מורה נבוכים חלק א פרק נט

השולל יותר – משיג יותר
השאלה: מה ההבדל בין המשיגים את האל בשלילה?
1 יכול השואל לשאול: כיוון שאין עצה להשיג את אמיתת עצמותו, וההוכחה מראה שהדבר המושג הוא רק שהוא מצוי, ותוארי החיוב בלתי אפשריים, כפי שהוכח – כיצד יהיה הבדל במעלה בין המשיגים? שהרי אם כן מה שהשיגו משה רבנו ושלמה, הוא שמשיג כל אחד מן התלמידים, ובדבר זה לא ייתכן יתרון (של אחד על רעהו); והרי מפורסם אצל אנשי הדת ואף אצל הפילוסופים שההבדלים במעלה בזה הם רבים?
התשובה: רמות השלילה מקרבות להשגת אמת
2 דע לך שכך הוא הדבר, ושההבדל במעלה בין המשיגים גדול מאוד. כי ככל שמתארים יותר את המתואר, כך הוא מתייחד יותר, והמתאר מתקרב להשגת מהותו האמיתית. וכך ככל שתוסיף שלילות כלפיו יתעלה, תתקרב להשגה ותהיה קרוב אליו יותר ממי שאינו שולל מה שהוכחה לך שלילתו.

THE following question might perhaps be asked: Since there is no possibility of obtaining a knowledge of the true essence of God, and since it has also been proved that the only thing that man can apprehend of Him is the fact that He exists, and that all positive attributes are inadmissible, as has been shown, what is the difference among those who have obtained a knowledge of God? Must not the knowledge obtained by our teacher Moses, and by Solomon, be the same as that obtained by any one of the lowest class of philosophers, since there can be no addition to this knowledge? But, on the other hand, it is generally accepted among theologians and also among philosophers, that there can be a great difference between two persons as regards the knowledge of God obtained by them. Know that this is really the case, that those who have obtained a knowledge of God differ greatly from each other; for in the same way as by each additional attribute an object is more specified, and is brought nearer to the true apprehension of the observer, so by each additional negative attribute you advance toward the knowledge of God, and you are nearer to it than he who does not negative, in reference to God, those qualities which you are convinced by proof must be negatived.

מסיבה זו
א) יש שאדם עמל שנים רבות כדי להבין מדע מסוים ולאמת את הנחותיו עד שיהיה לו ודאי, ותוצאת המדע ההוא כולה תהיה שנשלול מהאל עניין מסוים ונוכיח שבלתי אפשרי לייחס לו את העניין הזה.
ב) ואחֵר, מן המתרשלים בעיון, לא יוכח לו הדבר, אלא יהיה אצלו בספק האם עניין זה נמצא לאל או לא נמצא לו.
ג) ואחֵר, מעיוורי ההבנה, יחשוב למחויב את העניין ששלילתו הוכחה.
א) כמו שאוכיח ש(האל) איננו גוף (ב,א),
ב) ואחֵר יסתפק ולא ידע אם הוא גוף או איננו גוף,
ג) ואחֵר יפסוק שהוא גוף ויפגוש את האל באמונה זו.
3 מה רב ההבדל בין שלושת האנשים האלה! הראשון הוא בלי ספק הקרוב ביותר לאל, והשני רחוק ממנו, והשלישי רחוק יותר. כיוצא בזה אם נניח רביעי שהוכח לו שהיפעלויות אצלו יתעלה אינן אפשריות, ודבר זה לא הוכח לראשון ששלל את הגשמיות, הרי הרביעי הזה הוא בלי ספק קרוב יותר לאל מן הראשון. וכך תמיד, עד שאם נמצא אדם שהוכחה לו אי היתכנותם של דברים רבים לגביו יתעלה שלדעתנו אפשר שיהיו לו או שיצאו ממנו, קל וחומר אם אנו מאמינים שהדבר מחויב – הרי אדם זה שלם יותר מאתנו בלי ספק.

