל קענען נאכדעם.
פרעגן א מענטש פארוואס עסטו זיך אויף יום טוב? זאגן דאס אליין עבודת השם? ס’איז א הכנה כדי עס זאל זיין שיין יום טוב.
אבל על כל פנים, דא זעט מען אז דאס אליין האט געהאט, ס’איז געווען א פארט פון די… פשוט געווען א חלק פון די עבודה זרה, ס’איז דא ס’איז בגדר… ס’איז א פארט פון די דרך עבודה, ס’האט צו טון מיט עבודה זרה. נישט פשוט ער פרעגט א גוי, ער זאגט נישט אז ס’איז א סעקולערע זאך, ס’האט עפעס צו טון מיט די געטשקע, ס’האט עפעס צו טון מיט זיין גאט.
וממילא, זאל דער איד נישט צו טון, ער זאל נישט זיין דער בארבער, און ער קומט נאנט צו די בלורית שומט ידו ומסתפר, ווייל ער זאל נישט מאכן די פערפעקט בלורית, זאל דער גוי, דער גוי’אישער העלפער דארט עס ענדיגן. עפעס אזוי, ער זעט זיך אז ער קען זיין א בארבער פאר א גוי.
זאגט ווייטער דער רמב”ם, אויף די הלכה פון בלורית איז דא א היתר אז א איד וואס דארף יא זיך אנטון כדי ער זאל קענען זיין עקסעפטעד ביי די גוי’אישע פאנקשאנס. ישראל שהוא קרוב למלכות, דו ווייסט דאך, ריבן הריסטובלוס הרי הוא מספר כומי, דו ווייסט דאך די גמרא, יא. אז אין די גמרא זעט מען אז ס’איז געווען געוויסע אידן וואס האבן זיך געדארפט דרייען אין רוים, אפטולמוס בן ריבן האט זיך געדארפט דרייען אין רוים צווישן די גוים, האט מען מתיר געווען אז זיי זאלן זיך אפשערן און זיך אנטון אזוי ווי די גוים. ישראל שהוא קרוב למלכות וצריך ליישב לפניהם תמיד, ער דארף פארהאנדלען מיט די גוי’אישע קעניגן, הרי זה גנאי לו שלא יהיה מלובש כמותם, און דער גוי גייט אראפקוקן אויף א איד וואס איז נישט אנגעטון אזוי סאפיסטיקירט, הרי זה מותר לו ללבוש כמותם, מעג ער זיך יא אנטון די מלבושים אזוי ווי די גוים, ולגלח כנגד פניו כדי שלא יתנוול, מעג ער זיך מגלח זיין, זיך אפשערן אזוי ווי זיי.
סאו, ס’איז אן אינטערעסאנטע היתר. דאס הייסט א איד, דו ווייסט פונקטליך וויאזוי מ’איז זוכה צו זיין א קרוב למלכות? מ’נעמט אן אז ס’מיינט אז ער איז אן עסקן, ער העלפט אידן דארט. ס’שטייט נישט אין רמב”ם, ס’איז אינטערעסאנט. “קרוב למלכות”, “וצריך ליישב”, פאר צרכי רבים. ס’שטייט נישט “לצרכי רבים”. “קרוב למלכות”, קרוב למלכות מיינט ער פארט אהין און ער ארבעט דארט, איך ווייס נישט. ס’שטייט נישט. דער רמב”ם זאגט נישט אז דער היתר איז נאר ווייל ער טוט עס לשם עבודת ה’, נאר ער טוט עס לשם ווייל ער דארף זיין מיט די גוים. ער טוט עס אפשר סתם אזוי ווייל ער דארף טון ביזנעס מיט גוים. איך מיין אין די גמרא איז משמע אז וויאזוי שטייט דארט אין די גמרא? און ער דארף טון זיין פאר אידן. און מיר נעמען אזוי אן. איך זע נישט אז ס’שטייט אין די גמרא אפילו. די גמרא זאגט “קרובים למלכות”, דאס איז די גמרא’ס לשון. We’re just imagining אז דאס מיינט אז ס’איז לטובת ישראל. ס’שטייט נישט. אפשר סתם א איד וואס דרייט זיך צווישן גוים, ער קען דאך נישט זיין קיין… אפשר איז דאס א בעסערע פשט. ממילא טוט ער עס נישט צו זיין א גוי, ער טוט עס צו זיין אנגענומען ביי די גוים.
ער ברענגט פון די רמ”א אין תשובה, ער זאגט יא, כדי שיגן על ישראל אצלם. ער איז קרוב למלכות און ער דארף מגין זיין אויף אידן ביי די גוים.
תשובת הרמב”ם. אפשר בכלל, דאס אז ס’איז דא אידן וואס זענען קרובי המלכות, דאס העלפט שוין אז דער גוי ווייסט אז אידן זענען נישט קיין משוגעים אין זיין פייער. אפילו ער גייט נישט שתדל’נען, נאר סתם די עצם זאך אז דער גוי זאל האבן א משפחה, ער זאל האבן אקאונטעביליטי, אז ער דארף זיך פארענטפערן מארגן פאר זיין אידישע פאמיליע. אזויווי עס איז ר’ מלכה, איך מיין א מענטשן, וואס איז א גוטע פשט? אבער ס’איז אינטערעסאנט… וואס? האבן פארן קיין אלבאני. ס’איז נישט דא אידן וואס פארן דארט? אבער יענע אידן פירן זיך נישט די זאך. אפשר דאס איז א פראבלעם. אפשר די היימישע עסקנים וואס זיי קומען מיט זייערע ווייניגע רעקלעך. ס’איז אויך דא די מיני אידן וואס טוען זיי. זיי גייען מיט די קאפל, אבער זיי גייען נישט מיט די גוי’אישע… אפילו יענע אידן גייען מיט די קאפל… אקעי, אפשר אין אמעריקע, ס’איז א שיינע מדינה, ס’לאזן קומען מיט א קאפל, ס’קוקן נישט אראפ, ס’איז נישט קיין גנאי, איך ווייס נישט.
אז ער מעג טון די ביידע זאכן, סיי די מלבוש און סיי די שערות, ער מעג מאכן זיין בלורית, ער מעג מאכן די מלבוש בתיה. סאו פון דעם זעסטו אז ס’איז נישט קיין קלארע לאו, ווען ס’וואלט געווען א לאו וואלט מען נישט מתיר געווען. איך זע אז א לאו קען נישט זיין קיין היתר. א קלארע לאו טאר נישט זיין קיין היתר? איך ווייס נישט, די תורה געבט א היתר, די רבנים קענען מתיר זיין א לאו? ניין, אבער ס’איז א גרויסע זאך. ס’איז לכאורה מער אזא… ס’איז ממש א לאו, דער רמב”ם רעכנט עס איינע פון די לאווין. איך פארשטיי נישט. יא, אבער איך ווייס נישט צו דו קענסט זאגן ספעציפיקס. די לאו איז אז מ’זאל זען ווער איז א איד. זאגט ער, אקעי, ער האט אן אנדערע סימן. די אלע זאכן, ס’איז אזויווי פרוטה דינים אין די בחוקותיהם לא תלכו, אבער איך זע נישט פארוואס מ’איז יעצט עובר אויף די לאו. ס’איז נאך אלץ גענוג וועגן וויאזוי צו ווייזן אז מ’איז א איד. אקעי. אהם. יא, מעיבי. אקעי.
שוין, עד כאן איז הלכות חוקות הגוי. גייען מיר אונז קענען זאגן די גוים. אדער די האר, זייער צוויי זאכן, דער רמב”ם זאגט יוצא בזה, אבער ער ברענגט נישט אנדערע די גמרא. אה, ער ברענגט יא, די בנינים. ער ברענגט דריי זאכן, זיך אנטון, די האר און א בנין. איך האב געקענט די פרומע אידן זענען זייער מקפיד אויף זיך אנטון און די האר. איך האב נישט געהערט אז מ’זאל נישט מקפיד זיין אויף די בנין. אפשר יא? אפשר מ’בויעט נישט קיין… די רעפארם האבן טאקע געמאכט אז ס’זאל אויסקוקן ענליך צו בתי עבודה זרה, אבער… געווענליך, דו קענסט דערקענען אויף א שול. ס’מיינט אז מ’זאל נישט האבן א קיין ביורעפול הערליכע שול? אויסער אויב דו זאלסט לערנען פשט כדי שלא יאמרו אין רבם. יא. אזוי בויסטו א שול כדי ס’זאל פיטן גרויסע פארענטשעס פון דא. אבער אפילו א הויז, אפילו אן אפיס טאר מען נישט מאכן אזוי ווי די גרויסע אפיס. ס’שטייט נישט דווקא א שול. א חולות. א טעאטער. איך ווייס. ס’איז דא אידישע ארכיטעקטור, אינטערעסאנט. איך ווייס נישט. אקעי.
שוין, יעצט גייען מיר לערנען נאך זאכן וואס זענען לכאורה ממש וואס איז נאך אן ענין פון חוקות הגוים, אבער דער רמב”ם לערנט אז דאס איז דער פרטים, ווייל די תורה האט שוין אליינס גע’אסר’ט. ס’איז שוין אן עקסטערע איסור. ס’איז אויך א חוקות הגוים, אבער ס’איז אן איסור בפני עצמו, רייט? יא. זאגט דער רמב”ם, אין מנחשין כגוים. נחש מיינט ס’איז רופן געסן אזוי ווי מנבא זיין עתידות. לאמיר זען דער רמב”ם גייט זאגן די עקזעמפלס. שנאמר “לא תנחשו”. זאלסטו נישט מאכן דאס וואס הייסט נחש. דער רמב”ם וועט מסביר זיין וואס דאס איז. אבער וואס איז פשט “כגוים”? ווייל די תורה שטייט דארט עפעס אז ס’איז אזוי ווי די גוים טוען? ס’שטייט נישט דארט. אין אן אנדערע פלאץ שטייט… וואס איז פשט “אין מנחשין כגוים”? אין מנחשין. אויב מיט דעם בליק, קען איך נישט כגוים איז יא מותר? ס’שטייט כי לא נחש ביעקב ברענגט ער. אפשר מיינט עס נאר אויף אן אופן וואס איז דער מנהג הגוים? אויב ס’וועט זיין א סארט נחש וואס איז אינגאנצן א אידישע נחש וועט זיין מותר?
ס’איז פשוט, לא ימצא בך, מיינט אז ס’זאל זיך נישט געפינען ביי דיר די די מין זאך וואס הייסט מעביר בנו ובתו באש, ווי זיינע עתידות, וויבאלד ס’איז דא ביי די גוים. ביי די אידן זאל זיך נישט געפינען די סארט אמונות, די סארט… איך פארשטיי, איך קען דאך זאגן ביי די אידן זאל נישט זיין קיין רציחה, ווייל דאס מיינט נישט אז רציחה איז א פראבלעם פון גוי’אישקייט. רציחה איז א פראבלעם. גוים זענען אזעלכע סארט מענטשן וואס טוען די פראבלעם. אבער דא זאגט דער רמב”ם אז די פראבלעם איז חוקות הגוים, ווייל דו טוסט נישט קיין מעשה כישוף.
שוין, לאמיר זען. זאגט דער רמב”ם, כיצד היא הנחש או הנחוש? כגון אלו שאומרים הואיל ונפלה פתי מפי, הואיל ונפל מקלי מידי, איז פשט אז דא איז א שלעכטער סימן, א שלעכטער מזל, ממילא איני הולך למקום פלוני היום, גיי איך נישט טון א געוויסע זאך, שאיני מצליח, ווייל אויב איך וועל גיין וועל איך האבן חפץ פלוני אינו נעשה היום, איך וועל נישט האבן קיין הצלחה. דאס איז א סימן אז היינט גיי איך נישט האבן קיין שום הצלחה. או הואיל ועבר שועל מימיני, אויב ס’איז דורכגעלאפן א שווארצע קאץ, זאגן מענטשן, אדער א פוקס אויף די רעכטע זייט, איז דאס א שלעכטע סימן, עני יוצא מפתח ביתי היום שמא יפגעני אדם רמאי. א שועל איז געווענליך א גריבענע חיה, א קלוגער. דאס איז א גאנצע חשבון. איך האב מורא איך גיי איינפאלן מיט דעם. אויב איך זע א שועל, איז דאס א סימן אז היינט גייט מיך איינער אריינארן. דאס איז שוין גאנצע תורות. אבער למעשה, ביידע איז אזוי ווי איך גיי נישט טון.
“הואיל ונפלה פתי מפי, או נפל מקלי מידי — איני הולך למקום פלוני היום, שאם אלך אין חפצי נעשין”
“הואיל ועבר שועל מימיני — איני יוצא מפתח ביתו היום, שמא אם יצא יפגענו אדם רמאי”
עס איז דורכגעלאפן א שווארצע קאץ — זאגן מענטשן, דא רעדט מען פון א פוקס — לעבן מיר אויף די רעכטע זייט, עס איז א שלעכטע סימן. ער גייט נישט ארויס פון שטוב היינט.
א שועל איז געווענליך א געריבענע חיה, א קליגער, דאס איז א גאנצע חשבון, איך האב מורא איך גיי איינפאלן מיט א רמאי, א סימן אז היינט גייט מען מיך ארייננארן, עס איז שוין א גאנצע תלחה.
אבער ביידע איז אזוי ווי ער גייט נישט טון, ער ווערט דעמאטיווירט — “אה, היינט איז נישט קיין גוטער טאג, אפשר מארגן”.
לאמיר זען, לאמיר זען, דער רמב”ם האלט דאך אז מען טאר נישט טון קיין שום זאך בעיסד אויף א סימן.
איך ווייס, יא, ס’איז נישט קיין חילוק לענין האיסור, ס’איז דא יא איין זאך וואס מעג יא טון, לאמיר זען אין סוף, אבער לאמיר זען.
דער “מנחש”, ער הערט די “צפצוף העופות”, ער הערט וויאזוי די עופות ניצן מען אין כישוף, ווי פריער איז אויך געווען עפעס אן עופות.
ניין, דעמאלטס איז געווען א ביין פון אן עופות, יעצט רעדט מען לעבעדיגע עופות, ער הערט די עופות קוויטשענען, “ואומרים נחש זה אומר”, ער הערט זיי זאגן, אזוי ווי די עופות זאגן, זיי האבן “שיחת חיות ועופות”, יא.
“ואומרים יהיה כך ולא יהיה כך”, אדער “טוב לעשות פלוני ורע לעשות דבר פלוני”, ער מאכט דיסיזשענס בעיסד אויף אזעלכע רמזים וואס ער הערט פון די “צפצוף העופות”.
“וכן אלו שאומרים שחטו תרנגול זה שקרא ערבית”, דער תרנגול וואס האט אנגעהויבן קוויטשענען אינדערפרי האט ער געקרייט אינמיטן די נאכט, ס’איז א שלעכטע סימן אדער וואס.
“או שחטו תרנגולת זו שקראה כמו תרנגול”, זי פירט זיך אויף ווי א יונגל תרנגול, ס’איז א שלעכטע סימן.
געווענליך נאר דער טאטע שרייט, איינמאל די מאמע גיט אויך א שריי, וועלן מיר אים שעכטן. פמיניסט, הארטע געים.
אקעי, ער זעט דאס אלס א סימן, אבער מען רעדט דא ווייל ס’איז א שלעכטע סימן, נישט סתם, וועגן דעם דארף ער אים שעכטן.
ניין, אבער נישט ווייל ער האט נישט ליב דעם תרנגול ווייל ער האט נישט גוט געקרייט, נאר ווייל מילא איז עס א שלעכטע סימן, ווייל מילא דארף ער אים שעכטן, מען ווייסט נישט.
יא. אה, דו זאגסט אז מילא איז עס א שלעכטע סימן.
ער זאגט ווייטער “וכן המשים לעצמו סימנים”. ער מאכט סימנים, ער זאגט “אם יאמר לי כך וכך אעשה דבר פלוני, ואם לא יאמר לי לא אעשה”, ער מאכט זיינע פעולות based אויף דעם סימן. כאליעזר עבד אברהם, אזוי ווי אליעזר עבד אברהם האט געמאכט א געוויסע סימן אז אויב די פרוי גייט זאגן “גם לגמליך אשקה”, יענע מעשה, “וכן כל כיוצא בדברים אלו הכל אסור”.
דער רמב”ם האלט אז אליעזר הייסט ער האט נישט גוט געטון, ער האט נאר געטון ווייל ער איז נישט געווען קיין איד, ער איז געווען אן עבד. אזוי ווי די גמרא זאגט “כל הנחש” איז אליעזר בן אברהם, און דער רמב”ם לערנט אז טאקע אליעזר האט נישט געמעגט. אפשר איז געווען פאר מתן תורה, אפשר איז געווען פאר משה רבינו, אפשר דעמאלטס האט מען געמעגט.
ס’איז אינטערעסאנט, ווייל אויב זאגט מען פשוט פשט אין אליעזר, אז אויב גייט מען זען אז זי האט אזא גוטע מידות אז זי גייט זאגן “גם לגמליך אשקה”, איז דאך נישט קיין מאדנע סימן, ס’איז דאך א פשוט’ע סימן וויאזוי ווייס איך אירע גוטע מידות. אמת, אבער די גמרא האט נישט געזען אזוי. די גמרא האט געזען אז אליעזר איז געווען מער אזא ניחוש, עובד זיין אזא מעשה. ס’קוקט נישט אויס אז ס’איז געווען א… ווייל דעמאלטס דארף ער נישט מאכן די גאנצע תפילה, דעמאלטס קען ער סתם טשעקן צו זי האט גוטע מידות. איך מיין אז דאס זאגט מען פאר די קינדער אין חדר, איך מיין אז מער פשוט פשט איז אז ס’איז ניחוש.
“וכן כל כיוצא בדברים אלו הכל אסור”. דאס הייסט, נאך סימנים מער, מען קען דאך נישט אויסרעכענען יעדע סארט שגעון וואס א מענטש קען איינפאלן, איז אלץ אסור, אזויווי ווייל גוים טוען דאס.
אבער… ניין, ס’קען זיין אז מען טאר נישט טון די מינים וואס גוים טוען. איך פארשטיי נישט, מ’טאר נישט טון ניחוש ווייל גוים טוען עס, אדער מ’טאר נישט טון די מיני ניחוש וואס גוים טוען? דער רמב”ם זאגט, איך האב מורא, אפשר די גוים איז פשוט א וועג עס צו קאנעקטן צו די פריערדיגע הלכה, אבער באמת ניחוש איז אסור באופן כללי.
לאמיר זען, בכלל, דא גייט דער רמב”ם זאגן, דער רמב”ם וואלט געוואלט אז א מענטש דארף טון decisions based אויף שכל, נישט based אויף עפעס א… סוף פון דעם פרק גייט דער רמב”ם זאגן זיין שיטה וועגן דעם, אפשר וועלן מיר אנקומען דארט און פארשטיין מער די לאדזשיק. אקעי, דער רמב”ם זאגט אז דאס איז זאכן וואס די עובדי עבודה זרה האבן גענוצט צו מאכן זייערע מענטשן, אבער ס’איז סתם שקר, ממילא פאסט נישט צו טון בכלל. אפשר האלט דער רמב”ם בכלל אז ס’איז שטותים. א גוי איז איינער וואס גלייבט אין שטותים, דאס איז די נקודה. אדער די סארט שטותים האבן די גוים גענוצט. די עובדי עבודה זרה פלעגן נוצן אזעלכע זאכן כדי צו פארדרייען די עולם’ס קאפ, ממילא האט די תורה עס אסר’ט. אבער ס’איז נישט נאר אסור ווייל ס’איז גוי’איש, איך זע נישט אז ס’איז דא עכט א מקום צו טראכטן אזוי. אפשר גלויבן אין ניחוש איז אפשר געוואלדיג, אבער ס’קוקט נישט אויס אזוי. ווייל דער עולם זאגט אז מען קען זאגן אז א אידישע סימן איז מותר, אז ס’איז ווי א גורל הגר”א, ווייל ס’איז אידיש. ס’קען זיין אז ס’איז דא פוסקים וואס פארשטייען אזוי, אבער דער רמב”ם זעט נישט אזוי אויס.
דער רמב”ם זאגט נישט אז ס’איז אסור, נאר מען באקומט מלקות, יא, “בכל עשה מעשה”.
אה, איך בין נישט גערעכט, דאס איז געווען אויף חוקת הגוי. דאס איז מער א ספעציפישע זאך. אה, דאס איז זיכער א לאו, אויך אויף חוקת הגוי. אה, דער רמב”ם זאגט טאקע אז דער עולם באקומט מלקות, יא.
אה, אפשר גייען מיר צוריק צו די סימן. מיר האבן זיך גע’עקשנ’ט נעכטן אין די פריערדיגע פארגראף, האב איך געזאגט אז איך ווייס נישט וויאזוי מען ווייסט וועלכע זאכן זענען ממש אן איסור. אפשר דאס וואס שטייט “לוקה”, ווייסט מען זיכער אז ס’איז ממש א לאו. “בכל עשה מעשה מדברים אלו לוקה”. וואס איז די מעשה? די מעשה איז אז ער האט געטון. אבער ס’איז אינטערעסאנט, ווייל די מעשה וואלט געדארפט זיין אויף די סימן. ווייל ער טוט א זאך בעיסד אויף די סימן. די סימן טוט ער נישט, די סימן געשעט. די סימן איז אז ער האט געזען א פייגל, האט ער געטון א ביזנעס בעיסד אויף א סימן. די מעשה וואס ער האט געטון איז נישט קיין עבירה. די עבירה איז אז ער האט געטון וועגן ס’איז געווען די סימן.
ס’איז אינטערעסאנט, מיר זאגן “סימן טוב ומזל טוב”. אקעי, זאגט דער רמב”ם א מזל טוב. לאמיר זען.
“סימן טוב”. אה, איין מינוט, דא שטייט צו זען וואס מעג מען יא טון. “מי שאומר”. “מי שאומר”. “You could have it”. ניין, ס’איז נישט אין ענגליש, ס’איז אין אשדוד’ית. “You could have it”. ווער איינער האט געזאגט, “מי שאומר דירה זו שבניתי סימן טוב הוא לי”, ס’איז געווען א גוטע סימן פאר מיר. האט ער עס געטון וועגן א גוטע סימן? ער האט געהאט א סימן אז דאס איז די ריכטיגע דירה.
“או אישה זו שנשאתי, או בית זה שקניתי, מבורך הוא, או שעת קניה זו שקניתי שארתי”. דאס האט אים מצליח געמאכט. פון דעם ווייזט אויס אז די סימן איז א ברכה אין עפעס א געוויסע עקט, אין א געוויסע זאך וואס ער האט געטון. א זאך וואס איז שוין געווען. דאס הייסט, די פרוי, די זאך וואס ער האט געטון, זעט ער אז זייט ער האט חתונה געהאט מיט איר, אלעס גייט אים גוט. זעט ער אז ס’איז געווען א געלונגענע, ס’איז געווען א גוטע סימן, א גוטע מזל. “וכן כל כיוצא בזה”. סטאפ א רגע.
ובכן, ובכן, השואל לתינוק, איזו פסוק אתה לומד? סאו, סאו, אזויווי המן האט געטון, הא? אזויווי המן, יא. אבער דאס טייטש נישט, מ’זאגט דאך אסאך מאל “פסוק לי פסוקך”. איזו פסוק אתה לומד? אם אמר לו פסוק של ברכות, און ער זאגט אים א ברכה, עפעס א גוטע פסוק, אז ער פרייט זיך, ער האט א סימן טוב, כל אלו וכיוצא בהן מותר. דאס מעג מען יא טון.
פארוואס? פארוואס זאגט דער רמב”ם? ווייל הואיל ולא כיון מעשיו ולא נמנע מלעשות, ווען א מענטש ווייסט נישט וואס ער זאל עפעס טון, און ער פרעגט איינעם פאר א סימן, און בייסט אויף דעם טוט ער עס, איז ער עובר אויף ניחוש. אבער ער טוט עס נישט, ער זוכט סתם עפעס אזא, ער זוכט פאר זיין צו פילן גוט, נעמט ער אזא סימן נאכן טון. אלא עשה סימן זה לעצמו לדבר שכבר רצה וראה לעשותו, דאס מעג מען.
סאו, סאו, מילא אויף די, איך פארשטיי נישט, עפעס פארשטיי איך זייער בייסיק נישט. אויף די דירה, דאס שפיר איך נישט, פארשטיי איך. דאס הייסט, ס’איז שוין אלעס אויף די פעסט, דאס איז די חילוק לכאורה. ס’איז שוין די פעסט. איך האב באמערקט אז אזא סארט דירה גייט מיר גוט. אקעי. ס’איז נישט קיין איסור, אפשר איז עס אויך שטותים, איך ווייס נישט, אבער קיין איסור איז עס נישט. ווייל ער טוט נישט קיין מעשה, נישט נאר ס’איז מותר, ס’איז נישט נאר אז ס’איז אן הלכה אזויווי א לאו שאין בו מעשה, ס’איז מותר, ס’איז מער פון דעם.
און נאכדעם די תינוק סאונדט יא אז ער גייט עפעס טון, דאס פארשטיי איך נישט. ישמח, דער רמב”ם מאכט נישט עפעס אן אנדערע זאך. ישמח ויאמר זה סימן טוב. און מילא וואס? מילא גייט ער עפעס טון? ניין, ס’איז דאך פריער. ישמח, ער האט זיך פרייען אין דער וועלט אריין. סתם אזוי, ער וועט האבן א גוטע טאג, א סימן פאר די היינטיגע טאג, היינט איז א גוטע טאג. אבער ער טוט גארנישט בייסט, ביי ביידע זאכן איז די זאך אז ער טוט נישט עפעס בייסט אויף די… ס’איז ווירד, ניין? ווען פרעגט ער די תינוק א סימן? ער גייט און זאגט, ער וויל וויסן, האב איך היינט א גוטע טאג אדער א שלעכטע טאג? און ער לייגט עס אן אויף דאס וואטעווער די קינד גייט אים זאגן וואס ער האט געלערנט. איי דאונט אנדערסטענד די חילוק וואס דער רמב”ם מאכט. ס’איז דאך א גמרא, ס’איז דאך א גמרא, רבי שמעון בן אלעזר אומר, בית, תינוק, ואשה, אף על פי שאין נחש יש סימן. נחש, וואס זאגט מען? איי דאונט אנדערסטענד.
דער ראב”ד, דער הייליגער ראב”ד זאגט טאקע… אה, דרך אגב, מ’דארף זאגן נאך איין ראב”ד פון פריער. קוק די ראב”ד דא. יא. דער ראב”ד, אונז האבן זיך געמישט אויף די יחודים. דער ראב”ד האט שוין געזאגט ער פארשטייט נישט וואס ער מיינט. נישט איך בין דער ערשטער. דער ראב”ד זאגט “איני יודע מה זה”. אויב דער ראב”ד מיינט צו זאגן נישט מאכן קיין צורות אדער חמונים, דאס הייסט צורות וואס איז עבודה זרה, דאס פארשטייט ער, אבער ער איז נישט קלאר וואס דער ראב”ד, וואס בכלל מיינט די יחודים.
אה, און זאגט דער הייליגער ראב”ד אויף דעם, “אמרו אברהם זה חידוש גדול, שראוי לסמוך עליו, אי מותר הוא”. וכדומה. דאס הייסט, דער ראב”ד זאגט, אבער דער ראב”ד האלט אז סימנים בכלל, אזויווי אליעזר, טאר מען נישט טון. ווייל דער ראב”ד זאגט אז דאס שטייט אין דער גמרא, אליעזר עבד אברהם, טאקע דאס איז מותר. פארוואס קען זיין אז אליעזר וועט מען זאגן אז ער האט געטון אן עבירה? ער איז אן עבד פון דער ראב”ד. און די זעלבע זאך זאגט ער אויך אויף דער נעקסטער שטיקל, אויף די “בית תם לכאורה תשליטתו”.
סאו סתם ווי האט דער ראב”ד געהאלטן אז די תורה פארציילט דעם מעשה נישט בלגנאי פון אליעזר, נאר די תורה זאגט עס פאזיטיוו, זעט אויס אז ס’קען נישט זיין קיין איסור. רייט. אויך אויף “בית תם לכאורה תשליטתו” זאגט דער ראב”ד אז ס’מיינט נישט אז ס’איז מותר, ס’מיינט צו זאגן אז מ’קען זיך פארלאזן אויף דעם, אז ס’איז גוט. אבער די גמרא זאגט אז דאס איז דוקא דריי מאל. דער רמב”ם ברענגט נישט יענס. דער רמב”ם לערנט עס אז יא, ס’שטייט אז ס’איז מותר, איז וויאזוי זאל איך מיר פרייען? דער ראב”ד ציילט אז ניין, אויב דער ראב”ד האלט אז סימן איז מותר, דאס הייסט ניחוש טאר מען נישט. סאו וואס איז די חילוק לויט’ן ראב”ד פון א סימן און ניחוש? איך ווייס נישט קלאר.
עס איז אינטערעסאנט, דער רמב”ם האלט אז מ’טוט קיינמאל נישט קיין זאכן בעיסד אויף א סימן. סאו נאר דא זאכן וואס איז… און מ’טוט נישט עפעס. דער ראב”ד האלט אז מ’מעג יא טון זאכן בעיסד אויף א סימן. און וועלכע נישט? נאר געוויסע סימנים, נאר געוויסע… סאו דער ראב”ד, ס’איז א מחלוקת אין הלכה. לויט’ן ראב”ד מעג מען גיין זאגן פסוקי פסוקך און לויט דעם מאכן די שידוך אדער נישט, וכדומה. לויט’ן רמב”ם טאר מען נישט.
טאר איינער זאגן מיט מיין פרייע. וואס איז ווען מ’זאגט מזל טוב ביי א שידוך? איך מיין צו זאגן אז די פרוי זאל איך מאכן א גוטע מזל, אבער דאס איז נישט קיין איסור, ווייל מ’טוט נישט גארנישט בעיסד אויף דעם. אפילו דער רמב”ם איז מודה אזא זאך, אדער על כל פנים אז מ’מעג זאגן אזא זאך.
לויט דער ראב”ד וועט מען אפילו מעגן מאכן א סימן טוב. ס’איז אינטערעסאנט. מ’דארף פארשטיין וועלכע זאכן זענען אסור מדאורייתא.
קען מען אפשר זאגן במזל טוב? ס’איז פארקערט. ס’איז צו זאגן אז מ’זאל נישט דארפן פרעגן א קער, נאר אונז וואונטשן אז ס’זאל זיין במזל אן קיין שום… איך הער. יא. ס’זאל זיין במזל אן קיין שום… איך הער. יא. ס’זאל זיין על כל פנים.
Speaker 1:
גענוי, מ’זאל נישט זאגן מזל טוב איז פארקערט, ס’איז צו זאגן אז ס’איז נישט דא קיין מזל טוב. מ’זאל נישט אפילו פרעגן א קל, נאר אים צו וואונטשן אז ס’זאל זיין א מזל טוב און גשם.
יא, סאו על כל פנים, די מפרשים מוטשען זיך אסאך צו לייגן דעם עובד אברהם, וויאזוי מען טוט דאס. איך וויל, ס’איז נוגע למעשה, ס’איז נוגע למעשה, ניין? מ’דארף וויסן. א שטיקל. אקעי, לאמיר גיין ווייטער אביסל.
שוין, זאגט דער רמב”ם ווייטער, “ואיזהו קוסם”. איז עד כאן איז נחש. נחש און קוסם. “לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל”. “ואיזהו קוסם?” זאגט ער, קוסם איז ענליכע זאכן, ס’איז אביסל אנדערש וויאזוי מען טוט עס. א גאנץ אנדערע זאך. נחש איז סתם מען מאכט א סימן פון עפעס וואס מען הערט. קסם איז א געוויסע הגדת עתידות. ס’איז שוין מער ענליך צו עובד ידעוני, נאר אן אזעלכע fancy זאכן.
“זה העושה מעשה משאר המעשיות כדי שישום דעתו ותתבטל מחשבתו מכל הדברים עד שיאמר דברים שעתידים להיות, ויאמר דבר פלוני עתיד להיות או אינו עתיד להיות, או שיאמר שעתיד להיות רעה לזה וטובה לזה, או שיאמר שהדבר פלוני טוב לעשותו והזהרו מכך”.
“כדי שישום דעתו” – זיין דעת זאל ווערן משתומם. “ישום” מיינט ער זאל ווערן ליידיג, ניין? אזויווי “קום והשם”, יא, שומם. “ותתבטל מחשבתו מכל הדברים” – ער ווערט אינגאנצן ליידיג. ס’איז עפעס א סארט meditation, אויסליידיגן זיין מחשבה. “עד שיאמר דברים שעתידים להיות” – ביז זיין מוח ווערט אזוי ליידיג, און וואס ס’פאלט אים איין זענען ריכטיגע זאכן, “דברים שעתידים להיות”. “ויאמר דבר פלוני עתיד להיות או אינו עתיד להיות” – ער זאגט דאס גייט זיין אדער גייט נישט זיין. “או שיאמר שעתיד להיות רעה לזה וטובה לזה” – אדער ער גייט זאגן עתידות זאכן וואס גייט געשען פאר זיך אליין, אדער ער גייט זאגן די און די זאך איז א גוטע זאך צו טון, אדער “והזהרו מכך”, די און די זאך היט אייך אפ פון טון. דאס מיינט עתידות.
וויאזוי טוט מען דאס?
יש מן הקוסמים וואס טוען, עס איז דא די ערשטע וואס טוען עס דורך מחשבה, דורך אויסליידיגן די מחשבה.
העושים, דאס איז א ליסט פון די מעשים. וואס טוט מען דורך מחשבה? א קוסם איז איינער וואס טוט עני פון די מעשים וואס איז גורם אז ס’זאל זיין די תפנה מחשבתי מן הדברים.
יש מן הקוסמים שמשמש בחול ובאבנים, מען טוט עפעס מיט משמש זיין מיט די הענט אויף עפעס, אויף חול און אבנים. ויש מהם מי שגועה לארץ וצועק, מען לייגט זיך אראפ אויף די ערד און מ’שרייט. אקעי. ויש מהם שמתסכל במראה של ברזל או ישעשוע ומדמה ואומר עתידות, אדער זיי קוקן אויף א… הייסט א סילבער… א קריסטאל באל, אדער זיי קוקן אויף עפעס א שפיגל, אדער אין א גלאז, און זיי זענען מדמה, זיי הייבן אן צו נוצן כח הדמיון און זיי זאגן עתידות. או יש מהם שאוחז מקל בידו ונשען עליו עד שתפנה מחשבתו ומדבר, אדער ער האלט אן א רבי’ס שטעקן אין זיין האנט און ער ליינט זיך אן אויף דעם ביז ער קומט אן צו די ליידיגע מחשבה און ער רעדט.
און אויף דעם שטייט די נביא… די אלע זאכן זענען סארטן קסם. זאגט ער, הרי הוא אומר, “עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו”, דער נביא רעדט זיך אפ אז אידן פרעגן עצות פון, איך ווייס נישט וואס, פון עבודה זרה, און דער שטעקן זאגט אים וואס צו טון. פשוט’ע פשט איז ער גערעכט, אז עץ מיינט עבודה זרה, אבער דער רמב”ם טייטשט ליטעראלי דער שטעקן, ווייל ער נעמט דעם שטעקן און ער שלאגט און ער מאכט עפעס מיט דעם שטעקן, און דער שטעקן זאגט אים, און דאס איז א ראיה פון דעם פסוק אז ס’איז דא אזא סארט קוסם וואס ארבעט מיט א שטעקן. ער שלאגט אדער…
זאגט דער רמב”ם, די אלע זאכן טאר מען נישט טון. אסור לקסום, מען טאר נישט טון די קסם, מען טאר נישט זיין די קוסם, און מען טאר אויך נישט זיין דער וואס פרעגט דעם קוסם. אלא, וואס איז דא דער חילוק אין הלכה? השואל לקוסם מכין אותו מכת מרדות, מען געט אים נישט קיין מלקות, נאר מען געט אים מכת מרדות, שאל די רבנים, אבל הקוסם עצמו אם עשה מעשה מכלל מעשה קסם, אויב ער האט געטון זיין קסם דורך א מעשה, קומט אים מלקות, וויבאלד ער איז עובר אויף די לאו שיש בו מעשה, שנאמר “לא ימצא בך… קוסם קסמים”.
ס’קומט אויס פאר’ן רמב”ם, איך ווייס נישט וואס איז דער פשט, הגאון רבי שמעון מונדשטיין האלט עלעמענטערי אז ס’איז דא אן איסור.
ער רעדט אויך נישט, ער קען נישט מזכיר זיין פארוואס, וואס די זאכן וואס ער היילט אויך טאקע זענען מיט. עס קומט אויס פון די רמב”ם אז עס איז אסור צו מאכן אזוי ווי א מעדיטעישאן מיט א פעולה. עס קען זיין אפילו אן א פעולה זאגט ער אסור, נאר על פי השמועה ומעשה. עס איז זייער אינטערעסאנט, ווייל מיר טארן נישט זיך ארייננוצן די כח הדמיון, עפעס איז זיך מיסינג דא אונזער אינפארמאציע.
Speaker 2:
ניין, מעדיטעישאן מיט זאגן עפעס א סארט עתידות.
Speaker 1:
לכאורה קוקט אין די לשון פון ספר המצות, לכאורה איז כח השערה אדער כח הדמיון, ובאחד מיני עוררות. עס איז אסור צו מעורר זיין די כח הדמיון, זאגט דער רמב”ם.
Speaker 2:
ניין, אבער די ווארט כוסם מיינט נישט די כח השערה, כוסם מיינט זאגן עתידות דורך די כח הדמיון.
Speaker 1:
יעדער איינער וואס האט א דמיון זאגט עתידות, און אויב ער זאגט זאכן וואס זענען נעכטן געווען… ווען מיר פרעגן א מענטש וואס דער ענין פון מעדיטעישאן איז, זאגט ער צו בארואיגן דעם מוח און עס זאל מער קלאר זיין, מען זאל קענען טון זאכן בעסער. און קענען וואס?
Speaker 2:
ניין, קענען… מעדיטעישאן איז נישט פאר קיין עתידות, נישט פון וואס איך ווייס.
Speaker 1:
פארוואס איז טאקע נישט? איך פרעג דעם רמב”ם, פארוואס איז שלעכט? עפעס איז מיך מיסינג. דער רמב”ם זאגט אז עס איז שלעכט. מ’טאר נישט, ווייל וואס? אפשר איז עס אזוי ווי חוקת הגוים. דער רמב”ם לייגט עס אריין אונטער די זעלבע קאטעגאריע ווי חוקת הגוים. אפשר וועגן דעם ווען מען פרעגט א פסוק מעג מען יא, ווייל דער גוי פרעגט נישט קיין פסוק. דער רמב”ם זאגט נישט, דער רמב”ם זאגט א פסוק וועגט אויך נישט, נאר לרפואה מעג מען, ווען עס טוט נישט גארנישט די וועג. אדער וואס סתם מען מאכט אים פרייליך. איי דאונט נאו. איך האב שוין נישט פארשטאנען דאס.
עס איז אינטערעסאנט פון די רמב”ן, אפשר ווייל דער רמב”ם זאגט אז דמיון איז נישט קיין גוטע זאך, און אפשר דארף מען דאס נישט נוצן. אפשר וועט דער רמב”ם אין סוף פרק יא זאגן וואס צו באהאלטן אין דעם. אפשר וועט דער רמב”ם ווייטער… יא, איך מיין אז מיר דארפן פארשטיין פשט אין די רמב”ם, אז דער איסור איז לכאורה אן איסור. ניין? אקעי, עס איז א לאו.
זאגט דער רמב”ם ווייטער, סעיף ט’, “איזהו מעונן?” וואס איז דאס מעונן? מיר וועלן זען, איך מיין אז מיר זאלן שטאפן דא. מיר זענען שוין געזעסן ארום צוואנציק מינוט, קענען מיר אפשר ענדיגן דעם פרק. טאמער נישט, וועלן מיר עס ענדיגן מארגן אדער שפעטער.
איירעק, מיר זענען ממשיך. א מעונן. איזהו מעונן, יא? יא. וואס האסטו געזאגט? איזהו מעונן.
האבן מיר געלערנט, איינע פון די… מיר לערנען דא חוקי הגוים און פארשידענע סארטן זאכן וואס זענען ענליך צו כישוף, מנחש, מעונן, און די סארט זאכן.
וואס איז א מעונן? זאגט דער רמב”ם, אלו נותני עתים, מענטשן וואס מאכן אפ אז געוויסע צייטן זענען מסוגל’דיגע צייטן, זענען גוטע צייטן. שאומרים באצטגנינות, זיי קוקן אויף די שטערנס, און לויט דעם זאגן זיי יום פלוני טוב, יום פלוני רע, אדער יום פלוני איז גוט צו טון דערין מלאכה פלונית, שנה פלונית אדער חודש פלוני איז שלעכט, און אזוי ווייטער. שוין.
למעשה, איז דא אסאך וואס קריגן זיך אויף דעם רמב”ם. אזוי ווי למשל איז דאך דא די גמרא אז אויב מ’האט א מחלוקה מיט א גוי זאל מען עס טון אין חודש אדר, ווייל אדר איז א געבענטשטע חודש. דער רמב”ם דא זאגט מ’טאר נישט טון אז די חודש איז א גוטע חודש פאר עפעס. און למשל איז דא די מנהג וואס די רמ”א לערנט אז מ’זאל נישט מאכן חתונה סוף חודש וועגן די לבנה איז נישט במילואה, ס’איז נישט קיין גוטע סימן. איז אויך גייט עס לויט די אלע ראשונים וואס קריגן זיך אויף דעם רמב”ם מיט די ענין פון מעונן.
ווייטער זאגט דער רמב”ם, אסור לעונן, מ’טאר נישט טון די… קובע זיין צייטן לויט וואס מ’זעט אין די כוכבים. וואס איז דער רמב”ם? אסור לעונן, אף על פי שלא עשה מעשה. מ’טאר נישט קובע זיין א צייט לויט די חכמת הכוכבים, אף על פי שלא עשה מעשה, אפילו מ’האט נישט געטון א מעשה, אלא הודיע. וואס מיינט קובע זיין א זמן?
Speaker 2:
ניין, יא, דאס הייסט, מ’מיינט צו זאגן נישט קובע זיין א חתונה אין א צייט. מ’מעג זאגן די טאג איז א גוטע טאג, די טאג איז א שלעכטע טאג, אויב מ’איז גארנישט קובע לויט דעם.
Speaker 1:
ניין, ניין, דער רמב”ם זאגט מ’טאר נישט קובע זיין זאכן based off די זאך פון מעונן.
ווייל עושה מעשה איז אזוי ווי מיר האבן געלערנט פריער, למשל ביי מנחש, ער טוט א מעשה אז ער זאגט “שחט תרנגול זה”, און ער איז טאקע שוחט די תרנגול. לא עשה מעשה, זאגט ער טייטש, ער זאגט נאר און ער טוט נישט. ס’איז אבער דאך מעונן, טייטש אזוי זאגט דער רמב”ם, אפילו לא עשה מעשה. להודיע שאותן הכזבים שהסכלים מדמין שהן דברי אמת ודברי חכמה. ער זאגט אז יום פלוני טוב. די תוספות זאגן טאקע נישט אז יום פלוני טוב. ער טייטשט “לא יעשה מעשה”. איך מיין אפשר “לא יעשה מעשה” מיינט אז ווען ער האט געטון די מעונן זאך האט ער נישט גענומען קיין פייגל אין די הענט, אדער איך ווייס נישט וואס. ער האט פשוט געזאגט אז יענער טאג איז א גוטער טאג, און לויט דעם זאל מען עפעס גוזר זיין.
Speaker 2:
ניין, ער האט נישט געזאגט גארנישט. ער האט נישט גוזר געווען. אויב ער איז גוזר געווען, האט ער געמאכט א מעשה. ער האט געזאגט די מעשה פון…
Speaker 1:
אוודאי, איך ווייס אז ער האט נישט געמאכט א מעשה? ער איז געגאנגען און געטון.
Speaker 2:
געגאנגען און געטון. דאס איז דאך וואס דער רמב”ם זאגט, “וכל העושה מעשה”. יא יא. וואס איז א מעשה? “וכל העושה מעשה מפני התגנינות זו”. אויב טוט מען יא דווקא אין דער צייט וואס דער מעונן האט געזאגט, דעמאלטס הייסט עס א מעשה.
Speaker 1:
זאגט ער אז אפילו ער האט נישט געטון א מעשה, ער האט נאר געטון די מעשה מעונן אליין, ער האט געזאגט… ער האט געזאגט… ער איז מדמה געווען “אותן הכזבים שהסכלים מדמין שהן דברי אמת ודברי חכמה”, וואס טיפשים מיינען אז ס’איז אמת און ס’איז חכמה, האט ער געטון אן איסור, אבער אויף דעם קען נישט זיין מלקות. אבער אויב טוט מען יא א מעשה, און מ’האט מכוון געווען צו טון אדער גיין אין א געוויסע צייט לויט די צייט וואס די חוברים בשמים, די מענטשן וואס קוקן אויף די הימל וואס רעדן זיך איין אז זיי זעען זאכן אין הימל, הרי זה לוקה, ער באקומט מלקות, שנאמר “ולא תעוננו”.
וכן, אין “לא תעוננו” איז דא נאך א סניף, איינער וואס מאכט א סארט מעדזשיק, “האוחז את העינים ומדמה בפני הרואים שעושה מעשה תמהון והוא לא עשה”. ער האט איינער וואס ווייסט וויאזוי צו מאכן די טריק אז ס’זאל אויסזען פאר מענטשן ווי ער טוט עפעס א וואונדערבארע זאך, און ער טוט עס נישט באמת, ס’איז נאר א מין אחיזת עינים, “הרי זה בכלל מעונן ולוקה”, ער באקומט מלקות.
אויך א פלא, ווייל דאס האט לכאורה נישט קיין שייכות מיט… לויט ווי היינטיגע מעדזשיק שאוס, האט עס נישט קיין שייכות מיט, קיינער רעדט זיך נישט איין אז ער האט כוחות. דער רמב”ם זאגט נישט אז אחיזת עינים מיינט אז מען מאכט א טריק. דער רמב”ם זאגט אז ער מאכט דיך טראכטן אז ער מאכט א טריק. וויאזוי ער ארבעט עס ווייס איך נישט. ס’קען זיין אלעס איז דורך אחיזת עינים עניוועיס, אלעס איז דורך כח הדמיון עניוועיס. דאס ווארט אחיזת עינים איז לכאורה נאר א חילוק. ס’איז דא א מחלוקת וועגן דעם.
אויב איינער זאגט אז אנדערע זאכן, מעשה תמנון, ארבעטן אמת’דיג, קען ער זאגן אז אובות וידעונים מיינט אז איינער וואס מאכט א טריק, און ס’ארבעט נישט אמת’דיג. אבער אויב, ס’איז דא צוויי אנדערע וועגן וואס מ’קען זאגן, אויב ביידע ארבעטן נישט אמת’דיג, אזוי ווי דער רמב”ם גייט זאגן ווייטער, אז אפילו די עבודה זרה גארנישט ארבעט נישט אמת’דיג…
Speaker 1:
דער רמב”ם זאגט אז ער מאכט דיך טראכטן אז ער מאכט א טריק. וויאזוי ער ארבעט ווייס איך נישט. מ’קען זאגן אז אלעס איז אחיזת עיניים עניוועיס, אז אלעס איז כח הדמיון עניוועיס. די ווארט אחיזת עיניים איז לכאורה נאר א חילוק, ס’איז דא אזויווי א מחלוקת וועגן דעם.
דאס הייסט, אויב איינער זאגט אז די אנדערע זאכן, מעשה תעתועים, ארבעטן אמת’דיג, קען ער זאגן אז אחיזת עיניים איז ווען איינער מאכט א טריק און זיי ארבעטן נישט אמת’דיג. אבער אויב ביידע… ס’איז דא צוויי אנדערע וועגן וואס מ’קען זאגן. אויב ביידע ארבעטן נישט אמת’דיג, אזויווי דער רמב”ם גייט זאגן צום סוף אז די אלע זאכן ארבעטן גארנישט נישט אמת’דיג, איז ממילא אחיזת עיניים איז נאר נאך א וועג פון מאכן די זעלבע טריקס. איינער מאכט א טריק דורך דעם וואס ער זאגט אברא קאדאברא, און איינער מאכט א טריק דורך סתם אחיזת עיניים, וואטעווער דאס עקזעקטלי מיינט.
אחיזת עיניים מיינט נישט ער מאכט א טריק, להדיא, ס’מאכט מעדזשיק, ווייל מעדזשיק האט דאך אויך א שקר. אדער זאגסטו פארקערט, אויב איינער טראכט יא אז אלעס ארבעט, קען ער אויך ווייטער טראכטן אז ס’איז דא כישוף וואס ארבעט דורך איינע פון די וועגן, און ס’איז דא איינער וואס ארבעט דירעקט אויף דיינע אויגן, וואס איז ווייטער עפעס א מעדזשיק. פארשטייסטו אזוי?
איך מיין אז ער צייכנט צו אז אין ספר המצוות איז דער רמב”ם אביסל בעסער מסביר. ער זאגט אז די זאכן טוט מען, וואטעווער מ’האט טריקס אזויווי מ’טוט עס, אבער מעונן טאקע איז מער אזויווי מ’זאגט אז ער זעט עס אין די שטערנס, אדער ס’איז דא מענטשן וואס זענען מער געריבן און זיי מאכן מיט זייערע הענט זאל אויסקוקן ווי זיי טוען עפעס זאכן וואס איז וואונדערבאר, טאקע מעדזשיק.
און דער רמב”ם זאגט אז די איסור איז ווייל מ’רעדט איין פאר מענטשן אז מ’קען טון אוממעגליכע זאכן. מ’מאכט מענטשן זאלן גלייבן אין אלטערנאטיווע מציאות’ן. מ’נארט אפ מענטשן. ס’איז זייער וויכטיג אז מענטשן זאלן זיין קלוג. איך מיין מ’וועט לערנען ביי די סוף, איך מיין אסאך מוסר השכל פון די רמב”ם איז אז ס’איז דא א מצוה פאר א מענטש צו זיין קלוג און נישט זיין א טיפש.
און אויב א מענטש פארלירט זיין סענס אוו ריעליטי און ער ווייסט נישט וואס יא און וואס נישט, ער רעדט זיך איין אז מענטשן קענען טון אוממעגליכע זאכן… אפשר די זעלבע איסור וועט אויך זיין אז איינער וואס גלייבט נישט אז מענטשן קענען טון וואס זיי קענען יא טון. אבער על כל פנים, א מענטש דארף וויסן וואס א מענטש קען יא טון און וואס א מענטש קען נישט טון.
און אויב מ’נארט יענעם אפ און מ’מאכט יענעם גלייבן אז מ’קען טון וואונדערבארע זאכן, צו מ’טוט עס ממש ווי א שווינדל, אזויווי מ’מאכט עפעס געוויסע תנועות מיט די הענט וואס מאכט סאונדן, אדער מען מאכט עס מער אפשר ווען דער מענטש אליין גלייבט אין דעם. איך ווייס נישט וואס פונקטליך איז דער חילוק צווישן דעם ווען מען טוט עס ביי אחיזת עיניים און די אנדערע.
Speaker 2:
ניין, דער חילוק איז אז אחיזת עיניים איז ווען ער אליין ווייסט אז ער נארט יענעם אפ. די אנדערע פאל איז ווען ער אליין מיינט אז ער קען.
Speaker 1:
אקעי, לאמיר צוריקגיין, לאמיר זאגן אביסל פשוט’ער. ביז יעצט האבן מיר נישט געזען קיין איינעם וואס טוט עניטינג וואס אונז רופן מעדזשיק, ער טוט זאכן, האבן מיר נישט געזען קיין איינע פון די איסורים וואס איז געשטאנען א מנחש, וואס ער זאגט נאר, ער טוט נישט אנדערע זאכן. ער זאגט ווען ס’גייט זיין, אדער ער זאגט חסידות. אחיזת עיניים איז די איינציגסטע, די ערשטע איז נאר דאס. ס’איז נישט דא קיין אנדערע, ס’איז נישט דא. אפשר וועלן מיר באלד זען וואס מיינט מכשף. למשל, ער מאכט יענעם זאל מיינען אז ער קען פליען, למשל.
Speaker 2:
אה, דער רמב”ם געדענק איך גאר, וואס ער נעמט ארויס א רעביט פון זיין הוט, ממש די דוגמא. דאס איז נישט געווען פון די פריערדיגע, ס’איז נישט געווען קיין אנדערע פריערדיגע זאך וואס איז געשטאנען אז דאס איז א זאך וואס ער טוט. אבער דאס איז דאך אחיזת עיניים.
Speaker 1:
סאו לויט דעם, דאס וואס מיר האבן יעצט געשמועסט, אז איינער וואס איז א מעדזשיק שאו, ער זאגט קלאר אז איך האב א טריק וויאזוי איך טו עס, אז איר זאלט נישט מיינען אז איך בין עפעס א סופער יומען, איז נישט עובד. ווייל דער רמב”ם זאגט אז די עבירה איז ווייל מען נארט יענעם איין אז מענטשן קענען טון זאכן וואס זיי קענען נישט. ס’איז א חלק פון אייננארן.
Speaker 2:
איך ווייס נישט, איך ווייס נישט. דאס זאל מען פרעגן די רבנים. איך ווייס נישט. פאר דעם בין איך דאך דא. אה, ס’פרעגט זיך די שאלה. אבער דער רב וויל מקיל זיין, איך פרעג נישט.
איך ווייס נישט, דער רמב”ם זאגט אז ס’איז דא אן איסור פון מעונן. דאס איז פונקט אזוי ווי… מען קען זיך דאך דינגען אויף די רמב”ם. מען קען זיך דינגען אויף די רמב”ם אז ער זאגט פאר צוויי ריזענס, אבער לויט’ן רמב”ם קען זיין אז ס’איז אסור. אזוי ווי לויט’ן רמב”ם איז זיכער אסור חתונה צו מאכן דינסטאג ווייל ס’איז יענע צייט, ס’איז אן איסור דאורייתא לויט’ן רמב”ם. נאר וואס דען, דער רמ”א זאגט אז מ’זאל אזוי טון, דאס איז ווייל ער איז בכלל מחולק אויף די רמב”ם, ער גייט נישט אין שיטת הרמב”ם.
דער רמב”ן איז מאריך, איך מיין פארקערט, ס’איז נישט אז ער גייט נישט אין שיטת הרמב”ם, דער רמב”ן בכלל האלט נישט אז דאס איז די פשט פון מעונן, און ער דינגט זיך אויף די הלכה. אבער לויט’ן רמב”ם איז עס אסור. איך מיין אז ס’איז דא א מחלוקת.
Speaker 1:
אחיזת עיניים איז א זאך פאר זיך. סיי ווי, אבער פארוואס דער רמב”ם האט עס… איי, יענץ האט צו טון מיט די מחלוקת ראשונים וועגן אסטראלאדזשי, צו די וואס האבן געגלייבט אז מ’קען יא זען זאכן.
אבער ס’איז נישט נאר פון יא ארום. אקעי, בקיצור, מ’קען עס אריינגיין. אבער ס’איז דאך פיל לויט’ן רמב”ם, דו גייסט אריין אין א טייל פון א מצוה. ווייל פארוואס איז עס אסור? אויב ס’איז לויט’ן רמב”ם איז עס אסור, איז עס אסור. אויב לויט א צווייטער זאגט אז ס’מיינט עפעס אנדערש, “אוחז את העיניים” און פארשטייט נישט די גמרא, איז עס מותר. דארף מען וויסן וואס…
אקעי, מיר וועלן זען. איך מיין ווען דער רמב”ם ענדיגט די פרק איז ער אביסל בעסער מסביר די סיבת האיסור. אפשר דארט וועלן מיר קענען פארשטיין. אבער אגעין, די הלכה איז נישט תלוי לויט די סיבה. די הלכה קען זיין…
דער רמב”ם גיבט דיר אסאך מאל א קלארקייט. ס’איז גוט צו פארשטיין די דרשה, די מוסר השכל, אדער וואטעווער יו וואנא קאל איט, אבער ס’קען זיין אז די הלכה בלייבט הלכה. דא קען זיכער זיין אז דער רמב”ם וואלט געזאגט אז די מעדזשיק טריק איז אסור מן התורה.
Speaker 2:
נא, אויב ער זאגט דיר קלאר, “ס’איז א געים, איך קען דיר אויסלערנען וויאזוי מ’מאכט עס”?
Speaker 1:
לאמיר טראכטן אריין. וואס הייסט ער זאגט דיר קלאר? פארוואס גייסטו צו די טריק? ס’איז זייער שיין, ס’איז זייער אינטערעסאנט.
Speaker 2:
געווענליך א חלק פון מעדזשיק טריקס איז געווענליך אז ער ווייזט, איין מעדזשיק ווייזט ער וויאזוי ער טוט עס, און די אנדערע דארפסטו…
Speaker 1:
ניין, דאס טוען נאר די פרומע מענטשן טוען דאס ווייל זיי מיינען אז דאך דעם וועלן זיי נאכגעבן פאר’ן רמב”ם. איך בין נישט אזוי זיכער.
Speaker 2:
אקעי, פארוואס זאגט ער נישט קיין נעמען?
Speaker 1:
א חלק פון די אינטערעסאנטקייט פון די שאו איז, מ’ווייזט נאר איינע פון די טריקס ווייזט מען וויאזוי די טריק ארבעט.
Speaker 2:
ניין, דאס איז פלעין נישט ריכטיג. די נארמאלע מענטשן וואס מאכן די מעדזשיק טריקס, זיי ווילן מ’זאל מיינען אז… שפעטער קומט אויס איבער וואס זיי שעמען זיך, זיי זאגן זיי האבן אונז פארנארט.
Speaker 1:
אויב איז דא א מעדזשיק מען וואס באמת קויפט ער אז ער האט סופערנעטשורעל כוחות, דעמאלטס ענליך קען מען זאגן לויט’ן רמב”ם. אבער דו קענסט אויך קויפן א מעדזשיק טריק שאו, און מ’קויפט אפאר באקסעס מיט אפאר אייערס…
לאמיר געדענקען איין זאך: ס’איז דא הלכות און ס’איז דא טעמי המצוות. דער רמב”ם זאגט נישט אז די איסור איז צו זאגן שקר. שקר איז אן אנדערע איסור אין די תורה. ס’איז דא א ספעציעלע איסור צו מאכן יענעם טראכטן. דאס זאגט דער רמב”ם. דער רמב”ם רעדט עקזעקטלי ווי יעצט, ער זאגט “אנשים פתאים ומהודרים” וואס מ’טוט אזעלכע זאכן. אין די רמב”ם’ס צייטן האט מען אויך געטראפן מענטשן וואס האבן געוואוסט, דער וואס האט זיך אביסל אינטערעסירט האט געוואוסט וויאזוי דאס ארבעט. ס’איז גארנישט אנדערש היינט ווי דעמאלטס. דער רמב”ם האלט אז דאס איז אסור.
די שאלה איז וואס דו טוסט מיט’ן רמב”ם. וואס זיי זוכן א היתר, א וועג ארויס, קען זיין. אבער איך זעה נישט אז מען קען זאגן אז ווייל דער טעם איז נאר… און חוץ ווען וואס איך בין נישט זיכער אז ס’איז ריכטיג.
אין אנדערע ווערטער, אויב איך נאר דיך… למעשה, דיינע אויגן זעהט אויס איין זאך און דער פאקט איז אנדערשט… קען זיין אז דאס איז אויך די פראבלעם.
נישט נאר וואס ער ווייסט נישט… נאר ער זוכט אפצונארן די אויגן.
Speaker 2:
יא, ער ווייסט… מעונן! מעונן! עס שטייט אין גמרא. מעונן – זה המאחז את העיניים.
Speaker 1:
אקעי, דו זאגסט אזוי… איך קען נאך זאגן, באט… מעונן טייטש דאס לויט דעם רמב”ם.
Speaker 2:
ניין, דער רמב”ם זאגט נישט, דאס זאגט דער רמב”ם אין הלכות עבודה זרה.
Speaker 1:
יעצט גייען מיר צו חובב… יעצט גייען מיר צו חובב.
זאגט דער רמב”ם, איזהו חובב? ווייטער שטייט מעונן, וחובב חבר.
די נעקסטע זאך, נאך א סארט חוקת הגוי וואס עס האט א שייכות צו כישוף, איז דאס וואס דער רמב”ם זאגט אז ס’איז דא די אלע זאכן.
Speaker 2:
ניין, איזהו חובב? ער הייבט אן איזהו חובב, ער זאגט נישט… קיינמאל דעם פסוק וואס דו זאגסט אים, שנקדמה.
Speaker 1:
ער האט נישט געברענגט דעם פסוק.
Speaker 2:
ניין, ער פירט אויס… שנאמר, ער פירט אויס, יא, איך ווייס נישט.
Speaker 1:
אבער ווען ער האט אויסגערעכנט אלע מצוות האט ער יא געזאגט, שלא לקסום, שלא לעונן, שלא לנחש.
Speaker 2:
ער האט פריער געזאגט, שלא לעונן, שלא לנחש.
Speaker 1:
יעצט זאגט ער, וואס איז דער שלא לעונן? אקעי, איזהו חובב? וועלכע גייט דאס? ווי לאנג ס’איז…
אקעי. אקעי. ער געווענטליך זאגט נישט… ער געווענטליך שטימט נישט אויף דעם וואס ער זאגט פריער…
אקעי. ער זאגט געווענטליך צו זיך נישט צומיך אויף דעם וואס ער זאגט פריער.
לא ינחש איז איין זאך.
און איזהו חובב? זאגט דער רמב”ם, זה שמדבר דברים שאינם לשון עם, א מענטש רעדט עפעס א מיסטיקל לענגווידזש, ער רעדט ווערטער וואס קיינער פארשטייט נישט וואס עס מיינט, ואין להם ענין, ס’האט נישט קיין אמת’ע טייטש.
ומעלה על דעתו בסכלותו שאותם הדברים מועילים. ער רעדט זיך איין אין זיין טיפשות אז די ווערטער זענען מועיל, אזוי ווי מען זאגט אברא קאדאברא, יא, אברא – איך בין באשאפן, קאדאברא – מיט מיינע ווערטער, דאס איז וואס איך ווייס, דאס איז די ריכטיגע ארידזשינעל טייטש פון אברא קאדאברא.
אבער בעסיקלי אז איך גיי זאגן מיסטיקל ווערטער, ספעשילע ווערטער, וואס ער זאגט…
Speaker 2:
ניין, אבער אברא קאדאברא אליין האט אין זיך די עברא קאדעברא, אזוי ווי איך באשאף מיט מיינע ווערטער, בורא אומר ועושה…
Speaker 1:
דער רמב”ם זאגט, א מענטש וואס רעדט זיך איין אז אויב ער גייט זאגן… ספעציפישע הייליגע ווערטער, ס’איז דא געוויסע לחש, גייט עס האבן א השפעה. עד שאמרו, זיי רעדן זיך איין, שאומר כך וכך על הנחש שלא יזיק. איינער ווייל ס’איז דא א שרעקעדיגע נחש אין דער שטאט, ער גייט זאגן ספעציפישע ווערטער פאר’ן נחש, ער גייט אים באשווען מיט א לחש. אדער ער זאגט אזוי אויף א מענטש, ער זאגט פאר’ן מענטש, “איך גיי זאגן אויף דיר די ווערטער, און דו גייסט נישט קענען ווערן ניזוק פון די שלאנג”.
ואוחז בידו בשעה שמדבר, בשעת ער זאגט די פלא’דיגע ווערטער, ווען ער רעדט זיינע ווערטער, האלט ער עפעס א ספעציעלע אייטעם אין זיין האנט, מפתח או אבן או קערה וכיוצא בהן, הכל אסור. די אלע זאכן איז אסור.
אה, וואס פעלט אויס די מפתח או אבן אוחז? ווייל דאס קען אונז מאכן אז ס’איז דא א לחש שיש בו מעשה, רייט? אזוי ווי א גאנצע צייט זוכן מיר אז ס’זאל זיין א מעשה. קוקסטו ער זאגט, “ואוחז עצמו”.
זאגט ער, וחובר עצמו שהוא החובר, איך יא, דער קליינט, דער חובר… ס’איז דא דער וואס פרעגט ביים חובר, דער חסיד וואס גייט צום איש החובר, און ס’איז דא דער חובר אליין. דער חובר וואס האט געהאלטן עפעס אין זיין האנט ווען ער האט געזאגט די ווערטער, אויב ער האט געטון עפעס א מעשה אין די ביורא, ער האט עפעס געטון ווען ער האט גערעדט, ווייל רעדן אליין איז נישט קיין מעשה. אפילו אם לא היה שם אלא, אפילו אויב די זאך איז געווען אז ער האט געמאכט תנועות מיט זיינע הענט, מיט זיינע פינגערס, הרי זה לוקה, ער באקומט מלקות, שנאמר “לא ימצא בך… קוסם קסמים” וגו’, די גאנצע לשון הפסוק, און די לעצטע זאך איז “וחובר חבר”.
זייער גוט. מעביר בנו ובתו באש, קוסם קסמים, מעונן, מנחש, מכשף, וחובר חבר. די חובר חבר איז דאך איינס, צוויי, דריי, פיר, פינף, זעקס, זיבן, אכט. אכט זאכן, קוקסטו שוין, די אלע זאכן מער ווייניגער לערנען מיר אז ס’איז דא א מעשה און א מעשה און א מעשה. אפאר האט שוין דער רמב”ם געלערנט, און אפאר גייען מיר נאך זען ווייטער.
שו”ת הרמב”ם, “אבל אם דיבר דברים אלו”, איינער וואס איז געווען א חובר אבער ער האט עס געטון אן א מעשה, “לא הניד לא אצבע ולא ראש”, ער האט נישט געשאקלט א האנט אדער א קאפ, “ולא היה בידו כלום”, ער האט גארנישט געהאלטן אין זיין האנט.
ווייל דאס איז זייער שווער, ווייל אונז שאקלען זיך יעדער ווען מ’רעדט. יא, אבער דאס מאכט נישט א לחש שיש בו מעשה. איך זאג, ווען איינער רעדט און ווען מ’רעדט מאכט מען א באדי לענגווידזש, הייסט עס א מעשה? ניין, אוודאי נישט. דא רעדט מען ווען ער האט אין זין אז ער האט א געוויסע וועג וויאזוי ער מאכט מיט און דאס איז א חלק פון די…
Speaker 2:
ניין, נישט קלאר אזוי. ווייל אויב איינער האט א ריפלעקס פון זיין באדי ווען ער רעדט, ער וויל נישט, פארוואס שאקלט ער זיך ווען ער רעדט? ווייל ער וויל, וויאזוי מ’זאגט אין א דרשה, “עס איז פארט פון די מעשה”. ניין, ניין, ניין. אויב איינער גייט געבן איינעם מלקות ווייל ער האט זיך געשאקלט ביים רעדן, האט ער געגעבן א איד מלקות, איז ער עובר אויף בל תוסיף.
Speaker 1:
ניין, ער זאגט דאך קלאר אז ער האט געמאכט געוויסע מעשים מיט זיינע הענט.
Speaker 1: נו, און איך פרעג דיך, ווען יודען דאווענען און זיי שאקלען זיך, איז דאס א פארט פון די ריטשועל פון דאווענען?
Speaker 2: ניין.
Speaker 1: וכאין אדם סומך ידו על החובר, אדער דער מענטש וואס איז געגאנגען צו א חובר חובר. ס’איז דא איין וועג וויאזוי ס’איז א לאו שאין בו מעשה, איז ווען דער חובר האט גארנישט געמאכט קיין שום מעשה, ער האט נאר גערעדט. אדער ווען דער מענטש איז געגאנגען צו דעם חובר חובר, און דער חובר האט געמאכט אותן הקולות, דער חובר האט עס געמאכט, דער חובר מיינעך האט עס געמאכט. אבער דער מענטש וואס איז געגאנגען צו דעם חובר, דער מאמין אין דעם, איז ווי יושב לפניו, ער איז זיך דארט מדמה לו שיש לו בזה הנאה, ער רעדט זיך איין אז פון דעם גייט ארויס א תועלת, אז איך ווייס אז ער גייט נישט קענען ווערן געביסן פון דעם שלאנג, איז דאס ווען א פעלער פון א לאו שאין בו מעשה.
וואס טוט זיך פון א לאו שאין בו מעשה? איז נאך אלץ דא עפעס א געוויסע סארט מלקות. וועלכע מלקות? מכין אותו מכת מרדות, משום נשתתף בזיכלוסא דחובר, ווייל ער איז געווען א חלק פון א עבירה, ער האט זיך משתתף געווען מיט די טיפשות פון דעם חובר חובר.
Speaker 2: סאו יא, אבער די פוינט איז, סאו יעדע לאו שאין בו מעשה איז דא א מלקות מדרבנן?
Speaker 1: ניין. סאו פארדעם זאגט דער רמב”ם די טעם, אז דו גייסט, סאו א גאנצן, קענסט זאגן וואס גיי איך? דו גייסט ווייל דו האלטסט אז ס’גייט העלפן, סאו די גיין איז שוין א מדרבנן א תקנה מ’זאל געבן מלקות. ס’איז אן עקסטרע דין, אדער אפשר איז יא, דו וועסט נישט באקומען מלקות דאורייתא, וועסטו באקומען מלקות דרבנן? יעדע מאל ביי א לאו שאין בו מעשה? ס’איז דאך מן הסתם געווען א מקום ניין.
איך מיין צו זאגן, ווייל דו קענסט לערנען צוויי וועגן פארוואס א לאו שאין בו מעשה באקומט מען נישט קיין מלקות. דו קענסט זאגן אז א לאו שאין בו מעשה קען מען זיך נישט פראוון אז דו האסט געטון עפעס, אדער ס’איז נישט גענוג שטארק. וואלט דאך מדרבנן אויך געווען די זעלבע פראבלעם. דא זעט אויס אז די לאו שאין בו מעשה איז פשט אז די מער חמור’ע זענען ווי מדאורייתא, און ווען ער טוט א מעשה, אבער מדרבנן, אדער ס’איז אסור אפילו אן דעם איסור איז עס עניוועי, אבער מלקות איז דא מלקות מדרבנן ווען ער טוט אן א מעשה, וויבאלד אז ער איז נישט שותף בשכל’ס החובר, ווי אזוי ער רופט עס.
Speaker 2: זייער גוט.
Speaker 1: גייען מיר ווייטער. זאלסט וויסן, ער רעדט דא צו זיך אליינס, דו ווערסט דא עקסייטעד, וואו, ס’איז דא דא אזויפיל אינטערעסאנטע מיני כוחות. זאלסט וויסן, “אלא שהם הקולות והשמות המשונים המכוערים”, די קולות וואס מענטשן רעדן ארויס ביים טון איינע פון די מיני כישוף וואס ס’איז אויסגערעכנט, אדער מען רופט אן געוויסע נעמען, געוויסע שמות. שמות מיינט אזוי ווי איינער נעמט פון מלאכים, אדער וואטעווער נעמען צו וועם ער רופט. משונים, ס’איז אזוי ווי מאדנע, און זיי זענען מכוערים.
וואס זענען זיי מכוער? ווייס איך נישט, ווייל זיי האבן נישט קיין מינינג.
Speaker 2: ניין, ווייל זיי האבן נישט קיין מינינג.
Speaker 1: אבער פארקערט, אויב ס’האט א מינינג, איז דאך האט עס א געוויסע שיינקייט. אבער דער רמב”ם טענה’ט אז ס’איז “אין להם ענין”, ס’האט נישט קיין שום ענין, ס’מיינט נישט גארנישט.
Speaker 2: דאס איז משונה, למשל דו האסט געזאגט אז ס’איז איין לשון עם ועם, ס’איז נישט קיין…
Speaker 1: ס’איז צוויי זאכן: איין לשון עם איז משונה, און “אין להם ענין” איז מכוער, וואס דאס איז סתם צירוף אותיות וואס מיינען נישט גארנישט. ס’איז עקלדיג.
ס’איז א פלא, ווייל וואס געשעט ווען ער זאגט יא זאכן וואס האט יא א מינינג, וואס מיר וועלן שפעטער זען אז ער ברענגט א פסוק? דעמאלטס איז נישט קיין איסור פון חבר חבר, ס’איז אפשר אן אנדערע איסור.
Speaker 2: חבר חבר?
Speaker 1: ס’איז זייער אינטערעסאנט, ווייל די אלע זאכן קענען דאך גיין צוזאמען. אמאל איז דא איינער וואס מאכט סיי ער זאגט פאני ווערטער, און סיי ער מאכט א קשר, און סיי ער מאכט די אלע זאכן.
Speaker 2: אקעי.
Speaker 1: אבער יעדע איינע פון זיי איז עקסטער, דער רמב”ם מאכט זיי עקסטערע, עקסטערע לאו’ן אזוי ווי. די נקודה אז אסאך מכשפים אין די קדמונים האבן געהאט די ענין פון זאגן אזעלכע פאני אותיות, ווערטער וואס מיינען גארנישט, דאס איז דער נוסח פון דער חבר.
דער רמב”ם זאל נישט מיינען אז די איסור דערפון איז ווייל זיי האבן א כח, און איך וויל נישט אז זיי זאלן נוצן עפעס א כח. נאר פארקערט, “לא ירעו”, זיי קענען נישט מיט דעם קיין שלעכטס טון, “וגם היטב אין אותם”, ער ברענגט א לשון הפסוק. זיי טוען נישט מיט דעם נישט קיין שלעכטס, נישט קיין גוטס.
Speaker 2: דאס גייט ער זאגן אין די ענד, יא.
Speaker 1: אבער ס’קען דאך זיין אז ער וויל זאגן אז אויב ס’וואלט יא געהאלפן וואלט ער אפשר געווען מותר.
Speaker 2: פארקערט, דאס גייט ער זאגן אויך דעם ענין.
Speaker 1: פארקערט, ער קען דאס זאגן פארקערט, איינער וואלט געטראכט אז די עבירה איז ווייל ער ניצט שלעכטע כוחות, אדער ער ניצט כוחות פון רשעות, אדער ווייל ער טוט אים שלעכט, ער מאכט אים קאליע. לויט דעם איז דאס א פנים וואס דו זאגסט, איך פארשטיי וואס דו מיינסט.
Speaker 2: אקעי, אבער וואס קומט דאס דא אריין?
Speaker 1: ס’קומט דאך דא אריין ווייל דער רמב”ם וויל דאך פארציילן אז די איסור איז די איסור פון זאגן ווערטער וואס העלפן נישט, אפשר דאס איז די הגדרה פון די איסור. אדער אפשר וויל ער מסביר זיין וויאזוי א אוחז עינים איז בכלל מכשף, מיט דעם וועג זענען זיי ביידע די זעלבע, ווייל אוחז עינים איז בסך הכל ניצט א טריק, אדער ער גלייבט אפילו נישט אין וואס ער אליין טוט.
Speaker 2: ניין, אבער דא רעדט ער ספעציפיש פון די שמות פון די חובר חבר, אוחז עינים איז אן אנדערע זאך.
Speaker 1: אה, אה, נאר א מינוט. די כללות איז שבת, ס’איז ספעציפיש די נושא פון חובר חבר.
Speaker 2: אקעי, יא.
Speaker 1: זאגט דער רמב”ם ווייטער, ס’איז ספעציפיש די נושא.
Speaker 2: אקעי.
Speaker 1: זאגט דער רמב”ם, עפעס האט א קשר, מ’האט דאך געזאגט דא אז א חובר חבר איז ניצול צו ווערן פון א נחש און א עקרב. זאגט ער אזוי, מי שנשכו עקרב או נחש, ס’איז א זאך וואס מענטשן טוען, מ’זאגט א לחש אויף די מקום הנשיכה, מ’בייגט זיך צו צו די מקום הנשיכה, מ’זאגט א לחש, ווייסט וואס איז א שטילע תפילה, ס’איז חובר חבר.
זאגט דער רמב”ם, מותר, מ’מעג עס יא טון, מ’מעג יא ללחוש על מקום הנשיכה, אפילו בשבת, ווייל שבת טאר מען נישט טון געוויסע רפואות, רפואה בשבת האט אסאך הלכות, דאס מעג מען טון אלס חובר חבר, און מ’מעג עס אויך טון אלס שבת.
Speaker 2: רפואה בשבת איז אסור חוץ אויב ס’איז א סכנה.
Speaker 1: רפואה דעלמא בעלמא, ס’איז דא רפואות וואס איז אסור בשבת. אבער דאס מעג מען טון כדי ליישב דעתו ולחזק לבו. פון וואס? זאגט דער רמב”ם, לאו רפואה היא, רפואה איז עס נישט.
Speaker 2: לכאורה איז עס ענליך צו חובר חבר.
Speaker 1: וואס הייסט ענליך צו? ס’איז עס.
Speaker 2: אפשר זאגט מען נישט דווקא דברים שאין להם לשון עם, און אנכאפן זאכן, אפשר דאס איז אן אנדערע מין לחש, נישט אזא דראמאטישע.
Speaker 1: זאגט דער רמב”ם, פשיטא, איינער וואס איז א דבר מועיל כלום, ס’איז צו זאגן אז מ’זאגט זאכן וואס זענען נישט מועיל כלום, אבער עולם כמנהגו נוהג, אבער היות דער מענטש איז אין א סכנה, און ווייל ער איז אין א סכנה איז ער אויך אין פאניק, איך מיין דאס איז דער פשט, און ער איז יעצט דער חולה נעבעך זייער אנגעשטרענגט. התירו לו מטריחין כדי שלא תטרף דעתו עליו, האט מען אים מתיר געווען אים צו מאכן אין זיינע אויגן, אים טון זאכן וואס ער מיינט, וואס ער רעדט זיך איין אז עס גייט אים העלפן.
Speaker 2: ער זאגט אז ער האט ארויסגענומען א שלאנג פון זיין הוט, און ווייל ער האט עס ארויסגענומען פון זיין לאך, אבער דא טוט ער דאך טאקע, ווייל יישוב דעתו פון מענטשן איז די נפש פון דעם מענטש, אז ער פילט זיך שלעכט.
Speaker 1: מ’איז מתיר געווען די לב פאר א חולה, אדער ס’שטייט דא אפילו ס’איז נישט ממש א לב, נאר אפילו אפשר איז עס א סניף דערפון.
Speaker 2: ס’איז אמת אזוי, ווייל ער זאגט נישט דא, ווען מ’טוט די לוחש, אפשר טוט מען עס נישט די וועג, ער זאגט אבער נישט די וועג, ער זאגט אז מ’איז נישט נושך אינ’ם, איך ווייס נישט וואס.
Speaker 1: ניין, ס’קען זיין אז ס’איז אזא לב, און נישט ממש אן עכטע.
Speaker 2: פארוואס זאל מען נישט דעמאלט זאגן אז ווען מ’טוט דאס, זאל מען זאגן פאר דעם מענטשן, “דער לחש ארבעט נישט, ער גייט נאר בארואיגן”?
Speaker 1: נאר דאס איז נאר ווען מ’נארט אים אריין, איינער וואס איז אוודאי, אוודאי, יא, אז דא איז דא לב, איז דא פיקוח נפש. דא איז פארשטאנען געווארן זיך צו בארואיגן די חולה. מ’איז נאר מתיר פאר א חולה וואס מ’ווייסט אז ס’גייט אים בארואיגן.
Speaker 2: אוודאי, אויב ער האט נישט געווען אין א חסרון הדעת, לאמיר טון די וועלט אריין, חוץ אויב דו מיינסט אז עס העלפט ממילא, אבער דער רמב”ם וואס האלט אז פשוט’ע פשט קען מען זאגן אין די גמרא אז ס’העלפט.
Speaker 1: ממילא אז ס’העלפט איז דאך פשוט אז מ’מעג, ווייל ס’איז פיקוח נפש אדער אזא סארט זאך. אויב דער רמב”ם וואס האלט אז ס’העלפט נישט, ממילא איז ער פארענטפערט פארוואס מ’מעג, ווייל ס’איז אסור יישוב הדעת.
Speaker 2: אין די זעלבע וועג ווי דעם יישוב הדעת, יא, דו פארשטייסט אז יישוב הדעת איז א היתר אויף איסור פון חילול שבת?
Speaker 1: הגם אפשר איז עס נאר מדרבנן די איסור פון נישט ארויסגיין מיט א קמיע, און ס’איז אפילו אויף דאורייתא, ס’איז נישט אזוי, דא וואלט עס נישט געווען, ווייל דאס איז נישט קיין איסור שבת, אבער לאמיר זאגן אז ס’איז מתיר איסורים, פארוואס? ווייל יישוב הדעת איז א זאך, דאס זאגט דער רמב”ם.
אויב אזוי פארשטיי איך אז יישוב הדעת איז מתיר אויך די איסור חובר חבר. ס’איז נישט איינע פון די איסורים וואס מ’דארף זיך מוסר נפש זיין, עבודה זרה, מ’דארף זיך מוסר נפש זיין, אמת רעדט מען פון עבודה זרה. ס’איז אזא סארט איסור וואס מ’איז מתיר, אזוי סאונדט עס.
Speaker 2: אבער ס’קען נישט זיין אז חובר חבר זאל זיין מותר פאר א מקום סכנה, ס’איז דאך דאס אז מקום סכנה איז דאס מותר.
Speaker 1: ער ברענגט נישט די שטיקל חובר חבר, איך זע נישט וואו ס’זאל דא שטיין. ער ברענגט אבער די מאירי וואס גייט געווענליך מיט’ן רמב”ם אין די זאכן, און ער זאגט טאקע אז ס’איז איסור חובר חבר, אבער וויבאלד ס’איז א דבר שאין בו מעשה, אפשר א כותב וואלט נישט מותר געווען, אבער די חובר חבר זעט ער וואס פאר א לייכטערע איסור ס’איז, און מ’איז מתיר במקום סכנה.
דרך אגב, ס’איז נאר פאר די נארישע מענטש וואס האט נישט געלערנט קיין רמב”ם, וואלט ער געוואלט אז ער העלפט נישט. איך קען מיט’ן רמב”ם מיט די ווילן אזוי ווי אז די וואס איז לוחש זאל וויסן אז ס’איז איינער מויל קלעמען, און ער טוט עס נאר כדי שלא תטרף דעתו, ס’איז א חלק פון די היתר, דעמאלטס איז מיר כוואל נישט קיין לייב.
Speaker 2: ניין, ניין, אנדערשטענען. עדעיין, again, איז אויף דיין הערטע, וואס האסט מחדש געווען די פריערדיגע עשר.
Speaker 1: אבער די רמב”ם האט נישט זאגט קיין איין האנטער.
Speaker 2: אבער דער סיפור פשטות איז פארנטפערן די גמרא’ד, וואלט עס איז מותר, דער רמב”ם, איך מיין אז דער אלישיב דארט, “לחזק לבו”, איז נישט נאר אז דער מענטש זאל זיין רואיג, נאר דאס וואס דער מענטש איז רואיג העלפט אויך אז דער רעל זאל זיך שוין דערשטעלן אויסגיין.
ער זאגט, ווען ס’העלפט, וואלט מען פארשטאנען פארוואס ס’איז מותר. אז ס’העלפט נישט, איז דאך אלץ מותר ווייל דער המון עם גלייבט אין דעם.
און אדרבה, דער רמב”ם איז מסכים, איך מיין ער זאגט עס בפירוש אין מורה נבוכים אויף געוויסע אנדערע זאכן וואס די גמרא האט מתיר געווען, אז אדרבה, דער וואס האט געלערנט רמב”ם און ער האלט אז ס’העלפט נישט, טאר מען עס טאקע נישט טון. ער טאר נישט טון וואס איז חובר חבר, און אין וואס איז חילול שבת.
וואס איז שוין אינטערעסאנט, איך מיין אז דער אליהו רבה דייט אן “לחזק לבו” איז נישט נאר אז דער מענטש זאל זיין רואיג, נאר דאס וואס דער מענטש איז רואיג העלפט אויך אז דער ארס זאל זיך נישט אזוי שנעל אויסשפרייטן אין די גוף, דער מענטש זאל נישט זיין אזוי עקטיווירט און כאפן א הארץ אטאקע פון פחד.
וואס איז זייער אן אינטערעסאנטע סייקל, ווייל דא זעסטו שוין וויאזוי דער חובר חבר ארבעט טאקע, און פארוואס מענטשן רעדן זיך איין אז דער חובר חבר ארבעט. ווייל דער רמב”ם זאגט דיר דא אז ס’בארואיגט אים כדי שלא תטרף דעתו עליו. סאו בעסיקלי ער זאגט דא דער פלאסיבאו עפעקט, אז דער פלאסיבאו עפעקט ארבעט אויף א גרויסן פראצענט, ממילא איז עס שוין נישט אזוי פאלש.
אבער דער פראבלעם איז אז… א מענטש געדענקט וויאזוי ס’ארבעט… א מענטש געדענקט דעם מעקאניזם. א מענטש וואס גלייבט דערין, דער רמב”ם רעדט פון מענטשן וואס גלייבן דערין. מענטשן וואס גלייבן דערין מעג מען עס טון פאר זיי שבת. איינער וואס גלייבט נישט דערין, טאר מען עס נישט טון.
א פלאסיבאו ארבעט דאך אויך נאר ווען דער מענטש וואס באקומט עס ווייסט נישט אז ס’איז א פלאסיבאו די גאנצע צייט. קען זיין יא, קען זיין נישט. דער היתר שטייט נישט דא.
דער ווארט איז אז דער רמב”ם האט פארענטפערט די גמרא. ס’איז אים שווער געווען א גמרא. די גמרא זאגט אז מ’מעג טון שבת. דער רמב”ם זאגט אז ס’העלפט נישט. וויאזוי קען מען עס טון שבת? דער תירוץ איז, ס’העלפט פאר… סייקאלאדזשיקעל העלפט עס.
—
זאגט דער רמב”ם ווייטער… איך קום דא צו א ביסל א סענסיטיוו רמב”ם, און איך וויל זאגן פארדעם, רבותי, זאגט ער ווייטער, “תליון על חולי ישראל”. לאמיר לערנען רמב”ם ווי ער מיינט עס. ניין, דער רמב”ם רעדט נישט פון זאגן תהלים, פון מתפלל זיין. לאמיר זיין זייער קלאר. ניין, ניין, ער רעדט נישט פון דעם.
דער קאשויער רב האט זיך געשטעלט. קוק וואס ער שטייט: “הלוחש על המכה”. יא, דאס איז עקזעקטלי וואס מיר האבן יעצט גערעדט, נשכו עקרב. ס’איז לוחש על המכה, רייט? זאגן א לחש לעבן די מכה, ס’טייטשט אזויווי פריער האט ער געזאגט, על מקום הנשיכה, על מקום המכה. ער זאגט עפעס א פסוק פון א תורה.
אפילו פריער איז דער חובר געווען ווען ער זאגט בדברים שאינם לשון עם, אבער די תורה איז דאך יא, די תורה איז דאך געשריבן לשונות פון אלע אומות. די תורה איז דאך דוקא בלשון עם. און ער ליינט דעם פסוק.
און דער רמב”ם זאגט דאס איז גילוי. וואס איז דאס גילוי? ער זאגט אז ביי די מכה, די “וכל בכור” פסוק גייט דאך ארויף אויף אלע מכות, רייט? אלע מכות מצרים. יא, איך ווייס וואס ער מיינט, ממש אז ער וויספערט עס אריין. דער פוינט איז, ער טוט עס כדי פאר דאס גילוי, נישט פאר די יאגן.
יא, דארט איז געשטאנען “וכן הקורא על התינוק שלא יבעת”. א קינד איז דערשראקן, ער זאגט פסוקים אז דער קינד זאל זיך נישט דערשרעקן. אדער, “המניח ספר תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן”. ער נעמט א ספר תורה אדער ער גיבט תפילין אויף א קינד כדי ער זאל איינשלאפן. אזוי ווי דער קינד האט אמאל געזאגט אז די גמרא העלפט שלאפן, ווייל ער זעט אייביג טאטע שלאפט איין אויף די גמרא. יא, יעצט איז נישט קיין גילוי, יעצט איז פשוט דרך התורה. יא, ער נעמט א הייליגע זאך, א חפץ של קדושה, כדי ער זאל איינשלאפן, דער קינד זאל זיך בארואיגן.
זאגט דער רמב”ם, “לא די להם שהם בכלל חוברים ומנחשים” – די וואס טוען דאס זענען עובר אויף די איסור פון חובר חבר ומנחשים.
נו, זעסטו אז חובר חבר איז נישט דווקא ווען ס’איז נישט קיין ווארט וואס האט א מינינג. זאל זיין דא א סתירה אין רמב”ם וואס די ראשונים קענען פארענטפערן? ניין, ס’איז נישט קיין סתירה, ווייל די תורה האט דאס נישט מתיר געווען. ס’איז קלאר אז דער רמב”ם האט… אזוי ווי איך האב דיר געזאגט, ווען דו זאגסט א פסוק “בראשית ברא אלקים”, איך ווייס נישט, דער פסוק האט, לאמיר זאגן, ס’האט א מינינג, און דער מינינג האט גארנישט איינגעלייגט מיט’ן… וויאזוי הייסט עס… מיט’ן רפואה. איז לגבי דעם איז עס נאך אלץ נישט נוגע, ס’איז נאך אלץ א חובר חבר.
דער רמב”ם האט דערציילט וויאזוי ס’איז געגאנגען געווענליך. אויך אן אינטערעסאנטע זאך איז אז די מענטשן וואס מאכן סגולות פון פסוקים, געווענליך א פארט פון די חכמה איז צו פארדרייען די פסוק, יא, מ’זאגט עס בעקווארדס. דער פסוק מיינט דיר יא עפעס, אבער ער זאגט די פסוק נאר די ראשי תיבות, נאר די… יא, אזוי גייט דאך סגולות.
יא, אזוי זאגט דער רמב”ם, “לא די להם שהם בכלל חוברים ומנחשים, אלא שהם בכלל הכופרים בתורה”. זיי זענען בכלל כופרים בתורה. פארוואס? פארוואס זענען זיי כופרים בתורה? ווייל זיי פארקרומען די דעת התורה. “שהם עושים דברי תורה רפואת הגוף”. זיי מאכן די תורה פאר עפעס א לחש וואס העלפט צו אויסהיילן די גוף. “ואינם אלא רפואת הנפשות”. אבער באמת איז די תורה נישט א רפואת הגוף, די תורה איז רפואת הנפשות, ס’איז נאמר “ויהיו חיים לנפשך”. “לנפשך” דא מיינט דעם נפש הדעת, דער שכל פון דעם מענטש, דער נפש. יא, די תורה איז… ס’היילט אויס א מענטש’ס דעות, א מענטש’ס מידות, א מענטש’ס חכמה. אבער ס’העלפט נישט דעם מענטש’ס גוף. און דער מענטש רעדט זיך איין אז א מורמלען א פסוק… ער מיינט אז דער פסוק איז א רפואה.
דאס איז בעצם די משנה. די משנה זאגט, רבי עקיבא אומר, הלוחש על המכה אין לו חלק לעולם הבא. און דער רבי עקיבא ברענגט דוקא א פסוק וואס איז זייער שטארק מעין הענין, “כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך”. דער פסוק מיינט צו זאגן אז אויב דו וועסט זיך פירן מיט די תורה, וועט דיך דער אייבערשטער אויסהיילן. דער מענטש מיינט אז זאגן דעם פסוק איז עפעס א לחש, עפעס א מעדזשיק, אז דו זאגסט עס ביי די מכה, גייט אוועק די מכה.
ס’איז דא א וועג לכאורה וויאזוי עס צו טון. מ’זאגט פאר דעם מענטש דעם גאנצן פסוק, מ’זאגט אים, “נעם דיך אונטער פון יעצט אן צו היטן די תורה”. דאס רעדט מען דאך יא, רפואת הנפש. דאס איז רפואת הנפש.
און דער לוחש על המכה, די מכה איז א מכה פון א סכנה? הרי “הקורא לתנוק שלא יבעת”, מיט וואס איז עס אזוי אנדערש ווי דער וואס “כדי שלא תטרף דעתו”? יא, אז די סיירען קלינגט, יא, א קינד לויפט צו די באנקער, און דו זאגסט אים א קאפיטל תהלים אים צו בארואיגן, דאס איז ממש אזוי ווי מ’האט פריער געזען.
דא רעדט זיך פון א מקום סכנה. אפשר אין א מקום סכנה מעג מען טאקע זאגן אלטע נקודות. דא רעדט מען אז סתם א יונגל, א קינד איז צעשראקן, ס’איז נישט קיין סכנה, ס’וועט נישט העלפן. אפילו דער ישוב הדעת וועט נישט העלפן אין אזא גרויסע פאל. אפשר, ווי מיר האבן געזאגט, אז דארט איז עס היילט טאקע אויס אביסל די ישוב הדעת.
זאגט דער רמב”ם, אבער… דער רמב”ם האט דא געזאגט א נייע טייטש. אין די משנה שטייט אז ס’איז א כופר, ס’שטייט “אין לו חלק לעולם הבא”. דער רמב”ם איז מסביר אז די טייטש איז, ער פארשטייט נישט וואס מיינט די תורה. ער מיינט אז די תורה איז אויסצוהיילן זיין גוף, אנשטאט וואס ס’איז אויסצוהיילן זיין נפש. ס’איז אינטערעסאנט, ווייל אנדערע מפרשים לערנען אפ די “לוחש על המכה” מיט משביעין ווען מ’טוט די ירוקה, און דער רמב”ם אין פירוש המשניות זאגט דארטן אזוי. אקעי, אבער דא זאגט דער רמב”ם אנדערש.
—
אבער ס’איז דא איין היתר, יא. זאגט דער רמב”ם, “אבל הבריא שקורא פסוקים ומזמור מתהלים כדי שתגן עליו זכות קריאתן” – א געזונטער מענטש וואס ליינט פסוקים אדער ער ליינט א מזמור פון תהלים, און ער טוט עס כדי שתגן עליו זכות קריאתם, אז די זכות פון לערנען תורה, די זכות פון לערנען תהלים, עס זאל מגין זיין אויף אים, וינצל מצרות ונזקים, און ער זאל ניצול ווערן פון צרות און נזקים. וויאזוי גייט ער ניצול ווערן? ווייל ער האט מער זכותים. יא, דער אייבערשטער איז דן מענטשן לויט די זכותים. אויב אזוי איז דאך נישט קיין קשיא בכלל, איך דארף עס נישט זאגן. איז דאך רעדע מותר. סאו ס’זעט אויס אזוי ווי ס’איז דא צוויי זאכן.
לכאורה דער רמב”ם זאגט דא אז ס’האט צו טון… אקעי, ער זאגט אבער די ווארט “הבריא”. רייט, ס’האט צו טון מיט וויאזוי מ’קוקט עס אן. קען זיין אז דער חולה אויך, דער חולה דארף יעצט די זכות. אבער ס’זעט אויס אז ווען מ’שטייט און מ’האט געזאגט א געוויסע פסוק, זעט עס נישט אויס ווי מ’וויל האבן מיט די זכות פון נאך אביסל תורה. ס’סאונדט אזוי ווי די פסוק האט א פאוער, אזוי ווי דער חובר טוט עס. לכאורה דאס איז די ווארט. צו וויאזוי טראכט דער מענטש אז די פסוק ארבעט. אויב טראכט ער אז יעצט האט דער מענטש נאך א זכות, מ’קען אויך געבן צדקה דארט, נאך אמאל א מצוה, יעדע מצוה איז דאך מגין אויף א מענטש, דאס זאגט ער מגין.
איך ווייס נישט אויב די ווארט איז אזוי שטארק די חילוק. אבער ווען מ’טוט עס פאר א חולה, טוט מען עס אזוי ווי חובר חבר טוט זאכן. ס’זעט אויס זייער ענליך צו חובר חבר. איך טראכט נישט אז ער מיינט אז דאס איז די זעלבע זאך.
ס’איז נישט קלאר. די חילוק זאגט ער ברענגט ער דא אין רש”י, אז ס’שטייט בפירוש אז ס’איז דא א חילוק צו ס’איז פארדעם אדער נאכדעם. ער זאגט, מ’זאל נישט זאגן “שיר של פגעים”, ער זאגט “רושם בציצת תהלים שתגן עליו”, זאגט ער דאס איז פארדעם. נאכדעם טאר מען נישט. וואס איז די חילוק? ס’איז נישט קלאר.
ס’איז טאקע אינטערעסאנט, ס’איז דאך אייביג דא א נאכדעם פון נאכדעם. יא, ער איז נפגע געווארן, קען מען זאגן ער זאל יעצט נישט שטארבן. ס’זאל זיך יעצט סטאפן, פון יעצט דארף ער ווייטער זכותים.
אויך דאס וואס דער רמב”ם זאגט “לרפאות הגוף”, אויך דא פאני זאכן. קען זיין, קען זיין דאס איז די ווארט. אויב מ’זאגט נאכדעם וואס ער איז שוין נפגע, ער וויל אז ס’זאל געשען עפעס א זאך וואס ס’זאל ארויספליען פון זיין באדי. ער גייט זיך איינרעדן, לאמיר זאגן א מענטש האט א געוואוקס, און איינער רעדט זיך איין “איך גיי זאגן פסוקים און די געוואוקס גייט, וואופס, ס’גייט ארויספליען”. דאס איז מער אזוי ווי כישוף.
מה שאין כן מ’זאגט, איך וויל דער מענטש זאל האבן זכותים, אדער רפואה זאל ארבעטן פאר אים. דאס איז דאך זאכן וואס דער אייבערשטער ארבעט דאך אזוי, אז איין מענטש האט מער זכותים באקומט ער מער. דער רמב”ם גלייבט דאך אין דעם. א מענטש האט מער זכותים, האט ער מער… ער דארף זיין בעסער. נו, נו, ס’איז זייער נישט קלאר.
—
איך קען נישט פארשטיין צוויי זאכן. קודם כל, דאס וואס דו פרעגסט לאו דווקא איבער זאגן תהלים. דער רמב”ם זאגט נישט תפילה, ער זאגט “מתפלל”. ס’איז דא צוויי וועגן וויאזוי מ’זאגט תהלים, יא? סתם אזוי איז נישט קיין שאלה, ווייל נישט אלע קאפיטלעך מזמורי תהלים זענען ממש תפילות, אקעי. אבער אפילו איינער דאוונט, איך בין זיכער נישט אז די הלכה איז קעגן דאווענען, רייט? איינער האט א מכה, אוודאי דארף ער טון דאווענען. וויאזוי ער דאוונט, ער זאגט תהלים, מ’קוקט נסים, וואס אייגנטליך, וויאזוי ער דאוונט איז זיכער נישט די שאלה. די שאלה איז ער ניצט עס בתורת סגולה, ס’איז מער אזא סארט זאך.
און דער רמב”ם זאגט אן אינטערעסאנטע זאך, אז רפואת הגוף, רפואת הנפש, ווייל ס’קען ציילן אזוי ווי שלא לשמה. מ’טאר נישט ניצן תורה שלא לשמה. ער זאגט אז דער אייבערשטער זאגט יא צו רפואת הגוף, אזוי ווי ס’שטייט. ס’איז ווי קרדום לחפור בה, אזא זאך. יא, ווייל אויך, ס’איז פאני, ס’איז אזוי שרעקליך, ס’איז א כופר בתורה איינער וואס ער טוט נאר שטיצן בשביל שיחיה בני? ס’איז דאך א נארמאלע זאך.
עפעס איז אויך אינטערעסאנט אזוי ווי דער רמב”ם, ס’זעט אויס אז מ’דארף גלייבן אז ס’איז נאר רפואת נפשות. אזוי ווי א מענטש וואלט געמיינט אז ס’איז אוודאי איז עס רפואת נפשות, אבער איך מיין אז ס’האט מער ווי דעם. ווייל ער זאגט “אינו אלא כופר”. ס’זעט אויס אזוי ווי מ’קען נישט גלייבן אין ביידע. אדער איז עס רפואת נפשות, אדער איז עס א רפואת הגוף, און דעמאלט איז ער א כופר בתורה.
—
איך האב געטראכט אז ס’איז א טייטש, איך ווייס נישט אויב ס’איז ממש טייטש, אבער איך פיל אז פון די גאנצע לשון וואס ער רעדט פון די פאני לשונות מיט אלעס, קומט עס ארויס. אז די שאלה איז צו די תורה, אוודאי די תורה איז א רפואה. די שאלה איז צו וואס, וויאזוי איז די תורה א רפואה? די גוף פון תורה אדער די נפש פון תורה?
וואס הייסט א נייע טייטש? אנדערע ווערטער, איינער זאגט אז די תורה איז א הייליגע זאך, אדער די פסוק, די לשון פון די פסוק, די פיזישע סאונד פון די פסוק היילט אויס. ניין, דאס איז די גוף. דו מוזט האלטן אז די תוכן פון די פסוק, די תורה זאגט דאס, “כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת”, ס’איז קיין וויכוח, דאס איז די רפואת הגוף. ס’מיינט געוויסליך די מענטש, אבער אזויפיל איך פארשטיי.
ס’איז אינטערעסאנט, ווייל די פריערדיגע זאך וואס אונז האבן געלערנט למשל, אז “קשרים לתתורא ודעת אהבה”, איז דאך אויך בעצם רפואת נפשות וואס האט א גוטע השפעה, יא, ווייל ס’בארואיגט די מענטש, איז דאך אן ענין פון רפואת נפשות. ס’קען אייביג זיין אז די איינציגסטע כח וואס האט צו היילן א מחלה איז אייביג דורך רפואת נפשות. דאס הייסט, א מענטש ווערט אביסל א בעסערע מענטש, דאס הייסט רפואת נפשות, און נאכדעם גייט ער האבן די זכות.
ניין, איך מיין אז דא ליגט עפעס א געוויסע זאך, אז אויב גלייבט מען, אז וועגן דעם זאגט מען אונז אייביג, מ’בעט רפואת הנפש רפואת הגוף. יא? מ’זאגט ביים מי שברך רפואת הנפש רפואת הגוף.
איך מיין אז ס’שטימט זייער גוט מיט די רמב”ם, ווייל אויב אונז פארשטייען מיר אז ווען א מענטש האט מער דעת השם, האט ער מער השגחה פרטית, דער אייבערשטער וואטשט אים, די תורה איז משמר אויף אים.
Speaker 1: די תורה מאכט א מענטש פאר א בעסערן מענטש, א בעסערער מענטש האט מער טשענסעס פאר א רפואה. אבער אויב א מענטש מיינט אז די תורה קען גיין דירעקט צו רפואת הגוף און אויסלאזן די רפואת הנפש, דאס רופט ער אפ “שוטים”.
אבער איך מיין מיר דארפן דא בכלל מער פארשטיין ווען דער רמב”ם זאגט “לא יהיה להם חלק לעולם הבא, אלא הם בכלל חברים ומנחשים”. ער האט אים עס נישט געזאגט אויף אן עבירה פון מלקות. לכאורה, ווען ער נעמט א ספר תורה און ער לייגט עס אויף א קינד, האט ער געטון א לאו שיש בו מעשה? דער רמב”ם זאגט נישט “לאו”. ער זאגט אז עס איז אזוי רבנן’דיג, אז עס איז ענליך. און ער ברענגט נישט די שארפע לשון “אין להם חלק לעולם הבא”, ער ברענגט עס אביסל “בכלל הכופרים”, אזוי ווי “בכלל חברים ומנחשים”.
מיר דארפן טראכטן, ווען דער רמב”ם זאגט אויף עפעס אז ער איז בכלל די און די מענטשן, מיינט ער צו זאגן אז ער איז א חוטא, ער איז א כופר, אדער ער טאטשט אן, ער גייט… מיר דארפן חושש זיין אז ער זאל נישט זיך דערקייקלען צו די כופרים.
מיר דארפן געדענקען אז וואס דו זאגסט, איך ווייס נישט וואס ס’מיינט אין מי שברך, איך ווייס נישט וואס ס’מיינט, אבער די ווארט “רפואת הנפש” האט דא צוויי אנדערע טייטשן. רפואת הנפש איז וואס אונז רופן רפואת הנפש, אדער אויך וואס דער רמב”ם רופט דא אן, איז איינס מיט די רפואת הגוף. ס’קען מיינען כי דמי הנפש, דמי נפש. אבער דער רמב”ם דא, נפש מיינט צו זאגן זיין שכל. יא, ס’מיינט זיין גוטס, זיין נשמה, however you want to call it. ס’קען אויך דאס זיין, און מיר דארפן דאס האלטן קלאר.
דער רמב”ם ברענגט אז דער רמב”ם אין הלכות מזוזה זאגט ער אן ענליכע זאך, די וואס שרייבן שמות צו מזוזה. אונז פירן זיך נישט ווי דער רמב”ם, אונז לייגן יא שמות אין די מזוזה, געוויסע שמות at least, א שטיקל פשרה. אונז שרייבן שמות וואס האבן נישט קיין מינינג, די י-ה-ו-ה’ס נאך די שם הוי”ה וכדומה. און ס’זעט אויס אז נישט אלע זענען מסכים מיט די הלכה פון די רמב”ם, און ס’איז דא וואס האלטן אז יא, ס’העלפט.
Speaker 2: איי, וואס טוט מען מיט די משנה?
Speaker 1: טאקע א שאלה. וואס איז פארקערט, דארף מען שרייבן. מען דארף קוקן די מפרשי המשנה דארטן.
Speaker 2: ביי “קיצץ נחש הנחושת” מיין איך די תירוץ פון רמב”ם איז געווען אז…
Speaker 1: דער רמב”ם דארף זיך ווען א משנה. די משנה זאגט אז חזקיהו האט נישט געהאלטן.
Speaker 2: יא, יא, ניין, מען דארף קוקן וויאזוי דער רמב”ם איז עס מסביר דארט, יא.
Speaker 1: דער רמב”ם דארט רעדט זיך וועגן ספר רפואות, פארקערט, אז ס’איז געווען עבודה זרה, ווייל אויב ס’זאל זיין אמת’דיגע רפואות, זאל ער עס קטוען.
בקיצור, איך ווייס נישט. דאס קען זיין אז נישט אלע זענען מסכים מיט’ן רמב”ם. אבער דער רמב”ם שיטה איז זיכער אז די תורה היילט אויס, אבער בדרך נפש. דאס איז דער תוכן פון די תורה, ס’היילט אויס די נפש פון א מענטש. און אוודאי, ס’האט אויך א השפעה פון רפואות הגוף, טו אן עקסטענט, אזויווי דו האסט געזאגט. אבער נישט די פשט אז די ווערטער פון די תורה מעדזשיקלי היילן אויס די גוף פון א מענטש. מעדזשיקלי, דאס איז לויט’ן רמב”ם כפירה בתורה.
לויט די משנה, די מפרשי המשנה. מען דארף געדענקען, ס’איז א משנה. דאס איז נישט דער רמב”ם איז געקומען דערפון. די משנה שטייט אז “הלוחש על המכה אין לו חלק לעולם הבא”. ס’איז רבי עקיבא, דער רבי פון רבי שמעון בר יוחאי. ס’איז נישט קיין קאמפעטישן צווישן די בעלי שכל און בעלי… יא, דער זעלבער רבי עקיבא וואס איז געגאנגען אין פרדס, איז געגאנגען אין הימל און געזען די מלאכים און אלעס.
יא, אה, מען דארף טראכטן וואס איז… מען זעט דא אפאר.
מען זעט אויך אז “כדי שלא תטרף דעתו עליו”. איך מיין “כדי שלא תטרף דעתו עליו” איז אויך זייער ענליך, ווייל ס’איז נוגע אין די דעת פון א מענטש, און דאס העלפט אים. און דאס איז די פשרה. ס’איז נישט אז די תורה היילט אויס, נאר ס’איז נוגע אין די דעת פון א מענטש.
און אגב, דאס איז די פשרה. דאס הייסט, מיר זענען מכניע צו דעם מענטש וואס איז נעבעך, ער גלייבט אין דעם. דער רמב”ם זאגט נישט אז “כדי שלא תטרף דעתו” איז א מצוה. ער זאגט אז ס’איז א היתר. ס’איז א היתר פאר דער וואס איז נעבעך איינגערעדט.
מיט אנדערע ווערטער, ס’קען זיין אז דאס איז אויך דא א היתר. אזויווי איך זאג פיקוח נפש, איינער געבט א… אפילו דער רמב”ם אליינס, שטעל דיר פאר ס’קומט צו א איד וואס איז אין א מצב פון פיקוח נפש, און ס’איז נישטא קיין וועג אים צו העלפן נאר אים געבן עפעס א קמיע וואס דער רמב”ם האלט אז ס’העלפט נישט. קען זיין ער וואלט אים געגעבן די קמיע, ווייל “לישב דעתו”. און ס’איז דאך… קען מען מיט דעם מיישב זיין א סאך צדיקים וואס האבן געגעבן קמיעות. נישט אלעמאל זיי האבן געגלייבט אלעמאל אז ס’העלפט. אז לשאול דעת איז אויך עפעס ווערט.
אקעי, שוין, דאס איז די ענין פון… לאמיר ענדיגן, זיי דארפן זיך ריקן.
—
זאגט דער רמב”ם ווייטער, איז געגאנגען מיט דורש אל המתים.
Speaker 2: זייער גוט. וואס איז דאס?
Speaker 1: זאגט דער רמב”ם ווייטער אין פסוק, “ולא ימצא בך… ודורש אל המתים”. וואס איז דאס?
זאגט דער רמב”ם, “זה המרעיב עצמו”, די פראקטיק איז אזוי, די ריטואל איז, מען הונגערט זיך אויס, מען פאסט, “והולך ולן בבית הקברות”, דאס איז די דעפינישאן פון א טיפישן, די גמרא זאגט, א שוטה. ער גייט און ער שלאפט אין בית הקברות, “כדי שתבוא עליו רוח הטומאה”, כדי דער רוח הטומאה זאל קומען אויף אים, “ויודיעוהו מה ישאל עליו”, כדי דער מת זאל קומען אין חלום און אים מודיע זיין וואטעווער דער מענטש וועט פרעגן פון דעם מת, וועט דער מת אים ענטפערן.
“ויש אחרים”, זאגט ער, “שהם לובשים מלבושים ידועים”, זיי טוען זיך אן געוויסע מלבושים, “ואומרים דברים”, זיי זאגן געוויסע ווערטער, “ומקטירים קטורת ידועה”, זיי ברענגען ספעציפישע קטורת, “וישנים לבדם”, זיי שלאפן אליין, “כדי שיבוא מת פלוני ויספר עמו בחלום”.
זאגט דער רמב”ם, “כללו של דבר, כל העושה מעשה כדי שיבוא המת ויודיעו”, מען טוט מעשים כדי דער מת זאל קומען און מודיע זיין, “לוקה, שנאמר ‘לא ימצא בך… דורש אל המתים'”.
Speaker 2: אה, ס’איז פארדעם האט ער געברענגט מלבושים ידועים, ווייל דעמאלטס איז עס א מעשה.
Speaker 1: ס’קען זיין מרעיב עצמו ולן, ווייס איך נישט ווי, אפשר איז דאס אויך א מעשה. ער וויל זאגן, נישט נאר יענץ, נאר אויב ס’איז דא נאך טעקניקס.
Speaker 2: וואס איז די טעקניק וואס מען טוט? וואס איז א טעקניק וואס ס’איז דא א מעשה און מען פרעגט פון די מתים?
Speaker 1: נישט עסן איז נישט קיין מעשה. אפשר גיין שלאפן אין בית הקברות.
ס’איז אינטערעסאנט אז מען זעט אז מרעיב עצמו, נישט התענות. ס’איז פשוט, ער פייניגט זיך. נישט ווייל ס’איז געווען א גוטע זאך וואלט געווען גיין זיך מתענה זיין.
—
און ווייטער שטייט דארטן, “שואל אוב וידעוני”. זאגט דער רמב”ם, וואס מיינט דאס?
און מיר האבן שוין געלערנט פריער אז דער וואס טוט אוב וידעוני, האבן מיר שוין געלערנט אין הלכות עבודה זרה, אז ער איז אסאך הארבער ווי די אלע מכשפים, און אויף אים קומט זיך סקילה, ווייל אוב וידעוני האט ממש א שייכות מיט עבודה זרה. אבער נאר דא, דער שואל אוב וידעוני, אים קומט נישט סקילה, ער איז די זעלבע הארב ווי אלע אנדערע מכשפים אדער פרעגן פון מכשפים.
זאגט דער רמב”ם, “אסור לשאול בעל אוב או בעל ידעוני”. ער טוט נישט פרעגן, דער מענטש וואס טוט אוב וידעוני. ער האט שוין פריער געלערנט, מען נעמט א ביין און פארשידענע זאכן, שנאמר.
Speaker 2: זאל איך קען מיך נישט אויס, באט מען דארף פארשטיין פארוואס אוב וידעוני האט מער שייכות מיט עבודה זרה ווי די אלעס וואס ער האט אויסגערעכנט. זיי זעען אויס גאנץ ענליכע טעקניקס.
Speaker 1: ניין, דאס איז אנדערש. אוב וידעוני, ער נעמט א ביין און ער שרייט, נע, עס איז א גאנץ אנדערע זאך.
Speaker 2: נו, נו. איך זעה א חילוק. ער זאל זיך אויסהונגערן און גיין אין בית הקברות און מקטיר זיין קטורת.
Speaker 1: ניין, אבער דאס איז ציילן פאר א מת.
Speaker 2: ניין גוט, ער זאגט כלל למת.
Speaker 1: דער עובד ידעוני זעט אויס אז עס איז עפעס א כח פון דעם שטיין אין ביינער.
ער זאגט דער רמב”ם, דער מענטש וואס פרעגט אוב וידעוני איז עובד אויף די לאו. ס’איז דא א פסוק עקסטער פאר א בעל אוב וידעוני אז עס איז בסקילה, אבער נארמאל דא אין די לאו פון אלע מכשפים שטייט “ושואל אוב וידעוני”. דער וואס פרעגט אוב וידעוני איז אנדערש ווי דער בעל אוב וידעוני וואס באקומט סקילה, ער באקומט א מלקות.
זאגט דער רמב”ם, “נצטוונו שלא לדרוש שבעל אוב וידעוני עצמו”, דער וואס פראוויידט די סערוויסעס פון אוב וידעוני איז בסקילה. “והנשאל בהם”, דער קלייענט פון דעם, איז באיסור עשה, “ומכין אותו מכת מרדות”, ווייל ער טוט נישט קיין מעשה, ער פרעגט אים נאר.
אבער, זאגט דער רמב”ם, “ואם קבל מעשה ועשה כפי מאמרו”, אויב האט ער געפרעגט דער אוב וידעוני און ער האט געטון דאס וואס דער אוב וידעוני האט אים גע’עצה’ט, און ער האט געטון חס ושלום לכאורה א מעשה, איז זיין לאו שיש בו מעשה איז לוקה.
—
ווייטער זאגט דער רמב”ם, און ווייטער שטייט, “והמכשף חייב סקילה והוא שעשה מעשה כשפים”.
זאגט דער רמב”ם, די אנדערע זאכן ביז יעצט, אלע זאכן ביז יעצט הייסט אים מכשף, און וואס איז א נייע זאך? אפשר מכשף איז אזוי ווי, און וואטעווער נאך ס’זאל זיין אזוי ווי, און יעדער דור קען אויפקומען נייע מיני כישוף און מלהטות אפן.
זאגט דער רמב”ם, דאס איז, דאס איז “והוא שעשה מעשה כשפים”, ער האט געטון אן אמת’דיגע מעשה כשפים. ער האט געטון געוויסע טעקניקס און אפשר איז געקומען צו אים געוויסע, איך ווייס נישט.
Speaker 2: אן אמת’דיגע מעשה כשפים מיינט נישט פאר’ן רמב”ם אז ער האט געטון אז ער האט אן אמת’דיגע כח, ווייל ער גייט דאך זאגן אין א מינוט אז ס’איז אלעס שקר וכזב.
Speaker 1: ניין, אבער עטליסט ער אליין, ער האט געטון עפעס א מעשה. ער האט געטון עפעס א מעשה, וואס איך מיין אז ער אליין, דער חילוק צווישן די אוחז עיניים לכאורה איז א גאנץ און ער אליין איז אויך איבערגענומען, ער איז א חלק פון די… ער איז אין די סקעם.
איך טייטש עס זייער פשוט. אוחז את העיניים, אנשטאט ער טוט, ער טוט נישט קיין מעשה כשפים און משלים, ער לייגט צוזאם צוויי בארן און מיט דעם טאגארטל דרייט ער עס, איך ווייס וואס. אוחז את העיניים טוט נישט גארנישט. ער טוט דירעקט די מעשה, ער ברענגט ארויס א שלאנג פון זיין הוט. אבער ער טוט נישט אינצווישן פאר דעם קלאפט ער דריי מאל אויף’ן רוקן פון א באר, איך ווייס וואס. דאס איז דער חילוק.
ויראה שעושה ואינו עושה, זעט אויס ער טוט עפעס, אבער ער טוט אבער גארנישט. אוחז את העיניים, ויראה שעושה ואינו עושה, ער מאכט אז דער מענטש וואס זעט זאל מיינען אז ער טוט עפעס, איז לוקה מכת מרדות. פארוואס? ווייל א שלב וואס ער איז שוין אין מכשף בכלל, לא ימצא בך, איז נאכאמאל, אבער אוחז את העיניים, מען טוט נישט דעם… נאכאמאל, מכשף איז חייב סקילה.
Speaker 2: פארוואס? ווי איז דער פסוק וואס מכשף איז חייב סקילה? מכשף שטייט נישט אין די פסוק פון…
Speaker 1: אקעי.
Speaker 2: וואס איז דער פסוק פון מכשף?
Speaker 1: מכשפה לא תחיה?
Speaker 2: מכשפה לא תחיה מיינט…
Speaker 1: יא, מכשפה לא תחיה שטייט אן עקסטערע פסוק אויף מכשף. די אלע אנדערע, מעביר בנו ובתו באש, קוסם קסמים, מעונן, שטייט נישט… שטייט נאר דער לאו. מכשפה לא תחיה, ס’קומט סקילה.
ממילא איינער וואס טוט דאס, ער טוט א מעשה כישוף, באקומט ער נישט קיין סקילה. אוחז את העיניים באקומט ער נישט קיין סקילה, ער באקומט נישט קיין מלכות, ער באקומט נאר מכת מרדות. פארוואס? ווייל דער לאו וואס שטייט ביי מכשף, שטייט לא ימצא בך די אלע זאכן, מעביר בנו ובתו באש, וכו’ וכו’ וכו’ און אזוי ווייטער. איז דער לאו איז נישט לאזהרת מיתת בית דין. איז פשט אז איינע פון די זאכן, א חלק פון די לאו, באקומט מיתת בית דין. אבער פארוואס איז קיין… מכשף ספעציפיש, נישט אלע, ווייל אלע זענען נישט נתנה לאזהרת מיתת בית דין, אלע האבן נישט קיין מיתת בית דין. נאר מכשף.
אבער די מעשה איז נישט נתנה לאזהרת מיתת בית דין, נאר די אקט איז נתנה לאזהרת מיתת בית דין. די עזרת בית דין מיינט נישט נאר, די מוסר בית דין מיינט נאר ווען ס’איז אן אמת’דיגע מכשול.
שומר עדותיו, ס’איז אויך עדות שקר, איז טאקע בכלל לא ימותו בחוץ, אבער ווייל ס’איז אויך עדות שקר, זענען זיי פטור פון מלקות. וואס איז די ווארט עדות שקר? ווייל ס’איז נישט געווען קיין מעשה. ווייל אז ס’איז נישט געווען קיין מעשה, קומט זיך אים נישט קיין סקילה און אויך נישט קיין מלקות.
Speaker 1:
און די אזהרת מיתת בית דין מיינט נאר ווען ס’איז אן אמת’דיגער מכשף.
Speaker 2:
ניין, ניין, ניין, ניין, ניין.
Speaker 1:
סאו ממילא דער וואס איז אוחז את העיניים איז טאקע בכלל לאו ימותו בכלל, אבער ווייל ס’איז אויך אוחז את העיניים, ווייל ער האט נישט געטון קיין מעשה?
Speaker 2:
עקזעקטלי, אזוי זאגט ער. ווייל ער האט נישט געטון קיין מעשה קומט זיך אים נישט סקילה און אויך נישט מלקות?
Speaker 1:
עקזעקטלי. און ממילא קומט זיך אים א… ניין, ניין, ניין, ער רעדט וועגן ס’איז א לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, נישט וועגן ס’איז א לאו שאין בו מעשה. אויב ס’איז א לאו שאין בו מעשה קען ער זיך יא באקומען.
Speaker 2:
ניין, מ’קען נישט באקומען.
Speaker 1:
ס’איז א סתירה מיט די פריערדיגע רמ”א, וואס דער רמ”א זאגט אז אן אוחז את העיניים איז…
Speaker 2:
דא רעדט מען אוחז את העיניים וואס איז בתורת כישוף, ווייל דארטן געווען אוחז את העיניים בתורת מעונן, אזוי קען איך זאגן.
Speaker 1:
יא, אבער וואס איז די חילוק? ס’איז די זעלבע זאך. דארט איז געשטאנען בפירוש אז מ’איז לוקה, דא שטייט אז מ’איז נישט לוקה. וואס דו זאגסט בתורת כישוף, וואס מיינט בתורת כישוף? דו ווייסט דאך אוחז את העיניים, מוז מען זאגן.
Speaker 2:
די אוחז את העיניים איז נישט קלאר, ווייל וואס דו פרעגסט, ס’שטייט נישט אז לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין דארף זיין א התראה. סאו מכשף, ווען איז דער מכשף וואס באקומט נישט קיין מלקות? ער באקומט סקילה. סאו וואס וועסטו זאגן אז ער באקומט מלקות ווען? ווען ער איז אוחז את העיניים, פלוצלינג באקומט ער מלקות? וואו קומט עס אריין? עפעס איז ווירד דא, עפעס איז נישט קלאר.
Speaker 2:
ס’קען זיין די ווארט איז ווייל אוחז את העיניים איז נישט בכלל מכשף, ס’איז נישט ממש מכשף, נאר ס’איז בכלל מכשף. און ממילא אפילו אויב מ’איז אוחז את העיניים און מ’טוט עס יא מיט א מעשה, מיר זעט אויס אז די ווארט דא איז אוחז את העיניים אפילו ער טוט עס יא מיט א מעשה, די סיבה פארוואס ער באקומט נישט קיין מלקות איז וועגן ס’איז א לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, נישט וועגן ס’איז א לאו שאין בו מעשה. און פארוואס באקומט ער נישט סקילה? ווייל מכשף מיינט דייקא ווען ער טוט אנדערע מעשה כישוף, נישט אוחז את העיניים.
Speaker 1:
פון וואו קומט דער איסור אוחז את העיניים דעמאלטס? עפעס איז מיסינג. דו פארשטייסט אז עפעס איז מיסינג?
Speaker 2:
פארוואס עס איז יא בכלל און פארוואס עס איז נישט בכלל? ווען עפעס איז מיסינג, מען דארף לערנען די גמרא וועגן דעם, ווען עפעס האט אריינגעמאכט איז מיסינג מיט שוין. א חידוש וואס ס’זעט אויס אין דער עמדמיים איז, אז אן אמת’דיגע מכשף איז ווען ס’איז דא אמת’דיגע מעשה כישוף, וועט עפער דעט מינס. אוחז את העיניים איז אויך א סניף פון מכשף, אבער עס איז נישט די עצם איתם מכשף, ווייל א עצם איתם מכשף קומט סקילה. און אויף דעם אוחז את העיניים ווייל סקילה קען איבערקומען עס איז נישט ממש מכשף, נאר עס איז נאר בכלל מכשף, און ווייל עס איז א לאו, א לאו איז די חבר יא דא, אבער ווייל עס איז א לאו ש… איך זאל איך נישט דא קיין מיתת בית דין אויף.
Speaker 2:
נעט דאס די ווארט, איך וואלט אפשר געזאגט אזוי, מכשפה, ווען עס שטייט אין די תורה, מכשפה מיינט אן אמת’דיגע מכשף, וואטעווער דעט מינס. לא ימצא וועלכע מיינט עפעס וואס איז אפילו נאר ענלעך, ווייל ס’זאל נישט זיין צווישן דיר עפעס וואס איז א מין כישוף. ממילא ווערט עס איז א לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, און עס טייטש אז אין די לאו איז דא דער וואס… מען קען עובר זיין די לאו ווי אויפן עס זאל באקומען אויף דעם סקילה, און א לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, און נישטא אויף דעם קיין מלקות.
Speaker 1:
עפעס בין איך מיסן, וואס זאגט ער? איך ליין אז די סיבה האבן עס איז א לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין וועלכע קומען נישט קיין מלקות איז ווייל די אזהרה איז נישט א אזהרה פון מלקות די אזהרה איז דאך א אזהרה פון… ווען עס איז דא איידעם אין אסרע זאגט מען זיך אים עס איז באקומען סקילה.
Speaker 2:
אקצור די אלעמער ווארשן מיטלעך נישט אויף די שיקל רמב”ם. אונז מעגן אויך מודה זיין אז מיר עס פארשטייען עס איז נישט קלאר. עס ערקענט זיין אז דעיסט דער רמב”ם זאגט מען פני עס גייט בכלל נישט אויף אוחז את העיניים, אפשר גייט עס בכלל אויף מכשף אליינס? און דעמאלט וואס וועט מען עס פארשטייען?
Speaker 1:
ניין, ער גייט נישט ארויפן פאר די אבל אוחז את העיניים. ער וועט דאך נישט צוגיין די אבל אוחז את העיניים ווען ער זאגט מלקות מרדות. פארוואס? ער זאגט לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין… עס האט נישט קיין שייכות און עפעס איז מיסינג. עפעס איז זיכער מיסינג אין די סענטענס. ער זאגט נישט גארנישט וועגן לאו עס איז א ניין זיין אנדערש מכשף, פארוואס וואלטן ביידע, דער מכשף איז א לאו שניתן אזוי עס איז פעזן. וואס ער זאגט אין די לעצטע סענטענס, איז אז מכשף איז א לאו שניתן אזוי עס איז פעזן, און דארף עס אליינערס אריינלייגן מיט די א תיינו די גאנצע שוין. ניין, נאכאמאל, א מכשף לא תחיה גייט ווייטער אן, ווייל ער באקומט א מכשף סקילה. אבער א אוחז את העיניים איז א ניין פון סאמער איז און גייט נישט אריין בגדרי ווי מכשפה לא תחיה, ער גייט נאר אריין בגדרי אין די פסוק פון לא ימצא בך.
Speaker 2:
איך זעה נישט, you’re adding א whole שטיקל רמב”ם, וואס דער רמב”ם געווענליך שרייבט קלאר וואס ער וויל זאגן. מ’קען זאגן ער טרייט צו זאגן פשוט אז ס’רעדט זיך פון מכשף, ווי יעדע מאל באקומט סקילה באקומט נישט קיין מלקות. I don’t know אויב דאס איז אמת, דאס איז תשתרף שם מיתתו, אזויווי נזיר וואס טרינקט יין. יעדע מאל וואס ס’איז דא סקילה באקומט נישט קיין מלקות. איך זעה נישט דעמאלטס אז ס’איז וואלט געווען אסאך מער פשוט. I’m not sure.
Speaker 1:
אקעי, אלע מפרשים מוטשן זיך. ס’איז א mystery דארט.
