אין דעם שיעור ווערן דורכגעגאנגען די לעצטע מצוות לא תעשה פון רמב"ם'ס ליסטע - פון גזילה און אונאה ביז איסורי ביאה און הלכות מלכות. דער שיעור פארענדיגט מיט א וויכטיגע הסברה וועגן מצוות דרבנן ווי מגילה און חנוכה - פארוואס זיי זענען נישט קיין "בל תוסיף", ווייל די חכמים האבן נישט געזאגט אז דער אייבערשטער האט זיי געהייסן, נאר זיי האבן מתקן געווען תקנות וואס זענען מחזק די תורה.
מצוות לא תעשה רמ"ה - שס"ה
This shiur continues the enumeration of the 613 negative commandments, covering prohibitions related to theft and monetary wrongs, treatment of vulnerable individuals, judicial integrity, witnesses, murder, interpersonal conduct, tzara'as, Shabbos and Yom Tov, arayos (forbidden relations), and kingship. It concludes with a discussion of mitzvos d'rabbanan and why they don't violate bal tosif.
The shiur distinguishes between *geneivah* (stealing secretly) and *gezeilah* (taking openly by force), along with related prohibitions: *hasagas gevul* (moving boundary markers, extending to encroaching on another's "territory" like reprinting someone's sefer), *oshek* (withholding), and *kachash* (denying possession of another's money). The Torah prohibits both *ona'as mamon* (monetary fraud) and *ona'as devarim* (verbal oppression), derived from separate pesukim. Extra protection is given to vulnerable groups: a *ger* has additional lavim; an *eved* who fled from chutz la'aretz to Eretz Yisrael may not be returned; and *yesomim* and *almanos* require special care. Multiple prohibitions protect the dignity of an eved Ivri: no degrading work, no public slave-market sales, no *avodas perech*. The Rambam distinguishes between *lo sachmod* (coveting leading to action) and *lo sisaveh* (desire alone), with the Ibn Ezra explaining the mitzvah addresses the decision to cultivate such feelings.
A hired worker may only eat from attached produce during *gmar melacha*, cannot cut from the tree himself, and cannot take more than he eats. The shiur draws a practical comparison to a shalom zachor - one may taste but not pack large amounts. One may not ignore a lost object or refuse to help an animal struggling under its burden. Honest measurements are required - "משפט המדה" means the scale serves as a "judge." Having false weights is prohibited even without using them, to prevent temptation.
Judges must not pervert justice, take bribes, or show favoritism to either the great or the poor. The shiur candidly notes these are extremely difficult practically. Judges must not fear litigants and may not hear one party without the other present. In dinei nefashos, a simple majority of one is insufficient for conviction. One who argued for acquittal cannot later argue for conviction. Dayanim must be knowledgeable in Torah law. False testimony is prohibited, and a rasha, relative, or single witness cannot establish a verdict.
"Lo sirtzach" specifically means murder of an innocent person - capital punishment and war are excluded. A dayan cannot convict based on circumstantial evidence alone; a witness in capital cases cannot serve as judge in that case. One may not execute someone before trial, but must not have mercy on a rodef. A violated woman receives no punishment - victims cannot be blamed. One may not accept payment in lieu of punishment for murder. "Lo sa'amod al dam rei'echa" requires not standing idly when another's life is endangered, and "lo sasim damim b'veisecha" requires safety measures like a ma'akeh.
"Lifnei iver" applies both physically and spiritually. Striking any Jew is forbidden, derived from the prohibition against adding extra lashes. Rechilus (gossip) is prohibited - though the shiur notes shadchanus is not considered rechilus. Hating a fellow Jew in one's heart is forbidden; the Rambam advises addressing grievances directly. Shaming another Jew (halbonas panim) is prohibited, as are nekima (revenge) and netira (bearing a grudge). Shiluach haken - not taking the mother bird with her young - may relate to not exploiting vulnerability.
One may not shave hair around a nesek or remove signs of tzara'as. The eglah arufah area may not be worked. A chasan is exempt from communal obligations during his first year.
Prohibitions include rebelling against Beis Din, adding to or subtracting from Torah commandments, cursing a dayan, the Nasi, any Jew, or parents, and striking parents. Beyond the 39 melachos, walking beyond the techum is separately prohibited. Beis Din may not administer punishment on Shabbos, derived from "lo siva'aru eish." The shiur lists melacha prohibitions for each Yom Tov, noting Yom Kippur's stricter prohibitions without ochel nefesh allowance.
The shiur lists forbidden relations: mother, father's wife, sister, granddaughters, one's own daughter (derived through kal v'chomer), wife and her daughter, aunts, uncle's wife, daughter-in-law, brother's wife (except yibum), wife's sister, and niddah. Importantly, "lo sikrivu l'galos ervah" prohibits *krivah* - any action leading to forbidden relations - not merely touching. A mamzer cannot marry a bas Yisrael; a divorced woman who remarried cannot return to her first husband; a yevamah must wait for her yavam.
A ger cannot be appointed king or significant authority over Israel. The shiur explains that positions earned through Torah knowledge (like Shemaya, Avtalyon, Rabbi Meir) are permitted. The king may not have excessive horses, wives, or gold.
The Rambam emphasizes the 613 mitzvos were transmitted "beis din mipi beis din." Beyond these are mitzvos established by nevi'im and chachamim: Megillah reading, Chanukah lights, Tisha B'Av fasting, netilas yadayim (instituted by Shlomo HaMelech), and eiruv. The Rambam explains these don't violate bal tosif because the source for obeying them is "lo sasur" - and bal tosif would only apply if a navi claimed Hashem commanded something new. When Chachamim enacted obligations, they explicitly stated these were their own institutions. The Rambam's lengthy explanation of Megillah's purpose demonstrates that rabbinic enactments strengthen existing Torah values rather than adding new ones.
אקעי, יעצט האלטן מיר מיט די דריטע חלק פון די מצוות לא תעשה. מיר האלטן נאך אינמיטן א חלק פון נישט גנב'ענען. מיר האבן געברענגט א גאנצע ליסט פון וועגן וויאזוי מ'קען בא'גנב'ענען יענעם, וואס מ'טאר נישט טון. קודם האבן מיר שוין געלערנט נעכטן נישט גנב'ענען קיין מענטשן, אויך נישט גנב'ענען קיין געלט.
רמ"ה – שלא לגזול
די מצוה איז שלא לגזול, שנאמר לא תגזול. אנדערש ווי גניבה וואס מיינט ארויסכאפן ווען יענער זעט נישט, מיינט גזילה "ליסטים מזוין" – מ'קומט און מ'כאפט ארויס פון יענעם אין זיין פנים.
רמ"ו – שלא להסיג גבול
נאך א וועג וויאזוי מ'קען גנב'ענען אין קרקע איז דורך רוקן די גבול, שלא להסיג גבול, מ'זאל נישט אריינרוקן זיך אין יענעם'ס. פון דעם קומט ארויס די זאך וואס מ'רופט אן "הסגת גבול" אין אנדערע פארומס, וואס מ'קען אריינגיין אין יענעם'ס טעריטאריע. ס'איז געווארן א שגור בפי הלשון פון מסיג זיין גבול – איך גלייב אז ס'איז א לשון חז"ל, "זה בא בתחומי", אז ער קומט אין מיין "קליחא דקודשא בריך הוא". א מענטש האט א טעריטאריע, למשל ער האט ארויסגעגעבן א ספר, און יעצט איז דער ספר זיין טעריטאריע, און איינער גייט און ער דרוקט עס איבער.
רמ"ז – שלא לעשוק
די מצוה איז שלא לעשוק. וואס איז די חילוק צווישן גזילה און עושק? מ'וועט עס זען ווען מ'וועט לערנען הלכות גזילה ואבידה, אבער ס'מיינט ארויסנעמען געלט פון יענעם.
רמ"ח – שלא לכחש בממון חבירו
אז א מענטש האט געבארגט פאר איינעם געלט, און ער לייקנט עס, ער זאגט אז ער האט קיינמאל נישט באקומען פון דיר קיין געלט, איז דאס אן אנדערע מין וועג פון גנב'ענען. אדער א פקדון וכדומה. שנאמר לא תכחשו.
רמ"ט – שלא להשבע על כפירת ממון חבירו
ווען איינער לייקנט אז ער האט באקומען געלט פון יענעם, אויסער וואס ער איז עובר אויף "לא תכחשו", אויב גייט ער נאך און ער שווערט, איז ער עובר אויף אן עקסטערע לאו, און ער באקומט עקסטערע מלקות אויף די שווערן, שנאמר ולא תשקרו, דאס הייסט לא תשבע לשקר בממון שיש לחברך בידך.
ר"נ – שלא יונה במקח וממכר
מ'זאל נישט אפנארן מענטשן במקח וממכר. פונקטליך וואס די הלכות הונאה איז, דאס וועלן מיר לערנען אין רמב"ם, אבער מ'טאר נישט אפנארן, שנאמר אל תונו איש את אחיו. ס'מיינט פארקויפן עפעס מער פון וואס ס'איז ווערט. ביז וויפיל מען ווייסט וויפיל ס'איז ווערט, איז דאך נישט קיין אונאה.
רנ"א – שלא יונה בדברים
חוץ פון דעם איז דא אונאה וואס ווערט אנגערופן מצער זיין בדברים, שנאמר ולא תונו איש את עמיתו. מ'זאל נישט מצער זיין א צווייטע מענטש מיט דברים, זאגן זאכן וואס מאכט אים בצער. סתם זעט אויס אז די מצער זיין יענעם במקח וממכר איז נישט די גזילה, נאר דאס איז אז דו האסט אים געלאזט אפנארן, דאס איז אים מצער. מ'טראכט וואס איז די קשר אז "יונה" מיינט עפעס אן ענין פון מצער זיין. ס'איז א דאפלטע לשון, ס'איז דא צוויי מאל, האט מען געמאכט איינס פאר דעם (ממון) און איינס פאר יענץ (דברים).
רנ"ב-רנ"ג – אונאת הגר
חוץ מצער זיין א צווייטע איד, איז דא אן עקסטערע איסור שלא להונות את הגר בדברים, שנאמר וגר לא תונה. ס'איז אן עקסטערע לאו. אז מ'איז מצער א גר, איז מען עובר אויף צוויי לאווין. און עקסטער אויך אין מקח וממכר, שלא להונות את הגר במקח וממכר (שנאמר ולא תלחצנו). לכאורה א גר דארף האבן מער פראטעקשן, ער איז מער וואלנערעבל, ער האט נישט קיין קרובים, ער האט נישט קיין קעניגס אין די גוי'אישע קאלטשער, האט די תורה עקסטער געזאגט אויף אים מ'זאל אים נישט מצער זיין.
רנ"ד-רנ"ה – עבד שברח
שלא להחזיר עבד שברח לארץ ישראל, אן עבד וואס איז אנטלאפן פון חוץ לארץ קיין ארץ ישראל, זאל מען אים נישט צוריק טראגן לאדונו שבחוץ לארץ, שנאמר לא תסגיר עבד אל אדוניו, מ'זאל אים נישט איינשפארן.
און אויף דעם זעלבן עבד איז דא א לאו שלא להונות עבד זה, מ'זאל אים נישט מצער זיין. שנאמר עמך ישב בקרבך... בטוב לו לא תוננו, מ'זאל אים נישט וויי טון.
ס'איז דא לעוועלס פון ווער איז וואלנערעבל: א גר איז שטארק וואלנערעבל, אן עבד שברח איז נאך מער וואלנערעבל, נאך מער עלול צו ווערן געטשעפעט. "לא תוננו" מיינט אונאת דברים אדער אונאת ממון.
רנ"ו – עינוי יתום ואלמנה
שלא לענות יתום ואלמנה, נישט פייניגן און מצער זיין, שנאמר כל אלמנה ויתום לא תענון. דער רמב"ם זאגט אין אנדערע פלעצער אז ס'איז נישט דווקא יתום ואלמנה, נאר יעדער איינער וואס איז שוואך, וואס האט נישט ווער ס'זאל זיך אננעמען פאר אים. אבער דער רמב"ם זאגט אז א יתום ואלמנה, אפילו זיי האבן געלט, אפילו זיי האבן אלעס, און זיי פילן זיך נישט שוואך, דארף מען זיין זייער קערפול.
רנ"ז – עבודת עבד בעבד עברי
שלא לעבוד בעבד עברי עבודת עבד. א עבד עברי זאל מען נישט מאכן ארבעטן מיט שווערע אדער בזיונות'דיגע ארבעט, שנאמר לא תעבוד בו עבודת עבד.
רנ"ח – מכירת עבד עברי
שלא למכור אותו ממכרת עבד. מען זאל אים נישט פארקויפן אויף די מארק, ווי ס'איז דא א מארק ווי מען שטעלט ארויף אויף א סטעידזש און יעדער איינער קען באטאפן דעם עבד און מאכן זיכער אז ער איז א גוטער עבד. נישט אזוי זאל מען דיעלן מיט א איד, מען זאל אים פארקויפן בדרך כבוד.
רנ"ט – עבודת פרך
שלא לעבוד בעבד עברי בפרך. דאס איז אויסער די איסור פון בזיונות'דיגע ארבעט, דא איז די זאך אז מ'מאכט אים טון שווערע ארבעט, שנאמר לא תרדה בו בפרך. ער צייכנט צו אז ער מיינט צו זאגן עפעס וואס דו דארפסט נישט באמת. סתם אזוי, דו נוצט אויס, ס'איז א שאד אז דער עבד זאל נישט ארבעטן, און דו געסט אים עפעס צו טון וואס דו דארפסט נישט. פרך איז וואס מ'האט געטון אין מצרים.
איך מיין אז דער איסור איז אויך ביי נישט א עבד. ס'איז אפשר א קל וחומר, איינער האט אן ארבעטער און ער גיבט אים צו ארבעטן זאכן וואס ער דארף נישט, אדער ער גיבט א זון צו ארבעטן. איך מיין אז ווען א מלמד זאגט פאר א אינגל ער זאל אפשרייבן פופציג מאל די זעלבע זאך, איז עס עבודת פרך אדער נישט? ער איז עובר אויף "לא תעבוד בו בפרך"? קען זיין. יעדער איינער זאל פרעגן זיין לאקאלע מנהל... אבער מ'דארף וויסן, אויב דער מלמד מיינט אז "צורך חינוך" איז א היתר אויף כל המצוות שבתורה... א עבד עברי האט זיך שוין פארקויפט בגניבתו, דאס איז שוין א שטיק חינוך, און אויף יענעם זאגט מען אז ס'איז אן עבודת עבד. א אינגל אין חדר איז דאך נישט ערגער פון אים.
ס'קען זיין אז ווען מ'מאכט א קינד טון א פאנישמענט וואס איז א בחינה פון עבודת פרך, איז דאס דער צער דערפון – אז אן אומגעלונגענער רבי האט מיר יעצט געקנייטשט די אויערן אדער אריינגעווארפן אין גארבידזש... ס'איז א מורא'דיגע ווייטאג. ס'איז דא אן ענין פון חינוך, אבער ס'איז דא ווי מ'מעג יא געבן פאנישמענט, אבער ס'איז אן אמת'ע עבודה.
ר"ס – עבד עברי הנמכר לגוי
שלא להניח הגוי לעבוד בעבד עברי... בפרך. נישט נאר טאר מען אליין נישט מאכן אן עבד עברי ארבעטן בפרך, נאר אויב איז אן עבד עברי געווארן פארקויפט פאר א גוי, זאל מען אים נישט לאזן, שנאמר לא ירדנו בפרך לעיניך, זאלסט נישט צולאזן ווי מ'מאכט אים ארבעטן שווער.
איך מיין אז ס'קען זיין אז די מצוה פון פדיון שבויים as we know it, אזוי ווי רבי משה לייב סאסובער איז ארומגעלאפן און געראטעוועט אידן פון די פריצים, איז געווען מער ענליך צו די מצוה. די זאך אז א פריץ האט א איד און ער קען טון מיט אים וואס ער וויל, ער קען זיין אזוי רשעות'דיג אויף אים, טו עס נישט צולאזן.
רס"א – מכירת אמה עבריה
שלא למכור אמה עבריה לאחר. אן אמה עבריה, נאכדעם וואס דו האסט איר גענומען, טארסטו איר נישט ווייטער פארקויפן, שנאמר לא ימשל למכרה... בבגדו בה. ער האט בוגד געווען אין איר מיט דעם וואס ער האט נישט מקיים געווען די מצוה פון "יעדה", פון איר נעמען פאר א שידוך.
רס"ב – שארה כסותה ועונתה
שלא למנוע מאמה עבריה היעודה שארה כסותה ועונתה. אן אמה עבריה וואס איז יעודה, וואס איז געווארן א כלה, זאל מען נישט מונע זיין פון איר די דריי זאכן. שנאמר שארה כסותה ועונתה לא יגרע.
איך האב נעכטן געלערנט מיט א חתן, האט ער מיר געזאגט אז "שאר" קען מיינען אלע פיזיקל נידס (מזונות), "כסות" איז אן ענין פון כבוד, ווייל מען דארף קויפן שיינע בגדים, דאס מיינט איר געבן כבוד, און "עונתה" מיינט איר געבן אלעס וואס זי דארף אימאושענעלי.
און והוא הדין לשאר נשים, ס'איז א קל וחומר: אויב פאר א סארט ווייב וואס איז אן אמה העבריה דארף מען אזוי טון, איז זיכער אז א געהעריגע ווייב איז אזוי די מצוה. קען זיין אזוי ווי מיר האבן דא געהאט שלא להונות ביי די וואס זענען מער וואלנעראבל (גר, עבד), קען זיין זי איז אויך די פרוי וואס איז די מערסטע וואלנעראבל, ווייל זי האט נישט א חשוב'ע טאטע וואס פייט פאר איר, זאגט דאך די תורה "שארה כסותה ועונתה לא יגרע", און אזוי אויך אלע אנדערע פרויען.
רס"ג-רס"ד – אשת יפת תואר
שלא למכור אשת יפת תואר. א מענטש איז געגאנגען אין מלחמה און ער האט געזען אן אשת יפת תואר, ער האט זיך מגייר געווען, ער האט זי גענומען מיט איר. נאכדעם וואס זי האט געטון די "ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים", טאר ער איר נישט פארקויפן ווייטער. ס'איז זייער ענליך צו שלא למכור אמה עבריה. שנאמר ומכור לא תמכרנה.
שלא לכבוש אשת יפת תואר להיות שפחה. ווען ער נעמט איר אהיים, קען ער איר נעמען פאר א ווייב, אבער ער קען איר נישט נעמען צו ווערן א שפחה. שנאמר לא תתעמר בה.
רס"ה-רס"ו – לא תחמוד ולא תתאוה
שלא לחמוד, שנאמר לא תחמד אשת רעך.
די נעקסטע איז שלא להתאוות, שנאמר לא תתאוה בית רעך.
דער רמב"ם לערנט אין הלכות גזילה אז "לא תחמוד" מיינט ווען מ'טוט פעולות בעיסד אויף דעם חשק, מ'לייגט גרויסע פרעשור אויף יענעם ער זאל דיר פארקויפן. אבער "לא תתאוה" איז בלב, מ'איז עובר אויף לא תתאוה אפילו אויב מ'טוט נישט נאכדעם א פעולה. דאס איז די מיין התאוות וואס ברענגט נאכדעם פעולות.
אויף די קשיא פון אבן עזרא און אנדערע, וויאזוי קען מען טאקע מצווה זיין אז מ'זאל נישט האבן אזא פילינג? איז דער תירוץ אזוי ווי מיר האבן נעכטן געלערנט ביי "שלא לחשוב" – ס'איז געזאגט צו מיינען צו מאכן א דעסיזשן, קען אויך דא מיינען נישט צו געבן א פילינג (נישט ענטערטעינען די מחשבה).
אקעי, אקעי. מ'דארף פרעגן די רבנים ווען איז מען עובר "לא תתאוה", איך ווייס נישט די תירוץ. איך האב געפרעגט א איד אין עניני שידוכים צו ווייסן ווען מ'איז עובר. און לכאורה די אידן וואס גייען ארום אפפערן מענטשן געלט פאר זייערע הייזער, איז געהעריג "לא תחמוד" די רייזע. ס'איז ממש גערעדט פון דעם. אבער ס'קען זיין לויט'ן רמב"ם [אז ס'איז אן איסור], אבער לויט אנדערע איז סתם אפפערן נארמאל נישט, נאר שיקן אינטער שליחים, מאכן און לייגן פרעשור. דאס איז די ערשטע אופן.
די צווייטע אופן, ווייל דאס איז די דרך מקח וממכר אויף די וועלט. אבער איך טראכט אן אנדערע זאך. ס'שטייט דאך, ווען מעג מען יא האבן קנאה? "קנאת סופרים תרבה חכמה". אבער וועלכע מין קנאת סופרים תרבה חכמה? נישט דאס וואס ער גייט און טראכט "אה, איך וואלט ווען געוואלט זיין א תלמיד חכם", מיט דעם געשעט גארנישט. ס'מיינט ווען מ'הייבט אן עכט ערנסט ארבעטן דערויף. ס'איז די זעלבע מידה ביי לא תתאוה און לא תחמוד, די זעלבע מידה ווען די קנאה וואס איז היתר, מיינט אויך ווען מ'הייבט אן עפעס צו טון ערנסט, נישט די מחשבה אליין און מ'מאכט גארנישט.
מצוה רס"ז – שלא יאכל השכיר שלא בשעת גמר מלאכה מן המחובר שהוא עושה בו
רס"ז, שלא יאכל השכיר שלא בשעת גמר מלאכה מן המחובר. און מיר האבן נאך פריער געלערנט אז מ'לאזט עסן פון די פירות אין די פעלד. אבער ווען ער האלט נישט אינמיטן, שלא בשעת גמר מלאכה, דאן מעג ער עסן פון די פירות וואס זענען אפגעשניטן, אבער ער טאר נישט גיין אראפשניידן פון די בוים. שנאמר וחרמש לא תניף [על קמת רעך], אז ער זאל נישט גיין אראפרייסן פון די פירות וואס זענען מחובר נאך.
מצוה רס"ח – שלא יקח השכיר יתר על אכילתו
רס"ח, שלא יקח השכיר יתר על אכילתו. א שכיר אוכל, בשעת די ארבעט מעג ער עפעס טועם זיין פון די עסן, אבער ער טאר נישט נעמען צופיל. שנאמר ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל כליך לא תתן.
איך האב אמאל געטראכט אז אין אונזער מציאות מיינט עס אזוי ווי א מענטש גייט צו א שלום זכר, קען ער אביסל טועם זיין, אפשר קען ער אפילו אהיימנעמען אפאר טשאקאלאדס פאר די קינדער אדער א פעקלע. אבער אויב נעמט ער ארויס א גרויסע בעג פון זיין טאש און ער הייבט אן פאקן, דאס איז שוין... די תורה זאגט אונז אז מ'דארף וויסן די מידה ומשקל. אויף איין וועג דארף מען רחמנות האבן אויף די ארבעטער אין יענעמ'ס פעלד, און דו זעסט ער האט א תאווה, יא, ס'איז א נעבעך מיט תאווה, דו ביסט זיך מתאווה אויף די תבואה, אויף די ארבעטס סטאף, אבער ס'מיינט נישט אז דו קענסט יעצט ארויסנעמען א מעסער און אפשניידן און אהיימנעמען מער וויפיל די שיעור. דאס איז אבער ביי א שכיר, אבער ביי א שלום זכר איז דא אן אנדערע הלכה וועגן דעם. עניוועיס, ס'איז נישט דיינס, ס'איז נאר דיינס כדי צו מעגן עסן. יא, איך זאג, אז די מצוה איז אזוי ווי מ'זאל וויסן ווי איין און ווי אויס. מ'האט רחמנות אויף דיר און דו מעגסט עסן, אבער ס'מיינט נישט אז ס'האט נישט קיין גבול.
מצוה רס"ט – שלא יתעלם מן האבדה
ווייטער. מצוה רס"ט, שלא יתעלם מן האבדה. מ'טאר זיך נישט שמאל עין זיין אז מ'זעט אן אבידה, און אויב ס'איז דא, זאל מען עס נעמען און טון די מצוות פון השבת אבידה. שנאמר לא תוכל להתעלם.
מצוה ר"ע – שלא להניח בהמה רובצת תחת משאה בדרך
ר"ע, אז אויב א מענטש זעט א בהמה, האבן מיר עס געלערנט אויך אין די פריערדיגע שיעורים, אז ס'איז א מצוה פון עזוב תעזוב. ס'איז דא א לאו אז מ'זאל עס נישט אפלאזן אזוי ווי ס'איז. שלא להניח בהמה רובצת, אז די בהמה ברעכט אונטער אונטער א שווערע משא. שנאמר כי תראה חמור שונאך וגו' לא תעזוב לו, נאר וואס דען? מ'זאל ארויסהעלפן. דאס איז די מצוה פון פריקה.
די צוויי מצוות זענען למשל א גוטע עקזעמפל וואס איך האב דיר געזאגט צווישן די שיעורים, אז ס'איז אביסל פאני אז מ'נעמט די מצוות עשה און מצוות לא תעשה, ווייל ס'מיינט נישט גארנישט די שלילה. ס'איז א חסרון, אבער דו זאלסט נישט פארשטיין די שיעור. כלל למעיין אפקמינא, ס'איז א סיבה, ס'קען זיין טעכניש, למדניש, הלכה'דיג, אבער ס'איז אויסגעהאלטן אז מ'מאכט א ליסט. לאו שאין בו מעשה אויך קען עס א נתינת טעם זיין? עס קען זיין. איך זאג אז ס'איז אביסל פאני ווען מ'פארציילט די מעשה אזוי... אונז ווייסן נישט, דאס קען שוין זיין פון די סודות התורה, פארוואס געוויסע זאכן האט דער אייבערשטער געזאגט, סיי אויף אן אופן פאזיטיוו, סיי נעגאטיוו, נישט קלאר. די סודות התורה מיינט אז אונז ווייסן נאך נישט. איך וועל טרייען צו פיינדן אן ענטפער. איך קען איינס פאר נישט, ס'איז א סוד. איך ווייס נישט. מ'דארף מאכן די ליסט צוזאמען, אזוי ווערט טאקע געטון אינעווייניג אין די ספרים. אבער ס'שטייט נישט קיינמאל אז מ'דארף מאכן אזוי די ליסט.
מצוה רע"א – שלא לעשות עול במדה
רע"א, דא הייבט זיך אן געוויסע ענינים פון מכבד זיין אנדערע מענטשן באופן הראוי, נישט באגנב'ענען אנדערע מענטשן, נישט נאר געלט, מ'וועט זען "לא תעשו עול במשפט" און אזוי ווייטער.
רע"א, שלא לעשות עול במדה. מיר האבן פריער געלערנט אונאה במקח וממכר. ס'איז זייער אינטערעסאנט, ווייל ס'איז זייער ענליך צו אונאה במקח וממכר, ס'איז אבער אן אנדערע אופן. שנאמר לא תעשו עול במשפט [במדה]. וואס טייטשט דאס? למשל, האבן א נישט ריכטיגע... דיין סקעיל זאל זאגן אז ס'איז א פונט ווען ס'איז ווייניגער ווי א פונט, וועסטו קענען נעמען מער געלט. קומט די תורה און זאגט לא תעשו עול במשפט המדה. וואס טייטשט במשפט במדה? די ריכטיגקייט פון די מדה זאל נישט זיין אף (off). די אנדערע וועג צו פשט, וואלט געמיינט אז די פסוק זאגט צוויי זאכן: עול במשפט, חוץ פון דעם במדה, במשקל ובמשורה. אבער די סתם ספרי חכמים האבן מקבל געווען פון משה רבינו און זיי האבן געזאגט ניין, "משפט המדה". דאס הייסט, ווען א איד גייט אין געשעפט און ער בעט א חתיכה, דעמאלט וויפיל באקומסטו... די סקעיל (scale) איז כאילו די דיין וואס פסק'נט וואס איז די ריכטיגע פונט. האסטו א וועג פון משחד זיין און קאראפטן דעם דיין און מאכן אז די מדה זאל נישט זיין גוט.
מצוה רע"ב – שלא להיות אצלנו אבן ואבן איפה ואיפה
זאגט ער, לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה. דאס איז דער פסוק, אז נישט נאר מען זאל עס נישט ניצן, נאר מען זאל בכלל נישט האבן די מין קליי מאשקעס פון פאלשע איפה ואיפה, אבן ואבן, לא יהיה לך בביתך [וגו']. ס'מיינט טאקע ס'נישט האבן בכלל, אדער ס'נישט האבן אויף צו ניצן? ס'נישט האבן. וואס הייסט צו ניצן? א מוזעאום? א מוזעאום דארף האבן זיינע אייגענע הלכות. לא יהיה לך, מ'זאל עס בכלל נישט האבן. קען זיין אז דאס האבן איז אזוי ווי מ'זאל נישט אריינגיין אין א נסיון, א מענטש זאל נישט קומען נאנט צו א נסיון. ס'איז דא אסאך מצוות וואס זענען נענטער צו אנדערע מצוות, לאו דווקא אז יעדע זאך איז די פראבלעם.
לא תחמוד אויכעט, דער רבי האט אמאל געזאגט אין דער רמב"ם שיעור אז דער רמב"ם זאגט אז לא תחמוד איז כהלכה דער סוף צו גנב'ענען. ס'איז נישט פשט אז דאס חמד'ן אליינס איז אן איסור, נאר ווען מ'איז חומד, געווענליך קומט עס צו גנב'ענען. סאו, לא תתאוה ברענגט זיך צו לא תחמוד. ס'קען זיין אזוי. אין ספר המצוות שטייט אויך "סופו מלסטם". דער רמב"ם האט אויך געזאגט אז דער איסור איז אליין דאס פרעסן. אבער קען אויך זיין יענץ, קען זיין דאס איז דער איסור ווייל מ'וויל צו פרעסן, און ס'איז כדאי אז מ'זאל נישט ווערן קיין גנב.
מצוה רע"ג – שלא לעול המשפט
רע"ג, שלא לעול המשפט. נישט טון קיין עוול במשפט. דאס איז א מצוה אויף די דיינים, ווי רש"י זאגט אין פרשת יתרו, לא תשא שמע שוא.
מצוה רע"ד – שלא ליקח שוחד
און אויך שלא ליקח שוחד, אז דער דיין זאל נישט נעמען קיין שוחד, צו נעמען שוחד לטובת הצדק. שנאמר ושוחד לא תקח.
מ'דארף וויסן אויב דער איסור איז אפשר אויך אויף פשוט'ע אידן. למשל, א בעל הבית פון א מוסד און ער נעמט אריין ווער ס'גיבט אים געלט, קען זיין אז ער איז עובר אויף לא תקח שוחד. אזוי ווי מיר האבן געלערנט אז די מדה איז א מין משפט, קען אויך זיין אז דער מענטש וואס דארף מאכן משפט צו מ'זאל יא ארייננעמען יענעם קינד אדער נישט, איז ער א שופט יעצט, און ווען ער טוט עס, איז ער עובר אויף לא תעוול במשפט. איך געדענק אז ס'איז דא, ווייל היינט למשל אין די געזעץ, למשל אז איינער איז א חבר כנסת וכדומה, און ער זאגט אז ער טוט נישט נעמען שוחד, וועלכע דין? על פי הלכה איז נישט קלאר, ער מאכט נישט קיין דין. ס'איז דא יא פוסקים וואס זאגן אז ס'איז דא אן איסור. קען מען זאגן אז א שופט איז דא פארשידענע מינע וועגן פון זיין א שופט. יעדער מענטש וואס האט עפעס א געוויסע פאוער און ער אביוזט זיין פאוער, איז ענליך צו דער שופט וואס איז מעוול במשפט. אויב ער טוט עס פאר שוחד, אויב ווער ס'גיבט אים געלט, אנשטאט פאר טוילן. ער האט עפעס הנאה, ער דארף זוכן טובת הציבור, אזוי ווי א מנהל וואס דארף זוכן לטובת המוסד, לטובת כלל ישראל, אבער ער זוכט זיין אייגענע טובת. איך הער, איך הער. און אויב ס'איז א גאנצע מוסד איז לטובת עצמו, וואס איז א פריוואטע מוסד, דעמאלטס איז ווי א מוסד דארף זיך טוישן פון שער התלמוד, און מען דארף עס הייסן מקח שוחד. מוסד איז מקח שוחד. אקעי.
מצוה רע"ה – שלא לכבד גדול בדין
רע"ה, אויך איז דא א וויכטיגע הלכה. עס קומט א גרויסע איד אין תורה? דארף מען קוקן נאר אויף די ענין של עצמו, און נישט מכבד זיין א גדול בדין. אזוי ווי זיי האבן געלערנט, א שיינע ווארט אין דעם וואכדיגע פרשה פרשת יתרו, און די פאריגע וואכדיגע פרשה יתרו האט געזאגט אז פאר משה זאל מען ברענגען "כל דבר הגדול". עס שטייט נישט די קעיסעס וואס רעדט זיך פון א מיליאן דאלער, אדער וואס צוויי חשוב'ע מענטשן האבן אויף די דין תורה. אבער למעשה עס שטייט "כל דבר הקשה". עס איז שווער אויסצופיגערן, נישט די וואס עס איז דבר הגדול, עס קען זיין א קליין געלט, אדער סימפל מענטשן, אויף ווייל עס איז א דבר הקשה זאל מען ברענגען ביי משה.
עניוועי, עס איז זייער א שווער הלכה אויסצופירן די שלא לכבד גדול בדין, שנאמר ולא תהדר פני גדול. איך ווייל איך האב נישט געזען קיינער איז מצליח אז עס צו טון. עס איז נישט דא אזא זאך אז עס קומט א שיינע איד וואס עס איז פון די תורה צוזאמען מיט... ס'איז אן אויפטו. ווייל דער דיין גייט נישט קענען עומד זיין, ס'איז זייער שווער. איז די איינער זייער חבר מיט יענעם, מיט זייער מחוצן. איך רעד נישט נאר א חבר, עס איז חלל. אויב עס קומט א שיינע איד, א גביר, קומט איבער סיי אינער און נעמט אים אין די תורה. עס איז נישט מעגליך צו... איך ווייס נישט וויאזוי מ'איז מקיים. חוץ אויב מ'מאכט זיך אזוי ווי בליינדער. קען מען נאר אפשר נישט צו טראכטן צו עס איז דא ערגעץ פאנעמעס, עס האט נישט קיין א לאדינע דין. ווייל דין מיינט אז עס איז א בית דין וואס איז באלאנגט פאר די שטאט, און עס איז נאר אז צוויי מענטשן האבן מקבל געווען אז עס איז א בית דין של הדיוטות וואס עס האט נישט קיין דין דעם. מעג מען, דארף וויסן. העלפט, דאס איז א טעקניקל סאלושען וואס בלייבט די עקטשועל פראבלעם, רעיט? יא.
מצוה רע"ו – שלא יירא הדיין בדין מאדם רע
די אנדערע זאך איז אויך גייט שווער, שלא יירא הדיין בדין מאדם רע. שנאמר לא תגורו מפני איש. עס איז אויך גייט שווער, ווייל אסאך א מיט מענטשן פאר דעם הארעם מאנגט גייטש ארויסשלעפן פון דעם געלט – עס איז אויך קיין שווערע זאך. וואלען זיי מענטשן מיט די "רג套ה"? עס איז גוטע מענטשן אזוי ווי דיר, כאל מיר דיר נישט פראדן, איהם איוק האב האב דער פראדן. איך שלא להתדל—איך זיי שוין עסט אויך א וואויל איד ר' יוסף. מצוה רע"ו. א מענטש זאל אויך נישט מורא האבן. לא תגורו, נישט מורא האבן אז ער גייט זיך נוקם זיין. שלום, לא תגורו. עס איז איין אינטרעסאנט, אלע סארט מענטשן זענען א פראבלעם פאר די דיינים. א גוטער מענטש, א גביר, אן ארעמאן, א שלעכטער מענטש. איינער האט מורא פון די איש מכובד, איינער האט מורא פון די גבר אלם, איינער האט מורא פון די עני.
מצוה רע"ז – שלא לרחם על עני בדין
שטייט שוין אזא, שלא לרחם על עני בדין [שנאמר ודל לא תהדר בריבו], מען זאל פסק'ענען א דין מיט אמת. דו קענסט שוין נעמען דא לויט היידער בריוו, דו דארפסט דאך לאזן וויסן די פאסטן צו מ'מעג נאכ'ן ענדיגן די תורה צו מ'מעג זאגן די עושר, אבער האב דאך רחמנות אויף וועמען געהערט צו דיר.
ער זאל נישט מורא האבן.
עס איז דאך אינטערעסאנט, אלע סארט מענטשן זענען א פראבלעם פאר די בית דין. סיי ער איז א גוטער מענטש, סיי ער איז א גביר, סיי ער איז אן ארעמאן, סיי ער איז א גוטער מענטש, סיי ער איז א שלעכטער מענטש. איין דיין האט מורא פון די איש מלחמה, איין דיין האט מורא פון די גבר אלם, און איין דיין האט מורא פון די עני. דערפאר שטייט דאך (רעז) שלא לרחם על עני בדין, מען זאל פסק'ענען א דין מיט אמת.
דער קישינעווער רב האט א בריוו וואו ער שמועסט אויס די פסק'ענען, צו מען מעג נאכ'ן ענדיגן די תורה זאגן דעם עושר: "אבער האב דאך רחמנות אויף וועמען דו גייסט דן זיין". קען אפשר זיין, איינמאל דו האסט געזאגט מיט די תורה, אלס ענקער דין, דין תורה, מיט די תורה וועלן לעבן, איז אזוי. אבער יעצט בעט איך דיך אלס... דו ביסט דאך אויך דער רב וואס זארגט פאר די קהילה, חוץ פון די דין, זאל ער מאכן אן אפיל חוץ פון די בית דין.
אבער מ'דארף געדענקען אז דין איז דין. נישט נאר דאס, נאר אפילו רש"י אין פרשת קדושים אויף לא תעשו עול במשפט, זאגט רש"י: "שלא תאמר איש פלוני עשיר הוא או בן גדולים הוא, היאך אכלימנו ואראה בבשתו? לכך נאמר ולא תהדר פני גדול. ושלא תאמר איש פלוני עני הוא ובעל הבית עשיר הוא ומצוה לפרנסו, אזכנו בדין ונמצא מתפרנס בנקיות. לכך נאמר ודל לא תהדר בריבו". אפילו יענעם קומט זיך אן עונש, אבער דו טוסט עס כדי ער זאל זיך דערנערן, איז נישט ביי די תורה.
אויך איז דאס א זייער שווערע זאך פאר געוויסע מענטשן. יא, רש"י אין פרשת משפטים, (רעט) שלא לרחם על המזיק בדיני קנסות. ווען עס קומט דיני קנסות פאר א בית דין, איינער קומט זאגן, "יענער האט מיר בא'גנב'עט און ער דארף מיר צאלן קנס, קנס כפל", זאלסטו נישט רחמנות האבן און זאגן, "איך נעם נישט די סכום כפול".
רש"י אין פרשת דברים, (רפ) שלא להטות משפט גרים ויתומים, איז זייער ענליך צו שלא לרחם על עני בדין. אבער דא מיינט עס פארקערט, אז דו זאלסט נישט, ווייל ער איז א יתום, זאלסטו נישט מורא האבן צו נעמען פון אים שוחד און פסק'ענען קעגן דעם יתום.
ס'איז אויך זייער שווער. די אמת איז, אפילו מעטאפיזיש, פילאזאפיש, איז זייער שווער די הלכות. אפשר וועסטו פארשטיין דאס בעסער, ווייל ס'איז נישט אמת'דיג דא אזא זאך ווי דין וואס האט נישט צו טון מיט וואס איז מענטשלעך, וואס איז ריכטיג. דו קענסט זאגן, רחמנות מיינט אביסל מער, אבער די גאנצע דין איז געבויט אויף רחמנות. יענער בא'גנב'עט מיר, און דו האסט נישט קיין רחמנות אויף אים?
אבער נאכאמאל, אויב דו פאוקעסט אויף וואס די סטארי איז געווען, פונקטליך וויאזוי ס'איז געלעגן, וויאזוי ער האט עס גענומען, דו פאוקעסט נישט אויף די מענטשן. ס'איז געווען א איד, וואס איך מיין ר' אשר פריינד, ער האט זייער ליב געהאט צו קענען נאר די ערשטע נעמען פון די מענטשן וואס קומען צו אים. ער האט געזאגט: "איך קען די לעצטע נאמען? אים גיי איך מכבד זיין ווי א פרידמאן, אים גיי איך מכבד זיין ווי א פריינט? ניין. אשר, יענקל, משה, שלמה. קוק נישט אויף די מענטשן, דו קוק אויף די סטארי. וואס איז געווען? וואס איז געווען די היזק? ווער האט געמאכט די היזק?"
דאס איז געווען די יונגעלייט זענען געזיצן מיט די טליתים, און איך האב געקוקט, זיי האבן געזאגט אויף די מרדכי: קוק נישט אויף די מענטשן, קוק די היסטאריע, די מעשה כפי שהיו. דו גייסט ווייטער אריין אין די זעלבע שאלה, ער קען זיין א מלמד אין חדר, אדער עפעס אזוי, האט ער אויך עפעס א דין דיין אין די זעלבע וועג. אויך "להטות משפט" איז דארט א זייער וויכטיגע זאך. ווייל אמאל, דא דער אינגל, אלעמאל מאכט ער פראבלעמען, אפשר האט ער נישט געטון די זאך, ער האט געטון אנדערע זאכן? ניין, האלאו. אויב וואלט ער נישט געקומען צו די פארט, וואלט ער געלייגט פאר אים די מורא. ער וואלט דאך געפלעגט מאכן אזוי. אבער ער טראכט נישט מיט די גרונקל.
מצוה רפ"א
(רפא) שלא לשמוע מאחד מבעלי דינין ואין חברו עמו.
ס'איז גרינגער אסאך מאל, אקעי, לאמיר הערן איין מענטש אויף אמאל די טענות. מען טאר עס נישט טון, ווייל אזוי ווי ס'שטייט לא תשא שמע שוא. אינטערעסאנט, ס'ווערט אנגערופן שוא, ווייל ווען יענער הערט נישט, גייט זיין שוא. מיינט מען אפשר לשון הרע? ווייל לשון הרע, דאס איז טאקע די דין דארף זיין, יענער דארף האבן די רעכט. ניין, יענער דארף האבן די רעכט צו מגיב זיין.
ס'איז אויך א זייער שווערע הלכה, הלכה פון סנהדרין. ס'איז א שווערע הלכה, ווייל ווען דו דיעלסט מיט צוויי מענטשן, איז אייביג דער מענטש נעמט א קאפ אויף וואס ער וויל מאכן. דו ווייסט אייביג, ווייל איינער פון די צוויי וועט האלטן זייערע זאכן צוריק צו זאגן. דער אמת וועט מער ארויסקומען ווען זיי קענען רעדן און יענער איז נישט דא. אבער ביי דין תורה איז פארקערט, דו ווילסט אז יענער זאל טאקע זיין מקבל די בירור. ווייל דא די אמת פנים פון איין בעל חוב, דו ווייסט נישט אז א מענטש קען עס זאגן פאלש, וועגן דעם איז עס א שמע שוא.
מצוה רפ"ב
(רפב) שלא לנטות אחרי רבים בדיני נפשות אם היו המחייבין יותר על המזכין אחד.
דאס הייסט, מ'גייט דאך ביי בית דין גייט מען אייביג נאך וואס די רוב זאגט. אבער דאס איז נאר אויב די רוב איז מער ווי איינס. אויב די רוב איז דא א בית דין פון כ"ג, און ס'איז צוועלף קעגן עלף, קענסטו נישט מאכן אז איין מענטש זאל זיין דער... בדיני נפשות. "ונטו אחרי רבים להטות".
מצוה רפ"ג
(רפג) שלא ילמד חובה מי שלמד זכות תחלה בדיני נפשות.
עס איז געווען א דיון פון דיני נפשות, און א מענטש האט מלמד זכות געווען, ער זאל נישט צוריקציען און נאכדעם זיין מלמד חובה. שנאמר לא תענה על רב לנטות. שוין, אינטערעסאנט, וואס טוט זיך אז דער מלמד זכות האט שפעטער איינגעפאלן אז ער איז נישט געווען גערעכט? ער קען נישט. דאס איז די הלכה. מען זוכט וועגן נישט צו מעניש זיין אין דיני נפשות.
מצוה רפ"ד
(רפד) שלא למנות בדיינין אדם שאינו חכם בדברי תורה אף על פי שהוא חכם בחכמות אחרות.
ס'איז גראדע א גאנץ אפטע זאך. מען נעמט אסאך מאל אין בית דין, מען וויל האבן א דיין וואס קען זיך גוט אויס אין פיינענשלס, ער זאל פארשטיין די לאוס, ער זאל פארשטיין. מען נעמט אריין א דיין וואס איז א שטיקל סאושעל ווארקער אין דיני תורה... אבער מען דארף מאכן זיכער אז ער קען אויך די הלכות. שנאמר לא תכירו פנים במשפט.
אינטערעסאנט, איך געדענק "לא תכירו פנים במשפט" די אנדערע טייטשן איז אויך א מין וועג פון נישט מכבד זיין א חשוב'ע מענטש. אבער דאס וואס דער רמב"ם לערנט, איז דאך די מדרש לערנט, אז חז"ל מקלג'ן אז דאס מיינט "לא תכירו פנים במשפט" די וואס זענען ממנה די משפט. דאס הייסט, אז דא איז דא א משפט פון מאכן די משפט. רעדט מען פון די משפט, וואס זיי זאלן נאר נעמען די וואס זענען ראוי ווייל זיי קענען לערנען. ווען די "לא תכירו פנים", דער רמב"ם מאכט, זאגט חכמה חכמות אחרות, אבער איך געדענק אין דארט שטייט אויך אז אויב האט ער א גרויסע בארד, ער איז א שיינע איד, קוק נישט אויף זיין פנים, נאר קוק אויף זיין וואס ער קען לערנען, די הלכות.
מצוה רפ"ה
(רפה) שלא להעיד בשקר, זאלן שווערן אויף שקר, שנאמר לא תענה ברעך עד שקר.
מצוה רפ"ו
(רפו) שלא יעיד בעל עבירה. איינער וואס איז נישט כשר לעדות, זאל מען נישט אננעמען זיין עדות, שנאמר אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס.
מצוה רפ"ז
(רפז) שלא יעיד קרוב. א קרוב קען נישט מעיד זיין אויף זיין קרוב, שנאמר לא יומתו אבות על בנים. ופירוש השמועה למדו מכאן שלא יומתו אבות בעדות בנים, וכן שאר קרובים.
מצוה רפ"ח
(רפח) שלא לכרות הדין על פי עד אחד. א דין קען מען נאר פסק'ענען לויט צוויי עדים, שנאמר לא יקום עד אחד באיש.
מצוה רפ"ט
די נעקסטע מצוה איז (רפט) שלא להרוג נקי, מ'זאל נישט הרג'ענען א מענטש וואס איז נישט מחויב מיתה, שנאמר לא תרצח. דו זעסט אז דער רמב"ם האלט אויך אז רציחה מיינט murder, נישט סתם killing. מענטשן זאגן, מען טאר נישט הרג'ענען מענטשן, וואס שטייט לא תרצח. עס איז נישט סתם. לא תרצח איז א ווארט פאר א געוויסע זאך, פאר א הריגת נקי. איינער וואס איז נישט נקי, וואס שטייט זיך? אלע מענטשן זענען נקי. איך מיין צו זאגן, אז ווען מ'האט גע'פסק'נט אז יענעם קומט זיך מיתה, איז ער נישט קיין הריגת נקי, דאס איז פשוט אזוי. אדער, ער מיינט צו זאגן די הריגת מלחמה, למשל. ער זאגט אז די הריגה איז נישט קיין ייהרג ואל יעבור, וועלכע איך מיין רציחה. הרג'ענען און רציחה איז נישט די זעלבע זאך.
מצוה ר"צ
(רצ) שלא לחתוך הדין באומד הדעת. אז א דיין זאל נישט פסק'ענען א דין סתם ווייל אזוי איז אים איינגעפאלן. מ'רעדט דא פון דיני נפשות, מיין איך. אז צוויי עדים גופו של דבר. מ'איז נאר בודק אויף קלארע עדות, שנאמר ונקי וצדיק אל תהרוג. דאס איז די מעשה פון די עדות וואס האבן געזען די מעסער, יא, אז ער איז אריינגעלאפן מיט א מעסער. יא. אבער ס'איז דא אזא רמב"ם וואס זאגט נישט קלאר אז ער מיינט דא ביי דיני נפשות, אבער מ'פארשטייט עס נאר פון די פסוק, יא.
מצוה רצ"א
(רצא) שלא יורה העד בדין שהעיד בו בדיני נפשות. אויב איין עד האט געזען דיני נפשות, זאל ער בכלל נישט קומען עד זאגן אויב ער האט נישט קיין צוויי עדים. דו זעסט אזוי? איך מיין אז ס'שטייט אז איין עד... "שלא יורה", ער זאל נישט זיין איינער פון די דיינים. "אין עד נעשה דיין", דאס איז די הלכה פון "אין עד נעשה דיין". אנטשולדיגט, איך האב נישט גוט געלערנט. "שלא יורה", דער עד זאל נישט זיין דער מורה, זאל נישט זיין דער דיין, בדין שהעיד בו בדיני נפשות. נאכדעם וואס ער האט מעיד געווען בדיני נפשות, ווערט ער נישט אליין דער דיין.
מצוה רצ"ב
(רצב) שלא להרוג מחוייב הריגה קודם שיעמוד בדין. אפילו ווען מ'ווייסט אז ער איז מחויב הריגה, זאל מען אים נישט הרג'ענען פאר מ'האט אים מעמיד געווען בדין, שנאמר ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט.
מצוה רצ"ג
(רצג) שלא לחוס על הרודף. איינער וואס איז א רודף, ס'איז קאנעקטעד. אזויווי ווען איינער האט געהארגעט אין די פעסט, דעמאלטס דארף מען מאכן א גאנצע דין תורה. אבער איינער איז יעצט רודף אחרי חבירו להורגו, זאל מען נישט רחמנות האבן, להרגו קודם שיגיע לנרדף, ויהרגהו, אפילו אם הרודף הוא קטן או אשה, שנאמר וקצותה את כפה לא תחוס עינך. אזא פאל וואס ס'איז נישטא האבן רחמנות. רחמנות דארף מען האבן ווען מ'קען שוין עניוועי נישט ראטעווען, און יעצט איז נאר די שאלה וועגן אן עונש. דעמאלטס דארף מען האבן רחמנות. אבער ווען יענער האלט אינמיטן זיין רציחה, דארף מען אים סטאפן בכל מחיר.
מצוה רצ"ד
(רצד) שלא לענוש האנוס. א פרוי וואס מ'האט מענה געווען, איר קומט נישט קיין עונש, שנאמר ולנערה לא תעשה דבר. מ'קען איר נישט בלעימען. דאס איז דער איסור, א באקאנטער איסור היינט, מ'קען נישט בלעימען די וויקטים. ער זאגט, עס מיינט אמת'דיג אלע אונסים.
מצוה רצ"ה
(רצה) שלא ליקח כופר מן הרוצח. מ'זאל נישט נעמען, מ'זאל נישט לאזן אז א רוצח זאל באצאלן געלט אנשטאט זיין עונש.
מצוה רצ"ז
(רצז) שלא לעמוד על הדם. "לא תעמוד" מיינט זיך מתמהמה זיין, זיך אויפהאלטן, עס טאר נישט זיין קיין חסרון אין זריזות. פארקערט, אויב זעסטו איינעם אין סכנה, זאלסטו זיין זריז, און נישט בלייבן שטייען רואיג.
מצוה רצ"ח
(רצח) שלא להניח מכשול, שנאמר ולא תשים דמים בביתך. מיר זענען שלאזן א מכשול, עס מיינט "לא תשים דמים בביתך". לענרעך מכשול מיינט, ביי זיך אינדערהיים אדער בכלל? ווען דו זעסט א מכשול ביי אנדערע מענטשן, ס'איז נישט א סניף פון "לא תשים דמים" אינדערהיים. ס'איז א סניף, אמת, אבער יעדער איינער איז רעספאנסיבל פאר זיך אינדערהיים.
וואס איז די פראגע דא? ס'איז דא זאכן וואס "לא תשים דמים בביתך", מען זאגט נישט אויף א מעקה אז קיין נארמאלער מענטש גייט נישט אראפ פון דאך. ניין, ס'איז אמאל דא א חיוב אז "דברים העשויים להביא לידי מכשול" דארף מען מאכן א מעקה וכו'.
מצוה רצ"ט
(רצט) שלא להכשיל תם בדרך. א תמים וואס ווייסט נישט... דאס גייט פאר... "שלא להכשיל תם" מיינט מסתם אויב יענער ווייסט די סכנים, און יענער איז א משוגע, און עס זאגסטו נישט די מצוה צו יענעם סתם. אבער יענער וואס ווייסט נישט, לאזט דו זיין די מכשול. די "לא תשים דמים בביתך" האט אפשר דא לעוועלס, מען דארף פארשטיין, אפשר דארף מען עס לערנען און ווייניג זעען.
מצוה רצ"ט: לפני עור לא תתן מכשול
אבער יענער ווייסט נישט, דארפסטו זיין די... וועל, מכשול איז אפשר פאר יעדער. די ולפני עור לא תתן מכשול איז אפשר דא א לעוועל, מ'דארף פארשטיין. ס'איז דא זאכן וואס "לפני עור לא תתן מכשול" זאגט מען נישט אויף א מכיר; א נארמאלער מענטש, קיינער איז נישט עקספעקטעד. ניין, מ'זאגט אז ס'איז א חיוב אז א דבר וואס איז א חשש היזק דארף מען מאכן א מכיר וכדומה.
אבער זאכן וואס זענען אן עבירה – דארף מען קיין עבירה? אקעי. אדער אז מ'זאגט טעם, ס'איז תם בדבר, ס'איז עיוור בדבר. און פון דעם לערנט מען אויך ארויס ברוחניות, אז דו זאלסט נישט מכשיל זיין א איד ברוחניות. אזוי ווי דו זאגסט, דו זאלסט נישט מכשיל זיין א איד בעבירה.
