מורה נבוכים חלק א פרק סה

המונחים דבר ה' ומאמר ה'
דיבור ה' נברא ונמשל
1 איני סבור שלאחר שהגעת לדרגה הזו והתאַמֵּת לך שהוא יתעלה מצוי ולא בִּמציאות, ואחד ולא באחדות, שיש צורך לבאר לך שתואר הדיבור נשלל ממנו. לא כל שכן לאור העובדה שכל אומתנו מסכימה שהתורה נבראת, והכוונה בכך היא שהדיבור המיוחס לו נברא, והוא יוחס לו רק משום שאותו קול ששמע משה – ה' בראו וחידשו, כפי שברא כל מה שברא וחידש. על הנבואה עוד ידובר רבות (ב,לב-מח), והמטרה כאן היא רק לומר שתיאורו בדיבור הוא כמו תיאורו בכל הפעולות הדומות לפעולותינו. הדעות (=המחשבות) הודרכו אם כן לכך שיש ידע אלוהי שהנביאים משיגים, על ידי האמירה שה' דיבר איתם ואמר להם, כדי שנדע שהעניינים האלה שהם מוסרים לנו מאת ה' אינם ממחשבתם וסברתם בלבד, כפי שיתבאר (ב,לה-לו). וכבר הזכרנו זאת קודם (א,מו).

AFTER YOU have advanced thus far, and truly comprehended that God exists without having the attribute of existence, and that He is One, without having the attribute of unity, I do not think that I need explain to you the inadmissibility of the attribute of speech in reference to God, especially since our people generally believe that the Law, i.e., the word ascribed to Him, was created. Speech is attributed to Him, in so far as the word which Moses heard, was produced and brought to existence by God in the same manner as He produced all His other works and creations. As we shall have to speak more fully on prophecy, we shall here merely show that speech is attributed to God in the same way as all other actions, which are similar to our own. When we are told that God addressed the Prophets and spoke to them, our minds are merely to receive a notion that there is a Divine knowledge to which the Prophets attain; we are to be impressed with the idea that the things which the Prophets communicate to us come from the Lord, and are not altogether the products of their own conceptions and ideas. This subject, which we have already mentioned above, will receive further explanation.

שלוש משמעויות
2 מטרתו של פרק זה היא רק לומר שהדיבור והאמירה הם ביטוי רב־משמעי:
א) יש לו הוראה של דיבור בלשון, כמו שנאמר: "מֹשֶׁה יְדַבֵּר" (שמות יט,יט), "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה" (שם ה,ה).
ב) ויש לו הוראה של העניין המצטייר (=הנתפס) בשכל מבלי להיאמר. נאמר: "וְאָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי [...] וְדִבַּרְתִּי בְלִבִּי" (קהלת ב,טו), "וְלִבְּךָ יְדַבֵּר" (משלי כג,לג), "לְךָ אָמַר לִבִּי" (תהילים כז,ח), "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ" (בראשית כז,מא). וזה נפוץ.
ג) ויש לו הוראה של רצון: "וַיֹּאמֶר לְהַכּוֹת אֶת דָּוִד" (שמואל־ב כא,טז), כאילו אמר: ורצה להורגו, כלומר התכוון לכך. "הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר" (שמות ב,יד), פירושו ומשמעותו: התרצה להורגני? "וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם" (במדבר יד,י), וגם זה נפוץ.

It is the object of this chapter to show that the words “speaking” and “saying” are synonymous terms denoting (a) “Speech”; as, e.g., “Moses shall speak (yedabber)” (Exod. 19:19); “And Pharaoh said (va-yomer)” (ib. 5:5); (b) “Thought” as formed in the mind without being expressed in words; e.g., “And I thought (ve-amarti) in my heart” (Eccles. 2:15); “And I thought (vedibbarti) in my heart” (ib.); “And thy heart will imagine (yedabber)” (Prov. 23:33); “Concerning Thee my heart thought (amar)” (Ps. 27:8); “And Esau thought (va-yomer) in his heart” (Gen. 27:41); examples of this kind are numerous; (c) Will; e.g., “And he said (va-yomer) to slay David” (2 Sam. 21:16), that is to say, he wished or he intended to slay him; “Dost thou desire (omer) to slay me” (Exod. 2:14); “And the whole congregation intended (va-yomeru) to stone them” (Num. 14:10). Instances of this kind are likewise numerous.