There may thus be a man who after having earnestly devoted many years to the pursuit of one science, and to the true understanding of its principles, till he is fully convinced of its truths, has obtained as the sole result of this study the conviction that a certain quality must be negatived in reference to God, and the capacity of demonstrating that it is impossible to apply it to Him. Superficial thinkers will have no proof for this, will doubtfully ask, Is that thing existing in the Creator, or not? And those who are deprived of sight will positively ascribe it to God, although it has been clearly shown that He does not possess it. E.g., while I show that God is incorporeal, another doubts and is not certain whether He is corporeal or incorporeal: others even positively declare that He is corporeal, and appear before the Lord with that belief. Now see how great the difference is between these three men: the first is undoubtedly nearest to the Almighty; the second is remote, and the third still more distant from Him. If there be a fourth person who holds himself convinced by proof that emotions are impossible in God, while the first who rejects the corporeality, is not convinced of that impossibility, that fourth person is undoubtedly nearer the knowledge of God than the first, and go on, so that a person who, convinced by proof, negatives a number of things in reference to God, which according to our belief may possibly be in Him or emanate from Him, is undoubtedly a more perfect man than we are, and would surpass us still more if we positively believed these things to be properties of God.

התבאר לך אם כן שככל שתוכח לך שלילת דבר מסוים ממנו – אתה שלם יותר. וככל שאתה מחייב לו דבר נוסף (על עצמותו) – אתה מדמה (אותו לזולתו) ומתרחק מידיעת אמיתתו.
4 באופן הזה ראוי להתקרב להשגתו בחקירה ובדרישה עד שתיוודע אי היתכנותו של כל מה שלא ייתכן לגביו; לא שתחייב לו דבר באופן שהוא עניין נוסף על עצמותו, או שהעניין הזה הוא שלמות לגביו משום שאתה מוצא אותו שלמות לגבינו. כי כל השלמויות הן תכונות כלשהן, ולא כל תכונה קיימת לכל בעל תכונה.

It will now be clear to you, that every time you establish by proof the negation of a thing in reference to God, you become more perfect, while with every additional positive assertion you follow your imagination and recede from the true knowledge of God. Only by such ways must we approach the knowledge of God, and by such researches and studies as would show us the inapplicability of what is inadmissible as regards the Creator, not by such methods as would prove the necessity of ascribing to Him anything extraneous to His essence, or asserting that He has a certain perfection, when we find it to be a perfection in relation to us. The perfections are all to some extent acquired properties, and a property which must be acquired does not exist in everything capable of making such acquisition.

דע שכשאתה מחייב לו דבר אחר אתה רחוק ממנו בשני אופנים: האחד, משום שכל מה שאתה מחייב לו הוא שלמות (רק) עבורנו; והשני, שאין הוא בעל דבר אחר, אלא עצמותו היא שלמויותיו כפי שביארנו (א,נג).

You must bear in mind, that by affirming anything of God, you are removed from Him in two respects; first, whatever you affirm, is only a perfection in relation to us; secondly, He does not possess anything superadded to this essence; His essence includes all His perfections, as we have shown.