Speaker 2:
אפשר איז דא א דין מלקות אבער נישט מיתה? אפשר איז דאס מלקות מרדות, דאס איז נישט פון דין מקרא דין. מלקות באקומט מען…
—
Speaker 1:
יעצט גייט דער רמב”ם ענדיגן מיט אזא אחרית דבר, מיט זיין פירט אויס אויף די גאנצע פרק’ל. פון… פון… פון… יא, נישט חוקת הגויים, חוץ פון מנחש. חוץ פון די צווייטע הלכה, פון מנחש. דברים אלו כולם, ס’גייט אויך אויף מכשף און אוב וידעוני וואס מ’האט געלערנט פריער. דברים אלו כולם דברי שקר וכזב הן, דאס איז אלץ שקר וכזב. ס’איז נישט אמת’דיגע כוחות, דער מכשף ברענגט נישט אראפ קיין כוחות פון הימל און אזוי ווייטער. דברי שקר וכזב. והם שהטעו בהם עובדי עבודה זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהם. גראבע שקרנים, חברה, האבן עס ערפינדן, זיי האבן אליין נישט געגלייבט דערין, ס’איז א סקעם. און עובדי עבודה זרה האבן אויפגעקומען מיט דעם, מיט דעם אריינצונארן די גויי הארצות.
Speaker 1:
זיי האבן שוין אסאך זאכן וואס מ’האט אלץ אריינגענארט די עובדי עבודה זרה. מ’האט געמאכט שיינע בנינים, היכלות, מ’האט איינגעפלאנצט אשרות. דאס גייט all the way back צו פרק א’, basically. ס’איז ווי ס’איז עפעס א פרק א’. מ’האט געמאכט נביאי שקר. נאך איינע פון די זאכן וואס זיי האבן געמאכט איז די אלע כישוף. יא, זיי האבן איינגענארט מיט דעם די גויי הארצות, מיט’ן זאגן אז ס’איז דא גרויסע כוחות און יא. דער רמב”ם אליין דערמאנט נישט די ווערטער אז דו זאגסט כוחות, ווייל איך געס אז ער זעט פון עפעס אז ס’איז דא. ער זאגט דברי שקר וכזב. ער איז נישט מסביר וואס די אפיקע איז. דו זאגסט אז די אפיקע איז עפעס א מלאך אדער עפעס א כח טוט עס. יא, אין פרק א’ האט ער אביסל מרמז געווען אז ס’איז די כוחות פון מלאכים, כוכבים.
Speaker 1:
ממילא, ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים למשוך אחרי מעונן וקוסם. זאגט ער, ער זאגט נישט דא נאר אז מ’טאר עס נישט טון ווייל דעמאלטס ווערט מען ענלעך צו עובדי עבודה זרה אדער סניפין דעבודה זרה. ער זאגט מער בשורשו, ווייל א איד טאר נישט נאכגיין נאך שקר און נאך טפשות, “ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים”. דא זעט מען אונז אז א חלק פון זיין א איד איז מ’מוז זיין א חכם מחוכם. הערסט? א איד מוז זיין קלוג, ס’איז נישטא קיין וועג ארויס. אידן זענען דאך קלוג. ממילא דער גוי, דער נארישער גוי, גלייבט אין די אלע שטותים, אקעי. דו ביסט דאך א איד, דו ביסט דאך א קלוגער איד, וואס גלייבסטו? ס’פאסט נישט פאר דיר צו גלייבן. ס’איז א גרויסע עבירה צו זיין א טפש. וואו. אה, פון דא איז א ראיה, דאך, מ’זוכט א ראיה אלעמאל. מ’איז בכלל נישט בכלל ישראל אויב מ’איז א טפש. ניין, ס’איז נישט ראוי פאר א קלוגן מענטש צו גלייבן אין די אלע זאכן.
Speaker 1:
און נישט נאר דאס, “למשוך” מיינט לכאורה צו טון די מעשה, “ולא להעלות על לב שיש בהם תועלת”. תועלת מיינט א תועלת, א רפואה. אה, איך ווייס. שנאמר, דו זעסט דאך א פסוק, “כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל”. די אידן גייען נישט נאך נחש און קסם. וואס איז פשט? דו האסט געמיינט “לא נחש ביעקב” מיינט אז די אידן האבן נישט קיין מזל, ס’איז נישטא קיין מזל לישראל? ניין, דער רמב”ם זאגט אז א איד איז קלוגער, ער מאכט נישט קיין נחש און קיין קסם.
ונאמר, “כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו”, די נארישע גוים, די עובדי עבודה זרה, זיי הערן צו מעוננים וקוסמים. ו”אתה”, דו ביסט דאך א קלוגער איד, “לא כן נתן לך ה’ אלקיך”, דיר האט דער אייבערשטער געגעבן אסאך בעסערס פון דעם, ער האט דיר געגעבן חכמה. א נביא שטייט דארט שפעטער, אבער יא, דער רמב”ם ברענגט נישט די המשך פון דעם פסוק “נביא”, רייט? ער האט דאך געברענגט דעם פסוק פריער אין הלכות יסודי התורה צו זאגן אז א נביא איז נישט מחדש דעת, נאר זאגט דיר פשוט’ע זאכן. אבער דער רמב”ם זאגט, אמת, ער זאגט דארט, איז “אין ראוי להעלות על לב”. דער רמב”ם זאגט דארט וואס ער ברענגט דא, די עובדי כוכבים, אפשר די תורה האט עס גע’אסר’ט, יא, ווייל דאס איז גורם אז מ’זאל ווערן נמשך צו עבודה זרה. אבער דער רמב”ם זאגט, אפילו ווען נישט, ס’איז סתם שטותים.
Speaker 1:
קוק די נעקסטע שטיקל, דארט איז עס קלארער: “כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן, ומחשב בלבו שהן אמת ודברי חכמה, אבל התורה אסרתן”, ער מיינט אזוי, אבער מה אעשה, ס’איז א גוטע זאך, נאר איך טאר נישט. איינער פון די טיפשים און פון די וואס עס פעלט דעת, און נישט פון די אידן וואס זענען חכמים מחוכמים.
בכלל הנשים והקטנים, דא וויל ער אזוי זאגן, איך רעד אויב זיי זענען נישט קיין שייגעץ, קיין רשע, סתם א פשוט’ע איד, סתם א פשוט’ע איד, סתם א פשוט’ע איד, ער איז אן עבירה, די עבירה איז עס צו טון, אבער צו גלייבן איז בכלל הנשים וקטני הדעת. אבל בעלי החכמה תמימי הדעת, און דא זאגט ער, דער תמים תהיה עם ה’ אלקיך, מען זאל נישט נאכגיין די זאכן, גייט ער זאגן, תמים מיינט תמימי הדעת, די וואס האבן א גאנצע דעת, ידעו בראיות ברורות, זאלן וויסן, ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם דברי חכמה, די אלע זאכן וואס די תורה האט גע’אסר’ט איז נישט קיין דברי חכמה, אלא תוהו והבל, ס’איז פוסט און טיפשות’דיג און נאריש, תוהו והבל, ס’איז זאכן אן קיין תוכן, דאסנט ווארק פיזיקלי, שנמשכו בהם חסרי הדעת ונטשו כל דרכי האמת בגללן. די חסרי הדעת, וועגן דעם האבן זיי בכלל פארלוירן טאטש מיט ריעליטי, זיי האבן פארלוירן דרכי האמת, ווייל אויב א מענטש, זיין גאנצע ווארלד וויו איז געווארן חרוב, ווייל דאס פארשטיי איך נישט, דו זעסט אז כישוף, ס’נעמט ארויס א וויכטיגע פארט פון די פאזל, און יעצט האט מען שוין נישט קיין קלארע ווארלד וויו בכלל, יעצט פארשטייט מען שוין נישט אזוי די וועלט ארבעט, ווייל דו זעסט דאך וואונדערליכע זאכן וואס מען קען נישט מסביר זיין.
Speaker 1:
אבער דאס איז אפשר די הסבר אויף טעיסט, פארוואס די גוים האבן דאס גענוצט, נאכדעם זענען זיי נמשך געווארן צו עבודה זרה, דרכי האמת, די אמת פון אברהם אבינו. זיי האבן געוואלט אפנארן א גוי, ער וואלט נישט געגלייבט אז א האלץ קען זיין זיין גאט, קודם האט מען אים געמאכט אז ער זאל שוין נישט האבן קיין נארמאלע ווארלד וויו, ער זאל שוין זיין אזוי צומישט, נו קענסטו אים איינרעדן עניטינג.
ס’איז א גוטע פשט, ס’איז אמת אז די אלע שטותים, ס’איז אדער דאס אדער די דרכי האמת, ס’איז א קאמפעטישן. למעשה, א מענטש וואס איז זיך מייאש פון האבן שכל, פון פארשטיין די וועלט, דעמאלטס קען ער נאכגיין עניטינג וואס דו ווילסט אים איינרעדן. אדער סתם, ווייל די גוים וואס פארקויפן דאס זאגן, “אה, ס’ארבעט אזוי, ווייל די געטשקע פלוני בן פלוני האט דאך געזאגט,” צוביסלעך ווערט מען פארדרייט און מען פארלירט די אמונה.
Speaker 1:
ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים, פאר דעם האט די תורה אנגעווארנט, ווען די תורה האט אנגעווארנט אז מ’זאל נישט נאכגיין די טיפשות, האט די תורה געזאגט “תמים תהיה עם ה’ אלקיך”, מ’זאל זיין קלוג, מ’זאל האבן א תמימות’דיגע דעת, מ’זאל האבן א קלארע דעת, ווייל אזוי וועט מען נישט נאכגיין די זאכן.
פונקט פארקערט ווי דער עולם מיינט, דער עולם מיינט אז תמים מיינט מ’דארף זיין א תם, מ’דארף זיין אן טעם. פארקערט, מ’דארף זיין קלוג. די תורה האט געזאגט מ’זאל האבן א קלארע דעת. אבער מ’דארף זיין א גרויסע חכם צו קענען מיט…
אזוי ווי דער רמב”ם זאגט אזא ענין אין הלכות עבודה זרה, כשנזדיירו כל עולי עולם. פארדעם האט די תורה אנגעווארנט, ווען די תורה האט אנגעווארנט אז מען זאל נישט נאכגיין די טיפשות, האט די תורה געזאגט, “תמים תהיה עם ה’ אלקיך” – זאלסט זיין קלוג, זאלסט האבן א תמימות דעת, א שטארקע קלארע דעת, און וועגן דעם זאלסטו נישט נאכגיין די זאכן.
דאס מיינט נישט אז דו זאלסט זיין א תם, א טפש, פארקערט, דו זאלסט זיין קלוג. דער רמב”ם זאגט אז דו זאלסט האבן א גרויסע חכמה צו קענען וויסן אז דאס איז טיפשות. דער רמב”ם זאגט אז “תמים”, וואס איז די טייטש פון תמים? תמים טייטשט גאנץ, נישט א קטן וואס איז א חסר דעה, נאר א תמים דעה. און דעמאלטס וועסטו זיין “עם ה’ אלקיך”, ווייל דער אייבערשטער איז דאך די אמת.
איין פאני זאך וואס אסאך מענטשן מיינען איז, אז כדי צו האבן אמונה דארף מען גיין אביסל קעגן די ריאליטי, מען דארף זיך קענען פארמאכן די אויגן. דער רמב”ם זאגט ניין, פארגעס פון דעם. דער אייבערשטער איז די גרעסטע ריאליטי, און דאס איז אויך תמימות. תמימות מיינט אז דו גייסט גוט, דו גייסט מיט די ריאליטי. דאס איז די ריכטיגע תמימות. דער רמב”ם טייטשט תמים – שלמות און דעת.
אבער ס’איז אינטערעסאנט, תמימות קען אויך מיינען אז מ’האט א פול ווארלד-וויו, דער אייבערשטער האט באשאפן די וועלט און מ’פארשטייט אז אלעס שטימט. די פארקערטע פון תמימות איז ווען אזויפיל זאכן געשעען וואס איך ווייס נישט וואס ס’מיינט, און מ’הייבט אן זען כישופים. ס’נעמט ארויס שטיקלעך פון די פאזל, יעצט האסטו נישט די פול פאזל. תמים אזוי ווי דו זאגסט מיינט אז אלעס שטימט, דער אייבערשטער האט באשאפן די וועלט און מ’פארשטייט אלעס, מ’פארשטייט אזוי ווי עס ארבעט, ווייל אלעס שטימט. ווען ס’קומט אריין כישוף, פעלט אין די תמימות, ווייל ס’קומט אריין שטיקלעך וואס מ’פארשטייט נישט.
יא, מ’מעג אויך געדענקען אז ס’איז דא א מחלוקת אויף דעם. דער רמב”ן האט געזאגט פונקט פארקערט, אז דער רמב”ם איז א תמים, ער זאגט אז ער איז צו פרום, ער זאגט אז ער גייט קעגן די ריאליטי, ער זעט אז כישוף ארבעט יא. בקיצור, ס’איז דא אין דעם א מחלוקת ראשונים, אבער דער רמב”ם’ס שיטה איז נאך אלץ א גוטע שיטה.
די תהלים דארף מען פארשטיין, און ס’איז דא דארט א וויכטיגע פרק און ס’איז א שווערע פרק. אבער דאס איז לכל הדעות, דאס איז אבער מוסכם לכל הדעות, אז “אין ראוי לישראל שהם חכמים”
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 80047#
די פריערדיגע פרקים האבן געהאנדלט פון ממש עבודה זרה, דערנאך פון „לא תחנם” – נישט געבן גוים וואוינען אין ארץ ישראל, נישט זיין בשותפות מיט עובדי עבודה זרה. פרק י”א גייט ווייטער אוועק פון ממש עבודה זרה, צו זאכן וואס זענען נישט בכלל עבודה זרה אליין, נאר חוקות הגוים – מנהגים פון עובדי עבודה זרה וואס מ’טאר נישט נאכמאכן. דער יסוד: דורך ווערן נאענט צו זיי אין מנהגים קומט מען סוף כל סוף צוריק צו ממש עבודה זרה.
—
„אין הולכין בחוקות הגוים ולא מדמין להם, לא במלבוש ולא בשער, שנאמר ולא תלכו בחוקות הגוי… ונאמר השמר לך פן תנקש אחריהם…”
מ’טאר נישט גיין אין די וועגן און מנהגים פון גוים, נישט ווערן ענליך צו זיי – נישט אין מלבושים, נישט אין האר-סטיילן.
1. „חוקות” מיינט מנהגים, נישט געזעצן: „חוק” מיינט נישט א פארמעלע געזעץ, נאר א קביעות, א רגילות – פון לשון חקיקה, „דבר הנחקק”, א זאך וואס איז תדיר כסדר. א געזעץ איז אפשר דער שטארקסטער אויסדרוק פון א רגילות, אבער „חוקות הגוים” מיינט פשוט זייערע מנהגים, נישט זייערע פארמעלע געזעצן.
2. „חוקות הגוי” גייט אויף נייטראלע זאכן, נישט אויף עבירות: עבירות זענען שוין אסור מצד זיך. דער באזונדערער איסור פון „חוקות הגוי” גייט אויף זאכן וואס זענען אין זיך נייטראל – סך הכל א „סטייל” – אבער ווייל גוים טוען אזוי, און ס’איז נישטא קיין פראקטישע סיבה דערפאר, איז עס אסור. אויב א גוי טוט עפעס ווייל ס’איז פראקטיש, איז נישטא דער איסור פון חוקות הגוי. נאר ווען דער איינציגסטער טעם איז „אזוי טוען גוים” – דאן איז עס אסור.
3. די פסוקים רעדן אין קאנטעקסט פון עריות און עבודה זרה: „ולא תלכו בחוקות הגוי” רעדט אין קאנטעקסט פון עריות (ווי חתונה האבן מיט א שוועסטער), און „השמר לך פן תנקש אחריהם” רעדט פון עבודה זרה. אבער דער רמב”ם דרש’נט עס ברייטער: דער יסוד איז אז ווען מ’אדאפטירט גוי’אישע מנהגים (אפילו נייטראלע), ווערט מען נאענט צו זיי, און סוף כל סוף קומט מען צו עריות און עבודה זרה. די תורה האט מורא פון דעם פראצעס פון „ווערן נאענט.”
4. פאראלעל צו „לא תחנם”: אזוי ווי ביי „לא תתן להם חן” האט דער רמב”ם געזאגט אז ס’איז נישט ווייל מ’פארגינט נישט א קאמפלימענט, נאר ווייל עס ברענגט קירוב הדעת – אזוי אויך דא, דער איסור איז ווייל מ’ווערט צו נאענט צו זיי.
5. „הכלל וענין הדברים – שלא ידמה להם, אלא יהא הישראלי מובדל מהם וידוע”: דער רמב”ם פאסט צוזאם אז דער כלל פון אלע די איסורים איז: א איד זאל זיין אפגעטיילט פון גוים און באקאנט אלס אנדערש. „מובדל בשאר מעשיו כשם שמובדל בהם במדות ובדעות” – אזוי ווי א איד טראכט אנדערש (מדות = יסודי התורה; דעות = הלכות דעות), אזוי זאל ער אויך זיין אנדערש אין מעשים און מלבושים. דער פסוק „ואבדיל אתכם מן העמים” ווערט געברענגט אלס מקור.
6. „מובדל” מיינט נישט אנטון אידישע מלבושים, נאר נישט אנטון גוי’אישע מלבושים: מ’קען טענה’ן אז „מובדל במלבושו” איז א מצוות עשה דאורייתא צו טראגן ספעציפיש אידישע מלבושים. אבער דער רמב”ם גייט נישט אזוי – ער זאגט נאר אז מ’זאל נישט אנטון גוי’אישע מלבושים. דער חילוק: מ’דארף נישט זוכן „די אידישע מלבוש”, נאר מ’דארף נישט זוכן וואס גוים טוען אן. א מענטש טוט זיך אן וואס איז פראקטיש (ווארעם אין ווינטער, קיל אין זומער) – דאס איז גענוג.
7. פאראלעל צו הלכות דעות: דער רמב”ם נוצט א זעלבע לשון אין הלכות דעות: „כשם שהחכם מובדל בדעותיו ובשאר מעשיו, זאל ער זיין מובדל במאכלו.” דארט גייט עס אויף א תלמיד חכם – ער זאל אויך אין מעשה שטימען מיט זיין העכערע מדרגה. אלץ העכער דיין דעת, אלץ מער דארפן דיינע מעשים שטימען דערמיט.
—
„ולא ילבש כמותם מלבוש המיוחד להם, ולא יגדל ציצית כמו ציצת ראשם… שמגלחין מן הצדדין ומניחין שער באמצע, וזה הנקרא בלורית… ולא יגלח הצדדין מנגד פניו על האזנים…”
מ’זאל נישט טראגן מלבושים וואס זענען מיוחד פאר גוים; נישט מאכן האר-סטיילן ווי זייערע – ספעציפיש „בלורית” (אפשערן די זייטן און לאזן האר אינמיטן).
1. „מלבוש המיוחד להם” – נאר וואס איז ספעציפיש פאר זיי: דער איסור איז נישט אויף סתם הויזן אדער נארמאלע קליידער וואס יעדער איינער טראגט. נאר א מלבוש וואס איז „מיוחד להם” – ספעציפיש אפיליאטעד מיט גוים/עבודה זרה – איז אסור. אויב יעדער איינער גייט עס, איז עס נישט „מיוחד להם.”
2. צו דארף מען וויסן וואס היינטיגע עובדי עבודה זרה טוען? לכאורה, צו וויסן וואס מ’טאר נישט, דארף מען וויסן וואס היינטיגע גוים עובדי עבודה זרה טוען – נישט סתם גוים פון פענסטער, נאר וואס איז אפיליאטעד מיט עבודה זרה.
3. בלורית – צוויי איסורים: ווער עס מאכט א „בלורית” (שערן אפ די זייטן, לאזן האר אינמיטן/פראנט) איז עובר סיי אויף איסור פאות (א באזונדערע מצוה), סיי אויף חוקות הגוי. דאס זענען צוויי באזונדערע איסורים.
4. אידן טוען פארקערט: אידן שערן אפ אינמיטן און לאזן ביי די זייטן (פאות) – דאס איז ממש דער היפוך פון בלורית.
—
„וכן בבנין, שלא יבנו מקומות כבנין היכלות של עובדי זרה כדי שיתכנסו בהם רבים כמו שהם עושים.”
מ’זאל נישט בויען פובליקע פלעצער אין דעם סטייל פון היכלות פון עבודה זרה, וואס זענען געבויט כדי צו ציען מאסן מענטשן.
1. דער רמב”ם גיט א סיבה – „כדי שיתכנסו בהם רבים”: דער רמב”ם דערקלערט פארוואס גוים בויען אזוי – כדי עס זאל כאפן די אויג און ציען מענטשן. מ’זאל נישט לערנען פון זיי דעם טריק, אפילו פאר א גוטע תכלית (ווי א בית מדרש).
2. „יתקבצו/יתכנסו בהם רבים” – א ווידערקערנדיגער מאטיוו ביים רמב”ם: דער רמב”ם נוצט דעם לשון פון „יתקבצו/יתכנסו בהם רבים” מינדסטנס דריי מאל אין פארשידענע קאנטעקסטן (אויך ביי מצייר, ביי השירה). עפעס שטערט דעם רמב”ם אין דעם קאנצעפט פון מאכן א פלאץ עקסטרע אטרעקטיוו כדי מענטשן זאלן „אריינבלאנדזשען.”
3. וואס מיינט „היכלות”? דער רמב”ם ברענגט פון ספרי אז היכלות איז „טרטיאות וקרקסאות” (טעאטערס און צירקוסן). דאס זענען נישט סתם ענטערטיינמענט-פלעצער, נאר זיי האבן געהאט א שייכות צו עבודה זרה – ענטערטיינמענט פאר די מענטשן אבער מיט א טאן פון עבודה זרה.
4. א מעגליכע פשט: דער איסור איז אז א איד זאל נישט בויען עפעס וואס זאל אויסקוקן ווי א קירכע, אז מענטשן (ספעציעל גרי תושב אדער המון עם וואס ווייסן נישט סאך) זאלן אריינקומען ווייל זיי מיינען אז ס’איז א קירכע, און דורך דעם זאלן זיי „לדרוש את השם” אויף א פאלשן אופן.
5. צי דער איסור איז נאר אויף שולן אדער אויך אויף פריוואטע הייזער? דער רמב”ם זאגט „היכלות” – נישט דווקא א שול. אפילו א הויז אדער אן אפיס טאר מען נישט מאכן אזוי ווי גוי’אישע היכלות.
6. [דיגרעסיע: א שול זאל נישט זיין ווי א טעאטער:] א שול איז א פלאץ וואו מ’גייט ווייל מ’וויל דאווענען, נישט ווייל ס’איז א שיינע פלאץ. מ’זאל נישט נאכמאכן דעם גוי’אישן אפראוטש פון „פובליק רילעישאנס” דורך ארכיטעקטור. אידן דארפן טרעפן אן אייגענע וועג וויאזוי צו „שלעפן” מענטשן.
7. [דיגרעסיע: „כשר’ע ענטערטיינמענט”:] דער רמב”ם וואלט אפשר נישט ליב געהאט דעם קאנצעפט אז מ’דארף מאכן היימישע ענטערטיינמענט כדי מענטשן זאלן נישט גיין צו גוי’אישע ענטערטיינמענט.
8. פרומע אידן און בנינים: פרומע אידן זענען מקפיד אויף מלבוש און שערות (נישט צו זיין ווי גוים), אבער אויף בנינים איז מען ווייניגער מקפיד. די רעפארם האבן טאקע געמאכט שולן וואס זעען אויס ווי בתי עבודה זרה, אבער געווענליך קען מען דערקענען א שול.
—
כיוון שהגיע קרוב לבלוריתו שלוש אצבעות לכל רוח – שומט ידו ומסתפר.
א אידישער בארבער וואס שערט א גוי טאר נישט מאכן די „בלורית” – א ספעציעלע האר-סטייל וואס איז פארבונדן מיט עבודה זרה. ווען ער קומט נאנט דריי אצבעות צו דער בלורית, דארף ער אויפהערן.
1. צי די בלורית איז א עבודה אדער נאר א הכנה צו עבודה זרה? ס’איז געווען א חלק פון דער „דרך עבודה” – נישט סתם א סעקולערע זאך, נאר עפעס וואס האט צו טון מיט דער געטשקע. דער גוי אליין וואלט נישט זאגן אז ס’איז א סעקולערע זאך – ס’האט א שייכות צו זיין גאט.
2. פון מורה נבוכים: מ’זאגט אז ס’איז נישט די עבודה אליין, נאר א הכנה – ס’מאכט א ענווה, ס’מאכט א מענטש „אראפגעקלאפט” כדי ער זאל קענען דינען נאכדעם. א משל: פארוואס עסט מען אויף יום טוב? דאס אליין איז נישט עבודת השם, נאר א הכנה כדי ס’זאל זיין שיין יום טוב.
3. על כל פנים: ס’איז געווען א פארט פון דער עבודה זרה – בגדר „דרך עבודה” – און דערפאר טאר דער אידישער בארבער עס נישט מאכן, און ער זאל לאזן דעם גוי’אישן העלפער ענדיגן.
—
„ישראל שהוא קרוב למלכות וצריך ליישב לפניהם תמיד, הרי זה גנאי לו שלא יהיה מלובש כמותם – הרי זה מותר לו ללבוש כמותם ולגלח כנגד פניו כדי שלא יתנוול.”
אן איד וואס דרייט זיך ביי דער מלכות און דארף זיצן פאר זיי, מעג ער זיך אנטון ווי זיי און זיך אפשערן ווי זיי, כדי ער זאל נישט אויסקוקן מיאוס.
1. וואס מיינט „קרוב למלכות”? דער רמב”ם זאגט נישט „לצרכי רבים” – ער זאגט נאר „קרוב למלכות וצריך ליישב לפניהם”. דאס קען מיינען סתם אן איד וואס דארף טון ביזנעס מיט גוים, נישט דווקא אן עסקן וואס העלפט אידן. אין דער גמרא שטייט אויך נאר „קרובים למלכות” אן ספעציפיקאציע אז ס’איז לטובת ישראל.
2. דער רמ”א אין תשובה ברענגט אבער יא אז דער טעם איז „כדי שיגן על ישראל אצלם” – ער איז קרוב למלכות כדי מגין צו זיין אויף אידן.
3. א מעגליכע ברייטערע פשט: אפילו אן דעם – די עצם זאך אז א גוי ווייסט אז ער האט אן אידישע פאמיליע/באקאנטע, אז ער האט „אקאונטעביליטי” – דאס אליין העלפט שוין פאר אידן.
4. א וויכטיגע ראיה פון דעם היתר: אויב ס’וואלט געווען א קלארע לאו דאורייתא, ווי קען מען מתיר זיין? דאס ווייזט אז דער איסור פון חוקות הגוים (לפחות אין געוויסע פרטים) איז נישט אזא פשוטע לאו. אבער דער רמב”ם רעכנט עס יא אלס איינע פון די לאווין, און ס’איז שווער צו פארשטיין ווי אזוי מ’קען מתיר זיין א לאו.
5. [דיגרעסיע: היינטיגע עסקנים:] אין אמעריקע לאזט מען קומען מיט א קאפל, ס’איז נישט קיין גנאי.
—
„אין מנחשין כגוים, שנאמר ‘לא תנחשו’. כיצד היא הנחש? כגון אלו שאומרים: הואיל ונפלה פתי מפי, הואיל ונפל מקלי מידי – איני הולך למקום פלוני היום שאיני מצליח… או הואיל ועבר שועל מימיני… שמא יפגעני אדם רמאי… צפצוף העופות… ואומרים נחש זה אומר… יהיה כך ולא יהיה כך, טוב לעשות פלוני ורע לעשות דבר פלוני… שחטו תרנגול זה שקרא ערבית, או שחטו תרנגולת זו שקראה כמו תרנגול… וכן המשים לעצמו סימנות — אם יאמר לי כך וכך אעשה דבר פלוני… כאליעזר עבד אברהם… הכל אסור. וכל העושה מעשה מדברים אלו לוקה.”
מ’טאר נישט מנחש זיין ווי די גוים – דאס מיינט צו נעמען סימנים פון צופעליגע געשעענישן (ברויט פאלט פון מויל, שטעקן פאלט פון האנט, א פוקס לויפט דורך, עופות קוויטשען, א תרנגול קרייט אין א מאדנע צייט) אלס סימן אז מ’וועט נישט מצליח זיין. אויך מאכן סימנים פאר זיך (ווי אליעזר עבד אברהם) איז אסור. אלעס איז אסור, און ווער עס טוט א מעשה בעיסד דערויף באקומט מלקות.
1. וואס מיינט „כגוים”? צי מיינט עס אז נאר אויף דעם אופן ווי גוים טוען איז אסור, אבער אן „אידישע נחש” וואלט געווען מותר? דער רמב”ם ברענגט דעם פסוק „כי לא נחש ביעקב” – דאס ווייזט אז ביי אידן זאל נישט זיין קיין נחש בכלל. דער פסוק „לא ימצא בך” מיינט אז ביי אידן זאל זיך נישט געפינען די סארט אמונות וואס ס’איז דא ביי גוים. אבער דער רמב”ם לערנט אז דאס איז מער ווי סתם חוקות הגוים – ס’איז אן איסור בפני עצמו וואס די תורה האט שוין אליינס גע’אסר’ט, הגם ס’איז אויך א חוקות הגוים.
2. חילוק צווישן ניחוש און רציחה: ביי רציחה זאגט מען נישט אז דער איסור איז ווייל גוים טוען עס – רציחה איז א פראבלעם בעצם. אבער ביי נחש איז דער פראבלעם חוקות הגוים, ווייל מ’טוט נישט קיין מעשה כישוף – ס’איז נאר אמונות טפלות וואס שטאמען פון גוי’אישע דרכים.
3. דער שועל-סימן – דעמאטיוויזירונג: דער שועל איז א געריבענע חיה, א קליגער – דער מענטש טראכט אז היינט וועט ער באגעגענען א רמאי. ביי ביידע ביישפילן (שועל, ברויט פאלט) איז דער פראקטישער אויסקום אז ער ווערט דעמאטיווירט – „היינט איז נישט קיין גוטער טאג, אפשר מארגן.”
4. תרנגול שקרא ערבית – פארוואס שעכטן: דער שעכטן איז נישט ווייל ער האט נישט ליב דעם תרנגול, נאר ווייל ער זעט עס אלס א שלעכטע סימן, און דעריבער מיינט ער אז מ’דארף אים שעכטן כדי אפצושטעלן דעם שלעכטן סימן.
5. אליעזר עבד אברהם – דער רמב”ם’ס שיטה: דער רמב”ם ברענגט אליעזר’ס סימן („גם לגמליך אשקה”) אלס ביישפיל פון ניחוש וואס איז אסור. דער רמב”ם האלט אז אליעזר האט נישט גוט געטון – ער האט עס נאר געטון ווייל ער איז געווען אן עבד (נישט קיין איד), אדער ווייל ס’איז געווען פאר מתן תורה.
6. קשיא אויף דער רמב”ם וועגן אליעזר: לויט פשוט פשט אין אליעזר, האט ער דאך נאר געזוכט א פרוי מיט גוטע מידות – „גם לגמליך אשקה” איז דאך א לאגישע טעסט פון כאראקטער, נישט קיין ניחוש! תירוץ: אויב ס’וואלט געווען נאר א כאראקטער-טעסט, וואלט ער נישט געדארפט מאכן א גאנצע תפילה דערויף – ער וואלט סתם געקענט טשעקן אירע מידות. דער מער פשוט’ער פשט אין דער גמרא איז אז ס’איז טאקע ניחוש געווען.
7. „כל כיוצא בדברים אלו הכל אסור” – ברייטע כלל: דער רמב”ם מאכט קלאר אז מ’קען נישט אויסרעכענען יעדע סארט שגעון – אלעס איז אסור.
8. „לוקה” – וואס איז די מעשה? אן אינטערעסאנטע קשיא: דער רמב”ם זאגט „בכל עשה מעשה מדברים אלו לוקה” – מ’באקומט מלקות נאר מיט א מעשה. אבער וואס איז די מעשה? די סימן אליין טוט ער נישט – די סימן געשעט (ער זעט א פייגל). די מעשה וואס ער טוט (א ביזנעס-דיל) איז אן זיך נישט קיין עבירה. די עבירה איז אז ער האט געטון *ווייל* ס’איז געווען א סימן – אבער דאס איז א מאטיוואציע, נישט א מעשה!
—
„מי שאומר דירה זו שנכנסתי בה סימן טוב הוא לי, או אישה זו שנשאתי, או בית זה שקניתי מבורך הוא… וכן השואל לתינוק איזו פסוק אתה לומד, אם אמר לו פסוק של ברכות ישמח ויאמר זה סימן טוב — כל אלו וכיוצא בהן מותר. הואיל ולא כיון מעשיו ולא נמנע מלעשות, אלא עשה סימן זה לעצמו לדבר שכבר רצה וראה לעשותו.”
מ’מעג זיך פרייען מיט א סימן טוב נאכדעם מ’האט שוין געטון א זאך – ווייל מ’האט נישט געמאכט דעם דיסיזשען בעיסד אויף דעם סימן. אויך פרעגן א תינוק „פסוק לי פסוקך” איז מותר, אויב מ’טוט נישט קיין מעשה בעיסד דערויף.
1. דער יסוד’דיגער חילוק – סימן פאר vs. סימן נאך: דער רמב”ם’ס גאנצער חילוק צווישן אסור און מותר איז: אויב מ’טוט א מעשה *בעיסד* אויף א סימן – אסור (ניחוש). אויב מ’באמערקט א סימן *נאכדעם* מ’האט שוין געטון – מותר. ביי דירה/אשה: ער האט שוין חתונה געהאט, שוין געקויפט, און ער באמערקט אז זייט דעמאלטס גייט אים גוט – דאס איז מותר. „הואיל ולא כיון מעשיו ולא נמנע מלעשות” – ער האט נישט געטון און נישט אפגעשטעלט וועגן דעם סימן.
2. קשיא אויף „פסוק לי פסוקך”: ביי דירה/אשה איז קלאר – ס’איז שוין נאכ’ן מעשה. אבער ביי „פסוק לי פסוקך” – ווען פרעגט ער דעם תינוק? ער גייט דאך *פאר’ן* מעשה פרעגן, ער וויל וויסן צי היינט איז א גוטער טאג! ווי קען דער רמב”ם דאס צוזאמענשטעלן מיט דירה/אשה?
3. תירוץ: דער רמב”ם זאגט „ישמח ויאמר זה סימן טוב” – ער פרייט זיך סתם אזוי. ער טוט גארנישט בעיסד דערויף. ער וויל נאר האבן א גוטע טאג, א גוטע געפיל. ביי ביידע פאלן (דירה און תינוק) איז דער עיקר אז ער טוט נישט קיין מעשה בעיסד אויף דעם סימן.
4. „סימן טוב ומזל טוב” – צי איז דאס מותר? ווען מ’זאגט „מזל טוב” ביי א שידוך – איז דאס א ניחוש? מסקנא: דאס איז מותר אפילו לויט’ן רמב”ם, ווייל מ’טוט נישט קיין מעשה בעיסד דערויף – מ’וואונטשט נאר אז ס’זאל זיין במזל.
—
1. ראב”ד אויף יחודים (פון פריערדיגע הלכה): דער ראב”ד זאגט „איני יודע מה זה” – ער פארשטייט נישט וואס דער רמב”ם מיינט מיט יחודים.
2. ראב”ד’ס שיטה וועגן אליעזר: דער ראב”ד זאגט „אמרו אברהם זה חידוש גדול שראוי לסמוך עליו, אי מותר הוא” – דער ראב”ד האלט אז אליעזר’ס סימן איז מותר געווען. זיין ראיה: די תורה פארציילט דעם מעשה נישט בלגנאי, נאר פאזיטיוו – ס’קען נישט זיין קיין איסור. דער ראב”ד האלט אויך אז „בית תינוק ואשה” (גמרא: „אף על פי שאין נחש יש סימן”) מיינט אז מ’קען זיך פארלאזן אויף סימנים, אבער נאר דריי מאל (ווי די גמרא זאגט). דער רמב”ם ברענגט נישט דעם תנאי פון דריי מאל.
3. יסוד’דיגע מחלוקת רמב”ם-ראב”ד:
– רמב”ם: מ’טאר קיינמאל נישט טון א מעשה בעיסד אויף א סימן. נאר סימן *נאכ’ן* מעשה (לשמחה בעלמא) איז מותר.
– ראב”ד: מ’מעג יא טון זאכן בעיסד אויף סימנים (ווי אליעזר). נאר געוויסע סארטן ניחוש זענען אסור.
4. פראקטישע נפקא מינה: לויט’ן ראב”ד מעג מען גיין זאגן „פסוק לי פסוקך” און לויט דעם מאכן א שידוך אדער נישט (אדער „גורל הגר”א”). לויט’ן רמב”ם טאר מען נישט.
5. אפענע קשיא אויפ’ן ראב”ד: אויב דער ראב”ד האלט אז סימנים זענען מותר – וואס איז לויט אים דער חילוק צווישן א מותר’דיגע סימן און אן אסור’דיגע ניחוש? דאס איז נישט קלאר געווארן.
6. דער רמב”ם’ס כללות’דיגע שיטה (אנגעדייט): דער רמב”ם וויל אז א מענטש זאל מאכן דיסיזשענס בעיסד אויף שכל, נישט בעיסד אויף סימנים. אין סוף פון דעם פרק וועט דער רמב”ם מסביר זיין זיין שיטה מער בפירוש.
—
„ואיזהו קוסם? זה העושה מעשה משאר המעשיות כדי שישום דעתו ותתבטל מחשבתו מכל הדברים עד שיאמר דברים שעתידים להיות…”
קסם איז א סארט הגדת עתידות דורך אויסליידיגן די מחשבה (א סארט מעדיטאציע), ענליך צו ידעוני אבער אן די „fancy” מעשים. עס איז אנדערש פון נחש – נחש איז בלויז מאכן א סימן פון וואס מען הערט, קסם איז אן אקטיווע פראצעדור צו דערגרייכן א צושטאנד פון ליידיגע מחשבה.
1. „ישום דעתו” – פירוש: דער ווארט „ישום” ווערט געטייטשט פון לשון שומם/משתומם – זיין דעת ווערט ליידיג, אזוי ווי „קום והשם”. דאס מיינט א צושטאנד וואו דער מוח ווערט אינגאנצן אויסגעליידיגט, און וואס פאלט אים דאן איין, מיינט ער, זענען „דברים שעתידים להיות”.
2. ליסטע פון מעשי קסם: דער רמב”ם ברענגט פארשידענע מעטאדן: (א) משמש בחול ובאבנים – ארבעטן מיט זאמד און שטיינער מיט די הענט; (ב) גועה לארץ וצועק – זיך אראפלייגן אויף דער ערד און שרייען; (ג) מסתכל במראה של ברזל או בשעשוע – קוקן אין א שפיגל, קריסטאל באל, אדער גלאז און נוצן כח הדמיון; (ד) אוחז מקל בידו ונשען עליו – האלטן א שטעקן און זיך אנליינען ביז די מחשבה ווערט ליידיג.
3. ראיה פון פסוק „עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו”: דער פשוט’ער פשט אין פסוק איז אז „עץ” מיינט עבודה זרה. אבער דער רמב”ם טייטשט עס ליטעראלי – דער שטעקן (מקל) אליין, ווייל דער קוסם נוצט דעם שטעקן אלס א מכשיר פאר קסם.
4. דין השואל לקוסם: דער שואל (דער וואס פרעגט דעם קוסם) באקומט נאר מכת מרדות (מדרבנן), אבער דער קוסם אליין, אויב ער האט געטון א מעשה פון קסם, באקומט מלקות דאורייתא, שנאמר „לא ימצא בך קוסם קסמים” – ווייל עס איז א לאו שיש בו מעשה.
5. שאלה וועגן מעדיטאציע: א שווערע שאלה – לויט דעם רמב”ם קומט אויס אז עס איז אסור צו מאכן א מעדיטאציע מיט א פעולה (און אפשר אפילו אן א פעולה) ווען דער ציל איז צו זאגן עתידות דורך כח הדמיון. אין ספר המצות שרייבט דער רמב”ם אז עס איז אסור צו מעורר זיין דעם כח הדמיון „ובאחד מיני עוררות”. חילוק: כוסם מיינט נישט סתם נוצן כח הדמיון – עס מיינט ספעציפיש זאגן עתידות דורך כח הדמיון. סתם מעדיטאציע צו בארואיגן דעם מוח (אן עתידות) איז נישט דאס זעלבע. אבער עס בלייבט א קשיא פארוואס דער רמב”ם האלט עס איז שלעכט – אפשר ווייל עס איז א סארט חוקת הגוים.
—
„איזהו מעונן? אלו נותני עתים, שאומרים באצטגנינות יום פלוני טוב, יום פלוני רע, יום פלוני ראוי לעשות בו מלאכה פלונית, שנה פלונית או חודש פלוני רע לדבר פלוני.”
א מעונן איז איינער וואס קובע איז צייטן לויט אסטראלאגיע – ער זאגט אז געוויסע טעג/חדשים/יארן זענען גוט אדער שלעכט פאר געוויסע זאכן.
1. מחלוקת ראשונים אויף דעם רמב”ם: אסאך ראשונים קריגן זיך אויף דעם רמב”ם’ס שיטה. למשל, די גמרא זאגט אז ווען מ’האט א דין מיט א גוי זאל מען עס טון אין חודש אדר ווייל אדר איז א געבענטשטע חודש – דאס שטימט לכאורה נישט מיט’ן רמב”ם וואס זאגט מ’טאר נישט קובע זיין אז א חודש איז גוט פאר עפעס. אויך דער רמ”א’ס מנהג אז מ’זאל נישט מאכן חתונה סוף חודש (ווייל די לבנה איז נישט במילואה) גייט לויט די ראשונים וואס חולק’ן אויפ’ן רמב”ם.
2. „אף על פי שלא עשה מעשה”: דער רמב”ם זאגט אז מעונן איז אסור אפילו אן א מעשה – בלויז זאגן אז יום פלוני איז גוט/שלעכט איז שוין אסור, אבער אויף דעם איז נישטא מלקות. נאר ווען מ’טוט א מעשה – מ’גייט טאקע טון עפעס אין דער ספעציפישער צייט לויט וואס די חוברים בשמים האבן געזאגט – דעמאלטס באקומט מען מלקות, שנאמר „לא תעוננו”.
3. פירוש „לא עשה מעשה”: צוויי פירושים: (א) ער האט נאר געזאגט אז א טאג איז גוט/שלעכט, אבער נישט ממש געטון עפעס לויט דעם; (ב) ער האט געטון די מעונן-זאך אליין (געזאגט די עתידות) אבער נישט געטון קיין אנדערע פעולה דערמיט. דער חילוק: „עשה מעשה” מיינט אז מ’האט טאקע געהאנדלט לויט דעם מעונן’ס אנזאג – דאס איז דער מעשה וואס מאכט עס א לאו שיש בו מעשה מיט מלקות.
—
„וכן האוחז את העינים ומדמה בפני הרואים שעושה מעשה תמהון והוא לא עשה, הרי זה בכלל מעונן ולוקה.”
איינער וואס מאכט אחיזת עינים – ער מאכט עס אויסזען פאר מענטשן ווי ער טוט וואונדערבארע זאכן, אבער באמת טוט ער גארנישט – איז אויך בכלל מעונן און באקומט מלקות.
1. קשיא – שייכות צו מעונן: לכאורה האט אחיזת עינים נישט קיין שייכות מיט מעונן (צייטן קובע’ן לויט שטערנס). דער רמב”ם לייגט עס אבער אריין אונטער דעם זעלבן לאו פון „לא תעוננו”.
2. וואס מיינט „אחיזת עינים” לויט דעם רמב”ם: דער רמב”ם זאגט אז ער „מדמה” – ער מאכט דיך טראכטן אז ער טוט עפעס וואונדערבארעס. דאס איז א חילוק – ס’קען זיין אז אלע כישוף-ארטיגע זאכן ארבעטן דורך אחיזת עינים / כח הדמיון, און דער חילוק צווישן פארשידענע קאטעגאריעס איז נאר אין דעם אופן.
3. צוויי שיטות אין כישוף: (א) אויב מ’זאגט אז אנדערע מעשי תמהון (ווי אובות וידעונים) ארבעטן אמת’דיג, דאן איז אחיזת עינים דער חילוק – דער וואס מאכט נאר א טריק. (ב) אויב לויט דעם רמב”ם ארבעט גארנישט אמת’דיג (ווי ער גייט זאגן ווייטער אז אפילו עבודה זרה ארבעט נישט), דאן דארף מען פארשטיין דעם חילוק אנדערש.
4. צי איז א מאדערנע „מעדזשיק שאו” אסור לויט דעם רמב”ם? אויב א מעדזשישן זאגט קלאר „דאס איז א טריק, איך בין נישט קיין סופער-יומען” – צי איז ער עובר? דער סברא וואלט געווען אז ניין, ווייל דער רמב”ם זאגט אז דער איסור איז ווייל מ’נארט מענטשן איין אז מענטשן קענען טון אוממעגליכע זאכן. אבער:
– ערשטנס, דער רמב”ם’ס הלכה איז נישט תלוי אין דעם טעם. אפילו אויב דער טעם איז צו פארמיידן אפנארן, קען די הלכה זיין ברייטער.
– צווייטנס, אפילו ווען דער מעדזשישן זאגט „ס’איז א טריק”, זעען די אויגן עפעס אנדערש פון דער מציאות – און דאס אליין קען זיין דער פראבלעם פון „אוחז את העיניים”. דער מעדזשישן זוכט אקטיוו אפצונארן די אויגן.
– דריטנס, דער רמב”ם אליין זאגט „אנשים פתאים ומהודרים” – אין זיין צייט האבן אויך מענטשן געוואוסט אז ס’איז טריקס, און פונדעסטוועגן האלט ער אז ס’איז אסור.
5. מחלוקת ראשונים: דער רמב”ן חולק אויף דעם רמב”ם אין דעם פשט פון „מעונן” בכלל, און דער רמ”א גייט נישט אין שיטת הרמב”ם. למשל, לויט דעם רמב”ם איז אסור מדאורייתא צו מאכן חתונה דינסטאג ווייל „ס’איז א גוטע צייט” (מעונן), אבער דער רמ”א זאגט מ’זאל אזוי טון.
6. הלכה vs. טעמי המצוות: מ’טאר נישט צומישן הלכה מיט טעמי המצוות. דער רמב”ם זאגט נישט אז דער איסור איז שקר (שקר איז אן אנדערע איסור). ס’איז א ספעציעלע איסור צו מאכן יענעם טראכטן אז מענטשן קענען טון אוממעגליכע זאכן. אבער אפילו אויב מ’פארשטייט דעם טעם אנדערש, בלייבט די הלכה הלכה.
—
„איזהו חובר? זה שמדבר דברים שאינם לשון עם ואין להם ענין, ומעלה על דעתו בסכלותו שאותם הדברים מועילים… עד שאמרו שאומר כך וכך על הנחש שלא יזיק… ואוחז בידו בשעה שמדבר מפתח או אבן או קערה וכיוצא בהן, הכל אסור.”
„וחובר עצמו שהוא החובר… אם היה שם מעשה… אפילו אם לא היה שם אלא שהניד אצבעותיו… הרי זה לוקה, שנאמר ‘לא ימצא בך קוסם קסמים… וחובר חבר’.”
„אבל אם דיבר דברים אלו ולא הניד לא אצבע ולא ראש ולא היה בידו כלום” — איז ער פטור פון מלקות.
א חובר איז איינער וואס רעדט מיסטישע ווערטער וואס האבן נישט קיין אמת’ן טייטש, און ער גלייבט אין זיין טיפשות אז די ווערטער זענען מועיל – צ.ב. ער זאגט א לחש אויף א נחש ער זאל נישט מזיק זיין, אדער ער זאגט ווערטער אויף א מענטש ער זאל באשיצט ווערן. אויב ער האט דערביי געהאלטן עפעס אין האנט (א שליסל, א שטיין, א שיסל) אדער אפילו נאר געמאכט תנועות מיט די פינגער – איז ער לוקה. אן א מעשה – איז ער פטור פון מלקות.
1. דער יסוד פון חובר – לחש שיש בו מעשה: דער רמב”ם’ס גאנצע שיטה ביי חובר דרייט זיך ארום דעם חילוק צווישן רעדן אליין (וואס איז נישט קיין מעשה) און רעדן מיט א מעשה. דאס איז קאנסיסטענט מיט דעם כלל אז מלקות דארף א מעשה. דער רמב”ם ברענגט ספעציפיש אז אפילו אויב דער „מעשה” איז נאר אז ער האט עפעס געהאלטן אין האנט (מפתח, אבן) אדער נאר געשאקלט מיט די פינגער – איז דאס שוין גענוג פאר מלקות. אבער אן שום מעשה – נאר ווערטער – איז ער פטור.
2. דער טייטש פון „אברא קדאברא”: אלס דוגמא פון מיסטישע ווערטער: „אברא” = איך באשאף, „קדאברא” = מיט מיינע ווערטער. דאס איז ממש דער ענין פון חובר – איינער וואס גלייבט אז דורך ספעציעלע ווערטער קען ער באשאפן אדער פועל’ן זאכן.
3. דער חילוק צווישן דער חובר און דער קליענט: דער רמב”ם רעדט סיי פון דעם חובר אליין (דער וואס זאגט די ווערטער) און סיי פון דעם וואס גייט צום חובר (דער „חסיד” וואס פרעגט ביים חובר). ביידע זענ
ען פארבונדן מיט דעם איסור.
4. שאקלען ביים רעדן – צי איז דאס א „מעשה”? א שארפע שאלה: ווען א מענטש רעדט, שאקלט ער זיך נאטירליך (באדי לענגווידזש). צי רעכנט מען דאס אלס „מעשה” וואס מאכט אים חייב מלקות? דער מסקנא איז קלאר ניין – א נאטירליכער ריפלעקס פון רעדן איז נישט דער „מעשה” וואס דער רמב”ם רעדט דערפון. דער רמב”ם מיינט ווען ער האט בכוונה געמאכט ספעציפישע תנועות מיט זיינע הענט אלס חלק פון דעם לחש-ריטואל. אויב מ’וואלט געגעבן מלקות פאר נאטירליכע באדי לענגווידזש ביים רעדן, וואלט מען געווען עובר אויף בל תוסיף.
5. דער חילוק צווישן אחיזת עיניים און אנדערע מעשה תעתועים: לויט דעם רמב”ם, וואס האלט אז אלע כישוף-זאכן ארבעטן נישט באמת, איז אחיזת עיניים נאר נאך א וועג פון מאכן די זעלבע טריקס – איינער מאכט א טריק דורך „אברא קדאברא” און איינער דורך סתם אחיזת עיניים. דער הויפט חילוק: ביי אחיזת עיניים ווייסט דער מאכער אליין אז ער נארט אפ; ביי אנדערע פארמען פון כישוף גלייבט דער מאכער אליין אז ער קען באמת.
6. דער רמב”ם’ס מוסר השכל – א מצוה צו זיין קלוג: א גרויסער יסוד ביים רמב”ם איז אז ס’איז דא א מצוה פאר א מענטש צו זיין קלוג און נישט זיין א טיפש. א מענטש דארף וויסן וואס א מענטש קען יא טון און וואס א מענטש קען נישט טון. ווען מ’פארלירט דעם „סענס אוו ריעליטי” – דאס איז דער שורש פון אלע די איסורים.
7. דער פסוק „לא ימצא בך” – אכט איסורים: דער רמב”ם ציילט אויס פון דעם פסוק: מעביר בנו ובתו באש, קוסם קסמים, מעונן, מנחש, מכשף, וחובר חבר – אכט זאכן. יעדע איינע האט איר אייגענע הגדרה פון „מעשה” וואס מאכט חייב מלקות.
—
דער מענטש וואס גייט צום חובר און לאזט דעם חובר טון זיין חבר-מעשה אויף אים, איז עובר א לאו שאין בו מעשה. ער באקומט נישט מלקות דאורייתא, אבער יא מכת מרדות (מלקות מדרבנן), משום נשתתף בזכלוסא דחובר – ווייל ער האט זיך משתתף געווען מיט די נארישקייט פון דעם חובר.
דער חובר אליין מאכט די קולות און זאגט די שמות; דער מענטש וואס גייט צו אים זיצט נאר דארט, גלויבט אז עס וועט אים העלפן. דאס „יושב לפניו” – ער זיצט פאר אים – איז קיין מעשה נישט, נאר א פאסיווע באטייליגונג.
1. צוויי וועגן וויאזוי ס’איז א לאו שאין בו מעשה: (א) ווען דער חובר אליין האט נאר גערעדט אן קיין פיזישע מעשה; (ב) ווען דער חובר האט יא געמאכט קולות, אבער דער נחבר (דער מענטש וואס גייט צו אים) האט אליין גארנישט געטון – ער זיצט נאר דארט און רעדט זיך איין אז עס העלפט.
2. וויכטיגע חקירה וועגן לאו שאין בו מעשה און מלקות מדרבנן: איז ביי יעדע לאו שאין בו מעשה דא מכת מרדות? דער מסקנא איז ניין. דער רמב”ם ברענגט דעריבער א ספעציעלע טעם פארוואס דא יא – ווייל דאס גיין צום חובר איז אן אקטיווע באטייליגונג (ער גייט ווייל ער גלויבט אז עס העלפט), און דאס איז גענוג פאר א מדרבנן-ענש.
3. צוויי הסברים פארוואס לאו שאין בו מעשה באקומט נישט מלקות דאורייתא: (א) מ’קען זיך נישט באווייזן אז ער האט עפעס געטון; (ב) עס איז נישט שטארק גענוג. לויט הסבר (א) וואלט מדרבנן אויך געווען די זעלבע פראבלעם. דעריבער זעט אויס אז דער פשט איז לויט הסבר (ב): דאורייתא פאדערט א מעשה פאר מלקות ווייל נאר דאס איז חמור גענוג, אבער מדרבנן קען מען יא שטראפן אפילו אן א מעשה, ווען ער איז „שותף בשכלות החובר.”
—
„אלא שהם הקולות והשמות המשונים המכוערים… אין להם ענין”
1. „משונים” vs. „מכוערים” – צוויי באזונדערע קאטעגאריעס: „משונים” באצייכנט ווערטער אין א פרעמדע שפראך (לשון עם ועם) וואס זענען מאדנע; „מכוערים” באצייכנט צירוף אותיות וואס מיינען גארנישט – סתם נאנסענס-ווערטער. דאס „מכוער” קומט דערפון וואס עס האט נישט קיין מינינג – ווען עפעס האט א מינינג האט עס א שיינקייט, אבער ליידיגע ווערטער זענען עקלדיג.
2. „לא ירעו וגם היטב אין אותם”: דער רמב”ם ברענגט דעם לשון הפסוק אז די ווערטער טוען נישט קיין שלעכטס און נישט קיין גוטס. דער רמב”ם וויל מדגיש זיין אז דער איסור איז נישט ווייל דער חובר ניצט שלעכטע כוחות אדער טוט שאדן – נאר דער איסור איז אינהערענט אין דעם זאגן פון ליידיגע ווערטער וואס מיינען גארנישט.
3. וואס ווען דער לחש האט יא א מינינג (ווי א פסוק)? דעמאלטס איז עס נישט דער איסור פון חובר חבר (וואס איז ספעציפיש ווערטער אן באדייטונג), נאר אפשר אן אנדערע איסור. דער רמב”ם וועט שפעטער ברענגען דעם ענין פון לוחש בפסוק.
4. פארשידענע איסורים קענען צוזאמען קומען: אמאל טוט איינער סיי חובר חבר (זאגט נאנסענס-ווערטער), סיי קושר (מאכט א קשר), סיי אנדערע מיני כישוף. אבער דער רמב”ם מאכט יעדע איינע אן עקסטערע לאו באזונדער.
5. דער רמב”ם’ס שיטה אז חובר חבר העלפט נישט: דער רמב”ם האלט אז דער איסור איז נישט ווייל ער ניצט שלעכטע כוחות – פארקערט, ער האלט אז עס טוט גארנישט. דאס איז דער יסוד פון זיין שיטה אין כישוף בכלל.
—
„מי שנשכו עקרב או נחש, מותר ללחוש על מקום הנשיכה, אפילו בשבת… כדי ליישב דעתו ולחזק לבו… לאו רפואה היא”
ווייל דער מענטש איז אין סכנה און אין פאניק, האט מען אים מתיר געווען צו טון זאכן וואס ער רעדט זיך איין אז עס העלפט, כדי שלא תטרף דעתו עליו.
1. דאפלטער היתר – סיי חובר חבר, סיי שבת: דער רמב”ם איז מתיר דאס סיי מצד דעם איסור חובר חבר, סיי מצד איסורי שבת (וואו רפואה בשבת איז אסור חוץ ביי סכנה). דער יסוד איז אז יישוב הדעת איז מתיר ביידע איסורים.
2. „לאו רפואה היא” – דער רמב”ם’ס עקרון: דער לחש איז נישט קיין רפואה – עס טוט גארנישט פיזיש. דער גאנצער היתר איז נאר ווייל עס בארואיגט דעם חולה. דאס שטימט מיט דעם רמב”ם’ס כלל’דיגע שיטה אז כישוף/לחש האט נישט קיין ריעלע ווירקונג.
3. דער „פלאסעבא עפעקט” אין רמב”ם: דער רמב”ם בעצם באשרייבט דעם פלאסעבא עפעקט – דער לחש העלפט נישט פיזיש, אבער ווייל דער מענטש גלייבט דערין, בארואיגט עס אים, און דאס אליין האט א רפואה-ווירקונג. דער אליהו רבה טייטשט „לחזק לבו” נישט בלויז אז דער מענטש זאל זיין רואיג, נאר אז דער רואיגקייט אליין פארמיידט אז דער ארס זאל זיך נישט אזוי שנעל אויסשפרייטן אין גוף – דער מענטש כאפט נישט א הארץ-אטאקע פון פחד. דאס איז דער מעכאניזם וואס דערקלערט פארוואס מענטשן רעדן זיך איין אז חובר חבר ארבעט באמת – ווייל דער פלאסעבא ארבעט אויף א גרויסן פראצענט.
4. דער מאירי’ס שיטה (וואס גייט מיט’ן רמב”ם): דער מאירי זאגט אויך אז עס איז אן איסור חובר חבר, אבער וויבאלד עס איז א לאו שאין בו מעשה (א לייכטערע איסור), איז מען עס מתיר במקום סכנה. א כותב (שרייבן א קמיע) וואלט אפשר נישט מותר געווען, ווייל דאס איז א מעשה.
5. וויכטיגער חידוש – „לחזק לבו” מיינט מער ווי נאר פסיכאלאגיש: דער רמב”ם’ס לשון „ליישב דעתו ולחזק לבו” מיינט נישט נאר אז דער מענטש זאל זיין רואיג פסיכאלאגיש. נאר: ווען דער מענטש איז רואיג, העלפט דאס אויך אז דער גיפט (רעל) זאל זיך שנעלער אויסגיין – דער יישוב הדעת האט אן אינדירעקטע פיזישע ווירקונג אויף דעם חולה’ס הייל-פראצעס. דאס איז א חידוש אין פארשטיין דעם רמב”ם – עס איז נישט נאר א פסיכאלאגישער היתר, נאר עס האט א ריעלע מעדיצינישע באדייטונג.
6. דער לוחש אליין דארף וויסן אז עס העלפט נישט: א חלק פון דעם היתר איז אז דער לוחש זאל וויסן אז ער טוט עס נאר כדי שלא תטרף דעתו – ער נארט דעם חולה אריין לטובתו. דאס איז ענליך צום ענין פון אוחז עינים – דער טוער ווייסט אז עס איז א טריק.
7. דער היתר גילט נאר פאר גלייביגע: דער רמב”ם רעדט פון מענטשן וואס גלייבן אין דעם לחש – פאר זיי מעג מען עס טון בשבת. איינער וואס גלייבט נישט דערין (ווי איינער וואס האט געלערנט רמב”ם), טאר מען עס נישט טון, ווייל ביי אים איז עס חובר חבר און חילול שבת אן שום תועלת. דער רמב”ם זאגט עס בפירוש אין מורה נבוכים אויף אנדערע זאכן וואס די גמרא האט מתיר געווען.
8. פארוואס זאגט מען נישט דעם חולה די אמת? פארוואס זאל מען נישט פשוט זאגן פאר דעם חולה „דער לחש ארבעט נישט, ער גייט נאר דיך בארואיגן”? דער תירוץ: דער גאנצער ענין איז נאר ווירקזאם ווען דער חולה גלויבט אז עס העלפט – אנדערש וועט עס אים נישט בארואיגן.
—
„הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה, וכן הקורא על התינוק שלא יבעת, והמניח ספר תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן – לא די להם שהם בכלל חוברים ומנחשים, אלא שהם בכלל הכופרים בתורה, שהם עושים דברי תורה רפואת הגוף, ואינם אלא רפואת הנפשות, שנאמר ויהיו חיים לנפשך.”
איינער וואס וויספערט פסוקים ביי א מכה, אדער ליינט פסוקים פאר א דערשראקן קינד, אדער לייגט ספר תורה/תפילין אויף א קינד ער זאל איינשלאפן – איז נישט בלויז עובר אויף חובר חבר, נאר איז אויך א כופר בתורה, ווייל ער מאכט תורה פאר א רפואת הגוף, בעת תורה איז נאר א רפואת הנפשות.
1. חובר חבר אפילו מיט פסוקים בלשון עם: פריער האט דער רמב”ם דעפינירט חובר חבר אז מ’זאגט ווערטער „שאינם לשון עם” – אבער תורה-פסוקים זענען דאך געשריבן אין לשונות וואס מענטשן פארשטייען! ס’איז נישט קיין סתירה, ווייל אפילו ווען דער פסוק האט א מינינג, אויב דער מינינג האט גארנישט צו טון מיט דער רפואה (ווי „בראשית ברא אלקים” ביי א מכה), איז עס נאך אלץ חובר חבר.
2. דער מעשה ווי עס גייט פאר: מענטשן וואס מאכן סגולות פון פסוקים פארדרייען געווענליך דעם פסוק: זאגן עס בעקווארדס, נאר ראשי תיבות, אדער אנדערע פארדרייונגען. דאס איז א טייל פון דער „חכמה” פון סגולות.
3. „כופרים בתורה” – דער טייטש: דער רמב”ם’ס חידוש אין פירוש די משנה (סנהדרין פרק חלק – ר’ עקיבא אומר הלוחש על המכה אין לו חלק לעולם הבא): דער כפירה איז נישט סתם אז ער טוט א מעשה עבירה, נאר ער פארשטייט נישט וואס תורה איז. ער מיינט אז דער פיזישע סאונד פון דעם פסוק – דער „גוף” פון תורה – היילט אויס. אבער באמת איז תורה נאר רפואת הנפשות: עס היילט אויס א מענטש’ס דעות, מידות, חכמה – דער נפש הדעת/שכל. „ויהיו חיים לנפשך” – לנפשך מיינט דעם שכל.
4. דער פסוק פון ר’ עקיבא – „כל המחלה”: ר’ עקיבא ברענגט דעם פסוק „כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה’ רופאך”. דער פסוק מיינט: אויב דו היטסט תורה, וועט דיך הקב”ה אויסהיילן. אבער דער לוחש מיינט אז דאס זאגן פון דעם פסוק ביי די מכה איז אליין א מעדזשיק וואס מאכט אוועקגיין די מכה. דאס איז דער כפירה – ער פארדרייט דעם תוכן פון דעם פסוק.
5. חילוק צווישן לוחש על המכה און לוחש בשבת ביי סכנה: וואס איז דער חילוק צווישן „הקורא לתינוק שלא יבעת” (וואס איז אסור) און דעם פריערדיגן דין פון לחישה בשבת ביי נשיכת עקרב „כדי שלא תטרף דעתו” (וואס איז מותר)? תירוץ: ביי נשיכת עקרב איז עס א מקום סכנה, דארט ארבעט דער ישוב הדעת ממש אלס רפואה (דער פחד אליין קען טייטן). אבער ביי א קינד וואס איז סתם דערשראקן, איז נישט קיין סכנה, און דער ישוב הדעת וועט נישט העלפן אין אזא גרויסן מאס.
6. „רפואת הגוף” vs. „רפואת הנפש” – דער טיפערער טייטש: דער רמב”ם’ס חילוק איז: צו גלייבט מען אז דער גוף פון תורה (דער פיזישער סאונד, די אותיות) היילט – דאס איז כפירה. אדער גלייבט מען אז דער תוכן/נפש פון תורה (די דעות, מידות, חכמה) היילט – דאס איז אמת. „רפואת הגוף” מיינט מ’גלייבט אז דער פסוק’ס לשון אליין האט א פיזישע כח; „רפואת הנפשות” מיינט דער תוכן פון תורה מאכט דעם מענטש בעסער, און דורך דעם באקומט ער מער השגחה.
7. קשיא אויפ’ן רמב”ם – „כופר” פאר שלא לשמה?: פארוואס איז עס אזוי שרעקליך – א כופר בתורה – בלויז ווייל איינער ניצט תורה פאר רפואת הגוף? ס’איז דאך ווי „קרדום לחפור בה” – שלא לשמה, אבער נישט כפירה! דאס בלייבט אלס א קשיא.
8. צו קען מען גלייבן אין ביידע – רפואת הנפש און רפואת הגוף?: דער רמב”ם’ס לשון „ואינם אלא רפואת הנפשות” משמע אז מ’קען נישט גלייבן אין ביידע – עס איז אדער רפואת הנפשות, אדער רפואת הגוף (און דעמאלט איז ער כופר). דאס איז שווער.
9. פארבינדונג צו „רפואת הנפש ורפואת הגוף” אין מי שברך: ווען א מענטש האט מער דעת השם, האט ער מער השגחה פרטית – דער אייבערשטער וואטשט אים. תורה איז משמר אויף אים. דאס איז דער וועג ווי רפואת הנפש ברענגט צו רפואת הגוף.
10. תהלים זאגן vs. דאווענען: דער רמב”ם רעדט נישט קעגן דאווענען פאר א חולה – דאס איז זיכער מותר. אויך נישט קעגן סתם זאגן תהלים. די שאלה איז נאר ווען מ’ניצט עס „בתורת סגולה” – ווי דער פסוק אליין האט א מעדזשישע כח.
—
„אבל הבריא שקורא פסוקים ומזמור מתהלים כדי שתגן עליו זכות קריאתן וינצל מצרות ונזקים – הרי זה מותר.”
א געזונטער מענטש וואס ליינט פסוקים/תהלים כדי די זכות פון לערנען זאל אים באשיצן – דאס איז מותר.
1. דער חילוק: „זכות קריאתן” vs. כח הפסוק: ווען א מענטש טראכט אז דער פיזישע זאגן פון דעם פסוק האט א מעדזשישע כח – איז עס חובר חבר. ווען ער טראכט אז ער באקומט א זכות פון לערנען תורה, און דער זכות איז מגין – איז עס מותר. עס איז ווי געבן צדקה אדער טון א מצוה: יעדע מצוה איז מגין אויף א מענטש, ווייל דער אייבערשטער איז דן לויט זכותים.
2. „הבריא” – פארוואס דווקא א געזונטער? דער רמב”ם זאגט „הבריא” – וואס מיינט אז ביי א חולה איז עס אנדערש. פארוואס זאל א חולה נישט קענען זאגן תהלים פאר זכות? תירוץ: ווען מ’שטייט ביי א חולה’ס בעט און זאגט א ספעציפישע פסוק, זעט עס אויס ווי חובר חבר – ווי דער פסוק האט א מעדזשישע כח. מה שאין כן א געזונטער וואס ליינט תהלים – ס’איז קלאר אז ער וויל נאר די זכות.
3. חילוק צווישן פארדעם און נאכדעם: רש”י זאגט אז ס’איז דא א חילוק צו מ’זאגט פסוקים פאר א צרה (פרעווענטיוו) אדער נאך א צרה. פארדעם – מותר („שתגן עליו”), נאכדעם – אסור. אבער עס ווערט געפרעגט: ס’איז דאך אייביג דא א „נאכדעם פון נאכדעם” – ער איז שוין נפגע, אבער ער דארף יעצט זכותים אז עס זאל נישט ווערן ערגער.
4. דער פריערדיגער דין (קשרים/לחישות בשבת) איז אויך רפואת נפשות: דער פריערדיגער היתר פון „קשרים לתתורא ודעת אהבה” איז אויך בעצם רפואת נפשות – עס בארואיגט דעם מענטש, און דורך דעם האט עס א גוטע השפעה אויפ’ן גוף. ס’קען זיין אז דער איינציגסטער כח וואס תורה האט צו היילן א מחלה איז אייביג דורך רפואת נפשות – דער מענטש ווערט א בעסערער מענטש, באקומט מער זכותים, און דורך דעם באקומט ער השגחה.
—
„זה המרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שתבוא עליו רוח הטומאה ויודיעוהו מה ישאל עליו. ויש אחרים שהם לובשים מלבושים ידועים ואומרים דברים ומקטירים קטורת ידועה וישנים לבדם כדי שיבוא מת פלוני ויספר עמו בחלום. כללו של דבר כל העושה מעשה כדי שיבוא המת ויודיעו — לוקה.”
דורש אל המתים איז ווען מען טוט מעשים (הונגערן, שלאפן אין בית הקברות, אנטון ספעציעלע מלבושים, ברענגען קטורת) כדי א מת זאל קומען אין חלום און ענטפערן שאלות.
1. פארוואס ברענגט דער רמב”ם מערערע טעקניקס? דער רמב”ם ברענגט נישט נאר דעם ערשטן ביישפיל (מרעיב עצמו ולן בבית הקברות) נאר אויך אנדערע טעקניקס (מלבושים ידועים, קטורת, שלאפן אליין) – דער טעם איז ווייל ער דארף אויפווייזן אז עס איז דא א מעשה אינוואלווד, וואס איז נויטיג פאר מלקות. ביי מרעיב עצמו אליין איז נישט עסן נישט קיין מעשה, אבער גיין שלאפן אין בית הקברות אדער אנטון מלבושים – דאס איז שוין א מעשה.
2. „מרעיב עצמו” און נישט „מתענה”: דער רמב”ם נוצט דעם לשון „מרעיב עצמו” און נישט „מתענה” – דאס איז בכוונה, ווייל „התענות” קען אויסזען ווי עפעס פאזיטיוועס, אבער „מרעיב עצמו” מיינט ער פייניגט זיך, וואס איז קלאר א נעגאטיווע מעשה.
—
„אסור לשאול בעל אוב או בעל ידעוני… בעל אוב וידעוני עצמו בסקילה, והנשאל בהם באיסור עשה ומכין אותו מכת מרדות. ואם קבל מעשה ועשה כפי מאמרו — לוקה.”
דער בעל אוב/ידעוני אליין באקומט סקילה. דער שואל – דער קלייענט – באקומט נאר מכת מרדות ווייל ער טוט נישט קיין מעשה (ער פרעגט נאר). אבער אויב ער טוט א מעשה לויט דעם עצה פון דעם בעל אוב – איז ער לוקה.
1. פארוואס האט אוב וידעוני מער שייכות מיט עבודה זרה ווי אלע אנדערע מכשפים? אוב וידעוני איז א גאנץ אנדערע זאך – ער נעמט א ביין, ער שרייט – עס איז א ספעציפישער כח וואס ער שרייבט צו צו דעם שטיין/ביינער, וואס איז מער ענליך צו עבודה זרה. דורש אל המתים דאקעגן ציילט פאר א מת, וואס איז אנדערש.
2. דער חילוק צווישן דעם שואל (קלייענט) און דעם בעל (פראוויידער): דער בעל איז בסקילה מצד אן עקסטערן פסוק; דער שואל איז נאר באיסור עשה ווייל ער טוט נישט קיין מעשה אליין.
—
„והמכשף חייב סקילה והוא שעשה מעשה כשפים… אוחז את העיניים — ויראה שעושה ואינו עושה — לוקה מכת מרדות.”
א מכשף וואס טוט אן אמת’דיגע מעשה כשפים באקומט סקילה. אן אוחז את העיניים – וואס מאכט עס זעהן אויס ווי ער טוט אבער טוט נישט באמת – באקומט נאר מכת מרדות.
1. וואס מיינט „עשה מעשה כשפים” לויט’ן רמב”ם? דער רמב”ם האלט דאך אז כישוף איז אלעס שקר וכזב! תירוץ: „מעשה כשפים” מיינט נישט אז ער האט אן אמת’דיגע כח – נאר אז ער אליין איז אויך איבערגענומען, ער איז א חלק פון דעם סקעם, ער גלייבט אין דעם. ער טוט ספעציפישע ריטואלן (קלאפט דריי מאל, דרייט א גארטל, לייגט צוזאם בארן) – דאס איז א „מעשה כשפים.” דאקעגן אוחז את העיניים טוט גארנישט פון די ריטואלן – ער ברענגט דירעקט ארויס א שלאנג פון הוט אן קיין ריטואל.
2. פארוואס איז מכשף ספעציפיש בסקילה אבער נישט אלע אנדערע? דער פסוק „לא ימצא בך” רעכנט אויס אלע קאטעגאריעס אין איין לאו. אבער „מכשפה לא תחיה” איז אן עקסטערער פסוק נאר אויף מכשף. דער כלל: לאו שניתנה לאזהרת מיתת בית דין – אין לוקין עליו. ממילא, דער לאו פון „לא ימצא בך” איז ביי מכשף ניתנה לאזהרת מיתת בית דין (סקילה), און דעריבער באקומט מען אויף מכשף נישט מלקות נאר סקילה.
3. דער קשיא אויף אוחז את העיניים: פריער (אין דער הלכה וועגן מעונן) האט דער רמב”ם געזאגט אז אוחז את העיניים איז לוקה, און דא (אין קאנטעקסט פון מכשף) זאגט ער אז מ’איז נישט לוקה ווייל עס איז א לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין.
4. א פארגעשלאגענער תירוץ: אוחז את העיניים בתורת מעונן (פריער) vs. בתורת כישוף (דא). אוחז את העיניים איז נישט ממש מכשף – עס איז נאר בכלל מכשף (א סניף פון כישוף). דעריבער:
– סקילה באקומט ער נישט – ווייל סקילה איז נאר פאר אן „אמת’דיגן מכשף.”
– מלקות באקומט ער אויך נישט – ווייל דער לאו איז ניתן לאזהרת מיתת בית דין (דער לאו פון מכשפה לא תחיה שטייט דאך דארט, אפילו אויב אוחז את העיניים אליין באקומט נישט סקילה).
– ער באקומט נאר מכת מרדות.
5. דער מהלך אין פסוקים:
– מכשפה לא תחיה – גייט אויף אן אמת’דיגן מכשף, דערפאר סקילה.
– לא ימצא בך – גייט אויף ברייטער, אפילו עפעס וואס איז נאר ענלעך צו כישוף (אוחז את העיניים). דאס איז דער לאו, אבער ווייל דער לאו איז ניתן לאזהרת מיתת בית דין (פון מכשפה לא תחיה), איז נישטא מלקות.
6. עס בלייבט א מיסטעריע: דער רמב”ם שרייבט נישט עקספליציט דעם גאנצן מהלך – מ’דארף אליין אריינלייגן. אלע מפרשים מוטשן זיך דערמיט.
—
„דברים אלו כולם דברי שקר וכזב הן, והם שהטעו בהם עובדי עבודה זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהם. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים למשוך אחרי ההבלים האלו, ולא להעלות על לב שיש בהם תועלת… כל המאמין בדברים האלו וכיוצא בהן ומחשב בלבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרתן — אינו אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלימה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם דברי חכמה אלא תוהו והבל שנמשכו בהם חסרי הדעת ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: תמים תהיה עם ה’ אלקיך.”
דער רמב”ם שליסט אפ דעם גאנצן פרק מיט א פרינציפיעלע הצהרה: אלע זאכן וואס זענען אויסגערעכנט געווארן אין דעם פרק (כישוף, ניחוש, קסם, מעונן, אוב, ידעוני, א.א.וו.) זענען דברי שקר וכזב – זיי האבן קיין ריאליטעט נישט. עובדי עבודה זרה האבן עס ערפונדן כדי אריינצונארן די גויי הארצות. א איד, וואס איז א חכם מחוכם, טאר נישט נאכגיין נאך אזעלכע שטותים, און נישט אפילו גלייבן אין הארצן אז עס איז אמת.
1. דער רמב”ם’ס שיטה אז כישוף איז גאר נישט ריעל: דער רמב”ם זאגט דברי שקר וכזב – עס איז נישט אז עס ארבעט אבער מ’טאר נישט, נאר עס איז באמת שקר, עס טוט גארנישט. דאס גייט אויף אלע זאכן אין דעם פרק – כישוף, ניחוש, קסם, מעונן, אוב, ידעוני.
2. דער היסטארישער מהלך – צוריק צו פרק א’: דער רמב”ם פארבינדט דאס מיט דער היסטאריע פון עבודה זרה פון פרק א’: מ’האט געבויט שיינע היכלות, מ’האט איינגעפלאנצט אשרות, מ’האט געמאכט נביאי שקר – און נאך איינע פון די מיטלען איז געווען כישוף. אלץ טיילן פון א גרויסן סקעם צו אריינצינארן מענטשן אין עבודה זרה.
3. „ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים” – א חלק פון זיין א איד איז צו זיין קלוג: דער רמב”ם זאגט נישט בלויז אז מ’טאר נישט ווייל עס איז אסור, נאר בשורשו – עס פאסט נישט פאר א איד ווייל אידן זענען חכמים מחוכמים. א חלק פון אידישקייט איז צו האבן שכל. ס’איז א גרויסע עבירה צו זיין א טפש (כאטש דער רמב”ם זאגט „אין ראוי” – עס פאסט נישט – נישט אז מ’איז בכלל נישט בכלל ישראל).
4. „ולא להעלות על לב שיש בהם תועלת” – נישט נאר טון, אפילו גלייבן: „למשוך” מיינט לכאורה צו טון די מעשה. אבער דער רמב”ם מוסיף: אפילו צו גלייבן אין הארצן אז עס איז אמת איז פארווערן. „תועלת” מיינט א פראקטישע תועלת, א רפואה.
5. דער פסוק „כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל”: דער רמב”ם טייטשט דעם פסוק אנדערש ווי דער עולם: נישט אז אידן האבן נישט קיין מזל (אין מזל לישראל), נאר אז אידן זענען קלוגער – זיי מאכן נישט קיין נחש און קיין קסם. דאס איז א שבח אויף ישראל’ס חכמה, נישט א מעטאפיזישע אויסזאגע.
6. „כי הגוים האלה… אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו, ואתה לא כן נתן לך ה’ אלקיך”: דער רמב”ם טייטשט: די נארישע גוים הערן צו מעוננים וקוסמים, אבער דיר האט דער אייבערשטער געגעבן עפעס בעסערס – חכמה. דער רמב”ם ברענגט נישט דעם המשך פון פסוק „נביא מקרבך… יקים לך” – ווייל ער האט שוין געברענגט דעם פסוק אין הלכות יסודי התורה צו זאגן אז א נביא איז נישט מחדש דעת, נאר זאגט פשוט’ע זאכן.
7. „כל המאמין… ומחשב בלבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרתן” – דער שלעכטסטער טעות: דער רמב”ם אטאקירט ספעציפיש דעם וואס זאגט: „יא, עס ארבעט, עס איז חכמה, נאר מה אעשה – די תורה האט עס אסור געמאכט.” אזא מענטש איז מן הסכלים ומחסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלימה. דאס איז נישט א רשע – עס איז א טפש.
8. „תמימי הדעת” – תמים מיינט פארקערט ווי דער עולם מיינט: דער עולם מיינט „תמים תהיה” מיינט מ’זאל זיין א תם, א פשוט’ער, נישט פרעגן קשיות. דער רמב”ם זאגט פונקט פארקערט: תמים מיינט תמימי הדעת – מ’זאל האבן א גאנצע, קלארע דעת. „ידעו בראיות ברורות” – מ’זאל וויסן מיט קלארע באווייזן אז עס איז שקר. תמימות איז חכמה, נישט נאאיוויטעט. תמימות מיינט אז מען האט א פולשטענדיגע בילד פון דער וועלט – דער אייבערשטער האט באשאפן די וועלט, אלעס שטימט, מען פארשטייט ווי אלעס ארבעט. ווען כישוף קומט אריין, פעלט אין דער תמימות, ווייל עס קומען אריין שטיקלעך אין דעם „פאזל” וואס מען פארשטייט נישט.
9. אמונה גייט נישט קעגן ריאליטי: א וויכטיגער חידוש קעגן א פארשפרייטע מיינונג אז אמונה פאדערט מען זאל זיך פארמאכן די אויגן און גיין קעגן ריאליטי. דער רמב”ם זאגט ניין – דער אייבערשטער איז די גרעסטע ריאליטי, און תמימות מיינט אז מען גייט מיט דער ריאליטי, נישט קעגן איר.
10. „שנמשכו בהם חסרי הדעת ונטשו כל דרכי האמת בגללן” – ווי כישוף צעשטערט א ווארלד-וויו: ווען א מענטש גלייבט אין כישוף, נעמט עס ארויס א וויכטיגע שטיק פון זיין פאזל – ער פארשטייט שוין נישט ווי די וועלט ארבעט. ער זעט „וואונדערליכע זאכן” וואס ער קען נישט מסביר זיין, און דאן ווערט זיין גאנצע ווארלד-וויו חרוב. דאס איז דער מהלך ווי עובדי עבודה זרה האבן אריינגענארט מענטשן: קודם מאכט מען אים צומישט מיט כישוף-שטותים, ער פארלירט זיין נארמאלע ווארלד-וויו, און דאן קען מען אים שוין איינרעדן אז א שטיק האלץ איז א גאט. „א מענטש וואס איז זיך מייאש פון האבן שכל, פון פארשטיין די וועלט – דעמאלטס קען ער נאכגיין עניטינג וואס דו ווילסט אים איינרעדן.”
11. דער רמב”ם’ס צוויי-שיכטיגער טעם פאר דעם איסור:
– שיכט 1 (וואס ער האט פריער געזאגט): מ’טאר נישט ווייל עס איז סניפין דעבודה זרה, עס מאכט מען ענלעך צו עובדי עבודה זרה.
– שיכט 2 (דא, „בשורשו”): אפילו אן דעם – עס איז סתם שטותים, און א קלוגער מענטש טאר נישט נאכגיין שטותים. דער רמב”ם זאגט ביידע טעמים.
12. [מחלוקת ראשונים – רמב”ם קעגן רמב”ן:] דער רמב”ן האלט פונקט פארקערט פון דעם רמב”ם. דער רמב”ן מיינט אז דער רמב”ם אליין איז דער „תמים” (אין דעם זין פון נאאיוו), ווייל ער גייט קעגן ריאליטי – דער רמב”ן זעט אז כישוף ארבעט יא אין דער ריאליטי. אבער דער עיקר – אז „אין ראוי לישראל שהם חכמים” נאכצוגיין אזעלכע זאכן – איז מוסכם לכל הדעות, אפילו לויט דעם רמב”ן.
13. פראקטישע נפקא מינה וועגן קמיעות: אפילו דער רמב”ם אליין וואלט אפשר געגעבן א קמיע אין א מצב פון פיקוח נפש ווען עס איז נישטא קיין אנדער וועג – „לישב דעתו”. מיט דעם קען מען מיישב זיין א סאך צדיקים וואס האבן געגעבן קמיעות – נישט אלעמאל האבן זיי געגלייבט אז עס העלפט ממש, נאר „לשאול דעת” איז אויך עפעס ווערט.
14. מזוזה מיט שמות: דער רמב”ם אין הלכות מזוזה זאגט אן ענליכע זאך קעגן שרייבן שמות אין מזוזה. אבער אונז פירן זיך נישט ווי דער רמב”ם – מיר לייגן יא געוויסע שמות. נישט אלע פוסקים זענען מסכים מיט’ן רמב”ם אין דעם.
15. רבי עקיבא: די משנה „הלוחש על המכה אין לו חלק לעולם הבא” איז רבי עקיבא – דער זעלבער רבי עקיבא וואס איז אריין אין פרדס, געזען מלאכים – דאס איז נישט קיין קאמפעטישן צווישן „בעלי שכל” און „בעלי רוחניות.”
Speaker 1:
אונז לערנען הלכות עבודה זרה פרק י”א. אונז האבן שוין געלערנט אסאך הלכות וועגן עבודה זרה, אסאך אסאך הלכות, דא איז דא צוועלף פרקים מיט אסאך אסאך הלכות. פריערדיגע הלכות האבן אונז געלערנט פארשידענע מצוות פון “לא תחנם”, נישט געבן גוים וואוינען אין ארץ ישראל, און נישט זיין בשותפות מיט גוים עובדי עבודה זרה. דא גייען אונז לערנען נישט טון חוקות הגוים, ס’טייטש זיך נישט אויפפירן מיט געוויסע חוקות, מיט די מנהגים וואס עובדי עבודה זרה זענען זיך מתנהג.
זייער גוט. מ’קען זען, לכאורה דאס איז א פרק, אבער מ’וועט ווייטער און ווייטער פון עניני עבודה זרה. קודם האט מען גערעדט פון ממש עבודה זרה, נאכדעם האט מען גערעדט פון מנהגים וואס זיי האבן, אדער פון זיך דרייען מיט עבודה זרה, צו זיי לאזן וואוינען בכלל אין ארץ ישראל. יעצט האלט מען שוין ביי זאכן וואס איז נישט בכלל קיין עבודה זרה, נאר ס’איז זאכן וואס די גוים וואס טוען עבודה זרה טוען, זאל מען זיך נישט טון, ווייל פארשטייט זיך, דורך דעם ווערט מען נאנט צו זיי, און דורך דעם גייט עס צוריק ארויף די פרקים, און מ’וועט עובר זיין ביז מ’וועט טון עבודה זרה חלילה.
Speaker 1:
זאגט דער רמב”ם, “אין הולכין בחוקות הגוים”. מ’גייט נישט בחוקות הגוים. חוקות דא מיינט מען נישט געזעצן, ס’מיינט נימוסים, רייט? מנהגים. די ווארט “חק” בכלל אין די תורה איז בכלל נישט קלאר אז ס’מיינט עפעס א געזעץ. ס’קען זיין אז ס’מיינט אלעמאל מנהגים. ס’איז אינטערעסאנט, ווייל היינט זאגט מען “חק” מיינט א געזעץ, אבער ס’קען זיין אז “חק” מיינט אזוי ווי א קביעות, א רגילות. מלשון חקיקה, אזוי ווי “דבר הנחקק”. א זאך וואס איז תדיר כסדר, וואס איז קבוע כסדר. קען גראדע זיין אז א געזעץ איז די זאך וואס איז די מערסטע כסדר, וואס איז ממש מחייב. אבער ס’איז א נאטורליכע געזעץ, ס’איז נישט ווייל מ’האט עס געשריבן אין די געזעץ-בוך, נאר פארקערט, מ’שרייבט עס אין די געזעץ-בוך ווייל מ’טוט עס ברגילות, און ס’ווערט נאכדעם א… אדער גאר א שטארקע געזעץ איז א זאך וואס איז זייער תמידי, איז זייער מחייב. אבער חוקי הגוים מיינט טאקע פשוט, ס’מיינט נישט זייערע געזעצן, ס’מיינט זייערע מנהגים, רייט?
מ’גייט נישט בדרכי הגוים, בחוקות הגוים, “ולא מדמין להם”. און מ’ווערט נישט ענליך צו זיי. “לא במלבוש ולא בשער”. אונז ווילן נישט אויסקוקן ענליך צו זיי, נישט מיט מלבושים, גיין אנגעטון אזויווי גוים, אדער מאכן אונזערע האר אין אינטערעסאנטע וועגן אזויווי גוים. שנאמר, “ולא תלכו בחוקות הגוי”.
Speaker 1:
ס’איז טאקע א שאלה, ס’איז אינטערעסאנט, ווייל מ’קען זאגן “לא תלכו בחוקות הגוי” מיינט צו טון עבירות אזוי ווי א גוי, אבער מ’זעט אז ס’איז אן עקסטערע פסוק, און עבירות טאר מען נישט טון נישט נאר וועגן די סיבה פון חוקות הגוים, מ’טאר נישט טון אן עבירה ווייל ס’איז אן עבירה. “חוקות הגוי” מיינט אפילו ווען די זאך אליין איז נייטראל, ס’איז סך הכל א “העיר סטייל”, אבער ווייל גוים טוען אזוי, איז עס א סימבאלישע… לכאורה, אויב א גוי טוט עפעס ווייל ס’איז פראקטיש, איז דאך נישט דא די איסור פון חוקות הגוי. אויב א גוי טוט עפעס און ס’איז נישטא קיין שום נארמאלע “ריזען”, די איינציגסטע “ריזען” איז ווייל אזוי טוען גוים, דאן איז דא די איסור.
Speaker 2:
ס’איז אינטערעסאנט, ווייל די לשון “חוקות” אין די ערשטע צוויי פסוקים וואס דו האסט געברענגט, “חוקות הגוי”, רעדט זיך פון עריות. ס’רעדט זיך כמעט בפירוש פון די מנהג הגוים צו חתונה האבן מיט די אייגענע שוועסטער אדער אזעלכע זאכן. אבער מ’זעט אז ס’איז מער אזויווי א דרש, מ’האט פארשטאנען, אפשר אזויווי דו זאגסט, אז מ’רביץ א רביץ, ס’פעלט נישט אויס צו שרייען די פסוק.
Speaker 1:
וואס איז די אנדערע פסוק? “השמרו לכם פן תנקשון אחריהם” רעדט אויך בפירוש פון עבודה זרה. אין די קאנטעקסט, די פסוקים רעדן פון עריות און עבודה זרה. אבער מ’קען זאגן אזוי, אז פארכאפן עריות, וואס איז איין מנהג וואס גוים האבן, איז טאקע זייער א שלעכטע זאך, ווייל מ’פירט זיך אנדערע מנהגים וואס זיי האבן, און מ’וועט שפעטער טון עריות און עבודה זרה. קען זיין דאס איז די ווארט, אז ווען ס’וואלט געשטאנען אין די תורה נאר “טוט נישט עבודה זרה”, איז איין זאך. אבער דאס וואס די תורה זאגט א גאנצע זאך אז דו זאלסט נישט טון מיט זייערע וועגן, זעט מען אז די תורה האט מורא אז דו וועסט ווערן נאנט מיט זיי, און ממילא וועסטו אדאפטן זייער “לייפסטייל”, און דאס איז די איסור. ס’איז אסור אז דו זאלסט ווערן צו נאנט.
אזויווי ביי די פריערדיגע, דו געדענקסט אויך ווען “לא תחנם”, “לא תתן להם חן”, האט דער רמב”ם געזאגט אז ס’איז נישט ווייל מיר פארגינען נישט א קאמפלימענט פאר א גוי, ס’איז דאך ווייל דאס וועט דיר ברענגען א קירוב הדעת, און דו וועסט ווערן צו נאנט. דאס איז די רמב”ם.
Speaker 1:
“השמר לך שמא תעשה כחוקות הגוים”, דאס איז נאך א פסוק איבער חוקות, “ולא תלכו”, און נאכדעם שטייט “השמר לך פן תנקש אחריכם”. די פסוק שטייט נישט די זעלבע ווערטער, אבער ס’שטייט די געדאנק אז דו זאלסט דיך היטן פון דרכי הגוים. פארוואס? “פן תנקש אחריהם”, ווייל דו וועסט נכשל ווערן און טון די עבירות וואס זיי טוען.
Speaker 1:
דער רמב”ם, הכלל וענין הדברים, די אלע איסורים איז מזהיר די זעלבע זאך, “שלא ידמה להם”, דו זאלסט נישט זיין ענליך צו זיי. אלא, נאר וואס דען? “יהא הישראלי, בן ישראל, מובדל מהם וידוע”, ער זאל זיין אפגעטיילט פון זיי און באקאנט. און מובדל בשאר מעשיו, כשם שמובדל בהם במדות ובדעות, אזוי ווי א איד איז אנדערש פון א גוי ווייל ער טראכט אנדערש, זיינע ידיעות זענען אנדערש, ער ווייסט וועגן באשעפער אנדערש, ובדעות, זיינע מנהגים, זיינע מידות זענען אנדערש.
Speaker 2:
זייער גוט. מדות לכאורה מיינט דא יסודי התורה, און דעות מיינט דא הלכות דעות. זייער גוט.
Speaker 1:
זאל ער אויך זיין אנדערש פון זיי במלבושיו ובשאר מעשיו, שנאמר “ואבדיל אתכם מן העמים”. אה. דער אייבערשטער זאגט נאכדעם וואס עס רעדט זיך פון מחלות אסורות. דער רמב”ם זאגט אז וועגן דעם האט ער געברענגט אין ספר קדושה סיי עריות, סיי איסורי ביאה, און סיי מאכלות אסורות, אז ביידע זאל מען זיין ווייט פון די גוים.
Speaker 2:
יא. דאס הייסט אז מיט דעם איז מען ווייט פון די גוים.
Speaker 2:
זאל זיין אז מען קען זאגן אז זיך אנטון אין א בעקיטשע, לויט דעם איז עס א מצוות עשה דאורייתא, ווייל ער זאל זיין מובדל במלבושו. דער רמב”ם גייט נישט אזוי, ער זאגט נישט… מובדל מיינט אז דו ביסט נישט אזוי ווי די גוים, נישט… מען קען אויך מאכן אין די פאזיטיוו, אז ס’איז א מצוה אנצוטון אידישע מלבושים. אבער ער זאגט אז מען זאל נישט אנטון גוי’אישע מלבושים.
Speaker 1:
וואס איז די חילוק?
Speaker 2:
ס’איז א חילוק, ווייל… ווייל… ווייל ס’מיינט נישט אז מען דארף זוכן די אידישע מלבוש, נאר מען דארף נישט זוכן וואס די גוים טוען אן, נאר דאס וואס איז פראקטיש. אזוי ווי א מענטש טוט זיך אן דאס וואס איז די מערסטע פראקטיש. למשל, ס’איז ווינטער, זאגט ער, “גיב מיר עפעס דאס וואס איז די ווארעמסטע,” אדער ס’איז זומער, “גיב מיר דאס וואס איז די קילסטע.” אין פשט האט ער נישט געקוקט וואס גוים טוען, ער האט געקוקט פשוט וואס איז פראקטיש. אקעי, דאס איז נאך א נושא, און דער רמב”ם זע איך נישט אז ער זאגט. אבער… נאך רעדט זיך צו חוקות הגוי מיינט דוקא עבודה זרה, אדער איז א פראקטישע זאך, די חילוקים רעדן די פוסקים. דער רמב”ם זע איך נישט אז ער רעדט וועגן דעם.
Speaker 1:
איך וויל נאר דיר דערמאנען אז די זעלבע געזאגטע לשון “כשם שהוא מובדל בדעותיו” איז דער רמב”ם געזאגט אויף די אינטערעסאנטע, הלכות דעות פרק וואו, איך האב עס געזען נעכטן. ער זאגט אז כשם שהחכם מובדל בדעותיו ובשאר מעשיו, זאל ער זיין מובדל במאכלו. דא זעט מען אז אויף יעדן איד איז דא די זאך, כשם שאיד איז מובדל במדותיו ודעותיו פון די גוים, זאל ער אויך זיין מובדל מיט זיינע מעשים, זיינע מלבושים. דארט האט ער גערעדט מער פון אזוי ווי מידות און פון געוויסע איידעלערע זאכן. יא, און מעשים דארפן אייביג שטימען מיט די מדות און די דעות.
Speaker 2:
אויב דו ביסט א נאך העכערע לעוועל, אויב דו ביסט א תלמיד חכם, זאלסטו אויך דעמאלטס זיין מובדל במעשה.
Speaker 1:
איי, רייט. ס’איז נישט ווי העכער דיין דעת און מוח זענען, אלץ גייט. ס’איז נישט ווי מער עס זאל שטימען, און מער עס זאל זיין מער אנדערש. ווייל מסתמא דאס איז אויך געבויט אויף די פלוגתא אין פרק ב’, אבער מ’וועט נישט ממשיך זיין.
Speaker 2:
ס’איז נישט נאר אז מ’ווערט ממשיך נאך דעם וואס מ’וואוינט, נאר אויך אויב איך גיי די זעלבע היט ווי דער גוי, צום סוף פיל איך זיך היימיש מיט אים, עפעס אזוי.
Speaker 1:
זאגט דער רמב”ם, “ולא ילבש כמותם מלבוש המיוחד להם” – מ’זאל נישט אנטון אזוי ווי א מלבוש וואס איז מיוחד פאר די גוים, “ולא יגדל ציצית כמו ציצת ראשם” – מ’זאל נישט לאזן וואקסן האר אזוי ווי זייערע האר, דער וועג וויאזוי זיי מאכן זייערע פאות, נישט וויאזוי אונז אידן מאכן די פאות. און איך מיין דאס איז לכאורה די הסבר אויף דעם “ולא יגלח” – ס’איז סתם די המשך. איך טייטש, עס קען זיין ביידעס. “שמגלחין מן הצדדין ומניחין שער באמצע, וזה הנקרא בלורית” – זיי זאלן נישט טון לאזן וואקסן א גרויסע מאטש פון האר ביי די זייטן און אפשערן ביי די עקן. אונז טוען מיר פארקערט, מ’שערט אפ אינמיטן און מ’לאזט ביי די זייטן. יא, דאס גייט מען זען באלד, עס הייסט פאות, אבער ס’איז א מצוה. דא רעדט מען אז חוץ פון נישט מאכן פאות, אז ער איז עובר, יענער מענטש וואס איז מגלח זיין פאות, אז ער איז אויך עובר אויף “חוקת הגוי” ווייל ער מאכט די בלורית. בלורית איז נישט וואס מ’רופט א טשופ, רייט? דאס האט גארנישט צו טון.
Speaker 2:
בלורית איז דאך ביידעס, ס’איז אינמיטן.
Speaker 1:
ניין, ניין, ס’איז נישט אינמיטן, ס’איז אין פראנט, אן אנדערע זאך. דא רעדט מען אז ער שניידט, ער האט עפעס אינמיטן… איך מיין, איך ווייס נישט וויאזוי ס’ארבעט, ער האט עפעס אינמיטן לאזט ער עפעס.
Speaker 2:
אבער אויך, וואס טייטש “מלבוש המיוחד להם”? צו הייסט אויב ס’איז דא א מלבוש וואס דו זעסט איז דער מלבוש של הגוים, נישט אזא פראקטישע זאך אזוי ווי דו האסט געזאגט. אבער לכאורה, צו וויסן וואס מ’טאר נישט, דארף מען וויסן וואס די היינטיגע גוים עובדי עבודה זרה טוען, נישט גוים וואס דו קוקסט ארויס פון פענסטער. נאר קוק דיך אום, וואס איז א נאטרישע סטייל, אדער וואס איז א סטייל וואס איז אפילייעטעד מיט די עבודה זרה? לכאורה סאונדט עס אזוי. מ’דארף זען די רמב”ם, מ’גייט נישט אריין אין די פרטים, סאו איי דאונט נאו. אבער לכאורה מיינט עס נישט אז מ’זאל נישט גיין קיין הויזן, נאר ס’מיינט אז מ’זאל נישט גיין מיוחד להם. רייט? אויב ס’איז נישט מיוחד להם, יעדער איינער גייט עס, גייט עס יעדער. אבער א מלבוש וואס איז מיוחד פאר זיי, טאר מען דאס נישט טון.
Speaker 1:
ווייטער, “ולא יגלח הצדדין מנגד פניו על האזנים”, זאל נישט מאכן א גראדע שניידן די האר אין א גראדע ליין, “מניח פאה מאחוריו” ער לאזט אין בעק א פאני, “כדי רשעים עושים”. פון די זייט, ער לאזט אויף די פראנט נישט, ער לאזט אין די בעק.
Speaker 1:
ער זאגט ווייטער, “וכן בבנין, שלא יבנו מקומות כבנין היכלות של עובדי זרה”. דא זאגט ער שוין עפעס אנדערש, “כדי שיתכנסו בהם רבים כמו שהם עושים”. דאס איז אינטערעסאנט, דא זאגט ער שוין עפעס א סיבה. מ’זאל נישט בויען א בית המדרש אדער איך ווייס נישט וואס, א פובליק פלאץ, זאל אויסקוקן אזוי ווי היכלות פון עבודה זרה, וואס זיי בויען עס אזוי כדי עס זאל ציען די אויג, כדי דער עולם זאל קומען. זאל דיר נישט איינפאלן פאר דיר, ווייל לאמיר נעמען, אויב דער גלח פארשטייט דאך זייער גוט צו פובליק רילעישאנס, ער האט געמאכט אזא בנין ווייל ער האט פארשטאנען אז אזוי וועט דער עולם קומען, לאמיר אויך בויען אזוי אז דער עולם זאל קומען, דאס טו מיר נישט. ס’איז אינטערעסאנט, מ’טרעפט אן אייגענע וועג וויאזוי צו שלעפן.
Speaker 2:
איך געדענק אז דאס איז לכאורה אויך די איסור פון מצייר. דו ביסט מסכים צו מיר? דער רמב”ם האט געשריבן א צוויי מאל “כדי שיתכנסו בהם רבים”, געדענקסט? “שלא יתקבצו אצלו”. דער רמב”ם האט עפעס קעגן די רבים, איך ווייס נישט וואס. ס’איז נאך א פלאץ געשריבן “שיתכנסו בהם רבים”, רייט? אה, “שיתקבצו בהם השירה”, רייט? געדענקסט? עפעס די קיבוץ פון גוים.
Speaker 1:
ביי די השירה האט ער אבער מסביר געווען וואס די תכלית, “כדי שיתקבצו שם העם”.
Speaker 2:
זייער גוט. אבער דו זעסט, ער האלט אין איין רעדן וועגן דעם. עפעס גייט אים איבער. ס’איז געווען אז אונז ווילן אז נאר ווער ס’וויל גיין אין שול זאל גיין אין שול, נישט אז מ’זאל מאכן אז ס’זאל זיין עקסטערע אטרעקטיוו אז מענטשן זאלן אריינבלאנדזשען און נאכדעם אפשר וועלן זיי באלאנגען צו די שול.
Speaker 1:
איך זע דאס שוין די דריטע מאל וואס ער רעדט וועגן די “יתקבצו בהם רבים”. דו זאגסט אן אינטערעסאנטע איידיע. אבער ס’איז גערעכט אז לכאורה די איסור דא איז צו מאכן די סטייל, מ’זאל נישט מאכן אזא סטייל זאך ווי ער מאכט. ווי איך האב געזאגט, דער רמב”ם זאגט אז אפילו די סטייל איז דיר נישט שלעכט, די גאנצע תכלית פון די סטייל איז נאר א וועג וויאזוי ס’זאל כאפן די אויג. דאכט זיך מיר אז… איך וואלט געמיינט אז ס’איז שלעכט. ס’איז שלעכט אז מ’זאל כאפן די אויג. אפשר ביסטו גערעכט. א שול איז נישט קיין פלאץ וואו מ’גייט ווייל ס’איז א שיינע פלאץ. ווער וויל נישט קומען… עפעס די… די… יא, וואס זאגסטו אז מ’גייט נאר צו דריי אפיסעס אין שול? מ’גייט נישט צו די סקאנציע ביים רב. אפשר מיינט ער נישט אז מ’מאכט א שול, ער מיינט מ’מאכט א טעאטער, עפעס אזא סארט זאך. אפשר דאס מיינט ער טראכטער ווען ער זאגט היכלות? ער זאגט יא, היכלות של עבודה זרה.
Speaker 1:
זייער גוט. עפעס… אבער דו זעסט, דער רמב”ם רעדט וועגן דעם. עפעס איז דא א פראבלעם געווען אז אונז ווילן נאר אז דער וואס וויל גיין אין שול זאל גיין אין שול, און נישט אז מ’זאל מאכן אז ס’זאל זיין עקסטער אטרעקטיוו אז מענטשן זאלן אריינבלאנדזשען, און נאכדעם אפשר וועלן זיי בלאנגען צום שול. איי דאונט נאו, סאמטינג אבאוט איט, ס’האט געבאדערט די אריינע, אריינע מענטשן.
איך זאג דיר, איך ווייס נישט, איך זע אז ס’איז שוין די דריטע מאל וואס ער רעדט וועגן די… ס’קאפץ צו בן רבי’ם. זאגסטו, ס’איז אן אינטערעסאנטע איידיע. איי דאונט נאו. אבער ס’איז גערעכט אז לכאורה די איסור דא איז צו מאכן די סטייל, מ’זאל נישט מאכן אזא סטייל זאך ווי ער מאכט. און ווי איך האב געזאגט, איז אפשר אז דער רמב”ם זאגט, הגם די סטייל איז דאך נישט שלעכט, דער גאנצע טעם פארוואס מ’מאכט די סטייל איז דאך נאר א וועג אז ס’זאל כאפן די אויג, דאך טאר מען נישט. יא, איך וואלט געמיינט אז ס’איז שלעכט אז מ’זאל כאפן די אויג. אפשר ביסטו גערעכט. א שול איז נישט קיין פלאץ וואס מ’גייט ווייל ס’איז א שיינע פלאץ.
אפשר מיינט ער מער, אפשר מיינט ער נישט ווען מ’מאכט א שול, ער מיינט מ’מאכט א טעאטער, עפעס אזא סארט זאך. אפשר דאס מיינט ער טראכט איך ווען ער זאגט היכלות. ער זאגט יא, היכלות של עבודה זרה. ער זאגט אז היכלות איז טרטיאות וקרקסאות בספרי. ס’קען זיין אז דא מיינט ער עפעס אנדערש. ס’קען זיין אז א איד זאל נישט מאכן עפעס וואס זאל אויסקוקן ווי א קירכע, און מענטשן זאלן אריינקומען ווייל זיי מיינען אז ס’איז א קירכע. אה, אזא אפענע… ס’איז דאך דא א גרויסע המון עם, אזא חבר גרי תושב, וואס ווייסן נישט קיין סאך.
אפשר איז דאס די ווארט. ס’קען זיין אז דאס איז די ווארט, אז א איד זאל טראכטן, ס’איז דא מענטשן וואס זוכן לדרוש את השם, און זיי ווייסן נישט ווער גאט איז. זיי זאלן קומען, “הוא אשר השם, די השם וועל איך דינען”. יא, רבון… ער זאגט אז די ספרא ווערט דערמאנט “שלא יאמרו טרטיאות”, טרטיאות מיינט דאך טעאטערס, איך געדענק די ווארט. און איך מיין אז אמאל זענען טעאטערס געווען אן ענין פון עבודה זרה, ס’איז נישט געווען סתם. ס’איז געווען ענטערטעינמענט פאר די עבודה זרה. יא, ס’איז געווען ענטערטעינמענט פאר די מענטשן, אבער קראמפיש האט עס געהאט עפעס א טאן מיט די געטשקעס.
קען זיין דער רמב”ם האט אויך א פראבלעם מיט דעם, אז ווען יעדע מאל מענטשן ווילן מאכן ענטערטעינמענט, זאגט מען אז מ’דארף מאכן היימישע כשר’ע ענטערטיינמענט, ווייל אויב נישט וועלן זיי טון גוי’אישע ענטערטיינמענט. יא. דער רמב”ם וואלט דאס אפשר נישט ליב געהאט. איך האב געהערט… איינער האט מיר געזאגט אז ס’שטייט א פשט אויף שלמה, “יעדל ביטול תורה”. וואס הייסט? ער זאגט אז א רבי האט נישט קיין ענטערטיינמענט, נישט קיין מקורבים, און נישט קיין חמשה עשר בשבט, וואס מאכט ער הכנסת ספר תורה?
אקעי, זאגט דער רמב”ם, דא גייט מען לערנען די הלכה אז מען טאר זיך נישט אפשערן… אה, דא גייט מען לערנען א איד אפשערן. ווייל מען האט געזאגט אז עס איז דא א איסור פון אפשערן זיך ווי אזוי די גויים. זאגט דער רמב”ם, מען דארף אכטונג געבן ווען א מענטש גייט זיך שערן ביי א גוי’אישע שערער, ביי א גוי’אישע בארבער.
פארקערט, פארקערט, פארקערט, א איד טאר נישט אויסשערן א גוי. ניין, גוי המסתפר מן ישראל. א איד שערט אפ א גוי. אה, א איד שערט אפ א גוי, טו נישט דעם גוי אויסשערן, מאכן בלורית, וואס דאס איז א ענין פון עבודה זרה.
נו, ס’איז א שאלה, דאס אליין איז א עבודה? ס’איז נאר א הכנה? וואס איז די ענין? כיוון שהגיע קרוב לבלוריתו שלוש אצבעות לכל רוח שומט ידו ומסתפר. ס’הייסט אז די בלורית איז געווען, ס’איז שווער צו כאפן וואס דאס איז געווען די גאנצע מבנה ביי די שייטלעך, ס’איז שווער צו זאגן וואס איז פונקט עבודה זרה.
ס’איז דא וואס זאגן, איינער זאגט אז אויב א גוי’אישע מלומד וויל מסביר זיין וואס קידוש לבנה איז, ער זאל גיין צו א גרופע פון צען אידן זיי פרעגן, זיי וועלן אים זאגן אז קידוש לבנה איז עבודת השם, ס’איז נאר א סימבאלישע זאך, ס’איז א מנהג, ס’איז אויך באקומען צען דעות פון צען אידן וואס איז קידוש לבנה.
אמת, ס’איז די בלורית וואס די גמרא רעדט, ס’איז גערעכט, ס’איז נישט ממש אזוי ווי ער זאגט, אבער ס’איז מער אזוי ווי קידוש לבנה זאך, אבער ס’איז אויס אז מען האט געזאגט דשמה עבודה זרה, דענקסט זיך אז זיי האבן געהאט לעכט נעכטן, איין נעכטן, די יום שתתפולת בלוריתו איז עפעס א יום איד.
אויב איך געדענק גוט, איז געווען א מורה נבוכים דעמאלטס, מען זאגט אז נישט דאס איז די עבודה, נאר ס’איז א הכנה, מען וויל זיין, ס’מאכט א ענווה, ס’מאכט א מענטש זאל זיין אראפגעקלאפט זאל קענען נאכדעם.
פרעגן א מענטש פארוואס עסטו זיך אויף יום טוב? זאגן דאס אליין עבודת השם? ס’איז א הכנה כדי עס זאל זיין שיין יום טוב.
אבל על כל פנים, דא זעט מען אז דאס אליין האט געהאט, ס’איז געווען א פארט פון די… פשוט געווען א חלק פון די עבודה זרה, ס’איז דא ס’איז בגדר… ס’איז א פארט פון די דרך עבודה, ס’האט צו טון מיט עבודה זרה. נישט פשוט ער פרעגט א גוי, ער זאגט נישט אז ס’איז א סעקולערע זאך, ס’האט עפעס צו טון מיט די געטשקע, ס’האט עפעס צו טון מיט זיין גאט.
וממילא, זאל דער איד נישט צו טון, ער זאל נישט זיין דער בארבער, און ער קומט נאנט צו די בלורית שומט ידו ומסתפר, ווייל ער זאל נישט מאכן די פערפעקט בלורית, זאל דער גוי, דער גוי’אישער העלפער דארט עס ענדיגן. עפעס אזוי, ער זעט זיך אז ער קען זיין א בארבער פאר א גוי.
זאגט ווייטער דער רמב”ם, אויף די הלכה פון בלורית איז דא א היתר אז א איד וואס דארף יא זיך אנטון כדי ער זאל קענען זיין עקסעפטעד ביי די גוי’אישע פאנקשאנס. ישראל שהוא קרוב למלכות, דו ווייסט דאך, ריבן הריסטובלוס הרי הוא מספר כומי, דו ווייסט דאך די גמרא, יא. אז אין די גמרא זעט מען אז ס’איז געווען געוויסע אידן וואס האבן זיך געדארפט דרייען אין רוים, אפטולמוס בן ריבן האט זיך געדארפט דרייען אין רוים צווישן די גוים, האט מען מתיר געווען אז זיי זאלן זיך אפשערן און זיך אנטון אזוי ווי די גוים. ישראל שהוא קרוב למלכות וצריך ליישב לפניהם תמיד, ער דארף פארהאנדלען מיט די גוי’אישע קעניגן, הרי זה גנאי לו שלא יהיה מלובש כמותם, און דער גוי גייט אראפקוקן אויף א איד וואס איז נישט אנגעטון אזוי סאפיסטיקירט, הרי זה מותר לו ללבוש כמותם, מעג ער זיך יא אנטון די מלבושים אזוי ווי די גוים, ולגלח כנגד פניו כדי שלא יתנוול, מעג ער זיך מגלח זיין, זיך אפשערן אזוי ווי זיי.
סאו, ס’איז אן אינטערעסאנטע היתר. דאס הייסט א איד, דו ווייסט פונקטליך וויאזוי מ’איז זוכה צו זיין א קרוב למלכות? מ’נעמט אן אז ס’מיינט אז ער איז אן עסקן, ער העלפט אידן דארט. ס’שטייט נישט אין רמב”ם, ס’איז אינטערעסאנט. “קרוב למלכות”, “וצריך ליישב”, פאר צרכי רבים. ס’שטייט נישט “לצרכי רבים”. “קרוב למלכות”, קרוב למלכות מיינט ער פארט אהין און ער ארבעט דארט, איך ווייס נישט. ס’שטייט נישט. דער רמב”ם זאגט נישט אז דער היתר איז נאר ווייל ער טוט עס לשם עבודת ה’, נאר ער טוט עס לשם ווייל ער דארף זיין מיט די גוים. ער טוט עס אפשר סתם אזוי ווייל ער דארף טון ביזנעס מיט גוים. איך מיין אין די גמרא איז משמע אז וויאזוי שטייט דארט אין די גמרא? און ער דארף טון זיין פאר אידן. און מיר נעמען אזוי אן. איך זע נישט אז ס’שטייט אין די גמרא אפילו. די גמרא זאגט “קרובים למלכות”, דאס איז די גמרא’ס לשון. We’re just imagining אז דאס מיינט אז ס’איז לטובת ישראל. ס’שטייט נישט. אפשר סתם א איד וואס דרייט זיך צווישן גוים, ער קען דאך נישט זיין קיין… אפשר איז דאס א בעסערע פשט. ממילא טוט ער עס נישט צו זיין א גוי, ער טוט עס צו זיין אנגענומען ביי די גוים.
ער ברענגט פון די רמ”א אין תשובה, ער זאגט יא, כדי שיגן על ישראל אצלם. ער איז קרוב למלכות און ער דארף מגין זיין אויף אידן ביי די גוים.
תשובת הרמב”ם. אפשר בכלל, דאס אז ס’איז דא אידן וואס זענען קרובי המלכות, דאס העלפט שוין אז דער גוי ווייסט אז אידן זענען נישט קיין משוגעים אין זיין פייער. אפילו ער גייט נישט שתדל’נען, נאר סתם די עצם זאך אז דער גוי זאל האבן א משפחה, ער זאל האבן אקאונטעביליטי, אז ער דארף זיך פארענטפערן מארגן פאר זיין אידישע פאמיליע. אזויווי עס איז ר’ מלכה, איך מיין א מענטשן, וואס איז א גוטע פשט? אבער ס’איז אינטערעסאנט… וואס? האבן פארן קיין אלבאני. ס’איז נישט דא אידן וואס פארן דארט? אבער יענע אידן פירן זיך נישט די זאך. אפשר דאס איז א פראבלעם. אפשר די היימישע עסקנים וואס זיי קומען מיט זייערע ווייניגע רעקלעך. ס’איז אויך דא די מיני אידן וואס טוען זיי. זיי גייען מיט די קאפל, אבער זיי גייען נישט מיט די גוי’אישע… אפילו יענע אידן גייען מיט די קאפל… אקעי, אפשר אין אמעריקע, ס’איז א שיינע מדינה, ס’לאזן קומען מיט א קאפל, ס’קוקן נישט אראפ, ס’איז נישט קיין גנאי, איך ווייס נישט.
אז ער מעג טון די ביידע זאכן, סיי די מלבוש און סיי די שערות, ער מעג מאכן זיין בלורית, ער מעג מאכן די מלבוש בתיה. סאו פון דעם זעסטו אז ס’איז נישט קיין קלארע לאו, ווען ס’וואלט געווען א לאו וואלט מען נישט מתיר געווען. איך זע אז א לאו קען נישט זיין קיין היתר. א קלארע לאו טאר נישט זיין קיין היתר? איך ווייס נישט, די תורה געבט א היתר, די רבנים קענען מתיר זיין א לאו? ניין, אבער ס’איז א גרויסע זאך. ס’איז לכאורה מער אזא… ס’איז ממש א לאו, דער רמב”ם רעכנט עס איינע פון די לאווין. איך פארשטיי נישט. יא, אבער איך ווייס נישט צו דו קענסט זאגן ספעציפיקס. די לאו איז אז מ’זאל זען ווער איז א איד. זאגט ער, אקעי, ער האט אן אנדערע סימן. די אלע זאכן, ס’איז אזויווי פרוטה דינים אין די בחוקותיהם לא תלכו, אבער איך זע נישט פארוואס מ’איז יעצט עובר אויף די לאו. ס’איז נאך אלץ גענוג וועגן וויאזוי צו ווייזן אז מ’איז א איד. אקעי. אהם. יא, מעיבי. אקעי.
שוין, עד כאן איז הלכות חוקות הגוי. גייען מיר אונז קענען זאגן די גוים. אדער די האר, זייער צוויי זאכן, דער רמב”ם זאגט יוצא בזה, אבער ער ברענגט נישט אנדערע די גמרא. אה, ער ברענגט יא, די בנינים. ער ברענגט דריי זאכן, זיך אנטון, די האר און א בנין. איך האב געקענט די פרומע אידן זענען זייער מקפיד אויף זיך אנטון און די האר. איך האב נישט געהערט אז מ’זאל נישט מקפיד זיין אויף די בנין. אפשר יא? אפשר מ’בויעט נישט קיין… די רעפארם האבן טאקע געמאכט אז ס’זאל אויסקוקן ענליך צו בתי עבודה זרה, אבער… געווענליך, דו קענסט דערקענען אויף א שול. ס’מיינט אז מ’זאל נישט האבן א קיין ביורעפול הערליכע שול? אויסער אויב דו זאלסט לערנען פשט כדי שלא יאמרו אין רבם. יא. אזוי בויסטו א שול כדי ס’זאל פיטן גרויסע פארענטשעס פון דא. אבער אפילו א הויז, אפילו אן אפיס טאר מען נישט מאכן אזוי ווי די גרויסע אפיס. ס’שטייט נישט דווקא א שול. א חולות. א טעאטער. איך ווייס. ס’איז דא אידישע ארכיטעקטור, אינטערעסאנט. איך ווייס נישט. אקעי.
שוין, יעצט גייען מיר לערנען נאך זאכן וואס זענען לכאורה ממש וואס איז נאך אן ענין פון חוקות הגוים, אבער דער רמב”ם לערנט אז דאס איז דער פרטים, ווייל די תורה האט שוין אליינס גע’אסר’ט. ס’איז שוין אן עקסטערע איסור. ס’איז אויך א חוקות הגוים, אבער ס’איז אן איסור בפני עצמו, רייט? יא. זאגט דער רמב”ם, אין מנחשין כגוים. נחש מיינט ס’איז רופן געסן אזוי ווי מנבא זיין עתידות. לאמיר זען דער רמב”ם גייט זאגן די עקזעמפלס. שנאמר “לא תנחשו”. זאלסטו נישט מאכן דאס וואס הייסט נחש. דער רמב”ם וועט מסביר זיין וואס דאס איז. אבער וואס איז פשט “כגוים”? ווייל די תורה שטייט דארט עפעס אז ס’איז אזוי ווי די גוים טוען? ס’שטייט נישט דארט. אין אן אנדערע פלאץ שטייט… וואס איז פשט “אין מנחשין כגוים”? אין מנחשין. אויב מיט דעם בליק, קען איך נישט כגוים איז יא מותר? ס’שטייט כי לא נחש ביעקב ברענגט ער. אפשר מיינט עס נאר אויף אן אופן וואס איז דער מנהג הגוים? אויב ס’וועט זיין א סארט נחש וואס איז אינגאנצן א אידישע נחש וועט זיין מותר?
ס’איז פשוט, לא ימצא בך, מיינט אז ס’זאל זיך נישט געפינען ביי דיר די די מין זאך וואס הייסט מעביר בנו ובתו באש, ווי זיינע עתידות, וויבאלד ס’איז דא ביי די גוים. ביי די אידן זאל זיך נישט געפינען די סארט אמונות, די סארט… איך פארשטיי, איך קען דאך זאגן ביי די אידן זאל נישט זיין קיין רציחה, ווייל דאס מיינט נישט אז רציחה איז א פראבלעם פון גוי’אישקייט. רציחה איז א פראבלעם. גוים זענען אזעלכע סארט מענטשן וואס טוען די פראבלעם. אבער דא זאגט דער רמב”ם אז די פראבלעם איז חוקות הגוים, ווייל דו טוסט נישט קיין מעשה כישוף.
שוין, לאמיר זען. זאגט דער רמב”ם, כיצד היא הנחש או הנחוש? כגון אלו שאומרים הואיל ונפלה פתי מפי, הואיל ונפל מקלי מידי, איז פשט אז דא איז א שלעכטער סימן, א שלעכטער מזל, ממילא איני הולך למקום פלוני היום, גיי איך נישט טון א געוויסע זאך, שאיני מצליח, ווייל אויב איך וועל גיין וועל איך האבן חפץ פלוני אינו נעשה היום, איך וועל נישט האבן קיין הצלחה. דאס איז א סימן אז היינט גיי איך נישט האבן קיין שום הצלחה. או הואיל ועבר שועל מימיני, אויב ס’איז דורכגעלאפן א שווארצע קאץ, זאגן מענטשן, אדער א פוקס אויף די רעכטע זייט, איז דאס א שלעכטע סימן, עני יוצא מפתח ביתי היום שמא יפגעני אדם רמאי. א שועל איז געווענליך א גריבענע חיה, א קלוגער. דאס איז א גאנצע חשבון. איך האב מורא איך גיי איינפאלן מיט דעם. אויב איך זע א שועל, איז דאס א סימן אז היינט גייט מיך איינער אריינארן. דאס איז שוין גאנצע תורות. אבער למעשה, ביידע איז אזוי ווי איך גיי נישט טון.
“הואיל ונפלה פתי מפי, או נפל מקלי מידי — איני הולך למקום פלוני היום, שאם אלך אין חפצי נעשין”
“הואיל ועבר שועל מימיני — איני יוצא מפתח ביתו היום, שמא אם יצא יפגענו אדם רמאי”
עס איז דורכגעלאפן א שווארצע קאץ — זאגן מענטשן, דא רעדט מען פון א פוקס — לעבן מיר אויף די רעכטע זייט, עס איז א שלעכטע סימן. ער גייט נישט ארויס פון שטוב היינט.
א שועל איז געווענליך א געריבענע חיה, א קליגער, דאס איז א גאנצע חשבון, איך האב מורא איך גיי איינפאלן מיט א רמאי, א סימן אז היינט גייט מען מיך ארייננארן, עס איז שוין א גאנצע תלחה.
אבער ביידע איז אזוי ווי ער גייט נישט טון, ער ווערט דעמאטיווירט — “אה, היינט איז נישט קיין גוטער טאג, אפשר מארגן”.
לאמיר זען, לאמיר זען, דער רמב”ם האלט דאך אז מען טאר נישט טון קיין שום זאך בעיסד אויף א סימן.
איך ווייס, יא, ס’איז נישט קיין חילוק לענין האיסור, ס’איז דא יא איין זאך וואס מעג יא טון, לאמיר זען אין סוף, אבער לאמיר זען.
דער “מנחש”, ער הערט די “צפצוף העופות”, ער הערט וויאזוי די עופות ניצן מען אין כישוף, ווי פריער איז אויך געווען עפעס אן עופות.
ניין, דעמאלטס איז געווען א ביין פון אן עופות, יעצט רעדט מען לעבעדיגע עופות, ער הערט די עופות קוויטשענען, “ואומרים נחש זה אומר”, ער הערט זיי זאגן, אזוי ווי די עופות זאגן, זיי האבן “שיחת חיות ועופות”, יא.
“ואומרים יהיה כך ולא יהיה כך”, אדער “טוב לעשות פלוני ורע לעשות דבר פלוני”, ער מאכט דיסיזשענס בעיסד אויף אזעלכע רמזים וואס ער הערט פון די “צפצוף העופות”.
“וכן אלו שאומרים שחטו תרנגול זה שקרא ערבית”, דער תרנגול וואס האט אנגעהויבן קוויטשענען אינדערפרי האט ער געקרייט אינמיטן די נאכט, ס’איז א שלעכטע סימן אדער וואס.
“או שחטו תרנגולת זו שקראה כמו תרנגול”, זי פירט זיך אויף ווי א יונגל תרנגול, ס’איז א שלעכטע סימן.
געווענליך נאר דער טאטע שרייט, איינמאל די מאמע גיט אויך א שריי, וועלן מיר אים שעכטן. פמיניסט, הארטע געים.
אקעי, ער זעט דאס אלס א סימן, אבער מען רעדט דא ווייל ס’איז א שלעכטע סימן, נישט סתם, וועגן דעם דארף ער אים שעכטן.
ניין, אבער נישט ווייל ער האט נישט ליב דעם תרנגול ווייל ער האט נישט גוט געקרייט, נאר ווייל מילא איז עס א שלעכטע סימן, ווייל מילא דארף ער אים שעכטן, מען ווייסט נישט.
יא. אה, דו זאגסט אז מילא איז עס א שלעכטע סימן.
ער זאגט ווייטער “וכן המשים לעצמו סימנים”. ער מאכט סימנים, ער זאגט “אם יאמר לי כך וכך אעשה דבר פלוני, ואם לא יאמר לי לא אעשה”, ער מאכט זיינע פעולות based אויף דעם סימן. כאליעזר עבד אברהם, אזוי ווי אליעזר עבד אברהם האט געמאכט א געוויסע סימן אז אויב די פרוי גייט זאגן “גם לגמליך אשקה”, יענע מעשה, “וכן כל כיוצא בדברים אלו הכל אסור”.
דער רמב”ם האלט אז אליעזר הייסט ער האט נישט גוט געטון, ער האט נאר געטון ווייל ער איז נישט געווען קיין איד, ער איז געווען אן עבד. אזוי ווי די גמרא זאגט “כל הנחש” איז אליעזר בן אברהם, און דער רמב”ם לערנט אז טאקע אליעזר האט נישט געמעגט. אפשר איז געווען פאר מתן תורה, אפשר איז געווען פאר משה רבינו, אפשר דעמאלטס האט מען געמעגט.
ס’איז אינטערעסאנט, ווייל אויב זאגט מען פשוט פשט אין אליעזר, אז אויב גייט מען זען אז זי האט אזא גוטע מידות אז זי גייט זאגן “גם לגמליך אשקה”, איז דאך נישט קיין מאדנע סימן, ס’איז דאך א פשוט’ע סימן וויאזוי ווייס איך אירע גוטע מידות. אמת, אבער די גמרא האט נישט געזען אזוי. די גמרא האט געזען אז אליעזר איז געווען מער אזא ניחוש, עובד זיין אזא מעשה. ס’קוקט נישט אויס אז ס’איז געווען א… ווייל דעמאלטס דארף ער נישט מאכן די גאנצע תפילה, דעמאלטס קען ער סתם טשעקן צו זי האט גוטע מידות. איך מיין אז דאס זאגט מען פאר די קינדער אין חדר, איך מיין אז מער פשוט פשט איז אז ס’איז ניחוש.
“וכן כל כיוצא בדברים אלו הכל אסור”. דאס הייסט, נאך סימנים מער, מען קען דאך נישט אויסרעכענען יעדע סארט שגעון וואס א מענטש קען איינפאלן, איז אלץ אסור, אזויווי ווייל גוים טוען דאס.
אבער… ניין, ס’קען זיין אז מען טאר נישט טון די מינים וואס גוים טוען. איך פארשטיי נישט, מ’טאר נישט טון ניחוש ווייל גוים טוען עס, אדער מ’טאר נישט טון די מיני ניחוש וואס גוים טוען? דער רמב”ם זאגט, איך האב מורא, אפשר די גוים איז פשוט א וועג עס צו קאנעקטן צו די פריערדיגע הלכה, אבער באמת ניחוש איז אסור באופן כללי.