מצוה ש': שלא להוסיף במלקות
מצוה ש', שלא להוסיף במלקות המחויב מלקות. ווען מ'געט מלקות פאר א מענטש וואס איז מחויב מלקות, טאר מען נישט צולייגן. "נו, לאמיר שוין צולייגן נאך איינס" – טאר מען נישט. שנאמר לא יוסיף פן יוסיף. און מ'לערנט ארויס פון דא אז סתם אזוי שלאגן א איד – אה, תכפושתא (מכה) – כל שכן אז ער איז נישט מחויב מלקות טאר מען נישט געבן מער ווי קיין מלקות. יא, וואלטסט געקענט זאגן ער האט שוין איבערגעכאפט די ניין און דרייסיג, אבער סתם איין פאטש? נו, איז אויך אליין אסור.
מצוה ש"א: שלא לרגל
מצוה ש"א, שלא לרגל. דאס איז נאך איינער פון די מצוות וואס איז נישט... איינער וואלט איינגעפאלן צו געבן א פאטש, ער וואלט נישט געוואוסט די מצוה. מצוה ש"א, שלא לרגל, מ'זאל נישט שפיאנירן. און אין דעם לערנט מען ארויס עניטינג רכילות, צו טראגן, "איך בין געוואויר געווארן אן אינטערעסאנטע זאך אויף יענעם", א דבר רכילות. שנאמר לא תלך רכיל בעמיך.
פון דא זעט מען אז דאס וואס א שדכן טוט הייסט נישט רכילות, ווייל אויב יא וואלטן מיר נישט דא געווען, ווייל ס'איז פאר אלעס געווען שדכנים. מ'דארף וויסן וואס מיינט יא רכילות און וואס מיינט נישט רכילות. ח"ו, נישט אלעס וואס מ'טוט טאר מען.
מצוה ש"ב: שלא לשנוא בלב
מצוה ש"ב, שלא לשנוא בלב, מ'זאל נישט פיינט האבן א צווייטן איד אין הארץ. שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך. ס'דאכט זיך אז דער רמב"ם זאגט אויף דעם, אז אויב האט מען א טענה, זאל מען אים זאגן, מען זאל עס אויסשמועסן.
מצוה ש"ג: שלא להלבין פני אדם
מצוה ש"ג, שלא להלבין פני אדם מישראל, מען זאל נישט פארשעמען א איד. ווען מען פארשעמט ווערט ער ווייס, אזוי ווי די גמרא זאגט, "אזיל סומקא", ס'גייט אוועק די רויטע קאליר פון א מענטש'ס פנים און ס'ווערט ווייס. שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. זייער געטרעפט. די ולא תשא עליו חטא מיינט אז "הוכח" – ווען מען דארף אים זאגן מוסר, זאל מען אים זאגן מוסר, אבער מען טאר אים נישט פארשעמען ווען מען זאגט אים מוסר.
מצוה ש"ד: שלא ליקום
מצוה ש"ד, שלא ליקום. די איסור פון נישט נוקם זיין על פי די תורה, די מצוה פון נישט נוקם זיין, שנאמר לא תקם. שלא ליקום מיינט, אפילו ווען מען טוט נישט צוריק, אבער מען האלט די שנאה בלב. ס'איז ענליך צו די איסור פון שלא לשנוא בלב, וואס אפילו מ'האט אים נישט פיינט, אבער מ'האלט אים די טענה, מ'האלט אים אין הארץ. ליקום מיינט אז מ'זאגט דאך, "איך בין דיר נישט נוקם, אבער איך האב דאך א טענה".
מצוה ש"ו: שילוח הקן
מצוה ש"ו, די מצוה פון שילוח הקן, שלא ליקח אם על הבנים. די איסור, די לאו פון שלא ליקח אם על הבנים, אז מ'זאל נישט צונעמען די אייער אדער די פויגלעך פון די מאמע. שנאמר לא תקח האם על הבנים.
און ס'איז אינטערעסאנט אז שילוח הקן איז אריינגעקומען דא. ס'זעט מען אז דער רמב"ם האט פארשטאנען אז שילוח הקן איז א פשוט'ע ענין פון צער בעלי חיים, הגם ס'שטייט אין די משנה אז ס'איז נישט. עניוועיס, דו זעסט וואס איך וויל זאגן דא? ס'איז אויך אויסנוצן יענעם'ס וואלנעראביליטי. אז יעצט איז א גוטע געלעגנהייט צו נעמען די מאמע אויך, ווייל זי וואטשט פאר אירע קינדער. ס'איז אן ענין פון יושר, ס'איז א ווייטערע ענין פון צדק. קיינד אוו צדק ווי יושר.
מצוות ש"ז-ש"ח: טומאת צרעת
יעצט גייען מיר זען אין טומאת צרעת, צוויי מצוות וואס האט צוטון מיט צרעת.
מצוה ש"ז: שלא לגלח שער הנתק. אויב א מענטש האט א נגע אויף זיין בארד אדער אויף זיין האר, טאר ער נישט אפשניידן די האר. שנאמר ואת הנתק לא יגלח.
מצוה ש"ח: שלא ליתן סימני צרעת. האט ער אויף זיין בשר, אויף זיין הויט, צרעת, זאל ער זיך נישט אראפנעמען, שנאמר השמר בנגע הצרעת. דאס קען מען נישט פסק'ענען גראד, מ'דארף טראכטן. א זאך וואס דו זעצט זיך מיט א בית דין, לאמיר זען. אבער דאס האט ער נישט.
מצוה ש"ט: נחל איתן
דאס איז ש"ט, שלא לעבוד ולזרוע בנחל איתן. אז דארט איז דא א פלאץ וואס הייסט א נחל איתן, א געוויסע טייך וואס דארט האט מען געמאכט די עגלה ערופה. אין דעם פלאץ מאכט מען אן עגלה ערופה, און אין דעם פלאץ – ער מיינט נאכ'ן מאכן אן עגלה ערופה – טאר מען נישט דארטן "לעבוד ולזרוע", שנאמר אשר לא יעבד בו ולא יזרע.
מצוה ש"י: שלא יתחייב חתן
מצוה ש"י, אז א חתן, שלא יתחייב חתן בדבר מצורכי הרבים כל שנה ראשונה. אז די ערשטע יאר פון א חתן זאל מען נישט ארויפלייגן אויף אים קיין צורכי הרבים, כגון צבא ושמירת החומה וכיוצא בהם, זאכן וואס מ'איז מחייב געווענליך מענטשן, אז זיי דארפן גיין אין צבא, זיי דארפן היטן די חומה. א חתן טוט מען דאס נישט, שנאמר לא יצא בצבא ולא יעבור עליו לכל דבר.
דאס איז נישט אז די... whoever איז ממונה אויף צורכי ציבור זאל נישט געבן צורכי ציבור פאר די חתן. דאס איז אויך א מצוה פון "נקי יהיה לביתו", וואס דאס איז א מצוה אויף די חתן, און דאס איז א מצוה אז דער וואס צעטיילט די ארבעט פאר די צורכי הרבים זאל נישט לייגן ארבעט אויף די חתן.
מצוה שי"א: מכשף
מצוה שי"א, שלא לחוס על מכשף. אז די בית דין זאל זיך נוקם זיין, זאל טון אן עונש פאר א מכשף, און מ'זאל נישט לאזן לעבן א מכשפה, שנאמר מכשפה לא תחיה. מכשף איז אויך אזוי.
מצוות שי"ב-שי"ט: מורא מלכות ובית דין
יעצט הייבט זיך אן פון שי"ב... דער חבר'ה וואס האט געשיקט די שאלה וועגן די סדר, כדי ער זאל האלטן קאפ, ר' פלוני בן פלוני, איז עפעס אינטערעסאנט ווי ס'קומט אריין. מ'קען פארשטיין אז ס'איז אויך די ענינים פון רבנים, ווייל די נגע איז א זאך וואס דער כהן דארף נעמען קעיר, ס'איז א זאך וואס איז שייך צו סמיכה, אויך די צורכי הרבים, די מכשף איז פאר די בית דין.
און יעצט פון שי"ב איז דאך די ענינים פון סמיכה, פון כבוד פאר די בית דין, און כבוד פאר אויטאריטעט פאר נשיא.
* מצוה שי"ב: שלא להמרות על פי בית דין, זאל נישט מורה זיין אין בית דין, דאס הייסט נישט פאלגן בית דין, שנאמר לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך.
* מצוה שי"ג: שלא להוסיף על מצוות התורה, נישט צולייגן צו די מצוות פון די תורה, בין תורה שבכתב בין פירושה שקיבלו על פה, שנאמר את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרו לעשות לא תוסף עליו. אבער ווי דער רמב"ם איז מסביר, דאס מיינט זאגן אויף עפעס וואס איז נישט קיין מצוה אז ס'איז א מצוה.
* מצוה שי"ד: שלא לגרוע ממצוות התורה, נישט זאגן אויף א געוויסע מצוה אז ס'איז מער נישט קיין מצוה, שנאמר ולא תגרע ממנו.
* מצוה שט"ו: שלא לקלל הדיין, מ'זאל נישט שעלטן די דיין, שנאמר אלהים לא תקלל.
* מצוה שט"ז: שלא לקלל הנשיא, וואס איז דער ראש ישיבה אין ארץ ישראל, שנאמר ונשיא בעמך לא תאור. דער ראש ישיבה איז געווען דער נשיא און דער אב בית דין.
* מצוה שי"ז: שלא לקלל אחד משאר ישראל, מ'זאל נישט שעלטן קיין שום איד (שנאמר לא תקלל חרש). סאו דער נשיא איז מען עובר אויף צוויי זאכן, מען איז עובר אויף די איסור פון ישראל, און נאכדעם אויף די עקסטערע איסור פון שלא לקלל הנשיא.
* מצוה שי"ח: שלא לקלל אב ואם, שנאמר ומקלל אביו ואמו מות יומת.
* מצוה שי"ט: שלא להכות אב ואם, שנאמר ומכה אביו ואמו מות יומת.
מצוות ש"כ-שכ"ט: שבת ומועדים
און יעצט גייען מיר זען פארשידענע מצוות לא תעשה פון זמנים. די נעקסטע ניין מצוות זענען מצוות פון זמנים.
* מצוה ש"כ: שלא לעשות מלאכה בשבת, שנאמר לא תעשה כל מלאכה, מען טאר נישט טון קיין מלאכות.
* מצוה שכ"א: אויסער די מלאכות איז דא דער איסור וואס איז נאר א לאו, שלא להלך חוץ לתחום המדינה, מען זאל נישט ארויסגיין חוץ פון די תחום שבת. די חכמים האבן געזאגט אז דאס איז תחום שבת, צוויי טויזנט מיל. כהולכי דרכים בשבת, אזוי ווי מענטשן וואס שפאצירן ווייט ווייט אוועק. שנאמר אל יצא איש ממקומו בשבת, זאל מען זיין לאקאל און מען זאל נישט וואקן צו ווייט.
* מצוה שכ"ב: א מצוה ולכאורה א ווייטאגדיגע, שלא לענוש בשבת, א שבת טאר מען נישט געבן קיין עונשים. שנאמר לא תבערו אש בכל מושבותיכם, מיינט מען זאל נישט טון מיט די עונש פון שריפה, און אלע אנדערע עונשים. די סיבה פארוואס לא תבערו אש איז עקסטער, ווייל אש איז דאך איינע פון די ל"ט מלאכות, סאו לא תבערו אש בתור לאו גייט ארויף אויף די עונש מיתה בשבת. עס מיינט אויך נישט אויף די מענטש וואס טוט די עבירה מיט די ידיים, ווייל ער איז סייווי עובר אויף איינע פון די ל"ט מלאכות, עס מיינט אויף די דיין וואס פסק'נט אז מען זאל געבן מיתה. איך מיין אז עס מיינט נישט נאר אש, איך מיין אז עס מיינט מלקות און עני עונש. מען לערנט עס ארויס פון לא תבערו אש, אבער עס איז נאר א דרש. דער רמב"ם זאגט די פירוש ערגעץ אין שבת אדער אין ספר המצוות, אז עס איז דא די פשוט'ע פשט עבודה ללאו יצאת, לחלק יצאת, אבער חוץ פון דעם לערנט מען ארויס פון דעם אן עונש. דא איז אויך דא א מחלוקת הפוסקים על מה זה, צו דאס איז נאר א חיוב פאר די בית דין. א טאטע טאר נישט מכה זיין זיינע קינדער שבת, דאס איז אויך נישט. ס'איז טוב להחמיר. זאג פאר דיין זון אז מוצאי שבת וועסטו מכה זיין.
אקעי.
* מצוה שכ"ג: שלא לעשות מלאכה בראשון של פסח, די ערשטע טאג פסח, שנאמר כל מלאכה לא יעשה בהם.
* מצוה שכ"ד: די נעקסטע מצוה איז די זיבעטע טאג פון פסח, שלא לעשות מלאכה, שנאמר כל מלאכה לא יעשה בהם.
* מצוה שכ"ה: די דריי הונדערט און פינף און צוואנציגסטע איז נישט טון קיין מלאכות אין חג השבועות, ווי עס שטייט אין פסוק כל מלאכת עבודה לא תעשו.
* מצוה שכ"ו: די נעקסטע מצוה איז נישט טון קיין מלאכות אין ראש השנה, אחד לחודש השביעי. די זעלבע זאך, די זעלבע פסוק.
* מצוה שכ"ז: די זעלבע זאך נישט טון קיין מלאכות אין יום כיפור. די זעלבע זאך. יום כיפור איז מער אסור במלאכה, נישט קיין חילוק אוכל נפש. שנאמר וכל מלאכה לא תעשו.
* מצוה שכ"ח: נישט טון קיין מלאכות אין די ערשטע טאג פון חג הסוכות.
* מצוה שכ"ט: און די לעצטע איז נישט טון קיין מלאכות אין די אכטע טאג, די לעצטע טאג פון חג הסוכות.
מצוות ש"ל: איסורי ביאה
יעצט קען מען לערנען פארשידענע הלכות פון איסורי ביאה.
מצוה ש"ל, שלא לגלות ערות אם. לגלות מיינט נישט בויל זיין די מאמע, שוין עמד. דא לאמיר גיין טאקע שנעל, דא קען מען אביסל גיין שנעל. ערות אם, ערשטע ערוה איז אם, א מאמע. אשת אב, אחות, א שוועסטער, און נאר מיט א שוועסטער.
יעצט קען מען לערנען פארשידענע הלכות פון איסורי ביאה.
(של) שלא לגלות ערות אם, לגלות מיינט נישט בועל זיין די מאמע. ערוות אם, ערשטע ערווה איז אם, א מאמע. (שלא) שלא לגלות ערות אחות, א שוועסטער. און דא האט מען אן עקסטערע לאו אז די שוועסטער מיינט נישט נאר א שוועסטער פון טאטע און מאמע, נאר אויך א שוועסטער פון טאטע אדער פון מאמע [(שלג)].
די נעקסטע ערווה איז (שלד) שלא לגלות ערות בת הבן, אן אייניקל, א טאכטער פון א זון. און די נעקסטע לאו איז (שלה) שלא לגלות ערות בת הבת, אן אייניקל פון די טאכטער'ס טאכטער.
לגבי (שלו) שלא לגלות ערות הבת, די טאכטער אליין, זאגט ער: ווער שטייט שוין אין די תורה? א קל וחומר. חז"ל האבן ארויסגעלערנט פון א קל וחומר, אז אויב מ'טאר נישט א בת הבת, טאר מען זיכער נישט א בת אליין. אבער דאך מפי השמועה למדו שאיסור הבת מגופי תורה כשאר עריות.
ווייטער איז דא (שלז) שלא לגלות ערות אשה ובתה. אדער (שמא) שלא לגלות ערות אחות האב, א מומע פון די טאטע'ס שוועסטער, און די זעלבע זאך די מאמע'ס שוועסטער [(שמ)]. און נאכדעם איז דא (שמב) שלא לגלות ערות אשת אחי האב, די ווייב פון די פעטער. און מ'טאר אויך נישט (שמג) שלא לגלות ערות אשת הבן, די שנור, שנאמר ערות כלתך לא תגלה.
(שמד) שלא לגלות ערות אשת אח, סיידן אשת אחיו מעג מען נאר באופן יבום. (שמה) שלא לגלות ערות אחות אשתו, די שוועגערין, די שוועסטער פון די ווייב.
נאכדעם איז דא (שמו) שלא לגלות ערות נדה, די אייגענע ווייב ווען זי איז א נדה, אדער סיי וועלכע פרוי וואס איז א נדה, שנאמר ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב.
און ס'איז דא אן איסור (שמז) שלא לגלות ערות אשת איש.
נאכדעם איז דא די איסור פון בהמה: (שמח) שלא לשכב עם בהמה, אז א מענטש זאל נישט לעבן מיט א בהמה, אדער (שמט) שלא תביא אשה בהמה עליה.
(שנ) שלא לשכב עם זכר, משכב זכר.
(שנא) שלא לגלות ערות האב עצמו.
(שנב) שלא לגלות ערות אחי האב עצמו.
(שנג) שלא לקרב לעריות בדברים המביאין לידי גילוי ערוה, כגון חיבוק ונישוק ורמיזה וקפיצה.
דאס איז א תוספת אויף די אלע עריות וואס מ'האט אויסגערעכנט, אז ס'איז נישט נאר דער איסור צו בועל זיין, נאר ס'איז אויך דא שנאמר אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה. ס'איז נישטא קיין חילוק וועלכע לעוועל. די מענטשן מיינען אז ס'איז דא אזא איסור וואס הייסט "נגיעה". ס'איז נישטא אזא איסור נגיעה; ס'איז דא אן איסור "קריבה". ס'איז פונקט אזוי אסור רמיזה, קפיצה, ווי חיבוק ונישוק – עניטינג וואס איז מביא לידי גילוי ערוה.
מפי השמועה למדו שזו אזהרה לקריבה המביאה לידי גילוי ערוה. דו קענסט נישט גיין לאכן מיט איינעם און נאכדעם זאגן "איך האב דיך נישט געטאטשט", ס'איז נישטא אזא היתר, ס'איז א טעות. און אויך צו זאגן אז א טאטש וואס איז נישט מביא לידי הרהור איז מותר, איז אויך נישטא אזא זאך. ס'איז נישטא אן איסור נגיעה לעצמו, נאר ס'איז דא אן איסור וואס הייסט קריבה לעריות.
(שנד) שלא ישא ממזר בת ישראל, א ממזר טאר נישט נעמען א בת ישראל, שנאמר לא יבא ממזר בקהל ה'.
(שנה) שלא תהיה קדשה, אז א אידישע טאכטער זאל נישט זיין א קדשה. וואס מיינט א קדשה? והיא הנבעלת בלא כתובה וקדושין. ס'איז דא אן איסור אויף חתונה האבן מיט א פרוי אן כתובה וקידושין.
(שנו) שלא יחזיר המגרש גרושתו אחר שנישאת לאחר. אז איינער האט מגרש געווען זיין פרוי, מעג ער איר צוריקנעמען גלייך נאכדעם, אבער אויב זי האט חתונה געהאט צו א צווייטן, נאכדעם טאר ער נישט. שנאמר לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה.
(שנז) שלא תנשא היבמה לאיש זר חוץ מיבמה. א יבמה דארף ווארטן אויף איר יבם, שנאמר לא תהיה אשת המת החוצה.
(שנח) שלא יגרש האונס אנוסתו. אז איינער האט מענה געווען, טאר ער נישט מגרש זיין זיין אנוסה, נאר ער דארף חתונה האבן מיט איר און בלייבן מיט איר, שנאמר לא יוכל שלחה כל ימיו.
(שנט) שלא יגרש מוציא שם רע את אשתו, אויך די זעלבע זאך, אויב מ'איז מוציא שם רע געווען, שנאמר בו לא יוכל לשלחה כל ימיו.
(שס) שלא יקח סריס בת ישראל. איינער וואס איז א סריס, זיינע כלי הולדה זענען געווארן נפגם, קען נישט חתונה האבן מיט א בת ישראל, שנאמר לא יבוא פצוע דכא.
(שסא) שלא לסרס זכר מכל המינין, לא אדם ולא בהמה חיה ועוף. מ'טאר נישט מסרס זיין, משחית זיין די כלי הולדה, שנאמר ובארצכם לא תעשו.
און די לעצטע גרופע פון מצוות זענען די מצוות פון מלכות:
(שסב) שלא למנות על ישראל איש מקהל גרים אלס א מלך. מ'זאל נעמען פון אידן. און די מצוה איז אז מ'זאל נישט נעמען קיין שום מינוי, נישט נאר א מלך, נאר קיין שום חשוב'ע מינוי זאל מען נישט געבן א גר מכל הגרים, שנאמר לא תוכל לתת עליך איש נכרי.
ס'איז דאך דא א שאלה, ווייל דער רמב"ם אין די מורי התורה האט אויסגערעכנט אפאר גרים. ס'איז אויסגערעכנט שמעיה ואבטליון, זיי זענען אליין געווען גרים. אויך אויסגערעכנט רבי מאיר, וואס איז געווען פון גרים. קען זיין דער רמב"ם וויל אונז מיט דעם זאגן אז זיי זענען נישט געווען מורי התורה ווייל מ'האט זיי "אויפגענומען" (מינוי), ווייל יא וואלט מען נישט געטארט. נאר ס'זעט אויס אז זיין פון די מורי התורה איז נישט קיין מינוי, נאר ס'איז א מלמד. עפעס וואס זיין סמכות קומט ווייל מ'האט אים אויפגענומען, טאר מען נישט. אבער עפעס וואס זיין סמכות קומט ווייל ער איז א איד, ווייל ער זיצט און ער לערנט, ווייל ער איז פון די גרעסטע תלמידי חכמים בדורות – דאס מעג מען.
(שסג) שלא ירבה המלך סוסים, נישט צופיל פערד.
(שסד) שלא ירבה המלך נשים, נישט צופיל ווייבער.
(שסה) שלא ירבה לו המלך כסף וזהב.
זאגט דער רמב"ם, אלו הן, דאס זענען די תרי"ג, די זעקס הונדערט און דרייצן מצוות, שנאמרו לו למשה בסיני. ומשה רבינו האט מען געזאגט אויך כלליהן ופרטיהן ודקדוקיהן. "וכל אותן הכללות והפרטים והדקדוקים של כל מצוה ומצוה, היא תורה שבעל פה שקיבלו בית דין מפי בית דין". דער רמב"ם זאגט דא קלאר די ווערטער אז ס'איז געווען בית דין מפי בית דין, אז ס'איז קיינמאל נישט געווען א יחיד וואס האט מקבל געווען פון א יחיד. דארט וואו ס'איז געווען רבים, האט מען מקבל געווען פון רבים. ס'קען נישט זיין עפעס איינער בודא מליבו, ווייל ס'איז אייביג געווען א גאנצע בית דין.
ויש מצוות אחרות שנתחדשו אחר מתן תורה, וועלכע קבעו אותם נביאים וחכמים און פשטו בכל ישראל. כגון מקרא מגילה, נר חנוכה (וואס חכמי הדור האבן מתקן געווען), ותענית תשעה באב. וידים – די מצוה פון נטילת ידים, וואס אויף דעם שטייט שלמה המלך תיקן. ועירוב אויך שלמה המלך.
ויש לכל מצוה ומצוה מאלו גם כן פירושים ודקדוקים. אזוי ווי ס'איז דא פירושים ודקדוקים אויף די מצוות פון די תורה, איז אויך דא פירושים ודקדוקים אויף די מצוות פון וואס די חכמים האבן מתקן געווען.
מיר האבן שוין גערעדט וועגן דעם אמאל, אז דאס וואס מענטשן זאגן אז דאס איז "זיבן מצוות דרבנן" – דער רמב"ם האלט אסאך מער ווי זיבן. דער רמב"ם האלט מערערע.
אה, א מינוט, דער רמב"ם האט אויסגערעכנט איינס, צוויי, דריי... ניין, ער רעכנט נישט קיין נאמבער, ער נעמט סתם א פוינט. ס'איז א מצוה. זיי האבן שוין גערעדט וועגן דעם איינמאל אין עפעס אן אנדערע שיעור, אז דאס וואס מענטשן זאגן אז ס'איז דא זיבן מצוות דרבנן, ס'איז א טעות גמור. דער רמב"ם האלט אז ס'איז דא מערערע. יחוד, און נאך זאכן.
"כל אלו המצוות שנתחדשו חייבים אנו לקבלם ולשמרם, שנאמר לא תסור מכל הדבר". וואס שטייט דארטן? אשר יגידו לך (דברים יז, יא), די בית דין. און ער טייטשט אויף דעם אז די בית דין שבכל דור, נביאים וחכמים, וואס יעדער איינער פון זיי האט געהאט א דין בית דין, האבן מתקן געווען, און ס'איז א מצוה אויף אונז זיי צו צוהערן. ס'איז דא אן עקסטערע מצוה וואס שטייט "לא תסור מן הדבר".
זאגט ער: "ואינן תוספת על מצוות התורה". די זאכן זענען נישט א תוספת, און ווען זיי האבן עס געמאכט האבן זיי נישט עובער געווען אויף בל תוסיף.
אבער אויב אזוי איז דאך א קשיא, "והלא הזהירה תורה לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו" (דברים יג, א), די תורה האט דאך געזאגט מ'טאר נישט צולייגן?
ענטפערט ער אז "בל תוסיף" מיינט "שלא יבוא נביא ויורה לחדש דבר ולומר שהקב"ה ציוהו במצוה זו". א נביא טאר נישט זאגן אויסער די תרי"ג, אז דער אייבערשטער האט מיר צוגעלייגט נאך מצוות. דאס וואלט געווען עובער געווען אויף בל תוסיף, "שהקב"ה ציוה להוסיף על מצוות התורה או לגרוע אחת מכל אלו השש מאות ושלש עשרה מצוות. אבל אם הוסיפו בית דין או נביא שיהיה באותו הזמן מצוה דרך תקנה..."
אויב אבער האט א בית דין מיט א נביא צוגעלייגט... וואס גייט ער אן מיט דעם נביא? ס'קען זיין ווייל די גמרא לערנט ארויס פארשידענע זאכן פון דברי נביאים און דברי קבלה. ס'איז אן אמת, אבער ס'קומט נישט אריין בתורת נבואה. "אבל אם הוסיפו בית דין או נביא שיהיה באותו הזמן מצוה..." זיי האבן מתקן געווען דרך תקנה.
איך מיין אז ס'איז דא צוויי דריי דרכים: דרך תקנה, אדער דרך הוראה, אדער דרך גזירה.
* דרך תקנה: איז א נייע תקנה, ווייל ס'איז געשען א טויש, מ'דארף עס פיקסן, א תיקון עולם.
* דרך הוראה: מיינט ער אפשר דרך שעה? הוראת שעה? אפשר מיינט ער צו זאגן אז דעמאלטס איז נאר געווען א הוראה, אזויווי ביי א מלחמה וכדומה.
* דרך גזירה: פארשטיי איך אויך, גזירה מיינט אז מ'איז גוזר משום משמרת.
אז דו זעסט אין תוספות, דאס הייסט אז מ'האט נישט צוגעלייגט א נייע מצוה. דהיינו, לא אמרי, זיי האבן נישט געזאגט אז הקדוש ברוך הוא ציווה אותנו לעשות עירוב, אדער לקרוא את המגילה בעונתה. נישט דאס האבן זיי געזאגט, ווייל אויב יא, דאס איז געזאגט געווארן ביי תפילין, "הוי מוסיפין על התורה".
נאר וואס דען האבן זיי יא געזאגט? דער רמב"ם ברענגט: "אלא כך אנו אומרים, שהנביאים ובית דין תקנו וציוונו לקרוא את המגילה בעונתה". וואס איז דאס "בעונתה"? צו ליינען די מגילה, ער מיינט צו זאגן פון י"א ביז י"ד.
פארוואס? "כדי להזכיר שבחו של הקדוש ברוך הוא ותשועה שעשה לנו והוא קרוב לשועינו, כדי לברכו ולהללו, וכדי להודיע לדורות הבאים שאמת מה שהבטיחנו בתורה, 'כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה' אלקינו בכל קראנו אליו'".
נאכאמאל, דאס וואס די בית דין האט געזאגט, זיי האבן נישט געזאגט אז ס'איז דא נאך א מצוה אויסער די תרי"ג מצוות. נאר בסך הכל האבן זיי געזאגט א נייע תקנה. זיי האבן נישט געזאגט אז דער אייבערשטער האט געזאגט, נאר זיי האבן געזאגט אז ס'איז געשען דא א נייע מעשה, אז אידן זענען געהאלפן געווארן, וועלן מיר מאכן א נייע הלכה – נישט אז דער אייבערשטער האט אונז געהייסן, נאר אונז ווילן.
און ס'איז אינטערעסאנט, דער רמב"ם זאגט דא אז מיט דעם זענען זיי מחזק געווען די תורה אליין. זיי האבן נישט געזאגט אז ס'איז א הוספה אויף די תורה, נאר זיי האבן מחזק געווען די תורה. ער מיינט צו זאגן אז קריאת המגילה איז אויך עפעס אן ענליכקייט צו א גזירה, ווייל ס'איז מחזק די מצוה פון "ומרוב שבחיו של הקב"ה".
ער לייגט דא אריין א גרויסע אריכות וואס פעלט לכאורה נישט אויס פאר זיין reason, אבער ס'איז זייער שיין. ער זאגט, ווען אונז ליינען די מגילה איז נישט נאר אונז ליינען עפעס אן אלטע זאך – א קול קורא במגילה ובפרה אומרים צדיקים – מ'ליינט נישט אן אלטע מעשה, נאר מ'דערמאנט אונז אז דער אייבערשטער האט אונז ליב, און אז דער אייבערשטער ענטפערט צו אידן, און אז ווען אידן בעטן העלפט זיי דער אייבערשטער.
דאס איז אמת אז ס'איז א beautiful שטיקל רמב"ם, בכלל וואס ער ברענגט פון פורים און דכדומה א גאנץ יאר. אבער דא אין די קאנטעקסט, לכאורה דער וועג וואס קומט דא אריין איז נאר ווייל דער רמב"ם וויל מסביר זיין דער טעם. ער וויל דיר אריינברענגען א ביסל אין די קאפ פון דער חכם וואס איז מתקן דעם נייעם מצוה. נישט אזא קאפ וואס "איך מאך נייע מצוות וואס דער אייבערשטער האט נישט געגעבן", ניין. איך קען דיר דאך מסביר זיין אז ס'איז נאך דא אן ענין, אז דער אייבערשטער האט ליב אז אידן זאלן שטיין אויף דעם די תורה, ס'איז א מצוה צו מפרסם זיין, ס'איז א גרויסע גוטע זאך, ממילא בין איך מתקן.
ס'קען זיין אז ער מיינט צו זאגן אז זייערע תקנות זאלן אויך זיין within די תורה tools. זיי זאלן קוקן וואס די תורה האט מתקן געווען. די תורה האט דאך געמאכט אז ווען מ'האט א ישועה, דאנקט מען. דער רמב"ם זאגט אז ס'איז אן עקסטערע נייע מצוה, ער האט דיר נאר מסביר געווען די סברא פארוואס זיי האבן עס געטון.
ער וויל זאגן אז ס'איז נישט קיין נייע value, ער האט נישט געפאסט א נייע idea, ס'איז אן idea וואס שטייט אין חומש. אבער אפילו אזוי, ס'פעלט נישט אמת'דיג אויס. זיי האבן דיר נישט נאר געמאכט לברך ולהלל, זיי האבן דיר עס געמאכט א מין אופן פון קריאת המגילה. ווען זיי וואלטן געזאגט אז ביים דאווענען זאל מען אין זינען האבן דעם נס, וואלטן זיי דיר ממש נישט צוגעלייגט. זיי האבן דיר יא עפעס צוגעלייגט, עפעס א צורה פון א מצוה, מ'זאל פארליינען א געוויסע ספר. פארוואס לא תוסיף? ווייל וואס מאכט אויס לא תוסיף איז נישט וואס ס'איז א נייע זאך, נאר וואס זיי זאגן [אז ס'איז פון הקב"ה].
איך טראכט אפשר אן אנדערע זאך. איך מיין אז דער רמב"ם וויל דא פשוט מסביר זיין דעם טעם, ער וויל דאך אריינברענגען אין די קאפ פון דער וואס מאכט עס. בשלמא אויב ער זאגט אז ס'איז א נבואה, פארשטיי איך. אבער אויב דער אייבערשטער האט נישט געהייסן, וואס טוסטו? קום איך האב דיר מסביר א דוגמא פון א גרינגע מצוה צו מסביר זיין פארוואס ער טוט עס. ס'קען אויך זיין אז דער רמב"ם האלט אז אמת'דיג איז דאך דא א הלל לשם, דער אייבערשטער דארף מען דאנקען, דער אייבערשטער האט געשריבן אז מ'דארף אים דאנקען. די געדאנקען איז דא, מ'פארשטייט אז דער אייבערשטער האט געגעבן א רמז וואס איז וויכטיג.
ס'קען יא זיין אז ס'ליגט דא אז א געווענליכע לא תוסיף נעמט אוועק פון די שלמות פון די תורה, דאס איז מחזק די תורה, ווייל דאס איז א נייע עדות אז דער אייבערשטער האט געגעבן א תורה. יא, ס'איז באמת פראבלעמאטיש. איך האב דעמאלטס געפרעגט, מעג מען זאגן אז דער אייבערשטער האט געהייסן? מעג מען דאך האלטן נישט. ס'וואלט באמת געהאלפן אז יא, אבער דורך דעם וואס מ'האט מיט א מצוה מדברי סופרים, איז נישט דא דער חשש פון לא תוסיף.
אקעי, איך האב דיר געגעבן די רייט פארט פונעם הקדמה? יעצט ווייסטו אז אלע מצוות, מ'קען שוין ברוך השם מאכן א סיכום פון כל התורה כולה. כל התורה כולה בקיצור האבן מיר שוין געלערנט. ס'איז זייער גוט, מ'דארף מאכן א נייע זאך צו דערהאלטן אויף כל התורה כולה. יעצט האבן מיר שוין געווען קונה געווען בתמצות, כל התורה כולה.
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by gemini-3-pro-preview, Summary by Claude Opus 4
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
This shiur continues the enumeration of the 613 negative commandments, covering prohibitions related to theft and monetary wrongs, treatment of vulnerable individuals, judicial integrity, witnesses, murder, interpersonal conduct, tzara'as, Shabbos and Yom Tov, arayos (forbidden relations), and kingship. It concludes with a discussion of mitzvos d'rabbanan and why they don't violate bal tosif.
The shiur distinguishes between *geneivah* (stealing secretly) and *gezeilah* (taking openly by force), along with related prohibitions: *hasagas gevul* (moving boundary markers, extending to encroaching on another's "territory" like reprinting someone's sefer), *oshek* (withholding), and *kachash* (denying possession of another's money). The Torah prohibits both *ona'as mamon* (monetary fraud) and *ona'as devarim* (verbal oppression), derived from separate pesukim. Extra protection is given to vulnerable groups: a *ger* has additional lavim; an *eved* who fled from chutz la'aretz to Eretz Yisrael may not be returned; and *yesomim* and *almanos* require special care. Multiple prohibitions protect the dignity of an eved Ivri: no degrading work, no public slave-market sales, no *avodas perech*. The Rambam distinguishes between *lo sachmod* (coveting leading to action) and *lo sisaveh* (desire alone), with the Ibn Ezra explaining the mitzvah addresses the decision to cultivate such feelings.
A hired worker may only eat from attached produce during *gmar melacha*, cannot cut from the tree himself, and cannot take more than he eats. The shiur draws a practical comparison to a shalom zachor - one may taste but not pack large amounts. One may not ignore a lost object or refuse to help an animal struggling under its burden. Honest measurements are required - "משפט המדה" means the scale serves as a "judge." Having false weights is prohibited even without using them, to prevent temptation.
Judges must not pervert justice, take bribes, or show favoritism to either the great or the poor. The shiur candidly notes these are extremely difficult practically. Judges must not fear litigants and may not hear one party without the other present. In dinei nefashos, a simple majority of one is insufficient for conviction. One who argued for acquittal cannot later argue for conviction. Dayanim must be knowledgeable in Torah law. False testimony is prohibited, and a rasha, relative, or single witness cannot establish a verdict.
"Lo sirtzach" specifically means murder of an innocent person - capital punishment and war are excluded. A dayan cannot convict based on circumstantial evidence alone; a witness in capital cases cannot serve as judge in that case. One may not execute someone before trial, but must not have mercy on a rodef. A violated woman receives no punishment - victims cannot be blamed. One may not accept payment in lieu of punishment for murder. "Lo sa'amod al dam rei'echa" requires not standing idly when another's life is endangered, and "lo sasim damim b'veisecha" requires safety measures like a ma'akeh.
"Lifnei iver" applies both physically and spiritually. Striking any Jew is forbidden, derived from the prohibition against adding extra lashes. Rechilus (gossip) is prohibited - though the shiur notes shadchanus is not considered rechilus. Hating a fellow Jew in one's heart is forbidden; the Rambam advises addressing grievances directly. Shaming another Jew (halbonas panim) is prohibited, as are nekima (revenge) and netira (bearing a grudge). Shiluach haken - not taking the mother bird with her young - may relate to not exploiting vulnerability.
One may not shave hair around a nesek or remove signs of tzara'as. The eglah arufah area may not be worked. A chasan is exempt from communal obligations during his first year.
Prohibitions include rebelling against Beis Din, adding to or subtracting from Torah commandments, cursing a dayan, the Nasi, any Jew, or parents, and striking parents. Beyond the 39 melachos, walking beyond the techum is separately prohibited. Beis Din may not administer punishment on Shabbos, derived from "lo siva'aru eish." The shiur lists melacha prohibitions for each Yom Tov, noting Yom Kippur's stricter prohibitions without ochel nefesh allowance.
The shiur lists forbidden relations: mother, father's wife, sister, granddaughters, one's own daughter (derived through kal v'chomer), wife and her daughter, aunts, uncle's wife, daughter-in-law, brother's wife (except yibum), wife's sister, and niddah. Importantly, "lo sikrivu l'galos ervah" prohibits *krivah* - any action leading to forbidden relations - not merely touching. A mamzer cannot marry a bas Yisrael; a divorced woman who remarried cannot return to her first husband; a yevamah must wait for her yavam.
A ger cannot be appointed king or significant authority over Israel. The shiur explains that positions earned through Torah knowledge (like Shemaya, Avtalyon, Rabbi Meir) are permitted. The king may not have excessive horses, wives, or gold.
The Rambam emphasizes the 613 mitzvos were transmitted "beis din mipi beis din." Beyond these are mitzvos established by nevi'im and chachamim: Megillah reading, Chanukah lights, Tisha B'Av fasting, netilas yadayim (instituted by Shlomo HaMelech), and eiruv. The Rambam explains these don't violate bal tosif because the source for obeying them is "lo sasur" - and bal tosif would only apply if a navi claimed Hashem commanded something new. When Chachamim enacted obligations, they explicitly stated these were their own institutions. The Rambam's lengthy explanation of Megillah's purpose demonstrates that rabbinic enactments strengthen existing Torah values rather than adding new ones.
אקעי, יעצט האלטן מיר מיט די דריטע חלק פון די מצוות לא תעשה. מיר האלטן נאך אינמיטן א חלק פון נישט גנב'ענען. מיר האבן געברענגט א גאנצע ליסט פון וועגן וויאזוי מ'קען בא'גנב'ענען יענעם, וואס מ'טאר נישט טון. קודם האבן מיר שוין געלערנט נעכטן נישט גנב'ענען קיין מענטשן, אויך נישט גנב'ענען קיין געלט.
רמ"ה – שלא לגזול
די מצוה איז שלא לגזול, שנאמר לא תגזול. אנדערש ווי גניבה וואס מיינט ארויסכאפן ווען יענער זעט נישט, מיינט גזילה "ליסטים מזוין" – מ'קומט און מ'כאפט ארויס פון יענעם אין זיין פנים.
רמ"ו – שלא להסיג גבול
נאך א וועג וויאזוי מ'קען גנב'ענען אין קרקע איז דורך רוקן די גבול, שלא להסיג גבול, מ'זאל נישט אריינרוקן זיך אין יענעם'ס. פון דעם קומט ארויס די זאך וואס מ'רופט אן "הסגת גבול" אין אנדערע פארומס, וואס מ'קען אריינגיין אין יענעם'ס טעריטאריע. ס'איז געווארן א שגור בפי הלשון פון מסיג זיין גבול – איך גלייב אז ס'איז א לשון חז"ל, "זה בא בתחומי", אז ער קומט אין מיין "קליחא דקודשא בריך הוא". א מענטש האט א טעריטאריע, למשל ער האט ארויסגעגעבן א ספר, און יעצט איז דער ספר זיין טעריטאריע, און איינער גייט און ער דרוקט עס איבער.
רמ"ז – שלא לעשוק
די מצוה איז שלא לעשוק. וואס איז די חילוק צווישן גזילה און עושק? מ'וועט עס זען ווען מ'וועט לערנען הלכות גזילה ואבידה, אבער ס'מיינט ארויסנעמען געלט פון יענעם.
רמ"ח – שלא לכחש בממון חבירו
אז א מענטש האט געבארגט פאר איינעם געלט, און ער לייקנט עס, ער זאגט אז ער האט קיינמאל נישט באקומען פון דיר קיין געלט, איז דאס אן אנדערע מין וועג פון גנב'ענען. אדער א פקדון וכדומה. שנאמר לא תכחשו.
רמ"ט – שלא להשבע על כפירת ממון חבירו
ווען איינער לייקנט אז ער האט באקומען געלט פון יענעם, אויסער וואס ער איז עובר אויף "לא תכחשו", אויב גייט ער נאך און ער שווערט, איז ער עובר אויף אן עקסטערע לאו, און ער באקומט עקסטערע מלקות אויף די שווערן, שנאמר ולא תשקרו, דאס הייסט לא תשבע לשקר בממון שיש לחברך בידך.
ר"נ – שלא יונה במקח וממכר
מ'זאל נישט אפנארן מענטשן במקח וממכר. פונקטליך וואס די הלכות הונאה איז, דאס וועלן מיר לערנען אין רמב"ם, אבער מ'טאר נישט אפנארן, שנאמר אל תונו איש את אחיו. ס'מיינט פארקויפן עפעס מער פון וואס ס'איז ווערט. ביז וויפיל מען ווייסט וויפיל ס'איז ווערט, איז דאך נישט קיין אונאה.
רנ"א – שלא יונה בדברים
חוץ פון דעם איז דא אונאה וואס ווערט אנגערופן מצער זיין בדברים, שנאמר ולא תונו איש את עמיתו. מ'זאל נישט מצער זיין א צווייטע מענטש מיט דברים, זאגן זאכן וואס מאכט אים בצער. סתם זעט אויס אז די מצער זיין יענעם במקח וממכר איז נישט די גזילה, נאר דאס איז אז דו האסט אים געלאזט אפנארן, דאס איז אים מצער. מ'טראכט וואס איז די קשר אז "יונה" מיינט עפעס אן ענין פון מצער זיין. ס'איז א דאפלטע לשון, ס'איז דא צוויי מאל, האט מען געמאכט איינס פאר דעם (ממון) און איינס פאר יענץ (דברים).
רנ"ב-רנ"ג – אונאת הגר
חוץ מצער זיין א צווייטע איד, איז דא אן עקסטערע איסור שלא להונות את הגר בדברים, שנאמר וגר לא תונה. ס'איז אן עקסטערע לאו. אז מ'איז מצער א גר, איז מען עובר אויף צוויי לאווין. און עקסטער אויך אין מקח וממכר, שלא להונות את הגר במקח וממכר (שנאמר ולא תלחצנו). לכאורה א גר דארף האבן מער פראטעקשן, ער איז מער וואלנערעבל, ער האט נישט קיין קרובים, ער האט נישט קיין קעניגס אין די גוי'אישע קאלטשער, האט די תורה עקסטער געזאגט אויף אים מ'זאל אים נישט מצער זיין.
רנ"ד-רנ"ה – עבד שברח
שלא להחזיר עבד שברח לארץ ישראל, אן עבד וואס איז אנטלאפן פון חוץ לארץ קיין ארץ ישראל, זאל מען אים נישט צוריק טראגן לאדונו שבחוץ לארץ, שנאמר לא תסגיר עבד אל אדוניו, מ'זאל אים נישט איינשפארן.
און אויף דעם זעלבן עבד איז דא א לאו שלא להונות עבד זה, מ'זאל אים נישט מצער זיין. שנאמר עמך ישב בקרבך... בטוב לו לא תוננו, מ'זאל אים נישט וויי טון.
ס'איז דא לעוועלס פון ווער איז וואלנערעבל: א גר איז שטארק וואלנערעבל, אן עבד שברח איז נאך מער וואלנערעבל, נאך מער עלול צו ווערן געטשעפעט. "לא תוננו" מיינט אונאת דברים אדער אונאת ממון.
רנ"ו – עינוי יתום ואלמנה
שלא לענות יתום ואלמנה, נישט פייניגן און מצער זיין, שנאמר כל אלמנה ויתום לא תענון. דער רמב"ם זאגט אין אנדערע פלעצער אז ס'איז נישט דווקא יתום ואלמנה, נאר יעדער איינער וואס איז שוואך, וואס האט נישט ווער ס'זאל זיך אננעמען פאר אים. אבער דער רמב"ם זאגט אז א יתום ואלמנה, אפילו זיי האבן געלט, אפילו זיי האבן אלעס, און זיי פילן זיך נישט שוואך, דארף מען זיין זייער קערפול.
רנ"ז – עבודת עבד בעבד עברי
שלא לעבוד בעבד עברי עבודת עבד. א עבד עברי זאל מען נישט מאכן ארבעטן מיט שווערע אדער בזיונות'דיגע ארבעט, שנאמר לא תעבוד בו עבודת עבד.
רנ"ח – מכירת עבד עברי
שלא למכור אותו ממכרת עבד. מען זאל אים נישט פארקויפן אויף די מארק, ווי ס'איז דא א מארק ווי מען שטעלט ארויף אויף א סטעידזש און יעדער איינער קען באטאפן דעם עבד און מאכן זיכער אז ער איז א גוטער עבד. נישט אזוי זאל מען דיעלן מיט א איד, מען זאל אים פארקויפן בדרך כבוד.
רנ"ט – עבודת פרך
שלא לעבוד בעבד עברי בפרך. דאס איז אויסער די איסור פון בזיונות'דיגע ארבעט, דא איז די זאך אז מ'מאכט אים טון שווערע ארבעט, שנאמר לא תרדה בו בפרך. ער צייכנט צו אז ער מיינט צו זאגן עפעס וואס דו דארפסט נישט באמת. סתם אזוי, דו נוצט אויס, ס'איז א שאד אז דער עבד זאל נישט ארבעטן, און דו געסט אים עפעס צו טון וואס דו דארפסט נישט. פרך איז וואס מ'האט געטון אין מצרים.
איך מיין אז דער איסור איז אויך ביי נישט א עבד. ס'איז אפשר א קל וחומר, איינער האט אן ארבעטער און ער גיבט אים צו ארבעטן זאכן וואס ער דארף נישט, אדער ער גיבט א זון צו ארבעטן. איך מיין אז ווען א מלמד זאגט פאר א אינגל ער זאל אפשרייבן פופציג מאל די זעלבע זאך, איז עס עבודת פרך אדער נישט? ער איז עובר אויף "לא תעבוד בו בפרך"? קען זיין. יעדער איינער זאל פרעגן זיין לאקאלע מנהל... אבער מ'דארף וויסן, אויב דער מלמד מיינט אז "צורך חינוך" איז א היתר אויף כל המצוות שבתורה... א עבד עברי האט זיך שוין פארקויפט בגניבתו, דאס איז שוין א שטיק חינוך, און אויף יענעם זאגט מען אז ס'איז אן עבודת עבד. א אינגל אין חדר איז דאך נישט ערגער פון אים.
ס'קען זיין אז ווען מ'מאכט א קינד טון א פאנישמענט וואס איז א בחינה פון עבודת פרך, איז דאס דער צער דערפון – אז אן אומגעלונגענער רבי האט מיר יעצט געקנייטשט די אויערן אדער אריינגעווארפן אין גארבידזש... ס'איז א מורא'דיגע ווייטאג. ס'איז דא אן ענין פון חינוך, אבער ס'איז דא ווי מ'מעג יא געבן פאנישמענט, אבער ס'איז אן אמת'ע עבודה.
ר"ס – עבד עברי הנמכר לגוי
שלא להניח הגוי לעבוד בעבד עברי... בפרך. נישט נאר טאר מען אליין נישט מאכן אן עבד עברי ארבעטן בפרך, נאר אויב איז אן עבד עברי געווארן פארקויפט פאר א גוי, זאל מען אים נישט לאזן, שנאמר לא ירדנו בפרך לעיניך, זאלסט נישט צולאזן ווי מ'מאכט אים ארבעטן שווער.
איך מיין אז ס'קען זיין אז די מצוה פון פדיון שבויים as we know it, אזוי ווי רבי משה לייב סאסובער איז ארומגעלאפן און געראטעוועט אידן פון די פריצים, איז געווען מער ענליך צו די מצוה. די זאך אז א פריץ האט א איד און ער קען טון מיט אים וואס ער וויל, ער קען זיין אזוי רשעות'דיג אויף אים, טו עס נישט צולאזן.
רס"א – מכירת אמה עבריה
שלא למכור אמה עבריה לאחר. אן אמה עבריה, נאכדעם וואס דו האסט איר גענומען, טארסטו איר נישט ווייטער פארקויפן, שנאמר לא ימשל למכרה... בבגדו בה. ער האט בוגד געווען אין איר מיט דעם וואס ער האט נישט מקיים געווען די מצוה פון "יעדה", פון איר נעמען פאר א שידוך.
רס"ב – שארה כסותה ועונתה
שלא למנוע מאמה עבריה היעודה שארה כסותה ועונתה. אן אמה עבריה וואס איז יעודה, וואס איז געווארן א כלה, זאל מען נישט מונע זיין פון איר די דריי זאכן. שנאמר שארה כסותה ועונתה לא יגרע.
איך האב נעכטן געלערנט מיט א חתן, האט ער מיר געזאגט אז "שאר" קען מיינען אלע פיזיקל נידס (מזונות), "כסות" איז אן ענין פון כבוד, ווייל מען דארף קויפן שיינע בגדים, דאס מיינט איר געבן כבוד, און "עונתה" מיינט איר געבן אלעס וואס זי דארף אימאושענעלי.
און והוא הדין לשאר נשים, ס'איז א קל וחומר: אויב פאר א סארט ווייב וואס איז אן אמה העבריה דארף מען אזוי טון, איז זיכער אז א געהעריגע ווייב איז אזוי די מצוה. קען זיין אזוי ווי מיר האבן דא געהאט שלא להונות ביי די וואס זענען מער וואלנעראבל (גר, עבד), קען זיין זי איז אויך די פרוי וואס איז די מערסטע וואלנעראבל, ווייל זי האט נישט א חשוב'ע טאטע וואס פייט פאר איר, זאגט דאך די תורה "שארה כסותה ועונתה לא יגרע", און אזוי אויך אלע אנדערע פרויען.
רס"ג-רס"ד – אשת יפת תואר
שלא למכור אשת יפת תואר. א מענטש איז געגאנגען אין מלחמה און ער האט געזען אן אשת יפת תואר, ער האט זיך מגייר געווען, ער האט זי גענומען מיט איר. נאכדעם וואס זי האט געטון די "ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים", טאר ער איר נישט פארקויפן ווייטער. ס'איז זייער ענליך צו שלא למכור אמה עבריה. שנאמר ומכור לא תמכרנה.
שלא לכבוש אשת יפת תואר להיות שפחה. ווען ער נעמט איר אהיים, קען ער איר נעמען פאר א ווייב, אבער ער קען איר נישט נעמען צו ווערן א שפחה. שנאמר לא תתעמר בה.
רס"ה-רס"ו – לא תחמוד ולא תתאוה
שלא לחמוד, שנאמר לא תחמד אשת רעך.
די נעקסטע איז שלא להתאוות, שנאמר לא תתאוה בית רעך.
דער רמב"ם לערנט אין הלכות גזילה אז "לא תחמוד" מיינט ווען מ'טוט פעולות בעיסד אויף דעם חשק, מ'לייגט גרויסע פרעשור אויף יענעם ער זאל דיר פארקויפן. אבער "לא תתאוה" איז בלב, מ'איז עובר אויף לא תתאוה אפילו אויב מ'טוט נישט נאכדעם א פעולה. דאס איז די מיין התאוות וואס ברענגט נאכדעם פעולות.
אויף די קשיא פון אבן עזרא און אנדערע, וויאזוי קען מען טאקע מצווה זיין אז מ'זאל נישט האבן אזא פילינג? איז דער תירוץ אזוי ווי מיר האבן נעכטן געלערנט ביי "שלא לחשוב" – ס'איז געזאגט צו מיינען צו מאכן א דעסיזשן, קען אויך דא מיינען נישט צו געבן א פילינג (נישט ענטערטעינען די מחשבה).
אקעי, אקעי. מ'דארף פרעגן די רבנים ווען איז מען עובר "לא תתאוה", איך ווייס נישט די תירוץ. איך האב געפרעגט א איד אין עניני שידוכים צו ווייסן ווען מ'איז עובר. און לכאורה די אידן וואס גייען ארום אפפערן מענטשן געלט פאר זייערע הייזער, איז געהעריג "לא תחמוד" די רייזע. ס'איז ממש גערעדט פון דעם. אבער ס'קען זיין לויט'ן רמב"ם [אז ס'איז אן איסור], אבער לויט אנדערע איז סתם אפפערן נארמאל נישט, נאר שיקן אינטער שליחים, מאכן און לייגן פרעשור. דאס איז די ערשטע אופן.