שיא ידיעת ה' – ההכרה באי היכולת להשגת ידיעתו
5 וכיוון שכל אחד מבין שאין להגיע להשגת מה שבכוחנו להשיג אלא בשלילה, והשלילה אינה מעניקה שום ידע על אמיתת הדבר שנשלל ממנו מה שנשלל – אמרו בפירוש כל בני האדם, שהיו ושיהיו, שאת האל יתעלה לא ישיגו השכלים, ולא ישיג (או: יושג) מה הוא – אלא הוא, ושהשגתו היא חוסר היכולת להגיע לתכלית השגתו; וכל הפילוסופים אומרים: סִנוְרָנוּ ביופיו, ונעלם מאתנו בשל עוצם הופעתו, כפי שהשמש נעלמת מן העיניים החלשות מהשגתה.
6 וכבר האריכו לדבר בזה בדברים שאין צורך לחזור עליהם כאן. וההולם ביותר מכל מה שנאמר בעניין זה הוא דבריו בתִלים: "לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה" (תהילים סה,ב), פירושו: השתיקה לגביך היא השיבוח. וזה לשון הולם מאוד מאוד לגבי העניין הזה, כי כל דבר שאנחנו אומרים ומכוונים בו להגדיל ולשבח, נמצא בו פגיעה מסוימת בו יתעלה ויהיה בו חסרון כלשהו. על כן השתיקה עדיפה, ויש להסתפק במה שהשכלים משיגים, כמו שציווה את השלמים ואמר: "אִמְרוּ בִלְבַבְכֶם עַל מִשְׁכַּבְכֶם וְדֹמּוּ סֶלָה" (תהילים ד,ה).

Since it is a well-known fact that even that knowledge of God which is accessible to man cannot be attained except by negations, and that negations do not convey a true idea of the being to which they refer, all people, both of past and present generations, declared that God cannot be the object of human comprehension, that none but Himself comprehends what He is, and that our knowledge consists in knowing that we are unable truly to comprehend Him. All philosophers say, “He has overpowered us by His grace, and is invisible to us through the intensity of His light,” like the sun which cannot be perceived by eyes which are too weak to bear its rays. Much more has been said on this topic, but it is useless to repeat it here. The idea is best expressed in the book of Psalms, “Silence is praise to Thee” (lxv. 2). It is a very expressive remark on this subject; for whatever we utter with the intention of extolling and of praising Him, contains something that cannot be applied to God, and includes derogatory expressions; it is therefore more becoming to be silent, and to be content with intellectual reflection, as has been recommended by men of the highest culture, in the words “Commune with your own heart upon your bed, and be still” (Ps. 4:4).

מאבקם של חז"ל בריבוי דברי השבח
7 ידועה לך אמרתם המפורסמת, שהלוואי שהיו כל האמירות כמותה, ואני אצטט לך אותה בלשונה אף שהיא אִמרה זכורה היטב, כדי להעיר לך על משמעויותיה. אמרו: "ההוא דנחת קמיה דר' חנינה (=אותו אדם שירד להתפלל כשליח ציבור לפני ר' חנינה). אמר: 'האל הגדול הגבור והנורא האדיר החזק הירוי והעיזוז'. אמר ליה ר' חנינה: 'שלמתיה לשבחי דמרך? (=סיימת את שבחי אדוניך, ה'?) השתא אנן תלת קמיתא אלמלא דאמרינהו משה רבינו ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו בתפלה אנן לא הוה יכילנן למימרינהי, ואת אמרת ואזלת? (=הרי אנחנו את שלוש הראשונות ["הגדול הגיבור והנורא"] אלמלא שאמר אותן משה רבנו ובאו אנשי כנסת הגדולה ותיקנו אותן בתפילה לא היינו יכולים לאומרן, ואתה אמרת והמשכת?) משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב ומקלסין (=משבחים) אותו בשלכסף, והלא גנאי הוא לו'" (בבלי מגילה כה,א). עד כאן לשון איש המעלה הזה.

You must surely know the following celebrated passage in the Talmud—would that all passages in the Talmud were like that!—although it is known to you, I quote it literally, as I wish to point out to you the ideas contained in it: “A certain person, reading prayers in the presence of Rabbi Haninah, said, ‘God, the great, the valiant and the tremendous, the powerful, the strong, and the mighty.'—The rabbi said to him, Have you finished all the praises of your Master? The three epithets, ‘God, the great, the valiant and the tremendous,’ we should not have applied to God, had Moses not mentioned them in the Law, and had not the men of the Great Synagogue come forward subsequently and established their use in the prayer; and you say all this! Let this be illustrated by a parable. There was once an earthly king, possessing millions of gold coin; he was praised for owning millions of silver coin; was this not really dispraise to him?” Thus far the opinion of the pious rabbi.