לאמיר זען, בכלל, דא גייט דער רמב”ם זאגן, דער רמב”ם וואלט געוואלט אז א מענטש דארף טון decisions based אויף שכל, נישט based אויף עפעס א… סוף פון דעם פרק גייט דער רמב”ם זאגן זיין שיטה וועגן דעם, אפשר וועלן מיר אנקומען דארט און פארשטיין מער די לאדזשיק. אקעי, דער רמב”ם זאגט אז דאס איז זאכן וואס די עובדי עבודה זרה האבן גענוצט צו מאכן זייערע מענטשן, אבער ס’איז סתם שקר, ממילא פאסט נישט צו טון בכלל. אפשר האלט דער רמב”ם בכלל אז ס’איז שטותים. א גוי איז איינער וואס גלייבט אין שטותים, דאס איז די נקודה. אדער די סארט שטותים האבן די גוים גענוצט. די עובדי עבודה זרה פלעגן נוצן אזעלכע זאכן כדי צו פארדרייען די עולם’ס קאפ, ממילא האט די תורה עס אסר’ט. אבער ס’איז נישט נאר אסור ווייל ס’איז גוי’איש, איך זע נישט אז ס’איז דא עכט א מקום צו טראכטן אזוי. אפשר גלויבן אין ניחוש איז אפשר געוואלדיג, אבער ס’קוקט נישט אויס אזוי. ווייל דער עולם זאגט אז מען קען זאגן אז א אידישע סימן איז מותר, אז ס’איז ווי א גורל הגר”א, ווייל ס’איז אידיש. ס’קען זיין אז ס’איז דא פוסקים וואס פארשטייען אזוי, אבער דער רמב”ם זעט נישט אזוי אויס.
דער רמב”ם זאגט נישט אז ס’איז אסור, נאר מען באקומט מלקות, יא, “בכל עשה מעשה”.
אה, איך בין נישט גערעכט, דאס איז געווען אויף חוקת הגוי. דאס איז מער א ספעציפישע זאך. אה, דאס איז זיכער א לאו, אויך אויף חוקת הגוי. אה, דער רמב”ם זאגט טאקע אז דער עולם באקומט מלקות, יא.
אה, אפשר גייען מיר צוריק צו די סימן. מיר האבן זיך גע’עקשנ’ט נעכטן אין די פריערדיגע פארגראף, האב איך געזאגט אז איך ווייס נישט וויאזוי מען ווייסט וועלכע זאכן זענען ממש אן איסור. אפשר דאס וואס שטייט “לוקה”, ווייסט מען זיכער אז ס’איז ממש א לאו. “בכל עשה מעשה מדברים אלו לוקה”. וואס איז די מעשה? די מעשה איז אז ער האט געטון. אבער ס’איז אינטערעסאנט, ווייל די מעשה וואלט געדארפט זיין אויף די סימן. ווייל ער טוט א זאך בעיסד אויף די סימן. די סימן טוט ער נישט, די סימן געשעט. די סימן איז אז ער האט געזען א פייגל, האט ער געטון א ביזנעס בעיסד אויף א סימן. די מעשה וואס ער האט געטון איז נישט קיין עבירה. די עבירה איז אז ער האט געטון וועגן ס’איז געווען די סימן.
ס’איז אינטערעסאנט, מיר זאגן “סימן טוב ומזל טוב”. אקעי, זאגט דער רמב”ם א מזל טוב. לאמיר זען.
“סימן טוב”. אה, איין מינוט, דא שטייט צו זען וואס מעג מען יא טון. “מי שאומר”. “מי שאומר”. “You could have it”. ניין, ס’איז נישט אין ענגליש, ס’איז אין אשדוד’ית. “You could have it”. ווער איינער האט געזאגט, “מי שאומר דירה זו שבניתי סימן טוב הוא לי”, ס’איז געווען א גוטע סימן פאר מיר. האט ער עס געטון וועגן א גוטע סימן? ער האט געהאט א סימן אז דאס איז די ריכטיגע דירה.
“או אישה זו שנשאתי, או בית זה שקניתי, מבורך הוא, או שעת קניה זו שקניתי שארתי”. דאס האט אים מצליח געמאכט. פון דעם ווייזט אויס אז די סימן איז א ברכה אין עפעס א געוויסע עקט, אין א געוויסע זאך וואס ער האט געטון. א זאך וואס איז שוין געווען. דאס הייסט, די פרוי, די זאך וואס ער האט געטון, זעט ער אז זייט ער האט חתונה געהאט מיט איר, אלעס גייט אים גוט. זעט ער אז ס’איז געווען א געלונגענע, ס’איז געווען א גוטע סימן, א גוטע מזל. “וכן כל כיוצא בזה”. סטאפ א רגע.
ובכן, ובכן, השואל לתינוק, איזו פסוק אתה לומד? סאו, סאו, אזויווי המן האט געטון, הא? אזויווי המן, יא. אבער דאס טייטש נישט, מ’זאגט דאך אסאך מאל “פסוק לי פסוקך”. איזו פסוק אתה לומד? אם אמר לו פסוק של ברכות, און ער זאגט אים א ברכה, עפעס א גוטע פסוק, אז ער פרייט זיך, ער האט א סימן טוב, כל אלו וכיוצא בהן מותר. דאס מעג מען יא טון.
פארוואס? פארוואס זאגט דער רמב”ם? ווייל הואיל ולא כיון מעשיו ולא נמנע מלעשות, ווען א מענטש ווייסט נישט וואס ער זאל עפעס טון, און ער פרעגט איינעם פאר א סימן, און בייסט אויף דעם טוט ער עס, איז ער עובר אויף ניחוש. אבער ער טוט עס נישט, ער זוכט סתם עפעס אזא, ער זוכט פאר זיין צו פילן גוט, נעמט ער אזא סימן נאכן טון. אלא עשה סימן זה לעצמו לדבר שכבר רצה וראה לעשותו, דאס מעג מען.
סאו, סאו, מילא אויף די, איך פארשטיי נישט, עפעס פארשטיי איך זייער בייסיק נישט. אויף די דירה, דאס שפיר איך נישט, פארשטיי איך. דאס הייסט, ס’איז שוין אלעס אויף די פעסט, דאס איז די חילוק לכאורה. ס’איז שוין די פעסט. איך האב באמערקט אז אזא סארט דירה גייט מיר גוט. אקעי. ס’איז נישט קיין איסור, אפשר איז עס אויך שטותים, איך ווייס נישט, אבער קיין איסור איז עס נישט. ווייל ער טוט נישט קיין מעשה, נישט נאר ס’איז מותר, ס’איז נישט נאר אז ס’איז אן הלכה אזויווי א לאו שאין בו מעשה, ס’איז מותר, ס’איז מער פון דעם.
און נאכדעם די תינוק סאונדט יא אז ער גייט עפעס טון, דאס פארשטיי איך נישט. ישמח, דער רמב”ם מאכט נישט עפעס אן אנדערע זאך. ישמח ויאמר זה סימן טוב. און מילא וואס? מילא גייט ער עפעס טון? ניין, ס’איז דאך פריער. ישמח, ער האט זיך פרייען אין דער וועלט אריין. סתם אזוי, ער וועט האבן א גוטע טאג, א סימן פאר די היינטיגע טאג, היינט איז א גוטע טאג. אבער ער טוט גארנישט בייסט, ביי ביידע זאכן איז די זאך אז ער טוט נישט עפעס בייסט אויף די… ס’איז ווירד, ניין? ווען פרעגט ער די תינוק א סימן? ער גייט און זאגט, ער וויל וויסן, האב איך היינט א גוטע טאג אדער א שלעכטע טאג? און ער לייגט עס אן אויף דאס וואטעווער די קינד גייט אים זאגן וואס ער האט געלערנט. איי דאונט אנדערסטענד די חילוק וואס דער רמב”ם מאכט. ס’איז דאך א גמרא, ס’איז דאך א גמרא, רבי שמעון בן אלעזר אומר, בית, תינוק, ואשה, אף על פי שאין נחש יש סימן. נחש, וואס זאגט מען? איי דאונט אנדערסטענד.
דער ראב”ד, דער הייליגער ראב”ד זאגט טאקע… אה, דרך אגב, מ’דארף זאגן נאך איין ראב”ד פון פריער. קוק די ראב”ד דא. יא. דער ראב”ד, אונז האבן זיך געמישט אויף די יחודים. דער ראב”ד האט שוין געזאגט ער פארשטייט נישט וואס ער מיינט. נישט איך בין דער ערשטער. דער ראב”ד זאגט “איני יודע מה זה”. אויב דער ראב”ד מיינט צו זאגן נישט מאכן קיין צורות אדער חמונים, דאס הייסט צורות וואס איז עבודה זרה, דאס פארשטייט ער, אבער ער איז נישט קלאר וואס דער ראב”ד, וואס בכלל מיינט די יחודים.
אה, און זאגט דער הייליגער ראב”ד אויף דעם, “אמרו אברהם זה חידוש גדול, שראוי לסמוך עליו, אי מותר הוא”. וכדומה. דאס הייסט, דער ראב”ד זאגט, אבער דער ראב”ד האלט אז סימנים בכלל, אזויווי אליעזר, טאר מען נישט טון. ווייל דער ראב”ד זאגט אז דאס שטייט אין דער גמרא, אליעזר עבד אברהם, טאקע דאס איז מותר. פארוואס קען זיין אז אליעזר וועט מען זאגן אז ער האט געטון אן עבירה? ער איז אן עבד פון דער ראב”ד. און די זעלבע זאך זאגט ער אויך אויף דער נעקסטער שטיקל, אויף די “בית תם לכאורה תשליטתו”.
סאו סתם ווי האט דער ראב”ד געהאלטן אז די תורה פארציילט דעם מעשה נישט בלגנאי פון אליעזר, נאר די תורה זאגט עס פאזיטיוו, זעט אויס אז ס’קען נישט זיין קיין איסור. רייט. אויך אויף “בית תם לכאורה תשליטתו” זאגט דער ראב”ד אז ס’מיינט נישט אז ס’איז מותר, ס’מיינט צו זאגן אז מ’קען זיך פארלאזן אויף דעם, אז ס’איז גוט. אבער די גמרא זאגט אז דאס איז דוקא דריי מאל. דער רמב”ם ברענגט נישט יענס. דער רמב”ם לערנט עס אז יא, ס’שטייט אז ס’איז מותר, איז וויאזוי זאל איך מיר פרייען? דער ראב”ד ציילט אז ניין, אויב דער ראב”ד האלט אז סימן איז מותר, דאס הייסט ניחוש טאר מען נישט. סאו וואס איז די חילוק לויט’ן ראב”ד פון א סימן און ניחוש? איך ווייס נישט קלאר.
עס איז אינטערעסאנט, דער רמב”ם האלט אז מ’טוט קיינמאל נישט קיין זאכן בעיסד אויף א סימן. סאו נאר דא זאכן וואס איז… און מ’טוט נישט עפעס. דער ראב”ד האלט אז מ’מעג יא טון זאכן בעיסד אויף א סימן. און וועלכע נישט? נאר געוויסע סימנים, נאר געוויסע… סאו דער ראב”ד, ס’איז א מחלוקת אין הלכה. לויט’ן ראב”ד מעג מען גיין זאגן פסוקי פסוקך און לויט דעם מאכן די שידוך אדער נישט, וכדומה. לויט’ן רמב”ם טאר מען נישט.
טאר איינער זאגן מיט מיין פרייע. וואס איז ווען מ’זאגט מזל טוב ביי א שידוך? איך מיין צו זאגן אז די פרוי זאל איך מאכן א גוטע מזל, אבער דאס איז נישט קיין איסור, ווייל מ’טוט נישט גארנישט בעיסד אויף דעם. אפילו דער רמב”ם איז מודה אזא זאך, אדער על כל פנים אז מ’מעג זאגן אזא זאך.
לויט דער ראב”ד וועט מען אפילו מעגן מאכן א סימן טוב. ס’איז אינטערעסאנט. מ’דארף פארשטיין וועלכע זאכן זענען אסור מדאורייתא.
קען מען אפשר זאגן במזל טוב? ס’איז פארקערט. ס’איז צו זאגן אז מ’זאל נישט דארפן פרעגן א קער, נאר אונז וואונטשן אז ס’זאל זיין במזל אן קיין שום… איך הער. יא. ס’זאל זיין במזל אן קיין שום… איך הער. יא. ס’זאל זיין על כל פנים.
Speaker 1:
גענוי, מ’זאל נישט זאגן מזל טוב איז פארקערט, ס’איז צו זאגן אז ס’איז נישט דא קיין מזל טוב. מ’זאל נישט אפילו פרעגן א קל, נאר אים צו וואונטשן אז ס’זאל זיין א מזל טוב און גשם.
יא, סאו על כל פנים, די מפרשים מוטשען זיך אסאך צו לייגן דעם עובד אברהם, וויאזוי מען טוט דאס. איך וויל, ס’איז נוגע למעשה, ס’איז נוגע למעשה, ניין? מ’דארף וויסן. א שטיקל. אקעי, לאמיר גיין ווייטער אביסל.
שוין, זאגט דער רמב”ם ווייטער, “ואיזהו קוסם”. איז עד כאן איז נחש. נחש און קוסם. “לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל”. “ואיזהו קוסם?” זאגט ער, קוסם איז ענליכע זאכן, ס’איז אביסל אנדערש וויאזוי מען טוט עס. א גאנץ אנדערע זאך. נחש איז סתם מען מאכט א סימן פון עפעס וואס מען הערט. קסם איז א געוויסע הגדת עתידות. ס’איז שוין מער ענליך צו עובד ידעוני, נאר אן אזעלכע fancy זאכן.
“זה העושה מעשה משאר המעשיות כדי שישום דעתו ותתבטל מחשבתו מכל הדברים עד שיאמר דברים שעתידים להיות, ויאמר דבר פלוני עתיד להיות או אינו עתיד להיות, או שיאמר שעתיד להיות רעה לזה וטובה לזה, או שיאמר שהדבר פלוני טוב לעשותו והזהרו מכך”.
“כדי שישום דעתו” – זיין דעת זאל ווערן משתומם. “ישום” מיינט ער זאל ווערן ליידיג, ניין? אזויווי “קום והשם”, יא, שומם. “ותתבטל מחשבתו מכל הדברים” – ער ווערט אינגאנצן ליידיג. ס’איז עפעס א סארט meditation, אויסליידיגן זיין מחשבה. “עד שיאמר דברים שעתידים להיות” – ביז זיין מוח ווערט אזוי ליידיג, און וואס ס’פאלט אים איין זענען ריכטיגע זאכן, “דברים שעתידים להיות”. “ויאמר דבר פלוני עתיד להיות או אינו עתיד להיות” – ער זאגט דאס גייט זיין אדער גייט נישט זיין. “או שיאמר שעתיד להיות רעה לזה וטובה לזה” – אדער ער גייט זאגן עתידות זאכן וואס גייט געשען פאר זיך אליין, אדער ער גייט זאגן די און די זאך איז א גוטע זאך צו טון, אדער “והזהרו מכך”, די און די זאך היט אייך אפ פון טון. דאס מיינט עתידות.
וויאזוי טוט מען דאס?
יש מן הקוסמים וואס טוען, עס איז דא די ערשטע וואס טוען עס דורך מחשבה, דורך אויסליידיגן די מחשבה.
העושים, דאס איז א ליסט פון די מעשים. וואס טוט מען דורך מחשבה? א קוסם איז איינער וואס טוט עני פון די מעשים וואס איז גורם אז ס’זאל זיין די תפנה מחשבתי מן הדברים.
יש מן הקוסמים שמשמש בחול ובאבנים, מען טוט עפעס מיט משמש זיין מיט די הענט אויף עפעס, אויף חול און אבנים. ויש מהם מי שגועה לארץ וצועק, מען לייגט זיך אראפ אויף די ערד און מ’שרייט. אקעי. ויש מהם שמתסכל במראה של ברזל או ישעשוע ומדמה ואומר עתידות, אדער זיי קוקן אויף א… הייסט א סילבער… א קריסטאל באל, אדער זיי קוקן אויף עפעס א שפיגל, אדער אין א גלאז, און זיי זענען מדמה, זיי הייבן אן צו נוצן כח הדמיון און זיי זאגן עתידות. או יש מהם שאוחז מקל בידו ונשען עליו עד שתפנה מחשבתו ומדבר, אדער ער האלט אן א רבי’ס שטעקן אין זיין האנט און ער ליינט זיך אן אויף דעם ביז ער קומט אן צו די ליידיגע מחשבה און ער רעדט.
און אויף דעם שטייט די נביא… די אלע זאכן זענען סארטן קסם. זאגט ער, הרי הוא אומר, “עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו”, דער נביא רעדט זיך אפ אז אידן פרעגן עצות פון, איך ווייס נישט וואס, פון עבודה זרה, און דער שטעקן זאגט אים וואס צו טון. פשוט’ע פשט איז ער גערעכט, אז עץ מיינט עבודה זרה, אבער דער רמב”ם טייטשט ליטעראלי דער שטעקן, ווייל ער נעמט דעם שטעקן און ער שלאגט און ער מאכט עפעס מיט דעם שטעקן, און דער שטעקן זאגט אים, און דאס איז א ראיה פון דעם פסוק אז ס’איז דא אזא סארט קוסם וואס ארבעט מיט א שטעקן. ער שלאגט אדער…
זאגט דער רמב”ם, די אלע זאכן טאר מען נישט טון. אסור לקסום, מען טאר נישט טון די קסם, מען טאר נישט זיין די קוסם, און מען טאר אויך נישט זיין דער וואס פרעגט דעם קוסם. אלא, וואס איז דא דער חילוק אין הלכה? השואל לקוסם מכין אותו מכת מרדות, מען געט אים נישט קיין מלקות, נאר מען געט אים מכת מרדות, שאל די רבנים, אבל הקוסם עצמו אם עשה מעשה מכלל מעשה קסם, אויב ער האט געטון זיין קסם דורך א מעשה, קומט אים מלקות, וויבאלד ער איז עובר אויף די לאו שיש בו מעשה, שנאמר “לא ימצא בך… קוסם קסמים”.
ס’קומט אויס פאר’ן רמב”ם, איך ווייס נישט וואס איז דער פשט, הגאון רבי שמעון מונדשטיין האלט עלעמענטערי אז ס’איז דא אן איסור.
ער רעדט אויך נישט, ער קען נישט מזכיר זיין פארוואס, וואס די זאכן וואס ער היילט אויך טאקע זענען מיט. עס קומט אויס פון די רמב”ם אז עס איז אסור צו מאכן אזוי ווי א מעדיטעישאן מיט א פעולה. עס קען זיין אפילו אן א פעולה זאגט ער אסור, נאר על פי השמועה ומעשה. עס איז זייער אינטערעסאנט, ווייל מיר טארן נישט זיך ארייננוצן די כח הדמיון, עפעס איז זיך מיסינג דא אונזער אינפארמאציע.
Speaker 2:
ניין, מעדיטעישאן מיט זאגן עפעס א סארט עתידות.
Speaker 1:
לכאורה קוקט אין די לשון פון ספר המצות, לכאורה איז כח השערה אדער כח הדמיון, ובאחד מיני עוררות. עס איז אסור צו מעורר זיין די כח הדמיון, זאגט דער רמב”ם.
Speaker 2:
ניין, אבער די ווארט כוסם מיינט נישט די כח השערה, כוסם מיינט זאגן עתידות דורך די כח הדמיון.
Speaker 1:
יעדער איינער וואס האט א דמיון זאגט עתידות, און אויב ער זאגט זאכן וואס זענען נעכטן געווען… ווען מיר פרעגן א מענטש וואס דער ענין פון מעדיטעישאן איז, זאגט ער צו בארואיגן דעם מוח און עס זאל מער קלאר זיין, מען זאל קענען טון זאכן בעסער. און קענען וואס?
Speaker 2:
ניין, קענען… מעדיטעישאן איז נישט פאר קיין עתידות, נישט פון וואס איך ווייס.
Speaker 1:
פארוואס איז טאקע נישט? איך פרעג דעם רמב”ם, פארוואס איז שלעכט? עפעס איז מיך מיסינג. דער רמב”ם זאגט אז עס איז שלעכט. מ’טאר נישט, ווייל וואס? אפשר איז עס אזוי ווי חוקת הגוים. דער רמב”ם לייגט עס אריין אונטער די זעלבע קאטעגאריע ווי חוקת הגוים. אפשר וועגן דעם ווען מען פרעגט א פסוק מעג מען יא, ווייל דער גוי פרעגט נישט קיין פסוק. דער רמב”ם זאגט נישט, דער רמב”ם זאגט א פסוק וועגט אויך נישט, נאר לרפואה מעג מען, ווען עס טוט נישט גארנישט די וועג. אדער וואס סתם מען מאכט אים פרייליך. איי דאונט נאו. איך האב שוין נישט פארשטאנען דאס.
עס איז אינטערעסאנט פון די רמב”ן, אפשר ווייל דער רמב”ם זאגט אז דמיון איז נישט קיין גוטע זאך, און אפשר דארף מען דאס נישט נוצן. אפשר וועט דער רמב”ם אין סוף פרק יא זאגן וואס צו באהאלטן אין דעם. אפשר וועט דער רמב”ם ווייטער… יא, איך מיין אז מיר דארפן פארשטיין פשט אין די רמב”ם, אז דער איסור איז לכאורה אן איסור. ניין? אקעי, עס איז א לאו.
זאגט דער רמב”ם ווייטער, סעיף ט’, “איזהו מעונן?” וואס איז דאס מעונן? מיר וועלן זען, איך מיין אז מיר זאלן שטאפן דא. מיר זענען שוין געזעסן ארום צוואנציק מינוט, קענען מיר אפשר ענדיגן דעם פרק. טאמער נישט, וועלן מיר עס ענדיגן מארגן אדער שפעטער.
איירעק, מיר זענען ממשיך. א מעונן. איזהו מעונן, יא? יא. וואס האסטו געזאגט? איזהו מעונן.
האבן מיר געלערנט, איינע פון די… מיר לערנען דא חוקי הגוים און פארשידענע סארטן זאכן וואס זענען ענליך צו כישוף, מנחש, מעונן, און די סארט זאכן.
וואס איז א מעונן? זאגט דער רמב”ם, אלו נותני עתים, מענטשן וואס מאכן אפ אז געוויסע צייטן זענען מסוגל’דיגע צייטן, זענען גוטע צייטן. שאומרים באצטגנינות, זיי קוקן אויף די שטערנס, און לויט דעם זאגן זיי יום פלוני טוב, יום פלוני רע, אדער יום פלוני איז גוט צו טון דערין מלאכה פלונית, שנה פלונית אדער חודש פלוני איז שלעכט, און אזוי ווייטער. שוין.
למעשה, איז דא אסאך וואס קריגן זיך אויף דעם רמב”ם. אזוי ווי למשל איז דאך דא די גמרא אז אויב מ’האט א מחלוקה מיט א גוי זאל מען עס טון אין חודש אדר, ווייל אדר איז א געבענטשטע חודש. דער רמב”ם דא זאגט מ’טאר נישט טון אז די חודש איז א גוטע חודש פאר עפעס. און למשל איז דא די מנהג וואס די רמ”א לערנט אז מ’זאל נישט מאכן חתונה סוף חודש וועגן די לבנה איז נישט במילואה, ס’איז נישט קיין גוטע סימן. איז אויך גייט עס לויט די אלע ראשונים וואס קריגן זיך אויף דעם רמב”ם מיט די ענין פון מעונן.
ווייטער זאגט דער רמב”ם, אסור לעונן, מ’טאר נישט טון די… קובע זיין צייטן לויט וואס מ’זעט אין די כוכבים. וואס איז דער רמב”ם? אסור לעונן, אף על פי שלא עשה מעשה. מ’טאר נישט קובע זיין א צייט לויט די חכמת הכוכבים, אף על פי שלא עשה מעשה, אפילו מ’האט נישט געטון א מעשה, אלא הודיע. וואס מיינט קובע זיין א זמן?
Speaker 2:
ניין, יא, דאס הייסט, מ’מיינט צו זאגן נישט קובע זיין א חתונה אין א צייט. מ’מעג זאגן די טאג איז א גוטע טאג, די טאג איז א שלעכטע טאג, אויב מ’איז גארנישט קובע לויט דעם.
Speaker 1:
ניין, ניין, דער רמב”ם זאגט מ’טאר נישט קובע זיין זאכן based off די זאך פון מעונן.
ווייל עושה מעשה איז אזוי ווי מיר האבן געלערנט פריער, למשל ביי מנחש, ער טוט א מעשה אז ער זאגט “שחט תרנגול זה”, און ער איז טאקע שוחט די תרנגול. לא עשה מעשה, זאגט ער טייטש, ער זאגט נאר און ער טוט נישט. ס’איז אבער דאך מעונן, טייטש אזוי זאגט דער רמב”ם, אפילו לא עשה מעשה. להודיע שאותן הכזבים שהסכלים מדמין שהן דברי אמת ודברי חכמה. ער זאגט אז יום פלוני טוב. די תוספות זאגן טאקע נישט אז יום פלוני טוב. ער טייטשט “לא יעשה מעשה”. איך מיין אפשר “לא יעשה מעשה” מיינט אז ווען ער האט געטון די מעונן זאך האט ער נישט גענומען קיין פייגל אין די הענט, אדער איך ווייס נישט וואס. ער האט פשוט געזאגט אז יענער טאג איז א גוטער טאג, און לויט דעם זאל מען עפעס גוזר זיין.
Speaker 2:
ניין, ער האט נישט געזאגט גארנישט. ער האט נישט גוזר געווען. אויב ער איז גוזר געווען, האט ער געמאכט א מעשה. ער האט געזאגט די מעשה פון…
Speaker 1:
אוודאי, איך ווייס אז ער האט נישט געמאכט א מעשה? ער איז געגאנגען און געטון.
Speaker 2:
געגאנגען און געטון. דאס איז דאך וואס דער רמב”ם זאגט, “וכל העושה מעשה”. יא יא. וואס איז א מעשה? “וכל העושה מעשה מפני התגנינות זו”. אויב טוט מען יא דווקא אין דער צייט וואס דער מעונן האט געזאגט, דעמאלטס הייסט עס א מעשה.
Speaker 1:
זאגט ער אז אפילו ער האט נישט געטון א מעשה, ער האט נאר געטון די מעשה מעונן אליין, ער האט געזאגט… ער האט געזאגט… ער איז מדמה געווען “אותן הכזבים שהסכלים מדמין שהן דברי אמת ודברי חכמה”, וואס טיפשים מיינען אז ס’איז אמת און ס’איז חכמה, האט ער געטון אן איסור, אבער אויף דעם קען נישט זיין מלקות. אבער אויב טוט מען יא א מעשה, און מ’האט מכוון געווען צו טון אדער גיין אין א געוויסע צייט לויט די צייט וואס די חוברים בשמים, די מענטשן וואס קוקן אויף די הימל וואס רעדן זיך איין אז זיי זעען זאכן אין הימל, הרי זה לוקה, ער באקומט מלקות, שנאמר “ולא תעוננו”.
וכן, אין “לא תעוננו” איז דא נאך א סניף, איינער וואס מאכט א סארט מעדזשיק, “האוחז את העינים ומדמה בפני הרואים שעושה מעשה תמהון והוא לא עשה”. ער האט איינער וואס ווייסט וויאזוי צו מאכן די טריק אז ס’זאל אויסזען פאר מענטשן ווי ער טוט עפעס א וואונדערבארע זאך, און ער טוט עס נישט באמת, ס’איז נאר א מין אחיזת עינים, “הרי זה בכלל מעונן ולוקה”, ער באקומט מלקות.
אויך א פלא, ווייל דאס האט לכאורה נישט קיין שייכות מיט… לויט ווי היינטיגע מעדזשיק שאוס, האט עס נישט קיין שייכות מיט, קיינער רעדט זיך נישט איין אז ער האט כוחות. דער רמב”ם זאגט נישט אז אחיזת עינים מיינט אז מען מאכט א טריק. דער רמב”ם זאגט אז ער מאכט דיך טראכטן אז ער מאכט א טריק. וויאזוי ער ארבעט עס ווייס איך נישט. ס’קען זיין אלעס איז דורך אחיזת עינים עניוועיס, אלעס איז דורך כח הדמיון עניוועיס. דאס ווארט אחיזת עינים איז לכאורה נאר א חילוק. ס’איז דא א מחלוקת וועגן דעם.
אויב איינער זאגט אז אנדערע זאכן, מעשה תמנון, ארבעטן אמת’דיג, קען ער זאגן אז אובות וידעונים מיינט אז איינער וואס מאכט א טריק, און ס’ארבעט נישט אמת’דיג. אבער אויב, ס’איז דא צוויי אנדערע וועגן וואס מ’קען זאגן, אויב ביידע ארבעטן נישט אמת’דיג, אזוי ווי דער רמב”ם גייט זאגן ווייטער, אז אפילו די עבודה זרה גארנישט ארבעט נישט אמת’דיג…
Speaker 1:
דער רמב”ם זאגט אז ער מאכט דיך טראכטן אז ער מאכט א טריק. וויאזוי ער ארבעט ווייס איך נישט. מ’קען זאגן אז אלעס איז אחיזת עיניים עניוועיס, אז אלעס איז כח הדמיון עניוועיס. די ווארט אחיזת עיניים איז לכאורה נאר א חילוק, ס’איז דא אזויווי א מחלוקת וועגן דעם.
דאס הייסט, אויב איינער זאגט אז די אנדערע זאכן, מעשה תעתועים, ארבעטן אמת’דיג, קען ער זאגן אז אחיזת עיניים איז ווען איינער מאכט א טריק און זיי ארבעטן נישט אמת’דיג. אבער אויב ביידע… ס’איז דא צוויי אנדערע וועגן וואס מ’קען זאגן. אויב ביידע ארבעטן נישט אמת’דיג, אזויווי דער רמב”ם גייט זאגן צום סוף אז די אלע זאכן ארבעטן גארנישט נישט אמת’דיג, איז ממילא אחיזת עיניים איז נאר נאך א וועג פון מאכן די זעלבע טריקס. איינער מאכט א טריק דורך דעם וואס ער זאגט אברא קאדאברא, און איינער מאכט א טריק דורך סתם אחיזת עיניים, וואטעווער דאס עקזעקטלי מיינט.
אחיזת עיניים מיינט נישט ער מאכט א טריק, להדיא, ס’מאכט מעדזשיק, ווייל מעדזשיק האט דאך אויך א שקר. אדער זאגסטו פארקערט, אויב איינער טראכט יא אז אלעס ארבעט, קען ער אויך ווייטער טראכטן אז ס’איז דא כישוף וואס ארבעט דורך איינע פון די וועגן, און ס’איז דא איינער וואס ארבעט דירעקט אויף דיינע אויגן, וואס איז ווייטער עפעס א מעדזשיק. פארשטייסטו אזוי?
איך מיין אז ער צייכנט צו אז אין ספר המצוות איז דער רמב”ם אביסל בעסער מסביר. ער זאגט אז די זאכן טוט מען, וואטעווער מ’האט טריקס אזויווי מ’טוט עס, אבער מעונן טאקע איז מער אזויווי מ’זאגט אז ער זעט עס אין די שטערנס, אדער ס’איז דא מענטשן וואס זענען מער געריבן און זיי מאכן מיט זייערע הענט זאל אויסקוקן ווי זיי טוען עפעס זאכן וואס איז וואונדערבאר, טאקע מעדזשיק.
און דער רמב”ם זאגט אז די איסור איז ווייל מ’רעדט איין פאר מענטשן אז מ’קען טון אוממעגליכע זאכן. מ’מאכט מענטשן זאלן גלייבן אין אלטערנאטיווע מציאות’ן. מ’נארט אפ מענטשן. ס’איז זייער וויכטיג אז מענטשן זאלן זיין קלוג. איך מיין מ’וועט לערנען ביי די סוף, איך מיין אסאך מוסר השכל פון די רמב”ם איז אז ס’איז דא א מצוה פאר א מענטש צו זיין קלוג און נישט זיין א טיפש.
און אויב א מענטש פארלירט זיין סענס אוו ריעליטי און ער ווייסט נישט וואס יא און וואס נישט, ער רעדט זיך איין אז מענטשן קענען טון אוממעגליכע זאכן… אפשר די זעלבע איסור וועט אויך זיין אז איינער וואס גלייבט נישט אז מענטשן קענען טון וואס זיי קענען יא טון. אבער על כל פנים, א מענטש דארף וויסן וואס א מענטש קען יא טון און וואס א מענטש קען נישט טון.
און אויב מ’נארט יענעם אפ און מ’מאכט יענעם גלייבן אז מ’קען טון וואונדערבארע זאכן, צו מ’טוט עס ממש ווי א שווינדל, אזויווי מ’מאכט עפעס געוויסע תנועות מיט די הענט וואס מאכט סאונדן, אדער מען מאכט עס מער אפשר ווען דער מענטש אליין גלייבט אין דעם. איך ווייס נישט וואס פונקטליך איז דער חילוק צווישן דעם ווען מען טוט עס ביי אחיזת עיניים און די אנדערע.
Speaker 2:
ניין, דער חילוק איז אז אחיזת עיניים איז ווען ער אליין ווייסט אז ער נארט יענעם אפ. די אנדערע פאל איז ווען ער אליין מיינט אז ער קען.
Speaker 1:
אקעי, לאמיר צוריקגיין, לאמיר זאגן אביסל פשוט’ער. ביז יעצט האבן מיר נישט געזען קיין איינעם וואס טוט עניטינג וואס אונז רופן מעדזשיק, ער טוט זאכן, האבן מיר נישט געזען קיין איינע פון די איסורים וואס איז געשטאנען א מנחש, וואס ער זאגט נאר, ער טוט נישט אנדערע זאכן. ער זאגט ווען ס’גייט זיין, אדער ער זאגט חסידות. אחיזת עיניים איז די איינציגסטע, די ערשטע איז נאר דאס. ס’איז נישט דא קיין אנדערע, ס’איז נישט דא. אפשר וועלן מיר באלד זען וואס מיינט מכשף. למשל, ער מאכט יענעם זאל מיינען אז ער קען פליען, למשל.
Speaker 2:
אה, דער רמב”ם געדענק איך גאר, וואס ער נעמט ארויס א רעביט פון זיין הוט, ממש די דוגמא. דאס איז נישט געווען פון די פריערדיגע, ס’איז נישט געווען קיין אנדערע פריערדיגע זאך וואס איז געשטאנען אז דאס איז א זאך וואס ער טוט. אבער דאס איז דאך אחיזת עיניים.
Speaker 1:
סאו לויט דעם, דאס וואס מיר האבן יעצט געשמועסט, אז איינער וואס איז א מעדזשיק שאו, ער זאגט קלאר אז איך האב א טריק וויאזוי איך טו עס, אז איר זאלט נישט מיינען אז איך בין עפעס א סופער יומען, איז נישט עובד. ווייל דער רמב”ם זאגט אז די עבירה איז ווייל מען נארט יענעם איין אז מענטשן קענען טון זאכן וואס זיי קענען נישט. ס’איז א חלק פון אייננארן.
Speaker 2:
איך ווייס נישט, איך ווייס נישט. דאס זאל מען פרעגן די רבנים. איך ווייס נישט. פאר דעם בין איך דאך דא. אה, ס’פרעגט זיך די שאלה. אבער דער רב וויל מקיל זיין, איך פרעג נישט.
איך ווייס נישט, דער רמב”ם זאגט אז ס’איז דא אן איסור פון מעונן. דאס איז פונקט אזוי ווי… מען קען זיך דאך דינגען אויף די רמב”ם. מען קען זיך דינגען אויף די רמב”ם אז ער זאגט פאר צוויי ריזענס, אבער לויט’ן רמב”ם קען זיין אז ס’איז אסור. אזוי ווי לויט’ן רמב”ם איז זיכער אסור חתונה צו מאכן דינסטאג ווייל ס’איז יענע צייט, ס’איז אן איסור דאורייתא לויט’ן רמב”ם. נאר וואס דען, דער רמ”א זאגט אז מ’זאל אזוי טון, דאס איז ווייל ער איז בכלל מחולק אויף די רמב”ם, ער גייט נישט אין שיטת הרמב”ם.
דער רמב”ן איז מאריך, איך מיין פארקערט, ס’איז נישט אז ער גייט נישט אין שיטת הרמב”ם, דער רמב”ן בכלל האלט נישט אז דאס איז די פשט פון מעונן, און ער דינגט זיך אויף די הלכה. אבער לויט’ן רמב”ם איז עס אסור. איך מיין אז ס’איז דא א מחלוקת.
Speaker 1:
אחיזת עיניים איז א זאך פאר זיך. סיי ווי, אבער פארוואס דער רמב”ם האט עס… איי, יענץ האט צו טון מיט די מחלוקת ראשונים וועגן אסטראלאדזשי, צו די וואס האבן געגלייבט אז מ’קען יא זען זאכן.
אבער ס’איז נישט נאר פון יא ארום. אקעי, בקיצור, מ’קען עס אריינגיין. אבער ס’איז דאך פיל לויט’ן רמב”ם, דו גייסט אריין אין א טייל פון א מצוה. ווייל פארוואס איז עס אסור? אויב ס’איז לויט’ן רמב”ם איז עס אסור, איז עס אסור. אויב לויט א צווייטער זאגט אז ס’מיינט עפעס אנדערש, “אוחז את העיניים” און פארשטייט נישט די גמרא, איז עס מותר. דארף מען וויסן וואס…
אקעי, מיר וועלן זען. איך מיין ווען דער רמב”ם ענדיגט די פרק איז ער אביסל בעסער מסביר די סיבת האיסור. אפשר דארט וועלן מיר קענען פארשטיין. אבער אגעין, די הלכה איז נישט תלוי לויט די סיבה. די הלכה קען זיין…
דער רמב”ם גיבט דיר אסאך מאל א קלארקייט. ס’איז גוט צו פארשטיין די דרשה, די מוסר השכל, אדער וואטעווער יו וואנא קאל איט, אבער ס’קען זיין אז די הלכה בלייבט הלכה. דא קען זיכער זיין אז דער רמב”ם וואלט געזאגט אז די מעדזשיק טריק איז אסור מן התורה.
Speaker 2:
נא, אויב ער זאגט דיר קלאר, “ס’איז א געים, איך קען דיר אויסלערנען וויאזוי מ’מאכט עס”?
Speaker 1:
לאמיר טראכטן אריין. וואס הייסט ער זאגט דיר קלאר? פארוואס גייסטו צו די טריק? ס’איז זייער שיין, ס’איז זייער אינטערעסאנט.
Speaker 2:
געווענליך א חלק פון מעדזשיק טריקס איז געווענליך אז ער ווייזט, איין מעדזשיק ווייזט ער וויאזוי ער טוט עס, און די אנדערע דארפסטו…
Speaker 1:
ניין, דאס טוען נאר די פרומע מענטשן טוען דאס ווייל זיי מיינען אז דאך דעם וועלן זיי נאכגעבן פאר’ן רמב”ם. איך בין נישט אזוי זיכער.
Speaker 2:
אקעי, פארוואס זאגט ער נישט קיין נעמען?
Speaker 1:
א חלק פון די אינטערעסאנטקייט פון די שאו איז, מ’ווייזט נאר איינע פון די טריקס ווייזט מען וויאזוי די טריק ארבעט.
Speaker 2:
ניין, דאס איז פלעין נישט ריכטיג. די נארמאלע מענטשן וואס מאכן די מעדזשיק טריקס, זיי ווילן מ’זאל מיינען אז… שפעטער קומט אויס איבער וואס זיי שעמען זיך, זיי זאגן זיי האבן אונז פארנארט.
Speaker 1:
אויב איז דא א מעדזשיק מען וואס באמת קויפט ער אז ער האט סופערנעטשורעל כוחות, דעמאלטס ענליך קען מען זאגן לויט’ן רמב”ם. אבער דו קענסט אויך קויפן א מעדזשיק טריק שאו, און מ’קויפט אפאר באקסעס מיט אפאר אייערס…
לאמיר געדענקען איין זאך: ס’איז דא הלכות און ס’איז דא טעמי המצוות. דער רמב”ם זאגט נישט אז די איסור איז צו זאגן שקר. שקר איז אן אנדערע איסור אין די תורה. ס’איז דא א ספעציעלע איסור צו מאכן יענעם טראכטן. דאס זאגט דער רמב”ם. דער רמב”ם רעדט עקזעקטלי ווי יעצט, ער זאגט “אנשים פתאים ומהודרים” וואס מ’טוט אזעלכע זאכן. אין די רמב”ם’ס צייטן האט מען אויך געטראפן מענטשן וואס האבן געוואוסט, דער וואס האט זיך אביסל אינטערעסירט האט געוואוסט וויאזוי דאס ארבעט. ס’איז גארנישט אנדערש היינט ווי דעמאלטס. דער רמב”ם האלט אז דאס איז אסור.
די שאלה איז וואס דו טוסט מיט’ן רמב”ם. וואס זיי זוכן א היתר, א וועג ארויס, קען זיין. אבער איך זעה נישט אז מען קען זאגן אז ווייל דער טעם איז נאר… און חוץ ווען וואס איך בין נישט זיכער אז ס’איז ריכטיג.
אין אנדערע ווערטער, אויב איך נאר דיך… למעשה, דיינע אויגן זעהט אויס איין זאך און דער פאקט איז אנדערשט… קען זיין אז דאס איז אויך די פראבלעם.
נישט נאר וואס ער ווייסט נישט… נאר ער זוכט אפצונארן די אויגן.
Speaker 2:
יא, ער ווייסט… מעונן! מעונן! עס שטייט אין גמרא. מעונן – זה המאחז את העיניים.
Speaker 1:
אקעי, דו זאגסט אזוי… איך קען נאך זאגן, באט… מעונן טייטש דאס לויט דעם רמב”ם.
Speaker 2:
ניין, דער רמב”ם זאגט נישט, דאס זאגט דער רמב”ם אין הלכות עבודה זרה.
Speaker 1:
יעצט גייען מיר צו חובב… יעצט גייען מיר צו חובב.
זאגט דער רמב”ם, איזהו חובב? ווייטער שטייט מעונן, וחובב חבר.
די נעקסטע זאך, נאך א סארט חוקת הגוי וואס עס האט א שייכות צו כישוף, איז דאס וואס דער רמב”ם זאגט אז ס’איז דא די אלע זאכן.
Speaker 2:
ניין, איזהו חובב? ער הייבט אן איזהו חובב, ער זאגט נישט… קיינמאל דעם פסוק וואס דו זאגסט אים, שנקדמה.
Speaker 1:
ער האט נישט געברענגט דעם פסוק.
Speaker 2:
ניין, ער פירט אויס… שנאמר, ער פירט אויס, יא, איך ווייס נישט.
Speaker 1:
אבער ווען ער האט אויסגערעכנט אלע מצוות האט ער יא געזאגט, שלא לקסום, שלא לעונן, שלא לנחש.
Speaker 2:
ער האט פריער געזאגט, שלא לעונן, שלא לנחש.
Speaker 1:
יעצט זאגט ער, וואס איז דער שלא לעונן? אקעי, איזהו חובב? וועלכע גייט דאס? ווי לאנג ס’איז…
אקעי. אקעי. ער געווענטליך זאגט נישט… ער געווענטליך שטימט נישט אויף דעם וואס ער זאגט פריער…
אקעי. ער זאגט געווענטליך צו זיך נישט צומיך אויף דעם וואס ער זאגט פריער.
לא ינחש איז איין זאך.
און איזהו חובב? זאגט דער רמב”ם, זה שמדבר דברים שאינם לשון עם, א מענטש רעדט עפעס א מיסטיקל לענגווידזש, ער רעדט ווערטער וואס קיינער פארשטייט נישט וואס עס מיינט, ואין להם ענין, ס’האט נישט קיין אמת’ע טייטש.
ומעלה על דעתו בסכלותו שאותם הדברים מועילים. ער רעדט זיך איין אין זיין טיפשות אז די ווערטער זענען מועיל, אזוי ווי מען זאגט אברא קאדאברא, יא, אברא – איך בין באשאפן, קאדאברא – מיט מיינע ווערטער, דאס איז וואס איך ווייס, דאס איז די ריכטיגע ארידזשינעל טייטש פון אברא קאדאברא.
אבער בעסיקלי אז איך גיי זאגן מיסטיקל ווערטער, ספעשילע ווערטער, וואס ער זאגט…
Speaker 2:
ניין, אבער אברא קאדאברא אליין האט אין זיך די עברא קאדעברא, אזוי ווי איך באשאף מיט מיינע ווערטער, בורא אומר ועושה…
Speaker 1:
דער רמב”ם זאגט, א מענטש וואס רעדט זיך איין אז אויב ער גייט זאגן… ספעציפישע הייליגע ווערטער, ס’איז דא געוויסע לחש, גייט עס האבן א השפעה. עד שאמרו, זיי רעדן זיך איין, שאומר כך וכך על הנחש שלא יזיק. איינער ווייל ס’איז דא א שרעקעדיגע נחש אין דער שטאט, ער גייט זאגן ספעציפישע ווערטער פאר’ן נחש, ער גייט אים באשווען מיט א לחש. אדער ער זאגט אזוי אויף א מענטש, ער זאגט פאר’ן מענטש, “איך גיי זאגן אויף דיר די ווערטער, און דו גייסט נישט קענען ווערן ניזוק פון די שלאנג”.
ואוחז בידו בשעה שמדבר, בשעת ער זאגט די פלא’דיגע ווערטער, ווען ער רעדט זיינע ווערטער, האלט ער עפעס א ספעציעלע אייטעם אין זיין האנט, מפתח או אבן או קערה וכיוצא בהן, הכל אסור. די אלע זאכן איז אסור.
אה, וואס פעלט אויס די מפתח או אבן אוחז? ווייל דאס קען אונז מאכן אז ס’איז דא א לחש שיש בו מעשה, רייט? אזוי ווי א גאנצע צייט זוכן מיר אז ס’זאל זיין א מעשה. קוקסטו ער זאגט, “ואוחז עצמו”.
זאגט ער, וחובר עצמו שהוא החובר, איך יא, דער קליינט, דער חובר… ס’איז דא דער וואס פרעגט ביים חובר, דער חסיד וואס גייט צום איש החובר, און ס’איז דא דער חובר אליין. דער חובר וואס האט געהאלטן עפעס אין זיין האנט ווען ער האט געזאגט די ווערטער, אויב ער האט געטון עפעס א מעשה אין די ביורא, ער האט עפעס געטון ווען ער האט גערעדט, ווייל רעדן אליין איז נישט קיין מעשה. אפילו אם לא היה שם אלא, אפילו אויב די זאך איז געווען אז ער האט געמאכט תנועות מיט זיינע הענט, מיט זיינע פינגערס, הרי זה לוקה, ער באקומט מלקות, שנאמר “לא ימצא בך… קוסם קסמים” וגו’, די גאנצע לשון הפסוק, און די לעצטע זאך איז “וחובר חבר”.
זייער גוט. מעביר בנו ובתו באש, קוסם קסמים, מעונן, מנחש, מכשף, וחובר חבר. די חובר חבר איז דאך איינס, צוויי, דריי, פיר, פינף, זעקס, זיבן, אכט. אכט זאכן, קוקסטו שוין, די אלע זאכן מער ווייניגער לערנען מיר אז ס’איז דא א מעשה און א מעשה און א מעשה. אפאר האט שוין דער רמב”ם געלערנט, און אפאר גייען מיר נאך זען ווייטער.
שו”ת הרמב”ם, “אבל אם דיבר דברים אלו”, איינער וואס איז געווען א חובר אבער ער האט עס געטון אן א מעשה, “לא הניד לא אצבע ולא ראש”, ער האט נישט געשאקלט א האנט אדער א קאפ, “ולא היה בידו כלום”, ער האט גארנישט געהאלטן אין זיין האנט.
ווייל דאס איז זייער שווער, ווייל אונז שאקלען זיך יעדער ווען מ’רעדט. יא, אבער דאס מאכט נישט א לחש שיש בו מעשה. איך זאג, ווען איינער רעדט און ווען מ’רעדט מאכט מען א באדי לענגווידזש, הייסט עס א מעשה? ניין, אוודאי נישט. דא רעדט מען ווען ער האט אין זין אז ער האט א געוויסע וועג וויאזוי ער מאכט מיט און דאס איז א חלק פון די…
Speaker 2:
ניין, נישט קלאר אזוי. ווייל אויב איינער האט א ריפלעקס פון זיין באדי ווען ער רעדט, ער וויל נישט, פארוואס שאקלט ער זיך ווען ער רעדט? ווייל ער וויל, וויאזוי מ’זאגט אין א דרשה, “עס איז פארט פון די מעשה”. ניין, ניין, ניין. אויב איינער גייט געבן איינעם מלקות ווייל ער האט זיך געשאקלט ביים רעדן, האט ער געגעבן א איד מלקות, איז ער עובר אויף בל תוסיף.
Speaker 1:
ניין, ער זאגט דאך קלאר אז ער האט געמאכט געוויסע מעשים מיט זיינע הענט.
Speaker 1: נו, און איך פרעג דיך, ווען יודען דאווענען און זיי שאקלען זיך, איז דאס א פארט פון די ריטשועל פון דאווענען?
Speaker 2: ניין.
Speaker 1: וכאין אדם סומך ידו על החובר, אדער דער מענטש וואס איז געגאנגען צו א חובר חובר. ס’איז דא איין וועג וויאזוי ס’איז א לאו שאין בו מעשה, איז ווען דער חובר האט גארנישט געמאכט קיין שום מעשה, ער האט נאר גערעדט. אדער ווען דער מענטש איז געגאנגען צו דעם חובר חובר, און דער חובר האט געמאכט אותן הקולות, דער חובר האט עס געמאכט, דער חובר מיינעך האט עס געמאכט. אבער דער מענטש וואס איז געגאנגען צו דעם חובר, דער מאמין אין דעם, איז ווי יושב לפניו, ער איז זיך דארט מדמה לו שיש לו בזה הנאה, ער רעדט זיך איין אז פון דעם גייט ארויס א תועלת, אז איך ווייס אז ער גייט נישט קענען ווערן געביסן פון דעם שלאנג, איז דאס ווען א פעלער פון א לאו שאין בו מעשה.
וואס טוט זיך פון א לאו שאין בו מעשה? איז נאך אלץ דא עפעס א געוויסע סארט מלקות. וועלכע מלקות? מכין אותו מכת מרדות, משום נשתתף בזיכלוסא דחובר, ווייל ער איז געווען א חלק פון א עבירה, ער האט זיך משתתף געווען מיט די טיפשות פון דעם חובר חובר.
Speaker 2: סאו יא, אבער די פוינט איז, סאו יעדע לאו שאין בו מעשה איז דא א מלקות מדרבנן?
Speaker 1: ניין. סאו פארדעם זאגט דער רמב”ם די טעם, אז דו גייסט, סאו א גאנצן, קענסט זאגן וואס גיי איך? דו גייסט ווייל דו האלטסט אז ס’גייט העלפן, סאו די גיין איז שוין א מדרבנן א תקנה מ’זאל געבן מלקות. ס’איז אן עקסטרע דין, אדער אפשר איז יא, דו וועסט נישט באקומען מלקות דאורייתא, וועסטו באקומען מלקות דרבנן? יעדע מאל ביי א לאו שאין בו מעשה? ס’איז דאך מן הסתם געווען א מקום ניין.
איך מיין צו זאגן, ווייל דו קענסט לערנען צוויי וועגן פארוואס א לאו שאין בו מעשה באקומט מען נישט קיין מלקות. דו קענסט זאגן אז א לאו שאין בו מעשה קען מען זיך נישט פראוון אז דו האסט געטון עפעס, אדער ס’איז נישט גענוג שטארק. וואלט דאך מדרבנן אויך געווען די זעלבע פראבלעם. דא זעט אויס אז די לאו שאין בו מעשה איז פשט אז די מער חמור’ע זענען ווי מדאורייתא, און ווען ער טוט א מעשה, אבער מדרבנן, אדער ס’איז אסור אפילו אן דעם איסור איז עס עניוועי, אבער מלקות איז דא מלקות מדרבנן ווען ער טוט אן א מעשה, וויבאלד אז ער איז נישט שותף בשכל’ס החובר, ווי אזוי ער רופט עס.
Speaker 2: זייער גוט.
Speaker 1: גייען מיר ווייטער. זאלסט וויסן, ער רעדט דא צו זיך אליינס, דו ווערסט דא עקסייטעד, וואו, ס’איז דא דא אזויפיל אינטערעסאנטע מיני כוחות. זאלסט וויסן, “אלא שהם הקולות והשמות המשונים המכוערים”, די קולות וואס מענטשן רעדן ארויס ביים טון איינע פון די מיני כישוף וואס ס’איז אויסגערעכנט, אדער מען רופט אן געוויסע נעמען, געוויסע שמות. שמות מיינט אזוי ווי איינער נעמט פון מלאכים, אדער וואטעווער נעמען צו וועם ער רופט. משונים, ס’איז אזוי ווי מאדנע, און זיי זענען מכוערים.
וואס זענען זיי מכוער? ווייס איך נישט, ווייל זיי האבן נישט קיין מינינג.
Speaker 2: ניין, ווייל זיי האבן נישט קיין מינינג.
Speaker 1: אבער פארקערט, אויב ס’האט א מינינג, איז דאך האט עס א געוויסע שיינקייט. אבער דער רמב”ם טענה’ט אז ס’איז “אין להם ענין”, ס’האט נישט קיין שום ענין, ס’מיינט נישט גארנישט.
Speaker 2: דאס איז משונה, למשל דו האסט געזאגט אז ס’איז איין לשון עם ועם, ס’איז נישט קיין…
Speaker 1: ס’איז צוויי זאכן: איין לשון עם איז משונה, און “אין להם ענין” איז מכוער, וואס דאס איז סתם צירוף אותיות וואס מיינען נישט גארנישט. ס’איז עקלדיג.
ס’איז א פלא, ווייל וואס געשעט ווען ער זאגט יא זאכן וואס האט יא א מינינג, וואס מיר וועלן שפעטער זען אז ער ברענגט א פסוק? דעמאלטס איז נישט קיין איסור פון חבר חבר, ס’איז אפשר אן אנדערע איסור.
Speaker 2: חבר חבר?
Speaker 1: ס’איז זייער אינטערעסאנט, ווייל די אלע זאכן קענען דאך גיין צוזאמען. אמאל איז דא איינער וואס מאכט סיי ער זאגט פאני ווערטער, און סיי ער מאכט א קשר, און סיי ער מאכט די אלע זאכן.
Speaker 2: אקעי.
Speaker 1: אבער יעדע איינע פון זיי איז עקסטער, דער רמב”ם מאכט זיי עקסטערע, עקסטערע לאו’ן אזוי ווי. די נקודה אז אסאך מכשפים אין די קדמונים האבן געהאט די ענין פון זאגן אזעלכע פאני אותיות, ווערטער וואס מיינען גארנישט, דאס איז דער נוסח פון דער חבר.
דער רמב”ם זאל נישט מיינען אז די איסור דערפון איז ווייל זיי האבן א כח, און איך וויל נישט אז זיי זאלן נוצן עפעס א כח. נאר פארקערט, “לא ירעו”, זיי קענען נישט מיט דעם קיין שלעכטס טון, “וגם היטב אין אותם”, ער ברענגט א לשון הפסוק. זיי טוען נישט מיט דעם נישט קיין שלעכטס, נישט קיין גוטס.
Speaker 2: דאס גייט ער זאגן אין די ענד, יא.
Speaker 1: אבער ס’קען דאך זיין אז ער וויל זאגן אז אויב ס’וואלט יא געהאלפן וואלט ער אפשר געווען מותר.
Speaker 2: פארקערט, דאס גייט ער זאגן אויך דעם ענין.
Speaker 1: פארקערט, ער קען דאס זאגן פארקערט, איינער וואלט געטראכט אז די עבירה איז ווייל ער ניצט שלעכטע כוחות, אדער ער ניצט כוחות פון רשעות, אדער ווייל ער טוט אים שלעכט, ער מאכט אים קאליע. לויט דעם איז דאס א פנים וואס דו זאגסט, איך פארשטיי וואס דו מיינסט.
Speaker 2: אקעי, אבער וואס קומט דאס דא אריין?
Speaker 1: ס’קומט דאך דא אריין ווייל דער רמב”ם וויל דאך פארציילן אז די איסור איז די איסור פון זאגן ווערטער וואס העלפן נישט, אפשר דאס איז די הגדרה פון די איסור. אדער אפשר וויל ער מסביר זיין וויאזוי א אוחז עינים איז בכלל מכשף, מיט דעם וועג זענען זיי ביידע די זעלבע, ווייל אוחז עינים איז בסך הכל ניצט א טריק, אדער ער גלייבט אפילו נישט אין וואס ער אליין טוט.
Speaker 2: ניין, אבער דא רעדט ער ספעציפיש פון די שמות פון די חובר חבר, אוחז עינים איז אן אנדערע זאך.
Speaker 1: אה, אה, נאר א מינוט. די כללות איז שבת, ס’איז ספעציפיש די נושא פון חובר חבר.
Speaker 2: אקעי, יא.
Speaker 1: זאגט דער רמב”ם ווייטער, ס’איז ספעציפיש די נושא.
Speaker 2: אקעי.
Speaker 1: זאגט דער רמב”ם, עפעס האט א קשר, מ’האט דאך געזאגט דא אז א חובר חבר איז ניצול צו ווערן פון א נחש און א עקרב. זאגט ער אזוי, מי שנשכו עקרב או נחש, ס’איז א זאך וואס מענטשן טוען, מ’זאגט א לחש אויף די מקום הנשיכה, מ’בייגט זיך צו צו די מקום הנשיכה, מ’זאגט א לחש, ווייסט וואס איז א שטילע תפילה, ס’איז חובר חבר.
זאגט דער רמב”ם, מותר, מ’מעג עס יא טון, מ’מעג יא ללחוש על מקום הנשיכה, אפילו בשבת, ווייל שבת טאר מען נישט טון געוויסע רפואות, רפואה בשבת האט אסאך הלכות, דאס מעג מען טון אלס חובר חבר, און מ’מעג עס אויך טון אלס שבת.
Speaker 2: רפואה בשבת איז אסור חוץ אויב ס’איז א סכנה.
Speaker 1: רפואה דעלמא בעלמא, ס’איז דא רפואות וואס איז אסור בשבת. אבער דאס מעג מען טון כדי ליישב דעתו ולחזק לבו. פון וואס? זאגט דער רמב”ם, לאו רפואה היא, רפואה איז עס נישט.
Speaker 2: לכאורה איז עס ענליך צו חובר חבר.
Speaker 1: וואס הייסט ענליך צו? ס’איז עס.
Speaker 2: אפשר זאגט מען נישט דווקא דברים שאין להם לשון עם, און אנכאפן זאכן, אפשר דאס איז אן אנדערע מין לחש, נישט אזא דראמאטישע.
Speaker 1: זאגט דער רמב”ם, פשיטא, איינער וואס איז א דבר מועיל כלום, ס’איז צו זאגן אז מ’זאגט זאכן וואס זענען נישט מועיל כלום, אבער עולם כמנהגו נוהג, אבער היות דער מענטש איז אין א סכנה, און ווייל ער איז אין א סכנה איז ער אויך אין פאניק, איך מיין דאס איז דער פשט, און ער איז יעצט דער חולה נעבעך זייער אנגעשטרענגט. התירו לו מטריחין כדי שלא תטרף דעתו עליו, האט מען אים מתיר געווען אים צו מאכן אין זיינע אויגן, אים טון זאכן וואס ער מיינט, וואס ער רעדט זיך איין אז עס גייט אים העלפן.
Speaker 2: ער זאגט אז ער האט ארויסגענומען א שלאנג פון זיין הוט, און ווייל ער האט עס ארויסגענומען פון זיין לאך, אבער דא טוט ער דאך טאקע, ווייל יישוב דעתו פון מענטשן איז די נפש פון דעם מענטש, אז ער פילט זיך שלעכט.
Speaker 1: מ’איז מתיר געווען די לב פאר א חולה, אדער ס’שטייט דא אפילו ס’איז נישט ממש א לב, נאר אפילו אפשר איז עס א סניף דערפון.
Speaker 2: ס’איז אמת אזוי, ווייל ער זאגט נישט דא, ווען מ’טוט די לוחש, אפשר טוט מען עס נישט די וועג, ער זאגט אבער נישט די וועג, ער זאגט אז מ’איז נישט נושך אינ’ם, איך ווייס נישט וואס.
Speaker 1: ניין, ס’קען זיין אז ס’איז אזא לב, און נישט ממש אן עכטע.
Speaker 2: פארוואס זאל מען נישט דעמאלט זאגן אז ווען מ’טוט דאס, זאל מען זאגן פאר דעם מענטשן, “דער לחש ארבעט נישט, ער גייט נאר בארואיגן”?
Speaker 1: נאר דאס איז נאר ווען מ’נארט אים אריין, איינער וואס איז אוודאי, אוודאי, יא, אז דא איז דא לב, איז דא פיקוח נפש. דא איז פארשטאנען געווארן זיך צו בארואיגן די חולה. מ’איז נאר מתיר פאר א חולה וואס מ’ווייסט אז ס’גייט אים בארואיגן.
Speaker 2: אוודאי, אויב ער האט נישט געווען אין א חסרון הדעת, לאמיר טון די וועלט אריין, חוץ אויב דו מיינסט אז עס העלפט ממילא, אבער דער רמב”ם וואס האלט אז פשוט’ע פשט קען מען זאגן אין די גמרא אז ס’העלפט.
Speaker 1: ממילא אז ס’העלפט איז דאך פשוט אז מ’מעג, ווייל ס’איז פיקוח נפש אדער אזא סארט זאך. אויב דער רמב”ם וואס האלט אז ס’העלפט נישט, ממילא איז ער פארענטפערט פארוואס מ’מעג, ווייל ס’איז אסור יישוב הדעת.
Speaker 2: אין די זעלבע וועג ווי דעם יישוב הדעת, יא, דו פארשטייסט אז יישוב הדעת איז א היתר אויף איסור פון חילול שבת?
Speaker 1: הגם אפשר איז עס נאר מדרבנן די איסור פון נישט ארויסגיין מיט א קמיע, און ס’איז אפילו אויף דאורייתא, ס’איז נישט אזוי, דא וואלט עס נישט געווען, ווייל דאס איז נישט קיין איסור שבת, אבער לאמיר זאגן אז ס’איז מתיר איסורים, פארוואס? ווייל יישוב הדעת איז א זאך, דאס זאגט דער רמב”ם.
אויב אזוי פארשטיי איך אז יישוב הדעת איז מתיר אויך די איסור חובר חבר. ס’איז נישט איינע פון די איסורים וואס מ’דארף זיך מוסר נפש זיין, עבודה זרה, מ’דארף זיך מוסר נפש זיין, אמת רעדט מען פון עבודה זרה. ס’איז אזא סארט איסור וואס מ’איז מתיר, אזוי סאונדט עס.
Speaker 2: אבער ס’קען נישט זיין אז חובר חבר זאל זיין מותר פאר א מקום סכנה, ס’איז דאך דאס אז מקום סכנה איז דאס מותר.
Speaker 1: ער ברענגט נישט די שטיקל חובר חבר, איך זע נישט וואו ס’זאל דא שטיין. ער ברענגט אבער די מאירי וואס גייט געווענליך מיט’ן רמב”ם אין די זאכן, און ער זאגט טאקע אז ס’איז איסור חובר חבר, אבער וויבאלד ס’איז א דבר שאין בו מעשה, אפשר א כותב וואלט נישט מותר געווען, אבער די חובר חבר זעט ער וואס פאר א לייכטערע איסור ס’איז, און מ’איז מתיר במקום סכנה.
דרך אגב, ס’איז נאר פאר די נארישע מענטש וואס האט נישט געלערנט קיין רמב”ם, וואלט ער געוואלט אז ער העלפט נישט. איך קען מיט’ן רמב”ם מיט די ווילן אזוי ווי אז די וואס איז לוחש זאל וויסן אז ס’איז איינער מויל קלעמען, און ער טוט עס נאר כדי שלא תטרף דעתו, ס’איז א חלק פון די היתר, דעמאלטס איז מיר כוואל נישט קיין לייב.
Speaker 2: ניין, ניין, אנדערשטענען. עדעיין, again, איז אויף דיין הערטע, וואס האסט מחדש געווען די פריערדיגע עשר.
Speaker 1: אבער די רמב”ם האט נישט זאגט קיין איין האנטער.
Speaker 2: אבער דער סיפור פשטות איז פארנטפערן די גמרא’ד, וואלט עס איז מותר, דער רמב”ם, איך מיין אז דער אלישיב דארט, “לחזק לבו”, איז נישט נאר אז דער מענטש זאל זיין רואיג, נאר דאס וואס דער מענטש איז רואיג העלפט אויך אז דער רעל זאל זיך שוין דערשטעלן אויסגיין.
ער זאגט, ווען ס’העלפט, וואלט מען פארשטאנען פארוואס ס’איז מותר. אז ס’העלפט נישט, איז דאך אלץ מותר ווייל דער המון עם גלייבט אין דעם.
און אדרבה, דער רמב”ם איז מסכים, איך מיין ער זאגט עס בפירוש אין מורה נבוכים אויף געוויסע אנדערע זאכן וואס די גמרא האט מתיר געווען, אז אדרבה, דער וואס האט געלערנט רמב”ם און ער האלט אז ס’העלפט נישט, טאר מען עס טאקע נישט טון. ער טאר נישט טון וואס איז חובר חבר, און אין וואס איז חילול שבת.
וואס איז שוין אינטערעסאנט, איך מיין אז דער אליהו רבה דייט אן “לחזק לבו” איז נישט נאר אז דער מענטש זאל זיין רואיג, נאר דאס וואס דער מענטש איז רואיג העלפט אויך אז דער ארס זאל זיך נישט אזוי שנעל אויסשפרייטן אין די גוף, דער מענטש זאל נישט זיין אזוי עקטיווירט און כאפן א הארץ אטאקע פון פחד.
וואס איז זייער אן אינטערעסאנטע סייקל, ווייל דא זעסטו שוין וויאזוי דער חובר חבר ארבעט טאקע, און פארוואס מענטשן רעדן זיך איין אז דער חובר חבר ארבעט. ווייל דער רמב”ם זאגט דיר דא אז ס’בארואיגט אים כדי שלא תטרף דעתו עליו. סאו בעסיקלי ער זאגט דא דער פלאסיבאו עפעקט, אז דער פלאסיבאו עפעקט ארבעט אויף א גרויסן פראצענט, ממילא איז עס שוין נישט אזוי פאלש.
אבער דער פראבלעם איז אז… א מענטש געדענקט וויאזוי ס’ארבעט… א מענטש געדענקט דעם מעקאניזם. א מענטש וואס גלייבט דערין, דער רמב”ם רעדט פון מענטשן וואס גלייבן דערין. מענטשן וואס גלייבן דערין מעג מען עס טון פאר זיי שבת. איינער וואס גלייבט נישט דערין, טאר מען עס נישט טון.
א פלאסיבאו ארבעט דאך אויך נאר ווען דער מענטש וואס באקומט עס ווייסט נישט אז ס’איז א פלאסיבאו די גאנצע צייט. קען זיין יא, קען זיין נישט. דער היתר שטייט נישט דא.
דער ווארט איז אז דער רמב”ם האט פארענטפערט די גמרא. ס’איז אים שווער געווען א גמרא. די גמרא זאגט אז מ’מעג טון שבת. דער רמב”ם זאגט אז ס’העלפט נישט. וויאזוי קען מען עס טון שבת? דער תירוץ איז, ס’העלפט פאר… סייקאלאדזשיקעל העלפט עס.
—
זאגט דער רמב”ם ווייטער… איך קום דא צו א ביסל א סענסיטיוו רמב”ם, און איך וויל זאגן פארדעם, רבותי, זאגט ער ווייטער, “תליון על חולי ישראל”. לאמיר לערנען רמב”ם ווי ער מיינט עס. ניין, דער רמב”ם רעדט נישט פון זאגן תהלים, פון מתפלל זיין. לאמיר זיין זייער קלאר. ניין, ניין, ער רעדט נישט פון דעם.
דער קאשויער רב האט זיך געשטעלט. קוק וואס ער שטייט: “הלוחש על המכה”. יא, דאס איז עקזעקטלי וואס מיר האבן יעצט גערעדט, נשכו עקרב. ס’איז לוחש על המכה, רייט? זאגן א לחש לעבן די מכה, ס’טייטשט אזויווי פריער האט ער געזאגט, על מקום הנשיכה, על מקום המכה. ער זאגט עפעס א פסוק פון א תורה.
אפילו פריער איז דער חובר געווען ווען ער זאגט בדברים שאינם לשון עם, אבער די תורה איז דאך יא, די תורה איז דאך געשריבן לשונות פון אלע אומות. די תורה איז דאך דוקא בלשון עם. און ער ליינט דעם פסוק.
און דער רמב”ם זאגט דאס איז גילוי. וואס איז דאס גילוי? ער זאגט אז ביי די מכה, די “וכל בכור” פסוק גייט דאך ארויף אויף אלע מכות, רייט? אלע מכות מצרים. יא, איך ווייס וואס ער מיינט, ממש אז ער וויספערט עס אריין. דער פוינט איז, ער טוט עס כדי פאר דאס גילוי, נישט פאר די יאגן.
יא, דארט איז געשטאנען “וכן הקורא על התינוק שלא יבעת”. א קינד איז דערשראקן, ער זאגט פסוקים אז דער קינד זאל זיך נישט דערשרעקן. אדער, “המניח ספר תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן”. ער נעמט א ספר תורה אדער ער גיבט תפילין אויף א קינד כדי ער זאל איינשלאפן. אזוי ווי דער קינד האט אמאל געזאגט אז די גמרא העלפט שלאפן, ווייל ער זעט אייביג טאטע שלאפט איין אויף די גמרא. יא, יעצט איז נישט קיין גילוי, יעצט איז פשוט דרך התורה. יא, ער נעמט א הייליגע זאך, א חפץ של קדושה, כדי ער זאל איינשלאפן, דער קינד זאל זיך בארואיגן.
זאגט דער רמב”ם, “לא די להם שהם בכלל חוברים ומנחשים” – די וואס טוען דאס זענען עובר אויף די איסור פון חובר חבר ומנחשים.
נו, זעסטו אז חובר חבר איז נישט דווקא ווען ס’איז נישט קיין ווארט וואס האט א מינינג. זאל זיין דא א סתירה אין רמב”ם וואס די ראשונים קענען פארענטפערן? ניין, ס’איז נישט קיין סתירה, ווייל די תורה האט דאס נישט מתיר געווען. ס’איז קלאר אז דער רמב”ם האט… אזוי ווי איך האב דיר געזאגט, ווען דו זאגסט א פסוק “בראשית ברא אלקים”, איך ווייס נישט, דער פסוק האט, לאמיר זאגן, ס’האט א מינינג, און דער מינינג האט גארנישט איינגעלייגט מיט’ן… וויאזוי הייסט עס… מיט’ן רפואה. איז לגבי דעם איז עס נאך אלץ נישט נוגע, ס’איז נאך אלץ א חובר חבר.
דער רמב”ם האט דערציילט וויאזוי ס’איז געגאנגען געווענליך. אויך אן אינטערעסאנטע זאך איז אז די מענטשן וואס מאכן סגולות פון פסוקים, געווענליך א פארט פון די חכמה איז צו פארדרייען די פסוק, יא, מ’זאגט עס בעקווארדס. דער פסוק מיינט דיר יא עפעס, אבער ער זאגט די פסוק נאר די ראשי תיבות, נאר די… יא, אזוי גייט דאך סגולות.
יא, אזוי זאגט דער רמב”ם, “לא די להם שהם בכלל חוברים ומנחשים, אלא שהם בכלל הכופרים בתורה”. זיי זענען בכלל כופרים בתורה. פארוואס? פארוואס זענען זיי כופרים בתורה? ווייל זיי פארקרומען די דעת התורה. “שהם עושים דברי תורה רפואת הגוף”. זיי מאכן די תורה פאר עפעס א לחש וואס העלפט צו אויסהיילן די גוף. “ואינם אלא רפואת הנפשות”. אבער באמת איז די תורה נישט א רפואת הגוף, די תורה איז רפואת הנפשות, ס’איז נאמר “ויהיו חיים לנפשך”. “לנפשך” דא מיינט דעם נפש הדעת, דער שכל פון דעם מענטש, דער נפש. יא, די תורה איז… ס’היילט אויס א מענטש’ס דעות, א מענטש’ס מידות, א מענטש’ס חכמה. אבער ס’העלפט נישט דעם מענטש’ס גוף. און דער מענטש רעדט זיך איין אז א מורמלען א פסוק… ער מיינט אז דער פסוק איז א רפואה.
דאס איז בעצם די משנה. די משנה זאגט, רבי עקיבא אומר, הלוחש על המכה אין לו חלק לעולם הבא. און דער רבי עקיבא ברענגט דוקא א פסוק וואס איז זייער שטארק מעין הענין, “כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך”. דער פסוק מיינט צו זאגן אז אויב דו וועסט זיך פירן מיט די תורה, וועט דיך דער אייבערשטער אויסהיילן. דער מענטש מיינט אז זאגן דעם פסוק איז עפעס א לחש, עפעס א מעדזשיק, אז דו זאגסט עס ביי די מכה, גייט אוועק די מכה.
ס’איז דא א וועג לכאורה וויאזוי עס צו טון. מ’זאגט פאר דעם מענטש דעם גאנצן פסוק, מ’זאגט אים, “נעם דיך אונטער פון יעצט אן צו היטן די תורה”. דאס רעדט מען דאך יא, רפואת הנפש. דאס איז רפואת הנפש.
און דער לוחש על המכה, די מכה איז א מכה פון א סכנה? הרי “הקורא לתנוק שלא יבעת”, מיט וואס איז עס אזוי אנדערש ווי דער וואס “כדי שלא תטרף דעתו”? יא, אז די סיירען קלינגט, יא, א קינד לויפט צו די באנקער, און דו זאגסט אים א קאפיטל תהלים אים צו בארואיגן, דאס איז ממש אזוי ווי מ’האט פריער געזען.
דא רעדט זיך פון א מקום סכנה. אפשר אין א מקום סכנה מעג מען טאקע זאגן אלטע נקודות. דא רעדט מען אז סתם א יונגל, א קינד איז צעשראקן, ס’איז נישט קיין סכנה, ס’וועט נישט העלפן. אפילו דער ישוב הדעת וועט נישט העלפן אין אזא גרויסע פאל. אפשר, ווי מיר האבן געזאגט, אז דארט איז עס היילט טאקע אויס אביסל די ישוב הדעת.
זאגט דער רמב”ם, אבער… דער רמב”ם האט דא געזאגט א נייע טייטש. אין די משנה שטייט אז ס’איז א כופר, ס’שטייט “אין לו חלק לעולם הבא”. דער רמב”ם איז מסביר אז די טייטש איז, ער פארשטייט נישט וואס מיינט די תורה. ער מיינט אז די תורה איז אויסצוהיילן זיין גוף, אנשטאט וואס ס’איז אויסצוהיילן זיין נפש. ס’איז אינטערעסאנט, ווייל אנדערע מפרשים לערנען אפ די “לוחש על המכה” מיט משביעין ווען מ’טוט די ירוקה, און דער רמב”ם אין פירוש המשניות זאגט דארטן אזוי. אקעי, אבער דא זאגט דער רמב”ם אנדערש.
—
אבער ס’איז דא איין היתר, יא. זאגט דער רמב”ם, “אבל הבריא שקורא פסוקים ומזמור מתהלים כדי שתגן עליו זכות קריאתן” – א געזונטער מענטש וואס ליינט פסוקים אדער ער ליינט א מזמור פון תהלים, און ער טוט עס כדי שתגן עליו זכות קריאתם, אז די זכות פון לערנען תורה, די זכות פון לערנען תהלים, עס זאל מגין זיין אויף אים, וינצל מצרות ונזקים, און ער זאל ניצול ווערן פון צרות און נזקים. וויאזוי גייט ער ניצול ווערן? ווייל ער האט מער זכותים. יא, דער אייבערשטער איז דן מענטשן לויט די זכותים. אויב אזוי איז דאך נישט קיין קשיא בכלל, איך דארף עס נישט זאגן. איז דאך רעדע מותר. סאו ס’זעט אויס אזוי ווי ס’איז דא צוויי זאכן.
לכאורה דער רמב”ם זאגט דא אז ס’האט צו טון… אקעי, ער זאגט אבער די ווארט “הבריא”. רייט, ס’האט צו טון מיט וויאזוי מ’קוקט עס אן. קען זיין אז דער חולה אויך, דער חולה דארף יעצט די זכות. אבער ס’זעט אויס אז ווען מ’שטייט און מ’האט געזאגט א געוויסע פסוק, זעט עס נישט אויס ווי מ’וויל האבן מיט די זכות פון נאך אביסל תורה. ס’סאונדט אזוי ווי די פסוק האט א פאוער, אזוי ווי דער חובר טוט עס. לכאורה דאס איז די ווארט. צו וויאזוי טראכט דער מענטש אז די פסוק ארבעט. אויב טראכט ער אז יעצט האט דער מענטש נאך א זכות, מ’קען אויך געבן צדקה דארט, נאך אמאל א מצוה, יעדע מצוה איז דאך מגין אויף א מענטש, דאס זאגט ער מגין.
איך ווייס נישט אויב די ווארט איז אזוי שטארק די חילוק. אבער ווען מ’טוט עס פאר א חולה, טוט מען עס אזוי ווי חובר חבר טוט זאכן. ס’זעט אויס זייער ענליך צו חובר חבר. איך טראכט נישט אז ער מיינט אז דאס איז די זעלבע זאך.
ס’איז נישט קלאר. די חילוק זאגט ער ברענגט ער דא אין רש”י, אז ס’שטייט בפירוש אז ס’איז דא א חילוק צו ס’איז פארדעם אדער נאכדעם. ער זאגט, מ’זאל נישט זאגן “שיר של פגעים”, ער זאגט “רושם בציצת תהלים שתגן עליו”, זאגט ער דאס איז פארדעם. נאכדעם טאר מען נישט. וואס איז די חילוק? ס’איז נישט קלאר.
ס’איז טאקע אינטערעסאנט, ס’איז דאך אייביג דא א נאכדעם פון נאכדעם. יא, ער איז נפגע געווארן, קען מען זאגן ער זאל יעצט נישט שטארבן. ס’זאל זיך יעצט סטאפן, פון יעצט דארף ער ווייטער זכותים.
אויך דאס וואס דער רמב”ם זאגט “לרפאות הגוף”, אויך דא פאני זאכן. קען זיין, קען זיין דאס איז די ווארט. אויב מ’זאגט נאכדעם וואס ער איז שוין נפגע, ער וויל אז ס’זאל געשען עפעס א זאך וואס ס’זאל ארויספליען פון זיין באדי. ער גייט זיך איינרעדן, לאמיר זאגן א מענטש האט א געוואוקס, און איינער רעדט זיך איין “איך גיי זאגן פסוקים און די געוואוקס גייט, וואופס, ס’גייט ארויספליען”. דאס איז מער אזוי ווי כישוף.
מה שאין כן מ’זאגט, איך וויל דער מענטש זאל האבן זכותים, אדער רפואה זאל ארבעטן פאר אים. דאס איז דאך זאכן וואס דער אייבערשטער ארבעט דאך אזוי, אז איין מענטש האט מער זכותים באקומט ער מער. דער רמב”ם גלייבט דאך אין דעם. א מענטש האט מער זכותים, האט ער מער… ער דארף זיין בעסער. נו, נו, ס’איז זייער נישט קלאר.
—
איך קען נישט פארשטיין צוויי זאכן. קודם כל, דאס וואס דו פרעגסט לאו דווקא איבער זאגן תהלים. דער רמב”ם זאגט נישט תפילה, ער זאגט “מתפלל”. ס’איז דא צוויי וועגן וויאזוי מ’זאגט תהלים, יא? סתם אזוי איז נישט קיין שאלה, ווייל נישט אלע קאפיטלעך מזמורי תהלים זענען ממש תפילות, אקעי. אבער אפילו איינער דאוונט, איך בין זיכער נישט אז די הלכה איז קעגן דאווענען, רייט? איינער האט א מכה, אוודאי דארף ער טון דאווענען. וויאזוי ער דאוונט, ער זאגט תהלים, מ’קוקט נסים, וואס אייגנטליך, וויאזוי ער דאוונט איז זיכער נישט די שאלה. די שאלה איז ער ניצט עס בתורת סגולה, ס’איז מער אזא סארט זאך.
און דער רמב”ם זאגט אן אינטערעסאנטע זאך, אז רפואת הגוף, רפואת הנפש, ווייל ס’קען ציילן אזוי ווי שלא לשמה. מ’טאר נישט ניצן תורה שלא לשמה. ער זאגט אז דער אייבערשטער זאגט יא צו רפואת הגוף, אזוי ווי ס’שטייט. ס’איז ווי קרדום לחפור בה, אזא זאך. יא, ווייל אויך, ס’איז פאני, ס’איז אזוי שרעקליך, ס’איז א כופר בתורה איינער וואס ער טוט נאר שטיצן בשביל שיחיה בני? ס’איז דאך א נארמאלע זאך.
עפעס איז אויך אינטערעסאנט אזוי ווי דער רמב”ם, ס’זעט אויס אז מ’דארף גלייבן אז ס’איז נאר רפואת נפשות. אזוי ווי א מענטש וואלט געמיינט אז ס’איז אוודאי איז עס רפואת נפשות, אבער איך מיין אז ס’האט מער ווי דעם. ווייל ער זאגט “אינו אלא כופר”. ס’זעט אויס אזוי ווי מ’קען נישט גלייבן אין ביידע. אדער איז עס רפואת נפשות, אדער איז עס א רפואת הגוף, און דעמאלט איז ער א כופר בתורה.
—
איך האב געטראכט אז ס’איז א טייטש, איך ווייס נישט אויב ס’איז ממש טייטש, אבער איך פיל אז פון די גאנצע לשון וואס ער רעדט פון די פאני לשונות מיט אלעס, קומט עס ארויס. אז די שאלה איז צו די תורה, אוודאי די תורה איז א רפואה. די שאלה איז צו וואס, וויאזוי איז די תורה א רפואה? די גוף פון תורה אדער די נפש פון תורה?
וואס הייסט א נייע טייטש? אנדערע ווערטער, איינער זאגט אז די תורה איז א הייליגע זאך, אדער די פסוק, די לשון פון די פסוק, די פיזישע סאונד פון די פסוק היילט אויס. ניין, דאס איז די גוף. דו מוזט האלטן אז די תוכן פון די פסוק, די תורה זאגט דאס, “כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת”, ס’איז קיין וויכוח, דאס איז די רפואת הגוף. ס’מיינט געוויסליך די מענטש, אבער אזויפיל איך פארשטיי.
ס’איז אינטערעסאנט, ווייל די פריערדיגע זאך וואס אונז האבן געלערנט למשל, אז “קשרים לתתורא ודעת אהבה”, איז דאך אויך בעצם רפואת נפשות וואס האט א גוטע השפעה, יא, ווייל ס’בארואיגט די מענטש, איז דאך אן ענין פון רפואת נפשות. ס’קען אייביג זיין אז די איינציגסטע כח וואס האט צו היילן א מחלה איז אייביג דורך רפואת נפשות. דאס הייסט, א מענטש ווערט אביסל א בעסערע מענטש, דאס הייסט רפואת נפשות, און נאכדעם גייט ער האבן די זכות.
ניין, איך מיין אז דא ליגט עפעס א געוויסע זאך, אז אויב גלייבט מען, אז וועגן דעם זאגט מען אונז אייביג, מ’בעט רפואת הנפש רפואת הגוף. יא? מ’זאגט ביים מי שברך רפואת הנפש רפואת הגוף.
איך מיין אז ס’שטימט זייער גוט מיט די רמב”ם, ווייל אויב אונז פארשטייען מיר אז ווען א מענטש האט מער דעת השם, האט ער מער השגחה פרטית, דער אייבערשטער וואטשט אים, די תורה איז משמר אויף אים.
Speaker 1: די תורה מאכט א מענטש פאר א בעסערן מענטש, א בעסערער מענטש האט מער טשענסעס פאר א רפואה. אבער אויב א מענטש מיינט אז די תורה קען גיין דירעקט צו רפואת הגוף און אויסלאזן די רפואת הנפש, דאס רופט ער אפ “שוטים”.
אבער איך מיין מיר דארפן דא בכלל מער פארשטיין ווען דער רמב”ם זאגט “לא יהיה להם חלק לעולם הבא, אלא הם בכלל חברים ומנחשים”. ער האט אים עס נישט געזאגט אויף אן עבירה פון מלקות. לכאורה, ווען ער נעמט א ספר תורה און ער לייגט עס אויף א קינד, האט ער געטון א לאו שיש בו מעשה? דער רמב”ם זאגט נישט “לאו”. ער זאגט אז עס איז אזוי רבנן’דיג, אז עס איז ענליך. און ער ברענגט נישט די שארפע לשון “אין להם חלק לעולם הבא”, ער ברענגט עס אביסל “בכלל הכופרים”, אזוי ווי “בכלל חברים ומנחשים”.
מיר דארפן טראכטן, ווען דער רמב”ם זאגט אויף עפעס אז ער איז בכלל די און די מענטשן, מיינט ער צו זאגן אז ער איז א חוטא, ער איז א כופר, אדער ער טאטשט אן, ער גייט… מיר דארפן חושש זיין אז ער זאל נישט זיך דערקייקלען צו די כופרים.
מיר דארפן געדענקען אז וואס דו זאגסט, איך ווייס נישט וואס ס’מיינט אין מי שברך, איך ווייס נישט וואס ס’מיינט, אבער די ווארט “רפואת הנפש” האט דא צוויי אנדערע טייטשן. רפואת הנפש איז וואס אונז רופן רפואת הנפש, אדער אויך וואס דער רמב”ם רופט דא אן, איז איינס מיט די רפואת הגוף. ס’קען מיינען כי דמי הנפש, דמי נפש. אבער דער רמב”ם דא, נפש מיינט צו זאגן זיין שכל. יא, ס’מיינט זיין גוטס, זיין נשמה, however you want to call it. ס’קען אויך דאס זיין, און מיר דארפן דאס האלטן קלאר.
דער רמב”ם ברענגט אז דער רמב”ם אין הלכות מזוזה זאגט ער אן ענליכע זאך, די וואס שרייבן שמות צו מזוזה. אונז פירן זיך נישט ווי דער רמב”ם, אונז לייגן יא שמות אין די מזוזה, געוויסע שמות at least, א שטיקל פשרה. אונז שרייבן שמות וואס האבן נישט קיין מינינג, די י-ה-ו-ה’ס נאך די שם הוי”ה וכדומה. און ס’זעט אויס אז נישט אלע זענען מסכים מיט די הלכה פון די רמב”ם, און ס’איז דא וואס האלטן אז יא, ס’העלפט.
Speaker 2: איי, וואס טוט מען מיט די משנה?
Speaker 1: טאקע א שאלה. וואס איז פארקערט, דארף מען שרייבן. מען דארף קוקן די מפרשי המשנה דארטן.
Speaker 2: ביי “קיצץ נחש הנחושת” מיין איך די תירוץ פון רמב”ם איז געווען אז…
Speaker 1: דער רמב”ם דארף זיך ווען א משנה. די משנה זאגט אז חזקיהו האט נישט געהאלטן.
Speaker 2: יא, יא, ניין, מען דארף קוקן וויאזוי דער רמב”ם איז עס מסביר דארט, יא.
Speaker 1: דער רמב”ם דארט רעדט זיך וועגן ספר רפואות, פארקערט, אז ס’איז געווען עבודה זרה, ווייל אויב ס’זאל זיין אמת’דיגע רפואות, זאל ער עס קטוען.
בקיצור, איך ווייס נישט. דאס קען זיין אז נישט אלע זענען מסכים מיט’ן רמב”ם. אבער דער רמב”ם שיטה איז זיכער אז די תורה היילט אויס, אבער בדרך נפש. דאס איז דער תוכן פון די תורה, ס’היילט אויס די נפש פון א מענטש. און אוודאי, ס’האט אויך א השפעה פון רפואות הגוף, טו אן עקסטענט, אזויווי דו האסט געזאגט. אבער נישט די פשט אז די ווערטער פון די תורה מעדזשיקלי היילן אויס די גוף פון א מענטש. מעדזשיקלי, דאס איז לויט’ן רמב”ם כפירה בתורה.
לויט די משנה, די מפרשי המשנה. מען דארף געדענקען, ס’איז א משנה. דאס איז נישט דער רמב”ם איז געקומען דערפון. די משנה שטייט אז “הלוחש על המכה אין לו חלק לעולם הבא”. ס’איז רבי עקיבא, דער רבי פון רבי שמעון בר יוחאי. ס’איז נישט קיין קאמפעטישן צווישן די בעלי שכל און בעלי… יא, דער זעלבער רבי עקיבא וואס איז געגאנגען אין פרדס, איז געגאנגען אין הימל און געזען די מלאכים און אלעס.
יא, אה, מען דארף טראכטן וואס איז… מען זעט דא אפאר.
מען זעט אויך אז “כדי שלא תטרף דעתו עליו”. איך מיין “כדי שלא תטרף דעתו עליו” איז אויך זייער ענליך, ווייל ס’איז נוגע אין די דעת פון א מענטש, און דאס העלפט אים. און דאס איז די פשרה. ס’איז נישט אז די תורה היילט אויס, נאר ס’איז נוגע אין די דעת פון א מענטש.
און אגב, דאס איז די פשרה. דאס הייסט, מיר זענען מכניע צו דעם מענטש וואס איז נעבעך, ער גלייבט אין דעם. דער רמב”ם זאגט נישט אז “כדי שלא תטרף דעתו” איז א מצוה. ער זאגט אז ס’איז א היתר. ס’איז א היתר פאר דער וואס איז נעבעך איינגערעדט.
מיט אנדערע ווערטער, ס’קען זיין אז דאס איז אויך דא א היתר. אזויווי איך זאג פיקוח נפש, איינער געבט א… אפילו דער רמב”ם אליינס, שטעל דיר פאר ס’קומט צו א איד וואס איז אין א מצב פון פיקוח נפש, און ס’איז נישטא קיין וועג אים צו העלפן נאר אים געבן עפעס א קמיע וואס דער רמב”ם האלט אז ס’העלפט נישט. קען זיין ער וואלט אים געגעבן די קמיע, ווייל “לישב דעתו”. און ס’איז דאך… קען מען מיט דעם מיישב זיין א סאך צדיקים וואס האבן געגעבן קמיעות. נישט אלעמאל זיי האבן געגלייבט אלעמאל אז ס’העלפט. אז לשאול דעת איז אויך עפעס ווערט.
אקעי, שוין, דאס איז די ענין פון… לאמיר ענדיגן, זיי דארפן זיך ריקן.
—
זאגט דער רמב”ם ווייטער, איז געגאנגען מיט דורש אל המתים.
Speaker 2: זייער גוט. וואס איז דאס?
Speaker 1: זאגט דער רמב”ם ווייטער אין פסוק, “ולא ימצא בך… ודורש אל המתים”. וואס איז דאס?
זאגט דער רמב”ם, “זה המרעיב עצמו”, די פראקטיק איז אזוי, די ריטואל איז, מען הונגערט זיך אויס, מען פאסט, “והולך ולן בבית הקברות”, דאס איז די דעפינישאן פון א טיפישן, די גמרא זאגט, א שוטה. ער גייט און ער שלאפט אין בית הקברות, “כדי שתבוא עליו רוח הטומאה”, כדי דער רוח הטומאה זאל קומען אויף אים, “ויודיעוהו מה ישאל עליו”, כדי דער מת זאל קומען אין חלום און אים מודיע זיין וואטעווער דער מענטש וועט פרעגן פון דעם מת, וועט דער מת אים ענטפערן.
“ויש אחרים”, זאגט ער, “שהם לובשים מלבושים ידועים”, זיי טוען זיך אן געוויסע מלבושים, “ואומרים דברים”, זיי זאגן געוויסע ווערטער, “ומקטירים קטורת ידועה”, זיי ברענגען ספעציפישע קטורת, “וישנים לבדם”, זיי שלאפן אליין, “כדי שיבוא מת פלוני ויספר עמו בחלום”.
זאגט דער רמב”ם, “כללו של דבר, כל העושה מעשה כדי שיבוא המת ויודיעו”, מען טוט מעשים כדי דער מת זאל קומען און מודיע זיין, “לוקה, שנאמר ‘לא ימצא בך… דורש אל המתים'”.
Speaker 2: אה, ס’איז פארדעם האט ער געברענגט מלבושים ידועים, ווייל דעמאלטס איז עס א מעשה.
Speaker 1: ס’קען זיין מרעיב עצמו ולן, ווייס איך נישט ווי, אפשר איז דאס אויך א מעשה. ער וויל זאגן, נישט נאר יענץ, נאר אויב ס’איז דא נאך טעקניקס.
Speaker 2: וואס איז די טעקניק וואס מען טוט? וואס איז א טעקניק וואס ס’איז דא א מעשה און מען פרעגט פון די מתים?
Speaker 1: נישט עסן איז נישט קיין מעשה. אפשר גיין שלאפן אין בית הקברות.
ס’איז אינטערעסאנט אז מען זעט אז מרעיב עצמו, נישט התענות. ס’איז פשוט, ער פייניגט זיך. נישט ווייל ס’איז געווען א גוטע זאך וואלט געווען גיין זיך מתענה זיין.
—
און ווייטער שטייט דארטן, “שואל אוב וידעוני”. זאגט דער רמב”ם, וואס מיינט דאס?
און מיר האבן שוין געלערנט פריער אז דער וואס טוט אוב וידעוני, האבן מיר שוין געלערנט אין הלכות עבודה זרה, אז ער איז אסאך הארבער ווי די אלע מכשפים, און אויף אים קומט זיך סקילה, ווייל אוב וידעוני האט ממש א שייכות מיט עבודה זרה. אבער נאר דא, דער שואל אוב וידעוני, אים קומט נישט סקילה, ער איז די זעלבע הארב ווי אלע אנדערע מכשפים אדער פרעגן פון מכשפים.
זאגט דער רמב”ם, “אסור לשאול בעל אוב או בעל ידעוני”. ער טוט נישט פרעגן, דער מענטש וואס טוט אוב וידעוני. ער האט שוין פריער געלערנט, מען נעמט א ביין און פארשידענע זאכן, שנאמר.
Speaker 2: זאל איך קען מיך נישט אויס, באט מען דארף פארשטיין פארוואס אוב וידעוני האט מער שייכות מיט עבודה זרה ווי די אלעס וואס ער האט אויסגערעכנט. זיי זעען אויס גאנץ ענליכע טעקניקס.
Speaker 1: ניין, דאס איז אנדערש. אוב וידעוני, ער נעמט א ביין און ער שרייט, נע, עס איז א גאנץ אנדערע זאך.
Speaker 2: נו, נו. איך זעה א חילוק. ער זאל זיך אויסהונגערן און גיין אין בית הקברות און מקטיר זיין קטורת.
Speaker 1: ניין, אבער דאס איז ציילן פאר א מת.
Speaker 2: ניין גוט, ער זאגט כלל למת.
Speaker 1: דער עובד ידעוני זעט אויס אז עס איז עפעס א כח פון דעם שטיין אין ביינער.
ער זאגט דער רמב”ם, דער מענטש וואס פרעגט אוב וידעוני איז עובד אויף די לאו. ס’איז דא א פסוק עקסטער פאר א בעל אוב וידעוני אז עס איז בסקילה, אבער נארמאל דא אין די לאו פון אלע מכשפים שטייט “ושואל אוב וידעוני”. דער וואס פרעגט אוב וידעוני איז אנדערש ווי דער בעל אוב וידעוני וואס באקומט סקילה, ער באקומט א מלקות.
זאגט דער רמב”ם, “נצטוונו שלא לדרוש שבעל אוב וידעוני עצמו”, דער וואס פראוויידט די סערוויסעס פון אוב וידעוני איז בסקילה. “והנשאל בהם”, דער קלייענט פון דעם, איז באיסור עשה, “ומכין אותו מכת מרדות”, ווייל ער טוט נישט קיין מעשה, ער פרעגט אים נאר.
אבער, זאגט דער רמב”ם, “ואם קבל מעשה ועשה כפי מאמרו”, אויב האט ער געפרעגט דער אוב וידעוני און ער האט געטון דאס וואס דער אוב וידעוני האט אים גע’עצה’ט, און ער האט געטון חס ושלום לכאורה א מעשה, איז זיין לאו שיש בו מעשה איז לוקה.
—
ווייטער זאגט דער רמב”ם, און ווייטער שטייט, “והמכשף חייב סקילה והוא שעשה מעשה כשפים”.
זאגט דער רמב”ם, די אנדערע זאכן ביז יעצט, אלע זאכן ביז יעצט הייסט אים מכשף, און וואס איז א נייע זאך? אפשר מכשף איז אזוי ווי, און וואטעווער נאך ס’זאל זיין אזוי ווי, און יעדער דור קען אויפקומען נייע מיני כישוף און מלהטות אפן.
זאגט דער רמב”ם, דאס איז, דאס איז “והוא שעשה מעשה כשפים”, ער האט געטון אן אמת’דיגע מעשה כשפים. ער האט געטון געוויסע טעקניקס און אפשר איז געקומען צו אים געוויסע, איך ווייס נישט.
Speaker 2: אן אמת’דיגע מעשה כשפים מיינט נישט פאר’ן רמב”ם אז ער האט געטון אז ער האט אן אמת’דיגע כח, ווייל ער גייט דאך זאגן אין א מינוט אז ס’איז אלעס שקר וכזב.
Speaker 1: ניין, אבער עטליסט ער אליין, ער האט געטון עפעס א מעשה. ער האט געטון עפעס א מעשה, וואס איך מיין אז ער אליין, דער חילוק צווישן די אוחז עיניים לכאורה איז א גאנץ און ער אליין איז אויך איבערגענומען, ער איז א חלק פון די… ער איז אין די סקעם.
איך טייטש עס זייער פשוט. אוחז את העיניים, אנשטאט ער טוט, ער טוט נישט קיין מעשה כשפים און משלים, ער לייגט צוזאם צוויי בארן און מיט דעם טאגארטל דרייט ער עס, איך ווייס וואס. אוחז את העיניים טוט נישט גארנישט. ער טוט דירעקט די מעשה, ער ברענגט ארויס א שלאנג פון זיין הוט. אבער ער טוט נישט אינצווישן פאר דעם קלאפט ער דריי מאל אויף’ן רוקן פון א באר, איך ווייס וואס. דאס איז דער חילוק.
ויראה שעושה ואינו עושה, זעט אויס ער טוט עפעס, אבער ער טוט אבער גארנישט. אוחז את העיניים, ויראה שעושה ואינו עושה, ער מאכט אז דער מענטש וואס זעט זאל מיינען אז ער טוט עפעס, איז לוקה מכת מרדות. פארוואס? ווייל א שלב וואס ער איז שוין אין מכשף בכלל, לא ימצא בך, איז נאכאמאל, אבער אוחז את העיניים, מען טוט נישט דעם… נאכאמאל, מכשף איז חייב סקילה.
Speaker 2: פארוואס? ווי איז דער פסוק וואס מכשף איז חייב סקילה? מכשף שטייט נישט אין די פסוק פון…
Speaker 1: אקעי.
Speaker 2: וואס איז דער פסוק פון מכשף?
Speaker 1: מכשפה לא תחיה?
Speaker 2: מכשפה לא תחיה מיינט…
Speaker 1: יא, מכשפה לא תחיה שטייט אן עקסטערע פסוק אויף מכשף. די אלע אנדערע, מעביר בנו ובתו באש, קוסם קסמים, מעונן, שטייט נישט… שטייט נאר דער לאו. מכשפה לא תחיה, ס’קומט סקילה.
ממילא איינער וואס טוט דאס, ער טוט א מעשה כישוף, באקומט ער נישט קיין סקילה. אוחז את העיניים באקומט ער נישט קיין סקילה, ער באקומט נישט קיין מלכות, ער באקומט נאר מכת מרדות. פארוואס? ווייל דער לאו וואס שטייט ביי מכשף, שטייט לא ימצא בך די אלע זאכן, מעביר בנו ובתו באש, וכו’ וכו’ וכו’ און אזוי ווייטער. איז דער לאו איז נישט לאזהרת מיתת בית דין. איז פשט אז איינע פון די זאכן, א חלק פון די לאו, באקומט מיתת בית דין. אבער פארוואס איז קיין… מכשף ספעציפיש, נישט אלע, ווייל אלע זענען נישט נתנה לאזהרת מיתת בית דין, אלע האבן נישט קיין מיתת בית דין. נאר מכשף.
אבער די מעשה איז נישט נתנה לאזהרת מיתת בית דין, נאר די אקט איז נתנה לאזהרת מיתת בית דין. די עזרת בית דין מיינט נישט נאר, די מוסר בית דין מיינט נאר ווען ס’איז אן אמת’דיגע מכשול.
שומר עדותיו, ס’איז אויך עדות שקר, איז טאקע בכלל לא ימותו בחוץ, אבער ווייל ס’איז אויך עדות שקר, זענען זיי פטור פון מלקות. וואס איז די ווארט עדות שקר? ווייל ס’איז נישט געווען קיין מעשה. ווייל אז ס’איז נישט געווען קיין מעשה, קומט זיך אים נישט קיין סקילה און אויך נישט קיין מלקות.
Speaker 1:
און די אזהרת מיתת בית דין מיינט נאר ווען ס’איז אן אמת’דיגער מכשף.
Speaker 2:
ניין, ניין, ניין, ניין, ניין.
Speaker 1:
סאו ממילא דער וואס איז אוחז את העיניים איז טאקע בכלל לאו ימותו בכלל, אבער ווייל ס’איז אויך אוחז את העיניים, ווייל ער האט נישט געטון קיין מעשה?
Speaker 2:
עקזעקטלי, אזוי זאגט ער. ווייל ער האט נישט געטון קיין מעשה קומט זיך אים נישט סקילה און אויך נישט מלקות?
Speaker 1:
עקזעקטלי. און ממילא קומט זיך אים א… ניין, ניין, ניין, ער רעדט וועגן ס’איז א לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, נישט וועגן ס’איז א לאו שאין בו מעשה. אויב ס’איז א לאו שאין בו מעשה קען ער זיך יא באקומען.
Speaker 2:
ניין, מ’קען נישט באקומען.
Speaker 1:
ס’איז א סתירה מיט די פריערדיגע רמ”א, וואס דער רמ”א זאגט אז אן אוחז את העיניים איז…
Speaker 2:
דא רעדט מען אוחז את העיניים וואס איז בתורת כישוף, ווייל דארטן געווען אוחז את העיניים בתורת מעונן, אזוי קען איך זאגן.
Speaker 1:
יא, אבער וואס איז די חילוק? ס’איז די זעלבע זאך. דארט איז געשטאנען בפירוש אז מ’איז לוקה, דא שטייט אז מ’איז נישט לוקה. וואס דו זאגסט בתורת כישוף, וואס מיינט בתורת כישוף? דו ווייסט דאך אוחז את העיניים, מוז מען זאגן.
Speaker 2:
די אוחז את העיניים איז נישט קלאר, ווייל וואס דו פרעגסט, ס’שטייט נישט אז לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין דארף זיין א התראה. סאו מכשף, ווען איז דער מכשף וואס באקומט נישט קיין מלקות? ער באקומט סקילה. סאו וואס וועסטו זאגן אז ער באקומט מלקות ווען? ווען ער איז אוחז את העיניים, פלוצלינג באקומט ער מלקות? וואו קומט עס אריין? עפעס איז ווירד דא, עפעס איז נישט קלאר.
Speaker 2:
ס’קען זיין די ווארט איז ווייל אוחז את העיניים איז נישט בכלל מכשף, ס’איז נישט ממש מכשף, נאר ס’איז בכלל מכשף. און ממילא אפילו אויב מ’איז אוחז את העיניים און מ’טוט עס יא מיט א מעשה, מיר זעט אויס אז די ווארט דא איז אוחז את העיניים אפילו ער טוט עס יא מיט א מעשה, די סיבה פארוואס ער באקומט נישט קיין מלקות איז וועגן ס’איז א לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, נישט וועגן ס’איז א לאו שאין בו מעשה. און פארוואס באקומט ער נישט סקילה? ווייל מכשף מיינט דייקא ווען ער טוט אנדערע מעשה כישוף, נישט אוחז את העיניים.
Speaker 1:
פון וואו קומט דער איסור אוחז את העיניים דעמאלטס? עפעס איז מיסינג. דו פארשטייסט אז עפעס איז מיסינג?
Speaker 2:
פארוואס עס איז יא בכלל און פארוואס עס איז נישט בכלל? ווען עפעס איז מיסינג, מען דארף לערנען די גמרא וועגן דעם, ווען עפעס האט אריינגעמאכט איז מיסינג מיט שוין. א חידוש וואס ס’זעט אויס אין דער עמדמיים איז, אז אן אמת’דיגע מכשף איז ווען ס’איז דא אמת’דיגע מעשה כישוף, וועט עפער דעט מינס. אוחז את העיניים איז אויך א סניף פון מכשף, אבער עס איז נישט די עצם איתם מכשף, ווייל א עצם איתם מכשף קומט סקילה. און אויף דעם אוחז את העיניים ווייל סקילה קען איבערקומען עס איז נישט ממש מכשף, נאר עס איז נאר בכלל מכשף, און ווייל עס איז א לאו, א לאו איז די חבר יא דא, אבער ווייל עס איז א לאו ש… איך זאל איך נישט דא קיין מיתת בית דין אויף.
Speaker 2:
נעט דאס די ווארט, איך וואלט אפשר געזאגט אזוי, מכשפה, ווען עס שטייט אין די תורה, מכשפה מיינט אן אמת’דיגע מכשף, וואטעווער דעט מינס. לא ימצא וועלכע מיינט עפעס וואס איז אפילו נאר ענלעך, ווייל ס’זאל נישט זיין צווישן דיר עפעס וואס איז א מין כישוף. ממילא ווערט עס איז א לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, און עס טייטש אז אין די לאו איז דא דער וואס… מען קען עובר זיין די לאו ווי אויפן עס זאל באקומען אויף דעם סקילה, און א לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, און נישטא אויף דעם קיין מלקות.
Speaker 1:
עפעס בין איך מיסן, וואס זאגט ער? איך ליין אז די סיבה האבן עס איז א לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין וועלכע קומען נישט קיין מלקות איז ווייל די אזהרה איז נישט א אזהרה פון מלקות די אזהרה איז דאך א אזהרה פון… ווען עס איז דא איידעם אין אסרע זאגט מען זיך אים עס איז באקומען סקילה.
Speaker 2:
אקצור די אלעמער ווארשן מיטלעך נישט אויף די שיקל רמב”ם. אונז מעגן אויך מודה זיין אז מיר עס פארשטייען עס איז נישט קלאר. עס ערקענט זיין אז דעיסט דער רמב”ם זאגט מען פני עס גייט בכלל נישט אויף אוחז את העיניים, אפשר גייט עס בכלל אויף מכשף אליינס? און דעמאלט וואס וועט מען עס פארשטייען?
Speaker 1:
ניין, ער גייט נישט ארויפן פאר די אבל אוחז את העיניים. ער וועט דאך נישט צוגיין די אבל אוחז את העיניים ווען ער זאגט מלקות מרדות. פארוואס? ער זאגט לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין… עס האט נישט קיין שייכות און עפעס איז מיסינג. עפעס איז זיכער מיסינג אין די סענטענס. ער זאגט נישט גארנישט וועגן לאו עס איז א ניין זיין אנדערש מכשף, פארוואס וואלטן ביידע, דער מכשף איז א לאו שניתן אזוי עס איז פעזן. וואס ער זאגט אין די לעצטע סענטענס, איז אז מכשף איז א לאו שניתן אזוי עס איז פעזן, און דארף עס אליינערס אריינלייגן מיט די א תיינו די גאנצע שוין. ניין, נאכאמאל, א מכשף לא תחיה גייט ווייטער אן, ווייל ער באקומט א מכשף סקילה. אבער א אוחז את העיניים איז א ניין פון סאמער איז און גייט נישט אריין בגדרי ווי מכשפה לא תחיה, ער גייט נאר אריין בגדרי אין די פסוק פון לא ימצא בך.
Speaker 2:
איך זעה נישט, you’re adding א whole שטיקל רמב”ם, וואס דער רמב”ם געווענליך שרייבט קלאר וואס ער וויל זאגן. מ’קען זאגן ער טרייט צו זאגן פשוט אז ס’רעדט זיך פון מכשף, ווי יעדע מאל באקומט סקילה באקומט נישט קיין מלקות. I don’t know אויב דאס איז אמת, דאס איז תשתרף שם מיתתו, אזויווי נזיר וואס טרינקט יין. יעדע מאל וואס ס’איז דא סקילה באקומט נישט קיין מלקות. איך זעה נישט דעמאלטס אז ס’איז וואלט געווען אסאך מער פשוט. I’m not sure.
Speaker 1:
אקעי, אלע מפרשים מוטשן זיך. ס’איז א mystery דארט.
Speaker 2:
אפשר איז דא א דין מלקות אבער נישט מיתה? אפשר איז דאס מלקות מרדות, דאס איז נישט פון דין מקרא דין. מלקות באקומט מען…
—
Speaker 1:
יעצט גייט דער רמב”ם ענדיגן מיט אזא אחרית דבר, מיט זיין פירט אויס אויף די גאנצע פרק’ל. פון… פון… פון… יא, נישט חוקת הגויים, חוץ פון מנחש. חוץ פון די צווייטע הלכה, פון מנחש. דברים אלו כולם, ס’גייט אויך אויף מכשף און אוב וידעוני וואס מ’האט געלערנט פריער. דברים אלו כולם דברי שקר וכזב הן, דאס איז אלץ שקר וכזב. ס’איז נישט אמת’דיגע כוחות, דער מכשף ברענגט נישט אראפ קיין כוחות פון הימל און אזוי ווייטער. דברי שקר וכזב. והם שהטעו בהם עובדי עבודה זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהם. גראבע שקרנים, חברה, האבן עס ערפינדן, זיי האבן אליין נישט געגלייבט דערין, ס’איז א סקעם. און עובדי עבודה זרה האבן אויפגעקומען מיט דעם, מיט דעם אריינצונארן די גויי הארצות.
Speaker 1:
זיי האבן שוין אסאך זאכן וואס מ’האט אלץ אריינגענארט די עובדי עבודה זרה. מ’האט געמאכט שיינע בנינים, היכלות, מ’האט איינגעפלאנצט אשרות. דאס גייט all the way back צו פרק א’, basically. ס’איז ווי ס’איז עפעס א פרק א’. מ’האט געמאכט נביאי שקר. נאך איינע פון די זאכן וואס זיי האבן געמאכט איז די אלע כישוף. יא, זיי האבן איינגענארט מיט דעם די גויי הארצות, מיט’ן זאגן אז ס’איז דא גרויסע כוחות און יא. דער רמב”ם אליין דערמאנט נישט די ווערטער אז דו זאגסט כוחות, ווייל איך געס אז ער זעט פון עפעס אז ס’איז דא. ער זאגט דברי שקר וכזב. ער איז נישט מסביר וואס די אפיקע איז. דו זאגסט אז די אפיקע איז עפעס א מלאך אדער עפעס א כח טוט עס. יא, אין פרק א’ האט ער אביסל מרמז געווען אז ס’איז די כוחות פון מלאכים, כוכבים.
Speaker 1:
ממילא, ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים למשוך אחרי מעונן וקוסם. זאגט ער, ער זאגט נישט דא נאר אז מ’טאר עס נישט טון ווייל דעמאלטס ווערט מען ענלעך צו עובדי עבודה זרה אדער סניפין דעבודה זרה. ער זאגט מער בשורשו, ווייל א איד טאר נישט נאכגיין נאך שקר און נאך טפשות, “ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים”. דא זעט מען אונז אז א חלק פון זיין א איד איז מ’מוז זיין א חכם מחוכם. הערסט? א איד מוז זיין קלוג, ס’איז נישטא קיין וועג ארויס. אידן זענען דאך קלוג. ממילא דער גוי, דער נארישער גוי, גלייבט אין די אלע שטותים, אקעי. דו ביסט דאך א איד, דו ביסט דאך א קלוגער איד, וואס גלייבסטו? ס’פאסט נישט פאר דיר צו גלייבן. ס’איז א גרויסע עבירה צו זיין א טפש. וואו. אה, פון דא איז א ראיה, דאך, מ’זוכט א ראיה אלעמאל. מ’איז בכלל נישט בכלל ישראל אויב מ’איז א טפש. ניין, ס’איז נישט ראוי פאר א קלוגן מענטש צו גלייבן אין די אלע זאכן.
Speaker 1:
און נישט נאר דאס, “למשוך” מיינט לכאורה צו טון די מעשה, “ולא להעלות על לב שיש בהם תועלת”. תועלת מיינט א תועלת, א רפואה. אה, איך ווייס. שנאמר, דו זעסט דאך א פסוק, “כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל”. די אידן גייען נישט נאך נחש און קסם. וואס איז פשט? דו האסט געמיינט “לא נחש ביעקב” מיינט אז די אידן האבן נישט קיין מזל, ס’איז נישטא קיין מזל לישראל? ניין, דער רמב”ם זאגט אז א איד איז קלוגער, ער מאכט נישט קיין נחש און קיין קסם.
ונאמר, “כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו”, די נארישע גוים, די עובדי עבודה זרה, זיי הערן צו מעוננים וקוסמים. ו”אתה”, דו ביסט דאך א קלוגער איד, “לא כן נתן לך ה’ אלקיך”, דיר האט דער אייבערשטער געגעבן אסאך בעסערס פון דעם, ער האט דיר געגעבן חכמה. א נביא שטייט דארט שפעטער, אבער יא, דער רמב”ם ברענגט נישט די המשך פון דעם פסוק “נביא”, רייט? ער האט דאך געברענגט דעם פסוק פריער אין הלכות יסודי התורה צו זאגן אז א נביא איז נישט מחדש דעת, נאר זאגט דיר פשוט’ע זאכן. אבער דער רמב”ם זאגט, אמת, ער זאגט דארט, איז “אין ראוי להעלות על לב”. דער רמב”ם זאגט דארט וואס ער ברענגט דא, די עובדי כוכבים, אפשר די תורה האט עס גע’אסר’ט, יא, ווייל דאס איז גורם אז מ’זאל ווערן נמשך צו עבודה זרה. אבער דער רמב”ם זאגט, אפילו ווען נישט, ס’איז סתם שטותים.
Speaker 1:
קוק די נעקסטע שטיקל, דארט איז עס קלארער: “כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן, ומחשב בלבו שהן אמת ודברי חכמה, אבל התורה אסרתן”, ער מיינט אזוי, אבער מה אעשה, ס’איז א גוטע זאך, נאר איך טאר נישט. איינער פון די טיפשים און פון די וואס עס פעלט דעת, און נישט פון די אידן וואס זענען חכמים מחוכמים.
בכלל הנשים והקטנים, דא וויל ער אזוי זאגן, איך רעד אויב זיי זענען נישט קיין שייגעץ, קיין רשע, סתם א פשוט’ע איד, סתם א פשוט’ע איד, סתם א פשוט’ע איד, ער איז אן עבירה, די עבירה איז עס צו טון, אבער צו גלייבן איז בכלל הנשים וקטני הדעת. אבל בעלי החכמה תמימי הדעת, און דא זאגט ער, דער תמים תהיה עם ה’ אלקיך, מען זאל נישט נאכגיין די זאכן, גייט ער זאגן, תמים מיינט תמימי הדעת, די וואס האבן א גאנצע דעת, ידעו בראיות ברורות, זאלן וויסן, ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם דברי חכמה, די אלע זאכן וואס די תורה האט גע’אסר’ט איז נישט קיין דברי חכמה, אלא תוהו והבל, ס’איז פוסט און טיפשות’דיג און נאריש, תוהו והבל, ס’איז זאכן אן קיין תוכן, דאסנט ווארק פיזיקלי, שנמשכו בהם חסרי הדעת ונטשו כל דרכי האמת בגללן. די חסרי הדעת, וועגן דעם האבן זיי בכלל פארלוירן טאטש מיט ריעליטי, זיי האבן פארלוירן דרכי האמת, ווייל אויב א מענטש, זיין גאנצע ווארלד וויו איז געווארן חרוב, ווייל דאס פארשטיי איך נישט, דו זעסט אז כישוף, ס’נעמט ארויס א וויכטיגע פארט פון די פאזל, און יעצט האט מען שוין נישט קיין קלארע ווארלד וויו בכלל, יעצט פארשטייט מען שוין נישט אזוי די וועלט ארבעט, ווייל דו זעסט דאך וואונדערליכע זאכן וואס מען קען נישט מסביר זיין.
Speaker 1:
אבער דאס איז אפשר די הסבר אויף טעיסט, פארוואס די גוים האבן דאס גענוצט, נאכדעם זענען זיי נמשך געווארן צו עבודה זרה, דרכי האמת, די אמת פון אברהם אבינו. זיי האבן געוואלט אפנארן א גוי, ער וואלט נישט געגלייבט אז א האלץ קען זיין זיין גאט, קודם האט מען אים געמאכט אז ער זאל שוין נישט האבן קיין נארמאלע ווארלד וויו, ער זאל שוין זיין אזוי צומישט, נו קענסטו אים איינרעדן עניטינג.
ס’איז א גוטע פשט, ס’איז אמת אז די אלע שטותים, ס’איז אדער דאס אדער די דרכי האמת, ס’איז א קאמפעטישן. למעשה, א מענטש וואס איז זיך מייאש פון האבן שכל, פון פארשטיין די וועלט, דעמאלטס קען ער נאכגיין עניטינג וואס דו ווילסט אים איינרעדן. אדער סתם, ווייל די גוים וואס פארקויפן דאס זאגן, “אה, ס’ארבעט אזוי, ווייל די געטשקע פלוני בן פלוני האט דאך געזאגט,” צוביסלעך ווערט מען פארדרייט און מען פארלירט די אמונה.
Speaker 1:
ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים, פאר דעם האט די תורה אנגעווארנט, ווען די תורה האט אנגעווארנט אז מ’זאל נישט נאכגיין די טיפשות, האט די תורה געזאגט “תמים תהיה עם ה’ אלקיך”, מ’זאל זיין קלוג, מ’זאל האבן א תמימות’דיגע דעת, מ’זאל האבן א קלארע דעת, ווייל אזוי וועט מען נישט נאכגיין די זאכן.
פונקט פארקערט ווי דער עולם מיינט, דער עולם מיינט אז תמים מיינט מ’דארף זיין א תם, מ’דארף זיין אן טעם. פארקערט, מ’דארף זיין קלוג. די תורה האט געזאגט מ’זאל האבן א קלארע דעת. אבער מ’דארף זיין א גרויסע חכם צו קענען מיט…
אזוי ווי דער רמב”ם זאגט אזא ענין אין הלכות עבודה זרה, כשנזדיירו כל עולי עולם. פארדעם האט די תורה אנגעווארנט, ווען די תורה האט אנגעווארנט אז מען זאל נישט נאכגיין די טיפשות, האט די תורה געזאגט, “תמים תהיה עם ה’ אלקיך” – זאלסט זיין קלוג, זאלסט האבן א תמימות דעת, א שטארקע קלארע דעת, און וועגן דעם זאלסטו נישט נאכגיין די זאכן.
דאס מיינט נישט אז דו זאלסט זיין א תם, א טפש, פארקערט, דו זאלסט זיין קלוג. דער רמב”ם זאגט אז דו זאלסט האבן א גרויסע חכמה צו קענען וויסן אז דאס איז טיפשות. דער רמב”ם זאגט אז “תמים”, וואס איז די טייטש פון תמים? תמים טייטשט גאנץ, נישט א קטן וואס איז א חסר דעה, נאר א תמים דעה. און דעמאלטס וועסטו זיין “עם ה’ אלקיך”, ווייל דער אייבערשטער איז דאך די אמת.
איין פאני זאך וואס אסאך מענטשן מיינען איז, אז כדי צו האבן אמונה דארף מען גיין אביסל קעגן די ריאליטי, מען דארף זיך קענען פארמאכן די אויגן. דער רמב”ם זאגט ניין, פארגעס פון דעם. דער אייבערשטער איז די גרעסטע ריאליטי, און דאס איז אויך תמימות. תמימות מיינט אז דו גייסט גוט, דו גייסט מיט די ריאליטי. דאס איז די ריכטיגע תמימות. דער רמב”ם טייטשט תמים – שלמות און דעת.
אבער ס’איז אינטערעסאנט, תמימות קען אויך מיינען אז מ’האט א פול ווארלד-וויו, דער אייבערשטער האט באשאפן די וועלט און מ’פארשטייט אז אלעס שטימט. די פארקערטע פון תמימות איז ווען אזויפיל זאכן געשעען וואס איך ווייס נישט וואס ס’מיינט, און מ’הייבט אן זען כישופים. ס’נעמט ארויס שטיקלעך פון די פאזל, יעצט האסטו נישט די פול פאזל. תמים אזוי ווי דו זאגסט מיינט אז אלעס שטימט, דער אייבערשטער האט באשאפן די וועלט און מ’פארשטייט אלעס, מ’פארשטייט אזוי ווי עס ארבעט, ווייל אלעס שטימט. ווען ס’קומט אריין כישוף, פעלט אין די תמימות, ווייל ס’קומט אריין שטיקלעך וואס מ’פארשטייט נישט.
יא, מ’מעג אויך געדענקען אז ס’איז דא א מחלוקת אויף דעם. דער רמב”ן האט געזאגט פונקט פארקערט, אז דער רמב”ם איז א תמים, ער זאגט אז ער איז צו פרום, ער זאגט אז ער גייט קעגן די ריאליטי, ער זעט אז כישוף ארבעט יא. בקיצור, ס’איז דא אין דעם א מחלוקת ראשונים, אבער דער רמב”ם’ס שיטה איז נאך אלץ א גוטע שיטה.
די תהלים דארף מען פארשטיין, און ס’איז דא דארט א וויכטיגע פרק און ס’איז א שווערע פרק. אבער דאס איז לכל הדעות, דאס איז אבער מוסכם לכל הדעות, אז “אין ראוי לישראל שהם חכמים”
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 80047#
הפרקים הקודמים עסקו בעבודה זרה ממש, לאחר מכן ב”לא תחנם” – לא לתת לגויים לדור בארץ ישראל, לא להיות בשותפות עם עובדי עבודה זרה. פרק י”א מתרחק מעבודה זרה ממש, לדברים שאינם בכלל עבודה זרה עצמה, אלא חוקות הגויים – מנהגים של עובדי עבודה זרה שאסור לחקות. היסוד: על ידי התקרבות אליהם במנהגים מגיעים בסופו של דבר לעבודה זרה ממש.
—
“אין הולכין בחוקות הגויים ולא מדמין להם, לא במלבוש ולא בשער, שנאמר ולא תלכו בחוקות הגוי… ונאמר השמר לך פן תנקש אחריהם…”
אסור ללכת בדרכים ובמנהגים של גויים, להידמות להם – לא בלבושים, לא בתסרוקות.
1. “חוקות” פירושו מנהגים, לא חוקים: “חוק” אינו פירושו חוק פורמלי, אלא קביעות, רגילות – מלשון חקיקה, “דבר הנחקק”, דבר שהוא תדיר כסדר. חוק הוא אולי הביטוי החזק ביותר של רגילות, אבל “חוקות הגויים” פירושו פשוט מנהגיהם, לא חוקיהם הפורמליים.
2. “חוקות הגוי” מתייחס לדברים ניטרליים, לא לעבירות: עבירות כבר אסורות מצד עצמן. האיסור המיוחד של “חוקות הגוי” מתייחס לדברים שבעצמם ניטרליים – סך הכל “סגנון” – אבל מכיוון שגויים עושים כך, ואין סיבה מעשית לכך, זה אסור. אם גוי עושה משהו מכיוון שזה מעשי, אין כאן איסור חוקות הגוי. אבל כאשר הסיבה היחידה היא “כך עושים גויים” – אז זה אסור.
3. הפסוקים מדברים בהקשר של עריות ועבודה זרה: “ולא תלכו בחוקות הגוי” מדבר בהקשר של עריות (כמו נישואין עם אחות), ו”השמר לך פן תנקש אחריהם” מדבר על עבודה זרה. אבל הרמב”ם דורש זאת ברחבה: היסוד הוא שכאשר מאמצים מנהגים גויים (אפילו ניטרליים), מתקרבים אליהם, ובסופו של דבר מגיעים לעריות ולעבודה זרה. התורה חוששת מתהליך ה”התקרבות.”
4. מקבילה ל”לא תחנם”: כשם שב”לא תתן להם חן” אמר הרמב”ם שזה לא משום שלא מחמיאים, אלא משום שזה מביא קירוב הדעת – כך גם כאן, האיסור הוא משום שמתקרבים אליהם יותר מדי.
5. “הכלל וענין הדברים – שלא ידמה להם, אלא יהא הישראלי מובדל מהם וידוע”: הרמב”ם מסכם שהכלל של כל האיסורים הללו הוא: יהודי צריך להיות מופרד מגויים ומוכר כשונה. “מובדל בשאר מעשיו כשם שמובדל בהם במדות ובדעות” – כשם שיהודי חושב אחרת (מדות = יסודי התורה; דעות = הלכות דעות), כך צריך להיות שונה גם במעשים ובלבושים. הפסוק “ואבדיל אתכם מן העמים” מובא כמקור.
6. “מובדל” אינו פירושו ללבוש לבושים יהודיים, אלא לא ללבוש לבושים גויים: אפשר לטעון ש”מובדל במלבושו” היא מצוות עשה דאורייתא ללבוש דווקא לבושים יהודיים. אבל הרמב”ם לא הולך כך – הוא אומר רק שלא ללבוש לבושים גויים. ההבדל: אין צורך לחפש “את הלבוש היהודי”, אלא אין לחפש מה גויים לובשים. אדם לובש מה שמעשי (חם בחורף, קריר בקיץ) – זה מספיק.
7. מקבילה להלכות דעות: הרמב”ם משתמש באותה לשון בהלכות דעות: “כשם שהחכם מובדל בדעותיו ובשאר מעשיו, יהיה מובדל במאכלו.” שם זה מתייחס לתלמיד חכם – הוא צריך גם במעשה להתאים למדרגתו הגבוהה. ככל שהדעת גבוהה יותר, כך המעשים צריכים להתאים לכך יותר.
—
“ולא ילבש כמותם מלבוש המיוחד להם, ולא יגדל ציצית כמו ציצת ראשם… שמגלחין מן הצדדין ומניחין שער באמצע, וזה הנקרא בלורית… ולא יגלח הצדדין מנגד פניו על האזנים…”
אין ללבוש לבושים המיוחדים לגויים; לא לעשות תסרוקות כמו שלהם – במיוחד “בלורית” (לגלח את הצדדים ולהשאיר שיער באמצע).
1. “מלבוש המיוחד להם” – רק מה שספציפי להם: האיסור אינו על מכנסיים רגילים או בגדים נורמליים שכולם לובשים. אלא לבוש ש”מיוחד להם” – מזוהה ספציפית עם גויים/עבודה זרה – זה אסור. אם כולם הולכים כך, זה לא “מיוחד להם.”
2. האם צריך לדעת מה עובדי עבודה זרה של היום עושים? לכאורה, כדי לדעת מה אסור, צריך לדעת מה עובדי עבודה זרה של היום עושים – לא סתם גויים מהשכונה, אלא מה שמזוהה עם עבודה זרה.
3. בלורית – שני איסורים: מי שעושה “בלורית” (מגלח את הצדדים, משאיר שיער באמצע/מלפנים) עובר גם על איסור פאות (מצווה מיוחדת), גם על חוקות הגוי. אלו שני איסורים נפרדים.