די צווייטע אופן, ווייל דאס איז די דרך מקח וממכר אויף די וועלט. אבער איך טראכט אן אנדערע זאך. ס'שטייט דאך, ווען מעג מען יא האבן קנאה? "קנאת סופרים תרבה חכמה". אבער וועלכע מין קנאת סופרים תרבה חכמה? נישט דאס וואס ער גייט און טראכט "אה, איך וואלט ווען געוואלט זיין א תלמיד חכם", מיט דעם געשעט גארנישט. ס'מיינט ווען מ'הייבט אן עכט ערנסט ארבעטן דערויף. ס'איז די זעלבע מידה ביי לא תתאוה און לא תחמוד, די זעלבע מידה ווען די קנאה וואס איז היתר, מיינט אויך ווען מ'הייבט אן עפעס צו טון ערנסט, נישט די מחשבה אליין און מ'מאכט גארנישט.
מצוה רס"ז – שלא יאכל השכיר שלא בשעת גמר מלאכה מן המחובר שהוא עושה בו
רס"ז, שלא יאכל השכיר שלא בשעת גמר מלאכה מן המחובר. און מיר האבן נאך פריער געלערנט אז מ'לאזט עסן פון די פירות אין די פעלד. אבער ווען ער האלט נישט אינמיטן, שלא בשעת גמר מלאכה, דאן מעג ער עסן פון די פירות וואס זענען אפגעשניטן, אבער ער טאר נישט גיין אראפשניידן פון די בוים. שנאמר וחרמש לא תניף [על קמת רעך], אז ער זאל נישט גיין אראפרייסן פון די פירות וואס זענען מחובר נאך.
מצוה רס"ח – שלא יקח השכיר יתר על אכילתו
רס"ח, שלא יקח השכיר יתר על אכילתו. א שכיר אוכל, בשעת די ארבעט מעג ער עפעס טועם זיין פון די עסן, אבער ער טאר נישט נעמען צופיל. שנאמר ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל כליך לא תתן.
איך האב אמאל געטראכט אז אין אונזער מציאות מיינט עס אזוי ווי א מענטש גייט צו א שלום זכר, קען ער אביסל טועם זיין, אפשר קען ער אפילו אהיימנעמען אפאר טשאקאלאדס פאר די קינדער אדער א פעקלע. אבער אויב נעמט ער ארויס א גרויסע בעג פון זיין טאש און ער הייבט אן פאקן, דאס איז שוין... די תורה זאגט אונז אז מ'דארף וויסן די מידה ומשקל. אויף איין וועג דארף מען רחמנות האבן אויף די ארבעטער אין יענעמ'ס פעלד, און דו זעסט ער האט א תאווה, יא, ס'איז א נעבעך מיט תאווה, דו ביסט זיך מתאווה אויף די תבואה, אויף די ארבעטס סטאף, אבער ס'מיינט נישט אז דו קענסט יעצט ארויסנעמען א מעסער און אפשניידן און אהיימנעמען מער וויפיל די שיעור. דאס איז אבער ביי א שכיר, אבער ביי א שלום זכר איז דא אן אנדערע הלכה וועגן דעם. עניוועיס, ס'איז נישט דיינס, ס'איז נאר דיינס כדי צו מעגן עסן. יא, איך זאג, אז די מצוה איז אזוי ווי מ'זאל וויסן ווי איין און ווי אויס. מ'האט רחמנות אויף דיר און דו מעגסט עסן, אבער ס'מיינט נישט אז ס'האט נישט קיין גבול.
מצוה רס"ט – שלא יתעלם מן האבדה
ווייטער. מצוה רס"ט, שלא יתעלם מן האבדה. מ'טאר זיך נישט שמאל עין זיין אז מ'זעט אן אבידה, און אויב ס'איז דא, זאל מען עס נעמען און טון די מצוות פון השבת אבידה. שנאמר לא תוכל להתעלם.
מצוה ר"ע – שלא להניח בהמה רובצת תחת משאה בדרך
ר"ע, אז אויב א מענטש זעט א בהמה, האבן מיר עס געלערנט אויך אין די פריערדיגע שיעורים, אז ס'איז א מצוה פון עזוב תעזוב. ס'איז דא א לאו אז מ'זאל עס נישט אפלאזן אזוי ווי ס'איז. שלא להניח בהמה רובצת, אז די בהמה ברעכט אונטער אונטער א שווערע משא. שנאמר כי תראה חמור שונאך וגו' לא תעזוב לו, נאר וואס דען? מ'זאל ארויסהעלפן. דאס איז די מצוה פון פריקה.
די צוויי מצוות זענען למשל א גוטע עקזעמפל וואס איך האב דיר געזאגט צווישן די שיעורים, אז ס'איז אביסל פאני אז מ'נעמט די מצוות עשה און מצוות לא תעשה, ווייל ס'מיינט נישט גארנישט די שלילה. ס'איז א חסרון, אבער דו זאלסט נישט פארשטיין די שיעור. כלל למעיין אפקמינא, ס'איז א סיבה, ס'קען זיין טעכניש, למדניש, הלכה'דיג, אבער ס'איז אויסגעהאלטן אז מ'מאכט א ליסט. לאו שאין בו מעשה אויך קען עס א נתינת טעם זיין? עס קען זיין. איך זאג אז ס'איז אביסל פאני ווען מ'פארציילט די מעשה אזוי... אונז ווייסן נישט, דאס קען שוין זיין פון די סודות התורה, פארוואס געוויסע זאכן האט דער אייבערשטער געזאגט, סיי אויף אן אופן פאזיטיוו, סיי נעגאטיוו, נישט קלאר. די סודות התורה מיינט אז אונז ווייסן נאך נישט. איך וועל טרייען צו פיינדן אן ענטפער. איך קען איינס פאר נישט, ס'איז א סוד. איך ווייס נישט. מ'דארף מאכן די ליסט צוזאמען, אזוי ווערט טאקע געטון אינעווייניג אין די ספרים. אבער ס'שטייט נישט קיינמאל אז מ'דארף מאכן אזוי די ליסט.
מצוה רע"א – שלא לעשות עול במדה
רע"א, דא הייבט זיך אן געוויסע ענינים פון מכבד זיין אנדערע מענטשן באופן הראוי, נישט באגנב'ענען אנדערע מענטשן, נישט נאר געלט, מ'וועט זען "לא תעשו עול במשפט" און אזוי ווייטער.
רע"א, שלא לעשות עול במדה. מיר האבן פריער געלערנט אונאה במקח וממכר. ס'איז זייער אינטערעסאנט, ווייל ס'איז זייער ענליך צו אונאה במקח וממכר, ס'איז אבער אן אנדערע אופן. שנאמר לא תעשו עול במשפט [במדה]. וואס טייטשט דאס? למשל, האבן א נישט ריכטיגע... דיין סקעיל זאל זאגן אז ס'איז א פונט ווען ס'איז ווייניגער ווי א פונט, וועסטו קענען נעמען מער געלט. קומט די תורה און זאגט לא תעשו עול במשפט המדה. וואס טייטשט במשפט במדה? די ריכטיגקייט פון די מדה זאל נישט זיין אף (off). די אנדערע וועג צו פשט, וואלט געמיינט אז די פסוק זאגט צוויי זאכן: עול במשפט, חוץ פון דעם במדה, במשקל ובמשורה. אבער די סתם ספרי חכמים האבן מקבל געווען פון משה רבינו און זיי האבן געזאגט ניין, "משפט המדה". דאס הייסט, ווען א איד גייט אין געשעפט און ער בעט א חתיכה, דעמאלט וויפיל באקומסטו... די סקעיל (scale) איז כאילו די דיין וואס פסק'נט וואס איז די ריכטיגע פונט. האסטו א וועג פון משחד זיין און קאראפטן דעם דיין און מאכן אז די מדה זאל נישט זיין גוט.
מצוה רע"ב – שלא להיות אצלנו אבן ואבן איפה ואיפה
זאגט ער, לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה. דאס איז דער פסוק, אז נישט נאר מען זאל עס נישט ניצן, נאר מען זאל בכלל נישט האבן די מין קליי מאשקעס פון פאלשע איפה ואיפה, אבן ואבן, לא יהיה לך בביתך [וגו']. ס'מיינט טאקע ס'נישט האבן בכלל, אדער ס'נישט האבן אויף צו ניצן? ס'נישט האבן. וואס הייסט צו ניצן? א מוזעאום? א מוזעאום דארף האבן זיינע אייגענע הלכות. לא יהיה לך, מ'זאל עס בכלל נישט האבן. קען זיין אז דאס האבן איז אזוי ווי מ'זאל נישט אריינגיין אין א נסיון, א מענטש זאל נישט קומען נאנט צו א נסיון. ס'איז דא אסאך מצוות וואס זענען נענטער צו אנדערע מצוות, לאו דווקא אז יעדע זאך איז די פראבלעם.
לא תחמוד אויכעט, דער רבי האט אמאל געזאגט אין דער רמב"ם שיעור אז דער רמב"ם זאגט אז לא תחמוד איז כהלכה דער סוף צו גנב'ענען. ס'איז נישט פשט אז דאס חמד'ן אליינס איז אן איסור, נאר ווען מ'איז חומד, געווענליך קומט עס צו גנב'ענען. סאו, לא תתאוה ברענגט זיך צו לא תחמוד. ס'קען זיין אזוי. אין ספר המצוות שטייט אויך "סופו מלסטם". דער רמב"ם האט אויך געזאגט אז דער איסור איז אליין דאס פרעסן. אבער קען אויך זיין יענץ, קען זיין דאס איז דער איסור ווייל מ'וויל צו פרעסן, און ס'איז כדאי אז מ'זאל נישט ווערן קיין גנב.
מצוה רע"ג – שלא לעול המשפט
רע"ג, שלא לעול המשפט. נישט טון קיין עוול במשפט. דאס איז א מצוה אויף די דיינים, ווי רש"י זאגט אין פרשת יתרו, לא תשא שמע שוא.
מצוה רע"ד – שלא ליקח שוחד
און אויך שלא ליקח שוחד, אז דער דיין זאל נישט נעמען קיין שוחד, צו נעמען שוחד לטובת הצדק. שנאמר ושוחד לא תקח.
מ'דארף וויסן אויב דער איסור איז אפשר אויך אויף פשוט'ע אידן. למשל, א בעל הבית פון א מוסד און ער נעמט אריין ווער ס'גיבט אים געלט, קען זיין אז ער איז עובר אויף לא תקח שוחד. אזוי ווי מיר האבן געלערנט אז די מדה איז א מין משפט, קען אויך זיין אז דער מענטש וואס דארף מאכן משפט צו מ'זאל יא ארייננעמען יענעם קינד אדער נישט, איז ער א שופט יעצט, און ווען ער טוט עס, איז ער עובר אויף לא תעוול במשפט. איך געדענק אז ס'איז דא, ווייל היינט למשל אין די געזעץ, למשל אז איינער איז א חבר כנסת וכדומה, און ער זאגט אז ער טוט נישט נעמען שוחד, וועלכע דין? על פי הלכה איז נישט קלאר, ער מאכט נישט קיין דין. ס'איז דא יא פוסקים וואס זאגן אז ס'איז דא אן איסור. קען מען זאגן אז א שופט איז דא פארשידענע מינע וועגן פון זיין א שופט. יעדער מענטש וואס האט עפעס א געוויסע פאוער און ער אביוזט זיין פאוער, איז ענליך צו דער שופט וואס איז מעוול במשפט. אויב ער טוט עס פאר שוחד, אויב ווער ס'גיבט אים געלט, אנשטאט פאר טוילן. ער האט עפעס הנאה, ער דארף זוכן טובת הציבור, אזוי ווי א מנהל וואס דארף זוכן לטובת המוסד, לטובת כלל ישראל, אבער ער זוכט זיין אייגענע טובת. איך הער, איך הער. און אויב ס'איז א גאנצע מוסד איז לטובת עצמו, וואס איז א פריוואטע מוסד, דעמאלטס איז ווי א מוסד דארף זיך טוישן פון שער התלמוד, און מען דארף עס הייסן מקח שוחד. מוסד איז מקח שוחד. אקעי.
מצוה רע"ה – שלא לכבד גדול בדין
רע"ה, אויך איז דא א וויכטיגע הלכה. עס קומט א גרויסע איד אין תורה? דארף מען קוקן נאר אויף די ענין של עצמו, און נישט מכבד זיין א גדול בדין. אזוי ווי זיי האבן געלערנט, א שיינע ווארט אין דעם וואכדיגע פרשה פרשת יתרו, און די פאריגע וואכדיגע פרשה יתרו האט געזאגט אז פאר משה זאל מען ברענגען "כל דבר הגדול". עס שטייט נישט די קעיסעס וואס רעדט זיך פון א מיליאן דאלער, אדער וואס צוויי חשוב'ע מענטשן האבן אויף די דין תורה. אבער למעשה עס שטייט "כל דבר הקשה". עס איז שווער אויסצופיגערן, נישט די וואס עס איז דבר הגדול, עס קען זיין א קליין געלט, אדער סימפל מענטשן, אויף ווייל עס איז א דבר הקשה זאל מען ברענגען ביי משה.
עניוועי, עס איז זייער א שווער הלכה אויסצופירן די שלא לכבד גדול בדין, שנאמר ולא תהדר פני גדול. איך ווייל איך האב נישט געזען קיינער איז מצליח אז עס צו טון. עס איז נישט דא אזא זאך אז עס קומט א שיינע איד וואס עס איז פון די תורה צוזאמען מיט... ס'איז אן אויפטו. ווייל דער דיין גייט נישט קענען עומד זיין, ס'איז זייער שווער. איז די איינער זייער חבר מיט יענעם, מיט זייער מחוצן. איך רעד נישט נאר א חבר, עס איז חלל. אויב עס קומט א שיינע איד, א גביר, קומט איבער סיי אינער און נעמט אים אין די תורה. עס איז נישט מעגליך צו... איך ווייס נישט וויאזוי מ'איז מקיים. חוץ אויב מ'מאכט זיך אזוי ווי בליינדער. קען מען נאר אפשר נישט צו טראכטן צו עס איז דא ערגעץ פאנעמעס, עס האט נישט קיין א לאדינע דין. ווייל דין מיינט אז עס איז א בית דין וואס איז באלאנגט פאר די שטאט, און עס איז נאר אז צוויי מענטשן האבן מקבל געווען אז עס איז א בית דין של הדיוטות וואס עס האט נישט קיין דין דעם. מעג מען, דארף וויסן. העלפט, דאס איז א טעקניקל סאלושען וואס בלייבט די עקטשועל פראבלעם, רעיט? יא.
מצוה רע"ו – שלא יירא הדיין בדין מאדם רע
די אנדערע זאך איז אויך גייט שווער, שלא יירא הדיין בדין מאדם רע. שנאמר לא תגורו מפני איש. עס איז אויך גייט שווער, ווייל אסאך א מיט מענטשן פאר דעם הארעם מאנגט גייטש ארויסשלעפן פון דעם געלט – עס איז אויך קיין שווערע זאך. וואלען זיי מענטשן מיט די "רג套ה"? עס איז גוטע מענטשן אזוי ווי דיר, כאל מיר דיר נישט פראדן, איהם איוק האב האב דער פראדן. איך שלא להתדל—איך זיי שוין עסט אויך א וואויל איד ר' יוסף. מצוה רע"ו. א מענטש זאל אויך נישט מורא האבן. לא תגורו, נישט מורא האבן אז ער גייט זיך נוקם זיין. שלום, לא תגורו. עס איז איין אינטרעסאנט, אלע סארט מענטשן זענען א פראבלעם פאר די דיינים. א גוטער מענטש, א גביר, אן ארעמאן, א שלעכטער מענטש. איינער האט מורא פון די איש מכובד, איינער האט מורא פון די גבר אלם, איינער האט מורא פון די עני.
מצוה רע"ז – שלא לרחם על עני בדין
שטייט שוין אזא, שלא לרחם על עני בדין [שנאמר ודל לא תהדר בריבו], מען זאל פסק'ענען א דין מיט אמת. דו קענסט שוין נעמען דא לויט היידער בריוו, דו דארפסט דאך לאזן וויסן די פאסטן צו מ'מעג נאכ'ן ענדיגן די תורה צו מ'מעג זאגן די עושר, אבער האב דאך רחמנות אויף וועמען געהערט צו דיר.
ער זאל נישט מורא האבן.
עס איז דאך אינטערעסאנט, אלע סארט מענטשן זענען א פראבלעם פאר די בית דין. סיי ער איז א גוטער מענטש, סיי ער איז א גביר, סיי ער איז אן ארעמאן, סיי ער איז א גוטער מענטש, סיי ער איז א שלעכטער מענטש. איין דיין האט מורא פון די איש מלחמה, איין דיין האט מורא פון די גבר אלם, און איין דיין האט מורא פון די עני. דערפאר שטייט דאך (רעז) שלא לרחם על עני בדין, מען זאל פסק'ענען א דין מיט אמת.
דער קישינעווער רב האט א בריוו וואו ער שמועסט אויס די פסק'ענען, צו מען מעג נאכ'ן ענדיגן די תורה זאגן דעם עושר: "אבער האב דאך רחמנות אויף וועמען דו גייסט דן זיין". קען אפשר זיין, איינמאל דו האסט געזאגט מיט די תורה, אלס ענקער דין, דין תורה, מיט די תורה וועלן לעבן, איז אזוי. אבער יעצט בעט איך דיך אלס... דו ביסט דאך אויך דער רב וואס זארגט פאר די קהילה, חוץ פון די דין, זאל ער מאכן אן אפיל חוץ פון די בית דין.
אבער מ'דארף געדענקען אז דין איז דין. נישט נאר דאס, נאר אפילו רש"י אין פרשת קדושים אויף לא תעשו עול במשפט, זאגט רש"י: "שלא תאמר איש פלוני עשיר הוא או בן גדולים הוא, היאך אכלימנו ואראה בבשתו? לכך נאמר ולא תהדר פני גדול. ושלא תאמר איש פלוני עני הוא ובעל הבית עשיר הוא ומצוה לפרנסו, אזכנו בדין ונמצא מתפרנס בנקיות. לכך נאמר ודל לא תהדר בריבו". אפילו יענעם קומט זיך אן עונש, אבער דו טוסט עס כדי ער זאל זיך דערנערן, איז נישט ביי די תורה.
אויך איז דאס א זייער שווערע זאך פאר געוויסע מענטשן. יא, רש"י אין פרשת משפטים, (רעט) שלא לרחם על המזיק בדיני קנסות. ווען עס קומט דיני קנסות פאר א בית דין, איינער קומט זאגן, "יענער האט מיר בא'גנב'עט און ער דארף מיר צאלן קנס, קנס כפל", זאלסטו נישט רחמנות האבן און זאגן, "איך נעם נישט די סכום כפול".
רש"י אין פרשת דברים, (רפ) שלא להטות משפט גרים ויתומים, איז זייער ענליך צו שלא לרחם על עני בדין. אבער דא מיינט עס פארקערט, אז דו זאלסט נישט, ווייל ער איז א יתום, זאלסטו נישט מורא האבן צו נעמען פון אים שוחד און פסק'ענען קעגן דעם יתום.
ס'איז אויך זייער שווער. די אמת איז, אפילו מעטאפיזיש, פילאזאפיש, איז זייער שווער די הלכות. אפשר וועסטו פארשטיין דאס בעסער, ווייל ס'איז נישט אמת'דיג דא אזא זאך ווי דין וואס האט נישט צו טון מיט וואס איז מענטשלעך, וואס איז ריכטיג. דו קענסט זאגן, רחמנות מיינט אביסל מער, אבער די גאנצע דין איז געבויט אויף רחמנות. יענער בא'גנב'עט מיר, און דו האסט נישט קיין רחמנות אויף אים?
אבער נאכאמאל, אויב דו פאוקעסט אויף וואס די סטארי איז געווען, פונקטליך וויאזוי ס'איז געלעגן, וויאזוי ער האט עס גענומען, דו פאוקעסט נישט אויף די מענטשן. ס'איז געווען א איד, וואס איך מיין ר' אשר פריינד, ער האט זייער ליב געהאט צו קענען נאר די ערשטע נעמען פון די מענטשן וואס קומען צו אים. ער האט געזאגט: "איך קען די לעצטע נאמען? אים גיי איך מכבד זיין ווי א פרידמאן, אים גיי איך מכבד זיין ווי א פריינט? ניין. אשר, יענקל, משה, שלמה. קוק נישט אויף די מענטשן, דו קוק אויף די סטארי. וואס איז געווען? וואס איז געווען די היזק? ווער האט געמאכט די היזק?"
דאס איז געווען די יונגעלייט זענען געזיצן מיט די טליתים, און איך האב געקוקט, זיי האבן געזאגט אויף די מרדכי: קוק נישט אויף די מענטשן, קוק די היסטאריע, די מעשה כפי שהיו. דו גייסט ווייטער אריין אין די זעלבע שאלה, ער קען זיין א מלמד אין חדר, אדער עפעס אזוי, האט ער אויך עפעס א דין דיין אין די זעלבע וועג. אויך "להטות משפט" איז דארט א זייער וויכטיגע זאך. ווייל אמאל, דא דער אינגל, אלעמאל מאכט ער פראבלעמען, אפשר האט ער נישט געטון די זאך, ער האט געטון אנדערע זאכן? ניין, האלאו. אויב וואלט ער נישט געקומען צו די פארט, וואלט ער געלייגט פאר אים די מורא. ער וואלט דאך געפלעגט מאכן אזוי. אבער ער טראכט נישט מיט די גרונקל.
מצוה רפ"א
(רפא) שלא לשמוע מאחד מבעלי דינין ואין חברו עמו.
ס'איז גרינגער אסאך מאל, אקעי, לאמיר הערן איין מענטש אויף אמאל די טענות. מען טאר עס נישט טון, ווייל אזוי ווי ס'שטייט לא תשא שמע שוא. אינטערעסאנט, ס'ווערט אנגערופן שוא, ווייל ווען יענער הערט נישט, גייט זיין שוא. מיינט מען אפשר לשון הרע? ווייל לשון הרע, דאס איז טאקע די דין דארף זיין, יענער דארף האבן די רעכט. ניין, יענער דארף האבן די רעכט צו מגיב זיין.
ס'איז אויך א זייער שווערע הלכה, הלכה פון סנהדרין. ס'איז א שווערע הלכה, ווייל ווען דו דיעלסט מיט צוויי מענטשן, איז אייביג דער מענטש נעמט א קאפ אויף וואס ער וויל מאכן. דו ווייסט אייביג, ווייל איינער פון די צוויי וועט האלטן זייערע זאכן צוריק צו זאגן. דער אמת וועט מער ארויסקומען ווען זיי קענען רעדן און יענער איז נישט דא. אבער ביי דין תורה איז פארקערט, דו ווילסט אז יענער זאל טאקע זיין מקבל די בירור. ווייל דא די אמת פנים פון איין בעל חוב, דו ווייסט נישט אז א מענטש קען עס זאגן פאלש, וועגן דעם איז עס א שמע שוא.
מצוה רפ"ב
(רפב) שלא לנטות אחרי רבים בדיני נפשות אם היו המחייבין יותר על המזכין אחד.
דאס הייסט, מ'גייט דאך ביי בית דין גייט מען אייביג נאך וואס די רוב זאגט. אבער דאס איז נאר אויב די רוב איז מער ווי איינס. אויב די רוב איז דא א בית דין פון כ"ג, און ס'איז צוועלף קעגן עלף, קענסטו נישט מאכן אז איין מענטש זאל זיין דער... בדיני נפשות. "ונטו אחרי רבים להטות".
מצוה רפ"ג
(רפג) שלא ילמד חובה מי שלמד זכות תחלה בדיני נפשות.
עס איז געווען א דיון פון דיני נפשות, און א מענטש האט מלמד זכות געווען, ער זאל נישט צוריקציען און נאכדעם זיין מלמד חובה. שנאמר לא תענה על רב לנטות. שוין, אינטערעסאנט, וואס טוט זיך אז דער מלמד זכות האט שפעטער איינגעפאלן אז ער איז נישט געווען גערעכט? ער קען נישט. דאס איז די הלכה. מען זוכט וועגן נישט צו מעניש זיין אין דיני נפשות.
מצוה רפ"ד
(רפד) שלא למנות בדיינין אדם שאינו חכם בדברי תורה אף על פי שהוא חכם בחכמות אחרות.
ס'איז גראדע א גאנץ אפטע זאך. מען נעמט אסאך מאל אין בית דין, מען וויל האבן א דיין וואס קען זיך גוט אויס אין פיינענשלס, ער זאל פארשטיין די לאוס, ער זאל פארשטיין. מען נעמט אריין א דיין וואס איז א שטיקל סאושעל ווארקער אין דיני תורה... אבער מען דארף מאכן זיכער אז ער קען אויך די הלכות. שנאמר לא תכירו פנים במשפט.
אינטערעסאנט, איך געדענק "לא תכירו פנים במשפט" די אנדערע טייטשן איז אויך א מין וועג פון נישט מכבד זיין א חשוב'ע מענטש. אבער דאס וואס דער רמב"ם לערנט, איז דאך די מדרש לערנט, אז חז"ל מקלג'ן אז דאס מיינט "לא תכירו פנים במשפט" די וואס זענען ממנה די משפט. דאס הייסט, אז דא איז דא א משפט פון מאכן די משפט. רעדט מען פון די משפט, וואס זיי זאלן נאר נעמען די וואס זענען ראוי ווייל זיי קענען לערנען. ווען די "לא תכירו פנים", דער רמב"ם מאכט, זאגט חכמה חכמות אחרות, אבער איך געדענק אין דארט שטייט אויך אז אויב האט ער א גרויסע בארד, ער איז א שיינע איד, קוק נישט אויף זיין פנים, נאר קוק אויף זיין וואס ער קען לערנען, די הלכות.
מצוה רפ"ה
(רפה) שלא להעיד בשקר, זאלן שווערן אויף שקר, שנאמר לא תענה ברעך עד שקר.
מצוה רפ"ו
(רפו) שלא יעיד בעל עבירה. איינער וואס איז נישט כשר לעדות, זאל מען נישט אננעמען זיין עדות, שנאמר אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס.
מצוה רפ"ז
(רפז) שלא יעיד קרוב. א קרוב קען נישט מעיד זיין אויף זיין קרוב, שנאמר לא יומתו אבות על בנים. ופירוש השמועה למדו מכאן שלא יומתו אבות בעדות בנים, וכן שאר קרובים.
מצוה רפ"ח
(רפח) שלא לכרות הדין על פי עד אחד. א דין קען מען נאר פסק'ענען לויט צוויי עדים, שנאמר לא יקום עד אחד באיש.
מצוה רפ"ט
די נעקסטע מצוה איז (רפט) שלא להרוג נקי, מ'זאל נישט הרג'ענען א מענטש וואס איז נישט מחויב מיתה, שנאמר לא תרצח. דו זעסט אז דער רמב"ם האלט אויך אז רציחה מיינט murder, נישט סתם killing. מענטשן זאגן, מען טאר נישט הרג'ענען מענטשן, וואס שטייט לא תרצח. עס איז נישט סתם. לא תרצח איז א ווארט פאר א געוויסע זאך, פאר א הריגת נקי. איינער וואס איז נישט נקי, וואס שטייט זיך? אלע מענטשן זענען נקי. איך מיין צו זאגן, אז ווען מ'האט גע'פסק'נט אז יענעם קומט זיך מיתה, איז ער נישט קיין הריגת נקי, דאס איז פשוט אזוי. אדער, ער מיינט צו זאגן די הריגת מלחמה, למשל. ער זאגט אז די הריגה איז נישט קיין ייהרג ואל יעבור, וועלכע איך מיין רציחה. הרג'ענען און רציחה איז נישט די זעלבע זאך.
מצוה ר"צ
(רצ) שלא לחתוך הדין באומד הדעת. אז א דיין זאל נישט פסק'ענען א דין סתם ווייל אזוי איז אים איינגעפאלן. מ'רעדט דא פון דיני נפשות, מיין איך. אז צוויי עדים גופו של דבר. מ'איז נאר בודק אויף קלארע עדות, שנאמר ונקי וצדיק אל תהרוג. דאס איז די מעשה פון די עדות וואס האבן געזען די מעסער, יא, אז ער איז אריינגעלאפן מיט א מעסער. יא. אבער ס'איז דא אזא רמב"ם וואס זאגט נישט קלאר אז ער מיינט דא ביי דיני נפשות, אבער מ'פארשטייט עס נאר פון די פסוק, יא.
מצוה רצ"א
(רצא) שלא יורה העד בדין שהעיד בו בדיני נפשות. אויב איין עד האט געזען דיני נפשות, זאל ער בכלל נישט קומען עד זאגן אויב ער האט נישט קיין צוויי עדים. דו זעסט אזוי? איך מיין אז ס'שטייט אז איין עד... "שלא יורה", ער זאל נישט זיין איינער פון די דיינים. "אין עד נעשה דיין", דאס איז די הלכה פון "אין עד נעשה דיין". אנטשולדיגט, איך האב נישט גוט געלערנט. "שלא יורה", דער עד זאל נישט זיין דער מורה, זאל נישט זיין דער דיין, בדין שהעיד בו בדיני נפשות. נאכדעם וואס ער האט מעיד געווען בדיני נפשות, ווערט ער נישט אליין דער דיין.
מצוה רצ"ב
(רצב) שלא להרוג מחוייב הריגה קודם שיעמוד בדין. אפילו ווען מ'ווייסט אז ער איז מחויב הריגה, זאל מען אים נישט הרג'ענען פאר מ'האט אים מעמיד געווען בדין, שנאמר ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט.
מצוה רצ"ג
(רצג) שלא לחוס על הרודף. איינער וואס איז א רודף, ס'איז קאנעקטעד. אזויווי ווען איינער האט געהארגעט אין די פעסט, דעמאלטס דארף מען מאכן א גאנצע דין תורה. אבער איינער איז יעצט רודף אחרי חבירו להורגו, זאל מען נישט רחמנות האבן, להרגו קודם שיגיע לנרדף, ויהרגהו, אפילו אם הרודף הוא קטן או אשה, שנאמר וקצותה את כפה לא תחוס עינך. אזא פאל וואס ס'איז נישטא האבן רחמנות. רחמנות דארף מען האבן ווען מ'קען שוין עניוועי נישט ראטעווען, און יעצט איז נאר די שאלה וועגן אן עונש. דעמאלטס דארף מען האבן רחמנות. אבער ווען יענער האלט אינמיטן זיין רציחה, דארף מען אים סטאפן בכל מחיר.
מצוה רצ"ד
(רצד) שלא לענוש האנוס. א פרוי וואס מ'האט מענה געווען, איר קומט נישט קיין עונש, שנאמר ולנערה לא תעשה דבר. מ'קען איר נישט בלעימען. דאס איז דער איסור, א באקאנטער איסור היינט, מ'קען נישט בלעימען די וויקטים. ער זאגט, עס מיינט אמת'דיג אלע אונסים.
מצוה רצ"ה
(רצה) שלא ליקח כופר מן הרוצח. מ'זאל נישט נעמען, מ'זאל נישט לאזן אז א רוצח זאל באצאלן געלט אנשטאט זיין עונש.
מצוה רצ"ז
(רצז) שלא לעמוד על הדם. "לא תעמוד" מיינט זיך מתמהמה זיין, זיך אויפהאלטן, עס טאר נישט זיין קיין חסרון אין זריזות. פארקערט, אויב זעסטו איינעם אין סכנה, זאלסטו זיין זריז, און נישט בלייבן שטייען רואיג.
מצוה רצ"ח
(רצח) שלא להניח מכשול, שנאמר ולא תשים דמים בביתך. מיר זענען שלאזן א מכשול, עס מיינט "לא תשים דמים בביתך". לענרעך מכשול מיינט, ביי זיך אינדערהיים אדער בכלל? ווען דו זעסט א מכשול ביי אנדערע מענטשן, ס'איז נישט א סניף פון "לא תשים דמים" אינדערהיים. ס'איז א סניף, אמת, אבער יעדער איינער איז רעספאנסיבל פאר זיך אינדערהיים.
וואס איז די פראגע דא? ס'איז דא זאכן וואס "לא תשים דמים בביתך", מען זאגט נישט אויף א מעקה אז קיין נארמאלער מענטש גייט נישט אראפ פון דאך. ניין, ס'איז אמאל דא א חיוב אז "דברים העשויים להביא לידי מכשול" דארף מען מאכן א מעקה וכו'.
מצוה רצ"ט
(רצט) שלא להכשיל תם בדרך. א תמים וואס ווייסט נישט... דאס גייט פאר... "שלא להכשיל תם" מיינט מסתם אויב יענער ווייסט די סכנים, און יענער איז א משוגע, און עס זאגסטו נישט די מצוה צו יענעם סתם. אבער יענער וואס ווייסט נישט, לאזט דו זיין די מכשול. די "לא תשים דמים בביתך" האט אפשר דא לעוועלס, מען דארף פארשטיין, אפשר דארף מען עס לערנען און ווייניג זעען.
מצוה רצ"ט: לפני עור לא תתן מכשול
אבער יענער ווייסט נישט, דארפסטו זיין די... וועל, מכשול איז אפשר פאר יעדער. די ולפני עור לא תתן מכשול איז אפשר דא א לעוועל, מ'דארף פארשטיין. ס'איז דא זאכן וואס "לפני עור לא תתן מכשול" זאגט מען נישט אויף א מכיר; א נארמאלער מענטש, קיינער איז נישט עקספעקטעד. ניין, מ'זאגט אז ס'איז א חיוב אז א דבר וואס איז א חשש היזק דארף מען מאכן א מכיר וכדומה.
אבער זאכן וואס זענען אן עבירה – דארף מען קיין עבירה? אקעי. אדער אז מ'זאגט טעם, ס'איז תם בדבר, ס'איז עיוור בדבר. און פון דעם לערנט מען אויך ארויס ברוחניות, אז דו זאלסט נישט מכשיל זיין א איד ברוחניות. אזוי ווי דו זאגסט, דו זאלסט נישט מכשיל זיין א איד בעבירה.
מצוה ש': שלא להוסיף במלקות
מצוה ש', שלא להוסיף במלקות המחויב מלקות. ווען מ'געט מלקות פאר א מענטש וואס איז מחויב מלקות, טאר מען נישט צולייגן. "נו, לאמיר שוין צולייגן נאך איינס" – טאר מען נישט. שנאמר לא יוסיף פן יוסיף. און מ'לערנט ארויס פון דא אז סתם אזוי שלאגן א איד – אה, תכפושתא (מכה) – כל שכן אז ער איז נישט מחויב מלקות טאר מען נישט געבן מער ווי קיין מלקות. יא, וואלטסט געקענט זאגן ער האט שוין איבערגעכאפט די ניין און דרייסיג, אבער סתם איין פאטש? נו, איז אויך אליין אסור.
מצוה ש"א: שלא לרגל
מצוה ש"א, שלא לרגל. דאס איז נאך איינער פון די מצוות וואס איז נישט... איינער וואלט איינגעפאלן צו געבן א פאטש, ער וואלט נישט געוואוסט די מצוה. מצוה ש"א, שלא לרגל, מ'זאל נישט שפיאנירן. און אין דעם לערנט מען ארויס עניטינג רכילות, צו טראגן, "איך בין געוואויר געווארן אן אינטערעסאנטע זאך אויף יענעם", א דבר רכילות. שנאמר לא תלך רכיל בעמיך.
פון דא זעט מען אז דאס וואס א שדכן טוט הייסט נישט רכילות, ווייל אויב יא וואלטן מיר נישט דא געווען, ווייל ס'איז פאר אלעס געווען שדכנים. מ'דארף וויסן וואס מיינט יא רכילות און וואס מיינט נישט רכילות. ח"ו, נישט אלעס וואס מ'טוט טאר מען.
מצוה ש"ב: שלא לשנוא בלב
מצוה ש"ב, שלא לשנוא בלב, מ'זאל נישט פיינט האבן א צווייטן איד אין הארץ. שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך. ס'דאכט זיך אז דער רמב"ם זאגט אויף דעם, אז אויב האט מען א טענה, זאל מען אים זאגן, מען זאל עס אויסשמועסן.
מצוה ש"ג: שלא להלבין פני אדם
מצוה ש"ג, שלא להלבין פני אדם מישראל, מען זאל נישט פארשעמען א איד. ווען מען פארשעמט ווערט ער ווייס, אזוי ווי די גמרא זאגט, "אזיל סומקא", ס'גייט אוועק די רויטע קאליר פון א מענטש'ס פנים און ס'ווערט ווייס. שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. זייער געטרעפט. די ולא תשא עליו חטא מיינט אז "הוכח" – ווען מען דארף אים זאגן מוסר, זאל מען אים זאגן מוסר, אבער מען טאר אים נישט פארשעמען ווען מען זאגט אים מוסר.
מצוה ש"ד: שלא ליקום
מצוה ש"ד, שלא ליקום. די איסור פון נישט נוקם זיין על פי די תורה, די מצוה פון נישט נוקם זיין, שנאמר לא תקם. שלא ליקום מיינט, אפילו ווען מען טוט נישט צוריק, אבער מען האלט די שנאה בלב. ס'איז ענליך צו די איסור פון שלא לשנוא בלב, וואס אפילו מ'האט אים נישט פיינט, אבער מ'האלט אים די טענה, מ'האלט אים אין הארץ. ליקום מיינט אז מ'זאגט דאך, "איך בין דיר נישט נוקם, אבער איך האב דאך א טענה".
מצוה ש"ו: שילוח הקן
מצוה ש"ו, די מצוה פון שילוח הקן, שלא ליקח אם על הבנים. די איסור, די לאו פון שלא ליקח אם על הבנים, אז מ'זאל נישט צונעמען די אייער אדער די פויגלעך פון די מאמע. שנאמר לא תקח האם על הבנים.
און ס'איז אינטערעסאנט אז שילוח הקן איז אריינגעקומען דא. ס'זעט מען אז דער רמב"ם האט פארשטאנען אז שילוח הקן איז א פשוט'ע ענין פון צער בעלי חיים, הגם ס'שטייט אין די משנה אז ס'איז נישט. עניוועיס, דו זעסט וואס איך וויל זאגן דא? ס'איז אויך אויסנוצן יענעם'ס וואלנעראביליטי. אז יעצט איז א גוטע געלעגנהייט צו נעמען די מאמע אויך, ווייל זי וואטשט פאר אירע קינדער. ס'איז אן ענין פון יושר, ס'איז א ווייטערע ענין פון צדק. קיינד אוו צדק ווי יושר.
מצוות ש"ז-ש"ח: טומאת צרעת
יעצט גייען מיר זען אין טומאת צרעת, צוויי מצוות וואס האט צוטון מיט צרעת.
מצוה ש"ז: שלא לגלח שער הנתק. אויב א מענטש האט א נגע אויף זיין בארד אדער אויף זיין האר, טאר ער נישט אפשניידן די האר. שנאמר ואת הנתק לא יגלח.
מצוה ש"ח: שלא ליתן סימני צרעת. האט ער אויף זיין בשר, אויף זיין הויט, צרעת, זאל ער זיך נישט אראפנעמען, שנאמר השמר בנגע הצרעת. דאס קען מען נישט פסק'ענען גראד, מ'דארף טראכטן. א זאך וואס דו זעצט זיך מיט א בית דין, לאמיר זען. אבער דאס האט ער נישט.
מצוה ש"ט: נחל איתן
דאס איז ש"ט, שלא לעבוד ולזרוע בנחל איתן. אז דארט איז דא א פלאץ וואס הייסט א נחל איתן, א געוויסע טייך וואס דארט האט מען געמאכט די עגלה ערופה. אין דעם פלאץ מאכט מען אן עגלה ערופה, און אין דעם פלאץ – ער מיינט נאכ'ן מאכן אן עגלה ערופה – טאר מען נישט דארטן "לעבוד ולזרוע", שנאמר אשר לא יעבד בו ולא יזרע.
מצוה ש"י: שלא יתחייב חתן
מצוה ש"י, אז א חתן, שלא יתחייב חתן בדבר מצורכי הרבים כל שנה ראשונה. אז די ערשטע יאר פון א חתן זאל מען נישט ארויפלייגן אויף אים קיין צורכי הרבים, כגון צבא ושמירת החומה וכיוצא בהם, זאכן וואס מ'איז מחייב געווענליך מענטשן, אז זיי דארפן גיין אין צבא, זיי דארפן היטן די חומה. א חתן טוט מען דאס נישט, שנאמר לא יצא בצבא ולא יעבור עליו לכל דבר.
דאס איז נישט אז די... whoever איז ממונה אויף צורכי ציבור זאל נישט געבן צורכי ציבור פאר די חתן. דאס איז אויך א מצוה פון "נקי יהיה לביתו", וואס דאס איז א מצוה אויף די חתן, און דאס איז א מצוה אז דער וואס צעטיילט די ארבעט פאר די צורכי הרבים זאל נישט לייגן ארבעט אויף די חתן.
מצוה שי"א: מכשף
מצוה שי"א, שלא לחוס על מכשף. אז די בית דין זאל זיך נוקם זיין, זאל טון אן עונש פאר א מכשף, און מ'זאל נישט לאזן לעבן א מכשפה, שנאמר מכשפה לא תחיה. מכשף איז אויך אזוי.
מצוות שי"ב-שי"ט: מורא מלכות ובית דין
יעצט הייבט זיך אן פון שי"ב... דער חבר'ה וואס האט געשיקט די שאלה וועגן די סדר, כדי ער זאל האלטן קאפ, ר' פלוני בן פלוני, איז עפעס אינטערעסאנט ווי ס'קומט אריין. מ'קען פארשטיין אז ס'איז אויך די ענינים פון רבנים, ווייל די נגע איז א זאך וואס דער כהן דארף נעמען קעיר, ס'איז א זאך וואס איז שייך צו סמיכה, אויך די צורכי הרבים, די מכשף איז פאר די בית דין.
און יעצט פון שי"ב איז דאך די ענינים פון סמיכה, פון כבוד פאר די בית דין, און כבוד פאר אויטאריטעט פאר נשיא.
* מצוה שי"ב: שלא להמרות על פי בית דין, זאל נישט מורה זיין אין בית דין, דאס הייסט נישט פאלגן בית דין, שנאמר לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך.
* מצוה שי"ג: שלא להוסיף על מצוות התורה, נישט צולייגן צו די מצוות פון די תורה, בין תורה שבכתב בין פירושה שקיבלו על פה, שנאמר את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרו לעשות לא תוסף עליו. אבער ווי דער רמב"ם איז מסביר, דאס מיינט זאגן אויף עפעס וואס איז נישט קיין מצוה אז ס'איז א מצוה.
* מצוה שי"ד: שלא לגרוע ממצוות התורה, נישט זאגן אויף א געוויסע מצוה אז ס'איז מער נישט קיין מצוה, שנאמר ולא תגרע ממנו.
* מצוה שט"ו: שלא לקלל הדיין, מ'זאל נישט שעלטן די דיין, שנאמר אלהים לא תקלל.
* מצוה שט"ז: שלא לקלל הנשיא, וואס איז דער ראש ישיבה אין ארץ ישראל, שנאמר ונשיא בעמך לא תאור. דער ראש ישיבה איז געווען דער נשיא און דער אב בית דין.
* מצוה שי"ז: שלא לקלל אחד משאר ישראל, מ'זאל נישט שעלטן קיין שום איד (שנאמר לא תקלל חרש). סאו דער נשיא איז מען עובר אויף צוויי זאכן, מען איז עובר אויף די איסור פון ישראל, און נאכדעם אויף די עקסטערע איסור פון שלא לקלל הנשיא.
* מצוה שי"ח: שלא לקלל אב ואם, שנאמר ומקלל אביו ואמו מות יומת.
* מצוה שי"ט: שלא להכות אב ואם, שנאמר ומכה אביו ואמו מות יומת.
מצוות ש"כ-שכ"ט: שבת ומועדים
און יעצט גייען מיר זען פארשידענע מצוות לא תעשה פון זמנים. די נעקסטע ניין מצוות זענען מצוות פון זמנים.
* מצוה ש"כ: שלא לעשות מלאכה בשבת, שנאמר לא תעשה כל מלאכה, מען טאר נישט טון קיין מלאכות.
* מצוה שכ"א: אויסער די מלאכות איז דא דער איסור וואס איז נאר א לאו, שלא להלך חוץ לתחום המדינה, מען זאל נישט ארויסגיין חוץ פון די תחום שבת. די חכמים האבן געזאגט אז דאס איז תחום שבת, צוויי טויזנט מיל. כהולכי דרכים בשבת, אזוי ווי מענטשן וואס שפאצירן ווייט ווייט אוועק. שנאמר אל יצא איש ממקומו בשבת, זאל מען זיין לאקאל און מען זאל נישט וואקן צו ווייט.
* מצוה שכ"ב: א מצוה ולכאורה א ווייטאגדיגע, שלא לענוש בשבת, א שבת טאר מען נישט געבן קיין עונשים. שנאמר לא תבערו אש בכל מושבותיכם, מיינט מען זאל נישט טון מיט די עונש פון שריפה, און אלע אנדערע עונשים. די סיבה פארוואס לא תבערו אש איז עקסטער, ווייל אש איז דאך איינע פון די ל"ט מלאכות, סאו לא תבערו אש בתור לאו גייט ארויף אויף די עונש מיתה בשבת. עס מיינט אויך נישט אויף די מענטש וואס טוט די עבירה מיט די ידיים, ווייל ער איז סייווי עובר אויף איינע פון די ל"ט מלאכות, עס מיינט אויף די דיין וואס פסק'נט אז מען זאל געבן מיתה. איך מיין אז עס מיינט נישט נאר אש, איך מיין אז עס מיינט מלקות און עני עונש. מען לערנט עס ארויס פון לא תבערו אש, אבער עס איז נאר א דרש. דער רמב"ם זאגט די פירוש ערגעץ אין שבת אדער אין ספר המצוות, אז עס איז דא די פשוט'ע פשט עבודה ללאו יצאת, לחלק יצאת, אבער חוץ פון דעם לערנט מען ארויס פון דעם אן עונש. דא איז אויך דא א מחלוקת הפוסקים על מה זה, צו דאס איז נאר א חיוב פאר די בית דין. א טאטע טאר נישט מכה זיין זיינע קינדער שבת, דאס איז אויך נישט. ס'איז טוב להחמיר. זאג פאר דיין זון אז מוצאי שבת וועסטו מכה זיין.
אקעי.
* מצוה שכ"ג: שלא לעשות מלאכה בראשון של פסח, די ערשטע טאג פסח, שנאמר כל מלאכה לא יעשה בהם.
* מצוה שכ"ד: די נעקסטע מצוה איז די זיבעטע טאג פון פסח, שלא לעשות מלאכה, שנאמר כל מלאכה לא יעשה בהם.
* מצוה שכ"ה: די דריי הונדערט און פינף און צוואנציגסטע איז נישט טון קיין מלאכות אין חג השבועות, ווי עס שטייט אין פסוק כל מלאכת עבודה לא תעשו.
* מצוה שכ"ו: די נעקסטע מצוה איז נישט טון קיין מלאכות אין ראש השנה, אחד לחודש השביעי. די זעלבע זאך, די זעלבע פסוק.
* מצוה שכ"ז: די זעלבע זאך נישט טון קיין מלאכות אין יום כיפור. די זעלבע זאך. יום כיפור איז מער אסור במלאכה, נישט קיין חילוק אוכל נפש. שנאמר וכל מלאכה לא תעשו.
* מצוה שכ"ח: נישט טון קיין מלאכות אין די ערשטע טאג פון חג הסוכות.
* מצוה שכ"ט: און די לעצטע איז נישט טון קיין מלאכות אין די אכטע טאג, די לעצטע טאג פון חג הסוכות.
מצוות ש"ל: איסורי ביאה
יעצט קען מען לערנען פארשידענע הלכות פון איסורי ביאה.
מצוה ש"ל, שלא לגלות ערות אם. לגלות מיינט נישט בויל זיין די מאמע, שוין עמד. דא לאמיר גיין טאקע שנעל, דא קען מען אביסל גיין שנעל. ערות אם, ערשטע ערוה איז אם, א מאמע. אשת אב, אחות, א שוועסטער, און נאר מיט א שוועסטער.
יעצט קען מען לערנען פארשידענע הלכות פון איסורי ביאה.
(של) שלא לגלות ערות אם, לגלות מיינט נישט בועל זיין די מאמע. ערוות אם, ערשטע ערווה איז אם, א מאמע. (שלא) שלא לגלות ערות אחות, א שוועסטער. און דא האט מען אן עקסטערע לאו אז די שוועסטער מיינט נישט נאר א שוועסטער פון טאטע און מאמע, נאר אויך א שוועסטער פון טאטע אדער פון מאמע [(שלג)].
די נעקסטע ערווה איז (שלד) שלא לגלות ערות בת הבן, אן אייניקל, א טאכטער פון א זון. און די נעקסטע לאו איז (שלה) שלא לגלות ערות בת הבת, אן אייניקל פון די טאכטער'ס טאכטער.
לגבי (שלו) שלא לגלות ערות הבת, די טאכטער אליין, זאגט ער: ווער שטייט שוין אין די תורה? א קל וחומר. חז"ל האבן ארויסגעלערנט פון א קל וחומר, אז אויב מ'טאר נישט א בת הבת, טאר מען זיכער נישט א בת אליין. אבער דאך מפי השמועה למדו שאיסור הבת מגופי תורה כשאר עריות.
ווייטער איז דא (שלז) שלא לגלות ערות אשה ובתה. אדער (שמא) שלא לגלות ערות אחות האב, א מומע פון די טאטע'ס שוועסטער, און די זעלבע זאך די מאמע'ס שוועסטער [(שמ)]. און נאכדעם איז דא (שמב) שלא לגלות ערות אשת אחי האב, די ווייב פון די פעטער. און מ'טאר אויך נישט (שמג) שלא לגלות ערות אשת הבן, די שנור, שנאמר ערות כלתך לא תגלה.
(שמד) שלא לגלות ערות אשת אח, סיידן אשת אחיו מעג מען נאר באופן יבום. (שמה) שלא לגלות ערות אחות אשתו, די שוועגערין, די שוועסטער פון די ווייב.
נאכדעם איז דא (שמו) שלא לגלות ערות נדה, די אייגענע ווייב ווען זי איז א נדה, אדער סיי וועלכע פרוי וואס איז א נדה, שנאמר ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב.
און ס'איז דא אן איסור (שמז) שלא לגלות ערות אשת איש.
נאכדעם איז דא די איסור פון בהמה: (שמח) שלא לשכב עם בהמה, אז א מענטש זאל נישט לעבן מיט א בהמה, אדער (שמט) שלא תביא אשה בהמה עליה.
(שנ) שלא לשכב עם זכר, משכב זכר.
(שנא) שלא לגלות ערות האב עצמו.
(שנב) שלא לגלות ערות אחי האב עצמו.
(שנג) שלא לקרב לעריות בדברים המביאין לידי גילוי ערוה, כגון חיבוק ונישוק ורמיזה וקפיצה.
דאס איז א תוספת אויף די אלע עריות וואס מ'האט אויסגערעכנט, אז ס'איז נישט נאר דער איסור צו בועל זיין, נאר ס'איז אויך דא שנאמר אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה. ס'איז נישטא קיין חילוק וועלכע לעוועל. די מענטשן מיינען אז ס'איז דא אזא איסור וואס הייסט "נגיעה". ס'איז נישטא אזא איסור נגיעה; ס'איז דא אן איסור "קריבה". ס'איז פונקט אזוי אסור רמיזה, קפיצה, ווי חיבוק ונישוק – עניטינג וואס איז מביא לידי גילוי ערוה.
מפי השמועה למדו שזו אזהרה לקריבה המביאה לידי גילוי ערוה. דו קענסט נישט גיין לאכן מיט איינעם און נאכדעם זאגן "איך האב דיך נישט געטאטשט", ס'איז נישטא אזא היתר, ס'איז א טעות. און אויך צו זאגן אז א טאטש וואס איז נישט מביא לידי הרהור איז מותר, איז אויך נישטא אזא זאך. ס'איז נישטא אן איסור נגיעה לעצמו, נאר ס'איז דא אן איסור וואס הייסט קריבה לעריות.
(שנד) שלא ישא ממזר בת ישראל, א ממזר טאר נישט נעמען א בת ישראל, שנאמר לא יבא ממזר בקהל ה'.
(שנה) שלא תהיה קדשה, אז א אידישע טאכטער זאל נישט זיין א קדשה. וואס מיינט א קדשה? והיא הנבעלת בלא כתובה וקדושין. ס'איז דא אן איסור אויף חתונה האבן מיט א פרוי אן כתובה וקידושין.
(שנו) שלא יחזיר המגרש גרושתו אחר שנישאת לאחר. אז איינער האט מגרש געווען זיין פרוי, מעג ער איר צוריקנעמען גלייך נאכדעם, אבער אויב זי האט חתונה געהאט צו א צווייטן, נאכדעם טאר ער נישט. שנאמר לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה.
(שנז) שלא תנשא היבמה לאיש זר חוץ מיבמה. א יבמה דארף ווארטן אויף איר יבם, שנאמר לא תהיה אשת המת החוצה.
(שנח) שלא יגרש האונס אנוסתו. אז איינער האט מענה געווען, טאר ער נישט מגרש זיין זיין אנוסה, נאר ער דארף חתונה האבן מיט איר און בלייבן מיט איר, שנאמר לא יוכל שלחה כל ימיו.
(שנט) שלא יגרש מוציא שם רע את אשתו, אויך די זעלבע זאך, אויב מ'איז מוציא שם רע געווען, שנאמר בו לא יוכל לשלחה כל ימיו.
(שס) שלא יקח סריס בת ישראל. איינער וואס איז א סריס, זיינע כלי הולדה זענען געווארן נפגם, קען נישט חתונה האבן מיט א בת ישראל, שנאמר לא יבוא פצוע דכא.
(שסא) שלא לסרס זכר מכל המינין, לא אדם ולא בהמה חיה ועוף. מ'טאר נישט מסרס זיין, משחית זיין די כלי הולדה, שנאמר ובארצכם לא תעשו.