ניתוח ומסקנות
8 ראשית, התבונן בסלידתו מריבוי תוארי החיוב ומאיסתו בהם. והתבונן כיצד הוא אומר במפורש על התארים שאילו היה הדבר תלוי בשכלינו בלבד, לא היינו אומרים אותם לעולם ולא היינו מדברים על דבר מהם. אך כיוון שהצורך לפנות אל בני האדם במה שיקנה להם תפיסה כלשהי, כפי שאמרו "דברה תורה כלשון בני אדם", הזקיק שיתואר להם ה' בשלמויותיהם, הרי המרב מבחינתנו הוא שנעצור אצל אותן אמירות ולא נכנה אותו בהן אלא בשעת קריאתן בתורה בלבד. אך כיוון שבאו גם אנשי כנסת הגדולה, שהם נביאים, וסידרו את הזכרתן בתפילה, המרב מבחינתנו הוא שנאמר אותן בלבד.
9 אם כן תורף האמירה הזו היא שהוא אמר בפירוש שתפילתנו בהן מבוססת על שני הכרחים: האחד, שהן נאמרו בתורה; והשני, שהנביאים סידרו את התפילה בהן. אם כן לולא ההכרח הראשון לא היינו מזכירים אותן, ולולא ההכרח השני לא היינו מוציאים אותן ממקומן ולא היינו מתפללים בהן, ואילו אתה ממשיך בתארים?!

Consider, first, how repulsive and annoying the accumulation of all these positive attributes was to him; next, how he showed that, if we had only to follow our reason, we should never have composed these prayers, and we should not have uttered any of them. It has, however, become necessary to address men in words that should leave some idea in their minds, and, in accordance with the saying of our Sages, “The Torah speaks in the language of men,” the Creator has been described to us in terms of our own perfections; but we should not on that account have uttered any other than the three above-mentioned attributes, and we should not have used them as names of God except when meeting with them in reading the Law. Subsequently, the men of the Great Synagogue, who were prophets, introduced these expressions also into the prayer, but we should not on that account use [in our prayers] any other attributes of God. The principal lesson to be derived from this passage is that there are two reasons for our employing those phrases in our prayers: first, they occur in the Pentateuch; secondly, the Prophets introduced them into the prayer. Were it not for the first reason, we should never have uttered them; and were it not for the second reason, we should not have copied them from the Pentateuch to recite them in our prayers; how then could we approve of the use of those numerous attributes!

הרי התברר לך גם כן מן הדברים האלה, שלא כל התארים המיוחסים לה' שתמצא בספרי הנביאים ראוי לנו להתפלל בהם ולומר אותם. משום שהוא לא אמר (רק): "אלמלא דאמרינהו משה רבינו לא הוה יכלינן למימרינהי" אלא (הוסיף) תנאי אחר: "ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהי בתפלה", ואז מותר לנו להתפלל בהם.
פולמוס נגד הפיוטים
10 לא כפי שעשו הבורים באמת, שהפריזו והאריכו והרחיבו בתפילות שחיברו ובבקשות שניסחו כדי להתקרב לה' על ידיהן לפי מחשבתם השגויה, והם מתארים את ה' בהן בתארים שאילו תואר בהם אחד מבני האדם היה זה חסרון לגביו. כי אין הם מבינים את העניינים הנכבדים האלה, הזרים לשכלי ההמון, ועשו את ה' יתהדר ויתרומם אסקופה נדרסת ללשונותיהם, ותיארוהו ופנו אליו בכל מה שחשבו שהוא מותר, והם מפריזים בזה עד שהם מעוררים אותו להיפעלות לפי מחשבת השווא שלהם. ובפרט אם הם מוצאים לשון של דברי נביא בכך, הרי הדבר מותר מבחינתם לגשת לכתובים שראוי לפרשם (שלא כפשוטם) בכל אופן שהוא, אך הם מבינים אותם כפשוטם ("כחיצוניותם") וגוזרים מהם ומסיקים מהם ובונים עליהם אמירות.
11 ההיתר לכך נפוץ אצל המשוררים ומחברי הבקשות או אצל מי שחושב שהוא מחבר שיר, עד שחוברו אמירות שחלקן כפירה גמורה ובחלקן יש אווילות ודמיון קלוקל המביאים את האדם באופן טבעי לצחוק כשהוא שומע אותם, ולבכי כשהוא מתבונן כיצד נאמרות אותן האמירות ביחס לה' יתרומם ויתהדר. ולולא חֶמלתי מלגלות את חסרונם של האומרים הייתי מצטט לך מהן משהו כדי לעורר אותך על מקומות העברה בהן. מכל מקום הן אמירות שחסרונן גלוי מאוד למבין.