3 אם כן כל אמירה ודיבור המיוחסים לה' הם בשתי המשמעויות האחרונות, כלומר שהם או כינוי לחפץ ולרצון, או כינוי לעניין המובן מאת ה', ואחת היא אם נודע על ידי קול נברא או נודע באחת מדרכי הנבואה שעוד נבאר; לא שהוא יתעלה דיבר באותיות ובקול, ולא שהוא יתעלה בעל נפש שהעניינים נרשמים בנפשו כך שיש בעצמותו עניין הנוסף על עצמותו. אלא הַקֶּשר של עניינים אלו אליו וייחוסם אליו הוא כייחוסן של כל הפעולות (אליו).

The two terms, when applied to God, can only have one of the two last-mentioned significations, viz., he wills and he desires, or he thinks, and there is no difference whether the divine thought became known to man by means of an actual voice, or by one of those kinds of inspiration which I shall explain further on (II. chap. xxxviii.). We must not suppose that in speaking God employed voice or sound. or that He has a soul in which the thoughts reside, and that these thoughts are things superadded to His essence; but we ascribe and attribute to Him thoughts in the same manner as we ascribe to Him any other attributes.

4 כינוי הרצון והחפץ "אמירה" ו"דיבור" הוא אחת ממשמעויות הביטוי הרב־משמעי הזה, כמו שביארנו (משמעות ב), וגם על דרך הדימוי (אלינו), כמו שהערנו לעיל (א,מו). כי האדם אינו מבין בעיון ראשון כיצד הדבר שרוצים לעשות נעשה ברצון בלבד; אלא במבט ראשון נראה שאין מנוס מכך שהרוצה שדבר־מה יתקיים יעשהו או יצווה לזולתו לעשותו. לכן הושאל לה' הציווי כשמתרחש מה שרצה שיהיה, ונאמר שהוא ציווה שיהיה כך – וכך היה, על דרך הדימוי לפעולותינו. זאת בנוסף לכך שאותו ביטוי מורה על המשמעות של "רצה", כמו שביארנו (משמעות ג).
"ויאמר" במעשה בראשית משמעו 'יצר'
5 על כן כל אימת שנאמר במעשה בראשית "וַיֹּאמֶר", "וַיֹּאמֶר", משמעותו "חפץ" או "רצה". אמרו זאת כבר אחרים והדבר התפרסם מאוד. ההוכחה לכך, דהיינו שהמאמרות האלה אינם אלא רצונות ולא דיבורים, היא כי דיבורים של ציווי אינם אלא למצוי המציית לאותו ציווי. וכך מה שנאמר "בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ" (תהילים לג,ו) הוא כמו "וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם" (שם): כשם ש"פיו" ו"רוח פיו" הם השאָלה, כך "דברו" ו"מאמרו" הם השאלה. והכוונה היא שהם נוצרו מתוך כוונתו וחפצו. ודבר זה אין מי מחכמינו המפורסמים שאינו יודע. איני צריך לבאר שלאמירה ולדיבור בלשון העברית יש אותה משמעות: "כִּי הִיא שָׁמְעָה אֵת כָּל אִמְרֵי ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר" (יהושע כד,כז).

The use of these words in the sense of will and desire, is based, as I have explained, on the homonymity of these terms. In addition they are figures borrowed from our common practices, as has been already pointed out. For we cannot, at a first glance, see how anything can be produced by a mere desire: we think that he who wishes to produce a thing, must perform a certain act, or command some one else to perform it. Therefore the command is figuratively ascribed to God when that takes place which He wishes, and we then say that He commanded that a certain thing should be accomplished. All this has its origin in our comparing the acts of God to our own acts, and also in the use of the term amar in the sense of “He desired,” as we have already explained. The words “And He said,” occurring in the account of the creation, signify “He wished,” or “He desired.” This has already been stated by other authors, and is well known. A proof for this, namely that the phrase “God said,” in the first chapter of Genesis, must be taken in a figurative sense “He willed,” and not in its literal meaning, is found in the circumstance that a command can only be given to a being which exists and is capable of receiving the command. Comp. “By the word of the Lord were the heavens made, and all the host of them by the breath of his mouth” (Ps. 33:6). “His mouth,” and “the breath of his mouth,” are undoubtedly figurative expressions, and the same is the case with “His word” and “His speech.” The meaning of the verse is therefore that they [the heavens and all their host] exist through His will and desire. All our eminent authorities are cognisant of this; and, I need not explain that in Hebrew amar and dibber have the same meaning, as is proved by the passage, “For it has heard all the words (imre) of the Lord which he spake (dibber) unto us” (Josh. 24:27).