4. יהודים עושים הפוך: יהודים מגלחים באמצע ומשאירים בצדדים (פאות) – זה ממש ההיפך מבלורית.
—
“וכן בבנין, שלא יבנה מקומות כבנין היכלות של עובדי זרה כדי שיתכנסו בהם רבים כמו שהם עושים.”
אין לבנות מקומות ציבוריים בסגנון של היכלות עבודה זרה, שנבנו כדי למשוך המוני אנשים.
1. הרמב”ם נותן טעם – “כדי שיתכנסו בהם רבים”: הרמב”ם מסביר מדוע גויים בונים כך – כדי שיתפוס את העין וימשוך אנשים. אין ללמוד מהם את הטריק הזה, אפילו למטרה טובה (כמו בית מדרש).
2. “יתקבצו/יתכנסו בהם רבים” – מוטיב חוזר אצל הרמב”ם: הרמב”ם משתמש בלשון “יתקבצו/יתכנסו בהם רבים” לפחות שלוש פעמים בהקשרים שונים (גם אצל מצייר, אצל השירה). משהו מפריע לרמב”ם בקונצפט של עשיית מקום אטרקטיבי במיוחד כדי שאנשים “יתקהלו.”
3. מהן “היכלות”? הרמב”ם מביא מספרי שהיכלות הם “טרטיאות וקרקסאות” (תיאטראות וקרקסים). אלו לא סתם מקומות בידור, אלא היה להם קשר לעבודה זרה – בידור לאנשים אבל עם גוון של עבודה זרה.
4. פשט אפשרי: האיסור הוא שיהודי לא יבנה משהו שייראה כמו כנסייה, כך שאנשים (במיוחד גרי תושב או המון עם שאינם יודעים הרבה) יכנסו כי הם חושבים שזו כנסייה, ובכך “לדרוש את השם” בדרך שגויה.
5. האם האיסור רק על בתי כנסת או גם על בתים פרטיים? הרמב”ם אומר “היכלות” – לא דווקא בית כנסת. אפילו בית או משרד אסור לעשות כמו היכלות גויים.
6. [דיגרסיה: בית כנסת לא צריך להיות כמו תיאטרון:] בית כנסת הוא מקום שהולכים אליו כי רוצים להתפלל, לא כי זה מקום יפה. אין לחקות את הגישה הגויית של “יחסי ציבור” באמצעות אדריכלות. יהודים צריכים למצוא דרך משלהם כיצד “למשוך” אנשים.
7. [דיגרסיה: “בידור כשר”:] הרמב”ם אולי לא היה אוהב את הקונצפט שצריך לעשות בידור חרדי כדי שאנשים לא ילכו לבידור גויי.
8. יהודים חרדים ובניינים: יהודים חרדים מקפידים על לבוש ותספורת (לא להיות כמו גויים), אבל על בניינים פחות מקפידים. הרפורמים אכן עשו בתי כנסת שנראים כמו בתי עבודה זרה, אבל בדרך כלל אפשר לזהות בית כנסת.
—
כיוון שהגיע קרוב לבלוריתו שלוש אצבעות לכל רוח – שומט ידו ומסתפר.
ספר יהודי המגלח גוי אסור לעשות את ה”בלורית” – תסרוכת מיוחדת הקשורה לעבודה זרה. כשהוא מגיע קרוב שלוש אצבעות לבלורית, עליו להפסיק.
1. האם הבלורית היא עבודה או רק הכנה לעבודה זרה? זה היה חלק מ”דרך עבודה” – לא סתם דבר חילוני, אלא משהו שקשור לאליל. הגוי עצמו לא היה אומר שזה דבר חילוני – יש לזה קשר לאלוהיו.
2. ממורה נבוכים: אומרים שזה לא העבודה עצמה, אלא הכנה – זה עושה ענווה, זה עושה אדם “מושפל” כדי שיוכל לעבוד אחר כך. משל: למה אוכלים ביום טוב? זה עצמו אינו עבודת השם, אלא הכנה כדי שיהיה יום טוב נעים.
3. על כל פנים: זה היה חלק מעבודה זרה – בגדר “דרך עבודה” – ולכן הספר היהודי אסור לעשות זאת, ועליו לתת לעוזר הגויי לסיים.
—
“ישראל שהוא קרוב למלכות וצריך לישב לפניהם תמיד, הרי זה גנאי לו שלא יהיה מלובש כמותם – הרי זה מותר לו ללבוש כמותם ולגלח כנגד פניו כדי שלא יתנוול.”
יהודי הנמצא אצל המלכות וצריך לשבת לפניהם, מותר לו להתלבש כמותם ולהתגלח כמותם, כדי שלא ייראה מאוס.
1. מהי משמעות “קרוב למלכות”? הרמב”ם אומר לא “לצרכי רבים” – הוא אומר רק “קרוב למלכות וצריך לישב לפניהם”. זה יכול להתכוון לסתם יהודי שצריך לעשות עסקים עם גויים, לא דווקא עסקן שעוזר ליהודים. גם בגמרא כתוב רק “קרובים למלכות” ללא ציון שזה לטובת ישראל.
2. הרמ”א בתשובה מביא אמנם שהטעם הוא “כדי שיגן על ישראל אצלם” – הוא קרוב למלכות כדי להגן על יהודים.
3. פשט רחב יותר אפשרי: אפילו בלי זה – עצם העובדה שגוי יודע שיש לו משפחה/מכרים יהודיים, שיש לו “אחריות” – זה עצמו כבר עוזר ליהודים.
4. ראיה חשובה מהיתר זה: אם זה היה לאו דאורייתא ברור, איך אפשר להתיר? זה מראה שהאיסור של חוקות הגויים (לפחות בפרטים מסוימים) אינו לאו פשוט כל כך. אבל הרמב”ם מונה זאת כאחד הלאווין, וקשה להבין איך אפשר להתיר לאו.
5. [דיגרסיה: עסקנים של היום:] באמריקה מאפשרים לבוא עם כיפה, זה לא גנאי.
—
“אין מנחשין כגויים, שנאמר ‘לא תנחשו’. כיצד היא הנחש? כגון אלו שאומרים: הואיל ונפלה פתי מפי, הואיל ונפל מקלי מידי – איני הולך למקום פלוני היום שאיני מצליח… או הואיל ועבר שועל מימיני… שמא יפגעני אדם רמאי… צפצוף העופות… ואומרים נחש זה אומר… יהיה כך ולא יהיה כך, טוב לעשות פלוני ורע לעשות דבר פלוני… שחטו תרנגול זה שקרא ערבית, או שחטו תרנגולת זו שקראה כמו תרנגול… וכן המשים לעצמו סימנות — אם יאמר לי כך וכך אעשה דבר פלוני… כאליעזר עבד אברהם… הכל אסור. וכל העושה מעשה מדברים אלו לוקה.”
אסור לנחש כמו הגויים – כלומר לקחת סימנים מאירועים מקריים (לחם נופל מהפה, מקל נופל מהיד, שועל עובר, ציפורים מצייצות, תרנגול קורא בזמן מוזר) כסימן שלא יצליח. גם לעשות סימנים לעצמו (כמו אליעזר עבד אברהם) אסור. הכל אסור, ומי שעושה מעשה על פי זה מקבל מלקות.
1. מהי משמעות “כגויים”? האם זה אומר שרק באופן שגויים עושים זה אסור, אבל “ניחוש יהודי” היה מותר? הרמב”ם מביא את הפסוק “כי לא נחש ביעקב” – זה מראה שאצל יהודים לא צריך להיות ניחוש כלל. הפסוק “לא ימצא בך” פירושו שאצל יהודים לא צריך להימצא סוג האמונות שיש אצל גויים. אבל הרמב”ם לומד שזה יותר מסתם חוקות הגויים – זה איסור בפני עצמו שהתורה כבר אסרה בעצמה, אף על פי שזה גם חוקות הגויים.
2. הבדל בין ניחוש לרציחה: ברציחה לא אומרים שהאיסור הוא משום שגויים עושים זאת – רציחה היא בעיה בעצם. אבל בניחוש הבעיה היא חוקות הגויים, כי לא עושים שום מעשה כישוף – זה רק אמונות טפלות שמקורן בדרכים גויות.
3. סימן השועל – דה-מוטיבציה: השועל הוא חיה ערמומית, חכמה – האדם חושב שהיום יפגוש רמאי. בשני הדוגמאות (שועל, לחם נופל) התוצאה המעשית היא שהוא נעשה מדוכא – “היום לא יום טוב, אולי מחר.”
4. תרנגול שקרא ערבית – למה שוחטים: השחיטה אינה משום שלא אוהב את התרנגול, אלא משום שרואה בזה סימן רע, ולכן חושב שצריך לשחוט אותו כדי לעצור את הסימן הרע.
5. אליעזר עבד אברהם – שיטת הרמב”ם: הרמב”ם מביא את סימן אליעזר (“גם לגמליך אשקה”) כדוגמה לניחוש שאסור. הרמב”ם סובר שאליעזר לא עשה טוב – הוא עשה זאת רק משום שהיה עבד (לא יהודי), או משום שזה היה לפני מתן תורה.
6. קושיה על הרמב”ם לגבי אליעזר: לפי פשט פשוט באליעזר, הרי הוא רק חיפש אישה עם מידות טובות – “גם לגמליך אשקה” הוא מבחן הגיוני של אופי, לא ניחוש! תירוץ: אם זה היה רק מבחן אופי, לא היה צריך לעשות על זה תפילה שלמה – הוא פשוט היה יכול לבדוק את מידותיה. הפשט הפשוט יותר בגמרא הוא שזה אכן היה ניחוש.
7. “כל כיוצא בדברים אלו הכל אסור” – כלל רחב: הרמב”ם מבהיר שאי אפשר למנות כל סוג של שטות – הכל אסור.
8. “לוקה” – מהו המעשה? שאלה מעניינת: הרמב”ם אומר “בכל עשה מעשה מדברים אלו לוקה” – מקבלים מלקות רק עם מעשה. אבל מהו המעשה? את הסימן עצמו הוא לא עושה – הסימן קורה (הוא רואה ציפור). המעשה שהוא עושה (עסקה עסקית) אינו בעצמו עבירה. העבירה היא שהוא עשה *בגלל* שהיה סימן – אבל זו מוטיבציה, לא מעשה!
—
“מי שאומר דירה זו שנכנסתי בה סימן טוב הוא לי, או אישה זו שנשאתי, או בית זה שקניתי מבורך הוא… וכן השואל לתינוק איזו פסוק אתה לומד, אם אמר לו פסוק של ברכות ישמח ויאמר זה סימן טוב — כל אלו וכיוצא בהן מותר. הואיל ולא כיון מעשיו ולא נמנע מלעשות, אלא עשה סימן זה לעצמו לדבר שכבר רצה וראה לעשותו.”
מותר לשמוח בסימן טוב לאחר שכבר עשה דבר – כי לא קיבל את ההחלטה על סמך הסימן. גם לשאול תינוק “פסוק לי פסוקך” מותר, אם לא עושים מעשה על פי זה.
1. ההבדל היסודי – סימן לפני מול סימן אחרי: כל ההבדל של הרמב”ם בין אסור למותר הוא: אם עושים מעשה *על סמך* סימן – אסור (ניחוש). אם שמים לב לסימן *לאחר* שכבר עשו – מותר. בדירה/אישה: הוא כבר התחתן, כבר קנה, והוא מבחין שמאז הולך לו טוב – זה מותר. “הואיל ולא כיון מעשיו ולא נמנע מלעשות” – הוא לא עשה ולא נמנע בגלל הסימן.
2. קושיה על “פסוק לי פסוקך”: בדירה/אישה ברור – זה כבר אחרי המעשה. אבל ב”פסוק לי פסוקך” – מתי הוא שואל את התינוק? הרי הוא הולך לשאול *לפני* המעשה, הוא רוצה לדעת אם היום יום טוב! איך הרמב”ם יכול לצרף זאת לדירה/אישה?
3. תירוץ: הרמב”ם אומר “ישמח ויאמר זה סימן טוב” – הוא שמח סתם. הוא לא עושה שום דבר על סמך זה. הוא רק רוצה להיות עם יום טוב, הרגשה טובה. בשני המקרים (דירה ותינוק) העיקר שהוא לא עושה שום מעשה על סמך הסימן.
4. “סימן טוב ומזל טוב” – האם זה מותר? כשאומרים “מזל טוב” בשידוך – האם זה ניחוש? מסקנה: זה מותר אפילו לפי הרמב”ם, כי לא עושים שום מעשה על סמך זה – רק מאחלים שיהיה במזל.
—
ם וראב”ד על ניחוש
1. ראב”ד על יחודים (מהלכה קודמת): הראב”ד אומר “איני יודע מה זה” – הוא לא מבין מה הרמב”ם מתכוון ביחודים.
2. שיטת הראב”ד לגבי אליעזר: הראב”ד אומר “אמרו אברהם זה חידוש גדול שראוי לסמוך עליו, אי מותר הוא” – הראב”ד סובר שסימן אליעזר היה מותר. ראייתו: התורה מספרת את המעשה לא בגנאי, אלא בחיוב – לא יכול להיות שזו עבירה. הראב”ד סובר גם ש“בית תינוק ואשה” (גמרא: “אף על פי שאין נחש יש סימן”) פירושו שאפשר לסמוך על סימנים, אבל רק שלוש פעמים (כמו שהגמרא אומרת). הרמב”ם לא מביא את התנאי של שלוש פעמים.
3. מחלוקת יסודית רמב”ם-ראב”ד:
– רמב”ם: אסור לעולם לעשות מעשה על סמך סימן. רק סימן *אחרי* המעשה (לשמחה בעלמא) מותר.
– ראב”ד: מותר לעשות דברים על סמך סימנים (כמו אליעזר). רק סוגים מסוימים של ניחוש אסורים.
4. נפקא מינה מעשית: לפי הראב”ד מותר ללכת לומר “פסוק לי פסוקך” ולפי זה לעשות שידוך או לא (או “גורל הגר”א”). לפי הרמב”ם אסור.
5. קושיה פתוחה על הראב”ד: אם הראב”ד סובר שסימנים מותרים – מה לפיו ההבדל בין סימן מותר לניחוש אסור? זה לא התברר.
6. שיטתו הכללית של הרמב”ם (נרמז): הרמב”ם רוצה שאדם יקבל החלטות על סמך שכל, לא על סמך סימנים. בסוף הפרק הרמב”ם יסביר את שיטתו יותר בפירוש.
—
“ואיזהו קוסם? זה העושה מעשה משאר המעשיות כדי שישום דעתו ותתבטל מחשבתו מכל הדברים עד שיאמר דברים שעתידים להיות…”
קסם הוא סוג של ניבוי עתידות על ידי ריקון המחשבה (סוג של מדיטציה), דומה לידעוני אבל בלי המעשים ה”מפוארים”. זה שונה מניחוש – ניחוש הוא רק עשיית סימן ממה ששומעים, קסם הוא הליך אקטיבי להגיע למצב של מחשבה ריקה.
1. “ישום דעתו” – פירוש: המילה “ישום” מתורגמת מלשון שומם/משתומם – דעתו נעשית ריקה, כמו “קום והשם”. זה פירושו מצב שבו המוח מתרוקן לגמרי, ומה שעולה לו אז, הוא חושב, הם “דברים שעתידים להיות”.
2. רשימת מעשי קסם: הרמב”ם מביא שיטות שונות: (א) משמש בחול ובאבנים – עובד עם חול ואבנים בידיים; (ב) גועה לארץ וצועק – משתטח על הארץ וצועק; (ג) מסתכל במראה של ברזל או בשעשוע – מסתכל במראה, כדור קריסטל, או זכוכית ומשתמש בכוח הדמיון; (ד) אוחז מקל בידו ונשען עליו – אוחז מקל ונשען עד שהמחשבה מתרוקנת.
3. ראיה מהפסוק “עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו”: הפשט הפשוט בפסוק הוא ש”עץ” פירושו עבודה זרה. אבל הרמב”ם מפרש זאת מילולית – המקל עצמו, כי הקוסם משתמש במקל ככלי לקסם.
4. דין השואל לקוסם: השואל (מי ששואל את הקוסם) מקבל רק מכת מרדות (מדרבנן), אבל הקוסם עצמו, אם עשה מעשה של קסם, מקבל מלקות דאורייתא, שנאמר “לא ימצא בך קוסם קסמים” – כי זה לאו שיש בו מעשה.
5. שאלה לגבי מדיטציה: שאלה קשה – לפי הרמב”ם יוצא שאסור לעשות מדיטציה עם פעולה (ואולי אפילו בלי פעולה) כאשר המטרה היא לומר עתידות דרך כוח הדמיון. בספר המצוות כותב הרמב”ם שאסור לעורר את כוח הדמיון “ובאחד מיני עוררות”. הבדל: קוסם אינו פירושו סתם שימוש בכוח הדמיון – זה פירושו ספציפית אמירת עתידות דרך כוח הדמיון. סתם מדיטציה להרגעת המוח (בלי עתידות) אינה אותו דבר. אבל נשארת קושיה למה הרמב”ם סובר שזה רע – אולי כי זה סוג של חוקת הגויים.
—
“איזהו מעונן? אלו נותני עתים, שאומרים באצטגנינות יום פלוני טוב, יום פלוני רע, יום פלוני ראוי לעשות בו מלאכה פלונית, שנה פלונית או חודש פלוני רע לדבר פלוני.”
מעונן הוא מי שקובע זמנים לפי אסטרולוגיה – הוא אומר שימים/חודשים/שנים מסוימים טובים או רעים לדברים מסוימים.
1. מחלוקת ראשונים על הרמב”ם: ראשונים רבים חולקים על שיטת הרמב”ם. למשל, הגמרא אומרת שכאשר יש דין עם גוי יש לעשות זאת בחודש אדר כי אדר הוא חודש מבורך – לכאורה זה לא מתאים לרמב”ם שאומר שאסור לקבוע שחודש טוב למשהו. גם מנהג הרמ”א שלא לעשות חתונה בסוף חודש (כי הלבנה אינה במילואה) הולך לפי הראשונים החולקים על הרמב”ם.
2. “אף על פי שלא עשה מעשה”: הרמב”ם אומר שמעונן אסור אפילו בלי מעשה – רק לומר שיום פלוני טוב/רע כבר אסור, אבל על זה אין מלקות. אבל כאשר עושים מעשה – הולכים לעשות משהו בזמן הספציפי לפי מה שהחוברים בשמים אמרו – אז מקבלים מלקות, שנאמר “לא תעוננו”.
3. פירוש “לא עשה מעשה”: שני פירושים: (א) הוא רק אמר שיום טוב/רע, אבל לא עשה משהו לפי זה; (ב) הוא עשה את מעשה המעונן עצמו (אמר את העתידות) אבל לא עשה שום פעולה אחרת עם זה. ההבדל: “עשה מעשה” פירושו שפעל לפי אמירת המעונן – זה המעשה שהופך את זה للاו שיש בו מעשה עם מלקות.
—
“וכן האוחז את העינים ומדמה בפני הרואים שעושה מעשה תמהון והוא לא עשה, הרי זה בכלל מעונן ולוקה.”
מי שעושה אחיזת עיניים – הוא גורם לאנשים לראות כאילו הוא עושה דברים פלאיים, אבל באמת הוא לא עושה כלום – הוא גם בכלל מעונן ומקבל מלקות.
1. קושיה – הקשר למעונן: לכאורה לאחיזת עיניים אין שום קשר למעונן (קביעת זמנים לפי כוכבים). הרמב”ם בכל זאת מכניס זאת תחת אותו לאו של “לא תעוננו”.
2. מהי משמעות “אחיזת עיניים” לפי הרמב”ם: הרמב”ם אומר שהוא “מדמה” – הוא גורם לך לחשוב שהוא עושה משהו פלאי. זה הבדל – יכול להיות שכל דברי הכישוף עובדים דרך אחיזת עיניים / כוח הדמיון, וההבדל בין קטגוריות שונות הוא רק באופן.
3. שתי שיטות בכישוף: (א) אם אומרים שמעשי תימהון אחרים (כמו אובות וידעונים) עובדים באמת, אז אחיזת עיניים הוא ההבדל – מי שעושה רק טריק. (ב) אם לפי הרמב”ם שום דבר לא עובד באמת (כמו שהוא יאמר בהמשך שאפילו עבודה זרה לא עובדת), אז צריך להבין את ההבדל אחרת.
4. האם “מג’יק שואו” מודרני אסור לפי הרמב”ם? אם קוסם אומר בבירור “זה טריק, אני לא סופרמן” – האם הוא עובר? הסברא הייתה שלא, כי הרמב”ם אומר שהאיסור הוא משום שמרמים אנשים שאנשים יכולים לעשות דברים בלתי אפשריים. אבל:
– ראשית, הלכת הרמב”ם אינה תלויה בטעם. אפילו אם הטעם הוא להימנע מהטעיה, ההלכה יכולה להיות רחבה יותר.
– שנית, אפילו כשהקוסם אומר “זה טריק”, העיניים רואות משהו שונה מהמציאות – וזה עצמו יכול להיות הבעיה של “אוחז את העיניים”. הקוסם מחפש באופן אקטיבי להטעות את העיניים.
– שלישית, הרמב”ם עצמו אומר “אנשים פתאים ומהודרים” – גם בזמנו אנשים ידעו שאלו טריקים, ובכל זאת הוא סובר שזה אסור.
5. מחלוקת ראשונים: הרמב”ן חולק על הרמב”ם בפשט “מעונן” בכלל, והרמ”א לא הולך בשיטת הרמב”ם. למשל, לפי הרמב”ם אסור מדאורייתא לעשות חתונה ביום שלישי כי “זה זמן טוב” (מעונן), אבל הרמ”א אומר לעשות כך.
6. הלכה מול טעמי המצוות: אסור לערבב הלכה עם טעמי המצוות. הרמב”ם לא אומר שהאיסור הוא שקר (שקר הוא איסור אחר). זה איסור מיוחד לגרום לאחר לחשוב שאנשים יכולים לעשות דברים בלתי אפשריים. אבל אפילו אם מבינים את הטעם אחרת, ההלכה נשארת הלכה.
—
“איזהו חובר? זה שמדבר דברים שאינם לשון עם ואין להם ענין, ומעלה על דעתו בסכלותו שאותם הדברים מועילים… עד שאמרו כך וכך על הנחש שלא יזיק… ואוחז בידו בשעה שמדבר מפתח או אבן או קערה וכיוצא בהן, הכל אסור.”
“וחובר עצמו שהוא החובר… אם היה שם מעשה… אפילו אם לא היה שם אלא שהניד אצבעותיו… הרי זה לוקה, שנאמר ‘לא ימצא בך קוסם קסמים… וחובר חבר’.”
“אבל אם דיבר דברים אלו ולא הניד לא אצבע ולא ראש ולא היה בידו כלום” — הוא פטור ממלקות.
חובר הוא מי שמדבר מילים מיסטיות שאין להן משמעות אמיתית, והוא מאמין בטיפשותו שהמילים מועילות – למשל הוא אומר לחש על נחש שלא יזיק, או אומר מילים על אדם שיהיה מוגן. אם הוא החזיק משהו ביד (מפתח, אבן, קערה) או אפילו רק עשה תנועות באצבעות – הוא לוקה. בלי מעשה – הוא פטור ממלקות.
1. יסוד החובר – לחש שיש בו מעשה: כל שיטת הרמב”ם בחובר סובבת סביב ההבדל בין דיבור לבד (שאינו מעשה) לדיבור עם מעשה. זה עקבי עם הכלל שמלקות צריכה מעשה. הרמב”ם מביא ספציפית שאפילו אם ה”מעשה” הוא רק שהחזיק משהו ביד (מפתח, אבן) או רק התנועע באצבעות – זה כבר מספיק למלקות. אבל בלי שום מעשה – רק מילים – הוא פטור.
2. משמעות “אברא קדברא”: כדוגמה למילים מיסטיות: “אברא” = אני בורא, “קדברא” = במילותיי. זה ממש הענין של חובר – מי שמאמין שדרך מילים מיוחדות הוא יכול ליצור או לפעול דברים.
3. ההבדל בין החובר והלקוח: הרמב”ם מדבר גם על החובר עצמו (מי שאומר את המילים) וגם על מי שהולך לחובר (ה”חסיד” ששואל אצל החובר). שניהם קשורים לאיסור.
4. התנועע בזמן דיבור – האם זה “מעשה”? שאלה חדה: כאשר אדם מדבר, הוא מתנועע באופן טבעי (שפת גוף). האם זה נחשב כ”מעשה” שמחייב מלקות? המסקנה ברורה שלא – רפלקס טבעי של דיבור אינו ה”מעשה” שהרמב”ם מדבר עליו. הרמב”ם מתכוון כשהוא עשה בכוונה תנועות ספציפיות בידיו כחלק מטקס הלחש. אם היו נותנים מלקות על שפת גוף טבעית בזמן דיבור, היו עוברים על בל תוסיף.
5. ההבדל בין אחיזת עיניים למעשי תעתועים אחרים: לפי הרמב”ם, שסובר שכל דברי הכישוף לא עובדים באמת, אחיזת עיניים היא רק דרך נוספת לעשות את אותם הטריקים – אחד עושה טריק דרך “אברא קדברא” ואחד דרך סתם אחיזת עיניים. ההבדל העיקרי: באחיזת עיניים העושה עצמו יודע שהוא מרמה; בצורות אחרות של כישוף העושה עצמו מאמין שהוא באמת יכול.
6. מוסר השכל של הרמב”ם – מצווה להיות חכם: יסוד גדול אצל הרמב”ם הוא שיש מצווה לאדם להיות חכם ולא להיות טיפש. אדם צריך לדעת מה אדם כן יכול לעשות ומה אדם לא יכול לעשות. כאשר מאבדים את ה”תחושת המציאות” – זה שורש כל האיסורים.
7. הפסוק “לא ימצא בך” – שמונה איסורים: הרמב”ם מונה מהפסוק: מעביר בנו ובתו באש, קוסם קסמים, מעונן, מנחש, מכשף, וחובר חבר – שמונה דברים. לכל אחד יש הגדרה משלו של “מעשה” שמחייב מלקות.
—
האדם שהולך לחובר ונותן לחובר לעשות את מעשה החבר עליו, עובר על לאו שאין בו מעשה. הוא לא מקבל מלקות דאורייתא, אבל כן מכת מרדות (מלקות מדרבנן), משום נשתתף בזכלוסא דחובר – כי הוא השתתף בטיפשות של החובר.
החובר עצמו עושה את הקולות ואומר את השמות; האדם שהולך אליו רק יושב שם, מאמין שזה יעזור לו. ה”יושב לפניו” – הוא יושב לפניו – אינו מעשה, אלא השתתפות פסיבית.
1. שתי דרכים איך זה לאו שאין בו מעשה: (א) כאשר החובר עצמו רק דיבר בלי שום מעשה פיזי; (ב) כאשר החובר כן עשה קולות, אבל הנחבר (האדם שהולך אליו) לא עשה כלום בעצמו – הוא רק יושב שם ומשכנע את עצמו שזה עוזר.
2. חקירה חשובה לגבי לאו שאין בו מעשה ומלקות מדרבנן: האם על כל לאו שאין בו מעשה יש מכת מרדות? המסקנה היא לא. הרמב”ם מביא לכן טעם מיוחד למה כאן כן – כי ההליכה לחובר היא השתתפות אקטיבית (הוא הולך כי הוא מאמין שזה עוזר), וזה מספיק לעונש מדרבנן.
3. שני הסברים למה לאו שאין בו מעשה לא מקבל מלקות דאורייתא: (א) אי אפשר להוכיח שהוא עשה משהו; (ב) זה לא מספיק חזק. לפי הסבר (א) גם מדרבנן הייתה אותה בעיה. לכן נראה שהפשט הוא לפי הסבר (ב): דאורייתא דורשת מעשה למלקות כי רק זה חמור מספיק, אבל מדרבנן אפשר להעניש אפילו בלי מעשה, כאשר הוא “שותף בשכלות החובר.”
—
“אלא שהם הקולות והשמות המשונים המכוערים… אין להם ענין”
1. “משונים” מול “מכוערים” – שתי קטגוריות נפרדות: “משונים” מתאר מילים בשפה זרה (לשון עם ועם) שהן מוזרות; “מכוערים” מתאר צירוף אותיות שאינו מסמל כלום – סתם מילים חסרות משמעות. ה”מכוער” נובע מכך שאין לזה משמעות – כאשר למשהו יש משמעות יש לו יופי, אבל מילים ריקות הן מכוערות.
2. “לא ירעו וגם היטב אין אותם”: הרמב”ם מביא את לשון הפסוק שהמילים לא עושות רע ולא טוב. הרמב”ם רוצה להדגיש שהאיסור אינו משום שהחובר משתמש בכוחות רעים או עושה נזק – אלא האיסור הוא אינהרנטי באמירת מילים ריקות שאינן מסמלות כלום.
3. מה אם ללחש יש משמעות (כמו פסוק)? אז זה לא איסור חובר חבר (שהוא ספציפית מילים בלי משמעות), אלא אולי איסור אחר. הרמב”ם יביא בהמשך את ענין לוחש בפסוק.
4. איסורים שונים יכולים להתחבר: לפעמים אדם עושה גם חובר חבר (אומר מילים חסרות משמעות), גם קושר (עושה קשר), גם מיני כישוף אחרים. אבל הרמב”ם עושה כל אחד לאו נפרד בפני עצמו.
5. שיטת הרמב”ם שחובר חבר לא עוזר: הרמב”ם סובר שהאיסור אינו משום שהוא משתמש בכוחות רעים – להיפך, הוא סובר שזה לא עושה כלום. זה היסוד של שיטתו בכישוף בכלל.
—
“מי שנשכו עקרב או נחש, מותר ללחוש על מקום הנשיכה, אפילו בשבת… כדי ליישב דעתו ולחזק לבו… לאו רפואה היא”
מכיוון שהאדם בסכנה ובפאניקה, התירו לו לעשות דברים שהוא משכנע את עצמו שעוזרים, כדי שלא תטרף דעתו עליו.
1. היתר כפול – גם חובר חבר, גם שבת: הרמב”ם מתיר זאת גם מצד איסור חובר חבר, גם מצד איסורי שבת (שבהם רפואה בשבת אסורה חוץ מבסכנה). היסוד הוא שיישוב הדעת מתיר שני האיסורים.
2. “לאו רפואה היא” – עקרון הרמב”ם: הלחש אינו רפואה – הוא לא עושה כלום פיזית. כל ההיתר הוא רק משום שזה מרגיע את החולה. זה מתאים לשיטתו הכללית של הרמב”ם שכישוף/לחש אין לו השפעה ממשית.
3. **”אפקט ה
פלסבו” אצל הרמב”ם: הרמב”ם בעצם מתאר את אפקט הפלסבו – הלחש לא עוזר פיזית, אבל מכיוון שהאדם מאמין בזה, זה מרגיע אותו, ולהרגעה עצמה יש השפעה רפואית. האליהו רבה** מפרש “לחזק לבו” לא רק שהאדם יהיה רגוע, אלא שהרוגע עצמו מונע מהארס להתפשט כל כך מהר בגוף – האדם לא מקבל התקף לב מפחד. זה המנגנון שמסביר למה אנשים משכנעים את עצמם שחובר חבר עובד באמת – כי הפלסבו עובד על אחוז גדול.
4. שיטת המאירי (שהולכת עם הרמב”ם): המאירי אומר גם שזה איסור חובר חבר, אבל מכיוון שזה לאו שאין בו מעשה (איסור קל יותר), מתירים אותו במקום סכנה. כותב (כתיבת קמיע) אולי לא היה מותר, כי זה מעשה.
5. חידוש חשוב – “לחזק לבו” פירושו יותר מסתם פסיכולוגי: לשון הרמב”ם “ליישב דעתו ולחזק לבו” אינה פירושה רק שהאדם יהיה רגוע פסיכולוגית. אלא: כאשר האדם רגוע, זה גם עוזר שהרעל יצא מהר יותר – יישוב הדעת יש לו השפעה פיזית עקיפה על תהליך הריפוי של החולה. זה חידוש בהבנת הרמב”ם – זה לא רק היתר פסיכולוגי, אלא יש לזה משמעות רפואית ממשית.
6. הלוחש עצמו צריך לדעת שזה לא עוזר: חלק מההיתר הוא שהלוחש ידע שהוא עושה זאת רק כדי שלא תטרף דעתו – הוא מרמה את החולה לטובתו. זה דומה לענין אוחז עיניים – העושה יודע שזה טריק.
7. ההיתר תקף רק למאמינים: הרמב”ם מדבר על אנשים שמאמינים בלחש – להם מותר לעשות זאת בשבת. מי שלא מאמין בזה (כמו מי שלמד רמב”ם), אסור לעשות זאת, כי אצלו זה חובר חבר וחילול שבת בלי שום תועלת. הרמב”ם אומר זאת בפירוש במורה נבוכים על דברים אחרים שהגמרא התירה.
8. למה לא לומר לחולה את האמת? למה לא פשוט לומר לחולה “הלחש לא עובד, הוא רק ירגיע אותך”? התירוץ: כל הענין יעיל רק כאשר החולה מאמין שזה עוזר – אחרת זה לא ירגיע אותו.
—
“הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה, וכן הקורא על התינוק שלא יבעת, והמניח ספר תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן – לא די להם שהם בכלל חוברים ומנחשים, אלא שהם בכלל הכופרים בתורה, שהם עושים דברי תורה רפואת הגוף, ואינם אלא רפואת הנפשות, שנאמר ויהיו חיים לנפשך.”
מי שלוחש פסוקים על מכה, או קורא פסוקים לילד מבוהל, או מניח ספר תורה/תפילין על ילד שיירדם – לא רק עובר על חובר חבר, אלא גם כופר בתורה, כי הוא הופך תורה לרפואת הגוף, בעוד שתורה היא רק רפואת הנפשות.
1. חובר חבר אפילו עם פסוקים בלשון עם: קודם הרמב”ם הגדיר חובר חבר שאומר מילים “שאינם לשון עם” – אבל פסוקי תורה כתובים בשפות שאנשים מבינים! אין כאן סתירה, כי אפילו כשלפסוק יש משמעות, אם המשמעות אין לה שום קשר לרפואה (כמו “בראשית ברא אלקים” על מכה), זה עדיין חובר חבר.
2. המעשה כפי שהוא קורה: אנשים שעושים סגולות מפסוקים בדרך כלל מעוותים את הפסוק: אומרים אותו הפוך, רק ראשי תיבות, או עיוותים אחרים. זה חלק מה”חכמה” של סגולות.
3. “כופרים בתורה” – המשמעות: חידושו של הרמב”ם בפירוש המשנה (סנהדרין פרק חלק – ר’ עקיבא אומר הלוחש על המכה אין לו חלק לעולם הבא): הכפירה אינה סתם שהוא עושה מעשה עבירה, אלא הוא לא מבין מהי תורה. הוא חושב שהצליל הפיזי של הפסוק – ה”גוף” של תורה – מרפא. אבל באמת תורה היא רק רפואת הנפשות: היא מרפאת את הדעות, המידות, החכמה של האדם – הנפש הדעת/שכל. “ויהיו חיים לנפשך” – לנפשך פירושו השכל.
4. הפסוק של ר’ עקיבא – “כל המחלה”: ר’ עקיבא מביא את הפסוק “כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה’ רופאך”. הפסוק פירושו: אם תשמור תורה, הקב”ה ירפא אותך. אבל הלוחש חושב שאמירת הפסוק הזה על המכה היא עצמה קסם שמסיר את המכה. זו הכפירה – הוא מעוות את תוכן הפסוק.
5. הבדל בין לוחש על המכה ללוחש בשבת בסכנה: מה ההבדל בין “הקורא לתינוק שלא יבעת” (שאסור) לדין הקודם של לחישה בשבת בנשיכת עקרב “כדי שלא תטרף דעתו” (שמותר)? תירוץ: בנשיכת עקרב זה מקום סכנה, שם יישוב הדעת עובד ממש כרפואה (הפחד עצמו יכול להמית). אבל בילד שסתם מבוהל, אין סכנה, ויישוב הדעת לא יעזור במידה כזו.
6. “רפואת הגוף” מול “רפואת הנפש” – המשמעות העמוקה יותר: ההבדל של הרמב”ם הוא: האם מאמינים שגוף התורה (הצליל הפיזי, האותיות) מרפא – זו כפירה. או מאמינים שתוכן/נפש התורה (הדעות, המידות, החכמה) מרפא – זו אמת. “רפואת הגוף” פירושו מאמינים שלשון הפסוק עצמו יש לו כוח פיזי; “רפואת הנפשות” פירושו תוכן התורה עושה את האדם טוב יותר, ודרך זה הוא מקבל יותר השגחה.
7. קושיה על הרמב”ם – “כופר” על שלא לשמה?: למה זה כל כך נורא – כופר בתורה – רק משום שמישהו משתמש בתורה לרפואת הגוף? זה כמו “קרדום לחפור בה” – שלא לשמה, אבל לא כפירה! זה נשאר כקושיה.
8. האם אפשר להאמין בשניהם – רפואת הנפש ורפואת הגוף?: לשון הרמב”ם “ואינם אלא רפואת הנפשות” משמע שאי אפשר להאמין בשניהם – זה או רפואת הנפשות, או רפואת הגוף (ואז הוא כופר). זה קשה.
9. הקשר ל”רפואת הנפש ורפואת הגוף” במי שברך: כאשר לאדם יש יותר דעת השם, יש לו יותר השגחה פרטית – הקב”ה שומר עליו. תורה משמרת עליו. זו הדרך שבה רפואת הנפש מביאה לרפואת הגוף.
10. תהלים מול תפילה: הרמב”ם לא מדבר נגד תפילה לחולה – זה בוודאי מותר. גם לא נגד סתם אמירת תהלים. השאלה היא רק כאשר משתמשים בזה “בתורת סגולה” – כאילו לפסוק עצמו יש כוח קסום.
—
“אבל הבריא שקורא פסוקים ומזמור מתהלים כדי שתגן עליו זכות קריאתן וינצל מצרות ונזקים – הרי זה מותר.”
אדם בריא שקורא פסוקים/תהלים כדי שזכות הלימוד תגן עליו – זה מותר.
1. ההבדל: “זכות קריאתן” מול כוח הפסוק: כאשר אדם חושב שהאמירה הפיזית של הפסוק יש לה כוח קסום – זה חובר חבר. כאשר הוא חושב שהוא מקבל זכות מלימוד תורה, והזכות מגינה – זה מותר. זה כמו לתת צדקה או לעשות מצווה: כל מצווה מגינה על אדם, כי הקב”ה שופט לפי זכויות.
2. “הבריא” – למה דווקא בריא? הרמב”ם אומר “הבריא” – מה שאומר שאצל חולה זה שונה. למה חולה לא יוכל לומר תהלים לזכות? תירוץ: כאשר עומדים ליד מיטת החולה ואומרים פסוק ספציפי, זה נראה כמו חובר חבר – כאילו לפסוק יש כוח קסום. מה שאין כן בריא שקורא תהלים – ברור שהוא רק רוצה את הזכות.
3. הבדל בין לפני ואחרי: רש”י אומר שיש הבדל אם אומרים פסוקים לפני צרה (מניעתי) או אחרי צרה. לפני – מותר (“שתגן עליו”), אחרי – אסור. אבל נשאלת השאלה: תמיד יש “אחרי של אחרי” – הוא כבר נפגע, אבל הוא צריך עכשיו זכויות שלא יהיה יותר גרוע.
4. הדין הקודם (קשרים/לחישות בשבת) הוא גם רפואת נפשות: ההיתר הקודם של “קשרים לתתורא ודעת אהבה” הוא גם בעצם רפואת נפשות – זה מרגיע את האדם, ודרך זה יש לזה השפעה טובה על הגוף. יכול להיות שהכוח היחיד שיש לתורה לרפא מחלה הוא תמיד דרך רפואת נפשות – האדם נעשה אדם טוב יותר, מקבל יותר זכויות, ודרך זה מקבל השגחה.
—
“זה המרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שתבוא עליו רוח הטומאה ויודיעוהו מה ישאל עליו. ויש אחרים שהם לובשים מלבושים ידועים ואומרים דברים ומקטירים קטורת ידועה וישנים לבדם כדי שיבוא מת פלוני ויספר עמו בחלום. כללו של דבר כל העושה מעשה כדי שיבוא המת ויודיעו — לוקה.”
דורש אל המתים הוא כאשר עושים מעשים (מרעיבים עצמם, ישנים בבית הקברות, לובשים בגדים מיוחדים, מביאים קטורת) כדי שמת יבוא בחלום ויענה על שאלות.
1. למה הרמב”ם מביא כמה טכניקות? הרמב”ם מביא לא רק את הדוגמה הראשונה (מרעיב עצמו ולן בבית הקברות) אלא גם טכניקות אחרות (בגדים ידועים, קטורת, שינה לבד) – הסיבה היא כי הוא צריך להראות שיש מעשה מעורב, שנחוץ למלקות. במרעיב עצמו לבד אי אכילה אינה מעשה, אבל ללכת לישון בבית הקברות או ללבוש בגדים – זה כבר מעשה.
2. “מרעיב עצמו” ולא “מתענה”: הרמב”ם משתמש בלשון “מרעיב עצמו” ולא “מתענה” – זה בכוונה, כי “התענות” יכול להיראות כמשהו חיובי, אבל “מרעיב עצמו” פירושו הוא מענה את עצמו, שזה בבירור מעשה שלילי.
—
“אסור לשאול בעל אוב או בעל ידעוני… בעל אוב וידעוני עצמו בסקילה, והנשאל בהם באיסור עשה ומכין אותו מכת מרדות. ואם קבל מעשה ועשה כפי מאמרו — לוקה.”
בעל אוב/ידעוני עצמו מקבל סקילה. השואל – הלקוח – מקבל רק מכת מרדות כי הוא לא עושה שום מעשה (הוא רק שואל). אבל אם הוא עושה מעשה לפי העצה של בעל האוב – הוא לוקה.
1. למה לאוב וידעוני יש יותר קשר לעבודה זרה מכל המכשפים האחרים? אוב וידעוני הוא דבר אחר לגמרי – הוא לוקח עצם, הוא צועק – זה כוח ספציפי שהוא מייחס לאבן/עצמות, שזה יותר דומה לעבודה זרה. דורש אל המתים לעומת זאת פונה למת, שזה שונה.
2. ההבדל בין השואל (לקוח) והבעל (ספק): הבעל בסקילה מצד פסוק נפרד; השואל רק באיסור עשה כי הוא לא עושה שום מעשה בעצמו.
—
“והמכשף חייב סקילה והוא שעשה מעשה כשפים… אוחז את העיניים — ויראה שעושה ואינו עושה — לוקה מכת מרדות.”
מכשף שעושה מעשה כישוף אמיתי מקבל סקילה. אוחז את העיניים – שגורם לזה להיראות כאילו הוא עושה אבל לא עושה באמת – מקבל רק מכת מרדות.
1. מהי משמעות “עשה מעשה כשפים” לפי הרמב”ם? הרמב”ם סובר שכישוף הוא הכל שקר וכזב! תירוץ: “מעשה כשפים” אינו פירושו שיש לו כוח אמיתי – אלא שהוא עצמו גם שוכנע, הוא חלק מהתרמית, הוא מאמין בזה. הוא עושה טקסים ספציפיים (מכה שלוש פעמים, מסובב חגורה, מרכיב עצמות) – זה “מעשה כשפים.” לעומת זאת אוחז את העיניים עושה כלום מהטקסים – הוא מוציא ישירות נחש מכובע בלי שום טקס.
2. למה מכשף ספציפית בסקילה אבל לא כל האחרים? הפסוק “לא ימצא בך” מונה את כל הקטגוריות בלאו אחד. אבל “מכשפה לא תחיה” הוא פסוק נפרד רק על מכשף. הכלל: לאו שניתנה לאזהרת מיתת בית דין – אין לוקין עליו. ממילא, הלאו של “לא ימצא בך” הוא אצל מכשף ניתנה לאזהרת מיתת בית דין (סקילה), ולכן על מכשף לא מקבלים מלקות אלא סקילה.
3. הקושיה על אוחז את העיניים: קודם (בהלכה על מעונן) אמר הרמב”ם שאוחז את העיניים לוקה, וכאן (בהקשר של מכשף) הוא אומר שהוא לא לוקה כי זה לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין.
4. תירוץ מוצע: אוחז את העיניים בתורת מעונן (קודם) מול בתורת כישוף (כאן). אוחז את העיניים אינו ממש מכשף – זה רק בכלל מכשף (ענף של כישוף). לכן:
– סקילה הוא לא מקבל – כי סקילה היא רק ל”מכשף אמיתי.”
– מלקות הוא גם לא מקבל – כי הלאו הוא ניתן לאזהרת מיתת בית דין (הלאו של מכשפה לא תחיה עומד שם, אפילו אם אוחז את העיניים עצמו לא מקבל סקילה).
– הוא מקבל רק מכת מרדות.
5. המהלך בפסוקים:
– מכשפה לא תחיה – מתייחס למכשף אמיתי, לכן סקילה.
– לא ימצא בך – מתייחס ברחבה, אפילו משהו שרק דומה לכישוף (אוחז את העיניים). זה הלאו, אבל מכיוון שהלאו ניתן לאזהרת מיתת בית דין (ממכשפה לא תחיה), אין מלקות.
6. זה נשאר תעלומה: הרמב”ם לא כותב במפורש את כל המהלך – צריך להכניס זאת בעצמך. כל המפרשים מתקשים בזה.
—
“דברים אלו כולם דברי שקר וכזב הן, והם שהטעו בהם עובדי עבודה זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהם. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים למשוך אחרי ההבלים האלו, ולא להעלות על לב שיש בהם תועלת… כל המאמין בדברים האלו וכיוצא בהן ומחשב בלבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרתן — אינו אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלימה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם דברי חכמה אלא תוהו והבל שנמשכו בהם חסרי הדעת ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: תמים תהיה עם ה’ אלקיך.”
הרמב”ם מסיים את כל הפרק בהצהרה עקרונית: כל הדברים שנמנו בפרק זה (כישוף, ניחוש, קסם, מעונן, אוב, ידעוני, וכו’) הם דברי שקר וכזב – אין להם שום מציאות. עובדי עבודה זרה המציאו זאת כדי להטעות את גויי הארצות. יהודי, שהוא חכם מחוכם, אסור לו ללכת אחרי שטויות כאלה, ואפילו לא להאמין בליבו שזה אמת.
1. שיטת הרמב”ם שכישוף בכלל לא ריאלי: הרמב”ם אומר דברי שקר וכזב – זה לא שזה עובד אבל אסור, אלא זה באמת שקר, זה לא עושה כלום. זה מתייחס לכל הדברים בפרק זה – כישוף, ניחוש, קסם, מעונן, אוב, ידעוני.
2. המהלך ההיסטורי – חזרה לפרק א’: הרמב”ם מקשר זאת להיסטוריה של עבודה זרה מפרק א’: בנו היכלות יפים, נטעו אשרות, עשו נביאי שקר – ועוד אחד מהאמצעים היה כישוף. הכל חלקים מתכנית גדולה להטעות אנשים לעבודה זרה.
3. “ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים” – חלק מלהיות יהודי הוא להיות חכם: הרמב”ם לא אומר רק שאסור כי זה איסור, אלא בשורשו – זה לא מתאים ליהודי כי יהודים הם חכמים מחוכמים. חלק מיהדות הוא להיות בעל שכל. זו עבירה גדולה להיות טיפש (אם כי הרמב”ם אומר “אין ראוי” – זה לא מתאים – לא שהוא בכלל לא בכלל ישראל).
4. “ולא להעלות על לב שיש בהם תועלת” – לא רק לעשות, אפילו להאמין: “למשוך” לכאורה פירושו לעשות את המעשה. אבל הרמב”ם מוסיף: אפילו להאמין בלב שזה אמת זה פסול. “תועלת” פירושה תועלת מעשית, רפואה.
5. **הפסוק “כי לא נ
חש ביעקב ולא קסם בישראל”: הרמב”ם מפרש את הפסוק אחרת מהעולם: לא שליהודים אין מזל (אין מזל לישראל), אלא שיהודים חכמים יותר – הם לא עושים ניחוש וקסם.** זה שבח על חכמת ישראל, לא אמירה מטאפיזית.
6. “כי הגוים האלה… אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו, ואתה לא כן נתן לך ה’ אלקיך”: הרמב”ם מפרש: הגויים הטיפשים שומעים למעוננים וקוסמים, אבל לך נתן הקב”ה משהו טוב יותר – חכמה. הרמב”ם לא מביא את המשך הפסוק “נביא מקרבך… יקים לך” – כי הוא כבר הביא את הפסוק בהלכות יסודי התורה לומר שנביא לא מחדש דעת, אלא אומר דברים פשוטים.
7. “כל המאמין… ומחשב בלבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרתן” – הטעות הגרועה ביותר: הרמב”ם תוקף ספציפית את מי שאומר: “כן, זה עובד, זה חכמה, אבל מה אעשה – התורה אסרה זאת.” אדם כזה הוא מן הסכלים ומחסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלימה. זה לא רשע – זה טיפש.
8. “תמימי הדעת” – תמים פירושו הפוך ממה שהעולם חושב: העולם חושב “תמים תהיה” פירושו להיות תם, פשוט, לא לשאול קושיות. הרמב”ם אומר בדיוק הפוך: תמים פירושו תמימי הדעת – צריך להיות בעל דעת שלמה וברורה. “ידעו בראיות ברורות” – צריך לדעת בהוכחות ברורות שזה שקר. תמימות היא חכמה, לא נאיביות. תמימות פירושה שיש לאדם תמונה שלמה של העולם – הקב”ה ברא את העולם, הכל מתאים, מבינים איך הכל עובד. כאשר כישוף נכנס, חסר בתמימות, כי נכנסים חלקים ב”פאזל” שלא מבינים.
9. אמונה לא הולכת נגד המציאות: חידוש חשוב נגד דעה נפוצה שאמונה דורשת לעצום עיניים וללכת נגד המציאות. הרמב”ם אומר לא – הקב”ה הוא המציאות הגדולה ביותר, ותמימות פירושה שהולכים עם המציאות, לא נגדה.
10. “שנמשכו בהם חסרי הדעת ונטשו כל דרכי האמת בגללן” – איך כישוף הורס תפיסת עולם: כאשר אדם מאמין בכישוף, זה לוקח חתיכה חשובה מהפאזל שלו – הוא כבר לא מבין איך העולם עובד. הוא רואה “דברים פלאיים” שהוא לא יכול להסביר, ואז כל תפיסת העולם שלו נהרסת. זה המהלך איך עובדי עבודה זרה הטעו אנשים: קודם מבלבלים אותו עם שטויות כישוף, הוא מאבד את תפיסת העולם הנורמלית שלו, ואז אפשר כבר לשכנע אותו שחתיכת עץ היא אלוה. “אדם שמתייאש מלהיות בעל שכל, מלהבין את העולם – אז הוא יכול ללכת אחרי כל מה שתרצה לשכנע אותו.”
11. שני הטעמים של הרמב”ם לאיסור:
– שכבה 1 (שאמר קודם): אסור כי זה ענפים של עבודה זרה, זה עושה אותך דומה לעובדי עבודה זרה.
– שכבה 2 (כאן, “בשורשו”): אפילו בלי זה – זה סתם שטויות, ואדם חכם אסור ללכת אחרי שטויות. הרמב”ם אומר שני הטעמים.
12. [מחלוקת ראשונים – רמב”ם נגד רמב”ן:] הרמב”ן סובר בדיוק הפוך מהרמב”ם. הרמב”ן חושב שהרמב”ם עצמו הוא ה”תמים” (במובן של נאיבי), כי הוא הולך נגד המציאות – הרמב”ן רואה שכישוף כן עובד במציאות. אבל העיקר – ש“אין ראוי לישראל שהם חכמים” ללכת אחרי דברים כאלה – הוא מוסכם לכל הדעות, אפילו לפי הרמב”ן.
13. נפקא מינה מעשית לגבי קמיעות: אפילו הרמב”ם עצמו אולי היה נותן קמיע במצב של פיקוח נפש כאשר אין דרך אחרת – “ליישב דעתו”. בזה אפשר ליישב הרבה צדיקים שנתנו קמיעות – לא תמיד הם האמינו שזה עוזר ממש, אלא “ליישוב דעת” זה גם משהו שווה.
14. מזוזה עם שמות: הרמב”ם בהלכות מזוזה אומר דבר דומה נגד כתיבת שמות במזוזה. אבל אנחנו לא נוהגים כמו הרמב”ם – אנחנו כן שמים שמות מסוימים. לא כל הפוסקים מסכימים עם הרמב”ם בזה.
15. רבי עקיבא: המשנה “הלוחש על המכה אין לו חלק לעולם הבא” היא רבי עקיבא – אותו רבי עקיבא שנכנס לפרדס, ראה מלאכים – זו לא תחרות בין “בעלי שכל” ל”בעלי רוחניות.”
דובר 1:
אנחנו לומדים הלכות עבודה זרה פרק י”א. כבר למדנו הרבה הלכות על עבודה זרה, הרבה מאוד הלכות, כאן יש שנים עשר פרקים עם הרבה מאוד הלכות. הלכות קודמות למדנו מצוות שונות של “לא תחנם”, לא לתת לגויים לגור בארץ ישראל, ולא להיות בשותפות עם גויים עובדי עבודה זרה. כאן נלמד לא לעשות חוקות הגוים, כלומר לא להתנהג עם חוקות מסוימות, עם המנהגים שעובדי עבודה זרה מתנהגים בהם.
טוב מאוד. אפשר לראות, לכאורה זה פרק, אבל נמשיך עוד ועוד בעניני עבודה זרה. קודם דיברו על ממש עבודה זרה, אחר כך דיברו על מנהגים שיש להם, או על להתעסק עם עבודה זרה, האם להניח להם לגור בכלל בארץ ישראל. עכשיו מגיעים כבר לדברים שאינם בכלל עבודה זרה, אלא דברים שהגויים שעושים עבודה זרה עושים, שלא נעשה, כי מובן, דרך זה נעשים קרובים אליהם, ודרך זה חוזרים לפרקים הקודמים, ונעבור עד שנעשה עבודה זרה חלילה.
דובר 1:
אומר הרמב”ם, “אין הולכין בחוקות הגוים”. לא הולכים בחוקות הגוים. חוקות כאן לא מתכוון לחוקים, מתכוון לנימוסים, נכון? מנהגים. המילה “חק” בכלל בתורה בכלל לא ברור שמתכוונת למשהו חוק. יכול להיות שמתכוונת תמיד למנהגים. זה מעניין, כי היום אומרים “חק” מתכוון לחוק, אבל יכול להיות ש”חק” מתכוון כמו קביעות, רגילות. מלשון חקיקה, כמו “דבר הנחקק”. דבר שהוא תדיר כסדר, שקבוע כסדר. יכול להיות שחוק הוא הדבר שהוא הכי כסדר, שהוא ממש מחייב. אבל זה חוק טבעי, לא כי כתבו אותו בספר החוקים, אלא להיפך, כותבים אותו בספר החוקים כי עושים אותו ברגילות, ונעשה אחר כך… או דווקא חוק חזק הוא דבר שהוא מאוד תמידי, מאוד מחייב. אבל חוקי הגוים מתכוון דווקא פשוט, לא מתכוון לחוקים שלהם, מתכוון למנהגים שלהם, נכון?
לא הולכים בדרכי הגוים, בחוקות הגוים, “ולא מדמין להם”. ולא נעשים דומים להם. “לא במלבוש ולא בשער”. אנחנו לא רוצים להיראות דומים להם, לא במלבושים, ללכת לבושים כמו גויים, או לעשות את השיער שלנו בדרכים מעניינות כמו גויים. שנאמר, “ולא תלכו בחוקות הגוי”.
דובר 1:
זו באמת שאלה, זה מעניין, כי אפשר לומר “לא תלכו בחוקות הגוי” מתכוון לעשות עבירות כמו גוי, אבל רואים שזה פסוק נוסף, ועבירות אסור לעשות לא רק בגלל הסיבה של חוקות הגוים, אסור לעשות עבירה כי זו עבירה. “חוקות הגוי” מתכוון אפילו כשהדבר עצמו ניטרלי, זה רק “סגנון שיער”, אבל כי גויים עושים כך, יש איסור סמלי… לכאורה, אם גוי עושה משהו כי זה מעשי, אין כאן איסור חוקות הגוי. אם גוי עושה משהו ואין שום סיבה נורמלית, הסיבה היחידה היא כי כך עושים גויים, אז יש כאן איסור.
דובר 2:
זה מעניין, כי הלשון “חוקות” בשני הפסוקים הראשונים שהבאת, “חוקות הגוי”, מדבר על עריות. מדבר כמעט בפירוש על מנהג הגוים להתחתן עם האחות שלהם או דברים כאלה. אבל רואים שזה יותר כמו דרש, הבינו, אולי כמו שאתה אומר, שמרחיבים, לא חסר לצעוק את הפסוק.
דובר 1:
מה הפסוק האחר? “השמרו לכם פן תנקשון אחריהם” מדבר גם בפירוש על עבודה זרה. בהקשר, הפסוקים מדברים על עריות ועבודה זרה. אבל אפשר לומר כך, שלעשות עריות, שזה מנהג אחד שיש לגויים, זה באמת דבר רע מאוד, כי מתנהגים מנהגים אחרים שיש להם, ואחר כך יעשו עריות ועבודה זרה. יכול להיות שזו המילה, שאם היה כתוב בתורה רק “לא תעשו עבודה זרה”, זה דבר אחד. אבל מה שהתורה אומרת דבר שלם שלא תעשה בדרכיהם, רואים שהתורה חוששת שתהיה קרוב אליהם, וממילא תאמץ את אורח החיים שלהם, וזה האיסור. אסור שתהיה קרוב מדי.
כמו בקודמות, אתה זוכר גם כש”לא תחנם”, “לא תתן להם חן”, אמר הרמב”ם שזה לא כי אנחנו לא מעניקים מחמאה לגוי, זה כי זה יביא לך קירוב הדעת, ותהיה קרוב מדי. זה הרמב”ם.
דובר 1:
“השמר לך שמא תעשה כחוקות הגוים”, זה עוד פסוק על חוקות, “ולא תלכו”, ואחר כך כתוב “השמר לך פן תנקש אחריכם”. הפסוק לא כתוב באותן מילים, אבל כתוב הרעיון שתישמר מדרכי הגוים. למה? “פן תנקש אחריהם”, כי תיכשל ותעשה את העבירות שהם עושים.
דובר 1:
הרמב”ם, הכלל וענין הדברים, כל האיסורים האלה מזהירים על אותו דבר, “שלא ידמה להם”, שלא תהיה דומה להם. אלא, אלא מה? “יהא הישראלי, בן ישראל, מובדל מהם וידוע”, יהיה מופרד מהם ומוכר. ומובדל בשאר מעשיו, כשם שמובדל בהם במדות ובדעות, כמו שיהודי שונה מגוי כי הוא חושב אחרת, הידיעות שלו שונות, הוא יודע על הבורא אחרת, ובדעות, המנהגים שלו, המידות שלו שונות.
דובר 2:
טוב מאוד. מדות לכאורה מתכוון כאן ליסודי התורה, ודעות מתכוון כאן להלכות דעות. טוב מאוד.
דובר 1:
יהיה גם שונה מהם במלבושיו ובשאר מעשיו, שנאמר “ואבדיל אתכם מן העמים”. אה. הקב”ה אומר אחרי שמדובר על מאכלות אסורות. הרמב”ם אומר שעל כן הביא בספר קדושה הן עריות, הן איסורי ביאה, והן מאכלות אסורות, ששניהם צריך להיות רחוק מהגויים.
דובר 2:
כן. כלומר בזה מתרחקים מהגויים.
דובר 2:
יכול להיות שאפשר לומר שללבוש בקישע, לפי זה זו מצוות עשה דאורייתא, כי יהיה מובדל במלבושו. הרמב”ם לא הולך כך, הוא לא אומר… מובדל מתכוון שאתה לא כמו הגויים, לא… אפשר גם לעשות בחיוב, שזו מצווה ללבוש מלבושים יהודיים. אבל הוא אומר שלא ללבוש מלבושי גויים.
דובר 1:
מה ההבדל?
דובר 2:
יש הבדל, כי… כי… כי זה לא אומר שצריך לחפש את המלבוש היהודי, אלא לא לחפש מה הגויים לובשים, אלא מה שמעשי. כמו שאדם לובש את מה שהכי מעשי. למשל, זה חורף, הוא אומר, “תן לי משהו שהכי חם,” או זה קיץ, “תן לי מה שהכי קריר.” בפשטות הוא לא הסתכל מה גויים עושים, הוא הסתכל פשוט מה מעשי. אוקיי, זה עוד נושא, והרמב”ם אני לא רואה שהוא אומר. אבל… עוד מדובר האם חוקות הגוי מתכוון דווקא לעבודה זרה, או דבר מעשי, החילוקים מדברים הפוסקים. הרמב”ם אני לא רואה שהוא מדבר על זה.
דובר 1:
אני רק רוצה להזכיר לך שאותה לשון “כשם שהוא מובדל בדעותיו” אמר הרמב”ם על המעניין, הלכות דעות פרק איזה, ראיתי אתמול. הוא אומר שכשם שהחכם מובדל בדעותיו ובשאר מעשיו, יהיה מובדל במאכלו. כאן רואים שעל כל יהודי יש את הדבר, כשם שיהודי מובדל במידותיו ודעותיו מהגויים, יהיה גם מובדל במעשיו, במלבושיו. שם דיבר יותר על כמו מידות ועל דברים יותר נעלים. כן, ומעשים צריכים תמיד להתאים למידות ולדעות.
דובר 2:
אם אתה ברמה גבוהה יותר, אם אתה תלמיד חכם, אז גם אז תהיה מובדל במעשה.
דובר 1:
אה, נכון. לא ככל שהדעת והמוח שלך גבוהים יותר, הכל הולך. לא ככל שיותר זה צריך להתאים, ויותר זה צריך להיות יותר שונה. כי כנראה זה גם בנוי על המחלוקת בפרק ב’, אבל לא נמשיך.
דובר 2:
זה לא רק שנעשים ממשיכים אחרי מה שגרים, אלא גם אם אני הולך עם אותה כובע כמו הגוי, בסוף אני מרגיש בבית איתו, משהו כזה.
דובר 1:
אומר הרמב”ם, “ולא ילבש כמותם מלבוש המיוחד להם” – לא ללבוש כמוהם מלבוש שמיוחד לגויים, “ולא יגדל ציצית כמו ציצת ראשם” – לא לגדל שיער כמו השיער שלהם, הדרך שבה הם עושים את הפאות שלהם, לא איך שאנחנו יהודים עושים את הפאות. ואני מתכוון שזה לכאורה ההסבר על “ולא יגלח” – זה סתם ההמשך. אני מתכוון, יכול להיות שניהם. “שמגלחין מן הצדדין ומניחין שער באמצע, וזה הנקרא בלורית” – הם לא יעשו לגדל גוש גדול של שיער בצדדים ולגלח בפינות. אנחנו עושים להיפך, מגלחים באמצע ומשאירים בצדדים. כן, זה נראה מיד, זה נקרא פאות, אבל זו מצווה. כאן מדובר שמלבד לא לעשות פאות, שהוא עובר, אותו אדם שמגלח את פאותיו, שהוא גם עובר על “חוקת הגוי” כי הוא עושה את הבלורית. בלורית זה לא מה שקוראים צמה, נכון? אין לזה שום קשר.
דובר 2:
בלורית זה שניהם, זה באמצע.
דובר 1:
לא, לא, זה לא באמצע, זה מלפנים, דבר אחר. כאן מדובר שהוא חותך, יש לו משהו באמצע… אני מתכוון, אני לא יודע איך זה עובד, יש לו משהו באמצע הוא משאיר משהו.
דובר 2:
אבל גם, מה מתכוון “מלבוש המיוחד להם”? האם זה אומר שאם יש מלבוש שאתה רואה שזה המלבוש של הגויים, לא דבר מעשי כמו שאמרת. אבל לכאורה, כדי לדעת מה אסור, צריך לדעת מה הגויים עובדי עבודה זרה של היום עושים, לא גויים שאתה מסתכל מהחלון. אלא תסתכל סביב, מה זה סגנון טבעי, או מה זה סגנון שקשור לעבודה זרה? לכאורה נשמע כך. צריך לראות את הרמב”ם, לא נכנסים לפרטים, אז אני לא יודע. אבל לכאורה זה לא אומר שלא ללכת עם מכנסיים, אלא זה אומר שלא ללכת מיוחד להם. נכון? אם זה לא מיוחד להם, כולם הולכים עם זה, הולך כולם. אבל מלבוש שמיוחד להם, אסור לעשות את זה.
דובר 1:
הלאה, “ולא יגלח הצדדין מנגד פניו על האזנים”, לא לעשות חיתוך ישר של השיער בקו ישר, “מניח פאה מאחוריו” הוא משאיר מאחור פוני, “כדי רשעים עושים”. מהצד, הוא משאיר מלפנים לא, הוא משאיר מאחור.
דובר 1:
הוא אומר הלאה, “וכן בבנין, שלא יבנו מקומות כבנין היכלות של עובדי זרה”. כאן הוא כבר אומר משהו אחר, “כדי שיתכנסו בהם רבים כמו שהם עושים”. זה מעניין, כאן הוא כבר אומר משהו סיבה. לא לבנות בית מדרש או אני לא יודע מה, מקום ציבורי, שייראה כמו היכלות של עבודה זרה, שהם בונים אותם כך כדי שיושך את העין, כדי שהעולם יבוא. לא תעלה על דעתך בשבילך, כי נניח, אם הכומר מבין מאוד טוב יחסי ציבור, הוא עשה בניין כזה כי הוא הבין שכך העולם יבוא, בואו גם נבנה כך שהעולם יבוא, זה לא נעשה. זה מעניין, מוצאים דרך משלנו איך למשוך.
דובר 2:
אני זוכר שזה לכאורה גם האיסור של מצייר. אתה מסכים איתי? הרמב”ם כתב פעמיים “כדי שיתכנסו בהם רבים”, זוכר? “שלא יתקבצו אצלו”. לרמב”ם יש משהו נגד הרבים, אני לא יודע מה. זה עוד מקום כתוב “שיתכנסו בהם רבים”, נכון? אה, “שיתקבצו בהם השירה”, נכון? זוכר? משהו הקיבוץ של גויים.
דובר 1:
אצל השירה הוא הסביר מה התכלית, “כדי שיתקבצו שם העם”.
דובר 2:
טוב מאוד. אבל אתה רואה, הוא ממשיך לדבר על זה. משהו מפריע לו. היה שאנחנו רוצים שרק מי שרוצה ללכת לבית כנסת ילך לבית כנסת, לא שנעשה שזה יהיה מאוד אטרקטיבי שאנשים יסתובבו ואחר כך אולי ישתייכו לבית הכנסת.
דובר 1:
אני רואה שזו כבר הפעם השלישית שהוא מדבר על “יתקבצו בהם רבים”. אתה אומר רעיון מעניין. אבל זה נכון שלכאורה האיסור כאן הוא לעשות את הסגנון, לא לעשות סגנון כזה כמו שהוא עושה. כמו שאמרתי, הרמב”ם אומר שאפילו הסגנון לא רע לך, כל התכלית של הסגנון היא רק דרך איך לתפוס את העין. נדמה לי ש… הייתי חושב שזה רע. זה רע שתופסים את העין. אולי אתה צודק. בית כנסת זה לא מקום שהולכים כי זה מקום יפה. מי לא רוצה לבוא… משהו ה… ה… כן, מה אתה אומר שהולכים רק לשלושה משרדים בבית כנסת? לא הולכים לסקנדל אצל הרב. אולי הוא לא מתכוון שעושים בית כנסת, הוא מתכוון שעושים תיאטרון, משהו כזה. אולי זה מה שהוא מתכוון חושב אני כשהוא אומר היכלות? הוא אומר כן, היכלות של עבודה זרה.
דובר 1:
טוב מאוד. משהו… אבל אתה רואה, הרמב”ם מדבר על זה. משהו היה בעיה שאנחנו רוצים רק שמי שרוצה ללכת לבית כנסת ילך לבית כנסת, ולא שנעשה שזה יהיה מאוד אטרקטיבי שאנשים יסתובבו, ואחר כך אולי ישתייכו לבית הכנסת. אני לא יודע, משהו בזה, זה הפריע לאנשים הפנימיים, הפנימיים.
אני אומר לך, אני לא יודע, אני רואה שזו כבר הפעם השלישית שהוא מדבר על ה… קופץ לבן רבים. אתה אומר, זה רעיון מעניין. אני לא יודע. אבל זה נכון שלכאורה האיסור כאן הוא לעשות את הסגנון, לא לעשות סגנון כזה כמו שהוא עושה. וכמו שאמרתי, אולי הרמב”ם אומר, אף על פי שהסגנון לא רע, כל הטעם למה עושים את הסגנון הוא רק דרך שיתפוס את העין, בכל זאת אסור. כן, הייתי חושב שזה רע שתופסים את העין. אולי אתה צודק. בית כנסת זה לא מקום שהולכים כי זה מקום יפה.
אולי הוא מתכוון יותר, אולי הוא לא מתכוון כשעושים בית כנסת, הוא מתכוון שעושים תיאטרון, משהו כזה. אולי זה מה שהוא מתכוון חושב אני כשהוא אומר היכלות. הוא אומר כן, היכלות של עבודה זרה. הוא אומר שהיכלות זה טרטיאות וקרקסאות בספרי. יכול להיות שכאן הוא מתכוון למשהו אחר. יכול להיות שיהודי לא יעשה משהו שייראה כמו כנסייה, ואנשים יכנסו כי הם חושבים שזו כנסייה. אה, כזה פתוח… יש הרי המון עם גדול, חבר גרי תושב, שלא יודעים הרבה.
אולי זו המילה. יכול להיות שזו המילה, שיהודי יחשוב, יש אנשים שמחפשים לדרוש את ה’, והם לא יודעים מי אלוהים. הם יבואו, “הוא אשר השם, את ה’ אעבוד”. כן, רבון… הוא אומר שהספרא מוזכר “שלא יאמרו טרטיאות”, טרטיאות מתכוון תיאטרונים, אני זוכר את המילה. ואני חושב שפעם תיאטרונים היו ענין של עבודה זרה, זה לא היה סתם. זה היה בידור לעבודה זרה. כן, זה היה בידור לאנשים, אבל איכשהו היה לזה משהו קשר לאלילים.
יכול להיות שלרמב”ם יש גם בעיה עם זה, שכל פעם שאנשים רוצים לעשות בידור, אומרים שצריך לעשות בידור כשר ביתי, כי אם לא יעשו בידור גויי. כן. הרמב”ם אולי לא היה אוהב את זה. שמעתי… מישהו אמר לי שכתוב פירוש על שלמה, “כל ביטול תורה”. מה זה אומר? הוא אומר שלרבי אין בידור, לא מקורבים, ולא חמישה עשר בשבט, מה הוא עושה הכנסת ספר תורה?
אוקיי, אומר הרמב”ם, כאן נלמד את ההלכה שאסור להסתפר… אה, כאן נלמד יהודי מסתפר. כי אמרו שיש איסור להסתפר כמו שהגויים. אומר הרמב”ם, צריך להיזהר כשאדם הולך להסתפר אצל ספר גויי, אצל ספר גויי.
“הואיל ונפלה פתי מפי, או נפל מקלי מידי — איני הולך למקום פלוני היום, שאם אלך אין חפצי נעשין”
“הואיל ועבר שועל מימיני — איני יוצא מפתח ביתו היום, שמא אם יצא יפגענו אדם רמאי”
עבר שועל — אנשים אומרים, כאן מדובר על שועל — לידי בצד ימין, זה סימן רע. הוא לא יוצא מהבית היום.
שועל הוא בדרך כלל חיה ערמומית, חכמה, זה כל חשבון, אני חושש שאפול עם רמאי, סימן שהיום ירמו אותי, זה כבר תורה שלמה.
אבל שניהם כאילו הוא לא עושה, הוא נעשה מדוכא — “אה, היום זה לא יום טוב, אולי מחר”.
בוא נראה, בוא נראה, הרמב”ם סובר שאסור לעשות שום דבר על סמך סימן.
אני יודע, כן, אין הבדל לעניין האיסור, יש כן דבר אחד שמותר לעשות, בוא נראה בסוף, אבל בוא נראה.
ה”מנחש”, הוא שומע את “צפצוף העופות”, הוא שומע איך העופות נוצצים משתמשים בכישוף, כמו קודם היה גם משהו עם עופות.
לא, אז היה עצם של עוף, עכשיו מדברים על עופות חיים, הוא שומע את העופות מצייצים, “ואומרים נחש זה אומר”, הוא שומע אותם אומרים, כאילו העופות אומרים, יש להם “שיחת חיות ועופות”, כן.
“ואומרים יהיה כך ולא יהיה כך”, או “טוב לעשות פלוני ורע לעשות דבר פלוני”, הוא מקבל החלטות על סמך רמזים כאלה שהוא שומע מ“צפצוף העופות”.
“וכן אלו שאומרים שחטו תרנגול זה שקרא ערבית”, התרנגול שהתחיל לצייץ מוקדם בבוקר קרא באמצע הלילה, זה סימן רע או משהו.
“או שחטו תרנגולת זו שקראה כמו תרנגול”, היא מתנהגת כמו תרנגול זכר, זה סימן רע.
בדרך כלל רק האבא צועק, פעם אחת גם האמא נותנת צעקה, נשחט אותו. פמיניסטית, משחקים קשים.
אוקיי, הוא רואה את זה כסימן, אבל מדברים כאן כי זה סימן רע, לא סתם, בגלל זה צריך לשחוט אותו.
לא, אבל לא כי הוא לא אוהב את התרנגול כי הוא לא קרא טוב, אלא כי מילא זה סימן רע, כי מילא צריך לשחוט אותו, לא יודעים.
כן. אה, אתה אומר שמילא זה סימן רע.
הוא אומר עוד “וכן המשים לעצמו סימנים”. הוא עושה סימנים, הוא אומר “אם יאמר לי כך וכך אעשה דבר פלוני, ואם לא יאמר לי לא אעשה”, הוא עושה את מעשיו על סמך הסימן. כאליעזר עבד אברהם, כמו אליעזר עבד אברהם שעשה סימן מסוים שאם האישה תאמר “גם לגמליך אשקה”, אותו מעשה, “וכן כל כיוצא בדברים אלו הכל אסור”.
הרמב”ם סובר שאליעזר כלומר הוא לא עשה טוב, הוא רק עשה כי הוא לא היה יהודי, הוא היה עבד. כמו שהגמרא אומרת “כל הנחש” הוא אליעזר בן אברהם, והרמב”ם לומד שאכן אליעזר לא היה מותר. אולי היה לפני מתן תורה, אולי היה לפני משה רבינו, אולי אז היה מותר.
זה מעניין, כי אם אומרים פשט פשוט באליעזר, שאם הולכים לראות שיש לה מידות טובות כאלה שהיא תאמר “גם לגמליך אשקה”, זה לא סימן מוזר, זה סימן פשוט איך יודעים את המידות הטובות שלה. אמת, אבל הגמרא לא ראתה כך. הגמרא ראתה שאליעזר היה יותר כזה ניחוש, לעשות מעשה כזה. זה לא נראה שזה היה… כי אז הוא לא צריך לעשות את כל התפילה, אז הוא יכול סתם לבדוק אם יש לה מידות טובות. אני מתכוון שזה אומרים לילדים בחדר, אני מתכוון שיותר פשט פשוט הוא שזה ניחוש.
“וכן כל כיוצא בדברים אלו הכל אסור”. כלומר, עוד סימנים יותר, אי אפשר להונות כל מיני שטויות שאדם יכול להמציא, הכל אסור, כמו כי גויים עושים את זה.
אבל… לא, יכול להיות שאסור לעשות את המינים שגויים עושים. אני לא מבין, אסור לעשות ניחוש כי גויים עושים את זה, או אסור לעשות את מיני הניחוש שגויים עושים? הרמב”ם אומר, אני חושש, אולי הגויים זה פשוט דרך לחבר את זה להלכה הקודמת, אבל באמת ניחוש אסור באופן כללי.
בוא נראה, בכלל, כאן הרמב”ם הולך לומר, הרמב”ם היה רוצה שאדם צריך לקבל החלטות על סמך שכל, לא על סמך איזה… בסוף הפרק הרמב”ם הולך לומר את שיטתו לגבי זה, אולי נגיע לשם ונבין יותר את ההיגיון. אוקיי, הרמב”ם אומר שאלה דברים שעובדי עבודה זרה השתמשו בהם כדי לעשות את האנשים שלהם, אבל זה סתם שקר, לכן לא מתאים לעשות בכלל. אולי הרמב”ם סובר בכלל שזה שטויות. גוי הוא מי שמאמין בשטויות, זו הנקודה. או שהמיני שטויות האלה הגויים השתמשו. עובדי עבודה זרה היו משתמשים בדברים כאלה כדי לבלבל את ראשי העולם, לכן התורה אסרה את זה. אבל זה לא רק אסור כי זה גויי, אני לא רואה שיש באמת מקום לחשוב כך. אולי להאמין בניחוש זה אולי נורא, אבל זה לא נראה כך. כי העולם אומר שאפשר לומר שסימן יהודי מותר, כמו גורל הגר”א, כי זה יהודי. יכול להיות שיש פוסקים שמבינים כך, אבל הרמב”ם לא נראה כך.
הרמב”ם לא אומר שזה אסור, אלא מקבלים מלקות, כן, “בכל עשה מעשה”.
אה, אני לא צודק, זה היה על חוקת הגוי. זה יותר דבר ספציפי. אה, זה בטח לאו, גם על חוקת הגוי. אה, הרמב”ם אומר אכן שהעולם מקבל מלקות, כן.
אה, אולי חוזרים לסימן. התעקשנו אתמול בפסקה הקודמת, אמרתי שאני לא יודע איך יודעים אילו דברים הם ממש איסור. אולי מה שכתוב “לוקה”, יודעים בוודאי שזה ממש לאו. “בכל עשה מעשה מדברים אלו לוקה”. מהו המעשה? המעשה הוא שהוא עשה. אבל זה מעניין, כי המעשה היה צריך להיות על הסימן. כי הוא עושה דבר על סמך הסימן. את הסימן הוא לא עושה, הסימן קורה. הסימן הוא שהוא ראה ציפור, הוא עשה עסק על סמך סימן. המעשה שהוא עשה אינו עבירה. העבירה היא שהוא עשה כי היה הסימן.
זה מעניין, אנחנו אומרים “סימן טוב ומזל טוב”. אוקיי, הרמב”ם אומר מזל טוב. בוא נראה.
“סימן טוב”. אה, רגע אחד, כאן כתוב לראות מה מותר לעשות. “מי שאומר”. “מי שאומר”. “You could have it”. לא, זה לא באנגלית, זה באשדודית. “You could have it”. מי שאמר, “מי שאומר דירה זו שבניתי סימן טוב הוא לי”, היה סימן טוב בשבילי. האם עשה זאת בגלל סימן טוב? היה לו סימן שזו הדירה הנכונה.
“או אישה זו שנשאתי, או בית זה שקניתי, מבורך הוא, או שעת קניה זו שקניתי שארתי”. זה הצליח אותו. מזה מתברר שהסימן הוא ברכה באיזה היבט מסוים, באיזה דבר שהוא עשה. דבר שכבר היה. כלומר, האישה, הדבר שהוא עשה, הוא רואה שמאז שנישא איתה, הכל הולך לו טוב. הוא רואה שזה היה מוצלח, היה סימן טוב, מזל טוב. “וכן כל כיוצא בזה”. עצור רגע.
ובכן, ובכן, השואל לתינוק, איזו פסוק אתה לומד? אז, אז, כמו שהמן עשה, הא? כמו המן, כן. אבל זה לא אומר, הרי אומרים הרבה פעמים “פסוק לי פסוקך”. איזו פסוק אתה לומד? אם אמר לו פסוק של ברכות, והוא אומר לו ברכה, איזה פסוק טוב, שהוא שמח, יש לו סימן טוב, כל אלו וכיוצא בהן מותר. זה מותר לעשות.
למה? למה אומר הרמב”ם? כי הואיל ולא כיון מעשיו ולא נמנע מלעשות, כשאדם לא יודע מה לעשות, והוא שואל מישהו לסימן, ועל פי זה הוא עושה, הוא עובר על ניחוש. אבל הוא לא עושה זאת, הוא מחפש סתם משהו כזה, הוא מחפש להרגיש טוב, הוא לוקח סימן כזה אחרי העשייה. אלא עשה סימן זה לעצמו לדבר שכבר רצה וראה לעשותו, זה מותר.
אז, אז, בסדר על זה, אני לא מבין, משהו אני לא מבין בסיסי מאוד. על הדירה, זה אני לא מרגיש, אני מבין. כלומר, הכל כבר קבוע, זה החילוק לכאורה. זה כבר קבוע. אני שמתי לב שסוג כזה של דירה הולך לי טוב. אוקיי. זה לא איסור, אולי זה גם שטויות, אני לא יודע, אבל איסור זה לא. כי הוא לא עושה מעשה, לא רק שזה מותר, זה לא רק שזה הלכה כמו לאו שאין בו מעשה, זה מותר, זה יותר מזה.
ואחר כך התינוק נשמע שהוא הולך לעשות משהו, זה אני לא מבין. ישמח, הרמב”ם לא עושה משהו אחר. ישמח ויאמר זה סימן טוב. ובסדר מה? בסדר הוא הולך לעשות משהו? לא, זה קודם. ישמח, הוא שמח בעולם. סתם ככה, יהיה לו יום טוב, סימן ליום הנוכחי, היום זה יום טוב. אבל הוא לא עושה שום דבר על פי זה, בשני הדברים העניין הוא שהוא לא עושה משהו על פי ה… זה מוזר, לא? מתי הוא שואל את התינוק סימן? הוא הולך ואומר, הוא רוצה לדעת, האם יש לי היום יום טוב או יום רע? והוא תולה את זה במה שהילד יגיד לו מה שהוא למד. אני לא מבין את החילוק שהרמב”ם עושה. הרי זו גמרא, הרי זו גמרא, רבי שמעון בן אלעזר אומר, בית, תינוק, ואשה, אף על פי שאין נחש יש סימן. נחש, מה אומרים? אני לא מבין.
הראב”ד, הראב”ד הקדוש אומר דווקא… אה, דרך אגב, צריך לומר עוד ראב”ד אחד מקודם. תראה את הראב”ד כאן. כן. הראב”ד, התבלבלנו על היחודים. הראב”ד כבר אמר שהוא לא מבין מה הוא מתכוון. לא אני הראשון. הראב”ד אומר “איני יודע מה זה”. אם הראב”ד מתכוון לומר לא לעשות צורות או חמונים, כלומר צורות שזו עבודה זרה, זה הוא מבין, אבל הוא לא ברור מה הראב”ד, מה בכלל מתכוון היחודים.
אה, ואומר הראב”ד הקדוש על זה, “אמרו אברהם זה חידוש גדול, שראוי לסמוך עליו, אי מותר הוא”. וכדומה. כלומר, הראב”ד אומר, אבל הראב”ד סובר שסימנים בכלל, כמו אליעזר, אסור לעשות. כי הראב”ד אומר שזה כתוב בגמרא, אליעזר עבד אברהם, דווקא זה מותר. למה יכול להיות שאליעזר יאמרו שהוא עשה עבירה? הוא עבד של הראב”ד. ואותו דבר הוא אומר גם על החלק הבא, על “בית תם לכאורה תשליטתו”.
אז סתם איך הראב”ד סבר שהתורה מספרת את המעשה לא לגנאי של אליעזר, אלא התורה אומרת את זה חיובי, נראה שזה לא יכול להיות איסור. נכון. גם על “בית תם לכאורה תשליטתו” אומר הראב”ד שזה לא אומר שזה מותר, זה אומר שאפשר לסמוך על זה, שזה טוב. אבל הגמרא אומרת שזה דווקא שלוש פעמים. הרמב”ם לא מביא את זה. הרמב”ם לומד את זה שכן, כתוב שזה מותר, אז איך אני אשמח? הראב”ד סובר שלא, אם הראב”ד סובר שסימן מותר, כלומר ניחוש אסור. אז מה ההבדל לפי הראב”ד בין סימן לניחוש? אני לא יודע בדיוק.
זה מעניין, הרמב”ם סובר שלעולם לא עושים דברים על סמך סימן. אז רק כאן דברים שזה… ולא עושים משהו. הראב”ד סובר שמותר לעשות דברים על סמך סימן. ואילו לא? רק סימנים מסוימים, רק מסוימים… אז הראב”ד, זו מחלוקת בהלכה. לפי הראב”ד מותר ללכת לומר פסוק פסוקך ולפי זה לעשות את השידוך או לא, וכדומה. לפי הרמב”ם אסור.
מותר לאדם לומר עם חברי. מה זה כשאומרים מזל טוב בשידוך? אני מתכוון לומר שהאישה תעשה לי מזל טוב, אבל זה לא איסור, כי לא עושים שום דבר על סמך זה. אפילו הרמב”ם מודה בדבר כזה, או על כל פנים שמותר לומר דבר כזה.
לפי הראב”ד אפילו מותר לעשות סימן טוב. זה מעניין. צריך להבין אילו דברים אסורים מדאורייתא.
האם אפשר לומר במזל טוב? זה הפוך. זה לומר שלא צריך לשאול קרן, אלא אנחנו מאחלים שיהיה במזל בלי שום… אני שומע. כן. שיהיה במזל בלי שום… אני שומע. כן. שיהיה על כל פנים.
דובר 1:
נכון, לא לומר מזל טוב זה הפוך, זה לומר שאין כאן מזל טוב. לא אפילו לשאול קל, אלא לאחל לו שיהיה מזל טוב וגשם.
כן, אז על כל פנים, המפרשים מתאמצים הרבה להסביר את עבד אברהם, איך עושים את זה. אני רוצה, זה נוגע למעשה, זה נוגע למעשה, לא? צריך לדעת. קצת. אוקיי, בואו נמשיך קצת.
כבר, אומר הרמב”ם הלאה, “ואיזהו קוסם”. אז עד כאן זה נחש. נחש וקוסם. “לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל”. “ואיזהו קוסם?” אומר הוא, קוסם זה דברים דומים, זה קצת אחרת איך עושים את זה. דבר אחר לגמרי. נחש זה סתם עושים סימן ממשהו ששומעים. קסם זה סוג מסוים של הגדת עתידות. זה כבר יותר דומה לאוב ידעוני, אבל בלי דברים כאלה fancy.
“זה העושה מעשה משאר המעשיות כדי שישום דעתו ותתבטל מחשבתו מכל הדברים עד שיאמר דברים שעתידים להיות, ויאמר דבר פלוני עתיד להיות או אינו עתיד להיות, או שיאמר שעתיד להיות רעה לזה וטובה לזה, או שיאמר שהדבר פלוני טוב לעשותו והזהרו מכך”.
“כדי שישום דעתו” – שדעתו תהיה משתוממת. “ישום” פירושו שיהיה ריק, לא? כמו “קום והשם”, כן, שומם. “ותתבטל מחשבתו מכל הדברים” – הוא נעשה ריק לגמרי. זה סוג של meditation, לרוקן את מחשבתו. “עד שיאמר דברים שעתידים להיות” – עד שמוחו נעשה כל כך ריק, ומה שנופל לו הם דברים נכונים, “דברים שעתידים להיות”. “ויאמר דבר פלוני עתיד להיות או אינו עתיד להיות” – הוא אומר זה יהיה או לא יהיה. “או שיאמר שעתיד להיות רעה לזה וטובה לזה” – או הוא יאמר דברי עתידות שיקרו לעצמו, או הוא יאמר הדבר הזה הוא דבר טוב לעשות, או “והזהרו מכך”, הדבר הזה היזהרו מלעשות. זה פירושו עתידות.
איך עושים את זה?
יש מן הקוסמים שעושים, יש את הראשון שעושים את זה דרך מחשבה, דרך ריקון המחשבה.
העושים, זו רשימה של המעשים. מה עושים דרך מחשבה? קוסם הוא מי שעושה אחד מהמעשים שגורם לכך שיהיה תפנה מחשבתי מן הדברים.
יש מן הקוסמים שמשמש בחול ובאבנים, עושים משהו עם משמוש בידיים על משהו, על חול ואבנים. ויש מהם מי שגועה לארץ וצועק, שוכבים על הארץ וצועקים. אוקיי. ויש מהם שמתסכל במראה של ברזל או ישעשוע ומדמה ואומר עתידות, או הם מסתכלים ב… זה נקרא כסף… כדור קריסטל, או הם מסתכלים במשהו מראה, או בכוס, והם מדמים, הם מתחילים להשתמש בכח הדמיון והם אומרים עתידות. או יש מהם שאוחז מקל בידו ונשען עליו עד שתפנה מחשבתו ומדבר, או הוא אוחז מקל רבי בידו והוא נשען עליו עד שהוא מגיע למחשבה הריקה והוא מדבר.
ועל זה אומר הנביא… כל הדברים האלה הם סוגי קסם. אומר הוא, הרי הוא אומר, “עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו”, הנביא מדבר שיהודים שואלים עצות מ, אני לא יודע מה, מעבודה זרה, והמקל אומר לו מה לעשות. פשט פשוט הוא צודק, שעץ פירושו עבודה זרה, אבל הרמב”ם מפרש ממש המקל, כי הוא לוקח את המקל והוא מכה ועושה משהו עם המקל, והמקל אומר לו, וזו ראיה מהפסוק שיש סוג כזה של קוסם שעובד עם מקל. הוא מכה או…
אומר הרמב”ם, כל הדברים האלה אסור לעשות. אסור לקסום, אסור לעשות את הקסם, אסור להיות הקוסם, וגם אסור להיות זה ששואל את הקוסם. אלא, מה ההבדל בהלכה? השואל לקוסם מכין אותו מכת מרדות, לא נותנים לו מלקות, אלא נותנים לו מכת מרדות, שאל את הרבנים, אבל הקוסם עצמו אם עשה מעשה מכלל מעשה קסם, אם הוא עשה את הקסם שלו דרך מעשה, מגיע לו מלקות, מפני שהוא עובר על לאו שיש בו מעשה, שנאמר “לא ימצא בך… קוסם קסמים”.
יוצא לפי הרמב”ם, אני לא יודע מה הפשט, הגאון רבי שמעון מונדשטיין סובר באופן אלמנטרי שיש איסור.
הוא גם לא מדבר, הוא לא יכול להזכיר למה, מה הדברים שהוא מרפא גם דווקא הם עם. יוצא מהרמב”ם שאסור לעשות כמו מדיטציה עם פעולה. יכול להיות אפילו בלי פעולה אומר הוא אסור, אלא על פי השמועה ומעשה. זה מאוד מעניין, כי אנחנו לא רשאים להשתמש בכח הדמיון, משהו חסר כאן במידע שלנו.
דובר 2:
לא, מדיטציה עם אמירת סוג של עתידות.
דובר 1:
לכאורה תראה בלשון של ספר המצוות, לכאורה זה כח השערה או כח הדמיון, ובאחד מיני עוררות. אסור לעורר את כח הדמיון, אומר הרמב”ם.
דובר 2:
לא, אבל המילה קוסם לא פירושה כח השערה, קוסם פירושו אמירת עתידות דרך כח הדמיון.
דובר 1:
כל אחד שיש לו דמיון אומר עתידות, ואם הוא אומר דברים שהיו אתמול… כשאנחנו שואלים אדם מה העניין של מדיטציה, הוא אומר להרגיע את המוח ושיהיה יותר ברור, שאפשר יהיה לעשות דברים טוב יותר. ולדעת מה?
דובר 2:
לא, לדעת… מדיטציה זה לא בשביל עתידות, לא ממה שאני יודע.
דובר 1:
למה זה דווקא לא? אני שואל את הרמב”ם, למה זה רע? משהו חסר לי. הרמב”ם אומר שזה רע. אסור, כי מה? אולי זה כמו חוקת הגוים. הרמב”ם מכניס את זה תחת אותה קטגוריה כמו חוקת הגוים. אולי בגלל זה כששואלים פסוק מותר, כי הגוי לא שואל פסוק. הרמב”ם לא אומר, הרמב”ם אומר פסוק גם לא עוזר, אלא לרפואה מותר, כשזה לא עושה כלום בדרך. או מה סתם עושים אותו שמח. אני לא יודע. אני כבר לא הבנתי את זה.
זה מעניין מהרמב”ן, אולי כי הרמב”ם אומר שדמיון זה לא דבר טוב, ואולי לא צריך להשתמש בזה. אולי הרמב”ם בסוף פרק יא יאמר מה לשמור בזה. אולי הרמב”ם הלאה… כן, אני חושב שאנחנו צריכים להבין פשט ברמב”ם, שהאיסור הוא לכאורה איסור. לא? אוקיי, זה לאו.
אומר הרמב”ם הלאה, סעיף ט’, “איזהו מעונן?” מה זה מעונן? נראה, אני חושב שאנחנו צריכים לעצור כאן. אנחנו כבר יושבים בערך עשרים דקות, אפשר אולי לסיים את הפרק. אם לא, נסיים אותו מחר או מאוחר יותר.
בסדר, אנחנו ממשיכים. מעונן. איזהו מעונן, כן? כן. מה אמרת? איזהו מעונן.
למדנו, אחד מה… אנחנו לומדים כאן חוקי הגוים וסוגים שונים של דברים שדומים לכישוף, מנחש, מעונן, וסוג הדברים האלה.
מה זה מעונן? אומר הרמב”ם, אלו נותני עתים, אנשים שקובעים שזמנים מסוימים הם זמנים מסוגלים, הם זמנים טובים. שאומרים באצטגנינות, הם מסתכלים על הכוכבים, ולפי זה אומרים יום פלוני טוב, יום פלוני רע, או יום פלוני טוב לעשות בו מלאכה פלונית, שנה פלונית או חודש פלוני רע, וכן הלאה. כבר.
למעשה, יש הרבה שחולקים על הרמב”ם. כמו למשל יש את הגמרא שאם יש לך מחלוקת עם גוי צריך לעשות את זה בחודש אדר, כי אדר הוא חודש מבורך. הרמב”ם כאן אומר שאסור לעשות שהחודש הוא חודש טוב למשהו. ולמשל יש את המנהג שהרמ”א לומד שלא לעשות חתונה בסוף חודש בגלל שהלבנה לא במילואה, זה לא סימן טוב. אז גם זה הולך לפי כל הראשונים האלה שחולקים על הרמב”ם עם העניין של מעונן.
הלאה אומר הרמב”ם, אסור לעונן, אסור לעשות את ה… לקבוע זמנים לפי מה שרואים בכוכבים. מה זה הרמב”ם? אסור לעונן, אף על פי שלא עשה מעשה. אסור לקבוע זמן לפי חכמת הכוכבים, אף על פי שלא עשה מעשה, אפילו לא עשה מעשה, אלא הודיע. מה פירוש לקבוע זמן?
דובר 2:
לא, כן, כלומר, לא לקבוע חתונה בזמן. מותר לומר היום הוא יום טוב, היום הוא יום רע, אם לא קובעים שום דבר לפי זה.
דובר 1:
לא, לא, הרמב”ם אומר אסור לקבוע דברים based off הדבר של מעונן.
כי עושה מעשה זה כמו שלמדנו קודם, למשל במנחש, הוא עושה מעשה שהוא אומר “שחט תרנגול זה”, והוא דווקא שוחט את התרנגול. לא עשה מעשה, אומר הוא פירוש, הוא רק אומר והוא לא עושה. זה בכל זאת מעונן, פירוש כך אומר הרמב”ם, אפילו לא עשה מעשה. להודיע שאותן הכזבים שהסכלים מדמין שהן דברי אמת ודברי חכמה. הוא אומר שיום פלוני טוב. התוספות אומרים דווקא לא שיום פלוני טוב. הוא מפרש “לא יעשה מעשה”. אני חושב אולי “לא יעשה מעשה” פירושו שכשהוא עשה את דבר המעונן הוא לא לקח ציפור בידיים, או אני לא יודע מה. הוא פשוט אמר שאותו יום הוא יום טוב, ולפי זה צריך לגזור משהו.
דובר 2:
לא, הוא לא אמר כלום. הוא לא גזר. אם הוא גזר, הוא עשה מעשה. הוא אמר את המעשה של…
דובר 1:
בוודאי, איך אני יודע שהוא לא עשה מעשה? הוא הלך ועשה.
דובר 2:
הלך ועשה. זה מה שהרמב”ם אומר, “וכל העושה מעשה”. כן כן. מה זה מעשה? “וכל העושה מעשה מפני האצטגנינות זו”. אם עושים דווקא בזמן שהמעונן אמר, אז זה נקרא מעשה.
דובר 1:
הוא אומר שאפילו הוא לא עשה מעשה, הוא רק עשה את מעשה העינון עצמו, הוא אמר… הוא אמר… הוא דימה “אותן הכזבים שהסכלים מדמין שהן דברי אמת ודברי חכמה”, שטיפשים חושבים שזה אמת וזה חכמה, הוא עשה איסור, אבל על זה לא יכול להיות מלקות. אבל אם עושים כן מעשה, והתכוונו לעשות או ללכת בזמן מסוים לפי הזמן שהחוברים בשמים, האנשים שמסתכלים בשמים שמדמים שהם רואים דברים בשמים, הרי זה לוקה, הוא מקבל מלקות, שנאמר “ולא תעוננו”.
וכן, ב“לא תעוננו” יש עוד ענף, מי שעושה סוג של קסם, “האוחז את העינים ומדמה בפני הרואים שעושה מעשה תמהון והוא לא עשה”. מי שיודע איך לעשות את הטריק שייראה לאנשים כאילו הוא עושה משהו נפלא, והוא לא עושה זאת באמת, זה רק סוג של אחיזת עיניים, “הרי זה בכלל מעונן ולוקה”, הוא מקבל מלקות.
גם פלא, כי זה לכאורה אין לו שייכות ל… לפי מופעי הקסמים של היום, אין לזה שייכות, אף אחד לא מדמה שיש לו כוחות. הרמב”ם לא אומר שאחיזת עיניים פירושו שעושים טריק. הרמב”ם אומר שהוא גורם לך לחשוב שהוא עושה טריק. איך הוא עובד את זה אני לא יודע. יכול להיות הכל דרך אחיזת עיניים בכל מקרה, הכל דרך כח הדמיון בכל מקרה. המילה אחיזת עיניים היא לכאורה רק חילוק. יש מחלוקת על זה.
אם מישהו אומר שדברים אחרים, מעשה תמהון, עובדים באמת, הוא יכול לומר שאובות וידעונים פירושו מי שעושה טריק, וזה לא עובד באמת. אבל אם, יש שתי דרכים אחרות שאפשר לומר, אם שניהם לא עובדים באמת, כמו שהרמב”ם הולך לומר הלאה, שאפילו עבודה זרה כלל לא עובדת באמת…
דובר 1:
הרמב”ם אומר שהוא גורם לך לחשוב שהוא עושה טריק. איך הוא עובד אני לא יודע. אפשר לומר שהכל אחיזת עיניים בכל מקרה, שהכל כח הדמיון בכל מקרה. המילה אחיזת עיניים היא לכאורה רק חילוק, יש כאילו מחלוקת על זה.
זאת אומרת, אם מישהו אומר שהדברים האחרים, מעשה תעתועים, עובדים באמת, הוא יכול לומר שאחיזת עיניים זה כשמישהו עושה טריק והם לא עובדים באמת. אבל אם שניהם… יש שתי דרכים אחרות שאפשר לומר. אם שניהם לא עובדים באמת, כמו שהרמב”ם הולך לומר בסוף שכל הדברים האלה לא עובדים כלל באמת, אז ממילא אחיזת עיניים היא רק עוד דרך לעשות את אותם הטריקים. אחד עושה טריק דרך זה שהוא אומר אברא קדברא, ואחד עושה טריק דרך סתם אחיזת עיניים, מה שזה בדיוק אומר.
אחיזת עיניים לא אומרת שהוא עושה טריק, בפירוש, זה עושה קסם, כי לקסם יש גם שקר. או אתה אומר להיפך, אם מישהו חושב כן שהכל עובד, הוא יכול גם להמשיך לחשוב שיש כישוף שעובד דרך אחת הדרכים, ויש מי שעובד ישירות על העיניים שלך, שזה עוד משהו קסם. אתה מבין ככה?
אני חושב שהוא מציין שבספר המצוות הרמב”ם קצת יותר טוב מסביר. הוא אומר שהדברים האלה עושים, מה שיש טריקים איך שעושים את זה, אבל מעונן דווקא זה יותר כמו שאומרים שהוא רואה את זה בכוכבים, או שיש אנשים שיותר ערמומיים והם עושים בידיהם שייראה כאילו הם עושים דברים שזה נפלא, דווקא קסם.
והרמב”ם אומר שהאיסור הוא כי מדמים לאנשים שאפשר לעשות דברים בלתי אפשריים. גורמים לאנשים להאמין במציאויות אלטרנטיביות. מטעים אנשים. זה מאוד חשוב שאנשים יהיו חכמים. אני מתכוון שנלמד בסוף, אני מתכוון הרבה מוסר השכל מהרמב”ם הוא שיש מצוה לאדם להיות חכם ולא להיות טיפש.
ואם אדם מאבד את תחושת המציאות שלו והוא לא יודע מה כן ומה לא, הוא מדמה שאנשים יכולים לעשות דברים בלתי אפשריים… אולי אותו איסור יהיה גם למי שלא מאמין שאנשים יכולים לעשות מה שהם כן יכולים לעשות. אבל על כל פנים, אדם צריך לדעת מה אדם כן יכול לעשות ומה אדם לא יכול לעשות.
ואם מטעים את האחר וגורמים לאחר להאמין שאפשר לעשות דברים נפלאים, אם עושים את זה ממש כמו הונאה, כמו שעושים תנועות מסוימות בידיים שעושות צלילים, או עושים את זה יותר אולי כשהאדם עצמו מאמין בזה. אני לא יודע מה בדיוק ההבדל בין זה כשעושים את זה באחיזת עיניים והאחרים.
דובר 2:
לא, ההבדל הוא שאחיזת עיניים זה כשהוא עצמו יודע שהוא מטעה את האחר. המקרה האחר זה כשהוא עצמו חושב שהוא יכול.
דובר 1:
אוקיי, בוא נחזור, בוא נגיד קצת יותר פשוט. עד עכשיו לא ראינו אף אחד שעושה משהו שאנחנו קוראים קסם, הוא עושה דברים, לא ראינו אף אחד מהאיסורים שעמד מנחש, שהוא רק אומר, הוא לא עושה דברים אחרים. הוא אומר מתי זה יהיה, או הוא אומר חסידות. אחיזת עיניים היא היחידה, הראשונה היא רק זה. אין אחר, אין. אולי נראה בקרוב מה פירוש מכשף. למשל, הוא גורם לאחר לחשוב שהוא יכול לעוף, למשל.
דובר 2:
אה, הרמב”ם אני זוכר בדיוק, שהוא מוציא ארנב מהכובע שלו, ממש הדוגמה. זה לא היה מהקודמים, לא היה שום דבר קודם שעמד שזה דבר שהוא עושה. אבל זה הרי אחיזת עיניים.
דובר 1:
אז לפי זה, מה ששוחחנו עכשיו, שמי שהוא מופע קסמים, הוא אומר ברור שיש לי טריק איך אני עושה את זה, שלא תחשבו שאני איזה סופר יומן, זה לא עובד. כי הרמב”ם אומר שהעבירה היא כי מטעים את האחר שאנשים יכולים לעשות דברים שהם לא יכולים. זה חלק מההטעיה.
דובר 2:
אני לא יודע, אני לא יודע. את זה צריך לשאול את הרבנים. אני לא יודע. בשביל זה אני הרי כאן. אה, נשאלת השאלה. אבל הרב רוצה להקל, אני לא שואל.
אני לא יודע, הרמב”ם אומר שיש איסור של מעונן. זה בדיוק כמו… אפשר הרי להתווכח על הרמב”ם. אפשר להתווכח על הרמב”ם שהוא אומר על שני ראשונים, אבל לפי הרמב”ם יכול להיות שזה אסור. כמו שלפי הרמב”ם בטוח אסור לעשות חתונה ביום שלישי כי זה אותו זמן, זה איסור דאורייתא לפי הרמב”ם. רק מה אז, הרמ”א אומר שצריך לעשות כך, זה כי הוא בכלל חולק על הרמב”ם, הוא לא הולך בשיטת הרמב”ם.
הרמב”ן מאריך, אני מתכוון להיפך, זה לא שהוא לא הולך בשיטת הרמב”ם, הרמב”ן בכלל לא סובר שזה הפשט של מעונן, והוא מתווכח על ההלכה. אבל לפי הרמב”ם זה אסור. אני חושב שיש מחלוקת.
דובר 1:
אחיזת עיניים זה דבר בפני עצמו. בכל מקרה, אבל למה הרמב”ם… אה, זה קשור למחלוקת ראשונים על אסטרולוגיה, האם אלה שהאמינו שאפשר כן לראות דברים.
אבל זה לא רק מכן והילך. אוקיי, בקיצור, אפשר להיכנס לזה. אבל זה הרי הרבה לפי הרמב”ם, אתה נכנס לחלק של מצוה. כי למה זה אסור? אם זה לפי הרמב”ם זה אסור, זה אסור. אם לפי אחר אומר שזה אומר משהו אחר, “אוחז את העיניים” ולא מבין את הגמרא, זה מותר. צריך לדעת מה…
אוקיי, נראה. אני חושב שכשהרמב”ם מסיים את הפרק הוא קצת יותר טוב מסביר את סיבת האיסור. אולי שם נוכל להבין. אבל שוב, ההלכה לא תלויה לפי הסיבה. ההלכה יכולה להיות…
הרמב”ם נותן לך הרבה פעמים בהירות. טוב להבין את הדרשה, את מוסר השכל, או איך שאתה רוצה לקרוא לזה, אבל יכול להיות שההלכה נשארת הלכה. כאן בטוח יכול להיות שהרמב”ם היה אומר שטריק הקסמים אסור מן התורה.
דובר 2:
לא, אם הוא אומר לך ברור, “זה משחק, אני יכול ללמד אותך איך עושים את זה”?
דובר 1:
בוא נחשוב על זה. מה זאת אומרת הוא אומר לך ברור? למה אתה הולך לטריק? זה מאוד יפה, זה מאוד מעניין.
דובר 2:
בדרך כלל חלק מטריקי קסמים זה בדרך כלל שהוא מראה, קסם אחד מראה איך הוא עושה את זה, והאחר אתה צריך…
דובר 1:
לא, את זה עושים רק האנשים הדתיים עושים את זה כי הם חושבים שבזה הם יענו לרמב”ם. אני לא כל כך בטוח.
דובר 2:
אוקיי, למה הוא לא אומר שמות?
דובר 1:
חלק מהעניין של המופע הוא, מראים רק אחד מהטריקים מראים איך הטריק עובד.
דובר 2:
לא, זה פשוט לא נכון. האנשים הרגילים שעושים את טריקי הקסמים, הם רוצים שיחשבו ש… אחר כך מתברר על מה הם מתביישים, הם אומרים שהם הטעו אותנו.
דובר 1:
אם יש קוסם שבאמת טוען שיש לו כוחות על-טבעיים, אז דומה אפשר לומר לפי הרמב”ם. אבל אתה יכול גם לקנות מופע טריקי קסמים, וקונים כמה קופסאות עם כמה ביצים…
בוא נזכור דבר אחד: יש הלכות ויש טעמי המצוות. הרמב”ם לא אומר שהאיסור הוא לומר שקר. שקר זה איסור אחר בתורה. יש איסור מיוחד לגרום לאחר לחשוב. זה אומר הרמב”ם. הרמב”ם מדבר בדיוק כמו עכשיו, הוא אומר “אנשים פתאים ומהודרים” שעושים דברים כאלה. בזמנו של הרמב”ם גם מצאו אנשים שידעו, מי שהתעניין קצת ידע איך זה עובד. זה לא שונה היום מאשר אז. הרמב”ם סובר שזה אסור.
השאלה היא מה אתה עושה עם הרמב”ם. מה שמחפשים היתר, דרך החוצה, יכול להיות. אבל אני לא רואה שאפשר לומר שכי הטעם הוא רק… וחוץ מזה אני לא בטוח שזה נכון.
במילים אחרות, אם אני רק… למעשה, העיניים שלך רואות דבר אחד והעובדה היא אחרת… יכול להיות שזו גם הבעיה.
לא רק שהוא לא יודע… אלא הוא מבקש להטעות את העיניים.
דובר 2:
כן, הוא יודע… מעונן! מעונן! זה כתוב בגמרא. מעונן – זה המאחז את העיניים.
דובר 1:
אוקיי, אתה אומר כך… אני עוד יכול לומר, אבל… מעונן פירושו זה לפי הרמב”ם.
דובר 2:
לא, הרמב”ם לא אומר, זה אומר הרמב”ם בהלכות עבודה זרה.
דובר 1:
עכשיו אנחנו הולכים לחובר… עכשיו אנחנו הולכים לחובר.
אומר הרמב”ם, איזהו חובר? הלאה כתוב מעונן, וחובר חבר.
הדבר הבא, עוד סוג של חוקת הגוי שיש לו שייכות לכישוף, זה מה שהרמב”ם אומר שיש את כל הדברים האלה.
דובר 2:
לא, איזהו חובר? הוא מתחיל איזהו חובר, הוא לא אומר… אף פעם את הפסוק שאתה אומר לו, שנאמר.
דובר 1:
הוא לא הביא את הפסוק.
דובר 2:
לא, הוא מפרט… שנאמר, הוא מפרט, כן, אני לא יודע.
דובר 1:
אבל כשהוא מנה את כל המצוות הוא כן אמר, שלא לקסום, שלא לעונן, שלא לנחש.
דובר 2:
הוא אמר קודם, שלא לעונן, שלא לנחש.
דובר 1:
עכשיו הוא אומר, מה זה שלא לעונן? אוקיי, איזהו חובר? איזה הולך על זה? כל עוד ש…
אוקיי. אוקיי. הוא בדרך כלל לא אומר… הוא בדרך כלל לא מתאים את מה שהוא אומר קודם…
אוקיי. הוא בדרך כלל לא מתייחס לעצמו על מה שהוא אומר קודם.
לא ינחש זה דבר אחד.
ואיזהו חובר? אומר הרמב”ם, זה שמדבר דברים שאינם לשון עם, אדם מדבר איזו שפה מיסטית, הוא מדבר מילים שאף אחד לא מבין מה זה אומר, ואין להם ענין, אין לזה משמעות אמיתית.
ומעלה על דעתו בסכלותו שאותם הדברים מועילים. הוא מדמה בטיפשותו שהמילים האלה מועילות, כמו שאומרים אברא קדברא, כן, אברא – אני נברא, קדברא – במילותיי, זה מה שאני יודע, זה התרגום המקורי הנכון של אברא קדברא.
אבל בעיקרון שאני הולך לומר מילים מיסטיות, מילים מיוחדות, שהוא אומר…
דובר 2:
לא, אבל אברא קדברא עצמו יש בו את עברא כדברא, כמו שאני בורא במילותיי, בורא אומר ועושה…
דובר 1:
הרמב”ם אומר, אדם שמדמה שאם הוא הולך לומר… מילים קדושות מסוימות, יש לחשים מסוימים, זה יהיה לו השפעה. עד שאמרו, הם מדמים, שאומר כך וכך על הנחש שלא יזיק. מישהו כי יש נחש מפחיד בעיר, הוא הולך לומר מילים מסוימות לנחש, הוא הולך להשביע אותו בלחש. או הוא אומר כך על אדם, הוא אומר לאדם, “אני הולך לומר עליך את המילים, ואתה לא תוכל להינזק מהנחש”.
ואוחז בידו בשעה שמדבר, בשעה שהוא אומר את המילים הפלאיות, כשהוא מדבר את מילותיו, הוא מחזיק איזה חפץ מיוחד בידו, מפתח או אבן או קערה וכיוצא בהן, הכל אסור. כל הדברים האלה אסורים.
אה, מה חסר אוחז מפתח או אבן? כי זה יכול לגרום לנו שיש לחש שיש בו מעשה, נכון? כמו שכל הזמן אנחנו מחפשים שיהיה מעשה. תראה הוא אומר, “ואוחז עצמו”.
אומר הוא, וחובר עצמו שהוא החובר, כן כן, הלקוח, החובר… יש את מי ששואל אצל החובר, החסיד שהולך לאיש החובר, ויש את החובר עצמו. החובר שהחזיק משהו בידו כשהוא אמר את המילים, אם הוא עשה איזה מעשה בביורא, הוא עשה משהו כשהוא דיבר, כי דיבור עצמו אינו מעשה. אפילו אם לא היה שם אלא, אפילו אם הדבר היה שהוא עשה תנועות בידיו, באצבעותיו, הרי זה לוקה, הוא מקבל מלקות, שנאמר “לא ימצא בך… קוסם קסמים” וגו’, כל לשון הפסוק, והדבר האחרון הוא “וחובר חבר”.
יפה מאוד. מעביר בנו ובתו באש, קוסם קסמים, מעונן, מנחש, מכשף, וחובר חבר. החובר חבר הוא הרי אחד, שניים, שלושה, ארבעה, חמישה, שישה, שבעה, שמונה. שמונה דברים, תראה כבר, את כל הדברים האלה פחות או יותר למדנו שיש מעשה ומעשה ומעשה. כמה כבר למד הרמב”ם, וכמה עוד נראה הלאה.
תשובת הרמב”ם, “אבל אם דיבר דברים אלו”, מי שהיה חובר אבל הוא עשה זאת בלי מעשה, “לא הניד לא אצבע ולא ראש”, הוא לא הניע יד או ראש, “ולא היה בידו כלום”, הוא לא החזיק כלום בידו.
כי זה מאוד קשה, כי אנחנו מניעים כשאנחנו מדברים. כן, אבל זה לא עושה לחש שיש בו מעשה. אני אומר, כשמישהו מדבר וכשמדברים עושים שפת גוף, זה נקרא מעשה? לא, בוודאי לא. כאן מדברים כשיש לו בכוונה שיש לו דרך מסוימת איך הוא עושה עם וזה חלק מה…
דובר 2:
לא, לא ברור כך. כי אם למישהו יש רפלקס של הגוף שלו כשהוא מדבר, הוא לא רוצה, למה הוא מניע כשהוא מדבר? כי הוא רוצה, איך אומרים בדרשה, “זה חלק מהמעשה”. לא, לא, לא. אם מישהו הולך לתת למישהו מלקות כי הוא הניע בזמן הדיבור, הוא נתן ליהודי מלקות, הוא עובר על בל תוסיף.
דובר 1:
לא, הוא אומר הרי ברור שהוא עשה מעשים מסוימים בידיו.
דובר 1: נו, ואני שואל אותך, כשיהודים מתפללים והם מתנועעים, האם זה חלק מהריטואל של התפילה?
דובר 2: לא.
דובר 1: וכאין אדם סומך ידו על החובר, או האדם שהלך לחובר חבר. יש דרך אחת שזה לאו שאין בו מעשה, זה כשהחובר לא עשה שום מעשה, הוא רק דיבר. או כשהאדם הלך לחובר חבר, והחובר עשה את אותם הקולות, החובר עשה את זה, החובר עצמו עשה את זה. אבל האדם שהלך לחובר, המאמין בזה, הוא כיושב לפניו, הוא מדמה לו שיש לו בזה הנאה, הוא מדמה שמזה יוצאת תועלת, שאני יודע שהוא לא יוכל להיות ננשך מהנחש, זה כשיש פגם של לאו שאין בו מעשה.
יש עדיין איזושהי מלקות. איזו מלקות? מכין אותו מכת מרדות, משום שנשתתף בזיכלוסא דחובר, כי הוא היה חלק מעבירה, הוא השתתף בטיפשות של החובר חבר.
דובר 2: אז כן, אבל הנקודה היא, אז כל לאו שאין בו מעשה יש מלקות מדרבנן?
דובר 1: לא. אז לכן אומר הרמב”ם את הטעם, שאתה הולך, אז בכלל, אפשר לומר למה אני הולך? אתה הולך כי אתה סבור שזה יעזור, אז ההליכה עצמה היא כבר מדרבנן תקנה שנותנים מלקות. זה דין נוסף, או אולי כן, אתה לא תקבל מלקות דאורייתא, אבל תקבל מלקות דרבנן? כל פעם בלאו שאין בו מעשה? זה בוודאי היה מקום לא.
אני מתכוון לומר, כי אפשר ללמוד שני דרכים למה לאו שאין בו מעשה לא מקבלים מלקות. אפשר לומר שלאו שאין בו מעשה אי אפשר להוכיח שעשית משהו, או שזה לא מספיק חזק. אז מדרבנן גם היתה אותה בעיה. כאן נראה שהלאו שאין בו מעשה פירושו שהחמורים יותר הם מדאורייתא, וכשהוא עושה מעשה, אבל מדרבנן, או שזה אסור אפילו בלי האיסור זה בכל אופן, אבל מלקות יש מלקות מדרבנן כשהוא עושה מעשה, מפני שהוא לא שותף בשכלות החובר, כמו שהוא קורא לזה.
דובר 2: טוב מאוד.
דובר 1: נמשיך הלאה. תדע, הוא מדבר כאן לעצמו, אתה מתרגש כאן, איפה, יש כאן כל כך הרבה מיני כוחות מעניינים. תדע, “אלא שהם הקולות והשמות המשונים המכוערים”, הקולות שאנשים מוציאים בעשייה של אחד ממיני הכישוף שמחושב, או שקוראים שמות מסוימים, שמות מסוימים. שמות פירושו כמו שמות של מלאכים, או איזה שמות שקוראים להם. משונים, זה כמו מוזר, והם מכוערים.
מה הם מכוערים? לא יודע, כי אין להם משמעות.
דובר 2: לא, כי אין להם משמעות.
דובר 1: אבל להיפך, אם יש משמעות, אז יש יופי מסוים. אבל הרמב”ם טוען ש“אין להם ענין”, אין שום ענין, זה לא אומר כלום.
דובר 2: זה משונה, למשל אמרת שזה לשון עם ועם, זה לא…
דובר 1: זה שני דברים: לשון עם אחד הוא משונה, ו”אין להם ענין” הוא מכוער, שזה סתם צירוף אותיות שלא אומרים כלום. זה מגעיל.
זה פלא, כי מה קורה כשהוא אומר כן דברים שיש להם כן משמעות, שנראה מאוחר יותר שהוא מביא פסוק? אז אין איסור של חובר חבר, אולי יש איסור אחר.
דובר 2: חובר חבר?
דובר 1: זה מאוד מעניין, כי כל הדברים האלה יכולים ללכת ביחד. לפעמים יש מישהו שעושה גם הוא אומר מילים מוזרות, וגם הוא עושה קשר, וגם הוא עושה את כל הדברים האלה.
דובר 2: בסדר.
דובר 1: אבל כל אחד מהם הוא נפרד, הרמב”ם עושה אותם נפרדים, לאוין נפרדים כביכול. הנקודה שהרבה מכשפים בקדמונים היה להם הענין של אמירת אותיות מוזרות כאלה, מילים שלא אומרות כלום, זה הנוסח של החבר.
הרמב”ם לא מתכוון שהאיסור שלהם הוא כי יש להם כוח, ואני לא רוצה שישתמשו באיזה כוח. אלא להיפך, “לא ירעו”, הם לא יכולים לעשות רע בזה, “וגם היטב אין אותם”, הוא מביא לשון הפסוק. הם לא עושים בזה לא רע, לא טוב.
דובר 2: זה הוא יגיד בסוף, כן.
דובר 1: אבל יכול להיות שהוא רוצה לומר שאם זה היה כן עוזר אולי היה מותר.
דובר 2: להיפך, זה הוא יגיד גם את הענין.
דובר 1: להיפך, הוא יכול לומר זאת להיפך, מישהו היה חושב שהעבירה היא כי הוא משתמש בכוחות רעים, או שהוא משתמש בכוחות של רשעות, או כי הוא עושה לו רע, הוא עושה לו קללה. לפי זה זה פנים שאתה אומר, אני מבין מה אתה מתכוון.
דובר 2: בסדר, אבל מה זה נכנס כאן?
דובר 1: זה נכנס כאן כי הרמב”ם רוצה לספר שהאיסור הוא האיסור של אמירת מילים שלא עוזרות, אולי זו ההגדרה של האיסור. או אולי הוא רוצה להסביר איך אוחז עינים הוא בכלל מכשף, בדרך זו הם שניהם אותו דבר, כי אוחז עינים בסך הכל משתמש בטריק, או שהוא אפילו לא מאמין במה שהוא עצמו עושה.
דובר 2: לא, אבל כאן הוא מדבר ספציפית על השמות של החובר חבר, אוחז עינים זה דבר אחר.
דובר 1: אה, אה, רגע. הכלל הוא שבת, זה ספציפית הנושא של חובר חבר.
דובר 2: בסדר, כן.
דובר 1: אומר הרמב”ם הלאה, זה ספציפית הנושא.
דובר 2: בסדר.
דובר 1: אומר הרמב”ם, משהו קשור, הרי אמרנו כאן שחובר חבר משמש להינצל מנחש ועקרב. אומר הוא כך, מי שנשכו עקרב או נחש, זה דבר שאנשים עושים, אומרים לחש על מקום הנשיכה, מתכופפים למקום הנשיכה, אומרים לחש, יודע מה זה תפילה שקטה, זה חובר חבר.
אומר הרמב”ם, מותר, מותר כן לעשות זאת, מותר כן ללחוש על מקום הנשיכה, אפילו בשבת, כי בשבת אסור לעשות רפואות מסוימות, רפואה בשבת יש הרבה הלכות, זה מותר לעשות כחובר חבר, ומותר גם לעשות זאת בשבת.
דובר 2: רפואה בשבת אסורה חוץ מאם יש סכנה.
דובר 1: רפואה רגילה, יש רפואות שאסורות בשבת. אבל זה מותר לעשות כדי ליישב דעתו ולחזק לבו. ממה? אומר הרמב”ם, לאו רפואה היא, רפואה זה לא.
דובר 2: לכאורה זה דומה לחובר חבר.
דובר 1: מה זאת אומרת דומה? זה הוא.
דובר 2: אולי לא אומרים דווקא דברים שאין להם לשון עם, ותופסים דברים, אולי זה סוג אחר של לחש, לא כל כך דרמטי.
דובר 1: אומר הרמב”ם, פשיטא, מישהו שזה דבר שאינו מועיל כלום, כלומר שאומרים דברים שאינם מועילים כלום, אבל עולם כמנהגו נוהג, אבל מאחר והאדם בסכנה, ומפני שהוא בסכנה הוא גם בפאניקה, אני מתכוון שזה הפשט, והוא עכשיו החולה נבוך מאוד מוטרד. התירו לו לטרוח כדי שלא תטרף דעתו עליו, התירו לו לעשות בעיניו, לעשות לו דברים שהוא חושב, שהוא משכנע את עצמו שזה יעזור לו.
דובר 2: הוא אומר שהוא הוציא נחש מהכובע שלו, ומפני שהוציא אותו מהמאורה שלו, אבל כאן הוא עושה ממש, כי ישוב דעתו של אנשים הוא הנפש של האדם, שהוא מרגיש רע.
דובר 1: התירו את הלב לחולה, או שכתוב כאן אפילו שזה לא ממש לב, אלא אפילו אולי זה ענף ממנו.
דובר 2: זה אמת כך, כי הוא לא אומר כאן, כשעושים את הלוחש, אולי עושים את זה לא בדרך זו, הוא לא אומר את הדרך, הוא אומר שלא נושכים בו, אני לא יודע מה.
דובר 1: לא, יכול להיות שזה כזה לב, ולא ממש אמיתי.
דובר 2: למה לא לומר אז כשעושים זאת, לומר לאדם, “הלחש לא עובד, הוא רק מרגיע”?
דובר 1: רק זה רק כשמרמים אותו, מישהו שבוודאי, בוודאי, כן, שכאן יש לב, יש פיקוח נפש. כאן מובן לרגע את החולה. מתירים רק לחולה שיודעים שזה ירגיע אותו.
דובר 2: בוודאי, אם הוא לא היה בחסרון הדעת, בוא נכניס את העולם, חוץ מאם אתה חושב שזה עוזר ממילא, אבל הרמב”ם שסובר שפשוט פשט אפשר לומר בגמרא שזה עוזר.
דובר 1: ממילא אם זה עוזר זה פשוט שמותר, כי זה פיקוח נפש או משהו כזה. אם הרמב”ם שסובר שזה לא עוזר, ממילא הוא עונה למה מותר, כי זה ישוב הדעת אסור.
דובר 2: באותה דרך כמו ישוב הדעת, כן, אתה מבין שישוב הדעת הוא היתר על איסור של חילול שבת?
דובר 1: אף על פי שאולי זה רק מדרבנן האיסור של לא לצאת עם קמיע, וזה אפילו על דאורייתא, זה לא כך, כאן זה לא היה, כי זה לא איסור שבת, אבל נניח שזה מתיר איסורים, למה? כי ישוב הדעת הוא דבר, זה אומר הרמב”ם.
אם כך אני מבין שישוב הדעת מתיר גם את איסור חובר חבר. זה לא אחד מהאיסורים שצריך למסור נפש, עבודה זרה, צריך למסור נפש, אמנם מדברים על עבודה זרה. זה סוג איסור שמתירים, כך זה נשמע.
דובר 2: אבל לא יכול להיות שחובר חבר יהיה מותר במקום סכנה, זה שמקום סכנה זה מותר.
דובר 1: הוא לא מביא את החלק חובר חבר, אני לא רואה איפה זה כתוב. הוא מביא אבל את המאירי שהולך בדרך כלל עם הרמב”ם בדברים האלה, והוא אומר ממש שזה איסור חובר חבר, אבל מאחר וזה דבר שאין בו מעשה, אולי כותב לא היה מותר, אבל את החובר חבר הוא רואה איזה איסור קל יותר זה, ומתירים במקום סכנה.
דרך אגב, זה רק לאדם הטיפש שלא למד רמב”ם, היה רוצה שזה לא עוזר. אני יכול עם הרמב”ם עם הרצון כך שזה שלוחש ידע שזה סתימת פה, והוא עושה זאת רק כדי שלא תטרף דעתו, זה חלק מההיתר, אז לא אכפת לי.
דובר 2: לא, לא, מובן. שוב, again, על השאלה שלך, מה חידשת בעשר הקודמת.
דובר 1: אבל הרמב”ם לא אמר שום דבר.
דובר 2: אבל הסיפור הפשוט הוא לענות על הגמרא, היה מותר, הרמב”ם, אני מתכוון שהאלישיב שם, “לחזק לבו”, זה לא רק שהאדם יהיה רגוע, אלא מה שהאדם רגוע עוזר גם שהרעל יפסיק לצאת.
הוא אומר, כשזה עוזר, היינו מבינים למה זה מותר. אם זה לא עוזר, אז הכל מותר כי המון עם מאמינים בזה.
ואדרבה, הרמב”ם מסכים, אני מתכוון שהוא אומר זאת בפירוש במורה נבוכים על דברים אחרים מסוימים שהגמרא התירה, שאדרבה, מי שלמד רמב”ם והוא סובר שזה לא עוזר, אסור לו ממש לעשות זאת. הוא לא יכול לעשות מה שהוא חובר חבר, ומה שהוא חילול שבת.
מה שמעניין, אני מתכוון שהאליהו רבה מפרש “לחזק לבו” זה לא רק שהאדם יהיה רגוע, אלא מה שהאדם רגוע עוזר גם שהארס לא יתפשט כל כך מהר בגוף, שהאדם לא יהיה כל כך מעורר ויקבל התקף לב מפחד.