און די לעצטע גרופע פון מצוות זענען די מצוות פון מלכות:
(שסב) שלא למנות על ישראל איש מקהל גרים אלס א מלך. מ'זאל נעמען פון אידן. און די מצוה איז אז מ'זאל נישט נעמען קיין שום מינוי, נישט נאר א מלך, נאר קיין שום חשוב'ע מינוי זאל מען נישט געבן א גר מכל הגרים, שנאמר לא תוכל לתת עליך איש נכרי.
ס'איז דאך דא א שאלה, ווייל דער רמב"ם אין די מורי התורה האט אויסגערעכנט אפאר גרים. ס'איז אויסגערעכנט שמעיה ואבטליון, זיי זענען אליין געווען גרים. אויך אויסגערעכנט רבי מאיר, וואס איז געווען פון גרים. קען זיין דער רמב"ם וויל אונז מיט דעם זאגן אז זיי זענען נישט געווען מורי התורה ווייל מ'האט זיי "אויפגענומען" (מינוי), ווייל יא וואלט מען נישט געטארט. נאר ס'זעט אויס אז זיין פון די מורי התורה איז נישט קיין מינוי, נאר ס'איז א מלמד. עפעס וואס זיין סמכות קומט ווייל מ'האט אים אויפגענומען, טאר מען נישט. אבער עפעס וואס זיין סמכות קומט ווייל ער איז א איד, ווייל ער זיצט און ער לערנט, ווייל ער איז פון די גרעסטע תלמידי חכמים בדורות – דאס מעג מען.
(שסג) שלא ירבה המלך סוסים, נישט צופיל פערד.
(שסד) שלא ירבה המלך נשים, נישט צופיל ווייבער.
(שסה) שלא ירבה לו המלך כסף וזהב.
זאגט דער רמב"ם, אלו הן, דאס זענען די תרי"ג, די זעקס הונדערט און דרייצן מצוות, שנאמרו לו למשה בסיני. ומשה רבינו האט מען געזאגט אויך כלליהן ופרטיהן ודקדוקיהן. "וכל אותן הכללות והפרטים והדקדוקים של כל מצוה ומצוה, היא תורה שבעל פה שקיבלו בית דין מפי בית דין". דער רמב"ם זאגט דא קלאר די ווערטער אז ס'איז געווען בית דין מפי בית דין, אז ס'איז קיינמאל נישט געווען א יחיד וואס האט מקבל געווען פון א יחיד. דארט וואו ס'איז געווען רבים, האט מען מקבל געווען פון רבים. ס'קען נישט זיין עפעס איינער בודא מליבו, ווייל ס'איז אייביג געווען א גאנצע בית דין.
ויש מצוות אחרות שנתחדשו אחר מתן תורה, וועלכע קבעו אותם נביאים וחכמים און פשטו בכל ישראל. כגון מקרא מגילה, נר חנוכה (וואס חכמי הדור האבן מתקן געווען), ותענית תשעה באב. וידים – די מצוה פון נטילת ידים, וואס אויף דעם שטייט שלמה המלך תיקן. ועירוב אויך שלמה המלך.
ויש לכל מצוה ומצוה מאלו גם כן פירושים ודקדוקים. אזוי ווי ס'איז דא פירושים ודקדוקים אויף די מצוות פון די תורה, איז אויך דא פירושים ודקדוקים אויף די מצוות פון וואס די חכמים האבן מתקן געווען.
מיר האבן שוין גערעדט וועגן דעם אמאל, אז דאס וואס מענטשן זאגן אז דאס איז "זיבן מצוות דרבנן" – דער רמב"ם האלט אסאך מער ווי זיבן. דער רמב"ם האלט מערערע.
אה, א מינוט, דער רמב"ם האט אויסגערעכנט איינס, צוויי, דריי... ניין, ער רעכנט נישט קיין נאמבער, ער נעמט סתם א פוינט. ס'איז א מצוה. זיי האבן שוין גערעדט וועגן דעם איינמאל אין עפעס אן אנדערע שיעור, אז דאס וואס מענטשן זאגן אז ס'איז דא זיבן מצוות דרבנן, ס'איז א טעות גמור. דער רמב"ם האלט אז ס'איז דא מערערע. יחוד, און נאך זאכן.
"כל אלו המצוות שנתחדשו חייבים אנו לקבלם ולשמרם, שנאמר לא תסור מכל הדבר". וואס שטייט דארטן? אשר יגידו לך (דברים יז, יא), די בית דין. און ער טייטשט אויף דעם אז די בית דין שבכל דור, נביאים וחכמים, וואס יעדער איינער פון זיי האט געהאט א דין בית דין, האבן מתקן געווען, און ס'איז א מצוה אויף אונז זיי צו צוהערן. ס'איז דא אן עקסטערע מצוה וואס שטייט "לא תסור מן הדבר".
זאגט ער: "ואינן תוספת על מצוות התורה". די זאכן זענען נישט א תוספת, און ווען זיי האבן עס געמאכט האבן זיי נישט עובער געווען אויף בל תוסיף.
אבער אויב אזוי איז דאך א קשיא, "והלא הזהירה תורה לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו" (דברים יג, א), די תורה האט דאך געזאגט מ'טאר נישט צולייגן?
ענטפערט ער אז "בל תוסיף" מיינט "שלא יבוא נביא ויורה לחדש דבר ולומר שהקב"ה ציוהו במצוה זו". א נביא טאר נישט זאגן אויסער די תרי"ג, אז דער אייבערשטער האט מיר צוגעלייגט נאך מצוות. דאס וואלט געווען עובער געווען אויף בל תוסיף, "שהקב"ה ציוה להוסיף על מצוות התורה או לגרוע אחת מכל אלו השש מאות ושלש עשרה מצוות. אבל אם הוסיפו בית דין או נביא שיהיה באותו הזמן מצוה דרך תקנה..."
אויב אבער האט א בית דין מיט א נביא צוגעלייגט... וואס גייט ער אן מיט דעם נביא? ס'קען זיין ווייל די גמרא לערנט ארויס פארשידענע זאכן פון דברי נביאים און דברי קבלה. ס'איז אן אמת, אבער ס'קומט נישט אריין בתורת נבואה. "אבל אם הוסיפו בית דין או נביא שיהיה באותו הזמן מצוה..." זיי האבן מתקן געווען דרך תקנה.
איך מיין אז ס'איז דא צוויי דריי דרכים: דרך תקנה, אדער דרך הוראה, אדער דרך גזירה.
* דרך תקנה: איז א נייע תקנה, ווייל ס'איז געשען א טויש, מ'דארף עס פיקסן, א תיקון עולם.
* דרך הוראה: מיינט ער אפשר דרך שעה? הוראת שעה? אפשר מיינט ער צו זאגן אז דעמאלטס איז נאר געווען א הוראה, אזויווי ביי א מלחמה וכדומה.
* דרך גזירה: פארשטיי איך אויך, גזירה מיינט אז מ'איז גוזר משום משמרת.
אז דו זעסט אין תוספות, דאס הייסט אז מ'האט נישט צוגעלייגט א נייע מצוה. דהיינו, לא אמרי, זיי האבן נישט געזאגט אז הקדוש ברוך הוא ציווה אותנו לעשות עירוב, אדער לקרוא את המגילה בעונתה. נישט דאס האבן זיי געזאגט, ווייל אויב יא, דאס איז געזאגט געווארן ביי תפילין, "הוי מוסיפין על התורה".
נאר וואס דען האבן זיי יא געזאגט? דער רמב"ם ברענגט: "אלא כך אנו אומרים, שהנביאים ובית דין תקנו וציוונו לקרוא את המגילה בעונתה". וואס איז דאס "בעונתה"? צו ליינען די מגילה, ער מיינט צו זאגן פון י"א ביז י"ד.
פארוואס? "כדי להזכיר שבחו של הקדוש ברוך הוא ותשועה שעשה לנו והוא קרוב לשועינו, כדי לברכו ולהללו, וכדי להודיע לדורות הבאים שאמת מה שהבטיחנו בתורה, 'כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה' אלקינו בכל קראנו אליו'".
נאכאמאל, דאס וואס די בית דין האט געזאגט, זיי האבן נישט געזאגט אז ס'איז דא נאך א מצוה אויסער די תרי"ג מצוות. נאר בסך הכל האבן זיי געזאגט א נייע תקנה. זיי האבן נישט געזאגט אז דער אייבערשטער האט געזאגט, נאר זיי האבן געזאגט אז ס'איז געשען דא א נייע מעשה, אז אידן זענען געהאלפן געווארן, וועלן מיר מאכן א נייע הלכה – נישט אז דער אייבערשטער האט אונז געהייסן, נאר אונז ווילן.
און ס'איז אינטערעסאנט, דער רמב"ם זאגט דא אז מיט דעם זענען זיי מחזק געווען די תורה אליין. זיי האבן נישט געזאגט אז ס'איז א הוספה אויף די תורה, נאר זיי האבן מחזק געווען די תורה. ער מיינט צו זאגן אז קריאת המגילה איז אויך עפעס אן ענליכקייט צו א גזירה, ווייל ס'איז מחזק די מצוה פון "ומרוב שבחיו של הקב"ה".
ער לייגט דא אריין א גרויסע אריכות וואס פעלט לכאורה נישט אויס פאר זיין reason, אבער ס'איז זייער שיין. ער זאגט, ווען אונז ליינען די מגילה איז נישט נאר אונז ליינען עפעס אן אלטע זאך – א קול קורא במגילה ובפרה אומרים צדיקים – מ'ליינט נישט אן אלטע מעשה, נאר מ'דערמאנט אונז אז דער אייבערשטער האט אונז ליב, און אז דער אייבערשטער ענטפערט צו אידן, און אז ווען אידן בעטן העלפט זיי דער אייבערשטער.
דאס איז אמת אז ס'איז א beautiful שטיקל רמב"ם, בכלל וואס ער ברענגט פון פורים און דכדומה א גאנץ יאר. אבער דא אין די קאנטעקסט, לכאורה דער וועג וואס קומט דא אריין איז נאר ווייל דער רמב"ם וויל מסביר זיין דער טעם. ער וויל דיר אריינברענגען א ביסל אין די קאפ פון דער חכם וואס איז מתקן דעם נייעם מצוה. נישט אזא קאפ וואס "איך מאך נייע מצוות וואס דער אייבערשטער האט נישט געגעבן", ניין. איך קען דיר דאך מסביר זיין אז ס'איז נאך דא אן ענין, אז דער אייבערשטער האט ליב אז אידן זאלן שטיין אויף דעם די תורה, ס'איז א מצוה צו מפרסם זיין, ס'איז א גרויסע גוטע זאך, ממילא בין איך מתקן.
ס'קען זיין אז ער מיינט צו זאגן אז זייערע תקנות זאלן אויך זיין within די תורה tools. זיי זאלן קוקן וואס די תורה האט מתקן געווען. די תורה האט דאך געמאכט אז ווען מ'האט א ישועה, דאנקט מען. דער רמב"ם זאגט אז ס'איז אן עקסטערע נייע מצוה, ער האט דיר נאר מסביר געווען די סברא פארוואס זיי האבן עס געטון.
ער וויל זאגן אז ס'איז נישט קיין נייע value, ער האט נישט געפאסט א נייע idea, ס'איז אן idea וואס שטייט אין חומש. אבער אפילו אזוי, ס'פעלט נישט אמת'דיג אויס. זיי האבן דיר נישט נאר געמאכט לברך ולהלל, זיי האבן דיר עס געמאכט א מין אופן פון קריאת המגילה. ווען זיי וואלטן געזאגט אז ביים דאווענען זאל מען אין זינען האבן דעם נס, וואלטן זיי דיר ממש נישט צוגעלייגט. זיי האבן דיר יא עפעס צוגעלייגט, עפעס א צורה פון א מצוה, מ'זאל פארליינען א געוויסע ספר. פארוואס לא תוסיף? ווייל וואס מאכט אויס לא תוסיף איז נישט וואס ס'איז א נייע זאך, נאר וואס זיי זאגן [אז ס'איז פון הקב"ה].
איך טראכט אפשר אן אנדערע זאך. איך מיין אז דער רמב"ם וויל דא פשוט מסביר זיין דעם טעם, ער וויל דאך אריינברענגען אין די קאפ פון דער וואס מאכט עס. בשלמא אויב ער זאגט אז ס'איז א נבואה, פארשטיי איך. אבער אויב דער אייבערשטער האט נישט געהייסן, וואס טוסטו? קום איך האב דיר מסביר א דוגמא פון א גרינגע מצוה צו מסביר זיין פארוואס ער טוט עס. ס'קען אויך זיין אז דער רמב"ם האלט אז אמת'דיג איז דאך דא א הלל לשם, דער אייבערשטער דארף מען דאנקען, דער אייבערשטער האט געשריבן אז מ'דארף אים דאנקען. די געדאנקען איז דא, מ'פארשטייט אז דער אייבערשטער האט געגעבן א רמז וואס איז וויכטיג.
ס'קען יא זיין אז ס'ליגט דא אז א געווענליכע לא תוסיף נעמט אוועק פון די שלמות פון די תורה, דאס איז מחזק די תורה, ווייל דאס איז א נייע עדות אז דער אייבערשטער האט געגעבן א תורה. יא, ס'איז באמת פראבלעמאטיש. איך האב דעמאלטס געפרעגט, מעג מען זאגן אז דער אייבערשטער האט געהייסן? מעג מען דאך האלטן נישט. ס'וואלט באמת געהאלפן אז יא, אבער דורך דעם וואס מ'האט מיט א מצוה מדברי סופרים, איז נישט דא דער חשש פון לא תוסיף.
אקעי, איך האב דיר געגעבן די רייט פארט פונעם הקדמה? יעצט ווייסטו אז אלע מצוות, מ'קען שוין ברוך השם מאכן א סיכום פון כל התורה כולה. כל התורה כולה בקיצור האבן מיר שוין געלערנט. ס'איז זייער גוט, מ'דארף מאכן א נייע זאך צו דערהאלטן אויף כל התורה כולה. יעצט האבן מיר שוין געווען קונה געווען בתמצות, כל התורה כולה.
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by gemini-3-pro-preview, Summary by Claude Opus 4
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
שיעור זה ממשיך את מניין מצוות הלא תעשה, וכולל איסורים הקשורים לגניבה ועוולות ממוניות, יחס לאנשים פגיעים, טוהר המשפט, עדים, רציחה, יחסים בין אדם לחברו, צרעת, שבת ויום טוב, עריות ומלכות. השיעור מסתיים בדיון במצוות דרבנן ומדוע אינן עוברות על בל תוסיף.
השיעור מבחין בין *גניבה* (לקיחה בסתר) לבין *גזילה* (לקיחה בגלוי בכוח), יחד עם איסורים קשורים: *השגת גבול* (הזזת סימני גבול, המתרחב גם לפלישה ל"טריטוריה" של אחר כמו הדפסה מחדש של ספר של מישהו), *עושק* (עיכוב), ו*כחש* (הכחשת החזקה בממון של אחר). התורה אוסרת הן *אונאת ממון* (הונאה כספית) והן *אונאת דברים* (פגיעה מילולית), הנלמדות מפסוקים נפרדים. הגנה מיוחדת ניתנת לקבוצות פגיעות: ל*גר* יש לאוין נוספים; *עבד* שברח מחוץ לארץ לארץ ישראל אסור להחזירו; ו*יתומים* ו*אלמנות* דורשים טיפול מיוחד. איסורים רבים מגנים על כבודו של עבד עברי: אין עבודה משפילה, אין מכירה בשוק עבדים פומבי, אין *עבודת פרך*. הרמב"ם מבחין בין *לא תחמוד* (חמדה המובילה למעשה) לבין *לא תתאווה* (תאווה בלבד), כאשר האבן עזרא מסביר שהמצווה מתייחסת להחלטה לטפח רגשות כאלה.
פועל שכיר רשאי לאכול רק מפירות מחוברים בזמן *גמר מלאכה*, אינו יכול לחתוך מהעץ בעצמו, ואינו יכול לקחת יותר ממה שהוא אוכל. השיעור מביא השוואה מעשית לשלום זכר - מותר לטעום אבל לא לארוז כמויות גדולות. אסור להתעלם מאבידה או לסרב לעזור לבהמה המתקשה תחת משאה. נדרשות מידות ישרות - "משפט המדה" פירושו שהמאזניים משמשים כ"שופט". אסור להחזיק משקולות שקר אפילו בלי להשתמש בהן, כדי למנוע פיתוי.
דיינים אסור להם לעוות את הדין, לקחת שוחד, או להפלות לטובה לא את הגדול ולא את העני. השיעור מציין בכנות שאלה קשים מאוד מבחינה מעשית. דיינים אסור להם לפחד מבעלי הדין ואסור להם לשמוע צד אחד ללא נוכחות הצד השני. בדיני נפשות, רוב פשוט של אחד אינו מספיק להרשעה. מי שטען לזכות אינו יכול אחר כך לטעון לחובה. דיינים חייבים להיות בקיאים בדין תורה. עדות שקר אסורה, ורשע, קרוב או עד יחיד אינם יכולים לקבוע פסק דין.
"לא תרצח" מתייחס ספציפית לרציחת אדם חף מפשע - עונש מוות ומלחמה אינם נכללים. דיין אינו יכול להרשיע על סמך ראיות נסיבתיות בלבד; עד בדיני נפשות אינו יכול לשמש כדיין באותו מקרה. אסור להוציא להורג מישהו לפני משפט, אבל אסור לרחם על רודף. אישה שנאנסה אינה נענשת - אין להאשים קורבנות. אסור לקבל תשלום במקום עונש על רציחה. "לא תעמוד על דם רעך" מחייב שלא לעמוד מנגד כשחיי אחר בסכנה, ו"לא תשים דמים בביתך" מחייב אמצעי בטיחות כמו מעקה.
"לפני עיוור" חל הן פיזית והן רוחנית. להכות כל יהודי אסור, נלמד מהאיסור להוסיף מלקות. רכילות אסורה - אם כי השיעור מציין ששדכנות אינה נחשבת רכילות. לשנוא יהודי בלב אסור; הרמב"ם ממליץ לפנות ישירות עם תלונות. הלבנת פנים של יהודי אסורה, וכן נקימה ונטירה. שילוח הקן - לא לקחת את האם עם בניה - עשוי להיות קשור לאי-ניצול פגיעות.
אסור לגלח שיער סביב נתק או להסיר סימני צרעת. אסור לעבד את אזור העגלה ערופה. חתן פטור מחובות ציבוריות בשנתו הראשונה.
האיסורים כוללים מרידה בבית דין, הוספה או גריעה ממצוות התורה, קללת דיין, הנשיא, כל יהודי או הורים, והכאת הורים. מעבר לל"ט מלאכות, הליכה מעבר לתחום אסורה בנפרד. בית דין אינו רשאי להעניש בשבת, נלמד מ"לא תבערו אש". השיעור מונה איסורי מלאכה לכל יום טוב, ומציין את האיסורים המחמירים יותר של יום כיפור ללא היתר אוכל נפש.
השיעור מונה יחסים אסורים: אם, אשת אב, אחות, נכדות, בתו שלו (נלמד בקל וחומר), אישה ובתה, דודות, אשת דוד, כלה, אשת אח (חוץ מיבום), אחות אשתו, ונידה. חשוב לציין, "לא תקרבו לגלות ערוה" אוסר *קריבה* - כל פעולה המובילה ליחסים אסורים - לא רק נגיעה. ממזר אינו יכול לשאת בת ישראל; אישה גרושה שנישאה מחדש אינה יכולה לחזור לבעלה הראשון; יבמה חייבת להמתין ליבמה.
גר אינו יכול להתמנות למלך או לסמכות משמעותית על ישראל. השיעור מסביר שתפקידים שנרכשו דרך ידע בתורה (כמו שמעיה, אבטליון, רבי מאיר) מותרים. למלך אסור להרבות סוסים, נשים או זהב.
הרמב"ם מדגיש שתרי"ג מצוות נמסרו "בית דין מפי בית דין". מעבר לאלה יש מצוות שנקבעו על ידי נביאים וחכמים: קריאת מגילה, נרות חנוכה, צום תשעה באב, נטילת ידיים (שתיקן שלמה המלך), ועירוב. הרמב"ם מסביר שאלה אינן עוברות על בל תוסיף כי המקור לציית להן הוא "לא תסור" - ובל תוסיף היה חל רק אם נביא היה טוען שה' ציווה משהו חדש. כשחכמים תיקנו חיובים, הם ציינו במפורש שאלה היו תקנותיהם שלהם. ההסבר הארוך של הרמב"ם על מטרת המגילה מדגים שתקנות חכמים מחזקות ערכי תורה קיימים במקום להוסיף חדשים.
אוקיי, עכשיו אנחנו מחזיקים בחלק השלישי של מצוות לא תעשה. אנחנו עדיין באמצע חלק של לא לגנוב. הבאנו רשימה שלמה של דרכים איך אפשר לגנוב מהזולת, מה שאסור לעשות. קודם כבר למדנו אתמול לא לגנוב אדם, וגם לא לגנוב ממון.
רמ"ה – שלא לגזול
המצוה היא שלא לגזול, שנאמר לא תגזול. בשונה מגניבה שמשמעותה לחטוף כשהלה אינו רואה, גזילה משמעותה "ליסטים מזוין" – באים וחוטפים מהזולת בפניו.
רמ"ו – שלא להסיג גבול
עוד דרך איך אפשר לגנוב בקרקע היא על ידי הזזת הגבול, שלא להסיג גבול, שלא להיכנס לשטח של הזולת. מכאן יוצא הדבר שנקרא "הסגת גבול" בתחומים אחרים, שאפשר להיכנס לטריטוריה של הזולת. זה נהיה שגור בפי הלשון של מסיג גבול – אני מאמין שזה לשון חז"ל, "זה בא בתחומי", שהוא נכנס ל"קליחא דקודשא בריך הוא" שלי. לאדם יש טריטוריה, למשל הוא הוציא ספר, ועכשיו הספר הוא הטריטוריה שלו, ומישהו הולך ומדפיס אותו מחדש.
רמ"ז – שלא לעשוק
המצוה היא שלא לעשוק. מה ההבדל בין גזילה לעושק? נראה את זה כשנלמד הלכות גזילה ואבידה, אבל הכוונה להוציא ממון מהזולת.
רמ"ח – שלא לכחש בממון חבירו
כשאדם הלווה למישהו כסף, והוא מכחיש, אומר שמעולם לא קיבל ממך כסף, זו דרך אחרת של גניבה. או פיקדון וכדומה. שנאמר לא תכחשו.
רמ"ט – שלא להשבע על כפירת ממון חבירו
כשמישהו מכחיש שקיבל כסף מהזולת, חוץ מזה שהוא עובר על "לא תכחשו", אם הוא הולך ונשבע, הוא עובר על לאו נוסף, והוא מקבל מלקות נוספות על השבועה, שנאמר ולא תשקרו, כלומר לא תשבע לשקר בממון שיש לחברך בידך.
ר"נ – שלא יונה במקח וממכר
שלא לרמות אנשים במקח וממכר. בדיוק מה הן הלכות הונאה, זה נלמד ברמב"ם, אבל אסור לרמות, שנאמר אל תונו איש את אחיו. הכוונה למכור משהו ביותר ממה שהוא שווה. עד כמה שיודעים כמה זה שווה, הרי אין זו אונאה.
רנ"א – שלא יונה בדברים
חוץ מזה יש אונאה שנקראת לצער בדברים, שנאמר ולא תונו איש את עמיתו. שלא לצער אדם אחר בדברים, לומר דברים שגורמים לו צער. סתם נראה שהצער במקח וממכר אינו הגזילה, אלא שנתת לו להתרמות, וזה מצער אותו. חושבים מה הקשר ש"יונה" משמעותו עניין של צער. זה לשון כפולה, יש פעמיים, אז עשו אחד לזה (ממון) ואחד לזה (דברים).
רנ"ב-רנ"ג – אונאת הגר
חוץ מלצער יהודי אחר, יש איסור נוסף שלא להונות את הגר בדברים, שנאמר וגר לא תונה. זה לאו נוסף. כשמצערים גר, עוברים על שני לאווין. ובנוסף גם במקח וממכר, שלא להונות את הגר במקח וממכר (שנאמר ולא תלחצנו). לכאורה גר צריך יותר הגנה, הוא יותר פגיע, אין לו קרובים, אין לו מלכים בתרבות הגויית, לכן התורה אמרה במיוחד עליו שלא לצער אותו.
רנ"ד-רנ"ה – עבד שברח
שלא להחזיר עבד שברח לארץ ישראל, עבד שברח מחוץ לארץ לארץ ישראל, לא יחזירו אותו לאדונו שבחוץ לארץ, שנאמר לא תסגיר עבד אל אדוניו, שלא להסגיר אותו.
ועל אותו עבד יש לאו שלא להונות עבד זה, שלא לצער אותו. שנאמר עמך ישב בקרבך... בטוב לו לא תוננו, שלא להרע לו.
יש רמות של מי פגיע: גר פגיע מאוד, עבד שברח עוד יותר פגיע, עוד יותר עלול להיות מוטרד. "לא תוננו" משמעותו אונאת דברים או אונאת ממון.
רנ"ו – עינוי יתום ואלמנה
שלא לענות יתום ואלמנה, לא לענות ולצער, שנאמר כל אלמנה ויתום לא תענון. הרמב"ם אומר במקומות אחרים שזה לא דווקא יתום ואלמנה, אלא כל מי שחלש, שאין לו מי שיעמוד בעדו. אבל הרמב"ם אומר שיתום ואלמנה, אפילו יש להם כסף, אפילו יש להם הכל, והם לא מרגישים חלשים, צריך להיות מאוד זהיר.
רנ"ז – עבודת עבד בעבד עברי
שלא לעבוד בעבד עברי עבודת עבד. עבד עברי לא יעבידו אותו בעבודה קשה או מבזה, שנאמר לא תעבוד בו עבודת עבד.
רנ"ח – מכירת עבד עברי
שלא למכור אותו ממכרת עבד. שלא למכור אותו בשוק, כמו שיש שוק שמעמידים על במה וכל אחד יכול למשש את העבד ולוודא שהוא עבד טוב. לא כך יתנהגו עם יהודי, ימכרו אותו בדרך כבוד.
רנ"ט – עבודת פרך
שלא לעבוד בעבד עברי בפרך. זה חוץ מהאיסור של עבודה מבזה, כאן העניין שמעבידים אותו בעבודה קשה, שנאמר לא תרדה בו בפרך. הוא מציין שהכוונה לומר משהו שאתה לא באמת צריך. סתם כך, אתה מנצל, חבל שהעבד לא יעבוד, ואתה נותן לו לעשות משהו שאתה לא צריך. פרך זה מה שעשו במצרים.
אני חושב שהאיסור הוא גם כשזה לא עבד. אולי זה קל וחומר, מישהו יש לו פועל והוא נותן לו לעבוד דברים שהוא לא צריך, או נותן לבן לעבוד. אני חושב שכשמלמד אומר לילד שיכתוב חמישים פעם אותו דבר, האם זה עבודת פרך או לא? הוא עובר על "לא תעבוד בו בפרך"? יכול להיות. כל אחד ישאל את המנהל המקומי שלו... אבל צריך לדעת, אם המלמד חושב ש"צורך חינוך" זה היתר על כל המצוות שבתורה... עבד עברי כבר מכר את עצמו בגניבתו, זה כבר חלק מחינוך, ועליו אומרים שזו עבודת עבד. ילד בחדר הרי לא גרוע ממנו.
יכול להיות שכשמכריחים ילד לעשות עונש שהוא בבחינת עבודת פרך, זה הצער מזה – שרבי לא מוצלח עכשיו קימט לי את האוזניים או זרק לאשפה... זה כאב נורא. יש עניין של חינוך, אבל יש איך מותר לתת עונש, אבל זו עבודה אמיתית.
ר"ס – עבד עברי הנמכר לגוי
שלא להניח הגוי לעבוד בעבד עברי... בפרך. לא רק שאסור בעצמך להעביד עבד עברי בפרך, אלא אם עבד עברי נמכר לגוי, לא להניח לו, שנאמר לא ירדנו בפרך לעיניך, שלא תאפשר שיעבידו אותו קשה.
אני חושב שיכול להיות שמצוות פדיון שבויים כפי שאנו מכירים אותה, כמו שרבי משה לייב מסאסוב רץ והציל יהודים מהפריצים, היתה יותר דומה למצוה הזו. העניין שלפריץ יש יהודי והוא יכול לעשות בו מה שרוצה, הוא יכול להיות כל כך רשע אליו, אל תאפשר את זה.
רס"א – מכירת אמה עבריה
שלא למכור אמה עבריה לאחר. אמה עבריה, אחרי שלקחת אותה, אסור למכור אותה הלאה, שנאמר לא ימשל למכרה... בבגדו בה. הוא בגד בה בכך שלא קיים את מצוות "יעדה", לקחת אותה לשידוך.
רס"ב – שארה כסותה ועונתה
שלא למנוע מאמה עבריה היעודה שארה כסותה ועונתה. אמה עבריה שהיא יעודה, שנעשתה כלה, לא ימנע ממנה שלושת הדברים. שנאמר שארה כסותה ועונתה לא יגרע.
למדתי אתמול עם חתן, והוא אמר לי ש"שאר" יכול להיות כל הצרכים הפיזיים (מזונות), "כסות" זה עניין של כבוד, כי צריך לקנות בגדים יפים, זה אומר לתת לה כבוד, ו"עונתה" זה לתת לה כל מה שהיא צריכה רגשית.
והוא הדין לשאר נשים, זה קל וחומר: אם לסוג אשה שהיא אמה העבריה צריך לעשות כך, בוודאי שלאשה רגילה כך המצוה. יכול להיות כמו שהיה לנו כאן שלא להונות את הפגיעים יותר (גר, עבד), יכול להיות שהיא גם האשה הכי פגיעה, כי אין לה אבא חשוב שנלחם בעדה, לכן התורה אומרת "שארה כסותה ועונתה לא יגרע", וכך גם כל שאר הנשים.
רס"ג-רס"ד – אשת יפת תואר
שלא למכור אשת יפת תואר. אדם הלך למלחמה וראה אשת יפת תואר, היא התגיירה, הוא לקח אותה איתו. אחרי שעשתה "ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים", אסור לו למכור אותה הלאה. זה מאוד דומה לשלא למכור אמה עבריה. שנאמר ומכור לא תמכרנה.
שלא לכבוש אשת יפת תואר להיות שפחה. כשהוא לוקח אותה הביתה, הוא יכול לקחת אותה לאשה, אבל הוא לא יכול לקחת אותה להיות שפחה. שנאמר לא תתעמר בה.
רס"ה-רס"ו – לא תחמוד ולא תתאוה
שלא לחמוד, שנאמר לא תחמד אשת רעך.
הבאה היא שלא להתאוות, שנאמר לא תתאוה בית רעך.
הרמב"ם לומד בהלכות גזילה ש"לא תחמוד" הכוונה כשעושים פעולות מבוססות על החשק, שמים לחץ גדול על הזולת שימכור לך. אבל "לא תתאוה" זה בלב, עוברים על לא תתאוה אפילו אם לא עושים אחר כך פעולה. זו ההתאוות העיקרית שמביאה אחר כך לפעולות.
על הקושיא של אבן עזרא ואחרים, איך אפשר בכלל לצוות שלא יהיה רגש כזה? התירוץ כמו שלמדנו אתמול ב"שלא לחשוב" – נאמר במשמעות של לקבל החלטה, יכול גם כאן להיות לא לתת לרגש (לא לבדר את המחשבה).
אוקיי, אוקיי. צריך לשאול את הרבנים מתי עוברים על "לא תתאוה", אני לא יודע את התירוץ. שאלתי מישהו בענייני שידוכים לדעת מתי עוברים. ולכאורה היהודים שמסתובבים ומציעים לאנשים כסף על הבתים שלהם, זה ממש "לא תחמוד" הנסיעה. זה ממש מדבר על זה. אבל יכול להיות לפי הרמב"ם [שזה איסור], אבל לפי אחרים סתם להציע רגיל זה לא, אלא לשלוח שליחים, לעשות וללחוץ. זה האופן הראשון.
האופן השני, כי זו דרך המקח וממכר בעולם. אבל אני חושב דבר אחר. הרי כתוב, מתי כן מותר להיות קנאה? "קנאת סופרים תרבה חכמה". אבל איזה סוג קנאת סופרים תרבה חכמה? לא זה שהולך וחושב "אה, הייתי רוצה להיות תלמיד חכם", עם זה לא קורה כלום. הכוונה כשמתחילים באמת ברצינות לעבוד על זה. זו אותה מידה בלא תתאוה ולא תחמוד, אותה מידה שהקנאה שהיא היתר, גם כוונתה כשמתחילים לעשות משהו ברצינות, לא המחשבה לבד ולא עושים כלום.
מצוה רס"ז – שלא יאכל השכיר שלא בשעת גמר מלאכה מן המחובר שהוא עושה בו
רס"ז, שלא יאכל השכיר שלא בשעת גמר מלאכה מן המחובר. ולמדנו קודם שמניחים לאכול מהפירות בשדה. אבל כשהוא לא באמצע, שלא בשעת גמר מלאכה, אז הוא יכול לאכול מהפירות שנקטפו, אבל אסור לו ללכת לקטוף מהעץ. שנאמר וחרמש לא תניף [על קמת רעך], שלא ילך לקטוף מהפירות שעדיין מחוברים.
מצוה רס"ח – שלא יקח השכיר יתר על אכילתו
רס"ח, שלא יקח השכיר יתר על אכילתו. שכיר אוכל, בשעת העבודה הוא יכול לטעום קצת מהאוכל, אבל אסור לו לקחת יותר מדי. שנאמר ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל כליך לא תתן.
פעם חשבתי שבמציאות שלנו זה כמו אדם שהולך לשלום זכר, הוא יכול לטעום קצת, אולי הוא יכול אפילו לקחת הביתה כמה שוקולדים לילדים או חבילה. אבל אם הוא מוציא שקית גדולה מהכיס ומתחיל לארוז, זה כבר... התורה אומרת לנו שצריך לדעת את המידה והמשקל. מצד אחד צריך לרחם על הפועלים בשדה של הזולת, ואתה רואה שיש לו תאווה, כן, זה נעבעך עם תאווה, אתה מתאווה לתבואה, לחומרי העבודה, אבל זה לא אומר שאתה יכול עכשיו להוציא סכין ולחתוך ולקחת הביתה יותר מהשיעור. אבל זה בשכיר, אבל בשלום זכר יש הלכה אחרת בעניין. בכל מקרה, זה לא שלך, זה רק שלך כדי שתוכל לאכול. כן, אני אומר, שהמצוה היא לדעת איפה פנימה ואיפה בחוץ. מרחמים עליך ואתה יכול לאכול, אבל זה לא אומר שאין גבול.
מצוה רס"ט – שלא יתעלם מן האבדה
הלאה. מצוה רס"ט, שלא יתעלם מן האבדה. אסור להתעלם כשרואים אבידה, ואם יש, יקח אותה ויקיים מצוות השבת אבידה. שנאמר לא תוכל להתעלם.
מצוה ר"ע – שלא להניח בהמה רובצת תחת משאה בדרך
ר"ע, אם אדם רואה בהמה, למדנו גם בשיעורים הקודמים, שיש מצוה של עזוב תעזוב. יש לאו שלא להשאיר אותה כמו שהיא. שלא להניח בהמה רובצת, שהבהמה שוברת תחת משא כבד. שנאמר כי תראה חמור שונאך וגו' לא תעזוב לו, אלא מה? לעזור. זו מצוות פריקה.
שתי המצוות האלה הן למשל דוגמה טובה למה שאמרתי לך בין השיעורים, שזה קצת מוזר שלוקחים את מצוות עשה ומצוות לא תעשה, כי השלילה לא אומרת כלום. זה חיסרון, אבל שלא תבין את השיעור. כלל למעיין אפקמינא, יש סיבה, יכול להיות טכני, למדני, הלכתי, אבל מוצדק שעושים רשימה. לאו שאין בו מעשה גם יכול להיות נתינת טעם? יכול להיות. אני אומר שזה קצת מוזר כשמספרים את הסיפור כך... אנחנו לא יודעים, זה יכול להיות מסודות התורה, למה דברים מסוימים הקב"ה אמר, גם באופן חיובי, גם שלילי, לא ברור. סודות התורה זה שאנחנו עדיין לא יודעים. אנסה למצוא תשובה. אני יכול אחת בשביל לא, זה סוד. אני לא יודע. צריך לעשות את הרשימה ביחד, כך באמת נעשה בתוך הספרים. אבל לא כתוב אף פעם שצריך לעשות את הרשימה כך.
מצוה רע"א – שלא לעשות עול במדה
רע"א, כאן מתחילים עניינים מסוימים של לכבד אנשים אחרים כראוי, לא לגנוב מאנשים אחרים, לא רק כסף, נראה "לא תעשו עול במשפט" וכן הלאה.
רע"א, שלא לעשות עול במדה. למדנו קודם אונאה במקח וממכר. זה מאוד מעניין, כי זה מאוד דומה לאונאה במקח וממכר, אבל זה אופן אחר. שנאמר לא תעשו עול במשפט [במדה]. מה זה אומר? למשל, להיות לא מדויק... שהמאזניים שלך יגידו שזה ליברה כשזה פחות מליברה, תוכל לקחת יותר כסף. באה התורה ואומרת לא תעשו עול במשפט המדה. מה זה במשפט במדה? הנכונות של המידה שלא תהיה משובשת. הדרך האחרת לפרש, היתה אומרת שהפסוק אומר שני דברים: עול במשפט, חוץ מזה במדה, במשקל ובמשורה. אבל סתם ספרי חכמים קיבלו ממשה רבינו והם אמרו לא, "משפט המדה". כלומר, כשיהודי הולך לחנות ומבקש חתיכה, אז כמה מקבלים... המאזניים הם כאילו הדיין שפוסק מה הליברה הנכונה. יש לך דרך לשחד ולקלקל את הדיין ולעשות שהמידה לא תהיה טובה.
מצוה רע"ב – שלא להיות אצלנו אבן ואבן איפה ואיפה
אומר, לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה. זה הפסוק, שלא רק שלא ישתמשו בזה, אלא שבכלל לא יהיו כלי מרמה כאלה של איפה ואיפה, אבן ואבן, לא יהיה לך בביתך [וגו']. הכוונה באמת לא להחזיק בכלל, או לא להחזיק לשימוש? לא להחזיק. מה זה לשימוש? מוזיאון? למוזיאון צריך להיות הלכות משלו. לא יהיה לך, שלא יהיה בכלל. יכול להיות שההחזקה היא כמו שלא להיכנס לניסיון, אדם לא יבוא קרוב לניסיון. יש הרבה מצוות שקרובות למצוות אחרות, לאו דווקא שכל דבר הוא הבעיה.
לא תחמוד גם כן, הרבי אמר פעם בשיעור הרמב"ם שהרמב"ם אומר שלא תחמוד הוא להלכה הסוף של גניבה. זה לא פירוש שהחימוד עצמו הוא איסור, אלא כשחומדים, בדרך כלל זה מגיע לגניבה. אז, לא תתאוה מביא ללא תחמוד. יכול להיות כך. בספר המצוות כתוב גם "סופו מלסטם". הרמב"ם גם אמר שהאיסור הוא עצם הלחץ. אבל יכול להיות גם ההוא, יכול להיות שזה האיסור כי רוצים ללחוץ, וכדאי שלא יהפכו לגנב.
מצוה רע"ג – שלא לעול המשפט
רע"ג, שלא לעול המשפט. לא לעשות עוול במשפט. זו מצוה על הדיינים, כמו שרש"י אומר בפרשת יתרו, לא תשא שמע שוא.
מצווה רע"ד – שלא ליקח שוחד
וגם שלא ליקח שוחד, שהדיין לא יקח שוחד, לקחת שוחד לטובת הצדק. שנאמר ושוחד לא תקח.
צריך לדעת אם האיסור הוא אולי גם על יהודים פשוטים. למשל, בעל הבית של מוסד והוא מקבל את מי שנותן לו כסף, יכול להיות שהוא עובר על לא תקח שוחד. כמו שלמדנו שהמידה היא מין משפט, יכול להיות גם שהאדם שצריך לעשות משפט אם לקבל את הילד ההוא או לא, הוא שופט עכשיו, וכשהוא עושה זאת, הוא עובר על לא תעוול במשפט. אני זוכר שיש, כי היום למשל בחוק, למשל אם מישהו הוא חבר כנסת וכדומה, והוא אומר שהוא לא לוקח שוחד, איזה דין? על פי הלכה לא ברור, הוא לא עושה דין. יש כן פוסקים שאומרים שיש איסור. אפשר לומר ששופט יש דרכים שונות להיות שופט. כל אדם שיש לו איזו כוח מסוימת והוא מנצל לרעה את כוחו, דומה לשופט שמעוול במשפט. אם הוא עושה זאת בשביל שוחד, אם מי שנותן לו כסף, במקום לטובה. יש לו הנאה, הוא צריך לחפש טובת הציבור, כמו מנהל שצריך לחפש לטובת המוסד, לטובת כלל ישראל, אבל הוא מחפש את טובת עצמו. אני שומע, אני שומע. ואם כל המוסד הוא לטובת עצמו, שזה מוסד פרטי, אז כמו מוסד צריך להשתנות משער התלמוד, וצריך לקרוא לזה מקח שוחד. מוסד הוא מקח שוחד. בסדר.
מצווה רע"ה – שלא לכבד גדול בדין
רע"ה, גם יש הלכה חשובה. בא יהודי גדול בתורה? צריך להסתכל רק על העניין של עצמו, ולא לכבד גדול בדין. כמו שלמדו, מילה יפה בפרשה השבועית פרשת יתרו, ובפרשה השבועית הקודמת יתרו אמר שלמשה יביאו "כל דבר הגדול". לא כתוב התיקים שמדברים על מיליון דולר, או ששני אנשים חשובים יש להם דין תורה. אבל למעשה כתוב "כל דבר הקשה". קשה להבין, לא אלה שזה דבר הגדול, יכול להיות כסף קטן, או אנשים פשוטים, ובגלל שזה דבר הקשה יביאו למשה.
בכל אופן, זו הלכה קשה מאוד לקיים את שלא לכבד גדול בדין, שנאמר ולא תהדר פני גדול. כי אני לא ראיתי אף אחד שמצליח לעשות זאת. אין דבר כזה שבא יהודי נאה שהוא מהתורה יחד עם... זה אתגר. כי הדיין לא יוכל לעמוד, זה קשה מאוד. האחד חבר מאוד עם השני, עם המחותן שלו. אני לא מדבר רק חבר, זה חלל. אם בא יהודי נאה, גביר, בא מישהו ולוקח אותו בתורה. זה לא אפשרי ל... אני לא יודע איך מקיימים. חוץ אם עושים את עצמו כמו עיוור. אפשר רק אולי לא לחשוב אם יש איפשהו פנים, אין לזה דין. כי דין פירושו שיש בית דין ששייך לעיר, וזה רק ששני אנשים קיבלו שזה בית דין של הדיוטות שאין לו דין זה. מותר, צריך לדעת. עוזר, זה פתרון טכני שמשאיר את הבעיה האמיתית, נכון? כן.
מצווה רע"ו – שלא יירא הדיין בדין מאדם רע
הדבר האחר גם קשה, שלא יירא הדיין בדין מאדם רע. שנאמר לא תגורו מפני איש. זה גם קשה, כי הרבה אנשים מהעני דורשים להוציא ממנו כסף – זה גם לא דבר קשה. האם הם אנשים עם "רגש"? יש אנשים טובים כמוך, אל תשאל אותי, אותו יש לי לשאול. אני שלא להתדל—אני כבר גם יהודי טוב ר' יוסף. מצווה רע"ו. אדם גם לא יפחד. לא תגורו, לא לפחד שהוא יתנקם. שלום, לא תגורו. זה מעניין, כל סוגי האנשים הם בעיה לדיינים. אדם טוב, גביר, עני, אדם רע. אחד מפחד מהאיש המכובד, אחד מפחד מהגבר האלים, אחד מפחד מהעני.
מצווה רע"ז – שלא לרחם על עני בדין
כתוב כבר כזה, שלא לרחם על עני בדין [שנאמר ודל לא תהדר בריבו], שיפסקו דין באמת. אתה יכול כבר לקחת כאן לפי מכתב היידר, אתה צריך הרי להודיע לפוסטן אם מותר אחרי לסיים את התורה אם מותר לומר לעשיר, אבל יש לך הרי רחמנות על מי ששייך לך.
שלא יפחד.
זה הרי מעניין, כל סוגי האנשים הם בעיה לבית דין. בין אם הוא אדם טוב, בין אם הוא גביר, בין אם הוא עני, בין אם הוא אדם טוב, בין אם הוא אדם רע. דיין אחד מפחד מאיש מלחמה, דיין אחד מפחד מגבר אלים, ודיין אחד מפחד מהעני. לכן הרי כתוב (רע"ז) שלא לרחם על עני בדין, שיפסקו דין באמת.
לרב מקישינב יש מכתב שבו הוא דן בפסיקה, אם מותר אחרי לסיים את התורה לומר לעשיר: "אבל יש לך הרי רחמנות על מי שאתה הולך לדון". יכול להיות, פעם שאמרת עם התורה, כעוגן הדין, דין תורה, עם התורה נחיה, כך זה. אבל עכשיו אני מבקש ממך בתור... אתה הרי גם הרב שדואג לקהילה, חוץ מהדין, שיעשה פנייה חוץ מבית הדין.
אבל צריך לזכור שדין הוא דין. לא רק זה, אלא אפילו רש"י בפרשת קדושים על לא תעשו עול במשפט, אומר רש"י: "שלא תאמר איש פלוני עשיר הוא או בן גדולים הוא, היאך אכלימנו ואראה בבשתו? לכך נאמר ולא תהדר פני גדול. ושלא תאמר איש פלוני עני הוא ובעל הבית עשיר הוא ומצוה לפרנסו, אזכנו בדין ונמצא מתפרנס בנקיות. לכך נאמר ודל לא תהדר בריבו". אפילו שלשני מגיע עונש, אבל אתה עושה זאת כדי שיתפרנס, זה לא אצל התורה.
גם זה דבר קשה מאוד לאנשים מסוימים. כן, רש"י בפרשת משפטים, (רע"ט) שלא לרחם על המזיק בדיני קנסות. כשבאים דיני קנסות לבית דין, אחד בא ואומר, "השני גנב ממני והוא צריך לשלם לי קנס, קנס כפל", אל תרחם ותאמר, "אני לא לוקח את הסכום הכפול".
רש"י בפרשת דברים, (ר"פ) שלא להטות משפט גרים ויתומים, דומה מאוד לשלא לרחם על עני בדין. אבל כאן הכוונה להיפך, שלא, בגלל שהוא יתום, תפחד לקחת ממנו שוחד ולפסוק נגד היתום.
זה גם קשה מאוד. האמת היא, אפילו מטאפיזית, פילוסופית, ההלכות האלה קשות מאוד. אולי תבין את זה יותר טוב, כי לא באמת יש דבר כזה דין שאין לו קשר למה שאנושי, מה שנכון. אתה יכול לומר, רחמנות פירושה קצת יותר, אבל כל הדין בנוי על רחמנות. השני גנב ממני, ואין לך רחמנות עליו?
אבל שוב, אם אתה מתמקד במה שהסיפור היה, בדיוק איך זה היה, איך הוא לקח את זה, אתה לא מתמקד באנשים. היה יהודי, שאני מתכוון לר' אשר פריינד, הוא מאוד אהב לדעת רק את השמות הפרטיים של האנשים שבאים אליו. הוא אמר: "אני יודע את שם המשפחה? אותו אני אכבד כפרידמן, אותו אני אכבד כחבר? לא. אשר, יענקל, משה, שלמה. אל תסתכל על האנשים, אתה תסתכל על הסיפור. מה היה? מה היה הנזק? מי עשה את הנזק?"
זה היה שהאברכים ישבו עם הטליתות, ואני הסתכלתי, הם אמרו על המרדכי: אל תסתכל על האנשים, תסתכל על ההיסטוריה, המעשה כפי שהיו. אתה הולך הלאה לאותה שאלה, הוא יכול להיות מלמד בחדר, או משהו כזה, יש לו גם איזה דין דיין באותו אופן. גם "להטות משפט" הוא שם דבר חשוב מאוד. כי לפעמים, הנה הילד, תמיד הוא עושה בעיות, אולי הוא לא עשה את הדבר הזה, הוא עשה דברים אחרים? לא, הלו. אם הוא לא היה מגיע לנקודה הזו, היית שם לו את הפחד. הוא היה רגיל לעשות כך. אבל הוא לא חושב עם העיקרון.
מצווה רפ"א
(רפ"א) שלא לשמוע מאחד מבעלי דינין ואין חברו עמו.
זה קל יותר הרבה פעמים, בסדר, בוא נשמע אדם אחד בפעם אחת את הטענות. אסור לעשות זאת, כי כמו שכתוב לא תשא שמע שוא. מעניין, זה נקרא שוא, כי כשהשני לא שומע, זה הולך להיות שוא. הכוונה אולי ללשון הרע? כי לשון הרע, זה באמת הדין צריך להיות, לשני צריכה להיות הזכות. לא, לשני צריכה להיות הזכות להגיב.
זו גם הלכה קשה מאוד, הלכה מסנהדרין. זו הלכה קשה, כי כשאתה מתעסק עם שני אנשים, תמיד האדם תופס מה הוא רוצה לעשות. אתה יודע תמיד, כי אחד מהשניים ישמור את הדברים שלו לומר. האמת תצא יותר כשהם יכולים לדבר והשני לא שם. אבל בדין תורה זה הפוך, אתה רוצה שהשני יקבל את הבירור. כי כאן האמת מצד בעל חוב אחד, אתה לא יודע שאדם יכול לומר את זה בשקר, בגלל זה זה שמע שוא.
מצווה רפ"ב
(רפ"ב) שלא לנטות אחרי רבים בדיני נפשות אם היו המחייבין יותר על המזכין אחד.
פירוש, הרי בבית דין הולכים תמיד אחרי מה שהרוב אומר. אבל זה רק אם הרוב הוא יותר מאחד. אם הרוב הוא בבית דין של כ"ג, ויש שנים עשר נגד אחד עשר, אתה לא יכול לעשות שאדם אחד יהיה ה... בדיני נפשות. "ונטו אחרי רבים להטות".
מצווה רפ"ג
(רפ"ג) שלא ילמד חובה מי שלמד זכות תחלה בדיני נפשות.
היה דיון של דיני נפשות, ואדם למד זכות, שלא יחזור בו ואחר כך ילמד חובה. שנאמר לא תענה על רב לנטות. נו, מעניין, מה קורה שהמלמד זכות נפל לו אחר כך שהוא לא היה צודק? הוא לא יכול. זו ההלכה. מחפשים דרכים לא להעניש בדיני נפשות.
מצווה רפ"ד
(רפ"ד) שלא למנות בדיינין אדם שאינו חכם בדברי תורה אף על פי שהוא חכם בחכמות אחרות.
זה דווקא דבר שכיח למדי. לוקחים הרבה פעמים בבית דין, רוצים שיהיה דיין שמבין טוב בפיננסים, שיבין את החוקים, שיבין. מכניסים דיין שהוא קצת עובד סוציאלי בדיני תורה... אבל צריך לוודא שהוא גם יודע את ההלכות. שנאמר לא תכירו פנים במשפט.
מעניין, אני זוכר "לא תכירו פנים במשפט" הפירושים האחרים הם גם מין דרך של לא לכבד אדם חשוב. אבל מה שהרמב"ם לומד, הרי המדרש לומד, שחז"ל מפרשים שזה אומר "לא תכירו פנים במשפט" אלה שממנים את המשפט. פירוש, שיש כאן משפט של לעשות את המשפט. מדברים על המשפט, שהם יקחו רק את אלה שראויים כי הם יודעים ללמוד. כש"לא תכירו פנים", הרמב"ם עושה, אומר חכמה חכמות אחרות, אבל אני זוכר ששם כתוב גם שאם יש לו זקן גדול, הוא יהודי נאה, אל תסתכל על פניו, אלא תסתכל על מה שהוא יודע ללמוד, את ההלכות.
מצווה רפ"ה
(רפ"ה) שלא להעיד בשקר, שלא יישבעו על שקר, שנאמר לא תענה ברעך עד שקר.
מצווה רפ"ו
(רפ"ו) שלא יעיד בעל עבירה. מי שאינו כשר לעדות, שלא יקבלו את עדותו, שנאמר אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס.
מצווה רפ"ז
(רפ"ז) שלא יעיד קרוב. קרוב לא יכול להעיד על קרובו, שנאמר לא יומתו אבות על בנים. ופירוש השמועה למדו מכאן שלא יומתו אבות בעדות בנים, וכן שאר קרובים.
מצווה רפ"ח
(רפ"ח) שלא לכרות הדין על פי עד אחד. דין אפשר לפסוק רק לפי שני עדים, שנאמר לא יקום עד אחד באיש.
מצווה רפ"ט
המצווה הבאה היא (רפ"ט) שלא להרוג נקי, שלא להרוג אדם שאינו מחויב מיתה, שנאמר לא תרצח. אתה רואה שהרמב"ם גם סובר שרציחה פירושה murder, לא סתם killing. אנשים אומרים, אסור להרוג אנשים, מה שכתוב לא תרצח. זה לא סתם. לא תרצח היא מילה לדבר מסוים, להריגת נקי. מי שאינו נקי, מה כתוב? כל האנשים נקיים. אני מתכוון לומר, שכשפסקו שלשני מגיעה מיתה, הוא לא הריגת נקי, זה פשוט כך. או, הוא מתכוון לומר הריגת מלחמה, למשל. הוא אומר שההריגה היא לא ייהרג ואל יעבור, שאני מתכוון רציחה. להרוג ורציחה זה לא אותו דבר.
מצווה ר"צ
(ר"צ) שלא לחתוך הדין באומד הדעת. שדיין לא יפסוק דין סתם כי כך נפל לו. מדברים כאן על דיני נפשות, אני מתכוון. ששני עדים גופו של דבר. בודקים רק על עדות ברורה, שנאמר ונקי וצדיק אל תהרוג. זה המעשה של העדות שראו את הסכין, כן, שהוא רץ פנימה עם סכין. כן. אבל יש רמב"ם כזה שלא אומר בבירור שהוא מתכוון כאן בדיני נפשות, אבל מבינים את זה רק מהפסוק, כן.