You also learn from this that we ought not to mention and employ ill our prayers all the attributes we find applied to God in the books of the Prophets; for he does not say, “Were it not that Moses, our Teacher, said them, we should not have been able to use them”; but he adds another condition—“and had not the men of the Great Synagogue come forward and established their use in the prayer,” because only for that reason are we allowed to use them in our prayers. We cannot approve of what those foolish persons do who are extravagant in praise, fluent and prolix in the prayers they compose, and in the hymns they make in the desire to approach the Creator. They describe God in attributes which would be an offence if applied to a human being; for those persons have no knowledge of these great and important principles, which are not accessible to the ordinary intelligence of man. Treating the Creator as a familiar object, they describe Him and speak of Him in any expressions they think proper; they eloquently continue to praise Him in that manner, and believe that they can thereby influence Him and produce an effect on Him. If they find some phrase suited to their object in the words of the Prophets they are still more inclined to consider that they are free to make use of such texts—which should at least be explained—to employ them in their literal sense, to derive new expressions from them, to form from them numerous variations, and to found whole compositions on them. This license is frequently met with in the compositions of the singers, preachers, and others who imagine themselves to be able to compose a poem. Such authors write things which partly are real heresy, partly contain such folly and absurdity that they naturally cause those who hear them to laugh, but also to feel grieved at the thought that such things can be uttered in reference to God. Were it not that I pitied the authors for their defects. and did not wish to injure them, I should have cited some passages to show you their mistakes; besides, the fault of their compositions is obvious to all intelligent persons.

12 וראוי שתתבונן ותאמר: אם לשון הרע והוצאת שם רע חטא גדול, על אחת כמה וכמה התרת הלשון כלפי ה' יתעלה ותיאורו בתארים שהוא נעלה מהם. איני אומר שזה חטא (בלבד) אלא חירוף וגידוף בשגגה מצד ההמון השומעים ומצד אותו טיפש האומר. ואילו מי שהשיג את חסרונן של האמירות האלה ואומרן, הרי הוא לדעתי מכלל אלה שנאמר עליהם: "וַיְחַפְּאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא כֵן עַל ה' אֱלֹהֵיהֶם" (מלכים־ב,יז,ט), ונאמר: "וּלְדַבֵּר אֶל ה' תּוֹעָה" (ישעיהו לב,ו).
הנחיה לקורא
13 על כן אם אתה ממי שיחוס על כבוד קונו לא ראוי לך שתשמעם בשום אופן, קל וחומר שתאמרם, קל וחומר שתעשה דוגמתם. ידוע לך גודל עוונו של מי שיטיח דברים כלפי מעלה (ראו בבלי, תענית כה,א). ואין ראוי לך כלל להתעסק בתיאור ה' בחיוב כדי להגדילו במחשבת השווא שלך. אין לחרוג ממה שסידרו אנשי כנסת הגדולה בתפילות ובברכות, ודי בכך מצד ההכרח, די והותר, כפי שאמר ר' חנינה. ואילו שאר מה שנאמר בספרי הנביאים יש לקרוא בעת המעבר עליו, אבל יש להבינו כפי שכבר ביארנו, שהם תוארי פעולות או (תארים שמטרתם) להורות על שלילת העדרם. וגם עניין זה אין לגלות להמון, אלא דרך עיון זו מתאימה ליחידי הסגולה, שפיאורו של ה' אצלם אינו שיאמרו מה שאינו ראוי אלא שישכילו כראוי.

