מורה נבוכים חלק א פרק ז

המונח ילד
חמש משמעויות
1 "יָלַד".
א) מובן המילה הזו ידוע, והוא הלידה: "וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים" (דברים כא,טו).
ב) לאחר מכן הושאל הביטוי הזה ליצירת הדברים הטבעיים: "בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ" (תהילים צ,ב).
ג) והושאל גם כן למשמעות הצמחת הארץ מה שהיא מצמיחה, בדימוי ללידה: "[הַגֶּשֶׁם... הִרְוָה אֶת הָאָרֶץ] וְהוֹלִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ" (ישעיהו נה,י).
ד) והושאל גם כן למאורעות המתחדשים בזמן, כאילו הם דברים שנולדו: "כִּי לֹא תֵדַע מַה יֵּלֶד יוֹם" (משלי כז,א).
2 ה) כן הושאל המונח לחידושי המחשבות, ולדעות ולשיטות שהן מחייבות, כמו שנאמר: "וְיָלַד שָׁקֶר" (תהילים ז,טו). וכך נאמר: "וּבְיַלְדֵי נָכְרִים יַשְׂפִּיקוּ" (ישעיהו ב,ו) – (בני ישראל) מסתפקים בדעותיהם (של הגוים), כמו שאמר יונתן בן עוזיאל עליו השלום בביאור הדברים: "וּבְנִימוֹסֵי עַמְמַיָּא אָזְלִין" (=ובחוקות הגויים הם הולכים).

IT is well known that the verb yalad means “to bear,” “they have born (ve-yaledu) him children” (Deut. 21:15). The word was next used in a figurative sense with reference to various objects in nature, meaning, “to create,” e.g. “before the mountains were created” (yulladu) (Ps. 90:2); also, “to produce,” in reference to that which the earth causes to come forth as if by birth, e.g., “He will cause her to bear (holidah) and bring forth” (Isa. 4:10). The verb further denotes, “to bring forth,” said of changes in the process of time, as though they were things which were born, e.g., “for thou knowest not what a day may bring forth” (yeled) (Prov. 27:1). Another figurative use of the word is its application to the formation of thoughts and ideas, or of opinions resulting from them: comp. “and brought forth (ve-yalad) falsehood” (Ps. 7:14); also, “and they please themselves in the children (yalde) of strangers” (Isa. 2:6), i.e., “they delight in the opinions of strangers.” Jonathan the son of Uzziel paraphrases this passage, “they walk in the customs of other nations.”

בהתאם למשמעות הזו, מי שלימד אדם דבר־מה והקנה לו דעה, הוא כאילו הוליד את האיש ההוא באשר הוא בעליה של אותה דעה. ולפי המשמעות הזו נקראו תלמידי הנביאים "בני הנביאים", כמו שנבאר לגבי רב־משמעיות המונח "בן".

A man who has instructed another in any subject, and has improved his knowledge, may in like manner be regarded as the parent of the person taught, because he is the author of that knowledge: and thus the pupils of the prophets are called “sons of the prophets,” as I shall explain when treating of the homonymity of ben (son).

ללדת אדם, לממש את הצלם
3 בהשאלה הזו נאמר לגבי אדם: "וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה, וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ [וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת]" (בראשית ה,ג). כבר הסברנו לך (א,א) מה משמעות צלם אדם ודמותו. נמצא כי כל אלה שנולדו לו לפני כן לא השיגו את הצורה האנושית באמת, שהיא צלם אדם ודמותו שנאמר עליה "בצלם אלהים ובדמותו". ואילו שת, כיוון שלימד אותו (אדם הראשון) ונטע בו בינה והרי נשלם בשלמות האנושית, נאמר עליו: "וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ" (בראשית ה,ג)
ללדת שד, חיקוי אדם
4 יודע אתה שכל מי שלא השיג אותה צורה שביארנו את עניינה, אינו אדם אלא בעל חיים בעל תבנית אדם ומתארו, אלא שיש לו יכולת לגרום מיני נזק ולחולל רעות, יכולת שאין לשאר בעלי החיים. כי כושר החשיבה ושיקול הדעת שהיו לו ונועדו להשגת השלמות שאליה אין הוא מגיע, משתמש הוא בהם לצורך תחבולות שונות הגורמות לרעות ולהולדת נזקים. והרי הוא כמו דבר הדומה לאדם או מחקה אותו. וכך היו ילדי אדם הקודמים לשת. אמרו במדרש: "כל אותן מאה ושלשים שנה שהיה אדם נזוף בהן, היה מוליד רוחות", כלומר שדים. וכאשר נעשה רצוי (לפני ה') הוליד את הדומה לו, כלומר בדמותו כצלמו. וזהו שנאמר: "וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה, וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ" (שם).

In this figurative sense, the verb yalad (to bear) is employed when it is said of Adam, “And Adam lived an hundred and thirty years, and begat (va-yoled) a son in his own likeness, in his form” (Gen. 5:3). As regards the words, “the form of Adam, and his likeness,” we have already stated (ch. i.) their meaning. Those sons of Adam who were born before that time were not human in the true sense of the word, they had not “the form of man.” With reference to Seth who had been instructed, enlightened and brought to human perfection, it could rightly be said, “he (Adam) begat a son in his likeness, in his form.” It is acknowledged that a man who does not possess this “form” (the nature of which has just been explained) is not human, but a mere animal in human shape and form. Yet such a creature has the power of causing harm and injury, a power which does not belong to other creatures. For those gifts of intelligence and judgment with which he has been endowed for the purpose of acquiring perfection, but which he has failed to apply to their proper aim, are used by him for wicked and mischievous ends; he begets evil things, as though he merely resembled man, or simulated his outward appearance. Such was the condition of those sons of Adam who preceded Seth. In reference to this subject the Midrash says: “During the 130 years when Adam was under rebuke he begat spirits,” i.e., demons; when, however, he was again restored to divine favour “he begat in his likeness, in his form.” This is the sense of the passage, “Adam lived one hundred and thirty years, and he begat in his likeness, in his form” (Gen. 5:3).