מצווה רצ"א
(רצ"א) שלא יורה העד בדין שהעיד בו בדיני נפשות. אם עד אחד ראה דיני נפשות, שלא יבוא בכלל להעיד אם אין לו שני עדים. אתה רואה כך? אני מתכוון שכתוב שעד אחד... "שלא יורה", שלא יהיה אחד מהדיינים. "אין עד נעשה דיין", זו ההלכה של "אין עד נעשה דיין". סליחה, לא למדתי טוב. "שלא יורה", העד לא יהיה המורה, לא יהיה הדיין, בדין שהעיד בו בדיני נפשות. אחרי שהעיד בדיני נפשות, הוא לא נעשה בעצמו הדיין.
מצווה רצ"ב
(רצ"ב) שלא להרוג מחוייב הריגה קודם שיעמוד בדין. אפילו כשיודעים שהוא מחויב הריגה, שלא יהרגו אותו לפני שהעמידו אותו בדין, שנאמר ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט.
מצווה רצ"ג
(רצ"ג) שלא לחוס על הרודף. מי שהוא רודף, זה מקושר. כמו שכשמישהו הרג בעבר, אז צריך לעשות דין תורה שלם. אבל מישהו עכשיו רודף אחרי חברו להורגו, שלא ירחמו עליו, להרגו קודם שיגיע לנרדף, ויהרגהו, אפילו אם הרודף הוא קטן או אשה, שנאמר וקצותה את כפה לא תחוס עינך. מקרה כזה שאין לרחם. רחמנות צריך להיות כשאי אפשר בכל מקרה להציל, ועכשיו רק השאלה על עונש. אז צריך לרחם. אבל כשהשני באמצע הרציחה שלו, צריך לעצור אותו בכל מחיר.
מצווה רצ"ד
(רצ"ד) שלא לענוש האנוס. אישה שאנסו אותה, לא מגיע לה עונש, שנאמר ולנערה לא תעשה דבר. אי אפשר להאשים אותה. זה האיסור, איסור ידוע היום, אי אפשר להאשים את הקורבנות. הוא אומר, זה אומר באמת כל האונסים.
מצווה רצ"ה
(רצ"ה) שלא ליקח כופר מן הרוצח. שלא יקחו, שלא יתנו לרוצח לשלם כסף במקום עונשו.
מצווה רצ"ז
(רצ"ז) שלא לעמוד על הדם. "לא תעמוד" פירושו להתמהמה, להתעכב, אסור שיהיה חיסרון בזריזות. להיפך, אם אתה רואה מישהו בסכנה, תהיה זריז, ולא תישאר עומד בשקט.
מצווה רצ"ח
(רצ"ח) שלא להניח מכשול, שנאמר ולא תשים דמים בביתך. אנחנו משאירים מכשול, זה אומר "לא תשים דמים בביתך". לגביך מכשול פירושו, אצלך בבית או בכלל? כשאתה רואה מכשול אצל אנשים אחרים, זה לא סניף של "לא תשים דמים" בבית. זה סניף, נכון, אבל כל אחד אחראי לעצמו בבית.
מה השאלה כאן? יש דברים ש"לא תשים דמים בביתך", לא אומרים על מעקה שאף אדם נורמלי לא יורד מהגג. לא, לפעמים יש חיוב ש"דברים העשויים להביא לידי מכשול" צריך לעשות מעקה וכו'.
מצווה רצ"ט
(רצ"ט) שלא להכשיל תם בדרך. תמים שלא יודע... זה הולך ל... "שלא להכשיל תם" פירושו כנראה אם השני יודע את הסכנות, והשני משוגע, ואתה לא אומר את המצווה לשני סתם. אבל מי שלא יודע, אתה משאיר את המכשול. ל"לא תשים דמים בביתך" יש אולי כאן רמות, צריך להבין, אולי צריך ללמוד את זה ולראות מעט.
מצווה רצ"ט: לפני עיוור לא תיתן מכשול
אבל השני לא יודע, אתה צריך להיות ה... ובכן, מכשול הוא אולי לכולם. לולפני עיוור לא תיתן מכשול יש אולי רמה, צריך להבין. יש דברים ש"לפני עיוור לא תיתן מכשול" לא אומרים על מכיר; אדם נורמלי, אף אחד לא מצפה. לא, אומרים שיש חיוב שדבר שיש בו חשש היזק צריך לעשות מכיר וכדומה.
אבל דברים שהם עבירה – צריך עבירה? בסדר. או שאומרים טעם, הוא תם בדבר, הוא עיוור בדבר. ומזה לומדים גם ברוחניות, שלא תכשיל יהודי ברוחניות. כמו שאתה אומר, שלא תכשיל יהודי בעבירה.
מצווה ש': שלא להוסיף במלקות
מצווה ש', שלא להוסיף במלקות המחויב מלקות. כשנותנים מלקות לאדם שחייב מלקות, אסור להוסיף. "נו, בוא נוסיף עוד אחת" – אסור. שנאמר לא יוסיף פן יוסיף. ולומדים מכאן שסתם להכות יהודי – אה, מכה – קל וחומר שאם הוא לא חייב מלקות אסור לתת יותר מכלום מלקות. כן, היית יכול לומר שהוא כבר עבר את השלושים ותשע, אבל סתם סטירה אחת? נו, גם לבד אסור.
מצווה ש"א: שלא לרגל
מצווה ש"א, שלא לרגל. זו עוד אחת מהמצוות שלא... אחד היה נופל לו לתת סטירה, הוא לא היה יודע את המצווה. מצווה ש"א, שלא לרגל, לא לרגל. ובזה לומדים כל עניין רכילות, לשאת, "נודע לי דבר מעניין על פלוני", דבר רכילות. שנאמר לא תלך רכיל בעמיך.
מכאן רואים שמה ששדכן עושה לא נקרא רכילות, כי אם כן לא היינו כאן, כי תמיד היו שדכנים. צריך לדעת מה כן נקרא רכילות ומה לא נקרא רכילות. חס ושלום, לא כל מה שעושים מותר.
מצווה ש"ב: שלא לשנוא בלב
מצווה ש"ב, שלא לשנוא בלב, לא לשנוא יהודי אחר בלב. שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך. נדמה לי שהרמב"ם אומר על זה, שאם יש טענה, שיאמר לו, שידברו על זה.
מצווה ש"ג: שלא להלבין פני אדם
מצווה ש"ג, שלא להלבין פני אדם מישראל, לא לבייש יהודי. כשמביישים הוא מלבין, כמו שהגמרא אומרת, "אזיל סומקא", הולך הצבע האדום מפני האדם ונעשה לבן. שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. מאוד מדויק. הולא תשא עליו חטא פירושו ש"הוכח" – כשצריך לומר לו מוסר, שיאמר לו מוסר, אבל אסור לביישו כשאומרים לו מוסר.
מצווה ש"ד: שלא ליקום
מצווה ש"ד, שלא ליקום. האיסור של לא לנקום על פי התורה, המצווה של לא לנקום, שנאמר לא תקם. שלא ליקום פירושו, אפילו כשלא עושים בחזרה, אבל מחזיקים את השנאה בלב. זה דומה לאיסור של שלא לשנוא בלב, שאפילו לא שונאים אותו, אבל מחזיקים לו את הטענה, מחזיקים לו בלב. ליקום פירושו שאומרים הרי, "אני לא נוקם בך, אבל יש לי הרי טענה".
מצווה ש"ו: שילוח הקן
מצווה ש"ו, המצווה של שילוח הקן, שלא ליקח אם על הבנים. האיסור, הלאו של שלא ליקח אם על הבנים, שלא לקחת את הביצים או האפרוחים מהאם. שנאמר לא תקח האם על הבנים.
ומעניין ששילוח הקן נכנס כאן. רואים שהרמב"ם הבין ששילוח הקן הוא עניין פשוט של צער בעלי חיים, למרות שכתוב במשנה שלא. בכל אופן, אתה רואה מה אני רוצה לומר כאן? זה גם ניצול הפגיעות של השני. שעכשיו זו הזדמנות טובה לקחת גם את האם, כי היא שומרת על ילדיה. זה עניין של יושר, זה עניין נוסף של צדק. סוג של צדק כמו יושר.
מצוות ש"ז-ש"ח: טומאת צרעת
עכשיו נראה בטומאת צרעת, שתי מצוות שקשורות לצרעת.
מצווה ש"ז: שלא לגלח שער הנתק. אם לאדם יש נגע על זקנו או על שערו, אסור לו לגלח את השער. שנאמר ואת הנתק לא יגלח.
מצווה ש"ח: שלא ליתן סימני צרעת. יש לו על בשרו, על עורו, צרעת, לא יסיר אותה, שנאמר השמר בנגע הצרעת. את זה אי אפשר לפסוק מיד, צריך לחשוב. דבר שיושבים עם בית דין, בוא נראה. אבל את זה אין לו.
מצווה ש"ט: נחל איתן
זו ש"ט, שלא לעבוד ולזרוע בנחל איתן. ששם יש מקום שנקרא נחל איתן, נחל מסוים ששם עשו את העגלה ערופה. במקום הזה עושים עגלה ערופה, ובמקום הזה – הוא מתכוון אחרי שעושים עגלה ערופה – אסור שם "לעבוד ולזרוע", שנאמר אשר לא יעבד בו ולא יזרע.
מצווה ש"י: שלא יתחייב חתן
מצווה ש"י, שחתן, שלא יתחייב חתן בדבר מצורכי הרבים כל שנה ראשונה. שבשנה הראשונה של חתן לא יטילו עליו צורכי רבים, כגון צבא ושמירת החומה וכיוצא בהם, דברים שמחייבים בדרך כלל אנשים, שהם צריכים ללכת לצבא, הם צריכים לשמור את החומה. לחתן לא עושים את זה, שנאמר לא יצא בצבא ולא יעבור עליו לכל דבר.
זה לא שה... מי שממונה על צורכי ציבור לא ייתן צורכי ציבור לחתן. זו גם מצווה של "נקי יהיה לביתו", שזו מצווה על החתן, וזו מצווה שמי שמחלק את העבודה לצורכי הרבים לא יטיל עבודה על החתן.
מצווה שי"א: מכשף
מצווה שי"א, שלא לחוס על מכשף. שבית הדין יעניש, יתן עונש למכשף, ולא ישאיר בחיים מכשפה, שנאמר מכשפה לא תחיה. מכשף גם כן.
מצוות שי"ב-שי"ט: מורא מלכות ובית דין
עכשיו מתחיל משי"ב... החבר'ה ששלח את השאלה על הסדר, כדי שיחזיק ראש, ר' פלוני בן פלוני, יש משהו מעניין איך זה נכנס. אפשר להבין שאלה גם העניינים של רבנים, כי הנגע היא דבר שהכהן צריך לטפל בו, זה דבר ששייך לסמיכה, גם צורכי הרבים, המכשף הוא לבית דין.
ועכשיו משי"ב הרי העניינים של סמיכה, של כבוד לבית דין, וכבוד לסמכות לנשיא.
* מצווה שי"ב: שלא להמרות על פי בית דין, לא להורות בבית דין, זאת אומרת לא לציית לבית דין, שנאמר לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך.
* מצווה שי"ג: שלא להוסיף על מצוות התורה, לא להוסיף על מצוות התורה, בין תורה שבכתב בין פירושה שקיבלו על פה, שנאמר את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרו לעשות לא תוסף עליו. אבל כמו שהרמב"ם מסביר, זה אומר לומר על משהו שאינו מצווה שהוא מצווה.
* מצווה שי"ד: שלא לגרוע ממצוות התורה, לא לומר על מצווה מסוימת שהיא כבר לא מצווה, שנאמר ולא תגרע ממנו.
* מצווה שט"ו: שלא לקלל הדיין, לא לקלל את הדיין, שנאמר אלהים לא תקלל.
* מצווה שט"ז: שלא לקלל הנשיא, שהוא ראש הישיבה בארץ ישראל, שנאמר ונשיא בעמך לא תאור. ראש הישיבה היה הנשיא ואב בית הדין.
* מצווה שי"ז: שלא לקלל אחד משאר ישראל, לא לקלל שום יהודי (שנאמר לא תקלל חרש). אז על הנשיא עוברים על שני דברים, עוברים על האיסור של ישראל, ואחר כך על האיסור הנוסף של שלא לקלל הנשיא.
* מצווה שי"ח: שלא לקלל אב ואם, שנאמר ומקלל אביו ואמו מות יומת.
* מצווה שי"ט: שלא להכות אב ואם, שנאמר ומכה אביו ואמו מות יומת.
מצוות ש"כ-שכ"ט: שבת ומועדים
ועכשיו נראה מצוות לא תעשה שונות של זמנים. תשע המצוות הבאות הן מצוות של זמנים.
* מצווה ש"כ: שלא לעשות מלאכה בשבת, שנאמר לא תעשה כל מלאכה, אסור לעשות מלאכות.
* מצווה שכ"א: חוץ מהמלאכות יש את האיסור שהוא רק לאו, שלא להלך חוץ לתחום המדינה, לא לצאת מחוץ לתחום שבת. חכמים אמרו שזה תחום שבת, אלפיים מיל. כהולכי דרכים בשבת, כמו אנשים שמטיילים רחוק רחוק. שנאמר אל יצא איש ממקומו בשבת, שיהיה מקומי ולא ילך רחוק מדי.
* מצווה שכ"ב: מצווה ולכאורה כואבת, שלא לענוש בשבת, בשבת אסור לתת עונשים. שנאמר לא תבערו אש בכל מושבותיכם, הכוונה שלא לעשות עונש של שריפה, וכל שאר העונשים. הסיבה שלמה לא תבערו אש הוא נוסף, כי אש הרי היא אחת מל"ט המלאכות, אז לא תבערו אש בתור לאו עולה על עונש מיתה בשבת. זה גם לא מתכוון לאדם שעושה את העבירה בידיים, כי הוא ממילא עובר על אחת מל"ט המלאכות, זה מתכוון לדיין שפוסק שייתנו מיתה. אני חושב שזה לא רק אש, אני חושב שזה מלקות וכל עונש. לומדים את זה מלא תבערו אש, אבל זה רק דרש. הרמב"ם אומר את הפירוש הזה איפשהו בשבת או בספר המצוות, שיש את הפשט הפשוט עבודה ללאו יצאת, לחלק יצאת, אבל חוץ מזה לומדים מזה עונש. כאן יש גם מחלוקת הפוסקים על מה זה, האם זה רק חיוב לבית דין. אב לא יכה את ילדיו בשבת, גם זה לא. טוב להחמיר. תגיד לבנך שבמוצאי שבת תכה אותו.
אוקיי.
* מצווה שכ"ג: שלא לעשות מלאכה בראשון של פסח, היום הראשון של פסח, שנאמר כל מלאכה לא יעשה בהם.
* מצווה שכ"ד: המצווה הבאה היא היום השביעי של פסח, שלא לעשות מלאכה, שנאמר כל מלאכה לא יעשה בהם.
* מצווה שכ"ה: שלוש מאות עשרים וחמש היא לא לעשות מלאכות בחג השבועות, כמו שכתוב בפסוק כל מלאכת עבודה לא תעשו.
* מצווה שכ"ו: המצווה הבאה היא לא לעשות מלאכות בראש השנה, אחד לחודש השביעי. אותו דבר, אותו פסוק.
* מצווה שכ"ז: אותו דבר לא לעשות מלאכות ביום כיפור. אותו דבר. יום כיפור אסור יותר במלאכה, אין חילוק אוכל נפש. שנאמר וכל מלאכה לא תעשו.
* מצווה שכ"ח: לא לעשות מלאכות ביום הראשון של חג הסוכות.
* מצווה שכ"ט: והאחרונה היא לא לעשות מלאכות ביום השמיני, היום האחרון של חג הסוכות.
מצוות ש"ל: איסורי ביאה
עכשיו אפשר ללמוד הלכות שונות של איסורי ביאה.
מצווה ש"ל, שלא לגלות ערות אם. לגלות פירושו לא לבעול את האם, די כבר. כאן בואו נלך מהר, כאן אפשר קצת ללכת מהר. ערות אם, הערווה הראשונה היא אם, אמא. אשת אב, אחות, אחות, ורק עם אחות.
עכשיו אפשר ללמוד הלכות שונות של איסורי ביאה.
(של) שלא לגלות ערות אם, לגלות פירושו לא לבעול את האם. ערוות אם, הערווה הראשונה היא אם, אמא. (שלא) שלא לגלות ערות אחות, אחות. וכאן יש לאו נוסף שהאחות לא רק אחות מאב ואם, אלא גם אחות מאב או מאם [(שלג)].
הערווה הבאה היא (שלד) שלא לגלות ערות בת הבן, נכדה, בת של בן. והלאו הבא הוא (שלה) שלא לגלות ערות בת הבת, נכדה מבת הבת.
לגבי (שלו) שלא לגלות ערות הבת, הבת עצמה, הוא אומר: איפה כתוב בתורה? קל וחומר. חז"ל למדו מקל וחומר, שאם אסור בת הבת, בוודאי אסור בת עצמה. אבל בכל זאת מפי השמועה למדו שאיסור הבת מגופי תורה כשאר עריות.
עוד יש (שלז) שלא לגלות ערות אשה ובתה. או (שמא) שלא לגלות ערות אחות האב, דודה מאחות האב, ואותו דבר אחות האם [(שמ)]. ואחר כך יש (שמב) שלא לגלות ערות אשת אחי האב, אשת הדוד. וגם אסור (שמג) שלא לגלות ערות אשת הבן, הכלה, שנאמר ערות כלתך לא תגלה.
(שמד) שלא לגלות ערות אשת אח, אלא אם כן אשת אחיו מותרת רק באופן יבום. (שמה) שלא לגלות ערות אחות אשתו, הגיסה, אחות האשה.
אחר כך יש (שמו) שלא לגלות ערות נדה, האשה עצמה כשהיא נדה, או כל אשה שהיא נדה, שנאמר ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב.
ויש איסור (שמז) שלא לגלות ערות אשת איש.
אחר כך יש את האיסור של בהמה: (שמח) שלא לשכב עם בהמה, שאדם לא יחיה עם בהמה, או (שמט) שלא תביא אשה בהמה עליה.
(שנ) שלא לשכב עם זכר, משכב זכר.
(שנא) שלא לגלות ערות האב עצמו.
(שנב) שלא לגלות ערות אחי האב עצמו.
(שנג) שלא לקרב לעריות בדברים המביאין לידי גילוי ערוה, כגון חיבוק ונישוק ורמיזה וקפיצה.
זו תוספת על כל העריות שנמנו, שזה לא רק האיסור לבעול, אלא יש גם שנאמר אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה. אין חילוק באיזו רמה. אנשים חושבים שיש איסור שנקרא "נגיעה". אין איסור נגיעה כזה; יש איסור "קריבה". אסור באותה מידה רמיזה, קפיצה, כמו חיבוק ונישוק – כל דבר שמביא לידי גילוי ערוה.
מפי השמועה למדו שזו אזהרה לקריבה המביאה לידי גילוי ערוה. אתה לא יכול ללכת לצחוק עם מישהי ואחר כך לומר "לא נגעתי בך", אין היתר כזה, זו טעות. וגם לומר שמגע שאינו מביא לידי הרהור מותר, גם אין דבר כזה. אין איסור נגיעה לעצמו, אלא יש איסור שנקרא קריבה לעריות.
(שנד) שלא ישא ממזר בת ישראל, ממזר אסור לשאת בת ישראל, שנאמר לא יבא ממזר בקהל ה'.
(שנה) שלא תהיה קדשה, שבת ישראל לא תהיה קדשה. מה פירוש קדשה? והיא הנבעלת בלא כתובה וקדושין. יש איסור להתחתן עם אשה בלי כתובה וקידושין.
(שנו) שלא יחזיר המגרש גרושתו אחר שנישאת לאחר. שמי שגירש את אשתו, מותר לו להחזירה מיד אחר כך, אבל אם היא התחתנה לאחר, אחר כך אסור לו. שנאמר לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה.
(שנז) שלא תנשא היבמה לאיש זר חוץ מיבמה. יבמה צריכה לחכות ליבמה, שנאמר לא תהיה אשת המת החוצה.
(שנח) שלא יגרש האונס אנוסתו. שמי שאנס, אסור לו לגרש את אנוסתו, אלא הוא צריך להתחתן איתה ולהישאר איתה, שנאמר לא יוכל שלחה כל ימיו.
(שנט) שלא יגרש מוציא שם רע את אשתו, גם אותו דבר, אם הוציא שם רע, שנאמר בו לא יוכל לשלחה כל ימיו.
(שס) שלא יקח סריס בת ישראל. מי שהוא סריס, כלי ההולדה שלו נפגמו, לא יכול להתחתן עם בת ישראל, שנאמר לא יבוא פצוע דכא.
(שסא) שלא לסרס זכר מכל המינין, לא אדם ולא בהמה חיה ועוף. אסור לסרס, להשחית את כלי ההולדה, שנאמר ובארצכם לא תעשו.
והקבוצה האחרונה של מצוות הן מצוות המלכות:
(שסב) שלא למנות על ישראל איש מקהל גרים כמלך. שייקחו מיהודים. והמצווה היא שלא ייקחו שום מינוי, לא רק מלך, אלא שום מינוי חשוב לא ייתנו לגר מכל הגרים, שנאמר לא תוכל לתת עליך איש נכרי.
הרי יש שאלה, כי הרמב"ם במורי התורה מנה כמה גרים. מנויים שמעיה ואבטליון, הם עצמם היו גרים. גם מנוי רבי מאיר, שהיה מגרים. יכול להיות שהרמב"ם רוצה לומר לנו בזה שהם לא היו מורי התורה כי "קיבלו אותם" (מינוי), כי אם כן לא היו רשאים. אלא נראה שלהיות ממורי התורה זה לא מינוי, אלא זה מלמד. משהו שסמכותו באה כי קיבלו אותו, אסור. אבל משהו שסמכותו באה כי הוא יהודי, כי הוא יושב ולומד, כי הוא מגדולי תלמידי החכמים בדורות – זה מותר.
(שסג) שלא ירבה המלך סוסים, לא יותר מדי סוסים.
(שסד) שלא ירבה המלך נשים, לא יותר מדי נשים.
(שסה) שלא ירבה לו המלך כסף וזהב.
אומר הרמב"ם, אלו הן, אלה התרי"ג, שש מאות ושלוש עשרה מצוות, שנאמרו לו למשה בסיני. ומשה רבינו נאמרו לו גם כלליהן ופרטיהן ודקדוקיהן. "וכל אותן הכללות והפרטים והדקדוקים של כל מצוה ומצוה, היא תורה שבעל פה שקיבלו בית דין מפי בית דין". הרמב"ם אומר כאן בבירור את המילים שהיה בית דין מפי בית דין, שמעולם לא היה יחיד שקיבל מיחיד. שם שהיו רבים, קיבלו מרבים. לא יכול להיות משהו שאחד בודא מליבו, כי תמיד היה בית דין שלם.
ויש מצוות אחרות שנתחדשו אחר מתן תורה, שקבעו אותם נביאים וחכמים ופשטו בכל ישראל. כגון מקרא מגילה, נר חנוכה (שחכמי הדור תיקנו), ותענית תשעה באב. וידים – המצווה של נטילת ידים, שעל זה כתוב ששלמה המלך תיקן. ועירוב גם שלמה המלך.
ויש לכל מצוה ומצוה מאלו גם כן פירושים ודקדוקים. כמו שיש פירושים ודקדוקים על מצוות התורה, יש גם פירושים ודקדוקים על המצוות שהחכמים תיקנו.
כבר דיברנו על זה פעם, שמה שאנשים אומרים שאלה "שבע מצוות דרבנן" – הרמב"ם סובר הרבה יותר משבע. הרמב"ם סובר יותר.
אה, רגע, הרמב"ם מנה אחת, שתיים, שלוש... לא, הוא לא מונה מספר, הוא סתם לוקח נקודה. זו מצווה. הם כבר דיברו על זה פעם באיזה שיעור אחר, שמה שאנשים אומרים שיש שבע מצוות דרבנן, זו טעות גמורה. הרמב"ם סובר שיש יותר. יחוד, ועוד דברים.
"כל אלו המצוות שנתחדשו חייבים אנו לקבלם ולשמרם, שנאמר לא תסור מכל הדבר". מה כתוב שם? אשר יגידו לך (דברים יז, יא), בית הדין. והוא מפרש על כך שבית הדין שבכל דור, נביאים וחכמים, שכל אחד מהם היה לו דין בית דין, תיקנו, ויש מצווה עלינו לשמוע להם. יש מצווה נוספת שכתוב "לא תסור מן הדבר".
אומר הוא: "ואינן תוספת על מצוות התורה". הדברים אינם תוספת, וכשהם עשו זאת לא עברו על בל תוסיף.
אבל אם כך יש קושיה, "והלא הזהירה תורה לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו" (דברים יג, א), הרי התורה אמרה שאסור להוסיף?
הוא עונה ש"בל תוסיף" פירושו "שלא יבוא נביא ויורה לחדש דבר ולומר שהקב"ה ציוהו במצוה זו". נביא אינו רשאי לומר מלבד התרי"ג, שהקדוש ברוך הוא הוסיף לו עוד מצוות. זה היה עובר על בל תוסיף, "שהקב"ה ציוה להוסיף על מצוות התורה או לגרוע אחת מכל אלו השש מאות ושלש עשרה מצוות. אבל אם הוסיפו בית דין או נביא שיהיה באותו הזמן מצוה דרך תקנה..."
אבל אם בית דין עם נביא הוסיפו... מה עניינו של הנביא כאן? יתכן משום שהגמרא לומדת דברים שונים מדברי נביאים ודברי קבלה. זה נכון, אבל זה לא נכנס בתורת נבואה. "אבל אם הוסיפו בית דין או נביא שיהיה באותו הזמן מצוה..." הם תיקנו דרך תקנה.
אני חושב שיש שתיים שלוש דרכים: דרך תקנה, או דרך הוראה, או דרך גזירה.
* דרך תקנה: זו תקנה חדשה, משום שקרה שינוי, צריך לתקן זאת, תיקון עולם.
* דרך הוראה: אולי הוא מתכוון דרך שעה? הוראת שעה? אולי הוא מתכוון לומר שאז הייתה רק הוראה, כמו במלחמה וכדומה.
* דרך גזירה: מובן לי גם כן, גזירה פירושה שגוזרים משום משמרת.
כשאתה רואה בתוספות, פירוש הדבר שלא הוסיפו מצווה חדשה. דהיינו, לא אמרו, הם לא אמרו שהקדוש ברוך הוא ציווה אותנו לעשות עירוב, או לקרוא את המגילה בעונתה. לא זה אמרו, כי אם כן, זה נאמר אצל תפילין, "הוי מוסיפין על התורה".
אלא מה כן אמרו? הרמב"ם מביא: "אלא כך אנו אומרים, שהנביאים ובית דין תקנו וציוונו לקרוא את המגילה בעונתה". מהו "בעונתה"? לקרוא את המגילה, הוא מתכוון לומר מי"א עד י"ד.
מדוע? "כדי להזכיר שבחו של הקדוש ברוך הוא ותשועה שעשה לנו והוא קרוב לשועינו, כדי לברכו ולהללו, וכדי להודיע לדורות הבאים שאמת מה שהבטיחנו בתורה, 'כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה' אלקינו בכל קראנו אליו'".
שוב, מה שבית הדין אמרו, הם לא אמרו שיש עוד מצווה מלבד התרי"ג מצוות. אלא בסך הכל אמרו תקנה חדשה. הם לא אמרו שהקדוש ברוך הוא אמר, אלא הם אמרו שקרה כאן מעשה חדש, שיהודים ניצלו, נעשה הלכה חדשה – לא שהקדוש ברוך הוא ציווה אותנו, אלא אנחנו רוצים.
ומעניין, הרמב"ם אומר כאן שבזה הם חיזקו את התורה עצמה. הם לא אמרו שזו תוספת על התורה, אלא הם חיזקו את התורה. הוא מתכוון לומר שקריאת המגילה היא גם משהו דומה לגזירה, כי היא מחזקת את המצווה של "ומרוב שבחיו של הקב"ה".
הוא מכניס כאן אריכות גדולה שלכאורה אינה נצרכת לטעמו, אבל זה יפה מאוד. הוא אומר, כשאנו קוראים את המגילה זה לא רק שאנו קוראים משהו ישן – קול קורא במגילה ובפרה אומרים צדיקים – לא קוראים מעשה ישן, אלא מזכירים לנו שהקדוש ברוך הוא אוהב אותנו, ושהקדוש ברוך הוא עונה ליהודים, ושכאשר יהודים מבקשים הקדוש ברוך הוא עוזר להם.
זה נכון שזה קטע יפה ברמב"ם, בכלל מה שהוא מביא מפורים וכדומה כל השנה. אבל כאן בהקשר, לכאורה הדרך שזה נכנס כאן היא רק משום שהרמב"ם רוצה להסביר את הטעם. הוא רוצה להכניס אותך קצת לראש של החכם שמתקן את המצווה החדשה. לא ראש כזה ש"אני עושה מצוות חדשות שהקדוש ברוך הוא לא נתן", לא. אני יכול להסביר לך שיש עוד עניין, שהקדוש ברוך הוא אוהב שיהודים יעמדו על התורה, יש מצווה לפרסם, זה דבר טוב גדול, ממילא אני מתקן.
יתכן שהוא מתכוון לומר שתקנותיהם יהיו גם בתוך כלי התורה. שיסתכלו מה התורה תיקנה. הרי התורה עשתה שכאשר יש ישועה, מודים. הרמב"ם אומר שזו מצווה חדשה נוספת, הוא רק הסביר לך את הסברא מדוע הם עשו זאת.
הוא רוצה לומר שזה לא ערך חדש, הוא לא חידש רעיון חדש, זה רעיון שכתוב בחומש. אבל אפילו כך, זה לא באמת נצרך. הם לא רק עשו לך לברך ולהלל, הם עשו לך זאת באופן של קריאת המגילה. אילו היו אומרים שבתפילה יש לכוון לנס, הם לא היו ממש מוסיפים לך. הם כן הוסיפו לך משהו, צורה של מצווה, לקרוא ספר מסוים. מדוע אין לא תוסיף? כי מה שקובע לא תוסיף זה לא שזה דבר חדש, אלא שהם אומרים [שזה מהקב"ה].
אני חושב אולי דבר אחר. אני חושב שהרמב"ם רוצה כאן פשוט להסביר את הטעם, הוא רוצה להכניס לראש של מי שעושה זאת. בשלמא אם הוא אומר שזו נבואה, אני מבין. אבל אם הקדוש ברוך הוא לא ציווה, מה אתה עושה? בוא אסביר לך דוגמה של מצווה קלה להסביר מדוע הוא עושה זאת. יתכן גם שהרמב"ם סובר שבאמת יש הלל לשם, צריך להודות לקדוש ברוך הוא, הקדוש ברוך הוא כתב שצריך להודות לו. המחשבה קיימת, מבינים שהקדוש ברוך הוא נתן רמז מה חשוב.
יתכן שטמון כאן שלא תוסיף רגיל גורע משלמות התורה, זה מחזק את התורה, כי זו עדות חדשה שהקדוש ברוך הוא נתן תורה. כן, זה באמת בעייתי. שאלתי אז, האם מותר לומר שהקדוש ברוך הוא ציווה? הרי אסור לסבור כך. זה באמת היה עוזר שכן, אבל על ידי שעשו מצווה מדברי סופרים, אין את החשש של לא תוסיף.
אוקיי, נתתי לך את הנקודה הנכונה של ההקדמה? עכשיו אתה יודע שכל המצוות, אפשר כבר ברוך השם לעשות סיכום של כל התורה כולה. כל התורה כולה בקיצור כבר למדנו. זה טוב מאוד, צריך לעשות דבר חדש לזכור את כל התורה כולה. עכשיו כבר קנינו בתמצית את כל התורה כולה.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 Related Content
שיעור זה ממשיך את מניין מצוות הלא תעשה, וכולל איסורים הקשורים לגניבה ועוולות ממוניות, יחס לאנשים פגיעים, טוהר המשפט, עדים, רציחה, יחסים בין אדם לחברו, צרעת, שבת ויום טוב, עריות ומלכות. השיעור מסתיים בדיון במצוות דרבנן ומדוע אינן עוברות על בל תוסיף.
השיעור מבחין בין *גניבה* (לקיחה בסתר) לבין *גזילה* (לקיחה בגלוי בכוח), יחד עם איסורים קשורים: *השגת גבול* (הזזת סימני גבול, המתרחב גם לפלישה ל"טריטוריה" של אחר כמו הדפסה מחדש של ספר של מישהו), *עושק* (עיכוב), ו*כחש* (הכחשת החזקה בממון של אחר). התורה אוסרת הן *אונאת ממון* (הונאה כספית) והן *אונאת דברים* (פגיעה מילולית), הנלמדות מפסוקים נפרדים. הגנה מיוחדת ניתנת לקבוצות פגיעות: ל*גר* יש לאוין נוספים; *עבד* שברח מחוץ לארץ לארץ ישראל אסור להחזירו; ו*יתומים* ו*אלמנות* דורשים טיפול מיוחד. איסורים רבים מגנים על כבודו של עבד עברי: אין עבודה משפילה, אין מכירה בשוק עבדים פומבי, אין *עבודת פרך*. הרמב"ם מבחין בין *לא תחמוד* (חמדה המובילה למעשה) לבין *לא תתאווה* (תאווה בלבד), כאשר האבן עזרא מסביר שהמצווה מתייחסת להחלטה לטפח רגשות כאלה.
פועל שכיר רשאי לאכול רק מפירות מחוברים בזמן *גמר מלאכה*, אינו יכול לחתוך מהעץ בעצמו, ואינו יכול לקחת יותר ממה שהוא אוכל. השיעור מביא השוואה מעשית לשלום זכר - מותר לטעום אבל לא לארוז כמויות גדולות. אסור להתעלם מאבידה או לסרב לעזור לבהמה המתקשה תחת משאה. נדרשות מידות ישרות - "משפט המדה" פירושו שהמאזניים משמשים כ"שופט". אסור להחזיק משקולות שקר אפילו בלי להשתמש בהן, כדי למנוע פיתוי.
דיינים אסור להם לעוות את הדין, לקחת שוחד, או להפלות לטובה לא את הגדול ולא את העני. השיעור מציין בכנות שאלה קשים מאוד מבחינה מעשית. דיינים אסור להם לפחד מבעלי הדין ואסור להם לשמוע צד אחד ללא נוכחות הצד השני. בדיני נפשות, רוב פשוט של אחד אינו מספיק להרשעה. מי שטען לזכות אינו יכול אחר כך לטעון לחובה. דיינים חייבים להיות בקיאים בדין תורה. עדות שקר אסורה, ורשע, קרוב או עד יחיד אינם יכולים לקבוע פסק דין.
"לא תרצח" מתייחס ספציפית לרציחת אדם חף מפשע - עונש מוות ומלחמה אינם נכללים. דיין אינו יכול להרשיע על סמך ראיות נסיבתיות בלבד; עד בדיני נפשות אינו יכול לשמש כדיין באותו מקרה. אסור להוציא להורג מישהו לפני משפט, אבל אסור לרחם על רודף. אישה שנאנסה אינה נענשת - אין להאשים קורבנות. אסור לקבל תשלום במקום עונש על רציחה. "לא תעמוד על דם רעך" מחייב שלא לעמוד מנגד כשחיי אחר בסכנה, ו"לא תשים דמים בביתך" מחייב אמצעי בטיחות כמו מעקה.
"לפני עיוור" חל הן פיזית והן רוחנית. להכות כל יהודי אסור, נלמד מהאיסור להוסיף מלקות. רכילות אסורה - אם כי השיעור מציין ששדכנות אינה נחשבת רכילות. לשנוא יהודי בלב אסור; הרמב"ם ממליץ לפנות ישירות עם תלונות. הלבנת פנים של יהודי אסורה, וכן נקימה ונטירה. שילוח הקן - לא לקחת את האם עם בניה - עשוי להיות קשור לאי-ניצול פגיעות.
אסור לגלח שיער סביב נתק או להסיר סימני צרעת. אסור לעבד את אזור העגלה ערופה. חתן פטור מחובות ציבוריות בשנתו הראשונה.
האיסורים כוללים מרידה בבית דין, הוספה או גריעה ממצוות התורה, קללת דיין, הנשיא, כל יהודי או הורים, והכאת הורים. מעבר לל"ט מלאכות, הליכה מעבר לתחום אסורה בנפרד. בית דין אינו רשאי להעניש בשבת, נלמד מ"לא תבערו אש". השיעור מונה איסורי מלאכה לכל יום טוב, ומציין את האיסורים המחמירים יותר של יום כיפור ללא היתר אוכל נפש.
השיעור מונה יחסים אסורים: אם, אשת אב, אחות, נכדות, בתו שלו (נלמד בקל וחומר), אישה ובתה, דודות, אשת דוד, כלה, אשת אח (חוץ מיבום), אחות אשתו, ונידה. חשוב לציין, "לא תקרבו לגלות ערוה" אוסר *קריבה* - כל פעולה המובילה ליחסים אסורים - לא רק נגיעה. ממזר אינו יכול לשאת בת ישראל; אישה גרושה שנישאה מחדש אינה יכולה לחזור לבעלה הראשון; יבמה חייבת להמתין ליבמה.
גר אינו יכול להתמנות למלך או לסמכות משמעותית על ישראל. השיעור מסביר שתפקידים שנרכשו דרך ידע בתורה (כמו שמעיה, אבטליון, רבי מאיר) מותרים. למלך אסור להרבות סוסים, נשים או זהב.
הרמב"ם מדגיש שתרי"ג מצוות נמסרו "בית דין מפי בית דין". מעבר לאלה יש מצוות שנקבעו על ידי נביאים וחכמים: קריאת מגילה, נרות חנוכה, צום תשעה באב, נטילת ידיים (שתיקן שלמה המלך), ועירוב. הרמב"ם מסביר שאלה אינן עוברות על בל תוסיף כי המקור לציית להן הוא "לא תסור" - ובל תוסיף היה חל רק אם נביא היה טוען שה' ציווה משהו חדש. כשחכמים תיקנו חיובים, הם ציינו במפורש שאלה היו תקנותיהם שלהם. ההסבר הארוך של הרמב"ם על מטרת המגילה מדגים שתקנות חכמים מחזקות ערכי תורה קיימים במקום להוסיף חדשים.
אוקיי, עכשיו אנחנו מחזיקים בחלק השלישי של מצוות לא תעשה. אנחנו עדיין באמצע חלק של לא לגנוב. הבאנו רשימה שלמה של דרכים איך אפשר לגנוב מהזולת, מה שאסור לעשות. קודם כבר למדנו אתמול לא לגנוב אדם, וגם לא לגנוב ממון.
רמ"ה – שלא לגזול
המצוה היא שלא לגזול, שנאמר לא תגזול. בשונה מגניבה שמשמעותה לחטוף כשהלה אינו רואה, גזילה משמעותה "ליסטים מזוין" – באים וחוטפים מהזולת בפניו.
רמ"ו – שלא להסיג גבול
עוד דרך איך אפשר לגנוב בקרקע היא על ידי הזזת הגבול, שלא להסיג גבול, שלא להיכנס לשטח של הזולת. מכאן יוצא הדבר שנקרא "הסגת גבול" בתחומים אחרים, שאפשר להיכנס לטריטוריה של הזולת. זה נהיה שגור בפי הלשון של מסיג גבול – אני מאמין שזה לשון חז"ל, "זה בא בתחומי", שהוא נכנס ל"קליחא דקודשא בריך הוא" שלי. לאדם יש טריטוריה, למשל הוא הוציא ספר, ועכשיו הספר הוא הטריטוריה שלו, ומישהו הולך ומדפיס אותו מחדש.
רמ"ז – שלא לעשוק
המצוה היא שלא לעשוק. מה ההבדל בין גזילה לעושק? נראה את זה כשנלמד הלכות גזילה ואבידה, אבל הכוונה להוציא ממון מהזולת.
רמ"ח – שלא לכחש בממון חבירו
כשאדם הלווה למישהו כסף, והוא מכחיש, אומר שמעולם לא קיבל ממך כסף, זו דרך אחרת של גניבה. או פיקדון וכדומה. שנאמר לא תכחשו.
רמ"ט – שלא להשבע על כפירת ממון חבירו
כשמישהו מכחיש שקיבל כסף מהזולת, חוץ מזה שהוא עובר על "לא תכחשו", אם הוא הולך ונשבע, הוא עובר על לאו נוסף, והוא מקבל מלקות נוספות על השבועה, שנאמר ולא תשקרו, כלומר לא תשבע לשקר בממון שיש לחברך בידך.
ר"נ – שלא יונה במקח וממכר
שלא לרמות אנשים במקח וממכר. בדיוק מה הן הלכות הונאה, זה נלמד ברמב"ם, אבל אסור לרמות, שנאמר אל תונו איש את אחיו. הכוונה למכור משהו ביותר ממה שהוא שווה. עד כמה שיודעים כמה זה שווה, הרי אין זו אונאה.
רנ"א – שלא יונה בדברים
חוץ מזה יש אונאה שנקראת לצער בדברים, שנאמר ולא תונו איש את עמיתו. שלא לצער אדם אחר בדברים, לומר דברים שגורמים לו צער. סתם נראה שהצער במקח וממכר אינו הגזילה, אלא שנתת לו להתרמות, וזה מצער אותו. חושבים מה הקשר ש"יונה" משמעותו עניין של צער. זה לשון כפולה, יש פעמיים, אז עשו אחד לזה (ממון) ואחד לזה (דברים).
רנ"ב-רנ"ג – אונאת הגר
חוץ מלצער יהודי אחר, יש איסור נוסף שלא להונות את הגר בדברים, שנאמר וגר לא תונה. זה לאו נוסף. כשמצערים גר, עוברים על שני לאווין. ובנוסף גם במקח וממכר, שלא להונות את הגר במקח וממכר (שנאמר ולא תלחצנו). לכאורה גר צריך יותר הגנה, הוא יותר פגיע, אין לו קרובים, אין לו מלכים בתרבות הגויית, לכן התורה אמרה במיוחד עליו שלא לצער אותו.
רנ"ד-רנ"ה – עבד שברח
שלא להחזיר עבד שברח לארץ ישראל, עבד שברח מחוץ לארץ לארץ ישראל, לא יחזירו אותו לאדונו שבחוץ לארץ, שנאמר לא תסגיר עבד אל אדוניו, שלא להסגיר אותו.
ועל אותו עבד יש לאו שלא להונות עבד זה, שלא לצער אותו. שנאמר עמך ישב בקרבך... בטוב לו לא תוננו, שלא להרע לו.
יש רמות של מי פגיע: גר פגיע מאוד, עבד שברח עוד יותר פגיע, עוד יותר עלול להיות מוטרד. "לא תוננו" משמעותו אונאת דברים או אונאת ממון.
רנ"ו – עינוי יתום ואלמנה
שלא לענות יתום ואלמנה, לא לענות ולצער, שנאמר כל אלמנה ויתום לא תענון. הרמב"ם אומר במקומות אחרים שזה לא דווקא יתום ואלמנה, אלא כל מי שחלש, שאין לו מי שיעמוד בעדו. אבל הרמב"ם אומר שיתום ואלמנה, אפילו יש להם כסף, אפילו יש להם הכל, והם לא מרגישים חלשים, צריך להיות מאוד זהיר.
רנ"ז – עבודת עבד בעבד עברי
שלא לעבוד בעבד עברי עבודת עבד. עבד עברי לא יעבידו אותו בעבודה קשה או מבזה, שנאמר לא תעבוד בו עבודת עבד.
רנ"ח – מכירת עבד עברי
שלא למכור אותו ממכרת עבד. שלא למכור אותו בשוק, כמו שיש שוק שמעמידים על במה וכל אחד יכול למשש את העבד ולוודא שהוא עבד טוב. לא כך יתנהגו עם יהודי, ימכרו אותו בדרך כבוד.
רנ"ט – עבודת פרך
שלא לעבוד בעבד עברי בפרך. זה חוץ מהאיסור של עבודה מבזה, כאן העניין שמעבידים אותו בעבודה קשה, שנאמר לא תרדה בו בפרך. הוא מציין שהכוונה לומר משהו שאתה לא באמת צריך. סתם כך, אתה מנצל, חבל שהעבד לא יעבוד, ואתה נותן לו לעשות משהו שאתה לא צריך. פרך זה מה שעשו במצרים.
אני חושב שהאיסור הוא גם כשזה לא עבד. אולי זה קל וחומר, מישהו יש לו פועל והוא נותן לו לעבוד דברים שהוא לא צריך, או נותן לבן לעבוד. אני חושב שכשמלמד אומר לילד שיכתוב חמישים פעם אותו דבר, האם זה עבודת פרך או לא? הוא עובר על "לא תעבוד בו בפרך"? יכול להיות. כל אחד ישאל את המנהל המקומי שלו... אבל צריך לדעת, אם המלמד חושב ש"צורך חינוך" זה היתר על כל המצוות שבתורה... עבד עברי כבר מכר את עצמו בגניבתו, זה כבר חלק מחינוך, ועליו אומרים שזו עבודת עבד. ילד בחדר הרי לא גרוע ממנו.
יכול להיות שכשמכריחים ילד לעשות עונש שהוא בבחינת עבודת פרך, זה הצער מזה – שרבי לא מוצלח עכשיו קימט לי את האוזניים או זרק לאשפה... זה כאב נורא. יש עניין של חינוך, אבל יש איך מותר לתת עונש, אבל זו עבודה אמיתית.
ר"ס – עבד עברי הנמכר לגוי
שלא להניח הגוי לעבוד בעבד עברי... בפרך. לא רק שאסור בעצמך להעביד עבד עברי בפרך, אלא אם עבד עברי נמכר לגוי, לא להניח לו, שנאמר לא ירדנו בפרך לעיניך, שלא תאפשר שיעבידו אותו קשה.
אני חושב שיכול להיות שמצוות פדיון שבויים כפי שאנו מכירים אותה, כמו שרבי משה לייב מסאסוב רץ והציל יהודים מהפריצים, היתה יותר דומה למצוה הזו. העניין שלפריץ יש יהודי והוא יכול לעשות בו מה שרוצה, הוא יכול להיות כל כך רשע אליו, אל תאפשר את זה.
רס"א – מכירת אמה עבריה
שלא למכור אמה עבריה לאחר. אמה עבריה, אחרי שלקחת אותה, אסור למכור אותה הלאה, שנאמר לא ימשל למכרה... בבגדו בה. הוא בגד בה בכך שלא קיים את מצוות "יעדה", לקחת אותה לשידוך.
רס"ב – שארה כסותה ועונתה
שלא למנוע מאמה עבריה היעודה שארה כסותה ועונתה. אמה עבריה שהיא יעודה, שנעשתה כלה, לא ימנע ממנה שלושת הדברים. שנאמר שארה כסותה ועונתה לא יגרע.
למדתי אתמול עם חתן, והוא אמר לי ש"שאר" יכול להיות כל הצרכים הפיזיים (מזונות), "כסות" זה עניין של כבוד, כי צריך לקנות בגדים יפים, זה אומר לתת לה כבוד, ו"עונתה" זה לתת לה כל מה שהיא צריכה רגשית.
והוא הדין לשאר נשים, זה קל וחומר: אם לסוג אשה שהיא אמה העבריה צריך לעשות כך, בוודאי שלאשה רגילה כך המצוה. יכול להיות כמו שהיה לנו כאן שלא להונות את הפגיעים יותר (גר, עבד), יכול להיות שהיא גם האשה הכי פגיעה, כי אין לה אבא חשוב שנלחם בעדה, לכן התורה אומרת "שארה כסותה ועונתה לא יגרע", וכך גם כל שאר הנשים.
רס"ג-רס"ד – אשת יפת תואר
שלא למכור אשת יפת תואר. אדם הלך למלחמה וראה אשת יפת תואר, היא התגיירה, הוא לקח אותה איתו. אחרי שעשתה "ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים", אסור לו למכור אותה הלאה. זה מאוד דומה לשלא למכור אמה עבריה. שנאמר ומכור לא תמכרנה.
שלא לכבוש אשת יפת תואר להיות שפחה. כשהוא לוקח אותה הביתה, הוא יכול לקחת אותה לאשה, אבל הוא לא יכול לקחת אותה להיות שפחה. שנאמר לא תתעמר בה.
רס"ה-רס"ו – לא תחמוד ולא תתאוה
שלא לחמוד, שנאמר לא תחמד אשת רעך.
הבאה היא שלא להתאוות, שנאמר לא תתאוה בית רעך.
הרמב"ם לומד בהלכות גזילה ש"לא תחמוד" הכוונה כשעושים פעולות מבוססות על החשק, שמים לחץ גדול על הזולת שימכור לך. אבל "לא תתאוה" זה בלב, עוברים על לא תתאוה אפילו אם לא עושים אחר כך פעולה. זו ההתאוות העיקרית שמביאה אחר כך לפעולות.
על הקושיא של אבן עזרא ואחרים, איך אפשר בכלל לצוות שלא יהיה רגש כזה? התירוץ כמו שלמדנו אתמול ב"שלא לחשוב" – נאמר במשמעות של לקבל החלטה, יכול גם כאן להיות לא לתת לרגש (לא לבדר את המחשבה).
אוקיי, אוקיי. צריך לשאול את הרבנים מתי עוברים על "לא תתאוה", אני לא יודע את התירוץ. שאלתי מישהו בענייני שידוכים לדעת מתי עוברים. ולכאורה היהודים שמסתובבים ומציעים לאנשים כסף על הבתים שלהם, זה ממש "לא תחמוד" הנסיעה. זה ממש מדבר על זה. אבל יכול להיות לפי הרמב"ם [שזה איסור], אבל לפי אחרים סתם להציע רגיל זה לא, אלא לשלוח שליחים, לעשות וללחוץ. זה האופן הראשון.
האופן השני, כי זו דרך המקח וממכר בעולם. אבל אני חושב דבר אחר. הרי כתוב, מתי כן מותר להיות קנאה? "קנאת סופרים תרבה חכמה". אבל איזה סוג קנאת סופרים תרבה חכמה? לא זה שהולך וחושב "אה, הייתי רוצה להיות תלמיד חכם", עם זה לא קורה כלום. הכוונה כשמתחילים באמת ברצינות לעבוד על זה. זו אותה מידה בלא תתאוה ולא תחמוד, אותה מידה שהקנאה שהיא היתר, גם כוונתה כשמתחילים לעשות משהו ברצינות, לא המחשבה לבד ולא עושים כלום.
מצוה רס"ז – שלא יאכל השכיר שלא בשעת גמר מלאכה מן המחובר שהוא עושה בו
רס"ז, שלא יאכל השכיר שלא בשעת גמר מלאכה מן המחובר. ולמדנו קודם שמניחים לאכול מהפירות בשדה. אבל כשהוא לא באמצע, שלא בשעת גמר מלאכה, אז הוא יכול לאכול מהפירות שנקטפו, אבל אסור לו ללכת לקטוף מהעץ. שנאמר וחרמש לא תניף [על קמת רעך], שלא ילך לקטוף מהפירות שעדיין מחוברים.
מצוה רס"ח – שלא יקח השכיר יתר על אכילתו
רס"ח, שלא יקח השכיר יתר על אכילתו. שכיר אוכל, בשעת העבודה הוא יכול לטעום קצת מהאוכל, אבל אסור לו לקחת יותר מדי. שנאמר ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל כליך לא תתן.
פעם חשבתי שבמציאות שלנו זה כמו אדם שהולך לשלום זכר, הוא יכול לטעום קצת, אולי הוא יכול אפילו לקחת הביתה כמה שוקולדים לילדים או חבילה. אבל אם הוא מוציא שקית גדולה מהכיס ומתחיל לארוז, זה כבר... התורה אומרת לנו שצריך לדעת את המידה והמשקל. מצד אחד צריך לרחם על הפועלים בשדה של הזולת, ואתה רואה שיש לו תאווה, כן, זה נעבעך עם תאווה, אתה מתאווה לתבואה, לחומרי העבודה, אבל זה לא אומר שאתה יכול עכשיו להוציא סכין ולחתוך ולקחת הביתה יותר מהשיעור. אבל זה בשכיר, אבל בשלום זכר יש הלכה אחרת בעניין. בכל מקרה, זה לא שלך, זה רק שלך כדי שתוכל לאכול. כן, אני אומר, שהמצוה היא לדעת איפה פנימה ואיפה בחוץ. מרחמים עליך ואתה יכול לאכול, אבל זה לא אומר שאין גבול.
מצוה רס"ט – שלא יתעלם מן האבדה
הלאה. מצוה רס"ט, שלא יתעלם מן האבדה. אסור להתעלם כשרואים אבידה, ואם יש, יקח אותה ויקיים מצוות השבת אבידה. שנאמר לא תוכל להתעלם.
מצוה ר"ע – שלא להניח בהמה רובצת תחת משאה בדרך
ר"ע, אם אדם רואה בהמה, למדנו גם בשיעורים הקודמים, שיש מצוה של עזוב תעזוב. יש לאו שלא להשאיר אותה כמו שהיא. שלא להניח בהמה רובצת, שהבהמה שוברת תחת משא כבד. שנאמר כי תראה חמור שונאך וגו' לא תעזוב לו, אלא מה? לעזור. זו מצוות פריקה.