מה שזה מעגל מאוד מעניין, כי כאן אתה רואה כבר איך החובר חבר עובד ממש, ולמה אנשים משכנעים את עצמם שהחובר חבר עובד. כי הרמב”ם אומר לך כאן שזה מרגיע אותו כדי שלא תטרף דעתו עליו. אז בעצם הוא אומר כאן את אפקט הפלסבו, שאפקט הפלסבו עובד באחוז גדול, ממילא זה כבר לא כל כך שקר.
אבל הבעיה היא ש… אדם זוכר איך זה עובד… אדם זוכר את המנגנון. אדם שמאמין בזה, הרמב”ם מדבר על אנשים שמאמינים בזה. אנשים שמאמינים בזה מותר לעשות זאת עבורם בשבת. מי שלא מאמין בזה, אסור לעשות זאת.
פלסבו עובד רק כשהאדם שמקבל אותו לא יודע שזה פלסבו כל הזמן. יכול להיות כן, יכול להיות לא. ההיתר לא כתוב כאן.
העניין הוא שהרמב”ם ענה על הגמרא. היה לו קשה גמרא. הגמרא אומרת שמותר לעשות בשבת. הרמב”ם אומר שזה לא עוזר. איך אפשר לעשות זאת בשבת? התירוץ הוא, זה עוזר ל… פסיכולוגית זה עוזר.
—
אומר הרמב”ם הלאה… אני מגיע כאן לרמב”ם קצת רגיש, ואני רוצה לומר לפני כן, רבותי, אומר הוא הלאה, “תליון על חולי ישראל”. בואו נלמד רמב”ם כמו שהוא מתכוון. לא, הרמב”ם לא מדבר על אמירת תהלים, על להתפלל. בואו נהיה מאוד ברורים. לא, לא, הוא לא מדבר על זה.
הרב מקאשוי התייצב. תראה מה הוא עומד: “הלוחש על המכה”. כן, זה בדיוק מה שדיברנו עכשיו, נשכו עקרב. זה לוחש על המכה, נכון? אומר לחש ליד המכה, זה אומר כמו קודם שאמר, על מקום הנשיכה, על מקום המכה. הוא אומר איזה פסוק מהתורה.
אפילו קודם החובר היה כשהוא אומר בדברים שאינם לשון עם, אבל התורה היא כן, התורה היא כתובה בלשונות של כל האומות. התורה היא דווקא בלשון עם. והוא קורא את הפסוק.
והרמב”ם אומר זה גילוי. מהו גילוי? הוא אומר שליד המכה, ה”וכל בכור” הפסוק עולה על כל המכות, נכון? כל מכות מצרים. כן, אני יודע מה הוא מתכוון, ממש שהוא לוחש את זה פנימה. הנקודה היא, הוא עושה זאת בשביל הגילוי, לא בשביל הריפוי.
כן, שם היה כתוב “וכן הקורא על התינוק שלא יבעת”. ילד נבהל, הוא אומר פסוקים שהילד לא יבהל. או, “המניח ספר תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן”. הוא לוקח ספר תורה או נותן תפילין על ילד כדי שיישן. כמו שהילד אמר פעם שהגמרא עוזרת לישון, כי הוא רואה תמיד שאבא נרדם על הגמרא. כן, עכשיו אין גילוי, עכשיו פשוט דרך התורה. כן, הוא לוקח דבר קדוש, חפץ של קדושה, כדי שיישן, שהילד יירגע.
אומר הרמב”ם, “לא די להם שהם בכלל חוברים ומנחשים” – אלה שעושים זאת עוברים על איסור חובר חבר ומנחשים.
נו, אתה רואה שחובר חבר זה לא דווקא כשאין מילה שיש לה משמעות. יהיה סתירה ברמב”ם שהראשונים יכולים לענות? לא, אין סתירה, כי התורה לא התירה זאת. ברור שהרמב”ם… כמו שאמרתי לך, כשאתה אומר פסוק “בראשית ברא אלקים”, אני לא יודע, לפסוק יש, נניח, יש משמעות, והמשמעות לא קשורה ל… איך אומרים… לרפואה. אז לגבי זה זה עדיין לא רלוונטי, זה עדיין חובר חבר.
הרמב”ם סיפר איך זה היה הולך בדרך כלל. גם דבר מעניין הוא שהאנשים שעושים סגולות מפסוקים, בדרך כלל חלק מהחכמה הוא לעוות את הפסוק, כן, אומרים אותו לאחור. הפסוק אומר לך כן משהו, אבל הוא אומר את הפסוק רק ראשי תיבות, רק ה… כן, כך הולכות סגולות.
כן, כך אומר הרמב”ם, “לא די להם שהם בכלל חוברים ומנחשים, אלא שהם בכלל הכופרים בתורה”. הם בכלל כופרים בתורה. למה? למה הם כופרים בתורה? כי הם מעוותים את דעת התורה. “שהם עושים דברי תורה רפואת הגוף”. הם עושים את התורה לאיזה לחש שעוזר לרפא את הגוף. “ואינם אלא רפואת הנפשות”. אבל באמת התורה היא לא רפואת הגוף, התורה היא רפואת הנפשות, נאמר “ויהיו חיים לנפשך”. “לנפשך” כאן מתכוון לנפש הדעת, השכל של האדם, הנפש. כן, התורה… זה מרפא את הדעות של האדם, את המידות של האדם, את החכמה של האדם. אבל זה לא עוזר לגוף של האדם. והאדם משכנע את עצמו שלמלמל פסוק… הוא חושב שהפסוק הוא רפואה.
זו בעצם המשנה. המשנה אומרת, רבי עקיבא אומר, הלוחש על המכה אין לו חלק לעולם הבא. ורבי עקיבא מביא דווקא פסוק שהוא מאוד חזק מעין הענין, “כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך”. הפסוק מתכוון לומר שאם תתנהג עם התורה, ה’ ירפא אותך. האדם חושב שאמירת הפסוק היא איזה לחש, איזה קסם, שאתה אומר אותו ליד המכה, המכה תעלם.
יש דרך לכאורה איך לעשות זאת. אומרים לאדם את כל הפסוק, אומרים לו, “התחל מעכשיו לשמור את התורה”. על זה מדברים כן, רפואת הנפש. זו רפואת הנפש.
והלוחש על המכה, המכה היא מכה של סכנה? הרי “הקורא לתינוק שלא יבעת”, במה זה שונה מזה ש”כדי שלא תטרף דעתו”? כן, כשהסירנה מצלצלת, כן, ילד רץ למקלט, ואתה אומר לו פרק תהלים כדי להרגיע אותו, זה ממש כמו שראינו קודם.
כאן מדובר במקום סכנה. אולי במקום סכנה מותר לומר נקודות ישנות. כאן אומרים שסתם ילד, ילד נבהל, אין זו סכנה, לא יעזור. אפילו ישוב הדעת לא יעזור במקרה כזה גדול. אולי, כפי שאמרנו, ששם זה מרפא קצת את ישוב הדעת.
אומר הרמב”ם, אבל… הרמב”ם אמר כאן פירוש חדש. במשנה כתוב שהוא כופר, כתוב “אין לו חלק לעולם הבא”. הרמב”ם מסביר שהפירוש הוא, הוא לא מבין מה מתכוונת התורה. הוא חושב שהתורה באה לרפא את גופו, במקום שהיא באה לרפא את נפשו. זה מעניין, כי מפרשים אחרים לומדים את “לוחש על המכה” עם משביעין כשעושים את הירוקה, והרמב”ם בפירוש המשניות אומר שם כך. אוקיי, אבל כאן הרמב”ם אומר אחרת.
—
אבל יש כאן היתר אחד, כן. אומר הרמב”ם, “אבל הבריא שקורא פסוקים ומזמור מתהלים כדי שתגן עליו זכות קריאתן” – אדם בריא שקורא פסוקים או שהוא קורא מזמור מתהלים, והוא עושה זאת כדי שתגן עליו זכות קריאתם, שזכות לימוד תורה, זכות לימוד תהלים, תגן עליו, וינצל מצרות ונזקים, והוא יינצל מצרות ונזקים. איך הוא יינצל? כי יש לו יותר זכויות. כן, הקב”ה דן את האדם לפי הזכויות. אם כך אין כאן שום קושיה בכלל, אני לא צריך לומר זאת. אז זה מותר. נראה שיש כאן שני דברים.
לכאורה הרמב”ם אומר כאן שזה קשור… אוקיי, הוא אומר אבל את המילה “הבריא”. נכון, זה קשור לאיך שמסתכלים על זה. יכול להיות שגם החולה, החולה צריך עכשיו את הזכות. אבל נראה שכשעומדים ואומרים פסוק מסוים, לא נראה שרוצים לקבל את הזכות של עוד קצת תורה. זה נשמע כאילו לפסוק יש כוח, כמו שהחובר עושה זאת. לכאורה זו המילה. איך האדם חושב שהפסוק עובד. אם הוא חושב שעכשיו יש לאדם עוד זכות, אפשר גם לתת צדקה שם, עוד מצוה, כל מצוה מגינה על אדם, זה הוא אומר מגין.
אני לא יודע אם המילה היא כל כך חזקה ההבדל. אבל כשעושים זאת לחולה, עושים זאת כמו שחובר חבר עושה דברים. זה נראה מאוד דומה לחובר חבר. אני לא חושב שהוא מתכוון שזה אותו דבר.
זה לא ברור. ההבדל הוא אומר הוא מביא כאן ברש”י, שכתוב בפירוש שיש הבדל אם זה לפני או אחרי. הוא אומר, שלא יאמרו “שיר של פגעים”, הוא אומר “רושם בציצת תהלים שתגן עליו”, אומר הוא זה לפני. אחרי אסור. מה ההבדל? לא ברור.
זה באמת מעניין, הרי תמיד יש אחרי של אחרי. כן, הוא נפגע, אפשר לומר שעכשיו הוא לא ימות. שזה יעצר עכשיו, מעכשיו הוא צריך עוד זכויות.
גם מה שהרמב”ם אומר “לרפאות הגוף”, גם כאן דברים מעניינים. יכול להיות, יכול להיות שזו המילה. אם אומרים אחרי שהוא כבר נפגע, הוא רוצה שיקרה משהו שיצא מהגוף שלו. הוא משכנע את עצמו, נניח אדם יש לו גידול, ומישהו משכנע את עצמו “אני אומר פסוקים והגידול יעוף, וופס, זה יצא החוצה”. זה יותר כמו כישוף.
מה שאין כן אומרים, אני רוצה שהאדם יהיו לו זכויות, או שרפואה תעבוד עבורו. זה דברים שהקב”ה עובד כך, שאדם שיש לו יותר זכויות מקבל יותר. הרמב”ם מאמין בזה. אדם שיש לו יותר זכויות, יש לו יותר… הוא צריך להיות טוב יותר. נו, נו, זה מאוד לא ברור.
—
אני לא יכול להבין שני דברים. קודם כל, מה ששואל לאו דווקא על אמירת תהלים. הרמב”ם לא אומר תפילה, הוא אומר “מתפלל”. יש שתי דרכים איך אומרים תהלים, כן? סתם כך אין שאלה, כי לא כל הפרקים מזמורי תהלים הם ממש תפילות, אוקיי. אבל אפילו מי שמתפלל, אני בטוח שההלכה לא נגד תפילה, נכון? מי שיש לו מכה, בוודאי הוא צריך להתפלל. איך הוא מתפלל, הוא אומר תהלים, מסתכלים בנסים, מה בעצם, איך הוא מתפלל זה בטוח לא השאלה. השאלה היא האם הוא משתמש בזה בתורת סגולה, זה יותר סוג של דבר.
והרמב”ם אומר דבר מעניין, שרפואת הגוף, רפואת הנפש, כי זה יכול להיחשב כמו שלא לשמה. אסור להשתמש בתורה שלא לשמה. הוא אומר שהקב”ה אומר כן לרפואת הגוף, כמו שכתוב. זה כמו קרדום לחפור בה, דבר כזה. כן, כי גם, זה מעניין, זה כל כך נורא, זה כופר בתורה מי שהוא רק לומד בשביל שיחיה בני? זה דבר נורמלי.
משהו גם מעניין כמו שהרמב”ם, נראה שצריך להאמין שזה רק רפואת נפשות. כאילו אדם היה חושב שזה בוודאי רפואת נפשות, אבל אני חושב שיש בזה יותר מזה. כי הוא אומר “אינו אלא כופר”. נראה כאילו אי אפשר להאמין בשניהם. או שזה רפואת נפשות, או שזה רפואת הגוף, ואז הוא כופר בתורה.
—
חשבתי שיש פירוש, אני לא יודע אם זה ממש הפירוש, אבל אני מרגיש שמכל הלשון שהוא מדבר מהלשונות המעניינות עם הכל, יוצא. שהשאלה היא האם התורה, בוודאי התורה היא רפואה. השאלה היא למה, איך התורה היא רפואה? גוף התורה או נפש התורה?
מה זה אומר פירוש חדש? במילים אחרות, מישהו אומר שהתורה היא דבר קדוש, או הפסוק, הלשון של הפסוק, הצליל הפיזי של הפסוק מרפא. לא, זה הגוף. אתה חייב להחזיק שהתוכן של הפסוק, התורה אומרת זאת, “כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת”, אין ויכוח, זו רפואת הגוף. זה מתכוון בוודאי לאדם, אבל ככל שאני מבין.
זה מעניין, כי הדבר הקודם שלמדנו למשל, ש”קשרים לתתורא ודעת אהבה”, זה גם בעצם רפואת נפשות שיש לה השפעה טובה, כן, כי זה מרגיע את האדם, זה עניין של רפואת נפשות. יכול תמיד להיות שהכוח היחיד שיש לרפא מחלה הוא תמיד דרך רפואת נפשות. כלומר, אדם נעשה קצת אדם טוב יותר, זה נקרא רפואת נפשות, ואחר כך יהיה לו את הזכות.
לא, אני חושב שכאן טמון משהו דבר מסוים, שאם מאמינים, שבגלל זה אומרים לנו תמיד, מבקשים רפואת הנפש רפואת הגוף. כן? אומרים במי שברך רפואת הנפש רפואת הגוף.
אני חושב שזה מתאים מאוד לרמב”ם, כי אם אנחנו מבינים שכאשר לאדם יש יותר דעת ה’, יש לו יותר השגחה פרטית, הקב”ה שומר עליו, התורה משמרת עליו.
דובר 1: התורה עושה את האדם לאדם טוב יותר, אדם טוב יותר יש לו יותר סיכויים לרפואה. אבל אם אדם חושב שהתורה יכולה ללכת ישירות לרפואת הגוף ולדלג על רפואת הנפש, זה הוא קורא “שוטים”.
אבל אני חושב שאנחנו צריכים כאן בכלל להבין יותר כשהרמב”ם אומר “לא יהיה להם חלק לעולם הבא, אלא הם בכלל חברים ומנחשים”. הוא לא אמר לו על עבירה של מלקות. לכאורה, כשהוא לוקח ספר תורה והוא מניח אותו על ילד, האם הוא עשה לאו שיש בו מעשה? הרמב”ם לא אומר “לאו”. הוא אומר שזה כל כך רבני, שזה דומה. והוא לא מביא את הלשון החריפה “אין להם חלק לעולם הבא”, הוא מביא זאת קצת “בכלל הכופרים”, כמו “בכלל חברים ומנחשים”.
אנחנו צריכים לחשוב, כשהרמב”ם אומר על משהו שהוא בכלל אלו ואלו אנשים, האם הוא מתכוון לומר שהוא חוטא, הוא כופר, או שהוא נוגע, הוא הולך… אנחנו צריכים לחשוש שהוא לא יתקרב לכופרים.
אנחנו צריכים לזכור שמה שאתה אומר, אני לא יודע מה זה אומר במי שברך, אני לא יודע מה זה אומר, אבל למילה “רפואת הנפש” יש כאן שני פירושים אחרים. רפואת הנפש היא מה שאנחנו קוראים רפואת הנפש, או גם מה שהרמב”ם קורא כאן, היא אחד עם רפואת הגוף. זה יכול להתכוון כי דמי הנפש, דמי נפש. אבל הרמב”ם כאן, נפש מתכוון לומר את השכל שלו. כן, זה מתכוון לטוב שלו, לנשמה שלו, איך שתרצה לקרוא לזה. זה יכול גם להיות זה, ואנחנו צריכים להחזיק זאת ברור.
הרמב”ם מביא שהרמב”ם בהלכות מזוזה אומר הוא דבר דומה, אלו שכותבים שמות במזוזה. אנחנו לא נוהגים כמו הרמב”ם, אנחנו כן מניחים שמות במזוזה, שמות מסוימים לפחות, קצת פשרה. אנחנו כותבים שמות שאין להם משמעות, השמות י-ה-ו-ה אחרי שם הוי”ה וכדומה. ונראה שלא כולם מסכימים עם ההלכה של הרמב”ם, ויש שסוברים שכן, זה עוזר.
דובר 2: איך, מה עושים עם המשנה?
דובר 1: באמת שאלה. מה הפוך, צריך לכתוב. צריך לעיין במפרשי המשנה שם.
דובר 2: ב”קיצץ נחש הנחושת” אני חושב שהתירוץ של רמב”ם היה ש…
דובר 1: הרמב”ם צריך כשיש משנה. המשנה אומרת שחזקיהו לא החזיק.
דובר 2: כן, כן, לא, צריך לעיין איך הרמב”ם מסביר זאת שם, כן.
דובר 1: הרמב”ם שם מדבר על ספר רפואות, להפך, שזה היה עבודה זרה, כי אם זה היה רפואות אמיתיות, שיעשה זאת.
בקיצור, אני לא יודע. יכול להיות שלא כולם מסכימים עם הרמב”ם. אבל שיטת הרמב”ם היא בוודאי שהתורה מרפאת, אבל בדרך נפש. זה התוכן של התורה, זה מרפא את נפשו של אדם. ובוודאי, יש לזה גם השפעה של רפואות הגוף, במידה מסוימת, כמו שאמרת. אבל לא הפשט שהמילים של התורה מרפאות באופן קסום את גופו של אדם. קסום, זה לפי הרמב”ם כפירה בתורה.
לפי המשנה, מפרשי המשנה. צריך לזכור, זו משנה. זה לא שהרמב”ם הגיע לזה. במשנה כתוב ש”הלוחש על המכה אין לו חלק לעולם הבא”. זה רבי עקיבא, הרבי של רבי שמעון בר יוחאי. אין תחרות בין בעלי שכל ובעלי… כן, אותו רבי עקיבא שנכנס לפרדס, נכנס לשמים וראה את המלאכים והכל.
כן, אה, צריך לחשוב מה זה… רואים כאן כמה דברים.
רואים גם ש”כדי שלא תטרף דעתו עליו”. אני חושב ש”כדי שלא תטרף דעתו עליו” זה גם מאוד דומה, כי זה נוגע בדעתו של אדם, וזה עוזר לו. וזו הפשרה. זה לא שהתורה מרפאת, אלא זה נוגע בדעתו של אדם.
ואגב, זו הפשרה. כלומר, אנחנו מתחשבים באדם שהוא נבוך, הוא מאמין בזה. הרמב”ם לא אומר ש”כדי שלא תטרף דעתו” היא מצוה. הוא אומר שזה היתר. זה היתר למי שהוא נבוך משוכנע.
במילים אחרות, יכול להיות שזה גם כאן היתר. כמו שאני אומר פיקוח נפש, מישהו נותן… אפילו הרמב”ם עצמו, תדמיין שמגיע יהודי שנמצא במצב של פיקוח נפש, ואין דרך לעזור לו אלא לתת לו איזה קמיע שהרמב”ם סובר שזה לא עוזר. יכול להיות שהוא היה נותן לו את הקמיע, כי “לישב דעתו”. וזה… אפשר ליישב בזה הרבה צדיקים שנתנו קמיעות. לא תמיד הם האמינו תמיד שזה עוזר. שלישוב דעת זה גם משהו שווה.
אוקיי, טוב, זה העניין של… בואו נסיים, הם צריכים להתפנות.
—
אומר הרמב”ם הלאה, הלך עם דורש אל המתים.
דובר 2: מצוין. מה זה?
דובר 1: אומר הרמב”ם הלאה בפסוק, “ולא ימצא בך… ודורש אל המתים”. מה זה?
אומר הרמב”ם, “זה המרעיב עצמו”, התרגול הוא כך, הטקס הוא, מרעיבים את עצמם, מתענים, “והולך ולן בבית הקברות”, זו ההגדרה של טיפוסי, הגמרא אומרת, שוטה. הוא הולך והוא ישן בבית הקברות, “כדי שתבוא עליו רוח הטומאה”, כדי שרוח הטומאה תבוא עליו, “ויודיעוהו מה ישאל עליו”, כדי שהמת יבוא בחלום ויודיע לו מה שהאדם ישאל מהמת, המת יענה לו.
“ויש אחרים”, אומר הוא, “שהם לובשים מלבושים ידועים”, הם לובשים בגדים מסוימים, “ואומרים דברים”, הם אומרים מילים מסוימות, “ומקטירים קטורת ידועה”, הם מקטירים קטורת ספציפית, “וישנים לבדם”, הם ישנים לבד, “כדי שיבוא מת פלוני ויספר עמו בחלום”.
אומר הרמב”ם, “כללו של דבר, כל העושה מעשה כדי שיבוא המת ויודיעו”, עושים מעשים כדי שהמת יבוא ויודיע, “לוקה, שנאמר ‘לא ימצא בך… דורש אל המתים'”.
דובר 2: אה, זה לפני שהוא הביא מלבושים ידועים, כי אז זה מעשה.
דובר 1: יכול להיות מרעיב עצמו ולן, לא יודע איך, אולי גם זה מעשה. הוא רוצה לומר, לא רק ההוא, אלא אם יש עוד טכניקות.
דובר 2: מה הטכניקה שעושים? מה זו טכניקה שיש בה מעשה ושואלים מהמתים?
דובר 1: לא לאכול זה לא מעשה. אולי ללכת לישון בבית הקברות.
זה מעניין שרואים שמרעיב עצמו, לא התענות. זה פשוט, הוא מענה את עצמו. לא כי זה היה דבר טוב היה ללכת להתענות.
—
והלאה כתוב שם, “שואל אוב וידעוני”. אומר הרמב”ם, מה זה אומר?
וכבר למדנו קודם שמי שעושה אוב וידעוני, כבר למדנו בהלכות עבודה זרה, שהוא הרבה יותר חמור מכל המכשפים האלה, ועליו מגיע סקילה, כי אוב וידעוני יש לו ממש שייכות לעבודה זרה. אבל רק כאן, השואל אוב וידעוני, לו לא מגיע סקילה, הוא אותו חומר כמו כל שאר המכשפים או שואלים מכשפים.
אומר הרמב”ם, “אסור לשאול בעל אוב או בעל ידעוני”. הוא לא שואל, האדם שעושה אוב וידעוני. הוא כבר למד קודם, לוקחים עצם ודברים שונים, שנאמר.
דובר 2: אני לא יכול להכיר, אבל צריך להבין למה לאוב וידעוני יש יותר שייכות לעבודה זרה מכל מה שהוא מנה. הם נראים טכניקות מאוד דומות.
דובר 1: לא, זה שונה. אוב וידעוני, הוא לוקח עצם והוא צועק, לא, זה דבר אחר לגמרי.
דובר 2: נו, נו. אני רואה הבדל. הוא מרעיב את עצמו והולך לבית הקברות ומקטיר קטורת.
דובר 1: לא, אבל זה מכוון למת.
דובר 2: לא טוב, הוא אומר כלל למת.
דובר 1: עובד ידעוני נראה שיש איזה כוח מהאבן ומהעצמות.
הוא אומר הרמב”ם, האדם ששואל אוב וידעוני עובר על הלאו. יש פסוק נוסף לבעל אוב וידעוני שזה בסקילה, אבל נורמלי כאן בלאו של כל המכשפים כתוב “ושואל אוב וידעוני”. מי ששואל אוב וידעוני שונה מבעל אוב וידעוני שמקבל סקילה, הוא מקבל מלקות.
אומר הרמב”ם, “נצטוונו שלא לדרוש שבעל אוב וידעוני עצמו”, מי שמספק את השירותים של אוב וידעוני הוא בסקילה. “והנשאל בהם”, הלקוח שלו, הוא באיסור עשה, “ומכין אותו מכת מרדות”, כי הוא לא עושה מעשה, הוא רק שואל אותו.
אבל, אומר הרמב”ם, “ואם קבל מעשה ועשה כפי מאמרו”, אם הוא שאל את האוב וידעוני והוא עשה את מה שהאוב וידעוני יעץ לו, והוא עשה חס ושלום לכאורה מעשה, אז הלאו שיש בו מעשה שלו הוא לוקה.
—
הלאה אומר הרמב”ם, והלאה כתוב, “והמכשף חייב סקילה והוא שעשה מעשה כשפים”.
אומר הרמב”ם, הדברים האחרים עד עכשיו, כל הדברים עד עכשיו נקראים אצלו מכשף, ומה הוא דבר חדש? אולי מכשף הוא כך, ומה שלא יהיה כך, וכל דור יכול להמציא מיני כישוף וטכניקות חדשות.
אומר הרמב”ם, זהו, זהו “והוא שעשה מעשה כשפים”, הוא עשה מעשה כשפים אמיתי. הוא עשה טכניקות מסוימות ואולי באו אליו מסוימים, איני יודע.
דובר 2: מעשה כשפים אמיתי אינו אומר לפי הרמב”ם שהוא עשה שיש לו כוח אמיתי, כי הרי הוא הולך לומר בעוד רגע שהכל שקר וכזב.
דובר 1: לא, אבל לפחות הוא עצמו, הוא עשה איזה מעשה. הוא עשה איזה מעשה, שאני מבין שהוא עצמו, ההבדל בין אוחז עיניים לכאורה הוא שלם והוא עצמו גם נכלל, הוא חלק מה… הוא בתוך התכנית.
אני מתרגם את זה פשוט מאוד. אוחז את העיניים, במקום שהוא עושה, הוא לא עושה שום מעשה כשפים ומשלים, הוא מחבר שני דובים ועם הקסם מסובב אותו, איני יודע מה. אוחז את העיניים לא עושה כלום. הוא עושה ישירות את המעשה, הוא מוציא נחש מהכובע שלו. אבל הוא לא עושה באמצע לפני זה מכה שלוש פעמים על גב הדוב, איני יודע מה. זה ההבדל.
ויראה שעושה ואינו עושה, נראה שהוא עושה משהו, אבל הוא לא עושה כלום. אוחז את העיניים, ויראה שעושה ואינו עושה, הוא גורם לאדם שרואה לחשוב שהוא עושה משהו, לוקה מכת מרדות. למה? כי שלב שהוא כבר במכשף בכלל, לא ימצא בך, זה שוב, אבל אוחז את העיניים, לא עושים את ה… שוב, מכשף חייב סקילה.
דובר 2: למה? איפה הפסוק שמכשף חייב סקילה? מכשף לא עומד בפסוק של…
דובר 1: בסדר.
דובר 2: מהו הפסוק של מכשף?
דובר 1: מכשפה לא תחיה?
דובר 2: מכשפה לא תחיה אומר…
דובר 1: כן, מכשפה לא תחיה עומד פסוק נפרד על מכשף. כל האחרים, מעביר בנו ובתו באש, קוסם קסמים, מעונן, לא עומד… עומד רק הלאו. מכשפה לא תחיה, מגיעה סקילה.
ממילא מי שעושה זאת, הוא עושה מעשה כישוף, הוא לא מקבל סקילה. אוחז את העיניים לא מקבל סקילה, הוא לא מקבל מלקות, הוא מקבל רק מכת מרדות. למה? כי הלאו שעומד אצל מכשף, עומד לא ימצא בך כל הדברים האלה, מעביר בנו ובתו באש, וכו’ וכו’ וכו’ וכן הלאה. אז הלאו אינו לאזהרת מיתת בית דין. אז פשוט שאחד מהדברים, חלק מהלאו, מקבל מיתת בית דין. אבל למה אין… מכשף ספציפית, לא כולם, כי כולם אינם ניתנה לאזהרת מיתת בית דין, לכולם אין מיתת בית דין. רק מכשף.
אבל המעשה אינו ניתנה לאזהרת מיתת בית דין, רק המעשה עצמו ניתן לאזהרת מיתת בית דין. האזהרת בית דין אומרת לא רק, האזהרת בית דין אומרת רק כשיש מכשף אמיתי.
זוממי עדים, זה גם עדות שקר, זה אכן בכלל לא יומתו בעדות, אבל מכיוון שזו גם עדות שקר, הם פטורים ממלקות. מהי המילה עדות שקר? כי לא היה מעשה. כי אם לא היה מעשה, לא מגיע לו סקילה וגם לא מלקות.
דובר 1:
והאזהרת מיתת בית דין אומרת רק כשיש מכשף אמיתי.
דובר 2:
לא, לא, לא, לא, לא.
דובר 1:
אז ממילא מי שהוא אוחז את העיניים הוא אכן בכלל לא ימצא בך בכלל, אבל מכיוון שזה גם אוחז את העיניים, כי הוא לא עשה שום מעשה?
דובר 2:
בדיוק, כך הוא אומר. כי הוא לא עשה שום מעשה לא מגיעה לו סקילה וגם לא מלקות?
דובר 1:
בדיוק. וממילא מגיע לו… לא, לא, לא, הוא מדבר על שזה לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, לא על שזה לאו שאין בו מעשה. אם זה לאו שאין בו מעשה הוא יכול כן לקבל.
דובר 2:
לא, אי אפשר לקבל.
דובר 1:
זו סתירה עם הרמב”ם הקודם, שהרמב”ם אומר שאוחז את העיניים הוא…
דובר 2:
כאן מדברים על אוחז את העיניים שהוא בתורת כישוף, כי שם היה אוחז את העיניים בתורת מעונן, אז אפשר לומר כך.
דובר 1:
כן, אבל מה ההבדל? זה אותו דבר. שם נאמר במפורש שלוקים, כאן כתוב שלא לוקים. מה שאתה אומר בתורת כישוף, מה זה אומר בתורת כישוף? אתה יודע שאוחז את העיניים, צריך לומר.
דובר 2:
אוחז את העיניים לא ברור, כי מה שאתה שואל, לא כתוב שלאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין צריך להיות התראה. אז מכשף, מתי המכשף שלא מקבל מלקות? הוא מקבל סקילה. אז מה תאמר שהוא מקבל מלקות מתי? כשהוא אוחז את העיניים, פתאום הוא מקבל מלקות? מאיפה זה בא? משהו מוזר כאן, משהו לא ברור.
דובר 2:
יכול להיות שהמילה היא כי אוחז את העיניים אינו בכלל מכשף, זה לא ממש מכשף, אלא זה בכלל מכשף. וממילא אפילו אם אוחז את העיניים ועושה זאת כן במעשה, נראה שהמילה כאן היא אוחז את העיניים אפילו הוא עושה זאת כן במעשה, הסיבה למה הוא לא מקבל מלקות היא בגלל שזה לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, לא בגלל שזה לאו שאין בו מעשה. ולמה הוא לא מקבל סקילה? כי מכשף אומר דווקא כשהוא עושה מעשה כישוף אחר, לא אוחז את העיניים.
דובר 1:
מאיפה בא האיסור אוחז את העיניים אז? משהו חסר. אתה מבין שמשהו חסר?
דובר 2:
למה זה כן בכלל ולמה זה לא בכלל? כשמשהו חסר, צריך ללמוד את הגמרא על זה, כשמשהו הכניס חסר עם כבר. חידוש שנראה בעמדמיים הוא, שמכשף אמיתי הוא כשיש מעשה כישוף אמיתי, מה שזה אומר. אוחז את העיניים הוא גם ענף של מכשף, אבל זה לא העצם של מכשף, כי עצם של מכשף מגיעה סקילה. ועל אוחז את העיניים הזה כי סקילה יכולה לבוא זה לא ממש מכשף, אלא זה רק בכלל מכשף, ומכיוון שזה לאו, לאו זה החבר כן כאן, אבל מכיוון שזה לאו ש… אני לא צריך כאן מיתת בית דין על זה.
דובר 2:
אולי זו המילה, הייתי אולי אומר כך, מכשפה, כשכתוב בתורה, מכשפה אומר מכשף אמיתי, מה שזה אומר. לא ימצא אומר משהו שהוא אפילו רק דומה, כי לא יהיה ביניכם משהו שהוא מין כישוף. ממילא זה הופך ללאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, וזה אומר שבלאו יש את מי ש… אפשר לעבור על הלאו כמו שעליו יקבל על זה סקילה, ולאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, ואין על זה מלקות.
דובר 1:
משהו אני מפספס, מה הוא אומר? אני קורא שהסיבה שזה לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין שלא מגיעה מלקות היא כי האזהרה אינה אזהרה של מלקות האזהרה היא אזהרה של… כשיש מיתה באיסור אומרים לו שהוא יקבל סקילה.
דובר 2:
בקיצור כל הדברים האלה לא עולים על הרמב”ם הזה. אנחנו יכולים גם להודות שאנחנו לא מבינים זה לא ברור. יכול להיות שזה שהרמב”ם אומר בכלל לא הולך על אוחז את העיניים, אולי זה הולך בכלל על מכשף עצמו? ואז מה נבין?
דובר 1:
לא, הוא לא הולך על אבל אוחז את העיניים. הוא לא יסיים את אבל אוחז את העיניים כשהוא אומר מכת מרדות. למה? הוא אומר לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין… אין לזה שום קשר ומשהו חסר. משהו בטוח חסר במשפט. הוא לא אומר כלום על לאו שזה שונה ממכשף, למה שניהם, המכשף הוא לאו שניתן כך זה פשוט. מה שהוא אומר במשפט האחרון, הוא שמכשף הוא לאו שניתן כך זה פשוט, וצריך להכניס את זה בעצמו עם כל השיעור כבר. לא, שוב, מכשפה לא תחיה ממשיך, כי מכשף מקבל סקילה. אבל אוחז את העיניים הוא לאו של משהו אחר ולא נכנס בגדרי של מכשפה לא תחיה, הוא רק נכנס בגדרי בפסוק של לא ימצא בך.
דובר 2:
אני לא רואה, you’re adding חתיכת רמב”ם שלמה, שהרמב”ם בדרך כלל כותב ברור מה הוא רוצה לומר. אפשר לומר שהוא מנסה לומר פשוט שזה מדבר על מכשף, שכל פעם שמקבל סקילה לא מקבל מלקות. I don’t know אם זה אמת, זה תשתרף שם מיתתו, כמו נזיר ששותה יין. כל פעם שיש סקילה לא מקבלים מלקות. אני לא רואה אז שזה היה הרבה יותר פשוט. I’m not sure.
דובר 1:
בסדר, כל המפרשים מתקשים. זה mystery שם.
דובר 2:
אולי יש דין מלקות אבל לא מיתה? אולי זה מלקות מרדות, זה לא מדין מקרא. מלקות מקבלים…
—
דובר 1:
עכשיו הרמב”ם הולך לסיים עם דבר סיכום כזה, עם דברי סיום שלו על כל הפרק. מ… מ… מ… כן, לא חוקת הגויים, חוץ ממנחש. חוץ מההלכה השנייה, של מנחש. דברים אלו כולם, זה הולך גם על מכשף ואוב וידעוני שלמדנו קודם. דברים אלו כולם דברי שקר וכזב הן, זה הכל שקר וכזב. אין כוחות אמיתיים, המכשף לא מוריד כוחות מהשמים וכן הלאה. דברי שקר וכזב. והם שהטעו בהם עובדי עבודה זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהם. שקרנים גדולים, חברים, המציאו את זה, הם עצמם לא האמינו בזה, זו תכנית. ועובדי עבודה זרה המציאו את זה, כדי להטעות את גויי הארצות.
דובר 1:
יש להם הרבה דברים שהטעו בהם את עובדי עבודה זרה. עשו בניינים יפים, היכלות, נטעו אשרות. זה הולך all the way back לפרק א’, בעצם. זה כמו שזה משהו מפרק א’. עשו נביאי שקר. עוד אחד מהדברים שהם עשו הוא כל הכישוף הזה. כן, הם הטעו בזה את גויי הארצות, באמירה שיש כוחות גדולים וכן. הרמב”ם עצמו לא מזכיר את המילים שאתה אומר כוחות, כי אני מניח שהוא רואה ממשהו שיש. הוא אומר דברי שקר וכזב. הוא לא מסביר מה האופן. אתה אומר שהאופן הוא איזה מלאך או איזה כוח עושה את זה. כן, בפרק א’ הוא רמז קצת שזה הכוחות של מלאכים, כוכבים.
דובר 1:
ממילא, ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים למשוך אחרי מעונן וקוסם. הוא אומר, הוא לא אומר כאן רק שאסור לעשות את זה כי אז נעשים דומים לעובדי עבודה זרה או ענפים של עבודה זרה. הוא אומר יותר בשורש, כי יהודי לא יכול ללכת אחרי שקר ואחרי טיפשות, “ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים”. כאן רואים שחלק מלהיות יהודי הוא שצריך להיות חכם מחוכם. שומע? יהודי חייב להיות חכם, אין דרך אחרת. יהודים הם חכמים. ממילא הגוי, הגוי הטיפש, מאמין בכל השטויות האלה, בסדר. אתה יהודי, אתה יהודי חכם, במה אתה מאמין? זה לא מתאים לך להאמין. זו עבירה גדולה להיות טיפש. איפה. אה, מכאן יש ראיה, הרי, מחפשים ראיה תמיד. לא בכלל ישראל אם אתה טיפש. לא, לא ראוי לאדם חכם להאמין בכל הדברים האלה.
דובר 1:
ולא רק זאת, “למשוך” אומר לכאורה לעשות את המעשה, “ולא להעלות על לב שיש בהם תועלת”. תועלת אומר תועלת, רפואה. אה, אני יודע. שנאמר, אתה רואה פסוק, “כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל”. היהודים לא הולכים אחרי נחש וקסם. מה הפשט? חשבת “לא נחש ביעקב” אומר שליהודים אין מזל, אין מזל לישראל? לא, הרמב”ם אומר שיהודי חכם יותר, הוא לא עושה נחש וקסם.
ונאמר, “כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו”, הגויים הטיפשים, עובדי עבודה זרה, הם שומעים למעוננים וקוסמים. ו”אתה”, אתה יהודי חכם, “לא כן נתן לך ה’ אלקיך”, לך נתן הקב”ה הרבה יותר טוב מזה, הוא נתן לך חכמה. נביא עומד שם אחר כך, אבל כן, הרמב”ם לא מביא את ההמשך של הפסוק “נביא”, נכון? הוא הביא את הפסוק הזה קודם בהלכות יסודי התורה לומר שנביא לא מחדש דעת, אלא אומר לך דברים פשוטים. אבל הרמב”ם אומר, אמת, הוא אומר שם, אז “אין ראוי להעלות על לב”. הרמב”ם אומר שם מה שהוא מביא כאן, עובדי כוכבים, אולי התורה אסרה את זה, כן, כי זה גורם שנמשכים לעבודה זרה. אבל הרמב”ם אומר, אפילו אם לא, זה סתם שטויות.
דובר 1:
תראה את החלק הבא, שם זה יותר ברור: “כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן, ומחשב בלבו שהן אמת ודברי חכמה, אבל התורה אסרתן”, הוא חושב כך, אבל מה אעשה, זה דבר טוב, אלא שאסור לי. אחד מהטיפשים ומחסרי הדעת, ולא מהיהודים שהם חכמים מחוכמים.
בכלל הנשים והקטנים, כאן הוא רוצה לומר, אני מדבר אם הם לא רשעים, לא רשע, סתם יהודי פשוט, סתם יהודי פשוט, סתם יהודי פשוט, הוא עבירה, העבירה היא לעשות, אבל להאמין הוא בכלל הנשים וקטני הדעת. אבל בעלי החכמה תמימי הדעת, וכאן הוא אומר, תמים תהיה עם ה’ אלקיך, שלא ילכו אחרי הדברים האלה, הוא הולך לומר, תמים אומר תמימי הדעת, מי שיש להם דעת שלמה, ידעו בראיות ברורות, ידעו, ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם דברי חכמה, כל הדברים האלה שהתורה אסרה אינם דברי חכמה, אלא תוהו והבל, זה ריק וטיפשי ומטופש, תוהו והבל, זה דברים בלי תוכן, זה לא עובד פיזית, שנמשכו בהם חסרי הדעת ונטשו כל דרכי האמת בגללן. חסרי הדעת, בגלל זה הם בכלל איבדו קשר עם המציאות, הם איבדו את דרכי האמת, כי אם אדם, כל השקפת עולמו נהרסה, כי זה לא מבין, אתה רואה שכישוף, זה מוציא חלק חשוב מהפאזל, ועכשיו אין לו כבר שום השקפת עולם ברורה בכלל, עכשיו הוא כבר לא מבין כך העולם עובד, כי אתה רואה דברים מוזרים שאי אפשר להסביר.
דובר 1:
אבל זה אולי ההסבר למה הגויים השתמשו בזה, אחר כך נמשכו לעבודה זרה, דרכי האמת, האמת של אברהם אבינו. הם רצו להטעות גוי, הוא לא היה מאמין שעץ יכול להיות האל שלו, קודם עשו לו שכבר לא תהיה לו השקפת עולם נורמלית, הוא כבר יהיה כל כך מבולבל, אז אפשר להכניס לו כל דבר.
זה פשט טוב, זה אמת שכל השטויות האלה, זה או זה או דרכי האמת, זו תחרות. למעשה, אדם שמתייאש מלהיות בעל שכל, מלהבין את העולם, אז אפשר להכניס לו כל דבר שאתה רוצה. או סתם, כי הגויים שמוכרים את זה אומרים, “אה, זה עובד כך, כי הדמות פלוני בן פלוני אמרה,” לאט לאט מתבלבלים ומאבדים את האמונה.
דובר 1:
ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים, בגלל זה התורה הזהירה, כשהתורה הזהירה שלא ללכת אחרי הטיפשות, התורה אמרה “תמים תהיה עם ה’ אלקיך”, להיות חכם, להיות בעל דעת תמימה, להיות בעל דעת ברורה, כי כך לא ילכו אחרי הדברים האלה.
בדיוק הפוך ממה שהעולם חושב, העולם חושב שתמים אומר שצריך להיות תם, צריך להיות טיפש. להיפך, צריך להיות חכם. התורה אמרה שצריך להיות בעל דעת ברורה. אבל צריך להיות חכם גדול כדי להיות מסוגל עם…
כפי שהרמב”ם אומר עניין כזה בהלכות עבודה זרה, כשנזדיירו כל עולי עולם. לפני כן התורה הזהירה, כשהתורה הזהירה שלא ללכת אחרי הטיפשות, התורה אמרה, “תמים תהיה עם ה’ אלקיך” – תהיה חכם, תהיה לך תמימות דעת, דעה חזקה וברורה, ובגלל זה לא תלך אחרי הדברים האלה.
זה לא אומר שאתה צריך להיות תם, טיפש, להיפך, אתה צריך להיות חכם. הרמב”ם אומר שאתה צריך להיות בעל חכמה גדולה כדי לדעת שזו טיפשות. הרמב”ם אומר ש”תמים”, מה המשמעות של תמים? תמים פירושו שלם, לא קטן שהוא חסר דעה, אלא תמים דעה. ואז תהיה “עם ה’ אלקיך”, כי הקב”ה הוא האמת.
דבר מעניין שהרבה אנשים חושבים הוא, שכדי להאמין צריך ללכת קצת נגד המציאות, צריך להיות מסוגל לעצום עיניים. הרמב”ם אומר לא, שכח מזה. הקב”ה הוא המציאות הגדולה ביותר, וזו גם תמימות. תמימות פירושה שאתה הולך נכון, אתה הולך עם המציאות. זו התמימות האמיתית. הרמב”ם מפרש תמים – שלמות ודעת.
אבל זה מעניין, תמימות יכולה גם להיות שיש לך השקפת עולם שלמה, הקב”ה ברא את העולם ומבינים שהכל מסתדר. ההיפך מתמימות הוא כשכל כך הרבה דברים קורים שאני לא יודע מה המשמעות, ומתחילים לראות כישופים. מוציאים חלקים מהפאזל, עכשיו אין לך את הפאזל השלם. תמים כפי שאתה אומר פירושו שהכל מסתדר, הקב”ה ברא את העולם ומבינים הכל, מבינים איך זה עובד, כי הכל מסתדר. כשנכנס כישוף, חסר בתמימות, כי נכנסים חלקים שלא מבינים.
כן, אפשר גם לזכור שיש מחלוקת על זה. הרמב”ן אמר בדיוק להיפך, שהרמב”ם הוא תמים, הוא אומר שהוא יותר מדי צדיק, הוא אומר שהוא הולך נגד המציאות, הוא רואה שכישוף עובד כן. בקיצור, יש בזה מחלוקת ראשונים, אבל שיטת הרמב”ם היא עדיין שיטה טובה.
את התהלים צריך להבין, ויש שם פרק חשוב וזה פרק קשה. אבל זה לכל הדעות, זה מוסכם לכל הדעות, ש“אין ראוי לישראל שהם חכמים”
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 80047#
הפרקים הקודמים עסקו בעבודה זרה ממש, לאחר מכן ב”לא תחנם” – לא לתת לגויים לדור בארץ ישראל, לא להיות בשותפות עם עובדי עבודה זרה. פרק י”א מתרחק מעבודה זרה ממש, לדברים שאינם בכלל עבודה זרה עצמה, אלא חוקות הגויים – מנהגים של עובדי עבודה זרה שאסור לחקות. היסוד: על ידי התקרבות אליהם במנהגים מגיעים בסופו של דבר לעבודה זרה ממש.
—
“אין הולכין בחוקות הגויים ולא מדמין להם, לא במלבוש ולא בשער, שנאמר ולא תלכו בחוקות הגוי… ונאמר השמר לך פן תנקש אחריהם…”
אסור ללכת בדרכים ובמנהגים של גויים, להידמות להם – לא בלבושים, לא בתסרוקות.
1. “חוקות” פירושו מנהגים, לא חוקים: “חוק” אינו פירושו חוק פורמלי, אלא קביעות, רגילות – מלשון חקיקה, “דבר הנחקק”, דבר שהוא תדיר כסדר. חוק הוא אולי הביטוי החזק ביותר של רגילות, אבל “חוקות הגויים” פירושו פשוט מנהגיהם, לא חוקיהם הפורמליים.
2. “חוקות הגוי” מתייחס לדברים ניטרליים, לא לעבירות: עבירות כבר אסורות מצד עצמן. האיסור המיוחד של “חוקות הגוי” מתייחס לדברים שבעצמם ניטרליים – סך הכל “סגנון” – אבל מכיוון שגויים עושים כך, ואין סיבה מעשית לכך, זה אסור. אם גוי עושה משהו מכיוון שזה מעשי, אין כאן איסור חוקות הגוי. אבל כאשר הסיבה היחידה היא “כך עושים גויים” – אז זה אסור.
3. הפסוקים מדברים בהקשר של עריות ועבודה זרה: “ולא תלכו בחוקות הגוי” מדבר בהקשר של עריות (כמו נישואין עם אחות), ו”השמר לך פן תנקש אחריהם” מדבר על עבודה זרה. אבל הרמב”ם דורש זאת ברחבה: היסוד הוא שכאשר מאמצים מנהגים גויים (אפילו ניטרליים), מתקרבים אליהם, ובסופו של דבר מגיעים לעריות ולעבודה זרה. התורה חוששת מתהליך ה”התקרבות.”
4. מקבילה ל”לא תחנם”: כשם שב”לא תתן להם חן” אמר הרמב”ם שזה לא משום שלא מחמיאים, אלא משום שזה מביא קירוב הדעת – כך גם כאן, האיסור הוא משום שמתקרבים אליהם יותר מדי.
5. “הכלל וענין הדברים – שלא ידמה להם, אלא יהא הישראלי מובדל מהם וידוע”: הרמב”ם מסכם שהכלל של כל האיסורים הללו הוא: יהודי צריך להיות מופרד מגויים ומוכר כשונה. “מובדל בשאר מעשיו כשם שמובדל בהם במדות ובדעות” – כשם שיהודי חושב אחרת (מדות = יסודי התורה; דעות = הלכות דעות), כך צריך להיות שונה גם במעשים ובלבושים. הפסוק “ואבדיל אתכם מן העמים” מובא כמקור.
6. “מובדל” אינו פירושו ללבוש לבושים יהודיים, אלא לא ללבוש לבושים גויים: אפשר לטעון ש”מובדל במלבושו” היא מצוות עשה דאורייתא ללבוש דווקא לבושים יהודיים. אבל הרמב”ם לא הולך כך – הוא אומר רק שלא ללבוש לבושים גויים. ההבדל: אין צורך לחפש “את הלבוש היהודי”, אלא אין לחפש מה גויים לובשים. אדם לובש מה שמעשי (חם בחורף, קריר בקיץ) – זה מספיק.
7. מקבילה להלכות דעות: הרמב”ם משתמש באותה לשון בהלכות דעות: “כשם שהחכם מובדל בדעותיו ובשאר מעשיו, יהיה מובדל במאכלו.” שם זה מתייחס לתלמיד חכם – הוא צריך גם במעשה להתאים למדרגתו הגבוהה. ככל שהדעת גבוהה יותר, כך המעשים צריכים להתאים לכך יותר.
—
“ולא ילבש כמותם מלבוש המיוחד להם, ולא יגדל ציצית כמו ציצת ראשם… שמגלחין מן הצדדין ומניחין שער באמצע, וזה הנקרא בלורית… ולא יגלח הצדדין מנגד פניו על האזנים…”
אין ללבוש לבושים המיוחדים לגויים; לא לעשות תסרוקות כמו שלהם – במיוחד “בלורית” (לגלח את הצדדים ולהשאיר שיער באמצע).
1. “מלבוש המיוחד להם” – רק מה שספציפי להם: האיסור אינו על מכנסיים רגילים או בגדים נורמליים שכולם לובשים. אלא לבוש ש”מיוחד להם” – מזוהה ספציפית עם גויים/עבודה זרה – זה אסור. אם כולם הולכים כך, זה לא “מיוחד להם.”
2. האם צריך לדעת מה עובדי עבודה זרה של היום עושים? לכאורה, כדי לדעת מה אסור, צריך לדעת מה עובדי עבודה זרה של היום עושים – לא סתם גויים מהשכונה, אלא מה שמזוהה עם עבודה זרה.
3. בלורית – שני איסורים: מי שעושה “בלורית” (מגלח את הצדדים, משאיר שיער באמצע/מלפנים) עובר גם על איסור פאות (מצווה מיוחדת), גם על חוקות הגוי. אלו שני איסורים נפרדים.
4. יהודים עושים הפוך: יהודים מגלחים באמצע ומשאירים בצדדים (פאות) – זה ממש ההיפך מבלורית.
—
“וכן בבנין, שלא יבנה מקומות כבנין היכלות של עובדי זרה כדי שיתכנסו בהם רבים כמו שהם עושים.”
אין לבנות מקומות ציבוריים בסגנון של היכלות עבודה זרה, שנבנו כדי למשוך המוני אנשים.
1. הרמב”ם נותן טעם – “כדי שיתכנסו בהם רבים”: הרמב”ם מסביר מדוע גויים בונים כך – כדי שיתפוס את העין וימשוך אנשים. אין ללמוד מהם את הטריק הזה, אפילו למטרה טובה (כמו בית מדרש).
2. “יתקבצו/יתכנסו בהם רבים” – מוטיב חוזר אצל הרמב”ם: הרמב”ם משתמש בלשון “יתקבצו/יתכנסו בהם רבים” לפחות שלוש פעמים בהקשרים שונים (גם אצל מצייר, אצל השירה). משהו מפריע לרמב”ם בקונצפט של עשיית מקום אטרקטיבי במיוחד כדי שאנשים “יתקהלו.”
3. מהן “היכלות”? הרמב”ם מביא מספרי שהיכלות הם “טרטיאות וקרקסאות” (תיאטראות וקרקסים). אלו לא סתם מקומות בידור, אלא היה להם קשר לעבודה זרה – בידור לאנשים אבל עם גוון של עבודה זרה.
4. פשט אפשרי: האיסור הוא שיהודי לא יבנה משהו שייראה כמו כנסייה, כך שאנשים (במיוחד גרי תושב או המון עם שאינם יודעים הרבה) יכנסו כי הם חושבים שזו כנסייה, ובכך “לדרוש את השם” בדרך שגויה.
5. האם האיסור רק על בתי כנסת או גם על בתים פרטיים? הרמב”ם אומר “היכלות” – לא דווקא בית כנסת. אפילו בית או משרד אסור לעשות כמו היכלות גויים.
6. [דיגרסיה: בית כנסת לא צריך להיות כמו תיאטרון:] בית כנסת הוא מקום שהולכים אליו כי רוצים להתפלל, לא כי זה מקום יפה. אין לחקות את הגישה הגויית של “יחסי ציבור” באמצעות אדריכלות. יהודים צריכים למצוא דרך משלהם כיצד “למשוך” אנשים.
7. [דיגרסיה: “בידור כשר”:] הרמב”ם אולי לא היה אוהב את הקונצפט שצריך לעשות בידור חרדי כדי שאנשים לא ילכו לבידור גויי.
8. יהודים חרדים ובניינים: יהודים חרדים מקפידים על לבוש ותספורת (לא להיות כמו גויים), אבל על בניינים פחות מקפידים. הרפורמים אכן עשו בתי כנסת שנראים כמו בתי עבודה זרה, אבל בדרך כלל אפשר לזהות בית כנסת.
—
כיוון שהגיע קרוב לבלוריתו שלוש אצבעות לכל רוח – שומט ידו ומסתפר.
ספר יהודי המגלח גוי אסור לעשות את ה”בלורית” – תסרוכת מיוחדת הקשורה לעבודה זרה. כשהוא מגיע קרוב שלוש אצבעות לבלורית, עליו להפסיק.
1. האם הבלורית היא עבודה או רק הכנה לעבודה זרה? זה היה חלק מ”דרך עבודה” – לא סתם דבר חילוני, אלא משהו שקשור לאליל. הגוי עצמו לא היה אומר שזה דבר חילוני – יש לזה קשר לאלוהיו.
2. ממורה נבוכים: אומרים שזה לא העבודה עצמה, אלא הכנה – זה עושה ענווה, זה עושה אדם “מושפל” כדי שיוכל לעבוד אחר כך. משל: למה אוכלים ביום טוב? זה עצמו אינו עבודת השם, אלא הכנה כדי שיהיה יום טוב נעים.
3. על כל פנים: זה היה חלק מעבודה זרה – בגדר “דרך עבודה” – ולכן הספר היהודי אסור לעשות זאת, ועליו לתת לעוזר הגויי לסיים.
—
“ישראל שהוא קרוב למלכות וצריך לישב לפניהם תמיד, הרי זה גנאי לו שלא יהיה מלובש כמותם – הרי זה מותר לו ללבוש כמותם ולגלח כנגד פניו כדי שלא יתנוול.”
יהודי הנמצא אצל המלכות וצריך לשבת לפניהם, מותר לו להתלבש כמותם ולהתגלח כמותם, כדי שלא ייראה מאוס.
1. מהי משמעות “קרוב למלכות”? הרמב”ם אומר לא “לצרכי רבים” – הוא אומר רק “קרוב למלכות וצריך לישב לפניהם”. זה יכול להתכוון לסתם יהודי שצריך לעשות עסקים עם גויים, לא דווקא עסקן שעוזר ליהודים. גם בגמרא כתוב רק “קרובים למלכות” ללא ציון שזה לטובת ישראל.
2. הרמ”א בתשובה מביא אמנם שהטעם הוא “כדי שיגן על ישראל אצלם” – הוא קרוב למלכות כדי להגן על יהודים.
3. פשט רחב יותר אפשרי: אפילו בלי זה – עצם העובדה שגוי יודע שיש לו משפחה/מכרים יהודיים, שיש לו “אחריות” – זה עצמו כבר עוזר ליהודים.
4. ראיה חשובה מהיתר זה: אם זה היה לאו דאורייתא ברור, איך אפשר להתיר? זה מראה שהאיסור של חוקות הגויים (לפחות בפרטים מסוימים) אינו לאו פשוט כל כך. אבל הרמב”ם מונה זאת כאחד הלאווין, וקשה להבין איך אפשר להתיר לאו.
5. [דיגרסיה: עסקנים של היום:] באמריקה מאפשרים לבוא עם כיפה, זה לא גנאי.
—
“אין מנחשין כגויים, שנאמר ‘לא תנחשו’. כיצד היא הנחש? כגון אלו שאומרים: הואיל ונפלה פתי מפי, הואיל ונפל מקלי מידי – איני הולך למקום פלוני היום שאיני מצליח… או הואיל ועבר שועל מימיני… שמא יפגעני אדם רמאי… צפצוף העופות… ואומרים נחש זה אומר… יהיה כך ולא יהיה כך, טוב לעשות פלוני ורע לעשות דבר פלוני… שחטו תרנגול זה שקרא ערבית, או שחטו תרנגולת זו שקראה כמו תרנגול… וכן המשים לעצמו סימנות — אם יאמר לי כך וכך אעשה דבר פלוני… כאליעזר עבד אברהם… הכל אסור. וכל העושה מעשה מדברים אלו לוקה.”
אסור לנחש כמו הגויים – כלומר לקחת סימנים מאירועים מקריים (לחם נופל מהפה, מקל נופל מהיד, שועל עובר, ציפורים מצייצות, תרנגול קורא בזמן מוזר) כסימן שלא יצליח. גם לעשות סימנים לעצמו (כמו אליעזר עבד אברהם) אסור. הכל אסור, ומי שעושה מעשה על פי זה מקבל מלקות.
1. מהי משמעות “כגויים”? האם זה אומר שרק באופן שגויים עושים זה אסור, אבל “ניחוש יהודי” היה מותר? הרמב”ם מביא את הפסוק “כי לא נחש ביעקב” – זה מראה שאצל יהודים לא צריך להיות ניחוש כלל. הפסוק “לא ימצא בך” פירושו שאצל יהודים לא צריך להימצא סוג האמונות שיש אצל גויים. אבל הרמב”ם לומד שזה יותר מסתם חוקות הגויים – זה איסור בפני עצמו שהתורה כבר אסרה בעצמה, אף על פי שזה גם חוקות הגויים.
2. הבדל בין ניחוש לרציחה: ברציחה לא אומרים שהאיסור הוא משום שגויים עושים זאת – רציחה היא בעיה בעצם. אבל בניחוש הבעיה היא חוקות הגויים, כי לא עושים שום מעשה כישוף – זה רק אמונות טפלות שמקורן בדרכים גויות.
3. סימן השועל – דה-מוטיבציה: השועל הוא חיה ערמומית, חכמה – האדם חושב שהיום יפגוש רמאי. בשני הדוגמאות (שועל, לחם נופל) התוצאה המעשית היא שהוא נעשה מדוכא – “היום לא יום טוב, אולי מחר.”
4. תרנגול שקרא ערבית – למה שוחטים: השחיטה אינה משום שלא אוהב את התרנגול, אלא משום שרואה בזה סימן רע, ולכן חושב שצריך לשחוט אותו כדי לעצור את הסימן הרע.
5. אליעזר עבד אברהם – שיטת הרמב”ם: הרמב”ם מביא את סימן אליעזר (“גם לגמליך אשקה”) כדוגמה לניחוש שאסור. הרמב”ם סובר שאליעזר לא עשה טוב – הוא עשה זאת רק משום שהיה עבד (לא יהודי), או משום שזה היה לפני מתן תורה.
6. קושיה על הרמב”ם לגבי אליעזר: לפי פשט פשוט באליעזר, הרי הוא רק חיפש אישה עם מידות טובות – “גם לגמליך אשקה” הוא מבחן הגיוני של אופי, לא ניחוש! תירוץ: אם זה היה רק מבחן אופי, לא היה צריך לעשות על זה תפילה שלמה – הוא פשוט היה יכול לבדוק את מידותיה. הפשט הפשוט יותר בגמרא הוא שזה אכן היה ניחוש.
7. “כל כיוצא בדברים אלו הכל אסור” – כלל רחב: הרמב”ם מבהיר שאי אפשר למנות כל סוג של שטות – הכל אסור.
8. “לוקה” – מהו המעשה? שאלה מעניינת: הרמב”ם אומר “בכל עשה מעשה מדברים אלו לוקה” – מקבלים מלקות רק עם מעשה. אבל מהו המעשה? את הסימן עצמו הוא לא עושה – הסימן קורה (הוא רואה ציפור). המעשה שהוא עושה (עסקה עסקית) אינו בעצמו עבירה. העבירה היא שהוא עשה *בגלל* שהיה סימן – אבל זו מוטיבציה, לא מעשה!
—
“מי שאומר דירה זו שנכנסתי בה סימן טוב הוא לי, או אישה זו שנשאתי, או בית זה שקניתי מבורך הוא… וכן השואל לתינוק איזו פסוק אתה לומד, אם אמר לו פסוק של ברכות ישמח ויאמר זה סימן טוב — כל אלו וכיוצא בהן מותר. הואיל ולא כיון מעשיו ולא נמנע מלעשות, אלא עשה סימן זה לעצמו לדבר שכבר רצה וראה לעשותו.”
מותר לשמוח בסימן טוב לאחר שכבר עשה דבר – כי לא קיבל את ההחלטה על סמך הסימן. גם לשאול תינוק “פסוק לי פסוקך” מותר, אם לא עושים מעשה על פי זה.
1. ההבדל היסודי – סימן לפני מול סימן אחרי: כל ההבדל של הרמב”ם בין אסור למותר הוא: אם עושים מעשה *על סמך* סימן – אסור (ניחוש). אם שמים לב לסימן *לאחר* שכבר עשו – מותר. בדירה/אישה: הוא כבר התחתן, כבר קנה, והוא מבחין שמאז הולך לו טוב – זה מותר. “הואיל ולא כיון מעשיו ולא נמנע מלעשות” – הוא לא עשה ולא נמנע בגלל הסימן.
2. קושיה על “פסוק לי פסוקך”: בדירה/אישה ברור – זה כבר אחרי המעשה. אבל ב”פסוק לי פסוקך” – מתי הוא שואל את התינוק? הרי הוא הולך לשאול *לפני* המעשה, הוא רוצה לדעת אם היום יום טוב! איך הרמב”ם יכול לצרף זאת לדירה/אישה?
3. תירוץ: הרמב”ם אומר “ישמח ויאמר זה סימן טוב” – הוא שמח סתם. הוא לא עושה שום דבר על סמך זה. הוא רק רוצה להיות עם יום טוב, הרגשה טובה. בשני המקרים (דירה ותינוק) העיקר שהוא לא עושה שום מעשה על סמך הסימן.
4. “סימן טוב ומזל טוב” – האם זה מותר? כשאומרים “מזל טוב” בשידוך – האם זה ניחוש? מסקנה: זה מותר אפילו לפי הרמב”ם, כי לא עושים שום מעשה על סמך זה – רק מאחלים שיהיה במזל.
—
ם וראב”ד על ניחוש
1. ראב”ד על יחודים (מהלכה קודמת): הראב”ד אומר “איני יודע מה זה” – הוא לא מבין מה הרמב”ם מתכוון ביחודים.
2. שיטת הראב”ד לגבי אליעזר: הראב”ד אומר “אמרו אברהם זה חידוש גדול שראוי לסמוך עליו, אי מותר הוא” – הראב”ד סובר שסימן אליעזר היה מותר. ראייתו: התורה מספרת את המעשה לא בגנאי, אלא בחיוב – לא יכול להיות שזו עבירה. הראב”ד סובר גם ש“בית תינוק ואשה” (גמרא: “אף על פי שאין נחש יש סימן”) פירושו שאפשר לסמוך על סימנים, אבל רק שלוש פעמים (כמו שהגמרא אומרת). הרמב”ם לא מביא את התנאי של שלוש פעמים.
3. מחלוקת יסודית רמב”ם-ראב”ד:
– רמב”ם: אסור לעולם לעשות מעשה על סמך סימן. רק סימן *אחרי* המעשה (לשמחה בעלמא) מותר.
– ראב”ד: מותר לעשות דברים על סמך סימנים (כמו אליעזר). רק סוגים מסוימים של ניחוש אסורים.
4. נפקא מינה מעשית: לפי הראב”ד מותר ללכת לומר “פסוק לי פסוקך” ולפי זה לעשות שידוך או לא (או “גורל הגר”א”). לפי הרמב”ם אסור.
5. קושיה פתוחה על הראב”ד: אם הראב”ד סובר שסימנים מותרים – מה לפיו ההבדל בין סימן מותר לניחוש אסור? זה לא התברר.
6. שיטתו הכללית של הרמב”ם (נרמז): הרמב”ם רוצה שאדם יקבל החלטות על סמך שכל, לא על סמך סימנים. בסוף הפרק הרמב”ם יסביר את שיטתו יותר בפירוש.
—
“ואיזהו קוסם? זה העושה מעשה משאר המעשיות כדי שישום דעתו ותתבטל מחשבתו מכל הדברים עד שיאמר דברים שעתידים להיות…”
קסם הוא סוג של ניבוי עתידות על ידי ריקון המחשבה (סוג של מדיטציה), דומה לידעוני אבל בלי המעשים ה”מפוארים”. זה שונה מניחוש – ניחוש הוא רק עשיית סימן ממה ששומעים, קסם הוא הליך אקטיבי להגיע למצב של מחשבה ריקה.
1. “ישום דעתו” – פירוש: המילה “ישום” מתורגמת מלשון שומם/משתומם – דעתו נעשית ריקה, כמו “קום והשם”. זה פירושו מצב שבו המוח מתרוקן לגמרי, ומה שעולה לו אז, הוא חושב, הם “דברים שעתידים להיות”.
2. רשימת מעשי קסם: הרמב”ם מביא שיטות שונות: (א) משמש בחול ובאבנים – עובד עם חול ואבנים בידיים; (ב) גועה לארץ וצועק – משתטח על הארץ וצועק; (ג) מסתכל במראה של ברזל או בשעשוע – מסתכל במראה, כדור קריסטל, או זכוכית ומשתמש בכוח הדמיון; (ד) אוחז מקל בידו ונשען עליו – אוחז מקל ונשען עד שהמחשבה מתרוקנת.
3. ראיה מהפסוק “עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו”: הפשט הפשוט בפסוק הוא ש”עץ” פירושו עבודה זרה. אבל הרמב”ם מפרש זאת מילולית – המקל עצמו, כי הקוסם משתמש במקל ככלי לקסם.
4. דין השואל לקוסם: השואל (מי ששואל את הקוסם) מקבל רק מכת מרדות (מדרבנן), אבל הקוסם עצמו, אם עשה מעשה של קסם, מקבל מלקות דאורייתא, שנאמר “לא ימצא בך קוסם קסמים” – כי זה לאו שיש בו מעשה.
5. שאלה לגבי מדיטציה: שאלה קשה – לפי הרמב”ם יוצא שאסור לעשות מדיטציה עם פעולה (ואולי אפילו בלי פעולה) כאשר המטרה היא לומר עתידות דרך כוח הדמיון. בספר המצוות כותב הרמב”ם שאסור לעורר את כוח הדמיון “ובאחד מיני עוררות”. הבדל: קוסם אינו פירושו סתם שימוש בכוח הדמיון – זה פירושו ספציפית אמירת עתידות דרך כוח הדמיון. סתם מדיטציה להרגעת המוח (בלי עתידות) אינה אותו דבר. אבל נשארת קושיה למה הרמב”ם סובר שזה רע – אולי כי זה סוג של חוקת הגויים.
—
“איזהו מעונן? אלו נותני עתים, שאומרים באצטגנינות יום פלוני טוב, יום פלוני רע, יום פלוני ראוי לעשות בו מלאכה פלונית, שנה פלונית או חודש פלוני רע לדבר פלוני.”
מעונן הוא מי שקובע זמנים לפי אסטרולוגיה – הוא אומר שימים/חודשים/שנים מסוימים טובים או רעים לדברים מסוימים.
1. מחלוקת ראשונים על הרמב”ם: ראשונים רבים חולקים על שיטת הרמב”ם. למשל, הגמרא אומרת שכאשר יש דין עם גוי יש לעשות זאת בחודש אדר כי אדר הוא חודש מבורך – לכאורה זה לא מתאים לרמב”ם שאומר שאסור לקבוע שחודש טוב למשהו. גם מנהג הרמ”א שלא לעשות חתונה בסוף חודש (כי הלבנה אינה במילואה) הולך לפי הראשונים החולקים על הרמב”ם.
2. “אף על פי שלא עשה מעשה”: הרמב”ם אומר שמעונן אסור אפילו בלי מעשה – רק לומר שיום פלוני טוב/רע כבר אסור, אבל על זה אין מלקות. אבל כאשר עושים מעשה – הולכים לעשות משהו בזמן הספציפי לפי מה שהחוברים בשמים אמרו – אז מקבלים מלקות, שנאמר “לא תעוננו”.
3. פירוש “לא עשה מעשה”: שני פירושים: (א) הוא רק אמר שיום טוב/רע, אבל לא עשה משהו לפי זה; (ב) הוא עשה את מעשה המעונן עצמו (אמר את העתידות) אבל לא עשה שום פעולה אחרת עם זה. ההבדל: “עשה מעשה” פירושו שפעל לפי אמירת המעונן – זה המעשה שהופך את זה للاו שיש בו מעשה עם מלקות.
—
“וכן האוחז את העינים ומדמה בפני הרואים שעושה מעשה תמהון והוא לא עשה, הרי זה בכלל מעונן ולוקה.”
מי שעושה אחיזת עיניים – הוא גורם לאנשים לראות כאילו הוא עושה דברים פלאיים, אבל באמת הוא לא עושה כלום – הוא גם בכלל מעונן ומקבל מלקות.
1. קושיה – הקשר למעונן: לכאורה לאחיזת עיניים אין שום קשר למעונן (קביעת זמנים לפי כוכבים). הרמב”ם בכל זאת מכניס זאת תחת אותו לאו של “לא תעוננו”.
2. מהי משמעות “אחיזת עיניים” לפי הרמב”ם: הרמב”ם אומר שהוא “מדמה” – הוא גורם לך לחשוב שהוא עושה משהו פלאי. זה הבדל – יכול להיות שכל דברי הכישוף עובדים דרך אחיזת עיניים / כוח הדמיון, וההבדל בין קטגוריות שונות הוא רק באופן.
3. שתי שיטות בכישוף: (א) אם אומרים שמעשי תימהון אחרים (כמו אובות וידעונים) עובדים באמת, אז אחיזת עיניים הוא ההבדל – מי שעושה רק טריק. (ב) אם לפי הרמב”ם שום דבר לא עובד באמת (כמו שהוא יאמר בהמשך שאפילו עבודה זרה לא עובדת), אז צריך להבין את ההבדל אחרת.
4. האם “מג’יק שואו” מודרני אסור לפי הרמב”ם? אם קוסם אומר בבירור “זה טריק, אני לא סופרמן” – האם הוא עובר? הסברא הייתה שלא, כי הרמב”ם אומר שהאיסור הוא משום שמרמים אנשים שאנשים יכולים לעשות דברים בלתי אפשריים. אבל:
– ראשית, הלכת הרמב”ם אינה תלויה בטעם. אפילו אם הטעם הוא להימנע מהטעיה, ההלכה יכולה להיות רחבה יותר.
– שנית, אפילו כשהקוסם אומר “זה טריק”, העיניים רואות משהו שונה מהמציאות – וזה עצמו יכול להיות הבעיה של “אוחז את העיניים”. הקוסם מחפש באופן אקטיבי להטעות את העיניים.
– שלישית, הרמב”ם עצמו אומר “אנשים פתאים ומהודרים” – גם בזמנו אנשים ידעו שאלו טריקים, ובכל זאת הוא סובר שזה אסור.
5. מחלוקת ראשונים: הרמב”ן חולק על הרמב”ם בפשט “מעונן” בכלל, והרמ”א לא הולך בשיטת הרמב”ם. למשל, לפי הרמב”ם אסור מדאורייתא לעשות חתונה ביום שלישי כי “זה זמן טוב” (מעונן), אבל הרמ”א אומר לעשות כך.
6. הלכה מול טעמי המצוות: אסור לערבב הלכה עם טעמי המצוות. הרמב”ם לא אומר שהאיסור הוא שקר (שקר הוא איסור אחר). זה איסור מיוחד לגרום לאחר לחשוב שאנשים יכולים לעשות דברים בלתי אפשריים. אבל אפילו אם מבינים את הטעם אחרת, ההלכה נשארת הלכה.
—
“איזהו חובר? זה שמדבר דברים שאינם לשון עם ואין להם ענין, ומעלה על דעתו בסכלותו שאותם הדברים מועילים… עד שאמרו כך וכך על הנחש שלא יזיק… ואוחז בידו בשעה שמדבר מפתח או אבן או קערה וכיוצא בהן, הכל אסור.”
“וחובר עצמו שהוא החובר… אם היה שם מעשה… אפילו אם לא היה שם אלא שהניד אצבעותיו… הרי זה לוקה, שנאמר ‘לא ימצא בך קוסם קסמים… וחובר חבר’.”
“אבל אם דיבר דברים אלו ולא הניד לא אצבע ולא ראש ולא היה בידו כלום” — הוא פטור ממלקות.
חובר הוא מי שמדבר מילים מיסטיות שאין להן משמעות אמיתית, והוא מאמין בטיפשותו שהמילים מועילות – למשל הוא אומר לחש על נחש שלא יזיק, או אומר מילים על אדם שיהיה מוגן. אם הוא החזיק משהו ביד (מפתח, אבן, קערה) או אפילו רק עשה תנועות באצבעות – הוא לוקה. בלי מעשה – הוא פטור ממלקות.
1. יסוד החובר – לחש שיש בו מעשה: כל שיטת הרמב”ם בחובר סובבת סביב ההבדל בין דיבור לבד (שאינו מעשה) לדיבור עם מעשה. זה עקבי עם הכלל שמלקות צריכה מעשה. הרמב”ם מביא ספציפית שאפילו אם ה”מעשה” הוא רק שהחזיק משהו ביד (מפתח, אבן) או רק התנועע באצבעות – זה כבר מספיק למלקות. אבל בלי שום מעשה – רק מילים – הוא פטור.
2. משמעות “אברא קדברא”: כדוגמה למילים מיסטיות: “אברא” = אני בורא, “קדברא” = במילותיי. זה ממש הענין של חובר – מי שמאמין שדרך מילים מיוחדות הוא יכול ליצור או לפעול דברים.
3. ההבדל בין החובר והלקוח: הרמב”ם מדבר גם על החובר עצמו (מי שאומר את המילים) וגם על מי שהולך לחובר (ה”חסיד” ששואל אצל החובר). שניהם קשורים לאיסור.
4. התנועע בזמן דיבור – האם זה “מעשה”? שאלה חדה: כאשר אדם מדבר, הוא מתנועע באופן טבעי (שפת גוף). האם זה נחשב כ”מעשה” שמחייב מלקות? המסקנה ברורה שלא – רפלקס טבעי של דיבור אינו ה”מעשה” שהרמב”ם מדבר עליו. הרמב”ם מתכוון כשהוא עשה בכוונה תנועות ספציפיות בידיו כחלק מטקס הלחש. אם היו נותנים מלקות על שפת גוף טבעית בזמן דיבור, היו עוברים על בל תוסיף.
5. ההבדל בין אחיזת עיניים למעשי תעתועים אחרים: לפי הרמב”ם, שסובר שכל דברי הכישוף לא עובדים באמת, אחיזת עיניים היא רק דרך נוספת לעשות את אותם הטריקים – אחד עושה טריק דרך “אברא קדברא” ואחד דרך סתם אחיזת עיניים. ההבדל העיקרי: באחיזת עיניים העושה עצמו יודע שהוא מרמה; בצורות אחרות של כישוף העושה עצמו מאמין שהוא באמת יכול.
6. מוסר השכל של הרמב”ם – מצווה להיות חכם: יסוד גדול אצל הרמב”ם הוא שיש מצווה לאדם להיות חכם ולא להיות טיפש. אדם צריך לדעת מה אדם כן יכול לעשות ומה אדם לא יכול לעשות. כאשר מאבדים את ה”תחושת המציאות” – זה שורש כל האיסורים.
7. הפסוק “לא ימצא בך” – שמונה איסורים: הרמב”ם מונה מהפסוק: מעביר בנו ובתו באש, קוסם קסמים, מעונן, מנחש, מכשף, וחובר חבר – שמונה דברים. לכל אחד יש הגדרה משלו של “מעשה” שמחייב מלקות.
—
האדם שהולך לחובר ונותן לחובר לעשות את מעשה החבר עליו, עובר על לאו שאין בו מעשה. הוא לא מקבל מלקות דאורייתא, אבל כן מכת מרדות (מלקות מדרבנן), משום נשתתף בזכלוסא דחובר – כי הוא השתתף בטיפשות של החובר.
החובר עצמו עושה את הקולות ואומר את השמות; האדם שהולך אליו רק יושב שם, מאמין שזה יעזור לו. ה”יושב לפניו” – הוא יושב לפניו – אינו מעשה, אלא השתתפות פסיבית.
1. שתי דרכים איך זה לאו שאין בו מעשה: (א) כאשר החובר עצמו רק דיבר בלי שום מעשה פיזי; (ב) כאשר החובר כן עשה קולות, אבל הנחבר (האדם שהולך אליו) לא עשה כלום בעצמו – הוא רק יושב שם ומשכנע את עצמו שזה עוזר.
2. חקירה חשובה לגבי לאו שאין בו מעשה ומלקות מדרבנן: האם על כל לאו שאין בו מעשה יש מכת מרדות? המסקנה היא לא. הרמב”ם מביא לכן טעם מיוחד למה כאן כן – כי ההליכה לחובר היא השתתפות אקטיבית (הוא הולך כי הוא מאמין שזה עוזר), וזה מספיק לעונש מדרבנן.
3. שני הסברים למה לאו שאין בו מעשה לא מקבל מלקות דאורייתא: (א) אי אפשר להוכיח שהוא עשה משהו; (ב) זה לא מספיק חזק. לפי הסבר (א) גם מדרבנן הייתה אותה בעיה. לכן נראה שהפשט הוא לפי הסבר (ב): דאורייתא דורשת מעשה למלקות כי רק זה חמור מספיק, אבל מדרבנן אפשר להעניש אפילו בלי מעשה, כאשר הוא “שותף בשכלות החובר.”
—
“אלא שהם הקולות והשמות המשונים המכוערים… אין להם ענין”
1. “משונים” מול “מכוערים” – שתי קטגוריות נפרדות: “משונים” מתאר מילים בשפה זרה (לשון עם ועם) שהן מוזרות; “מכוערים” מתאר צירוף אותיות שאינו מסמל כלום – סתם מילים חסרות משמעות. ה”מכוער” נובע מכך שאין לזה משמעות – כאשר למשהו יש משמעות יש לו יופי, אבל מילים ריקות הן מכוערות.
2. “לא ירעו וגם היטב אין אותם”: הרמב”ם מביא את לשון הפסוק שהמילים לא עושות רע ולא טוב. הרמב”ם רוצה להדגיש שהאיסור אינו משום שהחובר משתמש בכוחות רעים או עושה נזק – אלא האיסור הוא אינהרנטי באמירת מילים ריקות שאינן מסמלות כלום.
3. מה אם ללחש יש משמעות (כמו פסוק)? אז זה לא איסור חובר חבר (שהוא ספציפית מילים בלי משמעות), אלא אולי איסור אחר. הרמב”ם יביא בהמשך את ענין לוחש בפסוק.
4. איסורים שונים יכולים להתחבר: לפעמים אדם עושה גם חובר חבר (אומר מילים חסרות משמעות), גם קושר (עושה קשר), גם מיני כישוף אחרים. אבל הרמב”ם עושה כל אחד לאו נפרד בפני עצמו.
5. שיטת הרמב”ם שחובר חבר לא עוזר: הרמב”ם סובר שהאיסור אינו משום שהוא משתמש בכוחות רעים – להיפך, הוא סובר שזה לא עושה כלום. זה היסוד של שיטתו בכישוף בכלל.
—
“מי שנשכו עקרב או נחש, מותר ללחוש על מקום הנשיכה, אפילו בשבת… כדי ליישב דעתו ולחזק לבו… לאו רפואה היא”
מכיוון שהאדם בסכנה ובפאניקה, התירו לו לעשות דברים שהוא משכנע את עצמו שעוזרים, כדי שלא תטרף דעתו עליו.
1. היתר כפול – גם חובר חבר, גם שבת: הרמב”ם מתיר זאת גם מצד איסור חובר חבר, גם מצד איסורי שבת (שבהם רפואה בשבת אסורה חוץ מבסכנה). היסוד הוא שיישוב הדעת מתיר שני האיסורים.
2. “לאו רפואה היא” – עקרון הרמב”ם: הלחש אינו רפואה – הוא לא עושה כלום פיזית. כל ההיתר הוא רק משום שזה מרגיע את החולה. זה מתאים לשיטתו הכללית של הרמב”ם שכישוף/לחש אין לו השפעה ממשית.
3. **”אפקט ה
פלסבו” אצל הרמב”ם: הרמב”ם בעצם מתאר את אפקט הפלסבו – הלחש לא עוזר פיזית, אבל מכיוון שהאדם מאמין בזה, זה מרגיע אותו, ולהרגעה עצמה יש השפעה רפואית. האליהו רבה** מפרש “לחזק לבו” לא רק שהאדם יהיה רגוע, אלא שהרוגע עצמו מונע מהארס להתפשט כל כך מהר בגוף – האדם לא מקבל התקף לב מפחד. זה המנגנון שמסביר למה אנשים משכנעים את עצמם שחובר חבר עובד באמת – כי הפלסבו עובד על אחוז גדול.
4. שיטת המאירי (שהולכת עם הרמב”ם): המאירי אומר גם שזה איסור חובר חבר, אבל מכיוון שזה לאו שאין בו מעשה (איסור קל יותר), מתירים אותו במקום סכנה. כותב (כתיבת קמיע) אולי לא היה מותר, כי זה מעשה.
5. חידוש חשוב – “לחזק לבו” פירושו יותר מסתם פסיכולוגי: לשון הרמב”ם “ליישב דעתו ולחזק לבו” אינה פירושה רק שהאדם יהיה רגוע פסיכולוגית. אלא: כאשר האדם רגוע, זה גם עוזר שהרעל יצא מהר יותר – יישוב הדעת יש לו השפעה פיזית עקיפה על תהליך הריפוי של החולה. זה חידוש בהבנת הרמב”ם – זה לא רק היתר פסיכולוגי, אלא יש לזה משמעות רפואית ממשית.
6. הלוחש עצמו צריך לדעת שזה לא עוזר: חלק מההיתר הוא שהלוחש ידע שהוא עושה זאת רק כדי שלא תטרף דעתו – הוא מרמה את החולה לטובתו. זה דומה לענין אוחז עיניים – העושה יודע שזה טריק.
7. ההיתר תקף רק למאמינים: הרמב”ם מדבר על אנשים שמאמינים בלחש – להם מותר לעשות זאת בשבת. מי שלא מאמין בזה (כמו מי שלמד רמב”ם), אסור לעשות זאת, כי אצלו זה חובר חבר וחילול שבת בלי שום תועלת. הרמב”ם אומר זאת בפירוש במורה נבוכים על דברים אחרים שהגמרא התירה.
8. למה לא לומר לחולה את האמת? למה לא פשוט לומר לחולה “הלחש לא עובד, הוא רק ירגיע אותך”? התירוץ: כל הענין יעיל רק כאשר החולה מאמין שזה עוזר – אחרת זה לא ירגיע אותו.
—
“הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה, וכן הקורא על התינוק שלא יבעת, והמניח ספר תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן – לא די להם שהם בכלל חוברים ומנחשים, אלא שהם בכלל הכופרים בתורה, שהם עושים דברי תורה רפואת הגוף, ואינם אלא רפואת הנפשות, שנאמר ויהיו חיים לנפשך.”
מי שלוחש פסוקים על מכה, או קורא פסוקים לילד מבוהל, או מניח ספר תורה/תפילין על ילד שיירדם – לא רק עובר על חובר חבר, אלא גם כופר בתורה, כי הוא הופך תורה לרפואת הגוף, בעוד שתורה היא רק רפואת הנפשות.
1. חובר חבר אפילו עם פסוקים בלשון עם: קודם הרמב”ם הגדיר חובר חבר שאומר מילים “שאינם לשון עם” – אבל פסוקי תורה כתובים בשפות שאנשים מבינים! אין כאן סתירה, כי אפילו כשלפסוק יש משמעות, אם המשמעות אין לה שום קשר לרפואה (כמו “בראשית ברא אלקים” על מכה), זה עדיין חובר חבר.
2. המעשה כפי שהוא קורה: אנשים שעושים סגולות מפסוקים בדרך כלל מעוותים את הפסוק: אומרים אותו הפוך, רק ראשי תיבות, או עיוותים אחרים. זה חלק מה”חכמה” של סגולות.
3. “כופרים בתורה” – המשמעות: חידושו של הרמב”ם בפירוש המשנה (סנהדרין פרק חלק – ר’ עקיבא אומר הלוחש על המכה אין לו חלק לעולם הבא): הכפירה אינה סתם שהוא עושה מעשה עבירה, אלא הוא לא מבין מהי תורה. הוא חושב שהצליל הפיזי של הפסוק – ה”גוף” של תורה – מרפא. אבל באמת תורה היא רק רפואת הנפשות: היא מרפאת את הדעות, המידות, החכמה של האדם – הנפש הדעת/שכל. “ויהיו חיים לנפשך” – לנפשך פירושו השכל.
4. הפסוק של ר’ עקיבא – “כל המחלה”: ר’ עקיבא מביא את הפסוק “כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה’ רופאך”. הפסוק פירושו: אם תשמור תורה, הקב”ה ירפא אותך. אבל הלוחש חושב שאמירת הפסוק הזה על המכה היא עצמה קסם שמסיר את המכה. זו הכפירה – הוא מעוות את תוכן הפסוק.
5. הבדל בין לוחש על המכה ללוחש בשבת בסכנה: מה ההבדל בין “הקורא לתינוק שלא יבעת” (שאסור) לדין הקודם של לחישה בשבת בנשיכת עקרב “כדי שלא תטרף דעתו” (שמותר)? תירוץ: בנשיכת עקרב זה מקום סכנה, שם יישוב הדעת עובד ממש כרפואה (הפחד עצמו יכול להמית). אבל בילד שסתם מבוהל, אין סכנה, ויישוב הדעת לא יעזור במידה כזו.
6. “רפואת הגוף” מול “רפואת הנפש” – המשמעות העמוקה יותר: ההבדל של הרמב”ם הוא: האם מאמינים שגוף התורה (הצליל הפיזי, האותיות) מרפא – זו כפירה. או מאמינים שתוכן/נפש התורה (הדעות, המידות, החכמה) מרפא – זו אמת. “רפואת הגוף” פירושו מאמינים שלשון הפסוק עצמו יש לו כוח פיזי; “רפואת הנפשות” פירושו תוכן התורה עושה את האדם טוב יותר, ודרך זה הוא מקבל יותר השגחה.
7. קושיה על הרמב”ם – “כופר” על שלא לשמה?: למה זה כל כך נורא – כופר בתורה – רק משום שמישהו משתמש בתורה לרפואת הגוף? זה כמו “קרדום לחפור בה” – שלא לשמה, אבל לא כפירה! זה נשאר כקושיה.
8. האם אפשר להאמין בשניהם – רפואת הנפש ורפואת הגוף?: לשון הרמב”ם “ואינם אלא רפואת הנפשות” משמע שאי אפשר להאמין בשניהם – זה או רפואת הנפשות, או רפואת הגוף (ואז הוא כופר). זה קשה.
9. הקשר ל”רפואת הנפש ורפואת הגוף” במי שברך: כאשר לאדם יש יותר דעת השם, יש לו יותר השגחה פרטית – הקב”ה שומר עליו. תורה משמרת עליו. זו הדרך שבה רפואת הנפש מביאה לרפואת הגוף.
10. תהלים מול תפילה: הרמב”ם לא מדבר נגד תפילה לחולה – זה בוודאי מותר. גם לא נגד סתם אמירת תהלים. השאלה היא רק כאשר משתמשים בזה “בתורת סגולה” – כאילו לפסוק עצמו יש כוח קסום.
—
“אבל הבריא שקורא פסוקים ומזמור מתהלים כדי שתגן עליו זכות קריאתן וינצל מצרות ונזקים – הרי זה מותר.”
אדם בריא שקורא פסוקים/תהלים כדי שזכות הלימוד תגן עליו – זה מותר.
1. ההבדל: “זכות קריאתן” מול כוח הפסוק: כאשר אדם חושב שהאמירה הפיזית של הפסוק יש לה כוח קסום – זה חובר חבר. כאשר הוא חושב שהוא מקבל זכות מלימוד תורה, והזכות מגינה – זה מותר. זה כמו לתת צדקה או לעשות מצווה: כל מצווה מגינה על אדם, כי הקב”ה שופט לפי זכויות.
2. “הבריא” – למה דווקא בריא? הרמב”ם אומר “הבריא” – מה שאומר שאצל חולה זה שונה. למה חולה לא יוכל לומר תהלים לזכות? תירוץ: כאשר עומדים ליד מיטת החולה ואומרים פסוק ספציפי, זה נראה כמו חובר חבר – כאילו לפסוק יש כוח קסום. מה שאין כן בריא שקורא תהלים – ברור שהוא רק רוצה את הזכות.
3. הבדל בין לפני ואחרי: רש”י אומר שיש הבדל אם אומרים פסוקים לפני צרה (מניעתי) או אחרי צרה. לפני – מותר (“שתגן עליו”), אחרי – אסור. אבל נשאלת השאלה: תמיד יש “אחרי של אחרי” – הוא כבר נפגע, אבל הוא צריך עכשיו זכויות שלא יהיה יותר גרוע.
4. הדין הקודם (קשרים/לחישות בשבת) הוא גם רפואת נפשות: ההיתר הקודם של “קשרים לתתורא ודעת אהבה” הוא גם בעצם רפואת נפשות – זה מרגיע את האדם, ודרך זה יש לזה השפעה טובה על הגוף. יכול להיות שהכוח היחיד שיש לתורה לרפא מחלה הוא תמיד דרך רפואת נפשות – האדם נעשה אדם טוב יותר, מקבל יותר זכויות, ודרך זה מקבל השגחה.
—
“זה המרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שתבוא עליו רוח הטומאה ויודיעוהו מה ישאל עליו. ויש אחרים שהם לובשים מלבושים ידועים ואומרים דברים ומקטירים קטורת ידועה וישנים לבדם כדי שיבוא מת פלוני ויספר עמו בחלום. כללו של דבר כל העושה מעשה כדי שיבוא המת ויודיעו — לוקה.”
דורש אל המתים הוא כאשר עושים מעשים (מרעיבים עצמם, ישנים בבית הקברות, לובשים בגדים מיוחדים, מביאים קטורת) כדי שמת יבוא בחלום ויענה על שאלות.
1. למה הרמב”ם מביא כמה טכניקות? הרמב”ם מביא לא רק את הדוגמה הראשונה (מרעיב עצמו ולן בבית הקברות) אלא גם טכניקות אחרות (בגדים ידועים, קטורת, שינה לבד) – הסיבה היא כי הוא צריך להראות שיש מעשה מעורב, שנחוץ למלקות. במרעיב עצמו לבד אי אכילה אינה מעשה, אבל ללכת לישון בבית הקברות או ללבוש בגדים – זה כבר מעשה.
2. “מרעיב עצמו” ולא “מתענה”: הרמב”ם משתמש בלשון “מרעיב עצמו” ולא “מתענה” – זה בכוונה, כי “התענות” יכול להיראות כמשהו חיובי, אבל “מרעיב עצמו” פירושו הוא מענה את עצמו, שזה בבירור מעשה שלילי.
—
“אסור לשאול בעל אוב או בעל ידעוני… בעל אוב וידעוני עצמו בסקילה, והנשאל בהם באיסור עשה ומכין אותו מכת מרדות. ואם קבל מעשה ועשה כפי מאמרו — לוקה.”
בעל אוב/ידעוני עצמו מקבל סקילה. השואל – הלקוח – מקבל רק מכת מרדות כי הוא לא עושה שום מעשה (הוא רק שואל). אבל אם הוא עושה מעשה לפי העצה של בעל האוב – הוא לוקה.
1. למה לאוב וידעוני יש יותר קשר לעבודה זרה מכל המכשפים האחרים? אוב וידעוני הוא דבר אחר לגמרי – הוא לוקח עצם, הוא צועק – זה כוח ספציפי שהוא מייחס לאבן/עצמות, שזה יותר דומה לעבודה זרה. דורש אל המתים לעומת זאת פונה למת, שזה שונה.
2. ההבדל בין השואל (לקוח) והבעל (ספק): הבעל בסקילה מצד פסוק נפרד; השואל רק באיסור עשה כי הוא לא עושה שום מעשה בעצמו.
—
“והמכשף חייב סקילה והוא שעשה מעשה כשפים… אוחז את העיניים — ויראה שעושה ואינו עושה — לוקה מכת מרדות.”
מכשף שעושה מעשה כישוף אמיתי מקבל סקילה. אוחז את העיניים – שגורם לזה להיראות כאילו הוא עושה אבל לא עושה באמת – מקבל רק מכת מרדות.
1. מהי משמעות “עשה מעשה כשפים” לפי הרמב”ם? הרמב”ם סובר שכישוף הוא הכל שקר וכזב! תירוץ: “מעשה כשפים” אינו פירושו שיש לו כוח אמיתי – אלא שהוא עצמו גם שוכנע, הוא חלק מהתרמית, הוא מאמין בזה. הוא עושה טקסים ספציפיים (מכה שלוש פעמים, מסובב חגורה, מרכיב עצמות) – זה “מעשה כשפים.” לעומת זאת אוחז את העיניים עושה כלום מהטקסים – הוא מוציא ישירות נחש מכובע בלי שום טקס.
2. למה מכשף ספציפית בסקילה אבל לא כל האחרים? הפסוק “לא ימצא בך” מונה את כל הקטגוריות בלאו אחד. אבל “מכשפה לא תחיה” הוא פסוק נפרד רק על מכשף. הכלל: לאו שניתנה לאזהרת מיתת בית דין – אין לוקין עליו. ממילא, הלאו של “לא ימצא בך” הוא אצל מכשף ניתנה לאזהרת מיתת בית דין (סקילה), ולכן על מכשף לא מקבלים מלקות אלא סקילה.
3. הקושיה על אוחז את העיניים: קודם (בהלכה על מעונן) אמר הרמב”ם שאוחז את העיניים לוקה, וכאן (בהקשר של מכשף) הוא אומר שהוא לא לוקה כי זה לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין.
4. תירוץ מוצע: אוחז את העיניים בתורת מעונן (קודם) מול בתורת כישוף (כאן). אוחז את העיניים אינו ממש מכשף – זה רק בכלל מכשף (ענף של כישוף). לכן:
– סקילה הוא לא מקבל – כי סקילה היא רק ל”מכשף אמיתי.”
– מלקות הוא גם לא מקבל – כי הלאו הוא ניתן לאזהרת מיתת בית דין (הלאו של מכשפה לא תחיה עומד שם, אפילו אם אוחז את העיניים עצמו לא מקבל סקילה).
– הוא מקבל רק מכת מרדות.
5. המהלך בפסוקים:
– מכשפה לא תחיה – מתייחס למכשף אמיתי, לכן סקילה.
– לא ימצא בך – מתייחס ברחבה, אפילו משהו שרק דומה לכישוף (אוחז את העיניים). זה הלאו, אבל מכיוון שהלאו ניתן לאזהרת מיתת בית דין (ממכשפה לא תחיה), אין מלקות.
6. זה נשאר תעלומה: הרמב”ם לא כותב במפורש את כל המהלך – צריך להכניס זאת בעצמך. כל המפרשים מתקשים בזה.
—
“דברים אלו כולם דברי שקר וכזב הן, והם שהטעו בהם עובדי עבודה זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהם. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים למשוך אחרי ההבלים האלו, ולא להעלות על לב שיש בהם תועלת… כל המאמין בדברים האלו וכיוצא בהן ומחשב בלבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרתן — אינו אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלימה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם דברי חכמה אלא תוהו והבל שנמשכו בהם חסרי הדעת ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: תמים תהיה עם ה’ אלקיך.”
הרמב”ם מסיים את כל הפרק בהצהרה עקרונית: כל הדברים שנמנו בפרק זה (כישוף, ניחוש, קסם, מעונן, אוב, ידעוני, וכו’) הם דברי שקר וכזב – אין להם שום מציאות. עובדי עבודה זרה המציאו זאת כדי להטעות את גויי הארצות. יהודי, שהוא חכם מחוכם, אסור לו ללכת אחרי שטויות כאלה, ואפילו לא להאמין בליבו שזה אמת.
1. שיטת הרמב”ם שכישוף בכלל לא ריאלי: הרמב”ם אומר דברי שקר וכזב – זה לא שזה עובד אבל אסור, אלא זה באמת שקר, זה לא עושה כלום. זה מתייחס לכל הדברים בפרק זה – כישוף, ניחוש, קסם, מעונן, אוב, ידעוני.
2. המהלך ההיסטורי – חזרה לפרק א’: הרמב”ם מקשר זאת להיסטוריה של עבודה זרה מפרק א’: בנו היכלות יפים, נטעו אשרות, עשו נביאי שקר – ועוד אחד מהאמצעים היה כישוף. הכל חלקים מתכנית גדולה להטעות אנשים לעבודה זרה.
3. “ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים” – חלק מלהיות יהודי הוא להיות חכם: הרמב”ם לא אומר רק שאסור כי זה איסור, אלא בשורשו – זה לא מתאים ליהודי כי יהודים הם חכמים מחוכמים. חלק מיהדות הוא להיות בעל שכל. זו עבירה גדולה להיות טיפש (אם כי הרמב”ם אומר “אין ראוי” – זה לא מתאים – לא שהוא בכלל לא בכלל ישראל).
4. “ולא להעלות על לב שיש בהם תועלת” – לא רק לעשות, אפילו להאמין: “למשוך” לכאורה פירושו לעשות את המעשה. אבל הרמב”ם מוסיף: אפילו להאמין בלב שזה אמת זה פסול. “תועלת” פירושה תועלת מעשית, רפואה.
5. **הפסוק “כי לא נ
חש ביעקב ולא קסם בישראל”: הרמב”ם מפרש את הפסוק אחרת מהעולם: לא שליהודים אין מזל (אין מזל לישראל), אלא שיהודים חכמים יותר – הם לא עושים ניחוש וקסם.** זה שבח על חכמת ישראל, לא אמירה מטאפיזית.
6. “כי הגוים האלה… אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו, ואתה לא כן נתן לך ה’ אלקיך”: הרמב”ם מפרש: הגויים הטיפשים שומעים למעוננים וקוסמים, אבל לך נתן הקב”ה משהו טוב יותר – חכמה. הרמב”ם לא מביא את המשך הפסוק “נביא מקרבך… יקים לך” – כי הוא כבר הביא את הפסוק בהלכות יסודי התורה לומר שנביא לא מחדש דעת, אלא אומר דברים פשוטים.
7. “כל המאמין… ומחשב בלבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרתן” – הטעות הגרועה ביותר: הרמב”ם תוקף ספציפית את מי שאומר: “כן, זה עובד, זה חכמה, אבל מה אעשה – התורה אסרה זאת.” אדם כזה הוא מן הסכלים ומחסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלימה. זה לא רשע – זה טיפש.
8. “תמימי הדעת” – תמים פירושו הפוך ממה שהעולם חושב: העולם חושב “תמים תהיה” פירושו להיות תם, פשוט, לא לשאול קושיות. הרמב”ם אומר בדיוק הפוך: תמים פירושו תמימי הדעת – צריך להיות בעל דעת שלמה וברורה. “ידעו בראיות ברורות” – צריך לדעת בהוכחות ברורות שזה שקר. תמימות היא חכמה, לא נאיביות. תמימות פירושה שיש לאדם תמונה שלמה של העולם – הקב”ה ברא את העולם, הכל מתאים, מבינים איך הכל עובד. כאשר כישוף נכנס, חסר בתמימות, כי נכנסים חלקים ב”פאזל” שלא מבינים.
9. אמונה לא הולכת נגד המציאות: חידוש חשוב נגד דעה נפוצה שאמונה דורשת לעצום עיניים וללכת נגד המציאות. הרמב”ם אומר לא – הקב”ה הוא המציאות הגדולה ביותר, ותמימות פירושה שהולכים עם המציאות, לא נגדה.
10. “שנמשכו בהם חסרי הדעת ונטשו כל דרכי האמת בגללן” – איך כישוף הורס תפיסת עולם: כאשר אדם מאמין בכישוף, זה לוקח חתיכה חשובה מהפאזל שלו – הוא כבר לא מבין איך העולם עובד. הוא רואה “דברים פלאיים” שהוא לא יכול להסביר, ואז כל תפיסת העולם שלו נהרסת. זה המהלך איך עובדי עבודה זרה הטעו אנשים: קודם מבלבלים אותו עם שטויות כישוף, הוא מאבד את תפיסת העולם הנורמלית שלו, ואז אפשר כבר לשכנע אותו שחתיכת עץ היא אלוה. “אדם שמתייאש מלהיות בעל שכל, מלהבין את העולם – אז הוא יכול ללכת אחרי כל מה שתרצה לשכנע אותו.”
11. שני הטעמים של הרמב”ם לאיסור:
– שכבה 1 (שאמר קודם): אסור כי זה ענפים של עבודה זרה, זה עושה אותך דומה לעובדי עבודה זרה.
– שכבה 2 (כאן, “בשורשו”): אפילו בלי זה – זה סתם שטויות, ואדם חכם אסור ללכת אחרי שטויות. הרמב”ם אומר שני הטעמים.
12. [מחלוקת ראשונים – רמב”ם נגד רמב”ן:] הרמב”ן סובר בדיוק הפוך מהרמב”ם. הרמב”ן חושב שהרמב”ם עצמו הוא ה”תמים” (במובן של נאיבי), כי הוא הולך נגד המציאות – הרמב”ן רואה שכישוף כן עובד במציאות. אבל העיקר – ש“אין ראוי לישראל שהם חכמים” ללכת אחרי דברים כאלה – הוא מוסכם לכל הדעות, אפילו לפי הרמב”ן.
13. נפקא מינה מעשית לגבי קמיעות: אפילו הרמב”ם עצמו אולי היה נותן קמיע במצב של פיקוח נפש כאשר אין דרך אחרת – “ליישב דעתו”. בזה אפשר ליישב הרבה צדיקים שנתנו קמיעות – לא תמיד הם האמינו שזה עוזר ממש, אלא “ליישוב דעת” זה גם משהו שווה.
14. מזוזה עם שמות: הרמב”ם בהלכות מזוזה אומר דבר דומה נגד כתיבת שמות במזוזה. אבל אנחנו לא נוהגים כמו הרמב”ם – אנחנו כן שמים שמות מסוימים. לא כל הפוסקים מסכימים עם הרמב”ם בזה.
15. רבי עקיבא: המשנה “הלוחש על המכה אין לו חלק לעולם הבא” היא רבי עקיבא – אותו רבי עקיבא שנכנס לפרדס, ראה מלאכים – זו לא תחרות בין “בעלי שכל” ל”בעלי רוחניות.”
דובר 1:
אנחנו לומדים הלכות עבודה זרה פרק י”א. כבר למדנו הרבה הלכות על עבודה זרה, הרבה מאוד הלכות, כאן יש שנים עשר פרקים עם הרבה מאוד הלכות. הלכות קודמות למדנו מצוות שונות של “לא תחנם”, לא לתת לגויים לגור בארץ ישראל, ולא להיות בשותפות עם גויים עובדי עבודה זרה. כאן נלמד לא לעשות חוקות הגוים, כלומר לא להתנהג עם חוקות מסוימות, עם המנהגים שעובדי עבודה זרה מתנהגים בהם.
טוב מאוד. אפשר לראות, לכאורה זה פרק, אבל נמשיך עוד ועוד בעניני עבודה זרה. קודם דיברו על ממש עבודה זרה, אחר כך דיברו על מנהגים שיש להם, או על להתעסק עם עבודה זרה, האם להניח להם לגור בכלל בארץ ישראל. עכשיו מגיעים כבר לדברים שאינם בכלל עבודה זרה, אלא דברים שהגויים שעושים עבודה זרה עושים, שלא נעשה, כי מובן, דרך זה נעשים קרובים אליהם, ודרך זה חוזרים לפרקים הקודמים, ונעבור עד שנעשה עבודה זרה חלילה.
דובר 1:
אומר הרמב”ם, “אין הולכין בחוקות הגוים”. לא הולכים בחוקות הגוים. חוקות כאן לא מתכוון לחוקים, מתכוון לנימוסים, נכון? מנהגים. המילה “חק” בכלל בתורה בכלל לא ברור שמתכוונת למשהו חוק. יכול להיות שמתכוונת תמיד למנהגים. זה מעניין, כי היום אומרים “חק” מתכוון לחוק, אבל יכול להיות ש”חק” מתכוון כמו קביעות, רגילות. מלשון חקיקה, כמו “דבר הנחקק”. דבר שהוא תדיר כסדר, שקבוע כסדר. יכול להיות שחוק הוא הדבר שהוא הכי כסדר, שהוא ממש מחייב. אבל זה חוק טבעי, לא כי כתבו אותו בספר החוקים, אלא להיפך, כותבים אותו בספר החוקים כי עושים אותו ברגילות, ונעשה אחר כך… או דווקא חוק חזק הוא דבר שהוא מאוד תמידי, מאוד מחייב. אבל חוקי הגוים מתכוון דווקא פשוט, לא מתכוון לחוקים שלהם, מתכוון למנהגים שלהם, נכון?
לא הולכים בדרכי הגוים, בחוקות הגוים, “ולא מדמין להם”. ולא נעשים דומים להם. “לא במלבוש ולא בשער”. אנחנו לא רוצים להיראות דומים להם, לא במלבושים, ללכת לבושים כמו גויים, או לעשות את השיער שלנו בדרכים מעניינות כמו גויים. שנאמר, “ולא תלכו בחוקות הגוי”.
דובר 1:
זו באמת שאלה, זה מעניין, כי אפשר לומר “לא תלכו בחוקות הגוי” מתכוון לעשות עבירות כמו גוי, אבל רואים שזה פסוק נוסף, ועבירות אסור לעשות לא רק בגלל הסיבה של חוקות הגוים, אסור לעשות עבירה כי זו עבירה. “חוקות הגוי” מתכוון אפילו כשהדבר עצמו ניטרלי, זה רק “סגנון שיער”, אבל כי גויים עושים כך, יש איסור סמלי… לכאורה, אם גוי עושה משהו כי זה מעשי, אין כאן איסור חוקות הגוי. אם גוי עושה משהו ואין שום סיבה נורמלית, הסיבה היחידה היא כי כך עושים גויים, אז יש כאן איסור.
דובר 2:
זה מעניין, כי הלשון “חוקות” בשני הפסוקים הראשונים שהבאת, “חוקות הגוי”, מדבר על עריות. מדבר כמעט בפירוש על מנהג הגוים להתחתן עם האחות שלהם או דברים כאלה. אבל רואים שזה יותר כמו דרש, הבינו, אולי כמו שאתה אומר, שמרחיבים, לא חסר לצעוק את הפסוק.
דובר 1:
מה הפסוק האחר? “השמרו לכם פן תנקשון אחריהם” מדבר גם בפירוש על עבודה זרה. בהקשר, הפסוקים מדברים על עריות ועבודה זרה. אבל אפשר לומר כך, שלעשות עריות, שזה מנהג אחד שיש לגויים, זה באמת דבר רע מאוד, כי מתנהגים מנהגים אחרים שיש להם, ואחר כך יעשו עריות ועבודה זרה. יכול להיות שזו המילה, שאם היה כתוב בתורה רק “לא תעשו עבודה זרה”, זה דבר אחד. אבל מה שהתורה אומרת דבר שלם שלא תעשה בדרכיהם, רואים שהתורה חוששת שתהיה קרוב אליהם, וממילא תאמץ את אורח החיים שלהם, וזה האיסור. אסור שתהיה קרוב מדי.
כמו בקודמות, אתה זוכר גם כש”לא תחנם”, “לא תתן להם חן”, אמר הרמב”ם שזה לא כי אנחנו לא מעניקים מחמאה לגוי, זה כי זה יביא לך קירוב הדעת, ותהיה קרוב מדי. זה הרמב”ם.
דובר 1:
“השמר לך שמא תעשה כחוקות הגוים”, זה עוד פסוק על חוקות, “ולא תלכו”, ואחר כך כתוב “השמר לך פן תנקש אחריכם”. הפסוק לא כתוב באותן מילים, אבל כתוב הרעיון שתישמר מדרכי הגוים. למה? “פן תנקש אחריהם”, כי תיכשל ותעשה את העבירות שהם עושים.
דובר 1:
הרמב”ם, הכלל וענין הדברים, כל האיסורים האלה מזהירים על אותו דבר, “שלא ידמה להם”, שלא תהיה דומה להם. אלא, אלא מה? “יהא הישראלי, בן ישראל, מובדל מהם וידוע”, יהיה מופרד מהם ומוכר. ומובדל בשאר מעשיו, כשם שמובדל בהם במדות ובדעות, כמו שיהודי שונה מגוי כי הוא חושב אחרת, הידיעות שלו שונות, הוא יודע על הבורא אחרת, ובדעות, המנהגים שלו, המידות שלו שונות.
דובר 2:
טוב מאוד. מדות לכאורה מתכוון כאן ליסודי התורה, ודעות מתכוון כאן להלכות דעות. טוב מאוד.
דובר 1:
יהיה גם שונה מהם במלבושיו ובשאר מעשיו, שנאמר “ואבדיל אתכם מן העמים”. אה. הקב”ה אומר אחרי שמדובר על מאכלות אסורות. הרמב”ם אומר שעל כן הביא בספר קדושה הן עריות, הן איסורי ביאה, והן מאכלות אסורות, ששניהם צריך להיות רחוק מהגויים.
דובר 2:
כן. כלומר בזה מתרחקים מהגויים.
דובר 2:
יכול להיות שאפשר לומר שללבוש בקישע, לפי זה זו מצוות עשה דאורייתא, כי יהיה מובדל במלבושו. הרמב”ם לא הולך כך, הוא לא אומר… מובדל מתכוון שאתה לא כמו הגויים, לא… אפשר גם לעשות בחיוב, שזו מצווה ללבוש מלבושים יהודיים. אבל הוא אומר שלא ללבוש מלבושי גויים.
דובר 1:
מה ההבדל?
דובר 2:
יש הבדל, כי… כי… כי זה לא אומר שצריך לחפש את המלבוש היהודי, אלא לא לחפש מה הגויים לובשים, אלא מה שמעשי. כמו שאדם לובש את מה שהכי מעשי. למשל, זה חורף, הוא אומר, “תן לי משהו שהכי חם,” או זה קיץ, “תן לי מה שהכי קריר.” בפשטות הוא לא הסתכל מה גויים עושים, הוא הסתכל פשוט מה מעשי. אוקיי, זה עוד נושא, והרמב”ם אני לא רואה שהוא אומר. אבל… עוד מדובר האם חוקות הגוי מתכוון דווקא לעבודה זרה, או דבר מעשי, החילוקים מדברים הפוסקים. הרמב”ם אני לא רואה שהוא מדבר על זה.
דובר 1:
אני רק רוצה להזכיר לך שאותה לשון “כשם שהוא מובדל בדעותיו” אמר הרמב”ם על המעניין, הלכות דעות פרק איזה, ראיתי אתמול. הוא אומר שכשם שהחכם מובדל בדעותיו ובשאר מעשיו, יהיה מובדל במאכלו. כאן רואים שעל כל יהודי יש את הדבר, כשם שיהודי מובדל במידותיו ודעותיו מהגויים, יהיה גם מובדל במעשיו, במלבושיו. שם דיבר יותר על כמו מידות ועל דברים יותר נעלים. כן, ומעשים צריכים תמיד להתאים למידות ולדעות.
דובר 2:
אם אתה ברמה גבוהה יותר, אם אתה תלמיד חכם, אז גם אז תהיה מובדל במעשה.
דובר 1:
אה, נכון. לא ככל שהדעת והמוח שלך גבוהים יותר, הכל הולך. לא ככל שיותר זה צריך להתאים, ויותר זה צריך להיות יותר שונה. כי כנראה זה גם בנוי על המחלוקת בפרק ב’, אבל לא נמשיך.
דובר 2:
זה לא רק שנעשים ממשיכים אחרי מה שגרים, אלא גם אם אני הולך עם אותה כובע כמו הגוי, בסוף אני מרגיש בבית איתו, משהו כזה.
דובר 1:
אומר הרמב”ם, “ולא ילבש כמותם מלבוש המיוחד להם” – לא ללבוש כמוהם מלבוש שמיוחד לגויים, “ולא יגדל ציצית כמו ציצת ראשם” – לא לגדל שיער כמו השיער שלהם, הדרך שבה הם עושים את הפאות שלהם, לא איך שאנחנו יהודים עושים את הפאות. ואני מתכוון שזה לכאורה ההסבר על “ולא יגלח” – זה סתם ההמשך. אני מתכוון, יכול להיות שניהם. “שמגלחין מן הצדדין ומניחין שער באמצע, וזה הנקרא בלורית” – הם לא יעשו לגדל גוש גדול של שיער בצדדים ולגלח בפינות. אנחנו עושים להיפך, מגלחים באמצע ומשאירים בצדדים. כן, זה נראה מיד, זה נקרא פאות, אבל זו מצווה. כאן מדובר שמלבד לא לעשות פאות, שהוא עובר, אותו אדם שמגלח את פאותיו, שהוא גם עובר על “חוקת הגוי” כי הוא עושה את הבלורית. בלורית זה לא מה שקוראים צמה, נכון? אין לזה שום קשר.
דובר 2:
בלורית זה שניהם, זה באמצע.
דובר 1:
לא, לא, זה לא באמצע, זה מלפנים, דבר אחר. כאן מדובר שהוא חותך, יש לו משהו באמצע… אני מתכוון, אני לא יודע איך זה עובד, יש לו משהו באמצע הוא משאיר משהו.
דובר 2:
אבל גם, מה מתכוון “מלבוש המיוחד להם”? האם זה אומר שאם יש מלבוש שאתה רואה שזה המלבוש של הגויים, לא דבר מעשי כמו שאמרת. אבל לכאורה, כדי לדעת מה אסור, צריך לדעת מה הגויים עובדי עבודה זרה של היום עושים, לא גויים שאתה מסתכל מהחלון. אלא תסתכל סביב, מה זה סגנון טבעי, או מה זה סגנון שקשור לעבודה זרה? לכאורה נשמע כך. צריך לראות את הרמב”ם, לא נכנסים לפרטים, אז אני לא יודע. אבל לכאורה זה לא אומר שלא ללכת עם מכנסיים, אלא זה אומר שלא ללכת מיוחד להם. נכון? אם זה לא מיוחד להם, כולם הולכים עם זה, הולך כולם. אבל מלבוש שמיוחד להם, אסור לעשות את זה.
דובר 1:
הלאה, “ולא יגלח הצדדין מנגד פניו על האזנים”, לא לעשות חיתוך ישר של השיער בקו ישר, “מניח פאה מאחוריו” הוא משאיר מאחור פוני, “כדי רשעים עושים”. מהצד, הוא משאיר מלפנים לא, הוא משאיר מאחור.
דובר 1:
הוא אומר הלאה, “וכן בבנין, שלא יבנו מקומות כבנין היכלות של עובדי זרה”. כאן הוא כבר אומר משהו אחר, “כדי שיתכנסו בהם רבים כמו שהם עושים”. זה מעניין, כאן הוא כבר אומר משהו סיבה. לא לבנות בית מדרש או אני לא יודע מה, מקום ציבורי, שייראה כמו היכלות של עבודה זרה, שהם בונים אותם כך כדי שיושך את העין, כדי שהעולם יבוא. לא תעלה על דעתך בשבילך, כי נניח, אם הכומר מבין מאוד טוב יחסי ציבור, הוא עשה בניין כזה כי הוא הבין שכך העולם יבוא, בואו גם נבנה כך שהעולם יבוא, זה לא נעשה. זה מעניין, מוצאים דרך משלנו איך למשוך.
דובר 2:
אני זוכר שזה לכאורה גם האיסור של מצייר. אתה מסכים איתי? הרמב”ם כתב פעמיים “כדי שיתכנסו בהם רבים”, זוכר? “שלא יתקבצו אצלו”. לרמב”ם יש משהו נגד הרבים, אני לא יודע מה. זה עוד מקום כתוב “שיתכנסו בהם רבים”, נכון? אה, “שיתקבצו בהם השירה”, נכון? זוכר? משהו הקיבוץ של גויים.
דובר 1:
אצל השירה הוא הסביר מה התכלית, “כדי שיתקבצו שם העם”.
דובר 2:
טוב מאוד. אבל אתה רואה, הוא ממשיך לדבר על זה. משהו מפריע לו. היה שאנחנו רוצים שרק מי שרוצה ללכת לבית כנסת ילך לבית כנסת, לא שנעשה שזה יהיה מאוד אטרקטיבי שאנשים יסתובבו ואחר כך אולי ישתייכו לבית הכנסת.
דובר 1:
אני רואה שזו כבר הפעם השלישית שהוא מדבר על “יתקבצו בהם רבים”. אתה אומר רעיון מעניין. אבל זה נכון שלכאורה האיסור כאן הוא לעשות את הסגנון, לא לעשות סגנון כזה כמו שהוא עושה. כמו שאמרתי, הרמב”ם אומר שאפילו הסגנון לא רע לך, כל התכלית של הסגנון היא רק דרך איך לתפוס את העין. נדמה לי ש… הייתי חושב שזה רע. זה רע שתופסים את העין. אולי אתה צודק. בית כנסת זה לא מקום שהולכים כי זה מקום יפה. מי לא רוצה לבוא… משהו ה… ה… כן, מה אתה אומר שהולכים רק לשלושה משרדים בבית כנסת? לא הולכים לסקנדל אצל הרב. אולי הוא לא מתכוון שעושים בית כנסת, הוא מתכוון שעושים תיאטרון, משהו כזה. אולי זה מה שהוא מתכוון חושב אני כשהוא אומר היכלות? הוא אומר כן, היכלות של עבודה זרה.
דובר 1:
טוב מאוד. משהו… אבל אתה רואה, הרמב”ם מדבר על זה. משהו היה בעיה שאנחנו רוצים רק שמי שרוצה ללכת לבית כנסת ילך לבית כנסת, ולא שנעשה שזה יהיה מאוד אטרקטיבי שאנשים יסתובבו, ואחר כך אולי ישתייכו לבית הכנסת. אני לא יודע, משהו בזה, זה הפריע לאנשים הפנימיים, הפנימיים.
אני אומר לך, אני לא יודע, אני רואה שזו כבר הפעם השלישית שהוא מדבר על ה… קופץ לבן רבים. אתה אומר, זה רעיון מעניין. אני לא יודע. אבל זה נכון שלכאורה האיסור כאן הוא לעשות את הסגנון, לא לעשות סגנון כזה כמו שהוא עושה. וכמו שאמרתי, אולי הרמב”ם אומר, אף על פי שהסגנון לא רע, כל הטעם למה עושים את הסגנון הוא רק דרך שיתפוס את העין, בכל זאת אסור. כן, הייתי חושב שזה רע שתופסים את העין. אולי אתה צודק. בית כנסת זה לא מקום שהולכים כי זה מקום יפה.
אולי הוא מתכוון יותר, אולי הוא לא מתכוון כשעושים בית כנסת, הוא מתכוון שעושים תיאטרון, משהו כזה. אולי זה מה שהוא מתכוון חושב אני כשהוא אומר היכלות. הוא אומר כן, היכלות של עבודה זרה. הוא אומר שהיכלות זה טרטיאות וקרקסאות בספרי. יכול להיות שכאן הוא מתכוון למשהו אחר. יכול להיות שיהודי לא יעשה משהו שייראה כמו כנסייה, ואנשים יכנסו כי הם חושבים שזו כנסייה. אה, כזה פתוח… יש הרי המון עם גדול, חבר גרי תושב, שלא יודעים הרבה.
אולי זו המילה. יכול להיות שזו המילה, שיהודי יחשוב, יש אנשים שמחפשים לדרוש את ה’, והם לא יודעים מי אלוהים. הם יבואו, “הוא אשר השם, את ה’ אעבוד”. כן, רבון… הוא אומר שהספרא מוזכר “שלא יאמרו טרטיאות”, טרטיאות מתכוון תיאטרונים, אני זוכר את המילה. ואני חושב שפעם תיאטרונים היו ענין של עבודה זרה, זה לא היה סתם. זה היה בידור לעבודה זרה. כן, זה היה בידור לאנשים, אבל איכשהו היה לזה משהו קשר לאלילים.
יכול להיות שלרמב”ם יש גם בעיה עם זה, שכל פעם שאנשים רוצים לעשות בידור, אומרים שצריך לעשות בידור כשר ביתי, כי אם לא יעשו בידור גויי. כן. הרמב”ם אולי לא היה אוהב את זה. שמעתי… מישהו אמר לי שכתוב פירוש על שלמה, “כל ביטול תורה”. מה זה אומר? הוא אומר שלרבי אין בידור, לא מקורבים, ולא חמישה עשר בשבט, מה הוא עושה הכנסת ספר תורה?
אוקיי, אומר הרמב”ם, כאן נלמד את ההלכה שאסור להסתפר… אה, כאן נלמד יהודי מסתפר. כי אמרו שיש איסור להסתפר כמו שהגויים. אומר הרמב”ם, צריך להיזהר כשאדם הולך להסתפר אצל ספר גויי, אצל ספר גויי.
“הואיל ונפלה פתי מפי, או נפל מקלי מידי — איני הולך למקום פלוני היום, שאם אלך אין חפצי נעשין”
“הואיל ועבר שועל מימיני — איני יוצא מפתח ביתו היום, שמא אם יצא יפגענו אדם רמאי”
עבר שועל — אנשים אומרים, כאן מדובר על שועל — לידי בצד ימין, זה סימן רע. הוא לא יוצא מהבית היום.
שועל הוא בדרך כלל חיה ערמומית, חכמה, זה כל חשבון, אני חושש שאפול עם רמאי, סימן שהיום ירמו אותי, זה כבר תורה שלמה.
אבל שניהם כאילו הוא לא עושה, הוא נעשה מדוכא — “אה, היום זה לא יום טוב, אולי מחר”.
בוא נראה, בוא נראה, הרמב”ם סובר שאסור לעשות שום דבר על סמך סימן.
אני יודע, כן, אין הבדל לעניין האיסור, יש כן דבר אחד שמותר לעשות, בוא נראה בסוף, אבל בוא נראה.
ה”מנחש”, הוא שומע את “צפצוף העופות”, הוא שומע איך העופות נוצצים משתמשים בכישוף, כמו קודם היה גם משהו עם עופות.
לא, אז היה עצם של עוף, עכשיו מדברים על עופות חיים, הוא שומע את העופות מצייצים, “ואומרים נחש זה אומר”, הוא שומע אותם אומרים, כאילו העופות אומרים, יש להם “שיחת חיות ועופות”, כן.
“ואומרים יהיה כך ולא יהיה כך”, או “טוב לעשות פלוני ורע לעשות דבר פלוני”, הוא מקבל החלטות על סמך רמזים כאלה שהוא שומע מ“צפצוף העופות”.
“וכן אלו שאומרים שחטו תרנגול זה שקרא ערבית”, התרנגול שהתחיל לצייץ מוקדם בבוקר קרא באמצע הלילה, זה סימן רע או משהו.
“או שחטו תרנגולת זו שקראה כמו תרנגול”, היא מתנהגת כמו תרנגול זכר, זה סימן רע.
בדרך כלל רק האבא צועק, פעם אחת גם האמא נותנת צעקה, נשחט אותו. פמיניסטית, משחקים קשים.
אוקיי, הוא רואה את זה כסימן, אבל מדברים כאן כי זה סימן רע, לא סתם, בגלל זה צריך לשחוט אותו.
לא, אבל לא כי הוא לא אוהב את התרנגול כי הוא לא קרא טוב, אלא כי מילא זה סימן רע, כי מילא צריך לשחוט אותו, לא יודעים.
כן. אה, אתה אומר שמילא זה סימן רע.
הוא אומר עוד “וכן המשים לעצמו סימנים”. הוא עושה סימנים, הוא אומר “אם יאמר לי כך וכך אעשה דבר פלוני, ואם לא יאמר לי לא אעשה”, הוא עושה את מעשיו על סמך הסימן. כאליעזר עבד אברהם, כמו אליעזר עבד אברהם שעשה סימן מסוים שאם האישה תאמר “גם לגמליך אשקה”, אותו מעשה, “וכן כל כיוצא בדברים אלו הכל אסור”.
הרמב”ם סובר שאליעזר כלומר הוא לא עשה טוב, הוא רק עשה כי הוא לא היה יהודי, הוא היה עבד. כמו שהגמרא אומרת “כל הנחש” הוא אליעזר בן אברהם, והרמב”ם לומד שאכן אליעזר לא היה מותר. אולי היה לפני מתן תורה, אולי היה לפני משה רבינו, אולי אז היה מותר.
זה מעניין, כי אם אומרים פשט פשוט באליעזר, שאם הולכים לראות שיש לה מידות טובות כאלה שהיא תאמר “גם לגמליך אשקה”, זה לא סימן מוזר, זה סימן פשוט איך יודעים את המידות הטובות שלה. אמת, אבל הגמרא לא ראתה כך. הגמרא ראתה שאליעזר היה יותר כזה ניחוש, לעשות מעשה כזה. זה לא נראה שזה היה… כי אז הוא לא צריך לעשות את כל התפילה, אז הוא יכול סתם לבדוק אם יש לה מידות טובות. אני מתכוון שזה אומרים לילדים בחדר, אני מתכוון שיותר פשט פשוט הוא שזה ניחוש.
“וכן כל כיוצא בדברים אלו הכל אסור”. כלומר, עוד סימנים יותר, אי אפשר להונות כל מיני שטויות שאדם יכול להמציא, הכל אסור, כמו כי גויים עושים את זה.
אבל… לא, יכול להיות שאסור לעשות את המינים שגויים עושים. אני לא מבין, אסור לעשות ניחוש כי גויים עושים את זה, או אסור לעשות את מיני הניחוש שגויים עושים? הרמב”ם אומר, אני חושש, אולי הגויים זה פשוט דרך לחבר את זה להלכה הקודמת, אבל באמת ניחוש אסור באופן כללי.
בוא נראה, בכלל, כאן הרמב”ם הולך לומר, הרמב”ם היה רוצה שאדם צריך לקבל החלטות על סמך שכל, לא על סמך איזה… בסוף הפרק הרמב”ם הולך לומר את שיטתו לגבי זה, אולי נגיע לשם ונבין יותר את ההיגיון. אוקיי, הרמב”ם אומר שאלה דברים שעובדי עבודה זרה השתמשו בהם כדי לעשות את האנשים שלהם, אבל זה סתם שקר, לכן לא מתאים לעשות בכלל. אולי הרמב”ם סובר בכלל שזה שטויות. גוי הוא מי שמאמין בשטויות, זו הנקודה. או שהמיני שטויות האלה הגויים השתמשו. עובדי עבודה זרה היו משתמשים בדברים כאלה כדי לבלבל את ראשי העולם, לכן התורה אסרה את זה. אבל זה לא רק אסור כי זה גויי, אני לא רואה שיש באמת מקום לחשוב כך. אולי להאמין בניחוש זה אולי נורא, אבל זה לא נראה כך. כי העולם אומר שאפשר לומר שסימן יהודי מותר, כמו גורל הגר”א, כי זה יהודי. יכול להיות שיש פוסקים שמבינים כך, אבל הרמב”ם לא נראה כך.
הרמב”ם לא אומר שזה אסור, אלא מקבלים מלקות, כן, “בכל עשה מעשה”.