You must consider it, and think thus: If slander and libel is a great sin, how much greater is the sin of those who speak with looseness of tongue in reference to God, and describe Him by attributes which are far below Him; and I declare that they not only commit an ordinary sin, but unconsciously at least incur the guilt of profanity and blasphemy. This applies both to the multitude that listens to such prayers, and to the foolish man that recites them. Men, however, who understand the fault of such compositions, and, nevertheless, recite them, may be classed, according to my opinion, among those to whom the following words are applied: “And the children of Israel used words that were not right against the Lord their God” (2 Kings 17:9); and “utter error against the Lord” (Isa. 32:6). If you are of those who regard the honour of their Creator, do not listen in any way to them, much less utter what they say, and still less compose such prayers. knowing how great is the offence of one who hurls aspersions against the Supreme Being. There is no necessity at all for you to use positive attributes of God with the view of magnifying Him in your thoughts, or to go beyond the limits which the men of the Great Synagogue have introduced in the prayers and in the blessings, for this is sufficient for all purposes, and even more than Sufficient, as Rabbi Haninah said. Other attributes, such as occur in the books of the Prophets, may be uttered when we meet with them in reading those books; but we must bear in mind what has already been explained, that they are either attributes of God’s actions, or expressions implying the negation of the opposite. This likewise should not be divulged to the multitude; but a reflection of this kind is fitted for the few only who believe that the glorification of God does not consist in uttering that which is not to be uttered, but in reflecting on that on which man should reflect.

הדגשת חז"ל את הפער בין ה' לאדם
14 אשוב להשלים את ההערה על אמירת ר' חנינה ולדייק בה. הוא לא אמר: 'משל למלך שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב ומקלסין אותו במאה דינרין', כי משל זה היה מורה ששלמויותיו יתעלה שלמות יותר מאותן שלמויות שיוחסו לו, אך הן מן המין שלהן. ואין הדבר כן, כפי שהוכחנו (א,נו), אלא דיוק המשל הזה הוא דבריו "דינרי זהב ומקלסין אותו בשלכסף", כדי להורות שמה שהן אצלנו שלמויות אין אצלו יתעלה דבר ממינן, אלא כולן חסרון לגביו, כפי שביאר ואמר במשל הזה: "והלא גנאי הוא לו".

We will now conclude our exposition of the wise words of R. Ḥaninah. He does not employ any such simile as: “A king who possesses millions of gold denarii, and is praised as having hundreds”; for this would imply that God’s perfections, although more perfect than those ascribed to man are still of the same kind: but this is not the case, as has been proved. The excellence of the simile consists in the words: “who possesses golden denarii, and is praised as having silver denarii”; this implies that these attributes, though perfections as regards ourselves, are not such as regards God; in reference to Him they would all be defects, as is distinctly suggested in the remark, “Is this not an offence to Him?”

הרי הודיע לך שכל מה שתחשוב מן התארים האלה שהוא שלמות, הוא חסרון לגביו יתעלה אם הוא ממין מה שאצלנו. וכבר הנחה אותנו שלמה עליו השלום בעניין זה בדברים מספיקים ואמר: "כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ, עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים" (קהלת ה,א).

I have already told you that all these attributes, whatever perfection they may denote according to your idea, imply defects in reference to God, if applied to Him in the same sense as they are used in reference to ourselves. Solomon has already given us sufficient instruction on this subject by saying, “For God is in heaven, and thou upon earth; therefore let thy words be few” (Eccles. 5:2).