שתי המצוות האלה הן למשל דוגמה טובה למה שאמרתי לך בין השיעורים, שזה קצת מוזר שלוקחים את מצוות עשה ומצוות לא תעשה, כי השלילה לא אומרת כלום. זה חיסרון, אבל שלא תבין את השיעור. כלל למעיין אפקמינא, יש סיבה, יכול להיות טכני, למדני, הלכתי, אבל מוצדק שעושים רשימה. לאו שאין בו מעשה גם יכול להיות נתינת טעם? יכול להיות. אני אומר שזה קצת מוזר כשמספרים את הסיפור כך... אנחנו לא יודעים, זה יכול להיות מסודות התורה, למה דברים מסוימים הקב"ה אמר, גם באופן חיובי, גם שלילי, לא ברור. סודות התורה זה שאנחנו עדיין לא יודעים. אנסה למצוא תשובה. אני יכול אחת בשביל לא, זה סוד. אני לא יודע. צריך לעשות את הרשימה ביחד, כך באמת נעשה בתוך הספרים. אבל לא כתוב אף פעם שצריך לעשות את הרשימה כך.
מצוה רע"א – שלא לעשות עול במדה
רע"א, כאן מתחילים עניינים מסוימים של לכבד אנשים אחרים כראוי, לא לגנוב מאנשים אחרים, לא רק כסף, נראה "לא תעשו עול במשפט" וכן הלאה.
רע"א, שלא לעשות עול במדה. למדנו קודם אונאה במקח וממכר. זה מאוד מעניין, כי זה מאוד דומה לאונאה במקח וממכר, אבל זה אופן אחר. שנאמר לא תעשו עול במשפט [במדה]. מה זה אומר? למשל, להיות לא מדויק... שהמאזניים שלך יגידו שזה ליברה כשזה פחות מליברה, תוכל לקחת יותר כסף. באה התורה ואומרת לא תעשו עול במשפט המדה. מה זה במשפט במדה? הנכונות של המידה שלא תהיה משובשת. הדרך האחרת לפרש, היתה אומרת שהפסוק אומר שני דברים: עול במשפט, חוץ מזה במדה, במשקל ובמשורה. אבל סתם ספרי חכמים קיבלו ממשה רבינו והם אמרו לא, "משפט המדה". כלומר, כשיהודי הולך לחנות ומבקש חתיכה, אז כמה מקבלים... המאזניים הם כאילו הדיין שפוסק מה הליברה הנכונה. יש לך דרך לשחד ולקלקל את הדיין ולעשות שהמידה לא תהיה טובה.
מצוה רע"ב – שלא להיות אצלנו אבן ואבן איפה ואיפה
אומר, לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה. זה הפסוק, שלא רק שלא ישתמשו בזה, אלא שבכלל לא יהיו כלי מרמה כאלה של איפה ואיפה, אבן ואבן, לא יהיה לך בביתך [וגו']. הכוונה באמת לא להחזיק בכלל, או לא להחזיק לשימוש? לא להחזיק. מה זה לשימוש? מוזיאון? למוזיאון צריך להיות הלכות משלו. לא יהיה לך, שלא יהיה בכלל. יכול להיות שההחזקה היא כמו שלא להיכנס לניסיון, אדם לא יבוא קרוב לניסיון. יש הרבה מצוות שקרובות למצוות אחרות, לאו דווקא שכל דבר הוא הבעיה.
לא תחמוד גם כן, הרבי אמר פעם בשיעור הרמב"ם שהרמב"ם אומר שלא תחמוד הוא להלכה הסוף של גניבה. זה לא פירוש שהחימוד עצמו הוא איסור, אלא כשחומדים, בדרך כלל זה מגיע לגניבה. אז, לא תתאוה מביא ללא תחמוד. יכול להיות כך. בספר המצוות כתוב גם "סופו מלסטם". הרמב"ם גם אמר שהאיסור הוא עצם הלחץ. אבל יכול להיות גם ההוא, יכול להיות שזה האיסור כי רוצים ללחוץ, וכדאי שלא יהפכו לגנב.
מצוה רע"ג – שלא לעול המשפט
רע"ג, שלא לעול המשפט. לא לעשות עוול במשפט. זו מצוה על הדיינים, כמו שרש"י אומר בפרשת יתרו, לא תשא שמע שוא.
מצווה רע"ד – שלא ליקח שוחד
וגם שלא ליקח שוחד, שהדיין לא יקח שוחד, לקחת שוחד לטובת הצדק. שנאמר ושוחד לא תקח.
צריך לדעת אם האיסור הוא אולי גם על יהודים פשוטים. למשל, בעל הבית של מוסד והוא מקבל את מי שנותן לו כסף, יכול להיות שהוא עובר על לא תקח שוחד. כמו שלמדנו שהמידה היא מין משפט, יכול להיות גם שהאדם שצריך לעשות משפט אם לקבל את הילד ההוא או לא, הוא שופט עכשיו, וכשהוא עושה זאת, הוא עובר על לא תעוול במשפט. אני זוכר שיש, כי היום למשל בחוק, למשל אם מישהו הוא חבר כנסת וכדומה, והוא אומר שהוא לא לוקח שוחד, איזה דין? על פי הלכה לא ברור, הוא לא עושה דין. יש כן פוסקים שאומרים שיש איסור. אפשר לומר ששופט יש דרכים שונות להיות שופט. כל אדם שיש לו איזו כוח מסוימת והוא מנצל לרעה את כוחו, דומה לשופט שמעוול במשפט. אם הוא עושה זאת בשביל שוחד, אם מי שנותן לו כסף, במקום לטובה. יש לו הנאה, הוא צריך לחפש טובת הציבור, כמו מנהל שצריך לחפש לטובת המוסד, לטובת כלל ישראל, אבל הוא מחפש את טובת עצמו. אני שומע, אני שומע. ואם כל המוסד הוא לטובת עצמו, שזה מוסד פרטי, אז כמו מוסד צריך להשתנות משער התלמוד, וצריך לקרוא לזה מקח שוחד. מוסד הוא מקח שוחד. בסדר.
מצווה רע"ה – שלא לכבד גדול בדין
רע"ה, גם יש הלכה חשובה. בא יהודי גדול בתורה? צריך להסתכל רק על העניין של עצמו, ולא לכבד גדול בדין. כמו שלמדו, מילה יפה בפרשה השבועית פרשת יתרו, ובפרשה השבועית הקודמת יתרו אמר שלמשה יביאו "כל דבר הגדול". לא כתוב התיקים שמדברים על מיליון דולר, או ששני אנשים חשובים יש להם דין תורה. אבל למעשה כתוב "כל דבר הקשה". קשה להבין, לא אלה שזה דבר הגדול, יכול להיות כסף קטן, או אנשים פשוטים, ובגלל שזה דבר הקשה יביאו למשה.
בכל אופן, זו הלכה קשה מאוד לקיים את שלא לכבד גדול בדין, שנאמר ולא תהדר פני גדול. כי אני לא ראיתי אף אחד שמצליח לעשות זאת. אין דבר כזה שבא יהודי נאה שהוא מהתורה יחד עם... זה אתגר. כי הדיין לא יוכל לעמוד, זה קשה מאוד. האחד חבר מאוד עם השני, עם המחותן שלו. אני לא מדבר רק חבר, זה חלל. אם בא יהודי נאה, גביר, בא מישהו ולוקח אותו בתורה. זה לא אפשרי ל... אני לא יודע איך מקיימים. חוץ אם עושים את עצמו כמו עיוור. אפשר רק אולי לא לחשוב אם יש איפשהו פנים, אין לזה דין. כי דין פירושו שיש בית דין ששייך לעיר, וזה רק ששני אנשים קיבלו שזה בית דין של הדיוטות שאין לו דין זה. מותר, צריך לדעת. עוזר, זה פתרון טכני שמשאיר את הבעיה האמיתית, נכון? כן.
מצווה רע"ו – שלא יירא הדיין בדין מאדם רע
הדבר האחר גם קשה, שלא יירא הדיין בדין מאדם רע. שנאמר לא תגורו מפני איש. זה גם קשה, כי הרבה אנשים מהעני דורשים להוציא ממנו כסף – זה גם לא דבר קשה. האם הם אנשים עם "רגש"? יש אנשים טובים כמוך, אל תשאל אותי, אותו יש לי לשאול. אני שלא להתדל—אני כבר גם יהודי טוב ר' יוסף. מצווה רע"ו. אדם גם לא יפחד. לא תגורו, לא לפחד שהוא יתנקם. שלום, לא תגורו. זה מעניין, כל סוגי האנשים הם בעיה לדיינים. אדם טוב, גביר, עני, אדם רע. אחד מפחד מהאיש המכובד, אחד מפחד מהגבר האלים, אחד מפחד מהעני.
מצווה רע"ז – שלא לרחם על עני בדין
כתוב כבר כזה, שלא לרחם על עני בדין [שנאמר ודל לא תהדר בריבו], שיפסקו דין באמת. אתה יכול כבר לקחת כאן לפי מכתב היידר, אתה צריך הרי להודיע לפוסטן אם מותר אחרי לסיים את התורה אם מותר לומר לעשיר, אבל יש לך הרי רחמנות על מי ששייך לך.
שלא יפחד.
זה הרי מעניין, כל סוגי האנשים הם בעיה לבית דין. בין אם הוא אדם טוב, בין אם הוא גביר, בין אם הוא עני, בין אם הוא אדם טוב, בין אם הוא אדם רע. דיין אחד מפחד מאיש מלחמה, דיין אחד מפחד מגבר אלים, ודיין אחד מפחד מהעני. לכן הרי כתוב (רע"ז) שלא לרחם על עני בדין, שיפסקו דין באמת.
לרב מקישינב יש מכתב שבו הוא דן בפסיקה, אם מותר אחרי לסיים את התורה לומר לעשיר: "אבל יש לך הרי רחמנות על מי שאתה הולך לדון". יכול להיות, פעם שאמרת עם התורה, כעוגן הדין, דין תורה, עם התורה נחיה, כך זה. אבל עכשיו אני מבקש ממך בתור... אתה הרי גם הרב שדואג לקהילה, חוץ מהדין, שיעשה פנייה חוץ מבית הדין.
אבל צריך לזכור שדין הוא דין. לא רק זה, אלא אפילו רש"י בפרשת קדושים על לא תעשו עול במשפט, אומר רש"י: "שלא תאמר איש פלוני עשיר הוא או בן גדולים הוא, היאך אכלימנו ואראה בבשתו? לכך נאמר ולא תהדר פני גדול. ושלא תאמר איש פלוני עני הוא ובעל הבית עשיר הוא ומצוה לפרנסו, אזכנו בדין ונמצא מתפרנס בנקיות. לכך נאמר ודל לא תהדר בריבו". אפילו שלשני מגיע עונש, אבל אתה עושה זאת כדי שיתפרנס, זה לא אצל התורה.
גם זה דבר קשה מאוד לאנשים מסוימים. כן, רש"י בפרשת משפטים, (רע"ט) שלא לרחם על המזיק בדיני קנסות. כשבאים דיני קנסות לבית דין, אחד בא ואומר, "השני גנב ממני והוא צריך לשלם לי קנס, קנס כפל", אל תרחם ותאמר, "אני לא לוקח את הסכום הכפול".
רש"י בפרשת דברים, (ר"פ) שלא להטות משפט גרים ויתומים, דומה מאוד לשלא לרחם על עני בדין. אבל כאן הכוונה להיפך, שלא, בגלל שהוא יתום, תפחד לקחת ממנו שוחד ולפסוק נגד היתום.
זה גם קשה מאוד. האמת היא, אפילו מטאפיזית, פילוסופית, ההלכות האלה קשות מאוד. אולי תבין את זה יותר טוב, כי לא באמת יש דבר כזה דין שאין לו קשר למה שאנושי, מה שנכון. אתה יכול לומר, רחמנות פירושה קצת יותר, אבל כל הדין בנוי על רחמנות. השני גנב ממני, ואין לך רחמנות עליו?
אבל שוב, אם אתה מתמקד במה שהסיפור היה, בדיוק איך זה היה, איך הוא לקח את זה, אתה לא מתמקד באנשים. היה יהודי, שאני מתכוון לר' אשר פריינד, הוא מאוד אהב לדעת רק את השמות הפרטיים של האנשים שבאים אליו. הוא אמר: "אני יודע את שם המשפחה? אותו אני אכבד כפרידמן, אותו אני אכבד כחבר? לא. אשר, יענקל, משה, שלמה. אל תסתכל על האנשים, אתה תסתכל על הסיפור. מה היה? מה היה הנזק? מי עשה את הנזק?"
זה היה שהאברכים ישבו עם הטליתות, ואני הסתכלתי, הם אמרו על המרדכי: אל תסתכל על האנשים, תסתכל על ההיסטוריה, המעשה כפי שהיו. אתה הולך הלאה לאותה שאלה, הוא יכול להיות מלמד בחדר, או משהו כזה, יש לו גם איזה דין דיין באותו אופן. גם "להטות משפט" הוא שם דבר חשוב מאוד. כי לפעמים, הנה הילד, תמיד הוא עושה בעיות, אולי הוא לא עשה את הדבר הזה, הוא עשה דברים אחרים? לא, הלו. אם הוא לא היה מגיע לנקודה הזו, היית שם לו את הפחד. הוא היה רגיל לעשות כך. אבל הוא לא חושב עם העיקרון.
מצווה רפ"א
(רפ"א) שלא לשמוע מאחד מבעלי דינין ואין חברו עמו.
זה קל יותר הרבה פעמים, בסדר, בוא נשמע אדם אחד בפעם אחת את הטענות. אסור לעשות זאת, כי כמו שכתוב לא תשא שמע שוא. מעניין, זה נקרא שוא, כי כשהשני לא שומע, זה הולך להיות שוא. הכוונה אולי ללשון הרע? כי לשון הרע, זה באמת הדין צריך להיות, לשני צריכה להיות הזכות. לא, לשני צריכה להיות הזכות להגיב.
זו גם הלכה קשה מאוד, הלכה מסנהדרין. זו הלכה קשה, כי כשאתה מתעסק עם שני אנשים, תמיד האדם תופס מה הוא רוצה לעשות. אתה יודע תמיד, כי אחד מהשניים ישמור את הדברים שלו לומר. האמת תצא יותר כשהם יכולים לדבר והשני לא שם. אבל בדין תורה זה הפוך, אתה רוצה שהשני יקבל את הבירור. כי כאן האמת מצד בעל חוב אחד, אתה לא יודע שאדם יכול לומר את זה בשקר, בגלל זה זה שמע שוא.
מצווה רפ"ב
(רפ"ב) שלא לנטות אחרי רבים בדיני נפשות אם היו המחייבין יותר על המזכין אחד.
פירוש, הרי בבית דין הולכים תמיד אחרי מה שהרוב אומר. אבל זה רק אם הרוב הוא יותר מאחד. אם הרוב הוא בבית דין של כ"ג, ויש שנים עשר נגד אחד עשר, אתה לא יכול לעשות שאדם אחד יהיה ה... בדיני נפשות. "ונטו אחרי רבים להטות".
מצווה רפ"ג
(רפ"ג) שלא ילמד חובה מי שלמד זכות תחלה בדיני נפשות.
היה דיון של דיני נפשות, ואדם למד זכות, שלא יחזור בו ואחר כך ילמד חובה. שנאמר לא תענה על רב לנטות. נו, מעניין, מה קורה שהמלמד זכות נפל לו אחר כך שהוא לא היה צודק? הוא לא יכול. זו ההלכה. מחפשים דרכים לא להעניש בדיני נפשות.
מצווה רפ"ד
(רפ"ד) שלא למנות בדיינין אדם שאינו חכם בדברי תורה אף על פי שהוא חכם בחכמות אחרות.
זה דווקא דבר שכיח למדי. לוקחים הרבה פעמים בבית דין, רוצים שיהיה דיין שמבין טוב בפיננסים, שיבין את החוקים, שיבין. מכניסים דיין שהוא קצת עובד סוציאלי בדיני תורה... אבל צריך לוודא שהוא גם יודע את ההלכות. שנאמר לא תכירו פנים במשפט.
מעניין, אני זוכר "לא תכירו פנים במשפט" הפירושים האחרים הם גם מין דרך של לא לכבד אדם חשוב. אבל מה שהרמב"ם לומד, הרי המדרש לומד, שחז"ל מפרשים שזה אומר "לא תכירו פנים במשפט" אלה שממנים את המשפט. פירוש, שיש כאן משפט של לעשות את המשפט. מדברים על המשפט, שהם יקחו רק את אלה שראויים כי הם יודעים ללמוד. כש"לא תכירו פנים", הרמב"ם עושה, אומר חכמה חכמות אחרות, אבל אני זוכר ששם כתוב גם שאם יש לו זקן גדול, הוא יהודי נאה, אל תסתכל על פניו, אלא תסתכל על מה שהוא יודע ללמוד, את ההלכות.
מצווה רפ"ה
(רפ"ה) שלא להעיד בשקר, שלא יישבעו על שקר, שנאמר לא תענה ברעך עד שקר.
מצווה רפ"ו
(רפ"ו) שלא יעיד בעל עבירה. מי שאינו כשר לעדות, שלא יקבלו את עדותו, שנאמר אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס.
מצווה רפ"ז
(רפ"ז) שלא יעיד קרוב. קרוב לא יכול להעיד על קרובו, שנאמר לא יומתו אבות על בנים. ופירוש השמועה למדו מכאן שלא יומתו אבות בעדות בנים, וכן שאר קרובים.
מצווה רפ"ח
(רפ"ח) שלא לכרות הדין על פי עד אחד. דין אפשר לפסוק רק לפי שני עדים, שנאמר לא יקום עד אחד באיש.
מצווה רפ"ט
המצווה הבאה היא (רפ"ט) שלא להרוג נקי, שלא להרוג אדם שאינו מחויב מיתה, שנאמר לא תרצח. אתה רואה שהרמב"ם גם סובר שרציחה פירושה murder, לא סתם killing. אנשים אומרים, אסור להרוג אנשים, מה שכתוב לא תרצח. זה לא סתם. לא תרצח היא מילה לדבר מסוים, להריגת נקי. מי שאינו נקי, מה כתוב? כל האנשים נקיים. אני מתכוון לומר, שכשפסקו שלשני מגיעה מיתה, הוא לא הריגת נקי, זה פשוט כך. או, הוא מתכוון לומר הריגת מלחמה, למשל. הוא אומר שההריגה היא לא ייהרג ואל יעבור, שאני מתכוון רציחה. להרוג ורציחה זה לא אותו דבר.
מצווה ר"צ
(ר"צ) שלא לחתוך הדין באומד הדעת. שדיין לא יפסוק דין סתם כי כך נפל לו. מדברים כאן על דיני נפשות, אני מתכוון. ששני עדים גופו של דבר. בודקים רק על עדות ברורה, שנאמר ונקי וצדיק אל תהרוג. זה המעשה של העדות שראו את הסכין, כן, שהוא רץ פנימה עם סכין. כן. אבל יש רמב"ם כזה שלא אומר בבירור שהוא מתכוון כאן בדיני נפשות, אבל מבינים את זה רק מהפסוק, כן.
מצווה רצ"א
(רצ"א) שלא יורה העד בדין שהעיד בו בדיני נפשות. אם עד אחד ראה דיני נפשות, שלא יבוא בכלל להעיד אם אין לו שני עדים. אתה רואה כך? אני מתכוון שכתוב שעד אחד... "שלא יורה", שלא יהיה אחד מהדיינים. "אין עד נעשה דיין", זו ההלכה של "אין עד נעשה דיין". סליחה, לא למדתי טוב. "שלא יורה", העד לא יהיה המורה, לא יהיה הדיין, בדין שהעיד בו בדיני נפשות. אחרי שהעיד בדיני נפשות, הוא לא נעשה בעצמו הדיין.
מצווה רצ"ב
(רצ"ב) שלא להרוג מחוייב הריגה קודם שיעמוד בדין. אפילו כשיודעים שהוא מחויב הריגה, שלא יהרגו אותו לפני שהעמידו אותו בדין, שנאמר ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט.
מצווה רצ"ג
(רצ"ג) שלא לחוס על הרודף. מי שהוא רודף, זה מקושר. כמו שכשמישהו הרג בעבר, אז צריך לעשות דין תורה שלם. אבל מישהו עכשיו רודף אחרי חברו להורגו, שלא ירחמו עליו, להרגו קודם שיגיע לנרדף, ויהרגהו, אפילו אם הרודף הוא קטן או אשה, שנאמר וקצותה את כפה לא תחוס עינך. מקרה כזה שאין לרחם. רחמנות צריך להיות כשאי אפשר בכל מקרה להציל, ועכשיו רק השאלה על עונש. אז צריך לרחם. אבל כשהשני באמצע הרציחה שלו, צריך לעצור אותו בכל מחיר.
מצווה רצ"ד
(רצ"ד) שלא לענוש האנוס. אישה שאנסו אותה, לא מגיע לה עונש, שנאמר ולנערה לא תעשה דבר. אי אפשר להאשים אותה. זה האיסור, איסור ידוע היום, אי אפשר להאשים את הקורבנות. הוא אומר, זה אומר באמת כל האונסים.
מצווה רצ"ה
(רצ"ה) שלא ליקח כופר מן הרוצח. שלא יקחו, שלא יתנו לרוצח לשלם כסף במקום עונשו.
מצווה רצ"ז
(רצ"ז) שלא לעמוד על הדם. "לא תעמוד" פירושו להתמהמה, להתעכב, אסור שיהיה חיסרון בזריזות. להיפך, אם אתה רואה מישהו בסכנה, תהיה זריז, ולא תישאר עומד בשקט.
מצווה רצ"ח
(רצ"ח) שלא להניח מכשול, שנאמר ולא תשים דמים בביתך. אנחנו משאירים מכשול, זה אומר "לא תשים דמים בביתך". לגביך מכשול פירושו, אצלך בבית או בכלל? כשאתה רואה מכשול אצל אנשים אחרים, זה לא סניף של "לא תשים דמים" בבית. זה סניף, נכון, אבל כל אחד אחראי לעצמו בבית.
מה השאלה כאן? יש דברים ש"לא תשים דמים בביתך", לא אומרים על מעקה שאף אדם נורמלי לא יורד מהגג. לא, לפעמים יש חיוב ש"דברים העשויים להביא לידי מכשול" צריך לעשות מעקה וכו'.
מצווה רצ"ט
(רצ"ט) שלא להכשיל תם בדרך. תמים שלא יודע... זה הולך ל... "שלא להכשיל תם" פירושו כנראה אם השני יודע את הסכנות, והשני משוגע, ואתה לא אומר את המצווה לשני סתם. אבל מי שלא יודע, אתה משאיר את המכשול. ל"לא תשים דמים בביתך" יש אולי כאן רמות, צריך להבין, אולי צריך ללמוד את זה ולראות מעט.
מצווה רצ"ט: לפני עיוור לא תיתן מכשול
אבל השני לא יודע, אתה צריך להיות ה... ובכן, מכשול הוא אולי לכולם. לולפני עיוור לא תיתן מכשול יש אולי רמה, צריך להבין. יש דברים ש"לפני עיוור לא תיתן מכשול" לא אומרים על מכיר; אדם נורמלי, אף אחד לא מצפה. לא, אומרים שיש חיוב שדבר שיש בו חשש היזק צריך לעשות מכיר וכדומה.
אבל דברים שהם עבירה – צריך עבירה? בסדר. או שאומרים טעם, הוא תם בדבר, הוא עיוור בדבר. ומזה לומדים גם ברוחניות, שלא תכשיל יהודי ברוחניות. כמו שאתה אומר, שלא תכשיל יהודי בעבירה.
מצווה ש': שלא להוסיף במלקות
מצווה ש', שלא להוסיף במלקות המחויב מלקות. כשנותנים מלקות לאדם שחייב מלקות, אסור להוסיף. "נו, בוא נוסיף עוד אחת" – אסור. שנאמר לא יוסיף פן יוסיף. ולומדים מכאן שסתם להכות יהודי – אה, מכה – קל וחומר שאם הוא לא חייב מלקות אסור לתת יותר מכלום מלקות. כן, היית יכול לומר שהוא כבר עבר את השלושים ותשע, אבל סתם סטירה אחת? נו, גם לבד אסור.
מצווה ש"א: שלא לרגל
מצווה ש"א, שלא לרגל. זו עוד אחת מהמצוות שלא... אחד היה נופל לו לתת סטירה, הוא לא היה יודע את המצווה. מצווה ש"א, שלא לרגל, לא לרגל. ובזה לומדים כל עניין רכילות, לשאת, "נודע לי דבר מעניין על פלוני", דבר רכילות. שנאמר לא תלך רכיל בעמיך.
מכאן רואים שמה ששדכן עושה לא נקרא רכילות, כי אם כן לא היינו כאן, כי תמיד היו שדכנים. צריך לדעת מה כן נקרא רכילות ומה לא נקרא רכילות. חס ושלום, לא כל מה שעושים מותר.
מצווה ש"ב: שלא לשנוא בלב
מצווה ש"ב, שלא לשנוא בלב, לא לשנוא יהודי אחר בלב. שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך. נדמה לי שהרמב"ם אומר על זה, שאם יש טענה, שיאמר לו, שידברו על זה.
מצווה ש"ג: שלא להלבין פני אדם
מצווה ש"ג, שלא להלבין פני אדם מישראל, לא לבייש יהודי. כשמביישים הוא מלבין, כמו שהגמרא אומרת, "אזיל סומקא", הולך הצבע האדום מפני האדם ונעשה לבן. שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. מאוד מדויק. הולא תשא עליו חטא פירושו ש"הוכח" – כשצריך לומר לו מוסר, שיאמר לו מוסר, אבל אסור לביישו כשאומרים לו מוסר.
מצווה ש"ד: שלא ליקום
מצווה ש"ד, שלא ליקום. האיסור של לא לנקום על פי התורה, המצווה של לא לנקום, שנאמר לא תקם. שלא ליקום פירושו, אפילו כשלא עושים בחזרה, אבל מחזיקים את השנאה בלב. זה דומה לאיסור של שלא לשנוא בלב, שאפילו לא שונאים אותו, אבל מחזיקים לו את הטענה, מחזיקים לו בלב. ליקום פירושו שאומרים הרי, "אני לא נוקם בך, אבל יש לי הרי טענה".
מצווה ש"ו: שילוח הקן
מצווה ש"ו, המצווה של שילוח הקן, שלא ליקח אם על הבנים. האיסור, הלאו של שלא ליקח אם על הבנים, שלא לקחת את הביצים או האפרוחים מהאם. שנאמר לא תקח האם על הבנים.
ומעניין ששילוח הקן נכנס כאן. רואים שהרמב"ם הבין ששילוח הקן הוא עניין פשוט של צער בעלי חיים, למרות שכתוב במשנה שלא. בכל אופן, אתה רואה מה אני רוצה לומר כאן? זה גם ניצול הפגיעות של השני. שעכשיו זו הזדמנות טובה לקחת גם את האם, כי היא שומרת על ילדיה. זה עניין של יושר, זה עניין נוסף של צדק. סוג של צדק כמו יושר.
מצוות ש"ז-ש"ח: טומאת צרעת
עכשיו נראה בטומאת צרעת, שתי מצוות שקשורות לצרעת.
מצווה ש"ז: שלא לגלח שער הנתק. אם לאדם יש נגע על זקנו או על שערו, אסור לו לגלח את השער. שנאמר ואת הנתק לא יגלח.
מצווה ש"ח: שלא ליתן סימני צרעת. יש לו על בשרו, על עורו, צרעת, לא יסיר אותה, שנאמר השמר בנגע הצרעת. את זה אי אפשר לפסוק מיד, צריך לחשוב. דבר שיושבים עם בית דין, בוא נראה. אבל את זה אין לו.
מצווה ש"ט: נחל איתן
זו ש"ט, שלא לעבוד ולזרוע בנחל איתן. ששם יש מקום שנקרא נחל איתן, נחל מסוים ששם עשו את העגלה ערופה. במקום הזה עושים עגלה ערופה, ובמקום הזה – הוא מתכוון אחרי שעושים עגלה ערופה – אסור שם "לעבוד ולזרוע", שנאמר אשר לא יעבד בו ולא יזרע.
מצווה ש"י: שלא יתחייב חתן
מצווה ש"י, שחתן, שלא יתחייב חתן בדבר מצורכי הרבים כל שנה ראשונה. שבשנה הראשונה של חתן לא יטילו עליו צורכי רבים, כגון צבא ושמירת החומה וכיוצא בהם, דברים שמחייבים בדרך כלל אנשים, שהם צריכים ללכת לצבא, הם צריכים לשמור את החומה. לחתן לא עושים את זה, שנאמר לא יצא בצבא ולא יעבור עליו לכל דבר.
זה לא שה... מי שממונה על צורכי ציבור לא ייתן צורכי ציבור לחתן. זו גם מצווה של "נקי יהיה לביתו", שזו מצווה על החתן, וזו מצווה שמי שמחלק את העבודה לצורכי הרבים לא יטיל עבודה על החתן.
מצווה שי"א: מכשף
מצווה שי"א, שלא לחוס על מכשף. שבית הדין יעניש, יתן עונש למכשף, ולא ישאיר בחיים מכשפה, שנאמר מכשפה לא תחיה. מכשף גם כן.
מצוות שי"ב-שי"ט: מורא מלכות ובית דין
עכשיו מתחיל משי"ב... החבר'ה ששלח את השאלה על הסדר, כדי שיחזיק ראש, ר' פלוני בן פלוני, יש משהו מעניין איך זה נכנס. אפשר להבין שאלה גם העניינים של רבנים, כי הנגע היא דבר שהכהן צריך לטפל בו, זה דבר ששייך לסמיכה, גם צורכי הרבים, המכשף הוא לבית דין.
ועכשיו משי"ב הרי העניינים של סמיכה, של כבוד לבית דין, וכבוד לסמכות לנשיא.
* מצווה שי"ב: שלא להמרות על פי בית דין, לא להורות בבית דין, זאת אומרת לא לציית לבית דין, שנאמר לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך.
* מצווה שי"ג: שלא להוסיף על מצוות התורה, לא להוסיף על מצוות התורה, בין תורה שבכתב בין פירושה שקיבלו על פה, שנאמר את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרו לעשות לא תוסף עליו. אבל כמו שהרמב"ם מסביר, זה אומר לומר על משהו שאינו מצווה שהוא מצווה.
* מצווה שי"ד: שלא לגרוע ממצוות התורה, לא לומר על מצווה מסוימת שהיא כבר לא מצווה, שנאמר ולא תגרע ממנו.
* מצווה שט"ו: שלא לקלל הדיין, לא לקלל את הדיין, שנאמר אלהים לא תקלל.
* מצווה שט"ז: שלא לקלל הנשיא, שהוא ראש הישיבה בארץ ישראל, שנאמר ונשיא בעמך לא תאור. ראש הישיבה היה הנשיא ואב בית הדין.
* מצווה שי"ז: שלא לקלל אחד משאר ישראל, לא לקלל שום יהודי (שנאמר לא תקלל חרש). אז על הנשיא עוברים על שני דברים, עוברים על האיסור של ישראל, ואחר כך על האיסור הנוסף של שלא לקלל הנשיא.
* מצווה שי"ח: שלא לקלל אב ואם, שנאמר ומקלל אביו ואמו מות יומת.
* מצווה שי"ט: שלא להכות אב ואם, שנאמר ומכה אביו ואמו מות יומת.
מצוות ש"כ-שכ"ט: שבת ומועדים
ועכשיו נראה מצוות לא תעשה שונות של זמנים. תשע המצוות הבאות הן מצוות של זמנים.
* מצווה ש"כ: שלא לעשות מלאכה בשבת, שנאמר לא תעשה כל מלאכה, אסור לעשות מלאכות.
* מצווה שכ"א: חוץ מהמלאכות יש את האיסור שהוא רק לאו, שלא להלך חוץ לתחום המדינה, לא לצאת מחוץ לתחום שבת. חכמים אמרו שזה תחום שבת, אלפיים מיל. כהולכי דרכים בשבת, כמו אנשים שמטיילים רחוק רחוק. שנאמר אל יצא איש ממקומו בשבת, שיהיה מקומי ולא ילך רחוק מדי.
* מצווה שכ"ב: מצווה ולכאורה כואבת, שלא לענוש בשבת, בשבת אסור לתת עונשים. שנאמר לא תבערו אש בכל מושבותיכם, הכוונה שלא לעשות עונש של שריפה, וכל שאר העונשים. הסיבה שלמה לא תבערו אש הוא נוסף, כי אש הרי היא אחת מל"ט המלאכות, אז לא תבערו אש בתור לאו עולה על עונש מיתה בשבת. זה גם לא מתכוון לאדם שעושה את העבירה בידיים, כי הוא ממילא עובר על אחת מל"ט המלאכות, זה מתכוון לדיין שפוסק שייתנו מיתה. אני חושב שזה לא רק אש, אני חושב שזה מלקות וכל עונש. לומדים את זה מלא תבערו אש, אבל זה רק דרש. הרמב"ם אומר את הפירוש הזה איפשהו בשבת או בספר המצוות, שיש את הפשט הפשוט עבודה ללאו יצאת, לחלק יצאת, אבל חוץ מזה לומדים מזה עונש. כאן יש גם מחלוקת הפוסקים על מה זה, האם זה רק חיוב לבית דין. אב לא יכה את ילדיו בשבת, גם זה לא. טוב להחמיר. תגיד לבנך שבמוצאי שבת תכה אותו.
אוקיי.
* מצווה שכ"ג: שלא לעשות מלאכה בראשון של פסח, היום הראשון של פסח, שנאמר כל מלאכה לא יעשה בהם.
* מצווה שכ"ד: המצווה הבאה היא היום השביעי של פסח, שלא לעשות מלאכה, שנאמר כל מלאכה לא יעשה בהם.
* מצווה שכ"ה: שלוש מאות עשרים וחמש היא לא לעשות מלאכות בחג השבועות, כמו שכתוב בפסוק כל מלאכת עבודה לא תעשו.
* מצווה שכ"ו: המצווה הבאה היא לא לעשות מלאכות בראש השנה, אחד לחודש השביעי. אותו דבר, אותו פסוק.
* מצווה שכ"ז: אותו דבר לא לעשות מלאכות ביום כיפור. אותו דבר. יום כיפור אסור יותר במלאכה, אין חילוק אוכל נפש. שנאמר וכל מלאכה לא תעשו.
* מצווה שכ"ח: לא לעשות מלאכות ביום הראשון של חג הסוכות.
* מצווה שכ"ט: והאחרונה היא לא לעשות מלאכות ביום השמיני, היום האחרון של חג הסוכות.
מצוות ש"ל: איסורי ביאה
עכשיו אפשר ללמוד הלכות שונות של איסורי ביאה.
מצווה ש"ל, שלא לגלות ערות אם. לגלות פירושו לא לבעול את האם, די כבר. כאן בואו נלך מהר, כאן אפשר קצת ללכת מהר. ערות אם, הערווה הראשונה היא אם, אמא. אשת אב, אחות, אחות, ורק עם אחות.
עכשיו אפשר ללמוד הלכות שונות של איסורי ביאה.
(של) שלא לגלות ערות אם, לגלות פירושו לא לבעול את האם. ערוות אם, הערווה הראשונה היא אם, אמא. (שלא) שלא לגלות ערות אחות, אחות. וכאן יש לאו נוסף שהאחות לא רק אחות מאב ואם, אלא גם אחות מאב או מאם [(שלג)].
הערווה הבאה היא (שלד) שלא לגלות ערות בת הבן, נכדה, בת של בן. והלאו הבא הוא (שלה) שלא לגלות ערות בת הבת, נכדה מבת הבת.
לגבי (שלו) שלא לגלות ערות הבת, הבת עצמה, הוא אומר: איפה כתוב בתורה? קל וחומר. חז"ל למדו מקל וחומר, שאם אסור בת הבת, בוודאי אסור בת עצמה. אבל בכל זאת מפי השמועה למדו שאיסור הבת מגופי תורה כשאר עריות.
עוד יש (שלז) שלא לגלות ערות אשה ובתה. או (שמא) שלא לגלות ערות אחות האב, דודה מאחות האב, ואותו דבר אחות האם [(שמ)]. ואחר כך יש (שמב) שלא לגלות ערות אשת אחי האב, אשת הדוד. וגם אסור (שמג) שלא לגלות ערות אשת הבן, הכלה, שנאמר ערות כלתך לא תגלה.
(שמד) שלא לגלות ערות אשת אח, אלא אם כן אשת אחיו מותרת רק באופן יבום. (שמה) שלא לגלות ערות אחות אשתו, הגיסה, אחות האשה.
אחר כך יש (שמו) שלא לגלות ערות נדה, האשה עצמה כשהיא נדה, או כל אשה שהיא נדה, שנאמר ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב.
ויש איסור (שמז) שלא לגלות ערות אשת איש.
אחר כך יש את האיסור של בהמה: (שמח) שלא לשכב עם בהמה, שאדם לא יחיה עם בהמה, או (שמט) שלא תביא אשה בהמה עליה.
(שנ) שלא לשכב עם זכר, משכב זכר.
(שנא) שלא לגלות ערות האב עצמו.
(שנב) שלא לגלות ערות אחי האב עצמו.
(שנג) שלא לקרב לעריות בדברים המביאין לידי גילוי ערוה, כגון חיבוק ונישוק ורמיזה וקפיצה.
זו תוספת על כל העריות שנמנו, שזה לא רק האיסור לבעול, אלא יש גם שנאמר אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה. אין חילוק באיזו רמה. אנשים חושבים שיש איסור שנקרא "נגיעה". אין איסור נגיעה כזה; יש איסור "קריבה". אסור באותה מידה רמיזה, קפיצה, כמו חיבוק ונישוק – כל דבר שמביא לידי גילוי ערוה.
מפי השמועה למדו שזו אזהרה לקריבה המביאה לידי גילוי ערוה. אתה לא יכול ללכת לצחוק עם מישהי ואחר כך לומר "לא נגעתי בך", אין היתר כזה, זו טעות. וגם לומר שמגע שאינו מביא לידי הרהור מותר, גם אין דבר כזה. אין איסור נגיעה לעצמו, אלא יש איסור שנקרא קריבה לעריות.
(שנד) שלא ישא ממזר בת ישראל, ממזר אסור לשאת בת ישראל, שנאמר לא יבא ממזר בקהל ה'.
(שנה) שלא תהיה קדשה, שבת ישראל לא תהיה קדשה. מה פירוש קדשה? והיא הנבעלת בלא כתובה וקדושין. יש איסור להתחתן עם אשה בלי כתובה וקידושין.
(שנו) שלא יחזיר המגרש גרושתו אחר שנישאת לאחר. שמי שגירש את אשתו, מותר לו להחזירה מיד אחר כך, אבל אם היא התחתנה לאחר, אחר כך אסור לו. שנאמר לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה.
(שנז) שלא תנשא היבמה לאיש זר חוץ מיבמה. יבמה צריכה לחכות ליבמה, שנאמר לא תהיה אשת המת החוצה.
(שנח) שלא יגרש האונס אנוסתו. שמי שאנס, אסור לו לגרש את אנוסתו, אלא הוא צריך להתחתן איתה ולהישאר איתה, שנאמר לא יוכל שלחה כל ימיו.
(שנט) שלא יגרש מוציא שם רע את אשתו, גם אותו דבר, אם הוציא שם רע, שנאמר בו לא יוכל לשלחה כל ימיו.
(שס) שלא יקח סריס בת ישראל. מי שהוא סריס, כלי ההולדה שלו נפגמו, לא יכול להתחתן עם בת ישראל, שנאמר לא יבוא פצוע דכא.
(שסא) שלא לסרס זכר מכל המינין, לא אדם ולא בהמה חיה ועוף. אסור לסרס, להשחית את כלי ההולדה, שנאמר ובארצכם לא תעשו.
והקבוצה האחרונה של מצוות הן מצוות המלכות:
(שסב) שלא למנות על ישראל איש מקהל גרים כמלך. שייקחו מיהודים. והמצווה היא שלא ייקחו שום מינוי, לא רק מלך, אלא שום מינוי חשוב לא ייתנו לגר מכל הגרים, שנאמר לא תוכל לתת עליך איש נכרי.
הרי יש שאלה, כי הרמב"ם במורי התורה מנה כמה גרים. מנויים שמעיה ואבטליון, הם עצמם היו גרים. גם מנוי רבי מאיר, שהיה מגרים. יכול להיות שהרמב"ם רוצה לומר לנו בזה שהם לא היו מורי התורה כי "קיבלו אותם" (מינוי), כי אם כן לא היו רשאים. אלא נראה שלהיות ממורי התורה זה לא מינוי, אלא זה מלמד. משהו שסמכותו באה כי קיבלו אותו, אסור. אבל משהו שסמכותו באה כי הוא יהודי, כי הוא יושב ולומד, כי הוא מגדולי תלמידי החכמים בדורות – זה מותר.
(שסג) שלא ירבה המלך סוסים, לא יותר מדי סוסים.
(שסד) שלא ירבה המלך נשים, לא יותר מדי נשים.
(שסה) שלא ירבה לו המלך כסף וזהב.
אומר הרמב"ם, אלו הן, אלה התרי"ג, שש מאות ושלוש עשרה מצוות, שנאמרו לו למשה בסיני. ומשה רבינו נאמרו לו גם כלליהן ופרטיהן ודקדוקיהן. "וכל אותן הכללות והפרטים והדקדוקים של כל מצוה ומצוה, היא תורה שבעל פה שקיבלו בית דין מפי בית דין". הרמב"ם אומר כאן בבירור את המילים שהיה בית דין מפי בית דין, שמעולם לא היה יחיד שקיבל מיחיד. שם שהיו רבים, קיבלו מרבים. לא יכול להיות משהו שאחד בודא מליבו, כי תמיד היה בית דין שלם.
ויש מצוות אחרות שנתחדשו אחר מתן תורה, שקבעו אותם נביאים וחכמים ופשטו בכל ישראל. כגון מקרא מגילה, נר חנוכה (שחכמי הדור תיקנו), ותענית תשעה באב. וידים – המצווה של נטילת ידים, שעל זה כתוב ששלמה המלך תיקן. ועירוב גם שלמה המלך.
ויש לכל מצוה ומצוה מאלו גם כן פירושים ודקדוקים. כמו שיש פירושים ודקדוקים על מצוות התורה, יש גם פירושים ודקדוקים על המצוות שהחכמים תיקנו.
כבר דיברנו על זה פעם, שמה שאנשים אומרים שאלה "שבע מצוות דרבנן" – הרמב"ם סובר הרבה יותר משבע. הרמב"ם סובר יותר.
אה, רגע, הרמב"ם מנה אחת, שתיים, שלוש... לא, הוא לא מונה מספר, הוא סתם לוקח נקודה. זו מצווה. הם כבר דיברו על זה פעם באיזה שיעור אחר, שמה שאנשים אומרים שיש שבע מצוות דרבנן, זו טעות גמורה. הרמב"ם סובר שיש יותר. יחוד, ועוד דברים.
"כל אלו המצוות שנתחדשו חייבים אנו לקבלם ולשמרם, שנאמר לא תסור מכל הדבר". מה כתוב שם? אשר יגידו לך (דברים יז, יא), בית הדין. והוא מפרש על כך שבית הדין שבכל דור, נביאים וחכמים, שכל אחד מהם היה לו דין בית דין, תיקנו, ויש מצווה עלינו לשמוע להם. יש מצווה נוספת שכתוב "לא תסור מן הדבר".
אומר הוא: "ואינן תוספת על מצוות התורה". הדברים אינם תוספת, וכשהם עשו זאת לא עברו על בל תוסיף.
אבל אם כך יש קושיה, "והלא הזהירה תורה לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו" (דברים יג, א), הרי התורה אמרה שאסור להוסיף?
הוא עונה ש"בל תוסיף" פירושו "שלא יבוא נביא ויורה לחדש דבר ולומר שהקב"ה ציוהו במצוה זו". נביא אינו רשאי לומר מלבד התרי"ג, שהקדוש ברוך הוא הוסיף לו עוד מצוות. זה היה עובר על בל תוסיף, "שהקב"ה ציוה להוסיף על מצוות התורה או לגרוע אחת מכל אלו השש מאות ושלש עשרה מצוות. אבל אם הוסיפו בית דין או נביא שיהיה באותו הזמן מצוה דרך תקנה..."
אבל אם בית דין עם נביא הוסיפו... מה עניינו של הנביא כאן? יתכן משום שהגמרא לומדת דברים שונים מדברי נביאים ודברי קבלה. זה נכון, אבל זה לא נכנס בתורת נבואה. "אבל אם הוסיפו בית דין או נביא שיהיה באותו הזמן מצוה..." הם תיקנו דרך תקנה.
אני חושב שיש שתיים שלוש דרכים: דרך תקנה, או דרך הוראה, או דרך גזירה.
* דרך תקנה: זו תקנה חדשה, משום שקרה שינוי, צריך לתקן זאת, תיקון עולם.
* דרך הוראה: אולי הוא מתכוון דרך שעה? הוראת שעה? אולי הוא מתכוון לומר שאז הייתה רק הוראה, כמו במלחמה וכדומה.
* דרך גזירה: מובן לי גם כן, גזירה פירושה שגוזרים משום משמרת.
כשאתה רואה בתוספות, פירוש הדבר שלא הוסיפו מצווה חדשה. דהיינו, לא אמרו, הם לא אמרו שהקדוש ברוך הוא ציווה אותנו לעשות עירוב, או לקרוא את המגילה בעונתה. לא זה אמרו, כי אם כן, זה נאמר אצל תפילין, "הוי מוסיפין על התורה".
אלא מה כן אמרו? הרמב"ם מביא: "אלא כך אנו אומרים, שהנביאים ובית דין תקנו וציוונו לקרוא את המגילה בעונתה". מהו "בעונתה"? לקרוא את המגילה, הוא מתכוון לומר מי"א עד י"ד.
מדוע? "כדי להזכיר שבחו של הקדוש ברוך הוא ותשועה שעשה לנו והוא קרוב לשועינו, כדי לברכו ולהללו, וכדי להודיע לדורות הבאים שאמת מה שהבטיחנו בתורה, 'כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה' אלקינו בכל קראנו אליו'".
שוב, מה שבית הדין אמרו, הם לא אמרו שיש עוד מצווה מלבד התרי"ג מצוות. אלא בסך הכל אמרו תקנה חדשה. הם לא אמרו שהקדוש ברוך הוא אמר, אלא הם אמרו שקרה כאן מעשה חדש, שיהודים ניצלו, נעשה הלכה חדשה – לא שהקדוש ברוך הוא ציווה אותנו, אלא אנחנו רוצים.
ומעניין, הרמב"ם אומר כאן שבזה הם חיזקו את התורה עצמה. הם לא אמרו שזו תוספת על התורה, אלא הם חיזקו את התורה. הוא מתכוון לומר שקריאת המגילה היא גם משהו דומה לגזירה, כי היא מחזקת את המצווה של "ומרוב שבחיו של הקב"ה".
הוא מכניס כאן אריכות גדולה שלכאורה אינה נצרכת לטעמו, אבל זה יפה מאוד. הוא אומר, כשאנו קוראים את המגילה זה לא רק שאנו קוראים משהו ישן – קול קורא במגילה ובפרה אומרים צדיקים – לא קוראים מעשה ישן, אלא מזכירים לנו שהקדוש ברוך הוא אוהב אותנו, ושהקדוש ברוך הוא עונה ליהודים, ושכאשר יהודים מבקשים הקדוש ברוך הוא עוזר להם.
זה נכון שזה קטע יפה ברמב"ם, בכלל מה שהוא מביא מפורים וכדומה כל השנה. אבל כאן בהקשר, לכאורה הדרך שזה נכנס כאן היא רק משום שהרמב"ם רוצה להסביר את הטעם. הוא רוצה להכניס אותך קצת לראש של החכם שמתקן את המצווה החדשה. לא ראש כזה ש"אני עושה מצוות חדשות שהקדוש ברוך הוא לא נתן", לא. אני יכול להסביר לך שיש עוד עניין, שהקדוש ברוך הוא אוהב שיהודים יעמדו על התורה, יש מצווה לפרסם, זה דבר טוב גדול, ממילא אני מתקן.
יתכן שהוא מתכוון לומר שתקנותיהם יהיו גם בתוך כלי התורה. שיסתכלו מה התורה תיקנה. הרי התורה עשתה שכאשר יש ישועה, מודים. הרמב"ם אומר שזו מצווה חדשה נוספת, הוא רק הסביר לך את הסברא מדוע הם עשו זאת.
הוא רוצה לומר שזה לא ערך חדש, הוא לא חידש רעיון חדש, זה רעיון שכתוב בחומש. אבל אפילו כך, זה לא באמת נצרך. הם לא רק עשו לך לברך ולהלל, הם עשו לך זאת באופן של קריאת המגילה. אילו היו אומרים שבתפילה יש לכוון לנס, הם לא היו ממש מוסיפים לך. הם כן הוסיפו לך משהו, צורה של מצווה, לקרוא ספר מסוים. מדוע אין לא תוסיף? כי מה שקובע לא תוסיף זה לא שזה דבר חדש, אלא שהם אומרים [שזה מהקב"ה].
אני חושב אולי דבר אחר. אני חושב שהרמב"ם רוצה כאן פשוט להסביר את הטעם, הוא רוצה להכניס לראש של מי שעושה זאת. בשלמא אם הוא אומר שזו נבואה, אני מבין. אבל אם הקדוש ברוך הוא לא ציווה, מה אתה עושה? בוא אסביר לך דוגמה של מצווה קלה להסביר מדוע הוא עושה זאת. יתכן גם שהרמב"ם סובר שבאמת יש הלל לשם, צריך להודות לקדוש ברוך הוא, הקדוש ברוך הוא כתב שצריך להודות לו. המחשבה קיימת, מבינים שהקדוש ברוך הוא נתן רמז מה חשוב.
יתכן שטמון כאן שלא תוסיף רגיל גורע משלמות התורה, זה מחזק את התורה, כי זו עדות חדשה שהקדוש ברוך הוא נתן תורה. כן, זה באמת בעייתי. שאלתי אז, האם מותר לומר שהקדוש ברוך הוא ציווה? הרי אסור לסבור כך. זה באמת היה עוזר שכן, אבל על ידי שעשו מצווה מדברי סופרים, אין את החשש של לא תוסיף.
אוקיי, נתתי לך את הנקודה הנכונה של ההקדמה? עכשיו אתה יודע שכל המצוות, אפשר כבר ברוך השם לעשות סיכום של כל התורה כולה. כל התורה כולה בקיצור כבר למדנו. זה טוב מאוד, צריך לעשות דבר חדש לזכור את כל התורה כולה. עכשיו כבר קנינו בתמצית את כל התורה כולה.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 Related Content
This shiur continues the enumeration of the 613 negative commandments, covering prohibitions related to theft and monetary wrongs, treatment of vulnerable individuals, judicial integrity, witnesses, murder, interpersonal conduct, tzara'as, Shabbos and Yom Tov, forbidden relations (arayos), and kingship. It concludes with a discussion of rabbinic commandments (mitzvos d'rabbanan) and why they don't violate the prohibition of adding to the Torah (bal tosif).
The shiur distinguishes between geneivah (stealing secretly) and gezeilah (taking openly by force), along with related prohibitions: hasagas gevul (moving boundary markers, extending to encroaching on another's "territory" like reprinting someone's sefer), oshek (withholding), and kachash (denying possession of another's money). The Torah prohibits both ona'as mamon (monetary fraud) and ona'as devarim (verbal oppression), derived from separate verses. Extra protection is given to vulnerable groups: a convert (ger) has additional negative commandments; a slave (eved) who fled from outside the Land of Israel to the Land of Israel may not be returned; and orphans (yesomim) and widows (almanos) require special care. Multiple prohibitions protect the dignity of a Hebrew slave (eved Ivri): no degrading work, no public slave-market sales, no crushing labor (avodas perech). The Rambam distinguishes between "lo sachmod" (coveting leading to action) and "lo sisaveh" (desire alone), with the Ibn Ezra explaining the commandment addresses the decision to cultivate such feelings.
A hired worker may only eat from attached produce during the completion of the work (gmar melacha), cannot cut from the tree himself, and cannot take more than he eats. The shiur draws a practical comparison to a shalom zachor celebration - one may taste but not pack large amounts. One may not ignore a lost object or refuse to help an animal struggling under its burden. Honest measurements are required - "the judgment of measurement" (mishpat hamidah) means the scale serves as a "judge." Having false weights is prohibited even without using them, to prevent temptation.
Judges must not pervert justice, take bribes, or show favoritism to either the great or the poor. The shiur candidly notes these are extremely difficult practically. Judges must not fear litigants and may not hear one party without the other present. In capital cases (dinei nefashos), a simple majority of one is insufficient for conviction. One who argued for acquittal cannot later argue for conviction. Judges (dayanim) must be knowledgeable in Torah law. False testimony is prohibited, and a wicked person (rasha), relative, or single witness cannot establish a verdict.
"You shall not murder" (lo sirtzach) specifically means murder of an innocent person - capital punishment and war are excluded. A judge cannot convict based on circumstantial evidence alone; a witness in capital cases cannot serve as judge in that case. One may not execute someone before trial, but must not have mercy on a pursuer (rodef). A violated woman receives no punishment - victims cannot be blamed. One may not accept payment in lieu of punishment for murder. "Do not stand idly by your fellow's blood" (lo sa'amod al dam rei'echa) requires not standing idly when another's life is endangered, and "do not place blood in your house" (lo sasim damim b'veisecha) requires safety measures like a guardrail (ma'akeh).
"Before a blind person" (lifnei iver) applies both physically and spiritually. Striking any Jew is forbidden, derived from the prohibition against adding extra lashes. Gossip (rechilus) is prohibited - though the shiur notes matchmaking (shadchanus) is not considered gossip. Hating a fellow Jew in one's heart is forbidden; the Rambam advises addressing grievances directly. Shaming another Jew (halbonas panim) is prohibited, as are revenge (nekima) and bearing a grudge (netira). Sending away the mother bird (shiluach haken) - not taking the mother bird with her young - may relate to not exploiting vulnerability.
One may not shave hair around a skin affliction (nesek) or remove signs of tzara'as. The area where the beheaded calf (eglah arufah) ceremony is performed may not be worked. A groom (chasan) is exempt from communal obligations during his first year.
Prohibitions include rebelling against the Rabbinical Court (Beis Din), adding to or subtracting from Torah commandments, cursing a judge (dayan), the leader (Nasi), any Jew, or parents, and striking parents. Beyond the 39 categories of forbidden labor (melachos), walking beyond the boundary (techum) is separately prohibited. The Rabbinical Court may not administer punishment on Shabbos, derived from "you shall not kindle fire." The shiur lists prohibited labor for each holiday (Yom Tov), noting Yom Kippur's stricter prohibitions without the allowance for food preparation (ochel nefesh).