אה, אני לא צודק, זה היה על חוקת הגוי. זה יותר דבר ספציפי. אה, זה בטח לאו, גם על חוקת הגוי. אה, הרמב”ם אומר אכן שהעולם מקבל מלקות, כן.
אה, אולי חוזרים לסימן. התעקשנו אתמול בפסקה הקודמת, אמרתי שאני לא יודע איך יודעים אילו דברים הם ממש איסור. אולי מה שכתוב “לוקה”, יודעים בוודאי שזה ממש לאו. “בכל עשה מעשה מדברים אלו לוקה”. מהו המעשה? המעשה הוא שהוא עשה. אבל זה מעניין, כי המעשה היה צריך להיות על הסימן. כי הוא עושה דבר על סמך הסימן. את הסימן הוא לא עושה, הסימן קורה. הסימן הוא שהוא ראה ציפור, הוא עשה עסק על סמך סימן. המעשה שהוא עשה אינו עבירה. העבירה היא שהוא עשה כי היה הסימן.
זה מעניין, אנחנו אומרים “סימן טוב ומזל טוב”. אוקיי, הרמב”ם אומר מזל טוב. בוא נראה.
“סימן טוב”. אה, רגע אחד, כאן כתוב לראות מה מותר לעשות. “מי שאומר”. “מי שאומר”. “You could have it”. לא, זה לא באנגלית, זה באשדודית. “You could have it”. מי שאמר, “מי שאומר דירה זו שבניתי סימן טוב הוא לי”, היה סימן טוב בשבילי. האם עשה זאת בגלל סימן טוב? היה לו סימן שזו הדירה הנכונה.
“או אישה זו שנשאתי, או בית זה שקניתי, מבורך הוא, או שעת קניה זו שקניתי שארתי”. זה הצליח אותו. מזה מתברר שהסימן הוא ברכה באיזה היבט מסוים, באיזה דבר שהוא עשה. דבר שכבר היה. כלומר, האישה, הדבר שהוא עשה, הוא רואה שמאז שנישא איתה, הכל הולך לו טוב. הוא רואה שזה היה מוצלח, היה סימן טוב, מזל טוב. “וכן כל כיוצא בזה”. עצור רגע.
ובכן, ובכן, השואל לתינוק, איזו פסוק אתה לומד? אז, אז, כמו שהמן עשה, הא? כמו המן, כן. אבל זה לא אומר, הרי אומרים הרבה פעמים “פסוק לי פסוקך”. איזו פסוק אתה לומד? אם אמר לו פסוק של ברכות, והוא אומר לו ברכה, איזה פסוק טוב, שהוא שמח, יש לו סימן טוב, כל אלו וכיוצא בהן מותר. זה מותר לעשות.
למה? למה אומר הרמב”ם? כי הואיל ולא כיון מעשיו ולא נמנע מלעשות, כשאדם לא יודע מה לעשות, והוא שואל מישהו לסימן, ועל פי זה הוא עושה, הוא עובר על ניחוש. אבל הוא לא עושה זאת, הוא מחפש סתם משהו כזה, הוא מחפש להרגיש טוב, הוא לוקח סימן כזה אחרי העשייה. אלא עשה סימן זה לעצמו לדבר שכבר רצה וראה לעשותו, זה מותר.
אז, אז, בסדר על זה, אני לא מבין, משהו אני לא מבין בסיסי מאוד. על הדירה, זה אני לא מרגיש, אני מבין. כלומר, הכל כבר קבוע, זה החילוק לכאורה. זה כבר קבוע. אני שמתי לב שסוג כזה של דירה הולך לי טוב. אוקיי. זה לא איסור, אולי זה גם שטויות, אני לא יודע, אבל איסור זה לא. כי הוא לא עושה מעשה, לא רק שזה מותר, זה לא רק שזה הלכה כמו לאו שאין בו מעשה, זה מותר, זה יותר מזה.
ואחר כך התינוק נשמע שהוא הולך לעשות משהו, זה אני לא מבין. ישמח, הרמב”ם לא עושה משהו אחר. ישמח ויאמר זה סימן טוב. ובסדר מה? בסדר הוא הולך לעשות משהו? לא, זה קודם. ישמח, הוא שמח בעולם. סתם ככה, יהיה לו יום טוב, סימן ליום הנוכחי, היום זה יום טוב. אבל הוא לא עושה שום דבר על פי זה, בשני הדברים העניין הוא שהוא לא עושה משהו על פי ה… זה מוזר, לא? מתי הוא שואל את התינוק סימן? הוא הולך ואומר, הוא רוצה לדעת, האם יש לי היום יום טוב או יום רע? והוא תולה את זה במה שהילד יגיד לו מה שהוא למד. אני לא מבין את החילוק שהרמב”ם עושה. הרי זו גמרא, הרי זו גמרא, רבי שמעון בן אלעזר אומר, בית, תינוק, ואשה, אף על פי שאין נחש יש סימן. נחש, מה אומרים? אני לא מבין.
הראב”ד, הראב”ד הקדוש אומר דווקא… אה, דרך אגב, צריך לומר עוד ראב”ד אחד מקודם. תראה את הראב”ד כאן. כן. הראב”ד, התבלבלנו על היחודים. הראב”ד כבר אמר שהוא לא מבין מה הוא מתכוון. לא אני הראשון. הראב”ד אומר “איני יודע מה זה”. אם הראב”ד מתכוון לומר לא לעשות צורות או חמונים, כלומר צורות שזו עבודה זרה, זה הוא מבין, אבל הוא לא ברור מה הראב”ד, מה בכלל מתכוון היחודים.
אה, ואומר הראב”ד הקדוש על זה, “אמרו אברהם זה חידוש גדול, שראוי לסמוך עליו, אי מותר הוא”. וכדומה. כלומר, הראב”ד אומר, אבל הראב”ד סובר שסימנים בכלל, כמו אליעזר, אסור לעשות. כי הראב”ד אומר שזה כתוב בגמרא, אליעזר עבד אברהם, דווקא זה מותר. למה יכול להיות שאליעזר יאמרו שהוא עשה עבירה? הוא עבד של הראב”ד. ואותו דבר הוא אומר גם על החלק הבא, על “בית תם לכאורה תשליטתו”.
אז סתם איך הראב”ד סבר שהתורה מספרת את המעשה לא לגנאי של אליעזר, אלא התורה אומרת את זה חיובי, נראה שזה לא יכול להיות איסור. נכון. גם על “בית תם לכאורה תשליטתו” אומר הראב”ד שזה לא אומר שזה מותר, זה אומר שאפשר לסמוך על זה, שזה טוב. אבל הגמרא אומרת שזה דווקא שלוש פעמים. הרמב”ם לא מביא את זה. הרמב”ם לומד את זה שכן, כתוב שזה מותר, אז איך אני אשמח? הראב”ד סובר שלא, אם הראב”ד סובר שסימן מותר, כלומר ניחוש אסור. אז מה ההבדל לפי הראב”ד בין סימן לניחוש? אני לא יודע בדיוק.
זה מעניין, הרמב”ם סובר שלעולם לא עושים דברים על סמך סימן. אז רק כאן דברים שזה… ולא עושים משהו. הראב”ד סובר שמותר לעשות דברים על סמך סימן. ואילו לא? רק סימנים מסוימים, רק מסוימים… אז הראב”ד, זו מחלוקת בהלכה. לפי הראב”ד מותר ללכת לומר פסוק פסוקך ולפי זה לעשות את השידוך או לא, וכדומה. לפי הרמב”ם אסור.
מותר לאדם לומר עם חברי. מה זה כשאומרים מזל טוב בשידוך? אני מתכוון לומר שהאישה תעשה לי מזל טוב, אבל זה לא איסור, כי לא עושים שום דבר על סמך זה. אפילו הרמב”ם מודה בדבר כזה, או על כל פנים שמותר לומר דבר כזה.
לפי הראב”ד אפילו מותר לעשות סימן טוב. זה מעניין. צריך להבין אילו דברים אסורים מדאורייתא.
האם אפשר לומר במזל טוב? זה הפוך. זה לומר שלא צריך לשאול קרן, אלא אנחנו מאחלים שיהיה במזל בלי שום… אני שומע. כן. שיהיה במזל בלי שום… אני שומע. כן. שיהיה על כל פנים.
דובר 1:
נכון, לא לומר מזל טוב זה הפוך, זה לומר שאין כאן מזל טוב. לא אפילו לשאול קל, אלא לאחל לו שיהיה מזל טוב וגשם.
כן, אז על כל פנים, המפרשים מתאמצים הרבה להסביר את עבד אברהם, איך עושים את זה. אני רוצה, זה נוגע למעשה, זה נוגע למעשה, לא? צריך לדעת. קצת. אוקיי, בואו נמשיך קצת.
כבר, אומר הרמב”ם הלאה, “ואיזהו קוסם”. אז עד כאן זה נחש. נחש וקוסם. “לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל”. “ואיזהו קוסם?” אומר הוא, קוסם זה דברים דומים, זה קצת אחרת איך עושים את זה. דבר אחר לגמרי. נחש זה סתם עושים סימן ממשהו ששומעים. קסם זה סוג מסוים של הגדת עתידות. זה כבר יותר דומה לאוב ידעוני, אבל בלי דברים כאלה fancy.
“זה העושה מעשה משאר המעשיות כדי שישום דעתו ותתבטל מחשבתו מכל הדברים עד שיאמר דברים שעתידים להיות, ויאמר דבר פלוני עתיד להיות או אינו עתיד להיות, או שיאמר שעתיד להיות רעה לזה וטובה לזה, או שיאמר שהדבר פלוני טוב לעשותו והזהרו מכך”.
“כדי שישום דעתו” – שדעתו תהיה משתוממת. “ישום” פירושו שיהיה ריק, לא? כמו “קום והשם”, כן, שומם. “ותתבטל מחשבתו מכל הדברים” – הוא נעשה ריק לגמרי. זה סוג של meditation, לרוקן את מחשבתו. “עד שיאמר דברים שעתידים להיות” – עד שמוחו נעשה כל כך ריק, ומה שנופל לו הם דברים נכונים, “דברים שעתידים להיות”. “ויאמר דבר פלוני עתיד להיות או אינו עתיד להיות” – הוא אומר זה יהיה או לא יהיה. “או שיאמר שעתיד להיות רעה לזה וטובה לזה” – או הוא יאמר דברי עתידות שיקרו לעצמו, או הוא יאמר הדבר הזה הוא דבר טוב לעשות, או “והזהרו מכך”, הדבר הזה היזהרו מלעשות. זה פירושו עתידות.
איך עושים את זה?
יש מן הקוסמים שעושים, יש את הראשון שעושים את זה דרך מחשבה, דרך ריקון המחשבה.
העושים, זו רשימה של המעשים. מה עושים דרך מחשבה? קוסם הוא מי שעושה אחד מהמעשים שגורם לכך שיהיה תפנה מחשבתי מן הדברים.
יש מן הקוסמים שמשמש בחול ובאבנים, עושים משהו עם משמוש בידיים על משהו, על חול ואבנים. ויש מהם מי שגועה לארץ וצועק, שוכבים על הארץ וצועקים. אוקיי. ויש מהם שמתסכל במראה של ברזל או ישעשוע ומדמה ואומר עתידות, או הם מסתכלים ב… זה נקרא כסף… כדור קריסטל, או הם מסתכלים במשהו מראה, או בכוס, והם מדמים, הם מתחילים להשתמש בכח הדמיון והם אומרים עתידות. או יש מהם שאוחז מקל בידו ונשען עליו עד שתפנה מחשבתו ומדבר, או הוא אוחז מקל רבי בידו והוא נשען עליו עד שהוא מגיע למחשבה הריקה והוא מדבר.
ועל זה אומר הנביא… כל הדברים האלה הם סוגי קסם. אומר הוא, הרי הוא אומר, “עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו”, הנביא מדבר שיהודים שואלים עצות מ, אני לא יודע מה, מעבודה זרה, והמקל אומר לו מה לעשות. פשט פשוט הוא צודק, שעץ פירושו עבודה זרה, אבל הרמב”ם מפרש ממש המקל, כי הוא לוקח את המקל והוא מכה ועושה משהו עם המקל, והמקל אומר לו, וזו ראיה מהפסוק שיש סוג כזה של קוסם שעובד עם מקל. הוא מכה או…
אומר הרמב”ם, כל הדברים האלה אסור לעשות. אסור לקסום, אסור לעשות את הקסם, אסור להיות הקוסם, וגם אסור להיות זה ששואל את הקוסם. אלא, מה ההבדל בהלכה? השואל לקוסם מכין אותו מכת מרדות, לא נותנים לו מלקות, אלא נותנים לו מכת מרדות, שאל את הרבנים, אבל הקוסם עצמו אם עשה מעשה מכלל מעשה קסם, אם הוא עשה את הקסם שלו דרך מעשה, מגיע לו מלקות, מפני שהוא עובר על לאו שיש בו מעשה, שנאמר “לא ימצא בך… קוסם קסמים”.
יוצא לפי הרמב”ם, אני לא יודע מה הפשט, הגאון רבי שמעון מונדשטיין סובר באופן אלמנטרי שיש איסור.
הוא גם לא מדבר, הוא לא יכול להזכיר למה, מה הדברים שהוא מרפא גם דווקא הם עם. יוצא מהרמב”ם שאסור לעשות כמו מדיטציה עם פעולה. יכול להיות אפילו בלי פעולה אומר הוא אסור, אלא על פי השמועה ומעשה. זה מאוד מעניין, כי אנחנו לא רשאים להשתמש בכח הדמיון, משהו חסר כאן במידע שלנו.
דובר 2:
לא, מדיטציה עם אמירת סוג של עתידות.
דובר 1:
לכאורה תראה בלשון של ספר המצוות, לכאורה זה כח השערה או כח הדמיון, ובאחד מיני עוררות. אסור לעורר את כח הדמיון, אומר הרמב”ם.
דובר 2:
לא, אבל המילה קוסם לא פירושה כח השערה, קוסם פירושו אמירת עתידות דרך כח הדמיון.
דובר 1:
כל אחד שיש לו דמיון אומר עתידות, ואם הוא אומר דברים שהיו אתמול… כשאנחנו שואלים אדם מה העניין של מדיטציה, הוא אומר להרגיע את המוח ושיהיה יותר ברור, שאפשר יהיה לעשות דברים טוב יותר. ולדעת מה?
דובר 2:
לא, לדעת… מדיטציה זה לא בשביל עתידות, לא ממה שאני יודע.
דובר 1:
למה זה דווקא לא? אני שואל את הרמב”ם, למה זה רע? משהו חסר לי. הרמב”ם אומר שזה רע. אסור, כי מה? אולי זה כמו חוקת הגוים. הרמב”ם מכניס את זה תחת אותה קטגוריה כמו חוקת הגוים. אולי בגלל זה כששואלים פסוק מותר, כי הגוי לא שואל פסוק. הרמב”ם לא אומר, הרמב”ם אומר פסוק גם לא עוזר, אלא לרפואה מותר, כשזה לא עושה כלום בדרך. או מה סתם עושים אותו שמח. אני לא יודע. אני כבר לא הבנתי את זה.
זה מעניין מהרמב”ן, אולי כי הרמב”ם אומר שדמיון זה לא דבר טוב, ואולי לא צריך להשתמש בזה. אולי הרמב”ם בסוף פרק יא יאמר מה לשמור בזה. אולי הרמב”ם הלאה… כן, אני חושב שאנחנו צריכים להבין פשט ברמב”ם, שהאיסור הוא לכאורה איסור. לא? אוקיי, זה לאו.
אומר הרמב”ם הלאה, סעיף ט’, “איזהו מעונן?” מה זה מעונן? נראה, אני חושב שאנחנו צריכים לעצור כאן. אנחנו כבר יושבים בערך עשרים דקות, אפשר אולי לסיים את הפרק. אם לא, נסיים אותו מחר או מאוחר יותר.
בסדר, אנחנו ממשיכים. מעונן. איזהו מעונן, כן? כן. מה אמרת? איזהו מעונן.
למדנו, אחד מה… אנחנו לומדים כאן חוקי הגוים וסוגים שונים של דברים שדומים לכישוף, מנחש, מעונן, וסוג הדברים האלה.
מה זה מעונן? אומר הרמב”ם, אלו נותני עתים, אנשים שקובעים שזמנים מסוימים הם זמנים מסוגלים, הם זמנים טובים. שאומרים באצטגנינות, הם מסתכלים על הכוכבים, ולפי זה אומרים יום פלוני טוב, יום פלוני רע, או יום פלוני טוב לעשות בו מלאכה פלונית, שנה פלונית או חודש פלוני רע, וכן הלאה. כבר.
למעשה, יש הרבה שחולקים על הרמב”ם. כמו למשל יש את הגמרא שאם יש לך מחלוקת עם גוי צריך לעשות את זה בחודש אדר, כי אדר הוא חודש מבורך. הרמב”ם כאן אומר שאסור לעשות שהחודש הוא חודש טוב למשהו. ולמשל יש את המנהג שהרמ”א לומד שלא לעשות חתונה בסוף חודש בגלל שהלבנה לא במילואה, זה לא סימן טוב. אז גם זה הולך לפי כל הראשונים האלה שחולקים על הרמב”ם עם העניין של מעונן.
הלאה אומר הרמב”ם, אסור לעונן, אסור לעשות את ה… לקבוע זמנים לפי מה שרואים בכוכבים. מה זה הרמב”ם? אסור לעונן, אף על פי שלא עשה מעשה. אסור לקבוע זמן לפי חכמת הכוכבים, אף על פי שלא עשה מעשה, אפילו לא עשה מעשה, אלא הודיע. מה פירוש לקבוע זמן?
דובר 2:
לא, כן, כלומר, לא לקבוע חתונה בזמן. מותר לומר היום הוא יום טוב, היום הוא יום רע, אם לא קובעים שום דבר לפי זה.
דובר 1:
לא, לא, הרמב”ם אומר אסור לקבוע דברים based off הדבר של מעונן.
כי עושה מעשה זה כמו שלמדנו קודם, למשל במנחש, הוא עושה מעשה שהוא אומר “שחט תרנגול זה”, והוא דווקא שוחט את התרנגול. לא עשה מעשה, אומר הוא פירוש, הוא רק אומר והוא לא עושה. זה בכל זאת מעונן, פירוש כך אומר הרמב”ם, אפילו לא עשה מעשה. להודיע שאותן הכזבים שהסכלים מדמין שהן דברי אמת ודברי חכמה. הוא אומר שיום פלוני טוב. התוספות אומרים דווקא לא שיום פלוני טוב. הוא מפרש “לא יעשה מעשה”. אני חושב אולי “לא יעשה מעשה” פירושו שכשהוא עשה את דבר המעונן הוא לא לקח ציפור בידיים, או אני לא יודע מה. הוא פשוט אמר שאותו יום הוא יום טוב, ולפי זה צריך לגזור משהו.
דובר 2:
לא, הוא לא אמר כלום. הוא לא גזר. אם הוא גזר, הוא עשה מעשה. הוא אמר את המעשה של…
דובר 1:
בוודאי, איך אני יודע שהוא לא עשה מעשה? הוא הלך ועשה.
דובר 2:
הלך ועשה. זה מה שהרמב”ם אומר, “וכל העושה מעשה”. כן כן. מה זה מעשה? “וכל העושה מעשה מפני האצטגנינות זו”. אם עושים דווקא בזמן שהמעונן אמר, אז זה נקרא מעשה.
דובר 1:
הוא אומר שאפילו הוא לא עשה מעשה, הוא רק עשה את מעשה העינון עצמו, הוא אמר… הוא אמר… הוא דימה “אותן הכזבים שהסכלים מדמין שהן דברי אמת ודברי חכמה”, שטיפשים חושבים שזה אמת וזה חכמה, הוא עשה איסור, אבל על זה לא יכול להיות מלקות. אבל אם עושים כן מעשה, והתכוונו לעשות או ללכת בזמן מסוים לפי הזמן שהחוברים בשמים, האנשים שמסתכלים בשמים שמדמים שהם רואים דברים בשמים, הרי זה לוקה, הוא מקבל מלקות, שנאמר “ולא תעוננו”.
וכן, ב“לא תעוננו” יש עוד ענף, מי שעושה סוג של קסם, “האוחז את העינים ומדמה בפני הרואים שעושה מעשה תמהון והוא לא עשה”. מי שיודע איך לעשות את הטריק שייראה לאנשים כאילו הוא עושה משהו נפלא, והוא לא עושה זאת באמת, זה רק סוג של אחיזת עיניים, “הרי זה בכלל מעונן ולוקה”, הוא מקבל מלקות.
גם פלא, כי זה לכאורה אין לו שייכות ל… לפי מופעי הקסמים של היום, אין לזה שייכות, אף אחד לא מדמה שיש לו כוחות. הרמב”ם לא אומר שאחיזת עיניים פירושו שעושים טריק. הרמב”ם אומר שהוא גורם לך לחשוב שהוא עושה טריק. איך הוא עובד את זה אני לא יודע. יכול להיות הכל דרך אחיזת עיניים בכל מקרה, הכל דרך כח הדמיון בכל מקרה. המילה אחיזת עיניים היא לכאורה רק חילוק. יש מחלוקת על זה.
אם מישהו אומר שדברים אחרים, מעשה תמהון, עובדים באמת, הוא יכול לומר שאובות וידעונים פירושו מי שעושה טריק, וזה לא עובד באמת. אבל אם, יש שתי דרכים אחרות שאפשר לומר, אם שניהם לא עובדים באמת, כמו שהרמב”ם הולך לומר הלאה, שאפילו עבודה זרה כלל לא עובדת באמת…
דובר 1:
הרמב”ם אומר שהוא גורם לך לחשוב שהוא עושה טריק. איך הוא עובד אני לא יודע. אפשר לומר שהכל אחיזת עיניים בכל מקרה, שהכל כח הדמיון בכל מקרה. המילה אחיזת עיניים היא לכאורה רק חילוק, יש כאילו מחלוקת על זה.
זאת אומרת, אם מישהו אומר שהדברים האחרים, מעשה תעתועים, עובדים באמת, הוא יכול לומר שאחיזת עיניים זה כשמישהו עושה טריק והם לא עובדים באמת. אבל אם שניהם… יש שתי דרכים אחרות שאפשר לומר. אם שניהם לא עובדים באמת, כמו שהרמב”ם הולך לומר בסוף שכל הדברים האלה לא עובדים כלל באמת, אז ממילא אחיזת עיניים היא רק עוד דרך לעשות את אותם הטריקים. אחד עושה טריק דרך זה שהוא אומר אברא קדברא, ואחד עושה טריק דרך סתם אחיזת עיניים, מה שזה בדיוק אומר.
אחיזת עיניים לא אומרת שהוא עושה טריק, בפירוש, זה עושה קסם, כי לקסם יש גם שקר. או אתה אומר להיפך, אם מישהו חושב כן שהכל עובד, הוא יכול גם להמשיך לחשוב שיש כישוף שעובד דרך אחת הדרכים, ויש מי שעובד ישירות על העיניים שלך, שזה עוד משהו קסם. אתה מבין ככה?
אני חושב שהוא מציין שבספר המצוות הרמב”ם קצת יותר טוב מסביר. הוא אומר שהדברים האלה עושים, מה שיש טריקים איך שעושים את זה, אבל מעונן דווקא זה יותר כמו שאומרים שהוא רואה את זה בכוכבים, או שיש אנשים שיותר ערמומיים והם עושים בידיהם שייראה כאילו הם עושים דברים שזה נפלא, דווקא קסם.
והרמב”ם אומר שהאיסור הוא כי מדמים לאנשים שאפשר לעשות דברים בלתי אפשריים. גורמים לאנשים להאמין במציאויות אלטרנטיביות. מטעים אנשים. זה מאוד חשוב שאנשים יהיו חכמים. אני מתכוון שנלמד בסוף, אני מתכוון הרבה מוסר השכל מהרמב”ם הוא שיש מצוה לאדם להיות חכם ולא להיות טיפש.
ואם אדם מאבד את תחושת המציאות שלו והוא לא יודע מה כן ומה לא, הוא מדמה שאנשים יכולים לעשות דברים בלתי אפשריים… אולי אותו איסור יהיה גם למי שלא מאמין שאנשים יכולים לעשות מה שהם כן יכולים לעשות. אבל על כל פנים, אדם צריך לדעת מה אדם כן יכול לעשות ומה אדם לא יכול לעשות.
ואם מטעים את האחר וגורמים לאחר להאמין שאפשר לעשות דברים נפלאים, אם עושים את זה ממש כמו הונאה, כמו שעושים תנועות מסוימות בידיים שעושות צלילים, או עושים את זה יותר אולי כשהאדם עצמו מאמין בזה. אני לא יודע מה בדיוק ההבדל בין זה כשעושים את זה באחיזת עיניים והאחרים.
דובר 2:
לא, ההבדל הוא שאחיזת עיניים זה כשהוא עצמו יודע שהוא מטעה את האחר. המקרה האחר זה כשהוא עצמו חושב שהוא יכול.
דובר 1:
אוקיי, בוא נחזור, בוא נגיד קצת יותר פשוט. עד עכשיו לא ראינו אף אחד שעושה משהו שאנחנו קוראים קסם, הוא עושה דברים, לא ראינו אף אחד מהאיסורים שעמד מנחש, שהוא רק אומר, הוא לא עושה דברים אחרים. הוא אומר מתי זה יהיה, או הוא אומר חסידות. אחיזת עיניים היא היחידה, הראשונה היא רק זה. אין אחר, אין. אולי נראה בקרוב מה פירוש מכשף. למשל, הוא גורם לאחר לחשוב שהוא יכול לעוף, למשל.
דובר 2:
אה, הרמב”ם אני זוכר בדיוק, שהוא מוציא ארנב מהכובע שלו, ממש הדוגמה. זה לא היה מהקודמים, לא היה שום דבר קודם שעמד שזה דבר שהוא עושה. אבל זה הרי אחיזת עיניים.
דובר 1:
אז לפי זה, מה ששוחחנו עכשיו, שמי שהוא מופע קסמים, הוא אומר ברור שיש לי טריק איך אני עושה את זה, שלא תחשבו שאני איזה סופר יומן, זה לא עובד. כי הרמב”ם אומר שהעבירה היא כי מטעים את האחר שאנשים יכולים לעשות דברים שהם לא יכולים. זה חלק מההטעיה.
דובר 2:
אני לא יודע, אני לא יודע. את זה צריך לשאול את הרבנים. אני לא יודע. בשביל זה אני הרי כאן. אה, נשאלת השאלה. אבל הרב רוצה להקל, אני לא שואל.
אני לא יודע, הרמב”ם אומר שיש איסור של מעונן. זה בדיוק כמו… אפשר הרי להתווכח על הרמב”ם. אפשר להתווכח על הרמב”ם שהוא אומר על שני ראשונים, אבל לפי הרמב”ם יכול להיות שזה אסור. כמו שלפי הרמב”ם בטוח אסור לעשות חתונה ביום שלישי כי זה אותו זמן, זה איסור דאורייתא לפי הרמב”ם. רק מה אז, הרמ”א אומר שצריך לעשות כך, זה כי הוא בכלל חולק על הרמב”ם, הוא לא הולך בשיטת הרמב”ם.
הרמב”ן מאריך, אני מתכוון להיפך, זה לא שהוא לא הולך בשיטת הרמב”ם, הרמב”ן בכלל לא סובר שזה הפשט של מעונן, והוא מתווכח על ההלכה. אבל לפי הרמב”ם זה אסור. אני חושב שיש מחלוקת.
דובר 1:
אחיזת עיניים זה דבר בפני עצמו. בכל מקרה, אבל למה הרמב”ם… אה, זה קשור למחלוקת ראשונים על אסטרולוגיה, האם אלה שהאמינו שאפשר כן לראות דברים.
אבל זה לא רק מכן והילך. אוקיי, בקיצור, אפשר להיכנס לזה. אבל זה הרי הרבה לפי הרמב”ם, אתה נכנס לחלק של מצוה. כי למה זה אסור? אם זה לפי הרמב”ם זה אסור, זה אסור. אם לפי אחר אומר שזה אומר משהו אחר, “אוחז את העיניים” ולא מבין את הגמרא, זה מותר. צריך לדעת מה…
אוקיי, נראה. אני חושב שכשהרמב”ם מסיים את הפרק הוא קצת יותר טוב מסביר את סיבת האיסור. אולי שם נוכל להבין. אבל שוב, ההלכה לא תלויה לפי הסיבה. ההלכה יכולה להיות…
הרמב”ם נותן לך הרבה פעמים בהירות. טוב להבין את הדרשה, את מוסר השכל, או איך שאתה רוצה לקרוא לזה, אבל יכול להיות שההלכה נשארת הלכה. כאן בטוח יכול להיות שהרמב”ם היה אומר שטריק הקסמים אסור מן התורה.
דובר 2:
לא, אם הוא אומר לך ברור, “זה משחק, אני יכול ללמד אותך איך עושים את זה”?
דובר 1:
בוא נחשוב על זה. מה זאת אומרת הוא אומר לך ברור? למה אתה הולך לטריק? זה מאוד יפה, זה מאוד מעניין.
דובר 2:
בדרך כלל חלק מטריקי קסמים זה בדרך כלל שהוא מראה, קסם אחד מראה איך הוא עושה את זה, והאחר אתה צריך…
דובר 1:
לא, את זה עושים רק האנשים הדתיים עושים את זה כי הם חושבים שבזה הם יענו לרמב”ם. אני לא כל כך בטוח.
דובר 2:
אוקיי, למה הוא לא אומר שמות?
דובר 1:
חלק מהעניין של המופע הוא, מראים רק אחד מהטריקים מראים איך הטריק עובד.
דובר 2:
לא, זה פשוט לא נכון. האנשים הרגילים שעושים את טריקי הקסמים, הם רוצים שיחשבו ש… אחר כך מתברר על מה הם מתביישים, הם אומרים שהם הטעו אותנו.
דובר 1:
אם יש קוסם שבאמת טוען שיש לו כוחות על-טבעיים, אז דומה אפשר לומר לפי הרמב”ם. אבל אתה יכול גם לקנות מופע טריקי קסמים, וקונים כמה קופסאות עם כמה ביצים…
בוא נזכור דבר אחד: יש הלכות ויש טעמי המצוות. הרמב”ם לא אומר שהאיסור הוא לומר שקר. שקר זה איסור אחר בתורה. יש איסור מיוחד לגרום לאחר לחשוב. זה אומר הרמב”ם. הרמב”ם מדבר בדיוק כמו עכשיו, הוא אומר “אנשים פתאים ומהודרים” שעושים דברים כאלה. בזמנו של הרמב”ם גם מצאו אנשים שידעו, מי שהתעניין קצת ידע איך זה עובד. זה לא שונה היום מאשר אז. הרמב”ם סובר שזה אסור.
השאלה היא מה אתה עושה עם הרמב”ם. מה שמחפשים היתר, דרך החוצה, יכול להיות. אבל אני לא רואה שאפשר לומר שכי הטעם הוא רק… וחוץ מזה אני לא בטוח שזה נכון.
במילים אחרות, אם אני רק… למעשה, העיניים שלך רואות דבר אחד והעובדה היא אחרת… יכול להיות שזו גם הבעיה.
לא רק שהוא לא יודע… אלא הוא מבקש להטעות את העיניים.
דובר 2:
כן, הוא יודע… מעונן! מעונן! זה כתוב בגמרא. מעונן – זה המאחז את העיניים.
דובר 1:
אוקיי, אתה אומר כך… אני עוד יכול לומר, אבל… מעונן פירושו זה לפי הרמב”ם.
דובר 2:
לא, הרמב”ם לא אומר, זה אומר הרמב”ם בהלכות עבודה זרה.
דובר 1:
עכשיו אנחנו הולכים לחובר… עכשיו אנחנו הולכים לחובר.
אומר הרמב”ם, איזהו חובר? הלאה כתוב מעונן, וחובר חבר.
הדבר הבא, עוד סוג של חוקת הגוי שיש לו שייכות לכישוף, זה מה שהרמב”ם אומר שיש את כל הדברים האלה.
דובר 2:
לא, איזהו חובר? הוא מתחיל איזהו חובר, הוא לא אומר… אף פעם את הפסוק שאתה אומר לו, שנאמר.
דובר 1:
הוא לא הביא את הפסוק.
דובר 2:
לא, הוא מפרט… שנאמר, הוא מפרט, כן, אני לא יודע.
דובר 1:
אבל כשהוא מנה את כל המצוות הוא כן אמר, שלא לקסום, שלא לעונן, שלא לנחש.
דובר 2:
הוא אמר קודם, שלא לעונן, שלא לנחש.
דובר 1:
עכשיו הוא אומר, מה זה שלא לעונן? אוקיי, איזהו חובר? איזה הולך על זה? כל עוד ש…
אוקיי. אוקיי. הוא בדרך כלל לא אומר… הוא בדרך כלל לא מתאים את מה שהוא אומר קודם…
אוקיי. הוא בדרך כלל לא מתייחס לעצמו על מה שהוא אומר קודם.
לא ינחש זה דבר אחד.
ואיזהו חובר? אומר הרמב”ם, זה שמדבר דברים שאינם לשון עם, אדם מדבר איזו שפה מיסטית, הוא מדבר מילים שאף אחד לא מבין מה זה אומר, ואין להם ענין, אין לזה משמעות אמיתית.
ומעלה על דעתו בסכלותו שאותם הדברים מועילים. הוא מדמה בטיפשותו שהמילים האלה מועילות, כמו שאומרים אברא קדברא, כן, אברא – אני נברא, קדברא – במילותיי, זה מה שאני יודע, זה התרגום המקורי הנכון של אברא קדברא.
אבל בעיקרון שאני הולך לומר מילים מיסטיות, מילים מיוחדות, שהוא אומר…
דובר 2:
לא, אבל אברא קדברא עצמו יש בו את עברא כדברא, כמו שאני בורא במילותיי, בורא אומר ועושה…
דובר 1:
הרמב”ם אומר, אדם שמדמה שאם הוא הולך לומר… מילים קדושות מסוימות, יש לחשים מסוימים, זה יהיה לו השפעה. עד שאמרו, הם מדמים, שאומר כך וכך על הנחש שלא יזיק. מישהו כי יש נחש מפחיד בעיר, הוא הולך לומר מילים מסוימות לנחש, הוא הולך להשביע אותו בלחש. או הוא אומר כך על אדם, הוא אומר לאדם, “אני הולך לומר עליך את המילים, ואתה לא תוכל להינזק מהנחש”.
ואוחז בידו בשעה שמדבר, בשעה שהוא אומר את המילים הפלאיות, כשהוא מדבר את מילותיו, הוא מחזיק איזה חפץ מיוחד בידו, מפתח או אבן או קערה וכיוצא בהן, הכל אסור. כל הדברים האלה אסורים.
אה, מה חסר אוחז מפתח או אבן? כי זה יכול לגרום לנו שיש לחש שיש בו מעשה, נכון? כמו שכל הזמן אנחנו מחפשים שיהיה מעשה. תראה הוא אומר, “ואוחז עצמו”.
אומר הוא, וחובר עצמו שהוא החובר, כן כן, הלקוח, החובר… יש את מי ששואל אצל החובר, החסיד שהולך לאיש החובר, ויש את החובר עצמו. החובר שהחזיק משהו בידו כשהוא אמר את המילים, אם הוא עשה איזה מעשה בביורא, הוא עשה משהו כשהוא דיבר, כי דיבור עצמו אינו מעשה. אפילו אם לא היה שם אלא, אפילו אם הדבר היה שהוא עשה תנועות בידיו, באצבעותיו, הרי זה לוקה, הוא מקבל מלקות, שנאמר “לא ימצא בך… קוסם קסמים” וגו’, כל לשון הפסוק, והדבר האחרון הוא “וחובר חבר”.
יפה מאוד. מעביר בנו ובתו באש, קוסם קסמים, מעונן, מנחש, מכשף, וחובר חבר. החובר חבר הוא הרי אחד, שניים, שלושה, ארבעה, חמישה, שישה, שבעה, שמונה. שמונה דברים, תראה כבר, את כל הדברים האלה פחות או יותר למדנו שיש מעשה ומעשה ומעשה. כמה כבר למד הרמב”ם, וכמה עוד נראה הלאה.
תשובת הרמב”ם, “אבל אם דיבר דברים אלו”, מי שהיה חובר אבל הוא עשה זאת בלי מעשה, “לא הניד לא אצבע ולא ראש”, הוא לא הניע יד או ראש, “ולא היה בידו כלום”, הוא לא החזיק כלום בידו.
כי זה מאוד קשה, כי אנחנו מניעים כשאנחנו מדברים. כן, אבל זה לא עושה לחש שיש בו מעשה. אני אומר, כשמישהו מדבר וכשמדברים עושים שפת גוף, זה נקרא מעשה? לא, בוודאי לא. כאן מדברים כשיש לו בכוונה שיש לו דרך מסוימת איך הוא עושה עם וזה חלק מה…
דובר 2:
לא, לא ברור כך. כי אם למישהו יש רפלקס של הגוף שלו כשהוא מדבר, הוא לא רוצה, למה הוא מניע כשהוא מדבר? כי הוא רוצה, איך אומרים בדרשה, “זה חלק מהמעשה”. לא, לא, לא. אם מישהו הולך לתת למישהו מלקות כי הוא הניע בזמן הדיבור, הוא נתן ליהודי מלקות, הוא עובר על בל תוסיף.
דובר 1:
לא, הוא אומר הרי ברור שהוא עשה מעשים מסוימים בידיו.
דובר 1: נו, ואני שואל אותך, כשיהודים מתפללים והם מתנועעים, האם זה חלק מהריטואל של התפילה?
דובר 2: לא.
דובר 1: וכאין אדם סומך ידו על החובר, או האדם שהלך לחובר חבר. יש דרך אחת שזה לאו שאין בו מעשה, זה כשהחובר לא עשה שום מעשה, הוא רק דיבר. או כשהאדם הלך לחובר חבר, והחובר עשה את אותם הקולות, החובר עשה את זה, החובר עצמו עשה את זה. אבל האדם שהלך לחובר, המאמין בזה, הוא כיושב לפניו, הוא מדמה לו שיש לו בזה הנאה, הוא מדמה שמזה יוצאת תועלת, שאני יודע שהוא לא יוכל להיות ננשך מהנחש, זה כשיש פגם של לאו שאין בו מעשה.
יש עדיין איזושהי מלקות. איזו מלקות? מכין אותו מכת מרדות, משום שנשתתף בזיכלוסא דחובר, כי הוא היה חלק מעבירה, הוא השתתף בטיפשות של החובר חבר.
דובר 2: אז כן, אבל הנקודה היא, אז כל לאו שאין בו מעשה יש מלקות מדרבנן?
דובר 1: לא. אז לכן אומר הרמב”ם את הטעם, שאתה הולך, אז בכלל, אפשר לומר למה אני הולך? אתה הולך כי אתה סבור שזה יעזור, אז ההליכה עצמה היא כבר מדרבנן תקנה שנותנים מלקות. זה דין נוסף, או אולי כן, אתה לא תקבל מלקות דאורייתא, אבל תקבל מלקות דרבנן? כל פעם בלאו שאין בו מעשה? זה בוודאי היה מקום לא.
אני מתכוון לומר, כי אפשר ללמוד שני דרכים למה לאו שאין בו מעשה לא מקבלים מלקות. אפשר לומר שלאו שאין בו מעשה אי אפשר להוכיח שעשית משהו, או שזה לא מספיק חזק. אז מדרבנן גם היתה אותה בעיה. כאן נראה שהלאו שאין בו מעשה פירושו שהחמורים יותר הם מדאורייתא, וכשהוא עושה מעשה, אבל מדרבנן, או שזה אסור אפילו בלי האיסור זה בכל אופן, אבל מלקות יש מלקות מדרבנן כשהוא עושה מעשה, מפני שהוא לא שותף בשכלות החובר, כמו שהוא קורא לזה.
דובר 2: טוב מאוד.
דובר 1: נמשיך הלאה. תדע, הוא מדבר כאן לעצמו, אתה מתרגש כאן, איפה, יש כאן כל כך הרבה מיני כוחות מעניינים. תדע, “אלא שהם הקולות והשמות המשונים המכוערים”, הקולות שאנשים מוציאים בעשייה של אחד ממיני הכישוף שמחושב, או שקוראים שמות מסוימים, שמות מסוימים. שמות פירושו כמו שמות של מלאכים, או איזה שמות שקוראים להם. משונים, זה כמו מוזר, והם מכוערים.
מה הם מכוערים? לא יודע, כי אין להם משמעות.
דובר 2: לא, כי אין להם משמעות.
דובר 1: אבל להיפך, אם יש משמעות, אז יש יופי מסוים. אבל הרמב”ם טוען ש“אין להם ענין”, אין שום ענין, זה לא אומר כלום.
דובר 2: זה משונה, למשל אמרת שזה לשון עם ועם, זה לא…
דובר 1: זה שני דברים: לשון עם אחד הוא משונה, ו”אין להם ענין” הוא מכוער, שזה סתם צירוף אותיות שלא אומרים כלום. זה מגעיל.
זה פלא, כי מה קורה כשהוא אומר כן דברים שיש להם כן משמעות, שנראה מאוחר יותר שהוא מביא פסוק? אז אין איסור של חובר חבר, אולי יש איסור אחר.
דובר 2: חובר חבר?
דובר 1: זה מאוד מעניין, כי כל הדברים האלה יכולים ללכת ביחד. לפעמים יש מישהו שעושה גם הוא אומר מילים מוזרות, וגם הוא עושה קשר, וגם הוא עושה את כל הדברים האלה.
דובר 2: בסדר.
דובר 1: אבל כל אחד מהם הוא נפרד, הרמב”ם עושה אותם נפרדים, לאוין נפרדים כביכול. הנקודה שהרבה מכשפים בקדמונים היה להם הענין של אמירת אותיות מוזרות כאלה, מילים שלא אומרות כלום, זה הנוסח של החבר.
הרמב”ם לא מתכוון שהאיסור שלהם הוא כי יש להם כוח, ואני לא רוצה שישתמשו באיזה כוח. אלא להיפך, “לא ירעו”, הם לא יכולים לעשות רע בזה, “וגם היטב אין אותם”, הוא מביא לשון הפסוק. הם לא עושים בזה לא רע, לא טוב.
דובר 2: זה הוא יגיד בסוף, כן.
דובר 1: אבל יכול להיות שהוא רוצה לומר שאם זה היה כן עוזר אולי היה מותר.
דובר 2: להיפך, זה הוא יגיד גם את הענין.
דובר 1: להיפך, הוא יכול לומר זאת להיפך, מישהו היה חושב שהעבירה היא כי הוא משתמש בכוחות רעים, או שהוא משתמש בכוחות של רשעות, או כי הוא עושה לו רע, הוא עושה לו קללה. לפי זה זה פנים שאתה אומר, אני מבין מה אתה מתכוון.
דובר 2: בסדר, אבל מה זה נכנס כאן?
דובר 1: זה נכנס כאן כי הרמב”ם רוצה לספר שהאיסור הוא האיסור של אמירת מילים שלא עוזרות, אולי זו ההגדרה של האיסור. או אולי הוא רוצה להסביר איך אוחז עינים הוא בכלל מכשף, בדרך זו הם שניהם אותו דבר, כי אוחז עינים בסך הכל משתמש בטריק, או שהוא אפילו לא מאמין במה שהוא עצמו עושה.
דובר 2: לא, אבל כאן הוא מדבר ספציפית על השמות של החובר חבר, אוחז עינים זה דבר אחר.
דובר 1: אה, אה, רגע. הכלל הוא שבת, זה ספציפית הנושא של חובר חבר.
דובר 2: בסדר, כן.
דובר 1: אומר הרמב”ם הלאה, זה ספציפית הנושא.
דובר 2: בסדר.
דובר 1: אומר הרמב”ם, משהו קשור, הרי אמרנו כאן שחובר חבר משמש להינצל מנחש ועקרב. אומר הוא כך, מי שנשכו עקרב או נחש, זה דבר שאנשים עושים, אומרים לחש על מקום הנשיכה, מתכופפים למקום הנשיכה, אומרים לחש, יודע מה זה תפילה שקטה, זה חובר חבר.
אומר הרמב”ם, מותר, מותר כן לעשות זאת, מותר כן ללחוש על מקום הנשיכה, אפילו בשבת, כי בשבת אסור לעשות רפואות מסוימות, רפואה בשבת יש הרבה הלכות, זה מותר לעשות כחובר חבר, ומותר גם לעשות זאת בשבת.
דובר 2: רפואה בשבת אסורה חוץ מאם יש סכנה.
דובר 1: רפואה רגילה, יש רפואות שאסורות בשבת. אבל זה מותר לעשות כדי ליישב דעתו ולחזק לבו. ממה? אומר הרמב”ם, לאו רפואה היא, רפואה זה לא.
דובר 2: לכאורה זה דומה לחובר חבר.
דובר 1: מה זאת אומרת דומה? זה הוא.
דובר 2: אולי לא אומרים דווקא דברים שאין להם לשון עם, ותופסים דברים, אולי זה סוג אחר של לחש, לא כל כך דרמטי.
דובר 1: אומר הרמב”ם, פשיטא, מישהו שזה דבר שאינו מועיל כלום, כלומר שאומרים דברים שאינם מועילים כלום, אבל עולם כמנהגו נוהג, אבל מאחר והאדם בסכנה, ומפני שהוא בסכנה הוא גם בפאניקה, אני מתכוון שזה הפשט, והוא עכשיו החולה נבוך מאוד מוטרד. התירו לו לטרוח כדי שלא תטרף דעתו עליו, התירו לו לעשות בעיניו, לעשות לו דברים שהוא חושב, שהוא משכנע את עצמו שזה יעזור לו.
דובר 2: הוא אומר שהוא הוציא נחש מהכובע שלו, ומפני שהוציא אותו מהמאורה שלו, אבל כאן הוא עושה ממש, כי ישוב דעתו של אנשים הוא הנפש של האדם, שהוא מרגיש רע.
דובר 1: התירו את הלב לחולה, או שכתוב כאן אפילו שזה לא ממש לב, אלא אפילו אולי זה ענף ממנו.
דובר 2: זה אמת כך, כי הוא לא אומר כאן, כשעושים את הלוחש, אולי עושים את זה לא בדרך זו, הוא לא אומר את הדרך, הוא אומר שלא נושכים בו, אני לא יודע מה.
דובר 1: לא, יכול להיות שזה כזה לב, ולא ממש אמיתי.
דובר 2: למה לא לומר אז כשעושים זאת, לומר לאדם, “הלחש לא עובד, הוא רק מרגיע”?
דובר 1: רק זה רק כשמרמים אותו, מישהו שבוודאי, בוודאי, כן, שכאן יש לב, יש פיקוח נפש. כאן מובן לרגע את החולה. מתירים רק לחולה שיודעים שזה ירגיע אותו.
דובר 2: בוודאי, אם הוא לא היה בחסרון הדעת, בוא נכניס את העולם, חוץ מאם אתה חושב שזה עוזר ממילא, אבל הרמב”ם שסובר שפשוט פשט אפשר לומר בגמרא שזה עוזר.
דובר 1: ממילא אם זה עוזר זה פשוט שמותר, כי זה פיקוח נפש או משהו כזה. אם הרמב”ם שסובר שזה לא עוזר, ממילא הוא עונה למה מותר, כי זה ישוב הדעת אסור.
דובר 2: באותה דרך כמו ישוב הדעת, כן, אתה מבין שישוב הדעת הוא היתר על איסור של חילול שבת?
דובר 1: אף על פי שאולי זה רק מדרבנן האיסור של לא לצאת עם קמיע, וזה אפילו על דאורייתא, זה לא כך, כאן זה לא היה, כי זה לא איסור שבת, אבל נניח שזה מתיר איסורים, למה? כי ישוב הדעת הוא דבר, זה אומר הרמב”ם.
אם כך אני מבין שישוב הדעת מתיר גם את איסור חובר חבר. זה לא אחד מהאיסורים שצריך למסור נפש, עבודה זרה, צריך למסור נפש, אמנם מדברים על עבודה זרה. זה סוג איסור שמתירים, כך זה נשמע.
דובר 2: אבל לא יכול להיות שחובר חבר יהיה מותר במקום סכנה, זה שמקום סכנה זה מותר.
דובר 1: הוא לא מביא את החלק חובר חבר, אני לא רואה איפה זה כתוב. הוא מביא אבל את המאירי שהולך בדרך כלל עם הרמב”ם בדברים האלה, והוא אומר ממש שזה איסור חובר חבר, אבל מאחר וזה דבר שאין בו מעשה, אולי כותב לא היה מותר, אבל את החובר חבר הוא רואה איזה איסור קל יותר זה, ומתירים במקום סכנה.
דרך אגב, זה רק לאדם הטיפש שלא למד רמב”ם, היה רוצה שזה לא עוזר. אני יכול עם הרמב”ם עם הרצון כך שזה שלוחש ידע שזה סתימת פה, והוא עושה זאת רק כדי שלא תטרף דעתו, זה חלק מההיתר, אז לא אכפת לי.
דובר 2: לא, לא, מובן. שוב, again, על השאלה שלך, מה חידשת בעשר הקודמת.
דובר 1: אבל הרמב”ם לא אמר שום דבר.
דובר 2: אבל הסיפור הפשוט הוא לענות על הגמרא, היה מותר, הרמב”ם, אני מתכוון שהאלישיב שם, “לחזק לבו”, זה לא רק שהאדם יהיה רגוע, אלא מה שהאדם רגוע עוזר גם שהרעל יפסיק לצאת.
הוא אומר, כשזה עוזר, היינו מבינים למה זה מותר. אם זה לא עוזר, אז הכל מותר כי המון עם מאמינים בזה.
ואדרבה, הרמב”ם מסכים, אני מתכוון שהוא אומר זאת בפירוש במורה נבוכים על דברים אחרים מסוימים שהגמרא התירה, שאדרבה, מי שלמד רמב”ם והוא סובר שזה לא עוזר, אסור לו ממש לעשות זאת. הוא לא יכול לעשות מה שהוא חובר חבר, ומה שהוא חילול שבת.
מה שמעניין, אני מתכוון שהאליהו רבה מפרש “לחזק לבו” זה לא רק שהאדם יהיה רגוע, אלא מה שהאדם רגוע עוזר גם שהארס לא יתפשט כל כך מהר בגוף, שהאדם לא יהיה כל כך מעורר ויקבל התקף לב מפחד.
מה שזה מעגל מאוד מעניין, כי כאן אתה רואה כבר איך החובר חבר עובד ממש, ולמה אנשים משכנעים את עצמם שהחובר חבר עובד. כי הרמב”ם אומר לך כאן שזה מרגיע אותו כדי שלא תטרף דעתו עליו. אז בעצם הוא אומר כאן את אפקט הפלסבו, שאפקט הפלסבו עובד באחוז גדול, ממילא זה כבר לא כל כך שקר.
אבל הבעיה היא ש… אדם זוכר איך זה עובד… אדם זוכר את המנגנון. אדם שמאמין בזה, הרמב”ם מדבר על אנשים שמאמינים בזה. אנשים שמאמינים בזה מותר לעשות זאת עבורם בשבת. מי שלא מאמין בזה, אסור לעשות זאת.
פלסבו עובד רק כשהאדם שמקבל אותו לא יודע שזה פלסבו כל הזמן. יכול להיות כן, יכול להיות לא. ההיתר לא כתוב כאן.
העניין הוא שהרמב”ם ענה על הגמרא. היה לו קשה גמרא. הגמרא אומרת שמותר לעשות בשבת. הרמב”ם אומר שזה לא עוזר. איך אפשר לעשות זאת בשבת? התירוץ הוא, זה עוזר ל… פסיכולוגית זה עוזר.
—
אומר הרמב”ם הלאה… אני מגיע כאן לרמב”ם קצת רגיש, ואני רוצה לומר לפני כן, רבותי, אומר הוא הלאה, “תליון על חולי ישראל”. בואו נלמד רמב”ם כמו שהוא מתכוון. לא, הרמב”ם לא מדבר על אמירת תהלים, על להתפלל. בואו נהיה מאוד ברורים. לא, לא, הוא לא מדבר על זה.
הרב מקאשוי התייצב. תראה מה הוא עומד: “הלוחש על המכה”. כן, זה בדיוק מה שדיברנו עכשיו, נשכו עקרב. זה לוחש על המכה, נכון? אומר לחש ליד המכה, זה אומר כמו קודם שאמר, על מקום הנשיכה, על מקום המכה. הוא אומר איזה פסוק מהתורה.
אפילו קודם החובר היה כשהוא אומר בדברים שאינם לשון עם, אבל התורה היא כן, התורה היא כתובה בלשונות של כל האומות. התורה היא דווקא בלשון עם. והוא קורא את הפסוק.
והרמב”ם אומר זה גילוי. מהו גילוי? הוא אומר שליד המכה, ה”וכל בכור” הפסוק עולה על כל המכות, נכון? כל מכות מצרים. כן, אני יודע מה הוא מתכוון, ממש שהוא לוחש את זה פנימה. הנקודה היא, הוא עושה זאת בשביל הגילוי, לא בשביל הריפוי.
כן, שם היה כתוב “וכן הקורא על התינוק שלא יבעת”. ילד נבהל, הוא אומר פסוקים שהילד לא יבהל. או, “המניח ספר תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן”. הוא לוקח ספר תורה או נותן תפילין על ילד כדי שיישן. כמו שהילד אמר פעם שהגמרא עוזרת לישון, כי הוא רואה תמיד שאבא נרדם על הגמרא. כן, עכשיו אין גילוי, עכשיו פשוט דרך התורה. כן, הוא לוקח דבר קדוש, חפץ של קדושה, כדי שיישן, שהילד יירגע.
אומר הרמב”ם, “לא די להם שהם בכלל חוברים ומנחשים” – אלה שעושים זאת עוברים על איסור חובר חבר ומנחשים.
נו, אתה רואה שחובר חבר זה לא דווקא כשאין מילה שיש לה משמעות. יהיה סתירה ברמב”ם שהראשונים יכולים לענות? לא, אין סתירה, כי התורה לא התירה זאת. ברור שהרמב”ם… כמו שאמרתי לך, כשאתה אומר פסוק “בראשית ברא אלקים”, אני לא יודע, לפסוק יש, נניח, יש משמעות, והמשמעות לא קשורה ל… איך אומרים… לרפואה. אז לגבי זה זה עדיין לא רלוונטי, זה עדיין חובר חבר.
הרמב”ם סיפר איך זה היה הולך בדרך כלל. גם דבר מעניין הוא שהאנשים שעושים סגולות מפסוקים, בדרך כלל חלק מהחכמה הוא לעוות את הפסוק, כן, אומרים אותו לאחור. הפסוק אומר לך כן משהו, אבל הוא אומר את הפסוק רק ראשי תיבות, רק ה… כן, כך הולכות סגולות.
כן, כך אומר הרמב”ם, “לא די להם שהם בכלל חוברים ומנחשים, אלא שהם בכלל הכופרים בתורה”. הם בכלל כופרים בתורה. למה? למה הם כופרים בתורה? כי הם מעוותים את דעת התורה. “שהם עושים דברי תורה רפואת הגוף”. הם עושים את התורה לאיזה לחש שעוזר לרפא את הגוף. “ואינם אלא רפואת הנפשות”. אבל באמת התורה היא לא רפואת הגוף, התורה היא רפואת הנפשות, נאמר “ויהיו חיים לנפשך”. “לנפשך” כאן מתכוון לנפש הדעת, השכל של האדם, הנפש. כן, התורה… זה מרפא את הדעות של האדם, את המידות של האדם, את החכמה של האדם. אבל זה לא עוזר לגוף של האדם. והאדם משכנע את עצמו שלמלמל פסוק… הוא חושב שהפסוק הוא רפואה.
זו בעצם המשנה. המשנה אומרת, רבי עקיבא אומר, הלוחש על המכה אין לו חלק לעולם הבא. ורבי עקיבא מביא דווקא פסוק שהוא מאוד חזק מעין הענין, “כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך”. הפסוק מתכוון לומר שאם תתנהג עם התורה, ה’ ירפא אותך. האדם חושב שאמירת הפסוק היא איזה לחש, איזה קסם, שאתה אומר אותו ליד המכה, המכה תעלם.
יש דרך לכאורה איך לעשות זאת. אומרים לאדם את כל הפסוק, אומרים לו, “התחל מעכשיו לשמור את התורה”. על זה מדברים כן, רפואת הנפש. זו רפואת הנפש.
והלוחש על המכה, המכה היא מכה של סכנה? הרי “הקורא לתינוק שלא יבעת”, במה זה שונה מזה ש”כדי שלא תטרף דעתו”? כן, כשהסירנה מצלצלת, כן, ילד רץ למקלט, ואתה אומר לו פרק תהלים כדי להרגיע אותו, זה ממש כמו שראינו קודם.
כאן מדובר במקום סכנה. אולי במקום סכנה מותר לומר נקודות ישנות. כאן אומרים שסתם ילד, ילד נבהל, אין זו סכנה, לא יעזור. אפילו ישוב הדעת לא יעזור במקרה כזה גדול. אולי, כפי שאמרנו, ששם זה מרפא קצת את ישוב הדעת.
אומר הרמב”ם, אבל… הרמב”ם אמר כאן פירוש חדש. במשנה כתוב שהוא כופר, כתוב “אין לו חלק לעולם הבא”. הרמב”ם מסביר שהפירוש הוא, הוא לא מבין מה מתכוונת התורה. הוא חושב שהתורה באה לרפא את גופו, במקום שהיא באה לרפא את נפשו. זה מעניין, כי מפרשים אחרים לומדים את “לוחש על המכה” עם משביעין כשעושים את הירוקה, והרמב”ם בפירוש המשניות אומר שם כך. אוקיי, אבל כאן הרמב”ם אומר אחרת.
—
אבל יש כאן היתר אחד, כן. אומר הרמב”ם, “אבל הבריא שקורא פסוקים ומזמור מתהלים כדי שתגן עליו זכות קריאתן” – אדם בריא שקורא פסוקים או שהוא קורא מזמור מתהלים, והוא עושה זאת כדי שתגן עליו זכות קריאתם, שזכות לימוד תורה, זכות לימוד תהלים, תגן עליו, וינצל מצרות ונזקים, והוא יינצל מצרות ונזקים. איך הוא יינצל? כי יש לו יותר זכויות. כן, הקב”ה דן את האדם לפי הזכויות. אם כך אין כאן שום קושיה בכלל, אני לא צריך לומר זאת. אז זה מותר. נראה שיש כאן שני דברים.
לכאורה הרמב”ם אומר כאן שזה קשור… אוקיי, הוא אומר אבל את המילה “הבריא”. נכון, זה קשור לאיך שמסתכלים על זה. יכול להיות שגם החולה, החולה צריך עכשיו את הזכות. אבל נראה שכשעומדים ואומרים פסוק מסוים, לא נראה שרוצים לקבל את הזכות של עוד קצת תורה. זה נשמע כאילו לפסוק יש כוח, כמו שהחובר עושה זאת. לכאורה זו המילה. איך האדם חושב שהפסוק עובד. אם הוא חושב שעכשיו יש לאדם עוד זכות, אפשר גם לתת צדקה שם, עוד מצוה, כל מצוה מגינה על אדם, זה הוא אומר מגין.
אני לא יודע אם המילה היא כל כך חזקה ההבדל. אבל כשעושים זאת לחולה, עושים זאת כמו שחובר חבר עושה דברים. זה נראה מאוד דומה לחובר חבר. אני לא חושב שהוא מתכוון שזה אותו דבר.
זה לא ברור. ההבדל הוא אומר הוא מביא כאן ברש”י, שכתוב בפירוש שיש הבדל אם זה לפני או אחרי. הוא אומר, שלא יאמרו “שיר של פגעים”, הוא אומר “רושם בציצת תהלים שתגן עליו”, אומר הוא זה לפני. אחרי אסור. מה ההבדל? לא ברור.
זה באמת מעניין, הרי תמיד יש אחרי של אחרי. כן, הוא נפגע, אפשר לומר שעכשיו הוא לא ימות. שזה יעצר עכשיו, מעכשיו הוא צריך עוד זכויות.
גם מה שהרמב”ם אומר “לרפאות הגוף”, גם כאן דברים מעניינים. יכול להיות, יכול להיות שזו המילה. אם אומרים אחרי שהוא כבר נפגע, הוא רוצה שיקרה משהו שיצא מהגוף שלו. הוא משכנע את עצמו, נניח אדם יש לו גידול, ומישהו משכנע את עצמו “אני אומר פסוקים והגידול יעוף, וופס, זה יצא החוצה”. זה יותר כמו כישוף.
מה שאין כן אומרים, אני רוצה שהאדם יהיו לו זכויות, או שרפואה תעבוד עבורו. זה דברים שהקב”ה עובד כך, שאדם שיש לו יותר זכויות מקבל יותר. הרמב”ם מאמין בזה. אדם שיש לו יותר זכויות, יש לו יותר… הוא צריך להיות טוב יותר. נו, נו, זה מאוד לא ברור.
—
אני לא יכול להבין שני דברים. קודם כל, מה ששואל לאו דווקא על אמירת תהלים. הרמב”ם לא אומר תפילה, הוא אומר “מתפלל”. יש שתי דרכים איך אומרים תהלים, כן? סתם כך אין שאלה, כי לא כל הפרקים מזמורי תהלים הם ממש תפילות, אוקיי. אבל אפילו מי שמתפלל, אני בטוח שההלכה לא נגד תפילה, נכון? מי שיש לו מכה, בוודאי הוא צריך להתפלל. איך הוא מתפלל, הוא אומר תהלים, מסתכלים בנסים, מה בעצם, איך הוא מתפלל זה בטוח לא השאלה. השאלה היא האם הוא משתמש בזה בתורת סגולה, זה יותר סוג של דבר.
והרמב”ם אומר דבר מעניין, שרפואת הגוף, רפואת הנפש, כי זה יכול להיחשב כמו שלא לשמה. אסור להשתמש בתורה שלא לשמה. הוא אומר שהקב”ה אומר כן לרפואת הגוף, כמו שכתוב. זה כמו קרדום לחפור בה, דבר כזה. כן, כי גם, זה מעניין, זה כל כך נורא, זה כופר בתורה מי שהוא רק לומד בשביל שיחיה בני? זה דבר נורמלי.
משהו גם מעניין כמו שהרמב”ם, נראה שצריך להאמין שזה רק רפואת נפשות. כאילו אדם היה חושב שזה בוודאי רפואת נפשות, אבל אני חושב שיש בזה יותר מזה. כי הוא אומר “אינו אלא כופר”. נראה כאילו אי אפשר להאמין בשניהם. או שזה רפואת נפשות, או שזה רפואת הגוף, ואז הוא כופר בתורה.
—
חשבתי שיש פירוש, אני לא יודע אם זה ממש הפירוש, אבל אני מרגיש שמכל הלשון שהוא מדבר מהלשונות המעניינות עם הכל, יוצא. שהשאלה היא האם התורה, בוודאי התורה היא רפואה. השאלה היא למה, איך התורה היא רפואה? גוף התורה או נפש התורה?
מה זה אומר פירוש חדש? במילים אחרות, מישהו אומר שהתורה היא דבר קדוש, או הפסוק, הלשון של הפסוק, הצליל הפיזי של הפסוק מרפא. לא, זה הגוף. אתה חייב להחזיק שהתוכן של הפסוק, התורה אומרת זאת, “כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת”, אין ויכוח, זו רפואת הגוף. זה מתכוון בוודאי לאדם, אבל ככל שאני מבין.
זה מעניין, כי הדבר הקודם שלמדנו למשל, ש”קשרים לתתורא ודעת אהבה”, זה גם בעצם רפואת נפשות שיש לה השפעה טובה, כן, כי זה מרגיע את האדם, זה עניין של רפואת נפשות. יכול תמיד להיות שהכוח היחיד שיש לרפא מחלה הוא תמיד דרך רפואת נפשות. כלומר, אדם נעשה קצת אדם טוב יותר, זה נקרא רפואת נפשות, ואחר כך יהיה לו את הזכות.
לא, אני חושב שכאן טמון משהו דבר מסוים, שאם מאמינים, שבגלל זה אומרים לנו תמיד, מבקשים רפואת הנפש רפואת הגוף. כן? אומרים במי שברך רפואת הנפש רפואת הגוף.
אני חושב שזה מתאים מאוד לרמב”ם, כי אם אנחנו מבינים שכאשר לאדם יש יותר דעת ה’, יש לו יותר השגחה פרטית, הקב”ה שומר עליו, התורה משמרת עליו.
דובר 1: התורה עושה את האדם לאדם טוב יותר, אדם טוב יותר יש לו יותר סיכויים לרפואה. אבל אם אדם חושב שהתורה יכולה ללכת ישירות לרפואת הגוף ולדלג על רפואת הנפש, זה הוא קורא “שוטים”.
אבל אני חושב שאנחנו צריכים כאן בכלל להבין יותר כשהרמב”ם אומר “לא יהיה להם חלק לעולם הבא, אלא הם בכלל חברים ומנחשים”. הוא לא אמר לו על עבירה של מלקות. לכאורה, כשהוא לוקח ספר תורה והוא מניח אותו על ילד, האם הוא עשה לאו שיש בו מעשה? הרמב”ם לא אומר “לאו”. הוא אומר שזה כל כך רבני, שזה דומה. והוא לא מביא את הלשון החריפה “אין להם חלק לעולם הבא”, הוא מביא זאת קצת “בכלל הכופרים”, כמו “בכלל חברים ומנחשים”.
אנחנו צריכים לחשוב, כשהרמב”ם אומר על משהו שהוא בכלל אלו ואלו אנשים, האם הוא מתכוון לומר שהוא חוטא, הוא כופר, או שהוא נוגע, הוא הולך… אנחנו צריכים לחשוש שהוא לא יתקרב לכופרים.
אנחנו צריכים לזכור שמה שאתה אומר, אני לא יודע מה זה אומר במי שברך, אני לא יודע מה זה אומר, אבל למילה “רפואת הנפש” יש כאן שני פירושים אחרים. רפואת הנפש היא מה שאנחנו קוראים רפואת הנפש, או גם מה שהרמב”ם קורא כאן, היא אחד עם רפואת הגוף. זה יכול להתכוון כי דמי הנפש, דמי נפש. אבל הרמב”ם כאן, נפש מתכוון לומר את השכל שלו. כן, זה מתכוון לטוב שלו, לנשמה שלו, איך שתרצה לקרוא לזה. זה יכול גם להיות זה, ואנחנו צריכים להחזיק זאת ברור.
הרמב”ם מביא שהרמב”ם בהלכות מזוזה אומר הוא דבר דומה, אלו שכותבים שמות במזוזה. אנחנו לא נוהגים כמו הרמב”ם, אנחנו כן מניחים שמות במזוזה, שמות מסוימים לפחות, קצת פשרה. אנחנו כותבים שמות שאין להם משמעות, השמות י-ה-ו-ה אחרי שם הוי”ה וכדומה. ונראה שלא כולם מסכימים עם ההלכה של הרמב”ם, ויש שסוברים שכן, זה עוזר.
דובר 2: איך, מה עושים עם המשנה?
דובר 1: באמת שאלה. מה הפוך, צריך לכתוב. צריך לעיין במפרשי המשנה שם.
דובר 2: ב”קיצץ נחש הנחושת” אני חושב שהתירוץ של רמב”ם היה ש…
דובר 1: הרמב”ם צריך כשיש משנה. המשנה אומרת שחזקיהו לא החזיק.
דובר 2: כן, כן, לא, צריך לעיין איך הרמב”ם מסביר זאת שם, כן.
דובר 1: הרמב”ם שם מדבר על ספר רפואות, להפך, שזה היה עבודה זרה, כי אם זה היה רפואות אמיתיות, שיעשה זאת.
בקיצור, אני לא יודע. יכול להיות שלא כולם מסכימים עם הרמב”ם. אבל שיטת הרמב”ם היא בוודאי שהתורה מרפאת, אבל בדרך נפש. זה התוכן של התורה, זה מרפא את נפשו של אדם. ובוודאי, יש לזה גם השפעה של רפואות הגוף, במידה מסוימת, כמו שאמרת. אבל לא הפשט שהמילים של התורה מרפאות באופן קסום את גופו של אדם. קסום, זה לפי הרמב”ם כפירה בתורה.
לפי המשנה, מפרשי המשנה. צריך לזכור, זו משנה. זה לא שהרמב”ם הגיע לזה. במשנה כתוב ש”הלוחש על המכה אין לו חלק לעולם הבא”. זה רבי עקיבא, הרבי של רבי שמעון בר יוחאי. אין תחרות בין בעלי שכל ובעלי… כן, אותו רבי עקיבא שנכנס לפרדס, נכנס לשמים וראה את המלאכים והכל.
כן, אה, צריך לחשוב מה זה… רואים כאן כמה דברים.
רואים גם ש”כדי שלא תטרף דעתו עליו”. אני חושב ש”כדי שלא תטרף דעתו עליו” זה גם מאוד דומה, כי זה נוגע בדעתו של אדם, וזה עוזר לו. וזו הפשרה. זה לא שהתורה מרפאת, אלא זה נוגע בדעתו של אדם.
ואגב, זו הפשרה. כלומר, אנחנו מתחשבים באדם שהוא נבוך, הוא מאמין בזה. הרמב”ם לא אומר ש”כדי שלא תטרף דעתו” היא מצוה. הוא אומר שזה היתר. זה היתר למי שהוא נבוך משוכנע.
במילים אחרות, יכול להיות שזה גם כאן היתר. כמו שאני אומר פיקוח נפש, מישהו נותן… אפילו הרמב”ם עצמו, תדמיין שמגיע יהודי שנמצא במצב של פיקוח נפש, ואין דרך לעזור לו אלא לתת לו איזה קמיע שהרמב”ם סובר שזה לא עוזר. יכול להיות שהוא היה נותן לו את הקמיע, כי “לישב דעתו”. וזה… אפשר ליישב בזה הרבה צדיקים שנתנו קמיעות. לא תמיד הם האמינו תמיד שזה עוזר. שלישוב דעת זה גם משהו שווה.
אוקיי, טוב, זה העניין של… בואו נסיים, הם צריכים להתפנות.
—
אומר הרמב”ם הלאה, הלך עם דורש אל המתים.
דובר 2: מצוין. מה זה?
דובר 1: אומר הרמב”ם הלאה בפסוק, “ולא ימצא בך… ודורש אל המתים”. מה זה?
אומר הרמב”ם, “זה המרעיב עצמו”, התרגול הוא כך, הטקס הוא, מרעיבים את עצמם, מתענים, “והולך ולן בבית הקברות”, זו ההגדרה של טיפוסי, הגמרא אומרת, שוטה. הוא הולך והוא ישן בבית הקברות, “כדי שתבוא עליו רוח הטומאה”, כדי שרוח הטומאה תבוא עליו, “ויודיעוהו מה ישאל עליו”, כדי שהמת יבוא בחלום ויודיע לו מה שהאדם ישאל מהמת, המת יענה לו.
“ויש אחרים”, אומר הוא, “שהם לובשים מלבושים ידועים”, הם לובשים בגדים מסוימים, “ואומרים דברים”, הם אומרים מילים מסוימות, “ומקטירים קטורת ידועה”, הם מקטירים קטורת ספציפית, “וישנים לבדם”, הם ישנים לבד, “כדי שיבוא מת פלוני ויספר עמו בחלום”.
אומר הרמב”ם, “כללו של דבר, כל העושה מעשה כדי שיבוא המת ויודיעו”, עושים מעשים כדי שהמת יבוא ויודיע, “לוקה, שנאמר ‘לא ימצא בך… דורש אל המתים'”.
דובר 2: אה, זה לפני שהוא הביא מלבושים ידועים, כי אז זה מעשה.
דובר 1: יכול להיות מרעיב עצמו ולן, לא יודע איך, אולי גם זה מעשה. הוא רוצה לומר, לא רק ההוא, אלא אם יש עוד טכניקות.
דובר 2: מה הטכניקה שעושים? מה זו טכניקה שיש בה מעשה ושואלים מהמתים?
דובר 1: לא לאכול זה לא מעשה. אולי ללכת לישון בבית הקברות.
זה מעניין שרואים שמרעיב עצמו, לא התענות. זה פשוט, הוא מענה את עצמו. לא כי זה היה דבר טוב היה ללכת להתענות.
—
והלאה כתוב שם, “שואל אוב וידעוני”. אומר הרמב”ם, מה זה אומר?
וכבר למדנו קודם שמי שעושה אוב וידעוני, כבר למדנו בהלכות עבודה זרה, שהוא הרבה יותר חמור מכל המכשפים האלה, ועליו מגיע סקילה, כי אוב וידעוני יש לו ממש שייכות לעבודה זרה. אבל רק כאן, השואל אוב וידעוני, לו לא מגיע סקילה, הוא אותו חומר כמו כל שאר המכשפים או שואלים מכשפים.
אומר הרמב”ם, “אסור לשאול בעל אוב או בעל ידעוני”. הוא לא שואל, האדם שעושה אוב וידעוני. הוא כבר למד קודם, לוקחים עצם ודברים שונים, שנאמר.
דובר 2: אני לא יכול להכיר, אבל צריך להבין למה לאוב וידעוני יש יותר שייכות לעבודה זרה מכל מה שהוא מנה. הם נראים טכניקות מאוד דומות.
דובר 1: לא, זה שונה. אוב וידעוני, הוא לוקח עצם והוא צועק, לא, זה דבר אחר לגמרי.
דובר 2: נו, נו. אני רואה הבדל. הוא מרעיב את עצמו והולך לבית הקברות ומקטיר קטורת.
דובר 1: לא, אבל זה מכוון למת.
דובר 2: לא טוב, הוא אומר כלל למת.
דובר 1: עובד ידעוני נראה שיש איזה כוח מהאבן ומהעצמות.
הוא אומר הרמב”ם, האדם ששואל אוב וידעוני עובר על הלאו. יש פסוק נוסף לבעל אוב וידעוני שזה בסקילה, אבל נורמלי כאן בלאו של כל המכשפים כתוב “ושואל אוב וידעוני”. מי ששואל אוב וידעוני שונה מבעל אוב וידעוני שמקבל סקילה, הוא מקבל מלקות.
אומר הרמב”ם, “נצטוונו שלא לדרוש שבעל אוב וידעוני עצמו”, מי שמספק את השירותים של אוב וידעוני הוא בסקילה. “והנשאל בהם”, הלקוח שלו, הוא באיסור עשה, “ומכין אותו מכת מרדות”, כי הוא לא עושה מעשה, הוא רק שואל אותו.
אבל, אומר הרמב”ם, “ואם קבל מעשה ועשה כפי מאמרו”, אם הוא שאל את האוב וידעוני והוא עשה את מה שהאוב וידעוני יעץ לו, והוא עשה חס ושלום לכאורה מעשה, אז הלאו שיש בו מעשה שלו הוא לוקה.
—
הלאה אומר הרמב”ם, והלאה כתוב, “והמכשף חייב סקילה והוא שעשה מעשה כשפים”.
אומר הרמב”ם, הדברים האחרים עד עכשיו, כל הדברים עד עכשיו נקראים אצלו מכשף, ומה הוא דבר חדש? אולי מכשף הוא כך, ומה שלא יהיה כך, וכל דור יכול להמציא מיני כישוף וטכניקות חדשות.
אומר הרמב”ם, זהו, זהו “והוא שעשה מעשה כשפים”, הוא עשה מעשה כשפים אמיתי. הוא עשה טכניקות מסוימות ואולי באו אליו מסוימים, איני יודע.
דובר 2: מעשה כשפים אמיתי אינו אומר לפי הרמב”ם שהוא עשה שיש לו כוח אמיתי, כי הרי הוא הולך לומר בעוד רגע שהכל שקר וכזב.
דובר 1: לא, אבל לפחות הוא עצמו, הוא עשה איזה מעשה. הוא עשה איזה מעשה, שאני מבין שהוא עצמו, ההבדל בין אוחז עיניים לכאורה הוא שלם והוא עצמו גם נכלל, הוא חלק מה… הוא בתוך התכנית.
אני מתרגם את זה פשוט מאוד. אוחז את העיניים, במקום שהוא עושה, הוא לא עושה שום מעשה כשפים ומשלים, הוא מחבר שני דובים ועם הקסם מסובב אותו, איני יודע מה. אוחז את העיניים לא עושה כלום. הוא עושה ישירות את המעשה, הוא מוציא נחש מהכובע שלו. אבל הוא לא עושה באמצע לפני זה מכה שלוש פעמים על גב הדוב, איני יודע מה. זה ההבדל.
ויראה שעושה ואינו עושה, נראה שהוא עושה משהו, אבל הוא לא עושה כלום. אוחז את העיניים, ויראה שעושה ואינו עושה, הוא גורם לאדם שרואה לחשוב שהוא עושה משהו, לוקה מכת מרדות. למה? כי שלב שהוא כבר במכשף בכלל, לא ימצא בך, זה שוב, אבל אוחז את העיניים, לא עושים את ה… שוב, מכשף חייב סקילה.
דובר 2: למה? איפה הפסוק שמכשף חייב סקילה? מכשף לא עומד בפסוק של…
דובר 1: בסדר.
דובר 2: מהו הפסוק של מכשף?
דובר 1: מכשפה לא תחיה?
דובר 2: מכשפה לא תחיה אומר…
דובר 1: כן, מכשפה לא תחיה עומד פסוק נפרד על מכשף. כל האחרים, מעביר בנו ובתו באש, קוסם קסמים, מעונן, לא עומד… עומד רק הלאו. מכשפה לא תחיה, מגיעה סקילה.
ממילא מי שעושה זאת, הוא עושה מעשה כישוף, הוא לא מקבל סקילה. אוחז את העיניים לא מקבל סקילה, הוא לא מקבל מלקות, הוא מקבל רק מכת מרדות. למה? כי הלאו שעומד אצל מכשף, עומד לא ימצא בך כל הדברים האלה, מעביר בנו ובתו באש, וכו’ וכו’ וכו’ וכן הלאה. אז הלאו אינו לאזהרת מיתת בית דין. אז פשוט שאחד מהדברים, חלק מהלאו, מקבל מיתת בית דין. אבל למה אין… מכשף ספציפית, לא כולם, כי כולם אינם ניתנה לאזהרת מיתת בית דין, לכולם אין מיתת בית דין. רק מכשף.
אבל המעשה אינו ניתנה לאזהרת מיתת בית דין, רק המעשה עצמו ניתן לאזהרת מיתת בית דין. האזהרת בית דין אומרת לא רק, האזהרת בית דין אומרת רק כשיש מכשף אמיתי.
זוממי עדים, זה גם עדות שקר, זה אכן בכלל לא יומתו בעדות, אבל מכיוון שזו גם עדות שקר, הם פטורים ממלקות. מהי המילה עדות שקר? כי לא היה מעשה. כי אם לא היה מעשה, לא מגיע לו סקילה וגם לא מלקות.
דובר 1:
והאזהרת מיתת בית דין אומרת רק כשיש מכשף אמיתי.
דובר 2:
לא, לא, לא, לא, לא.
דובר 1:
אז ממילא מי שהוא אוחז את העיניים הוא אכן בכלל לא ימצא בך בכלל, אבל מכיוון שזה גם אוחז את העיניים, כי הוא לא עשה שום מעשה?
דובר 2:
בדיוק, כך הוא אומר. כי הוא לא עשה שום מעשה לא מגיעה לו סקילה וגם לא מלקות?
דובר 1:
בדיוק. וממילא מגיע לו… לא, לא, לא, הוא מדבר על שזה לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, לא על שזה לאו שאין בו מעשה. אם זה לאו שאין בו מעשה הוא יכול כן לקבל.
דובר 2:
לא, אי אפשר לקבל.
דובר 1:
זו סתירה עם הרמב”ם הקודם, שהרמב”ם אומר שאוחז את העיניים הוא…
דובר 2:
כאן מדברים על אוחז את העיניים שהוא בתורת כישוף, כי שם היה אוחז את העיניים בתורת מעונן, אז אפשר לומר כך.
דובר 1:
כן, אבל מה ההבדל? זה אותו דבר. שם נאמר במפורש שלוקים, כאן כתוב שלא לוקים. מה שאתה אומר בתורת כישוף, מה זה אומר בתורת כישוף? אתה יודע שאוחז את העיניים, צריך לומר.
דובר 2:
אוחז את העיניים לא ברור, כי מה שאתה שואל, לא כתוב שלאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין צריך להיות התראה. אז מכשף, מתי המכשף שלא מקבל מלקות? הוא מקבל סקילה. אז מה תאמר שהוא מקבל מלקות מתי? כשהוא אוחז את העיניים, פתאום הוא מקבל מלקות? מאיפה זה בא? משהו מוזר כאן, משהו לא ברור.
דובר 2:
יכול להיות שהמילה היא כי אוחז את העיניים אינו בכלל מכשף, זה לא ממש מכשף, אלא זה בכלל מכשף. וממילא אפילו אם אוחז את העיניים ועושה זאת כן במעשה, נראה שהמילה כאן היא אוחז את העיניים אפילו הוא עושה זאת כן במעשה, הסיבה למה הוא לא מקבל מלקות היא בגלל שזה לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, לא בגלל שזה לאו שאין בו מעשה. ולמה הוא לא מקבל סקילה? כי מכשף אומר דווקא כשהוא עושה מעשה כישוף אחר, לא אוחז את העיניים.
דובר 1:
מאיפה בא האיסור אוחז את העיניים אז? משהו חסר. אתה מבין שמשהו חסר?
דובר 2:
למה זה כן בכלל ולמה זה לא בכלל? כשמשהו חסר, צריך ללמוד את הגמרא על זה, כשמשהו הכניס חסר עם כבר. חידוש שנראה בעמדמיים הוא, שמכשף אמיתי הוא כשיש מעשה כישוף אמיתי, מה שזה אומר. אוחז את העיניים הוא גם ענף של מכשף, אבל זה לא העצם של מכשף, כי עצם של מכשף מגיעה סקילה. ועל אוחז את העיניים הזה כי סקילה יכולה לבוא זה לא ממש מכשף, אלא זה רק בכלל מכשף, ומכיוון שזה לאו, לאו זה החבר כן כאן, אבל מכיוון שזה לאו ש… אני לא צריך כאן מיתת בית דין על זה.
דובר 2:
אולי זו המילה, הייתי אולי אומר כך, מכשפה, כשכתוב בתורה, מכשפה אומר מכשף אמיתי, מה שזה אומר. לא ימצא אומר משהו שהוא אפילו רק דומה, כי לא יהיה ביניכם משהו שהוא מין כישוף. ממילא זה הופך ללאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, וזה אומר שבלאו יש את מי ש… אפשר לעבור על הלאו כמו שעליו יקבל על זה סקילה, ולאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, ואין על זה מלקות.
דובר 1:
משהו אני מפספס, מה הוא אומר? אני קורא שהסיבה שזה לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין שלא מגיעה מלקות היא כי האזהרה אינה אזהרה של מלקות האזהרה היא אזהרה של… כשיש מיתה באיסור אומרים לו שהוא יקבל סקילה.
דובר 2:
בקיצור כל הדברים האלה לא עולים על הרמב”ם הזה. אנחנו יכולים גם להודות שאנחנו לא מבינים זה לא ברור. יכול להיות שזה שהרמב”ם אומר בכלל לא הולך על אוחז את העיניים, אולי זה הולך בכלל על מכשף עצמו? ואז מה נבין?
דובר 1:
לא, הוא לא הולך על אבל אוחז את העיניים. הוא לא יסיים את אבל אוחז את העיניים כשהוא אומר מכת מרדות. למה? הוא אומר לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין… אין לזה שום קשר ומשהו חסר. משהו בטוח חסר במשפט. הוא לא אומר כלום על לאו שזה שונה ממכשף, למה שניהם, המכשף הוא לאו שניתן כך זה פשוט. מה שהוא אומר במשפט האחרון, הוא שמכשף הוא לאו שניתן כך זה פשוט, וצריך להכניס את זה בעצמו עם כל השיעור כבר. לא, שוב, מכשפה לא תחיה ממשיך, כי מכשף מקבל סקילה. אבל אוחז את העיניים הוא לאו של משהו אחר ולא נכנס בגדרי של מכשפה לא תחיה, הוא רק נכנס בגדרי בפסוק של לא ימצא בך.
דובר 2:
אני לא רואה, you’re adding חתיכת רמב”ם שלמה, שהרמב”ם בדרך כלל כותב ברור מה הוא רוצה לומר. אפשר לומר שהוא מנסה לומר פשוט שזה מדבר על מכשף, שכל פעם שמקבל סקילה לא מקבל מלקות. I don’t know אם זה אמת, זה תשתרף שם מיתתו, כמו נזיר ששותה יין. כל פעם שיש סקילה לא מקבלים מלקות. אני לא רואה אז שזה היה הרבה יותר פשוט. I’m not sure.
דובר 1:
בסדר, כל המפרשים מתקשים. זה mystery שם.
דובר 2:
אולי יש דין מלקות אבל לא מיתה? אולי זה מלקות מרדות, זה לא מדין מקרא. מלקות מקבלים…
—
דובר 1:
עכשיו הרמב”ם הולך לסיים עם דבר סיכום כזה, עם דברי סיום שלו על כל הפרק. מ… מ… מ… כן, לא חוקת הגויים, חוץ ממנחש. חוץ מההלכה השנייה, של מנחש. דברים אלו כולם, זה הולך גם על מכשף ואוב וידעוני שלמדנו קודם. דברים אלו כולם דברי שקר וכזב הן, זה הכל שקר וכזב. אין כוחות אמיתיים, המכשף לא מוריד כוחות מהשמים וכן הלאה. דברי שקר וכזב. והם שהטעו בהם עובדי עבודה זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהם. שקרנים גדולים, חברים, המציאו את זה, הם עצמם לא האמינו בזה, זו תכנית. ועובדי עבודה זרה המציאו את זה, כדי להטעות את גויי הארצות.
דובר 1:
יש להם הרבה דברים שהטעו בהם את עובדי עבודה זרה. עשו בניינים יפים, היכלות, נטעו אשרות. זה הולך all the way back לפרק א’, בעצם. זה כמו שזה משהו מפרק א’. עשו נביאי שקר. עוד אחד מהדברים שהם עשו הוא כל הכישוף הזה. כן, הם הטעו בזה את גויי הארצות, באמירה שיש כוחות גדולים וכן. הרמב”ם עצמו לא מזכיר את המילים שאתה אומר כוחות, כי אני מניח שהוא רואה ממשהו שיש. הוא אומר דברי שקר וכזב. הוא לא מסביר מה האופן. אתה אומר שהאופן הוא איזה מלאך או איזה כוח עושה את זה. כן, בפרק א’ הוא רמז קצת שזה הכוחות של מלאכים, כוכבים.
דובר 1:
ממילא, ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים למשוך אחרי מעונן וקוסם. הוא אומר, הוא לא אומר כאן רק שאסור לעשות את זה כי אז נעשים דומים לעובדי עבודה זרה או ענפים של עבודה זרה. הוא אומר יותר בשורש, כי יהודי לא יכול ללכת אחרי שקר ואחרי טיפשות, “ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים”. כאן רואים שחלק מלהיות יהודי הוא שצריך להיות חכם מחוכם. שומע? יהודי חייב להיות חכם, אין דרך אחרת. יהודים הם חכמים. ממילא הגוי, הגוי הטיפש, מאמין בכל השטויות האלה, בסדר. אתה יהודי, אתה יהודי חכם, במה אתה מאמין? זה לא מתאים לך להאמין. זו עבירה גדולה להיות טיפש. איפה. אה, מכאן יש ראיה, הרי, מחפשים ראיה תמיד. לא בכלל ישראל אם אתה טיפש. לא, לא ראוי לאדם חכם להאמין בכל הדברים האלה.
דובר 1:
ולא רק זאת, “למשוך” אומר לכאורה לעשות את המעשה, “ולא להעלות על לב שיש בהם תועלת”. תועלת אומר תועלת, רפואה. אה, אני יודע. שנאמר, אתה רואה פסוק, “כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל”. היהודים לא הולכים אחרי נחש וקסם. מה הפשט? חשבת “לא נחש ביעקב” אומר שליהודים אין מזל, אין מזל לישראל? לא, הרמב”ם אומר שיהודי חכם יותר, הוא לא עושה נחש וקסם.
ונאמר, “כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו”, הגויים הטיפשים, עובדי עבודה זרה, הם שומעים למעוננים וקוסמים. ו”אתה”, אתה יהודי חכם, “לא כן נתן לך ה’ אלקיך”, לך נתן הקב”ה הרבה יותר טוב מזה, הוא נתן לך חכמה. נביא עומד שם אחר כך, אבל כן, הרמב”ם לא מביא את ההמשך של הפסוק “נביא”, נכון? הוא הביא את הפסוק הזה קודם בהלכות יסודי התורה לומר שנביא לא מחדש דעת, אלא אומר לך דברים פשוטים. אבל הרמב”ם אומר, אמת, הוא אומר שם, אז “אין ראוי להעלות על לב”. הרמב”ם אומר שם מה שהוא מביא כאן, עובדי כוכבים, אולי התורה אסרה את זה, כן, כי זה גורם שנמשכים לעבודה זרה. אבל הרמב”ם אומר, אפילו אם לא, זה סתם שטויות.
דובר 1:
תראה את החלק הבא, שם זה יותר ברור: “כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן, ומחשב בלבו שהן אמת ודברי חכמה, אבל התורה אסרתן”, הוא חושב כך, אבל מה אעשה, זה דבר טוב, אלא שאסור לי. אחד מהטיפשים ומחסרי הדעת, ולא מהיהודים שהם חכמים מחוכמים.
בכלל הנשים והקטנים, כאן הוא רוצה לומר, אני מדבר אם הם לא רשעים, לא רשע, סתם יהודי פשוט, סתם יהודי פשוט, סתם יהודי פשוט, הוא עבירה, העבירה היא לעשות, אבל להאמין הוא בכלל הנשים וקטני הדעת. אבל בעלי החכמה תמימי הדעת, וכאן הוא אומר, תמים תהיה עם ה’ אלקיך, שלא ילכו אחרי הדברים האלה, הוא הולך לומר, תמים אומר תמימי הדעת, מי שיש להם דעת שלמה, ידעו בראיות ברורות, ידעו, ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם דברי חכמה, כל הדברים האלה שהתורה אסרה אינם דברי חכמה, אלא תוהו והבל, זה ריק וטיפשי ומטופש, תוהו והבל, זה דברים בלי תוכן, זה לא עובד פיזית, שנמשכו בהם חסרי הדעת ונטשו כל דרכי האמת בגללן. חסרי הדעת, בגלל זה הם בכלל איבדו קשר עם המציאות, הם איבדו את דרכי האמת, כי אם אדם, כל השקפת עולמו נהרסה, כי זה לא מבין, אתה רואה שכישוף, זה מוציא חלק חשוב מהפאזל, ועכשיו אין לו כבר שום השקפת עולם ברורה בכלל, עכשיו הוא כבר לא מבין כך העולם עובד, כי אתה רואה דברים מוזרים שאי אפשר להסביר.
דובר 1:
אבל זה אולי ההסבר למה הגויים השתמשו בזה, אחר כך נמשכו לעבודה זרה, דרכי האמת, האמת של אברהם אבינו. הם רצו להטעות גוי, הוא לא היה מאמין שעץ יכול להיות האל שלו, קודם עשו לו שכבר לא תהיה לו השקפת עולם נורמלית, הוא כבר יהיה כל כך מבולבל, אז אפשר להכניס לו כל דבר.
זה פשט טוב, זה אמת שכל השטויות האלה, זה או זה או דרכי האמת, זו תחרות. למעשה, אדם שמתייאש מלהיות בעל שכל, מלהבין את העולם, אז אפשר להכניס לו כל דבר שאתה רוצה. או סתם, כי הגויים שמוכרים את זה אומרים, “אה, זה עובד כך, כי הדמות פלוני בן פלוני אמרה,” לאט לאט מתבלבלים ומאבדים את האמונה.
דובר 1:
ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים, בגלל זה התורה הזהירה, כשהתורה הזהירה שלא ללכת אחרי הטיפשות, התורה אמרה “תמים תהיה עם ה’ אלקיך”, להיות חכם, להיות בעל דעת תמימה, להיות בעל דעת ברורה, כי כך לא ילכו אחרי הדברים האלה.
בדיוק הפוך ממה שהעולם חושב, העולם חושב שתמים אומר שצריך להיות תם, צריך להיות טיפש. להיפך, צריך להיות חכם. התורה אמרה שצריך להיות בעל דעת ברורה. אבל צריך להיות חכם גדול כדי להיות מסוגל עם…
כפי שהרמב”ם אומר עניין כזה בהלכות עבודה זרה, כשנזדיירו כל עולי עולם. לפני כן התורה הזהירה, כשהתורה הזהירה שלא ללכת אחרי הטיפשות, התורה אמרה, “תמים תהיה עם ה’ אלקיך” – תהיה חכם, תהיה לך תמימות דעת, דעה חזקה וברורה, ובגלל זה לא תלך אחרי הדברים האלה.
זה לא אומר שאתה צריך להיות תם, טיפש, להיפך, אתה צריך להיות חכם. הרמב”ם אומר שאתה צריך להיות בעל חכמה גדולה כדי לדעת שזו טיפשות. הרמב”ם אומר ש”תמים”, מה המשמעות של תמים? תמים פירושו שלם, לא קטן שהוא חסר דעה, אלא תמים דעה. ואז תהיה “עם ה’ אלקיך”, כי הקב”ה הוא האמת.
דבר מעניין שהרבה אנשים חושבים הוא, שכדי להאמין צריך ללכת קצת נגד המציאות, צריך להיות מסוגל לעצום עיניים. הרמב”ם אומר לא, שכח מזה. הקב”ה הוא המציאות הגדולה ביותר, וזו גם תמימות. תמימות פירושה שאתה הולך נכון, אתה הולך עם המציאות. זו התמימות האמיתית. הרמב”ם מפרש תמים – שלמות ודעת.
אבל זה מעניין, תמימות יכולה גם להיות שיש לך השקפת עולם שלמה, הקב”ה ברא את העולם ומבינים שהכל מסתדר. ההיפך מתמימות הוא כשכל כך הרבה דברים קורים שאני לא יודע מה המשמעות, ומתחילים לראות כישופים. מוציאים חלקים מהפאזל, עכשיו אין לך את הפאזל השלם. תמים כפי שאתה אומר פירושו שהכל מסתדר, הקב”ה ברא את העולם ומבינים הכל, מבינים איך זה עובד, כי הכל מסתדר. כשנכנס כישוף, חסר בתמימות, כי נכנסים חלקים שלא מבינים.
כן, אפשר גם לזכור שיש מחלוקת על זה. הרמב”ן אמר בדיוק להיפך, שהרמב”ם הוא תמים, הוא אומר שהוא יותר מדי צדיק, הוא אומר שהוא הולך נגד המציאות, הוא רואה שכישוף עובד כן. בקיצור, יש בזה מחלוקת ראשונים, אבל שיטת הרמב”ם היא עדיין שיטה טובה.
את התהלים צריך להבין, ויש שם פרק חשוב וזה פרק קשה. אבל זה לכל הדעות, זה מוסכם לכל הדעות, ש“אין ראוי לישראל שהם חכמים”
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 80047#
The previous chapters dealt with actual idolatry, then with “lo techanem” – not allowing gentiles to dwell in the Land of Israel, not being in partnership with idol worshippers. Chapter 11 moves further away from actual idolatry, to things that are not included in idolatry itself, but rather chukat hagoyim – customs of idol worshippers that one may not imitate. The foundation: by becoming close to them in customs, one eventually comes back to actual idolatry.
—
“One may not follow the customs of the gentiles nor resemble them, not in clothing nor in hairstyle, as it says ‘and you shall not follow the customs of the nation…’ and it says ‘beware lest you be ensnared after them…'”
One may not follow the ways and customs of gentiles, not become similar to them – not in clothing, not in hairstyles.
1. “Chukat” means customs, not laws: “Chok” doesn’t mean a formal law, but rather a fixed practice, a regularity – from the language of chakika, “something engraved,” something that is constant and regular. A law is perhaps the strongest expression of a regularity, but “chukat hagoyim” simply means their customs, not their formal laws.
2. “Chukat hagoy” applies to neutral things, not to transgressions: Transgressions are already forbidden in themselves. The special prohibition of “chukat hagoy” applies to things that are inherently neutral – merely a “style” – but because gentiles do it this way, and there’s no practical reason for it, it’s forbidden. If a gentile does something because it’s practical, there’s no prohibition of chukat hagoy. Only when the sole reason is “this is how gentiles do it” – then it’s forbidden.
3. The verses speak in the context of forbidden relations and idolatry: “And you shall not follow the customs of the nation” speaks in the context of forbidden relations (like marrying a sister), and “beware lest you be ensnared after them” speaks of idolatry. But the Rambam expounds it more broadly: the foundation is that when one adopts gentile customs (even neutral ones), one becomes close to them, and eventually comes to forbidden relations and idolatry. The Torah fears this process of “becoming close.”
4. Parallel to “lo techanem”: Just as with “lo titen lahem chen” the Rambam said it’s not because one begrudges a compliment, but because it brings kiruv hadaat – so too here, the prohibition is because one becomes too close to them.
5. “The principle and essence of the matter – that one should not resemble them, but rather the Jew should be separated from them and recognizable”: The Rambam summarizes that the principle of all these prohibitions is: a Jew should be separated from gentiles and known as different. “Separated in his other actions just as he is separated from them in character traits and beliefs” – just as a Jew thinks differently (midot = foundations of Torah; deot = laws of character traits), so should he also be different in actions and clothing. The verse “and I have separated you from the peoples” is brought as a source.
6. “Separated” doesn’t mean wearing Jewish clothing, but rather not wearing gentile clothing: One could argue that “separated in his clothing” is a positive biblical commandment to wear specifically Jewish clothing. But the Rambam doesn’t go that way – he only says that one should not wear gentile clothing. The difference: one doesn’t need to seek “the Jewish garment,” but one shouldn’t seek what gentiles wear. A person wears what is practical (warm in winter, cool in summer) – that’s enough.
7. Parallel to Laws of Character Traits: The Rambam uses the same language in Laws of Character Traits: “Just as the wise person is separated in his beliefs and other actions, so should he be separated in his food.” There it applies to a Torah scholar – he should also in action match his higher level. The higher your knowledge, the more your actions must match it.
—
“And one should not wear clothing that is unique to them, nor grow locks like the locks of their heads… for they shave from the sides and leave hair in the middle, and this is called blorit… and one should not shave the sides opposite the face near the ears…”
One should not wear clothing that is unique to gentiles; not make hairstyles like theirs – specifically “blorit” (shaving the sides and leaving hair in the middle).
1. “Clothing unique to them” – only what is specific to them: The prohibition is not on regular pants or normal clothes that everyone wears. Only clothing that is “unique to them” – specifically affiliated with gentiles/idolatry – is forbidden. If everyone wears it, it’s not “unique to them.”
2. Must one know what contemporary idol worshippers do? Seemingly, to know what one may not do, one must know what contemporary gentile idol worshippers do – not just gentiles in general, but what is affiliated with idolatry.
3. Blorit – two prohibitions: Whoever makes a “blorit” (shaving the sides, leaving hair in the middle/front) transgresses both the prohibition of pe’ot (a special mitzvah), and chukat hagoy. These are two separate prohibitions.
4. Jews do the opposite: Jews shave in the middle and leave at the sides (pe’ot) – this is exactly the reverse of blorit.
—
“And so too in building, one should not build places like the temples of idol worshippers so that many will gather there as they do.”
One should not build public places in the style of temples of idolatry, which are built to attract masses of people.
1. The Rambam gives a reason – “so that many will gather there”: The Rambam explains why gentiles build this way – so it will catch the eye and attract people. One should not learn from them this trick, even for a good purpose (like a study hall).
2. “Yitkabetzu/yitkansu bahem rabim” – a recurring motif in the Rambam: The Rambam uses this language of “yitkabetzu/yitkansu bahem rabim” at least three times in different contexts (also regarding artists, regarding singing). Something bothers the Rambam about this concept of making a place extra attractive so people will “wander in.”
3. What does “heichalot” mean? The Rambam brings from Sifrei that heichalot are “tratiot and circuses” (theaters and circuses). These aren’t just entertainment venues, but they had a connection to idolatry – entertainment for the people but with a tone of idolatry.
4. A possible interpretation: The prohibition is that a Jew should not build something that looks like a church, so that people (especially ger toshav or the masses who don’t know much) will come in because they think it’s a church, and through this they will “seek God” in a false manner.
5. Is the prohibition only on synagogues or also on private homes? The Rambam says “heichalot” – not necessarily a synagogue. Even a house or an office may not be made like gentile temples.
6. [Digression: A synagogue should not be like a theater:] A synagogue is a place where one goes because one wants to pray, not because it’s a beautiful place. One should not imitate the gentile approach of “public relations” through architecture. Jews need to find their own way of how to “draw” people.
7. [Digression: “Kosher entertainment”:] The Rambam would perhaps not have liked the concept that one must make heimish entertainment so people won’t go to gentile entertainment.
8. Religious Jews and buildings: Religious Jews are careful about clothing and hair (not to be like gentiles), but about buildings one is less careful. The Reform indeed made synagogues that look like houses of idolatry, but usually one can recognize a synagogue.
—
When he reaches close to his blorit three fingers’ width in any direction – he withdraws his hand and stops cutting.
A Jewish barber cutting a gentile’s hair may not make the “blorit” – a special hairstyle connected with idolatry. When he comes within three fingers of the blorit, he must stop.
1. Is the blorit a service or just preparation for idolatry? It was part of the “way of worship” – not just a secular thing, but something that has to do with the deity. The gentile himself wouldn’t say it’s a secular thing – it has a connection to his god.
2. From Moreh Nevuchim: It’s said that it’s not the worship itself, but a preparation – it creates humility, it makes a person “beaten down” so he can serve afterward. An analogy: why does one eat on Yom Tov? That itself isn’t service of God, but a preparation so it will be a beautiful Yom Tov.
3. In any case: It was part of the idolatrous worship – in the category of “way of worship” – and therefore the Jewish barber may not do it, and he should let the gentile assistant finish.
—
“A Jew who is close to the government and needs to sit before them constantly, it is disgraceful for him not to be dressed like them – he is permitted to dress like them and to shave opposite his face so that he will not be despised.”
A Jew who deals with the government and must sit before them, may dress like them and shave like them, so he won’t look despicable.
1. What does “close to the government” mean? The Rambam says not “for the needs of the many” – he only says “close to the government and needs to sit before them.” This can mean simply a Jew who must do business with gentiles, not necessarily an advocate who helps Jews. In the Gemara it also only says “close to the government” without specification that it’s for the benefit of Israel.
2. The Rama in a responsum does bring that the reason is “so that he may protect Israel before them” – he is close to the government in order to defend Jews.
3. A possible broader interpretation: Even without that – the very fact that a gentile knows he has a Jewish family/acquaintance, that he has “accountability” – that itself already helps Jews.
4. An important proof from this leniency: If it were a clear biblical prohibition, how can it be permitted? This shows that the prohibition of chukat hagoyim (at least in certain details) is not such a simple prohibition. But the Rambam does count it as one of the prohibitions, and it’s difficult to understand how one can permit a prohibition.
5. [Digression: Contemporary advocates:] In America one is allowed to come with a yarmulke, it’s not disgraceful.
—
“One may not practice divination like the gentiles, as it says ‘you shall not practice divination.’ What is divination? Such as those who say: since my bread fell from my mouth, since my staff fell from my hand – I will not go to such-and-such place today for I will not succeed… or since a fox passed on my right… perhaps I will encounter a deceitful person… the chirping of birds… and they say this snake says… it will be thus and not thus, it’s good to do such-and-such and bad to do such-and-such… slaughter this rooster that crowed in the evening, or slaughter this hen that crowed like a rooster… and so too one who makes signs for himself – if such-and-such is said to me I will do such-and-such… like Eliezer the servant of Abraham… all is forbidden. And whoever does an action from these things receives lashes.”
One may not practice divination like the gentiles – this means taking signs from random occurrences (bread falls from mouth, staff falls from hand, a fox runs by, birds chirp, a rooster crows at a strange time) as a sign that one will not succeed. Also making signs for oneself (like Eliezer the servant of Abraham) is forbidden. Everything is forbidden, and whoever does an action based on this receives lashes.
1. What does “like the gentiles” mean? Does it mean that only in the manner that gentiles do it is forbidden, but a “Jewish divination” would be permitted? The Rambam brings the verse “for there is no divination in Jacob” – this shows that among Jews there should be no divination at all. The verse “it shall not be found in you” means that among Jews should not be found the sort of beliefs that exist among gentiles. But the Rambam learns that this is more than just chukat hagoyim – it’s a prohibition in itself that the Torah has already forbidden, although it’s also chukat hagoyim.
2. Distinction between divination and murder: Regarding murder one doesn’t say the prohibition is because gentiles do it – murder is a problem in itself. But regarding divination the problem is chukat hagoyim, because one doesn’t do any act of sorcery – it’s only superstitious beliefs that stem from gentile ways.
3. The fox sign – demotivation: The fox is a cunning animal, clever – the person thinks that today he will encounter a deceiver. In both examples (fox, bread falls) the practical outcome is that he becomes demotivated – “today is not a good day, maybe tomorrow.”
4. A rooster that crowed in the evening – why slaughter: The slaughter is not because he doesn’t like the rooster, but because he sees it as a bad sign, and therefore thinks one must slaughter it to stop the bad sign.
5. Eliezer the servant of Abraham – the Rambam’s position: The Rambam brings Eliezer’s sign (“I will also water your camels”) as an example of divination that is forbidden. The Rambam holds that Eliezer didn’t do well – he only did it because he was a slave (not a Jew), or because it was before the giving of the Torah.
6. Question on the Rambam regarding Eliezer: According to the plain meaning of Eliezer, he was only seeking a woman with good character traits – “I will also water your camels” is a logical test of character, not divination! Answer: If it were only a character test, he wouldn’t have needed to make a whole prayer about it – he could have simply checked her character traits. The more straightforward interpretation in the Gemara is that it was indeed divination.
7. “All similar to these things are all forbidden” – broad principle: The Rambam makes clear that one cannot enumerate every sort of nonsense – everything is forbidden.
8. “Receives lashes” – what is the action? An interesting question: The Rambam says “whoever does an action from these things receives lashes” – one receives lashes only with an action. But what is the action? He doesn’t do the sign itself – the sign happens (he sees a bird). The action he does (a business deal) is not in itself a transgression. The transgression is that he did it *because* it was a sign – but that’s a motivation, not an action!
—
“One who says this house that I entered is a good sign for me, or this woman I married, or this house I bought is blessed… and so too one who asks a child what verse are you learning, if he says a verse of blessings he rejoices and says this is a good sign – all these and similar things are permitted. Since he did not direct his actions and did not refrain from acting, but rather made this sign for himself for something he already wanted and saw fit to do.”
One may rejoice with a good sign after one has already done something – because one didn’t make the decision based on the sign. Also asking a child “tell me your verse” is permitted, if one doesn’t do any action based on it.
1. The fundamental distinction – sign before vs. sign after: The Rambam’s entire distinction between forbidden and permitted is: if one does an action *based* on a sign – forbidden (divination). If one notices a sign *after* one has already done it – permitted. Regarding house/wife: he has already married, already bought, and he notices that since then things are going well – this is permitted. “Since he did not direct his actions and did not refrain from acting” – he didn’t do or stop because of the sign.
2. Question on “tell me your verse”: Regarding house/wife it’s clear – it’s already after the action. But regarding “tell me your verse” – when does he ask the child? He goes *before* the action to ask, he wants to know if today is a good day! How can the Rambam put this together with house/wife?
3. Answer: The Rambam says “he rejoices and says this is a good sign” – he just rejoices. He does nothing based on it. He only wants to have a good day, a good feeling. In both cases (house and child) the main point is that he doesn’t do any action based on the sign.
4. “Good sign and good fortune” – is this permitted? When one says “mazal tov” at an engagement – is this divination? Conclusion: This is permitted even according to the Rambam, because one doesn’t do any action based on it – one only wishes that it should be with good fortune.
—
1. Raavad on yichudim (from previous halacha): The Raavad says “I don’t know what this is” – he doesn’t understand what the Rambam means by yichudim.
2. Raavad’s position regarding Eliezer: The Raavad says “they said this is a great innovation of Abraham that is worthy to rely upon, if it is permitted” – the Raavad holds that Eliezer’s sign was permitted. His proof: The Torah relates the story not disparagingly, but positively – it cannot be a prohibition. The Raavad also holds that “house, child and wife” (Gemara: “although there is no divination there is a sign”) means one can rely on signs, but only three times (as the Gemara says). The Rambam doesn’t bring this condition of three times.
3. Fundamental dispute Rambam-Raavad:
– Rambam: One may never do an action based on a sign. Only a sign *after* the action (for joy alone) is permitted.
– Raavad: One may indeed do things based on signs (like Eliezer). Only certain types of divination are forbidden.
4. Practical difference: According to the Raavad one may go say “tell me your verse” and based on that make a match or not (or “goral HaGra”). According to the Rambam one may not.
5. Open question on the Raavad: If the Raavad holds that signs are permitted – what according to him is the distinction between a permitted sign and forbidden divination? This hasn’t become clear.
6. The Rambam’s overall approach (indicated): The Rambam wants a person to make decisions based on intellect, not based on signs. At the end of this chapter the Rambam will explain his position more explicitly.
—
“And what is a kosem? This is one who does an action from other actions so that his mind becomes empty and his thought ceases from all things until he says things that will be in the future…”
Kosem is a sort of fortune-telling through emptying the mind (a sort of meditation), similar to yidoni but without the “fancy” actions. It’s different from nichush – nichush is only making a sign from what one hears, kosem is an active procedure to reach a state of empty mind.
1. “Yasum da’ato” – explanation: The word “yasum” is translated from the language of shomem/mishtomem – his mind becomes empty, like “arise and be desolate.” This means a state where the mind becomes completely emptied, and what then comes to him, he thinks, are “things that will be in the future.”
2. List of acts of kosem: The Rambam brings various methods: (a) working with sand and stones with the hands; (b) bowing to the ground and shouting; (c) looking in an iron mirror or crystal ball – using the power of imagination; (d) holding a staff in hand and leaning on it until the mind becomes empty.
3. Proof from the verse “my people inquire of wood and their staff tells them”: The plain meaning of the verse is that “wood” means idolatry. But the Rambam interprets it literally – the staff itself, because the kosem uses the staff as an instrument for divination.
4. The law of one who asks the kosem: The one who asks (the one who questions the kosem) receives only rabbinic lashes, but the kosem himself, if he did an act of divination, receives biblical lashes, as it says “there shall not be found in you a kosem kesamim” – because it’s a prohibition with an action.
5. Question about meditation: A difficult question – according to the Rambam it comes out that it’s forbidden to do meditation with an action (and perhaps even without an action) when the goal is to tell the future through the power of imagination. In Sefer HaMitzvot the Rambam writes that it’s forbidden to arouse the power of imagination “with one of the types of arousal.” Distinction: Kosem doesn’t mean just using the power of imagination – it means specifically telling the future through the power of imagination. Simple meditation to calm the mind (without fortune-telling) is not the same thing. But it remains a question why the Rambam holds it’s bad – perhaps because it’s a sort of chukat hagoyim.
—
“What is a me’onen? These are those who set times, who say through astrology such-and-such day is good, such-and-such day is bad, such-and-such day is suitable to do such-and-such work, such-and-such year or month is bad for such-and-such thing.”
A me’onen is one who sets times according to astrology – he says that certain days/months/years are good or bad for certain things.
1. Dispute of Rishonim on the Rambam: Many Rishonim argue with the Rambam’s position. For example, the Gemara says that when one has a case with a gentile one should do it in the month of Adar because Adar is a blessed month – this seemingly doesn’t fit with the Rambam who says one may not set that a month is good for something. Also the Rama’s custom that one should not make a wedding at the end of the month (because the moon is not full) goes according to the Rishonim who dispute the Rambam.
2. “Even though he did not do an action”: The Rambam says that me’onen is forbidden even without an action – merely saying that such-and-such day is good/bad is already forbidden, but on this there are no lashes. Only when one does an action – one actually goes to do something at the specific time according to what the astrologers said – then one receives lashes, as it says “you shall not practice divination.”
3. Explanation of “did not do an action”: Two interpretations: (a) he only said that a day is good/bad, but didn’t actually do anything according to it; (b) he did the divination thing itself (said the fortune) but didn’t do any other action with it. The distinction: “did an action” means one actually acted according to the me’onen’s pronouncement – that’s the action that makes it a prohibition with an action with lashes.
—
“And so too one who holds the eyes and makes it appear to the viewers that he does a wondrous deed but he didn’t do it, this is included in me’onen and receives lashes.”
One who does sleight of hand – he makes it look to people like he’s doing wondrous things, but in truth he’s doing nothing – is also included in me’onen and receives lashes.
1. Question – connection to me’onen: Seemingly sleight of hand has no connection to me’onen (setting times according to stars). The Rambam however puts it under the same prohibition of “lo te’onenu.”
2. What does “achizat einayim” mean according to the Rambam: The Rambam says he “medameh” – he makes you think he’s doing something wondrous. This is a distinction – it could be that all sorcery-type things work through sleight of hand / power of imagination, and the distinction between different categories is only in the manner.
3. Two approaches to sorcery: (a) If one says that other wondrous acts (like ovot and yidonim) work truly, then sleight of hand is the distinction – the one who only does a trick. (b) If according to the Rambam nothing works truly (as he will say later that even idolatry doesn’t work), then one must understand the distinction differently.
4. Is a modern “magic show” forbidden according to the Rambam? If a magician says clearly “this is a trick, I’m not a superman” – is he transgressing? The logic would be no, because the Rambam says the prohibition is because one fools people that people can do impossible things. But:
– First, the Rambam’s halacha is not dependent on the reason. Even if the reason is to avoid deception, the halacha can be broader.
– Second, even when the magician says “it’s a trick,” the eyes see something different from reality – and that itself can be the problem of “ochaz et ha’einayim.” The magician actively seeks to deceive the eyes.
– Third, the Rambam himself says “simple and confused people” – in his time people also knew it was tricks, and nevertheless he holds it’s forbidden.
5. Dispute of Rishonim: The Ramban disputes the Rambam in the interpretation of “me’onen” in general, and the Rama doesn’t follow the Rambam’s approach. For example, according to the Rambam it’s biblically forbidden to make a wedding on Tuesday because “it’s a good time” (me’onen), but the Rama says one should do so.
6. Halacha vs. reasons for commandments: One may not mix halacha with reasons for commandments. The Rambam doesn’t say the prohibition is falsehood (falsehood is a different prohibition). It’s a special prohibition to make someone think that people can do impossible things. But even if one understands the reason differently, the halacha remains halacha.
—
“What is a chover? This is one who speaks words that are not in human language and have no meaning, and imagines in his foolishness that those words are effective… until they say such-and-such about the snake that it won’t harm… and holds in his hand when speaking a key or stone or bowl and the like, all is forbidden.”
“And the chover himself who is the chover… if there was an action… even if there was only that he moved his fingers… he receives lashes, as it says ‘there shall not be found in you a kosem kesamim… and a chover chaver.'”
“But if he spoke these words and did not move either finger or head and had nothing in his hand” — he is exempt from lashes.
A chover is one who speaks mystical words that have no true meaning, and he believes in his foolishness that the words are effective – e.g. he says an incantation over a snake that it shouldn’t harm, or he says words over a person that he should be protected. If he held something in his hand (a key, a stone, a bowl) or even just made movements with his fingers – he receives lashes. Without an action – he is exempt from lashes.
1. The foundation of chover – an incantation with an action: The Rambam’s entire approach to chover revolves around the distinction between speaking alone (which is not an action) and speaking with an action. This is consistent with the principle that lashes require an action. The Rambam brings specifically that even if the “action” is only that he held something in his hand (key, stone) or only shook with his fingers – that’s already enough for lashes. But without any action – only words – he is exempt.
2. The meaning of “abra cadabra”: As an example of mystical words: “abra” = I create, “cadabra” = with my words. This is exactly the concept of chover – one who believes that through special words he can create or effect things.
3. The distinction between the chover and the client: The Rambam speaks both of the chover himself (the one who says the words) and of the one who goes to the chover (the “client” who asks the chover). Both are connected with the prohibition.
4. Shaking while speaking – is this an “action”? A sharp question: When a person speaks, he naturally shakes (body language). Does one count this as an “action” that makes him liable for lashes? The conclusion is clearly no – a natural reflex of speaking is not the “action” the Rambam speaks of. The Rambam means when he intentionally made specific movements with his hands as part of the incantation ritual. If one would give lashes for natural body language while speaking, one would be transgressing bal tosif.
5. The distinction between achizat einayim and other acts of deception: According to the Rambam, who holds that all sorcery things don’t work in truth, achizat einayim is just another way of doing the same tricks – one does a trick through “abra cadabra” and one through simple sleight of hand. The main distinction: with achizat einayim the doer himself knows he’s deceiving; with other forms of sorcery the doer himself believes he truly can.
6. The Rambam’s moral lesson – a mitzvah to be wise: A great foundation in the Rambam is that there’s a mitzvah for a person to be wise and not be a fool. A person must know what a person can indeed do and what a person cannot do. When one loses this “sense of reality” – that’s the root of all these prohibitions.
7. The verse “there shall not be found in you” – eight prohibitions: The Rambam enumerates from this verse: one who passes his son or daughter through fire, kosem kesamim, me’onen, menachesh, mechashef, and chover chaver – eight things. Each one has its own definition of “action” that makes one liable for lashes.
—
The person who goes to the chover and lets the chover do his chover-act on him, transgresses a prohibition without an action. He doesn’t receive biblical lashes, but does receive rabbinic lashes, because he participated in the foolishness of the chover – because he participated in the foolishness of the chover.
Plain Meaning:
The chover himself makes the sounds and says the names; the person who goes to him just sits there, believing it will help him. This “sitting before him” – he sits before him – is not an action, only passive participation.
1. Two ways in which it’s a prohibition without an action: (a) When the chover himself only spoke without any physical action; (b) When the chover did make sounds, but the nechbar (the person who goes to him) did nothing himself – he only sits there and convinces himself that it helps.
2. Important inquiry regarding prohibition without an action and rabbinic lashes: Is there rabbinic lashes for every prohibition without an action? The conclusion is no. The Rambam therefore brings a special reason why here yes – because this going to the chover is an active participation (he goes because he believes it helps), and that’s enough for a rabbinic punishment.
3. Two explanations why prohibition without an action doesn’t receive biblical lashes: (a) One cannot prove he did something; (b) It’s not strong enough. According to explanation (a) rabbinically would also be the same problem. Therefore it seems the meaning is according to explanation (b): Biblically requires an action for lashes because only that is serious enough, but rabbinically one can indeed punish even without an action, when he is “a partner in the foolishness of the chover.”
—
“Rather they are the sounds and strange ugly names… they have no meaning”
1. “Strange” vs. “ugly” – two separate categories: “Strange” designates words in a foreign language (language of nation and nation) that are odd; “ugly” designates combinations of letters that mean nothing – just nonsense words. The “ugliness” comes from the fact that it has no meaning – when something has meaning it has beauty, but empty words are repulsive.
2. “They do neither evil nor good”: The Rambam brings the language of the verse that the words do neither bad nor good. The Rambam wants to emphasize that the prohibition is not because the chover uses evil forces or does harm – rather the prohibition is inherent in saying empty words that mean nothing.
3. What if the incantation does have meaning (like a verse)? Then it’s not the prohibition of chover chaver (which is specifically words without meaning), but perhaps another prohibition. The Rambam will later bring the matter of one who whispers over a verse.
4. Different prohibitions can come together: Sometimes one does both chover chaver (says nonsense words), and kosher (makes a knot), and other types of sorcery. But the Rambam makes each one a separate prohibition.
5. The Rambam’s position that chover chaver doesn’t help: The Rambam holds that the prohibition is not because he uses evil forces – on the contrary, he holds that it does nothing. This is the foundation of his position on sorcery in general.
—
“One who was bitten by a scorpion or snake, it’s permitted to whisper over the place of the bite, even on Shabbat… in order to settle his mind and strengthen his heart… it’s not a cure”
Because the person is in danger and in panic, they permitted him to do things that he convinces himself help, so that his mind won’t become deranged.
1. Double leniency – both chover chaver and Shabbat: The Rambam permits this both from the side of the prohibition of chover chaver, and from the side of Shabbat prohibitions (where healing on Shabbat is forbidden except in danger). The foundation is that settling the mind permits both prohibitions.
2. “It’s not a cure” – the Rambam’s principle: The incantation is not a cure – it does nothing physically. The entire leniency is only because it calms the patient. This fits with the Rambam’s general position that sorcery/incantation has no real effect.
3. The “placebo effect” in the Rambam: The Rambam essentially describes the placebo effect – the incantation doesn’t help physically, but because the person believes in it, it calms him, and that itself has a healing effect. The Eliyahu Rabbah interprets “to strengthen his heart” not only that the person should be calm, but that the calmness itself prevents the poison from spreading so quickly in the body – the person doesn’t have a heart attack from fear. This is the mechanism that explains why people convince themselves that chover chaver works in truth – because the placebo works on a large percentage.
4. The Meiri’s position (which goes with the Rambam): The Meiri also says it’s a prohibition of chover chaver, but since it’s a prohibition without an action (a lighter prohibition), it’s permitted in a place of danger. Writing (writing an amulet) would perhaps not be permitted, because that’s an action.
5. Important innovation – “to strengthen his heart” means more than just psychologically: The Rambam’s language “to settle his mind and strengthen his heart” doesn’t mean only that the person should be psychologically calm. Rather: when the person is calm, this also helps that the poison should go out faster – the settling of the mind has an indirect physical effect on the patient’s healing process. This is an innovation in understanding the Rambam – it’s not only a psychological leniency, but it has real medical significance.
6. The whisperer himself must know that it doesn’t help: Part of the leniency is that the whisperer should know that he’s doing it only so his mind won’t become deranged – he’s fooling the patient for his benefit. This is similar to the matter of ochaz einayim – the doer knows it’s a trick.
7. The leniency applies only to believers: The Rambam speaks of people who believe in the incantation – for them one may do it on Shabbat. One who doesn’t believe in it (like one who has learned Rambam), one may not do it for him, because for him it’s chover chaver and Shabbat desecration without any benefit. The Rambam says this explicitly in Moreh Nevuchim on other things that the Gemara permitted.
8. Why not tell the patient the truth? Why shouldn’t one simply say to the patient “the incantation doesn’t work, it will only calm you”? The answer: The entire matter is only effective when the patient believes that it helps – otherwise it won’t calm him.
—
“One who whispers over a wound and reads a verse from the Torah, and so too one who reads over a child that he not be frightened, and one who places a Torah scroll or tefillin on a baby so he will sleep – not only are they included in chovers and menachshim, but they are included among those who deny the Torah, for they make words of Torah a cure for the body, when they are only a cure for souls, as it says ‘and they shall be life for your soul.'”
One who whispers verses over a wound, or reads verses for a frightened child, or places a Torah scroll/tefillin on a child so he’ll fall asleep – is not only transgressing chover chaver, but is also a denier of the Torah, because he makes Torah into a cure for the body, whereas Torah is only a cure for souls.
1. Chover chaver even with verses in human language: Earlier the Rambam defined chover chaver as saying words “that are not in human language” – but Torah verses are written in languages that people understand! There’s no contradiction, because even when the verse has meaning, if the meaning has nothing to do with the cure (like “In the beginning God created” over a wound), it’s still chover chaver.
2. The act as it happens: People who make segulot from verses usually distort the verse: say it backwards, only initial letters, or other distortions. This is part of the “wisdom” of segulot.
3. “Deniers of the Torah” – the meaning: The Rambam’s innovation in explaining the Mishnah (Sanhedrin chapter Chelek – Rabbi Akiva says one who whispers over a wound has no portion in the World to Come): The denial is not simply that he does a transgressive act, but he doesn’t understand what Torah is. He thinks that the physical sound of the verse – the “body” of Torah – heals. But in truth Torah is only a cure for souls: it heals a person’s beliefs, character traits, wisdom – the rational soul. “And they shall be life for your soul” – for your soul means the intellect.
4. The verse of Rabbi Akiva – “all the illness”: Rabbi Akiva brings the verse “all the illness that I placed in Egypt I will not place upon you for I am the Lord your healer.” The verse means: if you keep Torah, God will heal you. But the whisperer thinks that saying this verse over the wound is itself magic that makes the wound go away. This is the denial – he distorts the content of the verse.
5. Distinction between whispering over a wound and whispering on Shabbat in danger: What is the distinction between “one who reads for a child that he not be frightened” (which is forbidden) and the previous law of whispering on Shabbat for a scorpion bite “so his mind won’t become deranged” (which is permitted)? Answer: With a scorpion bite it’s a place of danger, there the settling of the mind actually works as a cure (the fear itself can kill). But with a child who is simply frightened, there’s no danger, and the settling of the mind won’t help to such a great extent.
6. “Cure for the body” vs. “cure for the soul” – the deeper meaning: The Rambam’s distinction is: Does one believe that the body of Torah (the physical sound, the letters) heals – that’s denial. Or does one believe that the content/soul of Torah (the beliefs, character traits, wisdom) heals – that’s truth. “Cure for the body” means one believes the verse’s language itself has a physical power; “cure for souls” means the content of Torah makes the person better, and through that he receives more providence.
7. Question on the Rambam – “denier” for not for its own sake?: Why is it so terrible – a denier of the Torah – only because one uses Torah for cure of the body? It’s like “an axe to dig with” – not for its own sake, but not denial! This remains as a question.
8. Can one believe in both – cure of soul and cure of body?: The Rambam’s language “they are only cure for souls” implies one cannot believe in both – it’s either cure for souls, or cure for the body (and then he’s a denier). This is difficult.
9. Connection to “cure of soul and cure of body” in Mi Shebeirach: When a person has more knowledge of God, he has more individual providence – God watches over him. Torah guards him. This is the way that cure of soul brings to cure of body.
10. Saying Tehillim vs. praying: The Rambam doesn’t speak against praying for a sick person – that’s certainly permitted. Also not against simply saying Tehillim. The question is only when one uses it “as a segulah” – like the verse itself has a magical power.
—
“But a healthy person who reads verses and a psalm from Tehillim so that the merit of reading them will protect him and he will be saved from troubles and damages – this is permitted.”
A healthy person who reads verses/Tehillim so the merit of learning will protect him – this is permitted.
1. The distinction: “merit of reading them” vs. power of the verse: When a person thinks that the physical saying of the verse has a magical power – it’s chover chaver. When he thinks he receives merit from learning Torah, and the merit protects – it’s permitted. It’s like giving charity or doing a mitzvah: every mitzvah protects a person, because God judges according to merits.
2. “Healthy” – why specifically a healthy person? The Rambam says “healthy” – which means for a sick person it’s different. Why shouldn’t a sick person be able to say Tehillim for merit? Answer: When one stands by a sick person’s bed and says a specific verse, it looks like chover chaver – like the verse has a magical power. As opposed to a healthy person who reads Tehillim – it’s clear he only wants the merit.
3. Distinction between before and after: Rashi says there’s a distinction whether one says verses before a trouble (preventive) or after a trouble. Before – permitted (“that it will protect him”), after – forbidden. But it’s asked: there’s always an “after of after” – he’s already afflicted, but he now needs merits so it won’t get worse.
4. The previous law (knots/whispers on Shabbat) is also cure of souls: The previous leniency of “knots for fever and for beloved” is also essentially cure of souls – it calms the person, and through that it has a good effect on the body. It could be that the only power Torah has to heal an illness is always through cure of souls – the person becomes a better person, receives more merits, and through that receives providence.
—
“This is one who starves himself and goes and sleeps in the cemetery so that the spirit of impurity will come upon him and inform him what he asks about. And there are others who wear known clothing and say words and burn known incense and sleep alone so that such-and-such dead person will come and speak with him in a dream. The principle of the matter: anyone who does an action so that the dead will come and inform him — receives lashes.”