The shiur lists forbidden relations: mother, father's wife, sister, granddaughters, one's own daughter (derived through an a fortiori argument), wife and her daughter, aunts, uncle's wife, daughter-in-law, brother's wife (except for levirate marriage), wife's sister, and a menstruating woman (niddah). Importantly, "do not approach to uncover nakedness" (lo sikrivu l'galos ervah) prohibits approaching - any action leading to forbidden relations - not merely touching. A child born from a forbidden union (mamzer) cannot marry a Jewish woman (bas Yisrael); a divorced woman who remarried cannot return to her first husband; a woman awaiting levirate marriage (yevamah) must wait for her brother-in-law (yavam).
A convert cannot be appointed king or significant authority over Israel. The shiur explains that positions earned through Torah knowledge (like Shemaya, Avtalyon, Rabbi Meir) are permitted. The king may not have excessive horses, wives, or gold.
The Rambam emphasizes the 613 commandments were transmitted "from court to court" (beis din mipi beis din). Beyond these are commandments established by prophets and sages: reading the Megillah, Chanukah lights, fasting on Tisha B'Av, ritual handwashing (netilas yadayim, instituted by King Solomon), and the eiruv. The Rambam explains these don't violate the prohibition of adding to the Torah because the source for obeying them is "do not deviate" (lo sasur) - and adding to the Torah would only apply if a prophet claimed God commanded something new. When the Sages enacted obligations, they explicitly stated these were their own institutions. The Rambam's lengthy explanation of the Megillah's purpose demonstrates that rabbinic enactments strengthen existing Torah values rather than adding new ones.
Okay, now we're holding at the third section of the negative commandments. We're still in the middle of a section about not stealing. We brought a whole list of ways one can steal from another person, which one is not permitted to do. First, we already learned yesterday about not kidnapping a person, and also not stealing money.
248 – Not to Rob
This commandment is not to rob, as it says "You shall not rob." Unlike theft (geneiva), which means taking something when the other person doesn't see, robbery (gezeilah) means "armed banditry" – one comes and takes from another person to their face.
249 – Not to Encroach on Boundaries
Another way one can steal land is by moving the boundary marker, not to encroach on boundaries, one should not push into another's [property]. From this comes the concept called "hasagas gevul" (encroachment) in other contexts, where one can enter into another's territory. It has become a common expression about encroaching on someone's boundary – I believe it's a phrase from Chazal, "This one comes into my domain," that he comes into my "portion from the Holy One, Blessed be He." A person has a territory, for example he published a sefer, and now that sefer is his territory, and someone goes and reprints it.
250 – Not to Oppress
This commandment is not to oppress. What is the difference between robbery and oppression? One will see it when learning the laws of robbery and lost objects, but it means taking money from another person.
251 – Not to Deny Another's Money
If a person borrowed money from someone, and he denies it, he says he never received any money from you, this is another type of stealing. Or a deposit and the like. As it says "You shall not deny."
252 – Not to Swear Falsely About Denying Another's Money
When someone denies that he received money from another, besides transgressing "You shall not deny," if he also goes and swears, he transgresses an additional negative commandment, and he receives additional lashes for the swearing, as it says "You shall not lie," meaning do not swear falsely about money that your fellow has in your possession.
253 – Not to Cheat in Commerce
One should not deceive people in buying and selling. Exactly what the laws of fraud are, we will learn in the Rambam, but one may not deceive, as it says "Do not wrong one another." It means selling something for more than it's worth. As long as one knows how much it's worth, it's not fraud.
254 – Not to Wrong with Words
Besides this, there is wrongdoing that is called causing pain with words, as it says "Do not wrong one another." One should not cause pain to another person with words, saying things that cause them distress. It simply appears that causing pain to someone in commerce is not the robbery itself, rather it's that you let him be deceived, that causes him pain. One wonders what the connection is that "yonah" means something related to causing pain. It's a double expression, it appears twice, so one was made for this (money) and one for that (words).
255-256 – Wronging a Convert
Besides causing pain to another Jew, there is an additional prohibition not to wrong a convert with words, as it says "You shall not wrong a stranger." It's an additional negative commandment. If one causes pain to a convert, one transgresses two negative commandments. And additionally also in commerce, not to wrong a convert in commerce (as it says "nor oppress him"). Apparently a convert needs more protection, he is more vulnerable, he doesn't have relatives, he doesn't have kings in the gentile culture, so the Torah specifically said about him that one should not cause him pain.
257-258 – A Slave Who Fled
Not to return a slave who fled to the Land of Israel, a slave who ran away from outside the Land to the Land of Israel, one should not bring him back to his master who is outside the Land, as it says "You shall not deliver a slave to his master," one should not hand him over.
And regarding this same slave there is a negative commandment not to wrong this slave, one should not cause him pain. As it says "He shall dwell with you in your midst... in the place that is good for him, you shall not wrong him," one should not hurt him.
There are levels of who is vulnerable: a convert is very vulnerable, a slave who fled is even more vulnerable, even more likely to be mistreated. "You shall not wrong him" means either wrongdoing with words or wrongdoing with money.
259 – Afflicting Orphans and Widows
Not to afflict orphans and widows, not to torment and cause pain, as it says "You shall not afflict any widow or orphan." The Rambam says in other places that it's not specifically orphans and widows, but anyone who is weak, who doesn't have someone to stand up for them. But the Rambam says that an orphan and widow, even if they have money, even if they have everything, and they don't feel weak, one must be very careful.
260 – Working a Hebrew Slave
Not to work a Hebrew slave with slave labor. A Hebrew slave should not be made to work with hard or degrading labor, as it says "You shall not work him with slave labor."
261 – Selling a Hebrew Slave
Not to sell him as a slave is sold. One should not sell him in the marketplace, where there is a market where one puts [slaves] up on a stage and everyone can feel the slave and make sure he's a good slave. Not so should one deal with a Jew, one should sell him in a dignified manner.
262 – Backbreaking Labor
Not to work a Hebrew slave with backbreaking labor. This is besides the prohibition of degrading work, here the issue is making him do hard labor, as it says "You shall not rule over him with rigor." He notes that it means telling him to do something you don't really need. Just like that, you're taking advantage, it's a waste for the slave not to work, and you give him something to do that you don't need. Backbreaking labor is what was done in Egypt.
I think this prohibition also applies to non-slaves. It's perhaps a kal vachomer (a fortiori argument), if someone has a worker and gives him work he doesn't need, or gives a son work. I think that when a teacher tells a boy to copy the same thing fifty times, is that backbreaking labor or not? Is he transgressing "You shall not work him with rigor"? It could be. Everyone should ask their local principal... But one needs to know, if the teacher thinks that "educational necessity" is a permit for all the commandments in the Torah... A Hebrew slave already sold himself because of his theft, that's already a piece of education, and about him we say it's slave labor. A boy in cheder is certainly not worse than him.
It could be that when one makes a child do a punishment that is a form of backbreaking labor, that is the pain of it – that an unsuccessful teacher has now pinched my ears or thrown me in the garbage... It's a terrible pain. There is an aspect of education, but there is where one may give punishment, but it's real work.
263 – A Hebrew Slave Sold to a Gentile
Not to allow a gentile to work a Hebrew slave... with rigor. Not only may one not make a Hebrew slave work with rigor oneself, but if a Hebrew slave was sold to a gentile, one should not allow it, as it says "He shall not rule over him with rigor before your eyes," you should not allow him to be worked hard.
I think that the mitzvah of redeeming captives as we know it, just as Rabbi Moshe Leib of Sassov ran around and saved Jews from the landowners, was more similar to this mitzvah. The fact that a landowner has a Jew and can do with him whatever he wants, he can be so cruel to him, don't allow it.
264 – Selling a Hebrew Maidservant
Not to sell a Hebrew maidservant to another. A Hebrew maidservant, after you have taken her, you may not sell her further, as it says "He shall not have power to sell her... since he has dealt deceitfully with her." He was deceitful with her by not fulfilling the mitzvah of "yi'ud" (designation), of taking her as a match.
265 – Food, Clothing, and Conjugal Rights
Not to withhold from a designated Hebrew maidservant her food, clothing, and conjugal rights. A Hebrew maidservant who is designated, who has become a bride, one should not withhold from her these three things. As it says "Her food, her clothing, and her conjugal rights he shall not diminish."
I was learning yesterday with a groom, and he told me that "she'er" (food) can mean all physical needs (sustenance), "kesut" (clothing) is a matter of honor, because one needs to buy nice garments, that means giving her honor, and "onatah" (conjugal rights) means giving her everything she needs emotionally.
And the same applies to other women, it's a kal vachomer: if for a type of wife who is a Hebrew maidservant one must do so, certainly for a proper wife this is the mitzvah. It could be just as we had here not to wrong those who are more vulnerable (convert, slave), it could be she is also the woman who is most vulnerable, because she doesn't have a distinguished father who fights for her, so the Torah says "her food, her clothing, and her conjugal rights he shall not diminish," and so too all other women.
266-267 – A Woman of Beautiful Form
Not to sell a woman of beautiful form. A person went to war and saw a woman of beautiful form, he converted her, he took her with him. After she has done the "and she shall weep for her father and mother for a month," he may not sell her further. It's very similar to not selling a Hebrew maidservant. As it says "You shall not sell her for money."
Not to subjugate a woman of beautiful form to be a maidservant. When he takes her home, he can take her as a wife, but he cannot take her to become a maidservant. As it says "You shall not deal with her as a slave."
268-269 – Do Not Covet and Do Not Desire
Not to covet, as it says "Do not covet your neighbor's wife."
The next one is not to desire, as it says "Do not desire your neighbor's house."
The Rambam learns in the Laws of Robbery that "do not covet" means when one takes actions based on the desire, one puts great pressure on another to sell to you. But "do not desire" is in the heart, one transgresses "do not desire" even if one doesn't take action afterward. This is the main desiring that then brings actions.
Regarding the question of Ibn Ezra and others, how can one indeed be commanded not to have such a feeling? The answer is as we learned yesterday regarding "not to think" – it's said to mean making a decision, here too it can mean not to give in to a feeling (not to entertain the thought).
Okay, okay. One needs to ask the rabbis when one transgresses "do not desire," I don't know the answer. I asked someone regarding matters of matchmaking to know when one transgresses. And apparently the Jews who go around offering people money for their houses, that's properly the "do not covet" journey. It's literally speaking about this. But it could be according to the Rambam [that it's a prohibition], but according to others, simply offering normally is not [prohibited], rather sending intermediaries, making and putting pressure. That's the first approach.
The second approach, because this is the way of commerce in the world. But I'm thinking of something else. It says, when may one have jealousy? "Jealousy of scholars increases wisdom." But what kind of jealousy of scholars increases wisdom? Not where he goes and thinks "Ah, I would have wanted to be a Torah scholar," with that nothing happens. It means when one begins to seriously work on it. It's the same measure regarding do not desire and do not covet, the same measure where the jealousy that is permitted also means when one begins to do something seriously, not the thought alone and one does nothing.
Commandment 270 – A Worker Should Not Eat When Not at the Time of Completing Work from What is Attached
270, A worker should not eat when not at the time of completing work from what is attached. And we learned earlier that one allows eating from the fruits in the field. But when he's not in the middle, not at the time of completing work, then he may eat from the fruits that are cut, but he may not go cut from the tree. As it says "You shall not wield a sickle" [on your neighbor's standing grain], that he should not go tear off from the fruits that are still attached.
Commandment 271 – A Worker Should Not Take More Than His Eating
271, A worker should not take more than his eating. A worker who eats, during the work he may taste some of the food, but he may not take too much. As it says "You may eat grapes as your soul desires, to your fill, but you shall not put any in your vessel."
I once thought that in our reality this means like when a person goes to a shalom zachor, he can taste a little, maybe he can even take home a few chocolates for the children or a package. But if he takes out a big bag from his pocket and starts packing, that's already... The Torah tells us that one needs to know the measure and weight. On one hand one needs to have compassion on the workers in another's field, and you see he has a desire, yes, it's a pity with desire, you desire the grain, the work stuff, but it doesn't mean you can now take out a knife and cut and take home more than the measure. But this is regarding a worker, but at a shalom zachor there is another halacha about this. Anyway, it's not yours, it's only yours in order to be able to eat. Yes, I'm saying that this mitzvah is so that one should know where it's on and where it's off. One has compassion on you and you may eat, but it doesn't mean it has no limit.
Commandment 272 – Not to Ignore a Lost Object
Further. Commandment 272, not to ignore a lost object. One may not turn a blind eye when seeing a lost object, and if there is one, one should take it and fulfill the mitzvah of returning a lost object. As it says "You cannot ignore it."
Commandment 273 – Not to Leave an Animal Crouching Under Its Load on the Road
273, if a person sees an animal, we learned this also in the previous shiurim, that there is a mitzvah of "you shall surely help." There is a negative commandment that one should not leave it as it is. Not to leave an animal crouching, when the animal is breaking down under a heavy load. As it says "When you see the donkey of your enemy" etc. "you shall not abandon him," rather what? One should help out. This is the mitzvah of unloading.
These two mitzvos are for example a good example of what I told you between the shiurim, that it's a bit funny when one takes the positive commandments and negative commandments, because the negation doesn't mean anything. It's a deficiency, but you shouldn't misunderstand the shiur. As a general rule for the investigator I'll explain, there's a reason, it could be technical, analytical, halachic, but it's established that one makes a list. A negative commandment without an action, can that also be a reason? It could be. I'm saying it's a bit funny when one tells the story like this... We don't know, this could already be from the secrets of the Torah, why certain things Hashem said, both in a positive way and negative, it's not clear. The secrets of the Torah means we don't yet know. I'll try to find an answer. I know one for nothing, it's a secret. I don't know. One needs to make the list together, that's indeed how it's done inside the sefarim. But it never says that one must make the list this way.
Commandment 274 – Not to Do Wrong in Measurement
274, here begins certain matters of honoring other people properly, not stealing from other people, not just money, one will see "do not do wrong in judgment" and so on.
274, not to do wrong in measurement. We learned earlier about fraud in commerce. It's very interesting, because it's very similar to fraud in commerce, but it's a different manner. As it says "Do not do wrong in judgment" [in measurement]. What does this mean? For example, having an incorrect... your scale should say it's a pound when it's less than a pound, you'll be able to take more money. The Torah comes and says "Do not do wrong in the judgment of measurement." What does "in judgment in measurement" mean? The correctness of the measure should not be off. The other way to explain would mean that the verse says two things: wrong in judgment, besides that in measurement, in weight and in volume. But the plain works of the Sages received from Moshe Rabbeinu and they said no, "the judgment of the measurement." That means, when a Jew goes to a store and asks for a piece, then how much you get... The scale is like the judge who rules what is the correct pound. You have a way of bribing and corrupting the judge and making the measure not be good.
Commandment 275 – Not to Have in Our Possession Two Kinds of Weights
He says, "You shall not have in your house two kinds of measures." This is the verse, that not only should one not use it, but one should not have at all these kinds of tools of false measures, two kinds of measures, two kinds of weights, "You shall not have in your house" [etc.]. Does it mean actually not having it at all, or not having it to use? Not having it. What does it mean to use? A museum? A museum needs to have its own halachos. "You shall not have," one should not have it at all. It could be that having it is so that one should not enter into a test, a person should not come close to a test. There are many mitzvos that are closer to other mitzvos, not necessarily that each thing is the problem.
Do not covet also, the Rebbe once said in the Rambam shiur that the Rambam says that do not covet is halachically the end of stealing. It's not the explanation that coveting itself is a prohibition, rather when one covets, it usually leads to stealing. So, do not desire leads to do not covet. It could be so. In Sefer HaMitzvos it also says "he will end up robbing." The Rambam also said that the prohibition is the pressing itself. But it could also be that, it could be this is the prohibition because one wants to press, and it's worthwhile that one should not become a thief.
Commandment 276 – Not to Pervert Justice
276, not to pervert justice. Not to do any wrong in judgment. This is a mitzvah on the judges, as Rashi says in Parshas Yisro, "Do not accept a false report."
Mitzvah 274 – Not to Take a Bribe
And also not to take a bribe, that the judge should not take any bribe, to take a bribe for the sake of justice. As it says "And you shall not take a bribe."
One needs to know if the prohibition perhaps also applies to ordinary Jews. For example, a director of an institution who admits whoever gives him money, it could be that he violates "you shall not take a bribe." Just as we learned that the measure is a type of judgment, it could also be that the person who must make a judgment whether to admit that child or not, he is a judge now, and when he does it, he violates "you shall not pervert justice." I remember that it exists, because today for example in the law, for example if someone is a member of Knesset and such, and he says he doesn't take bribes, which law? According to halacha it's not clear, he doesn't make any judgment. There are indeed poskim who say there is a prohibition. One can say that a judge exists in various ways of being a judge. Every person who has some certain power and he abuses his power, is similar to the judge who perverts justice. If he does it for a bribe, if whoever gives him money, instead of for merit. He has some benefit, he should seek the public good, just like a director who should seek the benefit of the institution, for the benefit of all Israel, but he seeks his own benefit. I hear, I hear. And if it's an entire institution that is for his own benefit, which is a private institution, then it's like an institution needs to change from the gate of the Talmud, and one needs to call it a purchase of bribery. An institution is a purchase of bribery. Okay.
Mitzvah 275 – Not to Honor a Great Person in Judgment
275, there is also an important halacha. A great person in Torah comes? One must look only at the matter itself, and not honor a great person in judgment. As they learned, a beautiful teaching in this week's parsha, Parshat Yitro, and in the previous week's parsha, Yitro said that to Moshe one should bring "every great matter." It doesn't say the cases that deal with a million dollars, or that two important people have at the din Torah. But actually it says "every difficult matter." It's hard to figure out, not those that are a great matter, it can be a small amount of money, or simple people, but because it's a difficult matter one should bring it to Moshe.
Anyway, it's a very difficult halacha to fulfill this not to honor a great person in judgment, as it says "and you shall not favor the face of a great person." I know because I haven't seen anyone succeed in doing this. There's no such thing that a distinguished Jew who is from the Torah comes together with... it's a challenge. Because the judge won't be able to withstand it, it's very hard. One is very friendly with that one, with their in-law. I'm not talking just about a friend, it's a void. If a distinguished Jew comes, a wealthy person, someone comes over and takes him into the Torah. It's not possible to... I don't know how one fulfills this. Unless one makes oneself like a blind person. One can perhaps only not think about whether there are faces somewhere, it doesn't have a formal law. Because law means there's a beit din that belongs to the city, and it's only that two people accepted that it's a beit din of laymen which doesn't have this law. One may, one needs to know. It helps, this is a technical solution that leaves the actual problem, right? Yes.
Mitzvah 276 – That the Judge Should Not Fear an Evil Person in Judgment
The other thing is also difficult, that the judge should not fear an evil person in judgment. As it says "Do not fear any man." It's also difficult, because many people before the poor person demand to extract money from him – it's also not an easy thing. Would they be people with the "rage"? There are good people like you, I won't bother you, I have the bother. I not to be poor—I already also a good Jew R' Yosef. Mitzvah 276. A person should also not be afraid. "Do not fear", not be afraid that he will take revenge. Shalom, "do not fear." It's interesting, all types of people are a problem for the judges. A good person, a wealthy person, a poor person, a bad person. One fears the respected person, one fears the violent strongman, one fears the poor person.
Mitzvah 277 – Not to Have Mercy on a Poor Person in Judgment
It already says such, not to have mercy on a poor person in judgment [as it says "and you shall not favor a poor person in his dispute"], one should rule a judgment with truth. You can already take here according to the Heider letter, you need to let know the facts whether after finishing the Torah one may say to the wealthy person, but have mercy on whom it belongs to you.
He should not be afraid.
It's interesting, all types of people are a problem for the beit din. Whether he's a good person, whether he's a wealthy person, whether he's a poor person, whether he's a good person, whether he's a bad person. One judge fears the man of war, one judge fears the violent strongman, and one judge fears the poor person. Therefore it says (277) not to have mercy on a poor person in judgment, one should rule a judgment with truth.
The Kishinever Rav has a letter where he discusses the ruling, whether after finishing the Torah one may say to the wealthy person: "But have mercy on whom you are going to judge." It could perhaps be, once you said with the Torah, as your judgment, din Torah, with the Torah we will live, so it is. But now I ask you as... you are also the Rav who cares for the community, besides the judgment, he should make an appeal outside of the beit din.
But one must remember that judgment is judgment. Not only that, but even Rashi in Parshat Kedoshim on "You shall not do injustice in judgment," Rashi says: "That you should not say, this person is wealthy or is from great people, how can I embarrass him and see his shame? Therefore it says 'and you shall not favor the face of a great person.' And that you should not say, this person is poor and the householder is wealthy and it's a mitzvah to support him, I'll find him meritorious in judgment and he'll be supported cleanly. Therefore it says 'and you shall not favor a poor person in his dispute.'" Even if that one deserves punishment, but you do it so he should be sustained, it's not according to the Torah.
This is also a very difficult thing for certain people. Yes, Rashi in Parshat Mishpatim, (279) not to have mercy on the damager in laws of fines. When laws of fines come before a beit din, someone comes saying, "That one stole from me and he must pay me a fine, a double fine," you should not have mercy and say, "I won't take the double amount."
Rashi in Parshat Devarim, (280) not to pervert the judgment of converts and orphans, is very similar to not to have mercy on a poor person in judgment. But here it means the opposite, that you should not, because he's an orphan, you should not be afraid to take from him a bribe and rule against the orphan.
It's also very difficult. The truth is, even metaphysically, philosophically, these halachot are very difficult. Perhaps you'll understand this better, because it's not truly the case that there's such a thing as judgment that has nothing to do with what is humane, what is right. You can say, mercy means a bit more, but the entire judgment is built on mercy. That one stole from me, and you have no mercy on him?
But again, if you focus on what the story was, exactly how it lay, how he took it, you don't focus on the people. There was a Jew, whom I mean R' Asher Freund, he very much liked to know only the first names of the people who came to him. He said: "I should know the last name? Him I'll honor as a Friedman, him I'll honor as a friend? No. Asher, Yankel, Moshe, Shlomo. Don't look at the people, you look at the story. What happened? What was the damage? Who made the damage?"
That was the young men sitting with their tallitot, and I looked, they said about the Mordechai: Don't look at the people, look at the history, the story as it was. You go further into the same question, he can be a teacher in cheder, or something like that, he also has some law of a judge in the same way. Also "to pervert judgment" is there a very important thing. Because sometimes, here the boy, he always makes problems, perhaps he didn't do this thing, he did other things? No, hello. If he hadn't come to the point, he would have laid the fear before him. He would have usually done so. But he doesn't think with the principle.
Mitzvah 281
(281) Not to hear from one of the litigants when his fellow is not with him.
It's easier many times, okay, let's hear one person at a time with the claims. One may not do this, because as it says "Do not accept a false report." Interesting, it's called "false" because when that one doesn't hear, it becomes false. Does one perhaps mean lashon hara? Because lashon hara, that is indeed the law must be, that one must have the right. No, that one must have the right to respond.
It's also a very difficult halacha, a halacha from Sanhedrin. It's a difficult halacha, because when you deal with two people, the person always takes a view on what he wants to do. You always know, because one of the two will hold back their things to say. The truth will come out more when they can speak and that one isn't there. But in din Torah it's the opposite, you want that one should indeed accept the clarification. Because here the truth from one creditor, you don't know that a person can say it falsely, therefore it's a false report.
Mitzvah 282
(282) Not to follow the majority in capital cases if those who convict exceed those who acquit by one.
That means, in beit din one always follows what the majority says. But this is only if the majority is more than one. If the majority is there's a beit din of 23, and it's twelve against eleven, you cannot make that one person should be the... in capital cases. "And incline after the majority to decide."
Mitzvah 283
(283) That one who argued for acquittal initially should not argue for conviction in capital cases.
There was a discussion of capital cases, and a person argued for acquittal, he should not retract and afterward argue for conviction. As it says "Do not speak up in a dispute to incline." So, interesting, what happens if the one who argued for acquittal later realized he wasn't right? He cannot. That's the halacha. One seeks ways not to punish in capital cases.
Mitzvah 284
(284) Not to appoint as judges a person who is not wise in matters of Torah even though he is wise in other wisdoms.
It's actually quite a common thing. Many times in beit din, one wants to have a judge who knows well about financials, he should understand the laws, he should understand. One brings in a judge who is somewhat of a social worker in Torah laws... but one must make sure he also knows the halachot. As it says "Do not show favoritism in judgment."
Interesting, I remember "do not show favoritism in judgment" the other interpretation is also a way of not honoring an important person. But what the Rambam learns, is indeed what the Midrash learns, that Chazal derive that this means "do not show favoritism in judgment" to those who appoint the judgment. That means, there is a judgment of making the judgment. One speaks of the judgment, that they should only take those who are worthy because they can learn. When the "do not show favoritism," the Rambam makes, says wisdom of other wisdoms, but I remember there it also says that if he has a big beard, he's a distinguished Jew, don't look at his face, rather look at what he can learn, the halachot.
Mitzvah 285
(285) Not to testify falsely, to swear falsely, as it says "Do not bear false witness against your neighbor."
Mitzvah 286
(286) That a transgressor should not testify. One who is not kosher for testimony, one should not accept his testimony, as it says "Do not join your hand with a wicked person to be a corrupt witness."
Mitzvah 287
(287) That a relative should not testify. A relative cannot testify about his relative, as it says "Fathers shall not be put to death because of children." And the interpretation of the tradition learned from here that fathers shall not be put to death through the testimony of children, and similarly other relatives.
Mitzvah 288
(288) Not to decide a case based on one witness. A case can only be decided according to two witnesses, as it says "One witness shall not rise up against a person."
Mitzvah 289
The next mitzvah is (289) not to kill an innocent person, one should not kill a person who is not liable to death, as it says "Do not murder." You see that the Rambam also holds that murder means murder, not just killing. People say, one may not kill people, as it says "do not murder." It's not just anything. "Do not murder" is a word for a specific thing, for killing an innocent person. One who is not innocent, what does it say? All people are innocent. I mean to say, that when it was ruled that one deserves death, he is not killing an innocent person, that's simply so. Or, he means to say the killing in war, for example. He says that the killing is not "be killed rather than transgress," which I mean murder. Killing and murder are not the same thing.
Mitzvah 290
(290) Not to decide a case based on circumstantial evidence. That a judge should not rule a case just because it occurred to him. One speaks here of capital cases, I think. That two witnesses to the actual matter. One only examines for clear testimony, as it says "And the innocent and righteous you shall not kill." This is the story of the witnesses who saw the knife, yes, that he ran in with a knife. Yes. But there is such a Rambam that doesn't say clearly that he means here in capital cases, but one understands it only from the verse, yes.
Mitzvah 291
(291) That the witness should not rule in a case in which he testified in capital cases. If one witness saw capital cases, he should not at all come to testify if he doesn't have two witnesses. You see so? I mean that it says that one witness... "should not rule," he should not be one of the judges. "A witness cannot become a judge," that's the halacha of "a witness cannot become a judge." Excuse me, I didn't learn well. "Should not rule," the witness should not be the one who rules, should not be the judge, in a case in which he testified in capital cases. After he testified in capital cases, he himself doesn't become the judge.
Mitzvah 292
(292) Not to kill one liable to death before he stands in judgment. Even when one knows he is liable to death, one should not kill him before he was made to stand in judgment, as it says "And the murderer shall not die until he stands before the congregation for judgment."
Mitzvah 293
(293) Not to have pity on the pursuer. One who is a pursuer, it's connected. Just as when someone killed in the past, then one must make a whole din Torah. But one who is now pursuing his fellow to kill him, one should not have mercy, to kill him before he reaches the pursued one and kills him, even if the pursuer is a minor or a woman, as it says "And you shall cut off her hand, your eye shall not pity." Such a case where there is no having mercy. Mercy one must have when one anyway cannot save anymore, and now it's only a question about punishment. Then one must have mercy. But when that one is in the middle of his murder, one must stop him at all costs.
Mitzvah 294
(294) Not to punish one who was forced. A woman who was violated, she doesn't deserve any punishment, as it says "And to the maiden you shall do nothing." One cannot blame her. This is the prohibition, a well-known prohibition today, one cannot blame the victims. He says, it truly means all cases of coercion.
Mitzvah 295
(295) Not to take ransom from a murderer. One should not take, one should not allow a murderer to pay money instead of his punishment.
Mitzvah 297
(297) Not to stand idly by the blood. "Do not stand" means to delay, to hold oneself back, there must not be any lack in alacrity. On the contrary, if you see someone in danger, you should be diligent, and not remain standing calmly.
Mitzvah 298
(298) Not to leave an obstacle, as it says "And you shall not place blood in your house." We leave an obstacle, it means "do not place blood in your house." Does obstacle mean, in one's own home or in general? When you see an obstacle by other people, it's not a branch of "do not place blood" in the home. It's a branch, true, but each one is responsible for oneself at home.
What is the question here? There are things that "do not place blood in your house," one doesn't say about a railing that no normal person goes down from the roof. No, sometimes there is an obligation that "things that are likely to bring about an obstacle" one must make a railing etc.
Mitzvah 299
(299) Not to cause a simple person to stumble on the way. An innocent person who doesn't know... this goes for... "not to cause a simple person to stumble" means presumably if that one knows the dangers, and that one is crazy, and you don't say the mitzvah to that one simply. But one who doesn't know, you leave the obstacle. The "do not place blood in your house" perhaps has levels here, one needs to understand, perhaps one needs to learn it and see little.
Mitzvah 299: Before a blind person do not place a stumbling block
But that one doesn't know, you must be the... well, an obstacle is perhaps for everyone. The "and before a blind person do not place a stumbling block" perhaps has a level, one needs to understand. There are things that "before a blind person do not place a stumbling block" one doesn't say about a knowledgeable person; a normal person, no one is expected. No, one says there is an obligation that a thing that has a concern of damage one must make a knowledgeable person and such.
But things that are a transgression – does one need any transgression? Okay. Or when one says a reason, it's innocent in the matter, it's blind in the matter. And from this one also learns spiritually, that you should not cause a Jew to stumble spiritually. Just as you say, you should not cause a Jew to stumble in transgression.
Mitzvah 300: Not to Add to Lashes
Mitzvah 300, not to add to the lashes for one who is obligated to receive lashes. When one gives lashes to a person who is obligated to receive lashes, one may not add more. "Well, let's just add one more" – one may not. As it says, "he shall not add, lest he add." And from here we learn that simply striking a Jew – ah, a blow – all the more so if he is not obligated to receive lashes, one may not give more than the prescribed lashes. Yes, you might say he has already exceeded the thirty-nine, but what about just one slap? Well, that is also forbidden on its own.
Mitzvah 301: Not to Gossip
Mitzvah 301, not to gossip. This is another one of the mitzvot that is not... one might have thought to give a slap, he wouldn't have known the mitzvah. Mitzvah 301, not to gossip, one should not spy. And from this we learn anything related to rechilut, to carry tales, "I found out an interesting thing about someone," a matter of rechilut. As it says, "You shall not go as a talebearer among your people."
From here we see that what a matchmaker does is not called rechilut, because if so, we wouldn't be here, since there were always matchmakers before everything. One needs to know what is considered rechilut and what is not considered rechilut. Heaven forbid, not everything one does is permitted.
Mitzvah 302: Not to Hate in One's Heart
Mitzvah 302, not to hate in one's heart, one should not hate another Jew in one's heart. As it says, "You shall not hate your brother in your heart." It seems that the Rambam says about this that if one has a grievance, one should tell him, one should discuss it.
Mitzvah 303: Not to Embarrass a Person
Mitzvah 303, not to embarrass a person from Israel, one should not shame a Jew. When one shames someone, he turns white, as the Gemara says, "the redness goes away," the red color leaves a person's face and it becomes white. As it says, "You shall surely rebuke your fellow and not bear sin because of him." Very fitting. The "and not bear sin because of him" means that "rebuke" – when one needs to give him mussar, one should give him mussar, but one may not embarrass him when giving him mussar.
Mitzvah 304: Not to Take Revenge
Mitzvah 304, not to take revenge. The prohibition of not taking revenge according to the Torah, the mitzvah of not taking revenge, as it says, "You shall not take revenge." Not to take revenge means, even when one doesn't retaliate, but one holds the hatred in one's heart. It is similar to the prohibition of not hating in one's heart, that even if one doesn't hate him, but one holds a grievance against him, one holds it in one's heart. Taking revenge means that one says, "I'm not taking revenge on you, but I do have a grievance."
Mitzvah 306: Sending Away the Mother Bird
Mitzvah 306, the mitzvah of sending away the mother bird (shiluach haken), not to take the mother with the young. The prohibition, the negative commandment of not taking the mother with the young, that one should not take the eggs or the chicks from the mother. As it says, "You shall not take the mother with the young."
And it's interesting that shiluach haken came in here. One sees that the Rambam understood that shiluach haken is a simple matter of preventing cruelty to animals, although it says in the Mishnah that it is not. Anyway, do you see what I want to say here? It's also about exploiting another's vulnerability. That now is a good opportunity to take the mother too, because she is watching over her children. It's a matter of fairness, it's a further matter of justice. A kind of justice like fairness.
Mitzvot 307-308: Impurity of Tzara'at
Now we will see in the impurity of tzara'at, two mitzvot that have to do with tzara'at.
Mitzvah 307: Not to shave the hair of the scall. If a person has a lesion on his beard or on his hair, he may not cut the hair. As it says, "And the scall he shall not shave."
Mitzvah 308: Not to remove signs of tzara'at. If he has tzara'at on his flesh, on his skin, he should not remove it, as it says, "Take heed regarding the plague of tzara'at." This cannot be ruled on directly, one needs to think. A matter where you sit with a beit din, let's see. But this he doesn't have.
Mitzvah 309: The Eitan Stream
This is 309, not to work or sow in the eitan stream. There is a place called an eitan stream, a certain river where the eglah arufah (beheaded calf) was performed. In that place one performs an eglah arufah, and in that place – he means after performing an eglah arufah – one may not there "work or sow," as it says, "which shall not be worked nor sown."
Mitzvah 310: A Groom Shall Not Be Obligated
Mitzvah 310, that a groom shall not be obligated in matters of public needs during the entire first year. That the first year of a groom, one should not place upon him any public obligations, such as army service and guarding the wall and similar things, things that one usually obligates people, that they must go to the army, they must guard the wall. A groom is not required to do this, as it says, "He shall not go out to the army, nor shall anything pass upon him for any matter."
This is not that... whoever is appointed over public needs should not give public duties to the groom. This is also a mitzvah of "he shall be free for his house," which is a mitzvah on the groom, and this is a mitzvah that the one who distributes the work for public needs should not place work on the groom.
Mitzvah 311: A Sorcerer
Mitzvah 311, not to have pity on a sorcerer. That the beit din should take revenge, should give punishment to a sorcerer, and one should not let a sorceress live, as it says, "You shall not allow a sorceress to live." A male sorcerer is the same.
Mitzvot 312-319: Awe of Royalty and the Court
Now it begins from 312... The fellow who sent the question about the order, so he should keep track, Rabbi So-and-so son of So-and-so, it's interesting how it comes in. One can understand that these are also matters of rabbis, because the lesion is something that the kohen must take care of, it's something related to semicha, also the public needs, the sorcerer is for the beit din.
And now from 312 are the matters of semicha, of honor for the beit din, and honor for authority for the Nasi.
* Mitzvah 312: Not to rebel against the beit din, not to rule in beit din, this means not to follow the beit din, as it says, "You shall not deviate from all the matter that they tell you."
* Mitzvah 313: Not to add to the mitzvot of the Torah, not to add to the mitzvot of the Torah, whether the Written Torah or its interpretation that was received orally, as it says, "The entire matter that I command you, that you shall observe to do, you shall not add to it." But as the Rambam explains, this means saying about something that is not a mitzvah that it is a mitzvah.
* Mitzvah 314: Not to diminish from the mitzvot of the Torah, not to say about a certain mitzvah that it is no longer a mitzvah, as it says, "and you shall not diminish from it."
* Mitzvah 315: Not to curse the judge, one should not curse the judge, as it says, "You shall not curse a judge."
* Mitzvah 316: Not to curse the Nasi, which is the head of the yeshiva in the Land of Israel, as it says, "And a prince among your people you shall not curse." The head of the yeshiva was the Nasi and the head of the beit din.
* Mitzvah 317: Not to curse any other Jew, one should not curse any Jew (as it says, "You shall not curse the deaf"). So regarding the Nasi, one transgresses two things, one transgresses the prohibition regarding a Jew, and then the extra prohibition of not cursing the Nasi.
* Mitzvah 318: Not to curse father and mother, as it says, "And one who curses his father or mother shall surely die."
* Mitzvah 319: Not to strike father and mother, as it says, "And one who strikes his father or mother shall surely die."
Mitzvot 320-329: Shabbat and Holidays
And now we will see various negative commandments regarding times. The next nine mitzvot are mitzvot regarding times.
* Mitzvah 320: Not to do work on Shabbat, as it says, "You shall not do any work," one may not do any labors.
* Mitzvah 321: Besides the labors, there is the prohibition which is only a negative commandment, not to walk beyond the boundary of the city, one should not go out beyond the Shabbat boundary. The Sages said that this is the Shabbat boundary, two thousand mil. Like those who walk far on Shabbat, like people who walk far, far away. As it says, "Let no man go out from his place" on Shabbat, one should be local and one should not walk too far.
* Mitzvah 322: A mitzvah and apparently a painful one, not to punish on Shabbat, on Shabbat one may not give any punishments. As it says, "You shall not kindle fire in all your dwellings," meaning one should not perform the punishment of burning, and all other punishments. The reason why "you shall not kindle fire" is extra, because fire is one of the thirty-nine labors, so "you shall not kindle fire" as a negative commandment applies to the death penalty on Shabbat. It also doesn't mean the person who does the transgression with his hands, because he is anyway transgressing one of the thirty-nine labors, it means the judge who rules that one should give the death penalty. I think it doesn't mean only fire, I think it means lashes and any punishment. We learn it from "you shall not kindle fire," but it's only a drash. The Rambam says this interpretation somewhere in Shabbat or in Sefer HaMitzvot, that there is the simple meaning "labor went out for a negative commandment, it went out to divide," but besides this we learn from this a punishment. Here there is also a dispute among the poskim about what this is, whether this is only an obligation for the beit din. A father may not hit his children on Shabbat, that is also not allowed. It's good to be strict. Tell your son that on Motzaei Shabbat you will hit him.
Okay.
* Mitzvah 323: Not to do work on the first day of Pesach, the first day of Pesach, as it says, "No work shall be done on them."
* Mitzvah 324: The next mitzvah is the seventh day of Pesach, not to do work, as it says, "No work shall be done on them."
* Mitzvah 325: The three hundred and twenty-fifth is not to do any labors on Shavuot, as it says in the verse, "You shall do no laborious work."
* Mitzvah 326: The next mitzvah is not to do any labors on Rosh Hashanah, the first of the seventh month. The same thing, the same verse.
* Mitzvah 327: The same thing, not to do any labors on Yom Kippur. The same thing. Yom Kippur is more forbidden regarding labor, no difference for food preparation. As it says, "And you shall do no work."
* Mitzvah 328: Not to do any labors on the first day of Sukkot.
* Mitzvah 329: And the last is not to do any labors on the eighth day, the last day of Sukkot.
Mitzvot 330: Forbidden Relations
Now one can learn various laws of forbidden relations.
Mitzvah 330, not to uncover the nakedness of a mother. To uncover means not to have relations with the mother, enough said. Here let's go quickly, here one can go a bit quickly. The nakedness of a mother, the first forbidden relation is a mother. The wife of a father, a sister, and only with a sister.
Now one can learn various laws of forbidden relations.
(330) Not to uncover the nakedness of a mother, to uncover means not to have relations with the mother. The nakedness of a mother, the first forbidden relation is a mother. (331) Not to uncover the nakedness of a sister, a sister. And here there is an extra negative commandment that the sister means not only a sister from father and mother, but also a sister from father or from mother [(332)].
The next forbidden relation is (333) not to uncover the nakedness of a son's daughter, a grandchild, a daughter of a son. And the next negative commandment is (334) not to uncover the nakedness of a daughter's daughter, a grandchild from the daughter's daughter.
Regarding (335) not to uncover the nakedness of a daughter, the daughter herself, he says: Where does it already stand in the Torah? A kal vachomer. The Sages derived from a kal vachomer that if one may not have relations with a son's daughter, one certainly may not with a daughter herself. But still, from the oral tradition we learned that the prohibition of a daughter is from the body of the Torah like other forbidden relations.
Further there is (336) not to uncover the nakedness of a woman and her daughter. Or (340) not to uncover the nakedness of a father's sister, an aunt from the father's sister, and the same thing the mother's sister [(339)]. And then there is (341) not to uncover the nakedness of the wife of the father's brother, the wife of the uncle. And one also may not (342) not to uncover the nakedness of a son's wife, the daughter-in-law, as it says, "The nakedness of your daughter-in-law you shall not uncover."
(343) Not to uncover the nakedness of a brother's wife, except the wife of his brother is only permitted in the case of yibum. (344) Not to uncover the nakedness of a wife's sister, the sister-in-law, the sister of the wife.
Then there is (345) not to uncover the nakedness of a niddah, one's own wife when she is a niddah, or any woman who is a niddah, as it says, "And to a woman in her menstrual impurity you shall not approach."
And there is a prohibition (346) not to uncover the nakedness of a married woman.
Then there is the prohibition regarding an animal: (347) not to lie with an animal, that a man should not live with an animal, or (348) that a woman should not bring an animal upon her.
(349) Not to lie with a male, homosexual relations.
(350) Not to uncover the nakedness of the father himself.
(351) Not to uncover the nakedness of the father's brother himself.
(352) Not to approach forbidden relations through things that lead to uncovering nakedness, such as hugging and kissing and hinting and jumping.
This is an addition to all the forbidden relations that were listed, that it's not only the prohibition to have relations, but there is also as it says, "To any close relative you shall not approach to uncover nakedness." There is no difference what level. People think that there is such a prohibition called "touching." There is no such prohibition of touching; there is a prohibition of "approaching." It is equally forbidden to hint, to jump, as hugging and kissing – anything that leads to uncovering nakedness.
From the oral tradition we learned that this is a warning against approaching that leads to uncovering nakedness. You cannot go laughing with someone and then say "I didn't touch you," there is no such permission, it's a mistake. And also to say that a touch that doesn't lead to improper thoughts is permitted, there is also no such thing. There is no prohibition of touching in itself, but there is a prohibition called approaching forbidden relations.
(353) A mamzer may not marry a daughter of Israel, a mamzer may not take a daughter of Israel, as it says, "A mamzer shall not enter the congregation of God."
(354) There shall not be a harlot, that a Jewish daughter should not be a harlot. What does a harlot mean? And she is one who has relations without a ketubah and kiddushin. There is a prohibition on marrying a woman without a ketubah and kiddushin.
(355) One who divorces his wife may not remarry her after she married another. If one divorced his wife, he may take her back immediately afterward, but if she married another, afterward he may not. As it says, "Her first husband who sent her away may not return to take her."
(356) A yevamah may not marry a stranger other than her yavam. A yevamah must wait for her yavam, as it says, "The wife of the deceased shall not be" to an outsider.
(357) One who violated a woman may not divorce his victim. If one violated a woman, he may not divorce his victim, but he must marry her and stay with her, as it says, "He may not send her away all his days."
(358) One who defames his wife may not divorce her, also the same thing, if one defamed her, as it says regarding him, "He may not send her away all his days."
(359) A eunuch may not marry a daughter of Israel. One who is a eunuch, whose reproductive organs have been damaged, cannot marry a daughter of Israel, as it says, "One with crushed organs shall not enter."
(360) Not to castrate any male of any species, not a person nor an animal, beast, or bird. One may not castrate, damage the reproductive organs, as it says, "And in your land you shall not do."
And the last group of mitzvot are the mitzvot of kingship:
(361) Not to appoint over Israel a man from the congregation of converts as a king. One should take from Jews. And the mitzvah is that one should not take any appointment, not only a king, but any important appointment one should not give to a convert from any converts, as it says, "You may not place upon yourself a foreign man."
There is a question, because the Rambam in the transmitters of the Torah listed several converts. Listed are Shemaya and Avtalyon, they themselves were converts. Also listed is Rabbi Meir, who was from converts. Perhaps the Rambam wants to tell us with this that they were not transmitters of the Torah because they were "appointed" (given a position), because if so, it would not have been permitted. Rather, it appears that being among the transmitters of the Torah is not an appointment, but it is a teacher. Something whose authority comes because he was appointed, one may not. But something whose authority comes because he is a Jew, because he sits and learns, because he is among the greatest Torah scholars of the generations – that is permitted.
(362) The king shall not have too many horses, not too many horses.
(363) The king shall not have too many wives, not too many wives.
(364) The king shall not have too much silver and gold.
The Rambam says, these are, these are the 613, the six hundred and thirteen mitzvot, that were told to Moshe at Sinai. And to Moshe Rabbeinu were also told their general principles and their details and their fine points. "And all those general principles and details and fine points of each and every mitzvah, that is the Oral Torah that the beit din received from beit din." The Rambam says here clearly the words that it was beit din from beit din, that there was never an individual who received from an individual. Where there were many, they received from many. It cannot be that someone made something up from his heart, because there was always an entire beit din.
And there are other mitzvot that were innovated after the giving of the Torah, which prophets and sages established and spread throughout all of Israel. Such as reading the Megillah, Chanukah candles (which the sages of the generation instituted), and the fast of Tisha B'Av. And hands – the mitzvah of washing hands, about which it says King Solomon instituted. And eruv also King Solomon.
And each and every one of these mitzvot also has interpretations and fine points. Just as there are interpretations and fine points on the mitzvot of the Torah, there are also interpretations and fine points on the mitzvot that the Sages instituted.
We already spoke about this once, that what people say that there are "seven rabbinic mitzvot" – the Rambam holds much more than seven. The Rambam holds several.
Ah, one minute, the Rambam listed one, two, three... no, he doesn't count a number, he just takes a point. It's a mitzvah. They already spoke about this once in some other shiur, that what people say that there are seven rabbinic mitzvot, it's a complete mistake. The Rambam holds that there are more. Yichud, and other things.
"All these mitzvot that were newly instituted, we are obligated to accept them and observe them, as it says 'you shall not deviate from all the matter.'" What does it say there? "That they will tell you" (Deuteronomy 17:11), the beit din. And he explains this to mean that the beit din of every generation, prophets and sages, each of whom had the status of a beit din, instituted [these things], and it is a mitzvah upon us to listen to them. There is an extra mitzvah that states "you shall not deviate from the matter."
He says: "And they are not an addition to the mitzvot of the Torah." These things are not an addition, and when they made them, they did not violate bal tosif (the prohibition against adding).
But if so, there is a question: "Didn't the Torah warn 'you shall not add to it' and 'you shall not diminish from it'" (Deuteronomy 13:1)? The Torah said you may not add!
He answers that "bal tosif" means "that a prophet should not come and instruct to innovate something and say that the Holy One, Blessed be He, commanded him with this mitzvah." A prophet may not say, besides the 613, that the Almighty added more mitzvot to him. That would be violating bal tosif, "that the Holy One, Blessed be He, commanded to add to the mitzvot of the Torah or to diminish one of all these six hundred and thirteen mitzvot. But if a beit din or prophet who was in that time added a mitzvah by way of an enactment..."
But if a beit din with a prophet added... Why does he mention the prophet? It could be because the Gemara derives various things from the words of the prophets and the received tradition. That's true, but it doesn't come in the capacity of prophecy. "But if a beit din or prophet who was in that time added a mitzvah..." They instituted it by way of an enactment.
I think there are two or three approaches: by way of an enactment, or by way of instruction, or by way of a decree.
* By way of an enactment: is a new enactment, because a change occurred, it needs to be fixed, a repair of the world.
* By way of instruction: perhaps he means a temporary ruling? A hora'at sha'ah (emergency ruling)? Perhaps he means to say that at that time it was only an instruction, like during a war and the like.
* By way of a decree: I also understand, a decree means that they decreed as a safeguard.
When you see in Tosafot, this means that they didn't add a new mitzvah. That is, they didn't say that the Holy One, Blessed be He, commanded us to make an eruv, or to read the Megillah in its proper time. That's not what they said, because if so, that would be said regarding tefillin, "they would be adding to the Torah."
So what did they say? The Rambam brings: "Rather, this is what we say, that the prophets and beit din instituted and commanded us to read the Megillah in its proper time." What is "in its proper time"? To read the Megillah, he means to say from the 11th until the 14th.
Why? "In order to mention the praise of the Holy One, Blessed be He, and the salvation He performed for us, and that He is close to those who call upon Him, in order to bless Him and praise Him, and in order to inform future generations that what He promised us in the Torah is true, 'For what great nation is there that has God so close to it as the Lord our God whenever we call upon Him.'"
Again, what the beit din said, they didn't say that there is another mitzvah besides the 613 mitzvot. Rather, they only said a new enactment. They didn't say that the Almighty said it, rather they said that a new event occurred here, that Jews were helped, we will make a new halacha – not that the Almighty commanded us, but that we want to.
And it's interesting, the Rambam says here that with this they strengthened the Torah itself. They didn't say it's an addition to the Torah, rather they strengthened the Torah. He means to say that reading the Megillah also has some similarity to a decree, because it strengthens the mitzvah of "and from the abundance of praises of the Holy One, Blessed be He."
He includes here a lengthy explanation that seemingly isn't necessary for his reason, but it's very beautiful. He says, when we read the Megillah, we're not just reading something old – a voice calling in the Megillah and in the Parah, the righteous say – we're not reading an old story, rather we're reminding ourselves that the Almighty loves us, and that the Almighty answers Jews, and that when Jews ask, the Almighty helps them.
It's true that this is a beautiful piece of Rambam, in general what he brings from Purim and the like throughout the year. But here in this context, seemingly the way it fits in is only because the Rambam wants to explain the reason. He wants to bring you a little into the mind of the sage who institutes the new mitzvah. Not such a mindset of "I'm making new mitzvot that the Almighty didn't give," no. I can explain to you that there's still a matter here, that the Almighty loves when Jews stand up for the Torah, it's a mitzvah to publicize, it's a great good thing, therefore I institute it.
It could be that he means to say that their enactments should also be within the Torah's tools. They should look at what the Torah instituted. The Torah made it that when one has a salvation, one gives thanks. The Rambam says it's an extra new mitzvah, he only explained to you the reasoning why they did it.
He wants to say that it's not a new value, he didn't create a new idea, it's an idea that's written in the Chumash. But even so, it's not really necessary. They didn't just make you bless and praise, they made it a form of reading the Megillah. If they had said that during davening one should have in mind the miracle, they wouldn't have really added anything to you. They did add something to you, a form of a mitzvah, to read a certain book. Why isn't it bal tosif? Because what makes bal tosif is not that it's a new thing, but that they say [it's from the Holy One, Blessed be He].
I'm thinking perhaps another thing. I think the Rambam simply wants to explain the reason here, he wants to bring into the mind of the one who makes it. Granted, if he says it's a prophecy, I understand. But if the Almighty didn't command it, what are you doing? So I've explained to you an example of an easy mitzvah to explain why he does it. It could also be that the Rambam holds that truly there is praise to God here, one must thank the Almighty, the Almighty wrote that one must thank Him. The thought is there, one understands that the Almighty gave a hint of what is important.
It could indeed be that what lies here is that a regular bal tosif takes away from the completeness of the Torah, this strengthens the Torah, because this is new testimony that the Almighty gave a Torah. Yes, it's actually problematic. I asked then, may one say that the Almighty commanded? One may not hold so. It would actually help if yes, but through the fact that it's a mitzvah from the words of the Sages, there is no concern of bal tosif.
Okay, did I give you the right part of the introduction? Now you know that all the mitzvot, we can already, thank God, make a summary of the entire Torah. The entire Torah in brief we have already learned. It's very good, one needs to make a new thing to maintain the entire Torah. Now we have already acquired in summary, the entire Torah.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
This shiur continues the enumeration of the 613 negative commandments, covering prohibitions related to theft and monetary wrongs, treatment of vulnerable individuals, judicial integrity, witnesses, murder, interpersonal conduct, tzara'as, Shabbos and Yom Tov, forbidden relations (arayos), and kingship. It concludes with a discussion of rabbinic commandments (mitzvos d'rabbanan) and why they don't violate the prohibition of adding to the Torah (bal tosif).
The shiur distinguishes between geneivah (stealing secretly) and gezeilah (taking openly by force), along with related prohibitions: hasagas gevul (moving boundary markers, extending to encroaching on another's "territory" like reprinting someone's sefer), oshek (withholding), and kachash (denying possession of another's money). The Torah prohibits both ona'as mamon (monetary fraud) and ona'as devarim (verbal oppression), derived from separate verses. Extra protection is given to vulnerable groups: a convert (ger) has additional negative commandments; a slave (eved) who fled from outside the Land of Israel to the Land of Israel may not be returned; and orphans (yesomim) and widows (almanos) require special care. Multiple prohibitions protect the dignity of a Hebrew slave (eved Ivri): no degrading work, no public slave-market sales, no crushing labor (avodas perech). The Rambam distinguishes between "lo sachmod" (coveting leading to action) and "lo sisaveh" (desire alone), with the Ibn Ezra explaining the commandment addresses the decision to cultivate such feelings.
A hired worker may only eat from attached produce during the completion of the work (gmar melacha), cannot cut from the tree himself, and cannot take more than he eats. The shiur draws a practical comparison to a shalom zachor celebration - one may taste but not pack large amounts. One may not ignore a lost object or refuse to help an animal struggling under its burden. Honest measurements are required - "the judgment of measurement" (mishpat hamidah) means the scale serves as a "judge." Having false weights is prohibited even without using them, to prevent temptation.