One who inquires of the dead is when one does actions (starving, sleeping in cemetery, wearing special clothing, bringing incense) so a dead person will come in a dream and answer questions.
1. Why does the Rambam bring multiple techniques? The Rambam brings not only the first example (starving himself and sleeping in cemetery) but also other techniques (known clothing, incense, sleeping alone) – the reason is because he must show that there’s an action involved, which is necessary for lashes. With starving himself alone, not eating is not an action, but going to sleep in cemetery or wearing clothing – that’s already an action.
2. “Starving himself” and not “fasting”: The Rambam uses the language “starving himself” and not “fasting” – this is intentional, because “fasting” can look like something positive, but “starving himself” means he torments himself, which is clearly a negative act.
—
“It’s forbidden to ask a master of ov or master of yidoni… the master of ov and yidoni himself is stoned, and the one who asks them is in violation of a positive commandment and we give him rabbinic lashes. And if he accepted an action and acted according to his statement — he receives lashes.”
The master of ov/yidoni himself receives stoning. The asker – the client – receives only rabbinic lashes because he doesn’t do any action (he only asks). But if he does an action according to the advice of the master of ov – he receives lashes.
1. Why does ov and yidoni have more connection to idolatry than all other sorcerers? Ov and yidoni is a completely different thing – he takes a bone, he shouts – it’s a specific power that he attributes to the stone/bones, which is more similar to idolatry. One who inquires of the dead, on the other hand, appeals to a dead person, which is different.
2. The distinction between the asker (client) and the master (provider): The master is stoned from the side of a separate verse; the asker is only in violation of a positive commandment because he doesn’t do any action himself.
—
“And the sorcerer is liable for stoning and this is one who did an act of sorcery… one who holds the eyes — and it appears he’s doing but he’s not doing — receives rabbinic lashes.”
A sorcerer who does a true act of sorcery receives stoning. One who holds the eyes – who makes it look like he’s doing but isn’t really doing – receives only rabbinic lashes.
1. What does “did an act of sorcery” mean according to the Rambam? The Rambam holds that all sorcery is falsehood and lies! Answer: “Act of sorcery” doesn’t mean he has a true power – rather that he himself is also taken in, he’s part of the scheme, he believes in it. He does specific rituals (knocks three times, turns a belt, puts together sticks) – that’s an “act of sorcery.” In contrast, ochaz et ha’einayim does nothing of these rituals – he directly produces a snake from a hat without any ritual.
2. Why is a sorcerer specifically stoned but not all others? The verse “there shall not be found in you” enumerates all categories in one prohibition. But “a sorceress you shall not let live” is a separate verse only on a sorcerer. The principle: a prohibition given as a warning for court-imposed death penalty – one doesn’t receive lashes for it. Therefore, the prohibition of “there shall not be found in you” for a sorcerer is given as a warning for court-imposed death penalty (stoning), and therefore one doesn’t receive lashes for sorcery but rather stoning.
3. The question on ochaz et ha’einayim: Earlier (in the halacha about me’onen) the Rambam said that ochaz et ha’einayim receives lashes, and here (in the context of sorcerer) he says one is not lashed because it’s a prohibition given as warning for court-imposed death penalty.
4. A proposed answer: Ochaz et ha’einayim as me’onen (earlier) vs. as sorcery (here). Ochaz et ha’einayim is not actually a sorcerer – it’s only included in sorcerer (a branch of sorcery). Therefore:
– Stoning he doesn’t receive – because stoning is only for a “true sorcerer.”
– Lashes he also doesn’t receive – because the prohibition is given as warning for court-imposed death penalty (the prohibition of “a sorceress you shall not let live” stands there, even if ochaz et ha’einayim itself doesn’t receive stoning).
– He receives only rabbinic lashes.
5. The progression in verses:
– A sorceress you shall not let live – applies to a true sorcerer, therefore stoning.
– There shall not be found in you – applies more broadly, even something that is only similar to sorcery (ochaz et ha’einayim). This is the prohibition, but because the prohibition is given as warning for court-imposed death penalty (from “a sorceress you shall not let live”), there are no lashes.
6. It remains a mystery: The Rambam doesn’t write explicitly the entire progression – one must fill it in oneself. All commentators struggle with this.
—
“All these things are words of falsehood and lies, and they are what the ancient idol worshippers deceived the nations of the lands with so they would follow after them. And it’s not fitting for Israel who are wise sages to be drawn after these vanities, nor to bring to mind that there is benefit in them… Anyone who believes in these things and similar ones and thinks in his heart that they are true and words of wisdom but the Torah forbade them — is only from the fools and those lacking understanding, and in the category of women and children whose understanding is not complete. But the masters of wisdom and those of complete understanding know with clear proofs that all these things that the Torah forbade are not words of wisdom but emptiness and vanity that those lacking understanding were drawn after and abandoned all paths of truth because of them. And therefore the Torah said when it warned about all these vanities: You shall be wholehearted with the Lord your God.”
The Rambam concludes the entire chapter with a principled declaration: All things that were enumerated in this chapter (sorcery, divination, kosem, me’onen, ov, yidoni, etc.) are words of falsehood and lies – they have no reality. Idol worshippers invented it to fool the ignorant nations. A Jew, who is a wise sage, may not follow such nonsense, and not even believe in his heart that it’s true.
1. The Rambam’s position that sorcery is not real at all: The Rambam says words of falsehood and lies – it’s not that it works but one may not, rather it’s truly false, it does nothing. This applies to all things in this chapter – sorcery, divination, kosem, me’onen, ov, yidoni.
2. The historical progression – back to chapter 1: The Rambam connects this with the history of idolatry from chapter 1: they built beautiful temples, they planted asherot, they made false prophets – and another one of the means was sorcery. All parts of a great scheme to fool people into idolatry.
3. “And it’s not fitting for Israel who are wise sages” – part of being a Jew is to be wise: The Rambam doesn’t only say one may not because it’s forbidden, but at its root – it doesn’t fit for a Jew because Jews are wise sages. Part of Judaism is to have intellect. It’s a great transgression to be a fool (though the Rambam says “it’s not fitting” – it doesn’t fit – not that one is not included in Israel at all).
4. “Nor to bring to mind that there is benefit in them” – not only to do, even to believe: “To be drawn” seemingly means to do the act. But the Rambam adds: even to believe in one’s heart that it’s true is forbidden. “Benefit” means a practical benefit, a cure.
5. The verse “for there is no divination in Jacob and no sorcery in Israel”: The Rambam interprets this verse differently than the world: not that Jews have no mazal (there is no mazal for Israel), but that Jews are wiser – they don’t do divination and sorcery. This is praise for Israel’s wisdom, not a metaphysical statement.
6. “For these nations… listen to diviners and sorcerers, but you – not so has the Lord your God given you”: The Rambam interprets: the foolish nations listen to diviners and sorcerers, but to you God has given something better – wisdom. The Rambam doesn’t bring the continuation of the verse “a prophet from among you… He will raise up for you” – because he already brought this verse in Laws of Foundations of Torah to say that a prophet doesn’t innovate knowledge, but says simple things.
7. “Anyone who believes… and thinks in his heart that they are true and words of wisdom but the Torah forbade them” – the worst mistake: The Rambam specifically attacks the one who says: “Yes, it works, it’s wisdom, but what can I do – the Torah forbade it.” Such a person is from the fools and those lacking understanding, and in the category of women and children whose understanding is not complete. This is not a wicked person – it’s a fool.
8. “Those of complete understanding” – wholehearted means the opposite of what the world thinks: The world thinks “you shall be wholehearted” means one should be simple, not ask questions. The Rambam says exactly the opposite: wholehearted means those of complete understanding – one should have complete, clear understanding. “They know with clear proofs” – one should know with clear proofs that it’s false. Wholeheartedness is wisdom, not naivety. Wholeheartedness means one has a complete picture of the world – God created the world, everything fits, one understands how everything works. When sorcery comes in, there’s a lack in the wholeheartedness, because pieces come into the “puzzle” that one doesn’t understand.
9. Faith doesn’t go against reality: An important innovation against a widespread opinion that faith requires one to close one’s eyes and go against reality. The Rambam says no – God is the greatest reality, and wholeheartedness means one goes with reality, not against it.
10. “That those lacking understanding were drawn after and abandoned all paths of truth because of them” – how sorcery destroys a worldview: When a person believes in sorcery, it takes out an important piece of his puzzle – he no longer understands how the world works. He sees “wondrous things” that he cannot explain, and then his entire worldview is destroyed. This is the progression of how idol worshippers fooled people: first one confuses him with sorcery-nonsense, he loses his normal worldview, and then one can already convince him that a piece of wood is a god. “A person who despairs of having intellect, of understanding the world – then he can follow anything you want to convince him of.”
11. The Rambam’s two-layered reason for the prohibition:
– Layer 1 (which he said earlier): One may not because it’s branches of idolatry, it makes one similar to idol worshippers.
– Layer 2 (here, “at its root”): Even without that – it’s simply nonsense, and a wise person may not follow nonsense. The Rambam says both reasons.
12. [Dispute of Rishonim – Rambam against Ramban:] The Ramban holds exactly the opposite of the Rambam. The Ramban thinks the Rambam himself is the “wholehearted” (in the sense of naive), because he goes against reality – the Ramban sees that sorcery does indeed work in reality. But the main point – that “it’s not fitting for Israel who are wise” to follow such things – is agreed upon by all opinions, even according to the Ramban.
13. Practical difference regarding amulets: Even the Rambam himself would perhaps give an amulet in a situation of mortal danger when there’s no other way – “to settle his mind”. With this one can reconcile many righteous people who gave amulets – not always did they believe it actually helps, but “to settle the mind” is also something worthwhile.
14. Mezuzah with names: The Rambam in Laws of Mezuzah says a similar thing against writing names in the mezuzah. But we do not conduct ourselves like the Rambam – we do put certain names. Not all authorities agree with the Rambam on this.
15. Rabbi Akiva: The Mishnah “one who whispers over a wound has no portion in the World to Come” is Rabbi Akiva – the same Rabbi Akiva who entered Pardes, saw angels – this is not a competition between “masters of intellect” and “masters of spirituality.”
Speaker 1:
We are learning Hilchot Avodah Zarah Chapter 11. We have already learned many laws about avodah zarah, many, many laws. Here there are twelve chapters with many, many laws. The previous laws taught us various mitzvot of “lo techanem,” not allowing non-Jews to dwell in Eretz Yisrael, and not being in partnership with non-Jews who worship avodah zarah. Here we are going to learn not to follow chukat hagoyim, which means not to conduct ourselves with certain chukim, with the customs that the worshippers of avodah zarah practice.
Very good. One can see, seemingly this is one chapter, but we are going further and further from matters of avodah zarah. First we spoke about actual avodah zarah, then we spoke about customs that they have, or about dealing with avodah zarah, whether to let them live at all in Eretz Yisrael. Now we’re already dealing with things that aren’t avodah zarah at all, rather they are things that the non-Jews who do avodah zarah do, that we shouldn’t do, because obviously, through this one becomes close to them, and through this it goes back up the chapters, and one will transgress until one does avodah zarah, God forbid.
Speaker 1:
The Rambam says, “We do not follow the chukim of the non-Jews.” We don’t go in the chukim of the non-Jews. Chukim here doesn’t mean laws, it means customs, right? Customs. The word “chok” in general in the Torah isn’t necessarily clear that it means some kind of law. It could be that it always means customs. It’s interesting, because today we say “chok” means a law, but it could be that “chok” means like a fixed pattern, a regularity. From the language of chakikah, like “davar hane’chkak.” Something that is constant, regular, that is fixed regularly. It could actually be that a law is the thing that is most regular, that is truly obligatory. But it’s a natural law, not because it was written in a law book, but on the contrary, it’s written in the law book because it’s done regularly, and it then becomes a… or even a strong law is something that is very constant, very obligatory. But chukat hagoyim actually means simply, it doesn’t mean their laws, it means their customs, right?
We don’t go in the ways of the non-Jews, in the chukim of the non-Jews, “and we don’t make ourselves similar to them.” And we don’t become similar to them. “Not in clothing and not in hair.” We don’t want to look similar to them, not with clothing, dressing like non-Jews, or making our hair in interesting ways like non-Jews. As it says, “and you shall not walk in the chukim of the nations.”
Speaker 1:
It’s actually a question, it’s interesting, because one could say “you shall not walk in the chukim of the nations” means to do sins like a non-Jew, but we see that it’s an extra verse, and sins one may not do not only because of chukat hagoyim, one may not do a sin because it’s a sin. “Chukat hagoy” means even when the thing itself is neutral, it’s just a “hair style,” but because non-Jews do it this way, it’s a symbolic… Seemingly, if a non-Jew does something because it’s practical, then there isn’t the prohibition of chukat hagoy. If a non-Jew does something and there’s no normal “reason,” the only “reason” is because that’s what non-Jews do, then there is the prohibition.
Speaker 2:
It’s interesting, because the language “chukim” in the first two verses that you brought, “chukat hagoy,” refers to forbidden relationships. It speaks almost explicitly about the custom of the non-Jews to marry their own sister or such things. But we see that it’s more like a derash, we understood, perhaps as you say, that we expand it, it’s not limited to that verse.
Speaker 1:
What is the other verse? “Be careful lest you be ensnared after them” also speaks explicitly about avodah zarah. In the context, the verses speak about forbidden relationships and avodah zarah. But one could say this, that committing forbidden relationships, which is one custom that non-Jews have, is actually a very bad thing, because one adopts other customs that they have, and one will later do forbidden relationships and avodah zarah. Perhaps that’s the point, that if it only said in the Torah “don’t do avodah zarah,” that’s one thing. But the fact that the Torah says a whole thing that you shouldn’t follow their ways, we see that the Torah is afraid that you will become close with them, and consequently you will adopt their “lifestyle,” and that’s the prohibition. It’s forbidden that you should become too close.
Just like in the previous ones, you also remember when “lo techanem,” “lo titen lahem chen,” the Rambam said it’s not because we don’t give a compliment to a non-Jew, it’s because this will bring you a kiruv hadaat, and you will become too close. That’s the Rambam.
Speaker 1:
“Be careful lest you do according to the chukim of the nations,” that’s another verse about chukim, “and you shall not walk,” and then it says “be careful lest you be ensnared after them.” The verse doesn’t say the same words, but it says the idea that you should guard yourself from the ways of the non-Jews. Why? “Lest you be ensnared after them,” because you will stumble and do the sins that they do.
Speaker 1:
The Rambam, the principle and matter of these things, all these prohibitions warn about the same thing, “that he should not be similar to them,” you shouldn’t be similar to them. Rather, but what then? “The Jew, the son of Israel, should be separated from them and recognizable,” he should be separated from them and known. And separated in his other actions, just as he is separated from them in character traits and in knowledge, just as a Jew is different from a non-Jew because he thinks differently, his knowledge is different, he knows about the Creator differently, and in knowledge, his customs, his character traits are different.
Speaker 2:
Very good. Character traits here seemingly means Yesodei HaTorah, and knowledge means Hilchot Deot. Very good.
Speaker 1:
He should also be different from them in his clothing and in his other actions, as it says “and I have separated you from the nations.” Ah. The Almighty says this after it speaks about forbidden foods. The Rambam says that regarding this He brought in Sefer Kedushah both forbidden relationships, both issurei biah, and also forbidden foods, that through both one should be distant from the non-Jews.
Speaker 2:
Yes. That means that through this one is distant from the non-Jews.
Speaker 2:
It should be that one could say that wearing a bekishe, according to this it’s a positive Torah commandment, because he should be separated in his clothing. The Rambam doesn’t go that way, he doesn’t say… Separated means that you’re not like the non-Jews, not… One could also make it positive, that it’s a mitzvah to wear Jewish clothing. But he says that one shouldn’t wear non-Jewish clothing.
Speaker 1:
What’s the difference?
Speaker 2:
There’s a difference, because… because… because it doesn’t mean that one must seek out Jewish clothing, rather one mustn’t seek out what the non-Jews wear, but rather what is practical. Just as a person wears what is most practical. For example, it’s winter, he says, “give me something that’s warmest,” or it’s summer, “give me what’s coolest.” In practice he didn’t look at what non-Jews do, he looked simply at what is practical. Okay, that’s another topic, and I don’t see that the Rambam says this. But… whether chukat hagoy means specifically avodah zarah, or is it a practical thing, these distinctions the poskim discuss. I don’t see that the Rambam speaks about this.
Speaker 1:
I just want to remind you that the same language “just as he is separated in his knowledge” the Rambam said about the interesting, Hilchot Deot chapter where, I saw it last night. He says that just as the wise person is separated in his knowledge and in his other actions, he should be separated in his food. Here we see that for every Jew there is this thing, just as a Jew is separated in his character traits and knowledge from the non-Jews, he should also be separated in his actions, his clothing. There he spoke more about character traits and about certain refined things. Yes, and actions must always align with the character traits and the knowledge.
Speaker 2:
If you’re at an even higher level, if you’re a Torah scholar, then you should also be separated in action.
Speaker 1:
Ah, right. It’s not the higher your knowledge and mind are, the more it goes. It’s not the more it should align, and the more it should be more different. Because presumably this is also built on the dispute in chapter 2, but we won’t continue.
Speaker 2:
It’s not only that one continues after what one lives with, but also if I wear the same hat as the non-Jew, in the end I feel at home with him, something like that.
Speaker 1:
The Rambam says, “And one should not wear like them clothing that is unique to them” – one shouldn’t wear like clothing that is unique to the non-Jews, “and one should not grow tzitzit like the tzitzat of their heads” – one shouldn’t let hair grow like their hair, the way they make their peyot, not the way we Jews make peyot. And I mean this is seemingly the explanation for “and one should not shave” – it’s just the continuation. I mean, it could be both. “That they shave from the sides and leave hair in the middle, and this is called blorit” – they shouldn’t let grow a large patch of hair on the sides and shave at the corners. We do the opposite, we shave in the middle and leave on the sides. Yes, we’re going to see this soon, it’s called peyot, but it’s a mitzvah. Here we’re saying that aside from not making peyot, that he transgresses, that person who shaves his peyot, that he also transgresses “chukat hagoy” because he makes the blorit. Blorit is not what we call a chup, right? That has nothing to do with it.
Speaker 2:
Blorit is both, it’s in the middle.
Speaker 1:
No, no, it’s not in the middle, it’s in front, another thing. Here we’re saying that he cuts, he has something in the middle… I mean, I don’t know how it works, he has something in the middle he leaves something.
Speaker 2:
But also, what does “clothing that is unique to them” mean? Does it mean if there is clothing that you see is the clothing of the non-Jews, not such a practical thing as you said. But seemingly, to know what one may not do, one must know what today’s non-Jews who worship avodah zarah do, not non-Jews that you look out the window at. Rather look around, what is a natural style, or what is a style that is affiliated with avodah zarah? Seemingly it sounds like that. One must see the Rambam, we’re not going into the details, so I don’t know. But seemingly it doesn’t mean that one shouldn’t wear pants, rather it means that one shouldn’t wear what is unique to them. Right? If it’s not unique to them, everyone wears it, everyone wears it. But clothing that is unique to them, one may not do that.
Speaker 1:
Further, “and one should not shave the sides opposite his face over the ears,” one shouldn’t make a straight cut of the hair in a straight line, “leaving peyah behind him” he leaves in back a pony, “as the wicked do.” From the side, he doesn’t leave in front, he leaves in back.
Speaker 1:
He says further, “And likewise in building, that one should not build places like the building of the temples of idol worshippers.” Here he already says something different, “so that many will gather in them as they do.” This is interesting, here he already says some reason. One shouldn’t build a beit midrash or I don’t know what, a public place, that should look like temples of avodah zarah, which they build this way in order to catch the eye, so that the public will come. Don’t think of doing this, because let’s say, if the priest understands very well about public relations, he made such a building because he understood that this way the public will come, let’s also build this way so the public will come, we don’t do this. It’s interesting, we find our own way how to attract.
Speaker 2:
I remember that this is seemingly also the prohibition of drawing. Do you agree with me? The Rambam wrote a couple of times “so that many will gather in them,” remember? “That they should not gather to him.” The Rambam has something against the many, I don’t know what. It’s written in another place “that many will gather in them,” right? Ah, “that they will gather there for song,” right? Remember? Something about the gathering of non-Jews.
Speaker 1:
By the song he explained what the purpose was, “so that the people will gather there.”
Speaker 2:
Very good. But you see, he keeps talking about this. Something bothers him. It was that we want that only whoever wants to go to shul should go to shul, not that we should make it extra attractive so that people will wander in and then perhaps they’ll belong to the shul.
Speaker 1:
I see this is already the third time he speaks about “that many will gather in them.” You’re saying an interesting idea. But it’s correct that seemingly the prohibition here is to make the style, one shouldn’t make such a style thing as he makes. As I said, the Rambam says that even though the style itself isn’t bad to you, the whole purpose of the style is only a way that it should catch the eye. It seems to me that… I would have thought that it’s bad. It’s bad that it should catch the eye. Perhaps you’re right. A shul isn’t a place where one goes because it’s a beautiful place. Whoever doesn’t want to come… something the… the… yes, what do you say that one only goes to three offices in shul? One doesn’t go to the scandal at the rabbi’s. Perhaps he doesn’t mean that one makes a shul, he means one makes a theater, some such sort of thing. Perhaps that’s what he means I think when he says temples? He says yes, temples of avodah zarah.
Speaker 1:
Very good. Something… but you see, the Rambam speaks about this. Something there was a problem that we only want that whoever wants to go to shul should go to shul, and not that we should make it extra attractive so that people will wander in, and then perhaps they’ll belong to the shul. I don’t know, something about it, it bothered the inner, inner people.
I’m telling you, I don’t know, I see that it’s already the third time he speaks about the… it jumps to many. You say, it’s an interesting idea. I don’t know. But it’s correct that seemingly the prohibition here is to make the style, one shouldn’t make such a style thing as he makes. And as I said, perhaps the Rambam says, even though the style isn’t bad, the whole reason why one makes the style is only a way that it should catch the eye, still one may not. Yes, I would have thought that it’s bad that it should catch the eye. Perhaps you’re right. A shul isn’t a place that one goes because it’s a beautiful place.
Perhaps he means more, perhaps he doesn’t mean when one makes a shul, he means one makes a theater, some such sort of thing. Perhaps that’s what he means I think when he says temples. He says yes, temples of avodah zarah. He says that temples is tratiot and circuses in Sifrei. It could be that here he means something different. It could be that a Jew shouldn’t make something that should look like a church, and people will come in because they think it’s a church. Ah, such an open… there is indeed a great multitude, such a group of gerim toshavim, who don’t know much.
Perhaps that’s the point. It could be that that’s the point, that a Jew should think, there are people who seek to seek God, and they don’t know who God is. They should come, “He is whom God, the God I will serve.” Yes, Master… He says that the Sifra is mentioned “that they should not say tratiot,” tratiot means theaters, I remember the word. And I mean that once theaters were a matter of avodah zarah, it wasn’t just anything. It was entertainment for avodah zarah. Yes, it was entertainment for the people, but somehow it had some connection with the idols.
Perhaps the Rambam also has a problem with this, that every time people want to make entertainment, they say that one must make heimish kosher entertainment, because if not they’ll do non-Jewish entertainment. Yes. The Rambam perhaps wouldn’t have liked this. I heard… someone told me that there’s an explanation on Shlomo, “every bitul Torah.” What does it mean? He says that a rabbi has no entertainment, no melaveh malka, and no Tu B’Shvat, what does he make a hachnasas sefer Torah?
Okay, the Rambam says, here we’re going to learn the law that one may not shave… ah, here we’re going to learn about a Jew shaving. Because we said that there is a prohibition of shaving like the non-Jews do. The Rambam says, one must be careful when a person goes to get a haircut at a non-Jewish barber, at a non-Jewish barber.
On the contrary, on the contrary, on the contrary, a Jew is not permitted to cut a non-Jew’s hair. No, goy hamisatafer min Yisrael. A Jew cuts a non-Jew’s hair. Ah, a Jew cuts a non-Jew’s hair, don’t let the non-Jew cut your hair, making a bloris, which is a matter of avodah zarah (idolatry).
Now, there’s a question, is this itself an avodah? Is it only a preparation? What is the matter? Keivan shehigi’a karov lebloriso shalosh etzba’os lechol ruach shomet yado umisatafer. That means that the bloris was, it’s hard to grasp what this whole structure was with the hairstyles, it’s hard to say what exactly is avodah zarah.
There are those who say, someone says that if a non-Jewish scholar wants to explain what Kiddush Levanah (sanctification of the moon) is, he should go to a group of ten Jews and ask them, they’ll tell him that Kiddush Levanah is avodas Hashem (service of God), it’s only a symbolic thing, it’s a custom, he’ll also get ten opinions from ten Jews about what Kiddush Levanah is.
True, it’s the bloris that the Gemara speaks of, it’s correct, it’s not exactly as he says, but it’s more like a Kiddush Levanah thing, but it turns out that they called it avodah zarah, you’d think they had candles at night, one night, the day of the completion of his bloris is some kind of holiday.
If I remember correctly, there was a Moreh Nevuchim (Guide for the Perplexed) back then, they say that this isn’t the avodah, rather it’s a preparation, they want to be, it creates humility, it makes a person be brought low so he can afterwards.
Ask a person why do you eat on Yom Tov? Say is this itself avodas Hashem? It’s a preparation so that Yom Tov should be beautiful.
But in any case, here we see that this itself had, it was a part of the… it was simply a part of the avodah zarah, there is, it’s in the category of… it’s a part of the derech avodah (way of worship), it has to do with avodah zarah. Not simply he asks a non-Jew, he doesn’t say it’s a secular thing, it has something to do with the idol, it has something to do with his god.
And therefore, the Jew shouldn’t be involved, he shouldn’t be the barber, and he comes close to the bloris shomet yado umisatafer, because he shouldn’t make the perfect bloris, let the non-Jew, the non-Jewish helper there finish it. Something like that, we see that he can be a barber for a non-Jew.
The Rambam says further, on this halacha of bloris there is a heter (permission) that a Jew who must dress himself so that he can be accepted at non-Jewish functions. Yisrael shehu karov lamalchus, you know, Reuven Aristobulus, he was a barber, you know the Gemara, yes. So in the Gemara we see that there were certain Jews who had to move around in Rome, Aptulumus ben Reuven had to move around in Rome among the non-Jews, they permitted them to shave themselves and dress like the non-Jews. Yisrael shehu karov lamalchus vetzorich leishev lifneihem tamid, he must negotiate with the non-Jewish kings, harei zeh gnai lo shelo yihyeh melubash kemosam, and the non-Jew looks down on a Jew who isn’t dressed so sophisticatedly, harei zeh mutar lo lilbosh kemosam, he may indeed wear the clothing like the non-Jews, ulegalei’ach keneged panav kedei shelo yisnavel, he may shave himself, shave himself like they do.
So, it’s an interesting heter. That means a Jew, you know exactly how one merits to be karov lamalchus? We assume it means he’s an askan (communal activist), he helps Jews there. It doesn’t say in the Rambam, it’s interesting. “Karov lamalchus,” “vetzorich leishev,” for the needs of the community. It doesn’t say “letzorchei rabim.” “Karov lamalchus,” karov lamalchus means he travels there and he works there, I don’t know. It doesn’t say. The Rambam doesn’t say that the heter is only because he does it leshem avodas Hashem (for the sake of serving God), rather he does it leshem because he needs to be with the non-Jews. He does it perhaps simply because he needs to do business with non-Jews. I mean in the Gemara it’s implied that, how does it say there in the Gemara? And he needs to do it for Jews. And we assume so. I don’t see that it even says in the Gemara. The Gemara says “kerovim lamalchus,” that’s the Gemara’s language. We’re just imagining that this means it’s letovas Yisrael (for the benefit of Israel). It doesn’t say. Perhaps simply a Jew who moves among non-Jews, he can’t be… perhaps that’s a better explanation. Therefore he doesn’t do it to be a non-Jew, he does it to be accepted by the non-Jews.
He brings from the Rama in a responsum, he says yes, kedei sheyagen al Yisrael etzlam. He is karov lamalchus and he must defend Jews before the non-Jews.
Teshuvos HaRambam. Perhaps in general, that there are Jews who are kerovei hamalchus, this already helps that the non-Jew knows that Jews aren’t crazy in his fire. Even if he doesn’t go intercede, but simply the very fact that the non-Jew should have a family, he should have accountability, that he must answer tomorrow to his Jewish family. Like it is R’ Malka, I mean a person, what’s a good explanation? But it’s interesting… what? They travel to Albany. There aren’t Jews who travel there? But those Jews don’t conduct the matter. Perhaps that’s a problem. Perhaps the heimishe (insular Orthodox) askanim who come with their small beards. There are also those types of Jews who do it. They go with the kappel (yarmulke), but they don’t go with the non-Jewish… even those Jews go with the kappel… okay, perhaps in America, it’s a beautiful country, they let you come with a kappel, they don’t look down, it’s not a disgrace, I don’t know.
So he may do both things, both the clothing and the hair, he may make his bloris, he may make the clothing like them. So from this you see that it’s not a clear lav, when it would be a lav they wouldn’t permit it. I see that a lav can’t be a heter. A clear lav can’t be a heter? I don’t know, the Torah gives a heter, the rabbis can permit a lav? No, but it’s a big thing. It’s seemingly more like… it’s actually a lav, the Rambam counts it as one of the lavim. I don’t understand. Yes, but I don’t know if you can say specifics. The lav is that one should see who is a Jew. He says, okay, he has another sign. All these things, it’s like detailed laws in “bechukoseihem lo seileichu” (you shall not follow their statutes), but I don’t see why we’re now transgressing the lav. There’s still enough about how to show that one is a Jew. Okay. Um. Yes, maybe. Okay.
So, until here is the laws of chukas hagoy (statutes of the nations). We can say the non-Jews. Or the hair, these are two things, the Rambam says he fulfills with this, but he doesn’t bring other things from the Gemara. Ah, he does bring, the buildings. He brings three things, dressing oneself, the hair and a building. I would have thought the pious Jews are very careful about dressing themselves and the hair. I haven’t heard that one shouldn’t be careful about the building. Perhaps yes? Perhaps we don’t build… the Reform indeed made it look similar to houses of avodah zarah, but… usually, you can recognize a shul. Does it mean we shouldn’t have any beautiful magnificent shul? Unless you would learn the simple meaning kedei shelo yomru (so they shouldn’t say) in public. Yes. So you build a shul so it should fit large congregations from here. But even a house, even an office, one may not make it like the large office. It doesn’t say specifically a shul. A theater. A theater. I know. There is Jewish architecture, interesting. I don’t know. Okay.
So, now we’re going to learn other things that are seemingly also a matter of chukas hagoyim, but the Rambam learns that these are the details, because the Torah has already prohibited them on their own. It’s already a separate prohibition. It’s also chukas hagoyim, but it’s a prohibition in its own right, right? Yes. The Rambam says, ein menachshin kegoyim. Nachash means it’s calling, eating like predicting the future. Let’s see, the Rambam will say the examples. Shene’emar “lo senacheshu”. You shall not practice nachash. The Rambam will explain what this is. But what does “kegoyim” mean? Because the Torah says there something that it’s like the non-Jews do? It doesn’t say there. In another place it says… what does “ein menachshin kegoyim” mean? Ein menachshin. With this view, can I not kegoyim is indeed permitted? It says ki lo nachash beYa’akov he brings. Perhaps it means only in a manner that is the custom of the non-Jews? If there will be a type of nachash that is entirely a Jewish nachash, will it be permitted?
It’s simple, lo yimatzei becha, means that there shouldn’t be found in you this type of thing called ma’avir beno uvito ba’eish (passing his son and daughter through fire), like his futures, because it exists among the non-Jews. Among the Jews shouldn’t be found this type of beliefs, this type of… I understand, I can say among the Jews there shouldn’t be any murder, because that doesn’t mean that murder is a problem of non-Jewishness. Murder is a problem. Non-Jews are the type of people who do this problem. But here the Rambam says that the problem is chukas hagoyim, because you’re not doing any act of kishuf (sorcery).
So, let’s see. The Rambam says, keitzad hi hanachash o hanachoosh? Kegon eilu she’omrim ho’il venafla pisi mipi, ho’il venafal makli miyadi, the meaning is that here is a bad sign, bad mazal, therefore eini holech lemakom peloni hayom, I’m not going to do a certain thing, she’eini matzli’ach, because if I go I will have cheifetz peloni eino na’aseh hayom, I won’t have any success. This is a sign that today I’m not going to have any success. O ho’il ve’avar shu’al mimini, if a black cat ran by, people say, or a fox on the right side, it’s a bad sign, eini yotzei mipesach beisi hayom shema yifge’eini adam ramai. A fox is usually a cunning animal, clever. This is a whole calculation. I’m afraid I’ll fall into this. If I see a fox, it’s a sign that today someone will deceive me. This is already whole torahs. But in practice, both is like I’m not going to do it.
“Ho’il venafla pisi mipi, o nafal makli miyadi — eini holech lemakom peloni hayom, she’im eilech ein chaftzai na’asin”
“Ho’il ve’avar shu’al mimini — eini yotzei mipesach beiso hayom, shema im yeitzei yifge’enu adam ramai”
A black cat ran by — people say, here we’re talking about a fox — next to me on the right side, it’s a bad sign. He doesn’t leave the house today.
A fox is usually a cunning animal, clever, this is a whole calculation, I’m afraid I’ll fall in with a deceiver, a sign that today someone will deceive me, it’s already a whole teaching.
But both is like he’s not going to do it, he becomes demotivated — “Ah, today isn’t a good day, perhaps tomorrow.”
Let’s see, let’s see, the Rambam holds that one may not do anything based on a sign.
I know, yes, there’s no difference regarding the prohibition, there is indeed one thing that one may do, let’s see at the end, but let’s see.
The “menachesh,” he hears the “tziftzuf ha’ofos”, he hears how the birds are used in kishuf, as earlier there was also something with birds.
No, back then it was a bone of a bird, now we’re talking about live birds, he hears the birds chirping, “ve’omrim nachash zeh omer”, he hears them saying, as if the birds are saying, they have “sichas chayos ve’ofos” (conversation of animals and birds), yes.
“Ve’omrim yihyeh kach velo yihyeh kach”, or “tov la’asos peloni vera la’asos davar peloni”, he makes decisions based on such hints that he hears from the “tziftzuf ha’ofos”.
“Vechen eilu she’omrim shachatu tarnegol zeh shekara arvis”, the rooster that started chirping early in the morning, he crowed in the middle of the night, it’s a bad sign or something.
“O shachatu tarnegoles zo shekara kemo tarnegol”, she acts like a male rooster, it’s a bad sign.
Usually only the father crows, once the mother also gives a crow, we’ll slaughter him. Feminist, tough times.
Okay, he sees this as a sign, but we’re talking here because it’s a bad sign, not just, that’s why he must slaughter him.
No, but not because he doesn’t like the rooster because he didn’t crow well, rather because since it’s a bad sign, since he must slaughter him, we don’t know.
Yes. Ah, you’re saying that since it’s a bad sign.
He says further “vechen hasam le’atzmo simanim”. He makes signs, he says “im yomar li kach vechach e’eseh davar peloni, ve’im lo yomar li lo e’eseh”, he makes his actions based on the sign. KeEliezer eved Avraham, like Eliezer servant of Avraham made a certain sign that if the woman will say “gam ligmalecha ashkeh,” that story, “vechen kol kayotzei badevarim eilu hakol asur”.
The Rambam holds that Eliezer means he didn’t do well, he only did it because he wasn’t a Jew, he was a servant. As the Gemara says “kol hanachash” is Eliezer ben Avraham, and the Rambam learns that indeed Eliezer wasn’t permitted. Perhaps it was before Matan Torah (the giving of the Torah), perhaps it was before Moshe Rabbeinu, perhaps back then it was permitted.
It’s interesting, because if you say the simple meaning in Eliezer, that if you’re going to see that she has such good character traits that she’ll say “gam ligmalecha ashkeh,” it’s not a crazy sign, it’s a simple sign of how I know her good character traits. True, but the Gemara didn’t see it that way. The Gemara saw that Eliezer was more of a nichush, doing such an act. It doesn’t look like it was a… because then he doesn’t need to make the whole prayer, then he can simply check if she has good character traits. I mean that’s what they tell the children in cheder, I mean the more simple meaning is that it’s nichush.
“Vechen kol kayotzei badevarim eilu hakol asur”. That means, more signs, one can’t enumerate every type of craziness that a person can fall into, everything is forbidden, as if because non-Jews do this.
But… no, it could be that one may not do the types that non-Jews do. I don’t understand, one may not do nichush because non-Jews do it, or one may not do the types of nichush that non-Jews do? The Rambam says, I’m afraid, perhaps the non-Jews is simply a way to connect it to the previous halacha, but actually nichush is forbidden in general.
Let’s see, in general, here the Rambam will say, the Rambam would want that a person must make decisions based on intellect, not based on some… at the end of this chapter the Rambam will say his position about this, perhaps we’ll get there and understand the logic better. Okay, the Rambam says that these are things that the idol worshippers used to manipulate their people, but it’s simply false, therefore it’s not fitting to do at all. Perhaps the Rambam holds in general that it’s foolishness. A non-Jew is one who believes in foolishness, that’s the point. Or these types of foolishness the non-Jews used. The idol worshippers used to use such things in order to confuse people’s minds, therefore the Torah forbade it. But it’s not only forbidden because it’s non-Jewish, I don’t see that there’s really a place to think so. Perhaps believing in nichush is perhaps terrible, but it doesn’t look that way. Because people say that one can say that a Jewish sign is permitted, like a goral haGra (lottery of the Vilna Gaon), because it’s Jewish. It could be that there are poskim (halachic authorities) who understand this way, but the Rambam doesn’t look that way.
The Rambam doesn’t say it’s forbidden, rather one receives malkos (lashes), yes, “bechol asah ma’aseh”.
Ah, I’m not correct, that was about chukas hagoy. This is a more specific thing. Ah, this is certainly a lav, also about chukas hagoy. Ah, the Rambam indeed says that people receive malkos, yes.
Ah, perhaps we’re going back to the sign. We struggled last night in the previous paragraph, I said that I don’t know how we know which things are actually a prohibition. Perhaps what it says “lokeh,” we know for certain that it’s actually a lav. “Bechol asah ma’aseh midevarim eilu lokeh”. What is the ma’aseh? The ma’aseh is that he did. But it’s interesting, because the ma’aseh should have been on the sign. Because he does a thing based on the sign. He doesn’t do the sign, the sign happens. The sign is that he saw a bird, he did business based on a sign. The ma’aseh that he did isn’t a sin. The sin is that he did it because there was the sign.
It’s interesting, we say “siman tov umazal tov” (a good sign and good luck). Okay, the Rambam says a mazal tov. Let’s see.
“Siman tov”. Ah, one minute, here it stands to see what one may indeed do. “Mi she’omer”. “Mi she’omer”. “You could have it”. No, it’s not in English, it’s in Ashdodit. “You could have it”. Whoever said, “Mi she’omer dirah zo shebaniti siman tov hu li”, it was a good sign for me. Did he do it because of a good sign? He had a sign that this is the right apartment.
“O ishah zo shenasati, o bayit zeh shekaniti, mevorach hu, o she’at kinyan zo shekaniti she’arti”. This made him successful. From this it shows that the sign is a blessing in some certain aspect, in a certain thing that he did. A thing that already was. That is, the wife, the thing that he did, he sees that since he got married to her, everything goes well for him. He sees that it was successful, it was a good sign, a good mazal. “Vechein kol kayotze bazeh”. Stop a moment.
And so, and so, Hasho’el letinok, eizo pasuk atah lomed? So, so, like Haman did, huh? Like Haman, yes. But this doesn’t mean, one says many times “pasuk li pasukecha”. Eizo pasuk atah lomed? Im amar lo pasuk shel berachot, and he tells him a blessing, some good verse, if he rejoices, he has a good sign, kol elu vechayotze bahen mutar. This one may indeed do.
Why? Why does the Rambam say? Because ho’il velo kiven ma’asav velo nimna me’la’asot, when a person doesn’t know what he should do something, and he asks someone for a sign, and based on that he does it, he transgresses on nichush. But he doesn’t do it, he’s just looking for something like that, he’s looking to feel good, he takes such a sign after doing. Ela asah siman zeh le’atzmo ledavar shekevar ratzah vera’ah la’asoto, this one may do.
So, so, granted on this, I don’t understand, something I don’t understand very basically. On the apartment, that I don’t feel, I understand. That is, it’s already all set, that’s the difference apparently. It’s already set. I noticed that such a type of apartment goes well for me. Okay. It’s not forbidden, perhaps it’s also foolishness, I don’t know, but it’s not forbidden. Because he doesn’t do any action, not only is it permitted, it’s not just that it’s a law like a lav she’ein bo ma’aseh, it’s permitted, it’s more than that.
And then the child sounds yes that he’s going to do something, I don’t understand that. Yismach, the Rambam doesn’t make something different. Yismach veyomar zeh siman tov. And granted what? Granted he’s going to do something? No, it’s before. Yismach, he rejoiced in the world. Just like that, he’ll have a good day, a sign for today, today is a good day. But he doesn’t do anything based on it, in both cases the thing is that he doesn’t do something based on the… It’s weird, no? When does he ask the child for a sign? He goes and says, he wants to know, do I have a good day today or a bad day? And he depends on whatever the child will tell him what he learned. I don’t understand the difference that the Rambam makes. It’s a gemara, it’s a gemara, Rabbi Shimon ben Elazar says, bayit, tinok, ve’ishah, af al pi she’ein nachash yesh siman. Nachash, what does one say? I don’t understand.
The Ra’avad, the holy Ra’avad indeed says… ah, by the way, we must say another Ra’avad from earlier. Look at the Ra’avad here. Yes. The Ra’avad, we got confused on the yichudim. The Ra’avad already said he doesn’t understand what he means. I’m not the first. The Ra’avad says “eini yode’a mah zeh”. If the Ra’avad means to say not to make any forms or chamunim, that is forms which are idolatry, that he understands, but he’s not clear what the Ra’avad, what in general the yichudim mean.
Ah, and the holy Ra’avad says on this, “amru Avraham zeh chidush gadol, shera’ui lismoch alav, i mutar hu”. And so on. That is, the Ra’avad says, but the Ra’avad holds that signs in general, like Eliezer, one may not do. Because the Ra’avad says that it stands in the gemara, Eliezer eved Avraham, indeed that is permitted. Why could it be that Eliezer one will say that he did a sin? He is a servant of the Ra’avad. And the same thing he also says on the next piece, on the “bayit tam lecho’rah tashlitato”.
So how did the Ra’avad hold that the Torah doesn’t tell the story to the disgrace of Eliezer, rather the Torah says it positively, it appears that it can’t be forbidden. Right. Also on “bayit tam lecho’rah tashlitato” the Ra’avad says that it doesn’t mean that it’s permitted, it means to say that one can rely on it, that it’s good. But the gemara says that this is specifically three times. The Rambam doesn’t bring that. The Rambam learns it that yes, it stands that it’s permitted, so how should I rejoice? The Ra’avad explains that no, if the Ra’avad holds that a sign is permitted, that is nichush one may not. So what is the difference according to the Ra’avad between a sign and nichush? I don’t know clearly.
It’s interesting, the Rambam holds that one never does things based on a sign. So only here things that are… and one doesn’t do something. The Ra’avad holds that one may indeed do things based on a sign. And which not? Only certain signs, only certain… So the Ra’avad, it’s a dispute in halacha. According to the Ra’avad one may go say pasuk li pasukecha and according to that make the shidduch or not, and so on. According to the Rambam one may not.
May one say with my free. What is when one says mazal tov at a shidduch? I mean to say that the wife should I make a good mazal, but this is not forbidden, because one doesn’t do anything based on it. Even the Rambam admits such a thing, or in any case that one may say such a thing.
According to the Ra’avad one will even be able to make a siman tov. It’s interesting. One must understand which things are forbidden from the Torah.
Can one perhaps say bemazal tov? It’s the opposite. It’s to say that one shouldn’t need to ask a question, rather we wish that it should be with mazal without any… I hear. Yes. It should be with mazal without any… I hear. Yes. It should be in any case.
Speaker 1:
Exactly, one shouldn’t say mazal tov is the opposite, it’s to say that there is no mazal tov. One shouldn’t even ask a question, rather to wish him that it should be a mazal tov and rain.
Yes, so in any case, the commentators struggle much to explain the eved Avraham, how one does this. I want, it’s relevant to practice, it’s relevant to practice, no? One must know. A bit. Okay, let’s go on a little.
Already, the Rambam says further, “Ve’eizehu kosem”. So until here is nachash. Nachash and kosem. “Lo nachash beYa’akov velo kesem beYisrael”. “Ve’eizehu kosem?” He says, kosem is similar things, it’s a bit different how one does it. A completely different thing. Nachash is simply one makes a sign from something one hears. Kesem is a certain prediction of the future. It’s already more similar to ov yide’oni, but without such fancy things.
“Zeh ha’oseh ma’aseh mish’ar hama’asiyot kedei sheyashom da’ato vetitvatel machashavto mikol hadevarim ad sheyomar devarim she’atidim liheyot, veyomar davar peloni atid liheyot o eino atid liheyot, o sheyomar she’atid liheyot ra’ah lazeh vetovah lazeh, o sheyomar shehadavar peloni tov la’asoto vehizaharu mikach”.
“Kedei sheyashom da’ato” – his mind should become astonished. “Yashom” means he should become empty, no? Like “kum vehashom”, yes, shomem. “Vetitvatel machashavto mikol hadevarim” – he becomes completely empty. It’s some sort of meditation, emptying his thought. “Ad sheyomar devarim she’atidim liheyot” – until his mind becomes so empty, and what falls into it are correct things, “devarim she’atidim liheyot”. “Veyomar davar peloni atid liheyot o eino atid liheyot” – he says this will be or won’t be. “O sheyomar she’atid liheyot ra’ah lazeh vetovah lazeh” – or he will say future things that will happen for himself, or he will say this and this thing is a good thing to do, or “vehizaharu mikach”, this and this thing guard yourself from doing. This means future predictions.
How does one do this?
Yesh min hakosemim who do, there are the first who do it through thought, through emptying the thought.
Ha’osim, this is a list of the actions. What does one do through thought? A kosem is one who does any of the actions that causes that there should be this emptying of thought from things.
Yesh min hakosemim shemeshamesh bechol uve’avanim, one does something with handling with the hands on something, on sand and stones. Veyesh mehem mi shego’eh la’aretz vetzo’ek, one lies down on the earth and screams. Okay. Veyesh mehem shemitsakel bemar’eh shel barzel o yasheshu’a umedameh ve’omer atidiyot, or they look at a… means a silver… a crystal ball, or they look at some mirror, or in a glass, and they are medameh, they begin to use the power of imagination and they say future predictions. O yesh mehem she’ochetz makel beyado venish’an alav ad shetifneh machashavto umedaber, or he holds a rebbe’s stick in his hand and he leans on it until he comes to the empty thought and he speaks.
And on this the prophet stands… all these things are types of kesem. He says, harehu omer, “ami be’etzo yish’al umaklo yagid lo”, the prophet speaks out that Jews ask advice from, I don’t know what, from idolatry, and the stick tells him what to do. The simple peshat is he’s right, that etz means idolatry, but the Rambam interprets literally the stick, because he takes the stick and he strikes and he does something with the stick, and the stick tells him, and this is a proof from the verse that there is such a type of kosem that works with a stick. He strikes or…
The Rambam says, all these things one may not do. Asur leksom, one may not do this kesem, one may not be the kosem, and one also may not be the one who asks the kosem. Rather, what is there the difference in halacha? Hasho’el lekosem makin oto makat mardut, one doesn’t give him lashes, rather one gives him makat mardut, rabbinical lashes, aval hakosem atzmo im asah ma’aseh miklal ma’aseh kesem, if he did his kesem through an action, he gets lashes, since he transgresses on the lav sheyesh bo ma’aseh, shene’emar “lo yimatze becha… kosem kesamim”.
It comes out according to the Rambam, I don’t know what the peshat is, HaGaon Rabbi Shimon Mundstein holds elementarily that there is a prohibition.
He also doesn’t speak, he can’t mention why, what the things that he also indeed holds are with. It comes out from this Rambam that it is forbidden to do like a meditation with an action. It can be even without an action he says forbidden, but according to tradition and action. It’s very interesting, because we may not use the power of imagination, something is missing here our information.
Speaker 2:
No, meditation with saying some sort of future predictions.
Speaker 1:
Apparently look in the language of Sefer HaMitzvot, apparently it’s the power of estimation or the power of imagination, uve’echad minei orerut. It is forbidden to arouse the power of imagination, says the Rambam.
Speaker 2:
No, but the word kosem doesn’t mean the power of estimation, kosem means saying future predictions through the power of imagination.
Speaker 1:
Everyone who has imagination says future predictions, and if he says things that were yesterday… when we ask a person what the matter of meditation is, he says to calm the mind and it should be clearer, one should be able to do things better. And be able to what?
Speaker 2:
No, be able to… meditation is not for any future predictions, not from what I know.
Speaker 1:
Why is indeed not? I ask the Rambam, why is it bad? Something is missing me. The Rambam says that it’s bad. One may not, because what? Perhaps it’s like chukat hagoyim. The Rambam puts it in under the same category as chukat hagoyim. Perhaps because of this when one asks a verse one may yes, because the gentile doesn’t ask any verse. The Rambam doesn’t say, the Rambam says a verse also doesn’t weigh, only for healing one may, when it doesn’t do anything anyway. Or what simply one makes him happy. I don’t know. I already didn’t understand this.
It’s interesting from the Ramban, perhaps because the Rambam says that imagination is not a good thing, and perhaps one shouldn’t use this. Perhaps the Rambam at the end of chapter 11 will say what to maintain in this. Perhaps the Rambam will further… Yes, I mean that we must understand the peshat in this Rambam, that the prohibition is apparently a prohibition. No? Okay, it’s a lav.
The Rambam says further, section 9, “Eizehu me’onen?” What is this me’onen? We’ll see, I mean that we should stop here. We’ve already sat around twenty minutes, can we perhaps finish this chapter. If not, we’ll finish it tomorrow or later.
Anyway, we continue. A me’onen. Eizehu me’onen, yes? Yes. What did you say? Eizehu me’onen.
We learned, one of the… we’re learning here chukat hagoyim and various types of things that are similar to kishuf, menachesh, me’onen, and these types of things.
What is a me’onen? The Rambam says, elu noteni itim, people who establish that certain times are auspicious times, are good times. She’omrim be’itztagninot, they look at the stars, and according to that they say yom peloni tov, yom peloni ra, or yom peloni is good to do in it melachah pelonit, shanah pelonit o chodesh peloni is bad, and so on. Already.
In practice, there are many who argue on this Rambam. Like for example there is the gemara that if one has a dispute with a gentile one should do it in the month of Adar, because Adar is a blessed month. The Rambam here says one may not do that the month is a good month for something. And for example there is the custom that the Rema learns that one shouldn’t make a wedding at the end of the month because the moon is not full, it’s not a good sign. So also this goes according to all these Rishonim who argue on this Rambam with the matter of me’onen.
Further the Rambam says, asur le’onen, one may not do this… establish times according to what one sees in the stars. What is the Rambam? Asur le’onen, af al pi shelo asah ma’aseh. One may not establish a time according to the wisdom of the stars, af al pi shelo asah ma’aseh, even if one didn’t do an action, ela hodi’a. What does establishing a time mean?
Speaker 2:
No, yes, that is, it means to say not establishing a wedding at a time. One may say the day is a good day, the day is a bad day, if one doesn’t establish according to it at all.
Speaker 1:
No, no, the Rambam says one may not establish things based off the thing of me’onen.
Because doing an action is like we learned earlier, for example by menachesh, he does an action that he says “shachat tarnegol zeh”, and he indeed slaughters the rooster. Lo asah ma’aseh, he says means, he only says and he doesn’t do. It’s however me’onen, means so says the Rambam, even lo asah ma’aseh. Lehodi’a she’oten hakezavim shehasakalim medamin shehen divrei emet vedivrei chochmah. He says that yom peloni tov. The Tosafot indeed don’t say that yom peloni tov. He interprets “lo ya’aseh ma’aseh”. I mean perhaps “lo ya’aseh ma’aseh” means that when he did the me’onen thing he didn’t take any bird in the hands, or I don’t know what. He simply said that that day is a good day, and according to that one should decree something.
Speaker 2:
No, he didn’t say anything. He didn’t decree. If he decreed, he made an action. He said the action of…
Speaker 1:
Certainly, how do I know that he didn’t make an action? He went and did.
Speaker 2:
Went and did. That’s what the Rambam says, “vechol ha’oseh ma’aseh”. Yes yes. What is an action? “Vechol ha’oseh ma’aseh mipnei hatiganinot zo”. If one does indeed specifically at the time that the me’onen said, then it’s called an action.
Speaker 1:
He says that even if he didn’t do a deed, he only did the deed of me’onen itself, he said… he said… he imagined “those lies that fools imagine are words of truth and words of wisdom”, what fools think is truth and wisdom, he committed a prohibition, but on this there cannot be lashes. But if one does indeed do a deed, and one intended to do or go at a certain time according to the time that the chovrim bashamayim, the people who look at the sky who convince themselves that they see things in the sky, hareih zeh lokeh, he receives lashes, as it says “velo te’onenu”.
And likewise, in “lo te’onenu” there is another category, one who does a sort of magic, “ha’ochaz et ha’einayim umidameh bifnei haro’im she’oseh ma’aseh timhon vehu lo asah”. One who knows how to do the trick so that it should appear to people as if he’s doing something wondrous, and he’s not really doing it, it’s just a kind of achizat einayim, “hareih zeh bichlal me’onen velokeh”, he receives lashes.
Also a wonder, because this apparently has no connection with… according to today’s magic shows, it has no connection with, no one claims that he has powers. The Rambam doesn’t say that achizat einayim means that one does a trick. The Rambam says that he makes you think that he’s doing a trick. How he works it I don’t know. It could be everything is through achizat einayim anyway, everything is through koach hadimyon anyway. The word achizat einayim is apparently just a distinction. There is a dispute about this.
If one says that other things, ma’aseh timhon, work truly, he can say that ovot veyid’onim means one who does a trick, and it doesn’t work truly. But if, there are two other ways that one can say, if both don’t work truly, just as the Rambam will say further, that even the avodah zarah doesn’t work truly at all…
Speaker 1:
The Rambam says that he makes you think that he’s doing a trick. How he works it I don’t know. One can say that everything is achizat einayim anyway, that everything is koach hadimyon anyway. The word achizat einayim is apparently just a distinction, there is like a dispute about this.
That means, if one says that the other things, ma’aseh ta’atu’im, work truly, he can say that achizat einayim is when one does a trick and they don’t work truly. But if both… there are two other ways that one can say. If both don’t work truly, just as the Rambam will say at the end that all these things don’t work truly at all, then automatically achizat einayim is just another way of doing the same tricks. One does a trick through saying abracadabra, and one does a trick through plain achizat einayim, whatever that exactly means.
Achizat einayim doesn’t mean he does a trick, explicitly, it makes magic, because magic also has a falsehood. Or you say the opposite, if one thinks yes that everything works, he can also further think that there is kishuf that works through one of the ways, and there is one who works directly on your eyes, which is further some kind of magic. Do you understand?
I think he notes that in Sefer HaMitzvot the Rambam explains a bit better. He says that these things one does, whatever tricks one has how one does it, but me’onen actually is more like one says that he sees it in the stars, or there are people who are more clever and they do with their hands so it should look like they’re doing certain things that are wondrous, actually magic.
And the Rambam says that the prohibition is because one convinces people that one can do impossible things. One makes people believe in alternative realities. One fools people. It’s very important that people should be smart. I mean we’ll learn at the end, I mean much of the moral lesson from the Rambam is that there is a mitzvah for a person to be smart and not be a fool.
And if a person loses his sense of reality and he doesn’t know what yes and what no, he convinces himself that people can do impossible things… perhaps the same prohibition will also be if one believes that people cannot do what they can indeed do. But in any case, a person must know what a person can indeed do and what a person cannot do.
And if one fools the other and makes the other believe that one can do wondrous things, whether one does it really like a swindle, like one makes certain movements with the hands that make sounds, or one does it more perhaps when the person himself believes in it. I don’t know what exactly is the distinction between when one does it with achizat einayim and the others.
Speaker 2:
No, the distinction is that achizat einayim is when he himself knows that he’s fooling the other. The other case is when he himself thinks that he can.
Speaker 1:
Okay, let’s go back, let’s say a bit simpler. Until now we haven’t seen anyone who does anything that we call magic, he does things, we haven’t seen any one of the prohibitions that stood as a menachesh, who only says, he doesn’t do other things. He says when it will be, or he says chassidut. Achizat einayim is the only one, the first is only this. There isn’t any other, there isn’t. Perhaps we’ll soon see what mekhasheif means. For example, he makes the other think that he can fly, for example.
Speaker 2:
Ah, the Rambam I remember exactly, where he takes out a rabbit from his hat, exactly the example. This wasn’t from the previous ones, there wasn’t any other previous thing that stood that this is a thing that he does. But this is achizat einayim.
Speaker 1:
So according to this, what we just discussed, that one who is a magic show, he says clearly that I have a trick how I do it, that you shouldn’t think that I’m some kind of superhuman, is not oved. Because the Rambam says that the sin is because one fools the other that people can do things that they cannot. It’s part of fooling.
Speaker 2:
I don’t know, I don’t know. This one should ask the rabbis. I don’t know. That’s why I’m here. Ah, the question arises. But the Rav wants to be lenient, I’m not asking.
I don’t know, the Rambam says that there is a prohibition of me’onen. This is exactly like… one can argue on the Rambam. One can argue on the Rambam that he says for two reasons, but according to the Rambam it could be that it’s prohibited. Just as according to the Rambam it’s certainly prohibited to make a wedding on Tuesday because it’s that time, it’s a Torah prohibition according to the Rambam. But what then, the Rema says that one should do so, that’s because he is generally in disagreement with the Rambam, he doesn’t go in the shitah of the Rambam.
The Ramban is lengthy, I mean on the contrary, it’s not that he doesn’t go in the shitah of the Rambam, the Ramban generally doesn’t hold that this is the explanation of me’onen, and he argues on the halacha. But according to the Rambam it’s prohibited. I think there is a dispute.
Speaker 1:
Achizat einayim is a thing in itself. Either way, but why did the Rambam… ay, that has to do with the dispute of Rishonim about astrology, whether those who believed that one can indeed see things.
But it’s not only from yes around. Okay, in short, one can go into it. But it’s a lot according to the Rambam, you’re going into a part of a mitzvah. Because why is it prohibited? If according to the Rambam it’s prohibited, it’s prohibited. If according to another who says that it means something else, “ochaz et ha’einayim” and doesn’t understand the Gemara, it’s permitted. One must know what…
Okay, we’ll see. I think when the Rambam finishes the chapter he explains the reason for the prohibition a bit better. Perhaps there we’ll be able to understand. But again, the halacha is not dependent on the reason. The halacha can be…
The Rambam gives you clarity many times. It’s good to understand the derasha, the moral lesson, or whatever you want to call it, but it could be that the halacha remains halacha. Here it can certainly be that the Rambam would say that the magic trick is prohibited from the Torah.
Speaker 2:
No, if he tells you clearly, “it’s a game, I can teach you how one does it”?
Speaker 1:
Let’s think into it. What does it mean he tells you clearly? Why are you going to the trick? It’s very nice, it’s very interesting.
Speaker 2:
Usually a part of magic tricks is usually that he shows, one magic he shows how he does it, and the other you have to…
Speaker 1:
No, only the religious people do that because they think that thereby they’ll satisfy the Rambam. I’m not so sure.
Speaker 2:
Okay, why doesn’t he say any names?
Speaker 1:
Part of the interest of the show is, one only shows one of the tricks, one shows how the trick works.
Speaker 2:
No, that’s plainly not correct. The normal people who do the magic tricks, they want one to think that… later it comes out what they’re ashamed of, they say they fooled us.
Speaker 1:
If there is a magician who truly claims that he has supernatural powers, then similarly one can say according to the Rambam. But you can also buy a magic trick show, and one buys a few boxes with a few eggs…
Let’s remember one thing: there are halachot and there are ta’amei hamitzvot. The Rambam doesn’t say that the prohibition is to say falsehood. Falsehood is another prohibition in the Torah. There is a special prohibition to make the other think. That’s what the Rambam says. The Rambam speaks exactly like now, he says “anashim peta’im umehudrim” that one does such things. In the Rambam’s times one also found people who knew, whoever was a bit interested knew how this works. It’s nothing different today than then. The Rambam holds that this is prohibited.
The question is what you do with the Rambam. What they seek a heter, a way out, could be. But I don’t see that one can say that because the reason is only… and besides when what I’m not sure that it’s correct.
In other words, if I only you… in practice, your eyes see one thing and the fact is different… could be that this is also the problem.
Not only that he doesn’t know… but he seeks to fool the eyes.
Speaker 2:
Yes, he knows… me’onen! Me’onen! It says in the Gemara. Me’onen – zeh hame’achaz et ha’einayim.
Speaker 1:
Okay, you say so… I can still say, but… me’onen means this according to the Rambam.
Speaker 2:
No, the Rambam doesn’t say, this the Rambam says in Hilchot Avodah Zarah.
Speaker 1:
Now we’re going to chover… now we’re going to chover.
Says the Rambam, eizehu chover? Further it says me’onen, vechover chaver.
The next thing, another sort of chukat hagoy that has a connection to kishuf, is what the Rambam says that there are all these things.
Speaker 2:
No, eizehu chover? He begins eizehu chover, he doesn’t say… never the verse that you say to him, shenakdimah.
Speaker 1:
He didn’t bring the verse.
Speaker 2:
No, he brings out… shene’emar, he brings out, yes, I don’t know.
Speaker 1:
But when he enumerated all the mitzvot he did indeed say, shelo liksom, shelo le’onen, shelo lenachesh.
Speaker 2:
He said earlier, shelo le’onen, shelo lenachesh.
Speaker 1:
Now he says, what is the shelo le’onen? Okay, eizehu chover? Which does this go? As long as it’s…
Okay. Okay. He usually doesn’t say… he usually doesn’t match up with what he says earlier…
Okay. He usually says to himself not to me about what he says earlier.
Lo yenachesh is one thing.
And eizehu chover? says the Rambam, zeh shemedaber devarim she’einam lashon am, a person speaks some mystical language, he speaks words that no one understands what they mean, ve’ein lahem inyan, it has no true meaning.
Ume’aleh al da’ato besichluto she’otam hadevarim mo’ilim. He convinces himself in his foolishness that these words are effective, like one says abracadabra, yes, abra – I am created, cadabra – with my words, that’s what I know, that’s the correct original meaning of abracadabra.
But basically that I’m going to say mystical words, special words, what he says…
Speaker 2:
No, but abracadabra itself has in it the evra kadebra, like I create with my words, borei omer ve’oseh…
Speaker 1:
The Rambam says, a person who convinces himself that if he’s going to say… specific holy words, there are certain lechashim, it will have an influence. Ad she’amru, they convince themselves, she’omer kach vechach al hanachash shelo yazik. One because there is a terrible snake in the city, he’s going to say specific words to the snake, he’s going to charm it with a lechash. Or he says so on a person, he says to the person, “I’m going to say these words on you, and you won’t be able to be harmed by the snake”.
Ve’ochaz beyado besha’ah shemedaber, when he says the wondrous words, when he speaks his words, he holds some special item in his hand, mafteach o even o ke’arah vechayotza bahen, hakol asur. All these things are prohibited.
Ah, what’s missing the mafteach o even ochaz? Because this can make us that there is a lechash sheyesh bo ma’aseh, right? Just as the whole time we’re seeking that there should be a deed. Look he says, “ve’ochaz atzmo”.
He says, vechover atzmo shehu hachover, I yes, the client, the chover… there is the one who asks from the chover, the chassid who goes to the ish hachover, and there is the chover himself. The chover who held something in his hand when he said the words, if he did some deed in the performance, he did something when he spoke, because speaking itself is not a deed. Afilu im lo hayah sham ela, even if the thing was that he made movements with his hands, with his fingers, hareih zeh lokeh, he receives lashes, shene’emar “lo yimatze becha… kosem kesamim” etc., the entire language of the verse, and the last thing is “vechover chaver”.
Very good. Me’avir beno uvito ba’eish, kosem kesamim, me’onen, menachesh, mekhasheif, vechover chaver. The chover chaver is one, two, three, four, five, six, seven, eight. Eight things, look already, all these things more or less we’re learning that there is a deed and a deed and a deed. A few the Rambam has already taught, and a few we’ll still see further.
Shu”t HaRambam, “aval im diber devarim elu”, one who was a chover but he did it without a deed, “lo henid lo etzba velo rosh”, he didn’t shake a hand or a head, “velo hayah beyado kelum”, he held nothing in his hand.
Because this is very difficult, because we shake ourselves everyone when we speak. Yes, but that doesn’t make a lechash sheyesh bo ma’aseh. I say, when one speaks and when one speaks one makes body language, does it mean a deed? No, certainly not. Here we’re speaking when he has in mind that he has a certain way how he does with and this is a part of the…
Speaker 2:
No, not clear so. Because if one has a reflex of his body when he speaks, he doesn’t want to, why does he shake when he speaks? Because he wants, as one says in a derasha, “it’s part of the deed”. No, no, no. If one is going to give one lashes because he shook while speaking, he gave a Jew lashes, he transgresses bal tosif.
Speaker 1:
No, he says clearly that he made certain actions with his hands.
Speaker 1: Nu, and I ask you, when Jews pray and they shake, is that a part of the ritual of prayer?
Speaker 2: No.
Speaker 1: Vecha’ein adam somech yado al hachover, or the person who went to a chover chaver. There is one way how it’s a lav she’ein bo ma’aseh, is when the chover didn’t do any deed at all, he only spoke. Or when the person went to the chover chaver, and the chover made otan hakolot, the chover did it, the chover himself did it. But the person who went to the chover, the believer in this, is like yoshev lefanav, he is there medameh lo sheyesh lo bazeh hana’ah, he convinces himself that from this comes out a benefit, that I know that he won’t be able to be bitten by the snake, this is when a violation of a lav she’ein bo ma’aseh.
There is still some sort of malkos (lashes). What kind of malkos? They strike him with makkas mardus (lashes of rebellion), because he participated in the foolishness of the chover chaver, because he was part of a transgression, he participated in the foolishness of the chover chaver.
Speaker 2: So yes, but the point is, so for every lav she’ein bo ma’aseh is there malkos d’rabbanan (rabbinic lashes)?
Speaker 1: No. So therefore the Rambam says the reason, that you go, so in general, you can say what am I going? You go because you hold that it will help, so the going itself is already a rabbinic enactment that one should give malkos. It’s an extra law, or perhaps yes, you won’t receive malkos d’oraisa (Torah lashes), will you receive malkos d’rabbanan? Every time by a lav she’ein bo ma’aseh? It was presumably a place no.
I mean to say, because you can learn two ways why for a lav she’ein bo ma’aseh one doesn’t receive malkos. You can say that for a lav she’ein bo ma’aseh one cannot prove that you did something, or it’s not strong enough. Then d’rabbanan would also have the same problem. Here it appears that the lav she’ein bo ma’aseh is simply that the more severe ones are from the Torah, and when he does an action, but d’rabbanan, or it’s forbidden even without the prohibition it is anyway, but malkos – there is malkos d’rabbanan when he does without an action, because he is not a partner in the foolishness of the chover, as he calls it.
Speaker 2: Very good.
Speaker 1: Let’s continue. You should know, he’s talking to himself here, you’ll get excited here, where, there are so many interesting types of forces here. You should know, “rather they are the strange and ugly sounds and names”, the sounds that people speak out when doing one of these types of witchcraft that is calculated, or one calls certain names, certain shemos (names). Shemos means like one takes from angels, or whatever names to whom he calls. Meshunim (strange), it’s like crazy, and they are me’ucharim (ugly).
What makes them ugly? I don’t know, because they don’t have any meaning.
Speaker 2: No, because they don’t have any meaning.
Speaker 1: But on the contrary, if it has a meaning, then it has a certain beauty. But the Rambam argues that “ein lahem inyan” (they have no content), it has no content at all, it doesn’t mean anything.
Speaker 2: That is strange, for example you said that it’s in a language of a nation, it’s not…
Speaker 1: It’s two things: in a language of a nation is meshuneh (strange), and “ein lahem inyan” is me’uchar (ugly), which is just a combination of letters that don’t mean anything. It’s disgusting.
It’s a wonder, because what happens when he says yes things that do have meaning, which we’ll later see that he brings a verse? Then there’s no prohibition of chover chaver, it’s perhaps another prohibition.
Speaker 2: Chover chaver?
Speaker 1: It’s very interesting, because all these things can go together. Sometimes there’s someone who does both – he says foolish words, and he makes a kesher (knot), and he does all these things.
Speaker 2: Okay.
Speaker 1: But each one of them is extra, the Rambam makes them extra, extra lavs (prohibitions) so to speak. The point is that many sorcerers among the ancients had this matter of saying such foolish letters, words that mean nothing, that is the text of the chover.
The Rambam shouldn’t mean that the prohibition thereof is because they have a power, and I don’t want them to use some power. Rather on the contrary, “lo yarei’u” (they cannot harm), they cannot do any evil with this, “v’gam heitev ein osam” (and also do good they cannot), he brings the language of the verse. They don’t do any evil with this, nor any good.
Speaker 2: That he’ll say at the end, yes.
Speaker 1: But it could be that he wants to say that if it would help it would perhaps be permitted.
Speaker 2: On the contrary, that he’ll also say this matter.
Speaker 1: On the contrary, he can say this on the contrary, one would have thought that the transgression is because he uses evil forces, or he uses forces of wickedness, or because he does him evil, he makes him sick. According to this is a face that you say, I understand what you mean.
Speaker 2: Okay, but what does this come in here?
Speaker 1: It comes in here because the Rambam wants to tell that the prohibition is the prohibition of saying words that don’t help, perhaps that is the definition of the prohibition. Or perhaps he wants to explain how an ochaz einayim (illusionist) is included in sorcerer, in this way they are both the same, because ochaz einayim basically uses a trick, or he doesn’t even believe in what he himself does.
Speaker 2: No, but here he speaks specifically about the names of the chover chaver, ochaz einayim is another thing.
Speaker 1: Ah, ah, wait a minute. The general topic is Shabbos, it’s specifically the topic of chover chaver.
Speaker 2: Okay, yes.
Speaker 1: The Rambam says further, it’s specifically the topic.
Speaker 2: Okay.
Speaker 1: The Rambam says, something has a connection, we said here that a chover chaver is used to be saved from a snake and a scorpion. He says thus, mi she’neshakho akrav o nachash (one who was bitten by a scorpion or snake), it’s a thing that people do, one says a lachash (whisper) over the place of the bite, one bends down to the place of the bite, one says a lachash, you know what is a quiet prayer, it’s chover chaver.
The Rambam says, permitted, one may indeed do it, one may whisper over the place of the bite, even on Shabbos, because on Shabbos one may not do certain remedies, healing on Shabbos has many laws, this one may do as chover chaver, and one may also do it on Shabbos.
Speaker 2: Healing on Shabbos is forbidden except if it’s a danger.
Speaker 1: Regular healing, there are remedies that are forbidden on Shabbos. But this one may do in order to settle his mind and strengthen his heart. From what? The Rambam says, it is not healing.
Speaker 2: Seemingly it’s similar to chover chaver.
Speaker 1: What do you mean similar to? It is it.
Speaker 2: Perhaps one doesn’t say specifically things that don’t have a language of a nation, and grabbing things, perhaps this is another type of lachash, not such a dramatic one.
Speaker 1: The Rambam says, obviously, someone who is a thing that doesn’t help at all, meaning that one says things that don’t help at all, but the world follows its custom, but since the person is in danger, and because he is in danger he is also in panic, I mean that’s the simple meaning, and he is now the patient, poor thing, very distressed. They permitted him to trouble him so that his mind should not become confused, they permitted him to do in his eyes, to do things for him that he thinks, that he convinces himself that it will help him.
Speaker 2: He says that he took out a snake from his hat, and because he took it out from its hole, but here he does indeed, because yishuv da’as (settling of mind) of people is the soul of the person, that he feels bad.
Speaker 1: They permitted the lav for a sick person, or it says here even if it’s not exactly a lav, rather even perhaps it’s a branch thereof.
Speaker 2: It’s true so, because he doesn’t say here, when one does the lachash, perhaps one doesn’t do it this way, but he doesn’t say the way, he says that one is not bitten in him, I don’t know what.
Speaker 1: No, it could be that it’s such a lav, and not exactly a real one.
Speaker 2: Why shouldn’t one then say that when one does this, one should say to the person, “the lachash doesn’t work, it will only calm”?
Speaker 1: Only that is only when one fools him, someone who is certain, certain, yes, that here there is a lav, there is pikuach nefesh (saving a life). Here it was understood to calm the patient. One is only permitted for a patient that one knows it will calm him.
Speaker 2: Certainly, if he wasn’t in a lack of mind, let’s do the world in, except if you think that it helps automatically, but the Rambam who holds that simple meaning one can say in the Gemara that it helps.
Speaker 1: Automatically if it helps then it’s obvious that one may, because it’s pikuach nefesh or such a sort of thing. If the Rambam who holds that it doesn’t help, automatically he’s answered why one may, because it’s forbidden yishuv hada’as (settling of mind).
Speaker 2: In the same way as this yishuv hada’as, yes, do you understand that yishuv hada’as is a permission on the prohibition of desecrating Shabbos?
Speaker 1: Although perhaps it’s only d’rabbanan the prohibition of not going out with an amulet, and it’s even on d’oraisa, it’s not so, here it wouldn’t be, because that’s not a Shabbos prohibition, but let’s say that it permits prohibitions, why? Because yishuv hada’as is a thing, that the Rambam says.
If so I understand that yishuv hada’as permits also the prohibition of chover chaver. It’s not one of the prohibitions for which one must give one’s life, idolatry, one must give one’s life, truth we speak of idolatry. It’s such a sort of prohibition that one permits, so it sounds.
Speaker 2: But it can’t be that chover chaver should be permitted for a place of danger, it’s that a place of danger is that permitted.
Speaker 1: He doesn’t bring the piece of chover chaver, I don’t see where it should say here. But he brings the Meiri who usually goes with the Rambam in these things, and he indeed says that it’s the prohibition of chover chaver, but since it’s a thing without an action, perhaps a kosev (writer) wouldn’t be permitted, but the chover chaver he sees what a lighter prohibition it is, and one permits in a place of danger.
By the way, it’s only for the foolish person who didn’t learn any Rambam, he would want that it doesn’t help. I can with the Rambam with the will as if the one who whispers should know that it’s one mouth clamping, and he does it only so that his mind should not become confused, it’s a part of the permission, then I won’t have any lav.
Speaker 2: No, no, understood. Still, again, on your question, what did you innovate the previous ten.
Speaker 1: But the Rambam didn’t say any hundred.
Speaker 2: But the simple story is to answer the Gemara’s, it would be permitted, the Rambam, I mean that the Elishiv there, “to strengthen his heart”, is not only that the person should be calm, rather that which the person is calm also helps that the poison should already stop going out.
He says, when it helps, one would understand why it’s permitted. If it doesn’t help, then it’s still permitted because the masses believe in this.
And on the contrary, the Rambam agrees, I mean he says it explicitly in Moreh Nevuchim on certain other things that the Gemara permitted, that on the contrary, the one who learned Rambam and he holds that it doesn’t help, one indeed may not do it. He may not do what is chover chaver, and what is desecration of Shabbos.
What is already interesting, I mean that the Eliyahu Rabbah explains “to strengthen his heart” is not only that the person should be calm, rather that which the person is calm also helps that the poison should not spread so quickly in the body, the person should not be so activated and have a heart attack from fear.
Which is very an interesting cycle, because here you already see how the chover chaver indeed works, and why people convince themselves that the chover chaver works. Because the Rambam tells you here that it calms him so that his mind should not become confused. So basically he says here the placebo effect, that the placebo effect works on a large percentage, automatically it’s already not so false.
But the problem is that… a person remembers how it works… a person remembers the mechanism. A person who believes in it, the Rambam speaks of people who believe in it. People who believe in it one may do it for them on Shabbos. Someone who doesn’t believe in it, one may not do it.
A placebo works indeed also only when the person who receives it doesn’t know that it’s a placebo the whole time. Could be yes, could be no. The permission doesn’t say here.
The point is that the Rambam answered the Gemara. A Gemara was difficult for him. The Gemara says that one may do on Shabbos. The Rambam says that it doesn’t help. How can one do it on Shabbos? The answer is, it helps for… psychologically it helps.
—
The Rambam says further… I come here to a bit of a sensitive Rambam, and I want to say beforehand, rabbosai (gentlemen), he says further, “hanging on the illness of Israel”. Let’s learn Rambam as he means it. No, the Rambam doesn’t speak of saying Tehillim (Psalms), of praying. Let’s be very clear. No, no, he doesn’t speak of that.
The Kashauer Rav took a stand. Look what he says: “one who whispers over a wound”. Yes, that’s exactly what we just spoke about, bitten by a scorpion. It’s whispering over the wound, right? Saying a lachash next to the wound, it means like before he said, over the place of the bite, over the place of the wound. He says some verse from the Torah.
Even before the chover was when he says things that are not in a language of a nation, but the Torah is indeed yes, the Torah is indeed written in languages of all nations. The Torah is indeed specifically in the language of a nation. And he reads the verse.
And the Rambam says this is revelation. What is this revelation? He says that by the wound, the “and all the firstborn” verse indeed goes up on all plagues, right? All the plagues of Egypt. Yes, I know what he means, literally that he whispers it in. The point is, he does it for the revelation, not for the healing.
Yes, there it said “and so one who reads over a child that he should not be frightened”. A child is frightened, he says verses that the child should not be frightened. Or, “one who places a Torah scroll or tefillin on the child so that he should sleep”. He takes a Torah scroll or he puts tefillin on a child so that he should fall asleep. Like the child once said that the Gemara helps sleep, because he always sees father fall asleep on the Gemara. Yes, now it’s not revelation, now it’s simply the way of the Torah. Yes, he takes a holy thing, an object of holiness, so that he should fall asleep, the child should calm down.
The Rambam says, “not enough for them that they are included in chovrim and menachashim” – those who do this transgress the prohibition of chover chaver and menachashim.
Well, you see that chover chaver is not specifically when it’s not a word that has meaning. Should there be a contradiction in Rambam that the Rishonim can answer? No, it’s not a contradiction, because the Torah didn’t permit this. It’s clear that the Rambam has… as I told you, when you say a verse “In the beginning God created”, I don’t know, the verse has, let’s say, it has a meaning, and the meaning has nothing to do with the… how is it called… with the healing. So regarding this it’s still not relevant, it’s still a chover chaver.
The Rambam told how it usually went. Also an interesting thing is that the people who make segulos from verses, usually a part of the wisdom is to twist the verse, yes, one says it backwards. The verse means you yes something, but he says the verse only the acronyms, only the… yes, that’s how segulos go.
Yes, so the Rambam says, “not enough for them that they are included in chovrim and menachashim, rather they are included in deniers of Torah”. They are included in deniers of Torah. Why? Why are they deniers of Torah? Because they pervert the knowledge of the Torah. “For they make the words of Torah healing of the body”. They make the Torah for some lachash that helps to heal the body. “But they are only healing of souls”. But in truth the Torah is not healing of the body, the Torah is healing of souls, it is said “and they shall be life to your soul”. “To your soul” here means the intellectual soul, the intellect of the person, the soul. Yes, the Torah is… it heals a person’s opinions, a person’s character traits, a person’s wisdom. But it doesn’t help the person’s body. And the person convinces himself that mumbling a verse… he thinks that the verse is a healing.
This is essentially the Mishnah. The Mishnah says, Rabbi Akiva says, one who whispers over a wound has no portion in the World to Come. And Rabbi Akiva brings specifically a verse that is very strongly similar to the matter, “all the disease which I placed in Egypt I will not place upon you”. The verse means to say that if you will conduct yourself with the Torah, God will heal you. The person thinks that saying the verse is some lachash, some magic, that if you say it by the wound, the wound goes away.
There is a way seemingly how to do it. One says to the person the whole verse, one tells him, “take upon yourself from now on to keep the Torah”. That one indeed speaks, healing of the soul. That is healing of the soul.
Here we’re talking about a place of danger. Perhaps in a place of danger one may indeed say these things. Here we’re talking about just a young boy, a child who is frightened, there’s no danger, it won’t help. Even the settling of the mind won’t help in such a great case. Perhaps, as we said, that there it actually does help a bit with the settling of the mind.
Says the Rambam, but… The Rambam said here a new interpretation. In the Mishnah it says that he’s a kofer, it says “he has no portion in the World to Come.” The Rambam explains that the meaning is, he doesn’t understand what the Torah means. He thinks that the Torah is to heal his body, instead of it being to heal his soul. It’s interesting, because other commentators learn “one who whispers over a wound” with making oaths when one does the spitting, and the Rambam in Perush HaMishnayos says so there. Okay, but here the Rambam says differently.
—
But there is one permission, yes. Says the Rambam, “But the healthy person who recites verses and a psalm from Psalms so that the merit of their recitation should protect him” – a healthy person who reads verses or he reads a psalm from Psalms, and he does it so that the merit of their recitation should protect him, so that the merit of learning Torah, the merit of learning Psalms, should protect him, “and he should be saved from troubles and damages”, and he should be saved from troubles and damages. How will he be saved? Because he has more merits. Yes, the Almighty judges people according to their merits. If so, there’s no question at all, I don’t need to say it. So it’s permitted. So it looks like there are two things.
Seemingly the Rambam says here that it has to do with… Okay, he says the word “the healthy person.” Right, it has to do with how one looks at it. It could be that the sick person also, the sick person now needs the merit. But it seems that when one stands and has said a certain verse, it doesn’t look like one wants to have the merit of a bit more Torah. It sounds like the verse has a power, like the chover does it. Seemingly that’s the point. How the person thinks the verse works. If he thinks that now the person has another merit, one can also give charity there, another mitzvah, every mitzvah protects a person, that he calls protecting.
I don’t know if the point is so strongly the distinction. But when one does it for a sick person, one does it like chover chaver does things. It looks very similar to chover chaver. I don’t think he means that it’s the same thing.
It’s not clear. The distinction he says he brings here in Rashi, that it explicitly says that there’s a distinction whether it’s before or after. He says, one shouldn’t say “song of afflictions,” he says “writing in a booklet of Psalms that it should protect him,” he says that’s before. After one may not. What’s the distinction? It’s not clear.
It’s actually interesting, there’s always an after from after. Yes, he was afflicted, can one say he shouldn’t die now. It should stop now, from now he needs more merits.
Also what the Rambam says “to heal the body,” also here are subtle things. It could be, it could be that’s the point. If one says after he’s already afflicted, he wants something to happen that should fly out of his body. He’s going to convince himself, let’s say a person has a growth, and someone convinces himself “I’m going to say verses and the growth will go, whoops, it will fly out.” That’s more like witchcraft.
Whereas one says, I want the person to have merits, or medicine should work for him. That’s things that the Almighty works that way, that one person has more merits he gets more. The Rambam believes in this. A person has more merits, he has more… he should be better. Well, well, it’s very unclear.
—
I can’t understand two things. First of all, what you’re asking is not necessarily about saying Psalms. The Rambam doesn’t say tefillah, he says “prays.” There are two ways how one says Psalms, yes? Just like that is no question, because not all chapters of Psalms are actually prayers, okay. But even if one prays, I’m not sure that the halacha is against praying, right? Someone has a wound, certainly he must pray. How he prays, he says Psalms, one looks at miracles, what actually, how he prays is certainly not the question. The question is he uses it as a segulah, it’s more such a sort of thing.
And the Rambam says an interesting thing, that healing of the body, healing of the soul, because it can count as shelo lishmah. One may not use Torah shelo lishmah. He says that the Almighty says yes to healing of the body, as it says. It’s like an axe to dig with it, such a thing. Yes, because also, it’s subtle, it’s so terrible, it’s a denier of Torah one who only studies so that his children should live? That’s a normal thing.
Something is also interesting like the Rambam, it seems that one must believe that it’s only healing of souls. Like a person would think that it’s certainly healing of souls, but I think it has more than that. Because he says “he is nothing but a denier.” It seems like one can’t believe in both. Either it’s healing of souls, or it’s healing of the body, and then he’s a denier of Torah.
—
I thought that there’s an interpretation, I don’t know if it’s really the interpretation, but I feel that from the whole language that he speaks with all these subtle expressions with everything, it comes out. That the question is whether the Torah, certainly the Torah is a healing. The question is for what, how is the Torah a healing? The body of Torah or the soul of Torah?
What does a new interpretation mean? In other words, someone says that the Torah is a holy thing, or the verse, the language of the verse, the physical sound of the verse heals. No, that’s the body. You must hold that the content of the verse, the Torah says this, “if you shall surely observe all this commandment”, there’s no argument, that’s the healing of the body. It certainly means the person, but as far as I understand.
It’s interesting, because the previous thing that we learned for example, that “knots for a bull and knowledge of love,” is also essentially healing of souls that has a good influence, yes, because it calms the person, is a matter of healing of souls. It can always be that the only power that can heal an illness is always through healing of souls. That is, a person becomes a bit better person, that’s healing of souls, and then he’ll have the merit.
No, I think here lies something certain, that if one believes, that’s why we’re always told, one asks for healing of the soul healing of the body. Yes? One says in Mi Sheberach healing of the soul healing of the body.
I think it fits very well with the Rambam, because if we understand that when a person has more knowledge of Hashem, he has more Divine Providence, the Almighty watches him, the Torah guards him.
Speaker 1: The Torah makes a person into a better person, a better person has more chances for a healing. But if a person thinks that the Torah can go directly to healing of the body and skip healing of the soul, that he calls “fools.”
But I think we need here generally to understand more when the Rambam says “they will not have a portion in the World to Come, rather they are included among sorcerers and diviners.” He didn’t say it about a transgression of lashes. Seemingly, when he takes a Torah scroll and he places it on a child, did he do a negative commandment with an action? The Rambam doesn’t say “negative commandment.” He says that it’s so rabbinic, that it’s similar. And he doesn’t bring the sharp language “they have no portion in the World to Come,” he brings it a bit “included among the deniers,” like “included among sorcerers and diviners.”
We need to think, when the Rambam says about something that he’s included among such and such people, does he mean to say that he’s a sinner, he’s a denier, or he touches upon, he goes… We need to be concerned that he shouldn’t become attached to the deniers.
We need to remember that what you say, I don’t know what it means in Mi Sheberach, I don’t know what it means, but the word “healing of the soul” has here two different interpretations. Healing of the soul is what we call healing of the soul, or also what the Rambam calls here, is one with the healing of the body. It can mean like blood of the soul, blood of a soul. But the Rambam here, soul means to say his intellect. Yes, it means his goodness, his soul, however you want to call it. It can also be that, and we need to keep that clear.
The Rambam brings that the Rambam in Laws of Mezuzah says a similar thing, those who write names on the mezuzah. We don’t conduct ourselves like the Rambam, we do put names in the mezuzah, certain names at least, a bit of a compromise. We write names that have no meaning, the Y-H-V-H’s after the Name Havayah and the like. And it seems that not everyone agrees with this law of the Rambam, and there are those who hold that yes, it helps.
Speaker 2: Hey, what does one do with the Mishnah?
Speaker 1: Actually a question. What’s wrong, one must write. One must look at the commentators on the Mishnah there.
Speaker 2: By “he broke the copper serpent” I think the answer of the Rambam was that…
Speaker 1: The Rambam needs when a Mishnah. The Mishnah says that Chizkiyahu didn’t hold.
Speaker 2: Yes, yes, no, one must look how the Rambam explains it there, yes.
Speaker 1: The Rambam there talks about the Book of Remedies, on the contrary, that it was idolatry, because if it would be true remedies, he should do it.
In short, I don’t know. It could be that not everyone agrees with the Rambam. But the Rambam’s approach is certainly that the Torah heals, but through the soul. That’s the content of the Torah, it heals the soul of a person. And certainly, it also has an influence on healing of the body, to an extent, as you said. But not the simple meaning that the words of the Torah magically heal the body of a person. Magically, that’s according to the Rambam heresy in Torah.
According to the Mishnah, the commentators on the Mishnah. One must remember, it’s a Mishnah. This isn’t that the Rambam came up with it. The Mishnah says that “one who whispers over a wound has no portion in the World to Come.” It’s Rabbi Akiva, the teacher of Rabbi Shimon bar Yochai. There’s no competition between the masters of intellect and masters of… Yes, the same Rabbi Akiva who went into Pardes, went into heaven and saw the angels and everything.
Yes, ah, one must think what is… One sees here a few things.
One also sees that “so that his mind should not be disturbed upon him.” I think “so that his mind should not be disturbed upon him” is also very similar, because it affects the mind of a person, and that helps him. And that’s the compromise. It’s not that the Torah heals, rather it affects the mind of a person.
And by the way, that’s the compromise. That is, we submit to the person who is unfortunately, he believes in this. The Rambam doesn’t say that “so that his mind should not be disturbed” is a mitzvah. He says it’s a permission. It’s a permission for the one who is unfortunately convinced.
In other words, it could be that this is also here a permission. Like I say pikuach nefesh, someone gives a… even the Rambam himself, imagine there comes a Jew who is in a situation of pikuach nefesh, and there’s no way to help him except to give him some amulet that the Rambam holds doesn’t help. Maybe he would give him the amulet, because “to settle his mind.” And it’s… one can reconcile with this many righteous people who gave amulets. Not always they believed always that it helps. That settling the mind is also something worthwhile.
Okay, enough, this is the matter of… let’s finish, they need to move.
—
Says the Rambam further, he went with one who inquires of the dead.
Speaker 2: Very good. What is that?
Speaker 1: Says the Rambam further in the verse, “And there shall not be found among you… and one who inquires of the dead”. What is that?
Says the Rambam, “This is one who starves himself”, the practice is like this, the ritual is, one starves oneself, one fasts, “and goes and sleeps in the cemetery”, this is the definition of a typical, the Gemara says, a fool. He goes and he sleeps in the cemetery, “so that the spirit of impurity should come upon him”, so that the spirit of impurity should come upon him, “and inform him what he asks about”, so that the dead person should come in a dream and inform him whatever the person will ask from the dead person, the dead person will answer him.
“And there are others”, he says, “who wear known garments”, they put on certain garments, “and say words”, they say certain words, “and burn known incense”, they bring specific incense, “and sleep alone”, they sleep alone, “so that so-and-so dead person should come and speak with him in a dream”.
Says the Rambam, “The general principle is, anyone who does an action so that the dead person should come and inform him”, one does actions so that the dead person should come and inform, “receives lashes, as it says ‘there shall not be found among you… one who inquires of the dead'”.
Speaker 2: Ah, it’s before he brought known garments, because then it’s an action.
Speaker 1: It could be starving oneself and sleeping, I don’t know how, perhaps that’s also an action. He wants to say, not only that, but if there are other techniques.
Speaker 2: What is the technique that one does? What is a technique that there’s an action and one asks from the dead?
Speaker 1: Not eating is not an action. Perhaps going to sleep in the cemetery.
It’s interesting that one sees that starving oneself, not fasting. It’s simple, he torments himself. Not because it would be a good thing to go fast.
—
And further it says there, “one who inquires of ov and yidoni.” Says the Rambam, what does that mean?
And we already learned before that the one who does ov and yidoni, we already learned in Laws of Idolatry, that he’s much harsher than all these sorcerers, and he receives stoning, because ov and yidoni has an actual connection with idolatry. But only here, the one who inquires of ov and yidoni, he doesn’t receive stoning, he’s the same harshness as all other sorcerers or asking from sorcerers.
Says the Rambam, “It’s forbidden to inquire of a master of ov or a master of yidoni”. He doesn’t ask, the person who does ov and yidoni. He already learned before, one takes a bone and various things, as it says.
Speaker 2: I can’t know myself, but one must understand why ov and yidoni has more connection with idolatry than all this that he enumerated. They look like quite similar techniques.
Speaker 1: No, that’s different. Ov and yidoni, he takes a bone and he screams, no, it’s a completely different thing.
Speaker 2: Well, well. I see a distinction. He should starve himself and go to the cemetery and burn incense.
Speaker 1: No, but that’s aiming for a dead person.
Speaker 2: No good, he says generally to the dead.
Speaker 1: The practitioner of yidoni seems that it’s some power from the stone in bones.
He says the Rambam, the person who asks ov and yidoni transgresses the negative commandment. There’s an extra verse for a master of ov and yidoni that it’s by stoning, but normally here in the negative commandment of all sorcerers it says “and one who inquires of ov and yidoni.” The one who inquires of ov and yidoni is different from the master of ov and yidoni who receives stoning, he receives lashes.
Says the Rambam, “We were commanded not to inquire of the master of ov and yidoni himself”, the one who provides the services of ov and yidoni is by stoning. “And the one inquired of through them”, the client of this, is by a positive prohibition, “and we give him lashes of rebellion”, because he doesn’t do an action, he only asks him.
But, says the Rambam, “And if he received an action and did according to his statement”, if he asked the ov and yidoni and he did what the ov and yidoni advised him, and he did God forbid seemingly an action, then his negative commandment with an action receives lashes.
—
Further says the Rambam, and further it says, “And the sorcerer is liable to stoning and that is when he did an act of sorcery”.
The Rambam says, all the other things until now, all the things until now he calls a mechashef (sorcerer), and what’s a new thing? Perhaps a mechashef is like this, and whatever else it may be like this, and every generation can come up with new types of kishuf (sorcery) and tricks.
Says the Rambam, this is, this is “v’hu she’asah ma’aseh keshafim” (and he who performed an actual act of sorcery), he did a true act of sorcery. He performed certain techniques and perhaps certain things came to him, I don’t know.
Speaker 2: A true act of sorcery doesn’t mean for the Rambam that he did something with true power, because he’s going to say in a minute that it’s all sheker v’chazav (falsehood and lies).
Speaker 1: No, but at least he himself, he did some kind of act. He did some kind of act, which I mean that he himself, the difference between the ochez einayim (illusionist) apparently is a complete… and he himself is also taken in, he’s part of the… he’s in the scheme.
I translate it very simply. Ochez es ha’einayim, instead of doing, he doesn’t do any act of sorcery and illusions, he puts together two bears and with the magic wand he turns it, I don’t know what. Ochez es ha’einayim doesn’t do anything. He does the act directly, he brings out a snake from his hat. But he doesn’t do anything in between, before that he knocks three times on the back of a bear, I don’t know what. That’s the difference.
V’yera’eh she’oseh v’eino oseh (it appears he’s doing but he’s not doing), it looks like he’s doing something, but he’s not doing anything. Ochez es ha’einayim, v’yera’eh she’oseh v’eino oseh, he makes it so the person watching should think he’s doing something, receives makkas mardus (lashes of rebellion). Why? Because a stage where he’s already in mechashef (sorcery) in general, lo yimatzei b’cha (there shall not be found among you), is still, but ochez es ha’einayim, one doesn’t do the… again, a mechashef is chayav sekilah (liable to stoning).
Speaker 2: Why? What is the verse that a mechashef is liable to stoning? Mechashef doesn’t appear in the verse of…
Speaker 1: Okay.
Speaker 2: What is the verse for mechashef?
Speaker 1: Mechashefah lo sechayeh (a sorceress you shall not allow to live)?
Speaker 2: Mechashefah lo sechayeh means…
Speaker 1: Yes, mechashefah lo sechayeh is a separate verse on mechashef. All the others, ma’avir b’no u’vito ba’eish (passing his son or daughter through fire), kosem kesamim (diviner), me’onen (soothsayer), it doesn’t say… it only says the prohibition. Mechashefah lo sechayeh, sekilah (stoning) comes.
Therefore one who does this, he does an act of sorcery, he doesn’t receive sekilah. Ochez es ha’einayim doesn’t receive sekilah, he doesn’t receive malkus (lashes), he only receives makkas mardus. Why? Because the prohibition that appears by mechashef, it says lo yimatzei b’cha all these things, ma’avir b’no u’vito ba’eish, etc. etc. etc. and so on. So the prohibition is not l’azharas misas beis din (as a warning for court-imposed death penalty). So it’s obvious that one of these things, part of the prohibition, receives misas beis din. But why is there no… mechashef specifically, not all, because all are not nitna l’azharas misas beis din, all don’t have misas beis din. Only mechashef.
But the act is not nitna l’azharas misas beis din, only the act is nitna l’azharas misas beis din. The azharas beis din doesn’t mean only, the mussar beis din means only when it’s a true obstacle.
Shomer edusav (one who withholds his testimony), it’s also false testimony, is indeed included in lo yamus bachus (they shall not die outside), but because it’s also false testimony, they’re exempt from malkus. What is the word false testimony? Because there was no act. Because if there was no act, he doesn’t get sekilah and also not malkus.
Speaker 1:
And the azharas misas beis din means only when it’s a true mechashef.
Speaker 2:
No, no, no, no, no.
Speaker 1:
So therefore the one who is ochez es ha’einayim is indeed included in lav yamus in general, but because it’s also ochez es ha’einayim, because he didn’t do any act?
Speaker 2:
Exactly, that’s what he says. Because he didn’t do any act, he doesn’t get sekilah and also not malkus?
Speaker 1:
Exactly. And therefore he gets a… no, no, no, he’s talking about it’s a lav she’nitan l’azharas misas beis din, not about it’s a lav she’ein bo ma’aseh (a prohibition without an act). If it’s a lav she’ein bo ma’aseh he can indeed receive.
Speaker 2:
No, one cannot receive.
Speaker 1:
It’s a contradiction with the previous Rama, where the Rama says that an ochez es ha’einayim is…
Speaker 2:
Here we’re talking about ochez es ha’einayim which is b’toras kishuf (in the category of sorcery), because there it was ochez es ha’einayim b’toras me’onen (in the category of soothsaying), so I can say.
Speaker 1:
Yes, but what’s the difference? It’s the same thing. There it explicitly said that one receives lashes, here it says one doesn’t receive lashes. What you’re saying b’toras kishuf, what does b’toras kishuf mean? You know ochez es ha’einayim, one must say.
Speaker 2:
The ochez es ha’einayim isn’t clear, because what you’re asking, it doesn’t say that lav she’nitan l’azharas misas beis din needs to have a warning. So mechashef, when is the mechashef who doesn’t receive malkus? He receives sekilah. So what will you say that he receives malkus when? When he’s ochez es ha’einayim, suddenly he receives malkus? Where does it come in? Something is weird here, something isn’t clear.
Speaker 2:
It could be the point is because ochez es ha’einayim is not included in mechashef, it’s not really mechashef, but it’s included in mechashef. And therefore even if one is ochez es ha’einayim and one does it indeed with an act, it seems the point here is ochez es ha’einayim even if he does it indeed with an act, the reason why he doesn’t receive malkus is because it’s a lav she’nitan l’azharas misas beis din, not because it’s a lav she’ein bo ma’aseh. And why doesn’t he receive sekilah? Because mechashef means specifically when he does other acts of sorcery, not ochez es ha’einayim.
Speaker 1:
From where comes the prohibition of ochez es ha’einayim then? Something is missing. Do you understand that something is missing?
Speaker 2:
Why it is indeed included and why it’s not included? When something is missing, one needs to learn the Gemara about this, when something has been put in is missing already. A novelty that it seems in the Rambam is, that a true mechashef is when there’s a true act of sorcery, whatever that means. Ochez es ha’einayim is also a branch of mechashef, but it’s not the essence of mechashef, because an essential mechashef gets sekilah. And on this ochez es ha’einayim because sekilah can overcome it’s not really mechashef, but it’s only included in mechashef, and because it’s a prohibition, a prohibition the connection is indeed there, but because it’s a prohibition that… I shall not have here misas beis din on it.
Speaker 2:
That’s the point, I would perhaps say like this, mechashefah, when it says in the Torah, mechashefah means a true mechashef, whatever that means. Lo yimatzei which means something that is even only similar, because there shouldn’t be among you something that is a type of sorcery. Therefore it becomes a lav she’nitan l’azharas misas beis din, and it means that in the prohibition there is the one who… one can transgress the prohibition in a way that one should receive sekilah for it, and a lav she’nitan l’azharas misas beis din, and there’s no malkus on it.
Speaker 1:
Something I’m missing, what does he say? I read that the reason it’s a lav she’nitan l’azharas misas beis din which doesn’t get malkus is because the warning is not a warning of malkus, the warning is indeed a warning of… when there’s death in the prohibition one tells him he’ll receive sekilah.
Speaker 2:
In short, we’re not going to spend the whole shiur on this piece of Rambam. We can also admit that we don’t understand it, it’s not clear. It could be that this Rambam says, maybe it doesn’t go on ochez es ha’einayim at all, perhaps it goes on mechashef itself? And then what will one understand?
Speaker 1:
No, he’s not going up for the but ochez es ha’einayim. He won’t go to the but ochez es ha’einayim when he says makkas mardus. Why? He says lav she’nitan l’azharas misas beis din… it has no connection and something is missing. Something is certainly missing in the sentence. He doesn’t say anything about prohibition it’s a not being different mechashef, why would both, the mechashef is a lav she’nitan so it’s obvious. What he says in the last sentence, is that mechashef is a lav she’nitan so it’s obvious, and needs to put it in itself with the whole thing already. No, again, a mechashefah lo sechayeh goes further on, because he receives a mechashef sekilah. But an ochez es ha’einayim is a prohibition of summer is and doesn’t enter within the boundaries of mechashefah lo sechayeh, he only enters within the boundaries in the verse of lo yimatzei b’cha.
Speaker 2:
I don’t see, you’re adding a whole piece of Rambam, which the Rambam usually writes clearly what he wants to say. One can say he’s trying to say simply that it’s talking about mechashef, like every time one receives sekilah one doesn’t receive malkus. I don’t know if that’s true, that’s tishareif sham misaso (his death will burn it), like a nazir who drinks wine. Every time there’s sekilah one doesn’t receive malkus. I don’t see then that it would have been much simpler. I’m not sure.
Speaker 1:
Okay, all the commentators struggle. It’s a mystery there.
Speaker 2:
Perhaps there’s a law of malkus but not death? Perhaps this is makkas mardus, this isn’t from the law of Scripture. Malkus one receives…
—
Speaker 1:
Now the Rambam is going to finish with such an acharis davar (final word), with his conclusion on this whole chapter. From… from… from… yes, not chukas hagoyim (statutes of the nations), except for menachesh. Except for the second law, from menachesh. Devarim eilu kulam (all these things), this also goes on mechashef and ov v’yidoni which we learned earlier. Devarim eilu kulam divrei sheker v’chazav hen (all these things are words of falsehood and lies), this is all sheker v’chazav. It’s not true powers, the mechashef doesn’t bring down any powers from heaven and so on. Divrei sheker v’chazav. V’hem she’hit’u bahem ovdei avodah zarah hakadmonim l’goyei ha’aratzos kedei she’yinhu achareihem (and they are what the ancient idol worshippers used to deceive the ignorant nations so they would follow them). Crude liars, folks, invented it, they themselves didn’t believe in it, it’s a scheme. And the idol worshippers came up with this, to fool the ignorant nations.
Speaker 1:
They already have many things with which the idol worshippers fooled everyone. They made beautiful buildings, temples, they planted asheiros (sacred trees). This goes all the way back to chapter 1, basically. It’s like it’s something of chapter 1. They made false prophets. Another one of the things they did is all this sorcery. Yes, they fooled with this the ignorant nations, by saying that there are great powers and yes. The Rambam himself doesn’t mention the words that you say powers, because I guess he sees from something that there is. He says divrei sheker v’chazav. He doesn’t explain what the trick is. You say that the trick is some angel or some power does it. Yes, in chapter 1 he hinted a bit that it’s the powers of angels, stars.
Speaker 1:
Therefore, v’ein ra’ui l’Yisrael she’hem chachamim mechukamim limshoch acharei (and it’s not fitting for Israel who are wise and intelligent to be drawn after) me’onen and kosem. He says, he doesn’t say here only that one may not do it because then one becomes similar to idol worshippers or branches of idolatry. He says more fundamentally, because a Jew may not follow after falsehood and foolishness, “v’ein ra’ui l’Yisrael she’hem chachamim mechukamim”. Here we see that part of being a Jew is one must be a wise and intelligent person. Do you hear? A Jew must be smart, there’s no way out. Jews are indeed smart. Therefore the non-Jew, the foolish non-Jew, believes in all these foolish things, okay. You’re indeed a Jew, you’re indeed a smart Jew, what do you believe? It doesn’t fit for you to believe. It’s a great sin to be a fool. Where. Ah, from here is a proof, indeed, one always looks for a proof. One is not at all included in Israel if one is a fool. No, it’s not fitting for a smart person to believe in all these things.
Speaker 1:
And not only that, “limshoch” (to be drawn) means apparently to do the act, “v’lo l’ha’alos al lev she’yeish bahem to’eles” (and not to bring to mind that there is benefit in them). To’eles means a benefit, a cure. Ah, I know. She’ne’emar (as it says), you see indeed a verse, “ki lo nachash b’Ya’akov v’lo kesem b’Yisrael” (for there is no divination in Jacob and no sorcery in Israel). The Jews don’t follow nachash and kesem. What does it mean? You thought “lo nachash b’Ya’akov” means that the Jews have no mazal (fortune), there’s no mazal for Israel? No, the Rambam says that a Jew is smarter, he doesn’t do nachash and kesem.
V’ne’emar, “ki hagoyim ha’eileh asher atah yoresh osam el me’onenim v’el kosemim yishma’u” (and it says, “for these nations that you are dispossessing listen to soothsayers and diviners”), the foolish non-Jews, the idol worshippers, they listen to me’onenim and kosemim. V'”atah” (and “you”), you’re indeed a smart Jew, “lo chen nasan l’cha Hashem Elokecha” (not so has Hashem your God given you), to you the Almighty gave much better than this, He gave you wisdom. A prophet appears there later, but yes, the Rambam doesn’t bring the continuation of that verse “navi” (prophet), right? He indeed brought this verse earlier in Hilchos Yesodei HaTorah to say that a prophet doesn’t innovate knowledge, but just tells you simple things. But the Rambam says, true, he says there, is “ein ra’ui l’ha’alos al lev”. The Rambam says there what he brings here, the star worshippers, perhaps the Torah prohibited it, yes, because this causes one to be drawn to idolatry. But the Rambam says, even if not, it’s just foolishness.
Speaker 1:
Look at the next piece, there it’s clearer: “Kol ha’ma’amin b’devarim eilu v’chayotza bahen, u’mechashev b’libo she’hen emes v’divrei chochmah, aval haTorah asaran” (whoever believes in these things and similar ones, and thinks in his heart that they are true and words of wisdom, but the Torah prohibited them), he thinks like this, but what can I do, it’s a good thing, but I’m not allowed. One of the fools and those lacking understanding, and not of the Jews who are wise and intelligent.
Bichlal hanashim v’haketanim (in the category of women and minors), here he wants to say, I’m speaking if they’re not wicked, not evil, just a simple Jew, just a simple Jew, just a simple Jew, he’s a sin, the sin is to do it, but to believe is in the category of women and those of small understanding. Aval ba’alei hachochmah temimei hada’as (but the masters of wisdom, those of complete understanding), and here he says, the tamim tihyeh im Hashem Elokecha (you shall be wholehearted with Hashem your God), one shouldn’t follow these things, he’s going to say, tamim means temimei hada’as, those who have complete understanding, yed’u b’ra’ayos beruros (will know with clear proofs), should know, yed’u b’ra’ayos beruros, she’kol eilu hadevarim she’asrah Torah einam divrei chochmah (that all these things that the Torah prohibited are not words of wisdom), all these things that the Torah prohibited are not words of wisdom, ela tohu vahevel (but emptiness and vanity), it’s empty and foolish and nonsensical, tohu vahevel, it’s things without substance, doesn’t work physically, she’nimshchu bahem chasrei hada’as v’natshu kol darchei ha’emes biglalan (that those lacking understanding were drawn to them and abandoned all paths of truth because of them). The chasrei hada’as, because of this they completely lost touch with reality, they lost the paths of truth, because if a person, his whole worldview has been destroyed, because this I don’t understand, you see that sorcery, it takes out an important part of the puzzle, and now one no longer has a clear worldview at all, now one no longer understands how the world works, because you see indeed wondrous things that cannot be explained.
Speaker 1:
But this is perhaps the explanation of taste, why the non-Jews used this, after they were drawn to idolatry, the paths of truth, the truth of Avraham Avinu. They wanted to fool a non-Jew, he wouldn’t have believed that a piece of wood can be his god, first they made him so he shouldn’t have a normal worldview, he should already be so confused, well you can convince him of anything.
It’s a good explanation, it’s true that all these foolish things, it’s either this or the paths of truth, it’s a competition. In practice, a person who despairs of having intellect, of understanding the world, then you can make him follow anything you want to convince him. Or just, because the non-Jews who sell this say, “ah, it works like this, because the so-and-so said,” little by little one becomes twisted and one loses faith.
Speaker 1:
U’mipnei zeh amrah Torah keshe’hizharah al kol eilu hahavalim (and therefore the Torah said when it warned about all these vanities), for this the Torah warned, when the Torah warned not to follow the foolishness, the Torah said “tamim tihyeh im Hashem Elokecha” (you shall be wholehearted with Hashem your God), one should be smart, one should have a wholehearted understanding, one should have a clear understanding, because this way one won’t follow these things.
Exactly opposite of what people think, people think that tamim means one must be a tam (simpleton), one must be without taste. On the contrary, one must be smart. The Torah said one should have a clear understanding. But one must be a great sage to be able to…
Just as the Rambam says such a concept in Hilchos Avodah Zarah, when all those who ascend to the world became confused. Before that, the Torah warned, when the Torah warned that one should not follow the foolishness, the Torah said, “Tamim tihiyeh im Hashem Elokecha” – you should be wise, you should have temimus da’as, a strong clear understanding, and because of this you should not follow these things.
This doesn’t mean that you should be a tam, a fool, on the contrary, you should be wise. The Rambam says that you should have great wisdom to be able to know that this is foolishness. The Rambam says that “tamim,” what is the meaning of tamim? Tamim means complete, not a minor who is lacking understanding, but rather complete understanding. And then you will be “im Hashem Elokecha,” because the Almighty is the truth.
One strange thing that many people think is that in order to have faith one must go somewhat against reality, one must be able to close one’s eyes. The Rambam says no, forget about that. The Almighty is the greatest reality, and this is also temimus. Temimus means that you go well, you go with reality. This is the proper temimus. The Rambam translates tamim – completeness and understanding.
But it’s interesting, temimus can also mean that one has a full worldview, the Almighty created the world and one understands that everything fits. The opposite of temimus is when so many things happen that I don’t know what it means, and one begins to see sorcery. It takes out pieces from the puzzle, now you don’t have the full puzzle. Tamim as you say means that everything fits, the Almighty created the world and one understands everything, one understands how it works, because everything fits. When sorcery comes in, the temimus is lacking, because pieces come in that one doesn’t understand.
Yes, one can also remember that there is a dispute about this. The Ramban said exactly the opposite, that the Rambam is a tam, he says that he is too pious, he says that he goes against reality, he sees that sorcery does work. In short, there is in this a dispute among the Rishonim, but the Rambam’s approach is still a good approach.
The Tehillim must be understood, and there is there an important chapter and it is a difficult chapter. But this is according to all opinions, this however is agreed upon by all opinions, that “It is not fitting for Israel who are wise”
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 80047#
The previous chapters dealt with actual idolatry, then with “lo techanem” – not allowing gentiles to dwell in the Land of Israel, not being in partnership with idol worshippers. Chapter 11 moves further away from actual idolatry, to things that are not included in idolatry itself, but rather chukat hagoyim – customs of idol worshippers that one may not imitate. The foundation: by becoming close to them in customs, one eventually comes back to actual idolatry.
—
“One may not follow the customs of the gentiles nor resemble them, not in clothing nor in hairstyle, as it says ‘and you shall not follow the customs of the nation…’ and it says ‘beware lest you be ensnared after them…'”
One may not follow the ways and customs of gentiles, not become similar to them – not in clothing, not in hairstyles.
1. “Chukat” means customs, not laws: “Chok” doesn’t mean a formal law, but rather a fixed practice, a regularity – from the language of chakika, “something engraved,” something that is constant and regular. A law is perhaps the strongest expression of a regularity, but “chukat hagoyim” simply means their customs, not their formal laws.
2. “Chukat hagoy” applies to neutral things, not to transgressions: Transgressions are already forbidden in themselves. The special prohibition of “chukat hagoy” applies to things that are inherently neutral – merely a “style” – but because gentiles do it this way, and there’s no practical reason for it, it’s forbidden. If a gentile does something because it’s practical, there’s no prohibition of chukat hagoy. Only when the sole reason is “this is how gentiles do it” – then it’s forbidden.
3. The verses speak in the context of forbidden relations and idolatry: “And you shall not follow the customs of the nation” speaks in the context of forbidden relations (like marrying a sister), and “beware lest you be ensnared after them” speaks of idolatry. But the Rambam expounds it more broadly: the foundation is that when one adopts gentile customs (even neutral ones), one becomes close to them, and eventually comes to forbidden relations and idolatry. The Torah fears this process of “becoming close.”
4. Parallel to “lo techanem”: Just as with “lo titen lahem chen” the Rambam said it’s not because one begrudges a compliment, but because it brings kiruv hadaat – so too here, the prohibition is because one becomes too close to them.
5. “The principle and essence of the matter – that one should not resemble them, but rather the Jew should be separated from them and recognizable”: The Rambam summarizes that the principle of all these prohibitions is: a Jew should be separated from gentiles and known as different. “Separated in his other actions just as he is separated from them in character traits and beliefs” – just as a Jew thinks differently (midot = foundations of Torah; deot = laws of character traits), so should he also be different in actions and clothing. The verse “and I have separated you from the peoples” is brought as a source.
6. “Separated” doesn’t mean wearing Jewish clothing, but rather not wearing gentile clothing: One could argue that “separated in his clothing” is a positive biblical commandment to wear specifically Jewish clothing. But the Rambam doesn’t go that way – he only says that one should not wear gentile clothing. The difference: one doesn’t need to seek “the Jewish garment,” but one shouldn’t seek what gentiles wear. A person wears what is practical (warm in winter, cool in summer) – that’s enough.
7. Parallel to Laws of Character Traits: The Rambam uses the same language in Laws of Character Traits: “Just as the wise person is separated in his beliefs and other actions, so should he be separated in his food.” There it applies to a Torah scholar – he should also in action match his higher level. The higher your knowledge, the more your actions must match it.
—
“And one should not wear clothing that is unique to them, nor grow locks like the locks of their heads… for they shave from the sides and leave hair in the middle, and this is called blorit… and one should not shave the sides opposite the face near the ears…”
One should not wear clothing that is unique to gentiles; not make hairstyles like theirs – specifically “blorit” (shaving the sides and leaving hair in the middle).
1. “Clothing unique to them” – only what is specific to them: The prohibition is not on regular pants or normal clothes that everyone wears. Only clothing that is “unique to them” – specifically affiliated with gentiles/idolatry – is forbidden. If everyone wears it, it’s not “unique to them.”
2. Must one know what contemporary idol worshippers do? Seemingly, to know what one may not do, one must know what contemporary gentile idol worshippers do – not just gentiles in general, but what is affiliated with idolatry.
3. Blorit – two prohibitions: Whoever makes a “blorit” (shaving the sides, leaving hair in the middle/front) transgresses both the prohibition of pe’ot (a special mitzvah), and chukat hagoy. These are two separate prohibitions.
4. Jews do the opposite: Jews shave in the middle and leave at the sides (pe’ot) – this is exactly the reverse of blorit.
—
“And so too in building, one should not build places like the temples of idol worshippers so that many will gather there as they do.”
One should not build public places in the style of temples of idolatry, which are built to attract masses of people.
1. The Rambam gives a reason – “so that many will gather there”: The Rambam explains why gentiles build this way – so it will catch the eye and attract people. One should not learn from them this trick, even for a good purpose (like a study hall).
2. “Yitkabetzu/yitkansu bahem rabim” – a recurring motif in the Rambam: The Rambam uses this language of “yitkabetzu/yitkansu bahem rabim” at least three times in different contexts (also regarding artists, regarding singing). Something bothers the Rambam about this concept of making a place extra attractive so people will “wander in.”
3. What does “heichalot” mean? The Rambam brings from Sifrei that heichalot are “tratiot and circuses” (theaters and circuses). These aren’t just entertainment venues, but they had a connection to idolatry – entertainment for the people but with a tone of idolatry.
4. A possible interpretation: The prohibition is that a Jew should not build something that looks like a church, so that people (especially ger toshav or the masses who don’t know much) will come in because they think it’s a church, and through this they will “seek God” in a false manner.
5. Is the prohibition only on synagogues or also on private homes? The Rambam says “heichalot” – not necessarily a synagogue. Even a house or an office may not be made like gentile temples.
6. [Digression: A synagogue should not be like a theater:] A synagogue is a place where one goes because one wants to pray, not because it’s a beautiful place. One should not imitate the gentile approach of “public relations” through architecture. Jews need to find their own way of how to “draw” people.
7. [Digression: “Kosher entertainment”:] The Rambam would perhaps not have liked the concept that one must make heimish entertainment so people won’t go to gentile entertainment.
8. Religious Jews and buildings: Religious Jews are careful about clothing and hair (not to be like gentiles), but about buildings one is less careful. The Reform indeed made synagogues that look like houses of idolatry, but usually one can recognize a synagogue.
—
When he reaches close to his blorit three fingers’ width in any direction – he withdraws his hand and stops cutting.
A Jewish barber cutting a gentile’s hair may not make the “blorit” – a special hairstyle connected with idolatry. When he comes within three fingers of the blorit, he must stop.
1. Is the blorit a service or just preparation for idolatry? It was part of the “way of worship” – not just a secular thing, but something that has to do with the deity. The gentile himself wouldn’t say it’s a secular thing – it has a connection to his god.
2. From Moreh Nevuchim: It’s said that it’s not the worship itself, but a preparation – it creates humility, it makes a person “beaten down” so he can serve afterward. An analogy: why does one eat on Yom Tov? That itself isn’t service of God, but a preparation so it will be a beautiful Yom Tov.
3. In any case: It was part of the idolatrous worship – in the category of “way of worship” – and therefore the Jewish barber may not do it, and he should let the gentile assistant finish.
—
“A Jew who is close to the government and needs to sit before them constantly, it is disgraceful for him not to be dressed like them – he is permitted to dress like them and to shave opposite his face so that he will not be despised.”
A Jew who deals with the government and must sit before them, may dress like them and shave like them, so he won’t look despicable.
1. What does “close to the government” mean? The Rambam says not “for the needs of the many” – he only says “close to the government and needs to sit before them.” This can mean simply a Jew who must do business with gentiles, not necessarily an advocate who helps Jews. In the Gemara it also only says “close to the government” without specification that it’s for the benefit of Israel.
2. The Rama in a responsum does bring that the reason is “so that he may protect Israel before them” – he is close to the government in order to defend Jews.
3. A possible broader interpretation: Even without that – the very fact that a gentile knows he has a Jewish family/acquaintance, that he has “accountability” – that itself already helps Jews.
4. An important proof from this leniency: If it were a clear biblical prohibition, how can it be permitted? This shows that the prohibition of chukat hagoyim (at least in certain details) is not such a simple prohibition. But the Rambam does count it as one of the prohibitions, and it’s difficult to understand how one can permit a prohibition.
5. [Digression: Contemporary advocates:] In America one is allowed to come with a yarmulke, it’s not disgraceful.
—
“One may not practice divination like the gentiles, as it says ‘you shall not practice divination.’ What is divination? Such as those who say: since my bread fell from my mouth, since my staff fell from my hand – I will not go to such-and-such place today for I will not succeed… or since a fox passed on my right… perhaps I will encounter a deceitful person… the chirping of birds… and they say this snake says… it will be thus and not thus, it’s good to do such-and-such and bad to do such-and-such… slaughter this rooster that crowed in the evening, or slaughter this hen that crowed like a rooster… and so too one who makes signs for himself – if such-and-such is said to me I will do such-and-such… like Eliezer the servant of Abraham… all is forbidden. And whoever does an action from these things receives lashes.”
One may not practice divination like the gentiles – this means taking signs from random occurrences (bread falls from mouth, staff falls from hand, a fox runs by, birds chirp, a rooster crows at a strange time) as a sign that one will not succeed. Also making signs for oneself (like Eliezer the servant of Abraham) is forbidden. Everything is forbidden, and whoever does an action based on this receives lashes.
1. What does “like the gentiles” mean? Does it mean that only in the manner that gentiles do it is forbidden, but a “Jewish divination” would be permitted? The Rambam brings the verse “for there is no divination in Jacob” – this shows that among Jews there should be no divination at all. The verse “it shall not be found in you” means that among Jews should not be found the sort of beliefs that exist among gentiles. But the Rambam learns that this is more than just chukat hagoyim – it’s a prohibition in itself that the Torah has already forbidden, although it’s also chukat hagoyim.
2. Distinction between divination and murder: Regarding murder one doesn’t say the prohibition is because gentiles do it – murder is a problem in itself. But regarding divination the problem is chukat hagoyim, because one doesn’t do any act of sorcery – it’s only superstitious beliefs that stem from gentile ways.
3. The fox sign – demotivation: The fox is a cunning animal, clever – the person thinks that today he will encounter a deceiver. In both examples (fox, bread falls) the practical outcome is that he becomes demotivated – “today is not a good day, maybe tomorrow.”
4. A rooster that crowed in the evening – why slaughter: The slaughter is not because he doesn’t like the rooster, but because he sees it as a bad sign, and therefore thinks one must slaughter it to stop the bad sign.
5. Eliezer the servant of Abraham – the Rambam’s position: The Rambam brings Eliezer’s sign (“I will also water your camels”) as an example of divination that is forbidden. The Rambam holds that Eliezer didn’t do well – he only did it because he was a slave (not a Jew), or because it was before the giving of the Torah.
6. Question on the Rambam regarding Eliezer: According to the plain meaning of Eliezer, he was only seeking a woman with good character traits – “I will also water your camels” is a logical test of character, not divination! Answer: If it were only a character test, he wouldn’t have needed to make a whole prayer about it – he could have simply checked her character traits. The more straightforward interpretation in the Gemara is that it was indeed divination.
7. “All similar to these things are all forbidden” – broad principle: The Rambam makes clear that one cannot enumerate every sort of nonsense – everything is forbidden.
8. “Receives lashes” – what is the action? An interesting question: The Rambam says “whoever does an action from these things receives lashes” – one receives lashes only with an action. But what is the action? He doesn’t do the sign itself – the sign happens (he sees a bird). The action he does (a business deal) is not in itself a transgression. The transgression is that he did it *because* it was a sign – but that’s a motivation, not an action!
—
“One who says this house that I entered is a good sign for me, or this woman I married, or this house I bought is blessed… and so too one who asks a child what verse are you learning, if he says a verse of blessings he rejoices and says this is a good sign – all these and similar things are permitted. Since he did not direct his actions and did not refrain from acting, but rather made this sign for himself for something he already wanted and saw fit to do.”
One may rejoice with a good sign after one has already done something – because one didn’t make the decision based on the sign. Also asking a child “tell me your verse” is permitted, if one doesn’t do any action based on it.
1. The fundamental distinction – sign before vs. sign after: The Rambam’s entire distinction between forbidden and permitted is: if one does an action *based* on a sign – forbidden (divination). If one notices a sign *after* one has already done it – permitted. Regarding house/wife: he has already married, already bought, and he notices that since then things are going well – this is permitted. “Since he did not direct his actions and did not refrain from acting” – he didn’t do or stop because of the sign.
2. Question on “tell me your verse”: Regarding house/wife it’s clear – it’s already after the action. But regarding “tell me your verse” – when does he ask the child? He goes *before* the action to ask, he wants to know if today is a good day! How can the Rambam put this together with house/wife?
3. Answer: The Rambam says “he rejoices and says this is a good sign” – he just rejoices. He does nothing based on it. He only wants to have a good day, a good feeling. In both cases (house and child) the main point is that he doesn’t do any action based on the sign.
4. “Good sign and good fortune” – is this permitted? When one says “mazal tov” at an engagement – is this divination? Conclusion: This is permitted even according to the Rambam, because one doesn’t do any action based on it – one only wishes that it should be with good fortune.
—
1. Raavad on yichudim (from previous halacha): The Raavad says “I don’t know what this is” – he doesn’t understand what the Rambam means by yichudim.
2. Raavad’s position regarding Eliezer: The Raavad says “they said this is a great innovation of Abraham that is worthy to rely upon, if it is permitted” – the Raavad holds that Eliezer’s sign was permitted. His proof: The Torah relates the story not disparagingly, but positively – it cannot be a prohibition. The Raavad also holds that “house, child and wife” (Gemara: “although there is no divination there is a sign”) means one can rely on signs, but only three times (as the Gemara says). The Rambam doesn’t bring this condition of three times.
3. Fundamental dispute Rambam-Raavad:
– Rambam: One may never do an action based on a sign. Only a sign *after* the action (for joy alone) is permitted.
– Raavad: One may indeed do things based on signs (like Eliezer). Only certain types of divination are forbidden.
4. Practical difference: According to the Raavad one may go say “tell me your verse” and based on that make a match or not (or “goral HaGra”). According to the Rambam one may not.
5. Open question on the Raavad: If the Raavad holds that signs are permitted – what according to him is the distinction between a permitted sign and forbidden divination? This hasn’t become clear.
6. The Rambam’s overall approach (indicated): The Rambam wants a person to make decisions based on intellect, not based on signs. At the end of this chapter the Rambam will explain his position more explicitly.
—
“And what is a kosem? This is one who does an action from other actions so that his mind becomes empty and his thought ceases from all things until he says things that will be in the future…”
Kosem is a sort of fortune-telling through emptying the mind (a sort of meditation), similar to yidoni but without the “fancy” actions. It’s different from nichush – nichush is only making a sign from what one hears, kosem is an active procedure to reach a state of empty mind.
1. “Yasum da’ato” – explanation: The word “yasum” is translated from the language of shomem/mishtomem – his mind becomes empty, like “arise and be desolate.” This means a state where the mind becomes completely emptied, and what then comes to him, he thinks, are “things that will be in the future.”
2. List of acts of kosem: The Rambam brings various methods: (a) working with sand and stones with the hands; (b) bowing to the ground and shouting; (c) looking in an iron mirror or crystal ball – using the power of imagination; (d) holding a staff in hand and leaning on it until the mind becomes empty.
3. Proof from the verse “my people inquire of wood and their staff tells them”: The plain meaning of the verse is that “wood” means idolatry. But the Rambam interprets it literally – the staff itself, because the kosem uses the staff as an instrument for divination.
4. The law of one who asks the kosem: The one who asks (the one who questions the kosem) receives only rabbinic lashes, but the kosem himself, if he did an act of divination, receives biblical lashes, as it says “there shall not be found in you a kosem kesamim” – because it’s a prohibition with an action.
5. Question about meditation: A difficult question – according to the Rambam it comes out that it’s forbidden to do meditation with an action (and perhaps even without an action) when the goal is to tell the future through the power of imagination. In Sefer HaMitzvot the Rambam writes that it’s forbidden to arouse the power of imagination “with one of the types of arousal.” Distinction: Kosem doesn’t mean just using the power of imagination – it means specifically telling the future through the power of imagination. Simple meditation to calm the mind (without fortune-telling) is not the same thing. But it remains a question why the Rambam holds it’s bad – perhaps because it’s a sort of chukat hagoyim.
—
“What is a me’onen? These are those who set times, who say through astrology such-and-such day is good, such-and-such day is bad, such-and-such day is suitable to do such-and-such work, such-and-such year or month is bad for such-and-such thing.”
A me’onen is one who sets times according to astrology – he says that certain days/months/years are good or bad for certain things.