Judges must not pervert justice, take bribes, or show favoritism to either the great or the poor. The shiur candidly notes these are extremely difficult practically. Judges must not fear litigants and may not hear one party without the other present. In capital cases (dinei nefashos), a simple majority of one is insufficient for conviction. One who argued for acquittal cannot later argue for conviction. Judges (dayanim) must be knowledgeable in Torah law. False testimony is prohibited, and a wicked person (rasha), relative, or single witness cannot establish a verdict.
"You shall not murder" (lo sirtzach) specifically means murder of an innocent person - capital punishment and war are excluded. A judge cannot convict based on circumstantial evidence alone; a witness in capital cases cannot serve as judge in that case. One may not execute someone before trial, but must not have mercy on a pursuer (rodef). A violated woman receives no punishment - victims cannot be blamed. One may not accept payment in lieu of punishment for murder. "Do not stand idly by your fellow's blood" (lo sa'amod al dam rei'echa) requires not standing idly when another's life is endangered, and "do not place blood in your house" (lo sasim damim b'veisecha) requires safety measures like a guardrail (ma'akeh).
"Before a blind person" (lifnei iver) applies both physically and spiritually. Striking any Jew is forbidden, derived from the prohibition against adding extra lashes. Gossip (rechilus) is prohibited - though the shiur notes matchmaking (shadchanus) is not considered gossip. Hating a fellow Jew in one's heart is forbidden; the Rambam advises addressing grievances directly. Shaming another Jew (halbonas panim) is prohibited, as are revenge (nekima) and bearing a grudge (netira). Sending away the mother bird (shiluach haken) - not taking the mother bird with her young - may relate to not exploiting vulnerability.
One may not shave hair around a skin affliction (nesek) or remove signs of tzara'as. The area where the beheaded calf (eglah arufah) ceremony is performed may not be worked. A groom (chasan) is exempt from communal obligations during his first year.
Prohibitions include rebelling against the Rabbinical Court (Beis Din), adding to or subtracting from Torah commandments, cursing a judge (dayan), the leader (Nasi), any Jew, or parents, and striking parents. Beyond the 39 categories of forbidden labor (melachos), walking beyond the boundary (techum) is separately prohibited. The Rabbinical Court may not administer punishment on Shabbos, derived from "you shall not kindle fire." The shiur lists prohibited labor for each holiday (Yom Tov), noting Yom Kippur's stricter prohibitions without the allowance for food preparation (ochel nefesh).
The shiur lists forbidden relations: mother, father's wife, sister, granddaughters, one's own daughter (derived through an a fortiori argument), wife and her daughter, aunts, uncle's wife, daughter-in-law, brother's wife (except for levirate marriage), wife's sister, and a menstruating woman (niddah). Importantly, "do not approach to uncover nakedness" (lo sikrivu l'galos ervah) prohibits approaching - any action leading to forbidden relations - not merely touching. A child born from a forbidden union (mamzer) cannot marry a Jewish woman (bas Yisrael); a divorced woman who remarried cannot return to her first husband; a woman awaiting levirate marriage (yevamah) must wait for her brother-in-law (yavam).
A convert cannot be appointed king or significant authority over Israel. The shiur explains that positions earned through Torah knowledge (like Shemaya, Avtalyon, Rabbi Meir) are permitted. The king may not have excessive horses, wives, or gold.
The Rambam emphasizes the 613 commandments were transmitted "from court to court" (beis din mipi beis din). Beyond these are commandments established by prophets and sages: reading the Megillah, Chanukah lights, fasting on Tisha B'Av, ritual handwashing (netilas yadayim, instituted by King Solomon), and the eiruv. The Rambam explains these don't violate the prohibition of adding to the Torah because the source for obeying them is "do not deviate" (lo sasur) - and adding to the Torah would only apply if a prophet claimed God commanded something new. When the Sages enacted obligations, they explicitly stated these were their own institutions. The Rambam's lengthy explanation of the Megillah's purpose demonstrates that rabbinic enactments strengthen existing Torah values rather than adding new ones.
Okay, now we're holding at the third section of the negative commandments. We're still in the middle of a section about not stealing. We brought a whole list of ways one can steal from another person, which one is not permitted to do. First, we already learned yesterday about not kidnapping a person, and also not stealing money.
248 – Not to Rob
This commandment is not to rob, as it says "You shall not rob." Unlike theft (geneiva), which means taking something when the other person doesn't see, robbery (gezeilah) means "armed banditry" – one comes and takes from another person to their face.
249 – Not to Encroach on Boundaries
Another way one can steal land is by moving the boundary marker, not to encroach on boundaries, one should not push into another's [property]. From this comes the concept called "hasagas gevul" (encroachment) in other contexts, where one can enter into another's territory. It has become a common expression about encroaching on someone's boundary – I believe it's a phrase from Chazal, "This one comes into my domain," that he comes into my "portion from the Holy One, Blessed be He." A person has a territory, for example he published a sefer, and now that sefer is his territory, and someone goes and reprints it.
250 – Not to Oppress
This commandment is not to oppress. What is the difference between robbery and oppression? One will see it when learning the laws of robbery and lost objects, but it means taking money from another person.
251 – Not to Deny Another's Money
If a person borrowed money from someone, and he denies it, he says he never received any money from you, this is another type of stealing. Or a deposit and the like. As it says "You shall not deny."
252 – Not to Swear Falsely About Denying Another's Money
When someone denies that he received money from another, besides transgressing "You shall not deny," if he also goes and swears, he transgresses an additional negative commandment, and he receives additional lashes for the swearing, as it says "You shall not lie," meaning do not swear falsely about money that your fellow has in your possession.
253 – Not to Cheat in Commerce
One should not deceive people in buying and selling. Exactly what the laws of fraud are, we will learn in the Rambam, but one may not deceive, as it says "Do not wrong one another." It means selling something for more than it's worth. As long as one knows how much it's worth, it's not fraud.
254 – Not to Wrong with Words
Besides this, there is wrongdoing that is called causing pain with words, as it says "Do not wrong one another." One should not cause pain to another person with words, saying things that cause them distress. It simply appears that causing pain to someone in commerce is not the robbery itself, rather it's that you let him be deceived, that causes him pain. One wonders what the connection is that "yonah" means something related to causing pain. It's a double expression, it appears twice, so one was made for this (money) and one for that (words).
255-256 – Wronging a Convert
Besides causing pain to another Jew, there is an additional prohibition not to wrong a convert with words, as it says "You shall not wrong a stranger." It's an additional negative commandment. If one causes pain to a convert, one transgresses two negative commandments. And additionally also in commerce, not to wrong a convert in commerce (as it says "nor oppress him"). Apparently a convert needs more protection, he is more vulnerable, he doesn't have relatives, he doesn't have kings in the gentile culture, so the Torah specifically said about him that one should not cause him pain.
257-258 – A Slave Who Fled
Not to return a slave who fled to the Land of Israel, a slave who ran away from outside the Land to the Land of Israel, one should not bring him back to his master who is outside the Land, as it says "You shall not deliver a slave to his master," one should not hand him over.
And regarding this same slave there is a negative commandment not to wrong this slave, one should not cause him pain. As it says "He shall dwell with you in your midst... in the place that is good for him, you shall not wrong him," one should not hurt him.
There are levels of who is vulnerable: a convert is very vulnerable, a slave who fled is even more vulnerable, even more likely to be mistreated. "You shall not wrong him" means either wrongdoing with words or wrongdoing with money.
259 – Afflicting Orphans and Widows
Not to afflict orphans and widows, not to torment and cause pain, as it says "You shall not afflict any widow or orphan." The Rambam says in other places that it's not specifically orphans and widows, but anyone who is weak, who doesn't have someone to stand up for them. But the Rambam says that an orphan and widow, even if they have money, even if they have everything, and they don't feel weak, one must be very careful.
260 – Working a Hebrew Slave
Not to work a Hebrew slave with slave labor. A Hebrew slave should not be made to work with hard or degrading labor, as it says "You shall not work him with slave labor."
261 – Selling a Hebrew Slave
Not to sell him as a slave is sold. One should not sell him in the marketplace, where there is a market where one puts [slaves] up on a stage and everyone can feel the slave and make sure he's a good slave. Not so should one deal with a Jew, one should sell him in a dignified manner.
262 – Backbreaking Labor
Not to work a Hebrew slave with backbreaking labor. This is besides the prohibition of degrading work, here the issue is making him do hard labor, as it says "You shall not rule over him with rigor." He notes that it means telling him to do something you don't really need. Just like that, you're taking advantage, it's a waste for the slave not to work, and you give him something to do that you don't need. Backbreaking labor is what was done in Egypt.
I think this prohibition also applies to non-slaves. It's perhaps a kal vachomer (a fortiori argument), if someone has a worker and gives him work he doesn't need, or gives a son work. I think that when a teacher tells a boy to copy the same thing fifty times, is that backbreaking labor or not? Is he transgressing "You shall not work him with rigor"? It could be. Everyone should ask their local principal... But one needs to know, if the teacher thinks that "educational necessity" is a permit for all the commandments in the Torah... A Hebrew slave already sold himself because of his theft, that's already a piece of education, and about him we say it's slave labor. A boy in cheder is certainly not worse than him.
It could be that when one makes a child do a punishment that is a form of backbreaking labor, that is the pain of it – that an unsuccessful teacher has now pinched my ears or thrown me in the garbage... It's a terrible pain. There is an aspect of education, but there is where one may give punishment, but it's real work.
263 – A Hebrew Slave Sold to a Gentile
Not to allow a gentile to work a Hebrew slave... with rigor. Not only may one not make a Hebrew slave work with rigor oneself, but if a Hebrew slave was sold to a gentile, one should not allow it, as it says "He shall not rule over him with rigor before your eyes," you should not allow him to be worked hard.
I think that the mitzvah of redeeming captives as we know it, just as Rabbi Moshe Leib of Sassov ran around and saved Jews from the landowners, was more similar to this mitzvah. The fact that a landowner has a Jew and can do with him whatever he wants, he can be so cruel to him, don't allow it.
264 – Selling a Hebrew Maidservant
Not to sell a Hebrew maidservant to another. A Hebrew maidservant, after you have taken her, you may not sell her further, as it says "He shall not have power to sell her... since he has dealt deceitfully with her." He was deceitful with her by not fulfilling the mitzvah of "yi'ud" (designation), of taking her as a match.
265 – Food, Clothing, and Conjugal Rights
Not to withhold from a designated Hebrew maidservant her food, clothing, and conjugal rights. A Hebrew maidservant who is designated, who has become a bride, one should not withhold from her these three things. As it says "Her food, her clothing, and her conjugal rights he shall not diminish."
I was learning yesterday with a groom, and he told me that "she'er" (food) can mean all physical needs (sustenance), "kesut" (clothing) is a matter of honor, because one needs to buy nice garments, that means giving her honor, and "onatah" (conjugal rights) means giving her everything she needs emotionally.
And the same applies to other women, it's a kal vachomer: if for a type of wife who is a Hebrew maidservant one must do so, certainly for a proper wife this is the mitzvah. It could be just as we had here not to wrong those who are more vulnerable (convert, slave), it could be she is also the woman who is most vulnerable, because she doesn't have a distinguished father who fights for her, so the Torah says "her food, her clothing, and her conjugal rights he shall not diminish," and so too all other women.
266-267 – A Woman of Beautiful Form
Not to sell a woman of beautiful form. A person went to war and saw a woman of beautiful form, he converted her, he took her with him. After she has done the "and she shall weep for her father and mother for a month," he may not sell her further. It's very similar to not selling a Hebrew maidservant. As it says "You shall not sell her for money."
Not to subjugate a woman of beautiful form to be a maidservant. When he takes her home, he can take her as a wife, but he cannot take her to become a maidservant. As it says "You shall not deal with her as a slave."
268-269 – Do Not Covet and Do Not Desire
Not to covet, as it says "Do not covet your neighbor's wife."
The next one is not to desire, as it says "Do not desire your neighbor's house."
The Rambam learns in the Laws of Robbery that "do not covet" means when one takes actions based on the desire, one puts great pressure on another to sell to you. But "do not desire" is in the heart, one transgresses "do not desire" even if one doesn't take action afterward. This is the main desiring that then brings actions.
Regarding the question of Ibn Ezra and others, how can one indeed be commanded not to have such a feeling? The answer is as we learned yesterday regarding "not to think" – it's said to mean making a decision, here too it can mean not to give in to a feeling (not to entertain the thought).
Okay, okay. One needs to ask the rabbis when one transgresses "do not desire," I don't know the answer. I asked someone regarding matters of matchmaking to know when one transgresses. And apparently the Jews who go around offering people money for their houses, that's properly the "do not covet" journey. It's literally speaking about this. But it could be according to the Rambam [that it's a prohibition], but according to others, simply offering normally is not [prohibited], rather sending intermediaries, making and putting pressure. That's the first approach.
The second approach, because this is the way of commerce in the world. But I'm thinking of something else. It says, when may one have jealousy? "Jealousy of scholars increases wisdom." But what kind of jealousy of scholars increases wisdom? Not where he goes and thinks "Ah, I would have wanted to be a Torah scholar," with that nothing happens. It means when one begins to seriously work on it. It's the same measure regarding do not desire and do not covet, the same measure where the jealousy that is permitted also means when one begins to do something seriously, not the thought alone and one does nothing.
Commandment 270 – A Worker Should Not Eat When Not at the Time of Completing Work from What is Attached
270, A worker should not eat when not at the time of completing work from what is attached. And we learned earlier that one allows eating from the fruits in the field. But when he's not in the middle, not at the time of completing work, then he may eat from the fruits that are cut, but he may not go cut from the tree. As it says "You shall not wield a sickle" [on your neighbor's standing grain], that he should not go tear off from the fruits that are still attached.
Commandment 271 – A Worker Should Not Take More Than His Eating
271, A worker should not take more than his eating. A worker who eats, during the work he may taste some of the food, but he may not take too much. As it says "You may eat grapes as your soul desires, to your fill, but you shall not put any in your vessel."
I once thought that in our reality this means like when a person goes to a shalom zachor, he can taste a little, maybe he can even take home a few chocolates for the children or a package. But if he takes out a big bag from his pocket and starts packing, that's already... The Torah tells us that one needs to know the measure and weight. On one hand one needs to have compassion on the workers in another's field, and you see he has a desire, yes, it's a pity with desire, you desire the grain, the work stuff, but it doesn't mean you can now take out a knife and cut and take home more than the measure. But this is regarding a worker, but at a shalom zachor there is another halacha about this. Anyway, it's not yours, it's only yours in order to be able to eat. Yes, I'm saying that this mitzvah is so that one should know where it's on and where it's off. One has compassion on you and you may eat, but it doesn't mean it has no limit.
Commandment 272 – Not to Ignore a Lost Object
Further. Commandment 272, not to ignore a lost object. One may not turn a blind eye when seeing a lost object, and if there is one, one should take it and fulfill the mitzvah of returning a lost object. As it says "You cannot ignore it."
Commandment 273 – Not to Leave an Animal Crouching Under Its Load on the Road
273, if a person sees an animal, we learned this also in the previous shiurim, that there is a mitzvah of "you shall surely help." There is a negative commandment that one should not leave it as it is. Not to leave an animal crouching, when the animal is breaking down under a heavy load. As it says "When you see the donkey of your enemy" etc. "you shall not abandon him," rather what? One should help out. This is the mitzvah of unloading.
These two mitzvos are for example a good example of what I told you between the shiurim, that it's a bit funny when one takes the positive commandments and negative commandments, because the negation doesn't mean anything. It's a deficiency, but you shouldn't misunderstand the shiur. As a general rule for the investigator I'll explain, there's a reason, it could be technical, analytical, halachic, but it's established that one makes a list. A negative commandment without an action, can that also be a reason? It could be. I'm saying it's a bit funny when one tells the story like this... We don't know, this could already be from the secrets of the Torah, why certain things Hashem said, both in a positive way and negative, it's not clear. The secrets of the Torah means we don't yet know. I'll try to find an answer. I know one for nothing, it's a secret. I don't know. One needs to make the list together, that's indeed how it's done inside the sefarim. But it never says that one must make the list this way.
Commandment 274 – Not to Do Wrong in Measurement
274, here begins certain matters of honoring other people properly, not stealing from other people, not just money, one will see "do not do wrong in judgment" and so on.
274, not to do wrong in measurement. We learned earlier about fraud in commerce. It's very interesting, because it's very similar to fraud in commerce, but it's a different manner. As it says "Do not do wrong in judgment" [in measurement]. What does this mean? For example, having an incorrect... your scale should say it's a pound when it's less than a pound, you'll be able to take more money. The Torah comes and says "Do not do wrong in the judgment of measurement." What does "in judgment in measurement" mean? The correctness of the measure should not be off. The other way to explain would mean that the verse says two things: wrong in judgment, besides that in measurement, in weight and in volume. But the plain works of the Sages received from Moshe Rabbeinu and they said no, "the judgment of the measurement." That means, when a Jew goes to a store and asks for a piece, then how much you get... The scale is like the judge who rules what is the correct pound. You have a way of bribing and corrupting the judge and making the measure not be good.
Commandment 275 – Not to Have in Our Possession Two Kinds of Weights
He says, "You shall not have in your house two kinds of measures." This is the verse, that not only should one not use it, but one should not have at all these kinds of tools of false measures, two kinds of measures, two kinds of weights, "You shall not have in your house" [etc.]. Does it mean actually not having it at all, or not having it to use? Not having it. What does it mean to use? A museum? A museum needs to have its own halachos. "You shall not have," one should not have it at all. It could be that having it is so that one should not enter into a test, a person should not come close to a test. There are many mitzvos that are closer to other mitzvos, not necessarily that each thing is the problem.
Do not covet also, the Rebbe once said in the Rambam shiur that the Rambam says that do not covet is halachically the end of stealing. It's not the explanation that coveting itself is a prohibition, rather when one covets, it usually leads to stealing. So, do not desire leads to do not covet. It could be so. In Sefer HaMitzvos it also says "he will end up robbing." The Rambam also said that the prohibition is the pressing itself. But it could also be that, it could be this is the prohibition because one wants to press, and it's worthwhile that one should not become a thief.
Commandment 276 – Not to Pervert Justice
276, not to pervert justice. Not to do any wrong in judgment. This is a mitzvah on the judges, as Rashi says in Parshas Yisro, "Do not accept a false report."
Mitzvah 274 – Not to Take a Bribe
And also not to take a bribe, that the judge should not take any bribe, to take a bribe for the sake of justice. As it says "And you shall not take a bribe."
One needs to know if the prohibition perhaps also applies to ordinary Jews. For example, a director of an institution who admits whoever gives him money, it could be that he violates "you shall not take a bribe." Just as we learned that the measure is a type of judgment, it could also be that the person who must make a judgment whether to admit that child or not, he is a judge now, and when he does it, he violates "you shall not pervert justice." I remember that it exists, because today for example in the law, for example if someone is a member of Knesset and such, and he says he doesn't take bribes, which law? According to halacha it's not clear, he doesn't make any judgment. There are indeed poskim who say there is a prohibition. One can say that a judge exists in various ways of being a judge. Every person who has some certain power and he abuses his power, is similar to the judge who perverts justice. If he does it for a bribe, if whoever gives him money, instead of for merit. He has some benefit, he should seek the public good, just like a director who should seek the benefit of the institution, for the benefit of all Israel, but he seeks his own benefit. I hear, I hear. And if it's an entire institution that is for his own benefit, which is a private institution, then it's like an institution needs to change from the gate of the Talmud, and one needs to call it a purchase of bribery. An institution is a purchase of bribery. Okay.
Mitzvah 275 – Not to Honor a Great Person in Judgment
275, there is also an important halacha. A great person in Torah comes? One must look only at the matter itself, and not honor a great person in judgment. As they learned, a beautiful teaching in this week's parsha, Parshat Yitro, and in the previous week's parsha, Yitro said that to Moshe one should bring "every great matter." It doesn't say the cases that deal with a million dollars, or that two important people have at the din Torah. But actually it says "every difficult matter." It's hard to figure out, not those that are a great matter, it can be a small amount of money, or simple people, but because it's a difficult matter one should bring it to Moshe.
Anyway, it's a very difficult halacha to fulfill this not to honor a great person in judgment, as it says "and you shall not favor the face of a great person." I know because I haven't seen anyone succeed in doing this. There's no such thing that a distinguished Jew who is from the Torah comes together with... it's a challenge. Because the judge won't be able to withstand it, it's very hard. One is very friendly with that one, with their in-law. I'm not talking just about a friend, it's a void. If a distinguished Jew comes, a wealthy person, someone comes over and takes him into the Torah. It's not possible to... I don't know how one fulfills this. Unless one makes oneself like a blind person. One can perhaps only not think about whether there are faces somewhere, it doesn't have a formal law. Because law means there's a beit din that belongs to the city, and it's only that two people accepted that it's a beit din of laymen which doesn't have this law. One may, one needs to know. It helps, this is a technical solution that leaves the actual problem, right? Yes.
Mitzvah 276 – That the Judge Should Not Fear an Evil Person in Judgment
The other thing is also difficult, that the judge should not fear an evil person in judgment. As it says "Do not fear any man." It's also difficult, because many people before the poor person demand to extract money from him – it's also not an easy thing. Would they be people with the "rage"? There are good people like you, I won't bother you, I have the bother. I not to be poor—I already also a good Jew R' Yosef. Mitzvah 276. A person should also not be afraid. "Do not fear", not be afraid that he will take revenge. Shalom, "do not fear." It's interesting, all types of people are a problem for the judges. A good person, a wealthy person, a poor person, a bad person. One fears the respected person, one fears the violent strongman, one fears the poor person.
Mitzvah 277 – Not to Have Mercy on a Poor Person in Judgment
It already says such, not to have mercy on a poor person in judgment [as it says "and you shall not favor a poor person in his dispute"], one should rule a judgment with truth. You can already take here according to the Heider letter, you need to let know the facts whether after finishing the Torah one may say to the wealthy person, but have mercy on whom it belongs to you.
He should not be afraid.
It's interesting, all types of people are a problem for the beit din. Whether he's a good person, whether he's a wealthy person, whether he's a poor person, whether he's a good person, whether he's a bad person. One judge fears the man of war, one judge fears the violent strongman, and one judge fears the poor person. Therefore it says (277) not to have mercy on a poor person in judgment, one should rule a judgment with truth.
The Kishinever Rav has a letter where he discusses the ruling, whether after finishing the Torah one may say to the wealthy person: "But have mercy on whom you are going to judge." It could perhaps be, once you said with the Torah, as your judgment, din Torah, with the Torah we will live, so it is. But now I ask you as... you are also the Rav who cares for the community, besides the judgment, he should make an appeal outside of the beit din.
But one must remember that judgment is judgment. Not only that, but even Rashi in Parshat Kedoshim on "You shall not do injustice in judgment," Rashi says: "That you should not say, this person is wealthy or is from great people, how can I embarrass him and see his shame? Therefore it says 'and you shall not favor the face of a great person.' And that you should not say, this person is poor and the householder is wealthy and it's a mitzvah to support him, I'll find him meritorious in judgment and he'll be supported cleanly. Therefore it says 'and you shall not favor a poor person in his dispute.'" Even if that one deserves punishment, but you do it so he should be sustained, it's not according to the Torah.
This is also a very difficult thing for certain people. Yes, Rashi in Parshat Mishpatim, (279) not to have mercy on the damager in laws of fines. When laws of fines come before a beit din, someone comes saying, "That one stole from me and he must pay me a fine, a double fine," you should not have mercy and say, "I won't take the double amount."
Rashi in Parshat Devarim, (280) not to pervert the judgment of converts and orphans, is very similar to not to have mercy on a poor person in judgment. But here it means the opposite, that you should not, because he's an orphan, you should not be afraid to take from him a bribe and rule against the orphan.
It's also very difficult. The truth is, even metaphysically, philosophically, these halachot are very difficult. Perhaps you'll understand this better, because it's not truly the case that there's such a thing as judgment that has nothing to do with what is humane, what is right. You can say, mercy means a bit more, but the entire judgment is built on mercy. That one stole from me, and you have no mercy on him?
But again, if you focus on what the story was, exactly how it lay, how he took it, you don't focus on the people. There was a Jew, whom I mean R' Asher Freund, he very much liked to know only the first names of the people who came to him. He said: "I should know the last name? Him I'll honor as a Friedman, him I'll honor as a friend? No. Asher, Yankel, Moshe, Shlomo. Don't look at the people, you look at the story. What happened? What was the damage? Who made the damage?"
That was the young men sitting with their tallitot, and I looked, they said about the Mordechai: Don't look at the people, look at the history, the story as it was. You go further into the same question, he can be a teacher in cheder, or something like that, he also has some law of a judge in the same way. Also "to pervert judgment" is there a very important thing. Because sometimes, here the boy, he always makes problems, perhaps he didn't do this thing, he did other things? No, hello. If he hadn't come to the point, he would have laid the fear before him. He would have usually done so. But he doesn't think with the principle.
Mitzvah 281
(281) Not to hear from one of the litigants when his fellow is not with him.
It's easier many times, okay, let's hear one person at a time with the claims. One may not do this, because as it says "Do not accept a false report." Interesting, it's called "false" because when that one doesn't hear, it becomes false. Does one perhaps mean lashon hara? Because lashon hara, that is indeed the law must be, that one must have the right. No, that one must have the right to respond.
It's also a very difficult halacha, a halacha from Sanhedrin. It's a difficult halacha, because when you deal with two people, the person always takes a view on what he wants to do. You always know, because one of the two will hold back their things to say. The truth will come out more when they can speak and that one isn't there. But in din Torah it's the opposite, you want that one should indeed accept the clarification. Because here the truth from one creditor, you don't know that a person can say it falsely, therefore it's a false report.
Mitzvah 282
(282) Not to follow the majority in capital cases if those who convict exceed those who acquit by one.
That means, in beit din one always follows what the majority says. But this is only if the majority is more than one. If the majority is there's a beit din of 23, and it's twelve against eleven, you cannot make that one person should be the... in capital cases. "And incline after the majority to decide."
Mitzvah 283
(283) That one who argued for acquittal initially should not argue for conviction in capital cases.
There was a discussion of capital cases, and a person argued for acquittal, he should not retract and afterward argue for conviction. As it says "Do not speak up in a dispute to incline." So, interesting, what happens if the one who argued for acquittal later realized he wasn't right? He cannot. That's the halacha. One seeks ways not to punish in capital cases.
Mitzvah 284
(284) Not to appoint as judges a person who is not wise in matters of Torah even though he is wise in other wisdoms.
It's actually quite a common thing. Many times in beit din, one wants to have a judge who knows well about financials, he should understand the laws, he should understand. One brings in a judge who is somewhat of a social worker in Torah laws... but one must make sure he also knows the halachot. As it says "Do not show favoritism in judgment."
Interesting, I remember "do not show favoritism in judgment" the other interpretation is also a way of not honoring an important person. But what the Rambam learns, is indeed what the Midrash learns, that Chazal derive that this means "do not show favoritism in judgment" to those who appoint the judgment. That means, there is a judgment of making the judgment. One speaks of the judgment, that they should only take those who are worthy because they can learn. When the "do not show favoritism," the Rambam makes, says wisdom of other wisdoms, but I remember there it also says that if he has a big beard, he's a distinguished Jew, don't look at his face, rather look at what he can learn, the halachot.
Mitzvah 285
(285) Not to testify falsely, to swear falsely, as it says "Do not bear false witness against your neighbor."
Mitzvah 286
(286) That a transgressor should not testify. One who is not kosher for testimony, one should not accept his testimony, as it says "Do not join your hand with a wicked person to be a corrupt witness."
Mitzvah 287
(287) That a relative should not testify. A relative cannot testify about his relative, as it says "Fathers shall not be put to death because of children." And the interpretation of the tradition learned from here that fathers shall not be put to death through the testimony of children, and similarly other relatives.
Mitzvah 288
(288) Not to decide a case based on one witness. A case can only be decided according to two witnesses, as it says "One witness shall not rise up against a person."
Mitzvah 289
The next mitzvah is (289) not to kill an innocent person, one should not kill a person who is not liable to death, as it says "Do not murder." You see that the Rambam also holds that murder means murder, not just killing. People say, one may not kill people, as it says "do not murder." It's not just anything. "Do not murder" is a word for a specific thing, for killing an innocent person. One who is not innocent, what does it say? All people are innocent. I mean to say, that when it was ruled that one deserves death, he is not killing an innocent person, that's simply so. Or, he means to say the killing in war, for example. He says that the killing is not "be killed rather than transgress," which I mean murder. Killing and murder are not the same thing.
Mitzvah 290
(290) Not to decide a case based on circumstantial evidence. That a judge should not rule a case just because it occurred to him. One speaks here of capital cases, I think. That two witnesses to the actual matter. One only examines for clear testimony, as it says "And the innocent and righteous you shall not kill." This is the story of the witnesses who saw the knife, yes, that he ran in with a knife. Yes. But there is such a Rambam that doesn't say clearly that he means here in capital cases, but one understands it only from the verse, yes.
Mitzvah 291
(291) That the witness should not rule in a case in which he testified in capital cases. If one witness saw capital cases, he should not at all come to testify if he doesn't have two witnesses. You see so? I mean that it says that one witness... "should not rule," he should not be one of the judges. "A witness cannot become a judge," that's the halacha of "a witness cannot become a judge." Excuse me, I didn't learn well. "Should not rule," the witness should not be the one who rules, should not be the judge, in a case in which he testified in capital cases. After he testified in capital cases, he himself doesn't become the judge.
Mitzvah 292
(292) Not to kill one liable to death before he stands in judgment. Even when one knows he is liable to death, one should not kill him before he was made to stand in judgment, as it says "And the murderer shall not die until he stands before the congregation for judgment."
Mitzvah 293
(293) Not to have pity on the pursuer. One who is a pursuer, it's connected. Just as when someone killed in the past, then one must make a whole din Torah. But one who is now pursuing his fellow to kill him, one should not have mercy, to kill him before he reaches the pursued one and kills him, even if the pursuer is a minor or a woman, as it says "And you shall cut off her hand, your eye shall not pity." Such a case where there is no having mercy. Mercy one must have when one anyway cannot save anymore, and now it's only a question about punishment. Then one must have mercy. But when that one is in the middle of his murder, one must stop him at all costs.
Mitzvah 294
(294) Not to punish one who was forced. A woman who was violated, she doesn't deserve any punishment, as it says "And to the maiden you shall do nothing." One cannot blame her. This is the prohibition, a well-known prohibition today, one cannot blame the victims. He says, it truly means all cases of coercion.
Mitzvah 295
(295) Not to take ransom from a murderer. One should not take, one should not allow a murderer to pay money instead of his punishment.
Mitzvah 297
(297) Not to stand idly by the blood. "Do not stand" means to delay, to hold oneself back, there must not be any lack in alacrity. On the contrary, if you see someone in danger, you should be diligent, and not remain standing calmly.
Mitzvah 298
(298) Not to leave an obstacle, as it says "And you shall not place blood in your house." We leave an obstacle, it means "do not place blood in your house." Does obstacle mean, in one's own home or in general? When you see an obstacle by other people, it's not a branch of "do not place blood" in the home. It's a branch, true, but each one is responsible for oneself at home.
What is the question here? There are things that "do not place blood in your house," one doesn't say about a railing that no normal person goes down from the roof. No, sometimes there is an obligation that "things that are likely to bring about an obstacle" one must make a railing etc.
Mitzvah 299
(299) Not to cause a simple person to stumble on the way. An innocent person who doesn't know... this goes for... "not to cause a simple person to stumble" means presumably if that one knows the dangers, and that one is crazy, and you don't say the mitzvah to that one simply. But one who doesn't know, you leave the obstacle. The "do not place blood in your house" perhaps has levels here, one needs to understand, perhaps one needs to learn it and see little.
Mitzvah 299: Before a blind person do not place a stumbling block
But that one doesn't know, you must be the... well, an obstacle is perhaps for everyone. The "and before a blind person do not place a stumbling block" perhaps has a level, one needs to understand. There are things that "before a blind person do not place a stumbling block" one doesn't say about a knowledgeable person; a normal person, no one is expected. No, one says there is an obligation that a thing that has a concern of damage one must make a knowledgeable person and such.
But things that are a transgression – does one need any transgression? Okay. Or when one says a reason, it's innocent in the matter, it's blind in the matter. And from this one also learns spiritually, that you should not cause a Jew to stumble spiritually. Just as you say, you should not cause a Jew to stumble in transgression.
Mitzvah 300: Not to Add to Lashes
Mitzvah 300, not to add to the lashes for one who is obligated to receive lashes. When one gives lashes to a person who is obligated to receive lashes, one may not add more. "Well, let's just add one more" – one may not. As it says, "he shall not add, lest he add." And from here we learn that simply striking a Jew – ah, a blow – all the more so if he is not obligated to receive lashes, one may not give more than the prescribed lashes. Yes, you might say he has already exceeded the thirty-nine, but what about just one slap? Well, that is also forbidden on its own.
Mitzvah 301: Not to Gossip
Mitzvah 301, not to gossip. This is another one of the mitzvot that is not... one might have thought to give a slap, he wouldn't have known the mitzvah. Mitzvah 301, not to gossip, one should not spy. And from this we learn anything related to rechilut, to carry tales, "I found out an interesting thing about someone," a matter of rechilut. As it says, "You shall not go as a talebearer among your people."
From here we see that what a matchmaker does is not called rechilut, because if so, we wouldn't be here, since there were always matchmakers before everything. One needs to know what is considered rechilut and what is not considered rechilut. Heaven forbid, not everything one does is permitted.
Mitzvah 302: Not to Hate in One's Heart
Mitzvah 302, not to hate in one's heart, one should not hate another Jew in one's heart. As it says, "You shall not hate your brother in your heart." It seems that the Rambam says about this that if one has a grievance, one should tell him, one should discuss it.
Mitzvah 303: Not to Embarrass a Person
Mitzvah 303, not to embarrass a person from Israel, one should not shame a Jew. When one shames someone, he turns white, as the Gemara says, "the redness goes away," the red color leaves a person's face and it becomes white. As it says, "You shall surely rebuke your fellow and not bear sin because of him." Very fitting. The "and not bear sin because of him" means that "rebuke" – when one needs to give him mussar, one should give him mussar, but one may not embarrass him when giving him mussar.
Mitzvah 304: Not to Take Revenge
Mitzvah 304, not to take revenge. The prohibition of not taking revenge according to the Torah, the mitzvah of not taking revenge, as it says, "You shall not take revenge." Not to take revenge means, even when one doesn't retaliate, but one holds the hatred in one's heart. It is similar to the prohibition of not hating in one's heart, that even if one doesn't hate him, but one holds a grievance against him, one holds it in one's heart. Taking revenge means that one says, "I'm not taking revenge on you, but I do have a grievance."
Mitzvah 306: Sending Away the Mother Bird
Mitzvah 306, the mitzvah of sending away the mother bird (shiluach haken), not to take the mother with the young. The prohibition, the negative commandment of not taking the mother with the young, that one should not take the eggs or the chicks from the mother. As it says, "You shall not take the mother with the young."
And it's interesting that shiluach haken came in here. One sees that the Rambam understood that shiluach haken is a simple matter of preventing cruelty to animals, although it says in the Mishnah that it is not. Anyway, do you see what I want to say here? It's also about exploiting another's vulnerability. That now is a good opportunity to take the mother too, because she is watching over her children. It's a matter of fairness, it's a further matter of justice. A kind of justice like fairness.
Mitzvot 307-308: Impurity of Tzara'at
Now we will see in the impurity of tzara'at, two mitzvot that have to do with tzara'at.
Mitzvah 307: Not to shave the hair of the scall. If a person has a lesion on his beard or on his hair, he may not cut the hair. As it says, "And the scall he shall not shave."
Mitzvah 308: Not to remove signs of tzara'at. If he has tzara'at on his flesh, on his skin, he should not remove it, as it says, "Take heed regarding the plague of tzara'at." This cannot be ruled on directly, one needs to think. A matter where you sit with a beit din, let's see. But this he doesn't have.
Mitzvah 309: The Eitan Stream
This is 309, not to work or sow in the eitan stream. There is a place called an eitan stream, a certain river where the eglah arufah (beheaded calf) was performed. In that place one performs an eglah arufah, and in that place – he means after performing an eglah arufah – one may not there "work or sow," as it says, "which shall not be worked nor sown."
Mitzvah 310: A Groom Shall Not Be Obligated
Mitzvah 310, that a groom shall not be obligated in matters of public needs during the entire first year. That the first year of a groom, one should not place upon him any public obligations, such as army service and guarding the wall and similar things, things that one usually obligates people, that they must go to the army, they must guard the wall. A groom is not required to do this, as it says, "He shall not go out to the army, nor shall anything pass upon him for any matter."
This is not that... whoever is appointed over public needs should not give public duties to the groom. This is also a mitzvah of "he shall be free for his house," which is a mitzvah on the groom, and this is a mitzvah that the one who distributes the work for public needs should not place work on the groom.
Mitzvah 311: A Sorcerer
Mitzvah 311, not to have pity on a sorcerer. That the beit din should take revenge, should give punishment to a sorcerer, and one should not let a sorceress live, as it says, "You shall not allow a sorceress to live." A male sorcerer is the same.
Mitzvot 312-319: Awe of Royalty and the Court
Now it begins from 312... The fellow who sent the question about the order, so he should keep track, Rabbi So-and-so son of So-and-so, it's interesting how it comes in. One can understand that these are also matters of rabbis, because the lesion is something that the kohen must take care of, it's something related to semicha, also the public needs, the sorcerer is for the beit din.
And now from 312 are the matters of semicha, of honor for the beit din, and honor for authority for the Nasi.
* Mitzvah 312: Not to rebel against the beit din, not to rule in beit din, this means not to follow the beit din, as it says, "You shall not deviate from all the matter that they tell you."
* Mitzvah 313: Not to add to the mitzvot of the Torah, not to add to the mitzvot of the Torah, whether the Written Torah or its interpretation that was received orally, as it says, "The entire matter that I command you, that you shall observe to do, you shall not add to it." But as the Rambam explains, this means saying about something that is not a mitzvah that it is a mitzvah.
* Mitzvah 314: Not to diminish from the mitzvot of the Torah, not to say about a certain mitzvah that it is no longer a mitzvah, as it says, "and you shall not diminish from it."
* Mitzvah 315: Not to curse the judge, one should not curse the judge, as it says, "You shall not curse a judge."
* Mitzvah 316: Not to curse the Nasi, which is the head of the yeshiva in the Land of Israel, as it says, "And a prince among your people you shall not curse." The head of the yeshiva was the Nasi and the head of the beit din.
* Mitzvah 317: Not to curse any other Jew, one should not curse any Jew (as it says, "You shall not curse the deaf"). So regarding the Nasi, one transgresses two things, one transgresses the prohibition regarding a Jew, and then the extra prohibition of not cursing the Nasi.
* Mitzvah 318: Not to curse father and mother, as it says, "And one who curses his father or mother shall surely die."
* Mitzvah 319: Not to strike father and mother, as it says, "And one who strikes his father or mother shall surely die."
Mitzvot 320-329: Shabbat and Holidays
And now we will see various negative commandments regarding times. The next nine mitzvot are mitzvot regarding times.
* Mitzvah 320: Not to do work on Shabbat, as it says, "You shall not do any work," one may not do any labors.
* Mitzvah 321: Besides the labors, there is the prohibition which is only a negative commandment, not to walk beyond the boundary of the city, one should not go out beyond the Shabbat boundary. The Sages said that this is the Shabbat boundary, two thousand mil. Like those who walk far on Shabbat, like people who walk far, far away. As it says, "Let no man go out from his place" on Shabbat, one should be local and one should not walk too far.
* Mitzvah 322: A mitzvah and apparently a painful one, not to punish on Shabbat, on Shabbat one may not give any punishments. As it says, "You shall not kindle fire in all your dwellings," meaning one should not perform the punishment of burning, and all other punishments. The reason why "you shall not kindle fire" is extra, because fire is one of the thirty-nine labors, so "you shall not kindle fire" as a negative commandment applies to the death penalty on Shabbat. It also doesn't mean the person who does the transgression with his hands, because he is anyway transgressing one of the thirty-nine labors, it means the judge who rules that one should give the death penalty. I think it doesn't mean only fire, I think it means lashes and any punishment. We learn it from "you shall not kindle fire," but it's only a drash. The Rambam says this interpretation somewhere in Shabbat or in Sefer HaMitzvot, that there is the simple meaning "labor went out for a negative commandment, it went out to divide," but besides this we learn from this a punishment. Here there is also a dispute among the poskim about what this is, whether this is only an obligation for the beit din. A father may not hit his children on Shabbat, that is also not allowed. It's good to be strict. Tell your son that on Motzaei Shabbat you will hit him.
Okay.
* Mitzvah 323: Not to do work on the first day of Pesach, the first day of Pesach, as it says, "No work shall be done on them."
* Mitzvah 324: The next mitzvah is the seventh day of Pesach, not to do work, as it says, "No work shall be done on them."
* Mitzvah 325: The three hundred and twenty-fifth is not to do any labors on Shavuot, as it says in the verse, "You shall do no laborious work."
* Mitzvah 326: The next mitzvah is not to do any labors on Rosh Hashanah, the first of the seventh month. The same thing, the same verse.
* Mitzvah 327: The same thing, not to do any labors on Yom Kippur. The same thing. Yom Kippur is more forbidden regarding labor, no difference for food preparation. As it says, "And you shall do no work."
* Mitzvah 328: Not to do any labors on the first day of Sukkot.
* Mitzvah 329: And the last is not to do any labors on the eighth day, the last day of Sukkot.
Mitzvot 330: Forbidden Relations
Now one can learn various laws of forbidden relations.
Mitzvah 330, not to uncover the nakedness of a mother. To uncover means not to have relations with the mother, enough said. Here let's go quickly, here one can go a bit quickly. The nakedness of a mother, the first forbidden relation is a mother. The wife of a father, a sister, and only with a sister.
Now one can learn various laws of forbidden relations.
(330) Not to uncover the nakedness of a mother, to uncover means not to have relations with the mother. The nakedness of a mother, the first forbidden relation is a mother. (331) Not to uncover the nakedness of a sister, a sister. And here there is an extra negative commandment that the sister means not only a sister from father and mother, but also a sister from father or from mother [(332)].
The next forbidden relation is (333) not to uncover the nakedness of a son's daughter, a grandchild, a daughter of a son. And the next negative commandment is (334) not to uncover the nakedness of a daughter's daughter, a grandchild from the daughter's daughter.
Regarding (335) not to uncover the nakedness of a daughter, the daughter herself, he says: Where does it already stand in the Torah? A kal vachomer. The Sages derived from a kal vachomer that if one may not have relations with a son's daughter, one certainly may not with a daughter herself. But still, from the oral tradition we learned that the prohibition of a daughter is from the body of the Torah like other forbidden relations.
Further there is (336) not to uncover the nakedness of a woman and her daughter. Or (340) not to uncover the nakedness of a father's sister, an aunt from the father's sister, and the same thing the mother's sister [(339)]. And then there is (341) not to uncover the nakedness of the wife of the father's brother, the wife of the uncle. And one also may not (342) not to uncover the nakedness of a son's wife, the daughter-in-law, as it says, "The nakedness of your daughter-in-law you shall not uncover."
(343) Not to uncover the nakedness of a brother's wife, except the wife of his brother is only permitted in the case of yibum. (344) Not to uncover the nakedness of a wife's sister, the sister-in-law, the sister of the wife.
Then there is (345) not to uncover the nakedness of a niddah, one's own wife when she is a niddah, or any woman who is a niddah, as it says, "And to a woman in her menstrual impurity you shall not approach."
And there is a prohibition (346) not to uncover the nakedness of a married woman.
Then there is the prohibition regarding an animal: (347) not to lie with an animal, that a man should not live with an animal, or (348) that a woman should not bring an animal upon her.
(349) Not to lie with a male, homosexual relations.
(350) Not to uncover the nakedness of the father himself.
(351) Not to uncover the nakedness of the father's brother himself.
(352) Not to approach forbidden relations through things that lead to uncovering nakedness, such as hugging and kissing and hinting and jumping.
This is an addition to all the forbidden relations that were listed, that it's not only the prohibition to have relations, but there is also as it says, "To any close relative you shall not approach to uncover nakedness." There is no difference what level. People think that there is such a prohibition called "touching." There is no such prohibition of touching; there is a prohibition of "approaching." It is equally forbidden to hint, to jump, as hugging and kissing – anything that leads to uncovering nakedness.
From the oral tradition we learned that this is a warning against approaching that leads to uncovering nakedness. You cannot go laughing with someone and then say "I didn't touch you," there is no such permission, it's a mistake. And also to say that a touch that doesn't lead to improper thoughts is permitted, there is also no such thing. There is no prohibition of touching in itself, but there is a prohibition called approaching forbidden relations.
(353) A mamzer may not marry a daughter of Israel, a mamzer may not take a daughter of Israel, as it says, "A mamzer shall not enter the congregation of God."
(354) There shall not be a harlot, that a Jewish daughter should not be a harlot. What does a harlot mean? And she is one who has relations without a ketubah and kiddushin. There is a prohibition on marrying a woman without a ketubah and kiddushin.
(355) One who divorces his wife may not remarry her after she married another. If one divorced his wife, he may take her back immediately afterward, but if she married another, afterward he may not. As it says, "Her first husband who sent her away may not return to take her."
(356) A yevamah may not marry a stranger other than her yavam. A yevamah must wait for her yavam, as it says, "The wife of the deceased shall not be" to an outsider.
(357) One who violated a woman may not divorce his victim. If one violated a woman, he may not divorce his victim, but he must marry her and stay with her, as it says, "He may not send her away all his days."
(358) One who defames his wife may not divorce her, also the same thing, if one defamed her, as it says regarding him, "He may not send her away all his days."
(359) A eunuch may not marry a daughter of Israel. One who is a eunuch, whose reproductive organs have been damaged, cannot marry a daughter of Israel, as it says, "One with crushed organs shall not enter."
(360) Not to castrate any male of any species, not a person nor an animal, beast, or bird. One may not castrate, damage the reproductive organs, as it says, "And in your land you shall not do."
And the last group of mitzvot are the mitzvot of kingship:
(361) Not to appoint over Israel a man from the congregation of converts as a king. One should take from Jews. And the mitzvah is that one should not take any appointment, not only a king, but any important appointment one should not give to a convert from any converts, as it says, "You may not place upon yourself a foreign man."
There is a question, because the Rambam in the transmitters of the Torah listed several converts. Listed are Shemaya and Avtalyon, they themselves were converts. Also listed is Rabbi Meir, who was from converts. Perhaps the Rambam wants to tell us with this that they were not transmitters of the Torah because they were "appointed" (given a position), because if so, it would not have been permitted. Rather, it appears that being among the transmitters of the Torah is not an appointment, but it is a teacher. Something whose authority comes because he was appointed, one may not. But something whose authority comes because he is a Jew, because he sits and learns, because he is among the greatest Torah scholars of the generations – that is permitted.
(362) The king shall not have too many horses, not too many horses.
(363) The king shall not have too many wives, not too many wives.
(364) The king shall not have too much silver and gold.
The Rambam says, these are, these are the 613, the six hundred and thirteen mitzvot, that were told to Moshe at Sinai. And to Moshe Rabbeinu were also told their general principles and their details and their fine points. "And all those general principles and details and fine points of each and every mitzvah, that is the Oral Torah that the beit din received from beit din." The Rambam says here clearly the words that it was beit din from beit din, that there was never an individual who received from an individual. Where there were many, they received from many. It cannot be that someone made something up from his heart, because there was always an entire beit din.
And there are other mitzvot that were innovated after the giving of the Torah, which prophets and sages established and spread throughout all of Israel. Such as reading the Megillah, Chanukah candles (which the sages of the generation instituted), and the fast of Tisha B'Av. And hands – the mitzvah of washing hands, about which it says King Solomon instituted. And eruv also King Solomon.
And each and every one of these mitzvot also has interpretations and fine points. Just as there are interpretations and fine points on the mitzvot of the Torah, there are also interpretations and fine points on the mitzvot that the Sages instituted.
We already spoke about this once, that what people say that there are "seven rabbinic mitzvot" – the Rambam holds much more than seven. The Rambam holds several.
Ah, one minute, the Rambam listed one, two, three... no, he doesn't count a number, he just takes a point. It's a mitzvah. They already spoke about this once in some other shiur, that what people say that there are seven rabbinic mitzvot, it's a complete mistake. The Rambam holds that there are more. Yichud, and other things.
"All these mitzvot that were newly instituted, we are obligated to accept them and observe them, as it says 'you shall not deviate from all the matter.'" What does it say there? "That they will tell you" (Deuteronomy 17:11), the beit din. And he explains this to mean that the beit din of every generation, prophets and sages, each of whom had the status of a beit din, instituted [these things], and it is a mitzvah upon us to listen to them. There is an extra mitzvah that states "you shall not deviate from the matter."
He says: "And they are not an addition to the mitzvot of the Torah." These things are not an addition, and when they made them, they did not violate bal tosif (the prohibition against adding).
But if so, there is a question: "Didn't the Torah warn 'you shall not add to it' and 'you shall not diminish from it'" (Deuteronomy 13:1)? The Torah said you may not add!
He answers that "bal tosif" means "that a prophet should not come and instruct to innovate something and say that the Holy One, Blessed be He, commanded him with this mitzvah." A prophet may not say, besides the 613, that the Almighty added more mitzvot to him. That would be violating bal tosif, "that the Holy One, Blessed be He, commanded to add to the mitzvot of the Torah or to diminish one of all these six hundred and thirteen mitzvot. But if a beit din or prophet who was in that time added a mitzvah by way of an enactment..."
But if a beit din with a prophet added... Why does he mention the prophet? It could be because the Gemara derives various things from the words of the prophets and the received tradition. That's true, but it doesn't come in the capacity of prophecy. "But if a beit din or prophet who was in that time added a mitzvah..." They instituted it by way of an enactment.
I think there are two or three approaches: by way of an enactment, or by way of instruction, or by way of a decree.
* By way of an enactment: is a new enactment, because a change occurred, it needs to be fixed, a repair of the world.
* By way of instruction: perhaps he means a temporary ruling? A hora'at sha'ah (emergency ruling)? Perhaps he means to say that at that time it was only an instruction, like during a war and the like.
* By way of a decree: I also understand, a decree means that they decreed as a safeguard.
When you see in Tosafot, this means that they didn't add a new mitzvah. That is, they didn't say that the Holy One, Blessed be He, commanded us to make an eruv, or to read the Megillah in its proper time. That's not what they said, because if so, that would be said regarding tefillin, "they would be adding to the Torah."
So what did they say? The Rambam brings: "Rather, this is what we say, that the prophets and beit din instituted and commanded us to read the Megillah in its proper time." What is "in its proper time"? To read the Megillah, he means to say from the 11th until the 14th.
Why? "In order to mention the praise of the Holy One, Blessed be He, and the salvation He performed for us, and that He is close to those who call upon Him, in order to bless Him and praise Him, and in order to inform future generations that what He promised us in the Torah is true, 'For what great nation is there that has God so close to it as the Lord our God whenever we call upon Him.'"
Again, what the beit din said, they didn't say that there is another mitzvah besides the 613 mitzvot. Rather, they only said a new enactment. They didn't say that the Almighty said it, rather they said that a new event occurred here, that Jews were helped, we will make a new halacha – not that the Almighty commanded us, but that we want to.
And it's interesting, the Rambam says here that with this they strengthened the Torah itself. They didn't say it's an addition to the Torah, rather they strengthened the Torah. He means to say that reading the Megillah also has some similarity to a decree, because it strengthens the mitzvah of "and from the abundance of praises of the Holy One, Blessed be He."
He includes here a lengthy explanation that seemingly isn't necessary for his reason, but it's very beautiful. He says, when we read the Megillah, we're not just reading something old – a voice calling in the Megillah and in the Parah, the righteous say – we're not reading an old story, rather we're reminding ourselves that the Almighty loves us, and that the Almighty answers Jews, and that when Jews ask, the Almighty helps them.
It's true that this is a beautiful piece of Rambam, in general what he brings from Purim and the like throughout the year. But here in this context, seemingly the way it fits in is only because the Rambam wants to explain the reason. He wants to bring you a little into the mind of the sage who institutes the new mitzvah. Not such a mindset of "I'm making new mitzvot that the Almighty didn't give," no. I can explain to you that there's still a matter here, that the Almighty loves when Jews stand up for the Torah, it's a mitzvah to publicize, it's a great good thing, therefore I institute it.
It could be that he means to say that their enactments should also be within the Torah's tools. They should look at what the Torah instituted. The Torah made it that when one has a salvation, one gives thanks. The Rambam says it's an extra new mitzvah, he only explained to you the reasoning why they did it.
He wants to say that it's not a new value, he didn't create a new idea, it's an idea that's written in the Chumash. But even so, it's not really necessary. They didn't just make you bless and praise, they made it a form of reading the Megillah. If they had said that during davening one should have in mind the miracle, they wouldn't have really added anything to you. They did add something to you, a form of a mitzvah, to read a certain book. Why isn't it bal tosif? Because what makes bal tosif is not that it's a new thing, but that they say [it's from the Holy One, Blessed be He].
I'm thinking perhaps another thing. I think the Rambam simply wants to explain the reason here, he wants to bring into the mind of the one who makes it. Granted, if he says it's a prophecy, I understand. But if the Almighty didn't command it, what are you doing? So I've explained to you an example of an easy mitzvah to explain why he does it. It could also be that the Rambam holds that truly there is praise to God here, one must thank the Almighty, the Almighty wrote that one must thank Him. The thought is there, one understands that the Almighty gave a hint of what is important.
It could indeed be that what lies here is that a regular bal tosif takes away from the completeness of the Torah, this strengthens the Torah, because this is new testimony that the Almighty gave a Torah. Yes, it's actually problematic. I asked then, may one say that the Almighty commanded? One may not hold so. It would actually help if yes, but through the fact that it's a mitzvah from the words of the Sages, there is no concern of bal tosif.
Okay, did I give you the right part of the introduction? Now you know that all the mitzvot, we can already, thank God, make a summary of the entire Torah. The entire Torah in brief we have already learned. It's very good, one needs to make a new thing to maintain the entire Torah. Now we have already acquired in summary, the entire Torah.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.