1. Dispute of Rishonim on the Rambam: Many Rishonim argue with the Rambam’s position. For example, the Gemara says that when one has a case with a gentile one should do it in the month of Adar because Adar is a blessed month – this seemingly doesn’t fit with the Rambam who says one may not set that a month is good for something. Also the Rama’s custom that one should not make a wedding at the end of the month (because the moon is not full) goes according to the Rishonim who dispute the Rambam.
2. “Even though he did not do an action”: The Rambam says that me’onen is forbidden even without an action – merely saying that such-and-such day is good/bad is already forbidden, but on this there are no lashes. Only when one does an action – one actually goes to do something at the specific time according to what the astrologers said – then one receives lashes, as it says “you shall not practice divination.”
3. Explanation of “did not do an action”: Two interpretations: (a) he only said that a day is good/bad, but didn’t actually do anything according to it; (b) he did the divination thing itself (said the fortune) but didn’t do any other action with it. The distinction: “did an action” means one actually acted according to the me’onen’s pronouncement – that’s the action that makes it a prohibition with an action with lashes.
—
“And so too one who holds the eyes and makes it appear to the viewers that he does a wondrous deed but he didn’t do it, this is included in me’onen and receives lashes.”
One who does sleight of hand – he makes it look to people like he’s doing wondrous things, but in truth he’s doing nothing – is also included in me’onen and receives lashes.
1. Question – connection to me’onen: Seemingly sleight of hand has no connection to me’onen (setting times according to stars). The Rambam however puts it under the same prohibition of “lo te’onenu.”
2. What does “achizat einayim” mean according to the Rambam: The Rambam says he “medameh” – he makes you think he’s doing something wondrous. This is a distinction – it could be that all sorcery-type things work through sleight of hand / power of imagination, and the distinction between different categories is only in the manner.
3. Two approaches to sorcery: (a) If one says that other wondrous acts (like ovot and yidonim) work truly, then sleight of hand is the distinction – the one who only does a trick. (b) If according to the Rambam nothing works truly (as he will say later that even idolatry doesn’t work), then one must understand the distinction differently.
4. Is a modern “magic show” forbidden according to the Rambam? If a magician says clearly “this is a trick, I’m not a superman” – is he transgressing? The logic would be no, because the Rambam says the prohibition is because one fools people that people can do impossible things. But:
– First, the Rambam’s halacha is not dependent on the reason. Even if the reason is to avoid deception, the halacha can be broader.
– Second, even when the magician says “it’s a trick,” the eyes see something different from reality – and that itself can be the problem of “ochaz et ha’einayim.” The magician actively seeks to deceive the eyes.
– Third, the Rambam himself says “simple and confused people” – in his time people also knew it was tricks, and nevertheless he holds it’s forbidden.
5. Dispute of Rishonim: The Ramban disputes the Rambam in the interpretation of “me’onen” in general, and the Rama doesn’t follow the Rambam’s approach. For example, according to the Rambam it’s biblically forbidden to make a wedding on Tuesday because “it’s a good time” (me’onen), but the Rama says one should do so.
6. Halacha vs. reasons for commandments: One may not mix halacha with reasons for commandments. The Rambam doesn’t say the prohibition is falsehood (falsehood is a different prohibition). It’s a special prohibition to make someone think that people can do impossible things. But even if one understands the reason differently, the halacha remains halacha.
—
“What is a chover? This is one who speaks words that are not in human language and have no meaning, and imagines in his foolishness that those words are effective… until they say such-and-such about the snake that it won’t harm… and holds in his hand when speaking a key or stone or bowl and the like, all is forbidden.”
“And the chover himself who is the chover… if there was an action… even if there was only that he moved his fingers… he receives lashes, as it says ‘there shall not be found in you a kosem kesamim… and a chover chaver.'”
“But if he spoke these words and did not move either finger or head and had nothing in his hand” — he is exempt from lashes.
A chover is one who speaks mystical words that have no true meaning, and he believes in his foolishness that the words are effective – e.g. he says an incantation over a snake that it shouldn’t harm, or he says words over a person that he should be protected. If he held something in his hand (a key, a stone, a bowl) or even just made movements with his fingers – he receives lashes. Without an action – he is exempt from lashes.
1. The foundation of chover – an incantation with an action: The Rambam’s entire approach to chover revolves around the distinction between speaking alone (which is not an action) and speaking with an action. This is consistent with the principle that lashes require an action. The Rambam brings specifically that even if the “action” is only that he held something in his hand (key, stone) or only shook with his fingers – that’s already enough for lashes. But without any action – only words – he is exempt.
2. The meaning of “abra cadabra”: As an example of mystical words: “abra” = I create, “cadabra” = with my words. This is exactly the concept of chover – one who believes that through special words he can create or effect things.
3. The distinction between the chover and the client: The Rambam speaks both of the chover himself (the one who says the words) and of the one who goes to the chover (the “client” who asks the chover). Both are connected with the prohibition.
4. Shaking while speaking – is this an “action”? A sharp question: When a person speaks, he naturally shakes (body language). Does one count this as an “action” that makes him liable for lashes? The conclusion is clearly no – a natural reflex of speaking is not the “action” the Rambam speaks of. The Rambam means when he intentionally made specific movements with his hands as part of the incantation ritual. If one would give lashes for natural body language while speaking, one would be transgressing bal tosif.
5. The distinction between achizat einayim and other acts of deception: According to the Rambam, who holds that all sorcery things don’t work in truth, achizat einayim is just another way of doing the same tricks – one does a trick through “abra cadabra” and one through simple sleight of hand. The main distinction: with achizat einayim the doer himself knows he’s deceiving; with other forms of sorcery the doer himself believes he truly can.
6. The Rambam’s moral lesson – a mitzvah to be wise: A great foundation in the Rambam is that there’s a mitzvah for a person to be wise and not be a fool. A person must know what a person can indeed do and what a person cannot do. When one loses this “sense of reality” – that’s the root of all these prohibitions.
7. The verse “there shall not be found in you” – eight prohibitions: The Rambam enumerates from this verse: one who passes his son or daughter through fire, kosem kesamim, me’onen, menachesh, mechashef, and chover chaver – eight things. Each one has its own definition of “action” that makes one liable for lashes.
—
The person who goes to the chover and lets the chover do his chover-act on him, transgresses a prohibition without an action. He doesn’t receive biblical lashes, but does receive rabbinic lashes, because he participated in the foolishness of the chover – because he participated in the foolishness of the chover.
Plain Meaning:
The chover himself makes the sounds and says the names; the person who goes to him just sits there, believing it will help him. This “sitting before him” – he sits before him – is not an action, only passive participation.
1. Two ways in which it’s a prohibition without an action: (a) When the chover himself only spoke without any physical action; (b) When the chover did make sounds, but the nechbar (the person who goes to him) did nothing himself – he only sits there and convinces himself that it helps.
2. Important inquiry regarding prohibition without an action and rabbinic lashes: Is there rabbinic lashes for every prohibition without an action? The conclusion is no. The Rambam therefore brings a special reason why here yes – because this going to the chover is an active participation (he goes because he believes it helps), and that’s enough for a rabbinic punishment.
3. Two explanations why prohibition without an action doesn’t receive biblical lashes: (a) One cannot prove he did something; (b) It’s not strong enough. According to explanation (a) rabbinically would also be the same problem. Therefore it seems the meaning is according to explanation (b): Biblically requires an action for lashes because only that is serious enough, but rabbinically one can indeed punish even without an action, when he is “a partner in the foolishness of the chover.”
—
“Rather they are the sounds and strange ugly names… they have no meaning”
1. “Strange” vs. “ugly” – two separate categories: “Strange” designates words in a foreign language (language of nation and nation) that are odd; “ugly” designates combinations of letters that mean nothing – just nonsense words. The “ugliness” comes from the fact that it has no meaning – when something has meaning it has beauty, but empty words are repulsive.
2. “They do neither evil nor good”: The Rambam brings the language of the verse that the words do neither bad nor good. The Rambam wants to emphasize that the prohibition is not because the chover uses evil forces or does harm – rather the prohibition is inherent in saying empty words that mean nothing.
3. What if the incantation does have meaning (like a verse)? Then it’s not the prohibition of chover chaver (which is specifically words without meaning), but perhaps another prohibition. The Rambam will later bring the matter of one who whispers over a verse.
4. Different prohibitions can come together: Sometimes one does both chover chaver (says nonsense words), and kosher (makes a knot), and other types of sorcery. But the Rambam makes each one a separate prohibition.
5. The Rambam’s position that chover chaver doesn’t help: The Rambam holds that the prohibition is not because he uses evil forces – on the contrary, he holds that it does nothing. This is the foundation of his position on sorcery in general.
—
“One who was bitten by a scorpion or snake, it’s permitted to whisper over the place of the bite, even on Shabbat… in order to settle his mind and strengthen his heart… it’s not a cure”
Because the person is in danger and in panic, they permitted him to do things that he convinces himself help, so that his mind won’t become deranged.
1. Double leniency – both chover chaver and Shabbat: The Rambam permits this both from the side of the prohibition of chover chaver, and from the side of Shabbat prohibitions (where healing on Shabbat is forbidden except in danger). The foundation is that settling the mind permits both prohibitions.
2. “It’s not a cure” – the Rambam’s principle: The incantation is not a cure – it does nothing physically. The entire leniency is only because it calms the patient. This fits with the Rambam’s general position that sorcery/incantation has no real effect.
3. The “placebo effect” in the Rambam: The Rambam essentially describes the placebo effect – the incantation doesn’t help physically, but because the person believes in it, it calms him, and that itself has a healing effect. The Eliyahu Rabbah interprets “to strengthen his heart” not only that the person should be calm, but that the calmness itself prevents the poison from spreading so quickly in the body – the person doesn’t have a heart attack from fear. This is the mechanism that explains why people convince themselves that chover chaver works in truth – because the placebo works on a large percentage.
4. The Meiri’s position (which goes with the Rambam): The Meiri also says it’s a prohibition of chover chaver, but since it’s a prohibition without an action (a lighter prohibition), it’s permitted in a place of danger. Writing (writing an amulet) would perhaps not be permitted, because that’s an action.
5. Important innovation – “to strengthen his heart” means more than just psychologically: The Rambam’s language “to settle his mind and strengthen his heart” doesn’t mean only that the person should be psychologically calm. Rather: when the person is calm, this also helps that the poison should go out faster – the settling of the mind has an indirect physical effect on the patient’s healing process. This is an innovation in understanding the Rambam – it’s not only a psychological leniency, but it has real medical significance.
6. The whisperer himself must know that it doesn’t help: Part of the leniency is that the whisperer should know that he’s doing it only so his mind won’t become deranged – he’s fooling the patient for his benefit. This is similar to the matter of ochaz einayim – the doer knows it’s a trick.
7. The leniency applies only to believers: The Rambam speaks of people who believe in the incantation – for them one may do it on Shabbat. One who doesn’t believe in it (like one who has learned Rambam), one may not do it for him, because for him it’s chover chaver and Shabbat desecration without any benefit. The Rambam says this explicitly in Moreh Nevuchim on other things that the Gemara permitted.
8. Why not tell the patient the truth? Why shouldn’t one simply say to the patient “the incantation doesn’t work, it will only calm you”? The answer: The entire matter is only effective when the patient believes that it helps – otherwise it won’t calm him.
—
“One who whispers over a wound and reads a verse from the Torah, and so too one who reads over a child that he not be frightened, and one who places a Torah scroll or tefillin on a baby so he will sleep – not only are they included in chovers and menachshim, but they are included among those who deny the Torah, for they make words of Torah a cure for the body, when they are only a cure for souls, as it says ‘and they shall be life for your soul.'”
One who whispers verses over a wound, or reads verses for a frightened child, or places a Torah scroll/tefillin on a child so he’ll fall asleep – is not only transgressing chover chaver, but is also a denier of the Torah, because he makes Torah into a cure for the body, whereas Torah is only a cure for souls.
1. Chover chaver even with verses in human language: Earlier the Rambam defined chover chaver as saying words “that are not in human language” – but Torah verses are written in languages that people understand! There’s no contradiction, because even when the verse has meaning, if the meaning has nothing to do with the cure (like “In the beginning God created” over a wound), it’s still chover chaver.
2. The act as it happens: People who make segulot from verses usually distort the verse: say it backwards, only initial letters, or other distortions. This is part of the “wisdom” of segulot.
3. “Deniers of the Torah” – the meaning: The Rambam’s innovation in explaining the Mishnah (Sanhedrin chapter Chelek – Rabbi Akiva says one who whispers over a wound has no portion in the World to Come): The denial is not simply that he does a transgressive act, but he doesn’t understand what Torah is. He thinks that the physical sound of the verse – the “body” of Torah – heals. But in truth Torah is only a cure for souls: it heals a person’s beliefs, character traits, wisdom – the rational soul. “And they shall be life for your soul” – for your soul means the intellect.
4. The verse of Rabbi Akiva – “all the illness”: Rabbi Akiva brings the verse “all the illness that I placed in Egypt I will not place upon you for I am the Lord your healer.” The verse means: if you keep Torah, God will heal you. But the whisperer thinks that saying this verse over the wound is itself magic that makes the wound go away. This is the denial – he distorts the content of the verse.
5. Distinction between whispering over a wound and whispering on Shabbat in danger: What is the distinction between “one who reads for a child that he not be frightened” (which is forbidden) and the previous law of whispering on Shabbat for a scorpion bite “so his mind won’t become deranged” (which is permitted)? Answer: With a scorpion bite it’s a place of danger, there the settling of the mind actually works as a cure (the fear itself can kill). But with a child who is simply frightened, there’s no danger, and the settling of the mind won’t help to such a great extent.
6. “Cure for the body” vs. “cure for the soul” – the deeper meaning: The Rambam’s distinction is: Does one believe that the body of Torah (the physical sound, the letters) heals – that’s denial. Or does one believe that the content/soul of Torah (the beliefs, character traits, wisdom) heals – that’s truth. “Cure for the body” means one believes the verse’s language itself has a physical power; “cure for souls” means the content of Torah makes the person better, and through that he receives more providence.
7. Question on the Rambam – “denier” for not for its own sake?: Why is it so terrible – a denier of the Torah – only because one uses Torah for cure of the body? It’s like “an axe to dig with” – not for its own sake, but not denial! This remains as a question.
8. Can one believe in both – cure of soul and cure of body?: The Rambam’s language “they are only cure for souls” implies one cannot believe in both – it’s either cure for souls, or cure for the body (and then he’s a denier). This is difficult.
9. Connection to “cure of soul and cure of body” in Mi Shebeirach: When a person has more knowledge of God, he has more individual providence – God watches over him. Torah guards him. This is the way that cure of soul brings to cure of body.
10. Saying Tehillim vs. praying: The Rambam doesn’t speak against praying for a sick person – that’s certainly permitted. Also not against simply saying Tehillim. The question is only when one uses it “as a segulah” – like the verse itself has a magical power.
—
“But a healthy person who reads verses and a psalm from Tehillim so that the merit of reading them will protect him and he will be saved from troubles and damages – this is permitted.”
A healthy person who reads verses/Tehillim so the merit of learning will protect him – this is permitted.
1. The distinction: “merit of reading them” vs. power of the verse: When a person thinks that the physical saying of the verse has a magical power – it’s chover chaver. When he thinks he receives merit from learning Torah, and the merit protects – it’s permitted. It’s like giving charity or doing a mitzvah: every mitzvah protects a person, because God judges according to merits.
2. “Healthy” – why specifically a healthy person? The Rambam says “healthy” – which means for a sick person it’s different. Why shouldn’t a sick person be able to say Tehillim for merit? Answer: When one stands by a sick person’s bed and says a specific verse, it looks like chover chaver – like the verse has a magical power. As opposed to a healthy person who reads Tehillim – it’s clear he only wants the merit.
3. Distinction between before and after: Rashi says there’s a distinction whether one says verses before a trouble (preventive) or after a trouble. Before – permitted (“that it will protect him”), after – forbidden. But it’s asked: there’s always an “after of after” – he’s already afflicted, but he now needs merits so it won’t get worse.
4. The previous law (knots/whispers on Shabbat) is also cure of souls: The previous leniency of “knots for fever and for beloved” is also essentially cure of souls – it calms the person, and through that it has a good effect on the body. It could be that the only power Torah has to heal an illness is always through cure of souls – the person becomes a better person, receives more merits, and through that receives providence.
—
“This is one who starves himself and goes and sleeps in the cemetery so that the spirit of impurity will come upon him and inform him what he asks about. And there are others who wear known clothing and say words and burn known incense and sleep alone so that such-and-such dead person will come and speak with him in a dream. The principle of the matter: anyone who does an action so that the dead will come and inform him — receives lashes.”
One who inquires of the dead is when one does actions (starving, sleeping in cemetery, wearing special clothing, bringing incense) so a dead person will come in a dream and answer questions.
1. Why does the Rambam bring multiple techniques? The Rambam brings not only the first example (starving himself and sleeping in cemetery) but also other techniques (known clothing, incense, sleeping alone) – the reason is because he must show that there’s an action involved, which is necessary for lashes. With starving himself alone, not eating is not an action, but going to sleep in cemetery or wearing clothing – that’s already an action.
2. “Starving himself” and not “fasting”: The Rambam uses the language “starving himself” and not “fasting” – this is intentional, because “fasting” can look like something positive, but “starving himself” means he torments himself, which is clearly a negative act.
—
“It’s forbidden to ask a master of ov or master of yidoni… the master of ov and yidoni himself is stoned, and the one who asks them is in violation of a positive commandment and we give him rabbinic lashes. And if he accepted an action and acted according to his statement — he receives lashes.”
The master of ov/yidoni himself receives stoning. The asker – the client – receives only rabbinic lashes because he doesn’t do any action (he only asks). But if he does an action according to the advice of the master of ov – he receives lashes.
1. Why does ov and yidoni have more connection to idolatry than all other sorcerers? Ov and yidoni is a completely different thing – he takes a bone, he shouts – it’s a specific power that he attributes to the stone/bones, which is more similar to idolatry. One who inquires of the dead, on the other hand, appeals to a dead person, which is different.
2. The distinction between the asker (client) and the master (provider): The master is stoned from the side of a separate verse; the asker is only in violation of a positive commandment because he doesn’t do any action himself.
—
“And the sorcerer is liable for stoning and this is one who did an act of sorcery… one who holds the eyes — and it appears he’s doing but he’s not doing — receives rabbinic lashes.”
A sorcerer who does a true act of sorcery receives stoning. One who holds the eyes – who makes it look like he’s doing but isn’t really doing – receives only rabbinic lashes.
1. What does “did an act of sorcery” mean according to the Rambam? The Rambam holds that all sorcery is falsehood and lies! Answer: “Act of sorcery” doesn’t mean he has a true power – rather that he himself is also taken in, he’s part of the scheme, he believes in it. He does specific rituals (knocks three times, turns a belt, puts together sticks) – that’s an “act of sorcery.” In contrast, ochaz et ha’einayim does nothing of these rituals – he directly produces a snake from a hat without any ritual.
2. Why is a sorcerer specifically stoned but not all others? The verse “there shall not be found in you” enumerates all categories in one prohibition. But “a sorceress you shall not let live” is a separate verse only on a sorcerer. The principle: a prohibition given as a warning for court-imposed death penalty – one doesn’t receive lashes for it. Therefore, the prohibition of “there shall not be found in you” for a sorcerer is given as a warning for court-imposed death penalty (stoning), and therefore one doesn’t receive lashes for sorcery but rather stoning.
3. The question on ochaz et ha’einayim: Earlier (in the halacha about me’onen) the Rambam said that ochaz et ha’einayim receives lashes, and here (in the context of sorcerer) he says one is not lashed because it’s a prohibition given as warning for court-imposed death penalty.
4. A proposed answer: Ochaz et ha’einayim as me’onen (earlier) vs. as sorcery (here). Ochaz et ha’einayim is not actually a sorcerer – it’s only included in sorcerer (a branch of sorcery). Therefore:
– Stoning he doesn’t receive – because stoning is only for a “true sorcerer.”
– Lashes he also doesn’t receive – because the prohibition is given as warning for court-imposed death penalty (the prohibition of “a sorceress you shall not let live” stands there, even if ochaz et ha’einayim itself doesn’t receive stoning).
– He receives only rabbinic lashes.
5. The progression in verses:
– A sorceress you shall not let live – applies to a true sorcerer, therefore stoning.
– There shall not be found in you – applies more broadly, even something that is only similar to sorcery (ochaz et ha’einayim). This is the prohibition, but because the prohibition is given as warning for court-imposed death penalty (from “a sorceress you shall not let live”), there are no lashes.
6. It remains a mystery: The Rambam doesn’t write explicitly the entire progression – one must fill it in oneself. All commentators struggle with this.
—
“All these things are words of falsehood and lies, and they are what the ancient idol worshippers deceived the nations of the lands with so they would follow after them. And it’s not fitting for Israel who are wise sages to be drawn after these vanities, nor to bring to mind that there is benefit in them… Anyone who believes in these things and similar ones and thinks in his heart that they are true and words of wisdom but the Torah forbade them — is only from the fools and those lacking understanding, and in the category of women and children whose understanding is not complete. But the masters of wisdom and those of complete understanding know with clear proofs that all these things that the Torah forbade are not words of wisdom but emptiness and vanity that those lacking understanding were drawn after and abandoned all paths of truth because of them. And therefore the Torah said when it warned about all these vanities: You shall be wholehearted with the Lord your God.”
The Rambam concludes the entire chapter with a principled declaration: All things that were enumerated in this chapter (sorcery, divination, kosem, me’onen, ov, yidoni, etc.) are words of falsehood and lies – they have no reality. Idol worshippers invented it to fool the ignorant nations. A Jew, who is a wise sage, may not follow such nonsense, and not even believe in his heart that it’s true.
1. The Rambam’s position that sorcery is not real at all: The Rambam says words of falsehood and lies – it’s not that it works but one may not, rather it’s truly false, it does nothing. This applies to all things in this chapter – sorcery, divination, kosem, me’onen, ov, yidoni.
2. The historical progression – back to chapter 1: The Rambam connects this with the history of idolatry from chapter 1: they built beautiful temples, they planted asherot, they made false prophets – and another one of the means was sorcery. All parts of a great scheme to fool people into idolatry.
3. “And it’s not fitting for Israel who are wise sages” – part of being a Jew is to be wise: The Rambam doesn’t only say one may not because it’s forbidden, but at its root – it doesn’t fit for a Jew because Jews are wise sages. Part of Judaism is to have intellect. It’s a great transgression to be a fool (though the Rambam says “it’s not fitting” – it doesn’t fit – not that one is not included in Israel at all).
4. “Nor to bring to mind that there is benefit in them” – not only to do, even to believe: “To be drawn” seemingly means to do the act. But the Rambam adds: even to believe in one’s heart that it’s true is forbidden. “Benefit” means a practical benefit, a cure.
5. The verse “for there is no divination in Jacob and no sorcery in Israel”: The Rambam interprets this verse differently than the world: not that Jews have no mazal (there is no mazal for Israel), but that Jews are wiser – they don’t do divination and sorcery. This is praise for Israel’s wisdom, not a metaphysical statement.
6. “For these nations… listen to diviners and sorcerers, but you – not so has the Lord your God given you”: The Rambam interprets: the foolish nations listen to diviners and sorcerers, but to you God has given something better – wisdom. The Rambam doesn’t bring the continuation of the verse “a prophet from among you… He will raise up for you” – because he already brought this verse in Laws of Foundations of Torah to say that a prophet doesn’t innovate knowledge, but says simple things.
7. “Anyone who believes… and thinks in his heart that they are true and words of wisdom but the Torah forbade them” – the worst mistake: The Rambam specifically attacks the one who says: “Yes, it works, it’s wisdom, but what can I do – the Torah forbade it.” Such a person is from the fools and those lacking understanding, and in the category of women and children whose understanding is not complete. This is not a wicked person – it’s a fool.
8. “Those of complete understanding” – wholehearted means the opposite of what the world thinks: The world thinks “you shall be wholehearted” means one should be simple, not ask questions. The Rambam says exactly the opposite: wholehearted means those of complete understanding – one should have complete, clear understanding. “They know with clear proofs” – one should know with clear proofs that it’s false. Wholeheartedness is wisdom, not naivety. Wholeheartedness means one has a complete picture of the world – God created the world, everything fits, one understands how everything works. When sorcery comes in, there’s a lack in the wholeheartedness, because pieces come into the “puzzle” that one doesn’t understand.
9. Faith doesn’t go against reality: An important innovation against a widespread opinion that faith requires one to close one’s eyes and go against reality. The Rambam says no – God is the greatest reality, and wholeheartedness means one goes with reality, not against it.
10. “That those lacking understanding were drawn after and abandoned all paths of truth because of them” – how sorcery destroys a worldview: When a person believes in sorcery, it takes out an important piece of his puzzle – he no longer understands how the world works. He sees “wondrous things” that he cannot explain, and then his entire worldview is destroyed. This is the progression of how idol worshippers fooled people: first one confuses him with sorcery-nonsense, he loses his normal worldview, and then one can already convince him that a piece of wood is a god. “A person who despairs of having intellect, of understanding the world – then he can follow anything you want to convince him of.”
11. The Rambam’s two-layered reason for the prohibition:
– Layer 1 (which he said earlier): One may not because it’s branches of idolatry, it makes one similar to idol worshippers.
– Layer 2 (here, “at its root”): Even without that – it’s simply nonsense, and a wise person may not follow nonsense. The Rambam says both reasons.
12. [Dispute of Rishonim – Rambam against Ramban:] The Ramban holds exactly the opposite of the Rambam. The Ramban thinks the Rambam himself is the “wholehearted” (in the sense of naive), because he goes against reality – the Ramban sees that sorcery does indeed work in reality. But the main point – that “it’s not fitting for Israel who are wise” to follow such things – is agreed upon by all opinions, even according to the Ramban.
13. Practical difference regarding amulets: Even the Rambam himself would perhaps give an amulet in a situation of mortal danger when there’s no other way – “to settle his mind”. With this one can reconcile many righteous people who gave amulets – not always did they believe it actually helps, but “to settle the mind” is also something worthwhile.
14. Mezuzah with names: The Rambam in Laws of Mezuzah says a similar thing against writing names in the mezuzah. But we do not conduct ourselves like the Rambam – we do put certain names. Not all authorities agree with the Rambam on this.
15. Rabbi Akiva: The Mishnah “one who whispers over a wound has no portion in the World to Come” is Rabbi Akiva – the same Rabbi Akiva who entered Pardes, saw angels – this is not a competition between “masters of intellect” and “masters of spirituality.”
Speaker 1:
We are learning Hilchot Avodah Zarah Chapter 11. We have already learned many laws about avodah zarah, many, many laws. Here there are twelve chapters with many, many laws. The previous laws taught us various mitzvot of “lo techanem,” not allowing non-Jews to dwell in Eretz Yisrael, and not being in partnership with non-Jews who worship avodah zarah. Here we are going to learn not to follow chukat hagoyim, which means not to conduct ourselves with certain chukim, with the customs that the worshippers of avodah zarah practice.
Very good. One can see, seemingly this is one chapter, but we are going further and further from matters of avodah zarah. First we spoke about actual avodah zarah, then we spoke about customs that they have, or about dealing with avodah zarah, whether to let them live at all in Eretz Yisrael. Now we’re already dealing with things that aren’t avodah zarah at all, rather they are things that the non-Jews who do avodah zarah do, that we shouldn’t do, because obviously, through this one becomes close to them, and through this it goes back up the chapters, and one will transgress until one does avodah zarah, God forbid.
Speaker 1:
The Rambam says, “We do not follow the chukim of the non-Jews.” We don’t go in the chukim of the non-Jews. Chukim here doesn’t mean laws, it means customs, right? Customs. The word “chok” in general in the Torah isn’t necessarily clear that it means some kind of law. It could be that it always means customs. It’s interesting, because today we say “chok” means a law, but it could be that “chok” means like a fixed pattern, a regularity. From the language of chakikah, like “davar hane’chkak.” Something that is constant, regular, that is fixed regularly. It could actually be that a law is the thing that is most regular, that is truly obligatory. But it’s a natural law, not because it was written in a law book, but on the contrary, it’s written in the law book because it’s done regularly, and it then becomes a… or even a strong law is something that is very constant, very obligatory. But chukat hagoyim actually means simply, it doesn’t mean their laws, it means their customs, right?
We don’t go in the ways of the non-Jews, in the chukim of the non-Jews, “and we don’t make ourselves similar to them.” And we don’t become similar to them. “Not in clothing and not in hair.” We don’t want to look similar to them, not with clothing, dressing like non-Jews, or making our hair in interesting ways like non-Jews. As it says, “and you shall not walk in the chukim of the nations.”
Speaker 1:
It’s actually a question, it’s interesting, because one could say “you shall not walk in the chukim of the nations” means to do sins like a non-Jew, but we see that it’s an extra verse, and sins one may not do not only because of chukat hagoyim, one may not do a sin because it’s a sin. “Chukat hagoy” means even when the thing itself is neutral, it’s just a “hair style,” but because non-Jews do it this way, it’s a symbolic… Seemingly, if a non-Jew does something because it’s practical, then there isn’t the prohibition of chukat hagoy. If a non-Jew does something and there’s no normal “reason,” the only “reason” is because that’s what non-Jews do, then there is the prohibition.
Speaker 2:
It’s interesting, because the language “chukim” in the first two verses that you brought, “chukat hagoy,” refers to forbidden relationships. It speaks almost explicitly about the custom of the non-Jews to marry their own sister or such things. But we see that it’s more like a derash, we understood, perhaps as you say, that we expand it, it’s not limited to that verse.
Speaker 1:
What is the other verse? “Be careful lest you be ensnared after them” also speaks explicitly about avodah zarah. In the context, the verses speak about forbidden relationships and avodah zarah. But one could say this, that committing forbidden relationships, which is one custom that non-Jews have, is actually a very bad thing, because one adopts other customs that they have, and one will later do forbidden relationships and avodah zarah. Perhaps that’s the point, that if it only said in the Torah “don’t do avodah zarah,” that’s one thing. But the fact that the Torah says a whole thing that you shouldn’t follow their ways, we see that the Torah is afraid that you will become close with them, and consequently you will adopt their “lifestyle,” and that’s the prohibition. It’s forbidden that you should become too close.
Just like in the previous ones, you also remember when “lo techanem,” “lo titen lahem chen,” the Rambam said it’s not because we don’t give a compliment to a non-Jew, it’s because this will bring you a kiruv hadaat, and you will become too close. That’s the Rambam.
Speaker 1:
“Be careful lest you do according to the chukim of the nations,” that’s another verse about chukim, “and you shall not walk,” and then it says “be careful lest you be ensnared after them.” The verse doesn’t say the same words, but it says the idea that you should guard yourself from the ways of the non-Jews. Why? “Lest you be ensnared after them,” because you will stumble and do the sins that they do.
Speaker 1:
The Rambam, the principle and matter of these things, all these prohibitions warn about the same thing, “that he should not be similar to them,” you shouldn’t be similar to them. Rather, but what then? “The Jew, the son of Israel, should be separated from them and recognizable,” he should be separated from them and known. And separated in his other actions, just as he is separated from them in character traits and in knowledge, just as a Jew is different from a non-Jew because he thinks differently, his knowledge is different, he knows about the Creator differently, and in knowledge, his customs, his character traits are different.
Speaker 2:
Very good. Character traits here seemingly means Yesodei HaTorah, and knowledge means Hilchot Deot. Very good.
Speaker 1:
He should also be different from them in his clothing and in his other actions, as it says “and I have separated you from the nations.” Ah. The Almighty says this after it speaks about forbidden foods. The Rambam says that regarding this He brought in Sefer Kedushah both forbidden relationships, both issurei biah, and also forbidden foods, that through both one should be distant from the non-Jews.
Speaker 2:
Yes. That means that through this one is distant from the non-Jews.
Speaker 2:
It should be that one could say that wearing a bekishe, according to this it’s a positive Torah commandment, because he should be separated in his clothing. The Rambam doesn’t go that way, he doesn’t say… Separated means that you’re not like the non-Jews, not… One could also make it positive, that it’s a mitzvah to wear Jewish clothing. But he says that one shouldn’t wear non-Jewish clothing.
Speaker 1:
What’s the difference?
Speaker 2:
There’s a difference, because… because… because it doesn’t mean that one must seek out Jewish clothing, rather one mustn’t seek out what the non-Jews wear, but rather what is practical. Just as a person wears what is most practical. For example, it’s winter, he says, “give me something that’s warmest,” or it’s summer, “give me what’s coolest.” In practice he didn’t look at what non-Jews do, he looked simply at what is practical. Okay, that’s another topic, and I don’t see that the Rambam says this. But… whether chukat hagoy means specifically avodah zarah, or is it a practical thing, these distinctions the poskim discuss. I don’t see that the Rambam speaks about this.
Speaker 1:
I just want to remind you that the same language “just as he is separated in his knowledge” the Rambam said about the interesting, Hilchot Deot chapter where, I saw it last night. He says that just as the wise person is separated in his knowledge and in his other actions, he should be separated in his food. Here we see that for every Jew there is this thing, just as a Jew is separated in his character traits and knowledge from the non-Jews, he should also be separated in his actions, his clothing. There he spoke more about character traits and about certain refined things. Yes, and actions must always align with the character traits and the knowledge.
Speaker 2:
If you’re at an even higher level, if you’re a Torah scholar, then you should also be separated in action.
Speaker 1:
Ah, right. It’s not the higher your knowledge and mind are, the more it goes. It’s not the more it should align, and the more it should be more different. Because presumably this is also built on the dispute in chapter 2, but we won’t continue.
Speaker 2:
It’s not only that one continues after what one lives with, but also if I wear the same hat as the non-Jew, in the end I feel at home with him, something like that.
Speaker 1:
The Rambam says, “And one should not wear like them clothing that is unique to them” – one shouldn’t wear like clothing that is unique to the non-Jews, “and one should not grow tzitzit like the tzitzat of their heads” – one shouldn’t let hair grow like their hair, the way they make their peyot, not the way we Jews make peyot. And I mean this is seemingly the explanation for “and one should not shave” – it’s just the continuation. I mean, it could be both. “That they shave from the sides and leave hair in the middle, and this is called blorit” – they shouldn’t let grow a large patch of hair on the sides and shave at the corners. We do the opposite, we shave in the middle and leave on the sides. Yes, we’re going to see this soon, it’s called peyot, but it’s a mitzvah. Here we’re saying that aside from not making peyot, that he transgresses, that person who shaves his peyot, that he also transgresses “chukat hagoy” because he makes the blorit. Blorit is not what we call a chup, right? That has nothing to do with it.
Speaker 2:
Blorit is both, it’s in the middle.
Speaker 1:
No, no, it’s not in the middle, it’s in front, another thing. Here we’re saying that he cuts, he has something in the middle… I mean, I don’t know how it works, he has something in the middle he leaves something.
Speaker 2:
But also, what does “clothing that is unique to them” mean? Does it mean if there is clothing that you see is the clothing of the non-Jews, not such a practical thing as you said. But seemingly, to know what one may not do, one must know what today’s non-Jews who worship avodah zarah do, not non-Jews that you look out the window at. Rather look around, what is a natural style, or what is a style that is affiliated with avodah zarah? Seemingly it sounds like that. One must see the Rambam, we’re not going into the details, so I don’t know. But seemingly it doesn’t mean that one shouldn’t wear pants, rather it means that one shouldn’t wear what is unique to them. Right? If it’s not unique to them, everyone wears it, everyone wears it. But clothing that is unique to them, one may not do that.
Speaker 1:
Further, “and one should not shave the sides opposite his face over the ears,” one shouldn’t make a straight cut of the hair in a straight line, “leaving peyah behind him” he leaves in back a pony, “as the wicked do.” From the side, he doesn’t leave in front, he leaves in back.
Speaker 1:
He says further, “And likewise in building, that one should not build places like the building of the temples of idol worshippers.” Here he already says something different, “so that many will gather in them as they do.” This is interesting, here he already says some reason. One shouldn’t build a beit midrash or I don’t know what, a public place, that should look like temples of avodah zarah, which they build this way in order to catch the eye, so that the public will come. Don’t think of doing this, because let’s say, if the priest understands very well about public relations, he made such a building because he understood that this way the public will come, let’s also build this way so the public will come, we don’t do this. It’s interesting, we find our own way how to attract.
Speaker 2:
I remember that this is seemingly also the prohibition of drawing. Do you agree with me? The Rambam wrote a couple of times “so that many will gather in them,” remember? “That they should not gather to him.” The Rambam has something against the many, I don’t know what. It’s written in another place “that many will gather in them,” right? Ah, “that they will gather there for song,” right? Remember? Something about the gathering of non-Jews.
Speaker 1:
By the song he explained what the purpose was, “so that the people will gather there.”
Speaker 2:
Very good. But you see, he keeps talking about this. Something bothers him. It was that we want that only whoever wants to go to shul should go to shul, not that we should make it extra attractive so that people will wander in and then perhaps they’ll belong to the shul.
Speaker 1:
I see this is already the third time he speaks about “that many will gather in them.” You’re saying an interesting idea. But it’s correct that seemingly the prohibition here is to make the style, one shouldn’t make such a style thing as he makes. As I said, the Rambam says that even though the style itself isn’t bad to you, the whole purpose of the style is only a way that it should catch the eye. It seems to me that… I would have thought that it’s bad. It’s bad that it should catch the eye. Perhaps you’re right. A shul isn’t a place where one goes because it’s a beautiful place. Whoever doesn’t want to come… something the… the… yes, what do you say that one only goes to three offices in shul? One doesn’t go to the scandal at the rabbi’s. Perhaps he doesn’t mean that one makes a shul, he means one makes a theater, some such sort of thing. Perhaps that’s what he means I think when he says temples? He says yes, temples of avodah zarah.
Speaker 1:
Very good. Something… but you see, the Rambam speaks about this. Something there was a problem that we only want that whoever wants to go to shul should go to shul, and not that we should make it extra attractive so that people will wander in, and then perhaps they’ll belong to the shul. I don’t know, something about it, it bothered the inner, inner people.
I’m telling you, I don’t know, I see that it’s already the third time he speaks about the… it jumps to many. You say, it’s an interesting idea. I don’t know. But it’s correct that seemingly the prohibition here is to make the style, one shouldn’t make such a style thing as he makes. And as I said, perhaps the Rambam says, even though the style isn’t bad, the whole reason why one makes the style is only a way that it should catch the eye, still one may not. Yes, I would have thought that it’s bad that it should catch the eye. Perhaps you’re right. A shul isn’t a place that one goes because it’s a beautiful place.
Perhaps he means more, perhaps he doesn’t mean when one makes a shul, he means one makes a theater, some such sort of thing. Perhaps that’s what he means I think when he says temples. He says yes, temples of avodah zarah. He says that temples is tratiot and circuses in Sifrei. It could be that here he means something different. It could be that a Jew shouldn’t make something that should look like a church, and people will come in because they think it’s a church. Ah, such an open… there is indeed a great multitude, such a group of gerim toshavim, who don’t know much.
Perhaps that’s the point. It could be that that’s the point, that a Jew should think, there are people who seek to seek God, and they don’t know who God is. They should come, “He is whom God, the God I will serve.” Yes, Master… He says that the Sifra is mentioned “that they should not say tratiot,” tratiot means theaters, I remember the word. And I mean that once theaters were a matter of avodah zarah, it wasn’t just anything. It was entertainment for avodah zarah. Yes, it was entertainment for the people, but somehow it had some connection with the idols.
Perhaps the Rambam also has a problem with this, that every time people want to make entertainment, they say that one must make heimish kosher entertainment, because if not they’ll do non-Jewish entertainment. Yes. The Rambam perhaps wouldn’t have liked this. I heard… someone told me that there’s an explanation on Shlomo, “every bitul Torah.” What does it mean? He says that a rabbi has no entertainment, no melaveh malka, and no Tu B’Shvat, what does he make a hachnasas sefer Torah?
Okay, the Rambam says, here we’re going to learn the law that one may not shave… ah, here we’re going to learn about a Jew shaving. Because we said that there is a prohibition of shaving like the non-Jews do. The Rambam says, one must be careful when a person goes to get a haircut at a non-Jewish barber, at a non-Jewish barber.
On the contrary, on the contrary, on the contrary, a Jew is not permitted to cut a non-Jew’s hair. No, goy hamisatafer min Yisrael. A Jew cuts a non-Jew’s hair. Ah, a Jew cuts a non-Jew’s hair, don’t let the non-Jew cut your hair, making a bloris, which is a matter of avodah zarah (idolatry).
Now, there’s a question, is this itself an avodah? Is it only a preparation? What is the matter? Keivan shehigi’a karov lebloriso shalosh etzba’os lechol ruach shomet yado umisatafer. That means that the bloris was, it’s hard to grasp what this whole structure was with the hairstyles, it’s hard to say what exactly is avodah zarah.
There are those who say, someone says that if a non-Jewish scholar wants to explain what Kiddush Levanah (sanctification of the moon) is, he should go to a group of ten Jews and ask them, they’ll tell him that Kiddush Levanah is avodas Hashem (service of God), it’s only a symbolic thing, it’s a custom, he’ll also get ten opinions from ten Jews about what Kiddush Levanah is.
True, it’s the bloris that the Gemara speaks of, it’s correct, it’s not exactly as he says, but it’s more like a Kiddush Levanah thing, but it turns out that they called it avodah zarah, you’d think they had candles at night, one night, the day of the completion of his bloris is some kind of holiday.
If I remember correctly, there was a Moreh Nevuchim (Guide for the Perplexed) back then, they say that this isn’t the avodah, rather it’s a preparation, they want to be, it creates humility, it makes a person be brought low so he can afterwards.
Ask a person why do you eat on Yom Tov? Say is this itself avodas Hashem? It’s a preparation so that Yom Tov should be beautiful.
But in any case, here we see that this itself had, it was a part of the… it was simply a part of the avodah zarah, there is, it’s in the category of… it’s a part of the derech avodah (way of worship), it has to do with avodah zarah. Not simply he asks a non-Jew, he doesn’t say it’s a secular thing, it has something to do with the idol, it has something to do with his god.
And therefore, the Jew shouldn’t be involved, he shouldn’t be the barber, and he comes close to the bloris shomet yado umisatafer, because he shouldn’t make the perfect bloris, let the non-Jew, the non-Jewish helper there finish it. Something like that, we see that he can be a barber for a non-Jew.
The Rambam says further, on this halacha of bloris there is a heter (permission) that a Jew who must dress himself so that he can be accepted at non-Jewish functions. Yisrael shehu karov lamalchus, you know, Reuven Aristobulus, he was a barber, you know the Gemara, yes. So in the Gemara we see that there were certain Jews who had to move around in Rome, Aptulumus ben Reuven had to move around in Rome among the non-Jews, they permitted them to shave themselves and dress like the non-Jews. Yisrael shehu karov lamalchus vetzorich leishev lifneihem tamid, he must negotiate with the non-Jewish kings, harei zeh gnai lo shelo yihyeh melubash kemosam, and the non-Jew looks down on a Jew who isn’t dressed so sophisticatedly, harei zeh mutar lo lilbosh kemosam, he may indeed wear the clothing like the non-Jews, ulegalei’ach keneged panav kedei shelo yisnavel, he may shave himself, shave himself like they do.
So, it’s an interesting heter. That means a Jew, you know exactly how one merits to be karov lamalchus? We assume it means he’s an askan (communal activist), he helps Jews there. It doesn’t say in the Rambam, it’s interesting. “Karov lamalchus,” “vetzorich leishev,” for the needs of the community. It doesn’t say “letzorchei rabim.” “Karov lamalchus,” karov lamalchus means he travels there and he works there, I don’t know. It doesn’t say. The Rambam doesn’t say that the heter is only because he does it leshem avodas Hashem (for the sake of serving God), rather he does it leshem because he needs to be with the non-Jews. He does it perhaps simply because he needs to do business with non-Jews. I mean in the Gemara it’s implied that, how does it say there in the Gemara? And he needs to do it for Jews. And we assume so. I don’t see that it even says in the Gemara. The Gemara says “kerovim lamalchus,” that’s the Gemara’s language. We’re just imagining that this means it’s letovas Yisrael (for the benefit of Israel). It doesn’t say. Perhaps simply a Jew who moves among non-Jews, he can’t be… perhaps that’s a better explanation. Therefore he doesn’t do it to be a non-Jew, he does it to be accepted by the non-Jews.
He brings from the Rama in a responsum, he says yes, kedei sheyagen al Yisrael etzlam. He is karov lamalchus and he must defend Jews before the non-Jews.
Teshuvos HaRambam. Perhaps in general, that there are Jews who are kerovei hamalchus, this already helps that the non-Jew knows that Jews aren’t crazy in his fire. Even if he doesn’t go intercede, but simply the very fact that the non-Jew should have a family, he should have accountability, that he must answer tomorrow to his Jewish family. Like it is R’ Malka, I mean a person, what’s a good explanation? But it’s interesting… what? They travel to Albany. There aren’t Jews who travel there? But those Jews don’t conduct the matter. Perhaps that’s a problem. Perhaps the heimishe (insular Orthodox) askanim who come with their small beards. There are also those types of Jews who do it. They go with the kappel (yarmulke), but they don’t go with the non-Jewish… even those Jews go with the kappel… okay, perhaps in America, it’s a beautiful country, they let you come with a kappel, they don’t look down, it’s not a disgrace, I don’t know.
So he may do both things, both the clothing and the hair, he may make his bloris, he may make the clothing like them. So from this you see that it’s not a clear lav, when it would be a lav they wouldn’t permit it. I see that a lav can’t be a heter. A clear lav can’t be a heter? I don’t know, the Torah gives a heter, the rabbis can permit a lav? No, but it’s a big thing. It’s seemingly more like… it’s actually a lav, the Rambam counts it as one of the lavim. I don’t understand. Yes, but I don’t know if you can say specifics. The lav is that one should see who is a Jew. He says, okay, he has another sign. All these things, it’s like detailed laws in “bechukoseihem lo seileichu” (you shall not follow their statutes), but I don’t see why we’re now transgressing the lav. There’s still enough about how to show that one is a Jew. Okay. Um. Yes, maybe. Okay.
So, until here is the laws of chukas hagoy (statutes of the nations). We can say the non-Jews. Or the hair, these are two things, the Rambam says he fulfills with this, but he doesn’t bring other things from the Gemara. Ah, he does bring, the buildings. He brings three things, dressing oneself, the hair and a building. I would have thought the pious Jews are very careful about dressing themselves and the hair. I haven’t heard that one shouldn’t be careful about the building. Perhaps yes? Perhaps we don’t build… the Reform indeed made it look similar to houses of avodah zarah, but… usually, you can recognize a shul. Does it mean we shouldn’t have any beautiful magnificent shul? Unless you would learn the simple meaning kedei shelo yomru (so they shouldn’t say) in public. Yes. So you build a shul so it should fit large congregations from here. But even a house, even an office, one may not make it like the large office. It doesn’t say specifically a shul. A theater. A theater. I know. There is Jewish architecture, interesting. I don’t know. Okay.
So, now we’re going to learn other things that are seemingly also a matter of chukas hagoyim, but the Rambam learns that these are the details, because the Torah has already prohibited them on their own. It’s already a separate prohibition. It’s also chukas hagoyim, but it’s a prohibition in its own right, right? Yes. The Rambam says, ein menachshin kegoyim. Nachash means it’s calling, eating like predicting the future. Let’s see, the Rambam will say the examples. Shene’emar “lo senacheshu”. You shall not practice nachash. The Rambam will explain what this is. But what does “kegoyim” mean? Because the Torah says there something that it’s like the non-Jews do? It doesn’t say there. In another place it says… what does “ein menachshin kegoyim” mean? Ein menachshin. With this view, can I not kegoyim is indeed permitted? It says ki lo nachash beYa’akov he brings. Perhaps it means only in a manner that is the custom of the non-Jews? If there will be a type of nachash that is entirely a Jewish nachash, will it be permitted?
It’s simple, lo yimatzei becha, means that there shouldn’t be found in you this type of thing called ma’avir beno uvito ba’eish (passing his son and daughter through fire), like his futures, because it exists among the non-Jews. Among the Jews shouldn’t be found this type of beliefs, this type of… I understand, I can say among the Jews there shouldn’t be any murder, because that doesn’t mean that murder is a problem of non-Jewishness. Murder is a problem. Non-Jews are the type of people who do this problem. But here the Rambam says that the problem is chukas hagoyim, because you’re not doing any act of kishuf (sorcery).
So, let’s see. The Rambam says, keitzad hi hanachash o hanachoosh? Kegon eilu she’omrim ho’il venafla pisi mipi, ho’il venafal makli miyadi, the meaning is that here is a bad sign, bad mazal, therefore eini holech lemakom peloni hayom, I’m not going to do a certain thing, she’eini matzli’ach, because if I go I will have cheifetz peloni eino na’aseh hayom, I won’t have any success. This is a sign that today I’m not going to have any success. O ho’il ve’avar shu’al mimini, if a black cat ran by, people say, or a fox on the right side, it’s a bad sign, eini yotzei mipesach beisi hayom shema yifge’eini adam ramai. A fox is usually a cunning animal, clever. This is a whole calculation. I’m afraid I’ll fall into this. If I see a fox, it’s a sign that today someone will deceive me. This is already whole torahs. But in practice, both is like I’m not going to do it.
“Ho’il venafla pisi mipi, o nafal makli miyadi — eini holech lemakom peloni hayom, she’im eilech ein chaftzai na’asin”
“Ho’il ve’avar shu’al mimini — eini yotzei mipesach beiso hayom, shema im yeitzei yifge’enu adam ramai”
A black cat ran by — people say, here we’re talking about a fox — next to me on the right side, it’s a bad sign. He doesn’t leave the house today.
A fox is usually a cunning animal, clever, this is a whole calculation, I’m afraid I’ll fall in with a deceiver, a sign that today someone will deceive me, it’s already a whole teaching.
But both is like he’s not going to do it, he becomes demotivated — “Ah, today isn’t a good day, perhaps tomorrow.”
Let’s see, let’s see, the Rambam holds that one may not do anything based on a sign.
I know, yes, there’s no difference regarding the prohibition, there is indeed one thing that one may do, let’s see at the end, but let’s see.
The “menachesh,” he hears the “tziftzuf ha’ofos”, he hears how the birds are used in kishuf, as earlier there was also something with birds.
No, back then it was a bone of a bird, now we’re talking about live birds, he hears the birds chirping, “ve’omrim nachash zeh omer”, he hears them saying, as if the birds are saying, they have “sichas chayos ve’ofos” (conversation of animals and birds), yes.
“Ve’omrim yihyeh kach velo yihyeh kach”, or “tov la’asos peloni vera la’asos davar peloni”, he makes decisions based on such hints that he hears from the “tziftzuf ha’ofos”.
“Vechen eilu she’omrim shachatu tarnegol zeh shekara arvis”, the rooster that started chirping early in the morning, he crowed in the middle of the night, it’s a bad sign or something.
“O shachatu tarnegoles zo shekara kemo tarnegol”, she acts like a male rooster, it’s a bad sign.
Usually only the father crows, once the mother also gives a crow, we’ll slaughter him. Feminist, tough times.
Okay, he sees this as a sign, but we’re talking here because it’s a bad sign, not just, that’s why he must slaughter him.
No, but not because he doesn’t like the rooster because he didn’t crow well, rather because since it’s a bad sign, since he must slaughter him, we don’t know.
Yes. Ah, you’re saying that since it’s a bad sign.
He says further “vechen hasam le’atzmo simanim”. He makes signs, he says “im yomar li kach vechach e’eseh davar peloni, ve’im lo yomar li lo e’eseh”, he makes his actions based on the sign. KeEliezer eved Avraham, like Eliezer servant of Avraham made a certain sign that if the woman will say “gam ligmalecha ashkeh,” that story, “vechen kol kayotzei badevarim eilu hakol asur”.
The Rambam holds that Eliezer means he didn’t do well, he only did it because he wasn’t a Jew, he was a servant. As the Gemara says “kol hanachash” is Eliezer ben Avraham, and the Rambam learns that indeed Eliezer wasn’t permitted. Perhaps it was before Matan Torah (the giving of the Torah), perhaps it was before Moshe Rabbeinu, perhaps back then it was permitted.
It’s interesting, because if you say the simple meaning in Eliezer, that if you’re going to see that she has such good character traits that she’ll say “gam ligmalecha ashkeh,” it’s not a crazy sign, it’s a simple sign of how I know her good character traits. True, but the Gemara didn’t see it that way. The Gemara saw that Eliezer was more of a nichush, doing such an act. It doesn’t look like it was a… because then he doesn’t need to make the whole prayer, then he can simply check if she has good character traits. I mean that’s what they tell the children in cheder, I mean the more simple meaning is that it’s nichush.
“Vechen kol kayotzei badevarim eilu hakol asur”. That means, more signs, one can’t enumerate every type of craziness that a person can fall into, everything is forbidden, as if because non-Jews do this.
But… no, it could be that one may not do the types that non-Jews do. I don’t understand, one may not do nichush because non-Jews do it, or one may not do the types of nichush that non-Jews do? The Rambam says, I’m afraid, perhaps the non-Jews is simply a way to connect it to the previous halacha, but actually nichush is forbidden in general.
Let’s see, in general, here the Rambam will say, the Rambam would want that a person must make decisions based on intellect, not based on some… at the end of this chapter the Rambam will say his position about this, perhaps we’ll get there and understand the logic better. Okay, the Rambam says that these are things that the idol worshippers used to manipulate their people, but it’s simply false, therefore it’s not fitting to do at all. Perhaps the Rambam holds in general that it’s foolishness. A non-Jew is one who believes in foolishness, that’s the point. Or these types of foolishness the non-Jews used. The idol worshippers used to use such things in order to confuse people’s minds, therefore the Torah forbade it. But it’s not only forbidden because it’s non-Jewish, I don’t see that there’s really a place to think so. Perhaps believing in nichush is perhaps terrible, but it doesn’t look that way. Because people say that one can say that a Jewish sign is permitted, like a goral haGra (lottery of the Vilna Gaon), because it’s Jewish. It could be that there are poskim (halachic authorities) who understand this way, but the Rambam doesn’t look that way.
The Rambam doesn’t say it’s forbidden, rather one receives malkos (lashes), yes, “bechol asah ma’aseh”.
Ah, I’m not correct, that was about chukas hagoy. This is a more specific thing. Ah, this is certainly a lav, also about chukas hagoy. Ah, the Rambam indeed says that people receive malkos, yes.
Ah, perhaps we’re going back to the sign. We struggled last night in the previous paragraph, I said that I don’t know how we know which things are actually a prohibition. Perhaps what it says “lokeh,” we know for certain that it’s actually a lav. “Bechol asah ma’aseh midevarim eilu lokeh”. What is the ma’aseh? The ma’aseh is that he did. But it’s interesting, because the ma’aseh should have been on the sign. Because he does a thing based on the sign. He doesn’t do the sign, the sign happens. The sign is that he saw a bird, he did business based on a sign. The ma’aseh that he did isn’t a sin. The sin is that he did it because there was the sign.
It’s interesting, we say “siman tov umazal tov” (a good sign and good luck). Okay, the Rambam says a mazal tov. Let’s see.
“Siman tov”. Ah, one minute, here it stands to see what one may indeed do. “Mi she’omer”. “Mi she’omer”. “You could have it”. No, it’s not in English, it’s in Ashdodit. “You could have it”. Whoever said, “Mi she’omer dirah zo shebaniti siman tov hu li”, it was a good sign for me. Did he do it because of a good sign? He had a sign that this is the right apartment.
“O ishah zo shenasati, o bayit zeh shekaniti, mevorach hu, o she’at kinyan zo shekaniti she’arti”. This made him successful. From this it shows that the sign is a blessing in some certain aspect, in a certain thing that he did. A thing that already was. That is, the wife, the thing that he did, he sees that since he got married to her, everything goes well for him. He sees that it was successful, it was a good sign, a good mazal. “Vechein kol kayotze bazeh”. Stop a moment.
And so, and so, Hasho’el letinok, eizo pasuk atah lomed? So, so, like Haman did, huh? Like Haman, yes. But this doesn’t mean, one says many times “pasuk li pasukecha”. Eizo pasuk atah lomed? Im amar lo pasuk shel berachot, and he tells him a blessing, some good verse, if he rejoices, he has a good sign, kol elu vechayotze bahen mutar. This one may indeed do.
Why? Why does the Rambam say? Because ho’il velo kiven ma’asav velo nimna me’la’asot, when a person doesn’t know what he should do something, and he asks someone for a sign, and based on that he does it, he transgresses on nichush. But he doesn’t do it, he’s just looking for something like that, he’s looking to feel good, he takes such a sign after doing. Ela asah siman zeh le’atzmo ledavar shekevar ratzah vera’ah la’asoto, this one may do.
So, so, granted on this, I don’t understand, something I don’t understand very basically. On the apartment, that I don’t feel, I understand. That is, it’s already all set, that’s the difference apparently. It’s already set. I noticed that such a type of apartment goes well for me. Okay. It’s not forbidden, perhaps it’s also foolishness, I don’t know, but it’s not forbidden. Because he doesn’t do any action, not only is it permitted, it’s not just that it’s a law like a lav she’ein bo ma’aseh, it’s permitted, it’s more than that.
And then the child sounds yes that he’s going to do something, I don’t understand that. Yismach, the Rambam doesn’t make something different. Yismach veyomar zeh siman tov. And granted what? Granted he’s going to do something? No, it’s before. Yismach, he rejoiced in the world. Just like that, he’ll have a good day, a sign for today, today is a good day. But he doesn’t do anything based on it, in both cases the thing is that he doesn’t do something based on the… It’s weird, no? When does he ask the child for a sign? He goes and says, he wants to know, do I have a good day today or a bad day? And he depends on whatever the child will tell him what he learned. I don’t understand the difference that the Rambam makes. It’s a gemara, it’s a gemara, Rabbi Shimon ben Elazar says, bayit, tinok, ve’ishah, af al pi she’ein nachash yesh siman. Nachash, what does one say? I don’t understand.
The Ra’avad, the holy Ra’avad indeed says… ah, by the way, we must say another Ra’avad from earlier. Look at the Ra’avad here. Yes. The Ra’avad, we got confused on the yichudim. The Ra’avad already said he doesn’t understand what he means. I’m not the first. The Ra’avad says “eini yode’a mah zeh”. If the Ra’avad means to say not to make any forms or chamunim, that is forms which are idolatry, that he understands, but he’s not clear what the Ra’avad, what in general the yichudim mean.
Ah, and the holy Ra’avad says on this, “amru Avraham zeh chidush gadol, shera’ui lismoch alav, i mutar hu”. And so on. That is, the Ra’avad says, but the Ra’avad holds that signs in general, like Eliezer, one may not do. Because the Ra’avad says that it stands in the gemara, Eliezer eved Avraham, indeed that is permitted. Why could it be that Eliezer one will say that he did a sin? He is a servant of the Ra’avad. And the same thing he also says on the next piece, on the “bayit tam lecho’rah tashlitato”.
So how did the Ra’avad hold that the Torah doesn’t tell the story to the disgrace of Eliezer, rather the Torah says it positively, it appears that it can’t be forbidden. Right. Also on “bayit tam lecho’rah tashlitato” the Ra’avad says that it doesn’t mean that it’s permitted, it means to say that one can rely on it, that it’s good. But the gemara says that this is specifically three times. The Rambam doesn’t bring that. The Rambam learns it that yes, it stands that it’s permitted, so how should I rejoice? The Ra’avad explains that no, if the Ra’avad holds that a sign is permitted, that is nichush one may not. So what is the difference according to the Ra’avad between a sign and nichush? I don’t know clearly.
It’s interesting, the Rambam holds that one never does things based on a sign. So only here things that are… and one doesn’t do something. The Ra’avad holds that one may indeed do things based on a sign. And which not? Only certain signs, only certain… So the Ra’avad, it’s a dispute in halacha. According to the Ra’avad one may go say pasuk li pasukecha and according to that make the shidduch or not, and so on. According to the Rambam one may not.
May one say with my free. What is when one says mazal tov at a shidduch? I mean to say that the wife should I make a good mazal, but this is not forbidden, because one doesn’t do anything based on it. Even the Rambam admits such a thing, or in any case that one may say such a thing.
According to the Ra’avad one will even be able to make a siman tov. It’s interesting. One must understand which things are forbidden from the Torah.
Can one perhaps say bemazal tov? It’s the opposite. It’s to say that one shouldn’t need to ask a question, rather we wish that it should be with mazal without any… I hear. Yes. It should be with mazal without any… I hear. Yes. It should be in any case.
Speaker 1:
Exactly, one shouldn’t say mazal tov is the opposite, it’s to say that there is no mazal tov. One shouldn’t even ask a question, rather to wish him that it should be a mazal tov and rain.
Yes, so in any case, the commentators struggle much to explain the eved Avraham, how one does this. I want, it’s relevant to practice, it’s relevant to practice, no? One must know. A bit. Okay, let’s go on a little.
Already, the Rambam says further, “Ve’eizehu kosem”. So until here is nachash. Nachash and kosem. “Lo nachash beYa’akov velo kesem beYisrael”. “Ve’eizehu kosem?” He says, kosem is similar things, it’s a bit different how one does it. A completely different thing. Nachash is simply one makes a sign from something one hears. Kesem is a certain prediction of the future. It’s already more similar to ov yide’oni, but without such fancy things.
“Zeh ha’oseh ma’aseh mish’ar hama’asiyot kedei sheyashom da’ato vetitvatel machashavto mikol hadevarim ad sheyomar devarim she’atidim liheyot, veyomar davar peloni atid liheyot o eino atid liheyot, o sheyomar she’atid liheyot ra’ah lazeh vetovah lazeh, o sheyomar shehadavar peloni tov la’asoto vehizaharu mikach”.
“Kedei sheyashom da’ato” – his mind should become astonished. “Yashom” means he should become empty, no? Like “kum vehashom”, yes, shomem. “Vetitvatel machashavto mikol hadevarim” – he becomes completely empty. It’s some sort of meditation, emptying his thought. “Ad sheyomar devarim she’atidim liheyot” – until his mind becomes so empty, and what falls into it are correct things, “devarim she’atidim liheyot”. “Veyomar davar peloni atid liheyot o eino atid liheyot” – he says this will be or won’t be. “O sheyomar she’atid liheyot ra’ah lazeh vetovah lazeh” – or he will say future things that will happen for himself, or he will say this and this thing is a good thing to do, or “vehizaharu mikach”, this and this thing guard yourself from doing. This means future predictions.
How does one do this?
Yesh min hakosemim who do, there are the first who do it through thought, through emptying the thought.
Ha’osim, this is a list of the actions. What does one do through thought? A kosem is one who does any of the actions that causes that there should be this emptying of thought from things.
Yesh min hakosemim shemeshamesh bechol uve’avanim, one does something with handling with the hands on something, on sand and stones. Veyesh mehem mi shego’eh la’aretz vetzo’ek, one lies down on the earth and screams. Okay. Veyesh mehem shemitsakel bemar’eh shel barzel o yasheshu’a umedameh ve’omer atidiyot, or they look at a… means a silver… a crystal ball, or they look at some mirror, or in a glass, and they are medameh, they begin to use the power of imagination and they say future predictions. O yesh mehem she’ochetz makel beyado venish’an alav ad shetifneh machashavto umedaber, or he holds a rebbe’s stick in his hand and he leans on it until he comes to the empty thought and he speaks.
And on this the prophet stands… all these things are types of kesem. He says, harehu omer, “ami be’etzo yish’al umaklo yagid lo”, the prophet speaks out that Jews ask advice from, I don’t know what, from idolatry, and the stick tells him what to do. The simple peshat is he’s right, that etz means idolatry, but the Rambam interprets literally the stick, because he takes the stick and he strikes and he does something with the stick, and the stick tells him, and this is a proof from the verse that there is such a type of kosem that works with a stick. He strikes or…
The Rambam says, all these things one may not do. Asur leksom, one may not do this kesem, one may not be the kosem, and one also may not be the one who asks the kosem. Rather, what is there the difference in halacha? Hasho’el lekosem makin oto makat mardut, one doesn’t give him lashes, rather one gives him makat mardut, rabbinical lashes, aval hakosem atzmo im asah ma’aseh miklal ma’aseh kesem, if he did his kesem through an action, he gets lashes, since he transgresses on the lav sheyesh bo ma’aseh, shene’emar “lo yimatze becha… kosem kesamim”.
It comes out according to the Rambam, I don’t know what the peshat is, HaGaon Rabbi Shimon Mundstein holds elementarily that there is a prohibition.
He also doesn’t speak, he can’t mention why, what the things that he also indeed holds are with. It comes out from this Rambam that it is forbidden to do like a meditation with an action. It can be even without an action he says forbidden, but according to tradition and action. It’s very interesting, because we may not use the power of imagination, something is missing here our information.
Speaker 2:
No, meditation with saying some sort of future predictions.
Speaker 1:
Apparently look in the language of Sefer HaMitzvot, apparently it’s the power of estimation or the power of imagination, uve’echad minei orerut. It is forbidden to arouse the power of imagination, says the Rambam.
Speaker 2:
No, but the word kosem doesn’t mean the power of estimation, kosem means saying future predictions through the power of imagination.
Speaker 1:
Everyone who has imagination says future predictions, and if he says things that were yesterday… when we ask a person what the matter of meditation is, he says to calm the mind and it should be clearer, one should be able to do things better. And be able to what?
Speaker 2:
No, be able to… meditation is not for any future predictions, not from what I know.
Speaker 1:
Why is indeed not? I ask the Rambam, why is it bad? Something is missing me. The Rambam says that it’s bad. One may not, because what? Perhaps it’s like chukat hagoyim. The Rambam puts it in under the same category as chukat hagoyim. Perhaps because of this when one asks a verse one may yes, because the gentile doesn’t ask any verse. The Rambam doesn’t say, the Rambam says a verse also doesn’t weigh, only for healing one may, when it doesn’t do anything anyway. Or what simply one makes him happy. I don’t know. I already didn’t understand this.
It’s interesting from the Ramban, perhaps because the Rambam says that imagination is not a good thing, and perhaps one shouldn’t use this. Perhaps the Rambam at the end of chapter 11 will say what to maintain in this. Perhaps the Rambam will further… Yes, I mean that we must understand the peshat in this Rambam, that the prohibition is apparently a prohibition. No? Okay, it’s a lav.
The Rambam says further, section 9, “Eizehu me’onen?” What is this me’onen? We’ll see, I mean that we should stop here. We’ve already sat around twenty minutes, can we perhaps finish this chapter. If not, we’ll finish it tomorrow or later.
Anyway, we continue. A me’onen. Eizehu me’onen, yes? Yes. What did you say? Eizehu me’onen.
We learned, one of the… we’re learning here chukat hagoyim and various types of things that are similar to kishuf, menachesh, me’onen, and these types of things.
What is a me’onen? The Rambam says, elu noteni itim, people who establish that certain times are auspicious times, are good times. She’omrim be’itztagninot, they look at the stars, and according to that they say yom peloni tov, yom peloni ra, or yom peloni is good to do in it melachah pelonit, shanah pelonit o chodesh peloni is bad, and so on. Already.
In practice, there are many who argue on this Rambam. Like for example there is the gemara that if one has a dispute with a gentile one should do it in the month of Adar, because Adar is a blessed month. The Rambam here says one may not do that the month is a good month for something. And for example there is the custom that the Rema learns that one shouldn’t make a wedding at the end of the month because the moon is not full, it’s not a good sign. So also this goes according to all these Rishonim who argue on this Rambam with the matter of me’onen.
Further the Rambam says, asur le’onen, one may not do this… establish times according to what one sees in the stars. What is the Rambam? Asur le’onen, af al pi shelo asah ma’aseh. One may not establish a time according to the wisdom of the stars, af al pi shelo asah ma’aseh, even if one didn’t do an action, ela hodi’a. What does establishing a time mean?
Speaker 2:
No, yes, that is, it means to say not establishing a wedding at a time. One may say the day is a good day, the day is a bad day, if one doesn’t establish according to it at all.
Speaker 1:
No, no, the Rambam says one may not establish things based off the thing of me’onen.
Because doing an action is like we learned earlier, for example by menachesh, he does an action that he says “shachat tarnegol zeh”, and he indeed slaughters the rooster. Lo asah ma’aseh, he says means, he only says and he doesn’t do. It’s however me’onen, means so says the Rambam, even lo asah ma’aseh. Lehodi’a she’oten hakezavim shehasakalim medamin shehen divrei emet vedivrei chochmah. He says that yom peloni tov. The Tosafot indeed don’t say that yom peloni tov. He interprets “lo ya’aseh ma’aseh”. I mean perhaps “lo ya’aseh ma’aseh” means that when he did the me’onen thing he didn’t take any bird in the hands, or I don’t know what. He simply said that that day is a good day, and according to that one should decree something.
Speaker 2:
No, he didn’t say anything. He didn’t decree. If he decreed, he made an action. He said the action of…
Speaker 1:
Certainly, how do I know that he didn’t make an action? He went and did.
Speaker 2:
Went and did. That’s what the Rambam says, “vechol ha’oseh ma’aseh”. Yes yes. What is an action? “Vechol ha’oseh ma’aseh mipnei hatiganinot zo”. If one does indeed specifically at the time that the me’onen said, then it’s called an action.
Speaker 1:
He says that even if he didn’t do a deed, he only did the deed of me’onen itself, he said… he said… he imagined “those lies that fools imagine are words of truth and words of wisdom”, what fools think is truth and wisdom, he committed a prohibition, but on this there cannot be lashes. But if one does indeed do a deed, and one intended to do or go at a certain time according to the time that the chovrim bashamayim, the people who look at the sky who convince themselves that they see things in the sky, hareih zeh lokeh, he receives lashes, as it says “velo te’onenu”.
And likewise, in “lo te’onenu” there is another category, one who does a sort of magic, “ha’ochaz et ha’einayim umidameh bifnei haro’im she’oseh ma’aseh timhon vehu lo asah”. One who knows how to do the trick so that it should appear to people as if he’s doing something wondrous, and he’s not really doing it, it’s just a kind of achizat einayim, “hareih zeh bichlal me’onen velokeh”, he receives lashes.
Also a wonder, because this apparently has no connection with… according to today’s magic shows, it has no connection with, no one claims that he has powers. The Rambam doesn’t say that achizat einayim means that one does a trick. The Rambam says that he makes you think that he’s doing a trick. How he works it I don’t know. It could be everything is through achizat einayim anyway, everything is through koach hadimyon anyway. The word achizat einayim is apparently just a distinction. There is a dispute about this.
If one says that other things, ma’aseh timhon, work truly, he can say that ovot veyid’onim means one who does a trick, and it doesn’t work truly. But if, there are two other ways that one can say, if both don’t work truly, just as the Rambam will say further, that even the avodah zarah doesn’t work truly at all…
Speaker 1:
The Rambam says that he makes you think that he’s doing a trick. How he works it I don’t know. One can say that everything is achizat einayim anyway, that everything is koach hadimyon anyway. The word achizat einayim is apparently just a distinction, there is like a dispute about this.
That means, if one says that the other things, ma’aseh ta’atu’im, work truly, he can say that achizat einayim is when one does a trick and they don’t work truly. But if both… there are two other ways that one can say. If both don’t work truly, just as the Rambam will say at the end that all these things don’t work truly at all, then automatically achizat einayim is just another way of doing the same tricks. One does a trick through saying abracadabra, and one does a trick through plain achizat einayim, whatever that exactly means.
Achizat einayim doesn’t mean he does a trick, explicitly, it makes magic, because magic also has a falsehood. Or you say the opposite, if one thinks yes that everything works, he can also further think that there is kishuf that works through one of the ways, and there is one who works directly on your eyes, which is further some kind of magic. Do you understand?
I think he notes that in Sefer HaMitzvot the Rambam explains a bit better. He says that these things one does, whatever tricks one has how one does it, but me’onen actually is more like one says that he sees it in the stars, or there are people who are more clever and they do with their hands so it should look like they’re doing certain things that are wondrous, actually magic.
And the Rambam says that the prohibition is because one convinces people that one can do impossible things. One makes people believe in alternative realities. One fools people. It’s very important that people should be smart. I mean we’ll learn at the end, I mean much of the moral lesson from the Rambam is that there is a mitzvah for a person to be smart and not be a fool.
And if a person loses his sense of reality and he doesn’t know what yes and what no, he convinces himself that people can do impossible things… perhaps the same prohibition will also be if one believes that people cannot do what they can indeed do. But in any case, a person must know what a person can indeed do and what a person cannot do.
And if one fools the other and makes the other believe that one can do wondrous things, whether one does it really like a swindle, like one makes certain movements with the hands that make sounds, or one does it more perhaps when the person himself believes in it. I don’t know what exactly is the distinction between when one does it with achizat einayim and the others.
Speaker 2:
No, the distinction is that achizat einayim is when he himself knows that he’s fooling the other. The other case is when he himself thinks that he can.
Speaker 1:
Okay, let’s go back, let’s say a bit simpler. Until now we haven’t seen anyone who does anything that we call magic, he does things, we haven’t seen any one of the prohibitions that stood as a menachesh, who only says, he doesn’t do other things. He says when it will be, or he says chassidut. Achizat einayim is the only one, the first is only this. There isn’t any other, there isn’t. Perhaps we’ll soon see what mekhasheif means. For example, he makes the other think that he can fly, for example.
Speaker 2:
Ah, the Rambam I remember exactly, where he takes out a rabbit from his hat, exactly the example. This wasn’t from the previous ones, there wasn’t any other previous thing that stood that this is a thing that he does. But this is achizat einayim.
Speaker 1:
So according to this, what we just discussed, that one who is a magic show, he says clearly that I have a trick how I do it, that you shouldn’t think that I’m some kind of superhuman, is not oved. Because the Rambam says that the sin is because one fools the other that people can do things that they cannot. It’s part of fooling.
Speaker 2:
I don’t know, I don’t know. This one should ask the rabbis. I don’t know. That’s why I’m here. Ah, the question arises. But the Rav wants to be lenient, I’m not asking.
I don’t know, the Rambam says that there is a prohibition of me’onen. This is exactly like… one can argue on the Rambam. One can argue on the Rambam that he says for two reasons, but according to the Rambam it could be that it’s prohibited. Just as according to the Rambam it’s certainly prohibited to make a wedding on Tuesday because it’s that time, it’s a Torah prohibition according to the Rambam. But what then, the Rema says that one should do so, that’s because he is generally in disagreement with the Rambam, he doesn’t go in the shitah of the Rambam.
The Ramban is lengthy, I mean on the contrary, it’s not that he doesn’t go in the shitah of the Rambam, the Ramban generally doesn’t hold that this is the explanation of me’onen, and he argues on the halacha. But according to the Rambam it’s prohibited. I think there is a dispute.
Speaker 1:
Achizat einayim is a thing in itself. Either way, but why did the Rambam… ay, that has to do with the dispute of Rishonim about astrology, whether those who believed that one can indeed see things.
But it’s not only from yes around. Okay, in short, one can go into it. But it’s a lot according to the Rambam, you’re going into a part of a mitzvah. Because why is it prohibited? If according to the Rambam it’s prohibited, it’s prohibited. If according to another who says that it means something else, “ochaz et ha’einayim” and doesn’t understand the Gemara, it’s permitted. One must know what…
Okay, we’ll see. I think when the Rambam finishes the chapter he explains the reason for the prohibition a bit better. Perhaps there we’ll be able to understand. But again, the halacha is not dependent on the reason. The halacha can be…
The Rambam gives you clarity many times. It’s good to understand the derasha, the moral lesson, or whatever you want to call it, but it could be that the halacha remains halacha. Here it can certainly be that the Rambam would say that the magic trick is prohibited from the Torah.
Speaker 2:
No, if he tells you clearly, “it’s a game, I can teach you how one does it”?
Speaker 1:
Let’s think into it. What does it mean he tells you clearly? Why are you going to the trick? It’s very nice, it’s very interesting.
Speaker 2:
Usually a part of magic tricks is usually that he shows, one magic he shows how he does it, and the other you have to…
Speaker 1:
No, only the religious people do that because they think that thereby they’ll satisfy the Rambam. I’m not so sure.
Speaker 2:
Okay, why doesn’t he say any names?
Speaker 1:
Part of the interest of the show is, one only shows one of the tricks, one shows how the trick works.
Speaker 2:
No, that’s plainly not correct. The normal people who do the magic tricks, they want one to think that… later it comes out what they’re ashamed of, they say they fooled us.
Speaker 1:
If there is a magician who truly claims that he has supernatural powers, then similarly one can say according to the Rambam. But you can also buy a magic trick show, and one buys a few boxes with a few eggs…
Let’s remember one thing: there are halachot and there are ta’amei hamitzvot. The Rambam doesn’t say that the prohibition is to say falsehood. Falsehood is another prohibition in the Torah. There is a special prohibition to make the other think. That’s what the Rambam says. The Rambam speaks exactly like now, he says “anashim peta’im umehudrim” that one does such things. In the Rambam’s times one also found people who knew, whoever was a bit interested knew how this works. It’s nothing different today than then. The Rambam holds that this is prohibited.
The question is what you do with the Rambam. What they seek a heter, a way out, could be. But I don’t see that one can say that because the reason is only… and besides when what I’m not sure that it’s correct.
In other words, if I only you… in practice, your eyes see one thing and the fact is different… could be that this is also the problem.
Not only that he doesn’t know… but he seeks to fool the eyes.
Speaker 2:
Yes, he knows… me’onen! Me’onen! It says in the Gemara. Me’onen – zeh hame’achaz et ha’einayim.
Speaker 1:
Okay, you say so… I can still say, but… me’onen means this according to the Rambam.
Speaker 2:
No, the Rambam doesn’t say, this the Rambam says in Hilchot Avodah Zarah.
Speaker 1:
Now we’re going to chover… now we’re going to chover.
Says the Rambam, eizehu chover? Further it says me’onen, vechover chaver.
The next thing, another sort of chukat hagoy that has a connection to kishuf, is what the Rambam says that there are all these things.
Speaker 2:
No, eizehu chover? He begins eizehu chover, he doesn’t say… never the verse that you say to him, shenakdimah.
Speaker 1:
He didn’t bring the verse.
Speaker 2:
No, he brings out… shene’emar, he brings out, yes, I don’t know.
Speaker 1:
But when he enumerated all the mitzvot he did indeed say, shelo liksom, shelo le’onen, shelo lenachesh.
Speaker 2:
He said earlier, shelo le’onen, shelo lenachesh.
Speaker 1:
Now he says, what is the shelo le’onen? Okay, eizehu chover? Which does this go? As long as it’s…
Okay. Okay. He usually doesn’t say… he usually doesn’t match up with what he says earlier…
Okay. He usually says to himself not to me about what he says earlier.
Lo yenachesh is one thing.
And eizehu chover? says the Rambam, zeh shemedaber devarim she’einam lashon am, a person speaks some mystical language, he speaks words that no one understands what they mean, ve’ein lahem inyan, it has no true meaning.
Ume’aleh al da’ato besichluto she’otam hadevarim mo’ilim. He convinces himself in his foolishness that these words are effective, like one says abracadabra, yes, abra – I am created, cadabra – with my words, that’s what I know, that’s the correct original meaning of abracadabra.
But basically that I’m going to say mystical words, special words, what he says…
Speaker 2:
No, but abracadabra itself has in it the evra kadebra, like I create with my words, borei omer ve’oseh…
Speaker 1:
The Rambam says, a person who convinces himself that if he’s going to say… specific holy words, there are certain lechashim, it will have an influence. Ad she’amru, they convince themselves, she’omer kach vechach al hanachash shelo yazik. One because there is a terrible snake in the city, he’s going to say specific words to the snake, he’s going to charm it with a lechash. Or he says so on a person, he says to the person, “I’m going to say these words on you, and you won’t be able to be harmed by the snake”.
Ve’ochaz beyado besha’ah shemedaber, when he says the wondrous words, when he speaks his words, he holds some special item in his hand, mafteach o even o ke’arah vechayotza bahen, hakol asur. All these things are prohibited.
Ah, what’s missing the mafteach o even ochaz? Because this can make us that there is a lechash sheyesh bo ma’aseh, right? Just as the whole time we’re seeking that there should be a deed. Look he says, “ve’ochaz atzmo”.
He says, vechover atzmo shehu hachover, I yes, the client, the chover… there is the one who asks from the chover, the chassid who goes to the ish hachover, and there is the chover himself. The chover who held something in his hand when he said the words, if he did some deed in the performance, he did something when he spoke, because speaking itself is not a deed. Afilu im lo hayah sham ela, even if the thing was that he made movements with his hands, with his fingers, hareih zeh lokeh, he receives lashes, shene’emar “lo yimatze becha… kosem kesamim” etc., the entire language of the verse, and the last thing is “vechover chaver”.
Very good. Me’avir beno uvito ba’eish, kosem kesamim, me’onen, menachesh, mekhasheif, vechover chaver. The chover chaver is one, two, three, four, five, six, seven, eight. Eight things, look already, all these things more or less we’re learning that there is a deed and a deed and a deed. A few the Rambam has already taught, and a few we’ll still see further.
Shu”t HaRambam, “aval im diber devarim elu”, one who was a chover but he did it without a deed, “lo henid lo etzba velo rosh”, he didn’t shake a hand or a head, “velo hayah beyado kelum”, he held nothing in his hand.
Because this is very difficult, because we shake ourselves everyone when we speak. Yes, but that doesn’t make a lechash sheyesh bo ma’aseh. I say, when one speaks and when one speaks one makes body language, does it mean a deed? No, certainly not. Here we’re speaking when he has in mind that he has a certain way how he does with and this is a part of the…
Speaker 2:
No, not clear so. Because if one has a reflex of his body when he speaks, he doesn’t want to, why does he shake when he speaks? Because he wants, as one says in a derasha, “it’s part of the deed”. No, no, no. If one is going to give one lashes because he shook while speaking, he gave a Jew lashes, he transgresses bal tosif.
Speaker 1:
No, he says clearly that he made certain actions with his hands.
Speaker 1: Nu, and I ask you, when Jews pray and they shake, is that a part of the ritual of prayer?
Speaker 2: No.
Speaker 1: Vecha’ein adam somech yado al hachover, or the person who went to a chover chaver. There is one way how it’s a lav she’ein bo ma’aseh, is when the chover didn’t do any deed at all, he only spoke. Or when the person went to the chover chaver, and the chover made otan hakolot, the chover did it, the chover himself did it. But the person who went to the chover, the believer in this, is like yoshev lefanav, he is there medameh lo sheyesh lo bazeh hana’ah, he convinces himself that from this comes out a benefit, that I know that he won’t be able to be bitten by the snake, this is when a violation of a lav she’ein bo ma’aseh.
There is still some sort of malkos (lashes). What kind of malkos? They strike him with makkas mardus (lashes of rebellion), because he participated in the foolishness of the chover chaver, because he was part of a transgression, he participated in the foolishness of the chover chaver.
Speaker 2: So yes, but the point is, so for every lav she’ein bo ma’aseh is there malkos d’rabbanan (rabbinic lashes)?
Speaker 1: No. So therefore the Rambam says the reason, that you go, so in general, you can say what am I going? You go because you hold that it will help, so the going itself is already a rabbinic enactment that one should give malkos. It’s an extra law, or perhaps yes, you won’t receive malkos d’oraisa (Torah lashes), will you receive malkos d’rabbanan? Every time by a lav she’ein bo ma’aseh? It was presumably a place no.
I mean to say, because you can learn two ways why for a lav she’ein bo ma’aseh one doesn’t receive malkos. You can say that for a lav she’ein bo ma’aseh one cannot prove that you did something, or it’s not strong enough. Then d’rabbanan would also have the same problem. Here it appears that the lav she’ein bo ma’aseh is simply that the more severe ones are from the Torah, and when he does an action, but d’rabbanan, or it’s forbidden even without the prohibition it is anyway, but malkos – there is malkos d’rabbanan when he does without an action, because he is not a partner in the foolishness of the chover, as he calls it.
Speaker 2: Very good.
Speaker 1: Let’s continue. You should know, he’s talking to himself here, you’ll get excited here, where, there are so many interesting types of forces here. You should know, “rather they are the strange and ugly sounds and names”, the sounds that people speak out when doing one of these types of witchcraft that is calculated, or one calls certain names, certain shemos (names). Shemos means like one takes from angels, or whatever names to whom he calls. Meshunim (strange), it’s like crazy, and they are me’ucharim (ugly).
What makes them ugly? I don’t know, because they don’t have any meaning.
Speaker 2: No, because they don’t have any meaning.
Speaker 1: But on the contrary, if it has a meaning, then it has a certain beauty. But the Rambam argues that “ein lahem inyan” (they have no content), it has no content at all, it doesn’t mean anything.
Speaker 2: That is strange, for example you said that it’s in a language of a nation, it’s not…
Speaker 1: It’s two things: in a language of a nation is meshuneh (strange), and “ein lahem inyan” is me’uchar (ugly), which is just a combination of letters that don’t mean anything. It’s disgusting.
It’s a wonder, because what happens when he says yes things that do have meaning, which we’ll later see that he brings a verse? Then there’s no prohibition of chover chaver, it’s perhaps another prohibition.
Speaker 2: Chover chaver?
Speaker 1: It’s very interesting, because all these things can go together. Sometimes there’s someone who does both – he says foolish words, and he makes a kesher (knot), and he does all these things.
Speaker 2: Okay.
Speaker 1: But each one of them is extra, the Rambam makes them extra, extra lavs (prohibitions) so to speak. The point is that many sorcerers among the ancients had this matter of saying such foolish letters, words that mean nothing, that is the text of the chover.
The Rambam shouldn’t mean that the prohibition thereof is because they have a power, and I don’t want them to use some power. Rather on the contrary, “lo yarei’u” (they cannot harm), they cannot do any evil with this, “v’gam heitev ein osam” (and also do good they cannot), he brings the language of the verse. They don’t do any evil with this, nor any good.
Speaker 2: That he’ll say at the end, yes.
Speaker 1: But it could be that he wants to say that if it would help it would perhaps be permitted.
Speaker 2: On the contrary, that he’ll also say this matter.
Speaker 1: On the contrary, he can say this on the contrary, one would have thought that the transgression is because he uses evil forces, or he uses forces of wickedness, or because he does him evil, he makes him sick. According to this is a face that you say, I understand what you mean.
Speaker 2: Okay, but what does this come in here?
Speaker 1: It comes in here because the Rambam wants to tell that the prohibition is the prohibition of saying words that don’t help, perhaps that is the definition of the prohibition. Or perhaps he wants to explain how an ochaz einayim (illusionist) is included in sorcerer, in this way they are both the same, because ochaz einayim basically uses a trick, or he doesn’t even believe in what he himself does.
Speaker 2: No, but here he speaks specifically about the names of the chover chaver, ochaz einayim is another thing.
Speaker 1: Ah, ah, wait a minute. The general topic is Shabbos, it’s specifically the topic of chover chaver.
Speaker 2: Okay, yes.
Speaker 1: The Rambam says further, it’s specifically the topic.
Speaker 2: Okay.
Speaker 1: The Rambam says, something has a connection, we said here that a chover chaver is used to be saved from a snake and a scorpion. He says thus, mi she’neshakho akrav o nachash (one who was bitten by a scorpion or snake), it’s a thing that people do, one says a lachash (whisper) over the place of the bite, one bends down to the place of the bite, one says a lachash, you know what is a quiet prayer, it’s chover chaver.
The Rambam says, permitted, one may indeed do it, one may whisper over the place of the bite, even on Shabbos, because on Shabbos one may not do certain remedies, healing on Shabbos has many laws, this one may do as chover chaver, and one may also do it on Shabbos.
Speaker 2: Healing on Shabbos is forbidden except if it’s a danger.
Speaker 1: Regular healing, there are remedies that are forbidden on Shabbos. But this one may do in order to settle his mind and strengthen his heart. From what? The Rambam says, it is not healing.
Speaker 2: Seemingly it’s similar to chover chaver.
Speaker 1: What do you mean similar to? It is it.
Speaker 2: Perhaps one doesn’t say specifically things that don’t have a language of a nation, and grabbing things, perhaps this is another type of lachash, not such a dramatic one.
Speaker 1: The Rambam says, obviously, someone who is a thing that doesn’t help at all, meaning that one says things that don’t help at all, but the world follows its custom, but since the person is in danger, and because he is in danger he is also in panic, I mean that’s the simple meaning, and he is now the patient, poor thing, very distressed. They permitted him to trouble him so that his mind should not become confused, they permitted him to do in his eyes, to do things for him that he thinks, that he convinces himself that it will help him.
Speaker 2: He says that he took out a snake from his hat, and because he took it out from its hole, but here he does indeed, because yishuv da’as (settling of mind) of people is the soul of the person, that he feels bad.
Speaker 1: They permitted the lav for a sick person, or it says here even if it’s not exactly a lav, rather even perhaps it’s a branch thereof.
Speaker 2: It’s true so, because he doesn’t say here, when one does the lachash, perhaps one doesn’t do it this way, but he doesn’t say the way, he says that one is not bitten in him, I don’t know what.
Speaker 1: No, it could be that it’s such a lav, and not exactly a real one.
Speaker 2: Why shouldn’t one then say that when one does this, one should say to the person, “the lachash doesn’t work, it will only calm”?
Speaker 1: Only that is only when one fools him, someone who is certain, certain, yes, that here there is a lav, there is pikuach nefesh (saving a life). Here it was understood to calm the patient. One is only permitted for a patient that one knows it will calm him.
Speaker 2: Certainly, if he wasn’t in a lack of mind, let’s do the world in, except if you think that it helps automatically, but the Rambam who holds that simple meaning one can say in the Gemara that it helps.
Speaker 1: Automatically if it helps then it’s obvious that one may, because it’s pikuach nefesh or such a sort of thing. If the Rambam who holds that it doesn’t help, automatically he’s answered why one may, because it’s forbidden yishuv hada’as (settling of mind).
Speaker 2: In the same way as this yishuv hada’as, yes, do you understand that yishuv hada’as is a permission on the prohibition of desecrating Shabbos?
Speaker 1: Although perhaps it’s only d’rabbanan the prohibition of not going out with an amulet, and it’s even on d’oraisa, it’s not so, here it wouldn’t be, because that’s not a Shabbos prohibition, but let’s say that it permits prohibitions, why? Because yishuv hada’as is a thing, that the Rambam says.
If so I understand that yishuv hada’as permits also the prohibition of chover chaver. It’s not one of the prohibitions for which one must give one’s life, idolatry, one must give one’s life, truth we speak of idolatry. It’s such a sort of prohibition that one permits, so it sounds.
Speaker 2: But it can’t be that chover chaver should be permitted for a place of danger, it’s that a place of danger is that permitted.
Speaker 1: He doesn’t bring the piece of chover chaver, I don’t see where it should say here. But he brings the Meiri who usually goes with the Rambam in these things, and he indeed says that it’s the prohibition of chover chaver, but since it’s a thing without an action, perhaps a kosev (writer) wouldn’t be permitted, but the chover chaver he sees what a lighter prohibition it is, and one permits in a place of danger.
By the way, it’s only for the foolish person who didn’t learn any Rambam, he would want that it doesn’t help. I can with the Rambam with the will as if the one who whispers should know that it’s one mouth clamping, and he does it only so that his mind should not become confused, it’s a part of the permission, then I won’t have any lav.
Speaker 2: No, no, understood. Still, again, on your question, what did you innovate the previous ten.
Speaker 1: But the Rambam didn’t say any hundred.
Speaker 2: But the simple story is to answer the Gemara’s, it would be permitted, the Rambam, I mean that the Elishiv there, “to strengthen his heart”, is not only that the person should be calm, rather that which the person is calm also helps that the poison should already stop going out.
He says, when it helps, one would understand why it’s permitted. If it doesn’t help, then it’s still permitted because the masses believe in this.
And on the contrary, the Rambam agrees, I mean he says it explicitly in Moreh Nevuchim on certain other things that the Gemara permitted, that on the contrary, the one who learned Rambam and he holds that it doesn’t help, one indeed may not do it. He may not do what is chover chaver, and what is desecration of Shabbos.
What is already interesting, I mean that the Eliyahu Rabbah explains “to strengthen his heart” is not only that the person should be calm, rather that which the person is calm also helps that the poison should not spread so quickly in the body, the person should not be so activated and have a heart attack from fear.
Which is very an interesting cycle, because here you already see how the chover chaver indeed works, and why people convince themselves that the chover chaver works. Because the Rambam tells you here that it calms him so that his mind should not become confused. So basically he says here the placebo effect, that the placebo effect works on a large percentage, automatically it’s already not so false.
But the problem is that… a person remembers how it works… a person remembers the mechanism. A person who believes in it, the Rambam speaks of people who believe in it. People who believe in it one may do it for them on Shabbos. Someone who doesn’t believe in it, one may not do it.
A placebo works indeed also only when the person who receives it doesn’t know that it’s a placebo the whole time. Could be yes, could be no. The permission doesn’t say here.
The point is that the Rambam answered the Gemara. A Gemara was difficult for him. The Gemara says that one may do on Shabbos. The Rambam says that it doesn’t help. How can one do it on Shabbos? The answer is, it helps for… psychologically it helps.
—
The Rambam says further… I come here to a bit of a sensitive Rambam, and I want to say beforehand, rabbosai (gentlemen), he says further, “hanging on the illness of Israel”. Let’s learn Rambam as he means it. No, the Rambam doesn’t speak of saying Tehillim (Psalms), of praying. Let’s be very clear. No, no, he doesn’t speak of that.
The Kashauer Rav took a stand. Look what he says: “one who whispers over a wound”. Yes, that’s exactly what we just spoke about, bitten by a scorpion. It’s whispering over the wound, right? Saying a lachash next to the wound, it means like before he said, over the place of the bite, over the place of the wound. He says some verse from the Torah.
Even before the chover was when he says things that are not in a language of a nation, but the Torah is indeed yes, the Torah is indeed written in languages of all nations. The Torah is indeed specifically in the language of a nation. And he reads the verse.
And the Rambam says this is revelation. What is this revelation? He says that by the wound, the “and all the firstborn” verse indeed goes up on all plagues, right? All the plagues of Egypt. Yes, I know what he means, literally that he whispers it in. The point is, he does it for the revelation, not for the healing.
Yes, there it said “and so one who reads over a child that he should not be frightened”. A child is frightened, he says verses that the child should not be frightened. Or, “one who places a Torah scroll or tefillin on the child so that he should sleep”. He takes a Torah scroll or he puts tefillin on a child so that he should fall asleep. Like the child once said that the Gemara helps sleep, because he always sees father fall asleep on the Gemara. Yes, now it’s not revelation, now it’s simply the way of the Torah. Yes, he takes a holy thing, an object of holiness, so that he should fall asleep, the child should calm down.
The Rambam says, “not enough for them that they are included in chovrim and menachashim” – those who do this transgress the prohibition of chover chaver and menachashim.
Well, you see that chover chaver is not specifically when it’s not a word that has meaning. Should there be a contradiction in Rambam that the Rishonim can answer? No, it’s not a contradiction, because the Torah didn’t permit this. It’s clear that the Rambam has… as I told you, when you say a verse “In the beginning God created”, I don’t know, the verse has, let’s say, it has a meaning, and the meaning has nothing to do with the… how is it called… with the healing. So regarding this it’s still not relevant, it’s still a chover chaver.
The Rambam told how it usually went. Also an interesting thing is that the people who make segulos from verses, usually a part of the wisdom is to twist the verse, yes, one says it backwards. The verse means you yes something, but he says the verse only the acronyms, only the… yes, that’s how segulos go.
Yes, so the Rambam says, “not enough for them that they are included in chovrim and menachashim, rather they are included in deniers of Torah”. They are included in deniers of Torah. Why? Why are they deniers of Torah? Because they pervert the knowledge of the Torah. “For they make the words of Torah healing of the body”. They make the Torah for some lachash that helps to heal the body. “But they are only healing of souls”. But in truth the Torah is not healing of the body, the Torah is healing of souls, it is said “and they shall be life to your soul”. “To your soul” here means the intellectual soul, the intellect of the person, the soul. Yes, the Torah is… it heals a person’s opinions, a person’s character traits, a person’s wisdom. But it doesn’t help the person’s body. And the person convinces himself that mumbling a verse… he thinks that the verse is a healing.
This is essentially the Mishnah. The Mishnah says, Rabbi Akiva says, one who whispers over a wound has no portion in the World to Come. And Rabbi Akiva brings specifically a verse that is very strongly similar to the matter, “all the disease which I placed in Egypt I will not place upon you”. The verse means to say that if you will conduct yourself with the Torah, God will heal you. The person thinks that saying the verse is some lachash, some magic, that if you say it by the wound, the wound goes away.
There is a way seemingly how to do it. One says to the person the whole verse, one tells him, “take upon yourself from now on to keep the Torah”. That one indeed speaks, healing of the soul. That is healing of the soul.
Here we’re talking about a place of danger. Perhaps in a place of danger one may indeed say these things. Here we’re talking about just a young boy, a child who is frightened, there’s no danger, it won’t help. Even the settling of the mind won’t help in such a great case. Perhaps, as we said, that there it actually does help a bit with the settling of the mind.
Says the Rambam, but… The Rambam said here a new interpretation. In the Mishnah it says that he’s a kofer, it says “he has no portion in the World to Come.” The Rambam explains that the meaning is, he doesn’t understand what the Torah means. He thinks that the Torah is to heal his body, instead of it being to heal his soul. It’s interesting, because other commentators learn “one who whispers over a wound” with making oaths when one does the spitting, and the Rambam in Perush HaMishnayos says so there. Okay, but here the Rambam says differently.
—
But there is one permission, yes. Says the Rambam, “But the healthy person who recites verses and a psalm from Psalms so that the merit of their recitation should protect him” – a healthy person who reads verses or he reads a psalm from Psalms, and he does it so that the merit of their recitation should protect him, so that the merit of learning Torah, the merit of learning Psalms, should protect him, “and he should be saved from troubles and damages”, and he should be saved from troubles and damages. How will he be saved? Because he has more merits. Yes, the Almighty judges people according to their merits. If so, there’s no question at all, I don’t need to say it. So it’s permitted. So it looks like there are two things.
Seemingly the Rambam says here that it has to do with… Okay, he says the word “the healthy person.” Right, it has to do with how one looks at it. It could be that the sick person also, the sick person now needs the merit. But it seems that when one stands and has said a certain verse, it doesn’t look like one wants to have the merit of a bit more Torah. It sounds like the verse has a power, like the chover does it. Seemingly that’s the point. How the person thinks the verse works. If he thinks that now the person has another merit, one can also give charity there, another mitzvah, every mitzvah protects a person, that he calls protecting.
I don’t know if the point is so strongly the distinction. But when one does it for a sick person, one does it like chover chaver does things. It looks very similar to chover chaver. I don’t think he means that it’s the same thing.
It’s not clear. The distinction he says he brings here in Rashi, that it explicitly says that there’s a distinction whether it’s before or after. He says, one shouldn’t say “song of afflictions,” he says “writing in a booklet of Psalms that it should protect him,” he says that’s before. After one may not. What’s the distinction? It’s not clear.
It’s actually interesting, there’s always an after from after. Yes, he was afflicted, can one say he shouldn’t die now. It should stop now, from now he needs more merits.
Also what the Rambam says “to heal the body,” also here are subtle things. It could be, it could be that’s the point. If one says after he’s already afflicted, he wants something to happen that should fly out of his body. He’s going to convince himself, let’s say a person has a growth, and someone convinces himself “I’m going to say verses and the growth will go, whoops, it will fly out.” That’s more like witchcraft.
Whereas one says, I want the person to have merits, or medicine should work for him. That’s things that the Almighty works that way, that one person has more merits he gets more. The Rambam believes in this. A person has more merits, he has more… he should be better. Well, well, it’s very unclear.
—
I can’t understand two things. First of all, what you’re asking is not necessarily about saying Psalms. The Rambam doesn’t say tefillah, he says “prays.” There are two ways how one says Psalms, yes? Just like that is no question, because not all chapters of Psalms are actually prayers, okay. But even if one prays, I’m not sure that the halacha is against praying, right? Someone has a wound, certainly he must pray. How he prays, he says Psalms, one looks at miracles, what actually, how he prays is certainly not the question. The question is he uses it as a segulah, it’s more such a sort of thing.
And the Rambam says an interesting thing, that healing of the body, healing of the soul, because it can count as shelo lishmah. One may not use Torah shelo lishmah. He says that the Almighty says yes to healing of the body, as it says. It’s like an axe to dig with it, such a thing. Yes, because also, it’s subtle, it’s so terrible, it’s a denier of Torah one who only studies so that his children should live? That’s a normal thing.
Something is also interesting like the Rambam, it seems that one must believe that it’s only healing of souls. Like a person would think that it’s certainly healing of souls, but I think it has more than that. Because he says “he is nothing but a denier.” It seems like one can’t believe in both. Either it’s healing of souls, or it’s healing of the body, and then he’s a denier of Torah.
—
I thought that there’s an interpretation, I don’t know if it’s really the interpretation, but I feel that from the whole language that he speaks with all these subtle expressions with everything, it comes out. That the question is whether the Torah, certainly the Torah is a healing. The question is for what, how is the Torah a healing? The body of Torah or the soul of Torah?
What does a new interpretation mean? In other words, someone says that the Torah is a holy thing, or the verse, the language of the verse, the physical sound of the verse heals. No, that’s the body. You must hold that the content of the verse, the Torah says this, “if you shall surely observe all this commandment”, there’s no argument, that’s the healing of the body. It certainly means the person, but as far as I understand.
It’s interesting, because the previous thing that we learned for example, that “knots for a bull and knowledge of love,” is also essentially healing of souls that has a good influence, yes, because it calms the person, is a matter of healing of souls. It can always be that the only power that can heal an illness is always through healing of souls. That is, a person becomes a bit better person, that’s healing of souls, and then he’ll have the merit.
No, I think here lies something certain, that if one believes, that’s why we’re always told, one asks for healing of the soul healing of the body. Yes? One says in Mi Sheberach healing of the soul healing of the body.
I think it fits very well with the Rambam, because if we understand that when a person has more knowledge of Hashem, he has more Divine Providence, the Almighty watches him, the Torah guards him.
Speaker 1: The Torah makes a person into a better person, a better person has more chances for a healing. But if a person thinks that the Torah can go directly to healing of the body and skip healing of the soul, that he calls “fools.”
But I think we need here generally to understand more when the Rambam says “they will not have a portion in the World to Come, rather they are included among sorcerers and diviners.” He didn’t say it about a transgression of lashes. Seemingly, when he takes a Torah scroll and he places it on a child, did he do a negative commandment with an action? The Rambam doesn’t say “negative commandment.” He says that it’s so rabbinic, that it’s similar. And he doesn’t bring the sharp language “they have no portion in the World to Come,” he brings it a bit “included among the deniers,” like “included among sorcerers and diviners.”
We need to think, when the Rambam says about something that he’s included among such and such people, does he mean to say that he’s a sinner, he’s a denier, or he touches upon, he goes… We need to be concerned that he shouldn’t become attached to the deniers.
We need to remember that what you say, I don’t know what it means in Mi Sheberach, I don’t know what it means, but the word “healing of the soul” has here two different interpretations. Healing of the soul is what we call healing of the soul, or also what the Rambam calls here, is one with the healing of the body. It can mean like blood of the soul, blood of a soul. But the Rambam here, soul means to say his intellect. Yes, it means his goodness, his soul, however you want to call it. It can also be that, and we need to keep that clear.
The Rambam brings that the Rambam in Laws of Mezuzah says a similar thing, those who write names on the mezuzah. We don’t conduct ourselves like the Rambam, we do put names in the mezuzah, certain names at least, a bit of a compromise. We write names that have no meaning, the Y-H-V-H’s after the Name Havayah and the like. And it seems that not everyone agrees with this law of the Rambam, and there are those who hold that yes, it helps.
Speaker 2: Hey, what does one do with the Mishnah?
Speaker 1: Actually a question. What’s wrong, one must write. One must look at the commentators on the Mishnah there.
Speaker 2: By “he broke the copper serpent” I think the answer of the Rambam was that…
Speaker 1: The Rambam needs when a Mishnah. The Mishnah says that Chizkiyahu didn’t hold.
Speaker 2: Yes, yes, no, one must look how the Rambam explains it there, yes.
Speaker 1: The Rambam there talks about the Book of Remedies, on the contrary, that it was idolatry, because if it would be true remedies, he should do it.
In short, I don’t know. It could be that not everyone agrees with the Rambam. But the Rambam’s approach is certainly that the Torah heals, but through the soul. That’s the content of the Torah, it heals the soul of a person. And certainly, it also has an influence on healing of the body, to an extent, as you said. But not the simple meaning that the words of the Torah magically heal the body of a person. Magically, that’s according to the Rambam heresy in Torah.
According to the Mishnah, the commentators on the Mishnah. One must remember, it’s a Mishnah. This isn’t that the Rambam came up with it. The Mishnah says that “one who whispers over a wound has no portion in the World to Come.” It’s Rabbi Akiva, the teacher of Rabbi Shimon bar Yochai. There’s no competition between the masters of intellect and masters of… Yes, the same Rabbi Akiva who went into Pardes, went into heaven and saw the angels and everything.
Yes, ah, one must think what is… One sees here a few things.
One also sees that “so that his mind should not be disturbed upon him.” I think “so that his mind should not be disturbed upon him” is also very similar, because it affects the mind of a person, and that helps him. And that’s the compromise. It’s not that the Torah heals, rather it affects the mind of a person.
And by the way, that’s the compromise. That is, we submit to the person who is unfortunately, he believes in this. The Rambam doesn’t say that “so that his mind should not be disturbed” is a mitzvah. He says it’s a permission. It’s a permission for the one who is unfortunately convinced.
In other words, it could be that this is also here a permission. Like I say pikuach nefesh, someone gives a… even the Rambam himself, imagine there comes a Jew who is in a situation of pikuach nefesh, and there’s no way to help him except to give him some amulet that the Rambam holds doesn’t help. Maybe he would give him the amulet, because “to settle his mind.” And it’s… one can reconcile with this many righteous people who gave amulets. Not always they believed always that it helps. That settling the mind is also something worthwhile.
Okay, enough, this is the matter of… let’s finish, they need to move.
—
Says the Rambam further, he went with one who inquires of the dead.
Speaker 2: Very good. What is that?
Speaker 1: Says the Rambam further in the verse, “And there shall not be found among you… and one who inquires of the dead”. What is that?
Says the Rambam, “This is one who starves himself”, the practice is like this, the ritual is, one starves oneself, one fasts, “and goes and sleeps in the cemetery”, this is the definition of a typical, the Gemara says, a fool. He goes and he sleeps in the cemetery, “so that the spirit of impurity should come upon him”, so that the spirit of impurity should come upon him, “and inform him what he asks about”, so that the dead person should come in a dream and inform him whatever the person will ask from the dead person, the dead person will answer him.
“And there are others”, he says, “who wear known garments”, they put on certain garments, “and say words”, they say certain words, “and burn known incense”, they bring specific incense, “and sleep alone”, they sleep alone, “so that so-and-so dead person should come and speak with him in a dream”.
Says the Rambam, “The general principle is, anyone who does an action so that the dead person should come and inform him”, one does actions so that the dead person should come and inform, “receives lashes, as it says ‘there shall not be found among you… one who inquires of the dead'”.
Speaker 2: Ah, it’s before he brought known garments, because then it’s an action.
Speaker 1: It could be starving oneself and sleeping, I don’t know how, perhaps that’s also an action. He wants to say, not only that, but if there are other techniques.
Speaker 2: What is the technique that one does? What is a technique that there’s an action and one asks from the dead?
Speaker 1: Not eating is not an action. Perhaps going to sleep in the cemetery.
It’s interesting that one sees that starving oneself, not fasting. It’s simple, he torments himself. Not because it would be a good thing to go fast.
—
And further it says there, “one who inquires of ov and yidoni.” Says the Rambam, what does that mean?
And we already learned before that the one who does ov and yidoni, we already learned in Laws of Idolatry, that he’s much harsher than all these sorcerers, and he receives stoning, because ov and yidoni has an actual connection with idolatry. But only here, the one who inquires of ov and yidoni, he doesn’t receive stoning, he’s the same harshness as all other sorcerers or asking from sorcerers.
Says the Rambam, “It’s forbidden to inquire of a master of ov or a master of yidoni”. He doesn’t ask, the person who does ov and yidoni. He already learned before, one takes a bone and various things, as it says.
Speaker 2: I can’t know myself, but one must understand why ov and yidoni has more connection with idolatry than all this that he enumerated. They look like quite similar techniques.
Speaker 1: No, that’s different. Ov and yidoni, he takes a bone and he screams, no, it’s a completely different thing.
Speaker 2: Well, well. I see a distinction. He should starve himself and go to the cemetery and burn incense.
Speaker 1: No, but that’s aiming for a dead person.
Speaker 2: No good, he says generally to the dead.
Speaker 1: The practitioner of yidoni seems that it’s some power from the stone in bones.
He says the Rambam, the person who asks ov and yidoni transgresses the negative commandment. There’s an extra verse for a master of ov and yidoni that it’s by stoning, but normally here in the negative commandment of all sorcerers it says “and one who inquires of ov and yidoni.” The one who inquires of ov and yidoni is different from the master of ov and yidoni who receives stoning, he receives lashes.
Says the Rambam, “We were commanded not to inquire of the master of ov and yidoni himself”, the one who provides the services of ov and yidoni is by stoning. “And the one inquired of through them”, the client of this, is by a positive prohibition, “and we give him lashes of rebellion”, because he doesn’t do an action, he only asks him.
But, says the Rambam, “And if he received an action and did according to his statement”, if he asked the ov and yidoni and he did what the ov and yidoni advised him, and he did God forbid seemingly an action, then his negative commandment with an action receives lashes.
—
Further says the Rambam, and further it says, “And the sorcerer is liable to stoning and that is when he did an act of sorcery”.
The Rambam says, all the other things until now, all the things until now he calls a mechashef (sorcerer), and what’s a new thing? Perhaps a mechashef is like this, and whatever else it may be like this, and every generation can come up with new types of kishuf (sorcery) and tricks.
Says the Rambam, this is, this is “v’hu she’asah ma’aseh keshafim” (and he who performed an actual act of sorcery), he did a true act of sorcery. He performed certain techniques and perhaps certain things came to him, I don’t know.
Speaker 2: A true act of sorcery doesn’t mean for the Rambam that he did something with true power, because he’s going to say in a minute that it’s all sheker v’chazav (falsehood and lies).
Speaker 1: No, but at least he himself, he did some kind of act. He did some kind of act, which I mean that he himself, the difference between the ochez einayim (illusionist) apparently is a complete… and he himself is also taken in, he’s part of the… he’s in the scheme.
I translate it very simply. Ochez es ha’einayim, instead of doing, he doesn’t do any act of sorcery and illusions, he puts together two bears and with the magic wand he turns it, I don’t know what. Ochez es ha’einayim doesn’t do anything. He does the act directly, he brings out a snake from his hat. But he doesn’t do anything in between, before that he knocks three times on the back of a bear, I don’t know what. That’s the difference.
V’yera’eh she’oseh v’eino oseh (it appears he’s doing but he’s not doing), it looks like he’s doing something, but he’s not doing anything. Ochez es ha’einayim, v’yera’eh she’oseh v’eino oseh, he makes it so the person watching should think he’s doing something, receives makkas mardus (lashes of rebellion). Why? Because a stage where he’s already in mechashef (sorcery) in general, lo yimatzei b’cha (there shall not be found among you), is still, but ochez es ha’einayim, one doesn’t do the… again, a mechashef is chayav sekilah (liable to stoning).
Speaker 2: Why? What is the verse that a mechashef is liable to stoning? Mechashef doesn’t appear in the verse of…
Speaker 1: Okay.
Speaker 2: What is the verse for mechashef?
Speaker 1: Mechashefah lo sechayeh (a sorceress you shall not allow to live)?
Speaker 2: Mechashefah lo sechayeh means…
Speaker 1: Yes, mechashefah lo sechayeh is a separate verse on mechashef. All the others, ma’avir b’no u’vito ba’eish (passing his son or daughter through fire), kosem kesamim (diviner), me’onen (soothsayer), it doesn’t say… it only says the prohibition. Mechashefah lo sechayeh, sekilah (stoning) comes.
Therefore one who does this, he does an act of sorcery, he doesn’t receive sekilah. Ochez es ha’einayim doesn’t receive sekilah, he doesn’t receive malkus (lashes), he only receives makkas mardus. Why? Because the prohibition that appears by mechashef, it says lo yimatzei b’cha all these things, ma’avir b’no u’vito ba’eish, etc. etc. etc. and so on. So the prohibition is not l’azharas misas beis din (as a warning for court-imposed death penalty). So it’s obvious that one of these things, part of the prohibition, receives misas beis din. But why is there no… mechashef specifically, not all, because all are not nitna l’azharas misas beis din, all don’t have misas beis din. Only mechashef.
But the act is not nitna l’azharas misas beis din, only the act is nitna l’azharas misas beis din. The azharas beis din doesn’t mean only, the mussar beis din means only when it’s a true obstacle.
Shomer edusav (one who withholds his testimony), it’s also false testimony, is indeed included in lo yamus bachus (they shall not die outside), but because it’s also false testimony, they’re exempt from malkus. What is the word false testimony? Because there was no act. Because if there was no act, he doesn’t get sekilah and also not malkus.
Speaker 1:
And the azharas misas beis din means only when it’s a true mechashef.
Speaker 2:
No, no, no, no, no.
Speaker 1:
So therefore the one who is ochez es ha’einayim is indeed included in lav yamus in general, but because it’s also ochez es ha’einayim, because he didn’t do any act?
Speaker 2:
Exactly, that’s what he says. Because he didn’t do any act, he doesn’t get sekilah and also not malkus?
Speaker 1:
Exactly. And therefore he gets a… no, no, no, he’s talking about it’s a lav she’nitan l’azharas misas beis din, not about it’s a lav she’ein bo ma’aseh (a prohibition without an act). If it’s a lav she’ein bo ma’aseh he can indeed receive.
Speaker 2:
No, one cannot receive.
Speaker 1:
It’s a contradiction with the previous Rama, where the Rama says that an ochez es ha’einayim is…
Speaker 2:
Here we’re talking about ochez es ha’einayim which is b’toras kishuf (in the category of sorcery), because there it was ochez es ha’einayim b’toras me’onen (in the category of soothsaying), so I can say.
Speaker 1:
Yes, but what’s the difference? It’s the same thing. There it explicitly said that one receives lashes, here it says one doesn’t receive lashes. What you’re saying b’toras kishuf, what does b’toras kishuf mean? You know ochez es ha’einayim, one must say.
Speaker 2:
The ochez es ha’einayim isn’t clear, because what you’re asking, it doesn’t say that lav she’nitan l’azharas misas beis din needs to have a warning. So mechashef, when is the mechashef who doesn’t receive malkus? He receives sekilah. So what will you say that he receives malkus when? When he’s ochez es ha’einayim, suddenly he receives malkus? Where does it come in? Something is weird here, something isn’t clear.
Speaker 2:
It could be the point is because ochez es ha’einayim is not included in mechashef, it’s not really mechashef, but it’s included in mechashef. And therefore even if one is ochez es ha’einayim and one does it indeed with an act, it seems the point here is ochez es ha’einayim even if he does it indeed with an act, the reason why he doesn’t receive malkus is because it’s a lav she’nitan l’azharas misas beis din, not because it’s a lav she’ein bo ma’aseh. And why doesn’t he receive sekilah? Because mechashef means specifically when he does other acts of sorcery, not ochez es ha’einayim.
Speaker 1:
From where comes the prohibition of ochez es ha’einayim then? Something is missing. Do you understand that something is missing?
Speaker 2:
Why it is indeed included and why it’s not included? When something is missing, one needs to learn the Gemara about this, when something has been put in is missing already. A novelty that it seems in the Rambam is, that a true mechashef is when there’s a true act of sorcery, whatever that means. Ochez es ha’einayim is also a branch of mechashef, but it’s not the essence of mechashef, because an essential mechashef gets sekilah. And on this ochez es ha’einayim because sekilah can overcome it’s not really mechashef, but it’s only included in mechashef, and because it’s a prohibition, a prohibition the connection is indeed there, but because it’s a prohibition that… I shall not have here misas beis din on it.
Speaker 2:
That’s the point, I would perhaps say like this, mechashefah, when it says in the Torah, mechashefah means a true mechashef, whatever that means. Lo yimatzei which means something that is even only similar, because there shouldn’t be among you something that is a type of sorcery. Therefore it becomes a lav she’nitan l’azharas misas beis din, and it means that in the prohibition there is the one who… one can transgress the prohibition in a way that one should receive sekilah for it, and a lav she’nitan l’azharas misas beis din, and there’s no malkus on it.
Speaker 1:
Something I’m missing, what does he say? I read that the reason it’s a lav she’nitan l’azharas misas beis din which doesn’t get malkus is because the warning is not a warning of malkus, the warning is indeed a warning of… when there’s death in the prohibition one tells him he’ll receive sekilah.
Speaker 2:
In short, we’re not going to spend the whole shiur on this piece of Rambam. We can also admit that we don’t understand it, it’s not clear. It could be that this Rambam says, maybe it doesn’t go on ochez es ha’einayim at all, perhaps it goes on mechashef itself? And then what will one understand?
Speaker 1:
No, he’s not going up for the but ochez es ha’einayim. He won’t go to the but ochez es ha’einayim when he says makkas mardus. Why? He says lav she’nitan l’azharas misas beis din… it has no connection and something is missing. Something is certainly missing in the sentence. He doesn’t say anything about prohibition it’s a not being different mechashef, why would both, the mechashef is a lav she’nitan so it’s obvious. What he says in the last sentence, is that mechashef is a lav she’nitan so it’s obvious, and needs to put it in itself with the whole thing already. No, again, a mechashefah lo sechayeh goes further on, because he receives a mechashef sekilah. But an ochez es ha’einayim is a prohibition of summer is and doesn’t enter within the boundaries of mechashefah lo sechayeh, he only enters within the boundaries in the verse of lo yimatzei b’cha.
Speaker 2:
I don’t see, you’re adding a whole piece of Rambam, which the Rambam usually writes clearly what he wants to say. One can say he’s trying to say simply that it’s talking about mechashef, like every time one receives sekilah one doesn’t receive malkus. I don’t know if that’s true, that’s tishareif sham misaso (his death will burn it), like a nazir who drinks wine. Every time there’s sekilah one doesn’t receive malkus. I don’t see then that it would have been much simpler. I’m not sure.
Speaker 1:
Okay, all the commentators struggle. It’s a mystery there.
Speaker 2:
Perhaps there’s a law of malkus but not death? Perhaps this is makkas mardus, this isn’t from the law of Scripture. Malkus one receives…
—
Speaker 1:
Now the Rambam is going to finish with such an acharis davar (final word), with his conclusion on this whole chapter. From… from… from… yes, not chukas hagoyim (statutes of the nations), except for menachesh. Except for the second law, from menachesh. Devarim eilu kulam (all these things), this also goes on mechashef and ov v’yidoni which we learned earlier. Devarim eilu kulam divrei sheker v’chazav hen (all these things are words of falsehood and lies), this is all sheker v’chazav. It’s not true powers, the mechashef doesn’t bring down any powers from heaven and so on. Divrei sheker v’chazav. V’hem she’hit’u bahem ovdei avodah zarah hakadmonim l’goyei ha’aratzos kedei she’yinhu achareihem (and they are what the ancient idol worshippers used to deceive the ignorant nations so they would follow them). Crude liars, folks, invented it, they themselves didn’t believe in it, it’s a scheme. And the idol worshippers came up with this, to fool the ignorant nations.
Speaker 1:
They already have many things with which the idol worshippers fooled everyone. They made beautiful buildings, temples, they planted asheiros (sacred trees). This goes all the way back to chapter 1, basically. It’s like it’s something of chapter 1. They made false prophets. Another one of the things they did is all this sorcery. Yes, they fooled with this the ignorant nations, by saying that there are great powers and yes. The Rambam himself doesn’t mention the words that you say powers, because I guess he sees from something that there is. He says divrei sheker v’chazav. He doesn’t explain what the trick is. You say that the trick is some angel or some power does it. Yes, in chapter 1 he hinted a bit that it’s the powers of angels, stars.
Speaker 1:
Therefore, v’ein ra’ui l’Yisrael she’hem chachamim mechukamim limshoch acharei (and it’s not fitting for Israel who are wise and intelligent to be drawn after) me’onen and kosem. He says, he doesn’t say here only that one may not do it because then one becomes similar to idol worshippers or branches of idolatry. He says more fundamentally, because a Jew may not follow after falsehood and foolishness, “v’ein ra’ui l’Yisrael she’hem chachamim mechukamim”. Here we see that part of being a Jew is one must be a wise and intelligent person. Do you hear? A Jew must be smart, there’s no way out. Jews are indeed smart. Therefore the non-Jew, the foolish non-Jew, believes in all these foolish things, okay. You’re indeed a Jew, you’re indeed a smart Jew, what do you believe? It doesn’t fit for you to believe. It’s a great sin to be a fool. Where. Ah, from here is a proof, indeed, one always looks for a proof. One is not at all included in Israel if one is a fool. No, it’s not fitting for a smart person to believe in all these things.
Speaker 1:
And not only that, “limshoch” (to be drawn) means apparently to do the act, “v’lo l’ha’alos al lev she’yeish bahem to’eles” (and not to bring to mind that there is benefit in them). To’eles means a benefit, a cure. Ah, I know. She’ne’emar (as it says), you see indeed a verse, “ki lo nachash b’Ya’akov v’lo kesem b’Yisrael” (for there is no divination in Jacob and no sorcery in Israel). The Jews don’t follow nachash and kesem. What does it mean? You thought “lo nachash b’Ya’akov” means that the Jews have no mazal (fortune), there’s no mazal for Israel? No, the Rambam says that a Jew is smarter, he doesn’t do nachash and kesem.
V’ne’emar, “ki hagoyim ha’eileh asher atah yoresh osam el me’onenim v’el kosemim yishma’u” (and it says, “for these nations that you are dispossessing listen to soothsayers and diviners”), the foolish non-Jews, the idol worshippers, they listen to me’onenim and kosemim. V'”atah” (and “you”), you’re indeed a smart Jew, “lo chen nasan l’cha Hashem Elokecha” (not so has Hashem your God given you), to you the Almighty gave much better than this, He gave you wisdom. A prophet appears there later, but yes, the Rambam doesn’t bring the continuation of that verse “navi” (prophet), right? He indeed brought this verse earlier in Hilchos Yesodei HaTorah to say that a prophet doesn’t innovate knowledge, but just tells you simple things. But the Rambam says, true, he says there, is “ein ra’ui l’ha’alos al lev”. The Rambam says there what he brings here, the star worshippers, perhaps the Torah prohibited it, yes, because this causes one to be drawn to idolatry. But the Rambam says, even if not, it’s just foolishness.
Speaker 1:
Look at the next piece, there it’s clearer: “Kol ha’ma’amin b’devarim eilu v’chayotza bahen, u’mechashev b’libo she’hen emes v’divrei chochmah, aval haTorah asaran” (whoever believes in these things and similar ones, and thinks in his heart that they are true and words of wisdom, but the Torah prohibited them), he thinks like this, but what can I do, it’s a good thing, but I’m not allowed. One of the fools and those lacking understanding, and not of the Jews who are wise and intelligent.
Bichlal hanashim v’haketanim (in the category of women and minors), here he wants to say, I’m speaking if they’re not wicked, not evil, just a simple Jew, just a simple Jew, just a simple Jew, he’s a sin, the sin is to do it, but to believe is in the category of women and those of small understanding. Aval ba’alei hachochmah temimei hada’as (but the masters of wisdom, those of complete understanding), and here he says, the tamim tihyeh im Hashem Elokecha (you shall be wholehearted with Hashem your God), one shouldn’t follow these things, he’s going to say, tamim means temimei hada’as, those who have complete understanding, yed’u b’ra’ayos beruros (will know with clear proofs), should know, yed’u b’ra’ayos beruros, she’kol eilu hadevarim she’asrah Torah einam divrei chochmah (that all these things that the Torah prohibited are not words of wisdom), all these things that the Torah prohibited are not words of wisdom, ela tohu vahevel (but emptiness and vanity), it’s empty and foolish and nonsensical, tohu vahevel, it’s things without substance, doesn’t work physically, she’nimshchu bahem chasrei hada’as v’natshu kol darchei ha’emes biglalan (that those lacking understanding were drawn to them and abandoned all paths of truth because of them). The chasrei hada’as, because of this they completely lost touch with reality, they lost the paths of truth, because if a person, his whole worldview has been destroyed, because this I don’t understand, you see that sorcery, it takes out an important part of the puzzle, and now one no longer has a clear worldview at all, now one no longer understands how the world works, because you see indeed wondrous things that cannot be explained.
Speaker 1:
But this is perhaps the explanation of taste, why the non-Jews used this, after they were drawn to idolatry, the paths of truth, the truth of Avraham Avinu. They wanted to fool a non-Jew, he wouldn’t have believed that a piece of wood can be his god, first they made him so he shouldn’t have a normal worldview, he should already be so confused, well you can convince him of anything.
It’s a good explanation, it’s true that all these foolish things, it’s either this or the paths of truth, it’s a competition. In practice, a person who despairs of having intellect, of understanding the world, then you can make him follow anything you want to convince him. Or just, because the non-Jews who sell this say, “ah, it works like this, because the so-and-so said,” little by little one becomes twisted and one loses faith.
Speaker 1:
U’mipnei zeh amrah Torah keshe’hizharah al kol eilu hahavalim (and therefore the Torah said when it warned about all these vanities), for this the Torah warned, when the Torah warned not to follow the foolishness, the Torah said “tamim tihyeh im Hashem Elokecha” (you shall be wholehearted with Hashem your God), one should be smart, one should have a wholehearted understanding, one should have a clear understanding, because this way one won’t follow these things.
Exactly opposite of what people think, people think that tamim means one must be a tam (simpleton), one must be without taste. On the contrary, one must be smart. The Torah said one should have a clear understanding. But one must be a great sage to be able to…
Just as the Rambam says such a concept in Hilchos Avodah Zarah, when all those who ascend to the world became confused. Before that, the Torah warned, when the Torah warned that one should not follow the foolishness, the Torah said, “Tamim tihiyeh im Hashem Elokecha” – you should be wise, you should have temimus da’as, a strong clear understanding, and because of this you should not follow these things.
This doesn’t mean that you should be a tam, a fool, on the contrary, you should be wise. The Rambam says that you should have great wisdom to be able to know that this is foolishness. The Rambam says that “tamim,” what is the meaning of tamim? Tamim means complete, not a minor who is lacking understanding, but rather complete understanding. And then you will be “im Hashem Elokecha,” because the Almighty is the truth.
One strange thing that many people think is that in order to have faith one must go somewhat against reality, one must be able to close one’s eyes. The Rambam says no, forget about that. The Almighty is the greatest reality, and this is also temimus. Temimus means that you go well, you go with reality. This is the proper temimus. The Rambam translates tamim – completeness and understanding.
But it’s interesting, temimus can also mean that one has a full worldview, the Almighty created the world and one understands that everything fits. The opposite of temimus is when so many things happen that I don’t know what it means, and one begins to see sorcery. It takes out pieces from the puzzle, now you don’t have the full puzzle. Tamim as you say means that everything fits, the Almighty created the world and one understands everything, one understands how it works, because everything fits. When sorcery comes in, the temimus is lacking, because pieces come in that one doesn’t understand.
Yes, one can also remember that there is a dispute about this. The Ramban said exactly the opposite, that the Rambam is a tam, he says that he is too pious, he says that he goes against reality, he sees that sorcery does work. In short, there is in this a dispute among the Rishonim, but the Rambam’s approach is still a good approach.
The Tehillim must be understood, and there is there an important chapter and it is a difficult chapter. But this is according to all opinions, this however is agreed upon by all opinions, that “It is not fitting for Israel who are wise”
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 80047#